גליון 757 מתאריך 29 באפריל 1952

יו ם דז ע צג> 4

השבזעו! המצויר
לאינפורמציה

a in

מכתבים

העורך הראשי:

העונס

אורי א ב נרי

ראש המערכת:
של ום כהן

עורך הכיתוב:
דוב

עורך התבנית
דוש

א.יתן

הצלם הראשי:

הכתב הראשי:

ה ש בז עזן המצ 1י ר
לאי 1פ 1רמציה
רחוב נליקסון , 8תד־אביב
(ליד תיאטרון * ,ה י )
ת.ד , 136 .טל( .ומני) 85785
מען למבדקים :״עולמפדם״
משרד המערכת בירושלים .
רחוב דוד המלך (יולי א ס.
הסעד.
משרד
מו ל
המערכת בחיפה : משרד רחוב החלוץ . 45 חדר , 11
טלפון 4—6 ( 4661 אחה״צן

פאול גולדמן

אהרון דולב

עורכי מדורים:

מיכאל אלמו, יחיאל בשן. ניצה נבי, איתמר עילם.

משתתפים קבועים:
פרנצה

נרובנר,

רפאל חייט, אוסקר טאובר.
יצחק לבני, צבי שש.

ראש־משרה ירושלים:

פילים

ראש משרד, חיפה:
נתן ריבון

דוד רובינגר

סופרי־חוץ:
דגיאל גילן, גבריאל דנון, שמואל מירון.
המו״ל :

העולם

הזה

בע״מ.

דפוס

ישראל,

תל־אביב

אליה, שיכניס תוכן של יעוד למדינה זו.
והוא לא מצא אותו.
וכאן אפשר להפוך את החוד, ומוטב להסתכל
מעט בראי. כי אחרי ככלות הכל, יעוד
חדש זה — על מי היה לתת אותו? .פיסגה
יום העצמאות הוא היום בו מפנה המדינה,
חדשה זו — מי יצביע עליה? מי — אם לא
האומה ואולי גם ההיסטוריה את עיניה אל
הנוער העברי עצמו?
י נער ונערה, חסרי־שם וחסרי־מדים.
הפקודה שיצרה את מגש הכסף לא באה
נתן אלתרמן קרא להם ״מגש הכסף״,
המגש עליו ניתנה המדינה. זוהי שפת השירה.
במציאות הפשוטה היו מגש של בוץ וזיעה
ודם, אנשים שעשו ג׳וב פשוט מפני שהיה
צורך לעשותו, ועשו אותו היטב. הפקודה
שהמריצה אותם לא היתר, חתומה ע״י
הכנסת, ולא נתקבלה באסיפת השרים. היא
ביצבצה בלבו של האדם הבודד, איש איש
בפני עצמו. והיא היתד, מחייבת.
היום נדמה שאותם נער ונערה נעלמו. לכל
היותר הם קיימים בצורת איזה ״משבר״,
בעיה שאפשר לכתוב עליה מאמרים מלומדים.
אולם האמת היא שכך היה נדמה גם אז. עד
אשר באה ההיסטוריה, ונגעה בהם במטה־קסמים.
והם קמו. ועם שלם של קשישים,
על מנהיגיו וסופריו ועתונאיו, עמד והתפעל,
גם הכה על חטא. הוא לא ידע שישנו נוער
כזה.
ולמחרת היום, כשהג׳וב היה גמור, למראית
עין, היה המעשה הראשון של המדינה לדרוך
על המגש, לנפצו לרסיסים. היא לא נגעה בו
במטה קסמים. היא נגעה בו במגע של מכונה
ביורוקראטית. היה זה מגע צונן, כמעט מגע
ציני. הוא הרם את הסמלים והערכים של
המהפכה שהתחוללה בחזית .
זוהי, על רגל אחת, הטרגדיה של מדינת
ישראל.
והסמל החיצוני לטרגדיה זו, הוא הסמל
שחסר. הצבא אינו תופס במדינה זו מקום
קטן יותר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם.
להיפך. יום העצמאות הפך, כמעט, יום
הצבא. אולם מדינה זו היא היחידה מבין כל
מדינות העולם, שעמדו במלחמה, אשר אין
בה מצבה של החייל האלמוני. פה ושם הקימו
או עומדות להקים העיריות והמועצות המקומיות
מצבות קטנות. אולם הסמל הגדול, אשר
לפניו יכרעו מנהיגים ומצביאים, הסמל אשר
יספר על המחיר ששולם, סמל זה איננו.
וכך, ארבע שנים בלבד אחרי שקמה המדינה,
שמור זכר החללים בארכיונים, או בספרים
קטנים אשר הוצאו בעמל כ־אטתי ע״י הורים
פשוטים, אשר אינם משלימים עם מציאות
זו, אשר נדמה להם שבכל זאת אסור לשכוח
כל כך מהר, באכזריות כה רבה.
מן החוץ. היא באד, מבפנים. ורק מבפנים
חזית

אין זה אלא פרט אחד
יכולה לבוא הפקודה הבאה.
השיכחה היא טוטאלית. פרט שני הוא חוסר
מאז יום העצמאות השלישי קרה משהו
הציון, אשר גם הוא נהוג בכל ארצות העולם:
הציון על־ידי אותות. ניתן אות הקומנד
בנוער. שביתת הימאים היתד, סימפטום.
האדישות הצינית, שהיתר, תוצאת האכזבה
יות — האות שלא בא לציין את אותם אשר
הגדולה החלה נמוגה. במקומה באה אי־מנוחה
מגיע להם החוב הגדול שאין לפרעו לעולם,
מוזרה. ובפעם הראשונה, מאז מאי , 1948
אלא להיפך, ליצור מישור אחד גדול, שאין
בו גבעות והרים.
שוב נשמעו המלים ״מהפכה״ ,״קחתרת״.
המדינה זקוקה למהפכה. אולם לא תהיה
מגש הכסף לא רצה בפרס. איש לא קיוה
זאת המהפכה של הקלפי המלא, גם לא המהפשבשערי
תל־אביב או ירושלים או עפולה
כה של האקדח הטעון, אלא המהפכה של
או ראש־פינה תקבל את פניו תזמורת, יוליכו
הלב העולה על גדותיו — המהפכה שתתחולל
אותו בתהלוכת רחוב ויציגוהו לפני ראש
בנפשו של האדם הבודד, כמו המהפכה שהוהממשלה.
איש לא קיוה לזאת — אם כי
לידה את הפלמ״ח, את גבעתי את גולני
היתה זכות לקוות. אולם איש לא קיוה גם
וחבריהם. מהפכה של התחדשות פנימית, של
ששנה אחרי חתימת שביתת הנשק לא יהיה
חידוש חדוות חיים ורוח המבצע, של סגנון
עוד חשוב גם לכלב מי עשה משהו, ומי לא.
הדיבור והלבוש, מהפכה שתשים קץ לעניבה
כל אלה סמלים. לא בהם העיקר. העיקר
מסתתר אחריהם. והוא ידוע לכולנו. ואם
ולהוליבוד ולקרייזלר ולכל שאר אלילי המדינה
הזאת, שתיצור אדם חדש וו|ברד, חדשה.
ביום העצמאות הרביעי, השנה, אין הלב מחיש
את הולמו גם בחזהו של נער ישראלי אחד,
אל נחשוב, ביום הזה, על מה שהיה —
אם כי מצווים אנו לזכור. נחשוב נא על מה
כאילו כל זה רגיל, שיגרתי וחסר־חשיבות,
הרי זו התוצאה.
שיכול להיות, מה שצריך להיות — אם אמנם
עוד זורם בעורקינו הדם המפורסם של אז.
ישנה עוד סיבה. לוור אחד היה יום ה׳
באייר תש״ח, סוף. פסוק. הוא היה עטרת
למפעל חיים, עטרת נאה. אולם לדור השני
היה רק התחלה, רק אות ראשונה במשפט
חיים. והוא חיכה להמשך, למטה הקסמים
החדש, שיציב מולו פיסגה חדשה להעפיל
השער הנערה שהופיעה על שער נליוין העולם ה)ה
742 יפה להפליא. התמונה מהוה (כמעט) מקור
השראה ללימודים ותלויה עתה על ארגז המיקרוס קופ
שלי.

מיכה קאופמן, קרית ממלון
ולנו היה נדמה שהיופי אינו זקוק לזכוכית
מגדלת.

דבר והיפוכו

בתיאור השער שבו מופיעה אולי שוקן (העו־לס
הזה ) 753 אתם מספרים בין השאר על רומנם
עצוב שמח. המושג הזה מוזר במקצת. האם תוכלו
לתאר איש נדול-קטן לדממה?

שולמית ביתיר,לחמי, בני־ברק
לא. אבל אפשר להזמין גזוז חמוץ־מתוק,
לדוגמה.

:מל תל-אביב

בנלית העולם הזה 751 צרפתם תמונה של סבא
קפיטנו ומעלליו. בין היתר הדגשתם לבמות על
בנו אברהם אשכנזי ״שנפל בקרב על הקסטל ,׳.
אמנם השם קסטל הפד לשם נרדף לגבורה עילאית
אד ליתר דיוק רצוי היה שתדעו שאברהם נפל ב־מילוי
תפקידו בלוותו את אחת השיירות ממולדת
לבית הקרן־הקיימת לישראל ליד בית־דנון.
בעת הניע השיירה לצומת הדרכים נורה על־ידי
צלף ממשטרת בית־דנון בשמשו מקלען במשוריין
הראשון שחיפה על התקדמות הנששים.

משה נובק, חיפה

אני מביע לכם את תודתי הכנה והערכתי הרבה
על פעלכם. אני בטוח כי רשימתכם הממצה והקו־

ב עו ד שבוע׳׳ ׳הדיש ״העוד הוה״
בפעם הראשונה גליון שד ד ד־פודטגיה
אחת. הוא מאמין באמונה
בנ ה שתהיה ואת רפורטגיה אשר
ד א היה עור כ דוג מתה בעתון עברי.
37 צעירי וצעירות. ביניה ראש
מערבת ״העוד הוה״ צד וצדמת.
צאו דמסע דגר חסד־ ת ק די ם ב תור
מעמה׳ הנ ג ב הבד תי־נוד ע. ע ד
נ׳ שטחי שעוד רא דרבה עדיה
דג ר עברית. בדדררבתהתר או ת
ש ארבה 40 ימי. מנותב׳ מבד
מג ע ע העוד. נתק לו במה פעמי
ב מ ארבי אויב. נשאו א ת פצועיה
וסברו אתב דו ת הצמא והעייפות.
ב ־ 44 עמודי רצופי יביא ״העוד
הזה״ רקודאיו א ת פור ההרפת־האות
שד ה מס ע והדה מ ־ 3 2 6
התמונות שצודמו ע ד ידי צדמיו.

v Mg׳ --1

יקה במאה אחוזים

ן יקה וצבר התובחו ביניהם. אמר היקה:
] בני נולד בארץ, והוא צרר במאה אחוזים.
צחק הצבר, אמר :
בנו של יקה הוא
יקה, ונינו של יקה
הוא יקה.
קרא היקה לבנו,
אמר לו: לך לבית׳
הקפה, שאל אם אני
נמצא שם. הבן הלך,
חזר כעבור כמה
דקות, הכריז: אבא,
אתה לא נמצא שם.
צחק הצבר: אתה רואה? האם הוא
לא יקה מושלם? אולם כאן התערב הבן
בתרועה גדולה: מה אתה חושב, שאני
באמת יקה? אני בכלל לא הלכתי לבית״
הקפה, רק טלפנתי לשם.

הקורא צבי ל ,.משק חולתא, זוכה
בלירה אחת בתוספת אשור צבריותו.

בורגנות על גלגלים

במדור העם (העולם הזה )755 הנכם קובעים
כי השנה לא היו שום טיולים בחופשת הפסח...
מפני שהממשלה העלתה את מחיר הדלק ובכן,
אין זו אלא שחצנות בורננית מתועבת. אילו רד
הענוד מעל נ׳יפ שלו וטרח ללכת מעט בשבילי
הארץ, היה רואה כי הנוער עודנו חי וקיים, מט יל
ומבקר ברחבי המולדת.

שמוליק זהבי, חדרה
הג׳יפ עבר כמה מאות ק״מ של שביל־שדה,
נתקל רק במטיילים מועטים, שאינם
מייצגים את 150.000 צעירי המדינה.

סטודנטים בחו״ל
הנני להציג לפני ״הקדושים המעונים״ בחו״ל
מספר שאלת אשר תסתומנה את טענותיהם .
א) האם סטודנט בחו״ל נקרא באמצע שנת
לימודיו לשרות צבאי (ולפעמים אף במועד הב
* בן׳ *האם אין מספקים לסטודנט בחו״ל טפרים
בשפע? סטודנט בארץ אינו יכול להשיג ספר
באנגלית היות ובדיביזים אלה ״מתענים״ הסטו __
דנטים
בחו״ל.
נ) האם סטודנט בחו״ל משלם שכר דירה בסד
35ל״י להודש 1
ד) האם >פטודנטים החוזרים לפנרת תקיץ או לארצנו נושאים בהוצאות הנטיעה בדביזים

הממשלה?
ה< ולאחרונה להורי הסטודנטים: אמנם לירה
עבור דולר זה מחיר יקר מאד, אך הסטודנטים
בארץ מוכנים לשלם 2ל״י עבור דולר אשר יספק
להם את הספרים הדרושים ללימודיהם.

אסתר דרזדן, אשת סטודנט בטכניון, חיפה

במקום לשלוח כל כד הרבה סטודנטים להו״ל
היה מוטב לרכזם כאן, ובדיביזים המוצאים עליהם
עתה להשיג ספרים ומרצים מעולים ובתום הלי־מודים
לאפשר לכל סטודנט לצאת להו״ל לשנה

רדתי, רדתי:
בגליון האחרון (העולם הזה ) 756 פרסמתם מכתב
של אליהו קנר שלא יכול היה לישון בלילה מרוב
דאנה לנורלה של רותי. ובכן, רבותי, אצלי זה
לא היה כד. להיפד, זה השבוע הראשון שיכולתי
לישון בשקט בערב יום ה׳ .כי לא הופיעה רותי
לקלקל את שאר התוכן של העולם הזה.

אהרן כהן, ירושלים

יש לי הרושם כי קיימת קנונייה זדונית במערכת
העולם הזה לחסל את רותי. אם כן, תוכלו להד פיס
נליון אחד פחות. בלי רותי לא אקנה את
העולם הזה.

שולמית ירקוני, תל־אביב

כאחת מאלו שהיו מועמדות לתואר רדתי , 1951
אני מוחה בכל תוקף על שפסל,תם לפרסם את תע לוליה
המשעשעים. אנא חזרו בכם.

רותי נוימן, חיפה

...לאסור את דוש
נערה חמודה וחיננית...

באשמת רצח מתועב של

רפאל חסון, טבריה

לעת לתוככי בעיית נמל ת״א תשמש מנוף לפתרונה
בשים לב לתפוצתו ולאהדת הקהל והכלי אשר דרכו
הונשה.

איני רותיסט מושבע אבל לכל הפחות חייבה
אתכם מידת ההגיונות לערוך הלוויה (ציורית)
כדת וכדין לרותי ז״ל.

מנהל כללי של נמל תל־אביב

הופעתה האחרונה של רותי פנעה קשות בכבוד

יצחק צ׳יז׳יק,

יעקב דורון, תל־אביב

הסערה כמרחב

זה למעלה משנתיים אני עורך יום יום סקירת
העתונות הישראלית בצרפתית אשר קוניה הם
חברי הפנל הדיפלומטי חזר בישראל וזו הפעם
הראשונה שתמצית מאמר (״אתה והסערה במר חב״
— העולם הזה ) 754 השתרעה על שלושה
עמודים.

שלמר, ר .כהן, תלאביב

הרפורטז׳ה שלכם על המרחב היא 100 אחוז.
מה בנונע למשהו דומה לזה מצדם של אנשים
בעלי אישיות בארצות ה שכנות (סוריה, נ׳בל
דרוז, הלבנון, ירדן ועיראק)?

אליהו שמיר, תל־אביב

סבלנות, הקורא.
״אתה והסערה במרחב״ הנו המחקר השטחי
ביותר שקראתי בשפה העברית ואינו ראוי לתואר
מחקר. זהו אוסף הכרזות נבובות מפי אישים
מפוצצים או פחות מפוצצים ...החסרות כל הסברה
והנמקה משכנעת.

קרוזו נגד לנצה

משה רוסקוב, תל־אביב

אם תמיד צדקתם כמו במאמר על הסרט ״קרוזו
הנדול״ (העולם הזה ) 755 אז אוי לאמונתי העוורת
בחברי המערכת. סרט זה הוא ללא כל פסק גרוע
מאד ואינו שווה להקרא על שמו של הזמר הגדול,
שהיה נדול אומני הביצוע בעולם ...נכון אמנם
שמריו לנצח מצליח תוך כדי לחיצות איומות
בנרונו המסכן והוד כדי התאמצות של יולדת להוציא
קולות חזקים אבל אין לקרוא לזה שירה
וכל שכן לא בל־קאנטו.

יוכבד לנגר, תלאביב

דוש. איה חוש ההומור שלו? אם החליט לחסלה,
מדוע לא עשה זאת בצורה מבדחת?

ישראל לבנברג, ירושלים
המערכת הודיעה שהיא תעשה מאמצים לוודא
את האמת על גורלה של רותי. מה נשמע?

שמואל שמואלוב, תל־אביב
המערכת טרם קיבלה אינפורמציח מוסנז־כת,
אך מקווה להביא לרותיסטים המודאגים
ידיעות מוסמכות בשבוע הבא.

העולם הזה״ 757

ביו ההוא אמרו הערבים:
אייר תש׳ח

MAY 1948

ה׳ א**ד תש״ח -הדודות הבאים רקמו
מסכת של אגדות מסביב ליום זה.
יהפכוהו תאריך בספר הלימודים. אולם
FRIDAY
יום ששי
לאותם 640 אלד בני הישוב העבד׳
שתיו באותו יום ואת אותו יום. היה יום
כ כל יום אדר: יום בו עלתה השמש ברגיל ושקעה כרגיל, יום מלא מאורעות
זמעשים. ומעשיהם של אותם רבבו ת האנשים הגדולים והקטנים -המפקד
ב חדר מפקדתו. השר במוזיאון תל־ אביב. הרופא ליד שולחן הניתוחים.
החייל במכונית המשוריינת. ומעל לכל: העם השכול ליד קבר בנו־פרטים
צטרפים לתמונה אחת גדולה. שכדאי לשמור אותה למען ההיסטורה.
כפי שהיה במציאות

״מדינת ישראל קמה:״

״לקוות׳ משוריין מהלגיון!״
״יום לפני ההכרזה בא
אלי כתב של עתון לזנ-
דוני במזרח התיכון״,
נזכר אלוך יצחק (״ה־זקו״)
שדה, לשעבר מפקד
חיל השריון .״הוא
אמר לי שברצונו לשאול
אותי שאלה אחת פשוטה:
האם אנחנו חושבים לנצח
במלחמה הזאת, ואם
כן, כיצד אנחנו חושבים
לעשות את זה ז אמרתי
לו שאנחנו סומכים על
שני דברים: חומר אנושי
ואיניציאטיבה של המפקדים
.״ונשק?״ היא
הוסיף לשאול ,״כיצד אפשר
לעמוד נגד צבא סדיר
בידיים ריקות?״ אמרתי
לו: נשיג נשק אצל ה־אויב.
הוא הצטחק באי-
לוניה והלו לו. למחרת
לקחתי את המשיריין ה־יאשיו
מהלגיון הירדני
ומשה דיין פרץ ללוד ו-
רמלה עם המשוריין.
עליו רכב אחד מאנשי
שלמד לירות מהתותח
באמצע סערת הקרב.
ביום ההכרזה הייתי
עסוק באירגון השריון
הדל של החטיבה יכולתי
להגיע למוזיאון למעמד,
אך לא התאמצתי במיוחד•
היחידה שלי עניינה
אותי יותר. אני זוכר, כאש־
ישבנו בחדר הגדול
במחנה אי־שם ושוחחנו
בענייני הפיקוד כשלפתע
התפרץ מישהו ובישר
שהכרזת המדינה נתקיי-
מה. הרגשנו בטוב. אך
לא יכולנו לזנוח את מה
שעשינו ולעשות יותר
מאשר סתם להרגיש ב־טוב•
בכל זאת היה צורך
להגיב להכרזה במשהו
חגיגי. מישהו אירק כמה
בקבוקי קוניאק׳ הכניס
לחדר ספלים ואנחנו
לגמנו מן האלכוהול והרגשנו
מצויין.״

״התשובה הערבית:״

״בך נסלק את הציונים:״

״אין דרך אחרת:״

״ראית את האויב מתקרב!״
״בשעה 11 בבוקר של יום הששי, ה 14 לחודש מאי,
עליתי במטוס אוסטר קטן, אחד הפרימוסים שהיו מגו,
בשדה התעופה של ראש פינה, כדי לברר אם הצבא הס1רי
מתכונן באמת לפלישה״ ,מספר ירוחם כהן, המכונה
״ג׳ינג׳י (בגלל שערותיו השחורות) ,לשעבר שלישו 4ל
יגאל אלון ונציג ישראל בועידת שביתת הנשק ד,מצרות.
״היתד, לי אינפורמציה זמן רב לפני כן כי צבאות ערב
יפלשו לארץ ב־ 15 לחודש, אולם האחראים הפוליטיים
לא האמינו בכך.
קרוב לצהרים ראיתי טור של הצבא הסורי חונה ליד
מרג׳ עיון. המשכתי לעקוב אחרי תנועותיהם, אחרי שהו־דעתי
באלחוט ליגאל אלון ולתל־אביב על מה שראיתי.
הטור הסורי נע לעבר באניאם, ומשם בכוון לעמק הילדן.
היה זה הטור שהתקיף למחרת את צמח.
כשירדתי מן המטוס בשדר,־ד,תעופה של ראש־פונה
כבר היה חושך. חברי ניגשו אלי, אמרו לי :״עכשיו
אנחנו כבר מדינה.״ ידעתי שעומדים להכריז עליה, אך
במטוס לא שמעתי, כמובן, את ההודעה.
ביום הראשון של המדינה ד,תקפנו את מולכיד לא
היה זה יום מאושר. היו לנו המון אבידות...״

״היינו תשושים ורצו!וגיס״
״כאשר נלקחתי בשבי הייתי המום כ־ 280 חברי״,
מספר מרדכי דריקסלר ,33 ,מי שהיה מדריך ראשי של
חיל־המשמר בירושלים ב־ ,1947 נשבה בגוש עציון, אליו
יצא עם שיירת נבי דניאל המפורסמת, והפך מפקד אחד
משלוש הגזרות להן חולק הגוש.
״זד, היה ב־ 14 למאי .1948 עניבת החנק של הירדנים
נכרכה סביב הגוש. כאשר נכנענו לבסוף, היינו, אלה שנשארו
בחיים, תשושים ורצוצים לאחר קרב סופי אכזרי
של תקופת קרבות ממושכת. כשהגענו לתחנת משטרת
חברון ראינו את הדגל המנדטורי מתנוסס על גג התחנה.
אנשי חברון התקהלו סבין: התחנה, רצו לעשות בנו
לינץ׳ ,אך עמדתו התקיפה של קצין הלגיוו הצילה אותנו.
הוא שלף את אקדוחו מול האספסוף וצעק :״מעל גופי
המת.״ אני כמעט שלא ידעתי מה שמתרחש סביב־ .עפעפי
נעצמו מאליהן מרוב עייפות. למחרת העפנו מבט על
גג התחנה, הדגל המנדטורי הורד, במקומו הונף הדגל
הירדני. הבנו שמשהו התרחש. אחיו של מוכתר חברון
הודיע לנו על הקמת המדינה, וגרם להתעוררות כללית.
אך היא שכחה מיד. רצינו לדעת פרטים, לשאול שאלות,
אבל הייני הרוגים. נפלנו על הרצפית. לנוח ...לנוח...
משך שלושה ימים רצופים התעוררנו להפסקות קצרות,
כוי לאכול אח שארית הפיתות המעופשות ואת שבעה
הזיתים היבשים שקיבלנו לארוחה.״

״אנחנו כב שנו כפר!״
״שמענו את נאומו של בן־גוריון ברדיו. במקור״״
מספר מיקי רהנבליפז ,26 ,בעל בית חרושת לנעליים
שהיה אז טוראי באחת מפלוגות חיל הרגלים (גבע^י).
״היינו באותו רגע במצב דכאון, מוכנים לצאת: מיד
לפעולה. זה היה על הדשא מאחורי חדר־האוכל של קבוצת
חולדה, ומישהו פתח את הרדיו .״הקימו מדינה״
סיפרו החברים. אולם אנחנו לא התרגשנו. ידענו שיש
עתון עברי בשטחים שכבשנו או שהחזקנו בהם, ובהכרזה
עצמה לא שינתה ביננו ולא כלום. ביננו, אנשי !החזית,
כל מה שנעשה אז בעורף נראה בלתי חשוב כמעט
לחלוטיו. ידענו שההכרעה האמיתית לא תיפול במשרד,
בעזרת עטים נובעים, אלא בשדה, בעזרת רובים.
נכנסנו למכונית משוריינת. היתד, זאת הרגשה ! לא
נעימה. אנחנו אנשי הרגלים לא אהבנו את המשורלינים
של אז. היתד, הרגשה שהם ארונות מתים נעים.
הכפר שהיינו צריכים לכבוש היה אל־קיבאב ; ,בין
רמלה ולטרון, על הכביש הראשי. כשהתקרבני לכפר במ־שוריין
חיכינו בכל רגע שיירו עלינו, אולם שרר שקט
מוזר. בדרך נעצרנו כדי לירות כמה פצצות ממרגמות
דוידקה. המרגמה לא פעלה בסדר, רק פצצה אחת הגועה.
היא הספיקה, והערבים ברחו. כשחזרנו, הכפר היה עזוב
וריק. הציבו אותנו ליד הכניסה, במחסום, ושם ביליתי
את כל היום הראשון של מדינת ישראל, תוך אכילת
תרנגולות צלויות

״אנ־:קטעת• דגלי!׳•
״כרופא־מנתח הרגשתי מתח מיוחד באותו בוקר של ד,־ 15 למאי. הייתי עצבני,״
מספר ד״ר אלחנן פרידלנדר ,47 ,רופאה הראשי של המחלקה הכירורגית של
הדסה. הבנתי מיד שהמאורעות יהיו גדולים ותפקידנו, הרופאים לא יהיה קטן.
כשהגעתי להדסה מצאתי את חברי הרופאים במצב של מתיחות בלתי־רגילה. עד אז
הספיקו להאסף אל בית־החולים כ־ 20 פצועי התקפות האויר. לא היה לי זמן להחליף
עמם דברים. נקראתי מיד אל שולחן הניתוחים.
הדבר שנשאר שמור בזכרוני הוא שבאותו יום הביאו חייל צעיר כבן עשרים בשם
שלמה שוורץ. סיפרו לי שהוא נפצע מן ההפצצה בשדה התעופה בצפון. העפתי מבט
על רגלו הימנית. היא היתד, כולה מעוכה. לא היתד, כל ברירה אלא לקטוע את רגלו.
בשעות הערב היינו כה מתוחים ועייפים עד כי לא הרגשנו בכך כלל. לפתע באד,
בשורה מעודדת: ארצות־הברית הכירה בישראל. המתיחות ר,ופגה קצת

״הכאתי את הנשק!״
״ 250 הארגזים ט.נ.ט. חייבים להגיע לארץ בהקדם האפשרי,
החברה מחכים בארץ עם פגזים ריקים, כדי למלא
אותם ולהרביץ באויב״ ,כך אמרו לנו כשעלינו על האניה
האיטלקית שיצאה מניאפולי לארץ, מספר יהושע (יוש)
המי ,27 ,שהיה חמש שנים בפלמ״ח, הפך ימאי ודוברם
של הימאים בזמן המרד.
אני וחיליק (פלמחניק ותיק) היינו שני הארצישראלים
היחידים על תאניה. ב־ 14 בערב הרכיב חיליק את אזניות
הרדיו, הקשיב לשידור ופתאום קפץ :״שמע, שמע ! ״
התחלקנו באזניות והתחלנו להתעצבן. בארץ עושים ה־ג׳אמעה
שמח ואנחנו צריכים עוד לד,רקב שמונה ימים
בים. התפללנו שהאניה המחורבנת תקבל כנפים, אך זה
לא עז־ .למחרת ישבנו על הסיפון על ערימת בצלים
מסריחים והתחלנו לעשות חשבונות כשראינו את חוף
כרתים: כמה זמן זה עוד יימשך. פתאום שמענו את
הקפטן מקלל: פורקה מדונה, פורקה מיזרח ...כאשר
נודע לו מהחדשות שהמצרים נמצאים 30 קילומטר מתל־אביב,
נזכר שמכשירי הנביגציה שלו אינם מדוייקיס,
כך שהיו לנו כל הסיכויים לד,גרר עם קליפת ראגוז ההיא
ישר לרצועת החוף המצרית, דוקא. לרוע מזלנו, הדרך
היחידה היתה לעקוף את מסלול ההפלגה, בהפסד של
שבוע ימים שנראה לנו כשבע שנים. לבסוף הגענו ב־30
למאי דרך קפריסין לתל־אביב ומשם נלקחנו לחיל־הים.״

«אנ* כתבת כותרות!״
״ידעתי מראש שזה יהיה יום חג כפול בשבילי״ ,מספר ד״ ר? TJרי א ל ״ ד לי כ ך,
עורך מעריב. יום לפני כן כתבתי את הכותרת רבת־המשמעות ביותר בחיי :״המנדט מת !
תחי מדינתנו למחרת לא היה צורך להוציא עתון.
התעוררתי בבוקר עם מחשבת חרדה שניקרה במוחי: האנגלים יצאו, אך הם עוד
ישובו להשתלט עלינו בדרכים אחרות, כפי שעשו זאת בהודו. התגברתי על ההרגשות
ולבשתי את סמוקינג החתונה שלי. היה חם מאד. יצאתי למלון תלפיות.
שם מצאתי -את משה שפירא, את הרב פישמן והרב לוין ויצאתי אתם למוזיאון.
בתוך כתלי האולם היתד, שלוות־מתיחות בלתי רגילה ׳.ההתרגשות הכללית היתה
באויר, אולם כאשר הוכרז על ביטול הגבלות העלייה, הותרו הסברים והדמעות זלגו
כלי סוף. גולדה מאירסון התפרצה בבכי בולט, לא הצליחה לעצור בעדו משך זמן רב.
למרות התעמולה הרבה שמוסדותינו עשו לאחדות. הערבים ויעילותם, התחלתי כבר
באותו יום מפיץ סיסמות נוגדות ומרגיעות, ככותרות ראשיות למאמרי :״השד אינו
נורא כל כך ו״יהיה טוב או ״כל צבאות הפולשים — 20.000 איש״ ,אף כי
ידעתי יפה שזה בלוף הגון.״

״חתמת• עדהמגילה!״
״מלגלגים עכשיו על הפעם הראשונה
אחרי אלפיים שנה. אבל
זה באמת היה כך, הפעם הראשונה
אחרי אלפיים שנה, ואנו שחתמנו
על המגילה הרגשנו
בזה,״ אומר פנחס רוזן, מי
שהיה חבר מנהלת העם לפני ה־
14 במאי וחבר הממשלה הזמנית
אחריו .״את הטיוטה הראשונה
של המגילה חיברנו אנחנו, במשרד
המשפטים ומשם היא נתגלגלה
לידי משה שרת, שהפך
אותה על הראש, ואז עברה לידי
דוד בן־גוריון,״ ששוב שינה אותה
מן הקצה אל הקצה.
כמה ימים לפני היום הגדול
התעוררה השאלה אם להכריז
על הקמת המדינה מיד ואם
לאו. בניגוד לדעה הנפוצה בכמה מקומות, לא התנגד איש להקמת המדינה, אולם״אצל כמה חברים (ביניהם
משה שרת ואנכי) היתה דעה כי כדאי לחכות שבוע או שבועיים כדי שנוכל לבוא בדברים עם המדינות ששלחו
לנו התראה רשמית ודרשו שלא נכריז על המדינה, בעיקר ארצות־הברית. השאלה לא היתה, איפוא, מדינת
ישראל או לא, אלא מדינת ישראל ב־ 14 למאי או ב־ 28 למאי. ידידינו באמריקה אמרו לנו להכריז את ההכרזה.
הזכרון שלי לא כל כך, טוב, ואיני זוכר מה היה בדיוק באותו יום. הייתי מלא התרגשות. המעמד
במוזיאון היה מאורגן יפה מאד, ישבתי עם חברי מועצת המדינה על הדוכן. אחרי המעמד הלכנו הביתה.״

״היינו נידונים למוות!״

״ישבנו בחדר בקרבת מקום ההפצצה״ ,נזכר נתן ילין־ מור, מפקד
לח״י .״מאז הבוקר התקיימה ישיבת מועצת המחתרת. למעלה מעשרה אנשים
היו מכונסים בחדר. התבוננתי בפניהם וחייו של
כל אחד מהם עברו לנגד עיני. כל אחד מהם עמוס־נסיון,
שבע־מעש. כולם למודי קרבות, אסירים שברחו מבית־כלאם,
נידוני מיתה שהחבל הורד מעל צוארם. עתה
נקראו לא כדי לזולות זכרונות. על סדר היום היתה
עמדתנו לגבי הכרזת המדינה, סיום המנדט הבריטי ומלחמת
ההגנה שהחלה. המסקנה היתד : ,המלחמה לא נסתיימה
בשבילנו. שוב לנשק. הפעם בצורה אחרת. לא
במחתרת ולא ככוח נפרד. על כך לא היו חלוקי דעות.
מה יהיה על השאר? הרוב בחר בהצטרפות לצבא
כיחידה קולקטיבית. כל כך ערב לחיכם היות יחד במלחמה
בגלוי, לאחר שנים רבות של מלחמה אינדיבידואלית,
אלמונית. המרכז הודיע שהוא יבוא בדברים עם נציגי
הבטחון, שעד אתמול היו נציגיו של כוח יריב. ההכרה
בממשלה הזמנית נשארה מותנית במידת עצמאותה והמשך
המלחמה למען עצמאות ירושלים.
היתה שעת אחר הצהרים. חזרתי לדירה שבה גרתי
בשנה האחרונה. שעות רבות היו דרושות לי להכנת
הוראות והסברים בשביל פעולה והסברה על בסים חדש.
המונות רבות עברו לנגד עיני: הפגישה הראשונה עם
יאיר, פעולה לפי הוראותיו, פעולה במחיצתו. פעולה
נגד השלטת הזר. חוסר הבנה כללי. שנאה. הסתה. רצח
יאיר. לאטרון ובריחה ממנה וחמש שנות פעולת מחתרת.
למחרת לא היו יותר
בריטים ברחובות. אני
מתהלך בחוצות העיר _
לאור היום. אך האם זהו
מה שקווינו לו, שלמענו

נלחמנו ז״

״כמעט התעלפתי» 1א 3זבה!״

•י׳ ׳ rrx:-.1vr״*r\te
STCTKMESHaul
״בקורס לאלחוט־מורס שעברתי החל מחודש ינואר 1948 הכינו
אותנו 20 פעם ביום לקראת היום הגדול והתפקיד הגדול שיהיה
עלינו לבצע החל מה־ 15 למאי״ ,מספרת ז ה רי רהח רי פ אי, שהיתר,
שלוש שנים בפלמ״ח הצטרפה לסטודיה של התיאטרון הקאמרי.
כשהגיע ד,־ 15 למאי, חשבתי: הרגע הגדול של חיי הגיע. אך,
כמעט שתעלפתי מאכזבה כאשר שלחו אותי למחנה המטכ״ל.
התגברתי על המצב רוח המחורבן, ויצאתי להסתובב קצת בעיר.״

.שידרתי! את ההכרעה!
״כשיצאתי מהבית היו רחובות
ירושלים מלוכלכות בסיד ורסיסי
פגזים״ ,נזכר משה p
אפרים, קריין קול ירושלים,
לשעבר ועובד שרות השידור הישראלי.
״כשהגעתי
לישיבת עורכי התכניות
ביום הכרזת המדינה,
חיכינו לשידור מתל־אביב, אולם
שירשה לנו לקבל פרטים מתל־אביב באמצעות האלחוט. הוא סרב. לבסוף,
כשהגיעה השעה שמונה, הסכים בתנאי שנשאל רק שאלה אחת: האם נתקיימה
ההכרזה או לא? לאחר שקיבלנו תשובה חיובית התחלנו לצ׳זבת את השידור.
בשמונה וחצי בערב לערך התחלתי לרוץ בכיוון למחנה בשנלר. בדרך נודע
לי שפרימוס הגיע מתל־אביב, השליך את הטקסט של ההכרזה. השגתי אותו
והגעתי לשנלר חסר־נשימה, בתשע ושלוש דקות. עליתי בנשימה אחת על
המדרגות, בתנועה אחת הורדתי את התקליט המוסיקלי ששודר, שרקתי שלוש
פעמים את התקוח והתחלתי להתרגש. בסוף ההודעה על ההכרזה אמרו לי
שמרוב התרגשות לא קראתי הכי טוב בעולם, אבל זה לא היה איכפת לי...״

״דאית את בני בוודד־ ה מ תי ם !״
״זד, היה זמן קצר לאחר שמלאו לבני ישראל,
21 שנה, מספר מפיץ העתונים דוד טופל. בליל
שבת ה־ 14 למאי, הוא הופיע. אני נסיתי להשפיע
עליו שישאר אתנו לפחות למשך השבת. אך,
תשובתו שכנעה: אבא, אני אחראי לבטחון שדה
התעופה, לכל המטוסים הנמצאים בו. זה קודם
לכל.
למחרת בבוקר התעוררתי לקול נפץ אדיר.
יצאנו לשדר,־ד,תעופה ומצאנו בו עירבוביה גדולה.
מחסן הנשק עלה באש. אף אחד מהנמצאים בשדה
לא ידע איפה ישראל, או מה קרה לו.
התעוררה בנו תקוה.
רצינו להיות בטוחים. יצאנו ל״הדסה״ .מישהו
אמר לנו: כדאי לכם לנסות בחדר־המתים. כאשר
נכנסנו ראינו גוף מפוחם. הפנים לא היו מוכרות
לנו. אך, החולצה מתחת למעיל היתד, של ישראל.
הכרתי את ידיו. בדרך הביתה הרגשתי כאב
נורא. למד, נתתי לו ללכת אתמול? אך נזכרתי במה שהוא אמר לי: אבא,
המטוסים בשדה התעופה קודמים לכל. לא היתה דרך אחרת.״

״את השבת ההיא אני אזכור תמיד״ ,אומרת
״אני נולדת ראשון במדינה!״
לאה מוסעיד, בת ,27 אשת פועל נקיון
של עירית תל־אביב ואם לארבעה ילדים אז עוד גרנו בכרם התימנים, על גבול יפו. אני הייתי
בחודש התשיעי להריוני. השארתי את בעלי עם שלושת הילדים ויצאתי לקחת את העוגה מבית אבי.
כאשר עמדתי על יד הדלת, התחלתי פתאום להרגיש כאבים חזקים בבטן. דפקתי בדלת.
אף אחד לא ענה. דפקתי עוד פעם, חזק, עם האגרופים. אף אחד לא ענה. נפלתי על הרצפה, ,על יד
הדלת, הכאבים היו כל כך חזקים שלא יכולתי לצעוק. הבנתי שאני יולדת. זה לא נמשך הרבה זמן.
ר,יה לי מזל. משמר שליאצ״ל על גבול יפו־תל־אביב, מצא אותי. הם פרצו את הדלת, אספו אותי
ואת התינוק והשכיבו אותנו על הספה. אחד מהם הלך לטלפן להדסה. כעבור חצי שעה הייתי בבית-
החולים. האחיות אמרו לי: את יודעת, כן־ציון שלך הוא הילד הראשון שנולד במדינת־ישראל.״

במדינה
הע ס
מ• •כול ל ב ער t
״,והפחה ביפו הפקיד שכל איש ואשד*
נער וזקן, יביא שלוש פונט אוסף ארבה
להאבידם מהארץ ופשטו העם ולקטו והביאו,
ומי שאסף יותר מכר לאחרים, וגם הביצים
מאספים, אבל מי יכול לבער מהארץ׳החי}
הגדול הזה?״
כך שאל העתון הלבנון של ערב ראש
חודש תמה תרכ״ה 1865 וכך שאלו מאות
אלפי תושבי ישראל השבוע, כאשר הנחית
עליהם הטבע אותה מכה ישנה־נושנה של
הארבה. החרדה שמילאה את לבבות תושבי
הארץ היתד, אותה חרדה שרבצה על תושבי
יפו לפני 87 שנה — רק שיטות הלחימה
במגפה השתנו.
הפעם לא יצאו התושבים לשדות ״לאסוף
שלושה פונט ארבה.״ רבבות מקלטי הרדיו
והעתונים שידרו את הוראות משרד החקלאות:
אין לנגוע בארבה או לגרשו. יש
להרשות לו לנחות בכל מקום אשר יבחר לו,
לסמן את המקום ולהודיע מיד למשטרה או
למטה המלחמה בארבה — המחלקה להגנת
הצומח של משרד החקלאות.
ששה ימים בדיוק לאחר שנחילי הארבה
הראשונים נראו פולשים למדינה בנגב הדרומי,
הופיעו הלהקות בשמי הערים והמושבות
שבלב הארץ. משלושה מרכזים החלו נוהרות
הודעות על הלישה: בדרום (מגדל־גד
— חוליקאת) בשרון (כפר־סבא — בית־נבאללה
— פתח־תקור ).ובצפון (צפת) .הארבה
שנחת היה צהוב ; במצב שלפני הטלת
ביצים.
ביום הראשון לא יכלו אנשי משרד החקלאות
לנקום בכל פעולה ממשית: הרוח החזקה
שנשבה בעקבות החמסין לא איפשרה
פיזור הסובין המורעל מן המטוסים מעל
למקומות החניה של הארבה. אולם מחנות
אלה לא היוו כל סכנה מיידית: דרושה להם
חניה של יומיים עד אשר יטילו הנקבות
(הנבדלות מן הזכרים על־ידי גחון מוארך
ואפיס את ביציהן אל תוך האדמה. רק לכש־יבקעו
החסילים מתוך הביצים, כעבור שבועיים,
תתחיל המלחמה האמיתית. כי בעוד
שהארבה ה״מבוגר״ אוכל כמויות זעירות,
זולל החסיל פי שבע מנפחו מדי יום.
האזרח צופה לתוצאות מלחמה זו — מלחמה
בין מיליוני שיני־מסור ואלפי לוחמים
חקלאיים, המלחמה על מנת הירקות לה ציפה
האזרח משך כל חדשי החורף, ועל מנת
הלחם היומית.

הלגיון. כשהופענו, קמו כולם, יישרו את
מדיהם, השירו גבעולי עשב שדבקו במכנסיהם
ופתחו ב״ברוכים הבאים !״ דו־לשוני,
אנגלית וצרפתית.
מאי־שם הובאו שני כרים ושני הנציגים
הראשיים סמכו עליהם את מרפקיהם כששאר
חברי הועדה מסבים בחצי גורן, מי בישיבה
מזרחית ומי משתרע על העשב להנאתו. רק
אחד הירדנים, שהופיע, לחוסר מזלו, במכנסי
רכיבה ובמגפיים, נשאר עומד. כנראה כאבו
ברכיו ממגע המגפיים.
אלף־רגליים. קומנדנט בובה, משקיף
או״ם בלגי, שלף פנקס גדל־ממדים, נתן אות
להתחלת הדיונים. נציגה הראשי של הירדן,
מייג׳ור איסחאק, העביר את אצבעותיו בבלוריתו
השחורה, סנה בשאלה לקצין הישראלי,
רב־סרן נוטוף :״יש לך תלונות כל שהן?״
״בעצם, שום דבר. רק שהייתי רוצה שנדון
שנית בעניין ארבעה המסתננים של השבוע
שעבר האוירה הפכה עסקית יותר. הקצינים
מתווכחים ביניהם, נדים את ראשיהם
בספקנות, מעוזים את פניהם. קומנדנס בובה
מרבה ברישום עובדות שלוש פרות גנובות
25 ...מסגרות של רשת השקאה ...מסתננים
...עקבות אל הגבול:..״
אלף־רגליים מטפס על גבעול עשב, צרצרים
נותנים את קולם, מספר ירדנים נוספים, אנשי
לגיון בכפיות אדומות וססגוניות, התישב
ליד הדנים. אלף־הרגליים מצא את דרכו לחולצת
קצין ישראלי ומטפס, כשהוא מגשש
בזהירות במאות רגליו, על גבו של הקצין.

על חולצת הקצין הישראלי ומטפס על כת־פייתו.
הליוטננט הירדני חושף את שיניו בצחוק,
מראה על החרק :״אתה עומד לעלות
בדרגה בזמן הקרוב,״ ומסיר את אלף־הרג־ליים.
כולם צוחקים בלבביות, אך מרצינים
מייד ומדברים על הברחת החשיש. המבריחים
מנצלים את שטח ישראל כאזור מעבר להברחת
החשיש. מחליטים על חקירה.
ואז בא החלק השני של מפגש הועדה, החלק
המעניין יותר. כבר הצביע רב־סרן נוטוף
על רובה הטו־טו שלו, צר־הקוטר, שנשא עמו.
ברובה הוא רוצה לתחר עם הירדנים על
בקבוק עראק כנגד בקבוק קוניאק ישראלי.
מביאים את הרובים, חייל אחד מציב את
המטרה. ואז מתחילה התחרות. מצב מויחד
במינו. רב־סרן ישראלי שוכב בשדה, יורה,
וכמה קציני וחיילי הלגיון עומדים סביבו,
צופים בעניין. אחר יורה הירדני. נציגי שני
צבאות אויבים, שלחמו זה בזה עד חורמה
׳לפני שלוש שנים בלבד, בקרב שלוו; גם
הקומנדנט בובה יורה. מייג׳ור בלגי אחר,
הנוכח במפגש, מוותר על תורו, אין הוא יורה,
מתוך פרינציפ.
אחר כל סדרת יריות רצים, כילדים, למטרה,
נדחקים ומונים את התוצאה. והתוצאה
היא כפי שאפשר היה לצפות, תחת חסות
אותם: שני הצדדים הרוויחו פעם אחת,
הפסידו פעם אועז. בשבוע הבא יוחלף בקבוק
קוניאק כנגד בקבוק עראק.
החום הפך כבד מנשוא, מחליטים לשוב
בטחון עדאק כנגד קוניאק
שלוש שנים אחר ששביתת הנשק הראשונה
בין ישראל לאחת מארצות ערב (מצרים),
נחתמה באי רודוס עדיין אין שלום רשמי
בין ישראל לארצות השכנות. כל שקיים:
חוזי שביתת הנשק שעל ביצועם מקפידים
משקיפי או״ם יוצאי ארצות־הברית, צרפת
ובלגיה. מדי פעם נפגשות ועדות שביתת הנשק
(ארבע בסך הכל: עם מצרים, הירדן,
סוריה והלבנון) תחת האשותו של אחד מקציני
או״ם, דנות בעניינים משותפים בבעיות
ביוב בשטח ההפקר ומלחמה בארבה,
מעלות על הפרק האשמות הדדיות בהטתג־גויות
ופיצוץ בתי מגורים.
אין אוירת הדיונים נוקשה במיוחד. קציני
ישראל והארצות השכנות נוהגים, לעתים
קרובות, בידידיות הדדית. על אחת המסיבות
האלה מספר עתונאי חוץ שוייצי, וילי גוגד
היים,שנכח ככתבו המיוחד של העולם הזה
בישיבות מספר של ועדות שביתת הנשיק המעורבות:
״נסענו
משך שעה ביום אביב זוהר. עברנו
עמק זרוע שדות פורחים ומוכתם כלניות
אדומות ומרגניות צהובות־גוון. זמזום דבורים
וציוץ צפורים השרו תמונת שלום על
השטח. לפתע הסיט רב־סרן נוטוף, נציג
צה״ל, את הגה הטנדר כדי לא לעלות על
שתי האבנים הגדולות שהונחו בכביש העפר
אחרי בית גוברין. היינו בדרך למפגש
ועדת שביתת הנשק הירדנית ורב־סרן נ ד
סוף פסק :״בני המדבר האלה רצו שנעבור
את מאתיים המטר האחרונים ברגל, לא בא
בחשבון.״
נציגי הלגיון ואנשי או״ם חיכו במקום
המיועד, שבועים בעשב וצופים בשמש שש־זפתם
בחוסר רחמים. ליד הכביש עמד ג׳יפ
לבן של אותם, שתי מכוניות הומבר של

קליעה למטרה ככית-גוברין •
״היא אוהבת אותי, או יא?״
״אני אינני רוגז על שהרגו אנשים אלה.
אינני מגן על גנבים, לא נקים רעש על זה !״
אומר מייג׳ור איסחאק, הירדני, ומחזיר את
הנוכחים, מהסתכלויות זואולוגיות, למציאות.
המדובר על מספר מסתננים שנורו ונהרגו.
בשבוע שעבר הסתכם מספרם ב־ . 17 מצב
הרוח מתוח במקצת. הירדנים מבטיחים לנקוט
באמצעי מניעה.
קומנדנט בובה הספיק למלא דף בפנקסו.
על מצחו מתבלטים אגלי זיעה. אפשר לראות
את תמיהתו הפנימית על שהגורל הביאו
לשדה־פרחים זה על גבול ישראל והירדן.
באנגלית המתנגנת כצרפתית, שפת אמו, הוא
שואל :״האם יש עוד משהו?״
מעלים מחדש נקודות נתונות במחלוקת.
רימון־יד שלא התפוצץ נמצא בשטח ירדני.
המייג׳ור הירדני הביא אותו בתיקו. הרימון
עובר מיד ליד, נבחן היטב, מכל צד.
מתוך פרינציפ .״היא אוהבת אותי,
אוהבת אותי.״ ליוטננט נזיף, איש המשטרה
הירדנית בעיר העתיקה של ירושלים, הדומה
למהרג׳ה של נסיכות הודית זעירה שעסק
במידת־מה בספורט, תולש את עלי הכותרת
של מרגנית ומעלה הבעת צער על פניו. אחר
הוא מנגב את הזיעה ממצחו. אולי אין היא
אוהבת אותו ז
לבסוף הוחלט כי אין הרימון רימון עשן,
כי אם רימון חנ״ם. בזהירות רבה מחזירים
אותו לתיק. אלף־הרגליים מצא את דרכו
* היורה: רב־סרן נוטוף. עומד משמאל :
לויטננט נזיף, ממשטרת הירדן. חובש נובע
הגרב :׳קומונדנם בובה.

הביתה. מלבד זאת עורר רעיון העראק צנד
און בגרונות .״שלום, להתראות, הביאו לי
תמונה, אם היא הצליחה.״ הירדנים עולים
למכוניותיהם. הישראלים פונים לטנדר שלהם,
עוקפים את האבנים שבכביש ונוסעים
לתחנת הביקורת הצבאית הקרובה, מקום שמצפים
מי לימון. כי עראק יהיה רק בשבוע
הבא.

מ שט רה
שוקולדה ו 3שר־וז1י ד
החשכה הופסקה לסרוגין על־ידי סילון
אור שבקע מן הזרקור שסבב על צירו בראש
המגדל. לרגע נשמע רישרוש חרישי של
צבת וחוטי ברזל. שני קצוות גדר התיל הדוקרני
נפלו על השלג. הדמויות התכופפו,
החלו לזחול. לפתע נשמעה צעקה ,״האלט!,
האלט!״ (עמוד, עמוד!) .הזרקור שפך אור
בהיר על צעיר בלונדי ונערה דקת־גיורה. הם
לא עצרו, המשיכו לזחול. מכונת ירייה טיר־טרה.
הנערה, ארושת הצעיר, נפלה על השלג.
הצעיר רכן על גופה, הנערה לא נשמה.
כאשר הפציעו קרני השחר נפל יהודה קנת
בן העשרים חסר־הכרה בסבך היער הפולני
שעל גבול גליציה. שעות אחדות לאחר מכן
התעורר במפקדה הפרטיזנית, סיפר את סיפורו,
זכה בתעודת זהות על שם נוצרי:
ריכרד פרשקובסקי. אך יהודה לא שהה זמן
רב בקרב לוחמי היערות, כי כאשר החריף
הסיכסוך בין האגף הקומוניסטי של המחתרת
וצבא הגנרל אנדרם האנטי־קומוניסטי,
הפכו היהודים לשעיר לעזאזל של שני הצ
דדים.
יהודה סמך על ניירותיו, התייצב במשרד
הרישום הגרמני ו״התנדב״ לעבודת
פרך בגרמניה.
שתיית מים. גם בבית־החרושת ה־פרנקפורטי
לנשק לא נשאר זמן רב. אחר ש־אירגן
בבית־החרושת תא חבלה, שפעל ביעילות
כה גדולה עד אשר עוררה התפוקה
האפסית את חשדה של הגיסטפו, נמלט לברלין.
שם התייצב במשטרה, סיפר :״באתי
בטרנספורט של פולנים, ירדתי מהרכבת
לשתות מים, הרכבת עזבה עם הניירות שלי,
נשארתי בלי ניירות.״
הסיפור נמסר בתמימות שלא השאירה
ספק, זיכה את בעליו בניירות חדשים, שסייעו
לבריחה נוספת. הפעם, אל מעבר קוי
צבאות בנות־הברית, הודיע יהודה במפקדה
האמריקאית :״אני רוצה לנסוע לארץ־ישר־אל.״
תשובת המפקד האמריקאי :״אם אתה
רוצה לנסוע לארץ־ישראל, סימן שאתה יהודי,
אם את ,1יהודי סימן שברחת ממחנות־רי-
כוז, ואם ברחת ממחנה־ריכוז, תוכל לעזור
לנו.״ יהודה מונה לחוקר המפקדה, אליו
הובאו אנשי ס. ס .לחקירה.
יום לאחר השחרור יצא יהודה לעיירת מולדתו
הפולנית, לודא אם נשאר זכר כל שהוא
מרכוש אביו, סוחר תבואות עשיר. משנוכח
לדעת שהרכוש אבד כולו, החליט שעליו
לצבור לעצמו הון קטן בטרם יעלה
לארץ. הדרך בה בחר יהודה: הברחת עורות
אל מעבר לגבולות הפולניים, לו הם היו נהירים
כעשר אצבעותיו. באחד הלילות נפגש
על גבול פולניה—גרמניה באנשי מחתרת הבריחה
היהודית (עליה ב׳) ,החליף את סחורות
ההברחה. במקום עורות החל יהודה
מבריח יהודים לארץ־ישראל, הם סוננו מה-
איזור הבריטי של גרמניה לאמריקאי, ממינכן
לאיטליה, ומשם בספינת מעפילים לארץ.
עד הרגע האחרון. שעה שפרצה מל־חמת־העצמאות
היה יהודה קנת בפולניה.
כשפנו אליו בבקשת תרומה למגבית ההגנה
היתד, תשובתו קצרה :״כסף אני לא נותן,
אני רוצה ללכת בעצמי.״ למחרת היה בקורס
מדריכים במחנה ההגנה בשלזיה. עם
סיומו נלקח על־ידי יצחק פלגי, מפקד ההגנה
כפולניה, לעבודה חשאית במטה ההגנה. נזכר
יהודה :״זה לא סיפק אותי, רציתי להיות
כאן.״ אך ישראל גלילי, סגן שר הבטחון,
ששהה אז בפולניה, הורה :״על הפעילים ל־השאר
במקומותיהם עד הרגע האחרון.״ לבסוף
הומלץ על העברתו של יהודה לחיל
המודיעין של צה״ל.
לאחר המלחמה החליט יהודה שהגיע הזמן
למנוחה בלתי מוגבלת, ביצע אותה בחדגוניות
שנמאסה עליו אחר שלושה חודשי
רחיצה יומיומית בגלי־גיל. פעם יצא מהבריכה,
עטף את בגד־הים במגבת, עלה על
אוטובוס וירד ליד מטה משטרת ישראל. היומנאי
תמה מאד כאשר נשאל :״האם ראש
אגף החקירות נמצא במקום, אני רוצה לשאול
אותו אם הוא צריך אותי?״
כששאל ראש האגף את יהודה ״מה אתה
יודע לעשות?״ ,פתח בסיפורו, שהופסק קצרות
:״טוב זה מספיק, תוכל להכנס למחלקה
הכלכלית העומדת להפתח.״ אומר יהודה:
״אילו הייתי מספר לו את כל הסיפור האמיתי,
ודאי שהיה חושב שאני מצ׳זבת.״
דרגת הכניסה (סמל ב׳) לא סיפקה את
יהודה מלכתחילה והדוב הגדול׳ הראשון
שלו במשטרה בוצע ביעילות כה רבה שזיכה
אותו בהעלאה לדרגת מפקח ב׳ ואת האוצר
בחצי טון מתכת כסף, שנתפס בבורסה
השחורה הודות לערנותו של יהודה.
הרבגים לא הכחישו. בינתים הפכה
המדינה לשדה הברחה בקנה מידה בינלאומי•
שוב לא היה טעם רב להתחקות על עקבות
המבריחים בגבולות הארץ בלבד. יהודה
נבחר כאדם המתאים, שוגר לארצות השפלה
האירופית, למסע־בילוש בין שני חודשים,
שמומן על־ידי משרד האוצר. הנסיון
הראשון הצליח: שלושה רבנים, אחריהם
עקב יהודה משך שבועות, בגבולות בלגיה
ולוכסמבורג, נעצרו בנמל חיפה והואשמו
כמבריחי אלפי שעונים שוייציים, אותם החביאו
בקופסות שימורים. הרבנים נוכחו לדעת
שלא היה טעם רב להכחשה, כי סרט
שנשלח למטה המשטרה על־ידי קנת, גילה
את כל תנועותיהם באירופה ואת זהות שותפיהם
להברחה.
כאשר נתפס, בפעם אחרת, תייר מאוסטרליה
שניסה למכור בשוק השחור חלק מפחי
אלומיניום בשווי של 300.000 דולר, טען
שאיננו יודע את שם ד,״בום״ שלו. קנת גילה
תמונה מתוך מלאי החומר שאסף בחוץ־
לארץ, והתייר זיהה את ה״בוס״ .הסביר

״העולם הזה״ 757

במדינה
קנת :״אוסטרלי או הוטנטוטי, צריך רק לדעת

ולהשיג אותו.״
רק לא לפרים. חמשה ימים לאחר שיהודה׳
נשא את שולמית (רומנית חמודה בת
,24 אותה פגש בצבא בזמן מלחמת השחרור)
לאשה, הוחלט במטה המשטרה שעקב
התרבות מקרי ההברחה, יש לשגרו מחדש.
אמרה שולמית :״אני מבינה מה זה נקרא
להיות אשת בלש, אני מסכימה שהוא יסע,
אבל רק לא לפריס.״ סיפר יהודה, המודה
בכשרונו הבלשי (״אני אף פעם לא רושם
רשימות: מספרי טלפון ושמות למאות מתמזגים
אצלי בראש, מתבהרים אחד, אחד כשאני
צריך להם״) ״בין כה וכה אין לי זמן
בפריס.״
בפריס הצליח לגלות קן מבריחים שסיננו
לארץ שוקולדה, בשר חזיר צרפתי ואבני-
חן סינטטיות ויהלומים. המבריחים נעזרו
בשני ספרי טלפונים, ישראלי וצרפתי, מתוכם
הוציאו שמות אזרחים בלתי מוכרים להם,
רשמו את שמותיהם של השולח והמקבל
על החבילות הנשלחות לארץ.
עם תום תקופת שהותו האחרונה של יהודה
קנת( ,אשר בינתים העלה לדרגת מפקח
ראשון) בחוץ־לארץ יצא יוסף נחמיאס, סגנו
השנון של המפקח הכללי של משטרת ישראל׳
להתחקות על תוצאת העבודה הפריסאית.
מסקנתו: שליחי המשטרה הם השקעה
כדאית לאוצר. פעילותם החוצלארצית
מפנה זרם איתן של מטבע זר לקופת האוצר.
גילה נחמיאס את תכנית המשטרה: האוצר
הסכים לממן חוליית ביון כלכלית קבועה(
,בת שמונה אנשי משטרה) שתשלח
לחוץ־לארץ, תשהה שם זמן בלתי מוגבל,
עד שימוגר נגע ההברחה.
היחידה שעיקמה את חוטמה למשמע התכנית
היתה אשתו של יהודה, שולמית קנת,
שאמרה :״הפעם הם יצטרכו לשכנע אותי.״

תודת האומה
דם, לא דולרים
רטט עבר באולם בית החלוצות. נכה קטוע־יד
התרומם מעל מושבו, צעק בקול רועד
מהתרגשות :״המדינה נקנתה בדם ולא ב־דולרים.״

יצאו חודשיים מאז הבטיח בי. ג׳י.
לאירגון משתכני שלב ב׳ (העולם הזה )749
שהמרי הבניין לשיכונם רב־הדחיות יירכשו
בשער הישן של הלירה, והשבוע קמה צעקה
גדולה: ועדת שרים בין־משרדית הוציאה
מסקנות מלעיגות להבטחותיו הנדיבות של
ראש הממשלה. משרד האוצר היה תקיף :

חוסר חומר בנייה הוא נימוק מגוחך, שעה
שכל אחד מאתנו יודע שמשך ארבע השנים
מאז הובטח שיכון לחוזרים משדה הקרב
הוקמו שיכונים שונים, כולל שיכוני מותרות
וחוילות מפוארות, לרבות נזילה גדולה
של חומרי בנייה לשוק השחור.
נחמה פעוטה הפיגה קצת את מתיחות הנאספים:
משרד הבטחון, שהתעלם עד כה
בגלוי מתביעותיו של האירגון המושלה ולא
שלח עד כה איש מנציגיו לאספות המחאה
של האירגון, שיגר הפעם את ישראל עמיר,
מנהל אגף כח־האדם.
עמיר ניסה להצדיק את עמדת הממשלה :
״אנחנו המדינה השנייה בעולם (הראשונה :
ארצות־הברית) המטפלת בנכים בצורה כה
יעילה. צעק צעיר חסר־זרוע :״אנחנו המדינה
הראשונה שמבניה נדרש כל כך הרבה ! ״

של ישיבות אינסופיות: הפנסיות תשולם־
נה לבעלי 35 אחוזי נכות ומעלה לפי משכורת
עובדי המדינה, דרגה ב׳ .אחר נשענה
המלצת הועדה על מקל־נדודים, עברה בכבוד
בין המשרדים השונים, לבסוף הגיעה ללשכתו
של שר האוצר בצורת עצומה עמוסת
חתימות־הסכמה. שר־האוצר ניענע את ראשו

המרצה ע ד מקל־בדוו״ם
עם בוקר לבשה הקריה מראה בלתי רגיל,
אך לא בלתי שכיח. נכים פשטו על מבואותיה,
גררו את רגלי העץ שלהם על פני
רחובותיה הראשיים של הקריה. קבוצות גדולות
נראו מתקדמות מכל העברים, משרכות
את רגליהן לאיטן, אל המטרה: משרד האוצר.
דקות מעטות לפני פתיחת שערי שני
בנייני האוצר לעשרות פקידיו המתכנסים לעבודת
יומם, צבאו 200 נכים על כל הכניסות,
כולל חלונות נמוכים. המצור היה חזק
וחסר פשרות. הפעם לא פיזרה המשטרה
את השובתים. היא אף לא התערבה. שר
האוצר הודה בעקיפין שכוח משטרתי איננו
התרופה הבדוקה לנקודה רגישה זו, אישר
בכך את האשמות באי־כח אירגון הנכים :
המדינה אינה ממלאה את התחיבויותיה כלפי
האנשים שאיבדו את כושר עבודתם בשדה
הקרב.
כשעה לאחר מכן טלפנו מירושלים, הודיעו
לשובתים שמשלחת נכים ששבתו במשרד
האוצר בקריה הירושלמית, נתקבלה ע״י
שר האוצר. המצור הוסר וההתקהלות נצטמצמה.
פקידי האוצר נתכנסו מאחורי שולחנות
עבודתם, עשרות הנכים חדרו למדשאה
המטופחת בחצר הבניין, רבצו על הדשא :
״לא נזוז מכאן עד שנמצא אוון קשבת ל-
תביעותינו.״
ל פי דרגהכ׳ .בשעתו קבעה הכנסת :
לנכים בעלי אחוזי נכות נמוכים מ־ 50 אחוז,
יינתן תגמול חד־פעמי בשיעור של חמש
לירות האחוז, היתר יקבלו תשלום חודשי
של 34 לירות בתנאי שיהיו חסרי־תעסוקה.
נכה שהצליח להכשיר את מומיו לעבודה

הפגנת מפ״ם כתל-אביכ
...ראו לחם יבש
בשלילה לתכנית להעמיס על תקציבו עול
כבד נוסף, הפעיל ויטו לביטול המלצות משרדי
הממשלה. בכך ביטל שר האוצר את
סיכויי מסקנת ועדת השרים להגיע אי־פעם
לכנסת בהצעת חוק, עורר את זעם אירגון
הנכים.
לתביעה הכללית שהקיפה 4000 נכי מלחמת
השחרור (מהם 300 קטועי יד ורגל 24 ,
עוורים טוטאליים 18 ,משותקים מן החגורה
ומעלה 5 ,החסרים גם יו וגם רגל 4 ,חסרי
2רגליים 2 ,חסרי שתי ידיים) ,נתווספה תביעתם
של 400 נכים בלתי משוקמים. בתחילת
שנת הכספים דרש משרד הבטחון מהאוצר
שלושה וחצי מיליון לירות לשיקום ה־.400
זכה רק באישורם של מיליון ושמונה מאות
אלף. טענו הנכים 1.800.000 :לירות אינם
מספיקים לפרוע את התשלומים מקרן התגמולים.
לזעמם
של השובתים התל־אביביים לא נמצא
פורקן. כי משרד האוצר לא ייפה את
כוחו של איש מעובדיו לפתוח עם השובתים
במשא ומתן. הגיב אחד הפקידים :״אני
אפילו לא יודע מה שהם רוצים.״ אחר הצהרים
צילצל הטלפון שנית מירושלים, נציג
השובתים נקרא אליו. כאשר הרים את השפופרת
נוכח שהקו נותק. הוא יצא והודיע
על כך לחבריו. כמה מהם פרצו לקומה השניה,
אל תא מרכזית הטלפונים, תבעו מאחת
הסלפוניסטיות הסברים. ענתה הטלפו־ניסטית
אני ניתקתי אותכם? אני

אתכם ! ״

הפגנות
״דא פקודות מקדביאד״

שכיתת הנכים לפני משרד האוצר
300 קטועי רגל...
ראש הממשלה מפזר את כספי האוצר ביד
רחבה, מעמיק את החור בתקציב המטבע
הזר.
הצעקה התפשטה, החרישה את אזני 700
הנאספים לאסיפת מחאה רבתי שנקראה ע״י
ראשי האירגון. הסיקו 627 משפחות חיילים
משוחררים ונכים: באם גזירת השרים תוכח
כתבוסה מכרעת וסופית לראש־הממשלה,
נאלץ לוותר על זכותנו לשיכון. אך מסקנה
זו לא הפיגה את הזעם והמרירות שחישמלו
את אוירת אולם בית־החלוצות התל־אביבי.
טען ישראל מדברי, יו״ר ארגון ל,משתכנים :

,העולם הזה״ 757

ואילו פעילי מפא״י העמידו את הפגנת מפ״ם
כפגיעה חמורה בהסתדרות (ובמפא״י העומדת
מאחורי מכח) ,עלולה גם להתנקם במשתתפים
בה, נגד מרות הרוב בהסתדרות.
ביום חמישי, בשתים שלושים, שעה לפני
התחלת ההפגנה, כבר מתחו סדרנים צעירים
חבלים לרוחב רחוב ברנר, מקום ממנו נו
חלקית
שהכנסתה לא עולה על עשרים לירות
לחודש, יהנה, למשל, מפנסיה בת חמש לירות
בלבד.
טענו הנכים נגד החוק: בתיאוריה הוא
התקבל על הדעת, אך לאחר חודשי נסיון
מעטים נתגלה כבלתי־מציאותי. ד,ם תבעו
שינוי בחוק: תשלום פנסיות חודשיות לבעלי
20 אחוזי נכות ומעלה (כנהוג באנגליה
ואמריקה) בגובה משכורתם של פקידי
הממשלה בעלי דרגה ג׳.
משרד הבטחון נקט באמצעי הבדוק: הרכיב
ועדת שרים שהשיגה פשרה, לאחר שנה

הבחור והבחורה נכנסו לחצר בית־החרו־שת,
ניגשו לקבוצת פועלים שנחה לאחר
אירוחת־הצהרים. הבחור הוציא רשימה והחל
מדבר עם הפועלים. פתאום ד,תפ pמישהו
אל תוך המעגל שהתאסף מסביב לזוג :״הסתלקו
מכאן הוא צעק בהרימו יד.
מיד קמה צעקה גדולה בין הנאספים, שגינו
את המתפרץ. עד אשר הופיע אחד מחברי
ועד הפועלים במקום :״מה אתם עושים
כאן?״ הוא שאל את הזוג .״באיזו זכות
באתם?״
״אנחנו חברי מפ״ם,״ היתד, התשובה .״באנו
להחתים את הפועלים על רשימת המפגינים
נגד המדיניות הכלכלית החדשה של
הממשלה.״ הם הראו לו את פנקסי ההסתדרות
שלהם, זיהו את עצמם כחברי קיבוץ שיצאו
בגדר פעולות מפ״ם לגייס תומכים
בהפגנתה.
במאות מקומות עבודה אחרים באיזור תל׳
אביב הצטופפו פועלים סביב זוגות פעילים
דומים, סערו הרוחות, נשמעו איומים ואיומים
שכנגד. בעיני רוב הפועלים נראתה
מפ״ם כלוחמת למען זכויותיהם, מגן כמעט
יחיד מול התקפת מנח על רמת מחייתם.

עדה לצאת ההפגנה. ליד המדרכה, מול חלונות
מטבח הפועלים, עמדה מכונית רמקול
ששידרה שירים צווחניים. אט אט החל הקהל
מתאסף ברחוב הצר, משתפך אל עבר רחוב
אלנבי. בשעה ארבע, באיחור של חצי שעה,
זזה ההפגנה, עם סיסמות בראש (״עצמאות
ישראל — לא פקודות מק־דניאל
משך 20 דקה עברו 4000 פועלים בבגדי
עבודה, פקידים, עקרות בית ונערים. שלא
כבהפגנות רגילות צעדו אנשי צמרת מפ״ם
בתוך השורות, לא בראש. אך בולטים מהם
היו אלפי תושבי המעברות, אשר מוצאם
העיראקי בלט בקריאות הבוז או העידוד
המשולהבות .״זו הפגנה של הדואגים למחייתם
והרעבים ללחם,״ הסבירו העולים המפגינים
לצופים מן הצד, בהוסיפם :״ומי
כמונו מזי רעב ועוני ז״
פרופות יבשות. בקרב בני העיר עצמם
עוררה ההפגנה פחות הד מאשר אפשר היה
לצפות. הסיבה: חודשיים אחרי מכח אין
האזרח העירוני הרגיל, גם כשהוא פועל
שכיר, מרגיש את הצעות מכח במידה שתספיק
להמרידו.
כמה שעות אחרי סיום ההפגנה הצטופפו
המונים ליו קופות בתי הקולנוע, רכשו כרטיסים
במחירים כמעט אגדיים. שעה ארוכה
לפני ההצגה השנייה אזלו הכרטיסים בכל
הקופות. ספסר שהציע כרטיסים לסרטו של
דני קיי במחיר לירה עשרים כל כרטיס
מצא קונים שרבו על המציאה.
כשהוכרזה מכח, התחרו העתונאים ביניהם
בנבואות שחורות, דיברו על ירידת רמת
המחייה. פועלים מבוהלים ראו את עצמם
כדמיונם מתקיימים על פרוסות לחם יבשות,
בלי יכולת להלביש את ילדיהם ולשלחם ל־בתי־הספר.
אך משנוכחו לדעת שמנח לא
שינתה עד כה כמעט כלום, חזר מצב הרוח
ליושנו. הם הבינו שכמה מצרכים יעלו יותר
ביוקר, אך שבינתיים לא יחול שינוי רציני
באורח חייהם.
הארץ תייר בן 30 במצב טוב, רוצה להכיר
בחורה (מעריב).
מנחם כהן, תל־אביב
חדשה או משומשת 7
מכונה לגברת •מתקפלת, חשמלית
חדשה (הארץ).
חנה בורשטין, רמת־השרון
מודל : 1952 אפשר לשים במזוודה,
להשתמש לחימום והסקה.
אמר ג. אבנר, היועץ המיני של
המשלחת הישראלית (דבס.
גדעון שפיגל, תל־אביב
להגביר את הפוטנציה 7

הסתדרות •או לא
הסתדרות? בעוד הויכוח
על אי־תלותו של
הגרעין נמשך, מתפתח
ויכוח פרטי בין רוחי, בת
ה־ , 17 מורה לתפירה, התובעת
בתוקף כי הגרעין
יצטרף להסתדרות הכללית,
ובין בן ציון, סטודנט
בתכניון שהיה תחילה
בעד, אחר כך נגד, ההצטרפות להסתדרות.

צ י 1נ 1ת בלי ציונות:
כדורים שרקו באויר. המקלע
השתעל. פה ושם נשמע הקול
הגבוה של הסטן. האורות כבו
באפלה התרוצצו דמויות מזויי־נות,
התחלקו ליחידות, תפסו עמדות
תל־רעים עמדה בהתקפה. כמעט התקפה:
כי אהרי שהאורות נדלקו מחדש התברר
שהיה זה תרגיל בלבד — תרגיל שבא
גם להכניס את האורחים לאוירה של
קיבוץ משלט השוכן שלושה ק״מ מן
הגבול של רצועת עזה.
אולם היריות לא קלקלו את מצב הרוח
של 11 הבנים ו־ 6הבנות שרבצו
על המזרונים בשני חדרים קטנים באחד
הצריפים. להיפך, הם נטעו בלבם את
ההרגשה שהנה הדבר האמיתי, הדבר
אשר לו התכוננו, עליו התווכחו ועליו
חלמו.
היום הראשון של עבודה מעשית לגרעין
עמית. מאחוריו היתד, דרך של
כמד, חודשים — חודשים ארוכים מבחינת
ההתלבטויות. כשהופיע מעל עמודי
העולם הזה המכתב הראשון של צעירה
פתח־תקואית שהציעה להקים קיבוץ
ראשון בארץ שיהיה בלתי תלוי לחלוטין
בכל מפלגה או מסגרת ארגונית אחרת,
היה ההד מפתיע, העיד על כך שצעירים
רבים מרגישים בחלל אשר בחייהם,
מחפשים תוכן חדש. הוא הוכיח
גם שהסיפורים על ירידת המתח החלו־ /
צי בנוער הם אגדה: לא הנוער השתנה,
אלא המשטר והחברה, שהפכו כל
התגלות חלוצית לדבר יוצא דיפן.
אולם הדרך לא היתד, קלה. המכשול
האמיתי לא היה חיצוני. החששות כי
המוסדות יתנכלו לגרעין בלתי־מפלגתי
נתבדו. להיפך, הארץ כה צמאה לכוחות
חלוציים, ביחוד מקרב ילידי הארץ, עד
כי כל המוסדות — החל מהמרכז החקלאי
וכלה בצר,״ל — התיחסו אל הייצור המופלא
החדש כמעט בהתלהבות.
המשברים היו פנימיים. כל גרעיני
התישבות עד כה היו ילידי תנועות נוער,
מורכבים מצעירים שהכירו זה את
זה והתגבשו כחברה מאז היותם בד
עשר או שלושה־עשרה. הגרעין קרא למתנדבים
בני .24 ,20 , 16 במעט 150
איש עברו מתחת לידיו, ולא כל הצעירים
והצעירות עמדו במבחן הביצוע היומיומי
האפור של התכנית היפה. אנשים
בלתי יציבים, אנשים שביקשו הזדמנות
להבלטה עצמית, נשרו. הגרעין
שיצא למחנה עבודה בפסח היה קטן
במספר אבל מבחינה איכותית היתד, כל
תנועת נוער בעיר מקנאה בהרכבו.

וצא

יום העבודה הראשון. חברי הגרעין הס צעירים עירו־ניים
רק מעטים מהם עבדו אי־פעם עבודה חקלאית (או כל
עבודה אחרת, למעשה) .היום הראשון מוביל את מריס פנוש
בת ה־( 17 ימין) ללול הגדול של תל־רעים, מלמד אותה
שביצה אינה רק אוביקט לבן ועגלגל הנמס־ ב״ 200 פרוטה
בתל־אביב, אלא פרי של עבודה סבלנית ומאומצת (ולא רק
מצד התרנגולת) .מרים היא גננת לפי מקצועה, צבי־ית כמו
כמעט כל שאר חברי הגרעין, מרכזת עתה את ועדת התרבות.
אולם מאחר שילדי החברים עוד חבויים בחיק העתיד (והחסידות)
,קרוב לודאי שהגן שלה יהיה תחילה גן של תרנגולות.
חנה ליאור, לעומת זה, מצאה עבודה פרוזאית יותר :
גויסה למטבח הקיבוץ ושוטפת כלים בחוסר מומחיות לדוגמה.

מה זה חכר ץ
למי הזכות להצטספק
בלי

חשוב, אולס בכל
זאת עלול לשעמם.
כך חזשבת, כנראה,
חיה שלוס, חניכה בחברת
החשמל, שעה
שטיינברג, שצילה תלמידה בסמינר לגננות
בירושלים, רוש מת

רברי החברים.

אבד מה יה
יה עס הנח״ל i

מעטים מחברי הגרעין
כבר שרתו בצבא•
אייה יודולוביץ,
בן , 17 גנן, מעורר
את שאלת הגיוס. ה תשובה
־ גיוס בצוותא,
אפשרות לצאת
אחרי תקופת
אמונים קצרה להי-
>חזות
j B sעצמאית.

מי בעד )

ישבות ז השאלה
הגדולה: מתי נצא 7
מאיר סגל, בן , 18
לשעבר איש אצ״ל,
חקלאי ירקן מעזרה
ובצרון, שנבחר כחבר
המזכירות, טוען
בתוקף: לצאת מיד.
ואילו אליעזר קליע־מידם,
גם הוא חבר
המזכירות
עיניו יזעצומות.

ק ב! א תלירעיס, המארחים
של הגרעין, עוקבים
אחרי הויכוחים בהתעד
ינות, נזכרים בויכוחים
האינסזפיים שהיז להם,
חברי שבטי הצופים ה־תל־אביביים.
לפני שיצאו
להכשרה לפני 5
שנים, עד הגיעם לנקודת
הספר הקרובה (3
ק״מ) .לגבול. המדינה :
ר $ע ת החוף
של עזה.

ניד Iהרגע המכריע
הגיע: התקנו!
מתקבל פה אחד. הידיים
בתמונה רבות,
שתיים מהן שייכות
לעוצי עמית (השם
אוריגינל .,לפני הגרעין)
,בן , 17 תל
מיד, ואבי בן־הר,
בן ,22 לשעבר איש
לוחמי
* •f gחרות
ישראל.

לעבודה

י»= Cl
׳ P3V4

יי־צבר•

מירוצהליש ון Yבלילה הראשון אין ישנים — זה חוק קבע במחנות עבודה.
המזרונים פרושים על הארץ, השמיכות טובות, אולם מצב הרוח תובע התחכמו־יות.
פחות עליז מצב־רוחם של שני חברי הגרעין שגויסו לשמירה — צילה, שאפ־שר
לזהותה על פי צמותיה, וחבר שני אשר כובע־הגרב מקשה על זיהויו,

j nש
] 20 וגידיון שוחד
חניך אוניברסיטת קמברידז׳ שמכר מכונות
תפירה במדבריות ערב, התאסלם והפך
יועץ אישי לאכן־פעוד, מלך ערב, חזר,
לאחר הפסקה ממושכת, לחדשות. היה זה
הארי ברידג׳ר סט. ג׳והן פילכי בן
ה־ ,67 שיצא השבוע בספר זכרונות למלאת
השנה (כשנת לבנה) החמשים לשלטון אגן־
סעוד. בין שאר גילוייו מספר פילבי ששימש
27 שנים כיועצו של מלך ערב (בהפסקה
של חמש שנים , 1945—1940 ,בהן עורר
עליו את חמת מלך המדבר) ,על תכניתו המהפכנית
ליישוב הבעייה הארצישראלית :
הוא הציע למנהיגים הציוניים לפנות לאבן־
סעוד, כחזק מלכי ערב, לשחדו ב־ 20 מיליון
לירות והמלך (שאז, ב־ ,1939 טרם היה עשיר
רווחי נפט) יסכים לפינוייה המוחלט של ארץ
ישראל מערביה ויישובם בארצות ערב, להן
תוכרז עצמאות מוחלטת. התכנית (המוזכרת
בקצרה בספיר הזכרונות של ד״ר חיים
וייצמן, מסה ונועש) לא נתקבלה על דעת
המלך שהגלה את יועצו הבריטי, ורק ב־1948
כאשר אנשי מחתרת יהודיים החליטו, כביכול,
במועצה ^!אריסאית, שיש לרצוח את
פילבי יחד עם ג׳וי פא ראן (רוצח חבר
לזז״י;אלכסנדר רוס־כיץ׳ בירושלים) ומנהיג
הסוציאליסטים הבלגיים הנרי
פפאק שב חנו של פילבי בעיני מושל
ריאד והחאג׳ הבריטי שב לארץ שהתעשרה
מרווחי ארמקו, חברת הנפט הערבית־אמרי־קאית.
פארוק,
מלך מצרים, האוסף מלבד נשים

הסופר שלום אש
חיים על אמריקה

גם בולים, מכסות קופסות־גפרורים ופרפרים,
גילה יד רחבה. לבקשת אוניברסיטת
כושים אמריקאית שיגר לשגרירו בוושינגטון
27 ארגזים מלאים 909 סוגי פרפרים, על
מנת שימסרם למחלקת הזואולוגיה של אוניברסיטת
הכושים.
רמטכל צבא ארצות־הברית, ג׳נרל לוא
טון קולינס, הופיע לכיני ועדת התקציב
של הקונגרס האמריקאי, הסביר כי גם למלים
(תעמולה) תפקיד חשוב, כלכלי הנשק,
במלחמה. אחר הרחיב על התפתחות מדע
הלחימה, הביע את דעתו כי גדולי מצביאי
ימי קדם, כחניסעל, יוליוס קיסר ואלכסנדר
הגדול היו זקוקים לסדרת אמונים
ממושכת לפני שהיו זכאים לתואר טוראי
ראשון בצבא ארצות־הברית.
חסינותו הדיפלומטית לא עמדה לסיר
פרנסים אוונם, ציר בריטניה בישראל.
באחרו להתחלת קונצרט התזמורת הפילהרמונית
נאלץ לחכות להפסקה, במסדרון
אוהל־שם, יחד עם בני לווייתו, ככל אזרח
מאחר אחר.
הכנר עפרי גיטליס (העולם הזה )756
זכר את ימי נעוריו, עת נכסף לכרטיס כניסה
לקונצרט, נשא עמו כמה כרטיסי כניסה לקונצרטים
שלו. כרטיסים אלה חילק לילדים
מספר, חובבי כינור, עמהם נפגש במקרה.

הבמאי ההוליבודי ויליאם דיטרלה,
מסריט הסרט התנ״כי שלומית (העולם הזה
)756 חתם על חוזה עם מנהל הבימה, מיכ

פריד, לביום סדרת מחזות מייד לאחר
סיום הכנת שני סרטי קולומביה אותם הוא
מביים עתה. אמר דיטרלה, המתעתד לקיים
את חוזהו בראשית החורף הבא :״מתוך
ההצגות שראיתי ב הבי מה נוכחתי לדעת שהבימה
הוא תיאטרון שכדאי לכל במאי לעבוד
אתו.״
לנה הורן המתעתדת להופיע בישראל,
הסבירה מה היא עושה עם הכנסתה, אחת
משלוש הגדולות לאנשי שעשועים בעולם.
את 10 אלפים עד 15 אלף הדולר שהיא מרוויחה
לשבוע היא מוציאה, בין השאר, על
בגדי הפאר להופעותיה ועל שיחות חוץ
עם בעלה, אותו אין היא רואה שמונה חדשים
בשנה, אותם היא מבלה במסעות־הונד
עות מחוץ לביתה. סעיף הוצאה נוסף: ארוחות
הבוקר שלה, הכוללות גבינה, לחם,
גלידה, סלטים, דיסות וצליי בשר.

המרד

ארבעה חודשים עברו מאז נסתיימה שביתת
הימאים שארכה 40 יום, עלתה למדינה מאות
אלפי לירות בנזיקיס, חיבלה בהתפתחות הימאות
העברית במידה שגם היום אי אפשר
עוד להעריכה. שוב מגיעים מן הים אותות
אזעקה, המעידים כי רגשות ההתמרמרות
והשנאה לא נעלמו, רק ירדו למחתרת. החלה
תנועה של עריקת ימאים, ביניהם ותיקים,

«כם ד איננו הכל!״
פרופסור ירסף ז קלוזנר, היסטוריון
ואיש ספרות, בא במגע עם עולם החומר.
כשנודע למעריץ אמריקאי כי בית הפרופסור
הישיש בתלפיות הירושלמית חסר קרח בימי
הקיץ, מצא פתרון נאות: שיגור מקרר
חשמלי.
אחר שנוגן (פרידמן־) ילין מור, מפקד
לח״י שהיה נציגה בכנסת הראשונה, חזר
ממסע לאירופה, הכחיש את הידיעות שנפוצו
עליו בעיתונות, הודיע: מעולם לא חשבתי
לצאת את הארץ למקסיקו (כפי שהודיעו
עתונים מספר) או לכל מקום אחר. אחר
ההכחשה סיפר מי שהיה מפקד המחתרת
הקיצונית על שני מנהגי מחתרת שדבקו בו
עד היום: אין הוא אוהב להשתמש בטלפון,
ואין הוא נוטה להצטלם.
רופאת השיניים סלמה מיקוניס, הגישה
תביעת פיצויים על סך 17 אלף לירות
נגד נהג קיבוץ שמכוניתו היתה מעורבת
בתאונת דרכים בה נפצעה. אחד מסעיפי התביעה:
תשלום 300 הלירות, הוצאות בעלה׳
שמואל מיקונים, מנהיג מק״י, בנסיעתו
לרומניה, אליה נסעה להתרפא.
כאשר הביע סגן פרקליט מחוז תל־אביב,
נתן קנ ת, את צערו על פרישתו, ניחמו
חבר לעבודה שנשאר בשירות הממשלתי
בעל השכר הזעום :״הסכומים בעלי האפסים
הרבים ינחמו אותך הגיב קנת :
״כם ף איננו עדיין הכל ! ״
יצחק (״הזקן״) שדה, אלוף הפלמח,
גילה פינת סתרים בביתו היפואי (בעל מספר
הטלפון הבת־ימי) :לול עופות המכיל תריסר
תרנגולות לבגות־נוצה בעלות תפוקה של
שבע ביצים ליום.
אלוף־משנה צה״ל שהפך מנהלו הכללי של
משרד הבריאות, ד״ר חיים שיכא, העמיד
עצמו דוגמה אישית לפקידיו ולאזרחי
המדינה. כשהוחלט על חיסון החובה נגד
טיפוס המעיים, היה הוא ראשון פקידי משרד
הבריאות שזכה בזריקת החיסון. אחר
הודיע ד״ר שיבא לפקידים שביקשו שחרור
מעבודתם לרגל כאב הזריקה :״תפיחה קלה
בזרוע איננה מחלה ! ״
הסופר האידישאי שלום אש שהערכתו
נתונה במחלוקת בגלל ספריו אוהדי הנצרות
(ישו מנצרת, נורים) הגיע ארצה על סיפון
קדמה. סיכם אש לחבר השומר הצעיר, יוצא
ארצות־הברית, שעלה ארצה להתיישב בה
ולשליח השומר הצעיר שחזר מצרפת, ושנז־דמנו
עמו על הסיפון וניסו להוכיח לו את
כדאיות הידידות עם ברית־המועצות :״מילא,
אתם חיים על אמריקה !״
בהכנס פאולה בן־גוריון לחדר־האוכל
בדמיה א׳ נתקלה באשת רופא, יוצאת אנגליה,
שהצטרפה לקיבוץ עם בעלה, אך לא התאקל־מה
לכלל הסעודה בציבור. אשת הרופא נשאה
מגש עם ארוחת הצהרים, אותו נתכוונה
לקחת לחדרה. אמרה פאולה :״איך את לא
מתביישת? כאן חדר־אוכל של קבוצה ולא
בית־הבראה תגובת אשת־הרופא: הנחת
המגש על השולחן הקרוב ובריחה מבוהלת
לחדרה.
עוזי של הארץ, ע מו ס קינן, זכה בסטי־פנדיה
של אוניברסיטה אמריקאית להשתלמות
בלימודי התנ״ך, אותם החל באוניברסיטה העברית
בירושלים. דאגתו הראשית של עוזי
היא למי למסור את טורו הסאטירי בחשוב
עיתוני הארץ. המועמד הרציני: הסופר דן
(סיפורי ארבעה וארבעה) גן־אמוץ שחזר
מפאריס, נשוי לעיתונאית אמריקאית.
אייק איום
שנטשו את אניותיהם בנמלים זרים ועברו
לאניות נכריות.
המדינה, שיצאה מנוצחת מן השביתה הגדולה,
לא טרחה לחקור את המניעים שגרמו
לה, לברר מי האשם בסכסוך שרבים ראו
בו נקודת מפנה ביחס הנוער למדינה. אולם
החודש יצאה בחתימת ״נאמני כינוס הימאים״
,כמעט במחתרת (בלי חתימות ובלי
ציון בית הדפוס) חוברת של 70 עמוד, בשם
״על כן סער הים 1״ המגלה פרטים, בחלקם
פרטים מזעזעים, על ההתפתחות שהובילה
בעקביות ברזל למרד הגדול. להלן כמה קטעים
מחוברת זו, שיש בה עניין ציבורי
מכריע, מאחר שהיא מטיחה כלפי אישים
ומוסדות האשמות שטרם נענו :

מ 1בירות מאית בחוף
התקוות הרבות, שתלו הימאים בועד האגודה
החדש, אשר נבחר לפני כינוס 1950
(אחרי מלחמה קשה בקרב הימאים והשגת
חוזה חדש עם חברת שוהם) נכזבו. ההתמרמרות
הלכה וגברה, משנכחו הימאים לדעת
כי הועד בו בחרו חסר־אונים לפעול
לטובת עניניהם. הימאים שבין חברי הועד
ירדו באניות ונפוצו על פני ימים, ובחוף
נשארו אלה שאינם ימאים. המזכירות הממונה,
היושבת בחוף (שאין בידי הימאים
להחליפה אף בעזרת בחירות ממשיכה
להתנכר לצרכי הצי ועובדיו.
התוצאה היתה שורה של שביתות בחוץ־
לארץ. הועד ערך ישיבה דחופה, שם נמתחה
עליו ביקורת קטלנית. בינתיים נפגשו בחוף
המשתתפים בשלושה קורסים לקציני סיפון,
מכונה ואלחוט, שארגנו את התמרמרות
הימאים. אספותיהם נאסרו על־ידי הועד,
אולם הכו גלים בין הימאים עצמם. ביום
4.6.51 התקיימה אספה (אסורה) בה הוחלט :

האסיפה מגנה ומוקיעה את התנהגות מז־כירות
האגודה ועמדת מזכיר מפ״ח, מחמת
גלזר מחאה

אי־היענותם לקריאתנו מתנערת האסיפה,
פה־אחד, ממרות הועד הישן והמזכירות.
האספיה בוחרת במספר חברים (אלה שייבחרו
פה אחד) ,אשר תפקידם יהיה לאסוף
בזמן האפשרי את חתימת שאר הימאים,
ובשעה שיהיו בידיהם חתימות רוב ציבור

הימאים, ידרשו את פיטורי הועד הישן וע״
ריכת בחירות לכינוס ימאים, וכן ייצגו נבחרים
אלה את ציבור הימאים עד לבחירת
ועד חדש.

מזכיר מועצת פועלי חיפה, יוסף אלמוגי,
הבין שהעניניס הרחיקו לכת, יזם שביתת
נשק. הוחלט להפסיק את פעולות האיבה
(בין הימאים והאגודה שהופיעה בשמם),
לערוך בחירות מידיות לכינוס נציגים. אולם
ההחלטה לא הוצאה לפועל, והנציגות הזמנית
(שחבריה היו נמרוד אשל, ארקין,
גרבש, מיכאליס ושטרק) שזכתה לחתימות
350 ימאים, הפכה נציגם בפועל. אותה שעה
פרצה השביתה הרצינית הראשונה בא/ק
נגבה בנמל מרסייל :

אחרי שקולים רבים הסכימו הימאים להפסיק
את השביתה בהודיעם שבו ברגע שאחד
מן התנאים המובאים לעיל יופר — תימשך
השביתה. כמו״ב הוחלט שעד לבואו של
ביה״ד העליון של ההסתדרות — מטילה
האסיפה הכללית של הימאים חרם על ה־אגודה
והמזכירות שמעלו בתפקידן. הנצי־גרוז
הזמנית ממשיכה לכהן על מנת להכין
את החומר למשפט, תוך התיעצות עם עו״ד׳
ולארגן את הבחירות החוקיות לכינוס נציגים
מכל האניות בכוונה שבכינוס זה תיבנה
אגודת ימאים בריאה, מיוצגת על ידי ימאים,
בשביל ימאים״.

״אינני זוכר! אינני זוכר!״
בראשון לאוגוסט התחיל המשפט לפני
בית־הדין העליון של ההסתדרות. הטוען
הראשון היה יוסף אלמוגי, שאמר, בין הש־אר,
את המשפטים הבאים, המטילים אור
מוזר על כנות דבריהם של דוברי ההסתדרות
שניסו אחר כך לומר לאזרחים כי
מרד הימאים אורגן על־ידי קומוניסטים
ודומיהם ;

הרקע הכללי: יש שביתות על רקע כלכלי
ויש שביתות.על רקע פוליטי. לשביתה
זאת אין כל רקע כלכלי או פוליטי. מוזרים
הדברים, שהגורמים הם ענינים אישיים של
קבוצת אהורפאטורים וכוחות דסטרוקטיביים
הנוטים, מתוך מניעים אישיים, להשתלט על
הצי ובעיקר על הימאים ולנתקם מההסתדרות.
יתכן שאף ענינים פוליטיים מופיעים פה
ושם. אך ברור שלא עניני שכר לפנינו —
אין הנאשמים מעור פוליטי אחד.
אולם העדות העיקרית במשפט היתה זו
של המזכיר הממונה באגודת הימאים,
גולנדסקי. מאלפים הקטעים הבאים מתוך
חקירתו על־ידי עורך הדין קושניר, בא כוח

הימאים

עו״ד קושניר: ההיתר, התמרמרות מצד
אנשי הצוות באניה נחשון שהדיור שלהם
קופח בגלל נוסעים 7
גולנדסקי: אינני יודע על מקרים כאלה.
עו״ד קושניר: האם נשלח אליך מכתב
ע״י מלצרים מהאניה ארצה ביחס לדיור
הגרוע 7
גולנדסקי: אינני זוכר.
עו״ד קושניר: האם נכון הדבר שהח׳
בן אפרים פנה אליך בנוגע לדיור ואתה
איימת עליו?
גולנדסקי: לא נכון.
עו״ד קושניר: יש מאווררים כיום?
גונדסקי: אין.
עו״ד קושניר: האם ידוע לך שהכניסו
נוסעים למגורי־הצוות ולבית־החולים למרות
שהצוות התנגד י
גולנדסקי: אינני זוכר, אבל אם היו מקרים
כאלו הפעלנו תגובה.
עו״ד קושניר: האם ידוע לך שבאניה
חיפה שכב איש צוות עם חום גבוה ולא
היה לו מקום בבית־החולים, משום שהיו
שם נוסעים 7
גולנדסקי: לא זוכר :
עו״ד קושניר: האם ידוע לך על מקרה
הפיטורין של המכונאי גספרי (שהיה חבר
ועד האניה דרומית) ,בגלל מחאתו נגד רב
המלצרים שהתרשל בתפקידו 7
גולנדסקי: אינני זוכר.
עו״ד קושניר: הן בירור מקרה זה ארך
זמן רב והועד הצדיק את גספרי, לאחר
ששמע את טענות אנשי האניה. מה היתד,
עמדתך במקרה זה?
גולנדסקי: אינני זוכר.
עו״ד קושניר: האם נכון -שבאת לאניה
עם שורה של האשמות קשות נגד גספרי— ,
ששמעת במשרד חברת שוהם — מבלי שהיית
קודם על האניה כדי לשמוע את דעת הצוות!
גולנדסקי: אינני זוכר בדיוק,

׳ V V V V V V V V W V V W A 1 W ^ V W W V V V V W W W V V V V W iV V V ,V V lV V V V V

״העולם הזה״ 757

? ^m7^T1Jm* r a r j v v u v mm r m r u ^ r j v mmr*r*rwm* r^mm fv ± P m r * r r u m*fV mw r*ruF *rvvm r^ma r ^ m r jv v v w r * r j* J mar*r^m

עו״ד קושניר: האם מכיר אתה חבר בשם
אריה שטיין?
גולדבסקי: כן. הוא חבר מזכירות אגודת
הימאים.
עו״ד קושניר: האם ידוע לך שאביו נשלח
לאמריקה כנער שוטף כלים?
גולדנסקי: כן, ידוע לי.
עו״ד קושניר: האם ידוע לך שנשאר ב־

(מלואים)

מצה כלפי בחורים אלו, המכונים בפיך לעתים
קרובות כ״בחורים יקרים״ ו״חלוצים״,
מבלי שטרחת כלל, הן בזמן השביתה והן
לאחר סיומה ועד היום — במשפט — להתעניין
מה היו הסיבות והגורמים לכך. מה
זכותך המוסרית, כמזכיר מועצת פועלים,
לקבוע אשמת עובדים לפני שראית אפילו
את דו״ח רב־החובל, שהוא מסמך התביעה
העיקרי (חוץ מדו״ח השובתים עצמם) ושהוא
ודאי, אליבא דכל הדעות אינו משוחד
לטובת הימאים־השובתים?

הרה פר הסיפון
העד העיקרי מטעם הימאים היה נמרוד
אשל, חבר הנצוגות הזמנית. דבריו היו צרי כים
להיות אזהרה לקראת הבאות:
נמרוד אסון

אמריקה בענין ירושה ואחר כך חזר לארץ?
גולדנסקי: כן.
עו״ד קושניר: האם נסעת לפאריז עם
אשתך לשבועיים?
גולדנסקי: כן, אבל רוב הזמן הקדשתי
לעיון בבעיות הימאים.
עו״ד קושניר: האם אינך מוצא שהתנהגות
זאת פוגמת ביחס חברי האגודה אל
מזכירם?
גולדנסקי: אינני מוצא.
עו״ד קושניר: האם זה נכון, שאתה, הדואג,
מטיף ציונות לימאים ושוקד על ביקורת
דעותיהם הפוליטיות היית רביזיוניסט
בחו״ל?
גולדנסקי: נכון.
עו״ד קושניר: אח״כ במשך 10 שנים
היית פעיל ב־פ.ק.פ? .
גולדנסקי: לא ,10 רק 8שנים.
עו״ד קושניר: ואחרי כן חתמת הצהרה
על כניסה למפ״ם?
גולדנסקי: נכון.
עו״ד קושניר: והאם נכון שימים מספר
לפני שנתמנית למזכיר אגודת־הימאים נכנסת
למפא״י?
גולדנסקי: נכון.

אני עובד בים חמש שנים, מזה ארבע
שנים באניות. תפקידי האחרון היה רב־מלחים
באניה דרומית. מקודם עבדתי בדייג
חופי, אח״כ בעליה ב׳ ואח״ב כמלח. אני בן
,26מ־ 1942 הייתי בפלמ״ח, השתתפתי במלחמת
השחרור בחטיבת הנגב, גדוד .9מאז
חדרתי לים אחרי מלחמת השחרור שמעתי
על תסיסה בין הימאים ועל רצון האנשים
להקים אגודת־ימאים חדשה. הדברים היו
מופיעים גלים גלים. בראשונה ראיתי תסיסה
באניה חיפה לפני כשנתים וחצי. סיבת
התסיסה היתד, כלכלית — שכר העבודה הנמוך,
תנאי הדיור וכו׳ .שכרו של ימאי הוא
קטן בהרבה מכפי שזה משתקף במספרים
על גבי הניר. בשום מקום לא מודגשת העובדה
שכל הימאים מלבד הקצינים החתומים
על חוזה א׳ (A״ Articles״) ,אינם

צנועות מאוד — שאפשר לעמוד בהן.
בשאלת המטבע הזר: כל המפליג בים יודע
שהסכום שאנו מקבלים בדויזים אינו מספיק
לקיום בזמן המצא האניה בחו״ל. רוב אנשי
האניות בקו ישראל—אמריקה רגילים שבניו־יורק
אינם יכולים לרדת לחוף יותר מפעמיים
בשבוע, ושאר הזמן עליהם לשבת באניה
גם אחר זמן העבודה, בגלל חוסר פרוטה
בכים. רוב השביתות בחו״ל היו בגלל עניני
השכר במטבע זר. ב־ 1950 עמדנו שלושה
חודשים ברוטרדם לשם תיקונים. ידענו שלפי
הסכם מיוחד, נקבל 50%מהשכר בדוי־זים,
והקושי היה שבכל שבועיים נאלצנו
לשבת ימים רבים באניה בגלל עיכוב בתשלום,
תמיד קיבלנו את הכסף רק לאחר הכרזת
שביתה. בכל פעם שהגיע הכסף בזמן
לא דובר אף על שביתה. אותו דבר קרה
בצפונית ברוטרדם, וכן גם בנגבה במרסיל.

במקום ריפוי. דיכוי
את מזכיר האגודה משה גולדנסקי הכרתי
וראיתי את
לראשונה כשחזרתי מהצבא.
זכותי כמובנת מאליה, לחזור לעבודתי בים.
אחרי שנבדקתי שבע בדיקות על חברותי
בהסתדרות, על עברי ועל כשרותי, נתבקשתי
לחכות. חיכיתי בתור לעבודה, ורציתי
לעלות יחד עם חברי לאניה אחרת. גולדנסקי
השיב לי בגסות, שאגודת הימאים אינה
משרד לתוריסטים, ואין האגודה מעלה לאניות
״חברים״ ,כי באניות צריכים לעבוד.
השתוממתי למראה עמדתו ואז עלינו על
אניה נורבגית ביחד, ונדרשנו להביא אישור
על כך מאגודת־הימאים. גולדנסקי השיב

הר\עה ב הדר שנאחר׳
גולדנסקי העיד יוסף אלמוגי. ,מזכיר
מועצת פועלי חיפה. בשעת עדותו נתפתח
קרב מלים דרמטי בינו ובין בא־כוח הימאים.
עקב התלקחות הרוחות היה צורן להפסיק
מדי פעם את העדות, כדי לתת לעד אפשרות
להרגע בחדר שני. לשיא הגיעה העדות שעת
שנתברר שאלמוגי לא קרא בכלל את המסמכים
שעל פיהם פעל.

עו״ד קושניר מציג לפני העד מיסמכים
שהגישה התביעה בענין שביתת נגבה.
יוסף אלמוגי: את המסמך הזה לא קראתי,
איני יודע עליו.
עו״ד קושניר: האם המיסמכים שהגיש
גולדנסקי הם מוסמכים מטעם התביעה?
יוסף אלמוגי: אינני יודע.
זיטנפלד מנוס

עו״ד קושניר: האם אתה מכיר את הדו״ח
הזה מטעם רב־החובל של נגבה?
יוסף אלמוגי: לא, לא קראתיו.
עו״ד קושניר: איך יכולת אתה, שהנך
נציג פועלים להופיע בשם התביעה בנאום
אשמה חריף, שהיה רצוף דברי בלע והש־

״העולם הזה״ 757

הצי השובת בשבוע השביתה הראיון
כל מיני מעשים מגונים

מקבלים כל תשלום עבור ימי האבטלה שלהם,
וזה קורה בכל פעם שהאניה נוסעת
לתיקונים, למשל במקרה אתרוג שיצאה לתיקונים
של שבעה חדשים בלונדון, וכל
הצוות פוטר ונשאר בחוף מלבד ארבעה־חמשה
אנשים.
תנאי החיים באניות גרמו לשביתות רבות.
אני זוכר שביתה טיפוסית על הדרומית שלא
היו בה מים, כסאות, שולחנות ושירותים.
בתחילה הבטיחו לנו שהדברים יסודרו ב־לונדון,
ושם הודיעו שלא יעשו דבר בגלל
המחסור בדויזים. זה היה בחורף 1949 בים
הבלטי, והיה קרח על הספון. המצוקה היתה
כה גדולה, עד שרב־החובל קנה על דעת
עצמו עצים, הזמין נגרים והכניס שיפורים
בתאים. כשהגענו לאנטוורפן, ונפגשנו עם
מפקח החברה שסרב להכניס שיפורים כלשהם
— הודענו לרב־החובל שנעכב את ההפלגה
אם לא יעשה הדבר. אז הופיע קונסול
ישראל ופתח בנאום מתוך ספר החוקים,
ואולם לאחר שענינו שאנו דורשים ממנו,
כאזרחי המדינה, שיגן עלינו ולא רק על
עניני החברה, עכב את האניה, ולפי הוראתו
הוכנסו השיפורים הדרושים.
הדרומית היתד, לפני־כן אניה פנמית. את
דגל פנמה יכלה לרכוש כל אניד, בעד תשלום
ידוע, ורבות האניות העושות זאת, משום
שלמדינת פנמה אין חוקי עבודה ימיים,
אין תקן לצוות וכו׳ ,כך שרב־החובל יכול
לנהוג כרצונו, ואין בעי איש להתנגד לו.
ידוע לי שגם בשאר אניות שוהם, בעיקר
באניות הנוסעים, דורשים הימאים שיפורים
מבלי שיעשה הדבר. בהרבה מקרים הסבירו
לנו ובצדק, שאין אפשרות לבנות אניות
חדשות עבורנו, אך תמיד דרשנו דרישות

רבתית. אולם הנהלת ההסתדרות לא הסיקה
את המסקנות. להיפך, כשהגיע תורם של הימאים
לנמק ולהוכיח את תביעותיהם שלחם
כלפי מועצת פועלי חיפה, קרה דבר משונה :
המשפט נפסק, בלי כל סיבה, ולא חודש עד
היום הזה.
א׳ולם האבן שהחלה מתגלגלת במדרון, לא
נעצרה, הוסיפה להדרדר במהירות ובעוצמה

שאין זה מן הנכון לעבוד באניות זרות
בעוד שיש מחסור בימאים ישראליים לאניו־תינו,
נוסף לכך הביע את חשדו שאנו רוצים
לברוח מן הארץ. הגיבותי בחריפות על
חשד זה. אמרתי לו שהיו לי ״הזדמנויות״
טובות יותר ״לברוח״ מן הארץ כאשר הייתי
בשליחות בעליה ב׳ מטעם הפל״ים. אך כאן
התפתח ויכוח, ולהפתעתי הביע גולדסנקי
את מורת רוחו מיוצאי הפלמ״ח, וזכינו אף
לכינוי ״פאראזיטים״.
סיים נימר(ד אשל:

יסוד לחברה מתקדמת היא מינימום של
ביקורת עצמית. פה רואים דבר הפוך —
מנסים, ע״י הסחת הדעת, לחפות על כל
מיני מעשים מגונים. אם לא תינתן האפשרות
המינימאלית לביקורת עצמית, עלול הדבר
להביא לתוצאות יותר חמורות משביתה זו.
אני מזהיר את כולם. המצב בציבור הימאיס
כיום הוא חבית מלאה חומר נפץ, והמשכת
הקוו הקיים ביחס אליו, עלולה להיות הגפרור
שיצית את החבית. התעלמות מעובדות
גלויות ומצבים קיימים, בצורה שהדבר מתגלה
כאן, חיפוי וטשטוש עלולים להביא
אסון על הימאות הישראלית והאחריות תחול
על ראש אלו שיכלו למנוע זאת ולא עשו
דבר לשם כך. במקום למנוע שריפות הם
עוסקים בכיבוין, כשהן פורצות, במקום לרפא
— הם מדכאים.

עד מתי לכמה ו מן*
אף כי המשפט כולו התנהל בפומבי לא
זקה לתשומת לב הראוייה לו בציבור זב־עונונות.
לא יכול היה להיות כל ספק שאם
לא ייעשה נסיון דחוף וקיצוני לשנות את
פני הדברים באגודה, פן תקרה התפוצצות
אלמוגי השתלטות
כינוס הימאים התכנס,
הולכות וגוברות.
נבחרה מזכירות חדשה על־ידי הימאים. למען
לא להרגיז את ההסתדרות לא נבחרו חברי
הנשיאות הזמנית למזכירות זו, אלא חמשה
חברים חדשים: מקס גלזנר, אברהם גספרי,
אריה זיטנפלד, אלכם צבירן, אריה שפיגלמן.
ההסתדרות עמדה לאשר את המזכירות ואת
התקנון שהוצא על ידה. אולם בישיבה המכרעת
אחר אחד מנציגיה, הודיע אחר כך
שאין לו סמכות לתת את האישור. כעבור
כמה דקות גם נתבררה סיבת האיחור: הוא
ביקר תחילה אצל יוסף אלמוגי. וכשנעשה
נסיון אחרון ונואש למנוע את ההתפוצצות,
על-ידי פגישה בין הימאים ובין המזכיר הכללי
של ההסתדרות, חזר אותו מקרה: הימאים
נאלצו לחכות, וכשהוכנסו סוף סוף
לחדר המזכיר ראו יוצא ממנו יוסף אלמוגי.
מאותו רגע לא היה עוד מנוס מן השביתה
הגדולה, שעוררה הד חסר־תקדיס בארץ
ובחוץ־לארץ( ,סתיימה בכשלון חרוץ
של הימאים.
אולם, מסיימת החוברת:

אכן, דומה כי לא השתנה מאומה בבית
יורדי־ים מאז שלהי , 1950 כאילו לא קרה
דבר בכל אותם החדשים הסוערים. מזכיר־ממונה
הלך ומזכיר ממונה שני בא במקומו.
גולדנסקי עזב, ו״גולדסנקי״ אחר בא במקומו,
והא ראיה: חזרה ובאה מכונת־הכתיבה
ה״שייכת למפ״ח״ ,אשר נעלמה בפרוץ השביתה;
חזרה ובאה המזכירה של גולדנסקי,
אשר ״חלתה פתאום״ בפרוץ השביתה; חזר
ובא שומר־ראשו השמן של גולדנסקי, אשר
מתפקידו לחסום בגופו את הפתח בפני הימאים
שבמשך 43 ימי השביתה לא היו
זקוקים לאיש כדי לעצרם מלהכנס למזכירו־
״קם; חזר ובא דן גלעד, ראש מפירי־השביתה,
ואף הוא בוחש בקדרה המאורגנת של הועדה
המארגנת. והכל נבחש בה, בקדרה: תור העבודה,
היחס, חופש הדעה, זכות הנציגות
הנבחרת ...ומאליה נשאלת השאלה — :עד
מתי? — לכמה זמן?
בשעת סערה יש ויוצקים שמן על המים
על מנת להשקיטם. השקטה זו של הגלים
צכירן השתוממות

הנה, תמיד׳,״!סוד;״ מקומית וזמנית ביותר.
מתחת לשכבת השמן ממשיך הים בזעפו.
כיום יוצקים שמן על גליו של ענין הימאים.
יש מי שהמשיל את מאבק הימאים לסערת
הים.
אכן, סער הים, וסערתו טרם שככה!

ספורס אגרוף לאודר החברים
לפני חדשיים התכוננו מתאגרפי מכבי־חיפה
להתמודד עם ביתר תל־אביב התחרות

תנו ב ה

נוסדה לפני 25 שנה, מאגדת על
בסיס שתופי 400 ישובים חקלאיים
ומאות משקים בודדים בכל אזורי
הארץ לשווק תוצרתם החקלאית.

דירתו היא קרירה
מרפסתך היא שימושית עם סוכר
מתוצרת

״הסובך״

הסוכך

רחוב הרצל ,89 תל־אביב
טל 5473 .

— םםב nד י --
קניה -מכירה -תקוני ם
כוונים
א. ו Dטרמן, ת״א, רחוב רש״י 9

לקרוביו השב תמורת החבילות שקבלת
״ שי ישראלי • -פ ה
בחרת
שאצלנו דמשלווו אנו. נדאג
ונחסוך ממך טרדת האריזה
וסדור• הדו אר.

דרו ש שלי ח

חיע יג 41ד פ ותאפ

לפנות :

״דפוס ישראל״ כע״מ, ת״א
על־יד גשר יידינג — .טל 67204 .

צי 1קוגופיה

רינדזונסקי
רחובהקיעזון .6 .

תל־אביב

גלופות

גלופות

נדחתה בשל הודעת התאחדות האגרוף שאין
היא מרשה לתחר עם אגודות בלתי מסונפות.
ביתר הצטרפה להתאחדות והוחלט לקיים
את התחרות.
בדרך כלל מתקיימות תחרויות האגרוף של
מכבייחיפה בלילות שבת, אולם האורחים התל
אביביים סרבו להופיע בליל שבת, כיון שלא
רצו לחלל את השבת. הם הסכימו לתחר
במוצאי שבת למרות שבכך חיללו את השבת
בנסיעתם מתל־אביב לחיפה.
במרכז התחרות עמד הקרב בין דוד עובד,
חיפאי בן , 16 שהוצג כ״עובד השלישי״
(שניים הראשונים: אחיו מרדכי ומשה, מת־אגרפים
גם כן) לבין הביתרי התל אביבי
צעירי.
עובד נלחם בהצלחה ביריבו הגבוה ממנו
כמעט בראש שלם והשוקל חמשה ק״ג יותר
ממנו, הזיע כהלכה ברצותו לפגוע בצעירי
מעל לחגורתו (מכה ישירה של עובד היתד,
פוגעת בחגורת צעירי או מתחתיה).
בסיבוב השלישי הוביל עובד את צעירי
לאורך החבלים באתת נפשו, סיים את הקרב
ביתרון נקודות בולט. הוא זיכה את קבוצתו
בשתי הנקודות של משקל תרנגול.
על עשר לירות. ההפתעה הגדולה של
הערב היתד, הופעתו של הכדורסלן צבי או־רנשטיין,
במשקל חצי כבד, נגד הביתרי
שפירא. לפני חמש שנים השתתף צביקה
בן ה־ 17 באימוני אגרוף ובהיפגשו עם נבחרת
האניות הבריטיות זכה בגביע ״המפסיד
הטוב ביותר״ שהבריטים היו מעניקים לטוב
המתאגרפים בין מפסידי התחרויות.
מאז נשכח עברו האגרופי של צביקה, והוא
התמסר לכדורסל במכבי־חיפה. כאשר שמע
ערב התחרות כי למכבי חסרים מתאגרפים,
הציע את עצמו, לחיובם של חבריו שחשבו
אותו מתלוצץ. דבריו נתקבלו, לבסוף, ברצינות,
הוא נרשם בטבלת הנבחרים ומאמנו,
מארגן התחרות אביגדור (״תיש״) הרשקו־ביץ
אף התערב עם אחו החברים על עשר
לירות שצביק^ ינצח.
״תיש״ זכה בעשר הלירות. צביקה ששכח
רבים מכללי האיגרוף הצליח הודות למהלו־מותיו
החזקות, ואחר נקיעת היו שיל מתחרהו,
לזכות בקרב לפי נקודות.
סיכום התחרות: נצחון ביתר, שצברה תשע
נקודות (ארבעה נצחונות, תיקו אחד) בהשוואה
לחמש נקודות מכבי (שני נצחונות,
תיקו אחד).

היו השריש׳ החשוב
למתאגרף ישראלי אין השבוע שני ימים
בעלי חשיבות בלבד. יום העצמאות ולרבים
מהם ה־ 1במאי. היום החשוב הנוסף: ה־2
במאי, יום המפגש של מתאגרפי ביתר, הפועל
ומכבי בפתח־תקווה.
בבית־הספר לתרבות הגוף של הפועל
ייערכו המתאגרפים על הזירה, יכריעו ביניהם,
בעזרת אגרופיהם, מי מהם יצא כעבור
חדשיים לתחרויות הבינעירוניות באיסטנבול
התורכית.
באמצע החודש נתקבלה הזמנת התאחדות
האגרוף התורכית, בליווי כרטיסי טיסה, לשגר
את טובי המתאגרפים הישראלים למפגש
איסטנבול כששי ליולי. החליטו הישראלים:
במקרה זה תיוצג ישראל על־ידי בעלי
האגרופים הטובים. ומי הם בעלי האגרופים
הטובים, זאת אפשר לדעת רק על־ידי ההוכחה
הפשוטה, הצטיינותם במקגש הפתח־תקוואי.

כדו
ר סל
הרביעי בין השלושה

הודעה לבעלי הקיוסקים
החל מה 1-באפריל 1952 מופץ. העולם הזה״ באיזור ת״א
והסביבה על ידי מרכז ההפצה של ״העולם הזה׳׳,
רחוב לילינכלום .9
מאותו תאריך נמסרה הפצת השבועון בשאר חלקי הארץ לידי
האחים טופל, רחוב אחד העם .24
בל כעלי הקיוסקים שיש להם ענינים להסדיר מתבקשים
לפנות לכתובות הנ״ל.

התאחדות הכדורסל ישבה על מדוכת מאמן
הנבחרת האולימפית, העלתה שלושה שמות :
יעקב שאלתיאל, שחקן הקבוצה הראשונה של
מכבי־תל־אביב לפני שנים מספר ומאמנה המוצלח
של נבחרת הכדורסל של צה״ל :
אליט עמיאל, איש המשחק וההדרכה, המאמן
הארצי של הפועל ומרכז התקפת הפועל
חולון ואורי זמרי, אחראי הכדורסל במחלקת
תרבות הגוף שהשתלם משך שנתיים בארצות־הברית,
מהן חזר עם תפישה חדשה של
המשחק.
בינתיים בא רביעי, הכריע בין השלושה.
היה זה מורים רסקין כבד הגוף ( 87ק״ג)
ורחב הכתפיים, מדריך הספורט הראשי של
מכללת ברוקלין, ניו־יורק, שבא לארץ כדי
להכין את הנבחרת האולימפית להופעה של
בבור.
סיפר מורים, המכונה בניו־יורק טוביה :

״כאשר פנו אלי כדי שאסע לישראל, להכין
נבחרת, לא לקחתי את העניין ברצינות. אולם
הועד למען הספורט בישראל לא הרפה ממני...
החלטתי לבוא וליצור קבוצה אידיאלית.״
האידיאל של המאמן בן ה־ ,40 שהיה שחקן
מקצועי בכדורבסים ובכדורסל לפני הקאר-
יירה האקדמאית: שני מגנים בגובה מינימום
של 1.85 מטר שחקן ציר בן 1.90 מטר
(בארצות־הברית מבקשים שחקני ציר בגובה
2.05 מטר) ושני שחקנים נוספים. סגולות
מיוחדות אינן דרושות לשני השחקנים הנוספים׳
הסביר מוריס־טוביה, הם רק צריכים
לדעת מה זה כדורסל.

א תל טיקה קל ה
\ם נעלי התעמלות
אוהדי מלכת הספורט, האתליטיקה הקלה,
שבאו לאיצטד המכביד, התל־אביבי המאובק
כדי לחזות בתחרות ישראל נגד מועדון
פנרבחצ׳ה התורכי זבו בכרטיסי הספורט
להובבים בעלי ותק רב למדי. ההתאחדות
החליטה לנצל כרטיסים מהמלאי הישן, הגישה
במחיר 100 פרוטות כרטיסים שהודפסו
ב־ 1947 לתחרויות הבינלאומיות בשחייה וב־דורמים
בין יתן וארץ־ישראל. כרטיסי 250
פרוטות היו מכובדים פחות, מזכרת ממפגש
כדורגל רגיל בין הפועל תל־אביב לביתר
תל־אביב.

לא הכל במפגש היה ישן. היו גם כמה
דברים חדשים, כגון שיאים. מלבד חמשה
שיאים חדשים שהוצבו גילו כמה אתלטים
יכולת רבה ביותר: הפתודתקוואי הבריא
והמרצין אורי גלין הטיל דיסקוס 43.28 מטר!
בהורה הבריאה עוד יותר, רעיה בורנשטין,
הדפה דיסקוס למרחק 12.04 מטר. מרחק אליו
לא הגיעה אף ספורטאית בארץ מאז 1936
כאשר סונית לוין קבעה את השיא (שטרם
עורער — 12.21 מטר.
התורכים התרשמו, הזמינו תריסר אתלטים
מצטיינים לבקר בארצם ביולי, לתחרויות
האליפויות. החלטתם הנחושה של
האתלטים המומזמנים: להשיג, מלבר שיאים,
גם נעלי התעמלות משובחים בבאזארים של
איסטנבול.

רדיו
כמה מכוניות באמריקה?
ברחוב ניו־יורקי סואן שוכן מרכז העצבים
של קול אמריקה, תחנת הרדיו המשדרת ב־
42 לשונות. התחנה היא אחד מכלי הנשק
החשובים במלחמה הקרה, קול התעמולה של
אורח החיים האמריקאי החופשי. אולם קול
אמריקה המתגבר #ל המרחקים המפרידים
בינו לבין מאזיניו, אינו מצליח תמיד להתגבר
על תחנות ההפרעה (הסוביטיות) המנסות
למנוע את העברת השידורים מעבר למסך
הברזל.
משך 24 שעות ביממה משדר קול אמריקה
42 שעות שידור לארבע יבשות (לא לאוסטרליה)
,אל מיליוני מאזינים המביעים את
תגובתם לשידורים ב־ 40 אלף מכתבי תודה
ושאלות לחודש.
משך 30 דקות בלבד מדי יום פונה קול
אמריקה ל־ 180 אלף בעלי מקלטי הרדיו בישראל.
מוסר סופר העולם הזה בארצות־הברית,
דניאל גילן, במלואת שנה למחלקה
הצעירה ביותר של קול אמריקה — המחלקה
העברית :
השידורים נערכים מדי ערב על גלים קצרים
בין השעה תשע ותשע וחצי שעון ישראל,
כשהם מוקדשים לתמצית החדשות, סקירת
העתונות היומית, ותכנית יומית קבועה.
המעניינת בין התכניות: הכל שואלים, בו
משיב קול אמריקה לשאלותיהם של המאזינים
הישראליים כגון כמה מכוניות באמריקה
( 35 מיליון) ,מהי הקהלה היהודית הגדולה
בארצות הברית מחוץ לניו־יורקי (צ׳יקאגו).
אורחים מישראל, כסופר יהושע בר־יוסף
שבא לארצות־הברית עם שייטת צה״ל, מובאים
למיקרופון להביע לפניו את רשמיהם ותכנית
קונצרט קלאסי רודפת תכנית על עניני
מדע וספרות.
ד״ר סידני גלזר, מנהל המחלקה, מומחה
להיסטוריה של המזרח התיכון שהיה ספרן
בספריית הקונגרס האמריקאי, מסתייע בששה
קריינים,קריינית אחת וחמשה אנשי מחקר.
הוא דואג לכך שמחוץ לתכניותיו המגוונות יוכל גם לבוא לעזרתו של קול ישראל
בתקליטים מוסיקאיים והתכניות מוקלטות
במיוחד על נושאים רפואיים וחקלאיים.
מתנת יום ההולדת של קול אמריקה העברי
לעצמו: משלוח תקליטים לגלי צה״ל, שששה
משוחרריו הם קרייניו.

העולם הזה״ 757

ת ־ mט ר 1ן
הבת בזרועות האב
כאשר ירד המסך לראשונה על הצגת הבכורה
של מחזה חדש בתיאטרון המלכותי
של רומא, פרצו באולם ויכוחים סוערים שהפכו
חיש מהר לתגרות ידים. עד שהגיעה
המשטרה למקום הפך האולם תל של שברי
כסאות ועשרות צעירים היו מוטלים בין
השורות שבורי מפרקת. האיש שהואשם כמפר
חוק וסדר לא היה מדינאי, אף לא פושע,
אלא המחזאי לואיג׳י פירנדלו, יליד סיציליה
בן שלושים.
פירנדלו היה מהפכן. הוא לחם בתיאטרון
שהפך להיות שבלוני, בשחקניות הראשיות
המעמידות פני פרימדונות, במאהבים הגדולים,
שסברו שעליהם להושיט את ידיהם בהתרפסות
פאטתית כשהם מביעים אהבה לגיבורת
המחזה ובבמאי המיפה את החיים
המכוערים. הוא לחם גם בקהל השטחי המוחה
כף בהתלהבות לדמויות האומרות רק
דברים יפים, חסרי דופי, המתנועעות באצילות
מלכותית מזוייפת.

הכי. תלונתם: הצרפתים חדלו לשלוח מחזות
לאיטליה, אילצו את התיאטרונים להעלות
מחזות תפלים של פירנדלו וחבריו. שש הנפשות
מתיצבות לימין התיאטרון, מעוררות
בסיפורן ליגלוגים בקרב השחקנים המקצועיים.
האב
(שמחה צחובל) מאשים את פירנדלו,
שישב בחדר־עבודתו והגה את האב, את
אשתו (יהודית ברקאי) ,את הבן(ראובן אדיב),
את הבת (טובה פרדו) ואת שני ילדי אשתו,
כדמויות למחזה, אך מצאן כה אמתיות ומכוערות,
עד אשר נמנע מהעלותן על הנייר,
השאירן מרחפות בחלל ריק, משוועות להעלות
את הדרמה המזעזעת של חייהן :

בעלת הגוף המושך, ביחוד כדי לספק את
תאותו של לקוח רם־יחס ומפולפל המבקר
את מוסדה של פצ׳ה מפעם לפעם.
קו היסטרי כללי. באחד הימים נקלעת
האם לבית מעבידתה. מוצאת את בתה בזרועות
בעלה. זו היא הדרמה. היא אמתית, היא
חיה, היא נושאת חן לפני השחקנים ובעיקר
הבמאי, הרואה בה קרש קפיצה לפרסום.
אך שש הנפשות אינן יכולות לעמוד מנגד,
להתבונן כיצד שחקנים מקצועיים הופכים
אותן לדמויות מלאכותיות, בלתי מציאותיות.
הן מסרבות להתמסר לזיוף, הן משתוקקות
להעלות את עצמן על הבמה. לא לשחק את
עצמן. הבן עצמו בוחל בכל העניין :״מה

זה היה בתחילת המאה העשרים. בינתים חל
מפנה בתיאטרון. מחזאים רבים החלו רואים
כתיאטרון אספקלריה של החיים המודרניים,
על כיעורם, יופיים, אמיתותם. הקהל המודרני
החל לועג לזיוף על הבמה, העדיף
לזהות את עצמו, מגרעותיו, חולשותיו
וסגולותיו, בדמות המעוצבת על־ידי השחקן
על הבמה. ויותר מזה: הקהל החל
להיות שותף לבעיות־החיים הנרקמות עליה.
שש נפשות מחפשות מחבר* הפך מחזהו
המפורסם ביותר של פירנדלו, מעין סמל למאבק
בין מציאות החיים והתיאטרליות של
התיאטרון. כשירד המסך על המערכה הראשונה
באולם אהל, נסתבר ששש נפשות
מחפשות מחבר, יהיה אולי ההשקעה הכדאית
ביותר של תיאטרון פועלי ארץ־ישראל, מאז
יעקב ורחל, החייל האמיץ שוויק והמכשפה.

מסדרונות האולם, אשר כרגיל נשארים דוממים
ומשועממים בהפסקות הצגות בכורה,
המו מויכוחים וחוות־דעת. העלאת המחזה
בפני עצמה הפכה להישג ניכר. אך, הסיפוק
הרב ביותר נגרם לשחקנים המקצועיים שהיו
בקהל. כי תכנו של המחזה הוא תיאטרון
ודרמה.
*& שירות הבת. שש נפשות פורצות
אל במת התיאטרון ומעוררות את רוגזה של
להקת השחקנים והבמאי (אברהם חלפי) שנערכו
לחזרה שהדריכה את מנוחתם בלאו
* ״שש נפשות מחפשות מחבר״ — מאת :
לואיג׳י פירנדלו — עברית: מנשה לוין —
ההצגה: פנקס בראון — הצייר ; ד״ר
פאול לוי — התיאטרון :״אתל״.

האב >שמחה צחוכל) ,הבת (טובה פרדה ו״הבמאי״ (אברהם חלפי1
מתחילת המחזה, צעקה אדירה

כאשר מגלה האב שיחסי אשתו הכפרית עם
מזכירו הפכו אינטימיים, הוא מעודד אותה
לעזבו, נשאר בדירתו הגדולה עם בנו. לימים
נפטר המזכיר, האם נשארת חסרת־כל, מטופלת
בשני ילדים נוספים בלתי חוקיים. היא
שבה עם בתה ושני ילדיה לבית בעלה, המסרב
לקבלה. בנו אינו מכיר בה כאמו, מכנה
את שני ילדיה ממזרים. כדי לפרנס את
משפחתה המגורשת עוסקת האם בעבודות
תפירה, אותן היא מקבלת ממאדאם פצ׳ה
(יונה מרקושביץ) המנהלת מלבד מתפרה גם
בית־זונות זול. פצ׳ה אינה מסתפקת בעבודת
האם, היא תובעת גם את שרותה של הבת,

לי ולאם שנמצאה בחיק גבר זר, ואב הרודף
זנונים.״ הדרמה הופכת לטרגדיה בסיומו של
המחזה, כאשר הבן הבלתי חוקי, שגילה סבל
אילם במשך כל המחזה, שולף אקדח ושולח
כדור אל לבו.
הצגת האהל הוכיחה שמחזה טוב הוא
דבר יעיל לתיאטרון מפגר, אך לעולם אין
בו די להסתיר מגרעות בולטות. העיקרית :
קו היסטרי כללי בו נוקטות הדמויות המת־נועעות
על הבמה. התוצאה: צעקה אחת
אדירה מתחילת המחזה עד סופו, אותה לץ
ניסה הבמאי השוייצי פנקס בדאון, בן ה־ 6נ,
להחניק.

!מפטנגוב* ששש
כאשר שודר, לפני כשלוש שנים, תסכית
(מאת י. אדוניקם בשם ילדותיות שנייה במסגרת
תכנית הצהרים לחיילים בקול ישראל,

האזינו לו רבים, נהנו, איש לא מחה או
נעלב. שונים היו פני הדברים משהגיש תיאטרון
זירה מהדורה מותאמת להצגת במה
של היצירה למועצה לבקורת סרטים ומחזות.
בלי רשיון המועצה אין להציג כל מחזה
בארץ והמועצה בקשה ששחקני זירה
יעלו לירושלים, יציגו בפני חבריה את המחזה.
רק לאחר מכן יוחלט אם יש להרשות
את הצגת ילדותיות שנייה בפני הקהל הרחב

אי איו•
כוונת המועצה לבקורת היתד, ברורה :
המחזה הוקדש ל״זקני התיאטרון העברי״
ואנשי הצנזורה רצו להווכח אם שחקני
זירה אינם מחקים במשחקם אישים מן התיאטרונים
הותיקים, כיון שעלילת המחזה
נראית כלקוחה מן המציאות התיאטרונית
בארץ. היא מספרת על זוג שחקנים מפורסמים
בגיל העמידה, שולמית (מיתה) ואביגדור
(ביגדור) א ...השולטים. למעשה בתיאט־רון־קואופרטיבי
המסד׳ מקבלים את מרבית
התפקידים הראשיים. חלומה של מיתה הוא
לשחק את ג׳וליט ; חלומו של בעלה הוא
להיות רומיאו בטרגדיה השיקספירית. משהוחלט
בתיאטרון להעלות את המחזה ברור
לכל ששני התפקידים הראשיים יפלו בידי
מיתה וביגדור. ברם כל אחד מבני הזוג
סבור אחרת: מיתה בטוחה שבעלה קשיש
מדי לגבי תפקיד רומיאו בעוד שאותה הולם
תפקיד ג׳וליט ; ביגדור משוכנע שהוא רו־מיאו
האידיאלי בעוד שמיתה (הצעירה ממנו
בשבועיים) מבוגרת מכדי שתוכל לעצב את
ג׳וליט.
מיתה וביגדור בוחרים להם, בחשאי, כל
אחד מצדו, בן ובת זוג, מקווים לשכנע
איש את רעיתו לוותר זה לזו. לאחר מריבה
חריפה מסכימים שניהם לוותור — על הצעירים.
משנתקבלה
בקשת הצנזורה התנגדה הנהלת
תיאטרון זירה למלאה, טענה: לצנזורה
סמכות לבקר רק את כתב היד, לא את
המשחק. לאחר חליפת מכתבים חזרה בה
המועצה לבקורת מבקשתה, התירה להציג
את המחזה בתנאי שתושמטנה ממנו מספר
שורות, ביניהן ההקדשה. ביחוד קצפה הצנזורה
על השם ״זמכטנגוב״ המופיע במחזה,
בגלל הדמיון (הבלתי־מקרי) לוכטנגוב, במאי
הבימה. על שמות אחרים המופיעים בילדותיות
שניה, כמו: צ׳פקין, פריסקוב, לומבק,
שינצוב, פרסקי, מסקובניק, סטוץ, פלאטוב,
בלומברג וכד, ישבה הצנזורה על המדוכה,
לא מצאה להם בני־דמיון בתולדות התיאטרון
העברי, התירה את השמעתם באזני הצופים.

תשבץ
115
מאוזן )1 :ריפורטז׳ה; )5תלמיד צעיר; (8
)9שעון; )13 ששים ואחד; )15 משתה; )16 מלת
יחס; )17 חג יהודי; )18 קריאת התלהבות ;
)20 ארגמן; )21 כתב גירושין; )22 דרום; )23
מלת הכללה; )25 גיבור שויצי; )26 כתם; )28
עיסוק של שעות הפנאי; )30 שאיני טירון ;
)33 מדינה באמריקה הלטינית; )34 אלוהים ;
)35 ראש המשפחה; )36 מבני נוח; )38 מלת
הסכמה; )40 מילה; )41 שעיסוקו בפרות; )43
צבע נפוץ; )44 תאנה שאינה בשלה די צרכה;
)46 מלת שלילה; )48 כלי קבול; )49 קיבוץ
צפוני; )53 חי פחדן; )54 מדבר.
מאונך )2 :חדר קטן; )3תוית דואר;
)4מקום נישא; )5בעל דם צונן; )6שאין בו
מאום; )7משבטי ישראל; )8כלי המשמש לספיגת
דיו; )10 מעשה מחבת; )11 תינוק; )12 צמח
רך; )14 חוזה בכוכבים בימי הבינים; )16 מלך
סורי רשע; )18 בירת ארץ השפלה; )19 לשון
כוללת לדגים; )22 חוזה; )24 דוגמה; )27 שייכת
למשפחה; )29 נקי; )31 משכנו האחרון של האדם;
)32 מקום קדוש בארץ בימי קדם; )34 לכלוך;
)37 שמא; )39 לא אל ...עצל; )42 מבוע
מים; )45 איש ים; )47 מזרח; )49 מקום מרעה;

,העולם הזה״ 757

)50 הרבה; )51 תולעת האריג; )52 מקום מים
רבים.
jnnaצמבץ

110

בנימין זאב הרצל: אם תרצו אין זו
אגדה. היהודים אשר ירצו יקימו את מדינתם.
בבזל יסדתי את מדינת היהודים.

פרסי ספרים לפותרי צטבץ 110
)1צבי ברוך, ירושלים, על־יד קולנע אדיסון.
)2אריה לניהו, חיפה, הכרמל, שד׳ הברושים.
)3דינה רבינוביץ׳ ,ארצות־הברית.

פתרון צטבץ 112
רחל כלוכשטיין: לא שרתי לך ארצי,
ולא פארתי שמך בעלילות גבורה, בשלל קרבות.
רק עץ ידי נטו, חופי ירדן שקטים.

פרסי ספרים לפותרי צטבץ 112
)1צבי גורדון, נס ציונה, רחוב ביאליק.
)2לאה חסון, נתניה, רחוב שמואל הנציב.
)3נחמה פרץ, תל־אביב, יהודה הלו• ,92

ק 1ל uע

במרחב
מבעדלמסך הוז 1ל
מ חנו־ את מי*
מטנג׳יר עד טהראן הוסיף המרחב לסעור.
בעיר הבינלאומית אשר מול גיבראלטאר קם
ההמון המארוקאי, פרע כאירופים, השאיר
במקום הרוגים ופצועים. בטוניסיה עלו המונים
על בית הקויסלינג החדש, סלאח אל־דין בא־קוש,
המטירו אבנים ורימוני־יד לביתו. במצרים
המשיכה מכונת המהפכה־הנגדית לטחון,
שברה את הכוחות המהפכנים־למחצה
של הוופד, הכשירה בזאת את הקרקע לעלייתם
של כוחות מהפכניים אמתיים, חסונים
יותר. ובאיראן הודיע ראש הממשלה, תוך
גערות הבכי המסורתיות, כי נכשל בשיווק
הנפט המולאם, אך הבטיח לעם הנלהב כי
יעדיף לפשוט את כל רגליו לפני שירים את
ידו לאות כניעה.
החודש הצטרף פרנציסקו פרנקו לקבוצת
המנסים לרתום את גלי המהפכה לצרכיהם.
עלבון צורב. המגע בין נושאי הדגל הירוק
של הנביא ובין שוכני ההרים של ספרד
היה תמיד הדוק — אך לא לבבי.
הוא התחיל בשנת ,711 כאשר טא־ריק,
מצביא האישלאם, נחת בגיבראלטאר
(שיבוש השם הערבי ג׳בל־אל־טאריק) ,הנחית
מהלומת־מוות למלך הגוטי רודריק והניף את
דגלו על כל חצי האי. משך 781 שנה עמלו
הספרדים לחסל את תוצאת הנצחון האחד הזה
— ובאותה תקופה עמלו המארוקאים, עם
שותפיהם היהודים, להניח את היסוד לתרבות
הספרדית והאירופית בכללה.
אחרי שגורשו המושלמים (והיהודים) מספרד
עבר המגע מן היבשה אל הים. שודדי־ים
מארוקאיים, נושאי דגל הנביא, הקלו את
מיטען אניות־האוצר הספרדיות שהניפו את
דגל הצלב. אך בהדרגה הפכו הספרדים תוקפים,
המארוקאים נתקפים. האימפריאליזם האירופי
נחת בחוף אפריקה, וספרד, אשר בימי
קרת־חדתא ובימי האישלאם היתה מושבה
של שוכני חוף־אפריקה, הטילה עתה את מרותה
על חלק ממארוקו.
עלבון צורב זה הרגיז את המארוקאים, שמרדו
מפעם לפעם, עד שקם מוחמד עבד־כרים
המפואר, פקיד השלטון הספרדי במא-
רוקו, סילק את בני ספרד מאדמת מולדתו,
כמעט סילק גם את הצרפתים, עד שמוגר ע״י
הכוח המאוחד של שתי האימפריות וברח
והוגלה מארצו.
בצירוף שר ורופא. אולם כעבור 10
שנים נקמו המארוקאים נקמה מיוחדת במינה
בספרד. חיילים מארוקאים, שכירי הקודילו
(המנהיג־המשחרר) פראנקו, נחתו בחוף ספרד׳
שברו את הצבא הבינלאומי של הרפובליקה׳
השליטו את הרודן הדרסני. פראנקו

מבטו נתקל בשני גושי מדינות, אשר בכוחותיהם
המשותפים מהווים הם גורם מכריע
בעצרת או״ם. הגוש האחד היה קרוב
לו — מדינות אמריקה הלאטינית קשורות
בשפתן ובמסורתן לחצי־האי הספרדי, תצבענה
בעד ספרד. אולם כיבוש לבבו של הגוש
השני — הערבי — נראה לו קשה יותר.
הפתרון: הקוזילו שלח את בתו האהובה,
כרמן, בצירוף בעלה, הרופא המנתח, קרים־
טובל אי־בורדין־אורדגה־אי־באסקאראן, דוכס
וילאורדה, ושר־החוץ הספרדי לחלק אותות
הצטיינות למלכים ולנסיכים הערביים, להזכיר
להם את האהבה הבוערת וההיסטורית בין
ספרד והערבים.
קולות חוצפניים. החלק הרשמי של
הביקור עבר בהצלחה. המלך טלאל איבן־
עבדאללה חייך כשאלברטו מרטין אבטאחו ענד
את המדליה לחזהו. אולם החלק הבלתי רשמי
הצליח פחות .״מה עם מארוקו הספרדית?״
שאלו קולות חוצפניים בדמשק, באגדאד ו־קאהיר.
כתב עתון באגדאדי :״אם רוחש הגנרל
פראנקו ידידות כה רבה לערבים, הרי
יש לו הזדמנות מצויינת להוכיח זאת במעשים
— עליו רק להעניק עצמאות למארו־קו!״
ואילו פרשן קאהירי צייר ציור משכנע
עוד יותר :״הגנרל דומה למאהב המנסה לנשק
את פי היפהפיה, אחרי שכבל את רגליה...״
שר־החוץ
נבוך, מילמל משהו על שאיפה
כנה להעניק עצמאות בהדרגה, אחרי חינוך
העם המארוקאי, וכיוצא בזה. אולם הערבים,
שלמדו בבית־הספר כי המארוקאים הם שחינכו,
בשעתם, את הספרדים, לא שוכנעו.

סרטים
״אלילת מאד״
אלילת פאריס הוא סרט מוזר שסאטירה
דקיקה ורומנטיקה מן הסוג הסמיך ביותר
משמשות בו בערבוביה.
זהו מעשה בבת עניים, תרזה (בריל בקס־טר)
המתאהבת בבחור צעיר, עשיר ומושחת,
נמלטת אתו למוסקבה בחשבה שהוא ישא
אותה לאשה. שם מסתבר לה שמחשבה כזאת
לא עלתה כלל על דעתו. היא נצלת מאונם
שפל ברגע האחרון ממש, אבל נשארת בודדה
בעיר הקרה והשלוגה, מתעלפת ברחוב, נאספת
על־ידי חייט עני, אנטואן (הנרי אוסקר),
המתאהב בה. תרזה, למרות שאינה אוהבת
אותו, מסכימה להיות אשתו, בתנאי שיישמר
איראן מכונת ד״ה ב » ס\ ד
״הפגנה זו תוכיח כי מוחמד מוסאדק אינו
אלא בוגד אשר יש לתלות אותו כך כתבו
קיהאן המופיעים בטהראן. למחרת הוכח
דבר אחר: מוסאדק רחוק מלהסכים אתם.
בהשענו על המשטר הצבאי שהוכרז באיראן
לתקופה של חודש הוא סגר את שני העתו־נים.
למחרת,
היום בו נועדה להתקיים ההפגנה
של פדיאן איסלם, המתה הככר מול מסג,
השאח הגדול בטהראן משוטרים ואנשי צבא
שניים מבין גדולי עתוני איראן אתלאת ו
מזויינים אשר ניצבו בכל פינה, תפסו עמדות
על גזוזטראות הבתים בסביבה, הציבו
מכונת ירייה על צריח המסגד עצמו. במקום
זה נועדה להתחיל ההפגנה, מיד לאחר תפילת
הצהרים של יום הששי. אולם שעת התפילה
הגיעה ואיש כמעט לא נכנס למסגד.
כי בכניסה ניצבו חיילים מזויינים ואיש לא
היה סקרן במידה שירשה לעצמו לראות

ביניהם מרחק אפלטוני.
כאשר מגיע למוסקבה הפסנתרן הידוע הנרי
הרץ (מייקל רני) ,קונה אנטואן לתרזה כרטיס
כניסה לקונצרט. הנרי שם עינו בתרזה,
מזמין אותה לדירתו ועוד באותו לילה מודיעים
השניים לאנטואן שהם מאוהבים זה בזו.
אנטואן המסכן קופץ אל תוך הנהר, בגדיו
נמצאים על החוף, הוא נחשב למת. הנרי
ותרזה מתחתנים.
כעבור שנים מספר מגיע הזוג לפאריס.
זוהי פאריס של נפוליון השלישי (קנת קנט),
אשתו אז׳ני (מרגריטה סקוט) ,פאריס של
אופנבך (מיילס מאלסון) ,פאריס של הפרוצות
הכבודות שהיו מפורסמות לא פחות מאשר
כוכבי הקולנוע הגדולים כיום. כאן מחדש
הנרי את ידידותו עם קורה (קריסטין נורדן),
אהובתו של הקיסר, הגורמת לאבדן רכושו
במשחקי קלפים ואחר גם למותו. כדי לנקום
בקורה נשאת תרזה, נשואי הלכה, לאציל
ספרדי, מקווה להטות את לב נפוליון מאויב־תה.
אולם הקיסר אינו שם עין בנשים הגונות,
ותרזה חייבת איפוא, לנהוג כיצאנית כדי
למשוך אותו אליה. בסופו של דבר לא רק
שהיא מלקה את קורה בפומבי ונוטלת מעל
ראשה את כתר גדולת יצאניות פרים, אלא
אף זוכה באהבתו של נפולוין (אותה היא
דוחה מהיותה, למעשה, כל׳העת אשה הגונה
בהחלט שרק העמידה פני זונה) ואנטואן
החוזר אליה, חי, אם לא שלם ביותר.

י שראל
תנ״ך ב צבעי

בת פרנקו, כרמן ובעלה בארמון טלאד
המאהב נישק את פי היפהפיה

לא גמל להם כגמולם, הוסיף לדכא את מא־רוקו
הספרדית, אף ניסה להשתלט, בעזרת
היטלר, על מארוקו הצרפתית,
כשירד חן הפאשיזם בעולם, נשאר פראנקו
רכוב על סוסו. הוא היה בן־ברית יקר מדי
במלחמה נגד הקומוניזם. אולם גם שותפיו
החדשים לא יכלו לשכנע את מצפונם ולצרף
את המשטר הדימוקראטי של פראנקו
לשאר המשטרים הדימוקראטיים באו״ם.

חנון־ רטוב טע
אגודת שוחרי הסרט הטוב גייסה, מאז
התארגנה מחדש * לפני חדשים לא רבים, למעלה
מאלף חבר בתל־אביב, מאות אחדות
בירושלים ועוד ידה נטויה: סניפים נוספים
עומדים להיות מוקמים בחיפה, רמת גן, מקו מות
אחרים ברחבי הארץ. בפני חברי האגודה,
ששעריה פתוחים בפני כל המוכן לשלם
את 400 הפרוטה המהווים מס חבר חדשי,
מוצגים, אחת לשבועיים, סרטים הנחשבים ל־משובחים,
לעתים סרטים שאין לראותם ב־בתי־הקולנוע
כיון שאינם ״קופה טובה״.
לאחר שאירעה בתל־אביב התפרצות זעם
בקולנוע תמר, כנגד סרטוב ספור לואיזיאנה,
אשר הוסר, בכח, מעל הבד (העולם הזה )756
חשו פרנסי האגודה ששעתם הגדולה הגיעה :

מה יעשו אותם חיילים לאיש אשר יעז לה־כנם
למסגד.
בהצטלבות הכבישים בככר הדריכו השוטרים
את התנועה, דאגו כי לא תעצר אף
מכונית במקום .״אנחנו רוצים שהכל יהיה
חלק,״ אמרו השוטרים לנהגים. ואמנם עברה
שעת התפילה ומפגינים אין. אפילו המולה
המזוקנים לא באו להתפלל. הודות לזהירותו
של מוסאדק -עבר היום, חלק.

בעוד הבמאי ההוליבודי וויליאם דיטרלה
מחריש את אזני תושבי ישראל בתופים, מצלתיים,
נעירת חמורים, נחרת גמלים, צהלות
סוסים, צלצול מה שנחשב לדולארים אמריקאיים
(למעשה לירות ישראליות מוקפאות)
ומסע הפרסום הגדול ביותר בתולדות הארץ,
סובבה בצנעה קבוצת אנשים במישור באר־שבע
סרט שיהיה, כמו שלומית, צבעוני,
אבל בהרבה יותר צנוע (וקצר) מן המוצר
ההוליבודי. יצחק ורבקה, שהבמאי בנו עותר־מן
מכין בשביל חברת חזון התל־אביבית נועד
לטלביזיה האמריקאית ויהיה ראשון בסדרת
סרטים תנ״כיים שיראו את מה שהיד,
לפני 3000 שנה כמו שהאמריקאי הבינוני
רוצה להאמין שהיה.

הם יצילו את המצב, יציגו את הסרט בפני
חבריה, יטהרו את שמם של חסידי הקולנוע
בישראל.
כאשר הוצג, על־ידי האגודה, ספור לואיזיאנה
בפני חבורת עתונאים, היתד, קבלת הפנים
מעורבת: אחדים התפעלו, אחדים פד,קו,
אחרים נסו להסתיר את פהוקיהם. כי הסרט
הוא כה שונה מן המקובל עד שיש להתרגל
אל סגנונו המיוחד ; משהתרגלת, אתה מגלה
בו יותר ויותר. חוזקו הגדול נובע מפשטותו,
מהתעלמותו המוחלטת של הבמאי פלא־חרטי
מכל סממנים דרמתיים רגילים. הסרט
אודות הרפתקאותיו של נער פרימיטיבי המתגורר
על חוף אחת משלוחות המיסיסיפי
בדלתה שלו הוא מבחינה אמנותית אפיזודי
וחסר אחדות של עלילה, אבל לא של סגנון
וגישה. כמו מוסיקה קאמרית הוא קשה לקליטה,
וכדי ליהנות ממנו חייב הצופה הבינוני
לעדן את טעמו, ללמוד להבחין בסגולותיו
המיוחדות שאינן מזדקרות ביותר לעין לא־מחודדת.
ביהוד טוב הסרט לילדים שטרם
קולקלו כליל בסרטים קלוקלים.

מכל העול ם
ולטוב ש ב טו ב׳
מהו הסרט הטוב ביותר שהופק בחמשים
השנה האחרונות? שאלה הנהלת הפאסטי־באל
הבלגי לסרטים ולאמנות יפה 55 אישי־קולנוע
בעולם, ביניהם אלכסנדר קורדה, נואל
קאווארד, קארול ריד, אורסון וולם, וויטוריו
דה־סיקה אליה קאזאן, צ׳ארלס ווידור, ססיל
ב. דר,־מיל ז׳וליין דיבבייה.
התשובה: אנית־קרב פוטיימקין, סרטו הסובייטי
( )1925 של סרגי אייזנשטיין שזכה
ב־ 32 קול. קולות רבים קבלו גם: הבהלה
לזהב (צ׳אפלין 25 ; 1925 קול) וגנבי ה-
אפנייס (וזיטוריו דה־סיקה 20 ; 1949 קול).
15 קול נתנו לכל אחד מן הסרטים הבאים :
אורות הכרך (צ׳אפלין ,)1930 האשליה הגדולה
(ז׳אן מואר ; )1937 המיליון (רנה קלייר
.)1930
*האגודה הראשונה של שוחרי סרטוב בארץ
נוסדה עוד ב־ 1945 ביזמתם של פקידי
ממשלה בריטיים, היתה פעילה בתל־אביב
וירושלים.

העולם הזה״ 757

איש החודש :
5000 איש ואשה, לבושים חליפות שחורות ושמלות ערב,
ענודים סיכות זהב וצמידים מבריקים, הצטופפו בבית המשמר
הלאומי בוושינגטון, לחוג את יום השנה של תומס
ג׳פרסון, אביה הרוחני של המפלגה הדימוקרטית. כל אחד
מהם שילם 100 דולר לקרן המפלגה תמורת ארוחה של
שמונה מנות, בתוספת צרור נאומים משעממים פחות או
יותר. האטרקציה של הערב היה איש ממושקף וחייכני,
בן ,68 יליד מדינת מיסורי במרכז ארצות־הברית, שהנהו
הנשיא מספר 32 של ארצות־הברית של אמריקה.
כל המסובים קיוו לנאום תוקפני ומשעשע, גדוש ומלא
אנקדוטות עממיות והלצות על חשבון מתנגדים ריפובליקאים.
אולם הם לא ציפו להפתעות, כי טופס הנאום, מודפס במכונת
הכפלה, כבר נמסר מראש לעיתונים, שאחדים מהם אף
סידרוהו בדפוס תחת הכותרת הנשיא אינו מודיע על
כוונותיו.״
כשקם הנשיא, פתח בנאומו, בהתאם לתכנית. הוא המטיר
מהלומות על המפלגה הריפובליקאית, עורר רעמי צחוק כשאמר
שהם דומים לדינוזוארים הרוצים לחזור לתקופה טרום־
היסטורית, אך שאין להם סיכויים רבים לנצח בבחירות
מאחר שמעטים הדינוזוארים שיש להם זכות בחירה בארצות־הברית.
ואז,
לפתע, קרה הדבר. בלי כל הודעה מוקדמת, תוף
חיוך עדין, שלף הנשיא פנקס בעל כריכת עור, קרא מתוכו
כמה משפטים שרשם אותם קודם לכן בכתב ידו י ״לא
אהיה מועמד בבחירות הבאות. שרתי את ארצי תקופה ארוכה,
וסבורני שעשיתי זאת בכשרון וביושר. לא אקבל מינוי.
איני סבור שחובתי היא לבלות ארבע
שנים נוספות בבית הלבן.״
לרגע השתררה דממה דקה באולם. ואז
קמה המולה עצומה, בשקריאות נרגשות
של ״לא ! לא !״ מפלחות את האויר.
נשים פרצו בבכי. אך הנשיא, מרוצה שיצר
סנסציה בצורה כה אלגנטית, המשיך
בנאומו המוכן מראש בשלוות נפש, כאילו
לא קרה כלום.
דרך במעט אגדית. כעבור כמה
דקות פרץ התוהו ובוהו באלפי מערכות
עתונים. מכונות דפוס נעמדו, עורכים
הוזעקו מן המיטות, מאמרי מערכת חוברו
בחיפזון. את הדעה הכללית, כמעט,
סיכם אחד מגדולי העתונים :״הנשיא
טרומן מחונן בתכונה החסרה להרבה
אנשים גדולים. הוא ידע לתפוס את הרגע
הנכון כדי לרדת מגדולתו״.
ואכן, הרי טרומן תפס את ררגע הנכון.
כשיצא מן הבית הלבן, הגדדל וחסר־הנו־חיות,
יוכל להביט אחורה על דרך פוליטית
הנראית כמעט כאגדית. כי איש לא
יכול היה לנחש לפני 30 שנה, שאדם זה,
החסר לחלוטין כל ניצוץ של אוניות
וגדולה, יהיה נשיאה של המדינה החזקה
בעולם משך שבע שנים רצופות.
הרי ס. נולד במשק חקלאי של משפחתו
במדינת מיסורי. לא קיבל מעולם חינוך
אוניברסיטאי, עבד בעבודות שונ.ית
ומשונות, ביניהן ניהול המשק המשפחתי.
במלחמת העולם הראשונה עלה לדרגת
סרן בחיל התותחנים בחזית הצרפתית,
שרת בהצלחה אך ללא הצטיינות
כלשהי, כשחזר הביתה פתח חג! ת
לעניבות, פשט את הרגל תוך זמן קצר
ביותר. פרשה זו עתידה היתד, לספק
הלצות אינסופיות על חשבונו כשהגיע
לרום המעלה( .דוגמה: כשזרק את מק־ארתור
מתפקידו, פרסם אחד העתונים מכתב למערכת המציע
לערוך מגבית לאומית כדי לקנות חנות חדשה לטרומן, להוציא
אותו בצורה זו מהבית הלבן.).
אולם הרי ס. כבר ידע את דרכו. דרך זו הובילה אותו
לאחד האישים המעניינים ביותר במחזה ששמו מדיניות
ארצות־הברית. היה זה תומס י. פנדרגסט.
חסכון של מיליארד דולר. בערים הגדולות של
ארצות־הברית שולטים אנשים הקרואים ״בום״ .אלה הם
אנשים המנהלים את המפלגה המחזיקה בשלטון באותה עיר.
הבום קוצר את פרי השלטון, מחלק אותו בצורת אלפי משרות
גדולות וקטנות לכל עובדי המפלגה הנאמנים שעזרו
להשיג את השלטון ולהחזיק בו. אלה הם הבוסים הקטנים,
בוסים של שכונות, רובעים ואף של רחובות. אנשים אלה
מקצועם לסדר ״פטרונג״ /מלה המקבילה למושג הישראלי
פרוטקציה.
אדם שהמשטרה רשמה לו דו״ח בגלל עבירה על חוקי
התנועה, או שהסתבך בענייני מם הכנסה, או שרוצה להביא
קרוב מחוץ־לארץ — פונה לבוס וזה מסדר את העניין
בעזרת חברי המפלגה במשרות המתאימות. תמורת שרות
זה אין הוא דורש כל תשלום. השכר היחיד הוא תודתו של
האיש, המתבטאת בקולו, קול אשתו, בניו, בנותיו, דודיו
ודודותיו בבחירות הבאות לנשיאות, לקונגרס, למשרת ראש
העיר, השופט, מפקד המשטרה ושאר אלפי המשרות אשר
בעליהן נבחרים בארצות־הברית בבחירות המוניות.
בין כל הבוסים האלה היה פנדרגסט אומן. הוא היה
רגיל למסור לידידיו כרטיס ביקור מודפס שנשא את המלים
הפשוטות ״אדם זה הוא ידידי״ .ומאחר שלא היה אדם
במיסורי שלא פחד מפנדרגסט, היה כרטיס זה מספיק כדי
לשחרר אותו מכל טרדות החוק — החל מדו״חות של שוטרי
תנועה וכלה בתשלום מם עסקים.

הא דם הקטן ממיסורי

בסופו של דבר היה גורלו של פנדרגסט מר למדי: הוא
הואשם בהשתמטות מתשלום מס הכנסה, נשלח לבית־הסוהר
והואשם שנית בבזיון בית־דין. אולם לפני שירד מגדולתו
הספיק לעשות מעשה גדול: הוא הכנים לפוליטיקה אדם
צעיר שהבטיח רבות, ששמו היה הרי ס. טרומן. הוא דאג
שטרומן ייבחר לשופט. ב־ 1934 נבחר חבר הסינט של ארצות־הברית,
ושם עלה כוכבו, כשקנה לעצמו שם הודות לחקירה
נמרצת שניהל בימי מלחמת העולם השנייה בקשר לבזבוז
ורמאות בשטח ההזמנות הצבאיות. לפי האומדנה חכך לאוצר
ארצות־הברית סכום של למעלה ממיליארד דולאר.
אולם בכל שעלה הרי ם. בסולם הפוליטי נשאר נאמן
לעצמו ולהתחלותיו. שתי תכונות נשארו אופייניות לו :
העממיות הבלתי מזוייפת, והנאמנות למנגנון המפלגה. התכונה
הראשונה איפשרה לו לדבר לפני מאה איש בעיירה
קטנה בה עברה הרכבת שלו, להסביר להם את הבעיות
העולמיות של ארצות־הברית כאילו היו בעיית הביוב באותה
עיירה. התכונה השנייה עזרה לו להחזיק במפלגה, לתמוך
בכמה עשרות חברי מפלגה שהתעשרו ללא בושה וגרמו
לשרשרת של שערוריות שלא היו כדוגמתן כמה עשרות
שנים.
סמל של פירמה. ב־ , 1944 שעה שארצות־הברית לחמו
בכל רחבי העולם, נערכו הבחירות לנשיאות. לא היה ספק
מי יהיה המועמד הדימוקרטי: פ־נקלין דלנו רוזבלט, האדם
המרותק לכסא הנכים (כתוצאה משיתוק ילדים בגיל העמידה)
,שהתגבר על המשבר הנורא של 1929 על־ידי תכנית
גדולה של מפעלים ממשלתיים, שנקראו בפיו ״המצע החדש״

הארי ם, מרומן
הפשטות היא סמל של פירמה

ובפי מתנגדיו ״המזימה הסוציאליסטית״ .אולם היתה שאלה
מי יהיה סגנו. רוזבלט, שהיה בעל אופי דיקטטורי, זכה
להערצת העם אך לא לאהבתו, הבין כי עליו לתחת עמו
סגן המקובל על המפלגה. אולם בהיותו בעל אופי חזק, רצה
בסגן שנראה לו כחלש. הוא בחר בהרי ס.
אולם תקופת כהונתו הרביעית של הנשיא ה־ 31 לא האריכה
ימים. באפריל 1945 הבריק האלחוט לצבאות אמריקה
בכל החזיתות: המפקד הראשי נפטר. לפי חוק ארצות־הברית
נכנם לתפקידו באופן אוטומטי, עד לתום תקופת
הכהונה של ארבע שנים, סגנו.
ההגבה האינסטינקטיבית הראשונה של העם היתד, הרגשה
של הקלה. רוזבלט היה איש גדול. נערץ ושנוא. איש
לא יכול היה לחבב אותו כחבב אדם פשוט אחד את רעהו.
איש לא יכול היה לחלום לגשת אליו ולטפח לו טפיחה
ידידותית על הגב. אולם הרי ס. היה בדיוק איש כזה. אום
פשוט שפשטותו היתד, כמעט סמל של פירמה, ידידותי וחייכני.
אולם
אם חשב מישהו שהנה הגיע לשלטון אדם חלש־אופי,
שיקבל עצות מפי טרסט המוחות הרוזבלטי, עמד
במהרה על טעותו. טרומן היה פשוט, ידידותי — אך עקשן
בחסד עליון, תקיף ותוקפני. תוך תקופה קצרה זרק מן
השלטון את כל השמות הגדולים של התקופה הרוזבלטית,
הכניס למקומם אנשים שנראו לו.
במדיניות הפנימית השתדל טרומן להמשיך במהדורה
מתונה יותר של ״המצע החדש״ הרוזבלטי, שקרא לה עתה
בשם ״המצע ההוגן״ .במידה רבה היתד, זאת השתדלות
לשוא. כי החוקה המיוחדת במינה של ארצות־הברית גורמת
לכך שהנשיא הנבחר בבחירות ישירות יכול להיות בעל
מיעוט בבתים המחוקקים (בניגוד למקובל בבריטניה ובישראל,
בהן בוחר הרוב בכנסת גם בראש הממשלה) .בשני

חותם על ההיסטוריה. משך

חודשים ארוכים היה נדמה שטרומן
יילחם, אולי יגריר אחריו את המפלגה לכשלון חרוץ.
איש אינו יכול לעצור בעד נשיא ארצות־הברית להיות
מועמד מפלגתו בבחירות הבאות. ואחר ההתקפות החמורות
עליו, מצד חוגי מק־ארתור, הנשיא־לשעבר הובר והסנטור
טאפט, יכול היה. טרומן להתגרות.
אם בכל זאת הסיק את המסקנה כי עליו להסתלק עתה,
גרמו לכך כמה שיקולים, האופייניים לאיש. קודם כל, הנאמנות
למפלגה — ההכרח כי מועמדותו המחודשת תזיק למפלגה,
תסכן את אחדותה, תתן יתרון למפלגה היריבה. שנית,
האמונה כי המועמד הרפובליקאי יהיה אייזנהואר, איש הקרוב
לו בדעה בשטח מדיניות החוץ. שלישית, הנקודה האישית
ביותר — לאיש הקטן יש אשד, קטנה, בס טרומן,
הרוצה לחזור לחיים שקטים יותר.
אחרי ככלות הכל, סבור האיש הקטן ממיסורי, כי הוא
עשה את שלו. הוא השאיר את חותמו על ההיסטוריה —
חותם גדול יותר מאשר היה אפשר לצפות מראש מאיש
כה נעדר־גדולה. מדוע להסתכן, להיכנס לתקופה נוספת של
4שנים שתוצאותיה עלולות להטיל צל על הצלחותיו, על
שמו הטוב כאיש שהשיג את השלום מבלי להיות חלש?
וכך, באחד הימים בראשית השנה הבאה, ירד הארי ס.
ממדרגות הבית־הלבן, יפנה את מקומו לאיש ח,־ש — אולי
לסנטור סטיבנסון, בעל הכוונות הטובות אך חסר־הצבע,
שהוא רוצה בנצחונו, או הסנטור אסטס קיפיבר, האביר־הלוחם־בפשעים,
שטרומן מתעב אותו (מפני שאינו איש
מפלגה נאמן) ,או — אם ינצחו הרפובליקאים — הגנרל
אייק, בעל החיוך המרגיע, ואולי גם הסנטור טאפט הריאקציוני,
שנוא נפשו של טרומן.
הארי ס. ידע שלא מעל בתפקידו, שמילא אותו באמת
ביושר וכשרון המתאים לאיש קטן אך פיקח, כששמו נקי
וסכום הישגיו עולה על סכום כשלונותיו.

״העולם הזה״ 757

הקונגרסים אתם נאלץ טרומן לעבוד שלט רוב עויין לו :
בקונגרס ד,־ 80 רוב ריפובליקאי, בקונגרס ה־( 81 הנוכחי)
רוב דימוקרטי המתנגד לתכניותיו.
אולם מבחינה היסטורית, הישגו הגדול של טרומן הוא
בשטח מדיניות החוץ. שלטונו החל בירח הדבש הסובייטי־אמריקאי.
אולם טרומן הגיע למסקנה כי הסובייטים זוממים
לבצע מהפכה עולמית, הנהיג שיטה חדשה של ״הצבת גבול״.
הוא מנע מהפכה קומוניסטית ודאית באירופה המערבית
על־ידי מעשה מדיני יחיד במינו בהיסטוריה: תכנית מרשל,
ותכניות הענקה דומות, לפיהן הוצאו דולרים טובים מכיסי
אזרחים אמריקאיים והוכנסו לכיסי אזרחים בריטיים, צרפתיים,
תורכיים וישראליים.
נענועים לאנשים חדשים. אחר ירח דבש קצר
החלה הפופולריות של טרומן יורדת. בבחירות של 1948
ניבאו לו כל המומחים, כולל מכון גלום הנודע, תבוסה.
אולם טרומן חייך, עבר את רחבי המדינה, נאם במאות ערים

ועיירות, ניצח.
אחרי עלייה זמנית זו חלה ירידה גדולה עוד יותר. אף
כי האזרח הממוצע הוסיף לחבב את האדם הקטן בבית
הגדול שיצר מדי פעם סנסציות אנושיות מיוחדות במינן
(דוגמה: מכתבו המפורסם בו התקיף בהשמצה אישית חריפה
מבקר מוסיקאי בעל שם שהעיז לכתוב ביקורת שלילית
על בתו הזמרת, מרגרט טרומן) .אולם כשהעיף את דוגלס
מק־ארתור׳ המצביא המהולל באסיה, פנה לו העם עורף, ערך
קבלת פנים חסרת תקדים לגנרל החוזר, השמיע דרישה להעמיד
את טרומן לדין בקונגרס — הדרך היחידה בה אפשר
לסלק מן השלטון נשיא בארצות־הברית.
טרומן עבר גם משבר זה, הוכיח בזאת
שהוא גאון התכסיסנים. עניין מק־ארתור
נשכח כעבור כמה חדשים, וטרומן נשאר
המנצח. אולם לא ניתן לו להחנות מן
הנצחון. אחרי מק־ארתור באה פרשת השערוריות.
בזה אחר זה נתגלה כי אנשי־חסותו
של טרומן, ביניהם ידידיו האישיים,
רימו את המדינה בסכומים של מיליונים
דולרים, מכרו שיחרורים ממס ההכנסה׳
ספסרו בציוד מלחמתי. אף כי
איש לא האמין כי טרומן עצמו מעורב
אישית בעסקים השחורים. הרי היה ברור
כי לולא נאמנותו לידידיו לא היתה קו־תפציר,
זו יכולה להתפשט במידה כל כך
מבהילה. התוצאה היתד, שבקרב ההמונים
רבו יותר ויותר הגעגועים לאנשים חדשים,
שאינם פוליטיקאים מקצועיים, אנשים
ישרים.
יחד עם זה גברה הכרה שנייד, בקרב
ההמונים: המצב הבינלאומי החמיר והלך,
בקוריאה לא הושגה שביתת נשק. בכל
החזיתות נשאר הקומוניזם מאיים׳.אמ.ם,
בעיני האמריקאים עשה טרומן מעשים
גדולים באמת, עצר בעד התפשטות, קומוניזם,
לא חשש מפני משלוח חיילים
אמריקאיים ליבשת אירופה ולחזיתות
אסיה. אולם כשנתברר יותר ויותר כי
בידי אדם אחד גורל השלום בעולם, יבר
היצון כי בבית הלבן ישב אדם גדול באמת,
אחראי באמת, אדם שלא ייתפס לפרובוקציות,
לא יתרגש בשעת הצורך,
אך גם לא יהסס לומר את המלה התקיפה
ברגע הנכון.
מניותיו של טרומן החלו יורדות, הניעו
לשפל המדרגה.

שורץ שמשון

העצמאות

למערכת ״העולם הזה״ שאלות
מספר לקוראיה, כיום
העצמאות. למשל, בלום הם
יכולים לזהות את 33 האי־
*שים, שנכחרו כדרך מקרית,
מתוף אלפי האישים שסייעו
כהקמת מדינת ישראל.

.1זהה את 33 האישים שבכובע הגרב
לפי סדרם המספרי מתוך הרשימה הבאה :

אכא אכן
יגאל אלון
דוד כן־גוריון
פאולה כן־גוריון
ישראל כרזלי
פרץ כרנשטיין
ישראל גלילי
יעקכ דורי
דוד הורוכיץ
אכא הלל סילכר
אכא חרטי
יצחק טכנקין
נתן ילין־מור
פאוול ירשוכ
פנהס לכון
גולדה מאירסון
הנרי מורגנטאו
יהודה מימון
ג׳יימס מקדונלד
משה סנה
פנחס ספיר
משה פרלמן
אהרן ציזלינג
אליעזר קפלן
אכרהם קריניצי
פנחס רוזן
ישראל רוקח
יעקם ריפטין
זלמן שזר

ינסה הקורא את
כוחו כשאלה זאת וכי
כאות. כין הפותרים נכונה, ש־תשוכותיהם
תגענה למערכת עד 15
למאי 1952 לפי כתוכת ״העולם הזה. ת״א,
ת, ד ,136 .יוגרלו חמשה פרסי שפרים.

ככור שיטרית
מיטה שפירא
יוסר שפרינצק
משה שרת

> pדום יוסף
דוד שאלתיאל
( pדניאל אוסטר
ישראל הוכרזה מספר שנים
הצהרת בזל, שתבעה הקמת
יהודית :

.2אחד מהארבעה לא חתם על
העצמאות :

דוד כן־גוריון
ד״ר חיים וייצמן
הרצל ורדי
משה שפירא

.33 רק אחת הערים
ישראל ביום עצמאותה

1948 נמצאו כחות

נצרת לוד עכו מגדל־אשקלון
חיפה רמת־גן
קריית ענכים

.4מספר יהודי ישראל ב־ 14 למאי 1948

650 אלף מיליון 963 אלף
הצי מיליון

.5המדינה הראשונה שהכירה בישראל :

הלכנץ פאראגואי
ברית-המועצות
ארצות־הכרית

.6מושלה הצבאי של ירושלים ביום
הכרזת המדינה :

(א) שלמה זלמן שרגאי

הקמת המדינה נכנסו לארץ מאות
עולים :

(א) 700 אלף
י) מיליון
350 אלף
מיליון ו 100-אלף

יק אחד הקצינים לא היה מפקדו של
חיל האויר לישראל :

אלוף אלוף אלוף אלוף

עמרא הרן

אהרן רמז
משה צדוק
היי -לסקוכ
שלמה שמיר

.11 מטרת מלווה
בארצות־הברית :

העצמאות

הנמכר

(א) מיליארד לירות
( p 500 מיליון דולר
>ג< אלפיים מיליון לירות
} p 150 מיליון דולר

.12 מגלות זו נקבץ מספר העולים הרב
ביותר :

תימן עיראק גרמניה אוסטרליה

. 13 אחד השרים שלא היה
חקלאות ישראלי :

מימיו שר

אהרן ציזלינג
פנחס לכדו
לוי אשכול
ד״ר יוסף כורג

.14 מספר רבי־האלופים של צבא ההגנה
לישראל :

(א) 13

>ג) 25

.15 צבע שאינו מופיע בדגל הלאומי :

אדום זהום לכן כחול