גליון 1003 מתאריך 2 בינואר 1957

05111:1הוד

אינני ל אומני צרור, אבל אני משוכנע שעזה
חייבת ל היו ת חלק מישראל, ולוא רק
בדי ליצור נשר אל העולם הערבי. בעזה
נוכל לתקן את הרושם הרע שעשינו ולהוכיח
לעולם כי אנחנו מסוג לים — ומובנים —
לבנות חיים מ שותפים עם הערבים. העובדה
שאנחנו — ״האויב״ — עשה יותר למע:
הפלי טים מאשר עשתה מצרים ״האחות״,
תדבר כאלו־ עדים לטוב תנו.

העורך הראשי:

אורי אבנ רי

ראש המערכת:
שלום כהו

עורכי־משנה:

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד 6 .ג ו. מען ל מבד קי ם , :עולנזפרס״:
העולם הזה בע״מ.
המוציא לאור :
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, טל.62259 .
החפצה: דוד טופל ובניו, וזל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

אולי חשבת כי אחרי הביקורת הקטלנית
שנמתחה על מערכת ההסברה הישראלית
בכל העתונים הרציניים בארץ, פרצה בהלה
בממשלה ונערך בדק־בית. אם כן, הרי היית
נאיבי מאד. נאמר מה שנאמר, נכתב מה ׳שנכתב,
נתגלה מה שנתגלה — ולא געשה
דבר. אף הפרט הקטן ביותר׳ לא השתנה.
כל־ :זמן שאישיות א׳ בטוחה שנאומיה
ככנסת יזכו לחמש שורות בעתון אמריקאי,
ואישיות ב׳ יכולה להשתעשע פעם בשנה
לעיני מצלמת הטלביזיה ולהרגיש בכל גודל
החשיבות ׳ של עצמה, ולאישיות 1י יש תקציב:
המאפשר לה להוציא עתון המפרסם
את תצלומה פעם בשבוע, לא ישתנה דבר.
מדי שבוע בשבוע מוסיפה המדינה לנחול
מפלות ממאירות בשטח זה. אין זה
מפריע, כמעט, לאיש — פרט לאנשים הקרובים
לחזית זו, ושליבם נשבר כל יום
מהדש למראה הבזיונות.

אילו היה הדבר איכפת למישהו, והממשלה
היתד, ניגשת באמת לתקן את הענין,
מה אפשר היה י לעשות?
כפי שבבר הסברנו במאמרנו הגדול על
נושא זר״ לא מדובר כאן על הטיפשות האישית
של פרט זה או אחר.
אין אנחנו סובלים ממנגנון הסברה לקוי.
אנחנו מובלים מחוסר מנגנון הסברה.
כל מה שנקרא כיום בשם זה או דומה
לו, אינו אלא לשכה מפלגתית לניהול תעמולה
על־חשבון משלם־המסים, או מסווה
לקבוצת פקידים גבוהים למימון עתונים
פרטיים מוסווים, או מחלקות־קשר חסרות־ישע
שתפקידן היחיד הוא להאזין בסבלנות
לגידופי העתונאים הנרגזים.
הצעד היחיד לתיקון הוא הקמת מנגנון
עצמאי ורציני, בעל סמכויות בדרג גבוה,
אם כמשרד עצמאי שבראשו יעמוד שר מיוחד,
או לפחות כמינהל עצמאי שבראשו יעמוד
תת־שר או פקיד בדרג מקביל.

על המנגנון הזה לקבל שלוש סמכויות,
אשר בלעדיהן לא יוכל לזוז:
(א) עליו להיות שותף מלא לאינפורמצ־
•ה. פ־רוש הדבר, שראש המינהל ישב באופן
קבוע בישיבות הממשלה, יקבל דו״ח
מלא מן הרמטכ״ל ומשאר ראשי השירותים.
דק אם ידע את הכל, יוכל הוא להחליט מה
לפרסם ומד. לא. לא תיתכן שום מדיניות
תעמולתית רצינית, אם התועמלן עצמו אינו
יודע מה קורה מסביבו.

הקרב ככיתה כ׳
תוצ אות המשאל שערכתם בי; הי ל די ם
(העולם הזה ) 1001 לא הפתיעו אותי. במורה
בביתה ב׳ אני שומעת בל יום איד היל דים
מדברים על הערבים, בצורר, זו או אפילו
יותר גרועה.
סה ׳שהרגיז אותי הוא שני סי ת ם להטיל
את האשמה על המורות.
לו הייתם אתם מורים, ולו שמעתם יום־
יום כיצד הילדים, שאתם מ שקיעים בהם א ת
מיטב כוחכם, ב אים מן הבי ת מל אים דבריי
הבל, רעיו נות טישחיתים ושיחות קלוקלות
ששמעו אצל ההורים, היה לבכם נשבר מז־מן.
נדמה שאין נבול לטי מ טום של ההו רי ם
הישראליים הממוצעים.
האפון של הילד ה״שראלי הממוצע
הוא יאחד: ההו רי ם הישראליים הממוצעים.
מי •שרוצה לחנך את הנוער, צריך להת חי ל
בחינוך ההורים.
מורה; ,זיפה

מצכת זכרון

עורך כיתוב:

עדרך תבנית:

סי ל בי קשת

אהרון גרור־

צלם המערכת:
א רי ה לרן

אלי ת בו ר.

חיים גולדמן, תל־אביב

דניאל הירש, תל־אביב

דוב איתן, או רי סלע

כתב בכיר:

ה יו ת מוטל על המפלגות, אלמלא פשטו אלה
את הרנל.

חברי המערכת:
ישראל ביבר, ניצה נכי, שייע נלור,
לילי נלילי, ד וי ד הורובייו, גותי ורד, רוני
דוהר, אברהם חרמון, אוסקר טאיבר, כלשה
לשם, א ביב ה רטן, נימוס קינן ,׳מלמה קרן,

(ב< עליו להיות שותף מלא בקביעת המדיניות.
כשם שלא תיתכן קביעת הקו ה־בטחוני
בלי שותפות _הך מטכ״ל, שרק הוא
מוסמך לקבוע את יכולת הצבא, כן לא
תיתכן קביעת הקו בכל שטה שהוא מבלי
שהמומחה להסברה יתן את דעתו עליו בשלב
ההכרעה. מאידך, חייב ראש ההסברה
לדעת מהי המדיניות, לא ׳ רק הגלו •יה אלא
גם האמיתית.
(ג) עליו להיות מוסמך לקבוע את. שיטות
הביצוע. אחרי שידע את האמת המצויה,
ואת המטרה הרצויה, יכול ירק מומחה
להסברה לקבוע את הדרך להגיע מן
המצוי אל הרצוי, בשטח המופקד.בידיו,

ההסברה היא אחד הכאב בתזמורת המנהלת
את עסקי המדינה. ככל שהעולם
מתקדם יותר, כן גוברת חשיבותו של כלי

ככלי עצמאי, טבעי שצרכיו מתנגשים כמעט
תמיד עם צורכי שאר הכלים.
בשטח הצבאי, למשל, קיימת התנגשות
טבעית בין דרישות קציך הבטחון, המעוניין
ששום דבר לא יפורסם בכל ׳:מקרים ובכל
התנאים, ילבין צורכי איש־ההסברה האחראי
על הזית התעמולה בעולם ועל המוראל
בעורף•
אם שני האנשים — איש הבטחון ואיש
ההסברה — יהיו בדרג אחד, יתכן ויכוח
עניני. אם איש הבטהון אחראי על ענין
ההסברה, הענין כולו הופך לקומדיה. וזהו,
כמובן, המצב הקיים.
ההסברה אינה גלגל חמישי במרכבה הלאומית.
חשיבותה מכרעת. כפי שהזרנו ואמרנו
לא כעם, ההסברה ח ־סכת כסף, חד
סכת זיעה וחוסכת דם.
תועמלן מטומטם אחד יכול לשים לאל
הישגים שנרכשו במאמציהם של רבבת חיילים
אמיצים. והמציאות תוכיח.
על כן זקוק התועמלן לאמצעים. הוא
וקוק למטוסים כדי להטים את העתונאים.
ולכלי־תובלה ביבשה וי־פ, ולתקציב רציני,
ולאמצעי־פעולה בדפוס, בקולנוע וברדיו.

חוץ מכל אדה - ,צריך ראש ההסברה
להיות בן־אדם. הוא זקוק לראש — לא ללשון
ללחך פנכת בעלי השררה, ולא ליד
לשאת את פנקס המפלגה. אהרת פשוט חבל
על הכסף.
בישראל אין מהטור בבני־אדם כאלה.
צריך רק לתת להם לפעול.

ברצוני להביע את הערכתי והערצתי ל־מפעלכם
״נפלו למען תהי המולדת ״.בתור
קצי! בצבא הקבע לשעבר, הכרתי רבים מז
הנופלים, ומפעלבם משמש מעי: מצבת־זכרוז
ענקית לזברם.
א. אלון, ירושלים

על הדם שנשפך
צדקתם בהחלטה לפרסם את פרטי המאורע
בכפר־קאסם (העולם הווז . 11)1)11 אין לי בל
ספק שמקרה מזעזע זה הוא תוצאה, ולו גם
בלתי-ישירה, ש? מדיניות עוורת והרת־אסוז
לגבי ה מיעוט הערבי בארץ בפרט, ולגבי בל
שכנינו בכלל נראה לי שהרבה דם וזיעה
יוכלו להחסד באם יגיעו פעם ל הנה השלטה
אנשים אשר יבינו ׳שקיומה הס דיר •יכל מדי נת
ישראל תלוי בערב״ המרחב יותר ממה
שהוא תלוי בי הודי התפוצות.
עמוס ריצמונד, חיפה

מ ה יהיה המצב בארץ. באשר ילדים
אלה יחזיקו את השלטון בידיהם?
מיכל שחם, שריד
לימה להכחיש? בעוד שהחברה דורשת
ביי שום אדם לא יבנה נשר אם אי! בי ד ו
דיפלומה, ולא ירפא אנשים אם לא למד
ישנים ארו כות ב אוניב ר סי ט ה. הרי כד פיר
אווילית יבולה ללדת ילד ו ל הו עיל את נשמתו
כאוות נפשה!
•תבן ש הני ע הזמן לאסור על הנשים
י ת רו ת ד־י־ני שיעברו קורס יסו די לאמהות!

נבוז, זה היה מקרה מצער. אבל ׳האם האזר
חים ׳שלנו העובדים בשדה ון ה רני ם על־ידי
פיד אי; הם אישמים יותר מאותם ער בים
שחזרו מעבודתם?
טובה חלילוי, תל־אביב

ישראל בלדר, נתניה

יש, הטוענים שמעשה בזה עלול לקרות
בכל עם נורמלי: אינני רוצה ברגע להתוובה
על טירת נור מ ליו ת ם של הטוענים כד
אד,רן ברט, עכו

המחלקה האחראית: המדור?רשיונות הריון,
אגף האמהות, משרד הבריאות. העברייניות
תתבענה לדין ותהינה צפויות למאסר שלא
יעלה על תשעה חדשים.

נדמה לי שאהד הגור מי ם הרוחניים — לא
היחי די, כמובן, אבל רי חישוב — שאיפשרו
את מעשה הזוועה, היא האקטואליז ציה של
התג״ד הנפוצה בל כד בארצנו.
ד״ר אלכסנדר.זק, תל־אביב

פרהי קתרינה

מאם רכם ה ננוז על הוסר זבות הקיום של
הקר; הקיימת (העולם הזה 11002 מז כי ר לי
סיפור:
יי־ני במה שנים מצאו במה קצינים סוב
״ טיסה״ ל עומד על המשמר ליד נז פר־הים
י סב פ טו פו ל. הם •שאלוהו למעשיו, אד
היה ידע רק שזו פק 1רתר,קורפורל. הקצי־
••׳ם המשיכו לחקור, והניעו בזה אחר זה
יסרג־נט? ,לויטננט. למאייר ו ל פו ל קובנ יי
אף א ־ ד לא ידע מי גת; את הפקודה ולמה.
רק אחרי שהחקירה הסתעפה במוסקבה.
יתיר כי ביט• יהטרי::־ חנדולה, הצא רית
הרוסית, ני תנ ה פמודה להציב זקי-ו־ על הגז•
בו נדדו פרחים מיו ח די ם •שהיו א הו בי ם על
הצארית. אחרי שהצארית מתה, ואחרי שכל
משטר הצארים הופל, פשוט שכחו לבטל את

הפקודה.
שמואל ה ,.תל־אביב

האם אז או עבישיו קם איזה עת ונאי בקהיר
או בדמשק שהרים את קולו בצעקה
ננד תושבי• מ דינ תנ ו השלווים? איז אנחנו
חייבים לעשות בתו שבינו הערביים מה •שעושים
הפידאייוז בארצנו, אבל לפעמים קורה
טעות, וזה אינו קובע את אופיו של העם.
קורא, תל־אביב
האם אינכם חושבים שאם נת; חופש לערבים
בישראל, יעודד הדבר אה ת אבונם
עוד יותר, במו אחיהם המצריים, שאחרי
פינוי ס י ני דורשים •שנחזור לגבו לו ת החלוקה?

יוסף
פרלמוטר, משטר דויד

עתונים במקום מפלגות
ברנע שאני כותב לבם מכרוב זה נראה בי
הממשלה החליטה לקיים משפט פומ בי ב עניז
כפר־קאבם. אם החלטה זו תתגשם, יהיה על
כולנו ללחוץ לבם את היד.
פרשת כפר־קאם ם הוכיחה ישני דברים:
(א) את ירידת; המתמדת של המפלגות
בארץ, ישתדלו למלא בל תפקיד ציבו רי או
מוסרי שהוא, מלבד הלוקח תקצי בים לעצמן
(ב) את עליית חשיבותם ומשקים ״— 6.
העתונים הבלתי־תלויים בארץ, ש 1זפ כו לגורם
צ יבורי ראשוז־במעלה ומהווים עתה המכ׳שיר
העיקרי לביט וי הרצון ההברתי.
העולם הזה ווזארץ, ישני העתוני ם שלהטו
את מלהטת בפר־קאסם ויצרו תנועהדעם נדו-
לה למעז הצדק בפרישה זו, עשו לא רק
ישרות לאומי חיוני למען הדורות הבאים.
צריך ל-

מה אומרים לעולם?
בל השורות הי פו ת בכתבה על ההסברה
(העולם חוה , 1908 בי ח ס להגב לות על הע־ת
ונ אים הזרים, דיו מונז מי ת. העתונאי המפורסם
רוי קארלסוז, מחבר הספר ״מקהיר
לדמשק ״.כתב את ספרו על סמך הדברים
שראה במו עיניו. הוא נכנס למצרים לאחר
•שקיבל מכתבי המלצות מי דידי הערבים בוכל
אישר כתב בעתונאי ב -
ארצות־הברי

הזיה א ינו מוס י ר !כמלוא הנימה למלחמת ה־הוד־ט
המוס לפית.
אור מ; וחד ומוזר.
זאב ק
דנבר, ארצות־ הברית
ההבדל הוא ט נזה
של חזי ת סיני לא

ס988£>*|00100

הודעה חשובה ר*

תיאטרון

זירה

מזמין

הקוראים

שחס

ג׳ ינג׳

להצגה

מיוהדת

ההצגה • החרטהב תיאס רון, על אנדות הנער •ששערו אדום ובהרות־שמש על פניו.
גזרו את חלו ש־ הג יסה למטה, הביאוהו אל קו פ ת תיאטרון

זירה

(ריינס ,6תל־אביב)

בשעות 11 עד 2אחה׳־צ 5 ,עד . 7בערב, כדי שימומנו בו מ קו מו ת הישיבה.
ההצגה המיוחדת
ורק לג׳ינג׳ים.

תתקיים

ביוס

0.1.57ו ,

בשעה

בערב.

הכניסה

מכתבים כאלף עדים
טהור דבריכם על ע תיד רצועת עזה
(העולם זזוה ) 1002 אפשר לחיכוב כבל העולם.
כולל האו״ם ומצרים, רק מחכה שנודיע
שאנחנו רוצים להשאיר את עזה בתור
מ דינ ת ישראל, כדי שיצאו בתרועות־הידד.
ו אילו האמת המרה היא שגורל רצועת
עזה אינו תלוי ברצ וננו אנו. כשהאו״ס
יאמר לנו לפנותה, נפנה אותה. ואי; כל
ספק שהוא יאמר זאת!
אליהו ביטון; ,זיפה
ניגשתם ישר ללב הב עיה — דהיגנו, הפי
יי טי ם. נם אני משוכנע שאם ישראל תציע
לקלוט אותם וליישב אותם מחדש. יסכימו
שהרצועה חסופח לישראל ובזא ת ייחתם, למעשה,
הסכם השלום הראשוז בי; ישראל ו

חלוש
כניסה לג״נג״ם

הערבים. אבל לר ומצא מי שהו מ מנ הי גי המדינ
ה המבין בזה
נחמיה שורץ, נתניה
מישהו תירגם לי את המאמר שלכם. אי נני
רוצה להביע את דעתי על המסקנות
שלבם, אבל אני רוצה לספר לבם משהו על
ויקוד בישארה, מנהל בנק ברקלייז בא; ,ש־בתבתם
עליו. פעם, הוא היה מוזסז לבית ם
של הברים. הם סעדו והיו שמחים ומתוך
בהיחו׳ת־רעת שרו את ההי מנוז המלכותי הברי
טי. מי שהו שמע אותם והלשין לשלטו נות
המצריים. מר בישארה וי ד י די ו נעצרו
בלי בל משפט, והוחזקו במעצר כמצ רים
במשר חודשים ארו כים. האם יש פלא שרבים
מב ני עזה א־נם להנטים אחרי שובם
חלים אל־בסיוני, עזה
של המצרים?

להצגה מיוחדת של

פונסואה ואש־גזר
בתיאטרון ״זי ר ה ״

,10.1.57 כשעה 7כערב
שורה..

העולם הזה 1003ז

•־ -הנציבים הבריטיים אמר ב-
{עתו, בנאום פרידתו מן הארץ לפני
למולדתו :״בארץ הזאת יש יותר מדי
.שים פקחים, ומעט מדי אנשים חכמים.״
היתד, זאת הגדרה קולעת מאד, שנשארה
נכונה עד היום — הן לגבי היהודים והן
לגבי הערבים.
אדם פיקח חושב שאפשר להתחכם עם
בעיות היסטוריות. הוא סבור שצריכים רק
למצוא את הרגע הנכון, או את הטכסיס
הנכון, כדי לסלק בן יום בעיה שהתגבשה
כמשך עשרות בשנים.

אדם חכם יודע שאי-אפשר להתחבט
עם בעיות גדולות, ושעל
פיסגת ההכרעות ההיסטוריות אי־אפשר
לרמות או להעמיד פנים
או למצוא תרופות־פטנט.

אדם פיקח מאמין שאפשר ״לדפוק״ את
•אדיב על־ידי קנוניות ומיבצעי־פתע, ולק־
־ת שלום בזיל הזול בשוק המציאות. אום
יודע כי ההיסטוריה אינה דומה להג־של
מפעל־הפייס, וכי השלום יכול להירכש
רק על־ידי מאמץ ממושך מאד ועקשני
מאד.
בעברית צברית, זהו ההבדל בין החכמים
ביום לבין החכמים בלילה.

•*מלחמה בין ישראל ועמי ערב היא
,ן |תהליך היסטורי. מי התחיל בה? מי
]>שם? מי התקיף את מי במלחמת־העצ־
[ אות? מי התקיף את מי בסיבוב השני?
כר אלה שאלות לגן־הילדים הפוליטי. ב׳לחמה
כמו זו הקיימת זה עשרות שנים
1במרחב, איש אינו אשם ואיש אינו תוקן
פן. זוהי התנגשות של שתי תנועות לאומיות
מוצדקות. היא תימשך כל עוד לא
•ימצא בסיס משותף לשתיהן. שום ד,תחכ־
1מות לא תעזור כאן.
האסון האמיתי של כל המלחמה היא
! שהאוייב מאבד לאט־לאט את צורתו האנושית
ונראה כמפלצת. אחרי שנים ארוכות
של ניתוק כל מגע רוחני, קשה לזכור שגם
; האדיב אינו אלא אדם המאמין בכנות ש׳
הוא לוחם למען הצלת מולדתו, בדיוק כ]
מונו — ושאנו נראים מפלצתיים בעיניו
| בדיוק כמו שהוא נראה מפלצתי בעינינו.
ישנם במחנה האדיב נבלים ומטורפים
1פשים. אולם לא הם מהווים את עמי ערב,
]כשם שאין הנבלים והמטורפים והטפשים
1צלנו מהווים את עם ישראל.
]־ישראל שורצים אלפי ״מומחים״ היודעים
•ויך לדבר עם הערבים״ ,מפני שהערבים
.זינם מבינים שום שפה אחרת״ .מומחים
|ילה הם אסון לאומי ממדרגה ראשונה.

אמכם, בהשוואה לישראל, ה־
!^רכים הם עם מפגר. כבל שטחי
זטכניקח החדישה בוחם ירוד מואר.
אולם לגבי כעיות-היסוד של
הקיום הפרטי והלאומי, אין הבדל
גדול כין האדם המתקדם ביותר
לבין האדם המפגר ביותר. הם נו־
[הגיס באותה צורה כדיוק.
אילו היה דויד בן־גוריון רודן הנילוס
מאל עבד אל־נאצר ראש ממשלת־ישראל,
היה המצב המרחבי משתנה במאומה.

(• שנם אנשים מאושרים המסיקים
הנאה רבה מהמצאת תוכניות שלום. הם
| יודעים את הבעיות המעשיות המפרידות בין
;י העמים, ומציעים פתרונות. בעית הטיס?
נחזיר מאה אלף, נעזור בשיקום
.אר. גבולות? נתן מעבר בנגב, נקח תמו־את
לטרון, נארגן נמל ירדני חופשי
.יפה. המשולש? ייערך מישאל־עם בין
,ושביו לגבי עתידם. מקומות־הקודש? יוטל
פיקוח מטעם האו״ם, מבלי להגביל את
וכן הלאה.
שותף לשמחות פשוטות אלה. אין
רע בתוכניות־שלום, במידה שהן עוז
רות
לנו לארגן את מחשבותינו על בעיות־המחר.
אולם לא בתוכניות־שלום המחסור.
הצעת־השלום הגאונית ביותר לא תעזור כיום
לשלום יותר מאשר שיקוי־האהבה של
מיטב המכשפות לצעירה המבקשת לב עלם.
התהום הרובצת בין שני העמים לא נחפרה
על־ידי שום בעיה מעשית, אם כי
טמונות בה בעיות מעשיות לרוב. התהום
היא פסיכולוגית:
הערבי הממוצע מאמין כי הישראלים הם
כובש אירופי קולוניאלי, יורש מודרני לבריטים
ולצרפתים של הדורות הקודמים,
גוף זר שאין לו שייכות למרחב.
היהודי הממוצע מאמין כי ישראל היא
ראש־גשר של היהדות העולמית מול ים
של פראי־מדבר עוינים, בית לאומי נפרד
שאין לו שייכות למרחב.
מציאות נפשית זו פירושה — מלחמה.

השלום יקום בו ברגע שהערכים
ישלימו עם העובדה שישראל היא

כדוגמה לשאר החלקים, לא כדי שישמש
נשק נגד אחיו, אלא כדי שישמש גשר
אליהם?
אני מאמין שהתשובה היא: ערביי פלסטין.
הם העם הקרוב לנו ביותר — חלקו שוכן
בגבולות המדינה, חלקו השני שוכן בעזה,
וחלקו השלישי, העיקרי, שוכן לאורך
שאר גבולותינו.

זהו העם הערבי היחיד שלא
הרוויח מאומה ושהפסיד את הכל
במלחמה השמית הגדולה• .
אל כל ערבי אפשר לדבר במלים. המלים
הן זולות, וערכן מועט. אולם אל עם ערביי
פלסטין אפשר לדבר במעשים. לו יש מה
להציע. ואת שפת המעשים מבין כל אדם
— גם הפלאח שלא למד קרוא וכתוב, גם
הסומא החולה בטראחומה. מעשים אינם ניתנים
להכחשה ולויכוח.

גם האדם הנחשל ביותר בעולם

פירוש הדבר: הכנסת ילדים ערביים לכיתות
בבתי־הספר הממלכתיים העבריים,
אם הוריהם רוצים בכך, מתן עידוד ממלכתי
להקמת מושבי־עובדים וקיבוצים ערביים
(ואם אפשר, מעורבים) ,שיבוץ הערבים
במנגנון הממשלה (כולל שרות החוץ) ,שיקום
הפליטים הערביים הנמצאים בתוך המדינה,
ומאות צעדים דומים.
בדברים מסוג זה אי־אפשר, כאמור, להתחכם
ולרמות. כל מעשה מסוג זה יוודע תוך
שעות מעטות בכל רחבי המרחב. אם יספק
המטכ״ל הלבן לידיעות האלה את הרמקול
האדיר של התעמולה המדעית המודרנית,
הוא ייצור תוך שנה־שנתיים מציאות פסיכולוגית
חדשה במרחב.

*•עשים ידב רו. אחרי שכנותה של יש־
! אל כלפי ערביי פלסטין, החיים בגבו־
, !17 יה, תוכח על־ידי מאות מעשים שאינם
ניתנים להכחשה, אפשר יהיה לדבר ברצינות
לערביי פלסטין אשר מעבר לגבול.

ההצעה לערכים אדה תחיה פ־שוטה
בתכלית, מוכנת גם לאיבר
המפגר כיותר ; להצטרף כיחידה
ערבית עצמאית לארץ־ישראד מאוחדת.
בל אזור שיצטרף, ישוקמו
הפליטים היושבים בו, וישתלבו
תושביו בבלבלה המתקדמת המאוחדת.
אפשר
לתת לאיחוד זה צורות פורמליות
שונות — משטר של פדרציה, או של קנטונים
בנוסח שווייץ, או כל צורה אחרת.
כל ההצעות חשובות ברגע זה רק מבחינה
חינוכית. מבחינה מעשית חשוב רק העקרון:
ההכרה ההדדית בזכותם הלאומית של שני
העמים למולדת המשותפת, הדרישה שכל
הצטרפות תהיה מרצון חופשי, כי כל אחד
משני העמים יהיה חופשי בחלקו שלו, שתהיה
שותפות כלכלית, תרבותית ומדינית,
וכי האיחוד הסופי יתגשם שלבים־שלבים,
בתהליך טבעי, ככל שיגדל האימון ההדדי.

מעשים ידברו. מעשים ירכשו
אימון. היום בנצרת ובטייכה, מחד
בעזה וכחאן־יוניס, מחרתיים כחברון
ובשכם.

.אבות הפיראיגן
חלק בלתי-נפרד מן המרחב השמי,
שותף טבעי לתקוותיו, לשאיפותיו
ולמאבקיו -וברגע שישראל
תשלים עם העובדה שאין
לה חיים מחוץ לתקוות, לשאיפות
ולמאבקים אלה.
ברגע שיקרה דבר זה, לא תעכב שום
בעיה מעשית את השלום הפורמלי לחודשים
רבים — לא בעית הפליטים, לא בעית הגבולות,
לא בעית האחדות הערבית ולא
בעית העליה היהודית. הן תיפתרנה כמעט
מעצמן.

^•ילו היה קם מחר המטכ״ל הלבן,
>> 1עליו דיברנו לא פעם במדור זה, ה־מיפקדה
העליונה שתגייס את כל כוחות האומה
לכיבוש השלום, כי אז היד, ראש־המטה
מכנם ביום הראשון את כל יועציו
ושואל: אצל מי להתחיל? כאיזו חזית לערוך
את מיבצע־השלום הראשון?
במלים אחרות: גם בשעה שנדבר אל כל
העולם הערבי, אל איזה חלק ממנו נפנה
במיוחד? את לבו של איזה חלק ננסה לכבוש
תחילה — לא נגד שאר החלקים, אלא

יודע: דיבור כמעשים הוא דיבור
של אמת.

•*מעשה הראשון חייב לנגוע לאותם
( | הערבים החיים במדינה. כל אשר יקרה
להם, ישמש אות ומופת לאחיהם מעבר לגבול
— אחים ממש, בני־דודים וגיסים, בני
חמולה ובני שבט, שהופרדו (אך מעולם לא
נותקו) מערביי ישראל על־ידי גורל המלחמה.
״שיווי־זכויות״
הוא מושג דל מכדי למצות
את אשר יש לעשות כאן, כדי לתקן את
אשר הושחת בטימטום של שנים. המימשל
הצבאי, מימשל זוועות כפר־קאסם, חייב להימוג
כחלום רע. הערבים חייבים להפוך
לא רק לאזרחים במדינה, אלא לשותפים בה.

פירוש הדבר: שיבוץ הערבים
בבל ענפי המדינה והחברה, שילובם
בבל הארגונים, ההסתדרויות
והמפלגות שהם חפצים להצטרף
אליהם, חכר ערבי בממשלה
(למשל בשר הסעד) שופט ערבי
כבית המשפט העליון ונציג ערכי
כמשלחת של ישראל לאו״ם (למשל
לעניני הפליטים).

בכל מקום יקומו, זו הפעם הראשונה,
תנועות ערביות אמיתיות הדוגלות בהשתלבות
עם ישראל. המדינה תוכל לתת להן
סיוע אדיר.
ישנם נימוקים רציניים מאד נגד דרך זו,
פוליטיים, כלכליים וצבאיים. אולם מחשבה
שניה תוכיח שגם מבחינה פוליטית, גם מבחינה
כלכלית וגם מבחינה צבאית טוב יותר
שערביי פלסטין יהיו קשורים לישראל במסגרת
משותפת, מאשר שיהיו קשורים במסגרת
משותפת עם אויבי ישראל.
כיום הם יושבים מעבר לגבול — מקור
רוב הצרות של ישראל, עריסת הפידאיון.
מחר יווצר גבול חדש רחוק מן הגבול הנוכחי
— לא גבול של כפיה, לא גבול של
שביתת־נשק, אלא גבול של שלום ושותפות.

*•די להגשים תוכנית כזאת, חייב ה־מטכ״ל
הלבן לקום, לא מחרתיים, כי
אם ׳מחר.
מספרים על איכר שמרני, ששמע כי בנו
רכבת המקשרת את כפרו עם העיר. תחת
לנסוע בעגלתו משך חצי יום, יוכל להגיע
ברכבת זו תוך שעה ולהרוויח חמש שעות.
שאל האיכר :״טוב, אבל מה אעשה בחמש
שעות אלה?״

חסידי הסיבוב השני טוענים כי
ההישג העיקרי והאמיתי של מיב־צע
סיני היה כזה שהמדינה הרוויחה
שנה או שנתיים זמן. אם
אין לממשלה תוכנית מעשית כדי
לנצל שנה־שנתיים אלה לשם שינוי
יסודי כמצב, ומניעת הסיבוב
השלישי, לשם מה היה צורך כ־מיכצע?

תמונת השבוע :״מ11ק־ במיצו איות, נין תותחי ראס=נצראו והא׳ טיראן העם לוע מול דוו!
שני לועים סימלו השבוע את מלחמת־הקיום
במרחב: לוע התותח ולוע צינור־הנפט.
מיום ליום נסתבר יותר כי עוצמת
כוחו ואורך טווחו של הצינור גדולים עד
אין שעור מאלה של קנה התותח.
ברגע הראשון אחרי מיבצע־סיני היד. נדמה
לרבים כי האחדות הערבית נמוגה כסיוט,
וכי כוחם של המצרים חוסל בשדה־הקרב.
טענה זו חזרה בנאומי אישים חשובים
בארץ. רק עתה, כעבור חודשיים, ברור
עד כמה היחד. זאת אשליה ילדותית. האחדות
הערבית והכוח הערבי, שלא ניכרו
בשדר,־הקרב, מנצחים כיום בשדה־הנפט.
שני צינורות. מדינות־ערב לא יצאו
להילחם לטובת מצריים. אפילו סוריה לא
שלחה אף חייל אחד. אך הערבים הפעילו
מכשיר הרבה יותר חשוב: את לבנת־החבלה.
צינור־הנפט הסעודי, העובר גם הוא בסורי
יה, לא פוצץ — דבר שעזר לעבד אל־נאצר
עוד יותר. כי האמריקאים היו מוכנים כמעט
למכור את נשמתם כדי למנוע את פיצוץ
צינור זה, השייך להם.
עבד אל־נאצר לא היד מסוגל להגן על
התעלה — אולם הוא היה מסוגל לסתום
אותה. סתימה זו חשובה יותר מכל המיגים
והאיליושינים — כי היא גרמה לעצירות
מכאיבה במעי הכלכלה של העולם המערבי.
מחוסר ברירה, נאלץ המערב ללחוץ על ישראל,
כדי לאפשר את חידוש זרם הנפט.
לוע התותחים של הטאנקים הביא את
צה״ל לגדות התעלה. לוע צנורות־הנפט
מגרש אותו מאדמת סיני.
הצינור השלישי. גם בצד הישראלי
בועד לקח חשוב לדו־קרב הלועים.
לועי התותחים של אונית־מלחמה ישראלית
קטנה (ראה להל!) ,הפגינו את החלטת
ישראל להיאבק על חופש השיט בים
סוף. אולם זאת היתד, רק הפגנה — שאחריה
צריכים לבוא המעשים שיוכיחו כי
חופש זה אמנם חיוני למשק הישראלי, וכי
על כן לא תיכנע ישראל בחזית זו.
מעשים אלה יכולים ללבוש צורות רבות.
החשובה ביותר היתד, צורת של צינור־נפט
מאילת לחיפה — לא הצנור הקטן, המשמש
בעיקר להפגנה, אלא הצינור הגדול, שישנה
את מפת־הנפט העולמית.
כאשר יונח צנור זה — בהסכמת ארצות־הברית
— יהיה זה נצחון מכריע של ישראל
בקרב על החופש במיצר טיראן.

הים

הזינוק הגדול

קצת צפונה מג׳־בוטי
הינשאי ספינה ושוטי,
אנא מהרי עוד יקצת.
הספינה גלים שוברת,
אל המטרה חותרת —
ממהרת לאילת.
הי צפונה, הי צפונה
י הי צפונה לאילת ...
כשד,תכנסו מלחי אח״י מזנק למסיבת ליל
במדינה השבת, הראשונה שלהם לאחר צאתם את
נמל האם בחיפה, היו השירים ששרו שירים
רגילים, אהד מהם היד, גם שיר להקת הצ׳יז־באטרון,
שנולד יחד עם מבצע עובדה, מבצע
כיבוש הערבה ואילת, לפני למעלה משבע
וחצי שנים. בערב השבת השני, נשארה
רק המנגינה! המלים התחלפו. פזמונאי מזנק
החליפו את המלים באחרות, מתאימות יותר
למקומה הגיאוגראפי החדש של אונית המלחמה
הישראלית.
לפני חודשיים, היה כל אחד מוותיקי אילת
מעלה חיוך על פניו, אילו שמע כי יגיעו
אניות מלחמה ישראליות של־ממש לעירו.
בשבוע שעבר, עמדו כל תושבי אילת —
וותיקים, עולים חדשים ופועלים שכירים —
על רציף הנמל. עיניהם היו נעוצות בגוש
כהה, שהתקרב במהירות גדולה.
מזנק, הגיעה לאילת.
״הפרגית תתפרק ״ 1פקודת המבצע
היתר, פשוטה ביותר. היא דמתה לכל פקודות
מבצע שיגרתיות של סדרת אימונים,
או תמרון ימי משולב. הפקודה אמרה בפשטות
גמורה: ק ,32 הפריגאטה מזנק, תרים
עוגן ותפליג לאילת.
כששמעו מלחי מזנק כי יצטרכו לעבור
את הדרך הארוכה בפחות משבועים, משכו
בכתפיהם .״הפרגית שלנו לא תחזיק מעמד.
היא תתפרק בחופו של אחד משבטי אוכלי־האדם
באפריקה המזרחית. יאכלו אותנו
אחך, אחד, צלוים על האש,״ התלוצצו.
רק אדם אחד בכל ד,אוניה היה בטוח
לגמרי בסופו המוצלח של המסע, גם בתחילתו.
היה זה רב החובל, איש־ים וותיק,
מאנשי הפלי״ם ועליה ב׳ ,וחבר קיבוץ ימי
וותיק מקיבוצי הקיבוץ המאוחד.
הטכסהק דו ש. מזנק החלה את מסעה
בקצב מהיר. המכונות עבדו במלוא הקיטור,
מזג האוויר היה טוב, מצב הרוח מצויין.
הרגשת השליחות הראשונית החזיקה את
הצוות כולו במתח גבוה. האניה עברה את
מיצרי גיברלטר, עזבה את הים התיכון השקט
ונכנסה לסערות האוקיינוס האטלנטי.
רבים מאנשי הצוות לא התקרבו מימיהם
לקו הרוחב המסומן באפס, ההופך ימאי
טירון לימאי וותיק. רק מעטים מהם השתתפו
במסע חיל הים לאפריקה הדרומית, לפני
שנתים.
אחד שהשתתף היה אחד הקצינים, זכות זו
עמדה לו להתמנות כאל הים נפטון, לכבוד
טכס הטבילה המסורתי. הקצין התכונן לתפקידו
במלוא הרצינות הדרושה. המלחים הכינו
לו קלשון גדול עשוי עץ, קישטו את פרצופו
בזקן צמר־גפן.
ערב הטכס, היתר, התכונה רבה. במשרד,
הוכנה רשימת חייבי ד,הטבלה. התברר שגם
מפקד האוניד, לא הוטבל עדיין. נפטון הבטיח.
לו טיפול אישי מיוחד.
בחוץ, על הסיפון, הכין צוות הד,טבלה

את בריכת הברזנט המיוחדת, שמולאה במים
מלוכלכים אשר שכבה עבה של שמן-
סיכה צפה מעליהם.
בערב, חזרה התזמורת על תוכניתה החגיגית
שנבחרה בקפדנות. המנגנים הוזהרו
לשמור על רצינות מוחלטת, במשך כל הטכס.
3צק
ומי ים .״בשם יונה הנביא ובשם
אבירי הים באתי לקבל מידך, מפקד ד,אוניה,
את הפיקוד על אונית חיל־הים מזנק.״
המסדר עבר לדום. המסדר עבר לנוח.
נפטון הרים את קלשון העץ, נפנף בו פעמים
אחדות, כשהוא אוצל את ברכת קוו
המשווה, לכל טירוני הטכס.
המטבילים עצמם, עמדו ממול. צופר האודה
השמיע את קולו. הטכס התחיל.
אחד אחד, נמרחו המוטבלים, ערומים כביום
היוולדם, בשמני הסיכה המסריחים.
כשמלאי השמן נגמר, החלה הר,טבלה עצמה.
בראש המוטבלים ניצב מפקד ד,אוניה. כמפקד,
היד, עליו לד,טבל שבע פעמים רצופות,
בזו אחר זו. אחריו, נטבלו שאר הטירונים.
התזמורת השמיעה את מנגינותיה,
צוות המטבילים דחס בשר חי בתוך הבריכה
במלוא הקצב.
סיום הטכס היד, עליז יותר. כל טירון
קיבל על ראשו דלי מלא בצק דביק. אחרי
הבצק, נלקח הטירון אל מעקה ד,אוניה, הושב
על קרש חלק וארוך, ונזרק לכל תרועות
הצוות אל גלי הים.
כשעלו כולם מן הגלים, החלה חלוקת
התעודות .״נפטון״ חתם עליהן במו ידיו,
כשהוא מחלק לכל הנטבלים את התואר
המסורתי ״אביר הים״.
מבחנם הראשון של מלחי מזנק, עבר
בהצלחה.
מצור יבשתי בקייפטאון. המבחן
השני היה קשה לא פחות. לאחר יותר
משבוע, הגיעה מזנק לקיפטאון, עיר הנמל
בקצה הדרומי של יבשת מחצית אפריקה.
הדרך עברה. מטרת החניה היתר, ברורה וקצרה:
אספקה ותדלוק. כך חשב לפחות
מפקד מזנק.
יהודי קיפטאון היו סבורים אחרת. כשנתפרסמה
בעיר הידיעה על בואה של אונית
המלחמה הישראלית, התמלא הנמל בהמון
עם. כולם רצו לעלות לאוניה. המחירים שהוצעו
בעד התענוג היו דימיוניים. כמה
סוחרים עשירים הציעו לתרום 1000 לי״ש
במזומן למגבית היהודית המאוחדת, אם
יורשו לעלות אל סיפונה של מזנק. להסברת
הימצאותם בריחוק כזה. מבסיסם, הודיע רבד,חובל
לשלטונות הנמל כי האדר, נמצאת
בדרכה לאימוד־ירי באוקינוס השקט. בצהרים,
היה כבר המצור היהודי על מזנק
שלם. תחנת השידור של קיפטאון כללה
את הידיעה על בוא האגיה, במהדורת החדשות•
קור אריך של מכוניות החיצב ב
פתח
הנמל. שליחי הקהילה ניסו לשכנע את!)
מפקד מזנק להאריך את שהותו בעיר.
בערב, דמה הנמל לשוק עבדים אפריקאין[
טיפוסי. המלחים קיבלו חופשת אחרי־תפקיד,
נחטפו בהיותם עוד על כבש האודה, על־ידי
המשפחות היהודיות שהביאו אותם לבתיהן,
כיבדו אותם בארוחת ערב דשנה,
שמעו מהם על מבצע סיני, על ישראל ועל
ד,אוניה.
בבוקר, היתד, הפרידה קשה. מאות מטפחות
לבנות התנפנפו, כשמזנק עזבה את;
נמל קיפטאון, המשיכה במלוא הקיטור צפונה
לאילת.
בייש לשן חולצת. הטיפוס צפונה[,
לאורך החוף המזרחי של היבשת השחורה[
היה גדוש הרפתקות לא פחות מהחצי הראשון
של המסע. האודה האפורה חתכה את
הגלים במהירות, עברה את מיצר מוזאמביק, י
כשממזרחה האי הצרפתי הגדול מדאגסקר.
בדרך פגשה בדמות אפורה, דומה לה
עצמה. היתד, זו פריגאסה של הצי הבריטי.
שתי האוניות הזדהו זו בפני זו והמשיכו
בדרכן .״אני בטוח שהקפטן שלה איבד את
שלוותו האנגלית,״ הפליט אחד מקציני המשמרת
כשעיניו נוצצות. אכן, לא כל
יום פוגש הצי הבריטי יחידות של צי יש־ ׳
ראל, בפינה כה נידחת של העולם.
מזנק סובבה את כף גארדאפואי, חודה!
המזרחי של היבשת, בקצה המושבה האי־[
טלקית לשעבר סומאלי. משם לעדן, וביום[
בהיר, תחת שמש יוקדת, נכנסה סוף־סוף!
לים סוף — ״המים הטריטוריאליים שלנון
— כי הם שוטפים את חופי הטריטוריה!
שלנו.״
שנתיים לפני כן עשתה אוניה ישראליח
אחרת, אוק בת־גליס, את אותה הדרו, גד!
אריתריאה עד •למיפרץ סואץ. אולם שעה|
שבת־גליס בחרה בזרוע המערבית! המובילה[
אל הים התיכון, ונעצרה בפתח התעלה, הפין
נתר, מזנק את חרטומה מזרחה, אל שארם1
אל־שייך. המיבצע נסתיים למעשה; נשאר |
רק החלק ההפגנתי, הסמלי — לעגון באילת.
בחדר
האלחוט של שארם אל־שייך, עמד|
קצין של חיל הים. בחוץ בערה משואת־ענק,
כדי להראות למזנק את דרכה למעגן!
בחשיכה. מזנק עצמה לא נראה עדיין. ה־ן
קצין פתח את מכשיר האלחוט :״כאן כריש,
כאן כריש, כאן כריש,״ קרא בקול חדגוני!׳
״האם אתה שומע אותי?״
״האלו כריש, כאן שן חולצת. אד שומע ;
אותך היטב. שלום לך כריש.״ מזנק ד.גיער|,
לנמל שנכבש עבורה על־ידי מיבצע קדש.
עם שחר, עברה האודה. במיצר טיראן!.
על החוף, היו תותחי ראס נצראני מכוונים[
אל פס המים הכחולים ואל ד,אוניה היש־!
ראלית. הם לא פלטו פגזי־מוות. רק צלם!,
שהוטס לשם במיוחד, לחץ על הדק מצלמתו,
כדי להנציח את הרגע ההיסטורי!
(ראה תמונה) שבו פרץ צי ישראל את ה־ך
מצור על אילת, ופתח את שערי ים סוח
וארצות השמש העולה בפני. אודות הסח|
של ישראל.
המולח הזה

בעוד ימים מעטים ״נתח משפנו שוטו׳ כפו־קאסס-מאחוו• מסו שר סודיות

בדלת ״ גורות

ךפתעפת או ם, בניגוד לכל ההבטחות ירד מסך הסודיות על פרשת כפר־קאסם. אחרי
/שניתנה לכמה חברי־כגסת הבטחה ברורה כי המשפט יהיה פומבי, הוחדט שיתנהל
בדלתיים סגורות.
לגבי המצפון הלאומי, לגבי דעת־הקהל העולמית ולגבי חצי מיליון הערבים החיים ברגע
זה בתחום השלטון של מדינת־ישראל, יהיה המשפט כלא היה.
מצדדי המשפט הפומבי לא חשקו באורגיה של מאסוכיזם לאומי. הם לא ראו שום
תענוג בגירוי הפצע הנורא שנפתח בליל הזוועות. אולם הם ידעו כי הבירור המלא והפומבי,
דווקא מפני שיהיה מכאיב ומזעזע מאין כמוהו, יהיה בעל השפעה מבריאה על נשמת העם.
הוא היה מוכיח לכל איש ברחוב לאיזה תהומות של התנוונות מוסרית אפשר להגיע,
אם הדאגה המתמדת לטוהר הנשק העברי נרפית אף לרגע קט.
מצדדי הפומביות קיוו כי משפט זה, כמו טרגדיה יוונית עתיקה, היה מספק לעם
״קאתארזיס״ ,טיהור הנשמה.

ך • קוו ה זו נתבדתה באופן אכזרי. למשפט סודי, שיסתיים בהודעה יבשה על פסק!
^הדין, לא תהיה שום השפעה חינוכית. כלפי העולם יעורר ממילא את הרושם הברור
כי הממשלה — והמדינה כולה — אינן מסתייגות למעשה מן הפרשה המזעזעת, כי אם
מבקשות רק לצאת ידי חובה פורמלית.
התפתחות זו לא היתר, מקרית. בימים הראשונים, אחרי שנודעו העובדות העיקריות,
עבר זעזוע על העם כולו. זעזוע זה התעמק כאשר העז העולם הזה להפר את קשר השתיקה
ולפרסם לראשונה את הפרטים הקטנים, שהיו מזעזעים הרבה יותר אף מסיכום הדם.
התגובה הכללית, כמעט, היתד, הרגשה של סלידה ובחילה.
אולם לא עברו ימים רבים לפני שהחלה הריאקציה. לפתע נשמעו רמזים שהעידו על
קיום תנועה־נגדית מאורגנת להצדקת הזוועה. אנשים חשובים החלו מדברים על ״היסטריה״
שעברה, כביכול, על המדינה בגלל המעשה. מאחר שהיסטריה היא דבר שלילי, התכוונו
בעלי הרמזים לרמוז שר,הגבה הבריאה היתר, צריכה להיות השלמה והסכמה אילמת.
העתונות פירסמה הודעה של ״חוגים הקרובים למשמר הגבול״ ,שהתמרמרו על כך
שהכנסת כיבדה את זכר חללי הזוועה בעמידה, בעוד שלא קמה מעולם על רגליה לזכר
חללים יהודיים. היתד, זאת, כמובן, דמגוגיה צינית: איש אינו מטיל ספק כי העם כולו
מזדהה עם חלליו, ולא היה שום צורך בהוכחות הדבר בהפגנה. אולם היה ספק רב, בפנים
ובחוץ, לגבי מידת ההזדעזעות כשד,חללים היו ערבים. לכן היה מקום וצורך בהפגנה.
גרועה מן הדמגוגיה היתד, עצם ההעזה של חוגי המשטרה ומשמר־הגבול להתקיף בגלוי את
המוסד העליון של האומה. הדבר הוכיח כי ״חוגים״ אלד, לא הזדעזעו בלבם לנוכח המעשה,
ולא חשבו שהוא חורג מגדר המקובל. זהו חץ־ד,כיוון של הסכנה האמיתית.
התמיכה שחוגים אלה זכו לד, מצד כמד, מועצות מקומיות, הכפופות לשלטון מפא״י,
שהתנדבו להקים ועד ציבורי להגנת הנאשמים, מוכיחה אף היא שמלחמת בני־אור בבני־חושך
במדינה לא הוכרעה ולא נסתיימה. אין בארץ דעה אחידה לגבי מעשי־זוועה. יש
המגנים מעשי־זוועה, יש המגנים אותם על־תנאי, ויש שאינם מגנים אותם בכלל.
הנה הסכנה.

ף אשמי כפר״קאסם זכאים לכל ההגנה המשפטית שהם יכולים לקבלה. המשפט לא
יעסוק בעדני מוסר. הוא יעסוק בעניני חוק. הוא בא לברר אם יש להטיל על הנאשמים
אחריות אישית ופלילית לרצח.
כל אדם הגון יסכים כי אדם הנאשם ברצח, אפילו הוא אשם, ייהנה מכל זכויות ההגנה
המשפטית, ללא שום הגבלה. אפשר לפקפק אם זכות זו תתמלא במלואה במשפט סודי
המתנהל מאחורי דלתיים סגורות, בו לא יינתן לנאשמים להוכיח לציבור הרחב מה התרחש
באותו לילה נורא, לאורך שרשרת־ו־,פיקודי, מלמעלה ועד למסה.
אולם הציבור הרחב אינו יכול להסתפק במשפט הבא לברר אחריות פלילית של יחידים,
בעלי דרגות נמוכות. השאלה העיקרית העומדת בפני העם אינה משפטית־פורמלית, ואי-
אפשר לדחוס אותה במיטת־הסדום של פקודת החוק הפלילי, או כל חוק אחר.
השאלה העיקרית היא ציבורית, לאומית ומוסרית.

^ ? אדם, החרד לטוהר המדינה ולבריאות הנשמה הלאומית, חייב לשאול את עצמו
^ כמה שאלות, החורגות מתחום המשפט, והחשובות הרבה יותר:
האם היה המעשה פרי טירוף ספונטאני של יחידים, או אפילו של מפקד זה או
אחר — או שהיד, חלק ממדיניות קרה ומחושבת של גוף גבוה יותר?
• אם כן — מיהו הגוף הזה: משטרתי, בטחוני או אזרחי?
• אם היד, זה גוף אזרחי, מה הוא מעולל למדינה ולמעוט הערבי בשאר ימות השנה,
מחוץ לזרקורי הפרסומת, ומה הם מעשי־ר,זוועה הקטנטנים היכולים להוליד לבסוף?עשה־זוועה
גדול כזה?
• אם הגוף לא היה אורחי, מד, הרוח שהוא חדור בה?
• האם היד.,ד,מעשה סותר את הרוח הכללית של טיפול מוסדות המדינה במעוט הערבי,
או שהיד, רק. ביטוי דרמתי וחמור יותר לשיטה הפועלת גם בשטחים אחרים?
• איזו פקודה ממשית הגיעה מלמעלה, אל היחידה המבצעת?
• באיזו מידה יש לאדם הלובש מדים בישראל הזכות החוקית לסרב למלא פקודה

המתנגדת למצפונו?
• כיצד יכול נושא־מדים להימנע מלהישבר בין הפטיש של אי־ציות לפקודה לבין הסדן
של מילוי ״פקודה בלתי־חוקית״?
יינבי משמר־הגבול, מתעוררות כמה שאלות נוספות. המלחמה בפידאיון וההגנה על
הגבול מול מבריחים ומסתננים היא עבודה שחורה. צבא, המטפל גם באלף תפקידים
אחרים ושרוב חייליו הם מגוייסי־חובה המתחלפים כל כמה זמן, יכול בתנאים כאלה
לשמור על רמתו המוסרית יותר מאשר חיל אזרחי־למחצה, המורכב מאנשי־קבע בעלי
משכורות נמוכות ביותר. קיומו של משמר־הגבול בתנאים כאלה הוא סכנה לבריאות המדינה׳
כאשר חיל זה כפוף למרותה של צמרת
משטרת־ישראל, שרמתה המוסרית היא נושא לבדיחות
גסות בין השוטרים, וכאשר מפקדו ה־ישיר
של חיל זר, הוא אדם כמו עמוס בך
מדיון, הרי סכנה זו גדולה שבעתיים.
המשפט יחליט מה שיחליט. אולם אפור שהפרשה
תסתיים במשפט. סיום המשפט הפלילי
צריך להיות ך,תחלתו של המשפט הציבורי.

אחד מאחד־עשר: הנאשם גבריאל דהאן, כן ,26 שעלה לפני תשע
שנים ממארוקו. לפני תשעה חודשים התפרסם דהאן ככל רחבי הארץ
כשעה שהצטיין במצוד הגדול על הפידאיון, למחרת הרצח כשפריר.
הוא הונצח בעשרות תמונות ליד גוויות ההרוגים (ראה למטה) .אחת
התמונות האלה (למעלה משמאל) הופיעה גם על שער ״העולם הזח״
( .)966 דהאן, איש אופייני של משמר־הגבול, התייתם בגיל 6מאביו,
זכה רק להשכלה עממית, עלה לארץ בגיל 17 וגויים מיד לחיל־־הרגלים.
מאחר שלא למד מעולם שום מקצוע מלכד מקצוע־הנשק, נשאר בצבא*
הקבע, עבר משם ישר למשמר־הגבול. קרוביו של דהאן הרווק הם אמו
האלמנה, הגרה ברמלה, ואחיו, הנמצאים אף הם כארץ. השאלה
שתתעורר כמשפטו תהיה: באיזו מידה מילא דהאן רק את פקודותיו-
בסי שנמסרו לו, או בפי שהבין אותן -ובאיזו מידה פעל ביוזמה
אישית? ואם מילא פקודות, האם אפשר להטיל עליו אחריות אישית?

במדינה מדיניות תוכנית ם־לבשטר
במשך למעלה מחודש ימים רדפד, גולדר,
מאיר אחרי ג׳ון פוסטר דאלס, שר־החוץ
אכול־הסרטן של ארצות־הברית, לא הצליחה
להיפגש עמו.
התשובה לבקשה היתד, בכל פעם שונה,
אולם תמיד היתד, מתחמקת. תחילה היה המדינאי
המזדקן בהבראה. אחריכן־ טען שעודנו
חלש. בפעם אחרת היה עסוק בעניני
האמנה האטלנטית.
רק השבוע עלה בידי השרה לפגוש את
השר. התוצאה היתד, אפסית. אמריקה לא
זזה מעמדתה, דרשה מישראל להיסוג בלי
כל ערובות והסדר.

ש. שפט

ייד-,

צחי ודיו בארץ

ירווה ינואר 1940
ההפתעה הגדולה ליום הולדתכן
מצפה לכן ב״סלוא״ ,ת״א, אלנבי 44

כחלל הריק. חוסר־המגע עם האמריקאים
היה אופייני למצב המדיניות הישראלית
במשך החודש האחרון. היא ריחפה
בחלל הריק. איש לא ידע בדיוק מה רוצה
המערב, אילו מדרישותיו רציניות, ואילו
מהן מושמעות רק לצורכי תעמולה. פשוט
לא היה עם מי לדבר. קברניטי ישראל לא
ידעו עד לאן יוכרחו לסגת, והיכן יוכלו
להעז להתעקש.
גם דאג האמרשילד לא עזר לפזר את הערפל.
הוא טען שהוא ממלא רק את הוראות
עצרת או״ם, ושעצרת זו דרשה מישראל
לחזור לגבולות שביתת־הנשק. הוא סירב
להיכנס לכל פרט אחר בענין אפשרויות
של פירוז חלק מחצי־האי סיני, מעמדה של
עזה או בעית טיראן ושארם אל־שייך.
סיור אדים. בינתיים נתעוררו בירושלים
ספקות אם הבהלה הראשונה, למחרת
מבצע־סיני, היתד, מוצדקת, ואם אמנם יש
למלא את כל ההבטחות ביחס לנסיגה כללית
שניתנו אז באופן כל כך מבוהל.
כשמפקד צבאי רוצה לבדוק את כוח
ההתנגדות של אויבו, הוא מטיל את התפקיד
על סיור אלים, שעליו לפתוח באש
ולבדוק את התגובה. ממשלת ישראל נהגה
השבוע לפי שיסה דומה: סיור מילולי אלים
מאד נשלח לכמה כיוונים. בפעם הראשונה
איימה המדינה, אם כי בחצי פה, שלא תמלא
את הוראות או״ם אם לא יתקבלו דרישותיה,
ביחוד בענין הפירה, עזה ומיצר
טיראן.
בחירת הזמן לא היתד, מקרית. השבוע
היה כל העולם המדיני בחופשה. העונה בין
חג־המולד לבין ראש־השנה הנוצרי היא
עונה מתה, עונה של נופש ונשפים. התקווה
הישראלית: שבעונה זו לא יתעורר איש
להגיב בחריפות על ההצהרות והאיגרות של
ישראל. בינתיים יהפכו הצהרות אלה לעובדות
קיימות, שהעולם יתרגל אליהן.
יתכן מאד שתקוות אלה היו אופטימיות
מדי. אולם האווירה של ליל־הסילבסטר מתאימה
מאד לאופטימיות כזאת.
הסברה פשע הטימטום ־ המשך
ההתנכרות המוחלטת של ראשי המדינה
לבעיות ההסברה (העולם הזה )998 שוב
הולידה השבוע כמה בזיונות מחפירים.
העיקרי היה קשור בבואה של הפריגאטה
מזנק לאילת.
בשעה שישראל מנהלת מאבק נואש, כמעט
חסר־תקווה, למען מניעת שיבתו של
הצבא המצרי לשארם אל־שייך ולאי טיראן
(ראה לעיל) ,היה בואה של האוניה מעשה
הפגנתי גדול. הוא לא רומם רק את כל הלבבות
במדינה. הוא יכול היה לשמש גם
הפגנה גדולה כלפי העולם, שישראל לא
תוותר לעולם על חופש־השייט במיצר טיראן.
הפגנה כזאת יכלה להרתיע בעוד מועד
את האו״ם ואת שליט מצרים — אילו
ניתן לה הפירסום העולמי המוחץ הדרוש.
אפשר היה לקוות שאפילו ממשלת ישראל
תמצא את השעה כשרה להטיס את מיטב
עתונאי הארץ וחוץ־לארץ לשארם אל־שייך.
כדי להעלותם שם על ד,אוניה. אילו היו
עתונאים אלה על סיפון האוניה בשעת בואה
לאילת, היה הדבר ממלא טורים ארוכים
בעתונות העולם.
אולם במדינת ישראל, שבה יכול כמעט
כל פקידון מפלגתי לטוס כאוות נפשו לשארם
אל־שייך, לא נמצא מטוס פנוי ל-
עתונאים. משום מר. הממשלה חשבה כי
עצם נוכחותם של עתונאים מזיקה: המעטים
שהסתננו ביוזמתם העצמית לאילת לא יכלו

ד״ר גאיאן כמנזר קתרץ
מה שלא עושה תשכל, עושת האו ״ ב

להגיע לאוניה. אחד שהגיע, עמנואל פרת,
הורד בכוח על־ידי שוטרים.
כעבור שלושה ימים הציעה הממשלה
סרט־יומן מוכן לצלמי יומני הקולנוע הזרים
בארץ. תגובת הצלמים, שלא ניתן להם לצלם
בעצמם: חרם כללי רשמי. תוצאה: מל־יוני
מבקרי הקולנוע בעולם לא ראו ולא
שמעו על בוא האמיר.,
מחירו של סקופ. אם היה צורך בהוכחה
נוספת להצגת כל עומק הטימטום
המגוחך בשטח זה, הרי סופקה השבוע על־ידי
פרשת מנזר קתרינה הקדושה.
אלפי פקידונים, עסקני מועצות־פועלים
ודודני־קצינים כבר ביקרו במקום זה. אולם
לשום עתונאי לא ניתנה גישה אליו. תחילה
נחסמה הדרך, כרגיל, כדי לספק ״סקופ״
לשבועון המטכ״ל ופרסומת לכמה קצינים.
אחר־כך נמשך המצור מתוך שיגרת ההתנכרות
הרגילה. עתונאים מקומיים ׳מעטים
הגיעו בדרכים עקלקלות, למרות המצור.
אולם נציג השבועון המצוייר הגדול ביותר
בעולם, ל״ף אדיר־ההשפעה (תפוצה: חמשה
מיליון) נאלץ לרכוש כמה תמונות מכתב
צבאי חובב־צילום.
המצרים הבינו שישראל סיפקה להם הזדמנות
חד־פעמית. בשבוע שעבר נרעד העולם
הנוצרי לשמוע, מפי עתונאים,זרים
שהיו בצד המצרי, כי הישראלים השמידו
את אוצרות־התרבות הנהדרים של המינזר
והתעללו בנזירים.
עתה התעוררה ישראל. אחרי שהרגיזה
את מיטב עתונאי העולם, ביקשה עכשיו
בבהלה קדחתנית לשכנע את נציג האו״ם
לבקר במינזר ולהיווכח כי הידיעות כוזבות.
האו״ם סירב תחילה. ישראל נאלצה להסתפק
בביקורו של נציג הצלב האדום, ד״ר לואי
גאיאן, עד שאונסק״ו שינה את דעתו תחת
לחץ ושלח נציג משלו, פרופסור ממיכללת
פאריס.
גאיאן אמנם הכחיש את ידיעות־ר,זוועה,
ואזרחי ישראל שמעו זאת בסיפוק רב מקול
ישראל. אולם ספק גדול הוא אם אפילו
חלק קטן ממיליוני הקוראים בעולם, שקראו
את הידיעה המקורית, קראו גם את ההכחשה
— ואם נמחק אצלם הרושם המזעזע
המקורי.
מנגנון מכתב באחריות
המקלט

הפסריוטיזם הוא
האחרון של הנבל.
הסופר הבריטי סמואל ג׳ונסון, שאמר >
זאת לפני 200 שנה, לא התכוון להעליב את
הפטריוטיזם. הוא ביקש להזהיר מפני אנשים
הסבורים כי הפטריוטיזם הוא מסווה נוח ל־קנוניות
פרטיות. דוגמה נאה לכך ניתנה,
העולם הזה גססו

הכלב בלק עוד לא היה בחיים, והיראים פחדו מפני מזרקי הגויים הערלים בבוא

זאת לתעודה
האיש החשוב ר׳ אשר וזוגתו
החשובה מרת שרה אדלער
נזק״ק קיסצינגען י
פתחו שערי צדק והביאו נדבה
לבית החולים
ובשכר זה
הרופא לכל תחלואים
ומרחם כאב על בנים
הוא יגן על צאצאיהם הנאהבים
על בנס אברהם ועל בתם מריס זרע אמונים
ויפרש עלינו סוכת שלומים
בשנת ונתתי שלום בארץ לפ״ק

סאת עמוס >ן יגן

רסני הנ 7ב המשוגע
ך* דירה הקטנה בקומה הראשונה בבית הישן ההדור,
^ בן שלוש הקומות, יושב לו הישיש, בן התשעים. פניו
יפים ואדמוניים, פני ישיש בריא, עיניו מחייכות במצב־רוח
מרומם. לפניו ערימה עצומה של מכתבים, ועוזר אחד ועוזרת
אחת קוראים אותם לפניו בקול רם, ומכתיבים מפיו
את התשובות. זהו ד״ר ולך, מייסדו ומנהלו של בית־החולים
שערי־צדק, ורופאה של ירושלים בששים וחמש השנים
האחרונות.
כאשר בא הרופא הצעיר בן העשרים־וחמש ירושלימה, עוד
לא היה הכלב בלק בחיים. וכאשר התרוצץ אותו כלב בסינר
סאות מאז־,־ שערים ועל עורו הכתובת ״כלב משוגע,״ כבר
עמד במבואות העיר בכל תפארתו בית־החולים.
עד שבא הד״ר לא היד, בירושלים בית־חולים יהודי. היו
בתי-חולים של המיסיון, ואחינו בני־ישראל החרדים חששו
למסור את גופם בידי זרים, בשל הקשר בין הגוף והנפש.
שעל כן התעוררה החברה למען ציון, שהוקמה בגרמניה,
ושלחה הנה את הרופא הצעיר, שזה עתה סיים את חוק לימודיו
באוניברסיטה של וירצבורג.
הוא בא הנה, חדור אמונה דתית קיצונית ובעל יצר
פעולה עצום והרגשת שליחות אמיתית של רופא, והסתער
על סימטאות העיר הישנה. קודם כל פתח מרפאה בעיר
העתיקה, וממנה היה מזנק ביום ובלילה אל בתי היראים עם
מזרק ביד, נכון להגיש עזרה לכל. תוך זמן קצר רכש את
אמונם וחיבתם של הכל, ושם קורא לו ,״דער לויפער״
כלומר ״הרץ.״

מאשר על החולים. ביום ובלילה התהלך במסדרונות, מקשקש
בצרור מפתחות גדול, מפתחות השלטון. לכל דלת היה לו
מפתח. אך הוא היה בא לבדוק את חוליו גם בשתים אחר
חצות.
מעשה באשה שבאר, לבקר ביום שבו אסור הביקור. ופתח
לה את השער הד״ר בכבודו ובעצמו. ושאל אותה לרצונה,
והיא אמרה שברצונה לבקר את בתה החולה, אלא שהיא
פוחדת מולך המשוגע.
״בואי אתי ואני אלאג שולך המשוגע לא יראה,״ אמר
הדוקטור והוליך אותה אל בתה. כעבור חצי שעה הופיע
ואמרו ״הנה ולך המשוגע״ וגירש אותה.
הוא היה מנתח אמן ודיאגנוסט מופלג. די היה לו להעיף
מבט בעידו של החולה כדי לקבוע את טיבמחלתו. ובימים

״הנה ילד המשוגע״
ך* ״ר ולך הוא מהצדיקים המטילים אימה על כל סבי!
בם, כמו כל האידיאליסטים המסורים לדבר אחד. חמישים
שנה הטיל את חתיחו על כל מי שבא במחיצתו, חוץ

בשבוע שעבר, על־ידי גאון אלמוני שחיבר
כרוז לעובדי הדואר.
בדואר שולט שר דתי. אולם בין עובדי
הדואר שלטת מפא״י. שלטונה כה מוחלט
עד שכל שאר המפלגות — מחרות והצ״כ
עד למק״י ולדתיים — החלימו להתאחד
בסיעה אחת, לקראת הבחירות לועד העובדים.
אך גם במאוחד, היה כוחם זעיר.
סוכן נאצר. מפא״י התיחסה לאיום המפלגות
המאוחדות ברצינות. מאחר שכמה
ממוסדות מנגנון־החושך, כולל שרות ההאזנה
הבלתי־חוקית לטלפונים, מסונפים
בחשאי לדואר, היד, זה מאבק חשוב בעיניה.
העולם הזר 1003 ,

ק״קים ש?אמריקה
ולס כאשר עלה היטלר לשלטון, נסתתמו מקורות
ההכנסה. אמר לו מישהו שגם באמריקה יש יהודים
ולהם כסף. הזמין הד״ר את ספרי הטלפון של ניו־יורק,
פיטסבורג, פילדלפיה ושאר ק״קים של אמריקה, העתיק מהם
את כל השמות היהודיים ושלח להם מכתבים חוזרים, עד
שכעבור כמה שנים התחילו להגיע כספי התרומות ובית־החולים
ניצל. וכדאי היה, שכן זהו בית־החולים הראשון
והיחיד המטפל במחלויז מידבקות חמורות.
מר, הוא אוהב הד״ר, מחוץ להטלת אימה? אוהב הוא
לכרות את ערלותיהם של רכים נולדים, מלאכה שהיא כידוע
מצווה גדולי״ ביום בו מצליח הד״ר לכרות שלוש ערלות,
הוא מסוגל לסלוח על כל פשע ועל כל עבירה. ואין כיום
הזה לבקש ממנו סובה.
חוץ מהתענוג הזה, יש לו עוד כמר, הנאות קטנות. האחת
מהן לטייל ביום השבת בין המיטות, ולכל חולה החובש
כיפה להעניק סוכריה. לאחיות הוא נהנה לקרוא מפרשת
השבוע ולא לתת להן לצאת בערבים, ואחת ההנאות הגדולות
היא להתפלל עם מי שכוחו ברגליו בבית־הכנסת הקטן.
על דלת אותו בית־כנסת פתק מאלף :״שתים עשרה הכסאות
הקדשו הקדש גמור רק עבור הבית הכנסת ואסור למעול
בהקדש ולהוציא אותם מחוץ לבית הכנסת.״

זכרון עוזם
חות אחת באה מגרמניה לעבוד בבית־החולים, האי
! חות זלמה מאייר. מעולם לא נישאה לאיש׳ וליוותה
את הד״ר עשרות בשנים בעבודה מסורה. אף הד״ר לא נשא
לו אשד, ולא הקים לו משפחה. רק לפני שנים מספר, משתש
כוחו, לקח לו עוזרת. וכדי שלא תהיה אשד, זרד, מצוייר,
בקרבתו, נשא לו את האחות זלמה לאשה.
על הקירות, מעל לכל מטה, לוחות שיש, שמות הנדבנים׳
עדות לקהילות ישראל שהקימו בתי־חוליס בירושלים.
ממצא והאמבורג ואמשטרדם ווירצבורג׳ והנה גם כתובת
חדשה, מירושלים:
לזכרון עולם
הקדש מר יהודה ינובסקי ז״ל
שנספה ביום העברה במלון המלך דוד, ביום כ״ג תמוז
תש״ו.

״איין כאוס״ לנוצרי

ף מנין לנו שהגיש עזרה לכל? מעשה שהיה בחנוכה,
1ומעל לכל מיטות החולים הודלקו החנוכיות, ורק חולה
אחד שכב לו עצוב. וכאשר שאל אותו הד״ר מדוע הוא
עצוב, ענה כי הנו נוצרי.
״ביטטע שנעל איין באום!״ כלומר ״מהרו והביאו עץ־
אשוח!״ שאג הד״ר, האדוק מכל אדוק בדת משה וישראל.
המרפאה הקטנה לא הספיקה לצרכי העיר, ולרופא היו
אידיאות מודרניות על תברואה ציבורית. ויום אחד קם וחזר
לגרמניה, שם חיזר על פתחי הקהילות הקדושות, עד שחזר
ובידו סכום כסף מספיק להקמת בית־ר,חולים, הגדול והחדיש
ביותר בכל האיזור בימים ההם. בשנת 1902 עמד על תילו
ד,בנין החדש.
לפי החוזה שבין ד״ר ולך והקבלן, הוסכם שהבניה תימשך
חמש שנים. אך הקבלן גמר את מלאכתו בשלוש שנים,
והתעקש לקבל שכר רק בעד שלוש שנים. ואילו הד״ר התעקש
לשלם בעד חמש. והענין נמסר לדין תורה, ושני ה־ניצים
זכו בו, והד״ר שילם בעד חמש שנים וסכום ההפרש
נמסר לאחת מקרנות העזרה לנזקקים.

מרת ראזלע עליה השלום אשר היה חד מן ראשים של ה־אספיטאלפארשסאנד
שלנו אשר בק״ק פר׳ דמ׳ (9ר1קפורמ
דמיין) יבנה עיר אלקים וגם פו״ם של קהלת יראים עדת
ישורון אשר נטה שכנוו לסבול עול של תורה באהבה איזן
וחיקר ותיקן הרבה לטובת בית החולים שלנו פועל צדק
ודובר אמת בלבבו שמו הטוב יזכר לנצח ולברכה.
נפטר ביום ג׳ כ״א לחודש אלול שנת תרע״ג לפ״ק.

האיששדא הפריע

ההם, בטרם היו מעבדות, לא נרתע מטעימת פרשם של
החולים כדי לקבוע אם אמנם טיפוס הוא או סתם דבר.
ומעולם לא שלטה בו מחלה.
ואוי לו למי שנתפס בהתרשלות, או בחילול שבת. פעם
אחת נרדם סניטר על משמרתו׳ והד״ר ועוזריו עקדו אותו
אל שולחן הניתוח, ואך בדרך נס לא ניתחו אותו, אלא שחררוהו
לאחר יום.
לזכר עולם יהיה צדיק.
ברן יזכר לטוב נשמת איש רב פעלים צדיק תמים החבר
ר׳ מנחם בן החבר ר׳ יהודא עטסינגהויזען ז״ל ושם אמו

היא גייסה את מיטב הכשרונות. ביניהם
היה גם הכשרון שניסח מכתב ל״חברים
יקרים״ ,שפתח במשפטים הבאים:
״זה כמה חדשים שהנכם נמצאים תחת
טרור ואיום של חבורת אנשים אשר מינו
את עצמם ל״מוכתרים״ והתאגדו עם הקומוניסטים
— הבוגדים השפלים ביותר הנמצאים
בתוכנו, אשר מוכנים למכור את
היקר לנו לשטן. אף בימים האחרונים, מסכנת
השמד איימה על עם ישראל במולדתו,
העיזה קבוצת בוגדים ז ו להזדהות עם
נאצר המצרי נגד העם העברי היושב בציון

אחרי שנקבע הקשר האלחוטי הישיר בין

ף* ששים וחמש השנים האחרונות לא הספיק ללמוד
1עברית. אבל הוא נראה כה בריא ומאושר, ומי יודע אם
לא יספיק ללמוד. מישהו מציג אותי ואומר שאני כותב
בסטון סטירי.
״עלי מותר לך לכתוב סטירות,״ הוא אומר.
אני שואל אותו אם הוא יכול לומר לי משהו על עבודתו.
הוא מהרהר ועונה :״דבר אחד אוכל לומר — מעולם לא
הפרעתי לאיש לעבוד.״
הכל יש לו משלו. הוא לא מאמין לחלבנים, על כן הקים
לו רפת בחצר. הוא לא מאמין לחברזד החשמל, על כן הקים
לו תחנת־כוח. הוא לא מאמין לחברת המים, על כן יש לו
בריכות אגירה למים, ובהן רזרבה לארבעה חדשים, לחולים
בלבד. אפילו בית־חולים משלו הקים, כי אינו מאמין לרופאים.

אנו מאחלים לו? שיספיק לענות על כל אלפי מכתבי
הברכה שקיבל. עבודה לשלושים שנה, לפחות.

עבד אל־נאצר לבין העסקנים הדתיים וה־צ״כיים
בועד עובדי הדואר, נמצא המכנה
המשותף לאופוזיציה :״חברים גם מחרות,
אשר תקוותם לשבור את ההסתדרות ולהרוס
את צבור הפועלים המאורגן, קשרו
קשר עם באי־כוחם של סוכני מדינה זרה
למיניהם
עמידה אמיצה זו להגנת המולדת, במאבק
על קולות הדוורים והשליחים, נשאה פרי:
מבין 25 חברי ועד״ו־,עובדים החדש 24 ,הם
אנשי מפא״י. אחרי שהתפנו מעבודתם המייגעת,
חייכו נציגי מפא״י והתנצלו על
הכרוז.

ע1ז 1נ 1ת
מספר הנעל״ם
איש אינו אוהב נעל צרה מדי, הלוחצת
על היבלות. אולם גם נעל גדולה מדי יכולה
להציק — נכנסים בה אבנים וגרגירי חול.
כך גם כך נאלץ האדם לצלוע.
החודש גילו כמה עתונים במדינה כי
חוכמה עתיקה זו אינה נכונה רק לגבי
נעליים. בהתלהבות הראשונה של מטר השילומים
ניצלו עתונים אלה את מעמדם המיוחס
כדי להזמין ללא חשבון מכונות גדולות
וחדישות מכספי השילומים. מאחר ש

תצפית

במדינה

יכל הזכויות ׳מסורות)

• אל תיבהל מהשמועות שיגברו וילכו, כי לישראל צפויה
התמוטטות כלכלית מוחלטת, כתוצאה מהפסקת המענקים

האמ רי ק איי ם. יהיה זה חלק ממסע התעמולה של חוגי הממשלה, שמטרתו
להבי! את זעת הקהל הישראלי לקראת נסיגת צה״ל מכל שטחי הכיבוש בסיני.
כלפי חוץ, תמשיך ישראל להיאבק על עמדתה, כי לא תוכל לסגת מסיני בל
עוד לא יינתנו ערבויות לבטחונה.

• תיתכן פנייה של ראש ממשלת הודו, ג׳ואהרלאל נהרו,
לגמאל עבד אל־נאצר, למען הרגעת המצב במרחב. במקרה זה,
ימסור שגריר הודו המעופף, קרישנא מנון, בקשת-ו של נהר ו להפסיק או לרסן
את פעולות הפידאיון נגד ישראל. הסיבה לכן: המשכת פעולות הפידאיו! עשויה
לזכות את ישראל בתמיכה ניכרת מצד ארצות דרום אמריקה ואירופה המערבית,
ולגרום לפירור הגוש הגדול, שהתלכד נגד המדינות הקולוניאליות ונגד ישראל,
ואשר הודו מעונ״נת לטפחו ולהימנות על מנהיגיו.

• לחץ ארצות־הברית על ישראל, כדי לאלצה לחזור
לגבולות שביתת־הנשק, יגיע לממדים קיצוניים. וושינגטון לא
תהסס מלאיים על ישראל כי תוצא מהאו׳׳ס, במקרה שתסרב להכנע לדרישות

• צפויה שורה של שביתות והשבתות מרות בתעשיה
הפרטית. ההסתבכויות במדיניות השכר ומצבם הכלכלי הירוד של מפעלים
רבים יגרום להתעקשויות ולנקיטת עמדות חסרות־פשרה מצד תעשיינים בענפים
שונים, שיעדיפו להשבית
מפעליהם מאשר לקבל את דרישות העובדים.

שער
החיליפין היה נוח מאד, ושום שר
לא העז לסרב לבקשתם של עתונים כה
נכבדים, נגמרה העיסקה בקלות.
תיאבץ המכונות״ בימים הקרובים
עומדות המכונות הגדולות להגיע לכמה
עתונים. יחד עמן באו צרות כלכליות חמורות:
המכונות היקרות עלולות לגרום להפסדים
אדירים אם לא ינוצלו במלואן.
אולם אף לאחד מן העתונים אין במה לספק
את רעב המכונות לעבודה.
מעריב, העשיר בעתוני המדינה, התחבט
בבעיה כיצד לספק באופן מלאכותי עבודה
למכונות, החל בתיכנון עתון־בוקר חדש,
שנועד להכות את הארץ שוק על ירו• אותה
שעה איימה אישיות ציבורית חשובה לייסד
עתון־ערב, שנועד להכות את מעריב. ואילו
הארץ, שמצבו הכלכלי החמיר, כבר החליט
לאחוז באמצעי־חסכון לגבי חבר־עובדיו הקיים,
אינו יודע מה לעשות במכונות הבאות
אליו.
ג׳רוסלם פוסט, גם הוא הבעל הבלתי־מאושר
של שפע מכונות חדשות, חולה
מזמן מחוסר תפוצה מספיקה.

חר>ו<!ת צבר

• גל האבטלה ילד ויגאה,
מכלי שתהיה אפשרות ליצור
מקורות עבודה חדשים עבור
ה מו ב ט לי ם. אחת התוצאות תהיה
עיכוב בהעברת לשכות העבודה למרות
משרד העבודה. למרות ההחלטות הברורות
שנתקבלו בעניין זה על־ידי מועצת
ההסתדרות, מהססת הממשלה לקבל על
עצמה את הטיפול הישיר בחלוקת העבודה,
מחשש זעם המובטלים כלפי
השלטון.

• משכר ממשלתי חדש עלול
לפרוץ אם יחליט כיג׳י להוציא
את נמל אילת מתחום
משרד * ה פי תו ח, להעביר אותו למשרד
התחבורה. מרדכי בנטוב, החושש שיט
מגמה לרוקן את משרדו מתוכנו,
יתנגד בחריפות לכל נסיו! להעביר את
הנהלת הנמל למשרדו של כרמל, שהת־יחם
כל השנים באדישות רבה לעניני
אילת עד להפיכתה לאחרונה למרכז החדשות.
התפטרותו של שר־הפיתוח ב־מקרה
זה אינה מן הנמנע.

ונוסיף כל כך, אסור להרליס או\ 1זגזגגר...

• בינתיים, אל תופתע אם תשמע כקרוב על נסיונות
לדלות פנינים באילת. הצעדים הראשונים לפיתוח משק של גידול פנינים
בבר נעשים.

• אם אתה צעיר מהפש הרפתקות, יתכן שתמצא עבודה
באפריקה המזרחית. לאחר פתיחת מיצרי אילת לשייט ישראלי, עומדת
אינקודה לשגר 60 עובדים לחוף המזרחי של אפריקה״ שיקבלו משכורת חודשית
של 120ל״י בישראל ו־ 60 לי״ש במקום עבודתם. בימים הקרובים, יפורסס גם
מינויו של אלוף מרדכי לימון, מפקד חיל הים לשעבר, כמנהלה הכללי של
חברה ממשלתית זו.

• שוק חדש ממשי לסחורות ישראליות ייפתח כאי הצר־פתי
מדאגסקאר, מול חופה של אפריקה הדרומית. בין המשלוחים
הראשונים שיצאו לשם, דרן אילת, יהיו מכוניות קייזר פרייזר מחיפה.

• מצב האשראי למשקים החקלאיים עשוי להשתפר, כאשר
יכנס תת שר־החקלאות זאב צור לועדה־המייעצת של בנק־ישראל, במקומו של
מנהל היקב אליקוס אוססטושינסקי. עם כניסתו של צור, איש אחדות־העבוזה,
יעלה מספר אנשי השמאל בועדה לשלושה, וחם יפעילו את לחצם להקלת מצב
המשקים, השקועים בחובות של 120 מליון ל״י.

• אחרי שצימצמת את צריבת החשמל שלך, תצטרך לשלם

גם כשביל ההשמל שאינך צורך. חברת החשמל גילתה בי הצימצומים
גורמים לה להפסד של שלושת רבעי מליון ל״י, תובעת לבטלם או להוסיף סכום
זה לגרעון הקודם של 7מליון ל״י. הדבר יגרום לעלייה נוספת של מחירי
החשמל.

• גם מחיר העופות והביצים העולים על שולחנך, יגדל.
הגורמים: מחסור במספוא יביא את הענף לידי משבר, שיתבטא בהפסקת
ההדגרה, טיבוע האפרוחים ושחיטת מטילות. תוצאה: עלייה במדד יוקר המחיה,
שהעופות והביצים אחראיים ל־ 24 מבין 1000 נקודות החישוב שלו.

• הפעם לא יהיה שום ויפוח רציני על הצורך בהמשכת
הפיקוח על מטבע־החוץ. אחרי שמיבצע־סיני דילדל את הרזרבות של
המדינה, יוארך תוקף חוק־החירום הקיים לתקופה נוספת בהסכמה כללית.

• אל תאמין להבטחות מחלקות־הממשלה, שיקצצו 20/0

ממנגנונן. למעשה לא יושג קיצוץ כזה בשום מחלקה, פרט למשרד המסחר
והתעשיה. גם שם נובע הקיצוץ רק מביטול המחלקה החקלאית, שהרגיזה את
משרד החקלאות ואשר תפורק בגלל התנגדותו.

מאחר שכל זה קורה בתקופה שהמצב
צולע מאד בשוק המודעות של העתונים היומיים,
החלו כמה מהמו״לים לגלות כי
בעצם היתה הנע, הישנה והנוחה יכולה להספיק
עוד לזמן רב.

כותרת בלילה
כאשר הופיע, ביום ששי האחרון היומון
חרות עם כותרת ראשית בעמוד ד׳ ״עלית
השכר פירושה אסון למשק ולפועלים״ ,היה
ברור כי זאת דעתו של העתון ושל החוגים
אותם הוא מייצג. העובדה שאת המשפט
אמר לא איש תנועת החרות, אלא אריה
שנקר, באסיפה הכללית של התאחדות בעלי
התעשיה, לא שינתה דבר. הבלטת פיסקה
זו מנאומו היתד, כמוה כהזדהות עמו.
הכותרת הראשית עוררה רעש רב. קודם
כל חרדו ראשי הסתדרות העובדים הלאומית,
התומכים ללא סייג בדרישת תוספת
השליש לשכר היסוד לפועלים .״כיצד יתכן
שחרות, שכל קולותיה כמעט באו מפועלים,
תאמר שעלית־השכר היא אסון לפועלים?״
שאלו הם. הם חששו שכותרת כה אנטי־פועלית
תזיק להם בציבור הפועלים.
גםת לו נ ה. איש כבר לא טרח לבדוק
מה קרה, בעצם. הסתדרות העובדים הלאומית,
שקפצה על הכותרת כעל סוס חדש
ומהיר, הרימה קול צעקה גדול, הודיעה ל־עתונאים
כי תתבע את הנהלת העתון חרות
לדין בהנהלת התנועה.
רק אז החל עורך חרות, יוסף ויניצקי
בעל השפמפם הקטן, לחקור כיצד, בעצם,
הופיעה הכותרת המכשילה במקום כה נכבד
בעתון. התברר כי ביום, החמישי בלילה,
שימש בתור עורך לילה, שמואל מור, עתו-
נאי צעיר, הידוע כבעל נטיות שמאליות תיאורטיות
ושאינו חבר תנועת החרות. מטעמי
זהירות מונה קומיסר פוליטי מטע8
תנועת החרות, כדי לפקח על מעשיו של
מור. אולם באותו יום לא הקפיד הקומיסר
לבדוק מה שנכתב.

הכתב הכלכלי של חרות, צבי קיסלר,
מסר לעורך הלילה כתבה על נאומו של
שנקר, ביקש ממנו להבליט את הקסע בו
הזהיר שנקר מפני סכנת האינפלציה הכרוכה
בתשלום תוספת שליש השכר.
עורך הלילה נטל את הפסוק המרעיש ביותר
בכתבה, עשה ממנו כותרת. טען הוא
בשעת הבירור :״מאין לי לדעת שתנועת
החרות היא בעד תוססת השכר?״
סוף הסיפור היה משעשע יותר מהתחלתו.
לאחר שהענין בורר והוסדר, טילפן
אריה שנקר למערכת חרות, כשבפיו תלונה:
״בכלל לא אמרתי את המשפט שהופיע בכותרת
ראשית. אמרתי כי השכר יביא לאינפלציה
והיא תתנקם בפועלים. כתבכם לא
הבין אותי.״

ה מ שק
הקומדיה האנושית
כמו קומדיה נושנה, שכל צופה יודע מראש
מה יהיה סופה ומה יאמרו כל שחקניה,
נערכת אחת לשנה בישראל הצגה
ששמה ״מאבק השכר״ .ההסתדרות קובעת
את דרישותיה, נותני־העבודה צועקים חמס,
מדברים על שביתות והשבתות, דרישות ההסתדרות
מתקבלות.
השנה נקראה הקומדיה הישנה בשם ״תוספת
השליש״ .אפשר היה לקרוא לה גם
״שליש התוספת״ .כי המדובר הוא בתוספת
לשכר־היסוד אשר ההסתדרות דרשה אותה
לפני שנה. אז הסכימו מנהיגי ההסתדרות,
בהשפעת שרי מפא״י, לוותר על שליש מהתוספת
שנדרשה תחילה.
עתה החליט אהרון בקר, השליט הנמרץ
של האיגוד המקצועי, כי הגיעה השעה לשלם
גם שליש זה. גובה הדרישה: כשלוש
ל״י לחודש לעובדים השכירים, מבין 620
אלף המפרנסים בישראל *.
האפי-אנד. ברגע שנתקבלה ההחלטה,
החל מנגנון הביצוע לפעול בדייקנות של
מכונה משומנת ובדוקה. הממשלה המועלית
הסכימה מיד. יחד עמה הסכימה ד,תעשיה
ההסתדרותית. נשארו רק נותני־העבודה הפרטיים,
שזעקו, כרגיל, שפירוש הדבר חורבן
כלכלתם.
ההסתדרות התקיפה מוצב זה באופן מתוכנן,
עמדה אחרי עמדה. תחילה באו נות־ני־העבודה
הקשורים עם משרד העבודה —
ענף ד,בנין, שקיבל את התעריף החדש באופן
אוטומטי. אחריו באה הפרדסנות, שאינה
יכולה ללחום בעונה הבוערת של הקטיף,
ביחוד נוכח הכפור הספרדי המגביר
את סיכויי הפרי הישראלי בעולם.
נשארה רק ד,תעשיר, הפרטית. חלק גדול
ממנה עובד בשביל הממשלה, בעיקר לצורכי
ר,בטחון. חלק זה ישלם את התוספת מיד,
יקבל ממילא את ההפרש מן הממשלה.
שאר חלקי המוצב לא היוו בעיה רצינית.
למפעלים הגדולים, שהם הדוברים הקולניים
ביותר, הובטח אשראי־חירום חד־פעמי כשעור
2,3מליון ל״י. סכום זר, יספיק להשתיק
פיות רבים.
הקומדיה התקרבה, כרגיל, להאפי־אנד.
נוער הזדהות
הכל על כפר קאסם — אותיות־ענק שחורות
בלטו מעל שערה של חוברת צנומה
בת שמונה עמודים, שהופיעה השבוע בין
ערימות העתונים על דוכני הקיוסקים ברחבי
הארץ. היה זה קובץ של דברי אנשים
מכל החוגים — החל מנתן אלתרמן ועד
נחום זיו־אב ואברהם שלונסקי — על פר־שת״הזוועה.
כשהודפסה
החוברת בדפוס על המשמר,
ראו אותה חברי ההנהגה הראשית של השומר
הצעיר, הביעו את רצונם לצאת בעצמם
בערב הופעתה, למכרה במו־ידיהם ברחובות
תל־אביב. היד, זה ביטוי־מעט להחלטתם
להפגין את רגשי סלידתם מן המעשה.
רגעים אחדים לאחר שיצאו עם ערימות
החוברות לרחוב אלנבי, התפזרו לחוליות
ממוגרבי ועד אופיר, הפך הרחוב לזירת
קרבות. קבוצות צעירים, שחיכו להם עוד
לפני הופעתם, התנפלו על חברי ההנהגה,
הוציאו את החוברות מידיהם, רמסו אותן
* ש־״/ס0צ מהם עובדים בשרותים 56
בתעשיה ובחקלאות ו־״ 147 בבניה ובהובלה.
העולם הזה 1003

והיכו את מפיציהן. היה זה הנסיון המאורגן
הראשון להביע הזדהות עם מחוללי
הזוועה.
.לאחר שהחוברות הושמדו, הגיעה המש־טרה.
,היא ניגשה מיד למלא את תפקידה
כראוי: היא אסרה את אחד המפיצים, שיחררה
אותו לאחר שהתברר כי לא הוא היה
המכה, כי אם להיפך.

פרשת עמוס
אד פיקח
על דוכן העדים עלה גבר בעל הבעת־פנים
פקחית, לבוש בחליפה שחורה ועניבה
בעלת־פסים. הבעת־הפנים לא הטעתה: יוסף
נחמיאס, צבר ירושלמי בן ,44 לשעבר סגן
המפקח הכללי של המשטרה, כיום נציג משרד
הבטחון באירופה, הוא אדם פיקח לכל
הדעות. מאחר שאהבת־האמת שלו עולה
על צניעותו, הודה בעצמו :״יש לי דעה טובה
על עצמי. יש לי הזכות לכך!״
נחמיאם היה העד השני שהעיד במשפטו
של עמוס בן־גוריון שלא מן ד,מנין, לפני
פתיחת המשפט עצמו. כקודמו אליהו ספק-
טור, עמד גם הוא לנסוע לחוץ־לארץ.
אולם בעוד שגביית עדותו של ספקטור
היתד, מרוץ־מכשולים, מלווה התפרצויות
קולניות וקטטות בין שני הפרקליטים, העד
והשופט, הרי נחמיאם עבר את המסלול
כרץ מדופלם. דבריו היו מלאים צליפות מוסוות׳
שרק האוזן המאומנת יכלה לגלותן.
בוז גלוי. אין אום המכיר את משטרת
ישראל יותר טוב מיוסף נחמיאס, בן משפחה
ספרדית ומפא״יניק נלהב. אחרי העדות
היה ברור שמעטים גם האנשים שיש להם
דעה שלילית יותר על צמרת המשטרה. הוא
דיבר עליה בבוז במעט גלוי.
לפני העדות נראה נחמיאס משוחח בידידות
עם גבר בריא־גוף, לבוש באפודה משובצת
עליזה. אולם הידידות בין עמוס בן-
גוריון ונחמיאס מפוקפקת. כי נחמיאס, כמו
ישורון־ שיף ונעמן סתווי, הוא אחד האנשים
שסולקו בעדינות מן המשטרה כדי
לפנות את המקום לכוכבו העולה של בן־
גוריון הבן.
מדוע הובא בכלל להעיד על־ידי מיכאל
כספי, פרקליטו של עמוס? עמוס בן־גוריון
הואשם בכך שישב בארמונו המפואר של
המיליונר שלום ליגום, בה בשעה שהמשטרה
טיפלה בתיק כלכלי של בעל־ד,ארמון
ושותפו, שהוא במקרה גם שותפו של עמוס

#מלט, עצים וברזל, לבנין בריכת־שח־ייה
פרטית בגינת הארמון, במחירי השוק
הרשמי,
<• קו טלפון ישיר לתל־אביב מהרצליה,
ומספר טלפון תל־אביבי,
0צבע, בכמות מספקת לצביעת כל הארמון,
במחירי השוק הרשמי.
מאחר שכל זה קרה בשנת ,1951 כשחסרו
חומרי־בנין לבניית שיכוני־עוליס וכשמחירי
השוק השחור המריאו שמימה, לא היה זה
דבר מבוטל. כתב בשעתו נחמיאס בצדק
לליגום :״אני חושב שאני עושה שרות לשני
ידידים כאחד.״ עד לגילויי העולם הזה
ושורת המתנדבים, אף אחד מהשניים לא
הצטער על כך.
בשם מי פעל
״ לאת מי דאפשר . .
נחמיאס בשליחות־מצווה. זו? בשם עצמו,
טען נחמיאס. בשם המשטרה, טענו שמואל
תמיר והמיסמכים שהוגשו על־ידי התביעה.
באותו סיכום מאלף כתוב :״המשטרה
תתאמץ להעביר למר ליגום את הטלפון
שיוכנס על־ידי מר בן־גוריון וכן :״המשטרה
תסייע להשיג תייל לגדר
גם המכתב של נחמיאם לליגום נשא את
הכותרת :״י. נחמיאס, משטרת ישראל, תל־אביב.״
מדוע?
הסביר נחמיאס בתמימות: לא היתר,
לו כתובת פרטית. יתכן כי לאור עובדה
זו דאגתו לדיור של פקודו. נוגעת ללב
עוד יותר. אולם גם נחמיאס נאלץ להודות
שהפרשה מוזרה :״לא תמיד אפשר להפריד
בין התפקיד, לבין הצד האישי בצורה כי
כך חותכת
היה זה כלל חשוב להבנת מצב הענינים
במשטרת־ישראל.
ה אי ש׳ ״ ששכח. עד כמד. טוב כשיש
ידידים, נסתבר גם כשנשאל נחמיאס מדוע
לא השתמש בסמכותו להפקיע פשוט את
דירתו של ליגום, שנעדר מן הארץ, אף כי
המשטרה החרימה אז דירות רבות למטרות
דומות.
ת מי ר: אתה ידעת לפחות מאפריל־מאי
1951 שדירתו של ליגוב ריקה, שליגום מתגורר
בפנסיון ברנדשטטר ברחוב הירקון,
ושנסע אהר־כך לחוץ־לארץ לפרק־זמן בלתי־ידוע?
ידעת גם שדירתו של ליגום עומדת
להשכרה לפרק זמן של שנה לפחות?
נ ח מי א ס: נכון.
ת מי ר: מה בדבר החרמת הדירה?
נ ח מי א ס: לא עלה על דעתי שאפשר ל
תובע
בן־גוריון ועד נחמיאס
נס אחרי העדות
תמיר: מר נחמיאס, לגבי חברי הנהלת
הסוכנות היהודית, ניתנה או לא ניתנה?
נחמיאם: השאלה שלך אומרת ומניחה
שהחוק מחייב לערוך חיפושים. בתנאים
של כניסה למדינה, אתה מתכוון. אין החוק
מטיל חובה כזאת
תמיר: נכון שאני לא אמרתי את המלים
״למשל בכניסה למדינה״ ,אלא אתה
אמרת?
נחמיאם: נכון.
תמיר: האם קיבלה המשטרה סניה
מרשות ממשלתית כל שהיא, להימנע מחיפושים
אצל חברי הנהלת הסוכנות היהודית,
שעה שהם נכנסים למדינה או יוצאים ממנה.
(נחמיאס שותק משן כשלוש דקות).
תמיר: אני מבקש לרשום שהעד מהרהר.

ס פי: אני מתנגד.
תמיר ז אני מבקש שמר כספי ישב
כשאני מדבר.
כ ס פי: אני אשב כשיהיה לי נוח.
רשם בי ת ־ המשפט: מר כספי, בבקשה
לשבת.
(מר כספי ממשין לעמוד).
תמיר: מר כספי, אני מציית להוראות
בית־המשפט.
רשם בית־המשפט רשם את סירובו של
מיכאל כספי בפרוטוקול.
עצכנותגוכית. לא היתד, זאת ההתנגשות
הראשונה בין בית־המשפט ומיכאל
כספי, נמוך־הקומה וו־,ממושקף, מאז פתיחת
המשפט. מצד עורו־דין מנוסה היתד, התנהגותו
של כספי מפליאה למדי. אולם לאור
השתלשלות המשפט, יתכן שעצבנותו הגוברת
והולכת היתד, מוצדקת: גם עדותו של
עד־התביעה יוסף נחמיאס לא שפכה אור
חיובי ביותר על יורשו, סגן המפקח הכללי
הנוכחי במשטרת־ישראל.

מ שטרה
חוקרים נחקרים

אחיו ואלמנתו של מתאבד ראסולי
השאלה נשארה עדיין שאלה
בן־גוריון. האם היה קשר בין עובדות מוזרות
אלה?
שרות לשני ידידים. לדברי נחמיאס,
לא. הוא הגיש לבית־המשפט שני מסמכים:
האחד מכתב אישי שלו לליגום, בו ביקשו
להעמיד את ביתו בהרצליה לרשות עמום,
וסיכום בכתב־ידו של נחמיאס של שיחה
בהשתתפות יחזקאל סהר, נחמיאם, עמוס

וליגום.
מדוע מעמיד י אדם מכובד את ארמונו לרשות
קצין משטרה גבוה, שהוא במקרה
גם בנו של דאש־הממשלה? הסיכום בכתב
לא השאיר ספק בכך: ליגום לא גבה שכר־דירה.
הוא רק קיבל, בהתאם לכתוב:
• גדר־תיל במחירי השוק הרשמי,

בקש את התרמת הדירה עבור מרבן־גוריון.
היתר, זאת שכחה מוזרה מצד אדם שגר
אותו זמן בעצמו בדירה מוחרמת, ברחוב
גורדון ,77 בתל־אביב.
שלוש דקות דומיה. השאלה המעניינת
ביותר נשאלה על־ידי פרקליט ההגנה,
שמואל תמיר, בחקירת שתי־וערב בקשר
לענין אחר. היא נגעה לא רק לפרשת עמוס,
אלא גם לפרשת יצחק רפאל.
תמיר: פרט לחברי־כנסת ולקורפוס
הדיפלומטי, האם ניתנה או לא ניתנה, לידיעתך,
הוראה להימנע מחיפושים אצל סוג
מסויים של אנשים?
;חמיאס: לפי מיטב זכרוני, לא ניתנה
פקודה כזאת.

מתי מת דוד רסולי? שאלה חשובה זו
היתד, שנויה במחלוקת, מהרגע שסמלי המדור
הכלכלי במטה הארצי של המשטרה
הודיעו לעורך־דינו של החשוד בהברחת
כספים על התאבדות, בקפיצה מחלון הקומה
החמישית של ד,בנין (העזלם הזה .)1000
לאחר שהפרשה החלה לשאת אופי ציבורי
רחב, החליט המטר, הארצי לא לפרסם את
מסקנות בית־הדין הפנימי שנקרא לחקור
במקרה. התיק הועבר להחלטתו של חוקר
מקרי המוות הבלתי־טבעיים, השופט מוב־שוביץ.
*הדמויות
הראשיות בחקירה שנערכה השבוע,
היו הסמלים גד בן־מאיר ורחמים
שמש, סמלי המדור הכלכלי. עדויותיהם
בחקירה הראשית, לשאלותיו של קצין מנדל,
היו קצרות ופשוטות.
לדעתו של הסמל שמש, יליד עיראק ובעל
מבט פנים נפחד, לא היה צורך בשום חקירה.
תיאור המאורעות, בפיו, היה פשוט
מאד: חקירת רסולי נמשכה עד שעה 11
בערך. קרוב ל־ 11 היה צורך להסיעו לביתו,
לקבל ממנו את שמות כל המשתתפים ברשת
ההברחות, לד, היה שותף, לדבריו. כשיצאו
הסמל שמש והסמל החוקר השני,
למשרד מנהלת המדור, נעלם רסולי. שמש
ראה אותו רק כאשר היה כבר מוטל מת,
על רצפת החצר הפנימית של מטה המשטרה.
השאלה
אם רסולי׳ הודה או לא הודה

באשמות המיוחסות לו היתה חשובה מאד.
אם הודה רסולי, כדברי סמלי המדור, והיה
צריך להשתחרר, מדוע לא הודיעו על כך
לעורכי דינו שהמתינו לו בבית־המשפט?
אם לא הודה, מדוע התאבד?
השאלה לא נסתרה. במהלך החקירה,
נעשה שמש בטוח פחות בדבריו. הוא
כבר לא היה בטוח יותר אם חשד מיד
שרסולי מנסה להתאבד, כשלא מצא אותו
בחדר החקירות בשובו מחדר המנהלה, או
שחשב פשוט שברח.
בעוד שבתשובה לשאלות הראשונות סיפר
שמש כי רץ מיד אל בית השימוש, לראות
אם רסולי נמצא שם, לא הצליח להסביר כיצד
השאיר חשוד־בהברחה לבדו, ללא משמר•
״זה מקובל במטה הארצי, לעזוב נאשמים
וחשודים ללא משמר,״ גילה. בתשובה
לשאלה אחרת, השיב כי רסולי נשאר תחת
משמר.
התבררו גם סתירות אחרות. בעדותו הראשונה
ובהודעת המשטרה לציבור, נאמר
ששמש ליווה את רסולי לבית השימוש ו־רסולי
סגר את הדלת מבפנים, עלה על אדן
החלון וקפץ אל החצר. ואילו בעדותו ב־בית־המשפט,
סיפר שמש שהוא עזב את
רסולי בחדר החקירות, כשיצא לסדר את
הזמנת הרכב להסעתו לביתו.
גם הסמל גד בן־מאיר לא יכול היה להפעיל
את זכרונו כראוי. סיפורו לא היה
זהה בפרטיו אפילו לסיפורו של שמש.
השעות, אותן ציינו השניים כציוני־זכרון
לחקירה ולשלביה, היו שונות בשתי העדויות.
שמש ובן־מאיר לא יכלו גם להגיע
(המשך בעמוד )12
מזגיד השגריר הוחזר. לפני שבוע[
י הודיע מדור תצפית של העולם הזה1
1002 כי ברית־המועצות תחזירי
את שגרירה, אלכסנדר אברמוב ל)ישראל.

כעבור שלושה ימים הודיעו עתו־ני
ישראל בכותרתם הראשית על
|החלטה זו, שאושרה בינתיים גס
^על־ידי מקורות רשמיים.

מי מובן להינצל 1לפני שבועיים
דיווח העולם הזה ()1001
על מצב פליטי מצריים והונגריה,
המסרבים ברובם המכריע לעלות לישראל,
למרות שנשלחו מאות ( 11 לי־|
חים מן הארץ לשכנעם.
השבוע הודיע כתב הניו־יורקז
| טיי מ ס בי רק 900 מבין 14 אלף!
!/הפליטים היהוד ים מהונגריה ה בי עו|
| נכונות לעלות לישראל, בעוד ש־/
| 1ה רו ב המכריע דרש להעלותו לי 1
ן/אמריקה.

העולם הזה 1003

מנה לשלושה ערבי

וזרבד הסנזוזינו וז\זעזן
כליונזר וזגזעיירה ן זפולניגז

בשוך הקרב, כאשר החייל הרגלי מחזיר את חרבו לנדנה ונהנה מנצחונו, עוד נשאר
החבלן עומד מול אויבו הנצחי: המוקש הסמוי, האורב לו במקומות צפויים ובלתי־צסויים.
הוא לא הולך רק בראש המחנה המסתער, כדי לפנות לו את הדרך. הוא גם האחרון
הנשאר בשדה־הקרב.
בשעה שנשים אמהות אחרות הפליטו אנחה של הקלה בקבלן את סימן־החיים הראשון
מיקיריהן, בא גם רפי לוין, בן ה־ 25 לביקור חטוף הביתה, לפני חזרו לתפקידו ד,שיגרתי.
״היזהר,״ אמרה לו אשתו השחרחורת, פקידה תל־אביבית, אותה נשא הצעיר הבלונדי הגבוה
לאשה לפני פחות משנה .״בטח שאזהר,״ השיב בחיוך .״את יודעת שאני זהיר.״ הוא היה
מרוצה שהמלחמה נגמרה.
כעבור יום באו ליחידתו של רפי שלושה ערבים מבוהלים. הם סיפרו כי חברם התרסק
כשעלה על מוקש. רפי החבלן התנדב להילוות אליהם כדי לאתר את שדודו־,מוקשים ולנקותו,

יחד עם כמה חבלנים וסיירים אחרים.
בצאתו, הבחין כי האפסנאי אמנם הכין לו את ארוחתו, אך לא הכין צידה לערבים.
״לא אוכל ללעוס את ארוחתי אם עיניהם של הערבים הרעבים האלה יהיו נעוצות בי!״
התלונן בפני האפסנאי. גם הערבים קיבלו מנות.
דם לא היו זקוקים להן. בגשתו לעבודה עלה רפי על מוקש באקאליט, שאינו מתגלה
על־ידי מגלה מגנטי. טעותו הראשונה של חבלן היא גם טעותו האחרונה — רפי התרסק,
יחד עם שלושת הערבים.
לא היתד, זאת ההכרה הראשונה בין הצבר הירושלמי לבין חומר־הנפץ. הצעיר שגדל
במשפחה דתית מאד, למד בבית־ספר עממי ואחר־כך בישיבה, אך התרחק מן הדתיות
האדוקה. עם פרוץ מלחמת תש״ח גילח את פיאותיו והתגייס לחי״ש. שם ביצע את
המעשה שהפיץ את שמו ברבים.
ליד כנסיית נוטרדאם ניסה טור משוריין ערבי לפרוץ למרכז העיר היהודית. היה זה
רגע גורלי לעתיד העיר. רפי, שהיה חסון
מכפי שש־עשרה וחצי שנות חייו, התרומם
מעל לגג הכנסיה, הוריד בקבוק מולוטוב
על המשוריין הפורץ, והעלהו באש.
דבר זה גרם לסתימת המעבר ולנסיגת
יתר המשוריינים. ואז, כאשר התרומם רפי
בשנית לבחון את תוצאות מעשהו, נזרק
לעברו רימון שמילא את החלק העליון של
גופו ברסיסים. רק בנס הצילו הרופאים את
עינו. אחרי שנה של טיפול, סירב לקבל את
דרגת הנכות שהגיעה לו.
עוד מימי ילדותו, כשרפי היה מתגרה
בחיילים בריטיים, עולה על משורייניהם
ומסייר עמם בעיר בערבי העוצר, נמשך
להווי הצבאי.
לפני תחילת מיבצע־סיני, כשחבריו גויסו,
חזר מודאג לדירתו הנאה בקרית־שלום, פנה
לאשתו :״מה זה שעוד לא קראו לי? אני
חושב שאגש לשם ואנתדב. אי־אפשר שאחרים
יעשו בשבילנו את המלאכה.״
רפאל רוץ
• איש לא עשה את מלאכתו של רפי לוין.

גער ווגתגז הח־ידסל
צבר שגרי \1זל־אביב —
אלה גזע הבזזגרים
שלבשו את נזרי הוזא\2י
ויצאו ללרב תאוזרון

בקשה לסמלת הסעד
בין שאר הניחומים שנכללו במכתבו של
מפקד היחידה, בה שירת טוראי יוסף חסן,
אל הוריו השכולים, היה כתוב :״בנכס נפל
כגיבור בשדה הקרב. הוריו אבדו בן יקר,
אך במותו הציל חיי בנים רבים אחרים.
אין מוות מפואר יותר מאשר למות בשדה
הקרב.״
בצריף הדל בכפר יבנה, אין המוות נראה
מפואר כלל וכלל, אפילו אם אירע בשדה
הקרב. כל הורים מאבדים, בנפול בנם, את
היקר להם ביותר. אין זה משנה אם הם
יושבים בפחון במעברה, בוילה בעיר, או
בשיכון ותיקים בקיבוץ. אך יש ומות הבן
אינו רק אבידה שלא תחזור, תקוות שהת־נדפו,
עמל חיים שנקבר, אלא פשוט גם סוף
דרכם הם. כך נראה מותו של יוסף חסן
מבעד לקירות הצריף בכפר יבנה.
בצריף יושבים זוג הורים קשישים. האב
אינו מסוגל לעבוד, בגלל גילו ובריאותו. האם
אינה הורתו של יוסף ..אמו מתה עליו

בילדותו והאב נשא לו אשד, שניה. שני
אחיו הגדולים של יוסף נשאו נשים, הקימו
משפחות מרובות־ילדים. רק יוסף עוד היה
שייך לצריף הזה.
הוא נולד לפני 19 שנה בעיר דרנה, ב־טריפוליטניה.
אביו היה אז סוחר. יוסף למד
בבית־הספר האיטלקי שבמקום, רכש השכלה
יסודית איטלקית וערבית.
זה היה לפני שבע שנים. שליחים של הסוכנות
הגיעו לעיר, נשאו נאומי תעמולה
לעליה, והמשפחה השתכנעה. הקליטה בארץ
לא היתה קלה. תחילה התגלגלה המשפחה
במחנה העולים בסנט־לוקם, ולאחר
מספר שבועות נשלחה למעברת בית־ליד.
ממעברת בית־ליד, הועברה המשפחה לכפר
הנטוש יבנה. שם התפרדה החבילה.
האחים המבוגרים ומשפחותיהם הקימו בתים
משלהם, ואילו יוסף נשאר כמפרנס יחיד של
הוריו הזקנים. הוא רצה לרכוש קודם כל
את השפה העברית. לשם כך המשיך בלי
לרסיס
היתה כתובת
יעקב נג׳י גדל בסביבה ערבית עויינת.
הוא נולד בעיראק. שלא כרוב עולי עיראק
לא גדל יעקב בסביבה עירונית, אלא בכפר
שקט ורוגע, על גדות החידקל, בתוך
תוכי המדינה. יצרי השנאה הגזעית חלשים
יותר בכפר מאשר בעיר. בכפר עצמו לא
נתקלה משפחת נג׳י בגילויי שנאה ופרעות.
יעקב גדל באווירה של אידיליה כפרית רוגעת,
אשר בהכרח יצרה אותו טיפוס אדם
שונה. יעקב היה לבחור רציני ומעמיק, שאהב
להתבודד ולחשוב מחשבות לעצמו,
ולהגיע בעצמו למסקנות.
הגדולה בתכונות שרכש יעקב לעצמו בסביבה
הכפרית היתר, אהבת האדם. כל היפה
והנעלה שבאדם היה מלהיב תכופות
את דמיונו, ואילו את מכאוביו וסבלו ידע
תמיד לשאת בשקט.
לא עלה בידו לסיים את לימודיו בגימנסיה•
לפני שש שנים, כשהיה יעקב בן ,17
עלה עם הוריו ואחותו לארץ. מיד עם ה־

יע9ן כ נג׳י

מודים בערבים, כשביום הוא עובד עבודות
מכל הבא ביד, בעיקר בפרדסים.

חלומותיו לא היו מרחיקי לכת ביותר. כל
שאיפתו היתד, להיות נהג ולצאת עם הוריו
לבית של ממש, לשיכון. למטרה זו אף
נרשם לקורס נהגות ברחובות. לפני שנה
התגייס לצבא.
הוא גויס לחיל השריון, שם הגשים לראשונה
את שאיפתו, להיות נהג, כאשר
נתן לו זחלם לנהוג בו. הדאגה לפרנסת
המשפחה עברה לראשה של סמלת הסעד ביחידתו.
התמיכה לא סיפקה את דרישות
ההורים ולאחר פניות ובדיקות רבות, עמד
הצבא לשחרר את יוסף כדי שיוכל לתמוך
בהוריו. בשבועות האחרונים התארס יוסף
עם בת דודתו הצעירה, הגרה בבאר־שבע.
הוא עמד להביאה לצריף הוריו מיד לאחר
שישוחרר. אז פרצו קרבות סיני. בדרכו
לדרום, הספיק יוסף עוד להיפרד מארוסתו.
יומיים לאחר מכן, בראשון לנובמבר, גה־רג
יוסף, שעה שנהג את זחלמו על מוצב
אויב. פגז פגע ברכב, הרג את כל יושביו.
למשפחה הגיע רק פתק בו הודיע יוסף:
״הגשתי עוד בקשה לסמלת הסעד, אני מחכה
לשחרור.״
אמר אחיו :״הוא השתחרר בבת אחת.״

גיעם נשלחו לקיבוץ פלמחים, השוכן לחוף
הים, ליד ראשון לציון.
הכל היה חדש עבורו בביתו החדש. קיבוץ
*צופים פלמחים, למרות היותו שוכן במרכז
הארץ, מוקף חולות ים נודדים, משטח ענקי
של חולות, הנוטע בלב את ההרגשה כי הקיבוץ
נמצא בלב מדבר. מצד שני עומדים
הים, האויר החריף לנשימה והרעש המתמיד
בלילות.
יעקב לא היה רגיל לכל אלה. הם עמדו
בניגוד מוחלט לסביבה בה גדל, וממילא
לאפיו ולגופו. לאחר שהיה של ארבעה חדשים
במקום, הוא החליט כי לא ייקלט שם,
ועקר את מקום מגוריו לרמלה.
כשמלאו לו 18 שנה, גויים יעקב נג׳י ל־צד,״ל.
הוא שירת בחיל השריון, ביחידת
חיל רגלים מוסע שרון, על גבי זחלים. שם
עבר קורס של מפקדי כיתות, סיים את
שירותו הצבאי ללא כל התרחשות מיוחדת,
בדרגת רב־טוראי.
כשהשתחרר החליט יעקב ללמוד בראש
וראשונה מקצוע. הוא נרשם לקורס של מס
גרות
מיכנית בתל־אביב, ולמרות שהגיע לקורס
חדשיים לאחר תחילתו, הצליח לסיימו
בהצלחה ולזכות בתעודה של בעל מקצוע
מושלם. בגמר הקורס החל לעבוד בכל מיני
מקומות עבודה בתל־אביב. לאחרונה הסתדר
במקום עבודה של קבע, בבית חרושת א?קו
ברמת־גן. משם נקרא חזרה ליחידת המילואים
שלו.
יעקב לא הלך לצבא בהרגשה שהוא הולך
לנקום בערבים. בכל הזדמנות היה מביע את
דעתו שרק חיי שלום בין ישראל לערבים
הם הכרחיים לקיומו של העם היהודי. הוא
לא ראה בערבים אויב פוטנציאלי אלא ידידים
שיש לשמור על יחסי ריעות עמם.

יוסף חסן

יעקב, שאהב להאזין למוסיקה קלאסית
משל מוצארט גיחוד, יצא לקריאת הצבא,
כשהוא מנחם את בני משפחתו :״אל תדאגו,
לכל כדור יש כתובת ולכל פגז יש מען.״
על אחד הפגזים היד, רשום שמו של יעקב
נג׳י. רסיס של פגז פגע בראשו, בעת שהיה
במשורין, בעמדת הסתערות קדמית, מול
מוצבי האויב.
העולם הזה 1003

פגישה ע בי א דילו

משה תדמור

י׳ לאד 1צי
ל היו ת
יתומי!״
היית אבינו, היית אמנו,
אין אנו רוצים להיות יתומים.
אך כך גזר הגורל עלינו,
מסך ניפרד בראשים מורכנים
רב־סרן מוניק רק חייך חיוך של סוב לב
כששמע את מנגינת עלי בריקדות בלבוש
מלים חדש. היה זה בערב פרידה שנערך
עבורו בטייסת, זמן קצר לפני פרוץ מערכת
סיני. רב סרן משה תדמור־מלניצקי עמד
אז לעבור לתפקיד חדש. פיקודיו רצו להודות
לו בכמה מלים על כל שעשה עבורם.
המלים שחיברו ביטאו את הרגשתם.
פוניק היה להם כאבא טוב. פיקודיו לא
צייתו לפקודותיו רק משום שהיד. מפקד וקצין,
אלא מפני שהיה אדם, דאג לטייסים
שלו כמו לבנים, ולאנשי צוות הקרקע כמו
לילדיו. הם רצו להודות לו על שפעם, כשהחברה
נשארו בתורנות שבת, הופיע מו־ניק
עם הג׳יס המפורסם שלו והביא לחברה
תירס שארגן מאחד המשקים הסמוכים. על
זה שבכל עת פנאי היה אוסף את פיקודיו
ויוצא עמם למסעוון ברגל, לאורכה ולרחבה
של הארץ; בעצמו מבשל להם את הארוחות,
עוזר לסחוב תרמילים לאלה שכשלו.
רצו להודות לו על דמות הטייס שבו,
לאדם שהטיסה עבורו היא כמו אכילת לחם.
ארבע שורות המילים למעלה, ביטאו את
כל מה שהיה להם להגיד על מוניק.
מדניק לא היה צעיר ביותר. לפני 36 שנה
נולד בפולין. הרבה לא ידעו על עברו, רק
שבצעירותו היה חבר בתזמורת עיירתו
וניגן בחצוצרה. בתקופת מלחמת העולם
השניה נכלא במחנה רכוז בגרמניה, שם
הושמדה כל משפחתו. כששוחרר עבר לאיטליה,
עסק בדיג, עד אשר החלו לארגן את
ראשית חיל האויר הישראלי שבדרך. מוניק
היד, בין הראשונים שעבר קורס טייס, היה
בין ראשוני הטייסים של חיל האויר הישראלי.
לארץ
הגיע כמעט בתום מלחמת העצמאות,
הספיק רק להשתתף בקרבות בדרך
לאילת. מאז קשר מוניק את חייו לחיי חיל
האויר. שדה התעופה היה ביתו, גם כשנשא
אשד. והוליד בת ובן. הוא הפך לטייס
קרבי, השתלם, עלה בדרגות, קיבל תפקידי
הדרכה שונים והוציא מתחת ידיו דור של
טייסים•
במשך תקופה ארוכה היה בטייסת של
מטוסי קרב ישנים ובלים, אשר ערכם היה
מועט לעומת מטוסי הסילון החדישים שנוספו
לחיל האויר. אולם מוניק טיפל במטוסים
הישנים ממש כאילו היו חדישים ומושלמים,
זכה לא פעם לשבחים על שמישותב הנפלאה
של מסוסיו.
פיקודיו שרו לו. :אין אנו רוצים להיות
יתומים,״ ונופפו לו בידיהם כשיצא ברביעית
מטוסים להתקפה על דרכי תחבורה של
האויב המצרי בסיני, ולסיוע קרקע להתקפה
על מוצבי אויב. מהרביעיה חזרו רק שלושה.
מטוס הבוכנה של מוניק לא חזר. בדרך
למטרה נפגע מפגזי תותח אנטי אוירי
מוסווה. הוא שיחרר את מלאי התחמושת
שהיה עמו והתכונן לנחיתת אונם. כשהתקרב
לקרקע׳ התפוצץ טנק הדלק של המטוס.

מצאו אותו ליד המטוס. חשבו תחילה
שהוא נפצע והצליח להתחמק, הכריזו עליו
כעל נעדר. רק אחרי שבוע נמצאה גופתו, במרחק
רב מהמקום בו התרסק מטוסו.
העולם הזה 1003

החומר הספרותי הנכלל בתכנית הלימודים של בתי־הספר במדינה״ הוא ברובו זר לרוח
הנוער הישראלי. אבות היצירה הספרותית של העברית החדשה נקראים ונטחנים בפיות
התלמידים כחומר לימוד עיוני, שאין להם כל קשר רגשי אליו. כי הסביבה והאנשים בהם
עסקו מנדלי מוכר ספרים, ביאליק או אחד העם, רחוקים מלב הנוער שגדל בארץ.
אין ספק שמנדלי וביאליק ואחד העם היו רחוקים הרבה יותר מלבו של אברהם דחרוג׳
( )19 מאשר מליבותיהם של צעירים רבים בישראל. כי אברהם בא מסביבה השונה עוד יותר
מרקע נושאי הספרות החדשה. הוא נולד בתימן בעין חיסנן, גדל במשך 12 שנים בסביבה מזרחית
בלי לשמוע אפילו את שמעם של ביאליק ואחד העם. גם כשעלה אברהם דחרוג׳ עם משפחתו
לפני שבע שנים מתימן, על מרבד הקסמים, לא היתד, פגישתו הראשונה עם הארץ באמצעות
אותם סופרים. לא היה לו אז פנאי לספרות. המשפחה בת תשע הנפשות הועברה למחנה
העולים בעין שמר.
אברהם היה הבן הגדול במשפחה. הוא לא היה אמנם הבכור. שתי אחיותיו הבכורות מתו
עוד בתימן: האחת ממחלת ילדות והשניה בשעת לידה. יחד עם אביו יחיא, היה על אברהם
לדאוג לפרנסת המשפחה. במחנה עין שמר עבד אברהם במסעדה. אחרי שנה, כשהועברה
המשפחה למעברת כפר סבא, החל לעבוד בבית חרושת למזרונים. כעבור תקופה נוספת,
זכתה המשפחה בשיכון משלה.
אולם לא זה היה המפנה בחייו של אברהם. המפנה חל כשאחותו הקטנה נמסרה למוסד
החינוכי באיילת השחר, בגליל העליון. אברהם היה מבקר אותה תכופות, מתכתב עמה,
נוכח כי אחותו מאושרת בחברתה החדשה. הוא החליט לחיות גם כן בקיבוץ.
צרפו אותו להכשרת נוער בקיבוץ חצרים בדרום, ושם נפגש אברהם לראשונה עם ביאליק,
מנדלי ואחד העם. מחצית היום עבד כטרקטוריסט במשק; במחצית השניה למד עם חבריו.
ודוקא אותם סופרים שנראו כזרים לצברים, דיברו אל ליבו. הוא אהב במיוחד את לימודי
הספרות העברית, הסביר במכתבים לחבריו ולהוריו כי לימודיו אלה מרחיבים את אופקיו•

בבית ניסה אברהם לא פעם להשפיע על אחיו ואחיותיו שיעברו גם הם להשתקע בקיבוץ.
הוריו היו זקנים ודתיים מכדי לבחור בצורת
חיים חדשה, ואילו אחיו ואחיותיו, כולם
עובדים חרוצים וישרים, לא הסכימו בנקל
לעזוב את הבית.
לפני כשנתיים התגייס אברהם לצבא, שירת
בסייר ביחידה קרבית, סיים קורס מפקדי
כתות וזכה לדרגת רב־טוראי. הוא נראה
כצבר לכל דבר, בדרך דיבורו, במחשבתו
החפשית ובהתנהגותו העליזה. בחגיגות ו־בנשפים
של בני משפחתו אהב לרקוד ולעשות
שמח. פעם, כשהאויב הפגיז את
יחידתו, העמיד אברהם פני מת וכשבאו
החובשים עם אלונקה לקחתו, נדהמו כשקפץ
לפתע והחל לצחוק. עם גמר שירותו, חשב
להתיישב עם גרעין שיצא להתישבות בסביבות
אילת.
הוא נהרג ב־ 31 באוקטובר, בשעת הסתערות
על אחד ממוצבי האויב המצרי. הוא
נפגע מכדור וצנח במקום. כשניגשו אליו
החובשים עם אלונקה, לא קם אברהם ולא
אברהם דחרוג׳
צחק עוד.

למוד׳ קודש ואינסטלציה
המשפחה קיבלה את השם צנעני משום שאבות אבותיו של חיים ישבו בצנעא, העיר
שבתימן. כשעברו לעיר ערם, גם היא בתימן, קראו להם כולם בשם הצנענים, ושמם הוסב
למשפחת צנעני.
חיים עצמו נולד בערם, לפני 18 שנה. הוא היה בנו הבכור של נגר אמיד. מלבדו
היו בבית עוד ארבעה אחים ואחות. יחסי השכנות בין היהודים, שמספרם בערס היה רב,
לבין שכניהם הערבים, היו תקינים בכל הזמנים. מלבד דתם, הרגישו היהודים את עצמם
תימנים לכל דבר. משפחת צנעני התגוררה אף בבית ערבי, עם שכנים ערביים, חיים רכש
את תלמודו בבית מדרש קטן של רב תימני מקומי. משפחתו האדוקה, שבעה רב נחת
מהבן הבכור שהצטיין בלימודי הקודש, היה שקדן וחרוץ.
עד שביום אחד הגיעה גם לערם הידיעה על תקומת מדינת ישראל, וכאילו היו אלה
ימות המשיח, ארזו כל היהודים בני העיר את חפציהם והחלו לנדוד לעבר עדן, משם
יועברו לישראל. משפחת צנעני היתה בין ראשוני הבאים במיבצע מרבד הקסמים. היא לא
באה לארץ כאל ארץ זרה. שני אחיו של אב המשפחה עלו לארץ לפני עשרות שנים,
מתגוררים בכפר־סבא.
תחילה נשלחה המשפחה למחנה עתלית ומשם הועברה לבית־ליד. חיים הספיק לשהות
בבית־ליד רק חצי שנה, למד בבית־ספר מזרחי המקומי. כאשר הופיעו במעברה יהודים
דתיים בעלי פיאות וזקנים מכובדים, הציעו לקבל בני הורים דתיים ללמוד בישיבה ללא
כל תשלום, נמסר חיים בין הראשונים לרשותם.
הוא נלקח לישיבת בית־יוסף, ברחוב ברדיצ׳בסקי בתל־אביב. שם קיבל את כל מחסורו
בלבוש ובמזון, שקע במשך שנתיים תמימות בלימודים. הלימודים בישיבת בית־יוסף אינם
מן הקלים. הם נמשכים מבוקר עד שעת ערב מאוחרת, בהפסקות קצרות בלבד לארוחות.
לפני הצהרים למד חיים בישיבה לימודי קודש ואילו בשעות אחר הצהריים והערב השלים
את השכלתו העממית.
בינתיים הועברו ההורים ממחנה בית־ליד למעברת הרצליה, שם קיבלו צריפון קטן.
חיים הוכרח לעזוב את הישיבה ולבוא לעזור להוריו. הוא החל ללמוד אינסטלציה תמורת
שכר פעוט, וכשלמד את המקצוע עבד
והשתכר די הצורך לכלכלת המשפחה. חלומו
היה לעבור לשיכון, לשאת לאשר, את
בת דודו מכפר סבא, ולעבוד עבודה נקיה
ושקטה בתור פקיד.
לפני שנה גויס לחיל השריון. למרות
שהאימונים היו קשים מדי עבורו, המשמעת
חזקה מדי וקשה היה לשמור על מצוות הדת,
שאף חיים להתבלט תמיד משאר חבריו.
לשם כך התנדב לכל תפקיד ולכל קורס.
לפני זמן קצר סיים קורס מפקדי כתות
וזכה בדרגת טוראי ראשון. שבוע לפני פרוץ
מערכת סיני ביקר חיים בבית, נמנע מלספר
כל פרט שהוא על הצבא או על חייו בצבא.

חיים צכעני

כשנסע והמלחמה פרצה, הרגישה אם המשפחה
מיד כי בנה אבד לה. הידיעה שהגיעה
מטעם משרד הבטחון, בה נמסר למשפחה
כי חיים נהרג בזחלם, בשעת הסתערות
על מוצב האויב, רק אישרה את ההרגשה
שהיתה קודם לכן פרושה על כל הבי .

עמום לב

עתונא׳
ליד התותח
חללי קרבות סיני היו בעיקר צעירים
שלא מלאו להם עשרים שנה, או אנשים
שבאו לארץ לאחר קום המדינה. רק בודדים
היו שייכים לדור ילידי הארץ של
מלחמת העצמאות, לדור של צברים שחלמו
ולחמו והרגישו לאחר שסיימו את תפקידם
בחוסר שלימות וחוסר תכלית ברורה.
עמוס לב היה הנציג האופייני ביותר לאותם
הבודדים. אדם, שבדרך חייו, במעשיו
ובדיעותיו, גילם את כל מה שהיה
אופייני לדור תש״ח.
כתל־אביבי מלידה׳ שנולד בעיר הקטנטנה
של שנת , 1928 להדרים עולי רוסיה, חי
עמום חיים ׳רגילים 1של ילד חל־אביבי בתקופה
ההיא. דמותו עוצבה בבית הורים
עובדים, בבית־ספר תל־נורזאו שבשכנות לבית׳
ובהווי הרגיל של השכונה על כל הטמון
בו: משחקי כדורגל, ריעות של ילדות,
סודות, חגיגות ומעשי קונדס.
בסוף בית־הספר העממי נכנס עמוס לתנועת
השומר הצעיר, מהוך מניעים פשוטים:
היה שם שמח, והאח הגדול ממנו בחמש
שנים היה מדריך בתנועה. כבר אז
נתגלה המיוחד שבו. מצד אחד היה פעיל
וחברותי ואילו מאידך צץ בו לפתע המורד
שאינו מוכן לקבל הוראות וצווים מגבוה.
עד 1948 היה עמוס בתנועה. במקביל לפעילות
בה, למד בבית־הספר תיכון חדש,
היה אחת הדמויות המרכזיות בכתה. אולם
בית־הספר היה יותר מאשר מקום לימוד.
הוא היה מקום מיפגש של החברה, של חוויות
משעשעות, מקום שם אפשר להתפרע,
שבו צריך לדעת לענות בבחינות.
חבריו גויסו. עמוס שוחרר לתפקידי הד־רכה
בעיר, עבד כקשר במטה הפלמ״ח. כעבור
זמן לא יכול היה לסבול יותר, עזב
והצטרף לג׳יפים של חטיבת הראל. עם יחידתו
היה בקרבות באיזור הרי חברון, במבצע
עין, נשאר בפלמ״ח עד פירוקו. כ־ששוחרר
הצטרף אל חבריו בקיבוץ ברעם
בגליל. שם שוב ניעור האופוזיציונר שבו;
הוא יצר לו הווי משלו, פיתח גישה עצמאית
לבעיות שונות שעמדו בפני הקיבוץ.
לאחר שנה חזר העירה. הוא לימד כמורה
בכיתה ד׳ בבית־הספר העממי בחולון, נכנס
לבית־הספר הדרמטי של הקאמרי, משום
שכל החברה הלכו לשם. אותה תקופה החל
גם לעבוד כעתונאי בשבועון במחנה. יחד
עם חזי לופבן, חברו, ניסה להוציא עתון
של מוצאי שבת בשם חצות, שנכשל לאחר
שלושה גליונות.
ככתב במחנה, עשה עמוס את כל שהוטל
עליו. במיוחד אהב לכתוב על חומר אנושי
חי ויוצר, בעיקר בשטח הבטחון בכל התקופות.
היה לו נעים לבוא במגע עם אנשים,
להיות בתוך הענינים. אולם עמום לא היה
שלם עם עצמו. הצעיר בעל הפנים הרכים
ושמץ שערות שיבה, ששקט מופלא היה
נסוך עליו כלפי חוץ, בער בלבו פנימה.
סיפר אחיו הבכור :״לבו לא היה שלם עם
עבודתו בבמחנה. הוא קיווה לדברים גדולים
יותר.״
עמוס צבר סכום כסף, עמד לנסוע לארצות־הברית
ללמול עתונאות. כשפרצו הקרבות,
יצא למלחמה כמו כולם. לא ככתב צבאי,
אלא כסמל ביחידת תותחים אנטי־טנקיים.
מספר ימים לפני צאתו של עמוס לחזית,
נהרג שחקן הקאמרי ברוך ישראלי. אמר
עמוס :״למוות כזה אין טעם. אפשר למסור
חיים בשביל דבר שיש לו טעם, כמו
חאן־יוניס או קלקיליה.״
השיב לו אביו :״יש עוד דברים שלמענם
כדאי לחיות.״
עמוס מסר את חייו על אבו־עגילה.

לספר על מה שיש להן, לשני צעירים
בני 20־ , 18 גבוהים ובעלי השכלה תיכונית.
הן אומרות כי לא איכפת להן
על מה יכתבו, ובלבד שיעשו זאת בצורה
מעניינת. וכדי להוכיח עד כמה
אמיצים הם, שישלחו תמונות.

״אחרי שנוכחתי לדטת שגס אחרי חודשיים
שהתפרסם במדורך ״בומבה ברשת״
,עדיין כתבו לי מכתב, החלטתי
לבלוש ממן חסד. אנא, פרסמי במדורך
ש״בומבה ברשת״ מת. כתבי זאת בכנות.
שיאמינו. כי אחרת אני עלול
להפסיד את חברתי.
״כמו כן אינני מסוגל לסרב לענות
תשובה למכתב שאני מקבל. מפני שזה
לא מוסרי. ולהודיע בתשובה שאין לי
אפשרות להתכתב, זהנשמע ביהירות.
האמיני•לי, שאין לי רצון לנצל רגשות
של אדם תמים, בגלל סקרנות.״
טוב. אז שתדעו לכס שבומבה ברשת
מת. היה בחור טוב. כל מוז שמעניין
אותי הוא: מתי רכש את חברתו?

הד־הבית !
מי שרוצה לקבל מכתבים חתומים בתפנה
אל (7 112 1 .
ברכת״הר־הביתד
.)1003 הלה הינו צעיר בן ,25 שכל מה
שמצא לנכון לספר לי, הוא שזה 23
שנה שהוא נמצא בארץ, ו״מעוניין להתכתב
עם כל גבר או אשה על הנושאים:
דברי ימי ישראל ובלשנות שמית.״ הרי
לכן. או לכם.

ולא יויבוצניק!

חגמדץ וה סולידי
״האינטרפרטציה שלך למכתבים המתפרסמים
במדורך ראויה לכל התשבחות,״
כותבים 1003/1127״אך שני הקוראים
הכותבים מכתב זה, ישמחו אם
תפרסמי את מכתבם כלשונו.״ טוב, נו.
״הכותבים למדור זר, נוהגים לרוב
להציג את עצמם על־ידי ציון תכונותיהם.
אנו נימנע מכך משום שאם נרצה
לעשות זאת, הרי למרות שאין אנו
שויצרים בדרך כלל, נצטרך למנות תכונות
חיוביות כה רבות ביחס לעצמנו,
עד שבודאי לא יאמינו לנו.
״אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי
אפשר, נציג עצמנו בקצרה. אנו תושבי
תל־אביב, גילנו המשותף הוא 51
והוא מתחלק בינינו שווה בשווה. שנינו
בוגרי האוניברסיטה העברית בתחום המקצועות
החופשיים. שטחי ההתעניינות
והחובבויות רחבים מכדי לפרטם כאן.
האחד מאתנו הוא טיפוס נמרץ, ואילו
השני, טיפוס סולידי.
״נערה שנחונה בחוש הומור טוב, בתבונה,
בעירנות ובחן אישי, והיא בגיל
המבורך שבין 24־ ,19 תוכל להתכתב

וזסיפוס(ואיי

ל( ) 1003/1122 יש, כנראה, משהו נגד
קיבוצניקים. היא לא רוצה להתכתב עם
אחד כזה. אינני יודעת מדוע. דווקא
עושה רושם טוב במכתבה. אך כפי שאמר
שו הקשיש והטוב, וחנן סימסאי,
לעולם אין לדעת.
ובכן, מאחורי מספרי סידורי נוקשה זה,
מסתתרת נערה בת 18,5המשרתת בגדוד
קרבי. היא אומרת כי היא מגיעה
לעתים קרובות למדי העירה, ורוצה היתד.
כי יחכה לה שם צעיר כבן 22־,21
אתו תקיים קודם כל קשר מכתבים. אם
אין ברירה, הוא יכול להיות גם מצפון
הארץ.

יא לצחוק עליו
היה לי רצון עז לעשות ממכתבו של
( )1003/1123 גלופה. תחילה חשבתי שזו
מתיחה שנכתבה ביד שמאל, אך לפי
מספר תיבת הדואר, הצלחתי לברר ש־הומכתב
באמת מדלית־אל־כרמל. אביא
אותו כלשונו, על שגיאותיו:
״אני בן 16 שנים אוהיב קלנוע ושחיי,
בים ולקרות ספרים ולעבוד וללמוד
אני מקצועי הקבוע נהג:
״וקצת לצחוק אבל לו לצחוק עלי;
״אני מתעניין להתכתב עם נערה יהודיה
ושתהיה בגילה .11,12,16 ואם אתם
רצים לדעת מי אני, אני דרזי צבר, ואני
מחביש נערה יהודיה ונתכתב ונתבגיש.
״אני בחור רגיל ומדבר עברית וערבית.״
הוא
מוסיף הערה :״רות היקרה אני
אוד לא כל כך בעברית, ואם המכתב
לא כל כך נכון; אבקיש ממך שתסדרי
אותו, ותודה רבה לך.״

מצויירת ב״יופי, חוש הומור, פקחות
ו חצה ( )1003/1124 למצוא חברה
מתאימה. פשוט לא הולך לה בזמן האחרון.
היא בת ,21 גובהה בינוני. בבקשה.

זוללי יציבות

( )1003/1125 הם שלושה. גבוהים, נחמדים,
בעלי חוש הומור וגילם המשותף
הוא .70 הם גם זוללי לביבות. כשהם
מתפנים מזלילה, הם מסוגלים להתכתב
על תיאטרון, קולנוע׳ ,ספרות, ספורט

שונות, אף שוות
הן שונות, כי האחת שחרחורת והשניה
ברונטית, אך סרט לזאת שוות
( .)1003/1126 שתיהן בנות 16 וירושלמיות.
גם הן רוצות, כרבות אחרות,

סמלי דת, מסתבר, אינם עשויים עץ,
ומה גם שסמל דת הכותב שורות אלה,
הוא מצונחי הסואץ. גם לו יש טיפוס.
כותב הוא:
״הותי! תאמיני או לא תאמיני, אך
בחיי שאין כאן צ׳יזבאטים. יום לפני
שגייסוני, מצאתי את התמונה המצורפת
ליד התחנה המרכזית. בלי משים תחב־תיה
לארנקי ובחצי־האי הפכה תמונה
זו למרכז ההתענינות בין אנשי יחידתי.
התמונה היתה כל כן פופולרית עד כי
הוחלט שתשמש פרס בה יזכה החייל
שלא יגלח את זקנו עד סוף הקרבות.
״מבין המתחרים עמחו במבחן חמישה
חברה, שעם סיום המשימות באו עטורי
זקנים לתבוע את זכותם. בהגרלה שערכנו
בינינו, הוכיח הגורל כי ידע שור
קונהו והתמונה חזרה לבעלה הראשון.״
למה דווקא ידע שור קונהו ולא, למשל,
יודע צדיק נפש
עם כל אחד מאתנו על כל נושא שהוא,
החל בבודהיזם וכלה באמנות הקולנוע.״
הנערה המעונינת שמכתבה יופנה לטיפוס
המתואר כסולידי, תואיל לציין
על גבי המעטפה ״אלף״ ואילו המעוג־יינת
לפנות לכותב השני, תציין ״בית.״

צנחנים לא סלוניים
שתיהן בלונדיות. לאחת עינים חומות,
לשניה כחולות. שתיהן בנות 16.5
( ,)1003/1128 שתיהן לומדות בתיכון-
ערב, תל־אביביות ואוהבות לעשות חיים.
מה הן רוצות? צנחנים. בלונדיים, גבוהים
ונחמדים היודעים לעשות שמח
ולא להיות סלוניים. נקודה.

במדינה

ספרים

(המשך מעמוד )9
לכלל אחדות־דעות על תוכן שיחותיהם עם
עורכי הדין של רסולי.
גם בנקודה חשובה יותר נחלקו השניים
בעדויותיהם. בעוד ששמש היה סבור כי
רסולי היה חשוד בהברחת כספים ובשותפות
עם רשת הברחה עצומה, ביטל בן־
מאיר את כל הענין, הסביר לבית־המשפט
כי רסולי היה רק חוליית חיבור קטנה,
ומשום כך לא השגיחו עליו כראוי בעת
ששניהם יצאו לסדר את ענין הרכב.
בסופן של שלוש הישיבות הראשונות
היו העובדות ברורות פחות מאשר בתחילת
החקירה. ואי־אפשר היה עדיין לענות על
שאלת בני המשפחה: האם רסולי התאבד,
או מת משבץ לב בעת החקירה?

תרגום

ד רכי אדם
הצעת שדו חדשה
בשנות העשרים של המאה הנוכחית היה
אריה גלינסקי מסתובב בין שבטי הבימאים
בסוריה ועבר הירדן, קונה מהם את עורות
חיות־הטרף שהיו צדים. את העורות היה
מביא ליפו, מעבד אותם ומוכרם לסוחרים
מצריים ותורכיים.
מגע הדוק זה, הביא את הסוחר היהודי
למחשבות ארוכות בדבר עתידם של שני העמים,
היהודי והערבי, כשותפים לחיים ולגורל
במרחב.
הפרי הראשון של מחשבות אלה היתד,
הקמתה של התנועה העממית לשלום עם מדינות
ערב, שהיא הוותיקה בין תנועות השלום
במדינת ישראל.
פגישה עם שייכים. אחת מפעולותיה
הראשונות של התנועה לשלום, בגלגוליה
הקודמים, היה נסיונו של גלינסקי לפתור
את בעית הסכסוך היהודי־ערבי בדרכי מסחר.
הוא פנה לכמה סוחרים ערביים, הציע
להם לקנות שטחי אדמה גדולים בעבר הירדן,
לבסס את החיים המשותפים על יחסי
שכנות חוקית.
המגע הראשון נשא פרי. בירושלים נערכה
פגישה מסחרית ענינית בין גלינסקי
וויטליס, מנהל בנק אפותיקאי הירושלמי,
לבין עשרה שייכים ירדניים, שבראשם עמד
השייך מוספר עבד אל־קאדר, יד ימינו של
המופתי הירושלמי. השייכים הסכימו למכור
את אדמותיהם, תמורת לירד, אחת לדונאם
אדמת הרים ושלוש לירות לדונאם מישור.
לאחר הפגישה מיהר גלינסקי לוועידת
הצירים, המוסד העליון של יהודי ארץ־
ישראל. הוא הרצה על תוכניתו בפני עורך-
הדין אליעש, מנהיג וועידת הצירים, נענה
בתשובה מוחצת :״אתה אדם פרטי. אין לנו
זמן בשביל עסקים כאלה. אנחנו יושבים
בשביל דברים גדולים יותר.״
התוכנית נכשלה.
שלום כעזרת בוררות. גלינסקי לא
זנח את תוכניות השלום. כשהזדמן, בשנת
,1934 לשוויצריה, קיים גם שם מגע עם
שגרירי מדינות ערב. ב־ , 1952 אחרי קום
מדינת ישראל שוב ביקש לחדש את המגע,
התקשר עם הקונסול המצרי בברן. מטרת
כל הפגישות היתד, אחת: יצירת תנאים
מתאימים לשלום־קבע, בין עמי ערב לעם
היהודי, במדינת ישראל.
הדרך האחת לשלום, הסביר גלינסקי בכל
חוברותיו ותזכיריו המרובים, שנשלחו כבר,
לכל המוסדות הבינלאומיים: שגשוג כלכלי.
שגשוג זה הוא מציע להקים ,״לפי יסודות
תורת משה והקוראן.״
לגלינסקי הצעה משלו לבוררות, במשא-
ומתן בין נציגי העמים הערביים לעם היהודי
:״נציגי כל הכיתות הדתיות שבעולם,
ישבו בתור בוררים מכריעים בנידון.״
כ רוז נו ס ף. השבוע, הוציא גלינסקי,62 ,
כרוז נוסף של תנועתו. היה זה קול־קורא
לעמי ערב, שנשלח, לדבריו, אל כל הממשלות
הערביות, באמצעות שגרירויותיהן ב־חוץ־לארץ.

מתי ישפך דם נקיים מבני אומותינו,
ונשאיר ליגון יתומים, אלמנות ונכים?
האם אינכם מרגישים שהמלחמה בינינו
תביא למלחמת עולם שלישית, אשר
בסופה נאבד כולנו יחד, חס ושלום?״
תשובתם של עורכי העתונים העבריים
לגלינסקי, שביקש לפרסם את פניית תנועתו
לעמי ערב, היתה כתשובתו של אלי־עש.
לרוב נדו בראשם, הציעו לגלינסקי לממן
את פרסום קריאתו בצורת מודעה
משולמת בהתאם לתעריף.
גלינסקי לא התיאש, המשיך לעסוק בעצמו
בהפצת רעיונותיו ברבים .״מישהו צריך
להזהיר מפני הצפוי לנו,״ הסביר לכל מי
שהקשיב לו ,״צריך להביא לשלום מיידי.״

מחים שלובי־ורוע
חצותוח צי (מאת הנר׳ מילר, הוצאת
צוהר 239 ,עמודים) הוא שם מוזר לאחד
הספרים המוזרים ביותר שהופיעו לאחרונה
בעברית. קובץ זה של יצירות וקטעי יצירות,
המעוטרות ציורים מורכים ומקווקווים
משל ידידו הטוב של מילר, הצייר הישראלי
בצלאל שץ, נעות מקוטב עד קוטב — מן
הריאליזם המבחיל ביותר אל החלום הספרותי
המטורף ביותר.
הנקודה המשותפת לכל קטעי־היצירות המופיעים
בספר: הדמות המרכזית של כולן
היא ד,נרי מילר עצמו. הסופר הקשיש ()65
לא היסס לתאר את עצמו, את אשתו, או
את הוריו במצבים האינטימיים ביותר, כינה
את עצמו בגילוי לב בשם ״מחבר ספרים
גסים סתם טינופת פשוט ניבול־פה

החלק הריאליסטי של הספר מגיע לשיאו
בסיפור מדמואזל קלוד, בו מתוארת הרגשתו
של סופר חסר פרוטה, ההופך בהדרגה
לסרסורה של פרוצה יפת תואר, נדבק
במחלת מין, אינו מהסס להדביק בה נשים
אחרות. גילויים אחרים של ריאליזם:
• אצל החייטים, בו מתואר אורח החיים
במתפרות האמריקאיות הטיפוסיות,
המעסיקות מספר רב של יהודים.
• דרך דיים — ניוהייב! — תיאור בריחת
הסופר מפני אשתו, אשר עזבה אותו,
השתכנה אצל הומוסכסואליסט צרפתי, תבעה
ממנו מזונות. הבריחה מסתיימת בישיבתו
של מילר על גבי אסלת בית שימוש,
בתחנת משטרה בריטית, כששוטר משכיל
וטוב לב שומר עליו.
• שיבה לברוקלין — סיפור שתחילתו
בתיאור ליקויי שלפוחית השתן של מילר
האב וסופו באני־מאמין קוסמופוליטי. מכריז
מילר :״אני רואה בעולם כולו את ביתי.
אני תושב בארץ, לא באיזה חלק ממנה המכונה
אמריקה, צרפת, גרמניה, או רוסיה.
אני חייב נאמנות למין האנושי, לא לאיזה
ארץ, גזע, או עם. אני נותן דין וחשבון
לפני האלוהים — ולא לפני הפקיד הרא
שי ...אומר אני, שלום על כולכם!׳ ואם
אינכם מוצאים אותו — הרי זה משום שלא
ביקשתם אותו.״
עצםעטורתטבעת. לקוטב השני
של יצירות הנרי מילר, אשר הפצתן נאסרה
במרבית הארצות האנגלו־סכסיות, שייך הסיפור
הב־הב! ,בו רואה הסופר את עצמו
כיצור שחציו אדם וחציו כלב, הכבול במרתף
על־ידי שתי נשים אכזריות שהן אחת
— אשד, ואס. הוא מנסה להשתחרר מכלאו,
מוברח חזרה על־ידי סמל המציאות האכזרית
— שודד חמוש באקדח. בסופו של
דבר, בחלומו, מושיטות לו שתי־הנשים־
שהן־אחת עצם שמנה, מעוטרת טבעת נישואין
— והוא מודה להן בכישכוש זנב.
סמלים רבים יותר מופיעים בסיפור הסורי
יאליסטי־הסרוע לתוך חיי הלילה. בעת סיורו
הלילי המטורף פוגש מילר, בין השאר,
בזקנה בלה, הפולטת נחשי קוברה מכל גק־בי
גופה, בפרוצה המנפנפת בשיפתות בושתה
בדיוק כמו ציפור־שיר, בילדה המסתירה
קוקיה בתוך גולגלתה — ואפילו בשני מתים
שלובי זרוע.
בין שני הקטבים נמצאות כמה יצירות
מבחילות פחות ומובנות יותר, כגון נביע
של נקטאר — קטעי תיאור פיוטיים של
מסע על פני יוון, ודייסה אסטרולוגית —
תיאור שנון של אחד הכנסים האסטרולוגיים,
האופייניים לתרבות האמריקאית.
מילר עצמו הטיל ספק, משום מה, בסיכויי
הצלחת התרגום העברי של סיפרו.
כתב הוא באחרית־דבר מיוחדת, ששוגרה
לישראל ביולי : 1956״אינני יכול להתגבר
על ההרגשה שלא אהיה ערב לחיכו של הקורא
הישראלי. לאמיתו של דבר לא אופתע
אם יראה בי סופר מיושן, רומאנטי ללא
תקנה, בלתי ריאליסטי בתכלית ...אני מניח
שהישראלי הצעיר שלי אינו חפץ שיזכירו
לו את העבר — ולגבי היה העבר אבן
בוחן כישופית.״
קרוב לוודאי שהקורא לא יסכים לביקורת
עצמית זו.

חדש וקריא
• ההגיוןשבאמונה (מאת אלט!!
טרובלאד, הוצאת דוגית 334 ,עמודים) —
הנחיותיו של פרופסור אמריקאי לפילוסופיה,
בכל הנוגע לדרך הטובה ביותר להאמין
באלוהים, מבלי לחדול מהיות אדם הגיוני.
מיועד לכופרים, אשר נתברכו בשפע של
פנאי וסבלנות.
העולם הזה 1003

עונתהנע 11״ ס
אנשים 3גין על כפר־קאסס
כאשר: תן השבוע ראש הממשלה דוד
בן*ג*ריון הוראה לכנס את הממשלה לישיבה
דחופה, הגיעו כל השרים, פרט לשר־החינוך
זלמן ארן. לאחר שארבע מכוניות
יצאו לחפשו ברחבי ירושלים, נמצא מכר
שאמר כי ראה את ארן נכנס להצגה יומית
בקולנוע. הצגת הסרט הופסקה, השר התבקש
לצאת באמצעות הרמקול, ובצורה זו
הושלם המניין בישיבת הממשלה שיחה
טלפונית מיוחדת־במינה, היא נושא לשיחות
בבית דבר. המדובר בשיחה שהתקיימה השבוע
בין שר־החוץ לשעבר משה שרת
לבין ח״כ מפא״י וחבר־מערכת דבר הרצל
ב רג ר. שרת, שטילפן מרמת־השרון למחרת
נאומו במרכז מפא״י על מסעו באסיה, הורה
לברגר שהכין את הכתבה לעיתון :״תבליט
את ההישגים הממשיים ותמעט בתיאורים.״
״אבל בצורה כזאת,״ התנגד ברגר ,״יהיה
פחות מדי חומר.״ סיכם שרת :״אני סומך
עליך בהסתייגו באופן קיצוני מ־מעשה־ד,זוועה
בכפר־קאסם, סיפר השבוע
מנחם בגין על מידת הקפדנות שנהגה
מחתרת אצ״ל לשמירה על חיי שבויים ולא־לוחמים.
אחד המקרים: בימי הקרב על
יפו, נלקחו כעשרים לוחמים ערביים בשבי,
ליד מיסגד חסן בק. אחד השבויים שהרים
תחילה את ידו שלף לפתע אקדח, הרג את
אחד הקצינים המעטים של האצ״ל. חברי
ההרוג רצו לקטול את כל השאר השבויים,
אולם כשהודיעו על כך לבגין, נתן פקודה
מפורשת שלא יגעו לרעה בשום שבוי, והטיל
על המפקד המקומי את האחריות האישית
לביצוע פקודה זו. אף שבוי אחד
לא נפגע טענתו של בגין: הפזיזות
בה נוהגים בארץ לגבי השימוש בנשק חם
כלפי אוכלוסיה אזרחית נובעת עוד מפרשת
אלטלינה. לדבריו :״אפילו אותם הסבורים
עד היום כי התנהגות ההגנה בפרשה זו היתד,
מוצדקת, היו צריכים להביע לפחות
צער על כך שנשפך דם. אולם עד היום
הזה לא נאמרה מעולם מלה אחת של צער
על מותם של אנשי אלטלינה.״

פילגשי ממשלתיות
ציר ישראל בארצות־הברית ראובן שילוח,
שבא השבוע לביקור בישראל, נשאל
מה טעם יצא מארצות־הברית בעצם ימי
המאבק המדיני. הסביר שילוח :״בארצות־

זמרת שושנה דמארי
מחסן

נשק על

הפ סנתר

הברית קשה כיום להתקבל לשיחה אצל
פקיד נמוך במשרד־החוץ, ופה אפשר להתקבל
ישר אצל הנשיא.״ מיד לאחר מכן,
נכנס שילוח לביקור אצל הנשיא יצחק
בן־צבי, שקיבל את פניו בקריאת שמחה:
״שלום ראוב׳לה! מה שלומך לביקור
הגיע גם הקונסול הכללי של ישראל בניו־יורק
צמח היימן, שבא על מנת לחוג
את חגיגת הבר־מצווד, של בנו. הסביר היי־מן
:״התעמולה הטובה ביותר שאני יכול
לעשות כיום בין יהודי ניו־יורק למען יש

ש בו ע

• ראש הממשלה דוד כן־נוריו! ./בתשובה לשר־המשפטים פנחס רוזן,
שטען כי יש להטיל את עקרון האחריות הקולקטיבית גם על ההצהרות המדיניות
השונות בעניין סיני ועזה, הניתנות על״ידי שרי הממשלה :״בעניין זה אינני דורש
דווקא אחריות קולקטיבית. אסתפק גם באחריות סתם•״
• ח״ס חרות שמשון יוניצ׳מן, על התביעה להל את משפטם של נאשמי
כפר־קאסם בפומבי :״ההבדל בין אשד, למדינה הוא, שלמען שמה הטוב של אשר,
יש לפעמים לנהל משפט בדלתיים סגורות. לשמר, הטוב של מדינה יש תמיד לנהל
את המשפט בדלתיים פתוחות.״
• ח״כ חרות שמשון יוניצ׳מן, על התביעה לנהל את משפטם של נאשמי
תחזור לגבולותיה שלפני מבצע סיני :״הכוונה היא, כנראה, שגם הפדאין יחזרו
לגבולותיהם שלפני מבצע סיני.״
• עורף ״חרות״ יוסף וויניצקי :״לפי מעשיו האחרונים, נדמה שצריך
להחליף את ראשי־ד,תיבות של ארגון האומות המאוחדות. באנגלית צריך לקרוא לו
בשם תס 1:1ס 18מ 01-^3ע 3856א ;6<1ז 1מ.0 .: 11 זי . 1ס ובעברית — או״ם: אוהדי מצרים.״
• ח״ב הפועל המזרחי מיכאל חזני, על התחלת המבצע של הרכבת
תרכיב סאלק נגד שיתוק ילדים, בישראל :״את המנה הראשונה היה צריך להזריק
למנגנון ההסברה. הוא סובל מצורה קשה של שיתוק.״
• המזכיר הכללי של ההסתדרות פנחס לבון, לאחר שבמסיבה
לכבוד המשלחת הסוציאליסטית הצרפתית אמר אחד האורחים כי מגיע ללבון ציון
גבוה על תשובותיו למטר־השאלות :״לא כל המורים שלי אמרו זאת.״
• שר־הדואר ד״ר יוסף סורג :״עלינו אומנם לסגת ממדבר־סיני —
אך לעומת זאת אנו יכולים להחזיק בדבר־סיני.״
• יוסף נחמיאס, לשעבר סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, בעדותו
המוקדמת במשפט סגן המפקח הכללי הנוכחי, עמום בן־גוריון, נגד שורת המתנדבים:
״זה היה בזמן שהלידה היתר, לירה וסגן מפקח כללי היה סגן מפקח כללה•
ח״כ מפא״י עקיבא גוכרין, על המצב במחלוקת על העלאת שכרהיסוד
:״ההסתדרות תובעת להחזיר את השליש, והתעשיינים מוכנים לתת אצבע
משולשת.״
• ח״כ צ״כ ישראל רוקח, לאחר שח״כ מפ-ם יעקב חזן וח״כ הפועל
המזרחי מיכאל חזני נבחרו כחברי הדירקטוריון החדש של הקרן ה ק ״ ח ת לישראל:
״חזן וחזני יישבו אומנם בקרן הקיימת לישראל, אבל לזמירות חושות אין לצפות.״
• מנהל בנק לאומי לישראל ד״ר אהרן בארט, כשנשאל על בנו
יהודה בארט, שהוא חבר בקיבוץ סעד בנגב :״זה אחד הדברים המיוחדים למדינת
ישראל, שבנו של מנהל הבנק הלאומי יהיה זקוק לסעד.״
• המשורר אברהם שלונסקי, על השירות בצד,״ל :״הצבא הוא הכרח־לא־יגונה,
אבל הוא גם בחזקת תרופה־שהלוואי־ולא־יצטרכו־להשתמש־בה. צריכים רק
להימנע מאידיאליזציה של בית־ד,מרקחת ושל התותח.״
ררי -ד. ר.2רר.

העולם הזר 1003 ,

ראל, היא שישמעו שהקונסול נסע לחוג
את הבר־מצווה של בנו בירושלים
חזר לישראל גם הרב משה גליקמן
פורוש, לשעבר סגן ראש עיריית ירושלים,
שנשלח לווינה על מנת להדוף את תעמולת
הזוועה, שניהלו שליחי הרבי מסטמאר נגד
העלייה לישראל בין בורחי־הונגאריה. מסר
פורוש: שליחי סטמאר סיפרו ליהודים, כי
ישראל מופקרת עד כדי כך, שכל צעיר העולה
אליה מייד מגייסים אותו לצבא ו־משכנים
אותו למשך שנתיים וחצי באוהל
אחד עם חיילת. יהודי הונגאריה היו כבר
כה חשדנים, עד כי רבים מהם משכו בזקנו,
כדי להיווכח שאיננו מודבק, ושהוא איננו
שליח ציוני מופקר ומוסווה השופט
המחוזי הלמוט לוונברג, יושב ראש
המועצה למניעת תאונות דרכים, טען השבוע
כי הוא הינו המומחה הגדול ביותר
בישראל להימנוני חג־המולד, וכי שום יהודי
או נוצרי בישראל לא יצליח להתחרות אתו
במספר השירים הידועים לו מנהיג
מק״י שמואל מיקוגיס קיבל בשעת
ביקורו באיטליה, לפני זמן קצר, מתנה מפועלי
נמל בארי, בצירוף הקדשה :״להידוק
הקשרים בין נמלי חיפה, תל־אביב ובארי.״
שגריר צרפת בישראל הידוע בהומור
שלו איזץ פייר ז׳ילכר סיפר השבוע
(בעברית) על מאורע שקרה לו :״לקחתי
בטרמפ בחור צעיר, וקיוויתי כי בעזרתו
אוכל להרחיב את ידיעותי בעברית. אך היה
לי מזל של גוי — הבחור היה עולה חדש
ממארוקו, שלא ידע שום שפה מלבד צרפתית״
רגישות בלתי־רגילה גילה ה־שבוע
ח״כ המזרחי הרב ד״ר מרדכי נו״
רוק, כאשר הוצע בדיון על חוק ד,גימ־לאות
לשרים כי הן ישולמו ״למי שהיתר,
אשתו (של השר) בשעת מותו, לרבות מי
שהיתר, ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו
אותה שעה. צעק נורוק :״זהו חילול. כבודם
של חברי הממשלה, כשאנו מניחים שהם
גרים עם פילגשים

•ום־ההולדת הארוך
כאשר התעניין השבוע שחקן
הקאמרי אכרהםחל פי במשרד־התיאטרון
מתי תינתן המשכורת, יעץ לו מישהו להתבונן
במודעה שעל לוח המודעות במשרד.
חלפי, שהוא קצר־ראייה, הרכיב את משקפיו,
התקרב אלי הלוח והביט. על המודעה
היו שלוש מלים בולטות: לעולם אין לדעת
הסופר דבס דן העלה זכרונות
מן הימים בהם שימש כמזכירו האישי של
הסופר ש מו א ל יו סףעגנץ. סיפר סדן:
כאשר קם עגנון בבוקר, הרי הדבר הראשון
שעשה לאחר נטילת־ידיו היה הכתבת תוכן
כל החלומות שחלם באותו לילה למזכירו.
חלומות אלה השתרעו לפעמים על גבי עמודים
רבים ביתה של הזמרת שו שנה
דמא רי דומה עתה כמעט למחסן־נשק, מרוב
הפגזים הריקים הניצבים בו, כמזכרת
מיחידות צבאיות שבפניהן הופיעה בחצי-
האי סיני. המזכרת הבולטת ביותר: רובה
רוסי ועליו לוח פליז הנושא את הקדשתה
של אחת החטיבות שני משלטים חדשים
תפס השבוע י חז קאל (,״חצקל״)
אי ש ־ כ סי ת, בעל בית הקפד, המפורסם
בתל־אביב .״חצקל״ ,הרגיל לתקוע יתד בנקודות
מרוחקות, הוסיף על הקנטינה שלו
במכרות הנחושת בתמנע, שתי קנטינות לשירותם
של מניחי צינור הנפט מאילת ל־באר־שבע
הסופר החיפאי אכרהם
(אדברה וירווח לי) ק רי ב, ביקר בירושלים
אצל הסופר חיי ם (יעיש) הזז ודיבר, כהרגלו,
בגנותם של הסופרים שהשחירו ב־דור־ההשכלה
את דמות הגולה. כשהוגש
קפה, שאלה אותו אשתו של הזז :״עם חלב
או בלי חלב״ התערב הזז ואמר :״אינך יודעת
שקריב הוא שומר־מצוות ולא ישתה
,חלב לאחר אכילת בשר?״ אבל מתי אכלתי
״בשר?״ התפלא קריב .״מה פירוש?״ אמר
:הזז ,״מזה שעתיים אתה טורף בכל פה
.את מנדלי מוכר־ספרים, פרישמן. ובר־הקאמרי
התי
אטרון
נר שחקנית
או רנ ה פו ר ת סיפרה השבוע כי במסעד,
בארצות־הברית חגגה 30 פעם את יום הולדתו
ה־ 70 של דו ד כן ־ גו ריון ז בכל עיר
בה הופיעה, היו מודיעים כי בדיוק היום
חל יום ההולדת של ראש ממשלת ישראל,
והנוכחים התבקשו להיות נדיבים במיוחד
במתנות יום־הולדת אחד השבועונים
ציטט השבוע את מנהלת תיכון חדש טוני
הלה בסימפוזיון על דמות הנוער הישראלי,
לרבות מבטאה :״אס רפותיי הצעירים...״
הפרט היחיד הבלתי־מדוייק בתיאור:
טוני הלה לא הופיעה כלל באותו ערב במועדון
צוותא. בו נערך הסימפוזיון.
התיאטרון

החלה

ואלו המשקאות הדרו
שים להצלחמ הנש,
• ברנדי אקסטרה פיין
• ורמוט זכרון
• וודקה כרמל מזרחי
• ליקר שרי ברנדי
• קימל כרמל מזרחי
מיקבי ראשון לציון
וזכרון יעקב
גזרי ושמרי
לנשף הבא

הוצאת ״צוהר״
גאה

להודיע לקורא
על הופעת

העברי

חצות וחצי
מבחר ראשון בעברית
מיצירתו של

הנרי מילר
(״טרופיק אוף קאנסר״ ,״טרופיק
אוף קפריקורן״)
עם ״אחרית דבר -מיוחדת להוצאה
העברית, מאת המחבר

הספר, שהופיע בהידור ובטוב־טעם,
מלווה 11 ציורים מעשה־אמן
שצוירו במיוחד על־ידי

בצלאל שץ
תרגום:אהרן אמיר

מ ב טי חשפע של מים ח מים בכל
תקופות השנה ובכל ימות השבוע

השקעה חד פעמית, המשתלמת
•יי תוך חסכון בדלק ובחשמל לאחריות סידור

מיוחד
לשנתיים לתשלומים

בדרוב/יח.
מפעמי
כו תבת
[ /ן\ .נבג נק 1 *3ך

וח׳ הידקזן .186ו/־א. טל 96*.ו 2

החי
עזרת נשים
^ תל״אכיב, הצטופפו עשרות נשים
* 1בחדר הקופה של בית־משפט השלום,
כדי לשלם קנסות של בעליהן הנהגים, לאחר
שאלה זלזלו בהתראות המשטרה לפרוע
את הקנסות, נעצרו במיבצע בזק המוני בלילה
הקודם.

הסוואה והעלמה

עזה, נתפס גנב שניצל את שעות ה־
01 עוצר כדי לפרוץ לחנויות סגורות, נשא
על גבו ארגז ריק גדול, שמתחתיו היה מתחבא
ברגע שהבחין באורות של מכונית
משמר מתקרבת. י

אוצרות הכרית
ף* בנימינה, התכונן המוהל זכריה שומי
1למול תינוק, גילה במאוחר כי תיקו
הוחלף בשעת הנסיעה מראשון־לציון, וכי
במקום מכשירי המילה וכלי הקודש, כלל
התיק שבידו עוף שחוט ונתח בשר.

איחוד הקצוות
ך* לוד, פתחו כמה חסידי חב״ד בשירה
נוגה, שעה שהמתינו לבוא מנהיגם במטוס
מניו־יורק, הופתעו לראות שלוש נזירות
נוצריות מצטרפות בהתלהבות לפיזום
המנגינות החסידיות, בהסבירו :״מיסטיקה?
הלב מעל להגיון? הרי זה קרוב מאד לעקרונות
שלנו!״

צי הצללים
ך • פאריס, דחה כתב של עתון מצרי את
1הזמנת משרד החוץ הצרפתי לבקר על
אנית מלחמה צרפתית בטולון, בהסבירו:
״איזה עתון במצרים ירצה לפרסם כתבה
שלי על אניה שחיל האוויר המצרי הטביע
אותה מזמן?״

אחריות קולקטיבית
ך* ירושלים, הפך בנין מטה המשטרה
1לבית־תינוקות ארעי, כאשר עזבה שם
מרים תורג׳מן את ארבעת ילדיה הפעוטים,
בהטעימה :״לקחתם את בעלי? קחו גם את
הילדים שלו!״

דור המכונה
לונדון, נענה מיניסטריון הדלק האנגלי
* 1בחיוב לבקשה של נערת הקרקס פריסי־לה
ברת, הקצה לה הקצבה מיוחדת של
בנזין, לצורכי הצגתה כאוכלת להבות, בהגדירו
אותו כ״מנוע שריפה פנימית, בעל
חצי כוח סוס.״

ביעור לדונמה
ך* וואנקובר, קולומביה הבריטית, דרש
1וועד ההורים של בית־הספר המקומי
לחדול מהנוהג של שליחת תלמידים לבקר
בבית־הנבחרים כדי שיראו את המחוקקים בפעולתם,
טען כי הביקורים היו בעלי ערך
חינוכי מפוקפק, מאחר שהתלמידים ראו
״מחזות מבישים, מלווים ביטויים בלתי־פר־למנטריים
לחלוטין.״

באש ובמים
ך* ירושלים, התפתח בשעת טבילה ב־
01 מקווה וויכוח בין שני חסידים, שביקשו
לקבוע האדמו״ר של מי גדול יותר, הפך
תוך זמן קצר לקרב מימי, בו התיזו שני
החסידים מים רותחים איש על רעהו.

נו הבאושים

יי1/¥11 ים 111ע י 11העווצהיי
\ 1 1ו1 1711
וגזו יוגגף אלנוונו. נגשך שנינו ארגכגג! גזיה שנזו שנו ורדף
לנננולי פיגזגוו. סרסננגגז. יבגא־נזכגנגג! גנגנגגן יגג צו־רייגג
לרגב. דרכו נגברג נזאגגז אלפי
לירגוז של כנופי האונזגז. יריריג
רבינו גוזשגביגג: וגברי־כננגג! ,וזג־גזלי
נוגנזרגגז, שריב גפ\2יריגג. בכי־ריב.
גזגרגגז ־לגן שריג גזגינג ג־ודגק•
נגאד, עד־ כי נראגז שניבגשבגשג
הרובוביב בין כינזג גזגא לבין
2ן גפוג 1גזאגנוגז. גזוגגדש נ2זרא בפני
בית־תנזשפבג, כדי לתת את
הדין על נזננשיו. גזגא נתצא וזייב.
ורות חייו של יוסף אלנחם, בן
\ 1החמישים, אופייניות לטיפוסים היוצרים
י והבונים. בעלותו לארץ, בגיל ,17 מצא
מיד את דרכו אל אדמת־העמק והתיישב
בנהלל, מקום בו הקים משק חקלאי. עד
מהרה נשא אשה, הוליד בנים. אבל דעתו
לא נחה. תפקידים גדולים מזה קראו לו,
היה קשובלקריאה.
ואלנחם•
הערך הקדוש ביותר אחרי העבודה, היתה
ההגנה. עשר שנים אחרי הקמת משקו, נטש
אותו אלנחם והיה לפעיל בסניף העמק־יזרע־אלי
של אירגון ההגנה. בתור שכזה, התגייס
לגדודי הנוטרים העבריים, ומאוחר יותר הצטיין
עד, כדי כך שצורף לפלוגות הלילה
של ווינגייט.
כעבור עשר שנים נוספות של פעילות
בטחונית מובהקת, כבר הגיע אלנחם למקומם
הנכון של פעילי הציונות: לחוץ־
לארץ. שנים אחדות ישב ברומא, כשהוא
מארגן את עלייתם של פליטי השואה לאדמת
המולדת, על גבי 17 אניות מעפילים.
לא רבות היו שעות הפנאי של מארגן
העלייה החשאית ברומא, אולם את השעות
נהג לבלות בחברתה של צעירה המעטות ישראלית, אף היא מעושי מלאכת־הקודש של
העברת המעפילים. אסנת גולדנברג, אשה
כבת ,40 המתביישת לגלות את גילה יותר
משהיא מתביישת בכמה מעשים אחרים,
נולדה במושב הזעיר הדר־עם, בקרבת חיפה.
באותו מושב גם גדלה ונישאה ליוסף שטרן.
אולם גם אותה ניתקו התפקידים הלאומיים
מן הקרקע והיא נשלחה לרומא, על מנת
לפקד על אניית המעפילים טירת צבי,
לכשתפליג לארץ־ישראל.
עד להפלגת האנייה, יכלו שני השליחים
הרחוקים מן המולדת להחליף זכרונות משותפים,
על השדות הרחוקים שהשאירו מאחוריהם.
כך נזרע זרע הידידות, שהיה עתיד
להצמיח פירות בשפע בשנים הבאות.

שלושה כמיטה אחת

רשות מוסמכת ביותר

ף* נורפוק, ארצות־הברית, ילדה ג׳ואן
לורנס שלישיה, בלידתה השלישית,
הוכנסה לחדר ,33 במיטה מספר .333

משך שנים אחדות נפרדו השנים.
/אסנת ואנייתה נעצרו על״ידי הבריטים.
היא נשארה תקועה בקפריסין, עד לאחר
חיסול השלטון הבריטי בארץ. בשובה, כבר
חיכתה לה בצה״ל דרגה של סרן. כמו כן
חיכה לה שם סגן־אלוף. היה זה יוסף אל־נחם.
שירותם
הצבאי הסתיים ב־ .1950 אסנת,
שנפרדה מבעלה וחזרה לשם־בתוליה, חזרה
גם למשק במושב הדר־עם. אלנחם, שלא

הזירות

^ ב ת * י ם, כאשר פרצה דליקה גדולה
1בבית־חרושת מקומי לנקניק, ראו בכך
אנשים רבים עונש מגבוה, לאחר שהסחורה
היחידה שנשרפה היתד, כמות גדולה
של בשר־חזיר.

כיצד לרמטי ידידיס ילה

• מתחרז עם אל־קיים

חזר למשפחתו, פשט גם הוא את מדיו והסך
להיות אפסנאי ראשי של מחלקת העבודות
הציבוריות במשרד העבודה.
העובדה שלאלנחם לא היה כל נסיון בענייני
אפסנאות, החזקת מחסנים וניהול
מלאי חומרים, לא הפריעה לו ביותר. אדרבה,
הוא התמצא במצב החדש מהר מאד.
הימים היו ימי הפיקוח החמור ביותר על
מטבע־חוץ, ובראש ובראשונה על ייבוא מכל
הסוגים. בתוקף תפקידו ובהתאם לתקנות
ההגנה לשעת חירום, היה הוד־אפסנאוחו
אלנחם ״רשות מוסמכת״ להמלצה על כל
הייבוא של מכונות ומכשירי עבודה, מן
הסוג הנחוץ לבניין ולסלילת כבישים. רק
חתימתו היתר, מחייבת את משרד המסחר
והתעשייה להוציא רשיון ייבוא, ואת משרד־האוצר
להקציב מטבע־זר.
בימים ההם, היה זה מעמד נכבד מאד.
השער הרשמי של המטבע היה נמוך בהרבה
מערכו האמיתי. מי שזכה לרשיון ייבוא
בסכום הגון, זכה למעשה במתנת־חינם
רבת־ערך של מחצית או יותר משווי המכונה
שקיבל. אילו רצה בכך, היה מקבל המכונה
יכול למכור אותה בשוק החופשי בארץ,
ולהרוויח לפחות לירה אחת על כל לירה
שהשקיע ברכישה עצמה.
לכן היה צורך להקפיד מאד על חלוקת
הרשיונות ולחלק אותם בזהירות ובאחריות.
זו היתד, הסיבה שאלנהם לא סיפק במידה
שווה את תביעותיהן של כל החברות. כך,
למשל, היד, בתקופה ההיא מחסור חמור
במחפרים (באגרים) ,מכונות יקרות המחייבות
הוצאה עצומה במטבע חוץ. כל החברות
העוסקות בסלילה בבניין, בהנחת צינורות־מים
ובחפירת בורות הסתערו על האפסנאי
של מחלקת העבודות הציבוריות, בבקשת
רשיונות ייבוא למחפרים.

הגחה למתחילה ב מיו צו ע
^ לנחם לא הזדרז לחלק רשיונות
\ * לכל דורש. כל החברות, פרט לאחת,
הושבו ריקם. האחת שזכתה לקבל ארבעה
מהפרים בבת־אחת, היתה החברה להנדסה
ותעשייה, העוסקת בעיקר בייבוא סחורות
מפינלאנד.
החברה הזדרזה לייבא את המחפרים —
ולמכרם. גם מכירה זו היתד. טעונה אישור
של הוד־אפסנאותו אלנחם. באחד המחפרים
זכתה מחלקת העבודות הציבוריות עצמה.
את השני רכש סולל בונה. שלישי נרכש
על־ידי קבלן לעבודות עפר בשם דוד פרומר,
ואילו הרביעי נמכר לאדם חדש בהחלט
במקצוע — הגברת אסנת גולדנברג.
הוותיקים במקצוע, שכבר הצליחו להתבסם

צליח בחברה בע״ס?
בו, נדרשו לשלם בעד מחפריהם את המחיר
המלא — 17052ל״י. אולם אסנת גולדנברג
קיבלה, בתור מתחילה, עידוד מיוחד מה חב ר ה
להנדסה ותעשייה. היא נדרשה לשלם בעד
המחפר שלה רק 7700ל״י. הנחה של קרוב
לעשרת אלפים ל״י.
אחר־כן נוכחה החברה להנדסה ותעשייה
לדעת, כי הנחה זו איננה מהווה עידוד
מספיק לכוח החדש בשדה החפירה בישראל.
לכן שלחה החברה לגברת גולדנברג, לאות
הוקרה, צ׳ק על סך 5316ל״י ו־ 300 פרוטה.
מאוחר יותר, בשעת המשפט, טענה הגברת
גולדנברג כי בצורה זו החזירה לה החברה
הלוואה שנתנה לה במועד מוקדם יותר.
אולם ספרי החברה אינם רומזים בשום
מקום כי החברה פנתה אי פעם לבאנק
גולדנברג בבקשת הלוואה.
לעומת זאת, נרשם בספריה המסודרים
של החברה, כי אנשים שונים ששמותיהם
הפרטיים הם א. או מ ,.ושם משפחתם
הוא תמיד גולדנברג, קיבלו באמצעות באנק
אלרן, מקופת החברה, בעד שירותים שונים
ומשונים, כל מיני תשלומים בכל מיני תקופות׳
המסתכמים יחד בדיוק לסכום הצ׳ק
הנאה שהוגש כעידוד־חינם מטעם החברה לגברת
גולדנברג.

״ אל תצל מו או תגד קורא יוסף אלנחם, לעבר צלם
העולם הזה, עם הפסקת שמיעת העדויות בבית־המשפט המחוזי
בתל־אביב. מאחוריו נראית ידידתו אסנת גולדנברג, אשר
חלק מהעסקים שהוזכרו בבית־המשפט היו קשורים אתה.

מי כתב את הרשיון?

ך ! אשר צפה כד הפרשה בפני בית-
^ הדין, התברר מיד כי אותם ״א. ו.8
גולדנברג״ קיימים רק על גבי הנייר של
ספרי החשבונות. הנסיונות לקרוא לשורת
הגולדנברגים להעיד נכשלו, לאחר שהנתבעים
טענו כי כל הגולדנברגים הללו נעלמו מבלי
להשאיר סימן, אי־שם ברחבי העולם.
בסן הכל, מתברר איפוא כי החברה להנדסה
ראתה לנכון לחלק לגברת גולדנברג
מתנה בסכום כולל של 11666ל״י, שהוא
בערך ״ 1,50/מתוך שווייה הכללי של עיסקת
המחסרים, שלמענה קיבלה החברה, בהמלצת
אלנחם, הקצבה של 244 אלף דולאר.
המשפט חשף עוד פרט מאלף: לאחר
שהובאו המזמרים, בעיקבות אישורו של
אלנחם, התפטר אלנחם מתפקידו כאפסנאי
הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות,
ועבר לנהל את החברה הממשלתית החדשה
מטעי האומה, שהוקמה לטיפול במטעים
הנטושים. כשהגיעו המחסרים ארצה, והיה
צורך להעניק היתרי מכירה לרוכשיהם בישראל,
כבר לא היה אלנחם, מזה שבועיים,
ממונה על מתן היתרים אלה, ברשומות אף
פורסמה הודעה מיוחדת, המבטלת את סמכותו
של אלנתם ומעניקה אותה לממלא
מקומו, לשם. למרות זאת, היה זה אלנחם
אשר ערך בעצם ידו את היתר המכירה של
המחפר, שנרכש על־ידי אותה חופרת ישראלית
חדשה ומתחילה, הגברת אסנת גולדנברג.
לאלנחם
היה הסבר פשוט והגיוני לחתימה
בלתי־חוקית זאת: כדי להדריך בעבודה
את ממלא מקומו, מילא לו — לשם
הדגמה — טופס אחד של היתר מכירה
החתים עליו את לשם, מבלי להבחין אפילו
כי טופס זה שייך — לגמרי במקרה —
לידידתו הוותיקה.
והגברת גולדנברג קיבלה בינתיים את מהפרה
הפרטי, החכירה אותו מיד לחברת
פרי• עמל, שהיתר. זקוקה מאד למחפר אך לא
יכלה לקבל היתר לרכישתו, ותראה חיים
בעמלה.
ומכיוון שעסקי החסירה של גולדנברג ו־שות׳
עלו כה יפה, הקציב אלנחם לפירמה
החדשה והמשגשגת גם מדחס (קומפרסור).
הוא היה כה מעוניין להקל על גולדנברג
את חכירת המדחס מידי החברה המוכרת
אותו, עד כי קיבל בעצמו ממנה את הכסף
ושילמו לחברה בחתימתו הוא. בצורה זו,
הבינו פקידי החברה כי לא כדאי, במקרה
זה, להפריז במחיר המדחס.

קצת מפה; קצת משם
** ינתיים, כאמור הניח אלנחם מאחורי
גבו את מיכרה הזהב החפור של מחלקת
העבודות הציבוריות, וכחלוץ אמיתי
יצא שוב למקום שבו היו זקוקים לו יותר
מכל: הוא נקרא לארגן את חברת מטעי
האומה, שהוקמה על־ידי הממשלה, על מנת
לעבד את המטעים הנטושים השזורים על

פני הארץ, ובצורה זו להביא הכנסות חשובות
לקופות האוצר המדולדלות.
מאוחר יותר התברר, כי תקוות האוצר
להכנסות ניכרות ממטעי האומה עלו בתוהו.
אדרבה, משנה לשנה היה צורך להקציב
יותר ויותר כספים לניהולה של חברה זו.
לעומת זאת, היו הכנסותיו של אלנחס
עצמו בלתי מבוטלות, וכללו, בין השאר:
• טרקטור מטיפוס וולוו, שהועבר לעבודה
קבועה באחד מהשטחים הנרחבים
(בתוכם גם שטחים נטושים) של משפחת
גולדנברג.
15,5טון שעורה, ששימשו, כנראה,

להזנת התרנגולות המשוכנות בלול של
משפחת גולדנברג.
• 5,5טון מלט ו־ 400 קילוגרם ברזל
בניין, ששימשו לבניין הארץ, בתחומי המשק
של משפחת גולדנברג, ובביתו הפרטי
החדש של אלנחם, בצהלה, מספר .496
• 64 מטר צינורות, ששימשו להפרחת
השממה בקירבת אותו בית פרטי של אל־נחם
בצהלה.
• עשרות ימי עבודה של שני טרקטורים
גדולים, רכוש מטעי האומה, שחרשו
ועיבדו אלף דונאם פלחה של משפחת
גולדנברג בנגב, ועוד 100 דונאם על שפת
הירקון.
<• פרט נוסף ומשעשע הוא, שגם את
ההוצאות הקטנות שנעשו על חיתוך ברזל
הבניין הנזכר, הטיל אלנחם על החברה
שהוא עמד בראשה. מטעי האומה שילמו
למחלקת העבודות הציבוריות סכום של 22
ל״י ו־ 35 פרוטות בעד חיתוך הברזל הנ״ל.
למותר להזכיר, כי בעד פעילות ברוכה
זו בשירות האומה ומסעיר, קיבל אלנחם
גם משכורת, בתוספת סכומים בלתי־ידועים
של הוצאות אש״ל, שמעולם לא נרשמו בשום
מקום. הם כללו, מכל מקום, את הוצאות
החזקת מכוניתו. תוספת חשובה אחרת,
שניתנה לאלנחם בעד השירות הלאומי
המסור: כמויות של פירות ממטעי האומה,
גדולות בהרבה ממה שהיה יכול לאכול
בעצמו יחד עם הגברת גולדנברג ובני־ביתה.
אשכולות בננות, ארגזי תפוחים, סלי תאנים
וצינצנות זיתים הועמסו על מכוניתו, בשפע
שלא הזכיר אף פעם את ימי הקיצוב המרים
ששררו במדינה באותה עת.

משהו על שעורה
ץ* די לתת דוגמה לאופן שבו הועברו
^ כל הפריטים המנויים לעיל מרשות
הציבור לרשות היחיד, יש לעקוב אחרי
פרשת השעורה אשר, כאמור, העלתה באופן
מכריע את רמת ההטלה בלול הגולדנברגי.
הסביר את העניין אלנחם עצמו, מעל דוכן
העדים: השעורה נקנתה בשעתו בקפריסין,
במטבע זר, על מנת לשלם בה, במקום
בכסף מזומן, לפועלים הערביים שעבדו
במטעי החברה ושהיו רגילים לאכול פיתות-
שעורים דווקא.
כאשר הגיעה השעורה ארצה, התברר כי
למטעי האומה לא היה באותו זמן מחסן
מתאים להניח בו את המטען. החברה היתר,
מגיעה בלי ספק למצב נואש, אילמלי נמצא
במדינה מתנדב אשר הסכים, מתוך שיקולים
לאומיים־כלליים, להעמיד את מחסנו הפרטי
לרשות החברה הממשלתית. המתנדב היה
בעצם מתנדבת, ושמה היה אסנת גולדנברג.
החברה העבירה איפוא את 15,5הטונות
למחסנאית האדיבה.
בינתיים עבר החורף. הפועלים הערביים
שינו פתאום את טעמם. במקום פיתות־שעורים,
דרשו דווקא כסף מזומן. לך
׳תתעסק עם ערבים, שאינם יודעים מה הם
רוצים. השעורה הרקיבה בינתיים, והתאימה
רק למאכל תרנגולות. החברה כבר רצתה
לזרוק את כל המטען, אך כאן שוב באר,
לעזרתה אסנת גולדנברג, שמצאה ׳קונה
מסתורי, ששמו לא ידוע עד היום, לשעורה
המרקיבה. אם גיזבר החברה ומנהל החשבונות
לא ידעו מאומה על כל העיסקה,
הרי היתד, זו אי־הבנה מקרית בלבד. אלנחם
עצמו היד. האיש שמכר את השעורה לאותו
קונה והתמורה נשארה בידי אסנת גולדנברג
ולא הוכנסה לקופת החברה.
למה ומדוע? פשוט מאד: אסנת גולדנברג
טענה כי שוב שימשה כבאנק מלווה הלוואות,
והילוותה לחנרת מטע, האומה
סכום של 4000ל״י, התמורה בעד השעורה,
שימשה לה כהחזרת החוב. אין צורך לומר,
כי גם מטעי האומה, כמו החברח להנדסה
ותעשייה, לא רשמה שום הלוואה כזאת
בספרי החשבונות.

תיקים מספרימ
ן* שיטות אדה שיגשגה ופרחה חב־
^ רת מטעי האומה, עד שריחות פריד,באושים
החל לנדוף למרחוק. וכאן הגיעה
שעתו של הפסוק האנגלי הגדול ״ידיד לעת
צרה הוא ידיד של אמת.״
תחת לעשות את המעשה הפשוט, הנהוג
לגבי גנבים — היינו העמדה לדין והטלת
עונשין — פירסמו ידידיו של אלנתם
באוצר, לאחר שבאו מים עד נפש, את
ההודעה הבאה :״היות ויש חשש כי קיימים
אי־סדרים מסויימים בהנהלת חברת מטעי
האומה, חשבה מועצת המנהלים לנכון לבקש
מהמנהל הנוכחי של החברה להפסיק באופן
זמני את כהונתו, כדי לאפשר בירור יסודי
ומקיף. החקירות מתנהלות בצינורות הרגילים
והמקובלים ואין זו חקירה אישית נגד מר
אלנחם.״
מה שהעלו החקירות, בצינורות הרגילים
והמקובלים, וללא חקירה אישית נגד מר
אלנחם, הוא:
• תיק 166/55 על הקצבת מדחס לעצמו.
על כך נידון אלנחם לתשלום 1000ל״י קנם.
• תיק 656/54 על קבלת שוחד והשגת
טובת־הנאה. על כך נידון אלנחם לארבעה
חודשי מאסר ו־ 200ל״י קנס.
• תיק 262/55 על גניבת טרקטור 15 ,
טון שעורר, ודברים אחרים. תיק זה נמצא
בעצם הדיון בו, בבית־המשפט המחוזי בתל-
אביב.
• שני תיקים נוספים, שהאחד מהם
מתייחס. לזיוף חשבון בקשר להוצאות מכונית,
והשני דן בפרטים נוספים של פעולותיו
הפוריות של אלנחם.
אין להבין מכל אלה, כי אלנחם נמצא כבר
מאחורי מנעול ובריח. עורך־הדין שלו,
מיכאל כספי, המטפל כרגיל בטיהור שמם
של הנאשמים על לא עתן בכפם, הזדרז
להגיש עירעורים לבית־הדין העליון, גם
לאחר שהצליח לשכנע את השופט, כי יש
להקל בעונש בגלל התיישנות העבירות,
שנתפסו מאוחר מאד, וכן בגלל עסקנותו
הציבורית המבורכת של הנאשם, בשנותיו
הקודמות. כספי כבר הפסיד אומנם בעירעור
הראשון, שדן בקנס על הקצבת המדחס, אך
עוד ידו נטוייד, לשחרר את לקוחו מעונש
המאסר.

קולנוע סרטים
שירת בראשית
היבשת האבודה (ארמון־דוד, חל

נ111 קרו־ינ 1 1ח נ ־ י פ 11נ

המנוי

אביב; איטליה) — הוא סרט שזכה בהמלצת
משרד החינוך והתרבות, כסרט המתאים
במיוחד למטרות חינוכיות. אולם עובדה
זו אינה צריכה להרתיע את חובבי הסרט
הטוב מלערוך סיור ביבשת האבודה, בעזרתם
של הבמאי האיטלקי הנריקו גראס
והצלם, הרוזן מריו קראוורי.
׳״השניים, בלווית צוות טכני של חמשה,
שכרו ספינה מאלאית מיושנת, הפליגו לשרשרת
האיים הקטנים המפוזרים בין
בורניאו ליאווה. צלומי מסעם יצרו סרט
תעודתי למחצה. הוא אינו סרט עלילה, משום
שאין בו כל עלילה מרכזית, ובמידה
שמכניסים יוצרי הסרט את עצמם למסגרתו,
הרי גם זה מיותר. אך הוא אינו סרט
תעודתי במובן המלא של המלה, משום ש
בימה
לקבל את התפקיד, מופיעה בכפר
כנזירה תמימה.
לאט לאט מתחילים בני הכפר להאמין שהיא
התגלמות מריה הקדושה עלי אדמות,
ושיש בכוחה לחולל גיסים, מאמינים בה
כבקדושה. הסיום הטבעי המתבקש מאליו
לרעיון מעין זה הוא, שמדלנר, אמנם תופיע
כמדמה בתהלוכה, תיהפך לקדושה ומחוללת
ניסים, תשאיר את בני הכפר באמונתם
ותחזור למקצועה בבית־הבושת.
אולם סיום כזה היה קיצוני מדי לגבי
איטליה הקתולית, שהיתר מחרימה מיד את
הסרט האנטי דתי. משום כך הודבק לסרט
המשך שהיצרנים עשו הכל כדי שייראה כהמשך
מלאכותי. מדלנד. אינה עוצרת כה
בתפקידה, עומדת לברוח, מתגלה כזונה.
ההמון, שרק לפני דקות ספורות האמין בה,
רוגם אותר. באבנים. במותה היא הופכת
שוב לקדושה, נקברת בכנסיה.
כמות שהוא, מדמה הוא סרט מזיל
דמעות, מצטיין במשחק טוב של מדתה

אל נאתחכהלביקורהגובה -
סלק את המגיע ממך בהמחאה בדאר.
כנות ״היבשת האגודה״
לא תעודה, לא עלילה
הוא אינו מתאר את היבשת האבודה כמות
שהיא, בצורה דוקומנטרית, אלא מתרכז
בעיקר על הטקסים המיוחדים לתושביה הפרימיטיביים
ולפולחן האלילים שלהם.
בתור שכזה, מצליח הסרט למעלה מהצפוי.
אם כי מספר מעברים בין ענין ל־ענין
אינם מקושרים כשורה, וחלק מהסצינות
מורגש כמבויים, מצליחה מצלמתו של
קראוורי לעורר התפעלות בצילומי־צבע עדינים
ונפלאים.
סצינות מספר — כזו בה עולים הילדים
אל לוע הר געש כדי לזרוק לתוכו את
קרבנותיהם, טקס הקדשת נזירה לבודהא,
טקס קבורת המת בכפר הדייגים, ומירוץ
המחרשות — הופכים את הסרט לפיוטי
ועוצר־נשימה. ללא ספק, עוזרת בכך הקריינות
האיטלקית המצויינת, שכולה שירית
ומוסיקלית גם בלי שיובנו מלותיה.
הפלא הגדול הוא ללא ספק גמישותה
של הצנזורה הישראלית, שהתירה להקרנה,
גם בפני ילדים, טקס נישואין של ציידי
הגולגלות, בו מופיעות כל הנשים מעורטלות
חזה, ועוד בצבעים טבעיים. אין
ספק שהיה דרוש לכך אומץ־לב רב.

אבל אחו! נוזמכירג,
והבניה ^וי ה קחקוקול
גבל 7 \3ן ללי הרדיו דונ(י.ם
אז>פ לאחר האזנה לונכרו!
באנוצ>\ 1ת רדיו ענניד וי• ־
בלל ה׳צליל הוץ לולהיאס^יר
לך להבחין ביתרוטתוו
ובג\יבו.

ההבדל הקט!

ר די ד כן כ *יםר בטיסי

מדלנה (מגדלור, תל-אביב איטליה) —
הוא חזרה כללית על רעיון המופיע כבר
בסיפורי הברית החדשה, באותו שם. מרים
המגדלית — מדלנה — היתר, יצאנית שהושפעה
מדברי ישוע מנצרת, המירה את
מקצועה, הפכה לקדושה ולמטיפה, זכתה
ישו.
לנגב בשערה את רגליו של
מדלנה של אוגוסטו ג׳נינה האיטלקי, היא
יצאנית מרומא, ההופכת למדונה קדושה
המלהיבה כפר שלם. זהו סרט מעניין, שבגלל
תכנו ומקום הסרטתו, לא הופק כסרט
טוב. קל להבין לנפשם של היצרנים. בידיהם
נמצא סיפור מצוין, שכאילו נלקח מכתבי
מופאסן.
מדלנה (מרתה תורן) ,יצאנית פשוטה ב־בית־בושת
רומאי, נשכרת על־ידי איש
עסקים כפרי, כדי להופיע כמדונה בתהלוכה
דתית בכפר, ולסדר את כומר הכפר, אויבו
של איש העסקים ג׳ינו צ׳רבי.היצאנית
הרוצה נם היא לנקום כמדמה הקדושה,
משום שבגללה נשרפה בחד, בתאונה, מם־

תורן וג׳ינו צ׳רבי. לא היה חסר הרבה כדי
שיהפוך לסרט קלאסי. אולם ההבדל הקטן
הוא הקובע.

אטרקציה גדולה
צהלה כלאם וא;אס (אסתר, חל-
אביב; ארצומוהברית).״ עלילת אהבה בנלית
בין רקדנית יפהפיד, לחוואי תמים, המתרחשת
בעיר ההימורים של ארצות־הברית,
משמשת רק תירוץ לסידרת הופעות של
גדולי, הבדרנים האמריקאים, המצליחים לבדר
גם על הבד.
פרנקי. ליין, לנה הורן .,הקומיקאי ג׳רי
לונה והזמרת קטנת־הקומה קרה וויליאמם,
וכן עשרות כוכבים הוליבודיים ידועים, המופיעים
בתפקידים בני שנייה, הם האטרקציה
הגדולה.
סרט בידור מצטיין לכל מי שאוהב בידור
מסוג זה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, ואשר העולם הזד, ממליץ לראותם;
• היכשת האגודה (ארמורדוד,
תל־אביב) .סרט תעודה מרהיב עין על
טקסים ופולחנים באיי בורנאו. מעניין ומאלף,
מתאים לנוער( .ראה לעיל).
• כעל זרוע הזהג (אוריו! ,חל־אביב)
.פרנק סינסרה בורח מקלפים, אשת
פסיכופטית וסמים משכרים, אל זרועותיה
של קים נובק המקסימה. סרט לכל אלה
המושבים להתחיל ביום מן המים להשתמש
בסם משכר, ולוא גם לשם שעשוע. תסריט
בינוני, משחק מצויין.
• המדכר המתעורר (אורה, חיפה)
.רמשי ושרצי המדבר בתפקידי כוכב,
בסיפורי העלילה האמיתיים והמרתקים ביותר
שהוקרנו אי פעם. סרטו של וולט דיסני.
• האמיצים (המרכז, תל־אביב) .סרט
מלחמתי בריסי על פשיטה אל מאחורי קוי
הגרמנים ברודוס. דירק בוגרט, אקים
טמירוף.
• אין אנו מלאכים (ייון, תל־אביב)
.שני רוצחים ונוכל אחר משליטים
קצת סדר באי השדים. המפרי בוגרט, פטר
יוסטינוב, אלדו ריי. משעשע מאד.

רדיז תוכניות הפיל הלבן משתודד
באולם בית־הלל בירושלים התכנסו השבוע
250 גברים ונשים צעירים, שלטשו
עיניים אל השולחנות שעל הבמה, שעליהם
נערמו בלי סדר חפצים מחפצים שונים,
מעפרונות ונרות ועד ליצירות אמנות ומקלט
רדיו. מעל לכל אלה התנוסס המיקרופון.
היתד, זו הקלטה ראשונה של הסידרה החדשה
הפיל הלבן, בה קיבל על עצמו דן
בן־אמוץ לערוך מכירה פומבית מוקלטת
ולהשיג בתמורה, מלבד כסף, תוכנית משעשעת
לשידור.
החפץ הראשון שהועמד למכירה על־ידי
המארגן יורם רונן היה מצית ״ששוחרר
בעזה״ ,ועליו דמויותיהן של נערות לבושות
בבגדי־ים. הכריז בן־אמוץ :״מי שקונה
את המצית, מקבל חינם גם קופסת גפרורים,
כדי להדליק סיגריות!״ המצית נרכש ב־2,5
ל״י על־ידי אחד הצופים.
פירוק הפלנו ״ח והרדיו. מעודד מהצלחתו
הראשונה, העמיד בן־אמוץ למכירה,
בימים טרופי־חשמל אלה, פלטה חשמלית.
״אתם סטודנטים,״ פיתה בן־אמוץ את לקוחותיו
,״ממילא אתם גרים בדירה שאינה
שלכם. מה איכפת לכם? אני מוכר אותה
עם החום! ובמקרה שלא תפעל, אפשר
לשים למטה עצים ונפט.״ בלירה וחצי נגאלה
הפלטה מן הערימה.
מקלט הרדיו, שעליו הוכרז, היד ,״משובח
מאד! בעל שתי מנורות פיליפם! פירמה
מצויינת! אומנם הן שרופות, אבל פירמה
טובה מאד!״ כדי להמחיש את דבריו, תלש
בן־אמוץ את קרבי הרדיו מתוך קופסתו,
ניפנף לעיני הקהל הנהנה את המנורות השרופות
והסוללה הריקה .״כשפירקו את
הסלמ״ח,״ הסביר בן־אמוץ ,״פירקו גם
את הרדיו הזה!״ מישהו מהקהל שאל :״אפשר
לשמוע את קול ישראל?״ ״לא,״ השיב
בן־אמוץ• ,וזה הטוב! לא את קול ישראל
ולא את ברטונוב מחקה את התנ״ך.״
לאחר־מכן ניפנף בן־אמוץ לעיני הקהל
בשתי חזיות, ממש כלוחם־שוורים ד,מנפנף
באדרתו האדומה .״הרי שני סוודרים עם
מחשופים!״ צעק. אחרי שההיענות היתר,
מעטה, הכריז :״אני יודע שאין לכם דם
לקנות את זה! אבל כדאי לכם. לא יזיק לבחור
שאצלו בחדר תהיה מונחת במקרה
חזיה על הספה, ומישהו ייכנס ויראה את
זה. כשנשאל, מדוע חזייה אחת יקרה מחברתה,
הסביר בן־אמוץ :״מפני שהיא
שקופה!״
כרטיס״חינם למוהל. הכובע ששימש
את ן צחק שמעוני, עורך שלושה בסירה
אחת, בעמדו תחת החופה, נמכר גם הוא
תוך שסע הסברים מצד הכרוז :״תחת ה
כרוז
בן־אמוץ
״מקולקל, אבל נזפירמה טובה!״
כובע הזר. גדל הראש הכי מצחיק במדינה!
הוא עשוי מבד משובח, ובמקרה שלא רוצים
לחבוש אותו, אפשר לצחצח בו את
הנעליים!״
מקורי לא פחות היד, הפריט הבא: כרטיס
זוגי להצגת מחזה רגיל בתיאטרון הקאמרי,
העויס חזה גססו

מבתר ו!בר>ן ות מתוך התוכנית ..עולועווז
בסירה אתת״י שתשורר ביוס רי השבוע

שממנו מקבל הקונה רק את אחד הכרטיסים,
בעוד שהשני נמסר מראש לנערה ששמה
לא פורסם, כדי שתהיה בת־זוג לרוכש
הכרטיס .״זוהי נערה אינטליגנטית ממשפחה
טובה,״ שידל בן־אמוץ ,״בעלת קשרים,
והעיקר — היא מוכנה להבין אתכם.״
באותה שיטה נמכרו בזה אחר זה:
• נעליים של חייל מצרי שנמצאו בסיני
(״אפשר לשים את זה בחדר על הבופם.
אבל מי שירצה לנעול אותן, יצטרך ללכת
אחורנית!״).
• כרטיס זוגי למסעדה הסינית בירושלים,
ספרי מוסיקה, תקליטים, מעטפות
היום הראשון של מקומות שונים בסיני,
בקבוק קוניאק, ציורים וטופס של ילקוט
הכזבים.
הכנסות הערב: בערך 150ל״י. הן יוקדשו,
לפי הצעת בן־אמוץ, לסטיפנדיה שתינתן
לסטודנט אשר יחבר דיסרטאציה על
הנושא ההומור בישראל מימי הצהרת בלפור
ועד ימינו.

גלים קצרים

הפינוי קול ישראל השלים השבוע את מבצע
פינוי סיני בגלי האתר, כאשר חזר לשעות־השידור
ד,מקוצצות שהיו נהוגות לפני המבול.
הקיצוץ האחרון הפחית מלוח־המשד־רים
שלוש שעות, ובתוכן את התוכנית הערבית
שנוספה בשעת הלילה המאוחרת
מדי יום ביומו עורכי ״יומן ה חדשות״
מעיינים עתה בתוכנית נועזת
לראיין את גדולי המדינאים בעולם ולהקליט
מפיהם הצהרות מדיניות אקסקלוסיביות,
כדוגמת גדולי השדרנים בארצות־הברית, ש־ראיונותיהם
מצוטטים אחר־כך ברחבי העולם
(וגם בישראל, כאשר הם מראיינים את דוד
בן־גוריון) .נסיון ראשון מסוג זה נעשה
השבוע, כאשר נתבקשו כמה תחנות רדיו
בעולם לספק לקול ישראל הצהרות סיכום
לשנה האזרחית החולפת מפי ראשי מדינות,
שרים ומנהיגי מפלגות.
תדריך תוכניות אלה, מתוך שידורי השבוע הבא,
עשויות להיות מעניינות. שינויים אפשריים.

• שלושה בסירה אחת (יום ז׳;
; 9.30 קול ישראל) — פרט לסידרות השאלות
(ראה מסגרת) ,התבקש הצוות להסביר
את הסיבות לבחירת מקצועות מוזרים.
שלום רוזנפלד בחר בקריין רדיו ,״כי המדע
מלמד שכל גוף בעולם הוא רדיואקטיבי,
והקריין רוצה להיות אקטיבי ברדיו,״
וכן זוהי ״אפשרות יחידה לגבר לדבר מבלי׳
שאשתו תתערב.״ אמנון־אחי נעמי, שבחר
לעצמו את המקצוע של נערת־קרקס המשמשת
כדור חי שיורים אותו מתותח, הסביר
כי זהו בעצם ״חיפוש אחרי מקום
מגורים: לכל כדור יש כתובת.״ גבריאל
צפרוני בחר לצלם תינוקות, שמואל אלמוג
— ליד,פך למבקר ספרותי ודן־בן־אמוץ —
לשדכן, המדבר בהברה פולנית מובהקת והמכריז
כי ״לבחור דתי אני מחפש בחורה
ד ד תי ת.״ כן מחברים אנשי הצוות ״דפים
מיומן״ .צפרוני חיבר דפים מיומנו של כלב
בית (״כלב מי שמשקר רוזנפלד —
דפים מיומנו של עסקן ציבורי (״יום א׳.
ב־ 8ישיבה. קמתי ב־ 10 ואחרתי בכמה
דקות אחי־נעמי — דפים מיומנו של
פסיכיאטור באו״ם (״למר האמר־שלד היה
חלום־בלהות שגולדה זורקת בו אבן״),
אלמוג — יומנה של סטודנטית שנה ראשונה,
בן־אמוץ — יומנו של ילד בן תשע,
ודן אלמגור — יומנה של אחת שעושה דיאטה
(״אם תרזו, אין זו אגדה מלבד אלה,
ישודר שיר חולה הנזלת של דן אלמגור,
עם מוסיקה של פראנק פלג (״כי הנזלת /
אינה אוזלת / ,מנוחה גוזלת /לכל פוזלת
/ ,כי אף על פי שאף על פי /אף
מחוצף נשקף על פי / .אני לאפי ואפי לי /
אם אין אפי לי, מי לי פראנק פלג יוסיף
עוד וואריאציות על הנושא עוגה עוגה, לוחם
שוורים, מעוף יתוש ומצעד חיילים;
כן ישמיע פלג קטעים מן האופרה כרמן,
כשהם מנוגנים על פסנתר וצ׳מבלו גם יחד,
בעת ובעונה אחת.
• כעד ונגד (יום ה 7.35 קול
ישראל) — הוויכוח יתנהל הפעם על בעייה
שהציפה כמה מערכות עתונים בארץ בגלי
מכתבים: שעון־הקיץ. חסיד הקדמת השעון
הוא סגן המנהל הכללי של משרד־הפנים
זאב מליון. נגד סיבוב המחוג ידבר מומחה־האקלים
פרופסור דב אשבל,

ג לי ס ג בי הי ם
בסידרת השאלות שנקראה בשם פשט
וח״ן; ,נדרש הצוות למלא בתוכן חדש
ראשי־תיבות מפורסמים, על־ידי מציאת
מלים חדשות שיתאימו לראשי התיבות.

לגזד״ם־

היו דברים מעולם)
א חי ־ נ ע מי: להבהרת המצב, דובר
ממשלה,
רוזנ פלד: למה? התקציב דווקא
מאוזן.
א ל מוג ז לישכת המודיעין דמוס־קבה.

גזבוכ״ר
(מטה
כללי)

א ל מו ג: מנענע טוראים כמו לולבים.

פ רו ני: מה טובו כסאות לישראל.
רוזנ
פלד: מארגן טיולי כף לסיני.
א חי ־ נ ע מי: משה טרם כילה
לכבוש.

נזג״גז

גזג״ר

אט1״ר
א חי ־ נ ע מי: אגודת שודדי דרכים.
רוזנ פלד: אירגון שתמיד דורש.
צ פ רו ני: אוטובוס שוקק דגים
(מלוחים).
אלמוג ז אירגון שירות־דוב.

גזיקי-ו
(תשבי יתרץ קושיות ובעיות)

צ פ רו ני ז טמבל יוצר קושיות ובעיות.

״ א מו ץ: תן יד, קח ושתוק.
א חי ־ נ ע מי: תעלה, יהודים, קומוניסטים
ואו״ם.
רוזנ פלד: תולדות יחסים קואליציוניים.

נזסם־״ר
(ברית

גזוז
יותר דגן־\2יט\(פגי צז
דו\־\2ישובו?

ה ר פו ב לי קו ת

המועצ תיות
הסוצי אליסטיות)

מאדם ועד הנה (יום ה 8קול
ישראל) — אם אומנם תשודר התוכנית
(כבר שלוש פעמים הבטיח קול ישראל
לשדרה, מבלי לקיים) ,הרי יסופר בד. בנוסח
מתוסכת על חייהם של השבטים האיסלאד
דיים הקדומים שנתגלו על־ידי המשלחת המדעית
הצרפתית, בראשותו של מאייר,
במאה ד,־ .19 שבטים אלה, שלא עמדו בשום
קשר לציוויליזציה האנושית, הצליחו בכל
זאת במקום שנכשל אפילו האו״ם: הם לא
ניהלו מלחמה מימיהם, והצח־ ״לא תרצח״
היה מקודש בעיניהם, הלכה למעשה. עורך
התוכנית, הראשונה בסידרה, הוא יעקב
בן־הרצל.
• דאר צבאי ( 1005 יום ו 9.15
גלי צה״ל) — בין הבקשות המיוחדות במינן
שיתמלאו הפעם, נמצאת בקשתו של חייל

א ל מוג: מלחמתו של אדון אינדקס
בטחנות האינפלציה.
כן ־ א מו ץ: אדון קישון.
רוזנ פלד: דון קישוט שתלה על
סוסו רוסיננטה תווי איזורי תנועה.
א חי ״ נ ע מי: מי שתירגם את דון
קישוט לאידיש.
צ פ רו ני: טחנת הרוח בשכונת
מונטיפיורי בירושלים (בה קיים
מועדון של שורת המתנדבים).

גזדונג וזוא וזלך בשדווד?

(אגד, שחר, דן)

סידרת השאלות הבאה היא מתחום
הספרות.

(מוציא לאור)
• צ פ רו ני: מוהל שאבד לו ה״הא״.
• בן־אמוץ: מוצץ לשד (של סופרים).

א ל מו ג ג מוכה וקונה ליטרטורע.
• א חי ״ נ ע מי: מדפים ומחכה לרווחים.

.ארגז״ב
(ארצות
הברית)
• צפדו ני: אהבה רבה התלוייה ב־דולאר.

א ל מו ג ז אני, רבותי, הבום !
• בן * א מו ץ: ארצות הבומבה (האטומית).

א חי ״ נ ע מי ׳ אוי, האמרשילד, בו-
בהלה !

(משא ומתן)
• א חי ״ נ ע מי: מדברים א ו ״ מדברים.

א ל מו ג: סוציאליזם סיבירי סופו

• אהיינעמיז ספק סטליניסטים,
ספק רובוטים.
• צ פ רו ני: סמבטיון סנהאיסטי סוג
ראשון.

צ פ רו ני: מפני שכולם הלכו לערבות
הנגב.
רוזנפלד: נמאס לו לשבת ב־נסית.

־ א מו ץ: כי אחרי הכל, הוא
בשר וד ם.
א חי ״ נ ע מי: מפני שזה קיצור דרך
לפאריס.

באיזזז נזפד ישגגז יזגזר גי־בזריגז
גזאעזר בנזפר־גזבזד־פזגיגז?

כן ־ א מו ץ: בספר המחכים לטלפון.
• רוזנ פלד: בספר־הביקורים של מנזר
קתרינה.
• א ל מו ג: בספר החייבים לקפה
ניצן.

לגזי לא צילצלז זזפנגגזז־גיבו?

רוזנ פלד: למי שאין ״מצלצלים״.
• צ פ רו ני: לשכונה שלנו. מוכרי-
הנפט לא באים.
• כףאמוץ: לבעלה הראשון של
אינגריד ברגמן.
ששלח שיר וביקש לחבר לו מנגינה. המלחין
יוחנן זראי מילא את הבקשה. לבקשות
אחרות, יופיע שחקן הביטה יוסף
בנאי במערכון בטלפי הטלפון מאת אפריים
קישון, שהוקלט ערב נסיעתו של השחקן
להשתלמות בצרפת. יוסף ידין וחנה מרון
יופיעו במיוחד בקטע מתוך חלף עם הרוח,
וכן יושמע קטע בביצוע כוכב הקולנוע
הצרפתי פרננדל, לבקשתו של חבר־קיבוץ
הר1צה לפצות בדרך זו את חבריו־למשק,
שאותם מתח בהשמיעו את הבשורה
כאילו עומד פרננדל לבקר בישראל.
• המסד עולה (יום ב 8קול
ישראל) — המחזה המקורי אורח לא־קרוא,
מאת יהודה האזרחי, יבוצע על־ידי מיכאל
אלמז וצוות שחקני תיאטרון זירה, העומד
להעלות מחזה זה על במתו.

ראיתי סיטוחגן כדורגל בלזגח! והגעת למסזן מז כ׳ גס אצלט

צ רי ך רהי 1תכמ 1אנג לי ק

סאת ש״ע גלאזר
ף • יו םהש שי האחרון הלכתי לבקר אצל
^ אחי חיים, שמשחק כדורגל בהפועל תל-
אביב. זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר
אצלו, ולא הייתי מספר את זה. אבל קרה
לי שם משהו שאי אפשר לעבור עליו
בשתיקה.
שיחקנו בקלפים. איך שאנחנו משחקים,
נכנסים אייבי אפשטיין הבוס של הפועל
תל־אביב, והמאמן היוגסלבי של הפועל,
איזבנצ׳יק. אייבי רצה להציג אותי בפני
איזבנצ׳יק ואמר :״זה שייע גלזר 1־,מפורסם
שלנו .-אבל איזבנצ׳יק שמע עלי עוד
ביוגוסלביה.
הוא אדם מאוד חביב. דיברנו קצת בגרמנית
ושיחקנו קלפים. עוד לא עוברים
חמשה רגעים והגיעה השעה , 11 ואז אייבי
אומר לאשתי ולי :״יש לי מכונה, בואו
אקח אתכם הביתה״ .אמרנו לו :״לא, תודה,
יש לנו מכונה שלנו.״
המשכנו לשחק.
אחרי שני רגעים אייבי אומר עוד פעם:
״בואו, אני אקח אתכם במכונה שלי׳ נע־לבנו
נורא. מה זה? הוא לא מאמין שיכול
להיות שיש לנו מכונה משלנו? אבל אחרי
רגע התברר כל העסק. אייבי ואזבצ׳יק בכלל
לא באו אל אחי חיים לביקור. הם באו
לעשות ביקורת אם הוא הולך לישון ב־,11
ופשוט סילקו אותנו משם כשהגיעה השעה
שילך לישון.
נכון שזה לא נעים שאנשים זרים מגרשים
אותך מהבית של האח שלך, אבל אם תשאלו
אותי, זה דווקא בסדר. סוף סוף צריך
ללמד כאן מה זה סדר. ואם מלמדים את
השחקנים, למה שלא ילמדו גם קצת את
הקהל.

א;י גשאר בזוגדון
* 1פכי ש בו עיי ם שיחקנו נגד מכבי
/נתניה בנתניה. כשעלתה הקבוצה המקומית
על המגרש, כל הקהל קם על הרגליים
ומחא כפיים. כשעלינו אנחנו, התחילו כולם
לצעוק בוז, כאילו שהיינו קבוצה ממצרים
שבאה לדפולן את היהודים. מזל שלא זרקו
עלינו אבנים. לפני זה, בפתח־תקוה, כשמכבי
פתח־תקוה הלכו להפסיד, נהיה פתאום שקט
כזה על המגרש כאילו לפחות הרגנו להם
את כל השחקנים.
חזרתי רק עכשיו מסיור קצר בעולם.
בדרך חזרה מאמריקה, כשכל החברה ממכבי
חזרו לארץ, עשיתי להם שלום בלונדון
ואמרתי :״להתראות במכביה.״ זה בטח ;־,רגז
אותם נורא, אבל זה היה מגיע להם
מפני שעוד בהונג־קונג אמרו כל ההברה:
״אשתך לא תיסע לחוץ לארץ ואתה תחזור
איתנו.״ התחלתי אז לשלוח טלגרמות לארץ
שאני חוזר כמו שניאור, ולא נוסע לאמריקה.
התחילו לעוף טלגרמות לשם ובחזרה. כל
החברה רצו לראות. בסוף קיבלתי טלגרמה
מפנינה אשתי, באותיות לטיניות, אבל במילים
עבריות :״אני נוסעת.״

חשבתי אולי יש פה זיוף, עד שקיבלתי
עוד אחת.
רק עכשיו אפשר לגלות שזלמן קליאוט
רץ שבועיים אחרי פנינה שתיסע, מפני שקיבל
טלגרמה מאמריקה :״אל תבואו בלי
גלזר.״ תשאלו את מי שאתם רוצים, כולם
יגידו לכם את זה.
מי שלא היד, עוד באנגליה, צריכים לשלוח
אותו לשם. וקודם כל צריכים לשלוח
לשם את אלה שהולכים למשחקי כדורגל.
יהיה שם הרבה מה ללמוד מהאנגלים. לאלה
שלא יכולים עכשיו לנסוע כדאי ללמוד ממה
שהם שומעים או קוראים בעתונים.
נתחיל מההתחלה. שבוע לפני המשחק,
כל אחד מקבל הביתה טבלה עם שמות
הקבוצות המתמודדות. זה כמו הנחשון
אצלנו. אבל שם לא חשוב אם אתה רוצה
לנחש או לא רוצה, אתה מוכרה לקבל
רשימה כזאת הביתה. החלטנו ללכת ביום
השבת למשחק, בין קבוצת טוסנהאם מלונדון,
לקבוצת ברנלי.
טוטנהאם זה רובע של יהודים. להגיע
לשם זה לוקח שעות. לפני תחנות האוטובוסים
עמדו תורים של אלפים. כשבא אוטובוס
אף אחד לא נדחק ואף אחד לא צעק.
כשהנהג אמר שיעלו עוד שני אנשים, עלו
בדיוק שניים והשאר חיכו לאוטובוס הבא.
אצלנו, כשאני אומר באוטובוס: אין מקום
ורוצה לסגור את הדלת, חמישה עוד מטפסים
על המדרגה ושניים עולים על הגג.
ההתחרות עמדה להתחיל בעוד זמן קצר,
אבל אף אחד לא התעצבן. כשאיש אחד
נדחף בכל זאת בתור, עבר את כולם ונכנס
לאוטובוס, אז אמרו :״הוא בטח ממהר...״

איך הם משחקים
ך 1כ ל אוטובוס באנגליה יש שתי קו/מות.
בקומה ראשונה יושבים אלה שלא
מעשנים ובקומה השניה אלה שמעשנים.

מקום. לכל קבוצה יש אוהדים משלה, הם
באים עם אקדחים ורעשנים, אבל 7כל מבצע
יפה — של איזה שחקן שלא יהיה —
מוחאים כף כולם.
בשעת המשחק אף אחד לא פורץ בזעקות
שמפחידות את כולם :״גרעינים! ארטיק!״
האנגלים לא אוהבים לאכול במגרש. הם
אוהבים רק תה. ותה אי אפשר להביא
למגרש. ראיתי שמוכרים גם בטנים וגרעינים,
אבל אף אחד לא קונה. זר, בטח מפני
שלאנגלים לרוב אין שיניים, והם לא סובלים
בוטנים. כמו רד שיקלטון מסאנדרלנד,
שבא לארץ בלי שיניים.
במקום זה האנגלים מתרכזים במשחק.
מי שלא רגיל יכול להיבהל כשהוא שומע
פתאום יריד״ אבל זה רק לעודד את השחקנים.
מה שהקהל לא עושה בכדי לעודד
את השחקנים שלו ! ראיתי זקנות שבקושי
עומדות על הרגליים, מסובבות בכל
כוחן רעשנים עצומים.
חוץ מזה צריכים גם ללמוד איך שהא־גלים
מתנהגים אל השופט. שם אין התמרמרות
אצל הקהל לאחר החלטות השופט.
כולם נעמדים דום לפניו, יש אליו רספקט.
שופט באנגליה לא פוחד משום דבר. ושופט
ד,קוו, הליינמן, הוא בדיוק כמו השופט הראשי.
היה
מקרה ששופט לא ראה טוב והליינמן
עשה סימן בדגל למכת עונשין של 11 מטר.
השופט תיכף קיבל את ההחלטה. אצלנו
היו הורגים אותו על המקום.
מה שנכון הוא שלא רק הקהל שם איננו
כמו הקהל אצלנו; גם השופטים הם אחרים.
אם הכדור נשאר אצל שחקן שעשו לו
פאול, לא עוצרים את המשחק. בכלל הם
לא מצפצפים רק בגלל זה שיש להם צפצפה
בפה.

צעקנו כעכרית

• ץ ענו גלהסתכל במישחק כדורגל
] *באנגליה. מה שטוב שם, שהם משחקים

פ?£ולת הט?{יה מבצע שחקן מכבי פתח תקוה עמיחי כרמלי,
כשהוא בועט את מכת 11 המטרים לשערו של שוער הפועל פתח־אני
הייתי תמיד מוכרח לעלות למעלה, מפני
שפנינה מעשנת. אתה מתישב על הכסא
ומחכה עד שהכרטיסנית ניגשת אליך, ועוד
לפני שהיא מקבלת את הכסף היא כבר
אומרת תודה. אחרי שהיא מקבלת, היא
אומרת עוד פעם תודה. ככה זה אצלם,
לא איכפת להם לאנגלים מכלום, אף פעם
הם לא ממהרים. אבל הבנינים שלהם מחורבנים,
המודלים ישנים.
האיצטדיון של טוטנהאם מכיל 80 אלף
אנשים. מה שטוב שם, שאתה בא רבע שער,
לפני המשחק ונכנס כמו כלום, בלי תור
ובלי ׳מכות. בטריבונות של הישיבה, המקומות
מוזמנים מראש.
אם היה בא איזה שחקן כדורגל מאנגליה,
לא היו נותנים לו מקום כבוד אצלנו? אבל
לי הספיק גם מקום עמידה. ולא כעסתי על
אף אחד מפני שבאנו כמעט ברגע האחרון.
במקומות העמידה יש גדרות ומדרגות, וכל
אחד יכול להישען. בגלל הקור לא מרגישים
שם בכלל שעומדים. בלי מעיל אי אפשר
לצאת לרחוב. איזה קור, מה אתם חושבים
שוד, פה? טוב שלא ראיתם אותי כשבאתי
בחזרה לארץ, אומרים שהייתי לבן כמו
קיר.
איך שנכנסנו, אחרי רבע שעה התחיל
המשחק. האיצטדיון היה מלא עד אפס

ספ 1רט כדזרגל הכרנוה בץ אריות
בפתח־תקוה רואים במפגשי הכדורגל הנערכים
בין שתי היריבות המקומיות, סבב-
והפועל, לא רק תחרות ספורטאית. המאבק
בין השתיים משמש בעיני בני פתח־תקוה
כהתגלמות החדישה של המאבק מאז יסוד
המושבה, בין הפועלים לבועזים.
אולם מיפגש השנה הראשון טמן בקרבו
יותר מתח מתמיד. הוא קיבל הפעם משמעות
נוספת, אישית. מאחר שג׳ק גיבונם, מאמנה
הבריטי של נבחרת ישראל לשעבר, קיבל
את אימונה של הפועל פתח־תקוה ואילו את
מכבי המקומית מאמן סגנו לשעבר, אליעזר
שפיגל, הרי ההתמודדות בין הקבוצות נראתה
כהתמודדות בין שני המאמנים.
כשעלו שתי הקבוצות, השבת, להתמודדות
מחודשת על מגרש הפועל בפתח־תקוה, היו
לשתיהן סיכויים כמעט שווים לזכות בנצ־חון.
כיקוד
כשני מיגרשים. כשעלו הקבוצות
על המגרש, מיהר שפיגל ללחוץ את
ידו של הבוס לשעבר, גיבונס. רק שבוע
קודם לכן זכה שפיגל בנצחון אישי על
מאמן הפועל תל־אביב, איזבנצ׳יק היוגוסלבי,
כשמכבי פתח־תקוה ניצתה את הפועל .4 :0
תוך ארבעים דקות, הלך והסתמן ניצחון
אישי נוסף לזכות שפיגל.
המאבק, שהיה כמעט שקול, הוכרע בדקה
ד,־ ,42 כשהשופט פריזנר פסק בעיטת 11
מטר לזכות מכבי. עמיחי כרמלי ניגש
לבעוט. בשבת הקודמת, כבש עמיחי את
שער הפועל תל־אביב כבעיטת 11 לפינה
הימנית של שערו של חודורוב. ויסוקר,
שוער הפועל פתת־תקוה שידע על תכונתו
של עמיחי לבעוט לימין, זינק עם הבעיטה
לפינה הימנית, אולם הכדור התגלגל בשקט
למרכז, ולשער.
כעבור ארבעים דקות נוספות, כבש בן
דודו של עמיחי, אמנון כרמלי, שער נוסף
למכבי. נצחוני, של מכבי היה ברור ומוצדק.
אולם פריזנר השופט, שהרגיש בטעויות
השיפוט של עצמו, פסק בדקה האחרונה
ממש, בעיטת 11 לזכות הפועל, שהקטינה

תקוה יעקב ויסוקר. ויסוקר, שהוטעה, לא מנסה כלל לתפוס את
הכדור, החודר לשער הרחק ממנו. מכבי פ״ת ניצחה בתוצאה .2:1

במסירות קצרות ומהירות על הארץ. המשחק
הוא מהיר וחזק, וכל הזמן רק על הארץ.
כשהמגן מקבל כדור, הוא לא נותן בומבה
לא חשוב לאן, אלא יעביר את הכדור במסירות
קצרות. במשחק שראינו ניצחה טוטנהאם
את ברנלי .2 : 0
למדתי מהאנגלים שלא עומדים אף רגע,
וצריכים כל הזמן לרוץ ולרוץ ולרוץ אחרי
הכדור. התלהבנו מאוד מהמשחק והצטערנו
שלא יכולנו לעודד את השחקנים, מפני שלא
ידענו איך קוראים להם. בסוף נתנו להם
שמות של שחקני מכבי־תל־אביב. לשוער
קראנו בנדודי, לחלוץ ישראלי וכך הלאה.
השכנים שלנו הסתכלו עלינו ברחמנות כששמעו
שאנחנו צועקים :״מרץ ישראלי!״
הספקנו עוד לראות את איברהים אל־אוול
ואת׳המסדר בשארם אל־שייך בטלביזיה, וחזרנו
לארץ. עכשיו אני מרגיש שלאט לאט
אני חוזר לפורמה ואני מקוד, שלא אכזיב
את האוהדים שלי. בכלל, אני חושב שהשנה
יהיה מתח במשחקי הליגה.
אבל באמת, לא זה מר, שמדאיג אותי.
אני כבר לא רגיל לצעקות שצועקים פה
ולאוירה של שנאת קבוצות לא אהודות.
צריך שגם הקהל יחזור קצת לפורמה.

את התוצאה ל־ .2 : 1זאת היתר, התוצאה
הסופית.
היה זה יום גדול לשחקני מכבי פתח-
תקוה, שכולם, כמעט ללא יוצא מהכלל,
הציגו את מלוא יכולתם במגרש. בחדרי
ההלבשה חגגו את הנצחון בצהלות ובבדיחות
ובנשיקות וחיבוקים עם אוהדים נלהבים.
יותר מכולם צהל אלי אהרונוב ( )19 מגינה
הגבוה והשחרחר של הקבוצה. אלי, המשרת
כחייל בחיל האויר ושהוא למעשה תושב
תל־אביב, משחק זו הפעם הרביעית בלבו
בקבוצה הראשונה של מכבי. לפני זה שיחק
בקבוצות הנוער והמילואים של מכבי ובקבוצת
גדנ״ע גיסים.
נזכר אלי כיצד, לפני שנה וחצי, כשהחליט
להצטרף לקבוצת הפועל פתח־תקוה, הופיע
למגרש הקבוצה בשעת אימון .״אורי קרני
אמר לי, בזלזול: תבא בערב ונדבר.״
אלי ניגש ממגרש הפועל למגרש מכבי
פתח״תקוה, התקבל מיד לאימון, נשאר בקבוצה.
השבוע,
יכול היה אורי קרני רק להצטער
על שלא התיחס בשעתו ביתר ענין לצעיר
השחרחר. כי אלי אהרונוב, ששמר באופן
איש -על חלוץ הפועל בועז קאופמן, היה
אחד הגורמים הישירים לשבירת שורת
החלוצים של הפועל פתח־תקוה.
העולם הזר! 1003

אמנות ציור
האדם במר כז
לפני שבעה חודשים נעל משה ברנשטיין
את תערוכתו באולם המוזיאון בתל־אביב.
מרבית עבודותיו, בשחור־לבן ובצבע, עסקו
אז בנושאים ששורשיהם ורקעם היו נטועים
אי־שם במורשת הגולה היהודית, באירופה
המזרחית .״אני חייב לצייר את הדברים
האלה,״ אמר בנעילת תערוכתו ,״עד
שלא איצור יצירה גדולה, שתשחרר אותי
ממועקת השואה. עלי לצייר אותם שוב ושוב,
כדי שאיש לא ישכח את״ אשר עשו
לני•״

השבוע, כשפתח את תערוכתו השניה בשנה
זי בגלריה כ״ץ בתל־אביב, נראה יהיה
שמועקת השואה החלה לעזוב את משה
ברנשטיין הצייר. אמנם, לא ר,יה זה שינוי
ערכים כללי ומקיף, אך ב־ 32 העבודות המוצגות
בתערוכה, הסתמנה כבר ההליכה בדרך
חדשה, שהסתעפה מפרשת הדרכים בה
ניצב לפני פחות משנה.
בל* איזטים. דמות שחורה וגדולה
ניצבת במרכז ״המעברה״ אחת התמונות
הבולטות בתערוכה. ברקע, בתי המעברה.

הגברת לפיק, המשתייכים למעמד הבינוני
הצרפתי. האדון לפיק איננו אוהב עוד את
הגברת לפיק. מיפנה סנטימנטלי זה חל
לאחר הולדתו של ראש־גזר, המתכנה כך
בגלל שערו הג׳ינג׳י. את התוצאות המכאיבות
ביותר של מאורע מעציב. זה, חש
ראש־גזר על בשרו במשך כל חמש־עשרה
שנות חייו.
סמוך לשנתו החמש־עשרה, באופן מקרי
לגמרי ובלא כוונה מוקדמת, נודע הדבר
גם למר לפיק, אביו של ראש־גזר. מר לפיק
לא ידע עד לאותה שעה, החלה במערכה
השניה של המחזה, שגם בנו אומלל כמוהו,
ואף יותר ממנו עצמו. גילוי הלב של שניהם
נשמע במתיחות ובהתענינות במשך כל
אותה מערכה.
פדנסואה ראש־גזר הוא מחזה טוב,
אך איננו הצגה טובה. גם המערכה השניה,
הטובה בהצגה, אינה מכפרת על חוסר המתח
ועל השעמום שבמרבית זמנה של המערכה
הראשונה.
אם כדאי היד, להציג את פרנסואה וא שי
גזר וללכת לראותו, הרי היה זה בזכות
משחקה המצוין של שולמית פילין, בתפקידה
הראשי הראשון בתיאטרון מקצועי.

פרס של עשר לירות יוגרל בין פותרי תשבץ ״השלם הזה״ 1003

״ההולך לעבודה״ של ברנשטיין
יותר גדול מהשיכון, מה מכונית, מה ר חוב

ר,דמ?מ זקופה, ניצבת לתמונה, ומתכופפת
אי־שם ליד הצוואר, הנושא עליו ראש עייף,
מלא סבל. בתי המעברה צפופים, עקומים,
נוטים זה אל זה ושחורים מאד — ממש
כבתי מעברה.
ברנשטיין, ואחריו גם הצופה בעבודותיו,
מגיעים למסקנה שבמרכז הכל — העולם,
המדינה, העיר, הכפר, בית החרושת והרחוב
— ניצב האדם. לכן מובן מאליו שבני האדם
המצוירים בעבודותיו של ברנשטיין הס
גדולים וגבוהים משכמם ומעלה מבתי המעברה,
מן המכונה ומן הרחוב הצר והלבן.
ברנשטיין, שהוא אהד הציירים הבודדים
בישראל המתפרנסים על הציור לבד, מכחיש
בהחלט השתיכותו לזרם מגמתי כל שהוא
באמנות .״אני שונא איזמיב,״ לדבריו ,״אני
מצייר כמו שאני מבין, רואה ומרגיש.״
— כך בדיוק נראים ציוריו, המצליחים להעביר
לצופה תחושה של דחיפות.
אחרי התערוכה, עומד ברנשטיין לצאת
לאיטליה ולצרפת, על מנת להשתלם וללמוד
.״אני מרגיש שאני זקוק לזה. הגעתי
לנקודה כזו, שאני צריך לדעת יותר, על
מנת להתקדם בעבודתי בציוד.״
תיאטרון אזהרה להור•
פרנפואה ראש גזר
מאת

דיל

רנאר, בנזוי

(תיאטרון זירה,
גבריאל דגן) —

הוצג בהצלחה רבה, במשך שנים אחדות, בקומו•
פרנסייז, בפאריס. זהו מחזר, חינוכי,
המיועד למ־נכים ולזוגות נשואים, הורים
לילדים. הוא עוסק בבעיה הניצחית של
חיי משפחה בלתי־תקינים, ובילדיהם של הורים
המקיימים היי משפחה כאלה.
מאורע מעציב. ראש־גזר (שולמית
פילין) היא בנם המסכן־מאד של האדון ו־

ראש־גזר שלה, הוא ממש אותו ילד מסכן
ונחמד, שג׳יל רינאר רצה להציגו בפני רבבות
אבות ואמהות, כאות אזהרה מפני העלול
להתרחש גם בביתם שלהם.

מאחזרי הקלעי ם
•ובל־ אוד חוזרת
אחותה של יוכל אור חוזרת אל
התיאטרון הקאמרי, עם שובה של אורנה
פורת מ^רצות־הברית. ההחלטה על העלאתו
המחודשת של המחזה, שהיה בזמנו מחזה־קופה
מצליח, באה לאור מצבו הכלכלי הקשה
של התיאטרון הקאמרי הצדהה
גדולה, בלתי צפויה מראש, עלתה בגורלו
של המחזה חמש, חמש באהל. שחקני המחזה,
שהוחתמו על חוזים חודשיים, מסתכלים
בכל שבוע באימה גדולה על לוח ההצגות
התלוי׳ מאחורי הקלעים. הסיבה: הנהלת
התיאטרון קבעה שורה ארוכה של
הצגות כפולות בעיר ומחוץ לעיר. השחקנים
נופלים מרגליהם ברוב עייפותם, אך החוזה
אינו מרשה להם להתנגד להחלטות ההנהלה
בנדון. המאושרים היחידים: שחקנים מועטים,
שההסכם על הופעתם נערך אתם לפי
מספר ההצגות בהן ישתתפו גלריה
חדשה נפתחה בתל־אביב. ברחוב שלמה המלך
נפתחה גלריה זומא בתצוגת עבודותיהם
של ששה ציירים צעירים, ופסלת צעירה
אחת. הנושא המשותף לכל העבודות: הילד
תקליטים חדשיב, בביצועה
של ה תז מור ת הפילהר מוני ת הישראלית יוצאו
לשוק באביב השנה. התזמורת חתמה
על חוזה לחמש שנים עם חברת דקה וזד
הקלטות הראשונות תערכנה לאחר הפסח.
התזמורת תקליט בניצוחם של רפאל קוב־ליק,
יוסף קריפם וגיאורג שולטי את הסימפוניה
הראשונה והרביעית של מנדלסון;
עשר בלאדות וסרנאדה מאת דבוז׳אק ואת
הסימפוניות האפנר ויופימר של מוצרט.

מאוזן .1 :ארצו
של יאנוש קא־דאר;
.6לתפקיד
זה מצויים גם כל בים
; .9ממנו
סובלים, לעתים
מזומנות, המונים
בהודוובסין; . 10
כותבים אותו ב עיתון;
. 12 מין
כורסה; .14 מו דד;
.15 תעלת־שופכין;
.17 הוא
משמח לב אנוש;
.18 מפקדה הוא
יחזקאל סחר; .20
מלת שאלה; .21
בונה התיבה ; .22
נותן לדברים לי פול
מן הכיס; .23
מין ארבה ; .25
סופולתלייה; .27
משטר של צמצום בצריכה; .29 ממ לכה
ערבית; 31 בית היין בראשון־
לציון; .33 לבנה; .35 מלרע, אבל
רק למטה; .38 שנא; .40 יצרני נע ליים
ידועי־שם ; .41 היום בעומר ה מועד
לנשואין ; .42 סימן הרבות ;
.44 מאכל־ממתק מזרחי ; .46 שמה
הפרטי של שחקנית נובאק; .47 עיר
צרפתית ; .49 מדבר בסיני ; .50 טוב,
באיטלקית ; .51 אלומיניום ; .53 עשר
בשלישית; .54 מספר המצוות; .55
קומפרטיבי.
מאונך .1 :אחד מנשיאי ארצות־הברית
במאה זו; .2נרגז; .3וולקן;
.4מורה הלכה ; .5גיבור שיקספירי ;

.6מלת הכללה; .7חמסין; .8בידי
מרשל; . 11 לגפן עירה 13
מדיף ריח; .14 נוטה לפשרות; . 16
גבולנו במערב; .18 הוא נידף ברוח,
מהקש; . 19 מי שקבע ״אם אין אני
לי, מי לי 24 הבעה גרונית; .26
שאל .28 :ערובה ; 30 בה עדיין שול טות
ארבע המעצמות; .32 מלת ווד אות
צברית; .34 אחד משבעת המי נים
; .36 עצוב ; .37 אנייה קרבית ;
.39 עובד בית־קפה ; .43 תערוכת
ישראל; .45 בירה דוברת גרמנית;
.46 הופך לקרח; .48 לוחמי חירות
ישראל; .50 מכם; .52 קוסם; .53
מלת הברירה.

או ל פן לאנגלית
נפתח בביה״ס לשפות ״קדימה״ ,בן ־יהודה ,74ת״א ללימוד מרוכז
ומהיר למתחילים ולמתקדמים ע״י מורים מעולים מאנגליה, וכן
נפתחים; )1קורסים בעברית, אנגלית וצרפתית מכל
דרגות הידיעות (שיחה, דקדוק, סגנון וכתיב) )2 .קבוצות מיוחדות
באיגלית לתלמידי בתי־ספר (מתחילים ומתקדמים).
ההרשמה: מ־ 12~ 9לפנה״צ, מ־ 9—4בערב (פרט ליום ר)

העחת־שולייס
פידאיון חיבלו השבוע בצינור מיים

...איזה מזל שאין לנד עדיין צינורנפט !

השבוע נתגלה, כי תחנות בנזין רבות ביתנו את שעוני המשאבות כך, שהן
סיפקו ללקוחות פתור, בנזין מכפי שמורד. המחוג (והחשבון)...

מוזמנים משתתפים. אחד הקוראים הנזשתתפינז בעמוד זה יזכה מדי
שבוע גפרס של 10ל״ .הזוכה השבוע הוא זאב זמירי, הכפר הירוק.

הסבר

ילדה קטנה בחולצה כחולה עם סמל של השומר־הצעיר עצרה את עופר בימי
מבצע סיני, וניסתה להתרים אותו ליום־סרט של הקרן הקיימת לישראל.
״אבל לשם מה נחוץ הכסף?״ התעקש עופר ,״הרי עכשיו בבר כבשנו מספיק

אדמה, ואין שום צורך לקנות איתר׳•׳
הילדה חשבה כמה רגעים ברצינות ובסוף אמרה* :כן, אבל צריך לשלם את
החובות מקודם.״

?גלל תפוז אלה רם

מועד צאתו מתא בודד.
אך השודד הודיע:
״אני מוכן על חקזבתקם
1ילי סוף להסארס•
אצא, אם 3ך הוא ך צץ?ם
— אך הבו ךמימפתס !׳

ל $ת ע וזכרתם.

לן זשה סוה אז לאך ם:
״ספש! ך ר1שדמי 5פתס !״

״הגענו! ?או מן התיבה!׳
שח נס, כה שמס.
אך זאת לקזמע לא קרה ;
״ומה עם דמיספתס?״

בית־ה?בוד העירויני.
בתא -בך נש פקס.
בחי׳י?יסד די, אדוני!״
ך 1שו; ה :״תן דמימ? ת ס !״

שנים רבות ישב שודד
ב?לא, עד הגיע

ארצות־הברית הודיעה על כוונתה להקים סביב המזרח־התיכון חגורת ־

בטחון...

...לפי המצם כאיזור, נראה כאילו חגורת ־ שכר היתה
מתאימה יותר.

כתוצאה מחקירתה בפרשת שוד טבי־הדולאר מבאנק הפועלים עצרה
המשטרה את הגברת בלאנקה גולדמן

...הפעולה התנהלה לפי השיטה הבדוקה והמנוסה :
6 .מ 1מ0116,01162 03 061

חסשיר״גן

מן הג סון ר וקשינה
אצלנו ך§^,תס:
כזן חור עלוב רק סונפנה
— (;כינו יהימפתס 1

...אומדים, כי הנאשמים עומדים לטעון כמשפט בי היתד
זו תרומתם למאמץ הלאומי של חיסכוןכדלק .

במאוזוליאום מפואר
שוכן מנהיג לק ;? 1ר.
(הוא שם מעין דן ר־מקזנה.
זה משונה? לא משנה).
נז־רש לפתע לפנות —
יש לבצע הכנות!
מורט בולנאנין 3ן קן,
רוגזים ששילוב, מיקויאן :
לשוא הכיאו נמוקים!
לשוא חרושציוב טולס!
פי החנוט אינו מ?ז?ים
לצאת 3לי דמימפתח !
זאב זמירי, הכפר הירוק

ש ל סי ם זנ 1חקי 0־־^י
בחולון גר מוהל אחד, חובב פירסומת. בכל פינות העיר ניצבים שלטים
המספרים על ״המוהל טהורי, המפורסם ביד קלה.״ על אחד מהם הוסיף מישהו:
ז. ו ,חולון
״מקבל כל סיני תיקונים.״
ברחוב שיינקין בתל־אביב יש חנות אחת שבה מתחלקים מכבסה וצלם.
על השלט, זה תחת זה, כתוב :״מכבסה חדיש״ ו״פוטו עסילני.״
גרשון מירקין, תל־אביב
באוניברסיטה העברית ביקר פעם פרופסור אורח מארצות־הברית, מומחה
לבעיות המין, שנשא כמה חרצאות. יום אחד, נתלתה על לוח־המודעות טבלת
השעות שבה היה כתוב לאמור :״משעה 8עד — 10 הרצאתו של הפרופסור
וויליאמס על בעיות הסין. ם־סו עד — 12 עבודה עצמית.״
אפרים ערב, קיבוץ מעברות

— ״שורה ! .רנדשך השנותיים הבאות אהיה ענזו\2
נואר, ואני רוצה שלא תתני לאף אוזר להפריע רי!״

ט עו ת ל עו ל ם צו דקת

מעשה בבחור בשם ז׳אקו
שניהל קאכארט כמונאקו.
זה נמאס לו כמו צנון.
הוא עלה לציץ,
ופתח בית־־תרבות כלם עכו.
וויקטור גאנז, ירושלים

מעשה כתמנון מן החולה
שאהב תמנונית ממתולה.
עם רדת הליל
הם יצאו לטייל
יד ביד, יד כיד ופו׳.

המפלגה הדימוקראטית, מפלת השלטון
הנוכחית( .הארץ)
מרדכי דן, תל־אביב
האויב מבפנים.
כינוס של ראשי העריות( .הבקר)
דויד שור, חדרה
לדיון בבעיות מיניציפאליות.
קול ישראל 7.15 :אנו מגיעים הערב(
.הארץ)
שמואל ברגמן, חיפה
על מנע הכסף.

רנה לבטוב, חדרה

לקחה אתיר, הטביע אותה שוב, עד שכולם
צעקו ״די ונכנעו.
לקה יענקלה את המשחתת והביא
אותה לחיפה. מה הבעיות?
עלון קיבוץ גן־שמואל

תפישת המעיחחת
בארץ התפרסמו בשעתו כל מיני
שמועות בקשר לתפיסת המשחתת המצרית,
אבל את הסיפור האמיתי יודעים
רק בקיבוץ גן־שמואל:
העניין התחיל, כשיענקלה מגן־שמואל
נמאס לו ללמד אלגברה במוסד החינוכי.
אז כמו ששמע שיש מלחמה, לקח את
הפעקלאך, לבש בגד־ים ועלה על האנייה
שנסעה להביא את המשחתת.
כמו שהוא מרגיש שנעשה חם, קפץ
למים, תפס את האנייה והתחיל להטביע
אותה. טבל והוציא, טבל והוציא,
נתן לה לנשום קצת ותיכף אחרי ש טווח כשהחברה
גמרו את קורס הממכפים
של הפלמ״ח בגבעות־זייד, בא שמעון,
מפקד הפלוגה, לבחון אותם.
שאל את שמביכו הגדול :״מהו הטווח
האפקטיבי של הרובה?״
שמביכו חשב קצת וענה :״אולי אלף
מסר לכל הפחות.״
הסתכל עליו שמעון בתדהמה ואמר:
״אלף מטר? אני לא הייתי מתחייב
לקלוע ממרהק כזה.״
״אתה אולי לא,״ אמר שמבינו בלי
להתבלבל ,״אבל חייל מאומן —
בטח•״
, 1199 חיפה

ער חצאי=א״ס
כדי שלא תיכשל בעצמן באותו בזיון של הילד ששאל ״למה כבשו רק את חצי־האי
סיני ולא את כל האי?״ מוסב שתענה על השאלות הבאות, שהדברים המצויינים
בהם צריכים להזכיר לך חצאי איים שונים ברחבי־העולם.
מאלאגניה.
( )6קו .38
האפנינים.
( )7מיאמי.
קורינת.
( )8אל תור.
שלושת הגדולים.
( )9שטוקהולם, אוסלו, הלסינקי.
קמצ׳טקה.
( )10 אומרים עליו, שהוא נופל על עצמו.
*! שבח ווייס, ירושלים

׳. 1:011.11 . 0.00411א8..0ג )01( 04)011׳ 1׳1.ו4!)1.ם. 0אט!:..עם ם)6( )11..1!1.1
׳.).ם . 0411.1)! 181810.011.0׳ )8 11! 11110 118.-08.א!0110(110 1.1111 1118.-1
. 4111.81 11)1.1א!)8.-ע )1א 1X1111 1!4 )9( ׳10.1.1 114 !׳)11144! 4* 1..א118..
0 )1׳ )5( 11! 0 )11 0(4ש. 411.0 1.0 0א׳1140 18,18,.4 ))1111׳ 1)1.1 .8400׳ 1118.-1
0084.1׳ 111.סש ס 1!.0011.י 1ם 0ש( 5 108.. 08. 034101)1.׳ 0)088 11110 .31
110ש ׳ )2( )1.1 0נ. 1)14 8110 0 ) 1א 1!8..א1׳.ש ׳.04.0א 1)1101ם 111 )!01.ש1ש ()2
׳.׳ 11 108810 0011 15110144א). 05.1א.1 1118. 0ש 0א; 15( 0)8