גליון 941 מתאריך 27 באוקטובר 1955

־ללל־

מסי • 941ש 1ה <9
״יא חשו ! תשט ״ז
27.10. 1955
המחיר 559 :מרוטה

בלימווא־בלי
משוא
פנים

העו מס מיה

תיים, כדי להוציא מ מנו בכוח חוכמה שאפשר
לשלוח אותה לעתון. מה עליו לעשות?

אריה הלר, רמת־נן
מה שעושה אביו במקרר, נזה.

ד,עזרך הראשי :

לתכוכה תתן קולר

אורי אבנרי

ראש המערכת 1
שרום כהז

עורכי־משנה :
דוב איתז. אורי לע

רח׳ גליקסון * תד־אביב. מס! המברקים :
עורך תבנית :״עולמפרס״ ת. ד ,136 .טלפון .26745
אהרוז צור המוציא לאור: העולם הזה בננ׳׳ם.
צלם המערכת: דפוס ישראל בע״מ, ת״א טל.23204 .

עורך כיתוב :
איתן נבירור

הכתב הראשי ;
אליהו כרמל

יהודה זעירא

הברי המערכת :
ישראל ביבר. ניצה נבי. לילי גלילי, רותי ורד.
רוני זוהר, אברהם חרמון, אוסקר טאובר. שבמאי
לוי, משה לשם, אביבה סטו, עמום קינן,
שלמה קרן, סילבי קשת.

עורך ופוס :

הצייר הראשי :
שמואל ברתור

,אריה אריאל

מנהל מבצעים

מנהל מעבדה :
נ*ו רוזן

שלפה אדיר

אין המערכת אחראית עבור תוכן המודעות.
מלבד עבור מודעות המתסרממות תחת הכותרת
״דו״ח לצרכן״ ,״דו״ח לבוחר״ ,״דו״ח
לנוסע״ וכו׳ המוכנות על־ידי חברי המערכת
ונבדקות על-ידם. המדור ״רו״ח לבוחר״ כולל
מודעות מטעם מפלגות וארגונים ציבוריים
אשר איו המערכת אחראית לתוכנו ול דעות
המובעות בחן ושאינו משקסות בשום
צורח שהיא את דעות המערכת.

העתון הנקרא ביו תרבמ די נ ה

לפני כמה חדשים השתתפתי בשיחה על
העולם הזה בקן התנועה המאוחדת, ארגון״
הנוער החלוצי הנוטה למפא״י. אחד הנוכחים,
דומני בנו של משה שרת, שאל אויתי
מדוע אנחנו כותבים בחריפות כזאת על ה־תופעית
השליליות המתגלות לחוקרינו.
לפני שעניתי, שאלתי עצמי בכל הכנות את
אותה שאלה. הנה, אמרתי לעצמי, אולם
מלא צעירים טובים, שופעי נעורים.
טבעי הדבר כי צעירים כאלה׳ בני 17 או
, 18 יתרתחו יותר למראה התופעות ההרסניות
בחיי המדינה מאשר חברי המערכת
שלנו, המבוגרים מהם, ברובם, בעשר שנים.
מדוע, בכל זאת׳ המצב הפוך 1מדוע אותם
הדברים המסעירים את דמנו, המקוממים את
כל ישותנו, אינם נראים לצעירים אלה כדברים
שיש לצעוק עליהם חמם?
ואז לפתע עלתה בלבי התשובה, הנראית לי
כפתרון התעלומה. דור המלחמה נסער למראה
השלילה, מפני שיש לו רגש של בעלות
על המדינה הזאת. הצעירים שגדלו אחרינו,
כבר נולדו לתוך המציאות הקיימת, והם מקבלים
אותה כדבר טבעי ונתון. אולם דור המאבק
נושא בלבו את הקללה: הוא זוכר את
חלומויתיו מימי המחתרת והקרבות, את המדינה
שהצטיירה לעיני רוחו כשעוד לא
היתר, קיימת, ושהיתד, אז כלילת־השלמות.
הוא נאלץ להשוות את החלום של אז למציאות
של היום. הוא מתרגש על כל פגם, על
כל ליקוי, כשם שמתרגש בעל־בית על כל
סדק בקיר ד,בנין אשר למענו עבד כל חייו.
״אל תקח הכל ללב,״ אומר הפזמון הידוע,
בעל הסגנון המסורס. אין הויא מתאים ליחס
האם לבנה׳ ליחם המאהב לאהובתו, גם לא
ליחס דורנו למדינה זו.

ההשלמה עם השלילי והמכוער וההרסני
היא תופעה כסיקופאטית, שיש לרפאה. אולם
בצאתך למאבק נגד תופעות־ההרס, אורבת
לך סכנה אחרת, לא פחות חמורה: הסכנה
של אובדן חרש המידה, של שיבחת היפה
והנאצל. זוהי התופעה הפסיכופאטית ההפוכה.

קל לשמור על חוש המידה כשאתה
נמצא בעיצומה של מערכה צודקת. קראת
תגר על כנופיה מושחתת אשר כל מכשירי־הכוח
בידיה. אתה מותקף על ימין ועל
שמאל, שרוי בסכנה גופנית ומשמש נושא
להשמצה נתעבת, כל פקידון קטן שם לו למטרה
קדושה להציק לך כדי למצוא חן בעיני
אדוניו. לפעמים עולה בך הפיתוי להתקיף
ללא אבחנה, להשתמש בכל אותם
האמצעים המלוכלכים והשפלים המופעלים
נגדך.

* זהו רגע המבחן האמיתי ללוחם. אם הוא
נכנע לפיתוי זה, הרי הוא בוגד בייעודו. בנטלו
לידיו כלי־נשק בלתי־כשרים, הוא נכנע
בלבו לטומאה אשר נגדה יצא ללחום.
דברי־הימים של כל תנועות־ד,טיהור בעולם
פזורים בשרידיהם של לוחמים שסטו מדרכם,
שהפכו פסיכופאטים, מוכי שגעון־גדלות
וחסרי שווי משקל נפשי.
אם נשמר העולם הזה מסכנה זז, הרי זה
מפני שהבין אותה. רצינו להיות כלב־שמי־רה,
חד־מבט וחד־שיניים, המוכן בכל רגע
לקפוץ ללא היסום על פושע מזויין. אולם
לא הפכנו לכלב שוטה, הנושך ללא אבחנה,
החובב את הנשיכה לשמה. כשאנו טועים
בפרט זד, או אחר (והטעות היא מידת אנוש)
גדול צערנו יותר מצער הנפגע. ואם כי קל
לו לאדם להיות גיבור במקרה כזד, ולסרב
לחזור בו מדבריו, סברנו תמיד שנאה לו
ללוחם אמיתי להרכין את הראש ולהודות
בטעות.

ללחום בשחיתות מבלי לזנוח את היפה גם
בלהט הקרב, להתקיף ללא מוירא מבלי שהשנאה
תכרסם בנשמתן, להיות קשה־עורף
מבלי להיות מר־נפש, בקיצור: לשמור על
שווי־המשקל גם ליד המדרון — דומני שזו
צריכה להיות משאת־נפשו של כל לוחם, של
כל גוף ציבורי.
בעתון, תפקידו של העורך הוא לשמור על
נכס נפשי זה. הוא לבדו נושא באחריות אם
נכשל בכך. איש אינו יכול להקל עליו עול

כשאני מה,־ד,ר כאן בקול רם, אין מצפוני
טהור לגמרי. מאז פניתי אליך בפעם
הראשונה במדור זה, לפני למעלה מחמש
שנים, לא פעם נכשלתי בתפקידי זה. יכולתי
לטעון להגנתי כי בשעה שיורים עליך במקלעים,
לא קל להרים, מבט ולהתייחד עם
יופיה של זריחת השמש באופק. אך יודע
אני שאין זו טענה מצדקת: כי זריחת השמש
מעל להרי חברון היא עובדה חשובה שאין
למעלה ממניה, ממש כמו שריקת הרוח ב־חניתה,
ממש כמי חדוות הדייג האוסף את
רשתו בים התיכון וצהל תם של ילדים משחקים
בלהבות־הבשן, ממש כמו צריחת הנשרים
מעל לסדום ושמחת החופר המגלה כלי־חרם
עתיק בחצור, ממש כמו געגועי הסייר
המשקיף מרחוק לעבר הצוקים האדומים של
פטרה.
ארצנו יפה ושוקקת חיים. נילחם בטפי־
•לים המטפסים על גופה ובחיידקי־רקבון המבקשים
לפשוט בעורקיה. אן נפתה את לבנו
לטהור וליפה ולנאצל גם בשעה שנחשוף את
המכוער והרקוב והמעובש.

צכרינו חמוצים ועקשנים

יוסף לווינגר, קרית־ים

יד מעודדת
הננו כמה חיילים, הנמצאים במקום חמים ומבודד,
ומאד חסרה לנו האות העברית והתרבותית
הואיל ועד היום טרם נמצא הסדר לספק לנו עתוו.
על מנת שנהיה בקשר עם הארץ והעולם.
הננו מבקשים סכם לעשות למען חיילי צה״ל
ולשלוח לנו עתון אחד כי שבוע. נהיה אסירי-
תודה לכם באם תיענו לבקשתנו ותעזרו לחיילים
להתי ש יד מעודדת.

י. ברזילי, אי־שם

הזהרו מכייסים !
בקשר לתמונתו של בן-נוריון, שפרמתם אותה
עם היד בכים (העולם הזה 932 והלאה)
וכל הפולמוס על העניו. אני מוכרה להניד לכם
שאני מקבל במאה אחוז את דעתו של אבי
האומר שהתמונה מסמלת מנהיג נעלה והנון. ה מחזיק
את ידו בכיסו. ולא בכים הזולת. בשלושה
דברים האדם ני כ ר...:

רענן ליברמן, חיפה

אם כבר -אז בכר
אתרי הכתבה ״הצירו אותו מידיהם״ (העולם
הזה .) 937 אשר אני כאיש דתי מסכים עם
רבות מהנחותיה, סיקרנה אותי יותר מכל — הציפייה
לתגובות הקוראים.
כרמלה פרץ מירושלים כותבת כי ללבה נונעת
בעיית ההסתננות הרבה יותר מזו של הפליטים
הערבים. אין אני נאיבי עד כדי השליית עצמי
שהוש הצדק של עם נרדף צייד להתעורר לנוכח
בעייה זו. אולם העובדה כי עד היום הזה טרם
הבינו בארץ שבעייה זו הינה בעיית עצם קיומה
של מרינת־ישראל, ושהמדינה מעוניינת בפתרונה
אף יותר מן הפליטים עצמם, שאילמלא היא לא
דיתה ההסתננות קיימת מחופר שרשים — עובדה
זו נשנבה מבינתי.
אבן, נכון שישי להציל את אלהים מידי המפלגות
הדתיות (ובז את הסוציאליזם מידי מפא״י.
את הקומוניזם מידי הקומניסטים ואת כל הרעיו־נות
הנעלים מידי חסרי המצפון המשתלטים עלי־הם)
׳,או בראש וראשונה יש להציל את הלאנם
מידי הלאומנים.

ויוה פראנקו
הדברים שכתבתם על ספרד ברשימתכם ״יור שו
של פרדינאנד (העולם חזה ) 936 אינם נכונים.
בביקורי בספרד דיברתי עם יהודי מדריד. נכו!
הוא שספרד היא קאתולית מאד, אד לנבי היהודים
איו מו תשת כל כפייה או הפלייה...
אני ׳בעצמי קבלתי את הויזה בפספור ט הישראלי
תור עשרים וארבע שעות, ללא כל חקירות ודרישות.
לנבי מה שאמר פרנקו, לפי מאמרכם,
כי היו לו סיכסוכים עם הנרמנים על הצלת יהו דים.
הרי זה נכוו. בטנג׳יר בה אני נמצאת כתע
בשליחות, ישנם כמה יהודים אירופיים שניצלו
מהשואה רק הודות לסרנקו שלא נתן לנרמנים
לגעת בהם.
לפי השמועה, הסיבה לכד היא משום שיהודי
טננ׳יר ומרוקו הספרדית העשירים מימנו בזמנו
אה חלקה של מלחמת סרנקו, על כן הבטיח שלא
לפנוע ביהודים והוא שומר על הבטחתו,

יהודית נאמן, טנג׳יר, מרויקו

אשה לדוגמה
אמנם אשתי מתעניינת בדונמאות, אבל אני
מתעניין הרבה יותר בדונמניות. לבז לא מצאתי
סיפוק בכתה על אוסנת הסתו (העולם הזה 940
מי הדונמנית שהופיעה על השער? האם אפ שר
לראות את תמונתה בדי כובעים מקושקשים על
הראש י (זה ממילא רק יגרום לכד שאשתי
תדרוש תקציב לכובעים 1

יצחק אסף, בת־ים
בכיס הבעל בוער הכובע. הנה תמונת
הדנגמנית ז׳נה ,24 ,ילידת הנמנית, נשואה,
בלונדית, גלויית־ראש !

מר שמואל זילברשטיין מגבעתיים, שהתקיף את
העורף במכתבו למערכת (העולם הזה ) 939 על
כתבתו בדבר הצלת אלהיט מידי הם.צ. שלו. נע־זר
בכמה פסוקים מהתנ״ד, שהוכיחו כי התנ״ד
הוא סאשיסטי יותר משהוא מוסרי. זילברשטיין
פשוט נעזר בסטוקים המושחתים ביותר. הוא מז ב,״
בכד שהיטלר נהג לפי התנ״ד בהשמידו ששה
מיליון יהודים. למרות הכל, אם החניון שלנו
משלים עם פסוקים מושחתים כאלה ועם עוד חי״
קים טפשיים של ימי-הביניים. הרי חמורים אנו.

הלל יוסף, רמת־גן

הידד לשטן
לכולם לשון חדה
כ שמופיעה כתבה מגוחכת
לסבול אותה. אבל כ שמופיעה כתבה טובה. ריא-
לית, בלי נוצות־טוום — שותקים כולם כדנים.
כוונתי ל״האם אמהות היא ה סו ף העולם
הזה .) 938
שלוש קריאות הידד למשפחת שטן 1

כרמלה פרץ, ירושלים
מי אומר שארבעה ילדים טובים יותר משניים?
ולבל תלוי בחיניד ובאופי. אם לנברת שטו יש
דיעה טובה על ילדיה, זה עוד לא אוסר כלום.
איני חושבת שכל המרבה הרי זה משובח, ושיש
להתיחם ללידת ילדים כמו לעבודה שחורה הנמדד״
לפי התפוקה. מה זה כאן, עבודה בקבלנות 1

פנינה עובד, גזרה
חס ושלוס. כמנ בכל מלאכה עדינה, האיכות
עדיפה על הכמנת

החתן מבגדד
לכתבתכם ״חתן בעל כורחו״ והעולם הזח ) 939
אודות ני שואיו־כביכול של יחזקאל שאבו :
• בבנדד אין סוהנינ* לעמוד תחת תוסה.
אלא שהחתן וכלתו עומדים בשעת הטכם זה ליד
זה ללא דבר כלשהו מעל לראשם (חוץ מכיסני
ראש).
בבנדד רבנות־ראשית
• אם נאמין שאיו
בער — ,האם לא נשארו שרידים ממנה? האם
אין אף רב אחד שם? האם הושמדו כל מסמכי
הרבנות במקנם — התשובות מעידות כי קיי מים
עוד מסמכים כאלה.
ולבסוף: האם נדם והוצא מכלל שימוש ה מצפון?

אלברט
עובדיה, חדרה

חטיפת-ילדים חוקית
הנני מודה לכם בער ההתעניינות כלם׳ ,ב-
רשימתכם ״לא רוצה למות, אבל העולם חזה
) 938 והנני חוזר שוב על אותם הדברים שכתב ת׳
לכם: עד היום, זה חודשיים. אינני יודע הי כן
נמצאים ילדי.
ברצוני לדעת היכן קיים חוה האומר שמותר
לחטוף ילדים ולאסור עלי לראותם. עברתי את
החגים בלי ילדי והנני רעב ללחם מחוסר פרנ סה.
המשטרה רודפת אותי, שולחת לי הזמנות
הביתה. מד, רצונם ממני? ביתי נהרס עד היסוד —
לא נשאר דבר.
אני דורש את ילד׳ בחזרה ומיד ! הם חושבים שאי נני
יכול לאבד עצמי לדעת — אני אעשה זאת ו־אוכיח
לכל העולם איזה שלטון אוון עיים כאל,
המשתמש בכוזז כרי לדכא אדם פ שוט.

פליקס לוי, יפו

על טל ועל מטר כסן5

הם מתבגרים הם הופכים לחמוצים ונסי־רוזז? לאן
זה הולד?

מרגלית תזמן, תל־אביב
גשם, גשם משמ״ס ;
המחיר עלה כפליים.
טיף־טיף־טיף, טיף־טיף־טף —
מי רוצה ברטים נוסף 7

. .מאז הופעת הגליון הפכו החיים בביתנו ל-
ניהנום. אשתי רצה אחר בננו יורם, בן השנ
הניעה
השעה לעורר, אחת ולתמיד, את הבעיה
המטרידה אלפי מבקרי קולנוע בארץ — בע יית
החרנום. מדוע אין בעלי בתי־הקולנוע מו צ
חגי
גרושיגסקי, חיפה

עפר שקט, תל־אביב

א. לבנת, רמת־גן

סלח סוף העז מישהו להניד את האמת על
היחס המחפיר של הקולנועים לקהל 1מכתבו של
איתן ליכטנשטייו (העולם הזה ) 940 הקורא ל-
שביתת־הקהל צודק בהחלט. עד מתי נסבול שבע לי
הקולנוע יירקו לנו בפנים, ונעמיד פנים שזה
נשם ושאנחנו נמצאים תחת המטריה של מארי-
לין מונרו?
מכתבים מזמן לא נהניתי־ נ5ן העתון כמו ב שבוע ׳האחרון,
כשקראתי את המדור ״צברינו חמע־ים ועול,צ־נים״
(העולם הזה .) 940 מה שאני מתפלא הו א.
איד זה יש לילדים האלה חוש הומור כזה, וכש
ויכוח
פומבי ביו מורה לתלמיד אינו מו הדברים
היפים בעיני. ואם הפעם בכל זאת אשיב ל תלמידי
(חני קוזלוב, שמכמבו הופיע בעולם הזה
)939 הרי רק משום שהדבר נונע בבעיה עקרו״
נית.
בקוראי את מכהבו נתעוררה בלבי השאלה :
מד בזיע בכל הלימודים היפים של מומר וד־רו־ארץ.
של תבונה וחוכמה, כאשר תלמידינו ה יקרים
סופגים בשבעה ושבעים ושבעה צינורות
את רעל הנזענות המבעירה והלאומנות העיוורת?
מה ערד לשינון דברי ההגות הנבואית, ללימוד
השירה הנשנבה של רנטה וגיתה, כאשר רעשנים
מהוערי טעם ומשוללי מצפון מזנליחים בהטם־
תה הנפשעת לשנאת עמים ופסילת חוקים לג בי
מיעוטים פוליטיים או לאומיים?
צר לי, צר מאד בשומעי מסי הסו של הנעו רים
את אותו המנגינות גופו בהן ליוו אויבינו
את חורבן תפוצות ישראל !

אים לנחוץ למנות את האדם המתאים לעבודה זו.
כרי שהקהל אשר אינו מבין את השפו[ המדוברת
בסרט יוכל להבין את התוכן מבלי להתאמץ
להתאים את הכתוב ל ת מונות שחלפו זה מכבר?

טוב שם משמן טוב
מה הופתעתי לראות במדור המכתבים (העולם
הוה ) 939 את מכתבי החתום בשם :״בלי שם.
הל-אביב.״ האמנם לא חתמתי את שמי? עד כמה
שאני מכיר את עצמי, הרי אינני נמנה עם אלה
המפתדים לחתום שטם על פרי עטם.
ההתחמקות מגילוי השם במלואו וההסתתרות
מאחורי שם מו ס חו ת או תחת ראשי־תיבות, נו בעת,
לדעתי, מחולשת-אופי של אדם וממונות-
הלב הרובצת בקרבו. אינני מצטער על שהעולם
הזה ניבש וחיזק בי תורת-אמת, תורה שראשי
השלטון אינם מסונלים לטנלה ולהחדירה לא וסי
חייהם, והיא: ללא מורא, לנילוי לב, לדיבור אמת,
ללא משוא־פנים,

יצחק י. הללי, ירושלים
בלי מורא, בלי משוא־פנים, וגם בלי שם
וכתובת. הקורא הללי פשוט שכח לציין את
שמו.

העולם הזה 941

א ל הנ שק?

ך* שאלה מקישה על דלת המדינה, באצבע מתכתית
( ! קרה. קול הנקישה נשמע ברחבי הארץ, מדן ועד אילת.
הוא מהדהד מסביב לכדור־העולם.
פעם היתר, זאת שאלה מופשטת, שהזמינה למחשבה מופשטת
על רעיון מופשט. היום זוהי שאלה של ממש׳ התובעת
חשובה של ממש. היא תופסת אותנו בעורף, משליכה
אותנו אל •מול הברירה האכזרית שתשנה מחר בבוקר את
כל חיינו — את חיי כל אחד ואחד מאתנו.

ץץלחמהמונעת — מייד. לפני שנמשיך בדרך המחש־בה,
הבה נעצום לרגע קט את עינינו ונעלה בדמיוננו
את כל משמעותן של שלש המלים הפשוטות. המדובר איננו
בטיול של שעשועים, גם לא במסע קטן מעבר לגבול ;
לא בקיביא, לא בחאן־יוניס. המדובר הוא במלחמה, האכזרית
שבעיסוקי אדם.
פירוש הדבר שרבים־רבים מאתנו ייפרדו מחר בבוקר
ממשפחותיהם, יתייצבו במקום שיתייצבו, ילבשו את מדי־החאקי
ויתחילו בחיים אחרים, רחוקים מביתם ומקרוביהם.
לא צבא זר יילחב אי־שם במרחקים, כי אפ אנחנו, העם —
הצעירים בחזית והזקנים בערים המופצצות׳ הנשים בתורים
הארוכים למצרכיס והימאים מעבר לאופק׳ לאורך עורק-
החיים הכחול.
פירוש הדבר כי אתה, הקורא שורות אלה, חייב להיות
מוכן לשלם את המחיר — אולי בחייך, אולי בחיי הקרובים
והיקרים לך ביותר׳ או באברים קטועים, אולי ברכוש
מושמד.

והחוק שדו הוא: המחזיק כנשק, משתמש
בו בהברה כרגע שנדמה דו שהשיג יתרון-
כוחות בטוח. דא האדם שודט בנשק. הנשק
הוא השודט כאדם.

בימים השחורים של המלחמה,־הקרה התפללו מנהיגי
ישראל לשלום עולמי. ככל שתפוג המתיחות, כך חשבו
בתמימות, כן יקטן הביקוש לבסיסים בארצות ערב, וכן
יקטן גם הצורך של המעצמות הגדולות להחניף לערבים.
היתד, זאת אשלייה נעימה, כי היא סיפקה תירוץ נעים
לשבת ולא לעשות כלום.
עתה נסתיימה המלחמה הקרה — וקרה ההיפך הגמור.
מאות מליוני הנפשות בארצות אסיה ואפריקה מהווים עתה
לשון־ר,מאזניים במאזן הכוחות העולמי. שני הגושים מתחרים
על לבם, מתאמצים לרכוש ידידים ולהצליח בחברה ה־אפרו־אסית.
כל צד משתדל להקים ולחזק במרחב השמי את
המשטרים הנוחים לו ביותר. והנשק לחיסול ישראל הוא
המטבע החוקי במקח־וממכר זה. ינצח במשחק אותו גוש
שידידיו במרחב יוכיחו כי הם מסוגלים לחסל את ישראל
לפני יריביהם.
אמריקה הצליחה לרכוש את הקלף העיראקי. ברית־

^ א ם יש לנו בכלל ברירה ׳׳ האם אין המלחמה כפוייה
( 1עלינו בכוח גורמים שאין לנו שום שליטה עליהם ז
אני מאמין שהיתר, לנו ברירה. אני מאמין שמייד אחרי
מלחמת־העצמאות ניתנה לנו הזדמנות גדולה לפרוץ מחומות
ר,גיסו׳ לפורר את האחדות הערבית נגדנו, למשוך
לציונו את הכוחות הצעירים העולים, על־ידי מאבק משותף
נגד המשטרים הרקובים.
החמצנו הזדמנות זו. עשינו את הכל כדי לאחד את כל
הערבים, בני כל הארצות, בני כל המעמדות, בני כל הגילים
— נגדנו. פגענו בציפור נפשם של המצרים שעה שהרמנו
קולנו בעד המשך הכיבוש הזר של תעלת־סואץ. לא עשינו
אף מעשה אחד, לא השמענו אף פסוק אחד, לא נקפנו
אצבע אף פעם אחת כדי לרכוש אפילו ידיד אחד במרחב
הערבי כולו.

עם סיום המערכה, יפריד מדבר-ם יני הרחב
בין שתי החזיתות. עד המצרים יקשה דחדש
את המערכה, מכיוון שיצטרכו דעכור במקרה
זה מדבר חשוף דעיני חיד-האויר הישראדי.

כמקרה זה דא תביא מדחמת-המנע דהכרעה
צבאית אמיתית. הצבא המצרי דא יחוסד.
אודם עמדותיו יתרחקו מתד-אכיב, והחזית הדרומית
שד המדינה תהיה הרכה יותר נוחה
דהגנה. הגדודים שיצויידו כנשק הסובייטי
החריש יחנו דיר אד־עריש או איסמעידיה, דא
מוד ארז ונירים.

דרבנו כמקום, רדומים עד אי בודד, ודא
הרגשנו בי מסביבנו דוהרים המאורעות במהירות
מסחררת, בי פארוק המושחת פינה את
מקומו דנגיב ההססן, ונגיב דעכד אד נאצר הצעיר
והתקיף. שנאת הערכים אדינו התגבשה
והעמיקה, הודידה מנהיגות חדשה וכשרונית
יותר.

*£ם עוד היתה הדלת פתוחה קמעה עד אתמול, הנה
\ ^ ב א השבוע הנשק הזר וסגר אותה בדפיקה מצלצלת
לפנינו.
הנשק מדבר. קולו צלול וברור. ואי־אפשר להתווכח עמו.
יש לו הגיון משלו, חוק משלו.

ץ;* ה הן מטרות המלחמה המונעת? מה אפשר להשיג
בד? .המלחמה היא ממלכת האי־וודאות. איש הפותח
במלחמה אינו יכול לדעת מה תהיה תוצאתה. כל מלחמה
היא בחזקת מישחק־פוקר על קיום המדינה. אך גם למישחק־פוקר
יש חוקים מסוירמים, ותורת־ר,סיכויים חלה עליו.
מצדדי המלחמה המונעת מציבים מטרה ממשית: חיסול
רצועת־עזה. זוהי סיסמה, יותר מאשר תכנית מגובשת.
אמר לי השבוע אחד, מראשי המצדדים במלחמת־מנע :״כשאתה
רוצה לכבוש נערה׳ אינך מדבר על כל ׳מטרותיך. אתה
דורש רק נשיקה. אבל אתה יודע שאם תשיג נשיקה יבוא
כל השאר מאליו.״ רצועת־עזה היא הנשיקה.
במקרה הטוב ביותר, יקרה כדבר הזה: צבא־ההגנה
יכבוש את רצועת־עזה. המלחמה תתחדש רשמית לאורך
כל גבולות המדינה, אולם שאר מדינות־ערב לא יפתחו
במיבצעים רציניים! ,מפני שאדוניהם האמריקאיים דווקא מעו־ניינים
לחסל את השפעת המצרים במרחב.

ך* שאדה הגדודה היא: מה יעשה הצבא המצרי
( | כ י לא כיבוש רצועת־אדמה היא מטרה למלחמה וערובה
לבטחון, אלא השמדת כוחו המזויין של האוייב.
•מצדדי מלחמת־המנע מאמינים כי עבד אל־נאצר יצטרך
להגן על הרצועה ולרכז בה את מיטב צבאו. הוא לא יוכל
להיסוג, כי אובדן הרצועה, בייחוד אובדנה ללא קרב רציני,
יחולל מהפכה בארצו. על כן יהפוך הקרב על הרצועה
לקרב־הכרעה בין הצבאות, בו ישמיד צבא־ההגנה את הצבא
המצרי ככוח יעיל. אם יהיה מזל רב, עלול כיתור צבאה
להכריח את מצריים לכרות שלום רשמי.
חשבון זה אינו בטוח. עבד אל־נאצר הוא חייל, לא
פוליטיקאי. הוא יחשוב על פי ההגיון הצבאי. החישוב הצבאי
ברור לכל סגן־משנה. הצבא הוא בסיס שלטונו, והצלת
הצבא עלולה להיות מטרתו העיקרית. לכן ייתכן מאד כי
הצבא המצרי העיקרי לא יתרכז בעזה, אלא ייסוג מיו,
בהשאירו אחריו רק כמה גדודים להגן על העיר עזה כראש־חוף
מבודד ומנותק.

זאת עלינו לזכור. לא כדי להבהיל את עצמנו, אלא למען
תהיה מחשבתנו רצינית וצלולה׳ כמתאים לאזרח ישראל
בשעה שהוא ניגש לעצב את דעתו העצמאית על השאלה
הגורלית ביותר בחייו של עם.

שעת ההכרעה האמיתית שד ישראד דא
היתה בימי הקרבות, אדא מייד אחריהם,
כשהיה צורך להחליט מיד -דבבוש את השדום
או דהמשיך כמדחמה. דרוע המזד עמדו דיר
ההגה מנהיגים עייפים, שרידים מתקופה שאבד
עדיה הבדח, אנשים שהתרגדו כימי פעודתם
הציונית דחפות דישועה מידי זרים. שום דבר
דא נעשה.

מי שאומר דא, חייב דהצכיע כעד מדחמה
מונעת מייד. כי כד יום העוכר, יוסיף כדורים
דהריגת חיידים עבריים כמדחמה הכאה.

פי אין אנחנו מדברים על תמרון־סתיו פוטוגני
בעתון מצוייר, גם לא על תהלוכה מבריקה
כיום־העצמאות. אנחנו מדברים על מלחמה,
על גופות הפזורים כשדה, על תחנות-איסוף
מלאות פצועים.

^ ך השאדה אינה אם היתד, לנו ברירה. השאלה
^ היא: האם עוד יש לנו ברירה היום?
יש השואלים את עצמם: מה רוצה עבד אל־נאצר? האם
הוא אדם טוב או רע 1האם פניו לשלום או למלחמה?
הקורא את ספרו האחרון מתרשם שזהו אדם מתון ומפוכח׳
חייל שראה את פני המלחמה במו עיניו ואינו רוצה בה.
ייתכן והוא היה רוצה בשלום.
אלא שהדבר חסר כל חשיבות. גם הגדול שבמנהיגי ערב
שוב אינו יבול לעמוד מול נחשול ההתעוררות הלאומית
של הערבים, הפונה עתה נגד ישראל, מפני שאנו לא
ניסינו אפילו להטותה לאפיק אחר.

כי בחמש השנים הבאות תקום בישראל עצמה הנהגה שתהיה
מסוגלת לבצע מיבצע נועז וקשה כזה.

המועצות התחכמה ותפסה את הקלף המצרי. ישראל הקטנה,
שאין לה אף ידיד אחד במרחב הגדול כולו, ירדה לדרגת
מטבע־מישחק, שכל צד מוכן לזרקו על השולחן כדי
להבטיח לעצמו את קלפיו.

ץ׳*ול ההישג הצבאי, יהיה כאשר יהיה׳ יש לשקול
)4את המחיר הפוליטי של נצחון ישראלי בשדה־הקרב.
איך ישפיע הדבר על המרחב י
הנצחון הישראלי בסיבוב הראשון גרם לתסיסה עמוקה
בעמי ערב. רק עיראק, שלא נפגעה, לא השתנתה כלל.
ירדן׳ שהרוויחה מן המלחמה, שיכלה את מלכה, אך משטרה
נשאר על כנו. בסוריה התחוללה שורה של הפיכות, אך עד
כה לא הצליח שום משטר מודרני להכות בה שרשים. אולם
במצריים, שהפסידה ביותר, חלה מהפכה אמיתית, אשר
בראשה עמדו מפקדי החטיבות המצריות הלוחמות של אז.
אלה הפכו עתה לדמויות החשובות ביותר בעולם הערבי.
נצחון ישראלי בסיבוב השני, אפילו יגרום רק לכיבוש
רצועת־אדמה צרה, יזעזע את העולם הערבי כולו.
הוא ימריץ וידרבן את התהליך המהפכני. משטרים רקובים
יתמוטטו. קרוב לוודאי שגם משטרו של עבד אל־נאצר יפול.
אב כן, יבוא במקומו משטר הרבה יותר גרוע, הרבה יותר
קיצוני בשנאתו לישראל.

בד אדם המצפה במצב זה להתערבות זרה
דטוכת ישראל, הריהו אידיוט גמור. אם הוא
יושב במקרה כאחד המשרדים שד ממשלת
ישראד, הריהו אידיוט מסובן.

זהו חשבון הסיבוב השני: הרווח הצבאי
המיידי, הנראה וודאי, מוד ההפסד הפודיטי,
שגם הוא נראה וודאי.

ך* נשק יצריך זמן. המשלוחים האמריקאיים לעיראק
\ ) והמשלוחים הקומוניסטיים למצריים ובנות־בריתה יצטברו
אט־אט. יהיה צורך להדריך את טייסי המיג, את ימאי
המשחתות והצוללות, את התותחנים והטאנקיסטים. שנתיים־
שלוש יעברו עד שהמכונה הגדולה תיכנס למסלול. עוד
שנד,־שנתיים יעברו עד שההנהגה הפוליטית תרגיש בעוצמתה
החדשה ותפעל בהתאם.
השאלה הגדולה של המלחמה המונעת היא בדיוק זאת:
האם יש להמתין בשקט עד שגוליית ילבש שריון זה ויהיה
מוכן לקרב, או שיש להקדים ולקלוע אבן במצחו לפני כן?

**אשלייה אחת יש להיזהר׳ אפילו תתקבל ההחלטה
למען פעולה צבאית. למעשה לא תהיה זאת מלחמה־מונעת,
אשר בסופה יבוא השלום. יהיה זה סיבוב־מונע,
אשר בסופו תבוא, במקרה שיצליח, הפוגה חדשה, משטר
חדש של שביתת־נשק. שום פעולת־מלחמה לא תביא לפתרון
סופי, כי שום סעולת־מלחמה מצדנו לא תשבור את מרכזי־הכוח
האמיתיים של האויב. מטרת־המיבצע המתקבלת על
הדעת היא כיבוש עזה ורפיח, לא כיבוש אלכסנדריה וקא־היר.

הסיבוב־המונע לא יפתור, איפוא, את הבעייה הגדולה,
הזקוקה לפתרונות פוליטיים מהפכניים. אולם הוא עשוי להציל
את המדינה מסכנה מוחשית וקרובה של השמדה.

במדים אחרות: האם יש בכוחנו דחודד שינוי
מכריע כמצב, דטובתנו, תוך חמש שנים
גורדיות אדה?
מי שאומר כן׳ חייב להראות דרך כיצד יעשה זאת.
הוא חייב לקחת בחשבון כי ככל שמצטבר הנשק במחסני
הערבים, כן יקטן גם הסיכוי להצלחתה של התקפת־שלום
רצינית ; והוא חייב לקחת בחשבון שאין כל סיכוי פוליטי

אם אין זה פתרון סופי, הרי זו דפחות דרך
מעשית לטווח-קצר, תשובה מיידית לכעייה
מיידית. היא מסוכנת, יקרה והרפתקנית. אולם
היא לאין־ערוך פחות מסובנת, פחות יקרה
ופחות הרפתקנית מאשר המדיניות הנוכחית
של ממשלת ישראל: לא לעשות כלום.

!אש בגבול הסורי
^ ממהשררה בכביש. השעה היתד,
| 10 בלילה, מוצאי שבת• ג׳יפ צבאי
סורי דהר אל עמדות הגבול, לביקורת
שגרתית.

הקצין, הנוסע היחיד מלבד הנהג, קפץ
במהירות הבזק מן המכונית לתוך התעלה•
שם מצא את עצמו, לתמהונו, בלב
יחידה ישראלית• הנהג ניסה להתחמק,
נלקח אף הוא בשבי• חיש
מהר עלו הלהבות מן הג׳יפ.

המשה התיבים
ך * אש?{שתה את שלה. ששה חיילים
| 1סוריים עלו על נושאת־נשק, יצאו
לעזור ליושבי הג׳ים שהתלקח, לדעתם,
במקרה. הם נתקלו במחסום׳ ירדו כדי
להסירו׳ כשלפתע נשמעה הפקודה, בערבית
:״הרימו ידיים קצין ושני
חיילים ניסו לפתוח באש,
שלשת האחרים צורפו לשני חבריהם.
רק עתה החל החלק הקשה ביותר של
תפקיד היחידה הישראלית, שחצתה את
הגבול ועברה בין המוצבים הסוריים
כדי לבצע את המשימה. היה עליה ל־״זזוו
בין המוצבים, מבלי להתגלות ש
חמשה חתיכים, נחזור הביתה !* קבע
המפקד. הנסיגה החלה,
כשהשמיים פוסעים בשקט עם שוביהם.

ידיים ובטוריות, מיד אחרי המלחמה.
הקמתם ארכה חודשים רבים, וכולם מוסווים
בגושי סלעים ושיחי הבר שמסביבם.
בימים שקטים־יחטית משוטטות יחי-
דות־הסיור הסוריות בגלוי מעל לבונקרים׳
כשאנשיהן חמושים ומצוחצחים כראוי.
אחד האנשים נותן את קולו בשירה
ערבית עסיסית ומסתלסלת (״מוו־אל״
בערבית) והאחרים מלווים אותו בקריאות
אוף יא ליל^להנעמת השירה.
כמעט לילה־לילה טובל בית־המכס הישן,
בנין־רעפים גדול משמאל לגשר בנות-
יעקב, בים של אורות, וקול נגינה של
חליל בוקע מחלונותיו, לרעם צחוקם
ושירתם של החיילים הסורים.
גם האזרחים הסוריים משוטטים בחופשיות
רבה בקרבת הגבול, רועים את
עדריהם במרחק של זריקת־אבן מחבריהם
הישראליים. הם נוהגים למצוא מחסה
מחום השמש מאחורי הסלעים, ומשם הם
שולחים בחליליהם שירי־רועים נעימים
לעדריהם, כדי לפתות את תיאבונם. ל במדינה העם
קוד
ר.ו 1
(ראה שער, עמוד 3ועמודים )7—6

גבר צעיר־פנים, לבוש מקטורן חום ומכנסיים
אפורים, ללא עניבה, קפץ בצעדים קלים
מן המטוס בלוד. כמו תמיד היתה ה־בעת־פניו
חייכנית וקלת־לב, כפני מפקד־מח־לקה
שאין לו דאגה בעולם מלבד הצבת המשמרות
ללילה. אולם לרב־אלוף משה דיין,
שהוזעק באמצע חופשתו חזרה לארץ, היו
אף היו דאגות חמורות ביותר.
יומיים לפני כן הודיע ל׳אכספרס, עתונו
היומי החדש של פיאר מנדם־פראנס, שהוא
בעל קשרים מצויינים עם חוגי השלטון, כי
דיין בא לצרפת לא רק כדי לבלות את חופשתו,
אלא כדי למשש את דופק הממשלה
הצרפתית לגבי עמדתה במקרה שישראל תפתח
במלחמת־מנע. ידיעה זו הוכחשה, כמובן,
על־ידי כל הנוגעים בדבר.
מים שקטים. אותה שעה התחוללה בישראל
מהפכה שלא היתד, כמותה מאז קום
המדינה. המחשבה הלאומית עברה מפסים

רק ברגעים האחרונים של הנסיגה,
שארכה חצי שעה, החל האלחוט פועל.
״הלו ציפור אחד נשמע קולו החדגוני
של הקשר .״הטיול עבר בהצלחה...
הבאנו אתנו חמשה אורחים...״

כין קני הסוף

הנסיון הראשון נעשה כשירד חבר
משק הגוברים לבדיקה שגרתית במכון
המים, הסמוך לגבול. לפתע הותקף ביריות
על־ידי שלושה סורים, שהסתתרו
בין העצים בפרדס אל־כורי המפורסם.
הסורים פקדו על הצעיר לעמוד, אך הלה
הפיל את עצמו ארצה, ירה כמה יריות
באקדחו וזחל לעבר המשק. יחידה ישראלית
דלקה אחרי הסורים, פצעה שניים
מהם. אחד הפצועים טבע בירדן.
בפעם השנייה חדרה יחידה סורית
גדולה יותר לשטח הישראלי בסביבות
גשר בנות־יעקב, ניסתה לחטוף שומר
ישראלי. אולם גם הפעם עלה הנסיון
בתוהו: הסורים נתקלו במקרה ביחידה
ישראלית, נסוגו מבלי לבצע את משימתם.
ביום השלישי שעבר, עם דמדומי ערב,
ירד יעקוב מינקובסקי 21 איש נח״ל
חסון, לצוד חזירי־בר בשטח קני הסוף
והגומא של •ביצות החולה. מינקובסקי
הוא ממשק מפלסים, מול רצועת עזה,
אולם חבריו נמצאים במשק גונן• הוא
חשב להביא טרף לקומזיץ במשק זה,
חיכה ליד המעין הנמצא כמה מאות
מטרים מן הגבול. במקום זה רגילים
חזירי הבר להרוות את צמאונם. אולם
לא החזירים הגיחו לעומתו מבין קני
הס ף, אלא שלושה חיילים סוריים, שפצעוהו
ביריות והובילוהו אל מעבר
לגבול.
לפי סימני הדם, נאבק מינקובסקי עם
שלושת שוביו, אליהם הצטרפו שני
סורים נוספים בקרבת הגבול. היה ברור
כי יש רק דרך אחת לשחררו: על־ידי
חליפת שבויים.

כין שוחות וגקיקיס
^ יו אלה כמעט מעשי־שיגרה ב(
1גבול המגורה ביותר של ישראל.
הירדן מהווה למעשה את הגבול הטבעי
בין שתי המדינות, מדרום לאגם
החולה. מעברו המזרחי מזדקרת שרשרת
הרים גבוהים וחשופים. על הרים אלה,
בין שוחות ונקיקים, חבויים מוצביהם
של הסורים.
הבונקרים הסוריים נחפרו בלילה, ב
לדעת
אף לאן לשלחן. האבן הקטנה שנזרקה
לאגם השקט גרמה מיד לשטפון. וועדי־פוע־לים,
מוסדות, עשירים בודדים, הצטרפו. תוך
ימים מעטים הפכה קרן־הנשק לעובדה המרכזית
של חיי המדינה.
ספקנים חיפשו את המוח הגאוני שיזם
פעולה זו, הצליח לתת לה אופי ספונטאני.
המיבצע היה יותר מדי טוב. הוא בא בדיוק
ברגע הנכון כדי לעשות רושם על שליחי
המגבית היהודית שביקרו בארץ, להמריצם
למאמץ דומה (וגדול יותר) במולדתם האמריקאית.
הוא הוציא ברגע הנכון את הרוח
מן המיפרשים האקטיביסטיים של מנחם בגין
והיטה את ההתעוררות המלחמתית לאפיקים
שקטים. והוא העמיד לחלוטין בצל את דויד
בן־גוריון, ששכב חולה בחדרו (ראה להלן),
השאיר את כל הבמה למשה שרת.
אולם שום מוח גאוני לא נמצא. השבוע
קרה בישראל כאשר קרת בישוב בימי המאבק
והמלחמה: הלחץ האדיר, הראשוני,
שפרץ מלב העם, הוא שקבע את הקצב. המנהיגים
הרשמיים נסחפו עם הזרם, בעל כורחם.
לא נשאר להם אלא לתת גושפנקא רשמית
לעובדות שנוצרו בלעדיהם.
מההלאה? השאלה הגדולה של השבוע
נשארה פתוחה: מה הלאה?
קרן הנשק תתן תנופה חדשה למאמץ־ה־חימוש
הישראלי. מבחינה נפשית החזירה את
ימי סתיו ,1947 חבורת־האש, קבוצת צעירים
השומרים על הווי המדורה הפלמ״חאי, שהופיעה
באסיפות־התרמה ספונטאניות ברחובות,
היתד, אופיינית להתפרצות שהזכירה את
ליל־הריקודים אחרי קבלת החלטת־או״ם ההיסטורית.
כמעט וודאי שהניצוץ יידלק גם
בארצות־הברית, ולמליוני הלירות הישראליות
יתווספו מליוני הדולרים הדרושים
לרכישת הציוד בחוץ־לארץ.
אולם החימוש לבדו אינו מוצא מן הסבך.
הוא לא יוכל להתחרות עם הרכש המצרי,
המקבל את נשקו כמעט חינם, תמורת כותנה
חסרת־ערך הנרקבת במחסנים. הנשק דרוש
לכל פתרון. אולם אין הוא פתרון כשלעצמו.
הסכנה הגדולה של השבוע היתד, כי ההתלהבות
תאפיל על המחשבה הצלולה. ומעולם
לא היתד, המחשבה הצלולה, העקבית ו־הבלתי־נרתעת
דרושה לישראל כמו באוקטובר.
1955 ,

חדד מסי 106

עתים משיב להם רועה ישראלי זמר עברי.

אורות כאפלה
ך* ל האידיליה הזאת נמחקת בין
רגע, כשמגלה תחושה מסתורית לכל
הנוגעים בדבר כי החלה ״מתיחות״.
האורות בבית־המכס כבים, החיילים נעלמים,
שירי הרועים נדמים.
כך קרה בימים האחרונים. תנועת שריונים
כבדה מורגשת מעבר לגבול. בשעות
היום הם מבריקים בקרני השמש.
באפילת הלילה נשמעת תנועתם ונראים
אורותיהם העמומים, כשהם סובבים
הלוך וחזור. בבונקרים צופים החיילים
אל השטח, לאור הזרקורים הענקיים המאירים
את הסביבה כולה.
החשש הסורי מפני מלחמת־מנע התפשט
לאורך הגבול. משקיפי או״ם הנוסעים
לדמשק הקרובה נבדקים בקפדנות
בלתי־רגילה. התושבים הסוריים הגרים
למרגלות תל־אל־מותיילה הישראלי,
שנטשו את בתיהם למחרת פעולת
חאן־יוניס, טרם חזרו. הבתים ריקים מאדם,
המטעים משירים מעליהם את הפרי
ללא יד מטפלת — סמל עגום וצורב־לב
למצב כולו.

של שלום לפסים של מלחמה במלוא הממדים.
לא היתד, זאת הפעם היסטריה מלחמתית
חולפת, מסוג זו שהציפה את המדינה אחרי
רצח מעלו־,־העקרבים וערב פעולת חאן־יוניס.
המוח הלאומי החל פועל. חוגי האינטליגנציה,
אנשים שקטים ויציבים, בעלי משפחות
סולידיים, החלו שואלים את עצמם זו הפעם
הראשונה אם יש הכרח במלחמה מונעת, ומה
הברירה. היו אלה מים שקטים — ומים
שקטים חודרים עמוק.
אפילו בכנסת, המקום התלוש ביותר מנפש
המדינה, הורגש הדבר. גרשום שוקן,
שעתונו הארץ היה בימי המאבק יהמלתמה
המתון ביותר בארץ, הצביע על חוסר־הפת־רון
של מתנגדי מלחמת־המנע, רמז שהוא
תומך בכיבוש רצועת עזה. אחרי נאום זה
העיר מנחם בגין המופתע, ששלט באותו
מושב בוויכוח ,״רוחות חדשות מנשבות
כאן שכנו לשולחן במזנון, פרץ ברנשטיין,
ניענע בראשו :״כן, כן, נכון כעבור שעה
קם מנהיג הצ״ב, עד כה אחד מראשי המתנגדים
לאקטיביזם, ונאם אף הוא נאום שקבע
כי מלחמת־המנע היא אפשרות מעשית.
המוח הגאוני. ההתעוררות ההמונית
ביקשה לעצמה פורקן במעשים. פתאום פרצה
מחיק האדמה כסילון לוהט. תחילה תרמו
יחידים פה ושם תרומות לקניית נשק, מבלי

חיילים נחטפו וחטפו, מליונים זרמו לקרן־
הנשק, משה שרת מילא את כותרות ד,עתו־נים
בנסיעותיו. כל אותה שעה שכב דויד
בן־גוריון בסיג׳מד, צבעונית בהירה רתוק למיטתו,
כאילו רצה הגורל להוכיח שגם בימי
משבר יכולים חיי מדינה להתנהל בלעדיו.
מסךה אי פו ר. חדר מס׳ 106 של מלון
הנשיא שוכן בקומה הראשונה מעל לאולם
הכניסה, דלתו היא האחרונה משמאל
במסדרון הארוך.
לפני שלושה שבועות בלבד חגג המנהיג
הקשיש את יום הולדתו ד 69 מכל קצווי
הארץ הגיעו פרחים. הנשיא שלח עוגה שטוחה
גדולה, מורכבת מ־ 70 מדרגות שוקולד,
שחולקה על־ידי פולה בן־גוריון בין עובדי
המלון.
בבוקר המכריע קם בי.ג׳י. כרגיל ממיטתו,
כשהוא לבוש בפיג׳מה. לפתע מעדו רגליו
והוא צנח ארצה.
מאותו רגע ירד מסך של איפול על החדר
בבית־המלון. משך שבועיים לא נכנס ויצא
איש, מלבד שני הרופאים, הבת רננה, נשיא
המדינה ומשה שרת. מבול המברקים, המכתבים
והשיחות הטלפוניות נתקל במחסום
החי של פולה בן־גוריון ונחמיה ארגוב, השליש
הצבאי. אפילו המלצרים הביאו את
האוכל רק לחדר הקדמי, המפריד בין דלת
מס׳ 106 לבין חדר־השינה עצמו. שר־ד,משפטים,
פנחס רוזן, שהופיע כמה פעמים ב־לווית
אשתו, נשאר באולם־הקבלה למטה.
שום פרטים לא נמסרו לעתונאים. אפילו
חיים שיף, בעלו המשופם של בית־המלון,
לשעבר מאסירי־אצ״ל, שתק כדג מטוגן.
״ תלךמפה איפול זה ״לא בא מטעמים
רפואיים בלבד. צלם־עתונות, שביקש
לצלם את החדר הקדמי מבלי להיכנס לחדרי,שינה
עצמו, נתקל בפולה בן־גוריון, לבושה
חלוק״צמר כחול מעל לפיג׳מה, שעטה עליו
בשאלה נרגזת :״מה אתה רוצה כאן?״
* בי״ז בתשרי. לפי הלוח הנוצרי, נולד
ב־ 16 באוקטובר.

סולק על־ידי נהגו המוצק של בי. ג׳י, ששם
יד על זרועו והוציאו.
גם כשנעמד הצלם ליד דלת־הכניסה של
המלון לא מצא הדבר חן בעיני פמלייתו של
בי.ג׳י. עטופת־המסתורין. כשראתה אותו פולה,
שירדה במדרגות לבושה שמלה חומה,
קראה לעומתו :״תלך מפה הוסיפה :
״איזו חוצפה לצלם את בן־גוריון * מבלי
שאני מזמינה אותך?״
כשצילם הצלם, בכל זאת, את משה שרת
נכנם לבית־המלון (ראה תמונה) ,הפליטה
פולה :״הוי, הוא צילם את מוישה ! ״
התקפתלבל גם כשניתן סוף־סוף השבוע
לאורחים מובחרים, ביניהם הרמטכ״ל,
להיכנס לחדר, לא פגו השמועות מסביב להגדרה
הרפואית המדוייקת של מחלת בי.
ג׳י. רופאים אחדים. שעקבו אחרי רשימת
המימצאים, הוסיפו לנחש ׳כי הבוליטינים
באו בעיקר להרגיע את דעת־הקהל. דעתם
של רופאים אלה: היתד, לבי. ג׳י. התקפת־לב
קלה.
מסך האיפול המוגזם, שאין דומה לו אפילו,
מסביב למיטתו של דוייט אייזנהואר, הוסיף
משקל להשערה זו.
אם צדקו רופאים אלה, או אם צדקו קרוב־בי.
ג׳י ,.שטענו בעקשנות כי אינו סובל אלא
מאובדן שיווי־המשקל — השבוע ריחף סי־מן־שאלה
גדול מעל לעתידו הפוליטי של
בן ד,־ .69 רבים, גם בחוגי מפלגתו, סברו כי
אין עוד להטיל עליו תפקידים כה מעייפים
ומפרכים כאותם הכרוכים בכהונה ;ממושכת
כראש־ממשלה.

( )32 משנתו לקול חבטה אדירה שנשמעה
בחדרו ברחוב 210 ביפו. להפתעתו ראה את
כוכבי השמים מנצנצים מעליו. כשחיפש לאן
נעלמה תקרת החדר, מצאה בשברי בטון
וטיח שהיו פזורים על הריצפה.
לגבי מרדכי, סטודנט לרפואה לשעבר וכיום
פקיד במשרד המסחר והתעשיה וצייר
חובב בשעות הפנאי, לא היתד. זו הפתעה.
הוא לא הופתע גם עת חלה בזר, אחר זה
בשיגרון ובדלקת הפרקים. מאז זכה כנכה
55 מלחמת השחרור, לקבל מידי מחלקת
השיקום, חורבה מתפוררת וטחובה, נטולה
כל מתקנים סניטריים.
אף על פי שהשקיע את כל חסכונותיו בשיפוץ
החורבה, מצאוה רופאים ומהנדסי־בנין
כבלתי ראויה לדיור וכמסכנת את שלומו
ושלום משפחתו.

״שדמן״ 54000 :ל״י

״מוסקיטו״ 35000 :ל״י
הממשלה האיש ש פי רפר
חברי וועדת־הכספים של הכנסת שמחו
לדחות את ההצבעה על העניו שעמד לדיון.
איש מהם לא ידע בבירור כיצד להצביע.
מלבד אנשי מפא״׳׳ וחבריהס הפרוגרסיבית
הנאמנים־לשלטון־בכל־מחיר, לא היה איש
בטוח אם הוא שייך כרגע לקואליציה או
לאופוזיציה.
אנשי מפ״ם ואחדות־העבודה, אופוזיציה
לוהטת עד זה מכבר, היו בטוחים שבן־גוריון
יקראם לממשלה החדשה, כשיקום ממיטת
חוליו. הציונים ־הכלליים והדתיים לא התרגלו
עדיין למצבם האופוזיציוני. הודה בחיוך
מיכאל חזני, איש ההתישבות של ה־פועל־המזרחי
:״אני קורא את דברי האופוזיציה
ככנסת השניה, כדי להתרגל...״
עתונאי צעיר הזכיר לו את ההלצה על
האיש שנכח בתליית רוצח, תיאר את הדבר
כך :״תחילה פירפר האיש, אבל אחר־כך
התרגל...״
בי ח כו תבגרץ. יתכן כי הפרפור יופסק
לפני צאת הנשמה. על אף בטחונו של השמאל,
שום דבר לא היה בטוח. מחלתו
של בי. ג׳י. וההתעוררות הלאומית במדינה
הפכו את המשא־והמתן־הארוך־ביותר-בעולם
לעבר נשכח, עוד לפני שנגמר. שליטי מפא״י,
שעוד אתמול לא ידעו כיצד להתחמק מחיבוק
הדוב השמאלי ולפסול את הקואליציה שלא
מצאה חן בעיניהם, נשמו לרווחה. הדלת
נפתחה להתחלה חדשה.
מימין נשמע קולו של אדם המכחכח בגרונו,
כאיש העומד לפתוח בנאום• היה זה
מנהיג הצ״כ, פרץ ברנשטיין, שרמז בלחש
כי מפלגתו אולי מוכנה עתה להצטרף מחדש
לממשלה, לאור המצב. הלחש נשמע במרחק
63 קילומטרים, במסדרונות הקריה. קואליציה
של מפא״י עם הצ״כ, כוללת דתיים, עם או
בלי מפ״ם, שוב הפכה קרובה לוודאית.
האיש שיסבול מהתפתחות זו יותר מכל
אדם אחר יהיה פנחס ספיר, מנהל משרד
האוצר, הנחשב לגאון עולה במקצועו. כשביקשה
מפא״י מועמד לתפקיד שר המסחר
והתעשיה בקואליציה השמאלית, פסח לוי
אשכול על עוזרו, הציע את איש סולל־בונה
הלל דן. ספיר, שחשב את עצמו בלתי־מתאים
לתפקיד, אך מתאים יותר מהלל דן, נרגז,
התפטר מכל תפקידיו. כתוצאה מכך הוצע
לו התפקיד בכל זאת. עם שוב הצ״כ, יצטרך
להסתפק במקומו הקודם, ואילו דוב יוסף
יועבר לתפקיד שגריר ישראל בקנדה, בחילופים
הקרובים של סגל השגרירים.
עתה נשאר הצורך להחליט, בין השאר :
,מי יהיה ראש הממשלה הבאה1

תודת האומה
התקרה שנ על מ ה

משחתה 4000000 :ל״י

״להתראות בצום הבא !״ שטינברג,
אדמוני ובעל גוף, המתגורר בחורבה עם אשתו
השנייה ושתי בנותיו מאשתו הראשונה,
מועסק זה שלוש שנים ב״לך ושוב״ ממשרד
למשרד, לאחר שביקש הלוואה שתאפשר לו
לרכוש או לשכור דירה ראוייה לדיור. הבטחות
לאין ספור שניתנו על ידי מנהל מחלקת
השיקום אריה פינק, להלוואות בסכום
של — 3.000ל״י לא התגשמו. למרות שבית־המשפט
העליון המליץ על מתן הלוואה,
שעה שסירב להוציא צו על תנאי נגד הרשות
המוסמכת.
בשבוע החולף, כשמכתביו אל נשיא המדינה
ושר הבטחון לא נענו, שכר מרדכי שטינברג
חדר במלון תל אביבי ופתח בשביתת רעב
עד שתינתן לו ההלוואה המבוקשת.
חמישה ימים התכלכל מרדכי על סודה
בלבד, כשהוא קורא עתונים ומעשן ללא
הרף. לאחר שני ימי צום לא היה מסוגל להירדם
וסחרחורת החלה לתקפו. ביום ראשון
עם שחר הובא מרדכי אל מנהל מחלקת השיקום׳
לאחר שעל זה הופעל לחץ מצד אגודת
הנכים. בתקיעת כף הבטיח שוב אריה
פינק לסדר תוך ימים ספורים את ההלוואה.
שטינברג, שארוחתו הראשונה לאחר חמישה
ימי צום, היתד. כוס תה וצנים והטוען
שאינו חש ברעב במיוחד, חייך ואמר:
״להתראות בצום הבא.״

היסטן ריה
אדון ט רו מפל דו ר שיל

״דרור״ :
1200ל״י

״עוזי״ ג
110ל״י

פגז־מרגמה 120מ״מ
60ל״י

״מטאור״ 180000 :ל״י

ידידי, בבקשת ממך לבתוב לי בפרוטדוט
על כל החדשות — אם יש חדשות.
פה יש שינויים במצב. את הפלוגה העברית
הוציאו מיפו ובמקומה באו חיילים אחרים.
עד נמה שידוע לי ממקור טוב (אף ני
לא באופן רשמי) ,תכסיס הממשלה זהו :
שלא להבליט את הצבא העברי דוקא ברגע
זה, פן יותן תרוץ לערבים, שמא היהודים
מכים ומרגיזים אותם. אבל אס יתחיל איזה
דבר, אז לתת לצבא העברי את תפקידו הטבעי
— להגין את הישוב. כמובן, מסביב
למצב הזה כבר נבראו כל מיני שמועות,
כרגיל, שעושים מאתנו ״לייבור בטליון״ וכוי,
אבל נדמה לי שהאמת היא מה שכתבתי לך
למעלה.
לא אוכל להגיד שהטקטיקה הזאת מוצאת
חן בעיני. כמדומני טעות היא להעמיד את
המפלצת היהודית בצל כל פעם שיש איות
פחד — בזה רק מרכיבים את המצב ונוטעים
שרש לערבוביה בעתיד. אנסת להשתדל
שישתנה גם זה אבל מספקני אם יעלה הדיר
הזה בידי. אין לי כל כח וכל השפעה עתה,
אבל לא צריך להגזים ולראות כונה להשפילנו
כמו שעושים אחדים מחברינו בל״ט.
אנא ואנא לכתב לי מזמן לזמן על כל מה
שקורה אצלכם.

תקרית בחיפה. מכתב זה, בעברית,
נשלח ביום ה־ 26 במרס , 1919 ,במעטפה חתומה
בחותמת הדואר הצבאי מ״אי־שם בארץ״.
כותבה היה סגן־משנד, בשם זאב ז׳בוטינסקי.
הוא צונזר על־ידי ז׳בוטינסקי עצמו, ששימש
כצנזור צבאי של הגדודים העבריים בעת היותם
בארץ. ה״ידיד״ אליו נשלח המכתב היה
חייל בגדוד מס׳ ,•40 בשם יצחק בן־צבי׳
כיום נשיא מדינת ישראל.
בתקופת כתיבת המכתב העסיקו הבריטים
את הגדודים העבריים בתפקידי שמירה, כדי
לשחרר את החיילים הבריטיים לדיכוי תנו־
(המשך בעמוד )8

בליל ה־ 31.8.55 התעורר מרדכי שטינברג
* פולה בן־גוריון, הרגילה לקרוא לבעלת
בשעת שיחה בשם משפחתו, מדגישה את
ההברה הראשונה של גוריון.

* אחד משלושת הגדודים העבריים בצבא
הבריטי, שהוקם מבין המתנדבים הארצישראליים.
הגדוד ה־( 39ל״ט) ,הנדכר במכתב, היה
מורכב ממתנדבים אמריקאיים.

העונ!ס ה 1ה

שואל אה אזרה׳ המדינה את
ן חבר קיבוץ ה־הצעיר

שומר 3 בית־קמח בדרום,
״מלעמי
פריבה, אומר :
חמה תרושש אותנו לגמרי. הבניין
שלא הספקנו לבצרו יתמוטט
לחלוטין. מלחמה תלכד את
כל ארצות ערב.״ בן ,21 יליד
הארץ, שירת בנח״ל.
חנוך קובע

סלור, איש קי^;

רביבים.
בוץ
״אנחנו צריכים לנצל את זמן התורפה,
לפני שהמצרים יקבלו
את הנשק. כל שנה החולפת, הם
מתחזקים יחסית הרבה יותר מאשר
אנחנו.״ יליד הארץ בן ה־
,18 העומד עתה לפני גיוסו, מוכן
ללא היסוס להתנדב ליחידה
״נדפוק אותם! 11 ניקח את עזה ו*

את הסואץ ! אז

יתחננו לשלום. זהו רצון אלוהים
!״ כך סבור ומשה רשתי, מנתניה,
שעלה מעיראק לפני ארבע
שנים. בן 42 ואב לארבעה
ילדים, מוכן להתנדב לקרב :״או
למות או לחיות ! ״

״העולם התר־ן

בותי לא יראה

את הדבר בעין
יפה. זו תהיה רק התגרות.״ כך
מאמין יוסף ליכטנפלד ,41 ,פועל
חברת־החשמל בחיפה ואב לשני
ילדים. הוא חושב כי בדרכי
דימלומאטיה אפשר עדיין להשיג
שלום, אך מוכן להתנדב, על אף
גילו.

1מרים איזלר 39 ,
! ואם לשני ילדים, 3 שונאת מלחמות.
״מספיק ראיתי בפולין בנה
עתה בן — 14 אין לה יקר ממנו.
אם תפרוץ מלחמה יצטרך לצאת
לקרב. התופרת התל־אביבית, שעלתה
ב־ ,1950 מאמינה כי לבסוף
ינצח הגיון הבריא.

18*31

תשובתו זאת
ין ן
של הטרקטודיסט
1 ^3י
אליהו בן־חמו,

אב לשלושה ילדים, שעלה ארצה
ב־ 1949 מספרד .״חיכינו יותר
מדי. עתה צריכים לגמור עם ה־מצרים
בהזדמנות הראשונה !״
תושב באר־שבע, בן ,33 יתנדב.
עלולה
ן ״זאת
י להיות. הרפתקה
מסוכנת ואין לדעת
מה תהיה התוצאה,״ אומר
חנן לוי, יליד טבריה בן ה־.50
אב לששה ילדים, ,מהם יוצא־צבא
אחד וחיילת אחת, סבור כי
״מוטב לחכות להתפתחויות.״

חוליות הכיסוי של ״העולם הזה״ בחרו
במקום אחד לעריכת המשאל: התחנה
המרכזית בתל אביב, בה עוברים מדי

ן אומר איש מו־
; שב שדה אילן 3 יעקב רייך, נשוי,
בן .24 יליד הונגריה שעלה
ב־ 1947 ושרת בחיל השריון,
התנדב למלחמת העצמאות לפני
מועד גיוסו. הפעם אינו בטוח.
״רק אם שוב יתנדבו הכל.״

״אין סומכים על
ן ך | ן
גיסים, כי זה ע1
93י
לול לעלות ביוקר
רב.״ קובע שלמה כהן־צידון,
יליד מצרים שעלה לפני שש
שנים. כיום בן ,32 אב לשלושה
ילדים, תושב הדר־יוסף ומשוחרר
משירות קרבי .״אם יש לנו
כוח — אסור להסס !״

בדירה,
״אין
יי 1 1
מוכרחים להת;
193
חיל במלחמה,״
הרי זה צריך לקרות — למה
לחכות־?״ שואל זכריה סלמה,
ד ,3בן תימן שעלה לפני ארבע
שנים, יושב עתה עם אשתו וארבעת
בניו במושב כרמי־יחיאל.
להתנדב י ״מי ידאג לילדים ש^
ליל״

זכריה
עובדיה,

,17 איש מושב

שתולים בדרום, 1 תקיף מאד בדעתו .״הם לא אנשי
תרבות, לעולם לא נוכל לעשות
שלום אתם החקלאי הצעיר,
שעלה ארצה לפני 15 שנה
מתימן, מוכן להילחם.

יום רבבות נציגי העם כולו. האנשים
נבחרו ללא אבחנה, על פי התור. הם
נשאלו שאלה אחת, נתבקשו לענות

״אם לא גתחיל
ן ך 1 0ן
במלחמה,
אנו
1 93״
יתקיפו הם ראשונים
!״ מאמין חיים אנגל, נהג
תל־אביבי בן 41 ואב עשני ילדים
.״גם בידעי כי בני משרת
עתה בצבא׳ אני אומר: כן ! כי
יש לנו רק דרך אחת.״

> מ \ ן ״אנחנו מדינה
1קטנה שתפקידה 3 לקלוט את יהודי
העולם ולמנוע מלחמה׳״ סבור
רוני טקו, נהג משאית מגן־יבנה,
שעלה לפני ארבע שנים מעיראק.
רתק, בן ,20 שסיים את שרותו
הצבאי, מאמין הוא בשלום.

ן ״הצבא המצ
י אינו צבא. אפ

לו אם יקבל א
כל הנשק שיקבל לא יהיה צב
׳מסוכן,״ קובעת תושבת כנ
יהוד, הרוצה בעילום שמה .״ז
שוב לנו יותר לגייס את אהד
העולם ולבטל את המותרות.״

ן י *ו ^ 8ן ן לדעת רפאל גוז־לן׳
רווקי פן ,22 3 ינוב׳
ממושב
״אין שום ערובה שננצח. בעיני
העולם ניראה כתוקפנים ואילו הערבים
יצדקו בטענתם שאנחנו
רוצים להתפשט.״ יליד טונים,
יחזור לשרות במקרה מלחמה.
צבי בריסקמן,

המורה הירושל;

אינו סבור
שאפשר לתת תשובה חותכת. פעיל
אצ״ל לשעבר, שבא מאנגליה
ב־ 1936 והינו כיום בן 45׳ אב
לשני ילדים .״צריכים לחפש תירוץ
ולהגיב בצורת מיבצע הגנתי׳
שישבור את רוח הערבים מבלי
שניראה תוקפנים בעיני העולם.״

״צריך לחסל או־

תם פעם ולתמיד.
! 193 מלחמת בסוף
העצמאות לא היה לנו הכוח הדרוש.
אבל עכשיו אנו די חזקים.
צריך לנצל את כוחנו.״ בנו
שטייגר הוא חקלאי מכפר־אביג־דור
בדרום, יליד הארץ ואב לשני
ילדים.

השארה המכרעת שר חשנוע: עה ועתו ער
ן ״אין אנו יודעים
י מה כוחם של ה3
ערבים
כיום,״
אומר יהושע לאופר, סוחר תל־אביבי
בן ,62 ששירת בהג״א במלחמת
העצמאות .״אינני מפחד,
אני רק לא יודע מה יצא.״ אינו
מתנגד שבנו יתנדב לשירות קרבי,
מוכן לשוב גם הוא לשרות
בהג״א.

״ולא להסתפק ברצועת
עזה |ל־בד,
צריכים להתקיף
ולהתקדם עד שנכבוש
את קהיר ! אז יבקשו שלום.״
אברהם חכומי, פועל מוסך מתל־אביב,
הינו בן ,30 אב לשני
ילדים, עלה מפרס לפני חמש
שנים. שירת בחיל־רגלים .״אם
יקראו לי, אהלן ! ״

״טוב להקדים ן תרופה למכה. זה

רק טבעי שברגע
שהמצרים ירגישו את עצמם חזקים
יותר, יתקיפו,״ אומר יחזקאל
צור׳ יליד הארץ, איש גן־
יבנה בן 24׳ רווק. שירת ביחידת
שריון .״יקראו לי, אלך ! אני
בלאו הכי שייך ליחידה קרבית.״

״חבל על כל ר־ן

גע שמאבדים. ה;

זמן הנכון היה

בזמן חאן־יוניס,״ השיב חנן
שבובין׳ ,36 אדריכל מגבעתיים,
שעלה מבלגיה ב־ .1935״הצדק
אתנו, העולם יתייחס אלינו באהדה.״
להתנדב י ״בהחלט !״
משיב שבובין, אב לילד בן שבע.

מה !״ דורש אברהם
צלאח, יליד עיראק בן ,55
אב לחמשה ילדים, כיום מחו־סר־עבודה
.״יש לי ילדים בצבא.
אם תפרוץ מלחמה אתנדב
גם אני.״

״אני 32 שנה ב־י*

ארץ. לא ׳מאמין

באפשרות של
שלום עם הערבים. אסור לחכות
עד שהם יתחילו,״ אומר הלל
מלים, סבל בקואופרטיב תל־א־ביבי.
בן ,56 אב לשלושה בנים
בגיל הגיוס, מוכן להתנדב עם
בניו לכל שירות קרבי.

עליה בקצרה. תם נתבקשו גם לציין אם מוכנים
הם להתנדבות אישית במקרה מלחמה. תשובותיהם
מתפרסמות כזה ללא הערות מצד המערכת.

למנוע שפיכת דמים,״
סבור יעקב מתוק,28 ,
נהג תל־אביבי ואב לשני ילדים.
במרוץ מלחמת העצמאות התנדב
לחיל־רגלים, לפני גיוסו.
עתה :״אין לי אותה יכולת.״

יי• ^ 8ן ״אנחנו עם קטן.
! כל זמן שזו מל3
חמת
־ התגוננות׳
יש הצדקה. אבל אסור להתקיף.
עכשיו גם ׳מאוחר מדי. היינו
צריכים לגמור אתם קודם.״ חנווני
יוסף גריידי ,44 ,אב לשלושה,
עלה מתימן לתל־אביב ב־
.1938 מוכן להתנדב.

ן ״אם לא נצליח

״ לסיים את ההת3
קפה
תוך שבוע,
תתמוטט המדינה,״ אומר שמחה
טל פטר, שרטט יליד הארץ, בן
,2 .רתק. יתנדב כחבלן.

דורש בנימין בר־ 1 זלי, מתקו־אוס־
*; 1 3 ניים בתל־אביב.
״עצם השם מלחמה מונעת מסביר
את הצורך.״ בן ׳ ,31 אב לחמשה
ילדים, עלה מסוריה ב־
.1932 להתנדב ליחידה קרבית?
״או להתנדב או להתנדף!״

לאברהם ארוך
יש חשבון עם
המצרים: הוא
נפצע ברגל בהתקפת הפלמ״ח
על אשדוד .״אם לא נראה להם
אגרוף חזק אנחנו אבודים ! ״
צנחן־לשעבר, איש ׳מושב תיימו״
רים ,27 ,אב לשני ילדים, יתנדב.

העולם הזה 941

״יש דווקא הצד(4

להתחיל ב
מלחמה,״
אומרת
עמליה בורשטיין, ילידת הארץ
בת ה־ ,18 תושבת כפר
וויתקין .״אולם אין שום בטחון
שננצח׳ לכן קשה לתת תשובה
ברורה.״ כיום לומדת היא בבית-
ספר לאחיות. מוכנה להתנדב.

״זאת האפשרות ן האחרונה לכבוש
*2 1 3 לנו מקום מחיה.
אם נחכה — נימחק !״ זאת דעתו
של אפרים קזים, ירקן תל־אבי־בי,
בן ,45 אב לשלושה ילדים
שעלה מתורכיה ב־ .1943״בני
השתחרר זה עתה, בתי מתגייסת
השבוע. נתנדב כולנו ! ״

שמואל גולדך׳

מכונאי תל־אבי־

בי׳ אב לילד׳ ע

מפולין לפני חמש שנים.
״חייבים להתקיף לפני שהמצרים
יספיקו להכיר את נשקם החדש.״
הוא משוחרר משירות קרבי מטעמי
בריאות, אך מוכן לתרום
את חלקו למאמץ המלחמה.

״למרות שאין לי
ן ך ״ן ן
חשק במלחמה,

איני רואה כל

מוצא,״ מסבירה שרה מנדל׳ אחות
ראשית מראשון־לציון .״כל
ארבעת בני יגוייסו ובכל זאת
אני חושבת שצריכים להתחיל
במלחמה מונעת.״ תתנדב כאחות.

*• *י ן יעקב קפלן,45 ,
י הוא ארכיאולוג 3 לפי מקצועו. במלחמת
העצמאות שירת בחיל
הנדסה. כיום אב לבת אחת׳ מאמין
הוא :״אי אפשר ליצור
עובדות קיימות. אנו תלויים במעצמות
המערב, הן יפריעו לנו.״
במקרה של מלחמה: יתנדב.

שרם יוסף,23 , ן אומר :
רתק,

״אי־אפשר לחכות
למוות בדם קר. ביקשנו שלום,
אבל הם חולמים על נקמה.״
פחח־רכב׳ תושב יפו, יליד הארץ,
לא יחכה עד שיקראו לו
במקרה של מלחמה .״ 24 שעות׳
ואינ בתוכו ! ״

״פשוט חבל על

הזמן. אם נחכה,
* | י 3 יצברו הם נשק.״
כך סבור ד״ר שמשון שרתוק,
רופא למחלות לב, בן .52
קצין הצבא הפולני לשעבר, ישוב
לשרות נוסף לשני בניו.

במדינה
כאבי ראש
הצטננות ראש
מחושי שרירים

(המשן מעמוד )5

עת־השיחרור המצרית, דבר שגרם להסתה
חריפה בין ערביי פלשתין נגד הבריטים והיהודים
גם יחד. אחרי שקרתה תקרית בין
הגדוד שנשלח להגן על חיפה ונמלה ובין ערביי
העיר, נבהלו הבריטים והוציאו את הגדוד
לרפיח, לשמירה על השבויים התורכיים•
שם נשאר הגדוד משך שנה, דבר שגרם
לשמועות שז׳בוטינסקי רמז עליהן במכתב.
קכלד!
רוסית. מכתב זה הוא אחד מ־
3550 מכתבים וכתבי־יד של ז׳בוטינטקי שרוכזו
בעבודת־נמלים במכון ז׳בוטינסקי. החודש
החליט יוסף פעמוני, דוקטור לתורת־החיידקים
יליד לנינגראד, הדומה לפרופסור
בסרט רוסי ושהפך את המכון לעיקר חייו,
לפרסם בולטין קבוע, לספר לציבור על המטמונים
הנמצאים במרתף המרווח של מצו־דת־זאב
התל־אביבית.
המעניין ביותר מבין המיסמכים הראשונ-ם
שפורסמו: קבלה בשפה הרוסית, כתובה על
גבי כרטיס־ביקור המעיד כי ז׳בוטינסקי הוא
סופר עתון מוסקבאי :

״ממילא אין הטרמפ מקובל כל כך על הנהגים
הישראלים — כך שאפילו חברות האוטובוסים
בארץ לא יפיקו תועלת מסיפורי —
כסי שעשו זאת החברות האמריקאיות לאחר
הפירסום שם ! ״

א צב ע ה חו ק
אברהם בן יום טוב טראב ( )33 העיוור ו־עב־הכרס
לא היה בבחינת פנים חדשות ב
באי
בית־הכנסת, רובם סבלים, ירקנים וחנוונים
קטנים מבני עדות־המזרח, לא סלחו
לו על כך, הפסיקו לדבר עמו והחרימוהו
כליל. כשרצה אברהם לעלות בחול־המועד
סוכות ולברך ברכת־כהנים מנעו זאת בעדו
המתפללים בכוח.
הגרושה גורשה. אברהם השתולל וצעק
:״הכו ינהגו עם עיוור?״ ואיים בתלונה
למשטרה. אולם המתפללים הקדימוהו והזעיקו
משטרה. כשהופיע סמל המשטרה אטיאס,
מיששו אברהם היטב, נוכח שהוא באמת

תמונות השבוע

״קיבלתי מאת האדון יוסף בן זאב סרוח־פלדור
מדגניה אשר בגליל סן שלוש ()3
לירות מצרים בתור נדבה לקפת גדוד המתנדבים.
כג׳ אדר תרע״ה, ז .ז׳בוטינסקי.״

היתה זאת הדרך בה אישר ז׳בוסינסקי
בפשטות כי טרומפלדור הצטרף במצריים לרעיון
הקמת הגדוד.
ים הכושי עשה א ת שלו

טפל אינו אחד אלא
ארבעה חומרים רפואיים
בדוקים ובטוחים המשכבים
כאב מעודדדים מדיכאון,
ומביאים להקלה
מידית וממושכת.

ירד גשם שוטף. על הכביש המוליך מסאן־
פראנציסקו עמדה דמות שחוחה, הרימה מדי
פעם את ידה לעבר מכונית מתקרבת, אך
לשוא. לפתע עצרה משאית־ענק עמוסת חביות
לעייפה, ונהג כושי טוב־לב הזמין את ליאו־פולד
גלזר 34 הימאי הישראלי השמנמן,
לטרמפ בכיוון לחוף המזרחי של ארצות־הברית.
למרות
שיקשוקן הקולני של החביות נרקמה
שיחת ׳רעים לבבית שהביאה להזמנת
הכושי לסעודה משותפת בעיירה סמוכה לקני
זאט־כיטי. בדרכם הלאה, מקץ דקות ספורות
עצר הכושי, הסביר לגלזר כי עליו לפ־ות
בסיבוב• השנייה נפרדו בידידות, תמונה מלבבת
של אהווודעמים בזעיר־אנפין.
הקלון האחורי. בהזיע גלזר לעיירה
בשתיים אחר חצות, נ כח לדעת כי אין פרוטה
בכיסו. ארנקו, ובו כל חסכונותיו, נעלם. בעמדי
אובד עצות, ננעץ מבטו בחלון מואר,
התאזר עוז ועלה לאותו חדר, שנראה לו
כמשרד. צעיר מנומנם ובלתי־מגולח פתח את
הדלת. גלזר סיפר לו את סיפורו, שאל
לעזרה.
הצעיר המנומנם התעורר כהרף־עין. המשרד
היה במקרה מערסת של עתון, וסיפורו
של גלזר היה בדיוק מה שהיה דרוש
בכדי להחיות את גליון הבוקר. תמורת 20
ד,לאר הסכים גלזר לפרסום סיפורו, הלך
לישון בבית מלון.
למחרת.יצאו שלושה עיתונים יומיים בסיפורים
נוגעים ללב על ימאי שחסך שניס
מכספו על מנת להתחתן, נעשק מכל חסכונותיו
על ידי נהג כושי שהסיע אותו בטרמס.
״זהירות — מרמס השבוע סיפר
גלזר, עתה איש צוות א/ק קישון, את סיפורו
לכתב העולם הזה, ויתר מראש על כל תשלום,
באומרו שהוא עושה זאת למען העתונות.
הארץ אינו גזר לכא בי ב טן
והפרעות בעיכול

מזכירות בית הנבחרים עוד לא נתבקשה
להעלות על סדר היום הצעה לשינוי
החוק שיאפשר לחוק להתחתן עם
הטייס (הארץ).
יוסף ד. מימון, ירושלים
ולעוף יחד אתו לכל הרוחות.

נפצע השה בנהגו בטרקטור (כותרת

מכליות טפל ארוזות כזוגות
כאריזת צלופן היגינית ונמכרות
לשמוש כיתי כחכילות
כנות 40 אריזות 80 ,מכליות.

במעריב).
יוחנן פרבר, תל־אביב
״והיה באחרית הימים ונהג שה בסילון׳.

רווק
בן 35 משכיל ואלגנטי מחפש בת
זוג מתאימה למשרת נשואין (מעריב).
מרדכי דן, תל־אביב
נא לפנות ללשכת־העבודה, למחלקת
עוזרות־דחק,

״חבורת האש״ יצאה בריקודים ברחוב דיזנגוף בתל־אכיב,
הציבה לידה שורת שולחנות להתרמת העוברים ושבים.

1250ל״י נאספו במקום תוף שלוש שעות, נוסף על שעון ועגילי זהב
שהובאו על-ידי ילדה בת תשע, טבעות נשואין שנתרמו בלהט.

קרב באי בית־הכנסת הקטן ברחוב סירקין
החיפאי. בהיותו כהן היה עולה מדי פעם
למדרגות ארון־הקודש, פונה לקהל ומברכו
בברכת־כהנים.
הכל הלך למישרין, עד שנודע, לפתע, כי
אברהם טראב הכהן נשא גרושה לאשה. זה
היה יותר מדי לקהל המאמינים מרחוב סיר־קין.
לא הועילו הפצרותיו הרבות של אברהם:
הוא לא נחשב יותר ככהן, על כי עבר
על ״לאו״ מפורש בתורה.
אך לא, איש כאברהם יוותר על כהונתו.
כשהגיע תור קריאת התורה והוא לא נקרא,
שעה שבמקרה לא נכח אף כהן אחר בבית־הכנסת,
אזר העיוור כגבר חלציו, רץ ותפש
את ספר התורה בשתי ידיו מבלי שאיש
ינסה להתנגד לו מחשש לשלומה של התורה.
כך זכה בעליה לתורה.

שוטר. אך כשניסה הסמל להוציא את אברהם
מבית־הכנסת ולהעבירו לבית־כנסת אחר,
לא התאפק העיוור ונשך בכל כוחו את אצבע
סמל המשטרה.
השבוע הופיע אברהם בפני שופט־השלום.
טענו מתפללי בית־הכנסח :״הוא אשכנזי
שרצה להיות אצלנו גבאי בזכות אש־כנזיותו.
לא רצינו בו, אך לא די בכך —
כיצד יכולנו לקבל כהן שנשא גרושה ולהסכים
שהוא יחלל את בית־הכנסת שלנו
בברכתו.״
לעומתם, טען אברהם לזכותו כי כבר גירש
את הגרושה. בכל זאת, יצטרך לבלות
עתה ששה שבועות בביודהסוהר, מאחר שהשופט
קבע כי הפריע לעבודת האלוהים,
וכי התחשב בעצמו בלבד, בנצלו את מומו
הטבעי.

העולם הזה 941

(ראה שער אחורי)
ץ ל גדול של התנדבות הציף השבוע את בתיה, מפעליה ומשקיה של מדינת־ישראל.
לא נראה כמותו במדינה מאז נדמו התותחים של מלחמת העצמאות.
גל זה לא ינק את תנופתו האדירה מצווים ממשלתיים או מאיומים בעונשים. משהו עמוק
יותר, יפה יותר, התעורר השבוע בתודעתו של האדם הישראלי. מול סכנה פשוטה,
ברורה ומובנת לו, קם בו הרצון הראשוני לתת דבר שאינו נדרש ממנו, לתרום
את תרומתו לטובת הכלל.
רבים חששו כ תכינה נאצלת זו אבדה לאזרחי המדינה בשש השנים האחרונות.
הזדקר החשש כי חיסול מסגרות ההתנדבות, שהולידו מתוכן את
עצמאות ישראל, והקמת משטר ביורוקראטי של פקודית וצווים,
הרסו את החומר הגולמי היקר ביותר בארץ. חוש ההתנדבות נעלם
מן העין.
השבוע הוכח כי חוש זה לא מת. הוא רק מתחת לפני האדמה
חיכה ליום בו תינתן לו שוב ההזדמנות להרים את ראשו.

,ם זפו&גחהיד ל3ירנ ישראלי
(יחזקאל, י״ב, ד)

ך?{ל נופל למים. שום מציל מקצועי
ן* אינו נוכח. עובר־אורח מקרי, שאולי אף
אינו יודע לשחות, קופץ לעבר הנער הנאבק
על חייו, מבלי לחשוב אף רגע על הסכנה
בה הוא מסתכן.
זו הצורה היסודית ביותר של ההתנדבות.
מאז הסתער אדם קדמון בידיו הריקות על
נמר טורפני, כדי להגן בגופו על אשד, או
ילד, היתד, זאת תופעה אנושית מוכרת ונד
הוללת. ככל שהסתעפה החברה האנושית,
ככל שרבו דרישותיה ומבחניה׳ כן גדל הצורף
במעשי־התנדבות, כדי לשמור על שלום
החברה ועל רוח האדם מפני התנוונות.
בימים של גאות אנושית, אותן תקופות
נדירות בהן מזדקף האדם בכל שיעור קומתו,
הופך המתנדב לאיש־המופת המוכר של החברה.
גם אז נשארים המתנדבים קומץ קטן.
אולם ההכרה הלאומית מרימה אותם אל על,
כהרים שגיאים מעל למישור, דוגמתם האישית
מדרבנת וממריצה את ההמונים לחיקוי ולהתעלות.
תקופה
כזאת היתד, תקופת ההתנדבות
שהחלה עם עליית הביל״ויים ומעשיה ר,אגדתיים
של העליה השנייה, ונסתיימו בימי המאבק
והמלחמה בהתנדבות האדירה של
תנועות המחתרת והחטיבות הקרביות.
אולם בימים של שפל חברתי, נעלם אישר,מ,
פת מן ד,עיין. הערצת הרבים נתונה לאלילים
הכוזבים של ממון וקאריירה. המשתמט,
הספסר, הטפיל על גוף החברה, הופך
לדמות האידיאלית, המעוררת את יצר־החיקוי
של ההמונים.
כך קרה למדינה מאז תום הקרבות. אנשי-
המופת לא נעלמו מעל פני האדמה. לא רק
במשקי־הספר, נושאי ההתנדבות היומיומית
האסורה, אלא גם בערים ובקריות נעשו אלפי מעשים
מפוארים שנשכחו מייד, או שלא נזכרו כלל. רק מסגרת
אחת, צבא־ההגנה לישראל, הזכירה מדי פעם את אחד
מבניו ובנותיו, שביצע מעשה של הקרבה עצמית.

רד״רליד,ך.

ך י*תנד 3ות גוררת התנדבות. הקרבה גוררת הקרבה. לכן
| 1חו ב ה חינוכית ראשונה במעלה היא להצמיח כנפיים לשמע
המעשה, לחזור ולהזכירו ולציינו. לא יכול זה להיות תפקיד ממשלתי, הכפוף
לנוהל ולנוהג ביורוקראטי. עצם מהותו של מעשה ההתנדבות דורש כי יצויין
בכוח היזמה האזרחית, הבאה אף היא, כמוהו, מלמטה.
מתוך הכרה זו החליטו עורכי העולם הזה לתרום תרומה מקורית משלהם
למילוי, משימה חינוכית זו. ישנם עתונים גדולים בעולם המעניקים עיטורים לבעלי שיאים
ספירטאיים, או לבעלי מיבצעי־הצלה פרטיים. במציאות של ישראל, הדבר אינו מספיק.
התנדבות חייבת ליהפך מחדש לספורט הלאומי של הארץ. אותה יש להרים על נם.
בשטף העבידה באים לידיעת המערכת מקרים רבים של התנדבות שאינם זוכים להערכה
הציבורית המתאימה. לעתים נזכרים המעשים בעתונים, בידיעות קצרות בנות-יומן. אולם
דמותו של האדב המבצע את המעשה, האופי שהמריץ אותו לכך, הרקע האנושי והחברתי —
כל אלה נשכחים ונעלמים מן העין.
כדי לציין את אלה יצרה המערכת את התואר ״איש־מופת״ .הוא לא יוענק לאותם
המצטיינים בתפקידיהם. החייל העומד מול אוייב באומץ־לם, הנהג המבטיח את חיי נוסעיו
תחת מטר של אש, מנהל־המפעל המשקיע את כל מרצו ומסירותו במפעלו, הדיילת השומרת
על קור־רוח בשעת אסון לממוסד — ,כל אלה עושים את המוטל עליהם בצורה הראוייה
להוקרה ולהערכה.״
אולם מעל להם עומד איש־המופת הפועל ״מעל לצוו התפקיד ומעבר לתביעת החובה״ ,העושה
את מעשהו מתוך התנדבות צרופה, על פי אינסטינקט ראשוני, מבלי שיידרש לכך. לשלושה
כאלה, שעשו את מעשיהם בחדשים האחרונים, ושהיו הראשונים אשר להם הוענק השבוע
התואר החדש׳ מוקדשים העמודים הבאים.

העולם הזה 941

תקנון המופת
התואר ״איש מופת״ יוענק על־ידי מליאת מערכת ״העולם
הזה״ לאדם אשר :
.1יבצע, תוך סיכון חייו, מעשה שיש בו כדי להציל חיי
אדם, מעל לצוו התפקיד ומעבר לתביעת החובה; או
.2יבצע, תוך סיכון חייו, מעשה בעל ערך לאומי או חברתי,
מעל לצוו התפקיד ומעבר לתביעת החובה ; או
.3יעזור, על־ידי הקרבה עצמית ממושכת ומכרעת, להגשים
משימה בעלת ערך לאומי או חברתי, מעל לצוו התפקיד
ומעבר לתביעת החובה.
יחד עם התואר יקבל איש־המופת את עיטור־המופת.
אגרת הענקה תפרט את המעשה שזיכה את בעליו בתואר.

רבקה 13 בר !ן

לרשותם שטח מצומצם, אשר חלק ניכר
ממנו נועד לפרדס• עד שהפרדס יתן את
פריו, היה על הזוג לפרנס את עצמו ולהקים
את משקו מעבודת־חוץ.

אסון ברפת

עד בי
בהיותה בת 54 עזבה את
ביתה במושב כפר־וור־בורג
ויצאה לשבת במושב
העולים נוגה, אשר ;5
בחבל לכיש, בהעמידה
את עצמה לרשות תפקיד
קיבוץ־הגלויות במו גופה,
בהתאם לסעיף 3של תקנון
המופת.
ארצי הדלה — עשרך נזה רב
אם אלה בניך !

ך הספיד צבי גובר את אחיו אפרים.
^ צבי היד, אז בן 17 שנה — אפרים בן .20
צבי שירת בגדוד פלנו״ח בנגב, אחי פקד על
מחלקה של ההגנה בדרום. שם, במבואות
המושבות העבריות, נפל בקרב, בטרם קום
המדינה. כעבור ארבעה חודשים נהרג גם
צבי, בהתקפה על משלטי המצרים בחולייקאת•
כיום מאוחדים השניים במנוחת־עולם בבית
הקברות הצבאי בכפר־וורבורג. עץ אזדכרת

ץ נוירדכי עבד אז כפועל בתחנת הנסיונות
ברחובות. ערב אחד ערך בדק יסודי ברפת
ומצא על הפרה קרציות. הוא מילא כלי
בקטל־דיפ, טבל בו מברשת ושפשף היטב
את העגלה. כיון שהתרופה אזלה, הספיק
למרוח בה רק את עטיניה של הפרה.
בבוקר שבקה כבר העגלה חיים והעטין
של הפרה הפך גוש בשר שותת־דם. מרדכי
לא הבין כראוי את עצת המדריך על השימוש
בחומר החיטוי ; במקום לערבב אותו באלף
חלקי מים, נתן בו רק עשרה• העור של
העגלה נשרף כולו. את עינוייה של הפרה
היו מוכרחים להפסיק ולמכרה לשחיטה.
רפת הגוברים נתרוקנה.
בעיני כל איכר, זהו אסון יממש׳ מכת־טבע
אכזרית. כך נראה הדבר גם למרדכי גובר.
נוסף לזה, העיקה עליו גם מחלת בנו אפרים.
אך רבקה מצאה את הכוח להתנחם ולנחם
את בעלה. כאשר שב מעבודתו בערב שמע
קול שירה בוקע מתלונות ביתו. בתוך הבית
המקושט קיבלה אשתו את פניו בשמחה :
״אשרינו שהילד יצא מסכנה. תהיה העגלה
כפרתו ! ״

אפרים הציל את המצב
חיים במושב נמשכו תוך מאמץ מתמיד.
| ) ב־ 1936 פרצו המאורעות. מסביב לכפר
בילו שכנו כפרים ערביים. לילה אחד נכנם לבית
גובר מפקד ההגנה במקום .״יש שני חב־רים
מן הקבוצה השכנה שהגיעו אלינו ואי-
אפשר לתת להם ליווי לביתם,״ הודיע. צריך להעביר
הודעה על כך לקבוצה ואין לי כרגע
מי שידע לאותת.״ ואז באה הבקשה שהפתיעה
את ההורים :״אבקש להעיר את אפרים.
הוא יודע לאותת.״
הנער בן העשר למד את המלאכה מבלי
להודיע להוריו, בעקבו מן הצד אחרי השיעורים
שניתנו לשנים מבני הכפר המבוג־

חרדתקודש. שנתיים מחייה הקדישה רבקה גובר לארגון בית־הספר של
מעברת קסטינה ולחנוך בניו. ההתמסרות נשאה פרי: דגל ירושלים של הקרן
הקיימת הוענק לבית ספר זח. בצילום רבקה גובר ותלמיד הנושק את הדגל.

ענף פורש את צלו מעל לקבר הכפול —
הוא ניטע שש ביום השלושים למות אפרים,
על־ידי צבי אחיו.

האם לא הוציאה אנחה
י צל טרגדיה זו חיה האם, אשת מושב
*2כפר־וורבורג. משך 20 שנה התרכזו
חייה של רבקה גובר סביב שני בניה ובתה
חיה הצעירה. כתבה היא ביומנה על לידת
בנה בכורה :״אפרים היה הילד הרביעי
שנולד לי והראשון שנשאר בחיים. הלידה
התחילה בשמונה בבוקר ונגמרה בתשע בלילה.
במשך כל הזמן הזה לא הוצאתי
אנחה מפי׳ כי כך נדרתי.״
אותו כוח־רצון ליווה את האם הצעירה,
בת העליה הרביעית מרוסיה, לתפוס את
מקומה לצד בעלה מרדכי בצאתו להתיישבות
חקלאית. הם עזבו את ביתם ברחובות,
תצטרפו למייסדי כפר בילו. היה זה בשנת
, 1932 במסגרת התיישבות האלף, מבשרת
־,התנחלויות ההמוניות של הדורות הבאים.
ידיעותיהם של המתיישבים החדשים ב־תקלאות
היו מוגבלות ביותר. הגוברים קיבלו

את רוח ההתנדבות והנכונות להקרבה מיומם
הראשון, לינוק אותה עם חלב אמם.
בגיל , 16 אך חזרה האם משנתיים בצבא, התנדב
הבן אפרים. תחילה התגייס לנוטרות
ולאחר מכן לשירות קרבי בבריגדה היהודית
בחזית איטליה.
באותה נכונות מובנת מאליה עזב שוב
את משק הוריו, שעברו בינתיים לכפר־וור־בורג
החדש, יצא לקרב על עצמאות מדינת
ישראל. כאשר שב, היה זה על אלונקה, לבית
הקברות החדש של הכפר.

שיחת רעים בין מרדכי ורבקה גובר, לבין שכניהם
העולים החדשים במושב נוגה בחבל לכיש. הכפר מונה
30 משפחות שנאספו מבין העולים, תושבי המעברות.

רים. למחרת הביא לו המפקד שקיק סוכריות,
כאות הוקרה על מילוי התפקיד.

משפחה של מתנדבים
ל העולם ירדו ימי מלחמה. הסוכנות
היהודית הכריזה על גיוס לשורות הצבא
הבריטי. מרדכי עזב את משקו, התייצב בלשכת
הגיוס. אך בדיקה רפואית פסלה אותו.
הוא שב למשקו מאוכזב.
בכל בית אחר היה הדבר מסיים את פרשת
ההתנדבות. האב הציע את עצמו ונפסל, שני
הילדים היו צעירים מדי. לא כן במשפחת
גובר. האם עזבה את ילדיה, את בעלה, ואת
משקה, ולתדהמת השכנים, התנדבה לצבא.
שעה שאחיה מובלים למשרפות, קבעה היא,
מקומו של כל יהודי נאמן בשורות הלוחמים.

בתוך הצבא, התנדבה. במחנות החיילות
הצעירות קשה היה למצוא כאלו שהסכימו
לעבוד במטבח. השירות ליד הגה ועל פני
ארצות רחוקות קסם הרבה יותר. רבקה
צעדה שוב צעד אחד קדימה.
בבית כזה לא יכלו הבנים אלא לספוג

הפגישה עם ליזה

ץ>*ות שני הבנים פער חלל נורא בחיי
אמם. היא המשיכה בעבודות המשק,
התמסרה לשירות אנשי הכפר במשלטים ולחיילי
צה״ל שלחמו מסביב למושב. היא
טיפלה בקברי החיילים שהתרבו בקצב מחריד
בקצה הכפר, ניחמה הורים שכולים שבאו
לביקור. אך תוכן ממשי, בונה, שוב לא היה
לחייה.
היא מצאה אותו כמעט במקרה, קילומטרים
אחדים מביתה, בין אוהלי העולים החדשים.
בביקורה הראשון במושב חצב, ביום קיץ
לוהט, לפני חמש שנים, מצאה באמצע הרחוב
ילדה קטנה. היא היתר, מזוהמת ולבושת
קרעים, פרע תלתלים שחורים כיסה את
פניה. הילדה ישבה ובכתה.
רבקה ניגשה אליה, הרימה את השיער מעל
מצחה — ונזדעזעה: שתי עינים לבנות,
מת,־ת, הביטו עליה במבט קפוא. היא לא
יכלה לשאול אותה דבר, כי לא ידעה את
שפתה — שפת ערביי טריפולי. היא׳ אחזה
בידה, נכנסה לבית הראשון לשאול עליה.
שם אמרו לה כי זוהי ליזה העוורת, בת

שבע, בתו הבכירה של אחד העולים, שנת־עוורה
בגרענת בגיל שנתיים. אחיה בן הארבע
נהג להוביל אותה לפעמים ברחוב ואם נמאס
לו הדבר, היה עוזב אותה לנפשה ובורח
והיא צעקה עד אשר באו לעזרתה.
מספרת האם השכולה :״נדרתי נדר לא
לזוז מן הכפר, עד שאראה את ליזה מסודרת
בבית החינוך לילדים עוורים בירושלים.״
!מרממ *ד * מד מן

החיים בבית־־הספר
ך *בק ה גובר לא הקדישה את עצמה ל!
ייעודה החדש בשעות הפנאי. היא קבעה
כי ההתמסרות לעולים החדשים, הזקוקים
לעזרה והדרכה, קודמת לכל. כאשר הוקמה
מעברת קסטינה ב־ 1951 יצאה לשם. ללא
הכשרה מקצועית, ללא ידיעות שנרכשו בסמינר,
התנדבה, בשעת המחסור החמור במורים,
ללמד את בני המעברה. לעומת החסר
לה הביאה האשה בעלת העיניים הרכות
והשיער המלבין את כל נשמתה לתפקידה.
תחילה לימדה באוהל, כשהילדים יושבים
על האדמה, ללא מקום לתלות לוח. אחר־כך
עברו לצריף, ישבו על הרצפה, הביטו בלוח
על הקיר. כעבור זמן מה, פגה חשדנותם
של התלמידים והם החלו נוהגים בחופשיות.
המורה השתדלה לזכור מילדותה הרחוקה
מה היה עושה המורה שלה במקרים כאלה,
החליטה: להוציא את המתפרעים מן הכתה.
כעבור חצי שעה היה מספר התלמידים המוצאים,
שהצטופפו ליד החלונות, גדול מזה
שנשאר בפנים. הם גם נראו מאושרים יותר.
״נאלצתי לחשוב,״ הודתה אחר־כך ,״כי
מורי — זכרונו לברכה — היה בעל השפעה
גדולה ממני.״ הילדים חזרו לכתה.
כעבור שנתיים, כאשר שבה למשקה ולמשפחתה,
הופיע שליח הקרן הקיימת בביתה
של רבקה גובר, ובפיו בשורה על אות הוקרה
לעבודתה: הנהלת הקרן הקיימת החליטה
להעניק את דגל ירושלים, לשנת תשי״ג,
לבית־הספר במעברת קסטינה. דגל זה ניתן
מדי שנה לבית הספר המצטיין בהישגיו.

כוס ההתנדבות; עד תום
^ ולי חשבה רבקה גובר לרגע קט כי תמו
שליחויותיה, בי שוב תוכל לטפל רק
בבתה חיה׳לה ובאסתר, הילדה ההודית שבאה
לביתה לחסות מזעם הגשמים במעברת ג׳ו־לים
ונהייתה לבתה המאומצת.
אולם כאשר נפתחה החזית החדשה במלחמת
ההתיישבות, ידעה ״אם הבנים״ ,כפי
שכינה אותה בן־גוריון בהתרגשות, איה
מקומה• יחד עם בעלה, יושב־ראש מועצת
אזור באר־טוביה ובתה חיה עזבה את ביתה,
עברה לפני חודשיים לגור בנוגה, מושב עולים
קרח וחסר־כל בחבל לכיש. לא במדריכה החוזרת
מדי שבת לביתה ולא כעסקנית המבקרת
במקום לשם הטפה, כי אש כמתיישבת
חדשה הלכה.
״ארצי הדלה — עשרך מה רב׳,אם אלה
בניך !״
העולם הזה 941

עד כי

בראותו בי 1ם 5 22.9.1955ן
אוטובוס אשד בכביש
חיפה-צפת מותקף ממארב
מרצחים ליד מירון, ה\\ -
עמיד בהכרה צלולה את ן;
משאיתו כמגן מול אש ה־ ::
אורבים, בחרפו את נפשו י׳
מעל לצוו התפקיד ומעבר ::
לתביעת החובה, בהתאם ן׳
לסעיף 1לתקנון המופת:: .

יש לא היה •מביט פעמיים על דב הורן
^ אילו פגשו במקרה ברחוב. נמוך• ,ממושקף,
רזה ובעל שיער בהיר שזור שיבה, הוא
סמל חיצוני לאזרח הקטן, עלום־השם, העובד
מפרנס את משפחתו ואינו מתערב בענייני
הזולת. בשבתו מאחורי ההגה הגדול של
משאית הדיזל הכבדה, הריהו הטיפוס המושלם
של נהג מקצועי שיובל שנים משתרע
אחריו על פני הכבישים. טרמפיסט היה
מקל אותו בהיסח הדעת אילו סרב לאספו.
אך מבעד לחיצוניות השקטה של יליד
גרמניה בן ה־ 46 קיים איש מופת. בעת
המארב הרצחני על אוטובוס אשד ליד מירון,
היה דב הורן נהג המשאית כ 6359 שנעצרה
בין האוטובוס לבין הרוצחים, ספגה את
כדורי האורבים שנועדו לפגוע בנוסעים.

בשיירה לירושלים
ף* רבים מבני דורו התחשל דב הורן בבית^
ספר הדמים של ארץ־ישראל: צליפות,
מאורעות, מלחמה. שריקת כדורים לא היתר,
מנגינה חדשה באזניו. תמיד נשמעה כשידיו
לופתות הגה של משאית.
באפריל , 1948 שעה שמלחמת הכנופיות
הגיעה לשיאה, נסע הורן חזרה לחיפה׳ עם
מיטען של בירה מראשון־לציון. ליד פתח־תקוה
עצרה אותו חוליית משטרה צבאית.
״צריכים את המכונית שלך לג׳וב׳״ הודיע לו
המ״צ ,״ואותך גם כן.״ הג׳וב: נסיעה בשיירה
לירושלים.
מקום אירגון השיירה היה במחנה בילו
הישן, ליד רחובות. שם צורפו למכוניתו
של דב כמה חיילים ומקומה נקבע בסוף
השיירה. יומיים לפני כן עברה השיירה הגדולה
של מיבצע נחשון לירושלים, דרך
כביש לטרון, ללא כל תכלה. היו תקוות כי
גם הפעם לא יעזו הערבים לתקוף את
נחש־הגלגלים הענק שינסה לפרוץ את המצור
על ירושלים.

אמות כאן מסכין, כמו עכבר ! ״
אחד החיילים נכנס אתו לתא. דב התניע
את המכונית חסרת המגן והשריון, התקדם
במעלה הכביש העקלתון. מכל עבר ירו
הערבים. דב שמע אנחה קלה לידו, הביט
לצדו: כדור שחדר דרך גג התא מחץ את
גלגלת החייל. דב קימץ את אגרופיו סביב
ההגה והמשיך לנסוע.
היכרותו השניה של דב הורן עם כדורי צלפים
היתר, ממושכת יותר. הוא הוביל מים
בקביעות •מנהריה לקיבוץ יחיעם. הערבים
נהגו לארוב לו בדרך הקשה, צלפו עליו
לא פעם. אולם עתה נסע הורן במשוריין,
הכדורים פגעו בפלדה העבה, הוחזרו תוך
״פניג חד.
משם, באותו חוסר התרגשות, עבר לחזית
הדרום, הוביל נשק ותחמושת למשלטים
סביב כים־פלוג׳ה. לזמזום הכדורים נוספה
עתה שריקתם העבה של פגזי תותחים מצריים׳
אך דב הורן המשיך לאחוז בהגה,
להביא את מטעניו לתעודתם.

הוא לא ברח
^ בוקר ההתקפה על האוטובוס הוביל
^ הורן מטען זיפזיף לקרית־שמונה שבגליל
המזרחי. לעת ערב חזר משם כשמאחוריו
משאית ריקה שנייה של סולל־בונה. בשבע
בערב בדיוק הגיע לטירון. כ־ 300 מטר אחריו
נסעה המכונית השניה.
באותו רגע נזדעזע הורן. במורד הכביש,
מרחק 200 מטר, עמד אוטובוס של אשד.
מצד שמאל של הכביש, במקום בו נמצא
אותו רגע הורן, יצאו שביבי אש־מקלע בכוון
לאוטובוס .״כאן הולך, ברוך׳ גדול...״
סינן הורן לעצמו. בינו לבין האוטובוס היה
סיבוב קל. אילו רצה׳ יכול היה בהחלט לעבור
מצד ימינו של האוטובוס המותקף,
או לנסוע חזרה בכביש, להסתלק ממלכודת
המוות.
במקום זה, הסיע הורן בדעה צלולה את
משאיתו הכבדה הישר בין היורים לבין
מטרתם. כשנגע מגן מכוניתו בטמבון של
האוטובוס עצר הורן את המשאית. פעולתו
האינסטינקטיבית בוצעה תוך שניות. לאוטובוס
חסר־הישע ניתן מחסה מפני כדורי
המרצחים.

מו ל ה מוו ת, העמיד הורן את משאיתו בין אש האורבים, לבין האוטובוס (למטה) .מאותו
רגע פגעו כל קליעי הרוצחים בגוף המשאית ובצורה זו ניצלו ממוות בטוח שאר יושבי האוטובוס
שלא נפגעו בשניות הראשונות של ההתקפה. הצילום מראה בבירור את הצד הימני
של הכביש, בו יכול היה הורן לעבור בנקל את האוטובוס בלי שיצטרך לעצור על ידו.

״אני יהודי״
ך * ורן זינק מיד מבעד לדלת השמאלית,
( | צווח לעבר נהג המשאית השניה שהגיעה
למעלה הכביש :״תחזור ! תחזור ! קרא
לעזרה המשאית הסתלקה אחורנית למי-
רון.
ליד הורן ישב בתא המשאית מנהל עבודה
מקרית־שמונה בשם סוסניק. כאשר נעצרה
המכונית קפץ הלה החוצה ותוך הימומו
עקף את המשאית מאחור, נכנס לקח־ האש
הערבית. הוא נפצע ברגלו, הצליח להדרדר
אל המעקה שלצד הכביש.
הורן ניגש לאוטובוס, לא יכול היה לעבור
דרך הדלת הקדמית. גויתה של נוסעת
(מלכה גרנות) חסמה את הדרך. הוא ניגש
לכניסה האחורית, אך הנוסעים חשבוהו
כנראה לערבי, דחפו את הדלת בכל כוחם.
״אני יהודי ! אני יהודי קרא להם .״אל
תבהלו תחת מחסה משאיתו, הוציא הורן
את הנוסעים הבריאים והפצועים מתוך האוטובוס.

יצאו החוצה, הסתתרו ליד המעקה.
שם שכב גם נהג האוטובוס, שהצליח לעצור
את מכוניתו, לאחר שנפצע, סיכן את חייו
בצאתו להניח אבן מתחת לגלגל האחורי
שעמד מרחק 30 סנטימטר מסף הכביש. למטה
התעמקה התהום אשר אליה קיוו הערבים
כי ידרדר האוטובוס.
בבוא הורן אליו מלמל נהג האוטובוס
לפני שהתעלף :״האבן ...ראה אם האבן
במקומה.״

חייל נהרג בתא
ך * תקוות נתבדו. ליד שער הגיא פתחו הן
! ערבים באש. משני מורדות ההרים החלולים
המטירו האורבים אש קטלנית על
המכוניות ומגיניהן. עד היום מחלידים שלדי
הברזל לצדי הכביש לירושלים.
חוד השיירה הצליח לעבור. דב עצר את
מכוניתו, קפץ לתעלה עם חיילי הליווי, הקים
יחד אתם קיר מגן ארעי. מעליהם יכלו לראות
את הערבים שירו כמעט ללא מחסה.
לפתע׳ שיכורי־נצחון, החלו הערבים מדלגים
במדרון כדי להנחית את מכת־המוות ליושבי
המכוניות התקועות ולאלה שקפצו לתעלות•
הם הניפו רובים וסכינים, יללו בקולות
אימים. דב החליט לשוב למכוניתו, לעבור
את מסך האש שנפרש על הכביש.
מספר דב :״ראיתי את הערבים יורדים
אלינו. אמרתי לחברה: אני ממשיך עם המכונית.
אם אקבל כדורי — מילא ! אבל לא
העולם הזה 941

בניגוד לחוקי ההגיון

אשתו לא ידעה על מעשה בעלה. חברו לעבודה של דב הורן הודיע לח רק כי בעלה
נאלץ ללון מחוץ לבית, בגלל תקלה טכנית. רק למחרת, בקראה את סיפור הגבורה
שפירסמו העתונים על מעשה בעלה, הבינה מה היה טיבה של התקלה שסיפרו לה עליה.

ץ ^ ש ך כל אותו זמן נמשכה האש. אולם
}*ו עתה פגעה רק בחלק העליון של האוטובוס.
הכדורים הנמוכים יותר נתקלו בגוף המשאית.
לפתע הגיחה דמות מתוך החשכה.
היה זה אחד המתקיפים. הוא הטיל בריצה
שני רימונים: אחד אל המשאית, השני אל
תוך האוטובוס. היה זה סוף ההתקפה. כעבור
דקות אחדות הגיעה עזרה.
מתוך 11 נוסעי האוטובוס נהרגו שנים.
השאר יצאו חיים, בניגוד לכל חוקי ההגיון,
כשם שמעשה הגבורה של דב הורן נעשה
אף הוא בניגוד לכל חוקי ההגיון ואינסטינקט
הקיום העצמי.

של3וה הני1 3

בנהגו במטוס־קרב של
חיל-האוויר הישראלי, בשעה
שמוט־ההגה יצא מכלל
פעולה, סרב להפקיר
את המטוס היקר להתרסקות,
כנהוג במקרים כאלה,
ובחרפו את נפשו מעל
לצוו התפקיד ומעבר לתביעת
החובה, הנחית את
המטוס בשלום, בהתאם לסעיף
2של תקנון המופת
טייסת ספיטפיירים של חיל־האויר התאמנה
בטיסות מיבנה. במטוסים ישבו קצינים
צעירים, בוגרי קורם הטיס, ענודי כנפי טייסים,
הם תימרנו וחגו מעל לשטח האימונים,
כבעשרות טיסות אימונים קודמות. מפקד
הטייסת: סגן שלמה הניג.
לפתע פסק לרגע קם לבו של הניג מלה־לום
— קרה משהו נורא: מוט־ההגה הסתובב
על ריק. מטוסו שוב לא נשמע לו. הוא
פקד מיד על חניכיו לשוב ולנחות בבסיס,
לעזוב אותו באינסוף הכחול עם מטוסו
הסרבני.
הוא הניע את המוט הלוך וחזור —
לשוא. לבסוף נתקע המוט וסרב לזוז ממקומו.
פירוש הדבר כי נותק הכבל המקשר
את מוט־ההגה עם מערכת־ההגה בזנב• הניג
ניסה להשתלט על מטוסו בעזרת המקזז׳
לוחון קטן העוזר לייצב את המטוס שעה שברצון
הטייס להתמיד במצב־טיסה מטויים.
באמצעות מכשיר זה ניסה עתה הניג לשנות
את מצב הטיסה. הוא הוריד את הגלגלים
ואת הנפנפים, ניסה לבצע את תמרון
הנחיתה. באוויר• המטוס קיפץ וניטלט׳ב כמטורף,
היטה בבת -אחת את אפו כלפי מטה.
אילו היה קרוב לקרקע, היה מתרסק לרסיסים.
הדבר
ארך דקות קצרות בלבד. שלמה
התקשר עם מפקד הבסיס, הסביר את מצבו.
השיב המפקד: אם אין אפשרות להשתלט על
המטוס, קפוץ !

״קפוץ, לעזאזל!״
** צי שעה נמשכו התמרונים בשמים, כש|
הטייס העיקש מנסה להשתלט על רכבו
אדיר־הכוח. בכל דקה היתד, צפויה מיתה —

אך הניג סרב לחשוב על נטישת מטוסו.
לבסוף החליט לנחות. אם לא יצליח, היה
ברור כי לא יחיה לנסות שנית. הוא נחת עם
הרוח, למרות שמקובל לנחות נגד הרוח.
הסיבה: המסלול שנגד הרוח, היה קרוב
מדי לבתים.
לפני הנחיתה ממש, בגובה של 30 מטר,
החליט להוריד את אף המטוס ולנחות. הוא
סובב את המקזז, מכשיר כבד־תנועה אשר
השפעתו על טיסת המטוס מורגשת רק במאוחר.
המטוס לא הגיב. לפתע היטה את
אפו כלפי מטה, החל צולל במהירות מסחררת
אל מסלול הזפת המתכתי. נראה כי
הגיע הסוף.
שלמה עצר את נשימתו, סובב בקדחתנות
את המקזז לכיוון ההפוך. אט־אט החל המטוס
מתיישר. באותה שנייה נגעו גלגליו במסלול.
הנחיתה הצליחה.
במגדל הפיקוד נשמו המפקד ואנשי הטייסת
לרווחה. כל הזמן עקבו אחר תנועות המטוס
ולא אחד מהם סינן בין שיניו :״לעזאזל
! שיעזוב את המטוס המטונף. שיקפוץ !״
כעבור יומיים חישבו ומצאו כי נחיתתו
של הניג היתד, הנחיתה הראשונה בתולדות
הטייס שבוצעה בהצלחה ללא מוט־הגה. י

״רוצה להיות טייס?״
ץ ג* י שהכיר את שלמה תכול־העיניים,
לא הופתע מהמעשה. חבריו בקיבוץ
השמור הצעיר גן־שמואל קיבלו את
הדבר בגאווה מובנת מאליה. הם הכירו אותו
מיום היוולדו במשק, לפני 29 שנה.
כיום, לאחר ארבע שנות טיסה׳ שוב יושב
שלמה במשק. הוא יצא משם לפני חמש
שנים, כאשר הוטל על הקיבוץ למלא את
מיכסת המגוייסים השנתית. אז חזר משליחותו
כמדריך בקן השומר הצעיר בתל־אביב,
התייצב במחנה הקלט של צה״ל.
במיבחן הפסיכו־טכני נמצא מתאים לקורס
טיס ,״אתה רוצה להיות טייס?״ שאלו אותו.
כן, הוא היה מוכן בהחלט. הוא הספיק לשמוע
שקורם טייסים הוא אחד המיבחנים הקשים
ביותר בצה״ל• הוא גם זכר כיצד, בימי
מלחמת העצמאות, רבץ במשלטים ליד משקו
שעה שמעליו הבריקו מטוסי־קרב ישראליים.
הוא גם ידע כי את תקופת שירותו הצבאי
לא יבלה בג׳וב נוח במחנה עורפי. קורס הטיס
בא כאילו לפי הזמנה.
חבריו לקורס קראו לו ״אבא״ כי היה המבוגר
בין החניכים. הוא גם זכה, בסיום
הקורס׳ להיבחר כחניך מצטיין. הרמטכ״ל
ענד את הכנפיים במו ידיו על חזהו.

עמוקה .״פתאום ראיתי את גבעות הגליל
מתחתי, את הכבישים, משקים ומכוניות.
היתד, זו הפעם הראשונה שטסתי בחיי.
הרגשתי שאני רוכב על העולם.״
היתד, זו טיסה נעימה במיוחד. שלמה נסע
כאיש כבוד, המדריך עשה את הכל. הטיסות
הבאות לא היו נעימות כל כך. המדריך צעק,
הקפיד, גער .״בקיצור,״ קבע שלמה ,״מזיעים

ובמשך כל הזמן רשמו המדריכים את הערותיהם
בגליון החניכים. כל טעות, כל
חולשה, נרשמה. היה זה דבר אכזרי — אולם
אכזרי פי כמה להסמיך טייס שאינו שולט
בכל אלף אלפי סודות הטיס. כי לא יתכן
טייס בינוני או גרוע• הוא חייב להיות מעולה
— או להתרסק עם מטוסו. האחריות רובצת
תמיד על המדריך.

הטיסה הצליחה

רוכב על העולם

ך * יה זה קורס קשה ביותר. בקורם קצין
) נים רגיל, יש לחניך סיכויים טובים להצליח:
דרושים לו רק מעט כשרון וכוח
רצון. לא כן בקורס טיס. בחורים מצויינים,
בעלי השכלה ורמה שכלית גבוהה, המשתדלים
בכל כוחם לעבור את הקורם, אינם יודעים
עד ליום האחרון אם יצליחו או לא. כי
את התכונות הדרושות לטייס קרבי אי־אפשר
להגדיר. אפשר רק לקבוע את מציאותן או

העדרו•
טיסתו הראשונה של שלמה היתד, חוויה

ן */יסת־היחיד נערכה מוקדם בקורס. מס־פר
שלמה :״זה היה במטוס פרימוס
פשוט. למען האמת פוחדים לא מעט.
אבל בכל זאת הרגשה נפלאה. אין מדריך, אין
צעקות. ואם לא עושים שגיאות נוראות
וטפשיות במיוחד, אין סכנה למות בטיסת־הסולו
הראשונה.״
הוא הקיף את שדה התעופה הקפה אחת,
נחת שוב על המסלול. הטיסה נסתיימה בהצלחה.
על הקרקע קיבלו חבריו את פניו
בדלי מים צוננים, בעטו בו כאוות נפשם.
שלמה לא ד),זרגז. להיפך: הוא שמח לעבור
את הטכס המסורתי המציין את סיומה המוצלת
של טיסת־הסולו הראשונה.

לבסוף בא היום הגדול: המיבחן הסופי.
שלמה התיישב במטוס, אחריו הבוחן. הוא
נתן הוראות, שלמה מילא אותן. לצלול, להתהפך,
לעלות. שלמה הניג היה עתה טייס
מושלם.

סכנה באויר
ך* טייס קרבי הרגיש שלמה לא פעם את
משק כנפי המוות. פעם, בשעת ירייה
למטרה, נשתרבב בזנב מטוסו שרוול
המטרה, העשוי מבד. שלמה ניסה להרוויח
גובה, כיוון את מטוסו אל הבסיס. המטוס
רעד כולו, כאילו עמד להתפרק כל רגע.
למזלו, השתחרר השרוול הארוך כעבור כמה
דקות, השליטה על המטוס חזרה שוב לידי
הטייס הנרגש.
פעם אחרת שמע חריקה קטנה במניע. תוך
שניות היה עליו לקבוע את הסיבה_ ,להחליט
איזו. פעולה עליו ־ לנקוט. היסום ׳קל. דיו
לגרום להתרסקות המטוס. אולם באורר, במתח
העל־אנושי של נהיגת מטוס־קרב, שנייה
היא פרק־זמן ארוך מאד. שלמה הצליח להשתלט
על מטוסו.
כיום, במשק, מעיקה עליו לפעמים ההרגשה
כאילו קוצצו כנפיו .״אילו היה שדה
תעופה קטן ליד הבית,״ התגעגע ,״הייתי
עולה לטוס כל יום אחרי העבודה.״
אולם הוא יגדע כי מעמדו כבנאי במשק
אינו אלא זמני בלבד. בין הצורך של הקיבוץ
בכוח אדם, לבין צרכי חיל־האוויר, הושגה
פשרה. ברגע ששלמה הניג יהיה שוב נחוץ
ליד המי, הספיטפייר, הוא יהיה שם.

האדםוהפלדה. שלמה הניג לבוש מדי טייס מלאים, עומד ליד מטונדהקרב שלו, מטיפוס ספיטפייר. כחניך הטייס 3כיהו. שלמה ואשתו עמירה, בת קיבוץ עין החורש. הם שירתו
באויר. יחד בחיל־האויר הישראלי, חובקים עתה וריסי בת חצי שנה.
בבטחון מטוס־קרב לנהוג הדרושה כדי
מצטיין הדריך גם טייסים רבים אחריו לשלימות

קן לנוע סרטים הזוג ה מו של
ג׳רביס פנדלטון (פרד אסטייר) הוא מיליונר
היכול להרשות לעצמו, פרט לארמון
מפואר בניו־יורק, חווילות קיץ וחורף במקומות
מרגוע, גם יתומה בת חסות (לזלי קארון)
שמצא במוסד צרפתי, ושעליה ר,־א שופע
מכול של מתנות וכסף, אף מאפשר לה לימודים
בקולג׳ של עשירים. כל זאת מבלי
שתדע את זהותו.
ז׳ולי היתומה מכנה את אפוטרופסה אבא
ארך הרגליים, מתאהבת בו מיד לאחר
שהוא מתגלה לה בזהותו האמתית, כלומר
כג׳רבים פנדלטון ולא כאפוטרופסה.
תפאורה של טעם. עלילה עתיקת־יומין
זו, המוגשת זו הפעם השלישית על
הבד, משמשת עילה לריקודים נאים, על
פני תפאורה של טעם רב, המנצלת את
מלוא רוחבו של המסך הסינמסקופי. פרו
אסטייר חוזר אל הבד, לאחר שהכריז פעמים
אין־מספר על פרישה מוחלטת, כשגופו עודנו
גמיש כתמיד וחוש הזימון שלו מושלם.
למרות הבדלי הסגנון במחולות השניים —
היא קלאסי והוא ג׳אז — מהווים הם זוג
מושלם, אם לא מבחינת הגיל, לפחות מבחינה
טכנית.

מ הלשין?־
״אתה נער ...אתה איד,ב את אמך ...היא
מרשה לך להכנס לחדרה, לשים את אצבעותיך
בשערה השופע ...חולפות שנים ...אתה גיבור
המחתרת ההולנדית ...אתה הורג גרמנים
כמו זבובים ...יום אחו אתה נוסע הביתה
לכפוך ...אתה מביא לאמך מתנת יום־ר,ולדת...
כובע ...אתה מוצא אותה גזוזת שער ...בני
הכפר, ההולנדים שלך, גלחו את ראשה
משום שלדבריהם שיתפה פעולה עם האויב...
אתה מתמלא כעס, רגש נקמה ...אתה הופך
לבוגד !״
כך מסביר קלארק גייבל לויקטור מייצ׳ור
את דבר בגידתו, בסרט הנקרא, בצדק בגידה
ואשר צולם ברובו על וקע תעלות הולנד.
קלרק גייבל הוא קצין־מודיעין הולנדי־חפשי
בכיר, הנתפס על ידי הנאצים, משתחרר
הודות לפרטיזאן נועז ויקטור מייצ׳ור. אחר
פוגש גייבל את לאנה טרנר, גם היא הולנדית,
המתגוררת בלונדון, לאחר שחיה חיי
הוללות — עם גרמנים — בארצה. עתה
היא נשלחת, למרות עברה המפוקפק, להולנד
לעבוד במחיצתו של מייצ׳ור.
מהרהר בכובד ראש. נוסף לרקע המפוקפק
של שני אלה, גם גייבל אינו נקי
מחשד, מאחר שהסרט מראה אותו מהרהר
בכובד ראש בהצעה של איש מודיעין נאצי
לרגל בשביל הגרמנים.
אבל הכל מסתיים לפי הצדק והיושר :
מייצ׳ור מת בירייה, גייבל וטרנר מתחבקים,

5תעלומות׳ האמיתיות
מו של ארני גנדי ציפתה לקריאה טל-
\ 1פונית מבנה, לא הובהלה, איפוא, כשצלצל
הטלפון בשעה 03.00 לפנות־בוקר,
באותו ליל ינואר של שנת .1934 בסאן־פראנ־ציסקו,
מעבר מזה ישל היבשת, היתד, אז
שעת־חצות.
היא קפצה ממיטתה ומיהרה אל השפופרת,
הרימה אותה, והופתעה לשמע קולו
של אדם זר• ״הנער הוא כאן, ולמען השם,
סלחי לו ותני לו הזדמנות נוספת,״ אמר הזר.
״כל מה שאמרתי עליו במכתבי הוא נכון,
הוא נער כהלכה.״
בבוקר המחרת, העבירה מרת גנדי למשטרה
את פרטי המקרה הנוספים , :
שאלתי לשמו של המדבר. הוא ענה בצחוק
מבעית. אמרתי לו שבוודאי טעה במספר
וכי לא קבלתי כל מכתב. שאלתי לאיזה
מספר התכוון והוא נקב במספר שלנו, שאינו
מופיע בספר הטלפונים.
נשמעו קולות אחדים. נראה היה כאילו
באו מתוך אולם. הם היו מהודהדים ומעורבבים.
ואז
דימיתי כי שמעתי את קולו של ארני,
כאילו נשמע מצד אחר של החדר. לא יכולתי
להבין מה אמר.
״או,״ אמרתי ,״תנו לי לדבר עם בני.״
נשמע צחוק רב וקולו של הזר אמר :
״בנך הוא בבית־חולים בסאן־פרנציסקו. הוא
במצב גרוע, אבל אין דבר, הוא עתה בדרכו
הביתה.״
״אני חסר אונים,״ נשמע קול אחר ,״כאן
אני מוטל בין כרים וכסתות. איני יכול לזוז.״
נשמעה עוד אנחה, אחריה צעקה, הקול
נאלם וקולות אחרים עלו בשפופרת• ואז
נדם הכל. חייגתי את מספר המרכזייה ומפיה
נודע לי שהשיחה באה מסאן־פראנציסקו.
בעלי התקשר מיד עם המשטרה.
איש לא יאמין. למחרת בבוקר נמצאה
גופתו של ארני במפרץ סאן־פראנציסקו .״ד״-א
טבע יומיים לפני כן׳״ קבע חוקר מקרי־המוות.
למרות מסקנת החוקר, עמדה גברת גנדי על
דעתה כי שמעה את קולו של בנה בטלפון.
המאורע עורר סנסציה.
ארני היה בנו בן ה־ 20 של צייר פרסומת.
הוא עלה כמלצר על אונייה בניו־יורק לסיבוב
עולמי. כשעלתה האניה בסאן־פראנצים־
קו על מבדוק יבש, מיהר לחוף מבלי ליטול
את בגדיו ואת ניירותיו מתאו, ולא שב עוד.
אותו יום שלח מכתב מלבב אל הוריו י
מבלי שיהיה בד כל רמז על התפטרותו.
ואז נעלם מהאופק. לאחר ששה ימים, נמשתה
גוויתו מהמפרץ.
חקירות המשטרה לא העלו דבר. לא נתגלו
כל הסברים לעובדת בריחתו מהאניה, היכן
וכיצד בילה את הימים הספורים שלפני מותו.
הקריאה הטלפונית נשארה בגדר תעלומה.
לדעתי, מקרהו של ארני גנדי הוא אחד
מחמש תעלומדת־החיים הסתומות והמגרות
ביותר בדורנו• אילו הפכתי זאת לסרט, איש
לא היה מאמין לי.

הרצח כחדר הגעוד
יזידור פינק היה בעל מכבסה ברדבע
המזרחי של ניו־יורק. בערב ה־ 9במארס,
,1929 עסק בגיהוץ בגדים. בשל חשש קבוע
מגניבות, היו חלונות חדר־המכבסה סגורים
ונעולים. הדלת היחידה היתד, נעולה.
אשה שנמצאה בחוץ שמעה שאגות וקולות
היאבקות העולים מהמכבסה. היא הזעיקה
משטרה. איש הניידת מיהר למקום,
אך לא יכול היה להיכנס. היא החדיר ילד
קטן דרך הצוהר שמעל לדלת, והילד פתח
את הדלת מבפנים. פינק היה מוטל מת על
•הרצפה.
השוטר לא נתן לאיש להיכנס עד לבוא
הבלשים. הם מצאו כמה פצעי כדור בחזהו
של הכובס ואחד באמתו השמאלית. הוא
מת כמעט באופן מידי. הכסף נמצא במקומו
בקופה הרושמת• הבלשים בלשו בחדר עקב
בצד אגודל. הם לא מצאו כל נשק וכל מחבוא

בעוד ברקע מאבדים חמשת אלפים צנחנים
את חייהם הצעירים. מלחמה היא מלחמה
ונשיקה היא סוף הסרט.
בקרוב קארון ב״אכא ארך התלים״
מזג אויר לאהבה
העולם הזה 941

העד והקד שה
לאחר שנתנו לה תפקיד של משתפת פעו
אלפרד
היציקוק, המומחה מספר 1
של הוליווד למיסתורץ, יצר עשרות
סרטי-מתח. וככל זאת, טוען הוא,
ישנם סיפורים אמיתיים, הלקוחים
מן החיים עצמם, שהכיאו אותו
במבוכה. סרט, מסביר הוא, חייב
להיות כעל עלילה מתקבלת על
הדעת. ואילו התעלומות האמיתיות
שעליהן הוא מספר כרשימה זאת,
עולות בהרבה על בל מה שיבול
הדמיון האנושי בכלל להמציא.

אנגלית ואמר כי שמו הוא אלברט. הוא לא
זכר מאומה מאנגליה. מיד שיגרו המיסיונרים
הודעה בנידון לנציגותם בלונדון.
חקירות נוספות העלו כי אמנם נעלמו
נערים אחדים בווימבלדון בתקופת .1910 אך
איש לא יכול היה לזהות את הנער מנפאל,
למרות מאמצי המשטרה שנמשכו שלוש שנים.
נראה, איפוא, שהינו חי עדיין בהודו כגבר
בשנות העמידה.
כיצד יכול היה יליד הודי לחטוף ילד
ברחוב אנגלי, ולאחר מכן לבלות בחברתו
על סיפון אניד, שהפליגה להודו במשך כמה
שבועות מבלי לעורר תשומת לב כלשהיא ז
מדוע נעלם ״מספר ניכר״ של ילדים באותה
שנה מאותו איזור באנגליה? מה אירע
לזכרונם של הנערים הללו שלא העלו כל
פרטים מתקופת ילדותם באנגליה?
או, שמא שיקר הכוהן הגוסס י ואם כן
הדבר, מדוע קרא אליו את המיסיונרים?

השוד בצהרי חיום

מאת

אלפדד היצ׳קוק
מסתורי או מעברים פתוחים, דרכם יכול
היה הרוצח להיעלם.
הרוצח חייב היה להימצא עדיין בתוך החדר
מפני שהכוויות על אמת ידו של פינק
הוכיחו שהיריות באו מטווח קצר מאד.
ייתכן והרוצח ירה דרך הצוהר. אולי בהיותו
ננס וגמיש מאד, יכול היה אף לחדור
דרכו פנימה. אך, מדוע היה עליו לצאת באותה
דרך, הכרוכה בקשיים רבים, במקום
לפתוח בפשטות את הדלת או את החלון ז
אם אינכם מאמינים כי אמנם קרה הדבר,
קראו את הנידיורק טיימס מר,־ 10 וד,־11
במרס. 1929 ,

החוטף ההודי

•י* עלומת החוטף ההודי נראית לי
1 1כמיסתורין מסוג אחר. בשנת 1917 קיבלו
כמה מסיונרים בריטיים בנפאל, הודו,
הודעה שכהן־דת מקומי גוסס ורוצה למסור
להם דבר־מה. הם מיהרו למטתו ומצאוהו
כשהוא מוטל על ערש דווי ונער לבן כבן
14 ניצב לידו.
הכהן התוודה שהוא חטף את הנער ברחוב
בווימבלדון בשנת .1910 במלים אלה הוציא
את נשמת,־ .הנער ידע אך מלים ספורות ב

(זמנית) עם הנאצים קיבלה לאנה טרנר
תפקיד נכבד יותר: משתפת פעולה עם השטן,
בהכן החוטא. בסרט המתרחש
בדמשק. מסתבר כי בעת שבני־ישראל עשו
את הרע בעיני ה׳ היה בבירת ארם עוד יותר
שמח והבן החוטא — עד שהוא חוזר בתשובה,
שותה את כוס התענוגות עד תום.

^ ין, אולי, סרט מתח שיוכל להידמות
^ לשוד הבנק בבלקסול, אנגליה, ב־7
באוגוסט .1936 בנק מידלנד עמד לסיים את
שירותו היומי, כשהופיע נציג חברת החשמליות
ובידו תיק עור כבד שהכיל 800 לירות
שטרלינג. כ־ 25 לקוחות ראוהו כשהוא מרים
את התיק לדלפק שליד כספת הבנק. פקיד
הבנק נראה היה כמשגיח על פעולה זו
שעה שהשוער פתח את הדלת הקדמית כדי
לאפשר לנציג להביא שק כסף נוסף.
משחזר השומר נוכח כי התיק הראשון
נעלם מהדלפק. פקיד הבנק לא יכול להסביר
פשר הדבר. הרף־עין לפני כן היד, התיק שם
ואילו לפתע נעלם.
״איש לא יוכל לעזוב את המקום עד
שימצא התיק,״ אמר הפקיד .״זה מוכרח
להימצא כאן משום שכל הדלתות נעולות.״
כל פינה בבנק נבדקה בקפדנות. התיק היה
גדול וכבד לטלטול. למרות כל אלה, הוצא
התיק משערי הבנק, משום שמאוחר יותר
מצאה אותו המשטרה מוטל ברחוב צדדי בקרבת
מקום. מנעול התיק לא ניתן לפתיחה
עד אשר הגיע עובד חברת החשמליות למקום
והמפתח בידו. כל מה שנמצא בפנים היה
!מעות קטנות. השטרות נלקחו.
כיצד נעלם התיק מהאשנב? כיצד עבר על
פני השוער? כיצד ומדוע נלקח הכסף מתוך
התיק מבלי לשבור את המנעול?
זוהי חולייה נוספת בשרשרת המסתורין
של תקופתנו.

הטייסים המבושפים
^ ולס, המרתקת מכל, לדעתי, היא
התעלומה שאני מכנה אותה בשם ״המקרה
של הטייסים ד,מכושפים״.
ב־ 24 ביולי ,1924 ,חגו שני טייסים בריטיים
מעל המדבר העיראקי, שבטריטוריה העיראקית,
בטיסת־סקר שיגרתית. מסיבה בלתי
ידועה נחתו השניים בלב המדבר•
החקירות שנערכו לאחר־מכן, העלו כי לא
היתד. כל סיבה ממשית לקלקול באווירונים.
לא נראו עליהם כל סימני התקפה. מיכלי־הדלק
היו מלאים כדי מחציתם.
אולם מה אירע לשני הטייסים? עקבותיהם
הוליכו צעד בצעד 40 מטר. ואז, פתע פתאום,
פסקו העקבות. לא נמצאו כל סימנים אחרים
בשטח ולא נראו אותות היאבקות.
המחפשים סרקו את המדבר ברדיוס של
160 קילומטר מהמקום. אך שום עקבות אחרות
לא נמצאו. הוצעו פרסים גדולים ומשמרות
השבטים סרקו בכל הכפרים ונאות־ד,מדבר.

היום אין לצבא הבריטי כל ידיעה מדוע
נחתו הטייסים ומד, ארע להם לאחר מכן.
מאז חיו הערבים עם הבריטים שנים רבות
בידידות אולם, עד כה לא נודע שמץ דבר
אודות שני הטייסים.

שאיפתו החזקה ביותר: כיבוש כוהנת
גדולה (לעשתורת) לאנה טרנר, נתקלת בהתנגדותו
המוחלטת של במאי הסרט: הוליבוד
אינה יכולה להרשות בזיון כזה, גורמת
לבן החוטא שימרוד בעובדי האלילים, בעוד
שד,כוהנת חמת־המזג צונחת אל תוך שמן
רותח•

במדינה

רצינות הומור ופסיכולוגיה
בעברכם ברחוב ליד צעירה בת , 20 רצי נית,
חובבת מוסיקה קלאסית, ספרות, תיאטרון
ואפילו בילויים בטיולים וסרטים ונוסף
על הכל מתענינת בפסיכולוגיה וידעתם כי
( ) 941/767 היא, המחפשת התכתבות עם צ עיר
בז 26—23 המתמצא בספרות קלאסית, רצי ני,
מחונן יחד עם זאת בחוש הומור ובעל
הופעה נאה, כ מובן.

צעיר ;בשם יהושע קלדאודו, מרחוב
באזל ,39 תל־אביב, שואף להקים. חברת
צעירים וצעירות משכילים״ אוהבי מוסיקה
קלאסית, אופירה, טיולים ותיאטרון.
כל אלד, המעוניינים בכך, כלומר, נערים
עד גיל 21 ונערות מגיל 17 ומעלה —
לפנות במישרין אליו, לפי הכתובת שציינתי
לעיל.

השכלה ריקודית
שתי תלמידות בנות )041/764 ( 18 שאינז
בורות בשטחים כ אמנות, ספרות, מוסיקה, צ יור
וריקודים. כולל סלוני (בזה האחרון, למ של,
איני מטילה שמץ של ספק) רוצות ל התכתב
עם שני נערים החובבים את אותם
הדברים, הינם בעלי קומה גבוהה ואינם מתנגדים
לצרף את תמונותיהם כבר במכתב ה ראשון.

יפהפיה, לא מוסיקה
איו הנערה, איתה רוצה ( )941/765 להתכתב
— חייבת להיות יפהפיה. מספיק שתהיה בלתי
סלונית בת 15— 16,5ויודעת לעניין במכתבים
) 941/765( ,הוא תלמיד שמינית בן 17
המוכן להשיב במכתבים על הכל, מלבד נוש אים
מוסיקליים.

סימני היפר מפורטים
בלונדי. נובה 173

( )941/766 בן ה־. 23
למסור בכתב לנערה

פ ״ מ ״אוהב מאד טיו הם
סימני ההיכר של
יתר הפרטים הוא מוכן
שתסתקרן לכתוב אליו.

את זאת נקבע סיננו
( ) 941/768 שאינם אלא שני חברים חיי לים
נבדלים אצלי מכל השאר בזה שאינם
מציעים ״נושאים כלליים״ ,או ״כל מיני
נושאים״ להתכתבות, כי אם אומרים בפשטות
שפרטים אלה ייקבעו בינם לבין שתי הבנות
התל־אפיביות שתיענינה למודעה זו.

עבר, הווה, עתיד
( ) 941/769 הוא בעל עבר של תנועת־נו־ער
ובית־ספר תיכון, הווה של צבא ועתיד
של לימודי כלכלה באוניברסיטה. הוא מסכים
עם הריעה שהאדם הוא יצור חברותי מטבעו,
בן 17 וחצי. ורוצה להתכתב ולהתוודע אל
נערונת חמורה בת . 16— 17

רשות הדיבור

לץ)941/770

( ) 941/770 סבור. משום מה, שבי תלוי
מספר התשובות שאדם הפונה אל מדורי יוכל
לקבל. אני בהחלט מוחה על כד, וכראייה, א ביא
את מכתבו כל שונו ואוכיח לו שדי
בקסמו האישי והמכתבי של הכותב.
״בן , 22 סטודנט (חצי עורך־דין) ,ירושל מי,
שאינו כליל־יופי. אד שבין כל התבן ה רב
שבקדקדו הסתנן גם מעט מוח, רוצה ל התכתב
עם נערה בת 17— 20 שחיצוניותה לא
משנה לו דבר, עדתה ,״תרבותה״ ,משפחתה
— כנ״ל — היא רק לא צריכה להיות נאוות־נית,
סנובית, מחפשת בעל דחוף, או ציירת
שתרצה להפוך אותו לאשר איננו״.

על כל הפונים אלי בכל ענין
שהוא, לצרף חמש מאות פרומה
בבולים.

לאת מרו ט זקן רעך
ילדי תל־אבוב של שנות הארבעים זוכרים
את דוד זמיר ( )49 כאיש שהיה מגשים
את כל חלומותיהם. בצלמנייתו הקטנה שברחוב
נחלת־בנימין ועל רקע תפאורותיו,
היה הופך זאטוטים לצ׳רקסים גברתנים רכובים
על סוסים אבירים. את פרחחי העיר
היה מנציח שעה שהם צוללים במטוסי־קרב
יורקי אש ועופרת. אחרים היו מסתפקים
בתלבושות צנועות של קאובויים עמוסי
אקדוחים, שייכים ערביים מגודלי שפם ורבי-
חובלים.
לטיפה כחמש לירות. הלל מכאלוף
לא הצטלם מעולם כאפש או כקאובוי. הוא
הסתפק בתפקיד צנוע הרבה יותר: פקח
מטעם מחלקת שמירת־שבת של הרבנות.
מדי שבת היה רואה כחובתו להתייצב לפני
המסעדה הקטנה שפתח דוד זמיר ברחוב
הכרמל, ולהזהיר את העוברים־ושבים לבל
יקנו בשבת בחנותו של הכופר. מי שעבר
בכל זאת את מפתן המסעדה היה זוכר,
בצאתו במטר }.אצות וחרמות מפי הפקח
שחור־הזקן.
השבוע שימש הזקן השחור נושא לדיון
פלילי שנערך לפני שופט השלום התל־אביבי
ישראל אוסטרר• על ספסל הנאשמים ישב
דוד זמיר שהואשם בכך כי משך בזקנו של
הלל מכאלוף שלא בהסכמתו.
״טבוד השופט,״ התוודה זמיר ,״לא משכתי
בזקן, רק ליטפתי אותו ואמרתי: רבי
יהודי, תן לי לחיות !״
״זקנו של אדם אינו הפקר, אפילו ביום
שבת,״ קבע השופט ,״ואין לזר רשות לנגוע
בו וללטפו,״ וקנס את זמיר בחמש
לירות — דמי ליטוף זקן.

פשעים

רק עכשיו הופיע בחוברות

דרכי חיים

בול עץ בלילה. יחיאל דרש גט. ברכה
הסכימה, אך דרשה מזונות לשלוש הבנות.
יחיאל סירב, הזוג המשיך לחיות יחדיו.
לעיתים היה יחיאל נעלם מן הבית. ברכה
לא ידעה לאן ולא ידעה מנוח. עד שיום אחד
גילתה כי בעלה נמצא בשוד. יחד עם שרה.
מיד גוייסו קרובי המשפחה, היכו את יחיאל
שנתפש בקלקלתו, בעוד שרה טוענת כי נאנסה,
מיהרה להגיש תביעה נגדו.
ברכה המרומה והמרוגזת דרשה דמי מזונות
מבעלה. הרבנות חייבה אותו לשלם, אולם
מאום לא השתנה — ברכה עבדה ויחיאל
שמר, כדרכו .,על הבית.
באחד הלילות חזרה ברכה מעבודתה. אותו
לילה היו היא ויחיאל כזוג יונים. לפנות בוקר
קמה ברכה, שלחה את שתי בנותיה הגדולות
לסבתא, הוציאה מתחת למטה בול עץ
והניפה אותו על ראש בעלה. יחיאל איבד
את הכרתו והעלה נחרות כנחנק.
טען בבית־המשפט יחיאל, החבוש עתה במאסר
* על אי תשלום מזונות לבנותיו :
״אותו לילה היינו יחדיו ואהבנו. וכשישנתי
היא עשתה מה שעשתה. היא הכינה נסיון
רצח זה כבר מזמן, ורק שיחקה בתור אוהבת.״
רווחי
יצאנית. לברכה היתד, סברה אחרת
לגמרי, אותה סיפרה בשבוע שעבר ל־שופטת־השלום
הראשית בחיפה, מרים שטרק־מן,
חמורת־המבט :״חזרתי הביתה וכשהייתי
עם יחיאל, הציע לי כי אהפוך ליצאנית
— הוא יביא אלי בחורים ואיש לא ידע על
כך וכך נחיה ברווחה מן הכסף שארויח0 .־
רבתי. רתחתי מתוך כעס אך שתקתי. יחיאל
נרדם ואני התהפכתי על יצועי. לא ידעתי
מנוחה לנפשי עד שגיליתי את בול־העץ מתחת
למטה. היד, ברור לי כי יחיאל רצה לרצוח
אותי. הקדמתי אותו. לא יכולתי לסבול
יותר.״

דרך גבר בא שה

בשיכון לחיפה.
את הבפניו

את יל
וחוברת
מס׳ 2־ ־ 100 פרוטה.

הי שלדכאב
בגב, בכרכים, בכתפיים או בפרקים ז

״רפא״

—רח׳ שלמה המלך ^ ס ^ ת ד ־ אניב טל.

24495

בריכות
מי־מרפא

החלבן הקיש על דלת בית קטן
התימנים שבקרית בנימין, הסמוכה
ברכה חבורה ( )27 פתחה בבהילות
דלת, הכניסה את החלבן והתחננה
״הוציא אותו מהבית, מראהו מפחיד

החלבן מיהר להסתלק כלעומת שבא, סירב
למלא את בקשת ברכה שחומת־העור להוציא
את בעלה יחיאל, ששכב אותה שעה נטול־הכרה
במיטתו. ברכה הלכה לרב המקומי,
שהזעיק משטרה. עוד באותו בוקר נאסרה
ברכה חבורה באשמת נסיון לרצח בעלה.
שלוש הפלות. סיפרה ברכה הנמוכה ו־מלאת־החזה,
בהתרגשות רבה :״התחתנו במיל
טוב בעדן לפני כשמונה שנים. לאחר שנה
נולדה הבת הראשונה, ואז, כשאר יהודי תימן,
עלינו לארץ, קיבלנו שיכון בקרית־בנימין,
ובעלי סודר בעבודה בבית־חרושת אתא. וזה
היה הטוף.״ יחיאל ( )30 הכיר את צביה, נערה
תימנית צעירה שעבדה יחד איתו. הוא
אהב אותה, ואת אשתו שכח.
יחיאל גרם לברכה לשלש הפלות .״הוא רצה
להפטר ממני והילדים שנולדו לנו הפריעו
לו. פעם כשהיינו בחתונת אחותה של
צביה, נעלם יחיאל יחד עם צביר. באמצע החתונה.
תפשתי אותו, ואמה של צביה איימה
עלי :״לא תצליחי להפריד בין השניים״.״
דמות מאחורי הגב. יחיאל פוטר מ-
אתא כחשוד בגניבה. אחרי הפצרות רבות
הועסקה ברכה במקומו. על יחיאל הוטל לשמור
על הבית, לפקח על שלש בנותיו (,6 ,7

חבישת בוץ
כמו בקרלסבד
דשי או טבריה כמו כן אמבטיות ערבול (1 !>3111ס 1(0ז״ן ז\ / 0חדר זיעה טורקי /
מחלקה מיוחדת לאיכשור ע״י התעמלות רפואית, מסג׳ וריהבי־ליטציה.
המוסד היחידי מסוג זה בארץ. מחלקה לסובלי רוימטיזם
__המוסד פתוח עד 9בערב __

באחד הלילות, כשחזרה ברכה הביתה אוו
רי משמרת הלילה, דפקה על הדלת. לפתע
נשמע קולו של יחיאל :״לכי, אינני רוצה
בך ברכה בכתה, התחננה עד שניאות בעלה
ופתח את הדלת, חיבק אותה בלהט, בעוד
מאחורי גבם חומקת ומתגנבת דמות שכנתם
שרה.
״שוב בגד בי,״ נאנחה ברכה ,״במקום להשגיח
על הבית והילדים, נואף עם נשים אחרות!״
היא רצה לרב, סיפרה לו את צרותיה•
הרב קרא ליחיאל. תחילה הכחיש יחיאל
הכל, אך משנתבקש להישבע על כך כשידו
על התפילין — נשבר, הודה בכל והבטיח
לרב לחזור מסורו. בחוזרו הביתה תיבה את
אשתו מכות נאמנות, הבטיח לחזור על המכות
באם שוב תגרום לו צרות.

נאשם זמיר
רק לטיפה

פצעי אהבה
״שלמתי חוב לשלום אטיאס ולימימה שלום.
חתכתי את פניהם בסכין. בוא לראות את
הסכין צעק בהתרגשות גדליה זוהר ()33
לסמל המשטרה למרע, שעה שבא להסגיר
עצמו לאחר המעשה. למרע ידע עם מי יש
לו עסק, נילווה אליו והרים סכין סנדלרים
מגואלת בדם שהתגוללה באחת מחצרות העיר
התחתית בחיפה.
״שיזכרו אותי טען גדליה בבית־המשפט
:״הלכתי לנגב לעבוד, רציתי לג־
* לפי החוק ניתן לשלוח כל בעל למאסר
21 יום על סירוב לשלם מזונות, לאחר שנתחייב
לכן על ידי בית־משפט או בית דין רב

העולם
הזה 941

מור עם העבר שלי ( 37 הרשעות קודמות),
אך לא היה לי מזל, נפצעתי וחזרתי לבאר־שבע.
שם הכרתי בחורה יפה ששמה ימימה.
סיפרתי לה הכל על העבר שלי. היא בכל
זאת הסכימה להתחתן אתי. השארתי אותה
אצל חבר שלי כדי שהוא ישמור עליה עד
שאחזור מחיפה. אבל הוזבר שלי בגד בי
והכריח את ימימה להתמסר לו, ואחר כן מבר
אותה לאלה שמתעסקים בזנות בעד חמש
לירות.
כשנודע לי שימימה הגיעה לחיפה, רצתי
לחדרה ומצאתי אותה במטתה, בזרועותיו של
שלום אטיאס. זה היה יותר מדי. שלפתי
סכין וחתכתי את פני הצמד־חמד. שיזכרו
אותי ! ״

הנאשם, גילה זכרון קלוש מאד אודות מאורעות
אותו לילה.
בית־הדין נאלץ לדחות את המשפט, משום
שהמתלוננת עצמה עזבה בינתיים את הארץ,
מופיעה כיום במועדוני־לילה קפריסאיים, ללא
חשש מאנסים. ברם, השבוע נראה היה כי
ויקטוריה בסט לא הסתפקה בהכנסותיה מהופעות
אלה, חיפשה הכנסות צדדיות, הגישה
באמצעות נציגה !בישראל תביעה אזרחית
בסך 310ל״י, כולל דמי צער ובושה ודמי
פגיעה בשם הטוב.

הזוי
ז א טופק מ״בסית״

שלוש שניים וצדקות כפנים. להשעה
היתה 02.55 לפנות בוקר. בקפה
תובע היתרי גירסה משלו: ימימה שלום כסית ישבה החבורה הרגילה של השעות

מוצג משפטי: נאשם פרכר ומאשימה בסט
אולי גס אונס

הינד, יצאנית וותיקה. גדליה זוהר היה מסוכסך
עם שלום אטיאס סבר מ־ . 1953 שניהם חיו
מבחורות. לעומתו טען בנדיבות שלום אטי־אם
:״כבוד השופט, אבקש לסלוח לגדליה
זוהר. עזבתי את עברי מאחורי. כעת אני
עובד בשרברבות בירושלים, תן גם לגדליה
אפשרות להתחיל בחיים חדשים.״
השופט המחוזי החיפאי עמנואל סלונים ()49
הבין לרוחו של גדליה בשל אכזבתו על
בגידת מי ״שעמדה להתחתן״ עמו ועברה
דווקא לזרועות שינאו. אלה היו, אמנם, יותר
מדי לגבי גדליה, אך לא שמשו בכל זאת
הצדקה חוקית לפציעת השניים לגבי השופט.
הוא פסק שלש שנות ׳מאסר לגדליה זוהר.
גדליה היה מבסוט. הוא חטף שלוש שנים
בלבד, חשש להרבה יותר מזה. ואילו פצעי
הצמד־חמד שהגלידו ובינתיים השאירו צלקות
עמוקות בפניהם.

משפט
ה כנ סו ת צדדיות
צלילי תזמורת ג׳ז צורמנית ועשן סיגריות
סמיך מילאו את חללו של אולם עדן־
בר ברמת־גן. נוח צוקרמן 44 צלם מסחרי
נודד, נדחק בין הזוגות שהתנועעו על רחבת
הריקודים, ניסה לשכנעם להנציח במצלמתו
פוזות ריקוד שונות. רק מעטים נענו
לשידוליו של ובעל־העדשה הטרדן.
אין פלא, איפוא, שנוח צוקרמן נענה בשמחה
לצעיר משופם וחייכני שביקש לצלמו
בחברת ידידתו הבלונדית, גבה במקום
2,5ל״י תמורת השירות. הוא לא העלה בדעתו
כי שעה קלה לאחר הצילום תאשים רקדנית
ויקטוריה (וונוס) בסט, אז בדרנית בסאר־פאריסיאן,
את ידידה פנחס פרבר באונס
(העולם הזה .)873 ,862
ללא חשש מאנסים. כשהתחדש ה־שבוע,
בפני בית־המשפט המחוזי בתל־אביב,
משפטו של נהג־מונית פנחס פרבר, נודע
ערך רב לעדותו של הצלם נוח צוקרמן,
אשר ראה את הזוג חצי שעה בלבד לפני
המקרה שגרר בעקבותיו האשמה באונס.
הנאשם טען שהצעירה נענתה לו מרצון,
ומצב הרוח של הזוג לפני המעשה יכול היה
להבהיר במקצת את התפתחות היחסים ביניהם.
אולם,
משנחקר צוקרמן על־ידי עורך־דין
שלמה גולוד, סניגורו השמנמן ועב־הקול של

הקטנות: נהגי טקסי, ימאים ועובדי בתי־קפה
אחרים שסיימו עבודתם. נושאי השיחה
אף הם לא היו שונים מהמקובל: ספורט,
זאטופק, ריצות ממושכות ומידת סבילותו
של האדם.
אהרן סוריזון, ימאי־לשעבר, שרירי וכבד־גוף,
שמימיו לא עסק בספורט, העז לכפור
בערכו של הקטר הצ׳כי המהולל :״עשרה
קילומטרים זה לא חוכמה לרוץ.״
״נראה אותך,״ נשמעה תשובה קיבוצית
מפיות מעריצי זאטופק המשולהבים שליד
השולחן.
אולם בלבו של סוריזון, המזלזל כספורטאים
פעמה׳ כנראה, בכל זאת רוח ספור
טיבית :״אני מוכן לרוץ עכשיו מכאן עד
נמל יפו ובחזרה, מרחק שנים־עשר קילומטר
ללא הפסקה.״ ובעוד החבורה מעלה גיחוכי
סלחנות ומהתלה, קם סוריזון על רגליו,
פשט את חולצתו ומכנסיו, חלץ את נעליו,
וכשהוא יחף, בתחתונים וגופיה לעורו, פתח
בריצה.
מלה זו מלה. השיירה הלילית המוזרה
שהכילה רץ כבד־גוף יחפן ומתוחתן, טנדר,
מונית ואופנוע גדושי מלווים, עשתה את
דרכה ברחובות דיזנגוף, פינסקר, הכובשים
וסימטאות יפו, לעיניהם הנדהמות של כמה
נוסעים מאחרי־בנשף ובעלי הדוכנים לממכר
מאכלי לילד .,ובקטע האחרון של הדרך ירד
מדי פעם אחד מידידי סוריזון מן המכונית
ורץ לצדו מדחק מה, על מנת לעודדו.
בשעה 03.48 לפנות בוקר, נחרדו דיירי
הבתים הסמוכים לכסית לשמע מחיאות כפיים
ותשואות סוערות: אהרן סוריזון, נושם
ונושף כקטר, הגיע בראש השיירה הממוכנת
של מלוויו. הוא עבר את מרחק שנים
עשר הקילומטר בריצה רצופה שנמשכה 53
דקות* .
לשאלת המלווים השיב הימאי העקשן :
״לא, לא הרגשתי כל עייפות, רק כשעברתי
לראשונה על פני מסגד חסן־בק, נדמה
לי כי אינני יכול יותר, כי גופי סבר לא
נשמע לי. אבל נזכרתי שנתתי את המלה
שלי, ואצלי מלה. זו מלה, והמשכתי.״
* שיאו העולמי של אנויל זאטופק בריצת
עשרה קילומטרים הו א28 ; 54,2 :
דקה.

סו נוסי ספרים
יוגרלו כין פותרי תשבץ ״העולס הזה״ !94

מאוזן .1 :רודן!
שהזדח לאחרונה ;1
.5בראשו עומד משה
דיין ; .9ייתכן וב־ף
ג׳נבד, הושם לה קץ
.13 נוזל בעורקים ־ן 5ו
.15 קרס ; .16 מעי
לים אותו לשלטונות
.17 לא חדש ; .18
פרח ! .20 לא־יהודי!
.21 מדליקים אותו ;
.22 עיר החכמים־ה
שוטים ! .23 שני[
עמודים ; .25 פתח
הדלת ! .26 מודל׳}
בעברית ! .28 מאמין}
רק בכתוב בתורה !
.30 מושחת ! .33 תוצרת
חשובה של זב־רון־יעקב
! .34 סגנו
של היטלר ! .35 מאתיים
ותמישים; .36
נתגלה בחלץ ! .38
מין פירות ! .40 אפשר
לכסות בו גגות!
.41 ההפך מישר !
.43 שתי נקודות, זון
תחת זו ! .44 בזי
יעקב .46 :תערוכת בולים ! .48 עוף טורף !
.49 הנשיא החולה ; .53 בה חופר ייגאל ידין !
.54 מוכר ירקות.
מאונך .2 :נישא ! .3העובר בשעת לידתו
! .4אבי חם ! .5שכיח בשמות סקוטיים !
.6שלל החייה ! .7ככה ! .8הספרן מארץ
ישראל בבעלת הארמון ; .10 נביא האיסלאם!
.11 מצוי בכל דירת שיכון, כמעט ! .12 לו
מוקדש חג הסוכות ! .14 בראשו עומד משה
שפירא ! .16 בעל דרך גבר ! •18 חברת

נפט ! .19 מפעל אירונוטי ישראלי ! .22 בעל
האתון ! .24 סעיף בחשבון ! .27 לא־יהודי
שהיה ליהודי ! .29 מדגסקר, למשל ; .31
ח״כ מק״י, רופא לפי מקצועו ! .32 משווקת
מוצרים חקלאיים ! .34 לפעמים הוא נעשה
לטבע ! 37 קערית ! .39 שליט קהיר ! .42
נחש ארסי ; .45 אור, בלשון מאד פיוטית !
•47ד״ר יוסף בורג אחראי לתיק זה בממשלה
! .49 ממהר ! .50 אגד פרחים ! .51 כן,
בצרפתית ! .52 כך 1״

אנשים
איש האש כו לו ת
האיש כעל אלך הראשים: כשקיבל
על עצמו שר־האוצר לוי אשכול ב־ישיבת
הממשלה השבוע למלא את מקומו
של ראש־הממשלה משה שרת בשעת
מסעו אל שרי־החוץ־המעצמתיים בפאריס,
הוטל עליו ממילא, לפי החוק, למלא גם את
מקום שר־המשפטים פנחס רוזן שחזר רק
למחרת היום ממסעו בבריטניה, וכן מילא
את מקומו של דוב יוסך המחזיק בתיק
הכפול של הפיתוח והבריאות, שיצא יום
לפני ישיבת הממשלה לארצות־הברית. אשכול
ניהל איפוא ליממה אחת אשכול שלם
של משרדים נשיא ארצות־הברית לשעבר
הארי מרומאן שלח השבוע לראש־המנד
שלה משהשרת במתנה טופס אחד של
ספר זכרונותיו, עם הקדשה אישית, בעוד
שראש הממשלה העתיד דוד כן־גוריון
שלח באותו שבוע לראש ממשלת בורמה
או נו שני גורי אריות, מילידי גן־החיות
התל-אביבי ...היה יהודי באוהלך
ואדם כצאתך: זהו כנראה הכלל בו נוקט
משרת־שרת ופרשן קול ישראל זאכ

השונות. לכן ישנם 99 שמות (נוסף על ״עבד
אללה״ סתם) שפירושם ״עבד אלוהים״ .לדוגמה:
עבד אל־כרים (עבד הנדיב) ,עבד
אל־רהמן (עבד הרחום) ,עבד אל־מונעים (עבד
הנעים) וגם עבד־אל־נאצר (עבד המנצח) .שמו
הפרטי של רוכש הנשק, גמאל, פירושו
״יופי ברשימת התורמים לקרן־הנשק
לא נפקד השבוע גם שמה של גליה, בתו
בת התשע של סגן המפקח הכללי של משטרת
ישראל עמום בן־גוריון ונכדתו של
בי. ג׳י. שמסרה את חסכונותיה 3,5 :ל״י.

השיר שד ה שר
אחד מתושבי באר־שבע, שלא הספיק להשתלט
כראוי על העברית, פנה אל ראש־העירייה
דוד טוכיהו בלשון זאת :״תס־לח
לי. אדון עירייהו אם כי עלי
חאן, הנסיך חובב־הכוכבות, הכחיש בתוקף
את השמועות הגוברות על כוונתו לשאת
מחדש את אשתו לשעבר ריטה חייוורת
חומת־השיער (כרגע) ,בכל זאת מצפה העיתונות
האירופית לחדשות: צמד החמד נראה
השבוע על חוף הריוויירה, מבלה בצוותא
עם הבת יאפמין וכן עם בתה של ריסה

וסי -אוומור
״אני רוצה לקנות מצלמה אבל אין
לי מושג איך לצלם״

•וסי -מחר
״קניתי מצלמה, צלמתי והצלחתי
במאה אחוז תודות להוראות של
״פוטו בתר״
גם אתה תצליח כשתקנה מצלמתך

עלי חאן, ריטה הייוורת ובנותיה >מלכד הכלכ<

אצל

כך מכחישים שמועות?

פו נוי ברנר

(״מלחך הפינכה״) לקר. הוא פירסם השבוע
בירחון הגרמני הברליני זר מונאט מאמר
הגנה נלהב על ישראל רזיי רודולוך
קאסטנר שתחתיו חתם בשם פרוסי־ אמיתי:
וואלטר לקר. אגב, זאב־וואלטר שינה
לנוחיותו את פרטי העובדות. כך, למשל,
כדי לטשטש את הקשר הישיר בין מאסרו
של יואל בראנד על״ידי הבריטים ופגישתו
עם משה שרת, שחיכה לו מראש
בחלב שבסוריה, טוען לקר שהפגישה נערכה
דווקא בקאהיר הרחוקה. אחרי כל אלה,
הוא עוד מכנה את עורך־דינו של מלכיאל
גרינוואלד שמואל תמיר ״אדם חסר־ מצפון
לחלוטין סיפר השבוע הראש החדש
של אגף־המודיעין במטכ״ל אלוף משנה
יהושפט הרכבי: בימי מלחמת השחרור,
כשנתמנה לראש המחלקה לענייני אסיה
במשרד־החוץ המתארגן, שאל הרכבי את מנהל
המשרד מאלטר איתן :״מה עלי
לעשות?״ ״תכין רשימה של ראשי הממשלות
בכל מדינות אסיה,״ ענה איתן הנבוך.

חי פ ה,ו1ז 1בהת לונן 31

לנוחיות המבקרים כסדום
הפעלנו שרות יום יומי לסדום וחזרה.
היציאה מתל־אביב בשעה 7.15י
ומסדום בשעה 14.00
במשך שעתיים ניתנת ההזדמנות
למבקרים לסייר במקום.

* לבקר במערה
* להתרחץ כים המלח
* ולחנות ממקלחת של
מים מתוקים.

החדש פד

בנאום הבתולין שלו בכנסת, חידש אהרן
רמז, בנו של שר־התחבורה המנוח ומפקד

הסרם הגדול 40.000 :ל״י
להשיג בכל הבנקים

ארוחות במחירים רגילים
באכסניה שהוקמה במקום.

השתמש כהזדמנות
הניתנת לך.

עבד 99 +ש מו ת

שם רי על
גזרה חטובה
ללא דיאטה קשה
מכונות אמריקאיות חדישות

״ממן לחטוב הגזרה׳־
ת״א, רח׳ רש״י ,9טל 21668 .

חיל־האוויר לשעבר, חידוש לשוני מוזר, בדברו
על ״כוחנו הישבני.״ מי יודע, אולי
נזכר בסיסמה הבלתי־רשמית של מועדון
צעירי המפלגה שאליו השתייך בעברו ״כל׳
הכסאות לישבנים צעירים באותו ווי־כוח
בחן אחד העיתונאים את מידת התמצאותם
של הח״כים בעניינים ערביים לפי מודד
פשוט: האופן בו ביטאו את שם משפחתו
של רודן מצריים גמאל עבד אל-
נאצר. כמעט כל הנואמים הסתפקו ב״נא־צר״
בחשבם כי ״עבד אל״ ,או לפי הכתיב
האנגלי המקובל ״עבדול״ הוא שם פרטי.
האמת היא, כי לפי תורת האיסלאם יש לאללה
99 כינויים המציינים את תכונותיו

מבעלה הראשון אורסון וולם וולם
עצמו הגיע, אגב, השבוע למעיינות הרפואה
מונקאטיני בקירבת פלורנץ באיטליה, מקום
שבו הוא מתכוון להפחית במקצת את משקלו
הענקי ( 130 קילוגרמים) ,כדי שיוכל
לחזור ולשחק על הבמה לפתיחת בית־חרושת
חדש לתרופות הופיע השבוע ידידו
האישי של המנהל צדוק לוי, שר־המשטרה
ככור שלום שטרית, והביא אתו מתנה:
שיר מחורז בעל קצב ומוסיקה, עם ליווי
של עוד מזרחי. השיר של השר:
— רעייתי, למה נפלו פניך
ומדוע עוצמת את עינייך?
— אישי, מיחושים תקפוני,
היכן התרופות שיגאלוני?
— תרופת פלא הגיעה,
כל כאב הרגיעה.
טפל שמה, חושי
לן חיה ומיד תשישי.

פסוקי ה שבוע

• מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות,
בהזכירו את פסוקה של חנה
סנש ״אשרי הגפרור שנשרף והצית
לבבות״ :״דור דור וגפרוריו.״

.סיר ווינסטץ צ־רצ׳יל,

ראש ממשלת בריטניה לשעבר, בתשובה
לשאלת עיתונאי מהן לדעתו
התכונות החשובות ביותר למדינאי:
״היכולת להתנבא מה יקרה מחר,
בעוד חודש או בעוד שנה — והיכולת
להסביר אחר־כך מדוע קרו הדברים
לא בהתאם לנבואה.״

• הסופר גראהם גדין:

״אנו מכנים בשם מידות טובות את
החובות שאיננו מעיזים להשתמט מהן.
ובשם מידות רעות את ההנאות
שאיננו מעיזים לטעום מהן.״

ספורט
כדורסל
מב צ ע קרק ע־ אויר
סגן המפקח־הכללי של משטרת ישראל,
עמוס( ,הבן) בן־גוריון ישב מן הצד והתלהב
ממבצע של פקודיו. חמישה שוטרים, בלי
מדים, מילאו הפעם תפקיד מיוחד במינו, לא־כל־כך
משטרתי. במקום נקהלו מאות אנשים.
איש לא חשש מפני מעצר, רפורט או עיקול.
הפקודה היתד לקלוע !״ עשרות כדורים
נורו במגמה להוציא את המשטרה כשידה
על העליונה. כעבור ארבעים דקה הסתיים
המיבצע. עמוס בן־גוריון חייך, נגש אל חמשת
השוטרים בלא מדים, לחץ את ידיהם.
לקורס צלפים. היה זה הקרב המכריע
בין נבחרת משטרת ישראל לנבחרת חיל
האוויר, שנועד לקבוע מי מהשתיים תעלה
להתמודד בגמר אליפות צה״ל בכדורסל.
האוויראים ניראו כמדחפים בתאוצה מוגברת,
ואילו אחד מהם, עמוס קופר ( 1.91 מטר),
היה בעל זרועות כה ארוכות שהזכירו מאוד
את כנפי ה־״ב־ 17״( 37 .מבין )64 הפגזות
האוויראים נורו בידיו הארוכות.
את יעילות ההתגוננות האנטי־אווירית הוכיחו
מקלעני המשטרה. הפליא בקליעותיו
עזרא מותנה, צעיר צנום ושחרחר שהשחיל
( 27 מתוך )66 נקודות לזכות המשטרה.
לאחר שעמד בכבוד במיבחן ההפגזה, לא
יכול היה עזרא לעמוד בנטל החיבוקים והנשיקות
שעטו עליו. הוא כרע, נפל תחתיו.
תוך כדי כך רשם קצין ההדרכה הראשי של
משטרת ישראל בפנקסו :״עזרא מותנה —
לקורס צלפים.״
שחייה משורת מימית
ביום חורפי מקפיא־עצמות, עברו תלמידי
כדורי ליד בריכת־השחייה של המוסד, שהיתר,
מלאת מים צוננים. שאול ביבר, היום
— מפקד בצה״ל, אז — תלמיד מחזור ד׳,
פנה פתאום אל חבריו ואמר :״כמה אתם
נותנים לי אם אני קופץ עכשיו לבריכה?״
החברים לא היססו אף רגע: גם כלב מת
לא היד, עושה זאת. בקריאת ביטול ענו ב
הקילומטר
מצמח לטבחה ב־ .9:37 מאז צלחו
את המרת לאורכה (מכפר־נחום לדגניה)
עוד עשרה שחיינים, מהם חמשה תלמידי
כדורי, שהאחרון בהם — יגאל פורמן — צלח
בשבוע שעבר בזמן של 10:15 שעות.
השבוע השתנו הזמירות בכדורי. חורשת
האורנים ד,מוריקה, שבעודה בניצניה זכתה
לשמוע לראשונה את ״ראשונים תמיד אנחנו״
ומפני הכדוריסטים שהיו ראשוני הפלמ״ח׳
נענעה צמרותיה בהנאה לשמע הגירסה החדשה
:״רטובים תמיד אחנו.״

כדורגל
מה צב ע הווי!״?
איש לא יכויל היה לראות את עיניה של
פנינה. פניה היו נפולים. בעלה היה נתון
אותה שעה במרחק עשרים מטר ממנה מעבר
לשבכת גדר. היא יכולה היתר, לראותו
בלבד אך לא לבלות בחברתו, כפי שקוותה
24 שעות קודם לכן, על מישטח הדשא של
הפועל פתח־תקווה.
לפני שלושה שבועות הורחק שייע גלזר,
בעלה, מהמגרש בעוון פגיעה בזדון בשחקן
יריב. הוא נידון על ידי וועדת־ד,משמעת של
ההתאחדות לכדורגל לשלושה חדשי הרחקה
מהמשחקים. פנינה התכוונה להוציא מתוק
מעז, קיוותה לזכות סוף־סוף בשלושה ירחי
דבש. אולם שייע הראה כי הוא יודע לחלק
את אהבתו: להיות בעל בביתו ואלוף במג־רשו.
בדל!ה
האחרונה. שני ערעורים שהוגשו
בזה אחר זה לבית־הדין ולבית־הדין־
העליון של ההתאחדות, השיגו את החנינה
לשייע ואת הרווחה לקבוצתו — מכבי תל־אביב
שחסרה השבוע עוד אחד מטובי חלוציה,
שמואל (פפו) ישראלי, שנפצע מרסיס
בכתפו.
במשחקה עם מכבי חיפה לחמה נזכבי תל־אביב
על זכות להגיע להתמודדות המכרעת
על הגביע הישראלי, בו תיפגש עם יריבה
וותיקה, הפועל פתח־תקווה, שנטלה מידה
את בכורת הליגה הלאומית.
דקה לפני סיום המשחק הבקיעו רגליו
של שייע את שער החיפאים, קבעו נצחון
מכריע לקבוצתו 0 :5תשואות סוערות

דני קיי הצרפתי
* כר רחם כתפיים וגבה קומה ( 1.70 מטר) גלגל את עיניי הכחולות, היכה
לצדיו מרוב יאוש. אחר הוא שר על המאהב האומלל המחכה ארבעים שנה בבית
הקפה הלא נכון לנערתו.
כעבור רגעים מספר מתח את ׳ שריריו, טפח על שכם עצמו ודיבר דרך לחייו
בחקותו גנגסטר־סרטים אמריקאי. מיד עבר לסרט הצרפתי, חיקה בעל מיואש ההורג
את אשתו הבוגדת, את מאהבה וכמובן, את כלבם הקטן החף מפשע.
—**הל ב״מולין ר1ז מפואר מועדוני הלילה של פרים פרץ בבכי מרוב צחוק.
י האיש שהופיע לפניו, ללא איסור, כשהוא נעזר במגבעתו השחורה בלבד שב־הטיותיה
הוא יוצר את טיסוסיו היה יורגן ג׳ורג׳ פרדריק אולמר.
הקהל לא הסתפק בבכי־הצחוק וברעמי מחיאות־הכפיים. הוא דרש עוד דבר אחד
מג׳ורג׳ אולמר — את פיגלה שלו.
^ ש ב מן התכוננורב בו ת מעריצי אולמר בארץ, המכירים. אותו בעיקר
( \ מתקליטיו (ביניהם: שיר החייט היהודי שמילה) ,להכיר את אולמר יותר מקרוב•
אחר מסע הסרטה במכסיקו קיים אולמר את הבטחתו שנתן בעת ביקור בזק בארץ
באביב שעבר, חזר ארצה לסידרת הופעות.
ין ז ה מג?ן ו היחיד של אולמר, פזמונאי׳ פארודיסטן, איש הקומדיה וקריקטוריסטן
^ חובב, עם ישראל. כבן לאב יהודי (ולפרופסורית דנית להיסטוריה) נוהג הוא
להחזיק בכיסו, דרך קבע, תנ״ך בכריכת כסף, נושא על צווארו מזוזת כסף. יתר־על־כן,
אולמר הרב־לשוני(ספרדית, צרפתית ואנגלית) למד בביקורו הראשון, בן 12 הימים,
בארץ גם עברית במידה מספקת׳ שולט במלים כה בסיסיות כ״שלום ! להתראות !
תודה רבה ! נעים מאד ! ״

צולח פורמן(במים) ומלווים
רטובים תמיד אנחנו
מקהלה :״חמש לא״י לפי ערך הכסף
היום — כ־ 60ל״י).
ביבר לא היסס גם הוא, מלה זו מלה —
וקפץ. לא עברו שניות ספורות והבחור החל
להראות סימני טובע, כשהוא מתרומם בקושי
מעל פני המים ומפליט בפה חנוק ומבעבע
:״הצילו׳ אני טובע !״
כהרף־עין זינקו כל התלמידים בבגדיהם
לתוך המים כדי למשות את חברם, ואז
ימיר,ר הטובע בחתירה למופת אל שפת
הבריכה, יצא החוצה והתבונן ברחמים על
כל חבריו שריטטו במים, ואמר :״כולכם
רטובים, תנו חמש לירית!״
הזכייה היתד, כפולה.
זמנים חדשים. הקריירה המימית של
תלמידי כדורי שלמרגלות התבור לא הסתיקמה
עם מקרהו של ביבר( ,שקרה לפני 16 שנה),
כי אחת מתכונותיו הבולטות ביותר של
כדורי היא המסורת. וכך התפתח פולחן המים
בקרב תלמידי המוסד עד שלבש השנה
צורה ספורטיבית טהורה, אם גם נועזת ו־יוצאת־דופן.
המשימה
החדשה — צליחת הכנרת לאורכה,
ספורט שהחל לפני 11 שנים בצליחת

וקריאות ״שייע מילאו את המגרש. פנינה
הרימה את ראשה. אז יכול היה הקהל לראות
את עיניה האפורות היפות שמבט סלחני
ומאושר נשקף מהן.

ב מסלול

הג םצרפת ככ דו רגלן•
הפתעת השבוע היד, הישגה של נבחרת הכדורגל
הצרפתית שהצליחה להגיע במשחקי,
עם הנבחרת הסובייטית בא־צטד דינאמו במוסקבה
לתוצאה של ת-קו ,2:2שהוא חסר״
תקדים. הם גם זכו לאחר המשחק למחמאה
חסרת־תקדים מפי המאמן הסובייטי קונ־סטאנטין
באסקוב, שאמר :״הצרפתים יכולים
לראות את עצמם, לאחר שיפור קל, כשווים
להונגארים ׳ 1

הקטר ההונגרי
את מקומו של ״הקטר הצ׳כי״ אמיל זא־טוסק,
העומד לפרוש מן המסלול לאחר
אולימפיידת !מלבורן, עתיד לרשת לדעת כמה
מומחים הרץ ההונגארי שאנדור איהרוש.
הוא שבר השבוע את השיא העולמי למי-
רוץ 5000 מטר, מרחק שעבר אותו ב־14:40,6
דקות, בשפרו את השיא הקודם של הרץ
הסובייטי וולאדימיר קוטם ביותר מעשר

פסלהידידות: ג׳ורג׳ אולמר (בחולצה הלבנה) בא ארצה בעיקר הודות לעצתם של
חבריו לאמנות, מגורים בפאריס וביקורים בישראל: זמר ליאו (״יאס1״) פולד
ותזמורתן־ג׳אז לייאונל (״הפצצה השחורה״) המפטון. ואת אלה הביא לישראל מי
שהביא את אולמר לביקורו הראשון וגם השני בישראל: אמרגן ותיק משה ווליו,
הניצב בתמונה ליד פסל של עצמו, אותו מחבק אולמר בידידות רבה.

ספרים

רק 900 שטרות במחזור
רק 900 שטרות כסף בני 10.000 דולר
ארצות־הברית. לפני 15 שנה היו במחזור
6.000 שטרות כאלה.
אבל אין הכרח, שלספוק צרכיו תקבל
ביד שטי אחד בן עשרת אלפים, סכומי
הכסף מצטברים מעשיריות וגם מלירות
בודות — אם אתה מנצל את היתרונות
של שיטת ח״ג (חסכון גמול) שהונהגה
על־ידי הבנק א״י לדיסקונט ...ותראה
כעבור 10 חדשים את הברכה שתיפול בחלקך.
פרטים מלאים יינתנו לך ברצון
בכל סניף הבנק אליו תפנה.

הוצ א ת ״שחר״
ירושלים

יצא לאור
אנצקלופדיה למדעי המין
בעריבת ד״ר קוספזלר
ד״ר דיילי וד״ר האר

ספר זה שיצא לאור בצרפת זכה
להצלחה גדולה׳ ותורגם לשפות
רבות. הכרך מכיל 500 עמודים
גדולים׳ על נייר לבן.
המחיר 4.400ל״י

עד פוף נובמבר שנה זו
רק 4,000ל ״י
המכירה הראשית :
בית מסחר ספרים אחיאסף
ירושלים, בן־יהודה 2

הי דעתכי...
בעוד ימים מספר יחזור המטר
הסוחף. נקה וחסן מייד את
מעילהגשם שלך.
שירות מהיר. אם רצוי —
אקספרס .

ענבים מכילים 3פעמים יותר
קלוריות ו־ד פעמים יותר פחמימות
מאשר עגבניות?
לכן טוב להרבות בשתית מיץ
ענבים טבעי, כרמל מזרחי״
מיקבי ראשון לציון וזכרון
יעקב, המופק מענבים טריים ללא
תוספת חמרי שימור.

*ח שה
שומרת על בריאות
משתמשת במברשת ראש

ויפי

שערותיה —

להשיג עתה
ובתי־מרקחת.

בפרפומריות

המפיץ: חיים ברוך, ת״
רח׳ כפר גלעדי , 1טל 50 .ז
מקור הציץ וכתב
למה? אל מי ז לאיזה צורך? ולבסוף —
מי אתה ז הכל בסימן שאלה רבתי. אם התשובות
תספקנה את נציגי הדימוקראטיות
העממיות, יש סיכויים לקבל וויזה לביקור בארצות
אלה. שמעון סאמט, איש הארץ, שיב־נע,
יצא לביקור של חידשיים בפולין, צ׳כו־סלובקיה,
רומניה והונגריה.
בכל מקום סיפקו לו השלטונות, או אגו־דת־העתונאים,
מלוים אדיבים ומשכילים׳ שתפקידם
היה להראות לו כל מה שברצונו
לראות ולמנוע בעדו מלראות חברים בלתי-
רצויים. העתונאי הישראלי הספיק לראות הרבה
— מספיק כדי הוצאת ספר גדוש עובדות
וחוויות*.
צידה לדרך בכל ארץ ראה ילדים ו-
בני־נוער המבלים רוב זמנם ב״ארמוגות הנוער״׳
מועדונים מפוארים שם הם מקבלים
חינוך קומוניסטי, לומדים מקצועות טכניים
ומשתעשעים כאוות נפשם. משרדי הדתות נהנים
מתקציבים שמנים, קיים חופש אמונה ופולחן
ואפילו חינוך ותרבות אידישאים, אך
ציונות׳ הס מלהזכיר.
עסקנים יהודים כה שונאים את הציונות עד
כי בתערוכה לזכר השואה, שנערכה על-ידי
הועד היהודי בפולין, הוקדש אולם מיוחד
ל״מחרחרי המלחמה״ .היטלר, קציני ס.ס. גבוהים,
רוזבלט ומדינאיו ניצבו בשורה צילו־מית
ארוכה ולידם — חיי,ם וייצמן, משה שרת
ודוד בן־גוריון. סאמט פנה לגוי רם־מעלה
ממשרד החוץ הפולני׳ התמונות הוסרו.
בצאתו מבוקרשט, רומניה׳ קיבל סאמט מוועד
הקהילה צידד, רוחנית לדרך — שיר
קטן באידיש , :מכתב קבלתי מן הארץ שבה
המים יקרים מזיעה /הארץ אשר בה מצאו
פושעים קנם /מן הארץ שבה רוצים העורבים
לגרש מתחת השמים את היונים הלבנות׳
מארץ האבות, מארץ הקודש׳ שנמכרה
בעד גרושים לידידים היאנקים...״
הברת הבית ואשה ערבלה. סאמט
נם את תנומת הצהרים במלון פאלאס המפואר
בבודפשט, בירת הונגריה. לפתע הוחרדה
מנוחתו על־ידי רעש מחריש־אוזנים של המון
רוגש, גועש וזועק — רגע בזעם, רגע בחרדה
ותקוה ולבסוף, רעמת נצחון אדירה.
כעתונאי המכבד את עצמו רץ מיד אל
מקור ההמולה — חדר האורחים של המלון,
שדמה לסירה הנטרפת בלב ים. הרדיו זעק
בהונגרית המהירה ביותר ששמע (ולא הבין)
בחייו. הקריין השתולל, צחק, וכל הקהל אחריו.
בקושי הבחין סאמט בשמות: בוז׳יק,
פושקאש. היה זה שידור של תחרות כדורגל
בין נבחרת הונגריה לנבחרת סקוטלאנד.
הסיור נמשך. סאמט פגש פקידים ומדינאים,
אנשי תרבות ופשוטי־עם. בצירויות ישראל
פגש יהודים רבים שרצו לעזוב את בדידותם,
לעלות לישראל או להצטרף לקהילות גדולות
של יהודים בגולה אחרת. ביניהם פגש באשה
אצילית ומעודנת, שאיבדה את רוב יופיה
וכל הונה בהולליות החברה הגבוה של אירופה.
עתה
רצתה לחזור אל המנוחה ואל הנחלה
במולדתה. לשוא התדפקה על דלתות צירות
ישראל ברומניה: היא אינה רצוייה. היא אינה
מועמדת לעליה — היא ערביה.
כשביקר אצל משפחתה של אידה קמינסקה,
שחקנית יהודית מהוללת, בוורשא, הוצגה לפניו,
חברת־הבית״ .הוא לבש את חיוכו האדיב׳
הושיט ידו. חברת־הבית ניגבה בחפזון את
ידיה האדומות בסינורה. הם לחצו ידים והיא
חזרה לעבודתה במטבח.
בספר פזורים סיפוקים רבים — ועוד משהו:
הרושם שסאמט השאיר את אהבותיו ושנאותיו
בבית, הציץ אל מאחורי הווילון האדום
— ואת אשר ראה, כתב.

ה מסכיו־ ,א ת עצמם
,קשה היה לי מאד לבחור מבין הסיפורים
הרבים והשונים שלי אחד יחיד ולהצביע
עליו, על ידי כך׳ כעל המובחר שבהם ...אמרתי
איפוא, אשאל את פי הגורל. הלא יש
אשר יניח האדם, ודווקא בשאלות חשובות
מאד בחייו, על ידי הטלת מטבע או סימן
אחר, את ההכרעה לגורל ...לקחתי את הספר
ופתחתיו ולעיני נצנצו המלים אפון ריחני.
אמרתי: טוב, יהי זה !״
כך נימק המשורר והסופר יעקב כהן
* מאחורי הוילון האדום, מאת שמעון סא־מט׳
הוצאת נ •טברסקי 250 ,עמודים2,750 ,

את בחירת סיפורו לאנתולוגיה ...את אשר
בחרתיי, אותה ערך יוחנן טברסקי בעיקבות
הדוגמה האמריקאית שנקראה זה סיפורי
הטוב ביותר 48 .סופרים עבריים אחרים, בני
הדורות, נענו לבקשת העורך, שלחו לו
סיפור מלווה בנימוקי בחירתו.
קיר העץ של בית-העם. האנתולוגיה
עצמה משקפת בנאמנות את הספרות העברית
על מגרעותיה ומעלותיה, וחסרונה היחיד
אולי הוא היקפה המופרז. אולם הנקודה ה־
,מעניינת ביותר בד, היא ההסברים שצירפו
הסופרים עצמם לסיפור שבחרו.
״שאלתי את עצמי׳״ כתב משה (מלן בשר
ודם) שמיר ,״איזה מן הפרקים שיצאו מתחת
ידי לא הייתי מבקש שיצא אחר מתחת ידי׳
אילו ניגשתי עתה לכתיבתו.״ ״טיבה של
חיבה,״ מתנצל נתן (קורא לי סיומקה) שחם,
״שאין לה נימוקים.״
יגאל (אלדוראדו) מוסינזון אהב את סיפורו
משום שהוא ״מעלה ניתוחי זכרונות של
עיר קטנה ולבנה שבה חיינו אנו מצמידים
עיניים לקיר העץ של בית־העס ...כדי להוסיף
עוד הדיה על הזיות הנעורים והילדות.״
לחזון הדורות, מתח גבוה. בנימין
תמוז, כיום עורך הארץ שלנו, אינו מוכן
להתוודות :״כלום אין הקורא נכון להסתפק
בעצם העובדה כי סיפור זה הוא שבחרתיו?״
אך צנוע מכולם הוא משורר תהילת חושיסטאן
שלום (ש. שלום) שפירא, האומר על סיפורו:
״הוא נראה לי ביטוי תמציתי של עולמי השירי
המיוחד, עולם המציאות של דורנו,
כשהוא נתון במתח הגבוה של חזון הדורות.״
החי שער ההחליפין
ס באר שבע, חיפשה המשטרה ב־
^ אוטובוס אחרי 170 הלירות הישראליות
שנגנבו מכיסו של הנוסע נ• ממן, לא מצאה
את הגניבה, גילתה במקומה, תחת אחד הספסלים
80 ,לירות מצריות.

שירות עצמי

ף י< חלב, סוריה, גילה נציב בית־הסוהר כי
* בבית־הסוהר המקומי אסורים צבעי, 4 סייד, נגר, ארבעה בנאים וחמישה פועלים,
שחורים, הטיל עליהם לבנות אגף נוסף לבית
הסוהר.

אחרונים תמיר אנחנו
ך* טלגטה, איטליה, נידחו הבחירות ה־
^ עירוניות בפעם השלישית, מאחר שאיש
מבין אלפיים תושבי העיירה לא רצה להציג
את מועמדותו לראשות העירייה.

אהבת השכן
רחובות, ניקו שלושה פועלים ימשך
1יומיים את חצר אחד הבתים ברחוב
מנוחה ונחלה, גילו רק עם תום עבודתם כי
הוזמנו,לנקות את חצר הבית השכן.

השם המפורש

ך* תל־אגיב, ניסתה אשה לזכות בנסיעת
^ חינם באוטובוס דן בהסבירה לנהג שהיא
אשתו של הנהג יהודה גולדנברג, נאלצה
לשלם את המחיר המלא כשהנהג גילה
לה כי הוא בעצמו המו הנהג יהודה גולדנברג.

דחילק
יאכקי
^ רבת־עמון, סירב תייר אמריקאי לש־
04 לם קנם על חניה במקום אסור בהסתמכו
על העובדה כי אינו יודע קרוא ערבית,
לכן לא הבין גם את פירוש הכתובת הערבית
״אין חניה !״ בתמרור.

שן הבינה
ף מעברת פפר-סכא^ ,ולו^תושב
^ המעברה את השיניים התותבות מפי
חותנתו שבאה לבקר את המשפחה, הסביר כי
זאת הדרך הטובה ביותר למנוע את שטף
דיבורה.
• ״את אשר בחרתי״; בעריכת יוחנן טבר־סקי
; הדר ; 406 עמודים.
העולם הזה 941

האדם לל א ניירות

בפאריס נפגש עמוס קינן עם האדם המגורש מגבול אל
גבול, החי בבתי־הסוהר של חצי־תריסר עמים, מפני
שאינו משלים עם סייגים וגבולות.לי דרלינג שואף לעולם
המאוכלס בני־אדם חופשיים החיים בהרמוניה. הוא
אינו מביא בשורות חדשות או אידיאל חדש. הוא פשוט
איש עייף שמאס במה שיש ומאס במה שאיננו.
ירופה מלאה זרים. מיליונים על גבי מיליונים. זר
הוא האדם הנכון במקום הלא־נכון, או האדם הלא נכון
במקום הלא־נכון. הזר הוא איש עייף, יגע׳ אחד מפליטי
כל המהפכות, מנוצחי כל המלחמות׳ בן לעולם עייף, כמה לעולם
אחר, שאינו מוצא את !מקומו. הוא נע ונד בעולם, לרוב
בין בני־מינו. שני מיליונים שכמותו עדיין מתגלגלים
במחנות פליטים באירופה.
עובדה היא כי 10 שנים לאחר תום מלחמת העולם עדיין
מצויים שני מיליונים מהם ללא קורת גג, במחנות המפורסמים
לגנאי. מהם נושאים דרכונים של מדינות ששוב אינן קיימות.
מהם שאיבדו את הניירות ולא מצאו חדשים. מהם בעלי ניירות
מזוייפים. מהם בעלי דרכונים של מדינות קיימות, אלא
שהעדיפו לברוח מהן. מהם בעלי תעודת־מסע של ננסן, שערכה
הוא נומינלי בלבד, ואינה אלא מין תעודת זהות בינלאומית.
אומרים
שמלחמת העולם השניה פרצה מפני שהראשונה
לא הסתיימה. אך גם מלחמת העולם השנייה לא הסתימה. איזו
מלחמה מסתיימת?

הצליח לעבור את הגבול השווייצרי ולהגיע לאיטליה. מכאן
החליט לעבור ליגוסלביה.
אין זה כל כך קל כפי שנדמה. אירופה מאורגנת מאד,
וכל זר המגיע לעיר אינו יכול לישון ברחוב או בתחנת־ה־רכבת,
כי השוטר יעיר אותו בבעיטה. על כן עליו ללכת
לבית־מלון. בבית־מלון צריך להציג את הדרכון, ומי שאין
בידו דרכון מוזמן מיד לתחנת המשטרה, ושם כבר יודעים
איך לטפל במקרים כאלה.
אולם קיימת באירופה מין מחתרת לאל שם, מחתרת שסייעה
לכל מיני פליטים, החל בפליטי מלחמת האזרחים בספרד
וכלה בארצות הגוש המזרחי׳ לעשות את דרכם ללא
ניירות.
אנשים אלה מספקים לזר הפליט מקום מקלט בכל עיר,

ככיוון בזתי ידוע

ביזוי קבוע: בית-כלא

מחתרת ללא שם
ך* וא החליט להגיע להודו. משום־מה קיווה שממשלת
ן ן הודו תתיר את כניסתו ללא דרכון וללא ויזה. הוא רצה
לעבוד בהודו, עם אחד נזיר בשם בהאגוא באבא, העובר
את הודו ברגל ומשכנע את בעלי הקרקעות העשירים להפריש
חלק מקרקעותיהם לעניים. לשם כך, כצעד ראשון,
קנה זוג אופניים.
לאחר שחצה את האלפים באופניים החליט להשתמש בה־שגי
הטכניקה המודרנית, ועבר לשיטת הטרמפים. איך שהוא

העולם הזה 941

ומציידים אותו בכתובת מתאימה בעיר הבאה. לפעמים הם
מסוגלים אף לדאוג לטרנספורט. אנשים אלה עזרו ללי דרלי־נג
במסעותיו. אני מביא קטע מיומן נסיעתו האחרונה, כפי
שכתב אותו בעצמו :

אנרכיסט בלתי מאורגן
אחרשב לי תי באיטליה שלושה ימים ללא מקום

מגורים, נדמה היה ביום הרביעי שהנה הופיעו שתי

הצעות — אחת בעיר הגדולה ואחת בכפר קטן, הרחק בהרים.
הייתי מעדיף לשהות בעיר, לנוח, לכתוב מכתבים ולהתכונן
למסע להודו, אך הכפר היה מקלט יותר בטוח.
מישהו המתין בתחנת־הרכבת. קבלת־פנים נעימה, שיחה לבבית,
אחר הובלתי אל הפנסיון שהוכן למעני. איש מדיירי
הפנסיון לא דיבר אנגלית או צרפתית, כך נאמר לי, וחוץ
ממני היו שם רק שני דיירים — החדרנית, ולרוע מזלי —
עורך־דין איטלקי בשירות הממשלה.
למחרת בבוקר, בעוד עורך־הדין הסקרן נם את שנתו, חמקתי
לעיר אחרת. קויתי שאמצא בה כמה ידידים. שם נתקלתי
בקבוצה של אנרכיסטים. הם יכלו להבריח אותי על נקלה בסירה,
אך המכתבים שבידי לא השביעו את רצונם. היה עלי
להוכיח שאני אנרכיסט מאורגן, אנרכיסט ממושמע, עם פנקס-
חבר, חתום בידי אישיות אנרכיסטית ברת־סמכא. הייתי אנרכיסט
בלתי מאורגן. חזרתי לעיר שממנה באתי.

עוד שגה של 8רגסח

ך* יד האקדמיה לאמנות מצאתי בית־קפה מאותו סוג
/שנאמר לי שלא ייתכן באותה העיר — עתונאים, צלמים,

חוות׳-דעוג שר קצין

ך* יום הראשון עבר בחקירה נעימה. במשטרת הגבול
) 1ובקווסטורוז. כולם היו מלאים אהדה לכוונותי האנטי־מלחמתיות
והבלתי פטריוטיות. הם הבטיחו לשחרר אוחי לאחר
לילה של שיגרה בבית־הכלא. מאז אותה הבטחה קיבלתי
בדיוק שש הבטחות מאותו סוג, והספקתי לבלות בששה
בתי־כלא איטלקיים.
ביום השני נלקחתי לתחנת־הגבול איטליה־יוגוסלביה. אולם
המצב היה כה מתוח עד שאפילו אנשי המשטרה לא הצליחו
להעביר אותי דרך משמרותיהם־הם. הם התייאשו והבטיחו
להעביר אותי בלילה את הגבול.
ביליתי כמה שעות נעימות בתחנת־הגבול, ובערב באו האנשים
הנעימים הללו לקחת אותי — אך לא אל ׳מעבר לגבול,
אלא לבית־כלא אחר. ייתכן ואיזה קצין יותר גבוה
חיווה את דעתו נגד התכנית.

^ ול סהמקרה של לי דרלינג הוא מיוחד במינו. לי דר־
\ £לי נ ג הוא אמריקאי, כבן ,30 שעסק פעם בהוצאת ספרים.
הוא הוציא לאור ספרים בארכיאולוגיה, מדע פופולרי וספרות
יפה. יום אחד החליט שהוא רוצה להיות אדם חפשי,
ללא כל התחייבויות לגבי החברה.
הוא היה אינטלקטואל אמריקאי, שהתאכזב מהקומוניזם, שלא
היתד, לו כל כמיהה לדת, שלא האמין בתורת החברתיות
של ג׳ון פוסטר דאלם על ״מדיניות נוצרית״ ,והרגיש לפתע
שאבד לו מקומו בין כל האנשים הרצים מהר מהר ואינם
יודעים לאן. לכן החליט לרוץ מהר לאיזשהו לאן אחר,
ואף הוא בכיוון בלתי ידוע.
לפני שנה הגיע לפאריס, ניגש לקונסוליה האמריקאית, וחתם
כדת וכדין על טופס בו הוא מוותר על כל חובותיו
וזכויותיו כאזרח אמריקאי. דרכונו נלקח ממנו, ומאותו רגע
הפך לאדם ששום חוק לאומי או בינלאומי אינו מכיר בקיומו.
פגשתי אותו בקפה מונאקו, ליד בולוואר סנז׳רמן,
מקלט לכל מיני זרים תמהוניים, סופרים גולים וקוסמופו־ליטים.

אן המקום להעיר שמקרהו של לי דרלינג שונה לחלו־
^ טין מזה של גארי דייויס.
גארי דייוים הטיף לממשלה עולמית, והחזיר את דרכונו,
כצעד ראשון לקראת הקמת ממשלה זו. לי דרלינג אינו מטיף
לכל ממשלה. הוא שואף לעולם המאוכלס בני אדם חפשיים,
החיים בהרמוניה. אינני סבור שהוא מביא בשורות חדשות
לאנושות, פתרונות חדשים לבעיות נושנות, או אידיאל חדש.
הוא פשוט איש עייף, שמאס במה שיש ובמה שאיננו.
לבתי־כלא היה רגיל. באמריקה הספיק לרצות תקופת מאסר
בכלא פדראלי, לאחר שסרב להתייצב לשרות צבאי. על
כן לא הופתע ביותר כאשר כלאה אותו משטרת צרפת בביתר,כלא
של נים. הוא ישב שם תקופת מה, אחר שוחרר ונצטווה
לעזוב את צרפת.
אלא שכדי לצאת מצרפת זקוק אדם לדרכון, שעליו מטביעים
ויזה. ללא ויזה אין הוא יכול לעבור את הגבול. על
כן, כאשר ניסה לחצות את הגבול להולנד, לאחר שעבר איכשהו
את בלגיה, תפס אותו שוטר הולנדי והוביל אותו ישר
לבית־כלא הולנדי. משם היתד, הדרך לצרפת פתוחה, והמשטרה
הצרפתית קיבלה אותו בזרועות פתוחות ובחירוק שן.
שוב בילה בבית־כלא, אחר נצטווה בכל התוקף לעזוב את
צרפת.

סטודנטים, אמנים, סופרים, קומוניסטים, פאשיסטים, סוכני
המשטרה ושתי נערות צרפתיות חמודות. סיפרתי לאנשים אלה
.,ת סיפורי, והופתעתי למידת הנבונות שגילו לעזור לי.
אולם חלפו כמה ימים ללא כל תזוזה, לפיכך החלטתי לשוב
לרעיון הישן של כניסה ליוגוסלביה ויוון. חלפתי על
פני וונציה והגעתי לטריאסט. לא מצאתי שום קשר, שום
אפשרות לברר את הדרכים לעבור ליגוסלביה. ביליתי לילה
מתוח איכשהו ולמחרת בבוקר החלטתי לנסות משהו.
בלאטריה, הלא היא המחלבה, מצאתי איטלקי מניו־ג׳רסיי.
הוא חזר לאיטליה בתקופת המלחמה, מצא לו אשה והתיישב
בטריאסט. לאחר שיחה ידידותית הבטיח להשיג לי חדר ליומיים
אצל משפחה ידידותית. אותו ברנש אדיר — קיים את
הבטחתו, אף הזמין את המשטרה לבקר אותי.

״אני עדיין מקווה״

^ מחרת נלקחתי אל הקונסוליה היוגוסלבית, בווילה
/נאה המשקיפה אל הים, למלא טופס בקשה לויזה. אולם
הקונסול אמר שעליו לטלפן לבלגרד, כי אין זה בגדר
סמכותו( .היתר, סיבה מיוחדת לרצוני לעבור ליוגוסלביה —
נהרו ביקר אותה שעה בבלגרד, וקויתי להיפגש אתו לדקות
ספורות ולבקש מקלט בהודו, כי בדרך החוקית לא יכולתי
בשום פנים ואופן להגיע לאותה ארץ. בקונסוליה ההודית
בפאריס לא נתנו לי אפילו למלא טופס בקשה).
העבירו אותי לבית כלא יותר גדול. שם נזדמן לי להכיר
אוסטרי אחד בשם ויטוריו, שהגיע לטריאסט בסירתו ונתקל
בקשיים בקבלת זכות־ישיבה. הוא הספיק לחצות את האוקיאנוס
האטלנטי פעמיים בסירה שארכה 4מטרים והיה מוכן
לקחת עמו בן לוויה למסע ארוך יותר. הסכמתי מיד,
אך קשה היה לקבוע פגישה במקום ובשעה ששנינו נהיה
חפשיים. אני עדיין מקווה.
שאר ידידי לכלא היו ששה אלבנים שנמלטו •ליוגוסלביה
דמשם לאיטליה. חברי לתא היה היחידי !מהם שדיבר
אנגלית. הוא היה מורה בבית־ספר, שגויים לצבא בעל
כרחו. הוא וחבריו קיוו להגיע אל אחת הארצות מעבר לים.
האחרים שהיתר, להם שפה משותפת היו: אחד, איש לגיון
הזרים לשעבר, המקווה להגיע לפאריס, ואחד איטלקי שניסה
כמה פעמים להיכנס לאמריקה באורח בלתי חוקי, ועוד איטלקי
שכבר היה בפאריס ומבלה לעת עתה בכלא.
פעמיים ביקרו אצלי בכלא קציני הבולשת כדי לברר את
מצבי. התברר לי שאין כל אפשרות לקבל וויזה ליוגוסלביה.
נותרו לי שלוש אפשרויות: לצאת בסירתו של ויטוריו, ללכת
למחנה הפליטים לכמה ימים, מקום בו אוכל לברר את
אפשרויות הנסיעה להודו, או להשתחרר בטריאסט ולעזוב
תוך כמה שעות את איטליה. אולם השלטונות החליטו להעביר
אותי לונטימיליה, תחנת־הגבול איטליה־צרפת.

נגד פ? החוקים

צטוותי לקנות כרטיס רכבת למנטון, בצרפת. סירבתי
( ) כי לא היה לי כל רצון לחזור לצרפת. לפיכך נלקחתי
אל תחנת המשטרה הצרפתית של ונטימיליה. הסברתי שם
שלפי החוק אני צפוי׳למאסר ברגע בו תדרוך כף רגלי על
אדמת צרפת. הצרפתים הסכימו והחזירו אותי לאיטלקים.
למחרת היום שינו הצרפתים את דעתם, ונלקחתי נגד רצוני
לצרפת. במנטון נחקרתי ושוחררתי. עכשיו אני בפאריס,
נגד כל החוקים. נמאס למשטרה לטפל בי, ולמעשה אין
לי שום סטטוס. אם אקבל סטטוס של פליט, ואם ישמש
הדבר תקדים, תחדל אמריקה לממן את הפעולות למען הפליטים.
שש מחלקות של המשטרה, שאינן קשורות ביניהן,
חייבות לאסור אוחי מיד, אלא שבזאת תם תפקידן ויותר אין.
איש יכול לעשות דבר. כמובן שאסור לי לגור במלון, לשכור
לי חדר, כי אז תיאלץ המשטרה נגד רצונה לאסור אותי.
הגרוע ביותר יקרה אם שוטר סתם ישאל אותי ברחוב לתומו
לניירות שלי. אז יצטרכו כמה וכמה מנהלי מחלקות להסביר
לממונים עליהם מדוע לא אסרו אותי. נקווה שאי־הנעימות
הזאת תפסח עליהם. אשר לי, אני חי להנאתי ללא ניירות,
ומקור, אי פעם להגיע למקום בו אין צורך בניירות.״

!ג משאית שסיכן את
יו והציל את תריסר
סעיו של אוטובוס
ידי מרצחים ערביים ,
יס קרבי־ישנשאר ב־טוסו
והנחיתו בשלום
זרי שמפקדו הרשה
להפקיר את המטוס
הציל את חייו ; חברת
ישב שעזבה את ביתה .
נמיתות כדי לחיות
ין העולים החדשים
שמש להם דוגמה
־ה -אלה הם שלושת
ישראלים הראשונים
צר להם העניקה
מערכת

0 ^ 111דוג

צבוע את התואר ה-
*ש ״אנשי־מופת״,
:א לתת תנופה
ישה להתנדבות ב־ראל
ולהרים על נס
אותה רוח עממית
זוללה השבוע מה•
פכה בישראל.

(ראה עמודים 12־)9