גליון 651 מתאריך 13 באפריל 1950

גם פקיד
יכול להי1ת אדיב הצילומים: רוזה נתן

הנסית מימיך לצלצל לקריה ץ מדכן שנסית. דכי כיצד אפשר לחידת כמדינה זד מבלי לצלצל
לקריה ץ ובכן, מה׳היד התדצאדת ז הקד היה תפוס ז מובן, מדכן. אין בכך כלדם. זה דרכד של
הדדאר שלנר. אך כעכדר ידם אד ידמיים הרי הצלחת, סוף סוף, לשכנע את הטלפדניסטית שתקשר
אדתך עם הפקיד המדסמך.
רככן ז
הנה לפניכם מר רביכי. מר רכיכי הדא תגליתד •טל אדדדין סמדאל, שקיכל על עצמד
ללמד את פקידי הממשלה נימרסים. אדפטימיסט ז לא, הנה התדצאדת. כהשפעת הקררס הפך מר
רכיבי אדם חדש. הדא כאילד נדלד שנית. שפטד כעצמכם.
מימין רדאים אתם את מר רכיכי ״לפני כן״— כלדמר, לפני שנדלד •טנית. האזינד לשיחתד
אתם מכירים את הנדסה. אדלם משמאל ככר ידאים אתם את מר רכיבי השני, החדש. פקידלדדגמה. חפשד אדתד כקריה. יתכן שתמצאדהד.
כדי להקל עליכם כחיפושיכם -מר רכיכי הוא שמדאל רדזן.

הלו, קצת סבלנות, אני עסוק כרגע״.

כוקר טוב, אדוני. כמה אוכל לעזור לך ץ.

כך סבעה ״מסדה״
איש הצוות מתאר את מסעה האחרון
וטביעתה

של אנית־המשא

מיוחד ל״העולם הזה״״מסדה״ לא היתד. בתולה צעירה.
היא נולדה ב־ ,1901 אולם השיבו לה
את נעוריה ב״אוברהול״ כללי במטר־דאם
בשנת .1948 אנחנו, שמונה הישראליים
על סיפונה׳ טסנו לדנמארק, ושם,
בוארדינגבורג, קיבלה ״מרקור״ שלנו
את דגלה הישראלי ואת שמה העברי.
רב־החובל ושני הקצינים הראשונים היו
דניים.

כהורות ומערות ראשונות

לקחנו מזון ופחם בקופנהאגן והפלגנו
למטיל בסקוטלאנד, שם הכינו
לנו האנגלים הפתעה מיוחדת. הם הוציאו
את התיקים הישנים של הסי.אי.די,
הפלשתינאי ובדקו אם אין בינינו אנשי
אצ״ל ולח״י. מלבד זאת היו נחמדים
מאד.
רקיביק, בירת איסלאנד׳ שהיתר, גמלנו
הבא, נקראה בפינו ״מלאבס של
הצפון״ ,משום שגודלה מתאים, בערך,
לפתח־תקוה שלנו. באיסלאנד אין מחום־
רי־עבודה, אין רעבים, אין צבא ואין
צי. לעומת זאת יש שם ששה יהודים,
רובם יקים, ואחוז ניכר מאד של בחורות
יפות. האיסלנדים התפלאו מאד על
בואנו, כי כל שאר האניות סירבו
להפליג מן היבשת לאי מאחר ששתי
אניות שבדיות כבר טבעו בדרכן.
את מטען הדגים, שהיה עלינו
להוביל לאיטליה, אספנו דג אחרי
דג, במסע מסביב לאי. הים החורפי
היה סועד מאד, אולם מזג האויר
היד, חם יותר מאשר בארץ .״מסדה״
שלנו, בת 1050 הטון, עמדה יפה במבחן
הים הצפוני.
בינואר יצאנו מן האי בכוון לסקוטי
לאנד, אולם בדרך נתקלנו בסערה חזקה
וחיפשנו מקלט באיי פארו. בתום
הסערה המשכנו בדרכנו לאדרוסן בם־
קוטלאנד כדי להטעין פחם, אולם בגלל
קשיים בהחלפת המטבע התעכבנו כ־20
יום במקום. הקהילה היהודית נתנה
לנו בגדים למען העליה התימנית, המשמשים
בינתיים את דגי הים התיכון.
בגיבראלטאר בילינו ערב נעים מאד.
מלבד הצי המלכותי ו־ 600 היהודים
במקום התרשמנו בעיקר מן הסיגריות
הזולות — אפשר להשיג פליירס ב־50
מיל לקופסה. גם הבילויים זולים שם.
ישבנו כל הערב בקפה ״נציונל״ ,שכל
אורחיו שייכים לצי הבריטי, ושתינו

העברית

בירה. המקום מצטיין ברקדניות ספרדיות
חמות־מזג ותזמורת של נשים.
הבחורות נידנדו לנו על הנשמה בה־ציען
לנו את שרותיהן, לנו חסרה
המטבע.

האיטלקים עולים

נאפולי הוא ״,,ו_ איום. אך יצאנו
את הנמל, והנה התנפלה עלינו חבורה
של ספסרים שהציעו לנו עטי פארקר

האגיה ״מסדה״
״התרנים נגעו במים...״

קצין

שלישי
״הרגשתי
צכי שקרה

גוימארק

ב־ 800 פרוטה, בחורות, נערים וכל
סחורה אחרת שנחפוץ בה. יתכן שיש
בנאפולי גם מקומות אמנות, כגון הציורים
הפורנוגראפיים של פומפיי.
את עודף הדגים האיסלאנדיים סרקנו
בגנואה. שם החלפנו גם את המסיקים,
הטבח, הסייוארט והבוי הדניים במלחים
איטלקיים אשר שכרם נמוך יותר. האוכל
היה מצוין כל הדרך, הן בחדר
המלחים, בו אכלתי גם אני, והן בחדר־האוכל
של הקצינים. על אף היותנו
צוות קואופרטיבי לא פסלנו מנהג זה
של חדרי־אוכל נפרדים, שמקורו במסורת
של אלפי שנים.
בגינואה התפטר ברגזון, רב־החובל
שלנו, ובמקומו עבר הפיקוד לידי הרנה,
הדני ששימש עד כה כקצין ראשון.
יחד עם ברגזון עזבה את האניה

גם אשתו, אשד, כבת 42׳ שהיתה
שמנה במקומות הלא־נכונים, ושהיתה
אתנו כל הדרך. היא הביאה לנו במשך
כל הזמן מזג־אויר מטונף. מובן שאינה
אשמה, שהרי זהו טבען של נשים
המפליגות באניות־משא. עובדה היא
שבעזבה את ד,אניד, חזר מזג־האויר והשתפר.
הרנה,
רב־החובל החדש, הוא אדם
יוצא מגדר הרגיל — מלח וותיק, כבן
,52 נכנם לתוך חברתנו כאחד משלנו.
היד, לו כשרון מיוחד לציור בצבעי־מים,
והוא קישט בהם את כל תאי
המגורים.

איגטרמצו כמשטרה
מגינואה הפלגנו לסאלרנו, שם ד,טענו
עצים. סימני הנחיתה המפורסמת
נמחקו כליל והעיר נבנתה כמעט כולד,
מחדש. מחוסר העסקות אחרת עליתי
יחד עם ״צרלי״ (צדוק ברמן) מחלניק
מדרום־אפריקה, על האוטובוס הראשון
שיובילנו לאן שיוביל. הגענו לעיירה
קטנה — פאגאני — ושוטטנו בד, עד
שאחרנו את האוטובוס. רצינו לחזור
ברכבת, אולם בדרך אסרה אותנו המשטרה•
היה לי פספורט ישראלי. השוטר
היה סבור שהכתב העברי הוא כתב
סקוטי, ולא מצאנו לנחוץ להעמידו על
טעותו. המשטרה ליוותה אותנו באדיבות
חזרה לאניה .״צרלי״ סרב לשלם
את דמי הנסיעה, בטענו שהוא אורח
המשטרה, אולם לבסוף נאלץ להיכנע
ולשלם.
טעונים למחצה בעצים הפלגנו לויבו־ואלנציה,
שם לקחנו מטען נוסף, אף
הוא של עצים, שהיו מיועדים לאו־פורטו
אשר בפורטוגל. הפלגנו בשבע
בערב.

הרגשה מוזרה...

מכונאי שני אורי פרוסי,ואר (משמאל) וקצין ראשון
אנוש שטמפפר.
״הסירה התהפכה בחושך...״

״העולם הזה״ ,מם׳ 651

החושך ירד. כשעה וחצי עבדתי
על הסיפון. היה ליל ירח מעונן. בשמונה
וחצי, בסוף משמרתי, ירדתי לתאי
אשר בחרטום האניה, לבשתי פיג׳מה
ושכבתי לישון.
איני יודע כמה זמן ישנתי. התעוררתי
פתאום והיתד, לי הרגשה מוזרה.
היתד, לאניה הטיה חזקה הצידה, וה־דליים
שעמדו על רצפת התא התחלקו.
בכל זאת המשכתי לישון.

כעבור זמן מה עורר אותי רעש
גדול. היה זה רעש הכלים שעמדו על
הספון ושנתדרדרו הצידה. הטית האניה
היתד, עתה חזקה יותר. נסיתי להדליק
את האור׳ אך הוא לא נדלק. החלטתי
לעלות לסיפון ולבדוק מה קרה.
בעלותי במדרגות לסיפון שמעתי
את צפירת האזעקה וקריאה להיכנס
לסירות ההצלה. שתי סירות ההצלה
הגדולות, המצוירות בכל המצרכים הנחוצים
למקרים אלה, היו מותקנות באמצע
האניה. נסיתי לגשת אליהם׳ אולם
נטית האניה היתה כה חזקה שרב־החובל׳
הרנה, קרא לנו שאי־אפשר להורידן.

,מסירות
מורדות
רצתי לירכתי האניה, שם היו מותקנות
שתי הסירות הקטנות המשמשות
לעבודה היומיומית.
כחודש לפני טביעת ״מסדה׳
פנתה חברה איסלאנדית אל
קואופרטיב ״אופיר״ בהצעה לח־תום
על חוזה לפתיחת קו קבוע
להובלת דגים נזאיסלנד לאיטליה
וביקשה להודיע לה מה מספר
האניות אשר הקואופרטיב מוכן
להעמיד לרשות קו כזה...

ליד הסירה השמאלית כבר התאספו
אנשי הצוות האיטלקים, אחוזים בהתרגשות
גדולה. עזרתי להם להוריד את
הסירה. אחר כך קפצתי אל הסירה
הימנית כדי לעזור להורידה. מצאתי
שכבר הורדה ושהאנשים נכנסו אליה.
חזרתי, איפא, לסירה השמאלית וירדנו
ד,מימה.
כל זה נעשה במהירות רבה מאד.
אני זוכר את קור־הרוח הנהדר של רבד,חובל,
שנשאר על הסיפון, ושל חברינו
הישראליים. אולם האיטלקים גילו סימנים
של פחדנות ובהלה והתפללו כל
הזמן בקול־רם לבתולה! הקדושה.

סירת אחת התהפסה
כשהסירה ירדד, שמתי לב שהמים
חודרים אליה. לסירה יש פקק קטן
בתחתית, המשמש להוצאת המים כש־
(המשך בעמוד )6

האס אסרעזה כבר מצחה?
בימים האחרונים נתעורר בארצות־הברית
מצב־רוח הקרוב מאד ׳לבהלה,
צוללות סובייטיות הורגשו בחופה של
קאליפורניה. גנרל אייזנהואר, המצביא
הגדול של הפלישה לאירופה, וכיום
נשיא האוניברסיטה של קולומביה,
הזהיר את העם (וכמובן את ועדת
הקונגרס האחראית לתקציב הצבאי)
כי הכוח המזוין של אמריקה ירד
מתחת ל״נקודת הבטחוך.
מה קרה?
מאז תום מלחמת־העולם חיו האמריקאים
תחת צל הפצצה האטומית —
שלהם• הם לא שמו לב לכוח צבאם.
העתונים נתנו סירסומת עצומה לפצצה
האטומית, ונדמה היה להם, לאמריקאים*
,כי הפצצה תענה על הכל.
לשוא הזהיר מי שהזהיר, אחרי הניסויים
האטומיים בביקיני, י כי כוחה של
הפצצה נופל בהרבה מדמיון ההמונים,
בביקיני נחבלו ״שפני הנסיוך
של הצי האמריקאי, אך האניות לא
הושמדו. אדרבא, כמעט כולן חזרו
״הביתה״ בכוח עצמן. הנסיון נסתיים
באכזבה (ואולי בהפתעה נעימה, הדבר
תלוי, בנקודת השקפתו של המסתכל).
אולם
הנה נתסוצצה, לפני חצי שנה,
הפצצה האטומית הסובייטית. הפצצה
עצמה לא הבהילה. היא רק פיזרה
אשליות רבות. קמו מומחים אמריקאים
שהרגיעו את הקהל. הפצצה הסו־ביטית
אינה מסוכנת, כי אין ביכולתם
של הרוסים להוביל למטרה די
פצצות כדי לגרום נזק מכריע. ומכי־ון
שאין האמריקאים כה טפשים אמרו
לעצמם למחרת היום: אם אין
הדבר אפשרי לרוסים, הרי משמע שאי
צוללות
אדומות מטילות צילן על אמריקה-
צבא של מיליונים מוכן למלחמה -האמנם
יש ערך מכריע לפצצה האטומית?
— מאת סופר צבאי
נו אפשרי גם לנו. אם האטום הרוסי
לא ישמיד את אמריקה, לא ישמיד
האטום האמריקאי את ברית המועצות.
בקיצור,
הבריות נתעוררו מן השיכרון
האטומי וחזרו לקרקע המציאות.
הוברר שאם המלחמה העולמית השלישית
תפרוץ בשנים הקרובות, לפגי
שתחול מהפכה גדולה נוספת בטכניקה
של המלחמה, לא יהיה בכוחו של
האטום להכריע. יכריע הצבא, חיל 1 האויר, ואולי גם חיל־הים.
ובכל שלושתם, ידה של ברית
המועצות על העליונה.

הצבא האמריקאי התחסל
לא מכבר היה לאמריקה צבא כביר.
אניות עמוסות חיילים חזרו מאירופה
ומאסיה .״המלכה אליזבט״ ,אנית הענק,
היתר, עמוסה עד כי החיילים היו
נאלצים לישון בה בשלוש משמרות׳
— בכל משמרת ישן חייל אחד במיסה,
בעוד ששני חבריו נדחקו על
הסיפון.
היכן צבא זה?
הוא נעלם. פשוטו כמשמעו.
האמריקאים לא רצו בצבא. הם לא
רצו ללבוש מדים. הם לא רצו לשלם

את המסים הדרושים כדי להחזיק צבא.
ומכיון שבאמריקה שלטת דימוקרטיה,
ואיש מצירי הקונגרס אין לו חשק
לתת את קולו׳ להצעת־חוק שתשחיר
את פניו בעיני בוחריו, לא הקציב
הקונגרס את הסכומים הדרושים.
מה נשאר 1
כמעט ולא כלום. למדינה החזקה
ביותר בעולם אין יותר מאשר שבע
דיביזיות. ויש הטוענים כי גם דיביזיות
אלה אינן מצוידות כהלכה ואינן
מוכנות למלחמה.
לעומת ׳עס צבאי זה עומד הענק
הצבאי הסומיטי. לברית המועצות היו
למעלה מ־. 200 דיביזיות בתום המלחמה
האחרונה. מספרים מדויקים אינם
חודרים מבעד למסך הברזל. אין הרוסים
רגמים למסור את רשימות צבאם
לנספחים צבאיים אמריקאים. אולם
הגנרלים האמריקאיים בטוחים שהצבא
הסובייטי לא קטן מאז תום המלחמה,.
יתכן מאד שגדל.
משמע שלעומת כל דיביזיה אמריקאית
יש לברית־המועצות שלושים
דיביזיות מוכנות.
כמובן, לאמריקאים יש בני־ברית.
יש דיביזיה אחת או שתים לצרפת.
כוחה של בריטניה אינו גדול מזה.
אין להניח שהצבאות הזעירים של
בלגיה, הולנד או לוקסמבורג יהוו מכשול
רציני. הצבא הרציני היחידי
שנשאר באירופה המערבית הוא הצבא
העממי של שוייץ.

האויר שייך דסוכיטים

למלאת 18 שנה לקיום

״דרו ם יהודה״
(הוקמה בהדרכת מר זרחי והצייר צרניל!)

הקהל הרחב מוזמן בזה לבקר בתערוכה
המתקיימת במוסך האגודה בתל אביב, רחוב
הכהנים, אחרי המשביר המרכזי.
התערוכה פתוחה בכל ימות השבוע, פרט לשבתות
וחגים, בשעות 5אחה״צ עד 9בערב.

המעונינים בביקורים קולקטיביים, מתבקשים להתקשר
למפרע למשרד האגודה, לפי טלפון ,4596 בין השעות
12 — 9לפנה״צ לח׳ יס־שחור.

המבקרים בסרטי־יומן אמריקאיים
יכולים להסתכל מדי שבוע בשבוע
בטיפוסים האחרונים של חיל האויר
האמריקאיים. המפציצים גדלים והולכים,
גדל גובה הטיסה, גדל דיוק ההפצצה.
אולם
אין היומן עונה על השאלה
הפשוטה — כמה טייסות של מפציצי־פלא
אלה יש לחיל־האויר האמריקאי?
אייזנהואר ושאר הגנרלים נותנים
את התשובה: לארצות־הברית אין
כיום חיל־אויר רציני הראוי לשמו.
אין לומר זאת על ברית המועצות.
הסוביטים אהבו תמיד את האויר. הם
המציאו את חיל־ר,צנחנים. הם התפארו
במטוסי־קרב משוכללים, אף כי לא
יחסו ערך למפציצים (אולי בצדק).
המספרים האמריקאים מוכיחים כי
ייצור המטוסים תופס כיום את המקום
הראשון — ,ליתר דיוק, את המקום
המרכזי — בתעשיה הסוביטית. המטוסים
יוצאים מבתי־ז־,חרושת הרוסיים
במאותיהם. אמנם ! ,כל מטוס־מלחמה׳
פירושו פחות מכשירי־רדיו, פחות
מקררים, פחות מכוניות פרטיות לאזרחים,
אך בסופו של דבר אין זו נחמה
לאמריקאים.
בגלל סיבות טכניות, שלא נפרטן
כאן, ירד בשנים האחרונות ערכו של
המפציץ־ד,תוקפן, ועלה לעומתו ערכם
של המטוסים המהירים המשמשים את
ההגנה. אולם אותם מטוסי־הקרב יכי־לים
גם לשמש צבא תוקפני שיפלסי את
דרכו מברלין לגיבראלטאר, או מבאקו
לקאהיר, מבלי להיתקל בשום מקום
במכשול רציני.

אימת הצוללות

אולם בהלה אמתית נגרמה באמריקה
לא ע״י המטוסים ולא ע״י ד,טאנ־קים.
גרמו לבהלה — הצוללות.
אמריקה היא מעצמה ימית. אם תפרוץ
מלחמה תצטרך לשלוט בים כדי
שתוכל לחוש לעזרת בני־בריתה באירופה,
השומרים על החוף האטלנטי.
לאמריקה יש צי עצום. אין בעולם
צי שני המגיע אף לכרסוליו — ואולי
מוטב לזמר, לתחתיתו — של הצי
האמריקאי.
לרוסיה אין צי הראוי לשמו. לא
כדאי להם לרוסים לבזבז כסף על
מיצרך מפוקפק זה.
אולם לברית המועצות יש צוללות.
הצוללות האלה משוטטות בימים. הן
מגיעות לניו־יורק ולקאליפורניה. ואם
תפרוץ מלחמה, יתכן שצוללות קטנות
וזריזות אלו תשנעה קץ לשליטה האמריקאית
על הים.
הצבא החזק ביותר באירופה
הוא הצבא האדום. הצבא האירופי
השני בגודלו הוא צבאה
של ...שוייץ.

הכיצד ן האם לא נכשלו הגרמנים
במלחמת־ד,צוללות בשתי מלחמות העולם?
האמת
הפשוטה היא — לא. הגרמנים
לא נכשלו. הם כמעט החניקו את
בריטניה במלחמת העולם הראשונה.
ובסוף מלחמת־העולם השניה המציאו
המצאות חדשות שהיו עלולות לשנות
לחלוטין את המצב על פני הימים —
לטובתם — לולא נכבשה גרמניה עצמה
בעוד מועד.
בהזדמנות אחרת נדבר על טיבן של
המצאות חדשות אלה. די לנו לציין
כאן שהן חוללו מהפכה בכושר־הם־
עולה של הצוללת, ושזו חזרה והיתד,
לכלי־הנשק המסוכן ביותר בימים. נשק
המועיל לברית־המועצות בלבד, ושב־מצב
הנתון אין בו כל תועלת לאמריקה.
יכול
העולם להתלהב לפצצות מימן,
לפצצות אטום ול״צלחות מעופפות״.
לא אלה יכריעו את המלחמה — אם
תפרוץ מחר, או בשנה הקרובה, או
בעוד שנתיים.
אמנם, האפשרות של מלחמה כה
קרובה אינה נראית לעין. אך דבר
אחד ברור: אם תפרוץ, יהיה לברית־המועצות
יתרון ראשון שיספיק לה
להטיל את שלטונה על כל אירופה, ומן
הסתם גם על כל המזרח התיכון.

אופרות-,
בטהובן.טי ס
באר,ק לי
תאופרטות. ורס* ,רקוד׳
רדיו אזניזן -דוברם

רח׳ דיזנגיף ,116 תל־אביב

מאת פוטו כרנר תבקש
איך כמצלמה להשתמש
בקנותך מצלמה, חלקים, פילמים, פלטות,
נייר וכו׳ ,עומד לרשותך נסיוגי של 25
שנים. בתור בית מסחר ראשון במקצוע.
פיתוח, העתקות, הגדלות, מכירה, קניה,
החלפה. פיתוח מיוחד של פילמים קטנים.
ם ל6ון 4137

פוטו־ברנר
חי 3ה יח הוו ל ת! 1ב
פנתד שבירא טי 4137 .

.,העולם הזה״ ,מם׳ 651

באמבו־אר קם לתחיה

יהודה. אזני

קולטות
ברחוב קריאה :

פניתי, הקורא היה זקן, קטן־קומה,
צנום, מוזר, נכה, בעל זקן אדמדם.
אני עומד, מסתכל בו, מהרהר ;
מי זה יכול להיותי לשווא .׳אמנם,
ידידי אומרים, כי זכרוני הוא הטוב
ביותר במזרח התיכון— .
הזקן הגוץ נהנה הנאה משונה מס־פקותי
וממבוכתי. הוא מתקרב אלי,
מראה את עצמו מפנים ומאחור, מימין
ומשמאל, זוקף קומתו ומתכופף, מציג
לפני עלילת קולנוע שלימה בהמולת
הרחוב של שעת הצהרים.
זיעה מכסה את פני, ברצון הייתי
בורח מפני מבטו הזועם והמקטרג של
האיש בעל הזקן האדמדם, אבל אינני
יכול. הוא נטפל אלי, מתקרב במידה
כזו, שנשימתו הלוהטת צורבת את
לחיי.
״ובכן, חבר ותיק, אינך מכירני,
ד,מ אומר הוא בקול מדוד ושקול,
בוטח ומקטרג, כקולו של התובע
הכללי, המציג את שאלותיו בפני פושע
מועד, המסרב להודות.
״אני ...אני גמגמתי — ״מובן
שהכרתיך מיד ...ראה נא ראה ...ידידי
היקר, מה שלומך ומה שלום המשפחה?״
הזקן
הצנום שולח אלי מבט לועג.
זקנו האדמדם מתאורר ברוח. גבות עיניו
עולות פתאום על מצחו וטענה
איומה נזרקת מפיו :
״אמור לי מי אני, אם הכרתני?
מה שמי?״
אודם מכסה את פני, אני מצפה
לעזרה מהירה מאחד העברים. אל אל־הים,
אילו היה מישהו בא עכשיו, מלאך,
שליח הרוח הטובה׳ והיה לוחש
באזני את שמו של הזקן הקטן הרותח
מכעס. פתאום זוקף אני את קומתי,
מרכז את כל כוחותי הנפשיים, עיני
נוצצות מרוב הערכה עצמית.
״רוצה אתה לבחון את כח זכרוני
כאן ברחוב שאני לא אדע מי
אתה ...הא ...הא ...הא ...ברור לי מעל
לכל ספק ...אתה ...הלא...״
״ובכן ...ובכן ...דבר כבר ...נו...
יקירי .,.נשמע ...אזני כאפרכסת״ —
ומאיים עלי במבטו בבטחון כזה, שקולי
נחנק בגרוני.
״ובכן ...אתה ...הוא ...זה ...חכה
נא ...ברור לי ...בודאי ...זאת אומרת...״
אינני
יכול להמשיך, קשה לי להחזיק
מעמד, אני חוקרו שוב במבטי ומהרהר
קשות. מי הוא איש שיחי׳ העומד
לפני? וינה, מילאנו, צוריך, פריז,
בלגראד, סופיה. אני רואה בעיני רוחי

בתי קפה, ששימשו מקום פגישה לא־מיגרנטים
מכל הארצות, מטבחים
עממיים צפופים, בתי מלון קטנים מכוסים
קורי עכביש, מאות פרצופים רוקדים
לפני מחול־שדים בערבוביה עצומה•
— וכל זה בעשירית הדקה —
אבל אינני מצליח לתפוס׳ אין לי כל
מושג, מי הוא הזקן הצנום והמוזר
הזה.
״נו, יקירי, אעזור לך״ — אומר
הוא מאחר שרחמיו נכמרו עלי .״מיד
תדע ...פריד־מן.״
״מובן מאליו, פרידמן קורא אני
מרב אושר באמת ...פרידמן ...כיצד
לא אמרתי זאת קודם לכן איד
באת לכאן, פרידמני היקר והחביב?
הרי אין כמוך בין כל הפרידמנים שבעולם...״
אני
כבר פורש את זרועותי כדי
לחבקו באמצע הרחוב, אני כבר עומד
לנשקו על לחייו המכוסות בהרות־קיץ
גדולות וכתומות, אך פני איש־שיחי
זועפות. הוא דוחה אותו בהחלט בשתי
ידיו היבשות והצמוקות.
״הבטחתי לעזור לך, ותו לא! אין
אני פרידמן ...זה הייה שם המורה שלנו
לדת ...בכיתה הראשונה של בית
הספר העממי. פרידמן. שלמה פרידמן.
שהכה אותך תכופות בראשך במקלו
בעת התפילה ...בום נטילת ידים״!
פרידמן אמר ״בום״ ובגמר הברכה הטיח
לך בראשך.״
הזקן הגוץ מתפקע מצחוק, מכה
באגרופו על קדקדי ומראה כיצד עשה
פרידמן בכיתה א׳ של בית הספר העממי
בום נטילת ידים...
אני משפיל את עיני מרוב בושה
ולוחש :
״סלח לי יקירי שלא הכרתיך מיד
כעבור ארבעים ושלוש שנים ...הרי
אתה יודע יפה...״
״טוב ...טוב ...אין צורך להתרגש״
— והוא טופח על שכמי —
״אבל דע לך. מן הראוי שתכיר את
ידידך הטוב ביותר, את באמברגר, במבט
ראשון...״
וכבר גמר ללחוץ את ידי, והניחני
לנפשי באמצע המדרכה. רגליו הקטנות
גררוהו כבר למרחקים, כאילו רצו לתקן
את המעוות הזה: בזבוז של עשרה
רגעים מחוץ לסדר היום.
פגישה חטופה זו דכאה את רוחי.
באמברגר׳ באמברגר. מי יכול להיות
באמברגר זה י מי שהכיר אותי במבט
ראשון ברחוב בן־יהודה בתל־אביב אחרי
ארבעים ושלוש שנים ...אדם מאושר,
ללא כל דאגה, הזוכר אחרי יובל
שנים את חבריו בכיתה א׳ של בית
הספר העממי— .
אבל גם אני נעשיתי מאושר ! מכיון

באמברגר, באמברגר, אבקשך בכל
לשון של בקשה: אנא, פגשני נא שוב
בשנתי השמונים ברחוב בן־יהודה ! —

שהאדם מת את מיתתו הראשונה ברגע
בו הוא נשכח מן הלב, הריני יכול
להודות לבאמברגר בעד חיי.

צבר, פסנתר וקרחת
אני מתווכח עם ידידי על טיבם
של ילדי ארצנו ועל השיטות החדישות
שיש להנהיגן בחינוכם. ידידי׳ אב לילד
בן חמש ולילדה בת שלוש. שניהם
יפים מאד ואינטלגנטים למעלה מן הרגיל•
הילד בן החמש מקשיב זמן מה
לוויכוח ליד שולחן בית הקפה, אך
הדבר נמאס עליו מהר והוא מתחיל
לטייל בין הכסאות והשולחנות על אף
הצפיפות הרבה.
״תאמר את אשר תאמר״ — מסיים
ידידי את הוויכוח — ״יאמרו הפדגוגים
את אשר יאמרו, הילד הזה, בני, ילד
טוב הוא.״
״הילד הטוב״ אינו שומע את הצהרתו
הגאה של אביו, מקפץ בפינה
נידחת של בית הקפה, עומד לבסוף
מאחורי גבו של ישיש המעיין בספר
זמנקש על גולגלתו הקרחה בעיפרון
העבה, שגנבו מאחורי אזנו של המלצר,
אחרי שגמר בזה הריהו מעמיד
שמונה בסאות בשורה עורפית, משחק
ב״רכבת מהירה״ ,מוציא מכיסו משרוקית
והרכבת דוהרת ברעש גדול.
אחר כך מגלה הילד את הפסנתר הפתוח׳
תופס מקל של אחד האורחים
ו״מנגן״ על הקלוויאטורה, תוך צווחות־נצחון,
ששום אינדיאני לא היה מתבייש
בהן. האב נאלץ לנהל משא ומתן דיפלומטי
עם בנו, ומצליח לבסוף לפרק
ממנו את כל נשקו — .הילד שוב יושב
ליד שולחנו כפרטיזאן שנתפס בידי
האויב. אנו ממשיכים לשוחח והוא שד
קל את אפשרויותיה השונות של הבריחה
החדשה.
חייל נכרי עובר ליד שולחננו. הילד
קופץ ממקומו, מצדיע, החייל מחייך.
כך יודעים לחייך רק אותם החיילים
שהם עצמם אבות ל״ילדים טובים״ כא-
לה. החייל מזמין קפה שחור, רוצה

לעשן, אך מתברר ששכח את סיגריותיו.
למה יקנה קופסת סיגריות שלימה, הרי
יש לו בודאי עשרות קופסאות במחנה.
ידידי רואה זאת ומציע לחייל מן הסיגריות
שלו. לא אחת, אלא אחדות.
החייל מדליק, מוחה, אך ידידי מניח
לו על שולחנו את הקופסה, ומראה,
שיש לו עוד קופסה מלאה. החייל אינו
רוצה לקבל את המתנה חינם, ועל אף
כל מחאותינו מוציא מטבע של שני
גרוש ותחבו לידי הבן של ידידי.
הילד מסתכל במטבע, מסובבו, מלטפו,
ובתנועה טבעית ביותר משלשל
אותו לתוך כיסו. אני מנסה לנחש מה
יקנה לעצמו: שוקולדה, סוכריות חמוצות,
עוגה או אולי תירס?
ברגע זה נכנסת האם לבית הקפה.
יושבת ליד שולחננו וכיוון שהיא המומחית
הגדולה בשטח החינוך, מתערבת
כמובן בוויכוחנו. היא מביאה אתה חדשות,
רעיונות מודרניים ביותר. היא
בעד העונש הגופני — אבל אך ורק
במשך היום. אחרי שש בערב אסור
להרים יד על הילד, יש להתפשר עמו,
ואפילו להתיר לו את הכל. העובר על
הכלל מזה מפריע למנוחת־הלילה של
הילד׳ וזהו פשע חמור.
הילד שוב נעלם בינתים, אך חוזר
כעבור דקות מספר. בידו זר פרחים
קטן שקנה בקצה הרחוב בעד שני
גרושיו.
חגיגיות נסוכה על פניו כשהוא ניגש
לאמו, מחבקה ומנשקה ואומר :
״אמא ...זאת קניתי לך ...במתנה...״
דמעות עולות בעיני האם, האב,
״איש הברזל״ ,מרוגש אף הוא. ואילו
אני מהרהר, בסתר לבי: שידפוק על
כל קרחת, יכה במקל על כל פסנתר,
יסע ברכבת־כסאות, יהפוך שולחנות —
אבל כזה ישאר תמיד: ילד טו ב.

״!הפועל״
כמחצית יוכלו

צילומים :

רוז נתן וברז
הרגלים שצעדו בראש.
גם על גבי מסינית
אפשר לרקוד .

,״העולם הזה״ ,מם׳ 651

כרטבעה ״מסדה״
(המשך מעמוד )3 הסירה טלקים׳ קרעתי סתמתי
טלקים

מותקנת על סיפון האניה. האיבבהלתם׳
לא סתמו את החור.
את הביס מן הפיג׳מה שלבשתי׳
את החור וצויתי על אחד האילהחזיק
את רגלו עליו.

בינתיים הצליח אריה גוטליב, הישראלי
השני שהיה בסירה, להשתלט על
האיטלקים.
הסתובבנו כמה פעמים מסביב לאניה
וחיפשנו את הסירה השניה בעזרת פנס
וצעקות, אך לא מצאנוה. היה חושך
מוחלט. פתאום ראינו שתי דמויות
תלויות מן האניה בחבלים, וחתרנו
לקראתם. האיטלקים הקימו צעקה גדולה
ודרשו שלא נחזור לאניה ושנשאיר
את האנשים, פן תטבע סירתנו. לקחנו
את שני האנשים — צ׳רלי ואנוש
שטמפר, הקצין הראשון שלנו מחדרה,
וכן את רב־החובל הדני, שנשאר על
האניה. בדרך הוצאנו מן המים גם את
אורי פרוסקאור, המכונאי השני.
שני האנשים סיפרו שהסירה השניה
טבעה, ושהם חזרו בשחיה אל האניה,
מרחק של עשרה מטר, ונתלו על החבלים.

האניה
נעלמת
כשעתיים וחצי הסתובבנו מסביב
לאניה. היא המשיכה לנטות עד שקצווי
התרנות נגעו במים, כחצי שעה אחרי
שרב־החובל ירד ממנה. וזה זכרוני
האחרון ממנה.
מאחר שחיפושינו נשארו ללא תוצאות,
החלטנו שאין טעם להמשיך בהם,

,.נא 1ת

אביב׳

ושמוטב לחזור לחוף, שהיינו מרוחקים
ממנו כ־ 17ק״מ. ראינו באופק את
רכסי ההרים הגבוהים.

אנשי הצוות הישראליים
שהשתתפו כמסע האחרון
של ״מסדה״:
אנוש שטמפר, כן 25מחדרה,
קצין ראשון. ככר
טוכעו 2אניות תחתיו.
צבי נוימארק, כן ,23מ־תל־אכיב,
קצין שלישי.
יוסף פלשטיין, כן ,32
מתל־אביב, רם־מלחים,
נעדר.
אריה גוטליב, כן 20מ־תל־אכיכ,
מלח.
צדוק כרמן, כן 25מ־דרום־אפריקה
.,מלח.
אורי פרוסקואר, כן 24
מחיפה, מכונאי שני, ארבע
אניות ככר טובעו
תחתיו.
שלום קליין, כן 10 מתל־אביב,
מכונאי שלישי,
נעדר.
שרגא כורוכסקי, כן 25
מקרית חיים, מנהל המשק,
נעדר.
הסירה-הקטנה שלנו מטיפוס ״דינגי״,
היתד, מיועדת לחמשה אנשים, אך עתה

ישבנו בר, ארבעד־עשר איש. המים
הגיעו עד לרוחב יד מן המעקה של
הסירה.
חתרנו במשך תשע שעות. מסביב
שרר קור איום. היינו כולנו לבושים
בפירמות, או -בגופיות ותחתונים. החתירה
היתד, מפרכת. הפחד שהרגשנו
בו כולנו ברגעים האיומים והדאגה
הנוראה לחברינו בסירה שנתהפכה,
העיקה על כולנו.

שלושה ישראלים נעדרים
עם עלותנו לחוף, בשעה שבע בבוקר,
התקהל המון רב, אך אף
סירה אחת לא יצאה לקראתנו, למרות
שהים בקירבת החוף ריר, שקט לחלוטין.
רק סירה אחת יצאה, לבסוף, מרחק
מטרים אחדים, לקראתנו.
לקחו אותנו לתחנת המשטרה, שם
הופיע, כומר קאטולי שהביא לנו בגדים
שונים ומשונים.
בין הנעדרים היה רק איטלקי אחד.
לעומת זאת נעדרו, מלבד שלושת חברינו,
הסיוארט המאלטזי שלנו, פאצ׳יו
רוזריו (שקראנו לו, בעברית, שלום
שושני) ור,מכונאי הראשי הדני שלנו.
את כולם אפשר היה להציל לולא היה
הלילה כה חשוך.
הסיפורים שנפוצו כאילו נקלטו קריאות
עזרה שלנו וכאילו חשו לעזרתנו
— כולן בדויות. לא היה לנו כלל
אלחוט, אלא רק רדיו־טלפון, שאינו
מתאים למצב כזה.

מפית ככטן
תביעת פיצויים בסך 100.000 דולר
הגיש חייל אמריקאי פצוע, שנותח
פעמים׳ נגד השרות הרפואי של צבא
ארצות־הברית. בשעת הניתוח השני,
שנערך כשנר אחרי הראשון, נמצא
שהמנתחים השאירו בבטנו מפית שאורכה
0 75״מ ורחבה 45ס״מ.

דג חצוף
בורמאי צעיר בראנגון נדקר על
ידי דג, בשעה ששאב מים מן
הנהר. ברוגזו תפס הצעיר את
הדג ונשך אותו, אולם הדג הת חלק
מידיו לתוך פיו וירד לקיבה,
שם המשיך להתנועע בחוזקה.
הרופאים הרגו את הדג בעזרת
סמים.

האמכט של גריגג
יחד עם אוצר גדול של • יינות יק־רים
ונברשות־זהב, שהוטמנו ע״י גרינג
בחיק האדמה, נמצא בשבוע שעבר
האמבט בו היה הרייכס־מרשאל רגיל
להתרחץ. האמבט מצופה כסף.

תהיה ״מסדה״ חדשה
הסיפור, כמובן, לא נגמר בזה. תהיר
.,מסדר״ חדשה. איני יודע מה גרם
לטביעה, אך איש מאתנו לא יעזוב
בגללה את הימאות. אניה יכולה לטבוע.
זה הכל שייך למקצוע. אני מחכה בקוצר
רוח לאניה השניה שתהיה לנו.

בתל -א בי ב

חברת ״קרת״ שבנתה את ״טבעוך, עיר הגנים
המהוללת בשערי העמק, העבירה את מרכז
הכובד של פעולותיה לאיזור של תל־אביב.
החברה החלה עתה בבצוע שתי תכניות שכון
רבות־מעוף: האחת — הקמת עיר גנים
חדישה בשם ״תל־גנים״ על גבול רמת־גן,
והשניה — בנין שכונת ״נאות אביב״ ,שתכיל
בתים משותפים מרווחים מוקפים גנים. השכו נה
תוקם בתל־אביב ליד הרחובות פרישמן,
שדרות חן והנביאים. השבוע הוחגה יציקת
הגג של הבית הגדול והראשון ב״נאות אביב״.

כית סוהר לדוגמא
שני שומרים של בית־הסוהר סנט־אנטואן
בג׳נבה נידונו למאסר של 12
חדשים בעוון לקיחת שוחד. השומרים
הרשו לנשי האסירים ולידידותיהם לישון
בתאי אהוביהם. עשרה שומרים
ושומרות אחרים נידונו לענשי מאסר
של שבועיים עד שמונה חדשים.
מתוך העדויות נתברר שהנשים שילמו
עבור הרשות להיכנס לבית־הסוהר,
ובמקרים מסוימים אף דרשו השומרים
שהנשים תבלינה תחילה לילה אתם.
בתאים נערכו לפעמים סעודות חגיגיות
עם תרנגולות צלויות ויין שמפניה.

ככישים?ן שויים מגומי
ממשלת ארצות הברית מתכננת
את סלילתם של כבישים כל־יבש־תיים׳
בהם ישמש הגומי כחומר
עיקרי. מצפים שהדבר יגרום לג אות
במטעי הגומי בעולם כולו.

גנכים מקוריים
אמריקאי עשיר מבוסטון, שניסה
לשוא להניע את מכוניתו המחודדת,
ביקש שני עוברים ושבים לדחפה. אחד
מהם, שהעמיד פני מומחה, התישב ליד
ההגה, בעוד שחברו עזר לדחוף. משי
הונע המנוע קפץ גם ה״עוזר״ השני
לתוך המכונית ושניהם נעלמו בה,
בהשאירם את הבעל עומד בכביש.

ה׳ ליאופולד שן, מנהלה
הכללי של חברת ״קרת״ ,הוא
הרוח החיה בפעולות השכון
שלה. במשך שנים רבות שמש
בשעתו כיו״ר הק.ק.ל. בבריטניה
וכבר אז היתד, נהירה לו
חומרת בעית השכון בארץ.
בהעלותו את השאלה בפני ציוני
אנגליה הצליח לענין כמה
מהם ולשתפם ביסוד ״קרת״
בשנת .1946 פעולות החברה
מתאפשרות במדד, מרובה ע״י
העברת הון יהודי ארצה.

( אס תאמץ )
־* ואס לאו *־

תקליטים

ל־ 1סטפון

אבדהוסון
ו־תל־אדיב
רחוב בן־יהודד9 ,

״;תול״ הוא תוצאה של הרבה שנות
נסיון רפואי. זהו אמצעי מרגיע ומשקיט
כאבים ללא כל תוצאות מזיקות.
פעיל נגד כאבי ראש, כאבי שנים,
נוירלגיה, הצטננות׳ שגרון, שפעת, כאבי
הוסת וכר.

.העולם הזה״ ,מס׳ 651

תימנים ./ש רי ם ו פו רנו ג ר פי ה
מאת ש. יוסף
״א רבועים ״מספרם של היהודים
בתימן כמעט שלא נשאלף״...
תנה״
— סיפר מר
שרת — ״מאז החלה העליד, מתימן,
מדי פעם משנשאל עולה משם, כמה
יהודים נשארו בתימן, הוא עונה :
— ארבועים אלף
בינתים חל המפנה הגדול .״מרבד
הקסמים״ החל לפעול ומאז הובאו לארץ
כ ״ארבועיםאלף ״ מיהודי תימן
(בדיוק 39 :אלפים ולעדן׳ שער
העליה של יהודי תימן, ממשיכים לזרום
יהודים.
מר שרת החליט לבלות את ליל
הסדר בין עולי־תימן הבאים לעדן. הוא
הסב עם נכבדי העדה, ונתגלגלה שיחה
בנוסח מזרחי, בנועם־מליצות, כשם שרק
שר־החוץ שלנו יודע לשוחח בעברית
ובערבית.
מענין לענין׳ נסבה השיחה, בזהירות
רבה (אין אנשי המזרח להוטים לדבר
במספרים משום עינא בישא) על השאלה
כמה יהודים עוד נשארו בתימן.
הזקנים נמנעו מלנקוט במספרים. אולם
בפי הצעיר שביניהם( ,צעירים הם, כידוע׳
פזיזים יותר) נשמעה התשובה
ההססנית :
״מי יודע? אנא ערף? אפשר עוד
ארבועים אל ף

כשעה לאחר חתימת איש ההסכם הכספי בלונדון
לא הכין
הסבירו שר־החוץ ושר
האוצר את ההסכם המסובך.
״איני חולק על עצם ההסכם״ ,אמר
שר החוץ׳ ״אולם מסופקני אם אפשר
להבינו ולהסבירו
על כך העיר שר־האוצר :
— בכל אופן נסיתי להסביר את
ההסכם בישיבת הממשלה. ספק אם
הצלחתי. אולם הממשלה אישרה אותו...״

הכתוכות — באותה מסיבה מסר שר
דשר האוצר האוצר כי מדינת ישראל
תצטרך לשלם לאוצר
הבריטי את סכומי הכסף השייכים
לאזרחים בריטיים והנמצאים בבאנקים
בארץ.
עתונאי אחד הזדרז להקשות על שר־האוצר
בשאלה :
ומה על הפקדונות של אזרחי־ישראל
בבריטניה?״.
על כך ענה שר האוצר :
״אזרחי ישראל שיש להם פקדונות
בחוץ־לארץ מחובתם להודיע זאת לאוצר.
ואם הנך מכיר אזרחי־ישראל שיש להם
פקדונות בבאנקים בריטיים, אשמח
מאד אם תמסור לי את כתובתם

סעיף שהוא בין היתר הסביר מד
כידי שמיים אליעזר׳ קפלן, כי האוצר
הישראלי קבל על
עצמו לשלם לפקידי־המנדט לשעבר׳
המתגוררים במדינת ישראל, את הפנסיות
המגיעות להם ממשלת המנדט, עד סוף
ימי אריכות־חייהם.
״בכמה מעריכים את ״ההתחייבות
הזאת?״.
״סעיף זה שבהסכם הכספי״— ,
השיב שר האוצר ״תלוי כולו בידי
שמיים..
לוגה־כארק שר החנוך, מר זלמן
שזר, חלה לזמן ממוממשלתי

משהחליט יצא
לחופשה של חודש ימים ואת מקומו
מילא שר התחבורה, מר ד. רמז. אולם
בינתים חלה גם מר דוד רמז. ובין
השאלות הראשונות שהיה על ראש
המממשלה לטפל בהן, לאחר שובו
מחופשתו, היה לטפל גם במינוי ממל-
אי־מקום לשר־החינוך ולשר־התחבורה.

ידידות על גבול המדכר
בקאהיר שוב גברו קולות. המלח מה, אן על גבול המדבר של עזה נפגשים
צלום: ק או פ מן
מוכתרי שני העמים לפגישות ידידותיות.

״העולם הזה״ ,מס׳ 651

מערכולת כינלאומית
רב־החובל של האנית הישר יי יית
יזיר״ (משמאל) מחליף דגלים
יעקב ניסקר, נכדו של רב נן פיורסם, רב־החובל היחודי ־ הפולני
בהולנד.
אנית־מלחמה בראזילינית בו ונורדאם אשר

בינתים מוסרים, כי מר זלמן שזר
מבריא והולך, ויתכן כי הוא ישמש
כממלא־מקומו של שר התחבורה. היתד,
הדעה, כי, מר אליעזר קפלן, שחדל
להיות ממלא־מקום ראש הממשלה, ימלא
את מקומו של מד דוד רמז בזמן
העדרו.

אותו. אולם אותו יום, מש־תפרסמה
השמועה על ״הפנצ׳ר הפורנוגרפי״ מ ך
תון, החל העתון לאזול מן השוק.
הקהל שלנו, לא בלבד שהוא נפגע
מפורנוגרפיה פומבית, הוא גם, כנראה,
אוהב להפגע...

יש דואגים ״גם אם נמנע ממלחמה,
לא יהיה בית־חרושת
לגכים...
זה מחוסר־עבודה״ ,הבטיח
ראש הממשלה בחנכו את בית
החרושת החדש לאברים מלאכותיים,
״לכך דואגים הנהגים שלנו בכל דרכי

לא פעם נתקלים הקור־פאנצ׳ר
פורנוגרפי
אים בעתונות בשורה
בלתי־מובנת. אותיות ומלים
משמשות בשורה זו בערבוביה
בלתי־מובנת. הנה, למשל, העתק מדו־ייק
של שורה כזאת :
— אלנחתכך משבצנתר כמנפץ תג־דירכהון.
המתמצאים
בענייני דפוס יסבירו
לכם את העניו באופן פשוט ביותר :
לסדר נשארת שורה שהוא מוכרח לסיימה,
אם־כי אח״כ יזרוק אותה. במקרה
זה הוא מעביר את אצבעותיו על מנענעי
מכונת־הסידור ללא כל סדר וכחנה,
ויוצא מה שיוצא. לפרקים, שוכח הסדר,
ואח״כ גם המגיה, לזרוק את השורה
המיותרת הזאת׳ והיא מופיעה בע־תון.
יודעי־חן ודאי תולים בה תלי תלים
של הלכות, כחנות ופרשנות.
לפעמים נכנסת לדפוס שורה, שאף
היא מיועדת לזריקה, כגון —
— עד כאן סידר מ. ש.
— לשלוח לצנזורה...
לך לעזאזל עם כתב היד שלך...
הכל לפי מצב רוחו של הסדר, אולם
הסדר של אחד העתונים היה ערב החג
במצב רוח ״פורנוגרפי״ .הוא סידר שלש
מלים, שאי־אפשר להעלותן, בכוונה
תחילה׳ על הכתב. המגיה לא הרגיש
בהן, וכך הן הופיעו יחד עם הידיעה
על ״סיום ההשבצה של עובדי הדואר״.
והקהל שלנו רגיש מאד. טלפונים
צלצלו ערב החג ולאחריו למעריי
איך יתכן ...במערכת החלו בחקירות
״מי אשם״ ,דבר שקשה מאד לקבוע

פ על צ־י(ן מזו״ף וחמור אסת׳
ונפטר מראותו לנגד עיניו. חמור זה,
בדיר׳ בין הכבשים והטלאים, היתד,
מה איכפת לו פטיש? סר קמעה׳ וחואתון.
יוצאת האתון, פרוקיה׳ עם העזר
לסורו• היה החצרן מטרדו מן
דר למרעה׳ והיא משתרכת אט־אט בשו־הרפת
והאסם׳ פנה והלך לגן, לחבל
ליו. עתים נושאת היא על גבה את
אריך חלילי, זה הרועה הממושקף ארד -בעצים הרכים ולרבץ על כרי הדשא.
הרגלים. האתון משתרכת קדימה ורג היה הגנן מרדפו בקלשון ומגרפה ובמטר
חרפות — והחמור מפשיל זנבו
ליו של הרוכב נגררות מחמת ארכן
ונס לחצר.
ומשרות דו־חריצים על פני הקרקע.
בחורף, היא עונת ההמלטה, היה אריך
לימים פגש את פתקיה. פליאה
נוטל את הטלאים הרכים מסולסלי הצמר
היא כיצד נתעלמה מעיניו האתון עד
שנולדו בשדה ומניחם בשקי האוכף של כה. אולם, מיום שנפגשו השנים, דבקו
האתון. היתד, פרוקיד, צועדת במת־נית זד, בזה, ולשוא נסה אריך חלילי להפוהרחלות,
שבר־בטנן בשקיה׳ • מהמות ריד ביניהם. כולא הוא את פתקיה
ופועות עדי הגיען לחצרות הדיר.
בדיר, והיא קופצת מעל לגדרות ובורחת.
יוצא הוא עמה למערה, והיא
אתון שכזו, צייתנית וארוכת אזנים,
נסה הביתה. פעם אף קפחה את ארוחתו,
ממעיטה ללעוס ואינה מתמרדת — אין
לך טובה ממנה. אמנם לפעמים היתר, שהיתר, צרורה בשקי האוסף. נסה
הביתה ואריך רחימאי נותר בלא אתונדחקת
עם הכבשות לפנים סורגי המח־לוב,
לטעום שעורה גרוסה בלולה בסו נו ובלא ארוחת צהרים.
בין ובגריסי חרובים קפריסאים, אלא
באשר הלך החמור, הלכה האתון
שאריך היה מניח לה ברוח בדוחה.
אחריו. קסם לה זה החמור מאריך חלילי
קוריוז. אתון במחלוב. סוף־סוף, פרו־ורחלותיו.
ביום שוטט הזוג בחצר
קיה׳ אותך לא נתלוב...
וחבלו ברפת ובסאם, ובלילה פוגשם
בשבתות נוטלים האבות את הא השומר רובצים בצותא על המדשאה
לפני חדר האוכל, זו המדשאה, בת־תון,
רותמים אותה לכרכרה, ומסיעים
טפוחיו של הגנן. ביקרי פרחיו ובחירי
את הל להקת הזאטוטים בני השתים
שתיליו ״חבלו. צמד חמד. אתון וחמור.
והשלוש לטייל סחור־סחור בחצר המשק
הלואי וידע כל בעל סוד זה, כיצד
ובדרך היורדת לשדה התלתן.
לקשור אליו את רעיתו׳ כאשר היטיב
הנה, רואים אתם, כמעט אידיליה
כפרית: אתון ארוכת אזנים, זאטוטים ; לעשות החמור. יש דברים בגו׳ ודי
לחכימא...
מצטהלים בכרכרה, טלאים צחורי צמר
יום אחד טכסו ביניהם החצרן והגנן
ורועה ממושקף ארוך רגלים וחליל בפיו.
דרך להפטר מן המזיק .״כלו כל הקיהכל
היה כשורה לולא זה החמור,
נסעו צים״ ,אמר הגנן .״חמור זה מוציאני
שהופיע אצלנו אי־מאין. פעם
מכלי״ .״הוא מקצר את ימי״ ,אמר
לעקור אבנים בכפר נטוש ומצאו בין
החצרן. פסקו לו מיתה בעשרה אופנים.
בתיו החרבים חמור זנוח׳ דל בשרים,
זה מציע בסטן וזה לשוחטו בסכין.
מט לנפול על רגליו הדקות ככפיפי
העיקר — ילך החמור לכל הרוחות !
עץ. חשבו המוצאים שנזדמנה להם
אולם בהמה במשק, שייכת היא
מציאה׳ והביאוהו עמם הביתה.
למזכיר המשק. בלעדיו לא ייעשה דבר, והא שמוש.
חמור במשק, יימצא לו
מקטון ועד גדול. הלכו, איפוא, שניהם
ראיה — .פתקיה. ניחא.
אל צביקה ושחו לו אודות החמור.
קשרוהו לעמוד בפנת האורוד, והאך
תחילה הניחו לי לספר לכם מקצת
ניחו לו תחילה להבריא ולהשמין בשרו.
מתולדותיו של צביקה.
היה לועס וגורם ודוחס לקיבתו את

הקש והשעורה שמצא הפקר סביבותיו.
וכשתם המזון לעס וטחן את חבלו ויצא
צביקה והחמור — מין הדומה למי־לחפשי.
תפסוהו פעם ושתים וקשרוהו,
נהו. ובמה אמורים הדברים? כשם
והחמור, בן־מזיק שכמותו, קורע את
שהחמור חבלן׳ כך צביקה מזיק. מזיק
חבליו. ובורח. למי במשק יש פנאי
שכמוהו, המצליח לצוד כל אדם בנקודת
לרדוף אחר חמורים? התעצלו לתפסו
תורפה שלו — ,אין שני לו ביננו. את
והניחו לו לשוטט בין הרפתות, לטעום
מי לא ״סדר״ ואת מי טרם ״מתח
תלתן וחציר. ,וכששבע דיו נכנם למחלא
מכבר נטפל לחנן וכמעט ולא
סן התבואות ונרדם בין שקי השעורה.
נתפס זה לסוהר בעוון זיוף המחאה.
מעולם לא היו לו לחמור ימים טוהמעשה
תחילתו בימים שחנן היד,
בים כימים אלו במשק• הוא שמן
לנם־קורפורל בצבא הבריטי. ארבע שנים
וכרסו תפחה ונתעגלה מיום ליום.
בלה במחנות במצרים׳ ולא זכה לצאת
החצרן טרוד בעיסוקיו, וכשהוא פו מארץ זו לאירופה אף ליום אחד, כשם
שעשו שאר חבריו• סדרו אותו, היה
גש בחמור מטיל הוא פטיש בצלעותיו
רגיל לאמר. הנה גם מדוע נשאר רווק.
את מיטב שנותיו הצעירות הקדיש לצבא,
ולכן לא היה לו פנאי לחזר אחר
נערות. בצבא צריך להיות חייל, אין
פנאי לדברים אחרים. נו, והא.ט.ם. י
מן הללו יכלת לבחור לעצמך אי
אפשר. הן הלכו עם האוסטראלים והבריטים״
.אין זה מטבעו של חנן להד-
מטבח מעודן וכשר
חק בין שנים שנדברו ללכת יחדיו.
הוא היה אדם מסודר ונגש לכל
מקסימום בוחיות
ענין ברצינות יתירה. כאשר נוסדה
קופת החיילים, היה שוקד מדי חודש
הדר־ ה כ רנז ל. חיפ ה
להכניס לקופה תשלום קבוע. עדיו לא
ידע שהוא מניח כספו על קרן־הצבי.
מלפזן 4465
בגמר המלחמה הצטרף לארגון החיילים
המשוחררים, השתתף בכמה ועי•
דות ונבחר למזכיר סניף החיילים המשוחררים
במשקו. היה מקבל מפעם
לפעם חוזרים ועונה במכתבים מפורטים.
מנגנים
עברו שנים, הארגון התפרק והקופה
נתבטלה. חנן שומר על פנקס חסכונומר
מנדלבאום ותזמרתו
תיו׳ ורשומה בו יתרה לזכותו בסך
שתי לירות וחמש מאות ושבעים ושלושה
מיל.
בשבת תה בשעה 5
האמין שבאחד הימים יחזירו לו את
כספו. מילא, אשרי המאמין !

פעם ראה צביקה את פנקס חסכונותיו
של חנן .״מהו פנקס זה?״ שאל.
וחנן סח לו בפרוטרוט על קופת החיילים
וחסכונותיו. צביקה שמר בלבו
את ד.ענין.
פעם נתגלגל לידי צביקה׳ צ׳יק נושן
של ברקליס״בנק, על מספר חשבון שנתבטל
בינתים. רשם צ׳יק זה לפקודת
חנן נמרי, ע״ס 2.750ל״י. זעל החתום:
קופת החיילים. הכנים את ההמחאה
למעטפה ושלחה לחנן בדואר
רשום.
אותו יום שקבל חנן את ההמחאה,
היה לו יום אושר בחייו. אמונו באדם
שב אליו ונתחזק. כאשר פגש בצביקה,
הראה לו את ההמחאה ואמר: הנר,
לפניך הצ׳יק. ואתה פקפקת ולא האמנת
כי יחזירו לי את כספי. אפילו
רבית שלמו ! (הפרש הסכום נגרם
בטעות, מחמת שכחה. וחנן סבר כי
רבית נתנו לו !).
כל אימת שהיה צביקה נוסע העירה
בעניני המשק, היה חנן מבקשו
לטול את ההמחאה לבנק־ברקליס. צביקה
סרב מדי פעם, והיו לו נמוקים משכנעים
מאד.
מילא. עברו כחדשים׳ עד שנסע חנן
העירה במיוחד (קבל ״שבת״ מסדרן
העבודה) לפרוע את ההמחאה. נכנס
לבנק והראה שם לפקיד את ד,מחאתו.
הפקיד בחן בחשבונותיו, והציץ בפני
חנן׳ תמה לדעת מה מצא ברנש זה
לזייף המחאה בסכום פעוט כל־כך.
כשתהה דיו על פרצוף זד, שלחהו בכל
האדיבות למנהל.
״מנין לך הצ׳יק שאלו את
חנן נמרי בחדר ההנהלה.
שח להם :״קבלתיו מקופת החיילים
המשוחררים. זהו חוב נושן שהם
חייבים לי״.

נראה הדבר שהמנהל היטיב להבין
מחנן במה אמורים הדברים.
הצ׳יק מזויף. נפלת בפח !״.

״לולא הסכום כה פעוט׳ היית נתבע
לדין בעוון זיוף. שלום״.
יצא חנן מהבנק אבל וחפוי ראש :
עד היכן רשעותם של הבריות מגיעה !
כששב חנן הביתה חכו רבים לבואו.
צביקר, דאג לפרסם ברבים את ספור
המעשה בהמחאה. ברדת חנן מן האוטובוס׳
הקדימו את פניו בתרועות :״הי
חנן־חנני ! איך היד, שם בבנק? ספר!״.
וחנן שותק ואינו דובר דבר, ורק
פניו זעופים עד מאד.
הנה כזה הוא צביקה. נבל מפולפל בר־מזל
! גוץ ושמן, נמוך קומה ותפוח
כרם, לב רחב ויצר של מזיק להכעיס.

כשבאו החצרן והגנן אל צביקה־גוצי,
וסחו לו על החמור, הרהר קצרות
ואמר להם :״סתם להרוג? מה
בצע י אפשר להפיק תועלת גם מחמור.
ננסה למכור. להרוג לא תאחרו״...
״מי יקנה מזיק זה? למי תמכור
נבלה מסריחה זו, מרובעת רגלים י״.
״אפשר למכור״ ,אמר להם צבייקה.
״תנו לי שבוע. יש לי פושט נבלות
מכר, נוח מיודענו ! אפשר יחפוץ בו
איזה נצרתאי׳ והטוב מכולם — לחרושת
הנקניקים. הלללו ירבו במחירו׳
לפי משקל הקילוגרמים״.
״יפה״׳ אמרו שניהם. נזדמנו המקרים
ונכניס אדר שבו מרבין בשמחה. יש
רצון לחוג וכסף אין. איך נחוג את
החג בלא יין ועופות ושאר מיני מתיקה?
ובכן — החמור ! מן החמור נוו־
(המשך בעמוד )9

מלון ציון

,העולם תזה״ ,מס׳ 651

שע. חייכם, לולא חמור זה, ספק אם
היינו באים לחוג את הפורים.

פגשהו

״נו, מה בענין החמור?״
החצרן ושאל.
״הכל מסודר ! מכרתיו לפלאח בחמש
עשרה ל״י. לך והבא את החמור !״
הלך החצרן להביאו...
וכעת שמעו קיצו של ספור: חמור
מנובז זה, שלא עלה בידי איש לסלקו,
חרף כל החבטות והמהלומות — ,כאשר
נזקקו לו עמד וברח׳ הוא והאתון
עמו.
שאלו כל איש, שמא ראוהו. ואת
פי הילדים חקרו, ובאו לחקור אצל
הטבחית מנין לה שפע הבשר הזה השבוע
האחרון ...חקרו ותהו, והחמור
איננו.
אך בזכותו של חמור זה ששולם
מחירו מראש, ערכנו אנו הלולת פורים
לתפארת. זו היתד ׳,מסיבה עצומה, שאלו
בעמק ויגידו לכם !

לאחר כמה ימים פנה צביקה אל
חרושת הנקניקים במחוז. אך הללו
סרבו• דרוש להם בשר כשר.
״מה אתם מתרגשים. כשר ! אתם
רוצים דוקא כשר, נמכור לכם חמור
כשר״.
עד שהללו מהססים (ואנחנו הרי
יודעים מה אתם נותנים לתוך דודי הב־שול
שלכם!) ,נמצא פלאח שהסכים
לשלם במחיר החמור חמש עשרה ל״י.
ואפילו שלם מראש, בלא לראות מה
ומי הוא החמור שקנה. נתן הפלאח
לצביקה את הכסף, וחייבו לשלח אליו
את המזיק שמן־הבשרים.
ביום הששי חזר צביקד, הביתה.

שרירים 0פרטיים וגופים ציבוריים

רפאל הלפרין
״גוף

כמו לכל מוצרי ״שמן״ קדמה נס
להוצאת ״תלתל״ תקופה ארוכה
של מחקר מדעי ונסיונות מעשייס׳
כדי להבטיח שהמוצר החדש יוכל
להתחרות בטיבו אן! כמינים
המשובחים כיותר כעולם. ואבן -
התוצאות הצדיקו את העמל הרב
שהושקע.

נצחון צמחוני
העתונות עברה כמעט בשתיקה על
המאורע׳ לרבות הכתבים הספורטיביים
הרגילים לראות בתחרות כדורגל מאורע
לאומי (או בינלאומי) ממדרגה ראשונה
ואותם העתונים, שהאריכו את הכתיבי
על כך׳ נתנו תיאור המעשה בלבד. רק
עתון אחד הוציא מסקנות, אך ל<
היו אלה מסקנות ספורטיביות דוקא
העתון שמח לקבוע, כי בחירת ״מי
ישראל״ היתה מכה ניצחת למתנגד
הצנע, באשר יצחק כרמל, שנבחר ש:
כגבר בריא ביותר, הנו צמחוני, שאינ
אוכל בשר...

תלתל

מנקה יפה את השער. מוסיף להן
־ופי וזוהי, שומר על בריאותן ומקל
עיי סדוי תסרוקת נאה׳.

איני מכיל אלקל• אי כל המרים
כימיים חריפים. אחרי החפיפה
אין צורך כשטיפה כחומץ או
מיץ לימון•.
מחיר: השפופרת 220פ רה
כקכ 1ק 340 פר*
(כולל 25 פוי פקוון ענוב הבקבוק)

.העולם הזה״ ,מם ׳ 651

יפה

אעו

לאחר שנבחרו שבעת אלופי הגוף,
היד. ברור, שלוא יצאה משלחת מעין זו
מעבר לים כדי לשמש תעמולה למגבית
המאוחדת, או למטרה לאומית אחרת,
היחד. משיגה תוצאות טובות יותר
מאשר שני תריסרי שליחים אוכלי דוי־זים.
וברור גם, כי טרם הגענו להכרה
זו, אם כי לא מן הנמנע, שבאחי
הימים יחול שינוי ערכים בתפיסתם של
מנהיגי העם. סוף סוף אין ישראל אלא
מדינה צעירה בימים׳ ואילו בתקופה
הממלכתית של ישראל בעבר, עסקו
אבותינו במלאכות אחרות ולא דוקא
בפיתוח השרירים או חיקוי אפוללו,
ובודאי שלא בעיצוב פסליו של רודן.
במשך דורות רבים, מאז יצרו היוונים
העתיקים את המושג הזה של יופי
הגוף לשמו, הקימו אמנם אבותינו ערכים
אחדים בשטחים אחרים, שאין
להתעלם מהם ...חבל רק, על כי שורת
הנימוקים הארוכה, המוסריים והמדעיים,
שהיינו מביאים כנגד תיאוריות שקר
למיניהן על גזע ומבנה הגוף, לא
כללה הוכחה מעשית ופשוטה זו, אשר
קורטוב ממנה ראינו ב״תערוכת הגופות״
בתל־אביב לפני שבועיים.

נופל

נון

השמיים...״

הכוח. לא כן נציגות המין החלש( ,הגילים
כד 15 ומעלה) אשר מילאו חלק ניכר
של האולם, אך שוב לא לסיפוק זה
התכוונו עורכי ההתחרות. וכאן אי ההבנה
הכללית של המאורע הספורטיבי
הזה, הראשון בארץ ,׳ונראה שגם באלפיים
שנה...

היופי אינו: ופד מן השמיים
עמדתם של השמרנים אשר בתוכנו —
״הבל, דברים בטלים, ריקנות״ — היא
פחות מסוכנת מיתר עמדות השוללים.
זוהי למעשה שארית אותו יחס לספורט
שהיה קיים אצל אבותינו בגולה. נראה,
כי היחס השלילי לתעמולה לגוף היפה
בקרב העוסקים בספורט (ומחייבים אותו,
ורואים בו אמצעי חינוכי ).הוא
הוא הבא להוכיח, כי תרבות הגוף
טרם מצאה לה הד ראוי בקרב האוב־לוסיה
שלנו. טעות היא להשוות התחרות
ממין זה להתחרו״ות יופי בין הנשים.
בו בזמן שבהתחרויות אלו באות בנות
המין הימי, להציג את אשר הוענק להן
מן הטבע, הרי שהתחרות השרירים,
הפגנת הקו היפה והפלסטי׳ עיצוב הפוזה
הנאה — כל אלה באים להוכיח את
ערך ההתעמלות השיטתית ואת העובדה,
שרבים מבין הנוער יכולים להגיע לתוצאות
דומות.

אין גרפים ד״טמיים

סי מ ה

ובכן משום מה לא זכתה ההתחרות
לתואר ״מר ישראל״ לתשומת לב בקר!
האנשים הנוגעים בדבר. עורכי ההת
חרות שלחו הזמנות למדריכי ספורט
לאנשי המחלקה לתרבות הגוף ש;
הממשלה, לסופרים ואמנים, אולם מכ;
אלה לא הופיע איש ופרט למנהל שרוו
בתי הסוהר, מר גרוגר יא, הדוגל
בעצמו בתרבות הגוף (׳ובמדת מה מש
מש לה ״מוצג״) לא נראה איש מבין
״הגופים הרשמיים״ .ואותו קהל רב
שמילא את האולם, לאמתו טל דבר,
בא אותו קהל על אכזבה. אשר ביקש
לראות שם, לא מצאו בהתחרות זו. לא
היו מכות, הגיבורים לא התאבקו, ואילו
הלהטים, שהראו האנשים על הבמה,
היוו יותר הצגה אמנותית מאשר הפגנת

״מר ישראל 1950״
צבר צנחזוני

צילומים: ברז

פלסטאף זועף חוטם.
טיט1 מציג ״אופו
הזמר־השחקן האיטלקי מדגים לסופר ,
סאת סופרנו.
״מר גובי עודו ישן אומר השוער
במלון קייטה־דן.
אנחנו עוברים על פניו ודופקים
על דלת החדר מם׳ .1
קול איטלקי מנומנם נשמע מתוך
החדר. הדלת נפתחת ואדם בעל גובה
בינוני ופנים שמנמנים וחלקים, לבוש
חלוק, מופיע בדלת.
״מיסטר גובי?״
״סיניורי?״
אנחנו נכנסים לחדר הקטנטן, אשד
שתי המיטות הרחבות תופסות כמעט
את כל שטחו. גב׳ טילדה גובי, המלווה
את בעלה בחייו ועל הפסנתר, אשה
בלונדית נעימה וחייכנית, יושבת ליד
שולחן כתיבה ומטפלת בצפורניה.
אחרי שראיתי את גובי בסרטיו —
״ריגולטו״ ו״כוח הגורל״ ,קשה היה
לי להאמין שזהו אותו איש. בשני
הסרטים עטורים פניו בזקן .״זקן?״
הוא מחייך, כשאנו מעירים לו על כך,
״גם אני חושב שזקן יתאים לי. אני
חושב לנסות ולגדל אותו הקיץ. אשחק
בתפקיד דון ג׳יובאני, המצריך זקן
ממילא !״
טיטו גובי מדבר אנגלית רצוצה.
כשהוא שואל אותנו אם מבינים אנחנו
שפה אחרת, אנו עונים בשלילה. רוצים
אנחנו להכריח אותו לדבר בפניו ובידיו,
לצייר כל מילה בתנועותיו. הן
הדבר המציין את טיטו גובי הוא היותו
זמר מושלם ושחקן מושלם כאחד.
״לא ד,ספקגו לראותך בהופעתך הצי־

טיטו גובי פוגש את פאגליאצ׳י.

גובי
יה פרטית

תמוגח מן האופירה הרשמית -טיטו גובי
כסרטו האחרון -״כוח הגורל״ לורדי.

עולם הזה״ את תפקידיו ב־ 74 אופירות
1ל1ם כהן
בורית. שמא תואיל לתת לנו הופעה
פרטית?״ שאלנוהו.
החוצפה מוצאת חן בעיניו .״למה
לא?׳׳ הוא צוחק. אבל חסרים לי הזקן,
הפיאות והאיפור. מימי לא שיחקתי
בלי איפור. בכל זאת׳ אנסה !*
וכו מעלה גובי לפנינו אופירה אחרי
אופירה — פעם סוער ופעם רגוע,
פעם מתחנן וזועף ופעם מהתל ומת־לוצץ.
ובין פוזה לפוזד״ הוא מדבר
על תוכן חייו — האופירה.
יש למעלה מ־ 50.000 זמרי אופירה
באיטליה. קשה מאד להעסיק מספר כה
רב, ביחוד עקב המחסור באולמים ובמות.
לכן משתדלים כה רבים מבין
הזמרים — כיחידים וכלהקות — לשוטט
בעולם ולערוך סיבובים. אולם מובן
שרק הגדולים ביניהם מסוגלים לעשות
זאת.
גובי הגיע ארצה מלונדון, אחרי
סיור בארצות אירופה הצפונית ובריטניה.
הוא יישאר בארץ עד סוף החודש
ויחזור מכאן לאיטליה, על מנת להשתתף
בחגיגת היובל לטוסקה, שתיערך
הקיץ ברוב פאר בוונציה״
האם חושב אתה להמשיך ולשחק
בסרטים 1כן, בהחלט. עומדים על הפרק
שלושה סרטים חדשים — שנים מהם
יוסרטו ע״י חברה אנגלית ואחד ע״י
חברה צרפתית. אחד הסרטים נכתב
על ידי גובי עצמו• הוא מתאר את
חייו של זמר הטוען שיוכל להצליח
(המשך בעמוד )12

ההופעה גגמרה — אך המוזילה גשארת :

טיטו גובי מציג אזפירה פרטית

בחדרההלבשהשלא סי אן ד>ן ר1

(המשך מעמודים )11—10
מחיאות־כפים סוערות. קהל המוזמנים זורם מתוך האולם כשהוא
מהומם לחלוטין מן ההצגה הבלתי־רגילה של תנועות מחושבות ומתואמות,
ספק פנטומימה, ספק ריקוד מודרניסטי• העתונאים, המבקרים, הרקדניות
ושאר האישים החשובים שהוסיפו משקל להצגת־הבכורה עולים לקומה השניה
של בית ״הבימה״ כדי לשתות את המשקאות ולאכול את העוגות הכשרות־לפסח
אשר הובטחו להם.
אנחנו בוקעים לנו דרך אל חדרי־ההלבשה כדי לחקור את האיש הגדול
ולצלמו.
באיזה חדר הוא נמצא? אין לדעת. צריכים לנסות.
הנר, הדלת הראשונה. דפיקה קלה ואנחנו מתפרצים. טעינו. בחדר
מתלבשת הגברון היחידה של הלהקה הצרפתית. אף כי תלבושתה ברגע זה
אינה מתאימה להופעה ציבורית, אין היא נבוכה ביותר .״מסיה דקרו״ מתלבש
בחדר הסמוך.
אך הנה מופיע השחקן הגדול בכבודו ובעצמו. פניו מכוסות זיעה,
שערותיו פרועות, עידו קפואות וחסרות־הבעה. התלבושת השחורה, הצמודה
לגופו, פתוחה ומגלה את גבו.
מלים ספורות בצרפתית. מלים אחדות .,.פוזות מעטות ...למען הקהל
הרחב...
האמן שולח בנו מבט מ־ואש ומחפש מנוס. אך דרכי הנסיגה חסומות.
״לא עכשיו הוא ממלמל .״לא עכשיו
״אולי מותר לצלם?״.
״מון דיה ...איני יודע ...איני יודע כלום ...אני יודע רק שאני זקוק
לאמבטיה ...אני עייף ...עייף
וכאן משמיע השחקן אנחה עמוקה ושוברודלבבות, אנחה לא־במתית
בהחלט.
אין ספק, אפילו הוא, האמן הגדול, עודו סובל מן המתיחות הנוראה
של הצגת הבכורה. תנועותיו קדחתניות וחטופות, כתנועות של אדם המתעורר
זה עתה מנרקוזה. עיניו אצות אנה ואנה.

,לנוח ...לנוח...

בכל מקצוע אחר. הוא מנהל בזה אחר
זה חנות של פרחים, מספרה וחברה
מסחרית, ומגיע תמיד כמעט למקום
הראשון במקצוע, אך מקריב מדי פעם
את הצלחתו מפני שאינו מסוגל לחיות
מבלי לשיר. זהו מוסר ההשכל.
גובי סבור שהקולנוע יכול להיות
לעזר לאופירה ולהחדיר את אמנות
הזמרה להמונים הרחבים. כמה מליוני
איש הכירו את האריה המפורסמת ״לה
כטבעית טריאסט עוד עמדה
על הפרק וכשמיטו היוגוסלבי
׳עוד היה אהוב ליבם של הקומו־
׳ניסטים, הופיעו על קירות רומא
סיסמאוודענק :״אביבה טיטו!״

(יחי סיטו .) 1
הסיסמאות הרגיזו את האנטי־קומוניסטים,
ובלילה השני הו־
.סיפו ידים אלמוניות מילה נוספת
לכל הסיסמאות :
״אביבה טיטו גובי !״

דונה אה מובילה״ מבלי לדעת את
העלילה של ריגוליטו׳ עד שראו את
הסרט?
אין הוא סבור שחלה ירידה בפופולריות
של האופירה. להיפך. האופירה
השתפרה, ועצם קיומה מוכיח את הצלחתה.
״בימי
סבי אומר גובי, וכאן
נעשה קולו עמוק יותר, תנועות שקולות
ומדודות והבעת פנים רצינית ביותר
מתארות לנו את האדון הנכבד רזה
בעל הצוארון הגבוה והמעיל הצר,
״בימי סבי לא היתד, לאופירה כמעט
כל מתחרה, פרט לספרים מעטים וציר
השועלים. כיום מתחרה האופירה בתביעותיהם
הקולניות של הקולנוע, המועדונים,
הספורס, הריקודים, הקונצרטים
הטלביזיה ו קריצת עין שובבת ות־נועת־יד
רבת־משמעות).
״איטליה צועדת בראש האופירה כאז
כן עתה. אחריה צועדות שבדיה וגרמניה.
אולם הזמרים הגרמניים דומים
לשיריהם — רציניים וכבדי־ראש. חסר
להם ההומור. שרים הם את המנגינה
והמלים, אך אין בהם מרוח היצירה.״
וכדי להדגים את כוונתו הוא מעלה
דמותו של פרופיסור למוסיקה המדקלם
בכובד ראש את ...האריה של דון־חוזה
בכרמן.

אשר לאופירה האמריקאית, הריהי
אכזבה מוחלטת. על אף הפרסומת האדירה
והשבחים להם זוכים זמרי האו־פירה
האמריקאית, נופלים הם בהרבה
מן הזמרים האיטלקיים. אשם בכך הציבור
באמריקה, שאינו רגיל לרמה גבוהה,
כקהל האיטלקי.
״ומה דעתך על האופירה הישראלית?
מדוע אינך מופיע בה?״
״לא הזמינו אותי. אגב, באיזו שפה
שרים בה?״
״עברית, כמובן ! ״
״האמנם י האפשר לשיר את ריגו־ליטו
בעברית?״
ידוע הוא שטוסקניני ומולינרי הופיעו
בארץ. מולינרי עשה זאת, לדבריו,
למרות שחדל בכלל להופיע אחרי מות
אשתו האהובה עליו, כדי למלא בקשר,
אחרונה של אשתו. לפני מותה ביקשה
ממנו לחזור לארץ־ישראל ולנגן בה.
טוסקניני הוא בלי ספק הגדול כמנצחים.
אולם באיטליה שוררת התמרמרות
רבה כלפיו. מקורה בסירובו של טוס־קניני
לחזור לאיטליה גם אחרי השיח־רור
ולקבל תואר של סינאטורי, התואר
המכובד ביותר במדינה.
ביום הזכרון לשיחרור רומא
הופיע טימו גובי בפני רבבות
החיילים האמריקאיים שחנו בעיר.
בסיום הופעתו פרצה מפי
הקהל שריקה מחרישה. גובי
נדהם. היתכן ני שר נ ה רע?
״כמעט התעלפתי על הבמה מ־טיטו, מספר בושה״,
רוב
״אלא
שג׳ילי הגדול, שעמד מ־אל
אחרי
הקלעים, לחש לי
תתרגש, באמריקה זהו סימן
להתלהבות !״

״מהו התפקיד האהוב עליך ביותר,
מר גובי?״
״קשה לומר. אני משחק 74 תפקידים,
ואת כולם אני אוהב. אני חי
אותם על הבמה.״
״וכשאינך על הבמה ף״
צחוק קל. אגלה״ לך סוד. אפילו
כשאני ישן, תמצאו פרטיטורה מתחה
לכרי. אם מתעורר בלבי, בחשכת לילה,
ספק ביחס לאחד התוים, אני מדליק
את האור ובודק. מיד את המקור. רק
אז יכול אני לישון בשקט.״

אטיאן דקרו
״אני עייף ...אני עייף ...אני עייף...״

הדלת של חדר־ההלבשה נסגרת. אנו נשארים בחוץ.
כעבור חמש דקות מופיע האמן שוב, אך חל בו שינוי עמוק. האיש
כולו כאילו נולד מחדש. פניו מקרינות ומרוצות. הוא לובש עתה אפודה
אדומה ומכנסי־בד אפורים. במחצית הדרך לחדר המדרגות הוא נזכר שאינו
נועל נעלים, והוא חוזר לחדרו כדי לנעלן.
פוזה? בבקשה, למה לא?
לשים את המקטרת בפה? בחפץ לב.
השחקן מרכיב את הבעת־הפנים המתאימה (ראה את התמונה) ומחליף
בינתיים מחמאות עם שתי נערות חמודות שהופיעו במסדרון.
עוד תמונה? כן...
אך הנה מופיע אותו אדם מסתורי שתפקידו הנצחי הוא, כנראה,
להפריע ברגעים כאלה. יש לו אלף פנים, אך לעולם אינו נעדר.
״אסור בהחלט הוא אומר בעברית שוטפת (המדובר, כמובן, באחד
משלנו) ״מר דקרו עסוק מאד ...לא, אין לו זמן היום ...אין לו זמן מחר...
אולי בשבוע הבא...״
מאוכזב במקצת מוחק השחקן הגדול את הבעת־הפנים ה״צילומית״
מפניו, ונעלם לעבר חדר המדרגות. למעלה כבר מחכה קהל העתונאים
והמבקרים לטרפו.

א. אורי

,העולם הזה״ ,מם׳ 651

מוסיקה, נולמוס ונרסומת

יהודי מנוחץ בא
עוד לא היה כדבר הזה בארצנו :
חדשים לפני בואו של אמן פתחו בפולמוס
מסביב לאישיותו׳ מעשיו׳ עברו ;
נתפלגו הקהל׳ יודעי דבר והאמנים לשנים׳
מי בעד ומי נגד. בסך הכל —
פרסומת מצוינת, נוסח מעשה אימפרס־סריו
בעל מעוף, לולא — הסכנה שרוד
פה מעל לפרשה, שעשויה היתד. להפכה
לפרק ״החטא ועונשו״.
אלה שטענו נגד, מצאו את החטאים
(ולא מעט הפריזו) וביקשו להטיל את
העונש: הדם. ואילו אלה שלימדו
סניגוריה (ואף אלה הגזימו) הפליגו
על כנפי ההשקפה המיושנת על אוני־ברסליזם,
ועל כך, שאין לצרף את
ההשקפות ואמנות, והתחננו: קבלוהו
בסבר פנים יפות. מכולם הרחיק לכת
עתונה של ההסתדרות: הוא היה הראשון
שיצא בהתקפה על יהודי מונחין,
ומקץ ששה שבועות כתב אותו עתון
במאמר ראשי בערך כך: נקבל אותו
יפה, כאח החוזר בתשובה וחוזר למולדת...
ומשירים
יהודי מנוחין את קשת
הקסם שלו (באמריקה מרננים׳ כי היא
ירדה בטיבה) יאזינו המונים לנגינתו
של גאון זה (והוא בלי ספק אחד
הגאונים המובהקים של המאה במוסיקה)
ויחפשו בצליליו ...את וידויו. ומנוחין
עצמו׳ האיש המאמין בשליחות נעלה של
אמנות, יהרהר אולי: הרי אני מנגן
בפני אחי, בני ישראל. אך מכאן ואילך
יקבלו את רשות הדיבור — ברהמס,
בטהובן, בלה בארטוק. וזה טבעי׳ וזה
מובן, כי המוסיקה, המופשטת שבין
האמנויות׳ אין זה מתפקידה לשמש
צינור לוידויו של המבצע. ואף לא
כן באותה סונטה של בארטוק,
שאותה הקדיש הקומפוזיטור לכנר בימיו
האחרונים בגלות אמריקה...

איגד חוזר כתשובה
אלא שעל עצם הענין כמעט שלא
כתבו אצלנו. על כך שמנוחין אינו
חוזר בתשובה׳ כי הוא אינו סבור
כלל שעבר עבירה. וזהו׳ אם תרצו,
הצד היפה של המטבע. כי אלו ביקש
מנוחין להשלים בכל מחיר עם ישראל׳
היה אומר :״חטאתי״ ,ובני ישראל
רחמנים היו מבינים לרוחו. אולם
מנוחין סבור כי התערבותו לטובת המד

9ס 1ת ר*

1גיייי־מית ידועות — במבחר גדול
1יסטדסן אח יון, ת״א, רזז׳ רעו״י9

פיורטואנגלר היה
צח הגרמני
בה משום מעשה גדול, וכי עלילת
דרייפום במהדורה שניה נערכת בעולם
נגד המנצח המפורסם. השקפה זו אינה
מחייבת את מאזיניו של מנוחין, אך
רשאי יהודי צעיר־בימים ששמו מנוחין,
שחי בימי הטרוף הגרמני מעבר לאוקיאנוס׳
להניח כך ולא אחרת...

תסחמת בברן
בת הג׳ תגל ־ מלכ ת הצבעי ם
בשכונת אבו כביר׳ לפני כשבועיים,
הריקו גנבים את צריפה הדל של עולה
חדשה, המתגוררת שם יחד עם בעלה
ותינוקם הרך. אך עיקר רכושם של
דיירי הצריף היה טמון מתחת למטה
ואותו לא השיגה יד הגנב. היו אלה

אנים וג׳־ונגל אינם פרי דמיונם של
סופרים ובמאי הסרטים ב״טכניקולור״.״
שחר ילדותה עבר על קליאו בתוך שבס
אינדיאנים בעלי מנהגים משונים. אחד
מהם — אסור לאדם לצייר דמויות וכל
שכן לנקבה. שמה היה אז ״וארסיאבה״

בסך הכל הנו כיום בן 33 והוא
מזה 20 שנה ומעלה בשורה הראשונה
של המנגנים המפורסמים בעולם. נמצא
כעת בארץ פולפורה, המנצח
על התזמורת הפילהרמונית והוא, המוסיקאי
הצרפתי, היה הראשון שלווה
את מנוחין על הבמה. ומענין כי מאז
לא נפגשו השנים. עשרים שנה בחיי
אמן, בפרט אמן מפורסם — זוהי דרך
ארוכה ועשירה במאורעות. כעת הם
נפגשים במרכז מוסיקאלי חדש, שקם
בינתיים בפינה זו של העולם: תל
אביב. אלא — לא על אותה במה...

מורד בטעם האמריקאי
מנוחין לא נולד 1בארץ, כפי שסבורים
רבים׳ אלא בניו יורק. אם כי הצלחותיו
העצומות הראשונות והוקרה
ההמונית באה לכנר תחילה באירופה,
הרי שאמריקה היתד לו לסולם גביה
בשביל הקאריירה המזהירה שלו. אולם
מנוחין אינו כיום עוד חסיד של ארץ
מולדתו .״אירופה היא ערש התרבות
המוסיקלית׳״ טוען הכנר ואמנם הוא
מרבה לשבת בה בזמן האחרון יותר
מאשר באמריקה. משהו מתמרד בקרבו
של האמן נגד אמריקה והמכניזציה
שלה. כפי שהתבטא הכנר לפני זמן
׳מה הולך ומתקלקל טעמו של הקהל
באמריקה בגלל האפשרויות האין סופיות
הניתנות שם לכל אדם להאזין
למוסיקה בכל שעות היום והלילה. קמה
באמריקה שורה של דפוסים — טוען
מנוחין — וכל אדם יצר לו מושג
על שלמות באמנות על פי תקליטים
והרדיו וכאן השקר. יען כי חסר בתנועה
ההמונית הזאת למען המוסיקה באמריקה
דבר אחד: המומנט האנושי.
כך סבור מנוחין, והוא חושב את עצמו
לבן אירופה...
יהודי מנוחין הוא אחד האמנים המועטים
ב״עולם המערבי״ ,שביקרו בבריח
המועצות. ייתכן׳ כי אילו עשה כן
כיום, היו מכריזים עליו בעל קומוניסט.
ביקורו האחרון במוסקבה היה לפני
ארבע שנים והוא התידד שם עם גדולי
המוסיקה אשר מאחורי מסך הברזל ואף
הופיע בקונצרט משותף עם גדול ד,כנרים
של רוסיה, דודאוסטרייך .

קליאו נוכארו
נערה אינדיאנית באבו־כביר

35 תמונות מפרי מכחולה של דיירת
הצריף. ומשעמדה קל יאונובא רו
לערוך את תערוכתה הראשונה בארץ,
לא היו לה האמצעים הדרושים לפרסום
המאורע, וכך נערכת תערוכת יצירותיה
מזה שבוע במועדון ויצ״ו ברחוב
הירקון מבלי שהקהל הרחב ידע על
כך, וכשחמש תערוכות אחרות, המתקיימות
עתה בעיר, מאפילות עליה
בפרסומן והדן...

אם אינדיאנית וכעל רומני
משתזדמן במקום תראה אותה עומדת
ליד תמונותיה הצבעוניות והיא
כאילו אחת מהן. אשר רזה׳ בעלת
זוג עינים שחורות כפחם וצבע עור
חום־אדמדם — בת אמאזונה טיפוסית.׳
שם נולדה לאם אינדיאנית ואב פורטוגזי,
גדלה בג׳ונגל ומקץ עשרים שנה,
בפריז, בירת האמנות, נישאה ליהודי,
יליד רומניה, שגדל בבראזיל, והגיעה׳
עמו לארץ ...בתערוכת התמונות עומדת
קליאו עם תינוקה על היד .״כאן
יותר שמש, יותר נוח מאשר בצריף״
אומרת קליאו בבת צחוק המגלה שתי
שורות שינים לבנות.
אכן, הסיפורים האכזוטיים על אינדי־

והיא בת שש. אולם ראש השבט, אדם
פיקח, שמלאו לו מאה אביבים, הבין,
כי הנטיה החזקה של וארסיאבה בא
לה מתוך ״כוח עליון״ ועל כן נערך
טך 0בג׳ונגל והוכרז על ההיתר. יחד
עם זה ניתן לה השם ״קליאו״ שפירושו
באינדיאנית מלכת הצבעים.

מפיקאסו לאכו־ככיר
הדרך מהגלריות המפורסמות לאמנות
ועד לצריף באבו־כביר אינה קלה כלל,
אך קשה עוד שבעתיים ממנה הדרך
מהשבט האינדיאני בג׳ונגל לאמנות הגדולה,
לאטליה של פיקאסו ושאגאל.
קליאו עשתה את שתי הדרכים. מקץ
עשר שנים הלך שמה לפניה בערי
אירופה. בכל אותה תקופה ״נתתי לנייר
את כל האמוציות שלי״ אומרת האמנית.
לא רק במכחולה, אך גם בעטה. מסתבר
שקליאו היא גם סופרת, וכבר פירסמה
כמה ספרים על אמנות. כיום היא מתכנת
ספר על מארק שאגאל.
קליאו היא גם רקדנית ויודעת גם
את מלאכת הטייס. אך ״כל אלה אינם
דברים חשובים כל כך״ אומרת קליאו
בחיוך...

ה מכ חול מ 1בי ל לתנ״ך

הצייר קסטל
זקן תננ״י וטכניקה חדישה

צילום: בנו רותנברג
,,העולם הזה״ ,מס׳ $51

עולם אחר לגמרי נמצא בגלריה כ״ץ,
מקום שם מציג קסטל את הישגי
צירו במשך שנתיים, היא ״תקופת התבודדות״
שערך הצייר ״מרצונו הטוב״
בצפת ובטבריה.
לאן ברח קסטל בהתעמקותו זו?
לעבר הרחוק, ימי התנ״ך. האמן הגיע
למסקנות, כי אמנות ישראלית מקורית
תקום רק מתוך יצירה, שביסודה מונחים
מוטיבים עממיים מזרחיים ופרימיטיביים
וכי עלינו ללכת בדרך שתקשר אותנו
עם התנ״ך ועם מוסדות אמנות המזרח.
ובעוד שקסטל עטור הזקן הנו בעצמו
כעין ״מוצג״ לתערובת של המודרני

מזה והעתיק והמזרחי מאידך, מדברות
אלינו תמונותיו על ידי אותה סינתיזה
של טכניקה חדישה ונושאים עתיקים.
כאן תמצא כעין סויסה שלמה של נושאים
(שולמית, פולחן הפרח׳ בת יפתח)
הלקוחים מאותה אוירה, והמשכנע
ביותר בכולן היא המקוריות. ואותה
מקוריות היא אשר מושכת את הקהל
הרחב, קהל שאינו מבין הרבה מכל
אותם הניתוחים והמלים בהן רגילים
להשתמש המבקרים האמנותיים.
אותו קהל אוהב את תמונותיו של
קסטל, אם גם לא תמיד הוא מבין
למהותן.

נידינסקי,

הצגות
ב ש בו ע הבא

! הרקדן

מלאה כרימון בחידושים אמנותיים
היא תל־אביב בשבועות אלה. זה עתה
הועלה על שתים מבמותינו (-הבימה״
ו״קאמרי״) הצגות, אשר מבחינה הטכנית
של ההצגה יש בהן משום נסיון
או חידוש. גם וילדר וגם פריסטל־
״נוקטים בשיטות״ בהצגותיהם אלה
(״העיירה שלנו״ ו״מאז גן עדן״) .אולם
את השיא בחידוש האמנותי מגיש לנו
עתה אטיין דקרו, אמן הפנטומימה הדרמטית,
שהצגותיו הראשונות בארץ עוררו
שני סוגי תגובות, ושתיהן אופ־יניות
למדי — האחד אומר :״אמנות
גדולה״ ואילו השני טוען אמנם
לא את הכל קל כל כך להבין״.

מהפכת הצעירים כ״אוהל״
״ תעלוליסקאפן״ היא הצגת
הבכורה של ה״אהל״ בשבוע הבא
והמענין, או ליתר דיוק, הנדיר אשר
בהצגה זו היא העובדה, שבהצגה זו
יעדרו על במתו של תיאטרון הפועלים
כל הותיקים. ואם עצם הצגת קומדיה
של מולייר אין בו משום חידוש, הרי
שלא כן כאשר מדובר על הצגה על
במת -אהל״ שכולה בידי המשמרת
הצעירה. אם כי הסיבה לכך אינה אומרת
דוקא התקדמות (פשוט: הותיקים יצאו
לסיבוב באירופה) אין זה משנה,
ונוכל הפעם לדאות את הצעירים אשר
בתיאטרון זה, כשמשימה אחראית נמסרה
לידיהם.
מולייר נתן ליצירתו זו יסוד של
פארסה, משהו מנוסח -קומדיה־דל־ארטה״י,
אך התוכן הוא מרדני, רציני
ומנבא. ב״תעלולי סקאפן״ מעלה המחבר
על נס את אותה משמרת צעירה
שנשאה בחובה את זרעי המרי נגד
ד,פיאודליות. ובמדד, שבכל עלומים תוסס
רעיון המרד׳ שוחר האמת ולוחם
ברקבון, הרי לפנינו ״מחזה אקטואלי״.
ועוד חידוש מענין על במת ד,״אהל״
בהצגה זו: שלשה מבין האחראים להצגה
ך,ם עולים חדשים. ואלה הם :
הציירת פ. שוורץ, הקומפוזיטור א. נתן
והכוריאוגרף ד. בדר.

אופגכאך ב״לי־דח־לו״
שבעים שנה אחר מותו בפריז, עשיר
תהילה ויריבים, חוזר אלינו בשבוע
הבא יעקב אופנבאך, הקומפוזיטור ה־

משפופרת משומשת
אפשר לייצר שפופרת
חדשה :

אופה השפופרות יחסוך
כחמרי גלם ובמטבע זר
בהתאם לצו השלטונות
אין׳ למכיר, תוצרת כל
שהיא הנארזת. בשפופרות
מבליל קית
מורתה בל שפופרת ריקה

שמרו על
שפופרותיכם
דד ר. יקו. ת

•ויי

״מאז גן עדן״
חנה מירון ומרים שני

מפורסם. הוא בא בגלגולו החדש בדמותו
של אלכסנדר פרנובסקי, שחוזר
בהזדמנות זו אל במת ״לי־לה־לו״ .מה
עשה אופנבאך, רבן המנגינה הפופולרית
והסאטירה החדה, במשך כל הזמן הזה,
ומה מעשיו עתה — על כך מבקש
לתת תשובה ביטוש דוידוב, הבמאי,
שחיבר את ״סיפורי גראנובסקי״ אלה
מתוך שיתוף פעולה עם וילנסקי, הקומפוזיטור.
דוידוב, הבא מבולגריה, ביים
ב״מטאטא״ את ״יום מנוחה״ ,והוא ירש
עתה את מקומו של ורדן ב״לי־לה־לו״
מאחר שבמאי זה יסד את תיאטרון
הבובות ״סטיריקון״ .כיצד ישלב וילד
סקי את מנגינותיו של אופנבאך עם
אותן האהודות עליו, שאחדות מהן מוכרות
לנו מפי שושנה דמארי — ,גם
לזה תינתן התשובה בהצגה החדשה.
הרעיון הזה של שילוב אנאכרוניסטי

של תאריכים ודמויות אינו חדש והקדים
את ״לי־לה־לו״ אופנבאך עצמו,
ממציא הקומבינציות בין יוון העתיקה
לבין החברה הפריסאית מהימים ההם,
עם כל הסאטירה והעקיצה אשר בהצטלבות
זאת. ואולי משום כך דוקא —
באשר המדובר הוא באופנבאך, ובמד
לאוז׳ ובד,לנה היפה — קלע דוידוב
למטרה. מובן מאליו כי האופנבאך של
היום מגיע אלינו לא בכרכרה ואף לא
ברכבת אכספרם, אלא כעולה חדש,
העובר את בנימינה ומגיע באוטובוס
של ״אגד״ .וכל זה רואה מלמעלה הלנה
היפה, האשד״ שנתפרסמה יותר תודות
לאופנבאך מאשר למיתולוגיה היוו־נית,
השוכנת מזה זמן רב במרומים וכמובן
הזדקנה בינתיים( .התפקיד בידי
אלינה סטרינצקה, השחקנית רבת הכשרון
של הבמה הזעירה שלנו).

המט 1ר ף \

בן 60 מת השבוע בלונדון האיש,
אשר ״האלים התקנאו בו״ .אף כי
מחצית חייו עברה עליו בבתי חולים
למחלות רוח ונפש, נשאר שמו עד
היום כאגדה לא רק בפי האנשים,
שזכו לראותו על הבמה, אלא גם בתולדות
הבאלט. היו לו חיים סוערים לוא־סלאב
ניז׳ינסקי, אמן הבאלט הדגול,
ולא היה גבול לתהילות ולתשבחות בפי
המבקרים, באותה המחצית הטובה של
חייו. ואילו מאז חשך עולמו, טיפלו
בו רופאים, פסיכיאטורים ו״קוסמים״
למיניהם, שלא עזרו לו במאומה.
כאשר בשנת 1919 תקפה את ניז׳יד
סקי האידיאה לתרגם לבאלט אחת מסימ־פוניותיו
של בראהמס, שאלו ידידיו :
האמנם יצא מדעתו או שמא אוכלת
אותו קונצפציה אמנותית חדשה? קשה
היה לנחש זאת אז, ב־ ,1919 אך הזמן
הוכיח, כי שני הדברים גם יחד אכלי
במוחו של ניז׳ינסקי. הטימפוניה ל־בראהמס
הועלתה בבאלט על ידי אחרים׳
בשעה שניז׳ינסקי הכריז על עצמו
כעל נזיר שעליו להתבודד בערבות
סיביר ...מאז לא חזר עוד האמן לאי־תנו,
אך כל אותו זמן זכרו לו את
חסד גדולתו משנות הזוהר הקצרות
שלו והוא נשאר בתולדות האמנות
כאחד מגדולי הבאלט.
ניז׳ינסקי היה כוכב הבאלט במלא
מובן המושג, בתקופה הגדולה של
דיאגיליף, מיסדו של הבאלט הרוסי.
חלקו לא היה בביצוע בלבד, אלא גם
באותו שיתוף פעולה רוחני עם הקומפוזיטורים,
הנותן פרי יסודי כל כך
לבאלט: את המוסיקה. בעיקר היה
זה סטראווינסקי, שחיבר לבאלט זה
את ה״פטרושקה״ ,את ״צפור האש״
ועוד׳ יצירות גאוניות כשלעצמן. ולא
היו רבים על קרשי הבמה שיזכו לדברי
בקורת נלהבים כניז׳ינסקי .״האלים מתקנאים
בו״ גמרו עליו אומר המבקרים.
אולם חייו לא היו דרך תהלות בלבד.
חיפושיו באמנות, כרוב החיפושים אחר
דרכי ביטוי חדישים ,״קיבלו את שלהם״.
הצגת ״מנחת הפאון״ לדביוסי עוררה
סקאנדאל בפאריז והעתון ״פיגארו״ יצא
בהתקפה נגדו בטענה שאמנותו פוגעת
במוסר .״צפור האש״ זכתה בהצגת
הבכורה שלה לשערוריה גדולה עוד
יותר. בכל זאת לא חדל ניז׳ינסקי לחפש
את דרכו, עד אשר ירד עליו דכאון
והוא הגיע למסקנה עצובה׳ כי משהו
הלך ואבד בחייו. איש לא ידע עוד,
כנראה, אם היתר, זו אמנם מסקנת
חייו או האות הראשונה של מחלתו.
הוא ״הוכרז רשמית״ כחולה רוח ב־
. 1919
פרט מענין בחייו העצובים של האמן
הרוסי היא האהבה הגדולה שלותו•
אותו בשלושים השנים האחרונות. כחמש
שנים לפני אסונו פגש כשחקנית־הרקדנית
ההונגרית, היפיפיה רומולה דה
פולסקי, והוא נשאה לאשה. מאז לא
עזבה אותו אשתו ונסעה עמו סביב
העולם וישבה לידו בבתי חולים, כש־התקוה
אינה עוזבת אותה, שמא, בכל
זאת, עוד ישוב ניז׳ינסקי הגדול אל
הבמה...

חברת

דאדיו? * 3צ ׳ 1ר 0
מודיעה, כי בהתאם להסכמה הראשון
עם מר רוברטו רוסליני בדבר יצירת
הסרט ״סטרומבולי סרט זה ישוחרר
להצגות בכל אירופה ובמזרח התיכון
באותה צורה שמר רוסליני עצמו הכין
אותה וללא שנוי כל שהוא. הסרט
״סטרומבולי״ שלו הוענק זה לא כבר
הפרם הגדול של העיר רומא.

,העולם הזה׳ /מס׳ 651

אזורות
במדורנו האחרון הזכרנו את הבמאי
הדני המצוין קארל דראיי־ר, והבענו את
צערנו על שאף לא אחד מסרטיו המעטים
מצא את דרכו ארצה.
למחרת היום נתבשרנו שסרטו האחיוצג
בארץ.
הזעם״
״יום רון בעצם, הוא הועלה על הבד בחיפה
כשהוא נושא את השם ״יום עברה״.
ועל כך יישר כחו של סוכן הסרט
ובית הקולנוע שהעזו. להסתכן ולהציג
יצירה גדולה אף שהיתה בכל מקום
כשלון קופתי חרוץ.
; נקווה שהקהל שלנו ידע להעריך את
סרטו הגדול של דרייאר ושבישראל,
לפחות, תנתן לו קבלת הפנים שהוא
ראוי לה, וכן שהכתובת ״רק למבוגרים״
המצורפת אליו לא תמשוך לבית
הקולנוע אנשים המקווים־ לחזות במשהו
שלא ימצאוהו.

המאורע החשוכ כיותר כעולם
הסרטים הקטן שלנו כעת
האחרונה היה כלי כל ספק
פגישתם הראשונה של עוכרי
ההסרטה כארץ, לקראת ייסוד
ארגון עוכרי המקצוע כישראל.
היתה זו פגישה מוזרה :
מדרכו של עולם הוא שעוכדים
כמקצוע אחד מכירים זה את
זה, אף אם אינם מאורגנים
כקכוצה אחת. לא כך מצלגד.
נכנסו אנשים אחד אחד לאולם
האסיפות ככית הוועד
הפועל של ההסתדרות והכיטו
זה כפני זה כמכטים תמהים
של אי־היכרות.
כמה אופיני הדכר לכלכול,
אי הסדר ולאנרכיה השוררים
כ״תעשית־הסרטים״ כישראל :
כאחד הגליונות הכאים נשוב
ונדבר על תפקידיו של
ארגון זה העלול -יותר מאשר
עשרים כעלי הון מחוץ
לארץ -לתת דחיפה קדימה
לאמנות הסרט שלנו.
כינתים, הננו מאחלים לחברים
ולוועד המיסד הצלחה
רכה.

המצוינים שנעשו בצרפת של ימי הכיבוש
הגרמני.
אין אנו רוצים לפגוע, חלילה, בקול־נע
״זוהר״ ,אבל סרט זה צריך שיהיה
מוצג אף בבית קולנע במרכז העיר
כדי שייהנו ממנו גם אנשים שאינם
יכולים לטלטל את עצמם לדרומה של
העיר.
זובכן, חלקו את פרסי האקדמיה
לאמנות הסרט בהוליבוד וכמה לבבות
נתמלאו אשר, רבים אחרים מאוכזבים,
כי אל פרסי ה״אוסקר״ ,כפי שהם
נקראים, לוטשים את עיניהם כל אנשי
הסרט באמריקה.
ברודריק קרופרד זכה בפרס השחקן
אנשי

הטוב ביותר (הסרט :
המלך אוליביה דה האבילנד צדה
בפעם השלשית את ה״אוסקר״ כשחק•היוו־נית

הטובה ביותר (הסר ט:
שחקן המשנה הטוב ביתזר :
שית״ס.
״ שעהשתי סדין
ג׳אגר (בסרט
למעלה שחקנית המשע
שרה,
אנ נה:
מרסדיס מקמבדידג כ ל
המלך״) .הסרט הטוב ביותר :

״ כלאנשיהמלך״ .הבמאי הטוב
(״מכתב מנקיביץ יוסף
ביותר :

לש לש

נש י ם״).

בשנים האחרונות ניתך מטר של
ביקורת על שיטת חלוק ת פרסים אלה.
כיון שלא ראינו עדין את הסרטים
שזכו, פרט לאחד, לא נוכל לקבוע אם
צדקו המבקרים לחלוטין. אולם מאחד
שראינו (לא בארץ) את ״ מכתבל אנו
יכולים לקבוע
נשים״ שלש בוודאות שיוסף מנקיביץ אינו ראוי
כלל וכלל לתואר ״הבמאי הטוב ביותר
לשנת 949ו״.

״מכתב לשלוש נשים״
עבודתו בסרט הזה זיכתה את יוסף מנקיביץ בתואר ״הבמאי הטוב ביותר
ב־ 949ז״ .בתמונה: שלוש הנשים — ג׳ין קריין, לינדה זארנל ואן סותרן.

ץ וולפני 0יש — וסרטים ן יז־ו
זד, מכבר חדלנו להתיחס באמונה
להודעות רוויות הגוזמאות, פרי דמיונם
של סוכני פרסומת זריזים ובעלי פרוטקציה
עתונאית, על אולפנים בהרצליה
ובאשקלון ועל תכניות ענק (ונפל) של
חברות־מיליונים ישראליות לייצור סרטים.
מאמינים אנו לחברת מטרו המכריזה
שתבוא לצלם בארץ מספר תמי־נות
מתוך סרט ״ישראלי״ שהיא עומדת
להכין ; יקכן שהסרט של מטרו
יעלה בטיבו על ״ חרבבמדבר ״
של יוניברסל, ברם הוא יהיה ״ישראלי״
במידה שווה, ותכליתו תהיה דומה לזו
של קודמו: לנצל לטובת קופת החברה
האמריקאית את הערך הסנסציוני של
ישראל.
אשר לחברות המקומיות, שתי הגדולות
שבהן, שהקימו את הרעש הגדול
ביותר והפרסומת הזולה והצעקנית

לפני חדשים אחדים נבאנו שהדרך
האחת לפתור את בעית הצפיפות בבתי
הקולנע, לבער את נגע הספסרות המבישה
בכרטיסים ולהפוך את ההליכה
לקולנע, מעינוי לתענוג היא שיטת. ההצגות
ללא הפסק״ .וניבאנו שאם יתחיל
בשיטה זו בית קולנע אחד ויחיד,
ילכו כל השאר בעקבותיו.
נבואתנו נתקיימה.
החל להציג עוד
״תמר״ אחרי בית קולנע בתל־אביב ״ללא הפסק״,
ואף על פי שהאחרים עודם מתעקשים
להשאר פרובינציאליס, גם שעתם תגיע.

תל־אביב גדלר, והולכת ומתחילים
להתבלט בה שני סוגים של בתי קול־נע:
הגדולים שבמרכז העיר, המציגים
סרטים בהצגות בכורה, ובתי הקול־נע
״המקומיים״ ,ברחובות צדדיים, בשכונות
ובפרברים שאליהם מגיעים הסרטים
בסבוב שני או שלשי.
אחד מן הסוג השני הוא קולנע קטן
ונחמד ,״זוהר״ ,בשכונת שפירא, שהפתיע
אותנו נעימות והציג בהצגת בכורה
דווקא את הסרט הצרפתי הנפלא של
לואי דאקין ״ אנוהנערים ״ .אין
זה סרט חדש, השנה תמלאנה לו תשע
שנים, אולם מהדורה צרפתית זו של
״אמיל ודבלשים״ היא אחד הסרטים

״העולם הזה׳׳ ,נזם׳ 651

ביותר, מראות אי פעילות שתהיה מובנת
אם נזכיר שבאף אחת מהנהלותיהן
אינו יושב אדם שיש לו קשר, ולו גם
רחוק ביותר, לסרט בכלל ולסרט ע ב -
ר י בפרט. שתי חברות אלו רכשו
לעצמן שטחי אדמה גדולים מקרקעות
האומה וקברו בהם, כפי הנראה, את
תכניותיהן העצומות. הממשלה, שעזרה
לאנשים אלה, אינה מפעילה עליהם,
משום מה, כל לחץ שיבצעו את אשר
הבטיחו לעשות: לייצר סרטים.
חברות קטנות יותר פעילות למדי,
הגם שבצורה מוזרה מאד. הבמאים ה־עוסקים
בהכנת סרטים ״ישראליים״ פחות
או יותר בקביעות הם אלה :
א. יהודי־רוסי־אמריקאי שסובב בארץ
מספר סרטים קטנים (בארכם ובערכם)•

יהודי־אמריקאי שהציג זה עתר,
בניו־יורק סרט ״ישראלי״ (דובר אנגלית).

במאי יהודי־אנגלי שסובב ב־בקורו
האחאון בארץ סרט ארוך.
ד. במאי הונגארי העומד להתחיל
בסרט ״ישראלי״ גדול.
ה. במאי מרקואני המסובב בעצם
הימים הללו סרט בירושלים.
קיבוץ גלויות מענין, במאים בני
אסכולות שונות ומשונות, בעלי נסיון
מגוון ודרגות שונות של כשרון. אולם
בכל זאת יש משהו המאחד את כולם :

איש מהם אינו יודע עכרית.

״השחקנית הטובה כיותר ג1949-״
אוליביה דה האבילנד זכתה, זו הפעם השלישית, בפרס ה״אוסקר״ של האקדמיה
לאמנות הקולנוע בהוליבוד. התמונה הזאת לקוחה מן הסרנו של מיליאם מילר
״היורשת״ ,שמשחקה בו הביא לה את הפרס.

עבודת ההסרטה נעשית על מהרת
הלועזית. אין זה מקובל כלל — ובלתי
אפשרי, בעצם — לנהל את ההסרטה
בלשון הארץ. גם המחברים אינם נזקקים
לעברית ; אם יכתבו את תסריטיהם
בלשון ישראל, לא יוכלו הבמאים לקרוא
אותם. אולם אל דאגה׳ כותבי התסריטים
יגישו את כתבי היד שלהם בלשון בני
אדם, כי אין בהם אסיאתים דוברי
עברית. מחוץ לעולים חדשים, או תיירים
לשעה אלה, יש יצורים מענינים מבחינה
תרבותית בין ותיקי אנשי ההסרטה
בארץ ; למשל — ולשנינה — אותו
צלם־במאי, אחד מעמודי התווך של
תעשית הסרט שלנו, שאינו יודע מלה
עברית אף על פי שהוא יושב בתוכנו
שמונה עשרה שנה.
זהו המצב מסביב לסיר הבשר הדל
של תעשית הסרטים בארץ. אין אנו
קובעים שאנשים אלה אינם מסוגלים
להקים כאן תעשית סרטים, אומרים
אנו רק שסרט עברי יהיה לנו אך
ורק כשהתעשיה תיהפך לאמנות
סרטים בעלת סגנון ישראלי מקורי
ורוח עברית מקורית. להשגת מסרה
זו זקוקים אנו לכחות יוצרים חדשים,
מבני הארץ.

יוחנן שנער

האם יש לו זכהו טוב ו
התשובות לשאלות הבאות פזורות ברשימות השונות
בגליון זה. הזוכר אתה את הפרטים י אם לא׳ ראה בעמוד .18

דייג באילת
חלום החייל — אימת עקרת הבית.

א) גרינלנד,
ג) איסלאנד.

ב) דנמרק,

ג) סקוטלנד,

העיר רקיאביק
בירת —

יהאנייה ״מסדה״ —

אי) התפוצצה, ב) התהפכה, ג) עלתה
על שרטון, ד) התנגשה עם אניה אחרת.

התואר ״מר ישראל״
נמסר על־ידי —

א) ראש הממשלה, ב) שר הקיצוב,
ג) מנהל בתי ׳הסוהר, ד) מפקח מס

ההכנסה.

קליאו נובארו היא —

א) אשתו החדשה של קלארק גייבל,
ב 0מאכל הודי, נ) פרח ספרדי, ד) ציירת.

האחרון הסרט
טיטו גובי היה —

א) כוח הגורל, ב) ריגולטו, ג) כרמן,

ד) דון ג׳ואן.

טוסקאניני סרב לקבל
את התואר של —

א) סנטור, ב) אזרח תל־אביב, ג) נשיא
הרפובליקה. ד) גנרל.

שזכה הסרט
אוסקר הוא —

לפרס

א) ״כל אנשי המלן״ ,ב) ״חרב במדבר״,
ג) ״האדם השלישי״ ,ד) ״שמשון ודלילה״.

יהודי
מנ הדן הגן על
הגרמני —

א) פון־פאפן, ב) רודולף הם, ג) פורט־דייניץ.
וואנגלר,

לונה־פארק
בעברית

תרגומו

שעשועים,

את פקידי הממשלה
מלמד נימוסים —

היא

א 0גן צבורי, ב) מרכז
ג) בי ת ילדים, ד) גן הירח.

ב) מרכז מפ״ם,
א) אדוין סמואל,
ג) הרמטכ״ל; ד) מפקד המשטרה.

כין שכ׳ קטמון ורה׳ עזה החלה העבודה כהקמת שכון חדש
*גזל חכרת ״רסקו״ בירושלים. לפקידי ממשלה המועברים
לירושלים הובטחו הקלות מיוחדות כדי לאפשר את שכונם.
צלום: רסקו

בבל מצב ובכל זהו
* א רז ד ם

בד ר נך

ב נב״מ

.העולם הזה״ ,מם 651 ,

הכל ־ ד 3ד אשה

מסתרי החדר מס 12
מי מאתנו אינה רוצה לנסוע לשבדיה?
דומני שאין אשר, כזו במדינת
ישראל. ואם ישנת אחת כזאת׳ סימן
הוא שטרם שמעה על כל הזכויות והנוחיות
שמעניקה מדינת שבדיה לנשיה.
איזה מטבחים ! איזה שרותים ! תנאים
סוציאליים ממדרגה ראשונה׳ שויון
ויתרון לאשה. ואפילו נופש על חשבון
המדינה.
תארי לעצמך ! אינך צריכה לחסיך
כל חודש, אינך צריכה לותר על שמלה׳
מעיל או זוג נעלים או על שלשתם
יחד. בסוף השנה, אחרי 12 חדשי עבודה
קשה ומיגעת, את משאירה את הילדים
במעון הממשלתי ונוסעת לשבועיים של
חופש ונופש בבית הבראה או בקי־טנה,
בחינם או במחיר סמלי.
אך למה לחלום על שבדיה ו הן
אני חיה בישראל ואני צריכה לנסוע
לחופש לאחד הקבוצים, לכרמל או
לצפת. עלי להוציא את כל חסכונותי,
נוסף למפרעה על חשבון החודש הבא,
ואת הילדים אני צריכה להשאיר אצל
אחד מבני משפחתי שבודאי יפנק אותם

מאת חוה ברנד
ויקלקל אותם עד כי לא אבירם בבואי.
ובעלי יצטרך לאבל כל יום במסעדה,
אחרת — אוי למטבחי הקטן. ובכל
זאת, אחרי שנה קשה ומעיפת, ואחרי
מחלה קצרה, החליטו כולם שאני צריכה
לנסוע להבראה.
״הביטו איך היא נראית ! ״
״הלא פחד להביט עליך ! ״
״מה קרה לך, חוה י הלא אין
להכירך ! ״
אך אני טרם שוכנעתי. לנסוע להבראה?
כל הטירדה הקשורה בזה, הסידורים,
ההתרוצצויות, הקניות והתפירה.
לא, מוטב לקחת עזרה ולנוח בבית.
״חוה׳לה, מה קרה לך 1״ שאלני
אחד מידידי.
״וכי מה ז״
״כל כך הזדקנת לפתע
למחרת כבר היה הכל מסודר. נגד
טענה כזו לא תעמוד שום אשה. סי
עליה
להבריש אותן במרץ בבקר ובערב ולחפוף את
הראש כל 14—8יום במשחת שמפו המצוינת ללא אלקלי
משחת

נקה

שמפו

חדמוו

שמפו

האמצעי האידיאלי לשערות יבשות
נא להחזיר את השפופרת הריקה בזמן קנית חדשה.

המפיצים היחידים: חברת נורית בע״מ

,,העולם הזה״ ,מם ׳ 651

דרתי מקום בבית הבראה, קניתי את
כל הדרוש, תפרתי והכנתי, סדרתי הכל
לילדים ושלחתי אותם לסבתא, דאגתי
לארוחותיו של בעלי, הפקדתי בידים
נאמנות את כרטיסי המזון, עמדתי חצי
שעה בתור לאוטובוס ״דן״ ושעתים
וחצי לאוטובוס ״אגד״ נסעתי והגעתי.
הגעתי ד עוד לא הגעתי. מתחנת
האוטו עד לבית ההבראה מרחק מאות
מטרים, ולי יש שתי מזודות, תיק,
ארנק, חבילה, סל ומעיל.
אולי תעבור איזו מכונית בכביש
צדדי זה? איזה כביש׳ הלא זהו
שביל ! שביל חול, ואני נשרכת בכבדות
בשאתי את חבילותי, והבית עטוף
הירק נראה לי רחוק עד למאד. מתי
אגיע?
אך הגעתי. נכנסתי לבית. שקט.
דממה, שלוה: של בית הבראה. הנחתי
את מזודותי ונגשתי למשרד. מסרתי
את שמי, את המכתב מהרופא, את
הקבלות ובקשתי שיראו לי את חדרי.
״חדר מם . 12 .קומה שניה מימין.״
לקחתי את חבילותי וטפסתי במדרגות•
הנה חדר מספר ,10 מספר ,11
והגה גם חדרי.
פתחתי את הדלת — וחשכו עיני,
חדר קטן ובו ארבע מטות. שלש —
ספק מסודרות ספק בלתי מסודרות,
ואחת ליד הדלת נקיה ומסודרת. נראה
שנשמרה עבורי.
כעבור רגע הייתי שוב במשרד.
— ״אדוני המנהל, זו טעות. אין
זה המקום המיועד לי. הלא הזמנתי
חדר לחוד.״
״כן כן ! עונה הוא ,״הזמנת חדד
לחוד״ .ובכן?״
״ובכן? בחדר מספר שתים עשרה
ישנן ארבע מטות ! ארבע מטות !
אתה שומע1״
״זה שש שנים אני מנהל את בית
ההבראה הזה !״
״יפה מאוד!״ אני עונה ברוגזה —
ודאי משרה טובה, אך בחדר זה ישנן
ארבע מטות ! ״
״שש שנים ! שש שנים ושלשה חדשים
!״ ממשיך המנהל.
״ומה זה שיך לי, אם מותר לדעת׳
לעובדה שבחדר זה ישנן ארבע מטות?״
״ובכן, תתארי לך שנזדמנתי כבר
פעם, דרך מקרה, לחדר מם׳ 12 וראיתי
שיש בו ארבע מטות.״
״ובכן, היכן הוא חדרי?״
״מספר ! 12״
״אינני מבינה. אינני מבינה !״
״זהו מה שיש לי, גבירתי. אם אין
זד, מוצא חן בעיניה היא יכולה לקבל
את כספה ולנסוע בחזרה כלעומת שבאה.
אין לי מקום אחר ! אין לי מטה
אחרת.״
חזרתי למס .12 .איש לא היה
בחדר. מי יודע, אולי בחורות נחמדות
גרות בו ונבלה בנעימים. אחרי הכל
זה מזכיר לי^,עט את ימי הנעורים.
מחנות, נסיעה לעבודה במשקים, צבא
— חיים בצותא.
סדרתי את בגדי וחפצי, וירדתי לאולם
האוכל. מה אומר ומה אדבר —
ארוחת צהרים כזו לא אכלתי זה חדשים
רבים. ארבע מעלות גדולות וחשובות
מניתי בה :
א. לא אני בישלתיה.
ב. לא אני רחצתי את הכלים אחרי
הסעודה.
ג. לא מצאתי בד, זכר לפילה.
ד. לא אכלנו בה כל מאכל העשוי
מכרוב.

איזה עקרת בית זוכה לכך בתל-
אביב ז
כשעלינו לחדר לנוח פגשתי את
חברותי לחדר. אחת — עולה חדשה
שקרוביה בארץ שלחו אותה להבראה.
השניה — אשה מבוגרת. והשלישית
בחורה צעירה ונחמדה. בודאי צברית
כמוני.
לא שוחחנו בינינו. כל אחת שכבה
על מטתה, קראה עתון או ספר ונמנמה.
מתוך נמנומי נדמה לי ששמעתי קולות
נחרה• אך לא הייתי בטוחה ולא התרגשתי•
ארוחת הערב גם היא היתה
טהורה מפילה, אף כי היה בה שמץ
של כרוב.
ישבתי עוד מעט בחדר המנוחה.
קראתי ספר, האזנתי לרדיו ועליתי
לחדרי. הייתי עייפה ושכבתי לישון.
לפתע התעוררתי לקול צעקות ובכי.
העולה החדשה ישבה במטתה וצעקה.
האשד, המבוגרת הרגיעתני :
״זה קורה לה כל לילה. נראה
שהיא חולמת חלומות זוועה על מה
שעבר עליה. אין דבר, זה לא קורה
יותר מפעמיים בכל לילה. תתרגלי
נרדמתי שנית. והפעם התעוררתי
לקול נחרה. הפעם לא היה ספק היתה
זו נחרה אמיתית — עסיסית. שכנתי
המבוגרת נחרה.
התכסיתי בשמיכה מעל לראשי, אטמתי
את אזני והתחלתי להירדם בשלישית.
הדלת
נפתחה ברעש ונסגרה בי־פיקה.
הצברית הנחמדה נכנסה, העלתה
אור וישבה על מטתה. השמיכה לא
הועילה, הייתי ערה לחלוטין. הסתכלתי
בשכנתי הצעירה. היא חלצה את נעליה
והשליכתן לפינה. כשנוכחה לדעת שאני
ערה שמחה מאד. יש עם מי לדבר !
״הראית את הפלמ׳^חניק הזה שישב
מולנו בשעת ארוחת הערב? זה שצו־לע
מעט. הוא נפצע בקרבות לטרון.
איזה בחור ! איזה חברמן ! פעם אחת
בחזית...״
וכאן בא ספור ארוך על בל מה
שעבר על הגבור הצעיר בחזית. ואחריו
סיפור שני ושלישי ורביעי...
למחרת כבר הסכמתי לקחת את
הכסף ולנסוע חזרה לביתי. לא רציתי
להתרגל לצעקות ולנחרות זלפטפוטי
שכנותי. הביתה, הביתה !
לא, אינני רוצה עוד לנסוע לשבדיה.
תתארו לכן שכל שנה אצטרך לנסוע
לבית הבראה ! אולי בשבדיה אין
עולות חדשות, אך נשים נוחרות ונערות
מאוהבות בודאי ישנן גם שם.
לא ! מוטב לי לשבת בביתי, לבשל
כרוב ולאכל פילה.

נפתח

סלון ליופי ותסרוקות

צבי לינצקי
ברחוב

שלמה המלך 80
טלפון 2770

מהנדס א׳ וייס -דכ לכר
סוכן רשמי לאיזור צפון א״י
רדיו £ 0 X 0 ,51/0106 זט 31ג£ל 1115
מבחר גדול במקלטים משומשים
מפירמות מפורסמות.

התזבזורת

הפילהרמונית היטוראלית

יום ה׳ . 13.4העיירה שלנו״ פ״ת
יום ה׳ ,13.4בשעה 8.30 בערב —

תיאטרון

הפנטומימה

אטין

תל־אביב דקרו סיצ״ש 15.4״העיירה שלנו׳ /ת״א
יום א׳ 16.4תיאטרון הפנטומימה
תל־אביב
אטין דקרו
תל־אביב
יום׳ ב׳ 17.4״אותלו״
יום ג׳ 18.4״העיירה שלנו״ ברמתים
יום ג׳ 18.4תיאטרון הפנטומימה
בקרית חיים
אטין דקרו
תל־אביב
יום ד׳ 19.4״אותלו״
יום ד׳ 19.4״העיירה שלנו״
בבאר טוביה
יום ד׳ 19.4תיאטרון הפנטומימה
אטין דקרו ב־ 9ב״ארמוך היפר,
לילדים למטה מגיל בית־הספר
אסורה הכניסה בהחלט.
התחלת ההצגות הרגילות מיום א׳ ב־8,30

קונצרט

מיוחד

י 8יאסוף
את 1ואר 1נ •
ה נ* רסמר
חשסוסרות סר!

הצ טת־בכורה

תעלולי

תי א בון

ס ק אפן

קומדיה בשלוש מערכות
מאת מולייר עברית: מנשה לוין
ההצגה: י .הרשקוביץ
הציירת: פ .שווארץ
המוסיקה והמנצח: א .נתן
הריקודים: ד .בדר
תל־אביב
מוצ״ש 15.4ב־8.30
תל־אביב
יום שני ,17.4ב־8.30
יום שלישי ,18.4מטעם האגודה
תל־אביב
״למען האהל״ ,ב־8.30 גבעתיים יום חמישי ,20.4ב־8.30
התחלת ההצגות הרגילות ב־ 8בערב

סשחח חשםסזן דד.א סבון

ושחת ה ש 110 0ירא סבון •
ובע י ג וש ו החרמון.
סרמים נוספים בימים הקרובים.

האם יש לך זכרון טוב ץ

תשובות לשאלות בעמוד 16
רקיאביק היא בירת איסלנד.
״מסדה״ התהפכה.
התואר נמסר ע״י מר גרו גרא,
מנהל שרות בתי־הסוהר.
קליאו נובארו היא ציירת אינדיאנית־פורטוגיזית.
הסרט
האחרון של סיטו גובי הוא
״כוח הגורל״.
טוסקניני סרב לקבל את התואר
סינטור.
לפרס אוסקר זכה הסרט ״כל אנשי
המלך״.
מנוחין להגן על המנצח הגרמני
פורטוונגר.
לונה־פארק פירושו — גן־הירח.
אדוין סמואל הוא מנהל המדרשה
למינהל צבורי.

מוצאי־שבת ,14.4ב־8.30
סימפוניה מם׳ — 2בראהמס
״סעודת העכביש״ — מסל
קונצרטו לפסנתר מס׳ — 2רחמנינוב

תי א ט רון

קאמד•

יום ה׳ 13.4״הם יגיעו מחר״

פתרון תשבץ 15
במאוזן:

— 1לשון הרע; — 7מצורו — 8
דברה! — 10 קדמון! — 12 פה! — 14
יער! — 15 אל! — 16 אוד! — 18
שפל! — 19 מיד! — 20 גור! — 22
כור! — 24 אין! — 26 דר! — 27
חטף! — 29 לא! — 30 גרניט! — 32.
חדוד! — 31 ובכן! — 36 פילוסוף.
במאונך:
— 1לץ! — 2שוק! — 3ורדי!
— 4הדור! — 5רבן! — 6ער;
— 7מרפא^ — 9הולל! — 11 מעט!
— 13 הומור! — 15 אפריל! — 17
דיר! — 18 שוא! — 22 קדוח! — 23
שטן; — 25 נאמן; — 27 חרדל;
— 28 פיוס! — 30 גוי; — 31 טבו!
— 33 דף; — 35 כף,

הצגות אחרונו ת

יום ה׳ 13.4״מאז גן עדן״

הצגות בכורה
״בית העם״ רחובות יום חמישי ,20.4ב־8.30

״ א די סו ך

ירושלים

יום חמישי 27.4׳ ב־9
כרמן
בהשתתפות אדים דה־פיליפ (כרמן)
המנצח: נ .זיננר

קרית חיים

״בית העם*

יום חמישי ,13.4ב־8.30

מתח גבוה!...

נתניה

ב־8.,30

מוצ״ש 15.4״הם יגיעו מחר״
2הצגות ב־ 6.45 וב־9.15

חזיז ורעם כ־ 13 ברקים

יום א׳ 16.4״מאז גן עדן״

יום חמישי 13.4
מוצ״ש 15.4

תל אביב
תל אביב

תל־אביב

יום שלישי 18.4

ב״ישה חפץ״

ב־8,,30

יום ב׳ 17.4״מאז גן עדן״
ב־8.30

יום ג׳ 18.4״הצל״ ב־ ,8.30 תל־אביב

הצגות בכורה (תכנית מם׳ )17

יום ג׳ 18.4״מאז גן עדן״ ב־8.30 חדרה באולם ״חוף״

אופנבך

יום ד׳ 19.4״הם יגיעו מחר״
ב־8.30

2הצגות לערב 9.45 ,7.20

יום ד׳ 19.4״מאז גן עדן״
אולם ״נעמן״

בתל ־ א בי ב...

סיפורי עולה חדש ב־ 7ת מונו ת

תל־אביב
ראשל׳׳צ

כרטיסים: בקופת ״ישה חפץ׳׳

אולם ״אהל״ ,ת״א
קמד ־ ת

תנמורת

ה א רנג דההיעזראלית
תל אביב

מקהלה

יום שלישי ,18.4ב״8.30

אגודת החרשים האלנוים היהודיים
בתל־אביב.

מכירת הכרטיסים במשרד התזמורת
רחוב אלנבי .11—3 ,4—6 ,56

יום ד׳ 19.4.1950

בי ת ״הבימה״

לצערנו חלו כמה טעויות במאמר
״עולמות באלם״ .סיפור חייהם של הזוג
לובנברגר הוא מטושטש, ואפילו מעליב,
אנחנו מבקשים, איפוא, את סליחת
מר לובנברגר ורעיתו.

״אהל שם״

תיאטרון פועלי ישראל

מכתבים ל מערכת

התנצלות

המנצח: פאול פאראי
הסוליסטית: אליאן רישפן (פסנתר)
תל אביב

קוד

מוצרט

8.30 בערב

ת ל ־ אביב
ירושלים

רקויאם

מנצח: איתן לוסטיג
כרטיסים: שלזינגר את שפרינגר, רדיו־אוניון (רוברט)
אימפרסאריו: ו .ה. רוברט

תבנית בת

ה יק ולנוע

חחר ם ם 1צאר חג 15.4.1950
מגדלור

אוריון

ארמון, חיפה
רינולטו כרטיסים :
תל־אביב׳ ביילין, אלנבי ,67 טל׳ . 5018
רחובות: פלתורם — בכרך.
ירושלים: כהנא.

המטאטא
הוהב ״

בתל־אביב
מוצ״ש 15.4ב־8
ברמתיים

יום ב׳ ,17.4
ב־ 8.30 בתלאביב
יום ג׳ 18.4׳
יום ה׳ 20.4׳ בשעה 4וב־ 9ב״ציון״, ירושלים בנתניה

יום ד , 19.4
התחלת ההצגות הרגילות ב״ 8בערב

בת עבדים אופיר שבוע רביעי
לנה טרנר
ג׳י! קלי שלושת המוסקיטרים
בצבעים טבעיים

שבוע שלישי האוצר מסיירה מדרה אסתר קסמי אהבה
שבוע שני

אורה, חיפה
שבוע רביעי
ג׳וני בלינדה

כתבת המערכת וההנהלה ! תל־אביב, רחוב לילינבלום , 12
טל׳ ,4414ת. ד / 1962 .העורך האחראי והמו״ל: א .קיסרי /
דפוס בג שהם, תל־אביב, רחוב פין ,6סל׳ / 2239 גלופות:
צינקוגרפיה ״ארץ־ישראלית* בע״ס /ההפצה: דוד טיפל ומיי•

גן־ה עדץ

לילדים

מרכז השעשועים ביפו נפתח
לילדים. אלפים צבאו על
השער, והמאות שנכנסו מילאו
את החלל בעליזותם הרוננת.
הצעירים ביו ת ר בינינו עוד
יודעים ליהנות מן החיים.
מרכז השעשועים נבנה ע״י
המהנדס קרניי מניו־יורק, והוא
הראשון במזרח התיכון
כולו. בניתו טרם הושלמה. למ דור
השעשועים של הילדים
יתווסף מדור לשעשועים של
״הילדים הגדולים״.
בימי הצנע ומס ההכנסה
יקר הצחוק. לפחות במקום אחד
בארץ הוא ניתן בזול.

הצילומים :

הילדים ״הגדולים״ משחקים כמלחמה

קאופמן