גליון 733 מתאריך 15 בנובמבר 1951

העולם

מכתבים

העורר :
אורי אבנרי

עורך משנה :
של ום כה ן
עורך גראפי :

עורך סגנון :

ד וש

דב איתן

כתג ראשי :

צלם ראשי :

השבועון המצויר
ל!א י׳ופ ורמציה
המערכת

והמנהלה :

רחוב נליקסון , 8תל־אביב
(ליד תיאטרון ״ אהל ״ )
ת.ד .136 .טל( .זמני) 66785
מען לסברקים :״עולמפרם״
מו״ל: העולם הזה בע״ם ;

אהרן דולב

דוד רוביננר

עורכי מדורים :
מיכאל אלמז,

יחיאל בשן,

ניצה נבי,

משתתפים קבועים :

איתמר

עילם.

יעהב ביתן, רפאל חייט. פילים טיארי, יצחק לבני, רפאל סלע

סופרי חוץ :
דוד בך דוד, גבריאל דנון, שמואל מירון.
דפוס ישראל בע״מ.

הפצה: פלס בע״מ.

מלכות יופי כמעברות
בימים האחרונים הופיעה בעתונות ידיעה שב־אחת
המעברות נפטרו מאה ילד מביו 300 הילדים
שהיו במעברה. רומני שידיעה זו ויעועה רבבות
אנשים כשם שזיעזעה אותי. איה הנשים והבנות
שלנו? האם מפעל חלוצי זה אינו תשוב כמו
מפעל מלכת היופי 1איני מזלזל באותו מפעל,
אבל האם רר, חוש ליופי יש לנו, וחוש של אחות
ומסירות וחלוציות איו לנו?
בטוחני שהיו יותר מועמדות להתחרות מלכת
היופי או למארחת באוירון מאשר מועמדות להצלת
ילדי המעברות. האם לא נדרוש מכל בת ישראל
להתנדב, ולוא לזמן קצר, לתפקיד זה — אותן
הבנות הממלאות את בתי הקפה ואת התיאטראות
ואת בריכות השהיה ו

רב־סמל יוסף איתמרי, צ.ה.ל.

קל ומשעשע

אותם הקוראים הרגילים לעקוב אחר השינויים המופיעים מדי פעם בהעולם הזה שמו לב,
מן הסתם, שבשבועות האחרונים הקדישה המערכת תשומת לב גוברת והולכת לתמונות
של מאורעות ואנשים שבחדשות. נוסף על הריפ.רם ז׳ות המצולמות הגדולות. שינוי זה, שבא
כתוצאה ממשאל דעת הקוראים. ושהתבלט ביצירת המרור החדש במוקד, יש לזקפי במידה
רבה על חשבונו של דוד רובינגר, לשעבר צלם העולם הזה במרחב ירושלים, שקיבל לידו
את תפקיד הצלם הראשי.
מינויו זה של דוד, לשעבר קורפורל בצבא הבריטי ומפקד מחלקה קרבית בימי הקרבות
על ירושלים, הוא חלק מראורגניזציה כללית של התפקידים במערכת, שנמשכה בהתמדה
מזה חודשיים. בתהליך זה נתמנה לכתב ראשי אהרן דולב, בן ,24 יליד תל־אביב, ששמו
(הקודם — אהרן דומיניץ) הופיע ער לפני זמן מה ברשימת סופרי החוץ של העולם הזה.
אהרן, ששהה באמריקה שלח משם מספר ניכר של רשימות וריפורטז׳ות שרק מעטות מהן
היו חתומות, השתלם בעתונאות באוניברסיטת קולומביה אשר בניו־יורק.
היד זה מהרה שהריפורטז׳ה הראשונה אחי חילופי גברא
אלה מוהדשת לבטחוו בדרכים: המערכת כולה מסתובבת
עתה על גלגלים כמעט כולם על אופנועים, דבר שהתבטא
בלי ספק בהקף העבודה ובמהירותה.
בינתיים קיבל לידו רוני בר, הצלם הראשי עד להשלמת
הריאורגניזציה, ביצוע תפקידים מיוחדים, המתאימים לנטיתו
האומנותית האישית. השפעתו על העתה, שנתבטאה בעיקר
בסוג חדש של שערים מורכבים, תמשך בהכנת שערים אלה,
שיופיעו בחתימתו. שער השבוע הוא אחד מהם.
בסך הכל מהווים החילופים שלב חדש בתהליך ההתמקצעות,
חלוקה גוברת והולכת של התפקידים, שהיא תנאי
מוקדם ליעול יתר של העבודה ולהכשרת המערכת הזאת
לתפקידים נוספים וחדשים.
אחד הצדדים המעודדים ביותר של רשימת המערכת
החדשה היא הופעתם של ראשוני המשמרת השניה של
המערכת.
מערכת זו, אף כי היא הצעירה בארץ (גיל ממוצע :
^ )25 ערה מאין כמוה לצורך החיוני לטפח כוחות צעירים,
לא רק לצורכי התפתחותה שלה, אלא גם לצורך העתונות
רוני כר
העברית בכללה, החסרה כיום כוחות צעירים במדד, מדאיגה.

היו במערכת תכניות שונות לתרום את תרומתה לטיפוח זה, אולם כולן נכשלו בגלל גורם
מרכזי: גיוס הצעירים. לא כדאי להשקיע את החודשים הארוכים של עבודה מאומצת כשהמו־עמד
חייב להתגייס עוד לפני שיקצור את הסירות, ומאידך צעירים המשתחררים מן הצבא,
בגמר תקופת גיוסם, אינם מוכנים לרוב להשקעה של עבודה כה רבה ואפורה, כשמקצועות
יותר נוחים דורשים פחות.
בכל זאת הושיטה המערכת עזרה ניכרת לצעירים רבים, שרצו לנסות את מזלם
בעבודה מקצועית. התוצאה הראשונה היא ששני חברים צעירים ראשונים מופיעים עתה
ברשימה: עורך מדור התשבץ יצחק לבני, תלמיד גבוה ובהיר־שער בן ,17 ורפאל חייט, תלמיד
חיפאי בן אותו גיל, שרשימוחיי הספורטאיות עוררו — אם לדון לפי המכתבים שמתקבלים
במערכת — הד חיובי ניכר.
נקוה שזו רק התחלה, ושמערכת זו תשאר הצעירה בארץ לא רה בשנה הבאה, אלא
גם כעבור 15 שנים.

טובה הררי רוצה שקול ישראל יהיה קל ומשעשע
(העולם הזה .) 731 אם דבר קל ומשעשע זה רק
ג׳ז או איזה שלנר, האם לזה קוראים זמרת הארץ 1
האם החצוצרה של הארי נ׳ימם משקפת במשהו
את הארץ? כאשר הרדיו מתחיל לננן את לונה
לוגרה או מריאנה אני אוטם את אזני. השירים
לילה, לילה או עמק, עמק הם השירים המשקפים
את הארץ. למה אנו זקוקים יותר, אם לא ללילה
רוגע ולעמק פורה?

שמואל קמנצקי, תל־אביב
לשרות שידור טוב.

שייט וצייד
בם ר,ירתכם על שיט הערים של הפועל (העו5ם
הזה )731 שכחתם להוסיף שבשתי השבתות בהן
התרכזו אנשי הפועל בנמל חיפה (ולנו בליל שבת
בנמל) נפרצו צריפים של אנודות אחרות ונננב
ציוד רב. מצריף אליצור בלבד נננב ציוד שנאמד
בכמה מאות לירות, כגון מצפן ימי, עונן, הנורות
הצלה, מערך עם מפרש של סירה קטנה וכלי עבודה
שונים.

זאב ש ,.חיפה

מחיר השליחות
במדור אנשים (העולם הזה )731 קראתי כי הא־הות
הראשית הנברת וולקנשטיין מבית החולים העירוני
בתל־אביב, מתנענעת לריבוי האחיות, אין צורך
בהכרזה ״אחיות! אחיות 1״ אלא בשיפור התנאים
לאחות העבריה בארץ ולהפרת הדאנות היומיות
הקשות למען תוכל לעמוד בשליחות הקדושה.

רחל ליכטנשטיין, אחות מוסמכת

מהפכן מג׳בד דרוז ד
מה דעתו של הננרליסימו סטאלין על זה ש הפכתם
אותו מנרוזי לדרוזי (העולם הזה? )731
שמא תהפכו אותו נם לאזרח כבוד של המרחב 1

דן ארבל, עפולה
אף כי הגנרליסימו נולד על גבול אסיה,
אין להעלותו לדרגת אסיאתי. האימוץ בוצע
על־יזי המגיה.

רוסים מול מונגולים
האם האדם שכותב אצלכם את הכותרות הוא
רוסי? למרות שהמאמר שלכם על רוסיה (העולם
הזה )732 אמר את ההיפר, כתוב בכותרת שאלכסנדר
נבסקי נירש את המוננולים. זהו שקר מתועב,

במו עיני

מעיטה הזית הינע

:ערבי כפרי שנזדמן למסעדה תל-אבי׳ ן
:בית מהודרת סעד את לבבו בהרחבה, אך :
נתקל לדאבון לבון
בזית עקשני שקישט:
את צלחת הסלט ולא :
ניתן לתפישה בעז־ 1

רת המזלג.
אחר שדחק בזית |
דקות מספר, התיזו =
לבסוף לרצפה, הרי־!
מו למקומו הראשון !
וחזר •על נסיונותיו1 .
= כשלא הצליח זיגש אחי המלצרים!,
| הגיש סכין, ניתח את הזית בהצלחה רבה! .
| הכפרי קם מכסאו, העיר בבוז :״גם !
:כן גבורה! אחר שעייפתי אותו מ שן:
!חצי שעה, קל לתפוש אותו !״
1הקוראת דבורה בלשינסקי, חיפה, זו־ !
:כה בפרס של — 1.ל״י (בלי נסיונות): .

ג׳יפ״ ,ובעמוד 2של אוחו נליון ״ארבעה בנ׳יפ״.

שמוליק חלדי, באר־שבע
היה קיים סכסוך בין כתב מדור השער שקיבל
את השם הרשמי, ובין כתב התמצית
שטען, בצדק, שאין יושבים בתוך אלא על
גבי ג׳יפ.
אם יוסח ידיו, הישראלי הטוב, חזר משוייץ
ומאוסטריה טרם לבש אה מדי החייל הסובייטי
(העולם הזה )731 הרי הזר פחות ישראלי. כי
מעשה ישראלי רע עשה בהשתתפו בסרט. בין
שפגע בצד האחד או השני או לא פנע בהם,
בנו, ביהודים ובישראלים, פנע גם פנע. אם לא
עלה על לבו של יוסף ידיו, כיהודי וכישראלי
המכבד את עצמו, לקום ולירוק בפגי מיצרי הסרט
(המטיף לרחמנות לגרמנים) ולפיוס הנאצים ועוזריהם
(ולהסתלק בכבוד ובגאווה כיאות) ,הרי
בהשתתפו בסרט הוא פגע בעצמו, בנו ובפעולתנו
לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

מרדכי לחמן, תל־אביב

בריחה הוליבודית
העולם הזה ( )730 אינו צודק בהתקפתו על הוליבוד.
העולם עומד על סף משבר, ואיו לאנשים
הסבלנות להישאר בכתלי חדריהם. כשהם נמצאים
בתוך אולם קולנוע הם נמצאים בעולם אחר שכולו
טוב. זהו אשר האדם רוצה בו, להסתתר מחיי יום
יום ולהתמסר למשהו אחר. רק הסרט נותן לו היום
אפשרות זו, ואינכם יכולים לפסול אותו.

גד גורדון, קיבוץ פלמ״ח צובה
הוא אשר אמר העולם הזה: במקום להמריץ
אנשים למען תיקון העולם, עוזרת להם
הוליבוד לברוח ממנו.

לשם מה ץ
הייתי באצ״ל ולחמתי ננד הבריטים. דם רב נשפך.
הם יצאו.
לי אינה חשובה הערכתו של אורי אבנרי (העולם
הזה )728 המענינת מאד לאחרים — מדוע יצאו
האנגלים, כי ברור הדבר שבלי מלחמה לא היו
יוצאים. אותי ורבים מאנשי המחתרת מענינת שאלה
אחרת והיא: האם היה כדאי?
שאלה זו ברצוני לשאול את מפקדי מנחם בגין,
את האדונים נתן פרידמן־ילין, יצחק שדה, משה
סנה וגם את אורי אבנר׳.

בנימין, ראשון לציון

הנני להעיר את תשומת לבכם שכרוז החומה של
ההגנה שהופיע במאמר על המחתרת פורסם ביום
5.7.46 לאחר שנאסרו מנהיגי הסוכנות, ובו סיסמות
כגון ״המרי העברי יימשך״ ,״המרי העברי רק
החל״ ,ובו . ,ההגנה לא המשיכה במרי, למרות
הכרוז המפוצץ. לפיכך הכרוז אינו ״מסמל את
המפנה הנדול שהחל בסוף 1945״ ,כפי שהוסבר
מתחת לכרוז, כי אם להיפך — את הפסקת פעולת
ההננה ננד הבריטים.

דוד ינאי, תל-אביב

השעף
״יצחק׳לר״״ מספרת אמו ,״היה אטלט מובהק, שד משחת, מטפס על גדרות, מסתתר
בעליות גג, רוכב על האופניים ביד אחת ובשניה מיידה אבנים באנשים ובבעלי־חיים.״ כשמלאו
לו שבע שנים, קנה אביו לבנו יחידו זוג סקטים משומשים ,״הוא אהב אותי כל כך
אותו ערב כשמצא את הסקטים מונחים על האיצטבה, מעל למיטתו,״ אמר אברהם גפני, כשעיניו
נוצצות מהתרגשות .״רצה לצאת עוד אותו ערב אל הרחוב לנסותם.״
למחרת עמדה מרים גפני במרפסת היוצאת אל החצר, ידיה נתונות בגיגית מי־סבון,
כיבסה ליצחק את חליפת יום ההולדת :״אל תשכח להזמין את עודי ואת אירית, יצחק׳לה !״,
צעקה אמא. יצחק ישב אותו רגע על מדרגות המרפסת, הרציע חורים ברצועות הסקטים.
לבסוף הצליח לנעלם על רגליו הפעוטות. הוא היה מאושר .״אמא, אמא, אני טס, הביטי
איזה יופי של סקטים דבר־מה זע בליבה של מרים :״הזהר בכביש, יצחק׳לה יצחק
היה כבר בעברו השני של הבית, עלה על המדרכה, ירי ממנה אל הכביש .״אוההה
החליק בטיסה בכיוון הירידה.
הוא המשיך להחליט במהירות גוברת והולכת, ראייתו ניטשטשה, אבק הדרך ערפל
את עיניו. מכשול אבן קטן עצר בעד אחד הגלגלים הזעירים. יצחק נפל ארצה, בכוח דחף
עצום, ישר למרכז הצטלבות הדרכים,
״ילד ! ילד פרצה זעקה מחרידה מפי עוברת אורח. אותה שנייה הגיעה מכונית
משא טעונה למרכז ההצטלבות, חריקת בלמים צווחנית נשמעה למרחוק. יצחק היה מוטל
רסוק אברים, גולגלתו רצוצה, מתחת למכונית, ביו הגלגל הקדמי והאחורי.
מרים גפני סחטה את מי הסבון מחליפת יום •ההולדת של יצחק, היא היתד, רחוצה
למשעי, מוכנה לייבוש, כשהגיע השכן מהקומה השניה ובידיו זוג סקטים .״יצחק׳לה !״,
פרצה מפיה זעקה חלושה. היא מעדה, ידה האחת נשענת על גיגית הכביסה. חליפת יום
ההולדת של יצחק נשמטה מידה השניה. היא היתר. מוטלת ברפש מי־הכביסה.
אילו היה מזדמן לידיה של מרים גפני, לפני שבוע ימים מאמר בעתון מצויר על תאונות
דרכים והדרך למניעתן, היתד, מתבוננת בו במעט סקרנות, קוראת את הכותרות בחטף, מניעה
כתפיה ״ד,מ ...לא רע.״ היום נשארו למרים גפני דברים ספורים בלבד שעודם מעניינים אותה
בחלל חייה הריק. וגם אותו נהג, שדרס את הילד, באשמתו או שלא באשמתו, שינה באותו
רגע את יחסו לבעייה, שחדלה לפתע להיות מופשטת לגביו והיתד, למעשית מאד.

אלכסנדר לא העז אפילו להרים את האף, שילם
למוננולים מסים כמו ילד טוב.

פטריוט מונגולי, תל־אביב
כותב הכותרת אהב, כנראה, את המונגולים
פחות מאשר את הטבטונים, שאותם
גירש אלכסנדר נבסקי מנובגורוד עירו.

ג׳יפדלוניה
בהעולים הזה יושבים יותר מדי אנשים שרכבו
פעם על ג׳יפים, אחרת לא היה קורא שבעמוד 16
אתם כותבים (העולים הזה )731״ארבעה על ה־

האנגלים יצאו בעיקר משום שהיו בטוחים שיוכלו
לחזור על גבי כידונים של עבדאללה ומטעמים
אסטטיים העדיפו לעשות מלאכה זו של רצח ושחיטה
על ידי אחרים, ביהוד כאשר לא היה כל ספק
שאינם מסכנים כאן דבר. אם למזלנו טעו כאן
בחשבונם, זהו גורם שנכנס אחר כך. על כל פנים,
ברור, שמה שעזר לנו כאן היה דוקא הערכתם
של האננלים את ההגנה למטה מערכה האמיתי, ולא
משום שהעריכו אותה יותר מדי, כפי שמסתבר
מדברי אורי אבנרי.
ההתעלמות מהצד הערבי של הבעייה היתה אחת
השגיאות הגדולות של הפורשים, שעוד בזמן אבו-
לבן וגן־האוואי, ואפילו בפרוץ מאורעות נובמבר־דצמבר
, 1947 פירסמו בקביעות כרוזים שהקהל לא
יעריך יותר מדי מאורעות עלובים אלה ויתרכז
באויב האמיתי, הבריטים. ואילו מצד שני, להגנה
היתה א ופינית הערכה (מוגזמת, כפי שרואים עכשיו)
של הצד הערבי כגורם עיקרי, הערכה אשר
מנעה, בזמנים מסויימים, השתתפות עם הפורשים
בפעולותיה.

ע. אהרוני, ירושלים

1.500.001

אחד הגליונות המופיעים השבוע יהיה כליון מס׳ 1.500.001 מאז
קיבלה המערבת הנוכחית לידיה את העולם הזה (ובמובן מכלי
לקחת בחשבון את 13 השנים הקודמות של העולם הזה, מאז נוסד
לפני במעט 15 שנה).
אותו גליון מסומן כסימן מיוחד, והוא מזכה את בעליו כחופשה
של שבוע על חשבון העולם הזה כמלון השרון, הרצליה.
בדי להבטיח את מקריותו המוחלטת של קבלת הגליון הנושא את
הפרס ולמנוע שיעובב בדיד על ידי אחד המחלקים או המוכרים,
אין המערבת מגלה כנליוו זה מה הוא הסימן המיוחד, וסימן זה לא
יהיה בולט כגליון. לפיכך מיעצת המערכת לכל קוראי הגליון הזה
לשומרו היטב עד לשבוע הבא, בו תבואנה כמקום זה ההוראות לזיהוי
הסימן.
,העולם הזה״ ,מס׳ 733

מאת אהרן דולב
ברהם פריגוזין היה תושב רחובות. הוא לא

נהרג במלחמה. הוא לא נרצח ע״י מסתננים.
* הוא הרג את עצמו.
בליל ריקודי־העם בדליה התיש את כחותיו. בבוקר
יצא לבית החרושת נשר לטעון מלט על מכונית
המשא שלו. תשוש כוח יצא לדרכו, עמום מלט,
רגליו העייפות על דושות הדלק והבלמים, עיניו
האדומות, מחוסרות השינה, צופות אל הדרר. בק״מ
ה־ 12 של כביש נתניה — תל־אביב, ליד נוף־ים,
התנגש במכונית שחנתה בצד הכביש.
התמונה שנתגלתה לשוטרים היתה מזעזעת —
כה מזעזעת שאי־אפשר היה לפרסמה מבלי לטשטש
את הפנים. שעתיים עמלו לחלץ את אבריו מבין
שרידי המכונית. הוא לא הגיע לרחובות.
סעדיה בינדק היה חבר קיבוץ דתי במגדיאל. הוא
עלה ארצה עם אביו ואמו מעיראק. הם רצו לתת
לבנם חיים חדשים. הוא רצה לחיות אותם. הוא טייל
באופניים. בכניסה לרמתיים התנגש עם מכונית־משא
של תנובה, שהיתה בדרכה לתל־אב־ב ..על הכביש
נשאר מוטל סעדיה, כשחולצתו הופרה מגופו כעצמת
ההתנגשות, אופניו המרוסקות לידו. החיים החדשים
בארצו החדשה, שכה התגעגע אליהם, הביאו לו את
המוות.
תמונות אכזריות. תמונות שלא תכאבנה רק לקרובים׳
שתכאבנה לכל אדם שיסתכל בהן. תמונות שאין
מקומן בעתון מצויר. תמונות שבכל זאת היה

צורך לפרסמן למען יראו איתן כל הנהגים. בל
הולכי הרגל, כל אשר יש להם בעל, אב או ילד.
כי רק מקרה הוא שאלה תמונותיהן של אברהם
פריגוזין וסעדיה בידני. זה יכולת להיות
אתה. זה יכול היה להיות בנך.
סטיסטיקה יבשה: בשנה האחרונה נהרגו בכבישי
ישראל 230 איש, נפצעו .350
חשבון פשוט: אם לא יפחת שיעור התאונות,
ואם לא יגדל, ייהרג ב־ 50 שנות חיים ממוצעות
אחד מכל 100 אזרחי ישראל בתאונות דיכים,
ייפצעו שלושה אזרחים מכל מאתיים.
במלים פשוטות: מבין 70.000 האיש הקוראים
השבוע את הגליון הזה של העולם הזה, ייהרגו
700 איש, ייפצעו 1050 איש — לא בידי אויב,
לא בידי פושע — אלא בידי אותה מפלצת תאוותנית
ששמה: רשלנות בדרכים.
ובמלים אכזריות עוד יותר 14 :איש הקוראים
גליון זה, כשהם בריאים ושלמים, נדונו על־ידי
אותה סטטיסטיקה מזעזעת שלא יגיעו עד לגלוין
785 של העולם הזה. הם ימותי בשנה הקרובה
בתאונות דרכים.
לכן דברים אלה אינם מופשטים. אין הם נוגעים
למישהו אחר, למישהו שאין לך ענין בו,
שאתה יכול להתעלם מגורלו באנחה של השתתפות
בצער או באדישות גמורה.
זה נוגע לך.
זה נוגע לביתך — לאלה היקרים לך, אשר

לא לאחרים תשאיר את הדאגה כיצד אפי:
ללחום במפלצת ארורה זו. דאגתך היא.
ולא באחרים תחפש את האשם להפקרות 1
נוראה, הצמאה לדם. חפש את האשם, קודם נ
ומעל לכל, בעצמך. כי אין איש בארץ זו שיו:
לומר: ידי לא שפכו את הדם הזה.
חפש את האשם בך, הולך היגל שאינו מו:
מקום אחר לקרוא את עתונך מלבד הכביש.
ובך ׳,עקרת הבית החוצה את הכביש בריצ
כשכל מחשבתך היא להגיע דקה קודם הבית
האם לא כדאי יותר לאחר מעט — אך להגי?
גם בך, הנהג. הרוצה לפרוק את מטענך ו
שוב לנסיעה שניה. האם שקולות הדקור. כג
חייך וסבל בני משפחתך ויקיריך?
ואתה, נהג המונית, הנוסע חזרה בלילה, כו
את אודותיך המסנוורים בחשכה. זהי נימו
דרכים פעוט — אך חייך וחיי הזולת תלויים נ
בכם חפשו את האשם. בכם חפשו את הסי!
לשפיכת הדמים בכבישים.
לוא דם זה נשפך ע״י אויב, היתה קמה קרי!
גדולה לנקם. אולם כשנשפך הדם במו ידינו, ח׳
בת לקום קריאה מרה שבעתיים: קו
אה בכל לב. מופ־נית
פנימה, קריאה
שתדרבן למאמץ משותף
גדול לביעור

אוהלה של משפחת מלכה
חנניה מלכה | נשקף על פגי כביש תל־ליט־וינסקי.
אין הוא שונה במראהו
החיצוני מיתר אוהלי המעברה התקועים שורות
שורות בשדה הפתוח, בחד־גוניות משעממת. ברם׳
מבפנים הריהו הנקי והמסודר בכל אוהלי המעברה.
אהרון מלכה בן ה־ ,31 עלה מצרפת לפני כשמונה
חודשים עם אשתו סימי, בת ה־ ,24 שלושת ילדיו,
שושנה בת עשרה החודשים, בת־שבע בת האיבע
וחצי וחנניה בן השבע. מאז יושבים הם במעברת חירייה, בדרך למחנה תל״
ליטוינסקי, וסופרים את הימים עד לגאולה שתבוא בצורת שיכון. בינתיים
השיג לעצמו אהרון מלכה עבודה כצבעי ברמת־גן וחנניה בן השבע החל
מבקר בבית־הספר של המעברה. הוא אף החל מלמד את המשפחה עברית,
״צריך להפוך אזרחים, אמר המורד״״ היה מתריע כנגר אביו ואמו.
יותר מאשר את שתי בנותיה אהבה סימי את בכירה יחידה ,״הוא היה
כל כך נחמד, שערותיו הבהירות פזירות על מצחו ובעיניו הפקחיות היה
לועג לבורותנו בענייני השפה.״ חנניה איננו עוד בנה אהובה של מימי מלכה•
חנניה איננו עוד בכלל. היה זה יום חמסיז קשה של פוף הקיץ, קרני שמש
החמסין בערו, חדרו מבעד לדפנות האוהל — חום גיהנום שרר בו. חנניה
הקטן יצא את פתח האוהל בדרכו לבית־הספר. הוא חצה את הכביש כדי
להגיע אל ברז המים בצדו השני. אולם הוא לא הספיק לשתות ממנו. מכונית
משא טעונה חול עברה על חזהו. הוא נדרס למות .״אלוהים!״ פורצת סימי
בבכי, שתי הקטנות בזרועותיי, מצטרפות אליה מבלי שתדענה על שום מה.
״ראיתי את המותק שלי מונח במקרר בבית־חולים תל־ליטוינסקי,

0 5לא הכרתי אותו, כמעט וחשבתי אותו לאחר. צעקתי: חנניה !
והוא לא ענה ! ״
מנחם פליגלמן בן ה־ 32 לא
הספיק לומר את דברו האחמנח

רון, טרם יצא לבלי שיב. כמנהגו
בכל לילה יצא את
ביתו ביפו, בשעה שלוש לפנות בוקר. אשתו אסתר ובתם בת
השלוש היו שקועות בשינה עמוקה. הוא נכנס למטבח, השאיר
פתק על־יד מכונת הפתילים :״אחרי העבודה אלך לבקר את
זלמן.״ זלמן היה תינוקם בן שלושה החודשים, שנולד חולני
ונשאר בטיפול בבית־החולים דג׳גי ביפו•
מנחם פליגלמו יצא כדרכו, על בהונות אצבעותיו, לבל
יעיר את משגחתו הישנה. ,לקח את אופניו ונסע לעירית תל-
אביב שאצלה הוא מועסק מזה שנתיים, מאז עלה עם משפחתו
מפולניה, כמנקה רחובותו—
בעשר ושלושים בבוקר גמר כרגיל את עבודתו ויצא רכוב
על אופניו לבית־החולים דג׳ני. הוא הגיע עד שעי בית-
החולים, אך את תינוקו לא ראה יותר. מכונית זבל עירונית
דרסה אותו ליד בית־ר,חולים.
אותה שעה מצאה אסתר פליגלמן
את הפתק ליד מכונת הפתילים :״א רי
העבודה אלך לדג׳ני לבקר את
זלמן.״ בדרכם לארץ, דרך מחנות העולים
באיטליה סחבו אתם מכונת
תפירה ישנה; מנחם היה חייט על־פי
מקצועו. אסתר פליגלמן מצביעה
עליה, דמעותיה זולגות ומרטיבות
את לחייה. ניגרות על מפת השולחן
הלבנה .״זהו כל מה שהשאיר לי ! ״
לאה הקטנה בת השליש מתרוצצת
בסחרורית כל היום:
״אמא׳לה, איפה אבא,
מתי יבוא אבא?״

הולך
! ״אני ן לתיאטרון,״ אמר
שמואל שפ״כד
לקנות כרטיסים1יי—״
שמואל שפייכר .״אולי תעשה קודם אמבטיה
המה?״ צעקה אליו נוסיה, אשתו. שמואל היה
כבר מעבר לדלת, בדרכו לתיאטרון בג׳בלייה.
זה היה בערב ראש־השנה. נוסייה שפייכר היתד,
עדיין אשה מאושרת. מלבד בעלה לא היה לה

איש בעולם. קרובי שניהם נרצחו ע״י הנאצים
באירופה, ילדים לא היו להם. כשקבלו את החדר
מהאפוטרופוס, היתר, זו חורבה ערבית בקצה
שדרות ירושלים ביפו .״שמואל שלי עשה זאת,״
חשבה בגאוה. את כל זמנו הפניי הקדיש לסידור
הבית .״סוף סוף, לאחי שבעה מדורי גיהנות, פינה
משלנו!״ זאת היתר, שירת הברבור של שמואל.
בן ,43 נדרס למוות בפתח ביתו. בכים חולצתו
נמצאו שני כרטיסים לתיאטרון__ .

ה לו ח מי ם

״מה קרה שם?״ נשנד
עו צעקות סקרנים .״רפורט,
הוא נסע נגד הכי
וון!״
הפטיר מישהו.
מכונית־משא מטיפוס סופר־ווייט חנתה בצידו
01 מלחמה קרה נטושה על הכביש הישראלי. כל
המלח מה
אהד משותפיו רואה עצמו שליט יחיד ומוחלט.
האוטובוס דוחק את מכונית־המשא, מכונית־המשא
את המונית, המונית את האופנוע, האופנוע את האפניים, האופניים
את הולך־הרגל — ובתוור ניצב שוטר התנועה, שזוכה, למרות גודל תפקידו,
בחוסר הערכה ובוז, בתקופה שירידת המוסר, אי־התחשבות בזולת
ולא־איכפתיות אחזו בכל שטחי החיים במדינה.
על־ידי הפעלת החוק בכבישים ושמייד, מתמדת על ביצועו באמצעות
משמרות ניידים ומלכודות־דרכים (תמונה למטה) ,תכנון הנדסי של הדרכים
וחינוך הסברתי ניתן להילחם בתנועה הבלחי סדירה, לצמצם את

הזלילה הקטלנית של הכביש המופקד. מלחמתה של מחלקת התנועה
המשטרתית משתרעת על פני שלושה גורמים ראשיים לתאונות. ביניהם
תופס הגורם האישי את המקום הבולט ביותר. ששת אלפים וארבע מאות
תאונות דרכים נגרמו עקב השפעתו הישירה של הגורם האישי.
כל אחד אחראי ישיר לפשעים חמורים אלה, לכן גם חייב כל אדם
להיות שותפה הישיר של מחלקת התנועה במלחמתה בהם• הנהג הלוחץ
על דוושת הדלק מתוך תשוקה למהירות מופרזת, המגלה רשלנות, חוסר
נסיון בשליטה על הגה ובלמים, חוסר זהירות בפינות ובהצטלבויות־דר־כים,
תאווה לעקוף מכוניות, זילזול בסימני ידים עושה זאת מתוך אי־התחשבות
בזולת. הולד הרגל הוא אויב לא פחות מובהק מן הנהג, לגבי
מחלקת התנועה במלחמתה. חוסר
זהירות בחציית הכביש (ובעיקר הנוהג
הכללי לעבוי כביש באלכסון, כדי
לחסוך מספר צעדים) ,קפיצה נחפזת
ממכונית, משחקי ילדים ברחובות
מסוכנים. כל אלה מהווים גורם קטלני
ביותר. מצפונם של נהגים רבים אינו מכיר
בהתחיבויות מצפוניות. הוא מדהיר על
פני הכביש החלק מבלי להאיט את מהירות
הנסיעה נוכח ילדים משחקים, חוצה-
כביש פזיז :״ודאי יספיקו לפנות את הכביש!״
ואילו הילדים אומרים :״מילא,
אותי הוא לא ידרוס !״
העולים החדשים, בעיקר מיוצאי המזרח,
מכבידים על מחלקת התנועה במלחמתה.
אותו עולה חדש, שכביש ומכונית
לגביו יצירי דמיון הם. חצה את
הכביש בעינים עצומות :״חשבתי שאם
אעצום את עיני. לא אראה את המכונית,
והמכונית לא תראה אותי.״
הגורם המכני לתאונות דרכים, נכלל
גם הוא ברשלנותם של נהגים !המסכנים
את חייהם וחיי זולתם ביציאתם לדרך במכוניות
לקויות, הגה רעוע, בלמים פגו־מים
או פנסים שבורים. מספי ממוצע של
300 תאונות לשנה נגרם מסיבת ליקויים
מכניים אשר כרגיל הופכים מטרה
לזילזול נהגים.
התוצאה: בעיית התנועה הנה מפלצת מאיימת
יותר ממגפה או פגעי מסתננים,
והמלחמה בה חייבת להיות אכזרית שבעתיים.

השמאלי
של הכביש, מולה הזדקר עמוד שנשא
שלט עגול, אדום :״אין כניסה״ .עוברים ושבים
הצטופפו סביב המכונית. בתווך, מצוחצח למשעי,
שרווליו הלבנים מתוחים על זרועותיו, כובע
המצחיה מבהיק בלובנו, עמד סמל התנועה, רגלו
האחת נשענה על דרגת המכונית, כשעליה ספר
הדוח״ות. הוא רשם דו״ח בשלוות נפש, כאילו
התעלם לגמרי ממציאותו של הנהג. האחרון הוציא
חצי גופו דרך דלת תאו, התמרמרותו הלכה
וגברה.
״כתובתך?״ שאל הסמל. הנהג התרתח .״גסטפו
אתם!״ צעק אל עבי הסמל ,״רק לדפוק אותנו
אתם יודעים !״ אך סמל משטרת התנועה לא איבד
את קור רוחו .״אתה נאשם בזה שנסעת נגד הכיוון
ובצדו השמאלי של הכביש, ובכך סיכנת חיי
עוברים ושבים אמר כשהוא מושיט לנהג את
הדו״ח הרשום. בתנועת ביטול חטף הנהג את
ההזמנה למשפט .״לכו לעזאזל! לחיות אתם לא
נותנים!״ צעק לעומת הסמל.
הוא היה רק אחד מרבבות שאינם מבינים שסדרי
התנועה וחוקי הכביש לא נבראו על מגת
להעניש נהגים תמימים, אלא כדי להגן על חייהם.
הוא לא רצה להבין ש־ 3570 תאונות דרכים ארעו
משך תשעת החודשים הראשונים של שנת , 1951
בעטיים של עבו־ייויח רי חוו ר

צחק בוגאיוב 1
קרן אור חיוורת ריקדה על הכביש החלק, משתדלת
— ללא הצלחה רבה — לפזר את החשכה
בפני האופנוע הדוהר. פתאום הצטיירו קווים
ערפליים של עמוד חשמל הניצב באמצע הרחוב.
יצחק בוגאיוב, שחור, יפה, פועל נמל בן 23
שהיה בדרכו חזרה מבילוי מוצאי־שבת לחץ בכל
כוחו על ידית הבלם. אך לשוא• זה היה מאוחר
מדי.

•.לרכושה של משפחת משה
,רחל אליע 1ד,ן1אליעזר נוספו כמה מזכרות:
* שמלת ילדה חדשה, עריסה
ריקה, כתמי־לכלוך על הקיר וגליון של דבר מיום
הרביעי ,16.5.51 ,המודיע במדור הכרוניקה השיגר־תית,
כי הילדה רחל אליעזר, בת שנה וחצי, נדרסה
למוות על ידי מכונית ביוב של עירית תל־אביב.
משפחת אליעזר (אב, אם, בן ושתי בנות) גרה בחדר
קטן בקומת הקרקע של בית מספר ,45 ברחוב חזקיהו
המלך. האב, בן ,45 עובד כפועל שחור בכל מקום שימצא, ואילו האם עסוקה
משך כל היום בטיפול בחדר ובילדים. ביום ההוא יצאה רחל הקטנה לשחק
עם אחותה בחצר הגדולה, כאשר שמעה האם צעקה איומה והבשורה :״ילדה
קטנה נדרסה על ידי מכונית היא רצה החוצה ־ואספה את הגופה המרוסקת
של בתה רחל.
״כל השנים האלה חיינו כולנו בחדר הקטן הזה ואף פעם לא קרה כלום.
אפילו מחלה קטנה לא פגעה בנו. ועכשיו בא פתאום המוות לתוכנו. למה 1
למה?״ היא שואלת בקול חנוק מבכי.
על הקיר תולה תמונה גדולה של הזוג אליעזר וסביבו שלושת ילדיהם.
ואילו מרחל אין כל תמונה. עם העלמה לא השאירה אחריה אלא זכרונה בלב
הוריה וסימני ידיה הקטנות על הנייר הצבעוני המכסה את הקיר ליד עריסתה.
״ומי יודע,״ שואלים ההורים ,״מתי ידהו גם סימנים אחרונים אלה בשמש?״
בארון הקטן שבפינה מקופלת שמלת״כותנה קטנה אשר הילדה הקטנה
טרם זכתה ללבשה. אין עובר כמעט יום מבלי שהאם תיגש הארון ותוציא

את השמלה, תנערה ותקפלה מחדש. אולם אין זה אלא תחליף
לקול הרך שהיה קורא לה מעומק העריסה :״אמא! אמא!״
קול התינוקת שנדם בעפר החצר.

משה רומו
״הכיני את האוכל אוג׳ניה, אני הולך לבקר את מושיקו,״
היה דברו האחרון של משה רוזנו.
.באחד מרחובות החול בעימקה של שכונת־התקווה, גרה
אוג׳ניה רוזנו עם בתה בת ה־ .13 לפני שמונה שנים עלו לארץ
מברצלונה שבספרד .״הוא לא רצה את הדירו, היפה בת
ארבעת החדרים, מאס בחנות הגלנטריה מכניסת הרוחים,
בחר להיות סבל בארץ־ישראל. להסתפק בלחם צר ובחדר צר
ממנו״.
״אני הייתי צריכה למות במקומו,״ גועה אוג׳ניה בבכי,
״זקנה אני בת .55 הוא היה צעיר בן ,46 חסון וטוב לב כמלאך.
למה, למה?״ פרושות ידיה כלפי מעלה ובעיניה זעם
וכאב עמוק.
ערב הבחירות עזב משד. יוזנו את ביתו לבלי שוב עוד.
הוא נשק לבתו. שתי מטרות היו לו בדרכו האחרונה: לבחור
בקלפי ולהגיע אל בית בנו בן ה־ 22 שגר בשיכון החיילים
המשוחררים בהדר־יוסף, כדי לשבת
אצל מיטת נכדו החולה, לשחרר בכך
את כלתו על מנת שתגיע גם היא
לקלפי. היא בחר׳ עלה על האוטובוס
הנוסע להדר־יוסף, ירד ממנו, נדרם
ע״י גלגליו הקדמיים. בחלון נצבו בנו,
כלתו ונכדו החולה.
״מכרתי את תלת־האופניים שהשאיר
אחריו•״ אומרת אוג׳ניה ,״כדי
שבתנו צפוחה תוכל להמשיך ללמוד
ולוא עוד שנה אחת בלבד.״
כשיחוסל כסף האופי
ניים תצא אוג׳ניה ל־
* עמך
עבוד.

האופנוע המשיר בתנופתו הקטלנית, צעקה
פלחה את הליל השקט. ואחריה קול ההתנגשות.
מצאו אח יצחק מעוך מתחת לאופנועו כשעשן
דליל עולה מו המנוע. שוב קצר מלאך המוות את
קצירו.
אותה שעה כינס סגן מפקח מחוזי יהודה גיא,
ראש מחלקת התנועה במטה הארצי של המשטרה
(בתמונה למטה יחד עם עוזריו ע.מ.מ. יצחק
גורפינקל ומ.ר. שלמה הררי) את אנשיו לדיון
במצב הכביש המופקר. אמר גיא:״ אין אנו

מעונינים שהנהג יראה בשוטר התנועה שטן הניצב
בכביש למרר אח חייו ולשלוף מכיסו את
הלירות שהוא משתכר בעמל כפיים. נהפוך הוא,
המצב כיום. בתקופת גאות האוכלוסיה, לעומת
קיפאון כח האדם במשטרה, דורש שיתוף פעולה
מוחלט בין שלושת שותפי התנועה בדרכים: הנהג,
הולך־הרגל ושוטר־התנועה. רק בדרך זו נוכל למגר
את שמפקיר את הכביש למוות המשתולל והופכו
לבעייה הרת־אסונות.״
268 שוטרי תנועה (כולל מנגנון) ,שהם רק
50 אחוז מהמספר הנקוב בתקן למצב נורמלי,
מחולקים בין מחוזות חיפה, ירושלים, טבריה
ותל־אביב, שהיא הנפה החזקה ביותר, בפקודת
ע. מ .מ. ליאון קופל (בתמונה מימין) .מלבד
שוטרי־התנועה הרכובים על אופנועיהם וסוסיהם,
שזכו לפרסומת רבה, הפעילה משטרת־התנועה
משמרות ניידים המצוידים בציוד האמריקאי החדיש
ביותר (כגון ג׳יפים בעלי מכשירי אלחוט).
אולם מניעת תאונות בדרכים אינה ענין של
ציוד ושוטרים בלבד. אילו אפשר היה להשיב
מדריך ליד כל נהג ושוטי בכל חמשים מטרים
בכבישים היד, מנגנון המשטרה מגיע לשיא היעילות.
אך מצב כזה לא יהיה מעולם.
על כן חייב האזרח עצמו למלא תפקידים אלה—
להיות גם מדריך וגם משגיח על הנעשה בכבישים.

משלושת אמצעי הלחימה בתאונות דרכים, הו־ה
מניעה
כח ששיטת ההסברה מסתכמת בתוצאות החיו.

ביות ביותר. במקום שקיים חינוך תנועה יעיל
ומקיף — אחוז תאונות הדרכים קטן ביותר.
לפני זמן קצר הוקם במטה משטרת ישראל מדור להסברה שתפקידו
לא קטן, ואולי גדול, מתפקידם של אלה המפעילים את חוק התנועה
בכבישים. מומחי תנועה חודרים לכתות בתי־הספר (תמונה משמאל)
מסבירים לילדים כיצד יש להתגבר על איומי הכביש. במעברות מתחנך
דור שמושגיו על תנועה הלמו את מצבה בימי הביניים. הדוגמה הקלאסית:
עולה שפתח את דלת האוטובוס, ליד מחנה ראש־העין, ירד ממנו
שעה שדהר במהירות של חמישים קילומטר
לשעה. כשנשאל בבית החולים
מדוע עשה זאת, מלמל מבעד לתחבושת
הגבס :״לא ידעתי שהאוטובוס
יעצור ליד המעברה.״ אולם העולים החדשים
אינם גרועים בהרבה מן הוותיקים,
המצטיינים גם הם בחוסר חינוך לבטחון.
חביי אגודות הזהירות שנוסדו בשלושת
הכרכים יוצאים לרחובות, מרביצים
להולכי רגל, אשר שניים מכל חמשה ביניהם
חוצים את הכביש אלכסונית מבלי
להבין שמאחורי גבם דוהרת מכונית,
את תורת הירידה הנכונה מן המדרכה,
החצייה הזהירה בכביש. אולם פעולת אגודות
אלה, אף שהיא נאד וחיובית, אינה
יכולה להספיק.
באמצעות שני אמצעי התעמולה, העיתונות
והרדיו, חותר מדור ההסברה (במטה
הארצי של משטרת ישראל) לקראת
פיתוחו של חוש־תנועה בריא ויציב בקרב
תושבי המדינה 47.800 .דו״חים (רפורטים)
נרשמו בשנת ,1950 שעה שמספר
כל כלי הרכב הגיע ל־ .35.000 כמעט רפורט
אחד לכל נהג.
תוצאתם — לחץ עצום של תיקים על
בתי־הדין, לחץ שנוטל את עוקצו של
המקרה, שאינו משמש עוד מופת חינוכי
אם משפטו מתקיים שנה לאחר תאריך
העבירה וגורם למתן עונשים קלים ביחס
עבור פשעים המסכנים את חיי האזרח
סכנה מתמדת.
המצב הנוכחי של חוסר כוח אדם במחלקת
התנועה של המשטרה, נובע הן
מתנאי התקציב הזעוסיוהן מקשיי הגיוס

של אנשים מתאימים.
המלחמה האמתית על הבטחון בדרכים מתחוללת בחזית זו: לבו של
האזרח עצמו — יהיה נהג, אופנוען או הולך־רגל. במדינות התרבות
נקנה חוש זה עוד בגיל הגן ובית־הספר, בעזרת הורים, גננות ומורים.
בארץ קשה הרבי שבעתיים: חלק ניכר של ההורים איני מבין את תפקידו
זה להכשיר את בניו להליכה בטוחה ברחובות, ולא כל המורים
והגננות הוכשרו לתפקיד זה אף הם
טרם נולד מאמץ ציבורי עצום־ממדים כזה. אך אם רוצה האזרח
לשפר את סיכוייו להגיע לגיל זקנה, להגן על ילדיו ובני ביתו — חובה
היא להולידו.

ב נדד ינר, העם שעה אתת אחורנית
היה זה כמעט מעשה סמלי, כשמאות אלפי
אזרחי המדינה סובבו את קפיצי שעוניהם,
החזירו את המחוג שעה אחת אחורה. רובם
עשו זאת בשמחה, מתוך הרגשה סתומה (אך
לא מדוייקח) שהרויחד שעה נוספת לחייהם.
אולם היו גם מעטים שהיתר, להם הרגשה
פחות נעימה, כאילו נתנו את ידם לנסיגה
הגדולה שהטביעה את חותמה על שטחים כה
רבים בארץ.
יוסף וייץ, חניך החדר הרוסי שבא ארצה
לפני 43 שנה, בגיל ,18 נטל לידיו מעדר ועבד
למחרת יום עלייתו כפועל פשוט ברחובות,
וותיק החקלאות העברית ששילם את
המחיר המלא בסבל ובקדחת, קם בירושלים
ואמר כמה מלים מהדהדות: העולים החדשים
בורחים מן האדמה, נוטשים את המשקים שהוכנו
להם. כל המפלגות, מתוך חשבונותיהן
המרופשים, עזרו להם לעשות זאת, פיתו
אותם בהבטחות כוזבות של חיים קלים בשיכונים
ובערים. יוסף וייץ, בעצמו איש מפלגה
(הפועל הצעיר) כמעט מבטן ומלידה, לא
הוציא מן הכלל גם את מפלגתו שלו.
היתד, זאת רק תרועת חצוצרה אחת, מתוך
שלל הצלילים של התזמורת המלווה את הנסיגה
הגדולה האמתית — זו אשר בחזית המוראל
החלוצי של אנשי הארץ — אשר ממנה
נובעות הנסיגות הרעשניות יותר בחזיתות
החיצוניות.

״אתה׳תשא נשק *״
אתה תשא נשק נגד הרוסים? — שאלה
זו, שנזרקה לתוך חלל הכנסת בויכוח הגדול
על ההצטרפות למחנה המערב (העולם הזה
)732 גרמה לגל של חשבון־נפש והתעמקות
פנימית בנוער הישראלי שלא היה לו דוגמה
מאז נסתיימה מלחמת העצמאות.
בבתי־הקפה, בבתי־ספר, בצריפי אגודות
הנוער, ליד שולחן האוכל ובמטה השמיט
הצעיר הישראלי לרגע קט את העתון מידיו,
נעץ מבט בלתי־מרוצה בחלל שממולו, וניסה
להשיב לעצמו על השאלה העלולה להיות מכרעת
לגבי עתידו ביום מן הימים: האם ילך
הוא?
אף כי התשובה היתד, קלה לדברני הכנסת
ולתועמלני כל המפלגות׳ היתד, קשה מאד
כמעט לכל צעיר אחר. אמר חייל משוחרר,
פצוע־קרב, בקפה שטרן בתל־אביב: חשבתי
על זה. תחילה אמרתי לעצמי: לא אלך. אחר־כך
שאלתי את עצמי: אתה רוצה שהרוסים
יבואו הנה? אמרתי לעצמי: לא. אבל אם איני
רוצה שיבואו הנה, האם אתן לאוסטרלים
או לניו־זילנדים להגן על עצמי? האם לא
אבוז לעצמי?
הירד,ר צעיר שני בקול רם, באוטובוס ירושלמי:
זה הכל תלוי. אני אגן על ארצי. כל
מי שאומר אחרת הוא דרק. אבל לא אעזור
לאמריקאים לנצל אותי כדי לחרוש מזימות.
וחזר אחריו צעיר אחר: לא יודע מראש.
אחשוב כשזה יהיה. אעשה מה שיעשו כולם.

הקריה
גס השר דטש עיניים
כשאברהם קליד ביקש לפני עשר שנים
הלואר, של אלפיים לירות על מנת לצייד בית

חרושת חדש, ארגמן, נשאל :״בשביל מי
תייצר?״ השנה הגיע יצור מוצרי הצמר של
ארגמן למיליון וחצי לירות.
חברת ארגמן נוסדה לפני 18 שנד, על ידי
קליר וסאם (משי זקס) זקס ברמודגן, הקימה
ב־ 1947 מפעל חדיש לטקסטיל (ד,זוקף
על חשבונו 60 אחוז מתוצרת מוצרי הצמר
בארץ) בבני־ברק אחר שראש עיריתה, יצחק
גרטש־קורן, הודיע :״עשר שנים לטשתי את
עיני לארגמן אולם גם דב יוסף, שביקר
במסגרת שבוע התעשיה בבני־ברק, לטש את
עיניו. המטרה: אברהם קליר עדין הדיבור,
גבה הקומה, השחרחר ובעל העינים הכהות.
כשהתמנה שר המסחר והתעשיה קרא ל־קליר•
איש השומר־ווצעיר לשעבר שמפעלו
הוא דוגמתי מבחינת המתקנים הסוציאליים
אשר בו ושהפך למוצג ראתה למבקרי חוץ,
לעמוד בראש אגף הטקסטיל שבמשרדו.
המתתך המשוער למינוי חבר הנשיאות של
התאחדות בעלי התעשיה: אריה שנקר, נשיא
התעשיינים•
הפתעה שנייה היתד, מינויו של אריה
ליכטנשטיין עורך הדין בן ד,־ 36 שהפך
מנהל יצהר, למנהל חטיבת ד,תעשיה, אחת
משלוש חטיבות משרד המסחר וד,תעשיר,
(מזון, תעשיה ומסחר).

שימת מפא״י לכנסת השניה ואף נבחר
אליה ופילג לאחר מכן את ארגונו, לא
הסכים חבר הכנסת המפא״יי להיכנס למסיבה
יחד עם מעסיקיו הקודמים.
אחר שחיכה שעות מספר, נתקבל על
ידי השר בלבד, כיוון שמנהלי ך,חטיבות
והאגף לא ידעו על הפגישה השניה׳ שגם
לא הוזכרה בהודעות הרשמיות, שמע אותה
תכנית פעולה.

המעמד השני
טרומסלדוד נוסחה דדוזי ח
במטה המשטרהה בחיפה התלחשו השוטרים
:״־יש מזל עצום לתושבי מנסי.״ הם

״אין דבר,״ אמר הדרוזי .״אני אסדר
הכל. יהיה לכם קונגרס. אני אחראי.״ העמיד
שולחן באמצע המחנה, סידר את כל
העיראקים בתור. הם חיכו שעה, שעתיים,
מאושרים כי הצדק ניצח, ניגשו איש, איש
לשולחן. הדרוזי רשם את השמות, הפרטים
האישיים. הסערה שככה.
כך קם הקונגרס הספרדי הראשון בארץ,
אך לא היה זה מקרה יחיד לאותו דרוזי.
פעם אחרת הוזעק למעברה שניה. בחור
מטריפולי דרש מהמוכר עגבניות. המוכר
לא רצה למכור לו. הרים הטריפוליטני אבן
גדולה, פצע קשה את המוכר, שהיה עיראקי.
מיד פשטה השמועה במחנה: קומו עיראקים,
הכלבים בני טריפולי הרגו את אחיכם!
הנושק כדגיל. מטבע זד
המפעל החדיש במדינה לתעשית רפואות
הוא ירושלמי ונקרא טבע. עולים מגרמניה
יסדו אותו לפני 17 שנים, העסיקו ארבעה
עובדים, השקיעו בו שלושת אלפים לירות.
היום מעסיק בית החרושת 422 עובדים ושתיו
נאמד בשליש מיליון לירות.
תרופותיו של טבע, שערכו עלה פי מאה,
נמצאות בהרבה בתי־מרקחת אירופיים ודרום
אפריקאיים, כבשו גם שוק בארצות־הברית.
אולם שוק אחד, חיוני ביותר, לא זוכה
להספקה מלאה מצד טבע. השוק: ישראל,
שרק 60 אחוז מתצרוכתה באה על סיפוקה.
ההסבר: כרגיל, המחסור במטבע זר.

ברגע האחרון נשלח הדרוזי יחיד. מפקד
תחנת המשטרה חיכה בדאגה לידיעה. חצי
שעה, שעה, שעתיים. שום ידיעה לא באה.
המפקד לא יכול עוד להתאפק. אולי גהרג
הדרוזי? אולי הוא מתפתל ביסוריו, פצוע?
הוא לקח את מכוניתו, דהר אל המעברה.
במקום שררה דממה עמוקה. דאגתו של
המפקד הפכה אימה. הוא ידע שאחרי
מעשה פשע רגילים עולים חדשים אלה
להתחבא באוהליהם, מפחד תגמול.
המפקד הסתובב בין האהלים, לא פגש
נפש חיה. פתאום שמע קול מרחוק. הוא
מיהר אל המקום, ראה מחזה מפתיע.
מאחורי האהלים ישבו כל תושבי המחנה,
טריפוליטאנים ועיראקים, באחוות־אחים. לפניהם
עמד הדרוזי, נתן להם הרצאה.
מסוקרן התקרב המפקד, הקשיב, ביקש
לדעת את הנושא.
הדרוזי הרצה על יוסף טרומפלדור.

התכוונו לתושבי מעברת מנסי שד,ד,תקיפו
שוטרים שבאו למקום על־מנת לאסור אחד
התושבים (עולה חדש מעירק) הנאשם בהבהמשר
המאב?
רחה. כי למרות ש־ 15 איש נעצרו על ידי הריני ובהוראותי,
בחוקותי
״אם תלכו
המשטרה, היה מזל התושבים נעוץ בכך
מציג בפניכם את מנהל חטיבת המזון, אבי שלא נגרמה שום שפיכת דמים.
נועם הלוי. אם תסורו מן הדרך הישרה
כאשר נודע לתושבים על מעצר האדם,
הרי עומד לצדי צבי לד,מן׳ מנהל אגף הפי התקדמו. לעבר חדר המזכירות שם הוחזק
קוח הנעזר ב־ 900 פקחים (ראה אנשים העצור, תבעו את שיחרורו המידי .״אל
רמז שר המסחר והתעשיה דב יוסף בעת
תפחדו מהשוטרים צעקו כמה מסיתים
פגישתו עם נציגי סוחרי המכלת בארץ.
מבין התושבים. כאשר הופיעה תגבורת
אחר שהחליט לפתוח דף חדש ביחסיו מחיפה (קצין ושני שומרים) לעזרת השוטר
עם חנתני המכלת כשהמזכיר הכללי של הת הבודד מתחנת המשטרה של ג׳למה היו הרואחדות
הסוחרים׳ אפרים גוזמן, הבטיח שיחות
כבר נסערות ביותר, הקצין הורה
תוף פעולה׳ לא התרשם השר׳ שלף הזמנה
לשחרר את העצור.
לאסיפת הציונים הכלליים בה הרצה גוזמן
אך הרוחות לא נרגעו, הקהל המשיך
בפני סוחרים על ״המשך המאבק״.
להתנפל על השוטרים שנאלצו לירות
למרות שד״ר דב יוסף הזמין גם את
באדר! אך לשוא. ואז בא הרגע המכריע, אוהארגון
השני של סוחרי ד,מפלת׳ המנוהל
תו רגע שבו צפון מזל התושבים: הקצין לא
על ידי הרב ראובן פלדמן, מזכיר אורגון
איבד את השליטה על עצביו, הורה לאנשיו •
סוחרי המכלת משך 20 השנים האחרונות,
לסגת למכונית במקום לירות באנשים. רק
שפרש מארגנו והופיע כמועמד ה־ 40 בר כעבור שעה הגיעו שוטרים נוספים מחיפה ג למשפחות דו־נ שיו ת
שהשליטו את הסדר•
״אה, הם רוצים לרמות אותנו!״ זו היתה
למעשה׳ לא היתד, זו התעסקותם הרא*
בכורו של קליד, צבי, מדריך צופים וההגבה
הראשוה כששר החוץ הצלע, בנאום
איש פלמ״ח, נפל בקרב על אישדוד והונצח שונה של שוטרים מתחנת ג׳למה עם העולים
ערבי בנצרת, כי ממשלת ישראל תתן בית
החדשים השוכנים במעברות הסביבה.
בבית מפואר ברמת־גן, בית קליר, המוקדש
ואדמה לכל ״נפקד טכני״ הרוצה להיות
אחד השוטרים במשטרת ג׳למה (שזכתה,
לעיון והופעות צופים.
חקלאי במדינה. כוונתו היתד, לאותם הערבים
בשעתו, לפרסום לא כל כך חיובי, אך הממלאת,
בכל זאת תפקיד חיוני באחת מעמ שלא עזבו את תחום המדינה אך נחשבים
בכל זאת ל״נפקדים״ ,,והמונים אלפי נפשות.
דות המפתח המרכזיות של הארץ, בעמק)
״מה פתאום עושים לנו טובות?״ אמר
הוא שוטר דרוזי וותיק, מגודל שפם, שהוא
מאותם הטיפוסים שאפשר לזרוק אותם מן שייך חשדני, וחבריו בבית־הקהווה ניענעו
הקומה ד,־ 111 של מגרד־שחקים והמגיעים, בראש כאות הסכמה, בטוחים שיש עוקץ
בכל זאת, בשלום ובחיוך רחב לקרקע. בכל ד,עניו. גם ההודעה הרשמית כי קבלה
באחד הימים הגיעה למשטרה ידיעה הנחלה החדשה לא תפגע בזכותו של האדם
מחרידה: במעברה הקרובה פרץ ריב־ לנחלתו הקודמת, אם תאושר חוקית, לא הודמים
בין העיראקים והאשכנזים. למפקד עילה• הערבים למדו, מנסיונם, כי אין נותהתחנה
לא היו שוטרים במקום (דבר נים טובות חינם.
להגבה זו נוסף גורם פחות מקרי: המפתדיר
בתחנה שמספר אנשיה מצומצם מדי).
היה בתחנחה רק אותו שוטר דרוזי. בלית לגה הקמוניסטית מנהלת תעמולה נגד קבלת
ההצעה. לדעת אויביה, מתוך נימוק שכמה
ברירה שמו אותו במכונית, שיגרור,ו למעשרע
לערבים, טוב יותר למפלגה בבחירות
ברה.
בהגיעו שם מצא הדרוזי מחזה מסוכן. הבאות.
התוצאה: מתוך אלפי הנפקדים הטכניים
העיראקים התנפלו עליו בהתרגשות עצומה,
נשבעו נקמה. נתברר שבמחנה ארע מקרה נרשמו רק מאות ספורות לשיקום מחדש.
השכט נשאר. אחד מאלה שלא הת־של
הפלייה עדתית איומה. מה יש? הנה, כל
האשכנזים עומדים בתור, מחזיקים בידיהם יחסו בחשדנות להצעה היה שייך שבט הג׳״
וואריש. שבט זה, שבא לארץ לפני כמה דופתקאות
והם לא הורשו לעמוד בתור.
רות מטוניסיה, שכן עם פרוץ מלחמת
מה זאת אומרת? עיראקים לא יהודים?
העצמאות ליד גדרה. אחר שיעצו לו
רוצים גם כן לעמוד בתור.
גיגש הדרוזי, נוכח לדעת שהתור הוא בידידות להתרחק משם, עבר לעג׳ור
ואח״ב לחברון. ביום בהיר אחד הסתנן
לבחירות הקונגרס הציוני, הפתקאות הם
שקלים. לעיראקים לא היו שקלים, לא יכלו
החוק קבע כנפקד כל ערבי שעזב את
איפוא לבחור.
ביתו בימי הקרבות. לפיכן הופקעה אדמתו
הירהר הדרוזי — אם לא יימצא פתרון,
תפרצנה מהומות דמים, יהיו הרוגים ופ של אדם שעבר בימי הקרבות מיעזור, למשל,
ליפו.
צועים.

המעמד השלישי

.העולם הזה״ .מ ם׳ -ע?

כל השבט חזרה למדינת ישראל.
עם זאת לא. נסתיים נתיב השבט. הוא
התישב במגדל־גד. אולם כשהועמדו ערביי
מגדל־גד בפני הברירה לעבור לאדמת מצרים,הירדן
או לפנים מדינת ישראל* בהר
השבט לד,שאר במדינה, עבר לרמלה. יחד
אתו עברו כמה עשרות מג׳דלאים וותיקים,
אורגים.
ליד מגדל נבי־סאלח, המגדל המפורסם
של רמלה, שהופיע על שטרות הלירות בני
5לא״י של המנדט, הקימו הערבים כמה
אהלים, שדמו משך הזמן למסננים נקובים.
בהתקרב עונת הגשמים הועמדו לרשותם
פחונים. אולם עיקר הפעולה מבוצעת
במרחק של כמה מאות מטרים• שם, בלב
מטע של זיתים, על אדמה מצויינת, מוקמים
62 בתים־לדוגמה, לבנים בעלי גגות רעפים
אדומלם. ליד כל בית שני דונם, במרחק־מה
10 דונם נוספים. שטח זה יספיק למשפחה,
גם כשהיא דו־נשית.
מכיון שהערבים מרויחים כיום שכר של
כמה לירות ליום (השקאת שדות יהודיים
בלילה) ואינם צורכים הרבה, יש להם כל
הסיכויים לעלות שוב לגדולה.
ללא פרסום יתר. האדם המנצח על
פעולה זו הוא ראובן אלוני. בעל פנים
אדומים ועגולים, עינים בהירות וגוף מאסיבי
של איש־התישבות וותיק (קבוץ אלונים).
לימינו עומד בן גדרה, שלום סברדלוב,
המשמש פטרון לשבט הג׳וואריש, עוד מזמן
היותם שוכנים ליד גדרה. תפקיד השניים
(כבאקשיש, נוסף על תפקידם העיקרי במדור
האדמות המוכרות) :ביצוע החלטות
הועדה הבינמשרדית לשיקום הפליטים הערבים.
ועדה
זו ביצעה, ללא פרסום יתר, כמה
פעולות מוצלחות — העברת ערבים לכפרים
נטושים או נטושים למחצה, בהתאם
לתכנון המרכזי. רק במקרה אחד לא הצליחה
ועדה זו, עד כה, לבצע את תכניתה:
העברת ערביי אום־אל־פרג׳ לכפר ערבי אחר.

שילום קווים. אולם למעשה בא עצם
האיחוד כדי להקל, במידת האפשרות, על
הקהל. הנהגים, פטריוטים של חברותיהם
ארוכות־ד,מסורת בדרכים, לא התלהבו
תחילה לכל הרעיון. אך הנימוקים בעד היו
משכנעים מדי: לכל קו יש שעות עומס
משלו. בתחבורה הבלחוי־מאורגנת עד כה
עמדו מכוניות באפס מעשה בקו אחד, שעה
שבקו שני הזדנבו תורים ארוכים. רק עם
האיחוד אפשר יהיה לשלב את כל
הקוים והשרותים במידה שתאפשר להפיק
תועלת מקסימלית מן המשק הקיים ומן הד,מכוניות
הצרפתיות העומדות להיכנס לשרות
(נוסף על 1000 המכוניות הקיימות).
ספנות אניות ללא מרח
בעוד ההסתדרות מתכוננת לבצע נסיגה־בכבוד
ביבשה, היה העורף הימי שלה נתון
תחבורה דרו ש מיד: סולם
הסתדרות העובדים הכללית דמתה השבוע
לילד הרפתקני שטיפס על גג ולא ידע כיצד
לרדת ממנו. היה דרוש לו באופן דחוף סולם.
אולם איש לא התנדב להביא לו את הסולם
הזה.
באחד הסכסוכים המגוחכים ביותר בתולדות
הארץ התעקשה ההסתדרות על נקודה
עקרונית שהיתר, חסרה, כמעט, כל משמעות.
שלושה קואופרטיבים בינעירוניים — אגד,
דרום־יהודה והשחר•* עשו יד אחת כדי להקים
קואופרטיב מאוחד. ההסתדרות הסכימה
לכך. אחר שהאיחוד בוצע כבר בפועל
(באופן נסיוני) גילתה ההסתדרות שאינה
מסכימה לכמה מפרטי התקנות (הבלתי־חשו־בים)
.הקואופרטיב המאוחד הציע הצעות פשרה,
שסיפקו, למעשה, את דרישות ההסתדרות.
ההסתדרות דרשה כניעה ללא תנאי.
הקואופרטיב סירב. כשהבינו שלושה אנשי
ההסתדרות הממונים על העניו כי הרחיקו
לכת וכי עליהם לסגת, חיכו שמישהו יגיש
להם את הסולם לרדת מן המצב המוזר. בהעדר
סולם כזה נשארו במקומם.
המוזר במצב הוא שלהסתדרות אין בכלל
מעמד הגיוני בכל העסק. להלכה היא מתיימרת
לייצג את הצרכנים — נוסעי האוטובוסים.
אך באותה הצדקה בדיוק יכולים להופיע
ולטעון אגודת הצמחונים (שגם הם נוסעים
באוטובוסים) ,חברי תנועת האספרנטו (באוטובוס
מדברים בכל השפות) או אגודת החר־שים־אלמים.
המוסד האחראי באמת כלפי הצרכן
לא הופיע בכלל על. הבמה (אם כי
משך בכמה חוטים מאחוריה) :משרד התחבורה
של ממשלת ישראל, מיוצג ע״י ישראל
בר, המפקח על הדרכים.
כשירו התותחים הגדולים של ההסתדרות
את פצצותיהם התעמולתיוו ,/נזכרו
וותיקי הנהגים שלמדו את מלאכת ההתנצחות
בשנים ארוכות של דו־קרב עם נוסעים
מנדנדים, החליטו להקים אגף ליחסי ציבור
בהנהלת יוסף זמורה, נהג וותיק בעל
עיניים כחולות וגוף מוצק. התוצאה: הפצצה
נגדית של כרוזים וגילויי־דעת. בין שתי
הסוללות עמד הקהל הנבוך, מבלי לדעת
בדיוק במה הענין, אך מוכן, כדרכו, להטיל
את כל האשמה על הנהגים הנותנים לו
לחכות בתור
יצחק
גרוזר הוא בעל הבית בדיזנגוף .54
הבית הוא צריפון רועד ורעוע.
הישר ממחנה שער־העליה נכנסו שמואל

* מקרה זה עורר, כזנגר, שערוריה גדולו,
בעתונות, הוסבר ע״י הצורך למנוע הברחות.
העוברים לחו׳־ל קיבלו פיצויים בשמדות
המנדט.
* אך לא שני הקואופרטיבים שעיסוקם הוא
עירוני בעיקר: דן התל־אביבי והמקשר הירושלמי.

בין השאר: מהפכת 1905 ברוסיה שהחלה
עם מהירת׳ מלחי אנית־הסיור פוט־יומקין
בים השחור; מהפכת מלחי קרוד
שטט ב־ 1917 נגד הצאר וכעבור כמה שנים
נגד לניצוניות המשטר של לגין; מהפכת
1918 בגרמניה שהחלו בה מלחים שסרבו
לצאת לקרב.

הדייר שמואל גרינכרג
שיכון או עורך־דין?

בסכנה חמורה. אולם בעוד שבכבישים היה
דרוש לה סולם כדי לרדת מן הגג, הרי בים
היה דרוש הסולם כדי לעלות שוב על סיבהתזה
פון
האניה, ממנו נזרקה הימה
עליזה.
מלחמת הימאים באגודתם, שנראתה צהובה
למדי, רכשה לה אהדה כמעט נלהבת במדינה,
בעיקר בין וותיקי ההסתדרות עצמה.
יודעי דבר, שידעו במשך שנים את
המצב האמתי בשותפות המוזרה של אגודת
הימאים וחברת שוהם (נגד הימאים עצמם)
מצאו סיפוק עמוק בעובדה שכבוד ההסתדרות
ניצל ע״י המורדים, בהנהגת הקצין
הימי הצעיר ננן רוד אשל, שהכו את אויביהם
שוק על ירך, השתלטו על סיפון האגודה
והתכוננו להחזיק בה בכל מחיך.
כשניסו המוסדות היריבים להציל את
הניתן להציל ע״י דחית התקנון המוצע ע״י
ההנהגה החדשה (לפיו תהנה מאוטונומיה
כמעט מוחלטת, ללא התערבות הפקידים
שהשניאו את עצמם עליהם) .תשובת הימאים
היתד, חותכת, ברוח המסורת הגאה
של המהפכות הימאיות של התקופה• :התפטרות
המונית של הימאים או כניעת ההד,סתדרות.
מכיון
שקשה לאניד, להפליג ללא מלחים,
אף כשהיא נושאת בגאוה את הדגל של הצי
המסחרי הישראלי, לא היה ספק רב מי
ינצח בהתמודדות.

גרינברג, אשתו אדלה ובתם לחדר שבצריפו
של גדוזר באוגוסט .1950 אמנם, נגד רצונו,
אך להסכמת הדייר הקודם שמסר את
התדר, הפרוזדור עשוי הקרשים השקופים,
הגג הדולף ובית־השימוש בצורת ארגז בעל
דלת שבחצר. למחרת נעלם בית־השימוש
בעזרתו הפעילה של בעל הבית, מתלו.
שמואל גרינברג בן ד,־ 47 ואשתו לא הסתגלו׳
על אף שחיו שנים רבות מאחורי
גדר תייל של מחנו,־ריכוז גרמני, לחיים בלי
נוחיות אלמנטרית. לכן הקימו מיד ארגז
בעל דלת חדשה. אמנם פחות יפה אך ממלא
תפקידו. גורלו היה כגורל קודמו. ידיו החרוצות
של יצחק גרוזר סילקוהו על מנת
לאלץ את גרינברג לעזוב. ייתכן שגרינברג
היה עוזב, כי אין הצריף ברחוב דיזנגוף
54 מטרה נעלה למלחמות עזות, אילמלא
האמת הפשוטה — שלא היה לו לאן לעזוב.
הוא התלונן במשטרה והופנה למחלקה
הסניטארית של עירית תל־אביב. המחלקה
הבטיחה לעיין בדבר. בינתיים החל שמואל
גרינברג דואג לפרנסה, עבד עבודות סנדלרות
בדירה הצרה, נרשם לשיכון. הוא ובני
משפחתו עשו צרכיהם אצל שכנים — לפי
תור כל השכנים שהסכימו לקבלם, כדי לא
להקשות על אחד מהם יותר מדי.
המחלקה הסניטארית של עיריית תל־אביב
עדיין עיינה במקרה, וכשד,תעניין שמואל
אחרי מספר חדשים במצב הענינים, הוסבר
לו כי ׳ אין למחלקה כל אפשרות להתערב
בעניין. ואם בעל הבית מצא לנכון להרוס
את בית השימוש אין זה מסמכותה להכריחו
להקימו שוב .״טוב׳״ טען שמואל ,״אקים
אותו בעצמי.״ אך לבו של בעל־הבית היה
טוב עליו הפעם: לא נתן לגמור את בנין
ביודו־,שימוש כדי להרסו אחר־כך, אלא הודיע
מראש על חוסר התועלת שבמאמציו,
ולמה יוציאו שניהם כוחות — הוא בהקמה
והוא בד,ריסה?
שמואל, אדלה והבת המשיכו לכבד. את
שכניהם בביקוריהם. כדי לא להטרידם יתר
על המידה כיסנו את עצמם לפי לוח זמנים
ולא לפי צורך גופם — דבר שנתן אותותיו
בבריאותם אחר שנה וחצי.
והמלחמה נמשכת. יש צו פינוי בידי בעל
הצריף. לשמואל אושר אמנם שיכון, אך יש
לשלם מיד 400 לירות ועם הכניסה 400 נוספות.
מאז חורבן בית־השימוש הראשון הוציא
400 לירות לעורכי דין, בדיוק, הסכום
החסר כעת לשיכון. ביאושו פנה לפני שבוע
לגרוזר: תן לי לחיות בשקט מספר חודשים
בלי להכריחני להוציא כספי האחרון לעורכי
דין, תן לי מנוח, אעבוד וארויח ; אאכיל
משפחתי פת־לחם יבשה ונצא לשיכון ! ״
תגובת בעל הצריף מס׳ 54 ברחוב דיזנגוף :
״לך לגור במלון עד אז ! ״

שנה לבולים קיבל אמנם מכתב תשובה ארוך
ומעניין אך בלי בולים. כך נתגלתה לפניו
חובבות חדשה. יחזקאל התחיל מריץ מכתבים
לעשרות אנשים זרים לו לגמרי בכל
קצווי תבל. כתב להם על עצמו, על הארץ,
על מעשיו וביקש מהם לספר לו על חייהם.
בלי הבדל גיל, מין או מעמד רכש לו חיש
חוג רחב של ידידים שאף פעם לא ראה את
פניהם וכנראה גם לא יכירם אישית לעולם.
צעדיו של נושא המכתבים על המדרכה
שלפני חלונו הפכו לו לצלילי מוסיקה הנעימים
ביותר. את ערביו החופשיים הוא מבלה
בחברת דיו, עט ומילון וכשגופו יושב בכסא
משוטטת רוחו במרחקים, מבקרת אצל חבריו
באוסטרליה, אמריקה, שבדיה, יפאן.
ידידי העט כפי שמכונים נפגעי החורבות
הזאת בלשון לועזית, מתוחים דרך כלל,
למרות המרחק להכיר איש את רעהו יותר
טוב מאשר את משפחתם הם בזמן הקצר
ביותר.
״לאדם זר היושב אלפי קילומטרים ממך,״
טוען יחזקאל ,״אפשר לגלות כל כך הרבה
דברים שכד, קשה לספר לאחיך.״ שהרבה
יותר קל להתכתב עם איש זר מאשר עם
קרוב׳ כתב גם יוקיו קוקטאמי, אף הוא בן
18 מקאובה, עיר נמל ביפאן, במכתבו אל
יחזקאל השבוע. הדרך להיכרות לחצי השני
של כדור הארץ היתד. ליחזקאל קלה יותר,
מאשר הכרת בחורה בתל־אביב: לפני שלושה
שבועות כתב לבית־מסחר גדול ליצוא
שהובאו ארצה, וביקש לקשרו עם אנשים
צעירים המעך צונים להתכתב. כעבור עשרה
ימים ענתה נוסף ליוקיו גם הריושי אוקמו־טה,
נערה י&זנית העובדת באותו בית מסחר
ושהביעה במכתבה הראשון תקוה א)
לחליבת מכתבים נמרצת ותיאורים הדדיים
של הארצות וב) לקידום עניין אחוות העמים
על ידי מאמץ קטן זה.
״דוד יקר !״ מכנה יחזקאל ידיד אחר —
את ג׳ק הנדרי, בן ד,־ ,48 תושב אוסטרליה
וחובב ותיק׳ שכותב מכתבים של ששה
ויותר עמודים ושמסר לו, במרוצת הזמן,
את גובהו, משקלו, גודל נעליו ורוחב חזהו
המדוייק.
למרות שמספר הכתובות אתם עומד יחזקאל
בקשר מתמיד מגיע ל־ ,25 אינו מסתפק
בהישגיו. רצונו עז לכתוב לעוד אנשים —
דבר שקשה לתאר בהתחשב עם מספר התירוצים
שהאיש הרגיל מסוגל להעלות על
דעתו בנסותו לדחות כתיבת מכתב. אלא
שליחזקאל כתיבת מכתבים היא שיחת רעים,
שיחד, בעלת היתרון הגדול כי אפשר לדבר
בלא להאזין לצד השני .״ומה״ אומר הוא
״איכפת לי אם יושב בארגנטינה איזה איש
שמצפצף על מה שאני כותב, כל עוד יש
לי התענוג ! ״

כאשר פצצה אחת פגעה בבנין אחד ברחוב
טרומפלדור ב־ 1941 נולד חובב. יחזקאל

בינ ת״ ס: חבר חד ש

רוחב החוה המדו״ק

זילפה היתד, נערה ספרדיה רגילה. לא

דרכי חיים
למחרת נעל בי ת־ה שימו ש
הולצמן, בן רעננה, אז בן שבע, שביקר
באותו בית, הראה אותה שעה אוסף בולים
שקיבל מאמו ליום הולדתו לחבריו וחזה•
באוצרו המתפזר לכל הרוחות. כילד שאפתני
לא אמר נואש. בוקר, בוקר, לפני היכנסו
לבית־הספר ובצהרים בצאתו ממנו חיטט
בפחי האשפה שבסביבה על מנת לחדש
ולהעשיר את אוספו. הוא חיפש, החליף,
שנורר בולים כל השנים.
כשפנה לפני שנה וחצי באמצעות תייר
לאדם זר לו בארצות־הברית בבקשתו הנו
יפה׳
לא מכוערת. מעולם לא עסק מוחה
בהרהורי השכלה, תרבות וכיוצא באלה.
שאיפתה היחידה היתה להינשא לאיש, ללדת
לו תריסר, במיטב המסורת המשפחתית של
ביתה רב־הילדים• ילדותה עברה עליה בין
חומותיו של בית אבן, במחנה יהודה שבירושלים.
כשמלאו
לזילפה עשרים שנה בחר בה
אברהם אשכנזי מן השכונה הקרובה, שעלה
מסוריה שנתיים לפני כן, אם לילדיו.
(המשך בעמוד )10

סידרת תמונות !1

במרחב

זסשס אר 1רם םר,ונש ־

גלי תחנת השידור יצאה קריאת העולימא של אל־אזהאר, ראשי העולם
המוסלמי, למאמינים להיחלץ בגוף ובנפש לעזרת מצרים נגד האנגלים. פנייה
מיוחדת כוונה לתושבי סודאן להצטרף.לג׳יהאד נגד הכופרים.
התקפה ב רו בעבת -ה1ונות
לעומק ׳ההתלהבות וההתרגשות הצוהלת של קהיר הורגשה באיזור רסואץ
עצמו מעין אכזבה קלה. שני הצדדים הרגישו כצופים בהצגה ששילמו מחיר
מאז התחילו ההתנגשויות עם האנגלים באיזור הסואץ נתווסף מדור חדש
גבוה לראות מחזה טוב שהוחלף ברגע האחרון על ידי מחזה מסוג ירוד.
למהדורת החדשות של רדיו קהיר: רשימת התעללויות האנגלים באזרחים
יום הטירור היה צריך לשמש מעין פתיחה חגיגית של המלחמה באנגלים.
המצריים. מדי סיימו את הקראת ההתפתחויות הדיפלומטיות האחרונות ביחסי
עד אז התבטאה מלחמה זו במארבים, רגימות ואיומים. לא היו אלה פעולות
אנגליה־מצרים מכריז הקריין :״והנה רשימת המאורעות האפרונים באיזור
של גופים או אירגונים מסויימים אלא מעשי יחידים חמי־מזג. יום הטירור
הסואץ ! ״
היה צריך לבשר את כניסת גדודי השיחרור לפעולה מאורגנת, מתוכננת
רשימת המאורעות בדרך כלל חד־גוונית ומשעממת ביותר :״הנהג מוס־על
ידי מפקדה מרכזית.
ספה עזיז אל־טנטאווי נעצר על ידי משמר בריטי במחסום פאייד וסכום של
מאחר שפתיחה חגיגית זו לא היתד, רבת־רושם במידה שציפו לה נמוג
חמש לירות נשדד ממנו ; מחמוד סולימן מחפוז שנסע אתו התלונן אף
המתח והחיילים הבריטיים התכוננו להפרעות ממושכות, מארבים בודדים,
הוא כי ארנקו, שכלל שלוש לירות וחצי, נגנב ממנו על ידי אותם החיילים ;
חבלות ופיצוצים. הם זירזו את הוצאת משפחותיהם לאנגליה, הביאו אלפי
חיילים בריטיים אחרים גנבו מעבדול רחמן רדואן סכום של שש לירות ליד
פועלים מקפריסין למלא את מקום הערבים שעזבו את המחנות תחת איומי
מחסום סואץ.״ במרוצת הזמן ירדו סכומי הגניבות. המסקנה היתד, כי החיילים
האחים והבטחות הממשלה למצוא להם עבודה.
הבריטיים המשתוללים לא היו עוד כל־כך בררנים, הסתפקו בכל הבא ליד.
אולם למעלת מחודש לאחר ששר העד
אשר, לפני שבוע, החלו רשימות
פנים המצרי, פואד סראג אל־דין, הו>׳ז

המאורעות לכלול עניינים רציניים יותר, חדלו
דיע על פתיחת לשכות עבודה לטיפול בפו*
לספר
על הארנקים הדלים שנשדדו מנוסעים
עלים שיעזבו את מחנות האנגלים, עוד חיכו
ממימים ודיברו על פצצות ודמים. למרות
אותם הפועלים למימוש ההבטחות. בהגיעם
שהממשלה נמנעה ממתן כל עדוד לגדודי
באלפיהם לקהיר מצאו את העיר רותחת בהפהשחרור
של האחים המוסלמים (העולם הזה
גנות ונאומי הסתה. הם פנו למוסדות הממ<732
נענה שרות השידור המצרי לדרישות
שלה, לארגונים פרטיים, הופיעו בהפגנות נגד
הקהל הרחב, תיאר את מעשי האחים באיזור
האנגלים, מעבידיהם לשעבר.
התעלה בהתלהבות רבה. בכל זאת, היו מהבמרוצת
הזמן החלו פועלים אלה דואגים
דורות החדשות המשודרות מתונות ותפלות
לקיומם נוכח אבטלתם הממושכת. הם המשילעומת
הכותרות המשולהבות של העתונים
כו בהפגנות, אולם כרוזיהם לא היו מכוונים
היומיים והשבועונים.
עוד נגד האנגלים. הם צעדו למשרדי הממכאשר
הופיעו על קירות איסמעיליה ופורט־שלה
ולביתו הפרטי של מוסטפא אל־נחאס עם
סעיד כרוזים נושאי גולגולות מתים ואיומים
כרזות גדולות המודיעות :״אנו קרבנות העל
האנגלים ומשתפי פעולה עמם סופר מיד
עצמאות. אל תניחו לנו לגווע ברעב ! הבו
על יום החשבון הגדול העומד להיערך .״יום
לנו עבודה ! ״
הטירור״ הפך לשיחת היום בכל רחבי מצרים
בכל מקום קיבלו את אותן ההבטחות
והצבא הבריטי, האוהב סדר בכל דבר, אף
המצלצלות :״לא נשכח אותכם. דאגת סי־נתן
לו כינוי כלמבצע צבאי סדיר, קרא לו
דורכם היא דאגתנו הראשונה.״ אולם המפגי״טי
דיי״.
נים העדיפו להאמין להודעות ( אחרות, של
משך כמה ימים עלה המתח באמור התהפקידים
הנמוכים שאינם עוסקים במדיניות
עלה. אפילו סוחרי המזון צמצמו את שעות
פתיחת חנויותיהם למינימום ומערכת לחישות פטנט אנגלי. אוירו! זה המצויד במיתקן מיוחד לגילוי
והבטחות יפות :״האפנדים עסוקים עכשיו
דמיוניות התפתחה, תיארה בפרטים את העו מוקשים במימי התעלה הוכנס לשימוש בימי המלחמה האחרונה.
במלחמת השיחרור. אל תפריעו להם ! אין
להם פנאי בשביל דברים כאלה — הם צרימד
ליפול על ראש האנגלים. במחנות הצבא
כים לארגן את הפסקת כל השירותים והמגע עם האנגלים.״
הבריטי התכוננו החיילים להתקוממות המונית, שיפרו. את ביצוריהם, קיבלו
הוראה לישון במדי־קרב, מוכנים לפעולה בכל עת.
ביום שבת בערב הגיעה שעת האפס. שומרי בית־ד,חולים הצבאי הבריטי
ליד עיירת אלבלח עמדו פתאום תחת מטר שוטף של קלעים. האורות כובו
ואש תופת נפתחה מכל כלי־הנשק במקום. כעבור כמד, רגעים חדלה אש
אפילו התני היו שבעי
המצרים. למחרת הותקפו שלושה חיילים בריטיים כשיצאו לטייל ברובע בתי־
״מעולם לא פגשתי אדם שגילם בצורד, כה בולטת את המסורת של
הזונות של איסמעלייה כפי שנהגו לעשות בימים ד,טופים. למרות שהמקום
מנהיגות שעברה בירושה. רגש העליונות שלי כר, חדר לתוך דמו ובשרו
היה מחוץ לתחום לא שמו לב לדבר כי בטחו ברוביהם. אולם המון של
שאין לו עוד צורך להבליטו. כשהוא עובר, משתחוים לו נתיניו ומברכים
כמה מאות התנפל עליהם ולפני שהיתר, להם האפשרות להשתמש בנשקם
אותו במעין ברכה היטלראית. הוא מתעלם לחלוטין מקיומם, אולם בשעת
נדקרו החיילים ונעזבו בסימטד, צדדית.
הסעודה הוא מסוגל להשתתף באיסוף הצלחות והשיירים. פניו דומים לפני
לאפנדים אין פנאי. עתוני קהיר צהלו .״בא היום לגמור את כל
חנוט מצרי, וצבע עורו לקפה הפוך כהה. ידיו יפות מאוד...״
החשבונות עם האנגלים ולהחזיר להם כגמולם. זוהי נקמת !*1882״ מעל
בצורר, פיוטית זו תיאר הגנרל ג׳ורג׳ פאטון המנוח, המצביא האמריקאי
הגדול של המלחמה האחרונה, את האיש שהנהו, כיום, הנשק הסודי של
* כאשר הצי הבריטי הפציץ את אלכסנדריה וחיילים בריטיים ערכו
הצרפתים במארוקו: הבאשא של מאראקש, אל חאג׳ אל־תהמי אל־גלאווי,
טבח בעיר.
מנהיג הברברים, שרידי העם המארוקאי שמלפני הכיבוש המוסלמי (בשנת
,)683 הדובר לשון חמית משלו ומאמין באיסלאם.
מכעד לחלון. עת הפגינו ההמונים ברחובות קהיר, נתקלו מבטיהם בשלטי
צמיר לרוכה אמריקאי. כשהתכנסה לפני שבוע עצרת או״ם בפאריס
חברות זרות. הם התפרצו למשרדים, זרקו את כל התיקים החוצה.
(ראה מכל הענלם) היה נדמה שיהיה לצרפתים צורך להשתמש בכל כלי הנשק
הסודיים והבלתי־סודיים שיוכלו לשים עליהם יד. כי המצב במארוקו, בעלת
שמונה וחצי מיליון התושבים• (על שטח שהוא גדול פי 20 מישראל) התקרב
למצב מהפכני שיגיע, אולי, לאותו שיא של התלהבות לאומית כבימי עבד־אל־קרים
האגדי שהרים את נס המרד בשנת 1920 וכמעט הצליח לגרש את
הצרפתים (והספרדים) מן המדינה.
שלהבת המרד הלאומי הערבי, שהציתה את כל המרחב מטר,ראן ועד
קאזאבלאנקה, מרחל! של 5000ה״מ. הפכה גם במארוקו, כמו בשאר הארצות,
מעניינם של שליטים מעטים, הדואגים לעצמם ולהסחת המרירות מן הדיכוי
הפנימי לדיכוי החיצוני, לעניינם של ההמונים הרחבים, כשבראשם עומדת
האינטליגנציה הקטנה אך רבת־ההשפעה.
קיום עצרת האו״ם דוקא בפאריס נראה ללאומנים המארוקאיים, שבראשם
עומד סידי מוחמד, השולטאן של מארוקו (העולם הזה ,)731 בכבודו ובעצמו,
כעלבון על גבי עלבון. הם החליטי להכריח את האו״ם לטפל בהם ע״י הקמת
המולה גדולה ככל האפשר. הדרך הבדוקה לעורר המולה: הפעלת הליגה
הערבית, בראשות מצרים הרואה בני־חסות בכל דוברי־ד,ערבית באפריקה
הצפונית, והפרת השקט במארוקו עצמה.
הצרפתים נתונים במצב קשה למדי. אמנם קיבלו זו הפעם השניה במאה
זו הבטחה בריטית לתמיכה בשלטונם (הפעם הראשונה: ההסכם משנת 1904
לפיו הבטיחו הבריטים להכיר בשלטון־ד,כיבוש הצרפתי במארוקו, תמורת
הכרה צרפתית במרות הבריטית על מצרים) .אולם הצרפתים למדו בהודו־סין
שקשה לשבת על כידונים, אפילו כשהכידון צמוד לרובה מתוצרת אמריקאית.
ואילו לצאתי ממארוקו איו להם כל חשק 250.000 :צרפתים השתכנו במדינה,
המספקת חמרי־מזון חיוניים לארץ־האם.
הספורט: שחיטת ערכים. במסיבות אלה יש רק אמצעי אחד
להניע את הערבים במארוקו להמנע ממהומות־דמים — אמצעי בדוק וישן
עוד מימי השלטון הרומאי במדינה (שנקראה אז מאורטניד .),היה צורך לשכנע
את הערבים שאם יישפך דם, יישפך קודם כל דמם שלהם, וכי מוכן ומזומן
איש שידאג למלאכה זו. איש זה שוכן בארמון מפואר בעיר מאראקש, אחד
המקומות היפים בעולם: אותו אל־גלאווי, שליט הברברים.
השנאה בין ברברים וערבים במארוקו היא עתיקת־יומין, לא פסקה
מעולם. הברברים, השוכנים בדרום המדינה, במדבר סהרה לרגלי היי אטלס
הדרומיים, מורכבים משבטים עצמאיים פחות או יותר, קנאים מאד למוסדותיהם
הלאומיים. הלגיון הזר הצרפתי היה עסוק משד שנים רבות עד ש״השקיט״
אותם .״השקטה״ זו באה אחר שהצרפתים הבינו שכדאי להתעסק עד במה
שאפשר פחות בענייניהם של הברברים הפראיים. אולם גם הצרפתים לא
היו מעוניינים שד,ברברים יהיו שקטים מדי. הם ראו בעין יפה (אם כי עצומה)
את המלחמה הזעירה הנצחית בין הערבים והמארוקאים.
הבאשה הנוכחי של מאראקש, בן לשושלת בת 300 שנה, שעשה רושם
כה עז על הגנרל פאטון, הוא לוחם וותיק מאד בערבים. עיסוקו החביב
ביותר הוא לספר לכל הרוצה לשמוע על הימים שעה שהיה צעיר ושחט

מצרים

דתה באופן אקסק־לוזיב
להעולם ה 1ה
בארץ ומראה את
ההתפתחויות האחרונות
בשטחהמח־נות
הצבא״ ה ב־דיט־ים
באזור תע הסואץ.

פתחויות

ת פ סו

את חמקו הראשי
בעתונות העולמית

מארוקו

ה ת פר צו ת
בין רבבות הפועלים שהועסקו
על ייד הצבא הבריטי
במחנות אזור התעלה מאז
מלחמת העולם השניה
היו גס קנאים לאומיים לא
מעמיס. שחי התמונות (למראות
מעלה
ומשמאל)
נמה פועלים מצרייס שר,צ־ריזזו
להווזתלט על נמה 1יביס
של החיילים הבריטיים
באחד המחנות. לא היה בהתפרצות
זו נל ^עולה
מתונננת — המצרים רצו
רק להפגין את התנגדותם לאנגלים.
הס הצליחו לפגוע
בכמה חיילים אן חיש מהר
פורק נשקם השדוד מעליהם.
חיילים בריטיים, בסיוע משוריינים,
הקיפו את הפועלים,
ריכזוס במקום אחד וערכו
חיפוש אצלם לגלות
נשק מוסתר או תעודות המעידות
על השתייכות לארגון
האחים המוטלמייס.

מהם קרוב ל־ 200.000 יהודים.

ווו

מעבר
כל אזור המואץ מקבל את
מי השתיה שלו מהנילוס,
דרן תעלה קטנה. הכביש מ־איסמעיליה
לקהיר עובר את
התעלה הזו בכמה מקומות
(למעלה) .על כל גשר הוצב
עתה משמר בריטי חזק מאד
ומשמרות של מכוניות בריטיות
משוריינות מסיירים בכבישים.
לפני פרוץ המאורעות
האחרונים עמדו ליד הגשרים
משמרות צבא מצריים
שבדקו את תעודות החיילים
הבריטיים היוצאים לקהיר
לחופשת בהקפידם על קבלת
אישיר כניסה רשמי. עתה
המצב הפוך והאנגלים הם
הבודקים אם יש למצרים
אישור להכנס או לעזוב את
אזור התעלה. איום המצרים
להפסיק את הזרמת המים
בתעלה אינו מעשי כי אז
יצטרכו תושבי פורט־סעיד,
איסמעיליה והאזור כולו לוותר
על מי שתיה אף הס.

כאשי הרגישו תושבי האזור
כי דברים קשים ואכזריים
עומדים להתחולל בחרי
בשיטה בדוקה — שכרו
עגלות. מוניות, מכוניות
משא וברחו לערים הגדולות
שאין בהן חיילים אנגליים.
בתמונה(מימין) נראית שיירה
של עגלות עמוסות נוסעים
וחפצי־בית היוצאות מ־איסמעיליה.
רוב האנשים הללו
לא חשבו על העובדה
כי כעבור כמה קילומטרים
יתעייפו הסוסים ואז יהיה
עליהם לשוב לבתיהם או להתאכסן
בכפרים הנמצאים
בתחום האזור המוחזק בידי
הצבא הבריטי. לעומתם הצליחו
בעלי האמצעים לשכור
מכוניות ולהגיע לתעודתם.

ערבים (כמה מאות מהם במו ידיו) .לדברי
הבאשה, לא העיזו הערבים מעולם לצאת למלחמה
גלויה בברברים, אלא היו רגילים להתבצר
בבתים. הברברים היו מתגנבים אל הבתים
המבוצרים בחשכת הלילה, שמים ליד
הבית פצצה מתוצרת ביתית, עשוייה חומר־נפץ,
שערות־זקן וחוטי־בד. עם עלות השחר
היו מציגים אולטימטום לערבים — לצאת מן
הבית או למות בהתפוצצותו. ז1ם יצאו הערבים
מן הבית, היו נהרגים בדם קר בכדורי
רובים. אם סרבו לצאת, היו מפוצצים את
הפצצה, חודרים דרך הבקע בקיר ושוחטים
את הערבים בחרבות.
ביחוד מתפאר הבאשה בקרב אחד, בו
הרג כל כך הרבה ערבים עד שהתנים לא
יכלו לאכול אותם.
כיום אין ר,באשה יכול לספק את תאוותו
הגדולה לשחוט ערבים, אלא במקרים נדירים,
כשהצרפתים שולחים לו הזמנה אדיבה
לכך. בהעדר הזמנה כזאת, נאלץ הבאשה להסתפק
בציד דובים, שועלים ותנים בחודשו־תיו.
השיטה: כאלף מעובדי הבאשה חודרים
ליער מן הצד השני, מבריחים את החיות
לקראת ר,באשה, היורה בהן בעמידה. בדרך
כלל לא איכפת לבאשה במיוחד אם כדורים
פוגעים בחיות או בעבדיו.
פאטון סיכם את ביקורו אצל הבאשה
באמרו :״כל ימי חיי השתוקקתי לבקר את
ראש כנופית השודדים במאורתו. ר,באשה של
מאראקש סיפק לי את תשוקתי זו אולם
בעיני הצרפתים אין הבאשה ראש כנופיה של
שודדים, אלא אדם הממלא שליחות קדושה :
הצלת השלטון הצרפתי.
עומאן פטנט אמריקאי
בשביל האנגלים איראן מסמלת תבוסה.
בשביל האיראנים: ניצחון. ובשביל השייך
של עומאן זוהי הזדמנות נפלאה לעסוק
קצת בסחטנות. האנגלים זקוקים עכשיו לנפט
שלו יותר מקודם וחבל לאבד את ההזדמנות
להשיג מהם דבר מה שלא היה
מדובר עליו. וכבן מדבר מנוסה בהליכות
הערמומיות בחר שאחר יציג את משאול־תיו.
האחר: פייצל אל־סעוד.
בשיחותיו של האמיר פייצל, בנו של עבדל
עזיז אל־סעוד ושר החוץ של ערב הסעודית
עם אנשי המחלקה המזרחית של משרד החוץ
הבריטי חזר והזכיר את הודעתו של הנשיא
טרומן משנת . 1945 בהודעה זו הכריז טרומן
כי כל האוצרות הטבעיים מתחת לפני המים,
לאורך חופי ארצות־הברית, בעומק של מאתיים
מטר, הנם רכושה של הממשלה. כי
למרות שהנסיך פייצל בא לנהל משא ומתן
עם האנגלים על סימון גבול קבוע בין ממלכת
אביו ואיזור עומאן הנמצאת תחת חסות בריטניה,
הבינו שני הצדדים כי למעשה חשיבות
חבלי הארץ השנויים במחלוקת פחותה מזו
של האוצרות הגנוזים מתחת לפני המים
לאורך החופים.
עומאן אשר שטחה הוא כ־ 95 אלף מיל
מרובע (פי 12 משטח ישראל) מורכבת משבעה
אזורים אשר על כל אחד מהם מושל
שייך (תחת חסות בריטית) .בחוזה שנחתם
בשנת ,1892 התחייבו שליטי עומאן לא לבוא
במגע פוליטי עם שום מעצמה אחרת. עיקר
פרנסת תושביה היד, עד לפני גילוי הנפט
מדליית פנינים.
בין יתר החוזים שנחתמו עם האנגלים נחתם
גם חוזה המוסר זכיון לחפש ולנצל נפט
ואוצרות טבעיים אחרים בכל שטח עומאן
ובמים הטריטוריאליים. אולם בשנת ,1950 מסר
שייך שחבוט, שליט אבו־דהבי, אחד משבעה
אזורי עומאן, זכיון לחברת נפט אמריקאית
לחפש נפט לאורך חופי אבו־דהבי בעומק 200
מטר. וכשחברת הנפט האנגלית התאוננה על
הפרת חוזה, הפנה אותם השייך להארי טרו־מן
.״זאת לא המצאה שלנו,״ הוא אמר,
״זהו פטנט אמריקאי.״
העניין נמסר לבוררות ללורד אסקויט האנגלי
ואין כמעט ספק שהלה יוציא פסק דין
לרעת השייך. במקרר וה תהיה לו אמנם
הצדקה רבה, לאחר שדובר במפורש בחוזה על
זכות האנגלים לאוצרות המים הטריטוריילים.
ההבדל בין החוזים שנחתמו עם שייכי עומאן
ובין אלה שנחתמו עם סעודיה ועיראק הוא
שהחוזים האחרונים לא מזכירים את החופים.
לכן כאשר בשנת 1949 מסרו הסעודים זכיון
מיוחד לנפט הנמצא מתחת לפני המים לחברה
אחרת מאשר זו המחזיקה את זכיון הנפט
היבשתי, זכתה במשפט הבינלאומי שנערך.
אכן, בעמדם על המקח עם סעודיה לא
לחמו האנגלים על־זכויותיו של שייך שחבוט.
לא אכפת להם אם קילומטר של מדבר ייגרע
כלומר לשטח
או יווסף לשטח שיפוטו
הנתון להשפעה בריטית — החשוב בעיניהם
הם המים שלאורך קילומטר זה. כי נתברר
שמתחת למי המפרץ הפרסי נמצאות רזרבות
עצומות של נפט — הזהב השחור והמקסים.
מאז פרצו המאורעות במצרים אין האנגלים
ותמים כל כך. נוכח אבדן הנפט האיראני
עלה ערכם של שדות הנפט של עומאן ואנגליה
(עם צ׳רצ׳יל בראש הממשלה) כבר הודיעה
כי תילחם בעד כל טיפה של נפט —
ביבשה או מתחת לפני המים,

השומר של אימא. בשנאתם לאנגלים, מם
משים הלוחמים המצריים לפעמים את כל הב
המין ובל אישה מלווה טומי נושא טומי־ג

..משטרה מול אזרחים. אחר גל ההתנגש:
הראשונות, כאשר משוריינים בריטיים פתחו באש
מפגינים מצריים באיסמעיליה, נמסיה השמירה
הסדר בערי אזור הסואץ לידי המשטרה המצ
שקיבלה תגבורת ניכרת מקהיר. האנגלים עזבו
השוטרים המצייים לתפוס מחסומים ברחובות !
מעיליה (למעלהז מול בני־עמם המפגינים ברחו.
הנשקלאר חו ק. המועדון מימי האום ב!
מעיליה הוא אחד המקומות המעטים בהם מר
חיילים בריטיים למצוא את עצמם בלי נשק בו
בילוייהס — הם משאירים אותו במלתחת המוז

(המשן מעמוד )7

חודשים מעטים לאחר מכן היניקה זילפה
את פרידה הבכורה. אברהם אשכנזי התרוצץ
בשווקים, לעתים היה חוזר הביתה ובידו פת
לחם ובקבוק חלב — שקנה בהכנסותיו המעטות
ממקצוע הסבלות. משגברה המצוקה
בבית, נכמרו רחמיו של קרוב משפחה, בעל
צריף בשכונת־התקוה, תל־אביב. הוא חילק
את צריפו הזעום בינו ובין שלושת האשכנזים,
זימן לידי אברהם תלת־אופנים, שלחו
לחוצות. הכרך להשתכר למחיית משפחתו.
בינתיים הוסיפה החסידה לפקוד את השלושה.
בהפסקות של שנה לסרוגין, נולדו
רחל, חיים, חנה ומשה. חמשה פיות זעירים
נפערו שלש פעמים ביום בתאבון ילדותי.
לעתים הגיע האוכל עם שקיעת החמה,
כשהיה אברהם אשכנזי חוזר רכוב על
תלת האופניים ונתח בשר מבצבץ מכיס
מכנסיו.
זילפה לא היתד. מהקובלות על מר גורלן.
היא השלימה עם גורלה עוד בשחר ילדותה.
היא אהבה את ילדיה בחום של אם שמלב־דם
אין לה דבר. עד אשר בתחילת 1948
עלה צריפם באש הערבים. מאז היה גורלם
מר שבעתיים. הם חסו בצל מכרים רחמנים,
בצל שמים לסרוגין ואז גם חלה הפסקה
ברביה המשפחתית.
בתחילת קיץ ,1951 לאחר שמאמצי שיקום
שונים עלו בתוהו, נמצא מוצא. לאותו הקרוב
בעל הצריפון שהפך אפר, היה צריף
שאינו אלא ליפט ישן, בקצה שדרת דב הוז
בחולון, בין עצים מוריקים ובתי לבנים
חדשים עטורים גנות נוי. בעזרתו של הקרוב
קנה אברהם אשכנזי שני ספסלי עץ,
פרימוס ישן, גיגית רחצה׳ ארזו מטת ילד
׳מוחלדת, והאשכנזים עברו לדירתם החדשה.
בינתיים התכוננה משפחת אשכנזי לקלוט
חבר חדש.
חלוקת התחומים בחדר הליפט היחיד, שברה
את כל שיאי הצפיפות. תשע וחצי שנות
חיים בצורת משה בן 13 החודש, חנה בת
שלוש השנים וחיים בן החמש וחצי, חלקו
ביניהם את ממלכת מטת החולד הישנה, בעוד
שזילפה ואברהם אשכנזי נתמזגו לגוש
אחד עם פרידה בת השמונה ורחל בת השש,
על מיטת עץ שניה.
בסוף החורף׳ כשעברה המשפחה אל משכנה׳החדש׳
שרר בצי׳ד?יי 0י ביי ש ״י?
מבעד לקרעי הקורות והגג הרעוע הישר ל
תוך עצמות הילדים. משהתחילה שמש הק־יץ
שולחת קרניה מבעד לאותם הסדקים׳
נשתרר בליפט אקלים קו־המשווה. שוב נב־מרו
רחמי שכנים, הם עזרו לאברהם בחפי
רת בור חצר לצורך עשיית צרכים, התירו
לזילפה העברת מים בצינור מחצרם אל גי־גית
הרחצה ששימשה שתי מטרות: צינון
גופם של חמשת הילדים ששרכו במים מ־זריחת
החמה עד שקיעתה, שעה שחום גי־ר,נום
השתלט על הליפט, ושטיפת הכבסים.
אך גם חום זד, לא שיבר את רוחה של
זילפה. עם ערב, כשהיה אברהם חוזר רכוב
על תלת האופניים׳ היתד, המשפחה מחכה
לו בפתח הליפט, כשחנה בת השלוש ״הכב־שה
השחורה של המשפחה״ ,מררת בבכי
״לחם, לאכול, אבא׳לה״ .אז היה אברהם יי־רד
מעל אופניו, כשבידו האחת חצי תריסר
פיתות, בשניה גבינה, פלפל אדום וזוג
דגים מלוחים.
״בעזרת ה׳ ,יהיה טוב,״ היתד, זילפה אומרת
״העיקר הבריאות בחודש השמיני
להריונה אבדה לזילפה גם הבריאות• מבעד
לקרני רנטגן גילה הרופא את הסיבה: שלו־שר,
יצורים זעירים רקעו בבטנה, תבעו זכות
בכורה ליציאה לאויר העולם. אברהם אשכנזי
קשר אופניו, העביר את אשתו לביתר,חולים
דג׳ני ביפו, חזר הביתה לטפל בילדים.
בתחילת
אוקטובר כמעט ונפטרה זילפה
על מטת הלידה, לאחר שאסתר, בתיה ומלכה
צרחו את דברם האנושי הראשון בהבדל
של חמש דקות. עם גמר תקופת הלידה
חזרה זילפה אל ד,ליפט. השלישיה נשארה
בדג׳ני מסיבה פשוטה — תנאי בית החולים
״נראו לה יותר״ .לאחר נסיון קצר של
חזרה לעבודה שנסתכם בעילפון ממושך,
משכה זילפה את ידה מחובות משק־הבית
ד,מייגעות. היא היתד, אשד, חולה. גם כרטיס
חולה לא היה באפשרויותיה הכספיות.
עירית חולון קיבלה את פניה במשלחת שאסרה
עליה להשתמש במים מחצר השכנים
בגלל אי תשלום מסים. לבסוף גם נשרפה
מנורת ד,לוקס וחושך נשתרר בחדר כשאברהם
אשכנזי אינו עובד, מתרוצץ בין משרדי
שיכון ושיקום .,מנסה להשיג פינה להעברת
השלישיה החדשה מבית החולים. אמרה
זילפה :״נמות כאן והשלישיה בבית חולים.
אין כאן מקום למות יחד 1״

משפט הסיגריה הוכנסה דמעטפה
כשישב שופט השלום ד״ר יצחק נתן אבי־נל
באחד מאולמות בית־המשפט אותו בוקר
עסוק הגיע לאפו ריח של עשן סיגריות.

לוי רחום, שנוכח כתובע, תבע את הסיגר־יר,
מהרופא, הכניסה למעטפה. תיק חדש
נתוסף לעומס התיקים במזכירות בית־המש־פט.
נוצר משפט בתוך משפט. הנאשם: ד״ר
מרגלית נורברג. המאשים: שופט השלום
ד״ר יצחק נתן אבינל. ההאשמה: בזיון
בית המשפט. ד״ר נורברג נשאר יושב על

שסע משסחת׳ כ חודון

האם זילפה מזרחי
לפי המסורת המקובלת

התוספת האחרונה
תגלית הרופא
פשעים חיור לגלגנ
יהושע נעם, פקיד הגר ברחוב כפר גלעדי,
תל־אביב, הקיץ, משנתו לשמע רשרוש
בחדרו, ובהדליקו את מנורת הלילה גילה
נערה צעירה שעמדה מאובנת, מצמצה בעיניה
לנוכח האור הפתאומי. הנערה הסבירה
כי מחוסר מקום לינה החליטה לבוא לישון
בחדרו של נעם, שלא שוכנע מהסברה התמים
של הנערה׳ הקים צעקה שהזעיקה את
שכניו ואת המשטרה שגילתה כי הנערה
נטלה 400 פרוטות מכיס מכנסיו של נעם
שהיו תלויים על כסא.
הנערה בת ד,־ 15 טיפסה לגזוזטרת חדרו
של נעם על כתפיו החזקות של ידיד שנמלט
אך נעצר תוך שעות ספורות.
כשהיא אדישה לחלוטין הופיעה הנערה
השחרחורת לבושת האפוד לפני בית־הדין,
חזרה על טענתה כי רק רצתה לישון תחת
קורת גג, כיון שלא טעמה מיטה נוחה
מאז נפרדו הוריה.
דו״ח קצינת המבחן גילה שהנערה סובלת
מעזובה נפשית ונטייה לשקר. קבע :
״היא מוכרחה להימצא במוסד סגור, אחרת
תברח ותחזור לאורח חייה הקודם.״
כיון שמוסד סגור איננו קיים בארץ שלח
השופט את הנערה למוסד פתוח לעבריינות
צעירות למשך שנה אחת למרות הוודאות כי
הנערה תברח משם, תסתפק בחיוך הלגלגני
בה קיבלה את דברי השופט וקצינת המבחן.

הוא רוצה ל סדד אות
כשהובא מחמוד מוחמד סרחן, ערבי יליד
יפו, בעל גיל בלתי ברור׳ לתחנת הנפה הדרומית
של המשטרה ביפו, בשעה 11 בלילה,
סיפר לחוקריו שהלך לתומו לטייל בסביבת
ביתו. ליד בית הקפה גן־תמר, ניגש אליו
אליהו חמיאס בן ד 17 שאל אותו איך
הוא ״מרגיש בענין בחורה״ ,שכנע אותו
להצטרף אליו. הם ירדו לכיוון שפת הים,
אל הבחורה שהבטיח חמיאס. משהגיעו לקפה
קזינו, הצטרף אליהם לפתע יהודה ביטון
בן ד,־ ,18 בן דודו של חמיאס, עולה חדש
מצפון־אפריקה, המתגורר אצל בת דודו ביפו.

תפס אותי האחד בראש, השני סחב
מאצבעותי שתי טבעות זהב ומידי שעון זהב
בשווי של 270 לירות.״ כשברחו השניים לכיוון
גן־תמר, סיפר מחמוד, רדף אחריהם
וצעק ״גנבים, גנבים שני חיילים שעברו
במקום תפסו את שני הצעירים. אחד מהם
קפץ למשרד בית־ד,חולים הממשלתי, מעבר
לפינה, טילפן למשטרה והשלושה הועברו
לתחנת הנפה.
בחיפוש שנערך אצל אליהו ויהודה׳ לא
נמצא דבר פרט לבריח שנקרע בכוח מרצועת
הזהב של שעון המתלונן. המשטרה, שסיפורו
של מחמוד סרחן עורר בה חשד
(שמו היה מוכר לה ממקרים אחרים) ערכה
חיפוש גם בכיסיו, מצאה בהם את שתי
טבעות הזהב.
גירסת הסיפור בפי אליהו חמיאם ויהודה
ביטון היתה שונה מן הקצה. הש סיפרו שישבו
אותו ערב בגן־תנזר, כשנכנס מחמוד
סרחן, המוכר להם מהשכונה, לגם מעט בירה,
סקר את שני מיודעיו הצעירים. אליהו
חמיאס קם ממקומו, ניגש אל סרחן, שוחח
אתו קצרות׳ יצא את בית הקפה בלויתו. הם
טיילו עד שהגיעו לשפת־הים, בקירבת הקזינו•
אותה. שעה עזב גם ביטון את גן־
תמר. וכשהגיע לקזינו, שמע צעקות של
בן־דודו ,״הוא רוצה לסדר אותי, הוא רוצה
לסדר אותי ! ״
במשטרה סיפר אליהו שמחמוד הציע לו
שתי לירות וחצי תמורת מעשה מגונה בגופו
.״אנחנו רצינו לקרוא למשטרה, אז
הוריד הערבי את הטבעות מאצבעותיו, הכניסם
לכיסו, זרק את השעון מידו, התחיל
לצעוק, גנבים׳ 1״

הארץ

ספורט שחור
הצריף שאינו אלא ליפט
אין בו מקום למות

הוא הריח כה וכה, סירב להאמין לאפו,
נשא עיניו מעל שולחנו. עשן סיגריות סמיך
התאבך מול פניו בעיגולים עיגולים.
ד״ר מרגלית נורברג, רופא על פי מקצועו,
ישב על ספסל העדים׳ נשף מלוא
הריאות עשן, הוציאו לאויר העולם, נוכח
פני השופט המסמיקים מזעם. ד״ר אבינל
הפסיק את המשפט. מפקח המשטרה יצחק

מקומו, פנה אל השופט בישיבה :״לא ידעתי
שאסור לעשן בבית המשפט.״
פיסקה חדשה נוספת לסעיף אשמת ד,בזיון
— אין מדברים אל השופט בישיבה, בלי
נטילת רשות. המסקנה — ״מרופא בעל
השכלה אקדמאית יש לדרוש מידה מקסימלית
של יחס כבוד לבית־הדין.״ גזר הדין :
חמש לירות קנם או חמשה עשר יום מאסר.

מאז ומתמיד נודע מכבי תל־אביב בחולשתו
בחוליית ההגנה, לעומת זאת היה בעל
ההתקפה המוחצת ביותר במדינה. חלוציו
היו מפקיעי שערים מובהקים (העולם הזה).
איתן כנעני, גיורא אוורבוך, ירושלים

חיגוך צ:ע

תוכנית ׳הלימודים תוחלף: הוראות מיוחדות
להכנת תכנית חלשה (ידיעות אחרוות).
אליהו חסון, רחובות

שידון• מזורז

מחפשים אשה לילד בן שנה עם שינה,
אוכל ומשכורת (מעריב).
דוד טפר, תל־אביב

קולנוע
סרטים
״ועקת האדמה״
העיר בחור צעיר, שבא מחוץ לעיר
שהחליט להרוג, שעתיים בהצגה יומית
בקולנוע תמר: אני בוש שאת ההעפלה
שלנו ואת מלחמת המחתרת שלנו. הנציחו
האיטלקים בסרט, לא אנחנו.
ברם, זעקת האדמה אינו מנציח דבר. הוא
אינו כלל סרט משובח, בעיקר עקב תסריט
שרצה לבלוע אל ק*בו את כל המעניין
והמרעיש שאירע בארץ ערב קום המדינה :
פיצוץ מלון המלך דוד, תליית דב גרונר
והסרז׳נטים הבריטיים, המלחמה הקרה בין
ההגנה וה״פורשים״ ,ההעפלה. משום כך
העלילה היא מלאכותית, בלתי מתקבלת על
הדעת. אבל מחוץ לזה, זעקת האדמה הוא
סרט שאין לזלזל בו. הוא מלא אהדה של
אמת, ללא רגשנות יתרה, מעניין, ובמקומות
מסוימים אפילו מותח והוא עשוי
למשוך ולא קהל ישראלי בלבד.
שלושה צעירים, קצינים, המשרתים בצבא
הבריטי, נפגשים באיטליה בשלהי המלחמה,
מתידדים: דוד, אריה, ג׳ורג> דוד הוא
איש אצ״ל, אריה — פעיל בהגנה. ג׳ורג׳
,הוא צעיר בריטי חביב, הנשאר במדים גם
לאחר המלחמה.
שני הארצישראלים, בפשטם את המדים,
עוסקים בעניני מחתרת: דוד חוזר לארץ,
עוסק במיקוש מכוניות צבא בריטיות, לוחם
לגירושם של האנגלים. אריה נשאר באירופה,
מארגן העסלת ממחנות באיטליה
ומגיע לארץ עם קבוצת עולים הכוללת, בין
השאר, את אביו וארושתו של דוד. ג׳ורג׳
מגיע גם הוא ארצה, עם תגבורת בריטית.
בעת פיצוץ המטה הבריטי הראשי נופל
דוד בידי הבריטים, נידון למות. חבריו
במחתרת חוטפים קצין אנגלי כבן תערובת.
מעשה נסים: הקצין הוא ג׳ורג׳ .משתולים
הבריטים את דוד, מוציאה המחתרת את
ידידו לשעבר, ג׳ורג׳ ,להורג. אריה׳ בתמונה
האחרונה בסרט, נוטל בידו טוריה, יוצא
בלב כבד לעבוד בשדה.
אלמלא נוצר הסרט לפני מלחמת העצמאות
קרוב לודאי שלא היו האחראים לו
(המחבר גיטלר, המפיק סלוואטורי, הבמאי
קולטי) עומדים בנסיון, שוזרים עוד אי־אלה
חוטי־עלילה נוספים.
איך שהוא, מלבד מספר פעוט במפתיע
של אי־דיוקים בולטים, בעיקר בתלבשות,
הסרט הוא ריאליסטי אם לא בעלילתו, הרי
בנופו הארצישראלי (שצולם באיטליה) ,ברקע
של אניית המעפילים, בית הדין הצבאי
הבריטי, המפקדה הצבאית, אפילו הקבוץ.
פחות משכנעת: סימטה מזרחית לחלוטין
בה נמצאת, בבית ערבי, מפקדת המחתרת.
המוסיקה הישראלית, פשטות ביצוע הסרט,

רין גרייסון היא פשוטה ובדוקה: זמרת
אופרה מפורסמת +מחזר עשיר, טוב לב,
הגון, כמעט־אפלטוני +בחור פשוט (נהג
או דייג או משהו מעין זה) בעל קול
אדיר +פרצוף קומי א׳ +פרצוף קומי
ב׳ +קטעים אופריים קלילים +מספר
רק ודים פשוטים = סרט מוסיקלי גדול.
רק רקע העלילה משתנה מפעם לפעם.
במקרה זה: ניו־אורליאנס באמצע המאה
שעברה.
העלמה גרייסון היא זמרת האופירה דשם,
ומנהלה הוא דוד נייבן, האוהב את הזמיר
שלו אהבה שקטה, שלווה ומאד ג׳נטלמנית.
כאשר מוזמנת קתרין להשתתף בחגיגת־מים
בכפר קטן באזהר הדלתה של המיסיסיפי
הסמוך, היא פוגשת במאריו לאנצה, דייג
בעל מרץ׳ והצלחה יוצאת מן הכלל אצל
נשים, אבל חסר תרבות ונימוס. קתרין הענוגה
והתרבותית נרתעת מפניו ברגע הראשון,
אף על פי שעיניה מביעות (בצילום
קרוב) התעדנות בחוצפן. התענינות ממשית
יותר מגלה בלאנצה דווקא נייבן, המזמין
אותו להופיע בהצגות האופירה.
לאנצה בא העירה בחברת דודו (קארול
דיש) ,דייג רעשן ובור שבעתיים מאריינו.
לא בלי תקלות מבדחות־כביכול, לומדים
השניים את דרכיה ונימוסיה.של העיר הגדולה.
לאנצה זוכה לא רק בתשואות אלא
אף בידה של בת זוגו על במת האופירה.
לאנצה הוא, ללא ספק, טנור מצוין, אבל
משחקו שופע בריאות מרגיזה, מרץ בלתי
נסבל, פזיזות מעצבנת ויוהרה שאינה משעשעת
כל עיקר. העלמה גרייסון גם היא מיטיבה
לזמר מאשר לשחק, ודוד דיבן האומלל
טולטל ביד אכזרית אל תוך סרט
שאין לו בו כל תפקיד. הוא משליך מבטים
נבוכים (מלאי אהבה, כביכול) לעבר קתרין
כל אימת שהיא פוצחת בשיר ; נייבן מעורר
רחמים גדולים בקטעים אלה• קארול דיש,,
שחקן מוכשר ביותר, נאלץ לחזור על עצמו
כפי שהופיע בסרטים רבים מאז יום אחד
בריו. הוא סוחט את כל הצחוק שאפשר
לסחוט מבדיחות סחוטות וזולות.
יתכן שהזמיר נזניו־אורליאנס היה יכול
לעורר הדים לפני עשורים שנה, בגלל הליטוש
הטכני, המקצב המהיר, שלל צבעיו.
כיום הוא משעמם דווקא בשל תכונות אלה,
המעידות על היותו מועתק מעשרות סרטים
דומים.

״ענו* סערה
הוליבוד, שהרבתה בעת האחרונה לחטט
בפצעיו של הגוף האמריקאי, כמו אנטישמיות,
אנטי־׳כושיות, פשעים, שחיתות
פוליטית, קומוניזם, מפנה הפעם את תשומת
לבה אל תופעה פאשיסטית: הקו־קלוקס־לזלאך,
הארגון החשאי למחצה שנוסד לאחר
מלחמת האזרחים כדי להגן על תושבי הד־

ג׳יננ׳ר רוג׳רס, דודים דיי, סטיס קוקרין(״ענני סערה״)
הרוצח: בסל אחותה

המשחק העצור (שאינו משובח ביותר) של
השחקנית מאריה ברטי, אנדריאה קצ׳י, ויוי
ג׳יאו, לואיג׳י טוסי, פיטר טרנט, כל אלה
עושים את הסרט מעניין ביותר.

״הזמיר מניו־־אורריוגנס״
כיון שהזוג לאנצה־גרייסון זכה להצלחה
(קופתית) בסרט קודם (נשיקה של חצות) ,מהר
ליאו, האריה של מטרו־גולדבין־מאיר, להגישו
שנית — במעטפה צבעונית — לקהל הרחב,
בוודאו, ראשית וקודם כל, שהסרט החדש
לא יהיה שונה אף כמלוא הנימה מן הראשון.
הנוסחה לסרטיהם של מאריו לאמה וקוד

״העולה ר,זה״ מח׳ 735

רום הלבנים מפני נקמתם של הכושים המשוחררים,
והפך, במאה ה־ 20 לאגודה מסועפת
למדי הלוחמת, בתעמולה ולעתים
בכוח הזרוע, לא רק בכושים, אלא גם
ביהודים ובקאתולים.
אכן, תחילתו של הסרט מבטיחה רבות.
מרשה מיצ׳ל (ג׳ינג׳ר רוג׳רס) ,מגיעה לעיר
קטנה בה גרה אחותה הצעירה (דוריס דיי).
בדרכה מן האוטובוס לבית אחותה, היא
נוכחת ברצח עתונאי סקרן על ידי קבוצה
של אנשי הקלאן, באמצע רחובה של העיר.
לעמהונה הגדול היא מגלה שהרוצח אינו
אלא בעלה של אחותה (סטיב קוקריין).

אולם עד מהרה עוזב הסרט את המסלול
החברתי, שוקע בעלילה בלשית רגילה הכוללת,
בין השאר, נסיון לאונס, אלמות מסו־
.גים שונים, רצח. תמונה נוספת בעלת רושם,
.בסופו של הסרט, היא פגישה המונית של
:אנשי הקלאן, פגישה המסתימת בנצחון
:החוק על האנשים במסיבות, פתרון קליל
ביותר המאפיין את תפיסתם החברתית
:השטחית של מחברי הסרט.
בין השחקנים מצטיין סטיב קוקריין,
שחקן תיאטרון וקולנוע שחדר שער ועין,
יפה תואר, בתפקיד הנבל בסרט: איש
קלאן רברברן, מוג־לב, צבוע, בכייני.

לאחר מכן ראה קהל של כ־ 150 שוחרים
את אחד הסרטים הטובים שהופקו אי פעם,
בהיולד אותה לדויד גריפית האמריקאי.
הסרט, משנת ,, 1915 אינו קל לעיכול לקהל
של , 1951 אבל בשעתו הלהיב לא את אניני
הטעם בלבד, היה אחת ההצלחות הגדולות
בתולדות הבד.
אגודות מעין זו שהחלה פועלת בשבוע
שעבר בתל־אביב, קיימות זה שנים במדינות
רבות. מטרתן הראשונה היא להערים
על הצנזורה, להראות לחברים, בפגישות
סגורות, סרטים שנאסרו על ידי השלטונות.
עד מהרה נוספו להן תפקידים אחרים :
הצגת סרטים ישנים בעלי ערך, סרטים שהשוק
הרחב אינו מסוגל לקלטם בגלל היותם
נסיוניים או בלתי מסחריים, סרטי חובבים,
הקמת ספריות סרטים.
בארץ פעלו בעבר שתי אגודות של שוחרי
סרטים טובים. הראשונה, בעת המנדט, פע
ניים
על צ׳יאנג־קאי־צ׳ק והקואומינטנג. נצ־הונו
של מאו־טסה־טונג הוא בלי ספק אחד
;המאורעות הגדולים בהיסטוריה הסינית הארוכה,
וראוי להנצחה קולנועית טובה יותר
מן הסרט הזה, שתמונות הקרב שלו עושות
רושם מבזים ביותר והנותנות את הרושם,
המוטעה, שהקרב נטוש לא בין שני מחנות
רעיוניים, אלא בין שני גייסות של חיילים
מקצועיים שכירים. ביחוד אחראיות לרושם
זה התמונות המראות כיצד חיילי צ׳יאנג
עוברים בקלות מפתיעה אל המחנה הקומוניסטי,
מחליפים את מדיהם בן רגע ויוצאים
להתקפה על חבריהם לנשק מלפני
שעה קלה•
אחדים מן הצילומים (רובם בצבעי אגפה,
הדומים לפסטל רך) ,יפים למדי, ביחוד אלה
הקולטים את הנוף הסיני הפראי והבלתי מוכר
כמעט. צילומים אחרים ברי־רושם: חגיגות
עממיות בתלבשות משי מסורתיות
מגוונות.
אולם, שלא כסרטי המלחמה הסוביטיים
הגדולים, סטאלינגראד, יום אחד של מלחמה
ועוד, סין העממית הוא חלקן ביותר. ההסבר
(בלשון הרוסית) המלווה את הסרט נטול
אותו עוז והומור שנון ומר שהלהיבו את
העולם בעת מלחמת העולם השנייה. למותר
להוסיף כי סטאלין מופיע בסרט והקריין
הרוסי מאחל לו באופטימיות רבה, בשם
העם הסיני 10,000 ,שנות חיים• כן מודה
הקריין הרוסי לעם הרוסי בשם העם הסיני
על עזרות מסוגים שונים. גם מספר סילופים
היסטוריין&בולטים אינם מושיעים את הסרט,
המטפל בנושא ממדרגה ראשונה, מהיות
מסמך קולנועי פושר ביותר.
כתוספת גזרה הצנזורה הישראלית, שאינה
יכולה, כפי הנראה, להחזיק את ידיה בכיסי
המכנסים, מן הסרט מספר קטעים חסרי־ערך
הפוגעים, כביכול, במדינה ידידותית.

לה, ביזמה בריטית ובהצלחה ניכרת, בעיקר
בתל־אביב. השניה, לאחר קום המדינה,
יוזמה על ידי אנשי מחלקת הסרטים של
משרד הפנים (קרי: הצנזורה) ,ואולי דווקא
משום כך נכשלה.
האגודה החדשה ממלאה, איפוא, צורך
שהיה מורגש מכבר. היא עומדת להגיש
סדרה של סרטים שהשפיעו על תולדות
הקולנוע, להקדים כל תכנית בהרצאת הסבר
מפי מומחה, להתחיל בהקמת ספרית־סרטים.
בפגישות הקרובות יוצגו סרטים
משל צ׳אפלין, פודובקין, הוקם ואחרים.
קומץ הנוכחים באולם הקטן בפגישת
הפתיחה בא על סיפוקו. לאלפים הרבים,
בשורה טובה: הרשמת חברים, בקנה מידה
גדול, מתחילה בימים אלה.

.״סין העממית״
סין הענונדת הוא סרט סוביטי ארוך מדי
ומבולבל למדי, המתאר, בסידרה של תמו־
;נות צבעוניות הנראות כאילו הן חוזרות
:על עצמן, את נצחונם של הקומוניסטים הסי ישראל הקומץ
בא על סיפוקו
איכותה של כל אמנות, ואמנות הסרט
בפרט תלויה בטעמו של הקהל. מטרת
האגודה היא לפתח טעם אקטיבי שישפיע
על גורל הסרט, הסביר יהודה טרמו, מבקר
הסרטים של על־המשמר. ומזכיר. אגודת
שוחרי הסרט הטוב, בפגישה הראשונה
באולם התערוכות, רחוב אלחריזי, תל־אביב.
הוליבוד אבות
ובני
לאחר הופעתה הקצרה, אך המוצלחת של
פאטרישיה היצ׳קוק, בתו של הבמאי אלפרד
בבמת האימים (העולם הזה ,)724 זכתה
בתפקיד גדול יותר בסרטו האחרון של אביה
זרים ברכבת, לאחר שעברה מבחן ורואיינה
על ידו, בדומה לכל השחקנים האחרים.
גם צאצאיהם של שחקני קולנוע אחרים
עושים חיל. ברברה הווקס, בתו של הא-
מארד (סרג׳נט יורק) הווקס, תערוך את הופעת
הבתולים שלה בפני המצלמה בסרט
החדש של אביה, השמים הרחבים, בתפקיד
משרתת אינדיאנית.
ובעוד ג׳ון ווין מביא בוקר בוקר אל
האולפן את ארבעת ילדיו — שני בנים,
שתי בנות — כדי שיטלו חלק בסרטו
האיש השקט, נודע שבתה של מרלנה דיט־ריך,
מאריה ריבה, שאמה הכריזה עליה
פעם שלא נחונה בתכונות של כוכב, היא
המועמדת הרצינית ביותר לתפקיד הראשי
כנוסחה החדשה של המלאך הכזזול, הסרט
שעשה את מרלנה לשם דבר בעולם

בסצרה
״ויו וילה״ מהדורה חדשה של הסרט
הקלאסי אודות המצביא והמהפכן המקסיקאי
פראנציסקו וילה 1923—1872 וואלאס בירי
המנוח באחד מתפקידיו הגדולים.
״מוסורגסקי״ סרט סובייטי צבעוני
השופך אור אידיאולוגי על עבודתו של
המלחין הרוסי המפורסם.

נ׳ור׳ג ואל

יציג בקרוב את יצירתו הראשונה בישראל
בתיאטרון ״ לי־ ל ה־ לו״
(באולם המחודש)

הוביו המפואר

חושות לי־לה־לו

מחזה ב־ 2מערכות, פרולוג 30 ,תמונות

מאת לוקה גרינברג
מוסיקה מאת םגדר
פרריו-ברזילי ועמום יוסטר
להקה בת 60 איש. תזמורת ג׳ז מובחרת.
תפאורות עשירות 200 — .תלבושות.

אי מפדס דיו

מ. ודין

ת ל ־ א כי ג, רחוב בן־יהודה , 1טלפון 66955
מתכבד להציג אח הזמר הידוע
אשר כבש את הקהל הישראלי

וישוו אינגו
בלוית תזמורת ג׳ז בת 10 מנגנים בהנהלת

סם סמדי יום יום יום יום
יום

ה׳ 15.11״אדיסון״ ,ירושלים
א׳ 18.11״אהל שם״ ,תל־אביב
ב׳ 19.11״רמה״ ,רמת־גן
ד׳ 21.11״אורה״ ,חיפה
ה׳ 22.11״היכל״ ,פתח־תקוה

ס פ 1ר ס
אתלטיקה קלה
הסטודנט שיבר קמיע
״מי הוא בחור זהי״ שאל אירווינג מונד־שיין,
כשהוא עושה תנועה של שביעת רצון,
את הספורטאים שישבו לידו במגרש הינוקא,
ירושלים, בהצביעו על אחד הצעירים שהתאמן
בריצה.
הספורטאי הצעיר שצד את עינו של המאמן
האמריקאי כבר במפגש הראשון היה
עמק פיול, סטודנט בן שמונה עשר וחצי בפקולטה
למשפטים של האוניברסיטה העברית.
אולם
לא בין־לילה רכש אתליט זה את
סגנונו היפה ואת ריצתו המהירה. משך 17
שנה נחשב עמק כמפגר בהתעמלות. המצב
השתנה בעלותו, ב־ ,1948 למחלקה השביעית
של בית הספר הריאלי בחיפה ובהשיגו ביום
הספורט את המקום הראשון בריצת 60 מטר.
מאותה שעה החל חושב על עתיד ספורטאי.
האמונים הרציניים בבית הספר ובמכבי בהדרכתו
של קורט מרקם נתנו את אותותיהם
בהיותו ב־ 1949 במחלקה השמינית כש־הצטיין
בריצת 60 מטר ( 7,2שניות) וריצת
100 מטר ( 11,4שניות).
אליפות כחמש פרוטות. בארבע אליפויות
שונות השתתף עמק באותה עונת
זוהר 1949 הוכרז אלוף בתי הספר בריצת
100 מטר, סייע לנצחון מחוז חיפה בריצת
שליחים ( 4x100 הוא היה הרץ האחרון בקבוצה)
.באותה ריצה העמידה הקבוצה החיפאית
את השיא הארצי לנוער במרוץ שליחים
בזמן 47,2שניות.
הישג זה נזקף על ידי הקבוצה לזכותו של
קורט מרקם שהבטיח לחברים נצחון באם
כל אחד מהם יענוד לצוארו חוט הנושא מטבע
של חמש פרוטות. החיפאים ענדו את
המטבעות וההבטחה נתקיימה.
באליפות הארצית של מכבי הצטיין בריצת
100 מטר, זכה לאליפות בריצת 300 מטר
( 41,4שניות) אולם כיון שגמר 100 מטר

נערך מיד אחר ריצת 300 מטר נאלץ עמק
לוותר על השתתפותו.
ב־ 1950 נכונה לעמק אכזבה ספורטאית:
אריש שילד, המאמן הצרפתי, בא ארצה
לפי הזמנת מרכז המכבי על מנת להכין
קבוצת אתלטים למסע באירופה. עמק היה
אחד מ־ 11 חברי הנבחרת אך משרד האוצר
מנע את היציאה ועמק ועשרת חבריו חזרו
ממחנה האימונים לבתיהם.
במכביה היה חבר הנבחרת הישראלית, רץ
ראשון במרוץ השליחים, איש מילואים לריצת
יחידים שכשכרונו לא נוצל. אך בהכנסו
ביום הנוער, במסגרת המכביד ,,למסלול שכנו׳
האנגלי מרטין, הוצא מההתחרות ונואש
מהשתתפות במקצועות האחרים.
לאחר המכביה חלה ירידה, כיוון שהלימודים
באוניברסיטה לא השאירו זמן רב
להתעסקות ספורטאית. את עיקר אימוניו קיים
עמק בחופשותיו בחיפה.
את הסיבה הממשית לירידתו נימק עמק
בספייקס (נעלי ההתעמלות המסומרים) בהם
רץ עד למכביר .,בספייקס היה קמיע עם שם
נערה, אולם לאחר המכביד, שבר את הספיי־קם
ועמהם נשבר גם הקמיע. אף על פי כן
התחיל עמק בזמן האחרון לחזור לפורמה.
עתה הוא מתאמן בקדחתנות למבחן שייערך
בתל־אביב, בו ייקבעו הספורטאים לנבחרת
הישראלית שיאומנו בצורה מרוכזת לקראת
השתתפות אפשרית של ישראל לאו־לימפידת
הלסינקי. 1952 ,

הפסד בלי בנות
אליהו הירש, חבר מכבי־מצקין, שהפך
מרכז המכבי באיזור הצפון החליט לפתוח
את ראשית פעילותו ביום ספורט לסניפיו.
לשם עידוד תרם גביע לסניף המנצח בתחרויות
באתלטיקה־קלה שהיוו את עיקר יום
הספורט שנערך בזכרון־יעקב.
לפני התחרות, בה השתתפו סניפי חיפה,
טבריה, מצקין, חדרה וזכרון־יעקב, נראה
הנצחון מונח בכיס החיפאים, אך הם הופיעו
בלי בנותיהם, וויתרו בכך למפרע על
אפשרות של השגת יותר ממחצית הנקודות.
לעומתם העמידו הטברינים את מספר המשתתפים
הגדול ביותר שיכלו להביא עמהם,
ביודעם שגם החמישי והששי שבכל מקצוע
יזכה את קבוצתו בנקודות מספר.
על אף טענות החיפאים כי הטברינים הורידו
משנותיהם והשתתפו בכך בתחרויות
לגילים יותר נמוכים, הצליח מכבי טבריה
לזכות בעזרת 172 נקודות בגביע, שעה
שנזכבי־מצקין זכה ב־ 159 נקודות בלבד,
אך בעשר נקודות יותר מאשר מכבי חיפה.
המגרש הגרוע לא איפשר השגת תוצאות
טובות ואילן וייס, חיפאי בן ^ 14 ותלמיד
המחלקה החמישית של בית־הספר חוגים,
שזכה בשלושה מקומות ראשונים — ריצה
60 מסר ( 7.5שניות) ,ריצה 300 מטר (41.4
שניות) וקפיצה למרחק ( 5.48 מטר) — היה
המצטיין היחיד.

איש הפועל.
הועד החדש טרם זכה בהכרה ועמלו של
המתווך להשגת ההסכם׳,הד״ר אברהם ניסן,
ציר ישראל בסקנדינביה, לא הושלם.
האיגוד הספורטיבי השלישי בגודלו,
בית״ר, קופח, לא נכנס למסגרת ההסכם,
פנה בתלונה לועד האולימפי ולמשרד החוץ,
אך טרם נענה. נציג משרד החוץ, מרדכי
קידרון, הסתפק בברכה ל״השגת כל מדליות
הזהב באולימפידה הקרובה בפינלנד״ ,הבטיח
את אהדת משרדו £ועד החדש.
ארגונים חבל לידה של הסכם
אנשי מכבי הצטופפו בפינת החדר בעוד
שחברי הפוטל התרכזו במרפסת מועדון צ1־
מנר התל־אביבי שהיה מלא עסקני ספורט
ותיקים. למרות •שרבים מהם לא ידעו צורת
מגרש כדורגל או דמות בריכת־שחיה, היו
כולם בקיאים במכמני הדיפלומטיה הספורטאית.

ראי
להדרכה במחלקת תרבות הגוף, חייך
ונדב את עטו לחותמי ההסכם הופיעו מרדכי
קידמן, איש המחלקה למוסדות בינלאומיים
במשרד החוץ וד״ר עמנואל סימון,
מנהל המחלקה לתרבות הגוף. אחר מצאו
נציגי מכבי הדורי לבוש ועונדי סיכות
מכבי את מקומם מימין הנכבדים וחותמי
הפועל משמאל. כשהחלו חותמים הופיע
חבר הכנסת נחום חת, התישב מחוסר מקום
בין אנשי הפועל :״סימן טוב לשלום אך
השלום לא התמיד.
תפקידו הראשון של הבורר, מי שהיה
שר המשפטים בכל ממשלות ישראל, ד״ר
פנחס רוזן, צץ מיד לאחר שהצדדים חתמו
על הרכב הועד האולימפי. חילוקי הדעות
התגלעו • בעת שנוסח כתב ההאמנה לועד
האולימפי הבינלאומי כשמכבי תביע שהפועל
יבטל את מכתבו בו הודיע על הרכב הועד
החדש, בטוענו שהועד החדש הוא המשך
הועד מימי המנדט. אולם הפועל סירב, קבע
כי יש צורך בהודעה מיוחדת על הועד
החדש.
בינתיים הבטיח ההסכם את השתתפות ישראל
באולימפיידת 1952 בהלסינקי כשראש
עירית חיפה, אבא חושי (הפועל) ועורך
הדין נחום חת( ,מכבי) ישמשו, בחילופים של
ששה חודשים, יושבי ראש הועד המורכב
תריסר חברים והמסתייע בשני מזכירים,
יוסף יקותיאל איש מכב• ומרדכי ג׳יליסט

הרץ עמק פידל

בתוך הנשל: בחורה
כדורגל תוצאת תיקו אי 313ה
אחר שהדרבי התל־אביבי הראשון בין
הפועל למכבי הסתיים בנצחון הפועל (,)0:2
חיכו הצופים לנצחון הפועל על ביתר אולם
אוכזבו על ידי תוצאת התיקו ( )0:0למרות
שהמשחק עמד בצל יתרון הפועל.
עוד לפני ששתי הקבוצות התחלקו בשתי
נקודות הליגה לא שבע הקהל, בן 6000האיש,
רצון מהדרבי השני בו גרמו שני
שחקנים שלא הצטיינו במיוחד לוויכוח עז :
השוער הביתרי בנימין (בני) כספי, שוער
חיל הים שהפך סגן־משנה ואיכזב בתחילת
המשחק את אוהדיו והקיצוני הימני החדש
פוגל, שהיה כוכב בהונגריה וברומניה, אך
היה חלש מחזק את שורת החלוצים של
ביתר. סיכם צופה אחד :״או שהוא שכח
לשחק או שהוא מנסה לשחק.״
השחקן הביתרי הטוב ביותר על המגרש
היה הרץ המרכזי המשופם והנמרץ יצחק
גמבש. לכל מקום שרץ רדף אחריו הכדור
והוא סייע להגנה ולהתקפה גם יחד. אותה
שעה הצטיין בהפועל החייל אשר בלוט,20 ,
ובעל שפמפם זעיר שניסה בכל כוחו להבקיע
את שער ביתר.
כאשר ניגש בני אל אשר׳קה בהפסקת
המחצית והתרה :״אל תעיז לתקוע את הכדור
לרשתי, אתה חייל אצלי 1״ לא התבייש
איש הפועל, הסביר :״על המגרש
אין מפקד ואין חייל !״ לנוכח חיוך השופט
לחצו שני השחקנים ידיים, בחכותם למפנה
מכריע.
דניאל ילובסקי, החלוץ המרכזי המוצק,
שהתח׳ ,משחק בנס־ציונה והמשיך בלונדון,
הפך את הליכתו הרגילה לצליעה, לא הביא
תועלת רבה לקבוצתו. גם כדורו של דוד
שוייצר שפלש לשער ביתר לא הוכר בגלל
עמידת ילובטקי בנבדל.
למרות שהשופט, סרן מקס שניידר, לא
הכיר בשער, הוזרם בכך מרץ לשחקני הפועל.
אך גם זה לא הועיל והפגישה נסתיימה
בתיקו.

טבלת הריאה הראשונה
ל כ דו רגל קבוצות הפועל ת״א
מכבי ת״א
ביתר ת״א
הפועל חיפה
הפועל פ״ת
מכבי רחובות

משחקים
יזזס שערים

נקודות

2:10
5:21
4:11

1:12

״הסולם הזה״ ,מס׳ 733

חגש

ר פ 1א ה
טסה־טסה או קופת חודי
מבעוד יום התכוננו אנשי השבט השחורים
לביקור ידידם הדוקטור. הרחבה הגדולה
שבמרכז הכפר נוקתה מעשבים ומעלים
יבשים, התושבים ניקו את בקתותיהס הקטנות.
כאשר הופיעה מרחוק המכונית הקטנה
של הדוקטור התקהלו התושבים בכניסת
הכפר לקבל את פניו. לאחר נאום קבלת
פנים של ראש השבט נערכה מסיבה חגיגית
מפוארת. במרכז המסיבה עמד הריקוד החגיגי
של השבט, בליווי תופי הג׳ונגל.
הדוקטור, לבוש חולצה ומכנסים קצרים
לבנים, מדיו של כל לבן־עור בג׳ונגלים של
אפריקה המרכזית, ממושקף ורחב גרם היה
איזידור לאופר, רופא יהודי שעלה ארצה
בשנת .1940 מגעו הראשון עם הצבא הבריטי
היה עת שעבד כרופא בהקמת המחנות
הצבאיים הענקיים בדרום הארץ ובנגב.
כעבור זמן מה הצטרף לחיל הרפואה
הבריטי, הגיע תוך שנה לדרגת קפטן. הוא
שירת בצבא הבריטי באלכסנדריה וליווה את
יחידותיו בכל הקרבות שהובילו את הצבא
הבריטי לנצחון בחבש.
עם גמר הקרבות צורף למשלחת הבריטית
הרפואית באדיס־אבבה ומתפקיד זה, בדרגת
מיג׳ור, הועבר להיות רופא הקונסוליה הבריטית
בבירת חבש. אחר חופשה קצרה
בארץ, נתבקש להצטרף לשירות הרפואי של
ממשלת טאנגניקה, כרופא מחוזי, על הגבול
של קונגו הבלגית.
משך עבודתו שם התמחה במחלה השכיחה
ביותר בג׳ונגלים הללו: מחלת השינה
הנגרמת על ידי עקיצות זבוב הטסה־טסה* .
כעבור שלוש שנים יצא לחופשתו הראשונה
בת חצי שנה ללונדון, להשתלם במכון
המחלות הטרופיות. כי ד״ר לאופר בן ד,־,40
האחראי על 12 בתי חולים הפזורים על
פני המדינה הענקית ( 880 אלף קילומטרים
מרובעים) החליט להיות אחד מאנשי הרפואה
הטובים ביותר בשטח זה. למרות שחייו
בטאנגאניקה אינם קלים ביותר (עליו לנסוע
מאות קילומטרים כדי לפגוש יהודים אחרים
וזה רק בחגים) העדיף הרופא לבלות את
ששה חודשי חופשתו הניתנים לו כל שלוש
שנים במעבדות ובאולמות ההרצאות של
המכון בלונדון.
אף על פי כן אין הוא חושב להשאר
בארץ עיסוקו לתמיד. עם גמר תקופת שלוש
השנים אשר עליה חתם חוזה עם ממשלת
טאנגניקה הוא חושב לחזור ארצה למשפחתו
.״אם אין מחלות טרופיות בישראל.״
הוא אומר ,״אכנס כרופא בקופת חולים
של ההסתדרות.״

המלה הגכונה מן הבה
דני ירקוני הקטן היה תינוק תל־אביבי
רגיל עד גיל שנתיים. כשנכנס לשנתו השלישית
חלה דני בפוליו (שיתוק ילדים) .אמא
ירקוני היתד, אומללה מאד. שנה תמימה
הירי דני מונח במיטתו, משותק חצי גופו
זבוב יונק דם, שאחד נד 21 סוגיו מצטיין
בהדבקת מחלת השינה לבני אדם שהוא
ננוקצם לשם יניקת דמם.. .

השמאלי, שעה שחבריו בני גילו, השתעשעו
בגנון. משהחליט, נגזר על דני להשאר
כבול למטתו שנה אחת נוספת. הוא איבד
סגן פרקליט מחוז תל־אביב, נתן קנת,
את כושר הסתגלותו התנועתית, לא יכול
עסק השבוע לא בהאשמת פושעים בלבד,
היה לחזור אל חברת בני גילו, לגן׳ להתהצטיין
גם בתפישתם. כשעמד בתור לאוטונועע
כמותם, לשחק אתם בקוביות בחופש
בוס חש בצעיר השולח את ידו לכיס מכנסיו
תנועתי מוחלט. הסיבה: בארץ לא היה
של אחד העומדים בתור. בעזרת שוטר שנזקיים
מוסד שיכשירו לכך באמצעים רפודמן
עצר את הכייס, הביאו לדין.
איים שהיו זה כבר נפוצים בכל המדינות
בהתארח שר התעשייה והמסחר ד״ר
המתקדמות.
דו ב יו ס ף בבית ציר ברית־המועצות בתל־השנה
החליטה קבוצת רופאים ישראליים
אביב, פאוול ירושוב, לרגל מסיבת יום
צעירים, שהגיע זמנה של ישראל, לא להסהמהפכה׳
הסביר על רקע של וודקה רוסית,
תפק יותר ברפואת המניעה (רפואה פרבנ־ביצי
דגים, תרנגולי הודו וקותלי חזיר :
טיבית) — טרם התפתחה המחלה, וברפואה
״כשיש — אפשר וצריך לאכול כל כך טוב,
החריפה — שעה שהמחלה בעצם תוקפה,
אך כשאין — צריך להתרגל לצנע עד לכש־ייסדו
מוסד שיוקדש כולו לשטחה השלישי
ירחיב ויהיה טוב ! ״
של הרפואה המודרנית — האיכשור, שהוא,
אכזבה קשה ציפתה לקודמו. ,פנחס
השבת החולה לאיתנו במהירות האפשרית,
לבון, שהפך חבר כנסת פשוט. כשהודיעה
(״החזרת החולה
מן המטה
ישר לעבודה״).
הרופאים ייסדו,
בדומה למסורת
הצעירה
בארצות האנגלוסכסיות,

רפא, המוסד מרכז רפואי ל־איכשור
ורפואה
פיסיקלית•
לדעתם, תפקידו
של הרופא אינו
מצטמצם בבדיקת
החולה, קביעת
האבחנה, רישום
התרופות
הגורמות לירידת
החום, גמר
הניתוח והגלדת
האיכ־הפצע.
הרפואי,
שור

כי נמצא עתה
בשלבי התפתחות
ראשוניים,
שם לו למטרה
לא בלבד
להשיב את הד״ר
איזידור לאופר בכפר בושי
חולה לאיתנו,
לביקור היהודי: תופי ג׳ונגל
אלא להחזירו
בהקדם האפשרי לעבודתו, לחיים היומיומיים. לו מלצרית קפה בלום התל־אביבי כי אין
בידה סוכר לתה שהזמין, דחק בה פעמים
רפא, שייפתח בתל־אביב, יהיה הראשון
מסוגו במרחב. מלבד בריכת שחיה רפואית מספר עד שהעירה לו :״אדוני, פנה לדוב
י! ״ ף בבקשה מיוחדת להקצבה מיוחדת !״
(היחידה בארץ) ,בנפח של 11 מטר מעוקב,
לבון לא פנה, החליף את התה הלא־ממותק
עם חימום מיוחד לטיפול מחלות השיגרון,
בכוסית קוניאק.
שיתוקים כתוצאה מלחץ דם גבוה ופוליו
סודר גם חדר זיעה חסר־רטיבות, בו יחומס
חיוך קל עלה על שפתיו של שר החוץ,
האויר ע״י רדיאטוי ודוחס אויר מיוחד.
0שרו שרת׳ כשנתגלה לו שהצירויות
האנגלו־סכסיות בתל־אביב תרגמו את מאמרו
לפי התוכנית. תיפתח תוך זמן קצר
מאד במוסד מחלקה פסיכית שתעסוק ב של ה רו ל ד ני קו ל סון, דיפלומט בריטי,
שהופיע בירחון משרד החוץ עיונים בינעיקר
בפסיכולוגיה של הדיבור, תסייע לאנלאומיים,
מעברית לאנגלית. סיבת החיוך :
שים מפגרים בדיבור, מטעמי עצבים, או
שבוע קודם לכן תורגם אותו מאמר ממקורו
מסיבה אחרת׳ כיצד יש להוציא את המלה
האנגלי לעברית.
הנכונה מן הפה.

כ״ם. וודקה ונשיקה

תשבץ מס 92 .
(ערוך עפ״י מתכונת הכתיב העברי המלא)
מאחז ) 1 :חלק הפרח המכיל את אבקת הצמח;
)5סירוב; )10 אדמה; ) 12 נם; )14 גבוה; ) 16
שמה הפרטי של הגברת הראשונה במדינה; )18 בר;
)19 כלי לבישול תה; )21 חוסר סדר; )22 עיר
ידועה בחלק הערבי של ארץ־ישראל ; )23 עוף יפהפה ;
)24 משתה ; )25 הגיג ; )27 תכונה נעלה ; )30 נביא
אמיץ־לב ; )31 מחבר ההמנון הלאומי ; )33 דשו; )35
נוזל הפותח את תהליך עיכול המזון בגופנו ; )36 פרשן
המקרא והתלמוד; )38 כינוי עממי לל ..יוצלח; )39
משמש להלקאה; )40 בסולם הקולות; )41 משופטי
ישראל ; )43 קריאת זרוז ; )44 פה ; )46 עלה אשר
טרם נפתח ; )48 תנועה צבאית הקיימת בניגוד לחוק ;
)49 ניצוץ אש.
מאונך )2 :תואר טורקי; )3קליפה; )4חח;
)6איבר בונפנו ; )7חקלאי מוסמך; )8נהר בדרום
אפריקה ; )9מגל 11 אי־הסכמה 13 הנהנה ;
) 15 מנביאי יהודה וישראל 17 עיי חורבות ; )18
בור שופכין ; )20 מתכת זולה ; )23 יחידת משקל
נדולה ; )26 חילוץ עצמות ; )27 בית קיבול ; )28
מכלי המסנר ; )29 הרשות המוציאה לפועל במדינתנו ;
)31 בית השידור ; )32 שאינו דיקן ; )34 לחם לבן ;
)35 אספקלריה ; )37 שמה הקדום של ירושלים ; )39
מכרה; )42 זכר שבעדר; )44 רטוב; )45 אויב;
)47 ראשי תיבות מקובלות בין דתיים אחרי שמו של
אדם אהוב.

פתרון תשבץ מסי 90
מאוזן )1 :מעמד ; )5שרפרח ; )10 מאבי)12 ; ,
מיץ; )14 וי; ) 16 זרוע; ) 18 עב; )19 אומן;
)21 קלויזנר ; )22 צנע ; )23 קים ; )24 ביו ; )25
הנדרה ; )27 שיח ; )30 ליש ; )31 מנהיג ; )33 כר ;
)35ב קי ; )36 רלח ; )38 שפינוזה ; )39 שמיר ;
)40 פת; )41 קלמר; )43 לי; )44 שום; )46
הדרן ; )48 משפחה ; )49 יהוה.

טרם שובו לאנקרה חש ציר ישראל בתורכיה,
אליהו ששון, לבניין הכנסת, הקשיב
למהלך הדיונים. כשהרגיש בו, עם סיום
הישיבה, מעבידו משה שרת, עלה אליו,
נפרד ממנו בנשיקת לחיים.
הכנר מישה אמן לא מנע מעצמו טיר־חה,
הביע דעה מפורשת להתזמורת הישראלית,
המקפחת, לדעתו, אמנים יהודיים,
מבכרת מומרים ואפילו נאצים. דוגמה :
סרני קוסיכיצקי, המנצח המנוח, שניצח
על 30 קונצרטי התזמורת בארצות־הברית
(תמורת 45 אלף דולר) שהמיר את דתו
בראשית ימי הצלחתו והפסנתרן הצ׳ילי
קלאדיו אראו, ממוצא גרמני, שהעיר
פעם לאלמן :״היטלר מביא גאולה לעולם !״
עם הרכבת המנגנון החדש, אחר הקמת
הממשלה הרביעית, נתברר כי שלושה אוחזים
במחלקת ההסברה ובמדור ליחסי ציבור
במשרד המסחר והתעשייה: אשר
הירשברג׳ המנהל בפועל של מחלקת
ההסברה של אגף המזון במשרדו של פנחס
לפון ; ר״ד משה לבני, מנהל המחלקה
להסברה ופרסומים כלכליים במשרדו של

יעקב גרי וד״ר ישראל קסטנר,
קצין העיתונות במשידו של דוב יוסף

בממשלה השלישית. הפתרון: שלושת אנשי
ההסברה שנתרכזו אצל ד״ר יוסף חילקו את
העבודה ביניהם, השאירו לד״ר קסטנר את
מחלקת ההסברה, לד״ר לבני את הוצאת
הפרסומים הכלכליים ולהירשברג את עריכת
השבועון המדריך לצרכן ואת תפקיד השידור
בקול ישראל.
צפי לחמן, מנהל אגף הפיקוח במשרד
האספקה והקיצוב בממשלה הישראלית השנייה,
נטש את חופשתו מעבודה כשליח
המגבית היהודית המאוחדת באמריקה הלטינית,
שב לתפקידו הקודם, בממשלה הרביעית.
הפיצוי: במקום 300 הפקחים שעמדו
לרשותו לפני 14 חודש׳ יזכה ב־.900
כשהניח יעקב מרידוד את מקומו
בסיעת הכנסת של חירות לאליעזר שוס־טק,
פנה לתעסוקתו המסחרית החדשה (בין
היתר: יבוא בשר מחבש) .כצעד ראשון
החליט על תצוגת מוצרים ישראליים, שיו־טסו
בדרך האויר, בבירת חבש, אדים
אביבה.
כשנפגש גבר רחב־גרם ונאה־צורה עם
אדם מכסיף־שיער וגברת עדינת־הבעה בשורה
הראשונה של אולם הבימה בהצגת בכורה
של שועלים קטנים (ראה תיאטרון),
היתד, זאת אחת ההופעות הפומביות הראשונות
של מי שהיה סגן יו״ר הכנסת, שר
הבריאות ד״ר יוסף פורג. אולם לגבי
עשרות חניכי הגמנסיה הרצליה באולם, היה
הדבר ברור יותר. הגבר רחב־הגרם: ד״ר
בורג, לשעבר מורה להיסטוריה ותלמוד.
האדם מכסיף־השיער: המשורר ראובן
אבינועם (אבי מפקד הפלוגה נועם
גרוסמן, שנפל בראשית המלחמה בפעולה
מיוחדת בהרי ירושלים) ,מורה לאנגלית.
הגברת עדינת־ההבעה: הדסה שרמן, מורה
למוסיקה.

מאונך )2 :עם; )3מאזן; )4דבר; 1 )6
)7פיניקיה; )8רץ; )9סואץ; )11 קוקיה ; )13
מברקה ) 15 :יונה; ) 17 עלם; )18 ענב; )20 מענל:
)23 קרש ; )26 דיזננון ז ; )27 שני ; )28 חירם ;
)29 מכשפה ; )31 מקהלה ; )32 נליל ; )34 רפת ;
)35 בזק ; )37 פריץ ; )39 שררה ; )42 מדי ; )44
שש ; )45 מח ; )47 נו.

פתרון תשבץ 91

361

)6פמוט )9 :רחש; )10
מאוזן )1 :תובל־קין;
ממון; )12 אמון; )14 פיל; )15 הנר; )17 בין;
)18 חורבן ; )20 דו ; <21 יש ; )22 רון ; )23 נעז ;
)25 נול ; )27 חדק 29 ליש ; )31 רשף ; )33
קוץ ; <35 רבע ; )38 מול ; )40 ריק ; )41 וי ;
)42 רק ; )44 כותנה ; )46 מען ; )47 פשע ; )49
מרם ; )50 מנהג ; )51 קרני ; )53 מצה ; )54 רמב״ם ;
)55 נריבלדי.
מאונך )1 :תל-אביב; )2ברון; )3להן; )4קש;
)5נמיר ; )6פו ; )7מנה ; )8טירון ; )11 מלבן ;
) 13 מישור; )14 פונדק; ) 16 גד; ) 18 חוח; )19
נעל ; )24 ניר ; )26 לשם ; )28 קורנס ; )30 שבועה ;
)32 פוך ; )34 ציה ; )36 עין נדי ; )37 פרפור :
)39 לומן; )43 קש; )45 תרי״ג; )46 מנהל; )48
עקב ; )50 מצב ; )52 רם ; )53 מי.

בד פתרון תשבץ, חידון או תחרות
אחרת שלא ישא על מעטפתו הגדרת
התוכן ב״פתרון תשבץ״ או ״פתרון
חידון״ לא יובא בהשכון העולים כגורל.
כגדיון
הבא של העולש הזה: חידון
בלשי — 4תעלומת הדלת הנעולה.

מכל
המלחמה הקרה
לילה של צחוק

ערום ומשוגע. בניו־אורליאנס, ארצות־הברית, הופתעו עוברים ושבים לראות אדם
ערום לגמרי מטייל על מעקה בית בן שלוש קומות. הוא התהלך שם משך שעתיים
תמימות. אל קריאות העידוד של הקהל קפץ — לתוך רשת שהוכנה על־ידי המשטרה.

אין כשר ויש כשר. בתל־אביב אין בשר. זאת יודעות כמעט כל עקרות הביבו. אולם
יש אנשים היודעים את ההפך. הם יודעים איפה אפשר למצוא בשר. צריכים רק לדעת:
לחפש במקום הנכון. בראש היודעים לחפש במקום הנכון עומדת המשטרה הכלכלית.
המקום הנכון: בית מטבחיים חשאי בשכונת התקוה (למעלה) ,השייך לכנופיית שוק שחור.

״מלחמה היא שלום!״ אמר האח הגד
ו ל, הדיקטטור הדמיוני בספרו המדכא
של אורוול .1984 ,דומה שראשי המדיניות
במזרח ובמערב גילו תגלית לא פחות
מענינית: השלום (או לפחות סיסמות
השלום) עלול להיות נשק מלחמה מצויין.
כשפרחה בשעתו היונה המפורסמת מראשו
של פבלו פיקאסו, הצייר הקומוניסט,
צחקו האמריקאים. הם לא האמינו
שסיסמות השלום תרכושנה אהדה רבה
לברית־המועצות, שהחזיקה אותה שעה
צבא שעלה בהרבה על כל שאר הצבאות
בעולם. אולם במרוצת הזמן ירד החיוך
מפיות האמריקאים, פינה את מקומו לעיוות
של דאגה. יונת השלום הלכה (או
עפה) מחיל אל חיל. לא הועיל השם שהדביקו
לה אויביה :״היונה העושה בום״.
מיליונים בכל רחבי העולם השתכנעו שאכן
ברית המועצות רוצה בשלום, שמנהיגי
ארצות־הברית הם השואפים למלחמה,
בה בשעה שבקוריאה התפרצו חיילי
הצפון קדימה, הפכה סיסמת השלום
הומר דלק כמעט יחיד למכונת התעמולה
הקומוניסטית העולמית, שדהרה במלוא
התנופה.
חודשים על גבי חודשים הרהרו האמריקאים
כיצד להשמיט את נשק השלום
מידי יריביהם. אך הבעיה היתד, קשה מאד.
הסיבה: בגלל התקפותיו של הסינא־טור
מק־קארטי הנודע, שהדביק את התו
הקומוניסטי לכל מי שלא מצא חן בעיניו
(כולל הנשיא, שר החוץ וכמה תריסרים
של סינטורים אמריקאים) לא העיז אף אמריקאי
להושיט לברית־המועצות עלה
של זית, אפילו כשאותו עלה אינו בא
אלא כחרב מוסווית במלחמה הקרה.
כל זה השתנה עם עלייתו לשלטון של
וינסטון צ׳רצ׳יל בבריטניה. לפני שנבחר
הבטיח צ׳רצ׳יל שיעשה מאמץ עליון להשיג
שלום, טען שהוא מסוגל לכך יותר
מאשר יריביו. בגלל הטענה (הכוזבת) של
אותם יריבים כאילו הוא שואף למלחמה,
הפסיד לפחות 80 צירים בבחירות. לפיכך
הוא רגיש לנקודה זו יותר משהיד, אי־פעם,
אולם חשוב עוד יותר שווינסטון
הפופולרי יכול עתה לעזור לידידיו האמריקאים
להיחלץ מן הצרה. אפילו מק־קארטי
ומק־ארטור לא יוכלו לטעון שט־רומן
הוא קומוניסט או בוגד או פחדן
אם הצעת השלום באה מלוהם אנטי קומוניסטי
כה ותיק כווינסטון צ׳רצ׳יל.
הכרירה כ ין שלומות. כשבאה
סוף סוף התקפת השלום האנגלו־אמרי־קאית
לא הפתיעה איש. פרטיה היו מעובדים
בפקחות לא פחותה מזו של התקפת
השלום הסובייטית בשעתה. העוקץ מסווה
עד כדי כך שהאדם הרגיל בצרפת, בבורמה
ובאי פיג׳י אינו יכול להרגיש בו.
אומרים האמריקאים: אנו מוכנים לפרק
את הנשק, גם את הנשק האטומי, אם גם
שאר המעצמות תעשינה זאת. אולם תנאי
מוקדם הוא, כמובן, שמשקיפים בינלאומיים
יבקרו תחילה בכל המדינות, יקבעו
את כמות נשקן. היה זה בדויק אותו
תנאי אשר היה ברור מראש שברית־המועצות
לא תקבל אותו לעולם *.
כשד,ושמעה ההצעה האמריקאית קם אני
דרי וישינסקי הסובייטי למחרת, סיפר לחברי
או״ם שלא יכול היה להרדם כל
אותו לילה מרוב צחוק. אולם שאלה
אם הצחוק היה אמיתי: זו הפעם הראשונה
אחר כמה שנים של מלחמת־שלום ישנו
נשק תעמולתי גם בידי האמריקאים. הברירה
אינה עוד בין שלום סובייטי ומלחמה
אמריקאית, אלא בין שלום סובייטי
לבין שלום אמריקאי, כשחוצה ביניהם קו
כפול של טנקים, אוירונים, ופצצות אטומיות.
ארגנטינה הנשר
והאנקורית
״אינני אלא אנקורית קטנה, אך פירון
הוא הנשר שאני חוסה בצלו!״ כתבה א

אחיותוהפרס. מחזור אחיות שסיימו את לימודיהן בבית־ווחולים אסותא בתל־אגיב,

* כזכור נכשלה בשעתו הצעתו חנזפור־סחת
של ברנרד ברוך, המדינאי האנזרי־קאי־היהודי
הזקן, שהציע בשם ממשלתו
למסור את הפצצה האטומית לרשות או״ם
בתנאי שתונהג שליטה בינלאומית של
פיקוח על אי־יצור הפצצה בכל המדינות.
ברית־המועצות התנגדה להצעה זו בטענה
שפיקוח בינלאומי כזה יהווה רשת של
ויגול. בגלל מחלוקת זו נכשלה וועדת
האטום של או״ם במאמצה לפרק נשק זה,

ר. ע 1ל 0
ויטה הבלונדית בספרה על בעלה. אולם
בשבוע שעבר פשטו בארגנטינה ובעולם
שמועות מוזרות על דרכי מעופם.
הניחושים הגדולים החלו בגלל שרשרת
של עובדות מוזרות. עובדה מספר
ז: עוד שבוע לפני ;בחירות הגדולות לנשיאות,
שנערכו ביום הראשון שעבר,
לא פתח הגנראל במערכת הבחירות, לא
ערך כינוסים, לא נאם נאומים. אותה
שעה שכבה אויטה על ערש דווי, באופן
רשמי בגלל חוסר דם, אך למעשה הוזעק
מארצות־הברית מורחה נודע למחלת הסרטן.
מהמטה שיגרה ברדיו את נאום
הבחירות היחיד, שהופסק כמה פעמים
על ידי התפרצויות בכי, הפצירה בנשות
ארגנטינה (שזו הפעם הראשונה ניתנה
להן זכות הבחירה *מדינה) להצביע בעד
בעלה.
הבעייה שהטרידה את מוחות הפרשנים
היתד, סיבת אדישותו המוזרה של הגג־ראל.
בעלי נשמות רומנטיות חיפשו את
הסיבה במחלת אשתו, ששברה, כאילו,
את רצונו להילחם ולנצח. אין ספק שא־ויטה
היתד, תמיד הגורם הממריץ את
חואן פירון לשאוף לגדולות, אם כי לא
היתר, הגורם היחיד.
אויבי פירון, ביחוד בארצות־הברית,
הפיצו שמועה פחות רומנטית: פירון
ואשתו מתכוננים להיפטר מן הצרות, לוותר
על הג׳וב המסוכן וחסר העתיד של
נשיא דרום־אמריקאי, לעבור לשוויץ. ע־הון
אמריקאי אף הוסיף שהפירונים העבירו
חלק מהונם לשוויץ, רכשו לעצמם
חוילה נאה בארץ ההררית הרחוקה.
סוס מפקד המשטרה. אולם עתו-
נים אנגליים, המתענינים פחות ברכילות,
הסבירו את כל הפרשה בצורה פשוטה
ואפורה. לפירון לא היה, לרעתם, צורך
בפעולה תעמולתית מיוחדת, מפני שהיה
כטוח בנצחונו. בינידיות האופיינית לו
לא בטח בנסים, דאג בעצמו לכווז את
רצון העם באפיקים המתאימים. חוק הבחירות
שונה בשעתו, נותן יתרון עצום
למפלגת השלטון.
השלטון חולש ע ׳.העתונות, הרדיו ו־הטלויזיה.
המזימה המסתורית של הגנרל
להטלתו, שנתגלתה בשעה הנכונה (וש־אויבי
פירון טוענים שלא היתד, קיימת
כלל) נתנה לו אפשרות להחיות מחדש
אה הסיסמות של מלחמה באימפריאליזם
הצפון־אמריקאי. אסיפות המפלגה הסוציאליסטית
הוכרעו על ידי המשטרה, מנהיגי
המפלגה נאסרו (ושוחררו אחר־כך
באופן הפגנתי, כג׳סטה של רוחב לב).
כמה ימים לפני הבחירות פרסם עתון
אנגלי בדיחה: הוא ציטט מעשיה באכר
ארגנטיני, שנשאל על איזה סוס הוא מתערב
במירוץ. ענה האבר: על סוסו של
מפקד המשטרה. סיכוייו של סוס מפקד
המשטרה, במקרה זה חואן פירון עצמו,
נראו בטוחים למדי.
בכל זאת סבורים גם משקי?ים צלולים
אלה שאין לחואן פירון חשק רב להמשיך
בשלטונו. הצבא מתרחק ממנו,
מצבה הכלכלי של המדינה יורד והולך,
תקופת כהונה נוספת אינה מושכת את
הלב. על אף כל חסרונותיו, ייתכן שהנשר
יקח את האנקורית החולד, לקן רחוק,
בלתי פוליטי.
נשק ארון מתים אוויר
יום השלישי האחרון של אוקטובר
1951 עלול להיכנס להיסטוריה של תולדות
המלחמה כנקודת מפנה גורלית.
אותו יום יצאו שמונה מפציצי ענק
אמריקאיים מטיפוס בי־( 29 כל אחד מהם
עולה למעלה ממיליון דולאר) ,בלווית
176 מטוסי קרב סילוניים, להתקיף שדה
תעופה צפון־קוריאי. לקראתם המריאו
150 מטוסי קרב סילוניים סובייטיים מטיפוס
מיג. על אף המערכה העזה בין
מטוסי הקרב של שני הצדדים, בה הורד
רק מטוס אמריקוד אחד, חדרו מטוסי
הקרב הסובייטיים מבעד למסך מטוסי
הקרב האמריקאיים אל המפציצים הכבדים,
פגעו בכולם בלי יוצא מן הכלל.
המסקנה החד־משמעית: עבר יומו של
המפציץ הכבד, אפילו כשהוא מלווה מטוסי
קרב מהירים. התקפות כמו התקפת
קולון באלף מפציצים במלחמה האחרונה
שייכות לעבר לא פחות מאשר התקפות
החניתות של אבירי ימי ד,בינים. הנבואות
התכופות שמטוס הסילון ישים קץ
לכל הפצצה כבדה, גם של מטוסים הנושאים
פצצות אטומיות, התזימתו. תוצאת
לוואי: כמה אלפי מיליוני לירות שהושקעו
על ידי שני הצדדים בייצור מפציצים
כבדים בוזבזו לריק.

התקווה היחידה להפצצות הכבדות: יצור
מפציצים כבדים, מצוידים בדחיפה סילונית,
שיוכלו לטוס במהירות שתעלה על מהירות
מטוסי הקרב המילוניים. כל עוד לא הושגה
מטרה זו׳ ידמה המפציץ הכבד לארון מתים
הנע באיטיות של כמה מאית ק״מ לשעה,
מטרה נוחה למטוסי הסילון שמהירותם מגיעה
כמעט למהירות הקול ( 1200ק״מ לשער.),

גרמניה
״גנרל קדימה״ מביט אחורה
אלפים הצטופפו באולם. פה ושם נפגשו
מכרים, לחצו ידיים, החליפו כמה מלים חגיגיות•
הם לא הרימו את קולם, מתוך יראת
כבוד גרמנית לשמונה האנשים שישבו על
הבמה — הגנרלים שפקדו עוד לפני שש
שנים על חייהם.
לפתע עבר רחש בין 5000 הנאספים. על
הבמה הופיע גבר בן ,63 בעל שערות שיבה
ושפם, לבוש חליפה אזרחית. הגנרלים פינו
מקום בכבוד. כי האיש היה היינץ גודריאן,
לשעבר ראש המטה הכללי של צבא־היבשה
הגרמני, שבא לברך את הכינוס הראשון של
״ברית החיילים הגרמניים״ בבון.
״הוא הזדקן,״ לחשו החיילים, כשראו את
הדמות הכפופה בחליפה הבהירה, שלא דמתה
עוד לתמונות המפוארות של הגנרל בעל
המדים המבריקים, שפורסמו בשעתו על־ידי
מכונת התעמולה של גבלס. אולם כשהגנרל
העיף מבטים מהירים מתוך עיניו הירקרקות,
היתד, להם ההרגשה שלא השתנה בכל זאת.
המועמד מספר 1לפיקוד הצבא הגרמני במלחמת
העולם השלישית נראה פעלתני למדי.
״המצב אינו יכול להימשך !״ רעם .״אנו
מוכנים להילחם, אבל רק כשיש לנו חופש
בבית. את הצבא הגרמני לא יקנו במדי חאקי!״
ובהרימו את ידיו זרק לאולם את ״פקודת
היום״ :איחוד גרמניה.
דרן־ אגב, טאנקים. מעטים הגנרלים
הגרמניים שנשאר להם גם אחר ההתמוטטות
שם כה מצלצל באזני בני־בריתם ואויביהם
לשעבר כגודריאן, שנקרא בפי חייליו בשם
״גנרל קדימה״ (על שם המרשל בליכר, המנצח
של קרב וואטרלו, שנקרא ״מרשל קדימה״
אחר שהצטיין במהירות מערכתו נגד
נפוליאון הראשון).
גורדיאן, יליד אותו אזור פרוסי שעבר
לידי פולין אחר מלחמת העולם הראשונה
(והשניה) ,היה חייל מקצועי במלחמה הראשונה,
נשאר קצין המטה הכללי (הבלתי
חוקי) בצבא המוקטן של הרפובליקה הויי־מארית.
באחד הימים הוטל עליו לטפל ברכב
הצבאי. ביסודיות פרוסית החל קורא את
הספרות המקצועית — עד שנתקל בספרים
של נביאי־הטאנקים הבריטיים.
בבריטניה היתד, קיימת, אותה שעה, אסכולה
של הגנרל פולר וקפטן לידל־הארט,
שטענו כי במלחמה הבאה יכריע הטאנק.
הגנרלים הבריטיים המזדקנים צחקו על תיאוריות
אלה, חלמו על חפירות ועל סוסים.
גודריאן לא צחק, החל מכין בשקט את
היסוד לצבא־טאנקים לפי שיטות אלה. בפולין
ב־ 1939 ובצרפת ב־ 1940 חדלו הגנרלים הברי־ימיים
לצחוק. כי אז שברו הטאנקים המעטים
(והרעים) של גודריאן את הצבא ההמוני של
אויביהם — ובעיקר של הבריטים.
כשעלה היטלר לשלטון נתקבל בברכה על־ידי
גודריאן, כרוב שאר הגנרלים, אף כי
לא היו נאצים. הם חשבו שהאיש החדש יקים
שוב צבא גדול. היטלר לא איכזב. הוא פתח
לרווחה את השערים לפיתוח הצבא. גודריאן
ותורותיו מצאו חן בעיניו. בה בשעה שר,גנרלים
הגרמנים הזקנים יותר התנגדו לתורה
זו לא פחות מחבריהם הבריטיים, עזר היטלר
לגודריאן להקים דיביזיות משוריינות, שלא
תעזורנה לחיל הרגלים, אלא תפעלנה באופן
עצמאי, תפרוצנה חור בחזית האויב ותח־

,העולם הזה״ ,מם׳ 733

דורנה לעומק כדי לנתק את עורפו. גודריאן
שותק, בספרו, על פרט קטן אחד: שהוא
ניסה את הטאנקים שלו בברית המועצות׳ לפי
הסכם חשאי שהיה קיים בין גרמניה ורוסיה.
המפקד לא הוחלף. בכל זאת, כשפרצה
המלחמה, לא היה לגרמניה צבא־טאנקים
אמתי, אלא רק דיביזיות מעורבות, מצוידות
בנשק נחות. לדעת גודריאן הוכרע בזה גורל
המלחמה לרעת גרמניה.
אולם תחילה ניצחה ״מלחמת הבזק״ בכל
החזיתות מול טפשות בנות־הברית, שלא
הבינו את הטאנק, חשבוהו למכשיר עזר של
חיל־הרגלים. אולם כבר אז התחוללה ההתנגשות
הראשונה בין היטלר והגנרל ״הצעיר״
(( )52 לפי מושגים גרמניים) .אחר מלחמת
פולין מתח היטלר ביקורת קשה על מפקדת
צבאו. הגנרלים נחרדו, אבל לא העיזו להגיב.
גודריאן עבר ביניהם, ניסה לגייסם לפעולת
מחאה. כיטלא מצא אוזן קשבת, ניגש בעצמו
להיטלר, ביטא את מחאת הגנרלים. היטלר
שמע בשקט, הודיע לבסוף, שאין לו אמון
במפקדו הראשון (גנרל פון־בראוכיץ׳ ,לא־נאצי
מובהק) .אולם מכיון שבאותה מידה לא
האמין היטלר גם לכל שאר הגנרלים החשובים,
לא הוחלף המפקד. השיחה נסתיימה בתיקו.
אחר
מפלת צרפת, בה פיקד גודריאן על
מחנה־הצבא שפרץ את החזית בהרי הארמים,
זרק את הבריטים לים בדנקירק, חזר וניתק
את קו מג׳ינו * ,היה גודריאן בטוח כי עתה
ישבור היטלר את בריטניה. תכניתו: לכבוש
את ספרד וגיברלטאר, לשבור בתנועת־ענק
את החזית הבריטית במצרים, לכבוש את
המזרח התיכון. למזלם של בני ארץ־ישראל
לא הבין היטלר תכניות של פעולה מעבר

האזרח היינץ גודריאן
״אנו מוכנים להילחם...״
לים, החליט, במקום זה, להתקיף את רוסיה.
גודריאן נקרא לפקד על ארמיה של טאנקים.
תחילה היה הכל בסדר. גודריאן פרץ את
החזית, הסתער לקראת מוסקבה. אולם היטלר
לא הבין את חשיבות העיר, הסיח כוחות כדי
* אחד מפיקודיו בנזיבצע זה היה ארווין
רומל, לאחר מכן מפקדו של האפרילוה־קור
בלוב.

להשיג נצחונות קלים בדרום• כשפנה למוסקבה
היתד, השעה מאוחרת. החורף התקרב.
הצבא הגרמני לא היה מוכן, נהדף בקרבות
קשים על־ידי הרוסים שהיו רגילים לקור.
גודריאן דרש נסיגה מיידית, התבצרות בקו
חזק יותר. היטלר אסר כל נסיגה• התוצאה :
תבוסה כללית ופטורי גודריאן.
״אדוני זקוק למנוחה.״ כעבור שנתיים,
אחר ההתמוטטות הכללית של הגרמנים ברוסיה
והפלישה האנגלו־סאכסית לצרפת, התנגשו
קצינים מורדים בחיי היטלר. גודריאן
התנגד להתנקשות זו. לדעתו אסור היה
לחיילים להתערב בפוליטיקה. הוא גם לא
האמין שהמורדים ישיגו שלום נוח יותר
מאשר היטלר. אחר גל של תליות, בו חוסלו
כמה ממיטב הגנרלים, נקרא גודריאן למלא
את תפקיד הרמטכ״ל.
התפקיד לא היה משמח. היטלר לא היה
עוד מסוגל לשמוע ביקורת כל שהיא. הוא
אסר עליו מראש להתפטר .״גם חייל בחזית
אינו יכול להתפטר,״ אמר הפיהרר .״אם
משהו אינו מוצא חן בעיניו, אין הוא יכול
ללכת הביתה. איני יכול לתת זכות זו
לגנרלים.״
שיתוף הפעולה לא היה שקט. בניגוד לקצינים
מפמלייתו של הפיהרר, לא התרגל גוד־ריאן,
הפרוסי הגאה, לשתוק. הוא הראה
מפעם לפעם להיטלר שהוא טועה, שאסור
להחזיק צבא בעמדות אבודות. היטלר לא
האזין לדגיריו, ניהל את המלחמה כאוות
נפשו.
בשיחות היומיומיות נוכח גודריאן יותר
ויותר, לתדהמתו, שמנהיג הרייך הגרמני הוא
אדם חולה, אינו אחראי למעשיו. אותה שעה
היה היטלר כפוף קומה, ידיו ורגליו רעדו
תמיד, עיניו היו חסרות ברק. כדי לגרות את
עצמו הרשה לרופאו להזריק לו זריקות בלתי
ספורות של רעל, שהרסוהו מבפנים. מסקנתו
של גודריאן: להיטלר היתד, מחלה נוראה,
המחלה הפארקינסונית, שמקורה או במחלת
מין או בהתקררות שהשפיעה על המוח.
העם הגרמני, האציל והנאמן, הלך לאבדון
בהלכו אחרי אדם חולה׳ שהיה אכזרי עד אין
גבול, צמא דם ואדיש לחלוטין לסבל עמו.
אופייני לגודריאן: הוא לא הסיק את המסקנה
שעליו להשתתף בפעולה נגד היטלר,
לחסלו או לסיים את המלחמה בכניעה.
במקום זה המשיך בתפקידו, ניסה לשכנע
את היטלר שהמלחמה אבודה מזמן. בראשית
,1945 כשאייזנהואר כבר הגיע לריין, פנה
להימלר, מנהיג הס. ם ,.ביקש אותו שיתערב
וישכנע את היטלר ליזום שלום. הימלר
נתגלה כפחדן ומוג־לב, שלא העז אפילו להזכיר
את הדבר באזני היטלר.
חודשיים לפני ההתמוטטות הסופית, באחת
השיחות במפקדת היטלר, העיז גודריאן להפסיק
את היטלר באמצע המשפט, כשזה שפך
את חמתו על אחד הגנרלים. היטלר הפסיק,
הסתכל בו, ביקש את כל הנוכחים, מלבד
גודריאן וקייטל, לעזוב את החדר. כשהיו
לבדם, אמר :״אדוני הגנרל־אוברסט, בריאותו
לקויה. הוא זקוק למנוחה מידית.״ גוד־ריאן
הבין שהוא מפוטר. קייטל התערב,
המליץ על בית הבראה .״יסלח לי המרשל׳״
ענה גודריאן בלעג ,״אבל בית הבראה זה
נמצא מזמן בידי האמריקאים.״
כשחזר הביתה וסיפר על הפיטורין לאשתו,
נפלו איש לזרועות רעותו, מרוב שמחה
,״לשנינו היתד, זאת ישועה״ ,אומר הגנרל.
אולם הטבח בחזית נמשך. כעבור
* אולם במסיבת עתונאיס במרס , 1945
חודשיים לפני הכניעה, אמר :״מימי לא
ראיתי את כבשני השטן ושאר ההמצאות של
דמיון חולני ...אלה הם ספורי זוועה נגד גרמניה
שהופצו ביסודיות יהודית.״ בספרו
הוא עובר בשתיקה על הצהרה דו, כותב במקום
זה :״הזוועות שבוצעו במחנות הריבוד
הועלמו בצורה גאונית.״

ששה שבועות נפל בשבי האמריקאים.
הגנרלים היו הגונים. תחילה הושם
גודריאן במאסר, אולם חיש מהר נתברר שאין
מקום להאשמה נגדו. הוא לא ביצע פשעי
מלחמה ולא היה נאצי רשמי* .הוגי־הדעות
הבריטיים, שאת תורתם ביצע בשדר,־ר,קרב,
ביקרוהו, כתרו כתרים לכשרונו הצבאי. הוא
החל כותב את זכרונותיו, שהופיעו בגרמי

הגנרל היינץ גודריאן*
אן לא במדי חאקי !״

ניד, לפני כמה שבועות.מסקנתו: העם הגרמני
עשה את חובתו. הגנרלים ביצעו פקודות,
היו אנשים הגונים. בעלייתו של היטלר
אשמים הפוליטיקאים, שהצביעו ברייכסטאג
לתת לו סמכויות בלתי־מוגבלות. היטלר
היה איש מוכשר, נהג תחילה בתבונה, לא
האמין שבריטניה תיכנס למלחמה. בסופו
של דבר לא ידע עוד כל גבול, פתח במלחמה
בשתי חזיתות — שיטה שהוא עצמו
התריע נגדה משך שנים רבות — התנוון
יותר ויותר עקב מחלתו. הימלר היה מוג־לב,
מנוון וטיפש, אולם את פשעיו המתועבים
ביצע מתוך קנאות אידיאליסטית. את
גרמניה בגלל
המלחמה ברוסיה הפסידה
שגיאותיו של היטלר, שלא כבש את מוסקבה
כשד,יתד, לו אפשרות לכך, הפריע לגנרלים
לנהל את המלחמה. כפי שמצאו לנכון.
המסקנה
הבלתי־אמורד, בספרו: גרמניה
יכלה לנצח את ברית־ד,מועצות במלחמה שעברה.
בשיתוף עם אמריקה ובריטניה תוכל
לעשות זאת במלחמה עתידה. לא נשאר
גם כל ספק מי המומחה למלחמה מסוג זה.
מתוך ענווה נאה אין הגנרל היינץ גודריאן
מזכיר את המועמד הברור לו (וכנראה גם
לשאר הגנרלים הגרמניים) .שמו: גנרל היינץ
גודריאן.
* עם הגנרל הסובייטי קריבושין, בשעה
שמסר לו בשנת 1939 את נזבצר ברמט־לי־טובסק
לפי הסכם מולוטוב—ריבנטרופ, לחלוקת
פולין בין גרמניה וברית המועצות.

מ 1צאח מחסה בגשם

צלבץ התנועה
ש ל ״ ה עו ד הנה״
שוטרי התנועה ככד רחבי המדינה עושים כד
אשר דאד ידם כדי דטפח את הכטחון כדרכים
ודמנוע תאונות. דוא היית אתה שוטד־תנועה,
דמי מן האנ׳טים המצודמים כתמונות כעמוד זה
היית מוסר הזמנה דמשפט ץ
כדוק: כשש התמונות יש חמש הפרות גדויות
שד החוק. רק כתמונה אהת אין הפרת־חוק.
אם תנדה את כד ההפרות, רשום אותן• ,טדה
את הרשימה כצירוה התדוש דמערכת ה עוד ם
הזה, ת .ד ,136 .תד־אכיכ, עד יום ,00.11.^1ציין
עד המעטפה :״צדכץ התנועה״.
כין שודחי הפתרונות הנכונים תוגרד טיסה
דאידת( .אחר שמשטרת התנועה דא קיכדה את
ההצעה דתת פרם אהר: שיחרור מרפורטים דמשך
•טנה אחת).

מוגש בשיתוף־פעולד. עם מחלקת התנועה של משטרת ישראל.