גליון 2563 מתאריך 15 באוקטובר 1986

מיכחבים

גפן במובן גפן
על איש״השנה תשמ׳ו, יצחק שמיר
(העולם הזה .)1.10.86
אני לא מסתדר עם בחירתו של יצחק שמיר
לאיש־השנה. אם כי נהירה לי העובדה שאיש־השנה
אינו חייב להיות איש המקובל עליי(או על
עורכי העולם הזה) ,הרי בכל זאת...
׳ במחשבה שניה, יכול להיות שאורי אבנרי,
האוהב כל־כך לצטט את התנ״ך, ביקש לרמוז
לדיברי ישעיהו: שמיר ושית תאכל!
שמעון מולדבסקי, ירושלים
למה שמיר, כאשר כל הפתיחה של איש״השנה
(הפרק ״מי לא?״) מובילה את הקורא לחשוב שזה,
הנה־הנה, שימעון פרס.
האם יכול להיות שאורי אבנרי הושפע מה־סקטש
המפורסם של אורי״זוהר־אריק־איינשטיין
(על חידון התנ״ך) ,גפן במובן גפן! זאת אומרת,
מכיוון ששמיר, בכל זאת, מוזכר 11 פעמים בתנ״ך
ופרס פעמיים בלבד (במניין העופות הטורפים
הטמאים) ,הגיעה הבכורה לשמיר?
חיים אבניאל, רחובות

הרועה המתרוצץ
עוד על איש-השנה.
אורי אבנרי צודק במאה אחוז. למרות כל
מעלותיו, הצלחותיו וכל השאר, אין שימעון פרס
איש־השנה תשמ״ו. אם כי ייתכן שלוא היה שומע
בקול אחד מחבריו הבכירים למיפלגת העבודה,
היה זוכה בתואר.
וכך אמר פעם, מי שמשמש כיום כמזכיר
חברת העובדים. דני רוזוליו(שהיה במשך שנים
רבות רועה־צאן בקיבוצו, כברי, שבגליל המערבי):
״רעיית
הצאן היתה בשבילי שיעור מצויץ
במנהיגות: רועה טוב צריך לדעת לאן ברצונו
להגיע, ולקבוע בהתאם לכך את הכיוון. עליו
ללכת בראש העדר ולא להנהיג אותו מאחור,
אחרת יתפזר.
״הוא מוכרח להיות שקט, לא עצבני — ואז
יהיה גם העדר ממושמע. ומה שחשוב לא פחות:
אסור לרוץ, צריך ללכת!״
ושימעון פרס — במשך כל השנתיים שלו ליד
ההגה — לא רק שלא הלך קדימה בקו ישר, לא
רק שרץ ללא הפסק, מפה לשם ומשם לפה, אלא
שהוא פשוט התרוצץ, ללא קו ברור.
שרד; יפה, תל־אביב

ריכוז המאמץ האפריקאי
על חידוש אפשרי של היחסים עם
טוגו(״תשקיף״ ,העולם הזה .)1.10.86
י האם קברניטי מדיניות־החוץ של ישראל לא
שירתו בצה״ל? האם הם אינם מכירים את המושג
של ריכוז המאמץ?
המטרה באפריקה חייבת להיות, קודם כל
ולפני הכל: ניגריה, המדינה הגדולה ונותנת־הטון
ביבשת.
איזו חשיבות יש לחידוש הקשרים עם
קאמרון, חוף־השנהב, זאיר? ומה שחסר עכשיו זה
טוגו? מדינת־הננס (שני מיליון תושבים על 55
אלף קילומטרים מרובעים) החיה על יצוא קפה
ליאור פייט, נתניה
ופוספאטים?

בעוד שינזשן פרס ממולל בידו את מיכתב ההתפטרות, שורפו
מהמעטפה. מוסרו לנשיא. מחזירו למעטפה וחוזר חלילה -כדי
לאפשר לבל הצלמים הזדמנות לקלוט בעדשה את הרגע
ההיסטורי החד־פעמי -עסקו העסקנים בתעלולי המשברים
הבאים. התרגיל שנחשף הפעם, יוזמתו של היועץ דייוויד סוייר:
קומנדו קטן של אנשי פרס סמוך לחדרו
של יצחק שמיר בלישכת ראש־הממשלה.

רחר בורחל־ר!
על* כרה שנה
מה עשה אסי דיין במחלקה הפסיכיאטרית • איפה נמצא בעלה של רימוז •
ליהורם גאון אין מושג מה עושה אורנה • מה מחזיק את ומיד לוין בחרל
• גליה אלבין והחברים האמיתיים • ליאור ייני בחו״ל. רותי לפני לידה •
צביקה סבו וחנה(סרי) מחליפים חיתולים • מזל
טוב לשרה מילר • החדר הסגור של לאה חכמי.
אימת הבנקאים
יותר מכל חוששים מנהלי הבנקים
לגלות את מצב הנכסים האמיתי
שלהם. הגילוי כי חובות אבודים
רשומים אצלם כחובות אמיתיים.
יוכיח כי הם מזמן פשטו את הרגל.
אבל מה איכפת להם? ל א הם המם־

ה א עז כ ר די ם

מה הם אוהבים, גני העדה השלישית, בצד האשכנזי
ובצד הספרדי שלהם! איזה משני הצדדים
תרבותי יותר׳ יואל מרקוס. :היחס לאש־כנזים
כאל אנשים לא נקיים״...
מירון בנבנישתי- :הספרדי קט־
^ ^ 4נוני ביחס לספרדים אחרים.״

רצח בקיבוץ
גם בקיבוץ יכול להתרחש מעשה רצח,
ובגיבעת־ברנר מגייסים פסיבולוגים
כדי להרגיע את החברים. בגיבעת

3מדוע הזא נוסע
על ריבוי נסיעותיו לחו״ל של חבר
הנהלת הסוכנות עוזי נרקיס (״תשקיף״
,העולם הזה )1.10.86
אם תצמירו מונה לטייס אל־על, תגלו כי גם
הוא מרבה בטיסות לחו״ל. מדוע? כי זה מיקצועו.
וכי כיצד אמור עוזי נרקיס למלא את תפקידו,
ינבראש־מחלקת־ההסברה, בלי לפגוש את קהל־היעד
שלו לעיתים קרובות ורבות ככל האפשר?
וקהל־היעד שלו, כידוע, אינו מצוי בארץ. קהל-
היעד של נרקיס מצוי בחו״ל.
אי לכך, אם שהה נרקיס בתישעה החודשים
הראשונים של השנה 72 יום בגולה, זה הרבה
פחות מדי. מוטב שהוא ישהה שם הרבה יותר, כדי
שהרבה יותר יהודים יבואו לשהות כאן.
שמעת עמיר, תל־אביב
קראתי באיזה מקום שעוזי נרקיס הוא מועמד
מיפלגת העבודה בבחירות הבאות לראשות
עיריית ירושלים, כאשר טדי קולק, המתקרב
לגיל ,80 יפרוש. אז אולי זאת הסיבה לנסיעותיו
הרבות לחו״ל, ללמוד כיצד מנהלים את עיריותי־הן
של בירות העולם?
אריה שוומנטל, ירושלים
העולם הזה 2563

צידי

תנים

ותחתונים
ם 1תחנת
למרות שמם הלבן,
מצטיינים הבגדים התחתונים,
המצויים בשוק,
בציבעוניות תוססת: חזיות
ותחתונים בצבע, מתחרה
וממשי, וכן גם בירית אחת.

של גז! דמיאניוק
מסר שהגיע לאחרונה, נדרד״לא״דרד,
ל״העולם הזה״ ,בנתב״ידו של ג׳ון דמיאניוק,
באוקראינית, מפריך את
פירסומי הכזב רסומי בעיתונים שונים .״העולם
הזה״ מלווה את המסר
בניתוח גרפולוגי עדכני.

גלידה שחורה מעוון אחד
ושתי גיוסות חרת שות 0 ותו־ \1ת

לבוהמיינים ישכסית, למשורריספראק, למפא״
ניקים תמר. ולבושים העבריים

יש מקום מיפגש קבוע בתל־אביב:
מזנון הגלידה אטדניטי(״נצח״).

לעורבי־הדין במישפט יערי־גרנות נ ד
תר רק לסכם את הטיעונים, והשופטים
יחליטו איזו גירסה הם מעדיסיס. העולם
הזה מעמת את העדויות: מערוך מול
שיחת־טלפון, מכה בסלט
מול דריסה, אסיוואל מול
חשיש, דולארים מול יפוי*
כוח למשיכה מן החשבון.

הזמרת נורית גלרון
מספרת על ילדותה
אצל אם שהפסיקה
לשיר, על הפחד שלה
על הקול שלה, ילדיה,
התקליטים שלה והתייחסותה
לזמרות אחרות: לריטה, לירדנה
ארזי, ליהודית רביץ.

רז כ\יי ^ו ת
נמה נשים חברות ב״אגודת התעופה הכללית׳
בישראל! הגברים הטייסים, המשתעשעים
נתרגילי״אוויר במטוסים קלים,
אינם רוצים לדעת. מה, שהנשים
יעופפו מעל לחושיהם!

לאן נושבת
הרוח: תיאטחן

ההצגה האחרונה

משה שמיר ושוש אביגל על שקספיר תוצרת
הארץ, נועם סמל ויובל מסקין על קלאסיקה
בעברית, מרים קיני על חילוף
4 1 / 1חומרים. האם קיימת תרבות
ישראלית כלשהי בתיאטרון?

אחרי הדמעות של חווה יערי תבוא

!• חקירות,
איזראלוב.
הסנסציה של גיתית
ח׳׳ן רותו

זרקורים, עיתונות: הפרק•
ליטים השנונים התחרו
ביניהם על הסבור לייצגה.

הסדורים הקמנגים:
מיכתגים -רזורוסקופ-בול
ובול־סיסמות
איג ר ת־ ה עו ר ד ־־ שאלה לפסיכולוגים
הנדון -מנהל מ ק 10 .אחיות מוסמכות במדינה -שם המישחק
ת ש קי ף -אליצור בקו פמיניסטי
מה הם אומרים -מדוע שב ת י
קרוון ארצח
יומן אישי -מילים ומליצות
ראיון -עם נורית גלרון, זמרת- :אני
מוכרת א ת עצמי נטור

גם זה וגם זה ~ ספרים שאהבתי
בזמן האחרון
חלוך ראווה -דגש על העור
דףחדש -דוח מן הרדיו
תשבץ -מעל או מעבר לטבע
( 6אותיות)
הורום קום -מזל של סתיו
י ^ לנו ע -סיפור אהבה
עם מוסיקה
הווי -זכרתות מאפריקה
ספורט -דרך היד והרגל
אנשים -יום־כיפור עליז

מיכחבים

עניבל•

מתח לפני־ מיסמך עיתונאי מיווזד־במינו.
הייתי הופר אותו לחומר־לימוד — לאו דווקא
בפאקולטה לעיתונות, אלא נפאקולטה לפסיכולוגיה.
זהו
גליון חודש ספטמבר 1986 של כתביעת
בשם מימון, המופיע בכל מיני שפות מטעם
מיפלגת־העבודד״
בעמוד 13 של ההוצאה האנגלית מופיעה
מיסגרת על תולדותיה של פרשת השב׳ב. הדברים
ערוכים לפי הסדר הכרונולוגי— 12.4.84 :
חטיפת האוטובוס — 13.4.84 .הריגת שני
הטרוריסטים• — 29.4.84 ,העיתון חדשות
מפרסם את תמונתו של אחד הטרוריסטים כשהוא
סובל מן האוטובוס. בעודו בחיים׳.
בראש העמוד מופיע תצלום גדול של אותו
גלית של חדשות. אפשר לקרוא שם בעין בלתי־מזויינת•
:יום שלישי, כ״ז אייר תשמ״ד,
.29.5.1984״
כלומר: הפירסוס שעליו מדובר הופיע חודש
ימים — חודש גודלי מאוד — אחרי התאריר
שהוזכר בכתבה של-מיגוון.
לשון אחרת: הירחון של מיפלגת-העבודה זייף
את התאריר בכתבתו, והעביר אותו מחודש מאי

״חדשות״29.5.84 ,
סליחה, טעות בחודש!
לחודש אפריל. כדי להנחיל לחדשות את הפיר־סום
הראשון.
האמת היא שהפירסוס הראשון, שפוצץ את
הפרשה כולה, היה בגליון העולם הזה שנשא את
התאייד ( 25.4.84 ושהופיע בערב שלפני כן).
חדשות פירסם את התמונה שלו לראשונה
כעבור חודש וארבעה ימים ב־ 29 במאי, וכן עשה
מעריב. שני העיתונים האלה הסכימו מרצונם
שלא לפרסם את התצלומים לפני כן — גם אחרי
שהצנזורה כבר התירה את הפירסום, בעיקבות
הודעתו של העולם הזה שהוא פונה לבג׳׳ץ.
שיגאה תהומית
הנה שאלה לפסיכולוגים: מה מביא עיתון.
שבוודאי מחשיב את עצמו כביטאון רציני,
לעשות עבודה כה גסה של זיוף?
פסיכולוג נדיב יאמר: זה לא נכוונה. בעלי
הכתבה הכניסו לעצמם לראש שחדשות היה
בעל הפירסום הראשון, ועל כן התעלמו מן
התאריך• המופיע בראש גיליון חדשות שהיה

בידיהם, ופירסמו תאריך כחב.
פסיכולוג יותר מרושע יאמר: הביטאון של
מיפלגת־העבודה פשוט לא יכול לסבול כי
הפרשה הזאת, הממשיכה להסעיר את המדינה זו
השנה השלישית, פרצה תודות לחעולם הזה.
הוא זייף את התאריך וקיווה שהקוראים לא
ישימו לב.
כר או כך, במודע או שלא במודע, פועלת כאן
שינאה תהומית ל״שבועון המסויים* .שינאה
האופיינית למיפלגה זו עוד מימי בדגוריון.

הכוכבים דוברים אמת

שנת ישרים

על תחזית ההורוסקופ לשנת תשמ״ז
(העולם הזה .11.10.86
ממש לא ייאמן עד כמה ההורוסקופ של מרים
בנימיני קולע בול. רק ירדתי לרחוב, ביום
השלישי בערב, כדי לקנות את גליון ראש״השנה,
וכבר החלו להתגשם התחזיות המובאות בו.
דבר ראשון: שנה גשומה. כי עד שהספקתי
לשוב הביתה נרטבתי עד לשד עצמותיי מהיורה־המבול.
עכשיו
אני מחכה בכליון־עיניים למימוש
התחזית האישית שלי (אני בן מזל מאזניים):
״המון הצלחה אצל בני המין השני׳״
אשר איתני, תל־אביב

על הערה אחת מן ההקדמה לסיפרה
של דניאלה שמי, מיטבח, שני חדרים
וסלון לא גדול (״איגרת העורך,
העולם הזה .)10.9.86

כל הכבוד לאמא של דניאלה שמי. אצלה לא*
מקובל ללכת לישון אחר השעה . 11 גם אצלי לא;5: 1 ועם זה באמת יש לי בעיה. הילדים שלי לז$
מבינים מדוע אני מבקש לסגור את הטלוויזיה
אחרי מבט לחדשות, החברים שלי לא מבינים
מרוע אין אנו מצטרפים אליהם להצגה שניה,
והידידים שלי לא מבינים מרוע אני מבכר לארח
אותם בביתי בשבת אחר־הצהריים ולא ביום
שלישי בחצות.

החרב שד שקספיר
על שמה הנכון של עיר״הולדתו של
ויליאס שקספיר (״קולנוע״ ,העולם
הזה .)24.9.86

לכל אלה, וגם לדניאלה שמי, אני מבקש
להסביר: רק מי שהולך לישון בסביבות ,11
מסוגל לקום רענן וער בסביבות 6בבוקר. ולמה
אדם צריך לעשות זאת? פשוט מאוד, כדי לצאת

^ עובדות
* ו״גירסות״
לא חייתי מתעכב על מיקדה זד״ אלמלא
הוא שיקף תופעה כללית הרבה יותר.
הוא אופייני דווקא לשמאל.
אין דבר יותר קל מאשר לברד עובדות הנוגעות
לעיתונים. העיתונים מודפסים שחור על
גבי לבן. ונאספים בארכיונים מה קל יותד מאשר
לברר איזה עיתון פירסם מה ומתיי
אך קורים דברים מוזרים.
ביטאון מסויים, שמאלי מאוד, המופיע בארץ
והנשלח לכל העולם פירסם אף הוא את האגדה
כאילו היה הפירסוס הראשון בחדשות. פנינו
אליו כדי להעמיד אותו על העובדות. הוא התנצל
ופירסם תיקון.
ביטאון אחר, גם הוא שמאלי מאוד, המופיע
בחו״ל, הגיב בצורה אחרת. אחרי שפירסס את
אותה האגדה, והועמד על טעותו, הגיב במיכתב
פרטי, בנוסח מיוחד־במינו :״אתם טוענים דבר
אחד, וכל העיתונים הישראליים טוענים דבר
אחר.״ הוא לא תיקן ולא התנצל.
מן הראוי למסגר מיכתב זה. אין עוד עובדות.
יש •גירסות״ .יש גייסה שעכשיו יום, וגירסה
אחרת שעכשיו לילה. הרוב קובע.
לעיתון חדשות מגיעה הזכות שהוא היה
הראשון שפירסם את דבר התמנותה של ועדת•
זורע, חרף איסור הצנזורה. על כר נסגר העיתון
לכמה ימים. אבל לא היה לזה שום קשר לגילד
היסודי, שפוצץ את הפרשה: פירסום התצלום של
האסיר החי. אולם פעולה זו של הצנזורה נגד
חדשות די היה בה כדי לייחס לו, בדיעבד, דברים
שלא עשה.
אם אכן יש •גירסה של כל העיתונים״ כאילו
חדשות הוא שפירסם את התצלום יש להציג
לפסיכולוגים שאלה נוספת: איר יכולה להשתרש
״גירסה״ ,שאין בה ולא כלום עם האמת? איך
משתמעים -כל העיתונים״ שעכשיו לילה, כשדי
להעיף מבט מבעד לחלון כדי להיווכח שעכשיו
צהריים?
אין ספק שפועלים כאן מניעים פסיכולוגיים
עמוקים.
כבר עמדנו לא פעם על התופעה המוזרה של
השתרשות אמונות-כזב ציבוריות, החגמה הבולטת
לכך היא האמונה הכללית כי בגבול־הצפון
שרר, ערב מילחמת־הלבנון, מצב של גיהינום.
מתודעת־הציבור נמחקה כליל העובדה שבמשך
11 החודשים שקדמו למילחמה שררה ממל זה
שביתת־נשק בין ישראל לאש״ף, שהושגה על-
ידי הדיפלומט האמריקאי פיליפ חביב. במשך כל
התקופה הזאת לא היתד, בגבול הזה אף תקרית
אחת של ירי־בזוקות או חרירה. הציבור רצה
לשכוח, והוא שכת.
נראה כי נקרב חלק מהעיתונות פועל לגבי
העולם הזה יחס תת־הכדתי חמת המשבש את
התודעה.
מדוע הוא חזק דווקא בצד השמאלי? לפסי-

,ממלכה אחת, עם אחד, אל אחד!׳
הירהורים לגבי המקורות
פראנקו זפירלי הוא, ללא ספק, גדול בסינמ־טוגראפיה.
אבל הוא חלש בגיאוגרפיה. כאשר
הוא סיפר לעדנה פיינרו שהעלה את אותלו
בתיאטרון על שם שקספיר, חזר על טעות שכיחה
בין רבים, בציינו שהתיאטרון מצוי בעיר סטראט־פורד־און־אייבון.
איו
עיר בשם זה. שם העיר הוא סטראטפורד־אפון־אייבון(סטארטפורד
לגדות הנהר אייבון),
והיא, על 20 אלף תושביה, מצויה כ־ 150 קילומטר
צפונית־מערבית מלונדון, ובה נולד(ונקבר)
ויליאם שקספיר (וגם אשתו, אן האתאוויי).
מובן שהעיר חייה על זיכרו של שקספיר,
מפסטיבל התיאטרון השנתי לזיכרו ועד מאות
חנויות המזכרות השקספיריות.
ואגב, לסטראטפורדים יש מינהג משונה,
הקשור דווקא באביו של שקספיר, שהיה בשעתו
מעין מפקד מישטרה מקומית, ושהרבו מוצגת
לראווה בבית הולדתו של שקספיר הבן. כאשר
פורצת מילחמה, הסטראטפורדים שולפים את
החרב מנדנדה, עד שהשלום חוזר לאיים
הבריטיים. כך הם נהגו באוגוסט 1914 וכך הם
נהגו בספטמבר .1939
ורד פתחיה( ,זמנית) לונדון

אף לא שעל
על תולדות ההימנון הגרמני, שמילו־תיו
נתונות עתה במחלוקת בגרמניה
(״יומן אישי״ ,העולם הזה .)3.9.86
כבר פעמים אחרות נכתב בהעולם הזה על
תולדות ההימנון הגרמני. ואומנם, אצלם איחוד
גרמניה היה תמיד מעל לכל, ועוד בעת שלטון
הקיסר (ראה בול חמישה מארקים).
בול אחר מאותם ימים(זהו בול שני מארקים
מראשית המאה, המכריז ״אין לאבד אף שעל של
אדמה גרמנית!״) העלה בי הירהורים לגבי המקורות
מהם אנחנו שואבים את הרעיונות לסיסמות
תעמולה מסויימות.
חנן שיפטן, הוד השרון

לעבודת יומו(זאת אומרת, אם הוא חייב לעבוד).
דויד חסון, תל־אביב

מיכתבים למערכת
העולם הזה שומר לעצמו את הזכות
לעייד מיכתבי קוראים מסיבות
לשוניות, מישפטיות או טכניות.

אביר
ער סוס מהיר
מאז ומתמיד שיתפו קוראי העולם
הזה את עמיתיהם ואת עורכי העולם
הזה גס בבעיותיהם האישיות. לפעמים
הם עושים זאת אפילו בשירים, בדיוק
כפי שעשה זאת הקורא מיכאל קרן,
במיכתב למערכת העולם הזרז, שהתפרסם
בגליון שהופיע השבוע לפני 25

שנה:

בעירי, בירושלים,
לא בת אחת ולא שתיים
מכוערות הן להחריד
(אן זה יכול לקרות תמיד).
הבעיה היא קצת אחרת,
מרה יותר וגס בוערת:
אצלנו כשמוצאים כבר בת
שיש בה משהו(ולוא גם קצת),
הרי חושבת היא עצמה
שהיא ליז טיילור או מה.
מחכה היא לאביר,
שיבוא על סו ס מהיר,
או לאמריקאי דווקא
כמו באגדות הסבתא.
העולם הזה 2563

אלא המשכורות של 200 המנהלים — חבורה
מצומצמת, אך בכל זאת רחבה ונכבדה למדי.

**ל ההפקרות הטמונה במשכורות אלה דובר הרבה, ואין

*ץ ישהו אמר השבוע כי הבנקים נמצאים במצב של
^/״פשיטת־רגל מוסרית״ .זהו רק חלק מן האמת.
אחרי הכל, הבנקים אינם סוחרים במוסר. אין הם מלווים מוסר,
ואין הם גובים ריבית מוסרית. המנהלים אינם מקבלים משכורת
מוסרית.

האמת הפשוטה היא שרוב הבנקים נמצאים על
עברי־פי־פחת של פשיטת־רגל.

פשיטת־רגל כלכלית ובלתי־מוסרית בהחלט.

ך* אמת המפחידה הזאת חבויה במאזנים. היא ידועה לצמרת
! 1הכלכלית של המדינה.

בסיפרי הבנקים מופיעות הלוואות־ענק שניתנו
למיפעלים שונים, שאין להם שום אפשרות להחזיר
אותן.

אלה הם חובות אבודים, מכל הבחינות. אך בסיפרי הבנקים הם
מופיעים כחובות אמיתיים.
יש קנוניה כללית להסתרת האמת הזאת. היא עוברת רק
בסודי־סודות, מפה־לאוזן, בין הכלכלנים והפוליטיקאים המרכזיים.
אין מדברים עליה בממשלה, וכמובן גם לא בכנסת, מוסד
המסוגל להיתפס רק לסנסציות חולפות. בבנק ישראל יודעים
את האמת.
ההלוואות האלה ניתנו למיפעלים הגדולים בלי ערובות
מתאימות. וכי מי עסק בקטנות כגון אלה בימי־הגאות
המסחררים? מי בכלל העלה על דעתו שמיפעלי״עגק ציבוריים
ופרטיים, השולטים במחזור של מאות מיליוני דולארים, עומדים
על כרעי־תרנגולת?

עקיפה, קרובה או רחוקה, בבנק הפועלים ובבנק לאומי.

אני טוען שגם למר אריה דולצ׳ין אין שמץ של
שליטה ב.,בנק לאומי״ .גבות־עיניו העבותות רק
משמשות מיטריה ציבורית למעשיהם ולמחדליהם
של המנהלים, העושים בתוך המיפעל הענקי הזה
כטוב בעיניהם, כאילו היתה זאת נחלתם הפרטית,
ירושת אבא־אמא.
מבחינה זו אין שום הבדל ביניהם ובין רפי רקנאטי, שהבנק
הוא באמת נחלה פרטית של מישפחתו, ירושת אבא״אמא.
אני טוען כי גם בבנק הפועלים המצב הוא כזה. לישראל
קיסר אין שמץ של מושג על מה שמתרחש בבנק שלו, ואין לוי
גם שמץ של נגיעה בניהולו.

אם להשתמש באימרה שהיתה שגורה בגולה
הדוויה :״הוא הגוי שעל שמו רשומה הפירמה״.

ך• הקשר זה מותר להזכיר את שמו של יעקב לוינסון ז״ל.
^ הלקח העיקרי מאותה פרשה לא הופק, מפגי שלאיש בבנק
הפועלים לא היה שום עניין בהפקתו, או אף בהזכרתו.

יני שונא־בנקים ושונא־בנקאים.
\ 1להיפר. אני בנו של בנקאי. אבי עבד בבנק מנעוריו, וכאשר
נולדתי היה בעל בנק פרטי קטן בעיר־שדה גרמנית( .אומנם,
כשבא לארץ לא רצה לנגוע עוד בכסף ובמניה •,ועבד עבודה
גופנית קשה עד יום מותו).
איני עושה את ההבחנה, שהיתה פעם פופולארית, בין ״הון
יצרני״ ו״הון פינאנסי ״.איני מקבל את התיאוריה כי הפעולה
הבנקאית היא טפילית בעיקרה.
האשראי הוא הדם בעורקי הכלכלה, והבנקים נחוצים.

אולם דווקא משום־כך אני מתקומם נגד הגישה
האנטי־חברתית והאנטי־כלכלית המציינת את
מרבית הבנקים בארץ.

לפי הכלל העתיק: העולם יכול להיחרב, הבנקאים

כאשר המדינה(אתה ואני!) תפדה את כל המניות האלה, תמורת
הון־עתק (שלך ושלי גם אז לא תהיה למדינה שליטה
בבנקים.

וכאן מתעוררת השאלה המעניינת: מי שולט,
בעצם, בבנקים?
^ תיאוריה, שולטים בבנקים הבעלים.

בבל״ל שולטת הסוכנות היהודית. זהו מוסד גדול ומכובד,
ואיש אינו יודע מי שולט גם בו, בעצם. בתיאוריה: כל הציונים
בעולם ובארץ (אתה ואני).
בבנק־הפועלים שולטת ההסתדרות. חברת עובדים.
ובתיאורה: מיליון ומשהו חברים וחברות (אתה ואני).
בבנק המיזרחי שולטים חברי הפועל המיזרחי והמפד״ל( .לא
אני, אבל אולי אתה).
רק בבנק־דיסקונט יש מצב ברור ופשוט. זהו בנק פרטי
באמת. הוא שייך למישפחת רקנאטי ולבעלי־המניות( .לא אתה
ולא אני, כנראה).

מה טיבן של כל הבעלויות האלה?
ברור שלא אתה ולא אני שולטים בצורה כלשהי, ישירה או

על רקע זה צמחה שערוריית החובות האבודים,
שעוד תתפוצץ ברעש הרבה יותר גדול.

זה שנים רבות יש בפי כל התעשיינים בארץ — בשיחות

אנשי־האוצר עומדים כעניים־בפתח מול
המנהלים הכל־יכולים — מה גם שרבים מהם מקווים
להחליף! בבוא היום את מישרדיהס הצנועים באוצר
בלשכות מפוארות בהנהלות הבנקים, כפי שעשו
רבים מקודמיהם.

היה רעש, העיתונאים התרגשו, הפוליטיקאים צעקו, ולבסוף
הושג נצחון כביר: חצי תריסר מנהלי־על, ארנסט יפה וחבריו,
הועברו ממישרד אחד למישרד אחר באותה הקומה, השלטים על
דלתותיהם הוחלפו, המשכורות שלהם הועלו, והכל בא על מקומו
בשלום.

היתה פה ״הלאמה״ של החובות.. ,סוציאליזם של
הפסדים״ .אך לא היתה פה הלאמה של הרכוש,
הלאמה של הניהול, סוציאליזם של אחריות.

על רקע זה צמחה שערוריית המניות, שהתפוצצה ברעש גדול.

הבנקים הורסים את התעשייה.

למרבה הצער, הצליחו הבנקים להסיח את דעת
הציבור והפוליטיקאים מן המסקנות האמיתיות,
ולרכז את כל ההמולה סביב פיטוריהם של קומץ
בנקאי־העל.

הבנקים הפקיעו את רכוש המדינה.

הרי המנהלים היו צריכים להצדיק את המשכורות
האלה. הם היו צריכים להראות הישגים פנטסטיים
— הרחבת מחזור־העסקים, מאזנים מפוארים.

עלות הריבית בארץ מטילה על התעשייה מעמסה שאין היא
יכולה לעמוד בה. עלות זו הרסה את כושר־התחרות בשווקי
העולם, מול פני מיפעלים הנהנים מאשראי הרבה יותר זול. היא
העלתה את המחירים בארץ, וכך תרמה לאינפלציה. היא דילדלה
את הריווחיות של המיפעלים — וכך הביאה, בין השאר,
להידרדרותם, ולהפיכת חובותיהם לבנקים לחובות אבודים.
על כך דובר בחדרי״חדרים הרבה. אך שום דבר לא נעשה
במרוצת השנים כדי לתקן את המצב הזה.

^ ה ע סי ק ה את הבריות לגמרי, היא העלימה את השערוריה
השניה.
על שערוריית־המניות דובר די והותר. היתה ועדת־חקירה,
והיא הגישה את מסקנותיה.

כלומר: המדינה (אתה ואני!) התחייבה לשלם מכיסה (כיסינו!)
את מחיר הספסרות המופקרת של הבנקים, בסכום אסטרונומי,
מבלי שלמדינה תהיה השפעה כלשהי על הבנקים עצמם.

1מנהל בנק = 10 אחיות מוסמכות.

הדבר יצר סולם־ערכים כללי בחברה הישראלית. פקידה־מתחילה
בבנק משתכרת (בתוספת התנאים הנלווים, הרישמיים
והלא־רישמיים) הרבה יותר מפועל בבית־חרושת, מבנאי על
הפיגום, ממורה בבית־הספר, מחייל ומשוטר.
משכורות־הענק (ואני כולל בזה, כמובן, את חבילות־המניות
בתנאים מועדפים ושאר הצורות המתוחכמות, שבהן מעניקים
המנהלים לעצמם מיליונים) יצרו לא רק הרגשה של בעלות, אלא
גם אווירה של הפקרות.

*/פרטיות, כמובן — תלונה אחת חוזרת:

היתה קיימת תחרות פראית בין הבנקים. המנהלים
היו צריכים להצליח — ולוא רק כדי להצדיק את
המשכורות האסטרונומיות שלהם. לבן נשכחה
הזהירות שהיתה פעם מנת־חלקם של הבנקאים.

ך* אשר התפוצצה שערוריית המניות של הבנקים, היא

י י ווי חי ת מי ד•
ך* עיקבות השערוריה של מניות־הבנקים לא השתנה שום
^ דבר. זוהי האמת הפשוטה.
היה פה תרגיל בלתי־רגיל: תחת שהמדינה תפקיע את הבנקים
ותלאים אותם, קרה ההיפך.

/עצורך להוסיף.
לפי החשבון שהתפרסם, מנהל אחד משתכר בפועל כעשר
אחיות מוסמכות וותיקות בבתי־החולים — אחיות המצילות חיי־אדם,
העובדות יומם־ולילה בתנאים לא־תנאים, בחדרי־ניתוח
ובמחלקות לטיפול נמרץ.
מבחינת החברה הישראלית, יש כאן קנה־מידה ברור של
ערכים וקדימויות:

א רנ ס ט יפת :״כאשר ה בנ ק מתעטש...״
הלקח העיקרי הוא שיעקב לוינסון, פקיד של בנק הפועלים,
פקיד של חברת העובדים, פקיד של ההסתדרות, אדם שבא מן
הקיבוץ בלי פרוטה בכיסו, הפך את בנק הפועלים לאימפריה
הפרטית שלו ועשה בו כבתוך שלו.

מתחת לאפם של כל המפקחים, המועצות,
המבקרים ושאר המוסדות הוא הוציא רכוש עצום
מידי הבנק והעביר אותו בדרך ארוכה ומפותלת
לשליטתו הפרטית.
לוינסון היה אדם מיוחד במינו — לטובה ולרעה — ולא בו אנו
דנים עתה. אך אנו דנים במצב שבו היה המיבצע המדהים הזה

אפשרי ככלל.
ך* וא היה אפשרי, מפני שאין שום פיקוח של ממש על
! 1מנהלי־הבנקים. בבנקים הציבוריים עושים המנהלים כבתוך
שלהם. יותר מזה: הם אכן משוכנעים כי הבנקים הם שלהם, שזה
רכושם הפרטי, מתנת־אל המגיעה להם ״בזכות שמיים״ ,כשם
שהמלכים שלטו במדינותיהם ״בזכות שמיים״ בימי המונארכיה
האבסולוטית.

זהו המצב שהתגלה בפרשת המניות הבנקאיות.

הפיקוח הממלכתי על הבנקים היה ונשאר בדיחה. בדיחה
נחמדה, חביבה — אבל בדיחה.
שילטון הגופים הציבוריים בבנקים היא פארסה.

המנהלים מתנהגים כבעלי הבנקים לכל דבר. ועל
רקע זה ניתן להבין את פרשת המשכורות.
לא המשכורות והפיצויים של אותו קומץ בנקאים מיסכנים
ואומללים, שהיו נאלצים לעבור מלשכותיהם המפוארות ללשכות
מפוארות יותר, ולהחליף את התוארים שלהם בתוארים חדשים.

נוצר מצב של חוסר אחריות אישית וקיבוצית. חוסר־אחריות
פירושו — הפקרות.
אילו אחרי שערוריית ״הבנקאיות״ נערך טיהור יסודי —
ניחא. אילו היו הבנקים מסלקים במכה אחת את כל שיכבת־הניהול
שגרמה להפקרות מונומנטאלית זו — ניחא. תחת זאת
ניהלו קרב נגד עם־ישראל, ואחרי מאבק״איתנים ביצעו נסיגה
טאקטית חסרת־משמעות, על־ידי העברת אותו קומץ מחדר
לחדר.

במצב שנוצר, אין לדעתי מנום מהלאמת הבנקים.
כל שאר ההצעות הן פיתפותי־ביצים.

ך* ובר הרבה על ״אמון העולם״ במערכת הבנקאית
( הישראלית. נאמר שכל שינוי בארץ יזעזע את האמון הזה,
ויגרום נזק לכלכלת־ישראל. כאשר הבנקים יתעטשו, תלקה
הכלכלה בדלקת־ריאות.
בחסותה של סיסמה זו נמנעה כל רפורמה, כל נסיון לטיהור.

אין לזה שחר.
ראשית, יש למערכת הבנקאית העולמית חיישנים מצויינים.
היא יודעת בדיוק מה מתרחש בארץ. אין היא סומכת על הבנקיי־הישראליים.
היא סומכת על ממשלת־ישראל (ולמעשה על
ממשלת ארצות־הברית, המממנת אותה).

שנית, מה יקרה לאמון זה כאשר תתגלה האמת
לעיני כל, כאשר ייחשפו החובות האבודים החבויים
במאזנים, כאשר יעמדו רוב הבנקים הישראליים
לפני שוקת שבורה?

ההלאמה דרושה כרפואה מונעת. ממילא תיאלץ המדינה(שוב
אתה ואני) לשאת בתוצאות. מוטב שהמדינה תיקח את העניינים
לידיה כבר עתה.

בדרך הפשוטה: הלאמה.

במדינה
העם
שם המישחק
בתוך מבול דיברי־ההבל
נשמע לסתע קול צורם וההזיה
את המדינה למציאות
המדינה כולה עסקה ברוטציה. מבול
של מלל נשפך על הנושא. מבול של
רכילות (״היועץ פלוני יתחלף עם
היועץ פלמוני, שיתפוס את מקומו
של מבול של דיברי־פרשנות נוט־פי־חוכמה.
בקאקופוניה
זו של דיברי־הבל

ראש״הממשלה, שבהן נשפך על המדינה
גשם־ברכה בלתי־פוסק של סיסמות
אופטימיות, לא השתנה דבר. ישראל
נשארה מדינה־בין־מילחמות. השלום
רחוק כמו תמיד. המילחמה היא בלתי-
נמנעת.
האלוף דמה לילד שבאגדה, שהעז
להגיד בתמימות את אשר איש לא רצה
לשמוע: שהמלך הוא ערום.
פאריטי. אין פרשן צבאי רציני
השולל את דיברי פלד.
סוריה שואפת לפאריטי צבאי עם
ישראל. כלומר: היא חותרת למצב של
שיוויון כמותי ואיכותי עם צה״ל.
חאפט׳ אל־אסד איבד ב־ 1967 את

״לא שומע!״

ישראל צועדת לקראת מילחמה
נשמע, לפתע, צליל שונה לגמרי. אלוף רמת־הגולן. מאות אלפי תושבי האיזור
פיקוד־הצפון, יוסי פלד, הודיע כי הזה רובצים במחנות־פליטים בסוריה.
המילחמה עם סוריה היא בלתי־נמנעת, רמת־הגולן היא, לדעת כל סורי, חלק
ותפרוץ תוך שנתיים־שלוש.
בלתי־נפרד ממולדתם. היא סופחה
האלוף פלד אינו רודף־פירסומת. רישמית למדינת־ישראל, בעיקבות
הוא לא אמר את הדברים כדי לחטוף הצעת־חוק אידיוטית של גאולה כהן,
כותרת. הוא דיבר לפני קהל מצומצם, שגם המערך הצביע בעדה. היא מיווענה
לשאלה.
שבת עתה ביהודים, שהתנחלו על
שלום או־טו־טו. מייד יצא חורבות הכפרים הסוריים.
הקצף על האלוף. פוליטיקאים תבעו
לא יעלה על דעתו של שום מנהיג
לנזוף בו. המימסד הפוליטי רמז שה סורי, תהיה השקפתו אשר תהיה, לוותר
דברים גרמו לו ״אי־נחת״.
על הרמה. איש בסוריה אינו מאמין כי
וזה מובן. כאשר נערך במדינה פס אפשר לקבלה בחזרה בדרכי־שלום.
טיבל של הישגי־שימעון־פרס, כאשר בסוריה, האופטימיסטים מאמינים
חוגגים בראשי חוצות את השלום שהנה שאפשר להשיג את הרמה בחזרה
מגיע או־טו־טו, לא כדאי לקלקל את כאשר הכוח הסורי יהיה אימתני די
אווירת־החג. לא כדאי גם להגיד את צורכו. הפסימיסטים מאמינים כי לא די
האמת: שאחרי שנתיים וחודש בתפקיד בזה, אלא יהיה צורך במילחמה. ככל

שיחמיר מאזן־הכוחות מבחינת ישראל,
יגברו בישראל הקולות לעריכת מיל-
חמת־מנע.
אש לסיבים. במשך שנתיים
וחודש של שימעון פרס, לא הוצעה
לסוריה שום הצעה שתפריך דיעה זו.
הוצעו לה רק סיסמות ריקות.
אין שום סיכוי שזה ישתנה בתקופת
כהונתו של יצחק שמיר — למרות
העובדה שהגולן אינו שייך ל״ארץ־
ישראל ההיסטורית״ משני עברי-
הירדן, לפי המפה של אצ״ל ותנועת־החרות(
.מפה זו זהה עם מפת המנדאט
הבריטי המקורי).
לכן צועדת ישראל לקראת מיל־חמה.
לא מחר, מחרתיים — אך גם לא
בעתיד הרחוק.
במילחמה זו ייהרגו אלפים משני
הצדרים. יופעלו בה כלי־נשק חדשים
של הרג המוני.
הקורבנות המיועדים בישראל יחוגו,
השבוע, את חג־הסוכות בששון
ובשימחה.
יתכן שישתמשו בגליון העיתון,
שבו מופיעים דיברי האלוף, כדי
להבעיר את האש לסיבים.

שטחים כבושים
מוות בעזה
די באיש אחד שיש לו סבין
— בתנאי שהאוכלוסיה
מחמה עליו. זהו המצב.
המוסלמי מס׳ 1בארץ, השייח׳ אל־עלמי,
ראש המועצה המוסלמית בירושלים,
קרא להם השבוע ״לוחמי־השיחרור
שלנו״.
בישראל הם קרויים ״מחבלים״ ,או
סתם ״טרוריסטים״ ,שיש לגדוע את
ידיהם.
בהבדל הלשוני הזה, שבו טמון עולם
ומלואו, מתמצית כל הבעיה.
אשה בעלת סכין. די היה באיש

אס׳ ף ן שוו קהה טו תגרה
מאז נישואיו החפוזים של אפי דיין והדוגמנית סמדר
קלצ׳ינסקי לא ירד הזוג המלכותי הזה מכותרות העיתונים
(ראה רחל המרחלת) .האהבה, שניצתה כמהירות, ההריון
(״משה דיין הקטן״) ,הרצון להפלה, דחיית ההפלה וביצועה
בסופו של דבר, הריבים, הפרידות והחזרות זה לזרועות זה -
מהווים תסריס מעולה לאופרת הסבון הדיינית שאי-פעם
עוד תיכתב. הנה ההמשך בשבוע האחרון שהה אסי דיין
במחלקה הפסיכיאטרית בבית־החולים על־שם שיבא בתל־השומר,
בביתן ,33 כשהוא נח מנוחה מוחלטת.
אגשי־חמחלקה ידעו לספר כי אסי אישפז את עצמו לצורך
כתיבת תסריט העוסק בבעיות נפשיות, וכי הוא טרח שעות
ארוכות במכוגת־הכתיבה שהביא עימו. בשטח נראו
הדברים אחרת: אסי, בחולצת׳״טריקו שחורה ובמיכנסיים
אפורים, שכב שעות ארוכות בחדרו שבסוף המיסדרון.
כשהוא מעביר את זמנו בשינה ובקריאה. אשתו, סמדר,
טרחה לבקרו מדי יום, ובסוף השבוע. הופצה שמועה שהוא
נגמל משתייה מופרזת.
ביום השישי שוחרר אסי לחופשה בביתו. כשנשאלו
עובדים במחלקה למצבו השיבו :״אם שוחרר לחופשה, הרי
זו עדות למצב טוב״.

־זה עדות

אחד, בעל סכין, כדי להפיל תוך ימים סובלים מעונשים בצורות שונות, כגון
עוצר, סגירת רחובות מיסחריים ועוד.
מעטים שני קורבנות בעיר עזה.
הדם ימשיך לזרום. יצחק שמיר
צעיר אחר דקר חייל בחברון, שלמהטיל
על האוכלוסיה אימה נוספת.
זלו נפצע רק באורח קל.
כמה שבועות לפני כן התנפלה בנאומו האחרון בטרם הרוטציה הזכיר
אשה, נשואה ואם לילדים, על חייל להם את פעולתו של אריאל שרון
בחברון בסכין, והתחילה לשחוט אותו, ברצועת־עזה לפני 15 שנים. על
כאשר חברו של החייל׳ הרג אותה שיטתו אמר שרון בשעתו :״לא לקחנו!
ביריה. על מעשה זה נערכה לו חגיגה שבויים!״ כל מי שנתפס כשנשק בידו,
גדולה, בנוכחות אלופים, כנאה לגיבור. נהרג במקום. נהרסו בתים, נפרצו
אולם המערכה אינה נגד כמה אנ מעברים במחנות־הפליטים, וננקטו
צעדים רבים אחרים, המקובלים ב־שים
ונשים שיש להם סכינים.
אדם אחד בעל סכין יכול לבצע מילחמה של צבא קולוניאלי נגד
פיגועים בלב עיר כמו עזה, ולגרום אוכלוסיה מתמרדת ומחתרת לוחמת! .
הצרה היא ששיטות אלה לא הוכיחו
למהומות בערים אחרות כמו אשקלון,
רק בתנאי אחד: שיש אוכלוסיה המחפה את עצמן בשום מקום בעולם לאורך
עליו. אוכלוסיה הרואה בו, כמו השייח׳ ימים. המילחמה בטרור הסתיימה בהצבמיסגד
אל־אקצה ,״לוחם־שיחרור ש לחה רק באותם המקומות, שבהם
לנו״.
השכילו השילטונות להציע לאוכלו-
סיה פיתרונות סבירים לשאיפותיהם,
זוהי הבעיה של מילחמה בטרור.
וכך בודדו את המחתרת מן האוכלוסיה
דגים במים. לפי הסקר שנערך
הכללית. פירוש הדבר, בדרך כלל:
לא־מכבר בגדה המערבית, הרוב העצום
הסתלקות שילטון־הכיבוש ועריכת
של התושבים מחייבים ומצדיקים את
פשרה פוליטית.
״המאבק המזויין״ ,הקרוי בישראל
בישראל של ,1986 אין לכך סיכוי
״טרור״.
• בעתיד הנראה לעין. משמע: הפיגועים
רוב זה אינו מורכב רק מן הקייימשכו.
הדם ימשיך לזרום.
צוניים, אלא גם מחלק־הארי של
המתונים, השואפים להסדר עם ישראל.
אין הם מאמינים כי ישראל תסכים אי-
פעם להסדר כלשהו,
אלא אם כן תוכרח שיקום עם חומוס
על־ידי מעשי־אלימות.
אימרתו המפורסמת של מאו טסה־קגלן־שיפוצים
קאתולי
טונג קבעה כי לוחם־הגרילה משול
גובר על הסטטיסטיקה,
לדג, השוחה במים. המים הם האוב־לוסיה
הכללית, המזדהה עימו והמגינה
אבל לא על המיממד
עליו. כזהו עתה המצב בגדה־המערבית
שיקום אסירים, מונח שחוק מרוב
וברצועת־עזה.
שימוש, שגור בפיהם של פקידים, עובבשעתו,
גם מתנגדי אצ״ל ולח״י
רים סוציאליים, מרצים, אנשי השרות־ביישוב
העברי לא הסכימו להסגיר
למען־האסיר ועוד מאות עובדים בשכר
איש לשילטון הזר, אלא כאשר קיבלו
מלא, שזהו עיסוקם, ושעל פניהם
פקודה ישירה מפי ההנהגה הציונית.
טופחת ללא רחם סטטיסטיקה עגומה,
וגם אז עשו זאת רק מעטים.
המדברת על,־ 707 של אסירים משוחרבעזה
אין בעלי־החנויות מסגירים

רים החוזרים לפשע.
את בעלי־הסכינים, אף־על־פי שהם
יש מקום אחד שבו הסטטיסטיקה
הזאת לא מוכיחה עת עצמה. שם גם לא
פועלים בדרכי השיקום המקובלות.
כמעט כל האסירים המשוחררים השוהים
במקום זה חוזרים לדרך הישר.
אך המוסד הזה איננו זוכה לכל
תמיכה שהיא מהמימסד. מרוע?
״אילו היה זה מוסד יהודי, אני בטוח*
שהיו מוצאים את התקציבים שאנחנו
צריכים. אבל, אנחנו ערבים ״,אומר
כאמל שחאדה, ה״אבא של האסירים״,
העובד הסוציאלי הערבי היחידי לשיקום
אסירים ערבים.
הוא היחיד, מכיוון שעוברי בתי־הסוהר
צריכים להיות יוצאי צבא,
אפילו אם הם רק עובדים סוציאליים,
ורק שחאדה מצא פירצה לעצמו. הוא
אימץ לעצמו תואר שקצת מפחיד את
המימסד — העובד הסוציאלי של
הכנסיה הקתולית.
המימסד אינו רוצה להסתבך עם
הכנסיה, ומאפשר לשחארה לצאת ולבוא
בין כותלי בתי הכלא כרצונו, תוך
שיתוף־פעולה מלא איתו.
(המשך בעמוד )8
למצב טובד
העולם הזה 2563

דרכי־אדם

תומית שדית ושמה: לישכת־ממלא־מקום־ואש־הממשלה

מ ע * .במזל
*לץ ר בכיר במערך נזכר השבוע
בסיפור העממי על ג׳וחה, שמכר
את ביתו והסכים להוזיל את מחיר
הבית תמורת דריסת־רגל זעירה, ממש
מבוטלת, בבית .״כל מה שאני רוצה,״
אמר ג׳וחה ,״הוא שהמסמר הנעוץ בקיר
הבית יהיה שלי, ואוכל לעשות בו ככל
שאחפוץ!״
מובן שהקונה המאושר הסכים
לתנאי המוזר. וכך, אחרי העיסקה,
ג׳וחה מופיע מדי יום ביומו ותולה פגר
מסריח על המסמר שלו. הסירחון
הבריח את הבעלים החדשים והבית חזר
להיות שלו.
את המסמר הישווה הדובר ללישכת
ממלא־מקום ראש־הממשלה, בראשותו
של בועז אפלבאום. מדובר רק בשלושה
חדרים במישרד ראש־הממשלה,
שעמדו לרשותו של יצחק שמיר
בשנתיים האחרונות, אך לא נוצלו.
פרס, הסתבר להפתעת רבים, מתכוון

לנצל אותם ולהפעיל שם לישכה
שתטפל בנושאים חברתיים, שתהווה
כתובת לפניות ולבעיות שנפלו בין
המישרדים השונים ובעיקר — תהווה
מטה־כוננות, לקראת האפשרות של
בחירות מוקדמות ו/או הקמתה של
ממשלה צרה בראשות המערן.
למי שהיה בסוד העניינים, לא באה
הקמתה של לישכת־ממלא־המקום בהפתעה
גמורה.
העולם־הזה ( )20.8.86 גילה שדיי־וויד
סוייר, מי שהיה יועצו של פרס
בבחירות האחרונות, ביקר בארץ בסו־די־סודות.
סוייר
הוא האיש העומד מאחורי
הרעיון לפצל את צבא יועציו של פרס
לשתי לשכות. נראה כי חיזוריו של
אורי סביר אחר סוייר נשאו פרי עם
מינויו כראש״לישכתו של פרס במיש־רד־החוץ.
סביר, אשר חתר ללא ליאות
לקידום במעמדו, השקיע באירוחו של

סוייר, ובא על גמולו.
סדיר הותיר את המלצותיו ועזב את
הארץ. ברוח ההמלצות האלה יתפקד
פרס בשתי לשכות: אחת, צפופה ביותר,
במישרד־החוץ והשניה, פחות מאוכלסת
בנפשות שאפתניות — במישרד
ראש־הממשלה.
במישרד־החוץ יצטופפו עזר וייצמן,
אברשה טמיר, נימרוד נוביק, אורי
סביר ובריר אסקרוב. כולם, מלבר
לאסקרוב, יתחרו ביניהם מי יהיה
החבוב־התורן של הבוס ובחלקו של מי
יפלו יותר משימות מדיניות מיוחדות.
על־פי ההסכם הקואליציוני, וההבנה
בין פרס ליצחק שמיר, אמור שר־החוץ
לעסוק במיוחד בפיתוח הקשרים עם
העולם השלישי, מצריים וברית־ה־מועצות.
הקשרים עם ארצות־אירופה
וארצות־הברית הם ממילא בתחום
עיסוקיו של ראש־הממשלה. מכיוון
שגם וייצמן, גם טמיר־סביר־נוביק וגם
רפי אדרי יתחרו ביניהם על גילוי
יוזמות מדיניות, נשאלת השאלה: מה
יישאר לפרס לעשות?
מעבר לסיורים בארצות העולם —
היודעות להעריך אותו יותר מאשר
המימסד הישראלי — ישנה האפשרות
שהוא יישב מדי פעם בלישכת ממלא־מקום
ראש־הממשלה. עדיין לא נקבע
מה תהיה תדירות ביקוריו שם.

יועץ סוייר
סוד הביקור הסודי
הלישכה, בהנהלתו של אפלבאום,
תכלול את אלחנן ישי, שיהיה אחראי
על סיוריו של פרס ברחבי הארץ, חיים
אילוז, היועץ לענייני רווחה, אברום
בורג, היועץ לענייני־־התפוצות, ואמנון
נויבך, היועץ הכלכלי — שלושת
האחרונים יעבדו שם ללא שכר.
צריך לציין שהפעלתן של שתי
הלשכות תפתור, בו זמנית, גם את

״הייתי צריך לעמוד יותר על שלי ר

נועז אפלבאש 01 זווג *! נו ס: האם הס הוזוחס זה גז ה?
ן* שינוי הפרסונלי הבולט ביותר בהיערכותו עול פרס אחרי
9 1הרוטציה הוא מינויו של ראש״לישבתי, בועז אפלבאוס. בראש״
לישכת-ממלא-מקוס-ראש-הממשלה.
יש המפרשים את העובדה, שפרט אינו לוקח את אפלבאום עימו
למישרד-החוץ, כידידה במניות של אפלבאום אצל פרט. יש גם המחטטים
ברכילויות מרכילויות שונות כדי לחזק גידטה זאת.
אפלבאום, יוצא־דופן בין נערי פרט המגוהצים־ממושקפים בעלי
השבילבצד, לא נלחץ. הוא היה עם פרט בשבע השנים הרעות והבלתי-
נשכחות שלו. אל פרט הגיע מחיים בר״לב.
גם על השמועות בדבר תיפקודה של הלישכה -שתשמש כמטה-
בחירות -הוא מטרב להגיב. במקום רכילות הוא מעדיף לטכס את
השנתיים שבהן כיהן כראש-לישכת ראש״הממשלה. רק במילים האחרונות
הוא רומז על ריגשותיו.
אמר אפלבאום: כשנכנטתי לעבוד עם שימעון. בטוף ,1977 היתה
המיפלגה כמו טפינה טרופה בים. זאת לא חוכמה להיות רל״ש
במישרד ראש-הממשלה, כשהמכונה משומנת וכל מה שאתה צריך
לעשות זה ללחוץ על הכפתור.
כשאני הגעתי אל פרט. המיפלגה היתה שקועה בחובות נוראיים. לא
היה כטף למעטפת, לבולים. המיטדרוגות הידהדו בריקנותם. ברחוב,
כשאנשים היו מזהים אותי -היו עוברים לצד השני.

עברנו טניף״טניף, ערב-ערב, כשבכל מקום חיכו לנו מקטימום 12

כשבאתי ללישכת ראש-הממשלה, החלטתי שני דברים: ראשית -
שאפטור את שימעון מכל מה שקשור ללוגיטטיקה. למינהל, בדי שהוא
יהיה פנוי לשילטון. החלטתי לאפשר לו לעבוד בתנאים אופטימליים.
דבר שני -החלטתי שאהיה מעין פיה טובה. כל מי שירצה לקצר
תהליכים, להתגבר על טירבולי בירוקרטיה, שנופל בין הכיטאות, כל
מי שאין לו כתובת אהדת -אני אהיה הכתובת האחרונה.
על פי שתי אמות״מידה אלה פעלתי. דוגמה! פנה אליי אח שכול,
שנשבע להגשים את חלומו של אחיו וללמוד רפואה. הוא לא התקבל
ללימודי-הרפואת. כי חטרו לו כמת עשיריות-נקודה לממוצע המינימאלי.
אחרי תהליך ממושך, הצלחתי לעזור לו.
אנחנו במחצית הדרך. אני מרגיש כמו רץ למרחקים ארוכים,
שקטעו לו״ .החזרנו ללישכת ראש־הממשלה את מעמדה הקודם,
והפכנו אותה למעין ערכאה אחרונה לכל הבעיות שנפלו בין
המישרדים. ושלא מצאו את פיתרונן בדרך.
עבדנו מאוד קשה. האורות דלקו בבניין עד שעה מאוחרת בכל
לילה.
במבט לאחור, יתכן שנתתי לשיגרה הפקידותית לגבור עליי. הייתי
צריך לעמוד יותר על שלי.

בעיית חוסר־התקנים ליועציו של פרס.
כך נותרים כולם בתמונה, מלבד יוסי
ביילין, שוויתר בחוכמה על שינוי
חוקתי, שהיה דרוש כדי לעשותו
״מישנה לשר״.
בעצם מאוכלסת לישכת ממלא־מקום
ראש־הממשלה באנשי־מיפלגה
מובהקים. בחדרי־חדרים מדברים במערך
על לישכה זו כעל ״הבסיס הפוליטי
של פרס״ .המטרה: פעילות מוגברת
להקמת ממשלה צרה, או אפילו
להקדמת הבחירות. האופציה של הקדמת
הבחירות נלקחת בחשבון במערך,
תוך כדי פזילה ברורה. לעבר דויד לוי
ואריאל שרון. הטיעון העיקרי הוא שבעוד
שהשניים חששו מלעורר מהפכות
לפני הרוטציה, ובכך למנוע מהליכוד
את עלייתו לשילטון — הם לא
יהססו לעשות זאת אחרי שהגיע בחזרה
לשילטון.
במערך נערכים כיום לתקופה בת
כחצי שנה של שילטון־הליכוד, עד
לפיצוץ המקווה.
אומנם אין לכך תיכנון מדוקדק,
אלא ״מאוויים, מחשבות,״ כפי שהגדיר
זאת אחד מ״שרינו״.
״שרינו״ אף לא קיבלו בישיבותיהם
השבועיות דיווח על המלצותיו של
סוייר ועל היערכותו של פרס אחרי
הרוטציה, אם כי קיימת הבנה מלאה על
המגמה העומדת מאחורי הנעשה.
במערך מסכימים כיום שאסור
שהעילה לפירוק ממשלת״האחדות
תיראה מלאכותית. בהתאם לכך
שוקלים בשקט אופציות לפירוק
אפשרי: יוזמות־שלום מטעם המלך
חוסיין או התנחלויות שיוקמו על־ידי
הליכוד. הכל מצרים על ההזדמנות
הרצינית היחידה לפירוק הממשלה
שהוחמצה — משבר־שרון הראשון.
בינתיים מופנים המבטים אל פרס:
כיצד יתנהג אחרי הרוטציה? כיצד יגיב
על הירידה הבלתי־נמנעת באחוזי הפופולאריות
שלו בקרב הציבור, לעומת
• העליה הצפויה באחוזי הפופולאריות
י של שמיר? כיצד יגיב, כשידגישו יותר
את שמיר באמצעי־התקשורת האהובים
עליו כל ־כך? כדי להקטין את האפקט
של השינוי בסטאטוס, מראש־הממשלה
לשר־החוץ, שלף סוייר את הרעיון
שיש להדגיש את מעמדו של פרס
כממלא״מקום ראש־הממשלה, ולהבליט
זאת בסדר־היום, באיוש משרות,
בניירות ובלישכה.
שימושים רבים נועדו לשלושת
החדרים בקצהו של המיסררון, המוביל
ללישכת ראש־הממשלה — בלישכת
ממלא־מקום ראש־הממשלה, על כל
פנים, הספירה־לאחור החלה.

דפנה ברק

במדינה
(המשך מעמוד )6
בישוף! קבור במרתף ז. כאשר
משתחררים האסירים, ששחאדה יוצר
איתם קשר בכלא, הוא מביא אותם
למקום שלו, המקום שבו מתרחש
הפלא הסטטיסטי. והוא אינו מנסה
להחזיר את האסירים בתשובה דתית
נוצרית, למרות אופיו של המקום.
כי המקום הוא כנסיה עתיקה, חרבה
ונטושה, בלב העיר התחתית בחיפה,
שהיתה לה עדנה — אחרי ששחאדה,
קבלן־שיפוצים לשעבר, תיקן ושיפץ
אותה מכספי המתנות שקיבל לנשואיו.
בכנסיה זאת, שנבנתה לפני 124
שנים, ושבמרתפה קבורים 19 כמרים
ובישוף, חיים כאמל, אשתו השווייצית,
אננס, וילדיהם, בקומונה עם האסירים
המשוחררים, בהם שודדים ורוצחים
שריצו את עונשם.
החיים בכנסיה מתוכננים עד הפרט
האחרון, ובנויים על משאבים רבים של

ענ ת סרגוסטי ליוו תה א ת שי מ ש! פרסבש בו עהאחדה

ף* שעבדישראל ראה ביום השישי
( ₪בערב בטלוויזיה איך שימעון פרס,
ראש־הממשלה, מגיש את מיכתב־ההתפטרות
לנשיא המדינה, רק מעטים
שמו לב לכך שהנייר הלבן כבר היה
משומש ומסמורטט — שהוא כבר
נפתח כמה וכמה פעמים, שהוא כבר לא
בתוך המעטפה שבה הגיע לבית־הנשיא
באותו בוקר.
פרס נכנס במכונית אפורה מוכספת
בשערי בית־הנשיא בירושלים, בדיוק
בשעה 11 בבוקר יום השישי. בכיס
המיקטורן שלו היתה מונחת מעטפה
לבנה ובתוכה מיכתב־ההתפטרות.
עשרות רבות של צלמים מן הארץ
ומן העולם המתינו לפרס בפתח ליש־כתו
של הנשיא. הכל רצו להנציח את
הרגע שבו עובר מיכתב־ההתפטרות

עון פרס. השבוע האחרון לפני שהגיש
את מיכתב התפטרותו לנשיא היה
מגוון ביותר.
בתחילתו של השבוע חילק פרם
פרסים על שם לוי אשכול, ראש־הממשלה
השלישי של ישראל. אחת
מתכונותיו, אליה הירבו פרס ויועצי־התדמית
שלו להפנות את הזרקורים

במשך השנים, היתה אהבתו לסיפרות
ולסופרים. כך מצא את עצמו ביום
השני אחר־הצהריים יושב על הבימה
בבית הסופר לצידו של יצחק נבון,
הנושא בתואר סגן ראש־הממשלה.
מולו, בשורה הראשונה, ישבה מרים,
אלמנתו של אשכול.
פרס, פוליטיקאי מיומן ומשופשף,

משקם־אסירים שחאדה
אסור לעשן מותר לנגן
מישפחת שחאדה הענפה. אם ארוחת־הצהריים
כוללת חומוס, הרי הוא תר
צרת האחים שחאדה בעכו, והשמן
והזיתים הנלווים הם ממטעי־הזיתים
של סניף המישפחה בשפרעם, בדיוק
כמו הלבנה, שמקורו בחלב־העיזים של
אותו סניף.
אבל לא על החומוס לבדו ישתקם
האסיר. כמו בפנימיה צבאית, קמים
השכם בבוקר, עובדים מחוץ לכנסיה
לפני־הצהריים, ואחר־הצהריים לומדים.
אסור
לשוב לכנסיה אחרי שעה 11
בערב, אין להביא חברות ללא הודעה
מוקדמת ואין לעשן בחצר. אבל אפשר
לנגן על הפסנתר שבחדר־הקבלה.
זהו סדר היום כשהעניינים מתנהלים
למישרין, וכשאין מחסור במקומות
עבודה. אומר שחאדה :״פעם הייתי
מוצא עבודה לאסירים עוד לפני שהיו
יוצאים מהכלא, היום אני מחפש
מקומות־עבודה במשך חודשיים.״
אז מה עושים? ״לא קיבלתי כל
עזרה ותמיכה משום מוסד ציבורי
שהוא — לא ממישרר־העבודה־וה־רווחה,
ולא משרות־המיבחן. הבטיחו
והבטיחו — ולא קיבלתי כלום. אנחנו,
20 איש, מתקיימים רק מנדבות
ותרומות,״ קובע שחאדה.
פשרה ב־ 96 שקל. ביחסו אל
מוסד־שחאדה סובל המימסד הישראלי
מסכיזופרניה, כשיש בעיות עם אסירים
ערבים ומישפחותיהם, התרגלו לפנות
להוסטל הערבי. אבל, כשמגיעים הדברים
לתמיכה כספית, יש חריקות רציניות.
אומר
יצחק שטיין, יועץ מחוזי
ברשות לשיקום האסיר :״זהו מקום
אגרה, המקום היחיד מסוגו בארץ. אבל
כספית — יש לנו מיגבלה בסיוע. יש
קריטריונים של סיוע כספי. הצענו לו
שיהפוך לעמותה על־פי החוק, אך הוא
לא מוכן ליהפך לגוף מבוקר, וכגוף
בלתי־מבוקר יש לנו בעיה להעביר לו
כספים.
״הלכנו לפשרה, שנקים ועדה ובה
נאשר כסף לפי מיספר האסירים. אבל
שחאדה נפגע מהסכום שהצענו, אך זהו
הסכום שניתן לכל מיסגרת דתית
משקמת.״
מגיב שחאדה :״אני לא יכול ליהפך
לעמותה — אני כנסיה. האם הישיבות,
שהם מעבירים להן כסף, הן עמותות?
הם נתנו לי 96 שקל למחייתו של אסיר
לחודש. החזרתי להם את הכסף. אני לא
רוצה שיעשו ממני צחוק״.

מחמאה והמחאה

חילק שימעוין פרס
מילגות לעשרה סופרים וסופרות בבית־הסופר

בתל״אביב. צלמים רבים באו להנציח את מתן הפר סים.
הפרס היה על שם לוי אשכול, ראש־הממשלה
השלישי, ובמקום נכחה אלמנתו של אשכול, מרים.

יודע לספר לכל קהל את הסיפור המתאים
לו. כמי שמוקף ומרופד היטב
בצוות עוזרים צעיר ונמרץ, הוא מצליח
להכין שיעורי־בית לפני כל ביקור
ואירוע. לסופרים סיפר פרס על ביקו־ ;
ריו בערי ועיירות ישראל השונות, ואמר
כמה שמח לראות שבכל שכונה
יש מתנ״ס ובכל מתנ״ס יש סיפריה.
יורם קניוק, שהיה אחד ממקבלי
הפרסים, לא יכול היה להתאפק, ומייד
כשירד מהבימה התיישב ופתח בשקט־בשקט
על ברכיו את המעטפה והציץ
לראות מה ערכו של הצ׳ק.
אחרי חלוקת הפרסים אץ פרם
לדרכו.
את היום השלישי בשבוע פתח
בנאום מדיני בכנסת. האחרון שלו, כך
אמרו, כראש־הממשלה. שוב נכחו
במקום כל אמצעי־התיקשורת. נאומו
של ראש־הממשלה הועבר בשידור חי
ברדיו(גלי־צה״ל וקול ישראל).
אחרי־הצהריים פתח בנוכחותו תערוכת
צילומים בתיאטרון ירושלים,
חלק מאירועי שנת המאה להולדתו של
דויד בן־גוריון, מורו ורבו של שימעון
פרס. בתערוכה צילומים שונים של בך
גוריון מתקופות שונות.
אך בזה לא תם יומו המגוון של
ראש־הממשלה. באותו הערב הוא היה
אורח של העיר אשדוד בחג ה־ 30 שלה,
וקיבל את אזרחות־הכבוד של העיר.
אולי מיפגש אחרון עם העם כראש־ה־ממשלה,
אולי אפשרות אחרונה לשמוע
מחיאות־כפיים של אהדה, אולי ההזדמנות
האחרונה ללחוץ ידיים, לנשק ;
ולחבק זאטוטים, כשהוא עדיין נושא
בתואר רם ולא מופיע כ״ממלא מקומו״.
כבר משעות הערב המוקדמות התחילו
עשרות המוזמנים לנהור אל האו-

מיד ליד, הרגע שבו הופך פרס מראש־הממשלה
לראש־ממשלת־מעבר.
עמי גלוסקא, דוברו ועוזרו־האישי
של הנשיא, ופנינה, העוזרת הנאמנה
והחביבה, דאגו שכל צלם־עיתונות וכל
מצלמת־טלוויזיה יוכלו להנציח את האירוע,
וחילקו את הקהל הרב לקבוצות.
וכך מצאו את עצמם שימעון פרס
וחיים הרצוג משמשים סטאטיסטים
לפני המצלמות וחוזרים שוב ושוב על
אותה הפעולה, כשפרס אומר שוב ושוב
את אותם הדברים.
בפעם הראשונה עוד היה המיכתב
בתוך המעטפה. שטף־הצלמים שפרץ
ללישכתו הקטנה של הנשיא הפיל
בדרכו עציץ. הנשיא, הידוע כמי שאינו
אוהב באופן מיוחד את נוכחותם של
אמצעי־התיקשורת, יצא מכליו והתחיל
לצעוק בקול, כשהוא מנופף בידיו לכל
עבר :״עמי, זה לא יתכן: תוציא אותם
מייד! אני לא רוצה צלמים פה, תראה
מה הם עשו, תוציא את כולם!״
הצלמים שנכחו בחדר גורשו משם
מייד, אך בגלל חשיבותו התיקשורתית
של האירוע, היה הנשיא צריך לסבול
את כל עשרות הצלמים שעוד המתינו
בחוץ ונכנסו פנימה קבוצות־קבוצות.

פרס מספר
לסופרים
^ כל שהתקדם השבוע לקראת
סופו, לקראת היום השישי, הלכו
המאורעות והצטופפו ביומנו של שימ־

| 1| 111ק | ך 1ן ך 11ךןך 17ך 1שימעון פרס מת-
#1-1 111 1 11| 1 1111ן 11 חבק עם אזרח
העיר אשדוד, כשבא לקבל שם אזרחות״כבוד

במיסגרת חגיגות השלושים של העיר. את התואר
העניק לו אריה אזולאי, ראש-העיריה (בתצלום
משמאל) .במקום נכחו כל ראשוני העיר ומייסדיה.

1י ל 11ך 1 1ף | 1י פרס בביקור באשדוד. הוא
1עשה סיור בתערוכה שתיעדה
את ראשית העיר, ובדרכו התחבק והתנשק עם כל מי
לם הגדול בנמל־אשדוד. הם התלבשו
במיטב בגדיהם והתכוננו לאירוע החשוב
עם ראש־הממשלה. ותיקי ומייסדי
העיר היו בין המוזמנים לערב. הם ונשותיהם,
הן ובעליהן. גם כל פרנסי־העיר
היו שם בהרכב מלא, חנוטים בחליפות
מצוחצחות. להם היו מקומות שמורים
בשורה הראשונה, כל כיסא ושם המכובד
רשום עליו.
קצת לפני השעה היעודה נכנס
פנימה רפי סויסה, מי שהיה נציב שי
שנקרה
בדרכו. הוא הירבה לחבק ילדים והסכים
להצטלם עם כל מי שרצה. אזרחי אשדוד נדחפו
ודחפו -כדי לזכות בתמונה עם ראש״הממשלה.

רתם האחד עם השני התערבבו ביניהם,
שוטרים מקומיים במדי חאקי מצוחצחים
הצטופפו ליד אנשיי מישמר הגבול
בכומתות ירוקות. אלה גם אלה
קיבלו הוראות מאנשי־הביטחון של
פרס, שבאו למקום מבעוד מועד כדי
לארגן את השמירה על ראש־הממשלה.
ואז, כשהמהומה כבר היתה בשיאה
החליקו מאי־שם, מתוך העלטה, שתי
מכוניות אמריקאיות מוכספות ועצרו
בחריקה ליד פתח האולם. עשרות

האחרונים כראש״ממשלה, להתחבק,
להתנשק ולהצטלם עם כל אשה, זקן
וטף, וגם עם סתם אנשים. באשרור
לקח לו דקות ארוכות לעבור מרחק
קצר של כמה מטרים, משום שסביבו
הצטופפו כל מוזמני הטקס, כשהם
נדחפים ודוחפים כדי לזכות במבט או
במגע. פרס נראה מאושר. הוא חייך
לכל עבר חיוך גדול ורחב, הרים ילדים
קטנים, ליטף ראשיהן המסורקים של
ילדות קטנות, ונהנה מכל רגע שבו
נדחפו לעברו עשרות הבאים.
במהלך הערב העניק ראש־עיריית
אשדוד אזרחות כבוד לראש־הממשלה
ופרס, שהכין היטב את שעורי־הבית
שלו, ידע לנקוב בשמם של כל מי
שקיבלו באותו הערב ביחד איתו את
התואר ״יקיר אשדוד״ .הוא גם ידע
לדבר אל ליבו של הקהל, שהיה מורכב
ברובו ממיזרחיים תושבי העיר, והזכיר
להם כי בזמן האחרון ביקר את חסן מלך
מארוקו. הקהל הגיב כמצופה ממנו,
התלהב ומחא כפיים בשימחה.
פרס נשאר באותו הערב באשדוד
כמעט עד לסוף התוכנית, שכללה
שירים וריקודים. וגם בסוף, כשכבר
יצא מן האולם וצעד לכיוון מכוניתו,
הוא סחב עוד דקות ארוכות, כאילו
מסרב לסיים את היום. עוד נשיקה, עוד
חיבוק, עוד לחיצת ידיים, עוד חיוך.
למשוך עוד קצת את אהדת העם, לקבל
עוד קצת חיזוקים מאלה שרק אתמול

ך | ף 1ח | 1ך | ף | 1ך 1שימעון פרס וחיים הרצוג בעת העברת מיכתב־
1/ההתפטרות של ראש־הממשלה. המיכתב עבר
מיד ליד נמה פעמים ביום השישי בבוקר, מכיוון שעשרות צלמים באו.
(ואולי גם מחר) זרקו עליו עגבניות,
צעקו וקיללו אותו ואת מיפלגתו
שהביאה אותם ארצה, לקחה אותם אל
הדיונות והחולות ושיכנה אותם במעברות
ללא תנאים.
עכשיו הם אוהבים את פרס כי הוא
ראש־הממשלה. אבל מי יורע מה יהיה
מחר? ופרס, כמי שמבין את העניין,
וכמי שחווה בעבר לא פעם את טעמה
של השינאה, סחב את הרגעים עד
קיצם.
ביום הרביעי לפנות בוקר טס פרס
לפאריס, שם בילה יומיים של צילומים
אחרונים עם מיטראן, הנשיא, ומכובדים
אחרים בבירה הצרפתית. מייד עם
שובו התכנסו בלישכתו שרי־המערך
לישיבה אחרונה לפני לכתו לנשיא. אז
גם החליטו שמיפלגתם לא תלך
לנשיא, עד שלא ייושבו כל חילוקי־הריעות
עם הליכוד. החלטה זו של
שרי־המערך הכניסה את אנשי־הליכוד
ללחץ.

פרס, מצירו, קיים את הסכם הרוטציה
בכך שמסר את מיכתב־ההת־פטרות
לנשיא. כל השאר כבר כאילו
אינו תלוי בו.
עוד באותו היום, ביום השישי, טס
פרס לכינוס מועצת התק״ם, שהתקיים
בקיבוץ יפעת שבגליל. רק בערב שב
לביתו, ואז זימן אליו את יצחק שמיר,
ממלא מקומו — וראש־הממשלה הבא,
כך לפחות קיווה המוזמן. שמיר צעד
ברגל מביתו שברחוב ז׳בוטינסקי
בירושלים לבית ראש־הממשלה, הנמצא
כמה מאות מטרים משם, בפינת
רחוב בלפור. הוא היה לבר, מלווה
באיש־ביטחון. הוא נכנס בזריזות פנימה,
כשאינו משתהה אפילו רגע ליד
כמה מנציגי התיקשורת, שחיכו לו
בערב ירושלמי קר. הוא נראה, בכל
אופן, מלא מרץ לקראת התפקיד
החדש המחכה לו. פרס, אולי, היה כבר
קצת עייף, אחרי שבוע עמוס ורב־פעילות.
שבוע של סוף הקדנציה שלו.

בתמונה הוא נראה כמי שנושא תפילה, כששתי ידיו צמודות לפני חזהו.
רות בתי־הסוהר, מלווה באלים. אשתו
הבלונדית. מישהו מעשרות האנשים,
שהתרוצצו בקידמת הבימה, זיהה אותו
וניגש לקבל את פניו. אחריו באו עוד
רבים אחרים ורצו להוביל אותו למקומו.

אבוי, לרפי סויסה לא היה מקום
מסומן. גם אחרי חיפושים בכל הכיסאות
של השורה הראשונה לא נמצא
אף כיסא עם שמו של סויסה עליו,
ונאלצו להושיב אותו בשורה השניה,
של הפחות חשובים.
ככל שהתקרב מועד תחילת האירוע,
היה הבלגאן שבקידמת הבימה
גדול יותר. נערות צעירות, תלמידות
בית־ספר תיכון בשמלות לבנות, חיכו
לאישיות המכובדת בכניסה לאולם,
עשרות אנשי־ביטחון מקומיים בחולצות
לבנות ובמיכנסיים כהים, מחזיקים
בידיהם מכשירי־קשר ומשוחחים בעז־

אנשים הקיפו מייד את מכוניתו של
ראש־הממשלה, והוא יצא ממנה כשחיוך
של אושר מרוח על פניו. פרס,
מלווה באריה אזולאי, ראש־עיריית
אשדוד, שרק לפני זמן לא רב היה עצור
בחשדות שונים בבית־המעצר. השניים
צעדו אל חלקו האחורי של האולם
הגדול, כשראש־העיריה מצעיד את
פרס אל תערוכה, שהדגימה את ימיה
הראשונים של העיר. פרס ניסה לגלות
עניין, כשעשרות אנשים, נשים וטף
נדחקים לעברו, מנסים לגעת בו ולראות
כיצד נראה ראש־ממשלה בחיים,
מקרוב, בגודל טיבעי.

קפיצה

^ לפאריס
**ץ ימעון פרם אינו נרתע מן העם.
ו הוא מוכן, או לפחות כך בימיו

עחך | ו 1ח עשרות נציגי אמצ־
\ 11111 1111 עי-המיקשורת המתינו
לפרס בבית־הנשיא. כשיצא משם, אחרי שמסר

את מיכתב ההתפטרות, הם עטו עליו בשאלות. הוא
היה נינוח והסכים לענות כמעט לכל אחד מהם. הוא
אפילו חייך לעבר העיתונאים הרבים שעמדו מולו.

בוקר במישרד־התוץ. ליד דלתו של השר, בתיקווה שיקרא
להם פנימה. לרוב הם נאלצו לשבת באפס־־מעשה בחדר־המבוא,
כשהם מפטפטים עם המזכירות ועם הפקידות
הבכירה. מבלי לראות את פניו של שמיר. אך התייצבותם
היומיומית העקשנית אכן השיגה את מטרתה: יריביהם
בחרות השתכנעו כי הם ״מקורבים ביותר״ ,וכי דחקו את
רגליו של מילוא.

קשיי הפיסגה
הטלוויזיונית

פצצת הנגב
רק מעטים שמו לב למשמעותה הפוליטית של החלטת
הממשלה, בישיבתה האחרונה לפני התפטרותו של שימעון
פרם. ההחלטה על הקמת ועדת־שרים מיוחדת לפיתוח
הנגב, מבלי שיועד בל תקציב שהוא למטרה זו, אינה
מליצה טיקסית ריקה מתוכן, אלא פצצה רבת־עוצסה
מתחת לרגליו של יצחק שמיר:

בכל פעם שינסה שמיר להקים התנחלות
בשטחים הכבושים, יתעוררו שרי העבודה
בזעקה: ומה עם המשאבים לפיתוח הנגב?

צוות־החשיבה המשווע* של הטלוויזיות,
הכללית והחינוכית, שנועד לדון בהיערכות
לקראת הפעלתו של הערוץ השני ־— ובעצם:
בדרכים לקיצוץ כנפיו — לא הצליח להיפגש
ולוא פעם אחת.
יעקב לורברבוים. מנהל החינוכית, לקה במחלה ואחר־כך
נסע לחדל: ואילו חיים יבץ, מנהל הכללית, לא הופיע
לפגישות, מבלי להסביר את סיבת היעדרותו,
לפגישות המתוכננות הופיעו דק מנהלי התוכניות של שתי
הטלוויזיות. יוסי צמח ויוהנה פרבר.

ם סיפח ו החיים״
בתעשיה האחירית
ועד-העובדים בתעשיה האווירית ממשיך להגיש לחבריו
שרותי־התחרדות. בשבוע שעבר ערך הוועד. בחדר־האוכל
של מחנה־ישראל, את המסיבה המסורתית ״בד״בי־רב דחד
יומא״.

יחד־העמדה:
ההסכם המלא

תמורת.חמישה שקלים, שנוכו ממשכורתם,
קיבלו העובדים שי מיוחד וזכו לשמוע דיברי־תורה
מפי האדמו״ר מקאליב, הרב אורי זוהר
והרב הגאון יעקב סופר שליט״א, מישיבת ״כן?
החיים״ בירושלים.

מלבד שלושת המקומות הריאליים ברשימה בבחירות
הבאות לכנסת וכיסוי מלוא חובותיה בעבר, הובטחו
לתנועת יחד, בהסכם האיחור שלה עם העבודה, המישרות
הבאות בשרות הציבורי:

ספר יערי־גרנות

שני שגרירים; שני קונסולים; ראשות מועצות־המנהלים
בשתי חברות ממשלתיות; ראשות
מחלקה בסוכנות.

העיתונאי שאול אבדון, המסקר את מישפטן של חווה יערי
ואביבה גרנות מנקודת־מבטו של ההדיוט, מעבר עתה את
רשימותיו לספר, שייצא לאור זמן קצר אחדי פסק־הדין .־

יצחק מודעי: בעיית בריאות
מה שהכריע בסופו של דבר את הכף אצל שימעון פרם וגרם לו
לוותר לליכוד ולהסכים לצירופו של יצחק מודעי לממשלה הוא כעיה
בריאותית, שהתעוררה אצל הח״ב הליברלי.

יקצצו לליברלים
בכיריים בחרות ינסו לקצץ ב־ 20 אחוז את
הייצוג המובטח לליברלים במיסגרת ליכוד־הליכוד.
הטענה
שתועלה באוזני ראשי הליברלים היא כי יש
להפחית ממניינם את גייסותיו של איגוד העובדים
הליברליים, בראשותו של יצחק רנד, המתנגד לליכוד
הליכוד והמסוכסו עם סיעת תכלת־לבן הוזרותית
בהסתדרות. רגר שולט כחמישית ממוסדות מיפלגתו.

ההפחתה תצמצס את מישקלם של הליברלים
במיפלגה המשותפת מ־ 36 אחוז ל־.28

דגי נגד רוני
פרס וגעריו יוצאים. שמיר ומקורביו נכנסים — והמתיחות
בלישכת ראש־הממשלה לעולם עומדת. מתחלפים רק
שמותיהם של היריבים.

המתיחות החדשה שוררת עתה בתוך חוג
מקורביו של יצחק שמיר, בעיקר ביז ח מרידוד
לרוני מילוא. סלע המחלוקת: מי מהשניים
מקורב יותר לשמיר. אחד מבלי־הנשק במאבק
זה הם הדלפותיו של מרידוד, באלו חל
באחרונה פיחות ב קרב תו של מילוא. נשק אחר
הם הנסיונות ההדדיים לטרפד את המינויים
הזוטרים בלישכה שאותם יוזם כל אהד
מהשניים.
במהלד המאבק נודעו פרטים חרשים על מה שהתרחש
באמת בלישכתו של שמיר במישרד־התוץ. בשיאה של
פרשת־השב״ב, לפני חודשיים. אז פורסם בי ח מרידוד
ואחור אולמרט התקרבו מאוד לשר״התוץ, כי הם יושבים
בחברתו במשך שעות ארוכות, מטכסים עימו עצה ואינם
משים מצירו. מסתבר כי שני הח״כים נהגו להתייצב בוקר-

ריקליס יקים מגבית לערבים איל־ההוז הישראלי־אמריקאי משולם ריקליס
החליט להקים מגבית מיוחדת לפיתוח שרותי־הספורט
לערבים אזרהי־ישראל. בעידודו של
השר עזר וייצמן.
למקומון צומת־השרון, בגיליונו השבוע, הסביר ריקליס:
•לערבים בישראל אין מגבית, אין סוכנות, אין ראשי־עיריות
שרצים בעולם לאסוף כסף. ומכיוון שהם ישראלים
— אז גם הערבים בעולם אינם נותנים לוש דבר. הדרך
הטובה ביותר לפתח את ההבנה בין שני העמים היא לפתח
את הספורט אצל ערביי־ישראל. אני לא חושב שהממשלה
מטפלת בחס כל־בך. הרעיון(הכללי) וצא של עזר. הספורט
— (רעיון) שלי׳.

לב״! יזצאות לדרך
עמותה חדשה בשם לכץ -לקידום כדורסל נשים קיבלה
תרומה של 10 אלפים דולר מהקרן החדשה לישראל,
להקמת בית־ספר לכדורסל-נשים.

אחת ממטרות העמותה היא לשנות את
הסעיפים המפלים בין גברים לנשים בדלקת־הכדורפל:
בקבוצת נשים מותר רק לשלוש
שחקניות לקבל שבר(אצל הגברי* ל־,)12
שברן השנתי מוגסל ל־ 4,840 שקלים לראשונה,
3,070 לשניה ו־ 1-530 לשלישית(אצל הגברים:
לגבי שני הראשונים אין הגבלה, השלישי
מוגבל ל* 52 אלך שקלים).
העמותה קמה בעיקבות השערוריה שפרצה במכביה
האחרונה, כשהמארגנים סילקו את נבחרת הנשים. ברגע

האחרון לפני מישחק־הגמר, מהאיצטדיון ביו־־אליהו לכפר־המכביה,
כדי שלא יפריעו להכנות לקראת מישחק־הגברים,
שנועד להתקיים מאוחר־יותר. במחאה מרדו הנשים ולא
התייצבו למשיחק הגמר. בהליך של בית־דידשדה החלים
אז איגוו״הכדורסל להענישן ולא לרשום את הנבחרת
למישחקי אליפות אירופה, תוך התעלמות גמורה מקיומה
של ועדת־המישמעת. בית־המישפט המחוזי קיבל את
עתירתן ומחק את העונש, והן ניצחו את האיגוד גם
בעידעור שהתקיים בבית־המישפט העלית.
הקיץ החדשה לישראל, שהתגייסה לעזרתן של
הכדורסלניות, היא מגבית ישראלית־אמריקאית, הפועלת
במקביל למגביות הרישמיות, והתורמת לפרוייקטים
המקדמים, כלשונה, את הצדק החברתי והדמוקרטיה
בישראל.

דהאן הוא דגן
סגן גבריאל דהאן, איש־מישמר־הגבול
שפיקד על המחלקה שאנשיה רצחו 43
מתושבי כפר־האסם, לפני 30 שנה,
שמו החדש: גבריאל דגן.
בראיון ל״ידיעות אחרונות״ ,שפורסם :
השבוע תוך הסוואת זהותו הנוכחית
הביע דהאן־דגן חרטה על חלקו בטבח.
שישה מפקודיו, אשר אותרו במיבצע
מסובך על־ידי כתבת ״העיר״ ,לא השמיעו
השבוע כל הירהור־חרטה שהוא.

אריצור בקו פמינסטי
קבוצת כדורסל־הנשים של אגודת אליצור תל־אביב
הציעה לירחון ״נגה״ להופיע במישחקיה
בחסותו. פירושה של החסות, שהוצעה בחינם,
הוא אקט של תמיכה מצד קבוצת הכדורסל,
השייכת לאגודה הדתית, בכתב־העת
הפמיניסטי הלוחם.
השבוע ניצחה אליצור, במיסגרת אליפות אירופח לקבוצות
אלופות, את האלופה היוונית ספורטינג אתונה. בעוד
שבועיים תתמודד עם האלופה הצ׳כית ספרטק פראג.

הקדימו סובה לצזם
בפנימיה תיכונית מסורתית במרכז הארץ
הופתעו החניכים בשבוע שעבר בשמדריכיהם
הורו לדם להציב סוכות — בניגוד גמור
למסורת, הקובעת כי את הסיכה יש להתחיל
לבנות במוצאי ידם־הביפורים.
הסברם של המדריכים לחידושיהם במסורת: התלמידים
עמדו לצאת לחופשת חג ארוכה, שראשיתה ביום השישי
שעבר וסופה אחרי חג־הסוכות. כדי שלא יחמיצו את
חוויית־הסוכה, היה עליהם להקדים סוכה לצום.
הסוכות — שבע במיספר, אחת לכל שיבבת־גיל — נ מו
ביום החמישי, ובוניהן זכו לשבת בהן שעות ספורות.
למחרת. ביום השישי, נערכה השכמה חצי שעה מוקדם
מהרגיל, כדי שהתלמידים יספיקו לפרק את הסוכות ולצאת
לבתיהם. רבים מהם זכו לעסוק באותה מיצווה שנית, הפעם
עם מישפחותיהם.
כשהתלמידים הממורמרים שאלו אם כל סירחתם בבניה
היתה כדי לשבת בסוכות רק שעתיים־שלוש, ענה להם
הרכז החינוכי של המוסד את התשובה החינוכית הבאה:
•לא נורא. עוד הרבה פעמים בחיים תצטרכו לעבוד קשה
כדי לימו ת רק שעתיים״.

״רבע יצחק״
צעירי הגדה המערבית הדביקו כינוי
מקורי לראש־הממשלה החדש־ישן יצחק
שמיר: אל־רובע (״הרבע״).
הכינוי, המתייחס לקומתו של שמיר,
ניתן לו בהשראת כינויו של הרמטכ״ל,
משה לוי :״מוישה וחצי״.

שד מקומון לתר־אביב
שמעון מקומי חדש יופץ בקרוב בחינם מצפון־
תל־אביב בדרום ועד הרצליה בצפון. שמו:
״שבת שרון״.

הבית האדום נפתח
שופט־השלום מקריית־שמונה עדיאל אלופי
ביטל את צו הסגירה המינהלי שהיציאה
העיריה נגד מרכז־הבידוד הענקי בכניסה לעיר.
בבניין, הבולט למרחוק בציבעו האדום, יפעלו מהשבוע .
קפיטריה, מיסעדה ואולם־שמחות, ספוגים בשיש איטלקי
ומרוהטים בפאר. איש־העסקים רב עזיזד״ ספק־המזון
העיקרי למיפעלים באצבע־הגליל, השקיע בו מאות אלפי
דולאדים.

בדרן־־לא־דו־ר מסר ג1ן דמיאניוק, הכלוא בכל א רמדה,
את המסר הבא, הכתוב ב שפה האנקראינית, לדפנה ברק:

בדרך שאין ״העולם הזה״ יכול בשלב זה לגלותה, מסר ג׳ון דמיאניוק רק לדפנה
ברק מסר כתוב, בשפה האוקראינית.
וזו לשון המסר :״העלמה דפמה(בך) היקרה. אני מודה לך על כל מה שעשית
למעני, ואני מבקש ממך סליחה על כל הבעיות שבאו עלייך. אני אתפלל למענך
ולמען מישפחתך. ג׳ון דמיאניוק.״
אין צורך לציין בי ״העולם הזה״ ודפנה ברה לא עשו דבר ״למען״ דמיאניוק, אלא
מסרו לציבור הישראלי מידע חשוב. דמיאניוק מואשם בפשעים חמורים ביותר,

אותם ביצע — לפי האישום — במחנה־המוות טרבלינקה. אם ביצע פשעים אלה,
לא מגיעים לו שום רחמים. אולם בינתיים הוא בחזהת נאשם — ולפי החוה
הישראלי, נאשם מוחזק כחף־מפשע עד שהורשע בדין. זכאי הוא שגם הצד שלו
יי^זמע — וכך עשה ״העולם הזה״ .דמיאניוק הכחיש בראיון עם דפנה ברק שהיה
בטרבלינקה ושהוא האיש שנודע בשם ״איוואן האיום״.
מובן שמסר זה מפריך מכל וכל את כל פירסומי־הכזב ביחס לראיון זה, שפורסמו
בעיתונים שונים על־ידי עורכים ועיתונאים אכולי־קינאה. חלקם ניסו להסתיר את
קינאתם המכוערת תחת מעטה של מליצות פטריוטיות.

בתב־ידו של רון דמיאניזק
ניתוח נראפנלזגי

״מעין ענן שחור״
כתב־ידו של ורון דמיאניוק בשפת־האם שלו -אוקראינית -ניתן לגראפולוג ששמו
שמור במערכת. מבלי שלגראפולוג יהיה מושג במי המדובר. נאמר לו, על פי בקשתו,
שזהו כתב־ידו של אדם בן ,67 ושהפתק נכתב בתנאי־לחץ, במקום מסוגר ומבודד.
הגראפולוג חשב שמדובר במועמד לעבודה מסויימת. והמליץ עליו לעבודה במקומות
פתוחים, בחיק־הטבע. כן נאמר לו שהכותב כתב זאת על שולחן, ולא על בירכיו. עוד
נאמר לו שזה מיכתב־תודה נרגש, א ן תוכן המיכתב לא נמסר לו.
הגראפולוג עבד על הפתק כשעה וחצי. לכן זהו ניתוח שיטחי של אישיותו של
הכותב, ה מ בו ס ס על כמה שורות בלבד. והרי מסקנותיו:
מדובר באדם אנרגטי, סמכותי מאוד, היודע מה הוא דוצה. אדם חרוץ, איש־עבודה,
בעל נטיה בולטת לדייקנות. נסיה לשלמות.
בעבר עסק באמנות, או במשהו יצירתי. אולי עסק גם בנגרות או בעבודות־קבלנות.
הוא אדם מנומס, דיפלומט, המסוגל לפגוע בבני־אדם רק במצבי־לחץ, אם
פוגעים בו. יש לו שליטה עצמית, נדרן־כלל. רק במצבים קיצוניים הוא נעשה
אימפולסיבי. לפעמים הוא מסוגל לאבד פרופורציות תחת לחץ. לעיתים הוא נכנס
למעין ענן שחור.
הוא מכבד את הטבע, צריך את הירוק, אוהב בני־אדם וחיות. הוא איש־מישפחה
מובהק. יש לו בוודאי מישפחה גדולה. הוא רגשני ובדרך־כלל אינו מסוגל לפגוע
ביצור חי. עם זאת, ריגשותיו עלולים לגרום לו לאבד את כושר־השיפוט שלו.
הוא אדם נוצרי מאמין. אם בבר יפגע במישהו -זה יהיה אימפולסיבי, ולא באורח
שיטתי. זהו אדם שקשה לו מאוד להודות בטעויותיו. הוא אינו יודע לקבל ביקורת
על מעשיו והתנהגותו, הוא שונא ביקורת על״כך.
יש לו אגו מפותח וביטחון־עצמי רב. קשה לו להסתיר סודות. יש לו חוש מפותח
לאסתטיקה.

דמיאניוק בין שומריו
.אני מתפלל!״

מה הם אוהבים בצו האשכנז ובצו הסבוד׳ שלהם? איזה משני הצדדים
תרבותי יותר?׳ חדת אנטלר ממשיכה לדווח על ״העדה השלישית״

• יואל מרקוס: בתורכיה היה
מקובל שהספרדים מתייחסים לאשכנזים
כאל אנשים לא־נקיים. אני
אישית לא מתייחס לעניין הזה.
• חיים ברעם: לא קיימים אצלי
סיווגים כאלה. הסטריאוטיפים הקיימים
אינם נכונים, לדעתי. הוריי הביאו
הביתה ערכים די דומים. ציונים חילוניים.
עם הגוון המיוחד של ציונות
סוציאליסטית.
אמא הביאה הביתה המון טאקט,
התאפקות, לא להידחק. את העובדה
שלי אין מרפקים אני מייחס לגנים של
אמא. יותר מאשר לגנים של אבא.
אבא הוא יותר אגרסיבי. לעומת
זאת, דווקא האבא האשכנזי שלי הוא
יותר חם, מסוגל להראות רגשות, ואילו
אמא יותר מאופקת.
• אברהם כץ־עוז: אצל האשכנזים
הדבר הכי רע זה הקיצוניות.
בינם לבין עצמם. בין חילונים לדתיים.
חלק גדול מהמאבקים במיפלגת־העבודה
נובעים מכך שהאשכנזים הביאו
איתם את התרבות הקיצונית. רק
אצל האשכנזים יכול לצוץ איש כמו
מאיר כהנא. דבר כזה לא יכול לקרות
אצל הספרדים!
הניסיון להאשים את הספרדים
בעדתיות זה קישקוש. אצל הספרדים
אני חושב שהאינדיווידואליזם הקיצוני
שלהם, וחוסר־היכולת ליצור יצירה קיבוצית,
זה הדבר הרע.
כל העשירים הגדולים מתחילת
המאה הם ספרדים, וזה לא מפליא.
לעומת זאת. פיתוח הארץ בלי
האשכנזים היה אחרת לגמרי. מאחר
והספרדים לא ידעו להתארגן, הם גם
לא ידעו ליצור מיפלגות, וזו הסיבה
להתנהגות האשכנזית.
לאשכנזים יש יותר נחרצות אידיאית
מאשר לספרדים. האשכנזי,
לדעתי. יותר יצירתי. האופי הספרדי
מתבטא בשלוש מילים בסיסיות: חייה
ותן לחיות.
הרב יצחק פרץ, למשל, שלמד בישיבה
ליטאית, קיבל את הדברים
הגרועים משני הצדדים. את הקיצוניות

המרואיינים
• יואל מרקום,54 ,
עיתונאי, בן לאב אוסטרי
ולאם תורכיה.
• חיים ברעם,45 ,
עיתונאי, בן לאם לבנונית
ולאב אוקראיני.
• אברהם כץ־עוז,52 ,
סנן שר, בן לאם בולגרית־תורכית־עיראקית
ולאב
רובי.
• דורית הופמן,32 ,
ארכיטקטית, בת לאב צבי
ולאם תימניה.
• חיים הננסי,51 ,
מזכיר פרלמנטרי, בן לאב
ספרדי מחברון ולאם
אשכנזיה ממאה־שערים.
• מירון בנבנישתי,53 ,
היסטוריון, בן לאב יווני
ולאם ליטאית.
• חווה ארליכמן,27 ,
סטודנטית, בת לאב פולני
ולאם ירושלמית־פרסית.

האשכנזים, לדעתי, יותר צבועים.
יותר מעגלים פינות, יותר פורמאליים.
פחות אמיתיים, פחות אומרים את
האמת בפנים. לא כך הם הספרדים.

איזה צד תרבותי יותר
• יואל מרקוס: אין לי התייחסות
לנושא הזה.
• חיים ברעם: אני לא יורע.
אמא שלי, הספרדיה, נולדה בביירות,
שהיתה בה תרבות ענפה. ואבא שלי,
האשכנזי, בא מעיירה קטנה באוקראינה,
שבקוש־ היו בה ברזי־מים.
• אברהם כץ־־עוז: אני לא
מגנה תרבות לוונטינית. אבל היא
פחות יצירתית, לדעתי, מאשר התרבות
המערבית והמרכז־אירופית. אשכנזי
אצל סבא שלי היה אשכנזי של העיירה,
יהודי מן השוק.
• דורית הופמן: אני יכולה
לענות על השאלה ירק מתוך הדברים
שראיתי בבית.
ההתנהגות של אבא יותר מתורבתת,
הוא יודע למצות את הדברים. לעומת
זאת. האמביציות באו מאמא.
אני תושבת שהערכים שלהם בתור
צוות היו השלמה.
האשכנזית ואת האינדיווידואליזם
הספרדי. התוצאה היא מיפלגת־ש״ס
הנוראה.
האשכנזים רוצים דם. הם קיצוניים
עד הסוף.
• דורית הופמן: אני אוהבת את
הייקיות של אבא שלי, האשכנזי. מילה
זו מילה. שעה זו שעה. תוכנית היא
תוכנית.
אבא, אולי בגלל השואה והבדידות,
יותר חם מאמא הספרדיה.
אצל הספרדים טוחנים כל דבר.
יותר מדי לועסים את הדברים, עושים
עניין מכל דבר, כל הזמן מתווכחים,
דשים בכל נושא מכל צדדיו. לעומת
זאת הם אנשים חמים, תמיד שמחים.
לבוא לבקר אצל סבא וסבתא במר־מורק
היה דבר שכולנו אהבנו, ובעיקר
אבא שלי.
• חיים הנגבי: המישפחה הספרדית
שלי יותר נינוחה, יותר סבלנית,
יותר חופשית. ואילו האשכנזית עצבנית
יותר וכופה.
יש עוד דבר לזכותם של הספרדים,
בעניין של עשיית־כסף. אצל האשכנזים,
כשהם מצליחים בעסקים (חנות
משגשגת במרכז ירושלים, שנחשב כעסק
מכובד) ,זה מזקיף להם את הראש
עד גבול של יהירות. ואילו הספרדים,
גם כשהם מצליחים בעסקים, הם נשארים
צנועים.
המשותף לשתי המישפחות שלי, האשכנזית
והספרדית, היה משהו שהוא
אנטי־תיזה לישראלים של היום. מין
צניעות יסודית. הבן־אדם הוא חלק
מהאנושות, ולא אני ואפסי עוד.
• מירון בנבנישתי: אצל
הספרדים הבן הבכור הוא הקובע, זה
שיורש את האבא. למשל, אבי הוא
היחיד ממישפחתו שהלך ללמוד, שאר
אחיו הם מסגרים. הוא גם ממשיך להתפלל
בבית־הכנסת של יוצאי סלוניקי.
אין
כמו ספרדי קטנוני ביחס לספרדים
אחרים. המאבקים הפנימיים על

חיים ברעם(שני משמאל, עומד) בין אמו ואביו*
..האבא האשכנזי חם יותר מה א ם המיזרחית!,
רקע אישי בתוך הקהילה הם אכזריים.
יש הרבה קינאה.
אצל האשכנזים נותנים לקינאה
אידיאולוגיה. הספרדים פשוט לא סובלים
האחד את השני, אבל לא הופכים
את זה לאידיאולוגיה.
אצל הספרדים הדת היא חלק
מהתרבות. אבא שלי איננו איש דתי,
אבל הולך להתפלל. אצל האשכנזים,
אתה או דתי או חילוני. בית״הכנסת
אצל האשכנזים אינו חלק מהתרבות.
הגראנדזה הספרדית לא איפשרה
להם להתמודד עם האגרסיביות של
מיזרח־אירופה. האגרסיביות של הפו
לנים
דחתה את האצילות הספרדית.
חלק מההוויה הספרדית זה לא
להיות קיצוני.
• חווה ארליכמן: הצד הספרדי
יותר חם, יש בו הרבה עזרה הדדית.
אבל גם הרבה מריבות מישפחתיות. גם
החברים שלי ממוצא מיזרחי מספרים
על המריבות האינסופיות במישפחות
שלהם.
אצלי בבית, הצד האשכנזי הדגיש
יותר את המוטיבאציה ללמוד, להרחיב
אופקים, להתקדם. יכול להיות שזה בא
מאבא, בגלל מה שנגזל ממנו מגיל ,13
במילחמה.

• חיים הנגבי: כשהייתי ילד
קשה לענות.
גם אלה וגם אלה תקועים באיזו
סימטה ורחוקים מהרחוב הראשי
העולמי. אבל אצל האשכנזים, נוסף
לזה שהם נמצאים בסימטה, הם בונים
גדר שתפריד אותם עוד יותר מן הרחוב
הראשי. הספרדים פתוחים יותר, מדעת
או שלא־מדעת, לפחות לחלק מהעולם
שמחוץ לסימטה. לתרבות המיזרחית
הכללית.
מימין: עזה׳ ברעם, מנחם, זדרזרה
ן על בירכי האב).

לפי ההסתברות, הספרדים פחות
מסוגרים מהאשכנזים. והיחסים שלהם
עם העולם ״הגויי״ הם יותר נינוחים.
• מירון בנבנישתי: אבא שלי
עד היום חושב שאדם תרבותי הוא אדם
המדבר צרפתית. אנגלית, לדעתו, זו
שפה חדשה, שפה שבאה אחרי המיל־חמה.
מילחמת־העולם הראשונה.
אבא שלי סופר עד היום בקס־טיליאנית,
ומתייחס לגירוש־ספרד
יותר מאשר לחורבן־הבית. זה חלק
מהפולקלור ומהתרבות המיזרחית.
אמא הביאה לנו הביתה את התרבות
הרוסית.
• חווה ארליכמן: אני חושבת
שהצד האשכנזי יותר תרבותי. יותר
מסודר, יודע להתנהג. אולי זה בגלל
אבא שלי, אבל קשה לי לענות על
שאלה כזו בצורה מוחלטת.

אני מתנגד לדברים שאמרה ויקי
שירן, על כך שספרדים מתקבלים פחות
לעבודה בעיתונות מאשר אשכנזים.

חיים ברעם: ברעם זה שם
האומר המון בירושלים. אלמלא היו
קוראים לי ברעם, גורלי לא היה שונה
אילו היה לי שם־מישפחה כמו פינ־קלשטיין
או תורג׳מן.
מעולם לא פגעו בי או אמרו לי איזה
שהיא מילה עם קונוטציה עדתית.
בפעם הראשונה שנתקלתי בגיד
ענות היה כשבת מהתנועה לא הסכימה
לצאת עם חבר שלי, שהיה ספרדי.
נדמה לי שנפגעתי בשבילו. אני זוכר
את עצמי תמיד משוויץ שיש לי אמא
ספרדיה.
• אברהם כץ־עוז: שם אמי הוא
ספרדי, טאג׳יר. שם אבי הוא אשכנזי,

#דורית הופמן: אחרי שהתגרשתי,
חזרתי לשם־מישפחתי האשכנזי,
הופמן. לא מפני שהוא שם
אשכנזי, אלא מפני שהוא מייצג את
הבית שבו גדלתי, את הילדות שלי, את
חיי. אלעד, בני, קורא לעצמו מיזרחי,
אף־על־פי שאביו החליף את שמו.
• חיים הנו״בי: כשהייתי ילד
בחברה האשכנזית, שבה הפרענק
נחשב למינוס אחד גדול, היה לי שמץ
של בושה בשם. מה גם שלא ידעו
לבטא אותו נכון. בררו כלל היו
אומרים בג׳יוף. ותמיד, כילד, הייתי
אומר ״לא, אני לא בוכרי!״ אחר כך
הבנתי שגם בתוך הקהילות הלא־אשכנזיות
יש עליונים ותחתונים.
אבי החליף את שם המיפשחה ב־
1949 מטעמים ציוניים. כמפא״יניק
טוב הוא קיבל על עצמו את הצו של
בן־גוריון לעברת את השמות.

אברהם כץ־עוז בין הוריו בתל־אביב הקטנה
״האשכנזי, לדעתי, יותר יצירתי!״

הורי דורית הופמן: האב יעקב והאם שרה
..אצל אבי הייקה, מילה זו מילה ושעה זו שעה!״

17896721

• יואל מרקום: זה השם שלי.
אין לי יחס מסויים לעניין השם. לא
בגללו קיבלתי או לא קיבלתי עבודה.
הוא לא הפריע לי בחיים.

כץ. זו מעולם לא היתה בעיה.
אני אישית הוספתי את השם עוז.
הסיבה פרוזאית לגמרי. היה עוד חבר־כנסת,
ששמו היה אברהם כץ. הוספתי
עוז, כי אני מנחל־עוז. ילדיי ממשיכים
להיקרא כץ.

כיום אין לי בעיה להיקרא בכל
ארבעת השמות שלי: חיים, ניסים,
הנגבי, באג׳יו. זה אפילו מצלצל קצת
אריסטוקראטי לעומת שחל־מחל, או
שמיר־נמיר־תמיר. אלה שמות של
פלסטיק. שמכיוון שאין לשמות האלה
עבר, אני לא בטוח שיש להם עתיד. אין
בהם לחלוחית ואין בהם כבוד.
מי שמתבייש בשמות הוא חולה
קצת בשינאה עצמית. אחר־כך הוא
יתבייש בעיניים שלו, או בכלל בפרצוף
שלו. ימציא לו הורים חדשים, ובכלל
ימציא לו היסטוריה משלו.
• מירון בנבנישתי: בנבנישתי
פירושו בספרדית ״ברוך בואך״ .וכמו
לכל מישפחה ספרדית, גם לנו יש
סיפור מאחורי השם.
אחד מאבות־אבות־אבותינו היה שר
בחצרו של אחד המלכים הקתוליים
בספרד. המלך אהבו מאוד. יום אחד
טיילו השניים בגן הארמון, והמלך
שאלו איך קוראים לפרח מסויים
שצמח בגן. הוא ענה לו שם אחר מהשם
האמיתי של הפרח, שכן שם הפרח היה
שם רע. המלך, שידע כי הוא לא אמר
את השם האמיתי, ושידע גם את
הסיבה, אמר לו כי מעתה ואילך יהיה
שמו בנבנישתי. כי הוא בא בטוב.

חיים הנגבי בין הוריו
.,הספרדים, גם כשהם מצליחים, נשארים צנועים!״

• חווה ארליכמן: נורא אהבתי
את השם האשכנזי שלי. באופן ברור
אני כותבת ארליכמן, ולעיתים משמיטה
את החווה. אני חושבת שאני
אוהבת את הצליל האשכנזי.
אילו היה לי שם מיזרחי מובהק, שם
לא־ישראלי כמו בוזגלו או אבוטבול,
הייתי מעברתת את השם. את השם אר־ליכמן
מעולם לא עלה בדעתי לשנות
או לעברת.

חווה ארליכמן ואמה מזל
..אצל הספרדים יש מריבות אינסופיות במישפחות!״

אברהם שריר

1וסי שריד

רוחמה חרמון

.,גירית עורם חדש ״פיתחו בעיית ירושלים , .רקח חובהזמן
1/שוד והתאהבת בור צויר ל התחשב בכולם ף למנות תת־ארוו אשה!״
עם בוא הרוטציה, כשהלכו וגברו הניחושים אם יחזור
יצחק מודעי לכהן בממשלה אם לאו, שוחחתי עם עמיתו־למיפלגה
ויריבו״משכבר־הימים,אברהם שריר.
עברו חודשיים וחצי מאז שנכנס שריר לנעליו של מודעי
במישרד״המישפטים, והוא עצמו אינו יודע האם ימשיך
לתפקד כדאבל־שר (תיירות ומישפטים) בשבוע הבא.
ביקשתי ממנו לעשות סיכום־ביניים לתקופתו הקצרה
במישרד״המישפטים.
את לא חושבת שזה יהיה קצת יומרני מצירי, לנסות ולסכם
תקופה קצרה כל־כן־ כשר־המישפטים? האמת היא שלא היה לי
אפילו יום־חסד אחד. נכנסתי לתקופה שבה מצוי המישרד
בנושאים מאור רגישים החל בפרשת השב״ב על כל השלכותיה
— החנינות, הסיכסון־ בין הפרקליטים, וכלה בוויליאם נקש,
שמצד אחד הוא בר־הסגרה, אך מצד שני יש הטוענים כי נשקפת
סכנה לחייו. עם בואי למישרד החלטתי שלא לתקוף את הבעיות,
כי אם ללמוד אותן לאט־לאט.
כסיכום־ביניים, אני מרוצה שהצלחתי לטפל בכל אותן בעיות,
מבלי ליצור סנסציות וכותרות מיותרות.

• עברת לשבת במישרד־המישפטים. איך ניתן
לטפל לסירוגין הן בנושאי־תיירות, הן בנושאים
מורכבים כמו אלה שהזכרת?
זה קשה מאוד. אי־אפשר כמעט לטפל בכך שעה ובכך שעה.
אני משתדל לקבוע ימים נפרדים, כי קשה מאוד לערבב.

• אתה לא מרגיש שאתה פוגע בכמה מן

הפרוייקטים שהתחלת בהם, כאשר היית רק שר־התיירות?

מפני שאני פשוט מקדיש פי שניים יותר שעות לעבודה
מאשר קודם. זהו עומס עצום. אילו הייתי צריך לבחור בין
מישרד־התיירות לבין מישרד אחר — הייתי בוחר בתיירות!
התיירות זוהי אהבת־חיי, כך שבוודאי אני מקפיד שלא להזיק
לתוכניות שהתחלתי בהן. את תיירות־הפנים, למשל, אני יזמתי.

• על פי התיאור שלך, כמה זמן תוכל לעמוד בעומס
הכפול הזה?
לא נוח לי להתבטא על נושא זה. בסיכומו של דבר, מי שיקבע
זהו ראש־הממשלה, יצחק שמיר. איני מחפש לעצמי תפקידים
נוספים. גם את התפקיד הזה — שר־המישפטים — לא אני
ביקשתי לעצמי. על אף העומס הרב, הרבה תלוי ברצון ל ממלא־התפקיד.

יוטל עליי להמשיך ולשאת בשני התפקידים — אוכל
לעמוד בכך! גיליתי עולם חדש במישרד־המישפטים והתאהבתי
בו. יש לי תוכניות רבות למישרד. כך שאם יטילו זאת עליי —
אשאר! (דפנה ברק)

בזמן נאומו האחרון של שימעון פרס כראש־ממשלה,
התפתח בכנסת ויכוח בינו לבין חבר־הכנסת יוסי שריד.
לשאלות פרס השיב שריד חד וחלק שהוא בעד חזרה
לגבולות ,1967 ובכלל זה גם חלוקת ירושלים.
חבריו בר־ץ נדהמו, ויושבת־ראש התנועה, חברת־הכנסת
שולמית אלוני, מיהרה לבקש משריד להסתייג
מדבריו.
ביקשתי לברר עם יוסי שריד האם הוא בעד חלוקת־ירושלים.
מאוד
הופתעתי מההפתעה ומהמופתעים. תחת השמש שלי אין
הרבה חדש. בהזדמנויות רבות ושונות אמרתי וכתבתי כי הפיתרון
לשאלת ירושלים במיסגרת של הסכם־שלום יהיה חייב להתחשב
לא רק באינטרסים דתיים, אלא גם באינטרסים לאומיים של כל
הגורמים המעורבים בסיכסוך והשותפים ליישוב הסיכסוך.
אף אחד לא צריך להיות מודאג יתר על המידה. אני לא מוכר
את ירושלים, אלא אני קונה את שלום ירושלים, עליה ועל כל
ישראל.
במילים אחרות, ירושלים בירת־ישראל תהיה בלי חומות
וגדרות־תיל בליבה, אבל קווי־המיתאר לעת״שלום ישורטטו
בהסכמה על־ידינו ועל־ידי מדינות ועמים שכנים.
מי שחושב שאפשר להשיג שלום בדרך אחרת, יכול להמשיך
ולדבר על שלום. המילחמה תבוא לפניו, וגם המשיח.

• זו לא עמדת תנועת ר׳׳ץ.
לא. זו עמדתי האישית מאז ומתמיד. ומבחינה זו לא חל בה

בשעה טובה ומוצלחת, אחרי מאבק ממושך ועקשני, יש
לנו אשה בדרגת תת־אלוף. אמירה דותן, קצינת״ח״ן רא שית,
הועלתה בשבוע שעבר לדרגה הגבוהה ביותר שאשה
זכתה בה בתולדות צה״ ל.
שוחחתי על כך עם אלופת־מישנה(מיל ) רוחמה חרמון,
המוכרת יותר כמי שהיתה מזכירתו של יצחק רביו כשזה
כיהן כרמטכ״ל.

• זה עשה לך משהו, הדרגה החדשה לנשים
בצה״ל?
זה נותן הרגשה טובה. אני חושבת שכל אשה, גם בצבא וגם
מחוץ לצבא, שואפת להתקדם. זה שאשה זכתה בדרגה גבוהה
יותר, זה מראה איפשהו על התקדמותן של הנשים.

• ההבדלים כין אלוה־מישנה לתת-אלוך מתבטאים
גם בתנאים כגון לישכה, סוג־מכונית, מיספר
מזכירות, גובה משכורת וכדומה.
כן, נכון, אבל אני לא חושבת שלאדם — לא משנה אשה או
גבר — המשרת בצבא שנים רבות, זה חשוב עד כדי כך. אני
יודעת שהיה כאן העניין של העיקרון.
אני, אישית, אומנם לא נלחמתי למען המטרה הזאת, אבל

מיפלגות

נשים

שום שינוי. ההתרגשות, שדווח שהיתה בר׳׳ץ, היתה רק בדיווחים.
אני מעריו כי על־סמך תוכנית מקיפה, ולא על סמך קריאת־ביניים
בכנסת, תהיה בינינו תמימות־דעים רבה, ואולי אפילו י הסכמה מלאה.

שוחחתי על־כך עם אמירה פעמים רבות, והיא ממש העמידה את
זה כך: או שבראש חיל־הנשים תעמוד תת־אלוף, כמו בראש כל
חיל, או שיש לבטל את החיל. ממש כך, חד וחלק! היא הציבה
לעצמה מטרה, האמינה בה והצליחה. ובאמת, מדוע שבראש חיל־הנח״ל,
למשל, יעמוד תת״אלוף, ובראש חיל־הנשים תעמוד רק
אלוף־מישנהי

שולמית אלוני לא היתה נוכחת באולם בזמן הוויכוח. היא באה
לשאול אותי אחר־כו מה היה ומה נאמר. כל מה שאמרתי לגבי
הבירור היותר־מקיף, המביא אותנו להסכמה חלקית או מלאה, חל
גם לגבי שולמית אלוני.
אך גם אם יתגלה בינינו הבדל כלשהו כתפיסה, גם אז נישאר
שנינו בחיים. החברות האישית והפוליטית בינינו, וההסכמים
הרחבים בינה לביני, יכולים להרשות לעצמם גם איזה הבדל קטן.

• את לא מתחרטת עכשיו על שפרשת מוקדם מדי,
כאלוך־מישנה בלבד?

• אם כך, למה ביקשה ממך ח״כ אלוני להסתייג
מדבריך?

• אתה יכול להמשיך לחיות עם מצע ר״ץ?
חייתי עם הבדלים גדולים, אז אם הבדלים קטנים בוודאי
שאוכל לחיות. השותפות אלוני־שריד היא לא בערבון מוגבל. יש
לה בסיס מוצק, והיא עומדת, כנראה, להאדיר ימים, למגינת־ליבן
של כמה נשמות טובות( .רונית אנטלר)

אני יודעת? אני מנסה שלא לחשוב על זה. זה כבר איפהשהו
מאחוריי, שייר לעבר. מה שהיה — היה! אני אוהבת את אמירה
ומפרגנת לה, ואני שמחה בשבילה שהיא השיגה את מה שנלחמה
עבורו.

• נלחמה הרבה זמן:
כן, זה באמת לקח הרבה זמן! הסיבה היא שיש קצינים בצבא
שבכלל לא מאמינים בחיוניות של חיל־הנשים. לדעתם, אפשר
לבטל אותו. מחוץ לצבא, נשים מתקדמות ומתחרות בגברים, וזהו
אחד האישורים הרישמיים שגם בצבא חלה התקדמות בשטח הזה.
(דפנה ברק)

גד יעקובי:
דני קרחן
״רא ח ז ות ראוץ. הבעיות שד הבהצות ״א־ננ מסכים רצנזווה נמו
בגללציונות בעורם רא מעניינות אות׳!יי שיש בברית־המועצות!׳׳
לפני תשע שנים יצא הפסל דני קרוע את ישראל. השבוע
הוא חזר לביתו בתל־אביב, אחרי מסע ארוך של יצירה
ברחבי אירופה.
קריין עין תערוכות סביבתיות באיטליה, בגרמניה,
בצרפת בשווייץ, ועוד. הוא זכה בהכרה בינלאומית.
ביקשתי לברר איתו לאן יצא לפני תשע שנים.
קיבלתי הזמנה מעיריית פירנצה לערוך תערוכת־יחיד באחד
המקומות היפים בעולם. במקום שנקרא מיבצר״המראה־היפה. זהו
מקום יוקרתי, ושלוש שנים לפניי עשה שם תערוכת־יחיד הפסל
הנרי מור.
בניתי בפירנצה ובעיר שלידה תערוכות, שקראתי להן ״שתי
סביבות לשלום״ .בכלל ושלום בין יהודים וערבים.
נטעתי שם גם שיבעה עצי־זית, לזיכרו של ג׳ורג׳ו לה־פירה,
ראש עיריית פירנצה, הראשון שעשה את מיפגשי״השלום בין
יהודים, ערבים ונוצרים בפירנצה.
התערוכה הסביבתית נמשכה כשנה שלמה.

• איד הפכה שנה לתשע שנים?

כינוס בינלאומי של זונות נערך בבריסל. נציגות היצאניות
מארצות רבות השתתפו והצשלמו בכלי״התיקשורת.
אפילו נציגת לבנון הגיעה לכינוס הבינלאומי. מדוע אנחנו
לא על המפה, בעניין זה, שאלתי זונה מרחוב הירקון, שלא
הסכימה להזדהות בשמה.
אני בכלל לא ידעתי שיש כינוס כזה. אף אחד לא הזמין אותי
ואת החברות שלי.

• אני לא מתארת לעצמי שהזמינו זונות מכל
רחוב כעולם. בטח הזמינו נציגות של איגוד הפרוצות
מכל ארץ. לבן, בארץ, אין ככלל איגוד?
בשביל מה אנחנו צריכות איגוד?

בהיותי בפירנצה קיבלתי הזמנה לעבודה בקלן שבגרמניה
ובשווייץ. והיה לי נוח להישאר ולגמור את העבודות שם. אחרי
שלוש שנים החלטתי לחזור ארצה, ואז הגיע אליי מיכתב מוזר
מאיש שלא היכרתי. הוא הציע לי לעשות פרוייקט סביבתי
באורך של שלושה קילומטר בעיירה ליר פאריס.
וכך, כשהמיזוודות הארוזות לכיוון תל־אביב, עברנו, כל

• אולי, אילו היה לכם איגוד, היו בונים לכם בתים
מיוחדים ולא הייתן צריבות לעבוד בכבישים. אולי

אמנות

זנות

המישפחה, לפאריס, לשנה שהפכה במרוצת הזמן לשש שנים.

היו דואגים לפרוצה חולה או נכה. בעצם, היו עושים
בשבילכן מה שאיגודים עושים בדרך כלל.

לא. קיבלתי עוד פרוייקטים בגרמניה, בהולנד, בשווייץ,
באמריקה ועוד. יצאתי מכאן לפני תשע שנים למען פרוייקט
אחד, וחזרתי כשיש לי עשרה פרוייקטים, שאמשיך לבצעם
במקומות שבהם התחייבתי. הפעם אצא לכל גיחותיי מכאן.

אני לא צריכה איגוד. איגוד זה שלוקחים כסף מכל אחד
ונותנים את הכסף למנהל האיגוד ולפקידה שלו ולאוטו שלו
ולטלפון שלו, והוא לא עושה כלום, רק מטלפן כל היום ונוסע
באוטו שלו על חשבוני.

• כל הזמן עבדת בצרפת?

• למה חזרת דווקא לישראל?
ראיתי שאין תאריך גמר לכל העבודות שקיבלתי, וברגע
מסויים הגעתי למחשבה שאני צריך להחליט איפה ביתי. החלטתי
שביתי נשאר כאן. היכן שנולדתי והיכן שכנותיי ואשתי רוצות
לחיות.
לא חזרתי לכאן בגלל ציונות, או כל סיבה אחרת. חזרתי מפני
שכאן הבית שלי.

• ומה תוכניותיו לעתיד?
אמשיך בהתחייבויות״ בחוץ־לארץ, ואעבוד כאן בהתנדבות
בפרוייקט סביבתי, הנקרא ״הכיכר הלבנה״ .הפרוייקט נבנה על
גיבעה בגן־וולפסון ביד־אליהו, גיבעה שממנה רואים את הים ואת
הרי־יהודה( .רונית אנטלר)

• כדי שישמור על האינטרכים שלכן!
איזה אינטרסים יש לי אני? בשביל מה אני צריכה דבר כזה?

• ובכל זאת, את רואה שבהרבה ארצות בעולם
יש איגודי־פרוצות, ומאוד יבול להיות שהם מדברים
בכינוס הזה על בעיות שיכולות לעניין גם אתכן.
הבעיות של הפרוצות בעולם לא מעניינות אותי, ואני לא
מעניינת אותן. ואני לא אשלם כרטיס־נסיעה ומס־נסיעות בשביל
לשמוע את הצרות שלהן. ועוד בשפות שאני לא מבינה.

• תודה רבה לך.
חכי חכי, לפני התודה רבה, תזכרי שאם את כותבת את השם
שלי, אני אגיד שאף פעם לא ראיתי אותך ולא דיברתי איתך.

• את ראשי התיבות של שמן• אני יכולה לכתוב?
תכתבי א.ב.ג ,.זה מספיק. ודניאלה שמי)

סיפרו החדש של עמוס אטיגגר כמעט שלא ראה אור.
זהו ספר על חייו ופועלו של שייקה דן, שעליו אמר ראש־הממשלה,
שימעון פרס :״הוא עשה יותר אקשן מרמבו
ויותר היסטוריה מדובגוב״.
נודע לי כי האיש שהציל את הספר, צניחה עיוורת, מאי־הופעתו,
הוא השר גד יעקובי. ביקשתי ממנו שיספר מה
עניין שר״כלכלה לספר כזה.
ספרים מהסוג הזה, המספרים על ההיסטוריה של מדינת־ישראל,
אחרי שהם עוברים צנזורה צבאית, מגיעים לוועדת־שרים
לענייני־ספרים. בוועדה הזאת יושבים שר־החינוך, שר־החוץ, שר־הביטחון
ושר־המישפטים, המשמש כיו״ר. כל שר צריך לקרוא
את הספר ולהעיר הערות, אם יש לו כאלה.
במיקדה הזה לאיש לא היתה אף הערה אחת, ורק לשר־החוץ
היו 47 הערות.
זימנו ישיבה נוספת, ואליה הגיעו רק ממלא־מקום שר־המישפטים,
אברהם שריר, ואני. לשריר לא היו שום הערות משלו,
אך הוא אימץ לעצמו את כל 47 ההערות של שר־החוץ. מאחר
ובישיבה היינו רק שנינו כלומר אחד נגד אחד, הספר לא אושר,
וזה הרגיז אותי מאד.

• למה, בעצם?
כי כל ההערות היו בלתי־משמעותיות, לפי דעתי. היה ברור לי
שפירסום הספר במלואו לא יגרום נזק לשום אינטרס לאומי של
טפרים מדינת־ישראל, ואני אינני יכול להסכים שהוועדה תעבוד
במתכונת ברית־המועצות. לכן, בסוף הישיבה הודעתי שאני הולך
להביא את העניין לפני הממשלה.

• והבאת?
לא היה צורך. עוד באותו הערב טילפן אליי שריר, וביקש
שנמצא איזו פשרה, כי למחרת בבוקר הוא היה צריך לטוס לחו״ל.
אז הצעתי לו הצעה ממלכדת.

• בלומר?
הצעתי לו שלא נקבל את ההערות המתייחסות לתקופה שעד
שנת .1948 הצעתי גם שלא להשמיט את הקטעים שכבר פורסמו
בספרים אחרים, או בפירסומים אחרים. הצעה שלישית היתה
לקבל רק הערות לתקופה שלאחר 1948 הדנות בתשלום או פדיון
יהודים בכסף. השר שריר הסכים להצעותיי, והסמיך אותי לנסח
את ההחלטה.

• והספר ייצא ללא השמטת אף מילה אחת?
זו הפואנטה. לא היה אף קטע אחד בספר שהתאים להורדה,
אחרי ההצעות שלי והסכמתו של שריר( .דניאלה שמי)

חדש!טלז*זיה 6ז 8ע^ 4 8ז) 13

המוח של מץ מביא אליך רעיון חדשני טלויזית
6ז 8! 5)!33ז 13ז -הטלויזיות הגדולות עם המסך
המרובע ההופכות את הצפיה לחויה של צליל,
תמונה וצבע.
לבחירתך טלויזיות עם המסך המרובע בגדלים
של ״ 24ר״ 28 קנה 6ז3טן< 8!8ז )13 בשיטת ״השכר
מכר״ ותהנהמ־ 36 תשלומים.
טלויזיה 6ז3 1318! 3״ + 24 שלט רחוק -
80ש״ח לחודש.
טלויזיה 6ז3ט!) 8! 5ז )13״ + 28 שלט רחוק -
93 . 50ש״ח לחודש.

מץ הקטנה, הטלויזה השניה שלן
ילדך רוצה לעבוד עם המחשב ואתה רוצה לצפות במבט
לחדשות?
אשתך רוצה לראות סרט בטלויזיה הירדנית ואתה רוצה
לראות ספורט בישראלי
אין בעיה. לבחירתך טלויזיה קטנה של מץ ״ 14 או ״16
הפוך אותה לטלויזיה השניה שלך. צפיה מהנה ונוחה.
סלויזיה 14 שלט רחוק 41 -ש״ח לחודש
(בשיטת ״שכר מכר״)
טלויזיה 16 שלט רחוק 45 -ש״ח לחודש
(בשיטת ״שכר מכר״)

ועכשיו מץ עד 36 תשלומים
מץ ישראל -החברה שהפעילה את המוח והביאה
אליך את הטלטקסט -השירות התקשורתי החדש
ההופך את הטלויזיה הביתית שלך למקור מידע
בנושאים שונים -מביאה אליך היום את עידן
המחר. הכנס היום לעידן המחר. בוא למץ -המוח
של המחר. לבחירתך שפע מוצרים עם שפע חידושים
והמצאות בינלאומיים שיהפכו את חייך וחיי
משפחתך למודרניים יותר, קלים יותר, נוחים יותר
וחסכוניים הרבה יותר. הכנס היום לעידן המחר.
בוא למץ ישראל -המוח של המחר.

לגחירתן 4אפשרויות רכישה:
.1תשלום מזומן.
.2שיטת ״שכר מכר״ -עד 36 תשלומים
בהתאם לתנאי ״שכר מכר״.
18.3תשלומים שקליים צמודי דולר +ריבית
אפקטיבית של 380/0המבצע לבעלי כרטיסי
האשראי .
.4ב־ 8תשלומים שקליים שווים קבועים
וללא הצמדה באמצעות כרטיסי האשראי.

פרטים בבית מץ מודיעין 19
בני־ברק טל 799114 .־03

המחירים אינם כוללים מ.ע.מ.

#עוראכרט אלא מה.
>3נ 6
רי־ווט ררר׳יח הורלת טוי וץ ז רויי ד-יד __וענ[ד..ו10.

וידאו של מ ץ -איז ה ראש...
וידאו מץ -וידאו ברמה בינלאומית עם ראש מגנטי מתוחכם ההופך את
הצפיה לחויה גדולה שאותה לא תשכח.
רכוש עכשיו וידאו מץ וזכה ב־ 5שנות אחריות על כל החלקים, כולל הראש
המגנטי, ובשלט רחוק אלחוטי מתוחכם.

עכשיו 88

ש״ח לחודש(בשיטת ״שכר מכר״)

3 7ש״ח

חדש! מיקרוגל מץ
ההמצאה הגדולה ניותר מאז האש...
מיקרוגל מץ -תנור חדשני המקצר את זמן
הבישול והאפיה.
במיקרוגל מץ אפשר להכניס אוכל קפוא
לחלוטין ותוך דקות הוא מוכן להגשה.
תנור מיקרוגל מץ -שיא הטעם במהירות השיא.
עכשיו 37ש״ח לחודש(בשיטת ״שכר מכר״)
באפשרותך לרכוש גם ב־ 3תשלומים
שקליים שווים של 285ש״חכ״א.
האספקה בגמר התשלומים.

מץ ישראל. המוח של המחר

הפרס לא המריא
היה משהו פאתטי בנאום ה״פרידה״ של שימעון פרס בכנסת.
הוא היה פאתטי כמעט כמו נאום־הפרידה של יוסף בורג
בממשלה, יום לפני כן. בורג. כך נאמר, דיבר בקול חנוק מדמעות.
היה לו קשה מאוד להיפרד מן הכיסא ליד שולחן־הממשלה,
שעליו ישב במשך 35 שנים תמימות.
הוא נפרד מן הכיסא, לא מן המעשה. כי מעולם לא עשה מעשה.
במשך 35 שנים לא בלט השר בורג אף במעשה גדול אחד. אף לא
במחווה גדול אחד של מחאה, כאשר ישראל נגררה לשש מיל־חמות.
הוא נגרר אחרי כל ראש־ממשלה. בשביל בורג, כך נדמה,
היתה הכהונה מטרה כשלעצמה.
הפאתוס של פרס שונה. פרס שאף לגדולה, והגדולה חומקת
ממנו. הוא היה רוצה להיות בן־גוריון שני, לשמוע את משק כנפי
ההיסטוריה, אך אינו שומע אלא סיסמות נדושות.
אין הוא ממריא כפרס בשמיים. הוא מתנהל על הארץ כסוס־עבודה
סבלני.
נאומו בן חצי־השעה בכנסת מזכיר לי את אימרתו הארסית של
וינסטון צ׳רצ׳יל על נאום של אנתוני אידן :״הג׳נטלמן הנכבד
השתמש בכל המליצות הקיימות בשפה האנגלית, חוץ מאשר
בפסוק,האדונים מתבקשים לכפתר את ביגריהם לפני צאתם מן
השרותים.׳״
הנאום היה שטף של מילים ומליצות, חלקן לקוחות ממחסן־
הגרוטאות של העבר, חלקן פרי מירצו המילולי הבלתי־נלאה של
פרס עצמו. לא היתה בהן השראה. בן־גוריון ידע לרומם את הרוח.
בגין ידע לשלהב. פרס יודע רק לצרף מילים למילים.
הבעיה של פרס היא שגם כיום, בגיל ,63 אינו יכול להשלים עם
מה שהוא: עסקן מיפלגתי אינטליגנטי, ראש־ממשלה טוב למדינה
נורמאלית בזמנים נורמאליים. אין הוא פילוסוף גדול, אין הוא
הוגה־דיעות, משורר או איש־רוח. מקומו לא יהיה בין קומץ
המדינאים והמצביאים שהטביעו את חותמם על ההיסטוריה.
מקומו ברשימה כרונולוגית של ראשי־ממשלה.
היו הישגים בתקופת־כהונתו, ועל כך מגיעות לו תודה
והערכה. לא היו כישלונות גדולים. אולם שום דבר מהותי לא
השתנה. הרושם שהוא ביקש ליצור, כאילו חלה בשנתיים אלה
מהפכה כבירה בתולדות האומה, אין לו אחיזה במציאות. משום כך
גם לא היה קשר רב בין המציאות ובין שטף המילים, שיצא מפיו.
הוא דיבר על מציאות מדומה.
בסך־הכל לא אמר פרס דבר שלא יכול היה להיאמר על־ידי
ראש הליכוד, שעבר על נאומו מראש ואישר אותו. נעלמה
״הוועידה הבינלאומית״ ,לא היה זכר להגדרה עצמית. נשארה
ההתיישבות ״בכל רחבי ארץ־ישראל״ .גם אלוהי ישראל והחזון
המשיחי תרמו את תרומתם.
נאום סביר של עסקן מיפלגתי סביר. הוא לא ייכנס לספר של
״מאות הנאומים הגדולים בהיסטוריה״ ,וגם לא ייזכר בדיברי־הימים
של עם־ישראל.

עם אשר
שירה בפיו...
השתתפתי במסיבה פרטית למיקיס תיאודוראקיס במיסעדה
בתמה. היו שם סופרים ועיתונאים, אמנים וזמרים, ותיקי־פלמ״ח
וכל־מיני.
מה עושים כאשר מארחים את אחד מגדולי מלחיני־השירים
של דורנו? נואמים קצת, שותים קצת, ואחר־כך שרים לאורח, כדי
שישמע ויתרשם.
התחלנו לשיר, והתחלנו להתבייש.
כי שוב התברר שאין לנו, בעצם, תרבות של שירה. אין לנו שום
דבר שאפשר לקרוא לו ״שירים ישראליים״ ,כמו שיש ״שירים
יווניים״ או ״שירים רוסיים״ .יש לנו שירים שהם בליל של
סיגנונות, ערב־רב של מנגינות, חלקן גנובות מפה ומשם, חלקן
חיקויים עלובים, חלקן מנגינות בלי מנגינה.
אין לנו גם תרבות של שירה־בציבור. מה שנקרא כך אצלנו הוא
התחרות של שאגות, פחות או יותר לפי המנגינה. יש הרבה
התלהבות ומרץ, וורידים משתרגים בצוואר. אך אין מלודיה, אין
הארמוניה, אין קול ראשון ושני — כל מה שעושה שירה בציבור
לחוויה אסתטית.
יתכן שתרבות כזאת נוצרה באירופה כתוצאה מן השירה
בכנסיה. אולי דרושות כמה מאות שנים לכך. על כל פנים, לנו אין.
וזה היה מורגש מאוד.
ניסינו. באמת ניסינו. תיקי דיין שרה שירים ערביים — ולהם
יש באמת סיגנון לאומי משלהם. אחר־כך ניסינו כל מיני שירים
•ישראליים. הקשבנו להם באוזניים של תיאודוראקיס(כפי שנדמה
לנו) ,והם נשמעו תפלים.
עמוס קינן, שישב לידי, אמר :״מאז השירים הרוסיים ועד השירים
של נעמי שמר אין לנו שירה״.
לבסוף באו שגי רוסים, אחד ישב לי הפסנתר, השני לקח גי־טארה,
ובלי חוכמות וגינונים התחילו לשיר שירים רוסיים. שירים
פשוטים, שירים נהדרים, שירים שקשה להאמין שמישהו אי־פעם
חיבר אותם, שירים הנשמעים כאילו נולדו מעצמם, מן האוויר —
כמו שיריו של מיקיס תיאודוראקיס עצמו.

לא נעים, אבל בהחלט טיבעי.
חוק־המהירות דומה לחוקים רבים אחרים במדינה: הוא מגוחך,
ולכן אינו נשמר.
החוק אומר 90 :קמ״ש. בכביש מודרני, למכונית מודרנית, זוהי
מהירות מגוחכת. רוב הנהגים עוברים אותה בכביש ירושלים־תל־אביב,
ובכביש תל־אביב־חיפה.
המישטרה מודה בכך, ולכן היא עורכת דוחות־מהירות רק
ממהירות של 100 קמ״ש ויותר.
אם כן, מדוע אין מעלים את גבול המהירות המותרת ל־100
קמ״ש? אהה, יש לכך הגיון — ההגיון הבירוקראטי הישראלי.
״אם נעלה ל־ 100 קמ״ש ״.הסביר לי פקיד אחד ,״יסעו הנהגים
ב־.110״ כלומר, מודים בכך שהחוק נוער מראש להפרה, אך
טוענים שיש מין הסכמה אילמת בין השוטרים והנהגים על מידת־ההפרה.

מכבר לקחתי במרכז וינה מונית כדי לנסוע לנמל־התעופה.
זה היה בבוקר של יום א׳ ,השעה היתה מוקדמת, המכונית היתה
מדגם מרצדס וחדשה לגמרי, הכבישים היו כמעט ריקים.

אודי אמר•

הנהג נסע במהירות ממוצעת של 150 קמ״ש. כשהגענו, כעבור
דקות מעטות מאוד, שאלתי :״אין לכם באוסטריה הגבלה על
המהירות?״
״בוודאי שיש,״ השיב הנהג בתמיהה ,״יש הגבלה של 130

בגרמניה אין בכלל. בארצות־הברית, לעומת זאת, ההגבלה
דומה לשלנו.
בעיניי, מהירות של 110 ,100ו־ 120 היא סבירה, כשנוהגים
באוטוסטראדה מודרנית. אולי צריכים לקבוע מהירויות שונות
למכוניות שונות — ואולי גם לנהגים שונים, לפי הוותק,
ולכבישים שונים.
אומרים לי שרוב מומחי־המישטרה מצדדים בהעלאת המהירות.
הפוליטיקאים פוחדים. אולי זה לא פופולארי.
כך יתפסו, במוקדם או במאוחר, את כל הנהגים. כולם
עבריינים. וכאשר אוחזת השלהבת בארז — ונהג־הנשיא הוא
בוודאי בחור כארז, כמוהו כנשיא עצמו — איך ינהגו אזובי־הקיר?
איידה בתוך הסבר
התביישתי. הלכתי לשמוע את חווה יערי על דוכן־העדים של
מישפטה. רציתי להתרשם באופן בלתי־אמצעי.

איש נאמן
במשך כל אותו בוקר הערצתי את אהוד יערי.
הוא ישב במקומו באולם, סיגריה כבויה בפיו, והקשיב בפנים
קפואות במשך שעות לעדות שבה הוזכר גם שמו לעיתים
קרובות, ובכלל זה פרטים אינטימיים האסורים לפירסום. הוא לא
עיוות את פניו. הוא הפגין שליטה עצמית מלאה.
תכונה זו כשלעצמה אינה מעוררת בהכרח הערצה. אני מעריך
אותה. מישהו אחר יכול דווקא לשלול אותה.
ההערצה שלי נתונה לו בשל נאמנותו. על שהוא בא בכל יום
לאולם בית־המישפט. כדי לעבור את העינוי הזה, כשהוא שומע
את אשתו ממררת בבכי, מתמוטטת, מסתתרת מתחת לשולחן,
מסבירה מדוע העלילה עליו עלילות.
הוא לא היה חייב. מן העדויות ברור כי עמד להתגרש ממנה
לפני כן. היא סיפרה שהוא גירש אותה מן הבית כשהסתבר לו
שהיא ממשיכה ביחסיה עם אביבה גרנות, חרף אזהרותיו. הוא
יכול היה להגיד: בישלת לך את הדייסה הזאת, איכלי,אותה.
אהוד יערי לא נהג כך. הוא ידיד־אמת בשעת צרה, שאין גרועה
ממנה. הוא עומד לצידה. הוא נאמן.
בימי חיי למדתי להעריך את התכונה הזאת, אולי יותר מכל
אחרת. למדתי שאין נדירה ממנה.
אני מוכן להתייצב מול כל אוייב ויריב .״אני יכול לקחת את
זה,״ כמו שאומרים האנגלים — לספוג מהלומות ולתת מהלומות.
מעולם לא נטרתי איבה לאורך־ימים למי שהתמודד איתי בקרב
הוגן. אך מעולם לא יכולתי לסבול בגידה של ידיד, תקיעת סכין
בגב. על כך איני מוכן לסלוח גם אחרי שנים הרבה.
הפעם היחידה שבה ראיתי את מנחם בגין במצב של שבירה —
עד להתמוטטותו הסופית במילחמת־הלבנון — היתה ב־,1966
כאשר ניסה שמואל תמיר, בן ־טיפוחיו, לנעוץ סכין בגבו. במשך
כמה ימים היה בגין אדם שבור ממש. הבנתי לליבו.

עולם כנשיאו נוהג
ליבי, ליבי לנהגו של נשיא־המדינה.
תפסו אותו בנהיגה במהירות של 119 קמ״ש. לא נעים.

מצאתי !$ת עצמי בתוך קהל של סקרנים. בהפסקה הם עמדו
במיסדרון, כמו קהל־תיאטרון בין המערכות, מקשקשים, מחליפים
בדיחות ורכילויות. המון חתיכות צעירות במיטב המחלצות,
קרובים של עיתונאים. ידידים של סגל בית־המישפט. פרוטק־ציונרים.

נזכרתי בסצינות מסרטים: הזקנות של פאריס יושבות בכיכר
דה־לה־קונקורד, סורגות במרץ, מקשקשות, מרכלות ומסתכלות
בהתזת ראשיהם של האצילים בגיליוטינה.
ניסיתי להתעלם מזה. התרכזתי בחווה יערי.
אחרי שעתיים של האזנה לחקירה שתי־וערב בידי פנינה
דבורין, יצאתי משם סחוט ומותש. רגשותיה של חווה הציפו אותי.
אם היא שחקנית, היא שחקנית גאונית. אבל איני חושב שהיא
שחקנית. האמנתי לה. האמנתי לה גם כשהיא שיקרה בצורה
בולטת. לא האמנתי לשקרים. האמנתי לה שהיא חושבת שהיא
צריכה לשקר.
חווה יערי נראתה לי כאיילה, שנתפסה בשיח, ושידעה כי מכל
קצות היער אצים אליה הציידים. היא התפתלה, ניסתה להיחלץ
כדי למלט את נפשה, סחבה פעם בכיוון זה ופעם בכיוון זה, וכל
תנועה מפוחדת שלה סיבכה אותה עוד יותר בסבך.
היא בכתה הרבה. הדמעות היו אמיתיות. כשגברו פחדיה,
ניסתה להסתתר. פעם כרעה על הארץ מאחורי הדוכן, כמו חיה
פצועה שנדחקה לפינה. כמה פעמים היפנתה את פניה אל הקיר
שמאחוריה. פעם־פעמיים, באומץ־לב שמקורו בייאוש, תקפה גם
את הציידת, דבורין.
מבחינת הסיגנון, היא אופיינית לגמרי לסביבה שבה גדלה
וחיה — חברה שכל ערכיה הם כסף ו״מה יגידו״ .יש בה משהו
ילדותי. מולה ישבה אביבה גרנות, קרה ובוטחת בעצמה. בצד ישב
אהוד יערי, קר ושולט בעצמו. אלה שני האנשים שחווה היתה
תלויה בהם לסירוגין, ויש דמיון מסויים בין שניהם, מבחינת
היכולת המוחלטת לשלוט בעצמם ובמצב.
הכי משכנעת היתה כשהודתה בשקרים קודמים. היא הסבירה
מדוע שיקרה. שרצתה לפגוע באהוד כאשר היה נדמה לה שהוא
בגד בה, ושרצתה להתנקם באביבה כשזו פנתה נגדה.
לא היתה לי ברירה — ליבי נכמר עליה. סבלתי את סיבלה,
חשתי בפחדיה, עברתי איתה את מטחנת־הבשר של החקירה.
אולי יש אי־צדק מסויים בעצם המצב במישפט־רצח: הנרצח
אינו נוכח, ועל כן אינו יכול לזכות אלא באהדה מופשטת. הוא
הופך לאובייקט. ואילו הנאשם נמצא שם, חי, נושם, מתרגש,
פוחד. מתמוטט.
למזלי, איני חייב לשפוט. השופטת, חנה אבנור, עשתה עליי
רושם רב. למרות הדראמה והרגשות, היא הישרתה באולם אווירה
של שקט מאופק. היא נראתה ונשמעה לי נבונה מאוד. בדראמה
זו של נשים — בין הנרצחת, הנאשמות והפרקליטות — היא
היתה דמותה של האם החכמה.

חווה ואהוד יערי בבית־המישפט

אני מבין גם לליבו של רפי סויסה. מסתבר שבמשך שנה היה
מוקף בשלושה עוזרים, אנשי־אמונו, שליחכו את פינכתו בגלוי
וחרשו נגדו מזימות אפלות בסתר. הם אספו כל פיסת־נייר
ממיכתביו, עקבו אחרי כל צעדיו, וכך הכינו נגדו תיק גדוש
בהאשמות (נכונות או כוזבות, על כך לא אשפוט אני); .אגו,
שהפיל את אותא בפח, יכול היה לקבל שיעורים משימעון מלכה.
כל זה בא להסביר מדוע אני מעריך את אהוד יערי. איש נאמן.
איש כלבבי.

נו רי ת גלרנן, זמות, מסבות ער ילדותה אצר אמא שהבסיקה
לשיר, על הפחד שהיה לה מפני אנשים, ער הנוח שהשירה מעניקה
לה, על הקהל שלה, על ילדיה, על בעלה ופי דשו ועל פחדיה

,ה״ת׳ 1ורא רוצה
״כמה גבוהים החיים מזווית מבטך /ידך
הקטנה בידי /עיניד הגדולות מביטות
בכניעה /אתה ודאי בטוח שאני כל״כך
חזקה /אתה לא תראה את ידי האחרת
מחפשת את ידה של אמי /כי זהו קשר
השתיקה /קשר השתיקה בחרדה /קשר
השתיקה בחרדה״.
זה היה השיר הראשון שכתבה נורית
גלרון, זמרת ואמא. ואולי אמא וזמרת.
גלרון היא זמרת מיוחדת. אין היא
סוחפת אחריה קהל צעיר שמשתגע בהו פעות.
צועק. שר את השירים וקופץ על

הכיסאות. הקהל שלה גם לא ימצא בחנויות
את פרצופה מוטבע על גבי גלויות, יומני-
תלמיד, עטיפות של מחברות, כריות, חול צות
ועוד מוצרים שונים ומשונים. הקהל
שלה גם לא יקים מועדון מעריצי נורית גל-
רון, כפי שעושים לזמרים ולזמרות אחרים.
אבל בהחלט יש לה הקהל שלה. קהל נאמן
״נחמדים ויפים ״,כמו שהיא אומרתעליהם -שבא להופעות שלה בשקט. קהל
מגוון מבחינת הגיל.
החודש הוציאה גלרון תקליט חדש,
משהו כלבבה, וזו הפעם הראשונה שבתק-

ליט החדש נכללים גם שירים פרי עטה.
היום זה מאוד אופנתי שזמר כותב את
החומר של עצמו. גלרון חושבת שזה הדבר
הטוב ביותר שיכול לקרות לזמר.
בינתיים, בכל אופן, היא עדיין לא מתייחסת
לעצמה כאל כותבת שירים מיק-
צועית, אף שהיתה מאוד רוצה להמשין
בזה.
גלרון נולדה בבית מוסיקלי. אמה היתה
זמרת מוכשרת ביותר, לדבריה, שוויתרה על
הקריירה באופן מודע, מיייד החלטה

להקדיש את עצמה למישפחה. הוויתור גרם
לה תיסכול רב.
גלרון, ששם מישפחתה בעת לידתה היה
קלימבורד, למדה בילדותה לנגן באקור־דיון.
על פסנתר היא פורטת עד היום,
לצורכי עבודה בלבד. הכלי האחר שלה הוא
הגיטארה, איתה היא מופיעה לעיתים.
את הקריירה שלה כזמרת התחילה
מאוחר, יחסית, כשהיתה בת ,26 למרות
העובדה שאת שרותה הצבאי בילתה בצ-
וות-הווי-גולני.
היא, משום מה, לא חשבה שתהיה זמרת,

אף שתמיד אהבה לשיר, וזו, כדבריה, היתה
הדרך היחידה שלה ליצור קשר עם אגשים.
היא מדברת בחופשיות, צוחקת הרבה
בצחוק מתגלגל, ואז התלתלים העגולים
שלה קופצים. היא בת״שיחה נעימה וסינו-
פאטית, צנועה מאוד ביחס לעצמה. מעוררת
רושם של אדם סגור ומופנם.
לפני כמה שנים נישאה גלרון לרפי רשף,
איש גלי־צה״ל (נכון לעכשיו) והטלוויזיה
החינוכית (ערב חדש) ,לזוג שני ילדים: עומר,
כמעט בן ,3ומיכל, בת שנה. הם מתגוררים
בקומה גבוהה בבניין רב״קומות ברמת-
אביב בתל״אביב. מהחלון רואים את הים.
גלרון ורשף אינם מרבים להיראות בפתיחות
ובפרימיירות, אלא רק אם המיקצוע (שלה
או שלו) דורשים זאת. החברים שלהם אינם
דווקא מעולם הבידור, אבל בהחלט מעולם
התיקשורת, מכורח הנסיבות והעיסוקים.
מי שאינם מעורים בעולם המוסיקה
הישראלית נוטים לעיתים לבלבל בין נורית
גלרון לבין יהודית רביץ, שגם היא משופעת
בתלתלים. גלרון אינה מתרגשת מההשוואה
:״אני לא חושבת שאני דומה לה.
זה לא מרגיז אותי שחושבים שאני דומה
לה. להיפן, אני מאוד מעריכה אותה״.
גלרון נחשבת זמרת טובה השרה ברמה
גבוהה. בתקליט החדש שלה יש שירים פרי
עטם של נתן זן, יונה וולד, לאה גולדברג
ונורית גלרון. היא אומרת שבעצם, יותר
מכל היתה רוצה להיות שחקנית קולנוע,
אבל לא מציעים לה תפקידים.

לא של יום אחד. למדתי באוניברסיטה קולנוע
ותיאטרון, וזה התגלגל. זה היה קל כפרנסה,
עשיתי אז חלטורות. ואז עזבתי את האוניברסיטה
וזה התחיל להיות מיקצועי, וזו היתה ההחלטה.
לא שבוקר אחד קמתי ואמרתי שאני רוצה להיות
זמרת.
פגשתי בחומר שהיה רק שלי, שכתבה לי יעל
גרמן. נגעתי בנקודות שהיו כל־כך שלמות
וקרובות בבטן, בנקודות אמיתיות בתוכי, שלא
רציתי לוותר. הרגשתי ששמה אני נמצאת. וזה
היה עוד לפני הפירסום. אהבתי את החומר, ולא
היה חשוב לי כמה יבואו לשמוע אותי.

• הרגשת שאת צריבה להוציא
מתוכך דברים?
להוציא ממני, וזה היה הטעם שלי. פגשתי
בדבר שהכי נגע לי בבטן, הכי הייתי מבסוטה
ממנו בחיים.

• את מרגישה יותר אמיתי כשאת
שרה על בימה, באולפן או כשאת שרה
לעצמך במיקלחת?
אני הכי מצטערת שאני לא עומדת ושרה
באמבטיה. אני שרה לפעמים לילדים, אבל לא
שרה כמו שהייתי פעם לוקחת גיטארה, סוגרת
את החדר ושרה שעות עד שהכל היה יוצא.
עכשיו הדברים השתנו, אולי זה יותר הכרתי,
מכיוון שזה מיקצועי, אולי המיקצועיות קילקלה
את הספונטאניות של הדברים.
זה מזכיר לי את התקופה שלמדתי קולנוע,
ואז כבר אי־אפשר היה לשבת בסרט וסתם להי
נורית
עם בעלה, רפי רשף
״יש סכנה גדולה בלהיכנס לבית עם ילדים ולהיסתם!״

• את שרה מילדות?

• רפי עוזר?

בתנועת־נוער עם גיטארה, ובצבא. השירה
היתה לי קשר לאנשים.

בטח, מי אם לא רפי? אין לנו או־פר בבית.

• וכשאת בהופעות בערבים?

• לא היית חברותית?

הימים הקשים הם סופי־שבוע, בשישי־שבת.
עד עכשיו הופעתי על מי־מנוחות, עם המופע
החדש זו תהיה תדירות יותר גבוהה. זה לא
מלחיץ אותי, אבל מכניס למחשבה של סדר־יום
ותיכנון מתי להיות עם הילדים. האמת היא־יטאני
עוד לא מכירה תקופה כזו, כי עוד לא עברתי
אותה. אבל אני יודעת שעם המופע החדש אני
נכנסת עכשיו לעבודה מתישה, ואני אצטרר
למצוא את שיווי־המישקל בין העבודה והילדים.

מאוד סגורה וביישנית, ואפילו עילגת. היה לי
קשה לפתח שיחה עם אנשים.

• פחדת מאנשים?

כן, אם את רוצה לקרוא לזה פחד.

• את נראית לי אדם מנור ומופנם,
והחשיפה הזו לאמצעי־התיקשורת לא
כל־כך מתאימה לך.

• ולשיר לא פחדת? לא היתה לך
הרגשה כמו: מי אני שאשיר?
היו תהיות, אבל היתה השלמה שאת זה אני
עושה הכי טוב בחיים. אני גם באה מבית עם אמא
ששרה והחליטה להפסיק, כי המישפחה היתה לה
יותר חשובה.

כן, זה נכון, אבל החשיפה, יחסי־ציבור, זו
דינמיקה של המיקצוע. את עבדת, והוצאת
תקליט — ואת רוצה שיידעו. בתקופות שאין לי
מה לבשר אני לא מתראיינת.

• הרגשת את זה כילדה, שהיא מפסיקה
בגלל המישפחה?

• איד זה מסתדר עם זה שאת טיפוס
סגור?
למדתי להתראיין.

• זה סורח?
אני יותר טובה בלשיר מאשר בלדבר.

• החשיפה על הבימה אינה גדולה
יותר?
כן, אבל שם זהו צורך שלי. זו הצורה שלי
ליצור קומוניקציה. יותר קל לי לדבר בשירים.

• זה לא מפחיד אותך לעלות על בימה?

כבר
לא כל־כן. זה מפחיד בהתחלה, ובהתחלה
גם היתה השאלה מה פיתאום המיקצוע הזה ומה
פיתאום אני, שממש פחדתי מהצל של עצמי,

סחף איתו. פיתאום שמים לב לזוויות, לעריכה
ולכל הגורמים שמסביב.
במיקצוע את מעורבת בכל הצדדים של השיר,
עד שזה מאבד מהראשוניות. פשוט עובדים על
השיר. אני יודעת שאני צריכה לקום ולנסוע
לחיפה ביום רביעי ב־ 8בערב להופעה. זה לא כמו
סתם לקחת גיטארה כי יש צורך ולכייף עליה. זה
איננו וזה חבל לי.

• את התחלת במייצוע מאוחר יחסית?

גילו
אותי מאוחר, כשהייתי בת .26 היתה

• מי הקהל שלך?
אני לא יכולה להגדיר אותו. אנשים נורא
נחמדים ויפים. קשת רחבה של גילים. גם צעירים
וגם מבוגרים, כמו ההורים שלנו. זה סוג של קהל
שמקשיב, יותר מאשר קופץ על כיסאות.

הרגשנו בבית. היא היתה מאוד מתוסכלת.
תמיד היה לה צורך אדיר לשיר. כילדה הייתי
מצטמררת מהשירים שלה. היא היתה זמרת
ענקית. יש לי הקלטות ביתיות שלה עד היום.
האמת שמזה די פחדתי, וזה די השפיע עליי.
ידעתי שכל עוד אני יכולה לשיר ומקשיבים לי,
אסור לי לוותר.

• את מזלזלת בקהל שקופץ על כיסאות?

בכלל לא. זה סוג אחר. הייתי במופע של
להקת תמוז לפני שלוש שנים. מה שהרס אותי זה
שלפני שהכל התחיל כולם כבר עמדו על
הכיסאות.

• בגללה?

• זה לא גרם לך מחשבות הפוכות,
לברוח מהמיקצוע?

• את לא מקנאה קצת בהיסטריה
ובהתלהבות של קהל כזה?

זה לא היה מיקצוע, זה מושג שמתפספס. אמא
סיפרה לי שחיזרו אחריה רבות אחרי שהשתחררה
מהצבא מכל מיני תיאטרונים ולהקות. המיקצוע
היה משהו מאוד רחוק, אבל מכובד.

לא, אני לא מקנאה, באמת ובתמים. אני לא
חושבת על זה במושגים של קינאה. אני רוצה
שהקהל יהנה כמו שאני נהנית, ואני לא רואה
אותו קופץ. זה לא במושגים של קינאה, זו יותר
סקרנות.
מופע־פארק, בעיניי, למשל, צריך להיות חוויה
חד־פעמית. זו חוויה עם כזאת עוצמה שאת
יכולה או לאבד שליטה או פשוט לטוס לשחקים

• אמא שלך עודדה אותך לשיר?

מאוד. כי היא חשבה שאני שרה יפה. היו לה
הברקות והנחיות של מה חשוב במוסיקה או
בשירים. היא לא דחפה אותי, בכלל לא. היא לא
הספיקה כל־כך, כי כשהייתי בת 17 היא כבר לא
תיפקדה. היא דווקא רצתה, למשל, שאלך לבית־ספר
מוסיקלי, ואני לא רציתי.

• היא לא ראתה אותך מפורסמת?

• את חושבת שהיא היתה גאה בך?

בטוח שהיתה לה ביקורת, כמו שאני זוכרת
אותה.

• זה היה משמח אותה?

אני חושבת שכל מה שמשמח אותי היה
משמח גם אותה.

• שדתן פעם ביחד?

הרבה פעמים. במסיבות מישפחתיות.

• דרך־החיים שלה לא עוררה בך
מחשבות דומות, לוותר על הקריירה
לטובת המישפחה?

שאת לא מכירה. הפחד הוא לאבד שליטה ולראות
דברים שאת מתביישת לראות בעצמך, אבל זו
עוצמה סוחפת ומשהו באוויר שכולם חוגגים.
אותי זה מסקרן. אני לא יכולה לראות את עצמי
במימדים כאלה, אבל זו צריכה להיות חוויה
אדירה, מיוחדת במינה.

היום לא, כי אין מה להשוות. היא לא הגיעה
להכרה כמו שאני הגעתי, זה היה אצלה מאוד
בעייתי. אני מרגישה שזה לא בעייתי אצלי. היום
זה אחרת. אני גדלתי. את הסיפוקים שלי במיק־צוע
אני מקבלת כל הזמן.

• את חושבת שאת שרה ברמה אחרת
מאשר עופרה חזה, שיש לה מעריצים
שצועקים?

• אז אין לך מחשבות של מישפחה
במקום קריירה?

זמרת גלרון(שניה מימין) עם צוות־הווי גולני
״השירה היא הקשר שלי עם האנשים!״
שאני אעלה על בימה ושיבואו לשמוע אותי?
אבל עכשיו יש לי הרגשה של דג במים —
המוסיקה, וקרשי־הבימה והמילים.

• בפעמים הראשונות היית צריכה
להכריח את עצמך לעלות על הבימה?
לא, אבל היו תהיות של: רגע, לאן את לוקחת
את החיים שלך? אלה לא חיים רגילים — אז לאן
ולמה?

• זה היה עניין של החלטה ביום אחד?

תקופה
שכל מי שגמר להקה צבאית כבר היה
כוכב, ולי לקח זמן.

• את לא היית בלהקה צבאית?

הייתי בצוות־הווי־גולני.

• אז למה התחלת מאוחר?

לא חשבתי להיות זמרת. חשבתי על דברים
אחרים. זה גיל כזה, את מבולבלת, פיתאום יצאתי
לחיים והייתי צריכה להחליט החלטות לבד, זה
דבר שקשה לי עד היום. בהתחלה לא חשבתי
בכלל לשיר.

מה פיתאום?

• אולי מיקצוע אחר, פחות קשה ודורש?
המיקצוע
הזה נותן לי סיפוק אישי. יש סכנה
גדולה בלהיכנס לבית עם ילדים ולהיסתם. כמה
שזה נהדר ואושר ויש דברים חדשים, יש רגע
שאת חושבת על עצמך: מה, את אמא וזהו?

אני מקבלת פידבק אחר. זה לא גלויות
וחולצות־טי וכריות עם הפנים שלי עליהן, אבל
זה כן מיכתבים קטנים של אנשים גדולים, לא
מילדים. מיכתבים מרגשים שנותנים לי כוח
להמשיך.

• את עונה למיכתבים?

• אז לא עולים בך הירהורים כאלה?

אני לא עונה. אני גם מקבלת הרבה מאוד
שירים וקסטות עם מנגינות.

עולים הירהורים איך אני מפצה את הילדים
שלי כשאני בתקופה לחוצה כמו עכשיו, כי אני
לא כל הזמן בתקופה כזו. יש לי פריווילגיה
להחליט באיזה ימים אני הולכת להופיע או
לעבוד ובאיזה ימים לא.

אני קוראת בעיון ושומעת את כל הקסטות.
בתקליט החדש שלי יש שני שירים שאת הלחן
שלהם קיבלתי מקסטה ששלח לי ירון מינסטר
בחור צעיר שהשתחרר עכשיו מהצבא.

• מה את עושה עם החומר הזה?

,הייתי נורא רוצה להיזת שחקנית־קולנוע!״
(המשך מעמוד )19

• זמרים בדרך־כלל זורקים חומר כזה
שהם מקכלים כדואר מאנשים אנונימיים.
אני
לא זורקת. אני לא עונה לאף אחד. כי
אחרת זה יהיה מישרד־דואר. זה בלתי־אפשרי
לענות ולהחזיר קסטות.

• את חושכת שיופי זה דכר חשוב
לזמרת?
לא. את צריכה להיות אסתטית, אבל לא צריכה
להיות יפה.

• ירדנה ארזי, למשל?
היא התברכה ביופי אדיר והיא גם זמרת טובה.
אני מוכרת את עצמי נטו, בלי שימלה אדומה או
כחולה. אני רוצה שהנטו שלי יגיע לקהל. אולי
גם לא בורכתי במימדי דוגמנית, אולי תווי פניי
לא מדהימים ביופיים. אני מביאה נטו, וזה מה
שאני רוצה.

• היית רוצה להיות יותר יפה?
הייתי רוצה להיות יותר רזה. אני דווקא
מוצאת־חן־בעיניי. הייתי נורא רוצה להיות שחקנית
קולנוע.

• ניסית?

היתה לי אפיזודה חולפת בסרט.חולף, מגש-
הכסף של ג׳אד נאמן.

• איך היה?

חוויה אדירה.

• למה את לא ממשיכה?

לא מציעים לי.

מה שאמרתי. קצת קשה בתקופה האחרונה
לשמוע בבית, אז אני שומעת כשהילדים ישנים.
אז אני שמה אוזניות, ואלה הדברים שאני שומעת.

• את לא רואה טלוויזיה?

זה כבר אחרי הטלוויזיה. יש לי שעות נדודים.

• את חושכת שזה מפריע לך
מכחינה מיקצועית שרפי, בעלך, עוכד
בגלי־צה״ל? שמתי לב שבאופן מכוון
לעולם לא משמיעים שיר שלד בתוכנית
שלו, אף־על־פי שהוא אינו העורך
המוסיקלי.
זה לא מפריע לי מכיוון שיש כל־כך הרבה
לשונות רעות שמחפשות בפינה. כדי שלא יהיה
פתח לטענה, אני מעדיפה שלא ישמיעו אותי
בשום מיסגרת שרפי שייך אליה. אנחנו מאוד
מקפידים שלא יהיה אפילו פתח קטן ללשון הרע.

• אולי זה מזיק לך?

לא. גלי־צה״ל תמיד פירגן ומפרגן לי. לא
בגלל זה שהתחתנתי עם איש גל״ץ. אם יש
תקליט טוב, אז משמיעים.

• מפריע לך שבעלך הוא איש מפורסם?

לא מפריע שאני נשואה לרפי. אבל לפעמים
נלחצים מהעניין של המוכרות והחשיפה.
קשה לנו לצאת לחופש, למשל, כי מכירים אותנו.
אנחנו לא מהטיפוסים הנראים, אנחנו לא מהאנשים
שיוצאים.

• כשאתם הולכים ביחד ברחוב, את
מי מזהים יותר?

• ואיך אפשר לראיין זמרת ולא לשאול
אותה מה דעתה על רימה?

אותו, בטח! הוא כל הזמן בטלוויזיה.

אני חושבת שסוף־סוף יש כיסוי לכל מה
שהתיקשורת מעלה ומורידה.

בכלל לא.

• מה זאת אומרת?

היא בחורה מוכשרת עם קול אדיר. לפעמים
התיקשרות עושה בועות מאמנים שבאים והולכים•
ריטה היא לשנים. אולי לדורות. אני חושבת
שהיא מוכשרת כמו שדה.

• את לא חושכת שהפסטיכל סכיכה
קצת מוגזם?
זה רק יפגע בה אחר־כך. ווה חבל. כי כגודל
הציפיות, האחריות על הכתפייס-היא כבדה ואדירה•
וזו רק ההתחלה. אבל יש אנשים ששומרים
עליה.

• זה מעצכן אותך?

• מה הדבר שהכי מפחיד אותך כזמרת?
מפחיד
אותי קצת שאני אאבד את הקהל,
שאאכזב אותו, שהוא לא יהיה מוכן לעמוד ולגונן
על הטעויות שלי. אני מקווה לא לטעות, אבל זה
לא ביטוח־חיים. מפחיד אותי שייגמר לי הקהל.
יש משהו אכזרי בארץ. כל עיתונאי שבא
לראיין אותי שואל מה חידשתי, במה שונה התקליט
הזה מהקורס. יש הרגשה שצריך להפתיע
ולחדש. זה אכזרי. מה, אתה צריך כל הזמן
להמציא? אתה במצב נפשי מסויים עם מיטען
מסויים, אבל אתה לא יכול להמציא כל הזמן.

נורית עם בנה עומר
״אמא שלי החליטה להפסיק לשיר מתוך הכרה שהמישפחה חשובה יותר!״
כמה וכמה אם אני יכולה לכתוב את המילים. יצאו
לי שלושה טקסטים, ויש כבר ציפיה שאני אמשיך
לכתוב, וזה די מפחיד.

לא. הם מאוד קרובים אליי, אבל יש עוד כמה
שירים שלא אני כתבתי והם מצויינים. מצחיק
אותי שאני בתוך החבורה הזו. הרגשתי שזו העזה
יותר גדולה.

את השיר קשר השתיקה כתבתי לעומר אחרי
הלידה, וזה היה יותר רעיון מאשר שיר, בגלל
החרדה והפחדים של אמא חדשה, ושל תינוק כל-
כך קטן, שאנחנו נראים לו כל־כך גדולים. זה לא
היה כתוב כשיר, לא חשבתי להלחין, ורק כשבא
החייל הצעיר — רק לו העזתי לתת את השיר
להלחנה. וכשהיתה מנגינה, זה היה שיר נהדר. ואז
בא לי הרעיון לכתוב.
השיר השני, פשר הקשר — אהבתי את
החיבור של שתי המילים, שמעתי את זה פעם
בדיון סיפרותי, וכך זה יצא.

אני יכולה להידלק על שיר בגלל שורה, בגלל
רעיון. שיר אהבה זה שיר שהוא כל־כך לא
פיזמון, יש לו מסר ופילוסופיה ברורה. כשקוראים
אותו מהדף זה נשמע אחרת מאשר כששרים
אותו. אלה בתים עם הרבה חוכמת־חיים וכובד־ראש.
וזו ההצלחה הגדולה של אילן וירצברג
בהלחנה, כל פעם מגלים בשיר משהו חדש. הוא
נעשה פיזמון, אפילו להיט והוא לא להיט רגיל.

• סתם ישבת ליד שולחן ויצא לך
שיר?

• איך זה נעשה טכנית — את
יושבת ליד שולחן וכותבת?
יש המון ניירות שנזרקים, והרבה באוטו. מה
שאני זוכרת נכתב, והשאר הולך לאיבוד. בפשר
הקשר: יש המון זוגות שמרגישים שהקשר
ביניהם כבר לא מה שהיה, זה כבר לזן אותו גובה,
שאולי הקשר הגופני נשאר והקשר האמיתי הוא
שקר.
השיר השלישי נכתב בהשראת ענוג הוא
הלילה. חזרתי כמה שנים אחורה לחוויה שהיתה
לי כשקראתי את הספר כשהייתי צעירה.

• אז איך זה נעשה טכנית?

אני פיתאום מחליטה שיש לי משהו בראש.
אני מדברת כאילו אני משוררת, אבל אני לא.
אז אני כותבת ואחר־כך משפצת, וזורקת, ומנסה
שוב. אין לי טכניקה.

• למי הראית ראשון מה שכתבת?

לבעל שלי ולמפיקים שלי. איזה אומץ זה היה!

• פחדת?

נורית שרה עם אמה לאה, אביה משה ואחותה איתה(מנגנת באקורדיון)
,אני לא מקנאה בזמרים שיש להם מעריצים היסטריים, ואני גם לא מזלזלת בהם!׳

• פגשת אותה?
הופענו ביחד פעם.
אני מפרגנת לה עד הסוף. היא גם בסטאנ־דרטים
אחרים, חדשים בארץ. היא מושפעת מאוד
מזמרות חו״ל. אבל זה רענן, זה יפה והיא גם
מוכשרת מאוד.

• מי הזמרת הכי אהובה עליך?

יש כל־כך הרבה שאני אוהבת! זו חבורה. מכל
מיני כיוונים. ג׳וני מיטשל וטינה טרנר, שהן קצת
שונות אחת מהשניה. אני אוהבת את שרדיי ואת
אליסון מוייט, ומתרגשת מג׳ון ארמטריידינג.

• מה את שומעת בבית?

אם דיברת בהתחלה על חשיפה, פה הרגשתי
את החשיפה הכי גדולה בזמן האחרון. אם אני
מבצעת שיר, אז יש מוסיקה ומילים נתונות, ואני
מוציאה את זה דרכי. אבל פתאום ליצור משהו
לבד, מאפס? בשבילי זו היתה חשיפה יותר ממה
שדיברנו קודם. לפתוח דלתות, לא להסתתר
מאחורי משהו שאחרים כתבו.

• אבל בכל זאת יש חידוש בתקליט
החדש שלך?

• לא היית כותבת שירים למגירה
בגיל?16

כתבתי, יצאו לי שלושה טקסטים. תראי עד
לאן החוצפה מגיעה, שעיתונאי אחד העז ושאל
אם רפי כתב לי את הטקסטים של השירים האלה.

לא, בכלל לא. היתה לי ביקורת איומה על
עצמי.

• את כתבת את השירים בגלל הלחצים
האלה שאת מדברת עליהם, של
החידוש?
הדבר הכי נפלא שיכול לקרות לזמר זה שהוא
יכתוב את החומר של עצמו. אם אני אדע גם
להלחין, אני אהיה המלחינה הכי טובה לעצמי, כי
אני מכירה הכי טוב את הטמפרמנט שלי, על אחת

• כתיבת שירים זה תהליך שכולם
עוברים?
זה גם אופנתי. כאילו אין לך קיום כזמר אם
אתה לא יוצר מילים ומוסיקה. ובעצם, זה בולשיט
— שחקו לא צריך לכתוב מחזה. אבל אם יש
אפשרות וכישרון ועט קל, זה נהדר.

• השירים שכתבת הם השירים
שאת הכי אוהבת בתקליט?

• איך את בוחרת את החומר שלך?

• יש שאיפה ששיר יהפוך ללהיט?

יש שאיפה שקהל כמה שיותר גדול יאהב את
מה שאני עושה, אבל זה לא אומר שאעשה דברים
שאני לא אוהבת כדי להגדיל את הקהל שלי.

• את רוצה להגיע למיצעדי־פיז־מונים?

אני
לא שייכת לזה כל־כך. הכל עניין של
טעם. כשהתחלתי, אנשים לא הבינו מה אני רוצה.
זו היתה מוסיקה אחרת מהמוסיקה שהיתה אז
בארץ. היום פיתאום התרגלו וזה בסדר, אבל זה גם
עניין של תיקשורת ואפשרויות אחרות. היום
הכל אחרת.

• הקהל התכגר?

לא התבגר. הטעמים משתנים, הדור החדש
מביא טעם אחר, הרדיו, העולם. זו לא התבגרות.
אנחנו גם לא מתלבשים כמו שהתלבשנו פעם.
בארצות־הברית יש עכשיו נטיה לחזור למוסיקה
של שנות השישים, זה נובע אולי משובע
מסויים.

• את מעודכנת במה שקורה במוסיקה
בעולם?
היום די קשה לי.

•למה?

בגלל הבית והילדים. אז אני לא שומעת הרבה,
אבל אני מנסה לשמוע מה קורה בחוץ. ומה
שקורה בעולם בא לסלון, לכן אני אומרת
שלתיקשורת יש תפקיד לא מבוטל.

• איך נראית לך התופעה של זמרים
פוליטיים?
אני לא בנויה לעניין של הפוליטיקה. יש לי
ריעות שאני לא מסתירה, ולפעמים אני גם שרה,
אבל אין כימיה בין מה שאני מרגישה עם
המיקצוע לבין פוליטיקה, זה רחוק כל־כך האחד
מהשני.

• את לא מרגישה צורך לשיר את
הדיעות הפוליטיות שלך?

לא. הולכת אעשה נקודת בגרות.

ומאוד איכפת לי ואני מעורבת אזרחית,
להפגנות כשאיכפת לי. כאזרחית אני
הכל למה שאני מאמינה. אבל אין לי
המיפגש. אולי זו עכבה שלי, אולי זו

אתם מתרוננים -אני מתקנת
איך, לפי דעתכם, התחלתי את השנה החדשה? בתלונות מצירכם,
כמובן. למה לא? שלוש התלונות העיקריות התייחסו לא למה שאני
כותבת במדור זה, אלא דווקא למה שאני לא כותבת בו.
ובכן, מסתבר לי שאתם חושבים שאני כותבת רק על הדברים
המעסיקים אותי ולא כותבת בכלל על נושאים כמו בעיות גידול בנות,
תעסוקת בנות, בעיות מיוחדות לילדים ממין נקבה. כמו כן, התלוננתם
שרוב רובם של המתכונים שאני מעבירה אליכם, דרן־ מדור זה, הינם
מאכלים עתירי־קלוריות, כולסטרול, סוכרים ופחמימות, ויש לי נטיה
ברורה לשכוח שחצי עם ישראל, אם לא למעלה מזה, עושה דיאטה.
התלונה השלישית היתה מאוד ספציפית. כמה קוראים התלוננו על כי
הצעתי לקנות ספרים כמתנות־חג, אבל לא טרחתי לכתוב על איזה ספרים
אני ממליצה.
אז, קודם כל, אני מודה באשמה בכל סעיפי האישום. ועכשיו, אם מותר
לי, כמה מילים להגנתי. אי־ההתייחסות שלי לבעיות של ילדות היא לא
באשמתי אלא באשמתו המפורשת של אלוהינו שבשמיים ובארץ. אילו
רצה אותו אלוהים שאכתוב לכם בעניין זה, בוודאי היה מסדר לי, במקום
שני הפושטקים הזיכריים שלי, איזו ילדה חמודה עם בעיות המיוחדות
למינה. ואם אפשר רגע אחד ברצינות, אז אולי זה לא נעים להודות, אבל
אני לא כותבת על מה שמעסיק אתכם ומה שמעניין אתכם, פשוט בגלל
העובדה שאין לי מושג מה מעסיק אתכם, כי אני לא מכירה אתכם. אני
כותבת על מה שמעניין אותי ומעסיק אותי, מתוך תיקווה שזה יעניין גם
אתכם ויעזור גם לכם. יש בוודאי אלפי בעיות המעסיקות אלפי אנשים,
ואף אחד מהכותבים בעיתונים לא יכול לכתוב על הכל. אז אצלי תקראו
על בנים, ואצל אמא לשלוש בנות תקראו על בנות. כד לפחות תדעו שכל

הו הי ם
זוג ספרים חרשים, יפים מאוד לטעמי הם
ספריו של דודו ח תן (כן, הזמר־בדרן) אמא
ואבא. שני הספרים אינם מה שנקרא סיפרי־קריאה
ואינם מספרים סיפור, אלא נותנים עוד
נקודת מבט על כל אחד משני האנשים החשובים
האלה, אמא ואבא של כל אחד מאיתנו.
מישפחולוגיה סבתא זוכרת הוא, למעשה, ספר ריק,
המיועד למילוי על־ידי הסבתא, בעזרת ובנוכחות
נכדיה, על־פי ההנחיות וראשי הפרקים המודפסים
בתוך הספר.
אצל רוב הילדים, ההיסטוריה המישפחתית
הולכת אחורה עד הסבתא והסבא. שם זה נעצר
ומשם התחיל כנראה העולם. מי מהילדים יודע,
למשל, איך קראו לאמא של הסבתא שלהם, איך
קראו לאבא שלה, איפה הם נולדו? איפה הכירה
סבתא את הסבא ואיפה התחתנו? איפה הם למדו,
במה עבדו, מי היו החברים שלהם וכו׳ וכו׳.
העבודה על מילוי הספר בפרטים השונים מחיי
הדורות הקודמים היא חוויה יוצאת־דופן גם
לסבתא וגם לנכדים ובעצם, למה לא לדור־הביניים.
זה מבלי להזכיר כבר את העובדה
שאחרי מילוי הספר יודע הצאצא כמה וכמה
דברים על מישפחתו, שבדרך כלל כבר לא
קיימת.
רעיון יוצא מהכלל. עיצוב יפהפה. מתנה
יוצאת־דופן. הוצאת ר. סירקיס, מחיר 29.40 :
שקל.

כותב יודע על מה הוא כותב. אגב, אתם מוזמנים לכתוב אליי הצעות
משלכם, ואשמח לפרסם.
ועכשיו לתלונה ב: ענייני המאכלים המשמינים שלי. גם פה יש לי
בעייה אישית. אני לא אוהבת אוכל לא משמין, ומאחר שהמתכונים שאני
מפרסמת אינם מתוך ספרים ופירסומים אחרים, אלא בעיקר מתוך
המיטבח שלי או ממיטבה של מישהו אחר שהאוכל שלו מוצא חן בעיניי
(ומה מוצא חן בעיניי אתם כבר יודעים) ,יוצא שהאוכל הוא לא בדיוק מה
שרשם הרופא לדיאטה. אבל, עכשיו, כשהפניתם את תשומת־ליבי לעוול
שאני עושה, אשתדל לתקן את דרכי ומדי פעם אמציא איזה אוכל בלי
חמאה ובלי סוכר ובלי קמח ובלי לחם ובלי תפוחי״אדמה. אני רק רוצה
שיהיה ברור לגמרי, שהטעם במתכונים. דלי־הקלוריות לא יהיה על
אחריותי.
ועכשיו לתלונה ג׳ .חשבתי שההצעה לגמור את קניית מתנות־החג
בחנות אחת, חנות־ספרים, היא הצעה מאור נבונה וחוסכת זמן. לא תיארתי
לעצמי שאני גם צריכה לבחור את הספרים בשביל הדודה או בן־האח או
העוזרת. חברה אמרה לי :״תכתבי על הספרים שאהבת במיוחד במשך
השנה האחרונה״ .וזה בדיוק מה שאני לא מתכוננת לעשות. קודם כל, אני
לא זוכרת איזה ספרים אהבתי במשך כל השנה, ויותר חשוב מזה, אני
מתעקשת בכל תוקף לא להשתתף בפסטיוול של סיכום השנה. היו הרבה
מאוד דברים במשך השנה הזאת שאני לא רואה שום סיבה להזכיר לי
אותם, אחרי שהצלחתי סוף־סוף לשכוח אותם.
ובכל זאת, בלי כלום הרי לא תהיו שבעי־רצון, אז אזכיר כמה ספרים
שאהבתי בזמן האחרון, וכמובן אציין למי כראי לתת אותם במתנה, כדי
שלא תאמצו את הראש בעצמכם.

האם חשבתם פעם ש: אמא הי א זו שגם
כשהיא נחה, היא בטח מתקנת משהו.
או: אמא הי א אחת שעל כל שיר ישן ברדיו
אומרת: זה השיר שאני הכי אוהבת.
ויש גם אבא: זה האיש, שאמא מנסה
להפחיד אותנו בו.
וגם: אבא הו א האיש הכי נעלב כשאמא
מזמינה שרברב.
ספרים המתאימים לכל גיל ומאוד מתאימים
כמתנת הולדת ילד (להורים של הילד, כמובן).
הוצאת ר. סירקיס, מחיר כל ספר 10 :שקל.

בישול

נו, ואיך אפשר בלי ספר־בישול? אי־אפשר:
ספר־בישול מתאים כמתנה לאמא, לבת, לחברה,
לדודה, לחמות, למטפלת, לשכנה הטובה ו...כן,

סוז• דוד

בי שו ל
ב טו סטר־ או בן

גם לגברים, אם מתעקשים על שוויון־זכויות.
בישול בטוסטר־אובן של סוזי דויד הוא ספר
שימושי מאוד, בעיקר למישפחות קטנות שבה
מנה בגודל התבנית של הטוסטר־אובן מספיקה
לכל בני־הבית. המכשיר הזה הוא הכלי החשמלי
העובד הכי קשה בבית שלי, אבל בעיקר למטרות
חימום מהיר של אוכל. בסיפרה של סוזי דויד
ספר יפה לילדים גדולים וחשוב לבני/בנות־ כ־ 100 מתכונים לארוחות (מנות ראשונות,
זוג של קיבוצניקים הוא ילדי־בר מאת תיקווה. עיקריות, מאפים, מנות אחרונות) בכלי־הפלא הזה
שעושה את עבודת תנור־האפייה, אבל בפחות זמן
שריג, בהוצאת כתר.
ובפחות חשמל. ספר מצויין לדעתי. הוצאת נהר,
כל מי שנשוי לקיבוצניקית יודע בתוך ליבו
מחיר 18:30 שקל.
שהוא נשוי לילד/ת שמנת של החברה
הישראלית, שגדל בתוך נופים פסטוראליים,
שתמיד היה לו הכל. הסיפורים של בן/בת הזוג
שהיתה רק מילה, או על מיקלחת קרה אחרי יום־
על החיים הקשים שהיו להם בקיבוץ, על
עבודה ברפת לא מתקבלים על דעת העירונים.
הגעגועים לשוקולד, על המיכנסיים הארוכים
ילדי־בר הוא אוסף סיפורים על ילדי קיבוץ
הראשונים שקיבלו לבר־מיצווה, על ״מתנה״
תל־יוסף, בני חמישים ומעלה, ששוברים את
המיתוס של ילדי־תנובה ומספרים סיפורים
אחרים לגמרי. ספר חובה לשלום־בית אצל זוגות
מעורבים (קיבוצניק ועירונית או עירוני
וקיבוצניקית) ולילדי השעטנז שלהם. שגם הם
יידעו.
למי שאוהב מתח — סיפרו האוטוביוגרפי של
הבימאי הפולני רומן פולנסקי ׳,רומן על
פולנסקי. הוצאת כינרת.
לבני 50 ומעלה שגדלו בארץ — שלום על
הרובים, סיפורם של חיימקה לבקוב וחבריו,
הוצאת מישרד־הביטחון.
ספר המתאים לכל אחד בעולם הוא סיפרו של
לאוהבי סיפרות יפה ושירה — הרשו לי
יורם אפק יש לי חבר, הוצאת סיפריית מעריב,
להפנות אתכם למדור דף חדש, המתפרסם
מחיר 14 שקל, ציורים משגעים של אמי רובינגר.
בהעולם הזה מדי שבוע.

שלום־בית
סקס לפני זמן מה נזדמנתי לבית ידידים. בין הזוגות 1 ,
היה זוג שרוב האורחים לא הכירו אותו, והם הוצגו
כמר כך וכך וגברת כך וכך, שעיסוקה ייעוץ מיני
לבני־הנוער. מהר מאוד הגיעה השיחה לנושא
המין אצל בני־הנוער (לרוב הנוכחים ילדים
בגילים שונים) ,ורשות הדיבור ניתנה לגברת
היועצת.
החברה, שהרגישה כמו דג במים בנושא, ,
הפסיקה מייד לדבר אל הנוכחים והתחילה
להרצות. היא הרצתה על צוותות־חשיבה בהם היא
לוקחת חלק, על יישום תיאורטי שהיא עושה
מעבודתה בשדה (כלומר, שיחות עם בני״נוער),

רות וסטהיימר: אשה מרתקת
על פיצול האני הפנימי אצל נער/נערה מתבגרת,
על התת־מורע המיני ועל עוד דברים שאולי היו
ברורים לאנשי מיקצוע, אבל שיעממו עד מוות
״עמך״ כמונו. כדי להציל את הערב, עברנו
לשאלות ספציפיות. מה לעשות במיקרה כזה, איך
להסביר לילד/ילדה משהו מסויים, מתי להציע
אמצעי־מניעה, ועוד שאלות פשוטות מאוד
המעסיקות הורים לילדים מתבגרים.
לא הצלחנו לקבל אף תשובה אחת מספקת
לאף שאלה. התשובות, שהמשיכו להיות הרצאה,
נהלקו בדרך כלל לשני חלקים, כשחלק אחד
נוגד את השני, וביחד הם לא אומרים שום דבר
מחייב, לאיזה צד שהוא. אחרי השאלה הרביעית
כולם הפסיקו לשאול והשיחה עברה לנושאים
אחרים. אז נזכרתי בערב אחד בארצות־הברית, בו
שיחקתי עם כפתורי הטלוויזיה, והגעתי לתוכנית
שם דיברה גברת אחת על בעיות מין והשיבה
לשאלות. התכוונתי לצפות באשה דקה אחת
ואחר־כך להחליף תחנה. אבל אי־אפשר היה.
אחרי שתי דקות התאהבתי בגברת. רציתי להיות
חברה שלה, רציתי להתייעץ איתה על כמה
דברים אישיים שלי, עם האשה הבלתי מוכרת
הזאת. היא חייכה, הסבירה דברים בצורה הכי
פשוטה שאפשר. למעשה, נתנה הרגשה כאילו
הפונים בעצמם יודעים את התשובות, והיא רק
מזכירה להם. צפיתי בתוכנית עד סופה והייתי
מרותקת. אחר־כך הסתבר לי שהיא יהודיה,
ישראלית לשעבר, בשם רות וסטהיימר. עוד
הסתבר שכמו שאני התאהבתי בה במבט ראשון,
כל אמריקה מאוהבת בה. בגלל הפשטות,
הפתיחות, החום שהיא מקרינה, היכולת להיות
שווה לשואל ולא מעליו.
בימים אלה ראה אור סיפרה של רות וסטהיימר
בעברית: אהבה ראשונה, הדרכה מינית לבני
הנעורים. תשובות לכל השאלות המתעוררות
אצל נער ונערה. אעשה עוול אם לא אזכיר את
התרגום של סמדר שיר, שידעה להעביר את
האשה המדהימה הזאת בכל פשטותה, כוחה והחום
שלה. ספר לכל נער ונערה מתבגרים וגם להורים
שלהם, שלא תמיד יודעים לענות בעצמם. מחיר:
18.40 שקל.

ציי* :אגדרוכיגגר

יד־האב?

יש לי חבו

1ב קצו־ ה:

חברות

לכל מי שיש חבר אחד או חברה אחת, יתאים
הספר הזה, המספר על החברים הפרטיים של
הכותב שבתכונותיהם מזכירות לנו בעצם כל אחד
ואחר מהחברים הפרטיים שלנו. מותק.

ו׳י ז

|| 1־| 1ך 1 | 7י חזיה תומכת מבד נעים ונוח, נשית ומושכו
אותה יש ללבוש מתחת לחולצת זורזיט, מע
1111111
או כותנה. מימין: חולצת בייני־דול מסאטן בוהק, בה משולבת תחרו

למיס וציב/נונייס
ך שים טורחות רוב ימות־השנה
^בקניות: חולצות, מיכנסיים, שמלות,
סוודרים, נעליים, תיקים, אביזרים.
מוצרים קבועים ומבוקשים.

ומה על איזה בגד סכסי? איזו חזיית־תחרה
שחורה? זוג תחתונים פיצפוניים
ושקופים? בגד־גוף ורוד ושקוף? חליק
ביתי המגלה טפחיים? איזו כותונת־

ר ה 1י 1כותונת־לילה נשית ומחניפה היא אולי לא
/ 11 11 11111ש מתנה מקורית ביותר, אבל היא בוודאי מתנה
די מקובלת בחוגים רחבים. היא אינה מיועדת ללילה בלבד, כי כותונת

נ— 22

מגרה כזאת אפשר ללבוש גם בשעות אחר־הצהריים, כאשר מבקשים
לנוח מעמל״היום המפרך. רק. שאז -כדאי להכין חלוק תואם, גם
להשלמת המראה וגם על־מנת להתכונן לכל הפתעה אפשרית.

גם לחזה גדול
תחתונים בגיזוה גבוהה 5 :
בפרחים גדולים. את המראה משלימים התחתונים.

פיר בגד״ים. החזיה בנועה והבירית שימושית בחורף.

ל ך 1י ך 1ן ף ך ף | 1ר 11ך | חזיה בסגנון ספורטיבי, מחומר
11 >1אלסטי הנמתח בהתאם לגודל
11-11/ 11 1 - 1 /
החזה. לובשים אותה מלמעלה, כמו חולצה. התחתונים גבוהים ונוחים
ומתאימים במיוחד למיכנסיים, מכיוון שהם מסתיימים במותניים.
שמשקיעים בבגד טוב, מן הראוי ללילה
בצבע העור (את לובשת אותה,
השקיע מדי פעם בבגד תחתון מעולה.
אבל אינך נראית בדיוק לבושה)?
וגם הסבורות כי אפשר להסתפק
מיבחר אינסופי. כר אפשר לבכמה
חזיות ובתריסר תחתונים, כדאי
התפנק במשהו רך, קליל, נעים ונוח:
להן לגוון את הסיגנון, את הצבעים, את
כותונת״שינה יפה ואופנתית: חולצות
הגיזרה ואת החומרים.
יפות ושקופות ממשי; חזיה יפה וטובה
ואכן, אפשר לצאת עתה מן השיגרה
שפיסת־תחרה מבצבצת ממנה.
של בגדים תחתונים לבנים, שחורים או
מיבחר החזיות כיום הוא כמעט
בצבע העור. למשל, מערכת חדשה
אינסופי. יש חזיות סטרפלס לחולצות
בגוון בורדדיין (אדום) מבד סאטן
חושפות־כתף: יש חזיות סגורות וחזיות

כדאי לתת את הדגשלפחות
פעם בשנה -ואם אפשר גם
ותר -על הבגדים התחתוניים

7 1 1 1 0ח | 1ץךן | בעזרת ברזל, העובר מ ו
ו ו 1 1 1111 11 תחת לחזיה. לבעלות חזה
גדול. חללה התחתון של החזיה אטום וחלקה העליון

עשוי תחרה לא שקופה. הכתפיות רחבות מעט ועשויות
מגומי. התחתונים, שילוב סאטן ותחרה, תוא מים
לחזיה, והם בסיגנון מיכנסי שורטס סכסיים.

פתוחות יותר, עם ברזל העובר מתחתן
או בלעדיו, עם מילוי או בלעדיו.
המשותף לכולן היא תשומת־הלב
המוקדשת להן על־ידי מעצבי־האופנה.
היצע מגוון. כדאי לזכור כי
בארץ ניתן להשיג בגדים תחתונים של
חברות אירופיות רבות, ואם כי המחירים
לא תמיד זולים, הרי כשם

בוהק, או בגוון כחול־רויאל מדליק או
באפור־פנינה (גוון המצליח לאחרונה
במיוחד בכותנות־לילה ובחלוקים התואמים).
בחנויות
לליבני־נשים היצע רב
ומגוון, במיטב הדגמים. וזאת אפשרות
מצויינת לפתוח את השנה החדשה
בבגדים תחתונים חדשים.

הופיע ומצוי בחנויות בארץ

3יצד פגעה שגיאה
ביורוקרטית בילדים נפגעים

אורי אבנר
מתוך ההקדמה
של המו״ל הבריטי

י — 2 4י
חינוך טשת 10 הששת
המהדורה האנגלית והמהדווה הצוכתית
שר סיכה
החדש של

זהו הסיפור הסנסציוני של
המגעים הסודיים בין קבוצה נו עזת
של פטריוטים ישראלים
ואש״ף -כפי שהוא מסופר על״ידי
האיש שפתח בהם ב ,1974-ושהיה
לאחר מכן הישראלי הראשון שנפגש
עם יאסר ערפאת.
ביולי ,1982 בעיצומה של
מילחמת-הלבנון, חצה אורי אבנרי
את הקווים בביירות למען פגישה
סנסציונית עם מנהיג אש״ף. זה
היה שיאו של מיבצע סודי, שהחל
שמונה שנים לפני כן, כאשר המחבר
נפגש לראשונה בסודי־סו-
דות עם פקיד-אש״ף בכיר בלונדון.
מגעים אלה הובילו לפגישות
סודיות בארצות שונות, שהיו
מעורבים בהן מלכים, נשיאים ומ דינאים
מחצי תריסר ממשלות.
הם כללו את יצחק רבין ומנחם
בגין, חסן מלן מארוקו והנשיא
בורגיבה, סעיד חמאמי המנוח
ועיצאם סרטאווי המנוח מאש״ ף,
וכן מנהיגים סוציאליסטיים אירופיים
כמו ראש־הממשלה־לש-
עבר פייר מנדס״פראנס והקאנ-
צלר־לשעבר ברונו קרייסקי, המדינאים
האירופיים הראשונים
שהתייחסו אל אש״ף ברצינות.
זהו גם סיפור אישי חם על
אנשים משני הצדדים שסיכנו את
חייהם, ושלפעמים הקריבו אותם,
למען עניין השלום. יש בו הרבה
גילויים אישיים ואפיזודות מרגשות.
זהו ניתוח מפי איש שיש לו
התכונות הייחודיות לכתוב על כן
מי שהיה איש־מחתרת, חייל-קומנדו שנפצע בקרב, חבר הכנסת
הישראלית ועיתונאי בכיר. אורי
אבנרי ראה מקרוב את כל ההת
במדינה

פתחויות
החשובות בישראל, מאז
הקמת המדינה היהודית, והיה
מעורב מקרוב ברבות מהן.
הספר שלו מספר סיפור שלא
סופר מעולם. הוא שופך אור על
הסיכסון־ המיזרח־תיכוני, על תפ קיד
מעצמות״העל ועל המחלוקות

הן בתוככי ישראל, הן בתוככי
אש״ף כיום. חייבים לקרוא אותו
כל מי שרוצים להבין את תנועת־השלום
הישראלית והמאמינים כי
התיקוות לשלום יציב במיזרח
התיכון טמונות בה ובגורמים ב תיך
אש״ף.

אהד :״אני רוצה ללכת לבד, להיות
ילד רגיל. זה חשוב לי. אבל בלי
פיסיותרפיה לא אצליח להתקדם
ואשאר כל הזמן בגודל שלי.״
יואב :״הפיסיותרפיה לא תהפוך
אותי לילד רגיל, אבל היא עוזרת לי
להתקדם בחיים. בלי זה אני נסוג
לאחור והגוף שלי מוגבל״.
עוז :״התרגילים משפרים אותי
בהליכה שלי. נורא טוב לי לעבוד

אמנון :״אם לא יטפלו בנו עכשיו,
כשנהיה גדולים יהיה יותר קשה.״
זוהי שיחת תלמידים אקראית, ההופכת
מייד לויכוח מלווה בהתרגשות
גדולה. כמה חשובה הפיסיותרפיה —
או בשם החיבה: פיזיו — מה ההבדל
בין פיסיותרפיה להתעמלות, ועל מי
הם כועסים עכשיו, אחרי חודש ימים
בלי הפיזיו ושיעורי הדיבור והריפוי
בעיסוק.
אלה הם כמה מתלמידי און, בית־ספר
צפון תל־אביבי, הלוקים בשיתוק-
מוחין מסוג סי־פי. ככה הם נולדו, עם
פגיעה מוחית הגורמת לליקוי מוחי
ולבעיות מוטוריות.
סיטורי־שיגרה. בית־הספר און
בשיכון דן נוסד לפני 25 שנים. מטרתו
העיקרית ועליה גאוותו, היא בהיותו
גם בית־ספר רגיל וגם מקום בו
מקבלים הילדים טיפולים פארא־רפואיים.

היה במשך 25 שנים. לפני חודש
חדלו המטפלות הפארא־רפואיות
לעבוד באון.
הסיבה היא ביורוקרטית. במשך כל
שנות קיום בית־הספר נתנה איל־ן
(איגוד לילדים נפגעים) את הטיפולים.
לפני ארבע שנים הוחלט להעביר את
העובדות מאיל״ן למישרד־החינוך.
ההעברה בוצעה בצורה משונה:
העובדות פוטרו מאיל־ן, קיבלו
פיצויים ועברו למישרד־החינוך כאילו
היו עובדות־הוראה חדשות שזה עתה
נכנסו לעבודתן. תוך כדי כך קרה להן
גם דבר משמח: תמורת אותה משכורת
הן נתבקשו לעבוד 30 שעות בשבוע,
במקום .40
בסוף השנה שעברה החליט מישרד־החינוך
לפטרן, הליך שבשיגרה לגבי
עובדי־הרואה. לפני שהם הופכים
לקבועים, הם מפוטרים בסוף שנת־הלימודים,
ובתחילת השנה הבאה
מוחזרים לעבודה.
בתחילת ספטמבר הן אכן הוחזרו
לעבודה, אלא שהיה זה בתקן של
עובדי־מינהל, הנאלצים לעבוד 40
שעות שבועיות.
העובדות הפארא־רפואיות ראו בזה
הרעת תנאים, וסירבו לחזור לעבודה.
הסביר עמי וולנסקי, סמנכ״ל
מישרד־החינוך :״בשנות עבודתן
באיל׳׳ן הן עבדו 40 שעות בשבוע.
בטעות, כשהעברנו אותן אלינו, רשמנו
אותן כעובדות של 30 שעות.
כשהתבררה הטעות, ניסינו לתקנה.
״והרי הילדים הם החשובים ביותר,
למה שיקבלו פיסיותרפיסטית רק
?משך 30 שעות בשבועי אם נוותר
עכשיו, ננציח מצב שבעצם אינו רצוי
לילדים.״
מורים והורים. הגיבה רות קסל,
המנהלת של און, שייסדה את בית־הספר
והיתה המורה הראשונה בו:
״כשאין פיסיותרפיה, המצב הפיסי של
הילדים מידרדר. ילד שצריך לעבור
מעגלה להליכון לא יעשה את זה. אצל
ניפגעי דיבור המצב יחמיר, ילדים עם
קשיי־למידה לא יתקדמו בלימודים״.
למרות זאת היא אינה מאשימה
איש .״כשהתחילה שנת־הלימודים בלי
העובדות הפארא־רפואיות, פעלנו
להחזרתן לעבודה בכל הדרכים
המקובלות.״
אבל מי שפעל הכי הרבה היו
ההורים של הילדים, כמו יוסי קריים,

עורך כתב־עת לסיפרות (פרוזה) ,אביו
של יואב, שסיפר כי בחודש האחרון
נאלץ לקחת את בנו לבית־החולים
שלוש פעמים. הוא התלונן על כאבים
חזקים, תוצאה ישירה של הפסקת
הטיפולים.
ואכן — אחרי הפעלת הלחצים
מכל הצדדים חזרו השבוע הפיס־יותרפיסטיות
לעבודה. בינתיים יעבדו
30 שעות בשבוע. והמשא־והמתן
ביניהן לבין משרד החינוך יימשך.

משפט

מיבתב תח־ר

הבעל שהורשע כרצח
אשתו, הודה לתובע
שגרם להרשעתו כדין
נאשמים שונאים בדרך כלל את
התובע המופיע נגדם בבית־המישפט.
״אני אשתה את הדם של הילדים שלך״,
צעק שמעיה אנג׳ל לתובעת נורית
אחיטוב, שהופיעה בתיק״הרצח נגדו.
על כן נזהר כל־כך הסניגור יוסי שוהם,

יואב קריים
שלוש פעמים לבית־חולים
כאשר מאיר פרין, שהורשע בחודש
שעבר ברצח אשתו, הגיש לו מיכתב
וביקש למסור את המיכתב לתובע.
״חששתי שזהו מיכתב־נאצה ויש בו
אולי איומים על התובע, ולכן הצגתי
לפרין תנאי, אני מוכן למסור את
המיכתב, אבל אך ורק אחרי שאקרא
אותו בעצמי,״ סיפר הסניגור.
אחרי שקרא את המיכתב, הושיט
אותו הסניגור, ללא מילה, לתובע,
שהתעמק בקריאתו. וכך כתב פרין
לתובע, שגרם להרשעתו ברצח ולכך
שיילר למאסר־עולם:
מר שרטר שלום,
ידוע לי שהתיקשורת הנ״ל היא לא
מן הנהוגים. אולם מצאתי לנכון
להודות לך על ררך ניהולו את עמדת
התביעה, למרות שהיתה הצד המנוגד
למטרתי ולאמת המיקרה. יכולת לביים
את ההצגה כרצונך, ולהילחם בי
מילחמת־חורמה אמיתית, ולא עשיתה
(השגיאה במקור) כן, אלא בנית קו־תביעה
ברור ולא מופשט, על סמך
נתונים עובדתיים וראיות לכאורה ותו
לא. ועל כך תבורך!
היום, כשהכל יסתיים, אני מרשה
לעצמי לומר בפה מלא שמעולם לא
היתה לי כוונה לרצוח, או לפגוע
באשתי ז״ל, ואני נשבע בזאת בפני
בורא־עולם. מה שקורה היום הוא
השתלשלות של גורלות בלתי״מרוסנת
ובלתי־ניתנת לעצירה, שהובילה אותי
להיות שותף של קהילת הכושלים,
(המשך בעמוד )28
העולם הז ה 2563

ה עו ל ם 13ה זוכר: זה איננו הרצח הראשון
בקיבוץ גיבעת־ברנר. האם הוא מקולל?

גס !היגוץ
)10111 ! 91
מזכיר קידר
..לנו אסור לדבר!״
אז מיהר אבני לבית־הוריו, לקח את
ני רוצה שהבית שלי יהיה
האקדח של אביו, חזר למרכזיה וירה
נקי, מסודר והגון, ופיתאום
בגוריון. חברים שנזעקו למקום מצאו
קורה דבר כזה ומשאיר אותי חסר־את
גוריון שוכב בתוך שלולית של דם.
אונים ומבולבל!״ אומר בישביש מגב־אבני
עמד לצידו ובידו האקדח .״בכלי
עת״ברנר, וקולו עולה ויורד בהתהזה
רצחתי את אברהם,״ אמר.
רגשות גדולה.
בועז אבני נעצר, וכנראה לא יועמד
דבר כזה קרה בגיבעת־ברנר: ביום
לדין, בטענה שהוא מעורער בנפשו.
השני, בשעה 13.30 בצהריים, ירה בועז
אבני 25 דור שלישי במשק, רווק,
פסנתרן כישרוני, באברהם גוריון (,)42
חבר משק, גרוש ואב לבת.
השניים עבדו במרכזיית הקיבוץ.
^ ומיים אחר־בך, שעת צהריים
הם היו מסוכסכים במשך תקופה
בקיבוץ גיבעת־ברנר: החברים ממהארוכה,
והירבו לפגוע זה בזה. ביום
רים לחדר־האוכל. על לוח־המודעות
הרצח הקניט אברהם גוריון את אבני
הודעה בצבע אדום: הערב, בשעה
והפעיל את הרדיו בקול חזק. אבני
,21.30 יוקרן סרט לחברים בווידיאו.
ניסה לסגור את הדלת, המפרידה בין
ירמי קירר, המזכיר :״נוהגי האבל
שני חדרי המרכזיה. גוריון חסם אותה
של גיבעת־ברנר קבועים: אין אירועים
ברגלו, דיבר בטלפון עם ידיד ואמר לו:
ציבוריים רק ביום המוות וביום
״אני אחסל את המטומטם הזה!״
כמו אפון טבע

מזוכה־מחשד־רצח סלומון ושני ילדיו ()1960
״חששתי שהקיבוץ מכין לי מלכודת!״
הקבורה. אנחנו קיבוץ גדול. אם
נתאבל במשך שבוע על כל חבר שמת,
נהיה כל השנה עצובים״.
גיבעת״ברנר ( )58 הוא הקיבוץ
הגדול ביותר בארץ 1,600 :נפשות,
7,800 דונם, ארבעה מיפעלים. נראה

נרצחת אביגיל סלומון

מרכזן־מחליף בישביש במקום הרצח(חבוש בגלל תאונת־אופנוע)
״זאת היתה חרפה שאין כדוגמתה!״

.,מה שקרה קשה לתאר במילים!״
כמו עיירה קטנה, עם מרכז־קליטה,
שכונת־סביון ובריכת־שחייה, מרכז בילד לטיפול ותחנה רפואי
ובמישפחה. מיניבוס קטן מוביל את
הקשישים לחדר־האוכל ולמקומות
העבודה, פתוח גם לצעירים עצלנים,
שמאסו באופניים המסורתיים.
״למרות מינהגי־האבלות, שהם
משהו חיצוני וקשוח, עמוק בפנים
אנחנו רגישים, מתקשים להתמודד עם
זה, לא יודעים איך להתנהג במיקרה
של אסון כזה,״ אומר קירר, המזכיר,
בקולו האיטי והמסורבל .״הרי זה
מאורע כל־כך יוצא־דופן, לא רגיל,
בלתי־צפוי, כמו אסון טבע, רעידת
אדמה או מבול.״
אכן, מאורע פיתאומי שאינו נצפה

מראש — לא יהיר ומיוחד. לפני 27
שנים, בינואר ,1959 נרצחה אביגיל
סלומון, חברת קיבוץ גיבעת־ברנר,
יפהפיה אכזוטית, אם לשני בנים, בני 5
ו־ .8העולם הזה הקדיש לפרשה אז
שלושה עמודים. היום בני־הקיבוץ
רוצים לשכוח.
ביום חורף אחד, אחר־הצהריים,
נמצאה גופתה של אביגיל, פרושת־אברים,
בצריפון נטוש בפאתי המשק.
על צווארה ניכרו בבירור סימניהן של
אצבעות חונקות.
החשד נפל על בעלה, ציון סלומון.
ערב לפני כן חזר ציון הביתה, אחרי
תורנות״הגשה בחדר־האוכל. אביגיל
לא היתה בחדר. הוא נרדם. כשהתעורר
למחרת בבוקר גילה שאביגיל לא באה
הביתה במשך כל הלילה. ציון מיהר
להודיע למזכירות הקיבוץ על היעלמה
של אשתו.
חברי הקיבוץ ושוטרי מישטרת־רחובות
פתחו בחיפושים. אחר־הצה־ריים
גילה החשמלאי של הקיבוץ,
משה שיק, את גופתה של אביגיל.
למקום הוזעק החוקר המישטרתי
מנשה שיקמוני. שלושה ימים הסתובב
שיקמוני במשק. הוא בדק את הצריף
שבו התגלתה הגופה, ושוחח בחריצות
עם חברי המשק.
המעבר להודו
ך* רצח, מסתבר, הצית את
1 1דמיונם של הקיבוצניקים. מישהו
(המשך בעמוד )42

ג שרד, לי בז ב״; י— 2 5י

לא? נושבת הר1ח: תיאטו־ח
סי דרת שיחות בשיתוף דף חדש
ותוכנית־הרדיו בי מו ת ובדים.
אנו פותחים בסידרת שיחות שבה תירון השאלה
:״האם קיימת או מתפתחת אמנות ישראלית?״
סידרה אשר במהלכה ייחשפו השפעות, תהליכים
ומטרות, ויוארו היבטים שונים בחיי־הרוח של
החברה הישראלית.
סוגיה זו, אף שמאחוריה ניצבת שאלה חשובה
יותר, בדבר קיומה או התפתחותה של תרבות
ישראלית, אינה שואפת לפסיקה חד־משמעית,
אף־על־פי שידונו בה אמנים, יוצרים, אנשי־מיקצוע
ומעצבי־התרבות השונים. די אם כל דיון
יינעץ כסטיתוסקום (קנה־שמע של רופאים)
באיזור אחר של חיי־הרוח בחברה הישראלית,
ובאמצעותו ניתן יהיה להאזין לפעימות התרבות
בארץ, אותה תרבות הנראית, כיום, כערב־רב של
״ממונות״ ,כאשר כל קבוצה אתנית שומרת
בקנאות על סממני, ערכי וחוקי המימונה שלה,
החל במימונה המארוקאית וכלה במימונה הפולנית.

עם זאת, ראוי לציין כי כל תמונת־מצב
שתתקבל בתום הסידרה תהיה מורכבת מנתונים,
משאיפות ומהשקפת־עולמם של היוצרים. יש
להניח כי אילו הוזמנו לדיון כזה קוראי־הספרים,
ולא כותביהם, צורכי־התרבות ולא מעצביה, היתה
מתקבלת תמונה שונה לכאן ולכאן.
כל שיחה, שתימשך כשעה, תשודר בתוכנית
בימות ובדים(אשר לצורך זה הוסרו מסדר־יומה
יכל המישדרים השיגרתיים, הקשורים בנושאי
תיאטרון) ותפורסם לאחר מכן במדורנו דף חדש,
אשר אף בו תהיה חריגה מהמתכונת הקבועה —
כל גיליון יוקדש כולו לשיחה נפרדת.
אנו מקווים כי חשיבות הנושא ומשמעותו,
החשיפה האינטנסיבית ברדיו ובעיתון, רצף
התוכניות על פני כעשרה שבועות, הרכב
המשתתפים והיקפו, יש בהם כדי לגרות מוסדות,
גופים ואנשי״רוח נוספים לקחת חלק בבחינת
הסוגיה הנ״ל, בלא חשבונות של יוקרה, בלא
שיקולים פוליטיים ובלא צרות־עין כיתתית.

וזהו נתון סטאטיסטי — נוטה לבקר בהצגות
ישראליות יותר מאשר בהצגות מיובאות או
מתורגמות. לדוגמה גטו, נפש יהודי, יסורי
איוב, הזונה הגדולה מבבל, קסטנר וכולי.
אביגל: אתה מרבר על להיטי־קופה.
סמל: לא רק מבחינת קופה, אלא גם מעורבות
נפשית של הצופים. ויכוחים לפני ואחרי ההצגה.
שאלה אחרת היא: איזה ציבור אנחנו מנסים
להביא. וכאן קיימת בעיה כלל־עולמית, הקשורה
במעמדם הכלכלי־תרבותי של הצופים, והתיאטרון
הישראלי מודע לכך.
אביגל: האם אפשר לומר שהטענות שנשמעו
עד לפני שנים אחדות, בדבר הצורך המיוחד
לטפח את המחזה המקורי בארץ, אבד עליהן
הכלח, וכי המחזה המקורי דואג לעצמו יפה, וזה
בעצם מה שהקהל רוצה?
סמל: זה לא מפני שהקהל מבקש, אני חושב
שזה בגלל רמת־היצירה של המחזאים הישראליים,
אשר הגיעו לבגרות מסויימת. בזמנו,

האחרונות, בין אם יש לך ויכוח כזה או אחר.
אי־אפשר להכחיש זאת. יתר על כן, התיאטרון
בארץ הוא אחד הדברים הפעילים, היוצרים
והיפים בחברה שלנו. מכאן ולהבא, מן ההנחה
הראשונית הזו, אנחנו יכולים להתחיל להחמיר
עם עצמנו ולשאול: בכל זאת, מה זה תיאטרון
ישראלי מקורי? האם עיבוד של שלאגר, או של
פארסה מחדר המיטות הוא חלק מהתיאטרון
הישראלי עליו אנו מדברים? שאלה נוספת: קהל
המבקרים. נעם סמל דיבר בהתלהבות מוצדקת
על כך שהקהל בא בהמוניו. אבל הוא בא בהמוניו
ומסתער גם על ירמה (מחזה של לורקה) ועל
הבלט ההונגרי, ועל תיפלות ועל קולנוע. אז בואו
נכבד את העובדה הזו, אך לא נסתפק בה. הבה
נדרוש מעצמנו יותר. בשאלתך, שוש אביגל,
דיברת על הימים הראשונים של התיאטרון
במדינת ישראל כעל ימים ללא תיאטרון ממוסד,
כאילו ימי התחלה מיסכנה. אני לא מקבל את
ההגדרה הזו מכל וכל. אומנם אלה לא היו השנים

שמעון צמרת
השיחה הראשונה שודרה ביום שבת
20.9.86 ובה השתתפו אנשי התיאטרון: שוש
אביגל, מנהלת התיאטרון לילדים ולנוער
(אשר הינחתה את הדיון); משה שמיר, סופר
ומחזאי; מרים קיני, מחזאית; נעם סמל,
מנכ״ל תיאטרון חיפה; ויובל מסקין, עורך
בימות ונדים.
אביגל: נתחיל בהגדרה. תיאטרון ישראלי —
האם יש דבר כזה? מה זה בעצם תיאטרון ישראלי?
אנחנו שומעים, לא אחת, לפעמים בנימה של
התנצלות, את ההנחה שאין מסורת לתיאטרון
הישראלי, ושבעצם מדובר בחי צעיר מאוד,
שנולד עם קום המדינה, שהוא כבן 40 שנה, שהוא
מגיע לבגרות, אם כי לא בקנה־מידה של

שמיר :״אי־אפשר לעקור א ת
הדיון על המקוריות של
התיאטרון הישראלי מן
השאלה: באיזו מידה הוא
חלק מתהליך לאומי בונה
או, באיזה מידה הוא חלק
מתהליך של התפרקות.״
התיאטרון העולמי. אנו שומעים כי אין לנו
מסורת של תיאטרון חי, מתפקד מן הבחינה
המוסדית, מהבחינה של מחזאות קלאסית,
מבחינה של מסורת תורת המישחק וכד. בעצם
מדובר בהוויה ההולכת ומתגבשת אצלנו. אבל
מהצר השני, ישנו נתון מאלף, מוזר מאוד, והוא:
שאחוז צופי התיאטרון במדינת ישראל הוא
הגבוה בעולם. תופעה שקשה להסבירה נוכח
העובדות שתיארתי זה עתה. נשאלת השאלה:
האם במשך 40 השנה הללו נוצר משהו שאפשר
לכנותו, הישראליות שבתיאטרון״ ,מה מייחד
תיאטרון ז! איזה תיאטרון עושים פה, ומה מושך
אליו את המוני הקהל?
סמל: אני חושב שאנחנו הטובים בעולם בחומר
ישראלי מקורי. פרט לכך, הציבור הישראלי —

מעט מאוד עסקו בזה, מכל מיני סיבות, היום
עוסקים בכך יותר. כמובן שיש טעם לעסוק
במחזאות כשיש בצידה תמורה, גם מבחינת קהל
וגם מבחינה כספית. אבל דומני שזוהי תופעה של
לבה הפורצת החוצה, שאין עליה שליטה של
מישהו הפוקד: צריך לעשות מחזאות ישראלית,
זהו דבר טבעי שאך מתחיל עתה, איזה זרזיף
ראשוני.
מסקין: אגדיר זאת אולי אחרת, כפי ששמעתי
ממבקר תיאטרון מסויים: אנחנו כבר לא מתייחסים
אל המחזה הישראלי כאל רך נולד. אנחנו
כבר דורשים ממנו מה שנדרש מכל מחזה אחר,
לכן הביקורות הן לעיתים יותר קשות.
סמל: בהחלט.

התבוללות וחיק1י
אביגל: נעבור אולי אל שני המחזאים. כשמדובר
בתיאטרון, משה שמיר מייצג. לפחות
מבחינתי, את כובע הטמבל הישראלי. מחזהו הוא
הלך בשדות, מסמל בשבילי את הישראלי
בקאריקטורות הידועות, לא משום שזה מצחיק
אלא משום שזהו סמל, זה נדבך שבלעדיו אינני
יכולה לראות את התיאטרון הישראלי קיים
בכלל. משה, אתה התחלת ליצור מחזות
לתיאטרון הישראלי בתקופה שבה בעצם עוד לא
היתה תשתית של תיאטרון־מוסדי מתפקד.
הדברים היו בתחילת הדרך, במצב חלוצי. באותה
תקופה החלו הטענות, שזה עתה הצגתי, על כך
שאין לנו דראמה מקורית ועל הרצון לטפח כזו.
איך אתה רואה כיום את הישראליות של
התיאטרון הישראלי, האם יש בכלל דבר כזה?
שמיר: בהחלט יש. לפחות במבט חיצוני
שיטחי ניתן אפילו לתת על כך תשובה חיובית
רחבת־יד. ואני מציע שנתחיל בכך, ואחר כך
נדרוש מעצמנו יותר. ובכן, הלשון העברית —
לשון־השחקנים, לשון־הכתיבה, הארץ שבה
הדברים נוצרים, החברה שבתוכה הדברים
מתעצבים — מאפשרת לנו לומר שיש תיאטרון
ישראלי בארץ־ישראל. זוהי עובדה: הקהל,
הביקורת, האווירה, העיתונות וכולי. יש תיאטרון
ישראלי. והוא פעיל יותר ויותר בשנים

הגדולות ביותר של הבימה, אבל היתה הבימה
והיו יצירות קלאסיות, עבריות, יהודיות, אמיתיות
ושורשיות, שעד היום אין להן מתחרה בתולדות
התיאטרון העברי.
אביגל: אתה רואה איזה שהוא הבדל בין
הרפרטואר של הבימה לפני קום המדינה ואחריה?
׳שמיר:
אני לא היסטוריון של רפרטואר
הבימה. אבל אין ספק שאולי בעיקבות ההצלחה
של הקאמרי שעם קום המדינה החל בהעלאת
מחזות מקוריים, קיימת תודעה של מחוייבות
לאומית חברתית־תרבותית. גם היום היא ישנה
בכיוונים אחרים. אבל אני רוצה לומר מייד
מישפט אחד של הסתייגות בנושא זה של
מקוריות התיאטרון. לפחות כיוצרים, ככותבי
מחזות, כהוגי רעיון התיאטרון, ובזה אני כולל גם
את הביקורת: אי־אפשר שנתעלם מן השאלה
הפנימית, המהותית, של חיקוי, התבוללות
ומקוריות. בתיאטרון שלנו כיום, כמו ביתר
מיגזרי החיים שלנו, יש נטיה חזקה של
התבוללות, של חיקוי, של יבוא במסווה של
יצירה־מקורית, יבוא של מצבי־רוח, יבוא של
פילוסופיות, יבוא גם של עמדות פוליטיות. על כן
אי־אפשר לעקור את הדיון על המקוריות של
התיאטרון הישראלי מן השאלה: באיזה מידה הוא
חלק מתהליך לאומי בונה ומתקדם, או באיזה
מידה הוא חלק מתהליך של התפרקות, ואני
הייתי אומר אפילו בריחה!

שדוחה שר
התיאטרון המערבי ב שלם
אביגל: התפרקות ממה?
שמיר: התפרקות מיסודות חיינו, התפרקות
ממסורות, ממורשת־תרבותית וגם תיאטרונית,
באווירה של ״ניתנה ראש ונשובה מצריים״,
בריחה במקום השתרשות.
קיני: אני חושבת שהתיאטרון הישראלי הוא
חלק, הוא שלוחה של התיאטרון המערבי בעולם.
תיאטרון ישראלי לא צמח מעצמו, לא בקהילות
היהודיות, לא בעיירות היהודיות ולא צמח בשום

משנה לעורך: שמעון צ מרת

מקום. הוא מיובא לתוך התרבות היהודית
ישראלית.
שמיר: הוא לא חלק מתולדות הסיפרות
העברית?
קיני: לא, הוא לא חלק מתולדות הסיפרות
העברית! הסיפרות העברית צמחה במשך אלפי
שנים בלי תיאטרון יהודי ישראלי.
שמיר: ביום בהיר אחד צמח ענף ששמו המחזה
העברי: הרמח״ל מתיתיהו שוהם...
סמל: ומה עם התיאטרון האירי?
אביגל: אני שאלתי אם יש לנו תיאטרון
ישראלי ואני שומעת כאן: עברי, אידי, יהודי —
אז תחליטו על מה אתם מדברים.
קיני: אני לא חושבת שצריך לעסוק בסמנ־טיקה,
ואני אגיד גם למה...
אביגל: אבל זה הכיסוי לוויכוח האידיאולוגי
המתנהל כאן ברגע זה.
קיני: משום שאני לא בדיוק יודעת היכן הגבול
הדק בין יהודי לישראלי, ובין עברי ליהודי. לא
יודעת איפה זה, לא מעניין אותי, וזה גם לא חשוב
לדעתי. התיאטרון הישראלי צועד על שתי
רגליים שעוצבו לפני קום המדינה. אחת נוצרה
במוסקווה עם ייסוד הבימה, והרגל השניה הוא
התיאטרון האירי. ואני אומרת זאת כי זוהי שנה
מאוד קשה אצלי, כי התעסקתי עם חומרים
השאובים ישר מהתיאטרון האירי של תחילת
המאה הזו.
אביגל: אבל מצד שני כתבת מחזה על בבתא,
אשה יהודיה מתקופת בר־כוכבא.
קיני: אבל את כל הנושאים האלה אני יוצקת
לתוך תיאטרון הקיים פה בארץ. אם את רוצה
תקראי לו ישראלי״יהודי — הוא נעשה בעברית
והוא קומוניקטיבי לתושבי הארץ הזו, ולא מעניין
אותי איזה תווית תדביקי לו. גם לא חשוב בעיני.
הוא מושפע מהתיאטרון האנגלי, האמריקאי.
הצרפתי ואפילו היפאני. הבימאים שלנו למרו
ולומדים בחו״ל, והלוואי שימשיכו לנסוע ולהביא
דברים חדשים. אני חושבת שחילוף החומרים הזר
הוא דבר חיוני וחשוב. האינסולאציה, הבידוד
האבסולוטי, הוא הדבר הגרוע ביותר שיכול
לקרות לכל תרבות. היא מתנוונת.
מסקין: את מדברת על הטעמה מסויימת.
השאלה: מה ישראלי פה?
קיני: מה ישראלי? הנושאים הם ישראלים,
הכותבים הם ישראלים, היוצרים הם ישראלים,
השחקנים, הקומוניקציה והקהל!
שמיר: זאת הצעתי בתור הגדרה פשטנית
וראשונה המקובלת על כולנו ואמרתי: בואו בזה
נתחיל. אך לא נסתפק בזה. ובואו נתחיל לדרוש
מעצמנו קצת יותר, כי אחרת אין צורך בוויכוח,
אחרת נגיד כי כל מה שמוצג בליגה הלאומית זה
כדורגל ישראלי, ולפיכך יש גם תיאטרון ישראלי.
אביגל:
מרים קיני אמרה כאן מישפט שנראה
לי כמישפט־מפתח, ואשר מקובל עלינו, כדיברי
שמיר, רק במידה מסויימת. היא אמרה: תיאטרון
קומוניקטיבי לכל תושבי הארץ הזו. קומוניקטיבי
פירושו שהוא עוסק בדברים שמעניינים
אותנו, מפני שאנחנו פה, משום שבעיות חיינו הן
כאלה וכאלה. כולנו יודעים שהתיאטרון, מק־דמת־דנא,
נחשב לאמנות החברתית ביותר,
המיידית ביותר, הישירה ביותר. בשנים האחרונות

מפקין :״מה ישראלי פהד
מקובל לחשוב שהתיאטרון עוסק הרבה, אולי
מעבר למקובל בעולם המערבי כחם, בבעיות
פוליטיות של נושאים השנויים במחלוקת. כאן
ועכשיו, ולא בפרספקטיבה היסטורית. האם
למשל הנטיה הזו של התיאטרון לעסוק בסוג כזה
של נושאים אופיינית לפי דעתכם לישראליות
שלו, והאם זהו חלק מן הצורך שלו להיות
קומוניקטיבי לתושבי הארץ הזו?
סמל: קודם כל הוא אופייני לחברה הישראלית
רהיום. כרגע החברה הישראלית רגישה מאוד

למצבה החברתי־פוליטי, והתיאטרון הוא בהחלט
ראי, או מיקרוקוסמוס, של החברה. התיאטרון לא
מנותק מהחברה הישראלית. הוא צומח מתובה.
שמיר: פשוט תיקון היסטורי — אני כנראה
מייצג כאן את ההיסטוריה לא את כובע הטמבל
— אז בשנות החמישים היו מחזות היסטוריים־

שמיר :״חלק מהמחזות של
חמד לוין הם ניהיליסטיים
לחלוטין. יש בהם שינאה,
הכפשה מוחלטת של עצם
הקיום האנושי, אימי חושב
לתיאטרון, שייך שזה
לתרבות או לאמנות.״
חברתיים שטיפלו בנושאים בוערים, כמו חיי
הקיבוץ או בעיית הרכוש הערבי הנטוש. אז אל
תבוא לי עם דהיום. התיאטרון הישראלי היה ער
מתמיד, עוד מהבימה במוסקווה.
סמל: לא הבנת את מה שאמרתי, ההגדרה
צריכה להיות עכשווית. התיאטרון של לפני 40
שנה שיקף את המצב של לפני 40 שנה. ומכיוון
שזו חברה הנמצאת בהתהוות, היא שואבת את
מקורותיה מן העבר עם הפנים לעתיד. הבה נעשה
עכשיו חיתוך לרוחב בתיאטרון הישראלי, כולל
פסטיוואל עכו, תיאטרון הנוער, התיאטראות
הרפרטואריים והמיסחריים, ונראה מה קורה שם.
בראש ובראשונה התיאטרון עוסק בבעיות פוליטיות,
בעיה שמטרידה את החברה הישראלית,
ולכן זהו תיאטרון מחולק בדיעותיו.
שמיר: בישראל הבעיות הפוליטיות הן בעיות
קיומיות.
סמל: מקובל.
אופנה אביגל: משה צודק כשהוא אומר שבעיות אלה
מאפיינות את התיאטרון הישראלי מאז ומתמיד.
סמל: בניגוד לתיאטרון היהודי, שאפיינו אותו
דברים אחרים, נכונים לתקופתו.
קיני: ריבונו של עולם, אבל בזה עוסק
התיאטרון־בכלל, מאז ראשית ההיסטוריה שלו!
סמל: רבים בעולם מקנאים כיום במה שקורה
בתיאטרון הישראלי, הנהנה־כביכול מחברה
תוססת ורב־גוונית.
מסקין: אני רוצה לחדד דבר, מדוע היום אחוז
גבוה מהמחזאות המקורית של התיאטרון
הישראלי עיסוקו בנושאים שהזכרת, ומדוע דור
׳שלם של מחזאים נעלם, למשל: מגד, עמיחי,
אלוני. מה קורה כאן?
סמל: אני יודע שמנהלי תיאטרון מנסים כן

מאוחר יותר!״
לקבל חומר מאותם שהוזכרו, אך לשווא. כנראה
שהדבר מורכב יותר.
שמיר: האופנות משתנות.
סמל: דיברנו על קומוניקציה. הלשון העברית
שהיתה נכונה לתיאטרון הישראלי לפני 30 שנה,
היתה שונה מזו שלפני 40 שנה, למרות זה
שלעיתים ניתן להעלות מחזה שנכתב לפני 60
שנה ושיהיה אקטואלי גם היום.
מסקין: שמיר, הזכרת את המילה אופנה, שהיא
כיבדת מישקל יותר מכפי שהיא נשמעת.
שמיר: אורך החיים של מחזאי הוא קצר מאוד,
וידוע שמהדראמה תמיד נשאר פחות, כי
הקונפרונטציה הזאת עם הקהל דורשת מתח

מיוחד במינו, שלא תמיד ניתן להמשיך בו. אבל
יש גם נושא שאני קורא לו אופנה. יש אופנות
סיגנוניות־משתנות, יש אופנות אידיאולוגיות
משתנות, יש אווירה ציבורית, המסרבת לקבל סוג
מסויים של אמירה, נאמר, חיובית — אקרא לה
אפילו בונה, קונסטרוקטיבית לגבי מה שנקרא
פעם המיפעל הציוני, ארץ־ישראל, מיפעל־החיים
שלנו פה, הבחירה מרצון במאבק הדרמאתי עם
כל קשייו. תחתיה באה אופנה שמקיפה את כל
חיינו, והיא המשבר הגדול של חיינו. כיום היא
מתבטאת בירידה מהארץ, בהתפוררות מיסגרות
וערכי־חיים בחברה היומיומית, והיא מתבטאת
לפי דעתי, גם באופנה של השלילה־העצמית,
השינאה־העצמית והטוטאלית, והביקורת־העצ־מית
הנוראה שהשתלטה אצלנו גם בסיפרות,
ובתיאטרון זה בולט הרבה יותר וגם בקולנוע.
אביגל: שני המחזות שהם כיום להיטי ייצוא,
כמעט בינלאומיים, של התיאטרון הישראלי
המקורי, גטו ונפש יהודי של סובול, עוסקים
למעשה בדיוק באותו קונפליקט שברגע זה
העלית, בקונפליקט כואב, בסיסי של קיומנו, של
הניגוד בין המסורת, היהדות, המהות, המיתוס
היהודי, לבין המציאות הישראלית המתנדנדת,
חסרת־התשתית, חסרת״הבסיס, חסרת הזהות
וההגדרות. ודווקא שני מחזות אלה, שהנושא
והקונפליקט שהם מעלים הוא כל כך טיפוסי־ישראלי,
ואשר רק אנחנו, היושבים כאן, מסוגלים
להבינו — דווקא המחזות הללו הפכו למוצרי־יצוא.
שמיר:
אוהבים לצחוק מהיהודים.
מסקין: אוהה, למרים יהיה בוודאי משהו לומר
בנושא זה.
קיני: קודם כל אני חושבת, בראש ובראשונה,
שכל אמן עוסק בביקורת החברה שבה הוא חי,
הוא העצב החי שמרגיש את כל התהפוכות, את
כל הכאבים.
שמיר: כדי לבנות אותה?
קיני: זה לא מתפקידו לתקן את החברה.
שמיר: אבל הוא יכול להתייחס אליה

שלך, שמיר. אתה מכריז לא פעם: כתבנו על
בעיות קשות לא פחות מכם, אבל כתבנו עם
ניסיון קונסטרוקטיבי של בניה. אנו מסתכלים
על מחזאים מחדל והרבה מהם שאנו מעריצים על
אומץ־ליבם, על אמירת האמת שלהם, אינם
קונסטרוקטיביים כלל וכלל.
סמל: אולי הקונסטרוקטיביות שלהם תתגלה
מאוחר יותר. בעוד 20 שנה יאמרו שקיני, סובול,
לוין, היו קונסטרוקטיביים.
אביגל: שקספיר בהמלט היה קונסטרוקטיבי?
מפקין: חלק מהאמנים שאנו מעריכים היו
חסרי־אחריות לגבי החברה שבה חיו.
שמיר: אינני מקבל את הפסיקה שהאמנות
פירושה דיאגנוסטיקה בלבד. כי ביסוד האמנות
ישנו היחס החיובי אל החיים. אתה מאמין שאת
השיר יקראו, שאת המחזה יראו, אתה מאמין
בשפה הזאת ורוצה שהדברים שלך יהיו חלק
מצמיחה אנושית מסויימת. ואם ישנה אמנות
שהיא ניהיליסטית ביסודה, שהיא שוללת כל, היא
יכולה להיות סנסאציונית בזמנה, אך תהפך בסופו
של דבר לגורם שלילי בתחום התרבותי והאמנות

מפקין: יש שיגידו זאת כלפי סיפרו האחרון,
ספר מיואש, לא מציע דרכים לתיקון.
שמיר: בבקשה.

לכותבו. אתה כותב כשאין לך ברירה, אתה כותב
כשמשהו לוחץ עד כדי ל)־ שהוא מושיבך ליד
שולחן־הכתיבה — אתה לא כותב מתוך כיף.

קלאסיקה ישראלית

קיני :״לא, בפירוש לא!״

שמיר :״לניהיליזם יש הגדרה!״
מתוך יחס חיובי, כמו ליצור חי ולא לקבור אותה.
קיני: אני נורא מצטערת, אנחנו בפירוש לא
עוסקים בסוציאליזם דמוקראטי. הסטאליניזם
גמר את תפקידו, תורה לאל, ואני מקווה שזה לא
יחזור. מחובתו של המחזאי להיות ער למתרחש,
תפקידו להצביע על הפגמים.
מסקין: בלי אחריות אישית?
קיני: בפירוש לא: המחזאי־יוצר איננו לוקח
אחריות על מה שקורה, זה מתפקידו של
הפוליטיקאי ושל העובד הסוציאלי. אין לו
(לאמן) אחריות מבחינה זו, שאם יחשוף את הפצע
— מה יקרה.
מסקין: התפקיד שלך לאותת שיש פצע לא
לרפא אותו.
קיגי: אני לא יכולה לעשות ניתוח סרטן, אבל
אני יכולה להגיד: כאן יש סרטן! ואם אני לא
אגיד: כאן יש סרטן, ואינני יכולה להצביע על
דרכי ריפויו, מעלתי באמון שהחברה נתנה בי.
ואם התיאטרון לא יעלה את הנושאים הכי־כואבים,
אף הוא ימעל באותו אמון. לא המחזאי
גורם לירידה מהארץ — הוא זה שמצביע עליה.
וההתפרקות מערכים, אם אומנם יש כזו, לא
נובעת מזה שהמחזאי מכריז: יש התפרקות
מערכים! אלא הוא זה שמצביע עליה.

קונסטרוקטיבי?,
ניהיליזם וחנוך לזין
מסקין: אני רוצה להחריף משהו דווקא בכיוון

שמיר: אני דיברתי על אופנה של שלילה
טוטאלית.
קיני: אי־אפשר להיות יוצר ניהיליסטי משום
שכניהיליסט אין לך שום צורך בשום צורה ואופן
להגיד משהו למישהו, כי שום דבר לא איכפת לך,
שום דבר לא חשוב לך. אני בפירוש חושבת
שחנוך לוין כותב את יצירותיו בדם ליבו, אני
משוכנעת שהאיש כואב את הדברים שהוא כותב
עליהם, כי הצורך לכתוב זהו צורך לנער, צורך
לצעוק. הרבה יותר פשוט לקרוא ספר מאשר

אביגל: משה, מה שאתה קראת ניהיליזם עשוי
להתפרש אצל אדם בעל ריעות שונות משלך
כמיצוי פשוט של אמנות־התיאטרון באשר היא
אמנות של קונפליקט, של קיטוע רעיוני, ואם אין
בה כזה היא בעצם די משעממת, כי דראמה שהיא
כולה סיפור הנוטה לכיוון אחד, שהיא הטפה,
שהיא שיר־הלל לדרר־חיים אחת, מקובלת,
בתיאטרון היא פשוט לא מעניינת כהצגה.
מפקין: זה כמובן לא מה שמשה טוען.
שמיר: לניהיליזם יש הגדרה. ניהיליזם
פירושו שלילת הכל. חלק מהמחזות של חנוך
לוין הם ניהיליסטיים לחלוטין. יש בהם שינאה,
הכפשה מוחלטת של עצם הקיום האנושי, ואינם
מהווים אלא לילה קודר אחד בלתי־פוסק, ואינני
חושב שזה שייך לתיאטרון, לתרבות או לאמנות.
זה יוצר איזה רעש, ואפילו איזה נהייה של הקהל.
אבל אני חושב שהדברים הללו, אס הם תורמים,
הם תורמים באופן שלילי. את הזכרת את
שקספיר. הבה ניקח את המחזות ההיסטוריים שלו
— לא את המלט — אשר מתארים את החברה
ואת המלכות האנגלית בצורה נוראה. ניקח את
מקבת, שיש בו רצח, דמים ושחיטה: אבל גדולתו
של שקספיר היא בכך שישנו הקתארזיס המלא
של התנערות החברה האנגלית מתוך האימים של
הדבר הזה, והליכתה לקראת הסוף החיובי.
מפקין: בקיצור, הסופר, המחזאי במיקרה זה,
יש לו עמדת־מוצא חיובית.
שמיר: יש לו! אף פ?3ם לא היתה לו עמדת־מוצא
שהעט האנגלי הוא מקור האשמה, כפי
שמתגלה בחלק מהאופנה החדשה בארץ, בנושא
הטיפול בשואה, כאילו היהודים אשמים לא פחות
מהנאצים במה שקרה בשואה.
סמל: אבל תסלח לי, אתם, כמקימי המדינה,
חינכתם אותנו שזוהי בושה לדבר על השואה,
ושניצולי־השואה מוטב שיסתירו זאת.
שמיר: בתיאטרון חיפה הועלה מחזה שלי
בשם היורש, אשר דיבר על חובתנו כלפי השואה
ואשר יצא נגד הקלות שבה קיבלנו פיצויים,
ואיבדנו את הערך והתוקף המוסרי של דרישותינו
כלפי השואה.
סמל: זה מה שהטריד את החברה אז. חלפו 40
שנה, גדל דור חדש.

אביגל: הבה נחזור לנושא המרכזי שלנו.
הזכרתם את שקספיר, שבמסגרת הרפרטואר של
התיאטרון הישראלי נכנס תמיר למגירה של
הקלאסיקה. כי היה נהוג במשך שנים, לפני
שהמחזאות הקלאסית השתלטה על מירב
הרפרטואר, איזה איזון בין מה שנקרא הקלאסיקה
המודרנית — מחזות מיובאים. מה שהלך
באנגליה, בברודווי באותה תקופה — לבין
המחזה המקורי. והנה, אנו רואים שיש פחות
ופחות קלאסיקה עולמית, ומתחיל לצוץ איזה
מושג שאני מרבה לשמוע בשנתיים האחרונות —
קלאסיקה ישראלית. ואפילו רואים שתיאטרון
הבימה, במיסגרת הקלאסיקה הישראלית, עומד
לחדש את חפץ, מחזה מוקדם של חנוך לוין,
שהועלה במקורו בתיאטרון חיפה לא כל־כך
מזמן. ובכן, מה זאת קלאסיקה ישראלית, האם
בכלל יש דבר כזה? הבה נשווה זאת לשקספיר
באנגליה — הוא הקלאסיקה של הבריטים —
מה עושה אותו לבריטי ומה עושה את חפץ של
לוין, על דעתו של מנהל הבימה הנוכחי,
לקלאסיקה ישראלית?
שמיר: דיברנו קודם על המקורות של
התיאטרון הישראלי. אני חושב שמזניחים יותר
מדי את הסיפרות העברית לדורותיה כאחד
המקורות הללו, אבל הוא קיים ומחלחל לתוך
התיאטרון, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו.
אביגל: אתה מדבר על עיבודים של יצירות
פרוזה?
שמיר: עיבודים, אבל לאו־דווקא של יצירות
פרוזה, אף כי ישנם המחזות של הרמח״ל,
שבסיגנון מסויים ובליווי מוסיקאלי אפשר
לעשותם מקסימים כחומר חינוכי. עוד לא נגאל
מעבר לגבולין של ברנר. חוזרים ומדברים כל
פעם על המחזות של מתיתיהו שוהם. כמובן, ישנו
החומר הבלתי נדלה של התנ״ך, שגם אליו אפשר
לשוב בצורות שונות. מפעם לפעם אומנם ניגשים
אליו, אך לא בצורה רצופה ולא בצורה מתמדת.
אינני חושב שאנחנו יכולים לכנות בשם קלאסיקה
יצירות שנכתבו בעשורים האחרונים, פשוט
מפני שאנו מפחיתים את השער של המילה הזו.
המילה קלאסי נעשית קטנה וצריך לשמור עליה
בסבלנות, או לדברים בעלי־הוד של עתיקות,
שאז לעצם העתיקות יש כוח חשוב, סוגסטיבי.
אביגל: ואז הרמח״ל, משום שיש עליו הוד של
עתיקות, ייחשב לקלאסיקה ישראלית, למרות
העובדה שהוא עברי ויהודי שלא חלם על ישראל?
שמיר: הוא לא רק חלם על ישראל, הוא אפילו
עלה לישראל!
קיני: הבעיה היחידה בדברים האלה, בגאולת
הקלאסיקה היהודית־ישראלית, היא שצריך
להיות יוצר שיהיה מוכן לקום ולקחת על עצמו
את המשימה ושיגיד: או־קיי, אני דואג לכך
שהדבר יהפך להיות בר־הצגה כיום.
(המשך בעמוד )28

תטבץ העולם ך ןח סידר
מאוזן:
)1מעל או מעבר לטבע)5 :
מטבע״זהב פרסי; )10 הצורה
הראשונה של הפעלים; )11 אויב
מתנפל; )13 אגודת פרחים; )14
הזדמנות, מקרה; )15 שלל, ביזה;
)16 ראשית הצמח; )18 אור
מפציע; )20 אחד משניים המתדיינים
ביניהם; )21 אשת אברהם
שנשאה אחרי מות שרה; )22
נוהג משפטי; )24 מרי, מורת־רוח;
)25 בית־הבליעה; )26שליט
)28 ,צעד; )30 אבן חלולה
ליד הבאר להשקאת הבהמות;
)31 דבר קל־ערו; )32 כאב; )34
עיר־חוף צפונית; )35 החלים; )38
שורה; )39 אבק; )41 שור לא
מסורס; )42 מספר לא זוגי; )43
ראש־הממשלה הראשון (ר״ת);
)45 החזן עובר לפניה; )47 לא
חלק; )48 פילוסוף גרמני; )50
נגיד בארץ פלישתים; )51 פיטמת
פרי; )52 טיפות מים העולות
על־ידי פעולת החום )54 :סולם
התווים המוסיקלי; )57 המוליך
בררו; )61 ברח; )62 חתיכה,
בתר )64 :מתפרץ מתוך החור;
)65 הימים בהם אין ראש־השנה
נופל; )66 נהר איטלקי; )67
מילת־שלילה; )69 רעל; )70
•כינויו של האלוף זורע; )72 נסתיימה,
עברה; )74 חזר על הלימוד;
)75 שלמה יהודה רפפורט,
רב בפראג; )77 שלילת שכר; )78
שלהבת, ברק; )81 סודה, מלח
לכביסה; )83 זמן, תקופה; )85
ראש מדינה אפריקאני (ש״מ);
)86 רוכל; )88 עוף טרף; )89
חומר צביעה כחול, המשמש
אינדיקטור; )91 צירי הכסא,
משענת; )93 תואר מזרחי)95 :
פטפוט; )96 משחק המלכים; )98
קליפת העינב; )100 לא טוב:
)102 חזר; )103 תופש משוט;
)104 תפילת ליל הכיפורים;
)105 כינוי לעלמה נאה (.)2,4

מאוגד:
)1רבר הקנוי; )2רסיסי בוקר;
)3בער, דלק; )4מרפא; )6דבר
נסתר; )7סעודה לאורח; )8
קריאת־צער; )9שרץ מרבה-
רגליים; )12 אבן בחושן; )15 טוב
יותר )16 תקע, תחב באדמה;
)17 משקל האריזה; )19 רטיבות;
;20 אויב; )21 שם ספרו של
שמעון פרס ( )23 ;)3,3סוף; )24
כינוי לעיירות יהודים בגולה
(ר׳ת<; )26 לא באופן ישיר; )27

עדין, צעיר; )29 כיסוי לסוכה;
)30 אויב; )33 דרשן, נואם; )34
אחד מארבעת המינים לחג; )36
אחסן ציוד; )37 סטלקטיט; )40
ידית הרובה; )41 אחד התווים;
)44 מכסה הבית; )46 מלחין
גרמני; )47 בחר ביהדות; )49
בריאה, ראשית החיים; )50 ציר
הארץ; )53 מלאך; )54 נסתר; )55
תשלום לרשויות; )56 זהב; )58
אות על אות; )59 נמאס עליה;
)60 טעם ונימוק; )62 תור; )63
ישמרנו האל(ארמית)(ר״ת); )66

,נוהג בהפקרות ( )68 ;)2,4ממלכתו
של פירוס ביוון; )71 המה,
רעש; )73 תבואת הארץ; )76 מין;
)77 חרק משפחת הצרצרים; )79
פרולוג; )80 הכרמל, למשל; )82
חי ממשפחת השועלים; )84 היה
כבד במשקל; )85 נהר ברוסיה;
)87 מזל; )90 תשלום עבור הכלה;
)92 ספל עם ידית; )94
קירצף בחוזקה; )96 סרח עודף
לשמלה; )97 סטרא אחרא; )99
נחשול; )101 זריז, מלא־חיים;
)102 אציל; )103 מתכופף.

,,קגול ב ר פו א ה -ע דו ת אי שי ת ״
מאתד״ר יולי נודלמן
הספר הראשון מסוגו בארץ שנכתב על״ידי רופא, המתאר את המצב העגום במערכת
הבריאות בישראל. כתב אישום צגד המימסד הרפואי והפוליטי.
את הספר ניתן להשיג בחנויות, או לפי הזמנה טלפונית ,057/32245 או בכתב
לת.ד ,5349 .הוצאת הנגב, באר״שבע.

איתן עמיחי 1

הדברת נזדיכן י ס״ &ן ^
מנתחים והדנו ת תיקנים(ניקיס<5 3 .
תולעי עץ, חוקי ספוים ננגדים.
ץ ץ\ ע מי׳
עיו פוו מינחו ואחעים ומניעת
יתושים וחוקים מעופפים.

•1־ 111 1 1 0 0מו לי ע ץ 0 •2272.1.0,18ל6 .־ 5־790114

שחייה

(המשך מעמוד )27
שמיר: אני מסכים, אבל הבימאים
שלנו הם עמי־ארצות בסיפרות
העברית.
קיני: לא, בפירוש לא! לא מקבלת
את זה ולא חושבת ככה!
סמל: אני לא חושב שחפץ של לוין
הוא קלאסיקה ישראלית. זוהי העלאת
מחזה ישראלי תוך 20 שנה בפעם
השניה, דבר המקובל בתיאטרון
האנגלי והאמריקאי. אינני חושב
(עדיין) שאפשר לומר: קלאסיקה
ישראלית. קלאסיקה יהודית — כן!
מסקין: רגע, טנסי ויליאמס
אמריקאי? שקספיר אנגלי? גיתה
גרמני? גוגול רוסי? — מי ישראלי?
קיני: ניסים אלוני.
מסקין: הרבה אנשים יתפלאו
בוודאי על תשובה זו — למה ניסים
אלוני?
קיני: מבחינתי, ניסים אלוני הוא
נקודת־ציון בתיאטרון הישראלי,
כשהוא יוצר מהפך תיאטראלי, גם של
צורה וגם של תוכן.
שמיר: של בריחה מהמציאות
הישראלית.
קיני: אני לא חושבת שזוהי בריחה.
הוא מטפל במציאות הישראלית בצורה
מסויימת, כמו שחנוך לוין מטפל בה
בצורה מסויימת.
אביגל: אז אולי צודק משה שמיר
כשהוא אומר שמדובר כאן על אופנות,
ושהדרך של ניסים אלוני לטפל
במציאות הישראלית בדרך עקיפה —
בדרך סימלית, בררך פיוטית, לא בדרך
של התייחסות דוקומנטארית ישירה
— היא דרך שלא נקלטה כאן, ובאיזה
שהוא מקום הוא נעצר. ואגב, זה
מצטרף לעוד איפיון כלפי התיאטרון
הישראלי שהוא תיאטרון של המה
יותר מתיאטרון של האיך.
שמיר: אני חושב שכשמזכירים את
ניסים אלוני אי־אפשר לומר זאת.
אביגל: לא, ניסים אלוני הוא יוצא־דופן.

חביבי
ואנטו? שמאס

--א בי טלי סד .

• — ד ף חדש

בריאותך ! 1 0 1 3 1 1

סמל: בשבילי ישראלי זה סובול, זה
חנוך לוין, משה שמיר, עמוס עוז. א׳׳ב
יהושע.
אביגל: גם אמיל חביבי?
סמל: כן! בשבילי כן. גם אנטון
שמאס בשבילי הוא ישראלי.
שמיר: בכל זאת, זוהי מדינת
ישראל ומדינת־היהודים.
סמל: בהחלט! אני עומד מאחורי
מדינת-היהודים, כי ברגע שמדינת
ישראל החליטה וקבעה שערביי
ישראל הם ישראלים, צריך לתת להם
להתבטא כישראליות שלהם.
אביגל: תיאטרון חיפה מעלה
עכשיו את האופ טימיס ט של אמיל
חביבי, בגירסה ערבית ובגירסה עברית.
האם תראה בזה אירוע של תיאטרון
ישראלי?
שמיר: לא. ואגב, זה יכול להיות
תיאטרון מצויין. הדיון היום הוא
בשאלה הגדולה האם יש לנו תרבות
ישראלית מקורית בתיאטרון, בציור
במוסיקה וכולי׳.
מפקין: מקום המדינה ועד היום —
מה ישראלי בשבילך?
שמיר: אני יכול להסתפק בהגדרה
שכל מה שנכתב בעברית בארץ הוא
ישראלי.
סמל: אנטון שמאס שכתב את
ערבסקות (בעברית ובארץ) — זה
ישראלי?
שמיר: כן! זה ישראלי.
סמל: ואת אומרת, אם אותו אמיל
חביבי יכתוב את ה אופ סימיס ט
בעברית...
שמיר: לא. זה מסיבה אחרת. אנטון
שמאס הוא חלק מהסיפרות העברית. הוא טיפוסי, מתבולל הוא
אסימילאטור, במיקרה זה נוצרי־ערבי
שמתבולל בתרבות העברית. הוא סופר
מתבולל, לא יעזור שום דבר.
מפקין: אנחנו בנקודה־לא־מוסכמת.
נסיים בתיקווה שהשאלה ישראלי־לא־ישראלי
קיבלה איזשהו ליבון, כי
תשובה ממשית־סופית — אין, על אף
הגדרתו של משה שמיר, כי כל מה
שנכתב בעברית בארץ הוא ישראלי.

במדינה
(המשך מעמוד )24
שמעולם לא השתייכתי לד״ ואני
תיקווה שלעולם לא אשתייך.
בנוסף, אני עדיין רואה את בית־המשפט
כזירת־מישחק של העולם
כולו, שהוא כלי־מישחק עצמו. ומרשה
לעצמי לומר בפה מלא שאתה מבין
השחקנים הייתה (השגיאה במקור)
הטוב מכולם, וגם על כך תבורך!
את דרך פעולתך צפיתי לי מראש,
למן ההיכרות הראשונה בינינו בזמן 1
ההקראות, ועל סמך אופיו ונתוניו של
התיק. וכמובן גם כשהיטבתי להכיר
את דרך עבודתך ואופן שיכנועך את
בית־המישפט. ומבחינה פילוסופית
הייתי מגדיר אותך יותר כפסיכולוג
למישפטים, מפני שאת החיזוק לכך
נתתה (שגיאה במקור) לי בכתיבת
עמוד ומחצה של סיכומי״התביעה
בתיק רצח קצר לכאורה, אך קשה
הוכחות מתאימות.
למרות שעד לרגע זה עדיין לא
ידוע לי תוכנם של סיכומי התביעה,
אלא רק מניין הרפים, חוששני שהייתי !
מהמר אפילו על תוכנם.
כרגע, מר שרטר, הכל כבר עבר
ושייך להיסטוריה, ומה שנותר הוא
לאחל לך הצלחה בחייך העתידיים
(אחרי הפנסיה) ,ותורה נוספת. באשר
אליי, אל תדאג! אומנם הצלחת
להלביש עליי את כתונת־הפסים
ולנעוץ אותי בין מיצבור הצלחותיך,
אולם הכתונת תישאר כתונת מדומה,
ועם הזמן גם אשתחרר ממנה.
רב תודות,
פרין מאיר
עד כאן מיכתבו של פרין.
״כבר קרה לי הרבה פעמים, שזמן

רב אחרי המישפט, הייתי פוגש ברחוב
נאשמים שתבעתי והם ריצו את עונשם[ ,
והם היו לוחצים לי את היד ומברכים ן
אותי, אבל זו הפעם הראשונה שקיבלתי
מיכתב״תודה מנאשם ברצח ביום
שבו גרמתי לכך שיורשע וייכנס
למאסר־עולם,״ אמר שרטר.
22 דקירות־סכין .״אם יש תובע
שמגיע לו מיכתב״תורה, זה שרטר,״
אמר מישפטן המכיר אותו .״הוא איננו
צמא־רם, הוא שבע נצחונות במערכה,
ונוהג לעשות את מלאכתו באלגנטיות
והומור ״.אומנם שרטר, העומד לפרוש
בעור זמן קצר לגימלאות, איננו תובע ו רגיל. הגבר מלא־הגוף, שעד להתקף־
הלב שעבר לאחרונה לא משה הסיגריה
מבין שפתיו, החל את הקריירה שלו
כסוהר בבית הסוהר, והיה אחד מאלה
שהוציאו להורג את אדולף אייכמן.
מישפטו של מאיר פרין היה מישפט
קטן וקל עבור שרטר. הראיות בתיק
היו חותכות 22 ,דקירות־סכין נמצאו
בוגפה של ליאורה פרין, ובעלה הודה
שדקר אותה. בני־הזוג היו נשואים
ארבע שנים וגרו באילת. נולד להם
ילד, ומאז החלו הבעיות ביניהם. לבסוף
לקחה ליאורה את הבן וברחה איתו
לצפון. הבעל חיפש אחריהם זמן רב עד 1
שמצא אותם אצל דוד של ליאורה,
ברמת־השרון.
פרין, בלשונו הנמלצת, ניסה במיב־תבים
רבים להחזיר אליו את אשתו
היפה, אולם היא סירבה בכל תוקף. הוא
עקב אחריה לרבנות ולא הירפה ממנה.
ביום הרצח נכנס הבעל לדירה ושוחח

עם אשתו ובנו. הוא ביקש ממנה
מצלמה כדי לקנות פילם לצלם ביום
ההולדת של הבן. כאשר הלכה האשה
לחדר־השינה, לקחת את מצלמה, נכנס
פרין אחריה והרג אותה בסכין־קומנדו
שהביא איתו.
מאז הרצח הירבה פרין לכתוב
מיכתבים ולמסור גירסות נמלצות
למישטרה ולבית־המישפט, אולם הוא
צפה כנראה את הרשעתו. את מיכתב־התודה
לתובע הכין בכלא, עוד לפני
שניתן פסק־הדין בעניינו. מייד לאחר
ההרשעה מסר את המיכתב לסניגור,
כדי שיעבירו לתובע.
גם את העירעור על ההרשעה יכתוב
בוודאי פרין באותה לשון נמלצת
ויומרנית, ויבקש להשתחרר מכתונת
הפסים ש״הלביש״ עליו שרטר.
העולם הזה 2563

מאזניים הוא מזר שר סתיו: אחו הירוות
והנעורים מגיעות הבגוות, הבשלות,
הסקרנות והשיוויון עם הזולת
סרים בנירו]

מזל החוד ש:

ם ואז־ויין ם עמודשידוה נוקשה וחזק

את גלגל המזלות נהוג לחלק לשני
חלקים. החצי הראשון, ,ממזל טלה עד מזל
בתולה, והשני ממאזניים ועד דגים. לחצי
הראשון שייכים המזלות הראשונים,
הילדותיים יותר. הנטיון המצטבר בחצי
הראשון הופך את בני המזלות השוכנים
בחלק השני למורכבים ומסוכנים יותר.
נהוג לתאר את החלק הראשון כפגישה
של האדם עם העולם מיום היוולדו:
טלה הוא התינוק. הוא לומד להכיר את
עצמו, את צרכיו ורצונותיו, ועדיין לא מבין
שמלבדו קיימים אנשים או דברים נוספים
שיש להתייחס אליהם..
שור הוא מזל הכסף והרכוש. לאחר
שהאדם למד והכיר את עצמו, הוא דואג
לרכושו .״זה שלי׳ אומר ילד בן שנתיים
ושומר בקנאות על צעצועיו, מבלי לחלקם
עם ילדים אחרים. חשיבות הרכוש נלמדת
במזל שור.
תאומים זהו מזל התיקשורת והחשיבה.
זוהי הפעם הראשונה שאדם לומד להתייחס
לסביבה, לאחיו ואחיותיו, ומתחיל להפעיל
את הראש. מה שירצה להשיג לא יקח בכוח,
הוא ילמד להשיג זאת בדרכים אחרות
ויפעיל לשם כן את מוחו.
ה 16-וה״ 17 בחודש יהיו מוזרים. אי-אפשר
להגדיר אותם כטובים או רעים, נראה שגם
זה וגם זה יכול לקרות.
בשטח הרומנטי צפויה
פגישה מפתיעה ומרג שת.
יחסים שנותקו ע שויים
לפתע להתחדש,
קשר חדש יכול להתחיל
מתוך היסחפות אחר
הרגשות ואי״הת-
חשבות בסיכונים ש1
0 5 0 2 1 3 1הוא יוצר. כל מה שמת חיל
או מתחדש יחזיק
מעמד זמן קצר, וכדאי להתייחס בהתאם
ולא לתלות ציפיות גדולות לבל תתאכזבו.

ה־ 16 עד ה־ 18 לא יהיו קלים, בעיות בריאות
שבות להציק ומצב־הרוח כבד ונוטה להיות
מדוכא. הורים או קרובים
מבוגרים זקוקים
ליותר תשומת־לב ועזרה.
גם השבוע תמצאו
א ת עצמכם עסוקים מבלי
יכולת למצוא לעצמכם
די זמן פנוי, גם א ם
העבודה אינה קשורה ישירות
למה שאתם עושים
יום־יום. אורחים
יגיעו לפתע ללא הודעה
* מוקדמת, ולא תוכלו לסרב. בשטח הרומאנ־
~ ¥טי זהו שבוע שבו צפויות פגישות מרגשות.

* בשבוע הקרוב תצליחו למצוא זמן למנוחה,
¥¥ובעיקר לבילוי חופשה, טיול או נסיעה. כמו

כן תזכו לארח אורחים

רבים, חלקם יגיעו מא ¥
רצות
רחוקות. לא נראה

שביקור כזה יעייף או

יפריע הפעם. ה 18-וה-

19 מעייפים וכדאי ל¥
השתדל
ולנוח. נראית

נטיה להיפגע בדרכים
ו 2ב מ אי ־

או לסבול מבעיות של
20 בי ו ני

שהתקלקלה ל־מכונית

* פתע באמצע הדרך. היזהרו. בל מי שעבודתו
* קשורה בנתיבה יוכל להתבטא ללא קשיים.

(׳1111)1נ

תאומים, מזל אוורירי, אינו אינטלק טואלי.
התיקשורת והחשיבה קשורים כאן
לחיי היומיום, במחצית הראשונה של הגלגל.
סרטן מתייחס לביתו ומישפחתו. כאן
לומד האדם את חשיבות המישפחה, הורים,
קרובים והבית עצמו.
אריה הוא המזל היצירתי, השואף
להתבלט ולהשתלט. כאן האדם מרגיש צורך
להתבטא, לומד מהם כישוריו ובמה הוא
יכול להבליט את עצמו, במה הוא עולה על
האחרים ומהם הכוחות שיוכל להפעיל כדי
ולהשליט את
להפגין. כוח
עצמו,

להבליט —

רצוגו על האחרים.
בתולה, מזל השרות, הוא הניגוד המוחלט
לאריה. האדם מוותר על רצונו, מתבטל לפני
הזולת, אינו דורש דבר לעצמו, צנוע, נחבא
ורואה את החסרונות והפגמים אן אינו חש
שמסוגל לשנותם.
החצי השני של הגלגל:
מאזניים הוא המזל הראשון.
כאן נקודת השינוי. לאחר האביב והקיץ
מתחיל הסתיו. עד שהאדם מגיע למזל
מאזניים, הוא בנה את זהותו, הוא יודע מיהו
ומשלים עם. עצמו כפי שהוא. צרכיו ומהם

גם א ם תיכננתם לבלות בחיק הטבע או בכל
מקום מרוחק מעט מהביוב נראה שלא יהיה
קל לבצע זאת. משום
מה תצטרכו להישאר ב בית
בגלל בעיה של אחד
מבני המישפחה. א ם בכל
זאת תצליחו לצאת,
קרוב לוודאי שייתלוו
אליכם אנשים שחבר־תם
אינה קלה. והם יגר;21
ביוני
מו לעבודה ולא יאפשרו
כ) 2ביו>יי
לכם למצוא זמן למנוחה.
עד ה־ 20 בחודש
השגיחו מאד על הבריאות אתם נוטים
לסבול מבעיות שנובעות מעודף מאמץ.

השבוע תרבו בנסיעות ופגישות עם אנשים
שעימם לא התראיתם זמן רב. בנסיעות ש־תבצעו
כדאי שתהיו זהירים,
יש נטיה חזקה
להיפגע בתאונות דרכים.
נסיעה לחו״ל צפויה
בקרוב, אלה מביני כם
שאינם יכולים להרשות
לעצמם, יהנו בכל
זאת מביקור או מתנה,
או אפילו בשורה משמחת
שתגיע מארץ אחרת.
במישור החברתי
תוכלו להוכיח את יכולת האירגון והרעיונות
המקוריים, שיכולים להביא לקידומכם.

ענייני כספים מעסיקים אתכם רבות בימים
אלה, לא טוב לתת לאחרים לארגן עבורכם
את החשבונות. לא מפני
שאי־אפשר להאמין להם,
אלא שאתם מאב דים
את השליטה ונכנ סים
לתיסבוכת שממנה
יהיה קשה לצאת. בתקופה
זו אתם נוטים
להיות יותר עצבניים מתמיד,
ואין סבלנות לעסוק
בעניינים שבדרך־
כלל אינם מכבידים עליכם.
ובכ*ל זאת, דווקא עכשיו אין אפשרות
להשתחרר מלקחת על עצמכם א ת האחריות.

הבעיות שהיו לכם עם בני מישפחה, ובעיקר
הסיכסוכים התכופים שאיפיינו את הזמן
האחרון, מתחילים לחלוף.
עכשיו תרגישו יו תר
חזקים עקב החלטה
חשובה שקיבלתם, ועליה
יש לשמור. טוב לקחת
מרחק ולשים דגש
על קשרים עם ידידים. רבות יעזרו אלה בתקופה הקרובה. בענ ייני
הלב מתחילה תקו פה
חדשה, עכשיו תהיו
אתם היוזמים, אפילו שלרוב אינכם מוכנים
להסתכן, ואתם הולכים רק על בטוח.

מצב־הרוח אינו משתפר, אינכם מוצאים לעצמכם
מקום שבו נוח לכם. בפנים אתם
חסרי מנוחה וכועסים
על האנשים שעימם אתם
חיים. היחסים בעבודה
ובמישפחה אינם
טובים, והמתח הרב שבו
אתם שתיי ם עובר גם
לסביבתכם. בענייני הלב
אתם נכנסים לת קופה
של התלבטויות
לא קלות. קשרים שהחלו
לא מזמן עומדים עכשיו
למיבחן. כל ההבטחות והצהרות האהבה
היו נעימות וכמעט גרמו לכם לאבד שליטה.

בתוך תקופה שאינה קלה, בכל זאת אפשר
למצוא כמה הנאות. ה״ 16 וה 17-בחודש יפ-
גישו אתכם מחדש עם
אגשים שהיו חשובים,
אם כי לא נראה שיתפתח
קשר רציני. לפעמים
טוב לחזור על דברים
שהיתה להם משמ עות.
ה־ 8ג עד ה22-
בחודש שוב מדגישים
את הבעיות שמהם ס £

בלתם לאחרונה, מדובר
על ענייני-בריאות וכן
על בעיות כספיות. עליכם להיזכר בהתחייבויות
הכספיות שאותן העדפתם לשכוח.

סוסן

0(101

עקת

המאזניים עצמו מתחלק לשניים. כל דבר
הוא רואה משני צדדיו, אבל כלפי העולם יש
לו זהות אחת. אינו משתייך למזלות
הכפולים, הרואים את עצמם לעיתים כשני
אנשים השוכנים באישיות אחת. מאזניים
הוא הראשון מבין המזלות שמוכן לקבל את
הזולת כמות שהוא. לפני כן, כל מזל מחפש
את עצמו בזולת, והקשר יווצר רק אם ימצא
חלקים מוכרים מאישיותו גם אצל השני.
למאזניים אין צורך למצוא את עצמו, הוא
סקרן להכיר עולמות אחרים, ומקבל את
הזולת ונותן לו הרגשה של שיוויון. אינו
מבטל את עצמו ואינו מעוניין להשתלט. הוא
רוצה יחסים על בסיס של הדדיות ושלום.
על בסיס של זהות עצמית מוגדרת אפשר
לבנות שלום.
שני הצדדים אינם פוחדים להיבלע איש
איש על-ידי רעהו. מאזניים הוא מזל הצדק
והשלום, למען השלום מוכן בן המזל לוותר
ולקבל את הזולת על חולשותיו.
עורכי״דין ושופטים שייכים למזל זה.
היכולת שלהם לראות את הבעיה משני
צדדיה ולהישאר אובייקטיבי מבלי לערב
ריגשותיהם מאפשרת להם שיפוט נכון
וצודק, ללא משוא־פנים.
בגלל היכולת להקשיב לזולת, לקבל אותו
כפי שהוא, רבים מהם מוצאים את עצמם
מאזינים לצרותיהם של האחרים. פסיכולוגים,
עובדים סוציאלים, רופאים ואחיות -
רבים מהם במזל מאזניים. למרות העובדה
שוונוס, שליטת מזל מאזניים, מחפשת
נוחיות ופינוק, כוכב סטורן במאזניים נותן
להם את הכוח להיות נוקשים יותר אפילו
כלפי עצמם. הם דורשים מעצמם מה
שידרשו מזולתם, ולמרות הקסם והאישיות
הנעימה, בפנים נמצא עמוד־שידרה נוקשה
וחזק,

בימים אלה אתם זוכים להערכה מצד הסביבה,
עבודתכם מבוצעת הי טב ואפילו א ם
יש מי שמקנא בהצלחת-
כם לא קשה לקלוט את
שביעות הרצון וההנאה
שיש לסביבה מתוצאות
העבודה הקשה שביצעתם.
ה־ 16 וה־ 17 יהיו מתוחים,
בעיקר א ם אתם
מבלים אותם בבית בקו
2בדצמבר ־
רב המישפחה. רצוי ל9ו
בינו א ר
צאת לנסיעות, אבל יש
להשגיח לא לאבד כספים,
ארנקים או חפצים יקרים. השבוע תצטרכו
להיות זהירים במגעים עם הסביבה.

תחילת השבוע מראה על מתיחות גדולה
ביניכם לבין בני הזוג, צפויה מריבה הגונה,
אלא אם תשתמשו בה גיון
הבריא והקר, מבלי
לערב רגשות זעם שיובילו
להתפרצות חסרת
מעצורים. ה 16-וה 17-
מתאימים לנסיעה או
טיול, וגם אם לא תיכ־ננתם
להפגש עם ידי 20
בינו א ר -
דים זה יקרה באופן
$ו ב פב רו א ר
פיתאומי וישנה את מ-
צב-הרוח לטובה. הרפתקה
רומאנטית מיוחדת ובלתי שיגרתית
צפויה בין הימים ה 21-וה 23-בחודש.

בימים אלה לא קל לכם להתמודד עם הסביבה.
נדמה שאיש לא מוכן להבין את הבעיות
שגורמות לכם למצב־רוח
כבד. בני מישפחה
באים בתביעות ואינכם
מסוגלים לסרב להם.
מהשבוע הב א תוכלו
לשלוט שוב בעניינים
אלה. כך שכדאי לדחות
א ת בקשותיהם. הטוב
19בפב רו א ר
ביותר עבורכם זה ל20ב
מרס
צאת לטיול או נסיעה.
צפויה אכזב ה מ אד ם שהאמנתם בו בתקופה
האחרונה. היו זהירים במה שאתם מגלים.

קולנוע

ס>פור אהבה
עם מוסיקה
או ת לו (שחף, תל״אביב,
איטליה) כל מי שמפחד ללבת
לפרט הזה משום שהוא אינו אוהב
ורדי, או שמא אינו חסיד של
שקספיר, שיסיר חשש מליבו. הבימאי, פראנקו זפירלי, החליט
במודע שהוא מעדיף להקריב נתחים שלטים משני אלה
לטובת השטף הקולנועי. התוצאה היא סרט שיש בו אומנם
הרבה מוסיקה -אפשר אפילו לומר שעיקרו מוסיקה -אבל
הוא ידבר גם אל קהל שהאופרה רחוקה ממנו. רק מי שאלרגי
באמת לסוג זה של מוסיקה צריך להתנזר.
זפירלי, שהיה פעם תפאורן, לפני שהיה בימאי, הצליח בסרט
הזה לשלב אתרים צילומיים אמיתיים עם תפאורות בנויות,
וליצור סרט בעל מראה הומוגני, יפה עד להדהים, מקושט עד
הפרט האחרון; סרט שבו הפילטרים ומישחקי־האור של הצלם
אנין גוארניארי משחקים תפקיד מרכזי כמעט כמו זה של
פלאסידו דומינגו, המגלם את תפקיד המצביא הכושי וזולה־הקינאה.
הסרט
הוא בעיקרו הצגת״ראווה מרשימה, סיפור אהבה של
ימי״הביניים, מלא עוז ומרץ, שבו הגיבורים במיקרה שרים,
אבל המוסיקה באה רק להדגים לאוזניים את עוצמת
ריגשותיהם, ולהשלים את הרושם שמתקבל מן התמונה.
דומינגו הוא אותלו סוער ובעל קול מרהיב, הבאריטון הקובני
חוסטינו דיאז מדהים באיפוק ובשליטה שיש לו במישחק
קולנועי, שלא לדבר על קול בעל יופי נדיר המשמש אותו

אנשים

הקולנוע המערבי בגד
הקולנוע צריך למצוא
תרופה מהירה למחלותיו,
לפגי שיאגד קהל

פל אסידו דומינגו -סוער ומרהיב
בגילום דמותו שליאגו, ואילו קאטיב ריצ׳יארלי, גם אם אינה
נראית עוד בתולה תמה ורכה, יש לה המראה הטהור, הן הקול
הנקי וללא רבב, והן המבט הזך, הדרוש לתפקידה של
דסדמונה.
המדקדקים בענייני תיאטרון ואופרה יכולים לפרוס רשימה
ארוכה של טענות מוצדקות. אבל כמו שאומר זפירלי. :מי
שמחפש את האופרה על טהרתה, שיישב וישמע את
התקליטים בבית ״.יש בזה משהו.

הכימאי רולאנד ג׳ופה(דמעות של שתיקה
המיסיון) ערך מחווה נדירה לשבוע הסרט
ההולנדי שנערך באוטרכט(העולם הזה ,)8.10
כשבא במיוחד מלוס־אנג׳לס לעשר שעות בלבד,
כדי לשאת הרצאה בנושא :״הקולנוע בן זמננו.״
האירוע כולו היה קולנועי ביותר: ג׳ופה, נרגש
ומתוח, אבל בעל שפה בהירה ודיבור מרתק, נשא
הרצאה בת שעתיים בכנסיה עתיקה, מלאה מפה
לפה בעיתונאים ובמפיצי־סרטים מכל רחבי
אירופה, ובקהל של סטודנטים( .אוטרכט היא עיר
אוניברסיטות מפורסמת).
אלומות של אור חדרו מבעד לתלונותיה
הצרים של הכנסיה, מן העתיקות שבהולנד, ושיוו
למקום מראה של תפאורה של סרט, שהזכירה לא

פיראט מצזזצח לשונות פיראטים (רג־תן, תל־אביב,
תוניס) -מוצר המחמדים החדש
של רומן פולנסקי מצטיין בכל לגאון האופייניות התכונות הקאפריזי הזוה מרשים ולעיתים מסנוור מבחינה חזותית,
סרקסטי בכל מה שנוגע למעלות ובמיוחד לפגמים של הטבע
האנושי, ומרשה לעצמו לעשות כל מה שמנוגד לטבע הסרט
שאותו הוא מביים.
למעשה, המדובר כאן בסרט פעולה מן הסוג שארול פלין
עשה פעם (קפטן בלאד) ,ואם לא הוא, אז ברט לאנקסטר
בצעירותו(ראה: הפיראט האדום) .גיבור הסרט שודד־ים,
שלצידו שוליה הלומד את מלאכתו במסירות, והשניים
מוצאים את עצמם מעורבים בתוך אינטריגות הקשורות
לעימות בין המעצמות דאז(ספרד ואנגליה) ,ולמאבקי־כוח בין
פלגים שונים על השלישה במושבות.
אלא שבמקום גיבור רומאנטי, מתאר אותו פולנסקי
כציניקן חסר מצפון, כנבל הגאה בנבלותו, שהוא עדיין עדיף
על האצילים המפורכסים, שהם רודפי־בצע שנישמתם שחורה
יותר מעשרה שודדי־ים. מאחר שהשחקן המגלם את התפקיד
הראשי, וולתר מתאו, מתאים מאד לגילום אופיו של השודד,
אבל כישוריו הפיסיים למילוי הדרישות בסצינות הפעולה הם
נתונים נספק, ציחצוח הלשונות כאן מהדהד הרנה יותר
מציחצוח־החרבות, והערותיו הארסיות של פולגסקי על בני
מינו חשובות יותר מן המיבנה של הסיפור או ההסתברות של

במאי רולאנד גיוסה
הקולנוע בגד

הדמויות המופיעות בסרט רב״פעילות זה.
בקיצור, זה אחד מאותם הסרטים אשד בהם צריך להסתכל
כל הזמן לפינות האפלות כדי ליהנות, כי הבימאי עצמו זילזל
בגאווה רנה בכל מה שמתרחש במרכז הסיפור. אפשר לומר
שזה מחווה אישי של הנימאי היהודי״הפולני לראול ואלש
ולזיאק טורנר, ומי שרוצה יכול להאמין לו שהתנוון לעשות
סרט מבדר ותו לא. בסופו של דבר, מה שמבדר כאן, אלה הן
דווקא ההערות בצד, ולא הסיפור באמצע.
כתוב עליהם געיוזח
צביטה בלג (צרבת) (אורלי,
תל־אביב, ארצות־הברית) -זה
אחד מאותם הסרטים האופנתיים
שחייבים להצליח, משום שכל מה שמרכיב אותם נודף ריח של
להיט. הסרט מבוסס על סיפרה האוטוביוגרפי של נורה עפרון,
סופרת ותסריטאית יהודיה אשר חשפה את פרשת נישואי־הבוסר
שלה לעיתונאי קארל ברנסטין, זה הידוע מפרשת
ואטרגייט. בלומר, מדובר בשני אנשים חריפים, שהשיחות
ביניהן אינן יכולות להיות פחות ממנריקות. הבימאי הוא
מייק ניקולס, אשד רכש את תהילתו בברודווי ואחר כך
בהוליווד, דווקא בנושאים מן הסוג הזה, בהם אינטלקטואלים
זוהרים המתנצחים ניניהם להנאת הקהל.
אם לא די בכל זה, העמידו מפיקי הסרט, לשני התפקידים
הראשיים, שתיים מן הפרות הקדושות של הוליווד. מריל
סטריפ בדמות נורה (ששמה בסרט שונה) וג׳ק ניקולסון
נבעלה. נו, עם ליהוק נזה אין שום אפשרות סבירה שהמיבצע
ייכשל.
כך לפחות מותר להניח, עד שהולכים לראות את הסרט. ואז
מסתבר שנקולנוע אחד ועוד אחד ועוד אחד אינם בהכרח
שלוש. לעיתים הם עדיין רק אחד. כך קורה שחומר נפץ
דרמאתי, לכאורה, הופך למעין טור רכילות מלא ודחוס
פיטפוטים, כאשר מרוב פחד שהדמיון לדמויות האמיתיות
ה גדול מדי (ואז, מי יודע, אולי תהיה עילה לתביעות

ניקולסון וס טריפ -פיטפוטי רכילות
מישפטיות) ,מבקשים מסטריפ לגלם את סטריפ ומניקולסון
לגלם את ניקולסון. השניים עושים זאת בצורה משביעת־רצון
בהחלט, אבל מאחר ולא היו נשואים אף פעם זה לזו, ואין זה
הסיפור שלהם, קשה להם באמת לספק יותר מן המניירות
הקבועות שלהם.
לומר שאף אחד מהם אינו נראה כמו צמד האינטלקטואלים
היהודים שהם צריכים להיות, לפי התסריט, זה מיותר בהחלט.

מעט את התאורה של האזרח קיין, סירטו של
אורסון ולס.
אהבה, ארץ, חלום. הבימאי, תגליתו של
המפיק הבריטי הממולח דייוויד פאטום, שעבר
לא מזמן לארצות־הברית, שם הוא מכהן כמנהל־ההפקות
של חברת קולומביה, תקף את הקולנוע
העכשווי, הן האמריקאי והן המערב אירופי. פעם,
אמר, היה הקולנוע הגשמת חלומם של ההמונים.
בכך היתה גדולתו. הקולנוע האמריקאי בשנותיו
הטובות דיבר על הערכים הגדולים שבחיים:
אהבה, ארץ, חלום של בניית חברה, התמודדות עם
ערכים של טוב ורע. גדולתו היתה בכך שהעניק
חוויה לציבור רחב ככל האפשר של אנשים שהיו
שותפים למציאות ולחלום שצוירה לפניהם על
הבד.
היום נטשו הקולנוע האמריקאי והמערב
אירופי את הקהל שלהם. הם מצפצפים עליו. הנה,
הקולנוע האמריקאי, בשל התמסחרות מוגזמת,
עושה סרטים דילטאנטיים לקהל של בני עשר
ומטה מבחינה שיכלית; ואילו הקולנוע הצרפתי
הוא קולנוע אליטיסטי ליחידי־סגולה, המסוגלים
להבין את שפתם המקושטת בסמלים של ציבור
בימאים מובחר, המנהל דיאלוג עם עצמו בלבד.
אשר לקולנוע הבריטי — הוא מת מזמן. הוא
נדבק בנגע המעמדי שפשה בחברה הבריטית
כולה, והבימאים מסתכלים על קהלם מגבוה
ואינם מוכנים להתייחס בסרטיהם לחלומותיהם
ולמאווייהם של הצופים שלהם.
אם לא יחזרו למטרותיהם המקוריות של
יוצרי־הסרטים האמריקאיים הגדולים, אין סיכוי
שמישהו יתפתה לצאת את ביתו ולנטוש את
המסך הקטן. כי, טוען ג׳ופה, שטות היא לומר
שאין הבדל מהותי בין סרט שנעשה לטלוויזיה
לבין סרט שנעשה לקלונוע. ההבדל הוא בסוג
החוויה המתקבלת מול המסך הקטן לעומת זו
שמול המסך הגדול.
ג׳ופה התגלה כמרצה מבריק, ואין ספק
שהצביע על כמה מן המחלות שהקולנוע בן זמננו
חייב למצוא להם את התרופה, לפני שיתחיל
לאבד קהל. כלומר, לאבד דם. אם אכן פתחה
הרצאתו אופנה חדשה בפסטיבלים — תבוא עליו
הברכה.

עדגד, פיינרו ^
העולם הזה 2563

הלכה למעשה
^ עתלית הודיעה הנהלת בית־הסו־
2הר המקומי, כי אחד האסירים,
שהשתתף בסיור שנערך מטעם הכלא
לאסירים בנושא גיאוגרפיה וטופוגרפיה
בהר־הכרמל, ניצל את ההזדמנות,
נעלם בין חורשות העצים שעל
ההר.

זיכרונות מאפריקה
ך• אילת עצרו שוטרים תייר מזאמ־
* 1ביה אשר ניסה להפשיל את שימי
לתה של אשה שישנה על חוף־הים,
נדהמו לשמוע את הסברו של התייר
האפריקאי למעשהו: הוא חשב שחברו,
אותו חיפש, מסתתר מתחת לשימלת
האשה.

טיסות שכר
ף בני־ברל, גילו בעליו של מיפעל
^ מקומי, כי העמדת דירה, כולל ש־רותים
נלווים ושימוש־חינם בטלפון,
אינם פיתיון מספיק לגיוס עובדים
לעבודה במיפעלם, הודיעו על פתיון
יותר מקורי: טיסה הלוך ושוב לאירופה
וכיסוי הוצאות השהייה שם במשך
שבוע ימים, לכל מי שיתמיד בעבודתו
במיפעל במשך שנתיים ימים.

מה שהיתה.נסיח׳ ,ענוו המהפכנים
הישואל״ס, מה שהיתה הגדה השמאלית
ננאויס ענוו הקוסמונוליטנים, היא
״אטוניטי״(משמאל) לנושים הענו״ם
^ היסטוריה הקשוחה של
1 1הכושים העבריים בארץ מספרת
בכעס על ״קבוצת ה־ ״.46 לפני חצי
שנה נעצרו 46 כושים עבריים, מועמדים
לגירוש. הם עתרו לבג״ץ. עתירתם
נדחתה. רובם גורשו. אחרים ממתינים
לגירושם בבתי־המאסר.
בדימונה, בערד ובמיצפה־רמון,
מקומות מגוריהם של הכושים העבריים,
משוחחים בלי הרף על הקבוצה
האומללה. הורים הופרדו מילדיהם,
נשים מבעליהן, קהילה איבדה מפרנסים.
משהו
מאווירת הגירוש, מהרחמים

אומר ועיניו רושפות, מתאדמות בשו־ליהן
.״המעמד שלנו ירד. הגירוש כמעט
שבר אותנו, גם מבחינה נפשית וגם
מבחינה כספית. נשארנו בלי 46 מפרנסים.
עכשיו אנחנו מחפשים עבודה
בכל מקום אפשרי — במיסעדות,
בחקלאות, בבניין, בניקיון, בשטיפת־כלים.
מקבלים תת־שכר, כי אין לנו
היתרי־עבודה.״
אדיב בן־יהודה לבוש בחולצה לבנה
ובמיכנסיים לבנות. הלבוש טהור, כך
גם שיטת התזונה שלו. בן־יהודה הוא
טיבעוני קנאי :״אוכל רק מאכלים
טיבעיים, שום תוצרת של בעלי־חיים,״

ף* חיפה הוגש נגד צעירה, שנתיים
^ אחר המעשה, כתב־אישום בבית־המישפט
המקומי, על שניסתה, בעת
עלותה למטוס בנמל-התעופה בן־
גוריון, להבריח לחו״ל 70 נחשים,
ביניהם צפעים, נחשי־אפעה ונחשי עין־
החול, אשר יצואם מן הארץ, ללא היתר
מיוחד, אסור.

אם נחושת•

זירה זה רע
^ ירושלים פסק רב ראשי לשעבר
^ כי אסור לחרדים, שביקשו לסייר
בספרד, לבקר במילחמת־פרים מפני א)
שהזירה עצמה היא ״מושב לצים״; ב)
שהנכנס לזירה כדי לצפות בקרבות
״מסייע בידי עוברי עבירה, המרעיבים
ומצערים את השור״ :וג) בכלל, מוטב
לבקר, במקום זה, בגן־חיות, כדי להתפעל
שם מ״בריותיו של הקדוש ברור־

היא״•

טיפול בגמילה
^ ת ל־ א בי ב הפסיק בעל פאב מ־
^ קומי את מיבצע אכול וגמול, בו
פתח בפאב שלו, לפיו אכלו אנשים
כמה שרצו וגמלו עבור האוכל כמה
שמצאו לנכון, מאחר שבשבוע הראשון
של המיבצע גמלו הסועדים, בממוצע,
בכמחצית משווי האוכל; בשבוע השני
— בשליש; בשבוע השלישי — ברבע
ובשבוע הרביעי — באחוזים בודדים
בלבד משווי האוכל.
העולם הזה 2563

בניגוד לחוק 650 .מהם נולדו בארץ.
בשלוש השנים האחרונות התרבו
הפעולות העדינות נגדם, כששיאן הוא
הגירוש.
ובאווירה זאת מספק אטרניטי כמה
דקות נחמה לבאיו.
אומרת ליה :״האנשים נחמדים, האוכל
טוב, אנחנו מקפידים על ארוחות
מאוזנות, עשירות בכל אבות־המזון.
כשיש מספיק כסף, הילדים אוכלים
כמויות גדולות של נבטי־אספסת,
בולעים שימרי־בירה ושותים מולסה,
כדי להתחזק״.
מאכלים שהכושים העבריים אוהבים
במיוחד: בר־בי־קיו טוויסט מחיטה
מלאה. נראה כמו חתיכות של דג
טבולות ברוטב אדום. טעים כמו לחם
מתובל. נמכר באטרניטי ב־2.50
שקלים. שווארמה טיבעונית מחיטה
מלאה בשני שקלים. ויש גם נקניקיות
סויה, טופולפל, כדורי פלפל מטופו
(גבינת פולי־סויה).

יצוא זוחל

ה מ שי ם

^ יפו סירבה יחידה של הרבנות
^ הצבאית להשתכן במיבנה שפונה
על־ידי יחידה אחרת של צה״ל מכיוון,
כפי שהרבנים הצבאיים הסבירו, אי״
אפשר לשכן יחידה דתית במיבנה
שמחלונותיו בכיוון אחד נשקפים
צריחיו של מיסגד מוסלמי ומחלונותיו
בכיוון השני נראות יצאניות העוסקות
במלאכתו.

ן* ראשון־לציון התלונן אדם ב־מישטרה
כי פגש באדם אחר אשר
תינה לפניו את צרותיו האישיות, מאחר
וירד מנכסיו ולכן הציע למכור לו,
במחירי הזדמנות, את תכשיטי־הזהב
של המישפחה, אותם אכן רכש הראשוני,
שגילה בבדיקה אצל צורף מקומי,
כי התכשיטים אינם עשויים זהב כי

כ סי ת

בץ הפטיש והסדן

זה מה שיש

מלצרית בת־ישראל
גלידה מחלב־סויה
העצמיים וההשלמה עם הגורל, מחלחל
גם אל תל־אביב.
בקצה רחוב בן־יהודה מצויה מיס־עדה
קטנה שהיא גם גלידריה צימי
חונית: אטרניטי (נצח) המאמצת־ אל
ספסליה כושים עבריים רעבים, עייפים
מיום של שוטטות בתל־אביב.
מה שהיה כסית למהפכנים הישראלים,
מה שהיתה הגדה השמאלית
בפאריס לקוסמופוליטנים נלהבים, הוא
אטרניטי לכושים העבריים. מהמיפגשונים שונה המקום המסורתיים. לא מיתמרים ממנו ענני
עשן ואלכוהול, וגם השיחות בו אינן
פילוסופיות, מתקנות־עולם. זהו מקום
קטן, נקי, כסאות ושולחנות מפלסטיק
צהוב ולבן, מלצריות בצהוב־לבן, מאכלים
כושים־עבריים לגמרי, צימחו־ניים,
טיבעוניים.
בני הכת אינם אוכלים בשר. הם נפגשים
באטרניטי על כוס מיץ טיבעי,
מדברים על הגירוש, על בעיות הפרנסה,
על המאבקים שהיו ויהיו.

^ לבוש טהור,
מזון טהור
דיב בן־יהודה ( )33 הוא גבר
גבוה ורזה 13 .שנים בארץ. אחותו
גורשה לפני חודש והיא בחודש
השמיני להריונה. בנה בן ה־ 18 נשאר
בטיפולו של אדיב.
״עכשיו יש משבר בקירבנו,״ הוא

אורח בן־ישראל
נקניקיות מחומוס ותירס
הוא אומר. בבוקר, למשל, שתה חלב
של סויה שהכינה לו אחותו.
מאכל כושי־עברי, שנמכר באטר־ניטי:
נקניקיית טאמאלי. ורדרדה,
עבה, באורך בינוני, טבולה במיץ עגבניות
טיבעי, עשויה מחומוס ומתירם.
לליה בן־יהורה פנים קשות, כמו של
לוחמת־צדק קשוחה, כזו שנאבקת על
עקרונות עד הטיפה האחרונה. אם
לחמישה ילדים. בדימונה היא מורה.
לתל־אביב היא באה כדי לקנות ספרים
לבית־הספר ולמצוא אנשים שיממנו
את רכישתם .״מחפשים אוהדים שמבינים
את המצב שלנו,״ היא אומרת ב־מיבטא
אמריקאי דרומי כבד.
כיום גרים בארץ 1500 כושים עבריים
44 .הראשונים נכנסו ב־1969
בעזרת ״כרטיס־טיפול״ ,שכלל גם אי־שור־עבודה.
ב־ 1970 העבירו המיפ־לגות
הדתיות תיקון לחוק־השבות
ומאז לא יכלו הכושים העבריים לבוא
לארץ באופן חוקי. מרבית השוהים
בארץ נכנסו בשנים 1972־,1979

סלט־פוח,
׳ אגוזים ותמרים
** נואלי בן־ישראל ( )37 מגיע
לתל־אביב פעמיים בשבוע עם
ארגז של תכשיטים: הוא מסתובב
ברחובות הלחים, מנסה למכור עגילים
וצמידים. אחרי כמה שעות הוא צונח
באטרניטי.
בן־ישראל לובש גלימה כחולה,
ארוכה ולראשו כיפה גדולה 84 .אחוזים
של לחות בתל־אביב ועל מיצחו אין
אפילו טיפה אחת של זיעה.
הוא גר בערד עם שתי נשותיו
ושישה ילדים. נמצא בארץ 12 שנים.
״עבדתי בכל מיני עבודות ״,הוא אומר.
״בבניין ובהובלה קצת קשה עכשיו. לא
רוצים לתת לנו עבודה. הצטרכתי
למצוא משהו כדי להשיג כסף להאכיל
את הילדים שלי. התחלתי לעשות
תכשיטים. גם ככה אני לא מרוויח
הרבה כסף. אנשים לא קונים כמו
בעבר.״
בן־ישראל שותה מים קרים ואוכל
לחמניה מקמח מלא, גדושה בירקות
ובגבינת סויה .״אני אוהב גם גלידה
שלנו, מחלב סויה,״ הוא אומר.

הטיבעונות של הכושים העבריים
היא אמריקאית במהותה. הם מרבים
באכילת פירות וירקות, חיטה מלאה
וסויה על כל צורותיה — חלב סויה,
טופו, קוטג׳ ,תבשילי סויה. הם אינם
אוכלים דגים או עוף, גם לא חלב
וביצים.
נעמה בת־ישראל היא המלצרית ועדינה
ישראל ( )23 היא הטבחית של
אטרניטי. לפני שנה וחצי הגיעה
מדימונה לתל־אביב כדי לעבוד
במיסעדה .״אני אוהבת לבשל. שמחה
לעבוד כאן״.
עדינה אוהבת להכין סלט ירקות.
בסלט שלה יש ניבטי־אספסת, עגבניות,
חסה, בצל ושמן־חמניות. גם הכנתם
של סלט פירות, מילק־שייק
מחלב סויה ופודינג גורמים לה הנאה.
כך היא מכינה פודינג: לטופו היא
מוסיפה פירות, דבש וחמאת־סויה,
מערבבת היטב, מצננת ומגישה קר.
״בשר לא אכלתי מגיל ,3״ היא
אומרת ,״וזה לא חסר לי. בבוקר אני
אוכלת פודינג של פיחת, בצהריים
סלט גדול עם קוטג׳ מסויה. בערב אני
שותה מיץ פירות. חלבון אני מקבלת
מאגוזים, שומשום וסויה, י ויטמין סי
ממיץ תפוזים, ויטמין אי ממיץ גזר.
״הסטקיות של תל־אביב לא מפתות
אותי. תמיד יש לי בתיק אגוזים ותמרים
וזה יותר טעים ומזין מהמאכלים
הרעים של העיר הזו״.
בכלל, תל־אביב לא כל־כך מוצאת
חן בעיניה .״בדימונה שקט, אין הרבה
מכוניות. פה יש הרבה רעש.״
באטרניטי היא עובדת מ־ 9בבוקר
עד 4אחר־הצהריים. אחר־כך שוחה
בים, צופה בסרטים ומחליקה על קרש־החלקה.
העולם
של עדינה נחלק ל״ציבור״,
שזה כולם, ו״שלנו״ ,שזה הכושים
העבריים.
״הציבור אוהב לאכול מנה של
סטייק מחיטה מלאה, גזר מבושל,
תפוחי־אדמה, סלט, עוגה מקמח מלא
ולחמניה. כל זה בשמונה שקלים.
״שלנו אוכלים בר־בי־קיו טוויסט.
אני אוהבת את סלט־הכוח: סלט
ירקות ענק עם רוטב של שום וגבינת
קוטג׳ מסויה.״

—׳עדד, לי כזבי 31

באוגוסט שנה שעברה קפץ איש־העסקים
מיקי אלבין אל מותו. העיתונות סערה. כל אחד
שהיה קשור באלבין, שהכיר אותו, שביקר בביתו,
רואיין וסיפר סיפורים. אחרי מותו נפרשו חייו
לקהל הרחב, מימי ינקותו, דרך בית״הספה
השרות הצבאי, פגישתו עם איש״העסקים שאול
איזנברג, אהבותיו, נישואיו לגליה, הסתבכותו
הכלכלית וכל השאר.
אחרי שלושודארבעה חודשים, כשכבר נכתב
הכל על מיקי אלבין, הופנו הזרקורים אל אלמנתו
הצעירה, גליה. חשבו מה לכתוב עליה. מה היא
עושה, עם מי היא מבלה, את מי היא פוגשת, מה
התוכניות שלה וכו׳ וכר.
אבל גליה לא סיפקה חדשות סוערות
לעיתונאים. בחצי השנה הראשונה כמעט לא ראו
אותה. היא ישבה בבית, טיפלה בילדים, נפגשה
עם חברות. אחר־כן־ היא פגשה בפרופסור יפה-
תואר, מוטי רביד, והפכה ידידתו הקבועה. ראו
אותם בהצגת־בכורה, במסיבה, בנשף, אבל בדרך
כלל הם יושבים בבית ונהנים אחד מהשני וכמעט
לא שומעים עליהם.
עשיתי דרינג־דרינג לגליה כדי לשאול אותה
איך עברה עליה השנה הזאת.
.היתה שנה קשה. בוקר אחד נשארתי לבד,
בלי מיקי, שדאג לכל וסידר את הכל. פית-
אום קמתי בבוקר והבנתי שמה שאני לא
אסדר לא יהיה מסודר. וזה היה קשה מאוד.
אבל החלטתי שלא להישבר, אלא להמשיך.
קודם־כל החלטתי ששני הפרוייקטים הכי־חשובים
ימשיכו להיות הבית והילדים.
אצלנו הבית הוא בית, עם חגים ועם שבתות
ועם ארוחות חגיגיות ועם חברים. אני מגדלת
שלושה ילדים, אפרת בת ה־ 11 מנשואי
הראשונים, מולי בן ה־ 3ודניאלה בת השנה
וחצי, ילדיו של מיקי. מולי מזכיר לי את מיקי
בכל רגע של היום. מולי מדבר כמו מיקי,
הולך כמו מיקי, מתנהג כמוהו, וחושב כמוהו.
אלבין אמיתי.־
אנשים עזרו לך במשך השנה הזאתז־למדתי במשך השנה הזאת דבר חשובמאוד. למדתי מי החברים האמיתיים שלי.
אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת,
אבל הם חברים של ממש. לכל אחד מהם אני

ל1 11

ר ! נ11

רומי לא
יודעת מה
עם חתונתה
לפני 50 שנה נולד בעפולה תינוק קטן בשם
ליאור. אחרי שבוע לקחו אותו מבית־החולים
לביתו שבקיבוץ אפיקים. שם גדל הילד ליאור
ייני, ותיכף, כשהוא התחיל להבין, הוא הבין
שהכי כיף כעולם זה בחורות ונשים ואהבות וסקס
וכל הקשור באלה.
כשגדל ליאור החליט להיות שחקן, וביקש
מהקיבוץ לאפשר לו לימודים בתל־אביב.
בתיאטרון הבימה הוא הכיר את זמירה מנשה
ונשא אותה לאשה. אחר־כך הם התגרשו.
אחרי הגירושין הוא הלך לכסית לאכול מרק
חם, ושם פגשה אותו הבימאית נעמי פולני
והפצירה בו להצטרף לתרנגולים, במקומו של
יהורם גאון. ליאור קיבל את הצעתה, ותוך כדי
החזרות הממושכות הם התאהבו, ולמרות הפרש
הגילים ביניהם נישאו ואף הולידו ביחד בן ובת.
אחר־כן־ היו שוב גירושין. נעמי עברה לגור
בכינרת עם שני הילדים, וליאור מצא לו אהבה

מישענת נפשית בשם מוטי
יכולה לטלפן באמצע הלילה, והם ירוצו לעזור.
אחד מחמשת האנשים האלה הוא אחי,
דורון, שרק אחרי מותו של מיקי גיליתי איזה
איש נפלא הוא.־
ספרי לי על היחסים שלך עם מוטי רביד.כמה הם רציניים!״
מוטי הוא המישענת הנפשית שלי. אנחנויושבים ומדברים שעות. אין לי בעיה לספר

לו שעות שלמות על חיי עם מיקי. הוא מבין
את זה. גם הוא מספר לי באריכות על חייו
עם אשתו, שמתה לפני חמש שנים. למרות כל
הסיפורים, מוטי הוא טוב ועדין ונותן לי
הרגשה שאני האשה היחידה בעולם בשבילו.
יש לי קשר נפשי עמוק אליו.־
ומה עם נישואין!־-זה מוקדם מדי.־

עמליה. אחר־כך גם בן, אבנר. אסי דיין מתגרש
מאחרונה. רומן חדש לאסי ריין, עוד רומן אחד.
ועוד שניים. ועוד אחד. לאסי דיין נולדה בת

מאשה איטלקיה. אסי דיין עושה סרטים. אסי דיין
משמיץ את אביו. אסי דיין כועס על רחל דיין.
אסי דיין מתחתן עם קרוליין לנגפורד. לאסי
דיין נולד בן בלונדי ושמו ליאור. אסי דייו רב
עם קרוליין. אסי דיין מעביר את הילד לקיבוץ.
אסי דיין מרביץ לקרוליץ. אסי דיין מתגרש
מקרוליין. אסי דיין נוסע ללוס־אנג׳לס כדי
להתעמק בכתיבת תסריטים. אסי דיין פוגש את
סמדר קלצ׳ינסקי, ונושא אותה לאשה. אסי
דיין וסמדר חוזרים ארצה. אסי דיין יוצא נגד
עמום גוטמן שצילם את סמדר בעירום. סמדר
דיין נכנסת להריון. אסי וסמדר רבים. הם
משלימים. הם אוכלים קרואסון עם סומסום. הם
רבים שוב. סמדר רוצה לעשות הפלה. אסי ריין
שותה מיץ. על מדרגות הגינקולוג משכנע אסי
ריין את סמדר לא לבצע הפלה. הם חוזרים הביתה.
אסי דיין רב עם מנחם גולן ואומר שהוא עושה
חרא ולא סרטים. הוחלט על שם התינוק: משה
דיין ג׳וניור. אסי ריין וסמדר רבים שוב. משלימים
שוב. ביום השני כתוב על דלת הדירה של אסי
״אסי דיין״ .ביום השלישי כתוב שוב ״סמדר ואסי
דייך. אסי דיין אוכל בייגלה עם זעתר. סמדר
הולכת לגינקולוג ומתפטרת ממשה דיין. אסי
דיין מקבל את אשתו והם חיים באושר, כנראה 17
דקות.
היום עשיתי להם דרינג־דרינג כדי לשמוע
את חדשות אחרי־הצהריים. המענה האוטומאטי
עונה בקולו של א סי דיין- :אסי לא
נמצא כרגע. אפשר להשאיר הודעה לאחר
הישמע הציפצוף. סמדר אצל אמה, כנראה,
בטלפון ...או משהו כזה. תודה רבה.־
א סי דיין לא בבית כרגע. איפה בעצם א סי
דיין! אני כבר ממש מודאגת.

ליאור ייני ורותי פולני
איזה חו״לז לא חשוב!
אסי דיין נתפס על סירה בדרך לקפריסין,
כשבידו אקדח. אסי דיין סולק מבית הספר. אסי
דיין מתחתן עם אהרזנה. לאסי דיין נולדה בת,

אסי דיין ואשתו סמדר קלציינסקי
סמדר אצל אמא, אסי לא נמצא כרגע

חדשה בדמותה של אביבה אור־שלום, שהעבירה
אותו חינוך מחדש וסיפרה לו שהכי חשוב זה
השמש והאור, ושלשמש יש 12 פלנטות ויש
מישהו שמזריע את השמש, וצריך לנסוע לארצות
רחוקות ולהצטרף לכת ששמה ״האחווה הלבנה
העולמית״.
ייני ואור־שלום נסעו בעיקבות השמש, ושהו
בחו״ל 11 שנים, שבהן לא ראה ליאור את ילדיו,
ואנשים אומרים שגם לא שלח להם מיכתבים או
כסף או אפילו דרישת־שלום.
אחרי חיפושים גדולים בעולם, כשהסתבר
לליאור שהשמש היא בשמיים וקשה מאוד
להתקרב אליה, פג גם קיסמה של אור־שלום. יעי
חזר ארצה וניהל מישפט־גירושין עם אביבה אור־שלום.
בין ישיבה אחת לשניה הוא הלך לבקר את
ילדיו ואת נעמי פולני ואת מישפחתה.
שם הוא פגש שוב את בת־אחיה של נעמי,
רותי פולני, שאותה הכיר לראשונה כשהיתה
ילדה קטנה. ליאור־המתאהב התאהב ברותי, ותוך
כדי אהבתו עשה לה תינוק, העומד להיוולד בעוד
חודשיים.
עשיתי דרינג־דרינג לליאור, כדי לשאול
מה חדש, אבל לטלפון ענתה רותי.
איפה ליאור!־הוא בחו־ל.־״באיזה חרלד
.זה לא חשוב.־
ומה שלומך!־טוב מאוד. אני מאוד מאושרת לקראתהלידה.־
.ומה עם חתונה!־
את זה א ת צריכה לשאול את ליאורבעצמו.־

!ילדה

אפופת טיפול

--״הספק־השנה שייר, ללא ספק, לדוגמנית
היפהפיה חנה פרי. בשנה אחת הספיקה חני
להינשא לצביקה סבו, צייד־תנינים לשעבר
והיום מבעלי הקומקום, ללדת את בתם הבכורה
אילונה, לחזור לגיזרתה הדקיקה ולעבודת
הדוגמנות.
בוקר אחד עשיתי דרינג־דרינג לחני, כדי
לשאול אותה איך היא מסתדרת עם העבודה
ועקרות־הבית והתינוקת, אבל הייתי בטוחה
שתענה לי א חו מטפלת שתגיד שחני לא
בבית. אבל מי שענה לטלפון היה צביקה.
״מה שלומך!״
.,מצויץ, ממש מצויץ!״
״איך זה שאתה בביתי אין לכם מטפלת
לילדה!״
.מה פיתאום מטפלת! כשאני הולך לע־בודה
נשארת איתה חני, כשחני יוצאת לע־בודה
אני נשאר עם הילדה, ואם במיקרה
שנינו יוצאים לעבודה באותו הזמן, אז אמא
שלי מתייצבת בשימחה.״
״חני בבית!״
״כן, אבל הי א לא יכולה לגשת לטלפון, כי
היא מאוד עסוקה בבישול ובריסוק האוכל
לילדה.״
״מה קרה, נגמרו הגרברים (אוכל לתינוקות)
בארץ?״

חני(פרי) ,צביקה ואילונה סבו
״אנחנו לא מאכילים את הילדה שלנו באוכל משומר!״
״אנחנו לא מאכילים את הילדה שלנו
באוכל משומר. חני מכינה בכל יום מרק טרי

דותונה
זה לא חשוב אינני זוכרת אם שרה מילר התפרסמה בגלל
הבגדים שהיא עיצבה או בגלל הרומאן שהיה לה
עם עורך־הדין צבי לידסקי, המככב בטורי הרכילות.
לא חשוב למה בדיוק היא התפרסמה, אבל
מאז היא מפורסמת כל הזמן, וכל כמה חודשים
היא מספקת סיפור טוב. פעם ניתוח פלאסטי באף,
פעם תיקונים בפנים ופעם הרמת השדיים.
אחרי כל ההרמות האלה אין זה פלא שהיא
מצאה רומאן חדש. הרומאן ששרה מצאה לפני
כמעט שנתיים הוא משה סבידוזון(שבינתיים
עיברת את שמו לבן־חחת) .העובדה שמשה עדיין
נשוי לא הפריעה לאף אחד משני המעורבים
באהבה. שרה ומשה עברו לגור בביתה של שרה,
ובוקר אחד מצאה שרה את עצמה בהריון.
מייד היא סיפרה את הבשורה המשמחת למשה,
ותיכף אחרי זה גם טילפנה לשני בניה הבוגרים,
אסא בן ה־ 19 ולירן בן ה־ .21 משה, מצירו, בישר
את הבשורה לשני בניו.
לפני חודש נולד התינוק של שרה ומשה. ישר
עם הלידה זכה הבן בארבעה אחים בוגרים שאולי,
אם ירצה השם, יעשו לו בייבי־סיטינג.
עשיתי דרינג־דרינג לשרה, כדי לברר אצלה
איך מסתדרת אמא חדשה־ישנה עם תינוק
חדש לגמרי.
״אני מסתדרת מצויין, כי יש לי או־פר
(מטפלת קבועה מחדל).״
״מתי תתחתני עם משה!״
״אני לא יודעת. אני לא רואה שמשה
הצליח לקבל גט מאשתו. אבל זה בכלל לא
חשוב לי. הוא הגבר שלי. יש לנו תינוק
משותף, שיניתי את שמי בתעודת־הזהות לבן־
חרות, שמו של משה. אני קוראת לו בעלי,
והוא קורא לי אשתי.״
״ואיך מקבלים את הסיפור הילדים משני
הצדדים?־

ומרסקת פירות. אנחנו מתייחסים אל הילדה
הזאת ברצינות גמורה, וגם נהנים ממנה בלי

גבול. מה אני אגיד לך! אמא כמו חני קשה
למצוא כיום!״

הח״ם נעצה
ביום הרביעי

חלתה לאה חכמי במחלה התוקפת את דרכי-
העיכול. במשר השנים סבלה לאה כאבי־תופת,
נאלצה לעשות דיאטות, ובלעה כמויות אדירות
של תרופות, שלא הצליחו לעצור את המחלה
האיומה. חודשים אחדים לפני התאבדותה סבלה
לאה מדימומים קשים, והתייסרה פיסית ונפשית.
במשך אותו הזמן, בתוך הכאבים העזים, גמלה בה
ההחלטה לשים קץ לחיי־היסורים.
ביום הרביעי היא נסעה למלון אסטוריה,

יום אחרי ראש־השנה תשמ״ו הלכה לאה
חכמי מביתה ולא חזרה.

שרה מילר ומשה סבידוזון
אני קוראת לו: בעלי
״בעניין הזה אנחנו משלמים הרבה כסף
לפסיכולוגים, ואולי בעזרתם יסתדרו הדברים.״

בעלה
של אשת החברה היפהפיה, עורד־הדין
משה חכמי, נתפס פניקה. במישפחה שלהם לא
נהוג להיעלם בלי להשאיר הודעה.
עורך־הדין חכמי התקשר עם כל ידידיו, וביקש
את עזרתם. למחרת, כשלא נמצאה לאה, פנה
עורד־הדין חכמי לרשות־השידור וביקש להקרין
את תמונת אשתו ולבקש מהציבור לעזור
בחיפושים אחריה. התמונה שודרה והקריין ביקש
מכל מי שראה את האשה לטלפן מייד.
בין אלפי הצופים שחזו בחדשות היתה גם
פקידת־הקבלה של מלון אסטוריה בדרום תל־אביב.
הפקידה זכרה כי ערב קודם לכן נתנה את
החדר מס׳ 1607 לאשה הדורה ויפה, הדומה לזו
שבתמונת הטלוויזיה.
פקידת־הקבלה הזעיקה מייד את קצין־הבי־טחון
של המלון, ועלתה ביחד איתו לחדר
שבקומה ה־ 16 של המלון. על המיטה הזוגית
שכבה, לבושה, יפה ורגועה, לאה חכמי המתה.
בהתאבדות בחדר 1607 בא הקץ על חיי־נישואין
יפים עם עורף־הדין משה חכמי, שמיש״
פחתו עתירת־הנכסים היא אחת המישפחות
הספרדיות המכובדות בארץ.
לאה השאירה בעל, בן ובת, והרבה ידידים
ואוהבים.
החברה התל־אביבית סערה. כולם רצו לדעת
מדוע צעירה, יפהפיה, נשואה לבעל אוהב, אם
לשני ילדים מקסימים, עורכת־דין בעצמה ואשד,
מקובלת בחברה, תרצה לשים קץ לחייה.
בהתחלה דיברו על אהבה נכזבת. אחר־כך
דובר על סיכסוכים עם הבעל, דובר על דיכאון
הנובע מדיאטה רצחנית(לאה ירדה במישקל בזמן
האחרון לפני מותה) .בסוף הופצו שמועות כי
התגלה בגופה של לאה סרטן, והיא לא יכלה
לסבול את המחשבה שלפתע תקמול ותדעך
לעיני אוהביה.
כשקהל האלפים בא ללוות אותה בדרכה
האחרונה, עוד נשמעו הליחשושים. את האמת
ידעו רק הבעל והבן, שהיה לפני שנה כמעט בן
.13 האמת היתה שחמש שנים לפני ההתאבדות

חדרה סגור ומסוגר
ביקשה לקבל חדר יפה, ועלתה לקומה ה־.16
למחרת גילו אותה מתה.
עברה שנה. הבעל, משה חכמי, ממשיך לעבוד
אבל אינו נראה במסיבות חברתיות או
במקומות־הבילוי של תל־אביב. ממסיבת
הבר־מיצווה הגדולה, שהיתה מתוכננת לבן,
נשארה רק עליה־לתורה, בנוכחות קומץ של
ידידים ובני־מישפחה בוכיים.
החיים בדירה המרווחת, במיגדלי־דויד,
כאילו נעצרו באותו יום הרביעי. חדרה של
לאה סגור ומסוגר, ובני־הבית אינם מתאוששים.

צינעת הברט מתגלה בשמחות
מי שהקימו את.החברה הגבוהה׳ של ישראל
באמצע שנות ה־ 60 היו אנשים בעלי ביצים(וגם
איברים נוספים) .הם שלטו במקומות הבילוי של
תל־אביב, הקימו את הדיסקוטקים והמועדונים
הראשונים, כיכבו בטורי־הרכילות וחיו ״דולצ׳ה
ויטה׳ של ממש. אחר־כך, לאט־לאט, בעזרת
דחיפות קטנות פה ושם מצד צעירים יותר, הם
ירדו מעל הבימה. אבל מאחורי הקלעים הם (מי
שחיים עדיין) ממשיכים לבלות, באותה הדרך
שבה בילו אז. עם שיבס ריגל ועם קאביאר רוסי
ועם ריקודי״סלואו ופסדובלה, וחילופי בני/בנות־זוג
ועם אכסהיביציוניזם בכמויות מיסחריות.
לפני 20 שנה, באחד הלילות, צילצל הטלפון
בביתי ואחד ממרגלי סיפר לי סיפור מדהים.
במסיבה שנערכה במועדון מנדיס שפך אחד
החוגגים, יהלומן ידוע, כמה טיפות משקה על
חזית חולצתה של אשת-החברה ברוריה צווא,
אשתו של חייט־החברודהגבוהה. היהלומן הציע
לברוריה צוורן, בבדיחות־הדעת, לתת לה 500
לירות(סכום־ענק באותם הימים) כדי שזו תרשה
לו להכניס את ידו לתוך מחשוף חולצתה ולנגב
את טיפות המשקה.
לפני שברוריה הספיקה לענות, קם בעלה,
ישראל, ואמר ליהלומן שהוא יתן לו 1000 לירות
אם יסכים לבחוש את כוס־השמפניה שבידו
בעזרת אבר־המין שלו.
היהלומן אמר לצוורן שהוא רוצה לראות את
1000 הלירות. צוורן הוציא את השטרות מכיסו,
ושם אותן על השולחן.
לא היתה ליהלומן דרך נסיגה. הוא פתח את
רוכסן מיכנסיו, חייך חיוך רחב, שלף את אברו
ובחש בו את כוס־המשקה.

כולם באו והציצו, לגלות את הצלקת בחזה
פני הקהל, שעמד מסביב, שותקו מתדהמה.
ברגע שנודע לי הסיפור, בשעה 3לפנות בוקר,
טילפנתי למערכת העולם הזה וביקשתי לעצור
את מכונות־הדפוס, כי יש לי סיפור מדהים.
עוד לפני שהספקתי להתלבש ולתפוס מונית
שתיקח אותי למערכת, נשמע צלצול בדלת
דירתי. נכנס אחד ממכריי (בשליחות חבורת־יהלומנית
מכובדים, כך הסתבר מאוחר יותר)
והציע לי יהלום של שלושה קאראט תמורת אי-
פירסום הסיפור. אז, לפני 20 שנה, אפילו לא
ידעתי מה זה קאראט, וכמובן סירבתי להצעתו.
כשפורסם הסיפור בהעולם הזה, נחטף השבועון
כמו לחמניות טריות מייד כשהופץ בקיוסקים.
עברו שוב הרבה שנים. ישראל צייח הלך
לעולמו, וברוריה צווח ממשיכה לחיות. לחיות

אין י 1תה קעור

יהורם גאון וגרושתו אורנה
אין לי מושג!״

אצל ברוריה זה להתאהב ולבלות, ולשתות
ולאכול ולריב עם אשת המאהב. בלי סטוצים אין
לברוריה חיים, והיא דואגת לסטוצים פעמיים
בשבוע, לפחות.
לפני שבועיים נערכה מסיבה גדולה בבית
פרטי. היו גברים הדורים ונשים אלגנטיות
וכולם שתו ואכלו ודיברו. ועל מה מדברים
במסיבות האלהי על דיאטות ועל ניתוחים
פלאסטיים.
לברוריה צוורן יש חזה יפה וצעיר, למרות
50 שנותיה, וכולם התעניינו אצלה איפה היא
עשתה את הניתוח. ברוריה הנעלבת הודיעה
שהחזה שלה הוא מקורי, ולא עבר שום
שיפוצים, אבל האנשים, ובמיוחד הנשים, עשו
לה סימנים של לא מאמינות.

ברוריה החליטה להראות לכולם מי
מדבר אמת, ובתנועת יד אחת היא הורידה
א ת חולצתה ונשארה כשהחזה חשוף לגמרי.
היא הזמינה א ת כל חברותיה לגשת
ולהסתכל מקרוב א ם יש זכר של צלקת.
כולם באו והציצו משמאל ומימין
ומלמעלה ומלמטה, ולבסוף נאלצו להודות
שאין צלקת, וכנראה לא היה ניתוח, והחזה
של ברוריה צוורן הוא באמת משהו יוצא־דופן.
אף אחת לא ביקשה ממנה לערבב
משקאות בעזרת הפיטמה שלה, וברוריה
עטתה על עצמה שוב א ת החולצה ויצאה
מהחדר כמנצחת.
הנה, דור הולך ודור בא, והדור ההוא,
הישן, עדיין עובד.

[היא שבדת
ביום,
הוא שבד
בלילה

לפני חצי שנה התפוצצה פרשת אורנה
ויהורם גאון.
הזוג שכל הארץ אהבה לאהוב אותו נקלע
למשבר חריף.
הכל התחיל בשיחת״טלפון, שניהלה אורנה עם
חברתה, ובה סיפרה לה סודות. את הסודות האלה
הקליט הבעל של החברה, והעביר אותם ישר
ליהורם גאון, שחטף שוק אמיתי.
מהמקום הזה התגלגלו העניינים מהר מאוד.
יהורם הגיש בקשה לגט, יהורם לקח עורך־דין,
אורנה לקחה עורך־דין אחר, הקהל צבא על
דלתות אולם־המישפטים כדי לראות איך מתפוררים
הנישואין של הכוכב האהוב ואשתו הצעירה.
אותה ניסתה להתאבד.
אחר־כך היה הגט, וכל אחד מהם יצא לחוד
מבית־הדין הרבני. אבל אחרי הגט, כמו במישפחה
הגונה. אף אחד לא השמיץ את השני. להיפך.
יהורם דיבר דברים יפים על אורנה, בראיון בלעדי
להעולם הזה. אורנה דיברה בחיבה על יהורם.
תם סיפור סינדרלה הישראלית, שנמשך תשע
שנים טובות.
יהורם נשאר לגור בווילה ברמת השרון. ממול,
בדירה שכורה, גרה אורנה. שני הילדים, קרובים
לשני ההורים. ומאז שקט.
עשיתי דרינג־דרינג ליהורם, ושאלתי מה
שלומו.
.טוב מאד, הכל בסדר.״
.מה חדש אצלכסד
.אין שום חדשות. אני גר בווילה, אורנה
גרה ממול. הילדים חיים גם אצלה וגם אצלי
ושנינו משתדלים, כל אחד מהצד שלו, שהילדים
ייפגעו מה שפחות.״
״ומה אצלך־
אני מופיע ערב־ערב׳.״ואורנה עוד עובדת בחנות־הספרים?״
״אין לי מושג.״
״אתה לא יודע א ם אורנה עובדת או לאי־
״לא. אני לא יודע. אין בינינו שום קשר.־

היום אין בארץ בכלל ספרים רגילים. כולם
ספרי־צמרת ומעצבי־יוקרה ומסלסלי נשות־ה־חברה.

שהתחילו בעניין הזה לפני יותר מ־ 20 שגה
בתל־אביב היו דויד וליזה הביו!? ,שגי ספרים
צעירים, שעלו לגדולה ועשו מהמיקצוע הזה
מיקצוע יוקרתי.
ליזה נולדה בשכונת נוה־צדק בתל־אביב כבת
למישפחה של יוצאי״ספרד, תורכיה, פולין
ומארוקו, הכירה בגיל 16 את דויד בביוף, שהיה
טרקטוריסט, וביחד הם החליטו ללמוד מיקצוע
חדש: ספרות. אחרי שלוש שנים הם שלטו
בראשיהן של כל נשות החברה בתל־אביב.
דויד וליזה חיו ביחד ונולדו להם שתי בנות
יפהפיות. אבל במו שקורה בבתים רבים, התגלו
חילוקי־דיעות בין השניים, ויום אחד קמה ליזה
ועזבה את דויד.
דויד הפגוע ישב וכתב ספר על חייו עם ליזה,
ומילא אותו בהשמצות על אשתו לשעבר. ליזה,
לעומת זאת, לא עסקה בעבר. היא הסתכלה

הגבות
״אני הגרופי שלו״ ,״אני לא שווה כלום בלעדיו״
,״הוא עשה אותי״ ,״הוא אהבת חיי״ ,״הוא
המלר שלי״ .כר דיברה ריטד! על בעלה רמי
קליינשטיין לפני זמן לא־רב. היא קראה לו
שוניה, והוא קרא לה ריש.
אבל אחר־כד קרו דברים. אומנם היא לא זכתה
במקום מס׳ 1באירוויזיון הישראלי, אבל היא
זכתה בהצלחה הכי גדולה שאיזה זמר או זמרת
בארץ זכו לה בזמן כל־כד קצר. תור שבוע ידע כל

ילד בארץ מי זאת ריטה, ואיך היא שרה, ולמה
נפל לה הז׳אקט, ואיר היא נבחרה לתפקיד
הראשי בגבירתי הנאווה וכמה נפלא היא שרה
ואיר כל העם מעריץ אותה.
בינתיים כתב רמי קליינשטיין מוסיקה טובה,
אבל ליד ההצלחה המסחררת של אשתו הוא בכל
זאת נשאר קצת בצר.
ואז, כנראה, זה עשה להם מה שזה עושה בכל
מישפחה נורמאלית בעולם שבה האשה מצליחה

ריטה ורמי בצילום מתוך סרט הווידיאו לתקליט החדש של רמי
על גל יחסי הציבור של האשה

ריטה ורמי קליינשטיין במסיבה
קולות של שבירת רהיטים

נורא והבעל קצת פחות. התחילו המריבות
הקטנות והברוגזים, ושמעתי אפילו על קולות
של שבירת רהיטים בדירתם השכורה.
כשהתמוטטה ריטה, רמי לא היה לידה. גם

בבית הוא לא היה. ורק מאוחר יותר נודע כי הוא
נמצא רחוק מאוד מהבית בצפון הארץ והמריבות
היו אחת הסיבות להתמוטטות של הזמרת המצליחה.

חשבתם שפירסום הסיפור על המחזאי חנוך לוין והמטפלת הגרמניד! ישבור אותו, והוא
יחזור מלונדון הביתה אל אשתו ואל ילדיו, הרי טעיתם טעות גסה.
חניר לוין נמצא עדיין בלונדון, מטופל היטב בידיה של המטפלת, והשבוע הוא הודיע לכל
המתעניינים שלפחות במשר שלושה חודשים הוא לא חוזר. אבל מיודעיו ידעו שאחרי שלושה חודשים
לא תהיה לו ברירה, כי הוא חתום על חוזה עם התיאטרון הקאמרי שבו הוא מתחייב לכתוב להם כל
שנה מחזה חדש, וגם לביים אותו. ובשביל לביים, כידוע, ארם צייר להיות נוכח.

ליזה בביור ושמעון אבישר
.בכל יום מתתי קצת!״

קדימה ופגשה את הצייר שימעון אבישר,
ואחרי רומאן קצר נישאה לו,
בהתחלה היתה האהבה גדולה מאוד, והם נראו
ביחד בכל מקום כשהם מחזיקים ידיים ומסתכלים
אחד בשני בעיניים אוהבות כמו בסרטים.
אבל חיי־היומיום, כידוע, משפשפים את
האהבה, ומהשיפשוף היא נעשית דקה מיום ליום.
ליזה ושימעון נפרדו לפני זמן־מה, והשבוע
שמעתי שבימים הקרובים יתגרשו רישמית.
רציתי לדעת איך מאהבה כזאת גדולה
מגיעים לגירושין, ועשיתי דרינג־דרינג לליזה.

״נכון שהיתה אהבה גדולה, אבל יותר
מאוחר התברר שאנחנו לא כל־כך מתאימים.
אני עובדת קשה מאוד במשך היום,
ורוצה לישון בלילה. שימעון עובד ומצייר
בלילה, ובבוקר הוא רוצה את תשומת־ליבי
ואת אהבתי. וחוץ מזה שימעון רוצה לחיות
בחו״ל, ואני לא. נסעתי איתו לוושינגטון
לתקופה של שנתיים, ובכל יום שם מתתי
קצת. אני לא רוצה לגור בשום מקום בעולם,
רק פה. אז יותר טוב שהוא יסע, ואני אחיה
כאן.״

מטופל בידיה של המטפלת
אבל למי שקיוו כי עבודת הבימוי תביא אותו בחזרה ארצה, הרי כבר הודיע חנוך שלא שכח את
הבטחותיו, אבל הוא בישר לתיאטרון שמחזה הוא כנראה יכתוב להם, אבל על בימוי אין השנה מה
לדבר. יתכן שהוסיפו לאי־רצונו לחזור ארצה הביקורות השליליות שזכה בהן, הן בתחום התיאטרון והן
בתחום הסיפרות.
מה היא עושה לו שם, המטפלת הגרמניה הזאת?

מינטפ ט י עו־י־־גו־ מ ת

גי\י מז 111
המישפט כמעט נגמר, בעת רק נותר לעורכי־הדין לסכם, ואחר־כך לשופטים
לתת את פסק־הדין. כדי לפסוק, יהיה על השופטים להשוות את גירסות שתי
הנאשמות ולהחליט איזו גירסה נראית להם אמינה יותר.
עורבי־הדין של חווה יערי, הדד עדנה קפלן ודרור מקרין, ינסו לשכנע את
בית־המישפט כי קרתה תאונה מצערת, כפי שמספרת חווה יערי, ועל כן אין
מקום להרשיעה ברצח. התובעת, עורכת־הדין פנינה דכורין, תנסה לשכנע את
בית־המישפט כי השתיים תיכננו לרצוח את הקורבן ועשו זאת בשותפות,

על־ידי מכות במערוך ודריסה במכונית.
עורך־הדין נתן קנת, סניגורה של אביבה גרנות, שאל את חווה יערי בחקירה
הנגדית את שאלת השאלות :״אם כל מה שקרה היתה תאונה מצערת, מדוע
תמציא אביבה גרנות גירסה של מכות במערוך ודריסה, המסבכת גם אותה,
ומפלילה את שתיכן?״
בפסק־הדין יתייחסו השופטים בוודאי לשאלה זו.
או *,נד א; ד 2
להלן גירסות השתיים בנקודות חשובות.

גרנות

יערי

יערי

על הסשוים הנסכ״ם עם מלה מלבסק׳:
הכרתיה אצל הד״ר פכטהולד ב״1977־
...1978 שם נפגשנו כמה פעמים על רקע
טיבעוני. רצה הגורל, ויש יד מכוונת בעולם,
והיא מופיעה לי בבנק ב־80״ ,81 באה עם
אבא שלי. והוא מציג אותה כדודה :״זי איז
אה לובלינער ״.אבא נתן לה בקיץ 25 1981
אלף דולר ראשונים, אצל הד״ר פכטהולד
בבית ...דרכה אבא רצה להלבין בשבילי את
הכסף נסעתי למצריים ב״ ,1981 והיא שוב
באה, ואבא נתן לה עוד 60 אלף דולר, שוב
אצל ד״ר פכטהולד מתוכם 10 אלפים דמי־תיווך
על כל העסקים שעשתה עבורו...

11 על הצטוסתה של גרנות דעוביום המיקוח:

חווה עברה לעבוד כפקידה, יועצת ניירות־ערך
בבנק. הי א ניהלה כספים בבורסה, שלה
ושל לקוחות. מלבסקי פתחה חשבון, ובגלל
אמונתה בחווה עברה מלבסקי לירושלים,
לעבוד עם חווה. חווה היתה מאוד פעילה
בבורסה, לידיעתי היא הפסידה דירה
בבורסה וסכום די נכבד, בערך 160 אלף
דולר ...בסוף 1983 חווה ידעה שעומדים
לפטר אותה מבנק הפועלים, והיא אמרה לי
שמלבסקי היא דודתה, ושהיא רוצה
להשתמש בחשבונה. הזהרתי אותה מנסיוני,
ואמרתי לה :״לא כדאי לך, תראי איך אני
נשארתי על השטיח חווה רצתה לפברק
סטייטמנט לזקנה. היו לה עשרה ימים, אבל
היא לא עבדה יותר בבנק ולא יכלה לפברק.
עד מאי אולי היתה מצליחה לעשות זאת.

שתיתי קצת קוניאק עם בירה ולקחתי
אסיוואל, ובשעה 1שתיתי עוד קצת קוניאק
מהול בבירה. בשעה 4לקחה אביבה את
האוטו ואמרה שהיא נוסעת להשיג כסף, אני
הלכתי לישון כי שתיה גורמת לי לעייפות.
התעוררתי בערך בשעה 5וחצי. אביבה, עם
התמימות והאהבה שלה, נתנה לי שתי
כוסות קפה חזק. טוב ואמרה לי :״קומי
לפגישה!״ הרגשתי בחילה, לקחתי פראמין...
רציתי ללכת לפגישה אבל אביבה אמרה לי:
״אולי תבטלי!״ אמדתי שאני חייבת ללכת,
כי מחר היא נוסעת. זה הכל היה בתמימות,
אביבה אמרה לי שאני מתנדנדת :״אני
אסיע אותך, את מתנדנדת!״ היא לא היתה
אמורה להצטרף אליי!

לא ידעתי בכלל מה עם הכספים של
מלבסלקי, ולא הכרתיה אף פעם, חוץ מיום
המיקרה. כשנסעתי לארצות־הברית, חווה
ביקשה ממני לשאול אותה א ם לקנות עבורה
מניות של איי״בי־אם, אבל אני איבדתי א ת
הפתק עם מיספר־הטלפון שלה ולא
התקשרתי אליה בכלל.

הווה יעו׳ עם בעלה אהוד(עומר, מימין)

כשחזרתי מהבנק, בערך ב־, 5חווה כבר
היתה אצלי בבית, והיא סיפרה לי שיש לה
פגישה עם מלבסקי. הי א ביקשה ממני
שאבוא איתה, כאילו אני עובדת כמנקה של
המישרדים שיש לה במלון מנדרין. הכונה
היתה שהיא תאסוף אותי ואת מלבסקי,
ואחר כך ניסע למנדרין. שם אני אגיד שכבר
מאוחר ואני לא מרשה להיכנס למשרדים, כי
אני צריכה לנקות. למחרת מלבסקי תיסע
לארצות־הברית, ועד שתחזור שוב חווה
תסדיר א ת העניין ...חווה ביקשה שלא אדבר
אנגלית, והיא לא הציגה אותי: אני ישבתי
מאחור. עשיתי זא ת בגלל ידידות, ואני באמת
מצטערת על זה.

עלהמערוך ועל נסיבות מותה של גלבסק׳:

עלהיכרותה של גתות 011 הקורבן:
הייתי יחד עם בעלי ב־ 1985 במארוקו,
אני זוכרת, כי עשיתי שיעורי־בית. אביבה
נסעה כמה ימים אחר כך לארצות״הברית,
רציתי שתכיר את מלבסקי, כי אביבה
תכננה לעזוב את הארץ ולרדת לארצות־הברית
...אביבה נסעה ב 1984-לארצות־הברית.
ונתתי לה את מספר־הטלפון של
מלבסקי. מאביבה לא ידעתי אם נפגשה
איתה או לא, אבל מלבסקי טילפנה ואמרה
לי שאביבה מציגה את עצמה כנציגתי, ורוצה
את ה־ 25 אלף דולר. היא שאלה אותי אם
לתת לה. אמרתי לא לתת לא פחדתי
שאביבה תגנוב לי את הכסף, אבל פחדתי
שהיא תרד מהארץ ותעזוב אותי כאן לבדי!

גרנות

מלבסקי אמרה לי שהיא רוצה לנסוע
למלון מנדרין כדי לפגוש את קתרין
הורוביץ, קוסמטיקאית שנותנת קורסים
נגד קמטים בפנים. אני רציתי שהיא תיתן לי
הודאה על הכסף שלקחה ממני. אחרי
שהיינו אצל פכטהולד והוא לא היה בבית,
רצינו לשבת בבית־קפה, אבל היא אמרה
שניסע למנדרין, ונשב שם ...בנסיעה אני
אאוט כזה, לא מדברת, ואביבה מאיימת
עליה :״אל תגנבי את הכסף לחווה, את
יודעת מה קורה לגנבים לפני תחנת
הדלק היא פתחה את הדלת וניסתה לצאת
מהאוטו ...היא גם צעקה ״!?9
גנבים היתה מריבה באוטו, כנראה,

הגענו למלון מנדרין, חווה עברה א ת
המלון ועצרה לצד הדרך. בחוץ היה חושך,
חווה אמרה שהיא רוצה לנקות את שמשות
הרכב. היא ביקשה שאתן לה כרית לנקות
את השמשות. לידי היו שתיים־שלוש כריות
דקורטיביות שהיו שם בשביל הכלב. חווה
הרימה את הווישרים וניגבה את השמשות.
פיתאום ניגשה לצד השני של האוטו, איפה
שישבה מלבסקי, פתחה א ת הדלת עד הסוף
ואמרה לה באנגלית להתכופף. מלבסקי
התכופפה, חווה ביד ימין שלה הניחה כרית
מתחת ראשה של מלבסקי, משכה את ראשה
והוציאה מתוך הדובון שלבשה מקל־עץ,
מערוך! ובמכת יד ימין נתנה שתי מכות על

אביבה גרנות מתלוצצת עם החוקר מישל חדאד

יערי

גתות

אביבה ניסתה להחזילן אותה נדי שלא
תקפוץ עוד פעם ...ופיתאום היא אומרת:
״למה את מכה אותי!״ ואני מבישה אחורה
ולא רואה כלום, ואביבה עושה תנועות
כאלה ואומרת לי :״היא מפנטזת!״
וכשאביבה שומעת שאני לוקחת אותה
הביתה, היא אומרת לה :״תני לי את הכסף
שעליין! אני אהרוג אותו!״ וכשהיא שומעת
״אני אהרוג אותך״ היא קפצה שוב ומנסה
לצאת ...הן נאבקו באוטו ...לא ראיתי
מערוף! לא היה מערוך!זה אוטו של אהוד,
מניין יהיה מערוף באוטו של אהוד! יש
מעריכים בתוף אוטו! זה פנטזיות של אביבה
גרנות, שמפנטזת על תאומים ועל זה שהיא
טייסת בחיל־האוויר.
היא ישבה ורגליה לכיוון המהלכים,
נשענת על הדלת, פיתאום אני רואה שהיא
איננה! נפלה מהאוטו, עפה מצאנו אותה
שוכבת על הסלע וראיתי שיש לה דם בראש.
הכנסנו אותה שוב לאוטו, כדי לקחת אותה
לבית־חולים, אבל אביבה בדקה אותה
ואמרה :״היא מתה, מתה, מתה!״ והיא
הוציאה אותה מהאוטו ושמה אותה על
השיחים לצד הדרך. לא עשיתי רוורס! לא
נגעתי בה! לא דרסתי אותה ולא נגעתי

הראש. בקטע האחורי של הראש. אולי היתה

גם מכה שלישית במהירות.
חווה סגרה א ת דלת הרכב, מלבסקי
נשארה מכופפת והכרית על פניה. חווה
נכנסה לאוטו, הדליקה אותו ונסעה בחזרה
בנסיעה מהירה. עד לדרך עפר ללא־מוצא.
חווה עצרה סמוך לקצה השביל, ליד צימחיה
קטנה. היא פתחה את הדלת, כיבתה את
האורות, פתחה א ת הבגאז׳ ואמרה לי:״ תצאי,
תעמדי פה!״ חווה ירדה, ניגשה לצד שבו היתה
מלבסקי, גררה אותה כפי שהיא, עם הכיסוי
והכרית מהאוטו, והעבירה אותה מול הרכב,
בחזית. אני האמנתי באמונה שלמה, מיליון
אחוז, שאנחנו משאירים גופה מתה ולא אדם
חי! נכנסתי לאוטו במהירות, חווה נסעה
אחורה ואחר כך קדימה, שמעתי בום, חבטה,
ושוב שמעתי חבטה, ואז היא הצליחה בפעם
השלישית להסתובב.

שתיתן לה את הכסף שעליה. אני חושב שלא
היה לה גרוש! אני לא ידעתי שהיה לה כסף,
אבל היא אמרה שהיא הולכת ב״ 4לבנק,
אולי אביבה חשבה שיש עליה כסף, זו
ספקולציה שאני עושה.

מסכומים קטנים. ומעולם ל א אכלתי על
שולחנה -בלשון שהיא השתמשה.

על אספקת הסמים ליעף:
כשבאתי לבית־המעצר עברתי גמילה.
קיבלתי קריז, גלים של חום וקור. הרופא
המחוזי אמר לי שזה בגלל שאני לוקחת
כדורים. אביבה נותנת לי אסיוואלים
והישקתה אותי משקאות חריפים. שנה
שלמה חייתי על כדורים שאביבה נתנה לי.
היא גם גידלה מריחואנה בעציצים
בירושלים! היא לא מעשנת ולא שותה, אבל
אבי (בעלה של גרנות) מעשן איתי חשיש
בסיגריה ולוקח קוק פרסי.

מעולם לא נתתי לחווה סמים, רק
אסיוואל. ולא השקיתי אותה משקאות. היא
לא לקחה סמים בכמויות אדירות, היתה
פעם אחת ספציפית שהיא היתה מתוחה
ולקחה הרבה כדורים אבל כללית לא
מדובר על כמויות אדירות. ממני קיבלה רק
אסיוואלים מהמלאי הפרטי שלי. כשהיה לה
מירשם, נתתי לה, וכשלא היה לה מירשם,
נתתי לה מהמלאי שלי. בפיטונים
(כדורי־מרץ) לא ידוע לי שהיא השתמשה.
אני לקחתי רק פעמים בודדות״ בחיי
אסיוואלים.

על הסתבכותה של גומת בהסתדרותהרוקחים:

על שווהקורבן:
פיתאום, אני לא יודעת איך זה התגלגל,
ואביבה רצתה את הכסף שבארנק שלה.
אולי עבר לה בראש שיש לה כסף בניס!
ברגע שאני אמרתי למנוחה שאני מחזירה
אותה הביתה, אביבה פיתאום אמרה

יערי

גתות

אין שום שמץ של אמת שרציתי לשדוד את
המנוחה ולקחת ממנה 2500 דולר. היה
באפשרותי לגייס 10 אלפים דולר תוך
יומיים. אין אמת שנזקקתי להלוואות
בריבית. חווה לא נתנה לי הלוואות, חוץ

ידעתי על פרשת הסתדרות־הרוקחים
מאביבה, היא סיפרה לנו ...לא שמעתי על
מעילה מפיה, אבל זה היה בעיתון כל־העיר.
היא לא רצתה לשבת בבית־סוהר, שילמה
הכסף ונשארה חייבת למלווים בריבית. היא
היתה לחוצה בכספים, מכרה את כל רכושה,
כולל האוטו הלכתי איתה בלי להתבייש
ברחוב, למרות שכל ירושלים ידעה על
הסיפור. היא היתה פוסטר בעיתון, כמו
שהיא אמרה. עזרתי לה גם מבחינה
מוראלית וגם מבחינה כספית. קניתי לה ולי
אותם מיצרכים בסופרמרקט, אני לא יודעת
כמה כספים נתתי לה...

החזרתי להסתדרות־הרוקחים 106 אלף
דולר. לא שלחתי יד בכספים של הסתדרות
הרוקחים! הפקדתי בחשבון שלי לפי
הוראותיהם. הרגשתי אחריות על הכסף. לא
חילקתי אותו בצורה נכונה. היו כאלה
שקיבלו יותר וכאלה שקיבלו פחות. היתה גם
אינפלציה אדירה. לכן החזרתי מכספי
הפרטי. לפי הוראות ראשי הסתדרות־הרוקחים,
קבעו שנפקיד את הכספים
בחשבוני ונקנה תפייס. א ת הרווח מהתפ״ס
הם קיבלו!

1 — 37

ספורט
המסעדה הכי סינית בעיר
ארוחות צהריים עסקיות

אמנות־רחימה
דרך היד והרגל
האשה המעופפת
בועטת חזק

( 5מנות) החלמ ־ 5ו ש״ח
בערב רצוי להזמין מקום
טל׳ 5464273־455720 03־03

, 5464273,5464311 ירמיהו 7מ״א

מודעות בטלפוו

לכל״העתונים
־ ^ בכרטיסי אשראי במחירי המערכתי ־
8ט$ <:1מ£אוס

* 1א 0וז*אמ 1£או

ם ז 15*4611

דירות

•עזראכרט

שרות ת.ד. ללא תשלום -חניה חופשית במקום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סוו ת״א, פתוח 20.00 - 7.30 רצוף

227117/ 8־ 03
חג רוטציה שמח
מ א חל
רדיו דוקטור בע״ם
שלום עליכם 8ו, ת״א,
טל׳ 286444

במרכז
המומחה למניעת ציתות ומזכירות אלקטרוניות

ע11 לד־י
הדבקת ציפורניים 20 -ש׳ ח
ב איכו ת מעולה על ידי מומחים

היחידי בארץ
מכירת ציפורניים ב סי טונו ת
תל־אביב, רחוב המלך ג׳ורג 89
טל 295318 .־ 03
284919־ 03

רי הו ט מל א,
כלהש רו תי ם,
ג ד לי ם שונים,
ל ת קו פו ת
קצרו תוא רו כו ת

מ־ 11
מה־ 1.11.86 עד ה־27.3.87

לא רק לדוגמניות ולמלכות־יופי
מיועד אולפן לאה פלטשר
בליבו של הכרך ה סו אן תל־אביב, ברחוב אבן־גבירול ,50
מצוייה פינת חמד מ טופ חת להפליא ו שקטה שבה שוכן
האולפן של גב׳ לאה פלטשר, לטיפוח החן, נימוסי ם ויחסי
אנוש, דוגמנות מקצועית ותרבות הגוף.
למרות הדימוי של בית־הספר כאילו הו א נועד רק
לדוגמניות ולמלכות יופי, הרי ש־־ 805 מתלמידותיה הן חתך
ישראלי רגיל, כמו: מורות, פקידות, נשות חברה וכל א שה
ונערה ה שואפת לשיפור עצמי מכף רגל ועד ראש. אולם לא
די בטיפוח החן החיצוני כי על הא שה ללמוד נימוסים, גינוני
׳חברה ויח סי אנוש ומתוך כל אל ה הי א רוכשת בטחון עצמי
ה מ קנ ה לה הצלחה והערכה, בעבודה בחברה ובמשפחה.
נוסף לכך מ תקיי מי ם במסגרת האולפן שיעורי התעמלות
שמטרתה לעצב גמישות לגוף, חיזוק שרירים והרזיה
במקומות הרצויים. תרגילים אל ה מיועדים לבנות ולנשים
בכל גיל.
הגב׳ לאה פלטשר הינה המורה ה מו ס מכ ת הי חידה בארץ
ללמד א ת מקצועות טיפוח החן ודוגמנות מקצועית.
אין לגבי פלשטר סניפים.
לקביעת ראיון: טלפון 267682

לאדם, ללילה,
מינימום לאנשים
בדירה,
מינימום 7לילות
הזמנות אצל סוכני הנסיעות

13££ס
1/11 זגוס 0וח 14£1
51.ענ;1ע0זז£13
\^/1ח£10ח1_0
16100441-723-7964
00441-723-7077
ק : 24141 0111<£4א1616

הבעיטות שלה מכות כברק, מדו־ייקות
וחזקות. כשהיא שולחת את
רגלה לעבר בית־החזה של העומד
מולה. היא מסוגלת להדוף, כהרף־עין,
למרחק גדול, גם גבר גבוה וכבד ממנה
בהרבה. היא גם מסוגלת לשבור
בשבריר שניה את כף־רגלו של היריב.
בעיטה מדוייקת שלה לאיזור הרקה,
תוך כדי מעוף באוויר, יכולה להיות
קטלנית.
הבעיטות של סו כץ בת ה־ 39 הן
המיקצוע שלה, ואמנות הטאקוואנדו
הקוריאית, שהבעיטות אלה הן המאפיין
המובהק שלה, היא לגביה דרך-
חיים.
מזה 11 שנים כץ היא מוסמכת
בינלאומית ובעלת חגורה שחורה —
הדרגה הגבוהה ביותר באמנות זו —
והיא היתה האשה הראשונה בארץ
שנשאה חגורה כזו.
לפני עשר שנים, כשבאה לארץ
מארצות״הברית, היא פתחה מכון ל־טאקוואנדו
בכפר־סבא. היה זה המכון
הראשון בארץ מסוגו, והיא היתה האשה
הראשונה בארץ שניהלה מכון של אחת
מאמנויות־הלחימה. כעת החליטה לפתוח
מכון כזה בתל־אביב.
הנשים והחייל .״איך הגעתי
לכר?״ נזכרת כץ ,״בגיל 19 עברתי
ברחוב בבוסטון, ולפניי הלכו שתי
נשים. לידן נסעה, בהילוך איטי, מכונית
צבאית מלאה בחיילים שיכורים.
״החיילים התחילו להתגרות בשתיים,
נופפו וצעקו לעברן, רצו שיצטרפו
אליהם לאיזו מסיבה. בהתחלה הן
לא הגיבו. אחר־כר, כשאחד החיילים
הוציא את ראשו מהחלון ושלח את ידו,
תפסה אותו הבחורה הגבוהה ודחפה את
ראשו פנימה.
״המכונית עצרה מייד. החייל השיכור
קפץ החוצה, כשבידו לום־ברזל.
״אני, שראיתי את כל זה ממרחק
קצר, קפאתי מפחד. ראיתי שהוא מרים
את הלום ושולח אותו בתנופה, בכל
הכוח, לעבר הצוואר שלה. הייתי בטוחה
שהוא הורג אותה.
״פתאום קפצה ביניהם הנמוכה שבין
השתיים, עשתה איזו תנועה מהירה
ועצרה בידה את הברזל. השיכור נדהם,
נמלט מבוהל למכונית והסתלק.
״הייתי נרגשת. לא הבנתי בדיוק מה
ראיתי. ניגשתי אליהן ושאלתי מה
היתה התנועה הזאת. היתה זו הפעם
הראשונה ששמעתי את המילה: טאק־וואנדו.״
תנו
ע ה וז ריזו ת. שיטת הטאק־וואנדו
— בעברית מקובל לכנותה
״קראטה קוריאני״ — היא אמנות־לחימה
בת 2500 שנה. פירושה,
בקוריאית :״הדרך של היד והרגל״,
קראטה היא המקבילה היפאנית, קונג־פו
היא המקבילה הסינית.
ההבדל ביו טאקוואנדו לקראטה:
״אצלנו יש דגש חזק על הרגליים, על
תנועה קלה, על זריזות ועל טכניקה
של התחמקות מהמכה — לעומת
השיטה היפאנית, שבה יש הפעלת כוח
ועיקרון של ספיגת המכה״.
קורס לקשישים. דרכה של כץ
אל החגורה השחורה לא היתה סוגה
בשושנים. אחרי התקרית עם החיילים
השיכורים, לפני 20 שנה, היא החלה
מחזרת על פיתחי מכונים לטאק־וואנדו
בבוסטון .״הייתי האשה היחידה
שם,״ היא נוברת .״עפתי מהר מאוד
משלושה מכונים, ומהרביעי הסתלקתי
בעצמי.״ הגברים הלוחמים לא ידעו
כיצד להסתדר עם האשה הצעירה
שפלשה כביכול לתחומם, זילזלו בה
ורצו להיפטר ממנה.
בסוף נדדה לאוקלנד, קליפורניה,
ליד סן־פרנציסקו. שם מצאה את בנג
צ׳וי, אחד המאמנים הקוריאיים
המפורסמים ביותר .״התאמנתי אצלו
חמש שנים, שישה ימים בשבוע, ארבע
שעות ביום.״

צ׳וי, שחזר מאז לדרום־קוריאה,
יבוא השנה לארץ, לבקר את כץ ואת
תלמידיה.
בכפר־סבא מאמנת כץ ילדים. במכון
החדש בתל־אביב, ברחוב נחמני פינת
יהודה הלוי, היא רוצה לחזור לאמן
בוגרים.
החלום הגדול של כץ :״לפתוח קורס

כץ מוחצת טכניקה להגנה עצמית לקשישים. אם רק
אמצא איזה אירגון של פנסיונרים,
שיוכל להפנות אותי לקבוצות של
קשישים, אשמח לפתוח קורס כזה.
שהרי מלבד נשים, זו הקבוצה הכי
מועדת לאלימות.״
העולם הזה 2563

הנבחרים הם הטייסים
וזה אינו כו ללאת

הישראלית. שדה־התעופה עטרות לא
ראה מימיו תנועה אווירית ערה כל־כך
בשמיים ממעל, כשמאות טייסים עומדים
על האדמה ונותנים עצות טובות
לחבריהם למעלה.
הכינוס השנתי נערך זו השנה
החמישית, ואליו מוזמנים כל הטייסים
הנושאים רשיון־טיס פרטי, כ־ 450 איש
ואשה. הם באים לפגוש האחד את
השני, להחליף קצת חוויות על הטיסה
האחרונה שעשו, על הנסיעה הקצרה
לקפריסין שכמעט־כמעט יצאה לפועל.
מדברים על מישהו שאולי ימכור
את הססנה ,150 ואם יוסיף קצת כסף
הוא יוכל להרשות לעצמו ססנה .172
חברי־הווער עוברים בין הנוכחים
ומחפשים את מי שתמיד זוכרים לבוא
לכינוסים, אבל לא תמיד זוכרים לשלם
את מיסי־החבר בסן 45ש״ח.
בשדודהתעופה עטרות ממוקם בית־הספר
לטיסה נשר, המחזיק במטוסי
ביציקראפט, הנחשבים כעילית עולם
התעופה הקלה. הטייסים בדקו את
המטוסים, ליטפו כנף, החזיקו הגאים,
עשו סיבוב מסביב לכלי היפה, הסבירו
לילדים׳ ולנכדים את ההבדל בין
ביציקראפט לבין סקיפר.
התור ליד הסימולטור (מדמה־טיס)
היה ארוך. אולי דווקא העובדה שהטיס
אינו מיקצועם הראשי של באי־הכינוס,
היא הגורמת להתרגשות הרבה למראה
כל חתיכת־מתכת הקשורה לעניין.
רובם המכריע של 450 המחזיקים
ברשיונות־טיס אזרחיים הם אנשים
שלא היו טייסים בחיל־האוויר. אחדים
מתוך זה שהחלום התפתח מאוחר יותר,
אחדים בגלל בעיות־ראייה. אחרים
שעפו בשלבים הראשונים של קורס־הטיס.
מה שברור הוא שרשיון־הטיס
שהם מחזיקים בגאווה הוא הגשמה של
חלום ארוך.
אף אחד אינו קם בבוקר ומחליט
להיות טייס, חושבים על זה שנים,
מדברים עם חברים, רבים עם האשה,
מבררים מחירים, בודקים מדריכים,
ואז, אם העניין אינו נופל, נרשמים
לאחד משלושה־ארבעה בתי־ספר
לטיסה הקיימים בישראל, ומתחילים
ללמוד, אם הכל הולך בסדר, אחרי
קרוב לשנה ו־ 5000 דולארים, מקבל
החניך את הרשיון ך מקנה לו זכות
לטוס בשמי הארץ, ובכך הוא מצטרף
לאיזו כת קטנה ומאוד מכובדת, בעיני
רבים, של היודעים להטיס.
כדי לשמור על שלום־בית במיש־פחתי,
אני מצטרפת לכינוסים השנתיים
של האגודה. כבר ראיתי את כל

הפעם החלטתי לחפש את הנשים
הטסות. הוותיקה והידועה שבין הטייסות
הישראליות היא רינה לוינסון,
שלא הגיעה.
האשה־טייסת הפעילה ביותר באגודה
היא חווה מרקוס, דיילת־אוויר
לשעבר, אשתו של טייס אל־על, גם
הוא לשעבר, שזכתה ברשיון־טיס לפני
12 שנים ומאז היא קופצת ליוון
וקופצת לקפריסין, ורצה אחרי חברים
שלא שילמו ומוציאה את עיתון־
החדשות של האגודה ומתלוננת על
הברדק החוגג.
אחרי שחקרתי כמה וכמה טייסים,
חברי האגודה, על מיספר הנשים,

*לץ דדדהתעדפה עטרות שליד
** ירושלים אינו זוכר ימים טובים
כל־כך, כמו בשבת שבה נערך הכינוס
השנתי של אגודת התעופה הכללית

הטייסים, שמעתי על מה הם מדברים
והרגשתי את העליונות שבה הם מדברים
על עמך, הנוהג מקסימום במכוניות.

ואחרי
שלא קיבלתי תשובה מדוייקת
מהם, פניתי אל חווה שאמרה ״אני
יכולה לברר לך מחר את המיספר
המדוייק ״.אני רציתי את התשובה
מייד.
אחרי תיחקור ארוך ומייגע בין כמה
וכמה טייסים וחברי־ועד, הגעתי אל
המיספר ״המדוייק״ :״משהו בין 10לנו
נשים טייסות, נדמה לנו.״
כשהתחלתי לשאול את שמות הטייסות,
הסתבר שארבעה־חמישה שמות
הם המקסימום שהם זוכרים, ואף אחד
לא ידע בבירור אם הן הגיעו לכינוס או
לא. נדמה לי כי הם לא הבינו למה אני
מבלבלת את המוח עם נשים, כשכל
הרחבה של השדה מלאה כטייסים
גברים.
אבל אני התעקשתי, וחווה מרקוס
נזכרה שיש טייסת חדשה לגמרי, בשם
רינה בהט. מצאנו אותה: מורה למתמטיקה
בת ,41 שהיתה משוגעת
לטיס מנעוריה. ביום הולדתה ה־40
הגיע הבעל, עומרי, כלכלן בתעשייה
האווירית, ואמר לאשתו שגיל 40 זה
הגיל להגשים חלומות .״לכי קבלי

רשיון־טיס ״.הוא אמר. לקח לה שנה,
וכשרשיון בכיסה היא הגיעה לכינוס,
בחברת הבעל ושניים מילדיה, כדי
להראות להם איך נראית קבוצת־האנשים
שאליה היא משתייכת עכשיו.
החלום הבסיסי הוגשם. עכשיו
נולדו חלומות חדשים. מטוס יותר

היה שום חלום. היא עבדה במישרדי
סי־בי־אס, רשת טלוויזיה אמריקאית,
כשפרצה מילחמת ששת־הימים. תוך
כדי עבודה היא קיבלה חומר משדה־הקרב
ודאגה לשלוח אותו ליעד. לא
היו אז די מכוניות, לא היו די נהגים
בלתי־מגוייסים, ובדעתה של אלונה

טייסת כנען
סב תא
גדול, מטוס דו־מנועי, רשיון־טיס
מיסחרי, ובעצם, בעניין הזה, השמיים

טייסת בהט
מתנת יום־הולדת מהבעל

מכונית כמקום

^ חר־כך פגשנו בטייסת הצעירה
ביותר: ריקי פרלמן. אינני יודעת
מה הם כישוריה כטייסת, אבל בסודיות
יש לה ציון גבוה מאוד .״מה את לומדת?״
שאלתי אותה .״אני סטודנטית,״
השיבה .״למה למדת לטוס?״ שאלתי.
״רציתי״ ,השיבה. גם על שאר השאלות
השיבה ריקי בחוסר־רצון בולט, וסירבה
בכל תוקף להצטלם• .
אחרי ריקי פגשתי את אלונה כנען,
טייסת שהיא סבתא, בעלת קוקו
בלונדי ומיכנסיים ורודים ונוצצים. לא

עלה רעיון מבריק: אם היא תשיג
רשיון־טיס היא תוכל להטיס את
החומר בעצמה מנקודה לנקודה.
במילחמת יום־כיפור כבר היה לה
רשיון, ואז היתה עבודתה העיקרית
בהעברה.
בינתיים נגמרו המילחמות, והרבה
גברים טייסים מעבירים חומר כשצריך.
אלונה טסה רק כדי לשמור על
הרשיון. זה עולה הרבה כסף, אבל כל
אגורה היא כיף, כשמוציאים אותה
באוויר.
אלונה נסעה כבר לשני קונגרסים
של נשים־טייסות בעולם, והחלום שלה
עכשיו הוא שהטייסות הישראליות
יצטרפו לאירגון הנשים־הטייסות הפועל
בארצות״הברית .״אבל אין עם מי
לדבר כאן,״ היא אומרת בצער.

—י —דניאלה שמי — 3 9

מנהלי הטדחיויה נהנו לשמוע שבטדוזיזיה יש רק
מטומטמים ורראש־העיריה יש מכונית יפאנית
הוא אינו ״מנהיג־צעיר״,
אך עובדה זו לא מנעה מהשגרירות
האמריקאית להזמין אותו
לסייר בארצות־הברית במשך
ארבעה שבועות, יחד עם מנהיגים
צעירים מרחבי העולם,
ולעקוב אחר תהליך הבחירות
המקומיות שם. המדובר בפרשן

דעתו על הציניות שלו. פרנקל
נמנה עם תומכיו של יעקובי. על
פי קריסטל, הוא תומכו היחידי.
תיאטרון־חיפה אירגן מרתון
פרימיירות בסוף השבוע.
היה זה המרתון הרביעי. מנכ״ל
התיאטרון נועם סמל סבב טרוד
ודאוג במשך היומיים בהם

סגל ויאס, כתבה :״הירח במרכז
השמיים והכוכבים נוצצים. זה
הזמן לפרימיירה!״ מסתבר כי
יאס משוכנע שאין הוא יכול
להעלות הצגת״בכורה בתנאים
אחרים. נועם סמל, המורגל כבר
בשיגעונות של אמנים, נאלץ
לכנות את הבכורה של סגל :״הצ־

בתנועת־החרות, דויד לוי. ה־מיפגש
בשבוע שעבר נערך,
כנראה, מטעמי איזון!
משפחת דיין בהרכב חסר
— בלי א סי — התייצבה
להצגת הבכורה של הבן־דוד
יהונתן גפן על הפנים. אפילו
רות דיין, שאינה מככבת

לשכנע אנשי־עסקים מארצו
להשקיע באיזור .״אנחנו מתמחים
בעיקר בייצוא־מכוניות,״
הסביר טאצ׳וצ׳ומי לזילברמן,
שענה מייד :״אני יודע. יש לי
מכונית סובארו!״
המנכ״ל המיועד של
שרות־התעסוקה, דויד מנע,

הוא חבר המרכז, ניסה להתרכז בעת שהכריע גורלות. אם כי למען האמת ההיסטורית,
עוררה תשומת״לב כשניגשה ביום הרביעי להצביע בבחירות ללישכת
שבוע לפני הרוטציה נושא הגורלות נראה משהו בעתיד הרחוק והיה דרוש דמיון
מיפלגת־העבודה כחברה מהמניין. משמאל: השר הפורש מרדכי גור
רב לחשוב על הכרעות חשובות של לישכת מיפלגת״העבודה בעתיד הקרוב.
שמר על ריטה אשתו(יושבת) בעת שהצביעה, ואילו השחקן שלמה בר־שביט(למטה) ,גם
בפתיחות וסגירות למיניהן,
העומד להיכנס בקרוב לתפקידו
גת הרצה...״
היתה שם והחמיאה לגפן באומרה
החדש, בילה את החודש האחרון היה מבוכה של רגע
שהוא ביטא בדיוק את ריג־באולפן
עקיבא, בנתניה, שם אמרה כאשר
סגל. של בהצגה
שותיה.
למד ערבית ביסודיות. לדבר
הגיבורה — אשה שאיבדה את
משה זילברמן, ראש
ערבית הוא ירע קודם לכן, אבל
זיכרונה וזהותה :״בטלוויזיה יש
עיריית באר־שבע, אירח בליש־חסרה
לו קריאה וכתיבה. היו שם
רק מטומטמים!״ בקהל גיחכו החדש היפאני
השגריר את כתו
גם כיתות של ערבים עובדי־קלות

חיים יבין, מנהל הטל
קואיצ׳י טאצ׳וצ׳ומי, הסביר
מדינה שלמדו עברית. הקשרים
וויזיה, יוסי צמח, מנהל התוכלו
את נפלאות הנגב והציע לו
החברתיים היו טובים, ובמסיבת־ניות
ויעקב אחימאיר, עורך

יער שיאון

המדיני חנן קריסטל. לפני
שעזב את הארץ, סיכם כך את
השנתיים הראשונות לרוטציה:
״אם נחש ארסי ייקלע, לרוע
מזלו, לחדר סגור שבו משוחחים
בארבע עיניים יוסי ביילין
ואורי סביר — הימור בטוח
הוא, שמבין שלושתם ימצא
עצמו הנחש מוכש״...
לפני נסיעתו עקב קריסטל
אחרי הבחירות ללישכת
מיפלגת־העבודה, ולפתע הבחינו
המתמודדים המתוחים בשר גד
יעקובי המאבד משלוותו ושוטף
את קריסטל. מה הסתבר?
שקריסטל חד-הלשון קרא בה־עולם
הזה, ואחר־כך בעיתונים
נוספים, כי יעקובי מתכוון להתמודד
על ראשות־הממשלה, אם
יתמודד שם מועמד נוסף על
שימעון פרם .״תתמודד,״ התעניין
קריסטל ,״גם אם יתמודדו
שמעון פרס ויצחק רבין בלבד?״
״כן,״ השיב יעקובי בביטחון
.״סיפרת על זה כבר לשמואל
פרנקל?״ החל לצחוק
קריסטל, וכאן איבד יעקובי
משלוותו והשמיע לקריסטל את

התקיים המרתון. עם סיומו נשם
לרווחה והודיע, שיכור הצלחה:
״נתראה בשנה הבאה, במרתון בן
שלושה ימים!״
ראש־לישכת ראש־הממ־שלה
היוצא בועז אפלבאום
קפץ לחיפה, כדי לחזות בערב
שירים מאת דויד אבידן, אורי
ברנשטיין ונתן זך בזמנו
התכוון אפלבאום לערוך את
האירוע בביתו של פרס, גם הוא
משורר לעת־מצוא וחובב סיפ־רות
ידוע, אך התוכנית בוטלה
בדקה התישעים, בגלל הנסיעה
המפתיעה של פרס לאיפראן.
את מירב התשואות במרתון
קצרה השחקנית רות סגל
בהצגת״יחיד שלה פנויה להצעות.
דקות מעטות לפני הצגת־הבכורה
הגיע מיברק מאיטליה
אל אריה יאס, בימאי ההצגה.
השולחת היתה איטלקיה יפהפיה
וצעירה בשם לואיזה מארי־אני,
שביקרה לא־מכבר בחיפה
ושברה שם לבבות גבריים אינספור.
מריאני, המנהלת כמה
פסטיבלים לאמנות באיטליה
וכבר הזמינה את הפקתם של

בכורה נוספת היתה לכשהיא
רוקדת, על הרקדנית הנודעת
איזדורה דנקן, בכיכובה של
גילה אלמגור. כמו לפני כל
בכורה, אירעו כל התקלות האפשריות.
עמי טראוב, המגלם
את בעלה הרוסי של דנקן, נחתך
עמוקות במהלך החזרות על הסצינה
שבה נזרקות צלחות על
הבימה. רק שניות לפני עלות
המסך הוסרו התפרים מידו, על־ידי
רופא שהוזעק לשם כך
במיוחד.
יודעי דבר בתיאטרון
מנבאים גדולות לדרור קרן.
זהו צעיר שלא למד מעולם
תיאטרון, גנב את ההצגה משאר
משתתפי המרתון, כשגילם תפקיד
של נחקר בהצגה הבולשת
חוקרת. למחרת הבכורה לא
פסק הטלפון מלצלצל בתי-
אטרון־חיפה, ואשת יחסי־הצי־בור
של התיאטרון הוצפה בבקשות
לראיינו ולספק חומר אודותיו.
קרן מתכוון ללמוד משחק.
בינתיים הצליחו אנשי־התיאט־רון
לשכנעו לדחות את תוכניתו
זאת בכמה חודשים .״ראה כמה
אתה מצליח,״ טענו באזניו ,״למה
אתה צריך ללמוד?״
מה בין מנהל חדשות
עמום שוקן לשר אריאל שרון?
מסתבר שלשניים לא חסרים
נושאי שיחה משותפים.
עובדה: בשבוע שעבר נפגשו,
יחד עם מקורביהם, במיסעדה
בשכונת־התיקווה. את הסיבה
למיפגש הסביר מי שהסביר ב־מיפגש
דומה שנערך לפני שבועיים
עם השר השני הטוען לכתר

אבהם בווג

יועץ ראש״הממשלה ליהדות התפוצות,
אומנם יקבל מהיום והלאה רק שקל אחד
לשנה, אך אל דאגה: לבורג בכל זאת יצא משהו מקשריו הענפים עם
היהודים בעולם. הוא יהיה נציגו של המיליונר אדגר ברונפמן בארץ־
הקודש, וכך יוכל לעבוד תמורת שקל ממשלתי גומלי אחד לשנה.
העולם הזה 2563

הסיום הוכנה תוכנית אמנותית
משותפת. את ההצלחה הגרולה
בייתר קצרו שירים ערביים,
שתורגמו לאידיש ביוזמתו של
מנע.
זה קרה לפני שנה בערך,
אבל דליה ניר, יושבת־ראש
אגודת שומרי־מישקל בישראל,
גילתה זאת רק השבוע.
נציג של יורשת״המיליונים,
כריסטינה אונאסיס, פנה אל
ניר בהצעה — להיות במשך
חודשיים צמורה אל אונאסיס,
הסובלת מעודף־מישקל. באותה
שיחה גילה הנציג שכריסטינה
מכורה לאוכל ולקוקה־קולה,
והיא חייבת לעבור גמילה. ניר
דחתה את ההצעה, למרות התשלום
הנדיב שהיה מעורב בעניין.
לדברי דליה, שבוע כיף: יוון

מגלם את דמות אביה של לייזה
דוליטל, נכנס לבימה, הוא כיבד
את עצמו בממתק, ואמר את
שורותיו בפה מלא שוקולד,
להפתעת השחקנים. מאז הם כבר
התרגלו .״לא כתוב בטקסט שדו־ליטל
אוכל שוקולד,״ התלוצץ
לביא ,״אבל שלחנו מיברק ל־ג׳ורג׳
ברנרד שאו לבקש
רשות. בינתיים לא קיבלנו תשובה.״
רמי
רם הנתנייתי היה
נער עבריין, ומאוחר יותר נשפט
יעל עבירות אלימות וישב שש
שנים בבית־הסוהר. אחרי שהשתחרר,
נעשה פעיל בנושא של
שיקום־אסירים, ונבחר כיושב־ראש
האירגון למען האסיר.
מזה שבע שנים, הוא אומר, הוא
נרגע, חזר לדרך־הישר ומתפרנס

ואשתו אליס גילו בשבוע שעבר את אמיתות האימרה ״כך חולפת התהילה״ .כאשר
הגיעו לקבלת״הפנים לראש הממשלה היוצא, שימעון פרס, באשדוד, הושבו אחר
כבוד בשורה השנייה, כשלפניהם, בשורה הראשונה, יושבים מכובדים כמנהל נמל אשדוד, למשל.

וני סויסה

זמירהשורוק

זמרת שירי-העם, הנקראת בשם זה מאז
_ שנישאה בארצות״הברית לקבלן־הבניין
הישראלי בני שורוק, באה לביקור״מולדת והביאה את בעלה עימה.
זמירה, שהזיזה את בעלה מלוס־אנג׳לס לניו״יורק, מקווה להזיזו
בהדרגה מיזרחה, עד שישתקע, בסופו של דבר, בארץ הקודש.

במיוחד 3000 .קסטות שלו כבר
נמכרו. לפני חודש הופיע
בהתנדבות בכלא־רמלה.
איש־הטלפאתיה עמי
דיין הופיע במושב צופית והדהים
את הנוכחים בכישוריו, נוסח
אורי גלד. באמצע ההופעה פנה
אליו אחד מהקהל, יהלומן, בהצעה:
אם דיין יצליח לנחש היכן
היהלומן פגש את אשתו, כמה
זמן לנפי החתונה והיכן נישאו,
יזכה דיין ב־ 200 דולר. דיין נענה
לאתגר והודיע שאם הוא לא
מצליח, הוא נותן ליהלומן בילוי
זוגי של שבוע בטאבה. הטלפא־תיה
הצליחה, ודיין הוזמן לבור״
סת־היהלומים, שם בחר לעצמו
טבעת ב־ 200 דולר.

לזמר הירושלמי ג׳קי
מייקה יש טענות לאנשי־ה־רדיו.
הוא הוציא לאור תקליטון,
שאותו הם מסרבים להשמיע.
לשיר, שאותו כתב והלחין מייקה
בעצמו, קוראים ״כולם קוראים
לה פריחה״ .כאשר התעניין למה
מתעלמים משירו, אמרו לו ש־

פריחה זו מילה לא־יפה .״אני לא
מבין אותם ״,מתלונן הזמר ,״אני
שר על בחורה שאוהבת לשמוח,
זה הכל. המילים, דאווין׳ המענטזת׳
הן יותר יפות? והרי
המילה הזאת לא הפריעה לשיר
הפריחה של עופרה חזה להפוך
ללהיטי״
הפנטומימאי חנוך רוזן
נשאל באחד העיתונים איזה
ממתק הוא אוהב, והוא ענה
״טורטית״ — רקיק ממולא בבשוקולד. ומצופה קרם
שמואל
פרנקל מעלית אהב
את התשובה, והחליט להפתיע
את רוזן. לקראת ראש־השנה
קיבל הפנטומימאי המופתע
לביתו קרטון ובו 50 טורטיות.
מיקי בהגן, תסריטאי
ובימאי־קולנוע (האינסטלטור)
היה רוצה להתפרנס מקולנוע,
אבל זה בלתי־אפשרי, ולכן הוא
מרוויח את לחמו כפסנתרן, והוא
משמש כמלווה הקבוע של הזמר

גבי שושן.

פיטר סלע, צלם־טל־

וויזיה ברשת אן־בי־סי האמריקאית,
היה נשוי עד לפני ארבע
שנים עם השחקנית הג׳נינג׳ית
היפה שלומית נתיב. עכשיו
הוא נשוי עם עורכת־דין־בדרך.
כלומר, לאותה אשה, אבל שחקנית
שהחליטה לעשות הסבה
מיקצועית. נתיב 38 אם לשתי
בנות, מסיימת עתה שנה שלישית
במישפטים, ובשנה הבאה
היא תעבור להתמחות אצל שופט
מחוזי.
יעבור קצת זמן עד שה־
״לייזר דיסק פלייר״ יהפוך
למוצר המוני. הפטיפון החדיש
הזה, המנגן דיסקיות קטנות
במקום תקליטים, עולה בארץ
בסביבות 1300 דולר. אחת הנהנית
ממוסיקה בעלת־איכות היא
הדוגמנית קרין דונסקי. כאשר
לא מצאה עוד שימוש לאוסף־
התקליטים הגדול שלה —
בערך 150 תקליטים — מכרה
אותם בסכום המגוחך של 70
שקל.

דפנה כדר, זנעמי דדן

ז 1ם ־ כי פ 1ר
ע ליז
במקום־מיסתורין התכנסו בצהרי יום־כיפור

במה מן הוותיקים. בדי לחגוג. היו שם אלכס אנסלזי
ואשתו. אהרון שמי, יצחק בן־נר, שמואל
קראוס, יבי, כוכבי שמש הצייר משה אלחמי
ואחרים. אך כמרכז החגיגה עמדה תחרות״צייזבאת גיו

דן בן־אמוץ ימושקה אידלסון.

הדוגמנית שזכתה לאחרונה במקום השני בתח רות
אשת־העולם חגגה השבוע את יום הולדתה
ה״ 36 במיסעדה הקומקום בתל-אביב. פינצי, שהופיעה במקום
בתצוגת-אופנה רגילה, הופתעה על־ידי חברותיה הדוגמניות, ביניהן
חני פרי (בתצלום מימין) ,שדאגו מבעוד מועד לעוגה ענקית
ומפוארת. שמועת״שווא שעברה בין המסובים אמרה כי הדוגמנית
תמי בן״עמי תבוא למקום, כדי לערוך סולחה בינה לבין פינצי, לאחר
סיכסוך בן שנתיים ביניהן. בסופו של דבר בן־עמי לא הופיעה.
בהחלט נראה לה, אבל חודשיים
זה כבר עונש.
במחזמר גבירתי הנאווה,
שיוצג עד סוף חודש זה, מכבד
פרופסור היגינם את מוכרת־הפרחים
בשוקולד. בהצגה הראשונה,
כאשר אריק לביא, ה־

.כמרכיב אנטנות. רם 31 נשוי
— ואב לשלושה, מצא לעצמו
באחרונה עיסוק נוסף. הוא החליט
לפתח את כישרונו המוסיקלי,
והפך זמר בסיגנון הודי.
הוא אומנם ממוצא תימני. אבל
המוסיקה ההודית אהובה עליו

תוך בדי כך התגלה עוד אחד משמותיו של בו־אמיץ•
כאשר ערק מחיל־הים הבדיסי, במילחמת־העולם.
נדרש כמו חבריו לגחוד לעצמו שם חדש. הוא כחר
בשם ״שמגר בן־ענת״ .אך מכיוון שהיה לשם זה צליל
אצילי, הוענק לו בעל־כורחו השם. שרשבסקי״ .את
השם ״שעוני״ בכה עליו לכי כן מנהל בית־הסבר, שסבר
בטעות כי שמו המקורי, תהילימזוגר(״אוטר״תהיליס״)
קשור במילה היידישית זייגר(״שעון־).
לדיברי בף אמוץ, ניגש אליו כעם חיים חכר ואמר
לו :״אתה יודע, בבל העיר מפיצים שאתה מתגרש
מאשתך!״ דן התרתח ושאל. :מי מפיץ את זהד השיב
חכר: אני״.
אלבט אנסקי התחלק בלשונו. וטען כי הרבנות
הראשית אסרה על הילדים להחליק ביום־ביפור על
סטייקים.
כובב המסיבה היה מושקה אידלסון, שסיפר
סיפורים יותר ויותר מפתיעים. בין השאר טען שהוא
המציא את הביטוי הפלטיחי ״יא־אס!״ (סירוס של.כן״
באנגלית) ו״ארבייט די בומבס׳ (״עבוד על הפצצות״,
והפירוש: לעבוד על מישהו).
דן בן־אמוץ טען שמושקה ממציא את הסיפורים,
ומוסיף עליהם תוך כדי סיפור, כדי לחפות על הבזב,
והישווה אותו לקוסם המוציא מן המיגבעת מיטפחת,

ח בך אמדן ומושקה אידלסון
צייז באת

הקשורה לחליפה, ובתוכה בן״אדם, הרוכב על אופניים,
העומד על משאית ובו. בבל פעם סיים מושקה את
סיפוריו. :אתם לא מאמינים! אני מטלפן ל..״ והוא
יאשר״.
בסוף סיפר מושקה כי הלך בשעתו לבקר את יהושע
כהן, איש לח׳י שנפטר לפני חודש בבית״החולים בכפר•
סבא. כאשר נולד בנו, כהן סיפר לו אז שהוא עובד
כקורא־מונים בחצרות למען מיפעל־המים של כפר־סבא
ושהחליט להצטרף לקיבוץ שדה״בוקר. כשנשאל
מדוע, השיב. :כשהבן שלי יגדל, יספרו לו שאביו היה
גיבור. ואז הוא ישאל: אם אתה גיבור, מדוע אחה קורא
מונים! בקיבוץ, אין בעיה בזאת, כי שם כולם שווים״.
בשבן־אמוץ הטיל ספק באמיתות הסיפור, טילפן
מושקה לאיציק ממבוש בעין הוד, וזה אישר אותו,
הנוכחים התגלגלו מצחוק במשך שעות, ובאחד
השלבים זלגו דמעות מעיני דן בן־אמוץ. .אני מצחיק
את עצמי עד דמעות!׳ הסביר.

(המשך מעמוד )25
גילה לשיקמוני כי ראה אור בוקע
מהצריף באותו לילה. אחר סיפר כי
כמה שבועות לפני המיקרה הביא
דרישת־שלום מחייל ור לאביגיל. חבר
אחד אפילו שמע צעקה חנוקה, כשל
פרה שחוטה, בוקעת מהצריף העזוב.
״ציון ואביגיל היו מיוצאי בני־ישראל
בהורו. הם באו להשתקע
בקיבוץ, ביחד עם עוד 20 מחבריהם״,
נזכר בישביש. בקביעה זו הוא כמו
מנסה להסביר את הרצח ההוא, את
הבושה ההיא. לא משלנו. לא
קיבוצניקים בני־קיבוצניקים, מלח
הארץ, אלא נספחים זרים.
״הייתי אז ילד, ואני זוכר איך כל
הקיבוץ דיבר במשך שבועות ארוכים
רק על הרצח. אז זה היה משהו איום
ונורא. חרפה שאין כדוגמתה. היום
אנחנו מזועזעים הרבה פחות, שהרי
היום האלימות היא דבר שבשיגרה
בחברה הישראלית״.
שנתיים נמשך מישפטו של ציון
סלומון. התביעה ניסתה להוכיח כי
רצח את אשתו, אחרי שגילה כי היא
בוגדת בו.
בדצמבר 1960 זוכה ציון סלומון
מחוסר הוכחות (העולם הזה
.)19.12.60 יוצאי הודו עזבו את
גיבעת־ברנר. מקצתם שבו להודו,
אחרים התפזרו בארץ.
למחרת זיכויו אמר ציון סלומון
להעולם הזה :״יחד איתנו באו לקיבוץ
עוד מישפחות של הודים. רובם עזבו.
־אשית, האוכל לא התאים להם. ושנית,
הבחורות היו צריכות לעבוד. דבר זה
לא מקובל בהודו, שבחורות נשואות
צריכות לעבוד.
״אנחנו נשארנו כי היינו מרוצים
מהאוכל, ולפי דעתנו טוב שגם
הבחורות עוברות. גם החברה בקיבוץ
מצאה חן בעינינו, והילדים התרגלו
למקום ואהבו את הקיבוץ ואת החיים

״כשגילו את הגופה, אמרו לי שזה

אם הוא וה -
1א קיל ל, לא
1חף, לא סטו,
אלא יוה -האם
גם אני עלול?׳
־צח. הייתי בטוח שהמישטרה תמצא
זת האשמים. אחרי כן התברר לי שמה־יגע
הראשון החליטה המישטרה שהח־טור
אינו אלא אני.
״את מה שקרה אחר־כך קשה לתאר
מילים. הרגשתי שכל העולם נגדי.
שבתי שאולי הקיבוץ, שכולם שם
ישפחה אחת, יבואו לעזרתי. אבל זה
יה נורא מאוד לשמוע שמישהו מהם
פילו אמר שיותר טוב שילכו שניים
אשר יוכתם קיבוץ שלם בחרפה של

״במשך חודשיים ביקשו המישפחה
ולי שהקיבוץ יעזור להם בהגנה עליי
5ל אחי פינחס. הם לא הסכימו. אמרו
לאה, אחותה של אביגיל, כי אני
לכתי בלילה לפינחס, הערתי אותו
!מרתי לו: בוא נהרוג את אביגיל.
״אחרי שראיתי את היחס של
קיבוץ, חששתי שגיבעת־ברנר מכינה
י מלכודת. ביקשתי מהמישפחה
יעשו את הכל בשביל למצוא לי
ורך־רין״.

ג שגי ל

התדמית
ץ יז*ר :״יש לנו עכשיו במשק שתי
\ 4מישפחות פגועות, שאנחנו חייבים
זמוך בהן, לעזור בדברים קטנים, כמו
תייה חמה וסידורי ההלוויה. לא, את
עז אבני לא ביקרתי בתא־המעצר.

שונייהוין נאבקו ער הזמת
ר״צגה -ונקטו בנד מיג
שיטות מוזרות נדי להשיא זאת

נאשמת גיתית איזראלוב ופרקליט זיו
עם חווה יערי ואביבה גרנות

נאשמת גיתית
לא טירונית!

עורך־הדין שלה.
כאשר הגיעה החשודה לישראל,
בשעה 11 בערב, חיכה לה לפני המטוס
עורך־הדין מאיר זיו, ללא יפוי־כוח של
המישפחה. המישטרה סירבה לתת לו
לפגוש אותה, והוא נסע בעיקבותיה
לבית־המעצר. המישטרה לא מיהרה
להפגישו עם החשודה, והעדיפה לגבות
עוד ועוד עדויות ממנה, לפני שתקבל
ייעוץ מישפטי. רק אחרי שעות רבות
הוכנס עורך־הדין מאיר זיו לתאה, וזכה
בחתימתה על יפוי־הכוח המיוחל.
בעת הדיון במעצרה, לפני השופט
בנימין קוהלת, היה האולם מלא
בצלמים, עיתונאים וסקרנים. שתי
נשים וגבר נדחקו פנימה ואמרו כי הם
אחיותיו וגיסו של הקורבן. כאשר
שמעו כי גיתית נעצרה ל־ 15 יום,
מחתה אחת האחיות רימעה מעיניה,

ובעלה צעק לעבר גיתית ״רוצחת בדם־
קר! זונה!״ ואף ירק לעברה. אבל היא
לא שמעה אותו בתוך ההמולה וההמון
שצבא עליה, והתרחקה לאיטה אל תא־המעצר,
מלווה בצלמים והבזקי-
פלשים.
בנווה־תירצה תפגוש גיתית את
שתי הנשים המפורסמות ביותר, כרגע,
חווה יערי ואביבה• גרנות, הנאשמות גם
הן ברצח. זהו מיקרו• נדיר בישראל,
שבכלא יושבות שלוש נשים, השייכות
למעמד העליון והנאשמות ברצח.
גיתית טרם הופיעה לפני בית־המישפט,
ולא אמרה דבר בפומבי,
ולכן קשה לערוך השוואה בינה לבין
השתיים האחרות. אולם כבר ברור כי
היא שונה מהן. היא כבר ריצתה עונש
פלילי וישבה במאסר בהונג־קונג.
היא אינה טירונית!

**ורך־דדין מאיר זיו עמד ליר
^ 1גיתית איזראלוב וטען באוזני בית־המישפט
שאין לעוצרה ל־ 15 יום.
עורכי־דין רבים, שמילאו את אולם־
המעצרים, הביטו בו בעיניים מקנאות.
מאז פרץ סיפורה של הבלונדית
היפהפיה לעיתונות, והסגרתה לישראל
עמדה על הפרק, החלו עורכי־דין
להטריד את מישפחתה בבקשה לתת
להם יפוי־כוח לייצגה במישפט.
עורכי־דין הציעו את שרותיהם ללא
תשלום, ניסו לפתות את אמה של
גיתית, ואף נסעו לירושלים כדי לברר
את עניין הסגרתה לישראל.
הם ידעו היטב מה הם עושים. מיש־פטה
של איזראלוב עומר לרשת את
מישפט יערי־גרנות בעונה הבאה
בבית־המישפט, ועורכי־הין כבר רואים
את הכותרות בעיתונים ואת הפירסומת
שיקבל הסניגור בתיק כזה.
לפני ימים אחדים היתה אמה של
איזראלוב במישרדו של עורך־דין
צעיר, מכר־מישפחה, ואף חתמה אצלו
על יפוי״כוח. אולם אחר־כך התחרטה,
וביטלה את יפוי־הכוח. .היא אמרה
שמוטב כי בתה היא שתבחר לה את
אפילו לא חשבתי על זה ״,הוא מוסיף
בהתנצלות.
״ויש את המשק כולו, ששרוי
במועקה גדולה. חברים רבים, ובתוכם
אני, נושאים עימם ריגשי־אשמה. האם
יכולנו למנוע את הרצח? אנחנו
שואלים את עצמנו, ומיהו זה שצריך
היה לקרוא את הסימנים המקדימים
ולהרגיע את הרוחות? ואם בועז ירה,
לא קילל, לא רחף, לא סטר, אלא ירה,
האם גם אני עלול לאבד את השליטה
על עצמי?

״זה במישור הפילוסופי. באופן מעשי:
הפגשנו את הילדים עם הפסיכולוג.
בקרוב גם המבוגרים ישוחחו
איתו״.
לא נוח לו, לירמי קירר, מול הרצח
הזה .״חשוב לנו איך ניראה,״ הוא אומר,
״ואני אחראי לזה ״.כך, בשביל התדמית,
הוא אוסר על החברים לשוחח עם
העיתונאים.
חברי גיבעת־ברנר מצידם, ממלאים
אחר ההוראה בשימחה .״לכו אל
המזכיר,״ הם אומרים ,״הוא יספר לכם

הכל. לנו אסור לדבר״.
היחס לעיתונות אצל קירר הוא דו־משמעי.
למרות החשש מעיתונאים,
הוא גוזר את כל קיטעי־העיתונים המספרים
על הרצח .״למען ההגינות
ההיסטורית והארכיון של הקיבוץ. גם
זה שייך לתולדות גיבעת־ברנר,״ הוא
אומר.
ירמי קירר הוא חשמלאי במיקצועו.
ואכן, יש בו כובד״ראש של מי שכל
חייו התעסק בסכנה, ביתית ובלתי־מורגשת,
ובכל זאת סכנה.

״עדיין אינני יכול לנתח את
המאורע הזה,״ הוא אומר .״אני מאמין
שחברה המקטינה את הצורך בתחרותיות,
והמעמידה לחבריה כמה דברים
בסיסיים בחינם, מקטינה גם את הצורך
באלימות. ובכל זאת, קם אדם והרג,״
ואל קולו מתגנבת פליאה.
אולי גיבעת־ברנר, בגלל גודלה,
הפכה לעיר גם מבחינת האלימות?
״לא, לא, אני לא חושב!״ אומר קירר
במהירות .״אנחנו עדיין חברה כפרית.
שלווה. שקטה!״
העולם הזה 2563

המחיר 3.00 שקל חדש וכולל מע־מ!

שנה 51

סיפור השנה של דחל המדחלת
במחלקה הפם־כיאדית