גליון 2662 מתאריך 7 בספטמבר 1988

כ״ד! באלול תשמ׳׳ח7.9.1988 ,

מיספר 2662

המחיר .00 :שרלים (כולל מע״מ< ,באילת 4.35 :שקלים

•שנה 52

אי ש ה שנ ה
דן שו מ רון

:2.12.87פלס טיני עובר א ת הגבול בגיל ש ץ,
חו דרלמ חנ ה נח״ל, הורג חיי לי ם ונהרג.

:16.12.87 ביום השמיני של האינתיפאדה
מגדיר ״העולם הזה״ את מהותה: מרי לאומי.

איש -השנה תשפ״חנולד

ק י ־סר י

לאור את

הוציא

היהבן 13כשקיבלתי
באותה הש נ ה

:6.1.88 יצחק רבץ מחליט על שיטות לדיכוי
ההתקוממות, קורא לשבירת עצמות.

באוגוסט , 1937 כמה חודשיםאחרישא ורי

הגליוןהראשון של שבועוןזה ,
לידיי את העולםהזה .

1955 -

:13.1.88 שרות־הביטחץ עוצר את שבתא
קלמנוביץ וקובע שהוא מרגל סובייטי שתול

הוא

בפסח . 1937

דמיאניוק: הוויכוח רא נגמר

לצה״להתגייסב ־ ל. 195

-פירס ם העולם הזה בפעם הראשונה קריאה

לממשלת-ישראל לעזור בהקמת מדינהפלסטיניתבגדההמער בית וברצועת =
באותם הי מי םנערכו בגדה המערבית הפגנותסוע רו ת

עזה•

הירדני. מ מש ל ח -י שר אלהכריזה שכל שינוי
צה״ל״

צה״ליתקיף אם יפילו

כלומד;

הפלססינים את שילסוןהסלר .

העו_לע הזהקראב 2 9 -בדצמבר 1 9 5 5
לפלס טיני ם להקים תנועת-מחתרת,

בירדן

לנקוט מ די נ יו ת הפוכה:

לספק להם כסף ונשק

את מדינתםהחופשית לצד ישראל ,

נגד השילטון

יהווה עילה להתערבות

ותו ך ברית איתה.

לעזור

ולעזור להם להקים

אפרנו שזוהי הדיר

היחידה שבה יכולהישראללהשיגשלוםוביטחון .

:9.3.88 חו לי הפלס טיני ת חו טפת או טו בו ס
ונהרג ת לי ד הכור הג ר עיני ב די מונ ה.

עוחת
סיסרה העצוב שד

מעסיםשפו לב
מאוחדת בדיעה

לדברינו. הס נשמעו

מלהתקיים ( א ו שלא היהקייםמעולם ) ,
וירדן תביא

ההתקומ מות הפלסט יני ת

הסנה הרבה פעמים,

:1.6.88 בתקרית טיול המתנחלים בביתא
מיידה מונירה אבן במלווה שהרג את אחיה.

ביותרסל תשס״ח

בבז1

חחזיותינו.

גסמ סי מפי

אנסי

צמרת-הסדינה:

פוחד ס פ ני המילי ם האלה.

אחד מחברי -המערכתשלנובשנותה 50-
בחבריו בהלצה:

נדמה לי שזהו
לסבול אותו

לכם בשנים קו דמות ״ .

ארז?*דר, גנו של
מוסקה נוד ר, ששוחרר
מהכלא הבריטי, מספר
על חייו ומעצרו

קונסנזוסעולמי, שבמרכזו

המאורע החש וב

-אישר את כ ל

תבל סלא הק ש יבו

אני

ושהברית הסמוייה

לאס-לאט נוצר

עומדתהתוכנית שא ות ההצענו

״צדקתם.

בין ישראל

• לשלום.

מאז ע ב רו הרבה שנים .

שמענו

כמשוגעים.

ה מ דינ ה היתה

שהבעייההפלסטיניתחוסלהסופית, שהעם הפלסטיניחדל

:20.4.88ג׳ון דמיאניוק נדון למוות, אבו־גייהאד
נהרג בפעולת־קומנדו בתוניס

תפסיק

להיות צודק!

אורי סלע,

נהג

א י -אפשרלסבול את ז ה ! ״

יחסם של רביםוטוביםאלהעולמתחזה .

מפני שהוא צודק .

לגעור

אי-אפסר

זה מרגיז .

ל ה בי א כמה דוגמותסןה סנ ה הז א ת: במסר שניםאמרנוכי

״ האופציההירדנית ״ אינה אלא א ש לי ה .
אמרנו בראשית הסנה כי
הכל א ס רו :

״ ז ה לא

ה סנה נקבר העל -ידי המלך

ססע -הדילוגיס של ג * ורג ׳

שו לז הוא

חוסיין.

תרגיל רי ק.

:15.6.88 אחרי מאבק מישפטי, מוחזרו
הילדה ברונה־קרוליין להוריה הבראזיליים

יכוללהיות ! ש ר -ח ו -ןאמריקאי לא היהמתחילבסיבצע

חסו — סיכויים הסתברשצדקנו .
הוא הדיןלגבי

ניתוחינו בשטחים האחרים:

הכלכלה,

הצבא,

התרבות,

עניינ י-החברה.

אולי

זהמסביר את הפאראדוס :

דווקא בשנה סבה התברר סופית שה עולם

הזה צדק במשך כלהשניםהאלה, גברההסינאהלשבועוןהזהבחוגים

מסויימיםבצורההמזכירהלנו את שנותה 50-
חרם כלכלי

טוטאלי.

למנוע פ אי תנו

זוהי

:29.6.88 המידע על יכולתם של צבאות עי ראק
וסוריה לשגר גאז רעיל גורם לדאגה.

והמיפלגותהתע רבו^ אישית כ די

מודעות.

תופעה

פסיכולוגית מעניינת.

חובה כ פו להומכופלת
כדי

רביםמראשי המשק

.עלהעולם הז ההוטל כמעט

לעזור לו

שיוכל להצליח ב מ שימו תיו,

לחדור

היא מטילה על שוחרי

השבועון הזה

לחוגיםחדשיםולהגביר את תפוצתו ,

״בלי מו ר א,

בלי ססוא-פנים ״.

:31.8.88 אסיר־עולם הרצל אביטן בורח
מכלא באר־שבע, נלכד אחרי יומיים.

בנזרעגז
העם

לעאת

ה ב חי רות

החממה !

מה יכול הליכוד? לאן
פורץ המערך? זה לא
חשוב. חשוב מה יקרה
למחרת היום במשק.

אחד המושגים
האופייניים שד תשמ ח
היה, תופעת החממה״י.
זוהי תיאוריה בלבד.
אך לאזרח הישראלי
היה חם.
ראש־השנה היהודי אינו חל במיקרה
בעונה שבה הוא חל. אין הוא מטייל בין
העונות כמו ראש־השנה המוסלמי. הוא
בא לסמן את סוף הקיץ, הממית את
הטבע של ארץ־ישראל.
לפי המיתוס הכנעני העתיק, מת
האל — בעל — בראשית הקיץ. בסוף
הקיץ מנשקת אותו ענת, אחותו, והוא
קם לתחייה.
לקראת סוף שנת תשמ״ח ציפה הטבע
לנס השנתי של ההתחדשות. אולם
נראה כאילו דווקא הימים האחרונים
של השנה הם הגרועים ביותר. החום
גבר, כל פעולה היתה למעמסה. גם
בערבים העיק החום הכבד על הארץ
כולה.
הסתיו המושיע. במהלך השנה
נולדו מושגים חדשים ומילים חדשות.
אחד המושגים שהיה אופייני לתשמ״ח
היה ״תופעת החממה״ .לפי תיאוריה זו

— ובינתיים אין היא אלא תיאוריה
בלבד, שלא הוכחה — כולאים גאזים
מסויימים את חום־השמש בכדור־הארץ,
וכך נוצרה התופעה הדומה לזו
של חממה. האווירה מתחממת יותר
ויותר.
אין ספק כי בארץ שררה השנה

ההרגשה כי הכל התחמם. מזג־האוויר
היה חם באופן קבוע במעלה אחת או
שתיים יותר מן הרגיל. גם בארצות־הברית
שררו חום כבד ובצורת חמורה.
שוללי התיאוריה טענו כי במקומות
אחרים על פני כדור־הארץ היה המצב
הפוך. באמריקה הדרומית שרר חורף

קשה במיוחד באותה העת עצמה שבה
הרסה הבצורת את התבואות בצפון.
אך מעבר לכל תיאוריה, לאזרח
הישראלי היה חם. בהיכנסו לשבוע
האחרון של תשמ״ח הוא התגעגע לא
רק לחגים, אלא גם לסוף החום המעיק.
הסתיו של תשמ״ט יתקבל כמושיע.

ענת סרגוסט היתה בכוס דנבה ומקלקלת אח הסוסעיה

הנגישה שלא היחה

ך ¥יתוני־ישראל הוצפו ביום הרא-
ז^ שון בבוקר בידיעות סנסציוניות:
אנשי השמאל בז׳נבה ערכו פגישה עם
חאלר אל־חסן, איש אש״ף בכיר.
דיונים מעמיקים, שארכו שלושה
ימים, ושבמהלכם עסקו 500 נציגים
מכל העולם בכובד־ראש בבעייה הפלסטינית,
לא זכו כמעט בהתייחסות
בכרוניקה היומית.
לחיצת־יר הפגנתית של כמה מהמשתתפים
עם אל־חסן הקפיצה את הידיעה
למקום בולט בעמודים הראשונים,
וזכתה אף בידיעה בולטת במה־דורות־החדשות
של הטלוויזיה והרדיו.
אל־חסן היה הנואם האחרון בוועידת
האו״ם, ועם סיום נאומו החליטה קבו־צת־ישראלים
לגשת וללחוץ את ידו
באופן הפגנתי, גם כדי לברך אותו על
הנאום המתון, לדעתם, וגם כדי להפגין
את סלידתם מן החוק האוסר על מיס־גשים
עם אנשי־אש״ף.
ההפגנה נערכה בפתח אולם־המלי־אה.
אל־חסן יצא מן האולם בחברת כמה
מאנשי־אש״ף. הישראלים עמדו מולו,
וניגשו ללחוץ את ידו, כשכל אחד מהם
מציג את עצמו.
זה לא היה מיפגש שבו הוחלפו
ריעות או נמסרו מסרים. זו לא היתה
שיחה. זה לא נערך ״בחדר צדדי״ ,כפי
שדווח בכמה עיתונים. זו היתה הפגנה
במקום פומבי, ושהסתיימה בלחיצת־יד
בלבד.

תחתונים
על הדלפק

ך* שבוע נערך, זו השנה החמי(
\ שית, כינוס האו״ם של ״אירגונים
בלתי־ממשלתיים״ (המכונים בקיצור
אן־ג׳י־או) מכל רחבי העולם על שאלת־פלסטין.
מכיוון
שמדינות רבות היו נמנעות
מלשלוח נציגים רישמיים, אילו נערך
כינוס כזה של גופים ממשלתיים, קיים
—< 4י וווו ...

אחר

בשאלת־פלסטין כינוס מסוג זה של
אירגונים בלתי־ממשלתיים.
יציאתם של כמה מן הישראלים
לז׳נבה לוותה גם היא בכותרות בבד
הדורות־החדשות ברדיו. בבוקר היום
השלישי הגיעה קבוצה לנמל התעופה
בן־גוריון. תהליך הבדיקה הביטחונית
נראה בתחילה פורמלי ושיגרתי. נשאלו
השאלות הרגילות, נבדקו הדרכונים
וכרטיסי־הטיסה והכל התנהל
בסדר ובקצב, עד ש .--
מישהו מאנשי־הביטחון הרבים,

בכיר ממנו בדרגה(אך נמוך ממנו במי־מדים).

עיין בדרכונים בעין מיקצועית,
התלחש עם מישהו נוסף, התרחק קצת
יותר, הגיש את הדרכונים לעיון נוסף,
ואחר־כך חזר אל הקבוצה הממתינה.
בינתיים התארך התור של נוסעים,
שהמתינו לבדיקה הביטחונית ושנעצרו
בגלל עיכוב אנשי הרשימה המתקדמת
לשלום.
אחרי דיונים ובירורים, שארכו חצי
שעה, נשאלה בקר היכן מיזוודתה. היא
הסבירה כי הספיקה למסור אותה לד־

קדומי נואם בכנס
ישר לנמל התשפה
שמילאו את אולם־הנוסעים, פנה אל
דליה בקר, מזכירת הרשימה המתקדמת
לשלום בכנסת. בקר היתה בדרך לז׳־
נבה ובאה, באופן מיוחד, מוקדם מן
הדרוש, כדי לעבור את הבדיקות בזמן.
איש־הביטחון ניגש אליה והתחיל לחקור
אותה על מטרת נסיעתה. בקר ענתה
לכל השאלות, ואז ביקש האיש את
דרכונה ואת כרטיס־הנסיעה שלה.
הוא הביט באנשים שעמדו סביבה,
גם הם מאנשי הרשימה המתקדמת,
וביקש גם את דרכוניהם, אחרי שהוברר
לו שגם יעד־נסיעתם הוא ז׳נבה. הוא
אסף את הדרכונים וניגש לאיש־ביטחון

יילת חברת סחיסא״ר. איש הביטחון
ביקש שתתאר לו את המיזוודה, וחש
להביא אותה מאיזור־המיטענים. הוא
שב אחרי זמן רב והניח את המיזוודה על
אחד מדלפקי הבדיקות הביטחוניות,
כשהוא מבקש מבקר להתלוות אליו.
מצירו האחד של דלפק זה עברה באותה
השעה מישפחה פלסטינית תהליך בדיקה
מדוקדק, וכל מטלטליה הוצאו מן
המיזוודות. גם רעיה רותם, פעילת־שמאל
ירושלמית ותיקה, שהיתה בדרך
לז׳נבה, התבקשה להניח את חפציה על
אותו הדלפק.
איש הביטחון שהביא את מיזוודתה

של בקר מיהר לקרוא לאיש־ביטחון
נוסף. הלה, שתפקידו הסתכם בהוצאת
הבגדים מן המיזוודה, התחיל לפרוש
את חפציה של בקר על הדלפק המלוכלך.
תחתונים, גרביים, כותונת־לי־לה,
כמה חליפות בגדים, ספרים, עיתונים,
הכל הוצג לראווה, לעיניהם
הנדהמות של הנוסעים.
בדיקה גופנית

^ חרי שסיים לפרוש את חפציה
של בקר על הדלפק, ואחרי שסיים
איש ביטחון נוסף לפרוש את חפציה
של רותם בסמוך, אצו שניהם לקרוא
לאנשים נוספים. תפקידם של אלה היה
לבחון את החפצים בדיקדוק.
השעון התקדם במהירות. כל זוג תחתונים
נבדק ביסודיות, כל ספר נפתח,
כל עיתון זכה במגע־יד.
משסיימו שנייים אלה לעבור על
חפציהם של בקר ורותם, אצו לקרוא
לצמד אנשי־ביטחון נוספים, הרביעי או
החמישי במיספר. תפקידם של אלה היה
לארוז בחזרה את כל המטלטלים אל
תוך המיזוודות. גם תהליך זה לא נעשה
במהירות גדולה מדי. אנשי״הביטחון
ארזו את המיזוודות, העיפו שוב מבט
רב־משמעות ומיקצועי בדרכון ובכר־טיסי־הטיסה
של השתיים, וביקשו מהן
להמתין בצד.
איש־הביטחון ניגש ומסר את מיזוו־דותיהן
לדיילת חברת סורסא״ר, כשבידו
הוא מחזיק בחוזקה בדרכונים וב־כרטיסי־הטיסה
של השתיים. אחר־כך
שב אליהן וביקש שיבואו איתו.
שעת ההמראה התקרבה, ובכל אותו
הזמן לא הודיע איש לשתיים מה בדיוק
מחפשים אצלן, במה הן חשודות, אם
בכלל, ומה בעצם רוצים מהן אנשי־הביטחון.
איש־הביטחון
הנאמן הוביל אותן
(המשך בעמזד )38

לקראת סוף השנה שררה במדינה
אווירה מוזרה, מעיקה לא פחות ממזג-
האוויר.
הארץ עצרה את נשימתה, וכאילו
המתינה למועד הצפוי בעוד חודשיים:
הבחירות לכנסת ה־.12
בכל השטחים, ובייחוד בתחום הכלכלי,
נדחו כל ההחלטות. כל עניין
שעלה לדיון, בכל פורום שהוא, הביא
בסופו של דבר למסקנה :״נחליט אחרי
הבחירות...״
עוד פעם תיקו? מדוע? מה צפוי
אחרי הבחירות? לאיזה רעש־אדמה
מצפים הכל?
רבים מצפים לתוצאה מפתיעה:
ששום דבר לא ישתנה. שגם בבחירות
אלה ייווצר תיקו בין שני הגושים(ליכוד
+ימין קיצוני +דתיים מכאן;
מערך +שמאל +ערבים מכאן).
ובעיקבות התיקו: ממשלת־אחדות־לאומית
חדשה, כשתוצאות הבחירות
קובעות רק אם יהיה בה ראש״ממשלה
קבוע או רוטציוני.
אחרים מצפים לניצחון הימין. בחוגים
מסויימים, דווקא של השמאל,
היתה זאת בבחינת אופנה, שגם
עיתונאי״חוץ הצטרפו אליה בחדווה:
יש ״תזוזה גדולה ימינה״ .אין לכך
תימוכין רציניים. אך זה נתן לרבים
הרגשה נעימה של צמרמורת, כמו
בסרט־מתח טוב.
מול פני ניחושים אלה, היה מוזר
שמערכת־הבחירות עצמה לא עוררה
כל עניין. לשתי המיפלגות הגדולות
לא היה מה להגיד, והם חיפשו גימיקים
כדי לחפות על כך. הליכוד אימץ
לעצמו את הסיסמה המצויינת ״רק
הליכוד יכול״ .המערך בחר בסיסמה
מגושמת יותר :״הדרך לפריצת־הדרך״.
המשותף לשתי הסיסמות: הן חס־רות־תוכן.
מה ״יכול״ הליכוד? להציל
את המדינה או להרוס אותה? להביא
למילחמה או לשלום? ולאן רוצה
המערך ״לפרוץ״? לשבירת־עצמות
נוסח יצחק רבץ או לאופציה־ז״ל נוסח
שימעון פרס?
ברור שבמצב כזה אין הבחירות
מהוות מישאל־עם ממשי על בעיות-
היסוד של המדינה, והתוצאות לא ישנו
הרבה לכאן או לכאן.
פיחות, מיתון? אם כן, למה
מצפים כל מי שאומרים ״נחליט אחרי
הבחירות?״
הדאגה היתה למצב הכלכלה. ראשי
המשק היו בטוחים שאחרי הבחירות
יתקבלו החלטות מכאיבות, בלי כל
קשר לשאלה מי ינצח בהן.
שר־האוצר משה ניסים מנהל כל־כלת־בחירות
מתוחכמת. תחת לפזר
בגלוי סוכריות כמו יורם ארידור
בשעתו, הוא ייסף את השקל, פיחת את
הדולר והשאיר את האינפלציה ברמה
נמוכה. תוך כדי כך נגרם הרס רב
בענפי־הייצור. היבוא הציף את המרינה
במחירים זולים, התעשיינים והחקלאים
לא יכלו לייצא במחירים סבירים.
כל זה ידוע, ועל כן מצפים הכל
שמייד אחרי הבחירות ישתנו פני הדברים.
הדולר יעלה, השקל יפוחת, המחירים
יעלו לכל אורך השוק. וכדי
למנוע אסון, יוקפאו שוב המשכורות,
כמו לפני ארבע שנים, לפי התוכנית
הכלכלית של יצחק מודעי ושימעון
פרס.
יתכן שאין זה אלא ניחוש. אך כאשר
מדינה שלמה מנחשת כך, ומצפה
בביטחון למיתון חמור, הרי הציפייה
מגשימה את עצמה.
אם כן, עלולה שנת תשמ״ט להביא
עימה יסורים רבים, נוסף על יסורי
האינתיפאדה, המובטחים גם הם מראש.
ה עו ל ם הז ה 2662

לאחרונה נודע כי בולגריה רוכשת מדיחי־כלים
מתוצרת ייטדאל.

המיפלגות מפתות
ילים בכסף
שחל מורד בפרס
השר משה שחל נמהל תעמולה נגד שימעון
פרס בתוך מיפלגת־דעבודה. שחל מתסיס את
•מרי המיפלגה ואת בכיריה שלא קיבלו תפקידי
מפתח במטה הבחירות.
בזמנו התנגד שחל למינויו של עוזי ברעם כראש המטה
ואחר־כר טען שגם דיצמן אינו ראוי לתפקיד. כי הציבור
מזהה אותו כשמאלני מדי.

בנושא זה תומכים בשחל רוב מזכירי המחוזות
של המיפלגה, שרובם הגדול לא נבחרו
-במועמדי המיפלגה לכנסת דד. 12

יתכן משבר
חרות ליברלי
האיחוד הסופי ביז המיפלגה הליברלית לתנועת
החרות עוד לא הסתיים ומאיים עליו משבר
הנוגע לנכסי המיפלגות.
בעל זכות החתימה על רוב נכסי המיפלגה הליברלית הוא
צבי רנר. שכלל לא השתתף בטכס האיחוד החגיגי ובאותו
הזמן ישב עם חבריו בקפה אקסודוס בתל־אביב.

כמה מבכירי הליברלים מתנגדים להעברת
הנכסים בל עוד לא נמסד דו״ח על הכנסותיהם.

״היחסי בין בריח־המועצות
לישראל
לא מתחממים
ולדימיר וינוגרדוב, שר-החוץ של הרפובליקה
הרוסית, הגמלה בין הרפובליקות
המרכיבות את ברית-המועצות,
שנכח בכינוס האו׳׳ם בז׳נבה, אמר בראיון
ל״העולם הזה״ כי ״היחסים בין ברית-דד
מועצות לישראל אינם מתחממים.״ הוא
רמז כי מוקדם מדי לדבר על יחסים בין
שתי המדינות וכי חילופי המישלחות הקונסולריות
הן רק עניץ טכני.
״כדי לכונן יחסים דיפלומטיים,״ אמר
וינוגרדוב ,״צריך ששתי המדינות יראו
את הדברים עץ בעין, וכרגע אין שום דבר
משותף בין מדיניות ברית-המועצות למדיניות
ישראל.״

מיפלגת-העבודה הודיעה שאם תעלה לשילטון
יקבל כל חייל משוחרר 30 אלף שקל להתבססות
אחדי השיחרור.
הליכוד שוקל להציע לחיילים הצעה מפתה
יותר, כדי למשוך את קולותיהם.

275

ביום השני, ה־ 5בספטמבר, היום ה־273
של האינתיפאדה, מסר דובר צה״ל על 201
הרוגים פלסטיניים, מיספר זה כולל 199
התגים מידי חיילים בשטחים הכבושים
ושני התגים במחנה-המעצר קציעות שבנגב,
היתע יותר בכינויו אנצאר .3מיספר
זה אינו כולל את ההתגיס מידי מתנחלים
ומסיבות אחרות.
לפי ספירת ״העולם הזה״ הגיע מיספר
ההתגים הפלסטיניים מאז תחילת האינתיפאדה
ל־.275
לעומת זאת מוסתס מקורות פלסטיניים
על 357 התגים, לפי הפיתט הבא:
• 232 התגים מירי חיילי צה״ל ומתנחלים.

62 התגים כתוצאה משאיפת גאז.
• 33 הרוגים ממכות ומהתחשמלות.
• 30 התגים מסיבות אחתת.

אייזוברג גייס
200 אלף דו ל ר
המיליארדר שאול אייזנברג הודיע השבוע
לוועד האולימפי הישראלי של הספורטאים
הנכים, כי הצליח לגייס 200 אלף תלר
הדרושים כדי לשלוח מישלחת למישחקים
האולימפיים לנכים שייערכו בחודש הבא
בסיאול.
לפגי שלושה חודשים קיבל על עצמו אייזנברג לגייס את
הכסף ואף הודיע על כך, כשהוא מופיע בפעם הראשונה
במסיבת־עיתונאים.
אולימפיאדודהנכים נערכת בכל פעם מייד אחרי

האולימפיאדה הרגילה ובאותם המיתקנים.

העיסקה, עם חברת אמקזר. המייצרת את המדיחים, נחתמה
לפני זמן רב, אר הבולגרים ביקשו לשמור עליה בסור.
כאשר הזמינו כמות נוספת של מכשירים, דרך סוכן
החברה בהולנד, הופיע שמה של בולגריה ברשימת
המדינות האירופיות הרוכשות מריחי־כלים מתוצרת
ישראל, וכך נודעה הע־סקה.

טעות מבד ח ת
ב לי כו ד
פקידה זריזה של הליכוד הזמינה את
אולמי מקסים, ברחוב המלך ג׳ורג׳ בתל-
אביב, הסמוכים למצודת זאב, להרמת כוסית
בערב החג לפעילי הליכוד בבחירות.
מאוחר יותר התברר לאנשי הליכוד שבמקום
נמצאים מישרדי תנועת ל״ע, המהווה
חלק מתנועת המרכז־שינוי. הדבר
גרם למבוכה רבה במיסדרונות מצודת•
זאב.

״נתור״ למישטרה
שניים מחברי מועצת-המנהלים הפורשת של
״נתור״ מתכוונים למסור למישטרה דו״ח
מפורט על אי־סדרים וחשד לשחיתויות
בפעילויות שונות שנעשו בחברה בתקופה
האחרונה.
נתור מאגדת 180 סוכני־נסיעות, ובשבוע שעבר נבחרה
מועצת־סנהלים חדשה אחרי סידרת השמצות בין הצדדים
ערב כינוס הדירקטוריון. במהלך ההכנות לכינוס הופעלו
חוקרים פרסיים משני הצדדים ונבדקה אפשרות של גורם
מתודה להשתלט על נתור באמצעות מועצת־המנהלים.
ההסחדרות תעמוד למישבט
הוועד הארצי •טל עובדי ״תדיראן״ פנה ביום
השני לרשות השיפוט ההסתדרותית בתביעה
נגד ישראל קיסר וחיים הברפלד, על כך
שההסתדרות אינה מכירה בקיומו, אלא
מתעקשת להעניק הברה רישמית רק לוועדי
הקבוצות הנפרדות •טל החברה.
התביעה עוררה מבוכה רבה בלישכתו של ישראל קיסר,
ומתיחות משולשת בין קיסר, הברפלד ובני גאון, מנכ״ל

לפני שלושה חורשים פסק מאיר גת, סגנו של הברפלר, כי
על ההסתדרות להכיר במועצת עובדים ארצית של
תדיראן, אולם מלל לחצי ההנהלה ואיומיו של גאון על
קיסר, טרם בוצעה פסיקה זו.

אייזנברג תרם חלק מהסכום, אך לא היה מוכן
לומר מה גודל תרומתו.

מנהל ידוע הסתבך

ברע ם טופל בשווייץ

קיסר יבקש הסבר

מנהל מועדון ידוע בתל-אביב הסתבך
באחרונה, כך נראה, וצ׳קים בחתימתו החלו
חוזרים ללא כיסוי.

מזכ״ל מיפלגת-העבודה, ח״ס עוזי ברעם, חזר
ביום הראשון מיטהות של שבוע בשווייץ. הוא
נסע לשם כדי לעבור סידרה של טיפולים
רפואיים בגבו.

מזב״ל ההסתדרות, ישראל קיסר, עשוי לבקש
הסבר ממנכ״ל ״כור״ בני גאון לגבי פירסום
שהיה בשבוע שעבר ביומון ״הארץ״ ,ממנו
עולה שבשנים קודמות היה התוח הנקי של
ה״קואום״ ,שבראשו עמד גאון, שלילי, ולא
חיובי בפי שנטען.

ברעם חזר מאושש והגיע היישר מנמל־התעופה אל מ ת
מיפלגת־העבודה בתל־אביב.

אבן לא בא לדגבה
ועדת האו״ם, המארגנת את כנם האן.ג׳י.או.
(האירגונים הבלתי ממשלתיים) הזמינה את
ח״ב אבא אבן לשאת נאום לפני מליאת
הוועידה שהתכנסה בשבוע שעבר בז׳נבה.
אבן היה אמור להיות ת ציג הישראלי הבכיר בוועידה,
שנושאה היה הבעייה הפלסטינית, אך הוא לא הופיע
לכינוס.

גורמים מסויימים בכור, המהווים אופוזיציה לגאון, כבר
פנו לקיסר וביקשו את התערבותו. גאון מונה לתפקיד
מנכ״ל בור בגלל שיטת הניהול הריווחית שאליה נקשר
שמו בתפקידו בקואופ.

ירר חד ש
לחברות הביטוח

ש פופולרי: אינתיפאדה

סיכום בץ מיספר גורמים באיגוד חברות־הביטוח
יגרום לבך שממלא מקומו הנוכחי של
היו״ר שבתאי אינגל, מגפ׳ל ״מנורה״ ,יהיה
המועמד המועדף לתפקיד היו״ר בבחיתת
שייערכו בחורף.

מאז תחילת ההתקוממות בשטחים הכבושים,
בתחילת חודש דצמבר , 1987 נקראו תינוקות
רבות ממץ נקבה בשם אינתיפאדה.

על התפקיד התמודדו השנה רמי טייבר, מנכ״ל ציון, ועוזי
לוי, מנכ״ל סינדל אולם נראה כי החברות הגדולות
השתכנעו כי יש לתת את התפקיד, לראשונה מזה שנים,
לגורם שאינו נמנה על ארבע החברות המובילות.

ידוע לפחות על שישה צ׳קים, בסר כולל של 70 אלף
שקל, שהגיעו לידיו של עווד־דיו, אשר התבקש לפעול
בעניץ.

אם מנהל המועדון לא ישלם את החוב תוך
ימים אחדים, יחל עורך-הדץ בהליכים
מישפטיים, ויפעיל את ההוצאודלפועל.

הגליון הב א של

הווו ל ס

יופיע באיחור של יממה, בגלל ראש-הש-

הגליץ יהיה מצוי במקומות-המכירה ב-
תל־אביב ביום הרביעי בערב, למחרת
ראש-השנה, ובקיוסקים ברחבי-הארץ ביום
החמישי.
הגליון יכיל את כתבת-הענק על אנשי-
השנה תשמ״ח, וביניהם איש-העולם,
איש-המרחב, ואנשי המדיניות, הכלכלה,
הכנסת, הביטחץ, היהדות, הדת, המיש־פט,
הספורט, העיתונות, השידור. הספרות,
התיאטרון והבידור, האשה של השנה
והצעיר של השנה.

ב״די אטס טייל

תהיי שבע ת רזון
חשוב לך להיות רזה?
חשוב לך להיות שבעה?
חשוב לך להיות בריאה?
עכשיו גם בישראל!
״דיאט סט״ל״ מציגה
מהפכה עולמית בשיטת
התזונה המאוזנת:
• 3ארוחות מלאות ליום +חטיפים.

• הספקת סל מזון דיאטטי מוכן.
• התאמת דיאטה אישית
בעזרת מחשב, הקובע את המשקל
האידיאלי.
• בדיקה רפואית להתאמת סוג הדיאטה
הדרושה.
• ליווי קבוע של דיאטנית קלינית בהדרכה
ובמעקב.
• קורס בן 10 פגישות שבועיות להקנית
הרגלי אכילה נכונים ע״׳ פסיכולוגים ודיאטניות
י מתן 9קלטות הדרכה לכללי אכילה
נכונה ואורח ח״ם תקין.
• התאמה אישית של המזון ע״׳ דיאטניות
קליניות לבריאים ולחולים.

״דיאט סטייל״
הסגנון האיש• להרזיה נכונה
לקביעת פגישה עם הדיאטנית שלן

03-492587

דיוזט#

הסבון ל שבי עו ת רזון
אדי מור

רמת-השרון, רח׳ טרומפלדור .10

,29.5.88 רגע השיא: מיכאל גורבאציוב ורונלד רגן באולם יקטרינה בארמון הקרמלין

חח סובה באה

^ רוחות טובות נשבו בעולם של תשמ״ח. היה זה כאילו ביקשה השנה לקיים את ההבטחה הכלולה
1בשמה.
לאורד כל הגבול הארור שבין שתי האימפריות העולמיות נרגעו המילחמות. מאבקים מקומיים,
שהעלו מוגלה במשך שנים כמו פצעים פתוחים, החלו נרפאים ומגלידים.
באפגניסתאן התחילו הכוחות הסובייטיים לסגת, אחרי מילחמה קולוניאלית עקובה־מדם
בין השניים, היה גורבאצ׳וב האיש היוזם, שהטביע את חותמו על כל מאורעות
שנמשכה תשע שנים.
השנה. הגבר הכריזמטי, שהקרין סביבו אווירה של רוח טובה ושכל ישר, גילם
המילחמה הנוראה בין איראן ועיראק, בת שמונה השנים, הגיעה לשביתת־נשק, אחרי
באישיותו את חוסר־הסבלנות של דור סובייטי חדש, שראה לנגד עיניו את מחדלי
ששני הצדדים הפעילו בה במשך השנה נשק מעורר־חלחלה: גאזים רעילים.
המישטר הסובייטי.
באמריקה המרכזית התגבשה תוכנית־שלום רב־צדדית, והמישטר הסנדיניסטי של
זהו דור סובייטי שלישי. הדור הראשון ביצע את המהפכה העקובודמדם וחי בעולם של קנאות
ניקאראגואה פתח במשא־ומתן לשלום עם הקונטראס, המורדים המופעלים על־ידי ארצות־הברית.
אידיאולוגית בלתי־מתפשרת. נציגו היה המהפכן הגרוזי יוזיפ ויסאריונוביץ דז׳וגאשווילי, המכונה
החיבור בין שתי המילחמות האלה — מילחמת עיראק־איראן ומילחמת הסנדיניסטים בקונטראס
סטאלין(״איש הפלדה״) ,שהרג עשרות מיליונים כדי להגשים את תפיסתו הרעיונית. לדור השני קרה
— הוא שנתן לשנה הקודמת את איש־השנה שלה, עמירם ניר.
מה שקורה לכל דור שני במישטר מהפכני: הלהט המהפכני התנדף, ובמקומו באה שמרנות כנסייתית,
בדרום היבשת האפריקאית הושג הסכם משולש בין המישטר הגזעני של דרום־אפריקה,
קופאת ומקפיאה. נציגו ההולם היה ליאוניד ברז׳נייב, איש הקיפאון המוחלט, הרעיוני והמעשי.
המישטר הלאומי של אנגולה והמישטר הקומוניסטי של קובה, כדי להביא לשיחרור נאמיביה ולהוצאת
עם גורבאצ׳וב בא תורו של הדור השלישי. הוא השקיף סביבו וראה כי הארץ הסובייטית מפגרת
הכוחות הקובאיים מן האיזור.
כמעט בכל תחומי המשק והטכנולוגיה, בעודה מבזבזת את משאביה היקרים בהרפתקות פוליטיות
ויאט־נאם הביעה את נכונותה להוציא את כוחותיה מקאמפוצ׳יאה (קמבודיה) השכנה, כדי
עקרות ויקרות ברחבי־העולם ובמירוץ־חימוש מטורף. לכן קרא גורבאצ׳וב לשביתת־נשק עולמית,
לאפשר לבני־הארץ לכונן מחדש את עצמאות המדינה מוכת״היסורים.
לצימצום החימוש ולסיום המילחמות המקומיות של בני־החסות.
בסהרה(אל־צחרה) הספרדית־לשעבר, שעליה נערכה במשך 13 שנה מילחמה קשה בין מארוקו
את גישתו סימלו שתי מילים רוסיות, שהפכו השנה למושגים בכל השפות:
לבין תנועת־גרילה מקומית בשם פוליסאריו, הביעו הצדדים לפתע נכונות להגיע לירי משא־ומתן.
,,גלאסנוסט׳״(פתיחות) ו״פרסטרויקה״(בנייה מחדש, עיצוב דפוסים חדשים).
אף אחד מן המאבקים האלה לא הגיע בשנת תשמ״ח לידי סיום מלא. אך בכולם בלטה המגמה
מאמץ סובייטי זה לא היה מצליח, אלמלא עמדה מולו אימפריה שהתעייפה גם היא.
הברורה להגיע לידי הסדר ושלום. אחרי שנשפכו בהם נהרות של דם, ואחרי שהעמים סבלו יסורי־תופת
ראשית כהונתו של רונלד רגן עמדה בסימן התיקווה שיעלה בידי ארצות־הברית להכריע את
במשך שנים, האירה לכולם שמש חדשה של תיקווה.
ברית־המועצות, בזכות עודף משאביה הכלכליים. אם תגביר ארצות־הברית עוד ועוד את החימוש
בשום מקום לא נוצרה אידיליה חדשה של אחווה והתפייסות. אך די היה בהפסקת־האש ובנסיגת
הטכנולוגי שלה, כך חשבו רגן ואנשיו, לא תוכל ברית־המועצות לעמוד בהתחרות. היא תכרע תחת
הכובשים הזרים ושכיריהם, כרי לשנות מן היסוד את חייהם של מיליונים.
הנטל, וממלכת־הרשע תובס.
ממל, שהפריד בין שתי ממלכותיהם, כדי לכרות ביניהם ברית שלום לדורות.
רונלד רגן עלה לגדולה כלוחם בלתי־נלאה בקומוניזם, גם אחרי שנבחר כנשיא, כינה את ברית־המועצות
בתואר ״האימפריה המרושעת״ .ואילו מיכאל גורבאצ׳וב היה תוצר אופייני של הביורוקרטיה
הקומוניסטית ב״דיקטטורה של הפרולטריון״.

תשמ״ח אכן היתה שנת־שימחה לעמים מוכי־גורל.

• שמן ער המדורות
ין זה מיקרה שכל הסיכסוכים האלה היו נטושים בתפר שבין שתי האימפריות.
אף שלכל אחד מן הסיכסוכים היו סיבות מקומיות עמוקות, השתלבו כולם כאחר במילחמה הקרה
שבין שתי המעצמות החובקות־עולם. גם כאשר הניצוץ, שהדליק את האש, היה מקומי, מיהרו
המעצמות לשפוך שמן על המדורה, כדי לנצלה למטרותיהן. בתבערה נשרפו גברים, נשים וילדים.
כך היה הסיכסוך בקאמפוצ׳יאה, שבה עמדה ויאט־נאם, שנתמכה על־ידי ברית־המועצות, מול חזית
קאמפוצ׳יאית שנתמכה על־ידי ארצות־הברית וסין. כך היה באפריקה הדרומית, כאשר אנגולה
ותנועת־השיחרור הנאמיבית נתמכו על־ידי האימפריה הסובייטית ושלוחתה הקובאית, ואילו דרום־
אפריקה זכתה בתמיכה השקטה של ארצות־הברית ובעלות־בריתה וביניהן ישראל. במרכז אמריקה
עמדו הקונטראס, שכירי ארצות־הברית, מול ממשלת ניקאראגואה, בעלת־הברית של מוסקווה
והאוואנה. באפגניסתאן העניקה ארצות־הברית סיוע מירכי למורדים האיסלאמיים נגד כוחות־הכיבוש
הסובייטיים ומשרתיהם המקומיים.
רק במילחמת איראן־עיראק היו הגבולות מטושטשים, והאינטרסים של שתי מעצמות־העל
השתרבבו והתבלבלו.

באופן פאראדוכסלי, דווקא ההתחרות בין שתי האימפריות, ששפכה שמן על
המדורות, עזרה גם לכבותן. כי ברגע ששתי הבירות העולמיות החליטו לצנן את
המאבק ביניהן, השפיע הדבר גם על סוכניהן ובעלי־בריתן המקומיים.
זה קרה לא אחת במהלך ההיסטוריה, כאשר שתי אימפריות גדולות וחמושות עמדו זו מול זו,
והחליטו שהאינטרסים שלהן מחייבים לקיים — לפחות זמנית — את השלום. כך היה כאשר עמדה
מצריים מול בבל, רומא מול פרס, אוקטאוויאנוס מול מרכוס אנטוניוס, ביזנטיון מול המוסלמים,
נפוליון מול אלכסנדר, היטלר מול סטאלין. שביתות־נשק כאלה יצרו מעמדים ציוריים בתולדות
העולם. לפעמים היו אלה שביתות־נשק לשעה קלה, לפעמים הביאו שלום לדורות.

בשנת תשמ״ח זה קרה בין ארצות־הברית וברית־המועצות.

9אימט־יה מוושעת וגלאסנוסט,
**ץ ני האישים שניצחו על הרגעת העולם בשנת תשמ״ח היוו צמד מוזר ביותר — לא פחות
* /מאשר קודמיהם, הקיסר נפוליון והצאר אלכסנדר, שנפגשו בשנת 1807 על רפסודה בלב הנהר

אולם הדברים התפתחו אחרת. לא רק ברית־המועצות כרעה תחת הנטל, אלא
גם ארצות־הברית עצמה. הגרעון במאזן הלאומי הרקיע שחקים.
בעוד ארצות־הברית מבזבזת את משאביה על ערימות של נשק, קמו לה מתחרים חדשים ויעילים:
לא רק האימפריה הכלכלית היפאנית, שאיימה על מעמר־הבכורה שלה בעולם, אלא גם מדינות קטנות
ומצליחות כמו טייוואן וקוריאה הדרומית.
נוספה על כך בעייתו האישית של הנשיא המזדקן, שהתקרב השנה לסיום תקופת־כהונתו. הוא היה
מודע לעובדה שלא השאיר אחריו שוס הישג מרשים, שייזקף לזכותו בסיפרי־ההיסטוריה. הקנאי הזקן
והחייכני החליט כי רק בדרך של עשיית־שלום יזכה בתהילה כלשהי.
כך נפגשו שני האישים במאמץ משותף לצמצם את החימוש ולסיים סיכסוכים מקומיים. הם לא
נועדו יחד על רפסודה בלב נהר בגבול, אלא בערי־הבירה של הממלכות. התמונה של רונלד רגן,
כשהוא מתהלך חופשי בכיכר האדומה במוסקווה ולוחץ ידי עוברים־ושבים, היתה אחת התמונות
הגדולות של תשמ״ח. ההסכם להשמדת הטילים לטווח־בינוני, על אף חשיבותו המוגבלת, היה אחד
המיסמכים החשובים של השנה.

תחת המיטריה הזאת של אינטרס דו־מעצמתי משותף יכלו הסיכסוכים
המקומיים להירגע.

• מוות לכובש!
^ ולם האינטרס של שתי האימפריות בדו־קיום ובסיום הסיכסוכים המקומיים הסתיר עובדה
חשובה אחרת הכרוכה בסיום המילחמות המקומיות:

בכל המילחמות האלה ניצחה השאיפה הלאומית המקומית את הכובשים הזרים.
באמריקה המרכזית לא ניצחו הסנדיניסטים את הקונטראס, אלא העם של ניקאראגואה הדף
פלישה של שליחי האימפריה השחצנית והשתלטנית בצפון. ההתקדמות לקראת הסדר היתה אפשרית
רק מכיוון שהאמריקאים הבינו, באיחור, שאין הם יכולים לפצח את האגוז הקשה של עם קטן
ונחוש־החלטה, שמאס במשעבד הזר.
באפגניפתאן קרה אותו הדבר בדיוק. לא האמריקאים ניצחו שם את הסובייטים, אלא חיל־הכיבוש
הסובייטי הגדול והמודרני הוכרע על״ידי חבורות של לוחמים מקומיים, פרימיטיביים
ומסוכסכים בינם לבין עצמם, שהיו מאוחדים רק בשאיפה לוהטת אחת: לסלק את הכובש הזר וסוכניו
מאדמת־המולדת. השחצנות של האימפריה השכנה מצפון לא הצליחה לפצח את האגוז האפגאני.

איש חשש ת שס
(המשך סעמזד )7
כך גם בקאמפוצ׳יאה. הוויאט־נאמים פלשו למדינה זו אחרי שמישטר מקומי פושעני ביצע
בה רצח״עם מחריד. אולם בעיני בני־הארץ, נשארו הוויאט־נאמים פולשים זרים, ופלישתם היוותה
בעיניהם שלב חדש בנסיון ההיסטורי של השכן ממיזרח להשתלט על הארץ. השינאה לכובש איחדה
את הפלגים היריבים, וגם רוצחי־העם מאתמול התקבלו לחבורה. מול התקוממות לאומית זו התעייפו
גם הוויאט״נאמים — עם שלא התעייף בעשרות שנות מילחמתו נגד הכובש היפאני, הצרפתי
והאמריקאי.
הנסיון היה מאלף: הוויאט־נאמים היו אריות כאשר לחמו בכובש הזר בארצם, אך כוחם לא עמד להם
כאשר הפכו הם עצמם כובשים בארץ שכנה, שתושביה מרדו בהם.
באפריקה הדרומית הצטיירה תמונה דומה. מילחמת־השיחרור של נאמיביה, אחרי מאה שנות
כיבוש גרמני ודרום־אפריקאי, לא נחלשה. הדרום־אפריקאים פלשו לאנגולה הסמוכה, שבה מצאו
לוחמי־נאמיביה מחסה. פלישה זו לא נשאה פרי. חיל־המישלוח הקובאי עזר לאנגולה להחזיק מעמד
מול הדרום־אפריקאים וסוכניהם השחורים המקומיים. אך מעל לכל ניצחו בני־אנגולה עצמם, שהשיגו
את עצמאותם במילחמת־שיחרור ארוכה ועקובה־מדם מידי הכובש הפורטוגלי, ושלא רצו להיכנע
למדינה הגזענית הלבנה הסמוכה. באותה השעה צברה מילחמת־השיחרור של השחורים בדרום־אפריקה
עצמה תאוצה וכוח־מחץ.
במילחמת הסהרה התעייפה מארוקו הגדולה, אך לא שהצליחה במשך 13 שנים להתגבר על
לוחמי־גרילה עקשניים שלחמו לעצמאות מדינתם המידברית.
במילחמת איראן*ע׳ראק היתה ההתפתחות מסובכת יותר. אך גם כאן הצטיירה תמונה ברורה:
ניצח מי שהגן על אדמתו, נוצח מי שפלש לאדמת הזולת. המילחמה הארוכה עברה שלבים שונים.
באחדים מהם פלשו העיראקים לאיראן, באחרים פלשו האיראנים לעיראק. אף אחת מן הפלישות האלה
לא נשאה פרי: האיראנים גירשו את הפולש העיראקי ודלקו אחריו אל תוככי עיראק, ואילו העיראקים
קמו לגרש את האיראנים ודלקו אחריהם לתוככי איראן.

תשמ׳׳ח ראתה את השלב הסופי: הצבא העיראקי הצליח להפוך שוב את הקערה

— לא רק תורות לעליונותם הטכנולוגית והצבאית של הכובשים, אלא בעיקר בשל חוסר המודעות
הלאומית של הנכבשים.
אך ברגע שהעמים האלה התעוררו ואימצו לעצמם דפוסים לאומיים, כפי שקרה בכל העולם במהלך
המאה ה־ ,20 הגיעו האימפריות הקולוניאליות לקצה־דרכן. רק שרידים מהן שרדו בפינות שונות של
העולם, ורק עמים מעטים נשארו מדוכאים.

מראן דיארק עד חיסלו
ך יצחון זה של הלאומים הקטנים — מניקאראגואה ועד אפגניסתאן, מאנגולה ועד קאמפוצ׳יאה
— *4מוזר על רקע ההתפתחות האנושית.

לכאורה יש משהו מיושן, אנאכרוניסטי, בעצם מהותה של המדינה הלאומית.
הלאום, במובן המקובל כיום, הוא יציר חדש־יחסית של ההיסטוריה האנושית. הוא נולד בראשית
העת החדשה.
לפני כן ירע העולם מיבנים שונים של אירגון אנושי. בימי קדם היו קיימות במקומות שונים בעולם
ממלכות עירוניות (שנתנו לשפה את המילה ״פוליטיקה״ ,הגזורה מן המילה היוונית פוליס, עיר).
בתקופה אחרת נחלקה האנושות על־פי עדות דתיות, שלא היו קשורות בשטח מסויים. על רקע זה קמה
והתפתחה גם העדה היהודית העולמית בימי הבית השני והלאה. בימי־הביניים התארגן העולם סביב
שושלות־מלכים, שעמדו בראש הפיראמידה של החברה הפיאודלית.
רק בתום ימי־הביניים השתלט בהדרגה עיקרון המדינה הלאומית — מדינה החופפת את שסח־המחייה
של יחידה אתנית ו/או תרבותית ו/או דתית ו/או לשונית, הרואה את עצמה כלאום.

בעיני רוב ההיסטוריונים, תאמה התפתחות רעיונית של הלאומיות המודרנית
את הצרכים החומריים של החברה המודרנית. התפתחות הטכנולוגיה, צורכי־ההגנה
ויחסי־המשק חייבו את הקמתן של מדינות גדולות, ריכוזיות, שהשוק
הפנימי שלהן היה די גדול בדי לשמש בסים למשק תעשייתי מודרני, לקיים צבא
יעיל ולפתח עוצמה מדינית. המדינה הלאומית האירופית התאימה לכך.
הדמוקרטיה המודרנית, ששיתפה את ההמונים
בניהול ענייני המדינה, התאימה גם היא לקיום
מדינה לאומית, שהתבססה בדיר כלל(אם כי לא
תמיד) על יחידה לשונית־תרבותית בעלת זהות
עצמאית ונפרדת. ז׳אן ד׳ארק היתה לסמל
המדינה הלאומית הקלאסית.
במשך כמה מאות בשנים התאים המיבנה הזה
להתפתחות האנושית. גם לפי התיאוריה המאר־כסיסטית,
היתה המדינה הלאומית ״הבורגנית״
הזאת שלב מתקדם יותר בהתפתחות האנושית,
אחרי המדינה הפיאודלית.
בחסות המדינה הלאומית התחוללה המהפכה
התעשייתית, התקדמה הטכנולוגיה בכל התחומים
והובאה לכל רחבי העולם, נוצרה מערכת
עולמית של יחסי־מיסחר.

אולם היתה למדינה הלאומית תכונה
אחת, שהפכה יותר ויותר לרועץ: היא
הביאה לשרשרת בלתי־פוסקת של
מילחמות לאומיות, כשכל יחידה לאומית
מנסה להשתלט על שטחים נוספים
על חשבון שכנותיה.
מילחמות אלה הגיעו לבסוף לטבח הנורא של
מילחמת־העולם הראשונה, ולזוועות מילחמת־העולם
השניה. במילחמה זו הביא הנאציזם, גידול
ממאיר בגוף הלאומיות המודרנית, לגדול
הפשעים — השואה.

• האימבויות המרחניות
ף* תום מילחמת־העולם השניה, באמצע
^ המאה ה־ ,20 היה נדמה כי עבר ללא־שוב
זמנה של המדינה הלאומית. לא זו בלבד שה־פאשיזם
והנאציזם, שהשתמשו בסמלים לאומיים,
הבאישו את ריחה של התפיסה הלאומית, אלא
שגם התפתחות הטכנולוגיה הצבאית, הכלכלה
והתיקשורת הפכו את המדינה הלאומית הקלאסית
למיסגרת קטנה מדי.
קמו מעצמות מרחביות גדולות, שחרגו בהרבה
מן התחום של מדינה לאומית מקובלת. הן הקימו
מערכות צבאיות אדירות, ששום מדינה לאומית
מילחמה כקאמפוצייאה: ח״לים ויאט־נאמ״ם מובילי שבו החשוד בהשתייכות למחתרת
לא יכלה עוד להתחרות בהן. הטכנולוגיה התעשייתית
פרצה את גבולות השוק הלאומי. סיסמות כמו ״עולם אחד״ ,ו״הכפר העולמי״ שלטו בכיפה.
על פיה, לגרש את האיראנים מעיראק, ולחדור לאיראן. המישטר הקנאי של האיית־החברות
הרב־לאומיות כבשו את הכלכלה העולמית.
אללה רודדאללה חומייני, איש־השנה תשל״ט, התעייף לבסוף והתחנן לשביתת־

נ1,ה

8וגיס וחתודי־אשנתות

^ כאורה היו התוצאות של כל המילחמות האלה שונות וסותרות. באחדות מהן ניצח הצד
/האמריקאי, באחרות הצד הסובייטי. באחדות ניצחו מארכסיסטים, באחרות קנאים דתיים. באחדות
ניצחו צבאות משוכללים, המצויירים במיטב הנשק המודרני, ובאחרות ניצחו אנשי־שבטים
פרימיטיביים.
אד בילבול זה היה בבחינת טעות אופטית. למעשה היה לכל הניצחונות האלה מכנה משותף:

בבל המאבקים ניצח העם המקומי, שהגן על מולדתו, בלי כל קשר ליחסי־הכוחות,
למאזן־הנשק או לכושר הצבאי.

זהו הלקח בקאמפוצ׳יאה ובאנגולה, בניקאראגואה ובאפגניסתאן, בעיראק ובאיראן, כפי שהיה
לפני־כן בוויאט־נאם: עם המגן על אדמתו מנצח כמעט תמיד, גם אם מתייצבים נגדו במערכה כוחות
גדולים יותר לאץ־שיעור.
לקח זה עובר כחוט־השני בתולדות־העולם. המוטיווציה של המגן על מולדתו חזקה מכל טכנולוגיה
צבאית. כפי שקבע נאפוליון, גדול המצביאים :״במילחמה, הגורמים הנפשיים קובעים בשלושה־רבעים,
ומאזן הכוחות הממשיים רק ברבע האחר״.

למעשה חורג הלקח הזה גם מתחום המין האנושי. זהו חוק כללי בטבע. הוא נבדק
והוכח בניסויים מדעיים בלא־ספור ובהסתכלות במתרחש בשטח.

אחד הניסויים המפורסמים כלל מילחמה בין שני דגים, ששכנו בשתי ״טריטוריות״ שכנות. חצץ
ביניהן גבול בלתי־נראה, ששני הדגים היו מודעים לו היטב.
כאשר הדג הראשון פלש לשיטחו של הדג השני, התמלא זה ברוח־קרב ובאומץ־לב בלתי-רגילים,
הדף את הפולש ורדף אחריו אל תוך שיטחו של זה. ואז קרה אותו הדבר במהופך: הרג הראשון, שנסוג
זה עתה בפחדנות, התמלא באומץ־לב תוקפני, הגן על מולדתו וגירש ממנה את הדג השני.
ניתן לראות תופעה זו בכל מקום ובכל עת. די להסתכל בהתכתשות של שני חתולי־אשפתות בחצר
של בית, כדי לעמוד על אותה התופעה.

בתחום האנושי מוצאת תופעה זו את ביטוייה הקולקטיבי במאבקם של עמים
על מולדתם.
בתקופה הקולוניאלית השתלטו מדינות קולוניאליות ״לבנות״ על שטחים נרחבים של עמים אחרים

שתי מעצמות־העל, שיצאו ממילחמת־העולם השניה כמנצחות על חורבות
אירופה, ניסו להתמודד, כל אחת בדרכה, עם המציאות החדשה הזאת.
האימפריה המיזרחית, ברית־המועצות, היא מדינה על־לאומית, המאחדת תחת דגל אידיאולוגי
לאומים רבים, כשלכל אחד מיסגרת מדינית נפרדת, החופפת יחידה לאומית. במרכז הפדרציה הזאת
עומדת המיסגרת הלאומית הרוסית, ובה כמחצית האוכלוסיה של האימפריה כולה. באימפריה יש
אוטונומיה תרבותית ומינהלית לכל לאום, אך השילטון הממשי נתון בירי המנגנון הריכוזי.
האימפריה המערבית, ארצות־הברית, מבוססת על עיקרון אחר. היא קלטה מהגרים בני לאומים
רבים, והעבירה אותם ב״כור־ההיתוך״ של אומה חדשה. באומה ה״אמריקאית״ הזאת הושם כל הדגש
על המאחד — הדגל, האזרחות, הלשון וההיסטוריה הקצרה של האומה האמריקאית. נוצרה נאמנות
אמריקאית וגאווה לאומית אמריקאית, תוך השארת חופש רב למיסגרות ״אתניות״ נוסטלגיות־תרבותיות.
נסיון
שלישי נעשה באירופה, וצבר באחרונה תאוצה מפתיעה. ביבשת ה״ישנה״ ,מולדת המדינה
הלאומית, הולכת ונוצרת במהירות מעצמת־על חדשה, כשכל אחת מן המדינות שומרת על זהותה
ומיסגרתה, אך מעליהן נוצרת מדינת־על כלכלית. הגבולות בין המדינות לא נמחקו, אך הם מאבדים
במהירות את משמעותם המעשית. המחיצות המפריעות לתנועה החופשית של בני־אדם וסחורות בין

ארצות היבשת הולכות ומתבטלות.

ניתן היה לצפות שכל ההתפתחויות האלה יהוו שלבי־מעבר טיבעיים מן
המדינה הלאומית אל המדינה המרחבית העל־לאומית, ומשם, בבוא העת,
בהתפתחות טיבעית, אל המדינה הכל־עולמית.
אולם במהלך תשמ״ח קרה משהו, שהעמיד סימן־שאלה גדול מול תיאוריה זו.

מהוו שנוח־אל
ץ ה קרה במחוז שכוח־אל ברפובליקה האזרבייג׳אנית, אחת מ־ 15 הרפובליקות שמהן מורכבת
( ברית־המועצות. אזרבייג׳אן הסובייטית, שבירתה באקו, מכילה כשישה מיליון תושבים, רובם
מוסלמים, המהווים יחידה לאומית בעלת זהות ברורה. חלק מן היחידה הלאומית הזאת שוכן בחבל
הסמוך, מעבר לגבול האיראני.
ברפובליקה הזאת שוכן חבל שמעטים ידעו את שמו לפני שנה — נגורנו־קאראבאה. בכיברת־ארץ

זו יש אוכלוסיה ארמנית, פלג של עם שגם לו יש רפובליקה משלו בברית־המועצות. הרפובליקה
הארמנית הסובייטית מכילה כשלושה מיליון תושבים, ובירתה יריואן.

אולי אין זה מיקרה שדווקא הארמנים הציתו את הניצוץ, שגרם השנה לתבערה.

זהו עם עתיק וגא, בעל שפה משלו, כתיב משלו וכנסיה נוצרית משלו. יש לו היסטוריה של שלושת
אלפים שנים ויותר, המקבילה במידה רבה לזו של היהודים. הוא ידע מרידות ותקופות של עצמאות
בימי יוון, רומא ופרס, ותקופות של רדיפות ורצח־עם בעת החדשה.
בשלהי מילחמת־העולם הראשונה זכתה ארמניה להלכה בעצמאותה, אך חיש מהר חולקה שוב בין
רוסיה ותורכיה. לפי השיטה הסובייטית, זכתה הרפובליקה הארמנית במידה רבה של אוטונומיה
פנימית, בהנהגת המיפלגה הקומוניסטית המקומית, אך חבל־המריבה נגורנו־קאראבאח צורף
לרפובליקה האזרבייג׳אנית הסמוכה.
הגבול בץ שתי הרפובליקות הסובייטיות האלה — אזרבייג׳אן וארמניה — הוא התפר בין העולם
המוסלמי והעולם הנוצרי, בין שתי תרבויות ושני לאומים שונים לחלוטין.
היה נדמה שבתוך הבליל התרבותי של ברית־המועצות והדיקטטורה האחידה של המיפלגה
הקומוניסטית ייעלמו ההבדלים הלאומיים. במשך עשרות בשנים זה אכן היה כך — או שזה היה נראה

אולם ריח הגלאסנוסט׳ ,התרופפות הדיקטטורה הקומוניסטית וחדירת הרוחות החדשות לברית־המועצות
גרמו לארמנים להרים ראש. את הניצוץ סיפק פוגרום שערכו המוסלמים בנוצרים בחבל־המריבה.
לפתע התחוללה בארמניה הסובייטית התקוממות — ההתקוממות הלאומית הראשונה
בברית־המועצות מזה שלושה דורות.

היה די כניצוץ זה, כדי להדליק תבערות דומות כפינות אחרות של האימפריה
הקומוניסטית.

באסטוניה, בליטא ובלטוויה צצו מחדש דגלים לאומיים כמעט־נשכחים. באוקראינה הגדולה הרימה
הלאומיות ראש. גם ברוסיה עצמה הופיעה, תחת חסות הגלאסנוסט׳ ,אגודה לאומית־רוסית בשם
פאמיאט (״זיכרון״) ,ובפיה המסר הלאומני הרוסי הקלאסי, בעל הגוון האנטי־שמי המובהק.
בכל רחבי ארץ־הסובייטים צצו לפתע ״בעיות לאומיות״ .באותה השעה נסוג הצבא הסובייטי מפני
המרידה הלאומית באפגניסתאן הסמוכה. הניצחונות של מילחמות־השיחרור הלאומיות באיזורים
אחרים בעולם הצביעו על אותו הכיוון.
עוד קודם לכן הרימו עממים שונים את ראשיהם ותבעו עצמאות או אוטונומיה. הבאסקים תבעו
עצמאות מספרד, הברטונים והקורסיקאים תבעו לפחות אוטונומיה מצרפת, וכך הקאטאלאנים בספרד,
בני סרדיניה ואלסו־אדיגו(טירול הדרומית) באיטליה, הסקוטים והוולשים בבריטניה. הכל נזכרו לפתע
בהיסטוריה לאומית נפרדת, שקדמה לכיבושם ולסיפוחם למדינות הלאומיות הגדולות.

לכאורה היתה תנועה זו מנוגדת לגמרי לרוח הזמן. כעוד שהעולם צעד לקראת
יצירת יחידות מדיניות־כלכליות יותר ויותר גדולות, כאו עממים אלה ותכעו
הכרה בזהותם הנפרדת בחבלים קטנים, ללא יכולת של קיום עצמאי.

היו שסברו כי שני התהליכים הסותרים משלימים דווקא זה את זה. כאשר קמה המדינה הצרפתית
הריכוזית, שבלעה גם את חבל־הברטונים, היא היוותה את המיסגרת המתקדמת הסבירה למיצוי
האפשרויות הכלכליות, המדיניות והצבאיות של הזמן. אולם כאשר צרפת עצמה שוב אינה מסוגלת
לכך, והתפקידים האלה עוברים ליחידות על־לאומיות כמו נאט״ו והשוק־האירופי־המשותף, מדוע
יוותרו עממים קטנים, בעלי ייחוד אתני, תרבותי, לשוני, או דתי, על זהותם הנפרדת?

דבר אחד היה ברור בתום תשמ״ח, מעל לכל ספק: שום כוח כעולם לא הצליח
להתגבר על השאיפה הלאומית. לא התורה הבינלאומית של הקומוניזם, לא
הטכנולוגיה החובקת־עולם של הקפיטליזם, לא הקנאות הדתית •טל השיעה
המוסלמית — שום כוח לא הצליח להתגבר על התופעה האנושית הזאת.

ובצד ההתקוממות הלאומית של העמים הקטנים, קם ענק לאומי חדש.
מול הענקים המרחביים, העל־לאומיים — ברית־המועצות, השוק האירופי המשותף, ארצות־הברית
— קם הענק הכלכלי היפאני, המהווה אנטי־תיזה לכל השלושה. כי יפאן היא מרינה לאומית קלאסית,
המבוססת על דפוסים לאומיים מובהקים וייחודיים. השנה עורר ראש־ממשלה יפאני שערוריה, כאשר
״הסביר״ את הצלחת יפאן ואת ירידת ארצות־הברית בכך שהמדינה האמריקאית מבוססת על עירבוב
הגזעים, בעוד שיפאן שומרת על אחידות הגזע.

לפני דור זה היה מעורר גיחוך. בתשמ״ח עוררו הדברים למחשבה.

איראן: נער מאנשי המישמרות המהפכניים ואא לחזית

• יחידה בשרם
ה מעניק לתחושה הלאומית עוצמה כה רבה?
^ /מי שרוצה, יכול לחפש גם לתופעה זו שורשים בטבע. בעלי־חיים רבים
ביבשה, בים ובאוויר חיים בשבטים ובלהקות, והשתייכותם זאת היא השולטת
בחייהם. אצל בעלי־חיים רבים, קיום השבט קשור בהגנה על טריטוריה — צורך
קיומי בסיסי.
גם מי שאינו מאמין שהמורשה הביולוגית מצורות־חיים קודמות קובעת את רפוסי־הקיום האנושיים,
יודע כי הרגשת ההשתייכות היא צורך נפשי עמוק בבני המין האנושי. ההפרדה נין ״אנחנו״ ו״הם״,
הדבקות במיסגרת קולקטיבית תרבותית־מסורתית, הנכונות של הפרט לחרף את נפשו למען ״אנחנו״
זה — כל אלה הן תופעות אנושיות שקבעו את ההיסטוריה האנושית מאז שחר התהוותה, הרבה זמן
לפני שהתגבשו הדפוסים של הלאום המודרני.

איז הוכחה טובה יותר לעוצמתה של תופעה זו במאה ה־ 20 מאשר עצם קיומה

של מדינת־ישראל — תוצאת החלטתם של חלק מיהודי העולם, שהיו עד אז עדה
תרבותית־דתית. הציונים החליטו להוות לאום חילוני מודרני ולהצטרף! דמישפחת
הלאומים. הם לקחו את גורלם בידיהם והקימו מדינה חדשה, חרך מיכשולים
אדירים. כך קמה מדינת־ישראל, שחגגה בתשמ״ח את יום־הולדתה ה־.40
אך דווקא המדינה הזאת היתה השנה כמעט היחידה בעולם כולו שניסתה לעשות את אשר אינו
ניתן להיעשות: לשבור את התנועה הלאומית של עם אחר. היא קיבלה על עצמה משימה שבה
נכשלו שתי האימפריות האדירות — ברית המועצות באפגניסתאן וארצות־הברית בוויאט־נאס
ובניקאראגואה.
הניסיון הזה של מדינת־ישראל לדכא את ההתקוממות הלאומית של העם השכן הוא שהטביע את
חותמו על עולמו של הישראלי בתשמ״ח.

הוא שנתן לתשמ״ח את איש־השנה שלו.

5081

5££רך ד

5יי*י*^יממר־?יי*י*** 0
*״?ונייד4״!

ניקאראגואה: ח־ילים •ו!גאי

להתקפה

הקונטראס

הפגנת ארמו בתל־אביב לז כר רזגח־העם: גם כמוסקב

שפות, ובראשן השפה העברית, מילה ערבית:
אינתיפאדה*.
אינתיפאדה פירושה ניעור. זוהי פעולתו של אדם, המנער את
האבק מבגדיו. מיליון ורבע פלסטינים ברצועת עזה ובגדה
המערבית החלו, באותו יום, מנערים את הכיבוש מעל עצמם.

מהרגע שפרצה, השתלטה האינתיפאדה על כל
תחומי החיים של ייטראל.

• גירשו! מעד לגבור
**ץ ום מוסד של ביון בישראל לא ציפה להתקוממות. איש
* /ממנהיגי המדינה לא ניבא את בואה. הפתאומית של
ההתפרצות ועוצמתה היכו את כולם בתדהמה — את ישראל, את
העולם, ואולי אף את המתקוממים עצמם. לאחר מכן, במשך
תישעה חודשים ארוכים, נדהמו הכל גם מאורכה.

אנשי־מודיעין, פרשנים, מלומדים ועסקנים ניסו
במשך השנה לפענח את התעלומה: מדוע זה קרה
דווקא כאשר זה קרה? מדוע ב־ 9בדצמבר?1987
מדוע לא שנתיים לפני־כן, מדוע לא שנה אחרי־כן?

^ יום השלישי, י״ז בכיסלו תשמ״ח, ה־ 8בדצמבר , 1987
\ 1התחיל כיום רגיל מאוד. איש לא ציפה כי דווקא ביום זה יחול
מיפנה היסטורי.
יום לפני כן עסקה המדינה בענייני הקונגרס הציוני. עסקן אפור
בשם שימחה דיניץ נבחר על״ידי מיפלגת־העבודה כיו״ר ההנהלה.
פרשנים טיפלו במיפגש רגן־גורבאצ׳וב בוושינגטון, שבו עמד
להחתם הסכם לצימצום הטילים הגרעיניים לטווח בינוני.
בית־המישפט עסק במעצרו של מתנחל מחבל־קטיף, שרדף
אחרי נערה ערביה בת 17 אל תוך חצר של בית״ספר והרג אותה
בירייה. המישטרה העלתה את ההשערה שהיה זה מיקרה של הגנה
עצמית. השופט פסל אפשרות זו.
בעזה נהרג סוחר יהודי, שהביא לשם סחורה. צעיר ערבי נעץ
סכין בצווארו.
כל זה היה שיגרתי.
בכביש הראשי מאשקלון לעזה יצא נהג אזרחי של סמי־טריילר
בשרות צה״ל לדרכו. גם הוא לא חלם שהוא יעשה היסטוריה.

לא הרחק מן העיר עזה גרם הנהג לתאונת־דרכים.
הוא פגע בשתי מכוניות. ארבעה ערבים נהרגו. חיש
מהר פשטה ברצועת־עזה השמועה: יהודי הרג את
הערבים במתכוון.
שמועה כזאת לא היתה חריגה. בכל תאונה, שבה היו מעורבים
יהודים וערבים, האמינו הקורבנות שהאשם פעל מתוך מניעים
לאומיים. כך קרה שנה לפני כן, כאשר נהג ערבי של מונית דרס
בשכם חיילים שהיו בסיור. איש לא יידע לעולם אם הנהג פעל
מתוך שגגה או מתוך כוונה, כי מפקד הסיור הטיל עליו עונש־מוות
לאלתר, וביצע את פסק־הדין בו במקום. הוא ירה בו. בסוף תשמ״ח
מת אחד החיילים שנפגעו בתאונה זו, אחרי ששכב שנה וחצי
בלא־הכרה.
הערבים האמינו כי נהג הסמי־טריילר הרג בכוונה, כדי לנקום
את ניקמת הסוחר היהודי שנהרג בעזה לפני כן. אחרי פרשת
המתנחל שהרג את התלמידה, זה נראה כמעט מובן־מאליו.

גם אז, בערוב יום ה־ 8בדצמבר, לא ניחש עדיין
איש שתאונה שיגרתית זו תדליק תבערה אדירה.

תקרית מ״נאדיה
^ מחרת היום, ה־ 9בדצמבר, סערו הרוחות במחנה־הפליטים
/ג׳יבאליה, ליד עזה.
״מחנה־פליטים״ זה אינו מחנה כלל, אלא שכונת־מצוקה צפופה
ודחוסה של 50 אלף נפש, חשוכי תיקווה וחסרי־כל, פליטי
מילחמת תש״ח.
במרכזו של ״המחנה״ הקימה סוכנות־הסעד של האדם כמה
בתי־ספר לבנים ולבנות. בבתי־ספר אלה התארגנה הפגנה של
תלמידים. קורבנות התאונה מאתמול היו תושבי ג׳יבאליה. יתכן
שהיו להם בנים ובנות או אחים ואחיות בבתי־הספר האלה.
התלמידים החליטו שצריכים לעשות משהו.
צה״ל נקט מייד באמצעים. חיילים שוגרו למקום והקיפו את
בתי־הספר. פצצות של גאז מדמיע הומטרו לתוכם.
בכל רחבי ״המחנה״ פשטה השמועה כאש־קוצים: החיילים
הורגים את הילדים.
נשים מבוהלות מיהרו מן הבתים לעבר המרכז, כדי להציל את
ילדיהן. התנועה הפכה חיש־מהר לנהירה המונית של נשים
וגברים, שהקיפו את החיילים בהיסטריה גוברת.

כך נוצר מצור בתוך מצור: התלמידים בתווך,
סביבם החיילים, סביבם האוכלוסיה הנסערת.
מישהו מן החיילים פתח באש. אולי היה זה המפקד, אולי טוראי
נפחד. שניים נהרגו, עשרות נפצעו.
יריות אלה הידהדו מסביב לכדור־הארץ. הן עשו היסטוריה. כמו
בכל מהפכה, הביא צירוף מיקרי של מאורעות להתפוצצות
היסטורית.

בי באותו רגע של ה־ 9בדצמבר 1987 החלה
ההתקוממות הגדולה, שהוסיפה למילון של עשרות

ניתן היה לבודד כמה מאורעות, שהכשירו את הקרקע
להתקוממות.
באחד מלילות חודש נובמבר ביצע צעיר פלסטיני, חבר
באירגונו של אחמד ג׳יבריל, מיבצע מיוחד־במינו. בעזרת גילשון
עבר את הגבול באוויר, נחת בקירבת מחנה של נח״ל. רוני אלמוג,
הש״ג שניצב בשער, ברח. הפלסטיני הצעיר נכנס פנימה, הרג
חמישה חיילים עד שנורה ונהרג בעצמו.

הש״ג של ליל־הגילשונים הפך בישראל לסמל של
עריקה. הגולש הפך בעיני הפלסטינים לסמל של
גבורה עילאית. הוא נטע בהם גאווה חדשה, ביטחון
בעמם ובעצמם.
כמעט באותו הזמן התכנסו בעמאן ראשי העולם הערבי, מלכיו
ונשיאיו. המלך חוסיין זרח מאושר. במשך כמה ימים היה בשיא
ההצלחה. הוא היה המארח, הבורר, המתווך בין ארצות־ערב. ואילו
יאסר ערפאת, נציג העם הפלסטיני, ישב במקומו, שפוף ונשכח.
הזרקורים התמקדו על שני האישים שמשני ציריו: צדאם חוסיין
העיראקי וחאפט׳ אל־אסד הסורי.
הפיסגה כולה היתה מוקדשת למילחמת עיראק־איראן ולמאבק
המקביל בין בגדאד ודמשק .״הבעייה הפלסטינית״ נדחקה לפינה.
הנוכחים שילמו לה בקושי מס־שפתיים.
כדי ליהנות עד הסוף, השפיל חוסיין את ערפאת לעיני כל. הוא
לא קיבל את פניו כיאות, דיבר בליגלוג על אש״ף, השמיט מנוסח
תירגום ההחלטות את הקטע המתייחס אליו.
מהלך הוועידה שורר בטלוויזיה הירדנית בשידור חי. מאות
אלפי פלסטינים בגדה וברצועה היו עדים להשפלת מנהיגם
ודיגלם, להעלמת בעייתם הבוערת.

למחרת היום ידע כל איש בשטחים הכבושים:
העולם הערבי שכח אותנו. המנהיגים הערביים בגדו
בנו. אין לנו עוד לסמוך עליהם. לא מהם תבוא
הישועה.
כמה ימים לאחר מכן נערכה ועידת־הפיסגה של רונלד רגן
ומיכאל גורבאצ׳וב. במשך שנים ציפו הפלסטינים לרגע זה. גם
ערפאת עצמו אמר למישלחת ישראלית, בסוף :1984״האמריקאים
לא יתנו כלום לנו, ולא יתנו כלום לחוסיין. אם יתנו, יתנו
לסובייטים״.
הפלסטינים האמינו כי מפגישה כזאת תבוא הישועה. גדולי
העולם יוועדו, ידונו בבעיות, ימצאו פיתרונות. גם הבעייה
הפלסטינית תיפתר.
אך הפגישה התקיימה, והבעייה הפלסטינית כלל לא עלתה על
הפרק. רגן התנגד לכך. ואילו לגורבאצ׳וב היו בעיות חשובות
יותר: הורדת נטל החימוש מכתפי העם הסובייטי.

הפלסטינים למדו: גם משם לא תבוא הישועה.
צריכים להתייאש מן המעצמות.
ואילו בישראל שרר קיפאון מוחלט. הפלסטינים, שעקבו אחרי
התרחשויות הפוליטיקה הישראלית, ידעו כי יש קונסנזוס בין
המערך והליכוד: לא נסיגה לגבולות ,1967 לא מדינה פלסטינית,
לא משא־ומתן עם אש״ף, לא ויתור על מיזרח ירושלים.

עם שלם, כמו אדם יחיד, יכול להתעורר באחד
הבקרים ולהיווכח כי גמלה בו החלטה, שקיננה בו
במשך זמן רב. בראשית דצמבר 1987 קם העם
הפלסטיני וגילה שגמלה בליבו החלטה: מאחר ששום
גורם זר לא יושיע אותו — לא הערבים, לא
הישראלים, לא האמריקאים, לא הסובייטים, והעם
הפלסטיני נותר לבדו — הוא חייב לקחת את גודלו
בידיו.

פעם זה קרה לעם היהודי. עכשיו זה קרה לפלסטינים.

#וו־קיוס: סוס וחננו
ך הפתעה בייטראל היתה גמורה, מפני שהיה נדמה כי
( 1הפלסטינים בשטחים הכבושים התרגלו למצב, אשר
הישראלים קראו לו ״רו־קיום״ — שהיה כדו״הקיום בין סוס
ורוכבו.
במשך 21 שנים היה נדמה כאילו אכן התרגלו התושבים
לכיבוש. הם ברחו מן האחריות לגורלם. הם הטילו את האחריות על
גורמים חיצוניים — המלך חוסיין, הממשלות הערביות, אש״ף,
המעצמות.

״אנחנו חיים תחת כיבוש,״ היו אומרים, במשי־כת־כתפיים
.״מה אנחנו יכולים לעשות?״ בעלי ההכרה
הלאומית הוסיפו :״אחינו בחו״ל חופשיים לנהל
את המאבק. אש״ף מייצג אותנו.״
ואכן, במשך 21 השנים התנהל המאבק בחו״ל. תחילה ניסו

ן געירים פלסטי!״ בקלקיליה: התבערה שהתחילה בעזה פשטה מיד אל הגדה

* הכתיב הנכון ה 1א א 1תפאצה.

אירגוני אש״ף להביא להכרעה באמצעות פעולות אלימות ברחבי
העולם ובתוך הארץ. המאבק האלים (״טרור״ בלשון ישראל)
אומנם הביא את הבעייה הפלסטינית לתודעת־העולם, אך מבחינה
צבאית לא היווה אלא מיטרד לישראל. מאז פרשת־מינכן, הזיק
הטרור לעניין הפלסטיני והשחיר את פני אש״ף.
אחר־כך צבר המאמץ המדיני הפלסטיני תאוצה. אש״ף פיתח
פעולה דיפלומטית ענפה, זכה בוועידת־הפיסגה הערבית בריבאט
להכרה כלל־ערבית כב״נציג החוקי הבלעדי של העם הפלסטיני״.
הוא זכה בהכרה דומה מצד האדם, ויאסר ערפאת נאם את נאומו
המפורסם בעצרת הכללית. עשרות רבות של מדינות העניקו
לאש״ף הכרה דיפלומטית, מלאה או חלקית.
אולם אחרי כל ההישגים האלה, לא התערער הכיבוש הישראלי
במאומה. להיפך.

בהדרגה, כמעט באי־רצון, השתכנעו הפלסטינים
בשטחים הכבושים כי המאבק המכריע בכיבוש
מוכרח להתנהל בוזו!־ השטחים עצמם.

באותה התקופה התחלפו הדורות בתוך השטחים. שיכבת
המנהיגים שהיתה בשטחים בראשית הכיבוש עברה מן העולם.
אישים כמו אחמד מוחמר אל־ג׳עברי בחברון, אנוור אל־נוסייבה
בירושלים, המרי כנעאן וחיכמת אל־מצרי בשכם, שניסו לשאת
ולתת עם הישראלים, נעלמו, יחד עם ״הכיבוש הנאור״.
בבחירות של — 1976 הבחירות הראשונות והאחרונות תחת
הכיבוש — הגיעו לעמדות־המפתח מנהיגים מסוג חדש, צעירים
יחסית, נאמנים לאש״ף. בסאם שכעה בשכם, כרים ח׳לף
ברמאללה, פאהד קווסמה בחברון, מוחמר מילחם בחלחול סימלו
מציאות חדשה. קמה הנהגה פלסטינית אותנטית, שדחפה להסדר
עם ישראל, תוך כדי ניהול התנגדות מתונה לכיבוש.
מנהיגות זו — ״ועדת ההכוונה הלאומית״ — נדרסה על־ידי
הטנק של הכיבוש. אחדים מן המנהיגים גורשו על־ידי שר־הביטחון
עזר וייצמן. אחרים נפלו קורבן לנסיונות־התנקשות
בחייהם, שנערכו על־ידי המחתרת היהודית, בחסות השילטונות.
אחרים טורטרו והושתקו.
את מקומם תפסה בשנים האחרונות קבוצה של אישים
שהזדהתה לגמרי עם אש״ף, ושהיו מסוגלים להסביר ולהפיץ
ריעות. אנשים כמו הנא סניורה, סרי נוסייבה ומובארכ עווד
בירושלים, מוצטפה נטשה בחברון, פאיז אבו־רחמה בעזה, היו
דיפלומטים ואנשי־הסברה, והם מצאו גם את הדרך אל לב הציבור
הישראלי שוחר־השלום. אולם הם לא היו מנהיגים.

מעצמה. כך המהפכה הצרפתית הגדולה. כך מהפכת פברואר
ברוסיה.

בדיעבד נראה תמיד כי הפתאומיות היתה בבחינת
טעות אופטית. שום דבר אינו קורה באופן פתאומי.
זה רק נראה כך.

ניתן להשוות את התהליך המהפכני לנהר, הנחסם על־ידי סכר.
לאט־לאט, בזרם שקט ואיטי, מתחילים המים להצטבר מאחורי
הסכר. אם לא נמצא למים מוצא, הם עולים ומצטברים עד שהם
מגיעים לכמות שאין הסכר יכול עוד לעמוד בפניה. ואז ,״לפתע
פתאום״ ,ברעש אריר, נפרץ הסכר, והמים פורצים בנחשול אדיר,
מציפים שטחים, הורסים והורגים.

מי שמודד את עליית פני המים יכול לצפות מראש
את הפריצה.

מדוע זה לא נעשה בארץ? גרם לכך רגש של בוז תהומי,
שהתפתח בישראל במשך השנים כלפי הערבים בשטחים
הכבושים.

זוהי הקללה של כל כיבוש. כדי להצדיק את עצמו,

אמנם, היו בשנים האחרונות סימנים לא־מעטים של התנגדות.
היו מעשי־אלימות של יחידים בלתי־מאורגנים ושל תאי־מחתרת.
אך כל התאים התגלו וחוסלו. ההתייחסות אל המעשים היתה כאל
כרוניקה פלילית. היו שביתות, הפגנות, תקריות של יידוי־אבנים.
שילטון־הכיבוש התגבר על כל אלה. הוא לא בחל באמצעים.
אחרי שהתגלה כי חוקרי־השב״כ השתמשו דרך־קבע בשיטות של
עינויים, תוך מתן עדות־שקר בבית־המישפט, קבעה בראשית
תשמ״ח ועדה ממלכתית בראשות השופט־בדימוס משה לנדוי, כי
מותר לחוקרים להפעיל ״לחץ פיסי מתון״ — משמע, עינויים
מוגבלים.
בעין ישראלית, הכל נראה בראשית תשמ״ח תקין ושפיר.
הכיבוש נראה כמצב של קבע, היכול לשמש לנצח.

0שינעת מחסומי גיהינום

נוצר חלל ריק. המצב הפלסטיני זעק לאסטראטגיה
חדשה, שתקבע את שדה־הקרב בתוך השטחים
הכבושים. הוא גם זעק להנהגה חדשה בשטחים
עצמם.

מים שקטים חורויס עמוק
ץ ץדוע דווקא בסוף?1987 מרוע זה פרץ בפתאומיות כזאת?
^/זו הי דרכה של מהפכה אמיתית. לרוב אין המהפכות
מתוכננות מראש. הן נולדות באופן ספונטאני, ברגע מיקרי,
בעיקבות צירוף־מיקרים ריגעי. האסטראטגיה נולדת כאילו

הוא מפתח תחושה של גזע עליון ועם־אדונים אצל
הכובש. הכובש מתייחם בהכרח אל העם הנכבש
כאל עם נחות, עלוב, בלתי־מוכשר להתעוררות
מדינית.

רחוב בעזה: זגמיגים בוערים, מיסגד

^ הטבות הכרוכות בכיבוש לישראל היו ברורות. הכיבוש
( 1פתח לפני ישראל שוק לכוד של מיליון וחצי נפש, שלא יכלו
אלא לקנות סחורות ישראליות. באותה השעה מנע הכיבוש פתיחת
מיפעלים מלל סוג שהוא בשטחים הכבושים, אם יכלו להתחרות
במיפעלים ישראליים. לא ניתן היתר להקמת מיפעל־מלט בחברון,
שעלול היה להתחרות במונופול הישראלי. לפרי הפלסטיני לא
ניתן לצאת אל השוקים האירופיים,ישם שלט הפרי הישראלי.
המוני פועלים מהשטחים הכבושים נהרו לאתרי־הבנייה,
לרחובות, לבתי־החרושת ולשדות הישראליים. למעשה היתה זאת
עבודת־עבדים. לא היו לעובדים אלה שום זכויות סוציאליות
ואנושיות. לא היתה להם ברירה אלא לעבוד בישראל, אך בישראל
היו מופקרים בלא הגנה של שום אגודה מיקצועית, בלי זכויות
יסודיות כמו חופשה, חופשת־מחלה, פיצויי־פיסורים. ניתן היה
לפטרם מרגע לרגע.
הפועלים האלה נאלצו לנסוע לישראל בשעות הקטנות של
הבוקר, ולחזור בערב לשמורותיהם בגדה וברצועה. אסור היה להם
לשהות בלילה בישראל שבתחום הקו הירוק. רבים עשו זאת,
בניגוד לחוק, בחסות מעבידיהם היהודיים, ביניהם מוסדות
ממשלתיים ועירוניים. הם היו רחוקים ממישפחותיהם. הם ידעו
שבכל רגע יכלו השוטרים להלום על דלת ״דירתם״ ,להכותם,
להתעלל בהם, לטרטרם, לסחבם לתחנת־המישטרה, לכלאם בתא
בלא שינה, כדי שהמעבירים ישחררו אותם בבוקר ויביאו אותם
ישר לעבודת יום נוסף. רבים גרים במחסנים, בכוכים, בשדות.
מי שבא לעבודה מן הבית נאלץ לעבור מדי יום שיבעת מחסומי
גיהינום, תוך בדיקות וטירטורים. ההשפלה היתה שיגרתית
וטוטאלית.
ניצול כפול זה של כוח־העבודה וכוח־הקנייה הוסיף לתוצר
הלאומי הישראלי תוספת משמעותית, בעוד שלמעשה לא הושקע
כמעט דבר בשטחים הכבושים עצמם. גם המס שנוכה מן הפועלים

מתור החוכמה העממית של העם הכבוש. בדיעבד אושררו על־ידי
מנהיגים, אר המעשים עצמם באו מאליהם.
(המשך מעמוד ) 11
האלה בישראל, במקביל לניכויים הסוציאליים המוטלים על
עובדים ישראליים, לא שימש לשום מטרה חיובית — לא לטובת
הפועלים עצמם, לא לטובת השטחים. הוא נבלע בחבית־בלא־תחתית
של האוצר הישראלי.

מצב זה נראה יציב. הוא היה כולו בנוי על כוח גם,
וכוח גם היה מצוי בשפע.

שום גורם ערבי או בינלאומי לא נראה כמאיים עליו. ועידת־הפיסגה
בעמאן ופגישת רגן־גורבאצ׳וב המחישו זאת היטב.
היה נדמה כי הגניוס היהודי המציא פאטנט שאין לו תקדים:
מימשל צבאי ניצחי, הפוטר את הכובש מכל הבעיות הכרוכות
בסיפוח השטחים או בכינונם כמושבה.

ואז, בדיוק כאשר היה נדמה שהושג המצב
האידיאלי, פרצה ההתקוממות.

• הנשק נשאו נסדק
ין ספק שההתקוממות פרצה באופן ספונטאני. איש לא תיכנן
ר * אותה. איש לא היה מסוגל לתכנן אותה.
גם שיטות ההתקוממות היו ספונטאניות. הן נולדו, איכשהו,

החלטה עממית כזאת הולידה את ההחלטה,
שהיתה אולי המרשימה ביותר של ההתקוממות
כולה, ושהעידה על עוצמתה יותר מכל מעשה: אי־השימוש
בנשק חם.

— לא נהרגו במהלר ההתקוממות אף עשרה ישראלים, חיילים
ואזרחים.
גס קו זה אושרר בדיעבד על־ידי המוסדות הלאומיים. אולם לא
המוסדות יכלו להבטיח את המישמעת העילאית של׳ציבור שלם

יש בשטחים הכבושים סליקים של נשק, שנצברו במשר השנים.
גם אין צורר בנשק רב כדי לפתוח באש על סיור חיילים בסימטות
הצרות של שכונת־פליטים. אולם הדבר לא נעשה, אף לא פעם

אחת.
מי שמתייצב בחזה חשוף מול חיילים ומיידה בהם בקבוק, בידעו?:
שההוראה היא לירות בכל מי שמחזיק בידו בקבוק ריק, זקוק ליותר
אומץ״לב מאשר מי שיורה באקדח מאחורי פינה. הירי ממארב הוא
שיטת־הלוחמה של רוב תנועות־ההתנגדות. הפלסטינים ויתרו על

הדבר יכול להפתיע. מיספר ההרוגים הפלסטיניים עבר את
ה־ססז, ואחר כר את ה־ .200 הוא התחיל להתקרב ל־ .300 לכל אחד
מן ההרוגים יש קרובים — הורים, בנים, אחים, דודנים, חמולה.
רבים מאלה חונכו במסורת של גאולת־דם. אר אף אחר מאלפי
הקרובים האלה של ה״שהדא״(מארטירים) לא ביקש נקמה פרטית,
ולא ירה בחייל.
גם בשאר אמצעי״הלחימזל — אבנים, בקבוקי־תבערה, סכינים

בית הרו בכפר־ביתא: מב עד לקיר
של כמעט מיליון וחצי נפש, שעמד בפיתוי זה יום אחרי יום. לכך
היתה חרושה החלטה פנימית.

אולי יותר מכל פימפטוב אחר — יותר מרבבות
הדנלים הלאומייב שניתלו על חוטי החשמל, יותר
מההפגנות ומהשביתות, מעידה תופעה זו על חוזק
האינתיפאדה וליבודה.

האנוס שר קנאטיה

,15.1.88 גאז על הר־הבית: ענני פושטים ברחבת כיפת־הסלע ואל־אקצה

^ א פחות מרשימה היתה הנכונות הפלסטינית לסבול,
) מבלי להישבר.
מאות נהרגו. אלפים נפצעו — איש אינו יודע כמה, כי רוב
הפצועים לא הגיעו כלל לבתי־החולים, ביודעם ששם ייאסרו,
ואולי ייפצעו שנית. יותר מ־סז אלפים נעצרו, והוחזקו בתנאים
שהוגדרו גם על־ידי אישים ישראליים כבלתי־אנושיים. בתיהם
של מישפחות רבות פוצצו. אחדים גורשו.
מאחורי המיספרים האלה מתחבא סבל הרבה יותר רחב וכללי.
מאות אלפי מישפחות הלכו מדי לילה לישון, כשהן מקשיבות לכל
צעד של עובר־אורח בחוץ, מתור חשש שבאמצע הלילה תפרוץ
לביתם כיתת־חיילים, תעורר את בני הבית במהלומות ובבעיטות,
תיקח איתה נער או איש, ששמו הופיע ברשימות השב״כ. בעוצר
של ימים ארוכים, ולפעמים של שבועות על גבי שבועות, היה
צויר להסתפק במה שיש. השביתות הכלליות התכופות הורידו
אנשים אמידים לקו־העוני. שום אם אשר שלחה את בנה ובתה
לבית־הספר לא יכלה להיות בטוחה שהם יחזרו בשלום.

על רקע זה נולדו סיפוריב, שבוודאי ישמשו
בעתיד חומר להגדות הלאומיות.

למשל: ההגדה של קבאטיה.
קבאטיה היא כפר שכוח־אל מדרום לג׳נין. מעטים שמעו את
שמה קודם לכן.
במקום זה היתה תקרית: גביר מקומי, משתף־פעולה ומוסר־מידע
לשילטונות, שהיה חמוש בנשק ישראלי, פתח באש על
שכניו. אלה צרו על ביתו והרגוהו.
כדי להבטיח את שלום אלפי סוכניו בכפרים ובערים, שהיו עד
כה עמודי־התוור של הכיבוש, החליט השילטון ליצור דוגמה
שתיראה למרחוק ושתטיל מורא ופחד על הרבים. על הכפר הוטל
עוצר בלתי״מוגבל, שנמשר יותר מחודש. איש לא נכנס, איש לא
יצא. לא הותר להכניס לכפר מזון, משקה או תרופה. הופסק זרם
החשמל והמים, לתיקשורת לא ניתנה גישה.
קבאטיה הוחזרה באחת לימי־קדם. התושבים התקיימו על
פיתות וזיתים, שנאגרו בעוד מועד. המים נשאבו מבארות ישנות,
שיצאו מכלל שימוש. הפיתות נאפו על אש פתוחה, שניזונה
מארגזים ישנים ושיברי־רהיטים. העשירים עזרו לעניים.

.. ,18.12.87 ברוכי הבאי לעזה: בכניסה לעיר הנצורה, בראשית הר.תקונ?נ7ות

כאשר הצליחו יחידים להסתנן אל תוך הכפר,
בשבוע הרביעי של המצור, הם מצאו שם אוכלוסיה
שמחה, גאה ובוטחת בעצמה. היא הוכיחה שניתן
להחזיק מעמד. היא הפכה לאגדה.
השילטון נכנע. הוא הפסיק את העוצר. קבאטיה נעלמה מן
הכותרות — עד לתקרית הבאה, שלא איחרה לבוא.

פרשת־קאבאטיה לא הבטיחה את שלום משתפי*
הפעולה, שהישראלים עצמם קראו להם בבוז
״שטינקרים״ .אלפים מהם התייצבו במיסגדים, מסרו

שם את הנשק שקיבלו מידי השילטון, ונשבעו על
הקוראן לחזור ולהיות בנים.נאמנים לעמם. איש לא
פגע בהם.

9הסואגדיה שו נ־תא
^ פר אחר ששבה את דמיון העולם ושהיה למושג בארץ היה
^ הכפר ביתא, מדרום לשכם. מעטים ידעו את שמו בראשית
תשמ״ח.
באמצע ההתקוממות החליטו אנשי התנחלות סמוכה לעשות
מחווה, שביטאה את שחצנותם ואטימותם. הם שלחו את ילדיהם
לטיול בשטח הלוהט, כשהם מלווים בשני מתנחלים חמושים.
שניהם היו קנאים מפורסמים, שהסתבכו בעבר עם השילטונות
בשל התנכלויות אלימות לערבלם- .
בהגיע המטיילים לקירבת ביתא, גרם אחד המלווים, רומם
אלדובי, לתקרית עם בני־הכפק שהתקבצו כדי להתגונן מפני מה
שנראה להם מרחוק כפלישה של ־מתנחלים חמושים. בתקרית זו
הרג אלדובי צעיר, בלי כל סיגה סבירה. כשנכנסו המתנחלים
לכפר, הרימה אחותו של ההרוג, מונירה דאור, אבן וזרקה אותה
לעבר אלדובי. זה ירה בפאניקה ־ לכל עבר, והרג את אחת
המטיילות, הנערה תירצה פורת. בני־הכפר לקחו את המטיילים
לבתיהם והגנו עליהם.

מיד אחרי התקרית נפוצה השמועה כי הערבים
הרגו את בת־המתנחלים• .הצבא, שהגיע למקום
באיחור, החל מייד בעשיית שפטים. שורה של בתים
נהרסה. נערכו מעצרים טיטוניים.

כשהחלה האמת להתברר, זה כבר היה מאוחר מדי. אלוף פיקוד־המרכז,
עמרם מיצנע, שנכנע ברגע הראשון להיסטריה של
המתנחלים, נאלץ להצדיק את מישפט־הלינץ׳ שנערך בכפר. היא
חיבר דו׳׳ח שהטיל את האשמה ה״עיקרית״ על ״המוטיווציה
והתוקפנות של ערבים מקומיים ״,אף שפרטי הדו״ח עצמו גילו
בבירור כי הפרובוקציה של המתנחלים הקנאיים היא שגרמה לכל
השלבים של ההשתלשלות.
על הכפר הוטל סגר, לאנשי״התיקשורת לא ניתן להיכנס אליו
במשך ימים רבים, וגם לא לקבוצה של יהודים בעלי־מצפון,
שביקשו לבנות את הבתים ההרוסים מחדש במו ידיהם, כאקט של
התפייסות.

לבסוף החליטו השלטונות על מעשה מחפיר:
להעמיד לדין את מונירה -אוד ,״האשה מביתא״ ,על
זריקת האבן באדם שרצח זה עתה את אחיה. בך
הפכו את מונירה, אשה שקטה ועצובה, לסמל לאומי.
רומם אלדובי לא חזר עד סוף תשמ״ח להכרה.

• השלג הראשון וו׳ האבנים,׳
^ ימים האחרונים של תשמ״ח מלאו תישעה חודשים
^ לאינתיפאדה — כתישעת ירחיילירה.
בתקופה זו עברה ההתקוממות הפלסטינית הרבה תהפוכות.
אפשר לחלקה לשלושה שלבים עיקריים.

השלב הראשון, זה שנפתח ב־ 9בדצמבר, דיה
שלב ההפגנות הסוערות.

בחזית הקידמית עמדו ״ילדי האבנים״ — צעירים, נערים ואף
ילדים שיצאו בהמוניהם לרחוב, יידואבנים בחיילים. אלה השיבו
בעננים של גאזים ובאש חיה. במשך׳ 100 הימים הראשונים של
ההתקוממות נהרגו יותר מ־ססז אישיואשה, נער ונערה מאש חיה,
ממכות ומגאז מדמיע. לאלפים ־וסקו העצמות באלות.
בשלב הזה חלה תמורה יסודית. בעוד שלשילטונות היה נדמה
כי נערך מיבחן של כוח בין החיילים והמפגינים, אשר תוצאותיו
יכריעו במאבק, אירע התהליך •האמיתי במישור אחר לגמרי.

״ילדי האבנים״ שינו את־פן י החברה הפלסטינית
בשטחים הכבושים.

המנהיגים הוותיקים, ראשי החמולות, הסוחרים ואנשי־העסקים
היו גם הם הורי הילדים האלה. הס׳ ,התביישו מול ילדיהם. כשבא
תורם לסגור את עסקיהם, לוותר על רכוש ורווחים, לא יכלו עוד
להעדיף את טובתם האישית. כאשר• פרצו החיילים את מנעולי
החנויות המושבתות, לא מיהרו׳ עוד הסוחרים למקום כדי להציל

אש ף

על הקיר: חיילים

חמושים

את רכושם. אף חנות פרוצה אחת כזאת לא נבזזה על־ידי בני־המקום.
ההפגנות,
האבנים, ענני־הגאזים, הדגלים הלאומיים שהתנוססו
על כל חוט־חשמל, הצמיגים הבוערים, המחסומים, הסיסמות על
הקירות — כל אלה שינו לחלוטין את האווירה בקרב הכבושים.
הפחד נעלם. הביטחון העצמי גבר.
באווירה זו נולדה שיכבה מנהיגה חדשה. הוותיקים ויתרו בשקט
— ואף כשימחה — על המנהיגות. החברה הפטריארכלית הישנה
נשברה. כאשר הבנים חירפו את נפשם מול חיילי־הכיבוש, לא
יכלה עוד הסמכות האבהית להחזיק מעמד. את מקומם של
״המכובדים״ תפסו בהכרח הלוחמים.
כך התחיל השלב השני. ההפגנות נמשכו ״על אש קטנה״,
בעיקר כרי לקיים את התעניינות כלי״התיקשורת ולשמור על
המתח. אך הם הפכו מישניים.

התהליך העיקרי היה סמוי. בשטחים הכבושים,
לאורכם ולרוחבם, נוצר שילטון אלטרנטיבי.

השדנ השני: שירטון נסו

אש ף
,.דור 2000 ילד־ האבנים בעי1

ף עדות עממיות קמו בכל כפר, עיירה, מחנה־פליטים. מעל
1לוועדים המקומיים קמו ועדות איזוריות, ומעליהן ההנהגה
הכללית החשאית של האינתיפאדה.
הנהגות אלה גובשו וחושלו במאבק מתמיד. מי שנחשף, מי
שלא היה יעיל וזהיר, נתפס ונשלח לגיהינום של קציעות. מקומו
נתפס על־ידי אנשים יעילים יותר. כך, בתהליך של ברירה
טיבעית, השתכללה ההנהגה. קם מיבנה מסועף, שחלש על כל
שיטחי־החיים.
בוועדות האלה התאגדו כל הכוחות הפוליטיים. מרצון או שלא־מרצון,
נאלצו כוחות יריבים לתת יד זה לזה. הצורך הלאומי
הבוער, האווירה החדשה, הדינאמיקה של ההתקוממות, לא הותירו

מכריחים

ילד

בעזה

למחוק סיסמות

להם ברירה. בוועדות־האינתיפאדה נפגשו קנאים מוסלמיים
וקומוניסטים, אנשי פת״ח וחסידי החזית העממית, אינטלקטואלים
ואיכרים, עשירים ועניים.

הנהגת האינתיפאדה יצרה מצב שהוא רגיל
בשלב מסויים של התקוממות בשטח כבוש: מצב
של דו־שילטון.
במקום שנכח צה׳ל וניתן היה להפעיל כוח — שלט המימשל
הצבאי. במקום ובשעה שהכוח נעדר — שלטה ההנהגה המקומית.
הסימן לכך היה אלפי הדגלים הפלסטיניים שהיו תלויים מכל
חוט־חשמל ושהתנופפו על גגות הבתים בכפרים המרותקים.
לא אחת התנגשו שני השילטונות האלה. ולא תמיד היה ברור
מי חזק יותר.
באמצעות ״הכרודם הממוספרים״ שהפכו אחד מסימני־ההיכר
של תשמ״ח, הכריזה הנהגת־האינתיפאדה על מועדים לפתיחת
חנויות ולסגירתן. המימשל הצבאי ניסה לשבור הוראה זו בכל
האמצעים. אבל האינתיפאדה ניצחה.

למעשה נולד מימשל עצמי בשטחים הכבושים,
בדומה ל״מדינה בדרך׳ של היישוב העברי בסוף ימי
המנדאט.
המומחים הישראליים, שגם הפעם לא הבינו את המתרחש, קיוו
תחילה להתנגשות בין השילטון החדש הזה ״בפנים״ ובין המוסדות
של אש״ף ״בחוץ״ .הם האמינו כי קמה הנהגה ״חילופית״ ,שתכרות
את הענף שעליו יושב אש״ף.

היתה זאת אי־הבנה. לא יכול היה להיווצר ניגוד
בין אש״ף ובין הנהגת האינתיפאדה, מפני שבשני
המוסדות האלה מיוצגים ופועלים אותם האירגונים
עצמם, והם מורכבים בצורה דומה. למעשה אין אלה
אלא שני דרגים שונים של אותו מיבנה.
ועדות־האינתיפאדה לא יכלו להוות ניגוד לאש״ף. אבל הן
יכלו להעביר לאש״ף ״בחוץ״ את מאוויי האוכלוסיה ש״בפנים״,

איש השש תשמ״ח
(המשך מעמוד ) 13
כשהן נעזרות בסמכות הטיבעית שיש ללוחמים העומדים בחזית
המאבק.

כך נסללה הדרך לשלב השלישי, שהתחיל לקראת
פוך השנה: העברת האינתיפאדה לפסים מדיניים.

• השרב השלישי:
ךןד כה הסתפקו מוסדות אש״ף בלקיטת הפירות הפוליטיים
של ההתקוממות. הנסיעות של אש״ף לפתח מבחוץ פעילות
מיבצעית מקבילה עלו בתוהו.
כך נכשל הנסיון לשגר ארצה אוניה של מגורשים, נוסח
אקסודוס — רעיון תעמולתי מבריק, שאכן חיכה גלים
תיקשורתיים עצומים. אולם מול המכונה הפוליטית־מודיעינית
האדירה של ישראל — התמוטט נסיון זה. אי־אפשר היה לגייס
ספינה, וכשלבסוף נמצאה — זו פשוט פוצצה כפי שנמסר
בפרסומים זרים על־ידי השרותים החשאיים. מארגניה נהרגו.
מזיק הרבה יותר היה הנסיון לבצע פיגוע־מיקוח בנגב,
באמצעות חוליה שחדרה מגבול מצריים. אחרי שזו הצליחה להגיע
עד דימונה, הסתיים נסיון זה בהרג בני־הערובה וחוטפיהם, כמו
נסיונות רבים קודמים מסוג זה, והוא העלה מחדש את הדימוי של
אש״ף כאירגון טרוריסטי.
בשטחים הכבושים נראה נסיון זה כחבלה באינתיפאדה, אחרי
שזו הצליחה ליצור תדמית שונה לגמרי. הופעל לחץ שקט, והנסיון
לא חזר על עצמו.
אולם סטיות אלה היו מישניות. ככל שהתקדמה האינתיפאדה
הבין אש׳ף שעליו להתכונן לתפקידו הבא.

תשמ״ח ציבור לאומי מאוחר וזקוף, בעל מישמעת פנימית
ומנהיגות יעילה.
ההישג השני היה בזירה של דעת־הקהל העולמית. ההתקוממות
הפלסטינית זכתה באהדה כללית. היא נראתה בעיני־כל
כמילחמת־שיחרור קלאסית של עם מדוכא בכובש ברוטאלי.
אחד המשלים המצוטטים ביותר השנה היה סיפור דויד וגוליית
— אלא שהפעם נראה הכובש הישראלי כפלישתי אכזרי, הסומר
על הכוח הגס, ואילו הנער־הפלסטיני מיידה־האבנים נראה כיורשו
האמיץ של דויד הישראלי.
מוחשיים יותר היו השינויים הפוליטיים, שחלו בעיקבות
ההתקוממות.

השינוי הדרמאתי ביותר נגע למלך חוסיין.
עד לאינתיפאדה נחשב המלו כבעל הריבונות על הגדה
המערבית, ובעקיפין גם על רצועת־עזה. הוא שיחק עם אש״ף
מישחק של חתול ועכבר. בעזרת המימשל הצבאי הישראלי, הוא
קיים בשטחים אלה חזות של אפוטרופוס.
ההתקוממות שמה קץ לכל יומרה כזאת .״תומכי ירדן״
המהוללים, גיבורי התיקשורת הישראלית, נמוגו כמו שלג ביום־
שרב. בכל ימי ההתקוממות לא הונף אף פעם אחת דגל ירדני,
לעומת רבבות הדגלים הפלסטיניים, שעצם הנפתם היתה כרוכה
לא־אחת בסכנת־מוות. על הקירות. צויירו רבבות סיסמות של
אש״ף, נמחקו וצויירו מחדש. אף לא סיסמה פרו־ירדנית אחת
קישטה קיר בגדה. הדיוקנות של יאסר ערפאת היו בכל מקום.
מעולם לא הוצג דיוקן של המלך חוסיין.
בחודש השביעי של האינתיפאדה הסיק המלך את המסקנה.
הוא ידע כי הגדה המערבית אבודה מבחינתו. הוא התחיל לדאוג
לקיום שושלתו בגדה המיזרחית. שם חיים יותר ממיליון

9שצו נעיו־הניוה
צלחה פלסטינית אחרת נגעה לעיר ירושלים.
1 1במשך 21 שנה יצרה ישראל בכישרון רב את האגדה של
״העיר שחוברה לה יחדיו, בירת־הנצח של עם־ישראל״ .טדי קולק,
סמל האגדה הזאת, עבר בעולם ואסף פרסים בסיטונות.
אגדה זו נופצה במהלך האינתיפאדה. רחובות שוממים, עננים
של גאז מדמיע, כדורי־גומי ואש חיה סימלו את סופה.

העולם ראה את המחזה המוזר של מדינה
דמוקרטית המטילה עוצר על מחצית עיר־בירתה.
בסוף תשמ״ח לא ההדרה. ישראל ספק לגבי המציאות:
ירושלים המיזרחית היא עיר.פלסטינית, בירת הגדה המערבית.
גם זאת היתה מציאות מוזרה: מחציתה של עיר היתה כבושה בידי
השילטון של המחצית השניה.׳
יותר מכל אדם אחר סימל את העובדה הזאת בן המישפחה
המכובדת ביותר של ירושלים הערבית: פייצל אל־חוסייני, בנו
של עבד־אל־קאדר אל־חוסויני .,המפקד האגדתי של הכוחות
הפלסטיניים באיזור ירושלום• במילחמת־העצמאות, קרוב־רחוק
של המופתי־לשעבר, חג׳ אמין.יפייצל נכלא ארבע פעמים, ובסוף
השנה ישב בכלא — לא בשל מעשה שעשה, אלא בשל היותו
המנהיג הבלתי־מוכתר של׳העם הפלסטיני המתקומם בשטחים
הכבושים.

הישג אחר היה המשמעותי ביותר: ביצור מעמדו
של אש״ף, עד שהפך להנהגה הבלתי־מעורערת של
העם הפלסטיני.
היתה זאת מציאות ששום גורם בעולם לא היה יכול עוד

השלב השלישי התחיל עם הודעתו של המלך
חוסיין על הינתקותו הסופית מן השטחים הכבושים.
נוצר חלל מדיני ריק, שקרא לאש״ף.
מן השטחים הכבושים הגיע לאש״ף איתות ברור: הגיעה השעה
למסד את תוצאות האינתיפאדה, להכריז על כינון מדינה
פלסטינית עצמאית בגדה וברצועה, לכונן ממשלה פלסטינית
זמנית.
רעיון זה מרחף בחלל כבר זמן רב. ממשלות אלג׳יריה ומצריים
הציעו זאת, וכך עשו יהודים ששוחחו עם ראשי אש״ף. בחודש
התשיעי של האינתיפאדה היה נדמה כי הגיע המועד.
אמנם, הבעיות הכרוכות בצעד זה מבחינת אש״ף הן עצומות
— הן במישור הבינלאומי, הן במישור הלאומי. כדי לכונן ממשלה
היה צורך להשיג מראש את הסכמתן של עשרות מדינות להכיר
בה לכשתוקם. בתוך ההנהגה הפלסטינית היה צורך להשיג את
הסכמת הכוחות העיקריים לעצם הרעיון ולחלוקת ההשפעה
והתיקים בממשלה.

אולם ההיגיון הפנימי של ההתקוממות דחן בכיוון
זה. גם מי שהיסם, עיכב ועצר עד כה נאלץ בהדרגה
לעבור לקו זה. בפוך תשמ״ח היה נראה בי צעד זה
הוא בלתי-נמנע.

גווייח הישואל ודויד הנרישת׳
הרי תישעה חודשים ניתן היה לסכם את מאזן־הביניים של
האינתיפאדה.
במה הצליחה? במה נכשלה?

עצמות

שבורות

בעזה:

פלסטי] ,

בני

הגילים

בבית־חולי

,,שיפא

להתעלם ממנה. לא רק המלך חוסיין הסיק את המסקנות. גם
אויבה המושבע ביותר של העצמאות הפלסטינית ו״עצמאות־ההחלטה
הפלסטינית״ ,חאפט׳ אל־אסד, נשיא סוריה, נאלץ
להשלים עם מציאות זו, אם• כי בהידוק שיניים. הנסיון להקים
הנהגה חילופית מת סופית. ,
עוד בראשית השנה יכול היה אחד מבני־חסותו של אסר, אחמד
ג׳יבריל, לרשום על דיגלו הישג מרשים. היה זה אחד מאנשיו
שהפך גיבור ״ליל הגילשונים״ ,ושהוכתר על־ידי ערפאת כ״רמבו
פלסטיני״ .אולם המשר המאורעות גימד את האירגונים
הפלסטיניים הפועלים בהשראת אסר. גם לאסד, כמו לחוסיין, לא
נותרו גייסות בגדה וברצועה.
לא נותר לאש״ף מתחרה. שום גוף אחר אף לא התיימר עוד
לייצג את העם הפלסטיני, כולויאו חלקו. מה שהיה בעבר לא־אחת
בבחינת מס־שפתיים הפך מציאות פוליטית חד־משמעית.
הציבור שחולל את האינתיפאדה הכריע. קנאים מוסלמיים,
המבקשים להקים מדינה כל־איסלאמית והשוללים עקרונית
מדינה לאומית חילונית, הצטרפו לאש״ף, כשם שעשו זאת
הקומוניסטים הפלסטיניים, הכפופים למוסקווה והחולמים על
מדינה סוציאליסטית.

כל שינוי במערכת־הכוחות יכול עתה להתחולל
רק בתוך אש״ף עצמו, כמו בכל גוף ממלכתי בעולם.
ואילו בעצם מעמדו של אש״ף. כמיסגרת הטרום־
ממלכתית של העם י הפלסטיני, לא פיקפק עוד איש.
כל גורמי העולם הכירו במציאות זו. גם האמריקאים,
שהתחייבו כלפי ממשלת־ישראל שלא לשאת ולתת עם אש״ף,
חיפשו דרך למגעים עם האירגון. הם לא שללו עוד את העובדה
שהוא מייצג את הפלסטינים.

״יוזמתו״ השחצנית של ג׳ורג׳ שולץ, שהיתה
מבוססת על ההתכחשות למציאות זו, היתה לבדיחה
המעופפת של השנה.

פינה של רחוב בעזה: לד בו ד ד מיידה אבן בקבוצה של חיילי־מילואי
ב תר שהיא שינתה לחלוטין את הנוף הלאומי
הפלסטיני, את נוף הסיכסוך הישראלי־פלסטיני ואת
הנוף הבינלאומי.
ההישג העיקרי, מבחינה פלסטינית, היה כמובן עצם גיבושה
של האוכלוסיה בשטחים הכבושים. מה שנראה בראשית תשמ״ח
כציבור של אבק־אדם, נכנע ונרמס, המשלים עם גורלו, שבו
שורצים ה״שטינקרים״ ושבו מתקוטטים האירגונים, היה בסוף

פלסטינים. האינתיפאדה עלולה היתה לעבור לשם, על פי חוק
הכלים השלובים. המלך מיהר לנתק את הקשר, אחת ולתמיד.

בראשית השנה נראה חוסיין על מירקע הטלוויזיה,
כשהוא יושב בראש ועידת־הפיסגה, זורח
מאושר ומקרין ביטתן עצמי. ת א היה במיטבו
ובשיאו. האיש שנראה על המירקע בסוף תשמ״ח,
כשהוא קורא את החלטת־הניתוק, היה אדם אחר.

0אינה החצי השני?
^ עומת הישגים אלה עמדה עוברה בולטת לא־פחות:
€האינתיפאדה ל א הביאה לידי הכרעה.
אומנם, לישראל עלתה ההתקוממות ביוקר. מחירה נאמד
השנה בסכום שנע בין מיליארד לשני מיליארדי דולארים. שר־האוצר
הגדיר אותה באובדן אחו׳ז וחצי של התוצר הלאומי. נזקים
אחרים היו בתחומי הצבא, המדיניות, ההסברה בעולם.

אולם ההתקוממות לא הצליחה לשבור את
הכיבוש, כשם שהכיבוש לא הצליח לשבור את

(יצחק אלהרר, סקופ 80׳

דצמבר ,1987 גאז בעיסאוויה: מחול האינתיפאדה כמו בציור של ברויגל, אחדי בורחים, אחדי פוני ל ע בר השוטרים
ההתקוממות. נוצר מצב של תיקו מתמשך. במונחים
צבאיים, נוצרה מילחמת־התשה.
מה היה דרוש לפלסטינים כדי שהאינתיפאדה תניב פירות
ממשיים?

התשובה היתה פשוטה: היה עליה להביא את
הציבור הישראלי לידי הכרה שכדאי לו לוותר על כל
השטחים הכבושים ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית
לצד ישראל.

זהו החצי השני. הוא לא הושג על־ידי הפלסטינים בסוף
תשמ״ח.
אמנם, באיחור־מה התחיל המנגנון הכבד של אש״ף להתקדם
לקראת ניסוח מדיני, העשוי לשמש בסיס להסדר ישראלי־פלסטיני.
המיסמך
הראשון שהיכה גלים נשא את שמו של בסאם אבו־שריף,
דוברו של יאסר ערפאת. אבו־שריף, לשעבר איש החזית
העממית של ג׳ורג׳ חבש, עבר דרך ארוכה, כרבים מעמיתיו. הוא
היה אחד המארגנים של מיבצע־הנפל לשיגור ספינת־המגורשים.
פניו השסועות ואצבעותיו הקטועות הזכירו ששימש בעבר יעד
להתנקשות ישראלית.

ביולי 1988 פירסם מיסמך. לא רק תוכנו היה צעד גדול
קדימה, אלא גם נימת הדברים.

כי בפעם הראשונה דיבר דובר כביר של אש״ך לא
רק על הסדר־שלום, אלא גם על התפייסות ושיתוך־
פעולה.
הוא הציע שיחות ישירות ומשא־ומתן פנים־אל״פניס בין ישראל
והנהגה פלסטינית. היעד: להביא להקמת מדינה פלסטינית לצד
ישראל ולהסכם־שלום אשר יבטיח לא רק אי־לוחמה, אלא גם
שיתוף פעולה מדיני וכלכלי. את הרכב ההנהגה הציע לקבוע
במישאל־עם או בבחירות שייערכו בגדה המערבית וברצועת־עזה.
הוא הכריז על קבלת ההחלטות 242ו־ ,338 בצמוד להכרה בזכות
ההגדרה העצמית של הפלסטינים. הוא גם הציע תקופת־מעבר
תחת מנדאט האו״ם, ערובות־ביטחון בינלאומיות והצבת כוח״או״ם
בצד הפלסטיני של הגבול שייווצר.

כל ילד הבין כי הצהרה כזאת, בחתימת אכו־שריך,
יכולה היתה להתפרסם רק בחסותו ומטעמו
של ערפאת עצמו. כדרכו, השאיר ערפאת לעצמו
חופש־תימרון, על־ידי החתמת יועצו על המיסמך.
לאחר מכן הדליף השב״כ כי גילה בביתו של פייצל אל־חוסייני,
אחרי מעצרו הרביעי, טיוטה של מגילת־העצמאות הפלסטינית.
הוצע בה להכריז על כינון המדינה הפלסטינית על פי החלטת
האדם משנת ,1947 תוך הכרה בישראל ופתיחת משא־ומתן
לקביעת הגבול בין שתי המדינות.
לאחר מכן פירסם אחד המנהיגים הבכירים ביותר של אש״ף,
צלאח ח׳לף, המכונה אבו־איאד, הצהרה מרחיקת־לכת עוד יותר.
כמו עמיתו אבדג׳יהאד (ח׳ליל וזיר) ,שהוצא השנה להורג
בחוף תוניס, דגל אבו־איאד מזה שנים
בפעולת־קומנדו
בפיתרון של הסדר עם ישראל, אן לא הצהיר על כר פומבית. עתה
זינק קדימה בהכרזה שבה הציע לכונן ממשלה פלסטינית זמנית,
שהמצע שלה יבוא במקום האמנה הפלסטינית, ושתהיה מבוססת
על הכרה בישראל.

צריחת התעוה
^ יה ברור כי הכרזות אלה מבטאות את העמדה של הזרם
1 1המרכזי של העם הפלסטיני. ג׳ורג׳ חבש הקיצוני הודיע שאינו
מתנגד עוד להקמת ממשלה פלסטינית, אף שהוסיף כי אין פירוש
הדבר הכרה בישראל. היה זה תירוץ־סרק, שהרי ברור לכל כי
להקמת ממשלה פלסטינית יכולה להיות רק מטרה אחת: להגיע
לכלל הידברות עם ממשלת״ישראל.

כל הצעדים האלה היו הכנה לקראת הצעד החשוב
מכל: הצהרה של יאמר ערפאת ושל המוסד
הפלסטיני העליון — המועצה הלאומית — שאכן
זוהי המדיניות הרשמית של אש׳׳ף.

כמו בסרט: עצור פצוע על הארץ

גם העיתוי של תהליו זה לא היה מיקרי.
על העם הפלסטיני היה לעבור דיר קשה עד שהגיע לכר. עם
מושפל ומוכה אינו מסוגל ליזום צעדים אמיצים לקראת הסדר
ושלום. לשם כר עליו קודם־כל לרכוש לעצמו ביטחון עצמי
וגאווה לאומית.
אנוור אל־סאדאת בא לירושלים ארבע שנים אחרי שנחל
ניצחון צבאי חסר־תקדים בתולדות הערבים בעת החדשה: צליחת
תעלת־סואץ. תחושת הגאווה והניצחון, שהצלחה זו נטעה בלב

העם המצרי, היא שאיפשרה לסאדאת לעשות את הצעד המכריע
לשלום.

יתכן מאוד כי האינתיפאדה מהווה את המהדורה
הפלסטינית של צליחת-התעלה. היא מאפשרת עתה
להנהגה הפלסטינית לאמור דברים ולעשות צעדים
שהיו בלתי־אפשריים בראשית תשמ״ח.

הבחעה, תדהמה, מבונה
^ ול האתגר של האינתיפאדה עמדה מדינת־ישראל מבול^
/בלת וחסרת־תשובה.
תחילה היתה מופתעת מעצם התפרצותה. אחר־כר היתה נדהמת
מעוצמתה ומהתמשכותה. בסוף השנה היתה נבוכה מול פני
׳ ההתפתחויות המדיניות הדראמתיות: הסתלקות המלר חוסיין,
הצהרות־השלום של המנהיגים הפלסטיניים.
אולם תישעה מחודשי תשמ״ח עמדו בסימן התגובה הישראלית
על האינתיפאדה.

איש־השנה תשמ״ח מוכרח היה להיות הישראלי,
שעליו היתה מוטלת המשימה להתמודד עם המאורע
המרכזי הזה של השנה.

• הקוב ער התינוקת
^ יו לתשמ״ח, כמו לכל שנה, אירועים אופייניים משלה,
1 1גיבורים משלה, דמויות טראגיות וקומיות.
אחת מגיבורות השנה ודתה ילדה קטנה מבראזיל, ברונדד
קארוליין. היא נחטפה כתינוקת ,״נמכרה״ לזוג הישראלי
יעקוב ושימחה תורג׳מן, וגדלה בארץ. אולם ממשלת־בראזיל
וצוות של הטלוויזיה הבריטית גילו את עקבותיה בארץ,
והוריה הטיבעייס, רוסילדה קונסאלם ואמריקו ואסקוג־סאלס,
באו לארץ כדי לקחתה אליהם.
הארץ כולה עקבה בנשימה עצורה אחרי מאבק־האיתנים בין
שני זוגות־ההורים, שלחמו על ילדה קטנה ואהובה. לבסוף, כאשר
הוחזרה הילדה לבראזיל, הזילו רבים דמעות.
תינוקת אחרת שגורלה עורר השתתפות כללית היתה יעל
שפר. היא נולדה כשהיא לוקה במחלה תורשתית קטלנית,
מחלת ט״־זקס. אמה, טלילה שפר, פנתה לבית־המישפט
בדרישה שלא להחזיקה בחיים. בית־המישפט דחה את הדרישה
להמתת־חסד.
איש אחר שעורר את השאלה האנושית־המוסרית של המתת־חסד
היה גירעון נקאש, שתבע להעניק לו חסד זה. האיש בן

האוקראיני הממוק
ף ץראגדיות אלה ואחרות עלו השנה, ריתקו את תשומת־הלב
׳ ^ במשך כמה ימים, סיפקו כותרות לאמצעי״התיקשורת
ונשכחו. הם לא יכלו לספק לתשמ״ח את איש־השנה שלה.
אירוע שריתק את תשומת״הלב במשך שבועות וחודשים, עד
שמילא את חייהם של חלק מן האזרחים, נגע אף הוא למוות. אך
לא למותם של יחידים בשנה זו, אלא למותם של רבבות לפני 45
שנים.
הטלוויזיה שידרה בשידור חי, יום אחרי יום, את מישפטו של
ג׳ון איוואן דמיאניוק, אוקראיני שהואשם בכך שהיה בימי־השואה
״איוואן האיום״ ,איש־ס״ס אכזרי במיוחד במחנה־ההשמדה
טרבלינקה.
מי שקיווה כי מישפט זה יהיה מעין מהדורה שניה של מישפט
אדולף אייכמן, מכשיר חינוכי אשר יזכיר את אימי השואה לדור
חדש של ישראלים ובני כל העמים, התאכזב. המישפט עבר
במהרה לפסים אחרים לגמרי: ויכוח על זיהוי האיש ועל אמיתותם
של מיסמכים. מכיוון שמיסמכים אלה סופקו על־ידי הקג״ב
הסובייטי, נוצר מצב כמעט גרוטסקי: נציגי־המדינה במישפט,
יונה בלטמן ומיכאל שקד, הגנו בלהט על אהבת־האמת של
הקג״ב, בעוד שהסניגור, יורם שפטל, הטיל בה דופי.
במשך. שבועות ארוכים נמשכה ההתנצחות, כאשר עדים
מלומדים מרחבי העולם העידו על טיבם של מהדקי־נייר, על
הרכב הדיו ועל שיטות של זיהוי־תצלומים. ובלב כל המהומה
המישפטית ישב האוקראיני המגושם, מבין־ולא־מבין, כאילו אין
זה נוגע לו. לפעמים אף פיהק מרוב שיעמום.
כאשר דן בית־המישפס את דמיאניוק למוות, לא שכך הוויכוח.
הטלוויזיה הפכה למעשה את הציבור כולו לחבר־מושבעים,
והכרעת השופטים לא סיפקה רבים. התנהגותו של השופט ד ב
לוין, שהתנפל באופן קבוע על הסניגור הישראלי, לא הוסיפה
לערכו החינוכי של המישפט.
בתום תשמ״ח המתין דמיאניוק לעירעורו, אשר יספק בוודאי
אירועים לשנה הבאה. איש מן המעורבים במישפט לא יכול היה
להיות איש־השנה של תשמ״ח.

השתיקה הרועמת
^ ין המיליונרים שזכו בארץ בקבלת־פנים חמה, היה יורד
ישראלי בשם ברוך ברום רפפורט, שעמד במרכזה של
פרשה מוזרה.
בשנה רגילה היתה פרשה זו יכולה להתחרות עם פרשת־הנשק
אלכס ליבק, חדשות

ך* אינתיפאדה הטילה את צילה על כל אירועי תשמ״ח
( 1בישראל. אבל ישראל ניסתה לחיות את חייה, כאילו לא
היתה האינתיפאדה. חלק גדול של הציבור עשה את הכל כדי
לדחוק את המתרחש מתודעתו.
היה זה תהליך פסיכולוגי מעניין, שראוי לו לשמש נושא
למחקרים מלומדים.
המאורעות סערו במרחק של כמה עשרות קילומטרים,
ולעיתים במרחק של כמה קילומטרים בלבד, מביתו של אזרח
ישראלי. אולם אותו אזרח התנהג כאילו אינן קיימות, כאילו הן
מתרחשות על כוכב אחר.
הידיעות על האינתיפאדה — הרוגים, פצועים, פיצוץ בתים,
נזקים כלכליים ,״חריגים״ — מילאו לא אחת את מרבית הזמן של
מהדורת־החדשות בטלוויזיה וברדיו, את מרבית השטח בעמוד
הראשון של העיתון היומי. אך בנפשו של הצופה והקורא פעל
מכניזם שאיפשר לו להתעלם מהן.
מנגנון־ההדחקה הלאומי פעל בקדחתנות. מעולם לא היו
המיסעדות בארץ כל־כך ״מפוצצות״ ,מעולם לא הצטופף הציבור
בכל מקומות הבילויים והתענוגות, כמו בשנה זו.
בשטח התרבותי — והתרבותי־כביכול — התפתחה בארץ
פעילות מטורפת. פסטיבל רדף פסטיבל, עד כי לא ניתן למתוח
גבול בין אחד למישנהו. אמנים מפורסמים ופחות־מפורסמים מכל
העולם נחתו בישראל בקצב מסחרר.
גם מחוץ לפסטיבלים, התנהלו החיים כרגיל. לגבי הישראלי
מן המניין, שאינו פוליטיקאי ואינו גנרל, היתה האינתיפאדה
אירוע חיצוני, שלא פלש לביתו ולחייו, אלא אם כן נאלץ
להתייצב לשרות־מילואים, להצטייד באלה ולצאת לשטחים
הכבושים.

ה־ ,53 שלקה בניוון־שרירים עד שלא היה מסוגל עוד להזיז איבר
מגופו מלבד עיניו, מת לבסוף מוות טיבעי.

הקשר בין מישפט־דמיאניוק והמאבק על הגירת־היהודים, כי
האמר היה גס האיש שהביא לארץ כמה מן המיסמכים החשובים
ביותר שסיפק הקג״ב למישפטו של האוקראיני.
ארמנד, שכל הקאריירה הכלכלית הארוכה שלו היתה בנוייה
על קשריו ההדוקים עם השילטון הקומוניסטי, מימי לנין והלאה,
היה אחד המיליונרים שמצאו השנה כבוד וכיבודים בישראל.
המימסד הישראלי חיזר אחרי כל מיליונר יהודי, יהיה אשר יהיה
— גם יורד, נושר או עריק ממש.
בסך־הכל לא הוסיפה העלייה מברית־המועצות הרבה נחת
לישראל בתשמ״ח. השערים נפתחו ,״אסירי־ציון״ שוחררו,
הרדיפות נפסקו, אלפים רבים עלו לרכבות ולמטוסים ויצאו —
אך רק מעטים, מעטים מאוד, הגיעו לארץ־ישראל, הרוב העצום,
קרוב ל־.מ< ,9המשיכו לארצות־הברית ולארצות מערביות אחרות.
מול כישלון מחפיר זה של הציונות עמדה ממשלת־ישראל
חסרת עצה. הפיתרון היחידי שעלה על דעתה היה בתחום
״הציונות האכזרית״ :למנוע בכוח מן היוצאים לנשור. הממשלה
החליטה רשמית להיעזר באחר ממישטרי־הדיכוי הנלוזים,
מישטרו של ניקולאי צ׳אוצ׳סקו ברומניה, כדי להעביר את
היהודים בכוח ממוסקווה, דרך בוקרשט, לישראל. בינתיים כבר
נפתחה דרך אלטרנטיבית, באמצעות קפריסין, להשגת אותה
המטרה עצמה.
מכיוון שרוב היהודים המבקשים לצאת מברית־המועצות,
עושים זאת כדי להימלט ממישסר אידיאולוגי כפייתי אל ארץ
חופשית ופלורליסטית, יתכן מאוד כי אמצעי־הכפייה ישיגו את
ההיפר. באווירת הגלאסנוסט׳ של מיכאל גורבאצ׳וב, עשוייה
ברית־המועצות להיראות להם חופשית יותר מאשר מדינה
ציונית, הכופה את רצונה בכוח.

#ציונות אנזויח
ך עוד שכבית־המישפט התנהל, לעיני המצלמות,
* הוויכוח על מהימנות הקג׳׳ב, נמשך המאבק על הגירת
יהודים מברית־המועצות. המדינה שהגנה על הקג״ב בבית-
המישפט, לחמה בו ברחבי העולם. באחד משיאי המאבק באה
לארץ לוחמת־העלייה אידה גודל, שהפכה בשנים האחרונות
גיבורה בעיני רבים בעולם ובארץ.
בפסטיבל קבלת־הפנים לאשה זו בלט המיליונר היהודי
ארמנד האמר, שהביא אותה ארצה במטוסו הפרטי. זה היה

,.הילדה הבראזילידו״ ואב מאמצה
האיראנית, שנתנה לתשמ״ז את איש־השנה שלה, עמירם ניר.
אולם פרשת רפפורט לא עלתה לכותרות. היה זה כאילו עשו כל
המיפלגות וכל כלי־התיקשורת יד אחת, כדי להשתיק אותה עד
כמה שאפשר. וכך אומנם היה.
בשעה שהאמריקאים חקרו את מעשיו של אד מיז, שר־המישפטים
רדוף־השערוריות, הם נתקלו גם בפרשה זו. הסתבר כי
חברת־ענק אמריקאית רצתה להניח צינור־נפס מעיראק לנמל־עקבה,
בעיצומה של המילחמה שהגיעה השנה לסיומה. התוכנית
נתקלה בבעייה: איש לא היה מוכן לבטח את התוכנית, מחשש
שישראל תתנכל לצינור שיהיה מונח בקירבת גבולה.
היוזמים היו צריכים להביא ערובה ישראלית מתאימה, לא רק
מילולית אלא גם כספית. לשם כך היה צורך להשיג את הסכמת
הממשלה, שבראשה עמד אז שימעון פרם. לפי המיסמכים,
עלה החשד כי רפפורט הבטיח לפרס שוחד־ענק, בצורת תשלום
סמוי למיפלגת־העבודה. שתיקת הליכוד מול גילוי זה עוררה את
החשד שגם לו הובטח חלק בכסף זה. משמע: שתי המיפלגות
הגדולות עשו יד אחת כדי לתרגם אקט מדיני של ממשלת־ישראל
לשפת המיליונים, שיזרמו בחשאי לקופות המיפלגתיות.
פרשה עסיסית זו נדחתה בישראל כלאחר יד. איש לא היה
מעוניין להעלותה. היא מתה מוות לא־טיבעי. איש מן המעורבים
בה לא הפך לאיש־השנה.

• בלי זיקוקין וי־נוו

הנידון למוות: גיון איוואן דמיאניוק מפהק על ספסל־הנאשמי כמישפט על חייו

^ כישלון הגדול ביותר של תשמ״ח היה אמור להיות ההישג
1 1הגדול ביותר שלה.
תשמ״ח היתה שנת ה־ 40 למדינת־ישראל, שקמה בסערת־הקרבות
של תש״ח. לכבוד המיספר העגול הזה תוכנן שלל של
אירועים, שהיו צריכים להאיר את השנה כולה כמו זיקוקין די־נור.
זה היה צריך להרים את המוראל, להשרות על השנה אווירה של

ציון צפריר, העולם הזרז

ויזגיגע ־ ה 1המוקי1ננ]־ו:

עיון צפריר, העולם הזה

אנ ז ־ן ר 8;1ו־

אושר וגאווה לאומית, למשוך ארצה המוני־תיירים:! ,מבול שלא
היה בדוגמתו.
אילו <ה קרה, היה מישהו מן המארגנים נכנס למעגל
המועמדים לתואר איש־השנה. אך שום דבר כזה לא קרה. קרה
ההיפך.
האינתיפאדה שמה קץ לכל התוכניות. השימחה דעכה. האירועים
הקדחתניים אמנם התקיימו, אך הם נראו מלאכותיים. רבים
מן האורחים המכובדים הצפויים לא הגיעו כלל, כמחאה על
פעולותיו של שילטון־הכיבוש. פסטיבל אחד — פסטיבל של
שירה — בוטל כליל, מפני שהמארגן הראשי, המשורר נ תן זין*,
פרש ממנו כאות־מחאה.
התיירים לא באו. תחת להגיע למימדים חסרי־תקדים, הצטמקה
התיירות. תצלומי ההתקוממות בטלוויזיה העולמית, הידיעות על
המתרחש, שביתות־המיסחר בירושלים — כל אלה בלמו את
הזרם שהיה צפוי, והכניסו את ענף־התיירות כולו למשבר חמור.

ודווץ הבילים הוננים
ף* שנה רגילה היה שר־האוצר משה ניסים עשוי לעלות
לדרגת איש־השנה.
סיפור־ההצלחה של ניסים נמשך. האזרח הישראלי, למוד־האינפלציה,
למד למדוד את המצב הכלכלי באופן בילעדי על פי
סיפרה אחת: המדד המתפרסם ב־ 15 בכל חודש.
בהנהגתו של ניסים, שחיוכו הלבבי התמידי מסתיר נוקשות
רבה, נמשכה בלימת האינפלציה. בסוף השנה הסתובבה זו סביב
־׳ 169 בשנה. בחודש יולי אף ירד המדד לעשירית של אחוז —
מיספר שהיה פעם נראה כחלום.
אולם לקראת סוף תשמ׳׳ח התעורר החשש, כי מאחורי המסך
הוורוד של האינדכס מסתתר אסון כלכלי, המתגבר והולך.
כפוליטיקאי ממולח ידע ניסים להעריך את חשיבותו של המדד
— גורם שהוא תיקשורתי, מובן לכל, שווה לכל נפש. הוא גם ידע
כי שאר המיספרים הכלכליים משעממים את הציבור, ואינם
מובנים לו.
לכן העדיף ניסים את המדד של יוקר־המחייה על פני כל
המדדים האחרים, כגון המרד של עליית התוצר הלאומי והמדד
של הגרעון במאזן־התשלומים.
אולם בכלכלה, לכל דבר יש מחיר. האינפלציה הנמוכה נקנתה
במחיר ההקפאה של שער הדולר, דבר שפגע קשה בתעשייה
* -ובחקלאות בכלל, ובייצוא בפרט. בעוד שעלות הייצור עלתה
בהתאם לאינפלציה ה״נמוכה״ ,נשארו ההכנסות בחו״ל קפואות.
כאשר החלו מיפעלי־ענק להתנדנד ולהתמוטט, לא נותר שטח
במיגזר היצרני שלא נשמעה ממנו צעקת חמס. אנשי־האוצר
השיבו כי הגורם למפולת אינו הקפאת הדולר, אלא ניהול כושל.
ואכן, בשנים שקדמו לתוכנית הכלכלית החדשה של ,1985
שררה במשק אווירה של שיגעון־גדלות. לא רק צה״ל הסתבר
בשיגעון הלביא ובפילים לבנים אחרים, אלא מיפעלים רבים
התרחבו ללא כל חשבון, השקיעו כספים בפרוייקטים דימיוניים,
התנפחו ותפחו.
השנה הוגש החשבון לפירעון. הפילים הלבנים מתו, כאילו

פגעה בהם מחלה מיסתורית. צבא של כונסי־נכסים פשט על
המשק, מיפעלי הפאר של חברת־העובדים שיגרו איתותי אס־או־אס,
בני גאון נשלח להציל את כור. שטיחי כרמל של אברהם
שפירא האגדתי היו ״בקשיים״ ,תדיראן הענקי נאלץ לקצץ
ולחסל. ואילו הייבוא הזול הציף את הארץ במוצרי־מותרות
לשיכבת־עילית בזבזנית.
האינתיפאדה שפכה שמן על התבערה הכלכלית הזאת. מיליון
וחצי הצרכנים בגדה וברצועה ניתקו את עצמם לפחות חלקית מן
ההיצע הישראלי הכפוי. הפועלים הערביים, שקיימו את ענפי
החקלאות, הבנייה וחלק מהתעשייה, לא יכלו להגיע באורח סדיר
לעבודתם בעיקבות השביתות, ההסגר והעוצר. השיתוק החלקי
של ענפים אלה, בתוספת השפל בתיירות, הטילו מעמסה נוספת
< על הכלכלה.
בעוד שבשורות־איוב כלכליות הקדירו את האופק, הוטל השנה
אור חזק על פינה בלתי״ידועה של המשק: משכורות־הענק של
המנהלים. לפתע הסתבר לעובדים מסורים, שחיו בצל הפיטורין
בגלל כישלון מיפעליהם, כי מנהליהם מקבלים משכורות של 10
אלפים 15 ,אלפים ואף 20 אלפי ש״ח ויותר.
הגילויים הראשונים נגעו לבנקים, בעיקבות הסדר־הפנסיה
המדהים שנעשה עם ארנסט יפת וחבריו. אך מכאן התרחבו
הגילויים, והסתבר כי גם בתעשייה, במיסחר ובחברות הפיננסיות
מקבלים מנהלים כושלים, העומרים בראש מיפעלים מתמוטטים,
משכורות העולות פי ארבעה ושישה על משכורתו של חבר־כנסת,
ופי עשרה על משכורתו של פועל־ייצור.
בקצה השני של הסולם החברתי עמדו — או שכבו — החולים.

ן פונז־ה 0ארמנד האמד),
במשך כל השנה היוו בתי־החולים ושאר המוסדות הרפואיים
שדה־קרר. לאינתיפאדה של הרופאים. שביתות ועיצומים הפכו
את חיי החולים לגיהינום. שרת־הבריאות, שושנה ארבלי־אלמוזלינו,
התכתשה עם שר־האוצר, שסירב להגדיל את
תקציבי־הבריאות. היו שראו בכך מזימה של איש־הימין לשבור
את מעוז מיפלגת־העבודה, קופת־החולים הכללית.
מי שרצה יכול היה לראות בקרב אומלל זה סימן־דרך נוסף
בדרך לדה־הומאניזציה של החברה הישראלית. מי שרצה, יכול
היה להטיל את האחריות על המדיניות המילחמתית, המחייבת את
המדינה להקציב חלק אדיר, כמעט יחיד־במינו בעולם, מן התוצר
הלאומי לקיום מכונה צבאית. כך או כך היה קשר בין ההתקוממות
של הרופאים ובין האינתיפאדה בשטחים הכבושים.

9מוק־ונים ומרגלים
^ א חסרו לתשמ״ח המוקיונים, שסיפקו בידור לשעה.
/כזאת היתה חברת־הפרלמנט האיטלקית, אילונה סטאלר,
המכונה צ׳יצ׳ולינה, שביררה את הקהל הישראלי וגרמה
לשערוריות כאשר ניסתה לבקר בכנסת. היה זה הבידור ההמוני
האחרון לפני ההתקוממות.
סיפור־המתח של השנה בא בדמותו של איש־העסקים
שבתאי קלמנוביץ, בעל עסקים נרחבים במערב־אפריקה
ובדרומה. לפתע התגלה, לטענת השב״ב, כמרגל סובייטי בכיר.
המעצר גרם לסנסציה־רבתי, אך מייד לאחר מכן ירד על הפרשה
מסך עבה של חשאיות. מאחורי אותו המסך המשיך להינמק גם
האיש שעמד במרכז פרשת־מתח בשנה הקודמת, מרדכי
וענונו, שנשפט השנה לתקופת־מאסר של 18 שנים ושהוחזק
במשך כל השנה בבידוד טוטאלי, בתנאים העלולים להוציא אדם
מדעתו.
בסוף השנה הדהים אסיר־העולם הרצל אביטן את הארץ
בבריחה נועזת מן הכלא. הוא נלכד.
סיפור־מתח אחר. מפוברק בחלקו, עסק בדמותו של נשיא
אוסטריה, קורט ולדהיים. במשך השנה נערכו כמה חקירות
בעברו. כולם אישרו את אשר היה ברור מלכתחילה, כאשר החלו
עסקני הקונגרס היהודי העולמי בבליץ התיקשורתי נגדו: שאין
הוכחות להשתתפותו הפעילה בפישעי־מילחמה, אף שברור כי
ידע על הפשעים וכי העלים במשך שנים כמה פרטים של חייו.
ולדהיים נשאר במקומו.

התחכמות יקרה
** ותו של רפי ״נלסון״ (אילון) ,המארח הססגוני של כפר־הנופש
בטאבה, אחד האישים שהלכו השנה לעולמם, סימל

ה ! ג א׳ולינה מתנשקת * 1אוררו

גם את קץ הנוכחות הישראלית בטאבה, הממשמש ובא.
במשך כל השנה חיפשה ממשלת ישראל, בקדחתנות גוברת,
מוצא מן הסלכורת שבה הכניסה את עצמה.
השנה כבר היה ברור כי כל הפרשה נבעה ממעשה־איוולת.
בגלל הרפתקה כלכלית קלת־רעת, פרי דמיונם של שני ישראלים
ממולחים — אפרים פורן ואלי פאפושדו — הסתבכה
ישראל בסיכסוך מטופש. אחרי שהחזירה את כל חצי־האי סיני —
על בארות־הנפט יקרות־הערך, העיר ימית, ההתנחלויות של
מיתחת־רפיח והעומק האסטראטגי שלה — התעקשה ישראל
לפתע על כמה מאות מטרים מרובעים. התעקשות חסרת־שחר זו,
על סמך טיעון מפוברק וקלוש, היתה עלולה לסכן את כל בניין־
השלום, שעבורו שולם מחיר כה יקר.
השנה התנרנרה הממשלה בין פישור לבוררות, בין שיחות
ישירות ותיווך אמריקאי. פעם בחרה בדרך זו, פעם בררו זו.
כאשר כבר התקרבה הבוררות הבינלאומית לסופה, והיה ברור כי
ישראל תפסיד בה, נעשה ניסיון כושל אחרון לדבר שוב אל ליבם
של המצרים. סבלנותם של אלה הלכה ופקעה.
כי בינתיים התחילו גם יחסי ישראל־מצריים לכרוע תחת
מעמסת המאורע שהטביע את חותמו לא רק על החיים בישראל,
אלא על המציאות במרחב כולו: האינתיפארה.

הוחסה, התעלמות. סהות
ך* שאלה המכרעת של השנה היתה זו: איך התמוררה
8 1ישראל עם ההתקוממות הגרולה בשטחים הכבושים? איך
עמר במיבחן זה כל איש, כל אשה, כל מיפלגה, כל מוסר?
הסיפור של התמוררות זו היה הסיפור של תשמ״ח. כאשר
מדינה עומדת מול פני בעייה, שאין היא יודעת כיצד לפתרה, יש
לפניה כמה אפשרויות.
היא יכולה לעשות את המעשה האמיץ: לראות את הבעייה
כמות שהיא, להתמורר עימה בעיניים פקוחות, לברר מה הם
הפיתרונות האפשריים, לשקול פיתרון אחר לעומת מישנהו,
לבחור בפיתרון המתאים ביותר ולגשת בצערים מאוששים
לביצועו.
התנהגות כזאת נהירה בהיסטוריה. אך רווקא תשמ״ח ראתה
דוגמה מצויינת להתמוררות כזאת: החלטתו הנועזת של מיכאל
גורבאצ׳וב לעלות על דרך הגלאסנוסט׳ והפרסטרויקה.
במימדים קטנים יותר סיפקה השנה גם דוגמה שניה: זו של המלך
חוסיין, שקיבל החלטה מהפכנית וביצע אותה. שניהם היו
מועמדים סבירים לתואר איש־השנה.
אומה שאינה מסוגלת או מוכנה להתמודד עם בעייה קיומית
— מפני שהיא מכאיבה מדי, או מפני שמחיר הפיתרון נראה יקר
מדי — מפעילה מכניזם נפשי הגנתי, היא דוחקת את הבעייה
מתודעתה, מכחישה גם כלפי עצמה את עצם קיומה. וכאשר אין
זה עוזר, היא מניחה לחושים שלה לקהות, עד כי גם הדברים
המחרידים ביותר הופכים שיגרתיים, ואפשר לעבור עליהם לסרר־היום.

התופעות האלה — הרחקה, העלמה, התכחשות, קהות־חושים
— היו אופייניות השנה לחברה הישראלית.
הדבר ניכר בראש וראשונה בקרב המיפלגות הגדולות, ששלטו
בזירה המדינית.

הרינוד: רוו הסיו

הפתעת

השנה:

שבתא,

קלמנוכיץ

ך* ליכוד מצא את עצמו מול קיר. האינתיפאדה קבעה בבירור
1 1שהעם הפלסטיני חותר לעצמאותו במדינה משלו, לצד
ישראל. היה זה היפוכו של יעד הליכוד: שילטון־נצח של ישראל
היהודית בארץ־ישראל השלמה.
כאשר התנגש בשעתו חלומו של מנחם בגין, איש השנה
תשל״ז ותשמ״ג, במציאות האובייקטיבית, בשיא מילחמת־הלבנון,
נשבר האיש. הוא לקה בדיכאון וסגר את עצמו ברחוב
צמח. מאסר־בית־עצמי זה נמשך גם במשך כל שנת תשמ״ח.
יורשיו לא היו כה רגישים. הם עמרו לפני הקיר והעמידו פנים
שאין הוא קיים — או שניתן לעבור בעדו כאילו היה אוויר.
סימל את הגישה הזאת, יותר מכל אדם אחר, יצחק שמיר,
איש השנה תשמ״ו. הוא היה המנהיג האידיאלי למיפלגה הנוקטת
גישה כזאת. תגובתו על כל דבר חדש היתה כמעט אוטומטית:
״אין בזה שום חדש ״.אל האינתיפאדה התייחס כאילו היה זה
צירוף מיקרי של התפרעויות. אל החלטת המלך להינתק מהארץ
התייחס כאל תופעה מישנית וחולפת. אל התזוזה הבולטת
בעמדות אש״ף התייחס כאילו היו אלה טכסיסים חסרי־ערך של
אירגון־מרצחים.
דויד לוי ומיטה ארנס הלכו אחריו. ואילו אריאל שרון,
איש־השנה תשל״ג, תשמ״א ותשמ״ב, ביקש לנצל את סערת־

־ 1-איש השש תשח״ח

אך הדימוי של תאומים סיאמיים התאים גם לקשר שבין
הליכוד והמערך. סיסמותיהם היו שונות, אך למעשה הם היו
דבוקים זה בזה בנכונות המשותפת שלא לספק תשובה סבירה
להתקוממות הפלסטינית. זה נקרא קונסנזוס לאומי.
לקראת הבחירות, שתיערכנה בראשית תשמ״ט, צצו במערך,
כמו בליכוד, דמויות חדשות. דובר הרבה על ״פנים רעננות״.
אולם הסידרה החדשה לא הביאה עימה רעיונות חדשים,
פיתרונות חרשים, העזה חרשה. היא הלכה בתלם של המנהיגים
הוותיקים, חסרי־הפיתרונות.
כך הובטח מראש כי הבחירות לכנסת ה־ 12 לא יהוו מישאל־עם
על פיתרונות שונים. המאבק נערך בין שני דינוזאורים
אידיאולוגיים אדירי־מימדים, שהתנדנדו בכבדות, בלא יכולת
להתמודד עם המציאות.

(המ שך סעמור ) 17

הרוחות במדינה כרי למלא את מיפרשיו. לקראת סוף־השנה אף
הציע לספח חלקים מן השטחים הכבושים ״על־פי תוכנית אלוף.
מעשה כזה היה גורם לביטול השלום עם מצריים, לסיכסוך עם
ארצות־הברית ולהתגרות בעולם כולו.
הדבר לא הוסיף לשמו של שרון כמנהיג שקול. אך שרון קיווה
כי ההקצנה הימנית, שעליה דיברו רבים, אף כי לא היו לה הוכחות
חותכות, תדחוף אותו אל ראשות־הממשלה.
לכאורה, היה דווקא הליכוד צריך להבין יותר מכל גורם אחר
את מהות האינתיפאדה. הזרם הרוויזיוניסטי בתנועה הציונית ינק
ממקורות ריגשיים שדמו מאוד למקורות ההתקוממות הפלסטינית.
מושגים כמו מרי ומרד, סמלים לאומיים כמו דגל וסיסמה,
מעשים הפגנתיים כמו הכרזת־עצמאות וכינון ממשלה זמנית —
כל אלה קרובים מאוד לעולמם הרוחני של זאב ז׳בוטינסקי
ותלמידיו.
ואמנם, בראשית השנה צמחה דווקא בתנועת־החרות אחת
ההרפתקות הפוליטיות המעניינות. בשבוע הראשון של תשמ״ח,
שלושה חודשים לפני פרוץ האינתיפאדה, התגלה כי עסקן זוטר
של הליכוד, משה עמירב, בא בדברים עם פייצל אל־חוסייני,
הראש הבלתי־מוכתר של המחנה הלאומי בשטחים
הכבושים, והגיע עימו להסכם על תוכנית פוליטית, שהובילה
לעבר מדינה פלסטינית.
הגילוי הסנסציוני המוקדם חיסל מגמה זו באיבה. עמירב גורש
מן הליכוד. אולם הוא השאיר אחריו תיקווה עמומה — שדווקא
הליכוד יקשור, בסופו של דבר, את הקשרים עם יאסר ערפאת,
כשם שמנחם בגין נענה לאנוור אל־סאדאת.
בצד.הערבי היתה תיקווה זו חזקה. הדוגמות של שארל

0הימין: סצירת־סעים

רבין במימונה: אגרוף ואופציה שאיננה

צבי פרידמן

^ חרי תישעה חודשים של האינתיפאדה, כבר היה ברור
לרבים מה שהיה ברור בשנים קודמות רק למעטים: שיש רק
שני פיתרונות אפשריים. הם מצאו את פרקליטיהם בשני הקצוות
של הקשת הפוליטית.
בצד הימני התגבש הפיתרון שנשא את שם־הצופן ״טראנספר״.
זוהי מילה לועזית תמימה, שפירושה ״העברה״ .היא הופכת את
הבעייה לעניין של תחבורה — רעיון המעורר אסוסיאציות
מסויימות, ולא במיקרה. היה זה אדולף אייכמן שטען, שוב ושוב:

״הייתי רק קצין־היסעים״...
״טראנספר״ פירושו, במציאות האפורה: גירוש המוני בכוח.
האיש שאמר זאת בגלוי ובהנאה היה מאיר כהנא, שנשאר
הסמן הימני. בדיוניו ערכו השנה פוגרומים בשטחים הכבושים וגם
בישראל עצמה. הוא פנה אל היסודות הפרימיטיביים, החיים על

ענת סרגוסטי, העולם הזה

בחירת ה,.שביעיות בחרות

שימעון פר מתחנף ל חרדי בעת ביקור אצל הרב מבלז, אריאל שרון ויצחק שמיר בכנס
דדדגול, הגנרל הלאומני ששיחרר את אלג׳יריה, ושל ריצ׳ארד
גבול הפלילים. הוא לא היה ״מכובד״ .אך הוא ציפה לעליית כוחו ־־י
ניקסון, הדמגוג האנטי־קומוניסטי שסלל את הדרכים למוסקווה
בכנסת הבאה — אם יינתן לו להתמודד בבחירות, חרף חוק מיוחד
ולפקינג, ריחפו באוויר. בתשמ״ח עצמה חזר על דוגמה זו הנשיא
רונלד רגן, קנאי אנטי־קומוניסטי אמיתי, שהחליף השנה
מחמאות עם גורבאצ׳וב והילל את תורת לנין.
גם המלך חוסיין האמין באפשרות זו וחשש מפניה. זאת היתה
אחת הסיבות להחלטתו להינתק סופית מהגדה המערבית. באוזני
מישלחת רמת־דרג של אש״ף, שביקרה בעמאן אחרי הניתוק, חזר
על החשד שמא מנסה הליכוד לעשות קנוניה עם אש״ף לכינון
מדינה פלסטינית, תוך חיסול ירדן.
כל התיקוות/החששות האלה היו מופרכים — לפחות
בתשמ״ח. הליכוד המשיך לייצג את ה״פיתרון״ הפשוט ביותר
לבעייה הפלסטינית: להתעלם מעצם קיומה.

שנחקק כדי למנוע זאת.
ההסתייגות מכהנא עזרה לשורה שלמה של תנועות ישנות
וחדשות לטעון שהן, להבדיל, מכובדות. הבכורה היתה בידי יובל
נאמן וגאולה כחן, ראשי התחייה, שקיוו לנגוס מן העוגה של
הליכוד ולהיות למיפלגה השלישית בגודלה במדינה. הם דיברו
בגלוי רק על טראנספר חלקי — גירוש מאות אלפי פליטים
מהארץ. אך מכאן ועד לגירוש מלא היה המרחק קטן.
נימה ימנית אחרת, שבאה מן ההתיישבות העוברת, יוצגה
על־ידי הפרימיטיב האוריגינל, מתל־עדשים, רפאל (״רפול״)
איתן. ומכיוון שרבים קיוו לעלייה משמעותית של הימין
הקיצוני, הצטרף גם רחבעם (״גנרי״) זאבי למירוץ, בראש
תנועה משלו, שהטיפה בפה מלא ובאופן בלעדי לטראנספר.
בפי כל אלה היה מסר ברור, פחות או יותר: גירוש הערבים
מהארץ, סיפוח כל השטחים הכבושים לישראל. כוח־המשיכה של
פיתרון זה, היונק ממעיינות רגשיים עמוקים ודלוחים, ייבדק
בבחירות.

• המעוז: התאומים הסיאמ״ם
ץ ץ צבה של מיפלגת־העבודה היה מסובך יותר.
*/מכיוון שמישרד״הביטחון היה בידה, ומישרד־הביטחון היה
אחראי למילחמה באינתיפאדה, לא יכלה המיפלגה להסתייג אף
ממעשה אחד שנעשה במהלך השנה בתחום זה. גם אמצעי־הדיכוי
החמורים ביותר נרשמו על חשבונו של יצחק רבץ, איש־השנה
תשל״ה.
לעומת זאת ניסה שימעון פרם, איש־השנה תשמ״ה, להופיע
בעיני הציבור כרודף־שלום רב־פעלים. הוא התרוצץ בעולם,
שיפר במידת־מה את היחסים עם ברית־המועצות ובעלות־בריתה,
דיבר על ״פתיחה בינלאומית״ למשא־ומתן.
אך מול האינתיפאדה עמד פרס חסר־אונים בדיוק כמו שמיר.
בעוד ששמיר הרים את דגל ארץ־ישראל השלמה, הרים פרס את
דגל האופציה הירדנית. שתי התפיסות היו דימיוניות באותה
המידה, מול המציאות שהתבהרה מיום ליום.
לא עזרה לפרס גם תמיכתו ביוזמתו של ג׳ורג׳ שולץ.
שר־החוץ האמריקאי ערך במרחב כמה סיורים, שהיו כמעט
פארודיה על מסעי־הדילוגים של הגרי קיסינג׳ר, איש־השנה
תשל״ד. אך בעוד שקיסינג׳ר מכר בדילוגיו תוכנית ברורה, שהיה
לה על מה לסמוך במציאות, בא שולץ האומלל למכור אוסף של
סיסמות שאבד עליהן הכלח: שלום בלי אש״ף, בלי הגדרה עצמית
לפלסטינים, בלי נסיגת ישראל מכל השטחים הכבושים. גם המלך

0השמאל: לקואת אש״ו

פ״צל אל־חוס״ו מדגים שיטת עינו״
חוסיין נעלב מן הזילזול הזה בעולם הערבי, ורוגזו תרם תרומה
נוספת להחלטתו להינתק מן הבעייה.
רבץ בעל אגרוף־הברזל ופרס בעל האופציה־שאיננה, היוו
צמד־חמד, תאומים סיאמיים שלא יכלו עוד להיפרד.

^ קצה השני של הקשת היתה קיימת התחרות לא־פחות
פרועה בין מיפלגות השמאל.
כאן גרמה האינתיפאדה לשינוי של ממש. בראשית תשמ״ח היו
רק שתי מיפלגות שדגלו בפירוש בהקמת סדינה פלסטינית לצד
ישראל, במיסגרת שלום שיושג במשא־ומתן עם אש״ף — רק״ח
ואויבתה, הרשימה המתקדמת לשלום. שתי המיפלגות קיבלו את
רוב קולותיהן מן הציבור הערבי, שהפך ללשון־המאזניים במדינה,
מבלי שאיש הרגיש בכך. אלמלא הקולות של המיגזר הערבי,
שהיווה כבר בבחירות האחרונות $׳ 10 מקהל הבוחרים, היה הימין
עולה לשילטון בלעדי ב־ . 1984 הקולות הערביים, שניתנו כמעט
כולם למערך ולשמאל, הם אשר יצרו את התיקו הלאומי.
במהלך האינתיפאדה התקרבו גם מפ״ם של אלעזר גרנות
ויאיר צבן ור״ץ של שולמית אלוני ויוסי שריד ל״אופציה
הפלסטינית״ .תחילה בנוסחות זהירות, ולאחר מכן בצורה יותר
ויותר מפורשת, העזו שתי המיפלגות להגיד דברים שהטילו
עליהן בעבר פחד ומורא: שצריכים לדבר עם אש״ף, ושאין פיתרון

שצצו בימים הראשונים של האינתיפאדה כפיטריות אחרי הגשם.
הן ביטאו את ההזדעזעות של ציבור מסויים.
היה משהו מרשים במיגוון רחב זה של קבוצות־מחאה. קבוצה
של צלמים קמה באופן ספונטאני כדי לערוד תערוכה נגד
הכיבוש. פסיכולוגים התאגדו כדי להזהיר מפני התוצאות
הנפשיות. רופאים התאגדו. כדי להתייצב לימין עמיתיהם
הפלסטיניים. שני צעירים. אלמוניים ממושב בגליל קראו
למיצעד־מחאה, ופעולה זו הפכה להפגנה ארצית מרשימה,
שגייסה את מיטב זמרי־הפופ. חושים בשחור הפגינו מדי שבוע.
תנועת יש נבול, שקראה בשעתו לחיילים לסרב לשרת בלבנון,
קראה עתה לסרב לשרת בשטחים הכבושים. כ־ 40 מחבריה נכנסו
לכלא, רבים אחרים סירבו׳ והועברו על־ידי צה״ל בשקט
לתפקידים אחרים. תנועות כמו הלאה הכיבוש ודי לכיבוש
(שהתפלגו מפני שבאחת מהן בחשה רק״ח) ערכו הפגנות ומחוות
של מחאה. איש־מילואים אחד, אדכ קלר, נשלח לכלא הצבאי
מפני שצייר בשני לילות.על 117 טנקים, תותחים ונגמ״שים
סיסמות נגד הכיבוש וקריאה לסרב לשרת בשטחים הכבושים.
אם קיווה מישהו שאחרי חודש־חודשיים יתאחדו כל התנועות
האלה ותקום תנועת־מחאה גדולה, מרשימה ויעילה, הרי התאכזב.
התנועות נשארו מפולגות, כאשר כל אחת מהן שומרת בקנאות
על עצמאותה, ומחזיקה בכיסה רשימה של מוחרמים. שום תנועה

הפגנה של ..שלו עכשיו 1ג ד הכיבוש

הפגנה של ״קו אדום״ נגד ״היד הקשה

בלי מדינה פלסטינית לצר ישראל. מכיוון שכל אלה הם
פוליטיקאים ממולחים, העיד הדבר צל תזוזה בחלק מן הציבור

היהודי.
מילחמות־היהודים בימין היו כאין וכאפס לעומת מילחמות־האחים
בשמאל, שהיו גם מילחמווד־היהודים וגם מילחמות־הערבים.
רק״ח והרשימה המתקדמת.תקפו זו את זו בשצף־קצף,
כשרק״ח היא התוקפת הזועמת. היא לא יכלה לסלוח למתקדמת
על כי הרסה את המונופול שלה ברחוב הערבי הלאומי. להתחרות
הצטרף גם עבד־אל־והאב דראושה, שהקים מיפלגה ערבית
אחרי שהודח במיפלגת־העבודה.
מפ״ם ור״ץ החרימו את רק״ח והמתקדמת והוציאו אותן אל
מחוץ לתחום, אך לקראת הבחירות; התחילו גם לתקוף זו את זו
בהאשמות פרועות.
כל המיפלגות האלה קיוו לנגוס מין העוגה של המערך, כשם
שהימין הקיצוני קיווה לנגוס מן העוגה של הליכוד. גם כוח־המשיכה
של הפיתרון הפלסטיני ייבדק באמצעותן בבחירות.
בניגוד למסר של הימין, לא ינק מסר זה ממעיינות רגשיים, אלא
ממחשבה הגיונית.

פרשה בפני עצמה היתה פרשת כתב־העת דרך הניצוץ. עורכיו
יעקב ורוני בן־אפרת ומיכל שוורץ, נעצרו, הוחזקו ונחקרו
בתנאים מחפירים והואשמו בכך שהצטרפו לאחד מאירגוני אש״ף.
בסוף תשמ״ח היה המצב של תנועת־השלום ותנועת־המחאה
הישראלית עלוב, כמעט מבייש. הן לא הגיעו לקרסוליה של
תנועת־המחאה הצרפתית בימי מילחמת״אלג׳יריה, או לתנועת־השלום
האמריקאית בימי מילחמת ויאט־נאם, כאשר מאות אלפים
עלו על בניין הפנטאגון.
איש במחנה הזה לא הפך איש־השנה תשמ׳׳ח.

> תנושח־המחאה: המחדד

^ חת התופעות החשובות ביותר של תשמ״ח היתה חולשת
\ £השמאל החוץ־פרלמנטרי — תנועות השלום, המחאה
והסירוב.
כאשר פרצה בתשמ״ב מילקמת־הלבנון, קמה מייד תנועת־מחאה,
שצברה תאוצה במהירות. גם שלום עכשיו, הוותיקה יותר,
התאוששה במהרה אחרי תקופה קצרה של שיתוק וקיפאון. היא
הגיעה להישגים גדולים אחרי טבח צברה ושאתילה, בראש־השנה
תשמ״ג.
אפשר היה להניח שאותו הדבר יקרה, ביתר שאת, אחרי פרוץ
האינתיפאדה. שיטות הכיבוש הפכו -יותר ויותר קשוחות. מיספר
ההרוגים הגיע למאות, מיספר הפצועים עלה על רבבה, וכך גם
מיספר העצורים. פיצוץ הבתים והגירושים הסעירו רבים. כמעט
בכל שבוע נודע על ״חריג״ מזוויע.הדש, ומיקרים רבים החרידו
את העולם כולו.
איך עמד הציבור של ״יפי־הנפש״ במיבחן זה?
התשובה היתה טמונה במחדל מפתיע: שום תנועת־המונים נגד
מדיניות־הכיבוש לא קמה בישראל, בתשמ׳׳ח.
שלום עכשיו גזרה על עצמה שיתוק. היא ניסתה לצאת ידי
חובה בכמה פעולות חלשלושות, עלובות ביותר. התנועה, שגייסה
400 אלף איש אחרי הפלישה ללבנון, לא היתה מסוגלת השנה
לגייס אף 4000 איש נגד דיכוי האינתיפאדה.
מדוע? זרע המחדל של 1988 נזרע ביום ההישג של . 1983
הפגנת־הענק היתה אז אפשרית, מפני ששלום עכשיו מכרה
את נישמתה למיפלגת־העבודה. בהפגנה הגדולה ניתנה הבימה
לשימעון פרס וליצחק רבין, שני,המנהיגים שקראו לפלישה
ללבנון ואף תמכו בה בפהי מלא. היא תירצה זאת, אחר־מעשה,
בסיפור של 40 הקילומטרים. לבימה לא הועלה אף איש אחד
שהתנגד לפלישה ביום הראשון. .
מאז אותו יום, המפואר ביותר בולולדותיה, הפכה שלום עכשיו
שבוייה בידי מיפלגת־העבודה, ובמידה פחותה גם בידי מפ״ם
ור׳ץ. היא החרימה את שאר המיפלגות, ובעיקר את כל מי שרגל
בהידברות עם אש״ף.
זה היה מירשם לשיתוק בתשמ״ח. כי על הפעולות נגד
האינתיפאדה ניצח יצחק רבין, איש מיפלגת־העבודה. התקפה על
שיטות־הדיכוי היתה הופכת •בהכרח להתקפה על מיפלגת־העבודה.
לכך לא היתה שלום• עכשיו מסוגלת עוד. היא הורידה
את עצמה מהפרק.
את מקומה תפס מיגוון רב של תנועות־מחאה ספונטאניות,

ישעיהו ליבוביץ בהפגנת ,.הקו האדום
גדולה לא קמה. כמה מאות פעילים החזיקו את כל התנועות
האלה, ורבים מהם היו חברים בכמה קבוצות, ואף בכולן.
אחרי החודשים הראשונים של האינתיפאדה, דווקא כאשר
גדלה המצוקה בשטחים הכבושים והתקשחו השיטות למילחמה
באוכלוסיה, ירד המתח במחנה־המחאה הישראלי. פעולות־המחאה
נעשו קלושות יותר, נדירות יותר. היה נדמה כאילו התעייפו
המוחים. אולי נדבקו בקהות־החושים שפשטה בציבור הישראלי
כולו. ואולי היה האשם בקנוניות של עסקני־המיפלגות, שניסו
לנצל את התנועות למטרותיהם ולמנוע פעולות שלא תאמו את
האינטרסים שלהם.

צה״ו: נין מלם
ך* ץ כל המחנות, בין קצוות הימין והשמאל עמד צה״ל —
^ הגוף שהיה ממונה על דיכוי האינתיפאדה.
כל הניגודים התקיימו בתוך צה״ל עצמו, ובכל אחד מגדודי
החיילים הסדירים ואנשי המילואים.
מעשיו ומחדליו של צה״ל בשנת תשמ״ח, פעולותיו לדיכוי
האינתיפאדה והמשברים הפנימיים שפקדו אותו תוך כדי כך —
אלה היו הסיפור העיקרי של תשמ״ח. תהיה לו השפעה עצומה גם
על השנים הקרובות, על עתיד ישראל ואופייה.
האיש שנשא באחריות לכך, שקיבל את ההחלטות ושהנהיג את
צה״ל במשבר עמוק זה הוא ראש המטה הכללי, דן שומרון.
בעל כורחו הפך איש־השנה תשמ״ח. .

איש חשש תשמ״ח י

הזל חגנול
^ בו לי גנרלים שיש להם מזל!״ קרא נפוליון, אחד מגדולי
\ 1/ /המצביאים של כל החרות.
הוא ירע שיש אנשים שהמזל הטוב רודף אחריהם, כשם שיש
אנשים שהם רדופי אסונות. הוא לא האמץ שזח מיקרה. בעל־המזל
הוא ארם שיש לו חוש, אינטואיציה, יכולת להבץ את הרגע
ולנצלו. כפי שאמר בן־זמנו של נפוליון ומעריצו, המשורר הגרמני
גתה :״השוטים לא יבינו לעולם איך מתחבר המזל לכישרון...״

דן שומרון היה בר־מזל בכל מעשיו, עד שהתגשם
חלומו, שהוא חלומו של כל חייל: להתמנות בר־מטכ״ל.
בעלי אמונות-טפלות יבולים להסביר זאת
במיספר: שומרון הוא הרמטכ״ל ה־ 13 של צה״ל*.

.זו גזיות דום_־
^ אשר התמנה שומרון לתפקיד זד״ באפריל , 1987 נשם
—7צה״ל לרווחה.
אחרי הרמטכ״ל שגרם לאסונות מילחמת־הלבנון, רפאל
(״רפול״) איתן, ויורשו האפרורי, משה(״מוישה וחצי״) לוי, בישר

של דן. מאחר שהכל התעקשו לקרוא לו שומרון, התרגל לשם זה,
וכיום הוא חותם כך.
בעצם נולד דן בדרך לקיבוץ. ההורים חיו קורם לכן בקיבוץ
גשר. האם יצאה משם לחדר־היולרות בבית־החולים בעפולה,
ומשם עברה עם הרך הנולד לאשדות־יעקוב, קיבוץ שהוקם על
אדמות הכפר רלהמייה, השוכן בצר הסורי של הגבול.
הרמטכ״ל־לעתיד היה בן ,11 כאשר פרצה מילחמת־העצמאות.
אשדות־יעקוב היתה בקו־החזית. ילדי הקיבוץ, ודן ביניהם, פונו
לקיבוץ יגור. ההורים, בעלי־התפקידים, נשארו באשרות.
כמו רבים מבני־הקיבוץ, הפסיק דן שומרון ללמוד אחרי כיתה
י׳ .הוא רצה לעבוד. העבודה בפלחה, הנהיגה בטרקטור, היו הרבה
יותר מרגשות מאשר העיון בספרים. הוא לא עשה תעודת־בגרות.
רק כעבור שנים, כשנשלח על־ידי צה״ל לפו׳׳ם, בית־הספר
לפיקוד ומטה, צבר ״נקודות״ שאיפשרו לו להתקבל לאוניברסיטת
תל־אביב, ולהשיג שם תואר ראשון בגיאוגראפיה.
בשתי השנים שלו כפלח, עבד דן הצעיר בנגב. כרי להקל על
ההתיישבות החרשה בררום, חילקה שם המדינה אדמות לקיבוצים
צפוניים. שומרון וחבריו עבדו בשדות המושב פטיש, ליד כביש־הרעב,
סמוך לגבול רצועת־עזה.
באותו הזמן, לא הרחק משם, בנחל-עוז, נאם הרמטכ״ל משה
דיין את נאומו המפורסם על קיברו של רועי רוטברג, מתיישב
שנהרג בתקרית־גבול :״אל נא נטיח היום אשמות על הרוצחים.
מה לנו כי נטען על שינאתם אלינו?
״שמונה שנים הינם יושבים במחנות־הפליטים אשר בעזה,
ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם
ישבו הם ואבותיהם.
דור מתנחלים אנו, ובלי כובע־הפלרה ולוע־התותח לא
נוכל לטעת עץ ולבנות בית.
״אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות־אלפים
ערבים, היושבים סביבנו. אל נסב עינינו פן תחלש ידנו.

״זו גזירת דורנו, זו כדירת חיינו — להיות נכונים
וחמושים, חזקים ונוקשים — או כי תישמט החרב
מאגרופנו, וייכרתו חיינו.״

נגישה נווחנחיננזין
¥את היתה הרוח של צה״ל, כאשר התגייס דן שומרון בן ה־18
1לשרות ב־ ,1955 בימי כהונתו של הרמסכ״ל משה דיין, שנולר
22 שנים לפניו בדגניה, הסמוכה לאשדות־יעקוב.
כנאה לבן־קיבוץ, התנדב לצנחנים. כשסיים את קורס המם־
כפים, ניתנה לו ברירה: להתמנות כמ״כ או להצטרף כטוראי
לפלוגתו של מאיר הר־ציון האגדתי, בגדוד שמפקדו היה אריאל
שרון. הוא בחר באפשרות השניה.
בפיקורו של הר־ציון השתתף בפעולת״התגמול נגד מישטרת
אל־רהווה. בפעולה זו נפגע הר־ציון בצווארו ונותח בתנאי־קרב,
בתוך ענן של אבק ועשן. הד״ר מורים אנלביץ, ש״חתך את גרונו״,
זכה בשל כך בצל״ש. הר־ציון יצא מהגדוד ומחייו של דן שומרון,
ועל כן הוא פטור מלהביע רעתו על לוחם שנוי־במחלוקת זה,
שמשה דיין ראה בו דוגמה לדור. .

במילחמת־סיני, שפרצה כעבור כמה שבועות, התגלה מזלו של
שומרון. הוא לא הוצנח במיתלה. ולא השתתף בקרב המפורסם,
שהפך אחת התבוסות המחפירות בתולדות צה״ל. תחת זאת
השתייך לשומרון לטור שעל• הקרקע, שחצה את הגבול והתחבר
עם הכוח המוצנח. הוויכוח ההיסטורי בין אנשי־המיתלה, אריאל
שרון, רפאל איתן ומוטה גורי •,שהוליד ביניהם מערכת מסובכת
של אהבות ושנאות עד היש, אינו נוגע לו.

אחרי סיום שרות־החובה ושנה נוספת באיש־קבע,
החליט שומרון לחזור לקיבוץ.

במשך שנתיים וחצי עבד שוב בפלחה, ונהג במכונית הקיבוץ
שהובילה את החלב לתנ1בה בעמק. אך הוא ידע כי מקומו בצבא.
הוא התגייס שוב לשורות צהיל, גשם נשאר ער היום.
במילחמת ששת־הימים היה-ימפקד של כוח־סיור, שהשתייך
לעוצבה מאולתרת (כוח ״גרנות״ ,בחטיבה של ישראל טל).

המזל שוב האיר לו. פנים: כראש הסיירת הגיע
ראשון אל צפון תעלת־סואץ, ביום הרביעי של המיל־חמה.
על כך הוענק לו צל״ש מטעם אלוף־הפיקוד.

הנסיבות שבהן זכה רס״ן שומרון דן ק 334831/בצל׳׳ש מידי
ישעיהו גביש, אלוף פיקוודהדדוב, מתוארות במיסמכים.

הוא הגיע למילחמת ששת־הימים ישר מקורם
פו״ם, שפוזר בתקופתלהבוננות שקדמה למילחמה.
הוא מונה כמפקד פלוגת־תול״רים (תותחים־ללא־רתע,
למילחמה בשיריץ) ,שאנשיה כולם צנחנים.
עם הג׳יפים של התול״רים עשה את כל הדרך
מישראל עד לתעלה. י.
אחרי שכבש בהסתערות שליג׳יפים ושיריון כמה מוצבים בדרך
לאל־עריש, נשאר בלא דלק ,׳.ממול ראה תחנת־דלק מצרית ריקה.
שומרון נסע לשם בג׳יפ, כשנהגו. עימו, כדי להביא דלק לג׳יפים.
״היינו המכונית היחידה׳בתחנה,״ סיפר שומרון אחרי קבלת
הצל״ש ,״עסקנו בשאיבת דלק• .לפתע אני שומע מכונית עוצרת
ליד הג׳יפ. אני מפנה את ראשי ואיני מאמין למראה עיניי: מכונית
סט״שן מצרית, מלאה חיילום •,כולם מכוונים את נישקם אלי.
מאור לא נעים.
״נהגי לא הבחין במתרחש.׳ החלטתי להתנהג בטיבעיות. ידעתי
שאם אגלה סימני־פחר, זה •יהיה הסוף.
״לאט־לאט כיוונתי את •השז׳ שלי מולם. איני יודע ערבית.
סימנתי להם בירי, בתקיפות, לצאת מהמכונית. הדלת נפתחה
ו־ 14 מצרים נשפכו החוצה׳.כולם היו חמושים. הם הסתדרו בשורה,
כשנישקם עדיין דרוך ומכוון •אלי.
״סימנתי להם להניח את נישקם על הארץ. הם צייתו בלי
להוציא הגה. רק אז סובב נהגי את ראשו וראה את המתרחש.״

שומרון שיחרר את 14--המצרים — אבל רק אחרי
שמילאו את הג׳ריקנים בדלק בשביל הג׳יפים .״הרגשתי
שאני חב להם אתי. היי,״ אמר שומרון.

זה היה בערב היום השני זסל׳המילחמה. מאז עד לתום הקרבות
נע קדימה מבלי לנוח. בכמה היתקלויות עם הטנקים המצריים
דהר לעברם בג׳יפ ופגע בהם׳ממרחק של 300 מטרים. פעם אחרת
נתקע בחול, תחת אש־תותחים כבדה, ירד מן הג׳יפ, דחף אותו
בחזרה לכביש, והמשיך מדרכו.
ביום השישי של המילוזמה, ב־ 3בבוקר, פתח בהסתערות
האחרונה, בג׳יפים הפתוחים, על. כוח־טנקים שחסם את הכביש
ליד קנטרה. הג׳יפים נפגעו, אך לא האנשים. הוא כבש את גשר־הפירדאן
שעל התעלה, שעה• קלה לפני היכנס הפסקת־האש

לתוקפה.

זה היה דן שומרון ההייל:נועז, החלטי, בעל דמיון,
ובעיקר — בר־מזל/ .

•בגישה עם עופאת
**ץ נה אחרי המילהמה. ,כאשר היה כבר מג״ד, נפגש
* /שומרון בפעם הראשונה עם הבעייה הפלססינית בשדה־הקרב.
הוא השתתף בקרב על כראמה, שבו ספג צה״ל מכה קשה.
פשיטה זו על הכפר הירדני, שבו התבססו האירגונים הפלסטיניים,

א הרמטכ״ל: טובה שימהון, השנה
בואו של שומרון תקופה חדשה. צה״ל היה זקוק להתחדשות
כללית, בהרכבו, בתפיסותיו ובהיערכותו לקראת העתיד. כמעט
לדעת הכל היה הקצין המוצק וגבה־הקומה ( 1.79מ׳< האיש הנכון
במקום הנכון.

שומרון הוא חייל מיפצוטי בבל רמ׳׳ח אבריו —
חייל, כולו חייל ורק חייל. כל דרכו הובילה במישרין
אל לישבת־הרמטכ״ל.
מעולם לא התפרסם בהקשר שאינו צבאי. חייו הפרטיים
מוצנעים, עד כי נדמה כאילו אץ לו חיים פרטיים בכלל. לא חיי
המישפחה שלו התפרסמו, לא פעילותו החברתית, לא תחביביו.
ייגאל ידין, הרמטכ״ל השני, היה מפורסם כארכיאולוג. משה
דיין היה פוליטיקאי, התכוץ להיות הוגה־דיעות, עסק בחפירת
עתיקות, התפרסם בשל הרפתקות־האהבים הססגוניות שלו. רפול
הוא איש־ההתיישבות, בעל סיגנון ייחודי גס ויומרות של מורה־הדור.
ואילו
דן שו מ רון בן דד 51 מרוכז כל־בולו בדבר

האחד בחיים המעניין אותו: הצבא. זהו עולמו. אץ לו
עולם אחר.
הוא נולד במקום הנכון — בקיבוץ. בכל שנות קיום צה״ל,
ועוד קודם לכן בימי הפלמ״ח, נתן הקיבוץ לתברה הישראלית את
מיטב מפקדיה, כפי שהאחוזות החקלאיות הגדולות נתנו לצבאות
אירופה את קציניהם במשך מאות בשנים.
דן שומרון נולד ב־ 5באוגוסט 1937 בקיבוץ אשרות־יעקוב.
אביו, אליהו, הוא ממוצא רוסי, אמו, טובה, ממוצא פולני. שני
ההורים היו בתקופות שונות מזכירי הקיבוץ. שמו המקורי
דורוביץ. הם אימצו לעצמם את השם שימתן, וזה גם שמו האמיתי
*קודם עקוב 777׳• ,עאל •דין.סרדב• סל/יד 7 <777/77.״ן,ח״ם
, 7(77 ׳777.77,707־77 77״77,/׳77,77777־77.77־ , 7777777 7סוסה. 777
רפאל א׳ 7777777,]0ל7׳011,77׳77777777,7 777777(77 770777,7277 ]׳10 .
77777,7־77־.

הרס״! והסגן: דן שומרון דדא מדי ע בתו ענת ואשתו הראשונה, מירי 1972 ,

במיטה. זה מעצבן אותו, והוא מסוגל לשנע את הבית. הוא לא
רגוע. בסדר, אז אדם גדול צריך אשה גדולה. ואני לא אשה
גדולה!״

על הפירסום בעיקבות אנטבה :״דני לא טיפוס של
כוכב. הוא איש-צבא. אדם מאוד רציני. מאוד מיק-
צועי. עם הרבה מוסר אידיאולוגי.
״כשהיה מג״ד בצנחנים, קראו לו, הגרמני׳ .הוא לא כל־כך
קשוח למעשה. אבל תמיד היתה לו צורת־הביטוי הצברית־שחצנית,
:אין כדור עם הכתובת שלי!׳״
ועל פעולת אנטבה עצמה :״זה ההבדל בין גאון ולא־גאון. מה
שנראה לאדם נורמלי כבלתי־אפשרי, ייראה לדני כאפשרי, ועוד
איך!

״הוא טיפוס קצר-רוח. הוא לא יעמוד ויסביר. אין
לו סבלנות בשביל זה. הוא מורה רע מאוד. הוא רוצה
שאנשים יעשו את העבודה עימו בלי לשאול שאלות.
הוא לא עריץ. פשוט אין לו סבלנות לאיטיות
השיכלית של האנשים. כך גם אלי...״
ב־ 1981 נשא דן שומרון אשה שניה, ציירת בשם דליה, שציוריה
מקשטים ציום את לישכת־הרמטכ״ל. הוא גר איתה בנווה־אביבים.

גם האנשים העובדים עימו במגע הדוק לא היו
מעולם בביתו. איש מהם לא הוזמן.

• כוכב דוך באנטבה

האלוף ואשתו: דן שומרון, אלוף פיקוד הדרום ע אשתו דליה ומנחם בגין 1981 ,
גחשבת על־ידי הפלסטינים כנקורת־מיפנה בהיסטוריה שלהם.
ן טר ערפאת עצמו היה שם. בשביל שומרון היתה זאת עוד
ן לה. ושוב היה לו מזל: הוא לא היה בכוח המשורייין שהובס,
; בקטע של הפעולה שהצליח.
}״ד השתתף שומרון במילחמת־ההתשה, ואחר־כך עבר
לשיריון. בימי ההתשה למד להכיר היטב את הזירה, כאשר
;ילחמת יום־כיפור. גם בה האיר לו המזל.
!יום־הכיפורים, בשעה 2אחר־הצהריים, פיקד דן שומרון על
אחת משתי חטיבות־השיריון, שספגו את מלוא המחץ של הצבא
המצרי שצלח את התעלה. הנשק האנטי־טנקי של הגייסות
המצריים עשה בהן שמות 809 מאנשי־חטיבתו של שומרון נפגעו
בגיהינום זה. אך הוא עצמו לא נפגע, והנהיג את חטיבתו מן
הבלימה אל הסתערות.

הוא חצה את התעלה, שעט דרומה, השלים את
הכיתור של הארמיה המצרית השלישית, פנה
מערבה והגיע לקילומטר — 101 הנקודה הקרובה
ביותר לקהיר שאליה הגיע צה״ל.

במהלך המילחמה התחלפו מפקדי־האוגדה פעמיים. המפקד
הראשון, אלברט מנדלר, נהרג. הפיקוד עבר לידי קלמן מגן, שמת
אחרי המילחמה מהתקף־לב. במקומו בא יקותיאל (״קותי״ן אדם.
כאשר אסף קותי בפעם הראשונה את מפקדי אוגדתו, שררה
במקום דממה מעיקה. המפקד שאל את שומרון מרוע כולם כל־כך
שקטים. השיב לו שומרון :״אחרי ששני מפקדי־האוגדה מתו,
רואים בך אדם שנדון למוות״.
היתד, בכד נבואה. קותי נהרג כעבור תשע שנים במילחמת־הלבנון.

ארבע
שעות שתיקה

^ שלהי מילחמת ום־הכיפורים, ב־ 23 בנובמבר, הסתיימו
גם נישואיו הראשונים של דן שומרון עם מירי, אם בתו ענת.
כעבור שנים נתנה מירי שומרון ראיון נדיר, המהווה את
ההצצה היחידה לחייו הפרטיים של הקצין שונא־הפירסומת.
בראיון עם דודו אורן* סיפרה מירי שומרון את סיפור נישואיה
המוזרים עם האיש המיוחד הזה: היא הכירה את דן, אז סגן־אלוף
באג״ם מיבצעים, בבית־הקפה רק, בשדרות־חן בתל־אביב, שהיה
אז מרכז הבוהמה.
מירי, אז סגן בצבא־הקבע, בת , 19 לא ידעה מי הוא. היא היתה
בטוחה שהוא נשוי (״אחד מאותם קצינים המחפשים הרפתקה

הוא לא העז לגשת אליה ולשוחח איתה. תחת זאת
שלח אליה קצינים שונים, מכרים משותפים, כמתווכים.
הוא התנהג כתלמיד־תיכון באהבתו הראיטונה.

״בכל פעם הגיעו אלי למישרד סגני־אלופים, שסיפרו לי על .
התעניינותו בי. זה היה החיזור ״:סיפרה מירי, בת למישפחה ייקית
טיפוסית.
מכיוון שהיתה בטוחה שסגן־האלוף השתקן והמופנם הוא נשוי,
דחתה את הרמזים. אף לא עלה על דעתה לשאול אם זה כך .״לא
שגבר נשוי זה דבר ממאיר,׳׳ אמרה אחר־כך ,״אבל כשמתאהבים
זה דבר אחר. לא בצורה הזאת של חיזור...״
כשהתברר לה שטעתה בעניין זה, ביקשה לכפר על התנהגותה.
״לקחתי את מיספר־הטלפון שלו והתקשרתי כדי להתנצל. פשוט
לא ידעתי איך לכפר על מעשי.״

ההמשך :״הוא בא לכיתי, שהה בו ארבע שעות
ושתק.

״אמא שלי ממש התאהבה בו קשות. ואני אמרתי: אני אמות,
אבל לא אתקרב אליו שנית! אחד שבא הביתה בפעם הראשונה,
יושב ארבע שעות ושותק! כל הזמן דיברתי ודיברתי, ואין תגובה.
לא ידעתי אם הוא שומע או לא. מבין או לא. כלום. אין תגובה!
״אבל הקליק נוצר בינו ובין אמא, ולי כבר לא היה שום סיכוי.
למחרת הוא התקשר. זה היה מוקדם בערב, והוא הודיע לי
שבכוונתו לבוא אלי בסביבת חצות. את זה כבר לא יכולתי
* בלאשה, בפברואר . 1978

לשאת. ידעתי שהוא איש־צבא ועסוק מאוד. אבל חייתי בבית
ייקי, ושעות־הביקור בבית כזה לא מתחילות בחצות. אמרתי לו
להתקשר שוב בחצות.
״החלטתי שאני לא אענה לטלפון. אתן לאמא לענות. הייתי
בטוחה שהיא תשטוף אותו מלמעלה למטה, וכך יתחסל כל
העניין. הוא באמת צילצל בחצות. אמא ענתה. מילה פה, מילה שם
— והיא אמרה לו לבוא.
״זה כבר היה באמת יותר מדי. לא יכולתי להבין את זה, .תביני,
הוא חייל וצריכים לעזור לו,׳ אמרה אמא. ולא זאת בלבד, אלא
שהיא נכנסה למיטבח ובישלה לו, זה היה באמת יוצא־דופן.
״ואז הוא בא. החלטתי שאנחנו יוצאים מהבית. לא הייתי
בטוחה שמצב־הרוח המיוחד של אמא יימשך. נחמדה־נחמדה, אבל
בשלב כלשהו היא תחזור לעצמה!
״הסתובבנו ברחובות כמו שני ילדים מוכים. להיכן אפשר
ללכת ב״ 12 בלילה? דן היה עייף. הוא היה אחרי יום־עבודה קשה.
אחרי שעה פנינו חזרה הביתה.

״לפני שנכנסתי אמר לי, :טוב, אז אני רוצה להתחתן
איתך!׳ וזה אחרי חמש שעות בערך שחיברנו,
מהן ארבע שעות ששתק.
״מה חשבתי באותו רגע? שהוא קיבוצניק וקצת לא מתמצא
בדרך החיזורים, ושכל כוונתו בעצם זה להכניס אותי למיטה.
הצעת־הנישואין שלו נראתה לי כאמתלה לרכך את ליבי. זה היה
באמת מצחיק. ניסיתי להסביר לו שאין צורך להתחייב רק מפני
שנכנסים למיטה. אבל הוא היה עקשן ואמר, :לא, אני באמת
מתכוון למה שאמרתי. אני לא מתכוון להכניס אותך למיטה!׳
״זה הביך אותי עוד יותר. כדי לא להעליב אותו, אמרתי לו
שאני חייבת לחשוב על הרעיון. וזהו. הוא הלך הביתה. מובן שלא
ייחסתי לזה שום חשיבות. זה נראה לי מאוד לא מציאותי.

*^ילחמת יוב״הכיפורים הוכיחה כי הופר האיזון בצה״ל.
א/הלהיטות לבניית כוח משוריין, שיוכל לנהל מילחמת־בזק,
גרמה להמעטת ערכו של חיל־הרגלים. כאשר שחק כוח־הרגלים
המצרי, לאורך התעלה, את החטיבות המשוריינות של צה״ל
בטילים אישיים, נשמעה הקריאה :״איפה האדומים?״ (הצנחנים
בעלי הכומתות האדומות, שהיוו את כוח־הרגלים העיקרי של
צה״ל ).הכל הבינו שצריכים להקים מחדש את החי״ר.

שוב היה לשומרון מזל. התפקיד החיוני הזה נפל
בחלקו. בספטמבר 1974 התמנה כקצח״ר — קצץ־
צנחנים־וחיל-רגליב-ראשי.
רק כעבור שנה וחצי התברר מה רב היה המזל הכרוך במינוי זה
דווקא. מטוס צרפתי, בטיסה 139 של א״ר־פראנס, ובו נוסעים
ישראליים ויהודיים רבים, נחטף ב־ 27 ביוני 1976 והובל לנמל־תעופה
באוגנדה של הרודן אירי אמין. שמו של נמל־התעופה
נחרת בתודעת העולם ובתולדות המדינה, וגם בביוגראפיה של דן
שומרון: אנטבה.
ברגע שנודע על החטיפה, התחילה בארץ פעולה קדחתנית.
ממשלת־ישראל, שבראשה עמד יצחק רבץ, התחילה במגעים
לשיחרור החטופים בדרך דיפלומטית. גם מנחם בגין, ראש
האופוזיציה, ושימעון פרס, שר״הביטחון, הסכימו לכך. בוזמנית
הוטל על צה״ל לבדוק אם ניתן לשחרר את בני־הערובה בכוח, חרף
המרחק הרב והנסיבות הקשות.
אגף־המיבצעים של צה״ל, שבראשו עמד יקותיאל אדם, התחיל
לגבש תוכניות. אך הן היו בלתי־שלמות, ואי־אפשר היה לקבלן.

ביום החמישי, האחד ביולי ,1876 הציגו ראשי
אג״ם את התוכניות לפני השרים. הבין, גם הוא
רמטכ״ל לשעבר, שאל את יקותיאל :״האם יש לך

״למחרת בבוקר, דקה ל־ ,8עוד לא הספקתי להיכנס
למישרד (הצבאי שבו עבדה) ,צילצל הטלפון, .נו,
מה החלטת?׳ הוא שאל, .היה לך כל הלילה לחשוב!״׳
מירי לא היתה להוטה להתחתן .״אמא שלי כן, אבל אני?
בוודאי שלא. לא ידעתי מה לענות.״
כעבור כמה ימים, כאשר דיברה מירי עם הבוס שלה בטלפון
הפנימי, היא הפליטה מילה גסה .״באותו הרגע נכנס דן לחדר. הוא
הסמיק מאוד. ראיתי שהוא הולך למות מרוב בושה. הוא לא הבין
איך שהמילה יוצאת לי מהפה, ואני נשארת בחיים.
״ואז החלטתי שזה יהיה האבא של הילדים שלי. ובעלי. וכך
באמת היה. כעבור שלושה שבועות נרשמנו ברבנות. כעבור
שישה שבועות התחתנו.״

.#וני הוא גאון!״
ך• חתונה של סגן־האלוף דן שומרון והסגן מירי ברייר נערכה
( 1בשעות־הבוקר ברבנות בתל־אביב, ונמשכה 20 רקות. הם
הזמינו כ־ 50 ידידים לטכס, ובאו .500 מירי נכנסה להריון, וצה״ל
שיחרר אותה משרות־הקבע. הם התגוררו בדירה של הסב והסבתא
של מירי.שלוש שנים לאחר מכן פרץ המשבר בנישואין. שנה לאחר מכן
התגרשו רשמית.
מדוע? לא פרץ ביניהם ריב( .״דני לא מסוגל לריב.״) מירי היתה
בת ,23 ענת בת שנתיים.
מה קרה? הנישואין פשוט נמוגו. דן שומרון היה מסור כל־כולו
לצבא, שום דבר אחר לא עניין אותו. גם לא הבית. אחרי הגירושין
נשאר מיודד עם אשתו, שהמשיכה לאהוב אותו. לעיתים קרובות
בא לביתה, כדי לבלות עם הבת. הוא עצמו גר בדירה שכורה קטנה.

איך נראה הרמטכ״ל-לעתיד בעיני האשה שחיתה
איתו במשך שנים? ״כדי להיות גנרל מצליח, במו דן
שומרון, צריך להיות טיפוס מיוחד. ודני הוא גאון.
וכל הגאונים הרי הם טיפוסים משונים...
״בעיות אישיות, המפריעות לביטחון השוטף של מדינת־ישראל,
מרגיזות אותו ...אפילו כשהוא חולה, והוא אינו מסוגל
להיות במקום שהוא חייב להיות, זה מוציא אותו מהדעת. הוא
שוכב במיטה יומיים מתוך 10 הימים שנאמר לו לשכב. הוא שוכב

אלוף פיקוד הדרו מתאמן ב כדו רסל

(המשך ם ע0וד )21

תוכנית שעליה אתה יכול להמליץ?״ התשובה היתה
שלילית.
פרס, שר־הביטחון, הרגיש שלא בנוח. הוא קרא לו־מטכ״ל,
מוטה גור, וביקש ממנו להציג לו תוכנית אחרת.
כל אותו זמן פעל מטה הקצח״ר כדי להכין תוכנית משלו.
יסודות של תוכנית זו הוצגו באג״ם במהלו הריוני ..עכשיו פנה
קותי בטלפון אל שומרון :״נכון שיש לך תוכנית?״
כשאישר זאת שומרון, הזמין אותו קותי להציג אותה עוד כאותו
הערב, בשעה ,6לפני שר־הביטחון .״תעבור דרכי,״ ביקש.
התוכנית נועדה לביצוע במוצאי־שבת, כי למחרת היום, ביום
הראשון בשבוע, ה״ 4ביולי, עמד האולטימטום של החוטפים לפוג.
כאשר הציג שומרון את תוכניתו, נאמר לו :״תמשיך:״ מאז
התגלגלו ההכנות למיבצע על־פי תוכנית זו, שהיכתה בתדהמה
את העולם.
החטופים הוחזקו בבית־הנתיבות הישן של נמל־התעופה.
מסביבם היו החוטפים, ומסביב לבניין החיילים האוגנדיים.
התוכנית היתה לחדור אל תוך הטבעת הפנימית, להרוג את
החוטפים ולאחר־מכן להתגבר על החיילים השחורים בחוץ.
הפעולה חולקה בין שלושה כוחות:
הכוח הראשון בפקודת יונתן נתניהו, שאליו הצטרף שומרון
עצמו. היה עליו לבצע את החדירה עצמה במכונית מרצדס
שחורה, בעלת חזות רישמית, שנועדה לעורר את הרושם כאילו
אישיות בכירה, ואולי אידי אמין עצמו, בא לביקור. המכונית
הובאה מהארץ במטוס.
הכוח השני היה של הצנחנים, ועליו היה לטהר את הטרמינל
החדש, בקצה׳אחר של נמל־התעופה.
כוח שלישי, של גולני, היה אמור לטהר את המסלול ולהכניס
את החטופים למטוס.
חלוקה זו נועדה לשתף את כל יחידות החי״ר במיבצע. זה היה
אופייני לטיב שיקוליו של הקצח״ר.
הכל היה תלוי ביכולתו של המטוס הראשון לנחות מבלי לעורר
חשד. הדבר היה אמור להיעשות באמצעות תחבולה: היצמדות
למטוס אחר, שבואו לנמל־התעופה היה צפוי.

הוא ירד למחתרת. הוא התחבא בבית גרושתו
ובתו ולא יצא משם. כאשר היה צורך להצטייד
במזון, הלכה מירי למכולת לבדה, מכיוון שלא היתה
ידועה ברבים ויבלה לצאת לרחוב מבלי שיכירו את
פניה.
אולם הוא לקח את גרושתו ובתו לחזות בסרט של מנחם גולן
על אנטבה .״ישבנו והתפוצצנו מצחוק!״ אמרה מירי בבוז על יצירה

9היווקת נגן־היוק
ץ^אז פעולת אנטבה היתה דרכו המיקצועית של הקצין
^/בר־המזל סלולה. באוגוסט 1976 התמנה כמפקד אוגדה
משוריינת בסיני, ובפברואר 1978 כאלוף פיקוד־הדרום.
בתפקיד זה נכון לו קרב מסוג אחר. על פי הסכם־השלום עם
מצריים, הגיע הזמן לפנות את מרבית חצי־האי סיני. שטח־הנסיגה
כלל כמה התנחלויות ואת גן־הירק שהפך לסמל. המתנחלים
הודיעו שיתנגדו בכוח. בין הדמויות במקום היתה ״מזל היורקת״,
שקנתה לעצמה שם כאשר ירקה בפני שר־הביטחון עזר וייצמן.
בפעם הראשונה נבחן הכישרון הפוליטי של דן שומרון. הוא

שומרון, שהתמנה כמפקד המפח״ש, היה מזוהה עם הריעה
שצה״ל התנפח יותר מדי, צבר יותר מדי שומן ואיבד את ייחודו
כצבא קטן, יעיל ואיכותי. כבר ב־ 1980 התלונן פומבית על ניפוח
התקנים. הוא קבע, בראיון עם זאב שיף, כי בשבע השנים מאז
, 1973 גדל סגל־הפיקוד — מדרגת סרן ומעלה — פי שיבעה,
ומיספר תת־האלופים ב 1009 הוא הציע שגוף לא־צבאי יקבע את
התקנים.
התבטאות זו הרגיזה את שר־הביטחון דאז, מנחם בגין, שאסר
מאז על האלופים מלהתבטא פומבית.

אולי הרגיזה את בגין גם אמירתו של שומרץ,
לאחר מכן, שאילו השקיע צה״ל את כוחו באימונים,
ולא בלבנון, היה יוצא נשכר.

0מחול השדים
ף* ינואר 1 9 8 5התמנה שומרון כסגן הרמטכ״ל וכראש אג״ם.
בלית ברירה, מצא את עצמו במרכז מחול־השדים.

כבר ב־ 1983 הופיע שמו של שומרון בין המועמדים לתפקיד
הרמטכ״ל, אחרי סיום תקופתו של רפול. מועמד אחר היה ינוש.

כשהוצגה התוכנית לפרס, שאל :״מהם הסיכויים
להצלחה? כמה הרוגים יהיו?״ שומרון השיב: אם
המטוס יצליח לנחות מבלי לעורר חשד, יהיו סיכויי־ההצלחה
100 אם לא, עלולים להיות עד שלושה
נפגעים.

מטוסי ההרק1לס הגדולים כבר עמדו להמריא בדרך לפעולה
והמנועים כבר פעלו, כאשר הגיעו תצלומי־האוויר החיוניים,

כוח ודיפלומטיה: אהוד ברק ודן שומרון בטכס סילוק המתנחלים מגן־הירק
ניסה לשכנע תוך הפעלת כוח, ולהפעיל כוח תוך נסיונות־שיכנוע.
השיטה הצליחה: בסופו של דבר נפתרה הבעייה מרצון.

המתנחלים עמדו דום ושרו את התיקווה, יחד עם
החיילים, ואחר־כך הסתלקו.

דן שומרון ע קותי: פסק־דין מוות

זה היה תקדים לקראת פינוי העיר ימית. אולם גם הפעם האיר
המזל לשומרון: כאשר בא תורה של ימית, כבר לא היה שם. אחרי
ארבע שנים סיים את תפקירו כאלוף־הפיקוד.
התפקיד של אלוף־הפיקוד היה פרשת־דרכים. שומרון, כמו כל
קצין אחר המגיע לנקודה זו, צריך היה להחליט ״מה הלאה״ .מי
שאין לו סיכוי להגיע לכס הרמטכ״ל, מסיים בדרך־כלל את
הקאריירה שלו במקום זה.
גם שומרון התחבט. פעם בשבוע שיחק כדורסל במכון תנ״ט
(בשעתו היה חבר נבחרת־הכדורסל של אשדות־יעקוב, שתפסה
מקום נכבד בליגה א׳) ,והירהר על עתידו.
כעבור שנים סיפר על תקופה זו בחייו :״חשבתי על האפשרות
לצאת לפנסיה, אחרי שרות־קבע בן 20 שנה. קסם לי הרעיון
להסתובב בנעלי־בית או ללכת לדוג דגים ״,אמר אז .״התכוונתי
לפרוש מן הצבא לטובת התחום האקדמי ולהתחיל בלימודים
אסטראטגיים. אבל העצה שקיבלתי מאלה שאת דעתם שאלתי,
היתה, :תישאר בצבא. הלימודים לא יברחו״.׳*

שהראו את איזור־היעד. עד אותו הרגע, למשל, לא היה ברור איך
מתחבר איזור בית־הנתיבות הישן אל איזור הטרמינל החדש. על
פי ההשערה נקבע שמוכרח להיות חיבור כזה. אך רק תצלומי־האוויר
שהגיעו ברגע האחרון, הראו את מיקומו של המסלול
המחבר.

הוא נסע ללימודים בארצות־הברית, וחזר כמעט ישר
למילחמת־הלבנון. גם הפעם היה לו מזל. באותה מילחמה אומללה
וכושלת, שבה נהרסו הקאריירות של קצינים רבים — החל
באביגדור (״ינוש״) בן־גל וכלה בעמוס ירון — בלט שומרון
בהעדרו. הוא היה מפקד של עוצבה שלא הופעלה כלל.

על אף התיכנון המדוקדק, אין ספק שהפעולה היתה
תלוייה לא מעט כמזל. לדן שומרון היה מזל.

הפעולה התבצעה בהצלחה מלאה כשכל הרכיבים השונים
והמסובכים פעלו כשעון. היא היתה אמורה להתבצע ב־ 60 דקות,
והושלמה ב־ 58 דקות. צה״ל היה במיטבו — כשהוא פועל ככוח־קומנדו
מעולה.
יונתן נתניהו — ״יוני״ — היה ההרוג היחידי של צה״ל
בפעולה זו, שנקראה מאז על שמו.

גיבור־היום ה״ה דן שומרון, שכוכבו דרך באותו
הלילה. מישפחת נתניהו לא סלחה לו על כך. היא
רודפת אותו עד היום.
פעולת א;טבה חשפה את שומרון לתיקשורת. אולם הוא סירב
להיחשף. כשהפצירו בו לנסוע לארצות־הברית ולערוך שם מסע
גדול של תעמולה, סירב. תחילה סירב גם להשתתף במסיבת־העיתונאים
הגדולה בתום הפעולה. הרמטכ״ל, מוטה גור, הכריח
אותו להופיע.

זאת ביתה עצה טובה.

ב־ , 1985 כאשר צה״ל היה עדיין מסובך בלבנון,
הוטל על שומרון תפקיד שהיה תפור לפי מידותיו.
הוא התמנה כראש המיפקדה של חילות־השדה
(מפח״ש) — גוף שהקמתו התעכבה במשך שמונה
שנים, בגלל התנגדותם של הרמטכ״ליס, שחששו
שמא יישמט מידיהם הפיקוד על הכוחות.
רק אחרי שרפול עזב את לישכת הרמטכ״ל, ניתן היה לבצע
סוף־סוף את הרפורמה, שהביאה להקמת גוף זה. אמר אז שומרון:
״בקרוב לא יבינו בכלל איך יכול היה הצבא להתקיים בלי זה!״ הוא
צדק.
באותה השעה היה צה״ל עדיין מסובך בלבנון. אמר אז דן
שומרון :״צה״ל אינו יכול לחסל את הטרור בלבנון. זה יוצר בעייה
מוראלית. צה״ל הפך למטרה״.
*השלם ה!ה.8.3.78 ,

בתפקיד זכה ״מרשה וחצי״ .ינוש פרש מהצבא, שומרון נשאר
וקיבל כעבור־זמן את המפח״ש. משה לוי לא מינה אותו לסגן־
הרמטכ״ל.

במו רפול לפניו, התנגד גם לוי לשומרון. חילוקי־הדיעות
היו מיקצועיים, ואולי היו חבויים בהם גם
ניגודים פוליטיים ואי־התאמה אישית.
רפול לא רצה בשומרון כביורש. בשעתו הורה לצותת
לטלפונים של שומרון, וגם לטלפון של סגן־שר־הביטחון, מרדכי
ציפורי.
כאשר החליט שר־הביטחון רבין למנות את שומרון כסגן־
הרמטכ״ל, היה עליו לכפות את רצונו על משה לוי. אמיר דרורי
הלך אז לשימעון פרס, ראש־הממשלה התורני, והטיף באוזניו נגד
מינוי שומרון לתפקיד הסגן. היו אלה נורמות חדשות בצה״ל, שלא
מצאו חן בעיני שומרון.

הוא הלך ליצחק רבין ואמר לו :״כל מה שאני רוצה
הוא שלא להיות בתוך מחול־השדים הזה. תן לי את
הסימן הכי קטן, ואני מסתלק.״

כך נהג גם קורם לכן. כאשר נמסר לו שהוא עומד להתמנות
כאלוף פיקוד־הדרום, נכנס לחדרו של רפול, שעמד באותה עת
להתמנות כרמטכ״ל .״אם אתה לא רוצה בי כבאלוף־הפיקוד, תגיד
לי, ואני מסתלק מזה ״,אמר. רפול לא התנגד למינוי.
כך עשה גם כאשר עמד לקבל את המינוי כסגן־הרמטכ״ל. הוא
ידע כי משה לוי העדיף סגן אחר. שומרון נכנס ללישכתו של לוי
ואמר לו :״אם תגיד לי שאינך רוצה בי, אני לא מקבל את המינוי״.
לוי לא אמר זאת, אך נקבע כי תהיה ״תורנות״ בתפקיד סגן־
הרמטכ״ל, כדי ״לנסות כמה מועמדים״.
לפי שיטה זו, נטש שומרון באוקטובר 1986 את תפקיד הסגן.
הוטל עליו לעסוק במטכ״ל בבניין הכוח ושדה־הקרב העתידי.

מחול־השדים לא הסתיים בזה.
כאשר התקרב מועד החלפתו של מוישה״וחצי, היה מגוי וגמור
עם רבין למנות את שומרון. הרמטכ״ל עשה אז מעשה חסר־תקדים:
הוא ביקש פגישה עם ראש־הממשלה, יצחק שמיר, ותבע ממנו
למנוע את מינוי שומרון. הוא הציע למנות את אורי אור או את
אמיר דרורי. שמיר סירב להכריע בניגוד לדעת שר־הביטחון.

מאבק זה היה שיא חדש בתופעה שקנתה לעצמה
נחלה בצה״ל: מילחמת הקליקות.
כל רמטכ״ל בנה לעצמו קליקה של קצינים שהיתה נאמנה לו
אישית, והחדיר את חבריה לעמדות־המפתח בצה״ל. כל קצין יבכיר
ידע שאם ברצונו לעשות קאריירה, עליו להשתייך לקליקה זו או
אחרת.
בימי כהונתו של מוישה־וחצי חגגה תופעה זו. בחסותו של

הרמטכ״ל התבסס מישטר של קנוניות ומילחמות״קצינים.
כאשר ידע משה לוי שכהונתו עומדת להסתיים, הוא עשה
מעשה חמור: תחת לעכב את המינויים החדשים עד שיורשו ייכנס
לתפקידו וימנה את האנשים הרצויים לו, מיהר לוי ומילא עמדות
בכירות בצה״ל בנאמניו האישיים — אנשים שתמכו בו
במילחמתו בדן שומרון. שומרון עצמו תיעב את הקליקות, ולא היה
״קליקאי״.
אולם מנוי וגמור היה עם רבין למנות את שומרון כרמטכ״ל.
הכל תמכו בקצין הקרבי, שהבטיח פומבית לערוך בצה״ל
״טלטלה״ גדולה.

דן שומרדן התמנה ברמטכ״ל ה־ 13 של צה״ל.

•׳ שע שן ויש אש
ך ¥ד לאותו הרגע עמד לו לדן שומרון מזלו. גם עיתוי המינוי
( 1נראה אידיאלי: היה צורך לחדש את המתכונת של צה״ל, והוא
נראה כאיש הנכון לכך.
החידוש הראשון היה כמעט היתולי. למחרת המינוי התפרסמה
בעיתון ידיעה כוזבת, כאילו אסר הרמטכ״ל החדש את העישון
בכל הפורומים של צה״ל.
עוד לפני שהספיק להכחיש את הידיעה, צילצל הטלפון
בלישכתו. המטלפנת היתה שרת־הבריאות, שושנה ארבלי־אלמוזלינו.
בדברים חמים וארוכים היא בירכה את הרמטכ״ל על
החלטתו הנבונה והחדשנית, וערמה עליו תשבוחות כה רבות, עד
כי לא היה נעים לו להעמיד אותה על טעותה.

הידיעה לא הוכחשה, והעישון נמשד.
חשובים יותר היו חידושים אחרים, שעמד הרמטכ״ל החדש
להכניס לצה״ל. מזה שנים דובר בחדרי־חדרים על הצורך בתפיסה
צבאית חדשה, שהיתה אמורה להתבסס על הטכנולוגיה החדישה
ביותר.
תפיסה זו דומה ל״מילחמת־הכוכבים״ האמריקאית, אך
במהדורה יבשתית. התוכנית האמריקאית (״יוזמת ההגנה בחלל״)
מבוססת על ההנחה שניתן לגלות ולהשמיד טילים עויינים בשעת
מעופם בחלל — פעולה המחייבת דייקנות אגדתית ומהירות של
רקות. מטיל־נגד־טיל נדרש לגלות במרחבים האינסופיים־כמעט
של החלל החיצון טיל אוייב קטן, כמו מחט בערימה של שחת,
ולהשמידו בביטחון מוחלט לפני שהוא מצליח להתקרב לשטח
האמריקאי — כל זה בשעת־חירום, כאשר האוייב משגר אלפי
טילים, שכל אחד מהם די בו כדי לחסל עיר אמריקאית גדולה.
ההקבלה היבשתית היא שטיל הנורה בארץ אחת — למשל
בגרמניה המערבית — יכול לגלות ולהשמיד טנק אוייב הנמצא
עדיין במרחק עצום — למשל על אדמת פולין. אם אפשרי הדבר,
יכול ״נשק חכם״ כזה לחסוך כוחות רבים, לקבל על עצמו
תפקידים השמורים כיום למטוסים שמחירם מרקיע שחקים,
והחשופים לאש התותחים והטילים של האוייב.
כאשר התעורר בישראל הוויכוח על מטוס הלביא, דובר הרבה
על ״חלופות״ .אלה לא נגעו רק לחיסול פרוייקט הלביא, אלא לכל
התפיסה של שדה־הקרב העתידי ובניית צה״ל לקראתו.

דו שומרון עזר לרבין לחסל את הלביא — אחת
ההחלטות הגדולות בתולדות צה״ל. היה נדמה כי
עידן כהונתו יתאפיין בעיקר בעיצוב צה״ל החדש,
כצבא אולטרה־מודרני. איש לא חלם כי יקרה בדיוק
ההיפך: שצה״ל יצטרך לקבל על עצמו את התפקיד
הפרימיטיבי ביותר שיכול צבא למלא: תפקיד של
מישטרה קולוניאלית.
כאן נטש המזל את שומרון. אין גורל מר יותר לרמטכ״ל מאשר
לשקוע במילחמה עכורה מסוג זה, שבה אין איש יכול לזכות
בעלי־דפנה. זהו תפקיד כפוי־טובה.
כאילו ניבאה לו האינטואיציה מה עומד להתרחש, אמר שומרון
באוקטובר 1985 לאיתן הבר :״הבעייה העיקרית שלנו בשטחים
היא להצליח לא לגרום למרי אזרחי, שהוא בעצם הסכנה הכי
גדולה״.
וימים מעטים אחרי כניסתו לתפקיד הרמטכ״ל, במאי ,1987
אמר שהתפקיד בשטחים שוחק את צה״ל, ומוטב להעביר את
התפקיד הזה כולו למישמר־הגבול.
באוקטובר 1987 הכריז כי ״הטרור הוא עכשיו מקומי. גל
האלימות יירד כמו גלים קודמים״.

מחול השדים: מוישה־וחצ׳ ודן שומרון
ומקורותיה העמוקים. להצדקתו הוא יכול לטעון שגם
פוליטיקאים מיקצועיים לא הבינו.

באוזניו של קצין בכיר אחר, קרא :״אבל זהו פוטש!
מה ההבדל בין זה ובין הפיכה צבאית?״

,רמטכ״ל קודם אמר פעם שאיש־צבא, החל מדרגת אלוף, צריך
לחשוב כמו מיניסטר. שומרון אינו חושב כמיניסטר. בכך הוא
שונה מסגנו, אהוד ברק, המאזן אותו מכמה בחינות. בניגוד
לצמדים קודמים של רמסכ״ל־סגן(וביניהם הצמד לוי־שומרון),
מתפקדים שומרון וברק היטב ביחד.
בגלל אי־הבנת מהות האינתיפאדה, מן הרגע הראשון, לא ידע
צה״ל מה לעשות. החיילים התחילו לירות לכל עבר, מפגינים
נהרגו בסיטונות. זה תרם להגברת האינתיפאדה בשלב הראשון,
המכריע. רק לאחר מכן התחיל צה״ל לנסות ולפתח שיטות
חדשות.
האינתיפאדה לא הסתיימה תוך ימים, כמצופה. וגם לא תוך
שבועות. גם לא תוך חודשים.

הרעיון עצמו אינו זר כל־כך לצה״ל, כפי שנדמה. בתקופת־ההמתנה
שלפני מילחמת ששת־הימים התייצבו כמה קצינים
בכירים לפני ראש־הממשלה ושר־הביסחון, לוי אשכול, ותבעו
באופן אולטימטיבי לפתוח במילחמה מייד. גם הם ״זרקו את
הדרגות על השולחן״.

בפוך תשמ״ח היה נראה שהיא עלולה להימשך
שנים(״תשע שנים,״ כדברי יצחק שמיר) ,ולחבל תוך
כדי כך את הסיכויים המזהירים שהיו לרמטכ״ל דן
שומרון בשעה שנכנס לתפקידו.

דרגות על השולחן
**ץ אלה היפותטית מעניינת היא מה היה קורה בדצמבר
,1987 אילו עמד בראש צה״ל אדם מסוג אחר. איש כמו משה
דיין, למשל.
מה היה קורה, למשל, אילו התייצב אז ראש־המטה־הכללי לפני
הממשלה, מודיע שאין בכוחו של צה״ל לשבור התקוממות
לאומית בעלת היקף כזה, ותובע מן הממשלה לקבל החלטה
למציאת פיתרון מדיני, שיפטור את צה״ל מן הפעולה בשטחים
הכבושים? מה היה קורה אילו איים בהתפטרות?

כאשר הוזכרה אפשרות זו, כעבור כמה שבועות,

אולם היתה כיבה עמוקה יותר לכך שרעיון ״זריקת
הדרגות על השולחן״ לא עלה כלל על דעתו: הוא
החייל המושלם של מישטר דמוקרטי. אולי חייל
מושלם מדי.
לפי תפיסתו, התחומים ברורים לחלוטין: הממשלה, שנבחרה
באורח דמוקרטי, צריכה להחליט. הצבא צריך לציית ולבצע.
הרמטכ״ל הוא האיש המבצע את החלטות הממשלה, שהיא
המהווה, על פי החוק הישראלי, את המפקד העליון. שר־הביטחון
אחראי לצה״ל מסעם הממשלה.
במציאות, אין התחומים ברורים עד כדי-כך. כי הרמטכ״ל הוא
גם היועץ הצבאי העליון של הממשלה, וחוות־דעתו שלו היא
הקובעת בעניינים צבאיים.
תפקידו של הרמטכ״ל כולל גם את החובה למסור לממשלה את
חוות־דעתו השקולה על ההיבטים הצבאיים הכרוכים בהחלטה
ממשלתית. במיקרים קיצוניים, כאשר חוות־רעתו אינה מתקבלת
והממשלה מקבלת החלטה הנוגדת את מצפונו המיקצועי, חובתו
היא להתפטר.

במציאות אין תשובה קלה. המאה ה־ 20 ראתה הרבה הפיכות
צבאיות ברפובליקות של בננות ובארצות העולם השלישי, כאשר
רודנים צבאיים רודפים זה את זה. אך המאה ה־ 20 ראתה גם
מיקרים שבהם הואשמו קצינים בכירים דווקא בכך שהיו מוכנים
לציית להחלטות פסולות של ממשלות חוקיות.
המיקרה הקיצוני ביותר, שהוא חד־פעמי בהיסטוריה, היה,
כמובן, בגרמניה. הגנרלים הגרמניים הואשמו על־ידי ההיסטוריה
בכך שצייתו לממשלה החוקית של ארצם, שנבחרה בבחירות
דמוקרטיות. ער הסוף סירבו למרוד, בטענה כי ״נשבענו שבועת־אמונים
״.אחדים מהם נתלו לאחר מכן, כעונש על צייתנות זו.
מיקרים פחות חמורים היו גם בארצות אחרות. היה די בהם כדי
לעורר את השאלה החמורה של גבול הציות.

#מהלומה שו ארה
^ אשר פרצה האינתיפאדה, ב־ 9בדצמבר , 1987 שמונה
חודשים בלבד אחרי שהתמנה כרמטכ״ל, היא נחתה על ראשו
כמהלומת־אלה. כמו כל זרועות השילטון, הוא הופתע לחלוטין.
לא השב״כ, לא המימשל הצבאי, לא המינהל האזרחי הזהירו מפני
העומד להתרחש.
לפתע התברר כי אין בכלל גוף האחראי להערכה כזאת. לא זה
בלבד שהמוסדות השונים היו כפופים כל אחר לסמכות אחרת
(השב״כ כפוף לראש־הממשלה, המינהל האזרחי כפוף לשר־הביטחון,
המימשל הצבאי כפוף לרמטכ״ל) ,אלא שחיזוי
התקוממות אזרחית לא היה בסמכותו של אף אחד מהם.

נוצר כאן פאראדוכס טראגי. דווקא מפני שדן
שומרון הוא החייל המושלם של צה״ל, אדם הגון,
ישר, הרואה את תפקידו של הרמטכ״ל במילוי
הוראותיה של הממשלה האזרחית הנבחרת, לא עלה
כלל על דעתו למרוד.

לא היה מובד מובמך.

ההפתעה הגמורה שנגרמה על״ידי ההתקוממות ואי הבנת
חומרתה התבטאו בדבריו של הרמטכ״ל, ושר־הביטחון. ב־14
בדצמבר אמר הרמטכ״ל שהוא צופה לדעיכת המהומות תוך זמן
קצר. ב־ 17 בדצמבר אמר הרמסכ״ל בעזה :״אני מקווה שנצליח
להרגיע את הרוחות כבר בימים הקרובים. כבר מסתמנת רגיעת־מה,
אך זה עדיין לא הסוף״.
ב־ 21 בדצמבר אמר כי צה״ל מסוגל להשליט סדר בכל המצבים,
״השאלה היא רק המחיר. הואיל ואינני תומך במדינה פלסטינית,
אין לצאת ממחנות־הפליטים, מכיוון שאש״ף ישתלט אז עליהם.״

ראשית כל, הוא לא תפס את מהות האינתיפאדה. הוא לא הבין
כי -זוהי מערכה שאינה מתאימה לצה״ל, שזוהי מילחמה לאילו,
שתסיח את צה״ל מתפקידו האמיתי.
שומרון הוא אדם בעל דימיון יוצר — אבל רק בשטח הצבאי.
עולמו הוא עולם של מפות המכוסות בחיצים. נוף האינתיפאדה
היה זר לו לגמרי, והוא הבין את מהותו רק במאוחר.

אילו היה עומד לפני הממשלה, ב־ 9בדצמבר
,1987 רמטכ״ל שהיה משוכנע כי הפיכת הצבא
למישטרה קולוניאלית היא אסון לצה״ל — האם זה
היה נוגד את חובתו של חייל במישטר הדמוקרטי?

זאת היתה הערכה מוטעית — ולא האחרונה.

במצב החדש בלטה אחת התכונות העיקריות של
שומרה: היותו חייל א־פוליטי לגמרי. הדבר מנע
ממנו להבה מהרגע הראשון את מהות האינתיפאדה

השאלה היא היפותטית, כי רעיון כזה זר לחלוטין
לדן שומרון.

• דנדומויה נמ3ום צנא
^ מטכ״ל פחות צייתן, בעל גישה פוליטית, יכול היה
1להגיד לממשלה ברגע המכריע:

סוף־סוף: הרמטכ״ל בכניסתו לתפקיד

בחרו לכם מדיניות אחרת, כי צה״ל לא נועד למסע־דיכוי
קולוניאלי. תפקידו של צה״ל הוא להיות מוכן
להגן על המדינה מפני אויביו מבחוץ. אין הצבא יכול
לעשות את שני הדברים בעת ובעונה אחת.

(המשך מעמוד )23
לכן עליכם לחפש מוצא מדיני מהמצב. אם אינכם מקבלים את
חוות־דעתי השקולה, אין לי ברירה אלא להתפטר.
אין ספק שהרמטכ׳׳ל היה מגיב כך אוטומטית אילו הצטווה,
למשל, על־ידי הממשלה להפעיל את צה״ל לשבירת שביתות.
הרמטכ״ל יכול היה גם לתת תשובה פחות קיצונית, במישור
הטכני. הוא יכול היה לאמה אם החלטתם על מדיניות של דיכוי
ההתקוממות, עליכם ליצור לכך כלי מתאים. צה״ל אינו כלי כזה.
אסור ללכלך את מדי צה״ל בתפקיד, שיכלול בהכרח מעשי־דיכוי
אכזריים. מכיוון שזהו תפקיד בעל אופי פוליטי מובהק, שאין עליו
קונסנזוס לאומי, והעלול להחדיר לשורות צה״ל ויכוחים חמורים,
יש ליצור כלי מחוץ לצה״ל.

התשובה היתה טמונה באחת ההצהרות של
שומרון עצמו, לפני ההתקוממות. אז הציע להעביר
את הטיפול בשטחים הכבושים לידי מישמר־הגבול.

עם התפרצות האינתיפאדה יכול היה הרמטכ״ל להציע להרחיב
באופן מאסיבי את מישמר־הגבול, על־חשבון כוח־האדם והתקציב
של צה״ל, ובלבד שצה״ל לא יהיה קשור במאבק שיהיה בהכרח
מזוהם. אז היה הצבא נשאר מחוץ לזירה זו, ויכול היה להקדיש את
כל כוחו ומירצו לתפקידו האמיתי: להגן על גבולות״המדינה.
כבודו היה נשמר בעיני העולם, מדיו לא היו נראים בכתבות
שזיעזעו את מאות המיליונים מסביב לכדור־הארץ, הוא היה נשאר
מחוץ לוויכוח. אפשר היה לבצע בו את ״הטלטלה״ הגדולה,
ולהפנות אותו לעבר תורות־הלחימה ואמצעי־הלחימה של שנות
ה־ .90 ואילו הפעולה בשיטחי־הכיבוש היתה עוברת לידי ז׳נ־דרמריה.

אולם
תפיסתו של שומרון היתה שונה. היא היתה
קרובה לזו של יצחק רבין.
אפשר להגדירה כך:
האינתיפאדה היא חלק מן הסיכסוך המתמשך בין שני העמים.
בסיכסוך זה, אין לממשלת־ישראל אמצעי אחר לדיכוי התקוממות

המושג של מעשי־האלימות, עד שהוא כלל כל התארגנות
פוליטית־חברתית של האינתיפאדה, כגון ההנהגה החשאית,
הכללית והמקומית, ומוסדות המימשל העצמי בכל התחומים.
צה״ל הופעל כדי לשבור את כולם.
תוך כדי כך הפך צה״ל לשילטון הכיבוש הבלעדי גם למעשה.
״המינהל האזרחי״ ,שהופרד בשעתו מצה״ל, הוכפף לו מחדש. גם
השב״ב הועמד למעשה תחת שילמו! המפקדים הצבאיים המקומיים.

מול
האינתיפאדה עמד צה׳׳ל לבת. הרמטכ״ל היה
הממונה הבלעדי על ניהול מילחמה זו, כשהוא כפוף
לשר־הביטחון.

חבל רס מאוו
^ מו בכל מילחמה, מצטיירת גם זו בצורה שונה לגמרי
ברמות השונות.

יש המילחמה של המצביאים, הנרשמת בספרי
ההיסטוריה, ויש המילחמה של החיילים הפשוטים
הרובצים בבוץ, והיא מצטיירת בספרות.
כך גם המילחמה באינתיפאדה — או ״האנטי־פאדה״ ,כפי
שנקראה בפי העם.
בעיני הצמרת העליונה של צה״ל ושל מישרד־הביטחון,
התמונה נראתה בסוף תשמ״ח כך:

זוהי התקוממות רחבת־מימדים, היונקת ממוטי־ווציה
לאומית עמוקה ביותר. אי-אפשר לדכא אותה
באמצעים צבאיים.
הצבא יכול להגביל את מעשי־האלימות ולשמור על ״רגיעה״
יחסית, כדי שההתקוממות לא תגיע למימדים שבהם תכפה על
הממשלה הלאומית החלטות שאינה רוצה לקבלן.
צה״ל צריך לנקוט את כל האמצעים כדי למלא תפקיד זה, אולם
במיסגרת החוק הקיים במדינה. אין צה״ל מציע לשנות את החוק
כדי לאפשר, למשל, לפתוח באש בלי־הבחנה בשעה שאין צפוייה
סכנה על היורים.

בינתיים מהלך צה״ל על חבל דק מאוד. הוא חשוף מצד אחד
ללחצים של המתנחלים, ומצד שני ללחצי הציבור היוני.

מיוחדה קולוניאלית
*יו ל תמונה זו של המצביאים עמדה התמונה שהצטיירה
^/״בשטח״ ,בעיני הפלסטינים, בעיני העולם וגם בעיני רבים
מהחיילים שחזרו משרות במילואים.

היתה זו תמונה מבהילה של צבא קולוניאלי אלים
וברוטאלי, המתפרע בהדרגה יותר ויותר, שבו
״החריג״ הפך זה מכבר לנורמה.

רשימת החריגים היתה ארוכה ומחרידה, ומדי שבוע נוספו אליה
פריטים נוספים.
בתום תישעת חודשי האינתיפאדה התקרב מיספר ההרוגים
הפלסטיניים ל־ — 300 יותר מהרוג אחד ליום. הם נהרגו מיריות
של חיילים ומתנחלים, משאיפת גאז מדמיע, ממכות, ומסיבות
רבות אחרות, כמו אחד שהתחשמל כאשר הוכרח על־ידי חיילים
להוריד רגל פלסטיני מחוט של מתח גבוה.
הרוב העצום של ההרוגים האלה איבדו את חייהם בנסיבות
שחרגו מן המותר על פי הפקודות. אלה אמרו שמותר לחיילים
ולמתנחלים לירות רק כאשר צפוייה סכנה מיידית לחייהם. רוב
ההרוגים נהרגו מרחוק, אגב פיזור הפגנות, כששום סכנה ממשית
לא היתה צפוייה ליורים.

הקצינים הבכירים העלימו עין ונתנו יד לדיווח
כוזב בעליל.
איש אינו יודע כמה פלסטינים נפצעו. המיספר עובר בוודאי על
רבבה, ואולי מגיע לרבבות. רוב הפצועים לא הגיעו לבית־החולים,
או הוצאו משם מייד, מכיוון שכמעט כל פצוע מאושפז נעצר
אוטומטית. רבים נשארו בעלי־מום לכל חייהם.

קרוב ל־ 20 אלף פלסטינים נעצרו, חלקם בתהליך
מישפטי, חלקם באופן מינהלי. בכך עלה מיספר
העצורים מאז ראשית הכיבוש על רבע מיליון.
רבים מן העצורים סיפרו כי הוכו, באופן שיגרתי, הושפלו
ונחשפו להתעללויות מסוגים שונים. כמה מן הסיפורים היו
מחרידים במיוחד.
התנאים במחנות־המעצר היו תת־אנושיים, גם לדעת הישראלים.
הביקורת שמתחו המוסדות הבינלאומיים על התנאים
השוררים בהם היתה קטלנית. דובר על חשיפה למזג״אוויר קשה
במיוחד, שיגרה של מכות, מניעת סבון, מים, חומר־קריאה,
מכשירי־רדיו וכל דבר אחר שיש בו כדי להקל על חייו של אסיר.
עשרות גורשו מהארץ, עשרות בתים פוצצו. ההליך לפיצוץ
בתים היה לעג לכל תפיסה של מדינת־חוק. במיקרה של כפר־ביתא
הוכח בעליל כי פוצצו בחיפזון בתים ללא אבחנה, ורק לאחר
מכן התברר שהיו אלה בתים של אנשים שעזרו להציל את
המטיילים מזעם ההמון. הפיצוץ בא להפחיד ולהרתיע, בלי קשר
למעשי הדיירים.

מעבר לסטאטיסטיקה היבשה של פעולות צה״ל,
נודעו שוב ושוב מעשים מחרידים במיוחד,
שהסעירו את העולם.
תינוקת שעינה נעקרה על־ידי כדור־גומי היפנתה את תשומת־הלב
לעובדה כי במיקרים רבים משתמש הצבא בתחמושת זו
בניגוד להוראות, מטווח קצרצר, שבו היא יכולה לגרום לפציעות
קשות ולמוות. מיספר ההרוגים מגאז מדמיע, בעיקר זקנים, חולים
ותינוקות, הוכיח כי במיקרים רבים לא השתמשו באמצעי זה לשם
פיזור הפגנות תחת כיפת השמיים, אלא כאמצעי של ענישה בתוך
חדרי הבתים, שבהם יכולה להיות ליאז תוצאה קטלנית.
על פי הוראתו של רבין, שניתנה פומבית ולעיני העולם,
ושהרמטכ״ל לא התנגד לה, הונהגה שיטה של שבירת עצמות
במהלומות־אלות. היא נועדה לבוא במקום הריגת אנשים, כאמצעי
כללי להרתעה ול״הרגעה״ .בידי חי־־יים רבים — ואולי רובם —
הפכה זאת שיטה לפריקת התיסכול והזעם. לא רק הפלסטינים,
אלא גם החיילים עצמם סיפרו על מיקרים ללא־ספור שבהם פרצו
לבתים, הוציאו את הגברים, לקחו:.ותם לקיר או לפרדס סמוך
ו״נכנסו בהם״ כמכות־רצח באלות.
לא־מעטים מן המוכים הפכו לנכים לכל חייהם.
צלם ישראלי, שהתמחה בצילום־מרחוק של ציפורים, הצליח
להנציח בשכם את השיטה בקטע שהחריד את העולם כולו. נראתה
בו קבוצה של חיילים, שהחזיקו בצעיר אחרי תקרית של ירוי־אבנים,
כשמהלומות של אלות, מכוונות היטב, נועדו לשבור את
עצמותיו. החיילים לא הבחינו בצלם.

הפיגו;! באוטובוס ליד דימונה: שומרון ע אהוד ברק (שוכב: איעיק מרדכי)
מאשר צה״ל. תפקידו של צה״ל הוא למלא את התפקיד, על פי
הוראות הממשלה הדמוקרטית החוקית.
לגבי מהות הפיתרון יש ריעות שונות הציבור, וההכרעה
תתקבל על־ידי הציבור במישור הפוליטי. ויכוח זה אינו צריך
להתנהל בצה״ל. צה״ל ממלא רק פקודות.
התפקיד של צה״ל במצב כזה הוא למנוע מן היריב —
הפלסטינים — כל הישג, שיש בו כדי להכריח את ישראל לקבל
החלטות בניגוד לרצונה.

המטרה היא, על כן ,״רגיעה״ — מילת־הקסם של
תשמ״ח. צה״ל צריך להביא ל״הרגעת״ ״יהודה ושומרון
וחבל־עזה״ .עליו לשים קין למעשי־האלימות.
זוהי תפיסה של חייל. ההתקוממות נראית בה כסידרה של
מעשי־אלימות, הפגנות, זריקת אבנים ובקבוקי־תבערה. הצלחת
צה״ל נמדדת על פי צימצוס מיספר המעשים האלימים האלה.
כאשר עברו החודשים, והמעשים לא נפסקו, קבע הרמטכ״ל כי
תפקיד הש/טור של צה״ל דומה לתפקיד המישטרה. שום שוטר
אינו מקווה׳לחסל לחלוטין את הפשע. הוא רק מקווה לשמור על
רמה סבירה של פשיעה. הצלחת צה״ל נמדדה ברמה נמוכה ככל־האפשר
של מעשי־האלימות.
ככל שעברו החודשים והיעד הזה חמק מידי צה״ל, הורחב

במהלך הפעולה נגד ההתקוממות הופעלו רבבות רבות של
חיילים, אנשי הצבא הסדיר והמילואים. כאשר מופעלים אנשים כה
רבים, מכל השכבות ומכל הסוגים, אין למנוע חריגים.

צריכים להשוות את התנהגות צה״ל להתנהגותם
של צבאות של מדינות־תרבות דמוקרטיות אחרות
במצבים תמים, כגץ הצבא הצרפתי באלג׳יריה,
הצבא האמריקאי בוויאט־נאם והצבא הבריטי
במאלאייה, בקניה, וכיום באירלנד הצפונית.
השוואה זו מלמדת שהתנהגות צה״ל אינה רעה יותר, אם כי
אולי גם לא טובה יותר, מזו של הצבאות האחרים.
בחריגים יש לטפל במיסגרת החוק. זהו תפקירו של מצ״ח
(מישטרה צבאית חוקרת) ,הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא עצמאי,
ובתי־המישפס הצבאיים, שגם הם בלתי־תלויים.
המצב יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, אלמלא המאמץ
הבלתי־נלאה של המפקדים לחנך את החיילים בשדה, להיפגש
איתם ולדבר אל ליבם. תודות למאמץ זה נשארו החריגים בגדר
חריגים.
ער מתי יימשך מצב זה? עד שהממשלה תצליח למצוא פיתרון
מדיני. עד אז יצטרך הצבא להמשיך בפעולתו.

אחד הפלאים של השנה היה טמון בעובדה שאף
צלם אחד לא הצליח לצלם אף מיקרה אחד של הרינה,
אף לא מיקרה אחד של הכאה ושבירת־עצמות, מלבד

הקטע בשכם.

הדבר הוכיח בעליל כי המעשים לא היו ספונטאניים, וכי
החיילים נמנעו מלעשותם כשנוכחו לדעת שיש צלמים בסביבה.

סימוי הזוועה
^ די להימנע מן החשיפה, עבר צה״ל יותר ויותר לשיטה של
סגירת השטחים לפני התיקשורת העולמית והמקומית.

היתה לכך משמעות חמורה, כי כאשר מונע צבא
מידע מוסמך מאזרחי המדינה שלו, הוא מתקרב
בצורה מסוכנת לשטדדההפקר שבשולי הדמוקרטיה.
הרמסכ״ל לא תפס זאת, מפני שהוא ארם שאין לו שום יחס
לתיקשורת. כשם שהוא מתנגד לכל חשיפה אישית לתיקשורת,
כך רחוק ממנו הרעיון כי בעידן המודרני אין הצבא יכול לתפקד
במנותק מן התיקשורת. בכך הוא שונה מיצחק רבין, שלמד במשך
הזמן את חשיבות התיקשורת, והמשתמש בה עכשיו לצרכיו.

הצד השני של המטבע היה אובזץ האמינות של
דובר־צה״ל.
בשנים הראשונות של צה״ל היתה האמינות של הודעות הדובר
נכס לאומי שלא יסולא בפז. הודעות צה״ל במילחמת ששת־הימים,
וגם ביום־הכיפורים, זכו באמון מוחלט בקהילת-
התיקשורת העולמית. אמינות זו נפגעה קשה בלבנון, ואבדה
השנה כליל. שמועות שנפוצו בגדה זכו באמונם של כתבים זרים

וישראליים יותר מאשר הסיפורים של דובר־צה״ל, שאי־אפשר
היה לעכלם בלא מנה גדולה של נאיביות.
לפי סיפורים אלה קרה השנה מאות פעמים שנערים בלתי־חמושים
התנפלו בגרזנים ובמוטות על חיילים מזויינים מכף־רגל
עד ראש, בטווח מגע, תוך חירוף נפשם, וכך הכריחו את החיילים
לירות בהם כדי להציל את עצמם. מעולם לא נראה אף גרזן אחד
כזה בכלי־התיקשורת.
במיקרים אחדים פרצו חיילים לבתי־החולים, הוציאו משם
פצועים, היכו אותם קשה, הביאו אותם למחנות־המעצר — ומשם
החזירו אותם לאישפוז, במצב הרבה יותר חמור.
במיקרה אחד כוסו צעירים ערביים בעפר על־ידי דחפור. הם
ניצלו על־ידי הכפריים אחרי שהחיילים הסתלקו. כתבים זרים,
שהגיעו למקום כעבור דקות, היו כמעט עדים למעשה.
במיקרה אחר העיד חייל כי חבריו היכו ערבים קשה, ולאחר־מכן
זרקו אותם על משוכות צבר.
מח׳ס הועמד לדין והורשע על פי מיסמך שהעביר אחד
החיילים לעיתון, ובו הגילוי כי המח״ט ערך ציד־אדם על צעירים
מיידי־אבנים והרג ממרחק רועה בשדה.
שוב ושוב הראתה הטלוויזיה כיצד פורצים חיילים בלילה
לסימסות של מחנה־פליטים, הולמים בקתות הרובים על דלת־הכחל
של בית, פורצים פנימה, מקימים גברים ונשים מן
המיזרנים, עוצרים בן או אב שהופיע ברשימה של השב״כ. מחוץ
לתחום־הראייה של המצלמה היו מעצרים אלה מלווים לא־אחת
בהכאת בני־המישפחה, ואף בשימוש בגאז מדמיע בבית.

תמונה זו, שהפכה שיגרה לילית, הזכירה את
הגרועים במישטרים הטוטאליטריים ואת החמורות
שבמילחמות הקולוניאליות. היא היתה חלק מן
הנסיון לשבור את האינתיפאדה. מעצר ה״מסיתים׳׳
נועד לחסל את הוועדים המקומיים ואת ״קבוצות־ההלם״
,שהקימו בערים ובכפרים מישטרה של
מימשל עצמי.

המפקד הזוטר, קביעת נורמות מלמטה, וההרגשה כי
נורמות פרועות אלה זוכות בהסכמה־שבשתיקה
מצד המפקדים, עד לדרגים הגבוהים ביותר.
יתכן שאין סתירה בין המצב כפי שהצטייר בצמרת צה״ל ובין
המצב כפי שהוא נראה בשטח. לדעת הפיקוד העליון, המצב יכול
היה להיות הרבה יותר גרוע, עד כדי מרחץ־דמים והשתוללות
רצחנית של חיילים. לדעת המבקרים, המצב הקיים הוא הרבה
יותר חמור מכפי שניתן לסבול בצבא, שהתגאה בעבר ברמתו
המוסרית ובאמונה הגמורה בצידקת דרכו.
היו בין המבקרים אנשים שלא חסו על הפלסטינים, ושגם הצד
המוסרי של המיבצע לא עניין אותם. הם ראו את הסכנה בשבירת
החישוקים של צה׳ל: ההשלמה הכללית עם הפרת־פקודות,
העלמת־העין מדיווח שיקרי והעלמת האמת. זוהי בעייה של
מישמעת, ואין צבא יכול להתקיים בלי מישמעת.

זוהי בעייה של פיקוד ושליטה, החורגת אך! מתחום
המאבק באינתיפאדה. יש הטוענים כי זוהי תופעה
שדבקה בצה׳׳ל מאז היום שלאחר מילחמת ששת־הימים,
בימי רמטכ״לותו של חיים בר-לב, ושהיא
הולכת ומחמירה מאז בכל השטחים.

המבקרים טוענים כי אחד מסימני־ההיכר הבולטים ביותר של
שיטה זו הוא אי״ניסוח הפקודות בצורה חד־משמעית, כך שכל
חייל יבין מה מותר ומה אסור. נוצר בכל התחומים מין שטח־הפקר
אפור, כשהחיילים בעצמם מפרשים כרצונם את הפקודות, ואין
מנהיגות הדואגת לביצוע תקין.
זה חל על ענייני הטרמפים כמו על מראה מחנות־צה״ל. יש

וזיוחמח־כוננים וחומנית

הפעייה היא חמורה הרבה יותר: טיב הפקודות של

* סשסאל: קצין בלחייסעהה, אפרים לפיד(חבר צהיל) ,ח׳
ית 1ם(ראש א1ף־ר,חיסון) .אורי ש1יא (מפקד הספחיש) ,אברהם
בך שושן( 0פקד חיחהים) ,סשה 1ירחן(סבקר סערבתיהביסחון),
10ח 0עיון(ראש ארא) .סתן ויהא׳ (ראש אביא) ,אספן שתק
(ראש אם ראש לישבתיהרס סביל, הר סטביל רן ש 01 חן, רואיה
דרפל(סזבירת הפיקוד העליון) ,אהור ברק(10ן הרססביל) ,אביהו
בך 1ון(ספקד חיד־לואוויר)01•,׳ פלר (אלוף פיקוחהצפון) ,עמרם
0יצ 1ט(אלוף פיקוחהסרבו)• .צחק מרדכי (אלוף פיקורהרחם),
רוחן רובין(ראש מהיר) ,סשה בחבובבא(יועץ הרססביל) ,יעקב
רפידות(ספקר הסיבללה לביטחון לאומי) ,ראובן הרשקו(יועץ
כספי לרססביל) .שסואל ערן(מתאם הפעולות בשטחים).

בשטח עמד החייל הפשוט, צעיר בשרות־חובה או
קשיש בשרות־מילואים, נבוך ומבולבל מול תופעה
שלא הבין אותה ושלא הוכן לקראתה, זועם ומתוסכל
מול השינאה הלוהטת של האו כלוסיות הנטייה
הטיבעית של רבים היתה: לירות, להרביץ, לשבור
עצמות, להתג.
אם זאת היתה תגובתם של חיילים בני שיכבת־העילית,
שקיבלו חינוך הומאניסטי עיקבי, קל לנחש את מצב־רוחם של
טיפוסים מופרעים, סאדיסטים, בני מישפחות הרוסיות מתוסכלים
ומעורערים, מן הסוג שיש בכל חברה אנושית ובכל צבא, המבוסם
על גיוס־חובה כללי. די באיש אחד כזה בכל כיתד, כדי שייווצר
״חריג״ ,ודי ברוח סלחנית של מפקד זוטר כדי שהחריג יטושטש,
יועלם או יתורץ בהודעת־כזב.

מבקריו של ח שומרון מתחו עליו ביקורת וטענו
כי חולשת המנהיגות בצה׳׳ל גרמה לו להיד רדר, עד
כי נקבעו בשדה נורמות המביישות את שמו.
חסידיו של שומרון העלו על נס את מאמציו הפלתי־נלאים
לשמור על הצלם של צה׳׳ל, במצב שבו הדבר
כמעט ואינו אפשרי.

• .לא איימתי שאחנסר
^ ן שומרון האמין כי די במערכת הבקרה והשיפוט של צה״ל
1כדי למנוע את התפשטות החריגים ולקיים את הרמה
המוסרית של צה״ל. הוא האמין כי הצבא פועל במיסגרת החוק,
והוא התנגד לכל נסיון לשנות את החוק, כדי להתיר אמצעים
חמורים יותר.

לפחות פעם אחת הגיע למצב של כמעט־התם־
טרות על רקע זה.

כדי למנוע את הפיכת השילטון החילופי לשילטון הבלעדי,
נאלץ צה׳ל לעבור לשיטה של טירטור המוני. המטרה היתה
להפוך את חיי האוכלוסיה לבלתי אפשריים, כרי להתישה ולשכנעה
שעליה להיכנע.
הטירטור לבש פנים רבות: עוצר שנמשך ימים ואף שבועות,
כדי להביא את האוכלוסיה לחרפת־רעב: ניתוק מים וחשמל:
.סגר׳ ,שנועד לנתק ישובים מן העולם; ביטול המוני של תעודות־זהות
ושלטי־מיספרים של מכוניות, כדי להכריח את התושבים
לעמוד בתורים אינסופיים מול מישררי ״המינהל האזרחי״ ,לשלם
מיסים ולהכיר בשילסונות־הכיבוש.

^ סכנה היתה שהמשך הפעולה של צה״ל בשטחים הכבושים
( 1יביא בהדרגה גם לשינוי דמותו של צה״ל עצמו — לא רק
כלפי חוץ, אלא בעיני עצמו. צבא אינו יכול לשבור עצמות
בסיטונות, לירות במי שמחזיק בידו בקבוק ריק, לפתוח באש על
מיידי אבנים מרחוק, מבלי לאבד את הדמות של צבא ממושמע.
התמונה של צבא קטן, יעיל, טכנולוגי, מודרני, דבק־במשימה
וחדור־רוודקרב, המפתח אמצעי־לחימה מודרניים של דור־המחר,
אינה מתיישבת עם התמונה של צבא קולוניאלי, היורה גאז
מדמיע לחדרים שבהם ישנים תינוקות והמפתח ״חצצית״ ליריית
אבני־חצץ במפגינים.
אין זאת עוד בעיית ״הראש הקטן״ ,ירושת מילחמת־הלבנון.
כפי שציין הרמטכ״ל, דווקא הראש הקטן נעלם באינתיפאדה, כי
על כל מפקד זוטר בסימטה של עיר הוטל לקבל החלטות מהירות.

התערערות זו של המישמעת הצבאית מוכרחה להשפיע לרעה
הרבה מעבר לשטחים הכבושים ולתפקיד־השיטור שם.

השר והרמטכ״ל! :גדוק רבץ ודן שומרון
אווירה של רשלנות, של אי־הקפדה על מילוי מלא של הפקודות,
ועל דיווח לא מדוייק.
החייל לומד שאין צורך למלא את הפקודות בצורה שלמה.
סמל התופעה הזאת היה, בראשית תשמ״ח, הש״ג המפורסם של
ליל־הגילשונים, רוני אלמוג.

במהלך האינתיפאדה הגיעה תופעה זו למימדים
קטסטרופליים, העלולים להטביע את חותמם על
צה׳׳ל בשנים הבאות, גם במצבים קריטיים.
לכאורה יש פקודה ברורה לגמרי: אסור לפתוח באש אלא
בתנאים ססויימים מאוד, כאשר צפוייה סכנה מיידית ליורים, וגם
אז רק אחרי שניסו אמצעים אחרים. חרף הסיפורים של דובר־צה״ל,
יודע כל ילד בישראל כי פקודה זו רחוקה מן המתרחש
בשטח. החיילים משוכנעים כי הפקודה אינה אלא מס־שפתיים,
וכי הכוונה האמיתית היא לפתוח באש בכל היתקלות אלימה עם
מפגינים, מיידי־אבנים ומחזיקי־בקבוקים.
אי־נקיטת אמצעים נגד המפרשים כך את הפקודות חיזקה בהם
את הריעה הזאת. לכל מפקד זוטר נותר לפרש את הפקודות
כרצונו, כאוות נפשו ולפי הבנתו. על רקע זה צמחו גם ה״חריגים״,
שהפכו לנורמה.

סיפר הוא עצמו בראיון עיתונאי, כאשר נשאל אם אמנם איים
להתפטר :״לא קראתי תגר. הנושא היה פשוט. בתוך הממשלה היו
כמה שרים שבעצם אמרו, רבותי שר־הביסחון והרמסכ׳ל,
הממשלה הטילה עליכם משימה לעשות שקט — ואין שקט״.
״נכשלתם?״ שאל המראיין •.
״הם לא השתמשו בנוסח הזה, אך השתמעה נימה של לכו
הביתה, כי לא ביצעתם את המשימה. אני אמרתי שם שאם מישהו
רוצה להשיג את המשימה הזו במחיר של הוראה לצודל לעבור את
חוקי־המדינה, בניגוד לנורמות ולערכים הבסיסיים של צה׳ל, זה
יהיה בלעדיי. משהו כזה. אם זה המחיר, זה יהיה בלעדיי. לא
איימתי שאתפטר״.
האמונה הזאת, שניתן היה לשים קץ לאינתיפאדה אילו היו
משתמשים באמצעים כמו הרג המוני, הנוגדים את חוקי המדינה,
חזרה השנה בכמה וכמה התבטאויות פומביות של ח שומרת. אולי
היה בכך נסיון בלתי־מודע להסביר את כישלון המאמץ לדכא את
האינתיפאדה, תוך בריחה זו מן המציאות.
למעשה היתה זאת אשלייה — אחת מרבות שריחפו השנה
בחלל, ושרובן התנפצו על סלע המציאות.
המאה ה־ 20 ראתה התקוממויות רבות, שדמו לאינתיפאדה.
בצדק הישוו קצינים בכירים בצה״ל את תפקיד צה״ל לזה של
צבאות צרפת. ארצות־הברית ובריטניה במצבים דומים.

כל המילחמות האלה העלו מסקנה אחת: אין כל
אפשרות לדכא התקוממות באמצעים צבאיים. כל
השיטות שנוסו — העדינות והקשוחות, הדיפלומטיות
והרצחניות — הובילו בדיוק לאותו הסיום:
ההתקוממות ניצחה.
אילו פתח צה״ל בשיטות של קטל המוני, גירוש מאסיבי
והשמדת רבעים של ערים, היתה האינתיפאדה בוודאי משנה את
דמותה. הקטל וההרס לא היו נשארים מוגבלים לצד אחד בלבד.
גם חיילי צה״ל היו נהרגים במיספר גדול, כמו בלבנון.
בסוף תשמ״ח היה ברור כי גם השיטות שננקטו — ההרג
המוגבל, שבירת־העצמות הסיטונית, העונשים הקולקסיביים
החמורים, פיצוץ הבתים והלחץ הכלכלי — לא הצליחו לשים קץ
לאינתיפאדה אלא להיפך, הם הבטיחו את המשכתד -הם הגבירו
את השינאה, הגבירו את המוטיווציה של ההתקוממות, וחיזקו בלב
התושבים את הגאווה על כך שהם מסוגלים להחזיק מעמד.

ח שומרון עצמו הבין שאם יחרוג צה״ל מעבר *
לקד
* אמיר אורן ברבר השבוע.! 8.3.88 ,

איש השנה תשנז״וו
(הנו שך מעם 1ד ) 25

אדום מסויים, הוא ייהרס מבפנים. הוא השתדל
לשמור על הקו הזה, בתנאים שהפכו יותר ויותר
קשים.

נדעה ודא חנא׳

^ תכן שניתן היה לשמור על נורמות קפדניות יותר גם
במצב זה, אילו עמד ליד הרמטכ״ל דן שומרון שר־ביטחון אחר.

הזוג רבין־שומרון לא נוצר במיקרה. רבין הוא
שקידם את שומרון ושדאג להביאו לתפקיד הבכיר
ביותר. ואילו שומרון שמר אמונים לרבין.
מבחינה מסויימת, יש ביניהם דימיון 15 .שנים מפרידות בין
השניים, אך הרקע שלהם דומה. שניהם בני ארץ־ישראל העובדת,
שניהם ינקו מן המסורת של הקיבוץ־הפלמ״ח־צה״ל. השקפת־העולם
שלהם דומה, שניהם מאמינים בערכים דומים.

הדימיון בין השניים משתרע אף מעבר לאידיאולוגיה.
שניהם אנשים בודדים ביסודם. על שניהם
אפשר לאמר שאין להם ידידים. לשניהב אין, בעצם,
חיים פרטיים.

הנאום שנשא הרמטכ״ל יצחק רבין על הר־הצופים בתום
מילחמת ששת־הימים יכול היה לבוא גם מפיו של דן שומרון.
יתכן כי דווקא הדימיון ביניהם מונע איזון שמקורו בקיטוב
ובהשלמה הדדית. יתכן שהדברים היו מתפתחים אחרת, אילו היה
שומרון פחות צייתן, פחות ממושמע, פחות מוכן לקבל כמובנת־מאליה
את גישתו של רבין. ויתכן כי אותו הדבר היה נכון גם אילו
היה רבין אדם פחות חד־מימדי.

גם אילו היתה לשומרון גישה שונה מזו של רבין,
לא היה יכול לעמוד בפניו. כי בזוג רבין־שומרון, יש
לשר־הביטחון יתרון עצום על הרמטכ״ל. הוא בעל
אישיות דומיננטית. כמי שהיה במרוצת חייו גם
רמטכ״ל, גם ראש־ממיטלה וגם שר־ביטחון, יש לו
סמכות מכרעת.
יותר מזה: רבין הוא הטכנוקראט הצבאי המושלם. אין כמוהו.
יש לו מוח של מחשב. הוא וירטואוז בעניינים צבאיים, בעל זיכרון
לכל פרט, תפיסה מהירה, מחשבה מהירה וכושר־החלטה מהיר.

אך דווקא בגלל התכונות האלה, כשהן מחוברות
לקהות ריגשית, לחוסר־דימיון ולאי־יכולת גמורה

הוא שזהו תהליך הרבה יותר עמוק. גם הוא הכריז כי אין לבעייה
פיתרון צבאי.
אולי יותר מכל אישיות אחרת בצמרת המדינה מחוייב רבין
לשלילת הפיתרון הפלסטיני. לכן לא היה מסוגל להצביע על
פיתרון מדיני סביר. דיבוריו על הצורך בפיתרון נשארו בגדר
מליצות. לא כן הוראתו לדכא את ההתקוממות, ו״להרגיע את
השטחים״ ,כדי שלא יעלה בידי הפלסטינים לכפות על הממשלה
פיתרונות שאין היא חפצה בהם.

בהעדר כל הצעת־פיתרון שתוכל להתקבל על
הציבור הפלסטיני, הושאר לציבור זה רק מוצא אחד:
כניעה בלא־תנאי.

זה היה יעד שאינו ניתן להשגה. הפעלת צה״ל להשגת יעד זה
מעמידה את הצבא ואת הרמטכ״ל שלו במצב טראגי.

הרטכייו החזק נעודס
ץ ץ עבר ליחסים האישיים בין רבץ ושומרון, עמדה הבעייה
^/המוסדית של היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני.
מבחינה זו שורר בישראל מצב מיוחד במינו, שאינו קיים בכל
מדינה אחרת.

מצד אחד יש למטכ״ל עוצמה אדירה. יתכן
שמחוץ למטכ״ל הפרוסי בימי־זוהרו, לא היה עוד
מטכ״ל שהיתה לו השפעה כה מקיפה ומכרעת על
המדינה.

צה״ל קובע לעצמו את מהותו והיקפו ואת תוכניותיו. הוא
הקובע לבדו את היקף שרות המילואים, ובכך הוא משפיע על כל
מערכות־המדינה. הוא הקובע למעשה בלעדית את תוכניות
הרכש, טיבן ומחירן. הפיקוח עליו מטעם הממשלה, מישרד־הביטחון
והכנסת הוא פורמלי בלבד.
אין שום כוח במדינה המסוגל לעמוד בפני צה״ל. מכיוון
שהצבא הוא אחיד ורב־זרועי, אין בו גם האיזון והקיטוב הנוצרים
במדינות אחרות על־ידי ההפרדה בין חיל־אוויר, חיל־ים וצבא־היבשה,
שאינם תלויים זה בזה.

מעמד בזה של הצבא אינו קיים בשום מדינה
דמוקרטית או דיקטטורית. הוא מקנה למטכ״ל יכולת
אדירה להשפיע על בל תחומי החברה הישראלית,
שעליה מוטלת מעמסה ביטחונית שאין דומה לה
בעולם.
אולם לעומת עצמאות מופרזת זו של צה״ל יש מצב הפוך בכל
הנוגע לשימוש המעשי בכוח. אין בעולם כולו מדינה שבה מתערב
הדרג המדיני בצורה כה ישירה בפרטי־הפרטים של השימוש בכוח

לשמור על החוק: הנשיא והשופט*
אולי מפני שבא למישרתו הרמה אחרי תקופת הקליקות של
משה לוי, נרתע שומרון מכל מעשה שעלול היה לעורר רושם
שגם הוא יוצר סביבו קליקות. הוא השאיר במקומם רבים מנאמניו
של לוי, ונמנע מלמנות לתפקידים הבכירים את האנשים הקרובים
לו. הדבר גרם לאכזבה בקרב חסידיו דווקא.

עוזי קרן

משום־כך, וגם בגלל סיבות אחרות, יצא לשומרון
שם של מי שאינו מקבל החלטות נחרצות, מי
שמנסה לדחות החלטות, מי שאינו שש לאכוך את
מרותו.
יש הטוענים שהוא מרוחק, מסתגר, פורמלי מדי ביחסו עם
האלופים. יש הטוענים כי בפורום של המטכ״ל, האמור לספק
לרמטכ״ל את החומר והאופציות להחלטותיו, השתררה אווירה ״*!
חופשית מדי, ושהישיבות שוב אינן מנוהלות בצורה סמכותית
כמו פעם.
כנגד אלה מהללים את איכות־המחשבה של שומרון, את יושרו
הגמור, את נכונותו לבטא את מחשבותיו בלי כחל ושרק, את
התרחקותו מכל מישחק של קליקות. מעלים על נס את אומץ־ליבו
במתן גיבוי לאלופים המבטאים ריעות נועזות — למשל, שיש
להפעיל אמצעים מדיניים לפיתרון הסיכסוך, שאין פיתרון צבאי
להתקוממות. הוא נתן גם גיבוי לראש אמ״ן, אמנון שחק, כאשר
אמר בהרצאה שיש להכיר בעובדה שאש״ף הוא המנהיגות
הפוליטית של תושבי השטחים.

ובעיקר: שומרון עמד כחומה בצורה בפני כל נסיון
לכפות על צה׳׳ל פעולה בניגוד לחוק.

הרמטכ״ל בביקור בבקרם עם מגו״סים חדשים: מה הם לומדים?
להבין תופעה במו האינתיפאדה — יצחק רבין הוא
שר־הביטחון הפחות־מתאים לשנת תשמ״ח.

הצבאי. דברים הנתונים במדינות אחרות לשיקול הפיקוד הצבאי
בלבד, הפכו בישראל נחלת הממשלה.

הוא לא הבין את ההתקוממות, את המניעים הנפשיים העמוקים
שהולידו אותה, את המשאבים המיסתוריים המתגלים בליבו של
עם היוצא למרי לאומי.

•הטלטלה רא ה־חה

רבין ראה באינתיפאדה בעייה ביצועית, מישוו־אה
פשוטה של כוח גם מול כוח גס. כמו גנרל
המחשב בשדה־הקרב את כמות הגייסות ואמצעי־הלחימה
הדרושים כדי להבקיע את חזית האוייב, כן
ראה רבין בדיכוי האינתיפאדה בעייה טכנית.
אם לא היה די בכך־וכך חיילים, בכך־וכך מעצרים וגירושים
בכך־וכך לחצים כלכליים על האוכלוסיה, הרי המסקנה היא שיש
להכפיל את הגירושים, המעצרים, פיצוץ הבתים, הלחצים
הכלכליים.
גישה זו הובילה בהכרח לברוטליזציה גוברת והולכת של
אמצעי־הדיכוי.

רבין הוא אדם ללא דימיון יוצר. הוא ביצועיסט,
המסוגל לנתח במוחו האנליטי בעיות מעשיות.
היובש של מחשבתו יכול להיות מעלה במצבים
רבים. אבל הוא מיגרעת חסרת־תקנה במצב בלתי־שיגרתי
כמו זה שישראל וצה״ל עמדו לפניו
בתשמ״ח.
לכן הופתע רבץ, כמו כל האחרים, על־ידי האינתיפאדה, וגם
על־ידי עוצמתה ומישכה. הוא ניבא תחילה שתיגמר תוך ימים,
ואחר־כך תוך שבועות. כעבור שלושה־ארבעה חודשים הבין גם

^ רמטכ״ל ה־ 13 של צה״ל, שנכנס לשנת תשמ׳׳ח כאיש
\ 1החידוש והריענון, המפקד רב־המזל שעורר תיקוות כה
גדולות, היה שקוע בסוף השנה במילחמה קולוניאלית עכורה,
ששום סוף לא נראה לה באופק.
לשווא ניחמו הקצינים את הציבור בכך שבד בבד עם הפעולות
לדיכוי ההתקוממות ממשיך צה״ל בהיערכות לקראת עידן הנשק
החכם, שהאימונים נמשכים במלוא המרץ, שצה״ל ערוך לקראת
הסכנות של מילחמה כימית, וגם מול פני האפשרות שעיראק
תצטרף למערכת־הכוחות העויינת.
טענות אלה מוטלות בספק חמור.

העיסוק בהתקוממות מטביע את חותמו על כל
מערכות צה״ל. הוא גוזל מצה״ל משאבים כספיים,
בוח־אדם, זמן־אימונים. ובעיקר — הוא מפנה את
מבטו לעבר זירה פרימיטיבית, כמעט אנאכרוניסטית,
וכך מונע את היערכותו הנפשית לעידן אחר.

הרמטכ״ל עצמו היה שנוי במחלוקת רבה, אם כי הדברים פרצו
החוצה רק ברמזים.
״הטלטלה״ הגדולה שהבטיח שומרון לצה״ל לא התממשה. לא
רק האינתיפאדה מנעה אותה, אלא גם אופיו של שומרון. הוא רצה
למנוע זעזועים.

פסק״הדין הסופי על תקופת־הרמטכ״לות של דן שומרון
ייקבע, מן הסתם, על פי הצורה שבה יתמודד צה״ל עם האינתי־פארה.
בסתר
ליבם קיוו בכירים רבים לפיתתן המתבקש. כמו תמיד
מאז קום המדינה, הקונסנזוס בצמרת צה״ל היה מתון ומפוכח יותר
מאשר הקונסנזוס במימסד הפוליטי.
יתכן שאחד הקצינים הבכירים הביע את הקונסנזוס הזה כאשר
אמר, בסוף תשמ״ח, בשיחה פרטית :״לא יהיה פיתרון אלא אם כן
יחליט אש״ף בצורה חד־משמעית להכיר בישראל ויביע נכונות
להתפשר איתה. אם אש״ף יעלה על דרך זו, לא תהיה לממשלת־ישראל
ברירה אלא להיענות לכך.״ אם זה לא יקרה, הוסיף הקצין
באנחה, יימשך המצב הנוכחי הרבה מאוד זמן. הוא הבין היטב מה
תהיינה התוצאות לגבי צה״ל.

מעטים יודעים מה חושב הרמטכ״ל עצמו על כך.
כאיש האחראי לאיכותו, לכושרו ולחוסנו המוסרי
של צה״ל, הוא חולם, מן הסתם, על פיתרון מדייני
מהיר.

בחון המונורת
^ ן שומרון, חייל מיקצועי בן 51 שצה״ל הוא כל חייו, מסמל
1עתה את צה״ל.
הוא נקלע למצב שהוא לא רצה בו, ושהוא לא חלם עליו
בחלומותיו הגרועים ביותר. הוא מנסה להתמודד עם המצב הזה
כמיטב יכולתו.
כאדם, הוא מסמל את ארץ־ישראל היפה. הוא אידיאליסט, בעל
ערכים, אדם הגון, בעל תחושה מוסרית עמוקה וגישה דמוקרטית
למופת. והוא מוצא את עצמו, בסוף תשמ״ח, במצב הנוגד בעצם
מהותו את כל הערכים האלה.

זוהי המלכודת שבה לכוד צה״ל כולו, ושבה לכוד
גם דן שומרון, איש-השנה תשמ״ח.
* הרסטכיל ו1ם 1שיא־הסדינה ח״ם הרצו! עשיא בית־הם ישפס
העליון, סאיר ש10ר, במס 1תיקים של ש 1ת .4077

באיסדך המידע לכתבה זד השתתפה ענת
סדמסטי.

שנ ה גוובוזי
שנ ת
שלו ם
ו שלווה
להפצה חברה

תל״אביב, יד חרוצים ,7

טל ,377056 .רב־קווי

־ 1איש השנה תשמ׳׳ח

ך* אחד הימים האחרונים של תשמ״ח ביקרו שר־הביטחון
* והרמטכ״ל באחת מיחידות הצבא בגרה המערבית. הם
החשיבו לדברי החיילים.
אחדים מהחיילים תבעו שיינתן להם לפתוח באש חיה בכל
תקרית, כדי להרוג את המפגינים.
״אתה רוצה שנהרוג גם ילדים?״ שאל יצחק רבין את אחד
החיילים, שהיה קיצוני ביותר.
״בטח, להרוג את כולם!״ השיב החייל בתוקף.
״מניין אתה?״ שאל רבין.
החייל הזכיר את שמו של אחר הקיבוצים הידועים ביותר של
השומר הצעיר.
רבין לא האמין למישמע אוזניו .״מה אמרת?״ חזר ושאל.

החייל חזר על שם קיבוצו. הוא היה חניך של
מפ״ם, תנועה דמתו״אה במערכת־החינוד ההומאני-
טטית שבקיבוציה.

לא היה זה איש־הקיבוץ היחידי, בן ארץ־ישראל היפה
והעובדת, שהשמיע השנה היעה כזאת ושפעל על פיה.
אחת התקריות החמורות ביותר של השנה היתה גם היחידה
שהונצחה במלואה בטלוויזיה. צלם ישראלי, המתמחה בצילום
ציפורים ממרחק רב, הצליח במיקרה לצלם מרחוק תקרית שלמה,
שבה התנפלו כמה חיילים על נער ערבי שהשתתף ביידוי־אבנים,
והלמו בו באבנים באופן שיטתי ובחימה שפוכה. רק בנס לא
נשברו עצמותיו.
הברוטאליות המחרידה של סצנה זו, כפי שהצטיירה בסרט,
זיעזעה את העולם כולו. מאות מיליונים ראו את הקטע הזה, ורבים
מהם יותר מפעם אחת.

הפעם החליט צה״ל להגיב. אחרי חקירה קצרה
נתפסו החיילים שהשתתפו בתקרית זו. אז התברר
כי אחד מהם היה בן־קיבוץ, בן להורים מתיישבים,
חניך מערכת־החינוך הקיבוצית. הוריו והקיבוץ התייצבו
להגנתו.

זהו סיכסוך מיוחד-במינו בעולם, מפני שגם הנסיבות
שהולידו אותו היו מיוחדות במינן, ללא אח
ורע בהיסטוריה.
״ האינתיפאדה אינה התקוממות רגילה של עם כבוש נגד
כובשיו. פעולת צה״ל אינה מערכה רגילה של כובש קולוניאלי
נגד אוכלוסיה מתקוממת. אמנם, הדברים דמו על פניהם מאוד
למערכה הצרפתית לדיכוי מילחמת־השיחרור האלג׳ירית, ולמערכות
דומות של בריטניה בקניה ובמקומות רבים אחרים, כגון
מילחמת ארצות־הברית נוויאט־נאם וברית־המועצות באפי
גניסתאן. אולם השורשים היו שונים לגמרי, ועל כן גם היתה
המערכה שונה.
ישראלים רבים האמינו כי האינתיפאדה אינה מכוונת רק
לגירוש ישראל מן השטחים הכבושים, אלא גם לחיסול ישראל
עצמה. פלסטינים רבים האמינו כי מטרת הישראלים בשטחים
הכבושים אינה רק לקיים שם שילטון קולוניאלי קלאסי, אלא
לגרשם כליל מארצם.

גם אמונות אלה משני הצדדים היו תוצאות של
ההשתלשלות ההיסטורית, שהתחילה לפני כמעט
100 שנים.

• אוום קטן בבאזל
**ץ לוש שנים לפני סוף המאה שעברה, באוגוסט ,1897
התכנסה באולם־נשפים בעיר השווייצית הקטנה והשקטה
באזל, על גדות הריין, אסיפה קטנה, שהעניקה לעצמה את השם
היומרני ״קונגרס״ .באו אליו 197 יהודים טובים מכל רחבי
אירופה ואמריקה.
חברי.הקונגרס הציוני הראשון״ באולם־הקאזינו בבאזל רצו

הריין, ורשם בספר־האורחים ״בבאזל ״יסדתי את מדינת־חיהודים י/
לא היה לו מושג על ארץ־ישראל מעולם לא היה 3ה קודם ׳לכן.
גם צירי הקונגרס הציוני הראשון לא היו מעולם בארץ,ן-לא .־זיה יי להם מושג על המתרחש בה.

לנגד עיניהם עמדה המציאות העגומה יטל
היהידים באירוהה, שאותם נ׳־קשו להציל, ילא המציאות
בארץ, טבה היתה טדינת-הידודים אמוי-ה

לקום.
בעיניהם, ארץ־ישראל היתה ארץ מופשטת, ארץ מחלומות
והתפילות, ארץ ריקה מאדם. אם גונב לאוזניהם שחנה בארץ
אוכלוסיה כלשהי, הרי זה לא השריד את מנוחתם.־ בעיני
אינטלקטואל אירופי בסוף המאה יד , 19 בשיא עידן האימפריאליזם,
המוני ״ילידים״ באסיה !באפריקה, שחורים,׳ חומים או
צהובים, לא היו ממש בני־אדם. התרבות היתה לבנה, ומשוררי׳
הדור פיארו בשפות רבות את זכותי וחובתו של הארס הלבן
להביא את תרבותו ואת שילטונו המבורר לכל הארצות.
התנועה הציונית, שנוסדה בבאזל, היתה אירופית. מבחינה
מסויימת היתה התנועה הלאומית האחרונה שקמה באירופה,
והתנועה האירופית האחרונה שביקשה להקים התנחלות לפינה
באחת מארצות אפרו־אסיה.

היא היתה פרי דורה. מטרתה היתה ועוביו
ביותר: להציל המוני יהודים ממצוקה ומסכנת־השמדה.
היא ביקשה להגשים מטרה זו על-ידי הקמתי
מדינה בארץ־ישראל.

..שוו, העונים!־ •
ן* אותה התקופה עצמה החלו נושבות בכל ארצות

₪1אפריקה ואסיה רוחות חדשות.

תקריות כאלה אירעו בתשמ״ח למאותיהן ולאלפיהן. הן
שימשו פורקן לזעם ולתיסכול של החיילים — נערים שגוייסו זה
עתה לצבא הסדיר ואנשי־מילואים שנשלפו מחייהם האזרחיים.
כשהופעלו בשטחים הכבושים מצאו את עצמם שנואים, מותקפים
ומוחרמים. הם לא הבינו את שינאת האוכלוסיה ואת זעם הצעירים
המקומיים, שהשליכו לעברם אבנים, בקבוקי־תבערה ומכל הבא
ליד. הפלסטינים נראו להם ככנופיה של פושעים ומתפרעים,
שונאי־ישראל, אנטי־שמים חדשים, או סתם כעם פרוע ופרוורסי.
על רקע זה צמחו ״החריגים״ ,שהפכו במהרה לנורמה.

יתכן שהחיילים היו מגיבים אחרת אילו הבינו את
המצב שאליו נקלעו• אך שום דבר ממה ששמעו
בגן־הילדים, בבית־הספר, במישפחה, ברחוב ובכלי־התיקשורת
לא הבין אותם למצב הזה.

• ,.נ׳ עוקס הוא ונש־
*^ילו הקפיד צה״ל להכין את חייליו לפני הפעלתם
\ 1בשטחים הכבושים, מה היה יכול לספר להם?
האינתיפאדה לא נפלה מן השמיים. שום דבר בה אינו מיקרי.
היא היתה מחוייבת המציאות. אם בכל זאת היא הפתיעה את כל
מוסרות־הביון, ממשלת־ישראל ומטכ״ל צה״ל, ואת הציבור
הישראלי כולו — מעיר הדבר רק על ההתעלמות הכללית
בישראל ממקורות הסיכסוך הישראלי־פלסטיני. להתעלמות
כפייתית זו, הגובלת בהדחקה פסיכולוגית, יש סיבות תת־הכרתיות
עמוקות.

כי ההתקוממות הפלסטינית של תשמ״ח אינה
אלא שלב נוסך בסיכסוך היסטורי, שהתחיל 91 שנים
לפני כן. זוהי מערכה אחת נוספת במילחמה מתמשכת,
שעברה כבר גילגולים רבים.

מי שאינו מבין את שורשיה של מילחמה זו לא היה מסוגל
להבין גם את מהות האינתיפאדה ואת משאביה הפנימיים. חיילי
צה״ל לא הוכנו לכך, מפני שגם מפקדיהם, הרמטכ״ל, שר־הביטחון
והממשלה כולה, היו שותפים להתעלמות זו. התוצאה לא
התבטאה רק באי־היכולת לצפות את האינתיפאדה מראש
ולהיאבק בה במישור המיבצעי, אלא גם באי־היכולת למצוא
פיתרון סביר, שיוריד את המעמסה הנוראה הזאת מעל כתפיה של
ישראל.
המטרה המוצהרת של צה״ל בשנת תשמ״ח — ״רגיעה״
בשטחים הכבושים — היתה אשלייה גמורה, שמקורה באי־ההבנה.
הפעלת צבא למען מטרה בלתי־אפשרית, הנובעת מאי־הבנת
המפה, היא הזמנה לאסון.
הפלסטינים לא רצו ולא יכלו ״להירגע״ .כל האמצעים
שהופעלו נגדם אף הרחיקו ״רגיעה״ זו. בשפתם ובשיריהם יכלו
הפלסטינים לחזור על נימת שירו של זאב ז׳בוטינסקי :״כי שקט
הוא רפש/הפקר דם ונפש/למען ההור הנסתר...״

הקבלה זו אינה מיקרית.

#רא אלג״דיה, רא ויאט־נאס
ך* סיכסוך הישראלי־פלסטיני, שהניב השנה את
1 1האינתיפאדה ואת הנסיון להכאה, התחיל בסוף המאה.

לפתור את ״בעיית היהודים״ .לנגד עיניהם עמדה מצוקת היהודים
באירופה המיזרחית, ארץ הפוגרומים. אמנם, איש מהם לא יכול
היה להינבא כי כעבור פחות מ־ 50 שנה תתחולל באירופה השואה
— פשע מיוחד־במינו בהיסטוריה — אך הכל חשו כי מצב
היהודים באירופה הולך ומחמיר.
לכן הם התלהבו שנה לפני כן, כאשר הופיע, בפברואר ,1896
ספר קטן בשם סדינת היהודים של אחד תיאודור הרצל, עיתונאי
יהודי מווינה. הספר, שנכתב בלהט קדחתני, בהשפעת המוסיקה
של ריכארד ואגנר, קרא ליהודים לקחת את גורלם בידיהם
ולהקים לעצמם מדינה.

הרצל עצמו לא היה בטוח כלל שהמדינה צריכה
לקום בארץ־ישראל(שהוא קרא לה פלסטינה) .הוא
העדיף את ארגנטינה, והיה מוכן לקבל גם כל ארץ
אחרת• אך כאשר בא במגע עם המוני היהודים
במיזרח-אירופה, השתכנע כי רק החלום של ארץ-
ישראל יכול לעורר את ההתלהבות הדרושה
להמונים כדי לקום, לנטוש את ארצותיהם ובתיהם
ולהקים אי-שם מדינה משלהם.
כאשר בא תיאודור הרצל למלון שלושת המלכים על שפת

ארצות אלה נדבקו ברעיון הלאומי האירופי. הן מאסו בשילטון
זרים. הן שאפו לחרות לאומית ולהתפתחות לאומית תחת, דגליהן
הלאומיים.

רוח זו אחזה בכל העמים בעולם הערבי. היא אחזה
גם בארץ אשר הערבים קראו לה, בעת כיבושה בידי
צבאות האיסלאם בראשית המאה השביעית ,״פלסטין״.
פלסטין
היתה משועבדת בסוף המאה ה־ 19 לממלכה העו־ת׳מאנית
התורכית, וחיו בה כחצי מיליון בני־אדם. כעשירית
מאלה היו יהודים, כמעט כל השאר היו ערבים.
בארץ, כמו בסוריה, בלבנון ובארצות אחרות, הקימו סופרים
ומשוררים אגודות חשאיות נגד השילטון הזר. קצינים פלסטיניים
צעירים בצבא התורכי הקימו תאי־מחתרת. גולים }אירופה
פירסמו מינשרים לוהטים. הקריאה ״עורו, הערבים!״ הידהדה
במרחב כולו.
מטרותיה של התנועה הזאת היו חיוביות: חרות לאומן ת,
קידמה, חופש.

הערבים הצעירים האלה, שנדבקו ברעיונות החד-

שיבושהתמסרו להם בהתלהבות, לא יכלו לדעת כי
באותו הזמן בדיור״ אי־שם בעיר קטנה על גדות
הריין, שאת שמה לא שמעו מעולם, מתקיימת
אסיפה של כמה עשרות יהודים. וגם אילו ידעו, לא
היו• מעלים על דעתם כי תוצאות הכנס הקטן הזה
ישנו. לחלוטין את גורל מולדתם, עמם, מישפחו־תיהם,
בניהם ובני־בניהם לדורות.
• זאת היתה ראשית הטראגריה ההיסטורית. שתי תנועות
גדולות, שתיהן בעלות מטרות חיוביות ביותר, יצאו לדרכן באותו
המועד כדי להגשים את מטרותיהן באותה כיברת־ארץ קטנה,
מבלי לדעת כלל זו על קיום זו.

•* הן דמו לשתי רכבות, שטסו על אותם הפסים
בתאוצה גוברת זו לעבר זו, לקראת ההתנגשות
חבלתי״נמנעת* .

הנסנו והרוגטקה

ץ^הרגע שהחלה ההתנחלות הציונית בארץ, החלה גם
*/ההתנג שות בין שני העמים — העם הערבי המקומי, שהפך
במהרה לאומה פלסטינית, והעולים היהודים שבאו לארץ, שהפכו
במהרה,לאומה ישראלית.
התנגשות ד החלה בתקריות קטנות. רועים ערביים עלו
בעדריהם על אדמות נטועות של מושבות יהודיות. מתנחלים
יהודיים גירשו אותם. כלי־הנשק היו אבנים ונבוטים.
בהדרגה גברה ההתנגדות הערבית, ככל שהתגברה ההתנחלות
הציונית. עם הצהרת בלפור ( )1917 והכיבוש הבריטי 1918 עלה
הסיכסוך על פסים מדיניים ברורים. הערבים פתחו מדי פעם
בסיבוב של שביתות, הפגנות המוניות ומעשי־אלימות. היהודים
התגוננו־ ודיברו על. מאורעות׳. ,כנופיות׳ ,ו״הגנה״.

•המנהיגים הציוניים לא יכלו להשלים עם העובדה
שזוהי התנגשות לאומית בין שני עמים — עם
היושב בארץ ועם החודר אליה. הדבר נגד את
תפיסתם המוסרית.
• אחד מאבות הציונות, מכס נורדאו, התפרץ לחדרו של הרצל,
אחרי ששמע בראשונה שיש ערבים בארץ־ישראל. :לא ידעתי
זאת — .הרי אנחנו עושים עוול!״ אך גם הוא מיהר לשכוח עובדה
זו-.מאז ועד היום דבקים המנהיגים ויורשיהם בנחישות עקשנית
בגי.ר 6ה׳ שהארץ היתה למעשה ריקה, כאשר באה אליה
ההתיישבות הציונית. ואם היו בה כמה ערבים, הרי היישוב העברי
החדש הביא להם רווחה, עושר ושרותי־בריאות.

רק זאב ז׳בוטינסקי לבדו קבע כבר בשנות ה־,20
במאמרו ההיסטורי ״קיר הברזל״ ,את האמת הפשוטה:
שהעם הערבי בארץ מגיב על ההתנחלות

במערכה. ובאופן פאראדוכסלי, בעידן של נשק
גרעיני, כימי וביולוגי, חזרה המערכה כאילו אל
תחילתה: אל הרוגטקה, הנבוט, האבן והאלה.

הניחהו החמישי
^ ץ זו מילחמה רגילה, ואין זו התקוממות רגילה.
מילחמה רגילה נערכת בין שתי מדינות, לרוב בגלל כיברת־ארץ
ביניהן, המשמשת להן כסלע־מחלוקת. במשך מאות שנים
לחמו גרמניה וצרפת זו בזו בגלל המחוזות אלזס ולותרינגיה
(לוריין) .אולם אף אחת משתי המדינות לא שללה את עצם קיומה
של השניה.
התקוממות רגילה היא של עם מקומי נגד שילטון זר. בעידן
הקולוניאלי התמרדו העמים הכבושים באימפריות זרות, ששכנו
מעבר לים. גם במילחמת־השיחרור האלג׳ירית, שכתוצאה ממנה
גורשו מיליון מתיישבים צרפתיים מאלג׳יריה, שבה חיו מדורי-
דורות, לא שללו המתקוממים את קיומה של צרפת עצמה.

הנסיבות המיוחדות־בכדנן שגרמו לסיכסוך היש־ראלי־פלסטיני
יצרו גם מבחינה זו מצב מיוחד־במתו.

בארץ
קטנה אחת — ארץ־ישראל בלשון העם האחד, פלסטין
בלשון העם האחר — חיים כעת שני עמים, שכל אחד מהם רואה
בכל הארץ את מולדתו הבלעדית. כל אחד משני העמים שולל את
עצם קיומו הלגיטימי של העם האחר.
בעיני כל הפלסטינים, מדינת־ישראל הוקמה בכוח על חורבות
העם הפלסטיני, ואינה קיימת כחוק. בעיני הרוב העצום של
הישראלים העם הפלסטיני אינו עם, אין לו זכות לקיום עצמאי,
או שמקומו בארצות אחרות.

בסיכסוך כה מיוחד־במינו, שהפך למיסגרת־חיים
קבועה לדור החמישי והשישי משני הצדדים, אילו
פיתרונות יתכנו?
כאשר שני עמים תובעים לעצמם את אותה הארץ כולה כזכות
היסטורית בלעדית, יש גם בתיאוריה רק מיספר מוגבל של
פיתרונות אפשריים.

פיתרון מם׳ :1עם אחד יכול להשמיד את העם
השני פיסית, נוסח אושוויץ.
הדבר אינו אפשרי בימינו, אלא במילחמת־השמדה גרעינית־כימית־ביולוגית,
שבה יושמדו שני הצדדים כאחד. חוץ מכמה
מטורפים, אין איש חושב על כך ברצינות.

פיתרון מס׳ :2עם אחד יכול לגרש את השני מן
הארץ.
הפלסטינים יכולים.להשליך את היהודים לים״ ,כפי שהשליכו
לפני 700 שנים את הצלבנים, או היהודים יכולים ״להשליך את
הפלסטינים למירבר״.

הראל ואחרי מ־ ! 197 גיר הקונגרס
בראשית תשמ״ח היה נדמה לרוב הישראלים שמצב זה יכול
להימשך לנצח. אמנם היה ברור שטמונה בו ״פצצה דמוגראפית״,
מכיוון שהפלסטינים יהפכו תוך דור לרוב בארץ. אך גם זה לא
הראיג. הדוגמה של דרום־אפריקה, שהפכה יותר ויותר פופולרית
בישראל, הוכיחה כביכול כי גם מיעוט קטן יכול לשלוט ברוב
גדול ולנצלו, אם המיעוט מחזיק בידו את כל אמצעי־השילטון
ומוכן להשתמש בהם בלי מעצורים מוסריים.
האינתיפאדה פוצצה אשלייה זו. היא הוכיחה כי שילטון־כיבוש
ניצחי על עם שוחר־חרות אינו אפשרי, אלא במחיר גבוה מאוד —
מדיני, כלכלי, צבאי, מוסרי, פסיכולוגי.

פיתרון מם׳ :4שני העמים יחיו בשלום בצוותא
במדינה דמוקרטית מאוחדת.
פיתרון זה הושמע בעבר בגירסות שונות: מדינה דו־לאומית
נוסח השומר הצעיר לפני קום המדינה ,״מדינה דמוקרטית
חילונית״ נוסח אש״ף בסוף שנות ה־.60
כך וכך זוהי אוטופיה. שני העמים הם חדורי רוח לאומנית
קיצונית. חמישה־שישה דורות גדלו בתוך מילחמה, וכל תפיסותיהם
עוצבו על־ידי מילחמה זו. אשלייה גמורה היא להניח כי
שני העמים יכולים לעבור בן־לילה ממילחמה טוטאלית לשלום
טוטאלי, שאין כדוגמתו בשום ארץ בעולם, לחיות כאזרחים
נאמנים ושווים במדינה אחת, לשרת בצבא אחד, לכהן זה לצד זה
בכל מוסרות השילטון.
אחרי ביטול כל האפשרויות התיאורטיות האלה, נותר למעשה
רק פיתרון סביר אחד — הוא זה שהאו״ם החליט עליו ב־, 1947
במיסמך חריג בתבונתו, שעמד בצוק העיתים.

פיתרון מס׳ :5חלוקה.

כאשר שני עמים בעלי תחושה לאומית עזה, חיים בארץ אחת,
וכל אחד מהם תובע את כל הארץ לעצמו, אין דרך אלא זו: שכל
אחד מהם יחיה בחלק מן הארץ במדינה לאומית משלו, שבה יבטא
את זהותו ותרבותו, תוך הסכם אשר יסדיר את הבעיות המשותפות.

ווו
מקיש נורת
¥הו הפיתרון ששם־הצופן שלו הוא כיום ״מדינה
1פלסטינית״.
עור לפני 20 שנה, היה זה פיתרון שהכל התנגדו לו: ארצות-
הברית וברית־המועצות, אש״ף על כל חלקיו, כל המיפלגות
הישראליות מלבד אחת, וכל כלי־התיקשורת מלבד אחד .,היה
נדמה שמכל הפיתרונות האפשריים, זהו הפחות־מעשי.

ההתנגדות בשטח: לוחמי פלסטי!״ ב״מאורווות״ ,1936ע דג ל לאומי ונשק
הגיונית כפי שכל עם אחר בעולם היה מגיב על
דן1נחלות לבנה: בהתנגדות אלימה.

אחרי. האבנים והאלות באו האקדחים והרובים. במילחמת־תש״ח,
שפרצה בגלל התנגדות הפלסטינים לחלוקת הארץ, חדרו
לסיכסן ך הטנקים ומטוסי־הקרב. סיבובי ״המאורעות׳ הפכו
לסיביובי־מילחמה. כל העולם הערבי וכל העולם היהודי, יחד עם
מעצמות־העל, נספגו אל תוך הסיכסוך.
במשך כמה שנים היה נדמה כאילו הסיכסוך הישראלי־פלסטין,
נטמע במילחמת ישראל־ערב, ושהגורם הפלסטיני נעלם
מן חמישוואה. זאת היתה אשלייה. החל מייסוד תנועת פת״ח,
בסוף שנות ה״ ,50 והקמת אש״ף באמצע שנות וד ,60 החל הגורם
הפלסטיני תופס מקום יותר ויותר מרכזי בסיכסוך, למגינת־ליבם
של מנהיגי ישראל, שטענו, בפי גולדה מאיר. :אין פלסטינים!״

הא־ינתיפאדה של תשמ״ח אינה אלא שלב חדש
בסיכסוך הישן. העם הפלסטיני הסד לגורם המרכזי

* אור•.אבזרי פרם תהרך זה בתר הרחבה בספר•! מילחמת היזם
השביעי /אויבי, אחי.

כיום קיים כמעט קונסנזוס עולמי לגבי פיתרון זה.
ברית־המועצות מטיפה לו מזה שנים, ארצות־הברית מתקרבת
אליו בצעדי־ענק, אש״ף אימץ אותו לעצמו מזמן, כמה מיפלגות
בישראל דוגלות בו בפה מלא או בחצי־פה, ואישים רבים התוודו
בשיחות פרטיות שזהו הפיתרון היחידי.
גם לגבי פרטי הפיתרון שרר בסוף תשמ״ח קונסנזוס עולמי
רחב: החזרת גבולות ה־ 5ביוני , 1967 גבול פתוח למעבר בני־אדם
וסחורות, שמירת האחדות העירונית של ירושלים תוך החזרת
הריבונות הפורמלית על מיזרח העיר למדינה הפלסטינית, מיפעל
בינלאומי להחזרת מרבית הפליטים למדינה הפלסטינית ותשלום
פיצויים לכולם, סידורי־ביטחון שימנעו בעד כוחות זרים להיכנס
לארץ, ערובות מטעם שתי המעצמות.

השלכת היהודים לים — כלומר, השמדת ישראל — אינה
אפשרית, מפני שכל נסיון כזה יביא למילחמת־השמרה ולחיסול
הדדי, כמו בפיתרון הראשון.
השלכת הערבים למידבר נראית מעשית יותר. זהו רעיון
ה״טראנספר״ ,שמצא לו בתשמ״ח פרקליטים קולניים.
למעשה זהו רעיון בלתי־מעשי, נוסף על היותו בלתי־מוסרי
מעיקרו. .טראנספר׳ של אוכלוסייה לא יביא אלא ל״טראנספר״
של הבעייה, לא לחיסולה. הוא יגרום להתלקחות העולם הערבי
כולו, ואולי גם להתלקחות העולם המוסלמי, על מיליארד בניו.
הוא יביא למילחמת־נצח, שתסתיים גם היא כפיתרון מס׳ . 1
בארץ־ישראל מהווים הערבים כיום מיעוט. אך הישראלים
עצמם הם מיעוט קטן בעולם הערבי הגדול. קיום ישראל כגטו
חמוש ונצור בעולם הערבי, במצב של מילחמה ניצחית, יהיה יותר
ויותר בעייתי.

האינתיפאדה עצמה יצרה אצל הפלסטינים מציאות נפשית

זהו המצב שנוצר למעשה בעיקבות מילחמת ששת־הימים, שבה
כבשה ישראל את כל שיטחי או־ץ־ישראל ואיחדה תחת שילטונה
את כל הפלסטינים שנותרו בארץ.

* ת 11 עת הץ ולס הזה ־ ב 1ח חרש, ש!צי1ה 7777־7׳ במסת היד,
אור• אב1ר•; והשבושן העולם הזה, שהטיף לפיתחן זה תאו ראשית
ש1ות ה־.50

במהלך תשמ״ח צבר הפיתיון הזה תאוצה. דווקא
כאשר הגיע הסיכסוך ההיסטורי לשיא חדיט •טל
שינאה הדדית, אלימות ואכזריות, קרו הדברים שיהיו
דרושים כדי לאפשר אותו.

פיתרון מס׳ :3עם אהד ישעבד את השני.

איש השנה תשמ ח
(המשך סענווד )29
מתאימה לפיתרון. אמנם, היא הגבירה את השינאה אל החייל
הישראלי, הנראה לפלסטינים כקלגס קולוניאלי .״החריגים״
האכוריים, הסיפורים על תנאי־הגיהינום במיתקני־הכליאה, ההרג,
פיצוץ הבתים וגירוש המנהיגים — כל אלה שפכו שמן על
המדורה.

אך באותה השעה עצמה גברה אצל הפלסטינים
בשטחים הכבושים גם ההברה כי בלא הפכם לא יתכן
שיחדור.
ההתקוממות הולידה תחושה חדשה של דחיפות. דור פלסטיני
חדש דפק על שערי ההנהגה הפלסטינית הממוסדת והוותיקה,
כשבליבו הגאווה של דור לוחם, הסובל והמחזיק מעמד. הוא תבע
מאש״ף בקול ברור ליטול לידיו את היוזמה המדינית הדרושה
למציאת פיתרון. הגאווה החדשה של הפלסטינים, שעמדו בהצלחה
במיבחן אכזרי, מאפשרת להם להסכים לפשרה.
המלך חוסיין, שהסיק את המסקנה הנבונה מן המצב, ניתק את
קשריו עם שיטחי פלסטין, וכך פינה את הדרך לאש״ף ולראשי
האינתיפאדה. נוצר חלל ריק, שיכול היה להתמלא רק על־ידי
ההנהגה הפלסטינית. המצב זעק ממש ליוזמה, והוא השפיע גם על
הגורמים הפלסטיניים שהתנגדו בעבר ליוזמות־שלום.
אף שלא תמו הוויכוחים במחנה הפלסטיני, יצרה בו האינתיפאדה
אחדות חדשה, שלא היתה כמותה מזה שנים רבות. מסביב
להנהגה, שבמרכזה עומד פת״ח, התלכדו הקומוניסטים משמאל
והקנאים האיסלאמיים מימין, אוהדי ברית־המועצות והשואפים
להסדר עם ארצות־הברית.

מלבד קומץ של סוכנים סוריים, היה המחנה
הפלסטיני מאוחד — וזהו תנאי מוקדם לתזוזה
היסטורית.

מסביב לאש״ף התאחדו גם ראשי העולם הערבי. השליטים
הערביים, המסוכסכים בינם לבין עצמם, ששילמו בעבר רק מס־שפתיים
לעניין הפלסטיני, נאלצים עכשיו על־ידי דעת־הקהל
שלהם לתמוך במאבק הפלסטיני בצורה מוחשית יותר. הס נתנו
גיבוי לאסטראטגיה שהתגבשה באש״ף, המובילה לעבר הכרזה על

שעת־הכושר המסתמנת עתה לכינון השלום בין
ישראל והעם הפלסטיני, יביא הדבר בכייה לדורות.

להכיר בעובדה שהם התכחשו לה מהרגע הראשון: שהיה בארץ עם
פלסטיני, וכי ההתנחלות הציונית לא התקיימה בהלל ריק.

יש המאמינים כי שתי המעצמות פשוט יכפו פיתרון על העמים.
זוהי אמונה נוחה, מפני שהיא פוטרת את העמים עצמם מן
האחריות. אך הפיתרון לא ייכפה. שתי המעצמות יכולות רק ליצור
את האווירה המתאימה ולדחוף את העמים. את השלום עצמו
צריכים לספק העמים עצמם.
רעיון השלום הכפוי, המוכתב על־ידי מעצמות זרות, טומן
בחובו סכנות רבות. כי שלום כזה, שאינו נובע מרצונם החופשי
ומשיכנוע פנימי של העמים, עומד על כרעי־תרנגולת. הוא יצול
ליפול ברגע שישתנו הנסיבות הבינלאומיות.

האומה האמריקאית הדחיקה את העוולות הנוראות שעשתה
לעמים האינדיאנים לפני 100ו־ 200 שנים. אין היא מסוגלת
להתמודד עם עברה ביושר גם עכשיו, אחרי שהגיעה מזמן אל
המנוחה ואל הנחלה. אין פלא שההתמודדות עם העבר הציוני,
שהוא קרוב יותר, מכאיבה וקשה עוד יותר. על כן נחושה בישראל
ההחלטה התת־הכרתית להדחיק אותו. זהו חור בנשמה הלאומית.

יתר על כן, טיבען של מעצמות גדולות — כמו של
מעצמות קטנות — הוא שהן דואגות רק לעצמן. אם
יכפו שתי המעצמות את השלום, הן יקטפו בעצמן
את פירותיו.

הוויתורים שישראל תצטרך לעשות למען הפשרה לא יירשמו
לזכותה, אלא לזכות המעצמות. התנאים של הסכם כזה יהיו בלי
ספק רעים הרבה יותר לישראל מאשר בהסכם־שלום שיבוא
בעיקבות יוזמת ישראל, במשא־ומתן ישיר בינה ובין ההנהגה
הפלסטינית.

• חוו בנשמה

ך* דבר בל־כך מובן מאליו, עד כי הסירוב הישראלי להיכנס
1 1למשא־ומתן עם ההנהגה הפלסטינית נראה תמוה, ואף
תימהוני. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר — הוויתור על
השטחים הכבושים, פטור מן ההתלבטות. אך מי שמוכן להתפשר,
מדוע אינו מסוגל לעשות זאת?

יש מילחמה היסטורית בין שני עמים. משום־כד
צריך השלום להיעשות בין שני העמים. אין טעם
לחפש גורם אחר לעשות עימו שלום.

יתכן כי היה נעים יותר לעשות שלום עם הולנד או דנמארק.
אולם לישראל אין מילחמה עם הולנד ודנמארק. יש מילחמה בינה
ובין העם הפלסטיני, ולכן מוכרח השלום להיעשות בין שני עמים
אלה.

כי ההברה בעובדה זו מחייבת שינוי מכאיב
בראיית־העבר ורוויזיה כללית בהערכת המיפעל
הציוני. אייט אינו אוהב להודות בחטא שעשה..

אך אם לא היו פלסטינים בארץ לפני 100 שנה,
מניין צצו לפתע? מי שמכחיש את העבר, נאלץ
להתכחש גם להווה. וזהו בדיוק מה שקורה למימסד
הישראלי, גם מול פני האינתיפאדה.

• תשונח הקדוש־נוורהוא
ולם בסוף תשמ״ח היה ברור לכל בר־דעת כי תקופת
ההתחמקות מגיעה לקיצה.
רבבות ישראלים לובשי־מדים עברו השנה בשטחים הכבושים
ונתקלו באינתיפאדה. זה הרגיז אותם, ורבים הגיבו באלימות
שלוחת־רסן.

אך בבואם הביתה הם הביאו עימם הכרה חדשה
של המציאות הפלסטינית. הם ידעו כי המצב הנוכחי
אינו יכול להימשך, והם חיפשו פיתרון.
למראית־עין התנגדה צמרת המדינה כאיש אחד למשא־ומתן
עם אש״ף. תמונה שונה לגמרי הצטיירה בשיחות פרטיות. אישי־מפתח
רבים בצמרת צה״ל, בצמרת הפקידות הממשלתית, בצמרת
המיפלגות, האקדמיה והמשק, הודו באופן פרטי כי אין בעצם מנוס
מן הפיתרון האחד המסתמן באופק: שלום עם הפלסטינים, שיביא
להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

כך נוצרה תמונה מוזרה. על פני השטח היה נדמה
כאילו ישראל נמצאת בדרך להקשחה לאומנית,
ואולי אף למישטר ימני־קיצוני. עיתונאים זרים,

1948

חגורות כדורים וכפיות: לוחמים ערביים ב־( 1936 שלישי מימין: פאוזי אל־קאוקג״) .כובע־גרב: לוחמי הוד
כדי להגיע לשלום, יש לנהל משא־ומתן. עם מי?
שהשיטחיות היא מיקצועם, דיווחו על כך בהרחבה
מדינה פלסטינית וממשלה פלסטינית זמנית, כחלק מיחמת־שלום
ובחדווה. אולם מתחת לפני השטח נוצרה זרימה
הדבר מובן מאליו: עם ההנהגה של הצד השני.
איטית אך בטוחה בכיוון ההפוך.
כל תשובה אחרת היא אבסורדית. שהרי מטרת המשא־ומתן היא

9וגע נשמיים

^ מיקרה או שלא במיקרה, אירעה האינתיפאדה בעיצומו של
01 תהליך עולמי, שלא היה קשור בה במישרין.

אחת הסיבות שגרמו לעיתוי ההתקוממות בסוף
1987 היתה פגישתם של רונלד רגן ומיכאל
גורבאצ׳וב בוושינגטון, שבה לא עלתה הבעייה
הפלסטינית על פדר־היום. מחדל זה תרם לייאוש,
שפרץ את הסבר.

תהליך ההתקרבות בין ברית־המועצות וארצות־הברית נמשך
במהלך כל השנה, ואין ספק שיימשך בשנים הבאות. אין הוא נובע
משיגיונם של שני מנהיגים בלתי־רגילים — הקומיסאר הרוסי
והנשיא הימני האמריקאי — אלא מצרכים עמוקים של שתי
מעצמות־העל.
שתי המעצמות כורעות תחת נטל־החימוש. כתוצאה מכך הן
מאבדות את מקומן בכלכלה העולמית, שהיא בסיס העוצמה
המדינית והצבאית. באופק המיזרחי דרך כוכבה הטכנולוגי של
יפאן, שהפכה מעצמה כלכלית עולמית ראשונה במעלה. בין שתי
המעצמות מתאחדת אירופה והופכת למעצמה כלכלית גדולה אף
מארצות־הברית.
על כן חובה היא לשתי מעצמות־העל להפחית את נטל
החימוש, ועל כן הן זקוקות להסכמה חובקת־עולם ביניהן.

עידן הם יכסוכים המקומיים, הנזונים מיריבות בין
שתי המעצמות, חלף, לפחות זמנית. בזו־אחר-זו
מסתיימות המילחמות המקומיות. תורו של הסיכסוך
הישראלי־פלסטיני יבוא בהכרח.

הדבר יוצר שעת־גורל ליישוב הסיכסוך, שעת־כושר אסטרונומית
שבה כל גרמי־השמיים נמצאים במקום הנכון.
בשעת־גורל דומה של הסכמה אמריקאית־סובייטית נולדה
מדינת־ישראל. אז הכירו בה שתי מעצמות־העל גם יחד. אחת
שלחה לה כסף והשניה נשק.

אילו החמיצה ייטראל את ההזדמנות ודחתה את
הכרזת עצמאותה, יתכן כי חידוש המילחמה הקרה
היה משנה את ההיסטוריה היהודית. אם תוחמץ

להגיע להסכם שיחייב את הצד השני. מה הטעם בניהול משא־ומתן
עם מי שאין האוייב סר למרותו? מה הטעם בחתימה על הסכם, אם
העם השני אינו מכיר בסמכות החותמים עליו בשמו? איזה ערך יש
להסכם, אם העם השני לא יקבל אותו, מפני שלא נעשה עם נציגיו
המוסמכים?
כאשר שני אויבים יושבים לשולחן המשא־ומתן, אין הם
אמורים לאהוב זה את זה או למצוא חן זה בעיני זה. סביר.יותר
שהמצב יהיה הפוך. מכיוון שהמשא־ומתן בא לסיים מילחמה,
ובמילחמה נעשים מעשי־זוועה לרוב, סביר להניח כי בין
הנושאים־ונותנים תשרור שינאה.

הזמנה למשא־ומתן אינה ציון־לשבח, וגם לא
תעודת־כבוד. היא פשוט הכרה בעובדה שהמוזמן
מייצג את הצד השני, האוייב, שעימו רוצים להגיע
לשלום.

מזה 20 שנה לפחות אין ספק בכך שאש״ף מייצג את העם
הפלסטיני, וכי אין לו נציג מוסמך אחר. אך האשליות פרחו. השנה
חוסלו גם הן.
אחרי תישעה חודשים של אינתיפאדה, שבהם הסתלק המלך
חוסיין מכל יומרה פלסטינית, לא נותר שמץ של ספק בכך שהעם
הפלסטיני סר למרותו של אש״ף, וכי אש״ף הוא ההנהגה המוסמכת
היחידה של העם הפלסטיני. חתימתו תחייב את העם הפלסטיני,
ושום חתימה אחרת לא תחייב אותו. האו״ם ורוב מדינות העולם
הכירו בעובדה זו מזמן. השנה הכירו בה, למעשה, גם כל שאר
הגורמים.
מדוע, אם כן, קשה כל־כך לישראלים להכיר בצורך לפתוח
במשא־ומתן עם אש״ף? מדוע התנגדו לכך לא רק אנשים כמו
יצחק שמיר, אלא גם יצחק רבין וחבריו? מדוע התעקש שימעון
פרס לדבוק ב״אופציה ירדנית״ ,אחרי שהפכה כבר בדיחה
בינלאומית?

אין ספק שפועל כאן מניע תת-הכרתי, שהוא
מעבר לתחום המחשבה הרציונלית. לא קשה לאתר
אותו.
גם אחרי קרוב ל־ 100 שנים, קשה לתנועה הציונית ולצאצאיה

תרמה לכך הדאגה הגוברת לעתיד המרינה, לדמות צה״ל.,לטיב
המישטר ואיכות־החיים בה.
אפשר לתמצת את המציאות של ישראל בתום תשמ״ח באגדה:
ויאמר אלוהים לישראל, ביום הולדתה ה־ :40״הביעי מישאלה,
ואמלאה!״
ותאמר ישראל :״שלוש מישאלות בפי. שמדינתי תכלול את
ארץ־ישראל השלמה. שתהיה מדינה יהודית. ושתהיה מדינה
דמוקרטית״.

ויאנה הקדוש־ברוך־הוא ויאמר :״זה יותר מדי, גם
לריבונו־של־עולס. אבל אמלא שתי מייטאלות מבין
השלוש. בידיך הבחירה.״

וכך עומדת עתה הבחירה לפני ישראל.
היא יכולה לבחור במדינה יהודית, שתכלול את ארץ־ישראל
השלמה. פירוש הרבר גירוש 2.2מיליון פלסטינים מישראל
ומהשטחים הכבושים — פשע נגד האנושות שיוביל למילחמת־נצח
ולשואה גרעינית — או הפיכת הפלסטינים לעם־עבדים, דבר .
שיהפוך את החיים במדינה לגיהינום אינסופי של טרור וטרור־נגדי,
וכל הכרוך בכך: נטל כלכלי בלתי־נסבל, ירידה וחורבן
חברתי.
היא יכולה לבחור במדינה דמוקרטית בארץ־ישראל השלמה.
פירוש הדבר מדינה דו־לאומית, בלי זהות ישראלית, שבה יהיו
הפלסטינים לרוב תוך דור.
והיא יכולה לבחור במדינה יהודית דמוקרטית בחלק מארץ־
ישראל, תוך החזרת השטחים הכבושים לעם הפלסטיני, כדי.שיקים
בהם את מרינתו הלאומית.
שאלת־השאלות אינה איך ליישב את הסיכסוך ההיסטורי בין
שני העמים.
השאלה העמוקה ביותר היא: מה רוצה ישראל להיות? איזו מין
מדינה? איזו מין אומה?

בסוף תשמ״ח, שנת ה־ 40 למדינה, היתה שאלה זו
גלוייה יותר מאשר אי־־פעם. יחד עם מיליוני
הישראלים האחרים, התחבט בה איש־השנה תש־מ״ח,
איש ׳טנולד בארץ, המסמל את דורו.

המכונית של האלוף איננה אנדרטה והשם
ה פר טי שרברקוביץ איננו מיכאל
בלילות שבהם נערך ה־מירדף
אחרי הרצל אביטן
הוטרד הקריקטוריסט יוסף ג׳ק־סדן
עד השעות הקטנות של ה
לילה
על־ידי שיחות־טלפון. הוא
קיבל דיווחים עדכניים — היכן
שמו מחסומים וכדומה. הסתבר
שגבי עמיר, סגן מפכ״ל־ה־

מישטרה, היה אצל ג׳קסון במסיבה
עליזה בתחילת השבוע, ואז
השאיר את מיספר־הטלפון שבו
ניתן לאתרו. וכך התחילו הדיווחים
לזרום.
בשקט״בשקט ממשין־ חבר־הכנסת
אהרון אבו־חצירא
לגייס כספים עבור הליכוד. אחרי
שסרק את רחבי ארצות־הברית,
הוא סורק כעת את אירופה.
מה לאמנון נויי ב ך ולעיתונות?
שמו של מי שהיה היו
התחשב,
סטה מדרכו לנמל־הת־עופה,
קפץ לברך את הרך הנולד,
וכעבור זמן קצר היה באוויר.
השימחה הכרוכה בלידה
ובשיפוץ דירת־הגג של המישפ־הה
הצעירה השכיחו מעט מג׳ואן
אמיר, עולה חדשה מארצות־הב־רית,
את עוגמת־הנפש שנגרמה
לה בעטיה של הלידה. האשה
שעבדה כפירסומאית והנחשבת
כמיקצוענית בתחומה, פוטרה
על־ידי מישרד־הפירסום אחרי
שנודע שהיא בהריון. האמירים

סייס את כהונתו נראש־המטה־הנללי לפני שנה
וחצי ואת שרותו בצה״ל בימים אלה. מושון
אליהו, מי שהיה נהגו האישי בשמונה השנים האחרונות, ערן לו
מסיבה גדולה בפאב שבבעלותו. לצידו של האזרח לוי ישב אביו,
גרשוו. שלושת אחיו, ברוך לוי(בתצלום משמאל, ראשון מימין) ניצב
בדימוס, שלמה לוי(במרכז) ,מנכ״ל ״כימאוויר״ ,ויהודה לוי(משמאל)
אלוף־מישנה בחיל־החימוש, נכחו באירוע. בלטה במסיבה
רב־סרן ענת קורגבייץ (בצילום למטה) שהיתה מזכירתו האישית.
רצח בעיניים
שוב סיפור על עורכת-ה-
דין אילנה זינגל, בעלת מנ יות
בדובק, וזורח גהל, ה-
מנכי׳ל בגולה:
לפני חודשיים נדמה היה
לזינגל שהיא רואה בתיאט רון
לונדוני, על הבימה, סטא־טיסט
שנראה כמו אחיו
התאום של גהל, אבל חודש
אילנה זינגל
אחר־כך היא פגשה אותו
פרשה שכזאת
ממש, באופן מיקרי ומפתיע,
בציריך. זינגל, המסוכסכת עם גהל בגלל הבעיות בחברה,
נפשה בעיר זו. היא טיילה ברחוב הראשי, ולפתע ראתה את
זורח ואשתו, עדנה, באים לקראתה. הם כמעט נתקלו זה בזה.
אילנה רצתה, באופן ספונטאני, לומר להם שלום, אבל הוא
שלח לעברה מבט זועם, שהפחיד ושיתק אותה. לדבריה ,״היה
לו רצח בעיניים ״.גהל בוודאי קרא בעיתונים שהיא מחפשת
אותו, ואולי הוא חשב שהיא עוקבת אחריו.
בדיוק באותו השבוע פורטם בעיתונים שבריאותו של גהל
הידרדרה, אבל זינגל טוענת שהוא נראה בריא לגמרי, שאף
נוספו במה קילוגרמים טובים למישקלו.

ה עו ל ם הז ה 2662

עץ הכלכלי לראש־הממשלה, בימי
כהונתו של שימעון פרם,
מופיע כ״יושב־ראש מועצת־ה־מנהלים״
של עיתון חדש בשפה
האנגלית. העיתון, המופיע מדי
יום שישי, מיועד להיות יומון
ולהתחרות בנ׳רוזלם־פיסט. נויי־בך
התבקש לתת ייעוץ כלכלי
לעיתון שחברו לו כמה משקיעים,
ובכך מסתכם תפקידו. התואר
המכובד שהודבק לו, הוא
תואר בלבד.
ליד צריפי הטלוויזיה ב־תל־אביב
ניצבת מכונית צבאית
הרוסה. אין היא אנדרטה לזכר,
ואין לה כל ערך סנטימנטלי. זוהי
פשוט מכוניתו של האלוף הטרי
יורם (״יה־יה״) יאיר שהיה
מעורב בתאונת״דרכים לפני זמן
קצר.
הציירת רחל טימור עברה
בשבוע שעבר ניתוח בבית־חולים
הדסה בתל־אביב. היא עזבה
את בית־החולים בחברת זוג־ידידים,
שבאו לקחת אותה הביתה.
בדרך היו השלושה מעורבים
בתאונת־דרכים. מכונית פגעה
ברכבם מאחור. בני־הזוג יצאו
בשלום מן העניין, אבל טימור,
שישבה במושב האחורי, נפגעה
בראשה ובגבה. תחת להגיע לביתה,
היא הגיעה לחדר־המיון של
איכילזב, שם קיבלה טיפול.
שני שרים נכחו בטכס
ברית־המילה של גיא אמיר,
בנם הבכור של ג׳ואן הבלונדית
ואבישי אמיר, דובר מישרד־האנרגיה:
השר הממונה משה
שחל והשר־בלי־תיק יצחק
מודעי. כשכיהן כשר־האנרגיה
היה מודעי הבוס של אמיר. מודעי
הפתיע את החוגגים, מכיוון
שהקדים והודיע שלא יוכל להגיע,
בגלל טיסה לחו״ל. לבסוף

החליטו להיאבק בעיוות, וכעת
עוד לא נאמרה המילה האחרונה
במאבק.
אלים קריגר, מי שהיתה
מנהלת לישכתו של אריאל
שרון, חגגה את יום־הולדתה
במסיבת־הפתעה שנערכה לה
בביתו של שגריר השוק המשותף
בישראל, גוויין מורגן, בכפר-
שמריהו. קריגר, שההגדרה המתאימה
ביותר לעיסוקה כיום היא

אשת־חברה, היא מתנדבת פעילה
באירגונים שונים. בין עשרות
ידידיה נראו חבר־הכנסת מיכה
חריש, ואריה נאור, מזכיר־הממשלה
לשעבר, שהחליפו ביניהם
חוויות, ואנשי־תיקשורת
רבים, כמו איתן הבר יועצו של
שר־הביטחון, ת פתיר יועץ
ראש־הממשלה לשעבר לענייני־תיקשורת
והעיתונאי שייקח

בן־פורת.

המיסעדן רימון בדיקיר
אירח במיסעדתו את משה יום*
טוב, בימאי תשדירי־השרות
של המערך, ואת יצחק גינס־ברג,
בימאי תשדירי־השרות
של הליכוד. מתברר שהשניים
הם חברים טובים, אך בגלל הבחירות
הם ממעטים להיפגש. הם
באו כדי לברך את שרון
שמיר, בתו של שגריר ישראל
במצריים, במסיבת יום־הולדתה
שנערכה אצל בן־יקיר.
רות דיין שכרה בית ב־הרצליה־פיתוח,
שאותו היא מייעדת
כבית־מכירות למוצרים שונים
בנוסח משכית של פעם. כשותפה
בעסק היא לקחה את
תמר בהן בת ה־ ,20 ילידת ניו־יורק,
בוגרת במינהל״עסקים ושיווק.
רחל
דיין מנהלת את כל
פעילותה, כיושבת־ראש הקרן
להזדמזזת שזזה, מביתה, שם היא
מחלימה זה שבועיים מניתוח
להוצאת כים־המרה. ביתה הפך
מטה מיבצעי, בגלל מכירת הכרטיסים
לקונצרט־הענק של לני
ברנשטיין והתיזמורת הפילהרמונית
של וינה, שחלק מההכנסות
שלו יוקדשו לקרן שדיין
עומדת בראשה.
דב תבורי, ראש־עיריית
פתח־תיקווה, היה אורח־הכבוד
בתצוגת־אופנה שהכנסותיה נועדו
למחלקת־הצינתור בבית־החו־לים
השרון. כשנתבקש לתרום
בשם העירייה הוא אמר :״עיריית
פתח־תיקווה יכולה לתרום הרבה,
כי בין כה וכה הכסף הזה
יוצא מהכיס שלכם״.

דמגה ברק, זדד׳ד
אזדליאב דנעמי חץ ₪

יונתו מילר

(במרכז) ,הזמר, ועמיתיו לתוכנית־הטלוויזיה
״הופה היי״ ,עוזי חיטמן (מימין) ויגאל בשן
(משמאל) ,חגגו את סיום ההופעות שלהם כשהם מסוכסכים. מילר
לא החליף מילה עם עמיתיו, שלא נראו נלהבים ביותר. כשהתבקשו
להצטלם יחדיו. השלושה, שהחלו את התוכנית כחברים, סיימו
אותה ביריבים, כשכל אחד מהם תולה את האשמה באחרים.

לרות׳
יואל ריפל, מישפטן, אומר שבשכונה
שלו 20 ,אחוזים מהנשים הן
גרושות, ו־ 80 אחוזים מתות להיות
גרושות.

בנות, השבו* המדור בעובילגן.
כמעט בולם בנים. פרשים אצל

מיבתב ל שפר

רו תי ב טלפון. 221017 ,

ביקשת שאענה על שאלותיך במיב־תב.לא
דרך העיתון״ .הגזמת. גם את
המדור הזה אני בקושי כותבת. אבל לא
אשאיר אותך בלי בלית והנה התשובות,
לפי הסדר: שלומי טוב, תורד. רק
כואב לי קצת הראש. לא אגלה לך בת
כמה אני, אבל אילו הייתי מודחת,
הייתי יכולה להיות האמא שלך. לא, אף
אחת לא התעניינה (בינתיים) במיכתב
שלך. במציאות אני נראית פחות סוב
מאשר בתמונה. כל טוב לך.

גשמה יתרה
.בואי ונשוחח *,הוא הכתיב לי. ,בן
40 כמעט, פנוי, רתב־אופקים, לפרנסתו
איש־עסקים, יצירתי, בלתי־שמרתי, לעיתים
מואר! ,מ־ המאבק לעיתים מר,
וחליפות — החושך משתלם. זה שבחוץ
וההוא שבפנים. השלום חיוני, הדיכוי
הרמי, ואולי אחת יפה, עם נשמה
יתרה, תימצא בי איש כלבבה׳.
אמרתי לו שכל זה יפה מאוד, רק
חסר איך הוא נראה, ושמעתי ממנו שהוא
1.75 ממ־ ,אתלטי, ספורסאי, שיער
שמר, עיניים ירוקות גדולות וזקן.
שאלי אותי על (.)98/88

הומור מפנלסל
הוא חזק בן ,32 לומד ראיית״חשבון
באוניברסיטה ומלמד מתמטיקה בתיכון
1.78 .מסר גובה, שיער שחור, עיניים
ירוקות־חומות, רחב־כתפיים, לא
שחיף, אבל גם לא שמן, בחור נאה, אומרים
עליו. אומר שהוא סימפטי, והוא
אכן נשמע כזד. ומגדיר את חוש־ההו־מור
שלו כ״מפותת, אפילו מפולפל״.
הוא אוהב ספרות יפה, ספרי עיון,
פסיכולוגיה ופוליטיים ואוהב תיאטרון.
הוא פתוח מושא גילך ועיסוקך.
העיקר שתהיי אינטליגנטית, לאו־דוד
קא אקדמאית. מה שכן חשוב לו —
הופעתך החיצונית. הוא רוצה אותך
נאה מאור, או יפת צלצלי אליו לעז
92444־.03

אם הי תהא פרשיית״אהבים ב עת
מילוי תפקידו, הרי שטעיתי בו;
אני ח שבתי שהוא עשה את זה רק
למדינה (שגריר ארצות״הברית ב-
מכסיקו על ריצ׳רד ניקסון).

.היי, כבר מזמן ( 29 שנים) רציתי
להכיר אותך *.רשמתי מפיו. .כן, אלייך
אני מתכוון — נאד. משכילה, מעניינת.
ואני — קובי, עוסק בעיצוב המוצר,
מתגורר ברמת־גן, גובה 1.73 מטר.
את מחסנת להתקשר אל 760853־.03״

מחת בכביש
נדרסל מוו ת בכביש הרצליה,
על־ידי מכונית השגרירות היפאנית,
בגיל ,68ש או ל רז 40 ,שנה אחר
שניצל מאש הצבא הירדני עת כבש זה
את כפר־עציון שבגוש־עציון, בו חי רז
אז. רז, שהעלה את זכרונותיו על ספר
(ההר הקדוש) .היה לימים למשורר ולעורך
עיתון־הילדים הדתי, הצופה ליד
דים.

דידה בקבוצה
נפטר בפתח־תיקווה, בגיל ,75
ג ד עון ברץ, הילד הראשון בקבוצה
הראשונה בארץ־ישראל, דגניה א׳ .לידתו
של ברץ, לימים ממארגני
ההתיישבות בנגב הרחוק (עידיהב),
גרמה בזמנו לחיכוכים קשים בין הוריו,
יוסף ברץ, לימים איש: ההגנה, ח״כ
מפא״י בכנסת הראשונה ומראשי
הוועד־למען־החייל ,־מרים ברץ, בתו
של בעל מסע־שקדים בכפר־סבא,
ועשרת חברי הקבוצה החלוצית
האחרים: אלה ־או בלידת ילד באותם
תנאים פגיעה קשה במצבה הכלכלי של
הקבוצה ועמדו על כך בי משכרה של
האם מרים(אז נהגו לשלם שכר לחברי
הקבוצה) ינוכה שליש, בגין הזמן שהיא
מקדישה לטיפול בבנה.

אהדה באוניברסיטה
נפטר בירושלים, שבוע אחר
יום־הולדתו ה־ ,75 חיים תורן, מבקר
(שירי אהבה בישראל מים׳ קדם 1עד
׳מינס, סופר ומשך שנים רבות מנהל
הוצאת־הספרים של האוניברסיטה העברית,
הקרואה על שם נגידה הראשון,
יהודה לייב מגנם. בשעתו עוררו נישו־

פינת הקמצן
לא כל אחר יודע (או רוצה) לדבר.
הנה שתי דוגמות:
בן ,30 גובה 1.68 מטר, מעוניין להכיר
בחורה יפה ונחמדה למטרה רצינית.
אוהב סרטים, קריאה, ערבים שקטים
בבית 550097 .־.052
רומאנטיקן אמיתי

.אם אינך מחפשת כותרות, אלא
תוכן, ואם לא דימויים, אלא אדם, אם,
כסוני, את מאמינה בפתיחות, התחשבות
ומודעות — אני אקדמאי, בן ,35
נאה 1.75 מסר, נבון, הומניסט ורומאנ־טיקן
אמיתי *,הוא כותב.
הוא גם איש״שיחה, היודע להקשיב
ולתת כתף. הוא מחפש אותך — נאה,
איכותית ומעניינת, רגישה, חמימה
וסימפטית, לקשר מרתק, מרגש ובעל
תוכן. את יכולה לחייג אליו לטלפון
485589־ ,03 בשעות הערב, עד חצות.

תשב^
ענק
מס׳ 2663
מאת

אביגיל נא

מאוזן:

בחור דתי בן ,27 גובה 1.70 מטר,
מחפש בחורה דתיה, רצינית, ער גיל
.25ת״ד ,31257 תל־אביב.

.אני מתעניין כמיגוון של נושאים,״
הוא מתת. סוציולוגיה, אקולוגיה,
היסטוריד. מישפסים, וגם במיגוון של
בני־אדם — אני סוב בלפתור בעיות
של אחרים. לא מוותר על זה הזמן.
קשרים ום לם ן. ואוהב טיולית סרטים
— בעיקר כאלה עם דיאלוגים שנונים,
לתכנן במדוייק, אכל גם להשאיר מקום
לשינויים.
.יש רבדים שאני בז לו ט גאוותנים,
אנוכיים, אססדונאוסים(באופי, לא ב־מיקצועז
ואופנה (למה לצאת מהרעת
בגלל תכתיבים של אחרים?) .אומרים
עליי שאני סוב־לב תראה סוב (גבוד.
בן ׳ 434 שאלי אותי על (.)99/88

,38 חוטפו ורוצחו של ילד מסביון, השפוט
על כך למאסר־עולם ושעשה, לפני
שלוש שנים, כותרות, עת ברח, לימים
מיספר, עד שנתפס, מכלאו תוך שאייר
את חומות הכלא בציוריו, ויעל גרום,
צעירה מבאר־שבע, עימה עמד גור בקשר
מיכתבים וטלפונים זה שנים מיס־פר.

אין
לכם מושג כמה זה עולה,
להיראות זולה (הזמרת דולי פאר־טון).

טוב
בלפתור
בעיות

100/ 88

נישואין בכלא
ני ש או בכלא רמלה, צבי גור,

ברגע האחרון ממש היא צילצלה
אלי, כך שיש תוספת נשית למדור
הגברי השבוע. היא סיפרה לי בקול
נמרץ. :כבר כמה שנים שיש לי תמאן
עם גבר נשוי .־־י. עייפתי. לא רוצה
יותר להתחלק. אני הרבה לבד .־וצה
להכיר גבר פנוי. לא משנה מה מצבו
המישפחתי — רק לא נשוי.
.אני בת ,25 מלאה, שמנמונת,
בעלת מימדים נדיבים, שיער ארוך
מאוד, עיניים חומות גדולות, נאה,
חמורה, כנה, פתוחה, ישרה, לפעמים
ישרה מדי, קצת מסורתית, חמימה,
אוהבת, מפנקת, אוהבת לעזור. יש לי
כמה חסרונות: אני עקשנית, רכושנית
וקנאיי מאוד. הגבר שלי חייב להיות
נאמן.
.הוא גם צריך לאהוב חיי מישפחה,
להיות החלטי, תקיף, חזק — שיוכל
לתמוך בי, רצוי גבוה. אני 1.68 מטר.
אני נמשכת למבוגרים, בני 30־פלוס,
בעלי חזות מרשימה ושיער מכסיף.
ועוד משהו חשוב: שיהיה גבר רציני, כי
אני רוצה להתחתן מהר.״ שאל אותי על

עיצוב המוצר
נמשכת למבוגרים

חנזרג רי ם

פועה וחיים תורן
אהבה בישראל
איו של תורן למשוררת פועה שליו,
הצעירה ממנו בשנים רבות, ושהיא אס
ילדם היחיד, רוני, אהדה רבה בקרב
מכריהם.

שכר בקירקס
נפטר ביוסטון, טכסאס, מהת־קף־לב,
בגיל ,86 פרסי פורמן, אחד
הפרקליטים לענייני פלילים ידועי־ה־שם
ביותר בארצות־הברית. פורמן,
שעל לקוחותיו נמנה גם ג׳יימס ארל
ריי, רוצחו של מנהיג השחורים מרתין
לותר קינג, שנדון על מעשהו ל־99
שנות מאסר, נודע בנכונותו לקבל כש־כר״טירחה
כל מה שהיה מצוי תחת ידיהם
של לקוחותיו: יהלומים, כלי־נשק,
מכוניות ובמיקרה אחד אפילו ארבעה
פילי־קירקס מבעל־קירקס פושט־רגל
שביקש את שירותיו.

)1פאב ( )8 ;)5,3מצודה בגליל,
ממרכזי המרד החשובים של היהודים
ברומאים )12 :טראנספר )16 :זהב יקר
וטוב )23 :גבור מחזה של שייקספיר;
)24 סערה עזה )26 :עצום נשגב
ומפואר )29 :כלי קיבול השמן
במנורה. )31 :לשמוע אל התפילה
ואל 32 אבי הטרגדיה היוונית(מ);
)35 לוחות קלף שלא עוברו די צרכם:
)36 לוח קפיצה; )38 חדש הנחמה; )39
פקודות קבע לחייל; )40 מצב של
חוסר תיקווה; )42 אחד העונשים
במחנה צבאי; )43 אחת מסיירות
צה״ל בשנות ה־ )44 ;70 סרט ישראלי
חדש־ישן; )45 עוף טרף; )47 יש לו
חלק במעשה; )49 התעופף; )51 מילת
הסכמה; )52 שני אגודלי הרגלים; )54
כל אחד מן החלקים הקטנטנים שמהם
מרכב הצמח; )56 יצירתו של הסופר
טולקין; )58 מין כובע; )59 העביר
ממקום למקום; )61 כלוב; )62 גליון
כתיבת הארץ; )63 בירתה של
סיציליה; )67 בן חמור; )69 דחף, דחק;
)70 נחל באזור רמת מנשה; )71
ממידות הלח; )73 שר; )74 תנועה
בארץ שתתמודד בבחירות הבאות;
)76 נשאר לפליטה; )78 כלי עבודה
בשדה ׳ובגנה; )80 נביאה בישראל;
)83 נושא דרשה; )85 שם (ארמית);
)87 מרחק יריה; )89 צמח ממיני
הירקות; )92 אכילה די הצורך
והסיפוק; )94 כנוי מליצי לדבר חולף
שאין לו קיום; )95 חומר המופק מאפר
צמחים; )96 שיעור נמוך ביותר; )98
נסיך שליט בהודו; )99 נאום, חזון;
)101 רץ בולע ארץ; )103 שורת עצים
שענפיהם מצלים על גדר ויוצרים
מעיו סכך; )104 מטבע קטן בימי
המנרט; )105 חוסר עניו; )107 אבק
גרגרי גיר שרופות באש; )108 מי
מפחד ממנה? (ש״מ<; )110 כינוי
לבעלי כנף; )113 מורה רוחני; )114
רעיית נשיאנו הראשון(ש״פ); )115
עלוב; )117 חכם במדעי הכוכבים
ובמחקרם; )120 כינוי לאנשים שחיו
כאן ולחמו בימי הקמת המדינה (;)3,3
)121 סרט ישראלי של אורי זהר; )123
אביזר במשחק ספורט; )124 צמח
שמשרשיו יעשו מיני בשם; )126 עוף
טורף ממישפחת האיה; )127 גמול
מעשה רע; )129 ענן; )130 ישיבה
בבבל שנוסדה על-ידי אבא אריכא;
)131 צרה, פגע; )132 מגדולי
האמוראים בבבל; )133 דרום; )136
הרחק בזמן ובמקום; )138 תו
מוסיקלי; )139 ארץ וממלכה בימי
קדם; )141 זורם; )142 למעלה; )144
מיתר בגוף החי המחבר את איבריו;
)146 חלק קבוע ממאה; )148 מחורר:
)149 ראש הממשלה השני בישראל;
)151 הר (ארמית); )152 מחכמי ארץ
הקדם(מלכים א׳ ה׳ י״א); )153 טבעת
כעדי באוזן ובאף; )154 מקום מוצא
השמש; )155 מין צמח הנמצא בים;
)156 רגל החי מן הברך עד העקב;
)157 בעל רכוש; )158 ריח רע; )159
שצבעו עומעם; )160 מקום קבוץ מים;

)161 אחד השוואים; )163 בטול; )165
האפר הדק הנשאר מן העשן; )167
פעולה הנעשית מתוך רצון להוכיח
יכולת; )169 סבתה של מלכת
בריטניה 170 עשב המאחר לצמוח;
)171 ציציות שיער )172 :הפנינג;
)174 הוסף ושנה צבע; )176 נעים
לאוזן; )178 העלאת נשמת מת ע׳י
קסם; )179 אביון; )180 להקת זמר
ישראלית שנתפרקה; )182 ילדים
ברחם אמם(מ); )184 הישג גבוה
במיוחד בספורט( )187 ;)3,5ילד של
אבא ואמא; )188 ההר שממנו ראה
משה את הארץ; )189 חג; )190 סימן;
)191 חי קטן זוחל ומתנועע ביבשה
ובמים; )193 המשורר אוריאל הלפרין
שלח; )194 הזכר בעזים; )196 שם
מישפחתו של הצייר ראובן; )198
מרקחת פיחת; )199 החתול מחד־ ־-
גדיא(ח); )200 מחשבה; )202 אבן מן
החושן )203 :חלחלה, רעדה(מ); )205
חומר המפעיל מחשבים; )207 מגלה,
מסיר את הכיסוי; )208 אויב; )210
שארית; )212 מחבר שבועת הרופאים
(ח); )214 ערוד; )215 עמוד גבוה;
)216 חמסיני; )217 כלי נגינה בעל
מיתרים; )219 האדיר משפה לשפה;
)122 רקוע, שטוח; )222 ספר של
קנוט המסון; )224 יולדת; )226 פעם;
)227 תפילה שאומר האבל באבלותו;
)230 ספר של מ״ז פיארברג; )233
הנהר הגרול באפריקה הדרומית;
)234 מושב בשפלת יהודה; )236 ירד
לארץ; )237 אי ברפובליקת איני ־־
דונזיה בין סימטרה ובאלי; )238 צורת
התישבות ישראלית; )240 יוצר כלי
חרם; )241 חיילים שכירים המופיעים
בכתבי תל־עמארנה; )243 כינוי
לבהמה צעירה; )245 חפירה, מצולה;
)247 קומפוזיטור גרמני; )249 כינוי
לאירופאים; )252 ישן את שנתו; )253
נגמר; )254 אבי השופט אהוד; )256
סדר מנהגים רגיל וקבוע; )257 רסק; ״
)259 חלק מפרקי הלל; )260 נע ונד;
)262 מחבר. רומי וירושלים׳; )264
לך ושוב באותה הדרך באותו אופן
וסדר; )267 יריות מן המותך )269
טענות ותביעות; )273 חסרי דיעה,
אווילים; )275 מפיץ נרדים; )276 הם
בעלי הדיעה?; )278 עבד משוחרר;
)279 אשת איש, מי שאינה בתולה;
)281 הר בירושלים, קריה למדע
ולרפואה; )282 אחרונת הפילגשים
של לואי ה־ )283 ; 15 אבקת תרופה
בתרמיל; )284 העשירה בערי יוון
בימי קדם.

מאוגד:
)1מאכל ללפת בו את הלחמ )2
קצור מן השם המפורש; )3העיר על
נהר כבר; )4נוסח חיים; )5הקו מסביב
למרכז העגול; )6גרם לפרסטרציה;
)7קריאת צער וכעס; )8בן אחאב מלך
ישראל(מ); )9חיית מים; )10 בירה
אירופית; )11 כלי לבישול ואפיה; )12
״גבור״ מחזהו של ירוסלב האשק; )13
מקבל על עצמו לעשות דבר־מה

חדש; )14 השחקנית גיבורת הסרט
״חלף עם הרוח״(ש״בס; )15 העיר בה
אחוזת קבר אברהם אבינו; )16 הנאה
רבה (בעגה); )17 כחול בהיר; )18
מכסה למנורה; )19 גאון הסיפור
המדעי הדימיוני(ש״מ); )20״האמנם
ייבצר לגול את האבן מ״.״ כתבה רחל
המשוררת; )21 צוללת של חיל־הים;
)25 רומאנים זעירים; )27 בת ארם,
סיפרו של אנדרסן נכסה; )28 יישן
במקום; )30 המית קולות הזבובים או
הדבורים במעופם; )33 התבוננות,
בוחן; )34 מבנה ארעי לחג(מ); )36
משורר והוגה דעות הודי; )37 עיר,
מזרחית לבקעת אונו שהיתה מוקפת
חומה מימי יהושע; )41 כינוי לשנת
השמיטה( )43 ;)5,3אהבת דויד
ויהונתן היתה נפלאה ממנה?(;)4,4
)46 ארכה, פנאי; )48 מקום משכן
הצאן; )49 סלק חובו; )50 אסון; )52
ראש מלה לציון תהליכי חיים; )53
חבל בארץ; )54 מקום תורה, ישיבה;
)55 טרמין — מלה המכנה מושג או
כלי מסוים; )57 הנהר הארוך ביותר

באירופה; )60 איש גבוה ורזה; )61
ארץ ציה; )64 נישא מעל, מוגבה; )66
עש, תולעת; )68 מח׳ ההגנה שעסקה
בקניית כלי־נשק בארצות חוץ; )71
בירת ארץ השפלה; )72 אחי אבירם,
בן אליאב; )75 דריכה, רמיסה; )76
מושב בשפלה הדרומית לזכרו של
אחד ממיסדי ראשון־לציון; )77 ישוב
עירוני בנגב; )79 ירחון־אופנה אירופי
נודע; )81 שובב; )82 חסר־כל; )84
רקוד סלונים; )85 חגיגה רבת עם(מ);
)86 חגיגה ליוצאי מארוקו; )87 שוגה;
)90 כד גדול, חבית; )91 חלש; )93
נחל בסביבות הכינרת; )95 מרצפת:
)96 בת שאול(מ<; )97 קבלת מינוי
לעבודה; )98 אכף, כר החמור; )100
איש שמתה עליו אשתו; )102 אחד
ממיני הקטניות; )103 אחד משרי צבא
דוד; )104 אימה; )106 מחבר ״גם הוא
כאצילים״(ש״מ); )109 ראש הכישור;
)111 שמו הפרטי של היורה בפח
ראט, מזכיר הצירות הצרפתית בפריז;
)112 אבן שהיתה בקרקע היסוד
בבית־המיקדש; )113 אחד הנציבים

העליונים הבריטים בארץ(ש״מ);
)116 עץ יער נשיר ממישפחת
הקטניות; )118 מפני; )119 מי שבא
תחתיו; )121 כינוי לימים עברו בארץ
— כנאמר ״בימים שבהם היה״.״;
)122 בתוכו; )123 מלחין פורה בינינו;
( )125 משורר ומורה ישראלי ״ביער
בחדרה״; )128 צורת התיישבות על
הקרקע; )130 ארון מתים עתיק עשוי
אבן;י )132 תורה (ארמית); )134 חוט,
שערה; )135 עיר במצרים; )137 אב או
אם; )139 עוף ארך שוקיים ממש׳
החסידות; )140 שגעון הרוח; )141
סוביקט; )143 ישן; )144 מושב בשרון
ליד כרכור; )145 נוזל מולידים; )147
נקיון, בהירות; )148 תשלום חובה
לרשויות; )149 שמח וטוב לב; )150
מן המנהגים בכסה; )151 הוראה
לשתול שתילים באדמה; )158
חלחלה; )159 תומר; )160 קרבורטור;
)161 מן השיניים שבפינו; )162
אטומה, סגורה; )164 מראשי ה־אפ־בי־אי
בארצות־הברית; )166 בשקט;
)168 מוסד הדת העליון בארץ; )170

מגמה בבית־ספר, ללמוד שפות; )171
מלך משושלת המלכות במצרים;
)172 מות — פיוטית; )173 מארחת
יפנית; )175 נעזב(מ); )177 ספריה(,3
)180 ;)3אוויר מלא אדים העולים מן
הים; )181 חייל קנאי בחיל נפוליאון
על שמו קנאות לאומית; )182 נוטף,
נוזל (שירת האזינו); )183 מעורר
התרגשות; )185 כלי ירי; )186
אילוסטרציה; )187 חוזה; )190 אנשים
נכבדים( )192 ;)4,4תעודות לגיוס
מילואים( )196. ;)5,3איש חוק; )197
מגלה ומדביר מחלת העגבת (ש״מ);
)199 שוחר ובודק; )201 רגל את
הארץ!; )204 קבוץ בסביבת עכו; )206
פינה; )207 ירא אלוהים; )208 רימה,
גזל )209 :שתה די צרכו; )211 סכות,
פסח ושבועות )213 :גחל אכזב; )214
ענף עץ; )216 השעה שנקבעה
לתחילת הפעולה; )217 עיקם, קלקל;
)218 דויד קמחי, פרשן ומדקדק עברי;
)220 חבר בכנופית פשע(בעגה); )223
מיקצב כושים לירי במוסיקה; )225
שמה של הבריגדה היהודית במיל־

חמת־העולם השניה; )226 צוות
חקירות מיוחדות במשטרה; )228
כואב; )229 גיס; )231 התחרט; )232
תקופה פרהסטורית; )235 השתדלות
רבה לטובת דבר־מה, לפני בחירות
למשל; )237 קדרה להרתחה; )239
שגרונו ניחר; )242 שם נוסף לים״
המלח; )244 משך אחריו; )246 מעלה
קרום לארוכה; )247 שמו של איבן
פקודה הוגה הדעות היהודי הספרדי;
)248 כיסוי ראש יהודי בעיקר(מ);
)250 ספור מעורר צחוק; )251 זמר
ובדרן ישראלי(ש״מ); )254 כרתו:
)255 קריאת קציני צה״ל בעת קרב;
)257 בן זוגו של גללי )258 ,סועד;
)260 נשבעו שבועה חמורה; )261
מירוץ סוסים גדול; )263 ראש השנה;
)265 גדר; )266 מזון בסיסי; )267
פתח, מבוא )268 :דמה; )270 סופר
יהודי אמריקני (המרד על הקיץ);
)271 מפני; )272 רפה, נחלש; )274
כבש שמן; )276 כינוי לבריג׳יט בררו;
)277 קריאת התפעלות )280 ,בעל
״השיטה״ במישחק(ש״מ).

בך עמי
בהמשכים

אני תמיד מבטיחה לעצמי שלא אכתוב עוד
על מישפחת דיין, אבל עדיין לא נדרתי נדר, וחוץ
מזה אני לא יכולה להתאפק מלכתוב את השם
הזה.
ראשית, נתחיל באסי דיין, הבן הסורר
והבוהמי של המישפחה. אז מרבית הכותרות היו
בערך כך: אסי וקרוליין לאנגפורד ביחד, אסי
וקרוליין נפרדים, אסי וקרוליין שוב ביחד ושוב
נפרדים, הפסקה ...אסי מתחתן עם הדוגמנית
סמדר קילצ׳ינסקי, אסי מתגרש מסמדר

זאת היתה ללא ספק השנה של דוגמנית־הצמרת
תמי בן־עמי.
בחודש פברואר חגגה את יום־הולדתה ברוב־פאר־והדר
במלון אביה סננסטה בטאבה, בחברת
140 חברים ובני־מישפחה.
שבועיים לאחר מכן ערכה מסיבת יום־הולדת
לבן־זוגה, הגינקולוג קובי זר. אחרי המסיבה
היא לקחה אותו לשיחה והבהירה לו את מצב-
העניינים ביניהם. חם נפרדו.
מכאן הסיק כל עם־ישראל שהדוקטור מסרב
להינשא לחברתו כדת וכדין.
תמי עמדה לטוס לפאריס. ביום האחרון ביטלה
את הנסיעה. היה לה מצב־רוח גרוע, והכל כעסו
על הדוקטור הסרבן.
הקשר ביניהם התחדש, אם כי בצורה רופפת.
ואז נכנסה לתמונה הנוכלת ברוריה מימון,

דורותי וארתור דילר עם תמי בן־עמי
המשך הרומאן בטלפון

תמי בן־עמי עם קובי זר
ופרח, חזרי, נפרדו. חזרו...

שבררו לא־ברורה הצליחה לצותת לקווי״הטלפון
של קובי זר, תמי בן־עמי ורבים אחרים. היא גרמה
לבלגאן גדול.
קובי זר פנה למישטרה, והיה רעש גדול מכל
הסיפור הזה. ברוריה מימון טענה שקובי זר הוא
המאהב שלה, ושתמי בן־עמי מסכסכת ביניהם,

ואחרי כל המתח והכעס שהיה ביניהם גם תמי
וקובי צחקו. קיוו שהקשר בין השניים יתהדק שוב
— כי אם לא האושר והשימחה מקרבים אותם זה
לזה, אז לפחות הצרות. ובאמת, האהבה פרחה שם,
וכולם היו בטוחים שהנה, או־טו־טו, יש חתונה.
אבל שום דבר לא קרה. תמי בן־עמי החליטה

רנבי ם

מה לא עשו מהעניין הזה! דיברו, גידפו,
השמיצו.
זה שיש בצה״ל כל מיני אנשים המחזיקים
ברובים והורגים אזרחים לא הפריע לאיש. אבל זה

יקיקאי!

זה היה, בלי ספק, אחד הסיפורים החמים ביותר
של השנה, עם כל הסממנים של ד״נסט׳ :אהבות,
בגידות, כסף גדול, סמים והיי־לייף.
ראשית הסיפור בהיכרות בין אילן שובם
וקצינת־צה״ל אוראל זרביב.
שובס הוא בן למישפחה עשירה והתגורר עם
אשתו רימה ברמת־השרון. הזוג העשיר והמאושר
ניהל אורח־חיים נוצץ ופזרני.
כשהכיר אילן את הקצינה הסכסית, שהיתה
בעבר חברתו של הדוגמן אבי חזן, הוא עבר
להתגורר במלון־הדירות ימית בתל־אביב, וכעבור
זמן קצר הוא צירף אליו את אוראל. במקביל
החלה ריטה אשתו להיראות בחברת תעשיין־
הפלסטיק הגרוש רוני שטן. הם השתדלו
לעשות זאת הרחק מעינם של חטטנים כמוני, אך
ללא הצלחה יתרה.
באחד הבקרים התעורר עם־ישראל ושמע
ברדיו וקרא בעיתונים שאנשי החברה הגבוהה
משתמשים בקוקאין, ואולי בעוד כמה דברים, וזה
הפך מייד הנושא המדובר ביותר, אף יותר מהאינתיפאדה.
ומי
היתה אחת מנאשמות הקוקאין? חברתו של
אילן שובס, הקצינה האילתית אוראל זרביב!
^י 3 4

א1י, הדיינים
האלה

אהבה. סמים, וה״־ל״ף

לרדת לאילת, כדי לנוח מהוויכוחים הממושכים
שלה עם הגינקולוג. וממש יום אחרי שירדה לשם,
אפי דיין וקרולין לאנגפורד
היא הכירה את אלתור דילר, יפיוף אמריקאי
נפרדו ו שו ב ביחד, נפרדו...
בן ,30 גם עשיר, גם נחמד, גם אינטליגנטי, גם בן
לאמא צמודה בשם דורותי.
בן־עמי היתה מאושרת, וכל המדינה עקבה
אחריה בנשימה עצורה. אחרי שארתור שהה בארץ
חודש ימים, הוא חזר לעסקיו, והקשר המשיך
באמצעות הטלפון.
כל זה קרה בחודש מאי. בחודש יוני תבעה תמי
בן־עמי את זר על הלוואה שנתנה לו, וגם על
הפרת הבטחת־נישואין. ממיש באותם ימים שהה זר
בארצות־הברית לצורכי עבודה ובילוי. בן־עמי לא
התכוונה שזה יופיע בעיתון, אבל הרצונות שלה
גם לא התממשו בדברים אחרים, וימים אחדים
אחרי הגשת התביעה זה כבר הופיע בכל העיתונים
בארץ.
הארץ געשה ורעשה, ואזרחי־המדינה התחלקו
קרולין עם גיא רפאלי
לשני מחנות: המצדדים בבן־עמי והמסתייגים
סחבה לאהבה
ממנה. אבל מה, עוד לפני שקוראי העיתונים
קילצ׳ינסקי. אסי דיין מנהל רומאן עם מונה
וידידיה נרגעו מההלם, היא כבר השלימה עם ן זילברשטיין (שמתה בינתיים) .הפסקה ...אסי
הגינקולוג, שחזר בינתיים מחדל, ואף נראתה \ דיין משמיץ את קרוליין ואת בני מישפחתו מעל
בחברתו בכמה אירועים חברתיים.
דפי העיתונות, תמורת 10 אלפים דולר. תמורת
בקיצור, אירוע רודף אירוע, ממש כמו בסרט
סכום זהה משמיצה קרוליין לאנגפורד את בעלה־דראמתי,
בעל תפניות בלתי־צפויות.
לשעבר מעל רפי העיתון המתחרה, כך שבסיכום
מצב־העניינים לעכשיו הוא כזה: הדוגמנית
כללי יש לנו סיפורי זימה וסמים בסכום של 20
והגינקולוג הם ידידים טובים בלבד, ונוהגים
אלף דולר.
לבלות יחדיו. בן־עמי נמצאת בחו״ל, שם היא
ועכשיו נעבור לקרוליין לאנגפורד. אחרי
משתתפת בתצוגות עבור חברת נוטקס. ארתור
הפרידות מאסי דיין היא הכירה את איש-השרירים
דילר עומד להגיע ארצה ב־ 15 באוקטובר, לבקר
בעל מכולהספורט, גילי רום, והשניים היו ביחד
את חברתו, הדוגמנית בן־עמי.
במשך תקופה קצרה של חודשיים. קרוליין הרי לא
מבזבזת זמן, ואחרי פרידתם היא הכירה בחור
צעיר ויפה בן ,23 בשם גיא רפאלי. במיקרה
הזה נמשך הרומאן הרבה יותר זמן, והשניים נראו
מאושרים יחדיו, אך הפרידה הבלתי־נמנעת
הגיעה.
נכון לימים אלה, אסי דיין עוסק בכתיבת
תסריטים, וקרוליין אשתו־לשעבר עסוקה בהופעות
בהצגה חדשה, וזאת היא עושה בהצלחה
בהחלט לא־מבוטלת. היא יותר שקולה מאשר
בעבר, ועדיין מחכה לאהבה.

מאז שהתאלמן המלונאי אלי פפושדוי
מאשתו אביה, לא נקשר שמו ברומאן כלשהו.
צמות. כל מי שמכיר את פפו אומר שלא ראה
המלונאי הפופולרי, מבעלי מלון אביה סונסטה
אותו כל־כך מאושר מאז שהתאלמן.
שבטאבה, מתגורר במשך מרבית ימות־השנה
נכון לעכשיו הם ביחד, וחבריהם הקרובים
באילת לשם מגיעים עשרות ידידיו וחבריו.
טוענים שהשניים עומדים להינשא זה לזה. שניהם
מאז האסון הטראגי שפקד אותו, הוא שמר על אלמנים, שניהם עשירים, ואם ייאבדו את טאבה,
ארשת־פנים רצינית. אך בחצי השנה האחרונה באהבה שביניהם ינוחמו.
הוא השתנה, ונראה קורן.
גרם לכך הרומאן שלו עם אשת־החברה
שימעונה שוורץ, שלאחר שהתאלמנה מבעלה
חזרה ארצה מלונדון, שבה התגוררה ב־20
השנה האחרונות.
השניים אינם מרבים להיראות באירועים
חברתיים, ומעדיפים לבלות במיסגרות מצונד
נחמה בטאבה

שקצינה אחת נהגה או ניסתה להסניף קוקאין
בזמנה הפנוי הפך כמעט למחדל ביטחוני.
אבל כיום זה הכל נחלת־העבר. אוראל זרביב
ואילן שובס מאושרים יותר מתמיד, גם ריטה
שובס ורוני שטן מאושרים, והם אף עומדים
להינשא בקרוב.
אני מקווה שהם יזמינו אותי לחתונה!

אלי פפושדו ושימעונה שוורץ
אלמנים מאנשרים

רכילותהשנה— מצבמעודכן

מור קדיק
החברה הגבוהה הוכתה בתדהמה על־ידי סיפור

פרידתם של זהבה ומוטי ברנוביץ,

הרב של מידה אתם חייבים להודות שסיפורי האהבות של
מירה לב הם באמת משהו. אפשר לעשות מהם
סידרה בהמשכים לטלוויזיה, או חוברות בהמשכים,
או קלטת־וידיאו בנוסח דאלאס.
אז בפרק הראשון של הסידרה מתנהל רומאן
חשאי בן־כמה־שנים בין מידה לב לבאבא
ברוך מנתיבות, בנו של הבאבא פאלי המנוח.
ולקראת סיום הפרק יש פיצוץ אדיר בין השניים,
הרומאן מתפרסם, יש תביעות הדדיות בבית־

ממישפחת הקבלנים עתירת־הנכסים.
סיפור המעשה התחיל בנסיעתה לחו״ל של
זהבה ברנוביץ. בטיסה הכירה גבר, שהוא צעיר
ממנה בכמה שנים, ונוצר קליק בין השניים,
שהתפתח לרומאן היסטרי.
כשחזרה זהבה לארץ, היא פשוט ארזה כמה
מיזוודות והבהירה לבעלה ההמום שהיא עוזבת
את הבית לטובת הקשר החדש שלה.
מוטי ברנוביץ לא היה המום לאורך״זמן. חברים
טובים דאגו לו והציגו לפניו את אירית אילני,
גרושה עשירה ואלגנטית המתגוררת בשכונת
תל״ברוך, ובין השניים נוצר קליק אדיר, הנמשך
עד עצם היום הזה. מספרים שהם חיים כמו
באגדות.
מי שנפגע מהעניין הוא איש־הביטוח אבינועם
טוקטלי, כי מאז ראשית הרומאן הזה הוא
רואה את ידידתו אירית אילני לעיתים רחוקות.
זהבה ברנוביץ עדיין ממשיכה לאהוב את החבר
שלה, ומוטי ברנוביץ עדיין מאוהב באירית אילני,
ועם ישראל מאחל להם עוד הרבה שנים של
בדצמבר 1987 בישרתי לכם על המשבר שפקד
אהבה.
1את מישפחת לוין.
חנוך לוין, יש אח
למפורסם שבה, המחזאי חניד
מוכשר, אם כי פחות מפורסם, בשם דויד לוין,
הנשוי עם אשה נאה בשם ניצה.
האח הזה, דויד לוין, הוא בימאי, והשניים כבר
נשואים 20 שנה, ויש להם שני ילדים, האחד בשם
בן והשני אילן. סיפרתי לכם שמקור המשבר

ה הגר ה

רבית שאור

אצל מישפחת שאולי, בהרכבה המלא, היו
שינויים רבים במהלך השנה האחרונה.
בתחילה התבשרנו על הרומאן בין הפלייבוי

מירה לב ודני מעוז
סבלים ונהנים החיים

המישפט, והזוג נפרד.
בפרק השני מכירה מירה לב את איש־הביטוח
דני מעה, שהיה נשוי בעבר עם ניצה מעה,
שגם היא שווה איזה פרק או שניים. מעוז ולב
מתאהבים זה בזה, עוברים לגור ביחד, יש מריבות,
התפייסויות, ושוב פיצוץ עם השמצות, והזוג
נפרד.
בפרק השלישי נוסעת מירה לב לגולה הדווייה
בלום־אנג׳לס, שם היא מכירה אצל חברים את
מייק אמרבי, שלדבריה הוא אחד מעשירי־העיר,
והם עוברים לגור ביחד, והוא קונה לה
הרבה תכשיטים ואומר לה שהוא רוצה להתחתן

איתה. אבל אז היא צריכה לברר קודם עם ההורים,
והיא חוזרת ארצה ונזכרת שיש לה כמה חובות
קטנים, ותוך יומיים מגיעה לארץ המחאה על סך
100 אלף דולר לכיסוי החובות. בינתיים היא
מגלה שדברים השתנו בארץ, ושמאוד נחמד פה,
והיא נשארת.
בפרק הרביעי חוזרת מירה לב לזרועותיו
החסונות של דני מעוז, והם מתחתנים בחשאי.
נכון לעכשיו, הם חיים ביחד באושר. מירה לב
נמצאת בחודשי־הריונה האחרונים, והשניים
מבלים ונהנים מהחיים. אני מקווה שלפחות הפעם
יימשך הפרק הזה הרבה־הרבה זמן.

איי־קי! אלף
גילה לוי־בוכמן היתה במשך שנים הידועה־בציבור של המולטי־מיליונר היהודי־הגרמני יוסל׳ה
בובמן, שפינק אותה במתנות יקרות. הם נפרדו, וגילה לוי חזרה ארצה ועברה להתגורר בם יזדל דויד

הסיבות אינן ב ח רו ת

ציפי נרשונוביץ וטדי שאולי
נפרח

חווה לוי ורפי שאולי
נ 1לד בן

ואיש־חיי־הלילה רפי שאולי ובין האקס־דוגמנית
ואקס־מלכת־היופי, האופנאית־בהווה,
חווה לוי. הכל היו המומים, לא מהעובדה שהם
ביחד, אלא מהעובדה שאיש לא חשב על זה קודם
לכן, כי צירוף יותר מוצלח מזה כבר מזמן לא היה
בארץ־הקודש.

אינו ברור במדוייק, אבל הרומאן הלוהט המתנהל
בין ניצה לוין לבועז אפלבאום לא תרם
לאיחוד־המישפחות, אלא להיפך. ואילו לדויד,
בעלה, היה רומאן ארוך קודם לכן עט מירי
שומרון, גרושתו של הרמטכ״ל ח שומרון.
אז אם זה עוד מעניין אתכם, ניצה ובועז עדיין
חיים ביחד, ומאוד טוב להם, ודויד לוין, הבעל,
עדיין ממשיך לביים, ושני הבנים עושים חיל
בעבודתם, ושלום על ישראל.
רק התאושש מההלם הראשוני, כאשר נודע
לעם־היושב־בציון שחווה לוי בהריון, ואחרי
תישעת החודשים המקובלים נולד להם בן ללא־נישואין.

אצל האח, טדי שאולי, חלו כמה תמורות.
תחילה הוא ניהל רומאן סולידי עם הבוטיקאית
בעלת המראה האקזוטי, ציפי גרשונוביץ.
אחרי כמה חודשים נפרדו, וטדי שאולי מצא עצמו
מאוהב ברקדנית אביטל חן.
גם דנה שאולי, בתם של רפי שאולי ומנדי
ריים־דייוויס, עלתה לכותרות. הילדה היפה
הזאת, בת ה־ , 18 הגיעה לארץ לפני כמה חודשים
והכירה את מעצב־השיער הבינלאומי שוקי
זיקרי. היא עברה לגור בדירתו, למורת־רוחו של
אביה.
שינויים גדולים לא חלו מאז, מלבד העובדה
שדנה שאולי ושוקי זיקרי נפרדו ונשארו ידידים
טובים. היא חזרה לאנגליה, ואצל שני האחים יש
יציבות והתמדה במערכות־היחסים שלהם עם
הנשים הנוכחיות שבחייהם.

היוקרתיים בתל־אביב.
כל זה באמת היה מזמן, אבל בשנה האחרונה היא הכירה את אפי ארזי, ממקימי מיפעל־המחשבים
סאיטקס, וניהלה איתו רומאן ממושך.
הכל עקבו אחרי סיפור אהבתם. הם נסעו ביחד לחדל, לחופשות, וכשגילה לד הכירה את אמו של
ארזי, היו בטוחים שזהו זה, או־טו־טו עומד הזוג להינשא.
אמנם, במחשבים הכל מסודר ומתוכנן, אבל בני־אדם אינם מחשבים. יש אצלם שינויים בלתי־צפויים.
פתאום
נפרדו אפי וגילה. הוא נסע לארצות־הברית, לאיזה כנס של בוגרים באוניברסיטה שבה למד,
ושם הוא פגש בקרוליין קליין, אחת עם 15 תארים ואיי־קיו של גאון, ועוד כל מיני קבלות.
השניים, שלא התראו במשך הרבה שנים, פשוט התאהבו זה בזה וההמשך ידוע. אחרי כמה חודשים
של פגישות משני צירי האוקיינוסים, הם החליטו להינשא.
כעת הם חיים באושר ובאיי־קיו, אי־שם ברחבי ארצות־הברית.
מינוח מישפטי
חיי־הנישואין של הזוג ליבאי עלו על שירטון
כבר לפני שנה. הבעל, דויד ליבאי, מישפטן
בכיר וחבר־כנסת, נפרד מאשתו ניצה ליבאי,
מי שהיתה יועצת ראש־הממשלה לענייני־נשים.
לזוג שני ילדים, בת בשם דפנה המתגוררת
עם אמא, ובן, דני, חייל המשרת בשלישות,
והמתגורר בגפו.
ליבאי־הבעל לא נשאר לבד לאורך־זמן. הוא
התחיל להיראות בחברתה של נאווה רון,
גרושה עם שני בנים, שעבדה באוניברסיטה.
נאווה הנאה והשקטה היתה צמודה לליבאי
בהרבה אירועים חברתיים, שבהם היא הוצגה על־ידי
דויד ליבאי לפני חבריו־למיפלגה וידידיו,
כמו שר־החוץ שימעון פרס, הסופר וחבר־הכנסת־הבאה
מיכאל בר־זוהר, מזכ״ל־ההסתדרות
ישראל קיסר, ואחרים.
כיום הם מתגוררים ביחד, נהנים זה מחברתו
של זה, ונוהגים לבלות בצוותא גם עם ילדיהם.

נאווה רון ודויד
]הנים זה ש ה

בן־זוג,

לניצה שפירא־ליבאי עריץ אין חבר או
או כפי שזה נקרא בטרמינולוגיה של המישפטנים.
כשיהיה לה, אהיה הראשונה שתכשר לכם.

ון 11ח 111111111מ 0111111
הגינקולוגים היו מאוד באופנה בשנה האחרונה,
אולי בגלל נקורת־ג׳י המפורסמת.
הגינקולוג קובי זר ובת־זוגתו תמי בן־
עמי עברו הרבה חוויות משותפות בשנה האחרונה,
וכל עם ישראל היה שותף להן.
גינקולוג אחר הוא יוסי שביט, שניהל רומאן
עם סיגלית גל, מי שהיתה היחצנית של
הסועדון של רפי שאולי (איך הכל מתחבר

פרובינצי ארי ת
איר אפשר בלי אילנה שושן, הדוגמנית ואקס־מלכת־היופי? כל־כן־
הרבה נכתב עליה השנה, לטוב ולרע, שזה פשוט מבלבל, ואני כבר לא
יודעת מי נגד מי במערכה הזאת.
שמה של שושן נקשר בשמות של גברים שונים. בחודש אפריל דובר על
רומאן עם הבימאי אבי נשר, המתגורר בלוס־אנג׳לס. לאחר־מכן ראו
אותה עם הפירסומאי דויד טמיר, ולאחר־מכן עם עמי תמיר, בעלה
לשעבר של ירדנה גורביץ היפה. וכמובן היא גם נפגשה כמה פעמים עם
ידידה משכבר־הימים, דודו טופז, וגם עם ידידה הקרוב ביותר, סילביאן
אימברג. והיא קצת הסתובבה עם רופא־השיניים הגרמני דויד לב.
אבל אילנה שושן אינה מבינה את המנטליות בארץ. היא שוכחת שאנחנו
עדיין ממוקמים במרחב השמי, וכשרואים בחורה כמוה, המבלה עם גברים
שונים, עושים אחר ועוד אחד ומסיקים שהם שניים. אילנה שושן מתייחסת
בבוז גמור לפרובינציאליות העלובה שלנו, ומסבירה לאומה שיש גם קשרי
חברות וידידות בין גבר לאשה, כמו באמריקה.
לפני כמה ימים, כשפגשתי בה, היא נראתה די מיואשת מהארץ, ונראה
כי בקרוב מאוד תעזוב אותנו לטובת ארצות־הברית של אמריקה, שם
האנשים הרבה יותר טולרנטיים. שם גם אפשר לרדת לסופרמרקט עם 10
גברים צמודים, ואף אחד לא יחשוב שמדובר בקשרי־אהבה.

אילנה שושן
קישר׳ ידידות כמו באמריקה

האופנה האכ?ר־י־דו
הדוגמניות בארץ נמנות עם ספקי־הרכילות
הטובים ביותר. תמיד קורה להן משהו, וגם אם לא
קורה — אז אחת הנשמות הטובות שבחבורה
גורמת להרבה דברים שיקרו.
כדי שיהיה לכם קל יותר להתמצא בעולם־

השלישי לרביעי, שהוא איש־השרירים איציק
•שמואלביץ. אבל ארדיטי אינה מאבדת
תיקוות, ומקווה שבשנה החדשה היא תמצא את
אהבת־חייה.
הדוגמנית אנאבל טמיר הספיקה להתנצח

תונה מפוארת.
הדוגמנית שלומית אמיר הספיקה בחודשים
האחרונים לריב עם כמה מעמיתותיה
למיקצוע, וגם להתפייס עם הלבנוני הניצחי
שלה, ג׳ורג׳ חורי, שלדבריה שלח לה המחאה
על 3000 דולר כמתנת יום־הולדת.
הדוגמנית ומלכת־היופי־לשעבר ימית נוי
נפרדה במפתיע מבן־זוגה בשנה האחרונה, רוני
מאנה, מבעלי הסינרנוה, ומחילופי־המחמאות
ביניהם עוד ניתן לחשוב שהם עושים כעת את
החזרת הגנרלית למחזה מ׳ מפחד מווית״ניה וולף
במהדורה מקומית. מאז פרידתם משקיעה נוי
עצמה בעבודה.
מלכת־היופי הנוכחית, שירלי בן־מרדכי,
נשארה עדיין בלי חבר, וזה גם לא מפריע לה. אז
מכיוון שאין לה בעיות־לב, היא נסעה לפאריס
כאורחת של קלוד חדד, הבעלים של סוכנות־הדוגמניות
הצרפתית וי־א״־פ׳.
הדוגמנית דניאל ישינובסקי, שהתחתנה
עם אלון ברנוביץ, בנם של הקבלנים אריה
וריבה ברנוביץ, הספיקה להתגרש ממנו אחרי

נילי פלד עם יהודה ברקן
מצאה את עצמה ללא הטבעת המיוחלת
האופנה האכזרי הזה, החלטתי לקבץ לכם את
מרבית הסיפורים העסיסיים של השנה.
אפשר, כמובן, להתחיל בדוגמנית נילי פלד,
שלאחר רומאן בן שלוש שנים עם המפיק־השחקן
יהודה ברקן מצאה עצמה ללא הטבעת המיוחלת,
וכל זאת קרה כשכל הארץ כבר חשבה
שהם עומדים להינשא. אבל פלד, שהיא בחורה
מחושלת, מצאה חבר חדש. איש־העסקים רוני
סובוטקה ( )41 הוא בן־זוגה העכשווי__ .
לעומתה, חברתה הטובה, הדוגמנית יהודית
ארדיטי, כבר החליפה כמה חברים בתדירות רי
גבוהה. אחד סוכן־נסיעות, אחר רופא, אחד שאני
כבר לא זוכרת במה הוא עוסק. והיה גם אחד בין

מעל דפי העיתון עם הדוגמנית קארין דונסקי,
והשתיים החליפו מחמאות הדדיות, ולאחר״מכן
הן התפייסו.
קארין דונסקי, עדיין זוהרת בבדידותה, ושומרת
אמונים לבנה נואל בן ה־ , 12 אך אנאבל
טמיר הכירה את עורך־הדין הירושלמי אלי מו־יאל.
עוד לפני שהספיקה לערוך את כל ההשוואות
בינו לבין בעלה־לשעבר, אלי טמיר, בן־
זוגה־לחיים של הזמרת אילנית, והנה כבר נגמר
הרומאן, וגבר־חייה התגלה, לדבריה, כחסכן
בלשון המעטה.
בינתיים הספיק גם חברה־לשעבר, הזמר איתן
מסורי, להינשא לחברתו נתי שגב בח
רונית
ויגלר
התחתנה והשתחררה מהצבא
שלושה חודשי־נישואין. במחיר החתונה שלהם
אפשר היה לחתן הרבה מאוד זוגות, אבל למי זה
איכפת, בטח שלא לי. ישינובסקי הבלונדית
הכירה באחת מגיחותיה לאילת את טינו ברבי,
גרוש בן ,35 יפה־תואר׳׳,המתגורר באילת, ואחרי
רומאן של חצי שנה נישאו השניים בחתונה

ספי דבני
מט״ס לגינקולוג
ביחד? משגע!) וכעת היא מתגוררת בדירתו של
יהודה ברקן, על תקן של סוכנת־בית.
וכמובן, איך אפשר בלי הדוגמנית ספי דבני,
ן שהתחתנה עם טייס משגע, וכולם קינאו בה, עד
שנודע להם שהיא עזבה את בעלה הטייס כדי
ולחיות עם הגינקולוג דויד לב־רן, שאשתו
חניתה הגישה בקשה למזונות על סכום אדיר?
אז מכל הגינקולוגים רק ספירית רבני נשארה
עם בן־זוגה הגינקולוג. שני הזוגות האחרים נפרדו,
אם כי נשארו ביחסי־ירידות הדוקים.

שמחה ומשעשעת בחוף נביעות באילת, שאותו
מנהל טינו.
הדוגמנית גבוהת־הקומה דפנה ואטר, שהי־תה
בעבר שחקנית־כדורסל, הספיקה להינשא
לדוגמן גוסטבו, וכולם שמחו בשימחתם, שבאופן
מפתיע לא ארכה זמן רב. בני־הזוג נסעו
לחו״ל כדי לנסות את מזלם, וכשהם חזרו הם
בישרו לאומה על גירושיהם. דפנה ואטר נראית
כהלומת־אסון. בתצוגות שבהן היא משתתפת
נשקף מבט עצוב מעיניה. נקווה שבשנה הקרובה
יתמזל מזלה. אולי, אם היא תבחר גבר בענף אחר,
זה יהיה יותר מוצלח.
הדוגמנית השערורייתית רונית ויגלר
הספיקה להינשא לאחד מידידיה, ג׳וני וילר
האוסטרלי, והשתחררה מהצבא, ואחרי שהוא חזר
לייבשת החמישית היא התאהבה במהנדס האמריקאי
סטיב פורד.
לעומתה, הדוגמנית הפופולרית סמדר גנזי
לא התחתנה עדיין עם בן־זוגה, הארכיטקט
עגנון גרנות. כמעט כל שבועיים התבשרנו
על חתונה אצל השניים, פעם אחת דובר על
נישואין כדת וכדין ישראל, ולאחר שבועיים הם
דיברו על נישואין אזרחיים, וכעבור חודש על
נישואין בחו״ל, וחוזר חלילה. כיום הם עדיין
אוהבים, אבל הם כבר לא מבטאים את המילה
הגסה הזאת, חתונה.
בקיצור, בעולם־האופנה הכל משתנה בלי
הרף, והכל נשאר אותו הדבר.

** ריבים להקים ועד ציבורי,
שיתמוך בהרצל אביטן ובא־סירים
אחרים הנמצאים במצבו!״ טוען
יורם לנדסברגר, גבר גבה־קומה ובהיר־עור,
שהיה אחת הדמויות הבולטות
בעולם־הפשע הישראלי.
יורם חזר ארצה אחרי הרפתקות
רבות בבריטניה ובצרפת, ויש לו מה
לומר על המאורעות שהסעירו באחרונה
את המדינה.
״האנשים לא מבינים מה זה בידוד,
מה זה להיות בחדר שנים על גבי שנים!
״משהו בתוך הרצל פשוט רצה
לצעוק, :אני רוצה תשומת־לב! אני לא
כלב! אני צריך תנאים!׳
״הם יכולים להחזיק אותו במקום
שמור, אבל שיתנו לו תנאים של אדם.
מה זה להיות מבודד כל כך הרבה זמן,
איך אפשר ככה?
״הסבל של הבידור הוא נוראי, ואני
לא מאמין שאילו היו נותנים לו יחס
אנושי, הוא היה בורח בטענות־שווא.
״להינמק בבידוד — זה גועל־נפש!
״הציבור התעורר כשהרצל היה
בחוץ עם אקדח ביד, אבל כשהוא יושב
בתוך הצינוק אף אחד לא עושה כלום.
״אין דבר יותר גרוע משלילת חרות.
בלי חרות אין חיים. אז לפחות שיתנו לו
תנאים בפנים, ולא יכניסו אותו למצב
של דיכאון נוראי!
״לאסיר כמו הרצל, שאין לו מה
להפסיד, צריכים לתת תנאים טובים.
אלה שאומרים שאין בית־הסוהר בית־

יו ת ם

לנדסברגר בו ב תי!:

הבראה צודקים מצד אחד, וטועים מצד
שני. את בית־ההבראה יכול אדם לעזוב
מבלי לברוח, ואת בית־הסוהר הוא אינו
יכול.
״אחרי שלוקחים מאדם את חרותו,
אפשר לפחות לתת לו תנאים אנושיים,
שיחזיקו את לפיד התיקווה.
״זה אבסורד להחזיק אדם במצבו של
הרצל בבידוד. גם אני הייתי בצינוק

״עכשיו הם בטח יחמירו עוד יותר
את התנאים שלו. ככה זה, כשצועקים
,צדק׳ בקול רם.
״גם לי היה ניסיון רע כאשר
חיפשתי צדק, ומאז אני לא מחפש אותו
יותר.
״בהולנד, ב־ , 1979 קיבלתי שמונה
שנים על שוד מזויין וניסיון לרצוח שני
שוטרים. אחרי שישבתי כבר שלוש

ובבידוד, ואני יודע עד כמה שזה מפורר
את האישיות. בבידוד נהפכים למיפ־לצת
אנטי־חברתית.
״לפי החוק יש שתי מטרות בעונש־המאסר:
הענשה ושיקום. אצלנו בארץ
אין בכלל שיקום. על האסיר בארץ
סותמים את הגולל, במקום לנסות
ולתת לו את האפשרות לתיקווה.
״אני, במקומו של הרצל, הייתי נוהג
בהם אחרת. אני הייתי מתנהג כפי
שהתנהג ג׳אק מסארי, הצרפתי שברח
מהכלא הצרפתי והלך לקראת המוות,
כשכל יום שחי היה סיפור של חיים
שלמים. אני לא הייתי נותן להם את
עצמי חי! הייתי מת יחד איתם.״
״את הנציב,״ מסביר יורם ,״צריכים
לזרוק, ולא מפני שהרצל הצליח
לברוח. צריכים לזרוק אותו מפני
שסיפק להרצל את הסיבה לברוח.

שנים ועמדתי לצאת, הגשתי עירעור
בבית־המישפט העליון. ביקשתי צדק
וקיבלתי אותו. הוסיפו לי עוד חמש
שנים על מיספר השנים שכבר נתנו

סבתר בע״נו — יורם בשביל יורם,
בטוב וברע.
את אביו, לא הכיר מעולם ואמו
גידלה אותו ואת אחותו לבדה .״אחותי
היתה שוטרת מאז שהיתה בחורה
צעירה. ואני? אני הייתי גנב!״ מסביר
יורם, כשחיוך קודר מזכיר רגעי עבר
רחוק אך כואב.
אחותו השוטרת החליטה לתבוע אותו,
כשהיה ילד בן ,10 על פריצה .״כן,
כן! היא החליטה שעליה להחזיר אותי
למוטב. השופט לא הבין איך זה יכול
להיות שאחות תובעת את אחיה. היא

יהודית כוסובר הגישה עתירה ל-
בית־המישפט העליון, ובה טענה שאין
צורך להמשיך להחזיק ביורם לנדס־ברגר
.״היא הסבירה להם שלא תהיה לי
סיבה לגנוב יותר, שהרי יהיה לי כל מה
שארצה מספר יורם, כשגיחוך
מחוספס, הלועג לתמימות הגזע
האנושי, עוטף את פניו.
בית־המישפט העליון שיחרר אותו,

עורך־דין. האהבה ביניהם פרחה, והתחילה
שלא למצוא חן בעיני אבא ואמא
כוסובר .״הם רצו לחתן אותי עם מישהי
מהחוג החברתי שלהם. מישהי שצריך
גם לקלף לה את הבננה וגם להאכיל
אותה. את רונית, שהיתה נערת־זוהר
יפהפיה, הם לא אהבו.
״בשלב מסויים הם ביקשו ממני
לנתק כל קשר איתה, ושמו האזנה
בטלפון כדי לוודא שכך עשיתי. אחרי
שלא יכלו יותר לסבול אמרו לי, :אנחנו
או היא׳ .קמתי ועזבתי.״
מאז נותק הקשר בין יורם לבין הזוג
כוסובר, למרות שיכול היה להיות היום
בעל מיפעל לחרס קראמי.
יורם ורונית עברו לאילת, ביחד עם
צדוק לוי וברכביץ .״שמוליק קראוס
היה איתנו הרבה. הוא היה בא ומנגן לנו
על גיטרה, וכולנו היינו אז בראש טוב.״
אהבתם המשיכה לפרוח באילת,
לצלילי הגיטרה, תחת כיפת־שמיים
נוצצת מכוכבים .״התנפשנו לנו...״
״במה עבדתי? אה, היה לי קלפן
מיקצועי, שהייתי נותן לו כסף, והוא
היה מביא לי כמה אלפים יפים ביום.
השקעתי בו,״ מסביר יורם, כאילו אין
דבר יותר טיבעי מזה.
אבל היו ליורם עוד מקורות־הכנסה.
״מדי שבוע־שבועיים הייתי קופץ לתל־אביב
לדפוק עבודה וחוזר.״
חיי־הנופש נפסקו כאשר נתפס יורם
בפריצה לחנות־תכשיטים. הוא הורשע
! ונדון לשנתיים מאסר בכלא־רמלה.

״איך היה בכלא? פשוט נלקחו ממני
נעוריי בבית־סוהר הזה. אבל קרו שם
גם דברים חשובים מסביר יורם,
כשהוא מרים את ראשו ומנסה להתרכז.
״למדתי שם. אצל מי? נכון, אצל מוטקה
קדר! הוא לימד אותי את שורשי השפה
העברית, מה זה עקרונות וסדר־עדי־פויות,
בסיכום, עשה לי סדר בחיים.
״אהבתי לדבר איתו. תמיד היו לנו

משחו בחון־ היצר
נשוט צעק :״א]
לא נדב! אני רוצה
תשומת־רב! אני
הצת תנאים!״

^ אחות
גגד אה

^ ורם נולד באחד במאי .1943
אולי מפני שנולד בחג״הפועלים,
ניסה מאז ועד היום שלא להשתייך
לשיכבה העובדת והמרוויחה את לחמה
בזיעת־אפיים.
את הקשר שבין זיעה ולחם לא אימץ
לעצמו מעולם. תמיד ידע איך לקחת
את לחמו מבלי שיהיה עליו לעבוד
כעוסק מורשה. תמיד היה עצמאי ולא
הקים חברה בע״מ, מלבד י1רם לנד־

הסבירה לו שרצתה שישלח אותי
לקיבוץ.
״כל בית־המישפט פרץ בצחוק. מתי
על פריצה נותנים את עונש ההתנחלות
בקיבוץ? קיבלתי שנתיים מאסר בתל־מונד,
ועל כל שנה שלי בכלא קיבלה
אחותי סמרטוט לשים על מדיה המיש־טרתיים.
מאז אני לא מדבר איתה. ידוע
לי שהיא נישאה לקצין בכיר בצי
המיסחרי.״
לכשיצא מתל־מונד, חזר לסורו. הוא
המשיך באותה הדרך, ולא נתפס עד
גיל .23
כשהיה בן ,23 הורשע על ״החזקת
רכוש גנוב ביודעין״ וקיבל תשע שנות־מאסר.
באחד
הימים הגיע לכלא־רמלה
מיכתב, שהיה מיועד ל״יתום אומלל״
בשם יורם לנדסברגר. הגברת והאדון
כוסובר, שלא יכלו להביא ילדים
לעולם, ביקשו לאמץ אותו.
אחרי שנת־מאסר בכלא רמלה הסכים
יורם שהוא זקוק לחסותם של
הורים אוהבים.

והוא עבר לגור עם הוריו החדשים
בהרצליה.
למישפחת כוסובר היה מיפעל לחרם
קראמי, באיזור־התעשיה של יזור. ומה
יותר טיבעי מאשר לתת לבן, יורם
לנדסברגר, להיות מנהל־עבודה במים־
על של הוריו? ואכן, כך היה.
״זאת היתה הפעם היחידה בחיי
שעבדתי. במשך שמונה חודשים, הייתי
בא יום־יום למיפעל ועובד כמנהל־עבודה.
זה היה נחמד,״ נזכר לנדסברגר
באותו בן של הזוג כוסובר.

״אגהגו
או היא״
ף* עודו מנהל־עבודה ובנם־
^ המאומץ של זוג בורגני מצליח,
הכיר יורם את רונית אפולו, בתו של

שיחות מרתקות, למרות כל תסביכי־הסכיזופרניה
והפאראנויה שהיו לו.
״היו לו מושגים משלו וריעות
משלו. כאשר למד ערבית, למשל, היה
חייב בכל יום, בשעה ,3.30 לשמוע את
החדשות בערבית.
״פעם היה לי איתו ויכוח, מפני
ששאלתי אותו מה שווה כל הגאוניות
שלו, אם עליו להינמק ברמלה עד סוף־
ימיו. אחרי שתקף אותי, הסכים שצדקתי
בדבריי.
״מלך הכלא היה בוסי. הוא פשוט
עשה מה שרצה. היה הולך לו למיטבח,
ותמיד חזר לחדר עם ארגז מלא
במיצרכים.
״בוסי לא היה טיפוס של קרימינל,
(המשך בעמוד )38

סיכל ב/־זזודי,/
צילם: אלי ד 0ה ₪

— 37י

וי ס

אביטן צדק

הפגישה שלא היתה

(המשך מעמוד )4
במעלה המדרגות אל עבר דוכני ביקו־רת־הדרכונים.
אר הן לא הצטרפו אל
שאר חבריהן ליד הדוכנים, אלא התבקשו
להמתין ליד חדרו של קצין־הבי־טחון
התורן של נמל־התעופה. באותן
שעות־בוקר מוקדמות היתה זאת אשה.
הן ישבו והמתינו שם זמן רב. בינתיים
הספיקו עוד כמה מאנשי־הביטחון
להעיף מבטים רבי־משמעות בשתיים,
בדרכוניהן ובכרטיסי־הטיסה שלהן.
עם התקרב מועד־הטיסה, ניגש
איש־הביטחון אל דוכני ביקורת־הדר־בונים,
דאג להחתים את דרכוני השתיים
ובא לקחת אותן איתו. הוא הוביל
אותן דרך דוכני־המכס והבריקה הביטחונית,
ורצה לערוך לדליה בקר בדיקה
גופנית. היא הזכירה לו כי בריקה כזאת
כבר עברה שעה ארוכה קודם לכן,
בקומה התחתונה של הטרמינל, והוא
ויתר.
בקר ורותם הגיעו אל המטוס זמן
קצר ביותר לפני ההמראה. כל הבדיקות
הביטחוניות ארכו יותר משעתיים, ונראו
כהטרדה לשם הטרדה בלבד.

±איש מוקף
* בשומרים
טוסים מכל העולם הובילו את
^ /נציגי האן־ג׳י־או לז׳נבה. קשה היה
למצוא חדרים פנויים ב־ 190 בתי־הנד
לון של העיר השווייצית השקטה. ולא
רק בגלל הכינוס בשאלת־פלסטין, אלא
משום שבאותם הימים ממש נערך
בבניין אחר של האדם המשא־ומתן בין
עיראק לאיראן.
תהליך ההרשמה ביום הרביעי כבוקר,
יום פתיחת הכינוס, איר כשעתיים.
כל נציג התבקש למלא טופס ובו פרטיו
ופרטי האירגון שאותו הוא מייצג. עם
מסירת הטופס קיבל כל נציג כרטיס
ועליו שמו ושם האירגון. הכרטיס הזה
הוצמד לדש־הבגד והיווה כרטיס־כני־סה
לתוך שטח בנייני־האו״ם.
בפתח אולם־המליאה הועמדו שולחנות,
וכבר באותו הבוקר התחילו אלה
להתמלא בטפסים, בכרוזים, בתמונות,
ובדפי־מידע של האירגונים השונים.
מהר מאוד היו השולחנות עמוסים לעייפה,
וקשה היה למצוא את הידיים
והרגליים בין ערימות הניירות.
הניירות שהיוו אטרקציה, לפחות
בין רבים מן הישראלים, היו תמונות
בגודל פוסטר של יאסר ערפאת, ראש
אש״ף.
בעוד הנציגים השונים מכל מדינות־העולם
מצטופפים ליד דלפקי־ההר־שמה,
הם התבקשו לזוז לשני צירי
המיסדרון הרחב. מכיוון המדרגות הופיע
פארוק קדומי, מבכירי אש״ף, ראש
המחלקה המדינית של האירגון(המקביל
לשר־חוץ) .הוא היה מוקף בעוזרים
ובשומרים, וחצה את השטח בצעדים
מהירים ורחבים, כשהנציגים המבולבלים
מביטים בו בתדהמה. חלקם לא
ידעו מי האישיות החשובה, שחלפה
לרגע על פניהם.
הכינוס נפתח בנאומים רישמיים.
הראשון היה של נציג המזכיר הכללי
של האו״ם. אחריו נאם ראש מישלחת
הוועדה הבודקת את זכויות העם
הפלסטיני. הנאום השלישי היה של
נציג אירגון־השיחרור הפלסטיני

בשנה שעברה הופיע יאסר ערפאת,
יו״ר אש״ף, בעצמו, ועורר התלהבות
בין הישראלים הרבים שנכחו באולם
המליאה.
אחר־כך ערך ערפאת קבלת־פנים
לראשי-המישלחות, וגם לישראלים
שביניהם, ובמהלך ימי הוועידה, שבהם
שהה בז׳נבה, נפגש בפגישות פומביות
וחשאיות עם קבוצות ישראליות שונות.
אחת מפגישות אלה, אגב, הולידה
את ״המסר הסורי״ שהביאו ח״כ צ׳רלי
ביטון מחד״ש ודויד איש־שלום לראש
הממשלה יצחק שמיר. בעיקבות ״המסר״
גם התפוצצה פרשת משה עמירב
ופגישותיו עם פייצל אל־חוסייני והד״ר
סרי נוסייבה מירושלים המיזרחית.
השנה היה פארוק קדומי הנציג הבכיר
של אש״ף, שבא לשאת נאום־פתי־חה
לפני באי־הוועירה. נאומו לא עורר

התרגשות מיוחדת בין הנציגים. קדומי
ידוע כאיש הדבק בריעותיו, וכמי
שאינו נפגש עם ישראלים. הוא הגיע
במיוחד לכינוס כרי לנאום את הנאום
בשם אש״ף ומייד עם סיומו יצא במהירות
מאולם־המליאה ומיהר, לדיברי
יו״ר הכינוס, לנמל־התעופה. הוא לא
נשאר בז׳נבה במהלך ימי הכינוס, וכך
גם לא ערך פגישות — גלויות או
סודיות — עם איש מהנציגים.
פגישות גמיזנון
*ל ם סיום נאומו של קדומי יצאו
חלק מחברי־המישלחות אל המיז־נון
הצמוד לאולם־המליאה, ומאותו
הרגע ואילך התנהלו חלק מהשיחות
היותר מעניינות של הכינוס באגף זה
של הבניין.
שם אפשר היה למצוא את הנציגים
הפלסטיניים, שהתקבצו ובאו ממקומות
מגוריהם בכל רחבי העולם, כשהם נפגשים
אלה עם אלה; את הישראלים
מביטים בהם בסקרנות ומנסים לנחש
מי הוא מי.
היו שם, בין השאר, לביב טרד, נציג
אש״ף בארם, רמזי ח׳ורי, ראש לישכתו
של ערפאת בתוניס, אילן הלוי, היש־ראלי־לשעבר
נציג אש״ף באינטרנצ־יונאל
הסוציאליסטי, אכרם הנייה, לשעבר
עורך־עיתון בירושלים המיזרחית
שגורש מהארץ, גייבריל רג׳וב, לשעבר
מנהל אדמיניסטרטיבי של עיתון הנשים
הפלסטיני עביר, שגורש גם הוא
מהארץ לפני חודשים אחדים, פתחי
ערפאת, אחיו הצעיר של יאסר ערפאת,
המשמש כיו״ר הסהר האדום הפלסטיני,
והדומה לאחיו דמיון מפתיע ועוד בעלי
תפקידים רבים אחרים באש״ף.
אחרי סיום הנאומים הרישמיים ערך
האו״ם קבלת־פנים לכל נציגי האיר־גונים,
ושם הם יכלו להתחכך אלה
באלה.
אחרי קבלת־הפנים נערכו שני דיונים
מטעם האדם עצמו. הראשון על
תוצאות ההתקוממות, שבו נאמו נציגים
מקולומביה, מסנגל, מארצות־הב־רית,
מהודו, מבריטניה ומברית־המו־עצות,
והשני על תוצאות הכיבוש —
עדויות מהשטחים הכבושים, שבו נאמו
ארבעה נציגים פלסטיניים ושני נציגים
ישראליים — עורך-הדין אמנון זיכרוני
וחבר־הכנסת תאופיק זיאד מה־ד״ש•

שני ימי הדיונים האחרים הוקדשו
לסדנאות, שבהן דנו בהשלכות השונות
של הכיבוש וההתקוממות — זכו־יות־האדם,
בריאות וסער, משבר סוציו־אקונומי,
עזרה לנשים ולילדים.
לחיצות ידיים
ך* לק מהסדנאות הוקמו אחרי
1 1התייעצויות במקום, ולא היו לפי
התוכנית. אחת מהן נגעה לשאלת
תפקידם של הישראלים המיזרחיים
בתהליך השלום. בכינוס היתה נוכחות
גדולה של קבוצות מיזרחיות מישראל
— החזית המיזרחית, המיזרח אל השלום
ותנועת האוהלים.
הסיכומים של דיוני הסדנאות השונות
נערכו בסופו של יום־הכינוס השלישי,
להחלטה המסכמת של הוועידה.
ההצהרה הסופית של הוועידה לא
החמיאה במיוחד לישראל, והעמידה
אותה באור קשה ומביש, תוך שהיא
מאמצת את ידו של מחנה־השלום. נוסח
זה הופך בסופו של דבר לאחת מהחלטות
האו״ם.
מייד עם תום הדיון על ההצהרה
הסופית של הוועידה עלה לדוכן הנואמים
איש גבוה וגדול־מירות. זה היה
חאלר אל־חסן, אחד מבכירי אש״ף, חבר
הוועד המרכזי של פת״ח, חבר המועצה
הלאומית הפלסטינית, והממונה על
יחסי־החוץ שלה, הכוללים יחסים בינה
לבין פרלמנטים בעולם.
נאומו זכה בתשואות רבות. עם סיומו
התארגנה קבוצת ישראלים, שהחליטה
לגשת ללחוץ את ידו באופן
הפגנתי. לחיצת־יד זו היא שעוררה
סערה בעיתוני־ישראל ביום הראשון
בבוקר.

(המשך מעמוד )37
אלא פשוט גנגסטר־רחוב אלים. בשמו
זכה בגלל כוחו הפיסי הנדיר. כשהיה
נותן לאדם אגרוף, זה היה שלושה
חודשים בבית־החולים כתוצאה מכך.
בכל יום היה בוסי עושה כמה אלף
כפיפות־חזה. איזה שור הוא היה!״
נחמן פרקש, לעומת זאת, תמיד היה
מוזר ועם עצמו .״אף פעם לא היו לו
חברים בכלל״.
״מה עשיתי כשיצאתי מהכלא?
חזרתי לסורי...״
מה הההבדל בין הגנגסטרים של אז
והגנגסטרים של היום? הוא מצית
לעצמו עוד סיגריה. ובעודו שואף אל
ריאותיו את הניקוטין, אומר :״פעם היו
צריכים להרביץ להם כדי שידברו. היום
צריכים להרביץ להם כדי שישתקו.
כיום הם עושים ביניהם תחרות מי
הראשון שיהיה ער־מדינה...״

^ אקדח
״ בארנק
ן י^פני שלוש שנים, כששהה
/באנגליה באופן בלתי־חוקי, סיפר
לו ידיד שסק1טלנד יארד מחפש אותו
לחקירה.
בחורה איראנית, שאיתה בילה יורם
לילה בדיסקוטק, נרצחה בחניקה. ומ
כיוון
שיורם היה האדם האחרון שנראה
במחיצתה, ראה בו סקוטלנד •ארד
חשוד מיספר אחר .״החלטתי לעזוב את
אנגליה. אילו היו תופסים אותי
לחקירה, הייתי יכול לשבת שגה על
שהות בלתי־חוקית.״
יורם החליט לנסוע לצרפת .״חבר
צילצל לי וסיפר על בחורה שאני חייב
להכיר. ומכיוון שהבחורה היתה בארץ,
שלחתי לה כרטיס, כדי שתגיע לצרפת.
היא הגיעה. נסענו לנו לריביירה
הצרפתית לכמה חודשים, והיא נכנסה
להריון. יום אחד עצרו אותנו, מפני
שמצאו בארנקה אקדח שהיה שייך לי.
לקחתי את העניין על עצמי, והיא
שוחררה מיד. היא היתה אז כבר בחודש
השמיני להריונה.״
על החזקת אקדח בקוטר ,0.22
הנחשב לקטגוריה הנמוכה ביותר —
קטגוריה — 5קיבל יורם עונש
מקסימלי, בשל עברו הצפוף בתקריות
מסוג זה.
היום, לאחר שריצה מאסר של שנה
וחצי בצרפת, הוא בישראל .״באתי כדי
לתת לבתי הקטנה אבהות. היא היום
בת 15 חודש, והיא נפלאה. הדבר הכי
נהדר שראיתי בחיים...״
בתו הקטנה מתגוררת עם אמה
בערד, ויורם מבקר אותה לעיתים
תכופות.
״מה דעתי על ישראל? בא לי להיות
פה קצת, למרות שקטן פה מדי. כאן כל
אחד מכניס את האף שלו לתחת של
השני, ובחו״ל כל אחד דואג לתחת
שלו.״

גיל1יקשה
זה גילוי די מפחיד או מדהים או אולי סתם כן, ואני רוצה לשתף אתכם,
קוראים יקרים.
חלפה שנה וכמו כל האנשים המרובעים התיישבתי גם אני והחלטתי
לנסות ולהיזכר בדברים המעניינים שקרו בה. ממה שמחתי במיוחד, מה
העציב אותי מאוד, מה הרגיז אותי, מה הדהים, מה הפליא, נגד מה יצאתי
למילחמה, בעד מה כתבתי. הרי מאות דברים מעניינים קרו בשנה הזאת
בעולם וגם בארץ הדינאמית הזאת.
נזכרתי שהשנה החלה האינתיפאדה, היתה פרשת הילדה ברונה־קרוליין,
מישפט דמיאניוק — או אולי זה כבר לא שייך לשנה האחרונה. כן, מה עוד
קרה בשנה האחרונה? הרוסים יצאו מאפגניסתאן, מילחמת־איראן־עיראק
אולי תסתיים ו ...המישפחה שלי, ואני בתוכה, עברה דירה, וכמובן בני בכורי
חוגג את יום הולדתו ה־ , 13 שנקרא בפי כל בר־מיצווה.

זה הכל? לא יתכן! ישבתי ליד הנייר עוד שעה וניסיתי להיזכר. הרי דברים
בכל זאת ריגשו אותי — את זה אני זוכרת. אבל מה היו הדברים הללו, אני
כבר לא זוכרת.
אחרי שעה אחת נכנעתי. אצלי תיזכר 1988 או תשמ״ח כשנה שבה עברתי
דירה ובני חגג את בר־המיצווה שלו.
אני מוכרחה להודות שדי נדהמתי מהגילוי. מהאגוצנטריות שלי. הרי
אנשים נולדו ומתו בשנה הזאת והמדע בוודאי צעד עוד צעד אחד קדימה
ומילחמות התחילו והסתיימו והיו אסונות־טבע ואסונות מידי אדם, ובני־אדם
אהבו ושנאו והתאבדו והרוויחו מיליונים והפסידו מיליארדים, ומה שמעניין
את כותבת שורות אלה היא העובדה שהיא עברה דירה והבן חוגג יום־הולדת.
אני חושבת שקצת הסמקתי כשהבנתי מה קורה, אבל אחר כך רצתי לחלק
את הגילוי הנורא עם אחד האינטליגנטים שבבני־מישפחתי, שאמר לי
בשלווה סטואית :״רק האגואיזם שלנו שומר על שפיותנו. את לא יחידה —
כל הנורמאלים מרגישים כך״.
גם כן גילוי לא מרנין, אבל זה מה שיש.

ג בן או־ה־ות חג

מסורת היא במדור זה לדאוג למי שלא דואגים
לחגים. כן, נכון שהם מיעוט קטן מאוד באוכלו־סיה,
אבל זה ידוע שאהדתנו נתונה למיעוטים.
רוב עם ישראל מתפרץ בקניות כבר כחודש
לפני החג(ומשלם שלושה חודשים אחרי החג),
רוב עם ישראל קונה הכל: שבע חבילות סוכר,
חמישה בקבוקי שמן 16 ,עופות 12 ,סוגי דגים,
טחנת קמח, יקב יין, קילו פטרוזיליה וכד.
מה הם עושים עם כל זה, כשבערב החג ממש
הם נוסעים להתארח אצל אחרים — רק אלוהים
בעצמו יודע. אבל מה איכפת לנו מאלה.
אנחנו מדברים כאן על המיעוט הזה שכאשר
הוא רואה מרכול עם יותר מ־ 15 איש הוא לא
נכנס, ובגלל זה הוא גם לא קונה כלום, וגם לא
מבשל קודם לכן, ולא מקפיא ולא מחליף מתכונים
ולא עושה תוכניות, כי קרוב לוודאי שבסוף
מישהו יזמין אותם לארוחת־ערב.

אם קורה ואף אחד לא מזמין אותם לארוחת־ערב
בחג, וכבר שמעתי על כמה מיקרים כאלה, אז
עושים כמה טלפונים, מבררים אצל החברים למי
עוד קרה דבר כזה ואומרים להם, בואו אלינו בערב.
ועד
הערב פשוט נכנסים לחנות הקרובה(בערב
החג כבר כל חנויות האוכל ריקות מאדם) ,וקונים:
קופסת עגבניות קלופות 2 ,חבילות ספגטי מס׳
שבע־שמונה, חבילת ברוקולי קפוא, עוף מעושן
בוואקום (יש בכל מרכול שמכבד את עצמו —
אבל אם אץ, אפשר להחליף בעוף קר בגריל),
ראש חסה, חבילת פיטריות שמפיניון, חבילת
חמאה 150 ,גרם קצ׳קבל מגורד, עוגת דבש מוכנה
ופירות, ויין בשביל החגיגיות.
הולכים הביתה ומתחילים לעבוד, כלומר מכינים
את המרי* כי הוא צריך להיות במקרר.
את העגבניות הקלופות מכניסים למעבד־המ־זון,
מוסיפים שני שיני שום, שתי כפות שמן־זית,
שתי כפות רוטב סויה או שתי טיפות רוטב
טבסק .1מערבלים הכל ביחד דקה אחת והמרק
מוכן. שמים אותו במקרר.
מגישים את המרק לשולחן כשהוא קר מאוד
ולידו צלוחיות קטנות עם קרוטונים של לחם,
בצל קצוץ, פילפל ירוק חתוך דק וכמה פיטריות
חתוכות דק.
את המנה העיקרית מכינים כך: מרתיחים מים
בסיר ענק ומוסיפים כף מלח וכף שמן. ער שהמים
רותחים חותכים את העוף לחתיכות (12־ 10 כולל
העצמות) .כשהמים רותחים מבשלים בתוכם את
הספגטי וגם את הברוקולי. כשהספגטי מוכנים זה
סימן שגם הברוקולי מוכן ומסננים את שניהם.
שמים בקערה, מוסיפים את חתיכות־העוף ועל
הכל שמים חבילה ( 100 גרם) חמאה, שתיים־
שלוש שיני שום כתוש וגבינה מרוסקת. מערבבים
קלות ומגישים לשולחן.

1 חע למרות שאסור לערבב שימחה כשימחה כדאי
להזכיר ששנת־הלימודים החלה (איומי שביתות
ושביתות הן חלק משנת־הלימודים).

צוות ״גם וה וגם?ה״
מברך את קוראיו
ואת עם ישראל
בשנה טובה
א4א\ שחסו/וו סא
זוא 1$וע 6שחסוא סא

לכבוד אירוע נכבד זה בחיי ההורים, הוציאה
הרשות־להגנת־הצרכן מדריך בנושא בתי־הספר.
יש במדריך מידע חשוב, כמו כמה דמי שיכלול

עם ראש החסה והשמפיונים אתם כבר יודעים
מה לעשות — סלט כמובן. בקבוק יין יש? אז זהו,
יש ארוחה!
מה שחשוב הוא לערוך שולחן חגיגי במיוחד,
מפה יפה, כלים נאים, פרחים באגרטל, איזה גר
דולק ובסוף — עוגת דבש ופירות (גם תפוח).
בתיאבון.

בגוד־ד טיב עי
מישרד־הדואר מתלונן. פעם — הם אומרים — שלח עם ישראל לעם ישראל עשרות אלפי ברכות
לראש השנה, ועכשיו — כמעט כלום.
זה נכון, כנראה. היום אנשים פשוט מטלפנים זה לזה(ומשאירים הודעה על המזכירה האלקטרונית)
או קופצים לבקר ולאחל שנה טובה באופן אישי(מקבלים קפה ועוגה ברוב המיקרים).

מה הניף הכי גוזל?
3 1 6 8 1 1110י 1 1 3 1 1 8 1116 9

בלי הבדל
דת, גזע ומין

שתהיה לכם שנה של כיופים
1ז0 ) 111־1

מותר לבקש מההורים, מה היא תרומה ומתי אפשר
לסרב לה, מה המחיר שמותר לבתי־הספר לג־1
בות עבור חומרי״מלאכה, שרותי בריאות, ביטוחו
התלמיד וכוי. מי זכאי למילגות, כמה גובים עבור!
סיפרי־לימוד בהשאלה, מי מחליט על תילבושת!
אחידה בבית־הספר, מה המישקל המירבי של היל־1
קוט על גבו של התלמיד, ועוד ועוד.
את החוברת אפשר להשיג במועצות־הפועלים!
או בטלפון 263582־ 03 או 263217־.03
החוברת תישלח בחינם למטלפן.

1.6*11 66 3

האריאליס
><,י1?1ז\< ?111

כיף לעשות נכדים
6 0י3 0 ^ €1111^11־ 8 1111110 013116 91י11
אבל פה ושם, אנשים בכל זאת נצמדים למסורת ורוצים לשלוח לכל החברים והידידים ברכה אישית.
ואם אישית, תיראו מה קיבלתי.
ביררתי. אלו הנכדים המקוריים של מישפחת אריאלי.

הבטחתי רשימת הצעות למתנות למי שלא
הספיק או לא ידע או התעצל או לא אישרו לו
מיפרעה על חשבון המשכורת.
המתנה הבלתי־מחייבת — זה סוג המתנה
שאדם נותן כדי להראות שהמקבל חשוב לו, אבל
מצד שני זו מתנה שעבורה לא מוכרחים לעשות
מחקר מקיף על סוג אישיותו של המקבל, מה הוא
אוהב, ומה הוא יחשוב. זה משהו שהוא קצת יותר
מלהגיד ״שנה טובה׳׳.
מרציד־ש היא חתיכת מרציפן שנראית כמו
כרטים־ברכה ועליה כתוב ״חג שמח״ או ״שנה
טובה״ .רק 2.60ש״ח לחתיכה ונהיה מתוק בפה.
של הנורשל( ,כמובן.
ובקבוק יין גם הוא אומר ״אני מאחל שנה טובה
וקצת יותר מזה.״ השנה עשו כמעט כל יצרניות
היין מאמץ ראוי להערכה בעניין האריזות.
אריזה של שני בקבוקי יין רמת הגולן ב־38
ש״ח. מהודר ועושה רושם.
ועוד משהו שמתאים לכל אחד. תיק קרטון יפה
ובו נייר־מיכתבים ציבעוני, מעטפות ציבעוניות
ומדבקות מסוגים שונים להדבקה עצמית. מתנה
כמעט מהודרת ב־4.10־ 8.20ש״ח, חדש לגמרי
ושייך לחברה חדשה בשם חש־חש.

רניאלה שסי

סוף־סזף, ברית־מילה
לשיסלו סיפורי לירה
ולירה בטבריה שוב ב1שם חדש

מוריה בן כנען ג־יזג
(במרכז) ועופרה גורדון(משמאל) הול־

]פינוקים

אוסנת וו

הדוגמנית בבגד־ערב של עודד גרא, הביאה ניחוח
של פאריס בהופעתה האלגנטית־מיסתורית. היא
מדגמנת גם בניו־יורק, בהשראתה של הדוגמנית־לשעבר שרית דמיר.

117־ | 71 ¥11־ ןךן מימין) פעילת המעדן ויונה לחוביץ(לצידה)
| 111 111 1111111 1הגיעו לאירוע עם שמלות דומות בהשראה
ספרדית. לחוביץ חזרה מביקור בחו״ל וחרמון מתכוננת לתפקידה החדש.

שלושה ימים ולילות של פינוקים ותפנוקים
שזורים במעט בגידות וסיפורי־זימה
קלילים. מאות רבות של אורחים, שכללו
את הרווקים העשירים והמצליחים של גוש
דן רבתי, המלווים בנערות־זוהר, פלייבוייס
מזדקנים ואוסף מרשים של נשות חברה
וקאריירה רקדו, אכלו, שתו ועשו אהבה

עוד בושם £177/7

ררא האח״ם המובטח

11ן״! ןןןןךן 1י (משמאל) מחבק את הצלם דויד גורפינקל בקפה
#1״נסית״ שעות אחדות לאחר טכס ברית״המילה
( 1(/ 111

ברית־המילה של

בנו דויד. השניים שתו לרוויה ונראו מותשים בסופו של היום המרגש.

סאלומדז סיקסו, אמנם לא נכחה במקום בעצמה, אבל הניחוח היוקרתי שהיא
מוכרת ריחף בחלל הק־וו סולומון במלון הילטזן עוד שעות ארוכות. חמש דוגמניות,
עטויות ביצירות של מעצב־האופנה עודד גרא, בציבעי שחור־אדום להדגשת
האווירה הספרדית שהבושם אמור להשרות, ריחפו בין קהל הנשים ומעט הגברים.
הבולטת ביניהן היתה הדוגמנית רונית אלקבץ, שזוהי לה ההופעה האחרונה
בארץ לפני עזיבתה לניו־יורק.
נציג החברה ביקש את סליחת המוזמנים על שפאלומה פיקסו לא הגיעה לטכס
בעצמה, אבל נראה שבארץ כבר רגילים לכך שכל מיני אח״מים מבטלים את בואם
באופן פתאומי, ימים ספורים לפני המועד, בגלל התחייבויות פתאומיות.
מי שנעלב מההיעדרות יכול היה לנחם את עצמו בכיבוד העשיר ובבקבוקי
הבושם שהוענקו כשי לאורחים.

״גבירותי ורבותי, השואו מתחיל!״

אלה הן מילות הפתיחה של צבי שי
סל בטכס ברית המילה של בנו דויד,
בנו השני מנישואיו לעורכת־הסרסים

נועה שיסל ואח לבנו הבכור דניאל.
ושוב החזיר אותנו הטכס 17 שנה
לאחור, לתקופת חבורת לול. מויש־ל׳ה
איש־בסית שהופיע במערכון
״חמוץ חמוץ״ עבר לעולם האמת,
ואורי זוהר חזר בתשובה.
אך כל המחיצות הוסרו בטכס המרגש
הזה שהתרחש בבית־החולים הקריה
בתל־אביב. תזכורת לתקופה שהיתה
ואיננה, שהיום מכירים אותה בשם לול.

11X1־ 1| ¥ 1דן ״ (מימין) חבר קרוב של צבי שיסל,
11111 הגיע במיוחד מירושלים, כדי
\111
לברן אותו על הולדת בנו. שיסל עם יד מגובסת,

מנפילה מבימת״הופעות, היה נרגש ביותר מהמחווה.
יהונתן גפן (בצילום מימין) פגש בשחקנית טליה !
שפירא (לצידו) ,שנראתה משועשעת מחידודי לשונו.

אילנה שושן 35 דג
דוגמנית בהווה במצב״רוח מרומם, משי

בשו לצורך הנשף בתילבושות שנת־ג
גרו או הושכרו לצורך העניין. כל
אורח שנכנס לווה על־ידי צוות של

צעירים מחופשים. למזלם הם נדרשו
להישאר בתילבושות התחפושת
שעתיים בלבד בגלל החום הכבד.

בפומפיי שר טבריה
בהפנינג ענק שאירגן משה בובליל,
מבעלי טבריה קלאב ה 1טל וידידו המיסעדן

אילן לוי.

ואם זה לא מספיק קיבלו האורחים מתנות
כמו חלוקי־רחצה, חולצות־טי, בשמים,
שמני״שיווף, ומה לא? השימחה החלה ביום
חמישי. מאות תל־אביבים עלו צפונה, ל
טבריה,
והשתכנו במלון הצופה על
הכינרת. ההתשה החלה כבר בשעות
הערב. להקות שונות החלו לנגן ולהרקיד
את הקהל זמן קצר לאחר הארוחה.
האורחים, הלבושים בג׳ינס וחולצות־טי
נענו לקריאות, והשימחה נמשכה עד
השעות הקטנות של הבוקר, כשכולם .

1\ 1ך *ך 1ך 1הזמרת חוללה במרץ על רחבת־
11 4 / 11 הריקודים בחברת בן־זוגה״לחיים עו-
רך״הדין אלי טמיר או לסירוגין בחברת ידידה משה

תוללת ברחבת-הריקודים. בניגוד ל-
אחרים היא נשארה ערה עד השעה
6.30 בבוקר בגלל צילומים. רפי סו-

לומון, איש״הסרטים, שימש לה בן•
זוג לצילומי הפירסומת. במהלך ה
מסיבה היא החליפה תילבושות,

שגיא. גם בזמן שהותה בבריכה היא רקדה, בעיקר
כשהושמעה מוסיקה בראזילית. אילן לוי (למטה
משמאל) ממארגני האירוע, ובת״זוגו ניצה רוזנטליס.

מתאספים לכוס קפה וקרואסונים.
ביום המחרת אורגנו לאורחים מישח־קי־חברה,
תחרויות שונות ויום־שיזוף.
ביום שישי בערב התייצבו כל האורחים
כאיש אחר על המירפסת כשנרות בידיהם,
ובמשך שעתיים שימשו כניצבים
לסרט־פירסומת למלון. הם אפילו נהנו
מזה.
בערב התחיל הבלאגן. המנחה מרי
בן־זאב, הוריע שהנשף החגיגי יתחיל
בשעה .9הנהלת המלון התכוננה לשעה
10 ולא לקחה בחשבון את ההפתעות
של בן־זאב. מאות אנשים, לבושים
במיטב מחלצותיהם, צבאו על הדלתות,
אך הכניסה הותרה רק לפי סדר שמי.
לקח כמעט שעה וחצי עד שמצאו הכל
את מקומם.
ואם זה לא מספיק, הגיעו במפתיע
עוד 300 תל־אביבים מקופחים, והחלו
להפעיל את כל הפרוטקציות האפשריות
כדי להיכנס. אחרי הארוחה התחילו
הריקודים וההופעות. בין לבין פגשו
הנשואים את הרווקות והנשואות את
הנשואים של אחרות, בכל הצירופים
האפשריים. האווירה היתה של שימחה
והתפקרות. ממש תחושה של ימי פומפיי
האחרונים. זה שנים לא הושקע כל
כך הרבה באירוע שנוער לבשר פתיחה
מחודשת של מלון.
המתכונת חזרה על עצמה גם בימים
הבאים: ריקודים עד אור הבוקר, שחייה
לילית, פיאנו בר, מישחקים, וחוזר
חלילה עד היום השלישי והאחרון.
אומרים שאם זה היה נמשך יום נוסף
אחד כולם היו משתגעים. מי רגיל לכזה
פינוק אינטנסיבי?

כתב: ז 1הו־ אהקליאב. צי ר ם: אלי דסה

תחזית שנתית לבני כל המזלות

71ה צבו
דנם,
בתשמ״ט

להוציאו לאור. כדאי ל ש מור על דיאטה באמצע

שנה שב ה אפשר להינשא ! ל מו ח ח״־מי שפחה

ימצא! מקום מתאים יותר. ונם ההבנסה תהיה

השנה. זוהי תקופה המצביעה על נמייה להשמנה
השנה. הסרטנים •צטרס להיות חזקים כדי לא

יציבים וטובים. בכספים אין ב שו ח ת טובות. נם
השנה יצטרכו למצוא דרכים שונות ומשועת כדי
לשמור על רמה של ה הו ח לו ובעיקר ל ש מור על
קל להחזיקו. שלא להם. השייך רמש

נמהר, הרבה יותר. מצבם הכספי אינו טוב כתע.
אבר מ חוד ש מרס רואים שי פור נחל. תקופח־סה

גם השנה, כבשנה שעברה, יקדישו האריות
זמן רב לקידומם המיקצועי. שאיפות וחלו מות
עשויים להתגשם,
לשם כן יצטרכו
להתרכז בעבודה׳לע בוד
בעבודה שיגר־תית
ולא מעניינת.
העבודה תהיה קשה,
אך לפחות יוכלו ליהנות
מהפירות. לא
כדאי להם להגיע
לעימות עם הממונים
עליהם ,׳הם יצטרכו
להיכנע למרות. חיי החברה יהיו טובים
מאוד. הם יהנו מעליה בפופולריות ויהיו
מבוקשים מאוד בכל חברה. מבחינה כספית
יצטרכו להיות חסכנים בשלושת החדשים
הבאים. לאחר מכן ישתפר מצבם הכלכלי.
הבריאות תדרוש התייחסות מיוחדת, ודם
לא יוכלו להזניח בעיות המציקות להם.

המתיחות שמלווה אח התקופה האחרונה
תימשך עוד כמה חדשים. אבל הדיכאון,
החולשה והרגשת הבדידות
יחלפו ביום״
ההולדת. השנה הקרובה
אינה עומדת
להיות קלה. זה יורגש
ביחסים שבינם לבין
בני־הזוג ובני־המיש״
התפרצויות,
פחה.
איומים, רוגז ומרי בות
שאינם אופייניים
להם ישפיעו על התקופה
הקרובה עד ינואר. ענייני מגורים
עלולים לגרום לבעיות וכך גם בריאותם של
בני-מישפחה מבוגרים. מבחינה כספית
מצבם ישתפר, הם יצליחו בעבודה. ניתוקים
צפויים למי שלא ידעו לשמור על קשרים
קיימים. מי שיחליט ללמוד יהנה מההצלחה.
נסיעות לחו״ ל עשויות להוסיף עידוד.

סל ט ת. עימות עם בני־הזע יתפוס מקו מרכזי
להיפנע מדברים רבי שיקרו להם בשנה זו

שנת תשמיט איגה שייכת לשנים הקלות
עגור הטליים. הכוכב של הטליים -כוכב
מרט, נמצא בנסיגה
במזל טלה, ויהיה שם
עד סוף אוקטובר.
מצב זה מלמד על
קשיים רבים בכל התחומים
החשובים
ביותר. הפגיעה העיקרית
היא בבית ה״
21במרס -
קאריירה. בעיות בנו 20
באפריל
שא זה לא יחסרו
השנה. הורים מבוגרים
עלולים ליפול למעמסה. הבריאות
משתפרת והבעיות הבריאותיות יחלפו.
מבחינה כלכלית, עד חודש אפריל יוכלו
דווקא ליהנות מהכנסות טובות יחסית
ולשפר את מצבם. היכרויות חדשות יגוונו
את השנה. מרץ ואפריל יביאו אהבה חדשה
לפנויים שבין הטליים, וייתכן אף כי יינשאו.

טנה

תאזנ״ס

״אלצו להסתפק בחברה מצומצמת. אבל זה
עדיף על סביבה וחברה שב ה אינם מ תי שי ם טוב.

עוד תקופה קצרה בלבד, והקשתים יתחילו
שוב ליהנות מהמזל הטוב שאליו הורגלו
חייהם. במרוצת שלוש השנים האחרו נות
עיכבו את המזל
והקשתים נאלצו להתמודד
עם קשיים
רבים. הם עברו שינו יים,
ניתוקים מאנשים
אהובים, שינוי
} 2בנובמבר -
במקום־העבודה וב־
20 בדצמ בר
צורת־החיים. עכשיו
הם פונים לקראת
תקופה קלה וטובה יותר. התחום הרומאנטי
יהיה מאוד מבטיח •צפויים קשרים רציניים.
נסיעות לחו״ל, הצלחה בלימודים, וכן
הצלחה בכל תחום צפויים לקשתים השנה.
התקופה הטובה תתחיל בעוד כחודשיים.
הבעייה העיקרית השנה קשורה לכספים,
ובשטח זה אי-אפשר להבטיח שינוי לטובה.

קשת

למרוח ש הנד״ ם אינם מפונקים. וכלדבר עולה
להם ממילא בקש ״ ,השנה מצפים להם ק ש״ ס
עספים. זוהי שנה ש ל
ח ש מן־נפש.

הסתנחת.

התרחקות מכר מה ש
הבריאות
חעסיק אח השוורים עד מחציח חור ש

מוכר ומובן מאליר ו ש
שקטה

קילה
ובחינה שלהדב
יוואר.
זוהי תקופה הדור שח החוהווח

רים

ושמירה ע ר סודיות. אין
אפילו

לבטוח

מנקורת־מבט

שיעיים יניעו באופן
בלתי־צפו׳ וההסתנלוח

בחברי

ועדיף לספק מירע 10 עט
ככל האפשר. ה ש ער׳

אליהם

יהיו חזקים הרכה יותר

תצטרך

21בדצמבר -

19 בינו אר

להיע־

שות במהירות. שינויים
נ־ע1
ב מ קו ם־ ה ע מד ה

! ו מי ס להתחלות חרושת
מיעאר ואילך. מחד

מבלי שתוכננו מראש

ד ש מרץ וראה שי פור
במצב הכלכלי. אפ שר

צורך להש קיע הרבה מרץ כדי להניע להישנים

יהיה

לצאת

הכיוון יהיה שוו ה ויהיה

!לתוצאות טובות בני־סישפחה מבערים עלולים

מהקשיים

ל ה תי ש לא טוב ו ד בר זה י ש פיע ע ל החיים.
ב מ קו ם־ ה ע מר ה עצמו הם יובלו להיות חופ שיים

שאליהם וקלעו ה שוו רים
סלל חוסר־זהירוח כספים יניעו ממקורות

יותר וליהנות מ חו פ ש־ פ עול ה יתכן שיאלצו להי
אותם!יבססו
פרו״קטים שבהם יעסקו. מי שייצאו

פרד סבן־זנו. מבחינה כספית מצבם יהיה טוב.

שולם 1לא 1רחקא מ העבודה. וסיעות לחדל יקדמו
לל מוד יתקלו אמנם בקשיים. אך יכירו חחומים
שעליהם לא ידעו שום דבר לא יבוא במיקרה.
הבל הוא פרי עבורה ק שה ומאמצת

בתחום

הרומאנטי יעברו ס־ מזל שו ר שינויים מ ש״וי ם

בעוד שלישה חודשים מתחילה עבור התאו מים
תקופה קלה הרבה יותר. אין ספק
שהגיע הזמן שגם להם
יהיה קל. מטיבעם
קשה להם למצוא את
עצמם במקום קבוע
ויציב, מבלי לחפש
שינוי וגיוון. אך השנה
זה יהיה מתוך בחירה
0>1(11)11
ולא מתוך אילוצים,
כפי שהיה בשלוש השנים
האחרונות. יו פיטר
יפתח לפניהם
תקופה נהדרת: לימודים, נסיעות לחו״ל,
מעבר לדירה חדשה או לסביבה חדשה.
בקאריירה אפשר יהיה לממש תכניות ואף
להשיג תפקיד מעניין יותר. לא מעטים מבני
המזל יאלצו להיפרד או אפילו להתגרש.
אולם האפשרויות למצוא קשר טוב הן רבות
וכך הם לא יישארו בודדים בשנה זאת.

רטל״ם יהיה קשה, הקשתים יתחילו
לבדות, ובני בתולה ׳משים לדאוג לזולתם.
איר תואה, אם 3ך, שנת תשמ״טי

חוסר״שקט וחיפוש אחרי סביבה מתאימה
יותר יאפיין את החודשים הקרובים. תהיה
זו שגיאה לקבל החלטה
בקשר לכך בחודשיים
הקרובים. לעת
עתה כדאי להישאר
במקום ורק מאמצע
חודש נובמבר כדאי
להתחיל לבצע שינויים.
הם ירבו בתנועה
ועבודתם תהיה קשורה
בנסיעות רבות או
אולי בצורך לשנות
את איזור המגורים. לקראת האביב הם יהנו
מהתחום הרומאנטי, ויהיו מקובלים ומבו קשים
בקרב בני המין השני. כושר-היצירה
יהיה בולט במיוחד. מבחינה כספית מצבם
יהיה טוב הרבה יותר. הבריאות עלולה
לגרום לשינויים בתוכניות או לעיכובים
בעבודה ויש להתייחס אליה ברצינות.

ענייני כספים ימשיכו ל ה טריד אח בני מזל דנים נם
ב חוד שי ם הקרובים. קשה מאוד יהיה ב חו ר ש״ ם
וחצי הבאים. כדאי לחסוך
בהוצאות ולהילחם
על ר,זכויות בב ל מקום

בחמ שת החור שים הקרובים יהיו הסרטנים עסו
אינו
נחשב ל מזל קל. האופי והאישינח ש ר סי

הדנש השנה יהיה ער יצירת קשרים חד שי ם

קים מאוד במאבקים על הקאר״רה. עיקר הבעיות

בחולה שולחים אותם בכל פעם למשימות קשוח

!סיום

קשרים קיימים. השנה האחרונה היתר,

והקשיים יהיו ב חוד שיי ם

ומסובכות. לבני בתולה

סענ״נת. אם כ׳ לא קלה.

נושא הכספי יהיה תנשב

הקרובים, אחר־כך ית חזקו
ויוכלו לנצח ב מיל־

הזולת קודם. ולכן הם

חלק מהעקרבים פירקו

ב מ שך השנה סלה שכן

תמיד משרתים את ה
סיסנרת,

הם יצטרכו לררח בר־

בריאות בהחלט מראינה.

קבוע וממו שך. אחחם
שינו מקום־עבודה ורבים

מח־הח״ם. המצב לא
יהיה רע, ואין מה להי
אחרים

חשת
שהם מוהלים. ה תהיה
עצמה

מד ה
קלה יותר, אין כבר צורך
לספל ולשרת אח מלס
ואפשר

לה־תע

ולמת.

במיוחד ח שוב להתפעת
לעיסוקים יצירתיים יותר,

סוס

;21 ביוני
כ< 2ביו>י*

הם יוכל! להתמסר ל־עניינים
המעניינים אותם. ליצור דבר־מ ה חד ש
ולהכינו לקראת השנה הבאה, שבה •וכלו

בהתנדבות.
ה עזבו

בו סנסים

לנצל את

תמימותם וטוב ליבם. ה

בפברואר
20במרס

הם אינם שמים לב או

התחילו בקשר חד ש. מ
כנס

מטפלים
בעצמם. ב עו ד

שער״! לא מצאו להם

להיות מ 1דע־ם למצב ולהתכונן. בתחום המיקצוע׳

ק שר קבוע ־!כלן למצוא

שעב רו הדנים

כארבעה חוד שים יוכלו
לנשום לרווחה. סוף־סוף
מתחילה תקופה טובה,
נוחה וקלה יותר. חור ש

11111:1ו!
22ב אוגו ס ט -
22בספטמבר

מרס מביא עיסו אפשרויות נפלאות בתחום
העמדה והקאר״רה. הם שמדים לפני קידום זוהי

לבהלה.

יהיה עכש־ 1קל יותר. שינויים

סי־זונ כתקופה שב־ו
נובמבר למרס. חוד שי ם

בתחום שבינו לבינה. עכ שיו יהיה ה מ צב קל יותר

ארה מאפשרים הזדמ

שר להתחיל מ חד ש ולנסות ל ש כו ח את מ׳

נות שלא תחזור במהרה. העמדהב חוד שי ם אלה

שהכאיבו זא־מללו. בסך הכל ז! תהיה שנה טיבה

קשה ולא מסבה הנאה. לאחר ד צ מבר א! ינואר

להחמ־צן.

בשנתיים

1בר,

האחרונות

אפש חיז ח

היק שו

רבות

עליהם.

שאסזר

בייחוד

מרס הבאולינג ראשל״צ, ז׳בוטינסקי 65
ט ל פוני ם ל הז מנו ת9668557/8/9 :־ 03

ההגנה הסבה ביותר
הי א התקפ ה
מי מאתנו לא אוהב מדי פעם להכניס
לפה ממתקים ...טעים! מתוק! אבל..
צריך לזכור שהחיידקים ״חוגגים״ על
שאריות המתוק שבפה והופכים אותן
לחומצות. חומצות המפוררות את
זגוגית השן וגורמות לעששת.
ועששת היא מילה כואבת מאד.
קשה להגמל מהמתוקים,אבל לפחות -
אפשר להגן על השיניים בפני
החיידקים. והדרך הטובה ביותר היא
לתקוף את החיידקים עם אלמקס.
אלמקס היא משחת השיניים היחידה
בעולם המכילה אמין פלואוריר.
זהו הפלואור היעיל ביותר למניעת
עששת והוא מצטיין בפעולה
אנטי בקטריאליתכנגד החיידקים
התוקפים את השן.

אז, לפני שיכאב ...אלמקס.
משחת השיניים המאושרת על-ידי
הסתדרות רופאי השיניים.

רקבמ שחת שעיים אחתב עולם
מנייר•
א מין
פ לו או די די ס
י1/י>ה ביותר
>מ!יעת עששת

מברשת שיניים אלמקס

א ל כו ק
עילה פ׳ 3במניעת ע ש שת

הפלואוריד