גליון 758 מתאריך 8 במאי 1952

בשבוע הבא

S ill

new
ה ד פו ד טו׳ ה הג דולה
של״העוד
הזה״ על המסע לתור הרגלי
מ עמקי הנגב

השבועון המצויד

ל tn i wוררזנ\וה

שנה / 15י״ג אייר תשי״ב 8,5.1952 /

העולם

ה שבו עון ה מצויר
ל אינ פו ר מ צי ה
רחוב נליקסון , 8תל־אביב
(ליד תיאטרון ״ אחל ״ )
ת.ד . 136 .טל( .זמני) 66785
מען למברקים :״עולמפרם״
משרי המערכת בירושלים .
רחוב דוד המלד (יוליאן),
הסעד.
משרד
מו ל
משרד המערכת בחיפה :
רחוב החלוץ ,45 חדר ,11
טלפון 4—6( 4661 אחה״צ)

מכתבים

העורך הראשי:
אורי א ב נרי

ראש המערכת:
ש ל ום כה ן

עורך הכיתוב:
ד וב איתן
הכתב הראשי:

עורך התבנית
דוש

הצלם הראשי:

אהרון דולב

עורכי מדורים:

פאול נולדמן

מיכאל אלמז, יהיאל בשל, ניצה נבי, איתמר עילם.

משתתפים קבועים:
פרנצה נרובנר, רפאל חייט, אוסקר מאוגר. פילים טיארי
יצהק לבני. צבי שש.

ראש משרה היפה:

ראש־משרה ירושלים:

נתן ריבו:

דוד רוביננר

סופרי־חוץ:
דניאל נילן. גבריאל דנון. שמואל מירון.
המו״ל :

העולם הזה בע״מ.

דפוס

ישראל, תל־אביב

ביום ב׳ השבוע צילצל הטלפון במערכת,
ועובדת המרכזיה הודיעה שישנה שיחה מ־ארצות־הברית.
עורך הכיתוב נטל את השפופרת
לידיו, חשב שזו שיחה שיגרתית של
סופר העולם הזה, אולם לפתע השתנתה הבעת
פניו, הסמיקה והחוירה, גופו התמתח והוא
צעק לעבר החברים הנוכחים :״ידיעות על
רותי !״
במערכת קמה מהומה. מאז קרה האסון
לרותי, בגליון ,755 שררה תדהמה כללית.
מה קרה לה י האם מתה, חס ושלום? מדי
יום ביומו, בהופיע דוש במשרד, הסתערו
עליו חבריו, ביקשו ידיעות. אולם גם לדוש
לא היו.
כשהניח עורך הכיתוב את השפופרת היו
פניו נבוכים. מסתבר שצילצל הפרופיסור
ג׳והן מק־בלף ממצפה הר לה־פאלומה, המור
חה הבינלאומי הנודע לתקשורת בין־כוכבית
(המגלה המפורסם של הפלטות השבדיות
המעופפת) .הפרופסור שאל: האם ידועה לכם
אשד, בשם רותי? וכשהוסבר לו שרותי היא
בת המערכת שנעלמה באופן מסתורי, אחרי
התפוצצות, סיפר הפרופסור: קיבלתי תשדורת
מכוכב בלתי־ידוע לי, שלא רא-תי אותו
עד כה במשקפת־הענק, חתומה בשם רותי,
אל כתובת העולם הזה.
תחילה סבר הפרופסור שהכתובת התכוונה
לעולם כולו, אולם לבסוף הודיעו לו העתו־נים
שישנו עתון בשם זה בישראל. בתשדורת
ביקשה רותי ליצור קשר קבוע עם המערכת.
;,ודינו לפרופסור שהבטיח להתקשר שנית,
בשבוע הבא, מיד עם קבלת תשדורת מפורטת
יותר. אנו מחכים.

הפעם יש ברצוני להתיעץ אתך, הקורא,
על בעייה שאנו מתחבטים בה ומתקשים לפתרה.
לפני
שבועיים פרסמנו במדור מכתבים את
מכתבו של סטנלי פורמן, צעיר מברוקלין,
המבקש להתערות בחברה ישראלית. התשובה
היתד, מפתיעה: כתריסר בנות כתבו
למערכת, התנדבו לעזור לסטנלי, ואילו כמה
קוראים אחרים הסכימו עם אשר בלובשטיין
מחיפה שכתב :״חברים יקרים, בני המין
החזק, אגא חדלו מחיפוש נערות בעזרת
העולם הזה. המערכת אינה משרד לשידוכים
וכגון אלה אינם חסרים, ברוך השם, בארצנו.״
דומה
שקיימת כאן בעייה עמוקה יותר,
הנוגעת לאלפים מבני הדור הצעיר, בנים
ובנות, ולאו דוקא בני העלייה החדשה. כי
הנה מונח לפני מכתבו של יוסף שליט מ־תל־אביב׳
הכותב :
״את הדברים הכתובים מטה אינכם צריכים,
מלבד במקרה שהנכם מוצאים לנחוץ לעשות
זאת, לפרסם. אני מבקשכם פשוט לתת לי
עצה — לי ולשכמותי (שרבים מהם מכיר
אני).
אני הנני נער עירוני ! נולדתי בתל־אביב
לפני 17 שנה בדיוק (מרץ ,)1935 ואני מחבב
את עירי. כרגע אני לומד בביר,״ס המקצועי
העירוני־ שבח, שואף להמשיך בביה״ס המקצועי
שליד הטכניון העברי בחיפה ואחר בטכניון
עצמו. מטרתי — מהנדס־מבונות. אינני
תלמיד רע (דומני שאפשר לומר — טוב),
ויש לי כל הסממנים הדרושים לנער בגילי
בחברה נורמלית (ידיעה יסודית ברקודים
למיניהם, בספרות, בתנ״ך וכו׳)• אבי הנו
פועל פשוט כך שאין המטבע מצוי בכיסי
בשפע. אוהב אני חברה עליזה (מאד !) אולם

לא מאותה חברה הדוגלת בהגשמה חלוצית
וביציאה לקבוץ ; אין הדבר לרוחי, ואופיי
אינו זהה עם צורת חיים זו. ומשום כך
אינני נמנה על שום תנועת־נוער. גם על
חברת ״נוער הזהב״ התל־אביבית אינני נמנה
כיוון, כפי שהזכרתי קודם לכן, שאין המטבע
מצוי בכיסי בשפע, וגם לוא היה לא
היה בכוחי להוציאו כל עוד חי אני על חשבון
הורי וגורם להם הוצאות גבוהות בעוד

הכדלי פרצוף
אם יכולים אתם, חברי המערכת (והצלם ביניהם)
לסלוח, אזי סלחו נא לי בבואי להצביע
על שתי טעויות גסות שטעיתם בפרסום חידון
העצמאות (העולם חזה .) 757 התמונה מספר 27
איננה של פנחם ספיר אלא של יוטה ספיר (חבר
הכנסת) ובמקום תמונתו של ריפטין פרסמתם
(במספר )23 את תמונתו של בנטוב. אם כי
שניהם חברי מפ״ם הרי בכל זאת קיים הבדל
ביניהם (לפתות בפרצות)...

שמעון סאמט, תל־אביב
פרצופם של עורכי החידון, בלי הבדל,
הסמיקו.

שיכון שלב כ׳
ברצוני להודות לכם על פעולה אחת מבורכת
שלכם. המדובר הוא בריפורטז׳ה שערכתם למעננו
(העולם הזה )749 בר,שר לכעיית שיכון 627
משפחות הנכים, משפחות שכולות וחיילים משוחררים.
משנתקבלה ההחלטה בועד להביא את בעיי תנו
בפני הציבור הרחב פנינו מיד אליכם. כאזרח
שעקב ועוקב אחר התפתחות עתונכם, מלחמתו
המתמדת לצדק ולשוויון, העזתו ויצגו את הלכי
הרוח של הנוער — אותו נוער שבזכותו קיימת
המדינה — ידעתי כי על ידיכם נעזר.
כחבר ועד המשתכנים אני מוסמך למסור לכם
תודה והערכה בשם 627 המשפחות השכולות,
הנכים והחיילים המשוחררים שהם אכולי יאוש
ומרירות עקב הסחבת בטיפול בעייתם ואשר בפעולתכם
הנ״ל נטעתם תקוה בלבנו ועידוד רב.

יהודה גורן, תל־אביב

הנגב הדא נודע
רצוני להעיר לתשומת לבכם על טעות גיאוגרפיה
נסה. נעורת ההיאחזות יטבתה היא עין רדיאן
הנמצאת בקילומטר ה 41 צפונה מאילת ואמנם התיאור
של הנבעה המבהירה את הנקודה ובראשה
הצופה הסוקר את נוף הממלכה הירדנית. בכתבתכם

בגגו וויני

הגיון בריא
לפני בית־הכנסת הגזול בחיפה ישב
מקבץ נדבות ועסק במלאכתו. מדי פעם
ניגש אליו אחד הוזרק
לו עוברים כמה פרוטות.
לפתע התקרב עו־ ן
בר ושב אחד, פנה ן
אל הקבצן בצעקה J :
״סה אתה אוסף נד־ |
בות? למה אינך ן
זולך לעבוד 7הלא 5
בכלל אינך בעל־ I
מום !״
לנוכח השמצה זאת לא התאפק הקבצן,
השיב :״ומה היית רוצה, שבעד הגרוש
שלך אחתוך לי יד א 1רגל?״
הקורא בן־ציון מילר, חיפה, בילו ,17
זוכה בפרס של — 1.ל״י (בלי עבודה).
הרולד המופיע ביוהנסבורג מיום 29.2.52 מועתק
מאמרו של עורך העולם הזה כחוות דעת מוסמכת
של פרשן אובייקטיבי. בהקדמה מציין העתון :
העולם הזה ממלא בישראל את מקומו של הטיים
באמריקה.

ישראל גפני, תל־אביב

ציונות חשופה
נם אני מוסיף לדון בשער המפוצץ של ברידנ׳ט
קאר (העולם הזה 754 יש לי הרושם שאסתר
לוינסקי בראותה את תמונת השער נתפסה לקנאה
מרה. אם היא עצמה לא נחונה (כנראה) בפרצוף
״חתולי״ כזה ואף לא בנוף ״מנרה״ אל לד, לחפות
על אלה בדברי לעג.

רפאל שפרינגמן, צוריך
אנא, אל נא נדון איש בגוף רעהו.

מעוטים כישראל
- . 02.00״לא: רק זה י לא: רק לא זה:״ אני •מתפלל, חצי
מנומנם ועוצר את נשימתי בתוך שק השינה.
תק: תק: תק: בן, זהו זה ! התפילה לא עזרה ...כערכי
המוסר את נשמתו לאללה, אני נכנע לגורלי...״
כך מתחיל קטע מתוך יומן עשרת־הימים של המסע חסר־התקדים של 37
הצעירים והצעירות שחדרו למעמקי הנגב הלא־נודע, עברו על פני שטחים אשר
טרם דרכה עליהם רגל עברית.

רפורטג׳ה זו, אשר אנו מאמינים שלא היתה עוד כדוגמתה
כעתונות העברית, בצירוף שורת תמונות מזעזעות על כוח
סבילות והרפתקאות, מארבים וצמא, תופיע כשבוע הכא כ־
״העולם הזה״ כ 14-עמודים רצופים.
יהיה זה גליון אשר תרצה לא רק. לקראו, אלא גם לשמרו.
מפאת חוסר הנייר אין המערכת יכולה להגדיל את מספר הטפסים
למכירה. אנו מייעצים לקוראים להבטיח לעצמם את הגליון ע״י
הזמנתו מראש אצל הקיוסקאי הקבוע שלהם.

שהם עובדים כה קשה על מנת לאפשר לי
לסיים את לימודי.
ולכן חסרה לי פשוט חברה, אמנם הולך
אני לטייל, לחזות בסרטים ולהאזין לקונצרטים
בחברת נערים בני גילי, אולם מורגש
אצלנו חסרון משווע של בנות, שבלעדיהן
חברה אינה חברה. וזה הדבר המדכאני
ואינו נותן לי מנוח• הייתי מבין לוא, נאמר,
היה פה בארץ חסרון מספרי של בנות ״המין
היפה״ .אולם דא עקא שלא כך הוא: רואה
אני גם קבוצות של בנות רבות ההולכות
לבדן, מבלי אשר אחד משני המינים ימצא
את הגשר למשנהו.
ולכן אבקשכם, לוא ביכולתכם ליעץ ולעזור
לי ולאלה הדומים לי למצוא את הדרך
לחברה בריאה ברוחה ופשוטה בהליכותיה.״
אין זה מכתב יחיד במינו. עשרות כאלה
מתקבלים במערכת. אחדים מד,ם כתובים
בידי חיילים, הטוענים שאין הם מוצאים
חברה אזרחית.
השאלה היא: כיצד יכול העולם הזה
לעזור לאנשים אלה? אין הוא רוצה לההפך
משרד שידוכים ולהנמיך את רמתו. מאידך,
אין הוא יכול גם להשאר אדיש לגבי בעייה
המעסיקה, כנראה, אחוז גדול מבין קוראיו
הצעירים.
מה דעתך?

על פלישת הארבה (העולם הזה ,) 755 מתאים למציאות
של עין־רדיאן. ואילו עיז־יהב שאליה פלש
הארבה היא נקודה הנמצאת כ־ 90ק״מ צפונה
מיטבתה — עיז־רדיאן. היא איננה נקודת היאחזות
או חווה חקלאית של הנדנייע.

רות סגינר, תל־אביב
הקוראה סגינר צודקת. כותב הרשימה נשלח
לסיור מקיף, להשתלמות בגיאוגרפיית
הנגב

סנסציה ספרדית
העולם הזה ( )757 מפרסם תמונה של כרמן
פרנקו ״בארמון המלד טלאל״ .סביון שאין ספק
שהתמונה לקוחה מטכם נש ואיו. מתקבלת המסקנה
המדהימה שבת המנהיג הספרדי נישאה למלך
הירדן.

ישראל פרנקו, תל־אביב
השידוך היה נדקרי: במערכת התבלבלה
תמונת ביקורה של כרמן עם תמונת נשו־איה.
ובתמונת: פתציסקו פרנקו, בתו וחייל
מארוקאי בארמון בסאדריד.

טייס הישראלי
בקשר עם מכתבו של עורר טייס להעולם הזה
אני יכול להוסיף פרט מעניין. בגליון הג׳ואיש
הכביש ותחנת קיבלתי חכירה
כלומר

לפני עשר שנים רכשתי חלקת אדמה על
הראשי לירושלים להקמת מפעל תעשיתי
דלק. מנרש זה הוחרם על־ירי הצבא ועתה
המחאה בסד 6.127ל״י, כפיצוי ושכר
לתקופה שבין 15 למאי 1948ו־— 30.9.52
קצת מעל ללירה אחת לשנה.
החורף שלמתי שתי לירות עבור קילו של בצל.
שכר שימוש של רדיו הוא עשר לירות לשנה —
לכן קשה לי להבין כיצד משלמים לירה ישראלית
אחת בעד שימוש ב־ 2799 מטרים מרובעים של
קרקע על כביש ראשי.

אמיל בוטאג׳י, אזרח בריטי, חיפה

תוצרת הארץ
רשימתכם על ״איש החודש״ הארי ס. טרומן
(העולם הזה )757 היתה יצירה. לא קראתי טובה
יותר נם בבית (באמריקה) .התר,יה זאת הוצפה
לשאול אם נכתבה באמריקה או בישראל f

ד,נרי ג׳קסון, תל־אביב
לא. הרשימה, ככל שאר החומר המופיע
בעתון, חוברה ע״י עורכי העולם הזה, אחרי
מחקר מקיף ועיון בעשרות מקורות זרים.

דפיקה קשה

בקראי בסעיף ״הוקי״ (העולם הזה ) 755 יש לי
הרושם כי קבוצת ההוקי של מפכי-רהובות היא
הטובה ביותר בארץ, בלתי מנוצחת ועתידה להיות
כזאת גם בעתיד. לידיעתכם: קבוצת ההוקי של
מכבי ראשון-לציון שאני משתייר אליה מעולם לא
נוצחה על־ידי קבוצת רחובות או על-ידי קבוצה
אחרת. ובמיוחד קבוצת רחובות היא הקבוצה ש תסיר
נדפקת קשות על־ידי קבוצתנו בהוקי.

כזיון הכנסת

ספורטאי ושחקן הוקי,
ראשון־לציון

״דבר לענין — אתה לא בכנסת 1״ רצוני להזכירכם
שאתם בעצמכם הערתם פעמים אחדות כי
חברי כנסת רבים חוזרים על אותו רעיון שהובע
על־ידי חבריהם למפלנה אך מבטאים אותו במלים
אחרות ובתוספת מליצות.

כמה כושים?

אהרון טוויג, חיפה

העולם הזה ,751 במדור מכל העולם (אוסטרליה)
כותב :״ושאוכלוסיתה מונה שמונה והצי מיליון
תושבים בלבד (מהם ארבעה מיליון שהורי עור).״
ארבעה מיליון שחורי עור ז האם לא טעיתם 7
מספר הכושים האוסטרליים טהורי הדם הוא כ־50
אלף ; מססר בני התערובת כ־ 25 אלף.

ג. י .אנזאק, תל־אביב
צודק הקורא אנזאק, כתבת סופרנו. ממלבורן
נפגעה אף היא במגיפת האינפלציה.

מרד הסקרנים

בריפורטז׳ה על הפננת חירות (העולם הזה
)753 כותב אורי אבנרי כי דבריו של מר בינין
קלעו למטרה. האם נכון יהיה לראות את מר
בינין כשליח המצפון היהודי י האם אותו אדם
אשר פיקודיו רצחו 250 ערבים בדם קר בדיר־יאמין.
האם לו לדבר בשם המצפון!

אמנון צמח, מפא״יניק, פתח־תקוה

שורות שורות עברו — שורות של רגליים, שורות של ראשים מופנים ימינה, שורות
של ידיים העולות ויורדות קצובות. הקהל השתכר מגלים אנושיים אלה, מן הקצב, מן האחידות
הגמורה. וכמו כל קהל הצופה במסדר צבאי, הוא נטה לשכוח שגלים אנושיים אלה מורכבים
מבני אדם בודדים, אלפי צעירים וצעירות שלכל אחד מהם פנים משלו(או משלה) ,אופי משלו,
שאיפות משלו, דעות משלו.
גם לצלמים היתה נטייה טבעית להתרכז על הרגליים — לצלם נעליים רוקעות, שורות
שורות, חסרות אישיות. אולם מפעם לפעם עמדו צלמי העולם הזה, שחולקו בין הערים
והמאורעות, מול הפיתוי הזה, כיוונו את מצלמותיהם אל פני האדם הבודד. ושער זה מוכיח
שהיו בים החיילים והחיילות פנים שכדאי היה לכוון אליהם את המצלמה.

״העולם הזה״ 756

מטוסים הכבדים הנמיכו טוס, מילאו את החלל בטירטורם המהמם. הקהל עצר את
הנשימה. הוא זכר את הימים כשפרימוסים קטנים קיימו את הקשר עם יישובים
מנותקים, הטילו רימוני־יד. הוא זכר את היום עת המריאו המסרשמיטים הראשונים —
מטוסי־תינוק בהשוואה למפלצות־אויר אלה.
חיל הרגלי צעד. הם לא דמו עוד לאלפי המתנדבים של ינואר — פברואר , 1948 שכל אחד
מהם היה לבוש תלבושת שונה — האחד בריטית, השני אוסטרלית, השלישי אמריקאית. רקיעת
הרגליים על הכביש העידה על אמונים ממושכים, של שבועות וחדשים. ופניהם של רבים מאנשי
השורה העידו כי באו לא מכבר מתימן, מעיראק, ממארוקו.
התזמורת ניגנה. רב־המטה, בראש, העיף את מטהו השמימה, גרם לניחוש מודאג בלב
האלפים — יתפוס את המטה או לא? וכשחזר המטה, כמובן, אל ידיו הבטוחות, נהנו הצופים,
שרגליהם דרכו במקום, בעל כורחן, לשמע שירי המצעד.
ואחרי כולם — הטאנקים השרמנים עבי־הכרם, שעוד לפני ארבע שנים נראו כפיסגת
העוצמה הצבאית, כשהופיעו, בודדים, במערכה, ושהפכו, בינתיים, ציוד רגיל. איש מבין הצופים
לא יכול היה לסגור את לבו לפני ההשפעה הפסיכולוגית המהממת של חיות־פלדה אלה, שהמולתן
ד,חדגונית שופעת בטחון עצמי.
ובצד הרעש של המיפגן התל־אביבי והאש של המיפגן הירושלמי, בו הסתערו החיילים
לתוך קרב־מדומה, שררה הדממה הדקה — הדממה של הזכרונות. היא שררה בבתי הקברות
המפוזרים ברחבי הארץ, לאורך שורות המצבות המסומנות בסמל צה״ל, על פני הגברים והנשים
שבאו לזכור. והיא שררה גם ליד בימת המיצעד התל־אביבי, במקום שישבו על כסאותיהם 18
הצעירים אשר שילמו בשורות צה״ל את המחיר הגבוה ביותר אשר אדם חי יכול לשלמו —
מחיר שיתוק אבריהם.
1יומיומי. יום העצמאות היה יומו הגדול של צה״ל. בצדק. כי חיילי צבא־ההגנה
ימן$שד
יצרו את ה־ 15 במאי, כשם שחיילי ההגנה, אצ״ל ולח׳* יצרו את ה־ 29 בנובמבר. גאוות הצופים
בצבאם, שמיפגנו היה חסר־פגם, היתד, גאווה מוצדקת.
אולם יום העצמאות היה פגום מפני שהיה רק יום הצבא.
לעולם לא היה הנוער העברי מבצע את ״נס תש״ח״ לולא היו קיימים נגבה, גת וגלאון
בדרום, וחברותיהן בכל רחבי הארץ. לעולם לא היה ״נס״ זה קם לתחייה לולא מפעלי החרושת,
משקי הכפר, בתי־הססר, מפעלי התרבות — כל אותם אברים שהפכו את היישוב העברי לגוף
לאומי ריבוני עוד זמן רב לפני שירד דגל המנדט מעל התורן בנמל חיפה. ומקומם של כל אלה
נעדר בטכס יום העצמאות.
לא היה זה רק עניין של צדק היסטורי. היה זה עניין של שלמות שדה הראיה. כי אם
ניצור את האשליה כי החייל לבדו הקים את המדינה, כי החייל לבדו יכול היה להקים את
המדינה, הרי שתיווצר האשליה המסוכנת הרבה יותר, כי החייל לבדו יכול לקיים את המדינה.
ופגם שני, חשוב לא פחות. כל הטכסים של יום העצמאות נבנו כך שמבט האזרח הופנה
אחורה, אל הנסים והנפלאות של ימי הסער בהם קמה המדינה. כמעט בכל הנאומים, ובכל
המיפגנים, טופח הרושם כאילו העצמאות היתד, דבר ח־־פעמי, דבר מושלם שאפשר ומותר
לחוגג את יצירתו לפני ארבע שנים. גם זו תפיסה מסוכנת. כך העצמאות, כלוחות הברית, אינה
מתת חד־פעמי. העצמאות היא מעשה יומיומי, והיא כרוכה לא רק ברגלו הצועדת של החייל,
m₪₪m k 11...
אלא גם בזרועו של הפועל, במוחו של המהנדס.
הזכרונות הם נכס יקר, גם נכס מועיל, אם לומדים מהם לקח. אולם
יום העצמאות, אסור שיהיה יום זכרונות. כי לא העצמאות של אתמול היא
הקובעת, אלא העצמאות של מחר.

שלושה אופנועים מבריקים על מכונותיהס המצוחצחות הגיעו
בדהירה שגעונית, הסתובבו סיבוב חד לפני במת ההצדעה,
נשימה עצורה
עצרו, עמדו דוס. האמצעי ניגש אל ראש הממשלה, מסר לו
טופס של מכתב הנשיא. האיש הסתובב, חזר לאופנועו, כל השלושת דרכו בתנועה מתואמת
איש איש על מנוף ההתנעה של מכונתו. האופנוע הימני לא נדלק. אלפים עצרו את נשמתם —
ייך לק או לא? — לאחר שנדלק הסתובבו השלושה ונעלמו. אנחת הקלה פרצה מאלפי הלבבות.

ר\ל״ם רוקעות

חוט השדרה של המבצע: חייל הרגלים
המחזיק ברובה והצועד על רגליו.

קולות קרב
מלווים טרטור שתי מכונות
ירייה כבדות,
מכוונות מעל לראשיהם,
עוברים חיילים?בושי
תלבושת קרב מלאה שורת
מכשולים. בהתחלת
מסלול המכשולים גלשו
מגובה 12 מטר בעזרת
ברזלי אומגה, נכנסו
ישר לתוך מטר רימוני
סרק. מוסתר בין המכשולים
הונח חומר נפץ
שהתפוצץ ברעם אדיר.

rife

m m m

הסוס והכלב הוכיחי שהם יכולים לתחר בברזל המת — לפחות באהדת הקהל.
החויה מתחרה ב ב רזל
בירושלים דהרו השוטרים דרך קשתית אחוזות להבות, ומלבד מספר קטן של
מקרים בהם השתלט רצון הסוס על רצון האדם, היתת יד השוטרים על העליונה.
גם בתל־אביב, נהג 1החיות במשמעת נדרך כלל; רק במקרים מועטים ניסו הכלבים להתקוטט מאחורי רגלי בעליהן.

הממל*ה קרבה

הראשונה הגיעה ורה ויצמן, לבזה. אחר כך הגיעה הפמליה
הרשמית: ממלא מיקום הנשיא (בחליפה שחורה) יוסף שפרינצק,
בי. ג׳י. בחליפה אפורה וארבעה הקצינים הראשיים של צה׳יל.

עשרה קומנדקארס נכי
יצח 3ע ־ נ י, ם נסו למגרש הירושלמי
--לבשורת חזית. מיושרים כאילו נמתחו על חבל. דהרו במהירות רבה

לאורכו .,כשמפתחיהסיהאחורייס קופצים זיגות
זוגות של צנחנים במרחקים שווים, מתגלגל׳ים פעם
אחת וקמים על רגליהם. לפקודות הרמקול הסתדרו
בזוגות, הציגו בפני הקהל קרב פנים אל פנים ,.מבוצע
בקצב אחיד על־ידי החיילים שמלאו את המגרש.
לאחר זאת שלפו סכינים, הציגו התגוננות והתקפה
יעילה, כשהדוקר מלווה את פעולתי במבט רצחני.
הטנק היה מלך המצעד התל־אביבי.
שרשרותיו חפרו בו־ ברזל קד
ירת בכביש שתוקן במיוחד.
•י 1הצופים התרשמו במיוחד מהמספרים הסדור•
יים על גבי הטנקים שהגיעו לחמש ספרות.

ירקות ה נשק

צחוק לבבי ליווה את דברי הקריין,
כשהודיע שיחידה חמושה של מגדלי
ירקות תעבור עתה על פני הבמה.

העם
אהד כן, התעמלנת 3וקר
המונים־ד,מונים השתפכו במורד רחוב אלנ־בי
בכיוון לים. לא רק תושבי תל־אביב, אלא
גם דיירי השכונות, יפו והמעברות הסמוכות
נמשכו על־ידי מגנט ענק למקום אחד: ככר
הכנסת שעל חוף הים. הם ידעו שעליהם לשמוח,
ואיזה אינסטינקט פנימי אמר להם שהשמחה
המאורגנת מצוייר, דוקא במקום ההוא.
אולם
השמחה המאורגנת לא נמצאה שם,
ולא בשום מקום אחר. התנועה הענקית נמשכה
אנה ואנה, מבלי לבוא על סיפוקה. היה
נדמה שיום העצמאות, שנפתח כמה דקות
לפני כן על־ידי נאום (משעמם ומיוחד) של
בי. ג׳י ,.לא יהיה יום שמח במיוחד.
אולם כעבור שעתיים, אחרי שנתיאש ההמון
מלמצוא את מצב הרוח שהובטח לו,
פרצו חבורות־חבורות של נוער בצפון תל־אביב,
בקטע רחוב דיזנגוף שליד הככר, יצרו
לבום את השמחה הספונטנית שאינה טעונה
ארגון. נוער ישראלי, מורכב בעיקרו מבני
תנועות הנוער, הדליק מדורות ברחוב,
חסם את הכבישים במעגלי מחול. היה זה
אות ההתחלה של חג עממי אמיתי, שנמשך
יומיים, הוכיח שיום העצמאות קרוב ללב
ההמונים והנוער יותר מכל החגים הדתיים,
אשר תוכנם השתבש בלב הציבור.

ד,הילולה התל־אביבית נמשכה כמעט עד
אור הבוקר. רבים, שנדמה היה כי התברגנו
בשלוש השנים האחרונות, גילו שעודם צעירים
ושהם חייבים מם לעברם. עם אלה נתמנתה
אותה חבורה של אנשי פלמ״ח שהופיעו
בחמש לפנות בוקר לפני קפה כפית, פשטו
את חולצותיהם ופתחו בהתעמלות בוקר.

ניקה לצליל תג;דיטי
בירושלים משכה אליה גם השנה ככר
ציון את מרבית תושבי העיר שחסמוה משך
32 שעות, מלאו אותה שיי־ד, צעקנית, ריקודי
עם והצגות ארטיסטיות פרטיות של בחורים
ערומים למחצה ופושטי יד מקצועיים שנתנו
הפעם את תרומתם האמנותית על מסרק
או פח שהפך תוף חנם אין כסף.
אולם חיקוי מושלם של אבי כל הלילות
המשוגעים, ליל ד,־ 29 בנובמבר , 1947 נמנע
על ידי שתי סיבות: הרכב הקהל, שהשתנה
בהרבה מאז קפצו האנשים ממיטותיהם והחלו
מתנשקים ברחובות, וחוסר אותו בעל קיוסק
שסירב לקבל כסף עבור סיגריות ומשקאות.
ד,ככר דמתה יותר למעברה, כשמשפחות
שלמות העתיקו לשם ל־ 24 שעות את כל רכושם
מלבו הפחונים, התאספו לקומזיץ אחד
גדול לרגלי תמונותיהם של לורטה יונג
וג׳וזף קוטן בחצי מלאך בקולנוע ציון. בליווי
שידורי תקליטים ורמקול ממשרד ידיעות
אחרונות ינקו תינוקות, הוכנו ארוחות ערב
יבוקר.
מאוכזבים במקצת
היו בעלי בתי־הקפה
כרחובות הראשיים,
שכל הקרקס נערך
לפני חלונותיהם וש־למלצריהם
היה זמן
רב להתבונן בו בשלוות
נפש. התנועה
בפנים היתד,
פחות מאשר כרגיל.

חששות וענ
:ם התנפז־ו

דוחק חייכני: אנשי היל המילואים שגויסו כדי לשמור על הסדר
מצאו עבודה רבה בנסותם להשתלט על הקהל הרב והמגוון שזרם ברבבותיו
אל ככר הכנסת בתל־אביב. בכל זאת מצאו זמן לחייך לתוך המצלמה...

שמואל ביאליק,
שומר ראשו לשעבר
של אבא חושי, ש־אירגן
את יום העצמאות
בחיפה, העיף
מבט קודר אל השמים.
גשם שוטף הרטיב
את הדגלים והבמות
שהוכנו. אולם
החששות התנדפו,
יחד עם העננים.
בהתאם לתכנית
פתח אבא חושי את
החג בשעה שש לפנות
ערב, ושלא בהתאם
לתכנית פרץ
הקהל את שרשרת
השוטרים שהוצבה
עשרה מטרים לפני
הבמה. אשד, בגיל
העמידה, שלא יכלה
לשאת את לחץ ההמונים
עליה, התעלפה,
הועלתה על
הבמה כשמאות סקר־ניב!
אופפים אותה,
נישאה משם על־ידי
מספר שוטרים זריזים,
שעה שאב מיואש
חיפש ברמקול
את ילדתו בת השמונה
שאבדה לו.
מובן שכל המקרים
לא השביתו את
ההתלהבות. הקהל
הרב לא סיים את החג
עם שירת התקגה,
עבי לבניין הקרנות,
המשיך לרקוד עד
שלוש לפנות בוקר.
הודה נגד סטאלין

מזכרתלוהטת: המדורה הפרטית של רתיקי הפלמ״ח בשייך מואניס,
שלא היתה מצויידת הפעם בכבש. מאה פלמחניקים ותיקים הסתפקו
בתפוזים, לחמניות וזכרונות מימים עברו ומהצ׳יזבטים שמסביב המדורה.

למחרת היום נערכו
המסדרים הצבאיים
בשלוש הערים
הגדולות, גם באחדות
מן הקטנות. השגרירים
והנספחים
הצבאיים פילסו להם
בקושי דרך מבעד
לשיירות המכוניות,
תפסו את מקומותיהם
על במות האורחים,
כשהבריטים ה

דרךהאחת: הרב הראשי יצחק תלוי הרצוג היושב ליד אשתו על במת האורחים, קורא
בספר התנ״ך. מאחוריו נראים האלוף משח דיין, סגן אלוף שאול רמתי, מזכיר הממשלה
זאב שרף. שרוולו של האלוף שמעון מזאה בולט בפנה הימנית למטה לרגלי הרב הראשי.
ענודים סרט שחור (כאות לאבל על מלכם)
בולטים למרחוק. בזמן המצעד ישבו כפופים,
רשמו בחפזון רשימות, כאילו גילו את הסודות
הצבאיים אשר מארגני המצעדים הקפידו
היטב לבל לגלותם( .בכל המפקדים לא הוצגו
כמעט שום סוגי נשק שלא היו בידי המדינה
במלחמת העצמאות).
האלופים המשוחררים, שהוזמני אף הם
למקומות הכבוד, משכו אף הם את המבטים.
בהזמנה נצטוו להופיע במדים, על סימני הדרגות
אך בלי תגי צד,״ל, להקפיד שנעליהם
תהיינה מצוחצחות וחלקי המתכת ממורקים.
שעה קלה אחרי המצעד נפוצה שמועת
אימים: ברחוב אלנבי התמוטטה מרפסת,
איש אחד נהרג. נמצאו עשרות עדי ראיה
שתיארו את המקרה לפרטיו, על סימני הדם,
והשמועה עברה חיש מהר ברחבי הארץ.
עתונאים נחפזו למערכות, כשסיפורים טרגיים
כבר מנוסחים בראשם. אולם בהגיעם
נוכחו לדעת שלא היד, כל אמת בשמועה.
יותר רציני היה האיננצידנט בחיפה. חצי
שעה לאחר שעברה המכונה הצבאית האחרונה
החלה לנוע הפגנת הראשון למאי של
הקומוניסטים ברחובות המלאים מאדם. כשהגיעה
תמונתו של סטאלין, שנישאה בראש
התהלוכה, לקולנוע אורה, חדרה אל בין השורות
קבוצת צעירים שפתחה בריקוד הורה.
פרצה תגרת ידיים עד שכוח משטרתי קטן
הפריד בין הנצים ואפשר להפגנה להמשיך
בדרכה.
עם זאת לא נפסקו התגרות. ברחוב עיראק
התנפלו צעירים על ההפגנה שנית, קרעו את
סיסמותיה. השוטרים שהוזעקו למקום הוכו
ונפצעו על־ידי שני הצדדים, ששיתפו פעולה
גם בהרס המכוניות. אותו ערב נפרצו מועדון
מק״י ומפ״ם, נעצרו כמה אנשים ו־ 39 זכו
לטיפול רפואי.

איש ואשד, כרטיסי הזמנה מהודרים. הנשים,
שהציגו שלל שמלות קוקטייל עשירות־גוונים
ומחשופים, באו על סיפוקם כשראו את שר
החוץ ואת הרמטכל. אחת הנשים התלוננה
לפני משה שרת, תושב רמתגני, שהיא רואה
אותו לעתים רחוקות מדי מפני שהוא נמצא
תמיד בחוץ־לארץ, נוחמה על ידו בחיוך :
״מילא, ב־ 28 לחודש אהיה בחוץ כשהופיע
הרמטכל, בלווית אשתו כרמלה, עטופה בלבוש
בלתי אביבי (מעיל, פרווה קצר וארוך־
שיער) ,משך את הקהל משוק החיילות והנכים
(שמכרו תוצרת עצמית בחצי המחיר)
אל במת הריקודים.
מאושרת ביותר היתה האשד, שזכתה בהגרלה
(תמורת כרטיס של חצי לירד ),במקרר
לבן ומבהיק, ניסתה לשוא להעמיסו -על מכונית
פרטית מהודרת. ניחם ידיד :״בין כה
וכה יש לך מקרר חשמלי ! ״

כ ד מה שיש דיהודים
בבוקר יום העצמאות שררה תנועה בלתי
רגילה בכבישים המובילים למשולש הערבי.
על מכוניות עמוסות סוסים, חמורים ורגליים,
נדדו אלפי ערבים, על נשותיהן, תינוקותיהם
וזקניהם, אל הערים היהודיות. יום העצמאות
היה יום החופש הראשון לערבים באיזורי
הממשל הצבאי.
התרשמות הערבים, אשר רובם ראו זו
הפעם הראשונה את מדינת ישראל, היתד,
שונה. אופיינית שיחה בין שני ערבים שחזו
במיפגן התל־אביבי. אמר הראשון, בלעג :
״בחיאת אללה, זה הכל מה שיש ליהודים?״
הסביר השני :״דחילק, אל תהיה טיפש !
זו רק דוגמה עיקם הראשון את האף,
אמר בתרועת נצחון :״לוא היתד, זאת דוגמה,
היו מביאים שני חיילים או ארבעה.
אם הביאו כל כך הרבה, אז זה אומר שזה
כל הצבא היהודי ! ״

מחשופי ומדורה
שעה שד,מונים הסתודדו ברחובות, נתקיימו
עשרות נשפים ציבורי ם ופרטיים בכל רחבי
הארץ.
ברמת־גן, שדמתה לעיר הנתונה במצור
צבאי, עקב ריבוי השוטרים הצבאיים ששמרו
על המבואות לגן המלך 1וד, שלפו 3000

השר יו ר ה: כשהרים שר החינוך בן־ציון
דינבורג את ידו כדי לירות את ירית הפתיחה
לשיוט העצמאות מצא שהאקדח כבד לטרי.
שונה לחלוטין היתד, האוירה לפני משקו
של יענקלה סלומון, הפלמ״חניק המשופם
שהפך בעל מחצבה, שהדליק מדורת ענק
בשייך־מואניס והזמין אליה את ותיקי ה־ג׳מאעה.
אות הזמן: מכל ותיקי ריפלמ״ח,
שהפכו כולם קצינים גבוהים בצבא, פקידים
גבוהים בממשלה וכדומה, לא היה כמעט
איש שלא הופיע במכונית משלו.
בכל זאת שררה מסביב למדורה אוירה
רוויית זכרונות, כשהזקן (יצחק שדד ,),במדי
האלוף, יושב על הארץ ליד סגן־אלוף ישראל
בר, אחד המוחות הצבאיים של מלחמת העצמאות,
ושירי הפלמ״ח נישאים במעגל. בדיחת
הערב סופקה על־ידי משה סנה, שהופיע
במאוחר, נשאל ,,מה נשמע?״ השיב תשובה
מדויקת של איש מדע :״שירה בציבור ן״

מה. ב ש אלוהי *
יום העצמאות היה יכול להיות יומו הגדול

לנה הורן, הכוכב המובטח, חלתה (ראה מוסיקה)
ולא הופיעה, המחירים המפולפלים למשקאות
9.300ל״י לבקבוק יין פורט( ,תוצרת
הארץ).
המשק שריפה ללא דלק

הדרךהש ני ה: האלוף יצחק שדה יושב ליד המדורה, חוגג את היום בלגימה תגונה
מבקבוק קוניאק. כבל האלופים המשוחררים הוא לובש ביום זה את מדיו הצבאיים כשאות
הקוממיות ענוד על חולצתו (בתוספת סימני הדרגה שהושאלו לו על־ידי חניכו משה דיין).
ביותר בשנה של קול ישראל, אלמלא היה,
כפי שהתבטא מאזין מיואש, קול ישראל.
התכניות המילוליות — בנגוד לאלה שהכילו
מוסיקה קלאסית, ברובה מוקלטת, שחוברה
בידי מומחים בעלי שם עולם כמו בטהובן,
הנדל — היו חסרות מעוף. פרט לשתיים.
אחת היתד, שדור קבלת הפנים שערך ממלא
מקום נשיא המדינה לדיפלומטים הזרים

קריין שאל את עצמו, בקול, מה, בשם אלוהים׳
מביאים הרצים המגיעים באופנועים אל
תא ההצדה, ואחרי פחות מחמש שניות כבר
ידע לא רק שהביאו אגרת מן הנשיא, המוטל
על ערש דווי, אלא גם את תוכנה של ד,אגרת
מלה במלה. דרמתיות מזויפת זו, בצרוף בטוי
שמם של הנשיא ובי. ג׳י. במין הדרת קודש
מוזרה, הפכה למגוחכת.

ט 3ע די נגד טאגקים

הגבירות משועממות* :תחת השלט
המראה את הדרן לבאר עומדות שתי גבירות
בנשף שאורגן ע״י הועד למען החייל ברמת־גן.
בבוקר יום העצמאות. זה היה טקס קצר
שאת ראשיתו החמיץ קול ישראל, אם משום
ששגריר ברית־ד,מועצות הקדים להשמיע את
דברי הברכה שלו או שקול ישראל אחר לעבור
לקריה. משום כך קלטו המאזינים רק
את התרגום (לעברית ולצרפתית) של דברי
זקן הסגל הדיפלומטי בארץ בפועל, ואת
תשובתו הקצרה של סגן הנשיא. לא היתה
בתכנית זו שום דרמתיות מכוונת, אבל המאזין
זכה לשמוע בפעם הראשונה במו אזניו
מגפש דיפלומטי מעין זה.
רב רושם יותר היה טכס הדלקת המשואות
על הר הרצל בירושלים. הקריין לא הרבה
לדבר וקול הדממה הדקה (מופרעת על־-ידי
התלחשויות בלתי־פוסקות ליד המיקרופון)
הוסיף לאוירה המסתורית.
שונים היו פני הדברים כאשר שודר, למחרת
היום, תאור מצעד הצבא. כאן השתמשו
הקריינים בטקסט כתוב שהוכן מבעוד יום,
אותו קראו במהירות שכוונתה היתר״ כפי
הנראה, להלהיב את המאזינים. ברם, ראיית
נולד זו הביאה לידי כמה סתירות מגוחכות,
כאשר היה ברור שדברי הקריינים אינם מתאימים
כלל למה שמתרחש באמת במקום המצעד.
הקריין דיבר וחזר ודיבר על התלהבות
הקהל בעוד שלא נשמעו כל תשואות ן ה**
הראשונה: אסתר ראובן, אשת הצייר.

חלק גדול משמחת יום העצמאות אפשר
לזקוף על חשבון העובדה שהפעם היו חג
העצמאות וחג העבודה צמודים זה לזה כתאומים
סיאמיים, איפשרו לאזרחי המדינה
שני ימי בטלה רצופים. סבל מכך הראשון
למאי: סמלי המפעלים, שנשאו על גבי מכוניות
משא, לא יכלו להתחרות בטאנקים ובתותחים
של צה״ל.
המעבר מחג לחג היה כמעט בלתי מורגש.
בירושלים עוד הזיעו הקורדים, לבושי התלבושות
העממיות, בריקודיהם בככר ציון,
כאשר דאגו מוסדות אחרים להקמת במה
מקושטת ליד בניין ההסתדרות. אחרי 32
שעות של פנטסיה לפני קולנוע ציון נהר
ההמון לשם, המשיך בחג, דמה במקצת לפרולטריון
הרומאי אשר מנהיגיו יצרו את הסיסמה
:״לחם ומשחקי קרקס הוכיחו שהסיסמה
נכונה גם כשמשמיטים את החלק
הראשון.
אולם חג איחוד הפרולטריון לא היה שמח
בעולם, בו מוכנים שני מחנות הפועלים לטרוף
זד, את זה בכל רגע, ולא בארץ, בה נחוג
הראשון למאי אחרי הפילוג הסופי בקיבוץ
המאוחד וההתפלגות במפ״ם, ולאחר האיום
הגובר והולך של פילוג ההסתדרות עצמה
אחרי שמפ״ם ארגנה את ההפגנות נגד הנוכח
של ממשלת מפא״י (העולם הזה .)757

כסאות עד הכתפיים
שלושה ימים אחרי ריקודי הנון־סטופ בככר
ציון, התאספה ירושלים אחרת לחגיגת יום
העצמאות שלה. משלמי 15ל״י דמי כניסה
באו לראות ולהראות באולמי סלון המלך דוד,
במה שהיה מיועד להיות המאורע החברותי
הראשי של השנה.
טלפון אגודת העיתונאים הירושלמית, מארגנת
הנשף שהכנסותיו מיועדות להגשמת
תכנית בנין בית עיתונאים, לא פסק מלצלצל
ימים רבים קודם לכן, כשמספר גובר והולך
של אנשים טרח להפטר ממחיר כרטיס הכניסה.
אמנם
הוחלט לא למכור יותר כרטיסים
ממספר מקומות הישיבה הקיימים, אולם כחצי
שעה אחר התחלת הנשף כבר התברר
כי את הדלת המסתובבת של המלך דוד
עברו 160 איש יותר מדי, שלחו בזאת את
מזכירי האגודה לרדיפה מבוהלת אחרי כסאות
דרך כל פינות המלון המפואר.
את מספר האורחים המיותרים חוקית (להם
נמכרו כרטיסים למרות ההחלטה) הגדילו אנשים,
שקנו את זכות כניסתם בהודעה הפשוטה
שהם גרים במלון. מלבד נשיאת כסאות
על כתפיהם, שאינה הולמת תלבושת
ערב רשמית, חיכו שתי אכזבות לאורחים :

מצב, אם הממשלה השמרנית לא תרצה להתחשב
במצבה הקשה של ישראל ולא תנהג
לפנים שורת המסחר והכלכלה ותתן דלק
בהקפה, כפי שנהגה השבוע ממשלת ארצות־הברית
שנהגה לפנים משורת הדין בשחררה
לכיסוי חובות שוטפים 20 מיליון דולר שנועדו,
להלכה, לסידור פליטים בישראל.

צעד קדימה

3פעמים, משך 3שנים, סתם דוד (דוליק)
הורוביץ את הפירצה במאזן התשלומים שלפני
שנה נורתה אבן הפינה למטווייה
שמה דלק 3 .פעמים הצליח דוד הורוביץ חדשה ביזמת חברת השקעות, החברה הכללשדל
את האוצר הבריטי לשחרר חלק מה־ כלית הלונדונית. המטווייה מוקמת על־ידי
המטווייה כותנה, השייכת לחברה הלונדונית
שטרלינגים הקפואים, שממשלת בריטניה נשארה
חייבת לממשלת המנדט המנוחה, לצרכי והיא השנייה בגדלה אחר מפעלי אתא.
החברה הכלכלית הלונדונית שמה לה למרכישת
דלק וסחורות אחרות בבריטניה. דו־ליק
הצליח יותר מדי
טרה להדביק את אתא
ולפני שנה נתייבש
ויהיה מה. אתא מייצמעיין
ד,שטרלינגים ורת
37 אחוז מכל תובדיח
ת היום
צרת החוטים בארץ
האוצר הועמד השנה
כשהצמופף קהל אלפים בככר הבפני
אבוס שבור.
וכותנה — 27 אחוז.
כנסת בתל־אביב, המטיר הרמקול תכוהמטווייה
החדשה עואבל
בלי דלק לא
נית נהדרת של שירי לכת. מכונן
מדת לקרב את המרינועו
הטרקטורים, ההרמקול
היה בטוח שהתקשר עם
חק הזה.
מכוניות ותחנות הקול
ישראל, נהנה מאיכותה המעולה
חשמל.
אולם אתא אינה משל
התכנית. אולם לפתע נפסקת הייצרת
רק חוטים.
הורוביץ נסע לשר
מוסיקה, והקהל העצום שמע לתמיאתא
מוציאה גם תוהאוצר
הבריטי השמרהתו
הודעה באנגלית :״כאן שרות
צרת מוגמרת ומשווני
ראב באטלר בידיים מ אליכם המדבר ההאשמי,
השידור

אותה בחנויותיה
ריקות אבל במלים
ירושלים !״
בחלקי הארץ. אך נזכח
מפתות .״נשלם חלק
מד,דולרים מד,הענקה
נתן לחברה הלונדונית
הזדמנות לתחר באתא
האמריקאית (ובריטניה
מאוד להוטה אחר דולרים) אבל 60 אחוז גם בשטח זה.
תתנו לנו באשראי.״
ההכרח להכניס לקופת הממשלה תשלומי
אולם אימון האשראי של ממשלת ישראל יתר מהציוד שנקנה ע״י התעשיינים בכספי
נתערער במקצת בחוגי הכספים העולמיים. המלווה האמריקאי וממלאי חמרי הגלם הנמההשהיות
בסילוק שטרות, העיכובים בתש צא ברשותם פגע קשות בנשיא התעשיינים,
לום מטבע זר לחברות הזרות העושות ביש אריה (״הזקן״) שנקר, והוא נאלץ למכור את
ראל ובעיקר, הקמת חברת דלק ישראלית, החלק הרביעי של בית־ד,חרושת שלו, לודזיה,
שקבלה לידיה חלק מן ר,שווק, עוררו את המייצר גרביים ומוצרי טריקו. המועמד החמתן
של חברות הנפט העולמיות והורוביץ ראשון לשותפות בלודזית היה הסוחר אהרוג־אינו
יכול, לפי שעה, להתנחם אף בהצלחה סון. אולם כשהחליט הוא למכור חלק מנכסי
חלקית.
דלא־ניידי שלו, נתברר לו שהמחירים לקראך
הזמן דוחק. המשק הממוכן בארץ שורף קעות ובתים ירדו והעסק אינו כדאי.
40 מיליון דולר לשנה. גם הגבלות דרסטיות
החברה הלונדונית ניצלה את יתרונה, במ־בתנועת
המכוניות בארץ לא תצלנה את ה(הסוף
בעמוד סו)

נשים לוח מות במרחב
״צוד ;חסר־־בושה
בסני בית־המשפט עמדה קבוצה של גברים
גאוותנים. הם היו בני כת התיקנים, כת השומרת
בקפדנות על מצוות האיסלאם. אחת המצוות פוסלת
הקמת פסלים. התיקנים נאשמו בהריסת
עשרות פסלים של האדם שתפס בעיני תורכים
רבים את מקומי של אללה: כמאל באשא אתא־תורק.
השופט
ידע מה רבה האחריות הרובצת עליו.
לפיכך היה מעשהו הראשון לצוות על אחד הנאשמים
להסיר את כובעו. לא היה זה טרבוש
אמיתי — כיסוי ראש שנאסר על־ידי אתאתורק
המנוח בכל חומר הדין, תוך איום בתקופות מאסר
ארוכות — אולם היה זה כובע ששוליו
הוסרו כדי לדמות איתו עי כמה שאפשר לטר־בוש.
התיקני
לא הסיר את הכובע. במקום זה הצביע
על כתבנית חיננית שישבה ליד מזכיר בית־המשפט
ושלא לבשה. כמובן, צעיף, כי כמאל
באשא אתאתורק גם אסר, בין השאר, על הנשים
ללבוש צעיפים. אמר התיקני: אני לא אסיר
את כובעי, ולא אכיר בבית־המשכיט בכלל, עד
אשר ייצור חסר־בושה זה יסולק. השופט לא
מילא אחרי הוראה זו. במקום זד, סילק את הנאשם
מאולם בית־המשפט, פקד להעמידו לדין ב
נפרד
בעוון בזיון בית־המשפט.
מקרה קטן זה לא היה מיוחד במינו. הוא
הוכיח שגם בתורכיה, הארץ שהפכה אחרי מהפכת
כמאל באשא הארץ המתקדמת ביותר במרחב
בכל הנוגע למעמד האשד״ לא השלימו כל בני
הדור הקשיש בתופעת האשה כאדם שווה מעמד
בזירת החיים הפוליטיים והפרטיים.
בכל שאר ארצות המרחב (פרט לישראל) רחוקים
הדברים גם ממצב בלתי אידיאלי זה. ממא־רוקו
עד פאקיסטן ומן ד,סודאן עד לחופי הים
הכספי נמצא מאבק האשד, על שחרורה מכבלי
המסורת בשלביו הראשונים.
הסכנה ספני האשה. הצרה כולה התחילה
באחד מפסוקי הקוראן .״אמור לאשה המאמינה
שעליה להנמיך את מבטה ולשמור על צניעותה,״
אמר הנביא .״אל להן להציג לראווה את
יופיין ותכשיטיהן, מן הראוי שתמשוכנה את
צעיפיהן מעל לחזיהן ולא תצגנה את יופיין.״
השאלה היא, כמובן, במה כלול יופיה של
האשה. אפשר היה לחשוב שהנביא (שלא היד,
שונא נשים כשלעצמו) לא התכוון אלא להזהיר
את הנשים מהתנהגות בלתי צנועה. אולם יורשיו,
פרשני מצוותיו, הרחיקו לכת. אמרו הם :
הסכנה בפני האשה. אותן יש להחביא. ולא די
להסתיר את הפנים, אלא מוטב לסלק כל שמץ
של פיתוי על־ידי בידוד האשה עצמה והרחקתה

מו סי קהו קו מוניז ם. הכותרת המרבית, בשבועון המצרי אל־מוסאוור, אומרת :״אסירה
דורשת כינור ותווי מוסיקה.״ האסירה: סטודנטית שנמצאה אשמה בפעילות קומוניסטית. לפני
30 שנה לא היה אדם יכול להעלות על דעתו כי מקומה של האשה הערבייה חורג מגבולות
המטבח וחדר הלידה. עתה הפכה השתתפותן של נשים בתנועות פוליטיות וציבוריות שכיחה ביותר.

סמלחדש. תמונה זו היא סמל כפול: סמל של תורכיה הצעירה, הצלחת המהפכה האדירה
של מוסטפא כמאל וסמל האשה התורכית החדשה, לעומת הבחורה הספורטאית, חשופת הזרועות
וגלויית הפנים התופסת מקום רב והולך בקרב הנוער, הופכת האשה העטופה בצעיפים המסורתיים
והמסוגרת בביתה מראה נדיר. הדגש עתה הוא על רופאות, טייסות, מלומדות וספורטאיות.

קות לה, ביחוד בחוץ־לארץ !״
תהלוכת דחוס. מבלי לבזבז רגע, הודיעה
הודה על הקמת ״אגודת הנשים המצריות״.
ואת׳ השם הזה רשמה כחברה רשמית באינטר־נציונל
האגודות לזכויות הנשים.
אותה שעה יסדה הודה כתב־עת, שיצא׳משום
מה בשפה הצרפתית, שפת החברה המתורבתת
במצרים. שם העתון ל׳אג׳יפסיין (האשד, המצריה)
ועורכתו האמיתית היתה ז׳אן מרקז, אף כי ה־

מעיני הגבר.
כנגד דעה זי מורדות
כמעט בכל ארצית המרחב
הנציגות הראשונות
של התנועה לשחרור האשד״
התובעות למינן
לא רק את ביטול הצעיף
וסילוק ההפרדה, אלא
גם מקומות בפרלמנטים
ובממשלות. טוענות הגשים:
האיסלאם המקורי
נותן לאשר, זכות מאללה
לחינוך ולהשכלה,
אינו פוקד על בידודה.
האמונות העממיות התפלות
בקשר לצורך הבידוד
נובעות מעריצות
הגבר ומריאקציה מזר חית,
שאינן חולמות את
תוכנם האמיתי של דברי
אללה ונביאו מוחמר.

לנתק הא1יק־ם

כראש המאכק
לזכויות האשה כארצות
הערביות.
עומדת האשה המצרית.
מלחמתה
היא כעלת המסורת
הארוכה >וה־ססגונית)
כיותר.
כותב צכי שש, כתב
,,העולם הזה״,
שלקה כעצמו חלק
פעיל במאכק זה :
ב־ 13 בנובמבר , 1918
הלכו ארבעה אנשים להתראות
עם הנציב העליון
הבריטי במצרים. העולם
עוד חגג את שבי־תת־הנשק
שנחתמה לפני
יומיים בין הגרמנים ו־אמצעי
גירוי .״בנאת אל־ניל״ הוא השם שהצייר נתן לתמונה
בנות־הברית בקרון רכאשר
כל סביבתן לתוגה עדיין?מסורת הישנה של מסתורין ואיש
בת צרפתי. ארבעה אנוהעבאיה
— כפי שעשו בנות העשירים — הפכו אותם לאמצעי גירו
שים אלה — סעד זגלול,
עבד אל־עזיז פר,מי, עומר שולטן ומוחמד שע־ תואר הרשמי ניתן לסזה נבאראווי. יש לציין
ראווי — בקשו מן הנציב העליון רשות לצאת שבעתון זד, השתתפו סופרים ועתונאים רבים
לאירופה ולנהל תעמולה למען עצמאות מולדתם. מבין יהודי מצרים, ביניהם גם אנכי.
הודה שעראווי החליטה לפתוח בפעולה רב־אשר
קרה לאנשים אלה, כיצד נרדפו, הוגלו,
נידונו למוות ונחונו, שייך להיסטוריה. אחת התוצאות
הפחות ידועות היתר, זו שהשפיעה על
מאבק הנשים המצריות.
״אפי שייך לי I״ כאשר נפטרו עומר שול־טי
באשא ומוחמד שעראווי באשא, החליטה אחותו
של הראשון ואשתו של השני, הודה חאנים
(גברת) שעראווי, אשד, צעירה עדיין ועשירה עד
להפליא, להמשיך במלחמת אחיה ובעלה, אולם
בחזית אחרת: חזית הנשים. היה לה מורה טוב
מאד, הסופר מאגד אל־דין וואסף, שהיד, המוסלמי
הראשון שהרים את קולו ודרש שוויון זכויות
לאשה המוסלמית.
כמצביאה טובה ותכסיסנית מוכשרת, אספה
הודה שעראווי תחילה חבר עובדים יעיל, מורכב
בעיקרו מידידותיה הקרובות ביותר, מזכירתה
סזד, נבאראווי וסופרת צרפתית־שוייצית, ז׳אן
מארקז. מלבד זאת פנתה ובקשה עצד, מעורך־
דין ערמומי שהיה ידיד בעלה, איברהים אל־חלבאווי.
כשהושלמו
התכניות למלחמה, יצאה הודה
שעראווי ופרסמה קול קורא בחצי תריסר עתו־נים,
בו הודיעה שמעתה תצא היא וידידותיה
ללא צעיפים על פניהן. ולעתונאים שיצאו כמוני
לראיין אותה אמרר אפי שייך לי ! מעתה לא
יגיד לי איש מה לעשות בו, ואם אכסה אותו
או לאו ! ״
לא היתה בדיחה. כשקרא המלך פואד
את הקול הקורא בעתונים, סבל מהתמוטטות עצבים.
הוא שלח את ראש החצר הנאמן שלו, מ רו ץ סו סי ם. הנסיכה האן־זאדה היא אחת
סעיד זולפיקאר באשא, אל הגברת המורדת. את הדוגמות הבולטות של נשות החברה הגבוהה של
תוכן השיחה שמעתי אחי כד מפי סזה נבאראווי, המרחב — נשים יפות להפליא, בעלות חינוך
אירופי מתקדם, ספורטאיות ועדתיות. בתמונה
שנישאה לאחד מידידי, הפסל מוסטפה נגיב.
ראש החצר ביקש את הודה שעראווי לחזור עוכבת הנסיכה אחרי מרוץ סוסים בליווית אביה.
בה מן הקול הקורא ולפרסם הודעה בעתונים
בה תודיע שכל העניין היה בדיחה בלתי מוצלחת תית. בסבלנות רבה ארגנה תהלוכת רחוב לפי
מצד אדם בלתי ידוע לה. אולם הודה ענתה: רוח הסופרגטיות הבריטיות בראשית המאה ה״העניין
איננו בדיחה ! אם הוד מלכותו אינו נוכחית״ .מוזר הוא שלמרות ניחושי המשכילים
מרוצה, אני מצטערת מאד ! אני אלחם למען המצריים, שהאמינו כי ההפגנה תיכשל, היתה * לה זכותי כאשה, חרף כל התנגדות מצד ארמון ה*
שהטילו מצור על בית־הנבחרים בדרשן זכות
מלך. אני מוכנה לכל, גם ללכת לבית־הסוהר.
למעשה אשמח להיות אסורה בתא. תהיה זאת בחירה לנשים, יצאו לתגרות ידיים עם השוטרים
הדרך הטובה ביותר לזכות בפרסומת שאנו זקו־ ונאסרו בהמוניהן.

הצלחה עצומה. מכל חלקי הארץ הגיעו הנשים
לקהיר והתאספו בארמון הגברת שעראווי, ברחוכ
קאסר אל גיל ( ,2מול המוזיאון וליד חדר התה
המפורסם של גרופי).
מאות נשים הפגינו ברחוב ללא צעיף על
פניהן, בדרשן לנתק את אזיקיהן. המשטרה הועמדה
במצב הכן אן לא העזה להתערב, כי רוב
הנשים האלה היי נשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם
ודודנותיהם של האישים העיקריים במדינה —

יון, הוציאה עליו רבבות לירות. פעולה זו החלה
נושאת פרי, עד שהודיעה הודה באחד הימים
שהיא תומכת במפלגה הליברלית־קונסטיטוציו־גית,
אויבתה החריפה ביותר של מפלגת הוופד.
היתד, זאת שגיאתה הגדולה הראשונה, כי
איבת הוופד גרמה להתרחקות אלפי נשים אשר
בעליהן היו חברי מפלגה זו. שגיאתה השניה
היתד, הצטרפותה לחזית האנטי־ציונית (אירגנה
ועידת נשים ערביות לעזרת מלחמת הנשים הפלשתינאיות
נגד הפולש
היהודי) .הדבר גרם
לכך שהעתונאים הזרים
במצרים, שרובם היו
יהודים, החלו מתארים
את הודה כלוחמת פוליטית,
לא כלוחמת לזכויות
הנשים.
מפנה זה גרם למלחמת
אחיות. אשר, נכבדה
אחרת, פטמה נעמת רא־שיד,
פתחה ארגון מתחרה,
ליכדה סביבה את
נשות הוופד, טענה שכל
מטרתה של הודה לא
היתד, אלא לסלול קריירה
פוליטית לבנה, בחיר
מזהיר שהיה הצעיר בין
חברי הפרלמנט המצרי,
ושנתגלה אחר כך בשמאלי
קיצוני. המאבק
בין שתי הנשים גרם לאבדן
כל הישגי התנועה.
ואז עלה כוכב חדש.

לעצמה את האפוטרופסות עליו, החל המאבק על
זכויות האשד, רק עתה. וכאן הפרט המעניין הוא
שמאבק זה מתנהל בעיקר בידי גברים.
ד״ר מוחמד אל נוויהי, פרופסור למדעי המזרח,
ארגן תחרות חיבורים ארצית, הזמין נשים
וגברים להביע את דעתם. התוצאה גילתה התמרמרות
עמוקה דוקא מצד הגברים המשכילים,
שלא יכלו למצוא לעצמם נשים משכילות. לדעתם
גרם דיכוי האשה לכך שהנשים מאמינות
באמונות תפלות, מסרסות את פניהן, מבזבזות
כספן על טכסים, שומרות על בתים מלוכלכים,
מונעות כל אפשרות של הבנה הדדית והרמוניה
רוחנית בין הבעל והאשה.
טוענים הגברים: חיי הנשואין הפכו יחם
פורמלי שכל מטרתו סיפוק יצרים גופניים. נשמת
הנשים מלאה תסביכים ותשוקות עצורות.
יתר על כן, בידוד האשה וצעיפה א נם שומרים
על המוסר. להיפך, כמה נשים הודו בגלוי תו עות
מדהימות, שהוכיחו כי ביתן הפך חממה של
שי עו ר. עורכת־הדין מופידה עבד אל־רחים,
מראשי תנועת הנשום המצרית נותנת שיעור
בכתיבר לפועלת בבית־ספר לשיעורי־לילה

אשה שטנית יפה.

כשתי המתחרות, היתד,
גם דוריה שפיק בעלת
תרבות צרפתית. משלושתן
היתד, היא המוכשרת
ביותר. כשחזרה מן
האוניברסיטה הפארים־
אית היתד, נערה צע־רה,
נערה שרעיונות ד,קידמה
השפיעו עליה השפעה
מכרעת.
דוריה, אשד, שטנית
יפה, החליטה ששתי הנכבדות
הנן בעלות תפיסה
נושנה מדי, גמרה
אומר להתחיל מחדש.
אחרי שנתפרסמה כסופרת
מזהירה, בעלת סג.היא
מראה את ״בנות הנילוס״ ,בנות השכבה המצרית הנמוכה
נון שהלהיב את הדמיון
.1אולם הן מצאו פשרה: עד שתוכלנה להסיר לחלוטין את הצעיף
והרגש, הכירה את רוב
צעיף הוא ממשי שקוף ואילו העבאיה רק מדגישה את חיטוב הגזרה.
הפוליטיקאים החשובים,
זשרים, הבאשאים, המושלים ופקידי הממשלה ניסתה לשכנע אותם שיהפכו אנשים גדולים וזראשיים.
ובמצרים אין זה נהוג ששוטר פשוט יזכו. למקום בהיסטוריה המצרית אם יעזרו לתת
שים את ידי על בנו של באשא, גם כשהוא מעמד אנושי לאשה המצרית במקום מעמדה הנוכחי
כחייה וכמייצרת ילדים. גם המלך פארוק
־וצח, לא כל שכן על בתו.
עצמו הוקסם לעתים קרובות על־יד־ מאמריה
ונאומיה של מריה שפיק.

דו גמה. נדיה סולימן היא אתת הדוגמניות הידועות
במצרים. בשטח זה הגיעו נשי מצרים
לרמה היכולה להשתוות עם זר של האמריקאיות.
אי־מוסר.
חבורה קטנה של סטודנטיות באוניברסיטה

של חרטום, בנות הורים בעלי נטייה מערבית,
התארגנו, נדרו נדר לשחרר את אחיותיהן המאושרות
פחות. תומכיהן הנלהבים ביותר: הסטודנטים
של אותה אוניברסיטה.
מאבק זה אינו נוגע, למעשה, אלא לרבבות
מועטות של נשים מוסלמיות, החיות במשטר
דתי מסורתי. בעייתן, כבעיית אחיותיהן בהירות
העור היושבות במצרים ועיראק, היא חיסול הצעיף
והעבאיה השחורה.
אולם בסודאן חי עם שלם מלבד המוסלמים.
אלה הם שבטי הכושים היושבים ביערות הדרום.
אליהם איש מבין הלוחמים למען שיחרור
האישה הסודאנית אינו מתכוון — כי עדיין לא
הגיעו נשותיהם לדרגת התפתחות הדורשת מלחמה
לשיווי זכויות והסרת צעיפים. רובן עדיין
חיות בשלב הפרי־איסלמי — חשופות פנים
וחזה.
אך בכל זאת משתמשות הנשים המתקדמות
של הצפון בבנות הג׳ונגל בנאומיהן .״אין אנו
באות לתבוע שנלך ערומות ברחובות, כי לא
הסחבות הגשמיות הן הכובלות אותנו. תביעתנו
היא שתסירו מעלינו את הסחבות הרוחניות שדורות
של חשכה העיטו עלינו ! ״

אדב *־ 150 לירות. בימים האחרונים, עת
עלתה שוב על סדר היום ההצעה לערוך בחירות,
פנתה דוריה שפיק אל נגיב אל־הילאלי באשא,
ראש הממשלה החדש, דרשה את זכות הבחירה
וההיבחרות לנשים. אך ראש הממשלה לא העז
להתגרות בשייכים עצומי ההשפעה של אל־אזהר,
המדרשה הדתית המפורסמת של קהיר* .קשה
לתאר שאל־הילאלי ירצה לאבד את שלטונו למען
הנשים.
אולם דוריה שאפיק לא התיאשה. היא הגישה
בקשה רשמית להיות מועמדת בבחירית, כנשיאת
ארגונה, בינת אל־ניל (בת הנילוס) ,החליטו
שלפחות 50 נשים תצגנה את מועמדותן. כשסרבו
הפקידים לקבל את הבקשה (ואת 150 הלירות,
הפקדון שעל כל מועמד להפקידו) שלחה את
הבקשה בתוספת המחאת דואר, הודיעה שאם
יחזירו לה את הבקשה בכתב תפנה למועצת
המדינה, שהיא המוסד המשפטי העליון, תסתמך
על סעיף החוקה האומר שכל המצרים שווים
לפני החוק. אולם הפקיד לא נבהל, החזיר את
הבקשה וההמחאה בתוספת מכתב הכתוב במיטב
ה,,ארב״ (חוקי הנימוסים) המוסלמי, הודיע
לה שלפי החוקים הקיימים יכולים רק גברים
לבחור ולד,בחר במצרים.
(אכלן קיום. אום ברכאת אופיינית אף היא :
מיליוני הנשים הערביות אשר כל חינוכן מילות
מכוון לשרות הגבר — בשדה, במטבח ובודה.
מושגיהן בהיגיינה אפסיים, רצונן רצון
בעל שהופקד עליהן כאדון על־ידי אללה.
כשקרא המלך פואד למחרת היום את הדו״ח
ההפגנה, פנה ליועציו ואמר :״מעתה עלינו
התחשב בהודה שעראווי זו בצורה הרצינית
יותר !״
מלחמת אחיות. הודה החלה לתור בארץ
נאום נאומים נלהבים. היא נסעה לאירופה
־,שתתפה בכל הועידות הבינלאומיות של ארגוני
נשים. את הונה העצום העמידה לרשות הרע־

תסביכי ותשוקות עצור 1ת
מדרום למצרים, כסודאן אשר מצרים תובעת
* התנגדות, זו אנשי הדת חורגת מדי פעם גם
מסגרתו הנעלמת והשקטה. המקרה ׳המפורסם ביותר
של השנים האחרונות היה מערכתו החוקה
של שיין אבול עי׳1ן, רקטור אוניברסיטת אל־אזר,י
נגד אי־צניעלת 1בגדי הים: המערכה הגיעה
לממדים כאלה שהממשלה הוציאה חוק האוסר
על נשים הופעה בבגדי ים של שני חצאים ועל
הגברים ההופעה בבגדי ים המשאירים את החזה
חשוף.

תחיהמלכה Iאמנם תוארה הוא ״מלכת היופי של מצרים 1951 ,״ אך היא מצריה בשם בלבד.
שפת אמה יוונית, הוריה ממוצא יווני ונס שמה עדיין יווני, מרגרים אלכסנדרלו. למרות החופש
הרב אשר בנות החברה הגבוהה המצריות נהנות ממנו, לא השתתפה בתחרות על תואר המלוכה
אף נערה מוסלמית אחס. ההורים טרם השלימו עם הרעיון שבנותיהן תצגנה את גופן 2ראווה.

(סוף מעמוד )7
זומנים ורכשה את רבע המניות של לודזיה
ב־ 200 אלף ל״י. חברת כותנה לא תצטרך
לחפש לקוחות לחוטים. לודזיה תהיה הקבלן
הראשי והחברה הכלכלית הלונדונית עשתה
צעד נוסף קדימה להגשמת חלומותיה.

רפואה
.כמ ה אנשי ימותו*״
3500 רופאים רשומים בהסתדרות הרפואית.
ב־ 40 מעברות דרושים רופאים. הרופאים
קבעו, לפי הוראת הממשלה, תורנות
ביניהם, הסכימו שכל רופא ישרת חודש במעברות,
נוסף על החודש בעתודות. אולם
ברבות הימים מצאו הרופאים, וביוחוד המכובדים
יותר, השולטים בהסתדרות הרפואית,
שהעניין לא כדאי. כי בחודש השרות
הם מפסידים 500 עד 1000 לירות שכר טרחה.
ישבו
ומצאו פתרון: ילכו נא הצעירים.
ישנם 400 רופאים צעירים שקיבלו דיפלומה
מאז קום המדינה — יחייבו נא אותם לצאת
למעברה לשנה אחת. הציעו את הדבר לממשלה,
וזו הוציאה תקנה מחייבת לפי תקנות
החירום לגיוס כוח האדם.
אולם הרופאים הצעירים לא שתקו, פתחו
בזעקה גדולה. טענו הם: הזקנים מפסידים
חודש של רווחים, אולם אנו נפסיד שנה של
השתלמות מקצועית בבית־חולים, בדיוק בתקופה
בה זקוקים אנו ביותר להשתלמות.
ומדוע יגייסו רק אותנו י הלא חסרים במעברות
גם בנאים, חשמלאים, אחיות, פקידים
ושאר ירקות. מדוע אין הממשלה מוציאה
חוק נגדם?
הקיצוניים ביותר אף ראו בכל העניין מזימה
מפלגתית. עניין הטיפול הרפואי במעברות
מסור בקבלנות לקופת־חולים, מוסד
השנוא על הרופאים הצעירים. אומרים הרופאים,
שהתארגנו עתה: קופת־חולים פשטה
את הרגל במעברות, רוצה לחפות על
כשלונה, למלא את שורותיה בעובדי־כפיה
זולים בעזרת השוט החוקי. הרופאים המגויסים
יועבדו גם במשקים ותיקים (מהם בורחים
הרופאים הקשישים העירה) ,ואם יסרבו,
ישלחו אותם למעברות נידחות, שם אין להם
דיור, תחבורה ואפשרות לקיים את משפחתם.
דוגמה: רופא אחד, שנשלח למעברה, נדרש
לטפל בארבעה מקומות הרחוקים ארבעה קילומטר
איש מרעהו, לגור בחדר בצריף שאין
בו דבר מלבד מיטה, ואיש לא הסכים לבשל
לו ארוחות.
״נלד לכית הסוהר!״ כשהלכו הרופאים
למשרד הבריאות לטעון את טענותיהם,
אמר להם הפקיד האחראי בגלוי־לב :״אין
ברירה, אי אפשר לקיים את ההסדר הקיים
(של תורנות חודשית) כי הרופאים הקשישים
עושים סבוטאג׳ה.״
הציעו הצעירים: לחייב את כל הרופאים
לצאת למעברה מחודש עד חצי שנה, לפי
שימה של נקודות המחושבות בהתאם לגיל,
לוותק במקצוע, לשרות בצבא ובמחתרת. אולם
הממשלה השיבה בטפסים יבשים שדרשו
מן הצעירים (שגילם הממוצע )30 להתיצב,
אחרת יוטל עליהם מאסר של שנה, קנס של
אלף לירות או שניהם ־חד הודיעו הרופאים:

נלך לבית־הסוהר, אך לא נסכים לעבודת״
כפייה.
אולם כל הצדדים כאחד שכחו את הצד
העיקרי של הבעייה: המעברות הן אזור התחלואה
העיקרי במדינה, ורבות מהן מרוחקות
מבתי־החולים. רופא צעיר, שלא השתלם
בבית־חולים ואינו רגיל לעבוד לבדו, לא
יוכל להיות אחראי לחייהם של בני אדם,
לקבל החלטות שתקבענה אם יחיה החולה

פין, כלומר לכל האזרחים שיסתפקו בהכשר
הרבנים הארגנטיניים.
בהגיע הבשר לנמל חיפה שנתה הרבנות
את דעתה, החליטה בצורה שנראתה שרירותית
1למדי להכשיר שלושה רבעים של המשלוח,
להטריף את הרבע הרביעי. לעומת הסברה
המרגיע של הרבנות כי רק מיעוט בתי
המטבחיים הארגנטיניים חשודים על אי הקפדה
יתרה, חפשו יודעי דבר הסבר פשוט

ליש שתי לירות נוספות בידיו של הסוכן
בערב שלפני ההגרלה וקיבל תמורת תשלום
שני זה מספר לאיגרת.
כשנערכה ההגרלה ב־ 1לאפריל האזינה שולמית
לרדיו בו מסר הקריין באסיות מודגשת
את מספר האיגרת שזכה ב־ 25 אלף לירות.
המספר היה מספר האיגרת על שם אילנה
בילבין ושולמית לא האמינה למשמע אזניה.
כאשר שב שמואל מעבודתו שמע בתמהון את
ספורה של אשתו, הביע את דעתו :״היום לא
הראשון לאפריל!״
אולם קרוב לחצות הלילה נשמע צלצול
טורפני וממושך. לתוך הדירה התפרץ סוכן
האיגרות שהכריז בקול חנוק ומקוטע מהתרגשות
:״זכיתם ב־ 25 אלף לירות !״
שבועיים לאחר הזכייה עוד המשיך שמואל
בילבין בעבודתו כנהג שחר בלי שישעה
לעצת רבים מחבריו לנטוש את שחר ולהפוך
בעל מונית. כי מחשבתם של שולמית ושמואל
נתגבשה לכלל החלטה סופית — רכישת
דירת מגורים, בה תזכה אילנה, מביאת המזל,
בחדר נפרד.
משנתפרסמה החלטת הבילבינים עטו עליהם
מתווכי דירות, הציעו לספק להם דירה
מרווחת תמורת סכומים שהיו נוטלים חצי
עד שני שליש הזכייה. וכשעלתה אחות צעירה
על האוטובוס. קו נהג שמואל, בטאה לחברתה
הרגשה שהחלה רווחת בין חבריו שהעריכו
את קור רוחו ומתווכי הדירות שפניהם הושבו
ריקם :״הסתכלי, הוא נראה והוא מתנהג
כמו אדם נורמלי אך דבר אחד לא ידעה
היא, לא ידעו החברים וכמובן שלא ידעו
מתווכי הדירות. אילנה בלבין טרם קבלה את
הזכייה במזומנים, בהתאם לסעיף החוק המבטיח
תשלום רק כעבור 40 יום מיום שהמספר
עלה בגורל.

יותר: חשש הרבנות כי 83 אחוז הצרכנים
הרשומים באטליזים כשרים, והמשמשים
סיוע ראשי בידי הדתיים במלחמתם נגד יבוא
הבשר הבלתי כשר עלולים לא להתחשב
בהחלטת הרבנות מתוך רעבונם לבשר ויהפכו
את הקערה על פיה.
בינתיים התערב בדבר הציר הארגנטיני
בישראל, ד״ר פבלו מנגואל, שהוא יהודי,
ושנאלץ להשלים את ידיעותיו בענייני המרחב
בהתמחות קצרה בדיני ישראל והכשרות.
כי הרבנות הארגנטינית הגישה את תעצומו־תיה,
הודיעה שלא תקבל את מרות הרבנות
הראשית בישראל כמוסד עליון קובע בעניני
דת, תוך זלזול גמור ביהדות החרדית בתפו־התערבותו
של ד״ר מנגואל היתר, אף היא
אחד הגורמים לרכוך עמדת הרבנות, אולם
עתיד יבוא הבשר מארגנטינה נשאר תחת
סימן שאלה. כי לרפובליקה הדרום־אמריק־אית
אין עודפי בשר רבים ועל סחורתה זאת
רבים הקופצים (בממשלה השמרנית הבריטית
שהבטיחה במצע הבחירות שלה יותר
״בשר אדום״) .מלבד זה אין ממשלת ארגנטינה
רוצה בעלבון קהילתה היהודית ונראה
כי רק ממוש יבוא הבשר החבשי על־ידי
קבוצת מרידור יציל את אזרחי ישראל מהתנזרות
ממושכת מבשר.

משפט

התאפקות על מכונית, בראשון למאי, כירושלים
לחם ומשחקי קרקס — בייחוד החלק השני בלחש במצב
צעיר,
שהעז

או ימות. בין הרופאים עצמם עוברים
סיפורים על שוכני מעברות שהגיעו
אנוש לשולחן הנתוחים, מפני שהרופא
חסר כל נסיון, חיכה כמה ימים עד
לקבוע דיאגנוזה.
אמר פקיד במעברה :״למסור את כל המעברות
לצע־רים כאלה, רק כדי שהעולים יראו
תואר של רופא על הדלת, זהו פשע ! כמה
אנשים ימותו בגלל זה י״
מחנות תחת ימן שאלה
שני שליחי הרבנות הראשית שיצאו לבדוק
את כשרות הבשר הארגנטיני מצאו פגם
באחד ׳ מבתי־המטבחיים והרבנות עמדה להטריף
את משלוח הבשר שהגיע ערב חג
הפסח. נוכח החשש להשבתת שמהת החג
ואחר מחאת ממשלת ארגנטינה הוחלט לא
להטריף משלוח זה ולהסתפק באזהרה לעתיד.
בשר שיישחט בארגנטינה שלא תחת
השגחת הרבנות הישראלית לא יוכר ככשר.
שבועיים אחר החג נפלה פצצה. הרבנות
החליטה להטריף 3000 טון בשר ארגנטיני*
תוך טענה שמשרד המסחר והתעשייה התעלם
מאזהרת הרבנות. משרדו של דב יוסף
הגיב בהחלטה שיחלק את הבשר לכל דיב־
* למעשה, הגיעו רק 1800 טון.

דרכי חיים
בכל זאת. הראשון באפריל
לפני 14 שנה יצא שמואל בילבין, יליד
חיפה בן ,15 בלונדי־שער וחום־עיניים לעבוד
בחברת האשלג. בקליה שהה שמואל
משך שנתיים וחצי, התמחה במסגרות, רתכות
ונפחות. בתום תקופה זאת חזר לחיפה כבעל
מקצוע, עבד בבתי־מלאכה פרטיים ובמספנת
הצי הבריטי.
כעבור שש שנים, בהגיע שמואל לגיל ,20
חיפש דרכים להשתכר יותר מאשר במקצועו.
פתרונו: רכישת מכונית משא, בה הוביל
משאות ואותה לקח עמו למלחמת העצמאות.
בהשתחרר שמואל משרותו בצה״ל נוכח לדעת
שהמכונית נזוקה קשה לאחר הטלטולים
הרבים שעברה יחד עם בעלה בכבישים־לא־כבישים.
הוא מכר את המכונית, נעזר בהל־ואת
אגף השקום והפך חבר קואופרטיב האוטובוסים
שחר. חדשיים לאחר מכן נשא את
נערתו השחרחורת, שולמית, לאשה.
מזלה של תינוקת. לפני חודש, במלואת
עשרה חדשים לבכורת משפחת בילבין אילנה,
התדפק הגורל על דלת דירת הבילבינים בצורת
סוכן אגרות מנדנד של המלווה הלאומי
שהציע איגרת ללא מספר בתשלומים
לשעורין. שולמית שסירבה בתחילה, לא יכלה
לעמוד בהפצרות הסוכן, רכשה איגרת
חמורת תשלום ראשון של ארבע לירות. תוך
אמונה במזלה של אילנה, ביקשה לרשום
את האיגרת על שם התינוקת.
למרות ששמואל צחק להחלטת אשתו להשקיע
ארבע לירות בהגרלה, הקפיד להש

שבילי. הכל שחור!״
האם רצחו האחים קרובלניק או לא? זו
היתר, השאלה שנקרה במוחותיהם של עשרות
הנאספים בבית המשפט המחוזי, לישיבה
ה־ 24 והמכריעה בפרשת הטרגדיה שהתחוללה
עם שחר לפני שמונה חודשים
ברחוב יפואי שקט. ד״ר נתן בר־זכאי, נשיא
בית־המשפט המחוזי, גילה דקות מספר לפני
כניסתו להקראת פסק־הדין אופטימיות
שלא התממשה :״היום נגמור עם זה, העניין
לא יקח יותר משעתיים.״ הוא לא הביא בחשבון
כמה עובדות. העיקרית: ד״ר אברהם
גורלי, סניגורם הנודע של הנאשמים שגייס
לשלב הסופי של הדיונים את שיא כשרונו
המשפטי למאבק חריף ומפולפל, נגד בית־המשפט,
התביעה הכללית והאזרחית.
כאשר החל השופט בר־זכאי בהקראת מסקנות
בית־המשפט, נסתמן חיוכו המפורסם
של גורלי בזויות פיו, הוא התישב בנוחיות
לפני שולחיו, סגן־משנה יהודה וטוראי ירוחם
קרובלניק, אשר ישבו, שלווים כמוהו,
מגודלי זקן, והקשיבו לחריצת גורלם מפי
שלושת השופטים, נשיא בית־המשפם הנד
האדץ בשידורו ב״קול ישראל״ אמש לרגל
יום העצמות אמר ראש הממשלה...
(הארץ)
צבי דומיניץ, ראשון־לציון
שמחר יהיה גם בשר 7
מסר הערכה מדיייקת, כמה חיילים
יישארו בצבע (מעריב).
ב. ב ,.קרית־ים
אל נא נלבין את פניהם.

הרגשת התלות בזרים ...היא המונחת
ביסוד האדישות, הציוניות והשחיתות
(העולם הזה)
אלמוני, תל־אביב
וכל שאר האסונות.

קצין וששה תותחים ...נעלמו עקבותיהם
במדבר ...סבורים שהם תעו
בדרך בסופת חול כבדה ( ,מעריב)
בום 1
ואסתר
ויליאמס — הוברד קול ביצירה
המוסיקלית הרומנית הגדולה
״ישנה ארץ ושירתה אהבה״ (ידיעות
אחרונות)
אריה סורקים, תל־אביב
לגנוב את הלבבות 7

,העולם הזה״ 758

ב nד י jה
חוזה ד״ר נתן בר־זכאי, והשופטים המחוזיים
ד״ר יצחק קיסטר וד״ר יצחק זונדלביץ.
הפגיון. בליל השלישי לספטמבר 1951
התעוררו שכנים לקול צעקות שבקעו ממטבחה
המואר של משפחת קרובלניק. אם ה־

לוי שבטעות חשבוהו לגנב שניסה להוציא
תרנגולות מלולם כשעה לפני כן. הנאשמים
היו הראשונים והיחידים שהגיעו למקום המעשה,
האחרונים שאחזו בנרצח לפני שכרע
ונפל תחתיו.

האחים קרובלניק שומעים את פסק הדין
שלולית דם
המשפחה, שושנה, השמיעה קריאות היסטריות
בלתי ברורות (״גנב ! גנב שני
האחים, יהודה וירוחם רדפו אחר אדם שלישי,
כשכלב זאב גדול מובל בידי אחד מהם.
ליל הבלהות לא נסתיים בכן. כשעה לאחר
מכן (חמש לפנות בוקס הוחרדו השכנים
בשנית על־ידי צעקות אשד גנב !
תפוס אותו, תפוס.״ אחר נשמעו זעקות
אדם. שני אנשים נראו מחזיקים בשלישי,
צנום וגבוה, שזוהה לאחר מכן כנסים לוי,
אב לשלושה ילדים קטנים. כאשר התקרבו
השכנים, שמטו האחים קרובלניק את ידיהם
ממנו. הוא כרע ונפל מתבוסס בשלולית דם.
שכן שרכן מעליו, שמע הוראה מפורשת מפי
ירוחם :״עזוב אותו, מגיע לו כשהיתה
התעוררות כללית להגשת עזרה, התערב
יהודה . :הוא יחיה כבר בשמים.״
מסקנת בית־המשפט: חמשת הפצעים בהם
נפצע לוי ובעיקר האנוש בהם — דקירה
עמוקה בבית החזה, נגרמו על־ידי הפגיון
מוכתם־הדם שנמצא בסביבה כשקצהו מעוקם
מעוצמת הפגיעה. ההוכחה היחידה להשתייכותו
של הפגיון לשני האחים היתד, עדותו
של אלוף יצחק שדה, תושב יפו, ושכן
האחים שסיפר שכמפקד חטיבה שמונה, היו
ידועים לו מקרים בהם החרימו פיקודיו
פגיונות ערביים בכפרי כיבוש.
בית־המשפט גילה שמבוגר האחים, יהודה,
שרת גם הוא בחטיבה שמונה. אחר שהוכחה
האבסורדיות שבהנחה שהמוות האיום נגרם
מנשיכת כלב, סיפר יהודה קרובלניק :״הוא
(לוי) תפס אותי וחנק אותי, צעקתי לאחי
שיוריד אותו מעלי, אפילו נשארה לי סרי־טה
בגרון.״ בית־המשפט גילה סתירה: כאשר
נמצא הנרצח על־ידי המשטרה, החזיק
בידו השמאלית פרוסת לחם, תיק עור היה
נתון תחת שכם ידו הימנית ובתוכו גבינה
צהובה. ובמרחק צעדים מעטים מן הגופה
היה מונח כובע טמבל. בינו ובין הגופה
הפרידו כתמי דם. צפורניו נבדקו על־ידי ה־פתלוג
המשטרתי, לא נמצא תחתן דבר, פרט
ללכלוך, המצוי כרגיל בצפורני פועל (נסים
לוי היה בדרכו למקום עבודתו בבית־החרו־שת
לבלוקונים של סולל־בונה) .מכאן, שלא
יכול היה לחנוק, או לסרוט את יהודה.
הריגה. טען מי שהיה תוכ״ל צה״ל, עו־רך־הדין
גורלי :״כל העניין הוא פסיכוזה
חסרת חקירה מבוססת ורוב עדי התביעה
עויינים לנאשמים. לא הוכח כל קשר בין
הפגיון והנאשמים.״ אחר הוא ניסה להטיל
את האשמה לתוך חלל ריק :״חמומי מוח
אלמוניים הצילו את יהודה מחניקה, נעזרו
לשם כך בדקירות פגיון.״ כשסיים, התיישב,
החל לשחק בטבעת הנשואין שעל ידו.
פרקליט המחוז, אוריאל גורני (גורניצקי),
גילה חוסר התאפקות, הפליט לעומת גורלי:
״פנטסטי, אדוני בית־המשפם היה תקיף:
הפגיון הוא המכשיר שבו נגרמו פצעי־המוות
של המנוח. הנאשמים הם שגרמו אותם. האחד
דקר, השני חבט במנוח בידיו, עזר לראשון
להתגבר עליו, בנוכחות אמם ואחותם
אך ללא השתתפות השכנים שהגיעו למקום
אחר המעשה. מטרתם היתד, לתפוס את

״העולם הזה״ 758

הודיע השופט בר־זכאי בבטחון: אופי
סיפורם של יתר בני המשפחה בלתי־ משכנע.
האם, שסיפרה שלא ראתה דבר כי קיבלה

ניתן על הריגה (המינימום: יום אחד מאסר),
אשר יאפשר לנאשמים, תשלום פיצויים מן
הכסף שישתכרו בעבודתם כבני־חורין. למעשה,
רצה גורלי למשש את דופקה של האלמנה
הצעירה ,26 ,ובני משפחת הנרצח ה־בולגריים
שנוכחו, שטופי זעם מאופק.
אחר נקראה אולגה לוי אלמנת ההרוג, לדוכן
העדים, נחקרה שתי וערב על־ידי גורלי
אשר נהג בה לדעת בני משפחתה כאילו
היתד, עצם דומם, לא בשר ודם. היא לא החזיקה
מעמד זמן רב, כאשר גורלי פתח בשאלות•
תוקפניות על מצבה הכספי וזכותה לקבלת
הפצויים. האלמנה הספיקה להודיע שבעלה
בן ה־ 34 השתכר כ־ 100 לירות לחודש
אצל סולל־בונח והשאירה חסרת כל״ שישראל
רוקח, ראש עירית תל־אביב, הבטיח לה
קיוסק ולא קיים את הבטחתו, שילם לה רק
15 לירות חד פעמיות מקרן העזרה הסוציאלית
ושסולל־בונוז היתד, היחידה שהעניקה
לה 500 לירות אם כי בעלה היה פועל בעל
ותק קצר של שלושה חודשים בלבד ונפטר
שלא בזמן או במקום עבודתו.
אך כששאל גורלי בטון ספקני, אם אחי
בעלה אינם תומכים בה, עשתה אולגה לוי
מעשה בלתי צפוי: היא הרימה את אגרופיה
ושלחה אותם בכוח מחץ רב אל מצחה, בחבטות
אכזריות אינסופיות. אחר שאגה :
״הכל שחור בשבילי, אין צדק בעולם,״ לוותה
בצעקות מרות על־ידי אם ההרוג ובני
משפחתו. היא, צנחה אין־אונים אל זרועות
הקהל בשורה הראשונה. כאשר הוצאה אל
המסדרון, אחר שטופטפו טיפות ואלריאן
לתוך שפתיה, נודעה לקהל סיבת ההתעלפות
האמיתית: אולגה לוי, החלימה רק עתה
לאחר ניתוח רציני ושכיבה של שלושה חדשים
בבית־חולים. צעקה אם לוי :״איך יש
לכם לב לשאול שאלות כאלה ״ ,נופפה את

אולגה לוי על דוכן העדים •
כובע טמבל
מכה בבוהן רגלה, הרגישה ברע ושבה הביתה
למצוץ לימון ולטפל בבוהן עשתה זאת
משום שבחלה במעשה שעשו בניה, ולא משמו
סיבר, אחרת. האב שהעיד שלא ראה
דבר משום שישב כל הזמן בבית־הכסא והאחות
ש״לא יצאה מן החדר כל הזמן,״ שיקרו.
לבסוף
החליטו השופטים שסעיף האשמה
יוחלף מרצח להריגה. במעשה הנאשמים לא
היתד, כוונה תחילה. הם לקחו אתם את הפגיון,
כדי להתגונן בפני גנב מסוכן והרגו
מתוך אימפולס רגעי.
מה שייך י עורך־הדין יוסף סמואל, שייצג
את התביעה האזרחית בשם האלמנה
אולגה לוי ושלושת היתומים, מתח את גלימתו
השחורה ותבע 17.400 לירות נזקים.
עורך־הדין גורלי ציפה לפצצה זאת מראש,
הפסיק את סמואל בקולו המדרבן, פנה לשלושת
השופטים: אני כופר בזכותו של
בית־משפט זד, לדון בשאלת הפיצויים (כי
בית־המשפט החליף את סעיפי האשמה).
איים סמואל: דיון מחודש יגרור בית־משפט
חדש ל־ 23 ישיבות נוספות, לפרוצדורה משפטית
מחודשת. אך גורלי הביע שביעות
רצון עצמית :״בחוק ומשפט לא קובעת המהירות,
מה שייך?״
אחר שינה גורלי את כיוון ההתקפה, ראה
הזדמנות בלתי־חוזרת להשיג הקלות לעונש
המאסר שאיים על הנאשמים. הוא הסכים
לטיפולו של בית־משפט זה בתביעה האזרחית
והכריז בקול: אם ייכלאו הנאשמים
ארוכות מאחורי סורגים לא תצמח מכך כל
תועלת לאלמנה ולילדים, כי הקרובלניקים,
הבטיח גורלי, חסרי אמצעים הם.
סניגור הנאשמים ביקש עונש מינימום ה
ידה
מול הנאשמים. שלא הניעו עפעף,
עקיצת הגורל. עד שני, מנהל העבודה של
סולל-בונה סיפר שנסים לוי היה פועל מובחר
וישר. בחודשו הראשון השתכר 55 לי
הגדוש
ציוד וחומרי סולל־בונה ביום השבת.
עוקץ גורל מזעזע: נסים לוי שהיד, בחייו
אדם ישר מאחרים, נרצח כאשר נחשב לגנב.
כשהביא אוריאל גורני את תשומת לבם של
השופטים להרשעה קודמת של הנאשמים,
ביקש להתחשב בה להחמרת ענשם, התפרץ
גורלי :״יש הכחשה להרשעה, ומלבד זה
הסכים התובע לוותר עליה לכן לא הבאתי
אתי עדים לאופיים הטוב של הנאשמים.׳׳
התלקח פרקליט המחוז גורני :״מעולם
לא הבטחתי לוותר על שום הרשעות קודמות,
זוהי חרפה.״ ההרשעה: השגת גבול. האחים
התפרצו לחדד דייר דירתם, הוציאו את
רהיטיו אל החצר כדי לפנות בו מקום לאחותם,
רוחמה פישגרון, אלמנת חלל גוש
עציון. טען גורלי :״הדייר שיבר לאבי
הנאשמים את האף. אילו היו האחרונים
חמומי־מוח ודאי שהיו עושים דין לעצמם.
במקום זה הגישו תביעה נגד הדייר. האין
זה מקל על אשמתם ומיכיח את אופיים
הטוב?״
נאום אנגלי. גורלי סיפר על הרסיסים
שנשארו בראשו של יהודה קרובלניק מפציעה
במצור ירושלים, הזכיר את התנהגותם
המופתית של האחים בצבא וקבע סופית :
הגורל פגע בהם. אין להכרית את חייהם
רק משום שנפלו קרבן למסיבות ולהיסטריה
של אם עצבנית.
אחר שש שעות מתח וריכוז העיף ד״ר
נתן בר־זכאי, מבט על מחוגי שעונו וסטה
מהחלטתו להכריז על פסק־הדין באותו יום.
פרקליט המחוז גורני ועורך־הדין סמואל היו
צנועים, דרשו רבע שעה כל אחד לסיכום
תביעותיהם. אך הסניגור גורלי דרש שתי
שעות. חישובו: דרישתו תיאלץ את הדיון
להדחות למחר, תפנה לו יום תמים כדי
לאסוף עדים וחומר נגדי בדיון על תשלום
הפיצויים. אמר הנשיא בר־זכאי בחיוך נזפני
לכיוון גורלי :״התכוונו לגמור היום, אך
גורלי ניצח !״
למחרת התכנסו אותם האנשים לאותו אולם,
שמעו את נאום גורלי שנישא באנגלית,
כדי לא לסכן התפרצויות נוספות מצד בני
המשפחה. נאום הסניגור העלה חיוכים אירוניים
על פני רוב הנאספים בתביעתו :״יום
אחד מאסר, ושלושת אלפים לירות פיצויים.״
החלטת בית־המשפט המחוזי: שבע שנות
מאסר לכל אחד מהאחים 9.600 ,לירות נזקים
(אחר ניכוי מס הכנסה 500 ,הלירות
אשר שולמו על ידי סולל בונה, ואפשרות
נשואיה המחודשים של האלמנה) לפי חישוב
של 300 לירות לשנה בתוספת רבית עד
הגיע הילדים (כיום בני שנתיים, שלוש וחצי,
ושש שנים) לגיל ,21
פסק־הדין עורר תסיסה מחודשת במשפחה,
שהורגעה במעט על־ידי סירוב בית־המשפט
להעניק יחם מיוחד לנידונים. הנימוק :״הם
גרמו במעשם למותו של איש חף מפשע.״
אולם המשפחה לא נרגעה כליל :״אין בתי-
משפט בארץ, רוצחים יוצאים בלא כלום.״
ביציאה גילה גורלי סוד מקצועי :״לקחתי
בחשבון כעשר שנות מאסר ושבעת אלפי
לירות.״ מישהו עורר התרגשות נוספת כאשר
גילה את מזימת משפחת ד,נרצח, שהצ־טופפה
ליד שער בית־המשפט, בסרבה להתפזר:
לינץ׳ לנאשמים. המשטרה השאירה

המהומה בכית המשפט אחר התעלסותה של אולגה לוי
כלב זאב
רות, בשני — 70 ובשלישי — .91 בגלל
יושרו הרב נבחר דרך קבע כשומר המקום,
* כפוף באמצע: עורך־הדין גורלי.

את הנידונים השלווים שעה ארוכה בקומה
הרביעית של הבניין, עד אשר פונו המעברים
ואחרון בני המשפחה נעלם הרחק לתוככי
יפו.

קולנוע

? *ip l-im h fo id ׳o f

חיל

״החיים בפריחה״

פנה עוד הי1ם לקבלת הפרטים
אל בצע חיל האויר בלשנות הגיוס:

סרטים

תל־אביב בימים ג׳ ד לפוז־צ
חיפה ביו ם ב׳ לפהצ
ירושלים ביום ה לפהצ
רמת-גן ביו ם די אוזהצ
וחובות ביו ם ד׳ לפהיצ

מאז היה הסרט הסובייטי, בסוף התקופה
האלמת ובראשיתו של הקולנוע, ראש וראשון
באמנות הבד בעולם, מורה דרך למתקדמים
אשר באנשי ההסרטה בכל מקום, חלפו שנים
רבות, והשנים הללו לא היו שנים טובות.
כוחות לא־אמנותיים השתלטו בברית־ המועצות
על הקולנוע, הכתיבו לא רק את התוכן,
אלא גם את הצורה, עובדה שגרמה לירידה
אמנותית מתמדת, למרות ההתדקמות העצומה
שחלה בשטח הטכני, הן בצלום התמונה
הודות לשיטה הצבעונית אגפה?!ולור שנלקחה
מגרמניה כשלל מלחמה (ביחד עם המומחים
שפתחו אותה) והן בצלום הקול.
דבר זה בולט ביותר למראה הסרט החיים׳
בפריחה, המספר את תולדות חייו של הגנן
האוקראיני מיצ׳ורין (ג. ביאלוב) ,שהחל, עוד
בסוף המאה הקודמת בנסיונות לפתח זנים
חדשים וחזקים של עצי פרי. מהיותו חסר
השכלה אקדמאית, סתרו, שלא בכוונה, נס־יונותיו
המעשיים של מיצ׳ורין אחדות מהגהותיו
של מומחה־התורשה האוסטרי גריגור
מנדל, הנחות שנתקבלו על דעת אנשי המדע
וגם הכנסיות השונות כיוון שמנדל עצמו
היה כומר. כאשר פנה מיצ׳ורין אל הממשלה
הריסית הצארית בבקשת תמיכה, נתקל בסירוב
בגלל דעותיו המהפכניות׳בשטח החלף
לאות׳.בינתים התפרסם ־שמו בחוץ־לארץ והצעות
רבות הגיעו אליו׳להגר מרוסיה לאמריקה.
הוא סרב, הפך שען והקדיש את
מרבית זמנו ואת כל פרנסתו הדלה לנסיונו־תיו.
כאשר פרצה המהפכה ניתנה לו תמיכת
המדינה והוא הפך לאישיות נערצת בברית־המועצות.
המחבר־הבמאי
אלכסנדר (אדמה) דובצ׳נקו
נסה להוכיח בסרט שמיצ׳ורין ולא מנדל
צודק. הוא לא הצליח, לא משום שמיצ׳ורין
אינו צודק, אלא מפני שהבעייה אינה נתנת
להסבר מקיף לקהל הרחב בסרט דרמתי בן
שעה וחצי. אולם עם כשלונו ההסברי, בא
גם כשלון אמנותי. הנקודות הדרמתיות בחייו
של מיצ׳ורין לא הודגשו כיאות בגלל עומס
השיח והפולמוסים הממלאים את הסרט.
אדם דא! -זה. אלכסנדר דובצ׳נקו הוא
מהפכן ותיק, לחם בשורות הצבא האדום
בארץ מולדתו, אוקראינה, שאהבתו אליה
ואל בניה ממלאה את כל סרטיו. זמן מה
היה מורה, אחר צייר קאריקטורות בעתון
ובשנת 1925 החל לכתוב תסריטים. כעבור
שנתיים ניתנה לו אפשרות לביים את תם־
ריטיו ובשנת 1930 הוציא לאור את סרטו
הרביעי והטוב ביותר, אדמה. זהו אוסף של
תמונות ליריות, איטיות, על אהבת האדם
לאדמה והמלחמה בין אנשי הקולחוזים החדשים
לבין האכרים מן הדור הישן. כמה מן
התמונות בסרט הן מן המפורסמות שנראו
׳אי־פעם על הבד ואחת, לפחות, היא מן המפורסמות
שלא ניראו מעולם, כיוון שנפסלה
על־ידי הצנזור הסובייטי: לקולחוז קרב
טרקטור חדש, באמצע הדרך מתחילים מימיו
לרתוח׳ והאנשים, ברוב התלהבותם, ממלאים
את המיכל בשתן שלהם.

״הפאר״
־ המפיק העצמאי הארי פופקין התמחה ב־סרטי־פשעים
ממדרגה שנייה ושלישית לפני
שניסה את מזלו בנושא בעל משמעות חברתית.
הבאר הוא סרט.נוסף בסידרה הארוכה
אודות האיבה הגזעית בארצות־הברית, ועלילתו
מבוססת בחלקה על מעשה שהיה. ילדה
כושית(.גוונדולין לאסטר) מטיילת לבדה בשדה
ליד עיר קליפורנאית קטנה, נופלת אל
:תוך באר נפט עתיקה ועזובה. איש לבן (הנרימורגן) נעצר על־ידי ראש המשטרה (ריצ׳רד
.־רובר) כיון שהילדה נראתה בחברתו זמן קצר
לפני שנעלמה. האיש נחקר, אולם, כיוון שהוא
יחף מפשע, הריהו מסרב ל״הודות״ שרצח את
הילדה והחביא את גוויתה. בקרב האוכלוסיה
־הכושית רווחת הדעה שהאיש ישוחרר מפני
שהוא לבן והילדה שחורה. שמועות וגוזמותגורמות להתלקחות ׳מהומות בינגזעיות ומעשי
אלימות אכזריים מצד כושים ולבנים מוסתים
על־ידי חמומי־מח משני המחנות. כאשר
המצב מגיע־ לנקודת: רתיחה׳מסוכנת ביותר
מתגלה האמת וכושים ולבנים כאחד, מבויי־שים
ונכלמים, מניחים את נשקם, שמים כתף
אל כתף לחליצת הילדה, המוצאת מן הבאר
על־ידי אותו האיש שנאשם ברציחתה.
הסרט, ללא כוכבים בעלי שם (רובר, המשחק
את התפקיד הראשי, ממלא באבא הופך
סבא תפקיד פעוט של שוטר) הוא רב־מתח.
הצילומים, שנעשו לא באולפן כי אם ברחובותיה
של עיר, משווים לכל העניין. אווירה
מציאותית. הבמאים לאו פופקין וראסל ראוז

הצליחו להראות את האיוולת והאכזריות שבמעשי
אלימות־עוורת. גם שיאו הארוך של
הסרט: חפירת באר מקבילה, הצלת הילדה
תוך חרוף נפש המצילים, הוסרט בכשרון רב.

״קו ד האולימנייה״
בעת המשחקים האולימפיים של 1948
(בחורף בסינט מוריץ, בקיץ בלונדון) ,שלח
המפיק ארתור רנק חולייה גדולה של מסריטים
להנציח (בצבעים) את אחת האולימפי־דות
שהיו מן המוצלחות בתולדות המפגש
הספורטאי הבינלאומי. התוצאה היא סרט
ספורט שאף הוא מוצלח ביותר והמכיל כמה
מן המאורעות הדרמתיים ביותר של אותה
אולימפידה, שיכנסו, ללא ספק ,־להיסטוריה
של הספורט. אין אלה דווקא הספורים אודות
נצחוגות ; כיאות לסרט ספורטאי אין הדגש
מושם בהישג אלא דווקא ברוח הספורטאית.
כך זוכה לאהדת הקהל (כשם שזכה לאהדת
היושבים באיצטד) דווקא הבלגי אטיין גיילי
שנכנס ראשון לאיצטד בסופו של המאראתון,
כשהוא עומד על סף אבדן החושים, סיים
בקושי רב את המרוץ כשברגע האחרון מדביקים
אותו אדולפו קאברירה מארגנטינה
וג׳ון ריצ׳ארדס האנגלי. בריצת 100 מטר בה
נצח הכושי האמריקאי דילארד, היה סבור
כושי אמריקאי אחר, יואל (שהגיע, למעשה,
שני) שהוא הוא המנצח, פתח ברקוד של
שמחה שהונצח בתנועה איטית בסרט מרתק
וחנוכי זה אשר כל הכנסותיו מן ההצגות
בארץ מוקדשות לכסוי הוצאות המשלחת הישראלית
במפגש האולימפי שיתקיים בהלסינקי
בקיץ זה.

״אבא הופר אב״
אופנה מקובלת היא, בהוליבוד ובמרכזי
קולנוע מסחריים אחרים, להתלהב למראה
הצלחה, לנסות לחזור עליה בסרטי המשך.
אך לעתים רחוקות מניחות התוצאות את
הדעת והסרט השני לרוב אינו מצליח לשמור
על התכונות החיוביות של קודמו. לא כן
הדבר באבא הופך סבא, שהוא ההמשך הישר
וההגיוני לאבא משיא את בתו. זהו נצחון
למחברים אלפרד האקט ופרנסם גודריץ׳ ,הבמאי
וינצ׳נטה מינלי והכוכב ספנסר טרייסי
שלא נתפתו ולא השקיעו את הסרט בבוץ של
רגשנות המתבקשת כאילו מאליה בנושא
מעין זה.
סטאנלי בנקם (טרייסי) שומע מפי אשתו
(ג׳ון בנט) שהוא עומד להיות סבא. ידיעה
מעציבה, כיוון שאינו שש להיות סב. טינתו
גוברת כאשר נוכח לדעת שהתינוק משמש,
עוד בטרם הוולדו, שדה מאבק בין -אשתו
למחותנים, שכל אחד מהם משתדל להשתלט
על גופו ונפשו של הנכד. לאחר משברים
משפחתיים, כבריחת הבת קיי (אליזבת טיי־לור)
מבית בעלה בארקליי(דון טיילור) ואבדן
התינוק לשעות ספורות אך ארוכות כנצח
בגן העיר בעת טיול. עם סטנלי, חוזרים
החיים למסלולם.

״שלישיה״ יטרין[
לאחר הצלחת רביעית (קווארטט) שכללה
אחדים מסיפוריו הקצרים של ־סומר 0ט.מוהם,
מגיעה הסדרה השנייה (השלישית, הדרן, נמצאת
בדרך) המכילה שלושה ספורים, שניים
מהם קצרצרים (שמש הכנסיה ומר כל״ודע),
אחד ארוך (בית ההבראה).
אף־על״פי -שאיכות ספורים אלה נופלת מאלה
שעשו את רביעית.-סרט בעל רמה, שומרת
הסדרה החושה על השם הטוב שרכש הקודם.
שמש הכנסיה הוא סיפור אודות השמיט
הזקן אלברט פורמן (גיימס הייטר) המפוטר
ממשרתו על־יוי כהן חדש מפני שמתברר
שאינו יודע -קרוא וכתוב. הוא פותח לעצמו־חנות
טבק. קטנה, מיסד סניפים והופך איש
עשיר. משמתברר למנהל -הבנק בו הוא מפקיד
את כספו שפורמן אנאלפבית, אומר לו
המנהל (פליקס אילמר) בהתפעלות :״שלושים
אלף במזונן נים ועסק מבוסם כזה רכשת
לך מבלי לדעת קרוא וכתוב. שער בעצמך
מה היית אלו -ידעת קרוא וכתוב זאת
אוכל להגיד לך,״ משיב פורמן ״אילו ידעתי׳
קרוא וכתוב הייתי עכשיו שמש כנסיה עני.״
על הלצה זו בונה מוהם ספור שלם, ואף־
על־פי שהוא עושה זאת באמנות רבה, אין
הצופה משתחרר מן ההרגשה שהחומר דליל
מדי לסרט, ואפילו לסרט קצר. הספור השני,
והוא הטוב ביותר, הוא אודות נתין בריטי־לבנטיני
בשם מאקס קלאדה (נייגל פאטריק),
הנכנס לעצמותיהם של הבריטים מלידה על
ספון אניה בה הוא מפליג מזרחה, נחשב ל־נדנדן
חצוף, עד־ שהוא מוכיח שהוא ג׳נטלמן.
בית הוזבראה מתאר דמויות בסנטוריום של
שחפנים. גם פה החומר דליל והדמויות דו-
ממדיות, אלא שמשחק משובח ואנגלי־אופייני
משווה לכל העניין ליטוש וברק.

.העולם הזה״ 758

מוסיקה
חמש דקוק להת 9ש ט
״מאה אלף דולר פעם אחת, מאה אלף
דולר פעם שנייה, האם אני שומע 150 אלף?
נמכר ! מר רבינוביץ, במה אתה בוחר?״
שאל הכרוז ברמקול את היהודי שהבליט את
כרסו העבה בשורת השולחנות הראשונה.
״האהבה היא העניין.״ ביקש רבינוביץ כשהוא
מסמיק למראה אשתו הנוזפת בו.
לנה הורן קמה מאצל שולחן הנשיאות של
כנם רוכשי אגרות מלווה העצמאות, ניגשה
אל הרמקול, רמזה לתזמורת שהחלה לנגן
שיר עצוב, מצוברח. כאשר סיימה את שירה
פרצו מחיאות כפיים סוערות, אמר רבינוביץ
שסבר שעשה עסק טוב :״היא שרה את זה
במיוחד בשבילי.״ אך הוא טעה. כי זהו סודה
הגדול של הזמרת ״חסרת הקול, בעלת
המשהו שהוא גדול מסתם קול״ .לכל אחד
מבין מיליוני מאזיניה בתקליט, בקולנוע, ברדיו,
בטלביזיה, במועדוני הלילה ובתיאטראות,
נדמה ש״היא שרה במיוחד בשבילו״,
ישר לתוך לבו.

הזמרת לנה הורן
ביום ההופעה, ניתוח־קיבה
כלי קול. הזוהר הקורן כיום מעורה השחור
של לנה הורן לא האיר מתחילת דרכה.
בקיץ 1940 היתד, לנה הורן בת ה־,23
ילידת ברוקלין יפהפיה (דעה נפוצה :״שחורה
או לבנה, היא היפה ביותר אי־פעם״),
עצובה וחסרת־מזל. היא שבה לבית אמה,
גרושה ומטופלת בשני תינוקות אחר נשו־אין
בלתי מוצלחים עם פקיד כושי. והיא
ידעה לעשות רק שני וברים בהם ראתה
סיכויים קלושים לכלכל את משפחתה :
לשיר ולרקוד, אותם למדה מאמה השחקנית.
ברוב ייאושה יצאה לנה לאחד מבתי הקולנוע
בו ראתה סרט על זמרת מועדוני לילה

מצליחה (״בדיוק מה שאני רציתי להיות״)-,
לא ידעה כלל שבכל האזור התחוללה סערה.
כל השכנים חיפשו אותה, הטלפונים צלצלו :
״צ׳רלי ברנט (מנצח הג׳ז) רוצה את לנה.״
הסביר חבר תזמורת, שגילה את לנה אחר
חיפוש נרחב בקולנוע :״הזמרת חלתה, את
מופיעה.״ הוא נאלץ למשוך אותה בזרועה
לאורך המעברים, נתן לה ״חמש דקות להתפשט.״
באותו ערב גילה הקהל במועדון הלילה
המפואר ״אשר, חדשה, שעושה בלי קול,
יותר ממה שאחרים עושים עם (קול).״
לני ולנה. בתחילת שנות הארבעים היתד,
הוליבוד זריזה בגילוי כוכבים לבנים
אך מפגרת בגילוי כושים, אותם לא היה רוב
הצופים הלבן מבקש לראות על הבד. אולם
היצרנים לא התעלמו מן היופי, סוד הקופה.
ולנה ייצגה אותו, לכל הדעות. החוזה שלה
עם מ. ג .ס. נסתכם בשני הישגים ; סדרת
סרטים כל־כושים (תא ברקיע, מזג אויר סוער)
בהם ככבה לנה, ובעל יהודי, לני לייטון,
שהפך מעבד שיריה יקרי המציאות.
תופעה כתנאי. לפני כשנתיים עוררה
לנה הורן סנסציה כל־ארצית בארצות־הברית.
בעל המלון הגדול צ׳ייס בסנט־לואיס שבמדינת
מיסורי הוא יהודי הידוע לשמצה בקרב
הכושים. כי דלתות המלון המפואר חסומות
בפניהם. ואף אמנים כושיים שהיו מוזמנים
לשעשע את האורחים בעונות החורף לא
הורשו להתגורר במלון בתקופת הופעתם.
באחד הימים פנה מנהל המלון אל מנהלה
האישי, הצעיר והיהודי של לנה הורן, ראלף
האריס, ביקש שבוע הופעות. לגד, הציגה
תנאי: דירה במלון ושרות יעיל הניתן לכל
לבן. המנהל שהבטיח ללקוחותיו את לנה
הורן בתחילת העונה, הסכים. אך לנה לא
שבה להופיע באותו מלון מאז, למרות הפצרות
בעליו. כי בעל המלון המשיך להפלות
כושים אחרים.
לפיד כלכ. משהופיעו עתונאי ירושלים
לנמל חיפה להקביל את אורחתם, בזכותה מכרו
את כל שולחנות מלון המלך דוד לבאל
העצמאות, נאלצו לוותר. לנה הורן הוכתה
התקפת אולקוס קשה, נגררה מכבש האניה
למכונית. ראלף האריס אץ לחפש טלפון,
לודא ללנה מקום במטוס היוצא אותו ערב
ללונדון, לניתוח קיבה.
הטיסה לא יצאה לפועל ויומיים לאחר מכן
העתירה לנה על קהל באי אולם רמה הרמת־גני
את מיטב סגנונה המיוחד (הכולל ברובו
את -שירי הלפיד המפורסמים, לאמור :״אני
נושאת לך לפיד בלבי אחת מארבע שמלות
הפאר (שהעלו אותה למקום נכבד ברשימת
עשר הנשים הלבושות יפה ביותר באר־צות־הברית)
שקנתה לאחרונה בניו־יורק.
לנה שלא חסכה בחיוכים שהקסימו את
הקהל לא פחות משיריה, עוררה פולמוס :
שיניה היפות להפליא תותבות או לא? הרגיע
מנהלה מספר סקרנים :״אין בעולם
יצרן המסוגל להפיק (שיניים) כאלה ! ״

ב תיון תעלומת 3המאהבות

לפי כל העדויות היה יעקב צור הראשון שנכנס
לחדרה של שוש לאחר הירייה. גם הוא
הודה בדבר בשעת חקירתו. כאשר ראה החוקר
את החפצים הפזורים על השולחן ועל הרצפה
הסיק כי שוש, בנופלה, נאחזה במפה, סחבה
אותה עמה והפילה את הדברים שהיו מונחים
עליה. הדבר שעורר את סקרנותו היתר. העובדה
כי למרות שכל החפצים שעל השולחן נפלו בשעת
סחיבת המפה נשארו שני חפצים (המנורה
וקופסת סיגריות) עומדים. בחקירה הסופית הודה
יעקב כי אמנם ניסה להשיב סדר על השולחן
אחר שרצח את שוש אך הוא נבהל וברח מן
החדר בשמעו צעדים מתקרבים.
הקורא שמשון גולדמן, צה״ל, זכה בפרס החילון
הבלשי, טיסה לאילת.

תשבץ 116

(ערוך על פי מתכונת הכתיב המלא)
מאוזן )1 :שליח הממשלה שנהרג ; )4
מנהל מחלקת התרבות וההסברה של הסוכנות ;
)10 מורה; )11 קיים; )13 בקרבו; )14 מגדולי
האמוראים; )15 שאינו נראה; )17 מלת הגבלה;
)19 מעסה; )20 מאכל מתוק; )22 חטיבת אנשים;
)25 קבוצת אניות; )26 שבט כהנים )27 :צבא

wj m
שבונה כוכבים וקרחת
כשמשוחררי אחד הגדודים המפורסמים של
גבעתי ערכו השבוע כנם זכרון גדודי נתברר
ששמ שון א כי דן אינו יכול להופיע. הוא
היה אותו יום תורן במטבח קיבוצו, עין־
השופט.
אחד השמות המפורסמים שחזרו לחדשות
היה זה של יוסן 5טרומפלדור, גיבור תל־חי.
הגורם לכך היה רב טוראי (מילואים)
משה טרומפלדור, בן ,48 קבלן במקצועו
האזרחי, טוען שהוא קרוב־רחוק של הגיבור
הגלילי. הוא דרש להתקבל לקורס מפקדי
גדודים בהגישו שורת תכניות שהיו צריכות
להוכיח את כושרו. בין התכניות: נשק
סודי חדש שייקרא מפוצץ טרומפלדור, תכנית
לכיבוש ירושלים.
ד״ר עמנואל אולסוואנגר, שהתפרסם
כמעלה יהודי הודו לארץ, כדובר אספרנטו
וכחוקר הפולקלור היהודי, גילה השבוע
חובבות נוספת. הוא גם חבר ותיק של האגודה
הבריטית הבין־כוכבית והוא רשום לאחת
הטיסות הראשונות לירח, לכשתיערך.
סופרו הנודע של הניו־יורק הרלד טריביון,
דאנד! שמידט, השוהה בארץ, סייר ימים
מספר בנגב, שיגר לעתונו כתבה ארוכה לקראת
יום העצמאות. הבריק עורך העתון,
אחד היומנים החשובים בעולם, למחרת קבלת
הכתבה :״טוב, אבל כיצד נראה הנגב?״
אחרי שמעריב פרסם משך שלושה חודשים
בהבלטה יתירה את רשימותיו של מפקח
ראשון שלמה הררי על עבירות התנועה
(במדור רשות הרבים) פרסם ערב שבת רשימה
שהוכיחה כי יד ימין אינה יודע מה
עושה יד שמאל. הרשימה זלזלה בכבודו של
כתב רשות הרבים, שמה ללעג מבצע מש־טרתי־חינוכי
שמעריב עצמו בנה לו פרסומת
משך שבועות.
שחקנים ישראליים בנכר קיבלו עליהם
תפקידי קצינים גרמניים בסרטי הוליבוד.
מ אי ר בי ק ל, לשעבר שחקן הקאמרי הפך
בסרט המלכה האפריקאית קצין גרמני קיסרי
ואברהם כן ־ אסתר (שקלארש) ,שהופעתו
האחרונה בתל־אביב היתד, הצגת יחיד
של אותלו, משחק פקיד גבוה של הצירות
הגרמנית באנקרה בזמן מלחמת העולם השנייה
בסרט חמש אצבעות (מבצע ציצת).
הצלחתם הרבה של שבעה כוכבי משפחת
החזנים האמריקאים לבית מלבסקי הוכחה
שוב בבאל העתונאים במלון המלך דוד (ראה
במדינה) .סיפר אב המשפחה, שמואל
מלבסקי, מחדש את המעשייה שזיכתה אותי
בתשואות הרבות ביותר בכל הופעותיו
בארץ עד כה: חזן חדש בא לעיר ופלוני
מוסר עליו דו״ח לאלמוני :״כשהוא (החזן)
שר, הוא 5ווציא את הנשמה משיב אלמוני
:״טוב, תן כרטיס בשביל חותנתי ! ״
אפרים, בן הארבע, בנו הצעיר של מנ

היג
מפ״ם משה סנה, עבד במוצאי יום
העצמאות לפני בית הוריו וסירב להכנס הביתה.
סיפר אחד ממכרי סנה המפאי״ים :
אפרים עמד ליד הבית, הודיע :״אבי מחרחר
מלחמה, אימפרליסט.״ כשנשאל לסיבת ה־

הפסנתרנית פנינה זלצמן
ביום העצמאות, פריצת דירה
השמצה הסביר :״אבא הבטיח לי סוכריה
ולא קיים את הבטחתו.״
בהצגה ד,־ 150 של על עכברים ואנשים הופיע
אלדורי בן השלוש, בן שחקן הקאמרי
מרדכי סן־זאם וראה את אביו הקרח בתפקיד
קנדי הזקן גידם־היד ומדולדל־השער.
תגובת אלדורי :״מדוע לאבא יש פתאום
שערות ואין כבר קרחת?״
הפסנתרנית פנינה זלצמן רכשה מזוודה
חדשה בשטוקהולם בירת שבדיה, הצטערה
להודיע למבקר מוסיקה מקומי ששיבח את
הופעתה (ראוז תמונה) כי עליה לצאת לציריך
השוויצית לקונצרט יום העצמאות -תחת חסותו
של ציר ישראל שמואל טולקדכסקי,
הבטיחה לשוב כעבור שנה. לא הצטערו במיוחד:
פורצי דירות תל־אביביים שהריקו את
דירתה של הפסנתרנית בזמן העדרה.

זר )30 :משומש; )32 כיון; )33ח״ב שמת לא
מזמן; )34 זכר שברפת; )36 מקדש יהודי במצרים;
)37 לורד יהודי שהושיט עזרה לציונות;
)39 קיבוץ פלמ״ח במסדרון ירושלים; )41 הפסק;
)42 מלת תנאי; )44 ארץ הזהב; )46 כנוי לנוטר;
)48 גיל בר מצוד )50 ;,כמספר הזה ועוד שלוש;
)51 לו השלטון; )53 שאיני סוטה לצדדים; )55
אונקל; )57 מבני נח; )58 מוץ; )59 מחבר ״פרקי
אליק״; )60 שר החקלאות לשעבר.
מאונך )1 :סגור על מסגר ו )2 נוזל;
)3תולעה; )5ישראל באומות כ ...באברים;
)6כלי חקלאי; )7מיניסטר; )8אשפה; )9הראשון
לחגי השנה; )12 מתנה; )15 סופר תימני
מן המשמרת הצעירה; )16 מסוגל ומכשר; )18
קרדום; )21 בדחן; )23 רטיבות; )24 מלת זרוז;
)26 מדינה צפון אפריקאית; )28 בסולם הקולות;
)29 קבוץ דתי בדרום; )31 עיר צרפתית ידועה;
)32 מורכב מפרטים; )35 רוב של שני שלישים;
)37 כינוי לחלק העיוני בתורה; )38 מייצג תורת
ההתבדלות בארצות הברית כיום; )40 הגיע; )41
שהנשמה באפו; )43 בסולם דקולות; )45 סולם
על בנין נבנה; )46 מאותיות האלפא ביתא; )47
מכלי פורים; )49 שמקצועו חפוש עקבות; )52
רטוב; )54 אחד התוים; )56 מלת כאב; )58 ישר.

.העולם הזה״ 753

מרוץ העצמאות

סירות שיוט החופים מלבינות כמפרשיהן המתוחים בכניסה לגמל חיפה.

תל־אביב—ירושלים

החל.
מן השניות הראשונות היה איש הפועל בראש
ובאותו יום אחר הצהרים, כאשר הביא
הרץ האחרון דל הפועל את מקלו לנקודת
הגמר בירושלים, לאחר שהחזיקו בו חליפות
עשרות ידים, היה להפועל יתרון־זמן כללי
של יותר מ־ 11 דקות.
רק פעם אחת, לפני ההחלפה האחרונה של
הקטע השני, ליד רחובות נדמה לרגע שמכבי
יזכה ביתרון. אורי כהן (מכבי) קבל את המקל
כשהיתרון למכבים, אך מיד אחריו קבל
את מקל הפועל עמרני, שהדביק את כהן
ועבר על פניו בפיניש מהיר, זיכה את אגו־דתו
בנצחון גם בקטע זה. בשאר הקטעים
באו נצחונות הפועל עוד ביתר קלות.
אם כי אליצור וביתר חשו שאין להם סיכויים
רציניים בהתמודדות עם שתי אגודות
הענק, עשו מאמצים רציניים להשיג לפחות
מקום שני באחד הקטעים. בקטע השלישי,
בהחלפות הראשונות רצו ד,ביתרים במקום

אכיגדור כייליס (כעגול) ,מפקד סיר״ ,הפועל״ הת״א ״אנצו סירני״ שהתהפכה כחלק הסירה הנתון כמים.
toil*.

שני ונדמה היה שיש להם סכוי רציני להוריד
את מכבי למקום רביעי. אולם המזל לא
האיר להם פנים, כי רץ ביתר, מאיר נגר,
מסר את המקל בהחלפה לא לרץ מאגודתו
אלא למכבי עוזי מלמד, שהמשיך לרוץ עם
המקל, גזל, שלא במזיד, את יתרון ביתר.
התנצל מאיר נגר :״כשבן־אדם רץ הוא קצת
משוגע ואינו אחראי למעשיו.״
כדורגל לירז סר גס
מאות הצופים שנתכנסו באיצטד היפואי
לתחרות הליגה בין הפועל תל־אביב לפועל
חיפה הופתעו למראה עיניהם. כדורגלנים
שבי־שער ומקורחים הופיעו על הדשא, פתחו
בריצה אחר הכדור. היו אלה אלילי הכדורגל
של אתמול שבאו להוכיח את כוחם
בשנייה.
רעיון מפגש שתי הקבוצות הותיקות נולד
לפני כינוס הפועל ולאחר דחיות מספר בוצע
לפני מפגש הליגה של שתי קבוצות הפועל.
על אף גילם הפגינו ותיקי הכדורגל משחק-
דוגמה שהיה יכול לשמש לקח לכדורגלנים
הפחות ותיקים. במסירות מדויקות, שמירה
נכונה על היריב ותכנון התקפות דיקני הוכיחו
הותיקים כי ליחם טרם נם.
כמו לפני שנים. כפי שהיו רגילים
לעשות זאת לפני 15 , 10 שנה, הסתדרו כדורגלני
שתי הקבוצות בפני השופט, וותיקי
הפועל תל־אביב והפועל חיפה החלו מניעים
את הכדור בדיוק מתימטי מרגל לרגל.
חלוץ חיפה המרכזי, שוקה, דהר עם הכדור
למול ברגר, התל־אביבי המהולל, וכפי שנהג
לפני שנים, לא התמהמה, החדיר את הכדור
לרשת בבטחון. אך לאחר דקות מספר נכנע
שוער חיפה לאופר לצירוף התל־אביבי נודלמן
וטורי ויחם השערים הושווה ל־.1:1
אחר סיבוב התקפות נוסף שהעלה את
התוצאה המתוייקת ל־ 2:2לקח דוקטור התל־אביבי,
מאמן הפועל תל־אביב, את הענינים
לידיו, הטעה במבצע כדורגל נהדר את שלושת
שומריו החיפאים וכבש את שער הנצחון
לקבוצתו שסיימה בכך את המפגש ב־.2:3
שייט אצבע רטובה ברוח
קריין קול ישראל היה הראשון שרמז
בשידור החדשות ערב שיוט החוף כי השיוט
המסורתי של יום העצמאות עלול להתבטל
בגלל מזג האויר הבלתי נוח 300 .פרחי ים
חיכו ליד רציף עוגן בחיפה בשעות הבוקר
המוקדמות ורק לאחר ישיבה ארוכה החליטו
האחראים לבטל את שיוט החוף עכוי—תל־אביב
ולקיים שיוט מקוצר בסיבוב חיפה—
עכו—חיפה כתחליף.
באיחור של 77 דקות, אותן בילה שר החינוך
המשועמם, פרופסור בן־ציון דינבורג,
בסיור רציפי הנמל מעל סיפון סירת משטרה,
החלו הסירות מפליגות עם ברכתו
טובת־ד,כוונה של השר העבדקן ״רדו בים
ומשלו בו והוראת ההפלגה המעשית שיי
רב החובל פודליו, מפקד השיוט.
36 הסירות של אגודותיהן הימיות של
אליצור, הפועל, זבולון, צופי ים, וביתר,ספר
הממשלתי לדייג תחרו ביניהן לעבור
בזמן הקצר ביותר את המרחק של 14 המילין.
הסירות יצאו בהבדלי זמן כשצוות השופטים
מפעיל את מד־הזמן ברגע שחרטום הסירה
עובר את פתח הנמל בין שני מצופים.
מוסרת חוליית הכיסוי של העולם׳הזה
שנלוותה אל השיוט בסירה: רוח חזקה
וסערת גלים קיבלו את פני הסירות בים
הפתוח. מפרשי הסירות נמתחו והצוותות
הדרוכים פתחו במאבק עם הגלים והזמן.
סירות המשטרה שהשתתפו בשיוט כמלוות
עמלו קשות. הקשר האלחוטי בין שתי הסירות
איפשר לסירות המתחרות שנזקקו לעזרה
לקבלה במהירות. הודעות שיגרה חלפו
בזו אחר זו :״הלו ים שתיים ! כאן מדבר
ים ארבע ! הסירה הראשונה נמצאת כ־400
מטר לפני מצוף העקיפה בעכו ! ״
תרנים שכורים. אחר ש־ 12 סירות
עקפו את המצוף בעכו בדרך החזרה לחיפה
התהפכה סירת הפועל התל־אביבית, אנצו
סירני, בנסותה לעקוף את המצוף. סירת
משטרה חשה לעזרת טרופי הסירה ומשתה

טכלת הליגה לכדודגד.
משחקים יחס קבוצה שערים
8:58 12 מכבי ת״א
9:35 13 מכבי פ״ת
הפועל ת״א
9:19

19:23
מכבי רחובות 13
18:29
הפועל חיפה 12
הפועל פ״ת
10:21

נקו־דות

סירת
כדטטרה שחשה לעזרת טרופי הסירה המתהפכת גוררת את ״אנצו סידני*!כעיגול) לחוף מפרץ עבו.
אותם מן המים. אך מפקד הסירה וארבע
בנות הצוות סירבו לנטוש את הסירה ורק
אחר שהמפקד, אביגדור בייליס, הבטיח לגרר
את הסירה לחוף עכו, הסכימו הבנות לעלות
לחוף.
שתי סירות אחרות נאלצו להפסיק את
השיוט בגלל סיבה אחרת: תרניהן נשברו
והן נאלצו להגרר לחוף. סירות הפועל נהרית
מצאו פתרון נוח יותר, המשיכו ישר לחוף
נהריה במקום להשלים את הסיבוב לחיפה.
שלוש שעות ועשרים דקות מרגע שניתן
אות הזינוק חצתה סירת בית־הספר הממשלתי
לדייג, מרית, בפיקוד אהרון מרני, את
קו הגמר כסירה מנצחת. כשהגיעה האחרונה
בין 25 הסירות שהשלימו את אחד מאמצעי
העזר, שסייע לדעתם, לנצחון מרית, מלבד
רמתם המעולה של צוותה ומפקדה. אהרוך
מתי, איש הים הותיק, בחר בדרך הנכונה
מראשית הפלגתו. הוא הרטיב את אצבעו
בפיו ובכוונו אותה כלפי הרוח, קבע את
מהלך הסירה שיצאה מנצחת.

אתלסיקה קלה
קצת 3לשו\נ1
השעה היתד, תשע בבוקר יום העצמאות
כאשר ישראל רוקח ראש העיר תל־אביב,
נתן את אות הזינוק בככר הרברט סמואל
בתל־אביב. ארבעה הרצים הראשונים מתוך
332 שהתעתדו לקחת חלק במרוץ, זנקו לפנים
כששוטרי־תנועה רכובי־אופנועים מפלסים
להם דרך, וטנדרים משמשים להם מה
צוות
אחת הסירות שנשטפו מים.

מכל
ארצזת הברית
רימון יד וכובע n m a
ראש הגשר האמריקאי בסאלרנו היה נתון
בצרה. הצבא הגרמני באיטליה הסתער עליו
מכל עבר. המצב נראה כנואש. אותו יום
הגיע למקום מפקד המחנה האמריקאי, הגנרל
מארק ויין קלארק, גבר גבה־קומה ורזה,
בעל אף הדומה למקור נשר. הוא העיף מבט
על המצב, התכופף, כתב פתק שהועבר בא־וירון
לגנרל הדיביזיה ה־ 82 של חיל הצנחנים
בסיציליה, אדם בלתי ידוע בשם מאתיו
באנקר רידג׳ווי.
תוכן הפתק :״רצוני שתקבל זאת כפקודה.
יודע אני מה ארוך הזמן הדרוש כדי להכין
צניחה, אולם זה מקרה היוצא מן הכלל. אני
רוצה שתצנח לתוך ראש הגשר, ואני רוצה
שתעשה זאת עוד הלילה. זוהי חובה.״ מעיר
קלארק: ידעתי שאפשר לסמוך על רידג׳ויי
בכל מחיר. ואמנם, הוא לא התאכזב. בלילה
הופיעו הצנחנים, הצילו את ראש הגשר.
כעבור זמן מה נפגשו שני הגנרלים שוב :
הגנרל רידג׳ויי הועבר לאנגליה, שם הוטל
עליו לצנוח בראש הדיביזיה שלו בגל הראשון,
שעה קלה לפני הפלישה לנורמנדיה.
כשבא להיפרד ממארק קלארק, שנשאר מפקד
המחנה האמריקאי בחזית האיטלקית, רשם
קלארק ביומן שלו :״היה זה יום עצוב
בשבילי. הוא (רידג׳ויי) היה חייל קרבי בלתי־רגיל,
מזהיר, חסר־פחד ונאמן, והוא אימן
ויצר את אחת היחידות הקרביות הנהדרות
ביותר...״
הנשים אינן מדברות. השבוע נפגשו
שני הגנרלים שוב .״מאת״ רידג׳ויי, שעלה
בינתיים עלייה מזהירה בסולם הפיקוד, מסר
לידי הגנרל קלארק את תפקידו האחרון :
מפקד עליון של ארצות־הברית במזרח הרחוק,
מפקד עליון של או״ם בקוריאה.
כיצד הגיע רידג׳ויי, מפקד הדיביזיה הפשוט,
למעמד זה? הוא נתגלה כלוחם ראשון

במעלה. איש לא אהב אותו כאדם. לא היו לו
ההליכות הנאות של אייק, חוש ההומור של
בראדליי, הזוהר האישי של פאטון. הוא היה
מפקד נוקשה, קפדן, אדם שבשעת ביקור
בחזית התכופף כדי לקשור את שרוכי הנעלים
של חייל פשוט, לא מתוך ג׳סטה של

העולם
אחרי מלחמת העולם השנייה ניתן ל״מאת״
תפקיד משרדי. הוא ניצל את הזמן, נשא
לאשר, אלמנה יפהפיה, שחורת עיניים, בת
,30 הוליד ילד. שתי נשותיו הקודמות התגרשו
ממנו, אינן מדברות אתו. גם לאשתו
השלישית לא היו חיים קלים :״מאת״ השליט

״מאת״ רידג׳ווי. אשתו מארי ובנו מאתיו השני
לגנרל נוקשה, אלמנה וגרוטות
ידידות, אלא פשוט מפני שלא סבל תלבושת
מרושלת. פרט אופייני: כשתפס את מקומו
של מאק־ארתור בטוקיו, היה מעשהו הראשון
להקדים את שעות העבודה של קציני
הכיבוש המפונקים בשעתיים בבוקר. אולם
איש לא יכול היה להכחיש שהוא חייל לוחם
לדוגמה, אדם שהכניס ליחידותיו רוח קרבית
ללא חת.

בביתו משמעת של קסרקטין.
כשנהרג הגנרל ווקר בקוריאה נקרא רידג״
ויי לתפוס את מקומו תוך 24 שעות. הוא
חולל פלא, הפך תוך ימים מעטים את המחנה
השמיני מעדר מוכה לצבא המשיב התקפה.
כעבור חודשים מעטים תפס הצנחן בעל
כובע הפרווה ורמון־היד הנצחי הקשור לכתפו
את מקומו של מאק־ארתור, המפואר

בין מצביאי ארצות־הברית.
המצביא מול הדיפלומט. כשהודיע
אייק על הסתלקותו מתפקידו, כדי ללחום על
הנשיאות, היו שני מועמדים לתפקידו: מאת
רידג׳ויי ואל גרינטר. לא היתד, זאת רק
ברירה בין שני אנשים, אלא גם בין שתי
תפיסות. אין תחליף מלא לאייק, שהיה גם
מצביא וגם דיפלומט. היה ברור שרידג׳ויי
הוא איש קרב, לא דיפלומט. גרינטר, לעומתו
הוא דוקא איש מטה, חייל דיפלומטי, אדם
שלא נשא מימיו פיקוד קרבי, אך הצליח
}יותר ברכישת חיבתם של הקצינים, בני
תריסר המדינות, המשרתים במפקדת או״ם.
כתב אקונונויסט האנגלי :״עוד איננו זקוקים
לגנרל בעל מתיחות קרבית ורמון יד הקשור
לכתפו. כיום דרוש לנו מתאם ומנהל עבודה.״
אולם הנשיא טרומן החליט אחרת: מאת
רידג׳ויי, האדם שלפני עשר שנים צנח ראשון
בחוף נורמנדיה, קיבל לידיו את הפיקוד
הגבוה ביותר בעולם.
הגנרל איבד את מכנסיו. מרק
קלארק, האדם שינהל עתה את מלחמת קוריאה,
שונה מאד מקודמו. כמפקד חזית איטליה
גילה כשרון אלוהי לעבוד עם פולנים,
צרפתים וברזילאים. אין הוא רק מפקד קרבי
לדוגמה. יש לו תכונה החסרה לחלוטין למאת
רידג׳ויי: חוש הומור.
בעוד שבכל ספרי המלחמה הרבים של
הגנרלים האמריקאים אין אף אנקדוטה אחת
על מאת, מגיעים הסיפורים המבדחים על
קלארק למאות. המפורסם (והאמיתי) ביותר :
כשירד קלארק מצוללת בחוף אפריקה הצפונית
כדי להכין במחתרת את הפלישה האנגלו־אמריקאית,
נרדף על־ידי משטרת וישי, התהפך
עם סירתו, איבד את מכגסיו, חז.ר
לצוללת כשהוא לבוש תחתונים בלבד.
מעשהו המרחיק לכת ביותר: קלארק הוא
שגילה את אייזנהואר, ידידו, שעה שזה היה
עוד סגן־אלוף קטן, שיכנע את הגנרל מרשל
לעשותו למפקד הקרבי העיקרי של ארצות-
הברית.
//A V L V W V V A H

מ ש חק הפוקרעלגר מני ה
לפני ימים מעטים פירסם ניו יורק הראלד טריביו! קריקטורה
על רבע עמוד: סטאלין, בלבוש שולטן תורכי, מחטט
בארון אשתו פולין, סוחב ממנה את התכשיטים, מוסר אותם
לאשתו השנייה, גרמניה. היה זה ציור שנועד, בעיני העתון,
לסמל את המעשה הפוליטי העלול להטביע את חותמו על
עשר השנים הבאות: נסיונה של ברית־המועצות לכבוש
שנית את גרמניה.
במלחמת העולם השנייה החליטו בנות־הברית לחלק את
גרמניה זמנית, לצרכי הכבוש, להקים גרמניה מאוחדת חדשה
תחת פיקוח ארבעת הגדולים. אולם כשנתפרקו נשואי הנוחיות
האמריקאיים־רוסיים ונתברר שלא יסכימו ביניהם לעולם
על עתידה של גרמניה, הפכה החלוקה עובדה קיימת.
האמריקאים לא הצטערו על כך. הם שמחו שמרבית גרמניה
נשארה בידיהם. הם ניגשו לצרף מדינה זו, שנשארה החזקה
בין מדינות היבשת האירופית, לחזית המלחמה האמריקאית,
לצרף את הצבא הגרמני החדש לצבא האירוכיי האנטי־קומו־ניסטי.
בנסיון
זה קם להם בן־ברית. בגרמניה המערבית עלתה
אישיות אחת, שהיתר, באמת קרובה לאידיאלים המערביים,
האמינה בלב שלם שאין עתיד לגרמניה אלא בחזית המערב.
היה זה ד״ר קונרד אדנואר. בהשפעתו החלו להעניק לגרמניה
עצמאות רבה והולכת, הכינו את הקמתו של בוח צבאי
> גרמני, בטחו שבתחרות האיגרוף האירופי הנחיתו נוק־אאוט
\ לדוד ג׳ו (סטלין).

לצמיתות לידי הפולנים, עם בזוי ושנוא בעיני כל גרמני.

פעמון בווג המודד
הצעתו החדשה של סטאלין היתד, במצב זה כפעמון המבשר
את חג המולד. כי סטאלין הציע דבר אשר הגרמנים
לא העיזו גם לחלום עליו: לאחד מחדש את גרמניה; לשחרר

שני התני ליכדה אהת

הדוד rxוהנשמה ה\רמנית

אולם הדוד ג׳ו הוכיח שאין הוא יורד על הקרשים במר,י־רות
כה רבה. לפני שבועות מעטים פתח בסיבוב שני, הנחית
על הסנטר האמריקאי מהלומה העלולה למוטט לחלוטין את
מאזן הכוחות העולמי.
סטאלין הבין את אשר לא הבינו האמריקאים מעולם :
את הנשמה הגרמנית. והגרמנים לא התלהבו לחלומות הקאנצלר
המערבי שלהם, חשבו את הביית עם האמריקאים
לכל היותר כתכסיס לשעה קלה, בזו מעומק נפשם לפיטפו־טים
הדמוקרטיים המערביים שאין להם שום אחיזה במסורת
גרמנית. לעומת זאת חשבו הגרמנים יום ולילה על בעייה
אחת, שהיא האל״ף והת״ו של חלומותיהם: איחודה מחדש
של מולדתם.
מצבם של הגרמנים היה דומה למצב אזרחי ישראל, לוא
היה נתון אזור ירושלים, כמדינה נפרדת, לשלטון הרוסים,
מדינה תל־אביבית לשלטון האמריקאים ואילו הגליל היה
נמסר בכלל לידי הערבים, שהיו מגרשים ממנו את כל
תושביו היהודיים. מובן מאליו שלא השלימו עם חלוקת
מדינתם, ובעיקר לא השלימו עם מסירת חלק ממולדתם

הפולני, הרי הבינו הגרמנים שעל כך אפשר לשוחח בידידות
בבוא העת.
האמריקאים דמו למאהב שהופיע בבית אהובתו כשבידו
צרור צפורנים עלובים, מגלה שמאה,ב שני הקדים את פניו,
הביא עמו עגלה מלאה שושנים אדומות.
החשבון הסטאליני דמה למשחק פוקר ענקי. לוא היתד,
הצעתו מתגשמת באמת, היו האמריקאים מסולקים אמנם מלב
אירופה, וכל הגנת המערב היתד, מתמוטטת כבניין קלפים.
אולם גם ברית־המועצות היתד, מאבדת את השליטה על
גרמניה המזרחית, ועל גבולה המערבי היתד, קמה מדינה צבאית
חדשה שפרצופה היד, מוטל בספק. התקווה היחידה היתה
שהקומוניסטים היי מצליחים. ברבות הימים, להתגבר במדינה
המאוחדת, או שהריאקציה היתד, מעדיפה ברית עם רוסיה על
ברית עם אמריקה.
אולם סטאלין, בערמומיותו, ידע מראש שאין כל סכויים
שההצעה תתגשם. האמריקאים לא יכלו להסכים לה לעולם.
וכך זכה הדוד ג׳ו ברוב היתרונות, מבלי לשלם את המחיר.
הוא כבש את לב הגנרלים הפרוסיים והשוביניסטים הגרמנים,
לא פחות מאשר את לב הפועלים ; הפך את אמריקה אויבת
השאיפות הלוהטות ביותר של העם הגרמני, השמיט את הקרקע
מתחת לרגלי אדנואר הזקן.

״נופה, נדמה, ילד
לפילגש חדשה, תכשיטים ישנים
את אדמת גרמניה מכל הפולשים, כרוסים כאמריקאיים ;
להקים צבא גרמני גדול, חזק — ועצמאי. ואם כי לא הזכיר
את החזרתם לגרמניה של האזורים שסופחו לבן הברית
קריקטורה אמריקאית.

חשיבותו של המשחק על גרמניה :
הקלףהצבאי: החייל הגרמני הוא החייל היחידי המסוגל
ללחום נגד ביית־המועצות. הצבא הצרפתי והאיטלקי רקוב,
מלא סוכנים סוביטיים, חסר רוח קרב. בלי דיביזיות גרמניות
בלב אירופה לא תתכן הגנת המערב.
הקלףה גי או ג ר פי: המישור הגרמני הוא המפתח לאירופה,
משני הכוונים. אם לא תוגן גרמניה מפני פלישה
סובייטית, לא תהיה כל אפשרות לעצור את הצבא האדום לפני
הגיעו לחוף האוקינוס, מקום שם יוכל להשמיד בנוחיות גו
את בריטניה.
הקלףהכלכ לי: ר,תעשיה של חבר הדוהר והסאר, במערב
גרמניה, היא המרכז התעשיתי החשוב בעולם, מלבד
תעשיות אמריקה ורוסיה. צירוף פוטנציאל זה לברית־המוע־צות
יהפוך את המחנה הקומוניסטי לכוח התעשיתי הראשון
בעולם, ישבור את עליונות אמריקה בשטח היחידי שם יש
לה עליונות.
תוצאת לוואי של המישחק: מחיר הגרמנים בבורסה העולמית
עלה פלאים, כמחיר כל כלה אשר שני חתנים רבים עליה.
במצב זה שוב אין צורך לגרמנים לפייס את דעת הקהל
העולמית על־ידי תשלום שילומים ליהודים, ונעלם הבסיס
הרציני היחידי למו״ט בין ישראל וממשלת בון.
V r tV V V V W ׳J V V W V

.העולם הזה״ 758

^^^l׳ararararara1BfBrajBjgnsga3rBrerarajB₪a1B1afHr5rejHrarBJsrararajHraraEja115],BffHrara1?jB^j^arg<7

מאת פיליפ טיארי
מבוצע ננל־ידי שחקני תיאטרון זי ר ה: אמנון נחמד, זלמן ילדור, משה
רענן, אליהו לוי ועליזה שיש.
״יש אנשים המתרוצצים במקום הפשע, מחפשים שערות וסריטות,״ אמר
ידידי החוקר .״השיטה שלי היא אחרת לגמרי. אני חושב שהנשק העיקרי
הוא פשוט ההגיון הישר. כשאני בא למקום הפשע. אגי קודם כל מתישב
בנחת. מתבונן היטב, שם לב לפרטים. ואז החידה נפתרת לרוב מאליה.
כי מעטים הם הפושעים המושלמים, המסוגלים לתכנן פשע בצורה כזו שכל
הפרטים יתאימו בדיוק.
קח למשל את תעלומת כתם הדם. באחד הימים, בשעות שלפני הצהרים,
צלצל אצלי הטלפון. ביקשוני לבוא מיד למשרד הביטוח כהו ושות׳ שבמרכז
העיר. כשהגעתי ראיתי חדי־ קבלה ובו שני שולחנות כתיבה. צעיר לבוש
חולצה בעלת שרוולים מקופלים היה מוטל על הארץ, כשקודקודו מנופץ
על־ידי כדור שנורה בלי ספק מטווח קרוב ביותר ועבר את הגולגולת. דמו
של הנרצח נתאסף בשלולית גדולה ועל הארץ היו פזורים כמה מכתבים.
באותו חדר היה בחור שני, בעל פנים אהודים ולבוש יפה, שהציג את
עצמו כאליעזר יערי, פקיד בחברה ועד לפשע (תמונה משמאל).
ביקשתי אותו להרגע ולספר לי בדיוק מה ארע. התרגשותו היתר, גדולה
מאה אולם לבסוף הצליח לצייר
לי תמונה ברורה. וזה סיפורו :
.,ישבנו׳ דוד(ההרוג) ואני ל־ד
שולחנות הכתיבו שלנו ועבדנו.
לפתע, בערך בשעה עשר, נכנסו
שני גברים רעולי פנים, שאחד
מהם שלף אקדח. אני הושב שהיה
זה אקדח מאוזר, הייתי בצבא
ושם למדתי להבחין בכלים.
האיש המזויין פקד עלינו לעמוד
בשגבינו אל הקיר ולהרים
את ידינו — וכאן הראה לי בדיוק
כיצד עמדו ואייה עמדו הפושעים
(ראה תמונה) .אותה
שעה ערך הבחור השני חיפוש
בשולחנות ובתיקיה. היה ברור
שהוא חיפש משהו מיוחד. תוך
כדי כך זרק כמה ניירות על הארץ.
עמדתי בשקט גמור, אבל
דוד עשה איזו תנועה קטנה. איני
חושב שרצה לעשות משהו.
אבל הפושע נבהל וירה בו
מטווח קרוב מאד. זה היה נורא.
אחרי הירייה ברחו שני הבחירים. לא רדפתי
אחריהם כי לא רציתי להסתכן, בדקתי את דוד
וראיתי שהוא מת. טלפנתי מיד למשטרה.״
אחרי שאליעזר סיים את סיפורו, עברתי למשרד
שבקומה העליונה. מצאתי שם פקידה. שאלתי
אם ראתה או שמעה משהו.
״שמעתי איזו ירייה,״ אמרה היא,
״בערך בשעה עשר. לא שמתי
לב לכך, כי חשבתי שזה רעש
של אוטו. חוץ מזה לא ראיתי
ולא שמעתי כלום.״
חזרתי לחדר הפשע, העפתי
מבט מסביב. לפתע שמתי לב
לפרט אחד קטן. ניגשתי אל אלי־עזי
ואמרתי לו :״ידידי הצעיר,
אתה בחור פיקח אך לא די פיקח.
אין כל ספק שאתה משקר.
עכשיו עלינו רה לברר מדוע
המצאת את הסיפור ! ״

אם גם אתה יודע כיצד
גילה החוקר שאליעזר
שיקר -כתוב את הפתרון
ושלח אותו עד יום
צ5.5.195צ למערכת ״העולם
הזה״ ,תל־אביב,
ת. ד ,136 .וציין על המעטפה
״פתרון החידון הבלשי״.
כין
שולחי הפתרונות הנבונים תוגדל טיסה או נסיעה באוטובוס
לאילת, כרצון הזוכה.