גליון 653 מתאריך 27 באפריל 1950 
- 8.45 הכו אש !
ההמונים מצטופפים לאורך הרחובות — .הנדנעים מתכוננים למצעד הלפידים.
כך צהלו ההמיניס יוק העצמאית בכי רחבי המרינה
8.30 כתד־אכיכ -הנה הם גאים :
אחד מני רבבה. למענו נוצרה העצמאות, אן אי! הוא זוכר נזה קדם לה.
8.30 כירושלים: ניתן האות !
לפיד העצמאות הודלק. זיקוקין די־נור מאירים את השמים. בכל רחבי הארץ
בוערות המדורות.
- 12.00 קומזיץ צידורי.
בתי
הקפה גדושים עד אפס מקום. העצמאות בשמלת־ערב מעדיפה אוירה
תרבותית ודזזוסה•.
ט — 10.0ההמון מתפרץ
- 9.15 תן לעבור !
נערה תימניה מנסה לפרוץ׳ אן שרשרת השוטרים מחזיקה מעמד.
ליד הבמה מצטופף קהל עצום השולח מבטים רבי־געגועים מעבי למחסומים.
גס היום אין הס חסרים...
מאורעות קטני בלילה הגדזל
מאת סופרנו שלום כהן
תל־אביב, מוצאי־שבר,
— 8.30 רחוב טרומפלדור.
מאות נערים ונערות, מאורגנים לפי
מחלקותיהם בגדנ״ע׳ מתכוננים למצעד
הלפידים.
בעלי־דרגות של גדנ״ע, סגנים וסרנים׳
אצים אנה ואנה, מזיעים, צועקים,
מתחננים. תפקיד לא קל — להשליט
סדר בשורות צוהלות אלה. האם עליהם
להיות מפקדי־צבא או מדריכי־תנו־עת־נוער?
להשתמש ב״גישה חינוכית״
או בפקודות צבאיות י
״בוא ! צלם אותנו״ .צועק נער
בלונדי, ומנופף בלפידו שטרם הודלק,
.״הי, הנה יש לנו ילדה יפה, צלם
אותנו״ .קופץ שני מתוך השורה.
גם המפקדים מרגישים במצלמה. אחד
לוקח אותנו הצידה .״יש לי מחלקה
של ילדים תימנים בלבושם הלאומי. הם
באו רק עכשיו לארץ. כדאי לצלם
״הק—שב מדליקים את הלפידים.
השורות מסתדרות. שריקות, צעקות,
(המשך בעמוד )4
רק מעטים זוכים לראותן, .אן קול
הרגלים היחפות רוקדות ואינן מתעייפות.
׳המנגינה מגיע למרחקים, ובעשרות מקומות הסתדרו מעגלי המחול
- 12.00 קומזיץ פרטי
- 11.00 זוהי העצמאות שלנו י
ה״שבאב״ ירד לשפת הים. העצמאות במכנסיים קצרים אינה זקוקה לתכנית.
השנים שהם בודדים בהמון. הס יודעים לנצל את החרות של הערב.
התכנית הרשמית נגמרה. הגיע תור
היזמה הפרסית.
חבורות־חבורות של נערים ונערות
משוטטות לאורך שפת־הים. מדליקים
מדורות, רוקדים. שרים.
פה ושם מבקשות להן קבוצות
קטנות יותר ״אוירה פרטית״ .נערים
ונערות יושבים על החול, רובצים זה
על גבי זה, כדרכם של נערי תנועות־הנו־ער.
שירים רכים מהדהדים בחלל׳ .הים
שקט. חצי הסהר משתקף במים הרוגעים.
שיא
הכיף.
.11.00 שפת הים, ליד בית־הקברות
המוסלמי.
דמויות אפלות, שחורות מן
הלילה, נעות בשטח, ונעלמות בצ ללים.
שפת המים רוקד זוג יחף
חרוכה והדגל כאזכרת חיל האויר
העצמאות -כין ירשום ומקדונלד
ריקוד אינטימי משלו. מרחוק מגי צל
העבר, איום העתיד.
כשרוטיה מחייבת, מקמטת אמריקה את המצח...
עים צלילים קוטעים. אין צורך
ובכן ...הנה מכונית. קטנה וחמודה.
גיע אי־אפשר. המשטרה הקימה
(המשך מעמוד )3
אין. גדר -בהם. יש מוזיקה בלב.
תיל לאורך הרחוב, ומעבר
בחור ובחורה חמודה, בעלת צמות
מפקדת קטנה צווחת בקול סופראנו,
תוך כדי הליכה וניפנוף ידים. נראה
שטרם עברה את הקורס...
המצעד יוצא.
— 9.00 כיכר מוגרבי.
המצעד עבר. המונים נשארים
במקום ומחפשים מוצא למרץ
העודף. מה לעשות?
נהג אומלל במכונית־משא עמוסה
בלפידים מיותרים נתקע בין
ההמון. ההמון מסתער אליו. לפי דים
— מדוע רק לגדנ״ע? תוך
שניות מספר מריקים את המכו נית.
שוטר ׳מנסה להתערב, אך
לשוא.
״בואו, נסדר תהלוכה משלנו״.
הלפידים מודלקים. תהלוכה מס תדרת
ומתקדמת לכיוון הים, בעוד
שאורות התהלוכה הרשמית נוצ צים
בכיוון ההפוך.
הידד. הפרנו את התכנית.
.9.15 כיכר מוגרבי.
הלפידים לא הספיקו לכל. יש למצוא
התעסקות חדשה. מה לעשות י
מה עשינו לפני שנתיים וחצי, כש־האו״ם
הכריז על מדינה עברית?
אינכם זוכרים י הרמנו מכוניות...
שחורות, יושבים בה.
הושיטו ידים, חבריא. משקל קל.
להרים. אחת—שתים—שלוש. מצוין.
הבחורה צווחת. הנהג נאנח. הגלגלים
מסתובבים באויר.
סע הלאה. הנה עוד מכונית. אחת—
שתים—שלוש...
.9.20 כיכר מוגרבי.
יש המסתכלים בהילולה מן הצד.
מי? למשל, מצחצחי הנעלים.
סיסמתם: העסקים כרגיל. ההמונים
עוברים על פניהם, דורכים
עליהם, רומסים אותם. איש אינו
חושב על ציחצוח נעלים. מה הט עם?
ממילא ידרכו עליהם.
אך המצחצחים הם פילוסופים.
להם כל הענין אינו נוגע. הם
שליחי הציבור, שאינם נוטשים
את משמרתם. העסקים כרגיל
על עץ גבוה יושב ילד שחום,
כבן .7עיניו נוצצות ופיו פעור.
הוא משקיף על ההמון מגבוה. איך
הגיע לשם? השד יודע.
.9.30 אלנבי־ר,ירקון.
הצפיפות איומה. כל אחד רוצה להגיע
אל הבמה, בכיכר הכנסת. אך לה
מרחוק מגיעות המנגינות. זה מספיק
למצב־הרוח. זוגות מתרוצצים בהמון
-שרים, צוהלים, רוקדים להם ריקוד
פרטי משלהם. זוג מתנשק, בודד
בהמון הרב. אור המצלמה אינו מפריע.
בבקשה, רוצים את שדותינו?
שמי נפתלי, חייל משוחרר, לפקודתכם.
הבחורה? אביבה, לא לפקודתבם...
יחי החופש !
.9.45 כיכר הכנסת.
ברוך השם, עברנו.
שני מחסומים, ים של ראשים,
שוטרים, פקחים. מי אתה? עתו״
נאי? את מי זה מענין. עמוד
בתור. אולי תגיע מחר.
על הבמות מתחרות שתי להקות.
עשרות שוטרים מגינים עליהן.
תפקיד קשה. מי יעמוד מול הה מון,
שהחליט להגיע לבמה? פה
ושם נפרצת השרשרת, זינוק קדי מה,
כוחות החוק מסתערים הס־תערות־נגד,
המסתננים מגורשים
אל ״מעבר לגבול״.
שערוריה. רוצים לראות את רג לי
הרקדניות מקרוב...
הלפיד מניע לקרית־ענם ים :
הלפיד בידי חבר קבוצת ״הפועל״
שניצחה במרוץ וזכתה לדגל הקסטל.
נשיקה. רוצים לצלם? אהלן.
לנו לא איכפת. להיפך.
״חבריה, הצטלמתי. הצטלמ תי״.
לקול
הצהלה מגיחים מן האפלה
זוגות אחרים, שהיו חבויים
אי שם. גם הם רוצים להצטלם.
״איזה פוזה אתם רוצים?״.
דבר טבעי בהחלט. אין מה
להתבייש. לשם מה ברא אלוהים
המית הגלים
רחש האויר
״בשורות מלוכדות לקראת...״
״...המטרה לנגד עינינו״.
,העולם הזה״ ,מם׳ 653
את שפת הים? לשם מה שפכנו
את דמנו על ׳מזבח העצמאות והחופש.
.11.30 כיכר לונדון.
הרמקול מטרטר את תכנית הרדיו.
מעגלים גדולים, זה בתוך זה, מסתובבים
בקצב שגעוני. הראשים, הרגלים,
החצאיות עפות באויר.
חשבתם שרק אנשי הקיבוצים יודעים
לרקוד ריקודי עם? בואו והסתכלו.
אנחנו עולים עליהם.
.12.00 פילץ, סמדר, פארק...
אוירה אחרת. גם פה יש חופש,
אך פה הוא מתוכנן, מגונדר,
מתורבת, מעודן. אויר דחום שאפ שר
לחתכו בסכין, שמלות ערב,
שערות מבריקות, חליפות מגוה־צות,
כוסות מלאות.
בואו לראות. זה מרגמה. לא, זר,
תותח.
בחול מוצב מיתקן פרימיטיבי, כמד,
מוטות עץ מחוברים בפטי־ברזל, משהו
הדומה בקושי למרגמה מאורכת, זה
תותח־הראקיטות.
זהירות. לא לגשת. התרחקו, לעזאזל,
אחרת לא נירה. זר, יכול להתפוצץ,
אתם שומעים? הסתלקו מכאן...
עוד פגז, ועוד פגז. המון מתחיל
להצטופף מסביב.
כשמרגישים ה״רגמים״ את עצמם
במרכז ההתענינות, הם מקפלים את
כליהם ומסתלקים בחושך.
.12.30 שפת הים.
בום ! שריקה חדה. פס אדום בשמים.
כוכבים אדומים מתפזרים וצונחים.
.1.45 שדרות בן־ציון.
אדוני, אסור לעבור.
מה יש?
השוטר מעמיד פנים חשובים.
אסור.
הרחוב שקט. בית הבימה שקט.
למה אסור לעבור?
״עתונות, בבקשה...״
״בסדר, עברו..״
אנו מסתובבים בשטח לראות את
סיבת המחסום. אין כלום. הקהל
התפזר מזמן.
הדת רוככת
ר׳ משה, דמות ידועה בירושלים, נפל בשבי הנוער. הדת אינה נותנגזת לרכב
על נתפים צעירות.
,העולם הזה״ ,מם׳ 653
.2.00 רחוב דיזנגוף.
ב״פינתי״ ,״רובל״ ו״כסית״ מתרכזים
החיים. המשולש המסוכן. האינטליגנטים
יושבים ב״כסית״ ,ה״שבאב״
ב״פינתי״ .ביניהם בוערת מדורה באמצע
הרחוב, ומסביבה רוקדים. מי רוקד?
הכל, בעיקר ה״ג׳ינג׳י״ ,אינכם מכירים
את הג׳ינג׳י? הלא הוא דרדר — ,בכל
ימות השנה הוא רב־סרן ירוחם כהן,
.2.30 רחוב אלנבי.
ההמונים מתחילים להתפזר.
מצב־הרוח מרומם, אם כי עייף.
בפינות עוד עומדים השוטרים.
הם גיבורי הערב האמתיים. היתד,
להם סבלנות של ברזל — לשכנע
במקום לפקד.
.1.00 כיכר לונדון.
הצהלה נמשכת. אך מורגשת
עייפות. אין דבר, אסור להפסיק.
זו חובתנו כלפי העם והחופש.
אי־אפשר לעמוד? מילא, נר קוד
בישיבה.
המעגל יושב על כסאות, בחורה
מסתובבת באמצע, בוחרת באחד
היושבים, השנים רוקדים, הבחורה
יושבת הבחור בוחר בבחורה.
מצוין, מי אמר שצריך לעמוד
בשעת הריקוד?
.1.30 קפה בן־יהודה.
״אמא׳לה, אמא׳לר
״מר, יש׳ ילד?״.
״איפה האמא שלי? אני רוצה
ובכן, היכן האם?
מי יודע י הילד בא עם הוריו מר־מת־יצחק.
אינו מכיר את תל־אביב. בדוחק
נותק מהוריו. מר, לעשות 1
בוא, קח עשרה גרוש, סע לתחנה
ה״ירוקה״ על גלי האתר
יפה ירקוני ליד המיקרופון של ״קול המרכזית.
אינו רוצה לקחת את הכסף. רק
ישראל״ ,שהפתיע הפעם את הקהל בשירוצה
את אמו.
דוריו המצוייניס.
נהג, קח אותו. דאג שיגיע הביתה —
צואר־סוס
בבקשה, קוקטייל?
או למשטרה.
מרטיני יבש?
על הבמה רוקד זוג ריקודים
סלוניים. הבחורה חגה באויר, חושפת
זוג רגלים הראויות לכך.
הקהל יושב.
לרקוד? אדוני, על מה אתה
חולם? אי־אפשר להזיז אפילו את
הזרוע. אנשי־תרבות יכולים להס תפק
בראיה בלבד. לריקודים יש
שפת־הים.
נראה שהשוטר הופקד במקום
זה בראשית הערב, ושכחו להסירו
ממשמרתו בתום האסיפה.
חבר הועדה המעורבת בגבול המצרי.
עכשיו הוא מחוץ לתפקיד. ואולי גם
זה תפקיד.
האספלט נמס באש? למי זה איכפת.
עצמאות או לא עצמאות?
1.30 אחרי חצות -העצמאות מעייפת
הוא השתולל כל הערב. עתה הגיעה שעתו.
גם לעצמאות יש גבול...
שוכ להכות כשמי ירושלים
ירושלים, בשעה . 1.30 החרות הפכה הפקרות. בנין מזרחי ברחוב יפו בירושלים
עולה בלהבות. שני חשודים נעצרים.
מכט אל ״חוץ לארץ״
חומות האתמול, שירת המחר.
לאילת!
ה׳ 7דרו
= = מכלר. ע 1ד 0
מקיבלאותותהצ טיינו ת *
גם בארצות הברית נפגע המוראל
הצבאי קשות ע״י שיטה בלתי צודקת
של חלוקת אותות־ההצטיינות. בגליון
האחרון של ״אינפאנטרי ג׳רנאל״ ,בט־און
חיל־הרגלים האמריקאי, קובע המיי־ג׳ר
מילוטה שהיחס בין חללי־הקרב
ואותות־ר,הצטיינות שונה בכל יחידה.
בעוד שהדיביזיה הראשונה זכתה ל״5,1
אותות לכל חלל אחד, זכתה הדיביזיה
השניה׳ שהשתתפה במספר רב יותר
של קרבות, רק לש אותות, והדיביזיה
הרביעית׳ שלא השתתפה אלא בקרבות
מעטים, זכתה ל־ 11,8אותות לכל חלל.
הממוצע בכל הצבא היבשתי האמריקאי
הוא 2,5אותות־הצטיינות לכל
חלל קרבי, אולם בחיל־האויר (שבו
זכה כל טייס באופן אוטומטי למדליה
אחרי חמש טיסות קרביות, ולצלב־התעופה
אחרי עשרים וחמש טים־ת
קרביות) היה הממוצע 40,9אותות לכל
חלל. גם בצי ובחיל־הנחיתות הוענקו
רוב האותות לטייסים, אולם הממוצע
היה 3,4אותות בצי ורק 2,5בחיל־הנחיתות.
בולמלא כו ת
ב מ חי ר 20 דו לאר
ברבת ״ קו מ ן ״ מלוה את המטילים בנגב מ$ל גבי השלט
ק 1התקן על גג בית הקפה, אעל ־ בבאר־קובע.
למדו
בכית הספר לשפות ״קדימה״
רחוב בן־יהודה, מס׳ ,74ת ל ־ אביב
מהר ובאופן
י סו די
בהדרכת מורים מדופלמים מאנגליה
כיום שלישי 2.5.50 כשעה 6.00 בערב
יפתח קורס חדש למתחילים.
( 3פעמים בשבוע)
פרטים והרשמה גם לקורסים
הקימים לעברית ואנגלית (כל הדרגות) מ־ 5עד 8
כ ל ער ב .
אימפרסריו: ב ד און -ק. גינצבורג
או ל ם ״ אהלשס ״
תל־אביב
או ל ם ..אדיסון־
ירושלים
בימים רביעי וחמישי 4.5.50־3
בשעה 8.30
כרטיסים ״ארמון• רח׳ הס 4
ביוס ראשון 7.5.50
בשעה 9
כרטיסים אצל ש. כהנא
או ל ם ״ ארמוך
חיפה
״רמה״
רמ ת־ ג ן
ביום רביעי 10.5.50
בשעה 9
כרטינים אצל ק. גינצבורג
ביום חמשי 11.5.50
בשער 83.0 ,
כרטיסים אצל נפתלי
זוג הרקדנים הספרדים הגדול ביותר בזמננו
רוזריו ואנטוניו
בהשתתפות הפסנתרנים: אלפרדו רו ד רי גז מנדחה
ופכ דו מיגו אדו הגי ט רי סטדהדהמאטה
במחיר של 20 דולאר הצליח ד״ר
לאנגמייר, ראש מחלקת המחקר של
חברת ״ג׳נרל אלקטריק״ ליצור מבול
מלאכותי בניו־מקסיקו, אחד השטחים
המדבריים ביותר בארצות הברית. במבול
זה ירדו 1.300.000.000.000 ליטר
מים, למעלה מכוח הקיבולת של כל
ברכות המים של ניו־יורק.
לאנגויר, חימאי בעל שם בלתי־מפוקפק
ונושא פרם נובל, השתמש
בשיטה חדשה שאינה מצריכה עוד את
עזרתם של מטוסים. לפי שיטה זו נגרם
הגשם ע״י חומר אשר רק 300 גראם
ממנו נורים מעל פני האדמה לתוך ענן.
לפני הניסוי נשאלו כל התחנות המי־טיריאולוגיות
לדעתן אם יש אפשרות
של ״גשם טבעי״ בסביבה זו׳ אולם
כולן ענו פה אחד שאין כל אפשרות
לכך. יום אחרי הניסוי איימו המים
לעבור על גדותיהם של אפיקי־הנהרות
אשר זה שבועות רבים היו יבשים
לחלוטין.
אף כי הצלחתו של ניסוי זה זקר
קד, לתנאים מסויימים, קיים עתה סי׳
כדי ליצירת גשם מלאכותי בשטחים
נרחבים בהם יוכל למלא תפקיד חיוני.
כרגע מתקיים גם בארץ כנוס מדעי
לבירור אפשרויות אלה בישראל.
ח ״ ני שו אי םבמצרים
הוא נשא אותה לאשר, לפני שלוש
שנים. ועד היום הזה לא בא עמר, ביחסים
מיניים. היא הגישה איפוא תלונה
לבית־הדין הדתי ודרשה גירושין.
הבעל — גבר בגיל שלושים וחמש,
בריא כמו פר ובעל יצרים בריאים —
מספר כי ביום הכלולות שמע באורח
מקרה שיחה בין אשתו לבין אמה, בה
אמרה אשתו, כי אין ברצונה להתמסר
לגבר שאינה אוהבתו, וכי ראתה את
אהובה האמיתי בוכה בצל מדרגות הבית׳
וכיצד תוכל לבגוד בו וברגשותיה י !
בין המוצגים שהביא הבעל לפני
בית־הדין שני מכתבי־אהבה ששלח האהוב
האלמוני אל אשתו• מתוכם מתברר
כי האשד, הבטיחתהו שלא תתמסר לבעלה
ברצון. כתוצאה מהבטחתה זו
התנהלו חלופי־מכתבים בין הנאהבים.
רשת הריגול והפיקוח שפרש הבעל
מנעה את אשתו מבוא במגע עם האלמוני׳
אך יחד עם זאת הניח לה להתכתב
עמו כאוות נפשה.
בית הדין פתח בחקירה יסודית
נתגלה, כי
ובאמצעות בדיקת רופא
האשד, עדיין בתולה.
הסתבר איפוא, כי הבעל התעקש
להמשיך את הנשואין מתוך כוונה זדונית
לנקום באשתו ובאהוב האלמוני.
מחד גיסא סרב לגרשה ומאידך התנזר
ממנה.
בפסק־הדין — המוכיח על השקפה
פרוגרסיבית ביותר — נאמר: אחת
היא מה הן הסבות להתנהגות הבעל ;
התוצאה ברורה: האשד, קופחו זכויותיה
כאשד, בחיי הנשואין, ומאחר
שהנשואין אבדו את תכנם חייב הבעל
לבטלם.
שעה קלה לאחר מתן פסק הדין
הגיש הבעל ערעור ובין השאר טען כי
גזר הדין הוא חמס ועושק וכי הוא,
הבעל׳ אוהב את אשתו...
הבעל האידיאלי
משאל שנערך לא מכבר בין חנינות
הפנימיות בארצות־תברית, העלה
את הדעות הבאות על ״הבעל האידיאלי״
למעלה ממחצית הנערות קבעו שעל
הבעל להיות גבוה מ־ 1.80ס״מ, בלונדי
ובעל עינים כחולות. מליו להרויח לפ
חות 5000׳ דולאר בשנה.
המקצועות המבוקשים ביותר: בע־לי־עסקים
(מקום ראשון) ,רופאים (מקום
שני) עורני־דין (מקום שלישי).
רק נערה אחת הודיעה כי מוכנה
היא להינשא לגבר נמוך, קרח, ועקום־
רגלים, ואף לפרנס אותו, בתנאי ש.ת־אהבנו.
דרך אגב, נערה זו היתה מלכת־היופי
בבית־הספר שלה.
צ׳יקוכסקי רוצח
העתונות השוודית הודיעה לא
מכבר שהתזמורת הפילהרמונית
במקום החליטה לחדל מלנגן אה
הסימפוניה הפאתטית של צ׳יקוב־סקי,
כי אחרי כל קונצרט שכלל
סימפוניה זו מת אחד מחברי התזמורת
משבץ־לב.
מנהל התזמורת הכחיש ידיעה
זו, ועוד באותו ערב נערך קונצרט
ונוגנה הסימפוניה. הסימפוניה
הופסקה באמצע והרופאים ש ישבו
בקהל הוזעקו לבמה. מנגן
הקלארינטה, הגרמני וורשבסקי, מת
משבץ־לב.
שרות דתי
אחרי שקרו מספר מעשי אונס בעיר,
החל הכומר סטיוון הופקינסון,
בלונדון, לערוך שיעורי ז׳ודו לנשי
קהילתו, כדי לשמור על כבוד האשד.
וטהרת המשפחה.
הכו שלג
ישראל תשלח קבוצה לתחרויות על
האליפות !העולמית לסקי שתיערכנה
בארצות־הברית. מחוסר שלג בארץ יצאה
הקבוצה להתאמן בחו״ל.
היטדר חזר
הר הינריך נול, מפרנקפורט
על גדות המיץ, דומה לאדולף
היטלר דמיון מושלם. מאות פע מים
נאסר ונדרש לזהות את עצמו.
לפני שבוע, בהיכנסו לאולם
של התאגרפות, קמו כל הנוכחים
ממקומותיהם והריעו לקראתו —
״הייל היטלר״ .היתד, זאת הלצה
בלבד׳ כי נול ידוע כאנטי־נאצי
מובהק.
.העולם הזה״ ,מם׳ 655
דוני עו בדתבש מי ס
המארחת הראשונה של ״אל־על״
מספרת על טיסותיה
מאת כרמלה מויאל
״באמת היית בציריך?״
״האמנם את טסה לפאריס?״
״ורק לפני כמה שעות היית ברומא?״
שאלות מסוג זה מומטרות עלי עשרות
פעמים ביום, כשאני מופיעה בתל-
אביב׳ לבושה במדי־התכלת היפים בעלי
פסי־הזהב. נראה שבעיני צעירות
רבות אין תפקיד מקסים ורומנטי מאשר
לטוס על כנפי ה״סקיימאסטר״ ולשרת
את הנוסעים באויר.
המטוסים לא התבטלו עוד בשדות־התעופה
באירופה. האויריון בא׳ וחזר
כעבור שעות מעטות. בבואי לרומא
ניתן לי רק לישון יום אחד — שעה
שהאוירון המשיך, עם צוות חליפין,
את דרכו לפאריס וחזרה — ובערב
עלי כבר לחזור עם המטוס ללוד.
שני קילומטרים כשמים
לא פעם שאלוני חברותי בתמיהה —
כיצד יכולה את לבזבז עשר שעות
אין רומנטיקה
גם אני חשבתי, לפני תשעה חדשים,
כאותן נערות תמימות, האם לא
יהיה זה שיא התענוגות לטוס בכל
שבוע לבירות זרות? האם לא אפגוש
אנשים מפורסמים ורומנטיים בתא ה־נוסעים?
האם לא אוכל לבלות במקומות
השעשועים המפורסמים שבעולם?
ובכן, התיצבתי במועד הקבוע׳ ביולי
,1949 במשרדי ״אל־על״ .התכוננתי
ל״תחרות־יופי״ חמה, ולכך גם הכינו
עצמן, כנראה, שאר המועמדות. הם היו
מגונדרות ומאופרות כראוי, כאילו היו
מועמדות לתפקיד של כוכב בהוליבוד.
המנהל העיף עלינו מבט שטחי
והזמין אותנו להתחרות. לא היתד, זאת
תחרות־יופי, כפי שהננו רגילים לראות
בסרטי־יומן. היתד, זאת תחרות שונה
לחלוטין. נתבקשנו באדיבות רבה להיכנס
למטוס, שהמתין לנו, ויצאנו לטיסה
קלה.
קלה? לא כל כך. הטייס, שהיה
כנראה עתוד קרבי וותיק, החליט להוכיח
לנו כי גם אוירון כבד בעל ארבעה
מנועים מסוגל לתמרן תמרונים. הוא
החל לטוס ״פיגורות״ —פניות חדות,
ירידות פתאומיות, עליות תלולות ו־
״שמיניות״.
כעבור דקות מעטות התחילו המועמדות
הראשונות ״להרגיש עצמן ברע״.
היופי ההוליבודי נמוג. ה״בוחן״ ישב
מן הצד ורשת לו רשימות.
בתום טיסה קלה זו הורדו רוב
המועמדות, והשאר, שעמדו במבחן,
הוזמנו לטיסה נוספת. יצאנו לשיט
ארוך על פני אירופה. בחוזרנו נודע
לי שנתקבלתי לעבודה.
וותיקי תל-אביב זוכרים כיצד
היתה אמה של כרמלה מויאל,
מחברת רשימה זו, למלכת היופי
בתל־אביב.
היה זה בימי מהפכת ״התורכים
הצעירים״ בשנת . 1910 השליטים
החדשים החליטו להנציח
את המאורע ע״י בחירת ״סמל
החרות״ — היפה בבנות העיר.
נבחרה יהודיה צעירה בשם א
א, שהובלה בחוצות העיר בעגלה
מכוסה פרחים.
בשינה ברומא, במקום לבלות את הזמן
היקר בעיר שאין בה צנע ושמר-
אות״ה כה נהדרים?
לחברות אלה רגילה אני לענות :
נסו נא לעבוד לילה כמארחות באוי־רון,
ותרצו גם אתן לישון ברגע שיונח
לכן.
האמת היא שהעבודה שלנו אינה קלה
כל עיקר. דומני שזוהי אחת העבודות
המעייפות והמפרכות ביותר שאפשר
לתארן. המארחת חייבת לדאוג לכל.
שלום הנוסעים, בטחונם ומנוחתם מסורים
לידיה. אסור לי לישון ולנוח.
מארחת כרמלה מויאל
החתן לא בא מן השמיים.
עלי להביא אוכל לאחד, לעזור לשני
המרגיש ברע, לכסות את השלישי בשמיכות,
לעזור לאם לטפל בתינוקה,
להתוכח עם ה״שויצר״ הצעיר המסרב
להדק את חגורת־הבטחון שלו, ולענות
לסקרן הרוצה לדעת בדיוק היכן אנחנו
נמצאים, באיזה גובה אנחנו טסים
ומה משקל המטוס. יש ואני מטיילת
כך שני קילומטרים באוירון הסגור
תוך טיסה אחת.
שרים, זקנים ושליחים
הנוסעים?
מובן מאליו, הנוסעים צודקים תמיד.
לפחות, כמעט תמיד. מה דעתכם
על הנוסע המודאג שקרא לי כבר,לה
רבה כדי להראות לי שהשמן דולף מן
הכנפים? המסכן היה בטוח שאנו
עלולים לצנוח בכל רגע תהומה. ומה
הייתם אומרים לנוסעת שהע־ביר מבט
לתוך תא הטייס ומצאה שהכסא ריק?
היא לא ראתה את טייס־המשנה, ועל
ג׳ורג׳ ,ההגה האוטומטי, לא שמעה
מימיה.
יש נוסעים אדיבים׳ ויש פחות אדיבים.
הדבר תלוי כמובן במידה רבה
בכושרם לסבול את תנאי הטיסה. קשה
לדרוש מאדם הטס בפעם הראשונה
והמרגיש את עצמו ברע לחוס על
המארחת. בדרך כלל יש לי הרושם
שהנשים מחזיקות מעמד ביתר קלות
מאשר הגברים. משום מה גם הזקנים
והזקנות עומדים יפה ב״מבחן״ זה.
זכורני, באחד הימים, נכנסנו ל״כיס־אויר״
וצנחנו כמה עשרות רגל. נפלתי
ארצה, וראשי הנוסעים נתקלו בתקרה.
אותם אשר הגשתי להם מגשי-אוכל
(המשך בעמוד )13
״מחוץ לתחום״
היום הגדול הגיע. החייט עשה את
שלו, המדים היו מוכנים, התעודות
היו בסדר• באתי לקבל את ההוראות
הסופיות׳ כשלבי מלא צפיה להרפתקאות•
שמות רחפו בראשי — פולי־ברז׳ר,
קפה־דה־לא־פי — ,מקומות רומנטיים
מצלצלים.
והנה האפתעה הראשונה. בכובד ראש
הוסבר לי כי בשעה שאהיה בחוץ־
לארץ במדי ״אל־על״ אני מייצגת את
מדינת ישראל ואת שמה הטוב בעולם.
ואחרי הקדמה רבת־רושם זו נמסרה לידי
רשימה ארוכה של מקומות אשר
נוכחותי בהן ובקרבתן תהיה בלתי־רצויה
בהחלט: פולי־ברג׳ר, קפה־דה־לה־פי,
ועוד ועוד.
בכל זאת היתד, לי האפשרות, לפחות
בחדשים הראשונים, להכיר את רומא
ופאריס. שהינו במקומות אלה כשלו-
שר,־ארבעה ימים בכל טיסה. למדתי
בעל־פה את כל עתיקותיה של רומא,
עד שנמאסו עלי כהוגן. פאריס מצאה
חן בעיני יותר.
אולם עם התרחבות השירותים של
״אל־על״ אורגנו כל הטיסות מחדש.
,ועולם הזה״ ,מס׳ 653
המארחות ברמלה מויאל(מימין) ומרים כולד
המארחות ריטה רבל (מימין) וטובה מזרחי
״אין רומנטיקה במקצוע...״
״המארחת עובדת ברגליה
= במדינ רו
מבריחיח \סיגרי1ת
ציוטת,
ש. יוסף
משלמי מחיר העצמאות צולעים למסיבתו של ראש זן. ת .א.
״תנו לנו לשכוח את נכותנו״...
זה קרה ביום העצמאות
מאת ש. סאמט
בהפגנה הקומוניסטית שנערכה לכבוד יום העצמאות צעק אחד המפגינים
:״יחי סטאלין הגדול, משחרר העמים והידיד הגדול של ישראל !״.
הוסיף חברו לשורר, בקול נמוך יותר :״יחי ג ם וייצמן׳ נשיא מדינת ישראל !״.
הרגע הגדול ביותר הגיע שעה שנציג נכי מלחמת
השחרור. ראובן סולמו, השיב לברכת ראש עירית תל אביב
(כקבלת הכניס בגן הנביאים) ואמר: אחת מבוקשנו מכם -
תנו לנו ליצור לעצמנו חיים חדשים כמערכת היצירה של
המדינה, בשלום ולא במלחמה, בעמל כפים ולא בחסד הנכות.
עליכם ליצור עבורנו תנאי חיים וקיום שיאפשרו לנו לשכוח
כי נכים אנחנו.
שאל עתונאי את יהודה נדיבי, מזכיר העיר תל־אביב:
האם אתה יושב ראש ועדת הביצוע של חגיגות יום העצמאות בתל
אביב? השיב: זאת אגלה רק אחרי שאדע את תוצאות המיבצע.
בתום החגיגות ״הודה״ נדיבי כי אמנם הוא היה האחראי״.
ב״כסית״ הגיש המלצר חשבון לאחד הלקוחות שהספיק ללגום לגימת
יי״ש, אחת ושתים ושלוש וארבע ״ומי ילך ויספור כמה״ .החשבון היה :
799 פרוטות. הגיש הלקוח למלצר ביד נדיבה 800 פרוטות כשהוא מכריז :
קח גם את ר,עודף. העצמאות שוה...
מאת
״אספרנטו הועד הפועל הציוני הוא
קונגרס ציוני בזעיר אנציונית״
וכשם שהקונגרס
הציוני שפע מזיוו וממנהגיו על הכנסת,
כן הכנסת מעתירר, ממנהגיה על
הועד הפועל ובלי שום ספק גם על
הקונגרס הציוני, שיתקיים בסתיו בירושלים.
סוף־כל־סוף, הרי חלק גדול
מחברי הכנסת גמרו את אופנת־הנימי־סין
והנוהג הפרלמנטרי בקונגרסים, ועתידים
הם להיות נבחרים מחדש לקונגרס
הציוני.
אבל בשני דברים שונה הכנסת מהקונגרס
הציוני, ומהקונגרס־זוטא — הועד
הפועל הציוני.
(א) בישיבות הועד הפועל הציוני
מותר היה לעשן, דבר שהוא אסור
בישיבות הכנסת...
>ב) בכנסת מדברים רק עברית (רק
שלושה מדברים ערבית) ובישיבת הועד
הפועל הציוני מדברים גם מעט עברית•
עיקר
הנאומים נישאו ביהודית. את
המקום השני תפשה הלשון האנגלית
בניב האמריקאי. אולם גם השפה המסורתית
של הקונגרסים לא נשכחה —
״הקונגרס־דויטש״ המפורסמת.
אפס כי כל השפות גם יחד לא
היו טהורות במיוחד. בעברית נשמעו
נימים יהודיים ואנגלים, ביהודית —
נימים עבריים ואנגלו־אמריקאיים, ובאנגלית
— נימים עברים ויהודיים.
את מקומה של ה״קונגרס״דויטש״
תופשת לאט־לאט מה שקראו במסדרונות
הועד הפועל הציוני ״לשון־הקת־גרס״.
ישב
ראש בישיבות
רכותי,
הועד הפועל הציוני, מותר היושב ראש הנצחי, מר
ל ע שן
יוסף שפריגצאק. אלא
שמתוך ריבוי ישיבות־ראש, באמת
קשה להתמצא בישיבות. אין׳ איפוא,
כל פלא, אם בנאום הפתיחה שלו, פנה
מר שפרינצק אל חברי הועד הפועל
הציוני בנוסח המקובל עליו מזה שנה
ויותר :
״חברי הכנסת הנכבדים, סליחה׳ חברי
הועד הפועל
באולם היו רבים, שלא נבחרו לכנסת
; הנהנו מן התואר לרגע׳ או ההז-
ביר התואר־לרגע את הפצע בן השנה?
שכח היושב־ראש לרגע את ה,מ-
סיבה׳ אולם זאת לא שכח: כי פד,
מותר לעשן. הסיגריה המסורתית היתה
בפיו, זו שאינה חסרה בכל קאריקטורה
ורישום.
היא היתד. עדה מתמדת — פה לא
הכנסת.
ובכן, מר, תפקידה של
לשם מה גואלת הקרן־ר,קיימת,
ק ימת
הקרקע, כעת לאחר שבל
הקרן 5
הקרקע בארץ נמצאת
בידי מדינת ישראל? זוהי הבעיה
שתידון בועד הפועל הציוני השביע
בירושלים, וכך הגדיר אותה אחד המשתתפים
באותה מסיבה פנימית :
״לפני המדינה אספה הקרן־קיימת
כספים כדי לקנות אדמה ...כעת׳ לאחר
יסוד המדינה׳ מוכרים קרקע לקרן״
הקיימת, כדי שהיא תוכל לאסוף כספים״...
עצמאות
על ארבע
״כלב חי שאינו נזשיתכר כדת
מכריחים קאמילהויםמנם׳
המנהיג הסוציאליסטי
ד תי די ס
הבלגי, נתקבל במסיבה מתוודים רשמית בעירית חיפה.
ב עו מ כי
היתד, זו מסיבת־גמול
על מסיבה שנערכה בעירית אנטוורפן,
שהויסמנס היה נשיאה, לכבוד סגן היו״ר
של עירית חיפה, דוידהכהן, כשהלה
ביקר בבלגיה לפני שלש שנים.
בהזדמנות זו ״התוודה״ דוד הכהן.
באנטוורפן סיפר ד. הכהן כי הוא בא
ללמוד עניינים מוניציפאליים, אולם למעשה
תחת מסור, זה עסק בהברחת
נשק בשביל ״ההגנה״ .כעת מוצא ד.
הכהן ,״לנחוץ״ לבקש את סליחתו של
קאמיל הויסמנם על ש״ניצל לרעה״
את מארחיו...
קאמיל הויסמאנם השיב ב״וידוי״
משלו. אף הוא עסק פעם בענייני הבר־חת־נשק.
זה היה עוד בצעירותו, לפני
מלחמת העולם הראשונה. הנשק היה
מכוון לרוסיה הצארית. שני אנשים היו
שותפים לעסקי־הברחה אלה. נדמה,
ששמותיהם מוכרים — הוסיף ק. הויס־מנס
— האחד — שמו היה ליטביב
ו ב והשני — שמו היד. לנין...
בארץ מבקר כעת מי־העבר
הפלילי
של ניסטר הפנים הצרפת
הגב׳ מדק לשעבר, חבר המפלגה
הסוציאליסטית, היהודי
דיל מוק. ז׳יל מוק נתפרסם ע״י שני
דברים: א — .דיכוי הקומוניסטים
וב — .עזרה ממשית מאד למלחמתנו
בכל צורותיה: ההעפלה, הבריחה חן-
הברחה. ודי לחכימא ברמיזה ...והכל
בהיותו מיניסטר הפנים.
במסיבת קבלת פנים לכבודו, כשכל
נואם הפליג לדבר על עזרתו של דיל
מוק במלחמתנו, ורמז על פקודותיו,
ובעיקר על אי־מתן פקודות, לגבי פעולות
אנשי הבריחה וההגנה בצרפת,
התערב דיל מוק עצמו וטען אף הוא
ברמזים :
״בעניינים כגון אלה, כשאיש תופש
משרה חשובה, אין אומרים אף פעם,
כי הוא עשה כדברים האלה, אלא עוזריו
״ללא ידיעתו״ עשו את הדברים.
בין עוזריו בעניינים אלה, היתד, אשוזו,
מאדאם ג׳רמין מוק. ולה עבר פלילי
בעניינים כגון אלה. עוד מימי העזרה
לריפובליקנים במלחמת האזרחים ועד
למלחמת היהודים...
מדאם ג׳רמין מוק. המבקרת יחד עם
בעלה בארץ, הסמיקה, כשבעלה הטיל
עליה ״אשמה כה כבדה״ .סוף סוף לא
כל בעל יכול לחלק מחמאה כה ״פלילית״
לאשתו בפומבי.
• שוט ביום ו׳ לפני הצהרים
הופיע במשרד החוץ המצליף כמשרד
ג׳נטלמן בריטי ׳ודרש החוץ במפגיע מאת עובדי
לשכת השר לסדר לו
ראיון־בזק אצל מר מ. שרת.
״מי אדוני י ״.
״אני בארנט ג׳אנר, נשיא ההסתד־רות
הציונית בבריטניה, ציר הלייבור
בבית הנבחרים. הגעתי רק אתמול בערב
לארץ״...
״ומה החפזון״ — הקשו המזכירים.
״מר שרת עסוק כל היום. יש להרשם
לראיון ולקבוע זמן, כנהוג׳ וכנדרש
לפי הפרוטוקול״.
אולם מר בארנט ג׳אנר ד,תנ4ל.
הוא חשב להשאר בארץ כשבועיים.
בא, בעצם, להשתתף בישיבת הועד
הפועל הציוני. אולם כשרק הגיע למלונו
מסרו לו מברק מאת המצליף של
הסיעה הפרלמנטרית הלייבוריסטית, הדורש
ממנו לחזור ללונדון עד יום ב׳
לכל המאוחר, הואיל ובאותו ערב, עומדת
להתקיים ״הצבעה״ .כיוון של״ליי־בור״
רוב של רק 4קולות, הרי חשוב
כל קול ואיש לא יחסר. הוא טס ביום
א׳ ללונדון...
המזכירים הביאו את העניו בפני
שר החוץ, שהתחשב ב״נסיבות מקילות״
אלה. ראיון־הבזק נתקיים.
.העולם הזה׳ /מנד 653
חופש הדיבור
רבות אין האזרח
מעז לגדף את הממשלה בפומבי. אצלנו יכול כל אדם לנאום בכנסת הקטנה, של שדרות רוטשילד
בתנאי
אזרח שדאל-הא ה!א חפשי?
אחרי שנתיים של עצמאות יש לנו חופש המצפון והדיבור ־
אך אין לנו חופש ממחסור ומדאגה - .מי ומה מגביל את חרותנו?
״חופש?״ אמר לי לא מכבר פקיד
ממשלתי גבוה, שהצגתי לו שאלה זו,
״מה זה חופש? חופש לדבר, או
חופש לגווע ברעב? חופש לכתוב
בעתונות כאוות נפשו, או חופש לפגוע
בזולתו? חופש מוגבל או הפקרות
בלתי־מוגבלת?״
״חופש?״ שאלני אחר ,״מר, זה
חופש? זה מושג שיכול לבטא את
הכל או לא כלום. מוטב לפרט מושג
זה ולדבר על חרויות מסוימות —
חופש ממשהז, או חופש ל מ ־
שהו.״
המדינאים הגדולים ידעו אמיתה זי,
ולכן דיברו על ארבע החרויות המפורשות:
חרות המצפון, חרות הדיבור׳
חרות מפחד וחרות ממחסור.
האם כל אלה קיימות בישראל?
האם כל אלה יכולות להתקיים בישראל?
צנע, חיפושים -אבל...
מדי יום ביומו מגיע למערכת מבול
של מכתבים, בדיחות, תלונות ורטי־נות,
אשר מטרתם להוכיח כי אין חרות
בישראל. רבים, רבים מאד מרגישים
עצמם כבולים במדינה.
הצנע — האם אין הוא פוגע בחרות
האדם? אם רוצה מישהו לאכול
בשר ביום מסוים — ,האם רשאית
המדינה למנוע אותו מזאת בעזרת פקחים
מזויינים באקדחים 1
״העולם הזה״ ,מס׳ 653
מאת אורי אבנרי
אם רוצה מישהו לנסוע לחוץ־לארץ,
האם רשאית המדינה לסרב לתת לו
היתר־יציאה, או למנוע בעדו את המטבע
הזר הדרוש לשם כך?
אם רוצה מישהו לנסוע בשבת באוטובוס
מתל־אביב לחיפה, הרשאים רא־שי־הדת
לכפות עליו ישיבה בבית?
אם הולך אדם לתומו ברחוב, או
יושב בבית־קפה, האם חייב הוא לסבול
ששוטר יעצמו, יבקשו לחלוץ את
נעליו או לפשוט את מעילו, כדי
לערוך בהם חיפוש?
אלה התלונות היומיומיות. אין ספק,
רבות מהן מוצדקות. אך מרוב תלונות
על ד,״אין״ שוכחים לפעמים את
בארצות מסוימות לא יעזו האזרחים
לערוך הפגנה נגד השלטונות. אצלנו
זוהי תופעה תדירה ביותר, וכל
עוד לא עברו המפגינים להפרעות הסדר
או למעשי אלמות. לא תפריע להם
המשטרה.
בארצות מסוימות לא יעז איש לקום
במקום ציבורי (וגם לא בביתו הפרטי)
ולהטיל דופי בראשי השלטון. כל הרוצה
בכך אצלנו יכול להטריח עצמו
לשדרות רוטשילד ולקחת חלק במושבו
היומיומי הקבוע של הפרלמנט ד,חפשי.
חופש דהפקרות
ובכן, יש חופש בשטח זה, ויש
שלילת־חופש בשטח אחר. נשאל את
עצמנו — שלילת־חופש זו, מה מקורה?
האם מקורה בכוונה זדונית של דיקטטור
או של מנגנון רודני 1או שמא מקורה
בעצם התנאים בהם קיימת מדינתנו?
קודם כל — האם כ ל חרות
רצויה? הנה, מותר לכל אדם לכתוב
כאוות נפשו בעתונים (כל עוד הוא מוצא
עתון המסכים להדפיס את דבריו,
דבר המהווה בעיה בפני עצמה) .יש
״קול העם״ ז׳״חרות״ ,יש ״סולם״ הדוגל
במלכות־ישראל עד בגדה ״אלף״
החולם על ארץ־הפרת, ו״נר״׳ עתונם
של אנשי איחוד, המוקיע בכל שבועיים
את העוול הנגרם למיעוט הערבי.
כל אלה חופשים להביע את דעותיהם,
וכולנו שמחים על כך. אולם קיים אצלנו
גם חופש עתונות מסוג אחר ז שפע
של עתונים •וחוברות פורנוגראפיים —
מהם מקומיים ומהם זרים, שאנו משלמים
עבורם במטבע זר יקר. האם אלה
רצויים? האם זוהי חרות רצויה?
״גם היפה בכנות...״
מדינת־ישראל היא עצמאית. להלכה.
למעשה אין היא עצמאית כל כך. אין
היא יכולה לעשות כאוות נפשה. מצבה
הכלכלי הוא בכל רע. חסר לה המטבע
כדי לשלם עבור פת־לחמו היומיומית
של האזרח. חסרים לה חמרי־גלם. מוטל
(המשך בעמודים )11—10
חופשהפרט — הוא נזדמן לבית הקפה. לפתע
הוקף המקום. כיסיו, נעליו ומכתביו נבדקים ע״י שוטר
בחיפוש ההמוני. היש הצדקה לפגיעה כזאת בפרטיות
ובכבוד האדם ן
החופשמשרירות — אין לנו גיסטאפו, המשטרה כפופה לחוק המדינה.
אך לא תמיד נשמר החזק. אזרח זה הוא חף מפשע — כל עוד לא חויב בדין.
האם זכאית המשטרה להובילו בכבלים ברחיבות?
החופש מהתערבות המנגנון — עקרת־בית הלכה לקנות מצרכיה בשוק.
פקחי המפקח על המוונות מפשפשים בתיקה. בעיניהם כל אדם חשוד. החייב
האזרח להקריב את כבודו 7
ר פו ר טז׳ ה
בתם 111ח
בנןר 1תנברג
חו פ ש
העתונות — העתונות
חופשית. יכול אדם לזבוח בעתונות לבגין,לבעל ולבולשביזס — אן סותר לו גם לפרסם חוברות פורנו;ד,פיות או להביאן מחויל תמורת מטבע יקר.
החופשמדאגה — אזרח בן 50 אינו מוצא עוד עבודה. ביטוח סוציאלי אין.
מה ערכו של חופש הדיבור לגביו 7
אזרח ישראל -האם הוא
(המשך מעמוד )9
עליה מצור של הארצות השכנות. כל
אלה מגבילים את חרותה. וזוהי הסיבה
האמתית, האוביקטיבית, להגבלת חרות
האזרח בה. לא תיתכן חרות מלאה
במדינה שאינה חפשית לחלוטין. המדינה
משולה לאותה נערה צרפתית חמודה
שאמרו עליה: גם היפה בבנות
לא תוכל לתת יותר מאשר יש לה.
קחו, למשל, ענין חופש־התנועה.
להלכה זהו עקרון קדוש. אדם הרוצה
לנסוע לאמריקה, חייבת המדינה לברכו
לדרכו. כיום גם ניתן, כמעט לכל אדם,
אם אינו חשוד בכוונות מפוקפקות (ואם
אינו שייך למעוטים הלאומיים) לקבל
היתר־יציאה. אולם זהו היתר להלכה
בלבד. למעשה לא יוכל לנסוע בלי
מטבע זר. והמדינה לא תיתן מטבע
זה. אין היא יכולה לתת את אשר איו
לה. מכאן שהגבלת חרות האזרח נובעת
במישרין מהגבלת החרות הכלכלית של
המדינה.
״חשודים״ מובלים בכבלים
אם נסכים לעובדות אלה — והרי
אין אדם יכול להתנכר לעובדות גם
אם אין לו היכולת לשנותן — נשאלת
השאלה השניה, אשר בה העוקץ הא־מתי:
אם כבר יש צורך בהגבלת החופש
של האזרח, האם היא צריכה להיעשות
דוקא בצורה שהיא לעתים קרובות
פוגעת בכבוד האדם7
לא נאמר שזהו הכלל. אין ללמוד
מליקויים בודדים על המצב כולו. אולם
אין גם להשלים עם הליקויים שישנם.
חייבים אנחנו לעמוד על המשמר, להזהיר׳
להתריע. במקום לנאום נאומום
רבי־פאתוס על שלילת־החופש כשלעצמה,
מוטב לנו להצביע על פרטים
הפוגעים בנו, בכבודנו.
למשל: כל אזרח הוא חף מפשע,
עד אשר פסק שופט מוסמך כי עבר
על החוק. יבולה המשטרה, בפקודת
שופט, לעצור אדם חשוד ולהחזיקו
בכלא, בתנאים מסוימים שהוגדרו בחוק,
אולם — האם מותר למשטרה להוביל
חשודים לבית־המשפט, כשהם כבולים
בידיהם׳ אף כשאין כל סכנה שינסו
להימלט מידיה ז האם אין זה מחזה
חפשי 1
משפיל — לא רק את הנאשם עצמו,
אלא גם את הציבור?
יש צורך במשטר של צנע. כל עוד
אין המדינה יכולה לתת לנו את מזוננו
בשפע, חייבת היא לדאוג שהמעט היש
יחולק בצדק. תבוא ברכה על הדואגים
לכך. אולם מכאן רב המרחק עד לחיפושים
משפילים בנרתיקיהן של עקרות־בית
תמימות, או לחיפושים המוניים
בנעליהם ובמעיליהם של היושבים בבית
קפה — אפילו כשיש חשד מבוסס שאחד
או שנים מהם עוסקים בשוק השחור.
חופש
לרעב?
״מד מועיל לי חופש הדיבור,״ אמר
לנו עולה חדש בן ,45״כשאין אני
יכול למצוא עבודה 7בגילי אין עוד
עבודה. נותני העבודה אינם רוצים
בי. יש לי רק החופש לרעוב.״
גם זו אמת. חופש הדיבור אינו
מועיל הרבה, כשאינו מלווה בחופש
ממחסור. אין אנו רוצים בחופש כדוגמת
האימרה האמריקאית :״המליונר
ומחוסר־העבודה, שניהם כאחד חופשים
למות ברעב״.
מכאן תפקיד נוסף של המדינה :
הביטוח הסוציאלי. לא נשלה את עצמנו
— הוא יגביל את החופש בשטחים
אחרים. אם יגדלו המסים, פוגע הדבר
בחרות האזרח להוציא את כספו כאוות
נפשו. אולם בניגוד לדעתם של אמריקאים
רבים, סבורני כי כדאי לנו להקריב
מעט מן החרות הזאת כדי לקנות
בה חרות חשובה לא פחות — החרות
מדאגה ומחסור.
חופשההפגנה — יש לכם תלונות על הממשלה? שיכון? עבודה? יכולים
אתם להפגין, וכל עוד אינכם מפריעים לסדר לא תתערב המשטרה.
מגביל את עצמו. השאלה האמתית היא :
מי שולל את החופש 7דיקטטורה רודנית
או ממשלה מייצגת 7כל עוד
מוגבל החופש בהסכמתם החפשית של
האזרחים׳ אין בכך משום רע. אך צפונה
בהגבלה המוסכמת הסכנה שהמנגנון
המבצע יחרוג מגדר סמכויותיו. לפיכך
חייבים אנחנו להתריע על כל שלילת־
חופש בלתי־מוצדקת, על כל פגיעה
בכבוד האדם, על כל הפרזה מצד
המנגנון־המבצע.
אם כל אזרח יחשוב היטב לפני
שיתלונן וירטון, יתמעטו הפטפיטים
המזיקים, אולם יגבר הלחץ נגד ההגבלות
שאין להן הצדק־ .וזהו, למעשה,
תפקידו וחובתו של כל אזרח.
״חופש״ -לשוק השחור
בשנה הראשונה של חרות ישראל
אחרי חתימת הסכמי שביתת־הנשק שמענו
פטפוטים רבים על חופש ושלי-
לת־החופש. מוטב לנו לחדול מפטפו־טים
אלה ולדבר על דברים מעשיים.
אין אנו רוצים בחרות לפורנוגראפיה,
לשוק״השחור או לספסרות. מוכנים אנו
גם להשלים עם הגבלות אחרות של
חרותנו, כל עוד משוכנעים אנו שהדבר
באמת הכרחי ומוצדק נוכח דלות המדינה
ועוניה, הגבלת־חופש אינה דבר
שלילי כשלעצמו. כל אדם החי בחברה
חופשהתנועה — הצעירה מבקשת רשיון לנסוע לאמריקה. הפקיד מוכן
לתת לה היתר רשמי — אך לא את הדולארים אשר בלעדיהם אין ערך להיתר.
תיץוטף 1ן
ס א דו די העל שקספ״ר
״אותלו״ כבר הוצג ב״הבימה״ לפני
קהל רב. המבקרים כבר אמרו את
דבריהם גם על המשחק׳ גם על הבמאי
וגם על הצייר והמוסיקאי׳ לדבר אחד
לא שמו לב. גם לולא היתד ,״הבימה״
מפעל צבורי, הרי במה צריכה (חייבת
!) לחוש באחריות צבורית רבה.
כדאי לנו לראות מה מביאה לקהלנו
הצגת מחזה זה.
דזדמונה, נערה ונצאית מסוגרת,
התאהבה במפקד הצבא הונצאי, בגלל
סיפוריו על הרפתקאותיו, ברחה מבית
אביה, ונישאה לו בסתר. הוא מבוגי
ממנה בשלושים שנה לפחות, והוא
נוכרי (מארוקאי) .אביה מטיל עליה נידוי,
ומת מצער.
מפקד הצבא, אותלו, צריך לצאת
לקפריסין, כדי ליטול את הפיקוד על
האי במלחמה נגד התורכים. לסגנו הוא
ממנה את קאסיו, ובזאת הוא מעורר
את חמת יאגו, צעיר בן עשרים ושמונה,
הסבור כי משרת הסגן מגיעה
לו. נוסף לזה חושד יאגו באותלו כי
קיים יחסים עם אשתו, אמיליה.
יאגו מושך אתו לקפריסין איזה
טמבל בשם רודריגו, המאוהב בדזדמונה,
ומפתה אותו לעורר את קאסיו למהלומות.
אותלו רואה במהלומות אלה הפרת
משמעת חמורה, מפטר את קאסיו,
וממנה את יאגו במקומו. אבל בזאת
לא תמה פרשת תככיו של יאגו. היא
יועץ לקאסיו לבקש מדזדמונה כי תתערב
לטובתו, ומצד שני מעורר יאגו
את קנאת אותלו ברמזים על יחסים
בין קאסיו ובין דזדמונר( ,שבכלל לא
יכלו להתקיים בגלל חוסר הזמן לכך),
עד כי חונק אותלו את דזדמונה.
זאת פרשת אותלו. עלילה אוילית
למדי, ופסגת חוסר המוסר. האיש הנבון
היחיד בכל המחזה הוא נבזה. כל
השאר פתאים המאמינים לכל דבר. הרצח
המתועב מוצדק בהחלט לוא היה
יסוד לחשדיו של אותלו. וקנאת הגבר,
אותה מפלצת ירוקת העין, נעשית
מוטיב בחיי בני אדם.
אלא שאת הפרשה הזאת מלביש
שיקספיר בשירה אדירה. שיקספיר היה,
כנראה, מחוסר כל עקרונות מוסריים
או חברתיים. כל גישתו היא אסתטית.
אבל האסתטיקה שלו מסווה הרבה פגמים,
כי היה מגדולי המשוררים אשר
בעולם.
השירה הקלאסית צופנת בחובה סננה
רבה, מבחינה חברתית, ובחינה
זאת צריכה להיות הראשונה בתיאטרון
המתימר להיות התיאטרון הלאומי
שלנו, אם לא בכל מעשה אמנות.
מי שנוטל על עצמו לכלול בתוכנית
הלימודים שירה קלאסית, או להציג
לי־ ל ה־ רו מחבשאחקה לו
יוסף גולנד ורעיה גודדין
הילד משה׳לה משחק בזרמים.
מגזים, גם במלים וגם בסיטואציות. ועל
לפני הציבור מחזה קלאסי, חייב לשקול
את המעשה יפה יפה לפני שיעשה. זה באה ״הבימה״ והגזירה, בדרכה,
עוד יותר. עד כי קיבלנו פארודיה
כי יחסי המוסר, אכן: כל הגישה
החברתית של ימינו, כה שונים הם אחת גדולה.
האמנם צריך יאגו להיות מוקיון?
ממה שהיו לפני שלוש מאות וחמישים
האם צריך אותלו לגעות במו יפר?
שנה, עד כי מושגים חברתיים שנראו
הרי יש אפשרות למתוח את הקהל
אז טבעיים ומובנים עלולים לגרום
נזק רב אם יוצגו כיום בטבעיים ומו יתר על המידה׳ עד שיצחק.
מענין כי שני שחקנים שמדו על
בנים. אנו מנסים לעקור את ״בעלות״
מדה נבונה של התנהגות אנושית— ,
הגבר מחוקינו ומנהגינו, אנו מנסים ישראל בקר (קאפיו) ושמואל רודנסקי
להוכיח כי אין הצדקה לאלמות לבד (מונטאנו) .האם מקרה היא כי שניהם
מהגנה עצמית - ,ובא שיקספיר ורר־ אינם לא מ״הבימר״ הזקנה ולא מ״הבי־
אוהלו: רחל לופוביץ כביאנקה
מזימה נסתרת.
אה לנו את ההפך. יופי? אדרבא. אבל
אין יופי תלוש. יש במה ויש קהל,
ויש ערכים, ויש אחריות מצד הבמה
לגבי הקהל.
תאמרו: זה לא ישפיע. אין זה
נכון. אבל גם לוא היה נכון, שאלו
את עצמכם: אם לא להשפיע, לשם
מה להציג?
לא כדי לשפר את מידותינו. בודאי
לא כדי ללמדנו. חוכמת חיים. אלא כדי
להסב לנו הנאה אסתטית בלבד. ומה
עשתה ״הבימה״?
הקהל צחק. הגדולה בטראגדיות של
שיקספיר הוצגה על הבמה, והקהל כאילם
צחק. שיקספיר, לפי טעם דורו,
מה״ הצעירה, אלא נספחים מן החוץ 1
מסבה ברורה שיבחו כמה מבקרים
את התרגום. אם זה אלתרמן הרי שהתרגום
הוא ״שוטף״ ו״עסיסי״ .אבל
התרגום הוא לא נכון. ראשית, או־תלו
איננו כושי, ואין בכל המחזה
בעית גזעים. יאגו שבודאי איננו בודק
באמצעים להשמיצו, אומר רק כי נכרי
הוא, ואין בו נימוסי ונציה, וגם
זקן, אבל איננו אומר כי כושי
הוא. שנית, אותלו איננו חונק את
דזדמונה בגרונה. לא ז1<€5 116 סו 01 אלא
511865 861 הבדל חשוב, גם בקשר
למה שבא אחרי זה וגם בקשר ליחסו
של אותלו לגופה של דזדמונה. ושלישית,
הקורפוס דליקטי, שצריך לברס
את חשדיו של אותלו, הוא עצם נשי
ואינטימי, כמו למשל הפודריה של ירינו,
וזה איננו מטפחת אלא ממחטה ,
ממחטה קטנה, שאין בה כ ד להקיף את
גולגולתו של אותלו, ואשר אשד, נושאת
לידיה יותר כעדי מאשר ככלי. אבל
לבד משגיאות פשוטות אלה גם שירתי
האדירה של שיקספיר נעלמה בתרגום.
זה יכול להיות בגלל מבטאם של
השחקנים.
ביום 19.4הוצגה לראשונה התוכנית
מספר 17 של התיאטרון לי־לה־לו (התוכנית
השלישית בשנה זאת) ושמה
״אופנבאך בתל־אביב״ — סיפורי עולה
חדש.
הטכסטים הם של נתן אלתרמן, בי־טוש
דוידוב ושמואל פישר. הבמאי —
אם אין אנו טועים, בפעם הראשונה —
ביטוש דוידוב.
הלנה היפה ובעלה, המלך מנלאוס׳
שהספיקו כבר להזדקן קצת, יושבים
במרומי האולימפוס. ז׳ק אופנבאך בא
אל המלך ומבקש את עזרתו כדי לעלות
לישראל. אופנבאך, מגיע ארצה כעולה
חדש, ומתבונן. הוא רואה את מוכר
הנפט ברחוב, את הפארלאמנט של שדרות
רוטשילד, את איש־השלג, ואת
התיאטרון לי־לה־לו המציג לו את הזרמים
בחינוך. לסוף הוא מוזמן לנצח
על התזמורת, ובמחול קיבוצי (הסולים־
טית — מיה פיק) מסתיימת התוכנית.
אם כי כמעט ברור לכל שצורתו של
״לי־לה־לו״ כבר נקבעה מזמן, עם פז־מוניו
של נתן אלתרמן והמוסיקה של
וילנסקי, בכל זאת ניכר כי תיאטרין
זה הוא המוכן ביותר לשינויים, גם
(המשך בעמוד )18
אופנבך כתל־אביג: מיה פיק כקנקן
מזימת גלויה.
הצילומים :
זי נגר
.העולם הזה״ ,מס׳ 653
סקנדלים לצלילי התזמורת
ה מנ צ חי ם מ תנ צ חי ם
משעמד בשבוע שעבר על דוכן המנצחים
של התזמורת הפילהרמונית פול
פאראי, הצרפתי, והוא מנצח על ״סימפונית
הגורל״ של בטהובן, לא ידע
הקהל הרחב כי באותן השעות הולך
ונחרץ גורלו של המנצח עצמו. הקונצרט
היה אחד המוצלחים ביותר של העונה,
אך בלבו של המוסיקאי התחוללה דרמה
אישית קשה (ואולי משום כך דוקא
הצליח הקונצרט הנהלת התזמורת
העמידה את מר פאראי במצב שהכריחו
להתפטר מהנהלת התזמורת, והעיקר :
מסיור של חמשים קונצרטים באמריקה,
שקסם לו מאד׳ ושעליו חתם חוזה עם
התזמורת( ,ובקשר לזה נסע לאמריקה,
השמיע דברים, ביטל חוזים אחרים והתכונן
כבר לנסיעה) .ובעוד שקהל אוהדי
המוסיקה, אשר ״נרגע״ כבר במקצת
מקוסביצקי, יהודי מנוחין וטיטו גובי,
החל מגלה מחדש את פאראי, המוסיקאי
המצוין, ועורך לו תשואות חן סוערות,
התחוללה סערה בלבות המנצח ואשתו
היד,ותה.
מ״אהל שם״ אשר ברחוב בלפור נוסע
המנצח בוקר בוקר (אחר החזרות) וערב
ערב (אחר הקונצרטים) לבית רומנטי
אשר בפרברי קרית מאיר (ארבעה חדרים
— ״פריפאבריקייטד״ שי התזמורת
מהימים הטובים) ושם שוקע הזוג בהרהורים
על מה שנתרחש בחיי המנצח
במחצית השנה האחרונה. מה קרה
כאן? פאראי בא מצרפת, בא׳ ניצח
וכבש. לא רק את הקהל אך (וזה יותר
קשה) את לבות חברי הנהלת התזמורת.
הוא נעשה למנהלה יוחתם על חוזה
לסיור באמריקה — מאורע גדול,
שלו מצפים מאז גם התזמורת וגם
יהודי אמריקה.
קו ס בי צ ק׳ ב מ קו ם 3ארא•
בינתים הגיעו מעבר לים רמזים,
והרומזים הם נציגינו אשר שם מזה
והאימפרסריו ״השולט בכל״ מזה :״פא־ראי?
מה פתאום? אחת משתים״ —
אמרו — ״או שיש לכם מנצח מתוצרת
הארץ, משהו שיסמל את ישראל, יהודי
או ״צבר׳׳׳ ולא — אזי עליכם לבוא
לכאן עם ״תותח כבד״ ,כגון טוסקא־ניני,
קוסביצקי, או לפחות ליאונרד
ברנשטיין״ (זה האחרון יותר מפאת
היותו יהודי אמריקאי מאשר מנצח).
בינתים הזדמן לארץ המאסטרו הגדול
קוסביצקי, ותוך כדי תהליך הפיכתו
לציוני נלהב (ובלי ספק דבר בלתי
מעושה אצלו) הסכים לנצח על התזמורת
באמריקה.
הכשרה שנ כשלה
ואז נוצר מצב קשה בשביל הנהלת
התזמורת. היא הציעה למנצח הצרפתי
לוותר על חלק מהקונצרטים שלו באמריקה.
פאראי הסכים׳ אבל כשהחלו
לדבר על סוג ההופעות — בא המשבר.
כי ההצעה התכוונה להשאיר א
את הקונצרטים בערי השדה, ולזה לא
הסכים פאראי.
לא ברור מה יהיה בסופו של דבר.
בינתים הגיש פאראי התפטרות׳ אך,
כפי שמרננים, לא נסתיימה הפרשה.
המנצח פול פאראי
כך מתנהגים אתי 7
ה אופר ה. הו• ה או פרה
מחפ שי אויבי
״הסקנדל״ השני לא זכה להד רב
כל כך בקרב המוסיקאים. וזה משום
שבחוגים אלה רגילים מאד לכך, שאדם
מסרב להשאיל תוים לרעהו. הפעם לא
היה זה מנגן אחד כלפי חברו, אלא
מוסד (שוב האופירה) נגד מוסד (שוב
התזמורת) .טיטו גובי, הבריטון האיטלקי,
הוא בעל מעוף לא רק בשירה.
הוא התיצב בהנהלת התזמורת והשמיע
את נכונותו להופיע על במתה.
״שלא על מנת לקבל פרס ד״ — אמרו
אנשי התזמורת — ״מצוין, אנו נשמח
מאד״׳ והדביקו מודעות על הקונצרט,
אלא שבינתיים לא נמצאו בספרית
התוים של התזמורת שתי הפרטיטורות
הדרושות נ״אוטלו״ לדודי ו״הספר מסי־ביליה״
לרוסיני).
מה עשו? פנו לאופירה, וכאן אירע
הדבר. האופירה סירבה.
יש לה׳ כפי הנראה׳ לאופרה שלנו,
סיבה לסירוב זה. קיים שם ענין, מזה
זמן רב, בדבר שיתוף פעולה. האופירה
היתד, רוצה שהתזמורת תנגן אתה.
פעם גם דיברו שם על מסגרת פעולות
משותפות, ואנשי האופירה סבורים כי
התזמורת מביטה עליהם, משום מה,
מגבוה. וזה אינו מוצא חן בעיניהם.
״תוים? לא אצלנו״ .והגידו אשר
תגידו: ד,אופירה יכולה להרשות לעצמה
דבר כגון סירוב זה. הם עומדים
בודדים במערכה בלאו הכי, אומרים
מנהליה, ומלבד הקהל שבא להצגותיה,
אין היא באה במגע עם ״גורמים אחרים״
.איזה ערך יש, איפוא, לעוד
גוף אחד במחנה המתנגדים י...
אך מכולם לא התפעל ביותר טיטו
גובי עצמו .״לא נספיק לערוך חזרה?
אין דבר, נשיר בלי חזרה. זה לא
כלום בשבילי, שרתי כבר את ״אוטלו״
28 פעמים׳ משמע חזרתי על התפקיד
כמה מאות פעמים. יהיה בסדר ועלה
על הבמה.
אני עובדת בשמים
(המשך מעמוד )7
ניקו את החמאה והקפה מפניהם. לוא
ידעו המנהלים שצחקתי באותה שעה,
בודאי היו מפטרים אותי מיד.
הנוסעים המכובדים ביותר שלי, להוציא
את עצמות הרצל שהבאתין ארצה,
היו משה שרת וגולדה מאירסון. גולדה
היתד, נהדרת — היא שקעה בספר ולא
היתר, לה כל בקשה שהיא במשך כל
זמן הטיסה. גם מאדיבותו של משה
שרת התרשמתי מאד.
אולם שליחינו הצעירים, אשר קבו־צות־קבוצות
מהן בולטות כמעט בכל
טיסה, גורמים כאב־ראש לא מעט למאר־חות.
מתחת לכבודם הוא לחגור את
חגורת־הבטחון בשעת ההמראה, ונראה
שהם מעדיפים להלום את גולגלותיהם
בתקרה• על אף כל תחנוני, הרי לעתים
קרובות מצטופפים הם ליד הדלת עיד
לפני שנגעו גלגלי המטוס במסלול.
נישואין על פני הארץ
ניבאו כי כל מארחת מוצאת את בן־
זוגה בשמים, ושהתקופה הממוצעת של
שחתה עד לאותו יום מאושר היא תשעה
חדשים. גם אנכי מצאתי את בן־
זוגי כעבור תשעה חדשים — אולם
לא בשמים. נישואי הקרובים הם פרוזאיים
ביותר פגשתיו על פני הארץ,
ואפילו בארץ־ישראל. אולם אין אני
רוצה להרפות את ליבן של חברותי
המארחות...
,העולם הזה״ ,מם׳ 653
סרגיי קוסכיצקי ואשתו
פול פאראי ואשתו
״צריכים לארוז את המזוודות
״מוז מתבשל כאן?״.
ספר
קסו הנפזיא
הדאפזון
פ זל
מדינת
יפוראד ־1
ז 1115ז
ז א £ס1>11£ £4 1>11£51
אלבום הצילומים בעברית, אנגלית וצרפתית שהופיע זה עתה
בעריכתו פזל י. ק לינו ב.
1 האלבום מגולל בתמונות
את דיר חייו שד דג ו ד
האומה בפי שנשתלבה
במסכת התנועה העיונית.
וממחיש בפני הקורא את
שבעים ורפש שנה לנשיא.
ויור־7ר מחמישיס שנה
--ן ןלרעיון העירני המדיני -
בד התקופה העשירה ביותר
בחיי עפנו ; הוא מפגין
בצורה קודעת ומקורית
במסגרת רחבה ועד רקע
עודפי את דרבי ההגשמה
של חזון מדינר: ישראל.
ד־זאלבום מכיל למעלה מ־ 250 צלומים הערוכים ב־156
עמודים גדולים בצרות הסברות ומבוא, מודפכים על ניר
כרומו, ונתון בבריבד־ז אמנו תיר־נ מדהודרת ביותר.
מחירו בארץ נקבע עד ליום העצמאות לסד 3.250ל*י בלבד.
שלמה (שדשה חצים) טנאי ובתו
הערצת גיבורים
0ב אנ שים וחר בו ת
המהדורה נועדה מעיקרו פזל דבר למכירה לחו־ל. רק
מכסה מצומצמת נמכרת בארץ בביבים לספרים ולמתנות,
בהם מבקרים התיירים הרבים, וכן האזרהים המעונינים
לשלוח מתנות לקרוביהם בחו׳ל. הרינו. איסוא. להודיע
לכל המיות הספדים והסוכנים כי כל המכסה הנ״ל הולקה
ביןהסיטונאיםוכי כל אחד יובל לקבל אלבומים
1בכ מויות מצומצמות אצל הסיטונאי שהוא קשור בו.
) משדד ההוצאה: הוצאת * ל? 5ם< חברה ישראלית בע״בו תל־אביב, שדרות רוטשילד ) 24
י ארגון המכירה בחויל :1ע־י מבוז הכיטי־סיה ד׳נזיעז שיות ייציא ישראלי תלי־אביב, ת .ד .547
באך, ב ט הו בן, אופ רו ת.
אופרטות, ודם ־ ם, רקוד
רדיו אוניזן ־ רוברט
רח־ דיזנג -ף
, 116
תל־ א בי ב
פסנתרים
1מפירמות ידועות — במבחר גדול
| וסטרמן את יון, ת״א, רח׳ רשי 9
שלשהחצים מאת שלמהטנאי
(ספרית פועלים, ספרי משלט 400 ,
פרוטה) הוא פרשת המלחמה בנגב.
הסופר היה כתב צבאי של ״הארץ״
בזמן המלחמה, ונוסף לזה מקורב הוא
לאנש׳ הפלמ״ח, אשר מהם הורכבה
חטיבת הנגב. משני טעמים אלה היתד,
לו גישה ישירה למקורות האינפורמציה.
הספר מחולק לחמישה חלקים. החלק
הראשון דן בתקופה יולי עד אוקטובר
. 1948 החלק השני במבצע ״יואב״ (אוקטובר
,)1948 והחלק השלישי במבצע
״עין״ (בו פלשו צבאות ישראל לטריטוריה
מצרית) .החלק הרביעי הוא המסע
לאילת (מה שקוראים בדרך כלל ״כיבוש
אילת״) .לאלה הוסיף המחבר את
רשמיו על כמה מפקדים וחטיבות (יגאל
אלון, שמעון אבידן, נחום שריג, ועוד).
בפרפראות נוספו כמה שירים של
המחבר וכן סיכום מבצעי הנגב מאת
יגאל אלון.
הספר איננו רפורטאז׳ה רגילה, בדרך
של רושם מאורעות. המחבר נוטה יותר
לרישום אישי, של המצב יותר מאשר
של המאורע. ואם כי המאורעות עצמם
משתקפים יפה בדברים, אין כוונתו
להיסטוריה. ואולי משום בך דוקא נקראים
הדברים בנועם. הלשון נעימה,
כלל לא פשוטה, אבל גם לא מעורפלת,
והדברים נקראים כסיפור.
במקום מסוים פוגם קצת פולחן
הגיבורים של המחבר. היש בזה משום
התבטלותו של איש הספר כלפי אנשי
החרב?
פ ר חי ם וחיות
ענבר מאת ירוחםלו ריר,
(תרשיש, לירה אחת) הוא ספר שירים.
דרך אגב׳ זה הוא אחד הספרים המהודרים
ביותר שיצאו בלשון העברית,
ומבחינת אמנות הדפום והכריכה ראוי
הוא לציון מיוחד.
למי שמחבב דברי שירה תהיה בספר
זה אפתעה גדולה. דברי המחבר ברורים.
צורת הביטוי שלו היא שמרנית בהחלט.
הוא איננו משתמש בשורות של מלה
אחת, ולא במלים של תריסר מובנים,
ולא בהברות חסרות כל מובן. והרי
זאת נסיגה עצומה לתחום הבינה.
כל המצוי אצל שיריהם של ״הצעירים״
יודה כי מר לוריא הוא מהפכן
נועז, איקונוקלאסט וכופר.
כי, בבת אחת, פונה פה השירה
מתעתועי הצורה, וחוזרת אל התוכן.
ותוכן יש לו הרבה. הוא רואה
הרבה׳ וחש הרבה. פרחים וחיות ובני
אדם, ונוף וחלום דובבים אליו, והוא
מדובב אותם.
השאלה היא רק: לשם מה צריך
להביע את כל זאת בשירים? הרי יכול
היה המחבר לכתוב את כל אלה בפרוזה
נאה, אם בספורים או ברשימות׳ ואפילו
בפיליטונים.
אכן, דומה כי זמנם של השירים כבר
עבר. אותם שאין להם מה להגיד, מוטב
שישחקו. ואנשים בירוחם לוריא כדאי
להם שיפנו אל אמצעי הביטוי הפשוטים
יותר והנוחים יותר לקורא.
נבי אי םובד בו די ם
כלכלהומשטר מאת ז׳ א ן
באבי (ספרית פועלים, נעורים 850 ,
פר׳) .אל לקורא להבהל מפני שם הספר.
הוא כותב לשם כך שפל אדם יהיה
מסוגל להבין את הדברים. וג מכוונת
המוציאים לאור טובה היתה. מלפני שנתיים
נשאלים אנו כולנו לדעתנו בבעיות
כה מסובכות ואך בושה היא לבוחר
אם ייגש לקלפי בלי לדעת את הדברים
האלמנטאריים על החברה הוא שרוי
ועל מקומו בה.
אלא שהספר הוא חד־צדדי עד לגיחוך.
כבר בהקדמתו מודיע לנו המחבר (משום
מה נתנה לו הוצאת הספרים את התואר
״דוצנט באוניברסיטה״ בלי לפרש איזו
אוניברסיטה) ״והנה החברה הקאפיטא-
ליסטית מעונינת להכניס בלבולים לחקר
הבעיות האלה״ .ועוד :״הכלכלה המדינית
היא מדע׳ שכל חוקיו העקריים נתגלו
על ידי מארכס״ .דרך אגב, מי
שיודע כמה חייב מארכס לקודמיו בחקר
הכלכלה יפקפק מאד בגילויים, ו״חתימת
התורה״ הזאת היא רק אבסורד.
ברור מהקדמה כזאת כי הספר מלא
ציטאטות, לצורך ושלא לצורך, מלנין
ומסטאלין.
וזה חבל. הגישה הקומוניסטית
למדע הכלכלה היא מענינת למדי, אבל
בצורה כזאת דורשת היא מן הקורא
כי יהיה חסר כל חוש ביקורת.
תקליטים
לפטפון
אבוהמסון
רז ל־ א בי ב
רחוב בן־יהודה 9
,העולם הזה״ ,מם׳ 653
מ דאג לנפגעי המפולת?*
מספר שעות לפני פרוס חג העצמאות
יצאה בחוצות יפו תהלוכה של
כמה עשרות איש. המדינה, שכבר לבשה
חג, עמדה לקבל את היום הגדול,
והנה יצאו אנשים אלה לדרוש קורת
גג לעצמם. היה זה קומץ השרידים של
דיירי הבית ברחוב ,22 שהתמוטט ששה
ימים לפני כן• תהלוכה זו היתה כספה
בים: לעומת ההמונים, שיצאו לרחובות
למחרת היום׳ היו כמה עשרוה
אומללים אלה כאין ובאפס. המפגינים
לא הוחשו. וזה גם מובן, שהרי אין
המדינה על שריה, קציניה וכל תושביה,
יכולה לשכוח את חג עצמאותה בגלל
בית בן ארבע קומות, שהיה ואיננו
עוד, ואם גם נספו עשרים נפשות מתחת
חורבותיו. החיים נמשכים כרגיל. אלא
שמאז האסון ברחוב 22 לא נחה דעתם
של אלפי תושבי יפו: הם החלו לשלוח
מבטים חשדניים אל הסדקים שבקירות
דירותיהם, לערוך חישובים סטאטיים,
להתענין בתולדות חייהם של
הבתים...
העיר מבטיחה בית ב עוד 6חדש*
אד בינת• אין קורות־גג
ואלפי אחרי נשארו בסכנת־מות
הטת של ארבעה ימי שרב קשים ומספר
כזה של לילות. מחניקים וללא הפוגה
עמלו ועבדו, כאילו באמת חשוב היה
כל רגע ...והרי למעשה לא היה כל
שחיכה במשך ארבעה ימים ולילות,
חיכה לאותו רגע, בו נמצאו כל בני
משפחתו שלובי זרוע ושלשתם — בזרועות
מלאך המוות?
אב מוצא את כתו
״מגן דוד אדום״ מסתלק
מאז אירע האסון באותו יום ראשון
לפנות ערב, הפכה הטראגדיה לא
רק למרכז ההתעניינות אך גם ל״זירת
התנגשויות״ :מי יבצע את מלאכת
ההצלה, מי יבדוק, מי אחראי לאסון?
ביום לפני האחרון לפנוי ההריסות
אירע דבר מפתיע: אנשי ״מגן דוד
אדום״ הסתלקו מן המקום מבלי להשאיר
תחנה לעזרה ראשונה או אמבולנס.
תחילה סברו, כי צעד זה קשור
אף הוא בהתחרות בין אגודות לעזרה
ראשונה, אולם נתברר כי !העלמו של
חבר העובדים של ״מגן דוד אדום״
היתר, לו סיבה חשובה יותר — :הם
גויסו כולם לצבא. ואותו בוקר נשארה
תל אביב־יפו בלי אמבולנסים (לא נודע
על מספר הנשים שכרעו ללדת ואשר
הזעיקו אמבולנס וחיכו לו לשוא. אשר
לגופות מתחת לחורבות — הללו לא
זעקו).
ואף על פי כן היתד, כל פרשת
המפולת לפרק גבורה גדול ואמתי.
מאה וחמשים שעות עבודה ללא הרף׳
מתוך מסירות נפש, ולעתים מתוך
הסתכנות רבה. וגם פה, כברוב המאבקים,
היה האדם הקטן הגיבור האמתי.
״הגדולים״ פקדו על האנשים, השגיחו,
חישבו ועצבנו את הקהל. הללו
מהווים ועדות וועדות משנה, ואילו
החיילים מן השורה, השוטרים, הסני-
טרים — הללו עמדו תחת השמש הלו
המונים
עודם נוהרים
למקום האסון
במקום עזרה, סקרנות
,העולם ווזה״ ,מם* 653
הראשון אפשר היה להסיק את המסקנה
הזאת. ד״ר גולדשטיין, מ״מגן דוד
אדום״ ,שחדר מבעד לעמוד אבק ומתוך
הסתכנות אל הדלת הראשית, נתקל
בזרועות מושטות של אשר, פצועה
והחל למשכה החוצה. האשד״ שניצלה,
לא חדלה לשאול את הרופא על תינוקה
:״היכן הוא י הרי החזקתי אותו
כל הזמן על ד,ידים, כך ירדתי מהמדרגות״
...היא היתד, האחרונה שהספיקה
לצאת. מיד אחר כך נחסמה הכניסה
ורק כעבור חמשה ימים הגיעו למקום.
רק הבוכה ניצלה כנס
נעל של תינוקת וסיפור אילם
ערך לרגעים או לשעות ; עתה ברור,
כי שעות מספר אחרי האסון שרר המוות
מתחת לעיי המפולת...
אשר התרחש בפנים החורבות —
לא ידע איש לעולם. ויתכן מאד, כי
שם, בין שברי האבנים וברהיטים־בוע־רים,
מול המוות, יתכן, כי שם התחוללו
מעשי הגבורה הגדולים ביותר. אותה
אשר, שנמצאה שרופה כששני ילדיה
תחת זרועותיה תשמש רמז לכך. ואילו
מי יתאר את כאבו של אב ובעל,
קבר האחים נחשף
לאחר שתי יממות של חיפושים ללא
תוצאות והשרידים עומדים תשושי כוחות
בשמש הלוהטת, ללא תקוה, שבו רים
ורצוצים, נחשף קבר האחים במפולת.
כך התחיל סוף הפרשה. היה
ברור, כי בחדר המדרגות הסמוך לו
מצאו את מותם כמחצית הקרבנות.
מכאן, כי הם ביקשו להינצל ואצו
במדרגות אל עבר היציאה. כבר בלילה
החוקרים יוסף כר־סירה (משמאל) ואליעזר אהרונוב
.,לא היו אמבולנסים...״
בשלב האחרון של עבודת ההצלה,
השתררה כעין דממת מות במקום, ויק
שאון המנוף הגדול, שהופעל מדי פעם!
הפסיקה לפרקים. בחצר המיסיון של
״יוסף הקדוש״ ישבו הנזירות והתפללו
על הקבורים מתחת לחורבות, אך
ספק אם לשלום החי או לנשמת המת.
אותה שעה הוצאה מגיא ההריגה גופה
פעוטה של תינוק בן ארבעה חדשים,
כשהיא עטופה בשמיכה ורודה ונעולה
נעלי בד מקושטים ; כאילו אך עתה
הוצא הפעוט, ישן, מעגלת ילדים. האב
השכול, שזיהה אותו, צנח ארצה והחל
מנשק את כפות רגליה הקטנות של
הגופה הפעוטה, כשאין בו עוד כוח
להשמיע אנחה. בחולצתו של האדם
האומלל עוד נראה סימן הקריעה —
לפני עשר שעות הביא לקבורה את
אשתו ואת אחותו של התינוק. בחצר
המיסיון השתררה דממה. מספר האנשים
עמדו במרחק מה מן המקים מול
תמונת הזוועה. דמעות נראו בעיניהם
של רופא ״מגן דוד אדום״ ושל קצין
המשטרה. ואז — ברגע המזעזע הזה
— הרגיש אחד העתונאים במקום יד
כבדה הנופלת על כתפו וקול חריף
מאחוריו :״הסתלק מפה !״ היה זה
קצין הצבא, מבין האחראים למקום.
״הנח לי — אני עתונאי״ — אמר
האיש ועל זה השיב הקצין :״אינני
אוהב עתונאים״ .ביקש העתונאי לד,שאר
בתוך החצר, בקרבת הגדר, אולם שם
הסביר לו הסמל האחראי כי הדבר
אסור מפאת ...הנמצא במקום. ואמנם
עמדו שם כמה רובים (לשם מה?) לא
הרחק מהקנטינה של ד,״שקם״...
(המשך בעמוד )16
הגב׳ רחל שזר (כמרכז) והפליטה
כיאנקה אופנבף ששיכלה אם ובת
אהדה יש בשפע, קורת־גג אין
דני קיי בסרטו האחרון ״הרביזור״
מן הנסיכה נזרגן־ט לתנועת החרות.
דני
ק״ בארץ הפלאפל
דניאל קמינסקי, הנער היהודי מברוק-
לין׳ הידוע למיליוני צופי קולנוע בשמו
דניקיי, טרם החליט אם ביקורו
הקצר בארץ הפלאפל ישאר ״פרטי
בהחלט״ או שמא׳ בכל זאת׳ ייענה
לאחת מחצי תריסר ההזמנות, שנשלחו
אליו בשעתו מפה, ויופיע בפני הקהל
שלנו. השמועה, שדני קיי יתן מספר
הצגות לטובת תנועת החרות, לא נת־אשרה
עדיין.
מחפשים קרובים לדני
לא נתאמתה גם שמועה אחרת, שנפוצה
בזמן האחרון בתל־אביב, והיא
כי הקומיקן המזהיר — קמינסקי זה
אשר להוליבוד, הנו שאר בשרו של
קמינסקי אשר לתזמורת הישראלית. יוסף
קמינסקי, הכנר הראשי של התזמורת
הפליהרמונית (בנה של אסתר רחל
הגדולה ואחיה של אידה קמינטקי, אף
היא שחקנית מפורסמת) הכחיש נמרצות
את השמועה ! בקפה ״״פראק״ ברחוב
דיזנגוף (מקומם הקבוע של המוסיקאים)
קבע הכנר־הקומפוזיטור סופית: אין
כל קשר בינינו הקמינסקאים לבין דני
הקומיקן, מעתה נצטרך איפוא לוותר
על הקשר המשפחתי עם השחקן המפזר־סם
ונסתפק בייחוס ששמו ״ברוקלין״,
ואשר בהרבה מובנים עולה בקשריו
לישראל אף על העיר העברית...
״הלו דארלינג!״
לפני חדשים מספר, בבירת אנגליה,
הפך דני קיי לגדולה אשר בסנסציות
לונדון מזה שנים רבות. מאז ההכתרה,
בשנת ,1937 לא ראתה המטרופולין התקהלויות
כאלה אשר להן זכה הקומיקן
האורח. בבי. בי. סי. הבריטי, בו הופיע
קיי בפני המיקרופון, היד, זה ״יום
שחור״ ; עובדי האולפן, שראו את
השחקן בשעת הופעתו, לא יכלו לשלוט
על עצמם ואותו יום, אף שעות
אחרי ההופעה, נשמעו בשידורי הבי.
בי. סי התפרצויות צחוק — אנשי השרות
נזכרו מדי פעם בפרצופו של קיי
לפני המיקרופון. אף המלך הזמין את
קיי, ובאותה מסיבה אירעה ״השערו־ריר,״
הגדולה שהיתר, לשיחת היום
במשך כמר, שבועות. משראה דני את
הנסיכה מרגרט־רוז, פנה אליה השחקן
בסגנון ההוליבודי :״הלו דרלינג ! ״
ועוד טפח על שכמה. הנכבדים אשר
באותו מעמד החלו להשתעל, לקרוץ
עינים׳ למשוך שרוולים, אך דני לא
ראה כל צורך לשנות את יחסו הלבבי
אל הנסיכה אשר כשלעצמה שמחה
להופיע או לא להופיע?
דני קיי הוזמן עתה על ידי ה״מט־רופוליטן״
לתפקיד שומר בית הכלא
באופרטה ״העטלף״ ליוהן שטראום (תפקיד
שאינו מצריך קול־זמרה) .לפי סברה
אחת הוזמן קיי לא רק מטעמים
תיאטרליים, אלא כדי לטהר את המוסד
משמו הרע, שהביא לו זה עתה מנהלו
החדש, היהודי רודולף בינג, שמצא לנכון
להזמין ל״מטרופוליטן״ את הזמרת
קירסטן פלגסטד, המוחרמת עתה במולדתה׳
שבדיה, בעוון שיתוף פעולה עם
הנאצים. בקשר עם זה כתב בילי רוז
הקולומניסט המפורסם באמריקה, את
רשימתו העקצנית׳ שפורסמה במאות
עתונים. יהודי אמריקה מצפים עתה
שדני קיי ידחה את הזמנת האופרה
בניו־יורק, אך קיי טרם החליט בדבר.
טי ידאג לנפגעי המפולת?
(המשך מעמוד )15
ההמון מפריע למצילים
אך האמנם אשמים החיילים? מסתבר,
כי הללו יצאו מכליהם: מאז
אירע האסון החלו באים למקום אזרחי
תל אביב שונים, גברים ונשים, באים
סתם, לשם ״ביקור חטוף״ .הסנציה, על
כל הזוועה והטרגדיה אשר בה, שימשה
להם גרזי לסקרנות. ומספרים אפילו על
מקרה אחד, שקבוצת אנשים, במכונית
נאה למדי, אחר שבילו את הערב בנעימים
ב״פילץ״ ,ותקף אותם השעמום,
החליטו בחצות :״באו, ניגש קצת ליפו,
למפולת״ .והיו רבים כאלה במקום
האומלל הזה, שלא הרימו אבן,
לא ביקשו לעזור, אלא באו להסתכל,
והפריעו למצילים, עד אשר החליט הקצין
האחראי לגרש כל אדם שאין לו
ענין ישיר, שיצדיק את נוכחותו...
ככל שהעבודה התקרבה לקצה, ביום
חששי אחר המפולת, הלכה והנמיכה
ערמת. האבנים ולעומתה הלכה וגבהה
ערמת המטלטלים, שנאספו בחצר הסמוכה.
בין האבנים נראה פה ושם דף
מתוך ספר לימודים, פרימוס שבור,
ירחון אופנה, בובה שבורה — ואלה
מספרים על חיים שהיו כאן ואינם עוד.
,העולם הזה״ ,מס׳ 653
ער נקניקיות, עכבדושים ואחות רחמניה
יוסל החצרן נדהם. במחסן הקיבוץ נעלמו הנקניקיות.
אך מוחו של היקה והחוקן של שולה מגלים את האמת...
הידוע לד על האיכות
המשובחת של עבודת
קשת? .
קשת
מנקה
וצובעת
מאת פוטו כרנר תבקש
איך במצלמה להשתמש
בקנותך מצלמה, חלקים, פילמים, סלטות,
נייר וכו /עומד לרשותך נסיוני של 25
שנים. בתור בית מסחר ראשון במקצוע.
פיתוח, העתקות, הגדלות, מכירה, קניה,
החלפה. פיתוח מיוחד של פילמים קטנים.
טלפון 4137
פוטו־בתר
חי פה דח החלו ^ 31
פנתיחשכיוא טי 4137 .
,העולם הזה״ ,מם׳ 653
ליד מחסנו של יוטל החצרן אתה
מוצא תמיד צרורות וחבילות שהביאה
מכונית השרות בשביל כל ענפי המשק
; החל בתמרי ריסוס למיניהם,
קריאוסייד וגופרת למטעים וגן־הירק,
מברשות, צירים וברגים לנגריה, צבע
מיניוס פשתן ושאר אביזרי שרברבות
(״נימל״ ו״רקורד״ ו״מופה״ וכד) ל-
שרברב, וכלה באחרון חביב — חבילות
חלבה כבדות׳ חריצי גבינה, פחי
זיתים וריבה — למחסן המטבח.
יופל׳ החצרן, עינו פקוחה שלא
יאבד דבר ולוא כשרוך נעל. חס וחלילה
שיחסר בורג או ציר, ומזומן
לפניו -דין ודברים ומלות חרוף הדדיות
עם המסגרים, דכן הלאה.
״היכן הברגים שבע־שמונה־עשרה,
יוסל?״
״כבר חסר לכם בורג י אולי בראש?״
...והוא מציע להם ללכת ול-
חפשם במקום ששהו בו לאחרונה.
יוסל קפדן כיקה. כל דבר שמור
לבעליו במקומו. אלא שפעם — בערב
פסח השתא — קרה לו מקרה מחפיר.
בנקניקיות היד, המעשה. הביאו נקניקיות
למחסן, בשביל המטבח ; פנה
יוסל קמעה הצדה לעסקיו, וכשחזר —
כבר לא מצא את הנקניקיות.
בימים שעברו, לוא נעלמה חבילת
נקניקיות, אין האסון גדול. אינשאללה,
יש מה לאכול במשק, ולא על הנקניקיות
יחיה האדם. אלא שהפעם, בימי
הצנע, הכל קצוב לפי גראמים, ואלקה
הטבחית כבר ממתינה לנקניקיות כיהודי
המצפה למשיח.
״יופל, באו הנקניקיות?״ היא שואלת
פעמיים ביום.
ויוסל משיב לה, פעמים ביום — :
״טרם באו.״
ועתה עמוד וספר לה ספור בנקניקיות
שחמקו מבין אצבעותיו ! אין
הוא מעז לבוא לפניה. הו, כיון שאלקה
מהירת חימר, ומהירת בכי. עוד היא
כועסת, וכבר הדמעות זולגות מעיניה.
היה יוסל תוהה סביבותיו לדעת יד
מי היתד, בנקניקיות, מי לץ הספיק
לסחוב מתחת לידיו, בעודו פונה אל
מאחורי הקיר׳ את הנקניקיות...
אכן, יודע יוסל ידיו של מי חטטו
כאן. זה חד מן ההכשרה. אולם —
לך הבא הוכחות. הללו מן ההכשרה,
התופסים תרנגולת בגרגרתה ומולקים
ראשה כהרף עין, המלקטים את הביצים
בדיר מתחת לכנפי הדוגרת (וכבר
קרה לפלוני שפצח ביצה ומצא אפרוח
בקליפתה. דהא התפעל, ואמר: מילא,
יהא אפרוח תחת הביצה.).
הלילה תהא באחד מן האהלים תכונה
מפיצת ריח מגרה. נקניקיות תתב־שלנה
והבטן תהמה. יוציאו פתיליה
מתחת לאחת המטות והחבריא ישבו
סביבה וימתינו, בעוד רירם מפעפע
בפיותיהם.
יופל החליט להחשות עד בוקר.
לאלקה יאמר שהנקניקיות טרם באו,
ובלילה יצא לבלוש בשכונת האהלים.
הי פתיליה, פתיליה ! מלוד הבאנו
אותך. כמה פעמים ישבנו סביבה וצ׳יזב־טנו
צ׳יזבאת על מלכיה ועל צפת, על
לוד ועל שילטא, ואיך ירדנו לנגב,
רגלים, בימי המצור, החטיבה כולה.
איך היינו מהלכים בחשאי, זה אחר
זה, סמוך למשטרת עיראק־סוידאן, חגורי
תרמילים ותחמושת, והנשק הדרוך
ביד ...סלאמתק. איזה באלאגאן ומטביח
היה קורה שם לוא חשו בנו המצרים.
ובינתים הפתיליה מלחשת לחשי־להט,
והתירם יתבשל בסיר ויפיץ ריחו
סביבותיו( .היה קיץ. לילות חמים.
יתושים, וסהר בהיר ).המים רותחים
ומקטרים, והפתיליה הנושנה דולקת ומי
לחשת לחשים.
מאת אליפז תפוזי
ואתם זוכרים בשילטא ...איך ג׳מום
חיפה לבדו עם הבזה. הצריר צרורות
בלא לכוף ראש, והבחורים נסו, והבחורים
נפלו בשבלים לפני הקוצר.
ליבלה מגרד את קרקפתו. עולה לפניו
זכר הבוקר בגבעה. הכדורים זמזמו
ב״שריק״ וב״טזז״״ .מנגד התקדמו
מולם וירו מן חמיהן ב״ברן״ .ג׳מוס
מחפה על הבורחים כל עוד לא תמו
הכדורים.
״ג׳מוס, בוא נברח.״ .כבר הלב נופל
למכנסים ואתה אומר שלום ונפרד מכל
יקיריך. כל־כך חבל. צעירים. למטה,
מתחת לגבעה שדה תירם צהבהב, נטוש
מאימת קרבות.
״ג׳מום, דחילק, בוא נברח, נתבלבל
בתירס. אולי נתחמק...״
וכשתמו הכדורים נטל ג׳מוס את
הכלי על כתפיו ורץ למטה אפילו
ראשו לא כופף זה ארוך הרגלים. מזל
של כלב.
כשבאנו לאל־קובאב עמד המם־פא
ומנה באצבעותיו את החוזרים. היה
מחבק כל מי שנמלט, ואומר :״אתה...
וגם אתה כל מי שחזר נחשב
לניצול בנס.
ואת ג׳מוס אפילו צילמו ושלחו
תמונתו לעתון. אבל אחר־כך, יא מסכין,
נעשה קצת בולבול מן הענינים
הללו.
הי פתיליה, פתיליה ! בואו, נעיר
זכרונות. בסיר תתבשל תרנגולת מלו־קת
ראש( .חורף, וגשם דולף ).מצטופפים
בצריף הפח. עכשו אנחנו סוחבים
תרנגולות במשק. וכי מה יש י
וכשאתם, בזמנכם, הייתם בהכשרה —
לא כך ממש נהגתם? ! מה לכם כי
תלינו. אתם אינכם מפחידים אותנו. גם
את מפתח מחסן המצרכים ״שכחנו״
פעם אצלנו, ומאז נשאר. זה ככה. זהו
הרגל מלחמתי של בני שבע־עשרה
ומחצה.
יופל יצא ושוטט בין האהלים. לילה.
רחרח פה ושם ולא מצא מאומה. אך
לא אמר נואש. מישהו הרי נטל את
הנקניקיות. הן לא פרחו מאליהן. לפעמים
אתם מוצאים יקה חריף ובעל
שכל ...והראיה :
למחרת בבוקר בחדר האוכל. על
הקיר נתלתה מודעה טריה.
,,אזהרח לחברים.
אתמול נלקחה בטעות נזן הנזזזסן
חבילת נקניקיות מורעלות (למלחמה
בעכברושים) החברים שאכלו נקני•
קיות אלה נדרשים לפנות מיד למרפאה.״
נפגשו מיד לאחר ארוחת הבקר.
דני ויוסקה, ליבלה ומיכה ועוד מן
הג׳מאעה.
״קראתם?״
״את מי רוצים פה למתוח? שיספרו
לסבתא...״
״שטויות ! ״
״כמו ה״בלוף״ של המוקשים במקשה
האבטיחים...״
התפזרו. אבל בלב מתחיל לכרסם
חשש. ואולי? לקפח את החיים כעב־ברוש
בגלל נקניקיות מורעלות?
דני נדמה לו שהבטן כואבת. למיכה
שלשול.
אין ספק: הקיבה היתד, עצבנית.
סתם עצבנות ותו לא.
דני סובר: אמתין עד הערב. בצהרים
אבד לו התיאבון. ליוסקה היחד,
צרבת( .מן האשכולית?)
דני בא למחסן עם עגלת החצר.
הוא רואה את יוסל צד עכברים במלכודת
ומטביעם בחבית מים. פתאם עולה
בו בחילה עד להקיא...
בערב, במרפאה, היתר, הצפיפות
רבה מן הרגיל.
״מה יש לך, דני?״
״פרונקל.״
וכשהוא נכנס למרפאה ורואה את שולה
לפניו, מתחיל הבחור פתאום לגמגם :
״הבטן כואבת לי. אכלתי אתמול נקניקיות.״
ושולה
מעמידה פרצוף נבהל ונפתע.
היא מתרגשת מאד וממהרת להשכיבו
על הספה.
״אפשר שכבר אחרתי, מדוע לא
הקדמת לבוא?״
דני שותק.
״פשוט מכנסיך.״
דני היה מעדיף לקום ולברוח.
שולה איננה כשאר החובשות— ,
ממושקפת וצנומה, או רווקה קשישה
ודאגנית. שולה היא בחורה בריאת
בשרים, שאבריה רעננים ומחוטבים ומגרים
כאגם בשל. דני חש שלא יוכל
לפשוט במעמדה את מכנסיו. פשוט
בוש.
״נו בחור, פשוט מכנסיך היא
חוזרת על דבריה.
דני פושט, חושף שת ומצניע את
ענבלו ככלבלב נזוף שזנבו בין רגליו.
כמה זה לא נעים, וכמה זה מבייש
לבחור שכמותו לשכב כך לפניה
עשתה לדני חוקן.
ושולה יודעת להתקין חוקן ממי
סבון חמימים. רק סופגים את המנה
וכבר רצים לבית־שמוש.
ואחר כך באו גם יוסקה ומיכה
והשאר.
ובזה אחר זה — לפשוט את המכנסים
! חוקן — .תיקו !
שולה נושכת שפתיה ואינה צוחקת.
רק בטנה מתקפלת ומתקמטת ומזדעזעת
מחמת צחוק כבוש.
עוד אותו ערב כבר ידעו כולם
את המעשה בנקניקיות ובחוקן. אח,
היה זה צחוק ! זה מזמן שלא צחקנו
כך. אפילו אלקה סלחה ־וצחקה. כיון...
כיון שהנקניקיות היו טריות וטעימות,
והחוקן — בריא.
הי, חבריא ! מתחו אתכם כמו גומי.
ומאז שיוסל החקין את בחורי ההכשרה,
נשתנה אצלם משהו, חדלו למלוק
ראשי תרנגולות, ונקניקיות — אין הם
אוכלים. זה לא מתוך פרינציפ צמחוני.
חלילה. זה רק בשל הזכרונות...
