גליון 638 מתאריך 7 בינואר 1950

;131?

צכי ציטט

למעלה מימין לשמאל: רגע רומנטי, או רגע של דאגר? ,נער־ ליד
החלון — ,מצב קלאסי, המתחדש לנצח גם אצלנו. זהו תמיד אחר
הרגעים שאדם מסתכל לתוך עצמו, חושב על היקרים לו, מהרהר על העתיד: .
תמונה ב׳ :העבודה, כמה מזלזלים בה, כמה היא נמאסת לפעמים, אבל
היא מסגרתם של החיים. ולא רק מסגרתם, היא מקיימת את החיים.
יום יום בשמונה בבוקר יוצאת לילי לבנק. לאחר הפסקת צהרים מ־1
עד 3היא עובדת שוב עד חמש. היא יוצאת מהבנק — בחיוך קל,
מצב הרוח של סיום־יום־העבודה׳.
תמונה ג׳ :הביתה, לקראת ערב חפשי. אולי לקונצרט, או להצגה או
לקולנוע? אולי יבואו חברים או חברות, ואולי מישהו מאלה שלא
היו מזמן. אין זמן רב למחשבות. גם בבית יש עבודה.
תמונה ד׳ :במידת האפשר, יוצאים קצת לרחוב. יחד עם חנה, חברתה
של לילי. לפני שמחשיך אפשר להספיק להציץ בכמה וכמה חלונות־ראווה,
לבחון שמלות, מעילים, נעלים וסתם מוצגים, בשבילנו ״סתם״,
ובשבילן — הרבה, הרבה מאד.
מימין באמצע: לילי׳ וחברתה, חברתה אחרת, יושבות בבית־קפה׳ על
ספל קפה. שער, כזו ׳מביאה הרבה ענין ושעשוע. אפשר להסתכל
באנשים, לבחון אותם ולשוחח עליהם, כולל גם קצת רכילות. כמובן,
לא רק על האנשים שבבית־הקפה.
משמאל באמצע: חנה באה לפנות ערב ולוקחת את לילי ל״מקרא
סטודיו״ ברחוב אלנבי לראות תמונות. חנה מציירת. והיא מענינת את
לילי בעבודתה. לילי נהנית מציור מוצלח.
למטר, באמצע: ספרי האילוסטרציות מהווים אף הם תערוכת תמונות.
חנה ולילי מעיינות׳ בעזרתו של בעל הסטודיו, בספרי האמנות. אין
זה אומר דווקא שיש בדעתן לרכוש ספר מן הספרים.
מימין למטה: שבת לפני־הצהרים. אין בטיילת על שפת הים לטיול,
אם מזג האוויר אינו מפריע. כאן פוגשים מכרים וידידים, כאן נטווים
החוטים, לעתים הסמויים מן העין, של הווי חברתי ..כמה אופייני צילום
זה. היש תל־אביבי שאין לו באלבום שלו צילום כזה מטיול בשבת?

היא בת תל־אביב
הרחובות שוקקים. מאות, אלפי אנשים׳ ממהרים׳ איש איש —
ומגמתו שלו. ובין כל אלה בחורה אחת. אתה נפגשים אנו הפעם
בשני עמודים אלה. שמה לילי בונשטיין. היא בת תל־אביב, היינו, גרה
בתל־אביב. נפגשנו בה במקרה. אך לא במקרה אנו מציגים אותה גם
בפניכם. ראשית מפני שהיא ילידת הארץ. אין זה מקנה יתרון על שאר
צעירים או צעירות שעלו לארץ, שגם בשבילם זוהי מולדתם. אבל
ילידת הארץ היא השלימות ביחס שבין האדם לבין מולדתו. לילי
בונשטיין איננו שם מפורסם. רבים מכם, חוץ ממכריה וידידיה, שלה
ושל משפחתה, שומעים שם זה בפעם הראשונה. כי אכן היא איננה בחזרה
מפורסמת ואין עיניה נשואות לפירסום. היא איננה שחקנית, והיא
איננה פסנתרנית, והיא איננה עסקנית צעירה או נואמת כשרונית. ובכן,
מר, משך את תשומת־לבנו אליה? מה המיוחד בה? המיוחד הוא
שלילי בונשטיין היא אחת מבין אלפי בני נוער ישראליים. היא אחת
מהם ושונה מהם אך ורק במידה שאדם שונה מאחרים בתכונות אישיות,
באופי, במראה וצורה. זה, תאמרו, כל ההבדל. אבל אנו מתכוונים
להבדלים הרגילים ולא לאותן תכונות או סגולות המרימות אדם מבין
האלפים. ולילי בונשטיין היא אחת מני אלפים. ואנו שאלנו עצמנו :
מה הם חייה של צעירה ישראלית, מה תכנם, מה צורתם, מה שאיפותיה
ומה תכניותיה י שאלנו את עצמנו, ולא רק את עצמנו, והננו מנסים
להציג את התשובות, בצילומים, ובדברי־כתב, לעיני כל.
צריכים אנו, לפי כל החוקים, לחזור אל ילדותה. אחר כך
לספר כיצד הלכה לגן׳ ולבית־הספר העממי, ואיך עבוד, ילדותה, ואיך
התבגרה, ומשברי ההתבגרות, עד היות הנערה לבחורה, בעלת אישיות
עצמאית. כל אלה הם בלי ספק חלק מאישיותה. הם היו, בשנויים
קלים, ולעתים אף חמורים יותר, נחלת האלפים. אבל לא נוכל
לעשות פגישה זו לביוגרפיה כוללת. נוכל רק לציין כי מוצאה מבית
בעל מעמד בינוני. האב פקיד, נושא משרה גבוהה למדי, והבת
גדלה, איפוא, בתנאים בהם יכלה לקבל השכלה תיכונית ולא נאלצה
להתחיל לעבוד מיד אחרי גמר בית־הספר העממי. מובן, שאפשרויותיה
לא היו בלתי־מוגבלות, מן העבר הביאה, איפוא׳ אל ההווה ילדות
ונעורים בבית מסודר, חינוך טוב, השכלה תיכונית ואותה הרגשה
של עולם יציב ושלם שהיא נחלת בני הארץ.
לילי בונשטיין היתד, תלמידת גמנסיה ״הרצליה״ בתל־אביב.
אומרים שאישים חשובים רבים, מהם העומדים בתמקידי־מפתח
במדינה ובממשלה, גמרו את ה״גמנסיה* .אבל לצידם למדו בעשרות
המחזורים אלפי צעירים וצעירות, המהווים חלק מנוף המדינה. וכחלק
מאזרחי המדינה הערים, אם כי עדיין הלומדים, שאין כל האחריות
האזרחית עדיין מוטלת עליהם בשלימותה, עמדו תלמידי המחלקה
של לילי באפריל של שנת ,1948 כשנתברר כי אכן המאורעות
הופכים למלחמה, בפני שאלה חמורה: האפשר להמשיך ללמוד
כשהכל מוסל על כף המאזניים? והתלמידים, בכוח רוח הנוער
האמיצה, דרשו, לפני גמר הלימודים בשמינית, להבחן מיד, לפני
סיום השנה, כדי שיובלו להתגייס. ועד התלמידים הציג את הדרישה
בפני ההנהלה. לילי לא היתד, בוועד. היא אינה מסוג האנשים
הנבחרים לוועדים, אבל לילי היתד, בין הצעירים שהתגייסו לשרות.
צעד ראשון — לאמונים. לאחר אמונים, שנמשכו שלושה שבועות,
יצאו היא ואחותה התאומה, עם הפלמ״ח, כחברות הפלמ״ח, לנגב.
שתי האחיות, שאינן דומות כלל זו לזו, החליטו, ובזה היה הדמיון
ביניהן גמור, לשרת יחד ביחידה אחת, ויהי־מה. כיוון שבצבא
נהוג שלא להרשות לאחים או אחיות לשרת ביחידה אחת לא רצו
(המשך בעמוד )14
משמאל למטה: תמונה א׳ :אחת השעות השקטות בבית. שעה של
קריאת ספר או של כתיבת מכתבים. הפעם — ,מכתב.
תמונה ב׳ :ואחר כך — אל הרדיו. בכל הצילומים האלה אין אתם
רואים את בני המשפחה אבל — הם מצויים בבית. אלא שלילי עמדה
במרכז עניננו. מה היא מחפשת: חדשות, או צלילי מוזיקה? יש
ערבים של ישיבה בבית והיא מחפשת קונצרט טוב, להקשיב אליו
בעצמה, עם הרהוריה, עם תקוותיה.

ברוך פ. ישב ליד סגן־האלוף, מפקד
החטיבה התוקפת׳ במטהו הקרבי. הפלוגה
הראשונה התפרצה לעירק אל״
מנשיה והחלה מתבססת בה. מפלוג׳ה
היתה אש תופת יורדת על הפורצים
לכפר.
ברוך פ. ישב ליד המכשיר ונתן
הוראות למטוסים הנמצאים באויר.
קל היה לו לנהוג את המפציצים
למטרותיהם׳ שעה שישב על הגבעה —
במטה הקרבי׳ רואה את הנעשה לפניי
כעל כף היד.
היה חוזר ומכוון את המטוסים,
ואלה היו חגים חוגה שבקלות׳ מרכזים
עצמם למטרתם׳ מטילים פצצותי־הם׳
׳חוזרים לבסיס, נטענים פצצות
מחדש.
אותה שעה כבר מרחפת לה
משמרת שנייה קרוב למקום׳ מחכה
להוראותיו של ברוך.
פלוג׳ה המנותקת. עומדת במצור
זה שבועות ואין יכולים לה. היא
מורעשת ללא הפסק ואין יכולים לה.
עתה בהיות מבצע ״עין״ בעיצומו,
מטפלים גם בחטיבה המצרית הנצורה.
הקרב על פלוג׳ה השתולל בכל
תקפו.
מפקד החטיבה פקד על שתי פלוגות
נוספות לחוש לעזרת הפורצים.
ברוך מדבר לתוך המכשיר בשפה
גלוייה, שבין כה אין האויב יכול לכוון
אשו למטוסים הבאים אליו, שהרסהם
כבר ממש מעליו, מאוחר מדי, נותן
בקול מונוטוני, חסר־גוון, כיאה לדובר
לתוך מכשיר־קשר את ההוראות. קורא
למטוסים בשמות סמל שלהם, מנחיתם

י ולא רק בקיץ, זקוק
עורך לטיפול יומיומי
ב״ולוטה״.
לפני צאתך מדירתך
החמה משחי את
פניו וידיך בקרם
משובח זה,המגן על
) העור מפני מזג
| האויר הלח והרוח
/הקרה. ושומר על

״ עין ׳
בדרכם׳ מאתר להם חלקת אדמה שהס
צריכים לחורשה בפצצותיהם.
המטוסים בהמיית מנועיהם הכבדה
אצים׳ דומה, אל תוך המטרה, זגוגיות
תאי הטייסים מבהיקות עם ירח
חוור׳ פצצות משתחררות מקולביהן.
עמודים של עשן לבן ערפלי מת־אבכים
אל על.
עמודים של עשן שחור סמיך מת־אבכים
אל על.
עמודים של אש אדומה־כחולה, שחצנית.
והקרב
על הכפר נמשך. מה שהוא
לא בסדר. החסימה לא פועלת. האויב
עבר. הפלוגות מנותקות. ההתקפה
נכשלה. יש להסוג.
הפלוגות המנותקות מנסות להסתנן.
חלק מצליח לעבור.
חלק נופלים באש צולבת, רצחנית
של אויב.
פלוג׳ה נשארה בידי המצרים.
ברוך ממשיך לפקוד על הפצצת
פלוג׳ה. אולם כלום זה מועיל ז מוטב
לכוון את המפציצים דרומה, אל
שדה הקרבות המתחוללים בדרך בואכה
אל־עריש !
ג׳ו יושב עם קציני המטה של
החיל בפרשת־הדרכים.
שלט המשטרה הצבאית של צבא
בריטניה, מכריז׳ מכוון בח_ ם :
לאל־עריש.
לאזור התעלה.
ג׳יפים שמגלדיהם מוכנים לפעולה
שוטפים בכביש דרומה ומערבה.
גוררות תותחים מעלות אבק.
רב־הסרן ושלישו עוברים בג׳יפם.
שדרת טנקים הבאה מרחוק מתחילה
למחוץ את הכביש תחתיה.
מרחוק משתמע דו קרב של תותחים.
פתע חולפים שני מטוסייקרב ישראליים
בדרכם לחזית, מנמיכים טוס.
זמזום קולני מבשר בואם של מטוסים.
הנה הם. ארבעה ממטוסי האויב.
כוכבים, חצי סהר מתבלטים על
רקעם הירוק.
האנשים שבפרשת־הדרכים תופשים
בקובעי הפלדה שלהם, משטיחים עצמם
בחול.

טייסתו של סטן בדרכה להפצצת
המצרים• אי־שם בואכה סואץ. כבר
עזבו את הים ופנו לעבר היבשה.
ליד עזה עומדות אניות הצי ומר־עישות
את העיר׳ ליד רפיח נעות עשרות
ומאות מכוניות הצבא דרומה. הלכו
וקרבו לחזית.
קשה היה להבחין בקווי התחום
של החזית.
הנה נראו זחלים יורקי אש מתקדמים
בשרשרת. חיל רגלים במספר רב
רץ מאחוריו.
וודאי מאנשינו.
לפתע עלה מסך עשן לבן־חוורוור אל
על׳ — הסמן המוסכם. משמע שעוברים
את קו החזית.
רחקו במעט מהעשן. הנמיכו טוס.
הטילו פצצותיהם בתוך שורות אויב
נחרד.

אריה נתבקש לשלוח מסוס.
שלח את אליהו׳ את צ׳יבי.
אליהו וצ׳יבי תרים באזור.
גלו את עמדות המצרים, מוסרים
את הקואורדינטות במכשיר, עוד הם
דוברים והתותחנים החלו מטווחים.
עם בוקר, לפני הצהרים׳ אחר הצהרים׳
עם ערב: מסייעים לחיל התותחנים.
מהווים
תצפית.
תצפית משובחת — תצפית אויר.

השעה היתד, עשר, הדלק עומד
לאזול׳ מוטב וירדו, ימלאו את המיב־לים
ינוחו במקצת.
סובבו עוד כמה סבובים, עמדו
לחזור.

עם שובם נצסרפו זה -לזה — מהווים
צמד. פנו מזרחה, חוזרים למטה
התותחנים.
מאי שם בקעו שתי מכונות פיאט,
טייסי הקרב המצרים דומה אינם מרגישים
בהם׳ הלא הם עדיין רחוקים.
אליהו וצ׳יבי נפרדו׳ מנסים להסתלק.
אחרו
את המועד.
האויב הרגיש בהם.
אליהו עמד ;חנות.
דרך נם העמיד מטוסו, קפץ מתוכו,
חפש מחסה מתחת לסלע בולטני.
המצרים רכזו כח אש שלהם במטוס,
לא פגעו בו.
אותה שעה היה צייבי עומד לנחות
אף הוא.

לא הצליח.
לאה, וייס, שאר אנשיהמבצעים
עומדים בחדר הגדול, מתרוצצים בין
הטלפונים מכשירי הקשר ליד המפות
על סכותיהן הצבעוניות.
מתקבלות הודעות ראשונות של
היום :
טייסת הקרב מודיעה שהפילה שלושה
ממטוסי האויב.
חוזרת ומודיעה: הפלנו שלושה
ממטוסי האויב, בוודאות גמורה.
השדר מרוגש, הוא מאיית :
ב—וו—ד—א—ו—ת ג—מ—וי—די—ה.
יחידת ההגנה האנטי אוירית מודיעה
על מטוס נוסף.
החדר הולך ומתמלא׳ הנה נכנם
מפקד החיל, וייס חש אליו, מסביר
לו את המתהווה.
האויב דומה׳ זורק כל כוחותיו
לתוך המערכה, חושש הוא משטף
דוהר של כוחות ישראל.
מודיעים על הפלתו של מטוס חמישי.

אמתי

עציוני

קצין
המבצעים האחראי לטייסות
הקרב מושך שפמו האדמוני, עיניו
בורקות׳ נוצצות, שמחות, ששות.
הבחורים שלו אינם עושים מלאכתם
רמייה.
מפקד החיל נקרא לטלפון.
ישיבה דחופה במטכ״ל.
עומדים להפסיק את האש,
אפשר להפסיקה.
הנגב בידינו.

פינ ת

היי ן שלגו

שלשה ששתו
בחוץ ירד גשם ובמרתף היין
הקטן והאינטימי ישבו שלושה
אנשים, שתו ודברו — לא דברי
תורה...
היה שם אחד פייטן — הרים
את כוסית הקוניאק ואמר :״על
האושר לא נדע זולת צלצול שמו:
ידידנו הותיק היין המבורך...
היה שם צייר, מזג לעצמו כו סית
וורמוט ואמר :״נפלאים
דבריך ונכונים. היין באמת מש רה
את השכינה על הפייטנים
והציירים״...
והשלישי׳ לא אמר דבר אלא
חיבק באצבעותיו את כוסית
הליקר ואמר:
״חבל על הזמן שאנו מבזבזים
בדיבורים: כל רגע יקר. הבה
ונשתה ״לחיים״ :זה הדבר הטוב
ביותר״ !
סססססססססססססססססססס

ושמי סיוו וגור החומה

בולמוס לימודים תקר את הטעו
ירושלים אינה רוגשת. החיים זורמים
בניחותא. מה להם או״ם׳ החלטות,
דיונים? כמוהם — כועדות־חקירה,
דבריהם הבל ומאמציהם לריק .״את
המלחמה עברנו, מה לנו שנירא מחמש
מאות שוטרים של האו״ם׳ הקיימים
על הניר בלבד י* מסביר יזזודי־׳חנוני,
המשפץ את חנותו ב״צל״ החומה.
״צל״ החומה, מהוה בעיה רצינית
הרבה יותר. מטלביה, שכונת הקונסולים
; ממלון־המלך־דוד והמגדל ד,מתמר
אשר לי.מ.ק.א ; .ממגרש־הרוסים ובג־יני־הסוכנות־היהודית
את הכנסת ושות׳
— מכל מקום אשר תחזנה עיניך — החומד.
מאימת כצל שחור׳ מתריעה ומזהירה:
והיה כי תפרוץ מלחמה ...החומה,
על בליטותיה המשוננות וצריחיה
המזדקרים, מזכירה יום־יום, כקריאת־שמע:
הן נשבעתם לא לשכחני, הן
נשבעתם לחזור לעיר־ד,עתיקה !
יהודי־ירושלים הספיקו כבר להתרגל
למצב־אבסורדי זה. החיים זורמים־קול־חים,
כאילו אין הגבול בתוך תוכי העיר
ממש ; וכאילו אין ירושלים הבירה
היחידה בעולם כולו, ואולי אף בהיסטוריה
כולה׳ החיה על הגבול. בטיי
מוזר: בירה־עיר־גבול, לא — כן?
ירושלים שוקקת חיים, אך לא גלים
במובן
המקובל, התל־אביבי .״שוקקת חיים״
אין משמעו בתי־קפה פתוחים עד חצות,
גדושים אדם. אין פרושו רחובות הומים
מאדם וטיילת דחוסה־עד־מאום
בריחות־בושם וגופות מיוזעים. שוק-
קת־חיים, נוסח ירושלים, משמעו: עיר־אוניברסיטה
! מוזר מעט, אך מי
שיטרח וירחיק מספר צעדים׳ דרומית
לבניני־הסוכנות. מי שיותר ל״מנות״
את שמות ה״גדולים״ הבאים לכנסת,
כחרוזים במחרוזת־התפילד׳ אשר לערבי
— ,יחזה בבית־ענק — ,טרה־סנטה
יקרא לו.
בבית זה׳ ששימש בית־מדרש לכמרים
נוצריים, שוכנת כבוד האוניברסיטה
הגולה. עוד מספר בתים, בסביבה
הקרובה׳ משמשים את המוסד. ואל
יקל פיזור זה בעיניכם׳ כי הוא אחד

הגורמים /־,מעבירים לנגד עינית־,צופר״
בכל שעות היום, ד׳מוני־נוער לומד .
בני־נעורים׳ רבים חיילים משוחררים
הניכרים בבגדי־החקי ונכים על קבי־הם,
הנושאים — לא נשק ספרי־לימוד,
מחברות ותיקי־עור. להט וכי־חיהם,
רעש שיחותיהם, ממלאים את
חלל־האויר בקול המולד, נעימה לאוזן.
כי אכן האמן תאמין׳ למראה אלף
וארבע מאות צעירים אלה, השקודים
בחריצות על לימודיהם — שלא כדרך
הסטודנטים בכל ארצות־ר׳תבל בימים
כתיקונם׳ שכל מיני מעשי־הבל ורעות־רוח
גוזלים מזמנם — כי בולמוס של
לימודים תקף את הנוער הישראלי.
אגב: קשה לתאר ריאקציה יותר
בריאה למוראות המלחמה. דעה זו
מתאשרת שוב ושוב: בית הכרם מוצפת
קורסים על גבי קורסים. קורס
שליחים׳ קורם לעדות המזרח׳ קורס
מדריכים, קורם ...תלאה למנותם ! על
כרחך, תסכים. עמי — ירושלים שוקקת
חיים׳ מיטב הנוער התרכז בה — ללימודים

השבת קודש לטיולים ולהכרת העיר
ובנותיה. סרים למושבה הגרמנית׳ עורכים
בקור בקטמון, מציצים אל הדלקונסוליותבטל־אשר המוזרים ביה,

מבקרים רעים בבית־הכרם ופוקדים
— אגב אורחא — את בית־וגן
ועין־כרם. הר־הרצל ממשיך לשמש מטרה
לטיולים׳ ועל כולם ״רוכב״ הר־ציון,
שופתח לא־מכבר לטיילים ולצי־יינים.
אנו
עוזבים את העיר ויורדים לתחנת
הרכבת• עוזבים משמאל את ימין־
וחסרת־מרפא־כמעט, ההרוסה משה
עוברים את הגשר הנטוי סעל גיא־הינום
ומגרשים ביד־חזקה את הצמרמורת
התוקפת אותך׳ למראה החומה
ד,מאימת לבלעך חיים בצלפיה — כשאתה
חסר־מחסה. נושמים ונושפים בכבדות׳
אנו מגיעים ל״פסגת״ ״הר״־
ציון, שדרכו כדרך ״ההרים״ בישראל
— שאינם אלא גבעות צנועות בלבד.
במקום שולטת עזובה, המזכירה

,״העולם הזה״ ,מס׳ 638

מעט אה שדד,״הקטל, שבילים מתפת־לים
בין בנינ־ש, כנטיות ובתי־כנסת.
שולי־תמשעולים ממוקשים׳ שלטנים יג־דרות
מתריעים מכל עבר: אל תטעה׳
כאן מוקשים ! משרד־הדתות, הקדים
רפואה למכה והתקין ״ים״ של
מורי־דרך, בצורת חצים המורים לך
את דרכך בתוך לבירינט המבואות והפתחים.
עוד סמטה צרה־קצרה אהת,
אתר, מתכופף אינסטנקטיבית, פתח
בעל סף מוגבה קמעה והנד׳ אולם בעל
קשתות וכוכים׳ עמודים התומכים את
התקרה הכבדד,־הקורסת — קבר־דוד.
ארגז מאורך׳ צבעי טרח ויגע׳ עד
שהעלה פסים כחולים־לבנים. הצבע טרי
למדי״ ,כתובת באותיות קידוש־הלבנה:
״דוד מלך ישראל חי דקים״ ואתה מוסיף
בדמיונך :׳׳מונח כאן״...
יהודי בעל פיאות, קפוטה ונעלי־בית,
שגרבים לבנות מתבלטות מתוכן,
מסתמא נטור־קרתא, מכביר תפילה ודמע,
ליד מלך־ישראל( .כמה היה מנסה
למרר את חייו, לו קם לתחיה, הוא
ומלכות ישראל לפיד, הובא הנה
על ידי רצים מבני־ר,נעורים, משמים
בפנה. זוג ארונות קודש׳ מכוסים בפרוכת
רקומה, שוכנים כבוד בחדר
שני. בקרבת מקום תערוכת חנוכיות
נאות ומוכספות, מזכירות בהדר ברקס
ושפעת עשרם׳ כנסייה נוצרית במחילה.
אנו יוצאים לשלוחה צדדית׳ וצופים
מעל גגון־שטוח, בלב נצבט בהר־הצופים.
איה הימים והלילות, עת
שוררנו ״מעל פסגת הצופים, אחזה
בך ירושלים״ ,בעת שחזינו בה, מבעי
לקשתות־ד,אוניברסיטה או מבית־החו־לים
״הדסה״ ? לא־הרחק׳ על גבי מגרש
מסקרים׳ עורכת מחלקת־לגיונרים, שעור
בתרגילי־סדר. האצבעות הפשוטות של
היד׳ מתקפצות לאגרוף והפה, הפעור
קמעה בכאב׳ נחשק.
אנו מתקדמים עוד קמעה. מציצים
בעד לאשנב של עמדת־שקים: החומה
קרובה כמטחוי־אבן. קול צעקות־ילדים,
מסתמא משחקים בכדור, נשמעות מהעבר
ההוא. לגיונר׳ כפיר,־אדומה, מתרומם
— המרחק עשרה מטרים — אנו
חוזרים, כששתיקה עמוקה כובשת את
כולנו, ואנו הולכים ומהרהרים...

1ר 50 .שנה
בשרות הי־כיז־

,העולם הזה״ ,מם׳ 638

א0 1

ומזומנים לנטות הצדה כדי לפנות לו
ג. טופירצ׳יאנו הוא משורר רומני
דרך ...ובשעה שאחד המסכנים הללו
בן זמננו. נפטר לפני למעלה מעשר
מנסה לחצות את הרחוב מוציא האוטו
שנים. ספריו :״בלדות עליזות ועצופקודה
קצרה׳ צרודה, כעסנית׳ כקללה :
בות״ ,״פרודיות מקוריות״ ,״שקדים
— חררר !
מרים״׳ ״מכתבים ללא כתובת״ .טופיר־ופירוש
הדבר :
צייאנו דומה בכמה מובנים לאלתרמן
שלנו. כתב ליריקה ענוגה וגס סאטירה
— חזור ! תן לי לעבור תחילה !
חריפה. ויש ששני היסודות עולים בקאם
אין אתה נזהר מדרכו ואינך
נסוג מיד, הריהו מטיח בפניך :
נה אחד בשירו. חוש הבקורת וההת—
חרר׳ חרררר ! (סור הצדה׳ חמור,
אמה הלירית למקור שהוא מחקה —
משווים לפרודיה שלו ערן מיוחד. סיכי
עוד מעט ואני עושה ממך עפר
ואפר
פור זה לקוח מתוך קובץ הפרוזה שלו
״מכתבים ללא כתובת״ והוא ניתן כאן
יותר מזה, אפילו אם נתכוונת רק
בעבור קל.
לחצות את הרחוב כדי לקנות משהו
בבית־המרקחת שממול, מנחש לו
האוטו את כוונתך והוא עוצר אותך
מבין כל בעלי־החי המזיקים, שהציפו
ממרחק :
את ארצנו — האוטו הוא המזיק ביותר.
— חרר ! כלומר — :חזור ! אינני
בשעה שעובר אוטו ברחוב היו
מרשה לך לקנות כלום !
הבריות צריכים לבקש לעצמם מקלט
וכיוון שהוא אוסר עליך לחצות את
בבתים ועל גגות ולא לסמוך על מזלם
הרחוב, אתה מתפתה לנסות לגנוב־בלבד.
אלא שכך טבעו של אדם :
דעתו׳ לכל הפחות כדי להוכיח לו, יי
משנתרגל לסכנה אין היא נראית לו
לא כל כך קל לנצח אותך׳ — ובהסתי,
כה נוראה. על כן, בשעה שמופיע מאי־בשעות
הלילה בערפל הסמיך׳ מתוך
שם איזה אוטו, מהרהר לו כל אחד :
תקווה כי אולי לא תיתפס בשעת מעובלבד
שלא ידרוך עלי ...כלומר, כל
אחד מאתנו מקווה, כי הפעם ידרוס שר״ אתה מנסה ...תאלהים ישמרך !
בשעה שאינך מצפה לזר, בל־עיקר,
האוטו אדם אחר. ואחרי שאנו עורמופיע
לו האוטו,בד,שקט, מתוך איזו
כים חשבון נדיב זה אנו פונים כל
מרחובצדדי ומבלי לומר
חצר או
אדם לדרכו׳ כאילו לא קרה כלום.
חרר או מרר הוא מפילך על
האוטו — תמיד הוא ממהר: דומה
האדמה ושם אתה נשאר עד למחרת
כאילו היה חושש שמא יאחר לרכבת.
היום בבוקר...
ולמה לו להיחפז, אינני מבין, שהרי
על כן אני אומר׳ כי אצלנו מוטב
בסופו של דבר יגיע אף הוא לאותו
מקום אשר לשם מגיעים כולם בסופו״ לו לאדם לחיות על מדרכה אחת בלב־נולד...

אותה המדרכה שבה
של־דבר...

לעולם אין איש יודע לאן מועדות
הנוהג לשתות בנזין מקובל מאד על
פני האוטו ואף לא משום מה הוא
האוטומובילים. הלוואי ולא ילמדוהו גס
נחפז. כדי למצוא פשר לחידה זו
הסוסים...
היית צריך לרדוף אחריו ולהשיגו— ,
דבר שאינו ניתן כלל לאזרח פשוט,
אחרי שלגם לגימה טובה של בנזין
לא־ממוכן. רק ועדה רשמית של מומיוצא
לו האוטו לטייל בנאות־כפר, לשאוף
אוויר צח, ולא פעם אירע שיתנגש
חים, שברגליהם סקטים מונעים בחשמל
או שעל זנבם זרע אי־מי חרדל, היתד,
בעמוד של טלגראף או שיעלה על
יכולה להשיגו ולתבוע ממנו דין־וחש־ י שדה זרוע, כדי לקצר את הדרך...
בון על מעשיו. אלא שאני מסופק
מאז שם עינו בכוס סיגל לו האוטו
אם אפילו וועדה זו היתה מצליחה
נימוסים של תיש. שני אוטומובילים, כי
לקבל ממנו תשובה המניחה את הדעת,
יבואו זה מול זה מכוונים הפוכים,
כי האוטו הוא אישיות חשדנית מאד
קופץ עליהם זעם שהוא כאילו עצור
ויש לו פרוטקציה ב״חלונות הגבדהים״
בעצמותיהם מזה דורות׳ ואם רק ראו
ואין הוא ניאות לשאת ולתת עם המש זד, את זה ממרחק מה הריהם מנגשים
טרה ...אלא שייתכן׳ כי אחרי ככלות
זה את זה בחלקם הקידמי — למרבד,
הכל, אפילו הוא עצמו אינו יודע על
תמהונם של הצפרים היושבות על העשום
מה הוא נחפז.
צים ויתר עדי־הראייה, שנזדמנו לאותו
מקום.

על כן אני מציע — כי למען ישרור
חלומו הנכסף של האוטו הוא שכל
השלום בכפרים, תסגור הממשלה את
האנושות תכחד מעל פני האדמה ורק
כל תחנות הבנזין ותכריח את האוטוהוא
בלבד ישאר.
מובילים להגמל לגמרי מן המשקה
הכרתו הפנימית והעמוקה היא, כי
הזה, והדבר יהיה גם לטובת בריאותם
רק לו הזכות לנוע כאוות־ נפשו
שלהם.
ברחובות ובדרכים. הכרכרות, בני האדם
ויתר כלי־הרכב הנעים חוטאים חטא
לא יכופר בעצם צאתם מתוך החצר.
היו זמנים כאשר האוטו היה דבר
כשאתה׳ אדם המהלך על שתים, מגיע
נדיר׳ יקר־ר,מציאות. רק מנהיג מדינה
להצטלבות־דרכים ולפניך שיירה של
דגול או בעל־אחוזה עשיר, היה יכול
כרכרות שיצאו לטייל — ,הנך משלים
לרכוש לעצמו אוטו.
עם מצב הדברים ומחכה בסבלנות עד
כיום יכול אתה לראות אפילו עתו־שיעברו.
אתה מקבל זאת כגזירה ומקנאי
יושב בתוך אוטו, ואין איש מתפלא
בל ייסוריך באהבה: אתה תורם בכך
עוד על כך...
תרומתך לסדרי החברה האנושית ולצכיצד
מתרבים האוטומובילים י
רכיה׳ הגם שבתוך־תוכו אתה סבור,
איש איש יורע להשיב על כך תשובה
כי נימוסיך שלך נאים מנמוסיה של
מדויקת. ידידי גד סיפר לי פעם, כי
אותה חברה...
באחד הלילות הוכרח שברולט להשאר
ואילו האוטו אינו מודד, בשום דבר.
ללון במוסך אחד עם מכונית־משא
כשהוא נמצא במצב דומה לזה שתישל
ביה״ח לקרח, וכעבור כמה חדשים
ארתי לעיל הריהו מקבל התקפה של
הולידה מכונית־המשא — אופנוע( .זהי
היסטריה, מתחיל לצרוח, לאיים ולגעית
מין אוטו קטן׳ בן שני גלגלים, שאינו
כאילו אמר מישהו להרגו נפש. וכאשר
פחות מסוכן מן הגדול) ,ומספרים כי
הוא זז ממקומו הריהו נוחר ונושף,
הילוד הקטן נשאר לשירות ביה״ח לקיורה
מאחוריו כמתותח ומרעיל אזוי
רח אף־על־פי שבעל השברולט, שבגינו
שלם בענן סמיך של אדים מרעילים.
אירע כל אותו מעשה, תבע גם הוא
זכויות מסוימות.
הסתכלו בו כשהוא עובר ברחוב, עם
מבטיו המישירים, עם ארשת של אכאם
אמנם כן הדבר׳ הרי יש מקום
זריות מיכאנית׳ עם עינים שיצאו מחולשאלה:
משום מה אין מייסדים בארריהן
— ,הוא עובר בין שני טורים
צנו מגדלות של אוטומובילים לאומיים?
של הולכי־רגל שנתקבצו על המדרכות,
בקצת סבלנות והבנה היינו יכולים
כאחוזי היפנוזה, רועדים מפחד׳ מוכנים
להוציא גזע חדש של אוטומובילים

מקוריים שהיו יכולים לעמוד בתחרות
עם אוטומובילים של הרבה ארצות
אחרות. ובהתחשב עם התנאים המיוחדים
הקיימים אצלנו (כבישים טובים,
אוכלוסיה סבלנית, משטרה מנומסת)
אפשר להניח כי המכוניות שהיו נולדות
אצלנו, באווירה הזאת׳ היו יותר
מרשעות ואכזריות מאלה המובאות אלינו
מן המערב. וסבורני, כי הן תהיינה
גם יותר נדרשות בשוק, על ידי חובבים
מסוג נ*יוחד. משום שאוטו שאינו
דורס אנשים׳ שאינו רודף אחרי ילדים
ופרות בכפרים׳ אפילו לתוך החצרות,
אינו ראוי לד,קרא בשם אוטו.
וכיוון שכל זה אינו אלא ענין של
צביון מקורי, לאומי׳ רצוי היה שהאוטו
המקורי שלנו יהיה גם בעל קול
משלו וכלי־בטוי מקוריים. במקום צלילים
משעממים, גרוניים — ,הדומים
לצלילים שמוציא מגרונו חזיר פרא
אמריקני׳ — היו יכולים האוטומובילים
המקוריים שלנו להוציא צלילים עדינים
של ״התקווה״ או ״תחזקנה או איזה
שיר ערש נעים שיהלך תנומה על
עוברי־אורח, כדי שתוכל אחר כך לעלות
ישר עליהם׳ לדרסם כמו זבובים...

אלא שלשם הטבת הגזע היינו צריכים
להיות זהירים מאד בבחירת ה״אבות״
של האוטומובילים המקוריים שלנו.
קודם כל יש להוציא מכלל זה
את האוטו חסר־ד,נימוס. למשל האוטו
העירוני העובר ברחובות ומתיז עליהם
מים, בלא בושה׳ לעיני כל, במקום
לפרוש לאיזה רחוב צדדי ולעשות • ־
את צרכיו, אם אינו יכול להתאפ
עד שיגיע למוסך ...ועוד זאת: בימי
נדודיהם, כאשר פעם בשנה יוצאות
כל המכוניות הגזעיות שבעיר לתחרות
בדרכים׳ יש צורך להעמידן למבחן-
בחירה קפדני ולפקח בשבע עינים על
הצטלבויות הדרכים ...למעשה לא צריך
המפקח על תחרויות אלה להניח לאוטו
בעל 80 כוחות סוס ״להתעמק״ עם
עגלה עלובה ד,נסחבת בכוחם של שני
סוסים תשושים — ,ולהביא עליה אסון,
להשאירה על אם הדרך כשגלגליה
תלויים באוויר ...אבל אפשר להניח
ל״פונטיאק״ להתנגש עם ״לאנציה״ .הדבר
לא יזיק לאחד מהם.
הראיתם פעם את האוטובוס העושה
את הדרך תל״אביב — יפו וחזרה?
אדרבה ראו נא איזו ״רוח״ זה׳ תשוש
כוח׳ תמיד מלוכלך מלא אבק ובוץ
(כאילו אינו מתרחץ לעולם) האם ראוי
הוא שישאיר אחריו בנים בעולם הזה?
או שמא ראיתם פעם עובר ברחובות
העיר מיו אוטו ישן, פרוק אברים
ומרוט עצבים, הנהוג על ידי חייל
משוחרר י מי יודע אם אוטו זה לא
נולד מפגישת איזה פורד עובר־ובטל
עם איזו עגלה מימי סבתא? ראיתיו
פעם כשסירב לזוז ממקומו למרות כל
הפצרותיו של החייל המשוחרר ונדמה
היה כי אמר לטרוף נפשו בכפו ולש־תטח
או לנגח את בעליו, שירד לדוחפו
קוימה׳ בגלגליו האחוריים...
״סיטרואך׳ חדש־חדש שעבר באותו
מקום נתן עיניו בו ואמר :
— אלה תוצאות הנשואין של מין
בשאינו מינו !

תרגם ועבד: ש.

א כי נעם

ארץ־ י שר אל

מטר חזק ירד במשך
חוקים
על פני הארץ. ימים להגנת
הואדיות נתמלאו זרמי האדמה מים חזקים, היורדים
לשפלה. המים האלה דלוחים, צבעם
חום־אפור. הם גורפים אתם אדמה טובה,
מהר וניר וחושפים את הסלעים.
ואדיות חדשים נוצרים׳ אפיקים למאות
ולאלפים והאדמה נשטפת לעמקים, ומובלת
בדרך־המים — לים. לזה קוראים
סחף. במשך דורות נשטפו בדרך זו מל־יוני
מטרים מעוקבים אדמה פוריה אל
הים. נחשפו הרים, נהרסו הטרסות בהרים.
גם כיום כשרוב השטחים מעובדים
בשיטות הרגילות של חריש שתי־וערב
אנו מפסידים מדי שנה בשנה אלפי
מטרים של אדמה ...עוד לפני כמה שנים
החלו אי אלה משקים לקבל צורת
עיבוד הקרקע מיוחדת, כדי לשמור
על עפר שדותיהם, וחרשו לפי קווי
גובה, שהוא הדבר היחידי שאנו יכולים
לעשות במלחמתנו נגד הסחף.
באמריקה הושקעו מאמצים רבים מטעם
מחלקת החקלאות, כדי ללחום נגד דלדול
אדמות המדינה, ולא חסכו במאמצים
כדי להציל את האדמות. באר׳י,
לא עשינו דבר כדי להציל את אדמתנו
מחורבן. צברנו פרוטות במשך
עשרות שנים כדי לגאול את אדמת
הארץ. וכעת דרושים חוקים להגנת
הנכס היקר הזה, טרם יישמט מתחת
רגלינו. כל שעל מאדמת הארץ יקר
וקדוש לנו.

כפר קאמה בידיעה באחד העתונים
נציגי הכפר
נאמר :
הכפר
הצ׳רקסי, כפר קאמה
הצ׳רקסי
ליד יבנאל, שבגליל, הביעו
את משאלתם להוות רשות מקומית
עצמאית ! הכפר הצ׳רקסי כפר קאמה
נבנה לפני כ־ 90 שנה, בערך, ברמות
הגליל התחתון, בדרך בין סג׳רה ויבנאל.
זהו כפר מיוחד במינו בארץ הזאת.
הצ׳רקסים הגיעו לארץ בדרך חילופי־אוכלוסין
בין רוסיה ובין קושטא, אשי
שלטונה השתרע עד גבולות מצרים.
בני רוסיה הגדולה, בני דת האישלם,
רצו לשבת בין אחיהם המושלמים,
אך במהרה עמדו על טעותם. בבואם

ההיסטוריה הנוסח הרשמי והדים־
לומטי להעברת הכנסת חוזרת לירושלים והממשלה לירושלים הוא
— החזרתם לירושלים,
כי הרי נתקיימה ישיבת הפתיחה של
הכנסת בירושלים ושם נבחר נשיא ישראל
הראשון. כך פרשו הפרשנים את
חוסר הסכמיות בפתיחת מושב הכנסת
לכאן מצאו סביבה עויינת להם ותושבי
הארץ לא הסבירו להם פנים.
עצם העובדה שבני רוסיה אלה, היו
בעלי תרבות גבוהה יותר מזו של
שכניהם בארץ נתנה לערביי הסביבה
ובפרט לערביי לוביה — הידועים
לשמצה — סיבות להתנכל להם, אן
הצ׳רקסים בשלהם. הם החלו לבנות
את כפרם, לפי דוגמת הכפרים בחוצה
לארץ, במולדתם: לכל משפחה
חצר עם בית ורפת ובית מגורים,
שחלקם בני קומותיים. רחובות הכפר
רוצפו, וניכר כי הכפר הוקם לפי
תכנית׳ לא כמו הכפרים הערבים.

החוזרת לבירה .״אנו ממשיכים בסדר־היום״
— קבע היו״ר.
אולם באולם ובחוץ — פרט לחברי
הכנסת וחברי הממשלה — קבל הקהל
את המאורע אחרת. והמחזות הזכירו
את ימי הכנסת הראשונים בתל־אביב,
צלמים הבהיקו אורות מצלמותיהם.
והקהל שצבא בהמוניו, על אף הגשם
השוטף׳ ליד המחסומים שלפני בנייני
הסוכנות׳ המארחת של הכנסת ״לזמן
קצר בלבד״ ,חזר על מעשה הקהל
שהיה חוסם את הגישה לכנסת בימיה
הראשונים בבניינים שעל חוף ימה של
תל־אביב :
— זאת גולדה׳ זה רמז, הנה ה״ז־קן״
,הנה טאבנקין ושם הולך בגין...
כמובן שלא חסרו טעויות של ״יוד־עי־דבר״
.נגש מתרברב ידוע אל ״מכי

רו״ הותיק, חבר־כנסת בסגנון אינטימי

— הא, שלום עליך מר כאן בא
שמו של חבר הכנסת שוב בירושלים
; הרי אמרתי לך זאת עוד בפעם
הקודמת בירושלים, כי סוף־סוף תחזרו...

נכון, נכון — החל מגמגם חבר
הכנסת — אולם תסלח לי, מה, בעצב,
שמך?
ובין המכוניות והולכי הרגל הנחפזים,
הסתובב ילד, עטוף סודר ושב־מיית־פלרינה
נגד הגשם, בידו עט־נובע
ופנקס רטוב, ובקש ״חתימות״.
ילד בודד, לעומת להקת הילדים
בתל־אביב.
— אני תל־אביבי — הסביר הילד
— הילדים הירושלמיים הם ״טמבלים״
ועדיין לא יודעים כי צ ר יך לאסוף
חתימות של כל השרים וחברי־הכנסת.
הם אפילו את שמותיהם
אינם יודעים.
האמת ניתנה להאמר,
ג ע גו עי ם
לתל אביט כי חברי־הבנסת לא
האמינו בעצמם, כי אותו
נאום של ראש־הממשלה (״אנו מציעים
לכם להחליט על חזרת הכנסת

קבלת הפנים
בגוון
ה״מלו דויד־

הכנסת חזרה לירובדידותם
בסביבה ערבית זאת לימשלים
— ערכה לה
דה את בני צ׳רקם דרכי מלחמה, ועל
עירית ירושלים קבכל
הבנים הוטל — מטעם זקני הכפר
לת פנים במלון
— להתגייס. במאה הקודמת — ,לצ״המלך
דוד״ ,באגף
בא הטורקי, מאוחר יותר לחיל־הספר,
שנשאר שלם, כמולמשטרת
המנדט ואף לנוטרות. וכך
יצאו מביניהם אנשי חייל אשר שמם 1בן. עם חברי הכנסת
היו גם אורהלך
לפניהם. עם בואם של היהוחים
אחרים, בינידים
לגליל התחתון לפני 50—60
הם אורחי חוץ־
שנה החלו הצ׳רקסים להרגיש עצמם
לארץ•
יותר טוב ביודעם, כי עוד מיעוט,
יחזק את כוחם.
השר דב יוסף נהנה
מכיבוד־של־צנע
במדינת ישראל תמצאו את בני כפר
בירושלים של .1949
קאמה במשטרת ישראל — ,בפרט
פגישה בין יהודי
בין הרוכבים — במשטרת הגבול והויהודי

נים״
מכס. רבים מהם ידעו עברית עוד
״חוץ״ :מר ד.
בעבר, ויתרם לומדים את השפה
פריש, נשיא ההסכעת.
מיום הכרות המדינה עמדו ולתדרות
הציונית באחמו
לצד היהודים וכמה מבניהם
מריקה משוחח עם
נפלו במלחמת השחרור.
שרת העבודה מרת
ג. מאירסון ושר
,הפגים מר מ. שפירא.
האם שוחחו על
היחסים בין ישראל
ויהדות ארצות הברית?
צילום:
אי ל ני

ולאן שהולכת הכנסת הולכים נערי החתימות. יש דעות האומרות שילדי
ירושלים אינם להוטים אחר חתימות ׳ויש הטוענים את ההפך. אומרים
שחסידי החתימות עלו מתל־אביב לירושלים, לקבל חתימות בהשראת איוירא
צילום: ק או פמן
דירושלים.

.העולם הזה״ ,מס׳ 638

לירושלים״) ואותה הכרזה סתמית של
היו״ר (*הישיבה הבאר, בירושלים״),
תחייב קיום הישיבות כולן בירושלים.
משנוכחו כי זה ״ברצינות״ עדיין תלו
תקוותיהם ב״ חוסר מקום. מתאים״.
ואכן באמת לא מתאים האולם הגדול
של הסוכנות היהודית ועוד יותר
בלתי־מתאים המזנון. והחלו געגועים
לאולמים בתל־אביב. הכל שכחו, כי גם
קולנוע ״קסם״ ומלון ״סן־רמו״ היו
משכנות ארעיים של הכנסת. מומחים
הרי אמרו גם אז, שעה ששיכנו את
הכנסת בבניינים אלה שהותאמו באין
ברירה למטרה זו׳ כי אין זה מקום
״מתאים״ .אולם התרגלו. וההרגל, אומרים,
נעשה טבע.
בינתים החלו מחפשים אחרי בנין
או בניינים מתאימים. מישהו גילה,
כאילו ״מתוך האדמה״ אולם גדול באותו
בנין ממש שבו שיכנו את משרדי
המזכירות. ועוד גילו ממש ״בתון הא-
דמה״ (במרתף) אולם גדול מתאים
למזנון ולהווי של מזנון. ומשהחלו
״הגילויים״ — גילה מישהו אחר בנין
״עוד יותר מתאים״ וגם בניו שלישי
ורביעי. בקיצור ,״מקום מתאים״ לא
יהוד, מניעה.
ולא תהיה ברירה לרוב הצירים,
אלא לעלות בכל שבוע לירושלים או
להשתכן שם.
לעת־עתה מהוים ד,״הול״ הגדול
של בנייני הסוכנות׳ ביום ב׳ לפני פתי-
חת הישיבה וביום ד׳׳ אחרי גמר
הישיבה׳ ״תחנת־נוסעים״ .ואחד מנוש־אי־השיחות
שבין חברי־הכנסת לבין
יצמם די ו א — :איך הסתדרת? הטוב
הוא המלון? מתי תחזור?
סדר היום הוא מלא
סיבי*
וגדוש — 12 סעיפים
ב רי ח ת
וכל סעיף הוא הצעת־ההון...
חוק
— וזמן אין: כי
ביום ב׳ יש קבלת־פנים במלון המלך
״דוד״ ,ביום ב׳ הנוהג הוא לקיים רק
ישיבה אחת וביום ד׳ יש לבטל את
הישיבה השניה למען אפשר לחברי
הכנסת לחזור עוד באותו לילה לתל-
אביב. אולם לויכוח על הצעת החוק
לעידוד השקעות־הון יש להקדיש שעות
רבות.
— כמה? שואל היו״ר.
כרגיל דורשת האופוזיציה זמן רב.
-נניח 10 שעות — קובע היו״ר— עם הסיעות הקטנות נתחשב במיוחד׳
והסיעות הגדולות יכולות לנאום
על חשבון...
— ההון יברח מכאן בגלל ויכוח
כה ארוך — נשמעת קריאה מפי מר
פנחס לוביאניקר.
על סימני השתוממות של הבלתי-

—תקליט —בראמם, מאלר, צ׳יקובסקי,
דבורז׳אק. דביסי, סאן־סאן.

1רדיואוניון, ת״א, דיזמוף 116
,העולם הזה״ ,מס׳ 638

מרוצים (גם מהזמן ה״ארוך מדי״ וגם
מ״הזמן הקצר מדי״) מגיב היו״ר :
— לא להשתומם ...גם ההשתוממות
גוזלת מהזמן ומאריכה אותו...

אופ 1ת 11התח בו ר ה בימי ה״מבול״

...עד לבוא 7שעות ארך הויכוח
על החוק לעידוד השקההון
עות
הון. לא כל הנרשמים
כבר קבלו את רשות הדבור.
— כמה שעות עוד נשארו ...לסוה
הויכוח על ההון — שאל אחד הנרשמים?

לויכוח עוד נשארו 3שעות— .
ענה אחד שכבר נאם — ליבוא ההון
נחוצה רק שעת־כושר אחת...
לאחר שמנה כל מיני
ויכוח
״מוסיקאלי״ פגמים וליקויים שבחוק
המיצע ;לעידוד הון) ובמערכה
הכלכלית שלנו עבר ד״ר משה
סנה ׳׳לאחרון אחרון גרוע ״ של
התקלות: היבוא ללא תשלום .״אני
אמנם בעד חינוך מוסיקאלי נ;-
ד״ר סנה — אולם לשם מה הבאת
מאות הפסנתרים בדרך היבוא ללא

חבר־הכנסת ע. גלובמן׳ הסכים אמנם
כי הממשלה אינה משתלטת על היבוא
ללא תשלום, כיוון שיש לנו עסק עב
אחב״י הרגילים בעסקים כגון אלה.
אולם׳ לא כל היהודים בחו״ל, העומדים
להעביר שארית הונם, יכולים להביא
מכונות לארץ ; לא כל הממשלות
מרשות להם יצוא מכתות ״ללא תשלום״
.ואז — הדגיש ע. גליבמן —
יהודים אלה, שאינם אוהבים מוסיקה
בדיוק כמו משה סנה, אין להם ברירה
אלא להביא לפעמים פסנתרים...

פליטות־פה — דבר רגיל
ע בו ד ה
לפרוידיס טיפהו א אצל מדברים. אולם
הנה מחרוזת של פליטות
פה, שהן מהוות בכל־זאת חומר
רב לפרוידיססים.
— אני מבקש את היושב ־ ראש
לא לענות לקריאות־בינים — אמר מר
י. שפרינצק, היזשב־ראש, אל נואם
שהתפלמס עם קוראי־ד,בינים...
— ואני רוצה להפיץ כמה אגדות
שכאילו מצירים צעדי משקיעי
הון — אמר שר האוצר שהתכון להגיד
כי הוא רוצה לפזר את האגדות
הללו...
ועוד מפליטות הפה של שר האוצר : כאן התבוסס ו
— בעלי־עסק
יפה (במקום: התבססו
בתשובה לדרישת רשות הדבור ״לסדר״
פוסק היו״ר :
— עכשו אין ״סדר״ (הכוונה לויכוח
על הסדר).
וד״ר י. באדר מחליף את היוצרות
בזמן התנצלות :
— סליחתו אתי (במקום סליחתי

המסיבה לכבוד פתיחת הודות מושב הכנסת בירושלים לבגין במלון ״המלך דוד״ עוררה
תגובות שונות׳ וזכרונות עגומים
מן העבר הלא־רחוק. עוד לפני כשנתיים
קבלו המלצרים בבגדי השרד שלהם
ומנהלי המלון בקידתם העמוקה אורחים
לגמרי־אחרים. אכן נתחלפו שליטי הארץ
אולם לא הנימוסים.
עתונאי־החוץ התעניינו במיוחד לשמוע
את הערותיהם של חברי־הכנסת
בגין ראש ״האירגוניסטים״ לשעבר,
ופרידמן־ילין׳ ראש ״השטרניסטים״ ,שהטילו
בזמנו את מוראם על אלה שהתבצרו
כאן.
וסופר עתון בריטי נודע העיר:
— למעשה רק הודות לבגיו עדיין
קיימים אולמים אלה ...הפצצה הרסה
רק אגף אחד של ר,בנין, במקרה לא
היו אולמים אלה באגף ההוא...

בעל תלת־אפניים ו״נוסע״־אפשרי עומדים על המקח. מה יש, המחיר לא מוצא
חן בעיניך? — שואל בעל האופניים .״הלקוח״ אין לו ברירה, עליו לעבור.
האם קבע כבר משרד התחבורה מחירים לסוג זה של תעבורה בכבישים?
צילום: ק או פ מן

^״והאזרח מה הוא אומר

מאת מ. דמקור

השדות היו צמאים לג־פרכת

׳והחקלאים שלנו,
הג ש ם
אף כי רובם אינם מן
הדתיים, היו נושאים עיניהם כלפי
שמים ...ומשמים נענו להם. גשם נד•
בות
ניתך ארצה.
ובמחנות העולים ישבו באהלים וכל
בוקר וערב לחשו ״משיב הרוח ומי־ריד
הגשם״ ,אך נשאו עינים אל על
בתפילה שלא ירד גשם לפני שהסוכנות
תמלא את הבטחתה לתת שיכון...
החורף ריחם על העולים ועצר את
גשמיו כמעט עד סוף דצמבר, כמי
רצה לתת שהות לסוכנות ולממשלה
לקיים את הבטחותיהם. אבל לא לעולם
״יובש״ .החורף מוכרח להתפרק
ממטענו והגשמים באז. ואתם — האסונות.
בתים התמוטטו ואנשים שגרו
בהם נתקיים בהם ״היו בתיהם קבריהם״
.אהלים נפרצו — וזקנים, נשים
וילדים עמדו באמצע הלילה מופקרים
לגשמי־עוז, מדשדשים בשלוליות, מועמדים
לדלקת הריאות.
ורק כשבישר השירות המיטיאורו־לוגי
על ״התבהרות חלקית״ החלו
המוסדות בעיר לארגן את מפעל קורת
הגג לילדי העולים. באיחור־זמן, כרגיל.

פילנטרופיד! גם משהוכרז על מם־
על ״קורת גג״ לא באו וקליטה הדברים על תיקונם.
התגלה גם הפעם, כי ליהודים יש לב
רחום וחנון. אלפי משפחות הודיעו
על רצונן לאכסן ילד בבתיהן. ובכל
זאת הוצאו מן המחנות רק אלף ילד.
נשארו, על כן׳ אלפי בתים שהתנדבו
לקלוט ילד וקרבנו לא נרצה. מדוע?
מפני שהעולים אינם רוצים בפילד
טרופיה. הם אינם רוצים שיתיחסו אל
ילדיהם כאל יתומים. אם יורדים
גשמי־זעף י ומתברר שד,אהלים אינם ראויים
לשימוש — טוענים הם — יש
להעביר את כולנו לבתים עד יעבור
זעם׳ אך אין להרחיק את הילדים מעל
הוריהם ואחיהם ולחלקם בין זרים,
העולים גם חוששים, כי לאחר שיסודרו
הילדים, שוב לא יושם לב לסבלם
של הגדולים וישאירום באהלים הקרועים
לכל ימי החורף .״אם קורת גג,
חייבים לתת קורת־גג גם לנו״ — אומי

רים הם. ומי יוכל לידות בהם אבן על

כאשר סיפר גרשון א ג ־
גימטריה
•טל מגבית רון במועדון העתוד
אים על הרפתקאית
השליחים מישראל היוצאים לסייע לעריכת
המגבית היהודית המאוחדת באמריקה,
הזכיר כי השנה הוכרזה המגבית
בסימן הצורך לאסוף 272 מיליון דולר.
ושתי סיסמאות עיקריות הוכרזו: א) יש
משבר כלכלי בישראל ; ב) הארץ תקלוט
רבע מיליון עולים חדשים במשך
השנה.
אמר י. הפטמן מניה וביה :
״ויהי רעב בארץ״ או ״ויהי רבע
בארץ״ — הצד השווה שבהם 272

אין כמוהו ל ט פו לבצמר

כי רק ע״י שמוש ב״טקסטיל־שמפו״
,נשאר הצמר שעיר ,
רך, גמיש ורענן בצבעו.

המפיצים היחידים: חברת נורית בע״מ

כתבי יד שלא נדפסו לא
יוחזרו לבעליהם ואפילו צורף
בול לכתב היד.

מאזני צדק

שודדי הים
מאת י הו ד ה

הראל

הספנים שקעו במצב־רוח נעכר.
התרחשו כל מיני אי־נעימויות באנייה.
רב־החובל יצא מכליו׳ זרק מרה בכל
אשר נזדמן לנגד עיניו. אשת הקברניט׳
האיטלקיה החביבה והנעימה לכל הדעות
— ,בכתה תמרורים בפרהסיה.
דוד הקיטור כמעט והתפוצץ, והסערה
בים עוררה סערת פחד בלב מנהיגי הא־ניה.
וכל הפרשה לא יכלה שלא להשפיע
על ארבעה עשר ד,מלחים עדיני־הנפש
וגסי־המראה.
כולם — דמויות מסרטי שודדי־הים,
פניהם שזופות׳ שפמם — עבות, וכתובות
קעקע פורנוגרפיות מכסות את
זרועותיהם השעירות.
בשעה שהם מכורבלים בסרבליהם
העתיקים דומה ונתגלגלת לרומן־בהמ־שכים׳
אלא משפשטו את בגדיהם
ונשארו במכנסיהם המשומנות בלבד —
מתגלים לפניך גופות צנומים, עור ועצמות
כבסנטוריום לשחפנים. ואיו פלא
— היאניד, איטלקית׳ והרעב האיטלקי
העלים את משמני׳ בשרם של ספני
האניה והפכם לקריקטורות של שודדי־ים.
ומכאן
ברורות סיבות הסערות התכופות
המלוות קצף קללות, הרואות אוי
על ספון האניה הזעירה המובילה עולים
מאיטליה לישראל.
המעשה התחיל בקריצה שקרץ הספן
לחברו התת־קצין בסעודת הערבית.
והתת־קצין הרגיש שרעיון גאויי
מתבשל במוחו של ידיד־נעוריו הספן,
אלא שהיה בעל טקט טבעי וידע תמיד
מתי צריך לשתוק, וכדי לגוון את
הסעודה הדלה הצופנת בחובה כל
מיני זוועות אנטי סניטאריות הגוררות
אחריהן מגפות של אולקוסים ומחלות
גרועות מזו׳ פתח בבדיחה לא מוצלחת
שנענתה בעקימת חיוך חמוצה על
פיו של הספן בעל הרעיון.
בשעות הלילה המאוחרות בוצע הר־עייו
בעצמו. ותוצאותיו הראשונות נת־גלו
בנמל חיפה ברדת מאות העולים.
השוטר — חלק מתפאורת הנמל —
מצא עצמו מותקף לפתע על ידי תרי־סר
יהודים, מי שהיו כרסניים ורשאייס
יוטענה אחת בפיהם: נשדדנו !
כמובן׳ שהשוטר לא הטיל דופי׳ בא-
ניה המייצגת מעצמה ידידותית, וכדי
לא לעורר אינצידנט דיפלומטי העליל
להסתיים באבוד קול באולמי לייק-
סאכסס בעתיד, השתיק את המתלו.ני,ס.
חלפו שבועיים, והתלונות נשנו.
שוב עגנה האניה׳ ושוב נתעוררה המית
גלי הרוגז של נפגעי הגנבה. העולים
טענו שחפציהם היקרים נעלמו באניה.
וכשחזרה הפרשה בשלישית נשכר
סמל משטרה זריז, ועלה על סיפונה
של האנ״ה ודרש לחקור את מבואותיה.
רב החובל הובל בחסותו האדיבה
של הסמל, והצביע על מלחיו הנרגשים.
חלדו הסתכלו בנציג החוק הישראלי

בית ליוס -לסי שיטה של מהנדס ישראלי
בית ליום — ולא בית של שני
חדרים, אלא בית של שתי דירות,
בנות שני חדרים כל אחת בתוספת
האל, מרפסת ונוחיות, בית דו־משפחתי
נחמד הנבנה על שטח של שש מאות
מטרים מרובעים שהם 10:0פיק או

״נו פיינס קונקריט״ (טרם הצלחתי
למצא שם עברי מתאים) ,כוונתי היא
לבניה הנעשית בלי שמוש בחמרים
עדינים׳ בלי חול.
— בלי חול?
— כן, בטון בלי חול. לאט־לאט מת
שלושת
רבעי דונאם ; שתי דירות בעלות
שטח של ארבעים מטרים מרובעים
כל אחת בתוספת המרפסת —
זו היא ״התפוקה״ בשכונת המפדה
האזרחי המוקמת והולכת בהנהלת ד״ר
סטופ בהמשך רחוב סוקולוב בחולון.
מאה וחמשים בתים׳ שלוש מאות
יחידות דיור מוקמות, עיירה שלימה
״אדכלוסיד,״ ממש, אלף נפשות לפחות,
אך השקט רב׳ בית ליום ואין שומעים
כלל המולת עבודה. חורשת מקוד,
ישראל מוריקה בקצה האופק, הבתים
הלבנים של תל־אביב משמשים מסגרה
נאה. בית ליום — ומנין השקט הזה,
מדוע אין צועקים, מדוע אין נותניב
פקודות. מימי לא ראיתי בניה כזאת.
הקבלן גדליד( ,יוליום) סלפטר הבונה
את השכונה יחד עם י. פנטא מחיפה,
מחייך בשמעו את שאלתי.

ארשת פני הקבלן לובשות רצינות
— משרד העבודה והבנוי הכריז על
התחרות לשיטת בניה טובה וזולה ד,ד,וקמת
במיוחד את תנאי ארצנו. אני
זכיתי בהתחרות. שיטתי...
— שיטתך י
— שיטתי שהוכתרה בפרס, נקראת
בתמהון שבהתפעלות ועיניהם כעכבי
מורעל, דומה ולא הבינו לשם מה
טולטל שוטר מבריק לאניה מסואבת
ממין זה ומה רוצה הוא מהם׳ — שודדי
הים צנומי הגוף. אלא שהשוטר החל
ממששם, וממשוש עבר לחפוש בכיסיהם,
עד שגילה את שאריות הרכוש
שזוהה מיד כגנוב מהעולים.
ספסל הנאשמים בבית־הדין הישראלי
היה חסר מרחב מחיה. שנים מי״ד הנאשמים
נסתננו וישבו על ספסלי הצופים.
עיניו
של רב־החובל ירקו זיקי רוגז
מבטיחים שחורות, ועתידם של הנשמים
נראה לא כל כך ורדרד עם עלייתם
חזרה לסיפון האניה.
השופט הקשיב לעדויות בעינים עצימות
לחצאין. הסנגור התפלפל עם עצמו
על מהות חוקי הים׳ היבשה והאויר.
הספנים ישבו בחוסר אונים מבלי
להבין מלה, וסוכן האניה משש מדי
פעם בכיסיו הנפוחים בהם שכן כבוד
הקנס שעליו לשלם על חטאם של נושאי
סחורתו, ובמוחו חישב בדיוק את
המחיר הקמעוני של הסחורה כדי שתכסה
גם את הפסדו זה.
בסופו של דבר הוטל קנס עגול
וגדוש׳ המלחים הועלו על אניתם׳ ורב
החובל נתבקש למנוע ממדינת ישראל
את הכבוד לארחו בעתיד.
והאניה הקטנה הפליגה במרחבי
ימים, לחפש מעינות חדשים לחזי צמ־און
מלחיה.

שר התחבורה קבע מחירים מקסימליים
לנסיעות בעיר. נהגי המוניות
לא שבעו נחת ממחירים אלה והראיה,
הם הכריזו שביתת־אזהרה ליום אחד.
עדיין הם ממשיכים להתמרמר אולם
מנסים לשפר את המצב כפי שיתברר
להלן :
ביום גשום אחד נסיתי להגיע בעזרת
׳שרות׳ המוניות לצפון. הכיתי שעד,
ארוכה ולא הצלחתי להשיג מונית. כל
אחת שעברה הצהירה :
״דק עד מוגרבי״.
נאלצתי להגיע ראשית ״רק עד מוג־רבי״
ושם התברר הדבר לאשורו. הנהגים
הורידו ע״י קולנוע מוגרבי את
הנוסעים שהביאו עמם מהתחנה המרכזית
ואספו מיד אנשים חדשים לצפון.
פירושו של דבר הוא כי במק־ם
לקבל 50 פרוטה בעבור נסיעה לצפון
העיר מקבלים הללו 80 פרוטה על־ידי
חלוקה לשתי נסיעות בנות 40 פרוטה
כל אחת המותרות לפי החוק.

מי צודק ז
אותו יום היה גשום ביותר. אנשים
רבים עמדו והמתינו בתחנת ״אגד״
בירושלים לאוטובוס הנוסע תל־אביבה.
האנשים עמדו שעות על גבי שעות
כדי להשיג מקומות ישיבה. אלה שד,ח־י
ליטו לשמור על סבלנותם למען דברים
יותר חיוניים׳ נסעו בעמידה.
והנה באחד האוטובוסים נתפס מספר
ניכר של מקומות דוקא על־ידי צעירים
ובעמידה נקלעה אשה כבת ארבעים
לערך. לאחר נסיעה של עשרים
דקה פנתה האשה אל אחד הבחורים
ובקשה ממנו באדיבות למסור לה את
מקומו כיון שקשה לה לעמוד.
הלז סרב באמרו :
״תסלחי לי גבירתי, לא עמדתי שעי
0״ 1בתור כדי לתת לך את מקומי״.

— זו היא שיטה ״אילמת״ של בניה.

באוטובוס פקחים רו
נהגים צ ה
ומחו

חילים להבין שזו היא השיטה המתאימה
ביותר לתנאי הארץ.
— מדוע?
— כיון שאין צורך בעבודות מקצועיות
וכפועלים מקצועיים. אין בנאים
אצלי. עבודות התפסנות מוכנות מראש.
אכן הקמוץ בעבודה גדול למדי. יתרין
חשוב של השיטה היא שאפשר להעסיק
בבניה כל עולה חדש, ללא כל ידיעות
מקצועיות.
— כיצד מוקם הבית ביום אחד ומנין
השקט הזה?
— אלו הן שתי שאלות שהן אחת.
הפועלים שלי מחולקים לקבוצות שכל
אחת מהן עושה את עבודתה באופן
עצמאי, ללא קשר עם חברתה. בחמשה
עשר פועלים נגשים לעבודה, הם חופרים
ויוצקים את היסוד עבודה זו
נעשית ביום אחד. קבוצה שניה של
שלושים וכמה פועלים הולכת בעקבות
הקבוצה הראשונה ויוצקת את כל קירות
הבית, קבוצה שלישית יוצקת את
התקרות. שרשרת משולשת זו נסגרת
יום־יום, אכן אחר היום השלישי נבנה
בית ליום בעבודת ששים פועלים בערך.
שכחתי לומר לך ששיטת בניה זו
מצטיינת ביתרון נוסף איזולציר, בקיץ
ובחורף גם יחד. הבטון חזק כמובן יותי
מן הבלוק.

שיטה מקורית
הנוסעים שנסעו מטבריה לתל־אביב
בימים אלה היו עדים לתופעה מענינת.
האוטובוס נתמלא נוסעים ואף לקח
מספר נוסעים בעמידה. לאחר שעה של
נסיעה ראו הנוסעים כיצד אחד העומדים
מוציא מתחת למעילו שלט של
קרטון שעליו נכתבו בגיר לבן המלים
הבאות :
״נוסעים נכבדים, מי שנמאס לו לשבת׳
יפנה אלי. לי נמאס לעמוד״.

אשה

מונע
נשירה
מרחיק

(שלך

ושל

אחרים)

קשקשים

יוסי
( חיובי ו שלילי)

40ע 11י ת נסיין שר הרזקח

כשרונותיך)

בחירת
_ (נתוח

מקצוע

ע״ס בדיקה מדעית פסיכולוגית
וגרפולוגית פרנולוגיה וכירומנסיה

ספיכוגרסולוג

טבצ׳ניה
ת י־ אביב

רחזב ה סי ר גי רג 54
פי 1ת דיזנגיף. טי 2943 .
אום1ב1סים: י 4 4 .נ!, 20 1

פדום׳ מדיאן
רה שיגבכרהארץ

פרסום ד״ר יעקבסון,

.העולם הזה׳ /מס׳ 638

דני א ד או סטר
דיקנס כתב רומן על ש תי ערים.
דומני שאנו יכולים ״לעלות״ עליו
ולכתוב רומן מודרני ומרתק על
שלוש ערים: תל־אביב, חיפה וירושלים•
אם כי אנו עשינו חלוקת־פש־רה:
ירושלים — עיר הנצח, תל־אביב
— עיר היום וחיפה — עיר המחר,
אין הענין חלק כל כן. מי שמכיר
את שוויץ יודע זאת• שם קיימת אותה
התחרות בין גנץ, באזל וצוריך והלצה
אומרת שאותו תושב גנץ שאמר
בבאזל על צוריך שהיא היא העיר
החשובה והיפה בשוויצריה, זכה לאנדרטה•
גם אצלנו נהפכה פתאום הקערה
על פיר״ ירושלים עיר הנצח
הפכה לפתע לעיר המחר .״הישישה״
הזאת עלתה לפתע על חברותיה ד,צ־עירוח
ותופסת את מקומה בראש.
כך פונות העינים לראש אותה עיר,
האישיות המרכזית המחזיקה בידיה
את רסן השלטון, בה יהיה תלוי כל
כך הרבה: דניאל אוסטר.

זקנה ואמרה — :מבינה
מתבייש במוצאך, אבל אין
מה יש להתגאות בדבר
האמת נתנה להאמר: גם

אני שאינך
אני מבינה
זה? אכן
דניאל אוס־

צוע שלא עלה על דעתו מעולם :
הוראה. הוא מורה גרמנית והיסטוריה
בבית הספל הריאלי בחיפה. אחד
מתלמידיו נקרא יעקוב דוסטרובסקי ואחר
כך מרי, תלמיד אחר נקרא אורי
קיסרי, השורה ארוכה ואם כי הוא
המורה הצעיר ביותר של המוסד,
עולה הוא לדרגת סגן המנהל. תורו
של השירות הצבאי בא סוף־סוף ועורך
הדין הצעיר נשלח לדמשק אליה התחילו
להגיע חלוצי הצבא הגרמני וה־

ברל לוקר הזכיר פעם בנאומו שמוצאו
מגליציה. אחר ההרצאה נגשה אליו

ס ד ריו

ה ס אז־ן

לי דהס >ן ל

ץ זי 1ז/# 1
ת״א׳ דח׳ אידלסוו ,4טל׳ 5195
סידורי רמקולים לכל המטרות

__תיקוני־־רדיו __
דדיו

•ט. ליפשטיין
ת״א, בן־יהודה ,47 בקומה
תיקונים • מכירה • קניה * חילוף.

שחו! סשגגלודדת
ח-סח רח־סוצדסא

מהנדס א׳ וייס -דם לכר
סוכן רשמי לאיזור צפון א״י
רדיו <0זב< 106,£ס ע 5ז 15 ^ 13516 זי!
מבחר גדול במקלסים משומשים
מפירמות מפורסמות.

תקליטים

ל ־ 1פ ט* פרן

אבדהמסון
ר־גל־אביב
רחוב בן־יהודר9 ,

סנתרי

1מפירמות ידועות — במבחר גדול
| וסטר מן את יון, ת״ א. רח׳ רש״י י

,העולם הזה׳׳ ,מס׳ 638

הצילום: א .פוירשטץ
טר איש גאליציה, יליד סטאניסלבוב
שעברה גלגולים רבים — ,היתד, עיר
אוסטרית, פולנית רוסית, מכל מקום
ב־ 1893 השתייכה למונרכיה הגדולה
שירדה בינתים לטמיון. אוסטר סלץ־
מייד־מן, אין לו ייחוס אבות׳ לא
רבנים ולא אדמורים׳ אביו יעקב היה
סוחר פשוט, בעל משפחה מסונפת.
כטאניטלבוב, עיר בעלת מאה אלף
חושבים שהרוב בה היה יהודי, הית־,
עיר ואם, השניה בגדלה בגאליציה
אחר למברג. הילד דניאל אינו אוהב
את החדר, כבר בגיל חמש נרשם
לבית ספר ממשלתי ובסטניסלאבוב
מסיים את למודיו עד גיל שמונה עשרה
כשעובר לוינה ללמוד משפטים.
העיר היהודית פאר אקסלנס היא גם
עיר ציונית למופת זהנער מצטרף
כבר בגיל אחת עשרה לתנועת צעירי־ציון
׳ונעשה חיש מהר ליו״ר של
החוגים הציוניים בגימנסיה. הפעולה
הציונית נמשכת גם בוינה במשך
ארבעת השנים בהן מסיים את למודיו
בשטח המשפטים. הוא פעיל במסגרת
ה״תחיה״ אגודה ציונית אקדמאית
אליה השתייך בשנים ההן שלמה שילר.
אחר גמר הלמודים עולה עורך הדין
הצעיר ארצה כתייר. לא ידע אם
יישאר מיד, היה בכוונתו לנסוע לקוש־טא
וללמוד שם משפטים, הרי המעצמה
העותומנית היתה השליטה בארץ.
הוא מסייר בארץ לארכה ולרחבה,
תענוג זה נפסק פתאום על ידי מאורע
בלתי צפוי: פרוץ המלחמה העולמית
הראשונה. בן סטאניסלאבוב,
נתין אוסטריה ונקרא על ידי הקונסיל
לדגל. המגויסים מוחזרים בעגלות. אום־
טר צורף למשלוח השני שיציאתו נדחה
ל...שנתיים. חסרו מורים בארץ
ועורך הדין הצעיר נאלץ לעסוק במק-

אוסטדו־הונגרי. אוסטר הועלה לדרגת
קצין הודות להשכלתו הכללית ופתח
בפרשה מענינת שפרטיה אינם ידועים
ברבים עד היום הזה. לא היה כל קשר
בין א״י וקושטו״ בה ישב אחד העסקנים
הציוניים החשובים ביותר בימים
ההם, ד״ר ארתור רופין, שגורש לבירה
הטורקית. את הקשר החיוני הזה
יצר אוסטר בדמשק באמצעות הכלים
הצבאיים שעמדו לרשותו. הוא העביר
כמויות גדולות של זהב מקושטה לדמשק
ומשם לא״י ועל הפרשי הקורסים
שהיו גדולים מאד חי חלק ניכר
של הארץ במשך תקופה ממושכת.
הימים היו ימי ״נילי״ ופרשת הגבורה
האהרונסונית, הטורקים הכבידו ידם
על הישוב. ידו של אוסטר היתד. גם
בפנית וילהלם קיסר לטורקיה להפסיק
את רדיפת היהודים. רופין העביר
דינים וחשבונות לברלין וקיים מגע
עם המערב. לו נודע שד,טלגרף הצבאי
הסודי הועמד לרשות ר,״אויב״,
מר היה סופו של אוסטר, אך איש לא
גילה את תכנם האמיתי של הדז״חים
הצבאיים, לכאורה. עם כניסת הבריטים
שמח אוסטר ליפול בשבי. הרי פרוש
הדבר היה לשוב ארצה ולפתוח בפעולה
בשטח שונה לגמרי שהלם למעשה
המקצועיות. כמזכיר
את ידיעותיו
המחלקה המשפטית של ״ועד הצירים״
אירגן את ״משפט השלום העברי״
בכל הארץ. פעולה זו עלתה יפה, הו-
קמה רשת שלימה של בתי דין עבריים
בעלי חוקה ונוהל משלהם. האנגלים
לא ראו את הפעולה בעין יפה, הרי
היהודים חדלו לפנות לבתי דין ממשלתיים
בכל זאת לא הפריעו לדבר.

אדמת הטרשים במקום ההוא ולאחר
ייסוד השכונה שימש במשך עשר
שנים יו״ר הועד שלה. יהלומים, מלט,
בטוח׳ ידו היתד, ביסוד, בפתוח ענפים
שונים ובשעה שנערכו הבחירות הראשונות
לירושלים המעורבת נבחר למועצה
ונתמנה על ידי הנציב העליון
לסגן ראשון של העיר. בשנת 1936 גורש
ראש העיר בפועל ד״ר חלדי ביחד
עם שאר חברי הועד הערבי העליון
לסיישל זאוסטר ממלא את מקומו ביחד
עם סגן ערבי נוצרים. בינתים ארעו חלופי
גברא ובמקום ורקום בא מק־מייכל
והוא לא ראה בעין יפה את פעולת
ראש העיר היהודי בפועל. הוא מינה
חלדי שני, השופט, בן לאותה המשפחה
שכהן עד מותו בשנת •1942 אוס־טר
קיבל שוב לידיו את הרסן שרצו
להוציאו מידיו׳ כמובן. האנגלים יעצו
לחברים הערבים של המועצה לחדול
לבוא לישיבות. כדי למנוע את ר,קוורום׳
שמנה איש מבין ששה יהודים
וששה ערבים. רק ערבי אחד נשאר
נאמן עד הרגע האחרון, אחרי כן
מונתה הועדה הבריטית וערב צאתם
בקשו האנגלים מאוסטר לנהל את עניני
האזור היהודי מבלי לקבוע גבולות•
גם הערבים נתבקשו לעשות כן,
אך הם דחו את ההצעה, כך חוור אום־
טר שוב לראשות עירית ירושלים.

אחר כך באה התקופה הקשה בחיי
העיר: המצור .״ועדת ׳תשלים״ שהיתר,
מורכבת מדב יוסף, אוסטר, אבולע־פיה,
שרייבמן ורפאל נהלה את ד,ענ־ינים,
התכנסה פעמיים ביום תחת מטר
פגזים בבנין הסוכנות. דאגו לאספקה,
למים, לדלק, להובלה. המלאי הלך וכלה
מיום ליום, טפות בנזין אחרונות הוצאו
מדודי ההסקה המרכזית ונתנו למאפיות.
בלי חשמל, בלי טלפון. על פת
לחם יבשה חיו במשך ארבעה שבועות.
בתשיעי ביוני 1948 כשצריך היה לחלק
מנה כפולה, נשארה מנה אחת׳ האחרונה,
בלבד. נמצאה כמות קטנה של
מצות אך היא לא יכלה להקל על
המצב. אז נמסרה ההודעה לראש הממשלה
בטלפון האלחוטי היחידי שהווה
את הקשר עם העולם. על מצבה של
ירושלים, ואז באה ההפוגה הראשונה.
ימי ההפוגה השניה היו קלים יותר.
הוא הלך יום־יום ברגל מביתו ברחביה
לבנין העיריה במחנה יהודה בסכנו אח
חייו.
היום שונה המצב לגמרי. בקרוב
תצא שוב תורה מציון, ירושלים תתפוס
את המעמד הראוי לה בישראל ובעולם.

ד ״ר א. פוירשטין

ושוב פונה אוסטר לשטח חדש של
פעולה, המהווה למעשה את השלב
הראשון של הקריארה המוניציפלית
שלו. אחר שעמד בבחינות לעו״ד זרים
ופתח משרד משלו, ייסד את שכונת
רחביה בירושלים. הוא עמד על ערך

באחת השכונות של דרום תל־אביב. ברחוב זה חפשו הגשמים את הביוב עד יאוש.
חפשו — ולא מצאו. אלה התוצאות.

גם תושבי השכונה

על יפו אין להתפלא. סוף סוף היתר, שייכת
בינתיים נגרם ם

שתי נשים אלה הן באות־כח שכונת שעריים ברחובות׳ שרוב תושביה יוצאי
תימן. השכונה החליטה לקבל 100 ילדים מהמחנות. תושבי תל־אביב האמידים
עדיין לא פתחו את דלתותיהם לילדים. האם הם זקוקים לרמז דק ז _

ילדי עולים יחפים עומדים בתור להרשמה ליציאה לבתים. נדודיהם לא תמו,
איפוא, עדיין. הם יצטרכו להקלט שוב — הפעם אצל משפחות של ״וותיקים״.

למטר מימין :
״אידיליה״ ביאהודיה. המים חדרו לבתים
והיה צורך להציב את המטות
על לבנים. בהרבה מקרים גם זר, לא
עזר. יש להדריך את תושבי בתי־החימר
והאבן הערביים כיצד לטפל
בהם בימי החורף.

למטה באמצע :
בית בן שתי קומות ביאהודיה התמוטט.
במקרה זה לא נגרמו אסונות. מאות
רבות של תושבי מקומות נטושים
זקוקים לשיכון חדש.

למטה משמאל :
״בית־התרבות״ ביאהודיה הפך למקום
מקלט למשפחות פליטי־הגשם. הדגלים
החגיגים תלויים עדיין באולם, שבו
נתלו לייבוש בגדים וגרביים, לאחר
השטפון.

עג טיגו: ויעעם־פדיטי גשם

למאי 1948 לחלק המפגר של ארץ ישראל. אבל
־ב לתושביה, רובם עולים.

בשכונת עזרא, בקצה שכונת ״התקוה״ .שם היו כל הבתים
הלכו לבית־הספר.

בשעת גשם טורד באחד המחנות. יושבי האוהלים יצאו כדי לחזק את
האהלים המטים לפול.

שרויים

באגם מים.

רוב

הילדים לא

גם על ארץ הצריפונים לא פסח הגשם. אחדות מן השכונות בנויות במקומות
לא מתאימים כלל: בוואדי, או בקצהו של שפוע, מקום שמתרכזים המים.
מי אשם בכך?

י״־י״י /ימי סגריר
סמי, או שמואל בן־דוד, יצא לאסו מחדר־ד,חולים
לאחר ביקור אצל אחד ממכיריו. בחור ששכב אתו לפני
חודש באותו בית־חולים. הוא סבל מקדחת חוזרת.
הרופאים אמנם הרשו לו לעזוב את מיטתו, אולם,
הקדחת שבה אליו, הפעם בצורה קשה והיד, חשש
לחייו.
המדרגות הישנות של הבית הובילו ליציאה. בצעדים
לא שווים היד, יורד בהם. יש ולפתע בלטה מדרגה
אחת והכרח היה להרחיב צעד ולעתים היה קופץ שתיים
בבת־אחת. בית־ר,חולים היה קודר ונועד לאכסן נזירים.
תחילה עשוהו הבריטים לבית־חולים ממשלתי ולאחר
שנכבש על־ידי ״צבא הד,גנה״ הפך לבית־חולים צבאי.
היה זה בנין בן שתי קומיות. בכל קומה אולם מרכזי
רחב־ידים, ארוך וסביבו שתי עשרות חדרים, שדלת
כפולה מובילה אליהם. דממה מיסטית נסוכה היתה על
פני החולים העטופים בחלוק ארוך כחול ומאחור תלוי
לו כובע הנזירים. חריקה של דלת היתר. מבשרת על
הכנסו של חולה לאולם׳ או על צאתו. אחיות לבושות
בלבן ושביס צח לראשן היו חולפות במהירות מחדר
לחדר. שררה דממה שלחישה בלתי פוסקת, כזמזום
הזבוב, נתלוותה אליה.
תמונה זו שהיתר, ידועה לסמי נתגלתה לו פעם
נוספת, ואולי אחרונה, כשהפך ראשו לראות את היורד
אחריו במדרגות, אשה, על פי תפופם של הצעדים.
דומה אף הגברים מאבדים מכוחם שעה שהם נכנסים
להיכל המחלה. היתד, זאת אשתו של חיים. אותו בחור
שבא לבקרו — חיים וינטר. הוא היה מבוגר מסמי
בשבע שנים, כבן עשרים וחמש, ואילו סמי התקרב
לשנתו התשע-עשרה.
סמי חייך אליה, לא מתוך סיבה מיוחדת, אלא
בשיגרה, שאל אם היא יורדת העירה. הם ירדו יחד
את הדרך עד לשער בית־ד,חולים ועשו דרכם לתחנת
האוטובוסים. לא מפני הנאה שהיתר, לו מכך, אלא,
שלא ידע דבר נימוס אחר לעשותו. היא היתד, מבוגרת
ממנו במספר שנים, גם זה לא הדאיגו, מפני שלא
שם דעתו על כך. היא היתד, אשר, עייפה מעבודתה,
לפני כן בבית־ד,חולים סיפרה שהיא גננת וקשר, לה
לבוא מוקדם ואמנם ברחוב החל יורד הערב^ השעה
היתר, קרוב לשבע. הוא זכר כי בעת ששכב במיסה
הסמוכה לזו של בעלה היתד, באה מאוחר, אלא שאז
מילאה תפקיד של סמלת בצבא.
הרחוב השרד, אוירה של עצבנות, כעין תאווה
לפעול דבר. ביחוד לאחר אוירת המחנק של בית החולים.
— ״במה עיבד חיים לפני המלחמה״ — שאל אותה.
— ״בכל מיני עבודות. הוא השתלם בהוראה״.
— ״גם עסק בזה למעשה?״
— כן, כחדשיים לפני פרוץ המלחמה, יותר נכון
לפני שהתגייס. לימד בבית־ספר עממי״ .האוטובוס נעצר
לפני התחנה.
— ״החילות לספר על עבודתו של בעלך״ — אמר
סמי לאחר שדחקו עצמם לבין הנוסעים. המלה ״בעלך״
יצאה מפיו בצליל מזויף. כך נדמה היה לו, כי לא
רגיל היר, בכך.
״הוא אהב מאד את הילדים. אחרי הלימודים
היו באים לבקרו• הם העריצו אותו כל כך״ — סיפרה
בהתפעלות. סמי לא הגיב, הוא רצה לומר דבר מה,
אלא שלא מצא את המלים ובחר לשתוק. היה זה מנהגו
לחשות, שעה שלא מצא את המלים להביע את מחש־בותיו
ולעתים היה מחייך חיוך שפירושו: הבנתי
לרעך, בדרך כלל דיבר מעט לא מפני חכמה, אלא
מאדישות. בחור טוב׳ קרבן למצבי־הרוח ויצר־הדיבור
של חבריו אך גם הוא עצמו היה אוהב לעתים שיהיו
משיחים עמו. במקרה זה לא היה צורך לעודד במיוחד
את שכנתו, שהמשיכה בקולה העייף :״הוא היה קורא
להם משירי ביאליק לגדולים׳ ואילו לקטנים קרא שירי
ילדים. שעות רצופות היה לומד את תורת החינוך. עד
היום באים תלמידיו לדירתנו ושואלים :״מתי יבריא
מורנו״ ,או ״מורנו היה גבור במלחמהונפצע, נכון,
גברת וינטר?״ .היא חיקתה את קולות הילדים בלבביות
רבה. לפני כמה ימים באו לבקר אותו בבית-
החולים, היה זה נהדר ביותר, גם אני עובדת בגן ילדים
מאז שהשתחררתי. בעלי סידר לי עבודה זו. עבודה
קשה מאוד׳ אלא שאיני רוצה לספר לועל כך. הוא
מתעקש שאהיה עובדת עם ילדים. הוא רוצה לעזור
לי. הוא אינו עושה דבר וגם כשהוא יצא מבית־החולים
רוב הזמן הוא שוכב באפיסת כוחות״ .היא המשיכה
לספר על הרופאים ועל תרופות חדשות כשהחרדה
לבעלה מפעפעת מקולה. הוא הקשיב בשקט. היא נראתה
זקנה מכפי גילה. שערה השאטני הדהד, וגם עיניה
חסרות היו גוון־חיים. הוא חשב בלבו: היא בודאי
חולה ואולי לא ישנה זה מעת־לעת. כן, יתכן שהיא
עובדת בלילה. סמי ירד בתחנה הסמוכה והמשיך דרכו
ברגל.
בערבוביה עברו בראשו דברי האשד״ הילדים...
הלילה היה חשוך מאד. היה צועד לאטו, מתפלא במד,
חלקלקים החיים כבלתי נתפסים• יום יומיים, שבוע
וחודש. רבונו של עולם, חודש שלם !

רובם של החולים — ,חיילים, אשר תלאות המלחמה
החלישום והחורף הקר הורידם למשכב. מהם סוב־ליס
במעיהם ממגפות׳ שפשטו משתית מי בורות ומי
הרים. רבים היו הקודחים שהועברו משפלת הירדן.
קבוצה מיוחדת במינה היתר, זו של קודחי־ד,מנהרות,
מורעלים ממטען הג׳ילניט אשר נשאו בידיהם במנהרות
ד,טחובות, כשהם נושמים את ד,אויר המורעל באדים.
החולים היו נעים באולמי הבית חיוורים, שקטים. צלצול
פעמוני היד זיעזע לפרקים את חלל ד,אויר.
בקומה השניה של בית החולים הצבאי היה חדר
שצויין תמיד כ״שלישי מהמדרגות״ .קטן ככל שאר
החדרים במקום. שש מיסות ברזל גדולות עמדו בו. חלו־נותיו
ארוכים וצרים וסופם קשת כהה. קיר מגן סגר
על מרבית החלון מפני הרעשות ורק צוהר עליון היה
מסנן אור קלוש לחדר ומעט אויר חורפי קר.
אפרוריות החדר התמזגה עם חוורון פני השוכבים
על סדיניהם הלבנים• בפינת החדר ליד הדלת שוכב היה
סמי. עיניו בלשו על פני החדר בעוד כל גופו שקוע
עמוק מתחת לשמיכתו. נכנסה לחדר מרי, אחות קנדית
מתנדבת. עיניה כחוליות שקטות מאד ושערה הבהיר
יורד על עורפה עטוף שביס צח ולבן. תשאל: יהודיה?
לא, לא היתר, יהודיה. סמי היה עוקב אחרי תנועותיה
המתונות כשהוא קובע בלבו: אשד, שקטה. היא לא
היתד, נערה. ולא נמצא איש בכל בית־ד,חולים, שיחלוק
על דעתו כשאמר: היא האחות היותר נהדרה.
מרי עברה מחולה לחולה. הראשון, שסמי לא היה
יודע שמו׳ וכן גם השני, שזר פצעי הרעלה נשזר סביב
ציוארו. השלישי שליד החלון, כמעט ילד, היה קודח
ומיום שהובא על אלונקה עדיין דיבר מחום. ממולו שכב
יהודי פרסי, הוא כבר עבר את שנתו הארבעים, אולם
נפצע בעבדו בסלילת הכביש לירושלים — כביש הגבורה.
לידו מיטה פנויה ובסמוך לסמי שכב חיים וינטר.
הוא לא דיבר, ראשו היה כבד עליו. סמי הפך ראשו
אחרי שעזבה את החדר ונרדם. היה זה אחרי הצהרים
ועייפות נסוכה בחדר. הפרסי •עיניו נעוצות בכותל,
מלפניו, ושלוה טהורה על פרצופו הצנום. עיניו גדולות
שחורות וזיו בהן .״אפילו כשכואב לא כואב״ נוהג
היה לומר בעת שמרי עשתה לו זריקה. כולם ידעו פירושה
של זריקה זו. אלא שהיה מבליג בגללה.
— ״מרי״ — שמע סמי את קולו של וינטר. הוא
התעצל מלסויבב ראשו והניח שנכנסה בעת שהיה מנמנם.
הדלת חרקה מעט. כפי הנראה עומדת היא ליד מיטתי,
קבע סמי.
— ״כן״ — נשמע קולה השקט של מרי, לבל העיר
את הישנים .״האם ציירו אותך שאל וינטר. שתיקה
קלה ושוב נשמע קולו .״מופלא אם אפשר לצייר עינים
נהדרות כשלך״ — סמי העלה חיוך על שפתיו ונפנה
לראות את מרי, אולם היא היתד, כבר מעבד לדלת.
פנה לעברו של חיים והביט בו בהתפעלות. ג׳ינג׳י,
אבל לא אדום. שער היה לו מגוון הברזל, עיניו בהירות
מאד, רזה. ניכר שהמחלה אוכלת בגופו. הנשים אהבוהו.
שעה שהיה משיח אתן אש פנימית האירה בו ביופי
נסתר.

הפעמון מלצלצל בחדר
כשלוש דקות לא פסק
השלישי מהמדרגות. מרגלית, נערה שחורת־שער ועיניה
רשפים, נכנסה לחדר במהירות. בודאי מיהרה לראות
אם לא קרה דבר מה. שוכב היה אותו חולה שליד
הדלת, ממול לסמי והמשיך לצלצל. אפשר שלא הרגיש
בכניסתה ואולי להרגיזה רצה. עיניו עצומות למחצה
ומכה בפעמון. היא שאלה בקול עצור וזר :
— ״מה אתה רוצה?״
— ״לדעת מתי יביאו את הצהרים השיב.
היא תקעה בו מבט קר. נראה שדאגה לכך יותר
ממנו. הפכה פניה לצאת מבלי להוסיף מלה.
— ״מרגלית נשמעה קריאתו של וינטר.
היא הסתובבה .״בואי רגע״ — המשיך בשקט• מרגלית
ניגשה למיטתו. עתה לא כעסה כקודם. חיים מסר
לה פתק וביקשה למסור את תוכנו טלפונית.
— ״אין לי זמן״ — ניסתה להתנצל בפינוק.
— ״אין דבר׳ ברגע שתתפני תעשיזאת. טובה
פרטית״ .אחר כמר, שניות לחש לה לבל תכעס על
המקרה ואמר ״כולם יודעים שאת עובדת יותר מכולן״; .
נעים היה לה לשמוע זאת, ולפני שיצאה את החדר אמר
חיים בקול רם ״תכנסי אחרי חלוקת האוכל וגם תגידי
מה היתר, התשובה״ .״טוב״ — השיבה. הפעם כבר
חייכה.
כך היו מתגלגלים הדברים בחדר. חיים היה מיישר
את ההידורים ולא אירע שאחות תצא בכעס מהחדר.
קשה היה לכעוס עליו. היד, מבקש מהן להכנס לחדר.
אחרי העבודה או בכל עת היה אומר לפרקים :״החדר
שלנו הוא הכי טוב״ .אם היתר, אחת האחיות מתנגדת
לדעתו, לא היה חוסך זמן עד אשר היתד, מסכימה
במלה אחרונה: נכון. הנאה מוזרה היתד, לו לשכנע
את זולתו.

חן בעיני חיים והוא אומר לה כי אין נערה העושה
עבודתה יותר טוב, והוא משביע אותה בהן־צדק לבוא
לסדר את החדר כל יום. כעבור שבוע התרגלו אנשי
החדר ה״שלישי מהמדרגות״ שהאחות החדשה היתר, באר,
כל בוקר וגם מרגלית היתד, נכנסת ״כאילו במקרה״,
או שמרי היתר, מביאה תה לכל אנשי החדר ונשארה
לדבר מעט עם חיים בעת שגמרה את עבודתה.
סמי עצמו לא ידע בברור אם אהבה שררה בין
וינטר ומרי. יש ונדמה היה לו שהיא מבקרת תכופות,
מאחר שהיה כמעט היחידי שהבין אנגלית. היה מקשיב
לקולה של מרי. קול ערב ושלו, שעד, שהיתר, מדברת
עם חיים.

בוקר. השמש הציצה בעד לצוהר חלון חדר־החולים.
שררה אוירת יום טוב. השמש הפיקה מעט חום וסמנים
קלושים של צבע נראו על פני החולים. שיחה שטפה
בנחת כחום היום. קרבות, שמירות, גדודים, בדיחות
ומפקדים היו לנושא הדיבורים׳ ככדור משחק ; האחד
זורקו, השני תופסו ומעבירו הלאה וחוזר חלילה. אפילו
אותו ילד שהיה קודח החלים מעט וקולו החד ניסר
בחלל. הפרסי, או ״מלך״ כפי שקראו לו בחדר על
היותו יושב זקוף מביט נוכחו והדרת מלכות על פניו
סיפר על אשתו וילדיו, וכיצד היה עובד בשדה בלילות
עד שד,צינה פגעה בו. חיים היה נשען על מעקה מיטתי
ומספר על איטליה, מענינים שעברו עליו בהיותו בצבא
הבריטי. שורה של סיפורים, כולם בעלי גוון שווה
ונערה מעורבת בהם• גם סמי יתכן והיה פותח פיו
לדבר, אלא שגרונו נפוח ותחבושת הקיפה אותו לשמרו
מפני הקור. מרי נכנסה כמנהגה. החלה מתקנת את
מיטתו של חיים. ידיה רעדו מעט ועיני אדומות, ניכר
היה שבכתה ליפני רגע• חיים אחזה בידה ואמר אנגלית:
— ״מרי׳ בכית ...מה קרה היא עצרה ברוחה.
משונה היה שאשה זו אשר ידעה לנחם כל כואב׳ הנה
זקוקה לחיים לשפוך לבה לפניו. וכי היה מאזין יותר
נאמן לד? ,
— ״לא כלום״ — אמרה. אבל זה מעליב ביותר.
נכנסתי לחדר אחד. יש שם בחורים, אני עושה הכל
בשבילם, בסופו של דבר הרי זה תפקידי. הנה הבוקר
אמר לי אחד :״למה את לא אומרת לנו שלום, אנחנו
יהודים ואח צריכה להגיד לנו שלום״ .אחר צעק בכל
גרונו דברים שלא הבנתים״ .רצתה להוסיף אלא שעצרה
בדבריה והדמעות הציפו את גרונה. גם חיים עמד להניד
דבר מה. מרי הסתלקה לפתע ועזבה את החדר. כל
אותו יום לא באה לחדר. חיים ירא היה לראותה, דומה
היה לו שלא יוכל להביט בפניה.
״איך שהלכנו פעם בלילה המשיך הילד
להתלהב מהמפקד שלו.

אותו יום• שעת מנחה. חיים היה עדיין מתמרמר
על דבר מרי. סמי, אם כי מצפונו הציק לו פחות על בך,
הרי לא הבין כיצד אפשר להגיד כזאת. ולאשר, כמרי.
מרחם היה על אותו ברנש יותר משכעס עליו. האם
היתד, יהודיה או לא? מוזר הדבר שאפשר לאדם להיות
קטנוני עד כדי כך. רבונו של עולם, כמה מתנדבים
לא יהודיים היה עלינו לגרש מהארץ לו היו כולם
נוקטים עמדה זו, חשב בלבו• ומאוחר יותר כאילו
נשתכח הדבר מלבו. מאחר שניטל ממנו החשק לדבר,
בגלל כאבי גרונו, שררה השתיקה כל אותו אחר הצהרים.
אחת האחיות הביאה תה, הוטב לו. גם דעתו היתר, נוחה
עליו. תוך שתית התה נתקל מבטו בחיים ובפעם המאה
חזר לשאול עצמו: מה סיבת החיבה שרוחשות לו
האחיות בבית החולים. אולי בגלל היותו מבוגר מהן ׳
היה זה אמנם גורם שסמי ידע ערכו. אדם הנראה לנערה
מבוגר הרי יופי חדש הוא קונה לעצמו. אלא שלא זה
היה הדבר. אחר־כך אמר :
— ״מדוע זה רוחשות לך האחיות חיבה רבד, יותר
מאשר לכל אחר?״
— ״יכול היית לשאול באותה מידה: מדוע אני
שוכב דוקא כאן ולא בבית חולים אחר״ — השיב לו
חיים.
— ״זאת עוז אפשר להבין״ ,אמר סמי, כשהוא
מנסה לקבל תשובה .״נניח שחלית דווקא במחוז זה
ולכן הובאת הנה״.
חיים פטר אותו פעם נוספת בשתיקה.
— ״סיפרת בבוקר על איטליה״ ,המשיך סמי כעבור
דקות מספר של שתיקה .״על איזה בחור שאמר
שכל בחורה שהוא יאהב גם היא תאהב אותו, וכי
אפשרי הדבר?״
״לעתים מרגיש אני עייפות. מין רגש שטני נעור
בי, להעליב ולהשפיל, אלא שאני מתרסן ושומר לעצמי
את רגשותי. כי בסופו של דבר אהיה מצטער על דברי.
לא זוכר היה סמי כמה זמן עבר עד שגמר שכנו את
דבריו כי נתקף לגמגם ולא מפני שלא ענינוהו דברי
חיים, אלא שהתעייף מחמת מחלתו. כאילו נשכח מחיים
שיש מי שמקשיב לדבריו, סמי שקע בהרהור על רגשותיו
הוא, על יחסו לבנות, והיד, מהרהר על אהבה
שאינה נקנית במתק־שפתים אלא בכנות, בהבנה טהורה
יותר.
(המשך בעמוד )16

,העולם הזה״ ,מס׳ 638

ריאליזם היסטורי כקולנוע הסוביטי

לקותע וזסוב״ס־שלושיס
שנר.
יוחנן •טנער
מאת

באוגוסט 1919 הכריז שר החינוך
הסובייטי, מחבר המחזות לונצ׳רסקי,
על הלאמת תעשית הסרטים בברית
המועצות.
תוצאותיה המידיות של ההלאמה (יזם
אותה לנין עצמו שהכריז ״הקולנע
הוא הגדול שבאמנויות״) היתד, שיתוק
מחלט של תעשית הסרטים הסובייטית.
שפעילותה מראשית המלחמה העולמית
הראשונה ועד תאריך ההלאמה היתה
בלאו הכי כמעט אפסית.
עשרות יצרני־ד,סרטים הקטנים שבידם
היתד. תעשית הראינוע ברוסיה
בימי שלטון הצאר ועד שנת , 1919
העלימו, עם הכרזת ההלאמה, את כל
הציוד יקר־המציאות שהיה בידם. כיון
שברוסיה לא היו מיצרים באותם הימים
מצלמות ופילס, היתד, זו מכה קשה
וכמעט ניצחת לסרס הסובייטי המולאם.
נזק רב לתעשיה הצעירה גרמו גם
הקואופרטיבים לייצור סרטים שלהם
נמסרה, למעשה, התעשיה כולה. למשל:
שני הקואופרטיבים ״גושקינד״
(מוסקבה) ו״סבפקינו״ (לנינגראד) התחרו
ביניהם בחרוף נפש על הזכות
להביא סרטים אמריקאיים וצרפתיים
לברית המועצות. היה גם ויכוח אידיאולוגי
חריף על הצד המוסרי שבהבאת
סרטי חוץ לארץ ו״גושקינו״ דיש
במפגיע מן הקואופרטיב הלנינגראדאי
שיעסוק בייצור סרטים ולא במסחר
בהם• כמובן שאנשי ״גושקינו״ לא
מצאו זמן לייצר סרטים בעצמם׳ מאחר
שהיו עסוקים בשמירה על הקבוצה
השניה ובהשמצתה.

ניצנים ראשונים
אולם היו אלה אך חבלי לידה בלתי

פוריים, לא מצב של צמיתות, ומיד
לאחר שכל הקואופרטיבים היריבים
אוחדו בברית אחת בשם •סובקיני״
שתחת שלטונה ניתן חופש פעולה רב
לקבוצות הבודדות, החלד, תעשית הסרטים
הסובייטית נכנסת לשלב של עבודה
פורה ומסודר. באותן השנים 1922 ,־
, 1925 הצליחה ברית המועצות אף לשווק
לחוץ לארץ כמה סרטים כמו
״פוליושקה מנהלהדואר ״
ו ״ חתונתד, דדב״ ,סרטים שלא
היו שונים במאומה מן הסרטים המסחריים
שהיו מיוצרים באותן השנים
באמריקה ובמערב אירופה.
ברם, הסרט הסובייטי הצטיין תמיד
דווקא במחדשיו ולא בהולכים־בתלם,
ומורדי המסורת הראשונים הופיעו באותה
תקופה.
ראש וראשון לפורצי הגדר היה אוק־רייני
עיקש בשם דזיגה ורטוב. בזמן
מלחמת האזרחים מצא ורטוב את עצמי׳
כשמצלמה בידו, מנציח בסרטי-
חדשות את פעולותיו של צבא הפרטיזנים
הקומוניסטי. בן עשרים ושתים
הריהו עומד בראש מחלקת הרא-נע של
הועד הפועל הכלל־רוסי המרכזי, מיסד
את קבוצת ״קינוקי״ או •סרם־עיו״
ומוציא לאור יומן חדשי שקרא לו
״אמת־סרס״.
ורטוב היה קיצוני שבקיצונים. בעיניו
היתד, המצלמה עין רובוטית בשרות
האדם. הוא שאף לצלם בני אדם
מבלי שידעו שמצלמים אותם, ובסרטיו
לא הרשה כל משחק תיאטרוני. גם
הרבה להשתמש בקטעי יומנים. הוא
רצה להפיח רוח־חיים במצלמה, והיה
מראה אותה בסרטיו כשהיא צועדת
מאליה, וכל זה כדי להחדיר בלבות

הסרט הסוביטי שזעזע את העולם

תמונה מתוך הסרט הסוביס׳ המפורסם ביותר - :אנית המלחמה פוטימקין*
בבימוי ; ס. מ .איזנשטיין ׳.)1925,

,העולם הזרד, מס׳ •638

אלנסיי דיקי מגלם את מטאלי! ב ״ ה קו ב על סטאלינגרד ״ ,סרטו של
ולדיסיר פטרוב (תסריט: ניקולי ורטוב) .האיפור הוא מצוין 1948
הצופים את ההכרה שהמצלמה היא
עין נוספת לאדם.
ברם, האדם מעונין במה שעיניו רואות
יותר מאשר במבנה העין.
והאסכולה של ורטוב לא נתקבלה
באהדה המונית, אולם הוא הוסיף להחזיק
בה בקשנות רבה שנים רבות, רם
לאחר ששמו לא היה ידוע עוד מחוץ
לחוגי המקצוע.

סרגיי אייזנשטיין
בשבת, ה־ 13 בנובמבר ,1926 בשעה
ארבע אחר הצהרים הציג מועדון הסרט
הטוב הפריזאי בהצגה פרטית, לחברים,
סרט סובייטי בשם ״אניתהמלח
מהפוטימקין״ מאת איזג־שטיין.
ההצגה היתד, פרטית כי לא היו
כל סיכויים לקבל רשות מן הצנזורה
הצרפתית להפצתו ברבים.
באותו יום שבת יצאה הבשורה שהתפשטה
חיש בכל המערב: תעשית
הסרטים הסובייטית היא, יתכן, החשובה
ביותר בעולם מבחינה אמנדתית
וחברותית.
אני מביא להלן את תמצית הסרט
הזה, שהוא, בלי ספק׳ המפורסם ביותר
בתולדות הראינוע :
א. אנשיםותולעים — לילה.
הים סוער. גלים נשברים. גם רוח
המלחים סוערת על סיפון האדר• .פו־טימקין״
.קצין מכה מלח. בוקר. הבשר
לארוחת הצהרים רוחש תולעים. מרבית
הצוות מותרים על הארוחה( .קצב איטי.
צילומי־קבוצה שזורים בצילומים־קרו־בים•
הקצינים הבודדים נגד כלל הצוות.).
ב. מרד — רב החובל אוסף את
אנשיו על הסיפון. הוא מאיים שיצווה
להרוג ביריד, את המורדים. אחדים
מהם נכנעים, השאר נאסרים בכח. פלו־גת־אש
מתיצבת הכן. לפתע פונה אחד
המלחים בקריאה נרגשת. פלוגת האש
מהססת, מסרבת למלא את הפקודה.
כומר ד,אניד, מנסה להשלים סדר, לשוא.
הקצינים נמלטים, מושלכים הימה. אחד
המלחים נורה( .הקצב המהיר נפסק לפתע)
גויתו של המלח המת מובאת לקצה
המזח בנמל.
ג. דמיהמתיםצועקים —
עם שחר נוהרים אנשי העיר לעבור
על פני גוית המלח על המזח. המדרגות
הריקות המובילות לנמל מתמלאות
אנשים (צלומים מראים את המוני האנשים,
ושבהן שזורים תצלומים קרובים
של ראש המלח המת, הכתובת שעל
חזהו, הכסף המצטבר בכובעו. הקצב
האיטי של העריכה נעשה מהיר ככל
שגובר כעס ההמונים ).אגרופים מורמים•
קצינים מספר מגיעים העירה ומזעיקים
את הצבא. על סיפון האניה
מונף הדגל האדום.
ד. מדרגותאודיםה — דודו
ת לעשרות מקיפות את האניה. בדוגיות
— מזון והמון תרנגולות׳ חזי־

דים. שמחת נצחון על האניה ובדי־גיות.
שמחת נצזזון אצל האנשים ד,עומ־דים
על המוחים והמדרגות. המונים
עומדים על המדרגות. לפתע הם מתחי־לים
לרוץ כשצללים מאיימים נופלים
על ראש המדרגות. המשמר הלבן בריבים
דרוכים. הם צועדים במורד המדרגות,
נעצרים, יורים, וממשיכים לרדת
בשורה, אם מרימה את ילדה המת,
עולה במדרגות אל מול החיילים הצועדים.
הם יורים שוב. היא צונחת...
אשר, ממושקפת מנסה לדבר אל ההמונים.
המשקפים מתנפצים והכדור חודר
אל תוך עינה. אשה הדוחפת עגלת־ילדים
נפגעת בכדור. העגלה מתגלגלת
במורד ומתהפכת. המצלמה עוקבת אחרי
העגלה בירידתה. לפתע יורים תותחי
ר,אדה. הם פוגעים במפקדת הצבא. פסלי
אריות מתנפצים לרסיסים. ההמון
ניצל( .הקצב האיטי של ההתחלה גובר
והולד עם החרף ההתגוששות).
אחתנגדכולם — סיה.
פון
האניה מתרוקן מאנשים. לילה.
אחדים מן הצתת על המשמר, האחרים
ישנים. בוקר. הודעה: הצי מתקרב.
ועד המורדים מחלים לצאת ללב ים
כדי לקדם את פניו. מתיחות( .קצב
איטי המתגבר עם התקבל ההחלטות
__(המשך בעמוד 16

בת תר־אב־ב

בשת. החברים והחברות התפזרו, חלקם
עדיין במדים׳ אחרים יצאו להת־ישבות,
וגם לילי עוברת אחת מן
הצורות, הקלות כמובן, של שיבת החיילים
הביתה. היא מתענינת בעניני
מדיניות, הולכת לאסיפות והרצאות•
אך אינה נוטלת חלק פעיל בחיים הפוליטיים
ובזה היא דומה בלי ספק לאלפים
של צעירים •וצעירות שאינם מוצאים
לנחוץ להגדיר עצמם מבחינה רעיונית
לאחד הזרמים. וכיוון שכך הרי
היא שרוייר, בעיקר בשלב של בלוי־זמן.
אבל גם בלוי־זמן יכול להיות
יפה ומועיל. ולילי אוהבת מוזיקה,
והיא מרבה לבקר בקונצרטים, לרוב
בלווית חבר או חברה. היא אוהבת
גם תיאטרון. היא מבקרת בתיאטרון
ולפעמים — עם הוריד .,הואיל ורק
חדשים אחדים עברו מאז חזרה לילי
לתל־אביב מספר חבריה וידידיה איננו
גדול עדיין. אבל יש להניח כי כשישתחררו
עוד מחבריה וחברותיה מהצבא
תגדל שוב חברתה, בתוספת — ידידים
וחברים חדשים׳ כמובן.

(המשך מעמוד )3
המפקדים׳ כמובן, לקבל את בקשתן.
אבל הסכימו לה, לאחר הפצרות רבות,
בתנאי שהן לא תפעלנה יחד, היינו אם
הן נוסעות, למשל, בשיירה אחת, אסור
להן לנסוע במכונית אחת וכדומה.
שתיהן שירתו יחד באחד מגדודי חטיבת
הנגב הנודעת לתהילה של הפלמ״ח,
החל מימי הניתוק של• הנגב ועד ל!צ־חונות
של ימי המלחמה האחרונים. לילי
היתד, אחות.
לאחר גמר המלחמה, ולאחר שנשתחררו
מצבא ההגנה, יצאו שתי האחיות
להכשרה באחד מקבוצי העמק. אבל
זו היתה רק אפיזודה קצרה בחיי
לילי. לאחר חודש ימים חזרה לתל־אביב.
למר? ,יקשה להשיב בבירור
על שאלה זו. לא מתוך התנגדות
עקרונית, כנראה, לחיי כפר אלא מפני
שאולי לא התאימה להם או להיפך :
מפני שהחיים וצורתם בכפר לא התאימו
ללילי. לילי חזרה הביתה, העירה, אבל
אחותה יצאה להתישביות, באחד מישו־בי
הנגב. לאחר מנוחה קצרה התחילה
לילי לעבוד בבנק. היתד, זו הפעם
הראשונה ששתי האחיות — נפרדו דרכיהן.
הן בנות תשע עשרה עתה, ומעתה
יימשכו חייהם — בנתיבים נפרדים.
אבל אנו ממשיכים בנתיבה של
לילי: חיי נערה בעיר.
אין בהם, כנראה הרבה הפתעות
בחיים אלה. ייתכן שיש בהם צפיה
להפתעות. אבל גם אלו אינן באות
חדשות לבקרים. אין עדיין חברה מגו

עמדנו כאן עדיין — ,ולא דחינו
את הדיבור על כך עד עכשיו בגלל
זלזול בענין — על מצבה החמרי של
לילי. היא גרה בבית ומבחינה מעשית
גרידה בוודאי שיכולה היתר, לד,חשב
כבת, שהוריה מפרנסים אותה. ואמנם
לרבות מבנות הארץ בתים מסודרים והן
אינן צריכות לצאת לחפש עבודה בגיל
צעיר. אבל לילי עובדת, היא פקידה
בבנק לדיסקונט, מתוך הגישה הבריאה,
שהיא חלק מאווירת הארץ, של הצורך
בעבודה כדרך לעצמאות אישית, ויותר:

הדחת כדים אין זה תענוג
וכיחוד בחורף אם אין
מים חמים לרשותן* .אד
אל דאגה, גכרתי ! הניחי
ל ״ אמה ״ לעשות זאת
כמקומך.
״אמה״ ממיסה ומורידה שומן מהכלים
גם כמים קרים ומשאירה אותם
מכדיקים לתפארה. אף! קערת המטכח
אינה נסתמת אם משתמשים כ״אמה״
כקכיעות.
אגכ -אם תראי ש״אמה״ מקפלת
צכע חלכ כימות הקור -דעי שזאת
תופעה טכעית שאינה גורעת כמאומה
מסגולותיה הנפלאות. לפני היטמוש
נערי את הכקכוק.

נק ו־

ג אמר.

תוצרת

היא !

י 11י

בקבוק ״ אמה ״

כמה !
110 -פר׳

(כולל 30 פר׳ פקדון עבור הבקבוק)

קופסה אבקת..אמה׳ 125-פר

לשלימות.
את שעותיה העיקריות׳ שעות
היום עושה לילי בבנק עד שיבוא יום
והיא תנשא לאיש׳ ותתחיל לנהל בית
בישראל. וייתכן כי גם אז תרצה לעבוד
מחוץ לבית כדי לקיים, דרך הנשים
המודרניות, את עצמאותן הכלכלית.
אבל על כך בוודאי כבר לא תחליט
בעצמה.
לא עמדנו על חייה הפנימיים של
לילי, על חיי הרגש, שיש בהם׳ כבלב
כל צעיר וצעירה מקום לאהבה. וזה
חלק מאופיר, של לילי, שהיא מסוגרת
ואין לראות מתוך ראיה ותהיה קלה
את המתהווה בתוכה. היא, כדרך לא
מעטים מבני הארץ, אינה פורשת בנקל,
ובפני כל, את חוויותיה, אפילו הפחות
עמוקות. על אלה תצטרכו לשפוט,
איפוא, מתוך שתסתכלו אל לבכם אתם,
או אל עברכם, אם רחוקים אתם מגילה
ומחייה של לילי. ואתם בלי ספק
תמצאו את מבוקשכם.

מספרים כי התרנ ־
כיצה
גולתד,״שחקנית״ ה־שנולדה
חדשה
בהצגה החדשה
כ״אהל״
ב״אהל״ היא ״כשרונית״
לא רק במשחק אלא גם ב״מקצועה״
מדורי־דורות. תרנגולת זו הטילה השבוע
ביצה מאחורי הקלעים בזמן
ההצגה ...משנודע הדבר לחברי ה״אהל״,
היתד, ראשית דאגתם שענין זה לא
יודע למפקחים של שר הקיצוב והאספקה...

בעוד
פרנסי העיריה
כחירות
ל״פרלמנט״ יושבים על מדוכת הבחירות
של העיריה, הרי
המוסד הדמוקרטי ביותר בישראל הוא
ד,״פרלמנט״ הידוע של ״כסית״ .כל
שנה מתקיימים בו בחירות דמוקרטיות.
״פרלמנט״ זר, הקיים כבר שנים ו ש ־
יחזקאל הוא המארח שלו, קיים
במוצאי צאת השנה האזרחית את ד,״בחירות״
.ושוב נבחר ד,״נשיא״ הותיק
שלו מר י. פינברג מהנהלת
״הבימה״ .אמנם היתד ,״אופוזיציה״ לנשיא
אבל היא ״דוכאה״ ע״י הרוב ועל
ידי כמה בקבוקי קוניאק שיחזקאל הגיש
לבוחרים. למחרת׳ בזמן הסעודה החגיגית,
המסורתית, של הפרלמנט קבל
הנשיא ברכות רבות מתומכיו וביניהם
ח. רובינא, א .מסקין, נ .אלתרמן
וא. שלונסקי שבאו לברך את ד,״נשיא״

על נצחונו...

החורף תצוד ״הבימה״ הצפוד שתי צפרים בבת אחת.
הכחולה
ב״הכימד!״ את ט. גטרי ואת
״הצפור הכחולה״ למטר־לינק,
שהבמאי האנגלי גטרי מביים אותה.
הצגת המחזה הזה תהיה לפי יזמתו
של גטרי עצמו, שהביע דעתו
כי ישנם כל הנתונים ל״הבימה״ להעלות
מחזה גדול זה על במתה. ובג־תיים
— עוסקים חלק מהלהקה ב״מע־שה
כשפים״ — בהכנת המחזה ״חליל
הכשפים״ ,שש. פינקל הוא הבמאי שלו,
ושגם הפעם לוקחים בו חלק הותיקים
והצעירים מתוך הרמוניה גמורה וטשטוש
הגילים...

״עבריינים צעירים״...
(המשך מעמוד ) 19
בהם פורחת ההפקרות, מגבירה עוז
ומתפשטת באין מפריע.
אך לעת עתה, עד יעבור זעם, מוטלת
האחריות על חנוך הדור הצעיר על
ההורים ועל המחנכים במוסדות השונים.
גם עוני, עבודה קשה ואף חוסר־עבודה
זמני אין בהם כדי להצדיק
את הפשע של הזנחת ילדים. מקומו
של הילדאינוברחוב. מקומו
בגילו הרך — בגנון ובגן ומשהת־בגר
— בין כותלי בית־הספר ובשעות
הפנאי בגנים הירוקים ועל מגרשי המשחקים
והספורט. לכן אין ההורים נקיים
מאשמה כשילד מבצע גניבה או התפרצות
לרכוש זר. מובן שקל יותר
להקפיד על חנוכו של ילד בדירה
מרווחת וללא דאגות פרנסה ואיש
אינו חולק על כך. אך גם הורים
עובדים ומטופלים בילדים רבים יכולים
לדאוג לילדיהם אם יש בהם שמץ
של אחריות ; אפשרי הדבר וראיתי
זאת במו עיני, ודוקא בשכונות־הספר,
באותן הפינות החשוכות, שבצלן מתגוללים
הילדים המופקרים. לא אחת
תפגוש באב שחזר זר, עתה מעבודתו
מסב עם ילדיו סביב שולחנו הרעוע
ומלמדם קרוא וכתוב. קרובות בהציצך
לפתחו של בית תראה אם צעירה או
אח או אחות מבוגרת, עוזרים לילדים
בהכנת השעורים. טוב גם אם עוזר
הילד לאביו בעבודות שונות. כל זד,
אפשרי, כל זה רצוי. ורצוי גם לשלוח
את הילד למועדונים ולתנועת נוער למען
יקבל את ההדרכה הנחוצה לו. יש
והתנאים בבית מאלצים לפעמים את
הילד לתרום תרומתו בפרנסת המשפחה,
ואז יש לשים לב לסוג העבודה
ולתנאים בהם יעבוד. על ההורים לדעת,
שכל הזנחה וכל פגם בחינוך
מתנקמים במוקדם או במאוחר. כל רווח
מדומה בהווה עלול לצאת בהפסד עצום
בעתיד. שנות הילדות, השפעתו על
האדם לא תטושטשנה במשך כל ימי
חייו.
גם לשלטונות המוסמכים, למיניסטר־יונים
השונים ולעיריות מופנית קריאתי.
ישמור משרד החינוך על ילדי
העם ויטפל בחינוכם. יקים גנון ללא
תשלום לילדי האם העובדת (או המחוסרת
אמצעים) ,ידאג גא למגרשי התעמלות
וספורט. זעקתי מופנית למשרד
הסעד, שיטפל בילדים הרעבים ללחם,
שילביש את הנער הרועד מקור, שידאג
שארוחה חמה לא תהיה למותרות.
טיפול ממש לת י, ולא עזרה ופניה גרידה. פלנטרופית דחופה למשרד הבריאות, שיוציא את
פעוטינו מהזוהמה, מהלכלוך, ילחם בחי-
דקי המחלות. אמנם יש מוסדות שחובתם
לדאוג לילדים המקופחים, אך
היכן הם? יש בית־בריאות, אך אין
הוא מקיף את כל הילדים. יש מוסד
״מונע״ ליד עירית תל־אביב׳ שמתפקידו
לפקוד כל בית ובית ולראות אם
לא קופח בו ילד בגיל בית־ספר ונשלח
לעבודה. ואם קרה הדבר מתוך צורך
כלכלי, הרי שחובתו של מוסד זה
לתמוך במשפחה ובלבד שהילד יקבל
את המגיע לו — ,חינוך והשכלה. אך
מדוע אין המוסד מקיף את כל הילדים,
ומדוע אין מוסד מסוג זה ממשלתי
ומופעל בכל חלקי הארץ ! 1
וקריאתי מופנית גם למשרד העבודה,
שיחדיר קרן אור לבתים האפלים.
תסופק עבודה לבני המשפחה הבוגרים
ויחוקקו תנאי לימוד והשתלמות אנושיים
במקצוע, למתלמד. תאסר עבודת
הלילה כליל על הילדים ויפרוש חוק
חובת הלימוד את כנפיו גם על הנוער
מגיל שלוש־עשרה ומעלה. בל יהיו ילדים
אלה נתונים גם להבא לגישתם
השרירותית של ההורים ולעמדתם האדישה
לבעיות החינוך.
הדאגה לילד ולנוער — חובתנו הלאומית
ר,יא. הוא מגן־ד,מדינה, המחר.
הוא עתידו של העם.

העולם הזה״ ,מם׳ 638

תל־אביב
הוןנאת ־״ יבנה ״

ך חוב אלנבי 80 טלפון 3134

ן? אלאור

אגדות

רוסיות

צו השעה

הגברת היי צו ר! .
הדרישה ל״אמה״ — עוזרת הבית
הנאמנה של עקרת הבית בישראל —
הולכת וגדלה מדי יום.
בקוש מוגבר זה גרם לכך שלעתים
קרובות לא היתד, אפשרות לספק את
הדרוש ועקרות בית רבות נאלצו להשתמש
בתחליפים שונים.
אי־לזאת הגדיל ביח״ר ״שמן״ והרחיב
את המחלקה לייצור ״אמה״ ועתה מגיעה
עוזרת הבית־ז־,אהובה על הכל —
לכל משק בית בישראל וללא כל הגבלה.

ערוכות ו?תך גמות בידי
יוסף

אברהם בר עם

זקנות וצעירות
כולן חוככות

ל י? טנבו׳ם

בס?ר זה כ?ם ו מי?ב האג דות
הרוסיות לבני הנעורים
הסכר נז־פם על כיר מש?ח
וטכרך בכריכה מוזדרת
ה?וויר? 7 5 0רוט ה

ק לי ה

מ כ שי ר

(טוסטר)

הרע הנאמן במשק הבית
יום ה׳ 5.1.50״בני ערובה׳
(מונסרא)

רשון־לציון

ב״ארמון״

חולון

ישראל
ז ת וצרת
משובח, נוח וזול
להשיגו בכל חנויות צרכי חשמל.

יום ה׳ 5.1.50׳״אהבת נעורים״
מוצ״ש 7.1״ברברה בלומברג״
תל־אביב

יום א׳ 8.1״בערבות הנגב״
תל־אביב
ב־ 3.15 אחה״צ
הצגה חגיגית לנוער ליום י״ט בטבת
מוגשת ע״י מועצת הנוער שע״י הקק״ל
התחלת ההצגות הרגילות בשעה 8בערב

אהל
תיאטרון פועלי ישראל

יום ה׳ 5.1״אינקובטור על הסלע״
הצגת־בכורה

באך ועיני תכלת

נלאיתי משום מקרן־זוית של רחוב לעיצומה של עיר ומצפות בחלונות
ראווה בחיוך עליוני ומבטל, כביכול, כשידי נתונות בכיסי, משל הייתי אדם
שעתותיו בידו וכל עיסוקו שהוא מכסה בידו פיהוקים המתגנבים ובאים.
ונמאסה עלי הישיבה במועדון דמתקרי ״תיבת־נח״ .מסתבר שלתיבה
זו באו ונכנסו מוכי־קללת־מגדל־בבל, ואין איש מבין שפת רעהו, עיפה
אזני ללועזיים וחפצתי להתרענן, לצאת מאוויר־של־חולין ודחיסות לאויר־פרצים,
לחוש במשב מטהר ומאחד נפרדים ורחוקים׳ ולא ידעתי מד, לי.
לעברהיציאה כשוחה נגד הזרם, עדשיצאתי.
קמתי ופסעתי
כשידי תחובות בכיסי הפסעתי מספר פסיעות כמהסס, עד שנמלכתי
ופניתי לכוון שממנו באתי, ולא עוד׳ אלא שכוונתי היתד, לחזור ולסובב
באותה דרך מאוסה בשניה שמא יארע נס ו ...בעצם לא ידעתי בדיוק, ואפילו
לא בערך, למה אני מחכה.
שגרתי את רגלי לפני שתהיינה מוליכות אותי כאשר יעלה ברצון
לפניהן׳ ולא הספקתי לפסוע אלא פסיעות מועטות עד שעצרתי לפתע.
מפתח מואר שבחצר היה מפכה ועולה קול נגינה שרתקני למקומי.
נכנסתי, כמנין דמויות אנוש יושבות היו ומאזינות לנגינה הבוקעת
ועולה מפטיפון שבפנה.
ישבתי אף אני. מעטמעט חשתי שאותו אויר דחוס ולחוץ שנצטבר
והעיק עלי בבבל, מתפזר והולך. משב רוח קלילה היה מדחף בחדר ודומה,
מצאתי את אשר חפשתי בשוטי בעיר ובד,תר,לכי בה.
האמנם? ספק זה החל מרקד בי משהבחנתי בנערה שהיתר, יושבת
המכשירזטווה את החוט שבין תקליט לתקליט. מה לעיני־תכלת אלה ליד וליוה,ן סבסטיאן באך הזקן? הייתי מתמה והולך ועיני לטושות עד שפסקה
הנגינה, והכריזה: עכשיו הפסקה.
הצצתי סביב. איש איש ישב ושתיקתו עמו. והיו שעיניהם עצומות
והיו שעיניהם פקוחות ונראות כחולמות, והיו שהסתירו פניהם בידיהם. חשתי
שמכאן לבית הסמוך מהלך רב, רב מאד, ויעבדוהו המאושרים. ישבתי רכון
על כסאי ונבלעתי בין כל השומעים ורק עיני לא הסרתי מהנערה.
המוסיקה נמשכת׳ מקפצת עליזה ושובבה, ובעיני התכלת מרצו-־ם
זיקים, ודומה, מנתזים הם עד אלי׳ לעיני שלי חודרים ובאים הם. ושמעתי
הצלילים, שמעתי והבנתי. עתה לאן אלך: לשמוע צלילים אלה, היש את מפלס טוב מזה? יותר לא אטלטל עצמי כנשמה שנגזרה עליה גלות, ומנוחה
לא תמצא לה. אותם, את הצלילים׳ מצאתי, כי אותם חפשתי.
ושוב, האמנם?
כי באתי שנית לשמוע הנגינה, להתאחד עם כולם, כל הנמצאים,
בהרגשה אחת, והנה, בהכנסי, היתד, מטפלת בתקליטים מין דמות דהויה
ואפורה, שהעלתה תקליט כמעלה נידון אל המערפת, וראיתי והנה היושבים
טייב מתפרקדים על מקומותיהם, היו אחדים קוראים עתון, והיו ששחקו
בינם לבין עצמם, והיו שעצרו פיהוק לבל יחמוק, וקם מאן־דהוא והפסיע
החוצה ונעלם באפלה. הסתכלתי בתכנית. מוזר. תכנית זו ממש הן היחס־ ,א ז,
בפעם הקודמת, כשישבה הנערה תכולת־העין.
וקמתי וצעדתי החוצה, לאפלה ד,מכורסה, לבל יראו את הכעס שצף
ועלה בי, כעם על עצמי. רמאי, אמרתי׳ לא לצלילים אתה נושא נפשך אלא
לעינים, אותן חפשת !

פתח־תקוה

מוצ״ש 7.1אינקובטור על הסלע
תל־אביב
תל־אביב

2הצגות ב־ 6וב־9

יום א׳ 8.1״יום מנוחה״
יום א׳ 8.1אינקובטור על הסלע
כפר־יהושע

19־0101

אולם ״ אהל ״ ,תל־אביב
יום חמשי 12.1.50 בשעה 8.30 בערב

יום ב׳ 9.1אינקובטור על הסלע
בית הבימה

תל אביב

יום ג׳ 10.1ב־8.30
ד י \1

ל מ1

המנצח: מ .גולינקין
בית העם רחובות יום ד׳ 11.1ב־8.30

הצגת בכורה

ט 1ק ד.

נהלל

יום ב׳ 9.1הופעת אליזבט ברגנר

מטעם האגודה ״למען האהל״ ב־8.30
תל־אביב
יום ג׳ 10.1אינקובטור על הסלע
כפר־יחזקאל
יום ג׳ 10.1הופעת אליזבט ברגנר
מטעם האגודה ״למעו האהל״ ב־8.20
תל־אביב
התחלת ההצגות הרגילות בשעה 8בערב

דודה קלינובנה
כתכנית חדשה
ליד הפסנתר: מרק לברי
כרטיסים אצל :

המנצח: ג .זינגר
כרטיסים :
ת״א׳ ביילין׳ אלנבי ,67 טלפון 5018
רחובות ,״פלתורס״ ,טלפון 225
ובערב ההצגה ליד הקופה.

תיא טרון

ק א מרי

יום ה׳ 5.1״רק אתמול נולדה״
במוגרבי

מוצ״ש 2 7.1הצגות ״הצל״
יום א׳ 8.1
יום ב׳ 9.1
יום ג׳ 10.1

תל־אביב

ב־ 6וב־ 9במוגרבי, ת״א
״הצל״ במוגרבי׳ ת״א
״הצל״ במוגרבי, ת״א

״רק אתמול נולדה״

ב־ 8במוגרבי, ת״א
התחלת ההצגות הרגילות בשעה 8בערב

המטאטא
יו ם. מנוחה
יום ה׳ 5.1״ארמון״ בשעה 9חיפה
מוצ״ש 2 ,7.1הצגות ב־ 6.15 וב־9.15
תל־אביב
בתל־אביב
יום ג׳ 10.1
ברמת־גן
יום ה׳ 12.1
מוצ״ש 14.1שתי הצגות בכפר ויתקין
התחלת ההצגות הרגילות בשער 8 .בערב
התזבזורו הפירהרמונית היטודאל

שלזינגר ושפרינגר, נחלת־בנימין : 2״הכרטיס״ ,אלנבי : 31
״מנדלי״ ,בן־יהודה 62 ובקופת־הערב.

תכנית

ה ק 9ל נ !£ 1

ד,ח? מם וצ א׳ שבת 7.1.1949

קונצרט למנויים מס4 .
המנצח: גיאורג זינגר
הסוליסטית: יוספה שוקן (סופרנו)
ירושלים 5.1.50
תל-אכיב׳ אולם ״אוהל־שם״
ב־ 8.30 בערב
יום ראשון 8.1.50
יום שני 9.1.50

סדרה סדרה

באולם ישה חפץ
המחודש

הצגות אחרונות

חדד להשכיר
יום חמישי 5.1
מוצאי שבת 7.1
יום ראשון 8.1
יום שני 9.1
יום שלישי 10.1

רמתיים

2הצגות ככל ערם
הראשונה : 7.20 :השניה 9.45 :בערב
כרטיסים: בקופת ״ישה חפץ״
בשעות 1—11 לפנה״צ ומ־ 4.30 אחה״צ

מגדלור

אוריון

שבוע שני

שבוע שלישי

ג׳וני בלינדה

צלילים באויר

ג׳ 1ווימאן
לו איירס
וצ׳רלם ויקפורד

עם דיאנה דו בין

אופיר

אסתר

חרב במדבר
אורה,

חיפה

שבוע שני

שבוע שני

לא נאה
ולא יאה

ארמון,

חיפה

אדוארד, בני
עם ספנסר טרייסי

בסתרי מלון לרגו

כתבת המערכת וההנהלה 1תל־אביב, רחוב לילינבלום 12׳
טל׳ ,4414ת. ד / 1962 .העורך האחראי והמו״ל: א .קיסרי /
דפוס מ. שהם, תל־אביב, רחוב פין ,6טל׳ / 2239 גלופות:
צינקוגרפיה ״ארץ־ישראלית״ בע״מ /ההפצה: דוו ם ום ל ובניו•

•1^ 5^ 582

ה קדל נ ע

הפוניינז ׳

(המשך מעמוד )13
הגורליות באסיפה ).הצי נראה באופק.
אנית המלחמה ״פוטימקין״ מטעינה את
תותחיה, מאותתת :״חברים׳ הצטרפו
אלינו.״ אין תשובה .״פוטימקין״ מכוונת
את תותחיה, מאותתת שוב׳ נש־דגלה
האדום מתנוסס ברוח. לבסוף —
תשובות חיוביות מכל הצדדים. צוותי
אניות הצי עומדים על הסיפון ומריעים
לכבוד ״פוטימקין״ השטה ביניהן כבטחון.
הבאתי
את תמצית הסרט הקצר הזה
כדי לתת לקורא מושג, ולו גם קלוש
מאד כי סרט על הניר אינו אלא
צלו החור׳ מן הכוח הרגשי והרעיוני
העצום הצפון בו .״פוטימקין״,
כמו מרבית הסרטים הסוביטיים׳ הוא
סרט תעמולה׳ אולם איזנשטיין הצליח
לעשותו תעמולת־אמת, כלומר — יצירה
אמנותית ואנושית.

ל א; 7ן ד

ד 0 ,ען,י> ל

חיי / 1ד -ג א

אשתדל לבוא
מהחדר. לאחר
יצאה אף היא.
דממה שהופרעה

פודוכקין

ריאליזם סוציאליסטי

ניסיונותיו של איזנשטיין, בעיקר בעריכה
ראינועית, שימושו הדרמתי בקצב
התצלומים׳ סלידתו מפני שחקנים מקצועיים
והתוצאות המצוינות שהשיג עם
שחקנים חובבים, השפיעו על הבמאים
הסוביטים הצעירים.
כך אנו מוצאים את המשך עבודתו
של איזנשטיין אצל בסבולד פודובקין
שפיתח עוד יותר את השימוש ב״מונ־טז״.(
,עריכה) .פודובקין הושפע גם
מגריפית האמריקאי וגם מאיזנשטיין והגיע
למסקנה זו :״הבסיס של אמנות
הסרט הוא העריכה״ ,הלכה הנראית
לנו ׳לאחר סרט תיאטרלי כ״מסיה
ורד ו ״ ,בלתי מבוססת.
איך שהוא׳ זה היה הלך הרוחות
באותם הימים, בסוף תקופת הסרט
האילם, ופודובקין עשה הרבה לקידום
שמו הטוב של ר׳פילם הסוביטי בעי-
לם׳ בסרטיו המצוינים, על ידי שורה
ארוכה של הרצאות שנשא במערב אי-
רופה ושני הספרים החשובים שכתב.
פודובקין ואיזנשטיין היוו, בסוף שנות

כך כותב פודובקין. מהו ״הריאליזם
הסוציאליסטי״ שהוא ההגדרה הרשמית
לאמנות הסרט, כמו לכל האמנויוח
האחרות, בברית המועצות?
אני מצטט את קתרין דה לה רוש,
ההיסטוריונית של הסרט הסוביטי :״זוהי
אמנות שמקורה בחיי החברה בכללה
ושהיא נועדת לחברה בכללה,״
כיום עומד הסרט הסוביטי על רמה
טכנית גבוהה מאד. הסרט הצבעוני
הסוביטי הוא הטוב שבעולם. סרט
התבליט הסוביטי נחשב לשיא חדש
בטכניקה של הקולנע. כמות הסרטים
המיוצרים בברית המועצות גדלה והולכת
משנה לשנה, ורוב הסרטים החדשים
הם בצבעים. אולם ענקים כאזנ־שטיין
אין כיום לסרט הרוסי. אפילו
פודובקין הגדול נאלץ לצעוד בתלם.
״ אדמירלנחימוב״ ,סרטו האחרון,
הוא עדות לירידתו של אמן.
מה תתן בעתיד ברית־המועצות׳ לשעבר
בית יוצר לאמנים מהפכניים בשדה
הסרט י __

סגריר
ימי
ונעלמה
(המשך מעמוד )12
האוכל,

עייפה. חיוכה היה לאה מאוד שעה שנכנסה שררה

בהיסוס־מה לחדר, אחרי שעת הביקור המקובלת.
חיים וינטר שכב על צדו, נשען על מעקה מישערה
השאטני נראה דוהה מעט באור הקלוש של
החדר. שתי קשתות שחורות נמתחו לה מתחת לעי״ טתו, שמיכתו מופשלת מעט ומגלה פיג׳מה פתוחה
ניה. ספק חאקי ספק אפור לבושה היתד, מדי צבא, שמתחתר, בצבצו שערות חזהו מגוון הברזל. עצמות
אשר טשטשו עוד יותר את דמותה. מאוחר יותר חזהו בלטו בעד לעור גופו הכחוש. הוא נראה
חולני מן הרגיל. לפניו, על מגרת החולים הנמוכה,
התברר לו לסמי, כי זאת אשתו של חיים וינטר.
למעשה לא עברו יותר מאשר שניות ספורות מונח היה לוח דמקה. יריבו למשחק, סמי, היה מחשב
אותה שעה את צעדו הבא. חיים, מאידך היה מניע
עד שנשמעה קריאתו של חיים :
— ״אתי היתד, זו צעקה חגיגית משונה. את כליו במהירות מבלי להרהר כלל, ניכר בו שהוא
היא נזדעזעה ולו כהרף עין לשמע הצליל המזויף מעונין להפסיק את המשחק. לאחר שסמי הגיע ליתשל
קולו וניגשה אליו במהירות. כאילו רצתה למנוע רון כוחות גדול, נכנע חיים. אסף את הקוביות והאותו
קרוא בשמה פעם נוספת. היא הביטה בו ניחן בצד הלוח, בתנועה האומרת שאינו רוצה בסיבוב
נוסף. סמי מתח את גופו מתחת לשמיכה והניח
בדאגה, שאלה לשלומו.
— ״אמרת שתבואי בשש. חשבתי שלא תבואי״ .לאבריו להחלץ מעט לאחר שהיו כפופים כל הבוקר
— היא השיבה לו דברי התנצלות שסמי לא הצליח אל לוח המשבצות.
שכנו חיים היה שקוע במחשבה ועיניו נעוצות
לקלוט אותם. חיים היה רכון אליה כשהוא מחזיק
בכף ידה. היא ניסתה להשתמט מחביקתו. הסתכלה בחלל.
— ״על מה אתה חושב שאל סמי. לא
במהירות לעבר סמי, ברור היה שאינה מרגישה עצמה
נוח מהתנהגותו של בעלה. לאחר שנוכחה לדעת מהיותו סקרן לדעת את מחשבות רעהו אלא בטכסיס
שסמי וגם שאר אנשי החדר כמעט שלא שמו לב לפתוח בשיחה.
— ״במרי״ — ענה חיים לאחר חצי דקה של
אליהם, ליטפה בזהירות את מצח בעלה.
סמי היה משער שחיים אומר אותם דברי חיבה, דממה. סמי העיף מבט בשכנו, כדי לבחון את
שהיה משמיע במשך היום בהזדמנויות שונות. אשתו מידת הרצינות בה נאמרו הדברים.
— ״אל תסתכל ככה. אני מדבר ברצינות. על
היתד, שומעת אותם במין רוח של הרגל, דומה שלא
האמינה בכנותו. בחדר נדלק אור החשמל. היא ניסתה מרי חשבתי — .אמר חיים מבלי שהפך ראשו •.כאילו
ללכת, אלא שעיכב בידה. היה מבקש ממנה שתבוא היה מרגיש את מבטו של סמי הנעוץ בו. עמוק בתוגם
מחר. היא לא הבטיחה לו בטענה שעליה לעבוד כו שמר סמי חיבה למרי. אלא שבוש היה לגלות
את הדבר בפני רעו הגדול ממנו. לכן הביט בו
עד שעה מאוחרת :
— ״אם אספיק לגמור את תפקידי לפני שש, בתמהזן.
—״הכרת אותה לפני שבאת לבית חולים״ —
אבוא״ — אמרה.
עדיין היתד, בחדר שעה שמרי נכנסה לחדר ניחש סמי.
— ״לא״ באה התשובה כשמבטו תקוע עדיין
ומגשי הארוחה אתה. תחילה מדדה את חומם של
החולים, בדקה את הדופק. בחיוך קריר ברכה את מלפניו. הוא הסתובב כלפי סמי .״לא הכרתיה קודם.
אשתו של חיים לשלום. ביקשה את סליחתה ונתנה אבל היא טפלה בי כשבאתי לבית החולים בפעם
הראשונה. אחרי שעזבתי את בית־החולים הזמינה
לו את המד־חום. אשתו רצתה ללכת.
שעה מאוחרת. חיים עם המד־חום בפיו רמז אותי לביתה. הייתי אז כשני חדשים בבית החולים.
לה לחכות רגע עד שיגמור למוד את החום. מאחר חודש שלם החזיקו אותי מחשש שהקדחת תחזור.
שלא יכול היה לדבר השתררה שתיקה לא נעימה היא חזרה אמנם, אבל מאוחר יותר. כעבור למעלה
בחדר. מרי היתד, מחזיקה בידו ובודקת את הדופק מחודש. היה זד, יום שבת. בוקר נפלא היה בחוץ:
ואילו אשתו היתר, נבוכה והשתדלה שלא לפגוש השמש חיממה את האויר החרפי. הפרחים לבלבו
ודומה גם אני שרוי הייתי באוירת חג. ביתה היה
במבטי עיניה. לאחר מספר שניות קמה ממקומה.

העשרים, אח אותו האגף השמאלי (מיסודו
של דזיגה ירשוב) של הקולנע
הרוסי. לאגף הזה השתייכו גם קוזינ־טסב
וטראוברג׳ דובשנקו, ארמלר, טר־אוברג
הצעיר ואחרים:
כיום כותב פודובקין על אותה התקופה
:״כל אנשי הסרט הסוביטיים עבדו
אז במרץ נעורים. אולם הם היו
עדיין חסרי נסיון. וחוסר הנסיון שלהם
גרם רעה רבה, כי השאיר את הדלת
פתוחה להשפעה ד,מרעילה של האמנות
הבורגנית. ביצירותיו הראשונות ראה
הבמאי חולצ׳וב, כצורה הסרטאית האי־דאלית
את העלילה הבלשית חסרת המובן׳
החיצונית לגמרי. קוזינטסב וטר־אוברג
יסדו בלנינגרד להקה בשם ״בית
החרושת לשחקנים אקצנטריים״ .ב״בית
חרושת״ זה התכוונו לגבש שחקנים וליצר
סרטים שידהימו את הקהל בצורי
0,המשונה. איזנשטיין הצעיר בסרטו
הראשון ״שביתה״ נכשל בלהטוטים סר־טיים
פורמליסטיים...״

מחר״ — הפטירה קלושות
שהאחות גמרה לחלק את
הדלת נסגרה. זמן רב עוד
רק על ידי רעש האוכלים.

אלפי פרחים. היה זה גן נהדר. איני
מוקף גן ובו
יודע כיצד הוא נראה עכשיו אולם אז היה נהדר.
דירתה היתר, מרוהטת יפה. הכורסאות, השטיחים,
הספה: הכל היה בגוון כהד, שקט. אני הייתי חלש
מחדשיים זריקות פניצילין. כאשר הייתי מהלך כרבע־שעה
היתר, תוקפת אותי סחרחורת חולשה. שקעתי
מיד באחת הכרסאות. מקלט רדיו תחת ידי .״קול
ירושלים״ בתכנית שבת בבוקר. יכול הייתי לספר
לך אפילו באיזו רגל נכנסה לחדר. חצאית צרה
עמוק לצדיה, וחולצה בהירה. לרגליה
ארוכה, שחתך
נעלי־בית עד שצעדיה היו כשל החתול על גבי השטיח,
שאלה אם אני רוצה לרקוד. למעשה היתר,
רוקדת ומחבקת אותי לבל אפול מסחרחורת. אחר
כך שתינו תה. ישבנו יחד על הספה וריח חריף
של גופה היה שופע אלי. אני הייתי אחרי חדשים
של בית־חולים. כל אשר נרדם בתוכי התעורר כנחשול.
הכרח הרגשתי לנשקה ; תאווה שלא יכולתי
להתגבר עליה — ,והיא לא דחתה אותי.
כוסות התה למטבח וחזרה, ישבה
החזירה את
לידי על הספה כשחלוק כחול־כהה בלבד לגופה.
היד, מאוחר. צריך הייתי לחזור. היא ביקשה
ממני שאבוא בעת הפנאי. משום מה לא באתי עוד.
זאת לא אוכל אף להסביר, כי אני עצמי איני יודע״.
זינטר היד, שותק עדיין כשואף־רוח או אולי קבץ
מחשבותיו שגסתבכו. הם היו מביטים זה בפני זה.
קרן שמש פרצה לחדר בעד צוהר החלון והאירה
שמיכתו של וינטר, אולם כעבור רגע נעלמה שוב
והחדר שב והאפיר.

כל הענין נשכח מלבו של סמי, אלא שיום אחד,
אשתו של חיים,
שבועות מספר אחרי שיחתו עם
טרד כל אותו
יצא מאוטובוס במהירות ; גשם
שבוע. סמי חיפש מחסה בכניסתו של בית• לא חסר
הרבה והיה דורס אשה, שעמדד, שם.
— ״סליחה״ — התנצל .״הלו מרי, כמעט ולא
הכרתיך״ — קרא בהפתעה.
— ״שלום״ — השיבה בחיוך לא בטוח.
— ״מה שלום חיים וינטר״ — שאל סמי כדי
להזכיר לה את זהותו. נראה שנזכרה ואמרה :
— ״הוא חזר לבית־ד,חולים״ .אחר כך הניעה
ראשה והוסיפה :
— ״הוא כבר לא יבריא לעולם״.
קולה היה שקט מאוד, קבע סמי, בנסותו לרדת
לסוף כוונתה. הגשם פסק לרגע. היא התנצלה והלכה
לה -וסמי המשיך בדרכו.

.העולם הזה״ ,מם׳ 638

הכל ־ לכל אשה
המודרנית ההנאה
חוה ברנד
מאת

קשה להאמין אך עוד לפני מאד.
שנר, לא היתד, לשום אשר, בעולם
דריסת רגל בבית־ספר לרפואה, ואף
אשד, לא קבלה תעודת רופאה.
רק בשנת 1849 קבלה האשד, הראשונה,
אליזבט בלקיל את תעודת הרופאה
כתלמידה הטובה ביותר בכתתה
בבית ספר לרפואה בניו־יורק.
אל תחשבו שאליזבט הלכה ללמוד
רפואה מתוך אהבת החולים. אם כך,
בודאי היתד, נעשית לאחות רחמניה,
להפך, אליזבט שנאה להיות בחברת
אנשים חולים וכואבים׳ ורק מחשבה
על נתוח החדרה את פניה. אך כשהחליטה
להיות רופאה לא יכול לה
איש 12 .בתי ספר לרפואה סרבו
לקבלה, וד,־ 13 קבלה.
וביום שהתחילה בקרירה זז, התחילה
גם בקרירה של עני, לעג וחרם
חברתי, אך גם — ,בחיי חלוצה מעיזה
ואמיצה בשטח הרפואה שהצילה
את חייהם של מאות אנשים ופתחה
את דלתות הרפואה המודרנית לנשים
רבות בחלקי עולם שונים.
אך גם מזוינת בתעודה, נשארו דלתות
הרפואה המעשית סגורות בפניר,
באמריקה ובאירופה. באמריקה נשארו
סגורות בפניה גם דלתות הבתים. שום
אשה לא רצתה להשכיר לה דירה.
״אם אאכסן אשה רופאה בביתי הלא
יהרוס ההמון את ביתי״ — אמרן
בעלות ריבית. ואליזבט נאלצה לשקוע
בחובות ולקנות לעצמה בית. וכך בשב־תה
— לשיא — בצפיה לחולים התבוננה
אל בנות זמנה ותהתה מדוע
כה גדול אחוז השחפת ביניהן.
שאלה זו הביאה למפנה בחיי אלי־זבט.
לדעתה היתד, הסבה חסר שמש,
חסר אויר צח וחסר מזון טוב. הנשים
היו עטופות בבגדים כבדים ועבים והיו
מקצצות בארוחות בגלל השמירה על
הפיגורה. חזיהן היו שקועים ופניהם
חוורים.
סדרת הרצאות על נושא זה הביא
לאליזבט את מרפאתה הראשונה באחד
מפרברי ניו יורק העניים. מרפאתה היתד.
תמיד מלאת חולים עניים. אך
העולם הרפואי סרב להכיר בה.
בשנים קשות אלה חלמה אליזבם
את חלום חייה. בית חולים של נשים,
בית חולים שכל עובדיו יהיו נשים

ויטפל באותם החולים העניים שלא
יכלו לד,כנס לבתי חולים אחרים, ושיהיה
מקום לעבודה מעשית לתלמידות
רפואה צעירות׳ דבי שנמנע מהן בבתי
חולים אחרים.
בשנת 1857 פתחה אליזבט את בית
החולים הזה והוא פתוח עד היום הזה.
קשה לנו לתאר היום בית חולים
בלי סדינים נקיים ווילונות צחורים.
אך אז היה זה חדוש מפתיע .״סביבה
כעורה ומלוכלכת מחלישה את לב
האדם״ אמרה אליזבט. והרופאים הזרים
שבקרו במקום לא הבינו מהו
הקשר בין הנקיון האדוק של אליזבט
וביו העובדה שאחוז המות בין הילדים
היה קטן ביותר. אך אליזבט היתד,
משוכנעת שאור שמש, מזון טוב, חלב
טרי ונקי, אויר צח ומים מזוקקים
ימנעו מחלות רבות ויעזרו לרפוי מחלות
ששום רפואה לא יכלה להן.
המפקחת על הנקיון בבית חולים
זה, שהיתר, הכושית הראשונה שקבלה •
תעודת רופאה לימדה להן לנשים העניות
את הרכב המזון הטוב לילוים
קטנים ואת תועלת השמוש בסבון !
אחדי 10 שנים יסדה אליובט בית
ספר לרפואה ליד בית החולים. בית
ספר זה הייה אחד הראשונים ישבו עסקו
בנתות גופות, כי לא פעם קרה שרופא
צעיר יצא לעבודה, מצויד בתעודת
רופא, מבלי שבדק ונתח גוף חולה.
בית ספרה התפרסם בעולם כולו
ונשים רבות מכל חלקי העולם החלו
דורשות את הזכות ללמוד רפואה. ואלי־זבט
נלחמה את מלחמת כלן. בכתיבה׳
בהרצאה ואף בנסיעה למקומות
שונים. זמן רב עשתה באנגליה ונלחמה
למען זכות האשד, ללמוד רפואה
שם׳ עצתה היתד, תמיד :״פתחו בית
ספר משלכן״ .היא עזרה לאסוף את
הכסף, לתכנן את הלמודים ולהרכיב את
חבר המורים. למרות גילה ומחלתה לא
פחת אף פעם מרצה. היא יסדה את
״חברת הבריאות הלאומית״ שסיסמתה
היתר מניעה טובה מרפוי״ ,מה
שקרוי היום הרפואה המונעת.
היא היתר, הראשונה שהעזה לכתוב
עלון עם הוראות על חיי המין לדור
הצעיר, כי ראתה את הסבל והאסונות
שבאו בעקב הבוריות של בנות זמנה
הצעירות.
היא נלחמה נגד סבלן של ר,תופרות,
הכלואות שעות ארוכות בלא שמש ואויר,
בעד בטוח נגד מחלה וזקנה, היא
נלחמה לתנאי דיור טובים, להורדת
מחירי המזון, ולבסוף הפכה מרכז
לשערוריה צבורית כשכתבה על מחלות
המין, נושא שגם רופאים נמנעו מלב־

פשטידת דגי כפלה קפואים
!/2ק״ג דגי כפלה קפואים,
מלח, פלפל, מיץ לימון, שמן׳ תערובת רוטב
לבן, ביצה, צרור פטרוזיליה מפורד !/2 ,ספל מים
רתוחים/2 ,ג ספל פרודי לחם, כף גדולה קמח.
)1קצצי את הדגים הקפואים והפטרוזיליה. הוסיפי
מלח׳ פלפל, לימון, שמן >כף אחת) ,את פרורי הלחם,
הקמח, חלמון הביצה ואת החלבון המוקצף. יצרי
פשטידה ושימי אותה בתוך מחבת משומנת. הניח״
על האש והוסיפי את המים הרותחים. כסי ובשלי על
להבה קטנה במשך 10 דקות.
)2בינתים הכיני רוטב לבן סמיך: שתי כפות
קמח, כף מרגרינה וספל חלב (או אבקת חלב) .שפכי
את כל התערובת הזו על הדגים והכניסי לתנור. אפי

.העולם הזה״ ,סם׳ 638

״ברברה
בלומברג״
ב״הבימה״
״הבימה״ פנתה
שוב אל ההיסטוריה:
ברברה בלונד
ברג הוא מחוה
מחיי המאה ה־.16
מחבר המחזה ק.
צוקמאייר הוא מחבר
המחזה הנודע
״שר הגדוד מקם־
ניק״ .בצילום: ברברה
(רובינא) בשפל
המדרגה בבית
בעלה, קצין שכור
והולל. מאסי למטה :
(קופאי) ,כנר המלך
לשעבר, מנסה
למשוך את פירא־מים
(מסקין) בעלה
של ברברה למעשר,
הסחיטה מחצר המלך
על ידי גילוי
סוד עברה של ברברה.

תוב
עליו אפילו בעתונים מקצועיים.
אליזבט הזדקנה, אך רוחה נשארה
צעירה. מאות רופאים מכל קצה העולם
התיעצו אתה על ידי חליפת מכתבים.
כשנפטרה ב־ 1910 בת ,89 הגשימה את
חלום חייה. אחד ממעריציה אמר: היא
זכתה לראות את מעין חייה הפרטיים
נכנם אל האוקינוס של תנועת העולם״.

סיורים קלים כעיר

סיד פלא חשסגל*
כשהתחלתי ללמוד אפיה, על מנת
להיות עקרת בית טובה, הייתי שואלת
למתכונים — ,רצפטים בלעז, מפי
כל ידידה ושכנה. כל עוגה שהייתי
טועמת בבקור, במסיבה או בחתונה
הייתי תיכף שואלת: איך אופים
אותה?
ומיד הייתי מוציאה ניר ועפרון
לרשום. כך וכך קמח, כך וכך סכר,
גבינה׳ ביצים ועוד ועוד. לאפות כך
וכך זמן, חצי שעה או שעה על..
כן, על איזו אש?
זו היתד, השאלה שהטרידתני. פעם
הייתי אופה את העוגה על הפרימוס.
הייתי יוצאת לכמה רגעים וחוזרת.
והנד, העוגה שרופה. פעם שניה
— שמתי אותה על הפתיליה. העוגה
עלתה, העוגה שקעה — וטרם נאפתה.
בסיר הפלא החדש, החשמלי, לא
תעסיק ולא תטריד אותך שאלה זו.
מסודרת עבורך האש האידיאלית לאפית
עוגות מבלי שתשתמשי בתנור אפיה.
את יוצקת את הבליל אל סיר הפ

מכניסה את המזלג החשמלי לתוך
התקע — ואחרי המועד המסוים את
יכולה להפוך בבטחה את העוגה.
מעלה שניה לסיר זה שאת יכולה
בשעת הצורך להשתמש בו גם לב־שול.
וישנם בשוק הישראלי סוגים
שונים והמצאות שונות של סיר הפלא
החשמלי.

כ? -ס 7

הטפול כפה מוזנח כארץ
רחיצת ה,שינים היא דבר המובן
מאליו, אולם אין הטפול בפה נפוץ
בקהל שלנו כמו באירופה ובאמריקה.
בפרט בחרף, הפה הוא פתח כניסה
לכל מיני בקטריות הגורמות למחלות
והתקררויות.
כדי לד,מנע מזאת יש לגרגר 3—4
פעמים ביום ב״אורול״ מי השטיפה
האנטיספטים,
השמוש ב״אורול״ של יצהר לא
רק מחטא את הפה ומגן עליו בפני
הבקטריות, אלא גם מטהר את הנשימה
ומרחיק כל טעם וריח בלתי נעים
מהפה.
3טיסות מספיקות לחצי כוס מים.

חשוב לאמהות:

כדי לשמור על ילדיכן מלהתקרר
יש לתת להם לגרגר ב״אורול״ לפגי
צאתם לבית הספר.

היכןמק 1רהר. זנ ח ה :
החיננך? ריהנרים? התנאים?
עם ד,וולדו של יום שוקקים החיים
בין כותלי בית־המשפט• אך נפתחו
השערים וקהל רב זורם למשרדי ביתר,דין.
השומרים, שסמני השנה טרם
נמחי מעל פניהם, מתרוצצים, מודיעים
על משפטים, בודקים בקפדנות את אולמי
בית־הדין אם הכל כסדרו, ומעבירים
את התיקים השונים לתעודתם.
עורכי־הדין ודוברי הקטיגוריה סובבים

״עבריינים צעירים
מאת ישראל צ׳סטחוכסקי

בחדרי המדרגות כשגלימותיהם השחי־רות
יורדות מכתפיהם. המשפט מתחיל.
לפתע התעוררות כללית. אנשים אחדים
שעמדו בטבורו של האולם נסוגים
ומתפזרים לצדדים ; עיני כל הנוכחים
הופנו לעבר הכניסה, בה נראים

שני שוטרים המובילים שלושה נערים
צעירים, שהוכינו אינסטינקטיבית
ראשם. אחד מהם, הנראה כצעיר שבין
השלושה׳ זקף לרגע את ראשו ופזל
במבט מבוהל לעבר אחת הפינות. שם
נצב כמאובן אדם צנום ושקוע־לחיים :
אבי הנער. בגדיו מטולאים ואף לכלוך
מסתמן בקצוות הבגד המשופשף וקרוע
פה ושם. דומה והובלת הילדים
לא הסעירה את הרוחות ולא גזלה
מהנוכחים אלא תשומת לב פושרת.
״עברינים צעירים״ — מלמל לו זקן
אחד לתוך זקנו המסולסל, נאנח תיך
נשימה עמוקה, והמשיך לקרוא בעתון.
שומר בית המשפט קרב אלי ושח
לי בחיוך מהול קרירות ואדישות :
״מה נדהמת, ידידי ; המתפלא הנך
למראה עיניך. אלה השלושה אינם
אלא חלק ממספר רב של עברינים
מן הסוג הזה, המבקרים אצלנו כל
יום. אלה הם רק נציגות דלה של
הנערים העזובים שגניבה ושוד הפכו
למשלוח ידם הוא לא גמר את
ספורו, כי קראוהו לאחד המשרדים.
נשארתי מהרהר בדברים שזה עתה
שמעתי. קול אנחה קלוש, שהגיעני
מד,פנה, העירני. היה זה אבי הנער.
נראה היה שהקשיב לשיחה ולבו התכווץ
מרוב צער.
״פושעים צעירים״ שנן וחזר פעמים
אחדות כשידו הרועדת מחליקה לל
מצחו חרוש הקמטים — סתם כך,
פושעים צעירים...״

חוק לחנון• חובה אינו מספיק. דרוש פיקוח על ההוצאה לפועי
•טל ׳החוק וגם — נישה קונסטרוקטיבית לבעיות הסוציאליות
בכית. יש מקרים והילד הוא המפרנס היחידי של המשפחה.

טוב שהילד יעבוד כשעות הפנאי שלו. אכל
אסור שינצלו עבודת ילדים לשם צבירת רווחים.
ילדים רכים עובדים כתנאים קשים ואין פלא
שהם נוטים לסבן עצמם כהשגת ״רווחים קלים״
מחוץ לעבודה.

עברין צעיר. זאת היא התחנה האחרונה.
בית־דין, על כל מעלותיו וחסרונותיו.
לפניו הובא ולפניו ישפט לא
כאדם פשוט, כיצור חי, שרצונות ותשוקות
לו, שרגשות ותאוות טמונות בו,
אלא כמספר נוסף בתיק הנאשמים
יופיע ולפי סעיף מסוים יבוא על
עונשו. לא תנאים ספציפיים של המציאות
יעמדו לו למגן, לא העבר ולא
ההווה יהיו המניעים לקביעת העונש.
לשונו החדה של לומד־חוקים יכולה
לקבוע גורלו לשנים. מעתה תפארנד,
טביעות אצבעותיו את ספרי החקירה
ותווי פניו יעוררו חשד. שמו מעל
דפי העתונות יופיע. ואם גם פעוט ערך
מעשהו, גם אם פרוסות אחדות שווי
הגניבה — ,כל הדרכים תחסמנד, בפ

ניו ובל דלת תנעל. ולא רק בפני
הילד לבד, החשד ואי־ד,אימון יפלו גס
על בני משפחתו ולא אחת על קרוביו
וידידיו.
בן־לילה ד,פך ילד, שנסיבות שונות
דחפוהו בעוורונו למעשה מגונה— ,
לעברין פלילי, לפושע. סעיף מסוים
בספר החוקים מבתים את שמו ומדביק
אות קין על מצחו, שעקבותיו לא
יטשטשו במהרה. אין איש שישאל
כיצד קרה הדבר, למה ומדוע. מצפונו
של איש לא יזדעזע לעתידו. והרי
נסיבות שונות עשויות היו לשנות את
התנהגותו של הנידון ואת כל מהלך
חייו. שורש הרע, הגורם שהוליך לפשע
נעוץ עמוק עמוק בתנאים הסוציאליים,
בחינוך שנשלל מן הנער במילר,
החמה ור,מעודדת שלא הוענקה לו, לו
ולרבים כמוהו. אין הם שונים משאר
ילדי העיר אף כי גורל שונה להם.
לא בהם האשם שבבתים עניים פקחו
עיניהם, ושיום היוולדם לא תמיד יום
שמחה היה. אין הם אשמים בכך, שגם
זוגות מחוסרי לחם רוצים בילד, ואין
בהם דופי על שנולדו בניגוד לרצון
יוצריהם. אין לזלזל כלל ברגשותיהם
ואין לכעוס אם משתוקקים הם לשחק
בצעצוע. כשאר הילדים, גם אם אין
להם אפשרות להשיגם. לא פעם מהווה
עובדה זו מניע ראשון לקנאה, לשנאה,
אם גם עדיין לא מודעת, לזולת, לאדם
המאושר ממנו.
ללא ילדות, גם נעורים לא ידעו.
בגיל רך הופנו לרחוב׳ לשווקים ההומים
אדם, לחפש אחר מקורות פרנסה.
הופקרו לחולות ולאבני האספלט, לסמטאות
האפלות ולמאורות החשבות של
שכונות העוני.
פוגש אתה בהם בכל יום ובכל
חלקי העיר.

משוט קצר בכרך מעביר אותך על
פני בתי־הגידול של המעשים הפליליים,
על פני אותם תנודי־הדגירה׳ בהם
נוגע הנער לראשונה. משלוחי־יד שונים
מהווים את מקור פרנסתם הראשונה
של ילדים מחוסרי כל. תושב תל־אביב
החדשה הצץ נא בסדנאות השונים
ובבתי־ד,מלאכה הרבים שבקצות
העיר ותראה מספר רב של ילדים בני
עשר ואחת־עשרה הרתוקים במשך שעות
היום וגם הלילה למחרטה, למשחה,
למקצוע, וד,מנוצלים בתנאים הגיינים
בלתי מתאימים ותזונתם אך ארוחה
דלה. ילדים אלד, גופם עדיין לא מפו־

מיטהק הוא דם ר חשוב
הילד אבל הגבול כין משחק באבנים
והמשחק בקוביה הוא דק
.ומשם לקלובי משחקים וכדומה לא
רחוקה הדרך.

תח די צרכו ולא פעם מסתיימת ״קריירה״
שהחלה מוקדם, בין כותלי בית־חולים.
ביטוח סוציאלי אין, אין מגן
ותובע לזכויות המתלמד הצעיר. הוא
הפקר והופקד לחסדם של בעליו ומ־נצליו.
ילדים עניים אלה מועסקים ללא
אפשרות של קניית דעת אלמנטרית.
רבים הם הנערים והנערות בתוכני
שלא בקרו מעולם בבית־הספר ולא
יודעים קרוא וכתוב. לא אחת תפגוש
בילד שליח המגיש לך פתק עם כתובת
מסוימת ומבקשך לקרוא אותה בעבורו.
דאגות הפרנסה, הרובצות עליהם
משחר ימיהם׳ הפרוטות שעליהם להביאן
הביתה, האוירה של עוני ודלות,
לכלוך ומחלה, היא הממיתה כל רגש
אנושי ופותחת כבלי מוסר׳ היא המטה

המטבע בידי הרך הופך לאופיום לנשמתו,
לעתידו, לחייו.
וחטא גורר חטא. אם לימוד, תורה
והשכלה אין להם חשיבות בעיני הוריו
וסביבתו, ואם ילדותו ונעוריו חולפים
בחיפוש אחר הכסף, מדוע עליו
להצטמצם דוקא בדרכים ישרות. אם
המטבע ראש דאגתו, מדוע עליו לעבוד
כה קשה, לסחוב, לעמול ולכרע תחת
המעמסה. מדוע? האם אין דרכים נוחות
יותר כדי להשיג את המבוקש י
והנער נמשך תחילה למשחקים, משחקים
שונים בכסף, קלפים ושאר משחקי
ההאזרד. אם זוכה הוא׳ ודאי שעליו
להמשיך במשחק׳ ואם מפסיד הוא׳ עליו
להוציא את הכסף הדרוש בדרך אחרת,
בכל דרך שהיא. וכאן עולים במוחו

השאלה היא: חנון• לכל ילד כישראל. אכל גם אחרי בית
הספר יש שעות פנויות, המהוות כעיה כפני עצמה. מה
עושים הילדים אחרי הלימודים ז תנועת הנוער היא אחד
הפתרונות החיוביים.

הילד הזה חזר מבית הספר ועוזר לאביו בעבודתו. הוא
מתחנן• גם אחרי שעות הלימודים לאחריות, לעזרה הדדית.
את הצעיר מדרך הישר.
ואם נאמר הדבר על הילדים המעום־
קים מגילם הרך בעבודה מפרכת, אך
בכל זאת לומדים אגב כך מקצוע מסוים,
נכון הדבר פי כמה בנוגע לאותם
הנרדפים׳ שגם ״זכות״ זו׳ להשתלם
במקצוע׳ לא ניתנה להם. ילדי השכינות
שנשלחו בגיל רך, עוד בהיותם
בני שש ושבע ל״מקצועות החופשיים״
.למאות מגיע מספר הרוכלים
הקטנים ברחובות׳ מוכרי העתונים ושרוכי
הנעלים׳ המוכרים ידיעות על
העולם הרחב ברבים •,בעשרות מהם
הפגש המציעים לצחצח את נעליד,
ברגלים יחפות. ומי אינו מכיר את
הפעוטים על מדרגות הבתים וגושי-
קרח בידיהם.
שפע של עבודה יש לילדים הצעירים,
העזובים׳ בשווקים השונים. תחילה
מציע הוא את שרותו לגברות׳ וסוחב
את הסלים הכבדים לביתן. ומשהושלך
הנער לחיי הרחוב וההפקר לא בנקל
יחזור מדרך זו. גם לא ניתן לו
לסגת׳ כי הכסף שהוא מרוויח נחוץ
מאד בבית. אופיניים מקרים אלה ביחוד
בקרב עדות המזרח שמשפחותיהם מונות
נפשות רבות. לא פעם על הילדים
ה״מבוגרים״ לפרנס את כל בני הבית
ולא אחת׳ הילד הוא המפרנס היחידי.
יש מקרים וילדים אלה רשומים בבית־ספר
ואף מבקרים בו ויוצאים לעבודה
רק עם סיום הלימודים. אך במשך
הזמן נמשך הילד יותר ויותר לשוק,
למקור הפרוטה המשתלשלת לכיס. הוא
מחפש דרכים חדשות לרווחים נוספים.

רעיונות, ולפתע הוא מחליט — לגנוב.
תחילה רק סתם לקחת. מה בכך אם
ישלשל לכיסו קופסת שימורים בשוק,
נקניק או חפץ העומד למכירה. ומה
בכך אם ימשיך אחר כך בממדים
רחבים יותר׳ ולא דוקא לבדו. אם
יצרף ל״עבודתו״ שותפים, ילדים עזובים
כמוהו׳ זה גם מגביר את הבטחון
ואת הצלחת הפעולות. למה לא? ! ויש
ונתפשים אחדים מהם באיזו התפרצות,
מובאים לבית המשפט ונאשמים בעבר־ינות
לפי סעיף פלילי זה או אחר.
ומבלי להכנס לפרטים יוחלט ברוב קולות
כי עברינים הם ומעל דפי העתונות

תופיע הכותרת הסטנדרטית :
עברינים צעירים.

נתפשו

אין הדבר מוכרח להיות דוקא כך.
ואף לא בשכונות העוני. למרות הזוהמה
ותנאי המגורים האיומים׳ אין
הפקרות זו וחוסר תשומת הלב לנוער
מוצדקים גם בתנאים הסוציאליים הירודים
ביותר. ואשמה כבדה עד למאד
נופלת על הורי הילדים המוזנחים. אין
בכוונתי להתעלם מן הגורם הראשי
והמכריע למצב התנאים הסוציאליים,
(סוף בעמוד )14

גישתם של ההורים קובעת הרכה כגורל הילדים. על ההורים לדאוג לילדים לא רה דאגה כלכלית,
אלא חנוכית נפשית. טיפול נכון, תשומת־לב, עשויים לחזק את היסודות החיוביים ולמנוע את
צילומים: ב רותנברג
הילדים מלהמשף לחיי הרחוב.

הרעמים
מזל הקטנה שואלת את אבא :
— הרעמים מעיפים פצצות?
— לא, עונה האב׳ הם רק מביאים
את הגשם.
אומר שמעון הקטן:
אבל בזמן המלחמה הרעמים יכולים
להבהיל את האנשים.
דינה סויד, רמת־גן

בימי ״חטיפת״ ילדי המחנות

לאחר יאוש
איומים האם לבנה: אורי ! אם לא תגמיר
את הריסה אקרא לשוטר והוא...
אורי: כשיבוא, אודיע לו שנמצאת
אצלנו שמנת בלי רשיון...
אורה גנדלמן, נתניה

החליפה

״אני חושב שאלד אל ביתו של זה עם המשקפיים. הוא הכי
חברמן״...

קריקטורה של רענן

בשעת שעור בחשבון שואל המורה
את התלמיד:
״אמור לי בבקשה: אם ברצוני לתפור
חליפה ועלי לקנות 3!/2מטר בד
בלירה וחצי המטר 2!/2 ,מטר בטנה
ב־ 75 גרוש המטר ועוד חצי תריסר
כפתורים גדולים בגרוש ומחצה הכפתור
ועוד חצי תריסר כפתורים קטנים
בגרוש כל כפתור. בעד התפירה עלי
לשלם 25 לירות. בכמה תעלה לי כל
החליפה?״
התלמיד :״בבקשה, אדוני המורה,
ילך ויקנה לו חליפה מוכנה ואל
יבלבל לי את המה״.
ראובנה שמחיהו, תלאביב

״אם תחשבי על הענין באופן יסודי
תתעורר השאלה: כיצד תסייע לנו
האלגברה למצוא בעל?״
(״סאטרדיי איבנינג פוסט״)

שעשועי רחום

ההכטחה

שעדן ״עולה׳׳
ואיפה היתה א מ אז
חג! .בן ה־ ,9מבאר־טוביה, עבר
בלוויה אמו ליד ביוז־הזזולים בו
נולד.
אנזא: אתה יודע, חנן־לה, בבית־חולים
זח נולדת.
חנן: ואיפה היית את, אמא, באותה
שעה ז
דפנה, תל־אביב

מה ההבדל?

עולה חדש נכנם לחנות שעונים
ובקש שעון. משהראה לו השען את
השעון שאל: האם השעון ״עולה״?
(עולה — אניי׳ער אין לאנד).
אורה רוט, ירושלים

מלון ציו!
מ מכת מ עו דן וב שר
מק סי מו ם נו חיו ת

— מה הוא ההבדל בין העתה
״פראבדה״ הסובייטי׳ לבין העתון ״קול
העם״ הישראלי?

טלפזן 4465

— ה״פראבדה״ הוא בטאון ה״קרמל״
ואילו ״קול־העם״ הוא בטאון ״הכרמל״
(שוק הדגים)...

מנגנים

הדר ־ הברמל. חי פ ה

יצחק אייבזון
בפרס של לירה אחת זוכה בעל הבדיחה
הנדפסת ראשונה במדור זה. בדיחות
נא לשלוח לסערכת ״העולם הזה* .על
חסעטפה יש לציין :״עולמנו זה הקטן״.

הוא: לעולם לא אוסיף להתערב.
היא: אוהו, עוד תתערב ועוד אין י
הוא: אני מוכן להתערב אתך שלא
אוסיף,
כן־עמי סנה, חיפה

משרה מתאימה
חיים: נ*־ ,לעשות סוף סוף באחי
החרש־אלם?
רב: תפנה לחברת ״דן״.
חיים
רב: כן י. הוא •תמנה כמטפל בתלונות
הנוסעים.
מ. ו ,.תל־אביב

״ועתר, חכי, עוד מעט יבוא שוב
האדום ותגידי לי אם אין דה הצבע
שאנחנו שתינוי אוריבוו* כל כך״.
(,,סאטרד״ איבנינג פוסט״)

למחרת ההתחרות

מוח האדם
מוח האדם הוא דבר מופלא. הוא
מתחיל לפעול ברגע שנולדת, ואינו
מפסיק אלא כשאתה עומד לנאום לפני
הצבור.

אצל השדכן

מנדלבאום ותזמרתו

בשבת תה בשעה 5

הבחור: אנא, איזו בחורה שתציע
לי — ובלבד שלא תרכיב משקפים.
השדכן
הבחור :׳ כי כשאני מרים קולי בשעת
כעם — כל זכוכית דקר, שבחצר
מתנפצת.
יומן! חצרוני, ירושלים

״אני רוצה לדבר עם הרפורטר שכתב
היום בעתון את המאמר על התחרות
ההתגוששות שלי״.