גליון 759 מתאריך 15 במאי 1952

השוס

השב 1ע 1ןהסצדר
לאי 1פ 1רמציה
רחוב נקיקפון , 8תר־אביב
(ליד תיאטרון ״ אחל ״ )
ת.ד . 136 .טל. סמני) 60785
מען למברקים :״עולמפרם״
משרד המערכת בירושלים
רחוב דוד הפלד (יוליא!),
הסעד.
מולמ,ש ר ד
משרד המערכת בחיפה :
רחוב החלוץ , 45 חדר ,11
• טלפון 4—6( 4661 אחה״צ<

בגוו ונינ׳

העורך הראשי:

אהבתו של יקה

אורי א ב נרי

ראש המערכת:

שלו ם כ הן

עורך הכיתוב:

עורך התבנית

דו ב אי תן

דוש

הכתב הראשי:

הצלם הראשי:
פאול נולדמן

אהרון דולב

עורכי מדורים:
מיכאל אלמן, יחיאל בשן, ניצה נבי, איתמר עילם.

משתתפים קבועים:
פרנצה נרובנר, רפאל חייט, אוסקר טאובר. פילים טיארי
יצחק לבני. צבי שש.

ראש משרד, חיפה:

ראש־משרה ירושלים:

נתן ריבון

דוד רוביננר

סופרי־חוץ:
דניאל גילן, נבריאל דנון, שמואל מירון.
המו״ל :

העולם הזה בע״מ,

דפוס ישראל, תל־אביב

כל הדיונים נפסקו ובמקומם בא סיפור ארוך,
גדוש מאורעות ומתיחות. כאשר הפסיק שלום
את סיפורו היתד, בראש כל הנוכחים אותה
מחשבה: זהו הסיפור החזק ביותר שהיה
לנו אי־פעם — יינתן לו המקום הגדול ביותר
שניתן לסיפור עד כה.

לפני כמה חודשים סיפרה לי אישיות מסוימת
על תכנית נועזת שהיתר, עדיין בשלב
ארגון: שיירה אל מעמקי הנגב, לאזורים הרחוקים
מדרכי תנועה או מנקודת יישוב.

בקשתי ממנו שיקח בחשבון עוד שני משבימים
האחרונים אין חברי המערכת, וב־תתפים
— כתב וצלם שלנו שילוו את המסע.
יחוד ידוש, יכולים לצאת לרחוב מבלי שיתהאיש
הסתייג: לא יהיה זה מסע רגיל עם
נפלו עליהם בשאלה — מה קרה לרותיי מתי
מלתים זרים. ובזאת נסתיים העניין.
תחזור לעמודי העולם הזה?
לפני שלושה שבועות צלצל הטלפון במעלחובבי
רותי אלה ידיעה נוספת:
רכת .״שמעתי שמישהו אצלכם מעוניין ל.
הצטרף
למסע לנגב,״ הו־השבוע
נתקבלה עוד
דיע קול אלמוני .״אם
שיחה טלפונית מרחוק.
כן, עליו להיות ליד ההפעם
באה מהר קטיותחנה
בבאר־שבע •מחרשה,
מצפה הכוכבים ה תיים
בחמש אחר הצה נודע
באוקראינה. המד:
רים.״
ובסיום, הוסיף
בר לא היה אלא הפרו־
״אגב, יהיה ללכת עשבלופוף בלוף פיסור

ימים ברגל.״
בלופנקו ממציא ונפלא־
׳השיחה עוררה ויכוח
טות האוקראיניות המגדול
במערכת: מי יישעופפות
.״צעדתם צעד
לח עם המסע? כמעט
מחפיר בשרות האינד
לכל אחד היו נימוקים
פריליזם המערבי מחר משכנעים
מדוע הוא החר
המלחמה. ידיעתו
איש אשר צריך לצאת.
הפרופסור־כביכול של העובדה שלא יהיה זה
מק־בלף האמג׳והן
מסע
תענוגות לא שינריקאי
אינה אלא סיתה
מאומה — אין חסלוף
עובדות היסטוריות
שלום כהן
רים במערכת זו בעלי
— גנבה מדעית חסרת־רגליים.
לבסוף נקבע כי
בושה. אני הוא הראשון
יצאו למסע שלושה אנשקלטתי
את הודעתה
שים: שלום כהן,דוד רו־של
טוברישקה רותי, מאז
בינגר ואנני רובינגר.
הגיעה לכוכב חדש בלתי
ביום הששי נערמו בידוע
עד כה למדע האחדרי
המערבת חפצים
נושי. ייתכן שאמנם נמשונים
ומשונים שאין מסרה
לכם הודעתי במאוייחסים
אותם בדרך כלל
חר — אך זהו אופייני
לעבודה עתונאית: ילקולשיטות
הברבריות המטים,
שמיכות, מימיות,
ערביות. הם עיכבו, על
נשק, קופסות בשר שיידי
אינטרבנציה בלתי ארוכה מורים. לשעה
מוצדקת, את הודעתי והנפסקה
כל העבודה בעתיקו
את תוכנה. עכמערכת
והחברים הצטושיו
מתפארים הם כי
פפו בקנאה סביב היוצ•היו
הראשונים שקלטו
אים למסע. אפילו עובאת
התשדורת.״
די המנהלה עמדו מסרובינגר אנני הבטחנו
לפרופסור ה ביב
וקנאו.
מכובד כי לא היתד, לנו
משה עשרה ימים נ־!
שום כוונה לפגוע בכבודו
עלמו השלושה לחלוטין.
או בכבוד המדע הסוביי־מן
הרגע שעזבו את
; טי. כידוע לכל אדם שר
באר־שבע לא שמע איש
uמר העולם הזה על בייט־אודותם
או אודות ה״
רליות מוחלטת בריב בין
שיירה אליה הצטרפו.
מערב ומזרח. דפינו יהעד
אשר נתקבלה ידיעה
יו פתוחים לרווחה בפני
קצרה: לאחר התנגשויות
תשדורותיו שלו לא פ רבות
עם בימאים הוחות
מאשר בפני תשדוטס
אחד מאנשי המסע
רות מקבלף האמריקאי.
שנפצע חזרה לתל־אביב.
אנו גם הודינו לו על הבידיעה
לא נאמר מה, מי,
ידיעות הממשיות שמסר
כיצד?
לנו על מקום המצאה של
מאותו רגע חיכינו לרותי
והשלמנו עמו את
שוב החברים במתיחות.
אותם הסידורים שגם הוא
הם יצאו לסיפור בהניעביר
לנו כל שבוע את
חה שזה יהיה סיפור
התשדורות שתתקבלנה
טוב. עתה נראה כי השי דוד
רובינגר
מרותי על הרפתקותיה.

גו את מטרתם. לא זו
עתה שמחה המערכת להודיע כי החל מהבלבד
אלא שהשיגו אף סיפור חסר־תקדים.
שבוע הבא יכנסו סידורים אלה לתקפם, ומדי
אחד־עשר יום אחרי צאת המסע נשמעה
שבוע יפרסם העולם הזה את הרפתקותיה
המולה בחדר הקבלה של המערכת. אותה
של רותי בעולם ההוא.
שעה נערכה ישיבת מערכת וההמולה הפריעה.
אך טרם יכול איש לצאת ולברר מה
פשר הרעש, נפתחה הדלת ודמות מאובקת,
פרועת זקן וחבושה תחבושות התיצבה בפתח.
רק אני, שהכרתי את שלום מימי הקרבות,
יכולתי לזהותו. שאר חברי המערכת לא
ידעו מניין הופיעה הדמות הפנטסטית הזאת.

מכתבו של חייל
בעיות רבות קראתי בעתונכם. בעיות ממינים
שונים. גם עמי בעייה. בעייה כאובה מאד, בעייה
שמשום מה עוד לא הועלתה על דפי העתונות.
בעייה זו הנה בעיית יחם האזרח במדינה לחייל.
העי חייל בצה״ל, כרבים אחרים. משכורתי :
אלפים ומאה פרוטות: זמני החופשי 48 :שעות
במשך שבועיים. שלושת או אף יותר. איני טירון.
אף ותיק אינני אך רבות עברתי במשך זמן שרותי
ולצערי הרב נתקלתי בהרבה מקרים, קטנים או
נדולים. שהוכיחו לי כי יחסו של האזרח בישראל
לחייל הפך בהדרגה לאדישות, ציניות ולא אנזים
אם אומר נם: בטול ובוז ...רבות המכוניות
העוברות, באדישות על פני החייל המושיט ידו
בתחנונים ...עניין התורים: רבות נתקלתי בהתנגדות
מצד אזרחים עת רציתי לעלות על מכונית
בלי תור שעה שנותרו לי מספר דקות לסיום
חופשתי. שפת המתנגדים היתה פשוטה :״נו,
אז מה? ואם הוא חייל?״ קרו מקרים ונהג מכונית
אמר :״אצלי, חייל ואזרח — אחד הם!״.
מקרה אחד, והוא המוזר מאחרים, פגע בי עד
עמקי נשמתי: היינו במשלטים. איישם בארץ. גשם,
רוח וסערה שהתחוללו בחוץ נרמו לפציעת אחד
מחברינו. היה צורך דחוף במים. אחר מאתנו
נגש לבית הסמוך ובקש מעט מים. התשובה היתה
שלילית ! כך נם בארבעה בתים אחרים.
...מתעוררת כאן השאלה: האם בבוא היום
(בו יצטרך העם את הצבא) לא ישאל החייל הלוחם
את עצמו :״בעד מי אני נלחם?״

צבי רדומסקי, צה״ל

זה היה בך (בערך)
בריפורטז׳ד, על יום העצמאות (העו 5פ זזזון
)757 נתפרסמה שמזר, אתי על ימי הכרזת המדינה.
•.רצוני להעיר שחלה אי־הבנה במסירת דברי כמידת
שננעו למשה שרת. לא אמרתי שהוא היה
בין אלה שחשבו שכדאי לחכות שבוע או שבועיים
עד הכרזת המדינה.

פנחס רוזן, חבר הכנסת
מה ערה להעולם הזה שהוא עכשיו הילד רע
לאנשים מכובדים? האם אני לא טוב בשבילו?
באותו יום של הכרזת המדינה שתיתי מיץ תפוזים,
התרחצתי בים, ביקרתי בקולנוע. והזמנתי
בתורה, הלכתי אתה ל...

יהודה רן, תל־אביב

זה מספיק. תודה.
קריאת עתונכם היא מריטת עצבים שבועית
שאיני יכול להימנע ממנה. ההרגעה היהירה היא
מידת האורגינליות ׳שלכם: זו הפעם השלישית
שהצלחתם להלביש צורה בלתי שינרתית למאורע
כה שינרתי כיום העצמאות. עתה אני כבר מחכה
לשנה הבאה ושובר את ראשי מלו ת צורה נוספת
לפרסום אותו נושא.

יחיאל לוין. חיפה
אל ישבור הקורא לוין את ראשו. ישאיר
תפקיד זה למערכת, תמורת 200 פרוטה.

אצ״ל ושטיפת בלים
בקשר לכתבה על מחנה העבודה שלנו (העולם
חזה )757 הריני להעיר הערה אחת: מעולם לא
הייתי חבר אצ״ל אלא חבר לח״י, ואת זאת אך
בשנה האחרונה לפני גירוש הבריטים וקום המדינה.

מאיר סגל, עזרה ובצרו!
ובכל זאת הסתלקו.

אני מוחה! פגעתם בכבודי!
יודעת לשטוח כלים?

כלום עוד איני

חנה ליאור, גרעין ־עמית
העולם הזה מקוה שחנה למדה מלאכה זו
במחנה העבודה.

חפש את האצבע
הואיל והנני חובב בלשים נהניתי מרשימתכם׳
המסקרנת על טביעת אצבעות (העולם הזה .) 756
מסקנות חוקרי המשטרה שעל כל אזרחי המדינה
להפקיד את מביעות אצבעותיהם בידי המדור שעל
יד מטה המשטרה היא הגיונית ומוצדקת בהחלט.

מגינים לשמעון

דניאל אל־על, עפולה

חרפה 1חרפה ! חרפה !
איך אין עורכי העודם הזה, שעריסתם עמדה בגבעתי,
מתביישים להעביר שניאת דפוס איומה
כזאת ולקרוא למפקדם ״שמשון אבידן״ (העולם
הזה 758
שתיפול אבן ממגדל המים של ננבה ישר על
ראשכם 1

הג׳ינג׳י, תל־אביב
העולם הזה מרכין את ראשו, מחכה לאבן.

דרושה חכרה
מכתבו של הקורא בן־חיים (העולם הזה ) 752
בעניין חוסר חברה הנו קולע במיוחד לאורח
חייהם של רבים מבני הנוער בארץ. אף אחד
אינו רוצה להודות בכך שאין לו חברה. אך
פגישות עם ידיד פה וידיד שם אינן בשום פנים
תחליף לחברה. כאחת אשר בילוי מעין זה הנו
מנת חלקה ומתוד פגישה עם נערות רבות נוכחתי
שנם מצבן אינו טוב משלי. הנני מוצאת בהצעחן
של בן־חיים מעין פתרון. כמובן אם יימצאו מספר
צעירות וצעירים ליצור חבר־ עירונית אשר לא
תתבסס רק על בילויים בבתי־קפה וקולנוע.

א. ר ,.חיפה

״.על העולם הזח לקחת את היזמה בידיו. אלפים
מחכים לזה.
ישראל הרמן, תל־אביב
לדעתי אשם בכל העניין המצב הנוכחי שרק
נוער המאורנן בתנועות מפלגתיות יכול ליצור

יקה ובתורתו נכנסים לבית־קפה. היקח
מזמין שתי מנות גלידה. תוך כדי כך
פוחתים השניים ב*(ft
ריב
של אוהבים, ה)Tfik/

C u a1
בחורה בולעת מנת

רעל ונופלת נזכסאה
מתה.
היקח קם, בודק
את דופקת וצועק
לעבר המלצר :״אדוני,
מספיק גלידה
אחת!״
! הקורא צבי רובינפלד, תל־אביב, זוכה
:בפרס של — 1.ל״י (בלי גלידה, ובלי
ן רעל).
חברה מושלמת (פחות או יותר) .אולם
אלה מתפרקות ואז נוצרת המנייה הקשה,
שאיו לאותם צעירים איפה להפנש. אני
שאילו נוסדו כמה מועדונים טובים היתה
הבעייה.

על סרטים ואנשים
חברות מאחר בטוח נסתרת

שמואל כץ, רמת־גן

ייתכן כי אם הסרט ״סיפור לואיזינה״ היה ניתן
בתור סרט קצר הייתי נהנית ממני — אד לראות
משד שעה ומחצה ביצה, עצים, תנינים, תמסחים
וטירות אשר חוזרים כל שתי מערכות זה קשה
מדי אפילו למתבונן סבלני כמוני. מה אפשר
ללמוד מסרט כזה? אולי אתם תסבירו לי זאת
בטובכם, כי לפי עניות דעתי מתיפקידכם הוא לבקר
סרטים ולא את הקהל הרואה אותם.

צפורה צימרמן, תל־אביב
את שניהם יחד. מותר לקהל להתיחס בשלילה
לסרט חינוכי, ואין ספק שבית הקולנוע
אשם בזאת שלא. דאג לפרסום אופי הסרט
מראש. מוטב לקהל לכתוב מכתבים למערכת,
במקום לשבור כסאות.

בביקורת על הסרט ״ם וד מדעי״ (העולם הזה
! ) 75 קראתי אה תיאור השפה המיוחדת שנבראה
בשבילו. שם כתוב שפנו אל ג׳ורג׳יה שילד על
מנת שתייצר את השפה ה־ .91 הואילו נא להסביר
לי מניין לכם׳המספר הזח. שפות חיות יש בעולם
ביו 4000ו־ — 5000 שפות מלאכותיות קרוב
ל־.500

גד פרנקל, ירושלים
מפי ג׳ורג׳יה שילד עצמה, שהתכוונה למספר
הלשונות העיקריות. מספרן המדוייק של
לשונות העולם אינו ידוע. מותחת אחד מנת
3424 שפות מהן 222 בהודו בלבד. הכוונת
היא כמובן ללשונות יסוד ודיאלקטית שונים
שהסתעפו מהן במרוצת השנים.

המין המדוכא

קראתי בהתלהבות את ההאור של התנועות במרחב
הלוחמות לאמנסיפציה של הנשים (העולם
הזה .) 758 ואני מציע שהמין המדוכא בישראל
ילמד מהן לקת ויפתה במלחמה לאמנסיפציה של
הנברים.

א. מ״ גבר מדוכא, תדאביב
קום התנערה, עם חלכה...

ואז יצאו מנגד

אורי אבנרי מגלה בערות מפליאה בהעולם הזה
757 לנבי עתונאי ברמתו. עליו לדעת שאת המונח
״מנש הכסף״ הוציא אל השוק חיים וייצמן ואילו
נתן אלתרמן המשורר נתן לו את האינטרפרטציה
של הנער והנערה העקובים מדם ומזוהמים בבוץ.
פירוש אחר במקצת מתוך המתקבל במאמר.

אוסטם פסטושקין, תל־אביב
וייצמן אמר :״אין מדינה ניתנת על מגש
של כסף.״ נתן אלתרמן הוא שנתן למונח
את הפירוש שנתרפסם, עליו כתב העורך.

רותי, רוחי!

מה דעת דוש לזה שעכשיו, אחר הפסקה קלה
עם רותי לרנלי האמון שקרה לה. ימצא לה איזה
בחור ממשפחה טובה, שנוכחותו תמריץ את רותי
להחלים ותכנים אותם לחוסה אחרי תקופת היכרות
קצרה? ייתכן אמנם שבחורים רבים מאלה
שהגו תקוות בסתר יקבלו מחלת לב וייאלצו לחפש
בעצמם אידיאל חדש. אבל תארו לעצמכם איזה
אופקים־ חדשים ייפתחו לפני הרפתקותיהם המשו־הסה
של רותי ונניח — מוטי.

מאיר שליט, תל־אביב
תודתו הכנה של דוש לקורא שליט, אך
לצערו לא יוכל לכפרת על רותי דרך משלו
(או משל הקורא) .היא יצאה לדרך הרפתקות
אחרת.

קולקטיביות פרצופית

בחידון העצמאות (העולם הזה )757 הופיעה
תמונתו של מרדכי בנטוב, מי שהיה שר העבודה
והבנוי בממשלה הזמנית אך ברשימת השמות מופיע
שמו של יעקב ריפטין. בעניין זה העולם הזה
הוא עקבי מאד. זו הפעם השלישית בשנה האחרונה
מופיעה תמונתו של בנטוב עם הכתובת
יעקב ריפטין.

ראובן זיו, משמר־העמק
הקולקטיביות הרעיונית פיתתה /כנראה/
את המערכת להנהיג גם קולקטיביות פרצופית.

השע ר
כאשר נודע לאנני רובינגר על המסע לנגב תבעה בכל תוקף כי תצורף לחולית הכיסוי,
יחד עם בעלה דוד .״עוד לא הייתי אף פעם באילת,״ היא נימקה והוסיפה :״אני גם רוצה
להצטרף מפני שיהיו גמלים — ואני נורא אוהבת לצלם גמלים!״
המערכת הסכימה ולאנני ניתנה אפשרות לצלם את הגמלים כאוות נפשה. משך תשעה
ימים היא אכלה בקרבת גמלים, ישנה בקרבת גמלים, הלכה בקרבת גמלים ובקטעי דרך
קשים אף הובילה גמל בחבל. עד אשר, בסוף המסע, נגמלה כמעט לחלוטין מאהבתה לבעלי
דבשות .״תשעה ימים כאלה,״ היא הודתה ,״מספיקים לי לכל החיים. אני לא רוצה לראות
עוד גמל בחיי — אפילו לא בתור כבאב!״

״העולם הזה״ 759

יום שבת — ראשון למסע

מכונית המשא נעצרת 4 בתוך ענן אבק סמיך.

£111
היא אינה יכולה להת»

קדם הלאה — הדרך קשה מדי. משמאלנו,
לצד הדרך, עומד בניין אבנים חרב, שריד
של יישוב נבטי שתושביו נעלמו תחת גלי
הכיבוש המושלמי. כאן נרד ונחכה לגמלים.
כולנו קופצים מן המכונית, עוזרים לפרוק
את המשא: מיכלי המים הגדולים לצד אחד,
מצרכי המזון המשותפים בפינה, החפצים האישיים,
המקלעים והנשק האישי בערמות
קטנות על פני כל השטח. אני בוחר לי מקום
בצל אחד הקירות, מרכז שם את חפצי וחפצי
דוד ואנני. שאר המשתתפים מתארגנים קבוצות
קבוצות — מתלוצצים, מתווכחים או
שוכבים על החול החם.
— 12.02 המכונית שהביאה אותנו חוזרת
לבאר־שבע .״אנו מנתקים את הקשר
אתכם,״ אומר בנץ בתנועה פאטהית כאילו
עמד על קרשי הבימה ,״אנו רק מקווים שלא
תספידו אותנו...״
״זאת הזדמנות אחרונה,״ צועק מישהו.
״כל הרוצה לחזור בל יתבייש.״ איש, כמובן,
לא פוצה פה. כולם יודעים כי לפניהם מסע
קשה ומסוכן — אך לא לשם טיול תענוגות
באו הנה.
המכונית מסתובבת בעיגול גדול, צמיגיה
בוחשים את האבק הרך לענן לבן מחניק,
המתרומם בעצלתיים בשמי התכלת. רעש המכונית
הולך ונחלש, הענן מתרחק עד שנעלם
באופק, שריד אחרון של העולם הממוכן.
— 14.00 יחד עם עמוס ועוד שניים —
אדם, חבר קיבוץ עין־נטיף, לשעבר סטודנט
לחקלאות, פצוע ראש ממלחמת העצמאות
וחנוך, סטודנט הפקולטה לחקלאות ברחובות
— יצאנו לסייר בחורבות העיר הנבטית,
על פיסגת הגבעה התלולה החולשת על הדרך
צפונה. שאר האנשים יצאו למעין של
מים מתוקים, מרחק כמה קילומטרים מכאן.
החורבות, שחלקים מהן נשתמרו היטב,
עדיין מראות סימנים של יישוב עירוני גדול.
במקום הגבוה ביותר ניכרות חורבות מבצר
גדול, על חומותיו,
מדרגותיו ומגדלי השמירה
שלו. בקצה ה שרידי גילינו שני

שלום כהן
צי ל מן

דוד רובינגר

ואנני רוביער

(כל הזכויות שמורות — העתקה בכל צורה שהיא
בארץ ובחו״ל, בלי רשות ה מע מ ת, אסורה בהחלט)

אנו מנתקים אתהקשר.״ אמר בנץ
לאנשים שליוו אותנו
במכונית עד החורבה
ואשר עמדו
לחזור צפונה. ל־ב
אר־ שב ע- .אנו
רק מקווים שלא
ת ס פי דו אותנו.״

במדינה העם הגבה גד ת• צנו־ה

בית עשירים — חדרים מאבן, אליהם הובילו
מדרגות וחצר מרוצפת עם בור מלא מי
גשם, כאילו עוד הרוויה את צמאון הדיירים.
— 1 7 .0 9גם הקבוצה השנייה חזרה מ־טיולה
למעיין .״שתינו שם מים קרים והתרחצנו,״
הם מספדים בהנאה. אני מקנא בהם

מדורה .״הוא רק רוצה לפנות לעצמו מקום.״
בכל זאת קמים כמה בחורים לראות אם
באמת באו הגמלים. יש סיכויים גדולים שלא
יגיעו, למרות שכל העניין כבר סודר והערבים
הסכימו לתת לנו שמונה גמל־ם לטיול.
גם לפני יו#יים חשבו המארגנים שכל העניין

קבוצת חיילים קיבלה לידיה את הלפיד,
יצאה לדרכה למירון. הרב הראשי הסביר
את מהותו של ל״ג בעומר בהיבטוריר, היהודית.
בטקס צבאי חוגג עוד חג מחגי
ישראל.
כמד, ימים לכיני כן ישבו מאות הסטודג־טים
של האוניברסיטה העברית, האזינו לדבריו
של בוגר אוניברסיטה מפורסם, שטרם
סיים את עבודת הדוקטור שלו. רב־אלוף
יגאל ידין דיבר על המגמה הצבאית אשר
צה״ל מבקש להנהיגה בבתי־הספר התיכונים.
ההגבה היתה בלתי צפויה: טיל התלמידים
של האוניברסיטה העברית, שהיה פעם לב
ההגנה הירושלמית ושהוציא מתוכו את 35
גיבורי השיירה לגוש עציון, התיחס ברובו
המכריע בשלילה לרעיון.
מעבר לדברי הויכוח החריפים התבלטה
־שאלה המטילה את צוד, על כל אזרח במרי נה:
האם מצבה הנוכחי של מדינת ישיא,׳.
העלול להימשך דור שלם, הוא מצב מלחמה
או מצב של שלום?
אם יוגדר המצב כמצב מלחמה, כפי שביקש
לעשות זאת הרמטכל, הרי שמוצדק לא
רק קיומו של משטר דיקטטורי פוטנציאלי,
במעטה של חוקי חרום, אלא שנם אופי
החינוך הניתן לילד יהפוך את יושבי המדינה
יותר ויותר לעם צבאי, בדומה לגרמנים
וליפאנים. אולם אם מצב שלום הוא, הרי
שיש לתת מעמד נורמלי לצבא, לבטל את
פולחן הנשק מבלי לבטל את כו שי ההגנה
של המדינה.

— ״רק לא זה ! רק לא זה!.״
0 2 .0 0
אני מתפלל, חצי מנומנם, ועוצר את נשימתי
בתוך שק השינה.
תק, תק, תק. זהו זה! התפילה לא עזרה.
יורד גשם ! כערבי המוסר את נשמתו לאל־ .
לה אני נכנע לגורלי ומתכווץ עוד יותר בתוך
השק. לא מפני שחשבתי להתחמם אלא פשוט
כדי להקטין ככל האפשר את שטח גופי הנתון
לחסדי הגשם.
שק השינה שלי הוא שק פסיכולוגי בלבד.
הבאתי אותו כי פשוט מחמם יותר לחשוב
שאני ישן בתוך שק שינה מאשר תחת שמיכה
פשוטה. כך לפחות חשבתי בתל־אביב.
אך למעשה אין כל הבדל — לשק חסר מכסה
הברזנט המגן על הישן בו מפני רוח
וגשם — ואני קופא מקור.
אני נזכר בסיפורים של אנשים המשת.לים
לד,רום ומתחיל לספור את טיפות הגשם היורדות
עלי: אחת, שתיים, שלוש, ארבע...
לשוא. אני פשוט לא יכול לרמות את עצמי.
עד׳ אשר לבסוף רחמו השמים עלי: הגשם
פסק — אני יכול לישון.

״האם אנחנו ל4ן \ 3ר־ ם?״

n r r i D

יום א׳ — שני למסע.

— חסרים 40 כדורי.רוב ה! ועד
10.45
שיתברר לאן נעלמו, לא נזוז מפה. התרמיל
על הגב מעיק — זה למעלה מרבע שעד,
שאנו ערוכים בשלוש שורות, כל כיתה בשורה,
מוכנים ליציאה. אך הכאב לא מפריע
לי — די לי להעיף מבט לתרמיל העצום
הקשור על אחד הגמלים כדי שהתרמיל שאני
נושא יהפוך משקל נוצה.
החיטוטים בתעלומת הכדורים נמשכים.
״כל מי שקיבל רובה וכדורים ירים את ידו!״
פוקד יוסקה, האחראי לנשק, בפעם השלישית.
לי אין רובה. במקום זה תחבו לי
ארגז פעולה עם מאתיים כדורים למקלע.
להגנתי האישית יש לי את האקדח שהבאתי
עמי׳ .
לבסוף נמצאו הכדורים. גם הערבים מוכנים
לזוז, כל אחד ליד גמל, חגור כדורים
ורובה על שכמו. לפני שעתיים עוד סערה
רוחם כי רצינו לתת להם רק שלושה רובים.
״מה אנחנו?״ התרעמו .״האם אנחנו לא גב רים
או שאתם חושבים שמי שיתקיף אותכם
לא יירה בנו?״

•שראל. שדה השרב
אזרחי ישראל התרגלו זה מכבר לרעיון
שהם חיים באיזור סכר הנתון לפורענות
! מלחמת העולם השלישית. אולם לא עלה
על דעתם מעולם שארץ זו עלולה לשמש
שוד, הקרב המכריע במלחמה. בצניעותם
הסתפקו במעמד של שדד, קרב צדדי, הסר
חשיבות לעומת שדד, הקרב המכריע באירופה.
השבוע
התפוצצה פצצה שניפצה אשליות
אלה לרסיסים, בישרה התפתחות העלולה
לנפץ לרסיסים את הארץ כולה. הפצצה הוטלה
על־ידי ויליאם פכטלר, ראש המיבצעים
של צי ארצות־הברית, ארץ גד, ממלא הצי
מקום נכבד וחשוב יותר מאשר חיל־היבשה.
פלישהלתוךההטן. אמר האדמירל
בדו״ח סודי, שפורסם בעתון צרפתי ושעל
אף כל ההכחשות אין ספק שהוא אמיתי :
במלחמת העולם השלישית תהיה אירופה המערבית
אבודה, ושום מאמץ אפשרי של
מטה הגנרל אייזנהאור לא יציל אותה מגורל
זה. כוח המגן האמריקאי ייסוג לאפריקה
הצפונית, ושם ייערך לקרב הגנה בחסות
הים התיכון, בו ישלוט הצי האמריקאי.
לפי תכנית זו יעכור קו ההגנה האמריקאי
העיקרי לאורך הרי תורכיה ופרם, וקו ההגנה
השני יעבור, מן הסתם, ליד תעלת סואץ
— הקו הנוח ביותר להגנה במרחב כולו,
(מאחר שהוא קצר ושוכן מאחורי מדבר סי
ני) .הקרב העיקרי של המלחמה כולה עלול
להיערך בין שני קוים אלה — בשטח סוריה,
עיראק, הירדן וישראל. ואם יפול המרחב,
תהיה מטרת האיסטרטגיה האמריקאית לכבשו
חזרה כדי להפכו לבסיס עיקרי לפלישה
לתוך הבטן של ברית־המועצות.
יהיה גורל הקרב כאשר יהיה: לפי תפיסה
צבאית זו תשמשנה מדינת ישראל ושאר
מדינות המרחב מטרה עיקרית להפצצה
אטומית, לנחיתות ימיות ולהשמדה יבשתית.
המתנגדהשתגע. האדמ רל פכטלר
הוא דמות מרכזית בתכנון הצבאי האמריקאי,
ותפיסתו מובילה למסקנות פוליטיות
מרחיקות לכת. העיקרית: ידידות העמים
השוכנים במרחב (היינו הערבים) תהיה גורם
בעל חשיבות מכרעת למחות־החזית האמריקאיים.
יש לעשות את הכל כ • להפכם
ידידים לאמריקה, למנוע חדירת השפעה סובייטית.
על מזבח זה יש להקריב את: האינטרסים
של האימפריה הבריטית במצרים
ובסודאן, ואת האינטרסים של צרפת בטוניסיה
ומרוקו. קרבן שני: מדינת ישראל,
המתקיימת על דולארים אמריקאיים.
התנגדותו המוחלטת של הפנטא־ון, הבניין
בעל חמש הצלעות בו שוכנות מפקדת הכוחות
המזויינים גוואשינגטון, למדיניות הפרו־ציונית
של אמריקה, אינה חדשה. שר הצי
פורסטל היה בשעתו המתנגד החריף ביותר
להכרתו של טרומן בישראל, ואי קבלת

לא היינו יכולים לומר להם למחרת להעמיס
את הגמלים או לצאת לתצפית.

״עמק רחב ומוריק, המתפתל ברחבות אדירה בין צוקים חשופים...״
— כי גם אנחנו היינו יכולים לשתות מים
קרים בטיולנו בחורבות אילו היה לנו במה
לדלות אותם מן הבור.
אחר ארוחת הערב התארגנו לשינה. בגלל
הרוח החזקה הנושבת משעות הצהרים הצטופפנו
בפנים הבית החרב אשר קירותיו
העבים מהווים מגן מצויין נגד הרוח והקור.

«זז\מל! הגמל! ,״
— 2 0 .0 0משך שעה קוששנו עצים למדורה.
תחילה הייתי מוכן להשבע כי אין
ממה להבעיר מדורה — סביבנו מדבר שמם.
אך המנוסים המעטים שבינינו צחקו לי :
אותו שיח ריחני — הלענה המרירה — ה גדל
כמעט נכל מקום הנו חומר מצויין לתבערה.
רק עתה, בשכבי על ערימת הלענה
הענקית שקוששנו, יש לי שהות להרהר בחסרון
היחיד של הצמח הירוק — העשן העולה
מן המדורה מזיל מעיני, מעות בלי הרף
ואני משתעל כזקן בן .70 רק העצלנות מרתקת
אותי למקומי — היא והעובדה שקשר,
לזוז סביב המדורה כשלמעלה משלושים איש
דחוסים איש ליד רעהו. ובסופו של דבר,
העשן אינו כל כך נורא. יש מצב רוח ושירה
אדירה בוקעת מכל פה.
פתאום נפסקת השירה .״חברה צועק
מישהו ,״הגמלים הגיעו ! ״
״שטויות !״ עונה אחד היושבים סביב ה־

״זאבה, הטבח הזמני...״

כבר סודר ושהשתתפות הגמלים ודאית ובכל
זאת הודיע שייך השבט שהיה צריך לספק
את הגמלים ברגע האחרון כי לא יוכל לעמוד
בהבטחתו ולספק לנו גמלים. שבטו,
ערב אל־עוזמה, הוא הסביר כהנמקה, נמצא
במצב של ריב דמים עם השבטים ב, רך והוא
חושש מנקמה.
אז נאלצו לחפש באופן בהול מקור אחר
להשגת גמלים. אך בנגב הישראלי מוגבלים
מקורות אלה ביותר: ישנם שבטים בודדים
בלבד, ורק הם יכולים לתת גמלים. פנו למושל
הצבאי בבקשת עזרה ולבסוף יצאו לשבט
ערב אל־תרבין עם מכתב מקצין הממשל
לשייך השבט. תמורת שלוש וחצי לירות ליום׳
עבור כל גמל ולירה עבור מלווה ערבי
הוא מוכן לספק שמונה גמלים וחמשה ערבים
לעשרה ימים.
שלא כקודמו מעזזמה, עמד שייך התרבין
בהבטחתו. מן החשכה הגיחו דמויות אפלות
אל תוך מעגל האור של המדורה .״הגמלים !
הגמלים !״ קראו האנשים איש לרעהו. הגמלים
כרעו ברך ורוכביהם ירדו ארצה, חיפשו
להם מקום ליד האש.
ערבי עטוף עבאייה שחוי־ה וחבויט כפייה
פילס לו דרך בין הנאספים, הושיט את ידיו
כמעט אל תוך האש להתחמם. חבריו הצטרפו
אליו ולידם שלושה הבחורים שבאו אתם.
הבחורים סיפרו שיצאו ממחנה הש ט עוד
בשש בבוקר ורכבו כמעט בלי הפסק מאז —
למעלה מ־ 12 שעות !
מפקדי הכיתות עברו בין אנשיהם ונתנו
את ההוראה: אין לבוא במגע כלשהו עם
הערבים. אין לדבר בנוכחותם על שום נושא
צבאי, אין לומר להם מה כיוון המסע. רק
איש אח,־ יטפל בהם, וכל הרוצה משהו מן
הערבים יפנה אליו.

עמוס ניצב מולנו :״אנחנו יוצאים עכשיו
ל. רך.־ הוא מודיע .״זאת תהיה דרך קשה
וקיימת סכנה גדולה. לכן נצא במסגרת צבאית
ונשמור על משמעת חזקה.״ הוא קובע
את סדר המסע: כיתה א׳ תוביל. אחריה
יצאו כיתה ב׳ והגמלים. בסוף תצעד כיתת
המאסף, כיתה ג׳ (שלי).

.אותות כרגלים המיוסרות...״

אחת, שת״ .שלוש. ארבע...

— המסע התחיל. בשדרה ארוכה
11.15
מתקדמים אנשי שתי הכיתות הראשונות, חוצים
את הדרך בכיוון מזרחה ; אחריהם צועדים
הגמלים בצעדיהם המתנדנדים. אנחנו
נותנים להם להתקדם מעט ויוצאים לדרך.

מיד לאחר שהערבים הספיקו להתחמם,
קמו כמה מהם ואספו מן השיחים שנערמו
ליד המדורה, הוציאו מן האש גחלים בוערים
והדליקו לעצמם מדורה נפרדת, מרחק כמר,
מטרים ממדורתנו. בידוד זה לא נבע מיהי־רות־יתר,
אולם לבני מדבר אלה חסר חוש
המשמעת שיאפשר התחברות אתם. אילו נקבעו
יחסינו אתם על בסיס חברותי ושוויון

עוברים את רצועת הדרך הצרה ונכנסים
לואדי. מכאן ואילך אין שום קשר עם העולם
החיצוני־ .יש לנו אוכל, יש לנו מים, יש
לנו נשק ויש לנו מצב־רוח וכוננות. דרוש
לנו רק מזל — הרבה מזל — לגמור את
הטיול כפי שתוכנן ולהגיע לסופו כפי ש יצאנו:
תשע בחורות ו־ 28 בחורים.
— 12.00 הגשם פסק. מבין העננים ה־

״העולם הזה״ 759

מתפזרים זורחת שמש חמה, אך רוח צפונית
חזקה מרעננת מקלה את ההליכה. זהו מוג
אויר אידיאלי למסע רגלי.
חוליית המקלע נעצרה מאחור ומתקהלת
סביב אריק, המושבניק הגבוה עטור־הזקן.
אני מצסרף אליהם. על האומה, בתוך מעגל

תוך בקעה קטנה, מוקפת גבעות .״להתארגן
כאן ללינה,״ ניתנת הפקודה עם התוספת :
״מצב הכן. אין להדליק מדורות.״
כל העניין מתקבל בשוויון נפש. אין כמעט
איש בין הנוכחים שלא ראה פעולה
ולא מעטים מבינינו נושאים תעודות על כך

״עד אשר ידביקו אותנו הגמלים,

מרים שוככת לישון -רגעים ספורים

״לא כל כך מהר,״ הם מבטיחים .״אתה
יכול להמשיך ולשתות.״ אך שתיתי דיי. עכשיו
רצוני במשהו אחר. בתוך נעלי הגומי
שאני נועל רגלי ממש שלוקות. במהירות
אני חולץ נעל אחת — במקרה שצריכים
לזוז לא אהיה יחף לגמרי — ומכניס את
הרגל אל תוך הגב. איזה
תענוג ! להניע את
האצבעות במים הקרים
— תענוג שלא הייתי
מחליף אותו בשום דבר
(כמעט) בעולם.
אני רוחץ את הרגל
השנייה ומרגיש כאילו
הוזרקו חיים חדשים לעורקי.
חבל רק שאיני
יכול להחליף גרביים —
הילקוט על הגמל. אני
מטפס חזרה לחברה ומספר
להם על התענוג הגדול.
אך לפני שמישהו
יכול לרדת ולעשות כמוני,
ניתנת הפקודה לזוז
— חזרה! אין מעבר לגמלים.
הדרך קשה מדי
בשב־לם, עלינו לחפש
דרך אחרת.

עקרב

ארסי

של נעליים כבדות, מתרוצץ
צהוב.
״נוריד לו את הזנב ונקח אותו,״ מציע
מישהו. אך המאמץ (והסיכון) אינו כדאי.
אריק מרים נעל מסומרת ומועך את השרץ
ברקיעה. .
מרחוק צועק יגאל :״למה אתם מתעכבים.
מה יש שם?״
״כלום עונה אריק .״רק עקרב לשעבר.״
— עמום הכריז על חנייה ל־40
13.30
דקות לארוחת צהרים. הגמלים הותרו באחת
מחלקות השעורה הירוקה באפיק הואדי לרעות.
מראה השעורה בסביבה האפורה והיבשה
מפליא. היא נזרעה בודאי על־ידי בדואי
שהסתנן לכאן שהרי אין באזור (ולכל
אורך דרך המסע שלנו) כל ערביי חסות (לי־גליים).

מצב
הכן!
מיכה שהלך לראות לחלוקת אוכל לערבים
חוזר עם בשורה לא משמחת ביותר: הנפט
נשפך מן הפרימוס על השק שהכיל את כל
השוקולד וה,ממתקים של הטיול. לכל הרוחות

— כיתתנו מצטרפת לשאר המח17.15
לקה
החונה בהצטלבות שני וואדיות. לפני
רבע שעה ראה מישהו ערבי על רכס אחת
הגבעות. עכשיו הודיעו הסיירים שקבוצת
ערבים עם אוהלים חונה בהמשך הואדי, על
דרכנו. בנץ מבקש ממני את משקפתי (הם
השתדלו להשיג אחת, לא הצליחו) ויחד עם
סייר אחר הוא יוצא לסייר את השטח.
כעבור חצי שעה הוא חוזר ור,״פיקוד הגבוה״
מתכנס לישיבה סודית. בתום הישיבה
שולח עמוס שני מקלעים לתפוס עמדות על
רכסי גבעות ושאר המחלקה נע חזרה אל

״הגמל מניח רגר, מהסם...״
,העולם הזה״ 759

על גופם. אן מצב הערבים שונה לחלוטין.
רק אחד או שניים מהם משתלטים על עצביהם
ומעמידים פני אדישים. השאר רועדים
מפחד.
אם נתקל בבדואים עוינים לא נהיה בעיניהם
אלא אויבים. אך הם, ערביי תרבין המלווים
אותנו, גרועים מאויבים — הם בוגדים המשרתים
את האויב. פחדם כה חזלן שהם מתנגדים
לאסוף שעורה לגמליהם פן יעוררו
את חמת תושבי המקום. רק כשמיכה גוער
בהם ונותן להם פקודה בשם ״אל־חכומה״(הממשלה) הם יוצאים לאסוף שעורה.
אחמד, הזקן שבין הערבים, נשלח לתצפית
על אחת הגבעות. גישתו למקום התצפית
היא דוגמה למופת של תנועה בשדה: הוא
מסיר את כפייתו הלנבה, מתכופף וניגש
בריצה בכיוון גל אבנים המהווה עמדה טבעית.
בהתקרבו לקו הרכס הוא משתטח על
האדמה ומתחיל לזחול לעבר העמדה, כש־רובהו
לצדו. לעומת הבחורים שלנו שתפסו
עמדות לא רחוק ממנו יכול אחמד להיות
מדריך ראשי לאימוני־שדה בבית־טפר לקצי נים.

הדרך חזרה אינד
קלה כפי שהיתר, בעלייה
— הכוונה לגמלים.
בעלייה, מגששים הם ברגליהם
עד שמוצאים מקום
יציב להניחן; בירידה
חייבים הם לסמוך את
כלבד..
כל משקלם בבת אחה,
ללא בדיקה מוקדמת כמעט. אנו אוספים אבנים
גדולות מסביב ובונים שיפוע קל. אחד
אחד, מובילים הערבים את הגמלים אל השיפוע.
הגמל
הראשון מסרב לעבור — הוא נבהל

— 2 0 .0 0מה שכל העיכובים לא הצליחו
לעשות עושה הגשם שהחל יורד מחדש :
מצב הרוח קצת ירוד. יחד עם דוד אני מקים
שני קירות נמוכים של אבנים, מותח מעליהם
את יריעת הברזנט. תחת ״גג״ זה נישן
שלושתנו — אנני, דוד ואנוכי- .

״למי ש פגיון״
יום ב׳ — שלישי למסע
— 0 9 .3 0היום כיתתנו היא השנייה בשררת
המסע. אנו מטפסים על הר תלול —
למעשה סלע אחד עצום, סדוק פה ושם על־ידי
ערוצים עמוקים. לא הספקנו לעלות הרבה
כשניתנה הפקודה לעצור ולחכות לגמלים,
פקודה זו היא אחת התדירות במסע
כי קצב הליכת הגמלים איטי בהרבה משלנו
ומדי פעם עלינו לחנות עד שהגמלים ישיגו
אותנו. אך הפעם ישנו עיכוב נוסף: הגמלים
מתקשים לטפס על ההר. מלוויהם, אלה
שלקחו את מקומנו ככיתת מאסף, סוללים
להם מעבר פחות תלול מאבנים, ובינתיים
אנחנו נחים.
גם כשמגיעים הגמלים אלינו -איננו מתקדמים:
מיכה ושני סיירים יצאו לבדוק את
הדרך הלאה, לברר אם יוכלו הגמלים לעבור.
כעבור חצי שעה חוזר אחד מהם .״למך
יש גרזנים, פגיונות או מכשירים חדים?״
הוא שואל. הם דרושים לחציבת מעבר, אישם
בדרך. מישהו מייעץ לו להוציא את
חומר הנפץ מתוך כמה כדורים ולפוצץ מעבר
בסלע .״כך עשינו בפלמח,״ הוא אומר
לו ,״זה גם הכי קל.״
— 1 0 .3 0אנחנו עוד חונים ומחכים. משמאלנו,
בתוך עריץ עמוק, אני יכול לראות
גבים קטנים רבים, בהם ניגרו מי הגשם מאתמול.
אני מודיע לחברה שאני יורד לכמה
דקות ויורד במורד התלול אל המים. ממש
מי קרח. אני משתטח על הסלע ושותה בהנאה
רבה. אני שואל את היושבים למעלה
אם מתכוננים לזוז.

רוחלה, סטודנטית לפיסיקה.
ממשהו. מובילו משתדל למשוך אותו, צועק
ומעודד אותו — לשוא. הגמל מסרב לזוז.
הערבי מסובב אותו לאחור ומפנה מעבר
לגמל השני. הגמל ניגש, ממשמש את הקרקע
ברגל ארוכה ועדינה שפרסתה כמזרון קפיצי
הבולם תנודות, מעביר את משקלו אליה,
מקרב רגל שנייה ועובר את הקטע בקפיצה.
משך כל הזמן עוצרים הערבים את נשי־
׳מתם, פניהם מודאגים. בשבילם יקר גמל
מאשר, או ילד. אותם אפשר להשיג בקלות —
אך מה יעשה אם יאבד לו הגמל? ממה
יתפרנס?

״־א סדאמת אללה !״
גמל אחר ניגש למעבר. הוא מניח רגל
אחת, מהסס ׳ .הערבים מתפללים בקול רם :
״בסם אללה אל־רחמן, אל־רחים יא
סלאמת אללה בשם אללה הרחמן, הרחום!
בשלום אללה!) פתאום מתגלגלת אבן מתחת
רגל הגמל. הוא נבהל וקופץ קדימה. כולנו
עוצרים את נשימתנו. הגמל נופל על רגליו,
ברכיו מועדות — אך ברגע האחרון הוא
מזדקף ורץ קדימה.
הערבים רצים אליו, מתקהלים סביבו. על
הרגל האחורית מופיעים סימני דם — זה
לא דבר רציני, פריטה שטחית. שני גמלים
אחרים עוברים, בעדינות מפליאה. גם הגמל
שסרב לרדת בתחילה עובר עתה בשלום.
במדינה דעתו היתר,׳ אחת הסיבות לטרוף דעתו, שכתוצאה
ממנו התאבד ע״י קם־צה מחלון.
הוא האמין שהאינטרסים החיוניים של אר־צות־הברית,
הדורשים ידידות הערבים, מוק־רבים
על מזבח אינטרסים מפלגתיים — מיליוני
הקולות של יהודי אמריקה. הקו שלו
לא נתקבל כל עוד עמד בראש נשיא מפלגתי,
כד,ארי טרומן. הוא עלול להתגבר בשעה ש יעמוד
ליד ההגה נשיא צבאי, הנתון להשפעת
הפנטאגון: אייק.
דפיקה על הדלת. לאזרח ישראלי אין
זה עתיד משמח. לא האמריקאים ולא הרוסים
ידפקו על הדלת של המסדרון הישראלי
כאשר ירצו להכנס ולעבור לקומה השנייה
— לתורכיה ופרס, או למצרים וטוגיסיה.
שום דבר אשר ממשלת ישראל תעשה או
לא תעשה לא ישפיע על התפתחות האימים,
פרט לאפשרות אחת ויחידה: ליצור. חזית
אחידה עם כל ארצות המרחב, שתהיה מספיק
חזקה כדי לנעול את הדלת בשני הכיוונים,
להפוך את המרחב לגוש חוסם נייט־ראלי.
עיתונות ערמונים
מן האש
דוב יוסף ישב ורתח. שלושה עתונים
פרסמו בהבלטה חליפת מכתבים עולבנית
ומשעשעת בינו ובין משד, אהרן פייקוביץ,
מנהל הרכבות ואחי אלוף הפלמח יגאל פיי־קוביץ—אלון.

היה בשעה שדוב יוסף היה שר התחבורה,
אחראי לרכבות. אולם מאז הדל דוב
יוסף להניע את גלגלי התחבורה, החל במקום
זה להניע את גלגלי המשפט, כשר המשפטים.
בטענה שהמכתבים שפורסמו היו
מיסמכים סודיים, דרש מן העתונאים שיגלו
את האדם שמסר אותם לידיהם. השר קיווה
שבצורה זו יעלה בידו להרשיע את אויביו
בין פקידי משרד התחבורה. אולם העתונ־אים
סירבו, ומתוך זלזול בזכויות העתונאים,
שהפך שם דבר, פקד דוב יוסף על פרקליט
המדינה לפתוח נגדם תיקים פליליים. ביצוע
עבודה זו הוטל, כמקובל, על המשטרה.
כרוך השם, דא קיכדו. אולם המשטרה
לא התיחסה אל העניין בשמחה רבה.
כמוסר התלוי כולו בשיתוף פעולה של הציבור
הרחב, היא יודעת להעריך את עזרתם
של העתונאים. לא היה לה כל רצון
להוציא מן האש את הערמונים החמים של
שר המשפטים.
כשנודע שעתונאי חיפה עומדים לקיים
אסיפת מחאה נגד הפגיעה המחפירה בחופש
העתונות (כי מרבית האינפורמציה החשובה
באה לעתונאי ממקור המוכרח לשמור על
אלמוניותו, ביחוד כשהדבר נוגע למקרים של
שחיתות במנגנון הממשלה) ,נ#ל יגאל מו־סינזון,
קצין העתונות החדש של המשטרה,
את היוזמה לידיו. הוא עלה לסגן המפקח
הראשי, יוסף נחמיאס, מצא שגם הלה מת־יחס
לעניין בשלילה. הם החליטו לתת הוראה
לשוטרי חיפה לסגור את התיקים.
או.לם שעה קלה לפני כן ביקר פרקליט
המדינה אצל המפקח הכללי, יחזקאל סהר,
השתדל לשכנע אותו להמשיך בעריכת משפט
פלילי. כתוצאה משיחה זו הודיע הפרקליט
בפומבי בחיפה (שם שהה בתוקף תפקידו
כקטיגור במשפט הרופא הנאשם ברצח
חברת משק חניתה, אחר שביצע אצלה הפלה
מלאכותית בלתי־חוקית ובלתי־מוצלחת) כי
השלושה יועמדו_לדין.
משך כמד, שעות העבירו החוטים הלוך
וחזור שיחות נרגשות בין תל־אביב וחיפה.
התוצאה: קציני המשטרה, ביניהם יגאל
מוסינזון, הופיעו בכבודם ובעצמם באסיפת
העתונאים, הודיעו להם שהתיקים נסגרו.
אמר עתונאי, שכתב בשעתו מאמר בו דרש
להעביר את המשטרה לידי משרד המשפטים:
״ברוך השם שלא קיבלו את הצעתי ! ״

מפ ש
לא באיטריות במרק
כשבאה אניטה אנגל בפעם הראשונה לא־רץ־ישראל,
לפני 16 שנה, בלט לעיניה ליקוי
חמור אחד: היהודים אינם יודעים לד,שתשע
ולהינפש, דבר המרעיל את היחסים בין אדם
ואדם. החליטה אניטה: יש ללמד את היהודים
לשכוח את עצמם מפעם לפעם.
בינתיים שוטטה אניטה בעולם, כשליחת
עליית הנוער, לא שהתה בארץ די זמן כדי
לבצע את זממה. אולם מאחר שהיא ילידת
קנדה ונמנית עם אותן הנשים היהודיות האנגלו סכסיות המתלהבות מהר אך אינן מצ־טננות
באותה המהירות, לא שכחה את תכניתה.
בטיילה
לאורך שפת הים, מצפון לנמל

ב נרד י jה
חיפה, נתקל מבטה בחוף גליה. החליטה אני-
טה, שהפכה בינתיים?קרת בית ואם לשני
ילדים: זה המקום להתחיל בנסיון החינוך.
היא פנתה להנהלת החוף׳ ערבה תכנית מפורטת
להפיכת חוף גליה למקום נופש לדוגמה:
מקום שם יבחרו הגברים במלכת יופי
חופית, תתנקמנה הנשים בבחירת מלך יופי,
יוזמנו זמרים ורקדנים חובבים לתחר ביניהם,
ותתגלינה שאר צורות השעשוע הידועות
במקומות דומים בעולם, אך טרם חדרו אל
החוף הישראלי שם נוהגים המתרחצים להצטופף
כאיטריות במרק מבלי להשתשעשע.
אט אט הצליחה אגיטה אנגל להחדיר את
התלהבותה האנוגלו־סכסית למוסדות הנוגעים
בדבר, קיבלה הבטחה לתחבורה מתאימה.
בטוחה היא: אחרי שנצליח בגליה, ילמדו
מאתנו המוסדות בכל שאר החופים, יחנכו
את היהודים לנטוש את המיטה בשבת בבוקר,
להתבדר ולצחוק.
מסקנתה של אניטה: הגברים הורסים את
הארץ. הגיעה השעה שהנשים תקחנה את כל
העניינים לידיהן. אינו מתנגד: בעלה, מורה
לאנגלית בבית הספר הריאלי, יליד אנגליה,
הסבור שתכנית הלימודים מדגישה מדי את
מבנה הרוח, מקפחת את ענייני הגוף.

— 1 1 .0 0לרגלי ההר — בואדי רחב —
ואדי ...המוביל ל ניתנת הוראה לחנות
לארוחת צהרים. השעה מוקדמת מדי לארוחה
אך הוחלט לנצל את החנייה מאונס, עד
שהסיירים שיצאו לחפש דרך חדשה ישובו.
מיד לכשימצאו את הדרך נצטרך לנוע במר,י־

לגיא ממולנו. באמצע המדרון הגענו למישור
קטן בו נחפר בור מים. זוהי החראבה.
כאן נחדש את מלאי המים שלנו ונשקה את
;:גמלים. אני לוקח ספל ויורד במדרגות האבן
הגסות היורדות אל תוך האדמה, לבור המים.
בור רחב ועמוק, חצוב בתוך ההר, עם שלו־

האנשים מתקדמים זוגות זוגות או בקבוצות
קטנות, שרים, מתלוצצים, מספרים צ׳יזבאת
— כאילו היו צופים בטיול ליד אחת המושבות.
אחמד, אשר גמלו תועה בצד השני של
הואדי מתקרב אלי .״יש פה ערבים, יא
חוואג׳ה שלום?״ הוא שואל אותי, במבט
המשק לקוני. עסק כדאי
בין 471 הצירים שהשתתפו בועידה הכלכלית
במוסקבה נמצאה גם משלחת צנועה
בת חמשה מישראל. המשלחת שהורכבה ברגע
האחרון מאנשי משק בעלי רצון טוב
לא היתד, ידועה בציבור מלבד פייבוש בנדודי,
חבר מפמ״י בועד הפועל של הסתדרות
העובדים. ארבעה האחרים: יוסף חסון,
יבואן חיפאי, שמואל כהן, מנהל חברת שיכון,
ג׳מאל מוסה, ערבי מנצרת ואיש מק״י ושלמה
רוזן, איש הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר.
המשלחת חזרה מלאת התפעלות (אך בלי
החבר ג׳מאל מוסד • ,שנשאר במוסקבה) ובידיים
ריקות שלא במשלחות אחרות, כברי־טית
למשל, שחזרה עם הצעות מרחיקות לכת.
כל מה שארבעת מבקרי מוסקבה הביאו
עמהם מברית־המועצות היו רשמים מהבלט,
התיאטרון ורשמי מגע מיהודי מוסקבה, שעם
כמה מאות מהם נפגשו לאמירת שלום חטופה
בבית־הכנסת המוסקבאי בליל הסדר.
מה שחברי המשלחת שכחו, בהודיעם על
הצעות מספר, מעורפלות ובלתי ברורות, של
יבוא רוסי של נייר, עצים וטרקטורים,
היה שכל שישראל יכולה למכור לברית־המועצות
הוא תפוזים שבמקרה הטוב ביותר
לא ישווקו בלמעלה ממליון דולאר לשנה.
וכיוון שאין ישראל להוטה במיוחד אחרי
חוזים מסחריים שיהיו מבוססים על תשלום
דולארים יקרים במקום על עסקי חליפין לא
תבוצענה, כנראה, אף אחת מההצעות כשם
שלא הגיעו לכלל הסכם נציגי הממשלה עם
שליחי טרסטים סובייטיים אשר הציעו לפני
שנתיים למכור כותנה אוזבקיסטנית במחיר
גבוה ובתשלום דולארים מיידי.
ההצלחה היחידה ביחסים מסחריים עם
ברית־המועצות ארעה לפני צאת המשלחת
ולאחר שנתברר חוסר הסיכוי של חתימת
חוזה מסחרי. היה זה משלוח 166 אלף תיבות
פרי הדר לברית־המועצות אחר שלושים
שנה של משא ומתן קר בין מועצת השיווק
של פרי הדר למשרד המסחר הסובייטי. אולם
כשבוצעה מכירה זאת היה העסק כדאי בהחלט
לקונים: כל תיבת פרי הדר שנרכשה
בחמשה דולר וחצי נמכרה במוסקבה במחירים
מופרזים ביותר ( 220 דולרים לפי שער
החליפין הרשמי).

הברחה
״מה אבשר דעשות?״
בשנת 1943 הגיע לפלצל (הרובע היהודי
בפאריס) ענק אדמוני בשם ולאדיסלב פולסקי.
לא היה ספק בקשר לארץ מוצאו. אך רבים
תהו אם הפולני שפתח לו חנות קטנה לייצור
נקניק, הוא יהודי או נוצרי. פולסקי בן הח־משים
תלה תויות קטנות ועגולות בקצה
הנקניקים שנשאו את המלים ״נקניק כשר״.
לידידיו המקורבים והלא יהודיים הסביר :
״עשר תויות עולות לי חמשה פרנקים והיהודים
קונים את הנקניק ומשלמים תמורתו
כפלים, כאילו היה כשר.״
עסק ייצור הנקניק של פולסקי שיגשג
והלך. ארח המלחמה התרחב והפך בית חרו לעזוב

חברת השקעות הצוער, לפולסקי

* ג׳ינואל חוסה עוכב ערב יציאתו על־יזי
שלטונות ישראל, ורק אחרי בירור מקיך
הותרה יציאתו במטוס, על מנת להשיג את
חבריו במשלחת שיצאו על סיפון אניה.

רות וללא חגיות, להשיג את הזמן שהלך
לאיבוד. בפעם הראשונה אין מרעה בשביל
הגמלים ; אפיק הואדי יבש כולו, מלא זיפזיף
ואבנים קטנות ואין בו כמעט כל צמח.
רק פה ושם נראה שיח לענה יבש — זוהי
כל ארוחת הגמלים.

אובד מן הסבר
— 12.00 ממשיכים בדרך. עתה מובל
כל גמל, ולא כפי שהיה עד עתה כשרק
הערבים מובילים חמשה גמלים והשלושה
הנוספים קשורים לאלה שמלפניהם. יחד עם
שנים אחרים ניתן לי להוביל גמל. אנו פונים
צפונה ועושים איגוף גדול, לעבור את שורות
ההרים.

שה עמודים פרימיטיביים המחזיקים את התקרה.
כשאני
עולה חזרה אל פני האדמה כבר
עוסקים הערבים בהורדת דלי לשאוב מים.
שאר החברה הלכו קדימה לשתות ממעיין
קרוב, הנמצא באפיק הגיא. אני עומד למעלה
ומביט עליהם: שלושים איש הכורעים
ברך ליד שלולית מים גדולה, פניהם בתוך
המים ושותים, שותים, שותים, כמעט בלי
הרף. פה ושם מחפש מישהו רעננות נוספת :
כורע על ברכו, מכווץ כולו על האדמה כמשתחווה
בתפילה וחבר אחר שופך על ראשו
מים ממימייה.

״אני עכשיו מבסוט״.
— עזבנו את החראבה מאחורינו.
15.15
הדרך שאנו עוברים עתה היא המשעממת
והחדגונית ביותר שעברנו עד כה. מסביב
אדמה אפורה, יבשה, אפויה בחום שמש לוהטת,
כרומה מתבקע בסדקים גדולים. פתאום
מסתובב השביל הסלעי סיבוב הד ורחש
עובר לאורך כל השדרה: למטה משתרע
עמק רחב ומוריק, המתפתל ברחבות אדירה
בין גבעות נמוכות. ולמעבר הפתאומי מן

אין לתם
— 1 7 .0 0הואדי מתקרב לקיצו — אפיק
עמוק וסלעי, חסר כל צמחייה, מלבד הלענה
הנצחית ואילה עצומה וענפה. כאן נחנה הלילה.
כל אחד בוחר לו מקום לינה, מי
מתחת לאילה, מי לרגלי צוקי הסלע ומי
בנקיקים קטנים. בפעם הראשונה נשמעות
השאלות :״למי יש אבקת רגליים? למי
יש פלסטר?״ ההליכה הקשה כבר נותנת
את אותותיה ברגלים המיוסרות.

V׳30
— מעתה יונהג משטר קיצוב
18.30
חמור. ארוחת הערב תהיה בלי לחם. עד
שנתקשר עם המטוס שצריך להיות אתנו בקשר
ונהיה בטוחים שיספק לנו אספקת לחם
סדירה, נצטרך לקמץ בשימוש הלחם. במקום
הלחם נאכל הערב תפוחי אדמה. יש גם מרק
ובשר. הצרה היא רק שלא מספיקים לבשל
את הכל ביחד — כל חצי שעה מגישים
משהו אחר. את התה נשתה בודאי בחצות,
אם נמשיך בקצב זה.

״לא קל לשאת אלונקה...״
ככל שאנו מתקדמים נעשה הנוף פראי
יותר, חד יותר. מכל העברים מתנשאות פס גות
ערומות, שצבען האפור מתגוין בגונים
שונים בהתאם לקרני השמש הנופלות עליהן.
אנו עוברים ואדי קטן, אף הוא כקודמו, יבש,
כולו חול וחצץ. שלושה עצים גדולים ועג־פ־ם
שוברים ברעננותם את השממה האפורה.
במעלה אחד ההרים אנו מגיעים למשטח
ישר, רמה קטנה המסתיימת בירידה תלולה
אל תוך גיא צר, מוקף הרים גבוהים ותלו־לים.
שם, אומר לנו בנץ, נגיע לבור מים.
— חראבת ...למעלה על הפסגה
1 4 .3 0
ישנם כמה גיבובי אדמה, קברי בדואים עלובים
שחיו ומתו כאן לפני מאות שנים. עד
אשר התקרבו הגמלים, חנינו על הקברים
ההרוסים, לעסנו צמח קטן שגדל עליהם.
תחילה טעמתי את הצמח בהיסוס: איזה
מין אוכל זה יכול להיות שגדל על קברים?
נגיסה אחת שיכנעה אותי: היה לזה טעם
חמוץ, כשל לימון, מעדן ללשוני היבשה.
״זוהי חומאה ורודה,״ הסבירו החקלאים
שבינינו.
נעים לי מאוד להכירך, גברת חומאה ורודה.
יש לך טעם מצויין...
כשהגיעו הגמלים ׳,המשכנו בדרך, בכיוון

מיוחד במינו.
״לא,״ אני עונה כדי להרגיעו. אני יודע
מה רב פחדו מפני ערביי הסביבה .״הם רק
זרעו כאן וברחו מעבר לגבול.״
אחמד פורץ בצחוק .״חשבתי שאתה לפחות
מבין בעניינים אלה,״ הוא אומר לי
(עוד מן היום הראשון קבע שאני ״איבן־
ערב״ ,אחד משלהם) .הוא מצביע על גללי
בהמות וברגלו המסונדלת דורך עליהם :
״אתה רואה? זה עוד טרי. הערבים ברחו
רק לפני כמה שעות. הם בודאי נמצאים למעלה
על הגבעות.״
אך פלא ! הוא מדבר בלי שמץ של פחד.
״זה לא איכפת לי,״ הוא מסיים .״אני עכשיו
מבסוט !״ רוח השובבות שהירק השרה עלינו
נכנסה גם בשועל הזקן.

מתחת לאילה הדלקנו מדורה ענקית. החברה
מתאספים מסביב, צלחות וספלים ביד,
מחכים שמא תחולק עוד מנה של משהו.
רוחלה, הסטודנטית לפיסיקה, לשעבר מפקדת
מחלקה קרבים בפלמח, מוציאה מן הילקוט
קופסה של שימורי שזיפים מאמריקה.
מסביב לקופסה מתנהל ויכוח ער: האם לחלק
אותה עכשיו, לכל הנאספים או להשאיר
אותה בשביל אנשי הכיתה שלנו? הויכוח
קצר ביותר: מישהו כבר פתח את הקופסה
והיא עוברת מיד ליד.

בשר אד צלוי

״בנץ, פניו זבים דם...״
האפרוריות האיומה למראה המרהיב מפליא.
לולא ידענו שאנו נמצאים בלב הנגב השומם
היינו חושבים את עצמנו בעמק או בשרון,
בפרוס האביב.
אנו יורדים לעמק — ואדי בצעדים
שנעשו יותר ערנים, בהליכה שהפכה תענוג.
השעורה הירוקה מגיעה מעל לברכיים, הגמלים
מתקדמים בתוך השדות המוריקים,
נעצרים מוי פעם לתלוש כמה גבעולים.
השדרה איבדה עתה את מראה הצבאי,

מצב הרוח מרומם מאד. באויר מורגשת
מנת הקרירות הנותנת למדורה קסם מיוחד.
אנחנו יושבים בעיגול, שרים בלחש. אין זה
מצב רוח של התפרקות ושמחה גועשת. אנו
רק מלאי נחת ושלוה והכוכבים הנוצצים
בשמים הבהירים מוסיפים לשקט הנפשי. אני
ממלא את מקטרתי והיא עוברת בין הבחורים
השואפים את העשן הרך בנשימות ארוכות.
— לאחר ספל תה חם ומתוק, מו2
0 .0 0
כנים הכל לשכב לישון. רוב הבחורים גורפים
את גחלי המדורה בצלחות, מפזרים
אותם על האדמה, במקום שבחרו ללינה. על

,העולם הזה״ 759

״עמוס משגר שני רוכאים...״
הגחלים הם מפזרים שכבה דקה של חול
ועליה הם פורשים את השמיכות. זהו מנהג
ישן של הולכי מדבר המגן עליהם מפני
הקור האיום של שעות הבוקר המוקדמות.
עתה זה מוליד צרור בדיחות :״צריך לומר
לשומרים שיהפכו אותם כל חצי שעה,״ מתלוצץ
מישהו ,״אחרת יהיו צלויים מצד אחד
בלבו.״
״אתה יכול לצחוק,״ עונה אחד המועמדים
לצלייה .״אבל זה יותר נעים מלישון בפרי-
ג׳ידר.״
הלועג מתקתק את שיניו ברעידה מדומה
ושוכב לישון.
יום ג׳ — רביעי לנוסע
— 01.00 היום מתחיל מוקדם מאד בשבילי.
אני שוכב ליד המקלע, בקצה הואדי,
שומר על המחנה מפני אויב וצר. רק לפני
כמה דקות הוציאו אותי מתחת לשמיכות
החמות ואני ער לחלוטין. זו אחת ממעלותי
— ירושת לילות שמירה אין ספור: מספיק
שמישהו יקרא בשמי ואני כבר ער
לגמרי. אבל יש לי גם מגרעת איומה: אני
נוטה להרדם באותה מהירות שאני מתעורר.
עכשיו אני נתון באחד המצבים האלה. אני
מתחיל שיחה עם חברי לשמירה אבל לו אין
סבלנות לשבת במקום — הוא לבוש מכנסיים
קצרים והקור חודר לעצמות .״אני הולך
לעשות סיבוב קטן,״ הוא אומר לי. לכאורה
זהו דבר אסור בהחלט: בלילה יש לשכב
על האדמה ולהמנע מהתבלטות או תנועה.
אך הלילה כה שליו ורוגע מסביב שאין טעם
לקפדנות מיוחדת.
המשמרת קצרה מאוד — שעה אחת בלבד.
אך קשה לי להמנע מלהביט בלי הרף בשעון.

הוא מעלה מים מהמחסן, להרוות את צמאונו.
— 0 1 ,5 0אני לא יכול לשכב בשקט.
אני קם ומודיע לבן־זוגי שהגיעה השעה להעיר
את השומרים המחליפים אותנו. הוא
מביט על השעון :״זה עדיין מוקדם.״ אך
אני מבטיח לו ששעונו לא מדייק וניגש לדמויות
השרוכות על האדמה באפלה.
מתחת לעץ עולה נחירה עצומה. להעיר
אותו, או לחכות מעט? לא רחוק אני רואה
את שמיכותי. והן מושכות מאד .״היי ! גד,״
אני קורא לישן, ומניע את כתפו.
״מר, יש?״ .עונה קול מנומנם. כמה חי־טוטים
מתחת -לשמיכה — הוא מביט כנראה
בשעון .״זד, עוד מוקדם!״ הוא ממשיך בתרעומת
.״יש לי עוד ארבע דקות לישון.״
״לא, כבר אחרי שתיים,״ אני עונה .״השעון
שלך מקולקל.״
— 0 3 .4 0השכמה 11 .ך בשבילי זאת לא
השכמה. זה למעלה משעה שאני מכווץ בתוך
השק, רועד מקור. אני משתדל להתרומם —
ונופל חזרה. במאמץ גדול אני מצליח לקום
על רגלי, אך נשען מיד בסלע. מרוב קור
התכווצו שרירי ואיני יכול להניע אבר. עוברות
דקות ארוכות עד שחוזרת אלי השליטה
על אברי.

המסע, יתפור לי סוליה חדשה. ואם גם
זה לא יעזור אעלה על גמל. לא תהיה לי
שום הזדמנות של גבורת יאוש עילאית.
התודה לאל.
— עברנו שרשרת הרים ועתה
0 8 .3 0
אנחנו-מתקמדים לאורך אחד הואדיות האינסופיים.
פתאום מתקרב אלי אחד הערבים :
ד׳טלגה ילייה !) הוא אולר ברטט. אני
לא שמעתי כלום.

את רובע היהודים לעבור לסביבה נאה יותר.
הנקניקאי העדיף להשאר במקומו :״כל ימי
עבדתי עם היהודים, אתם אפשר לעשות
עסק.״
לפני ש;ה זכה פולסקי בביקור בלתי צפוי.
שלושה יהודים מגודלי זקן, מכונסים בתוך
חלוקים שחורים ודהים, הציעו לו תכנית :
״זוה רור 3ה לש 3מו
״שליחת חבילות נקניק ובשר לפלשתינה.״
כעבור כמה דקות נעצרת השדרה. מימיננו
השיטה המוצעת: עריכת רשימות שולחים
אני רואה שני בחורים מטפסים בדהירה על ומקבלים שיוצאו מתוך שני ספרי טלפונים,
גבעה. אחד מהם נעצר ומפנה את נשקו
צרפתי וישראלי, שליחת החבילות על פיהם
לדמות עטופת שחורים שהתרוממה מתוך
ממרסייל לחיפה, מקום ששותף חמשי יטפל
האדמה, השני ניגש אל הדמות השחורה,
בהן בצורה נאותה, יעביר את הרווחים
לפני כמה דקות מצאנו עבאיה ערבית שחו פאריסה.
רה ושמיכת צמר־עזים פסה, שנזרקו כנראה
נוסע אחד התעצבן. ולאדיסלב פולס־על־ידי
ערבי שברח בבהלה. הדמות השחורה קי הסכים, שמח בעיקר לתנאי שהציגו שלולמעלה
היא כנראה אשתו של אותו ערבי.
שת המציעים: הם יהיו ״שותפים חשאיים״,
״תאמרי לבעלך שזו חרפה לשפמו ולב־ ישותפו בהשקעות, יתחלקו ברווחים, ישאירו
את היוזמה במלואה בידיו. בתחילה התנהל
העסק כסדרו. החבילות נשלחו, הכספים חזרו
לפאריס, הרווחים חולקו בין השותפים. פול-
סקי גילה שמכל שנותיו בפאריס, היתד, השנה
האחרונה המבורכת ביותר.
רגל ם י1ז 3ות וזבות דם
יום אחד התייצב פולסקי במחלקה הקונסולרית
של הצירות הישראלית בפאריס, הציג
— 0 5 .3 0הבוקר קיבלנו שתי פרוסות
תעודה בה תואר כאיש ענף הגלנטריה, המלחם
עם ריבה כל אחד. לא הייתי אומר
עונין בהשקעת הון בישראל. הוא קיבל אש־שזו
ארוחה רצינית, אבל מי בא כאן לאכולי
רת־כניסה ויצא באניה לחיפה. באניה משך
ארוחות טובות הייתי יכול לאכול בבית,
אליו תשומת לב בלתי־רגילה. הוא היה עצמבלי
לבוא עד כאן.
בני. ליד שולחנו בחדר האוכל של המחלקה
בכל זאת, פרוסה נוספת לא היתד, מזיקה
הראשונה שוחחו שכניו :״אומרים שבאניה
כלל וכלל.
נמצאות כמויות עצומות של בשר שחור,״
— 0 7 .0 0משך שעה טיפסנו בצלע הר.
אמר אחד .״יתפסו אותו,״ ניבא שני ,״זה לא
ההליכה היא מהירה, רוח רעננה נושבת כל
כל כך פשוט היום.״
הזמן. גם הגמלים הולכים יותר מהר היום.
כשעה לפני שהשליכה האניה עוגן, עמדו
מולנו מזדקרת פיסגה גבוהה וחדה, כפיטמת
על רציף המעגן אנשי המשטרה הכלכלית,
ענק. אנו משאירים את הערבים עם הגמלים
ציפו למה שהובטח כשלל גדול.
בדרך וממשיכים לעלות.
החזיר אינו כשר. פולסקי היה עציר
מראש הפיסגה (גובה 975 :מטר — הגנוח
למרי, לא גרם למשטרה תקלות מיותרות.
בוהה שעברנו עד עכשיו) אנו משקיפים על
הוא גם לא התרגש כאשר נחקר על בעלות
פני ואדי עצום, המתפתל בין הרים חשופים,
חמשה הטונות בשר חזיר שהועלו מן הארגכשפה
ושם שובר עץ ירוק את חדגוניות
זים בחבילות חבילות, עליהן היו רשומים
השממה. בנץ, בידו תיק מפות פתוח, מסביר
שמות סתמיים (קיימים) של מקבליהן. להפך,
לנו את הנוף. למרות שהוא מכיר את הנגב
הוא הציע לחוקריו סיגריות אמריקאיות ריהיטב,
מימי היותו חבר משמר־הנגב ומסיו־חניות,
גילה שנוף הכרמל מרהיב והודיע :
רים רבים, שטח זה אינו מוכר לו עדיין.
״חשבתי שהיהודים יזהמו את פלשטינה כפי
הוא רק שמע עליו ומפרש לפי מבנהו הטו״...ותשע
בחורות...״
שהם הצליחו לעשות בפולניה, אך נוכחתי
פוגרפי ובעזרת המפה הצבאית שלו.
בודו,״ אומר מיכה לערביה המבוהלת .״איך לדעת את ההפך הגמור.״
— 0 7 .4 5אני שוב מוביל גמל. הדרך
לבסוף הודה באשמה כאשר הוצג לפניו
לא התבייש לברוח מפני היהודים ולהשאיר
קשה מאד וקצב ההליכה איטי. פתאום עובר
סרט 9מ״מ, שצולם על־ידי שליח המשטרה
את אשתו מאחור?״
הכלכלית בפאריס (העולם הזה ,)757 בו היה
מיכה והבחור השני מצטרפים חזרה לטור.
עמוס ההולך לידי מסביר שהאזור בו אנו הוא הכוכב הראשי. במאה המטר הראשונים
עוברים מאוכלס ערבים עוינים ויש חשש של הסרט, זיהה ולאדיסלב פולסקי את עצמו
רציני להתנקשויות. בעוד יום יומיים נצא כשהוא מטפל במשלוח הארגזים מפאריס ל־מן
האזור ונתקרב לאזור ההררי לאורך הג מרסייל, אמר :״מה אפשר לעשות? תמיד
אמרתי שליהודים יש יותר שכל מאשר לנו.״
בול המצרי. שם מניחים כי יהיה יותר שקט,
בשר החזיר הוחרם. נמסר לרשות הפיקוח.
כי האזור שומם־ וקשה ואין להגיח שישנם
פולסקי זכה בצו־גירוש מן הארץ, חיווה את
שם בדואים במספר רב.
— 1 0 .0 0זה קרוב לשעה שאנו חונים דעתו :״אולי ענף הגלנטריה איננו מקובל
במקום — שוב נתקלנו בדרך שהגמלים ביותר בארץ זו ״.ברם, ההפתעה הגדולה
אינם יכולים לעוברה. ועד שהסיירים ימצאו ביותר נכונה לו כאשר בערב שובו לביתו
דרך חדשה אנחנו נחים בשביל צר, בצלע שבפלצל הפריסאי, הקדימו שלושת שותפיו
החשאיים לבקרו. הם היו נרגזים וחסרי התהר
תלול. עתה מתחילים לזוז — חזרה אל
חשבות בהצטדקותיו :״גמרנו אתך,״ צעקו
הדרך שבאנו בה. השמש הלוהטת, הנידנוד
לעומתו בחימר .,״רימית אותנו, הברחת בשר
הקצוב של הגמלים כמעט מרדימים אותי.
חזיר בלתי־כשר.״
הערבי שלפני התחיל לשיר, מנגינה מיללת
ועצובה, המסתיימת כל פעם באנחה עמוקה.
״אני זר, תועה מדבר,״ י הוא שר ,״הראה לי
את הדרך הנכונה.״

ה»טו 3אינו עונה
— הערבים ממצמצים את העינים
1 3 .1 0
ומצביעים לאופק :״טיארד״״ הם צועקים,
״טיארה !״
אני מאמץ את עיני — איני רואה דבר.
השמים שמי תכלת מוצקים, ללא ענן, ללא
כל סימן של מטוס. אך שאר החברה רואים
אותו .״הנה, שם,״ הם צועקים .״פרימוס
צהוב מעל להרים.״
עמוס, שנשא כל הזמו את מכשיר. הקשר
על גבו, מרכיב את האנטנה ומנסה להתקשר
עם המטוס .״האללו מטוס, האללו מטוס,
האללו מטוס,״ הוא קורא לתוך הפייה בקול
חדגוני.

״ויתרנו על האלונקה והערמנו שמיכות על הגמל למישבב רף כשביד דן...״
לא רחוק ממני כורעים הגמלים, ברכיהם
קשורות כדי שלא יוכלו להתרומם. נחירו־תיהם
מגיעות אלי ומדי פעם בוקע אחד מהם
את הדממה בקול הדומה למים הנשפכים
מכד צר ! בלוטה ורודה, כגודל ראשו של
הגמל מופיעה מתחת לשונו לרגע קט, ונעלמת
שוב. זוהי ״מימייתו״ של הגמל. כך

,העולם הזה״ 759

רטט בהלה בלבי: קצה נעלי הימנית התבקע
! זוהי ההתחלה של הסוף. אני כבר
רואה את עצמי זוחל על ארבע, רגלי היחפות
עטופות סחבות וזבות דם, בלב ישימון
אינסופי, הרחק מכל יישוב.
אך מיד אני צוחק מעצמי. אם הנעל תתבקע
עוד יותר אגש לדן נאכט. הוא הסנדלר של

אנחנו עומדים מתוחים מסביב. עמוס חוזר
שוב :״האללו מטוס, האללו מטוס, כאן
המסע, כאן המסע !״ שוב ציפיה מתוחה.
המטוס אינו עונה.
עתה אנו יכולים כולנו לראות אותו בברור,
חג מעל רכס ההרים הקרוב. העיניים מופנות
אליו בחרדה: האם יראה אותנו? האם
יקלוט את שידורגו. למעשה ממלא המטוס
בנאמנות את ההוראות שניתנו לו: לפי
התוכנית המקורים היינו צריכים להיות עתה
על ההרים שהוא חג מעליהם. אולם המכונית
סרבה אז להסיענו הלאה, הורידה אותנו 30
קילומטר לפני המקום שנקבע בתוכנית, כי
חקלאות הקש נשאר במקומנו
בהתברר למשקים החקלאיים בקיץ 1951
שבלי גרעינים ממקורות עצמאיים ייאלצו
לחסל את משקי בעלי החי׳ פתחו במירוץ
לחצי מיליון דונם אדמות הנגב שהיו ברשות
המפקח על הקרקעות המוכרות במשרד החקלאות
125 .ישובים חקלאיים, מהתאחדות ה־אכרים
עד משקי הקיבוץ המאוחד, חילקו
ביניהם את מאות אלפי דונמי השדות שלא
עובדי זה ארבע שנים תמורת דמי חכייה
אפסיים כמעט כש־ 400 אלף דונם, השוכנים
ליד רצועת עזה משלחת המסתננים, זוכים
בהענקה חד־פעמית של לירה לכל דונם זרוע.
יבול ההילולים של 70 אלף טון שעורה
הצדיק את התקוות שתלו בו, הבטיח את האספקה
לבעלי החי בכסותו את תצרכתם
ולמעלה ממנה.
אולם בשתי נקודות הועבר, הנאת החקלאים
מהצלחתם: הפרשי התנובה בין האדמות
שדושנו לבין אלה שלא דושנו ( 200ק״ג
לעומת 60ק״ג) ,והצורך להשאיר אלפי טונות
קש יקר־ערך במקומו, בגלל המחסור

צפונה.
בחומרי האריזה ואי־כדאיות הובלתם
* קרקעות ערביות נטושות שלא עובדו
מאז מלחמת העצמאות, הופקדו לפי חוק
כנסת מיוחד תחת רשות משרד החקלאות
שהיה צריך להחכירם לעיבוד מניב יבולים.

במדינה
וזרד בצנצנתלבניה
איש מדור השתלנות והגננות של משרד
החקלאות, חיים למה, בעל בלורית שחורה
ומקורזלת ואיטי־דבור נסתייע בעשרה חברים
לעבודה להדרכה, סידור ופירוק אחת
התערוכות שהפכו מוסד חיפאי שכיח תחת
חסותו של ראש העיר, אבא חושי.
תערוכת הפרחים הוכוונה לחנך את תושבי
חיפה לשמור על פרחי הגנים העירוניים ולהעריך
הערכת יתר את נוי הפרחים. אך
מציאת מקום לתערוכה לא היה קל ביותר
והיוזמים נאלצו להסתפק באולם הישיבות
של העיריה שאינו יכול לקלוט יותר מ־200
מבקרים בבת אחת, אולם גם עם פתרון זה
לא יכלו אנשי לטה להתחיל בהקמת התערוכה,
כי באולם נערך טקס הענקת תואר אזרח־כבוד
לסופר דוד פינסקי והאולם נמסר לידי
אנשי משרד החקלאות רק בערב שלפני פתיחת
התערוכה. ואז החל מרוץ שגעוני שארך
21 שעות עד שהתערוכה פרחה באולם.
שגי מספרים. התערוכה נפתחה במועד,
ארבעה חדשים לאחר שיוזמה, וקהל סקרני
בן 8000 איש שטף משך שלושת הימים הראשונים
את האולם, עבר על פני עציצי
הפרחים בצדי המדרגות, צפה בתכנית ענקית
של הפרק העירוני והתפעל למראה 200 צנצנות
הלבניה שהכילו ורדים ססגוניים וסיי־פנים
זקופי־קומה.
מלבד הסברה על הרקפות התרבותיות שאינן
ילידות הארץ (הן הובאו על־ידי פר־הנים
מסחריים) התלהבו המבקרים במיוחד
כשני אגרטלים שקופים שהכילו שושני מים
לבנות צפות בתוך עלים ירקרקים ושגודלו
על־ידי רופא שעסוקו החביב הוא גדול פרחים.
אולם
הישגם העיקרי של הפרחנים, מבחינה
חמרית לפחות, נתגלה לצופים מתוך שני
כספרים שהובלטו בקצה האולם: מדי שנה
נמכרים בישראל פרחים בחצי מיליון לירות.
המספר השני, שהוא רב חשיבות במיוחד :
ערך היצוא של פרחי ישראל, באריזות משמרות,
הוא קרוב ל־ 300 אלף לירות במטבע

--הלאה משם הדרך קשה ומזיקה לצמיגים.
וכך הולכים אנו כל הזמן בפיגור של יממה.

ש בטי א רי די ס׳זו פדא ״ ם
צפרה, נוטלת מעמוס את מכשיר האלחוט.
״האללו מטוס, האללו מטוס, האללו מטוס ! ״
קולה מלא גוון של חד־גוניות המיוחד לקשרים.
כנראה שכבר הספיקה ללמוד את
המלאכה היטב מזמן. לבסוף היא מפסיקה:

עשרות קילומטרים) .אלד, הם האנשים החיים ף! אחמד ממשיך למלמל לעצמו .״אללה !
הראשונים שאנו רואים מזה ארבעה ימים אללה ו אני אספר עליהם לבני עד
שאמות.״ אך פניו מתעצבות פתאום .״אבל
וגם אותם אפשר לראות רק בעזרת המשהם
לא יאמינו לי,״ הוא נאנח .״הם יאמרו
קפת שלי, לאחר תור ארוך של סקרנים.
פתאום נוצצת קרן אור מן ההר הרחוק. לי שאני זקן שוטה ושקרן ! ״
— 1 4 .1 5אנו מתקדמים לכיוון ג׳בל...
ועוד אחת. עתה מתנוצץ האור בתכיפות.
הם מאותתים לנו חזרה! הידד! הצלחנו ליצור הירידה מן הפיסגה קשה מאד — בעיקר
בשל האבנים הקטנות הדוקרות את הרגלים
קשר עם העולם החיצוני. אילו רק יכולנו
מבעד לסוליות הגומי הרכות. בינינו ובין
להתקשר כך גם עם המטוס ! אך הקשר

סט״־]טים
הגעגו עי םהביתה הו דגם
הבעיטה שקבלו הסטודנטים הישראליים
הלומדים בחוץ־לארץ עקב המדיניות הכלכלית
החדשה ואשר כתוצאה ממנה נפגעו
סטודנטים ישראליים רבים הלומדים באירופה
ובארצות־הברית, לא השפיעה במדה רבה
על 20 הסטודנטים הישראלים בקנדה•
שעה שמאות סטודנטים מתחבטים כיצד
לכלכל את עצמם בחוץ־לארץ מוסר כתב
מיוחד של העולם הזה, משה בך שחר, מקנדה,
על הצד השני של המטבע — צעירים
ישראליים שהסתדרו בכוחות עצמם ומרוויחים
את לחמס ללימודיהם :
אחד מלוחמי הראל ומפורצי הדרך לירושלים,
דני, לומר רפואה במכללת מק־גיל
המפורסמת ומרויח את לחמו ולימודיו בכבוד
ואף מצליח לחסוך דולרים רבים לנסיעות
חופשה בקנדה ובארצות־הברית ובשנה
היאה מקור, הוא לבקר את בני משפחות
בישראל.
כי דני עובד משך 4שעות ביום כמנקה
מרבדים במכבסה מיוחדת ומרויח 160 דולר
לחודש. מתוך סכום זה הוא מוציא עבור
חדר מרוהט מכוסה מרבדים 35 דולר לחודש
75 .דולר לחודש — האוכל, והשאר
מוצא לצרכי לימוד, מלבושים ובילוי.
דבורה, ממשוחררות גבעתי, הלומדת באוניברסיטת
מונטריאול חימיה, נמצאת בקנדה
שנתיים והספיקה לחסוך כ־ 1000 דולר
עבור נסיעה לישראל וביקור ביניים באירופה.
דבורה
היא בוגרת הגימנסיה הרצליה
ומלמדת עברית בבית־ספר במונטריאול בשכר
של 200 דולר לחודש. היא עסוקה בהוראה
משך 4שעות ביום ואת יתר הזמן
היא מקדישה ללימודי החימיה.
כששואלים אותה ״דבורה, מה נשמע?״
עונה היא :״עושים חיים, אבל הגעגועים
הביתה הורגים דבורה הספיקה לבקר
משך השנתיים בכל קנדה ממונטריאול ע,־
ואנקובר, מרחק של אלפי מילין ובחופשת
האביב השתא נוסעת היא לביקור בפלורידה.
אברהם, מנכי מלחמת העצמאות הגיע לקנדה
לפני שנה ולומד רוקחות באוניברסיטת
מונטריאול המונה 25.000 סטודנטים.
הוא בוגר בית־הספר הריאלי בחיפה ונפצע
בקרבות הצפון. משהגיע לקנדה התאכסן בשבועות
הראשונים בבית־מלון, בו הוציא את
סכום הדולרים האפסי שהיה ברשותו.

״אין בכלל קשר,״ היא מודיעה .״הסוללה
לא בסדר.״ כרגיל.
בינתים חג המטוס פעם, פעמיים ונעלם
מעבר לאופק. קיצוב הלחם יימשך כנראה.
— 1 3 .4 5המקלעים מוצבים להבטחה.
כל החבריא מצטופפים על גל־ אבנים, ברום
הפיסגה, מקשיבים להסברים של בנץ. המר

המשתרע הרחק מתחתנו הוא האדיר
ביותר שראינו עד כה .״שם ההר הגבוה
שממולנו הוא ג׳בל ...אפשר לראות מכאן
את ערמות האבנים,״ מסביר בנץ .״עד כמה
שידוע לנו, לא דרכה עדיין רגל עברית שם.״
במרחק מזדקרת פיטמה כחלחולת, המתנשאת
בתוך אדי שרב: זהו ...מזרחה מתמשכת
שרשרת של רכסים אדמדמים: אלה הם
הרי אדום, מעבר לגבול הירדן. מצפון, על
רכס בשטח ישראלי, נראות דמויות זעירות
מתנועעות על הפיסגה הקרחה. זאבה׳ חבר
קיבוץ קלטה המשמש כסייר, טבח ואפסנאי־חלקי
מוציא מכיסו שתי מראות צבאיות
קטנות, מציבן זו מול זו, לוקח עפרון ומתחיל
לנועע את ידו מול אחת המראות: הוא
מאותת בהליוגראף לאנשים על ההר (מרחק

סמלי בלבד: הקבוצה השנייה אינה יודעת
לאותת. היא מחזירה לנו סתם קרני אור
מקוטעות.
אחמד ניגש אלי. עיניו השחורות נוצצות
והוא כולו אומר סקרנות .״איפה אנחנו?״
הוא שואל.
אני אומר לו.
״יא אללה הוא כמעט מתעלף מרוב
התפעלות.
אני רוצה להגביר את הרושם .״ושם זה...״
אוי מוסיף.
עיניו של הזקן נפערות. קשה לו, כנראה,
ל 1אמין למראה עיניו.
״זהו?...זהו באמת
הוא שואל.
עכשיו תורי להשתומם.
מדוע קשה לו
להאמין לדברי? מר מיוחד
בהר הכחלחל?
״זה ממש חלום,״
ממשיך אחמד להתפעל.
״הרי עד עכשיו שמעתי
על ...יק באגדות.
שם חיים שבטים אדירים
ופראיים שכל השליטים
פחדי מפניהם
התורכים, המצריב
אפילי האנגלים פייסי
אותם יבקשו לחיות
עמד,ם בשלום ! ״
אני שואל אותו אם

הוא היה כבר פעם ב 2י
סביבה הזאת.
״למה אתה הושב אותי?״ הוא שואל.
״אני בסך הכל בדואי מסכן שלא עזבתי
מימי את סביבות באר־שבע. כאן אנחנו כמו
עוורים. אנו סומכים על אללה ועליכם שתוציאו
אותנו מכאן בשלום.״

ההר הגבוה משתרע עמק גדול, זרוע סלעיו
ואבנים הלוהטות בשמש. אני מכנה אות
עמק המוות כי הוא מזכיר לי סרט שראית
בנעורי עם ואלאם בירי.
אנו מתקרבים להר. עמוס עוצר את הע
יירה ואנו נערכים להתקדמות במסע צבאי
כתתנו מהווה כיתת חוד, גד צועד בראש ע
מקלע על השכם, אני אחריו עם תרמי׳
ומחסניות.
מגיעים לרכס האחרון לפני ההר. מכיוו
הגבול נשמעות כמה יריות בודדות. ה
היריות מרוחק, הכדורים אינן מכוונים אלינו
השיירה ממשיכה להתקדם.

אותיות לא יפות אד אין לטעות...
זום ! זום ! מעל ראשינו שורקים קלעים
השיירה נעצרת .,כולם נשכבים במקום. גו
רץ קדימה עם המקלע, תופס עמדה ע׳
הרכס, בכיוון ממנו באו היריות. אני ר
אחריו, מוכן לספק לו את התחמושת.
עמוס מצטרף אלינו :״אל תירו,״ הו:

שבילים נראים חלקים ונוחים. אך זהו מראה
בלבד — האבנים הקטנטנות והמחודדות
לשות את כפות הרגליים ללא רחם.
מזג האויר ממש קר. אך ההליכה הקצובה
והמהירה מזרימה את הדם ביתר־שאת ומחממת.
הרבה יותר נוח ללכת עכשיו מאשר
בשעות הבוקר או הצהריר כשהשמש מכה
אותנו באכזריות. הרבה יותר נוח אפילו
מלישון. כי זוהי השעה שאנו מתחילים בדרך
כלל לקפוא מתחת לשמיכות הדקות.
— 0 5 .0 0חנייה קצרה. למעשה איש אינו
עייף עדיין. רק עתה אנו מתעוררים באמת
— עד כאן הלכנו חצי מנומנמים. אך בואדי
הקטן ישנה חלקת שעורה דלילה והגמלים
רעבים.

מצווה .״הסיירים נמצאים בשטח לפנינו. היריות
מכוונות אליהם.״
כעבור כמה דקות מופיעות שלוש דמויות
הדוהרות אלינו באיגוף שמאלי רחב. אלה
הם בנץ, זאבה, שמוליק הם מצטרפים אלינו,
נשכבים על האדמה, נושמים בכבדות .״הקלע
נתקע ממש לידי,״ מספר שמוליק. הוא אינו
מרוגש או מבולבל. הוא מספר את זה כדבר
מעניין אשר קרה לו במקרה.

״הוא ראה אותנו!״
לחלוט בלהות. נגד טקטיקה זו אפילו צבא
מאורגן לא יכול לעשות כלום.
— 1 7 .4 0אנו נכנסים לתוך ואדי ...ערוץ
עמוק, מוקף פסגות תלולות המתנשאות בגובה
עצום. כאן נחנה הלילה. עמוס נותן
פקודה לפרוק את הגמלים ולהתארגן לחנייה•
הערבים מחפשים מרעה לגמלים. זה
זמן רב שלא הספיקו לאכול כראוי. אחד
מהם מציע לחזור כמה קילומטרים לחלקת
שעורה שעברנו בדרך. דאגתו לגמל גברה
גם על פחדו והוא מוכן לנטוש את בטחון
השיירה ולצאת לבד לחפש מרעה.
באנג ! מכיוון הפסגה הגבוהה מהדהד
קול ירייה בודדת. העסק התחיל ! מיד יוצאים
רובאים וחוליות מקלעים לתפוס את
כל הרכסים מסביב. הם מטפסים בקדחתנות
על המורדות התלולים, מתבצרים מאחורי
סלעים גדולים. בינתיים נמשכות ההכנות
בואדי. הבנות מקוששות שיחי לענה למדורה,
האפסנאים מוציאים אוכל לארוחת הערב.

אנו ממשיכים. הדרך עולה כל הזמן, בשבילים
מחוקים או על פני סלעי־ענק חלקים.
בסוף העלייה אנו מגיעים למישור רחב,
פלאטו גבוה המוקף משלושה צדיו ה־־ים
רצופים ומצדו הרביעי, אליו אנו מתקדמים,
הוא מסתיים בואדי עמוק. אנו מגיעים עד
שפת הואדי וחונים. כאן נאכל ארוחת־בוקר.
— 0 6 .0 0כולנו עדיין רעננים. רק הקיבה
תובעת את שלה. עד שהטבח (כרגע: זאבה)
והאפסנאי (גד) יכינו את ארוחת־הבוקר מתארגן
טיול לפיסגה הגבוהה ממערב. אנני
ודור מתרוצצים על פני השטח, מטפסים על
צוקים, מידרדרים במדרונות, נשכבים תחת
גמלים. בעוד תפקידי דורש מאמץ קל ביותר
— רשימות קצרות על־גבי פיסות נייר הנושאות
את התואר המפואר ״יומן״ — חייבים
דוד ואנני לכותת את רגליהם בלי הרף.
— 0 8 .0 0לאחר שתי ההתקלויות באש
של אתמול, הוחלט לשנות את מסלול המסע:
במקום להמשיך עד ביר לחנייה
ומילוי ומיכלי המים) ומשם לג׳בל ...נלך
באיגוף גדול עד ביר לקחת מים. אם גם
שם ניתקל בערבים עוינים לא תהיה לנו כל
ברירה אלא להכנס אתם לקרב ולהניס אותם
מן הבאר, כי מלאי המים שלנו אוזל ובעוד
יום נעבור את החמאדות — מישורים עצומים
של אדמה חרוכה ואבנים קטנות, ללא
ישוב, ללא טיפת מים. בביר .,.נצטרך לקחת
מים — ויהי מה !
— 10.30 אנו נמצאים על פסגה גבוהה.

שוב מצב הכן

:ה -המטוס אינו עונה...״
עמוס משגר שני רובאים לתפוס עמדה
באגף השמאלי. עתה נשתתקו׳ היריות. אני
מתרומם וסוקר את הג׳בל. אין סימן של
בני־אדם. מולנו, בקו ישר, ישנו אוכף —
שם נמצאים כנראה המתקיפים. עמום נותן
פקודה :״לאוכף שמלפנים, כדור אחד, אש!״
מימיננו נובח מקלע. אני סוקר את השטח
עם משקפתי, לראות אם קבלנו את הטווח
הנכון. אין כל סימן. הקלע עבר גבוה.

האנשים עוסקים כל אחד במשה: ;.הבעת
אדישות מוגזמת. הקלעים יכולים לשרוק
והערבים יכולים לשכב במארב — למראית
עין זה לא איכפת לאיש. ובין כה וכה
מוכרחים להכין ארוחת־ערב.
— 1 9 .0 0עם חושך הורדו האנשים מנקודות
התצפית שלהם. מלבד הכדור שנשמע
עם הגיענו הנה לא ארע שום דבר. בכל
זאת מצב־הרוח מתוח. עמוס מכנס את כל
האנשים לזריקת ״ציונות״ :״אנו עלולים
להתקל מעתה ואילך בצליפות כאלה. זהו
נשקם החזק של הבידואים. לכן אני רוצה
שיהיה ברור לכל אחד.״
שוב מצב הכן. הלילה נישן עם הנעלים.

בנץ מצביע לשרשרת הרים גבוהה אך ישרה,
ללא פסגות מתבלטות .״זהו ג׳בל ...בקצהו
המזרחי, לרגלי ההרים, נמצא ביר ...זו אנ־טיקלינה,״
מסביר בנץ והחברה מתלהבים.
״זו סינקלינה.״ ההתלהבות גוברת .״שם רואים
סינונים.״ ההתלהבות מגיעה לשיא. נדמה
לי כי עוד מעט יתפרצו כולם במחיאות
כפיים סוערות.
״לגבי, אלה יכולים להיות מונחים גיאולוגיים.״
אני אומר למישהו .״אני לא מבין
אף מלה מכל העניין.״
״אלה באמת מונחים גיאולוגיים,״ עונה בן־
שיחי בקול יהיר ופונה לבנץ :״ומה עם
המבנה הפרה־מסטריכטי?״

קו ל דיה מהדהד
אנו מנמיכים את הטווח ויורים. ענני אבק
מתרוממים מסביב לאוכף. עוד כמה צרורות.
אין כל תשובה. הערבים אינם מעוניינים
בקרב.
ואז נותן עמום את הפקודה :״לחזור
מעבר לרכס.״ אין טעם להכנם בקרב. הרי
באנו רק למסע — אין אנו יחידה צבאית
עם משימה להגיע לג׳בל ויהיה מה.
כל השיירה נאספת מאחורי הרכס. עמוס
נותן הוראות להתארגן למסע ואנו מפנים את
גבינו לג׳בל ולגבול המצרי, צועדים חזרה
בכוון שבאנו ממנו. מטרתנו היא ג׳בל ...אליו
נגיע באיגוף.
רוב החברים מתלוננים: בריחה זו מפני
כמה רובאים עלובים אינה לטעמם .״לא כך
הורגלנו בפלמח !״ רוטן מישהו .״נשאיר את
הגמלים כאן ונצא עם כתה מוגברת להר,״
מציע מישהו אחר .״אנו נטאטא אותם כמו
קש.״ אך עמוס תקיף בדעתו. מוטב לוותר
על חלק מן התכנית מאשר להסתכן לשוא.
אם מישהו ייפצע כאן, ספק רב אם נוכל
להוציאו חי. הנקודה העברית הקרובה ביותר
היא מרחק ימים רבים של הליכה.
— 15.30 פנינו שוב דרום מזרחה. שיחת
הדרך היא כולה על קרבות מדבר. למרות
שלערבים כאן אין שום נשק כבד מרובה,
מספיק שאחד מהם יעמוד מדי פעם על רכס
ויפריד אותנו בצליפות כדי להפוך מסע זה

״הוא יורד...״

״שו הדאס פינו ת *״
״דן מחייך. כעוד שעתיים...״
יום ד׳ — חמישי למסע
— 0 3 .0 0השכמה. יש לנו עוד שעתיים
לפחות עד עלות השחר. אך דרך ארוכה
לפנינו היום. וככל שנעזוב את הואדי המטונף
מהר יותר, יותר בריא. תוך פחות
מחצי שעה הגמלים עמוסים, האנשים מוכנים
לתזוזה. זהו שיא המהירות שהושגה
עד כה.
— 0 4 .0 0באור הירח החיוור לובש הנוף
צורה אחרת. הכל רך יותר, אנושי יותר.
הצוקים הגדולים מאבדים את חדותם, פסגות
ההרים מתמזגות עם השמים המסוככים, ה
אני
מצטרף לערבים. ברגע זה נדמה כי הם
היחידים ששמרו על סגולות אנושיות. אולם
גם הם שקועים בנושא אחד: מים לגמלים.
זה היום השלישי שלא שתו טיפה אחת .״הרי
הם ספינות המדבר ״,אני אומר להם בתמהון.
״הם יכולים לחיות שבוע בלי מים.״
״שו הדא ספינות, בטיח? אלה חיות מסכנות
כמונו ! ״
אני עוזב את החיות ואת בני־האדם וחולץ
את נעלי בפינה. זד, יותר מעשי מכל שאר
השטויות.
— 11.00 משהו מזמזם. אני מתעורר :
כולם מצביעים לעבר הג׳בל. המטוס חג שם,
בתם צהוב בשמי התכלת. שילך לעזאזל ! מה
במדינה מספר אברהם :״נפל רעיון בראשי, פרסמתי
בעתון מונטריאולי מודעה בדבר נתינת
שעורים בעברית לבל המעונינים, בשעות הרצויות
להם. כעבור שביע אספתי שלשה
שעורים שנותן אני אותם יום יום לבני יהודים
עשירים בשכר של 5דולר השעה, כל
תלמיד בשעה נפרדת.״
התוצאה: חדר מרוהט במרכז העיר 10 ,
חליפות במשך השנה, ובקרוב תבוא גם המכונית
בשביל הנערה.

פ שעים
עניין רומנטי למד
פרדס כץ, שעל כביש תל־אביב — פתח״
תקוה, הוא מקום שליו, אך לא רומנטי ביותר.
בלילות רגילים אין הוא מושך אליו
זוגות נאהבים, ותושבי המקום עצמם רגילים
לישון בשעות הקטנות שנת ישרים.
אלא שאותו ליל אביב היה, כנראה, רומנטי
במיוחד. כמד, דמויות נעו בשכונה בחשכה,
התלחשו ביניהן. אולם קול עדין זה
הושתק חיש מהר ע״י קול אחר: קולה של
פרד, הולנדית מפוטמת, שמקום מושבה הרגיל
ברפת שבקצה הפרדס. הפרה געתה במלוא
קולה, העירה את תושבי המקום, הכריחה
אותם לקום בשעה 2.30 לפנות בוקר. אך
כשהגיעו אנשי פרדס כץ לרפת, כשהם מקללים
ומגדפים, מצאו כי סיבת ההמולה נעלמה:
מקומה של הפרה היה דיק.
במקום הפרה נראו שלוש דמויות גברים,
שנמלטו לעבר הכביש. שניים מהם נכנסו לתא
הנהג של מכונית המשא שחנתה על הכביש,
השלישי ניסה לסגור את אחת הסולמות, אך
מיהר לקפוץ על ארגז המכונית, כאשר אור
מסנוור מפנסיו של ג׳יפ נשתפך סביב. לאחר
רדיפה של חצי קילומטר, צרמה חריקת
בלמים כפולה. הג׳יפ השיג את מכונית המשא
חסם לפניה את הדרך. שני שומרים עירוניים
רמת־גניים תבעו מהנהג את ניירותיו,
כשנוכחו לדעת ששני האחרים שהיו אתו
נמלטו, חקרו :״מי היו השניים האחרים?״
תשובת הנהג :״טרמפיסטים מחיפה.״ לבסוף
נכנע ללחץ השומרים שהאשימוהו בגניבת
הפרה, אמר :״לא גנבתי, אני אראה לכם
איפה היא.״ אורות פנסי הג׳יפ נפלו על עץ
הדר עמום תפוחי־זהב, גילו את הפרה רובצת
תחתיו נפחדת.
שעה קלה לאחר מכן נתפסו שני הבורחים
על־ידי ניידת המשטרה, כשהם נושמים בכבדות,
ליד שכונת מונטיפורי, והחבורה כולה
התאחדה לפת שחרית במשטרת רמת־גן. שאל
סמל משטרת רמת־גן אליעזר גרינבלט :״מה
עשיתם ליד שכונת מונטיפיורי?״ תשובת
השניים :״ענין רומנטי. לווינו בחורה מקולנוע
ביפו.״
אך גרינבלט לא היה רומנטי .״הרימו את הרגליים!״
פקד. הבוץ הבלתי רומנטי, המהול
בחציר שדבק לסוליות נעלי השלושה, הפיץ
בחדר החקירות ריח חריף של זבל פרות ורפת.

התובע יוסף סהר והשופט המחוזי זאב
צלטנר לא גילו נטייה רומנטית מיוחדת, כש־הופיעו
השלושה לפניהם. משום מד, נראה
להם כי שלושה גברים, שגילם הממוצע 40
שנה המטופלים בילדים ובדירות בשיכוני העולים
ביפו, אינם יכולים להיות מוכשרים
לפיתוח רומנטיקה אמתית. המסקנה: שנתיים
מאסר לכל אחד מהם.
שאל אחד הנוכחים באולם :״מה, שנתיים
כפול שלוש תמורת פרה אחת?״ ענה לו עורך
דין :״כן, אבל זו היתד, פרה הולנדית.״
הארץ העולם הזה — הארץ
הגשתי בקשה למועצה המקומית טירת
הכרמל לשם קבלת רשיון למכירת משקאות
חריפים לשנת 19522 בחנות ירקות
ש לי ( מ ע רי ב ).

יעקב כהן, יפו
אכן, תכנון לטווח ארוך.

אנשי ההסתדרות ...רשאים לפעול. סרו־בם
מתרפש כגישה אנטי־דמוקרטית ועלינו
לפעול בהתאם לכך (על כן סער
הים)
,א ,.תל־אביב
פעולה סניטרית?
עשרות כבאים ושוטרים חיפשו אחר
ילד ...מאת ספר ״הארץ״ (הארץ).
מוטי, רחובות
מסמר שערות.

קולנוע
סרטים
״זעם ההמון״

הוא חג שם כמו אידיוט? אנחנו נהיה שם רק
מחר.
אנו יוצאים לדרך. המידרון שנראה לנו
אפסי מראש הפיסגה מתפתל עתה ונמשך
בלי סוף. יורדים, יורדים ושוב יורדים. אין
קץ לירידה. והעיקר: האבנים הקטנות דוק־

״עזבו אותו במנוחה,״ אומר מישהו .״זו
ארוחת־ד,צהרים שלו.״
— 1 3 .1 0המטוס הופיע שוב. הפעם הוא
קרוב מאד, מעל לראשינו. כמטורפים איו
מתחילים כולנו לקפוץ ולצעוק, מנופפים בכפיות
הלבנות. יראה אותנו? או שיעבור

אם זעם ההמון לא יוצג במקומות רבים
בארץ עקב העובדה שקיימת כאן רק מהדורה
ברוחב של 16מ״מ (רוחב סרט סטאנדארתי
הוא 35מ״מ) פרוש הדבר שרבים לא יוכלו
לראות את אחד הסרטים המשובחים ביותר
שיצאו אי־פעם מהוליבוד.
קאתרין גראנט (סילביה סידני) וג׳ו ווילר
(ספנסר טרייסי) מאוהבים זה בזו. אולם
אינם יכולים להנשא כיוון שמצב הכלכלי
בכל רע. קאתרין נאלצת להפרד מג׳ו, לעבור
לזמן מה לעיר אחרת, בה יש לה עבודה
טובה. ג׳ו פותח מוסך בשותפות עם שני
אחיו (ג׳ורג׳ וולקוט ופראנק אלברטסון)
ולאחר שנה חוסך סכום כסף, קונה לעצמו
מכונית ונוסע בה אל קאתרין, כדי לשאת
אותה. בדרך, ליד עיר קטנה בשם סטראנד,
הוא נעצר על־ידי השריף המקומי (אדווארד
אלים) ,נחשד בהשתתפות בחטיפת ילדה, נעצר
בבית־הסוהר המקומי. אוכלוסית סטראנד,
מונהגת על־ידי קבוצה של לאומנים חמומי־מוח
וגנגסטר מקומי (ברום קאבוט) מסתערת
על בית־הטוהר, מעלים אותו באש. בדרך
נם ג׳ו ניצל, אבל הכל בטוחים שהוא נשרף
בדליקה. כאשר מתברר שצלמי יומן קולנוע
נוכחו בעת הלינץ׳ ,צלמו את הרצח, מחליט
ג׳ו להסתתר, להחשב למת, כדי שעשרים
ושניים מאנשי העיר שזוהו הודות לצלומי
היומן, יוכלו להתבע לדין באשמת רצח.
היסטריה תוקפת את מרבית הנאשמים כאשר
הם שומעים את החלטת המושבעים המרשיעה
אותם בדין. אולם ג׳ו חוזר בו משאיפת הנקם,
מגלה את עצמו, מציל את חיי האנשים שנסו
לרצוח אותו.
זעם ההמון נחון, איפוא, בעלילה מעניינת
ביותר. אולם לאנג אינו נתפש לצד הממתח
שבה, משלב בתסריט (שהוא עצמו השתתף
בהכנתו) הרבה רעיונות חברתיים שהיום אין
למצאם בסרטים הוליבודיים ; פשוט קשה
להאמין שבראש הסרט שואג האריה של
מטרו־גולדבין־מאייר.

התפקיד: דטאטא את הדרו־הערבים
מתלוננים כל הזמן: מה יקרה
לגמלים המסכנים שלהם י האם נגיע סוף
סוף למים? אכן, למרות שמשאם הוקל בהרבה
(רוב מיכלי המים ריקים) צועדים הגמלים
בכבדות. אם לא נמצא שעורה בדרך,
יצטרכו לחכות עד שנגיע לביר. שם בודאי
יימצא מרעה טוב.
— 1 6 .0 0לצד הואדי משתרע עמק רחב,
כולו מכוסה ירק. סוף סוף מצאנו מרעה. אך
הסביבה פראית ומשום מה מרחף איום סתום
באויר החם, שלא נושבת בו אף נשימת
רוח. לפני שהגמלים מתפזרים בתוך החלקות
הירוקות שולח עמום שני מקלעים לתפוס
עמדות — האחד על הר התלול, בקצה השדה,
השני על גבעה נמוכה, קרוב לשפת
הואדי. אני מרחם על המקלענים: על כל
קילומטר שהשיירה עושה הם מוסיפים קילומטר
של התרוצצויות ותפיסת עמדות.
שתי כיתות נחות בתוך הואדי, בצל דנד
נותיו הגבוהות. הכיתה השלישית — של
דוד העין־חרודי (מפ״ם) — עם תגבורת,
יוצאת לפנינו לביר. אם ייתקלו במישהו או
משהו, תפקידם לטאטא אותו מדרכנו. בהגיעם
לבאר עליהם להתבצר בד, ולהבטיח
אותה עד ששאר השיירה תגיע.
הערבים דורשים לפחות שעה מרעה לגמלים.
רובנו חולצים את נעלינו, משתרעים
בצל הואדי. למעשה, כבר גמרנו מיכסת־הליכה
של יום רגיל, אך כל עוד לא הגענו
למים, לא נחנה. בצל אחד השיחים הקים
דן נאכט את ה״סנדלריה״ שלו: יתד ברזל,
פטיש וכמה מסמרים. מתיקו הוא מוציא
סוליות־עור רזרביות, חוט ומחט. סביבו מוטלת
ערימת נעליים הדורשות את טיפולו
המידי. אולם הוא אינו מטפל בהן: ראשית
כל יתקן את נעליו הוא.

״חללבי ממצולות״
כמה מן הפעולות המזהירות והמסוכנות
ביותר במלחמה האחרונה בוצעו על־ידי
יחידות חבלה תת־מימיות שאנשיהן צויידו
בכובעי אמודאים, כסיות גומי ומנעלי גומי
שדמו לגפיהן של צפרדעים ואשר הקנו להם
את הכנוי ״אנשים־צפרדעים״ .חבלנים במצולות
מראה שלוש פעולות נפרדות של יחידה
אמריקאית של חבלנים תת־מימיים, אשר הנועזת
בהן, פצוץ בסיס צוללות יפאני מהתה
את שיאו של הסרט.
הבמאי לויד (המרד על הבאונטי) בייקון
וצלמו נורברט ברודין היטיבו לקלוט את הדמויות
המוזרות, באלו מעולם אחר, השטות
בדומיה מתחת למים. קטעים אלה, המצולמים
ומבויימים בסגנון העובדתי מהווים סתירה
גמורה למה שמתרחש מעל לפני המים ;
העלילה הדרמטית של חבלנים במצולות אין
לה ולא כלום מן החדוש. זוהי חזרה על אותה
מעשיה נדושה אודות קצין תקיף (ריצ׳
ארד תידמארק) שאנשיו, ובראשם הרס״פ
דאנה אנדרוז אינם מבינים אותו עד שהוא
מוכיח את כשרו הפקודי והגופני ואת אומץ
לבו בפעולה.

.בלג די ר האו 3טי»י 0ט»
המחזה חליל הכשפים מאת רוברט מקאנרו
עשה חיל על במות ברודביי לפני ארבע
שנים, הגיע ארצה והוצג על־ידי הביסה. זהו
מעשה בפילוסוף הנודד, אוליבר ארוונטר
(במחזה שחקו את התפקיד חוזה פרר באמריקה,
רפאל קלצ׳קין בישראל) המעמיד פנים
שהוא בן ,77 נכנס למושב זקנים ומספר ליושבים
בו שהוא נראה צעיר אך ורק משום
שגלה את סוד העלומים, גורם בכך לסערה
בין כתלי המוסד.
כמו כל מחזה שהצליח (מבחינת הקופה)
נקנה חליל הכשפים על־ידי הוליבוד וזכה
לטפול מיוחד. מר אונטר סולק ממנו ותחתיו
הוכנס לסרט מכר ותיק, לין בלבדיר (קליפ־טון
ווב) .הגאון בלבידר נודד על פני אמריקה,
מרצה על הנושא :״איך להיות צעיר בגיל
80״ .לצורך מחקר הוא נכנס למושב
זקנים, מעמיד פנים שהוא בן 77 וכן הלאה,
כמו במחזה. כל הקטעים שנשמר בהם ההומור
של המקור הם משעשעים, ביחוד משום
שאת תפקידי הזקנים ממלאים חברי הלהקה
שהופיעה על הבמה.
הצרה היא שמר בלבדיר פשוט אינו משתלב
בכל העניין. יתכן שאין תפקיד אדם
טוב־לב הולם אותו ביותר, כיון שהצופה
הורגל לראות על הבד בלבדיר ציני ואנוכי.

— 1 4 .1 0ואדי רחב, לבן מרוב אבנים
קטנות וחצץ באפיק ומשני הצדדים סלעים
גדולים. גם שני עצים עצומים, המתנשאים
ממש מתוך הסלע. מתחת לעצים חונה השיירה,
מחולקת לשתיים. כאן נאכל צהרים.
למעשה היינו צריכים לאכול לפני זמן רב,
אך כל עוד לא מצאנו מרעה לגמלים, לא
רצינו לחנות. לבסוף לא היתד, ברירה. הגמלים
יצטרכו לחכות.

״בנץ כורע על כרכיו וחכי שופך על ראשו מים ממימייה כאישזה מרוב
רגלי

רות
את הרגליים בלי הרף. אני מרגיש
לו רגלי פצע אחד גדול. אך אני יודע
לא כך. אין לי אף פצע או יבלת: רק
דקירות האבנים הקטנות נמעכו כפות
כבצק.
גם הבחור שהולך לפני צולע והולך כאילו
פחד לדרוך על ביצים. אני צוחק. אבל זה
לא מנחם אותי.

״הרוג אותו! ד.דו\ אותו!:״
— 1 2 .3 0התקהלות סביב אחד הגמלים.
״הרוג אותו ! הרוג אותו אני שומע כמה
קולות צועקים. אחמד מתפרץ מתוך ההתקהלות
ורץ קדימה. אל אלוהים ! מה קורה שם?
את מי הולכים להרוג?
אנו רצים אליהם :״מד, העניינים? מה
קרה?״

...זה מעשי מכל השטויות.״
מולנו עומד אחמד, פניו מוארים בחיוך
עצום. הוא מושיט את ידו אלינו ואנו נרתעים
לאחור. בידו הוא לוחץ ראשו של
נחש צהוב המתפתל על זרועו כמעט עד
המרצק .״תראו מה שתפסתי,״ הוא אומר
בגאווה. החברה רוצים לקחת אותו ממנו
אך הוא מתעקש. זה שלו. הוא מצא אותו.

הלאה כפי שעשה עד עכשיו?
המטוס הצהוב מטה כנף, מסתובב לכיווננו.
בעצלתים, כאילו מהסם, הוא מתקרב אלינו.
פתאום הוא מגביר את המהירות ובא בקו
ישר. הוא ראה אותנו ! הוא ראה אותנו !
אנו כולנו רוקדים כמטורפים מרוב שמחה.
דוד מתרוצץ ממקום למקום,
מצלם בקדחתנות.
לולא נאחז אף הוא בהתפרקות
העצומה היה קצת
מאיט את הקצב: הרי
מכל זה לא נוכל לפרסם
אלא תמונה אחת או שתיים
לכל היותר.
עתה מתעוררת הבע־ייה:
כיצד להתקשר עם
הטייס? איך להסביר לו
שמכשיר הקשר מקולקל?
איך נבקש לחם?
מישהו נוטל את המכשיר
הכבד בידים ומנופף אותו
מעל לראש. המטוס
חג מעלינו, פעם, פעמיים.
הוא הבין. כעבור
כמה שניות הוא חוזר,
מנמיך עד למטרים אח ...ליד שלולית
דים. מבעד לחלון מופיעה
יד, משהו שחור מושלך החוצה.
החברה רצים לדבר שהושלך. הייתכן שהיתר,
לו סוללה רזרבית? התקווה מתבדה.
אין זו אלא שפופרת. זה באמת יפה מצדו —
אבל מי צריך שפופרת? עמום מפרק את
המכשיר בקדחתנות, מוציא ממנו את הסוללה.
המטוס מתקרב, הטייס מטה את כנפיו
שלוש פעמים. הפעם הוא הבין — אינשאללה

ועתה — לחם ! ״נכתוב עם רובים,״ מציע
מישהו. כהרף עין מונחים עשרה רובים ע;
האדמה הסלעית. האותיות אינן מצטיינות
ביופי, אך אפשר לקרוא אותן, וזה העיקו־.
ל. ח .ם. זהו, לחם ! זה מה שאנחנו צריכים.
עוד הטיית כנפיים. בחור עם שכל,
הסייס. הוא תופס מהר.

— 1 6 .3 0״ערבים על הרכס ממול, שלוש
מאות מטר מכאן!״ מודיעה התצפית שעל
הגבעה הקרובה. כל אחד מחפש את נשקו.
״אם אינם מזויינים, עזוב אותם. אם יש
להם נשק, דפוק אותם כשירצו להתקרב.״
כמה דקות של ציפייה. אין כלום. הערבים
הסתלקו. אנו חוזרים לנמנם.

נוול 3ה*ד ויקר
— 1 8 .0 0בשעה זו בדרך כלל כבר מדליקים
מדורות לארוחת־ערב. במקום זה אנו
הולכים והולכים, נכנסים ויוצאים בפיתולי
ואדיות יבשים ושוממים, עוברים גבעות וה
מים
ושותים, ושותים, ושותים...״
רים ושוב נכנסים לואדיות. זו הפעם הראשונה
בכל המסע שההליכה הפכה מיכנית, עניין של
התעקשות, כמעט על כל פנים אפשר לראות
את ההחלטה ללכת וללכת, עד שנגיע למקום
או עד שלא נוכל לזוז ׳יותר.
עמוס קורא להפסקה .״מימייה אחת לכל
כיתד״״ הוא מודיע. עד עתה נהגנו לשהות
שתי מימיות מים לכיתה, מדי חנייה ארוכה.
הנוזל הבהיר כבר יותר חשוב כנראה. יש
לשמור עליו ביתר קפדנות.
— אנו עדיין הולכים. השמש
1 9 ,0 0
שקעה מזמן והחושך הולך ומתגבר. עכשיו
אני רק מבחין בצועד לפני ואני כמעט רץ
פן אנתק את הקשר אתו. אנו עוזבים את
הואדי ומתחילים לעלות בשביל הררי. הדרך
נעשית יותר קשה, העיניים סוקרות אותה

,העולם הזה״ 759

באפלולית המתגברת, להזהיר את הרגליים
מפני האבנים המחודדות והבורות הפתאומיים.
אנו
מגיעים לאוכף, בין שני הרים. רוח עזה
נושבת — רוח קרה המייבשת את הזיעה
וחודרת לעצמות. התרמיל על הגב חדל לה־

מטונף הזה ! ערבים, ערבים, ושוב ערבים !
למה לא עושים הסכם שלא יפריעו לנו בשעת
מנוחה?
זאבה נותן למקלען,אדם, המוצב על הרכס,
פקודה לפתוח באש אם הערבים ימשיגו
להתקרב. פתאום צועקים הערבים שלנו :

— 1 6 ,0 0מצאנו את החברה בתוך ואדי
גדול. הם מחכים כאן למטוס שהבטיח לחזור
ולנחות כאן כדי. להוציא את דן, השוכב על
אלונקת־שדה עשויה משני רובים וחולצות.
ירכו השמאלית עטופה תחבושת מגואלת
בדם ; רגלו הימנית חבושה אף היא תחבושת
צבאית גדולה, קצה הנעל נחתך. מעל לבוהן
מופיע כתם אדום־כהה ההולך ומתפשט. מזל
של כלב: כדור בכל רגל.
את הפצוע השני אין לראות. הוא נפצע
במצח: האם כבר?,..
לא דובים ולא יער. הוא מדלג מראש הגבעה
וחזרה כמו עז באביב. שום דבר לא נשתנה
אצלו: הכפייה המנומרת לבן־אדום עודנה
נתונה סביב ראשו בנוסח כורדי, שפתיו עוד
פשוקות בחיוכו הנצחי. הכל ישנו — ויותר.
לתה נוספה לו תחבושת קרבית עצומה, מאלה
שנועדו על־ידי הצבא האמריקאי לפצעי־בטן
גדולים. בבהלת היריות הראשונה לא הקפיד
ביותר על גודל התחבושת ועתה אין,לו פנאי
להחליף אותה בתחבושת יותר צנועה. גם
את סימני הדם אינו טורח לשטוף.
ספורט סטודנטים
תדמיד־זזכם או אקרובט

הסטודנטים הירושלמיים מאסו בדגירה על
ספריהם, החליטו למתוח את שריריהם. גם
מהנדסי הטכניון ביכרו לשאוף אויר צח מלהגיש
עבודות. עמי ריקליס הירושלמי ושלמה
חניכוביץ החיפאי, ראשי ועדות הספורט
של מכללותיהם, מצאו שפה משותפת, הרכיבו
תכנית לעריכת יום הספורט המסורתי,
ה־ 11 במספר.
הגמיש והפלגמטי. הכריז רקטור האוניברסיטה,
הפרופסור משד, שוובה, שהציג
את עצמו כאיש הרוח, בפתיחת המפגש באולם
ההתעמלות של גימנסיה רחביה :״תרבות
הגוף משלימה את תרבות הרוח ! ״
בעיצומם של המשחקים הופיע ישיש נשוא־פנים
עטור זקן לבן ונשען על מקל. היה
זה ד״־״ר איזידור שליט, מזכירו בן ה־80
של ד״ר בנימין זאב הרצל. בשמוע הד״ר
מקום אידיאל למארב
החבריה מספרים על מה שקרה להם מאז שליט על יום הספורט האקדמי, זכר שהוא
עזבו אותנו בבוקר :״טיפסנו בערך שעה יסד בשעתו את אגודת הסטודנטים הציונית
בשביל הררי. בנץ הוביל אותנו בלי רחמים ! הראשונה בוינה, קדימה, וריכז את מחלקת
יש לנו דרך ארוכה, הוא הזהיר, ואנו לא נת ההתאבקות שלה, החליט להביא את ברכותיו.
סיפר ד״ר שליט על תגובתו של מורהו
מהמה.
מימיננו הצביע מישהו על קבוצת בדו באוניברסיטה כששמע על מינויו הספורטאי:
״האם אתה רוצה להיות הלמיד־חכס או אקאים.
רובט?״
״צריכים
לפתוח עליהם באש מיד,״ הציע
״...באוד הירח החיוור לובש הנו!? צורה אחרת...״
לראשונה בעשר שנים ניצחו הסטודנטים
מיכה .״זה יראה להם עם מי יש להם עסק.״ בפינג־פונג בתוצאה של 2:5אחר קרב מרתק
עי הוא מחמם. פתאום נשמעת שריקה ״אלה חוואג׳את, אל תפתחו באש.״
אך עמוס החליט אחרת .״אנחנו נירה רק במיוחד בין הבנאי הגמיש כחתול מאירוביץ
מרחוק. מראש הטור עולה קול, משמיע את 1 0 .3 0
— אריק וישראל מתקרבים אלינו בהגנה עצמית,״ הוא הודיע והמשכנו בדרך. לפילוסוף המשופם והפלגמטי שפירא שידו
הסיסמה.
בריצה. אחריהם רצים עוד ארבעה חברה, בנץ הלך בראש, אחריו דן, לגשש את הדרך. החופשית לא עזבה את מתנו משך כל הקרב.
שמחה רבה עולה בי: סוף סוף הגענו. מאלה שיצאו הבוקר לג׳בל .״לארוז מיד את שאר האנשים צעדו במרחק כמה מאות מטקץ
להרגשה הטוכה. בערב מלאו
אלה בודאי הצופים של הכיתה שיצאה לפני החפצים הם צועקים .״החברה נסוגים. נת רים אחריהם. פתאום נעצרנו: מלפנים הגיעו סטודנטים רעשנים את אולם ימקא בעל רצנו•
עוד מעט נגיע לבאר. אך הדקות עוברות, קלנו באש על הג׳בל. בנץ ודן נאכט פצועים!״ הדי יריות שוטפות. בנץ ודן נתקלו באויב.
פת העץ הטובה. נבחרת הטכניון המלוכדת
מצטרפות לרבע שעה, חצי שעה ועוד אנו
מכיוון שעתה לא נעבור את החמאדות, מחהמקום
שהם נתפסו בו היה מקום אידיאלי בכדורעף שיחקה רק נגד ארם אחד באוניהולכים.
יורדים במדרון. מימיננו עמק רחב, ליט זאבה להריק את מחצית מיכלי המים. למארב: אוכף מישורי, ללא מחסה כמעט, ברסיטה, הכלכלן יוסר וייס שהוא גם חבר
הנבדל בגוונו הבהיר מהאפלה העמוקה של זה יקל על הגמלים ואנחנו זקוקים לכל תו מוקף הרים. הם שכבו מיד, החלו יורים הנבחרת הישראלית הלאומית (ועד לפני ארההרים
מסביב. כאן בודאי ביר...
בע שנים חבר הנבחרת הפולנית הלאומית).
ספת של מהירות שאפשר להשיג. כמה היינו חזרה.״
אך הטור ממשיך. העמק נשאר מאחורינו. עתידים לסבול בגלל צעד פזיז זה
״לא האמנתי שהרובים הישנים שלנו מסו אחר התחלה עם יתרון חיפאי החליט וייס
לפנינו עוד הר. עולים, יורדים — ושוב הר.
לשנות את המצב, צבר בעצמו שבע נקודות
כאב הרגליים נשכח מזמן, רק המתיחות וה־והנחיל
את הנצחון לקבוצתו , 12:15 מבצע
צפיה גוברות: היכן סוף סוף הבאר הארורה?
עליו חזר גם עם תום המערכה השנייה.
לפנינו משתרעת בקעה רחבה. לפי הרקע
יתרון הסטודנטים לא נשמר כאשי הרשת
הלבן אפשר להכיר שזה ואדי רחב. מצדו
הורדה והקבוצות עמדו לשחק כדורסל. בהרחוק
מתרוממים גושים שחורים מוצקים.
תחילה הרגישו הסטודנטים עצמם כמו בבית
עוד הרים. זה כבר באמת יותר מדי. כבר
אך המהנדסים שמו קץ להרגשתם הטובה
למעלה משש־עשרה שעות שאנו הולכים כמשל
המארחים, ניצחום 37:44 וזכו בגביעם
עט ללא הפסקה. אך הטור פונה לפתע ימינה,
הראשון.
שוב נשמעת סיסמה: הגענו ! זהו ביר...
׳מקצוע חדש. בשרוק השופט בסיום
הזמן החוקי של משחק הכדוריד הראה מאזן

השערים .9:9הגביע דרש נצחון לאחת ה—
2 0 .3 0מישהו מנער אותי .״מה יש?״
קבוצות ולאחר הארכה של עשר דקות חזרה
אני שואל .״שמירה?״
תוצאה תיקו — .10:10 רך בהארכה השנייה
״לא, זה אני, דוד. בוא לאכול ארוחת ערב״.
הצליחו שחקני הטכניון לזכות בשער הכראני
מאמץ את זכרוני. איזו ארוחת ערב י
עה ( )10:11 ובגביע.
פתאום אני נזכר: מיד שהגענו פרשתי שמינקמת
הסטודנטים הושגה על מגרש הככה
ושכבתי לנוח. כנראה שנרדמתי. ומה
דורגל, כשהחלוץ המרכזי של האוניברסיטה,
הפלא? היום הלכנו למעלה מארבעים קילוהמשפטן
יואל שפיגל (חבר מכבי נתניה;
מטרים.
קבוצת ליגה א׳) סייע במשחקו המצויין לנ־ליד
המדורה מחלקים שוקולד ובסקוויטים.
צחון קבוצתו .0:2
ישנם גם וופלים וסוכריות. מה השמחה ף
ברות הצופים במדרגות המרווחות לברי״היום
מוצאי־חג,׳׳ נזכר מישהו, לבסוף. יפה
כת השחייה המקורה נודע להם כי מי שהיה
מאד. חבל רק שאין גם קונצרטים משומרים.
אלוף מכבי והפך תקוות החיפאים, איתן
— 22.00 אור פנס חיוור מאיר את הביר.
פרויד, חלה והוחזר לביתו כשהוא נתון בחשבתי
שזו באר ממש, מתברר שזאת רק
חום גבוה. נוכחותו של מי שהיה אלוף
שורת בורות לא עמוקים, שנחפרו לאגור
הפועל יצחק גלמן, חיפאי בעל השיא הארצי
את מי הגשם. צ׳ינגלה עומד למעלה, מיכלי
בשחיית חזה ל־ 100 מטר ( 1.17 דקות) ,לא
המים מונחים בשורה לפניו. מדי פעם מציץ
שינתה את יתרון הירושלמיים שגילו את השראש
מן הבור, קופסה חלודה מלאה מים,
פעת האמונים הממושכים. הסטודנטים היבשמועברת
לצ׳ינגלה. אנו מחדשים סוף סוף
תיים והיבשים ניצחו את המהנדסים החופיים
את מלאי המים.
והחריפים ביחס נקודות של .22:37
אבל איזה מים ! נוזל ירקרק עכור, עם
אולם באתלטיקה הקלה נקמו החיפאים,
כתמים לבנים מאורכים. זה מה שנצטרך לשגברו
על בני ירושלים ביתרון ארבע נקודות
תות משך ארבעת הימים הבאים, עד שנעבור
( )92:96 ובהוכחה ברורה על כשרונם במק־׳
את החמאדות הנוראות.
צועות הטכניים בהשוואה ל-כולתם המעולה
של רצי האוניברסיטה.
יום ה׳ — ששי למסע
לסיום יום הספורט נערך נשף נחמד, בו
— 0 4 .0 0רוב החברים יצאו לג׳בל לפני
נאלצו האורחים החיפאים לחזר אחרי הסטושעה.
רק ששה איש נשארו עם הגמלים,
דנטיות כיוון שלא הביאו עמהם נערות מחישלא
יכלו לטפס על ההר. במקום זה נצא
שהוע
דן, ממשיך כזאת,״ אש להרביץ גלים ורצינית מהירה ההליכה
הפעם

12.00

ובו הודיע הרקטור על רצונו להנהיג
לנקודת מפגש 12 ,קילומטר מכאן, ושם
יצטרפו אלינו אנשי הקבוצה הראשונה. הער עד למאה במקום לחזור בדרך בה באנו, בר בינתיים לאלונקה הצבאית שהורדה מעל מקצוע חובה חדש באוניברסיטה. המקצוע: י
האינסטינקט. לפי סתם,
״ירינו
הגמלים. אחד בים משקים את הגמלים, נותנים להם מנה אנו הולכים עתה רק בואדיות, משתדלים לא
תרבות הגוף.
לא יכולנו לראות שום סימן של הערבים.
להתבלט. הבדואים כאן מתכוונים לכל העניין
נוספת, לאגור לימים היבשים שלפנינו.
פתאום הרגשתי משהו בוער ברגלי. הסתכלתי
— 0 9 .0 0מגיעים למקום המיפגש — ואדי ברצינות ואין טעם להתנגשויות סתם.
למטה, ראיתי דם. הבטתי על בגץ. גם הוא
בינוני, אף הוא מלא אבנים שחוקות,
היה פצוע. פניו היו מכוסים דם. זה פצע שיא ארצי בשערים
העובר כדוד בכל: ר\ ל
בתוך גיא רחב, שומם מלבד שיחי לענה התחלנו ואז לעצמי שאמרתי זוכר אני
הגון,
קבוצת הכדורגל החיפאית אחוות נוצרים
מפוזרים. על גדתו הימנית גדלים שני עצים
— 1 3 :2 0ללא אזהרה כל־שהיא הופיע
דלים. כאן נבשל ארוחת־בוקר ונחכה לקבוצה פרימוס צהוב מעבר לרכס, מילא את הואדי לרוץ חזרה, אל תוך הואדי. את הפצע השני היא קבוצת הליגה השלישית שאינה מתבלטת
אותו.״ כשקיבלתי הרגשתי לא במיוחד. השבוע הגיעה לכלל שיא ארצי.
הראשונה. מרחק כמה קילומטרים מתנשאת ברעש מנועו. הוא חג מעלינו פעם, פעמיים
השיא הושג בהבקעת שערים כאשר אחוות
בואדי חבשו שני החברה את עצמם והושורת
הרים אדירה נ זהו הג׳בל המיסתורי. כאילו רצה לודא משהו. חיפשנו דרך כיצד
— 10.00 התצפית מודיעה :״קבוצת ער להסביר שלקבוצה השנייה יש פצועים. לב דיעו לעמום, שתפס בינתים עמדות עם שאר נוצרים נפגשה עם הפועל תמירה הדרומית.
בים מוויינים מתקרבת אלינו, ממרחק של סוף נשכב ישראל על האדמה ואני.כיוונתי המחלקה כי שניהם פצועים. אז נתן עמום הקבוצה הנוצרית הבקיעה את שער הפועל
פקודת אש למקלע והרובאים. משך כמה 16 פעמים ( 5במחצית הראשונה—11 ,בשמאתיים
מטר.״
אליו את רובי. משה עמד מנגד, הראה ברודקות
נשטף האוכף ממול במטר אש אשר ניה) ללא מענה.
לכל הרוחות ! אי־אפשר לנוח במדבר ה בהו מזרחה, בכיוון לקבוצה השנייה.

כדורגל

,העולם הזה״ 759

מכל

האנשים משתטחים על האדמה. ואז מתפתח
דו־שיח מרתק: הטייס משליך פתקים בתוך
קופסות, האנשים מסתדרים בצורת אותיות
ומלים. המטוס נעלם לכמה דקות ומופיע
שוב. מן החלון מגיעה עוד קופסה — האחרונה
.״אני אנחת שלושה קילומטר מכאן,
בשעה , 15.30 לאסוף את הפצוע.״

הע ולם

ארצות הברית
סיפור 11ו ע 1ת לשתי מלחמות
כמעט כל מלחמה בתולדות העולם המציאה
סיפורי זוועה משלה. מאז שחר ההיסטוריה
האשימו המחנות הלוחמים את יריביהם
באונס הנשים, ברצח התינוקות, בהרעלת
הבארות. לרוב לא היה חשוב אם הסיפורים
קשורים בצורה כלשהי לאמת. אם
השניאו את האויב על החיילים ודרבנו את
האזרחים למאמץ מלחמתי גדול יותר, הרי
שמלאו את תפקידם.
אולם רק במאה העשרים הגיעה התרבות
האנושית לרמה בה הפך סיפור הזוועה כמעט
לעניין מדעי. כשהגרמנים פלשו לבלגיה
בשנת 1914 הפיצו האנגלים בזדון סיפורי
שקר על מעשי זוועה גרמניים, לפיהם תקעו
חיילים גרמניים את כידוניהם בגופות תינוקות,
לשם שעשוע. אחר המלחמה קם הסופר
הצרפתי רולן רומן והציע לשלם מיליון
פרנקים בזהב לכל אדם שיוכיח לו מקרה
אחד של הריגת תינוקות על־ידי הגרמנים.
איש לא בא לגבות את הסכום.
אולם עד עתה טרם קרה שאותו סיפור
זוועה (אמיתי או מדומה) ישמש שתי מלחמות
רצופות. מבחינה זו מהווה פרשת קטין
חידוש היסטורי.
חידה. הפרשה התחילה בשנת , 1943 כשהרדיו
הגרמני הודיע שחיילים גרמניים גילו
ביער קטין, ליו העיר הרוסית סמולנסק,
קבר ענק, בו נקברו 11 אלף קצינ-ם, כמרים
ופקידי ממשלה פולניים, שנפלו בשבי הרוסים
שעה שאלה תפסו את פולין המזרחית
בסתיו .1939 הגרמנים הזמינו את הצלב האדום
הבינלאומי לחקור את הקברות, לוודא
שהרצח אמנם בוצע בתקופת השלטון הרוסי,
ולא בתקופת השלטון הגרמני.
כוונת הגרמנים היתד, ברורה: לזרוע פרוד
בין ברית־המועצות ובין הממשלה הפולנית
שישבה בלונדון ובנות־הברית המערביות.
הצלחתם היתד, מלאה: כשדרשה הממשלה
הפולנית כי תערו חקירה, ניתקה
הממשלה הסובייטית את יחסיה עמה, הקימה
ממשלה סולנית משלה בברית־המועצות.
בנות־הברית המערביות הבינו שלא כדאי לפרק
את ברית המלחמה, אפילו אם יש אמת
כלשהי בסיפור, סירבו לקחת חלק בחקירה.
כך נשארה פרשת קטין חידה.
וו דקה. אולם עתה, אחר שהחלה מלחמת
העולם השלישית, הקרה׳ נזכרו האמריקאים
ביער קטין. היוזמה באה מכמה אמריקאים
שהיו שבויי מלחמה בגרמניה בשעת הגילוי,
הוכרחו על״ידי הגרמנים לראות במו עיניהם
את הגוויות. עדות נוספת ניתנה על־ידי פליטים
פולנים ורופא יוגוסלבי, החיים היום
בארצות־הברית.
טענו העדים: הם ראו במו עיניהם את
הגוויות, נכחו לדעת שמדי הקצינים עוד היו
כמעט חדשים, מגפיהם כמעט בלת־ משומשים.
הדבר הוכיח, לדעתם, שהרצח בוצע
זמן קצר אחר שהקצינים נפלו בשבי(הרוסי),
לא יכול היה להיות מבוצע בידי הגרמנים,
שתפסו את השטח רק כעבור שנתיים. יתר־על־כן,
בכיסי הנרצחים לא נמצאה אף תעודה
אחת הנושאת תאריך מאוחר ממאי 1940
שעד, שהאזור היה בידי הרוסים.
הקונגרס האמריקאי פקד מיד לערוך חקירה
חדשה, לגבות את כל העדויות. לפי אחת
מהן, דרש סרן של ד,נ.ק.ו.ד( .המשטרה הפוליטית
הסובייטית, שהיא חלק ממשרד הפנים
והמקיימת יחידות צבאיות משלד ),כמות של
וודקה, כדי למסור אותו לאנשיו שהרגו
מאות קצינים פולנים.
ההגבה הפולנית והסובייטית היתד, מהירה
וברורה. הצהירה השגרירות הפולנית בוושינ־גיוון
:״אלה העוסקים בשנת 1952 ברצח
המוני של שבויי מלחמה בקוריאה ...מנסים
להחיות את התכסיס הישן של גבלם !״ ה־
»ענמ הרוסית, כאז כן עתה: הפולנים היו
נשפי סוביטי. כאשר ניסוגו החיילים הסו־ביטי
בשעת הפלישה הגרמנית לבריתי,מועצות
השאירו את השבויים מאחוריהם
והם נפלו בידי הגרמנים שרצחו אותם.

בוליביה
.״הרימו אותו! הר־מו אותו!״
גבר בעל פנים צעירים ומשקפיים חסרי
מסגרת יצא מן המטוס, נישא על גב המון
צוהל שהניף באויר אקדחים ורובים, הובל
בתהלוכת נצחון לכיכר המרכזית של לה־פאז,
בירת בוליביה, שהיא גם עיר־הבירה
הגבוהה ביותר ( 4000 מטר מעל פני הים)
בעולם. ליד עמוד של מנורת־רחוב נעצרה
התהלוכה, וויקסור פאז אסטנסורו, המנהיג
הגולה שחזר מארגנטינה אחרי שניצחה מהפכד

עמוס, מפקד המסע
ספק אם נשמע דוגמתו בסביבה פראית זאת.
אך עמום נאלץ לתת פקודת הפסק־אש. אם
המארב הוא דוגמה של מה שמחכה לנו
יהיה לנו מחסור חמור בתחמושת — מוטב
לא לבזבז אותה.
בינתים הספיקו שני הפצועים לחזור למחלקה.
בנץ היה כולו מרוגש :״זאת הפעם

האנשים מריעים לכבודו. הוא מטה את
כנפיו ונעלם.
— 1 7 .0 0אנו עדיין מחכים למטוס. הוא
ינחת כנראה על ראש ההר. מעל לואדי. שם
יש מישור קטן. כדי לרדת עליו יצטרך להיות
זריז מאד. הוא גם יצטרך למהר — עוד
מעט תשקע השמש ולא יהיה לו אור.
למטה בואדי מכינים את ארוחת הצהרים־
ערב. מרוב הליכה לא הספקנו לאכול אלא
ארוחה אחת היום. בין החברה שוררת אוירה
של התפרקות: עוד מעט ינחת המטוס, מחר
או מחרתיים נגיע לישוב עברי. הכל כבר
יפה וורוד. מישהו גילה כי אחד המיכלים
עודנו מלא מים טהורים מבאר־שבע. עמוס
מרשה למלא את המימיות ולשתות — וכבד
צובאים שני תריסר איש מסביב למיכל, ממלאים
מימיות, שותים כאילו התערבו ביניהם
לשבור שיא בשתייה. לולא התעיב
עמוס פתאום והודיע על משמעת מים חמורה,
היו האנשים מוציאים את מברשות השיניים
והסבון שלהם ומתחילים להתרחץ.

יוס ו׳ — שביעי למסע
— שוב השכמה מוקדמת. הפעם
0 3 .3 0
הסכנה לפנינו ברורה: אם ניתקל בשיירת
המבריחים יתפתח קרב רציני ביותר. הם
מפירי־חוק מנוסים אשר אף כוח משטרתי
לא הצליח עדיין להתגבר עליהם בכל ארצות
ערב. סחורתם יקרה: חשיש. הם מזויינים
היטב (נשק אישי: ברן) ונלחמים באכזריות.
אנו מנסים לתלות אלונקה על אחד הגמלים.
הבורא לא חשב על דבר זה כשברא את
הגמל: ויתרנו על הרעיון והערמנו שמיכות
למישכב רך בשביל דן.
— אין כוונתנו להרחיק לכת :
0 4 .4 5
ייתכן והמטוס ישוב הבוקר. אנו נכנסים
לערוץ עמוק המסתעף מן הואדי הראשי. כאן
נתפוס משלט ונחכה. במומחיות צבאית לדוגמה
מוצבים המקלעים על הפסגות, חוליות
רובאים תופסות משלטים נוספים, מהם ישלטו
על כל הואדי בו חנינו אתמול, והגישה
אליו. אם המבריחים יעברו פה, לא אנחנו
נהיה אלה שיפלו במארב.
— 0 7 .0 0יורד גשם לסרוגין.
חוליית המקלע מודיעה: קבוצת ערבים
התקרבה לרכס שממול, אחד מהם יצא לגשש
בואדי. הוא הגיע למקום החנייה שלנו והתחיל
לחטט בשיירים. חבריו הבחינו באנשינו
וקראו לו חזרה. הוא הסתלק.
ואז הופיע המטוס. הפעם לא היה יחיד.

מטעמי בטחון, אץ אפשרות לסמן עד מפה זו את דרך המסע המדוייקת.
הראשונה שהיה לי הרושם שאיזה ערבי
מטונף מעוניין בי באופן אישי,״ הוא אומר.
הוא מרגיש טוב מאוד, ואין צורך לדאנג לו.
אך מצבו של דן שונה: אמנם פצעיו אינם
מסוכנים, אך האיחור שיחול עד שיביאו אותו
לבית־חולים עלול לעלות לו ברגל קטועה.
מעלים אותו על אלונקה ומתחילים לחזור.
אין טעם להמשיך לג׳בל נגד אש כזאת ועם
שני פצועים. ששה חברה יוצאים עם מפה
ומצפן לחפש את הקבוצה שיצאה עם הגמלים
ולהחזיר אותם.
אלונקת־שדה אינה משכב נוח ביותר —
גם לסוחבים אין זה מסב תענוג מיוחד. בכל
זאת מתאמץ דן ושותק. משך כל הדרך אינו
מפליט אף אנחה אחת, אף תלונה אחת. והחברים
הנושאים אותו מתאמצים לא לטלטל
את האלונקה, ממהרים משבילים הקשים.
פתאום מצביע מישהו לג׳בל. מעל לרכס
הופיעה נקודה צהובה. לטייס הזה יש כשרון
מיוחד לחפש אותנו במקום הלא־נכון. ובדיוק
עכשיו, כשצריכים אותו כל כך.

מה רן א רוצה לו מדי
המטוס חג פעמים מספר מעל להר, מתרומם,
יורד, חג שוב. כנראה העדרנו משם
מפתיע אותו. ואז הוא מפנה את זנבו להר
ומתחיל לסייר מעל לואדי. אותו ואדי המוביל
לקבוצה הנסוגה. כעבור כמה שניות הוא
חג מעל לחברים. הפעם הוא מצוייר לשיחה
אתם. יד מופיעה מבעד לחלון, חפץ נוצץ
בשמש ונופל ברעש בין האנשים. קופסת
שימורים חלודה !
בפנים ישנו פתק: ראיתי ערבים מזויינים
על הג׳בל. אם יש פצועים, לשכב בעיגול.

1 7 .3 0

— ״המטוס ! הוא יורד לקחת את

ארבעה בחורים נוטלים את האלונקה ומתחילים
לטפס אל ראש ההר. אך המטוס אינו
יורד. במקום זה הוא מתחיל בסידרת להטוטים
משונים: לכל הרוחות, מה נכנס לו
פתאום לראש? המטוס מנמיך, טס בכיוון
לצלע ההר .״הוא רוצה להראות שהוא ירד
שם,״ מפענח מישהו. אך המטוס אינו יורד.
הוא חג כמה פעמים, מנופף בכנפיו. הוא רוצה
לומר לנו משהו — אבל מה י

אחריו הופיע עוד מטוס מאותו סוג. מעולם
לא נשמע קול מנועים כה נעים ומרגיע, אחד
מהם משליך פתק: ערבים מזויינים עם גמלים
בואדי, מערבה מכם.
מערבה? טוב מאד. כנראה שאלה הם
המבריחים שהתצפית הודיעה עליהם. הם
כבר עברו אותנו. המטוס משליך עוד פתק :

פתאום, מעל לצלע שהראה לנו מקודם הוא
משליך משהו מוזר. אולי הוא בכל זאת מתכוון
לנחות שם. אך השמים כבר חשוכים
כמעט לגמרי. המטוס חג עוד פעם, מטה את
כנפיו — ונעלם. החברה יורדים חזרה עם
דן. הוא לא נראה שמח ביותר.
— 21.00 קבוצה בת ארבעה איש יוצאת
לנקודה הקרובה ביותר להזעיק מכונית ש־תקח
את דן. מכאן עד ביר מליחה יש להם
60 קילומטר של דרך — 12 שעות של הליכה
רצופה. הם כבר הלכו כל היום ויצטרכו
לוותר הלילה על שינה כי חיוני להוציא את
דן לפני שהפצע יסתבך.

מבדירוי־חש־ש בואד
— 2 3 .4 0ארבעת האנשים חזרו. לא רחוק
מכאן, באותו ואדי שאנו נמצאים בו, ראו
מדורה. הם טיפסו על הר גבוה, ניסו להתקרב.
אז הבחינו בקבוצת ערבים מזויינים
ולידם גמלים. במהירות שבו למחנה להזהירנו:
בדרך חונה קבוצת מבריחים, כנראה,
בדרכה בין עבר־הירדן ומצרים.

״הגרלה גורלית...״
.העולם הזה״ 759

מכל

דן נא2צ, נפצע ביום
הששי למסע, הוצא במטוס
רק כעבור יום וחצי.

אמיתי צור, גזבר
משמר הנגב, השתתף במסע
על חשבון חופשתו

הוא יחנה על מישור, קילומטר וחצי מזרחה,
לאורך הואדי.
השיירה מתחילה לזוז. הפעם לא נקח שום
סיכונים של מארבים. בעוד הטור העקרי נע
בתוך הואדי, מסיירות שתי חוליות גישוש
את הרכסים לצדי הואדי. ואילו מעלינו חגו
שני המטוסים כל הזמן. הרגשה עצומה.
— 11.00 לולא ידעתי שהטייס אמר שיש
קילומטר וחצי עד מקום החנייה הייתי נשבע
שהלכנו כבר למעלה מעשרה קילומטרים. זה
בכל אופן הקילומטר וחצי הארוכים ביותר
שהלכתי מימי.

ערבים עם רובים 3נכ:1נים
אך גם לקילומטר וחצי היה סוף. כבר מרחוק
יכולנו לראות צללית של מטוס, חונה
ברום פסגה גבוהה. מן הואדי עד לפסגה

חנוך ביאלוריר, סטודנט
לחקלאות ברחובות,
רץ מחלקתי משן המסע

ישראל כספי, חבר
יחיעס, נפצע מחמשה קלעים
לפני שנה בדיוק.

אחרת, ישר לואדי.
הופעת המטוסים מעל לבאר הניסה את
הבדואים. אילו אחר המטו בשעה אחת
בלבד היינו אנו, הקבוצה השנייה שבאה עם
הגמלים, נופלים במארב, לאחר שדרכנו עברה
ליד הבאר. אך בזאת לא גמרו הערבי
את פעילותם ליום. כאשר הופיע המטו• מעלינו
לפנות ערב, ואנחנו חשבנו כי הוא
עומד לחנות שכבו אות הערבי על ההר
שמעל לואדי, רוביהם מכווני למחנה העסוק
בהכנות החנייה.
הוא צלל מעליהם, אך לא היה לו נשק
לירות בהם. הוא חג כל הזמן בינינו לבינם,
משתדל להסביר לנו את הסכנה אך אנו
חשבנו אותו למשוגע. לבסוף, בהתקרב החושך,
הטיל המטוס את הדבר המוזר, הערבים
עלו על גמליהם וברחו בבהלה. ואילו המטו

שמעון קוטלר (צ׳ינ-
גלד!) ,רגלו נשברה ביוס
הראשון טל ׳ן־י אבן.

של סנדלר שיכול לתקן את הסוליות& .אז
שדן נפצע נעלמה התקווה לתיקון נעליים.
לא גשארה כמעט טיפה אחת
1 4 .0 0
של מים בכל: השיירה. המימיות ריקות.
זזמיכלים אף הם במעט ריקים לחלוטין. מה
שדוחף אותנו קדימה זו המחשבה של בור
המים המחכה לנו בדרך. עכשיו ירדנו מן
הפלאטו הישר ובכנשנר לואדי הלוהט בשמש.
:אנו מתקדמים קבוצות קבוצות או בנפרד,
>מי המשוחח על עניינים שוגים ומי הסוחב
:את רגליו בכבדות. גם הגמלים פזורים עתה
לרוחב כל הואדי, תולשים שיח. פה, עלה שם.

אני הולך בסוף השיירה עם עמוס ואמיתי.
א3ו!נו עייפים, השמש הורגת. המתח שהחזיק
אותנו בשעת הסכנה נעלם ; אנו חולמים
עתה על דבר אחד המשתנה אצל כל איש
ך זאתנו לסי טבעו וחלומותיו. אני כמעט יכול

הע 1ל ם

תו, אמר כמה מלים נרגשות.
״הרימו אותו ! הרימו אותו צעק ההמון.
שוב הורם האיש על הכתפיים• .אולם הוא
עצמו התחלחל לרגע. כי טרם עברו שש
שנים מאז הרים אותו המון באותו מקום את
הנשיא האחרון מבני מפלגתו, ותלה אותו
ללא הכנות רבות על אותו עמוד של מנורת־הרחוב.
המהפכה
ה־ 179 שהתחוללה ב־ 127 השנים
מאז שיחרר סימון בוליבר המפואר את המזינה
(ונתן לה את שמו) ,עברה בהצלחה. רק
אלף איש נהרגו, מחיר נ»וך למהפכה בולי־בית.
ואילו ההישג היה גדול. לא זה בלבד
שהחזיר רמז של חיים דמוקראטיים למדינה,
בה שלטו עד כה דיקטטורים צבאיים, אלא
שהנחית מהלומה נוספת על ראשה של ושינג־טון,
הוסיף נצחון לחואן בירון הארגנטיני.
כי הגורם האמיתי למהפכה היה נעוץ בעובדה
שהמוצר העיקרי של בוליביה הוא
פח, ומוצר זה נמכר כמעט כולו לארצות•
הבריח• כל מכרות הפח שייכים לשלוש מש־חוח
עשירות. ואילו רבבות פועלי המכרות
העשוקים משוללים זכות בחירה, מאחר שאינם
יודעים קרוא וכתוב. בכל זאת ידעו,
כנראה, לייצר פצצות ביתיות ולהמטירן על
ראשי קצינת: מקצועיים. בי, את זאת בדיוק
עשו החודש, בשמיגרו את הצבא הידיר
והעלו לשלטון את אסטנסורו *,
באמריקה הדרומית כולה שוררת שנאה
רבה לשכן הצפון־אמריקאי. הקונה את רו
המוצרים ושהשתלט על רוב המשק. חואן
פירון, בעזרת אודסה היפה, היה הראשון שהתגרה
בגלוי ב״אימפריאליזם ה,־ולארי״ ,הטיף
את תורת המרד גם לשכניו. ויקטור אסטד
סורו, שבילה את גלותו בארגנטינה, היה תלמיד
נאמן. כשחזר לבירתו היתד, הודעתו הראשונה:
אנחנו נלאים את מכרות הפח. אך
בכל זאת העיף מבט חוששני בעמוד מנורת־הרחוב.

בריטניה
1פ״ן
של אנ־!ת

עיסא, כבר יצא פעם
עם שיירה דומה, אן לא
כה רחוק, בזמן האנגלים.

גימד, בן עבד כושי ט־ מוסא, הכריז בסוף הנחטף
מסודאן ונמכר ל מסע :״אחרי מסע כזה,
ש יין שבט אל־תרבין. דרושים חודשיים הבראה״
חזר לבסיסו.
היינו צריכים לטפס קרוב לחצי שעה. לבסוף
הגענו: על משטח רחב עמדו שני המטוסים
לאור הפרטים האלה יכולנו גם להבין ביתר
הצהובים כשהחבריא מתרוצצים סביבם יה־קלות
את נוכחותם של הערבים המזויינים
;מלים מהווים להם רקע משונה.
שחברינו נתקלו בהם בלילה. לא היו אלה
כלל מבריחים בדרכם למדבר סיני אלא אותם
הטייסים מורידים שק של לחם. הגיע הערבים
שרדפו אותנו מהג׳בל. כשהופיעו שני
ו זן ! הלחם שלנו כבר התחיל להעלות עובש
המטוסים למחרת בבוקר כבר היו הערבים
זאנו עוד מקצבים אותו — שתי פרוסות לאבדרכם
חזרה לשבטם.
רוחה. אנו מכניסים את דן למושב האחורי
של אחד המטוסים. הוא מחייך: בעוד שעה
יהיה בבאר־שבע. שם יטפלו בפצעיו כראוי. בירה. תות־־שדה n a x p i
— 1 2 .1 5ממשיכים בדרך — מישור
רק עתה יכולים אנו להעריך את אשר
עברנו משך היממה האחרונה, בצרפנו את
עצום, ישר כסרגל, המכוסה כולו אבנים קט נות.
זה מקום אידיאלי למרוץ מכוניות —
מה שהטייסים מספרים. אחרי ההתקפה של
אך להליכה ברגל לא כל כך משביע רצון.
אתמול על הג׳בל ירדו ערבים מזויינים, רכוהאבנים
הקטנות והעגולות מועכות את הרגבים
על גמלים, ותפסו עמדות ליד ביר
הם הניחו כי הקבוצה הנסוגה תעבור שוב
ליים עם כל צעד. אפילו וליות עור עבות
ליד הבאר. למזלם בחרו דוקא בדרך נסיגה
אינן עומדות נגדן. ועתה אין גם הנחמד,

אריק מגר, איש מושב
עין עירון ,״מלן הבלבן.״
גם הוא לא הכחיש זאת.

״העולם הזה״ 759

יגאל חסקץ, בן מושב
בילו, הספיק לעבוו
קורס ממ׳ם בגיל ו.2

ש מדליק, המשיגע לצמחיה.
בידו הוא מחזיק
שיח של חומאה ורודה.

אחאד, זקן המלווים,
בשבילו היה זה מסע הר־פתקות
לשטחי האגדה.

מ ח מו ד, העייף״ הסכים
לעזוב את גדולי ולחזור
עם החברה במכונית.

לנגוע בשורה הארוכה של כו סו ת בירה המרחפות
לפני ; עמוס חושב עיל בוס קצפת
עם תות־שדה ואשר לאמיתי, לא ברור על מה
בדיוק הוא חושב. בין השאר הוא מזכיר
את המים החמים במקלחת משקר — משמר
הנגב.
— 1 5 .0 0סוף, סוף, הגענו לבאר, .כאן
נחנה הלילה.
— 1 0 .3 0הארוחה נסתיימה. עתה נערכת
אספה כללית. כיאה לחברה דימו^תוית נחליט
הערב על כמר, נקודות הנוגעות למסע
השנויות במחלוקת.
בנץ פותח: ראשית כל נחליט לאן ימשיך
המסע. בעוד יום נגיע לביר מליחה. זה
יהיה היום השמיני של המסע. אנשים החייבים
לחזור הביתה תוך עשרה ימים יצ־

(המשן בעמוד 05

חגה. ,חברת משמר הנגב,
אם לשני ־לדם,
השתתפה בנוסע ננם בעלת

מיפה נתנזון, ממושבה
קדימה ,״קצין הקשר
הערבי״ משן המסע.

״האם הלורד הראשון (שר הצי המלכותי)
סבור שאדם הנפגע על־ידי פגז ימי משלים
עם תוצאות הפגיעה ביתר קלות אם הוא
יודע שהפגז נורה מאניית מלחמה יפה?״
שאלה בלתי רגילה זו נשאלה בבית־הנבחריס
הבריטי על־ידי יאן מיקרדו, מצירי הלייבור
השמאלי, שעה שהתפתח ויכוח מיוחד ב*י־נו
על יופיין החיצוני של אניות המלח»ה.
פתח בנושא ציר שמרני, שהתלונן על ביעורן
הגובר והולך של אניות המלחמה הח־
,׳ישות ביותר של בריטניה. הציר, ספורטאי
מי ששירת כרופא באניית קרב במלחמה,
טען שהביעור מוכרח להשפיע לרעה על החיבה
שהימאי רוחש לאנייתו, הסביר שאניה
טובה חייבת להיות גם יפה.
הלורד הראשון נבוך, הסביר שביקר באו־או
שבוע בכמה אניות ומצא שהאנשים רוחשים
חיבה רבד, לאניותיהם.
שקט של בוז. לא היה זה ר,אינצידנט
המשעשע היחידי שבא להבהיר במקצת את
ד,אוירה הקודרת בבית, האחראי למצוקה
הכלכלית של האימפריה השוקעת.
אינצידנט שני סופק על־ידי לורד מנקרו»ט,
נשיאה בן ה־ 37 של ברית הצפורנים השמרנית,
שתפקידה להנציח את זכרו של בנימין
ד׳ישראלי, ראש הממשלה היהודי שרכש למען
בריטניה את קפריסין ואת תעלת סואץ. באחת
האספות של הברית עלה בלב הלורד להרגיז
כמה מחביר בית־הנבחרים שנכחו, אחרי
,אחת מישיבות הלילה הארוכות אשר בית־זמנבחרים
התרגל להן.
:אטד הלורד :״אין משלמים לי 1000
לירות לשנה כדי שאסתודד בלילות במו־דרונות
;האפלים של בית־ד,נבחרים עם בסי
בראדוק ושאר הנערות העליזות. עלי להר־ויח
את מחייתי בסי בראדוק היא חברת
בית־הנבחרים בת ,53 חברת הלייבור, והיא
ידועה בכנוי ״בם י הלוחמת״ בשל רוחה
התוקפנית וממדיה העצומים.
למחרת היום התפוצצה הפצצה בבית־הנב־חרים,
ברברה קאסל, שותפתו בת ה־ 44 של
אניירן ביואן באופוזיציה השמאלית, קמה
התקפה את הלורד על שרמז כי ״עבודתנו
היא קלת־דעת ואפילו בלתי־מוסרית !״
הלורד הצטער מאד, הגיש התנצלות כנה,
חזר בו מדבריו ללא הסתייגות. אולם הוא
7א השקיט את הרוחות. הציע ראש הסיעה
השמרנית :״נעבור על העניין בשקט של
:בוז.״ הבית נהג כך.
* שנבחר לפני שנתיים בבחירות דימוקר־
aיד ת, אן לא יכול היה לקבל את תפקוד
העשיא לידיו, מאחר שהשתלטה בינתיים מועצה
•צבאית שהגנה על בעלי המכרות.

כקרוב בקולנוע ״ א ר M 11 יי
הצגת בבורה ארצית
של יצירתו של

הנשים

חיפה

הבמאי

סודות מדיניים

פיאטרונ׳ רמי

ראש עירית ירושלים שלמה זלמן שרגאי,
נהנה ממסע התעמולה שערך בארצות־

הע יר מתגוננת

הברית, חזר ירושלימה כשבידו צרור סיפורים
משעשעים, זכה לעשרות קבלות פנים
חגיגיות. הטוב בסיפורים, לדעת כל שומעיהם:
שאלת ראש עיריה אמריקאי אחד, אוהב
ציון, את שרגאי בלחש :״הסבר לי, בבקשה,
כיצד ארע הדבר שלנשיא מדינת ישראל נבחר
הד״ר חיים וייצמן ולא הד״ר תיאר-

הסרט האיטלקי הגדול
שזכה לפרס ראשון
בפסטיבל של ונציה.

דור הרצל?״

א דמעו

סריקת שערות בלי התנגדות
ובלי צלקות

משחת

שמפ1

הדרמה הסוציאלית הכבירה שכל אחד חייב לראות!
תוצרת צ׳ינס
מופץ ע״י מרקו מסרי ובניו Jj5
5fc

הנפלאה, ללא אלקלי, עושה את
תלתלי ילדתן רבים כמשי ונוחים
לתסרוקת

נקה חלמו! שמפ1

^דבמעלה״

״האמצעי האידיאלי לשערות יבשות
המפיצים: חברת נורית בע״מ

נפתחת ההרשמה׳ לשנת תשי״ג

למה לך ל חש וש?

לכתות לפקידות

השתמשי

הדו־שנתיות (לבוגרי בי״ס יסודי)

ב -שו ש !

״ שוש ״ מונע 1יעה.

,.ש 1ש ״ דוהה ריחה.

ת!ך וך

m171nbבהקדם

חי פ ה

רת ה ח לו ^ ב ו

דירתו־ היא קרירה
מרפסתך היא שימושית

ישראל

משטרת

/7 7 7 M

סוכך

מתוצרת
נימוסי

״הסופד״

n 1כבך4
HASSOCHECH

רחוב הרצל ,89 תל־אביב
טל 5473 .
ףךן

דדדתו ״ ו י 1דיו ~ ד

ccep

g11111Q111111111111Q111111111111Q111111111111[]1...

רבנות תיאטרון

לי־ ל ה־ לו
ם דרושים צעירים וצעירות כשרוניים |
המעונינים:
לפנות בכל יום באולם »ישה חפ
בין השעות 11—1לפני הצהרים. ן

•<ווווום וווווווווווום וווווווווווום וווווווווווום וווווווווווונ[ 1ווווווווווונ *

אל תרבה דבור -על חשבון הצבור --
המשטרה מחפשת את אכיר הדרבים
יתכן וזה — אתה. כל אוחז בהגה
יכול לזכות באות הכבוד אם
ישמור על כללי האדיבות
והזהירות בדרכים.

אדיבות בדרכים -מונעת פגעים
מוגש ע״י ״הסנה״

חברת בטוח
גרעין עמית
ביום שבת ,17.5.52 ,בשעה 11
בבוקר תתקיים פגישה בחיפה בבית
חתי אפשטיין.
שכון מערב חיפה, בלוק ,3
כניסה ,3קומה ד

סיפור אחר שמצא לעצמו מהלכין בירושלים:
יו״ר הכנסת שיגר את ברכותיו ליו״ר
הועד הפועל הציוני לרגל התכנסותו. ברכה
נוספת התקבלה מטעם ממלא מקום נשיא
המדינה. ההסבר (לאלה שאינם יודעים זאת) :
יו״ר הכנסת הוא ידסן ש שפרינצק, יו״ר
הועד הפועל הציוני הוא יוסף שפרינצק,
ממלא מקום נשיא המדינה הוא יוסר

־ שפרינצק,

כאשר הובאה לפני ועדת הכנסת ההצעה
למנות את אלוף־משנה ירחמיאל כל-
קינד, בלונדי בן 50 ואב לשלושה ילדים,
שהצעיר ביניהם הוא בן שמונה חודשים,
לקצין הכנסת טע 3ו אנשי מפא״י :״הוא
איש מפ״ם ואילו אנשי מפ״ם התלוננו :
״זהו איש מפא״י התוצאה: בלקינד, ותיק
ההגנה, נמצא מתאים לתפקיד (שהוא בלתי-
מפלגתי) ,אושר על־ידי כל המפלגות.
בעבור ד״ר ולטר קליי לאודרמילק,
מומחה שימור הקרקע ובעל תכנית עמק
הירדן, ליד מוסד ילדים ירושלמי, נתבקש
על־ידי שני ילדים להכנס לבית. רק בהכנסו
למוסד נתגלה ללאודרמילק הפרוטסטנטי כי
הילדים חשבוהו ליהודי, ביקשוהו להצטרף
כעשירי למניין תפילת אזכרה. לאודרמילק
לא גילה את זהותו, חבש כובע ומילא את
תפקידו בנאמנות, אם כי לפי דיני ישראל
לא נחשב, כלא־יהודי, כמתאים למשלים מניין.
בהתכונן ערביי טייבה לחוג את יום יסוד
המועצה המקומית שלהם נבוכו כיצד להכין
ארוחה כשרה לאורחם, שר הפנים הדתי,
משה שפירא. הפתרון: שיגור שתי תרנגולות
לשחיטה כשרה בכפר יונה הסמוך.
שפירא אחר שנוכח באותה חגיגה היה
איש פתזז־תקוה, זקן השומרים אברהם
שפירא בן ה־ ,82 שאמר לערבים :״רבנו
קצת פה ושם, כמו ב־ 1921ו־ .1929 אך חוץ
מזה היה תמיד שלום ביננו ! ״

מחשבות מוסיקאיות
מחשבותיו של מנשה רפינא, המבקר
המוסיקאי של דבר, בהפסקה, בה השתמש כדי
י לעזוב את האולם :״עיניה מלאות הבעה.
גזרתה אצילה. את רגליה אין לראות בגלל
השמלה היורדת בשובל עד הרצפה. היא למדה.
את מלאכת הרגשנות כמעט עד לטבעיות.
אבל הסגנון הטפל של זמרתה הולם את האפסיות
של התוכן המובע במלים הריקניות.״
אחר תקף רבינא, בעטו הטוב עליו, גם את
קהל המאזינים :״הנה עד היכן הגענו. באולם
מלא מפה לפה שבשורותיו הראשונות
יושבים בחירי הישוב שאנו נוהגים להביט
עליהם בהערצה על פעולותיהם והישגיהם,
משמיעים פרקי ג׳אז וזמרה אירוטית בוקעת
מפי מזמרת המחבקת בהתלהבותה את המק־רופון
וכמעט שנוגעת בו בשפתיר, לנשיקת־אש.״
בעלת השפתיים: לנה הורן.
סיפר הזמר אברהם וילקומירסקי על
ביקורו האחרון בבנק :״הלכתי לבנק לגבות
צ׳ק על שמי אך הפקיד סירב לשלם לי כי
לא היתד, לי תעודת זהות. כשאמר לי שאוכיח
לו שאני וילקומירסקי שרתי לו אריה מתוך
אופרה של ורדי.״ תגוב תהפקיד :״לא, אתה
לא וילקומירסקי, אתה קרוזו ! ״
כשנראו חיים (שמע נא, איצייק ו) חפר
ואשתו כרמלה דוהרים בכביש תל־אביב—
חיפה עטופים כפיות היה נדמה לעוברים ושבים
שחזרו ימי הזוהר. אך ההסבר היה פחות
רומנטי: כרמלה וחיים חלו, הובאו בחום
גבוה לבית הורי כרמלה בקרית־מוצקין.
בחוגי נסית, קפה האומנים התל־אביבי פשה
רעיון ליסד תנועה של ״חצקל לנשיאות ! ״
כתודה לבעל כסית, יחזקאל איש-כסית,
שחילק חינם ארוחה לא צנועה בתוספת יין
אדום בשפע לכל משתתפי התעמלות הבוקר
ההמונית ברחוב דיזנגוף בבוקר יום העצמאות
(העולם הזח .)758
כשהציע אמיל ט. כוטאג׳י הסוחר החיפאי
בעל הנתינות הבריטית, המוצא המלטי
והדובר ערבית, למכור את כל נכסיו תמורת
! 00 אלף לירות שטרלינג (העולם הזה
)755 הוסיף למודעתו שנתפרסמה בג׳רוסלם
פוסט ובכמה עתונים בריטיים :״זוהי הדוגמה
הראשונה בהיסטוריה בד, גוי מלמד יהודי
כיצד להרויוז כסף ! ״

״העולם הזה״ 759

יחד עם עשרות כבאים. שוטרים ואזרחים חיפש העגלון זאב כץ אחר בן אחותו
יצחק נודגלר בן ה־ . 13 אחר שלוש שעות של חיפושים במי הביצה הסמיכים של
המוסרארה ליד גשי רמת־גן נמשתה גוויית יצחק כשהיא נטולת רוח חיים אל סירת
הכבאים. בתמונות של צלם העיתונות עמוס פורת, מושה זאב כץ את גווית בן אחותו,
בעזרת מקל ארוך, לאחר שמאמצי אמודאי לצלול במ1סרארח העלו חרס, בגלל חבוץ.

(המשך מעמוד ) 13
טרכו לעזוב שם. אלה המוכנים לד,שאר עוד
כמה ימים ימשיכו דרומה.
מסכמים את ההצבעות ; ארבעה־עשר יח זרו
צפונה, שנים־עשר ימשיכו דרומה. השאר
עוד לא החליטו. ואז מתחיל הויכוח
הגדול: מי ילווה את הגמלים צפונה לבאר־שבע?
זהו
תפקיד קשה מאד וכרוך בסכנות לא
מעטות, שלושה בחורים יצטרכו לחזור עם
חמשת הערבים להבטיח שלא יקרה להם דבר
בדרך. אך מתווכחים על סכנה נוספת: מה
יעשו שלושה בחורים נגד חמשה ערבים
מזויינים. מעל לכל מעיקים הקשיים: או״
בעד. ימים של רכיבה מהירה שעה שאיש
מאתנו אינו רגיל לרכב על גמלים.

..השטפון בא! טובעיס!״
מחליטים לדחות את הוויכוח. זוהי הדחייה
השלישית — בפעם הראשונה הועלה
בבאר־שבע. חשבנו כי בינתיים יופיעו מתנדבים.
אנו עוד מחכים לזה. פתאום צועק
בנץ :״שקט ! מה הרעש הזה?״
דממה משתלטת מיד. כל אחד מטה את
אזנו לרחש הבא מרחוק, כרחש של גלים.
״שטפון צועק בנץ. קולו ממש היסטרי.
״אני מסתלק מפה ! ״
תוך רגע פורצת אנדרלמוסיה .״אם יתפוס
אותנו השטפון במקום כזה,״ צועק מישהו,
״אנחנו אבודים. לא נוכל לטפס על הצוק
הזה.״
״במקום זה טבע גדוד שלם של הצבא
התורכי,״ מספר בנץ. אפשר לראות את החלחלה
העוברת באנשים. אנו מוכנים לעמוד
מול אש. פצעים ומוות אינם מבהילים אותנו.
אך המלה שטפון חשפה תהומות של פחד
ראשוני. מכל צורות המוות זהו האכזרי
ביותר: לטבוע בסערת גלים כשהריאות
נאבקות לנשימה. לפי הסיפורים יגיע הש־טפון
ללא כל אזהרה — תוך שניות יפול
עלינו נד נוזל כזה שהטביע את פרעה ופרשיו
לא רחוק מכאן.
פתאום מתערב קול שקט וצלול .״אני
באמת מתפלא עליך, בנץ ״.זהו זאבה .״הבהלה
הזאת היא ממש ילדותית. הרי לא ירדה
טיפת גשם כל היום. דרושים לפחות 30 מילי מטר
על הג׳בל כדי שכאן יהיה שטפון. אנחנו
גם נשמע את זה שעה למפרע.״
קולו מרגיע, כשמן הנשפך על גלים סוע רים.
לעומת ההיסטריה. של בנץ משכנעים
אותי המספרים העובדתיים והקרים של זאבה.
אני מחליט להשאר עם אלה שלא יעזבו את

״העולם הזה״ 759

הואדי. אך בנץ מארגן קבוצה המטפסת מעל
לואדי עם שמיכותיה .״אנו נשלה אותכם
כשתעברו בשטפון,״ הם אומרים לנו.
יום שבת — שמיני לנוסע
— 0 2 .0 0משהו מטפטף על השמיכה. אני
מתעורר בבהלה. מסביבי נשמעות צעקות מחרידות
:״גשם ! השטפון בא ! טובעים !״
דמות שחורה קופצת מעלי, ועוד אחת אח ריה.
אחת מהן נתקלת ברגלי ומשטתחת על
הארץ. הבריחה הגדולה התחילה. כמעט כל
אלה שנשארו כאן רצים כמטורפים לעבר
הגדה הנמוכה. בפחדם העיוור אפשר לחשוב
שגלי השטפון כבר נוקשים ברגליהם.
אני נזכר בשלושים המילימטר של גשם.
ירדו רק כמה טיפות. אני שולח מבט לזאבה:
הוא שוכב בשלווה לא רחוק ממני .״אם טעית
ואני אטבע,״ אני מהרהר לעומתו ,״אוי ואבוי
לך.״ אני מושך את היריעה מתחתי ומתכסה
בה. עתה יש לטיפות הגשם צליל יותר נעים,
כאילו ישנתי מתחת לגג.

ה\ודל מכריע
— 0 5 .0 0אחד אחד,חוזרים מבוהלי השט־פון
למקום הלינה בואדי. הם כולם מבוישים
ומנסים לחפות על עצמם בבדיחות .״מה?
אתם עוד חיים?״ הם שואלים.
— 0 8 .4 5הגענו לביר כמה בורות
עמוקים, רובם יבשים. שלושה עצים נותנים
צל כלשהו, אנו פורקים את הגמלים וחונים
לארוחת־בוקר. כאן גם נצטרך להחליט סוף
סוף מי יחזור עם הגמלים. בינתיים הופיע
מתנדב אחד: אדם מוכן לחזור לבאר־שבע
על גמל.
— 0 0 .4 5רוח עצומה החלה נושבת. תוך
שניות קמה סופת חול החודרת לכל
מקום. מריחת הריבה על המצות מתלווה
בכיסוי שכבה עבה של חול. האזניים מלאות
חול, הנחיריים סתומות בחול ואי־אפשר לפתוח
את הפה מבלי שיתמלא חול.
״מי עוד מתנדב 1״ שואל שמוליק שלקח
על עצמו להסדיר את עניין ליווי הגמלים.
איש לא עונה. כל אחד מביט על השני או
מעמיד פני תם. רק הסופה נשמעת, מתגברת
והולכת.
״אם כן,״ ״ממשיך שמוליק ,״יכריע הגורל.״
הוא חותך 27 חתיכות נייר קטנות
אשר על שתיים מהן מסומן צלב 9 :הבחורות
ואדם אינם משתתפים בהגרלה. אחד
אחד אנו ניגשים לשמוליק המחזיק את הפתקים
בכובע. המתיחות רבה — ההגרלה רצינית
מאד ותוצאותיה עלולות לחרוץ גורלות.
״ידעתי צועק פתאום משה לוי .״תמיד
יש לי מזל לזכות בהגרלות הלא נכונות.״

לפני חודש חגג יצחק את בר־מצחה שלו. משמאל, ההורים השכולים, שזעקות האבל
שלהם נשמעו למרחוק. רק שלוש שעות לפני כן יצא יצחלז את הבית להשיט
עם שניים מחבריו רפסודת קרשים שעגנה ליד הגשר. לשאלת האם ״מתי תחזור?״
השיב ב״מייד קצר, שלא התממש. בעלותו על הרפסודה התחלק לתוך מי המוסרארה
העכורים ושקע ברפשם. המלים האחרונות שהשמיע לפני שטבע היו :״אמא! אמא!״

אחריו בא יוסי. גם הוא מוציא פתק מסומן.
אנחנו כולנו משתתקים. כי הצטרפותו של
יוסי למלווי הגמלים אינה כה פשוטה. למע שה
מהווה מסע זה חלק מירח הדבש שלו.
גם אשתו הצעירה, צפרה נמצאת אתנו. עכשיו
גם היא רוצה לחזור עם הגמלים.
תחילה הוויכוח הוא בטחוני: האם אפשר
להוריד בחור ולשלוח במקומו בחורה?
עד אשר מיכה מודיע iאחד הערבים מוכן
לחזור־ עם החברה, לפנות את מקומו על
הגמל לצפרה.
— 1 9 .0 0אנו צועדים ושרים. שירה היכולה
לעורר את המתים. אנו שרים סוג
מיוחד של שירים — שירי צבא, שירי צופים
והתקווז. בעיקר התקוה ! זהו רשיון התנו עה
שלנו. איש שישמע את השיר לא יעלה
על דעתו כי כאן מתקרבים אנשים׳ אחרים
מלבד יהודים. למעשה בחרנו בשיר כמעט
פה אחד. אפילו העולה החדש ביותר ממרוקו
או עיראק לא יירה באנשים אשר הימנון
האומה על שפתם. כך, בכל אופן, אנו מקוים!
מרחוק מבצבץ אור. הגענו ! את מאות
המטרים האחרונים אנו עושים תוך שירה
מוגברת. מן החושך. מגיעות אלינו נביחות
צרודות. כלב ! צלב עברי במדבר ! איזו
מנגינה ערבה ! מעולם לא היו נביחות כה
נעימות לאזנינו. כי הן מבשרות שהגענו
לביר מליחה.

רכיבה קשה לב אר־ שבע
— 2 1 .0 0מים! מים הנוזלים ממקלחת
אמיתית. לא רק זה, אלא שמעבר לגבעה
במורד ישנו אוהל גדול עם מיטות ומזרונים.
הלילה נישן כמו בני־אדם. לא תהיה מדורה,
איש לא יעיר אותנו לשמור בקור. כשם המקום
העברי כן הוא — באר מנוחה. כאן
ננוח הלילה, לאחר מסע של קרוב ל־300
קילומטר. מחר תצא כל קבוצה לדרכה: מי
צפונה ומי דרומה.
יום א׳ — תשיעי למסע
— 0 8 .0 0הענן הלבן מתרחק צפונה.
אתו נעלמים 14 האנשים שסיימו את מסעם
פה. אם ישחק להם מזלם, יגיעו עוד היום
לבתיהם. גם הגמלים ואנשי הלווי יצאו בדרכם
לחזרה. לפניהם ארבעה ימי רכיבה קשים
עד באר־שבע.
על עפר הדרך יושבים אנו — המוהיקנים
האחרונים שהחליטו להמשיך דרומה. מכאן
נתפוס טרמפ לעין־רדיאן 49 ,קילומטר בכיוון
לאילת. משם נצא ברגל אל תוך המדבר
מערבה, נדרים חזרה לאילת.
— 12.00 אף מכונית אחת לא עברה כל
הבוקר — לא צפונה ולא דרומה. אנו שוב־

בים לרוחב הדרך, חפצינו פזורים בערימות.
אבדה כמעט כל חקור. להשיג מכונית —
אך אנחנו מוכנים לתפוס את ההזדמנות אם
תופיע. במקרה הגרוע ביותר נחכה לאוטובוס
הנוסע לאילת והצריך להגיע ״בערך
בשתיים או ארבע״.
פתאום מתרומם מישהו .״הביטו שם,״ הוא
קורא ומצביע השמימה. נקודות שחורות נראות
בשמי התכלת, עפות מכיוון שטח הירדן
אל פנים הארץ. מספר הנקודות השחורות
גובר. הן מנמיכות טוס וצבען הופך
צהוב .״הארבה!״ מפליט מישהו .״הוא פולש
לארץ!״
״מצויץ צועק בנץ .״נספר למנהל שצריכים
מיד להודיע לעין־רדיאן. הוא יתן
לנו מכונית.״
המנהל מתעניין מאד בארבה. זה גם מצער
אותו מאד. אבל מה אפשר לעשות?
אין לו מכונית.
מילא ! נחכה לאוטובוס.

חיות מעוד אחר
— 1 8 .0 0עוד מחכים לאוטובוס .״זה
לא נורא,״ מנחמים אותנו אנשי המקום .״אין
לכם מה לדאוג. הוא תמיד מגיע — אפילו
אם באיחור של יום.״
האיחור הזה קלקל לנו את כל התכנית.
לא כל אלה שנשארו יכולים להרשות לעצמם
ימים נוספים של העדר מבתיהם או
עבודתם. בעוד חלק מחליט לקיים את תכנית
המסע המקורית, מודיעים השאר כי ימשיכו
ישר לאילת ומשם יצאו חזרה צפונה.
— 2 1 .0 0אילת ! האוטובוס הגיע בכל
זאת. אנו נכנסים למסעדת תנובה. כמעט כל
השולחנות תפוסים — פועלים, חיילים, אנשים
מצוחצחים. ומבריקים בבגדי אחר־הע־בודה
יושבים ואוכלים תוך כדי המולה אינסופית.
לרגע אנו עומדים בכניסה — קבוצה
מוזרה ביותר. זקנינו פרועים, פנינו מלוכלכים,
הבגדים נוקשים בזעה ואבק. אנו
בוחרים לנו שולחן בפינה, מזמינים ״כוס
תה ופותח קופסות״ .מן התיק אנו מוציאים
שימורי דג וחצי ככר לחם יבש. בצאתנו
למסע לא לקחנו אתנו כסף מיותר.
משך כל הזמן התבוננו בנו המסובים
כאילו הופיעו חיות מעולם אחר .״איפה
הייתם?״ שאלו אותנו.
״סתם ככה ...הסתובבנו כמה ימים בנגב.״
״מה, מד?,״ שאל מישהוא שישב בפינה
זשלא הספיק לשמוע את השיחה .״מי הם?״
״אני יודע?״ ענה לו משהוא .״סתם משוגעים.
הם באו ברגל עד הנה.״
הרארשון נדנד בראשו .״מסכנים...״

1ועה כמי3צע>?מיוחד במינו:
בימים
?!איש המעכיר את זעמוסי
האבירות מחדרו א*ית\ 1ז*ר השבוע פותח דוש כמיבצע והפוך:
בחירתו שד״חזיר ך.רת3יפ,״ האיש המעכיר את נימוסי *1׳ונגד
ממקומם הרגיל*,עיש, הישראלי, אד חדרו וחדר רמך. לא
בנקל מבין האדם^ « 1הקשר הישיר כין דפיקה כרדת, דבר
המובן מאליו, וכין מתן סימן־יד ברחוב. לאלה בא דוש! ?!שבוע
לתת שיעור. הסיסמה :״תפשו א החזיר (בתנאי שזה לא אני)!״