גליון 645 מתאריך 23 בפברואר 1950

־דובנז

חיפה -מרכז התעשיה הכבדה בישראל

23 . 2 . 1950
ו׳ אדר תש״י

מס 645 .

חיפה ־
עיר התעשיה 1ה 1מל
ד״ר הרצל כינה את חיפה ברומן הנפלא שלו ״אלטנוילנד״
בשם ״עיר העתיד״ .מני אז עבר יובל שנים, וחיפה נהפכה והיתד,
לעיר ההווה. כל שמשקיף על העיר מהר הכרמל, צופה על פני הנמל
ומפעלי־התעשיה, מרגיש בחייה המפכים דבתסיסה המתמדת שבה. כבר
היום הפכה חיפה לעיר־המפתח של מדינת ישראל, ואיש — גם במיטב
דמיונו — לא יוכל להתנבא מה יהיו פניה בעוד עשר שנים. שכן
גורמים רבים נצטרפו יחד לעשותה לעיר ההווה והעתיד: היא שוכנת
לחוף ימים, יש לה אחד הנמלים הגדולים בים התיכון, מסילת ברול,
מפעלי תעשיה ועורף חקלאי נרחב.

הצילומים בשער ובעמוד זה: ר .יונס

רכים המכלרים כחיפה ככל ימות השנה. כתמונה :
נערות מן העמל, עולות כמדרגות תחנת הרככת.

1־ר נונחט(אמיל) פזירשטץ /

סרג ״ קוסביצק*
הפגישה עם קוסביצקי — חוויה ר,יא,
במלוא מובן המלה. ישיש מופלא, מלא
חן .״שארם״ כזה, לא ראיתי מימי. הוא
ספג לתוכו את המוסיקה בחייו הארוכים,
עטורי הצלחה בלתי רגילה הן
באירופה והן באמריקה, עד שלעיתים
יש לך הרושם שהאיש אינו אלא מוסיקה
בהתגלמותה. האיש כולו הוא מזיגה
של רכות ורוח קרבית איתנה, רגישות
ורצון משתלט על כלים מוסיקליים. רוסיות,
אירופיות, יהדות ומיטב האמריקניות
מעורבות בו ויוצרות סינתיזה
מופלאה. תנועותיו עיקר השיחה — מן
ההכרח להקדיש להן מסה מיוחדת, שכן
אישיותו מוצאת בהן ביטוי לא פחות
מאשר אצל הרקדן.
לאט־לאט גלל לפני קוסביצקי את
פרשת חייו, עמד על התמורות בתחנות
החשובות. לא, איננו קרובו של החזן
קוסביצקי ; אין כל קשר משפחתי ביניהם.
שמו היה תמיד סרגיי, אינו זוכר
איזה שם עברי ניתן לו. בשמות רוסיים
מובהקים השתמשו תמיד במשפחה.
אביו: אלכסנדר אלכסנדרוביץ׳ אחיו :
ליאוניד׳ אחד מדודיו: אדולף. דוד שני
עלה לדרגת אדמיראל, נתחבב מאד על
הצאר ונכנס למשפחת הרומנובים. הוא
שילם מחיר מסויים בעד עלייתו: המיר
את דתו. ואביך? — שואל אני. קוס־ביצקי
מתרגש: חלילה ! בשום פנים
לא היה עושה את הצעד הזה. יהודי
אדוק היה, שומר מצוות. נטל ידיו
לפני כל ארוחה, עם שחר התעטף בטלית
והניח תפילין. לפתע מוארים פני
קוסביצקי באור מיוחד במינו, אור
נשמתו הנוגה והעדינה קורן על פניו
האצילים, החרושים קמטי המאבק הפנימי•
— הנני נזכר ברגע זה, שעוד
בימים הרחוקים ההם, לפני שבעים
שנה, דיבר אתי אי פעם על בית לעמנו,
על מולדת. מאז נשכח הדבר• עתה
עולה. בזכרוני בפעם הראשונה ...אבא
סיפר לי פעם שמוצאו מבית דוד
המלך.
— משפחתי היתר, מוסיקלית מאד,
מזה דורות רבים — ממשיך המאייסטרו
לגולל את אחת הפרשות המוסיקליות
המזהירות ביותר בדברי ימי עמנו —
אמי פרטה על פסנתר, אבא — על
כינור. אמי מתה עלי בגיל שנתיים,
גרנו בניז׳ני ג׳ודז׳אק, עיירה קטנה בין
מוסקבה לפטרסבורג. בגיל חמש הוכנסתי
לחדר, אך התענינתי במוסיקה
למעלה מכל. בגיל שבע התחלתי לעסוק
בקומפוזיציה מבלי לדעת דבר, רציתי
להיות מנצח וקומפוזיטור. כיוון שב-
עיירתי לא היה קונסרבטוריון עברתי
למוסקבה בגיל ארבע־עשרה. כירון שהייתי
נער עני שלא היה מסוגל לשלם
בעד הלמודים, אמר לי המנהל שאינו
מוכן לקבלני אלא אם אתמסר ללימוד
כלי בלתי־פופולארי. כך בחרתי ב״דובל־באס״
.נטיותי משכוני לניצוח ולקומ־פוזיציה.
לכן זנחתי את הכלי אשר
לימודו נכפה עלי. המנהל עמד כמובן
על כך והזהירני שאם אמשיך ברש־לנותי
יגרשני מן הקונסרבטוריון. אכן
לא נשארה לי כל ברירה מאשר להתמסר
ללמוד. כך נדלקה בי התעדנות
שהפכה להתלהבות. נתעוררה בי אמביציה
לעשות דבר־מה למען הכלי הזה,
שהוזנח כל כך על ידי כל המוסיקאים.
תוך שנתיים התקדמתי במידה כזו שניתנה
לי הזכות להופיע הופעת סולו
ב״אולם האצילים״ של הקונסרבטוריון.
זה היה, אולי, קונצרט הסולו הראשון
ל״דובל־באס״ בתולדות המוסיקה ברוסיה.
הצלחתי היתה בלתי רגילה. מטר של
הזמנות ירד עלי מכל עבר והנער העני
של אתמול הפך לאמן מפורסם ועשיר.
צורפתי לתזמורת הממלכתית. זו היתד,
עמדה חשובה מאד בימים ההם, אך
השאיפה לניצוח לא נתנה לי מנוח

,העולם הזה״ ,מס׳ 645

״ שעה קל ה עם״...

בשבע השנים הבאות. ה״דאבל־באס״
התחיל להמאס עלי במשך השנים. ספרותו
של כלי זה עניה למדי. נאלצתי
לדאוג בעצמי לחומר, לעיבוד ולהתאמה.
מיום ליום הרגשתי בוודאות גמורה יותר,

ן לדתם 1500 ,דולר שלחתי למכון למוסיקה
בחיפה. הגברת דוניה־וייצמן,
אחות הנשיא, הזכירה לי את הדבר השבוע
במכתב. אד שכחתי את העדן,
מכל מקום עוד לפני עשרים שנה זכרתי
את חיפה. חוץ מזה היה לי קשר חי
עם החיים המוסיקליים של א״י באמצעות
ידידי היקר פרופיסור שור המנוח ;

הצילום: מ .פוירשטין
שכלי אחד יהיה אשר יהיה, אינו מסוגל
לספק את דרישותי. דומה הייתי לצייר
שאינו מוכן להסתפק בסולם־צבעים דל
ונזקק לסולם רחב פי במה. שאפתי
לתזמורת שלימה, שאוכל לנצח עליה.
את הנסיון הראשון עשיתי בברלין.
בימים ההם היה הכנר היהודי־ההונגרי
המפורסם יואכים מנהל הקונסרבטוריון
בבירה הגרמנית. הוא העמיד לרשותי
תזמורת של תלמידים. התחלתי בעבודה
באחד מאולמי תיאטרון שילר. לא חשבתי
כלל על קונצרט, או על כל הופעה
פומבית, עסקתי במוסיקה לשמה, אך
הזמנתי כמה מידידי לחזרות. אחר ארבעים
חזרות אמרו לי שאין אני צריך
להתמהמה עוד, הנני ״בשל״ בהחלט
להופעה פומבית. אכן, הלכתי לתזמורת
הפילהרמונית של ברלין ושכרתיה לקונצרט.
זה היה מפעל כלכלי גרידא בימים
ההם, ללא שמץ של אידיאליזם. הם
נגנו בשביל כל מי ששילם להם. הופעת
הבכורה הוכתרה בהצלחה.

שלחתי לו כל תו שנדפס בהוצאתי
המוסיקלית.
השיחה נוגעת בשאלה אהובה מאד
על המאייסטרו: החינוך המוסיקלי. הוא
מדגיש — :מן ההכרח להעביר את
הדבר לידי הממשלה בכל ארץ וארץ
ולא להשאירו בידים פרטיות. לפני שבו
עיים
נפגשתי לס הנשיא טרומאן בעדן
זה ואמרתי לו, שהרמה התרבותית של
כל אומה נשפטת על ידי התפתחות
האמנות. בכלל ועל ידי התפתחות אמנות
המוסיקה בפרט. הנשיא טרומאן דן
עתה בהצעתי להקמת מיניסטריון לאמנות.
הנני משוכנע עד עומק לבי׳ שהממשלה,
כ ל ממשלה, חייבת לספק את
הצרכים הרוחניים של האוכלוסיה לא
פחות מאשר את הצרכים החמריים.
הממשלה חייבת לספק מזון רוחני בדיוק
נמרץ כפי שהיא מספקת כבישים
או גשרים. הננו סקרנים מאד לדעת
כיצד תיגש ישראל לבעיה זו, כיצד
יאורגן הדבר כאן. אנו מקווים שישראל
תעשיר את העולם בצורות חדשות,
בגישה חדשה.
הנד מעיר שפרנק פלג נתמנה למשרה
ממשלתית חשובה בשטח המוסיקה.

אהה, הצעיר ההוא, שמעתיו
מנגן. הוא ניגן טוב מאד, אם יוכיח
כשרון אדמיניסטראטיבי שלא יפול במאומה
מכשרונו המוסיקלי, יהיה טוב.
המאייסטרו חוזר לבעיית ישראל.
—מקווים אנו שישראל תעשה את
הדברים בצורה הנכונה. אנו תקווה,
שישראל תחדש נעוריה ותתן לעולם
מעין דת חדשה, הרי מתרכזים כאן
מיטב הכוחות האידאליסטיים של האומה.

אינני סבור שנוכל למלא מיד
את התקוות הגדולות שאתה תולה בנו,
מאייסטרו. קשיים עצומים מכבידים
עלינו בשטח הכלכלה, הפוליטיקה והי
עליה...
— מדבר אני מתוך פרספקטיבה
היסטורית. מה הן מאה שדם מתוך
פרספקטיבה זו? על כל פנים, ישראל
חייבת להעלות את עצמה על הדרך הנכונה.
ישראל נתנה לעולם את הישגו
הרוחני החשוב ביותר.,את האמונה, ואם
יתרכזו כאן טובי בנינו בשטח המוסיקה
והאמנויות לסוגיהן, אם נעבוד
יחד מובטחני שהתוצאות לא יכזיבו...
— המכיר אתה, מאייסטרו, את
סגנוננו המוסיקלי החדש? הצודקים
מחברינו בחפושיהם?
(המשך בעמוד )12

המאייסטרו צנוע מאד. יודע אני
שעתוני ברלין גמרו כולם את ההלל על
המנצח החדש וכתבו: יש לנו ׳ מנצח
גדול נוסף, או המנצחים הגדולים חייבים
לדעת שקם להם מתחרה. קוסביצקי

ממשיך :
— מיד הוזמנתי לאנגליה לנצח.
בכלל ניצחתי באנגליה יותר מאשר בכל
ארץ אחרת, פרט לאמריקה.
— וה״דובל־באס״ ,הרי ידוע שה־מאייסטרו
נמנה על שלושת המנגנים
המפורסמים ביותר של כלי זה?
— רק לפני עשרים שנה הפסקתי
את הנגינה על הבטנון הכפול. קונצרט
הפרידה שלי מן הכלי עורר התעדנות
גדולה מאד בבוסטון, שכן באותו פרק
זמן הייתי כבר מנצח התזמורת הפילהרמונית
שם. כל ההכנסות, שעלו
לשנים עשר אלף דולר, תרמתי למטרות
צדקה. שמונת אלפים דולר תרמתי
לטובת סטודנטים רוסיים, שברחו ממו
חלות,
יין, נרות ובלי שולחן ט כ סף

מבסר

לבנים ולבני בביט

כלי שולחן מצופים כסף באחריות ל־ 25 שנה
פרסום אטלינגר

נפתלי

מאזני צדק

ארבל

אפיז 1ד ה

בבא רי

ר״,העפלה״ הפכה לנחלת העבר. אם
תשיח בה תראה כאילו אתה משקיע
עצמך בסיפור היסטורי מן העבר הרחוק,
אף כי רק שנתיים ומחצה לערן
עברו מאז סיום אותה פרשה נהדרת.
ר,״העפלה״ ודרכיה הביאו אותנו לארצות
אירופה השונות, ובעיקר לצרפת
ולאיטליה. בדרום איטליה, בסביבות
בארי, הוקם אחד ממרכזיה, ובה המתינה
במחצית שנת 47 קבוצת בחורים
מהפל׳ים להתקנת ספינתם להסעת מעפילים
ארצה.

שעזרה על יד הזקנה בחדר הבישול.
היא נמנעה מלהיפגש עם ד,״משוגעים״;
כשנזדמן לה לראות אחד מהם הולך
וקרב, מיד היתד, חומקת במהירות ונעלמת.
לסוכנת הבית הזקנה היו ארבע
בנות שהיו עובדות במקומות שונים
בסביבה. משהיו מגיעות הביתה לעת
ערב, היתד, אחת מהן צועדת בראש
לבחון אם אין אחד ה״מטורפים״ משיח
בגן, ומשהיתה רואה את הדרך פנויה
לפניה, היתד, רומזת לאחיותיה, והן
היו חומקות במהירות על בהונות הרגלים,
מגיעות במרוצה לביתן בירכתי
החצר.

בתי הקפה בבארי מלאים בטלנים,
שכן עצלים הם בני הדרוס. עמום וחבריו
לא שכנו בעיר עצמה׳ אלא בחווילה
נאה מחוץ לעיר, שהיתר, שייכת
לפנים לפאשיסט. כיוון שנכנסו בעלות
הברית, עטו עליו הפרטיזנים וקטלוהו
וביתו נעשה הפקר. היה זה בנין גדול
בן קומותיים, שגדר אבן וברזל הקיפה
אותו סביב, ושער־ברזל כביר, שסובב
על צירים חלודים חוסם את פתחו. עם
ד,פתחו היה משמיע קולות משונים
הנשמעים למרחוק. בבית פנימה היו
חדרים רבים ומרווחים, ובהם מיטות־ברזל
בעלות פיתוחים נאים.
בקצה החצר בית־משרתים קטן, שהיה
מוקף גינת־פרחים נטושה. בחצר
הבית עצים לרוב׳ שהעטו קדרות על
הבית, והוסיפו גוון לאווירתו המיסתו־רית.
האחראי
לחבורה המציא הסוואה
מקורית להעלים את העובדה של ריכוז
האנשים. ולא הרגישו בכך החבריא
עד שלא החלה המשרתת האיטלקית
הזקנה לוקחת אתם דברים. משרתת זו
היתר, כבת שישים, מנוסה בעבודות־בית
ונבונה למדי. כשהגיעו ׳הבחורים
למקום, סח לה בינייה האחראי, שהללו
נתקבצו ממחנות ההשמדה באירופה,
ונטרפה עליהם דעתם במקצת בשל
התלאות שנתנסו בהן. רחמיה של המשרתת
נכמרו על ד,״מסכנים״ והיא טיפלה
בהם כאם מסורה. התנהגותם אף
חיזקה בה את אמונתה בשגעונם. היתד,
זו תקופה חמורה של ״זקס״ ,ובינייה
אסר עליהם לעזוב את שטח הבית, ולהימנע
עד כמה שאפשר מלו־,יראות
בחוץ. אותו זמן הגיעו לבארי כמה
סוכני־בולשת בריטיים מהארץ, וזו היתרי
הסיבה! לאמצעי הזהירות המיוחדים.
כלל זה נקוט בידי ר,״צבר״ ,שעה
שהוא חסר מעשים, הוא מחטט מתחת
לאדמה עד שמוצא דבר להיאחז בו, ואפילו
תהא זו הטחת ראשים הדדים. הוציאו
הבחורים את המקלות מן המיטות
האמריקניות שעמדו לרשותם, והיו
לוחמים איש ברעהו לפי תורת ה״ק־פ׳אפ״
.משסיימו היו מחליקים על המעקה
הרחב של חדר המדרגות, וצועקים
בקולי קולות.
בבית היתד, עוד צעירה איטלקית,

לימים נתבטל ה״זכס״ ,והותר לצאת
אל מחוץ לבנין. החליטו הבחורים לבקר
בשכונת הבתים הסמוכה, שכן הגיעתם
השמועה שקרקם בא למקום. אם
תרצה לומר לקרקס יצאו, הרי אינך
אלא טועה׳ למעשה הלכו להכיר נערות,
ואין לכך מקום טוב מקרקרס.
כל שוכני הבית, שמונה במספר, עלו
על הג׳יפ שעמד לרשותם, ונסעו במהירות
למקום חנייתו של הקרקס. היה
בו גן־חיות נודד׳ מכוניות שעשועים

לקט

מימרות

מאת זאב כחל

רועה צאן צועד בעקבות ד...,עדר.
יש אנשים, שאם אין בנוחם לעלות
הם חייבים לרדת, אם נדחתה מנחת ואילו כדי שהם ילכו בעקבותיו הוא
ידם הם מוכרחים לבזות ולידות אב זקוק ל״״חליל ול...כלב•
נים, אם הם לא נתקבלו בין הבונים
הם מוכרחים להרוס ולד,רעיל. תפקידם
בימים גדולים — ערגות גדולות.

של אלה בחיים הוא לשים אבני־נגף
ומכשולים לרגלי טובים וטהורים מהם.
עזרה למישהו גורמת לו לפעמים

את ...הנזק החמור ביותר.

אם כבר הכרת את רוב הדרכים
המוליכות לביתך, נסה פעם אחת את
הפורשים מהטבע אינם נמלטים מ...
השביל הבלתי מוכר והאפל ; יש בו עונשו.

משום סיכון, אך בו מהלך לפעמים
גם הגורל, והוא, אולי, יזמן לך שם את
פרפרים לבנים בלילה מבקשים אף
שבקשת למצוא לשוא בשום מקום הם ...שלל.

אחר.
אל תבזה את הקוצים, כי לפעמים
כדור שלג יכול להגיע לממדים עצו הם נותנים טעם לחייך.
יש שהנך מתהלך כאבל בין פרחים
מים, אך במגע עם השמש הוא נהפך
ועל מרבדים, ויש שהקוצים הם הם
מיד ל...ביצה.

המגלים לך את סוד החיים ואושרם.

קטנות, ונדנדות. כשבאו הבחורים למקום
פינו להם כולם דרך, ונזהרו שלא
לעמוד בד׳ אמותיהם. מפי סוכנת־הבית
הזקנה עביה השמועה על מציאות ״מוסד
למטורפים״ בבית הבודד, והתושבים
הגיבו על כך, כשם שרגילים להגיב
אנשים מן הישוב. החבריא לא הרגישו
תחילה בהתרחקות הקהל מהם, אך
משניסו לגשת לקבוצת נערות שעמדה
בקרבת מקום, ביקשו הנערות את סליחתם
ופרחו במהרה כל עוד נפשן בהן.
כשראו שלא עולה בידם למשוך את
לב הנערות, עלו במכוניות השעשועים,
כיוון שראו זאת שאר הנוסעים על מגרש
השעשועים, מיד פינו את הרחבה,
כשפניהם מוריקים מפחד.
כך נמשך הדבר, עד שערב אחד נתגלתה
כל ״המזימה״ בעת ששוחחה
עמד,ם הזקנה. לאחר ארוחת הערב, שעה
שהבחורים נתלקטו באחד החדרים מי
לקריאה ומי לשיחה בטלה, באה הזקנה
וישבה בתוכם. לא האריכה בישיבתה
והחלה מדברת :
— אני כיום כבת שישים — פתחה
הזקנה — ורבות ראיתי בשנות חיי.
ראיתי פעם כיצד הר גועש ומחריב
ארץ וישוביה ...ראיתי שתי מלחמות־עולם,
שבראשונה איבדתי את בעלי.
שלו ילדתי שני בנים ושלש בנות,
ובמלחמה האחרונה נהרג בעלי השני
ואחד מבני, ואחת מבנותי נחטפה, על

ידי קצין גרמני ועד עתה איני יודעת
עליה דבר ...ראיתי את מוסוליני בגדלותו,
ואף כשהושלך כנבלה בחוצות.
ובעל החווילה הזאת בה אתם יושבים,
היה עתיר־נכסים עד שהרגוהו הפרטיזנים,
ולא עזר לו כל כספו הרב. הוא
היה אדם טוב, הייתי בשרותו שתים־
עשרה שנה ושלושה וחצי חדשים. הוא
התייחס אלי יפה, והיה מעניק מתנות
לחגים לכל בני המשפחה. אני בכיתי
מאד כשר,רמהו וכאן נתערפלו
עיניה של ר,אשר, בדמעות. הוציאה ממחטה,
קינחה את חוטמה והציצה סביבה
כיצד משפיעים דבריה על המאזינים.
החבריא האזינו לדבריה בסקרנות, שכן
הרגישו שהעיקר עדיין לא נאמר, והיא
רק מכשירה את הקרקע לעיקר. אסונות
ומחזות אימים כאלה העוברים על
אדם עשויים למוטט את עצביו ולטרוף
דעתו ! כנראה חזקה אני מאד שלא
קרני כזאת ...אך זה לא נורא כל כך,
אפשר להבריא מכל מחלה. הנה היתר,
אצלנו בעיירה נערה שנטרפה עליה
דעתה, ואחר כמה שנים שוב הבריאה
וחזרה לקדמותה. יש בעולם כל מיני

אנשים שנפגעו במוחם ...יש כאלה
הצועקים, מזיקים ומסוכנים לבריות...
ישנם שקטים, היושבים בחדרי־חדרים
דוממים במשך כל שעות היום, ואינם
פוצים את פיהם, יש כאלה, המדמים
את עצמם לאנשים גדולים ...וישנם כאלה,
שכך סתם נשתבשה מעט דעתם
מצרות הזמן, ודעתם אינה מיושבת
כל צרכה ...לכן אני אומרת לכם ...אל
לכם להתייאש, גם אתם תבריאו׳ ותזכו
להיות כאחד האדם
׳הבחורים הציצו אחד בשני, תמהים
על דבריה, מבלי להבין מה שחה הז*
קנה. והיא, המספרת, מאחר שגמרה
חייכה אליהם בלבביות, ליקקה שפתיה,
שידלה אותם, שישכבו לישון מוקדם,
כאם המשדלת ילדיה. כיוון שיצאה,
הציצו איש בחברו וצחוק אדיר פרץ
מגרונותיהם, צחוק פרוע של שמונה
״צברים״ בבת־אחת, ואם תרצה, הרי
קולות כאלו נשמעו לעיתים קרובות
מבית חולי־רוח שעה שיושביו צוהלים <
— היא חושבת אותנו ל״מג׳נוניך...
— קרא גידי השמן, כשהוא קן ציא
בקושי את המלים מפיו מחמת הצחוק.
— מישהו סידר אותנו ״עד העצם
— הכריז ראוביק הגבוה ורחב הגרם
וחבט בשולחן בכך ידו הכבירה עד
שכמעט נתבקע.
(המשך בעמוד )12

ה טר\די ה
ש ל שני קוב— למל
(לא לפי גולדפאדן)
מאת יהודה הראל

— אני קוני־למל! — צעק השחקן
הצולע על הבמה.
— לא! כי אני קוני־למל — השיב
כנגדו שחקן אחר, אף הוא צולע. והקהל
צחק.
זוהי הקומדיה ״שני קוני־למל״ מאת
גולדפאדן.
בבית המשפט מתנהלת מערכה דומה,
אלא שאין היא קומדיה כלל. אל
דוכן השופטים פונים שנים הטוענים
שהם קרוביה של פלונית ז״ל מפולין,
שנשרפה במשרפות הגזים. ואין השנים
טוענים לקרבת המשפחה כדי לגמול
חסד אחרון עם הפלונית ז״ל. ריבם
מתנהל סביב מגרש שהוא רכושה של
אותה הפלונית.
ומעשה שהיה, כך היה: בעיר הגדולה
גרה הפלונית. חייה היו מוקדשים
לעם ולמולדת הרחוקה. את עניניה
הפרטיים דחתה לפינה. אחרי כמה נסיו״
נות שנכשלו לחיי משפחה תקינים, גרשה
את אוסף מחזריה הקבועים ודבקה
במולדת הישנה—החדשה. באספות־עם
היתד, מרצה על המולדת, עירבבה במקצת
את תחומי הקיבוץ והקבוצה, אלא
שאיש לא עמד על טעויותיה, ותמיד
הצליחה להתחמק בין סבכי החלוציות
הססגונית.
אחרי שורת נאומים ארוכים החליטה
לנסות ולבוא ארצה בעצמה. ארזה
את שמלותיה, צררה בצרור גם את
תעודותיה המוכיחות על פעולותיה הלאומיות,
ויצאה לדרך. בהגיעה ארצה
החליטה להשקיע הון במגרש חול אישם
בשכונות הספר של תל־אביב. שלמה
מעט מכספה, וצרפה לתעודותיה את
הקושאן המקנה לה את רכושה ,׳וחזרה

לפולניה.
חלפו שנים, והנאצים נשתלטו על
פולין, וקולה נדם. היא הושמדה.
המלחמה נסתיימה, ולפתע נזכרו בני
משפחתה הרחוקים הנפוצים בשבעים
מדינה בדמותה, או ביתר דיוק, באותו
מגרש בתל אביב. במכתב שכתבו לממשל״
ישראל נאמר :״אחותנו ז״ל גוועה
במחנות המוות, והשאירה אחריה מגרש
יתום המשווע לבעלים. על אמיתות מכתבינו
יכולים להעיד הרבי מוורשה ז״ל,
הרבי מביאליסטוק ז״ל, ראש ההסתדרות
הציונית בצ׳רנוביץ ז״ל, ועוד רבים אחרים

וממשלת ישראל האמינה למכתבם,
והתכוונה להעביר את הקושאן על שמם,
אלא שלפתע הופיע זוג אחר, לא כל
כך ז״ל אלא זול, ופנה בשטף דברים,
תערובת של אידיש, עברית וקללות בינלאומיות,
ותבע את המגרש כרכושו
שלו. אף הזוג התובע הוא מניצולי
התופת. אם כי בבית המשפט טוען
הבעל, הרי אשתי היא ההוכחה. והבעל
אומר: אשתי לא ז״ל, יביאו היריבים
גם הם עדים שאינם כל כך ז״ל. וניכר
בתובעים כי הם מאחלים לאשר, ז״ל
אחד גדול. אלא שבינתיים מעידה האשד.
כדלקמן :
— הפלונית ז״ל הנה בת אחות דודי
הזקן מהעיירה הקטנה בפלך רובנו.
ואין היא קרובה ליריבים התובעים,
היות והם קרובי בעלה הראשון שנת־גרשה
ממנו בעודה צעירה על שלא
מילא את חובות הבעל כיאות.
כמובן שהתובעים מרחבי העולם אינם
מסתפקים בעדויות הז״ליב, אלא
אוספים מכתבים המוכיחים את שייכות
המגרש דנן להם. אלה אומרים: פלונית
קרובתי. ואלה אומרים: לא׳ כי
קרובתי היא!
האין זו הטרגדיה של שני קוני־למל?

,העולם הזה / ,מם׳ 645

אכזבה: לא ימים מספר לפני פתיחת
היה ״שמח״ מושב השבוע של הכנסת
התלחשו: גם השבוע
יהיה ״שמח״ .עוד לפני שבוע
דרש חבר הכנסת י. רוקח להעמיד
על סדר יומה של הכנסת את
בעיית החינוך. ענין החינוך יצר בעייה
בלתי־חינוכית לגמרי בתוך הקואליציה.
ושני קצוות הקואליציה, לא יהיו מרוצים
אם בעייה זו תעמוד לדיון פומבי.
מוטב להם, כי ה״עניך יחוסל מבפנים.
ל מ. וילנר
ועוד הסתודדו, כי
ממק״י יש פצצת־מימן משלו: הצעה
לדון על התנהגות המשטרה. לפני שבוע,
ולפני שבועיים היו הצעות מעין אלה
מצד אנשי־מק״י חומר־״שמחה״ למדי.
נוסף על כך התכוננו אנשי חירות להכניס
עוד הצעה לסדר־היום: לדון על
המצב בבתי־הסוהר. הנסרובין
ממפ״ם הודיע על הצעה לדון על החוזר
הממשלתי השולל את חופש הדיבור
מאת פקידי המדינה...
אולם היו״ר עשה מאמצים, לבל
יהפכו הצעות אלה לחומר מפוצץ, המציעים
ריסנו עצמם, המשיבים גם כן.
אחרי גמר הדיון על ההצעה הראשונה,
העיר היו״ר :
— הלואי ויהיה גמר כזה לכל
יתר ההצעות לסדר היום...
אולם...

ובכל זאת ...אולם ה״שמחה״ באה
היה ״שמח״ מצד אחר, ולא מהצעות
לסדר־היום. דווקא
מהויכוח על דבר כה רציני וכה חסר־הומור,
כגון הויכוח על החוקה. על
דוכן הנואמים עלה חבר הכנסת מאיר
יערי ממפ״ם. הוא ״הרביץ״ על
ימין ועל שמאל, הטיח. כנגד הדתיים
ונגד מפא״י והגיע ל״חירות״ ,והזכיר
את ״אלטאלינה״ וכל הכרוך בה. החלה
תסיסה על ספסלי ״חירות״ .וכשרמז
מר יערי על ״אלטלינות״ בעתיד, פרצה
גב׳ רזיאל ־ נאור :

— איזה דיבורים הם אלה?
ויתר חברי־״חירות״ החזיקו אחריה.
והרי כמה משפטים :
ח. מגודי ־ כהן: פרובוקאטור!...
א. ב ן ־ אליעזר: פאשיסט !..
י. באדר: בונדיסט
א. ב ן ־ אליעזר: מלשין
מר מ. יערי, היה שקט ...קצת התערבו
חבריו לסיעה לעזרתו בקריאות
דומות. הוא המשיך באותו מקום בו
הפסיקו אותו. הוא קרא מן הכתב...
היו״ר מנסה להרגיע את רוחות
אנשי־״חירות״ ,באיומים בקריאה אל הסדר,
אח״כ, בשידולים, שעוררו רעמי־צחוק

— נו, מספיק. התגובה מספקת בהחלט.
יערי, המשך...
קריאות מספסלי ״חירות״ :לא ימשיך,
לא ידבר...
היו״ר: אתם מריקים כעת את
כל ד,טמפרמנט שלכם, ומה תעשו
בימים הבאים? הרי הויכוח על החוקה
הוא רק בתחילתו...

סת. ואחריו, יש לשער׳ יאבד הויכוח
כל ענין.
בכנסת מתלחשים, כי הנסיון של
חופש בלתי מוגבל לנאומים לא הצליח.
ועדת הכנסת כבר החלה לדון בהצעה
לשים סייג לחופש בלתי־מוגבל זה.
ובמזנון עשו מחשבי החשבונות, חישוב
מוזר בהחלט.
תקציב הכנסת לשנה 360 :אלף
לירות. לכל היותר מתכנסת הכנסת
80 פעם בשנה. יום של כנסת עולה,
איפוא 4.500 ,ל״י. אם בישיבה אחת
נואמים 4נואמים — הרי עולה כל
נאום למעלה מ־סססז ל״י. ואם הסערה
בתוך נאומו של מי יערי נמשכה כ־40
דקות, הרי גם הסערה עלתה כ־500

ועוד חישוב 40 .נואמים עוד עומדים
לנאום בענין החוקה. אולם באולם נמצאו
לכל היותר 30 חברי־כנסת. לפעמים גם
...20 היכן הם היתר י
— הם מתכוננים לנאומיהם — ענה
הולך־רכיל...

בסוף הישיבה הודיע חשבון היו״ר: בויכוח על החוהנפש

נרשמו עוד 40 נואוחשבון
מים.
כידוע אין הויכוח
הכיס
על החוק מוגבל בזמן
ובמספר הנואמים. לעת־עתה, נהגו הנואמים
ללא רחמים בדין. בממוצע דיבר
כל נואם כשעה. ברם, הויכוח כבר
איבד מעניינו. השבוע עוד עומד לנאום
ראש־הממשלה. הפעם לא יסכם את
הויכוח, אלא ידבר כאחד מחברי ד,כנ־

ה אני ה ״בריטניג!״
ע&נה ב חי פ ה 24ש עו תבלבד

בענייני המשטרה דיברו
ו. ב לשר
שנים: הגב׳ אסתר
המ שטרה
רזיאל ־ נאורמ׳׳חי־יש
יסוד
ו יל נ ר
להיות שמח רות״ ו מ.
ממק״י. ושר המשטרה,
מר ב. שיטריט השיב. כיוון שהשואלים
נאמו במתינות, הצטיינה גם
תשובתו של שר המשטרה במתינות.
זאת ולא עוד: שר המשטרה אמר ״יש
לו יסוד להיות שמח״ ,על שניתנה
לו ההזדמנות לדבר על סדרי בתי־הסוהר
במדינת ישראל. ומדוע לא ישמח
שר המשטרה. הנה בישר לאזרחי־ישראל,
כי הממשלה עומדת לבנות בית־סוהר
מרכזי חדיש ברמלה. ונדמה היה,
כי שר המשטרה חושב, כי גם האזרחים
צריכים לשמוח על שיתוסף לה
נכס כזה, שיעלה לא פחות ואפשר
יותר מ־ 110 אלף־לירות ...ועוד יסוד
לשמחתו של שר המשטרה ושל כל
אזרח בישראל :״יהיה זה בית־סוהר
ראוי לשמו ...ובו יהיו מקומות ל־400
אסירים ויותר״.
אולם ש ר ומפני מי? פשוט מאוד
מפני שר הצנע, ד״ר
המ שטרה
נםמפחד ״ .דביוסף. בזמן האח׳
רון מפחדים אזרחים
רבים מפני ד״ר יוסף. משהו מתרחש
בשוק־הצנע, ומשהו נשמע בקשר להענשת
אזרחים הנהנים מאיסורי משטר־הצנע.
ברם לא זה פחדו של שר
המשטרה. לא כצרכן הוא מפחד, אלא
כספק של מנות־אוכל לאסירים.

תיירים אמריקנים יצאו לסיור בן 55 ימים ועד ישראל הגיעו.
מהם ירדו לתל־אכיב ומהם בקרו בנצרת. מה יהיו רשמיהם
מכיקור־כזק זה ז
צילום: ב .כ ר מי

העולם הזה״ ,מס׳ 645

תזונת האסירים היא, לדעתו של
שר המשטרה, טובה במידה כזאת, שכל
אזרח יתמלא קנאה כשישמע מה אוכלים
האסירים. והוא הוסיף :״אני
מפחד, שאם ישמע ד״ר דב יוסף, כי
האסיר מקבל יותר מזון מכל אזרח
במדינה, הוא ירגום אותי באבנים״.
קריאה מספסלי האופוזיציה :״אז
תשים אותו בבית־האסורים״״.

נאומו של ראש ד,מנד ראש שלה, מר דור בן
ה-זמשלה
גוריון, בישיבת יום נגד חוקודים זך ב׳ של הכנסת, עורר
את הרוחות בין כל
הסיעות. הוא הוציא את הויכוח על
החוקה ממסלולו הקופא. מאז החל הויכוח
נדמה היה, שהוא מתנהל בעצלתיים
וסופו לשקוע בעולם השעמום.
מבחינה זו היה נאום ראש הממשלה
מעין סם מרענן. ראש הממשלה לא
חסך במלים הן כלפי האופוזיציה והן.
כלפי הדתיים. הוא העלה את הבעייה
הרגישה של חילוניות או דתיות בחיי־היסוד
של האומה. בהתפלסמו עם החזית
הדתית הזכיר, כי בעסקים חילוניים
נועץ משה רבנו עם יתרו שלא היה
בן ברית. יתרו יעץ למנהיג הישראלי
למנות שופטים, והעצה נתקבלה.
בסקירתו הארוכה דן ראש הממשלה
בענייני חוקות בכל העולם, לרבות
הקונסטיטוציה האמריקנית והצרפתית.
הוא חזר לימי יוון, רומי ויהודה, אך
לא הזכיר משום־מה את מורו הגדול,
שממנו שאב ראש הממשלה הרבה.
כוונתנו לאפלטון היווני. מה דעתו של
הפילוסוף היווני, בעל ה״רפובליקה״ על
חוקת־יסוד? אך נראה, שראש הממשלה
פטר עצמו מלהסתמך על אפלטון משום׳
שלדעתו ה״אמצאה״ המתקראת חוקה
היא בת מאתים שנה בסך הכל...
נראה, כי הדעות בכנסת נחלקו לשניים
בשאלה עקרונית זו של חוקה. יש
שתי אפשרויות למנוע משבר חמור
בענין זה: להמשיך בויכוח בכנסת עד
קצה האפשרות. כלומר לא להגביל את
זמן הויכוח לכל חבר• על ידי כך ימנע
הצורך להכריע בדבר לאלתר. ואפשרות
שניה היא — לדחות את כל הבעייה
לשנה.
ברם, הדעת נותנת שתתקבל הדרך
הקלאסית, דהיינו — מינוי ועדה שיוטל
עליה לגבש הצעות בעקבות הנאומים
והויכוח בכנסת על שאלת החוקה...

אק׳• >ל1ין ר. א?״ 8ך יד
ירליא?!!?כ
$ב 1ר? נ ייונ? 9ז * י $ו

י| 3ח 3ח <יע? עיך
(*יוצרת בהשנחח
הסתדרה! רזפ א• הטניסביטדאל

ץ״ והאזרח וגה הוא אומר 1

מאת מ. ר מ קו ל

כה אמר שכני האזרח :
ח לו ק ת
— אל תדבר אלי בענין
הילדים
של ילדי העולים, כי
כל העדן הזה מרגיז
אותי. היתכן י עולי תימן שייכים
לחזית הדתית, עולי צפון־אפריקה —
חצי שלי וחצי שלך, עולי רומניה —
כולו שלי ...מה זה ן באיזו זבות מפלגים
את הילדים, שהם עתיד העם והמדינה?
להצדקת הזרמים בחינוך, בימי
״הישוב״ ,לפני קום המדינה, היו אומרים:
יש לתת לילדים חינוך לפי רצון
הוריהם. אבל העולים החדשים, הגם הם
יכולים להגיד למדינה איזה חינוך עליה
לתת לילדיהם? הקומוניסטים, הבאים
מבלוגריה ורומניה, יכולים גם הם לדרוש
יצירת ״זרם״ מיוחד בשביל ילדיהם?...
יכולה
להיות רק דעה אחת: העולים
באו ארצה כדי להתמזג לעם אחד,
להיות אזרחים במדינה אחת• ילדיהם
צריכים, איפוא, להתחנך בבית־ספר עברי
אחיד, בית־הספר של המדינה׳ ללא
זרמים מפלגתיים.

דק אנשי המזרחי, אשר — לדברי הזקן
— אינם ראויים שיחקרו את הרבנים.
והוא מציע להרכיב ועדה משלושה גדולי
תורה׳ שהם באמת. רבנים יראי־שמים:
הרב הגאון ר׳ וולוולה בריסקר,
הרבי ויידנפלד (הצ׳בינר) וה״חזון איש״.
משמע — אנשי המזרחי עדיין אינם
דתיים למדי...

״יום הילד״ לאן מוליך אותנו החי־נוך
המפולג ראינו בתל כסימן אביב ב״יום הילד״ ,כאהפירוד

נתבטלה התהלוכה
המשותפת בחוצות העיר בשל התנגדותן
של תנועות־נוער אחדות שמאליות להשתתפותה
בתהלוכה של תנועת־נוער ימנית
.״יום הילד״ הנהו חג עליית הנוער,

חביבה ליבנדמן,

חיפה

נם הדתיים השרים הדתיים כמעט
ויצרו משבר בממשלה מפולגים בגלל התביעה שיינתן
״חינוך דתי״ לילדי העולים. אך מענין
לציין, כי גם בקרב הדתיים יש זרמים
שונים * :המזרחי נחשב ״לא די
כשר״ בעיני ״אגודת ישראל״׳ ״הפועל
המזרחי״ נחשבים ״עוכרי ישראל״ בעיני
״נטורי קרתא״ ,פועלי אגודת ישראל
אומרים על אנשי ״העובד הדתי״ (הזרם
הדתי בהסתדרות העובדים) שהם ״אדומים״
,הרבנים התימנים פוסלים את
האשכנזים, הרבנים הספרדים פוסלים
את ה״דוקטורים״ הגליצאים וכולם יחד
פוסלים את ה״ראבייס״ הריפורמיים.
אם כך, מה טעם לדרוש ״חינוך
דתי״ סתם לילדים? יש לומר בפירוש :
חינוך לפי 8—6זרמי הזרמים של הדתיים...

עדהשל קיימת ״ועדה לחקירת
חרב מימון״ הרבנים״ שנתמנתה על־ידי
משרד הדתות אחרי
שהועלו האשמות נגד כמה רבנים. בימים
אלה נכנס למועדון העתונאים זקן,
מחוגי החרדים, וביקש את העתונאים
לכתוב נגד הרכב הוועדה הזאת, שהיא
״ועדה של הרב מימון״ ובה יושבים

•זתד ׳ 7000 פרופ סו ר ,
ורופאי אשרי אח
פעולתו המהירה
והסגויינח של ט 1נ ל
חרופר. שויצרית
מיוצרת בארץ

ע ( 0ןיס טיל י סי ט
רצונות האדם שונים הם, שונים
ורב־גונים. לא פעם חושקת נפש אדם
לדבר, שאין בכוחו להשיג. לא אחת
עומד האדם בימינו בנסיונות קשים,
שבתוצאת המבחן תלוי גורלו. יש
וטעות קטנה, צעד בלתי מחושב, אף
סטיה פעוטה מן המסלול, עלולים להכריע
עתידו של אדם. כי מסלול זה —
החוק, שחוקקוהו מתי־מספר בעולם,
הוא המכתיב את הנוהג, הוא המצווה
עליך כיצד לחיות או — לא לחיות.
הוא מעלה אותך, אם הצלחת לעקוף
אותו — למרומים והוא המוריד אותך
— אם מסכים אתה ללכת בתלם —
למדרון. החוק הוא רשום וחתום ואינו
מתחשב לא בפרט ולא בכלל. הוא
השולט ומשליט, הקובע והמכריע. ישנה
סברה, כי המצליח בימינו הוא רק
אותו האדם, שכשרונותיו מאפשרים לו
לעקוף את החוק ולבצע פשע מבלי
שיענשוהו על כך. ומכיוון שבימינו
רק האדם הקטנטן, שעבירתו על החוק
מועטה מכונה פושע, יש הסבורים,
שפשוט לא כדאי לעסוק בעבירות קטנות
משקל ; יש להתמסר, כביכול לפשעים
שהצלחת ביצועם מביאות בעקבותיהן
רווחים הגונים, ונוסף על כך
יש להבטיח פתח לנסיגה גם במקרה
.של כשלון.
ואם גם כל אדם יודע זאת בימינו,
לא כל אחד מסוגל לנהוג כך. כי
עקיפות החוק תורה היא, מדע הוא,
מקצוע שיש ללמדו היטב ולהשתלם בו.
דומני שגם הוא, האלמוני, שראיתי
שעה שתפסוהו בגניבה, גם הוא לא
היה מסוגל ל״טראנסאקציות״ גדולות
יותר. אחרת בודאי לא היה עושה מה
שעשה.

אחרי שנות נדודים — על זרועות
אמה — במחנות הסגר והשמדה, הצליחה
להגיע ארצה ולהגשים את שאיפת
אבותיה — אביה ז״ל, חציוני הידוע
מרומניה.
עכשיו היא סתחנסת בבית הספר
הלל בחיפה ומצטיינת בלימודה. עוד
בת אחת נאמנה לישראל.

חג אשר השראתה של האשה המופלאה
הנרייטה סולד, זכרונה לברכה, נסוך
עליו, השראה של אהבה לכל ילד יהודי׳
טיפול בילד העני והנצרך. דאגה
לילד החולה או היתום, סיפוק צרכיו
של כל ילד במחנות העולים, בישובים
החדשים, בשכונות העוני, הצלת ילדי
הגולה׳ הבאתם לארץ וסידורם במוסדות
חינוך. ולאור המופת הנעלה של
הנריטה סולד, לאור מפעל חייה הגדול,
יוחג ״יום הילד״ במדינתנו כיום של
ליכוד ואהבה, לא כיום של פירוד
ושנאה.

היה זה בשעת הצהרים באחד מרחובותיה
הסואנים של תל־אביב. כרגיל
בשעה זו, המה הרחוב מבני אדם,
שנחפזו לביתם עם הפסקת העבודה.
לפתע התקהלות. אנשים נעצרים׳ אחרים
רצים וקרבים למקום . .ניגשתי גם
אני. לפני מספר אנשים הסובבים בחור
צעיר, שהנהו לפי כל הסימנים מרכז
ההתענינות. לחייו חוזרות. ,עיניו מפלבלות
ופחד מצטייר בפניו. סביבו עומדות
שתי נשים בגיל העמידה, שמשטר
ה״צנע״ אינו ניכר בהן כלל. ביד
האחת הן אוחזות בסל׳ בשניה —
נעזרות בדיבור. הן מדברות ומרעי־שות
ואינן פוסקות מלגדף את הצעיר

במבחר המלים השגורות בפיהן. מרוב
צריחות, קללות ודברי בלע, המוגשים
ביד רחבה, אין אתה מתמצא במתרחש.
הבחור המוקף מנסה להשתחרר מן הנשים,
ששמו עליו מצור בגופן. הוא
מנסה, משתדל, אך לשוא. האנשים
עומדים סביבו ומסתכלים ואיש אינו
נוקף אצבע.
מה קרה פה בעצם? נבהלתי תחילה
ולא ידעתי מה עלי לעשות להתערב
או להסתלק ; להגן על הנתקף
או להצטרף למקהלת הנשים המקללות.
עמדתי במקום ונבצר ממני להחליט.
והנה נודעו לי סרטים ראשונים על
המאורע. הבחור במצור נתפס על ידי
אחת הנשים בחנות למעדנים בשעה
ששלשל קופסת בשר לכיסו. רק הבחינו
הנשים בדבר וקצף עלה על שפתותיהן.
לא חלפו דקות מספר וכבר מצא הצעיר
את עצמו מוקף על ידי עוברים
ושבים, שצבאו על החנות לשמע זעקת
הנשים. גידופים ושיקוצים מילאו את
חלל האוויר וקופסת הבשר שהועלתה
מכיסו של הצעיר הפכה לנשק בידי
אחת הנשים. דבר המתקבל על הדעת,
ביחוד בזמנים אלה, שכן אין כיום
אמצעי בדוק יותר לעורר זעמה של
אשה מאשר ״לסלק״ מתחת לחוטמה
קופסת בשר...
חושבני שהמעשה בקופסת הבשר
היה ממשיך להכות גלים זמן רב, אלמלא
הבחינו בשוטר שהתקרב. כבר
ראיתי בדמיוני את הבחור מובל בידים
כבולות למשטרה ואת הנשים ה״מקו־ננות״
דולקות אחריו. אך הענינים
נתגלגלו בדרך אחרת.
רק הבחין בעל החנות בשוטר המתקרב
וכבר מצא עצמו בתוך ההתקהלות,
כשהוא מנסה לפזרה בכל כוח
השפעתו .״לא קרה כאן שום דבר,
אלא טעות מצערת״ — סינן בין שיניו
ושיחרר במרפקיו את הבחור מסובביו.
ובמקום לעצור בעד הצעיר שנמלט על
נפשו, עיכב בעל החנות את שתי הנשים
שהשתוממו על התערבותו ולהש
להן דבר מה לאוזן.
הקהל מסביב הבין מיד את הרמז
וחיוך דק עלה על שפתי הכל. מוטב
להשתיק את הענין — ,כי גניבת קופסת
בשר אחת דינה פחות חמור מצבירת
קופסאות בשר רבות במחיר
השוק השחור...
עסק הוא עסק !

הוצאת ספרי נ. טס־סק׳ ,חברה בו 1״מ

הבותנד־זלפוריס
כל משלי קרילוב
תרגם

חנניה רייכמן, צייר נחום גוטמן.
יהושע בר־יוסן ז: עי רקסומה

המחיר

2.600

רומןראשון: עצישטיםעומדים — זכה בפרס אוסישקין, תש״ט
רומןשני: תעלומהואיןקוראלה. מחיר כל ספר 900 פרומה

תרופה בטוחה וגד:
ו־יבדאטיזם ןהצטננות
א י 10י א 0כאבי 13־?׳
גריפה | באבי ראש

ישראל צ׳סמוחובסקי

יגאל מוסינזון:

הערות

הדרך

ליריחו

צרור סיפורים
בטעות הושמט שמה של חנה
לנדס, שצילמה את תמזנת־השער
בגליון ״העולם הזה״ בשבוע שעבר.
כן רוצים אנו להדגיש, כי בעל
הרשימה ״קולנוע תת־קרקעי בת״א״,
מר ב. דוד, איננו בעל מדור הקולנוע
ב״דבר השבוע״ ,החותם בשם

המחיר 600 פרוטה

יצחק זיו־אב:
מבחר

רפורטז׳ות

ושידורים

מימי

החופש

מחיר

מלחמת־השחרור.

המחיר 550 פרוטה

יוסף אריכא: פסקדין
המחיר 600 פרוטה

סיפורים מהווי ימינו.

אורי אבנרי :
יומן קרבי.
ההפצה הראשית :

בשדות
מהדורה סוכנות

פלשת 1948

חמישית.

המחיר 900 פרוטה

ברונפמן,

רח׳ צ׳לנוב 2תל־אביב

״העולם הזה״ .מס׳ 666

מ. דגן /תערוכות

א בני
(במוזיאון תל־אביב)
בחוגי האמנות בעולם נטוש עתה
ויכוח גדול בין חסידי האמנות המופשטת,
תלמידי האסכולות המודרניסטיות
השונות שצמחו באירופה ובעיקר בצרפת,
בדור האחרון, לבין דורשי ״הריאליזם
הסוציאליסטי״ ,המקבלים עליהם
את התורה שהטיף לה ז׳דאנוב, המנהיג
הסובייטי. בנאומיו המפורסמים על האמנות
הוקיע ז׳דאנוב את ה״פורמאליזם״,
את הבלתי־מובן והמופשט באמנות,
כריאקציה ותבע מאת האמנים שימוש
באמצעי־ביטוי פשוטים, מובנים, קרובים
להשגת המוני העם• דוקא האמנות
שנחשבה קודם מהפכנית׳ שמרדה בא־קאדמיזם
הנושן ושיחררה את האמן
מכל כללים וחוקים — הוכרזה עתה
כריאקציונית על ידי האידיאולוגים הקומוניסטיים׳
הטוענים, כי האמנות המופשטת
הא נחלת חוג מצומצם של איג־

מתנות לחג פודים

תיאטרון קאמרי
אולם *וגובי ,׳ 01 הי 23.2
בשעה 8בערב
קבלת

והופעת

פנים

אזרחים

זיגמונו וחזון

לביקורו שד סנג׳ורג׳י
מוזר הדבר, שאם כי איטליה היא
הארץ התרבותית הקרובה אלינו (במובן
המערבי של המלה) ,דוקא עתה אין אנו
מקיימים כמעט כל קשרי תרבות. אמי
נים באים איוינו מכל קצווי תבל, אך לא
מאיטליה. אפילו זמרים איטלקיים אינם
באים, אם כי השירה מפותחת שם להפליא,
מובגת לנו מבלי שנצטרך להתגבר
על קשיי השפה. וכן יש לברך על
ההתחלה שנעשתה על ידי בקורו של
הפסנתרן המפורסם לוסיאנו סנג׳אורג׳י,
תלמידו של גרשווין, העורך עתה סיור
מקיף באירופה. בקורו עורר ענין רב
בקרב ציבורנו, המונים נהרו להופעותיו
ונהנו מרפרטואר מגוון להפליא׳ מטכניקה
מושלמת ומן הטמפרמנט הסוער.
״פרנסוס״ עשה גם הפעם עבודה חלוצית
על ידי הזמנת אמן חשוב. נקווה
שסנג׳אורג׳י יקשור קשרים אמיצים עם
החוגים המוסיקליים שלנו ויחזור אלינו
שנית לביקור ממושך יותר.
טליגנטים או בני־עשירים מפונקים, המבקשים
לברוח מן המציאות, ואלו האמנות
הסוציאליסטית צריכה להיות נחלת
המוני העם הרחבים׳ היא חייבת להיות
פשוטה ומובנת, היא צריכה לתאר את
חיי הפועל בעבודה ובשעת מנוחה, לתאר
את מלחמתו בשדה הקרב, במאבק
הפוליטי ובייצור החקלאי והתעשייתי.
משום־מה נזכרנו בוויכוח הזה אגב
ביקור בתערוכת אבני במוזיאון. אבני
הריהו מעין ״צייר רשמי״ של הסתדרות
העובדים׳ הסטודיה שלו מסונפת
לוועדת התרבות של מועצת פועלי תל־אביב,
כמה וכמה מציוריו מתנוססים
במוסדות ההסתדרות, בבתי הנוער העובד
ובקיבוצים. ומענין: צייר זה הלך
בעקשנות בשבילו הוא, שביל הריאליזם
(איננו יודעים אם אפשר להוסיף לכך
את הכינוי ״סוציאליסטי״ ,אבל ריאליזם
ארצישראלי בודאי) עוד בזמן שהסוצי־אליסטים
דגלו באמנות המופשטת דוקא
ותערוכתו הנוכחית מראה, כי הוא לא
סר מדרכו גם בשנים האחרונות, כאשר
המודרניזם מבית מדרשם של ״אופקים
חדשים״ כבש, כאילו, את האמנות הארצישראלית
ונתן אותותיו גט ביצירתם
של ריאליסטים מובהקים.
התערוכה היא מלאה וגדושה ולפי
טעמנו מוטב היה, אולי, לוותר על כמה
מוצגים ולמנוע את הצפיפות שעל
הקירות. אבני הוא אמן התיאור ומצליח
ביותר בציורי נוף, פורטרט, אינטריור.
העבודות בשטח הקומפוזיציה, נדמה
לנו, טעונות איזו השלמה אחרונה, החסרה
להן.
בשנה שעברה ערך הצייר, יחד עם
כמה מתלמידיו, סיור באיטליה. אנו
מוצאים הפעם בתערוכה עקבות של
אותו סיור: תמונות אחדות נאות ביותר
שצוירו בוונציה.
בסך הכל הרי זו תערוכה עשירה
ומוצלחת של אחד הציירים הארצישראליים
המובהקים, שכל חובב אמנות
יברך עליה ברכת הנהנין.

חלוצה באמנות ציורי קיר
דומים אנו לזוג צעיר שנכנס לדירה
חדשה ובונה לעצמו בעמל רב קן.
אחר הריהוט בא תורו של הקישוט.
אחרי כן כבר אפשר לקבל אורחים.
האורחים הלא־קרואים כבר החלו מופיעים
אצלנו, אף על פי שהבית טרם
קושט. איש אינו, נותן דעתו על כך.
רק אשד, אחת, אמנית המכחול. כואבת
את כאבם של הקורות הערומים.
חנהלרנר התחילה לצייר על הקירות
עוד בימי ילדותה בסאראטוב הרחוקה
ואפילו שאגאל, שנזדמן למקום,
סמך ידו על ציוריה. היא השתלמה בבית
ספר לאמנות בווארשה, רכשה לעצמה
ידיעות בשטח הטכנולוגיה, הרכב הצבעים
והתהליך החימי בו קשור הדבר.
חלומה היה: ציורי קיר. מה מעניינות
הן דרכי הגורל: צעירה חלשה נמשכת
דוקא אחר האמנות הגברית ביותר,
הפרסקו. ביריד המזרח ניתנה לה אפי
שרות־מה של עבודה, אך חיש מהר
עמדה על כך, שאם כי קירות מתאימים
ישנם בשפע במוסדות מתאימים, בבני-
נים צבוריים, איש אינו מעוניין בקשו־טים,
כך סלל לה רצונה העז דרך חד

היא יצרה בכוח המצאתה תחליף
לקיר. אחר נסיונות רבים יצרה לעצמה
על הבד ״גרונד״ הדומה בהרבה לקיר.
מלון ״גינוסר״ (״אלישבע״ לשעבר) על
חוף הכנרת הזמין אצלה שתי תמונות
קיר גדולות, ולאחר העניו הרב שנתעורר
סביב שתי היצירות הללו, הועמד
לרשותה כל המלון לשם עריכת
התערוכה העצמית הראש ו.־ ,כל המסייר
בתערוכה זו יעמוד מיד על חשיבותו
של מפעל אמנותי זה המי, חד במינו
והמסוגל להוציא את אמנות הציור מד׳
אמותיהם הצרים של מוזיאונים. ציורים
כאלה, מרהיבי עין בצבעיהם ההרמוניים
והרעננים, מצויינים בקומפוזיציה שלהם
ומקוריים לפי נושאם, והם מסוגלים
להפוך כל בנין צבורי, כל מוסד, חדר
ישיבות׳ חדר תרבות ואפילו חדר אוכל,
למשכן אמנות. אמנות הפרסקו קמה
לתחיה בצרפת, באמריקה — בארצות
אמריקה הדרומית בעיקר. מן ההכרח
שתחדור ההכרה לציבורנו שאמנות הציור
לא נוצרה לשמה׳ אלא לייפות את
חיינו, להנעימם בכל מקום ומקום.
חנה לרנר מראה לנו את הדרך.

מרת וירה וייצ־מן
עם הציירת
חנה לרנר בתערוכת
תמונות
הקיר שדה במ יון
״גנוסר״ כטבריה.
טורקוב בתכנית

מן האוצר היהודי העממי והעולמי
כרטיסים בקופת התיאטרון

,העולם הזה״ ,מס׳ 645

צילום :

פ ר די

אסנ 1ן שזי פי

לבח של נ ער ה

אותו מקרה התארע לפני זמן קצר
בלבד, אלא, שאני, בהשקיפי עתה אחורה,
שוב אל אותה תקופה רווית אירועים
ומשברי נפש אנוש׳ חש באילו
עידן ועידנים חלפו מאז. כל־כך מופלא
היה הדבר. ממש אגדה. ואף אתם, מן׳
הסתם יעלה בדעתכם׳ כי ספור בדים
לפניכם. לכן, ברצוני, להקדים ולומר,
כי איני חפץ להכריחכם להאמין, כי
אמנם הרג עוזי את דליה׳ או אפילו
פגע בה פגיעה כלשהי, ואף כי כל
המדובר התרחש אמנם באותה נקודת
משלט. כל אותם פרטים ופרטי הפרטים
כמותם בגווני מכחול לנמר בהם את
סיפור המעשה ואותו ״תוך״ ,אותו
עיקר העיקרים הריהו — לבה של
נערה. חפץ אני שאף אתם תהיו סבורים,
כי לבה של נערה הנו משהו מופלא,
שאי אפשר להגיע עד תכנו ואף, שכל
נערה לא תוכל אי פעם להשתלט,
השתלטות גמורה, על לבה. לבה שלה.
דברים אלה עלו בדעתי עוד ביום
ההוא. אותו יום קודר ועגמומי, בשעה
שהורגשה מתיחות באוויר ואנו ידענו
שהוא יהרגנה. אין אנו יודעים מתי
עלה לראשונה הרעיון הנורא הזה
במוחו, ולכן לא ידענו כיצד למנוע
בעדו מהוציאו לפועל. בכלל, היתה זו
ודאות תת־הכרתית בלבד, ועל כן לא
היתר, כל אפשרות לגשת אל מישהו
ולהצביע על כך, כי כן אחרת היינו
נראים מגוחכים בעינינו ובעיני זרים.
אלא, שהיתה זו בכל זאת הרגשה איומה.
להאמין, כי שואה מתקרבת ובאה
ואין ביכולתך לעשות דבר.
ידוע היד, הדבר בהכשרתנו כי עוזי
ודליה הנם זוג וכי דתם הם בחדר
משותף. ידענו כי אוהבים הם איש את
רעותו אהבה עזה, אולם לא ידענו כי
ישנו אדם בעולם זה המסוגל להתיר
קשר כה איתן, וכשהופיע אותו שלישי
רעדנו כולנו. עבר בגו מין רטט חשמלי
שהבהיר לנו כי כאן תהיה התפרצות.
היינו אחת מאותן קבוצות הכשרה׳
ששוחררו מהצבא לשם היאחזות
בנקודת משלט אי שם באחת מפינות
החמד של המדינה.

ובאמת, היתד, זו פינת חמד: התבססנו
על גבעה רמה, השולטת על
עמקים פוריים מסביב ומסנוורת עיני
כל ביופי טבעי זה. חורשת עצי זית
עתיקת יומין משתרעת ומתמשכת בקרבת
מקום ומשמשת מקום נוח לכל
המבקשים פינת מרגוע והתייחדות.
התארגנו בצורה איתנה. בעצם, נחשבנו
ליחידת התישבות עוד, מימי
הפלמ״ח בקבוץ א׳ ,מקום שחושלנו הן
כאנשי המחרשה והן כאנשי השלח.
נסיון הקרבות הפכנו לאחים בנפש.
ממש אחים ואף יותר מכך — גוף
אחד ונפש אחת.
קיצורו של דבר: כל הנתונים היו
כאן להדבקות גוף ונפש של זוג אוהבים
זה: עוזי ודליה.
והם אהבו, ועוד איך ! דומני כי
כל הקבוצה הסתובבה מסביב לצירם.
סוף סוף היוו את הזוג הראשון בקבוצה.
פשוט — אהבנו אותם. היינו
שותפים לאותה חדוות חיים שפרצה
מהם ואפפה את כולנו.
רבות חייתי בישזבי עמל ועבודה
ומימי לא ראיתי אהבה כזו שחשו כל
החברים לדליה ועוזי. דומה שר,תאר,בנו
במופלא מאתנו. שכן אהבתם היתר,
משהו שלא ידענוהו עד כה. לא האמנו
כי קיים כח על־אנושי כזה שיאחד
זוג בעצמה כה רבה. אף אני שהייתי
ידוע כספקן וכאירוני בין החבורה —
נפעמתי ממש. השקפת עולמי הפסימית
הלכה והתמוטטה. חשתי כי קיימת אהבה
טהורה בעולמנו הקטן. אהבה שאינה
פוזלת לצדדים. אהבה טהורה הכוללת
בתוכה את הגוף והנפש יחדיו. אהבה
הכוללת שנים שהפכו לאחד. אהבה
מופלאה. ו ביום
בהיר אחד הופיע גדעון בקבוצה
.״מלמעלה״ הטילו אותו עלינו. התברר
שרוב החברים מכיר אותו היטב.
שימש כקצין באחת מיחידות הפלמ״ח
המובחרות וכיצד השתחרר — אין
איש יודע.
גדעון נטל את המושכות לידיו וניכר
היה כי אמנם יודע הוא לאחוז
בהם היטב. היתד, לו גישה נמרצת
לענינים. נסיונו בצבא וביחידות הפלמ״ח
חישל את אופיו החזק. הוא היה עשוי
לבלי חת ומיד ידענו כי הוא אשר
ישמש כראש הנקודה, כמורה דרך ומדריך
במאמצינו להתגבר על תלאות
הזמן ולבסס את הקבוצה ביסוס של
קבע.
חודש ימים לאחר בואו נוכחנו לדעת,
כי פעלנו נפלאות. ולא מפני שנר-
פים היינו מתחילה. אלא מכיוון, שהיינו
חסרים יד מכוונת. לא ידענו כיצד
לערוך חלוקת עבודה יעילה בתנאים
הקיימים. תנאים שאילצונו לעסוק בעבודות
הגנה והיאחזות חקלאית בעת
ובעונה אחת.
ברם, פגם אחד מצאנו בגדעון זה.
הוא לא היה אחד משלנו, אלא כאבר
זר בתוכנו. כבדנוהו אולם לא אהבנוהו.
אין אתה יכול לנהוג באדם מנהג של
אחווה וריעות בשעה שהוא כה זר לרוחך.
משום מה אהב את הבדידות, ניסה
לד,חלץ מכך ולא עלה בידו. לבו,
חוויותיו, מאוויו ושאיפותיו היו כמבוי
סתום בעינינו. מחיצה סמויה, מוסווית,
עמדה בינו ובינינו והיא שבלבלה דעתנו
והרגיזתנו. לעת ערב נוהג היה
לשוטט בחורשת הזיתים, כשחזר היד,
מעלה אור בחדרו ומבעד לחלון יכולת
לראותו שפוף על גבי השולחן וידו
נעה במהירות — כותב. מעולם לא שח
לנו על מה יכתוב ואנו לא שאלנוהו.
חשבנו כי עורך הוא תרשימי מפת ד,בטחון
בסביבה. אחרים חשבוהו למשורר

והיו באלה שדימו לראותו מעלה על
הנייר אותם אירועים ומעשים־של־ממש,
שגרמוהו להיות כח חתום ונעול. ממש
צעיף של מיסתורין.
עבודה חקלאית עסק במעט׳ במידה
שסיפק היה בידו להפנות משאר
עיסוקיו. והללו היו רבים. התברר, כי
הוא מונה כמפקד כל האיזור, כך
שמרבית זמנו היה מסייר בסביבה ועורך
ביקורים בישובי הסביבה ואצל שכנים
שמנגד. לעיתים היה חופז לעיר
המחוז, לישיבות ולדיונים.
הנערות אהבוהו ואין תימה בכך.
היתד, לו דמות והופעה נאה, פנים עזים
ותקיפים. אלא, שהוא לא שעה אליהן
וזאת לא סלחו לו. העלילו עליו, כי
נערה יש לו באחד המקומות. שניה
סברה, כי ארוסתו נהרגה בקרב, שלישית
החליטה כי שונא נשים הנהו.
כן, כך התחילה מתפשטת מקצתה של
מרירות. האווירה הקודמת, רווית אושר
וחדוות יצירה נעלמה כלא היתה.
היו שאמרו שכל זאת בא לנו בעטייה
של רגילות. של ימים רגילים, מחוסרי
הפתעות, גדושי עמל ועבודה. ימים
ראשונים חולפים ואתם פגה החגיגיות.
לפתע רואה אתה את עצמך מעומד מול
סלע איתן, תלאות יום יום. מאמצי
יצירה על־אנושיים. והיו שאמרו כי כל
זאת בעטייו של זה, של גדעון. נוכחנו
לדעת, כי שכרו יוצא בהפסדו וביקשנו
מן המוסדות המוסמכים שיטלוהו
מאתנו. משם הודיעו לנו, כתשובה,
כי הוטל עליו תפקיד מיוחד ורק כשתפקידו
יסתיים יעבידוהו מכאן. הו־דעה
זו.הגבירה את המסתוריות. היינו
ישוב משלט והודעת המוסדות עוררה
בנו מחשבות והרהורים שונים.
והימים
הפכו לשבועות והשבועות
חפזו וחלפו והנקודה הולכת ומתבססת.
בית האבן הראשון כבר עמד על תילו.
התחלנו בהרחבת חדר האוכל וציפינו
לתוספת כח אדם מיחידת הכשרה שניה,
שעמדה להגיע בכל יום. מדי בוקר היו
הבחורים משכימים קום ויוצאים לסי-
קול השטח המסולע. אדמת הטרשים
התעקשה ובדי עמל עלה בידנו להכין
חלקות אדמה אחדים לגידול ירקות.
מרבית השטח נשתל עצי פרי. הבנות,
מאידך, התרכזו במטבח ובמחסן הבגדים.
וכך
חלפו הימים וגדעון לא התערב
בחייהם של עוזי ודליה. עד שביום

באותו יום (עמדנו בסיומו של חדר
האוכל החדש והדבר וכור לי עד מאד)
יצאה דליה לשוטט קמעא באותה חור-
שת זיתים, מקום שהיתר, מרבה לילף
שמה בחברתו של עוזי. הפעם — בגפה
הלכה• יתכן והילוך זד, שלה היה נעלם
מעינינו, אלא, שהיה הדבר לעת ערב,
עם שקיעת החמה. ודליה לא היתה נוהגת
להלך בשעה זו בגפה. דליה בלא
עוזי ובשעה זו! מובטח לך שכל אחד
ירגיש בכך.
״לאן פניך מועדות, דליה? שאלוה.
״סתם לטייל״ — השיבה סתומות.
זד, הכל ותו לא. תאמרו — הבלים.
ואמנם, אף אנו חשבנו כך• אלא, שה-
ערב הפך ללילה. הלילה ליום. ולמח־יתי
נטלה חפציה ועברה לחדרו של
גדעון...
ככה. בפשטות. מבלי לומר דבר.
מבלי להודיע לעוזי, מבלי לחוש באותה
מהפכה, באותה מרירות אין סופית
שהתרחשה בתוכנו.
נדהמנו. נדהמנו כליל. כיצד יתכן
הדבר ! י והן רק לפני זמן קצר, שבוע,
יום, שעות ספורות בלבד...
נהפך עלי עולמי. הנה, עמדתי ובניתי
לי עולם אחר. טהור יותר. אידיאלי
יותר. עולם הבנוי על טוב לבם

של בני אדם ולא על רוע לבם. נשתניתי
מן הקצה אל הקצה. הפכתי לאדם
המאמין בכל, האוהב את הכל,
הרואה את הטוב והיפה בכל. עד...
עד אותו יום. עד שנוכחתי לדעת, כי
אותו שינוי בהשקפת עולמי היה תלוי
על בלימה. הליכה זו של דליה מעוזי
אל גדעון הוכיחה לי, כי לעולם לא
יבנה אדם את עולמו על רגשות, על
לבבות בני אדם. כי לבו של האדם
הוא היסוד הרעוע ביותר בתבל. כי לבו
של האדם הוא הפכפך.
עד כאן — עיקר העיקרים. ואם
תרצו נוכל לעמוד בכאן ולסיים ולא
יגרע הדבר מערך אותו מעשה. אלא,
שאיני עושה זאת כיוון שמשוכנע אני,
כי דליה הצטיירה והופיעה לפניכם באור
מטעה לגמרי, בלתי מתאים למציאות.
דליה היתד, נערה טובה ושתקנית, צייתנית
ואוהבת. אינה מהלכת בגדולות
ומתנשאת מעל האחרות. סתם בחורה
נחמדה, נערה, נערת קיבוץ. העלמתי
במתכוון, את תאורי גיבורי סיפור המעשה,
כדי שלא יוריד הדבר מערך
אותו מאורע. כלומר, שלא תמצאנה
סיבות ובנות־סיבות לאותו מקרה. שלא
יעלה על דעתו של מישהו לחשוד, כי
עלה גדעון בערכו על עוזי. ודליה,
נערה פזיזה, ביכרה את הטוב משניהם.
שלא יעמוד אדם ויניח הנחות שתא
או ישער השערות תלושות מן המציאות,
שמא היה גדעון יפה יותר, פיקח
יותר, קוסם לה לדליה יותר. נהפוך
הוא. עוזי היד, הגבוה, היפה, השקט.
עברו ימים מספר ודליה אהבה את
גדעון. ועוד איך ! דומה לא ראיתם
אהבה בוערת כזו מימיכם. ממש כמו
עם עוזי. פעמים לאין ספור במשך
היום היתד, מפסקת עבודתה וחשה
לחפשו. היא ״השתגעה״ אחריו.
ואתה עמדת ותמר,ת. כיצד יתכן ! ?
אותו להט, אותה אהבה ושני אנשים
שונים. וכל מהפכה לא היתר. בלבה.
ואהבה את עוזי עד אותו יום.״
דליה אהבה ועוזי שנא ואנו עמדנו
מנגד. שוב לא היינו שותפים לאהבה,
ששנאה מצמיתה שזורה בה ומקדירה
שמינו מעלינו. עוזי — התערער בתוכו
שווי משקלו הנפשי. ובנו — היסוד
המצפוני. ולאו דוקא מפני שנערה
עזבה בחור והלכה לשני. פרידות כאלה
הן יום־יומיות מכדי להתאבל עליהן.
אולם, בשעה שאדם עומד ובונה לו
מגדל שלם, אמונה שלמה, והנה זו
חולפת לה עם הרוח, נשמטת הקרקע
המוצקת מתחת לרגליו. אנו כולנו,
בושנו לשאת עינינו איש אל רעהו.
אהבה שטפחנוה ונטרנוה כבבת עינינו
— נגוזה.
וביום סגריר אחד .,הקיץ הקץ על
הנקודה. באותו יום פגע עוזי בדליה.
הוא ירד, בה שתי יריות. שתי יריות
בלבד. הוא הרג אותה.
עוזי נעלם. סברו כי התאבד. גדעון
חזר כלעומת שבא. ואנו נשארנו
לעבד את אדמתנו ומנסים, ללא הצלחה,
לאחות את הקרעים שבנשמה. אלא, שעד
היום אנו מוגיעים מוחנו בשאלה ארורה.
זו: למה עזבה דליה את עוזי ועברה
אל גדעון? והרי היא אהבה את
עוזי כל אותו זמן, ובעצמה כה רבה,
ולמה לא שמרה על אותו יסוד של
אחווה וריעות שעליו היה מושתת
קבוצנו. במחי יד אחת מוטטה יסוד
גדול, אמונה שלמה.
ועוד אנו מנסים לפענח: מה קרה
באותו יום בחורשה. וכלום באמת קרה
שם דבר? ואולי לא התרחש שם
מאומה. ואולי בכל אותה תסבוכת ארורה
אשם לבה של דליה. לבה בלבד.
לבה של נערה. יצור מופלא והפכפך.
אולי !

.העולם הזה״ ,מס׳ 645

חוזה

ערב אחד
בקרלסבד דישראל...
״מאדאם פרופסור״ הסגלגלת תחבה
חוטמה לצלחת המרק וריחרחה בה
ארוכות.
כל הסועדים נעצו מבטיהם בטכס
הקבוע של גברת מאד נכבדת זו. אפילו
האדון יחזקאל גיל בעל המלון( ,שמו
האמיתי הוא חאצקל, אלא שהלאומיות
עולה בקנה אחד עם הביזנס, והוא
שינה את שמו ליחזקאל) עמד במתיחות
בפינתו׳ וציפה לדיאגנוזה של ״מאדאם
פרופסור״.
— בוליון פריזיאן? — צפצפה האורחת
הנכבדת בנעימה גרמנית מצור־פתת.

פריזיאן אביק הינדלה — נשמע
קולה הבטנוני של גברת גיל מן
המטבח.
— פרפקט סיימה מאדאם פרופסור
את בדיקתה, ונחלצה ללגום מן
המרק.
מיד לאחר כך נשמע שקשוק הכפות,
שנתעכב במנגינת שפתיים מצצנית.
מדי שנה בשנה בעונת החורף כשמגיעה
״מאדאם פרופסור״ לטבריה
״להבריא״ ,מתנהגים כל אורחי מלון
גיל לפי טעמה. עשרת ימי שהייתה
במלון על חוף הכנרת הם לה ימי
שלטון בלי מצרים. מיחושיה של מאדאם
פרופסור רבים. וכך היא מספרת
לחברותיה :
— כשמגיעים לגילי, הרי כפלא הוא
אם נשארים בריאים. ולסקרנים החוקרים
את גילה נוהגת המאדאם לענות :
— אני? רק בת ארבעים וחמש.
אלא שיודעי דבר טוענים, כי במשך
חמש השנים האחרונות לא בגרה
המאדאם אפילו בשבוע אחד, ותמיד
היא נשארת בת ארבעית וחמש ושבועיים...
ועוד
אומרים אותם יודעי דבר, כי
גם לפני חמש שנים, כשנפגשו לראשונה
עם אותה ״בובה סגלגלת״ ,היו
גומלים עמה חסד של אמת אילו
האמינו שהיא רק בת חמישים.
מדוע נקרא שמה מאדאם פרופסור?
— איש אינו יודע. רב־הסרן היושב
ליד השולחן הקטן ועוסק בלעיסה אינטנסיבית
של דג פילה׳ העשוי במתכונת
צלי אווז צרפתי( ,מפני שבמודעות
הפרסומת לבתי המלון נאמר, כי במלון
גיל ניתנת תזונה על טהרת אמנות
הבשול של צרפת) מספר רבות על
אודות עברה של מאדאם פרופסור. מסתבר
שלפנים ילדה המאדאם תינוקת,
שנקראה בפיה הנרייטה. יום אחד הורידה
את התינוקת לספינה ושיגרה
אותה אל בעלה ששהה אותה שעה
באמריקה.
״איש־אשה״׳ שחתימת זקנו טרם צמחה
על לחיו, אף על פי ששערותיו
הכסיפו בצעדיו, היושב מול הרב סרן,
שואלו באותו ענין :
— והיכן הוא אבי התינוקת?
— את זאת — עונה הרב סרן —
לא טרחתי לשאול מפי מאדאם פרופסור.
אינני חושב׳ כי זוהי שאלה מהוגנת.
ברנש המסובב בארץ זאת וחוקר לזהותם
של האבות של התינוקות, או אפילו
לזהות אבותיהם האמיתיים, עלול לר־

״,העולם הזה״ ,מס׳ 645

כוש לעצמו שם של ארך חוטם, וכזה
אינני — .מסיים הרב סרן דבריו. וטענותיו
של אותו ״איש אשה״ נסתתמו.
האדון חאצקל־יחזקאל־גיל מגיש
לשולחן את המנה האחרונה. תיאבונם
של אורחי־חורף טבריה גדול, והם עוסקים
בליקוק שאריות דג הפילה.
״מאדאם פרופסור״ שולפת מכיסה
קופסת ניילון מאורכת, בוחרת לה סיגריה
ומציתה אותה בזווית פיה. מיד
׳אחר כך נושפת פעם פעמים ופותחת
ברשימה כרונולוגית של מחלותיה.
דומה, שכדי למנות את מחלותיה
למדה ״מאדאם פרופסור״ מילון מדיציני
שלם, עם תוספות מאוחרות ומודרניות
יותר.
מסתבר שפרט לדקירות בצד׳ באמצע,
ולמעלה סובלת ה״מאדאם״ מפוד־גרד,
כרונית, הדורשת שטיפות יומיות
במים חמים של חמי טבריה. וכאן פותחת
המאדם בקינה עצמית על אשר
מי חמי טבריה החמים, שכה יעילים
לפודגרה הכרונית שלה, מזיקים מאד
לצפרדינה החלקית שתקפה אותה בצעירותה...
ברגע
זה נזכרת חברתה של ״מאדאם
פרופסור״ ,המאזינה בענין >זו הפעם
האלף) לרשימת המחלות, כי היא קבעה
פגישה דחופה, והיא נפרדת בלבביות
מן הגברת הנכבדת.
אך שטף שיחתה של ה״מאדאם״ אינו
נפסק׳ היא מקרבת כסאה לשולחן
מנגד, שעליו מסיימת משפתה אידילית
את הארוחה.
המשפחה מורכבת מאדון ממושקף,
ספק פקיד ממשלתי ספק מורה בפנסיה,
וגברת הכלואה בחומת חגורות־בטן
היוצרות לה גיזרה של ליצן,
וסביבם מדדה הצאצא הזעיר, החוקר
בהתעדנות את סוד שלמותה של
מפת הניילון המכסה את השולחן.
״מאדאם פרופסור״ מסבירה למשפחה
את השפעת האנגינה־פקטוריס על
עיכול המזון במעיים של האשד, המזדקנת.
דבריה מתקבלים בנענועי ראש
של הסכמה משפחתית, והצאצא החוקר
מפסיק רגע את מלאכת ההרס של מפת
הניילון ומקשיב בעדן רב להסברה
המדיצינית.
הארוחה נסתיימה. הגברת גיל יוצאת
ממטבחה׳ ורומזת לאורחיה׳ כי הם
חופשיים לנפשם. המשפחה צועדת בצעדי
ברווז לעבר החדר, ומאדאם פרופסור
נשארת בודדה לחלוטין.
לפתע מתקרב אליה הרווק הקבוע,
העומד לשרות כל המשתעממות, בצעירות
מקנות׳ בבתי המלון בטבריה. הוא
מתחייך בחביבות, תופס בזרועה וגוררה
לקולנוע.
— אל תלחץ יתר על המידה —
נשמעת קריאת הבהלה של המאדאם —
הסתיידות העורקים מאיימת להתקיפני
אם תלחץ חזק.
המשך שיחתה ניתק בחוץ. האדון
חאצקל־יחזקאל־גיל מחייך לעבר פני הגברת
גיל, וניגש לסידור מקומות השינה
הקבועים.

ל״באל העוזתאים׳ היתה תפו צ ה טובה.״
אבל הקוראים לא באו על סי פו ק ם!
(ראה תמונות בעמודים )10—11
לא בעתונאים האשם׳ שאין בכרך הגדול הזה אף אולם אחד, רחב
ידים ובנוי בטעם, שמידותיו ואופיו יתאימו לאכסן באל מפואר...
לא בעתונאים האשם, שהצנועים למיניהם והנרגנים מלידה, שמוכי
השגרון והלוקים במרה שחורה פתחו במסע תעמולה הרסני ומזיק וכך
אילצו את מארגני הבאל שלא להקפיד במיםפר המשתתפים על מנת
לאזן את ההכנסות עם ההוצאות...
לא בעתונאים האשם, שהאמנים, שזכו לעלות על הבמה במאורע חברותי
זה, ערבבו את היוצרות והחליפו ״שאנסודם״ ב״אריות״ ,ותחת שירי להט
של ר,וויי נתנו לנו שירים ארגנטיניים׳ שווייצריים וכדומה.
לא בעתונאים האשם, שראשי המלצרים, שנטלו על עצמם את ארגון
המזנון׳ לא דאגו לכך, שיהא מספר מספיק של עובדים ושהצמא לא יחכה
שעה לכוס יין והרעב — שעתים לכריך...
העתונאים אינם מארגנים מקצועיים של באלים ונשפים.
הם עתונאים.
הם אמדם.
ועד כמה שהדבר היה תלוי בהם — ניתן המיטב.
ראשית :״הבל־עט״ ,עתון העתונאים, היה דוגמא של הומור, סאטירה
אקטואלית למופת, שיא של מהירות ביצוע בהדפסת חדשות ותמונות.
שנית: התפאורות של ג׳ניה ברגר ושל יוסף בס הרהיבו את העין.
מהכתלים היתומים והחשופים של ״הבימה״ עשו שני האמניס הללו נאות־מדבר
של טעם, אווירה ומצב רוח. ואם ג׳ניה שייכת למשפחת יציירים הנה
יוסף בס הוא עתונאי, עתונאי בכל רמ״ח אבריו ושס״ה קריקטו־־תיו שהוא
מפרסם לרוח היום.
ועוד מישהו הצטיין באותו ערב: אלה היו המשמרות ש.ל שוטרינו,
בחוריו המצוחצחים של אלוף סהר, שכבר חמש מאות מטר לפני הכניסה
ל״הבימה״ השרו רוח חג, סדר וכבוד.
חבל מאד שהתוצאות הפכו את הפתגם על פניו ואנו אמרנו :
הסתכל והסתכל בקנקן — ולא במה שיש בו...

חמדות עש! בשמיתר ־ אביב

דליקה גדולה פרצה בראשית השבוע כבתי מלאכה ממול
לחברת החשמל, ממון לתחנת האוטובוסים המרבזית כתל־אביב.
ביום אביב צח השחירו לפתע השמים בעבי-עשן
מתמרים, עד בי ביפו את עין השמש. הצלם שלנו ביקש
פרספקטיבה ועל בן הרחיק עד הריסות יפו, ומשם הנציח
את המחזה.
צילום: ארז

ל״באל הע

תפ 1צ
אבלה קו ר

הללו תפשו שולחן. הם היו כרי מזל 1כאן אפשר להכיר את קפיטן ליורה, את בטי
קנוט, את נתן גורדום. הבלונדינית החמודה שמצד ימין (קיצונית) היא הקמיע של
התעופה ...היא רעייתו של מנהל ״איר־ פרנס״.

ששה מאושרים. הם הצליחו סמרפקיהם להשיג סנדוויצ׳ים :

אורח הכבו ד ו כו כ ב הנ שף

״בית סוקולוב״ .מימינו

מומנט דרמתי בשעת קבלת הפנים לא. ג .רוכינסון. עשרות אנשים התנפלו עליו
על מנת לקבל אוטוגרמה, וכשהמצב נעשה ״מסוכן׳׳ ,החליט מזכיר אגודת העתונאים
להתערב ולהחרים את העט הנובע של רוכינסון.

התזמורות ניגנו. והזוגות

:תאים״ היתה
טובה...
1ים לא באו
פוקס!
; בעמוד )9

צבא ההגנה לישראל היה מיוצג כרוב פאר. מניין אלופים ובראשם הרמטכ״ל, רב
אלון? יגאל ידין. הנה הוא מרים כוס, כשיד עדינה מלבישה פרח לדש מדיו.

רובינסון מרים כוסו להצלחת בנין
ון, מזכיר אגודת העתונאים.

.כמובן, אלה שהצליחו לכבוש ״מישלטים״.

הצפיפות באולמות הזרימה את האורחים אל כורסות היציע, אף כי על הכמה לא חיותה
שום הצגה. ההצגה, בעצם, היתה כאולם ...וזו לא עמדה בפני הכקורת האמנותית!
כאן אפשר להכיר ״משלחת״ של כעלי הון. אל. אפשטיין וג׳ק פדכה (שורה ראשונדסמנדי
סגל (שורה שניר ).וסם דורמונט, הפיננסיסטן מפריס (השני משמאל בשורה העליונה).

שעה שש כבוקר, לאחר הקרב״ .עכשיו שורר סדר למוסת ג

שעה

קלה

(המשך מעמוד )3
— בהחלט. אנו צריכים ליצור את
הסגנון המוסיקלי שלנו ואם נשיג מטרה
זו׳ נעשיר על ידי כך את התרבות
הכללית. קח׳ למשל׳ את באך׳ הוא
מוסיקאי גרמני טיפוסי, או את ביט־הובן,
אף הוא גרמני עד למאד, אך
שניהם שייכים לעולם פולו בגלל הרגש
האנושי הכללי המפעם ביצירותיהם.
באך מתפלל לאלוקים, אנו כולנו מתפללים
לאלוקים. הבכי של ביטהובן מבטא
את בכי כל האנושות. הרגש הוא העיקר.
המוסיקאים שלנו חייבים לדעת
שהרגש קובע. ישתמשו בפולקלור
ובחומר מוסיקלי כלשהו׳ הרגש יקבע
את גורל יצירתם. ביטהובן אינו קם
ביום אחד, יעבדו נא !
— הייתי רוצה להציץ קצת אל
תוך ה״מעבדה״ שלך מאייסטרו בבוסטון.

עשרים וחמש שנים עבדתי עם
התזמורת הפילהרמונית שם. בהתחלה
התייחסתי אליהם כמו לתלמידים. ההתקדמות
היתה איטית מאד. רק אחרי
.שבע שנות עבודה הכרזתי: יש לנו
תזמורת! לפני כמה חדשים הוזמנתי
לבירת מדינה מסויימת באמריקה הדרומית•
אחר חמש הדקות הראשונות
הגחתי את השרביט מידי ואמרתי שאי־

מלון ציון
מם בחמ עו דן וכ ש ר
מ ק סי מו םנוחיות

הד ר־ הכר מל. חיפה
מלפזן 4465

מנגגים

מר מנדלבאום ותזמרתו
בשבת תה בשעה 5
ס ס 1תריס
מפירמות ידועות — בגזבחר גדול
וסטרמן את ידן, ת״ א, ר ח׳ ר פריי

נני מוכן לנצח כלל. אמרתי למוסיקאים
שאם מוכנים לראות את עצמם כתלמידים,
אטפל בהם• הם הסכימו, דחינו
את כל הקונצרטים, קיימתי שתים עשרה
חזרות בנות שלוש שעות כל אחת
ורק אחרי כן נערך הקונצרט הראשון.
בבוסטון היו דרושות לי שעתיים במקום
36 שעות. הכל תלוי באיכות. התזמורת
הישראלית היא גוף ממדרגה ראשונה.
גאה אני עליה. תענוג לעבוד
עמה. אתמול קיימתי את החזרה הראשונה
על הסימפוניה הרביעית לצ׳יקוב־סקי
ואומר אני לך׳ שאילו צריך הייתי
לערוך היום. את הקונצרט הראשון,
הייתי מוכן לעשות זאת• גוף מוסיקלי
מאומן מקבל בקלות יתירה את תפיסתי.
מפליא באיזו מידה יכולה תזמורת זו
לשמור על רמתה• שיטת המנצחים
האורחים פסולה בעיני לחלוטין. מובן
מאליו, שמזמן לזמן אפשר להזמין מג־צח־אורח׳
אך כל תזמורת זקוקה למחנך
קבוע.
— אינך רגיל לנצח על אופירות,
מאייסטרו?
— עשיתי זאת במשך שנה אחת
באופירה המוסקבאית, אך משכתי את
ידי מן הדבר. שונא אני את האופרה,
אם היא איננה דרמה מוסיקלית במלוא
מובן המלה. אם האופירה אינה מבוצעת
בצורה הנכונה היא הופכת לקריקטורה.
כשהזמר שר: הנני אוהב
אותך ! אך אינו פונה לנערה העומדת
בצד אלא לקהל, אזי הופכת האופירה
לראי מוסיקלי עקום.
— והמטרופוליטן?
— זו הטעות המוסיקלית החמורה
ביותר של הדור ! זהו תיאטרון שאליו
צורפו חצי תריסר זמרים פחות או
יותר טובים. אין זכר שם לדרמה מוסיקלית
אמיתית. הדבר נתון בידי אימ־פרסריו
הרוצה להרוויח כסף ולא יותר.
בטנגלווד עשיתי נסיונות רבים ליצירת
אופירה חדשה באמריקה. ערכנו הצגות
נפלאות בלי ״כוכבים״ .אתה מבין כל
מלה היוצאת מפי הזמרים שלי שם.
אני אף הזמנתי אופירות מיוחדות למטרות
.,״פיטר גריימר״ ,למשל, הינה
האופירה שלי.
השיחה שוטפת, ערה, תוססת. הישיש
המופלא ,״הגראנד אולד מ ך של
המוסיקה הינו כמעיין המתגבר. בעל
טעם, הרבות, חן, נסיון חיים עשיר
•ומגוון, רגש לאומי ואנושי מזוקק. לא
ראיתיו מנצח, אך אחר השיחה בלבד
הנני משוכנע שהופעתי כאן תהיה המאורע
המוסיקלי החשוב ביותר מימי
בקורו של טוסקאניני. ועוד הבדל קטן :
קוסביצקי יהודי חם וטוב. אשרי העם
שנתן לעולם ולעצמו מוסיקאי, אמן בעל
שיעור קומה כמותו.

אנש ים נקחים
מתרחצים בחבריה...
כדי להתחזק ולהתרענן.
צמר ומשי כובסים באופן
הטוב ביותר בקצף
העדין ללא אלקלי של
טקסטיל שמפו ; זה מנקה
ומיפה גם ץ חד ומכפיל
ממש את ימי קיומם
של כל האריגים הרגישים.

המפיצים היחידים: חב׳ נורית

בע״מ
בבארי אפיזודה
(המשך מעמוד )4
— צריך לשאול את בינייה, דומני
שהוא יוכל לספר לנו כיצד הגיעה
מעשייה מ שונ ה׳זו לאזניה של הזקנה
— אמר עמוס.
למחרת כשבא בינייה ציפו לו כולם
באחד החדרים, וכשנכנס מיד הקיפוהו
בשאלות:
— בינייה! אולי תוכל להסביר לנו
פשר פטפוטי הזקנה בדבר משוגעים,
והבראתם. מדוע מקווה היא שגם אנו
״נבריא״ אי פעם...
בינייה לא הספיק עדיין לפצות את
פיו כשנזרקה לו השאלה בפניו. הוא
הניח את מזוודתו הקטנה, פשט מעילו,
ופנה אל ראוביק תוך כדי חיוך :
— הרגע ראוביק, מיד אספר את כל
הענין, דאז לא תתרגש כל כך. זמן רב
התלבטתי במציאת הסוואה מתאימה
לריכוזנו כאן, עד שיום אחד צץ ועלה רעיון
במוחי. חשבתי שאם אספר שכאן
נאספים חולי־רוח ממחנות ההשמדה,
יתיחסו אליכם התושבים מצד אחד בחיבה,
ומצד שני יחששו מלבוא עמכם
בשיחה. נמצא שה״זקס״ מבוטח הן מצד
זרים והן מצדכם בעל כרחכם. סיפרתי
את הדבר לזקנה, ואמרתי לד, שאני
הוא הרופא שלכם. אני מקווה שהדבר
ברור לכם כל צרכו — .סיים בידיה
את דבריו ושלח מבטו בבחורים. גידי
היה הראשון שהגיב, הוא פורץ בצחו״ק
אדיר כשכרסו מתנועעת נוסח ״באלי־רינה״
מזרחית...
— עכשיו כבר ברור לכם מדוע
מפנים לנו מקום ב״נימוס״ בכל מקום?
— הסוואה נאה בחרת לנו — התריס
אברשקה הדון־ז׳ואן — כל התושבים
מן ירים אותנו כמטורפים ! עליה,ם אפשר
לוותר, אך לכל נערה שתקרב, מיד
תתנצל, עיניה מתחילות לפלבל בפחד,
והיא נמלטת כל עוד נפשה בה. תחילה
לא הבנתי, עתה הכל ברור. הסיכום
הוא, שאין כל סיכויים להכיר בסביבתנו
נערה כלשהי, כי מטבעו של נערות
שאינן אוהבות לטייל בחברת
חולי־רוח אברשקה סיים את דבריו׳
נראה מיואש. בידיה הסתכל בו
ואמר :
— בבארי אין יודעים על ״בית־החולים״
,תוכל לרדת לשם, בקרוב יורשה
לכם לרדת לעיר, נערות לא תחסר
אברשקה. וגם דומני שלא לשם זה באנו
הנה— .
— רק אל תתחיל ב״ציונות״— .
הפסיקו אברשקה — אנחנו יודעים היטב
שלא נשלחנו הנה מטעם ״חברת
העוגבים הארצישראלית״ ,אבל כל זמן
שיושב אדם בטל, הרי לא יזיק הדבר
לבריאות כלל — .השיב אברשקה.
— איני בטוח ענה בידיה קצרות.
— אני רואה שהתחלת להאמין
בכנות שאתה רופא — אמר אברשקה.
— הייתי במקומות גרועים מבארי ונשארתי
בריא בהחלט. אם עברתי את׳מר־סיי
עיר ה״צניעות״ בשלום, הרי בארי
אינה אלא משחק בשבילי...
בינתיים החל מוטי הצעיר בחבורה
לשחק באקדח ה״תופי״ היפה שהיה
ברשותו, ולפתע תוך כדי משחקו נכנסה
סוכנת הבית. כיוון שראתהו הזקנה,
בכך, קפאה על מקומה מפחד
וחוש הדיבור ניטל ממנה לרגע, אך
מיד סובבה על עקבותיה סגרה את דלת
החדר, ובמהרה נשמעו הדי צעדיך, המהירים
על גבי המדרגות.
משעזב בידיה את הבנין למחרת
בבוקר, עכבתהו הזקנה בצאתו :
— קמתי מוקדם לראות אם האדון
הרופא יצא שלם בגופו ...כיצד לא
תחשוש לשבת בחברתם כל הלילה,
ועוד אחד מהם משתעשע בנשק י...
—אין חשש — השיב בידיה כמנוסה
— אני רגיל אליהם, הם אינם
עלולים להזיק לי — .הזקנה הסתכלה
אחריו כשנכנס למכוניתו, ושפתיה דובבו
כל אותה העת — :דוקטור אמיץ...
דוקטור אמיץ...

ש. סאמט

רמת־גן
״במקום״

תל־אביב
מאז עשתה רמת־גן קפיצת־דרך שב־מהירות־בזק
מישוב־כפרי עטור נוי לעי״
דיה בעלת מעוף ותכניות־מרחב גדולות,
עדים אנו לכיבושים שקריית־קריניצי
מבצעת על חשבון תל אביב.
סמוכה היא רמת גן לתל אביב ואף
אם היותה עדיין בת אוכלוסייה של
20.000 נפש לערך, לעומת רבע מיליון
תושבי תל אביב (או, אם לכלול את
יפו־תל־אביב רבתי — 300.000 נפש),
הרי עיר־גנים זו לוטשת עין על מעשים
בקנה מידה ארצי.
הנה נתבשרנו, שהואיל ובתל אביב
אין עדיין איצטדיון ראוי לשמו, תהיה
פתיחת המכביד, הקרובה ברמת־גן.
ציר מדינת־חוץ הקובע את בנין־צי־רותו
בתל אביב, מבקש לעצמו דירה
דוקא ב...רמת גן.
בעלי תכניות לתעשיד, וחרושת מנסים
כעת תחילה את רמת גן כמקום
מתאים להקמת מפעליהם, באשר שם
יש מרחב לתנאים נוחים יותר, והעיקר :
הצפיפות בה פחותה.
ועדי שכונות מספר מאיימים, כביכול,
בניתוק ישוביהם מגבולותיה המוניציפאליים
של תל אביב, בגלל המסים
הגבוהים( .את השירותים הטובים והמשוכללים
של תל אביב הם מוכנים,
כמובן, לקבל ברצון, אך לשלם מסים
כאנשי תל־אביב — שאני).
שערי משרדיו של קריניצי פתוחים
לרווחה בפני הבאים לשאול מה אפשר
לעשות בממלכתו, בעוד שתל אביב
בלעה כבר מנת־אוכלוסין ומפעלים רבים,
עד כי הלב סגור במקצת, בפני חדשים...
תל אביב עדיין מלת־קסם היא למבקשי
חיי כרך, אך רמת־גן בחרה בדרך־
כיבושיו אחרת: יש בה מן הכרך
ומן הכפר, מן השאון ומן השקט —
הכל בעת ובעונה אחת.
ומי יעמוד בפני סגולות כאלו1

זכור היטב
את היתרונות של
תדמאויל הספקת מי חמים:
עליך רק לפתוח את הברז
וליהנות ממים חמים 24
שעות, יום־יום, בכמות בלתי
מוגבלת. אין דאגה, אין
תקודם. אנו דואגים לשרות
תקין• חוזה ישיר אתנו יתן
לך אי תלות באחרים. התיע־צות
ללא התחייבות לכל
דורש.

תו מ אויו !
ת״א, רה׳ הרצל ,26
טל 3367 .
,העולס הזר!״ ,מם׳ 645

זה לא מרגיז!
לירד אסור להתאפק

לא נעים ביותר לטפל בנושא זה
ולא בלב קל עושה אני זאת. אלא,
שתופעה זו הופכת להיות שכיחה
מדי בעיר.
אמהות רבות יוצאות עם ילדיהן
לטייל. ביחוד לאחר ימים גשומים. בשדרות
ובגנים הצבוריים משתעשעות הן
אתם. יש המלקות אחריהם למען האכילם
פרוסת לחם (בננה אין לראות
היום) ויש המעסיקות אותם בדברים
של מה בכך.
והנה, לאחר כל זאת הילד צריך
(תסלחו לי) לעשות את צרכיו. ואם
הדבר הוא בגן צבורי או בשדרה —
הרי זו מחצית הצרה.
אולם׳ באותו יום הלכה האם עם
ילדה ברח׳ אלנבי הסואן, לפתע, נעצר
הילד. האם הפשיטתו והילד עשה מה
שעשה. לאחר זאת המשיכו בדרכם שמחים
ושבעי רצון. עוברים ושבים חלפו
על פניהם — ושתקו. איני יודע מדוע.
יתכן שהם עושים, בדיוק כך, עם
ילדיהם הם.

בן ענת

כ ש רון ספרו ת

טיילנו כשעתים ואני דיברתי ודי -ולא עייפתי, ותארתי את הגיבור, ימי
ילדותו׳ סביבתו ומשפחתו. הגיבור התברתי.
היה נחמד ומעניין. היא הלכה
בגר, עזב את בית־הספרוהיה צריך
לצדי קצת צמודה, קצת רחוקה. ואני
לצאת למסעו הראשון. מסע מענין מאד,
סיפרתי וסיפרתי. משהו מוזר הבריק
בו צריך הייתי להכניס את כל מה
לפתע בעיניה. הדבר לא הפריע אותי,
שידעתי וכל מה שנראה לי על הרפתמנוסה
אני בנשים. המשכתי לספר.
קאות ומאורעות. ומה עושה הגיבור
כנראה שהיתר, נתונה לשכרון חושים
שלי י מתחיל בקטטה יום לפני היציאה
ולשכרון־ענין.
ו...נרצח. על כל הגיבורים בכל הרומדוע
אינך כותב רומן גדול? פנמנים
שקראתי עברו נסיונות דומים — :
תה אלי פתאום בת לווייתי. הרי יכולת
התכחשו, לחמו, נפצעו ותמיד נרצחו.
לכתוב ספר שמן כזה ! המרחק שנסוהשלומיאל
שלי עמד ונהרגכבר בקטטה
תם ספורי.
תמן בין ידיה היה משביע אפילו אתהראשונה, והנה
רצונו של בעל האגדה לבית פורסייט.
הספדי עליו היה גדול, לא יכלתי
בשעה מאוחרת נפרדנו. היא הודתה לי
להתנחם. עברו ימים רבים עד ששכחתי
על הערב הנפלא. לאה ידעה כיצד
את.אשר עולל לי והחלטתי לכתוב ספר
להקשיב. עוד יותר ידעה לברר את הבר
על נושא אחר.
מן התבן.
החלטתי לכתוב על נער יפה, תעלוכעבור
יומים ישבתי בחדרה של
רחל. רחל היתד, חמודה. היה לה גוף ליו וחייו. להכניס לתוך הספר תאור
של כל האהבות שלי והאהבות אשר
אלוהי. היא שכבה על הספה לידי. מביט
סופר לי עליהן מפי חברי וידידי, להכהייתי
בה ומדבר. יש לי הרבה מה
ניס, כמובן, שינויים לפי התוכן והלספר.
היא התקרבה אלי קמעא, ריסים
חיילים מחוץ לתור
מצב, להרחיב ולהאדיר. בקיצור רעיוארוכים
היו מורדים על עיניה נפלאות.
אחת מזכויות החיילים היא הכניסה
נות נפלאים, וכמובן, בסגנון מעולה.
לאוטיביס מחוץ לתור. החיילים — הגוף היד, תאווה לעינים. היא לבשה
הספר צריך היה להשתרע על מאות
זמנם אץ להם וחבל לאבד דקה. אולם אחת מאותן השמלות המודרניות, שמעמודים.

עושים כאשר המדובר הוא באוטו לה שמחשופה גדול זצווארונה יורד
מהכתפים ונאחז על בלימה. עיני נעובוס
המסיע רק חיילים י
אחרי הכנות מרובות ישבתי לכתוב.
צות היו בבלימה. לבי דפק בקצב
עמדו חיילים וחכו לאחת?•.מכוניות
מוגבר, אך •הוספתי לספר, ישבתי וסיבמשך
שלושה ימים לא הנחתי את
הנוסעות למחנה צבאי. הנוסעים — כולם
חיילים. המכונית בוששה לבוא וראפרתי•
אחזתי ביוד״ גופה כמו נתחשמל העט. שרירי היד נתייגעו עד מאוד. לא
והיא כאילו חיכתה למשהו. כמה מעניין
שונים נעמדו בתור. הרגעים חלפו• החיכלתי
להזיז אצבע. תארתי את הורי
ספורי! והמשכתי לספר. הרטט חלף.
יילים התרבו •והתור הולך וגדל, אולם
הגיבור שלי, את הסביבה בה נולד,
דא עקא, אחרונים נהיו ראשונים ורא העפעפים הורמו, הריסים עלו מעלה.
את הסביבה בה גדל, אך עשיתי שטות
שונים אחרונים. התברר כי אותם המאחמדוע
אינך כותב? אמרה רחל
רים החלו מוצאים להם מכרים מבין
לפתע ונעתקה קצת ממני. הרי יכולת גדולה. הבחירה לא היתד, בסדר. אביו
המקדימים וסופם שנעמדו ראשונים. למלא אלפי עמודים בעלילות שאתה
היה אותו רודף הרפתקאות, שנפטר
מרגע לרגע מתרבים ״חכמים״ שכאלה
מספר עליהן. אלפי דפים ! חזרה
בגיל צעיר והשאיר חברה הרה ללא
והתור הולך ומשנה פניו.
בהדגשה.
חופה וקידושין. מתארים אתם לכם את
רגנו אותם ההגונים שעמדו בתור לגמרי ניחר בגרון בערב, מאוחר הפרובלימות שהתעוררו, את הקשיים
כיאות, וכשהגיע שוב ״חכם״ מאותה
עזבתי את ביתה של רחל. הודיתי לה
עדת ״חכמים״׳ שבקש להסתנן לראשית
על ההקשה הנפלאה. היא רטנה משהו. בהם נולד. על כל המכשולים האלה
התור• פנה אליו אחד מהחיילים המח כנראה היתד, מושפעת מדברי, תחת עברתי בהצלחה יוצאת מגדר הרגיל.
כים זה שעה ארוכה :
קסם מלותי. נפרדנו והלכתי לדרכי
מובטחני, שאפילו טולסטוי הזקן היה
״שמע חבר ! תואיל לומר לי ! האם
אתה מחפש פה את התור לחיילים כשאני ממשיך עדיין לספר לעצמי את מתפעל מספורי אילו הבין עברית. אך
המשך אותם הסיפורים שהעליתי בביתה
מה עושה בריון זה? בן לאב שלוענווה

רחל.
נזדמן לי לשהות קמעה ב״כסית״
מיאל י בגיל של שש הוא מקבל מחלת
באחד הערבים האחרונים. שני סופרים
•ועל כתיבת ספר גדול רמזה לי
אבעבועות ומשחית את כל פרצופו
צעירים׳ שישבו לידי, התווכחו על סוגם
נעמי. היא היתד, מלאה התפעלות
ונחלש במידה כזאת, שנזקק להמצא
פר שלישי, מן המפורסמים.
מכשרוני הספרותי והבטיחתני, שבמשך
בבית חולים במשך כל ימי חייו.
אמר האחד :״שמע, א׳ אינו מוצא
שנה אוכל למלא כוננית שלמה של
חן בעיני. הפרסומת שהוא עושה לעצספרים
שמנים וגדולים.
דכאון עצום השתרר עלי. כמה ימים
מו בזמן האחרון עוברת כל גבול״.
תחת הרושם האחיד של כל מכרותי
ישבתי ולא יצאתי מפתח הבית. איזה
עגה השני :״אל תגזים. זוהי בעהחלטתי
סוף סוף לשבת ולכתוב אותו
צם פרסומת חד־פעמית בקשר לספרו
חוסר מזל ! מדוע נקטפים כל גיבורי
רומן גדול שהכל כה ציפו לו.
העומד להופיע בשבועות הקרובים.
באיבם י מיאנתי הנחם.
היה בדעתי לכתוב ספר הרפתקאות.
דוקא עליו יכול אני לומר, כי ענו גדול
הוא האיש״.
לספר על אדם צעיר וחזק ועל דרכו
כשבוע לאחר שהכנסתי את גיבור
הנפלאה רבת טלטולים ונסיונות. הרי
ענה הראשון :״כן. הוא ענו. בדהאבהבים
שלי לבית החולים הלכתי לבעשו
זאת הרבה מחברים לפני ומדוע
יוק כמו אותו הענו שכתב על דלת
קר את רחל. מצב רוחי היה כמובן
לא אוכל אף אני לעשות כן? ישבתי
ביתו: פה גר הענו הגדול״.
ירוד. מאד ירוד. רחל היתד, סימפטית.
אשף במשך שלושה ימים רצופים, לא נחתי
ישבנו על הספה ולא הצלחתי להוציא
הגה מפי. אט אט התחילה ידי מלטפת
את יד הנערה. עולה ויורדת. גם הלב
החל דופק בקצב מוגבר יותר. היא
הוי איזה מצב בי ש !
התקרבה אלי, כולה דרוכה. לפתע מבלי
אתה יושב בבית קפה בשעה 6לפנות־להרגיש
נצמדו שפתינו. סוף סוף, גנחה
2. אישיות ערב, ולא הרחק ממך אתה מגלה
רחל ונלחצה לגופי. רחל אהבתיך !
חשובה שזה •מזמן אתה משתדל להשיג
אמרתי •ולא הוספתי. מבט רך מלא הוא משרה בחברה שהוא עומד בראשה.
עדנה וכעין שביב נצחון פרץ מעיניה.
לחברתו.
שם לבו אליך ורומז לך להצטרף
יותר לא דברתי באותו ערב.

במבוכת מה אתה קם ומתקרב לשלחנו
וברגע זה אתה נזכר שאינך מגולח בהלכה...
הוי איזה מצב ביש!
השתמש במשחת גלוח ״שמן״* ,ידידי,
ותהיה מגולח למשעי מבוקר עד חצות!

* סבון גלוח — משחת גלוח — משחד, ללא מברשת.

,העולם תזה״ ,מס׳ 645

כעבור שבועים נישאנו. זכר הגיבורים
שלי חלף מראשי. היא השכיחה
אותם. אם יזדמן לכם לבקר פעם בביתי,
ואנו מקבלים אורחים יפה מאד,
תראו אותי יושב לי על הכורסה בנוחיות
רבה ורחל מספרת. אלהים, כמה
יפר, היא מספרת...

דניאל פרסקי
בעל פרס ״לראי למד״
מעבר לים הגיעה הידיעה שדניאל
פרסקי, הפליטוניסטן והאסיאיסטן העברי,
זכה בפרס ״לואי למד״ עבור ספרו
״עברי אנכי״ ,שהופיע כזכור בניו
יורק בשנת תש״ח. בטוחים אנו שידיעה
זו תשמח את כל חובבי ציון בתפוצות
הגולה ואת אזרחי המדינה שלנו היושבים
בגבולותיה. פרסקי זכור לנו מן
השנים שעשה בתוכנו. הוא יחיד במינו.
אפיו אינו חיקוי ואינו מזיגה. הוא הוא.
עמוק וקל כאחד, תמיד שנון ומזהיר.
אדון לסגנונו, עבד למחשבותיו, שכולן
קודש לעמו ולאנושות.

מעניין להביא כאן את דברי חברו
של בעל היובל, משה פיינשטיין, סופר
ומשורר מעודן, שהעברית חיה על לשונו
למרות נשמו את אויר ניו יורק. ואלה
דברי המשורר פיינשטיין :
״דניאל פרסקי שלי, הקרוב כל־כך
אל לבי ואל כל מהותי. חבר נעורים
הוא שלי, חבר לרגש ולעבודה. הרבה
השפיע עלי אהבתו הבלתי־מצויה לעברית
; הוא העבד לעברית ידע גם לרצוע
את נפשי שלי לעברית, כשם שרצע את
נפשם של רבים־רבים ממחננו.
בפרסקי נתקיים: ואהבח את העברית
בכל לבבך ובכל נפשך ובכל
מאודך, ושננת לבניך ודיברתה י ה
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך
ובקומך, וכתבתה על מזוזות לבך ועל
לב חבריך.
אהבה קודמת לשינון, לדיבור ולכתיבה.
כתיבתו היא בפרוזה, אך בעצם
היא שירה, פרקי שיר ללשון
העברית ולספר העברי. כלום אין אהובה
זו, הלשון העברית, ראויה לדברי
שיר כאהובה בשר־ודם אשר בשיריהם
של משוררים? כלום אין הנאה מאהובה
שכזו גדולה יותר, מתמדת יותו*
בלתי־חולפת ובלתי־מתרופפת משל אהובות
בנות־עפר?
פרסקי הוא יותר מסופר וממשורר.
הוא סמל, סמל האהבה לעברית. בתור
סמל היתד, השפעתו גדולה במחננו
העברי הקטן. כי מה בעצם גדולתו של
סופר אם לא כוח השפעתו על החיים י
בזאת אין סופר אשר ידמה לו ואשר
יערוך לו אצלנו. פרסקי יודע להעלות
בעטו גם ממסתרי הנפש הסובלת. הוא
אוהב את החיים אהבת עברי וירא
מפני המוות יראת עברי. גילוי לב
שבפרסקי, בכמה מרשימותיו הקצרות
ומפעם לפעם גם בפיליטוניו, הוא מפליא.
להתגלות שכזו זוכים רק בעלי
עוז נפש, שאינם מתפעלים כמד, שיאמרו
אחרים.״

חמישי שנ 1ת * ק 1לנ 1ע
מאת יוחנן שנער

הקולנוע הוא אמנות המאה העשרים.
אמנם׳ עוד כחמש שנים לפני ראשית
המאה הוצגו בבתי קפה בפריז
ובלונדון הסרטים הראשונים. אולם לא
היו אלה אלא תמונות קצרות ! הצגתן
נמשכה לא יותר מדקה אחת. נושאיהן :
״רכבת נכנסת לתחנה״׳ ״גלים בים״,
״פועלים יוצאים לשער בית־חרושת״,
וכיוצא באלו.
רק בראשית המאה העשרים היד,
בכוח הסרט. הודות׳ להתקדמות טכנית
מספיקה ולהצלחה הרבה שהאירה
לו פנים׳ בקרב הקהל הרחב, לשאוף
אל גבהים נישאים יותר.
בשלושה זרמים מקבילים צעד הסרט
מאז ועד עתה: באפיק הכסף׳ באפיק
הטכניקה ובאפיק התוכן. רק לעתים
רחוקות התמזגו שלושתם והיו לים
גדול: אלה הם הסרטים הגדולים של
מחצית המאה.

הקולנוע כעסק גדול
אם נצרף יחד את ההון המושקע
והחוזר בכל שלבי הקולנוע בימינו
במדינות כמו ארצות־הברית, צרפת, אנגליה׳
איטליה וברית־ד,מועצות, נמצא
שהסרט על ייצורו ושיווקו הוא אחת
התעשיות החשובות והגדולות ביותר
מבחינה כמותית בעולם כולו.
עוד בראשית המאה עמדו על עתידו
המסחרי של הסרט בעלי־עסקים
שהיו מאז לשם דבר בעולם הקולנוע :
ליאון גומונט ושארל פאתה בצרפת,
תומאם אדיסון בארצות־הברית, ובתקופה
מאוחרת יותר גולדווין, צוקור׳ שנק
ושאר אילי־הכססים של הוליבוד, המכתיבים
עד היום את טעמם האמנותי
למיליונים שהקולנוע הוא מזונם הרוחני
היחיד.
התלות ביסוד הכספי אינה מפתיעה.
ההוצאות המרובות הכרוכות בהכנת
הסרטים׳ אף הפשוטים והצנועים, מצריכות
גישה עסקית׳ אם אמנם מקווה
היצרן לראות את הקרן החוזרת.
ברם׳ במקום שהכסף משחק תפקיד
כל כך חשוב, חזקה על האמנות
שתפגע.
יצרן הכספים חושש שמא יפסיד

את ממונו הרב שהשקיע בסרט. הוא
מתערב בהכנתו׳ דורש שהסרט יכיל
סממנים בדוקים למשיכת קהל, שלא
יהיה עמוק מדי, כדי שאפילו הצופיו
קשה התפיסה ביותר יוכל להבינו. הוא
חושש מפני הפסדים שייגרמו לו על
ידי הצנזורה הממשלתית או צנזורה
פרטית. הוא עורך צנזורה מוקדמת על
סרטיו: בסרט אמריקני בא תמיד הגנב
על עונשו, איש אינו מתאבד, קללות
אסורות בהחלט׳ זוגות נשואים מעולם
אינם ישנים במיטות כפולות. אסור
לפגוע בכבודה של דת כלשהי. מוטב
שלא לפגוע בכבודו של עם (זכור
ענין ״חרב במדבר״ בלונדון ; ולארץ
לא יגיע סרטו המצויין של דוד לין,
משום שהצנזורה בארץ לא תרשה להראות
על הבד יהודי מזוקן, שהוא מפקדם
של גנבי כים.״).
אווילותם של הצנזורים ולחצם של
גופים ציבוריים השפיעו במידה רבה
על יצרן הסרטים׳ ואילצוהו להוציא
לשוק סרטים שרובם הגדול מתאים
לילדי בית ספר.
ברם, הכסף הרב המוצא על כל
סרט גרם לעלייה עצומה של רמת
הביצוע. יצרן הסרטים יכול למשוך
לאולפניו את טובי אמני הבמה׳ את
גדולי הבמאים, הציירים, המוזיקאים׳
משום שהוא יכול לשלם להם סכומים
העולים לאין ערוך על מה שיקבלו
בתיאטרון, או באולם הקונצרטים.
כך מרכז הסרט את, מבחר אמני
הבמה בעולם• לעתים קרובות מדי
רואים אנו סרט טפשי׳ ילדותי׳ מצונזר,
אבל. המשחק בו הוא לרוב ללא כל
דופי.

הקולנוע המודאם
הנסיון הגדול ביותר לשחרר את
הסרט מעול אילי־הממון נעשה בברית־המועצות
בשנות העשרים. חופש מלא
ניתן לסרטאים מסוגם של אייזנשטיין,
דובצ׳נקו, ברטוב ופודובקין. הם צלמו
קילומטרים רבים של סרט בנסיונותיהם
שתרמו הרבה לאמנות החדשה. מספר
הסרטים שאייזנשטין ל א סיים גדול
בהרבה ממספר יצירותיו השלמות. בת
השפעת
תנאי האקלים שלנו על השערות
בשזרהג דו ל ה לצבור כולו היא הידיעה על האמצאה החדשה ,״זנולין״ _
פרי חקירות אנשי־מדע מפורסמים בשווייץ. אמצאה זו זכתה בהכרת עולם
המדע והשיגה הצלחה בלתי־משוערת ותוצאות חיוביות מפתיעות וחוללה
עי״כ מהפכה בשטח מניעת נשירת השערות והרחקת הקשקשים.
מיליוני אנשים בעולם כולו ורבבות בארצנו סובלים קשה מנשירת
שערות וקשקשים. תרופות לעשרות הוכנו כדי להלחם בתופעות האלו, אך
ללא תוצאות מספיקות. אנשים מפסידים זמן יקר וכספים מרובים ועל פי רב
— לשוא.
חברת ״אמקא״ ,מפעלים חימיים וקוסמטיקה׳ הצליחה לרכוש את סוד
הכנת האמצאה הנ״ל בישראל׳ בהשתמשה לייצורה בחמרי־גלם מתוצרת ישראל
ומצמחים טבעיים.
״ז נול ין״ — שימושו יעיל במיוחד בתנאי האקלים של ארצנו׳ בו אנו
מהלכים עפ״ר בגלוי־ראש והשער להשפעת השמש, האבק והגשם.
״זנולין״ ממריץ את מרוץ הדם, מרכך את השערות׳ משתה להם חן וברק
טבעי.
״זנולין״ הכולל בתוכו את כל החמרים ההכרחיים לשער ולעור הראש,
הוא האמצעי העולמי ד,חדת* ,היעיל ביותר נגד נשירת השערות, הוא מרחיק
קשקשים ומונע גירוד.
השימוש כ״זנולין״ — מבטיח׳ אף במקרים החמורים ביותר, לאנשים
הסובלים מקשקשים׳ טיהור מוחלט מקשקשים ומניעת נשירת השערות, אחרי
שימוש רצוף ושיטתי במשך חודש ימים.
את ״זנולץ״ אפשר יהיר, להשיג בכל בית מרקחת ובימ״ם לצרכי קוסמטיקה.

קופה זו הגיע הקולנוע הסובייטי לשיא
אמנותי.
אולם הקרמלין חשב אחרת. בראשית
שנות השלושים בא מפנה. ח־פש
היצירה ניטל מן האמן וידו הכבדה
של המשטר ירדה גם על הקולנוע
הרוסי. אייזנשטיין ד,ירבה לנדוד בחוץ
לארץ ולבסוף מת במיטב שנותיו. די״
בצ׳נקו מייצר סרטים סוביטיים שיגר־תיים׳
שהתעמולה הזולה מרובה בהם
מן האמנות. פודובקין מכה על חטא
סרטיו הראשונים (אלה שהיו לקלאסיים
ושדור שלם של במאים חונך עליהם)
ומוציא לשוק סרטי תעמולה כבדים
ומשעממים.
כנראה שהר,לאמה אינה׳ ככלות הכל׳
הפתרון האידיאלי בשדה הקולנוע.

״נקמת אשרי״
הטכניקה אני מקווה שבעתיד הקרוב תהיה
אפשרות לחובבי הסרט בארץ לראות
במועדונים כמה מן הסרטים שהוצגו
בראשית המאה. תהיה להם אפשיית
לעמוד על ההתפתחות הטכנית העצומה
שחלה בקולנוע במרוצת חמשים השנה
האחרונות.
התקדמות זו נובעת מרצונם של
היצרנים להיות הראשונים בשוק בהפתעה
טכנית זו או אחרת (האחים וואר־נר,
למשל, עזרו לפיתות ההקלטה הקולנית)
,חברות אחרות פיתחו שיטות
צילום בצבעים׳ חברת מטרו נתנה לנו
את סרט התבליט הראשון׳ ברית־ד,מועצות
— את סרט התבליט ללא משקפים
וכו׳) והחיפושים האמנותיים של
הבמאים.
מבין אלה האחרונים נזכיר בודדים :
מליס הצרפתי, שגילה את סוד ד,״קפיצה״
בסרט. ביום אחד צילם ברחוב
בפריז את התנועה. לפתע התקלקלה
המצלמה. הוא טיפל בה רגעים אחדים
והצליח להפעילה שוב• כשהקרין את
התוצאה נוכח שבזמן שתיקן את המצלמה׳
השתנה׳ כמובן׳ הנוף שצלם. על
הבד הפך במהירות הבזק אומניבוס
לארון מתים וגברים הפכו לנשים. זהו
הלהסוט הראשון שנתגלה בסרט.
גריפית האמריקני גילה שהסרט אינו
רק תערוכה של תמונות׳ פלא אופטי
וחסל, אלא כוח אמנותי היכול וצריך
לעורר רגשות. הוא גילה שהתצלום
הגדול כוחו יפה לקדם את רגשות
הקהל. תצלומים גדולים של פניהן וידיהן
של הגיבורות שלו פזורים בכל
סרטיו של הבמאי הגדול. אייזנשטיין
הרוסי פיתח׳ בעקבות גריפית׳ את הקצב
בקולנוע. הוא מצא שהתמונה הבודדת
אינה מביעה הרבה בהשוואה לצרוף
תמונות, מהן איטיות׳ מהן מהירות,
מזוויות שונות, ממרחקים שונים. בעזרת
העריכה (מונטאז׳) המחושבת השיג קצב
ודינאמיקה בסרטיו.
קינג וידור בסרטו ״הללויה״
השיג את הצרוף האמנותי של קול
ותמונה• אורסון וואלס׳ את הערך של
צילומי עומק, הסובייטים — ודובצ׳נקו
בעיקר׳ את השימוש האסתטי בצבע .

סרטים ותכנם
הזכרנו למעלה את הצנזורה הפנימית
השולטת ללא מצרים הן בארצות
הברית והן באנגליה (בברית־ד,מועצות
קיימת הצנזורה ביתר חריפות, אבל
אופייה שונה בתכלית) .צנזורה זו פועלת
לפי תקנון שכל החברות הסכימו
עליו. הוא נוגע בעיקר בתוכן הסרטים
המוסרטים באולפני הוליבוד ואנגליה.
והרי כמה מן היצירות שעיבודים
קולנועיים (לא מסורסים) שלהם לא יוכלו
בשום פנים לעבור צנזורה זו: חלק
גדול מן התנ״ך והברית החדשה, לפחות
חמש מיצירות שקספיר ,״טרטוף״
למולייר ,״הדהגבלר״ לאיבסן׳
״האב״ מאת סטרינדברג (וכמה מחזות
אחרים לאותו מחבר) ,״בשפל״ לגור־קי
,״ לי זים טרטר,״ מאת אריס־טופנס
ועוד ועוד. כמד, מן היצירות
הללו עובדו אי־פעם לסרטים, אולם
בסירוסים ניכרים׳ כדי לספק את הצנזור
הנאור.
הצנזורה היא׳ איפוא, התקלה העיקרית
בדרכו של הקולנוע לבגרות אמי-

בסיפורו •טל אלדאוס האקס־ליי,
שעליו מבוסס הסרט, עולה
הגיבור, שאותו מגלם שארל
כואייה, לגרדום, ביזמתה של
ג׳סיקה טנדי. הצנזורה ההולי־בודית,
המתעקשת לראות את
החיים כמשקפיים הקאליפור־ניות
הוורודות, דרשה שהוא
יינצל ממות ברגע האחרון.
אלדוס האקסליי חייך, נתן את
הסכמתו והשליש את הדולא־רים
לכיסו.
תית. אמנות אינה יכולה ואינה צריכה
להכנע לבקורת ; היא חייבת להיות
קודם כל חפשית.

המשים השנה הבאות
מסוכן לנחש, ביחוד בימינו, כשהטכניקה
משיגה אף את הדמיון הנועז
ביותר. בכל אופן׳ יש לשער, שתוך
השנים הקרובות ביותר, יעמוד הקולנוע,
כפי שאנו מכירים אותו כיום, בפני
שינוי מוחלט: סרט התבליט עשוי
לרשת את מקומו. פירוש הדבר לא רק
שינוי טכני, אלא בעיקר מהפכה אמנו-
תית׳ השינוי הגדול הזה באמנות הקולנוע
בא דווקא בזמן שהוצאות הייצור
(מבחינה טכנית) יורדות והולכות בגלל
שכלול מצלמות מסוגים חדשים׳ הקלטה
מדויקת וזולה והתקדמות גדולה
בסרט הצר והזול יותר ( 16מ״מ), .
סרט התבליט יבוא באמצע תהליך
ההוזלה (שפירושו: יותר סרטים, שאינם
תלויים בגורמים כספיים גדולים
וישפיע לרעה על הרמה האמנותית של
הסרטים׳ כמו שהיה בתחילת הסרט
המדבר.
ההתפתחות האחרת שאנו יכולים
להצביע עליה בבטחון היא: ביטול
בתי הקולנוע הגדולים (והפיכתם לתי־אטרונים)
,שכן הטלביזיה תביא את
הסרט אל האדם׳ היושב על כורסה
בטרקלין.

בית
1הקוסמטיקה

הדנה
טרבוזן פרופיסור האוניברסיטה
ליופי, ס ריב פר ים

ת ל־ אביב 1 1
ו ח׳ מזא׳־ה 1ב
תמרוקים מתוצרת צרפתית חדישה. טפול
נעור הפנים לפי שיטה חושה. בכל יום
ג׳ התיעצות קוסמטית — חינם

.העולם הזה״ ,מס׳ 645

רו מן דו רן

לברית: אכרחםש לונ פ קי

קולא בר ונ ית ברשתה של
...וערב אחד, בשלהי אבגוסט, נת*
וודעתי אליה, אל חולדתי־חמדתי, היפה
בגננות. ועל שום מה נתקראה חולדה?
שגם היא, כאותה מטרונית חרטומונית,
גופה גדול וראשה קטן, חוטמה פיקאר־די׳
ערמומי, פיה סולד מעט, אבל נאה
בחיתוכו ויפה לצחק ולפצח לבבות
ואגוזים. אך מעיניה הכחולות־הכהות,
שדוק של טרם־סער משוך עליהן בכל
עת, ומזוויות פיה, כפי הלילית המת;
חסדת שחיוכה עוקצני, נמשך חוט,
ששממית אדמונית טוותה בו את קוריה,
המתפשים בני־אדם.
מכאן ואילך הייתי מבטיל עצמי מן
המלאכה ומבלה חצי־יומי בחיבוק־ידיים
מאחורי אותה גדר, עד שבא מורי־ורבי
מידארד ובבעיטת־רגל באחור מחזירני
משפריר־עליון לעמק עכור. עתים היתד,
חולדה יוצאת׳מן הכלים וקוראה בקוצר־רוח

— כבר ראיתני פנים ואחור די
והותר, ומה עוד תבקש לראות? כבר
הגיעה השעה שתדעני !
ואני קורץ לה קריצה של ערמומית
ואומר :
— ״כדרך אדם בדלעת דרך גבר
בעלמה, ואין להסתפק בראייה בעלמא״.
תאווה רבה נתאוויתי אותה שעה
לנגוס ממנה נגס כלשהו אפשר שגם
פרי־מגדים אחר היה מבושם לי: הייתי
עול־ימים וחמום־דמים, כרוך אחרי כל
שלמה׳ אם אשה, ואם עלמה. וכי
דווקא אותה אהבתי? יש ימים בחיי-
אדם, שהוא חושק, לכאורה, בכל עגלה
מפורכסת. אך חלילה לך, חס לך, ברת־יון,
שאתה מחלל את השם, ואין לבך
מאמין לפיך: האהבה הראשונה —
היא הנכונה, היא הטובה באמת, היא־היא
היעודה לנו: כוכבים ומזלות בר־אוה
לרוות צמאוננו. אך אני לא שתיתי
את הקובעת, ואפשר משום כך יציקני
צמאוני, צמאוני הנצחי, שאין לו רוויה
עולמית.
וכמה ידענו איש את נפש רעהו !
כל עתותינו מכלים היינו בקנטורי־גומלין:
ששנינו נתברכנו בלשון־פי־פיות.
היא טחנה את פני בדברים של
דופי, ואני שלמתי לה תשלומי־כפל,
והיינו מתנצחים בטביעת שן ועין. והיו
הדברים מגיעים לידי כך שהיינו צוחקים
עד שברון־מתניים ; והיא, כדי
שיקל עליה צחוקה, בהפטירה דיבור
של רשעות, היתר, משתופפת לה כתרנגולת,
משל נתכוונה לדגור את כרוביה
ובצליה.
לעת־ערב היתד, באה לשם שיחת־חולין
אל גדרי שלי. עד היום אני
רואה אותה, היאך, אגב קשקוש וצחוק
בלא הפסק, היא נועצת עיניה החצופות
בעיני שלי, בלבי מקום של תורפה,
שתוכל להכאיבו ; עד היום אני רואה׳
היאך במועל־ידיים היא מרכינה אל פיה
ענף של דובדבן, המסובל נטיפות־נטיפות
אדומות, שהן כמין מקלעת־ציצים
מסביב לשערותיה הצהובות, וב־הפשלת
הראש ושרבוב הפה כלפי
מעלה, מנקרת פירות מן העץ ואינה
קוטפתם, אלא מניחה את גלעיניהם
שיהיו תלויים בענף — .דמות כהרף־
עין, כלילת־השלימות ובת־הנצחים, עלומים,
חמדת עלומים היונקים שדי־שמיים
! כמה פעמים מני־אז גלפתי
בעץ, על גבי מלואות הרהיטים, בתוך
פטורי־ציצים, את קווי הזרועות הנאות
הללו, את הצוואר הזה, את השדיים
האלה, את זה הפה החומד, את זה
הראש המופשל לאחוריו לסוף
אני גוהר אל מעבר לגדר, פושט ידי,
תופש בחזקה ענף זה שהיא מכרסמתו,
קוטמו׳ משיק אליו את שפתי ומוצץ
בשקיקה את ר,גלעינים הלחים.
וכן מזדמנים היינו בכל אחד־בשבת
• קטע מהספר ״קולא ברוניוך המופיע
בימים אלה בהוצאת ״ספרית
הפועלים״.

״העולם הזה״ ,מס׳ 645

בשעת טיול, או בפונדקו של בוג׳י,
והיינו מרקדים. נוקשה כתורן הייתי :
אלא שבזכות האהבה צמחו לי כנפיים
(כמאמר הבריות, שגם חמור מתאהב
יודע כיצד מרקדין) .ובכל אלה• זוכרני,
לא חדלנו להתקוטט אפילו כהרף עין...
קנטרנית שכמותה! אילו לגלוגים ומד־קרות
שמעתי מפיה על עקמימות חוטמי
הארוך׳ ועל פתחון פי הרחב, שלפי
דעתה אפשר לאפות בו פשטידה, ועל
זקן הסנדלרים שלי, ועל כל דמותי
מעיקרה, שכבוד הכומר שלי סובר, כי
היא צלם־אלוהים ממעל ממש (משער
אני את הצחוק הגדול שאני עתיד
לצחוק לכשאזדמן עמו ביום מן הימים
אפילו שעה קלה לא הרפתה
ממני. ואף אני, ברוך־השם, לא הייתי
כבד־פה ואטר־יד.
במרוצת־ד,דברים היינו, לעזאזל, מתלהטים
להט גדול ! התזכור, קולא, את
בציר־הענבים אצל מורך־ורבך מידארד
לאניו? גם חולדה נזדמנה שם. כתף
ליד כתף עבדנו, שפופים בין השיחים•
ראשינו כמעט נגעו זה בזה, ופעם
בפעם, אגב בצירה, היתד, ידי מגששת
בהסח־הדעת את גבה, או את קיבורת
שוקה. מיד זוקפת חולדה את פניה
המשולהבות, בועטת בי כסייחה, או
מטשטשת את חוטמי במיצו של אשכול
; ואני נוטל אשכול של גפן
שחורה ועסיסית ומועכו על צווארה
הזהוב, שזוף־החמה ...היא נתגוננה כשד
משחת. הציקותי לה הצק היטב, אך
בשום עניין ואופן לא עלתה בידי
לבוא עליה כחתף. היינו אורבים זה
לזה בשבע עיניים, והיא היתד, מלבה את
האש ומביטה היאך אני נצלה בה, הבט
וקנטר :
— לא תזכה לכבשני, קולא...
ואני מעמיד פנים של צדיק־תמים
ורובץ על הגדר שלי כחתול שמן זה,
הצנוף צנפה, משים עצמו ישן ובעד
פתחונן הצר של שמורות עיניו, הפקו־חות־למחצה,
עוקב אחרי עכבר מרקד,
— ליקקתי את שפמי וחשבתי בלבי :
״אחרון אחרון צוחק :״
ומעשה יום אחד, בצהריים (בדיוק
בירח זה, ירח מאי) ,בשלהי הירח
(אלא שאותה שעה היה החום מרובה
לאין ערוך יותר מכפי שהוא עכשיו ,
היה ד,אתיר שחון, והשמיים המעולפים
מנשפים את הבל פיהם, הלוהט כפתחו
של תנור־ד,נחתום ; כמעט שבעה ימים
רצופים היתד הסופה רבוצה בקן זה
ודוגרת על ביציה, שמאנו להתבקע.
הכל נתמגמג מגודל השרב ; המקצועי,
הטפיחה כולה, ומקדחת־הארכובד, נת־דבקה
אל פיסת ידי. כל אותה שעד,
לא פסק פיה של חולדה מזמר׳ ולפתע־פתאום
נשתתקה. מיד נתשוטטו עיני
אילך ואילך ותרו אחריה ...ובגן אין
איש ...פתאום־לפתע ראיתיה שם, בצל
הסוכה, יושבת בסתר המדרגה, על
הסף, וישנה פעורת־פה ומופשלת־ראש.
אחת ׳׳ מידיה צנחה בקירבת המזלף :
שהשינה חטפתה במפתיע. חדלת־ישע,
בפישוט כל גופה החשוף־למחצה, מתעלפת
תחת השמיים הלוהטים, נתמכרה
לה באין בושת, כדאנאיה במרתף הנחושת.
הייתי בעיני כיופיטר בשעתו.
טיפסתי ועברתי את הגדר, דרסתי את
הערוגות׳ דרום ורמוס את הכרוב ואת
החסה, גיפפתיה בשתי זרועותי ונשקתיה
בכל פה ; היא היתד, חמה, חשופה
ומיוזעת ; היא לא התנגדה, אלא
שכבד, מנומנמת״למחצה, וכולה תאווה ;
ובלי פקחוך עיניים היה פיה מחפש את
פי ומחזיר נשיקות. מה זה נתחולל בי?
איך נתערבב עלי לבבי ! זרם התאווה
געש בעורקי. הייתי שכור. חיבקתי גוף
נאהב זה ! הטרף אשר חמדתי, העפרוני
הצלוי — ,נשר ממש לתוך פי...
והנה (שוטה שכמוני ! לא נתנני לבי
לכבשה. איני יודע איזה הרהור״תשובה
אווילי נכנם בי ! אהבתיה אהבה רבה
מדי, ונתעניתי במחשבה, כי אחוזת־

שינה היא, כי גופה לבדו בידי, ולא
נפשה, ורק כנוכה אני עתיד לכבוש
את ד,גננית הגאוינית שלי. התקתי עצמי
מן האושר, התרתי זרועותינו, שפתותינו׳
את כל העבותות אשר קשרונו.
לא בנקל עשיתי זאת: שהגבר — אש,
והאשה — נעורת ; היינו למאכולת,
ואני פרפרתי ונאנקתי, כאותו שוטה
שקדמני, זה שניצח את אנטיופה. לסוף
ניצחתי, רוצה לומר: ברחתי. גם היום•,
ל״ה שנים לאחר המעשה, עדיין האודם
מכסה את פני, בזכרי את הדבר הזה.
אי, בחרות אווילית ואף־על־פי־כן
יגאה לבו של אדם וינעם לו, בזכרו,
כי לפנים היה מסוגל להיות אווילי
כל־כך !..
למן היום ההוא נהגה עמי מעשה
לילית מרשעת ; תישנית יותר מחשיפי
עזים שניים, הפכפכנית יותר מן הע-
ננים־בשמיים, היתד, יום אחד מבזה אותי
בכל דרך של ביזוי והתול׳ או מבטלת
בתכלית ההתנכרות והביטול ; ולמחר
תולה בי עיניים של כמיהה וצחוק
של חניטה והיתה נחבאת מאחורי אילן
ומסיחה בי, בהתגנב, רגב של עפר,
שהיה נפחם על גבי, בעמדי כנגדה
עודף־מול־פנים, או — טח גלעין
של שזיף, בעמדי כנגדה פנים אל־פנים.
ואחר־כך, בשעת טיול, מגרגרת ומקר-
קרת ומטרטרת עם פלוני ועם אלמוני.
ועיקר הצרה היה, שברצותה לדכאני
עד עפר, זממה ללכוד בפח עוף־כנף
אחר, ודווקא את הטוב שבידידי, קיריאס
פינון שמו• היינו כשתי אצבעות של
כף־יד אחת, כאורסט ופילאדס, ולא
היתה קטטר״ או חתונה, או סתם הילולא,
שלא עשינו יד אחת ופה אחד ורגל
אחת. הוא היה מאושש ומסוקס כאחד
האלונים, גוץ ומסורבל, אמיץ־כתפיים
ואמיץ־רוח׳ קצר־אפיים וארך־כפיים. מוכן
היה לרצוח כל אדם שחורש עלי
רעה. ודווקא בו בחרה להרעימני. והמלאכה
לא קשתה עליה: ד׳ קריצות־עיניים
וחצי תריסר כווני־חן של־מה־בכך
דים. להעמיד פנים צדקניות׳ להות, חצופות׳
לגחך בחשאי, ללחש לחשים, להתחפש
כסרבנית, לעפעף, לפלבל, להשפיל
עיניים׳ לחשוף שיניים, לנשוך שפתו-
תיים׳ או ללקקן בלשון שנונה׳ לנטות
גרון, לעכס ברגליים, לטופף במותניים,
ונענע אחוריים, כזנבנוע זה׳ ואיה גבר
לא יראה עוני, כי נוקש במדוחיו של
הנחש הקדמוני! סינון — קורטוב של
שכל־הישר שהיה לו נסתלק הימנו. מני
אז רכובים היינו שנינו יחד על הגדר
ובכיליון־עיניים־ונשימה אורבים לה,
לחולדה זו. בלי פישוק־שפתיים כילינו
איש ברעהו חמת־עיניים; והיא חרחרה
את ריב הלבבות, וכדי לגרותו שבעתיים
שפכה עליו פעם בפעם קיתון של
צוננין• ואף־על־פי שכעום הייתי, מכל
מקום צחקתי למראה התשפוכת הזאת,
ופינון היה שועט על פני חצרנו, כבן-
רמכים זה, ומחרף חירופים, ומגדף גידופים׳
וגועש ורועש בחמת־קצף. לא
היה פינון מסוגל להבין מעשה של
לצון אלא אם כן הוא שעשאו (ובעשותו
מעשה של חוכא־ואיטלולא, לא היה איש
מבין, מהי כאן הגדולה, אלא שהוא
גופו היה צוחק במקום שלושה) ,ויעלת-
החן׳ כזבוב בחלם ודבש רוותה נחת
לשמע גידופות־האהבים. הליכותיה הגסות
לא היו לרוחי ; ואף־על״פי שבת-
גאליה ערמומית זו, הפרוצה בצחוק ובחדווה׳
היתר, קרובה לי הרבה יותר
מלבן־רמכים זה, שהיה בועט ושועט
ומפיח פיחות׳ מכל מקום׳ מחמת שעמום׳
ומחמת אהבת התמורות. כל שכן
כדי להצר לי צרות צרורות, העניקה לו
לבדו נדרי־חיוכים ומבטי־מדוחים, אך כל
אימת שקרבה שעת קיומו של הנדר,
ושוטה רברבן זה כבר היה מוכן לתקוע
בשופר־ד,ציידים, הטיחה צחוקה בפניו
והציגתו ככלי מלא בושה. אין צורך
לומר, שגם אני מלאתי פי שחוק ; וסי-
נון, במגינת״לבו, היה שופך חמתו עלי;

ולדהי)
חשד בי הבחור שאני חוטף ממנו את
יעלת־החן שלו ...והגיעו הדברים לידי
כך שיום אחד בא אצלי ובתכלית הפשטות
ביקשני שאטול את עצמי ואפנה
לו מקום. אמרתי לו ברוח נמוכה :
— אחי ורעי, כיוצא בזה נתכוונתי
גם אני לבקשך בזה הרגע ממש.
אמר לי :
— אם כן, רעי ואחי, אין ברירה,
אלא שנרוצץ איש גולגולת רעהו.
אמרתי לו :
— זהו שחשבתי, סינון׳ אלא שקשה
לי הדבר.
— ולי שבעתיים, ברוניון שלי !
אם־כן פזר רגל מכאן, בבקשה ממך :
דיו לתרנגול אחד בלול.
אמרתי לו :
— אמת דיברת ! אשר על כן, פזר
אתה ; שהתרנגולת שלי היא.
— שלך? — נצטעק ואמר — שקר
בפיך! בור שכמותך, כלב״הדידט שכמותך,
זולל־בולבוסין שכמותך ! היא
שלי, כולה שלי, ואיש מלבדי לא יזכה
לנגוס ממנה אפילו כדי לכלוך הפה !
אמרתי לו :
— ידידי העלוב, ולא ראית מעודך
פרצוף־פנים שלך? פוחלץ שכמותך,
מלחך־לפת שכמותך, כאיש כן נזידו !
צפיחית בורגונדית זו — ,שלנו היא ;
מבושמת היא לחכי. שני חשקו בה. אין
לך חלק בה ..לך ותלוש את לפתו !
מתגרת״שפתיים הגענו לתגרת־ידיים.
אף־על־פי שנצטערנו הרבה, מגודל האהבה
שאהבנו איש את רעהו.
— שמע נא — ,אמר לי׳ — ד,ניחנה
לי, ברוניון: שאני ולא אתה רצוי
ומקובל עליה.
— לא — ,אמרתי — ,כי אני ולא
אתה !
— אדרבא, נשאל את פי הנערה,
ואשר תמאס בו, יקום וילך.
— מסכים ! לה הבחירה !
אך צאו ובקשו נערה שתבור ברירה !
הנאד, יתירה היא נהגית בתוחלת הממושכה׳
אשר תוכל לבור במחשבתה, תחילה
את האחד ואחר־כך את השני, או
לדחות את שניהם בקנה אחד, ולהפוך
בהם, בני המאהבים גם יחד, משל היו
צלי־שסוד ...ואי אתר, יכול לתופשה
ביד ! כל אימת שביקשנו לגלגל עמה
שיחה באותו עדין געתה בצחוק.
חזרנו לבית־המלאכה ונתפשטנו איש
את מקטורנו.
אין ברירה: אחד משנינו מוכרח
לצאת בשן ועין !
ובטרם נסתער איש על רעהו, אמר
לי פינון :
— נשקני !
נתנשקנו פעמיים.
— ועכשיו — הבה־נא !
ותהי מרקחה. שנינו לא חסכנו עצים
למערכה. והיה פינון תוקע בפרצופי
תקיעות גדולות, כמתכוון לפצפץ אה
קרקפתי ; ואני מבעטו ביעוטי מוות
בבטנו. אין לך שונאים גדולים יותר
מן הידידים־לשעבר ! לא יצאה שעה־של־כלום׳
ואנו שותתים דם ; וקילוחים
של סומק, כיין־בורגונדיה עתיק, זביס
מאפינו ...חייכם, שאיני יודע כלל, היאך
היו הדברים מתגלגלים ; ומן־הסתם ד,יד,
אחד משנינו פושט את עור חברו, אילמלא
נתרחש נס, ושכנים שהובהלו,
ועמהם מורנו מידארד לאניו, שחזר
אותה שעה לביתו, לא חשו להפריד
בינינו. לא היתד. זו מלאכה קלה :
היינו כשני כלבים נצים> היה הכרח
להכותנו מכותאיצח׳ כדי שנרפה איש
מרעדו, רבנו מידארד תפש מגלב של
בעל־עגלה: הצליסנו בשוט׳ סצפצנו
בסנוקרת, לבסוף הוכיחנו תוכחת״מוסר
לתפארת. וכך דרכו של בורגונדי, שאחרי
מכה ניצחת נשמעים דבריו בנחת.
לאחר שאתה מתכחש לשובע, דעתך מת•
ישבת עליך, אתה נעשה פילוסופוס וניח
לשמוע דברים של בינה. נסתכלוו איש
(המשך בעמוד )18

אסע 11

שניהם שכבו צמודים על גבי העלים היבשים
של עצי האקליפטוס, שכיסו את תילי החול, ממערב
לכפר הקטן גבעת־יער, השוכן לרגלי הרי־הכרמל.
בתי־הכפר נבנו מאבן אפורה, שנחצבה בהרים הסמוכים,
יואילו גגות הרעפים בלטו ביותר בתוך שממון
צבעי האבנים המסותתות. כל הכפר לא היה אלא
סימטה צרה אחת מלאה שיירי קופסאות חלודים
וגללי בקר.
מרחוק נשמעה המולת הים, אשר הדהדה בין
רוכסי ההרים השחורים מול הרקיע. אכן, לא קשה
לנחש, כי מושבת ״ברון״ לפניך.
תרנגול השמיע קולו המנסר והמתכתי ואחריו ענו
בקול ענות גבורה שאר תרנגולי החצרות, כשהם עומדים
על גרוטאות הברזל המהווים את הגדרות בכפר.
ריח הרפתות והזבל עמד בכל עוזו באוויר והוסיף
לחום הלילה. רק רוח איטית, מכיון הים, הפיגה
את המחנק.
הוא והיא, שניהם נראו בצלליות בין האצבעות
הכבדות שהטילו גזעי העצים בצלם על פני הקרקע.
גוף האשה רעד ונלחץ ביתר עוז אל השוכב מולה.
לאחר שניות מספר הרפתה ממנו•
קולה שבר את הדממה. היה זך, קול המבקש את
הלב: צרוד ורווי כאב חם. לא היתד, בו מאומה
מהעמדת הפנים. תחילה בגד בה גרונה. אחרי שיעול
יבש החלה מדברת.
— ״ר,תבין״ פנתה אליו ומבלי לחכות לתשובתו
המשיכה כשהיא מפסיקה מידי פעם, כדי לרכז את
אשר בלבבה.
״הוא היה היחידי, שביקש את ידי. היחידי ששלטתי
בו. לעיתים הייתי מרשה לו שיהיה מנשק את
לחיי ומלטפני ופעמים אחרות שלחתיו מעל פני.
היית אומרת: ילך, איני רוצה לראותך. שונאת אני
את אוזניו השעירות. היתד, בהן מן הבהמיות. לא
רק באוזניו, בכל פרצופו — בגופו. אלא שהשעמום
בערבים היה גובר עלי והוא היחידי שבא לראותני.
משים עצמו כלא מרגיש עד כמה מאוסה עלי חברתו.
אפשר שלא הבין כלל, כי עורר בי גועל. היה
בא לפתח אהלי ובעיניו הבעת־הבהמה הנכנעת בפני
אדונה״.
הפסיקה לרגע משטף דיבורה. הפכה פניה כלפי
צמרות עצים כשהיא שוכבת על גבה. הגבר התמיד
לבחון את פניה. קול האשד, נשמע שוב כשהוא מאומץ
במקצת.
״הורי רצו שאתחתן, אבי היה רופא כללי, אשר
חוג לקוחותיו קטן ביותר — רובם מצאי גרמניה.
מקום בו נולד, למד והמשיך לחיות בכל נימי נפשו.
עד יום מותו לא ידע לצרף משפט בעברית. אחרי
מותו, נפטרה אף אמי. אך, הדברים היו בעודם חיים.
החולים לא באו לאבי לד,בדק, אלא כדי לצאת ידי חובתם.
מעולם לא היה זה מקרה רציני, שכן אחרת
היו פונים לרופא אחר. תמיד ביקרוהו נשים בגיל

האכר

העמידה. שסבלו ממיחושי ראש, קיבה׳ או הצטננות
קלה. תמיד נרשמה להם אותה התרופה. החולים היו
משתהים בחדר עבודתו של אבא ומדיינים עמו על
קלקול המידות של הדור הצעיר. אחר כך, כבדרך
אגב׳ היה המבקר שואל בעצתו ומשום מה נשתמר
בי הרושם׳ כי מעולם לא מילאו את הוראותיו הקפדניות
ואילו ״המחלה״ היתד, עוברת בין כה וכה
מעליה.
אבא היה עריץ בבית. עריצות זו שלא יכול
להשליט בחדר עבודתו מצאה לה פורקן ביחסו לאמא
ואלי.
אמא היתר, חולת קצרת מיום שעמדתי על דעתי,
יצור נכנע, יראה את בעלה ואת האלוהים. תפלותיה
נאמרו תמיד בחשאין. אבא קרא להן גינוני נשים והיה
פורץ בכעס מידי דברו על הדת, ואמא היתד, נוהגת
אותה שעה להביט בו בעינים דומעות. לאחר שבגרתי
מעט ניסתה אמי לקרב אלי, אלא שלא נמצא בה
העוז לכך. לעיתים תלתה בי מבט בעינים קמות
כאילו רצתה לומר דבר מה. אך, קולה
ושפתיה נעו
לא נשמע לה.
במיוחד זכורות לי הארוחות בבית. לאחר שהכל
הוגש לשולחן׳ היה עלינו להמתין עד אשר יחליף אבא
את צוארוונו, יענוד עניבת־פרפר חדשה׳ ירים פעמון־יד
קטן שהונח במיוחד במרכז השולחן ויצלצל בו.
היד, זה אות, כי עלי ועל אמי לגשת לשולחן. אבא
היה טועם ראשונה מהאוכל — רק אז החלה הארוחה.
מאומה לא נאמר עד גמר הסעודה ורק לאחריה היה
אבי קם וכאילו דרך אגב מחווה דעתו׳ אם לשלילה
— היתד, אמי מביטה בו באימה ואם לחיוב —
קרנו עיניה מששון.
כלפי נהג בחומרה יתרה. מצא לנכון להקדיש
מרבית משכורתו לשכר לימודי בגימנסיה והיה חוזר
ואומר זאת בכל עת.
מדי ערב נכנס לחדרי, בחן את מחברותי וחיוור,
דעתו. תמיד נמצאה בפיו גערה. שעד, שיצא השאיר
את הדלת פתוחה לרווחה אחריו. אסור היה לי לסגרה
למען יוכל להשגיח על מעשי בהיותי בחדרי, לבל
אתבטל חלילה מלימודי. ספרי קריאה היה עלי להחליף
לפי רשימה מדיוקת שערך בשבילי. בשבע עינים
השגיח שמא נמצא ברשותי ספר אחר מאשר הורה
לי לקרוא.
בסיימי את הגימנסיה נאספו בביתנו כל המכרים,
שהם גם לקוחותיו של אבי. כולם לבושים שחורים
כלהלוויה. לאחר מאכל קל וחגיגי החלו דנים בעתידי
בכובד ראש. הרגשתי עצמי קטנה ועלובה באווירה
כבדה זו. החסד שעשו עמי היד״ שלא שלחוני
לחדרי ולכן לא העזתי לנוע מהכסא.
תעודתי עברה מיד ליד. כל אחד בחן אותה ונענע
בראשו. אבא העיר כמה הערות על ציונים נמוכים,
כביכול, ועל חוסר שקידה מספקת. השיחה נסבה

פתרון התח רו ת ה כו ת רו ת

מוזיד הפתרונות הרכים שנשלחו אליגו כחרגו כזו שד מד
ג. ה רש קוכיץ, תל אכיכ, שכתכ :״ככה יעשה לאופנים
הנוסעים ללא מסים״״ .יואיל־נא הזוכה לסור למערכת
עתוננו לקכלת הפרס.

על הנזק הרב שנגרם לחנוכי בעקב ההכרח לשלוח
אותי לשנת שרות במשק. אבא היה זעף ׳ודיבר על
קלקול המידות. כל אחד מן האורחים הוסיף נופך
משלו. רק אמא ישבה שפופה במקומה לידי ולא זעה
כמלוא הנימה — מבטה קפוא בפני אבא. הכל חששו
שמא אקלקל חלילה את מידותי, שכה •רכות עמלו
להקנותני, למען לא אביש את שם — הר ד״ר קולר.
אותו ערב נשמעה לראשונה ההצעה להשיאני
לאדם נאמן, אשר יחזירני למסלול מיד לאחר שרותי
במשק. כך הוסכם שאנשא מיד בשובי הביתה ובינתיים
ימצאו לי מועמד רציני.
אותו לילה בכיתי בחדרי. אבא נכנס זעף, הדליק
את האור ואמר :״אל לך לבכות על עזבך את הבית,
יש הורים הדואגים לך לא עניתי לו מאומה.
וההכשרה
היתד, בקיבוץ הצעיר עין־ורדים׳ במרחק
מה מהכפר על רכס ההר. לפני תום מחצית השנה
עזבו את מקום ועברו להתיישבות־קבע על שטח בסביבת
הגליל.
אנשי הקיבוץ לא חשבו להשאר במקום. התמרמרות
שררה בין החברים על העיכוב בעליה למקום קבע
ודבר זה גרם לכך שהיו סגורים ביותר בתוך עצמם.
לפתע הופענו אנחנו כחמשה־עשר נערים ונערות. היינו
זרים להם וחם לא אבו לקלטנו. הקימו לנו מחנה קטן
מעט מחוץ למשק. שם היינו נמצאים בזמננו הפנוי.
עד יום עזבנו את הקיבוץ לא נתקשרו כל יחסים
עם החברים.
כבר מהיום הראשון לבואנו נפגשנו בבני־הכפר
גבעת־יער. גם הם אשר נמקו בשממונם חיפשו חברה
ובואנו למקום הוסיף מעט חיים לכפר נידח זה. בני
הכפר היו מתגודדים בקבוצה ליד אהלינו, הסתובבו
אנה ואנה, ולאחר ימים מספר לבשו עוז -והחלו מתקרבים
אלינו. קשה היה להבדיל ביניהם ולא פעם
החלפנום זה בזה, באשר לכולם היה אותו הפרצוף
האפרורי נסוך התנומה, כאילו הוצק בדפוס אחד. אריה
בעלי היה הראשון שהכרתי.
מיעטתי לבוא הביתה לבל אשמע מוסרם של הורי.
נתתי לאריה שיכבשני לאיטו, למרות שבהנאה רבה
מוכנה הייתי לירוק בפרצופו׳ מעולם לא עשיתי זאת.
חודשיים עברו עד שיצר הזדון נתעורר, התפתח בתוכי,
ולבש צורה מוחשית ביותר להפר את תכניותיהם של
הורי.
בצאתי עם אריה מידי ערב לשדות הפקרתי עצמי
בידיו. הוא היה מגוחך במנהגו האווילי. אך, מעולם
לא העיז להרחיק לכת. ירא היה שמא שוב לא ארצה
לראות פניו. מידי ערב הציע לי נישואים. לעגתי לו
בלבי. אך, עם הזמן נתקע הדבר במוחי ובהנאה רבה
הרהרתי כיצד אשלוט בבית ...עד אשר נאותי להצעתו.
בכפר נערכה מעין חופה אומללה. הרב המקומי
סידר את הקידושין. נכחו רק אביו של אריה ומספר
שכנים. אמו לא באה מאחר שמתה עליו עוד בהיותו
ילד.
באשר להורי הסברתי עד כמד, יקשה להם להגיע
למקום ״ובודאי יבואו לבקרנו״ ,הוספתי. אך הם לא
הספיקו לבוא לעולם. ואכן נקמתי והלכתי בדרכי.
בעלי ואב לבני — שניהם קורצו מאותה האבן
האפורה והמאובקת. האב היה בסוף שנות הארבעים.
שפתיו התפוחות מדי, גילו שינים שחורות מטבק ועיניו
המלאות נימי דם בלטו מחוריהן באימה. נזדעזעתי כשהרגשתי
לראשונה את הבל פיו שעה שגחן עלי. אך,
גם לגסות דיבוריו התרגלתי עם הזמן ומצאתי סיפוק
בשני הפרצופים שסובבו אותי. לעיתים בערב היינו
נועצים זה בזה מבט מטומטם וקנאי, שהביע הרבה
יותר מכל הדיבורים האפשריים. דבר לא נאמר: לא
צחוק, לא שירה ואף לא כעס׳ כאילו שררה דממת
קבר בבית, התרגלתי לאלם בהמי זה.
יום אחד עובר כמשנהו — קמים, עם הנץ החמה,
עובדים, ושוכבים שוב לישון. לעיתים, בחודשיים האחרונים,
נדמה לי׳ כי אף פרצופי הפך אפור, וכי גם
שפתי תפחו, עיני בולטות ומלאות נימי דם.
בלילה חוזרות הפרות לרפת, הגברים נסרחים
מבית הקפה המזוהם היחידי שבכפר שתויים ומבולבלים.
לאחר שהם נוחרים על יצועם נדמה לי, כי הנה גם
אני איני אלא פרה שנוספה לרפת״.
ולפתע נשתררה שוב דממה כבדה. משב הרוח
העלה מעט עלים יבשים שצנחו ארצה.
— ״עוד כמה ימים תשאר בכפר״ — נשמע שוב
קול האשד״ כשהוא רפה מאד.
— עד שבת• ענה הגבר.
ואז י
— איני לוקח אותך עמי. גם לי אשה בבית״.
קולו היה חד, ונאמרו בחפזה.
האשד, נצמדה לגופו והחלה בוכה. מרחוק נשמעה
געייתה של פרה ברפת.

^המולם הזה״ ,נזם׳ 645

הכל -לכר אשה

שופטת

הילדים

מאת חוה ברנד
בית משפט לילדים עבריינים הראוי
לתפקידו׳ הוא אחד הבעיות אשר טרם
נפתרו בארצות רבות ומתקדמות, וגם
בארצנו.
לא פעם נכתב בעתונות על חוסר
מוסדות מתאימים לילדים העבריינים,
שצריכים משום כך לבלות את תקופת
המאסר בבתי הסוהר הרגילים ובתנאים
שאינם מתאימים לגילם ובודאי שאינם
עוזרים להטבת מעשיהם והרגליהם. חוסר
תקציב — נאמר — לא רק להקמת
בית סוהר מיוחד ומתאים, אלא גם
להקמת תנאים שימנעו את הנער והילד
מלהגיע לבית המשפט. מועדונים, מגרשי
משחקים וספורט, שימשכו את לב
הילד המשחק בקלפים ובקוביה ומעשן
סיגריות מגיל צעיר. פיקוח על ביקור
בהצגות הקולנוע ועוד ועוד. רב החסר
על היש. אך חסר עוד משהו שאינו
תלוי בתקציב. חסרים האנשים המתאימים
שישבו בבית המשפט המיוחד לילדים
פושעים. כי לא כל שופט מבין
את נפש הילד ולא כל איש חוק יודע
כיצד לקרב את לבו של הילד ולהתקרב
אל הילד. ולהיפך, אנשים המוכשרים
לתפקיד זה — אין להם מושג בחוקים
ובדרכי המשפט וכס המשפט רחוק
מהם.
כידוע — לא רק ארצנו לוקה בחסרון
זה. עוד רבות הארצות שלא מצאו
את הדרך למניעת פשעי הצעירים.
אחת הערים שמצאה פתרון היא
העיר ממפיס במדינת טנסי אשר בארצות
הברית.
בית המשפט לצעירים בעיר זו
אינו מזכיר כל עיקר את בתי המשפט
הישראליים. במקום הספסלים המקובלים
ישנם כסאות נוחים ובמקום השולחנות
הכהים ישנם שולחנות נאים ועליהם
עומדים תמיד פרחים רעננים. המשפטים
מתנהלים באורח בלתי רשמי.
״זהו מעין בית משפט של שולחן
עגול״ — אומרת השופטת — לכל אחד
ישנה האפשרות לדבר ואיש לא יעזוב
את החדר ברגש מרירות ועלבון. ובכן
הבה נשב אל השולחן ונברר את הב־עייה.
והשופטת
עצמה? זהו סוד גלוי,
שהיא לא למדה מעולם בבית ספר למשפטים
ומעולם לא עברה את הבחינות
המקובלות לאנשי החוק. בת רופא
מפורסם. אביה מת בילדותה והיא החליטה
ללמוד רפואה. היא הצליחה אף
לשכנע את אפוטרופוסיה להכניסה לבית
ספר לרפואה, אך אחותה הבכירה מתה
והשאירה ילדים קטנים. וקמילה— ,
השופטת — החליטה לוותר על שאיפו־

הנקוי לבעלי טעם
קשת

מנקה

וצובעת

.העולם הזה״ ,מם׳ 645

תיה בלימודים ולטפל בילדי אחותה.
באותם הימים הכירה עורך דין צעיר
ומלא מרץ ונישאה לו. והיא התמסרה
למשפחתה ולשלושת ילדיה הקטנים.
אך בעלה, שהעריך מאד את כשרונותיה,
השפיע עליה שתלמד משפטים
במשרדו. ובמשך שנתיים היתד, עובדת
בערבים במשרד ועוד שנה וחצי עבדה
עבודה חלקית במשרד.
יום אחד, כשליוותה את בנה לכיה
הספר, החלה תוהה בלבה על אופי
הילדים ואנשים שהוא נפגש בהם בבית
הספר .״תפקידה של אם טובה אינו
מסתיים בבית״ ,אמרה. ועוד באותו
יום הלכה לבית הספר על מנת להפגש
עם מורי בנה. לא עבר זמן רב וביזמ־תה
נוסדה אגודה של ״מורים והורים״
והאשה הראשונה נבחרה למחלקת החינוך
של העיר. ואז החלה מתבוננת בעיר
עצמה, לראות מה עובר על הילדים אחרי
עזבם את בית הספר. והרבה הרבה
דברים לא מצאו חן בעיניה.
כשהגיעה השעה לבחור בשופט חדש
לבית המשפט לצעירים בממפיס היתר,
קמילה קלי מפורסמת בכל העיר כאשה
היכולה להשפיע על כל אדם להצטרף
למלחמתה למען הנוער. ולמרות העובדה
שהיא לא עמדה בבחינות חוק הוצאה
פקודה מיוחדת המאפשרת לה להיות
שופטת. ואם כי היא טרם ניגשה לבחינות
אלה, פעם אחת בלבד. בכל שנית
עבודתה הרבות, סירב בית דין עליון
לאשר את פסק דינה.
כל הילדים שהיו בטיפולה שומרים
לה אמונים וזוכרים אותה לטובה. כל
אימת שהם עוברים על פני כית המשפט
הם נכנסים לומר לד, שלום.
״אינך יכולה לשחרר ילד מהרגליו
הרעים — לא על ידי הטפת מוסר ולא
על ידי גערות״ — היא אומרת ״לעתים
קרובות מטיפים להם מוסר בשער, שהם
אינם מסוגלים יותר לקלוט את הנאמר
להם. כשהתנהגותו של הילד היא רעה
— יש בראש ובראשונה למצוא את
הסיבה ולרפאה״ .עונש גופני נחשב
בעיניה לא רק כבלתי מועיל, אלא כמזיק.

יש לילד נפש ומרץ, הרי אין
ספק שאפשרויות רבות לפניו. אט את
עוזרת לילד שקט וחסר פעולה, יתכן
שתצטרכי לשאתו כל חייו, אך אם תשני
לטובה ילד שובב ופראי, הרי תשהירי
בזה כוח פורה ומועיל״.
לפני שהם מרגישים בכך, היא מעודדת
את הילדים העבריינים ליסד מגרש
משחקים חדש, בעזרת העיריה או להצטרף
לתנועת נוער קיימת. כל ילד מקבל
סיוע לפיתוח כשרונותיו האישיים. והיא
משפיעה על ההורים ללמד ילד המצטיין
בעבודת כפיים מקצוע מתאים במקום
להפכו לפקיד ממדרגה שניה.
בד,צליחה כל כך עם ילדי העיר היא
מטפלת עתה הרפה בהוריהם .״האשמה
אינה בילדים — היא אומרת — אלא
בהורים. רוב החסרונות בילדים —
הם המבוגרים״ — ואכן כל מיני שגיאות
וחסרונות של הורים מתגלים בבית-
המשפט.
ישנם הורים העוקפים בעצמם את
החוק — ״רק מעט ומתפלאים כש־ילדיהם
מפירים אותו לגמרי. רבים האבות
האומרים לילדיהם: התבונן היטב
אם אין שוטר בסביבה — ומגבירים
את מהירות המכונית עד הרבה מעל
המותר. ישנם הורים הרבים תמיד זה עם
זו ואינם שמים לב שילדיהם שותים כל
מלה היוצאת מפיהם, ותמיד ישנן האמהות
האומרות: נקה את רגליך,
סדר את בגדיך, אל תעלה על הספה,
אל תעשה את זד, ואל תעשה זאת...
זהו אינו בית. זוהי הזמנה לכל ילד

לצאת אל הרחוב ואל כל מה שהוא נושא
בחובו.
ורעים מכולם הם ההורים המסרבים
לשאת באחריות האבהות או האמהית.
״כל ילד מחפש את אהבת הוריו״ —
אומרת השופטת — ״רבות מהנערות
שיצאו לרחוב יצאו על מנת לחפש את
האהבה שנמנעה מהו בילדותם. הורים
החושבים לצאת ידי חובתם על ידי
סיפוק הצרכים הפיזיים בלבד, ואז
להשאיר את הילדים לבית הספר או
לעוזרת — שוברים את לב ילדם.
ואכן, השופטת יסדה לה בית המשפט
שבו היא מכהנת תחנה מייעצת
להורים. מאות הורים מתייעצים בתחנה
זו ומביאים לשם את ילדיהם לשם עצה
ועזרה לפני שיגיעו לחטא עצמו. ולא
לחנם קוראים לבית המשפט שבו היא
מכהנת ״אחד המרכזים הגדולים למניעת
חטא באמריקה״.
השופטת רוצה להוכיח להורים ולכל
איש מבוגר שאין דבר כזה כמו ילד
״רע״ .וכל מה שילד, שסטה מדרך
הישר זקוק לו הוא מידה מסמיקה של
אהבה והבנה. והיא מוכיחה זאת !

שלומית ארון

ה ר הויי ס

א. העצב הטוס.

יש יגון היפה מן השמחה. יש
עצב שהוא נפלא אף מן האושר הגדול.
שונה הוא תכלית שינוי מן הצע
ר המכרסם בלב. הצער — עלוב
הוא, מכוער, שנוא. הצער קודר ׳ואפור.
הצער — יש לו פשר, ועל כן, חסר
אונים הוא, מדכא ומביש. נימה של
יאוש שזורה,בו. אין הוא נותן מנוח
לאדם, רודפו׳בלי הרף. כבד ומעיק —
מעמסה...
העצב — אין לו פשר. נפלא הוא.
הרבה מן השירה יש בו ...עצב כזה
מרגיש אדם בשעה מאוחרת של בין
הערביים, שעה שבני אדם מהלכים ברחובות
שקטים ורוגעים. יגון מופלא זה
אצור אז, אף בילדה העומדת בודדה,
נשענת על גדר, ואף בשירתן של שתי
נערות קטנות, המדלגות ברחוב. שירה
חרישית ושלווה.
יגון מופלא הוא גם בעיניה של
העלמה השוכבת על הספה בחדרה האפל
ומתבוננת דרך וילאותיו ד,זעים
לאיטם, לאיטם — בשמים החוזרים־
תכולים ההולכים וכהים הולכים וכהים
ובברוש הירוק הנע חרש — ועיניה
מתמלאות דמעות.
עצב סתום גם בלבו של אדם עת
יתייצב מול יופי מושלם. עצב בלבו —
עת יאהב.
שווה הוא עצב זה בכל תענוגות
העולם.

ב. האור הלבן והאור הצהוב.

ורדה קפליצקי, הפסנתרנית
והמלווה המוסיקלית, חזרה
מנסיעה ממושכת כחו׳׳ל.

סיורים קלי ם ב עיר
לא פעם שמענו את הסברות שבעוד
שנים לא רבות נחיה לפי כפתורים.
רצונך ארוחה — לחצי כפתור זה.
רצונך נגינה — לחצי על כפתור שני.
רצונך נסיעה נוחה — הרי כפתור
המיועד לכך.
כמובן שאנו צוחקות לסוד הצמצום
הזה. ואיננו מאמינות שנזכה בו,
אך משהו מעין זה מצאתי. בקופסא
הקטנה שראיתי בחנות לכלי בית.
מה זה? — שאלתי.
חבל כביסה — ענה החנווני.
ואכן בקופסא קטנה זו, העשויה
מחומר פלסטי, ושקוטרה אינו עולה על
8ס״מ, ישנו חבל כביסה באורך של
10 מטר בערך. את יכולה להשתמש
בו בין בחדר ובין בחוץ. בחדר אמבטיה
בימי חורף או בחצר ובמרפסת
בקיץ, ושוב אין החבל הקבוע צריך
לקלקל את מראה המרפסת. הכיני רק
שלשה ווים או מסמרים בשלש פינות
שעל אחד מהם תתלי את הקופסא הקטנה
ועל שנים האחרים תחזקי את
החבל. יש לך אפשרות למתוח את החבל
במקרה שיתרופף מכובד הלבנים. כמובן
שאין הוא עבור כביסה גדולה, סדינים,
ציפות וכדומה. אך הוא טוב בשביל
כביסה קטנה, גרבים׳ לבנים׳ מגבות
ובגדי ילדים .״זיפו״ שם הקופסא הקטנה,
ואחרי שהלבנים מתייבשים ואת
מסירה אותם את מגלגלת את החבל
בחזרה לתוך הקופסה ומניחה אותה
במגירת המטבח עד לכביסה הבאה.

שונאים אנו את האור הצהוב, אך
את האור הלבן — נאהב.
אוהבים אנו את ברק הזהב הצהוב,
אך את אור החשמל הצהוב — נשנא.
לבנו נמשך אל אורו הלבן של הירח,
אך אור פנסי הרחובות בלילה —
ידחה אותנו.
מהו שנאהב באור הלבן י
האם זהו הזוך, ואולי החוורון, הנצנוץ
הכספי — שנוסכים עלינו רגשנות,
עצבות, חוסר מנוחה ומשיכה
לאיו קץ...
האם חוק פיסי בלבד כאן — ולבנו
נמשך בהשפעת קרני הירח לקראת משהו
בלתי ידוע, בלתי נתפס — כמו שגלי
הים נמשכים לירח?
״ירח יקר הולך״ — את מי לא
עטף כליון נפש נוגה ועז למראה
אורו השפוך על העולם? מי בעל נפש
ולא ישנא את עגולי האור הצהובים
הנשפכים מפנסי הרחובות אכולי ד,שממון,
המגרשים את קרני הירח הבהירות,
הדורסיס כל יופי?

קולא בדוניון ברשתה של הולדה
(המשך מעמוד )15
ברעהו בלא גאווה יתירה. וכאן נזדמן
ובא ליסטים שלישי.
ז׳אן ז׳יפלאר, טחן בעל־בשרים, מגי־לח
ואדמוני, שראשו עגול כראש חזיר
היער, לחייו נפיחות, עיניו טרוט,ת,
שקועות בארובותיהן, ומראהו ביי עת
תמיד כמראה תוקע־בחצוצרה.
— הרי לך שני תרנגולים נצים !
— אמר וצחק בקול — ,זכייה גדולה
אתם זוכים, אם בשל התרנגולת תמרטו
זד,־לזה את ד,כרבולת ! שוטים ! ואינכם
רואים׳ האיך היא מתנפחת מרוב
נחת, שאתם מתקוטטים כשדי־שחת י
נקבה אשר כזאת — תענוג לה לגרור
בשוליה עדר של מאהבים, שלהוטים
אחרי בשרה ...רצונכם לשמוע עצת־חכם?
הריהי נתונה לכם בחינם: עשו
שלום ביניכם וצפצפו עליה, בני ; שהיא
מצפצפת עליכם. פנו לה עורף ולא פנים
ושאו רגליכם, שניכם גם יחד. צער גדול
תצטער וסוף־סוף תצטרך, אם תרצה ואם
תמאן׳ לבחור בחירה — ,ונראה בעליל,
במי משניכם חשקה נפשה. ובכן,
שאו רגליכם, מושו מפה ! אל התבוששו
! יפה שעה אחת קודם ! דרכו
עוז ! סמכו עלי, אנשים נלבבים ! בעוד
נעליכם המרופטות גרורות בדרכי צרפת,
הריני יושב לי בכאן, ידידי, הריני
יושב לי בכאן לתועלתכם: אנשים״
אחים מסייעים זד,־לזה. שאני שומר אורחותיה
של היפיפיה ומודיעכם כל תא־ניותיה
ואניותיה. ולכשתבחר בחירתה,
אבשר את הבשורה לבעל־המזל, ויקום
חברו ויתן חבל על צווארו. ועכשיו
נלכה נא ונלגום לגימה. שהלוגם לשב־רון
— שובר צמאון׳ אהבה וזכרון.
ואכן, שברנום שבר גדול כל־כך
(שתינו כמו ספוג שעוד בערב ההוא,
כשיצאנו מבית־המרזח, צררנו צרורותינו׳
לקחנו מקלותינו בידינו, ובלילה
שאין בו ירח, שוטים שכמונו, יצאנו
בתרועת־נצחון, כשני נאדות נפוחים, בלב
מלא רחשי תודה לג׳יפלאר טוב ומיטיב
זה, שהיה מגחך לו בעיניו הקטנטנות
מתחתח לשמורותיהן השמנמנות,
בפנים מזהירים כקדל של חזירים.

התזבוורת

יום ה׳ 23.2״ברברה בלומברג״
תל־אביב

.הצגה לפועלים,

יום ה׳ 23.2״חליל הכשפים״

ירושלים
ב״ציון״ .בשעה 9
מוצ״ש 25.2״חליל הכשפים״ ,ת״א
יום א׳ 26.2״חלום ליל קיץ״
תל־אביב
הצגה לפועלים

אהל תיאטרון פועלי ישראל

ה פי להר מזני ת הי טו ר א לי ת

קונצרטים מיוחדים
אהל־שם
תל אביב
ביום שלישי 28.2וביום חמישי 2.3
בשעה 8.30 כערב
המנצח: סרגי קוסביצקי
סויטה מס׳ — 3י. ס .באך
מבוא ל״חובנטשינה״ — מוסרגסקי.
״הים״ — דביוסי
סימפוניה מם׳ — 7בטהובן•
כרטיסים במשרד התזמורת, אלנבי ,56
•6—4 ,2—11

יום ה׳ 23.2אינקובטור על הסלע
ב־ 8בערב

יום ה׳ 23.2אליזבט ברגנר
יחידה ב־ 8.30 בערב
חולון הופעה
טבריה

יום ו׳ 24.2הופעת אליזבט ברגנר

גבת

מוצ״ש 25.2אינקובטור על הסלע
2הצגות: ב־ 6וב־ 9.15

יום ה׳ 23.2בשעה 8.30

גבת

הספדמס בי לי ה

מוצ״ש 25.2הופעת אליזבט ברגנר

תיאטרון
תשבץ 12.091
(כתיב חסר)

מאת: פנחס הרזי

פתח תקוה,

באולם ״היכל״

קאמ רי

המנצח: ג .זינגר
״הבימה״
תל אביב
יום ג׳ ,28.2בשעה 8.30

ט 1ק ה

יום ה׳ 23.2״הם יגיעו מחר״
קרית חיים
ב־8.30
בבית העם,
מוצ״ש ,25.2שתי הצגות ב־ 6.30 וב־9

״הם יגיעו מחר״
״הצל״׳ תל־אביב
יום א׳ 26.2

פור הו ם מו

המ טאטא

יום ה׳ 9.3בשעה 8.30

״עגלי

המנצח: ג .זינגר
״ארמון״ חיפה יום ה׳ 2.3בשעה 9

המנצח: מ .גולינקין
״בית העם״
קרית חיים

ת אי ם

היה״
חיפה יום ה׳ 23.2.50ב־ 9״ארמון״
רמת־גן
יום ב׳ 27.2.50ב8.30
תל־אביב
יום ג׳ 28.2.50ב־8
התחלת ההצגות הרגילות ב* 8בערב

בהשתתפות אדים דה־פיליפ
המנצח מ. גולינקין
כרטיסים :
ת״א — ביילין׳ אלנבי ,68 טל׳ ;5018
פתח־תקוה — בית מסחר נייפלד ;
חיפה — גינצבורג, הרצל ,25 טל׳ ;3621
קרית חיים — קופת קולנוע ״בית־העם״

לי־לה-לו 2״״
תכנית מם ז 16

מתח גבוה!...

10־0101

חזיז ורעם ב 13-ברקים
יום חמישי 23.2״רמה״ ,רמת־גן
מוצאי שבת 25.2תל־אביב
יום ראשון 26.2תל־אביב
יום שני 27.2תל־אביב

במאוזן :
— 1מקום בגלעד; — 5שלל; — 7
הגפן אחרי פריחתו; — 9עוץ לא; — 11
אנושי; — 12 מצלה סינית; — 13 קו
מבדיל; — 15 מחלד. המתפרצת לרוב
בצורת מגפה; — 17 שודד; — 19 סימן
הפסק 21 פרסה; — 23 תבואר,
צומחת בשדה; — 24 מדקדק; — 25
עדין; — 26 יוצא מגדר הרגיל.

פתרון תשכץ 11
במאוזן :

— 2צמח טרופי; — 3זהב מזוקק;

בהמות !
זוג

מאבות הטומאה 7שלישית
האיפה; — 8השפעה על זולת באמצעים
לא ישרים; — 9סובלני; — 10
נגיעה; — 12 קלף; — 14 סופר צרפתי
נודע; — 16 פולס; — 18 יורדים;
— 20 סימן; — 22 אסף; — 24 מין
תמר; — 25 עמודים.

במאונך :

במאונך :

תל־אביב, אולם ״אהל־שם״26.2.50 ,

בשעה 8.30

רסיטל של הפסנתרן האיטלקי

סנג׳י או רג׳י
לו צי אנו
בתכנית חדשה

— 1הקטוגרף; — 7תנין; — 8
בשנה; — 10 מונית; — 12 תא; — 14
רבע; —15 גס; — 16 ניב; — 18
ספק! —19 דשא; — 20 אדר; — 22
באר; —24 רוק; — 26 צל; — 27
ברד; —29 רץ; — 30 בת־קול;— 32
עברי; — 34 בחשה; — 36 גימטריה.
— 1הן; — 2קים; — 3טנור;
— 4גביע; — 5רשת; — 6מן:
— 7תלתן; — 9הפסק; — 11 נבל;
— 13 אידאל; — 15 גפרור; — 17
בשר; — 22 בצוע; — 23 פרק; — 25
קצבה; — 27 בת־ים; — 28 דובר;
— 30 ברי; — 31 לחי; — 33 בג ;
— 35 שה.

כרטיסים אצל: שלזינגר ושפרינגר, נחלת־בנימין ; 2
״הכרטיס״ ,אלנבי ; 31״מנדלי״ ,רח׳ בן־יהודה ; 62
״כנף״ ,רח׳ בוסטרוס — ,9יפו ובקופת הערב.

ת בני ת ב תי
ד,ד?/עעזזגזזי

מגדלור

שבת 25.2.1950

אוריון

ארמון,

חיפה

שבוע עשירי

שיר נולד אופיר שבוע שני

הקוד 1ו ו1

חדות העלומים

ג׳וני בלינדה
ג׳ן ווימאן
לו איירס
וצ׳רלם ויקפורד

אסתר

נעלים אדומות
אורה,

חיפה

שבוע שני

קונסטנטין
המעין המתגבר

זסלונוב

כתבת המערכת וההנהלה 1תל-אביב, רחוב לילינבלום ,12
טל׳ ,4414ת. ד / 1962 .ייעורד האח יאי והמו״ל: א• קים יי /
דפוס נג שהם, תל־אביב, רחוב פין ,6טל׳ / 2239 גלופות:
צינקוגרפיה ״ארץ־ישראלית״ בע״ס /ההפצה: דוד טופל ובגיו.

7 * 1 7 * 91

ברוך משנה העיתים ! לפני ימים ספורים בלבד עדיין
בוססו רגלינו בשלג, קפאנו בכפור ונרטבנו בשטף גשמים.
והנר״ כאילו בין לילה אחד, נשתנה מזג האוויר מן הקצה אל
הקצה. בממלכת עליונים אין צורך בזמן רב להחלפת תפאורות
הרוחות, השמש והעבים ...שוב זכים השמים בתכלת־חן ושוב
שורה על כל, רוח האביב המלבב...

צילום: רוקנשטיין

רק לפני ימים מספר שיחקו בכדורי־שלג. היום חוצים את הכביש
בשמחת־אכיב.

ניצני אגיב בפריחתם.

שיירה שיצאה לשוח לאור השמש...

מלחמת אחים כמחנות

הוא מכיר רק באהבה אפלטונית,

שמעון: מלחמת אחים מאיימת לפרוץ
בישוב.

שמעון״ :העולים״ החדשים מאירופה
התקיפו את עולי תימן בחורף בשלג
— ואלה האחרונים הודיעו, שיערכו
התקפת־נגד בחמסינים בקיץ...
שלמה גיפשטיין, ראשל״צ

נאמנות שבהקרכה

שיחת נשים
— בעלי מדבר משנתו, האם גם
בעלך עושה כן 1
— לא. הוא משעמם נורא, הוא רק
נוחר...

צבא הקבע
המדריך: אופן החזקת הרובה
שלך אינו מוצא חן בעיני.
החייל: לא באתי הנה כדי למצוא
חן בעיניך...

״אידיוט, למה לא חכית לי בפנים״.

כין מחשכה ומעשה...

״חוץ מהכלבים, הנשים הן הידידות הגדולות ביותר של האנשים״.

המדריך: קפוץ מעל הגדר.
החייל: אני מפחד.
המדריך: חשוב שאין לך מוצא
אחר, אלא לקפוץ על פני הגדר, כי
ערבים מאחוריך.
החייל: חשוב שכבר קפצתי.
יעקב נורוק, ת״א

חייל מעשי.״
חייל המתייצב לעתודות נשאל ע״י
הרשם, למי להודיע במקרה אסון.
— ״לחברה קדישא״ — משיב החייל.
לב רפאל, כפר־אתא

שיחה טלפונית
מעשה בזבוב
ויקרא שמה בישראל...
שמענו, כי אנודת העתונאים הו
ציאה

חוזר

לכנות

לחבריה,
ילדה

נתבקשו

שתיולד

בשבוע

״באל העתונאים׳ בשם באלאלייקה...

מרים ריינר,

באר-שבע

טעות פטלית״.
האשד, נמצאת באמבטיה. החלבן
מצלצל בדלת — ,רגע — קוראת
האשת׳ מורידה מעיל שהיה תלוי על
הקולב, יוצאת ומקבלת את החלב.
החלבן תוקע בה את עיניו ומסתלק.
כשחזרה לאמבטיה נוכחה, כי בח־פזונה
לבשה את מעיל הגשם השקוף
מניילון,
בנימין א ,.ראשל״צ
בפרס של לירה אחת זוכה בעל הבדיחה
הנדפסת ראשונה במדור זח. בדיחו ת
אנא לשלוח למערכת ״העולם הזה״ .על
המעטפה יש לצייר :״עולמנו זה הקטן״.

ארבעה דיפלומטים: אמריקני, צרפתי,
סקוטי ואנגלי ישבו בבאר ושתו
ויסקי.
ארבעה זבובים נפלו לתוך כוסותיהם
של 4הדיפלומטים — ותגובתם היתד: ,
האמריקני זרק את הכוס עם המשקה.
הצרפתי
הוציא את הזבוב ושתה
את הויסקי.
הסקוטי הוציא את הזבוב, התקינו
ומצץ ממנו את הויסקי.
האנגלי הוציא את הזבוב והושיטו
לסקוטי בשאלה :״כמה אתה מציע
בעדו״?

אסתר צימבליסט,

ירושלים

השעה היתד, מאוחרת. כל פקידי
המשרד כבר הלכו הביתה. רק אחד
מהם נתעכב לשעה קלה. פתאום צלצל
הטלפון. הפקיד לא מיהר לענות, אלא
גמר לעשן את הסיגריה, זרק את זנבה
דרך החלון ואחד ניגש לאיטו אל הטלפון

— לעזאזל ! לכל הרוחות ! מדוע
אני צריך לחכות כל כך הרבה זמן
עד שתיגש לטלפון? !
— אל תצרח ואל תצווח ! אמור
מה רצונך.
— איך אתה מעיז לדבר אלי בלשון
כזאת? היודע אתה מי אני? אני
המנהל הראשי !
— והיודע אתה מי אני! — שאל
הפקיד.

״אינני מעוניין בחיוכך, כי אם בתשובה
לשאלה״

כיבוד כימי צנע,

— טיוב מאוד ענה הפקיד והניח
את השפופרת.
רמי נודלמן, ת״א

״הייתי מציעה לך מן הסוכריות שהבאת
לי, אולם אנו שומרים עליהן בשביל
האורחים״.