גליון 637 מתאריך 1 בינואר 1950

לפיד
הנוער ־ בירושלים צילומים :

ב. רותנברג

וזהו הלפיד

וקו

מודיעין -מקור הכוח. מכאן החל הלפיד את דרכו כשלכו
האחרון -לירושלים. מכל חלקי הארץ נישאו לפידים -
אל מרכז האומה.

כמעלה ההרים כואכה ירושלים רצים נושאי הלפידים אל כירת ישראל.
יחידת מ. צ .מפנה דרך לרצים.

רגע כלתי־נתפם, נתפס על ידי המצלמה. חילוח
הלפיד ב די ה תוך ריצה. מאות נערים ונערות
היו שותפים לרגע כלתי נתפם זה.
צילום: פרגקנהיים

סיכומושל
הננו מפרסמים בזה נסיון
לסכום יובלה הראשון של
המאה ה־ .20 קוצר היריעה
ואופיה הפופולרי וודאי שגרמו
שלא הוזכרו מאורעות ואישיל!

שמקומם בסקירה•

הימים ימי סוף דצמבר׳ ראשית שנת
.1950 העתונים ידפיסו סקירות משד
בצות־צלומים. רואי־חשבון יגישו את
הדו״חים בעבור שנה אזרחית חולפת׳
ב״טיים״ תתפרסם תמונת איש חצי־המאה
...היריד, זר, הרצל או היטלר?
נחיה ונראה...
ואילו אני מנסה לבון את עדשת־הנפש
לתוך חלל עולמנו. לעשות צילום״
רגע שיל אותה מערבולת רוחנית חסרת-
צורה ומסגרת. אני מעביר קו אדמדם
של סיכום ארעי על פני שדות מכוסי
מפולת של תקופת־סופה היסטורית.
סיכומו של יובל. של המחצית הראשונה
למאר העשרים.
--עתה לילה. לילה ירושלמיקריר. נדם טרטור אוטובוסים אחרונים.
מהגזוזמרה של קומה רביעית אפשר
לראות אורות מבליחים של העיר העתיקה.
צהובים, אדומים וכחולים, רנה
המנורות ליד שער יפו. בבכר ציון
שופך פנס בודד צבע התרוג על התבל,
כל הבתים מקבלים איזה נון קדורני.
בחוץ שורקת ומיבבת הדוח.
אולם בפנים החדר מזמזם קומקום
חשמלי. כבר קרוב לחצות. עוד לילה,
עוד חודש, עוד שנר נושרים לחיק
הנצח.
ועוד יובל. הנה מתקרב אחד ררגעים
הנדירים, כשימי הדור נעצרים ליד פר״
שת־דרכים של תאריך פורמלי.
כך ישב ודאי ״אחי הבכור״ — לפני
חמישים שנה ו״סיכם״ את המאה הי״ט.
היה לו, לקודמי מצב־רוח אופטימי־ורדרד,
כשם שאצל האנושות של היום
הוא כחלחל בנוסח גרשוין סבירים
אתם את המימרה העוקצנית של דיקדד
טיס צרפתיים מראשית המאה העשרים?״
— האדם נולד — כך אמרו הם— ,
בלי שיניים, בלי שערות ובלי אשליות
ושוב בלי כל אלה ורד הוא אלי קבר״.
דומני, שהטכניקה של רופאי־השיניים
השתפרה מאז אותם הימים, גם זקנים
רבי־מידות התחילו לגדל בסביבתה של
״כסית כ אז רק האשליות לא
חזרו.
כי גם סיבות מספיק היו לו ל״אחי
הבכור״ ,שלבש: גדים שחורים עם צוא־רון
לבן ונוקשה, גידל זקן מדובלל
והתפעל מהמצאת הרדיו׳ — גם סיבות
לא חסרו לו כדי להיות ״מבסוט״
מאה אחוז. המאה הי״ט, שעד היום
היא לדעת רבים הנפלאה בדברי הימים,
מאה זאת שהתחילה בפאות נכריות
בחצר מריה־טיריזה ועבדות הכושים
בארצות־הברית וסיימה בצעדים בטוחים
של תנועות הפועלים הצעירות, ההולכות
ומתעצמות ברוב ארצות אירופה —
נראתה לבני דורה מ־ולום מתוק. והם
חלמוהו רדומים ברכבת הזמן, אשר
לפי דעתם דהרה בקו הקצר ביותר
אל התחנה הקוסמת ששמה ״פרוגרים״.
הכל היה ברור, מחוור, מודרג, מסודר
מראש. ימי הביניים הפרועים נשארו
רחוק מאחור, והאנושות התחילה סוף־
סוף לנהוג בתבונה, כבורגני אמיד והגון,
שכל חפץ מונח אצלו במקומו
הנכון. בקופה, במוסר׳ בהשקפות בעד
יני המצפון .״יציבות״ — זו המלה,
הממצה את ראשית המאה שלנו.
•את התיאור המוחשי של אוירת השנים
הללו נתן ב״העולם של אתמול״
סטיפן צוייג, שהוא בעצמו אחד מנציגיו
הטיפוסיים. גם זרמים בחיי הרוח,
כמו הדיקדנטים, שהזכרתים לעיל׳ לא

היו באותה התקופה, אלא בסערות בכוס
מים. מי רצה לראות בהם בקיעים
בסלע, המבשרים את פרוץ הר־הגעש?
לשני אלילים סגדה אז האנושות.
הסוציאליזם, זה שנראה, לפני יובל
שנים ככיסופים למשיח מודרני, שעל
דגלו רשם העולם — את שמות טובי
נציגיו — פוריה, קרופוטקין׳ מרכס,
אנגלס, לאסאל, ז׳ורס. הוא ניצח ברוסיה,
ונדמה לי, שאפילו הפטריוט הרוסי
הנלהב ביותר לא יכול היה לתאר
לעצמו לפני 50 שנה את מולדתו כה
אדירה וגדולה, כפי שהיא היום תחת
הנהגתו של סטאלין. אבל גם הוא
לא נתן את כל הפירות המקווים.
והלאומיות שספגה לתוכה שאיפות
טהורות ואצילות לאין ספור, זו הלאומיות
של גריבלדי קוסוט, קמבטה,
מיצקיביץ׳ ומאסאריק מה נשאר ממנה י
היא התנתה לנגד עינינו, במעין הג־דול
של פטריוטים וליברלים העלו מים
עכורים כל מיני הרפתקנים וקרייריס־טים.
זו אחרי זו פשטו תנועות שחרור
לאומיות את ד>גל׳ אבדו את הקשר
עם ההמונים, ובלעדיהם — ,נבלו
וכמשו. גרוע מזה — עם גופם גדל
הסרטן הפשיסטי והצרעת הנאצית.
העולם נשאר שרוי במבוכה.

ובעקבותיו בא המשבר.
הוא התחיל בצורה תמימה מאוד —
מהערצת פסלים פרימיטיביים, שיצרו
שבטי האיים הפולינזיים. או האצטקים
שמלפני חמשת אלפים שנה. בזה— ,
שקבוצות נוער יצאו לטיול בקיץ. והת־חילו
-לחפש תסביכים כל אחד בנפש
חברו. ואותן המסגרות שהקיקו את כל
שאלות החיים בתחומי הדת והמדינה,
החברה והמין התנפצו לרסיסים. רוויו״
פוד שביצע את ביקוע. האטום בתחום
החומר וג׳ימס ג׳ויס בספרו ״אוליסס״
בתחום הנפש. על פני רסיסים, שברים,
שרידים של מסורת, מוסר, השקפת
עולם, תחושה היסטורית רקם פראנץ
קאפקה את סיפוריו הדימוניים.
לא רק מיליונים של מחוסרי־גג הולידה
מלחמת העולם הראשונה והמשברים
הכלכליים שבאו אחריה. במובן רוחני
האנושות כולה היא חסרת־בית — .כי
ביתו של האדם המודרני — מהו?
במאה שעברה היה חי האדם בבית
מסוגנן עד להפרזה ולא רק מבחינה
אדריכלית. היו שם עמודים וקישוטי־עמודים,
פסלים יוניים ועלי־תאנה, טרק״
לינים וחדרי־משרתים — בחומר וברוח.
ואילו היום נדחקים הבריות מבחינה׳
גשמית ונפשית כאחת לתוך צריף׳ צרי־פון
או בית הרוס למחצה. שלושה
קירות בו וגג חסר. הקיר הרביעי
איננו — ,לא הוקמה בימינו ספרות
גדולה, לוחמת שתציב לפנינו אידיאלים,
אליהם יש לשאוף. דרך הקיר הפרוץ
חודרים רוחות ומצבי-רוחות לפיכך מדחום
של תחושותינו לא יציב ביותר.
ובאין מחסה מסתמנים באופק נופים
קודרים של ג׳וים וקאפקה.
גם גג חסר לו, לאדם המודרני.
אין סייג וקנה־מידה של השקפת עולם.
המאה העשרים לא יצרה פילוסופיה,
אם כי זרמים פילוסופיים היו לה למכביר.
ובודאי שאין לה דפוסי־מוסר.
בלתי־מזויין הוא בן־דורנו נגד סערות
הזמן.
אולם אותו יובל שלא ידע׳ כי לא
שאף לבנות, פעל גדולות ונצורות בהר־חבת־אפיקים
— .הנה הקיר השני זהו
מה שנשאר כמשענת רעיונית, לבן־
תקופתנו״מתורתו של מרכס. אתי המתכת
המרכסיסתית אכלו באינטנסיביות
רבה חומצות שונות בתמיסה מרוכזת.
אולם מה שנשאר, או חלק ממנו,

יועיל עוד, כך יש לקוות לפחות —
לשיכון־קבע.
הקיר השלישי — רבים מצתופפים
בצלו. חולל אותו זיגמונד פרויד ופסי־כואנליזה
שמו ותוארו בעולמנו — .גם
היא נוצרה רק ביובל האחרון. ובמשך
ימי דורותיים הספיקה לחבוק זרועות
המקרוקוסמוס של נישמת
אנוש.
הרביעי — שלם ביותר. לא מרבים
לטפל בו, כי גם להבינו ממעטים.
דרך חלונו אפשר לראות את מרחבי
היקום והם אפלים׳ קרים ולא מושכים
ביותר את האדם מכל ימות השנה.
אבל הוא החשוב. מתוכו תצמח הפילוסופיה
של המחר. אצל שלושה אנשים
למדה האנושות החושבת את כיווני
ודרכי מחשבתה. הראשון היה אריסטו,
השני ניוטון, והשלישי הווה או יהיה
אלברט איינשטיין. ביובל האחרון קרה
דבר אשר מעגלי השפעתו תסגרנה רק
כעבור יובלות מספר.
אך בינתיים רותם העולם את נוס־חאות־הכישוף
של איינשטיין, מצרף אליהם
את גאוני הפיסיקה הנסיונית ובמקום
לפתוח תקופה חדשה ע״י שימוש
בכוח האטומי לצרכי תעשית שלום,
מתאבקים העננים של תחנות נסיון
בנברסקה ואריזונה.
ובעקבותיהם בהירושימה. ולפניהם —
ענני העשן של אושויץ וטרבלינקה.

כבר נאמר לא פעם, והודגש עד
לגודקז׳ ששני האירועים החשובים ביותר
בחיי ישראל ביובל השנים האחרונות
הנם השואה של יהדות אירופה
והקמת מדינת ישראל.
זה ידוע לכל. אולם היות ומחזיקים
אנו בפרשת סיכומים, תרשו לי לשאול
שאלה קצת לא־שגרתית: מה הפרופ
ורציה, היחס שמתיחסות שתי
התופעות ההיסטוריות הללו זו לזו?
מבחינת האיכות ברורים הדברים. יהדות
אירופה שנחרבה, היא היא אשר
שימשה חומר גלמי לישוב הארצישראלי,
מגופה נוצר, נזרע, נבט וגדל כמעט
כל הקיים במדינה הזאת. גם כשמדובר
בנוער אסור להתפס להפרזה ולשכוח
שאנשים אשר לחמו בתנאים של מרדכי
אניליביץ, מרדכי טננבוים־טמרוף או יצחק
צוקרמן גילו תכונות שאינן נופלות
מאלה של משה זילברשמידט, אריה
צוקר או ייבדל לחיים ארוכים יגאל
אלון.
ומבחינת הכמות? מי מאתנו זוכר,
שהפסדנו במשך עשר השנים האחרונות
פי ששה מהחומר האנושי, מאשר
הצלחנו לקבץ כאן, אחרי שני דורות
של מפעל ציוני ואחרי הקמת מדינה
עצמאית?
לא רק עם קשה־עורף אנחנו. גם
שבט ״פחז כמים״ .בשביל לראות זאת
די לדפדף רק בעתונים ארצישראליים
משנים עברו (ודבר זה הכרח לעשותו
אם רוצים לסכם את היובל
טולטלנו מהתרגשות אחת לשניה, פק-
פקנו בכוחנו, חרדנו לעתידנו, התלהבנו
מבן־ברית זה או אחר, עד אשר באה
המדינה ואתה השכרוז המתוק. כולנו
נכנסנו מעל הראש לתוך אמבט־המים
של שכחה, של גינוני־כוח׳ שררה וריבונות.
מסוכן מדי — מזכירים לנו
נאומי מדינאים ומפקדי צבא. מסוכן
למדי — היינו יכולים להזכר בעצמנו,
לו היינו מדפדפים מדי פעם בספר
דברי הימים.
אין ספק. בשנתיים האחרונות עלינו
״על דרך המלך של ההיסטוריה״ אם
להשתמש״ במליצה השגורה עתה בפי
כל. יש יסוד מספיק להניח שלמרות
ה״צנע״ ומחנות העולים הולכים אנו

ובל

לקראת עתיד טוב יותר מאשר עברנו
הקרוב והרחוק יותר. אולם גם בתוך
התלהבות זו, הטבעית אולי לברק־כפתורים,
ליער עלי זית וגפן, לפראקים
של שרים ומזודות דיפלומטיות ראוי
לנו לזכור גם זאת: אנחנו בני תקופת
המפנה הגדול בהיסטוריה עברית ואלה׳
שניצלו אחרי המבול.
מתווכחים אצלנו על עניני המגבית
והציונות האמריקאית. דברים חשובים,
בלי ספק. אולם אין זה אלא רקע לתהליך
עמוק־שרשים שעיקרו אחד — בי
בזמן שאנחנו מתקדמים תוך קשיים
ומכשולים, אבל מתקדמים — ,שוקעת
הגולה, גם הגולה ״השליווה״ לאט ובהתמדה.
כשם שירדה יהדות אירופה
לפני קיצה הטרגי.
את איינשטיין ופרויד הזכרתי כבר.
מקום באריאופאג הגאונים. והנה אנרי
ברגסון, שאף הוא ישכון בקרבתם.
פרנאץ קאפקה׳ הגאון הקודר מסמטאות
ימי־הביניים של פראג מהר״לית,
ואוטו ויינינגר, אנטישמי יהודי שעל
סף הגאוניות והטירוף גם יחד. ליב
טרוצקי שידע לכתוב על היסטוריה וגם
לעשותה״ וליאון בלום, אביר אחרון,
אולי, של סוציאליזם הומניסטי בתקופת
הדיקטטורים. הנה הרצל, גדול הנביאים
בתקופה המודרנית ונורדאו בעל
הפתאוס של ישעיהו והניתוח של וולטיר•
חיים וייצמן, איש המדע והמדיניות,
אשר ידע להעלות בתוכו תרכיז מופלא
של יהודי ממזרח־אירופה, מאוייו ותקוותיו
בפני העולם הגדול׳ גם זכה
לראות בפרי מפעלו וזה שלא זכה״,
זאב ז׳בוטינסקי׳ ואותו איש רב־פעלים,
אשר העיז והשיג״ — דויד בן־גוריון.
יהדות אירופה, ידעה להקים מתוכה
ערב כליונה אישים כמו ח.נ. ביאליק
וטשרניחובסקי, סטפן צוייג ופראנץ ור־פל,
איליה ארנבורג ולואיס ברומי
פילד, מקסימיליאן הרדן וקארל קראוס,
אגון ארוין קיש וארטור קסטלר׳ יוליאן
טובים ובורים פאסטרנאק, ש .עגנון,
יבדל לחיים, והזז, זלמן שניאור ושלום
אש, אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג,
קארל ראדק ותיאדור לסינג, ואלטר
ראטנוי ולורד רידינג, קאגאנוביץ והור־בילישה,
את מארק שאגאל, ואת מודי־לאנו,
את אפשטיין הפסל ואת נתן
רפפורט, את גוססב מאהל ואת גר״
שווין...
וליד אלה הופיעו ניצני העולם החדש׳
אהרון אהרונסון, יוסף טרומפלדור ויחי״
עם וייץ, לוחמי המחתרת על כל שיבבותיה.
אחד
מידידנו המועדים, קסאברי פרו־שינסקי,
מי שהיה יו״ר ועדת או״ם
באחת מן הישיבות ההיסטוריות של
שנת , 1947 ביקר לפני שנים מספר
בארץ. ספרו לי, שאחרי החזרתו לאנגליה
מקום גלותו בימי מלחמת העולם
השניה, פירסם ספר נלהב על הישוב
בשם ״ארץ־ישראל בפעם השלישית״,
מדוע בשלישית י פרושינסקי מסביר :
פעמיים בתולדותיו שכן ישראל בארצו.
בפעם הראשונה יצר את האמונה באל־יחיד,
בשניה נתן יסוד לכל הדמות
הנוצרית. התרבות המערבית. מאז, אף
בארצות פזוריו יצר בבזבזנות עצומה
אוצרות של רוח.
מה יתן הוא, איפא׳ עכשיו, שואל
הידיד מנכר, כשהוא מתקבץ ומרכז את
כוחותיו על אדמתו בשלישית: מעצמה
מדינית? תרבות מקורית? דת
חדשה? משטר סוציאלי מתוקן? תנ״ך
חדש י דבר אחד בטוח: משהו חדש
יקום פה, חידוש מדהים, שישפיע על
התבל למשך מאות בשנים. מכאן, מאותה
ארץ ומאותו עם כמלפני אלפים
שנה.
הוא יבוא מירושלים.

מספר הטלפון החדש שדנו 4414 :
.העולם הזה״ ,מס׳ 637

נפתלי בר־גיורא

יהודי מארנקו מתארגנים לעליה
מרוקו של היום היא מוריטניה, הפרו־בינציה
הרומית הנד-חת בימי קדם. הישוב
היהודי במרוקו היום — התחלת
התישבותו — בימים ההם. במאה השבי־עית
נכנעה מרוקו לכובש הערבי ויהודים
רבים שנלחמו כשבטים בצד הברברים
נסוגו עמד,ם לעבר הרי האטלס.
צאצאי שבטים אלו נמצאים עד היום
הזה בשלוחות נסתרות של ההרים.
אורח חייהם כשל בדואים׳ שוכני־אהלים
ובעלי־מקנה׳ ולא נשתנה בהרבה. ידיעתם
ביהדות חוזקה על ידי שד״רים,
שפקדום כל ארבע חמש שנים, כדי
לגבות את כספי ר׳ מאיר בעל הנס.
שפתם העברית היא לשון התנ״ך ללא
מלים ארמיות, מלבד הערבית־ברברית
שהיא שפת הארץ. מספרם אינו עולה
על כמה אלפים. ערי מרוקו מאוכלסות
רבע מליון יהודים, רובם בני מגורשים,
שבאו מספרד במאה הי״ד והט״ו. יהודים
אלה באו בעול השעבוד של
המושלים המושלמים שראו בארצות
אלו מושבות לנצול כלכלי.
מפנה לטובה חל בשנת 1912 עם
כניסת צבאות צרפת למרוקו. היהודים
שמשו יועצים ופקידים לכובשים, בזה
העלו על עצמם את חמת המושלמים
שדבקו בדתם ולא הכירו בכבוש. אולם
מעשי האלימות, רצח, שוד וחטיפת
ילדות — ,נפסקו. בדיעבד נאלץ השולטאן,
השולט בחסות צרפת׳ לקבל יהו-
דים וצרפתים כיועציו בעניני כספים
ואדמיניסטרציה.

שו עמד המופתי של ירושלים לשעבר.
הוכנו רשימות מדוייקות ונעשו הכנות
ראשונות להקמת מחנות־השמחה. יודעי־דבר
ספרו על הכנת כבשנים במד־בריות
אלג׳יריה׳ ליהודי צפון־אפריקה.
ברגע קריטי זה ארע נס שהציל את
יהודי מרוקו מכליון חרוץ. האמריקאים
נחתו על חוף מרוקו. הערבים זוממי
הרעה נבהלו וליהודים היתה אורה
ושמחה. בשנת ,1948 בחודש יוני, נערך
פוגרום ביהודי אוג׳דה, עיירה מרוקאית
נדחת, בה יש ישוב יהודי ניכר. הנאשמים
ברצח ארבעים יהודים נדונו לעונשים
קלים, כי היהודים פחדו להעיד
את כל שראו עיניהם. השלטונות הצרפתיים
בדרך כלל אינם מעונינים במאורעות׳
כיוון שהתעוררות לשנאה יהודית
מגבירה את הלאומיות המביאה לידי
תביעות לעצמאות. הערבים מעונינים
להוכיח, שהם שומרים על יחם הוגן
כלפי מעוטים כדי להיות זכאים לעצמאות
המקווה. לפי נתונים אלו אופשרה

העם בתוספת אירופיים מעטים, ואף
מבין הנוער היהודי. מפלגה זו נלחמת
בגלוי הלאומיות היהודית ועשתה לעתים
יד אחת עם פורעים, בדומה למצב
ששרר בארץ בשנת תרצ״ו.
למרות היציבות המקרית ביחסים בין
שלושת חלקי האוכלוסיה, אין כל
אפשרות שהיהודים ישארו במרוקו. מבחינה
חוקית אין להם זכויות אזרחיות,
במידה שלא קבלו נתינות צרפתית. יתר
על כן, מקורות הפרנסה הולכים ונכי
ך תים עם גדול האוכלוסיה וחוטר דאגה
לפתוח מצד הממשלה. הדלות עשתה
שמות ביהודים. מחלות קשות ממיתות
אחוז גבוה של ילדים וכל מבוגר
לפחות מחלה אחת קשה. נוון גופני
ורוחני צפוי ליהדות של רבע מליון
באם לא תעלה תוך פרק זמן קצר.
מזה מאות בשנים מרוכזים היהודים
ברובעים סגורים ועל אף הגדול המתמיד
באוכלוסיה לא נוספים בנינים חד־

ההזדמנות להפרע מן היהודים ,״שבגדו״
בלאומיותם, המרוקאית, ניתנה בנובמבר
. 1942 הנאצים עמדו לכבוש את
כל צפון אפריקה בסיוע מלא של
ממשלת ווישי. הערבים אורגנו על ידי
שליחי המשרד הערבי בברלין, שברא-

יציאת היהודים. שני מחנות קצוניים
נלחמים בגלוי נגד היהודים. כהני הדת
המושלמים המנצלים את בורותם הגמורה
של התושבים >רק כ־^י 10 יודעים
קרוא וכתוב כדי להסיתם ביהודים.
מהצד השני עומדת המפלגה הקומוניסטית
המקיימת את עצמה מבני דלת

יצחק גורן

הכביסה ונקוי הבית
וכן לפני השינה
משחי את ידיך בקרם
״ולוטה״ לבל
תהיינה אדומות
ומחוספסות.״ולוטה״
מזינה את העור
ושומרת על רכותו
ייזייידר מי

שים. רשיונות לבנית בתים חדשים לא
נתנים ליהודים. הצפיפות הרבה מגבירה
את התחלואה והופכת את היהודי למעמד
המפגר והנמוך ביותר באוכלוסיה,
הגם שהוא עולה על שכניו במוסר,
בתרבות וביושר. יהודי מרוקו אינם
מרבים לקרוא בעתונים ואינם בקיאים

בכל המתרחש בעולם. הקמת מדינת
ישראל היה הנס השני שארע להם
בתקופתנו לאחר כניסת האמריקאים.
בתפיסתם התגשמו חלומות הדורות וימות
המשיח הגיעו. ביאת המשיח ומלכות
בית דוד הם המטען הציוני־רוחני
של עולי מרוקו .״אחרית הימים״ באה
להם ללא הכנה. בחפזון נמכרו חפצי־בית
והחלה נהירה נחפזת אל נמלי
ההפלגה.
הפעולה הציונית החנוכית עדיין בראשית
צעדיה והיא מקיפה מאות אחדות
באין אפשרות לצאת לרחוב באופן גלוי.
במשטר הקיים אין כל אפשרות לפתוח
מועדונים או לכנס אסיפות פומביות.
רוב הארגונים הציוניים, לרבות תנועות
הנוער, מאורגנות ליד מוסדות רשמיים,
בתי־ר,כנסיות ובתי־הספר. לאחר תקופת
עליה בלתי מבוררת נקבעו מסגרות
חנוכיות וכדר הועברו מאות חלוצים
להכשרה חלוצית בצרפת ובצפון אפריקה.
חברות נוער במסגרת עלית הנוער
הולכות ומתארגנות בחלקן במרוקו
ובחלקן בצרפת. לחולים ׳ומבריאים נקבעו
מחנות־מעבר מתאימים לצרכיה,ס.
נסיון השנה הד,׳ולפת העמיד את המוסדות
בפני הצורך הדחוף לחנוך וארגון
גלות מארוקו לקראת חסולה המהיר.
מאמצים אלו יסייעו לסלק את הלקויים,
שנתגלו בעלית אנשי מארוקו בשנה
הראשונה למדינת ישראל.

/באוטובוס ההולך־ העידה

הנהג הביט במראה התלויה מעל
לראשו ובחן בעיון־מד, ובהנאה גלויה
את שפמו העב :״כן — אמר — אני
נוסע העירה״.
הגבר המבוגר דחף את הנער לפנים
והושיט לנהג כרטיס אחד לניקוב.
״בן כמה הילד?״ שאל הנהג.
״הוא בן חמש״ אמר הגבר.
הנהג לטף את תלתליו הבהירים :
״הוא נחמד׳ אמר, הגבר (ונסתבר שהיה
זה אביו) חייך בהנאה והביט בנהג.
מבטו אמר תודה.
לאחר שנקב הנהג בכרטיס הלכו
השניים וצנחו על מושב פנוי, האוטובוס
היה ריק בחציו והתחנה היתר,
אף היא שוממה על אף שעת הצהריים.
הנהג שב ופהק אל תוך הראי שמ־עליו.
אחר חשף את שניו ובחנם בעיון
יתר.
״שב בשקט — .אמר הגבר — אם
לא תשב בשקט, אני מחזיר אותך
הביתה״.
הנער הביט בו, באב, ונצטמצם קמעה
על מושבו, הנער, ככל הנערים
נתאוה מאוד להפליג באוטובוס ולראות
את העיר. הוא ישב כך כדקה
או שתיים, אלא שהיה נער, נער בן
חמש והיה סקרן מאוד׳ נזדקף אט

שהוא מפזיל בחהאב
ובקש להציץ
ברם מחמת שהיה
מכפי קומתו, לא

אט על מושבו עם
שאי מבטים כלפי
בעד לחלון החוצה.
אדן החלון גבוה
עלה הדבר בידו.
״אבא -אמר הילד -אבאל׳ה, אני
רוצה להביט החוצה״.
— אין מה לראות, אמר האב — איד
לך מה לראות בחוץ.
״רק רגע — התחנן הנער — רק
רגע אחד להביט החוצה״.
״רני — אמר האב — רני, שב בש־קט,
אם לא תשב בשקט, אני מחזיר
אותך הביתה״.
הנער שב ונצטמצם על מושבו ולכסן
מבט של טינה אל האב.

״כן —אמר הנהג — אני נוסע לתל-
אביב״.
אשה בגיל העמידה עלתה בכבש המכינים
ובזרועותיה היה מוטל כלבלי
קטון שעורו ברוד.
הנהג נקב בכרטיסה :״את הכלב
אסור להושיב על הספסל״ אמר, הא-
שה הביטה ביו גמורת־רוח :״אני אש־לם
בשבילו״ אמרה בלשון עלגת.
״אסור להושיב כלבים על הספסל״. .
אמר הנהג.

״הכלב נקי הרבה — .אמרה האשה —
הכלב נקי הרבה ואני משלם בשבילו
אחד כרטיס״.
היתד, בו בנהג מדד, רבה של סבלנות
שכן היה מחייך, אלא שדבר
בפסקנות ובתוקף :״נקי או לא נקי —
אמר — אסור להושיב כלבים על
הספסל״.
האשד, חדרה פנימה לתוך האוטובוס׳
וישבה מאחורי הגבר המבוגר ורני
הקטן. היתר, מרטנת בינה לבין עצמה
בלשון גרמנית והאנשים, שישבו במכונית,
גחכו בקול ובהנאה גלויה. גם
הנהג חייך.
הנער הביט לאחור ותהה על האופן
בו היה הכלבלב מוטל על ברכיה :
״אבא — אמר הנער — הכלב נושך?״
האב הביט לאחור באשה וראה שהיתר,
נאה למדי על אף קמטים שבמצחה:
״לא — אמר — אני חושב שהוא לא
נושך. הוא קטן עוד״.
הנער שב והביט בכלבלב :״הכלב
של ורדי נשך את רנד,׳לה וגם הוא
קטן״ ,אמר.
אל תפחד — האב היה מביט עדיין
באשה, או בכלבלב, א ו בשניהם
(המשך בעמוד )14

״העולם הזה״ ,מם׳ 637

שהרהר, ואותם רעיונות שעלו בו, ואותם שבחים,
שנשתבחה שרינה לאחרונה, וכיצד עולה נערה מבירא
עמיקתא ומתרוממת מהיוון שהיתר, שקועה בו לפניכן,
ודוקא בימי מלחמה, כיוון שמערטלת זו וחושפת
שעתיד הוא לצאת מזה, אם בכלל יצא, אחר ושונה. נפשו של אדם ׳ומקלפת ממנה קליפות, אותן שעטפו
לא הרי יואל דאז כיואל דעכשו, ולא כל שכן יואל עליה החיים בשטפם והטמינוה מתחתן. ויש, שמתגלה
לנו, עת יוסרו הקליפות, אורה של נשמה׳ ויש,
של הימים הבאים.
באותה שעה — חשכתה. ומנסים אנו
״מה אתה חושב, אתה לא נשתנית אמרה שמתגלית לנו
בקולה הצרוד שמעין בת־לעג הדהדה בו — ״אף פעם לתרץ לעצמנו אפלתה של נפש בנסיבות הזמן, ומעעינינו
ומסתכלים לצדדין כיוון שלא
לא תהיה אחר־המלחמה מה שהיית קודם״ קמה ופנתה לימים לעתים
ניחא לנו לראות אדם בערוותו וערטולו. וסומים אנו
לכלים ואספתם.
לגילויי־האורה, סומים. כיוון שאין בכוחנו לראית עם מפלסף שהיה פילוסופיה לאותה דעתכם מה נכוחה, משל חציצה היתר, בינינו ובין הנפש הנחאותה,
כן, מה יש — פרוצה. וכי תאר לו מימיו שפת, וכן אותן ד,עטיפות המזוהמות, שאף שהוסרו
שדבר מעין זה עתיד להתרחש, אלא שחייב אתר, רשמן ניכר ועומד, ואין אנו יכולים לשחרר עצמנו מהן.
להודות שאף אירועים אחרים שיארעו, לא ראה אותם
ישב מאיר׳קה והאזין, והציץ ביואל מפעם לפעם
באצטגנינות שלו אפילו בחלום, וכבר לא היה מופתע והניע ראשו, ולפי שקשיש היה ממנו בהרבה שתק
מכל מצב שעמד בו.
מרבית הזמן והניח ליואל לשפוך מרי שיחו.
הביט כשרינה בעבודתה, שהיתר, סובבת והולכת,
ועוד אמר יואר ששרינה, אף שאין הוא מכירה
יוצאת ובאה, וידע, ידע בבירור שזו לא תצא לפני ולפנים הגה יודע הוא׳ וראיות חותכות בידו,
כאשר באה.
שעמדה במערכה, מלגו ומלבר, ויצאה בנצחון. וכל
אמת, אותן נערות ששהו בצבא, רוח של חולי־ אותם הברנשים הקורצים בעינם, עוורים הם, ורואים
חולין נמסכה בהן, וכיוון שהיו סמוכות אל שולחן מהרהורי לבם.
אחד עם חיילים מרובים, שכולם בחורים בעלי יצרים,
עודו עומד באמצע דיבורו פסעה שרינה כנגדם
וידיהם חמומות וחרצובותיהם רפופות, נסתברו להן מפתח אחד שבבנין והביטה ביואל. כמדומה שהכדברים
מרובים שהיו בחזקת מוקצה בימים שלפני רתו, שהניעה קלות בראשה וקו שמש הבהיק בין
כן. משהסתכלת לתוך עיניה של אותה נערונת, הציצה רצי שערה, ופסעה ויצאה. השער חרק וסגר על
בך בעין יבשה ויודעת, משל היתד, קשישה ממך דמותה הלבושה מדי צבא. מאיר׳קה רבץ בכסאו
בתריסר שנים. מעקימת שפתיה ניכר בה שלא מפיך ועיניו עצומות ויואל הסתכל לעבר השער הסגור,
היא חיה, ולא אתה ושכמותך מטילים מרותכם עליה,
הבחורות הצדקניות שלנו — הרהר — שלח ידך
וכבר ראתה גדולים ׳וטובים ממך.
וגע בהן וזקפו חטמן אל־על. נא, נא, יודעים אנו
אלא ששרינה, איפכא מסתיברא. מתיחסת היתד, אותן, ראינו. נתמלא הרהורי נקם ועברה.
בבוז גלוי אל אותן השושמנות, שהיו סובבות
משנתרפא לא חזר למקומו, והיה מחזר על מיני
ומהדסות בין משרד למטבח. משמע, חשה והרגישה משרדים ומטות, וכיסיו מלאים צווים ופקודות ומיני
טיבן של אלה. משהו, מסתבר, נהפך בקרבה. והריהו פנקסים וניירות מרובים, שהיה שוקע ׳ואובד בהם
מצווה הוא, יואל, להיות שושבין לדבר־מצוה.
שעה שרצה למצוא את הנחוץ לו.

דבר־מצוה
אלא, שדא עקא, לא זימנו בידו
חלפו שבועות וירחים נקפו, וחזר לירושלים, מצו־כיוון
שנטלטל לבית־חולים והיה מוטל שם כאבן ייד בפנקס שחרור (וכי חלם מי שיבוא יום?) ופגש את
שאין לה הופכין, לא לכאן ולא לכאן.
חברו משוטט להנאתו ברחובה של עיר ונהנה מזיווה שמועה שמע: נעשתה חובשת ונזכרה לשבח של חמה. אוהו חיימ׳קה אף הוא מן המשוחררים הוא,
בפקודת־היום׳ .ונתעלה בעיני עצמו, כאילו פטרונה ולא עוד אל שוותיקהוא בכך, מן הראשונים. ואיני
היה, מעין אפוטרופוס, שזוקפים לזכותו מעשים־טובים מתפעל כבר — חלם. משוחרר, מה יש? וכי לא
שעוישה בן־חסות שלו.
היית אזרח מימיך? מציאה מצא, אזרח. טוב לצור גזרה בטלה לא שוב
שיפגשנה,
וכיוון שכבר נגזר

על פי צלוחית.
ונפגשו בשניה, בעודו שוכב בבית־החולים.
מסתמא אין הענינים׳ מאירים ושמחים אצל הלו.
אותו יום היה יושב בחצר על כסא־נוח ומנסה
— ״נו, ומה ככה״ שאל יואל כיוון שנסתם לפתע
כוחו, כיוון שמרוב שהיה כבול למטתו כמעט ונש מקור שאלותיו.
תכחה ממנו גירסתא־דפסיעה. אותו כדור שנתקע ברגלו
— ״עכישו אני רק הולך ועושה נקמה בבחורות״
ברר לעצמו
מקום נאה לשכון בו, והיה מתעקש אמר חיימקה בשמחה לאיד ,״זוכר אתה זקיפת חוטם
עת ארוכה להשאר, ואף לאחר שמשכו והוציאו אותו שלהן בצבא, יחידה בששים. רק גנרלים הב לה.
היו ״סבוכים״ ובלבולים ופגעים מפגעים שונים, שכפתו אותו חוטם נתגדעה קומתו ונשתפלה במקצת, עכשו
את יואל למטתו, אך לבסוף נעתר הרופא להפצרותיו אין כאן מאה חיילים צמאים ורעבים הסובבים אותך,
׳המרובות והתיר לו לשבת קמעה בחוץ ולראות, לא חביבתי. מאה יש — כמוך!
האמנם הכל על מכונו עומד.
חש אף יואל מעין שותפות בשמחתו המשונה של
עודו יושב ונושם אויר צונן, שהיה מקלח ברי חיימ׳קה, כך יאה להן.
אותיו כבושם הזה, ראה לפתע א י ותה, את שרינה.
״אגב — שאל לפתע — זוכר אתה את שרינה,
מיד כשהבחין בדמותה חפץ לקרוא לה אלא שנתקע זאת מהמטבח?״.
הקול בגרונו ולא יצא. משהו עצר ביו. ,ולא ידע מה.
״שאלה יפה״ — אמר חיימקה — ״והלא חזרה
שמא בוש בפני עצמו, או בפני היושבים לידו. ואולי זו מזמן למקצועה״.
ממנה עצמה? נשתיירה בו אותה מדד, תמהונית של
״מקצועה? — נבהל יואל — ״איזה מקצוע?״.
רתיעה, שריד הימים ההם ולא ידע מה יעשה.
הציץ בו חיימקה.
אותו שישב לידו, מאיר׳קה, שאף הוא פציע
״יותר ממקצוע אחד לא היה לה״ .אמר ,׳ועיניו
ברגלו היה, והריהו בחזקת בריא לחצאין שבועות נתעמקו בחיוך — ידעני.
מרובים, פנה אליו לפתע ושפתיו פשוקות־חיוך :
עמד יואל ותלה עיניו בלוח מודעות ולא ראה
— ראית?
— מה? — התמם יואל ׳ועשה עצמו כאחד מה שעליו. ומה יהא על כל אותם מגדלים שבנה?
יצא חוצץ לתקן נשמות ונמצא מהומה ומושפל.
שהחרידוהו מרעיונותיו.
משל רמתה אותו זו, יהתלה בו, שחזרה והיתד, מה
— אתה מכיר את שרינה זאת ש
— כן, מכיר אותה — ,הפסיקו יואל בקוצר־רוח — שהיתר, לפני כן. וכי מהו מתמה כל־בך, הרי היה
זה ברור, כן, ברור כשמש. הלא בעצם ידע תמיד
מכיר.
הציץ בו מאיר׳קה בתמיהה ובת־צחוק טפסר, והת כזו היא, מאותו סוג. האמנם?
.נשמטת
ראה שמסתבך הואוהולך! ,והקרקע
גנבה לזוית פיו.
מתחת רגליו, שוטה מופלג שכמותי, חיוך מריר.
— מה יש — שאל — נכווית?
נתהרהר יואל קמעא: אפשר לכנות זאת גם כך. כל אותן המחשבות היפות — במוחך שלך היו —
חפז עליו יצרו והחליט לשפוך קופתו לפני מאיר׳קה, ובשביל אחרים...
פנה והלך. דרכו של עולם בכך.
לשמוע דעתו מהי. וסח למאיר׳קה כל אותם הרהורים

א טעות שהזמן גרמה
מתלחשים היו מאחורי גבה והיו אף שאמרו זאת
בגלוי, שעה שהיו מסובים אל השולחנות בחדר־האכל,
ובקול רם דוקא: הפרוצה שלנו.
אותה שער, היתד, שרינה חולפת־עוברת מול פתח
המטבח ונעלמת לתוכו.
״קבצו והביאו לפלוגה שלנו מכל הבא ביד״ אמר
חיימ׳קה ״מילא, אפשר עוד להבין פרצופים כמוכם,
אבל זו? ! ואליהו, שהיה לועס בהנאה ובשקשוק
מנתו שלפניו, חייך ברוב־משמעות ונקש בלשונו ,״סמוך״
אמר. וכיון שאמר סמוך, מסתמא יש על מה לסמור
ועל מי לסמוך, ויותר שאמר — ,רמז. והיו מתלחשים
על יענק׳לה מפקד־הפלוגה, שבך וכך, ובכלל.
אך יכון שהימים טרופים היו לירושלים, לא
הקפידו הרבה והחזיקו בכל אשר יכלו.
ידע יואל שאמת הדבר, לא נסתר מאיש ששרינה
לא נשתבחה במידות, ובימי הבריטים היתד, סובבת
אתם. ואין צריך לומר שרבים מבאיה יהודים היו,
ואולי יותר מאחרים. ידע זאת יואל היטב, אך משהביט
בה, כשרינה, שעה שהיתר, חולפת בחפזון מול פתח
המטבח, נראה לו, משום מה, שאל לו לפסוק עד
אשר לא בא למקומה.
...שערותיה אדמוניות היו, ורצים כהים היו
חופזים ביניהן. גבוהת־קומה, גבוהה מרבים מאנשי
הפלוגה׳ ושחומת־עין, ועורה לבן, וקולה כקול פעמון־
כסף שנסדק ונצרד מרוב שנים, ורק שרידי תפארתי
עומדים עדיין.
מנעד, עצמה תדיר מחברתם, אף שהיו ביניהם
שטענו, וכי רעים אנו מהאנגלים. אך כיוון שבאו
ועמדו לפניה נסתתמו טענותיהם, שהיתר, תולה בהם
מבט צונן ועויין ולא קרבה אל אחד מהם.
״שמענו על כאלה׳׳ אמר אליהו ״רוצה להיות פה
צדיקה אצלנו, לחזור בתשובה. אולי ירחם השם״
וקרץ בעיניו. השאר פרצו בצחוק רם.
עד שהיו שרויים באותו מקום לא הצליח יואל
לקרב אליה יותר משהצליחו האחרים, שבכל פעם היה
נבוך, ואף הבושה מנעה בעדו, שמא יתפסנו מי
בקלקלתו ושוב אין לו תקנה עולמית, שהיה מוחזק
ברנש קלוש במקצת.
היתד, עובדת במטבח מעוצה שם במשך היום
כולו, ואי אתה יכול לקרב אליה כיון שהטבח הראשי
נצב עליך בתרוודו ומניסך לכל הרוחות.
אותם הימים התדפק הרעב בשערי ירושלים, והיו
אף החיילים סובבים ובטנם שוקקה ומהמה בין ארוחה
לארוחה, שהיתר, זו ניתנת בצמצום: העפת עין
ונעלמה ונימוחה בפיך, ועדיין ברעבונך אתר. עומד.
ידעו הכל, שמחכים בכל יום לשיירה ־ שתפרוץ
ותביא מזון לעיר, והיו השמועות משוטטות שאמנם
כבר הגיעה, וראייה לכך שקבלו פרוסה יתרה לארוחת־הצהרים.
והיו שטענו כנגדם: איפכא מסתברא. ולראייה,
הלחם הולך ולבן ומסתבר שאחל והולך קמח השעורים,
כי מן המפורסמות היא שככל שהלחם הולך וטוב,
הולכים המחסנים ומתרוקנים.
היטב חרה לו, ליואל, על שאינו מצליח לקרב
אליה ולדבר עמה, וכעסו נתגבר כיוון שלא עמדי
הפיות מרב־מלל ורמזים ועקיצות, על דרך הפשט ודרך
הדרש, והיו חריפים ובקיאים בנסתרות, שכל המתרחש
בחדרי־חדרים היה מונח בקופסתם.
לא גרם מזלו ולא הצליח לקרב עד לד׳ אמות
של המטבח, אלא שאין אדם יוצא מן העולם וחצי
תאוותו בידו.
נעשה לו נס, ליואל, ובאחת מהתקפות־הלילה
נפצע ברגלו בכדור תועה, שכבר הורו חכמים שקלי־עתו
חריפה, יכה אל השערה — ולא יחטיא, ובעקב
פגיעה זו שנפגע בא לידו ונפגש עמה.
משנסר בו הכדור נלקח לחדר העזרה־הראשונה
ונחבש, וכיוון שנשאר הקלע בבשרו נתחייב לשכב.
בין הפצועים היו סובבים החובשים וכנגדם באו אנשי־המטבח
ומינות־האוכל בידיהם.
הטבח, ועמו שרינה, החלו לחלק את המנות, לכל
אחד מהשובבים בחדר.
עששית הנפט שפכה אור צהוב ומחוספס בחדר,
ויואל הסתכל בה, בשרינה. היתר, שקועה בעבודתה
ולא נתנה דעתה על איש, חיוך מוזר רצד על שפתיה
בהגישה את המנות, אלא שלא היה זה חיוך כלל וכלל.
לפתע השתררה דממה כיון שחדל שטף היריות
מבחוץ.
״רואים שאת יודעת לטפל״ ,אמר לפתע.
״בטח, ומה״ פנתה והלכה לפצוע אחר.
כשחזרה נסה שוב.
״למדת לפני הצבא?״ שאל, ומיד התחרט, גולם־
איש שכמותו ממש תם שאינו יוד־.
״לומדים בצבא הכל״ אמרה בלי שמץ מבוכה.
״הכל י״ שאל שוב, ושוב התחרט תיכף לאמירה.
מן הפח אל הפחת, פוצה פה ומצפצף שטויות.
הסתכלה בו הישר.
״לומדים הרבה ׳ושוכחים הרבה״ אמרה״ ,כולם
ככה. נעשים פה אחרים. גם אתה נעשית אחר.״
״אחר? איך אחר?״ שאל, אף שידע שהצדק
עמה. כשהיו לו רגעיו שלו, ידע להבחין ולדעת

״העולם הזה״ ,נוס׳ 037

לי ב ר

נפלים

בתוספת אבקת־חלב
טעם עדין • ערך תזונתי
טוב לילדים מחלימים

ראשון בארץ

ארץ־ ישראל

מדור הולך — ומדור בא. כשפתחנו,
לפני חדשים אחדים, את
המדור ״ירושלים הרים סביב לה״
היה המאבק על ירושלים נטוש
בכל יעווו. מגמתנו היתה לתת
חלקנו בהזכרת מרכזיותה של ירושלים
וקביעתה בלב הציבור, ולחזק
את האמונה וההכרח בירושלים
עברית. עס מעבר הממשלה לירושלים
והפיכתה לבירה־בפועל —
ירושלים לא עוד ׳,הרים סביב לה״,
כי בתוך ישראל לבטח היא יושבת
אבל טרם הגענו אל השלימות,
לא בירושלים ולא בנגב, לא בגליל
ולא בשרון ובשומרון. עוד רבים
השממה והשממון. ובשאיפה לש־לימות
אנמרים אנו מעתה: ארץ־
ישראל.
מדור זה ישתתפו בו סופרינו
ברחבי ארץ־ישראל וצבור קוראינו
מוזמן אף הוא להשתתף לפי חוקי
המדור: קטע קצר, נושא ראוי
לדפוס, בקורת ותשבוחת, דומם
וחי, מכל פינות הארץ.

מראה הכפר פקיעין
צילום :

א רי א ל

אחרון שרידי היהודים׳ נחזור מאותן משפחות אשר לפקיעין יושבות עוד מאז חורבן
הבית בכפר פקיעין שבגליל, חזר,
אחרי גמר פעולות האיבה בגליל, לביתו.
הוא חזר לאותו כפר בו הוא נולד
ובו הוא מצא את מחיתו, לו ולמשפחתו
במשך עשרות בשנים. פקיעין
הוא הכפר היחידי בלב הגליל בו
שוכנות ארבע דתות בכפיפה אחת,
ותושביו חיים בשלום זה עם זה — :
הנוצרים המושלמים הדרוזים והיהודים.
למקום זה באים רבים מתושבי הארץ
ומחוצה לה כדי לבקר בבית הכנסת
העומד שומם ולראות את מערת רבי-
שמעון בן יוחאי׳ החבויה בין סבך
אילנות.
עוד בשנות העשרים חיו כמה משפחות
יהודיות בכפר, אך אלה עזבו
את נחלת אבותיהם ועברו מי לחיפה
ומי לירושלים ..וכיום יש משפחה
אחת בלבד במקום. ידענו לישב שממות
ולהקים נקודות ישוב לעשרות
ולמאות אך לחדש ולהגביר את כוחנו
בכפר שמסורת עתיקה מפעמת בו,
לא היה בכוחנו.
בזמנו, בשעה שמר בן־צבי גילה
את הקהילה היהודית הקטנה במקום

זה עשה מאמצים רבים כדי להחיות
את המקום על ידי תוספת יהודים
שיאחזו באדמה. אך כל השתדלויותיו
לא נשאו פרי. אולי הגיע היום בכל
זאת הזמן לחזור ולחשוב על שובם
של יהודים בפקיעין היקרה לנו. רבות
הן המשפחות הבאות מארצות המזרח־התיכון,
שבנקל יתאקלמו במקום זה,
ויוכלו להוציא בו את לחמן בשפע.

כמה זעירה בשקט, ללא פרסומת
רבה, אורגנה במה זעיכירושלים

בירושלים. הבמה
אורגנה על ידי הנהלת קפה ״ארמון״
הנמצאת בידי קבוצת חיילים משוחררים,
שלפני התגייסם לצבא ההגנה
שימשו במלצרים בבתי־קפה שונים
בעיר.
האמנים, רובם עולים חדשים ששירתו
אף הם בצבא הספיקו להתחבב על
הקהל הירושלמי בהופעותיהם, וביחוד
גב׳ חיה׳לה שיפר, זמרית עממית שעלתה
לא מכבר מרומניה, והספיקה ללמוד
כמה משירי העם הישראליים.

־״צברים״ עמל רב השקיעו מורי
ומדריכי הקורס למד- מאמריקה ריכי חוץ־לארץ, שליד ומארצות מחלקת החלוץ והנוער
אחרות
של הנהלת הסוכנות
היהודית בירושלים בהכשרת קבוצה
גדולה של צעירים וצעירות מכל תנו־עות־הנוער
הציוני שבארצות־הברית,
קנדה, אנגליה, דרום אפריקה, מכסיקו,
ניו־זילנד, אוסטרליה וארצות אמריקה
הלאטינית. הצעירים הללו עברו
קורס אינטנסיבי במשך ששה חדשים,
בהם ספגו מנות גדושות של ציונות,
של שירי מולדת עבריים, מקצוע קישוט
מועדוני הנוער וריקודי־עם עבריים.
הצעירים הללו הפכו בגמר הקורם
ל״צברים״ בכל, ואפילו בתלבשתם. מי
שראה את ה״ינקים״ לפני ששה חדשים
בבואם לירושלים לא יכירם במראיהם
החיצוני ורק כאשר הם מדברים מורגש
הניב הזר בדיבורם. הם למדו
לשיר, לרקוד, לשחק ככל שאר ה״צב־רים״
,ואפילו סגלו לעצמם כמה מן
המנהגים של הנוער הישראלי, כגון
נעילת נעלים בלתי מצוחצחות. והם
נתקשרו בכל נימי לבם בארץ־ישראל
ובהווי הישראלי שספגו לתוכם.
הם ישובו לארצותיהם למשך שנתיים,
לאחר שיעברו עוד קורס של
ששה חדשי עבודה במשקים החקלאיים,
ורק לאחר שיעשו שוב בגולה במשך
שנתיים יוכלו לשוב ולעלות לישראל
על מנת להשתקע בה. קורסים אלו
נעשו הכרחיים נוכח הביקוש הרב
למדריכי נוער, שיכשירו את לבבות
הנוער הציוני בגולה לקראת עליתם
לישראל. ואין כשירה וכריקוד שמקרבים
את הלבבות.

להכנסת בדרך בין
תל־אביב וירושלים
מאת ש 1• .ס ף

מעוו־חורף ״אפשר להחזיר את הכומעון־קיץ
נסת לירושלים ואני מציע
לכם להחליט על כך״
לכנסת
— זו היתר, הנוסחה
של ראש הממשלה. ההחלטה נתקבלה
ע״י כך שהיו״ר מודיע כי הכנסת
תתכנס ב־ז טבת ...אולם בינ־תים
נתכנסה ועדת־הכנסת ובה החלו
מחדש לדון על ה״העברה״ .כי נתברר,
שהענין אינו פשוט כל כך ואינו
חלק, כפי שרבים האמינו. היו כאלה,
שחשבו שאפשר להסתפק בהעברה
סמלית :״נניח, לקיים אחת
לשבועיים ישיבה בירושלים, או אחת
לשבוע״...
.אחרים הציעו לקיים את ישיבות
הועדות בתל־אביב. הציר הערבי אמין
ג׳ארג׳ורה, הציע — ״כנהוג בהרבה
ארצות״ — לקיים מעון־חורף של הכנסת
בתל־אביב ומעון־קיץ בירושלים.
והרי כעת חורף...

בינתים עשתה מזכירות איכסון לפי המפתח הכנסת חשבון לכמה
אנשים עליה לדאוג המפלגתי לאיכסון בירושלים, בזמן
ישיבות הכנסת שם. נתברר, כי
כ־ 12 חברי־כנסת, מקום־מושבם בירו־לים.
כ־ 60 הם בני ת״א, היתר הם

אנשי ההתישבות, המושבות רחיפה.
אולם, רוב אנשי־ההתישבות שייכים
לסוג העסקנים, שיש להם מעונות
קבועים בת״א. במלים אחרות, על מר
מ. רוזטי, לדאוג לאיכסונם של למעלה
מ־ססז חברי כנסת, מחוץ לעובדי מזכירות
הכנסת, הסדרנים, הקצרניות,
הנהגים. ביחד — כ־ 150 איש.
אמנם מצא מר מ. רוזטי כ־120
מקומות במלונים ובפנסיונים, אך כשלוש
עשרות חדרים עדיין חסרים לו.
נוסף על כך נתקלו בצרות אחרות:
הרי בכל־זאת קשה להשיג
לכולם מקומות איכסון במלונים סוג

צפה, איפוא, הצעה לחלק את
מקומות האיכסון במלונים מסוג גבוה
ומסוג נמוך לפי המפתח המפלגתי,
לבל תטען האופוזיציה כי היתד, הפלייה
ופרוטקציה.

2כעד 3,5בינתים מודיעים מירושלים
על האמרת ׳׳דמי
המפתח״ .אם לפני־כן אפשר היה
לקרוא בעתונים מודעות על ״החלפת
דירה בת 3חדרים בירושלים תמורת
דירה, גם קטנהיותר, בתל־אביב״
הופיעה השבוע מודעה כזאת בעתון:
״פקיד ממשלתי מוכן למסור דירה בת
3חדרים וחצי בסביבה טובה בתל*
אביב תמורת דירה בת 2חדרים בירושלים.
רצוי בסביבה טובה״.

ברק בשמי תל־אביב
אחד הרגעים שבהם אגהגו
תמיד עוצמים עיגים: ברק.
אכל המצלמה אמיצה יותר
מאתנו והיא פקחה את העדשה
אל המראה הנהדר. והיא
״תפסה״ את הכרק. הנהי הוא
מוגש לכם.
צילום: פרנקנהיים
,העולם הזה״ ,מס׳ 637

הידעתם כי כל שלט, שלטים כירושלים על כל משרד ולשכה
ממשלתיים טעון אישור
כאישור
תל אכיכ מדור. מיוחד במשרדי
ראש הממשלה י ובכן
מדור כזה קיים׳ ועד שיעבירוהו לירושלים,
הוא נמצא בתל־אביב. גם את
השלט ״לשכת ראש הממשלה״ אשר
מדור זה .׳ומדור זה עסוק כעת מאד :
עליו לאשר את הנוסחאות, הגדלים
והצורות של כל השלטים שיודבקי
על פתחי המשרדים והלשכות הממשלתיות
שהועברו לירושלים. גם השלט
״ועדה בינמשרדית להעברת משרדי
הממשלה לירושלים״ .הוגש לאישור
המדור הנמצא בקריה, ליד תל־אביב.

מכאן ומכאן
לא רק שר התחבורה
מלים
״ספרותיות״ מר דוד רמז ממציא
מלים. טבעי הדבר כי
כו עי ד ת
במלאכה זו יעסקו סופהסופרים
רים
בישראל. ואכן בועידת
הסופרים חידשו הנואמים מלים
ומושגים חדשים ; ואלה — על משקל
״טלטולת״ של מר ד. רמז. הנה כיצד
הגדיר אחד הנואמים את יצירותיהם
.של האופוזיציונרים מבית-מדרשו של
שלונסקי, בלביולת, פטפוטת וכדומה.
א. קריב מצא דמיון בין בנות איוב
למדינת ישראל: בנות איוב לא היה
דומה ליפין בכל בנות־קדם ; דבר זה
בא לו לאיוב כפיצוי. על כל סבלותיו
בחלד• אף אנו, לאחר מה שעבר עלינו,
צריכים להיות יפים יותר וטהורים
יותר מכל העמים.
א. המאירי העיר ב״קולוארים״ של
ועידת הסופרים — ,בקשר לטרוניות
כי יש סופרים העושים הכל למען
הפרסומת ולמען הש״ס — כי נמצא
סופר שמכר את לווייתו ברבבת ל״י...
אגב הויכוח עם ה״צעירים״ נתקיים
בפני מאזן־כוחות בלתי־שוה: אלו שדברו
נגד ה״צעירים״ היו נוכחים וה־
״צעירים״ לא באו כלל לשמוע את
דברי התוכחה.

חג המולד הוחג בכל
טו טםכך
תפארתו במדינת ישמא

ראל. משרדו של דב להיפך יוסף סיפק תוספת מרגרינה
ואורז לאזרחי־ישראל בני דת-
נצרת ונצרת סיפקה להם בשר...
ו״קול ישראל״ שידר תכניות־חג ותפילות
הועברו מכנסיות ירושלים ונצרת
בגלי־האתר של ״קול ישראל״ לכל
העולם. משרד הדתות דאג לכל הסידורים
הנאותים ומשרד הבטחון פתח
למעטים בעלי־רשיון את המחסום שבכביש
ירושלים—בית־לחם. הצירויות
הזרות דאגו לאווירה משפחתית לנוצרים
אזרחיהן השוהים בישראל. היהודים
נהנו מגישה זו של מדינת־ישראל
לאזרחים ולאורחים הנוצרים.
— מוטב העברת תפילות חג־המולד
ב״קול־ישראל״ ,מאשר שידורי כל־נדרי
ב ״קול עשו״.

12 שכבות נחשפו בח־בהמות
פירות
תל אל־קסילה, וחזירים שבצפון תל־אביב. פעמים
מספר נחרב. הישוב שהיה שם
ונמחק מעל פני האדמה ומעיני הר,ס־טוריה
אולם לא מעיני הארכיאולוגים.
ובכן, שתי שכבות מיוחסות ע״י הארכיאולוגים
המומחים לתקופה הישראלית
הקדומה והמאוחרת. ברם בין כל
שרידי התרבות הישראלית הקדומה,
הכדים, והבניינים, משרפות הנחושת
ובתי־הבד, המצבעות ואסמי הבר, נמצאו
גם עצמות רבות של בעלי־חי.
ומשפיענחו הזואולוגים של האוניברסיטה
את העצמות הללו, מצאו עצמות
בקר, עצמות ההיפופוטמוס, ששרץ בימים
ההם בירקון, ועצמות ...חזירים.
— על כך סיפר ד״ר ב. מייזלר, חוקר
העתיקות ומנהל החפירות בתל אל
קסילה וכעת מובן, מדוע לא הפסיקו
נביאי ישראל להטיף נגד אוכלי בשר־החזיר.
גם אז, היו כנראה עבריינים.
אולם אז לא היתד, קיימת שיטת הפיקוח
והצנע של דב יוסף.

והאזרח מה הוא אוגר
מאת מ. ר מ קו ל

בהופיע אלוף־אוויר אה־ראשי״

רמז על במת ״עתון
תי בו ת
העתונאים״ בתל אביב,
נוכח הקהל לדעת ש״ברא כרעא דא־ביהו״
,שיש בו במפקד האוויריה שלנו
מן ההומור והשנינות המציינת
את אביו, שר התחבורה, אף שהבן
אינו להוט כל כך אחרי מליצות וחי־דושי־לשון
...לפניו דיברו מפקדים של
חיל־הרגלי וחיל הים ואהרון רמז, אשר
דיבר האחרון, הרגיע את שומעיו :
״האוויריה, אמר, גם אם תצא לדרך
האחרונה חזקה עליה שתשיג את חיל־הרגלי
וחיל־הים״...
אגב, עורך ה״עתון״ ,י. ה פ טמ ן ,
סיפר מעשה ב״יקה״ אשר שאלו לו
מדוע שר התחבורה נקרא בשם
.,רמז״ .אמר :״אלה ראשי תיבות של
דרכי התחבורה: רכבת, מכוניות,
זפנות...
שר החוץ שרים ופקידים גבוהים
באו לשדה,־התעופה בלוד חזר וקיבלו בשמחה את פניו
של מר שרת. אשר חזר מאמריקה
אחרי עיכובים שונים בטיסתו מפאת
מזג־האוויר. מפה לאוזן נשמעו הערות
עוקצניות שונות בקשר לנסיעתו זו
של שר־החוץ.
אחד אמר :״הפעם לא חוזר שרת
מ״לייק סאכס״ (אגם ההצלחה״ ,אלא
מ״לייק אוף סאכסס״ (חוסר הצלחה).
שני אמר :״הוא עשה זאת בכוונה.
אלמלא החליטה העצרת על ביג־אום,
אי אפשר היה לערוך את המגבית
באמריקה באזעקה: הצילו את ירושלים״...
שלישי,
איש ירושלים, לימד זכות
על שרת ואמר :״מי יודע מתי היינו

ועידה כאה וועידה הולכת ואגודת הסופרים לעולם עומדת...
עומדת, פשוטו כמשמעו, אינה מתקדמת. היא עומדת כבר שנים כשמחוצה לה
מטובי היוצרים והסופרים העבריים. המאמץ לכלול באגודה את הכוחות
הצעירים נכשל אף הוא. ונשאלת השאלה האם זכותה עדיין להקרא אגודת
הסופרים, בהא הידיעה, או שמא כבר הגיעה השעה להשמיט הא זו...
צילום: ב .רותנברג

,העולם הזה״ ,מס׳ 637

ד״ר מרדכי עליאש, ציר ישראל כבריטניה, כחברת מגחם
פרסלר ורעיתו, לאחר הקונצרט ב״קובנט־גרדן״
צילום:
זוכים להעברת הכנסת והממשלה לירושלים,
אלמלא הכשלון בעצרת

רב הסבל במחנות הא־הסוכנות
הלים,
שבהם גרים עשוהגשם
רות
אלפים נפש, עולים
חדשים, ביניהם הרבה זקנים, נשים
וילדים. ורבה המרירות. המוסדות הבטיחו
שיכון• .והבה עברו חדשי הקיץ,
הגיעו הגשמים, והללו עדיין יושבים
באהלים ונתונים לחסדי מזג־האוויר. באישון
לילה ניתך לפתע גשם חזק
ואז עליהם לקום, להוציא את הילדים
ממטותיהם ולרוץ בקור ובגשם לחפש
מחסה.
ובכל זאת חוש ההומור לא נעלם
מקרב העולים. אומר אחד :
— כשבאנו אל הסוכנות בקיץ ושאלנו
:״למה לא בנו את הבתים?״
קצת, הנה יגיעו
אמר :״חכו, חכו
הצריפים משבדיה״ .וכשבאנו בסתיו
וביקשנו :״למה לא הקימו את הצריפים?״
אמר :״חכו, חכו קצת, הנה
יגיעו הצריפונים מאוסטריה״ ועכשיו
כשנבוא ונצעק :״הנה החורף בא,
הגשמים כבר יורדים, איפה הצריפונים?״
הוא יגיד :״חכו, חכו קצת, בקרוב
תקבלו מטריות״...
אי שצרפת דניאל מאייער, מהאישים
ב עין ־ ח רו ד המרכזיים במפלגה הסוהצרפתית,
ציאליסטית

שהיה שר העבודה, סייר בישראל
לאורכה ולרוחבה של הארץ, למד להכיר
את הבעיות העומדות לפני המדינה
— ביחוד בשטח הכלכלי — ולהעריך
את ההישגים של צבור הפועלים בשטח
של תנאי עבודה ושירותים סוציאליים.
האורח התעניין בצורת החיים הקיבוצית
ובמיוחד הקדיש תשומת לבו לכפר
בלום, הקיבוץ בגליל העליון הנקרא
על שמו של ליאון בלום, המנהיג הישיש
של הסוציאליסטים הצרפתים.
האורח׳ נפגש כאן גם עם פועלי
הנמל והביע התפעלות מחוסנם ובריאותם
של בחורינו .״הלוואי ופועל-
הנמל במארסיי ייראה כך כפי שנראה
פועל־נמל בתל־אביב״ — אמר.
אך ההתרגשות הגדולה ביותר היתד,
לדניאל מאייער כאשר בא לעין־חרוד
והראו לו את ״משכן האמנות״.
— לא תיארתי לי שאמצא מוזיאון
של אמנות מודרנית בכפר של חקלאים
— אמר האורח לצייר עטר (אפותיקר)
שהדריך אותו בסיורו ב״משכן״ .דמעות
עמדו בעיני האורח כאשר ניצב
לפני תמונת ״הגירוש״ מאת הצייר היהודי
הפאריסאי אברדאם.

ק רונגו ל ד, לונדון

מנחם פרסלר מנגן בלונדון
הופעתו הראשונה של הפסנתרן
הוירטואוז היתד, בהולנד, בה נתן שני
רסיטלים, באמסטרדם ובהאג• הרסיט־לים
עברו בהצלחה רבה •ופרסלר הוזמן
לחזור לשם לעוד מספר קונצרטים.
הופעתו השניה היתד, בבריסל, בסידרה
הנקראת ״קונצרטס לע קונצערטס״ זאת
היא סדרת מנויים קבועה, אשר מזמינים
אליה סוליסטים מפורסמים המנגנים
לרוב 3קונצרטים ולפעמים רק
שניים. פרסלר ניגן בה את בטהובן ד,־,4
שומן, ורחמנינוף ר,־ .2היתר, הפעם
הראשונה שאמן בלתי מוכר בבלגיה
הוזמן לסידרד, זז. ההצלחה היתד, גדולה
מאד והקהל הריע ורעם והפסנתרן
הוזמן מיד לחזור בעונד, הבאר,
ל~ 7הופעות עם התזמורת בבריסל
ונוסף על כך עם התזמורות בערים
האחרות של בלגיה•
לאחרונה נסע ללונדון. את הקונצרט
ארגנה אגודת שוחרי האוניברסיטה
בשיתוף ידידי התזמורת הישראלית. יושבת
הראש של שניהם היא גב. קלריסה
דוידסון. גב׳ דוידסון היא אשר, נפלאה,
המקדישה את כל מרצה ומסירותה
למוסדות התרבות והאמנות׳ ויצ״ו
ועליית הנער• היא הוזמנה לבא ארצה
לחגיגת יובל האוניברסיטה. הקונצרט
נערך תחת חסותו של ד״ר עליאש, ציר
ישראל בבריטניה, באולם ר,אופירה המפורסם
״קובנט גארדן״ .פרסלר ניגן
את הקונצרסו של שומן והמנצח היה
ניקולימלקו, עם התזמורת הפילהרמונית
של לונדון.
פרסלר הוזמן לעונה הבאה גם לשוודיה,
דנמרק ושויצריה. מלונדון הפליג,
מנמל סאותהמפטון, ומיד עם הגיעו
לארה״ב יצא לסיבוב השלישי שלו שם.

איזה

מה, אומר אתה שהטלפון מצרצר לך
כל היום באזנים, שזאת המצאה איומה.
לא לא׳ יקירי, עשוי הוא, מכשיר זה,
להביא גם תועלת. ובמקרים מסויימים
אף לשנות את פני ההיסטוריה. כן כן.
הנה למשל בחנות גדודנו בסביבת חיפה,
התפרץ פעם חבר מנוער ועכשיי
לגדוד, שמואליק הסמל לחדרי׳ —
ולהווי ידוע לך שכששמואליק מתפרץ
בלי נשימה מרוב התרגשות, דברים
בגו, מפני שכבד־תנועה הוא במקצת
וממעט בשיחה. ובכן יושב אני כאמור
באוהלי, מעשן את מקטרתי, יחישב
על תוכן למחזה. יש לי השק לכתיב
מחזה. אבל ידידי, קשה למצוא עלילה
למחזה כקריעת ים סוף.
יושב אני ומיגע את מוחי׳ והנה
מתפרץ שמואליק, יושב על קצה מיטתי
ושותק. שותק כחמישה רגעים
ונאנח. שוב שותק ומפליט: הה. אני
משתדל להמשיך בעבודתי, זאת אומרת
במחשבות־.
סוף סוף הוא אומר — ,איזה קול !
התחלתי להתרתח עליו על שהוא מפריע
לי בראותו אותי שקוע בהגיונות. לא
עניתי דבר.
— איזה קול ! חור שמואליק בעקשנות
על שלו.
— איזה קול? שאלתי סוף סוף— .
יוסקה׳ הוא אומר, יוסלה, איזה קול !
נו איזה קול? צעקתי׳ יוצא ממש
מכלי.
— קולה שלה ! הוא עונה. קולה
של מי? — אינני יודע.
— אז מה אתה בא, מפריע לבך
אדם לעבוד, ומבלבל את הראש —
— נדמה לי, אומר שמואליק שיושב
אתה סתם, איזו עבודה זאת י
— עובד אני על המחזה שלי— ,
הה, אומר הוא׳ טוב עבוד, יוסקה,
עבוד. ומשתתק.
אבל לכל השדים, סקרן הייתי בכל
זאת לדעת מה ענין הקול, ואני אומר

לו — ,ובכן, הואיל וכבר הפרעת לי
ספר כבר מה ענין הקול הזה.
התחיל שמואליק בהתעוררות: יוס־קר,
ידידי, ידוע לך שהייתי אתמול
בחיפה — .יודע אני, עניתי.
— ובכן, הוא ממשיך, תפשתי שם
את קצין האפסנאות החטיבתי. צלצלתי
בכל מיני טלפונים. חפשתי בכל המשרדים.

— ולא מצאתיו — .נו אז מה,
שאלתי בלי סבלנות.
אבל, יוסקה יקירי, ידידי האחד, מצאתי
אותה.
— את מי? זאת אומרת לא אותה,
אומר שמואליק, אלא את קולה בלבד,
התעיף כנראה מרוב דבורים והשתתק.
— נו, דרבנתי אותו — .אחרי כל
החפושים כשכבר התיאשתי מלמצוא
אותו קצין׳ נסיתי עוד מספר טלפון
אחד. הבחורה שענתה לצלצולי זה גם
היא לא ידעה על מקום שכינתי של
ברנש זה, אבל יוסקה, יוסקה ידידי,
קולה הרעיד את לבי. כל מלה כמנגינה
ערבה.
נו, ומה. שאלתי.
— תאר לך, שאני שמואליק אזרתי
עוז, אמרתי לה שילך אותו קצין לכל
הרוחות, כן, אמרתי לה שקולה הק־סימני,
ושאלתי אותה, אולי אפשר יש
ברצונה, הואיל ובודד אני בחיפה, אולי
תסכים להלוות אלי בערב לקולנוע.
--ג בו ר אתה שמואליק, אמרתילו — ,כך, ישר, דוגרי?
נו, ומה היה?
שמעתי בשפופרת את צחוקה, תשפוכת
של צלילי כסף, היא מצטערת,
אמרה, אין היא נוהגת לצאת עם אנשים
בלתי מוכרים לה. ושוב שמעתי את
צחוקה הנלבב — ,הפצרתי בה׳ התחננתי,
סוף סוף הסכימה שאכתוב לה
מכתב. אוהבת היא מאד לקבל מכתבים,
ולא איכפת לה ממי, זה מענין
הכל סורגות
אני סורגת, את סו רגת-
כולן סורגות, מגדול ועד
קטן וככל מקום. מי באו־טוכוס
ומי כתור, מי בעבודה
ומי במספרה...
ואשר לכביסת מלבושי
הצמר -אל דאגה! אס
תגיחו לי לכבס אותם,
הם לא יתקלקלו ולא
יפגעו. אני מהזירה לצמר את
צבעו המקורי, גמישות ורכות
ומונעת התכוצות.

אמר.
תוצר ת ״ שמך היא!

נורא. ומסרה את כתבתה, צחקה והפסיקה
את השיחה.
שמואליק השתתק, עיף מנאומו הארוך.

כך׳ כך — ,המהמתי.
שתק שמואליק זמן מה, ופתאום
פנה אלי — ,יוסקה, אתה ידיד לי?
— ברור — ,ובכן בקשה לי אליך.
— ומה היא — ,שאלתי.
— כתוב לה בשמי מכתב. הרי יודע
כתוב אתה מאין כמוך, ואני, אני
מתקשה בכתיבת מכתבים ממין זה.
— השתגעת — ,קראתי בכעס.
אבל אין אתה מכיר את שמואליק,
עקשן הוא כפרד, להבדיל. התעקש, וכתבתי•
כמובן, כתבתי כיד כשרוני הספרותי׳
יצירה ממש ולא מכתב, מכיר
אתה בודאי מכתביאהבה שבספרים
שענינם אהבה, למשל של המסון, שהיה
״מזיק גדול״ בענין זה, ועוד כגון אלה.
ובכן, בטוח אני ששלי עלה על שלו
בסגנונו, בלהט הגעגועים שבו, ובכתב
היד היפה למהדרין. שמואליק התרגש
בקראו מכתבזה, ממש הזיל
דמעות.
למחרת בבוקר שלחנוהו לתעודתו,
ובלי סבלנות חכינו לתשובה, והנה כעבור
כמה ימים הגיע מכתב מאסתר,
אגב שמה של אותה בחורה, אסתר.
והמכתב כתוב בזו הלשון.
— שמואליק החביב, קבלתי את מכתבך,
ונהניתי מאד׳ יופי של מכתב,
נהדר לקבל מכתבים מאיש בלתי מוכר,
זה כל כך מסתורי, רומנטי, יופי, אתה
כותב ממש כמשורר. אני מחכה למכתבך
הבא. אסתר. בערב ישבנו וחברתי
מכתב שני.
היא, כמובן׳ ענתה, ואני עניתי שוב.
חליפת מכתבים משונה זו נמשכה כחודש.
הענינים במכתבים התפתחו, ובאחד
המכתבים, דרש שמואליק לבקש
ממנה סוף סוף פגישה. טוב, בקשתי,
ו ...אסתר הסכימה, וכאן מתחיל העניו.
בבוקר היום הגדול, הוא יום הפגישה,
רואה אני והנה פניו של שמו־אליק
אינם כתמול שלשום, מסתובב
הנה ושוב, עצבני, לבסוף הוא פנה
אלי — ,יוסקה אתה ידיד לי? מוכן
ללכת עבורי באש ובמים? — ברור,
צחקתי.
— יוסקה עשה לי טובה׳ הוא אומר,
טע אתה לפגישה עם אסתר במקומי,
חושש אני, הוא אומר, שאסתר תתאכזב
מדבורי, מסגנוני, הואיל והתרגלה לכ-
תיבתך הנמלצת, ואתה דבר אתר״ הכן
אותה, ספר לה עלי, על אהבתי אליה,
ואז --
— כלום יצאת מדעתך, צעקתי— ,
אני עוד מבין, לכתוב בשמך מכתבים,
אבל להופיע במקומך, כלום נשמעה
כזאת?
אבל אינך מכיר את שמואליק, עקשן
הוא. הסתדרתי איך שהוא עם רשיון־
יציאה מהמחנה ונסעתי לפגישה.
בשעה המיועדת באתי למקום שנקבע
במכתב, והנה מחכה שם ילדונת מותק,
אני אומר לך, חבובה. בראותה שמסתובב
אני כמחפש את מישהו, נגשה
אלי — :אתה שמואליק? — שאלה׳
וקולר, באמת ערב כקול הסיתנית.
פתחתי את פי לאמר שלא שמואליק
אני, אבל חששתי להבהילה ולקלקל
את כל העניו, ובכן בלי לאמר לה, אם
שמואליק אני או לא, פתחתי בשיחה,
אמרתי שבכל אופן, לי היא מחכה.
דברנו על חליפה־המכתבים, על חיינו
בצבא, על מזג האויר, והלכנו לקולנוע.
רק כשליוויתי אותה אחרי ההצגה
לביתה, עלה בידי לאמר, שלא שמואליק
אני אלא ממלא מקומו. נדהמה אסתר,
ושאלה ביוגזה — ,ומי כתי את המכתבים?
— אני, עניתי בתום לבי— ,
אז הרי אתה שמואליק — ,צחקה נרגעת.
שוב לא רצתה לשמוע את הם־
ברותי ועלתה לביתה.
למחרת חזרתי למחנה, שמואליק קבל
את פני באי סבלנות.
— נו? — נו, אמרתי הכל בסדר,
היא חמודה, היינו בקולנוע.

— וספרת לה הכל?
— ספרתי, אבל לא האמינה לי —
אומר אני — ,שאני לא אתה, חשבה
שמתלוצץ אני . .ובכן החלטנו להמשיך
בחליפת המכתבים.
ושוב חלפו כמה שביעות, המכתבים
הלכו ונעשו תכופים יותר. הרומן התפתח,
המצב נעשה משונה במקצת. אני
מכיר את אסתר, כותב את המכתבים,
ובעצם כל הענין שייך לשמואליק. בה־צור
שוב הועדנו פגישה, והפעם נסע
כבר שמואליק בכבודו ובעצמו. למחרת
חכיתי אני בחוסר סבלנות לשובו,
והנה הופיע — :נו — שאלתיו.
— נו, הוא ענה, היד, נחמד מאד,
היינו בקולנוע.
— ומה? — כשבאתי למקום הפגישה,
הוא אומר — ראיתי ילדה נחמדה
מחכה ; נגשתי ושאלתי אם אסתר היא.
— כן, ענתה, והמשיכה — ,כלום
שמואליק שלח אותך, למה לא בא
בעצמו, כלום חולה הוא, וראיתי שהיא
ממש נבהלה.
— ואז? — שאלתי.
— אז אמרתי לה שבעצם אני הוא
שמואליק, ואתה חברי יוסקה. היא פרצה
בצחוק׳ ולא האמינה, בשום אופן
לא האמינה, והלכנו לקולנוע. וכש־ליוויתי
אותה לביתה, בקשה, שלמען
השם, אכתוב לה, זאת אומרת שתכתוב
לה תיכף, ששמואליק יכתוב לד, אם
בריא הוא׳ ומתי יבוא בעצמו.
אוי, טמבל, קראתי, מה עשית?
מה יכולתי לעשות, הצטדק שמואליק,
לא האמינה — ודי. לך עשה משהו.
והנד, קרה שכעבור זמן מה העבירו
אותנו לפתע לחזית אחרת. חסל סדר
מכתבים ופגישות, נדדנו ממקום למקום,
השתתפנו בקרבות, מלחמה, חביבי.
עברו כחדשיים. מזדמן אני לחיפה,
עובר לתומי ברחוב, והנה ממש מולי
צועדת אסתר.
משום מה התרגשתי פתאום מאד
מאד — .שלום אסתר, גמגמתי.
— שמואליק׳ קראה אסתר, שמואליק,
ואני בטוחה הייתי שקרה לך אסון.
כתבתי עוד כמה מכתבים, ולא קבלתי
כל תשובה. שמיאליק יקירי. דמעות
היו בעיניה היפות, בחיי. לך צעק
ברגע כזה שלא שמואליק אתה אלא
יוסלה.
שואל אתה מה היה הסוף, הלכנו
לקולנוע, וכשליוויתי אותה לביתה בלילה,
אמרה לי ר,חבובה, שהתגעגעה אלי
מאד, שאוהבת היא אותי ועוד המון
דברים, ואני, אני טענתי שגם אני אוהב
אותה עוד מהמכתבים הראשונים, אלא
שיוסקו, אני ולא שמואליק. שמואליק
או יוסקה, נגמר הענין שהתחתנו, ובזה
הושם קץ לבלבול.
אתה מבין, ידידי, פשוט לא היתד,
דרך אחרת לצאת מן הסבך הזה.

מלון ציון
תטבח ם עוד ן וכ שר
טקסים ו ם נו חיו ת

הדר־ ה בר מל. חיפה
טלפון 4445

מנגנים

מנדלבאום ותזמרתו

בשבת תה בשעה 5

.העולם הזה״ ,מם׳ 637

משאל״העודם

הז ה ״

נדגול
ב״אסיה מתקדמת׳
״פני ישראל לאירופה או לאסיהז״
— סבורני, שכאשר באים לדון בשאלה
חשובה ואקטואלית זו, מן הראוי —
למען ליבון העניין — לציין תחילה
את שני הלכי־הרוח העיקריים׳ הרווחים
בקרב הציבור בארץ. האחד — זה
המצדד ב״מערביותנו״ ,ורק בה— ,
מושפע מהדרגה הגבוהה של תרבות
רוחנית וטכנית כאחד, שהכל מודים,
כי דווקא א רופה מחוננת בה, לעומת
אסיה המפגרת במידה הרובה ;
חסידי־אירופה אלה, שואפים לראות
בישראל אי־תרבות מערבי בתוך ים־
המזרח הנחשל — ,הואיל ולדעתם אין
בשאלה הנדונה חשיבות אלא לצד הרמה
התרבותית, ותו לאו. לעומתם —
התומכים בפנייתו למזרח האסייתי
דווקא, באים בנימוקים היסטוריים־סנ־טימנטליים,
בצירוף העובדה הידועה
לכולנו, שלמרות הסל — ,עם שמי
אנחנו ובמזרח מקומנו׳ ולכן עלינו
להסתגל, במידת האפשר, לתנאי החיים
שלו.
לאמיתו של דבר, צודקות שתי האסכולות.
כי אמנם תרבות ימינו — משכנה
באירופה ; וכן בעלת משקל היא
העובדה, שרוב רובו של עמנו מעורה
מזה דורות רבים בחייה ובתרבותה
של אירופה — ,אולם בצדק יטענו
האחרים, שהואיל ואסיה מקור מחצבתנו
ומולדת דתנו היא — עלינו לחזור
מחיק אמנו החורגת לחיק הורתנו.
אולם
אני כשלעצמי אינני מחסידי
אותו זרם שלישי הקיים בצבורנו,
הפוסח על שתי הסעיפים וסבור שעלינו
לשמש מעין מתווך ומגשר בין
שני חלקי העולם המנוגדים.
מאז ומעולם שימש עמנו כנציג

הידוע לך על האיכות
המשובחת של עבודת
קשת?

קשת

מנקה

וצובעת

מאת פוטו ברנד תבקש
איך כמצלמה להשתמש
בקנותך מצלמה, חלקים, פילמים, פלטות,
נייר וכר, עומד לרשותך נסיוני של 25
שנים. בתור בית מסחר ראשון במקצוע.
פיתוח, העתקות, הגדלות, מכירה, קניה,
החלפה. פיתוח מיוחד של פילמים קטנים.
טלפון 4137

,העולם הזה״ ,מם׳ 637

בעריכת

אויה גדנלום

פני ישראל לאירופה או לאסיה?

ב ד נתפס להפרזה
מאת זאב בן־ שלמה, ירושלים
השאלה ״אירופה או אסיה״ כמה
וכמה פנים לה ורב הטשטוש ועירבוב
המושגים שנרקם סביב כל אחד מהם.
ננסה לסקרם בקצרה.
אנחנו חיים באסיה מבחינה גיאוגרפית.
אולם בל נסחף למוסכמות :
רמת האירן היתד, משחר דברי הימים
גבול ו״חומה־סינית״ הרבה יותר מאשר
מדבר סיני. אקלימנו, צמחיתיו
וחקלאותנו דומים הרבה יותר לאלה
שבמצרים ובטוניס מאשר להודו, סין
או לטיבט. אם באסיה אנחנו, אל לנו
לשכוח כי באותו טריזון של אסיה
אנו נמצאים, אשר נתקע בין אפריקה
ואירופה. הים הגדול של אבותיני,
ים־התיכון׳ היה מימים ימימה דבק
חזק מאוד, שקשר את חופיו האירופיים
אסיאתיים ואפריקאיים׳ במסחר,
תעשיה ותרבות.
מבחינה פוליטית — ,גב דבר זה
אינו טעון ויכוח. ידינו מושטת לשלום
לקרוב ולרחוק, כפי שנאמר לא פעם.
ואם הודו, מדינה בעלת משקל פוטנציאלי
גדול׳ מחזירה ידידות תחת
ידידות, מובן שיש לראות בכך התקדמות
וצעד חיובי.

התרבות בחלק עולם זה, שהיה פעם
מוצף עובדי אלילים, ותפקיד זה בי ד
ינו למלא גם עתה׳ אך לא כנציג
אירופה אלא כנציגה וגאונה של התרבות
האסייתית דווקא ששררה
בעולם עוד לפני הי׳ווסד ממלכות המערב
; והרי לפי האמת, קיבלה אירופה
את יסוד תורת היפה והטוב של—
מהמזרח. ובל נשכח, שהרבה תרמו
היהודים לקידום ההשכלה בתפוצות
גלותם הארוכה ; דוגמות של איינשטיי־נים
במדע׳ ביקונספילדים במדיניות
ורוטשילדים בכלכלה — היו למכביר;
היהודים נתנו מיטב כוחם וכשרונם
לזרים, ועוד יצטרכו, אלה הנשארים
לעת עתה בגולה, לעשות כן זמן
לא מועט — ,אולם אנו בשובנו לישראל,
נחוש התרבות שבנו כדבר של ג
ו בעיקרו, ונוסיף להתקדם בה בסיוע
מלומדינו בגולה. אין כל הצדקה לכך׳
שניפול ברוחנו נוכח הישגי אירופה,
— כי יודעים אנו, שהמטרה הנכספת
ביותר: השלום — לא הושגה שם.
דור דור ומלחמותיו העקובות מדם ;
עמי אירופה במאה העשרים אינם נופלים
מעמי הקדם של אסיה בתאוות
ההרס שלהם ; הבדל ביניהם הוא
אך ב זאת, שאירופה שכללה והולכ ת
ומשכללת כלי־המשחית שלה, עד שה־גיעו
בה לייצור נשק, שאף לשמעו
מזחלחל לבנו.
תפקידינו: ליצור כאן בסים לקיד־מה
למען השלום — הצריך להיות ראש
מאוויינו ; על מדינתנו לעזור לשכניה
הערבים בראש וראשונה בהרמת מוסריותם,
שתביא להבנה מלאה בינינו.
בשטח הטכני — עלינו לעזור בראשונה
לעצמנו ; ובמדיניותנו, חשוב מאוד
להדק הקשרים עם הודו, טורקיה וכדומה
— ארצות אסיה הגדולות.
בסיכום הדברים: מטרתנו צריכה
להיות להרים, כאםייתים, את
קרן אסיה בעיני העולם׳ על ידי היותנו
סמל האחווה והקידמה, ועם הפיצנו
תורה זו לקרוב ולרחוק — ,כי
הרי סוף־סוף לא השם עיקר אלא
המעשה ; נדגול נא ב״אסיה מתקדמת״
ונאמת הפסוק :״כי מציון תצא
תורה ודבר ה׳ מירושלים״.
יו סףחצ רוני, ירושלים

אולם, וכאןמתחיללדעתי
הויכוח. בל ניתפס להפרזה. בל
נעשה מזה שיטה פוליטית, או השקפת
עולם, .׳האורינטציה על אסיה״ כפי
שמגדירים אותה היום׳ מבוססת על
ההנחה שמדינות אסיה או גושי המדינות
הם המעצמה העולמית של מחר.
ודבר זה טעון עדיין הוכחה.

קיימת אסכולה אסיאתית בציונות,
היא נוצרה בשלהי מלחמת עולם הראשונה.
שרשיה נעוצים באכזבה העמוקה
מאירופה. עריסתה עמדה באירופה
המרכזית, שם גם פעלו דובריה
ומנהיגיה. שלוחתה העיקרית בארץ התערתה
לתוך האידיאולוגיה הדו־לאומית
של ׳׳השומר הצעיר״ ,צורתה הקיצונית
היתד .״ברית־שלום״ .הדיה מהדהדים
עתה באופן בולטבאפנו, חדשה זו.
ההערצה של גנדי׳ האיש שאין אנו
יכולים להעריכו כראוי בדיוק כמו
שאנגלי איננו מסוגל לתפוס את התופעה
של בעל שם־טוב, למשל, שרווחה
בחוגים האלה לפני חצי יובל שנים,
— הערצה זו עברה לתוך גלגול חדש,
קידה להודו ״מנהיגת אסיה״ והיא כדברי ראש ממשלתה ניהרו.
מכאן גם שאני מטיל ספק באמיתותם
המוחלטת (לא היחסית) של
הדברים שנאמרו ש״חץ ההיסטוריה משנה
את כיוונו״ .כי אם כתר של מעצמה
מנהיגה יעבור לאיזו שהיא מדינה
באסיה הריי באותה מידה תחדל זז להיות
אסיאתית ותיהפך לאירופית במהותה,
יורשת וממשיכת המסורת של
תרבות המערב השוקעת.
מדברים על מיזוג 1מסופקני אם
יש כאן מה למזג. מסופקני מה יכול
הצד שכנגד — ,אסיה׳ זולת להציע חומר גלמי ליצירה תרבותית חדשה.
כלום לא מוטב שהמדברים על
מיזוג כזה יעקבו אחרי הנסיונות שנעשו
ע״י עמי אסיה עצמם?
הנה יאפאן, המדינה שרכשה לעצמה
את הציוויליזציה האירופית, על מנת
להגן בנשקה על ערכיה התרבותיים
והמוסריים האסיאתיים. השינטואיזם
היאפאני (קשה לקרוא לאידיאולוגיה
דתית־מיסטית זו לאומיות, שהיא מושג
מערבי טהור) התגלגל לטוטליטריות
עבדותית׳ המשיך בשיתוף־פעוליה עם
הנאצים וסיים בהירושימה.
ואילו טורקיה, קיבלה לא רק את
הציוויליזציה האירופית אלא גם מנסר,
בהצלחה ניכרת לרכוש לעצמה את
ערכיה הרוחניים.
סין הקומוניסטית׳ אם תצליח להתגבר
על קשייה הפנימיים, תהיה אסיאתית
במידה כה מעטה כמו סבירד־לובסק
או ולאדיווסטוק ...הודו וארצות
ערב עדיין חיות תחת קליפה
תרבותית־פסיכולוגית עבד, של ימיר,ביניים
שלהם ושום ניצנים של השפעות
אירופיות אינם יכולים לשנות
את הדבר הזה, חוץ ממהפכה פנימית
עצומה בנויסח קימל אטאטורק, שאצלם
לא באה עדיין, ואין אנו יודעים
מתי תבוא.
ובסיכום: מוטב שנמשיך בטיפוח
כוחנו ותרבותנו תוך חישוף ופתוח
הדרגתי ואורגני של ערכינו המקוריים,
תוך מדיניות נבונה וריאליסט
י ת, מאשר להתמסר להזיות ,׳אסיאתיות״
התלויות על בלימה, ושום דבר
לא יעניקו לנו זולת אשליה.
בזה מסיימים אנו את נזשאל אסיה־אירופה.
לא יכולנו לפרסם את כל
התשובות ועם קוראינו — חסליחה.

זה לא סרגיז
הצרכ;יה
קמה המדינה. אנו ידועים כמדינה
נאורה ומתקדמת בקרב אומות העולם.
ואולם יש בארצנו עדיין נקודות
מספר השרויות בחשכת ימי הביניים.
בקרתי באחת הנקודות הללו. הנקודה
כוללת מספר בתים וכמר, כבישים
ומזכירה אחוזה פיאודלית. ומדוע?
אדם אחד הוא בעל המקום. אותו
אדם הוא גם מוכתר המושבה. הוא
הקים ועד ומנה עצמו יו״ר הועד. הוא
אף הגבאי הראשי של בית־הכנסת במקום.
קבל על עצמו את הספקת התחבורה
למקום. לפני חדשים מספר מנה
את עצמו למפקח על המזונות במקום
(הממשלה הסכימה).
כאות תודה פתח במקום ״צרכניה״.
הממשלה נהנתה מאד, אולם אף הוא
נהנה כיוון שהרווחים נגרפים לכיסו.
וכיצד קוראים ל״צרכניה״ זו תושבי
המקום? הם קוראים לה :
״הצרכניה׳ של המיליונר

הבדיחה -ומחירה
בקרתי לפני ימים מספר אצל סוכנות
לתיווך. שמעתי את המתווך סח
לפני אנשים מספר:
״בשביל העסק הזה אני מקבל כך
וכך אחוזים. בשביל דירה זו — ,כך
וכך אחוזים. בשביל קרקע זו כך וכך
אחוזים. וכעת אספר לכם בדיחה...״
קפץ אחד הנוכחים:
״חכה רגע ! את הבדיחה ספר,
אולם אחוזים אל תבקש !״.

אשף

40שנותנסי ין שרהרזקח

ע ג צני ה

ת י־ אביב
ר חו ב הסרך נינרג׳ $4

פי נ ת די ז ג גו ף. טר 2963 .

א1ח1בו0ים: ז 01544.כונ

להשיג

(שלך

נכד הארץ

ושל

אחרים)

יופי
ושל יל י)
חיובי

בחירת

מקצוע

כשרונותיך)
(נתוח
ע*ס בדיקה מדיית פסיכולוגית
וגרפולוגית פרנולוגיה ובירומנטיה
פסינוגרפולוג פדום׳ מדיאן

רח׳ אלנבי ת״א

)10—1

לצבא הקבע

אהרון אהרון, טוראי בן ,19 משרת כבר שנר, וחצי. החלטתי לד,שאר בצבא
הקבע כדי להשתלם במקצוע. אני משרטט ויש לי בצבא אפשרויות רבות
להשתלמות מקצועית. אני מתכונן לשרת בצבא תקופה ארוכה כי נדמה לי
שכל צעיר צריך לשרת בצבא הקבע.

קרביץ, אני רוצה לשרת בצבא הקבע. מ .קרביץ סמל, בן ,30 נשוי
כ . .ואב לשני ילדים, מסגר מכני. החלטתי לד,שאר מפני שאני מבין שדווקא הוותיקים
צריכים לתת יד להקמת הצבא. ראיתי בחו״ל מה קרה לכסף שהרוויחו היהודים
ואני אומר לא המשכורת היא חשובה אלא המטרה: עצמאות ובטחון.

ד״ר ליפמן רב־סרן, רופא צבאי׳ שרת בצבא הפולני והבריטי, והתגייס
כרופא לעבודה במחנות בקפריסין: למרות שתנאי השתת קשים יותר
משאר תנאי רופא אזרחי החלים לד,שאר בצבא הקבע.

אליעזר וורש, בן ,27 קצין ד,ימיה (משמאל) ,התחיל בשרות ב־1941
בפלמ״ח־ים חתם לשרות נוסף ״שנה אחת לנסיון״ :בעיתי היא אפשרות
ללמוד את מקצוע• הימאות באופן יסודי. לקצין הממלא תפקיד בעיה
קשה יותר מאשר לטוראי, היכול להתחיל לימוד הימאות מאלף. אם
תנתן לי אפשרות השתלמות אשאר בימיה בכלל.

אורה גליץ, אחות אחראית למחלקה: תנאי השירות בצבא טובים יותר מאשר בחוץ. גם
המשכורת טובה יותר. בבית־חולים צבאי יש אפשרויות רבות להתקדמות במקצוע שלי.
אחרי שנתיים אני אחות אחראית למחלקה שלימה. תנאי השיכון קשים ביותר והכרחי
שידאגו לשיכון אנושי יותר בשבילנו.

יגאל גולדברג, רב־סמל, בן ,27 מחסנאי, נשוי׳ אב לילד ; הספקתי לעבור את
המלחמה הגדולה בפולין ושם לחמתי לא להיות חייל בצבא זר. מזלי היה
בעזרי והצלחתי להמלט מהגר,ינום של הגולה. עכשיו — חייל בצבאנו והחלטתי•
להשאר. מקצועי הוא מלטש יהלומים, אולם בצבא ניתנה לי אפשרות ללמוד
מחסנאות. ואני ממשיך.

יייז * י 1יןיי

אומר ברנרד זנגר, בן ,24 רתך, אין בדעתי להשאר בצבא הקבע. תנאי השרות
אינם מתאימים לי. השכר אינו מספיק ואני לא רוצה שמישהו יוכל לשלוח
אותי ממקום למקום. אני רוצה להיות חפשי — בתל־אביב. הסבה העיקרית —
היא יחס הזלזול לחייל ברחוב. כשהגעתי לארץ בתלבושת בריטית בימי
המלחמה הגדולה התייחסו אלי יפה. עכשיו מסתכלים עלינו כעל בטלנים.

תי לוי, רס״ג, בן ,24 נשוי, אב לילדה! אני איש ״הגנה״ וותיק; ,השתתפתי
!רבות בירושלים, שם נפצעתי. ויש לי סיפוק רב בחיי הצבא ולמרות היחס
הרע לחייל בקהל אני גאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל.

אשר וויינשטיין, סמל, בן ,23 נשוי( ,מימין) :אני לומד מקצוע חדש אפסנאות טכנית, בגלל
זה כדאי להמשיך שנה נוספת. המשכורת בצבא לא מספקת אך ההכשרה שאני מקבל
תסייע לי אחרי כן בחיים האזרחיים.
מנדל כץ( ,משמאל) טוראי׳ בן ,26 עולה מצ׳כיה: לא החלטתי עדיין. כשאני בא העירה
אין לי לאן ללכת. אח. ואחות לי במחנות. אין מי שיעזור לי לקבל שיכון בעיר. מזלזלים בנו.

שמואל צוקרקנדל, בן ,25 נשוי, מסגר מקצועי: אני לא נשאר בצבא
הקבע. מקום העבודה שלי רחוק מהבית והמשכורת אינה מספיקה
לבעל משפחה. יש לי בית מלאכה משלי, שסגור מאז שהתגייסתי לצבא.
עכשיו אפתח אותו מחדש. ליו היו נותנים לי מקום־עבודה בצבא
בקרבת הבית הייתי נשאר.

המשכה של מסורת
הסוג הדרמטי של הגמנסיוז;
״הרצליה״ מציג כאז כ1
עתה מהווי המלחמה) בהד רכת
אברהם ניניו.
לפנים היתרי בעיני הבמה באולם:
גמנסיה ״הרצליה״ הגדולה שבבמות.
העולם׳ והמנגנון המפעיל את המסך
הירוק (חבל ועוד חבל שמחובר אליהם
חבל שלישי) — שיא השיאים של
הטכניקה החדישה. אם השמיע המסך
חריקה בהפתזזו והסגרו, הרי זוהי בודאי
דרכו של כל מסך בתיאטרון׳
הגון.
והתפאורה בהצגות הגמנסיה היתד״
בלי כל שמץ של ספק, היפה, המסובכת,
ה״מפוצצת״ ביותר בעולם כולו.
האורות הצבעוניים ביטוי מושלם לחושו
האסטיתי המפותח של המורה
לציור. המשחק על הבמה — שלמות
ללא פגם ; השחקנים — כולם גברים
כהלכה׳ בעלי־גוף ושאר־רוח, איתנים
ממש. השחקניות — יצורים שמימיים
שרק ערל־לב לא יתאהב בהן במבט
ראשון.
ילדים היינו.
עברו שנים וחושינו העלו חלודה.
הבמה בגמנטיה ״הרצליה״ נראית לעינינו
החמדניות, הדעוכות, קטנה ככף
ידו של תינוק. חריקת המסך היא
שלא במקומה, אחרי הכל, והתפאורה —
קצת פחות מקולוסאלית. והמשחק, וה תאורה,
והשאר ...פעם חשבנו שהכל
אחרת ...אין טפש כבעל נסיון. אולם:
הנח להגיונך לגסוס והרשה לדמיונך
לפרוח, ואתה חוזר אחורנית אל זמ נים
טובים יותר׳ יען כי צעירים יותר.
כי האוירה לא השתנתה. יושב
אתה באולם החשוך, הדחוס, המלא
מפה אל פה תלמידים והורים, ואתה
חש בהתרגשות האוחזת אותך׳ ממש
כבימים עברו.
ויהא לבך הקשיח ביותר שבעולם,
באם ״גמנזיסט״ אתה, לא תוכל שלא
להרגיש גאווה על מסורתה הארוכה
של הבמה הקטנה ״שלנו״ .זכרוני אינו
מגיע אחורנית אל התקופה בה העלו
דוד ורדי וחבריו את מוליר בגמנסיה,
אולם את שנים ממיסדיו של התיאטרון
העברי אני זוכר היטב מן הגס־נסיה:
ד״ר הררי וישראל דושמן, הנד
נוחים, הם היו מורינו׳ יוצאי־במה שנפשם
יצאה אליה. לשחק לא יכלו או
לא רצו או חששו. הם ביימו אותנו.
המחזות לא היו לפי רוחנו. מה

ל״האולר״ לשלום עליכם על גבורו
אכול הנחיתות, העלוב והסחוף ולצברים
צעירים מלאי חוצפה, יוהרה ובטחון?
אולם הם למדו אותנו, אפילו במחזות
אלה, לאהוב את התיאטרון.
והם החדירו את אהבת הבמה ללבות
רבים המשמשים כיום את התיאטרון
המקצועי בארץ.
הייתי ילד קטן, אולם זוכר אני
היטב את הופעתו הראשונה של יוסף
מילוא על הבמה ...כן׳ בגמנסיד ,״הרצליה״
.וכמה הקסים אותי, באותו ערב
חנוכה ! קבוצת בחורים בבגדי התעמלות
לבנים הציגה לפנינו פירמידה חיה
והוא היה אחד מעמודי התוך שלה...
בזמנים מאוחרים יותר ראינו את
ימימה פרסיץ (מילוא) ב״גמדי לילה״
זב״מעשה בעורך עתון חקלאי״ (מחזה
״מקורי״ לפי מארק טווין) .וכאשר
עלתה בתיה לנצט על במת הגמנסיה
התלחשנו :״היא משחקת כמו רובי-
נד,״ .זאת היתר, המחמאה שקוותה

אך בודדים מבין ה״ותיקים״ הגיעו
לבמה המקצועית. בזמנים ההם היו
התיאטרונים שלנו חתומים הרמיטית
בפני כל צעיר וכל תוסס• אולם מה
שלא עשה השכל עשה הזמן׳ וחניכים
רבים מן ״החוג הדרמתי״ מצאו את
מקומם על הבמה הישראלית: בתיאטרונים
הותיקים, בתיאטרונים הצבאיים
ובלהקות החדשות, מספרם רב מכדי
שנוכל לנקוב בשמותיהם.
וכיום מופיעים בהצגות ה״חוג הדרמטי״
בניהם של שחקנים -ותיקים, כמו
דליה פרידלנד ודורי חורגל וגבריאלה
טימן ואורי בחרב, בנו של מנש׳קה.
אין הם דווקא הטובים ב״חוג״ ,אולם
זכות אבות עומדת להם עוד לזמן
מה עד שיוכיחו את ערכם. והאחרים :
נערים ונערות ילידי הארץ בעלי גישה
רצינית לתיאטרון. זה העיקר. תיאטרון
הוא חלום ואינך רשאי לזלזל בחלום
כאילו היה מציאות.
והם משחקים את עצמם, הצעירים
הללו. וזה כלל חשוב: דע את עצמך
לפני שתחטט בפצעיהם של אחרים. לא
בנקל עלה בידי ניניו לשכנע את
המורים השמרניים, של המוסד השמרני
שיש לדחות הצידה את ובחזות המסורתיים.
הוא שכנע — הם שוכנעו —
הקהל שוכנע. ולרשימה הארוכה של
הצגות חנוכה נוסף עוד מחזה, עוד
תקדים, עוד זכרון...

יוחנן שנער

בשורה או שתי...

ק• מתחילה הפקולטה לרפואה
מעבר לבית ישן — ,בחצר עתיקה — שמעברה השני עוד תלר, התיל,
שארית ביצורי המשטרה הבריטית, שהתגוררה במקום זד, שהיווה את מצודתה
ברובע המערבי של ירושלים, כונסו פרחי־הרפואר, להרצאה ראשונה ברפואה
קלינית בבית־הספר לרפואה.
אולם מתאים להרצאה זו לא נמצא בבדן, המשכן בקושי את חוליו.
כי בנין בית־הספר לרפואה שהוקם והוכן בהר חצופים, הדרך אליו חסומר.
על ידי הלגיון. בפשטות ובענווה הסבו התלמידים ורבם אל השיעור הראשון.
הקשב היה רב, כי הרצאה ראשונה לרפואה קלינית ניתנת לתלמידי רפואה,

-בלשון העברית — ׳ובירושלים.

ת ערוכ ת אמנים תל-אכיכיים כירושלים
בביתן התערוכות בירושלים נערכה -תערוכה של אמנים מתל־אביב. כאן נראים
התל־אביבים יחד עם הירושלמים. משמאל: לוי, ז .בן־צבי, מירון הימה, א .אבני,
ברנדנבורג, י .פרנקל, אשהיים, גב׳ סלוצקאי, י .מאך, גב׳ שאחדל. בישיבה
צלום: ב ר און

סיגרד ובלום;

למרות התנגדותן של חברות סרטים מסוימות, עומדים

לצאת לשוק בקרוב כמאה סרטים מפורסמים ישנים, בהם כל
סרטיו האלמים והדובבים, של הארולד לויד, הקומיקן הממושקף,
ואחרים. לנו, לקהל, אין כמובן כל התנגדות לראות סרטים ישנים
טובים. להיפך.

מאותות הזמן: הוליבוד סיימה זה עתה סרט ״פוליטי״

בשם ״נשאתי לקומוניסט״ .אנו מצפים לסרט נגדי ממוסקבה בשם,
אולי׳ ״נשאתי לאימפריליסט־קפיטליסט־קלריקל״.

סטטיסטיקה: אם כל תושבי העולם ירצו ללכת בזמן

אחד לקולגע׳ יהיו המשים קופצים על כל מקום ישיבה. חישוב זה
אינו

מבוסם על המצב בתל־אביב במוצאי־שבת,

העובדה שבכל ארצות

תבל גם יחד נמצאים תשעים אלף בתי

קולנע ובהם ארבעים ותשעה מיליון מושבים.

אלא על
קו אווירי חדש לאירופה
העתונאים השתתפו בשמחת ״אל על״ בחנוכת הקו החדש לאירופה. הנה הם
צלום: ב .רו תנברג
-בין שדה־התעופה והמטוס הענק.

,העולם הזה״ ,נזם׳ 637

מאת אלכ סנ דר
אלכ סנד רזו׳

״מכבי אברהנן״
אלזף הליגה לטער
מעט אגודות לכדורגל בארץ מטפחות
בקביעות ובשיטתיות הגדלת והרחבת
ענף הכדורגל בשורות הנוער
כ״מכבי״ תל־אביב ; זה שנים שמחלקת
הכדורגל של אגודה זו שוקדת
על ״חומר גלמי״ זה וכאן גם סוד
הצלחותיה של קב׳ ״מכבי״ תל־אביב
היודעת להוציא ולנסות את המוכשרים
שבשורותיה על מנת להתגבר על משברים.

הזנחנו מעולם את הטפול בנוער,
אמר לנו בשיחה מר אהרן תמרי,
יו״ר מחלקת הכדורגל של ״מכבי״
ת״א. הטפול הממושך והמסור נותן
את אותותיו, המשיך בן־שיחי, קבו

קליטים

ל־ 1פטפון
אבוהמסון רתל־אביב
רחוב

בן־יהודה

צות הנוער של ״מכבי״ ת״א מחזיקות
בתואר האליפות זה חמש שנים רצופות׳
ומתוך שורות הנוער אנו ממלאים
את אגפי הקבוצה הראשונה, לכן
ברור שאין תנודות גדולות בקבוצה א׳
הואיל והנוער מספק לנו את המלאי
הדרוש.
גם השנה זכתה קב׳ ״מכבי אברהם״
תל־אביב בתואר אלוף הנוער
לעונת . 1948—9קב׳ ״מכבי אברהם״
תפסה את המקום הראשון ברשימה
מתוך 11 הקבוצות של הנוער שלקחו
חלק במשחקים אלה. לקהל הספורטיבי
ולחובבי הכדורגל בפרט אין השם קב׳
״מכבי אברהם״ חדש. זה שלש שנים
שקבוצה זו עומדת בראש קבוצות הכדורגל
בארץ. קבוצה זו שמשה דוגמה
ומופת לכל שאר קבוצות הנוער.
קבוצת ״מכבי״ אברהם הנושאת את
שמו של שחקן הכדורגל המהולל אברהם
בית הלוי ז״ל, שנפל במלחמה
העולם השניה בחזית ניו־גיניאה, נוסדה
בשנת , 1946 וכללה בשורותיה תלמידים
ונערים חובבי כדורגל׳ שהתמסרו ללמוד
המשחק הזה בשקידה ובהתלהבות. שנה
אחת של הדרכה ואימונים מעולים
הספיקו כדי ליצור מחבורה לא־נודעת
של נערים קבוצת כדורגל בולטת ביותר
בין קבוצות הנוער בארצנו. קבוצה
זו סגלה לעצמה בתחילה את שיטת
המשחק שרייתה נהוגה במשך שנים
רבות באגודת ״מכבי״ תל־אביב ועשתה
חייל רב. במשחק, הליגה לנוער
לשנת 1947—8צעדה בראש הטבלה
מתחילתם ועד סופם והשיגה שיא
נדיר בכדורגל. הקבוצה נצחה בכל
12 המשחקים בהם השתתפה והבקיעה
59 שערים לעומת שער אחד לחובתה.
בתחילת שנת 1949 נערכו ע״י
ועדת הליגה לנוער בפעם הראשונה
בתולדות הכדורגל בארצנו, משחקים
על גביע ישראלי לנוער במסגרת ארצית
ובשיטת ״נוק־אאוט״ ,ובהשתתפות
מרבית קבוצות הנוער מהערים
ומד,מושבות• קב׳ ״מכבי״ אברהם פלסה
לעצמה את ׳הדרך לגמר הגביע תוך
קרבות קשים, ועלה בידיה להגיע לגמר
הגביע׳ בו נצחה את קב׳ ״מכבי״
רמת־גן.
עם החלפת השיטה של המשחק
בקבוצות הכדורגל של ״מכבי״ ת״א
סגלה לעצמה קבוצת ״מכבי אברהם״
תוך זמן קצר את השיטה החדשה, היא
שיטת ה״סטופר״ הנודעת, והנה גס
במשחקי הליגה לנוער בשנת 1948—9
תפסה קב׳ מכבי אברהם את המקום
הראשון, אם כי הפעם היו לה יריבים
קשים, שגילו התנגדות עזה בכל המשחקים,
ועד המשחק האחרון לא היו
תוצאות המשחקים ידועות.
במשחקים אלה מסיימת קב׳ ״מכבי״
אברהם את פרשת משחקיה במסגרת
הליגה לנוער ועוברת להשתתף
במשחקי הליגה המיוחדת, על אף גילם
הצעיר של מרבית שחקניה.
בהזדמנות זו שוחחנו עם מר תמרי
גם בשאלת הכדורגל באגודת ״מכבי״
ת״א. ביולי ,1948 אחרי שב*

,העולם הזה״ ,נוס׳ 637

״מכבי״ ת״א נעדרו 10 שחקנים מצטיינים,
בקרבות השחרור, ואחרי שהתפטרה
ההנהלה הקודמת, חל משבר
בקבוצה. נוסף לזה, באותו זמן כמעט
שלא נערכו משחקים סדירים. בכל
זאת הוקם ועד זמני, ועשינו נסיון
לפעולה, בהזמיננו בתורת מאמן־הק־בוצה
את אחד מחניכי ומותיקי הכדורגל
של אגודתנו — משה בית הליי
הידוע בשם ג׳רי. הנסיון הצליח. המאמן
ידע ליצור יחס כבוד אצל השחקנים.
הביקור
של היוגוסלבים בארץ נתן
למאמן הרבה חומר למחשבה, והוא
נצל דבר זה להכנסת שיטה חדשה
באימונים. כידוע מתאמנים היוגוסלבים
ארבע פעמים בשבוע. אצלנו היתד. דעה
שדבר זה עלול להזיק לשחקנים, אבל
השיטה של בית־הלוי, בהנהיגו אימון
שלש פעמים בשבוע, הראתה את יעילותה,
והשחקנים מגלים לא רק רעננות
אלא גם קונדיציה מלאה המנוצלת
עד קצה האפשרות. השפעתם של
האימונים בזמן התחרויות מראה שחברי
״מכבי״ ת״א לאחר 90 דקות של
משחק הם בכושר גופני משביע רצון.
מטרתנו העיקרית, המשיך מר תמרי,
היא להכין את הנבחרת של ״מכבי״
למכביר, השלישית ולזכות בתואר
אלוף ה״מכביה״ ,ומכיון שמצב של
הכדורגל בקרב אגודות המכבי בארץ
הוא בדרגה שווה פחות או יותר, הרי
ברור שהגרעין הראשי של נבחרת
״מכבי״ ישראל יהיו חברי ״מכבי״

בקשר !עם ההכנות הללו, התקשרנו
עם שורת קבוצות חזקות מחו״ל, כדי
לערוך משחקים הן בארץ והן בחו״ל,
ללמוד ולהכיר את השיטות והטכסיסים
החדשים, ולהיות דרוכים לקראת ד,מ־כביה.

ססססססססססססססססז ^ ס׳ ס

ם יג ת

היין שלנו

החיסון הטוב ביותר
היה קר. והתפתחה שיחה בחדר.

אמר:
תנור חשמלי הוא התנור האי דיאלי
לחמום החדר.
וזה אמר:
אנוכי הייתי מעדיף הסקה
מרכזית. מוטב להוסיף כמה מאות
לירות על דמי המפתח ובלבד
שתהיה הסקה מרכזית בדירתך.
אז חייך בחור חמד׳ חסון וש רירי
ובהוציאו בקבוק מכיסו,
אמר:
הנה התנור והנה ההסקה המרכזית.
קוראים לזה ״קוניאק מדי־צינאלי״
של ״כרמל מזרחי״ וחייכם
שעם ״תנור״ כזה בכיס אתם
יכולים לנסוע אפילו אל האס קימוסים.

מצב הכדורגל באגודת ״מכבי״ תל-
אביב מוכיח לנו פעם נוספת שאם
ניתן טפול והתמסרות שיטתי אפשר
להגיע לתוצאות. פירות אלו מוכיחים
שהעבודה המושקעת בחינוך ספורטיבי
אינה יורדת לטמיון...

בראמם, מאלר, צ׳יקובסקי,
דבורז׳אק׳ דביסי, סאן־סאן1 .

בא וט וב וס

העירה

ההולך
(המשך מעמוד )4

יחד — אל תפחד. אמר — זה לא
נושך״.
אל המכונית קרב רוכל והיה מקפיץ
בידו ״בובות מוקיונות״ מאלו הבובות
שידיהן ורגליהן עשויים קפיצים והם
מרטטים רטוטים מגוחכים.
לבו של האב נתגדש חבה. הביט
בנער שישב על מושבו והיה מביט
בכלבלב ולא ראה את הרוכל ום־
חורתו: רני — אמר האב — אתה
רוצה בובה שקופצת?״
הנער הביט בו באב, אחר הבין ,
נתרומם על ברכיו והביט מבעד לחלון
החוצה :״כן אבאל׳ה — אמר בעליצות
— אני רוצה בובה שקופצת״.
״רני — אמר האב — שב בשקט
ואל תקפוץ פה״ אחר קרא לרוכל
הצעצועים ורמז לו באצבעו.
הלה קרב בחפזה, כלו נכונות.
״בכמה הבובה?״ אמר האב.
״מיקי מאוס אמר הרוכל —
מיקי מאוס טוב מאוד׳ רק אחד
שילינג״.
״שלושה גרוש״ אמר האב.
הרוכל הביט בו בפליאה ובמורת־רוה
כל שהיא: אדון — אמר הרוכל —
זה לא בטט׳ם, זה מיקי מאוס, אני
קונה מיקי מאוס ארבע גרוש וחצי,
אני מוכר אחד שילינג״.
האב חייך: טוב — אמר — תן
הנה מיקי מאוס״.
האשד, שישבה מאחור היתד, עוקבת
בתשומת־לב אחרי הסחר־מכר :״זה
טוב — אמרה — תל־אביב מיקי מאוס
עשר גרוש״.
הגבר הושיט לרוכל מטבע והלה

הוציא אחת מבוכותיו והושיטה לנער :
״ילד טוב — אמר — ילד טוב, מיקי
מאוס טוב״.
האשד, צחקקה בעליזות :״דאם איז
אינן פסיכולוג״ אמרה בלשון הגרמנית,
האב וכן הרוכל וכן הנהג צחקו.
הנער הביט בבובה בעיניים נוצצות
מעליזות, אחר היה מקפיצה בידו ותוהה
על רטוטיה המגוחכים.
האב הביט בו בחיוך :״מה אומרים
רני?״
״תודה אבאל׳ה — אמר הנער —
תודה רבה״ ישב והקפיץ את הבובה:
יש לי מיקי מאום — זמרר — יש לי
מיקי מאוס״.
ארשת פניו של האב נשתנתה •:הזהר
שלא תשבור את הבובה — אמר
בחומרה — אם תשבור אותה לא
תסע לתל־אביב״.
״לא׳ אבאל׳ה — אמר הנער — לא
אשבור אותה״.
מתוך שהיה הקטן עומד על המושב
ומביט החוצה ראה מוכר קלחי־תירס
הולך ובא דוחף עגלת־ילדים מזוהמת
לפניו ומכריז בקול על מרכולתו.
הנער צדד ראשו והביט בפני אביו
בהסום :״אבאל׳ה — אמר בתחינה —
קנה לי תירם׳ אני רוצה תירס חם״.
האב הביט בו בצמצום גבינים ובחומרה
יתירה :״אין תירס — אמר —
קניתי לך בובה״.
״רק אחד״ — שב הנער והתחנן —
רק אחד קטן״.
האב נראה כעוס :׳,אמרתי לך שתשב
במנוחה״ — הביט בצעצוע שבידי

ד א;17ך

ד׳עיגד׳ד׳ ׳ 7773״ <7גא
* ״ יסזג ־ז ד׳-י

הנער — ״שחק בבובה׳ — אמר —
שכן קניתי לך אותה״.
פני הנער נעוו כאומר לפרוץ בבכי:
״אני רוצה תירס״ ,שב ואמר.
האב הביט בו שניות מספר באיום:
טוב תן הנה את הבובה ואו
אקנה לך תירס״.
הנער הביט בצעצוע שבידו וחבקו
בשתי ידיו: לא — אמר — אני רוצה
גם את הבובה וגם תירס״.
האב שב ונתכעם :״אין — אמר
— גם זד, וגם זה אין״.
הנער שב והביט בבובה שבידיו
רגע קל׳ אחר הושיטה לאביו בהחלטה
פתאומית :׳׳טוב — אמר — קח
אותה וקנה לי תירס״.
האב הביט בו, אחר חייך: אתה
שובב — אמר — אתה שובב קטן״.
משראה שהקטן מחייך וגומות של
חן נבעו בלחייו המלאות. חייך אף
הוא׳ הוציא ראשו בעד לחלון, וקרא
למוכר קלחי־התירס.
ריח צמחי הנענה נתפשט בחלל
המכונית ושתי נשים תימניות עלו
ונכנסו פנימה. הזקנה שבהן נשאה
בידיה צרור צמחי נענה ירוקים וריח
3״0׳ ואלו השניה׳ הצעירה יותר,
נשאה בידיה סל קלוע רחב ועגול,
שהיה מלא עד שפתו פלפלים אדומים.
הנער נסתכל בהם שעה שעמדו
ליד הנהג. הסתכל בהם ובדרך עמיד־תם
ובבגדיהם הצבעוניים והמשונים :
״מה זה — 1אמר הנער — מה
הם סוחבים?״.
האב הביט בהם בפליאה ובהב
א יי כל שהם :״פלפלים — אמר
— פלפלים אדומים״.
איפה פלפלים אדומים? אמר הנער.
״בסל — אמר האב — בסל יש
פלפלים אדומים״.
הנער נסתכל בזקנה שפסעה שחוחי׳
במעבר שבין המושבים והיתד, מקריבה
את צרור העלים אל אפה ומריחה
את ריחם.
הוא נראה להיות תמוה ביותר :
מה זה אבא? — אמר — מה יש
לה ביד?״
האב הביט אף הוא בזקנה :״היא
מריחה את העלים האלה״ אמר.
״מה זה, העלים האלה?״ שב ושאל
הנער.
״דני — אמר האב — שב בשקט
ואל תשאל שאלות״.
הנער נסתכל בו באביו בתמיהה
כל שהיא ונשתתק.
לאחר שנקב הנהג בכרטיסים שהיו
בידי השניה, הלכה זו והציבה את
הסל במעבר וצנחה בהרווחה על המושב
בצד הזקנה׳ אחר היתה משיחה
עמה בקול רם ובלשון תימנית גרונית
שאיש מבין היושבים סביב לא הבין
בה דבר.
הנער שב והביט בזקנה שעדיין
היתה שואפת אל קרבה ניחוח העלים:
״למה היא מריחה אותם?״ שב ודבר.
האב היה צופה אף הוא בשתי
המשונות שישבו וסחו
הנשים
זו עם זו בלשון משונה :״יש
להם ריח נעים״ אמר.
״גם אני רוצה להריח אותם״ אמר
הנער.
האב שב והביט בו ברוגזה כל
שהיא :״זה לא בשבילך. אמר —
ילדים אינם מריחים עלים כאלה״.
״אז למה היא מריחה את העלים
האלה?״ נעימת דבורו של הנער היתר׳
בזו הפעם עקשנית, כדרך שיכול
ה להיות נעימת דבורם של ילדים
בני חמש.
״היא תימניה — אמר האב —
תימנים מריחים את העלים האלה״.
הנער שב והביט בנשים השתיים
בסקרנות :״למה תימנים מריחים
עלים כאלה?״.
רני — אמר האב — אם אינך
יושב בשקט אני מוביל אותך חזרה
הביתה״.
הקטן נתפחד ודמם, בזו הפעם —
כליל.

על הספסל האחורי ישבו שני צעירים
והיו אף הם מביטים בנשים השתיים.
כל היושבים במכונית היו• מביטים
בנשים השתיים.
בת כמה היא הזקנה הזו?״ אמר
אחד משני הצעירים.
אינני יודע — אמר השני — היא
נראית בת ששים אבל לעולם אינך
יכול לדעת, היא יכולה להיות בת
ארבעים וגם בת שמונים״.
״כן — אמר הראשון — לעולם
אינך יכול לדעת בני כמה הם, הם
עובדים קשה וזה משפיע עליהם״.
״הם נורא משונים — התערב בשיתה
פועל בבגדי־עבודה — הביטו על
המלבושים שלהם ועל הנענה שהם
מריחים. הם נורא משונים״.
הצעירים השניים לא ענו לו. הם
היו סטודנטים׳ או אפשר פקידים
במוסד ממשלתי, או אפשר נערים בני
אמידים היוצאים לבלות בעיר ההומיה.
הנער היה מביט עדיין בזקנה, אחר
הביט בסל המוצב במעבר :״אבא —
אמר — מה הם עושים בפלפלים האדומים?״.

אוכלים אותם״ אמר האב.
״והם לוקחים אותם לתל־אב״ב?״
תהה אל הצורה בה היתה הזקנה מריחה
את עלי הנענה: כשהיתה שואפת
את ריחם היו עיניה נעצמות ואז נראתה
...מגוחכת.
״כן — אמר האב — הם לוקחים
פלפלים לתל־אביב״.
הנער הביט באשה השניה :׳׳כל
התימנים לוקחים פלפלים לתל־אביב?״,
״רני — אמר האב — שב בשקט
ואל תשאל שטויות״.
״הנשים האלה מסריחים את כל
האוטובוס״ אמר הנהג״ .ואמר זאת
בלשון יהודית.
הסטודנטים׳ או הפקידים או בני
האמידים, שישבו מאחור, גחכו בקול.
האשד, עם הכלבלב מלאה אחריו:
״יה׳ דאס שטינקט״.
ואז צחקו כל היושבים במכונית.
פרט לתימניות השתיים. הזקנה היתד,
מריחה את אגודת העלים שבידיה.
והשניה הביטה סביבה בתמיהה ותהתה
לדעת למאי צוחקים הנוסעים.
״ובכן — אמר הנהג — ״פיידים״.
אמר זאת בלשון רוסית שפירושה :

אחר הדליק את המנוע והפליג
העירה .

,העולם הזה׳ /נזם׳ 637

מאזג׳ *דק

ש. סאמט

קוראינו כותבים רגו
צאצאים לחברת-אנוש

האם צריך למתוח כקורת
על מעשים שלא נעשוץ

מאת יהודה הראד

הנאשמים — זוג עולים מבולגריה,
הגרים בכפר נטוש. היא — חורת
וצמוקה, ידיה מגוידות, שערה לא עשוי.
בעלה — לבושו ססגוני ובלה, מכנסיו
הכחולים משובצים כתמי־שמן, חולצתו,
— רוסית, מתקופת העליה השניה,
וכובע־גרב מקופל קיפול רחב חבוש
על ראשו ומסתיר מחצית פניו.
הם נאשמים ברצח תינוק — ,בנם.
הבעל לקחו מערש היולדת, שם אותו
בתיבת־עוגות ונטשו בשדה.
הנאשמים מודים באשמתם, שוטר מספר
בפרוטרוט כיצד נעור בקרבו החוש
הבלשי ה״שרלוק הולמסי״ כשראה את
התיבה הזנוחה בשדה הנטוש, כיצד
חלפו במוחו רווי־ספורי־הרפתקאה מחשבות
שונות על מכונות־תופת ופצצות־שעון׳
וכיצד גילה בתיבה החשודה גופה
קפואה של תינוק.
תוך כדי דבריו נועץ השוטר מבטים
מאורגנים בשני העתונאים המאזינים למהלך
המשפט ובוחן את צפרני עטיהם
כדי לבטח עצמו שלא ישאר באלמוניותו
הגלמודה.
השכנה — עולה חדשה. היא נשבעת,
כי ראתה את הנאשמת •סובבת ברחובות
הנטישים של כפרם וכרסה בין
שיניה.
— ״אה, זו היתד, כרס מסיימת
העדה את דבריה ועיניה נוצצות באש
נקמה נשית פרהיסטורית.
תמה פרשת עדי התביעה. הנאשמים
אינם מפרנסים סניגור, ואין ברצונם
להאזין לעדי־הגנה. הבעל — מבקש את
רשות הדיבור.
ספורו סובב סביב עוני קבוע. ראשיתו
של העוני בימי הנאצים. סופו
ברפובליקה העממית הבולגרית, אין לבו
שלם עם כוחות המחר הבולגריים.
— באנו ארצה בחוסר־כל — ממשיך
הנאשם בוידויו — עלינו אשתי, אני,
והתינזק־שבדרך. ממחנה״ה,עולים העבירוני
לדירה רעועה בבית חימר ערבי,
וגם חלקת שדה נתנו לנו. קיוינו שהשדה
יתן פריו, ובינתיים פיטמנו עצמנו
במזון זול ובתקוות עד שהגיעה שעת
הלידה.
ידענו שאין בכוחנו להאכיל פה שלישי.
אך את הנעשה אין להשיב. סמכנו

בגליון ״העולם הזה״ מיום 15.12.49
החת הכותרת ״מעם אדיבות, בבקשה״!
מתעכב מר צ׳סטוחובסקי על שוטרי
ישראל. הוא מפרט איך לא צריך שוטר
להתנהג וגם טוען שלא כל שומרי
החוק והסדר למדו יחס הוגן מהו ולא
מעטים השוטרים העוברים בהתנהגותם
על סמכויותיהם. אנו תמימי־דעים עם
מר צ׳סטוחובסקי, כי הפקיד במדים
הוא סמל המדינה ועליו להרבות באדיבות,
אבל אין אנו חושבים שכדי
להגיע למסקנה זו יש להרבות בדוגמאות
דמיוניות של התנהגות בלתי הוגנת
של השוטרים.
אין שיטת למוד המסתמכת על שגיאות
שלא נעשו׳ ואין כל תועלת במנין
כל הפגיעות האפשריות שבהן עלול
השוטר להכשל. בקורת טוב למתוח
על מעשים שנעשו — אז היא חיובית
ומאפשרת הוצאת מסקנות לגבי העתיד.
רק בעזרת בקורת כזו נוכל להגיע
לשרות יעיל מצד השוטר ובעקבותיו
לאהדת הצבור כלפי השוטר.
נחמה כורשטין, נזם קחת,
קצינת עתונות במטה הארצי של המשטרה

על הגורל: שמנו את התינוק שנולד
בתיבה ורצינו שיהיה משה רבנו השני.
אולי יקן ר מישהו ויאמצו ויגדלו. כך
מספרים הרבה רומנים עבי כרס״.
האם המיותמת מוחה דמעה פוטוגנית
ואינה מוציאה הגה מפיה.
השופט המהורהר בעמקות החוק והצדק
מחליף את כתב האשמה ל״פזי-
זות פושעת שגרמה למוות״.
פסק־הדין ארוך ומנומק. ראשיתו— ,
סיכום עובדות. עליהן איש אינו חולק•
אחרי זה מגיע תור הרבצת המוסר.
הוא מנגן על נימי הנפש העדינים
ומוריד נחלי דמעות מעיני הנאשמים.
לבסוף — עונש. קליל וסמלי, מאסר
קצר לפי תביעת החוק.
הבעל אינו מערער. הוא שותק׳ ופי־לנטרופ
משפטי, מאלה הנוהגים לחמם
את ספסלי בית־הדין בכל משפט מתוך
בטלנות או מתוך סאדיזם נסתר מסביר
לנאשם בבולגרית רצוצה:
— התינוק אינו רכושך ! הוא יצור
חי ! הוא חבר נכבד בחברת אנוש !

הוצאת ספרים נ. טברסק י, חברה בע״מ
ספרים

יצחק ויו אב

מחיר הדוופש

כסדרת ״פפרי־בים לכל״
לככוד חזרת הכנסת לירושלים

ורפו בסקי

בהו־הבית
ה״הווה״ הגדולה
סיפור־חזיון בו מתכנסים בחצר הר־הבית כל סופרי ישראל
ומשורריו בדורות האחרונים, ביום בו מתכנסת הכנסת הראשונה
בירושלים.
המחיר 200 פרוטה.

ההפצה הראשית: י .כרונפטן, רח׳ צ׳לנוכ ,2טל׳ .3452
העולם הזה״ ,מם׳ 637

האולם מלא מפה לפה.

כל ״חסידיה״ ומעריצה
של ג׳ לוביץ כאן. מחירי הכרטיסים
הם גבוהים, אך ד,״רמה״ של התוכנית
היא נמוכה. ומצער הדבר, הנד,
ברוכת־כשרון, אמנית לפנינו
נערצת וחביבה על הקהל, שנעדרה מהארץ
יותר משנתיים׳ ביקרה בתפוצות,
הופיעה במעט ערב ערב על הבמה
היהודית, ומה הביאה משם? אף לא
שיר עממי יהודי אחד בעל ערך פולקלורי
או אמנותי. רק ״קיטש״ של
התיאטרון היהודי, וגם מה שנכתב
בשבילה כאן בעברית אחרי שובה,
אין לו ערך אמנותי. ואין פלא שמיטב
ה״נשק״ שלה נשאר שוב נ. אלתר מן.
כאן החן, הברק והטעם הטוב של
המשורר המשתלב עם החן והכשרוו
של ג׳ .לוביץ. חבל על המאמץ
ב״קונצרט״ זה. אך נקוד, שזו רק
אפיזודה ושוב נראה את ג׳ .לו־ביץ׳
על הבמה הזעירה, במלוא יכל־תה.

״לילד,לו״
עוד מציע
״זהירות,
מתח נכה״ לקהל ״חדר להשכיר״,
אך בקרוב ייגמר שם
ענין החדרים והבמה הזעירה תגיש את
תכניתה החדשה והשניה בעונה זו.
והמשורר נ• אלתרמן הכותב את הפזמונים
ב״לילהלו״ ,קורא לה ״זהירות,
מתח גבוה אך שם זה אינו סימן
ש״לילהלו״ ,עשה שותפות עם חברת
החשמל, להיפך — חברת החשמל גובה
את דמיה מלילהלו בדיקנות רבה...
ומכיון ש״לילהלו״ רוצה הפעם ״למתוח״
אותנו הרי לא נגלה מ״סודות
המערכת״ ,רק נספר כי בתוכנית החדשה
משתתפים אורחים מחו״ל, האו״ם
והליגה הערבית ועוד מי שהוא...

י. בר יוסף שכבש פעם
״כעלי
המניסטר״ את במת ה״מטאטא״ עב
״העוצר הגדול״ שלו,
שנהפך אחר כך ל״אוצר״ של קופת
ה״מטאטא״ ,מגיש שוב קומדיה חדשה
אשר אנשי ה״מטאטא״ מעידים
עליה כי למראיה ״יתגלגלו מצחוק״
באולם בית־העם. בר יוסף מכבד אמנם
את השרים שלנו, אלא שדעתו
היא שנשי השרים לא זכו אצלנו
לתשומת לב הראויה, ובקומדיה שלו
״בעלי המניסטר״ הגבורות בו הן נשי
המניססרים.

חדשים

מבחר רפורטז׳ות ושידורים מתקופת מלחמח־השחרור, בהם מסופי
על לוחמים ועל נכי־מלחמה, על הורים ובנים, על כאב ושמחה,
וחרון, וגאון — ועל המאבק שלא נגמר עדיין כל עוד מסכנת
האדמה השוממה את בעלותנו על הארץ.
המחיר 550 פרוטה.

בית-רעם ר,זר...

״ 48ש?ןות במוצ״ש בעת הצגת הס־רט
הישראלי ״ 48 שעות
כיממה״
ביממה״ במוגרבי, היתר,
לקהל הפתעה נעימה לראות בתוכם
את השחקנית בסרט ז. ששונקיז.
והקהל ערך לה תשואות רמות. אגב
הנהלת הקולנוע סירבה לשלוח לה
לשחקנית הזמנה לסרט בה היא משתתפת,
והפנו אותה לקופה ...אף על
פי שהסרט הוא דוקומנטרי בעקרו הרי
נתקבל בחמימות רבה, וחבל רק
שהבמאי ו. ויקס והשחקן ט. רביב
המשתתף בסרט והנמצאים בפריז אינם
יכולים להינות מהתשואות בתל־אביב.

כתבי
יד שלא נדפסו לא
יוחזרו לבעליהם ואפילו צורף
בול לכתב היד.

כל פעם שאני עובר על פני ביתד,עם
בתל־אביב הריני תוהה על עזובה
של מקום, שיש בו כל הנתונים
לשמש אחד המרכזים. החשובים להיים
אמנותיים־צבוריים בתל־אביב־רבתי, אילו...
בעוד
שהעיר חסרה — עד כדי
מחנק — אילמים להיפעות המכנסות
אלפים, בעוד שאזנינו קולטות תכופות
דברי תלונה וקטרוג על ערעור יסודותיהם
של מוסדות תיאטרוניים וא־מנותיים
באין להם מקום ב״מצב של
תרדמה״ לא פיתוח הראוי לשמו, כאילו
מאז נוסד (לפני עשרים וכמה שנים!)
ועד היום לא חל בתל אביב העיר
שינוי מהפכני ממש בגידול אוכלו־סיתה
עד כשלוש מאות אלף נפש בהרחבת
שטחה עד למעלה מ־ 40.000 דונאם.
והעיקר: בפיתוח טעמו של הקהל.
הגדר הרעועה והבנין — שתיקונו־המעט
ושכלולו במרוצת השנים לא שינו
פרצופו — מעידים כי העיריה
שלנו והנהלת בית־העם, שלעיריה
נציגות רבת השפעה בה, אינן מבחינות
כלל בצורך לעשות מקום זה
למוסד צבורי מרכזי.
מתי ״תתעורר״ העיריר, לראות
בעינים פקוחות את פני העזובה ואת
הצפון במקום זה שרבבות אדם מבקרים
בו מדי שבוע בשבוע מבלי שת־נתן
להם אפשרות להגות ממנו למרות
שהוא יכול למלא תפקיד ממדרגה ראשונה.
ואולי
מן הראוי לאפשר ליזמה פרטית
שתנצל את האפשרות הזאת?

כקן המתרוקן
שעה קלה של טיול בקריה — מושבה
של הממשלה — בתל אביב.
מה רב השינוי שחל כאן בן־לילה.
עוד תמול־שלשום תנועה סואנת של
המוני אזרחים, נוסף לפקידות. וכיום
נראה המקום כקן המתרוקן...
עוד עוברים אותה רבים לרוחבה
ולארכה, עוד מתרוצצים הפקידים בשבילים
הבינמשרדיים, עוד מתנוססים
השלטים בשערי הכניסות, עדיין לא
קל להשיג את מספר הטלפון .6311
עדיין נמשכת כרגיל תנועת האבטו־בוסים
של ״דן״י לקריה — ואף על
פי כן מרגיש הנך, בעברך כיום את
הקריה, כי זהו מרחב הנעזב בהדרגה,
כי מפעליו מצטמקים וכתבותיו מועברות
למקום אחר. דמיון־מה ל״מוח־רם״
...ומוזר קצת לראות בתל אביב
בנינים רבים ד,נעזבים ע״י היושבים
בהם.
מכוניות עמוסות מסמכים ותעודות
עולות מן הקריה לירושלים, המשרדים
מתפנים מעובדיהם, היציאה מן הקריה
גוברת. יורשת אוצר ממלכתי זה.
אין לה לתל אביב כל זכות להתאונן,
והיא גם אינה מתאוננת. היא
מבינה את הפרוצס ההיסטורי ׳הזה,
שאשרינו כי בא.

האשה בארץ עובדת בידיה
יותר קשה מבבל ארץ אחרת
היא מדיחה כלים, שוטפת את הרצפה,
מכבסת ועושה את כל עבודת הבית.
ידיד, באות במגע תמידי עם מים קרים
וקשים, הגורמים ליבוש ופצול העור
ומכערים את צורת הידים.
מדוע תרשי לידיך להגיע למצב כזה י
מרחי אותן בקרם לידים של יצהר ועור
ידיך יהיה מוגן בפני יובש וגרוי.
קרם לידים של יצהר נספג מיד בעור
הידים ואינו משאיר שום שומן על
העור.

א״1״״״׳3־ /סוהלומה שהונחתה

פרידה קצרה, שיממות פעלתניות הופכות אותה לפרידה
א. כחזית. יום ששי 21 כחודש
נדרדר אופנוע על פני הכביש׳ פרץ בסערה אל מתמשכת, אין סופית.
ואולם אתמול, היא היתר, כל כך מבסוטית ...כה
עבר משטח הבטון גדליהמידות (הוא רחבת המסדרים)
מהר והפז אל קצהו המערבי, שם יזדקר צריפון מטה־ עזות אהבה או תו...
נאמן לשיטתו הרביץ ראובן תורה לאנשיו. היה
הפלוגה, ונעצר בבלימת־פתע. מיד שגר ראובן רגליו
ותוך שהיה מתקדם, מתפרץ
ד,גמלוניות, קפץ יושמט את המשענת, הסיט והזיה את מתרוצץ אנה ושוב,
האופנוע לאחור וכשנוכח כי עומד הוא יציב על וכובש היה זורק כלפי פיקודיו הוראות ופקודות.
עומד כל אותה שעה בנקודת
עמדו, זנחו ודלג אל עבר חדר־מגורו — ,הוא משכן המ.מ — .יוסקה, היה
תצפיתו, בודק ובוחן, מסמן שגיאות ומציין הצלחות
המכי״ם של מחלקה א׳.
רק פתח קמעה את הדלת, בעוד שבאזניו עדיין ומחליט כי יש להעיר תשומת לב חייליו על כך,
מהדדים אחרוני האקורדים של צויחת המוטור, הסתערה בשעת המנוחה. לאחר זאת היה מדדה ומדלג בינות
לשוחות המצויות בשפע בשטח האימונים, עומד ועורך
לחלל האויר שאגתו של איציק הסמ״מ :
.ראובן ! לכל השדים ! כמעט שיצאה נשמתי בדיקה קפדנית גם לשאר הכתות הנותרות, עד שלבסוף
יקבצן יחדיו ויערוך התקפת־מחץ של כל המחלקה
מרוב צפיה ! ״
בראשותו.
התקרב, העלה חיוך על שפתיו ואמר בנחת :
משום מה, עבדו הפעם האנשים במין להט של
״אהלן ראובן. כיצד בלית י כפי שעיני רואות. י
חבה. הסתערו — הסתערות של מחץ, תוך התלהבות
אתה נראה מבסוט.״
״איציק׳ אתה הורג. שאגתך גרועה מפגז של ואקסטזה, תוך קריאות וזעקות. דומה — קרב של
ממש.
שלשה אינצ׳.״
פני ראובן נהרו מאושר, כתתו היתר, המצטיינת
״בלעתי הבוקר מספר ביצים נוספות, יש להכין
ביותר. אלא שפני יוסקה ד,מ.מ. נשארו חמוצים
את הגרון. תכנית האימונים היום מגוונת למדי.״
״לעזאזל. מדוע אינם מניחים לאדם לשאוף רוח ורציניים וראובן הרגיש, כי דברים בגו. עומד להתחולל
משהו ובזמן הקרוב ביותר. אחרת לא היה
ימים מספר ! י ״
״ראובן, ראובן. שאלות של תם שואל הנך. נו, יושקה דופק בקצב כל־כך מהיר.
היתד, החמה מגביהה בפאתי מזרח ומרככת צנתו
זה יספיק. יש לגשת לעבודה. צריך לקחת את הכתה
החודרת של בוקר. היתד, החמה מגביהה עוד ועוד
ולצאת לאימונים. האכלת?״
עד שהגיעה למרכזן של שמים תכלכלות. ואז, כשהיתה
״כן, ודאי.״
הזיעה נגרת ללא הפוגה, כשהיו הפנים מסמיקים
״הידועה לך תכנית האימונים להיום י״
והולכים מלהט החמה, נפל הדבר.
״בהחלט. המ.פ, הסביר לי זאת אמש.״
כמחצית השעה לפני הסיום הרגיל באה הודעה
״אם כך סיים את סידוריך וגש לאסוף את האנשים.
דחופה ממשרד מטה הפלוגה :
אבל בחייתק הזדרז ! ״
״על כל מפקדי המחלקות להפסיק את האימונים,
ראובן הניח את חפציו ומהר אל עבר משכן
פיקודיו. מעבר חדר־האוכל השתרכו, לאורכם של לחזור עם אנשיהם ולקבצם בשטחי המגורים. לאחר
השבילים הפתלתולים אחרוני הסועדים. היו מהלכים זאת על המ.מ.ים להתיצב מיד במשרדו של המ.פ.
חתום: ס.מ.פ״.
להם בדו או בתלת ותוך מהלכם ישיקו בכליהם.
הוכרז מצב־הכן לאלתר. ועל המכי״ם הוטל לדאוג
הצלילים שהסתלסלו הצטרפו יחדיו ויצרו קומפוזיציה
לאנשים ולהוליכם בסך לחדר האוכל.
מקורית, צורמת.
מכיון שמתח האימונים היה גבוה מאז הבוקר,
שוב יש לצאת לעבודה ! והן זה עתה חזר
מחופשת הלילה. אותן שעות מספר שהתיר לו המ.פ. ירדו טוראים לסוף דעתה של הודעה סתומה זו ומיד
להנאתו. אמש טרח לילך אצל מפקדו, עמל ובלבל החלו מתלחשים :
דעתו של זה, עד שהלז נעתר ופסק לו לילה של
״חברה, מכינים לנו עבודה הגונה. זה ימים
שהייה מחוץ למחנה. היה זה הישג של ממש ! נו, מספר שלבי מרגיש כי פעולה מתקרבת.״
״הדבר היה ידוע גם לי, אלא שהשאלה היא לאן
שערו בנפשכם, לסחוט לילה שלם ממפקד הפלוגה !
כמעט ולא יאומן ! ואז הסתער על האופנוע, הדליק נצא. אני חושב שהכפר א׳ הוא המטרה. ומדוע לא?
את המכונה, וטס מבלי להרפות, במתח של 100 ראו, שני כפרים שלנו נטויים משני עבריו, אפשי
לשעה. סופו שהגיע לביתו תוך מחצית השעה לערוך פעולת איגוף.״
״הנח. אתה טועה. הכפר הערבי א׳ משתרע על
הראשונה.
עוד הוא שקוע בהרהוריו וכבר ראה עצמו עומד גבעה וכמוהו כמבצר. לדעתי הכפר ג׳ ,המטריד את
ליד משכן פיקודיו. אנשיו עמדו מוכנים וחכו לבאות, ישובינו בסביבת משק ״צפרירים״ הוא העומד על
אי לכך ערכם מיד והוליכם אל שדה האימונים. הפרק.״
כשהגיעו סקר חטופות את השטח, הושיבם לידו
״הבלים. כולכם מדברים דברי הבל. תבינו ! סתם
והסביר להם היטב את תכנית האימונים ומטרתה. מותחים אותנו. תמרון מטעם המג״ד ותו לא. הלז
והמטרה היתה — על הטוראים לעבור על אימוני רוצה להוכח עד כמה מהיר כשרון ההערכות שלנו
הקרב למיניהם. וכיצד זה מופיע שם, שחור על גבי
ראובן הניח לפיקודיו להמשיך בלהגם ונכנס
לבן, בפקודות היום של מפקד הגדוד:
לחדרו. אפפה אותו לאות של פתע. וזאת בעטים
״מ־ — 12.00 — 08.00 אימונים״.
של אימונים, או שמא בעטיה של התרגשות התוקפת
ואימונים — משמע: לך, טול טוראיך והחדר אדם כאשר מתחוור לו, כי דבר גדול עומד להתרחש.
בעקביות לכל אברי גופם תורתה של מלחמה. עד
נטל את הצרור שהביא עמו בבוקר והחל מניח
כאן פקודת המג״ד, אלא שהמ.פ. הוסיף משלו ופירט: במקומם חפצים ; לבנים, סדינים, מגבות. הכל מצהיר
״ערוך חזרה על תרגולת קרב, ותן להם פריצה בצחור. יוכל זאת נטל לעצמו חלף אלה שהשאיר
לשטח בנוי וכבוש בנינים״ .ומיד עלה בדעתך כי בבית החייבים מרוק ושטיפה הגונה. ותוך שהיד,
משהו מתרחש ועומד להתחולל. אלא, שבינתיים עמדו מערם חפציו ומקבצם צבורים־צבורים, העביר לנגד
החיילים מדושנים ורעננים ויש להווכח כמה פרטים עיניו דמויותיהם של עשרת פיקודיו. עשר נפשית
פרטי פרטים נשמטו מזכרונם מעת הפעולה האחרונה. הנתונות בידו. נטל אחריות המעיק על הנשמה, כל
ובכלל ידוע הדבר לכל בר בי רב:
אחד מהם על סגולותיו ומגרעותיו: בשעות קרב
״ישיבה של בטלה מרפה איברים״.
ובשעות של צורך דחוף במתן תושיה. יתרונות של
ומי יודע, אולי טובים הם האימונים. ולאו דוקא משמעת מופתית ואמון ללא גבול.
משום אמיתותה של סיסמת המג״ד :
הוציא את כל המסמכים ושאר תעודות המצויות
״זיעה חוסכת דם״.
בכיסיו בשפע, והניחם במלתחה. לפתע עלה בדעתו
.בששקוע הנך באימוניך שוכח אתה עולם ומלואו. מה, חזר והוציא חפיסת ניירות אחת, פשפש ודלה
העבודה הרבה המוטלת עליך אינה מניחה כל
שהות מספר תמונות. תמונות הוריו, אחיו, נערתו. הפי
בידך להרהר קמעה גם על הבית. המשפחה׳ הנערה.
המרטטים בהן והפך בהן עד שזכר כל תו ותג של הפנים
מטשטשים ונמוגים כל הגעגועים
הטמירים כל זאת, יש היקרות לו. ראשיתהניח מידו את תמונות המשפחה. אתה ששוכח
בלב בזמן של בטלה. וכיון
אתה לפתע, טעם אחר. חריף נעץ מבטו בפניה של רותי והזין עיניו בעליצות
לחופשה הקצרה שמקבל
השופעת מתמונה פעוטה זו. לבסוף הניח אף אותה.
ועז יותר.
לרגע שקע במחשבות, אולם התנער מיד. אסור להן
הנה, אמש כשחזר הביתה נגעה עד לבו התרג
בהתרו למחשבות, שירככו את לבו. מי יודע, אולי יצטרך
שותה של אמו, ואפילו ד,בעיסתו, משום מה,
עוד לכל כוח השכנוע וד,בטחון העצמי. הבטחון לשלוט
צצות הבלתי פוסקת והשאלות
המרדניות: לשתות דבר בעצמו גופא, הבטחון לשלוט באנשיו והבטחון להצליח.
״ראובן, אתה רעב, האם חפץ אתר,
לאחר שעתיים של צפיה שב יוסקה המ.מ. בלוית
מה או שמא אינך מרגיש בטוב והאב, יושב
ליד השולחן ומנסה לחדור בשיחתו השלוה, אל מתחת סגנו ואסף את המכ״ים שלו. כל הנוכחים היו שקטים
למעטה החשיבות של דברי הבן ולדלות משם מספר ושלוים. כולם ידעו מה יאמר פה בעוד רגע. הודעות
עובדות־אמת ממה שעושה הבן, ומה תעסוקתו. וכלום כאלו קבלו לא פעם. וגם, הכינו את נפשותיהם תוך
השעתיים שחלפו. לכן קבלו בצורה הרגילה את הודעתי
אפשר להאמין לו כי רק באימונים יעסוק ותו לא ז
כן. ואז עזב את הבית ורץ אל רותי. רותי של יוסקה :
הנערה שלו. אין כמוה עלי אדמות. שד ולא בחורה.
״חברה. הכונו ! הכינו את כל המרץ ! הערב אנו
מעין לא אכזב של עליצות, להט חיים.
יוצאים לפעולה ! ״
שרויים היו אמש במין תמיסה של אושר וחדוה.
וכשנתפסו לתוך תוכה של תשוקה, נבעה זו מתוך כ. כעורף. יום ראשון 23 כחודש
אהבה כנה הדדית, מתוך געגועים עזים. געגועים של
בניחותא פתחה רותי את הדלת ובעדנה נעלה

אותה אחריה. ורק אז הניחה למרץ בלום וגדוש
לפרוץ ודלגה על גבי המדרגות בעוד ידה מרחפת
על פני המעקה. במהירות רבה הגיעה למטה ויצאה
את הבית.
חמה של קיץ פגשתה בחוץ ושגרה קרנים מפזזות
על פניה. עדיין היה נעים אלא שתוך שעות מספר
ישתרר שרב מיגע ומלאה.
החלה רותי מהלכת בצעדיה הקלילים לעבר המשרד
כשתיק העור הלבן הדוק היטב מתחת לבית־שחיה.
דקות מספר צעדה ברחוב צדדי זה, ששלוה אופפתו,
עד שפנתה אל עבר הרחוב הראשי. וכשהגיעה לרחוב
הומה זה נזכרה מיד (וכך מתארע כל יום באותה
העת ובאותו מצב) במשרד. בעבודתה. במסמכים הרבים
שיש להכין. באוירוגי האויב העלולים להופיע, כל
אותם המקומות שיש למהר ולסור אליהם כל עוד
שאפשר ו ...כן. שיש עוד דקות מספר עד שתגיע
למשרד ותהיה זו שטות מתמיהה להעסיק עצמה
במחשבות ממין אלו דוקא עתה.
אי לכך העלימה עיניה ממרוץ המכוניות עלי
כביש. אטמה אזניה מצפירותיהן הטרדניות והתרכזה
בסקירת פניהם של עוברים ושבים, שמא יעלה בידה
לצוד מישהו ולהחליף עמו מלים ספורות.
מאז הבוקר שפרה עליה רוחה ולבד, טוב עליה.
וכל כך למר — ,תקשה להשיב בעצמה. והרי ד,אוירה
כל כך מתוחה. האנשים צופים לרקיע, יגעים ואדישים.
כל מעינם בחזיתות השונות מקום שם לוחמים יקיריהם.
והיא ...אינה יודעת מדוע תעלה כה. אולי
רקיע תכלכל זה, אולי גוון ירקרק זה האופף הכל
ומשרה רוח טובה. או שמא היותר, צעירה וקולטת
מוראות עולם בצודה כה אופטימיסטית. או שמא
בגין ראובן חברה• בגינו ובגין אהבתה אותו. זד,
שנה תמימה הם מהלכים יחדיו וכבר ירגישו עצמם
כזוג לכל דבר. ועוד ; אלמלא מלחמה זו, מן הסתם,
היו כבר מאורסים ושוב לא היו רק :״הולכים יחדיו״.
״האח ג מה טוב לחיות !״
זחה דעתה עליה. לפתע רחש לבבה אהבה לכל
היקום. מזומנה היתד, לאמץ אל לבה המפרפר את
כל האלמונים הללו המשתדכים משני עבריה, אנה
ושוב, ולא ישיתו לבם אל *המתרחש בנפשה פנימה.
אלמלא סוגרי המנהג החברתי, חייכם, שהיתר, פותחת
בצדילה עליזה ופצחנית. ממש משתגעת. עושה ככל
העולה על רוחה ואפילו יראה הדבר נואל ומגוחך.
רגע. כמדומה שהיום יום א׳ הוא? בליל חמישי
האחרון שהיה אצלה. נטל חופשת ערב ובא אצלה.
כך יעשר, כל אימת שיקבל חופשה כל שהיא. ובכלל,
נוהג הוא לומר :
״יודעת את רותי שלי, טוב לו לאדם היודע לשם
מה הוא יוצא לחופשה. אני למשל, יודע לשם מה.״
מלים פשוטות אלו ימלאוה תדיר אושר וספוק
רב ואפילו קורטוב של יוהרה. כי הרי אליה יתכון
בדבריו. לעולם אינו בוש להודות כי הגיגיו נתונים
לה, שקועים בה. רקהמלחמה הזו. ראובן השריי
בסכנת נפשות, האחריות המוטלת על כתפיו. אחריות
לגודלן של עשר נפשות ! האוירה הזו בעורף. ההפצצות
הזדוניות. הדאגה ליום מחר. כל אלה יש בהם
כדי לצנן את חמתה. ברם, לעולם לא ישביתו אשרה.
וגם ראובן, השרוי בקרבת מקום מוצא היד, תדיר
שהות בידו להציץ לביתה מדי פעם בפעם. הנה,
בליל חמישי בלו נפלא. מסרה לו את תשורתה —
צמיד של כסף ושמו חקוק עליו. אז אהב אותה מאד.
בשל עצמה. בשל המתנה שהעניקה לו. ובשל ההפתעה
שבדבר. סחו גם בדבראפשרות עליתו בדרגה וכבר
ראו עצמם מנותקים נתוק שלם למשך חודשיים ימים
עת יעשה בקורס ממ״ים. באותו ערב היטיבה להרגיש
מר. טוב לה לנערה שחבר לה. רע שאפשר להסיח
עמדו, לאהוב עמו ביחד, ובכלל — הכל.
זנחה רותי מבטי העוברים ושבים. נטשה חלונות
ראוה. התנכרה לרוכלים־תגרנים והתרכזה בה. בה בעצמה
ובהרהוריה השפונים. בעצמה ובראובן. בשניהם
ובאהבתה אותו. טוב להרהר כך. משתייר מעם טוב
בנשמה.
מי יתן ויזדמן אצלה הערב לשעה קלה. היא
תתפרקד, בגפה, בחדרה. תעיף מבט על ״הוא הלך
בשדות״ ,או אולי תעדיף סופר נכרי ותבחר ב״בת־אדם״
.אך לא תקרא דבר בשניהם גם יחד. כולה
דרוכה וקשובה תצפה לראות דמותו התמירה, שפתיי
החושניות וכל בבואתו האהובה עליה כל כך. ואז
באמת. אז יהיה נפלא.
כן. אלא שעד הערב נטויות בזו אחר זו שתים
עשרה שעות רצופות ו ...כעת יש להזדרז ולמהר
לעבודי.
נאט2ד, רותי קלות. העיפה מבט מרפרף מעלה,
אל השעון הגוהר עליה שם, ממרום. כוונה את שעונה
ועמדה ללכת כאשר שמעה את קולו של אותו אדם,
קרוב משלה :
״רותי, חכי רגע״.
נעמדה. הלז קרב. היה משהו במבט פניו החוזרים
שהפחידה ומלאה חלחלה ומגור. לפתע שקטה. דומה
כל גופה התוסס והרענן קפא לרגע. בהרגשה שקטה
ואדישה׳ באטמוספירה של ״לא איכפת״ שמעה את
קולו :
״רותי. היום את לא הולכת לעבודה. בואי ונחזור
הביתה. אנו הולכים ללויד, של ראובן. הוא נפל
בפעולה האחרונה. אתמול עם שחר״.

,העולם הזה״ ,מם׳ 637