גליון 1006 מתאריך 23 בינואר 1957

ש מ חון

האיש ש קי ב ל! די קו ת־ אמת
ו שו חררהש בו ע סג הב ד א
מ סי 1006ב״אשבטת שי״ז 23.1.1957 שנ ה 20ה מ חי ר 400ב רי

העורך הראשי:
אורי אבנרי

ראש המערכת:
שלום כהן

עורכי־משנה:

רחוב נליקסון , 8תל־אביב, טלפון , 26785
ת. ד . 136 .מען למברקיס ו,״עולמפדס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע׳׳ס.
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, טל.62239 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

אם האפוס של אח״י מזנק ואח״י מבטת השלים
את האפוס של טיראז, הרי, שכתבת הענק
שלכם על הפלגת מבטח (העולם הזה 11005
השלימה מיבצע עתונאי הראוי לכבוד. מאז
היום הראשון של מלחמת סיני, היה עתונכס
היחידי — מבלי להוציא מכלל זה את העתר
נות היומית — שנתן חסינה ברורה ומוסמכת
של המצב, ואשר ידע לצייר את דמות הלוחם
הישראלי נכונה, בלי סנטימנטליות יתרה,
בלי. רגשנות מזוייפת. כל הכבוד לכם.

מה רוצים מהמורות?

האפוס השני

דוב איתן, אורי סלע

עורך כיתוב:

עורך תבנית:

סילבי לשת

אחרון צור

כתב בכיר:
אלי תבור

לרשימתכם: בני ז״ל הצטרף לקורס מ״ב, לאחר
שהוא סיים את אימוני הצניחה וקיבל את
כנפיו. בתפקיד זה פעל כאשר נפל, בדיוק
בהגיעו לניל ,20 במעבר המיטלה.
מאיר איזן, נחלת יהודה

המשק העילטי, ללא פיקוח על טטבע חוץ,
ללא הסתנרות והגבלות ...ואילו אזטרקיה
— פירושה תמיד צנע. זהו האידיאל של
משטרים ספרטאניים, צבאיים, מתבדלים, ה־מבוססים
על פולחז ״נבורה״ ו״מקוריות לאו*
מיה,־ לא על חופש ואושר האדם.
ד״ר אלכסנדר זק, תל־אביב

צלם המערכת:
אריח קרו
חברי המערכת:

ישראל ביבר, ניצח נבי, שייע נלור,
לילי נלילי, רויד הורוביץ, רוחי ורר, רוני
זוהר, אברחם חרמון, אוסקר מאובר, אלכם
ממיס, אביבה סמן, למום קינן, שימח קרן.

רס״ר ;•ויד שוורץ, צה׳־ל
במוצאי שבת, אני מבקר בדרד כלל בקולנוע.
השבוע, כשנטלתי לידי את הנליון הכבד,
החלטתי לוותר על סרט ׳להקדיש את השבת
לקריאת ההרפתקה הנדולד, של טלחינו, מסביב
לאפריקה. לא התאכזבתי; האפוס היה מרתק
ומעניין הרבה יותר ממה שהוליבוד שולחת

י ני

ירון דויטשר; ,זיפה

אני רק מקווה שלא נצטרר לקרוא על
הפלגת מבטח — מאונם — לכיוון החסוד!

נחמן אלוני, יפו

הסתכל נא בתמונה המופיעה בעמוד זה.
זוכר אותר,ז נכון, היא הופיעה אצלנו. ליתר
דיוק, היא פיארה את העמוד מס׳ 6בגליון
מס׳ 992 של העולם הזה, גליון־הענק שהיה
מוקדש לקרב קלקיליה. הכותרת אמרה:
החוזרים. כך נראו ׳הלוחמים, עם תום
הפעולה. רובם היו עדיין עייפים ונתונים
במתיחות הרבה שאפפה אותם סן הרגע
הראשון שיצאו לשדה. שמחת הנצזזון בפניהם
מהולה ביגון.
השבוע ראיתי את התמונה שנית. היא דמתה
לידידה ישנה, שהלכה לאיבוד, וצצה לפתע
בחברה מפתיעה. הפעם פיארה חצי עמוד
בשבועון המצוייר היחיד של צ׳כוסלובקיה,
שהוא בטאון רשמי של ממשלת הדמוקרטיה
העממית.
בגליון 49 מיום ד,־ 6בדצמבר 1956 של
השבועון קוואטי (.פרחים״) הופיעה התמונה,
עם הכותרת דלהלן:

״הצבא המצרי הצעיר,

אדם הכותב מאמרים יכול, לעתים, להשלות
את עצמו שהוא מקורי. כך היד. נדמה
לי שאני הייתי הראשון שהציע להקים במדינה.
מטכ״ל לבן״ ,שיהיה ממונה על המערכה
לכיבוש השלום במרחב, ושבראשו
יעמוד שר מיוחד לעניני המרחב.
השבוע התנפצה גם אשליה זו. ר׳ בנימין,
הסופר הירושלמי הקשיש שהקדיש את כל
חייו למלחמה למען השתלבות עברית־ערבית,
המציא לי עלון של ״תנועת ירושלים לשלום
האדם והעולם״ ,שהופיע לפני ארבע שנים.
העלון כולל, בין שאר תביעות מצעו, את
התביעה הבאה :״הקמת מיניסטרונים מיוחדים
לשלום בכל מדינה, לשם טיפוח יחסי שלום
נין העמים.״
בהשוואה לדרישה כה מקיפה, גם אני איני
אלא מינימליסט.

עתונכם הנכבד, אשר יש לו קהל נדול של
אוהדים ובין השאר בנלל נילוי האמת שב,,
ואשר הראה במקרים רבים אומץ רוח למופת
בהוקיעו על מעשי שחיתות שנעשו ונעשים
על-ידי מוסדות ואישים שונים, עשה משנה
גדול בשעה שהדפים את תמונה הנברת פלימה
חכם דויד ובתה (העולם הזה ,) 1001ב תו ר
נשים ערביות מכפר קאסם, והכוונה ברורה.
תמונת השער הנ״ל והכתוב בו, יכולה
להוות סתירה לעקרונות אשר הנכם דוגלים.
בם ומטיפים להם, היינו האמת. התמונה
הנ״ל, שהודפסה ברבים, בלי לקבל על כר
רשיח דאת הגב׳ סלימה דויד, נרמה לה ולבני
משפחתה. ענמת נפש וצער רבים, והכתבת
מעל לתמונה עוד הוסיפה על זאת.
עו״ד אליהו יגנם, פתח־תקוה

״הצבא המצרי המנצח״ בשבועון הצ׳כי
המיסמך האנושי הבא, שנמסר לנו מיד• אחד
האורחים. היתר, זאת בקשה צבאית בנוסה
הבא:
א ל: מ .פ. מפקדה.
דרך: מ .מ. סיירים /ק. מודיעין
מאת: טוראי (פלוני).
הנידץ: הקדמת חופ שת שיחרור.
המפקד. ביום החמישי , 10.1.57 ,תתקייס
בחל־אביב, בתיאטרון זירה, הצגה מיוחדת
לג׳ינג׳ים. אי לכך, אבקש לאשר לי לצאת יום
אחד מוקדם יותר לחופשת השיחרור, נדי
להיות נוכח בהצגה, שהקהל בח יהיה מורכב
אך ורק מג׳ינג׳יס, ותהווה כינוס ארצי ראשון
של ג׳ינג׳ים. חמפקד^! (חתימה).

הג׳ינג׳ים הם עם׳ מוידכא, כמו כל מעוט.
באולם ההצגה הרגשתי בפעם הראשונה את
אשר הם מרגישים בכל ימות השנה. כי הייתי
האדם היחיד באולם כולו שעל ראשו התנוססה
בלורית שחרחרר( ,אם להתעלם, ברשותכם,
מכמה וכמה שערות אפורות).
איך היינו מרגישים אנחנו בעולם שכולו

מכחביס

נסיונכם להראות את האמת ולהעטיר א ת
רוב אזרחי המדינה עליה, מהווה תנ חו מי ם
לבני המעוטים בארץ וגשר לחזרה למצב הקוד
ם המצב שבו הרגישו בני הפעוטים את
עצמם אזרחי מדינה דמוקראטית, שוי־זנויו ת
עם שאר האזרחים.
סעיד בן מובדא, שפרעם

אין קשר

נפלו למען המולדת

מה רוצים מהמורות המסכנות? ה; עובדות
בתנאים איומים, בלי כל הדרכה או הכוונה״
וכל אם באה אליהן בטענות על כל דבר
פעוט. איד אפשר, בתנאים אלה, לדרוש מהו
גם להקפיד על החדרת רעיונות נכונים וסת־קדטים
אל תוך ראשי הילדים! אפילו בחורה
אינ טליגנ טי ת יכולה להיטמטם אחרי שנתיים
של הוראה — ואז, מה הפלא שהילדים גם
הם נעשים מטומטמים?
אליהו ירון, ר מת־ גן

דברי המשורר

נראה שקיימים יחטי־גומלין נסתרים בין
העולם הזה לבין עולם הג׳ינג׳ים. אולי מפני

אני מו!־ה לכם על הכתבה שהקדשתם לזכרו
של בני, אריה איז; ז״ל (הע לם הז
אני מעריו מאד את מבעל ההנצחה שנטלתם

לשיא מנמלות הניע רדיו *קהיר. ילדי ישראל
ההטודיס, אשר כל מדינה יכולה להת פאר
בילדים כאלה ובנזער כזה, נהפכו ללעג
ולקלס בפי אותו רדיו, המכנה אותם כרוצחי
המחר, בגלל נישתם לבעיה הערבית. האם
חשבתם בזמן פירסום תוצאות המשאל כי
ינצלו את דבריכם בצורה כז?,
שלמר, רוזנברג, בני־ברק

בכל הרשימה הארוכה על הנשק הטהור
(העולם הזה )1003 לא נאמרו מלים מפורשות.
שני קטעים משירו של .,תן אלתרם! בטאו
יותר, ובדרד ברורה והדה, את אשר ל א
בטא מאמרכם :
הוא חצה עלי נ׳יפ את העיר הכבושה
נער עז וחמוש נער כפיר 1
וברחוב המדבר
איש זקן ואשה
נלחצו אל הקיר.
צנים ריב:
והנער
״אנסה המקלע וגסה.
רק הליט הזק! את פניו בי דיו
ודמו את הכותל כיסה
השיר הנ״ל במלואו נשלח על-ידי משרד
הבטחוז לכל חיל בצה״ל, ב־ ,21.11.43 בתוספחג
אגרת משר הבטחון.
שמואל הרמתי, אשקלון

בעל מאות

אלפי מתנדבים, עצר בגבורה את התוקפנות של
שתי המעצמות האימפריאליסטיות ושל ישראל,
שהיתה סזויינת עד לשיניים.״
התצלום, כך נאמר, שייך לסוכנות הצ׳כוס־לובקית
הממשלתית. כדי לא להשאיר כל מקום
לספק, צורפה התמונה למאמר שעליו מתנוססת
הכותרת :״חזרנו ממצריים!״
לוחמי קלקיליה ישמחו לשמוע שהם חיילים
מצריים גיבורים, שעוללו מעשים כה כבירים
של אומץ־לב נגד הישראלים הרשעים. המצחיק
הוא שהעורך לא טרח אפילו למחוק מן
התצלום את האות צ׳ ,המציינת רכב צבאי
של צה״ל. הדבר מצחיק עוד יותר אם לוק חים
בחשבון כי עורך־התצלומים של אותו
שבועון אינו אלא אוואלד לדרר, צלם יהודי
מפראג, שהיה צריך לזכור לפחות במידה
צנועה זו את הכתב העברי.
רק דבר אחד מתאים בהחלט. העין החדה
יכולה להבחין כי החייל הישראלי משמאל
מחזיק רובה מתוצרת צ׳כוסלובקיה. כך של־עתון
הצ׳כי היתר, באמת הזכות המוסרית
לטעון כי ישראל ״מזויינת עד לשיניים״.

ששני הצדדים הם מטבעם פורצי־גדר ויוצאי־דופן.

כל פנים, נדמה שכל הג׳ינג׳ים קוראים
את העולם הזה בלהט. בי הזמנת העולם הזה
לאדומי־השער לבוא כאורחיו להצגה מיוחדת
של המחזה הג׳ינג׳י פרנסואה ראש־גזר זכתה
להיענות כללית. כמעט כל הג׳ינג׳ים של
ארץ־ישראל הופיעו כאיש אדום אחד.
את תוצאות המיבצע אתה יכול לראות
בעמודים . 10—11 אני יכול רק להוסיף את

ידו של האמרשילד נטויה
שוב פינינו את אל־עריש. חלפו שמונה
שנים — כמעט על היזם — מאז נסוגונו
לראשונה סאל־עריש, ממבואות העיר, משרה
התעופה. האם במשד שמונה שנים אלה לא
למדו מנ היני המדינה דבר, ולא שכחו מאוסה?
אז נפלו שולל לבלו!־ האנגלי־אמריקאי, הפעם
לבלוף הרוסי־אמריקאי.
האי! אתם זוכרים כי אז אימה עלינו אנגליה
במלחמה — עד שמייפינו הורידו המיסה
מטוסי קרב בריטיים, ואז מיהרה אנגליה
להכיר בנו?
כבר עזבנו את שדות הנפט של ראס־סודר,

תוצאות המשאל שלבם בין הילדים, על
השאלה מה יש לעשות עם הערבים (העולם
הזה ,) 10)12 לא הפתיעו אותי. כי האומה,
לפי חושה הטבעי, מרגישה שכדי להתקיים
היא חייבת לשנוא את הערבים. מי יודע
כמזכם שאחד הגורמים להצלחה בקרב היא
השנאה העוזרת, המדרבנת א,תר לקראת ס:־
גור* .לכן אין זה באמת הונן מצדכם להאשים
את ״המורות המטופשות״ במצב זה
מאיר דביר, ירושלים

על עצמכם, מפעל הבא כציון לחיילי צה״ל
אשר נתנו את חייהם למען המולדת, ואשר
״שאר כנחלת הכלל לדורות הבאים.
הרשי ני בהזדמנות זו להוסיף פרם אהד

מיליון טון נפט לשנה, ,שהיו מספיקים לתצ־רוכתנו
השנתית ושערכם 40 טיליו! דולר —
יותר מסכום המענק האמריקאי שאנו כה
חוששים מפני הפסקתו. עזבנו גם את מכרות
הטננז של אבו־רודיים; את אל־טור, עיר
הנטל השולטת בדרכי ר,הנ׳ למכה, ועוד ירו
יעל האטרשילד נטויה. ואילו המדינה עסוקה
בעניני השליש המוקפא ובאלפי שערוריות.

העולם הזד, לא מען מעולם כי סלימה חכם
דויד היא ערביה, הגב׳ דויד היא עולה מעי ראק,
אמו של שוטר במשמר הגבול. לא היו•
לה כל קשר לפרשת כפר קאסם.

יורם דלמר

וותיקים וחדשים
מתור מאסר העורר על התרת העליה מ־ברית־המועצות
(העולם הזה )1005 משתמע
כאילו המדינה צריכה לעמוד על הראש, להדק
את חנורתה, לוותר על בל מיני דברי מ תרות
ועוד מאמצים שנעוניים כאלה. שטות! המרינה
תפשיר לחיות את חייה ברגיל, והעולים
ייקלטו כשם שנקלטו מיליון העזלים שבאו
לפניהם.
כל אדם המהגר לארץ חדשה, יודע כי
עליו לסבול. כר סבלו גם הורי כאשר עלו
ארצה. אם נוריד, אנו הוותיקים, את רמת
מחייתנו בצורה נוראה בזו שאתם דורשים,
הרי הדבר הזה יבהיל את העולים החרשים
עצמם. כי הם ינידו — אם כר חיים הוותיקים,
לא כדאי לנו להתאמץ ולהשתקע כאי. א לס
אם יראו שהוותיקים משגשגים ומבוססים,
יעשו גם העולים החדשים מאמצים בדי להניע
לאותה הרמה, ויפעילו את יזמתם הפרטית
נפתלי גרום, תליאביב
בכ 5כוחם
נקה לדוגמה את 15 אלף הפליטים היהודיים
שנמלטו לאוסטריה, ואשר לא עלו ארצה.
מחציתם נרתעו מפני קשיי הקליטה ה ל־בלית
הפרוטקציוניזם המפלגתי, והמצב חנט!,,ני.
.אילו היתר אינם באים מטעמים
דדתיים.
כי מרבית אזרחי המדינה אי
תיים והתחוקה מבוססת על חילוניות.
אריה שדפי, ירושלים
קליטת עליה נדולה אפשרית נם בלי איתו
משטר הרום כלכלי, בתנאי שהמשק הישראלי
יהפוך למשק חופשי, ולחלק בלתי-נפרד של

החומה ה(א:טי) סינית
!-דיני מינוי קבוע של הירחון
״סין המשתקמת,״ המוצא על־ידי הממשלה
הסינית והמופץ על־ידי ה דואר,
כדברי דפוס המגיעים ל מינוי
•שר מסין, לכתובתו הפרטית. התשלום
נעשה בלירות ישראליות, ללא כל
הקצבה של מטבע חוץ מצד האוצר,
או מכל נורם אחר.
להפתעתי, לא קיבלתי את העתה
מזה הרשים מספר, ומסתבר מי די די
שנם הם אינם מקבלים אותו. בחקירה
פרטית, הסתבר שאיזה שהוא גורם,
אשר איו יודעים עליו, הוציא הו ראה
לעכב את החלוקה. כן נודע לי
שהעתונים מעוכבים במחסני הדואר
בחיפה, ואילו הצנזור בחיפה אינו

סולר, זו.
אליעזר בוכני, זזיפה

העולם הזה 006

מירד, קמה ממקומה, ונשארה עומדת. ניגשתי לשולחן, אמרתי, ערב טובו״ לשניה* לחצתי
את ידו של שלמה קאופמן ולחצתי את ידיד, של מירה בין שתי ידי.

..ה1צ הציע לה להתחתן...״

מאת חיים שמחון
לפני יגזים נזנוטיגז טוזזרר ח־ייף טזגחזגן מובטז־וזנגוגזד,
הנדנו! לגזנזננרבנוזנ גזאישיגז טזד זזיים כ1ז\\ .זיגגנץ
נזננטנפבוי לנננזטנלה, טזגילנז בפרטננז ננ גיעזנז אננעזינז
לגזנפנז, יגנץ לנשיא נזנזדענז לנזנז לטננננדנן !נניננז
נזיננזדנז, אדרי שנזלנז קייבל — לפי ב\2שנ 1גנאנונ —
נרידננז נרדראנאליבנינה (.נרידנה־אננה״) נהנכינז בהן
אה בד\2הנ. הנניפנר הבא. שנרשגו נזילה בנזילה לפי
הכהבהנ. הנא כהב-האשננה נזונננננ. בנ דננד שנזנזנן
נהנזננה לנזננלה, לפני אהבנו שנינו) ננל דריאהנ
הנרגשה באנלגז ביה-הנזשפנו :״אני נזף נזבל פשנו!״
ץחהיהגדצמבר . 1952 שרתתי אז בצה״ל בדרגת רב־סמל״ראשון באחד הגדודים
| שחנה אז בסביבות ראש־פינה.
ישבתי באולם השק״ם של הגדוד, אחרי ארוחת־הערב. השעה היתד. אחרי שש. הסמג״ד
ניגש אלי ואמר לי שיש לו מכונית לטבריה. הוא הזמין אותי להצטרף. קיבלתי את ההזמנה,
כוונתי היתד, לנסוע לדגניה א׳.
באותם הימים היו תקריות עם הסורים, בגזרת תל־קציר. הסמג״ד נסע לישיבת נציגות
ישראל בועדת שביתת־הנשק, שהיתר, צריכה להתקיים בקרית־שמואל, טבריה. כאשר הגענו
לשם נשארתי בטנדר, והסמג״ד עלה לישיבה.
בשער, עשר בערב נקראתי למעלה והוזמנתי לכוס תה. שם הכרתי את סרן כרמלי. הוא
היד, בחור גבוה, שחרחר, ועשה רושם די טוב. נדמה לי שהוא היה לבוש אז בתלבושת
קרבית.
ירדתי יחד עמו לטנדר, כי הוא רצה לנסוע לעין־גב, או למשטרת צמח. אני התכוננתי
לתת בדרך, בדגניה א׳ ,כדי לפגוש שם את מירד, ארצי, שהיתר, בת המשק.

״ראיתי לפתע את סירה..״
^ י־אפשר היה להתיע את המכונית. דחפנו אותה במורד ההר, ורק אחרי
שהצלחנו לד,תניעה, הגענו לתחנת אגד בטבריה. שם עצר אותנו טרמפיסס. כאשר עצר
כרמלי כדי להעלותו, כבה מנוע הטנדר שוב.
ירדתי יחד עם הטרמפיסט, שהיה חייל, ודחפנו יחד את המכונית לכיוון הים, כי זו היתד,
הירידה הקרובה ביותר. הגענו עד לעמודים החוסמים את הכביש ליד שפת האגם, וראינו שלא
נוכל להתניע אח הטנדר בדרך זו. לכן הציע כרמלי שניכנס לבית־הקפד, הסמוך, כדי לטלפן
למשטרה הצבאית ולבקשה לחלץ את המכונית.
השארנו את הטרמפיסט ליד המכונית, וסרן כרמלי ואני הלכנו בכיוון לבית־הקפה עבאוי.
זה היה מקום ידוע בטבריה, שבו אכלתי פעם דגים נלווית חברה מבית־קשת.
כרמלי נכנס, ואני אחריו. כשפנה הוא ימינה, בכיוון למכשיר הטלפון, ראיתי לפתע את
מירה ארצי יושבת עם שלמה קאופמן בפינה, ליד שולחן. נעצרתי.

תשלמהקאופמן, שהכל קוראים לו ״כושי״ ,הכרתי מזה כמה שנים. שנינו היינו
\ £בני חיפה והיינו נתקלים אחד בשני. כשהיינו צעירים היתד, חיפה עיר קטנה, באופן יחסי,
והנוער היה נפגש ממילא, פעם בקפה עטרה, פעם בבית־מכבי, פעם בקפה שניר, וכר,
בצבא היה כושי חניך שלי בקורס לרבי־סמלים, אחרי המלחמה. היינו ידידים. אפילו התרועענו
פעם עם אותה נערה. אחר־כך פגשתי אותו במחנה כשהיה רב־סמל, ואני הייתי
בתפקיד ביחידה אחרת. לאחרונה פגשתי אותו בחיפה והלכנו יחד לקולנוע. היתד, זאת הפתיחה
של קולנוע עצמון, וראינו סרט של דני קיי.
כושי הכיר את מירד, חודשיים לפני כן, בבית״ההבראה של קופת־חולים בנתניה. כשהיא
חזרה מבית־ד,הבראה היא הראתה לי תמונות משם, ובאחת מהן היכרתי את כושי. אמרתי
לה שאני מכיר אותו מחיפה, ואז אמרה :״הוא טיפוס שלילי, המציע לכל בחורה שהוא פוגש
להתחתן איתו.״
היא סיפרה לי שהוא הציע לה להתחתן איתו, ימים מעטים אחרי שהכירה אותו, ושאז
ענתה לו שהיא הולכת עם שמחוז וזה לא בא בחשבון.
עכשיו, כשראיתי את שניהם יחד, הופתעתי. ביקשתי את מירה לצאת איתי החוצה. אני
תארתי לי שלא אשהה במקום, וכי אמשיך בדרך מיד אחרי שכרמלי יצליח להתקשר עם
המשטרה הצבאית ולקבל עזרה לטנדר. חשבתי לשוחח קצת עם מירד, ולהסביר לה שהייתי
בדרך אליה, ובאותו זמן ציפיתי לזה שמירה תסביר לי מדוע היא נמצאת בחברת כושי, אחרי
שהביעה באוזני, קודם לכן, דעה כל כך שלילית עליו.
יצאתי עם מירד, מדלת בית־הקפד״ ועמדנו כמטר וחצי או שניים לפני הדלת, לאור פנס.
היא שאלה אותי מה אני עושה כאן. הסברתי לה שעברתי לראש־פינה ושאני בדרך אליה.
התגובה הראשונה שלה היתה :״חיימקה, אתה נפלת מן השמיים. אני מחר בדרך אליך
לחיפה.״ הסברתי לה שמחר לא אהיה בחיפה. היא אמרה שאם כך, היא תבקר את לאה, אחותי.
אותה שעה יצא סרן כרמלי ואמר לי שהוא צריך לגשת למשטרה הצבאית. דיברנו על
רגל אחת, והדברים לא נחרתו בזכרוני. הסוף היה שהוא הלך למשטרה הצבאית, ואני נש ארתי
עם מירד.,

התחלנו ללכת וסובבנו את בית־הקפה עבא-

די. נעצרנו ליד הקיר הדרומי. שם התחבקנו
והתנשקנו. היד, שם סלע גדול, כחצי מסר
גובה, ואחרי חמש דקות של עמידה, ישבנו
על הארץ ונשענו על הסלע.
במקום היה חושך גמור.
כעבור חמש דקות נוספות הופיעה מכונית,
ג׳ים מסוג רובר, עם אורות חזקים
מאד, שבאה מרחוב השלום. היא עקפה את העמודים
שלידם עמד הטנדר שלנו, והתקרבה 1 ,
לבית־הקפה. הפנסים שלה הציפו אותנו באור•
המכונית נעצרה מטר לידינו. שני שוט|
רים
ירדו ממנה, ואחד מהם שאל אותנו
מה אנחנו עושים כאן.
עניתי לו* :שום דבר!״
הם חזרו ועלו למכונית והמשיכו לנסוע.

..העפתי סבס...״
* • ירהוא ; י ראינו שהמקום יותר מדי
פו מ בי, ולכן קמנו וטיילנו לאורך הטיילת,
דרומה, עד למקום הנמצא כ־ 12 מטר
מעבר לרחוב השלום. נמצא שם בית־כנסת
(שלא ידעת־ אז על קיומו) .משם יכולנו
לראות את הטנדר של סרן כרמלי, ואת כל
התנועה בטיילת. עמדנו ולא המשכנו למקום
אחר, מפני שרציתי לדאות •מ תי יפעילו את
הטנדר.
ראיתי את הרובר של השוטרים נוסע בכיוון
לטנדר שלנו, נעצר לידו ועולה לרחוב
השלום.
כל אותו זמן היינו שרועים יחד על הארץ,
כשהכובע שלי מתחת לראשה של מירד, ומסביב
חושך. כאשר קמנו, שמענו כבר דפיקות
של מכשירים ליד הטנדר. עמדנו וראינו
כי הטנדר מתחיל לזוז.

התמונה האחרונה של מירח ארצי
נשלחת על־ידיה לחיים שנוזזון, שבועות
מעטים לפני הרצח. על נבח רשומות
המלים :״זכר לאור — בחיינו׳ 2.11.52 .
בכלנב־יד יפה ומנוקד, אופייני לצברית.

ליויתי את מירד, עד להתחלת המדרכה של הטיילת. משם רצתי לעבר הטנדר, והיא המשיכה
בדרכה בכיוון לביודהקפה.
כשהגעתי לטנדר והושטתי את ידי לעבר ידית דלת הקבינה, ניתק הכבל שקשר אותו
לרובו. באותו רגע העפתי באופן אינסטינקטיבי מבט שמאלה. ראיתי את מירה עוברת את
אי־התנועה בדרך לבית־הקפה. היתר, זאת הפעם האחרונה שראיתי את מירד״
קשרתי שוב את כבל הטנדר לרובו, עליתי וישבתי ליד סרן כרמלי. הדובר משך אותנו
עד לסוף עליית רחוב השלום. ירדתי מן המכונית, התרתי את הכבל ואמרתי תודה לשוטר.
עקפנו את ד,רובו ונסענו בכיוון ורומה, לצמח.
למה המשכתי בדרך* לא היד, כבר מה לעשות בדמיה. אולם נשארתי באותו טנדר כי הוא

היה הרכב היחיד שיכולתי לחזור בו לבסיס שלי. סרן כרמלי היה שייך לגדוד שלי. לא
הכרתיו עד לאותו ערב מפני שבסך הכל הייתי בגדוד הזה רק יומיים.
נסענו למשטרת צמח. שם העיר כרמלי את אחד הקצינים, ועלינו יחד עמו על קומאנדקאר
שהוביל אותנו למשלט. את הטנדר השארנו בצמח.
סיירנו במשלט והראו לנו במקום כתמי דם, שנשארו אחרי ההתנגשות שהיתה באותו יום
עם הסורים. בשלוש לפנות בוקר חזרנו לצמח. שוב ניסינו לשוא להתניע את הטנדר, עד
שהקומאנדקאר דחף אותנו. בדרך לראש־פינה כבה מנוע הטנדר שוב. כרמלי ואני התחלנו
לטפל בו בכל מיני שיטות, אך שום דבר לא הועיל.
לבסוף תפסנו מכונית של חלב שמשכה אותנו. אני נהגתי בטנדר. כרמלי נשאר במקום.
עשיתי סיבוב, חזרתי אליו, העליתי אותו למכונית והמשכתי לנהוג עד לבסיס שלנו.

״מי נרצח? מג! נרצח? יי
ך י< הגענולמהנה בשעה 8בבוקר, אחרי ארוחת־הבוקר, כ־ 12 שעות אחרי שיצאתי
| | ממנו. בשעה 10 או 10 וחצי היתד, צריכה להתקיים ישיבת רבי־סמלים. לקראת זה
התרחצתי, גזזתי את ציפורני, החלפתי בגדים, נתתי לחייט לגהץ את הבאטל־דרם שלבשתי
גם בטבריה, ולבשתיו מחדש. לא היה לי באטל־דרס אחר.
הספקתי לשבת כחצי שעה עם רבי־הסמלים, כאשר לפתע נכנסו למשרדי שני שוטרים
אזרחיים בלווית סמל משטרה, ושאלו אם אני רס״ר שמחון. אמרתי שכן. הם שאלו אם אפשר
לדבר אתי ביחידות, ואמרתי* :בבקשה!״
שיחררתי את רבי־הסמלים ואז ניגש אלי הסמל, הניח יד על כתפי ואמר :״אני אוסר
אותך באשמת רצח!״
ברגע הראשון חשבתי שבאו אנשים מן הגדוד כדי למתוח אותי. בתוקף תפקידנו באותה
תקופה ובאותו אזור היה לנו מגע עם שוטרים. עברה בי המחשבה שמישהו אירגן כאן
מתיחה לרס״ר החדש.

היא כתבה עד התמוש :״כה טוב היה.״׳־
תמונה זו של חיים שממון ומירה ארצי צולמה על שפת־ינוה של נתניה, ביום בו רבו
השניים על ענין פעוט. כעבור נמה ימים לקחה מידה את התמונה סן הצלם ושלחה
אותת אל חיים שסחון. על גב התמונה כתבה כהט, בהיה 25 ם פטמבר.״

אבל כשהוא חזר שנית על דבריו בצורה רצינית, שאלתי אותו :״מי נרצח? מה נרצח?״ והוא
אמר :״אני לא יודע. שלחו אותי לאסור אותך באשמת רצח. האם אתר, מתנגד שאני אעצור
אותך?״
באותו רגע גם עלה בדעתי שאולי קרה אמש משהו במישלט שביקרנו, כי השוטרים שאלו
גם על סרן כרמלי וחשבתי שבאו לעצור גם אותו. באותה שעה נכנס לחדר המפקד התורן,
סגן זאב, שגם אותו הכרתי זמן רב לפני כן, וגם הוא שאל את הסמל מי נרצח. הסמל חזר
ואמר שאינו יודע.
הסמל ביקש לערוך חיפוש בכילי. לקחנו אותו לחדר, שגרתי בו עם עוד כמה קצינים,
ונתתי לו לחפש במזוודה שלי. הוא חיפש בחדר. כאשר שאלנו אותו מה הוא מחפש, ענה:
•חבל עם דם!״ הוא כתב דו״ח( ,דומני שלא הוגש לבית־המשסט) וסגן זאב, הסמל ואני
חתמנו עליו.
לפי בקשת הסמל, ניגשנו למכונית שנסענו בה אמש. גם שם חיפש משהו, לא ברור מה,
עשה דו״ח וחתמנו. סגן זאב שאל אותי אם אני רוצה שיקרא למשטרה הצבאית, אולם אמרתי
לו שאין צורך, שרק ארד לראש־פינד, ושם יתברר שחלה כאן טעות.
נשארתי במשטרת ראש־פינה עד שעה אחת וחצי. אז הופיע ע. מ .מ. ריים, בלווית סמל,
ישב מולי ואמר :״אני מאשים אותך ברצח מירד, ארצי, שביצעת עם אחרים.״
זו היתד, הפעם הראשונה ששמעתי שקרה משהו למירה. אמרתי שזה לא יתכן, וכי רק אתמול
בערב הייתי איתה. אבל הוא הסביר לי שזו ״מירד, ארצי מדגניה א׳ ,הבחורה שהיית איתר,
אתמול בלילה, ושהיא נרצחה.״
נשארתי יושב מד,ומם.
הביאו לי כוס מים, והוא אמר לי לפי הנוסח המקובל שאני יכול למסור עדות, אם אני
רוצה. הסכמתי למסור עדות. בסיומה ביקשתי אותו שיבוא איתי לטבריה, ואני אראה לו
בדיוק אי*־ ,הייתי עם מירד, ואיפה נפרדתי ממנה. הוא הסכים.
לקחתי את ע,מ.מ. ריים, יחד עם עוד כמה קציני משטרה מטבריה, לבית-קפה עבאדי,
והראיתי להם בדיוק כל צעד שעשיתי עם מירד, באותו ערב.
הובלתי את רייס למקום שביליתי עם מירר״ ;א ראיתי אז כל צורך לפרט מה עשינו יחד
בדיוק, כי לא רציתי׳להוציא לאור את היחסים הפרטיים שלנו.
הובלתיו חזרה לבית־הקפה, שאליו הלכה מירה כשנפרדנו. בדרך לבית־הקפה הוא שאל אם אני
רוצה לראות איפה מצאו את מירח. שאלתי אותו אם היא עוד נמצאת שם, והוא אמר שלא.

מאחורי בית־הקפה.
חזרנו לבית־הקפה, ושם רשם ריים דו״ח מפורט מאד על כל תנועה שנעשתה על ידי
ועל־ידי מירד, באותו לילה, ועל כל צעדי בזמן שהראיתי לו את המקומות. חתמתי על הדו״ח,
ובאותו רגע לא שמתי לב — מחמת התרגשותי — שהוא השמיט מן הדו״ח כי היה זה הוא
שהציע לי לראות את מקום הפשע, וכי הוא לקח אותי לשם. זוהי אחת הנקודות שלא

התעוררו משום מה בבית־המשפט.
לקחו אותי לחדר בקומה השניה במשטרת טבריה. שם היו כמה קצינים ואנשי המשטרה
הצבאית. רבתי שם עם אחד הקצינים. אבל רייס דיבר אלי בלשון חלקות והרגיע אותי.
ביקשתי מרייס רק דבר אחד: שלא יצמצם את החקירה נגדי. אמרתי שאני מבין שהוא צריך
לעצור אותי, מאחר שהייתי עם מירד, באותו ערב, אבל שלא יתן בינתיים לרוצח האמיתי
להימלט. ואז שמעתי בפעם הראשונה את תשובתו, שעליה חזרו הוא ושאר החוקרים עשרות
פעמים בימים הבאים :״אתה אהבת אותה! אתה רצחת אותה!*
ביקשתי מרייס שיעשה איתי מה שירצה, שיתן לי זריקת אמת, או יביא אותי למכונת־אמת.
התשובה היתד, שוב ושוב :״אתה אהבת אותה! אתה רצחת אותה!״
למחרת היום שיגרתי מכתב להורי מירר״ דרך החוקר של המשטרה. הודעתי• להם שידי
נקיות מן הפשע. לא קיבלתי כל תשובה. באותו ערב הכניסו לי לחדר שני בלשים, בטענה
שהם אסירים. ישבתי ושוחחתי עם אחד מהם בשם כהן, שהיכרתי אותו מהצבא, אך לא
ידעתי שהוא בלש. סיפרתי לו את כל מה שקרה איתי, ושירטטתי לו מסה. אחר כך נעלם
ולא ראיתי אותו יותר.
גם רמ״ח עופר, שהכרתי אותו מד,בריגדה ומן המשטרה, הופיע בלילה השני בתאי וניסה
לומר לי שמצבי אבוד, ושהוא מציע לי להודות באשמה. הוא סיפר שביקר בבית הורי בחיפה,
וששם המצב נורא, ואחרי שעיין בכל החקירות שנחקרתי הוא מציע לי להודות באשמה. אז
יורידו את זה לסעיף של הריגה, ולא אקבל הרבה.
הסברתי לו שאני חף מפשע, שאני קרבן בכל העסק הזה, ושאבקש את עזרתו. הוא יצא
וחזר כעבור חצי שעה, עם אותו סיפור. אמרתי לו :״חשבתי שבאת אלי כחבר. עכשיו אני
צריך לבקש אותך לעזוב את המקום.״ הוא הלך.

(.תת׳ לה נוזל יציתצזת...־
ך* כרתי את מידה ארצי באחד מבסיסי־האימונים של הנח״ל. היא היתד, סמלת!
| מחלקה. אני הייתי רס״ר הבסיס. עקבתי אחרי עבודתה במשך איזה חודש ימים, ובאחד
הימים קרה לי אינצידנט משמעתי איתר, במגרש המיסדרים.
היא הופיעה למסדר כשהסמל שלה לא מצוחצח. שאלתי אותה למה הוא לא מצוחצח,
והיא ענתה :״אני לא יודעת איך מצחצחים אותו.״
ביקשתי ממנה שתיכנס אלי למשרד אחרי המיסדר. לקחתי את הסמל של הכובע שלה,
ושלחתי אותו לירושלים, שיצחצחו את חציו במכונה. כשהחזירו אותו, קראתי לה, נתתי לה
את הסמל ונוזל לציחצוח (״בראסו״) ,ואמרתי לה :״תביאי אותו בערב אלי, מצוחצח כולו.״
בערב היא חזרה עם הסמל, אבל הוא לא היה מצוחצח. היא טענה שאינה יודעת איך
עושים את זה, שאני אלמד אותה. ישבתי איתר, וציחצחתי את הסמל. זו היתד. היכרותנו
הראשונה.
ציחצחתי את הסמל, הרכבתי אותו על הכובע והמשכתי לעקוב אחרי עבודתה בבסיס.
נוכחתי לדעת שהיא מתאימה למלא תפקיד של רב־סמל פלוגתי. הכנסתי אותה לתפקיד זה.
בתור רב־סמלת היא היתד, כבר קשורה איתי. עשרות פעמים ביום נכנסה למשרדי. נתקשרה
בינינו ידידות, שבמרוצת הזמן הפכה לאד,בד״
היא היתה בת 20 וחצי, ואני הייתי בן .24
הרקע שלנו היד, שונה מאד. אני יליד חיפה, בן למשפחה ספרדיה עתיקה, הנמצאת בארץ
זה הדור הרביעי.
הורי גרו בקרית־אליהו, ליד בת־גלים. לאבי היתד, פעם סנדלריה ברחוב החלוץ בחיפה.
אחר־כך שירת בדרגת רב־מלח בצי הבריטי. כשהשתחרר, היתד. לו חנות מכולת בקרית׳
אליהו ואחר־כך עיבד אדמות בסביבתנו, עד שפרש מהעבודה. כיום הוא בן ,59 ואמי בת .56
יש לי חמש אחיות ואח. למדתי בבית־סכר אליאנס, וגמרתי בית״ספר עממי. המצב הכלכלי
לא איפשר לי, לאחי ולאחיותי להמשיך בלימודים, ולכן התחלתי, בהיותי נער, לעבוד במסגר,
עד שהתגייסתי בגיל 16 .וחצי, למשטרת הישובים העבריים. שרתי בגדוד הגלבוע, בבית־אלפא.
מהנוטרות עברתי כמעט ישר לבריגדה היהודית, והגעתי עד לבלגיה ולהולנד. בחוזרי ארצה,
עוד בבריגדה, אירגנו אותי לאצ״ל. זה היה טבעי בשבילי, כי עוד בתור ילד הייתי חבר בבית״ר.
אחרי שיחרורי קיבלתי ג׳וב אזרחי ביחידת ההסרטה של הצבא הבריטי, בתור נהג. באותו
זמן הייתי פעיל בהגנה, כמפקד אחת העמדות בקרית־אליהו, ולבסוף, עקב פרוץ המלחמה,
רותקתי בשרות מלא לחי״ש בקרית־אליהו.

אות, ומן ק״סת׳ גם קשר עם אצי־ ,7וכשהגיע זמני 7ד,תחיי7
ובשדותיה השתתפתי בהתקפה על רמלה. יחד עם כל היחידות של אצ״ל: צורפתי באמצע

מלחמת העצמאות לצה״ל .

!(.ראתי לח סירס 8

>׳* שהגיע זמני להשתחרר, בחרתי בצבא־הקבע כקאריירה. לא היה לץ שום מקצוע
^ אחר, כי 7מעשד, עסקתי כל חיי בצבא !1ת. הגעתי בשלבים־שלבים לדרגת רס״ר, וזד.
היד, תפקידי כשהתחלתי ללכת עם מירד״ שהיתה ילידת משק ושהתחנכד, מי\מד, הראשון על
ברכי המשק ותנועת הקבוצות.
קראתי 7ד, מירט, כי באותו זמן קראנו יחד ספר של רומן רולן בשם הנפש הקסומח,
ששם גיבורתו היד, אנט. הלכנו יחד שנה וחצי.
היחסים שלנו היו מיוחדים במינם, במסגרת צבאית. בתפקיד היא קראה לי ״רס״ר שמחון״
והתנהגנו ברשמיות, אולם אחרי העבודה באד. לחדרי וקראה לי ״חא־ים״ ,עם הוגש על
ההברה האחרונה. היד, לי חדר מסודר, עם תקליטיה גדולה, ולמעשה שהתה רוב זמנה הפנוי
בחדרי.
הכינונו שם ארוחות לשנינו, שמענו ותקליטים? .ופעמים ביקרתי בלילה בחדרה, בבנין
המדריכים. כל המצב היד, עדין מאד. לא היה איכפת ;7נו. הסתכנו. לא פעם הזנחתי בגללה
דברים שמעולם לא הייתי מזניח אותם לפני שהכרתי אותה.
הייתי רס״ר תקיף והגון. ניסו לצייר אוחי אחר־כך כטיפוס של רס״ר שמנבל את שיו
ונוהג בגסות, אולם לא כך הבינותי את תפקידי. למדתי בבסים־ד,אימונים שעל הרס״ר להקפיד
על משמעת וסדר, וכאשר ביקשו אותי לעבור לנח״ל סירבתי תחילה, אך כשהסכמתי השתדלתי
להנהיג גם שם את הנוהג שצריך להיות, לפי דעתי, בבסיס אימונים.
יתכן שלא כל אחד אהב את זה, ובמיוחד בני המשקים שהיו רגילים למשטר הרבה יותר
חופשי. אולם כך הבנתי את תפקידי, ומילאתי אותו במשך שנתיים מבלי שמישהו מן
הממונים עלי יעיר לי אפילו פעם אחת על התנהגותי במסגרת התפקיד.

״רגן הפליה עדתית...־
^ חרי שהשתחררה, הצלחתי לשכנע את מירד, לחתום לחודשיים לצבא־הקבע.
במשק ידעו שזו עבודתי, וכעסו עלי. הם היו מעוניינים שהיא תחזור למשק ששם שרר
אז חוסר בידיים עובדות.
התחלתי לבקר אוחד. במשק. לפני הצבא, גרה מירד, בחדר עם הוריד״ אך בשחזרד״

קיבלה חדר לחוד. נהגתי לבקרה שם, פעם־פעמיים בשבוע. הוריה קיבלו אותי בידידות,
ולא הבחנתי בשום גילוי של אי־רצון מצדם. להיפר, לא פעם לקח אותי אביה, שיש לו
תפקיד בעיר, במכונית שלו, ואמה ידעה שאני מתגורר בחדרה של מירד, בימי שהותי במשק.
במשק, זה היה מובן מאליו שאנחנו זוג. אכלתי בחדר־האוכל כפי שנוהג כל אורח,
ועד כמה שיכולתי להרגיש התיחסו אלי בצורה חברותית.
באחד הימים גילתה לי מירד. שאביה דיבר איתר. ברצינות על היחסים בינינו. אני זוכר
שעמדנו ליד הכנרת ונכנסנו לבוץ לבנבן, שעה שהיא מיררה בבכי וסיפרה לי שאביה
מתנגד ליחסים שלנו וביקש ממנה לחסל אותם. הבינותי שהמשק לא התנגד לידידותנו
כל עוד היתר, במסגרת של יחסי חברות, אולם עכשיו, כשהחלה ד,משנחה לחשוש שיחסינו
רציניים מדי, התנגדה לזה.
אמרתי לה שתיתן לי לחשוב על המצב, ואני אגיד לה מה עלינו לעשות. בחוזרי הביתה
שקלתי עמוקות והגעתי לידי מסקנה שלא יכולה להיות שום סיבה להתנגדותו של אביה
מלבד הפליה עדתית. כתבתי לו מכתב, ואמרתי לו את הדברים כפי שאני ראיתי אותם.
ביקשתי ממנו שלא ימסור למירה מאומה על מכתבי זה, אם הוא באמת אוהב אותה.
קיבלתי ממנו תשובה על המכתב. הוא שאל איו אני יכול להעלות על הדעת כדבר הזה.
הוא הזכיר את הערצתו לרמב״ם וליהודה ר,לוי, שהיו יהודים ספרדיים, ואמר שאמנם הוא
מתנגד ליחסינו, אבל התנגדותו נובעת מתוך הבנתו שאנו לא נתאים אחד לשני.
כתבתי לו מייד מכתב שני, ביקשתי את סליחתו על שהעזתי ל!.שוב בכיוון של הפליה
עדתית. במכתב זה הסברתי שאני מבין אותו, ושהוא שיכנע אותי שגישתו היא בלתי־משוחדת,
אם כי אינני מסכים איתו.
היחסים ביני לבין מירד, לא הופסקו. הוספתי לבקר בדגניה.
כשאני מנסה להבין את היחסים בין מידה לביני, אני חושב שפעל כאן חוק משיכת
הניגודים. היא ניסתה להקנות לי דברים שהיו זרים לי, ושעמדו מחוץ לעולם בו גדלתי
ובו הלכתי. למדתי ממנה הרבה.
הרגשתי שהיא נמשכת אלי כאל גבר, בעוד שאני נמשכתי אליה כאל בן־אדם, ולא רק
כאל אשה. מעולם לא חלמתי עד אז שאני מסוגל לשכב על מטה ולקרוא באוזני בחורה
פרק מתוך פרומוזיאוס הכבול, או שבחורה תקרא לי יצירה כזאת.
אדם זר לא יוכל להבין מה מתרחש בין בחור ובחורה האוהבים זה את זו. קיבלתי
ממירה מכתבים שכל אדם אחר היד, חושב שזה סוף היחסים שלנו, ואילו אני חייכתי,
כי ידעתי שאם אופיע אצלה למחרת היום,
כל הענין יהיה כלא היה.
בכל זאת כשהייתי חוזר הביתה ושוקל
את המצב, במיוחד אחרי מכתבו של אב ה,
ראיתי לפני תמונה שכזו: יבוא יום ונצטרך
להתחתן. או שאקח את מירד, העירה, או
שהייתי צריך להיכנס למשק. עם שיקול נד
סף באתי לידי מסקנה שבאווירה שתיווצר
עם התנגדותו של אביה אין לי מקום במשק,
ואותה לקחת העירה — יהיה זה פשע בל
יכופר.

כעבור כמה ימים ביקרתי אצלה שוב במשק, ואז הראתה לי את תמונותיה מבית־ההבראה.
בהזדמנות זו נתקיימה השיחה על כושי, שהזכרתי אותה קודם.
יחסינו נמשכו כרגיל. התנצחנו קצר. במכתבים, ואת אחד מהם סיימה במלים ״שלום לחיים
לעולמי עולמים.״ אולם ד,ודחסתי לכל זה בהומור, וכאשר ב;.תי למשק, כל כמר, ימים, אפילו
לא הזכרנו את המכתבים האלה, העלולים לעשות רושם על זרים.
ביקשתי את מירד, לארח במשק את אחותי הצעירה, לאה, שהיתר, אז בת .18 לאה היתד,
חולה, והיתד, זקוקה לכמה ימי הבראה. מירד, נענתה ברצון, ולאה היתה במשק עד שבוע
לפני אותו ערב בטבריה.
לפני כן ביליתי ערב אחד עם אמה של מירה, ביום הולדתה של אחת מבנות המשק שהיתר,
חניכתי. אני זוכר שאמה של מירד, אמרה שהיתר, רוצה לאכול פעם מאכל־שבת מזרחי מובהק,
ואני הזמנתיה להורי בחינה, ואמרתי שאודיע לה מתי.
אני חיבבתי את אמה של מיוה מאד. בעת אחד מביקורי האחרונים, רקדתי עמה
לצלילי מוסיקה לריקודים, דומני טאנגו. תמיד חיבבתי והערכתי את הוריה של מירה, וגם
עכשיו — אחרי כל מה שקרה — אין בלבי שום טינה כלפיהם. אני יודע ומבין ומרגיש שהם
נפגעו אף יותר ממני, ואני מקוד, שיבוא יום והם ידעו כי.לא אני האיש שלקח את בתם הבכורה.
כך הופיע הענין בבית־המשפט. אחרי שהייתי עציר כששה חודשים בבית־הסוהר בתל־מונד,
נפתח המשפט בבית־המשכט המחוזי בחיפה. יישבתי בתא הנאשמים, לבוש במדי־צבא
ועונד דרגה של רס״ר, ועל פני עברה השורה הארוכה של עדים. דבריהם של אחדים
מהם נחרתו עמוק בזכרוני.
אחד מאלה היה הרופא הסאתולוג, שניתח את גופתה של מירה, כיום וחצי אחרי הרצח. הוא
הגיש דו״ח בכתב, אותו ניסח מיד אחרי הניתוח, ובו קבע כי המוות נגרם על־ידי חניקה בידיים,
וכי לפי מצב האוכל בצנורות העיכול מתה מירה שעות מעטות, אחרי הארוחה האחרונה. על
גופה של מירד, היו שריטות וחבטות, אך לא סימנים של אלימות או של אונס.
המלים שעוררו מיד את תשומת־לבי היו ״שעות מעטות אחרי הארוחה האחרונה״״ .לפי
הבנתי, כשאדם כותב ״שעות מעטות״ ,הוא מתכוון לפחות לשעתיים. אולם אני ניגשתי
לשול,זנה של מירד, זמן קצר אחרי שגמרה לאכול עם כושי, ונפרדתי ממנה כעבור שער״
גם התובע הרגיש, כנראה, בנקודה זו, ולכן לחץ על הפאתולוג בבית־המשפט. הפאתולוג,
שהוא פקיד ממשלתי, נסוג בזמן העדות מן הדו״ח בכתב, ועתה, חצי שנה אחרי הבדיקה,
אמר ש״שעות מעטות אחרי״ יכול להיות גם ״חצי שעד, אחרי״.
התעניינתי אחר־כך אצל רופאים בשאלה
זו, ולמדתי כי יש הבדל גדול, מבחינת מצב
האוכל בקיבה ובמעיים, בין כמה שעות לבין
חצי שעה. איך זה יתכן כי רופא מנוסה
יחליף עדות מבוססת, שנתן בכתב בשעה
שראה כל אבר בגופתה של מירד״ בעדות
שהוא בנה על רגל אחת בבית־המשפטז

.טשי נשאר לברי...־

.,ת! *ת הפתון י

ח ת הדמויות המרכזיות במשפט
\£ר,יר, כושי, שאיתו באה מירד, אותו ערב
לבית־הקפה. כושי היה אז כבן 30ב.וור
נמוך, בעל גוף מוצק, עם שפם, צבר מובהק
וטיפוס של נוער עירוני.

•• דעתי שמירה אוהבת את המשק. ידעתי
,שו,א אור״ .ת כל שעי.־ וצער בדיניה ״׳.
ידעתי שהיא קשורה להוריה בצורה שאינה
לא הבינותי מעולם את התנהגותו של כושי,
משתמעת לשתי פנים. לכן הבנתי והרגשתי
כפי שהשתקפה בעדותו. כשיצאה מירר, איתי
שהוצאתי, לחיי עיר תהיה נדונה לכשלון
החוצה, נשאר כושי יושב במקום. כעבור זמן
מראש. אהבתי את מירד, כני שהיא, אך אילו
מר, נכנסו לבית־הקסה השוטרים אפריאט והייתי
צריך לקחת אותר, העירה, היתד, חייבת
כהן, שבאו ברובר. אפריאט סיפר בקפה שיש מנהגי לסטות מדרכה ולשנות את מנהגיה,
זוג שמזדווג מאחורי קיר בית־הקפה.
הקבוצה, שהיא חונכה על ברכיהם.
כושי טען שלא שמע את הדברים, אולם
ואז החלטתי שאני אנסה להתחתן עם
לפי דבריו של אפריאט, שדיבר בקול רם, זה
בחורה פתח־תקוואית, סתם כדי לברוח מכל
היה מוכרח להגיע גם לאוזניו של כושי.
הענין הזה. אבל אחרי שקשרתי קשר עם
אותה נערה מפתח־תקווד, ואיתי שלא אוכל
מה היד. עושה אדם כשהוא שומע שהבחורה,
להיפרד ממירה. וכך חזרתי אליה, אחרי פרישהוא
עצמו הביא אותה במכונית שלו (יותר
דה של שבועייב, וסיפרתי לה את כל הענין.
נכון במכונית של מנהל סולליבמה הלל דן,
איני זוכר אם נסיון זה להיפרד היה
שכושי היה הנהג שלו) ״מזדווגת״ עם גבר
אלה הם פניו של אותו אדם — פעם לפני שהורשע בדין ופעם אחרי שזכה לחנינה. התמונה
לפני או אחרי שמירה היתד, בבית־ההבראה,
במרחק כמר, מטרים ממנו? מה היה עושה
מימי! צולמה בבית־המשפט, באחת ההפסקות, והופיעה, יחד עם רפורטגיה גדולה, בגליו!
בו הכירה את כושי.
אם הבחורה קרובה לו והוא הציע לה נשואין?
העולם הזד .816 ,התמונה המופיעה בצד שמאל צולמה בשבוע זה, בשעת הכתבת הסיפור.
באותו בית־הבראה היה לנו סכסוך קטן__ .
כושי טען, בעדותו :״לא היה איכפת לי!״
לקחתי אז את מירד, בפעם הראשונה לרקוד
לדברי כושי, מירד, לא חזרה לבית־הקפה, ואילו הוא עצמו נשאר שם. אולם ב:.קירת שתי־בבית־קפה.
מירר. ידעה רק טאנגו, וגם ריקוד זה לא גמרנו אף פעם. למחרת היום הלכנו
וערב של הסניגור שלי, עורך־הדין אשר לויצקי, הודה כושי שב,וצות יצא החוצה וסגר את
לשפת־הים, אך היות ולא היה לי בגד־ים, לא שחינו. ישבנו על כסא־נוח והצטלמנו.
המכונית שלו. אז ראה גם את הסוודר אשר מירד, השאירה במכונית.
כעבור כמה שעות הלכנו לאכול גלידה בנתניה. שכחתי את הארנק שלי בבית־המלון. כך יצא
שהשתמשנו בארנק שלה. היה לה ארנק־כים קטנטן. כשרציתי לשלם באותה מסעדה
אני עזבתי את המקום בדיוק בשתים־עשרה. אני זוכר את השעה, כי הסרן כרמלי שאל
בה אכלנו גלידה, הוצאתי מן הארנק יתד עם הכסף פתק, בלי כל כוונה להוציאו. היא
אותי_מד, השעה כאשר טיפלנו בקשירת הכבל לרובד או בשעה שניתקתי אותו.
חטפה אותו מידי. זה סיקרן אותי, והיא לא הצליחה להוציא אותו מידי. היא דרשה את
אחרי שסגר את המכונית, חזר כושי, לדבריו, לבית־הקפד, וחיכה. בבית־הקפה היו אז אלי
הפתק חזרה, ואני אמרתי. :לא!״
עבאדי והשוטר כוהן, שנשאר במקום אהרי שהשוטר השני אפריאט, נסע וגרר אותנו ברובר
היא אמרה שנשלם ונצא החוצה. הלכנו בכיוון לבית־ההבראה. בדרך — ״תן את הפתק!״ —
שלו. כאשר חזר אפריאט, אחרי חצי שער, בערך, שאלו אותו אם הרס״ר נסע, והוא ענד, שכן.
״לא אתן את הפתק!״ היא אמרה :״אתה תצטער על זה!״ אמרתי :״לא הצטערתי כל
שאלו אותו אם הבחורה נסעה איתו, והוא ענה שלא.
ימי חיי, ואני מקוזה שלא אצטער גם הפעם.״
אז יצאו אלי עבאדי והשוטרים אפריאט וכהן כדי לרדוף אחרינו, מסיבות מוזרות מאד
כשהגעתי לבית־המלון בו גרתי, אמרתי שאני עולה כדי לקרוא את הפתק. היא אמרה,
שעוד אעמוד עליהן. העיקר הוא שכושי נשאר בבית־הקפה לבדו, למשך שלושת רבעי שער.
ברוגז :״אם תעלה, אז אל תרד!״
בערך. בפרק־זמן זה היה חופשי לעשות מה שירצה, מבלי שאיש יראה אותו.
אמרתי :״אני אעלה וארד. אם לא תהיי פה, אז בסדר*.
כשחזר אלי עבאדי והשוטרים הסתלקו, נשארו כושי ואלי לבדם. בשעה שלוש אחרי חצות
עליתי. לקחתי את הפתק. קראתי׳אוחו. הוא• כלל הרהורים מבית־ההבראה, סיפור של
הציע אלי לטלפן למשטרה ולהודיע כי מירד. איננה. היומנאי במשטרה אמר להם לגשת לתחנה,
רגשות, על הים והעצים והירח, בלי שום קשר לשום אדם.
והם עשו זאת במכונית של כושי. תוכן הודעתם במשטרה אינו ידוע לאיש, כי היומנאי
ירדתי. היא חיכתה למטה. נתתי לה את הפתק, והיא לקחה אוחו ברוגז והלכה לבית־טען
בעדותו שהוא רשם אותה על פתק, ושד,פתק אבד.
ההבראה. הזמנתי מונית וחזרתי לחיפה.
גם זה די מוזר. אם מירר, לא חזרה, הרי כושי היה צריך לחשוב שהיא נסעד, איתי, ולא
היה לו מה לחפש במשטרה. אם חשב שאולי קרה לד, משהו, הרי הדבר הנכון ביותר מצידו
היה לנסוע לדגניה א׳ ,מרחק עשר. דקות נסיעה, ולברר שם.

לב]׳ ואחו׳ :ארבע שנים שר מאסו

ך • עכור כמה ימים כתבה לי מנתב הריף, בו נזפה בי קשה על התנהגותי, אבל
צירפה למכתב את התצלום שהצטלמנו באותו יום, ושהיא לקחה אותו מן הצלם. על
גב התמונה רשמה כ ה טוב היה 25.10
השבתי לד -במכתב לא עדין ביותר, אך הבנתי כי הרוגז עבר. נסעתי בכיוון לבית־ההבראה.
לא מצאתי אותה בחדרה. נאמר לי שהיא יצאה לראות סרט עם המבריאים, ובאמת, אחרי
הצגת חקולנוע, חזרה עם חבורה שלמה.
יצאנו ביחד ונשארנו עד 12 וחצי או אחת בלילה. בבוקר חזרתי לחיפה, והיא עוד הצליחה
לפגוש אותי ברחוב בנתניה.

אחרי שחזרו מהמשטרה, נשארו אלי וכושי יושבים בבית־הקפה עד שעד, שבע בבוקר. כושי
לא ידע להסביר לשם מה. הוא טען שחיכה כדי שמירה תחזור להגיד לו שלום.
בשבע בבוקר, לדבריו, הואץ נסע במכוניתו ועזב את טבריה, מוזר שהאיש, אשר בשעה
שלוש הודיע למשטרה כי טירה נעלמה, לא ראה צורך להיכנס בשבע לתחנת המשטרה, למרות
שעבר לידה, כדי לברר אם בינתיים נודע משהו. הוא המשיך ישר בדרכו מחוץ לעיר. הוא
טען כי רק בשעה אחת וחצי, בתל־אביב, נודע לו על מוחה של מירד.,
בכל זה אנו רואים שהתנהגותו של נושי היתד, מוזרה למדי, ובי לפחות פעמיים כאותו

לאד צי מ/יז
לילה היה לבדו, חופשי לעשות ככל העולה על דעתו מבלי שאיש יבחין בכך, וכי לפחות פעם
אחת, לדברי עצמו, היה מחוץ לבית־הקפה.

.אדי עבאד׳ היה בסו
• 1תכן שהתנהגותו של אלי עבאדי היתד, מוזרה עוד יותר. אלי הוא בחור ספרדי, בעל
7גובה בינוני ורזה. אז היה כבן .30 בסבריה היה ידוע כאדם המקיים קשרים די הדוקים
עם המשטרה.
אחרי שהשוטר אפריאט נכנס והודיע כי זוג מזדווג ליד קיר בית־הקפה, יצא אלי —
לדבריו — יחד עם השוטר כוהן לחפש באותה פינה מוצגים מוחשיים כדי להוכיח לכושי
שהרס״ר הזדווג שם עם הבחורה שבאה עם כושי. כאשר לא מצא דבר, לאור פנס יד, חזר
לבית־הקפה, וכעבור חצי שעה יצא שוב עם כוהן לסיור ארוך לאורך שפת־הים, לשם אותה
מטרה מוזרה. לדבריהם, בחוזרם מן הסיור, ראו אורות של מכונית בסוף רחוב השלום,
למעלה. מזה מסתבר כי הם חזרו בכיוון לבית־הקפה כמעט באותו רגע שמירה היתד, בדרכה
חזרה לשם, אחרי שנפרדה ממני.
אלי לא ידע מי זו מירה. אחרי שראה שבאה עם בחור אחד ויצאה — לדברי השוטר —
״להזדווג״ עם שני, יתכן שחשב אותה לטיפוס מפוקפק שאפשר לנצלה. על כל פנים, באותה
שעה היו אלי והשוטר חופשיים לעשות כאוות נפשם, בחושך, מבלי שאיש יראה או ישמע.
כשחזרו לבית־הקפה, התישבו כושי, אלי עבאדי והשוטר כהן. כאשר חזר השוטר אפריאט
עם הרובד, הציע אלי לרדוף אחרי הטנדר שלי כדי לתפוס את מירה, למרות שהשוטר
אפריאט אמר שמירה איננה במכונית והרס״ר נסע לבדו עם הקצין.
אפריאט העיד בבית־המשפט שאלי שאל אותו אם הוא רוצה לקיים יחסים מיניים עם
בחורה, וכי לשם מטרה זו יצאו שלושתם — בלי כושי — לרדוף אחרי מכוניתי, מתוך
תקווה שמירה נסעה עמי. כך, על כל פנים, טוענים הם.
כושי, לעומת זאת, טוען כי השלושה רדפו אחרי הטנדר כדי לשאול את מירד, אם היא
חושבת לחזור אליו או לא.
השלושה יצאו ברובר, אולם בפינת רחוב השלום עצרם שוטר וביקשם לרדוף בכיוון ההפוך,
לקרית־שמואל, אחרי מכונית שנסעה בלי אורות. הם עשו זאת, אך לא מצאו את המכונית,
חזרו, נסעו כמאה׳מטרים אחרינו, נואשו מכך וחזרו לבית־הקפה. שם נפרדו אפריאט וכהן
מעבאדי, ועבאדי חזר.לבית־הקפה.
אני אומר שכל הפרשה הזאת אינה מתקבלת על הדעת. אולם אם יצאו כדי לבדוק מה
המצב בחוץ ואם יש תנועה בשטח, כדי לתכנן את המשך הענין, הרי ההצעה לרדוף אחרי
היתד, אמתלה טובה כדי לקחת עמם גם את אפריאט, שהיה נהג המכונית ושבלעדיו לא
יכלו לזוז בדובר.
כעבור שעתיים היה זה שוב אלי שהציע לכושי להודיע למשטרה, וגם זה מתקבל יותר על
הדעת אם רצה אלי לברר בצורה זו אם נודע משהו למשטרה.
לגבי אלי, כל מה שאפשר להגיד הוא שהיתה לו הזדמנות לעקוב מבעד לחלון בקומה
השניה של בית־הקפד, אחרי כל התנועות של מירד, ושלי כשהיינו יחד, שכנראה חשב אותה
לפרוצה, ושהיתד, לו הזדמנות — יחד עם השוטר כוהן — לפגוש את מירה לבדה, בחושך,

בדרכה חזרה. חוץ מזה צריכים לאמר שהתנהגותו אחרי זה, במשך כל הלילה, היתה
תמוהה ביותר.

,כח! העז חץ ור כסיד,,..
* • שוטרכ הן, שהיה אז בן למעלה מ־ ,30 קצת שמנמן, בחור חזק, היד, באותו ערב
| |חוקר־תורן של משטרת טבריה. מטרת נסיעתו מן המשטרה היתר, לחפש אנס באחת
המעברות בסביבה. תחת זאת הגיע לקפה עבאדי, ועד כמה שברור מעדותו לא חשב פעמיים
במשך כל הלילה על מילוי התפקיד שלמענו יצא.
אחר־כך, כאמור, ראה אותי ואת מירד, יושבים מאחורי בית־הקפה והיה נדמהאלו שאנחנו
״מזדווגים״ (דבר שלא היה נכון, אגב) .הוא יצא עם אלי לחפש הוכחות להזדווגות ולהביאן
לכושי, וכך היתד לו ההזדמנות, יחד עם אלי עבאדי, לפגוש את מירד, כשיצאו לסיור הארוך.
כהן, שבתוקף תפקידו בוודאי סיפליבעניני זונות, אולי חשב לעצמו שגם מירד, היתד. יצאנית
מעיר אחרת.
כל שאר הדברים שנאמרו על אלי, חלים על כן גם עליו. על כל פנים, אין ספק שמה שקרה
ריתק אותו עד כדי כך שלא חלם כלל להסתלק ולגשת למילוי תפקידו האמיתי.
אני זוכר אותו על דוכן העדים, כשהוא חיוור כסיד ולא יודע לענות על השאלות. לויצקי
שאל אם הוא טמבל או רק עושה את עצמו כך.

.אפויאס לא ראה אותי...־
ך * שו טראפ רי א ט היה נתון לפקודתו של כהן. עדותו היתר, המכרעת בבית־המשפט,
| | ובגללה חוייבתי בדין.
כי אפריאט אמר שבזמן שגרר את הטנדר ברובד שלו, האירו אורות הרובד את החורבות
שמאחורי בית־הקפה, ושהוא ראה אותי יורד מחורבות, אלה. היה זה, כמובן, בדיוק אותו
מקום שם נמצאה למחרת היום גופתה של מירה ארצי.
אני לא ירדתי מהחורבות, ולא ידעתי כלל עד למחרת היום, על קיומן. מכאן שאפריאט
לא ראה אותי שם, ואם העיד כאשר העיד, אין לי הסבר אחר אלא שהוא רצה לתמוך בבנין
התביעה, שבלי עדותו היד, מתקפל כבית קלפים.
אולם אין צורך להאמין דווקא לדברי כדי להווכח כי אפריאט לא ראה אותי יורד מהחורבות.
כאמור, בא אפריאט עם כהן לקפד, עבאדי, ראה אותי עם מירה בחוץ ונכנס פנימה. שם תפס
אותו סרן כרמלי, שלא הצליח לקבל עזרה במשטרה הצבאית, וביקש אותו לעזור לו בגרירת
הטנדר. בשעת גרירה זו ראה אותי אפריאט, כביכול, יורד מהחורבות.
בגמר הגרירה נסע אפריאם לבדו להחזיר את הכבל, ואחרי־בן חזר לקנא־ .,שם הודיע לאלי
ולכושי כי הרס״ר נסע לבדו, וכי הבחורה לא נסעה עמו.
אז הציע אלי עבאדי, כאמור, לרדוף אחרי הטנדר שלי, כדי לתפוס את הבחורה, מתוך
תקווה — כפי שהעיד אפריאט — שאפשר יהיה להזדווג עמה. וכאן עשה אפריאט משהו
מוזר: הוא הסכים לרדוף אחרי מירה בטנדר, בה בשעה שידע שאינה שם, ואחרי שראה אותי
לדבריו בבירור, לאורות הפנס, יורד לבדי מן החורבות.
ההגיון אומר שזה היה הרגע שעל אפריאט היה להזכיר שראה אותי יורד לבדי. הוא היה

מכתביה של מירה ארצי: הרהורים, געגועים, ווידויי־אחבה ־1
וזהו החיוך הפשוט, בי׳ צבע — ובלי קישוט
ערב השיחרור 24.1.1952 כן כתבה על גבה של
תמונה זו מירה ארצי, הצעירה מדגניה אשר כמה נונוכתביה
לחיים שמחון מתפרסמים להלן. הם מעידים על אופייה
של צעירה צברית ובת־משק טיפוסית, עדינת־נפש ומתלבטת
בכל הלבטים של נערה בגיל זה.

עד פתק קרוע, ככתב־יד נקי, רשמה :
.22.20 ,13.1.52
כל אדם הכועס — ויהא
זה כעם המהול בכאב, כעס
מלא חימר״ כעס על דבר
וכעס על לא דבר, בסופו
של דבר עלול להירגע. גם
אם נדמה לו באותם רגעים
קוצפים שלא יירגע לעולם
ולא יסלח בעד שום מחיר
ושילומים. הזמן מדריך ומכוון
ושולט על השכל לעתים
והיות ואדם ״מוכר-
ומתגלה״ לא רק בכיסו וכוסו
אלא גם בכעסו, יש לשים
אל לב, לשקול היטב, לחשוב
ולהרהר ולבצע רק אחר כל
זאת אין לזלזל בכך.
לא אדע חיים כיצד יראו
מילותי הבודדות האלה. באם
יחשפו ומה? את שברצוני
לבטא האם הצלחתי?
קטע הניר הגיע לקצו. אין
להתעלם חיים — שטיפסת
למעוני נעם לי. ליל מנוחה
ורגיעה מיצרים — אליך.

על פתקח קטנטונת,
תלושה מפנקס :
— 24.1.52 לילד. 23.20 .לפני חצות.
בחוץ — טיפות גשם. משהו עלול להתחולל כנראה.
ופה, ניסיתי לעוררו בכפות ידי ובפי. ואחה ישן שינה
עמוקה ונפלאה. לילה טוב.

על פתקה אחרת, כאותיות גדולות :
״רס״ר —
לך שלום!
הרבה שלום — להתראות *מאד״ .אצתי לדרכי (אל תגיר
שזו מילד מפוצצת, היא פשוטה מאד) ,ושוב,,.
שלומי שלומות, מירד א.

ימים מעטים אחרי השיחרור, מכתב המפרט
את לכטי השיכה למשק. כמה קטעים :
...המדפים לספרים כבר על הקיר, כשספרי בתוכם.
ממש מקסים וקוסם לכל החוזה בהם. זו ממש כוננית
מפוארת, צבועה בלכה. תענוג ונוח — התמלאתי הנאה.
החדר לבש צורה כה חמימה וביתית והשראה תרבותית,
משרה רוח נפלאה.
כמו כן — התקע כבר מסודר ליד מיטתי. משמש אותי
בלי סוף. פשוט אפשר לנשום אחרת ...ודבר שלישי:
האבג׳ור למנורה מורכב זה מכבר. שולח אור נעים ל־4
קירות החדרון. טוב אור עדין שאינו מסנוור. כעת
חסרה המחצלת לקיר ו ה רי ...שלמות במידת מה. וגם
זו בזמן הסמוך ביותר. הכל מוכן, רק צריך לחבר זה לזה.
וזו לא תורה מסיני. תקוני שלא אצפה זמן ממושך.
מה שנוגע לרדיו — הענינים יגעים למדי. ואין זה
מעודד. כרגע מאזינות אוזני לרדיו של רליק בחדרה הריק
מאדם, כשנוגנת הסימפוניה ה־ 8של בטהובן. תמיד הנא
מיוחד וחודר לעצמות.
...חיים: זו שעה שכבר לא נראה ב״רחוב״ איש עובד
שצריך לקום למחרת ב־ 05.30 ולא ל״ריצת־בוקר״ של 20
דקות אלא ליום עבודה כזה שהנשמה עלולה לצאת
המון שלומות לך חיים. חזק מ־מירה.

מכתב קצר, שנכתב כדגניח אחרי השחרור:
יום ג׳.17.6 ,
לחיים — השלום !
אני שוהה מחוץ לבית בקשר לעניני בריאות ויתכן
שאשהה גם ביום ששי. לא אדע בדיוק את היום בו
אחזור הביתה.
חיים! אסוסיאציה נעימה עברה בי עת הזכרת את ענין
ה״קפיצות״ .היה נעים לי אז לצפות מלמטה כלפי מעלה
ולחזות במחזה כה מרהיב עין כאשר היה. תענוג היה
לקבל לזרועות פתוחות את הצונחים לקרקע המוצקה
לאחר שהיה באוזיר בחופ שי ...חזק חיים, שאב כוח,
וכוח רב.
החילותי לנגן במלוא מרצי על מנדולינה, והמנצח על
תזמורתנו מחזיק ממני ומאחל לי להשיגם תוך חודש
ימים בלבד. אקווה שאינו סתם אופטימי, וכך יתגשמו
חלומותיו ...ספרים אני בולעת — וטוב. אני מעשירה
ימי. שלומות ממירה לחיים.

־ומכתב ארוך יותר, עד נייר שר מהכרת :
דגניה — שבת.28 .6 .52 .

ממירה — לחיים!
מלאת כעס וחרון אני עליך. ד,תשאל מדוע? משובח
קצרה מאד בסי :״הבטחה — מתבקשת לקיימה!״ וזהו
זה. חיברתיו בתור טיפוס שמקיים הבטחותיו. ואם איני
טועה דורש אתה זאת מאחרים. לא כן? ואיו זד, קרח

שתודיעני דבר מסויים, תוכניתך תשתנה מבלי שתאמר
מילה אחת? אין זה הוגן, לדעתי, ואם רצון מצדך ל״כפר
עוונך,״ תזדרז נא
חיים! בחדרי ישובה על מיטתי, משגרת אני לך מלים
כועסות אלה, מסכיתה למקלטי שלי, החמוד, למוסיקה
לריקודים, מאחת התחנות מרוסיה הגדולה. חושבת לעצמי
כי בימי ששי ושבת אלו צריך היית להיות פה וסבורה
עוד כי עלול אתה להופיע פתאום על סף הדלת
ולהתנצל על ״חטאתך.״
חיים! עלול אתה לתמוה :״מה פתאום אתיחם למילתך
זו ברצינות כה רבה ומה האסון הגדול ומה אדבר כה
רבות על ״חטא,״ ו״עוון״ ובכלל...
חיים! מוזר היה מאד בשני הימים ה ל לו ...בהמשיכי
להרהר חושבתני פתאום: אולי חיכית שאזמינך? וכעסת
עלי שאיני עושה זאת במשך כל הזמן הארוך? ולא מגיע
לך חרוני, וחרון בלבך עלי?״
חיים! התוכל להיות פה למחרת קבלו אגרתי המפוזרת
הזו ולא לחכות ליום ששי.
התבצע מבצע נועז זה? בתחילת השבוע הלז? האשמע
הדים? מירה.

ולבסוף, קטעים ממכתב ארוך הנושא את
התאריך ״מוצאי יום כפור,״ שהוא כשלושה
חדשים לפני ליל הרצח :
ממירה — לחיים — ברכת חג ושלומות
קונצרט ״העולם החדש״ לדבוז׳אק נשמע מהרדיו ולקולו
הנפלא המשכרני ממש, הנני כותבת את המלים הללו.
...איך הרגשת החג! מלווה בהרגשת בדידות? או
אולי היו לך מיבצעים איזה שהם? מתי מתכונן אתה לשכון
פה בביתי? מה דעתך על לפני יום ששי. יום רביעי,
נאמר? הצעה לי — בכל זאת להתקשר באמצעות הטלפון
בליל רביעי (ובאם לא תופיע) בשעה .21.00 טוב? תחכה
לצילצולי, ובאם אוכל לראותך פנים אל פנים יהיה יותר.
המאורעות האחרונים שעברו עלי אינם מיוחדים. חדגור
ניים למדי. באופן כללי: נחתי היטב. היום תורנית אני
(כרגיל) .חמסין נורא כעת ו״העולם החדש״ ממשיך לשאוג
ולדאבוני העצום צריכה אני להפסיק לשמעו וללכת
לעבודת־הערב במטבח.
היחד, זו עבודה שגעונית. הרבה אנשים, מתיחות,
לאחר צום חלק ניכר של האנשים, היתד. זלילה רצינית.
אולם טוב שאפשר לדבר על העבר. כל שנכנס לארכיון
בעבר זה מעודו.
.. .ניסיתי, חיים, לצייר לך תמונה מההווה של חיי, איני
יודעת בבירור אם לזאת חיכית, אולי להשתפכות סנטימנטלית
במידת יתר? אולי למצב שנפשי נתונה בו ברגע זה?
להתראות עם חיים. אגרת? מברק? טלפון? ניקורז
טירה.

שרטוט זה של מקום הפשע הוגש על־ידי המשטרה בבית־־המשפט.
מימין פית־־הקפה עבאדי, שהכניסה אליו היא מן הצד הימני. המקום
המסומן כשני צלבים, מאחורי בית־חקפה, הוא המקום בו ישבו שמחון
ומידה בשהוארו כאור מכונית השוטרים, אשר טענו אחר״כד כי
צריך להציע לאלי לחפש את מירד, ליד החורבות. הוא לא עשה זאת, והזכיר את ירידתי
מהחורבות בפעם הראשונה למחרת היום, באחת העדויות שלו במשטרה.
כעבור שעתיים, כשאלי וכושי עלו למשטרה כדי להודיע כי מירד, נעלמה, היה אפריאם נוכח
במשטרה, לדבריו. הוא שמע את הודעת אלי וכושי, וגם אז לא אמר :״לכו וחפשו ליד
החורבות!״
מדוע?
אפריאט היה האיש היחיד שלא היתר, לו הזדמנות מתקבלת על הדעת לבצע את הפשע. אולם
אם לא אמר את האמת, עשה זאת כשוטר ממושמע שאולי נצטווה לכך, אחרי שהממונים עליו
הבינו שבלי עדות כזאת התיק אבוד, והם יישארו בלי אשם בפשע שהסעיר אז את כל הארץ
ושמעורב בו משק דגניה א׳ ,שיש לו השפעה ושדרש כי יימצא הפושע.
אין לי הוכחות כלפי שום אדם שרצח את מירה. אבל אני ישבתי בבית־הסוהר ארבע שנים
מלאות והירהרתי בכל פרט ופרט מאות פעמים.
לפי התיאור שנתתי עכשיו ברור שלפחות לשלושה אנשים מן המעורבים בפרשה היתד,
הזדמנות לבצע את הפשע, וגם סיבה לכך, המתקבלת על הדעת לפחות כמו הסיבה שאותה
ייחסו לי.
אחד מהם היה צריך לקנא למירה, שנטשה אותו באמצע הערב ויצאה ״להזדווג״ עם אחר.
שגי האחרים יכלו לחשוב שהיא יצאנית ולנסות לבוא עמה במגע מיני, ולחנוק אותה —
במתכוון או בטעות — כדי לסתום את פיה כשנוכחו לדעת שטעו.
כל זה אם לא נקח בחשבון — כפי שבשעת חקירה היו צריכים לקחת בחשבון — שאולי
היו בסביבה עוד אנשים שאיננו יודעים עליהם, שמישהו הסתובב בין החורבות ועצר את
מירד, בדרכה. הרי השוטרים עצמם הודיעו שהם יצאו לחפש אנס.
אינני מתלונן על כך שהחוקרים חשדו בי. תפקידם היד, לחשוד בכל אדם שהיה מעורב
בפרשת אותו ערב. אולם אני מאשים אותם בזה שמן הרגע הראשון לא ניהלו שום חקירה
בשום כיוון אחר, שלא הביאו גשש או כלב־גישוש, שלא ערכו חיפוש בביתו של כושי כדי
למצוא שם מכתבים שאולי היו מטילים אור נוסף על הפרשה, שניהלו את כל החקירה נגדי
והתיחסו אל כל שאר האנשים כאל עדים נאמנים.

,זעון ת 0x0( 1חף ...1(11(90״
ן•* נאום הסיכום שלי בבית־המשפט המחוזי, ביטל התובע לפתע את אשמת הרצח,
וביקש לחייב אותי בדין באשמת הריגה. בית־המשפט קיבל את טענתו ודן אותי לשבע
שנות מאסר.
אני אומר שזה אינו מתקבל על הדעת. יכול להיות שרוצח, המבצע את פשעו בדם קר,
יכול לשמור גם אחרי כן על קור־רוחו. אולם אילו באמת הרגתי בשגגה את הבחורה שאהבתי,
כסי שהניח בית־המשפם, האב לא הייתי יוצא אחרי כן מדעתי מרוב התרגשות וחרטה?
והנה בא סרן כרמלי, שעמו ביליתי את כל הלילה מן הרגע שעזבתי את מירד״ ומעיד שלא
ניכרו בי שום סימנים של התרגשות, ו^זהתנהגתי בדיוק באותה צורה כפי שראה אותי לפני
שנתקלקלה המכונית.
אני נהגתי במכונית מצמח עד לראש־פינה. האם מתקבל על הדעת שאדם שהרג את אהובתו
בדם חם, על רקע של קנאה ואהבה נכזבת, יהיה מסוגל אחרי כן לנהוג במכונית מרחק של
עשרות קילומטרים כאילו לא קרה כלום?
הגשתי ערעור על פסק־הדין, וגם התובע עשה כן. בית״המשפס העליון דן בפרשה במשך
שש ישיבות. כשחזרו השופטים לאולם למסור את פסק־דינם, לא היה איש באולם שלא היה
בטוח בזיכויי.
כשהודיע בית־המשפט שהוא דוחה את שני הערעורים ו״סומך את ידו על פסק־הדין של
בית־הדין דלמטה,״ נשארתי המום וזעקתי שאני חף מפשע.
מהרגע שהוכנסתי לבית־הסוהר בתל־מונד, החל מאבקי למען ביטול פסק־הדין וניקוי שמי.

,הצעת 1זרען ת אסוז...״
^ וד בחקירה הראשונה

של ע.מ.מ. רייס הצעתי לו שיזריק לי זריקת־אמת, אם אינו

* מאמין לדברי.
ידעתי שזריקת־אמת היא אמצעי ששום אדם אינו יכול לעמוד בפניו, וכי כל אדם אומר
את האמת כאשר הוא מאבד את הכרתו ונמצא תחת השפעת הזריקה. הייתי בטוח שזו הדרך
הטובה ביותר להוכחת צדקתי. בבית־המשפט חזרתי על הצעה זד.
אחרי שנגמר המשפט, נאחזתי באפשרות זו כבעוגן הצלה. עבדתי ביום בחקלאות בתחום
בית־הסוהר, ובלילה ישנתי בתא עם עוד עשרה אסירים ידועי־שם. ימים אחדים אחרי אישור
פסק־הדין בבית־המשפט העליון הועברתי לבית־הסוהר ברמלה, ומשם למחנם מעשיהו הסמוך.
עסקתי בעניני אפסנאות ופקידות. בעזרת מנהל המחנה, שלמה שושן, הצלחתי לקבל סטיפנדיה
משר־ד,חינוך, והתקשרתי עם המכון הישראלי להשכלה בכתב. שם התחלתי להתכונן לבחינות
הבגרות.
אולם כל אותן שנים ארוכות ניקרה רק מחשבה אחת במוחי: לקבל זריקות״אמת כדי להו
״הזדווגו״
שם. המקום המסומן בצלב אהד הוא שטח החורבות, בו
נמצאה הגופה למחרת. מלפנים בתמונה עוברת הטיילת לכל הרוחב,
ובצד שמאל נראית הירידה של רחוב השלום ואי־התנועה. משמאלו
בית־הבנסת, אשר לרגליו שכבו שמהון ומידה בחשכה, לדברי שמחץ.
כיח שאני חף מפשע. הפצצתי את רל אישי המדינה במכתבים. כתבתי לנשיא המדינה, והוא
העביר את פנייתי ליועץ המשפטי של הממשלה.

״וזעסדת 9 0 1תגאית-
איש שגרם למפנה

בפרשה היד, אדם שאודה לו כל ימי חיי. היה זה מר חיים כהן,

( | היועץ המשפטי.
אחרי שקיבל את החומר מידי נשיא המדינה, בא למחנה מעש יה ו. הוא לא מצא אותי שם,
כי עברתי ניתוח מיניסקום בבית־החולים בצריפין. הוזמנתי אליו לראיון בירושלים, נסעתי
לשם באוטובוס עם סמלי במדים.
נפגשתי עם מר כהן וגוללתי לפניו את כל הפרשה. מדי פעם שאל שאלות, ועניתי לו
עליהן. לבסוף אמר לי שיהיה עלי כעת לחזור למעשיהו ולהתאזר בסבלנות, ושהוא יחקור
בענין.
דרישתי היתר, שיזריקו לי זריקת־אמת, בשני תנאים. התנאי האחד היה שיהיו נוכחים עורך־

בן־אוויון: שופט ינוד לטשת
המכתב הבא של דויד בן־גוריון נשלח
לחיים שמחון כתשובה על פנייתו למנהיג
הקשיש, שישב אז בשדה־בוקר אחרי
שהתפטר מן הממשלה. המכתב כתוב בכתב יה על גליונות־נייר דקים.

שדה־כוקר. 11.11.54 ,
לחיים שמחון בן נסים — שלום רב.
קראתי מכתבך בעיון רב. ממכתבך
אני רואה שאתה מבין היטב שאין לי כל
סמכות משפטית או אחרת להתערב בעניני
משפט. אבל מכיוון שהפנית דבריו אלי
בידעך זאת — אעיר כמה הערות למכתבך.
א) נדמה לי שאין כל יסוד להאשמות
שאתה מטיל על המשטרה. לא המשטרה
שפטה אותך — אלא בית משפט מחוזי.
כמובן גם שוטר ונס שופט עלול לעשות
משגה — אבל איני מקבל קטרוגן על
המשטרה. במידה שאני מכיר אותה —
היא ישרה, חרוצה ונאמנה. איני סבור
שהיתה לה איזו טינה אישית נגדן, זהיא
בלי ספק מלאה חובתה למדינה, והאחריות
על המשפט — היא לבית המשפט.

ב) גס אין דברי עתונאי ואני מכבד
מר אורי קיסרי כעתונאי הגון — ראיה
משפטית. לא אני ולא מר קיסרי מטוניס
על המשפט. אלא שופטי המחוז.
נ) במקצת אני תמה על דבריך בדבר
משפט צדק. ואס חייב אנכי בדין שיענישוני
״בכל חומרת הדין״ .כלוט לא תטען
נגד משפם חדש מה שאתה טוען נגד
המשפט שנתקיים? אם אתה בטוח שאתה
חף מפשע — לא תוכל להשלים גס פס
משפט חדש, במקרה שירשיע אותן.
לצערי לא אוכל להזמין הפרוטוקול של
המשפט — מטעמים מובנים לן: חוסר
סמכות וגם חוסר זמן.
דבר אחד אני יכול לעשות — ואותו
אעשה, ורק זה: אני אעביר מכתבן, לשר
המשפטים מר פנחס רוזן. אני מכיר אותו
כארס הגון וישר בהחלט. הוא גם בר־סמך.
אס הוא יראת יסוד לחידוש המשפט
— וודאי יעשה זאת.
אני מצטער שתשובתי אחרה כל כן,
ואתן הסליחה.
בכבוד רב,

ד. כף גוריץ.

הדין שלי, הורי מירד, ארצי ואבי. התנאי השני היד, שיזריקו זריקות כאלה גם לארבעת
העדים העיקריים — כושי, אלי עבאדי, השוטר כהן והשוטר אפריאט.
מר כהן דחה את שתי הדרישות. הוא כתב לי שאינו יכול להכריח אנשים לקבל וריקות
כאלה. אולם אם רצוני בכך, אני יכול לקבל זריקות, אולם בלי נוכחות נציגים במקום.
התנהל בינינו ויכוח ממושך במכתבים ולבסוף, כשנפגשתי עמו במעשיהו, לפני שלושה
חודשים, הבעתי את רצוני לקבל את הזריקות ללא כל תנאי. הוא הבטיח שאם תוצאות הזריקה
יהיו לטובתי, הוא ימליץ בפני נשיא המדינה לחון אותי, דבר שיגרור אחריו מאליו את
ביטול התיק שלי.
הסכמתי.

״חלמתי על סירה...׳
* עולם לא

אשכח את היום כשארזתי את חפצי ויצאתי מהמחנה לבית־החולים סלביד,

/בירושלים,
זד, היד, בדיוק בימי המערכה הגדולה בסיני, שבה בוודאי הייתי משתתף כחייל־קבע, כי

במדינה
הע ם
חמאה או טיראן
מנהיג גרמני העמיד בשעתו את עמו בפני
?,ברירה: חמאה או תותחים. בפני ישראל
.עמדה, השבוע, בדירה אכזרית לא פחות:
חמאה או טיראן, חמאה או עזה.
לכאורה הבינו זאת הכל. הממשלה התכנסה
עוד לפני שבועיים, החליטה לעמוד עד הנשימה
האחרונה על אחד משלושת הפתרונות
האפשריים להבטחת חופש־השייט במיצר
המריבה:
• המשך כיבושו בידי צה׳׳ל, יחד עם
רצועת־חוף צרה לאורך המפרץ;
• ערובות ממשיות מצד מצריים;
• כיבוש המיצר בידי צבא נורבגי, עד
להחזרת השלום למרחב.
מנהיגי כל המפלגות חזרו בקול רם על
החטתם הנחושה להיאבק. האוצר הכין תקציב
אלטרנטיבי, למקרה של עונשין חמורים
מצד אמריקה (העולם הזה .)1005
אולם כשד,יתד, הממשלה צריכה להתכנס
למחרתהרצח צולמה תמונה ,,של מקום העלילה. המקומות המסומנים הם :
השבוע כדי לדון על המשך המאבק, שוב לא
( )1המקום בו ישבו שמחון ומירח, ליד קיר בית־הקפה עבאדי )2( ,המקום שלפי
דמתה לכיתה קרבית ערב צאתה להסתערות.
טענת המשטרה בוצע בו הרצח תג) המקום בו נמצאה הגופה בתוך שטח החורבות.
היא דמתה יותר למיסדר־חולים: שליש הממשלה
היה חולה, שליש שני שוטט בחוץ־
תמיד דאיתי את כל עתידי בצבא. לא אספר כאן מה עבר עלי כששמעתי את הידיעות מן לארץ..
החזית, וחשבתי מה עוללו לי שמנעו ממני להשתתף.
הנמר והחתול. לא היה זה הסימן היחיד
לכך שנמר ההתנגדות עלול להיפך בכל רגע
בבית־החולים הייתי חופשי. נתתי את מילת־הכבוד שלי שלא אברח.
האיש שכל גורלי היה נתון עתה בידיו היה הפרופסור ויניק. הוא שוחח איתי ארוכות לחתול־בית. מסוכנים יותר היו הרמזים שנשוהפנה
אותי לאחת הרופאות במקום, שערכה לי בחינות פסיכו־טכניות, בחינת רורשך ועוד. מעו בגלוי כי הפגנת ההתנגדות (והמצוקה
הכלכלית שתבוא בעקבותיה) נועדו בעיקר
היתר, זו הכנה לזריקות.
חמישה ימים אחרי שנכנסתי לבית־החולים הוזרקה לי הזריקה הראשונה, בשעה שמונה לצרכים פנימיים מפוקפקים ביותר. המועצה
בבוקר. בחדר היה רק הפרופסור ויניק עצמו, שהזריק לי את הזריקה הענקית, בווריד הזרוע הכלכלית העליונה, שהיתר, צריכה לקבוע תוב־הימנית.
איבדתי את ההכרה ואיני זוכר דבר, עד שהוא העיר אותי כעבור שלוש שעות נית־חרום כלכלית, עסקה בעניני מה־בכך בגלל
מחלת השר פרץ נפתלי.
במלים :״מה חלמת?״
הרמז הגלוי הראשון בא מצד הארץ. העתון
אמרתי לו שחלמתי על מירה.
הבורגני, שמאז יום היווסדו היה תמיד בחיל״
הוא שאל :״דברים טובים או רעים?׳*
החלוץ של כל נסיגה לאומית, המליץ לפתע
במאמר ראשי על התנגדות עקשנית. הוא גם
עניתי :״טובים!׳*
אמר בנה מלא מדוע: לדעתו אפשר רק
הוא הזמין אותי לכוס קפה ואמר לי :״שמחון, אנחנו נעזור לך.׳*
ברגעים של מתיחות לאומית עליונה לשכנע
באה אחות מן המחלקה, שהייתי שייך אליה, ולקחה אותי למחלקה. שכבתי לישון והת את הפועלים להוריד את רמת־המחיה. לכן
עוררתי אחרי כמה שעות. הרגשתי שאני עדיין סחרחר.
כדאי להתעקש מעט, עד להורדת השכר.
כעבור חמישה ימים קיבלתי מויניק את הזריקה השניה, בשעה עשר, ושוב העיר אותי
דעות דומות הושמעו בקול נמוך יותר
כעבור שלוש שעות באותה שאלה. הייתי יותר רדום מאשר בפעם הקודמת. לא זכרתי דבר גם בכמה מחוגי מפא״י, הקרובים לביג׳י וממה
שדיברתי בשעת הזריקה.
ללוי אשכול. לבסוף לא היר, ברור עוד אם
למחרת הזריקה השניה הוזמנתי למשרדו של הפרופסור ויניק, שאמר לי כי הוא מוכן כדאי להתנגד לדעת העולם, למען חיפש הלבוא
לכל בית־משפט כדי להעיד לטובתי. הוא אמר שהוא מכיר אותי עתה מהיותי בן שש שייט, אפילו במחיר של ירידת רמת־המחיה —
ועד להימצאותי בבית־הסוהר. ראיתי שתיקי הפרשה שלי היו מוערמים על שולחנו, ושהוא או שכדאי להגן על חופש־השייט כדי להוריד
את רמת־המחיה, אפילו במחיר של הרגזת
בקי עתה היטב בכל צדדי הפרשה.
העולם.
התוצאה היתד, מחוייבת המציאות הפוליטית.
אחרי כמה עקיצות מצד שמאל, הכריז
מנהיג האיגוד המקצועי אהרון בקר כי הפועלים
ידרשו את תוספת השליש, טיראן או
ך ץ וצאות הבדיקה הועברו למר חיים כהן, וחיכיתי בכליון עיניים לתשובה. הימים לא טיראן.
1 1יראו לי כאינסופיים. ציפיתי שיבואו בכל רגע לשחרר אותי ולנקות את שמי. הייתי נתון
השעה היפה כיותר. אילו היתר. הבמתיחות
עצומה.
ממשלה מתכוננת ברצינות למאבק היסטורי
ישבתי שוב במעשיהו. כל יום היה כחודש. הרגשתי שאני מלא, ובאותה שעה שאני שבור. לחיים או למתת, שיחולל מהפכה בחייו הפרעברו
חודש ו־ 13 יום. ואז לפתע קיבלתי צו מטעם נשיא המדינה, בו הפחית את העונש טיים של כל אדם בישראל, היתר. מן הסתם
וקבע שאשתחרר ביום ה־ 28 בדצמבר, שמונה חודשים ויומיים לפני מועד תום תקופת מאסרי• נוהגת אחרת.
הרשמית.
ראש־ד,ממשלה היה מתייצב לפני העם בזה
היה יום גדול. בני משפחתי, אבי, אחותי, דודתי ובן־דודי באו במונית מחיפה וחיכו לי שידור דרמתי, מעמיד אותו על הסכנות וה־ליד
השער. הפרידה היתד, קשה, כי היה עלי להביע את תודתי תעמוקד. לסגל מחנה מעשיהו קרבנות הדרושים, בדומה לנאומו ההיסטורי
שהתייחס אלי — כמו כל שרות בתי־הסוהר — בהגינות מופתית, למן היום הראשון ועד של וינסטון צ׳רצ׳יל, ערב הקרב על בריטניה:
״נתנהג כך שאם תתקיים המדינה עוד אלף
האחרון.
לבשתי את מדי הצבא, שבהם נדונותי, פרט לסימני הדרגותי וסמלי צה׳׳ל, ויצאתי דרך שנים, יגידו הדורות הבאים: זו היתד, שעתם
השער — ארבע שנים פחות כמה ימים מאז אותו יום בו נעצרתי בראש־פינה על־ידי סמל היפה ביותר
אם לא היתד, נכונות כזאת, הרי כל הדיהמשטרה
ושני השוטרים, בשעת ישיבת הסמלים.
בורים על התנגדות־עד־הסוף היו פשע פוליטי.
ברמה העליונה של מדיניות בינלאומית
מסוכן מאד לשחק בבלוף. כי אם יסוג צד,׳׳ל
לבסוף, למרות כל ההחלטות החגיגיות, תמורת
כמה מלים סתמיות של עצרת האו״ם
ך* רגע שיצאתי, לא היתד, לי כל תוכנית להמשך חיי. הקאריירה הצבאית שלי, שהקדשתי על חופש השייט, עלולים גדולי העולם לחלה
עשר שנים, נהרסה. איני יודע מר, אעשה.
שוב שאפשר באותם האמצעים להזיז את
אבל לא זד, הוא המטריד אותי כיום. פרשת מירה ארצי. לא נסתיימה. הרוצח האמיתי לא צה׳׳ל גם אל מעבר לגבולות המדינה, לכל
בא על עונשו, ושמי לא טוהר. במשך ארבע שנים ישבתי בבית־הסוהר על לא עוול בכפי.
קו חדש שימצא חן בעיניהם.
לא אנוח עד אשר יימצא הרוצח ותוכח צדקתי.
בלוח השחמת של המרחב, צה״ל עודנו האני
פונה אל העדים במשפט — אל שלמה קאוכמן, אלי עבאדי, השומר כהן והשוטר מלכה. מסוכן מאד להזיזו אנה ואנה ללא
אפריאט: אם מצפונכם נקי, לכו בדרך שאני הלכתי בה. בקשו מן היועץ המשפטי שיסדר לכם תוכנית רצינית.
זריקות־אמת. אם הנכם מרגישים את עצמכם חפים מכל פשע, זו הדרך להוכיח את צדקתכם,
למרות שהחוק אינו יכול לחייב אתכם לעשות זאת.
אני פונה אל כל אנשי המשפט בישראל, אל ראשי המדינה ושליטי הצדק: הנר, פרשתי
לפניכם את כל הפרשה. לא החסרתי דבר, אולי מלבד פרטים קטנים שפרחו מזכרוני אחרי גלולה מרה
ארבע שנים של ישיבה בבית־הסוהר.
האופטימיסט אומר כי הכום ״מלאה למחשל רביזיה עריכת
על־ידי
בית־המשפם, לדוכן תחזור
אני
מבקש כי בעית מירה ארצי
צה׳* ,שעה שר,פסימיסט מתאר את אותה ההמשפט
כולו.
כוס כ״חצי ריקה׳׳ .החלטת האו״ם על פינוי
נפלתי קורבן לרשלנות החוקרים ולמעות משכטית מצערת. מה שקרה לי, יכול לקרות צר,״ל, השבוע, איכשרה שני פירושים דומים.
לכל אחד. איני מבקש כיום יותר מאשר דבר אחד: ניקוי שמי והחזרת כבודי שנרמס.
האופטימיסטים יכלו לקבוע, בשמחה, כי
* לפי הנוהג ששרר בארץ בימי המנדט הבריטי ועוד היה נהוג בימי פסק־דינו של שמחון, האו״ם נמנע לפי שעה מלהטיל עונשין על
היו מפחיתים באופן אוטומטי שליש מתקופת מאסרו של אסיר שהתנהג בסדר במאסר. נוהג זה ישראל, או אף לאיים בהם.
הפסימיסטים יכלו להצביע על עובדה ג ר
בוטל בינתיים, וקיצור תקופת מאסרו של אסיר טעון עתה דיון מיוחד.

.ארבע שנים פחות כסה עזיה...־

יעד אשר יימצא החצח...־

מדיניות[

רלית לא פחות 74 :אומות בעולם התאחדו
בחזית אדירה כדי לדרוש מצר,־ל לפנות תוך
חמשה ימים את שארם אל־שייך ואת רצועת
עזה. רק מדינה אחת בלבד הצביעה עם
ישראל! צרפת. קוסטה־ריקה וקובה, בירת
ייצור הסוכר העולמי, נמנעו — אולי כדי
להמתיק את הגלולה.
כדירות מזהירה. דעה אחידה כזאת של
כל העולם התרבותי היא גורם בינלאומי
ממדרגה ראשונה. היא נתאפשרה הודות ל־טכסיס
אמריקאי מוצלח.
במשך כמה ימים ניהלו גולדה מאיר ועוזריה
באו״ם פעולה קדחתנית בין המשלחות
באו״ם. הצד ההגיוני של עמדת־ישראל —
כי הפרת־חוק אחת (התקפת ישראל) אינה
מצדיקה הפרת־חוק שניה (המצור המצרי
בטיראן) — נתקבל על דעת רבים. היה נדמה
כי שוב לא יימצאו באו׳׳ם שני השלישים
הדרושים להחלטה חריפה נגד ישראל ולהטלת
עונשין עליה.
ואז, על־ידי הזזה קלה של ההגה המדיני,
הפכה אמריקה את הקערה על־פיה. היא שיב־נעה
מאחורי הקלעים את הגוש האסיאתי־אפריקאי
להציע החלטה מתונה, ללא עונשין.
ישראל, שנראתה ברגע אחד מוקפת ׳דירים,
נשארה לפתע מבודדת לחלוטין, הילד הרע
של הכיתה.

המ שק
תור הזהב
בשעה שהקברניטים המדיניים טיילו על
גשר־הפיקוד וניסו להחליט אם ואיפה ללחום
(ראה לעיל) עסקו המכונאים בבטן האוניה
הממשלתית בהכנת המכונה הכלכלית לקרב.
מצב־רוחם היה נחות מרומם מאשר לפני
כמה שבועות.
אחרי מלחמת סיני הכריזה מכונת־השנורר
באמריקה על מיבצע־תירום מיוחד לכיסוי
הוצאות המלחמה, קיוותה ליבול של 100
מליון דולאר; בהתאם לכך הוכנס אומדן::ונד
טימי מאד של ו־,כנסות מטבע־חוץ להצעת־התקציב
של הממשלה (העולם הזה .)1005
כספי השנורר והמענק, הזורמים מאמריקה,
הם בסיס המשק הישראלי. אין הם מכסים
רק את הוצאות השיכון וההתישבות. בסיבוב
השני, בידי הקבלנים והפועלים, הם הופכים
ללירות המזרימות דם למחזור הצריכה והמחיה.
עתה
באה בשורת איוב: תחת 100 מיליון
הדולאר המקווים, יבואו רק 25 מיליון. אם
בגלל קוצר המלחמה, ואם בגלל דעת־הקהל
העויינת בעולם ובאמריקה, לא נשא המיבצע
את הפרי הדרוש.
גם בלי סנקציות בינלאומיות, יגרום הדבר
לירידה גדולה של ההכנסות, שתצטרך לגרום
לירידת ההוצאות של הממשלה. כי בתקציב
הרגיל הובאו כספי הסוכנות (שהם כספי
השנורר) לא רק בחשבון הפיתוח ( 41 מיליון
ל׳׳י) אלא גם — זו הפעם הראשונה -

מ ז גי ו

55ד*

תקציב סודי. בשבוע שע*
בר גילה העולם הזה 1005 זו
הפעם הראשונה, כי האוצר הכין
תקציב סודי לשעת־חירוס, למקרה
של סנקציות אמריקאיות קיצוניות.
ידיעה זו היכתה גלים בחוגי
המשק.
בעבור יומיים חזרו כל עתוני
המדינה על ידיעה זו, שאושרה
בינתיים על־ידי מקורות רשמיים.

חבלה או טימטום? לפני
חצי שנה ערך העולם הזה (980
והלאה) מחקר מקיף מל מפעל־האשלג,
גילה במפורט כיצד בוזבז
סכום של מיליונים על־ידי זב
יוסף ויועציו, באחת השערוריות
הכלכליות הממאירות ביותר שהיו
אי־פעם במדינה.
השבוע הגיעו חמשת חברי ה־ועדה
המיוחדת של הכנסת, ש־חקרו
את הפרשה הזאת, למסקנות
המזדהות לחלוסין עס דו׳׳ח

העולם הזה 1005

בחשבונם של סעיסי־תקציב רגילים, בצורת
,השתתפות הסוכנות בהוצאות המדינה״*.
קציר השנורר. ערב הסערה, מיהר פנחס
ספיר לאמריקה, לווה כספים על ימין ועל
שמאל. חשבונו היה שאם יוטלו סנקציות
כלכליות על ישראל, יהיו סכומים אלה בידי
המדינה, כחוב לקהילות היהודיות, לא כחוב
לגורמים זרים. כך משך 45 מיליון דולאר.
עתה, עם הקטנת הכנסות השנורר, יהיה
צורך להפנות חלק מן הזרם הדל גם לכיסוי
החובות האלה.
אמנם, קציר השנורר של מיבצע סיני יהיה
הגדול ביותר מאז קציר השנורר של עונת
מלחמת תש״ח. אולם החלומות הוורודים של
נביאי האוצר נמוגו. קול התור הנשמע
בארצנו לא יהיה תור הזהב.

תודת ה או מה
אין מקו
בהזמנה היה כתוב, :פגישה דחופה שד
הורים שכולים וקרובי משפחה בדבר בירור
בעית העברת חללי מיבצע סיני למנוחת
עולמים.״ מקום הפגישה: אולם התרבות, רח׳
הירקון ,91 תל־אביב. המועד: ערב ט״ו בשבט.
כשבאו ההורים, נוכחו לדעת כי האולם
תפוס. הם הוכנו באדיבות לחדר קטן בחצר
תיבת־נוח השכנה.
״חשבנו שיבואו 80 איש,״ התנצל אחד המארגנים
מאגף הנצחת החייל של משרד־הבטחון,
שסבר כנראה כי רוב ההורים לא
יטריחו את עצמם לבוא לפגישה הנוגעת
להעברת גופות בניהם, שנפלו לפני חודשיים.
מספר הבאים 400 :איש ואשה, מכל כנפי
הארץ, ביניהם בני מעברות שהוציאו את
פרוטותיהם האחרונות לדמי־הנסיעה.
בחדר שרר דוחק נורא. אשה אחת התעלכה.
רוב האנשים נשארו בחוץ. בבית־ויצ׳ו השכן
החלה תזמורת ג׳אז לנגן מנגינת ממבו עליזה
בפני קהל החוגגים של חתונה. אחרי
נסיון שוא לקיים את האסיפה בחצר, תחת
כיפת השמיים, שנכשל בגלל חוסר ספסלים,
הוחלט לקיים את הפגישה במועד אחר.
.כנראה שבכל תל־אביב אין אולם בשביל
הקהל הז ה אמר אחד ההורים בלעג
מריר.

על אחוות לוחמים אינם מועילים למשפחות.
אחוות הלוחמים האמיתית נבחנת רק בהתנדבות
ומסירות, בימים שלאחר הקרב.״
הובלה זינוק לשמיים
כאשר נרכשה, לפני כשלוש שנים, ז^מי־כלית
ירקון, בעלת נפח של 10 אלפים טון,
עלתה לקנניה הישראליים נחות ממיליון דולר.
מחיר זה נשאר מקובל, בשינויים קלים,
עד לפני.זמן קצר. חסימת תעלת סואץ שינתה
את המצב בצורה קיצונית: על כל מטר
מעוכב של תפוסה במיכלית נמצאו חצי
תריסר קופצים, והמחירים זינקו לשמים.
מיכליות שנהגו להוביל דלק לישראל
הופנו עתה לחופי אירופה המערבית, השאירו
את ישראל לדאוג לעצמה. הפתרון נמצא
על־ידי משרד התחבורה, שחכר שלוש
מיכליות, בעלות נפח של 14 אלף טון כל
אחת. יחד עם האניות הישראליות, יספיקו
להוביל לישראל כמעט את כל תצרוכתה
בדלק.
דמי חכירה של אניה אחת, לשנה: שני
מיליון דולר — פי שניים ממחירה של אותה
אניה, לפני כמד. חודשים בלבד.

מפלגות
ה שו שהמת
לדעת האנגלים, אין דוגמה טובה יותר
לחוסר־תכלית מאשר ״להצליף בשוט על סוס

חדש1ת צבר

כעזה, ישהו כוחות האו״ם תקופה ארוכה יותר. אולם גם משם
יצאו, וימסרו את השט ח לכוח משטרתי מצרי. נשטח ישארו רק כמה מפקחי או״ס,
בעקבות הבטחה של האמרשילד כי ייעשו מאמצים למנוע חדירת סידאיון מהרצועה
לישראל. אולם שלב וה יהיה שלב־מעבר ואין זה מן הנמנע כי הצבא המצרי ישוב•
גם לרצועת עזה ל לא כל. תנאים.
9האו״ם ינסה להמתיק את הגלולה המרה. אחרי הפינוי, עשויה
להתקבל החלטה הקוראת להבטחת חופש שיים לאניות ישראליות במיצרי טיראן
ובתעלת סואץ. אין סיכויים כי מצרים תיענה לקריאה זאת.
• האמריקאים יפתחו כמערכה פוליטית רצופה כמרחכ. בין
השאר, יבקר באזור סגן נשיא ארצות־הברית ריצ׳ארד ניקסוו, במטרה להשפיע על
הממשלוה המרחביות, להסכים לקווים הרחבים של תורת אייזנהאור.

• נסיגת צה״ל אל קווי שכיחת־הנשק לא תסיים את המשכר
כיחסי ישראל־ארצות־הכרית, שנוצר עקכ מיכצע סיני. וושינגטון
תתחיל אמנם להפשיר בהדרו ה את כתפי ההיויקיח המוקפאיח. אולם המצב לא
ישוב לקדמותו, כל עוד לא תביע ישראל את הסכמתה
המדיניות האמריקאיות במרח ב. שחו תובויית לפיוס היירביח.

המפורשת לתוכניות

• צעד הפשרה נוסף מצד האמריקאים: ביטול האיסורים שהוטלו
על ביקור אזרחים אמריקאיים בישראל, הפוגעים קשה בענף התיירות.

• כמקרה שהממשלה תסכים להצהיר על
הזדהותה עם תורת אייזנהאור, יגרום הדכר
לזעזועים קשים כתוך הקואליציה הממשלתית.

בקואליציה ללא מפ״ם. ב הישארות בקואליציה, גם בלי מפ״ס,
יתמוך ח״כ יגאל אלון.

• מפלגה אחרת הצפויה לזעזועים פנימיים :
חרות. הסיבה תהיה התמרמרותם המרוכזת של אלה מבין
ח״כיה, שלא היו חברי האצ״ל, כי המפלגה נתונה עתה,
למעשה, למרותם של חברי מפקדת האצ״ל לשעבר. המתמרדים:
בנימין אבניאל, אריה אלטמן, יוסף שופמן, מרדכי אולמרט
ושמשון יוניצ׳מן. חברי המפקדה לשעבר: יושב ראש התנועה
מנחם בגין, יעקב מרידנר, אסתר רזיאל״נאנר, חיים לנדאו
ויוחנן באדר. בין הטענינת: כל הנאנמים העיקריים של הסיעה
בכנסת נישאים על־ידי ״קבוצת המפקדה״ ואילו יתר הח״כים
זוכים בהופעות נטולות ערך בלבד.

• מפא״י תעשה נסיון לפייס את חכרה

לשעכר, אליעזר ליכנה. אחרי שלוש שנים של רוגז
בין צמרת מפא״י לבין ליבנה, שכתוצאה ממננ איבד ליבנה
את מקומו בכנסת, החליט ביג׳י כי הגיעה השעה להחזירנ
למסגרת המפלגה. המניע לצעד זה: שאיפתה של מפא״י לכבנווז

קדש.

עמדה בחנגי האינטליגנציה. ב מיבצע זה עשניים שני אישים
להביא לתוצאות ממשיות: שרת נליבנה. אנלם מאחר שבינ׳י
חושש קי שרת עלול לבצר לעצמו בצורה זו חוג אישי, הוא
יעדיף להטיל את הדבר על ליבנה.

מת.״ אולם דויד בן־גוריון לא הסכים לדעה
זו. אף כי לדעת רוב הפרשנים נגמרה הקא־ריירה
הפוליטית של משה שרת לעולמי עד,
אין ראש הממשלה שוכח להלום בקודמו בכל
הזדמנות אפשרית.
השבוע בחר לצורך זה בקהל שהיה ידוע
בעבר כמיבצר השרתיזם במפא״י: איחוד הקבוצות
והקיבוצים. אמר ביג׳י, בלעג, בגבעת־חיים
:״עם כניסת גולדה מאיר למשרד־החוץ
פסקה הפעולה המדינית מלהתנהל על פי
ד,שיגרה, הפרוטוקול והצינורות המקובלים
הוסיף ביג׳י, בנימה ארסית עוד
יומר :״גולדה בוודאי לא תראה זאת בעין
רעה אם אגיד כי החבר שקדם לד. בתפקיד
הנוכחי היה יותר מלומד ומנוסר, ממנה. אולם
לגולדה היה יתרון אחד: לא היה לה כל נסיון
במשרד־החוץ
היה זד, אופייני כי בכל הקהל הרב שהאזין
לנאום לא קם איש אחד כדי להגן על האדם
שהיה, עד לפני שנה, אלילו של אותו קהל.
בכל המדינה נשארו רק שני גורמים ששמרן
אמונים לשרת: פקידות משרד־החוץ ו10י
העתונים הארץ ודבר, שניסו גם השבוע להעלים
את ההתנפלות הביג׳יסטית האכזרית.
כצלוכשמש. יתכן כי דויד בן־גוריון
לא האמין כי הסום מת.
ערב מיבצע סיני דאג ביג׳י כי שרת יהיה
רחוק מן הארץ ביום הגדול. החשבון היד,
׳(המשך בעמוד סו)

,העולם היה; !006

במקום צה״ל יכנסו לשטחים אלה יחידות האו״ם. יחידות אלה ימסרו את שארם
אל־שייך ומיצרי טיראן לכוחות מצריים, מבלי שממשלת מצרים תתן כל הבטחה
--בדבר חופש השייט לאילת.

שתיכנע בצורה זו ללחץ האמריקאי, ואילו בתוך אחדות־העבודה
יתנהלו בירורים סוערים — בין השאר, על השאלה
אם להפר את החלטתה העקרונית של המפלגה שלא להשאר

אחוות לוחמים

• בין השאר 2 :מיליון ל״י לבריאות2 ,
מיליון לסעד 6 ,מיליון כרזרבה לשרותי הפליה
5 ,מיליון למשרד העבודה 4 ,מיליון
לחינוך.

• המערכה הפוליטית סכיכ מיכצע סיני, מתקרכת לקיצה

המר. תוך זמן קצר יצא החייל הישראלי האחרון משארם אל־ש ייך ומרצועת עזה.

כל הסיכויים מעידים י-י יייז״יי יי> חחרייז להיי״אר רממשלה

בתום קרבות סיני, קיבל הגדוד — אחד
הוותיקים בצד,״ל — משימות סריקה בשטחים
כבושים. שעד, שחנה באחד הכפרים,
הגיע למחנה חובש ערבי, הודיע ששני ילדים
עלו על מרקש. והם שוכבים על הכביש.
חמישה!חיילים עלו מיד על קומנדקאר, מיהרו
לעזרת הילדים. איש מהם לא חזר. אלה
היו הקורבנות היחידים של הגדוד במבצע
מיד עם הגיע הידיעה למטה הגדוד על מות
חמשת החיילים, נעשו כל הסידורים הנדרשים
על־ידי התקן במקרים אלה. אולם מפקד הגדוד
לא הסתפק בצעדים הרשמיים בלבד.
הוא החליט לעשות גם צעד אנושי, חברי,
הוא הקים ועדה מיוחדת, מורכבת רק מחיילים
עד דרגת רב־טוראי, שתפקידה יהיה לעזור
למשפחות החללים בכל צורר, שהיא.
הועדה פנתה מיד לחיילי הגדוד, ביקשה
מהם תרומה לקרן המיוחדת, אשר הוקמה
למטרה זו. התגובה היתד, מיידית ואחידה:
חיילי הגדוד תרמו את כל משכורתם הצבאית
באותו חודש.
בי קו רכב תי ם. כאשר שוחררו אנשי
הגדוד משירו תם במילואים, החלה הוועדה
לבקר אצל משפחות החללים, מצאה את רובן
במצב כלכלי קשה. לפי החוק, מקציבה
המדינה למשפחת החלל סכום פיצויים חד־פעמי
או תמיכה בילדים, עד שיגיעו לבגרות,
לפי החלטת המשפחה. לרוב מגיעים
סכומים אלה במאוחר, ואינם מספקים את
הדרישות.
אחד מחמשת ההרוגים, ניסים עבד, למשל,
השאיר אשד. בול 19 ותינוקת בת שבעה
חדשים בצריף רעוע ודולף, על חוף בת־ים.
בעזרת המועצה המקומית, רכשה הועדה לאשתו
של ניסים דירה בת חדר וחצי, בבית
חדש במרכז בת־ים.
יצחק אפלבוים, לעומת זאת, נכנם זמן
קצר לפני נפלו, לשיכון חדש, והיה שקוע
בחובות. ועדת החברים הצליחה לשכנע
את המוסדות הנוגעים בדבר לוותר על
חלק מהחובות, תמכה באלמנה בסכום כסף,
גדול .־גם אצל שאר המשפחות ביקרו חברי׳
הנופלים, הגישו. עזרה כספית ומוסרית
בכל מקרה.
אמרו אנשי הוועדה :״ניחומים ודיבורים

(כ? הזכויות שסורוח

תצפית

• ניתוח המזדהה, אגב, באופן מפתיע עם
ניתנח פעולתנ של משה שרת במאמר ״שר־

9יחזקאל 0הר עלול להת3טר.

אחרי משפט עמוס בן־גנריון -

שורת המתנדבים, ונהיה תוצאתו כאשר תהיה, יבקש המפקח הכללי של המשטרה
להשתחרר מתפקידנדזובמקרוז זה, יקבל מינוי דיפלומטי באחת מנציגויות ישראל
בדרום־אמריקה.

• נטורי־־קרתא עשויים לפלוש שוכ לכותרות־העתונות
הרעשניות. אחר1־ שכמה מפעילי הכת הקנאית נדננו לאחרננה למאסר, בעונן
התפרעויות ליד בתי־קנלנוע ירנשלמיים, ישמיענ מנהיגי נטורי־קרתא את דרישתם
הנושנה לאפשר לחם לעבור לעיר העתיקה, בתחום שלטנן ממלכת הירדן. דרישה
זו תהיה משולבת בפעולה של חסידי נטורי-קרתא בארצות־הברית בה יודיענ,
כי יבקשו הגנת האו״ח, אם השלטונות בישראל ימשיכו לרדוף את חבריהם.
9מצפם הכספי של הקיכוצים ישתפר כהרכה. נוסף על הקצבת
7מיליון ל״י על־ידי האוצר לייצוב חובו ת המשקים, תתקבל הצעה שתהיה לה
השפעה מהפכנית על מבנה המשקים 40 .אלף עולים חדשים ישוכנו בבתים
מיוחדים שיוקמו בקיבוצים, יקבלו אוכל, ושירותים בקיבוץ ויעבדו בו. אחרי
שנתיים של הכשרה יחליטו. העולים אם יש ברצונם להישאר במשק או לא. בצורה
זו יזכו המשקים לא רק בס קור גדול של הכנסה ותוספת ידיים עובדות, אלא
יש לצפות גם שלפחות חלק חן העולים יישאי־ו במשקים לצמיתות.

• אם אתה כעל כית, דירה או מגרש, היכון לשלם מס נוסף.
מס־חירום מיוחד יוטל בקרוב על הרכוש, כחלק מתוכרית החירום הכללית.
• ההומוסכסואליות תהיה חוקית כישראל, פרם לפיתוי׳ קטינים,
אם יגשים היועץ המשפטי את תוכניתו להציע חוק מתקדם חדש, שיחליף את
הסעיפים המיושנים של החוק הפלילי בענין זה.

• לא מן הנמנע כי כית־המשפט העליון יורחכ.

במקרה זה,

המועמד הראשנן למנוי כשופט עליון יהי ה עורך־הדין לויצקי. אחריו בתור עומד
נשיא בית־הנזשפט המחנזי בירנשלים. השופט בנימין הלוי.

החוצה״ (העולם הזה ,)974 ערב סילוק שרת.

במדינה

יי פןן׳ ו׳

פשוט: ביג׳י ומשמר־החצר שלו, אנשי •קבו־צת־המנהלים,״
היו בטוחים כי המיבצע יחסוך
אותם לגיבורי ההיסטוריה העבריות הם
רצו להפגין קבל עם ועולם כי לשרת אין
שום חלק בזוהר זה.
לרוע המזל, קרה כמעט ההיפך המוחלט.
מיבצע סיני נראה ככשלון פוליטי חרוץ, שהטיל
צל על כל מתכנניו הפוליטיים. דווקא
משה שרת, שהשתזף אותה שעה בשמש האסיאתית,
וחסר כל ידיעה על המיבצע, היה
נקי מכל רבב. בעיני ביג׳י הוא היה כתב־אישום

לכן נקט ביג׳י השבוע בפעולה קיצונית.
כאשר כיקש שרת לנסוע לאמריקה ואף הודיע
על כך ברבים, אסר בן־גוריון במפורש את
הנסיעה. הטענה הרשמית: אדם המתנגד למדיניות
הממשלה, אינו יכול להסביר אותה
בנכר.

כספי ם
מלחמת הלוויווג׳

| 490

ע \ 7גלונו 9

כל ה מיני ם-כולל מ ש

גי לן׳ ג לו ס ק ־
[ או ץ

-.390
עט גלובוס כולו כדום
(כולל מם)
2.500ל״י
מלוי

גלובוס

500 פרוטה
לתשומת לב:
החלפת 25 רפילים
דיל,ים נגד עט גלובוס
רק עד ה־ 1בפברואר.

1 ? 11*11(11

לגבי האיש הקטן ,״אשראי״ פירושו הלוואה
לקניית מקרר חשמלי. לגבי המשק בכללו,
האשראי הוא מחזור הדם, שבלעדיו
מתים האברים.
ענף המקבל אשראי גדול וזול, פורח ומשגשג.
ענף שאינו מקבל אשראי, אינו מסוגל
לפעול. הוא נאלץ לקבל כסף ברבית קצוצה,
המייקרת את התוצרת ומשמיטה את הבסיס
מתחת לרגלי המפעל.
לכן המלחמה על האשראי היא מלחמה כלכלית
לחיים ולמוות.
מול דגי הרקק. בצד אחד של החזית
עומדים שניים מבין שלושת הבנקים הגדולים
במדינה: בנק לאומי לישראל ובנק הפועלים*.
שניהם מסוגלים לתת כספים ברבית נמוכה:
לבל״ל ישנן קרנות ציוניות וותיקות,
שהוא משלם עבורן רבית נמוכה מאוד, ואילו
בנק הפועלים מחזיק בכספי קופות התגמולים
של הפועלים, שגם הן עולות לו מעט.
חשבונם: אם ייאסר על הבנקים לקחת את
הרבית שהם מקבלים כיום, יצטרכו דגי־רקק
רבים לנטוש את שדה־המערכה, להיבלע על-
ידי הלוויתנים.
בראש המערכה הזאת עומד אהרון בארס,
המנהל הדתי של בל״ל. דרישתו: חוק מיוחד,
שיטיל עונשים חמורים על נושכי נשך.
יריבו במאבק זה הוא מנהל הבנק העליון
— בנק ישראל (שהוא מוסד מתאם, אינו
פתוח לקהל) .דויד (״דוליק״) הורוביץ אינו
נלהב להצעה. לדעתו היא מיותרת בהחלט,
כי 330 מיליון מתוך 390 מיליון הל״י של
האשראי הנמצא במשק ניתן על־ידי הבנקים
עצמם, ועליהם אפשר לשלוט בנקל גם בלי
חוק מיוחד. ואילו על השוק השחור הפרטי,
אי־אפשר ממילא לפקח: ככל שיוחמר החוק
ויגדל הסיכון של המלווה, כן תגדל הריבית
השחורה.
אבסורד. כאשר הגיעה הצעת־החוק לוע־דת־הכספים
של הכנסת, נדחתה פה אחד והוחזרה
לממשלה. הועדה לא הסתפקה בכך כי
יוטל עונש חמור על דורשי הריבית המוגזמת,
שיצטרכו לשלם ללווה סכום שיכפיל
בחמש את סכום הריבית (סכום שהיה עולה
ברוב המקרים על סכום ההלוואה עצמה) .הועדה
הוסיפה תקנה אבסורדית משלה: שהלווה
בעצמו יהיה צפוי לעונש, בדיוק כמו
המלווה.
כשראה אשכול את מסקנת הועדה, חייך.
היה ברור כי הצעת הועדה היתד, הופכת את
כל החוק למגוחך, כי שום לווה לא היה מגלה
עיסקה שהיתה הופכת גם אותו לעבריין.
לחץ קטן של אשכול הספיק: חברי מפא״י
בועדה שינו את עמדתם מן הקצה אל הקצה.
דייג 5אגם. לפי ההצעה הסופית, בפי
שהתגבשה עתה, יהיה החוק החדש הרבה יותר
מתון והגיוני. עיקריו:
• שר־האוצר עצמו יקבע מדי פעם, בצו
מיוחד, מהי הריבית המקסימלית המותרת.
<• הלווה ששילם ריבית מופרזת, יוכל
לתבוע את המלווה למשפט אזרחי, ובית־המשפט
יקבע מה הסכום שעל המלווה להחזיר
ללווה.
• המדינה תוכל לתבוע את המלוות למשפט
פלילי, אולם הקנס שיוטל עליו יגיע
לקופת המדינה (ולא ללווה).
התוצאה המשוערת: כמה מן הבנקים הקטנים,
המתקיימים על הריבית המופרזת, יצטרכו
לסגור את שעריהם או להדביק עליהם
שלטים של אחד מבנקי־הענק. מספר הדגים
באגם הכספים יפחת בהרבה.
• החבר השלישי. בשלישיה: בנק לדיס׳
קונט, התופס את המקום השני.

שוו משאל שו
•וראיס לי ״ג׳ינג׳ית״
וז ה בכלל לא מפריע לי.

להיפך, נעים לי מאד. לאף
אחד אחר בכתה לא קוראים
ג׳ינג׳י, מפני שהם לא
שתים את זה.״ בהצהרה מקיפה
ומנומקת זו, יצאה רחל שירמן
,15 ,תלמידת תיכון חדש
בתל־אביב .״מאז שאני זוכרת
משהו, קראו לי ג׳ינג׳ית.״
א כל נויי 0היד. מסכים
לטוס, כשפקח הטיסה שלו
/לטו
על הקרקע הוא ג׳ינג׳י. בכל
זאת יש כנראה גם כאלה, משום
שיחזקאל (״חזי״) שמיר,
,20 הוא גם ג׳ינג׳י וגם פקח
טיסה. חזי מבטיח :״מעולם א
ארעה תקלה בגלל צבע השיער.״

הלהל דמיה י
אהד: לא היה
גזיה נזכגגגה 1
גכהגגז, לגהבגג1
של ״פרנהגאה
״העגלה הגה״ ;

• ^ חד שהתערב, בא, זכה
וניצח היה גרשון וילן,17 ,
תלמיד הכתה י״א במוסד החינוכי
של קיבוץ השומר הצעיר,
נגבה. גרשון, שהוא ג׳ינג׳י אמיתי,
התערב עם חבריו לכיתה,
שפיקפקו אם יוכל לנסוע להצגה
ולחזור בו בערב.
** שהייתי כן 10 רצי-
ח י להיות שחור כמו רו־ברט
סיילור, אבל הייתי בלונדי.
בגיל 15 הייתי כמו חנה מרון,
בלונדי, אבל כולם קראו לי ג׳יד
ג׳י. בגיל 22 הסכמתי כבר
להיקרא ג׳ינג׳י אבל אז כבר
לא היו לי שערות על הראש —
אשתי מרטה לי את כולן.״

* תרונות אחרים לשער ה,,אדום,
חיפשה ומצאה ברכה
ליפשיץ ,20 ,חילת מאי־שם. היתרון
המרכזי הוא, לדבריה:
״בזה שאני לא כמו כולם. כולם
שחורים ואני אדומה. לכולם
פנים נל|יות ולי המון נמשים.
איפה תיקח הבדלים כל־כך
גדולים, בעולם בו אנו חיים.״
ך* צ.ה.ל. יש חופשה רגי-
^ לה וחופשה מיוחדת. חופשה
מן הסוג השני, ביקש וקיבל
פסח כצנלסון ,19 ,שקרא
את המודעה בהעולם הזה ושכנע,
בעמל רב, את הרב־סמל
שהוא מוכרח ללכת :״הוא שונא
ג׳ינג׳ים. יש לו תסביך נחיתות.״

תספר שגזרתי את
ה מוד ע ה מתוך העתון בחדר
התרבות. התרבותניק שלנו
והוא מחפש כבר
הוא יקה
שבוע ימים את המנתל שקרע
של העולם הזה,״
את הגליון
סיפר דני צ׳יפרוט,25 ,סרקטו־ריסט
מקבוצת שילר.
כנתה לספסל הלימודים
של אסנת, היא דרורה
הימלבלאו׳ .17״איפה הפריע?׳
השיבה לשאלה בדבר מידת ההפרעה
לחייה הצעירים, המיוחסת
לעובדת היותה ג׳ינג׳ית.
״להיפך. ג׳ינגי׳ת, זה הענין. שאל
את כל החברים שלי.״ לפי דבריה,
ניתן להבין, שיש לה הרבה
כאלה.

** דים סעד 16 ,
^ /מזכי רו ת
והקבוצות. כפקידה
מפא״יי, אין העובז
אדום, מפריעה לה נ
״היו המון מועמדות
קבלו דווקא אותי.
שזה היה דווקא 1
ג׳ינג׳ית. אני לא 1
זה היה כך.״
איחוד

י אוומי־השעו בהצגח ״ואש גזו״

:ל \2הל ^גדג־ .חי\ז ר \2גזברל
אש אגזר באגלבו מלג שלא
1שרג\ז ארוגזגת — בהיח־גז
גש\2ש־\יג .1ה\זצסז גזגזיחזחז
ראשסר״ שנערכה בון נזגגז
;דננזי-השער, הפכה לאכיפה

הכללית הראשננה של הגיינג־יב בישראל.
כל ג־ינג־י(ת)*שכיבר נה) את ננצנה נה) היה
שב. היתה גאת הודנזנות יח־ירה בתינה לברר
אוות לתתיד שאלה שהפרידה תאו נהעגלב
את כל הלא-ג־ינג־יב: האב הנתברה שארב
הוא ג־ינגיי בשערו, תשנה את גורל ח־ייוי

ך • יל משוחרר ג׳יגג׳י, היה
ן 1שלמה אגוזי ,20 ,פקיד בחברת
הפירסום אפרוני בתל־אביב.
כמומחה לפירסום, נשאל
במובן על מידת החשיבות של
הצבע הג׳ינג׳י לחיי החברה ולהצלחה
בה. השיב אגוזי• :ראשית
כל, עליכם לדעת שכל ה־ג׳ינג׳ים
הם ממזרים. מי שממזר,
מסתדר תמיד טוב מאד.״

**ורה ג׳ינג׳ית תצליח
/}//הרבה יותר ממורה בעלת
שער שחור,״ אמרה, ספק
בצחוק, ספק רצינות, אסנת קו־בלנץ
,17.5 ,הלומדת בסמינר
לזינסקי בחל־אביב• .להיות ג׳ינ־ג׳י
זה אייזן. כולם שמים לב
אליך!״ הכריזה בהחלטיות• .ל־ג׳ינג׳יות
הולך תמיד. עובדה שיש
כאלו שצובעות את השיער.״

גיבורתהג ׳ ינג ׳ י ם היתה נערה בת , 19 שהפכה, בדלילה לכוכב.
הג׳ינג׳ים באולם הזדהו בכל נימי נפשם עם •פרנסואה ראש גזר,״
הנער הג׳ינג׳י שנשא על שכנזו את כל קללות ותלאות הג׳ינג׳יות —
לובדידות, זילזול החברים, האח וההורים. הם הבינו כי מאחורי הנמשים
מסתתרת נשמה עדינה, וכי הקליפה הג׳ינג׳ית הנוקשה עוטפת
גרעין אנושי נאצל.
הנערה שידעה לבטא מציאות ג׳ינג׳ית זו בצורה כה חותכת, עד ש כבשה
בסערה את הלבבות האדומים, לא היתה ג׳ינג׳ית בעצמה. עוד
לפני חודש לא היתח שולמית פילי! אלא תלמידת־מישחק, שאיש לא
שם אליה לב במיוחד, על קרשי התיאטרון הקאמרי. לפתע זכתה להערכה
כללית מפי כל המבקרים. מתחת לפיאה הנכרית האדומה חלוחטת
של ראש־גזר, נולד כוכב חדש לתיאטרון העברי.
שולמית, המשחקת בתפקיד ניצבת במחזה רגיל של הקאמרי, כבר
שיחקה לא פעם תפקיד של נער. בבאלט הילדים של הרקדנית נעמי
אליסקובסקי שיחקה את פיטר שבהצגת פיטר והזאב, ובתיאטרון הילדים
קלעים שיחקה את הנער של אי המטמון. על הצלחתה בתור
ראש־גזר, מספרת שולמית :״חשבתי וחשבתי על הדמות הזו, עד שהרגשת׳
פתע, באחת החזרות, שהבנתי איו צריך להציג את פרנסואה.״
אולם עד להצגה המיוחדת לא יכלה שולמית לעמוד על האופי האמיתי
של הג׳ינג׳ים. כל השחקנים היו מופתעים במקצת. כי הג׳ינג׳יס
קהל אחר. צחוק בריא של שמחה־לאיד התפהגיבו
אחרת מאשר
רץ מלבם כל כמה דקות, במקומות שקהל שחור ובלונדי נרגש ונעצב.
לא היה ספק: בעולמם של הג׳ינג׳ים, כל החיים נראים באור אחר.

** ת אחת ההסתיגוידת
המעטות לטענה הכללית,
השמיעה החילת מרים וולפין,
• :20 מפריע? תלוי מתי. בדרי
כלל זה לא מפריע, אבל יש
המון פעמים שזה כן מפריע.
למשל, לג׳ינג׳ים אין אף פעם
שם. תמיד קוראים להם ג׳ינג׳י
ודי. אני דוקא אוהבת שיקראו
לי מרים.״
ג שמעון נחמה , 19 ,חיל /בשרות חובה, ישנן בעיות
ג׳ינג׳יות טיפוסיות. ביחידה שלו
יש ג׳ינג׳י מתחרה. מחוץ לזד, יש
תמיד אי־נעימויות, מסוג ״הג׳יג-
ג׳י שלכם לא הצדיע לי היום בחצר.״
״תמיד מבלבלים בין שנינו
ומענישים דווקא אותי.״

:דת ב־יבוצים מוסד נשערה
להיפך,
זרד,
ולהיות
שאני

ך* ילדים שבחבורה היום-
| | תעו מאד למצוא באולם
עשרות ג׳ינג׳ים מבוגרים. עמוס
שטרן , 12 ,מרחוב בן־יהודה ב־תל־אביב,
הסכים לספר על חייו
כג׳ינג׳י בשכונה• :בתחילה, היו
הילדים צוחקים לי ולועגים לי.
עכשיו הם לא מעיזים. ג׳ינג׳י
הוא באמת ג׳ינג׳י — אבל הוא
יודע גם להרביץ.״

ך 0ג׳ינג׳ים רוצים לחיות.
\*אחד מהג׳ינג׳ים המתגאים מאד
בצבע שערם ובכל זאת עוסקים
במלאכה מועילה, הוא יעקוב
פליט ,30 ,טכנאי בנין בתה״ל:
•אני עליתי מקנדה לפני 10
שנים. בקנדה יש הרבה ג׳ינג׳ים
התופסים מקום חשוב בחברה.״
ף /ינג׳י צעיר, חיים ניסני.
\ , 16 הלומד בבית־ספר שבח
בתל־אביב, הכריז :״ג׳ינג׳י זה
פירמה — הפירמה! להיות ג׳ינ־ג׳י
זר, יחוס גדול.״ כשנשאל
על מידת התקדמותו בלימודים,
הודה במבוכה• :זה באמת לא
כל כך טוב. המורים תיכף שמים
לב אליך. החברה שד,ראשים
.שלהם שחורים, בולטים פחות.

במדינה אילת דידה במרחקים

מר נחוםדמסיץ
מתבקש להתקשר באופן
דחוף עם שלום כהן,
מערכת ״העולם הזה״,
תל־אביב, טלפון 26785

אילת זכתה ברופאה הקבוע, לגמרי במקרה.
כשעלה ד״ר רפאל קונפינו מבולגריה
לישראל הוא גויים מיד לצבא, נשלח למרחב
אילת. כעבור חודשים אחדים, הביא גם את
אשתו ואת בנו, החליט להשתקע בעיר הדרום.
כשנודע הדבר לקופת חולים, שהתקשתה
כל הזמן במציאת רופא קבוע לאילת,
מיהרו מנהליה אל משרד הבטחון, הצליחו
להסדיר סידור מיוחד במינו, לפיו ישמש
קונפינו בתפקיד רופא קופת חולים המקומית,
נוסף על תפקידו הצבאי.
כשהשתחרר ד״ר קונפינו משרות החובה,
נשאר לגור באילת. העיר זכתה לרופא כללי,
בלא שמנהלי המוסדות הרפואיים של המדינה
ינקפו לשם כך אפילו אצבע קטנה.
מה שלא היה ואיננו באילת עד היום, היא
מרפאה מצוידת כהלכה, שתכלול חדרי חולים
וחדר יולדות. כל חולה במחלה מידבקת,
ילד שחום גבוה תקף אותו או יולדת, מוטסים
מיד לצפון, לפעמים אפילו במטוס
מיוחד עולה הון תועפות.
ותיקי אילת הישראליים התגברו על הבעיה
בעקיפין. לרבים מהם היו קרובים בצפון, אליהם
שלחו את נשותיהם הכורעות ללדת. רבים
מהם משמשים בתפקידי מנהלי מוסדות, הם
ניצלו את קרן הנסיעות של המוסד, כדי לממן
את נסיעותיהם לרופאים מקצועיים, שהרופא
הכללי המקומי שלח אותם אליהם.
״ אלתשל מו יותר ״ 1בעית חדר החולים
נעשתה קשה הרבה יותר, כשהגיעו משפחות
העולים החדשים ממרוקו. לאלה לא
היו קרובים אמידים בצפון. הם גם לא היו
נציגיהם, של מוסדות מכובדים. כשכרעה אשתו
של תושב־עולה ללדת, הסתכמה ההוצאה
ב־ 35ל״י דמי נסיעה ו־ 150ל״י לפחות, הוצאות
שונות של ימי הלידה בצפון. בעיה
קשה אחרת היתר, משפחתה של היולדת באילת.
רוב משפחות העולים מנו יותר מילד
אחד וכשנסעה היולדת לצפון, לא היה מי
שישגיח על שאר הילדים בבית.
המועצה המקומית היתזן-אובדת עצות. תביעותיה
למוסדות ההסתדרות המפקחים על
קופת חולים, אל משרד הבריאות ואל משרד
הפנים — הושבו ריקם. בחוסר ברירה, פתח
יושב ראש המועצה, חנוך ננר, את הקופה,
חילק ממנה הענקות כספיות לכל תובע .״מה
יכולתי לעשות?״ הצטדק ננר ,״הברירה היתד,
בין עזיבת העיר וירידת מוראל כללית, לבין
גרעון וחקירה של משרד מבקר המדינה. בחרתי
בדרך השניה.״
התוצאה של בחירת דרך כזו לא אחרה
לבוא: גרעון של 20 אלף ל״י בתקציב המועצה
לשנת הכספים ד .1956/בעקבות ה־גרעון
שנוצר, קיבלה המועצה הוראה פסקנית
ממשרד הפנים, המפקח על הוצאות המועצות
המקומיות :״אל תשלמו יותר!״
השבוע הגיע המשבר לשיאו: אחת ממשפחות
העולים החדשים, שהגיעו בשבוע שעבר
בטיסה ישירה מצפון־אפריקה, הודיעה
כי היא עוזבת את אילת .״במרוקו,״ התלוננו
העולים ,״הבטיחו לנו שיכון עם בית־חולים.
לא רוצים שאשר, שלנו תלד רחוק.
ילדים צריך ללדת ליד בית אבא ואמא.״
לראש המועצה לא נותר אלא להאזין לצעקותיהם
ולהסתכל בחוסר־אונים אל המטוס
הלוקח, אותם צפונה לאחד ממחנות המעבר
של הסוכנות היהודית. כשהמטוס המריא, ניגש
ננר אל בית הדואר הכמוך, שלח מברק
לעשרות כתובות ממשלתיות והסתדרותיות,
שעסקניהן נואמים מדי שבוע על הצורך ביישוב
אילת, הרחבתה ופיתוחה. הבריק ננר:
״כל שעה שעוברת ללא טיפול — מקרבת
שערוריה ציבורית.״
למעשה, היתד, כבר השערוריה הציבורית
בעיצומה. רק מול איום זד, נעורה הממשלה
.לפעולה. בהודעה קצרה הודיעה כי, עקב הסכם
בין משרד הפיתוח ומשרד הבריאות,
יוקמו בקרוב בית יולדות וחדר ניתוחים באילת.

ע ת תו ת
נערת היום

2 0סי ג רי1דע 320ע רז מ ה

שבוע אחרי שעזבה את -ישראל בדרכה
לאיטליה, על מנת להשתתף בצילום הגירסה
השניה למערכה האחרונה של הסרט נערת
היום, זכתה השחקנית חיה הררית לפרסום
מוזר מעל דפי שבועון ההסתדרות דבר הטבוע.
כתב
דוד (״ב. א. .דוד״) בן־אלול, עורך
מדור הקולנוע של השבועון ובנו של מי שהיה
העורך הראשי שלו, עד לפני שבועות

אחדים :״ההסבר הרישמי (לנסיעתה של חיה)
הוא שפרנצ׳סקו מזאלי(במאי נערת היום) החליט
לשנות את המערכה האחרונה של הסרט
ולצלמה מחדש. ידידי השנים טוענים שהנימוק
הוא אישי הסתבר לנו כי הם אינם
יודעים כלל שלחיה יש בעל בישראל — הדעה
הרווחת ברומא היא שחיה היא אשתו,
או לפחות ארוסתו של מזאלי
בין קוראי אותה פיסקה היה בעלה של
חיה, המהנדס נחמן (״ביבי״) צרבניצר. הוא
מיהר אל עורך דינו, ביקש את התערבותו
ד,מידית.
אמר צרבניצר :״אם אמנם דיבר ב. א .דוד
עם ידידי השנים ברומא, צריך היה לדעת
שגם פרנצ׳סקו מזאלי הוא נשוי. על כן, קשה
להבין איך ידידים אלה חשבו את חיה לאשתו
או לפחות לארוסתו של מזאלי.״
ידידיו של בובי יעצו לו להגיש תביעת
נזיקין פרטית על סכום גדול. אם לא יענה
דבר חשבוע לתביעותיו המוקדמות של המהנדס
ויפרסם התנצלות, עתידים משלמי
המיסים של הסתדרות העובדים להוסיף סעיף
נוסף לסעיפי ההוצאות של דבר השבוע.

לברכת שלום בהיפגשס, החלים לנגר לצאת
לפנסיה. הוא הודיע על החלטתו להתישב.
לעת זיקנה, במושב בחבל לכיש.
אברהמי התעורר לפעולה. החלטתו האחרונה
של לנגר מצאה חן בעיניו. מפקד ה־
׳מחוז הזדרז להקים ועד ציבורי לכבודו של
•ז״ר,שוטר הוותיק ביותר,״ התחיל לאסוף כספים
לעריכת מסיבת־ענק, שהתקיימה בשבוע
שעבר במלון הדש יא בירושלים,.
סוף סוף, לא כל יום אפשר להיפטר
מקצין וותיק.

ד רכי חיים
פגישה במעברה

העליה מאיטליה הביאה למדינה את דוכני
האספרסו, את הפיצה הנאפוליטנית ואת קטי
פרדו. אילו היו ידידיה האיטלקיים, של קטי
בת ד,־ 17 חייבים להגדירה, היו אל נכון מציינים
שהיא שחומה וריחנית כקפה אספרסו,
ותפוחה וטעימה ממש כפיצה•
אולם במעברה בסביבות תל־אביב, שם
התגוררה קטי היתומה מאב, עם אמה, השתמשו
אזרחיה החדשים של המדינה בלשון
הבוש׳ מתישב בלכיש
הרבה פחות מליצית, למרות שהיו בליבם
עוזר מפקח מחוזי יחיאל לנגר היד, קצין אותן הכוונות עצמן.
לא היה כל פלא בכך שקסי, בעלת ההוגבוה
במשטרה כבר בימי המנדט. כאחד מקפעה
החיצונית המושכת,
שימשה לעיתים די תכופות
שיתה מרכזית בפי
יושבי הקפה הצעירים
מעדות המזרח, במעברה
בה שכנה. לא פעם היו
גם מסקנות די ברורות
לשיחות אלה, שהיו מסתיימות
בנסיונות היטפלות
לא עדינים ביותר
אל קטי, כשד,יתד, חוזרת
בשעות הערב מעבודתה
בבית חרושת רמת־גני.
יתכן שרק משום שהיו
לקטי שני אחים בוגרים,
לא הסתיימו אותם נם־
יונות בתוצאות עגומות.
לפני חדשים מספר,
נפתחו בפני קטי אופקים
חדשים. היא הכירה ב־רמת־גן
צעיר יליד הארץ,
יצאה עמו מספר פעמים,
וכעבור זמן קצר החלו
השניים לתכגן תכניות
נשואים.
בקבוק ליזול. באחד
הערבים חזרה קטי לביתה
מעבודתה, כאשר
ניטפל אליה בחור גבה
קומה, מיד עם רדתה
מן האוטובוס. קטי הבחינה
כי ריח יין נודף
שה קנית הררית
מפיו, ומיהרה להתחמק
אשתו, או לפחות ארוסתו?
ממנו מבלי לענות דבר
על ההצעות שהשמיע לה.
אולם בפתח הצריף בו גרו־ ,קטי, פקעה
ציניה היהודים היחידים של משטרת ירושלים,
היה לנגר משתף פעולה הדוק עם מפ סבלנותו של הבחור חיים מזעקי, עולה עיבשתי
ידיו
קדת ההגנה בעיר, מוסר לה ידיעות חשו ראק. הואתפסאת היפה,פיה
בות, מעביר אינפורמציה אל תאי האסירים והחל לצעוק:״כלהאיטלקיות לא הגונות!
למה את לא וצד, אותי?״
הפוליטיים ומהם, למפקדה.
קטי המבוהלת והנדר,מת, שחששה מן הכשהסתיימה
מלחמת העצמאות ויחזקאל
סהר ויוסף נחמיאם התחילו לארגן את סגל רעש וידעה כי הבחור שיכור, מיהרה להשהפיקוד
של משטרת ישראל, בפקודת הסוכ תיקו, הציעה ללוותו לצריפו ולדון על שיחה
נות היהודית, הבינו רבים שיחיאל לנגר יהיה עמו בפעם אחרת. הצעיר נרגע, ובליוויה של
המועמד הטבעי לתפקיד מפקד מחוז ירושלים. קטי חזר לצריפו.
סהר הבין אחרת.
הכל היה עובר ומסתיים בשלום, לולא היו
במעברה כמה אנשים היושבים ימים תמימים
במרוצת הימים נוכח לנגר לדעת כי לא רק באפס מעשה, ליד החלונות ומתבוננים בהפיקוד
השתנה במשטרת הבירה. שוטרים נעשה בחוץ, אפילו בלילה.
נמוכים, שהיו פיקודיו בזמן שלטון המנדט,
משום כך התפתח הכל במהירות. שמועות
הפכו להיות מפקדיו הישירים. השוטר זליג
גייאר, למשל, שאחד מתפקידיו המרכזיים החלו לפרוח במעברה אודות היחסים בין קטי
היה להוליך את ילדיו של לנגר לגן הילדים וחיים מזעקי. תוך זמן קצר חרגו הסיפורים
ולבית־הספר העממי, עלה בן לילה לדרגת מתחום המעברה, הגיעו לאזניו של חברה של
קצין, השיג במרוץ הכוכבים את לנגר, היד, קטי. הוא ניתק את הקשרים ביניהם. כל
חלומותיה של קסי נגוזו במחי יד.
לסגן מפקח מחוזי.
לפני שבועי הובאה קסי לבית החולים נד
מסיבת פרידה. לנגר הפך לקצין בל אוסר הכרה, לאחר שבלעה את תוכנו של
תי נדרש. מפעם לפעם היה מרים את קולו בקבוק ליזול, ניסתה להתאבד. שטיפת קיבה
נגד פעולותיהם הבלתי־חוקיות של הקצינים הצילה אותה ברגע האחרון.
דוד וילק ומשה אילון, שריכזו את מאמצימעשה
זר, שיכנע משום מד, את הצעיר
מפלגת
הם במלחמה ביריביה הפוליטיים של
הרמת־גני, בן למשפחה מיוחסת וידועה, בהשלטון.
התוצאה: לנגר נדחק לקרן זווית.
תמימותה של קסי. השבוע, קיבלו כל ידידי
השבוע, לאחר 35 שנות שירות ושמונה המשפחה המיוחסת הזמנות לחתונה מפוארת,
שנים של חוסר מעשה מוחלט, ולאחר ש שתיערך בימים הקרובים באחד האולמות הגמפקד
המחוז לוי אברר,מי הפסיק אף להשיב דולים על תל־אביב.

מ שטרה

הפודס הזר^ ,סטו

החי

קולנוע

״לא תעלה תעד״...
סרטים רוזגח או גבוו־י
המרשעת (זמיר; תדאביב; צר9ת) —
או הרעל, עפי שנקרא הסרט במקורו, היא
יצירה גאונית, שכל חובב הסרט הטוב חייב
לראותה. זוהי סאטירה חברתית קצרה (90
דקות) ,פרי יצירתו של הבמאי הצרפתי סאשה
גיטרי, הזכור לשימצה בישראל, בגלל שיתוף
הפעולה עם הנאצים.
המרשעת היא אשתו של חקלאי מזדקן
(מישל מורגן) ,בעיירה צרפתית קטנה. קל
להבין את רגשותיו של סימון האומלל, כאשר
רואים את זוגתו. היא אשד, מסורבלת
וכבדת גוף, שהרשע ניבט מפרצופה. היא
שותה לשכרה, מצחינה ומגדפת. למעשה אפשר
להבין במידה מסויימת גם אותה, בהתחשב
בעובדה שהיא צריכה לחיות עם מישל
סימון.
על כל פנים, אחרי שלושים שנות נשואים,
מגיעים חיי הזוג לנקודת משבר, בה כל
אחד מהם מחפש את קיצו של השני.
עד אשר שומע סימון יום אחד ראיון
משודר ברדיו, אודות עורו־דין מופלא, שהשיג
בפעם המאה זיכוי לרוצח. סימון ממהר
להתקשר עימו, מציג את עצמו בפניו כרוצח
אשתו. עורך הדין, המשוכנע כי סימון באמת
רצח את אשתו, מוצא לו מיד טענות מקילות,
העשויות לזכותו בדין.
מצויד בהנחיות מקצועיות אלה, מבצע
מישל עוד באותו יום את הרצח המושלם,
לאחר שהכין מראש את כל הפרטים העשויים
להקל בענשו.
שני משפטים. זה בצד זה, מעלה הסרט
שני משפטים הנערכים לרוצח אשתו.
האחד הוא משפט הילדים בעיירה, המוצאים
את הרוצח חייב ושולחים אותו לגיליוטינה.
המשפט השני הוא משפט המבוגרים, משפט
המדינה. בפני בית־הדין הופך מישל סימון
מנאשם למאשים, מצליח בזכות חלקלקות־לשון
וטענות משפטיות הגיוניות, לזכות בדין,
הופר לגיבורם של תושבי עיירתו.
באמצעים סאטיריים אלה, המעוררים לא פעם
רעמי צחוק בקהל, מותח סאשה גיסרי, למעשה,
ביקורת על החברה וסדרי שלטונה. הוא
הופך את החוק ואת המשפט המקודשים בעיני
האזרחים, למשהו פרדוכסלי, חסר ערך
וחסר מוסר, שכל בעל לשון חדה עלול
להפוך אותו על פיו.
מישל סימון הוא גאוני כמו תמיד, ואילו
שאר משתתפי הסרט, החל במרשעת עצמה
וכלה באחרוני הניצבים, מציגים משחק מושלם
לכל סרטיו.
מנגינות הלוואי של הסרט משרות עליו
אוירה צ׳ארלי צ׳אפלינית מובהקת, ולהטוטי
הביום משלימים את כל מה שלא היה חסר
להפיכת הסרט ליצירה קולנועית בלתי נשכחת.

תחביבי
קלים
פגישה כהונג־־קונג (אלנבי, תל-אביב;
אדצות־הברית) — סוזאן היווארד מגיעה ל־הונג־קונג,
כדי לגלות את עקבות בעלה הצלם,
שנעלם.בנסיון חדירה לסין האדומה, למטרות
צילומי הווי.
באוירה, של הברחות מיסתוריות, ריגול
הדדי, בתי מרזח אמריקאיים ויצאניות סיניות
המתגוררות בסירות בים, פוגשת סוזאן את
הגבר שכל נערה במאה העשרים חולמת לפגשו
— קלארק גייבל.
גייבל הזקן, שלמרות שנותיו ( )56 ממשיך
לשגע את כל צופות הקולנוע ללא יוצאת
מן הכלל, הוא מבריח טוב־לב שתחביביו הם
איסוף ילדים והאזנה לתקליטים המשמיעים
קולות רחוב בשיקאגו. הוא אינו מהסס להוסיף
לעצמו תחביב נוסף — סוזאן היפה,
ביחוד כשהמחיר הוא זול למדי. כל מה שעליו
לעשות כדי לרכשה, הוא רק לבלוש
בכל חורי הונג־קונג אחר מקום המצאו של
הבעל האבוד, לעצור את ראש המשטרה המקומית,
לפלוש לסין האדומה ולשחרר את
הבעל מבית־הכלא, וכמובן גם לחזור בשלום.
מראותיה הלא מלאכותיים של הונג־קונג
משמשים רקע מרהיב לעלילה מתקתקת זו,
שאינה מחמיצה כל הזדמנות להציג את הסינים
האדומים כברבריים, שדים משחת, ונוסף
לזאת מטומטמים עד האחרון בהם.

התמזחים רעבים
סאפארי (המרכז, תל־אביב; ארצות-הב-
ריח) — נותן לצונר, הישראלי את ההזדמנות
לחוות בשני סרטים בכרטיס אחד. הסרט האחד
הוא אודות חיות הג׳ונגל האפריקאיות,
צולם באפריקה עצמה. הסרט השני כולל את
פרשת אהבתם של הצייד ויקטור מיצ׳ור וה־תיירת־ג׳ונגל
ג׳אנם ליי, בתוספת תיאור החעולם
חזה ;006

ו * עגו, ניסה בית־המשפט לברר אילו סי־צויים
חייבים לשלם שני צעירים דרוזים,
ת, שבי הכפר בית־ג׳אן שבגליל, אשר התנס?־ו
על שייך דתי ממשפחה יריבה, גילחו את
זקנו כנקמה ע? עלבונות שספגה משפחתם
שלהם ממשפחת השייך.

זנב האדיה

ך• בודים, נעלב ראש המועצה דויד בך
^ ארי, כאשר ראה כי בודים לא זכתה
למדור מיוחד משלה בספר הטלפונים ה.זדש,
אלא שמינוייה פוזרו בין מינויי תל־אביב,
תבע לתקן את המעוות.

קור רוח

ף • תל״אכיב, ביקש תושב בן 45 להתאבד
על־ידי ק צר. לים, שינה את דעתו בבואו
במגע עם המים הקרים, נלקח לבית־החולים
העירוני כשהוא רועד מקור.

סם האהבה

מלחמה באנשי המאו־מאו בקניה. כל קשר
בין שני הסרטים הוא מקרי בהחלט, למרות
שבסאפארי הם התמזגו לסרט אחד.
זהו סרט הרפתקאות בנאלי, מסוג סרטי
סרזן או סרטי המלחמה באינדיאנים, שהפעם
תוססים את מקומם לוחמי המאו־מאו.
אפשר לראות בו את ג׳אנט ליי החמודה
המתרחצת בנהר אפריקאי במעיל רחצה המגיע
עד לשוקיים ומעוררת את תיאבונם של
כמה אלפי תמסחים, כשהיא מטיילת להנאתה
בנהר, בסירת גומי קטנה. אולם את האכזבה
הגדולה מעוררת אותה ג׳אנס לייי, כשהיא
שוכבת שעה ארוכה באוהל בלב הג׳וג־גל,
עירומה. אולם כשהיא קמה לפתע, מתברר
שהיא לבושה כמו בנשף מסכות מפואר
בלום־אנג׳לס. אכזבה זאת אין הצופים יכולים
לסלוח, והם מביעים את התמרמרותם
בכל הצורות הקוליות האפשריות.

כ 1כ בי ם
בוג• השודד
זה היד. לפני שלושים וחמש שנים ארוכות.
על במד, ברודביית, לא מכורסמת במיוחד,
הוצג מחזה בשם סודפטי. שחקן צעיר מילא
במחזה זה את התפקיד השני במעלה. הוא
היה איום, ממש כמו המחזר, עצמו. המבקרים,
שלא הכירוהו אז, נעצו עין בתכנית וחיפשו
את שמו. השם האמפרי בוגארט לא אמר
להם דבר. הביקורת היתה קטלנית; המחזה
הורד לאחר שהוצג זמן קצר בלבד.
אי אפשר היה להאשים את בוגי הצעיר
בכשלון. הוא פשוט היה בלתי מוכשר וחסר
כל נסיון או השכלה. כבן למשפחה ניו־יור־קית
אמידה, ממוצא יהודי, בה היה האב
רופא מפורסם והאם ציירת בינונית, שהיר־בתה
לצייר בצבעי מים, היז לבוגארט הצעיר
כל הנתונים ללמוד ולרכוש השכלה. הוא
הצליח איך שהוא לסיים בית־ספר תיכון במגמה
להמשיך באוניברסיטת ״ל. אולם בשלבי
ההכנה באקדמיה באנדובר, נזרק בוגארם
מהלימודים בגלל מה שכונה. התנהגות חסרת
כל אחריות*.
במקום לאוניברסיטה, הלך האמפרי הצעיר
לצי, בו שירת כל תקופת מלחמת העולם
הראשונה, בהפלגות בקו ליברפול־ניו־יורק,
על סיפון ספינה בשם לויתן. כששוחרר, קיבל
משרה אצל אחד מלקוחות אביו, בהנהלת חברת
נסיעות. במקרה היה אותו לקוח גם במאי
תיאטרון ידוע, ובוגארט הועסק בתשלום
לשחקני התיאטרון. מאחר שהיה כבר בתיאטרון,
היתד, הדרך לבמה קצרה מאוד.
השבוע, בחוילה מפוארת בהוליבוד, נפטר
האמפרי בוגארט בגיל ,58 כתוצאה מסרטן
גרון, אחרי שהיה כמעט רתוק למיטתו במשך
שנה תמימה. היה זה בוגארט אחר לגמרי
35 .השנים שחלפו מאז עלה לראשונה
על הבמה, הפכו אותו לשחקן קולנוע מפורסם
ונערץ, אחד הכוכבים הזוהרים ביותר
בתולדותיה של הוליבוד.
שלושה אוסקר. בקריירה הקולנועית
שלו, הארוכה באופן יחסי, הופיע בוגי בלמעלה
מ־סד סרטים. חלקם מצויינים, חלקם
בינוניים וחלקם גרועים עד לזוועה. בעשרים

השנים הראשונות של דרכו הקולנועית, היה
בוגארט אב־טיפוס לגנגסטר הקולנועי. ההגדרה
הקו? עת ביותר לתפקידיו ולדמותו באותם
הימים היתד, ההגדרה שבאה מפיו, לתיאור
בן לויתו באותם סרטי הגאנגסטרים,
פיטר לורה. אמר בוגארט. :לורד, זה האיש
העומד ומשגיח תמיד בפינה, כשאני שודד
את הבנק*.
האמפרי בוגארט היה שחקן מקצועי. הכשרון
הטבעי התפתח במרוצת הזמן. בין
עשרות סרטים בינוניים בהם הופיע, היו בודדים
שבלטו במיוחד. כזה היה הסרט קזבלנקה
שהוסרס ב־ , 1943 וכזה היה אוצר
הסיירה מדרה 1947 בגלל משחקו בשני
סרטים אלה, זכה בוגארט פעמיים בפרס האוסקר.
בפעם
השלישית זכה באוסקר לפני שלוש
שנים, בגלל משחקו במרד על הק״ן, בתפקיד
המפורסם של הקפיטן קוויג. הפעם היד, זה
כבר שחקן אחר לגמרי, שחקן בשל ומפוכח,
השולט בכל גיד שבפניו חרושי־הקמטים, ד
בכל טון היוצא ממיתרי קולו הצרוד. חוסר
התלהבותו המיוחדת במשחק, והבעת עיניו
המיוחדת במינה, הפכו אותו בשנים האחרונות
לאחד משחקני הפיסגה של הוליבוד.
לא מלאך. בחייו הפרטיים היה בוגי
שתיין ויסקי מופלג, ציני וחד לשון, אנרכיסט
לפי דעותיו הפוליטיות, בעל לארבע
נשים ומתרים נלהב למגבית היהודית המאוחדת•
לפני 12 שנה נשא את אשתו הרביעית,
כוכבת הקולנוע היהודיה לורן (ביבי) באקל,
הצעירה ממנו בעשרים שנה. יחד גידלו בן
(סטפן )8 ,ובת (לסלי .)5 ,על אף כמד, מקרי
שכרות שגרמו לשערוריות פה ושם, הצטיין
הזוג בצנעה מיוחדת של חייו הפרסיים.
שניים מסרטיו האחרונים, שהוצגו לאחרונה
בארץ, משקפים יותר מכל את יכולתו
האמנותית. היו אלה השעות הגורליות ואין
אנו מלאכים.

ך* כאר״שכע, הודתה צעירה בפני המש־טרה
כי היא טמנה סמים משכרים בדירתו
של ידידה וגרמה למעצרו, וכי עתה,
לאחר שהסכים לשאתה לאשה, היא מקבלת
על עצמה את ההאשמה של החזקת סמים
משכרים.

ך* פתחיתקוח, מכר חושב מערכת רהי־טים
עתיקה, מיהר לשלוח משטרה לביתו
של הקונה, שלא מצאה את המטמון המשפחתי
העתיק של 69 מטבעות זהב ששכח
המוכר, לדבריו.

משוכע :
ך* לונ ד ץ, אחרי שזכה בפרס הגדול של
30 אלף ליש״ט בנחשון הספורט השבועי,
רצה הזוכה, חולה־גפש היושב במוסד
סגור, לתת את כל הכסף לידיד, נמנע
מכך על־ידי בית־המשפם.

גלגל ה תר

ך* מג ד ל־ אשק לון, נמצאה תינוקת על*
-ידי אדם לא שפוי בדעתו, לאחר שנחטפו•
תשע שעות קודם לכן, על״ידי אשה שהמשטרה
חושדת בה כי איננה שפויה בדעתה.

א לי בי
ף • ח אן ״יוני ם, ביקש אחד מנכבדי העיר
—1מקצין הממשל הצבאי שלא ייעלב מדרישתו
להעביר אליו כל הוראה בכתב, הסביר.
:מחר אולי יבואו אדונים אהרים; וכשהם
ישאלו אותי למה עשיתי את רצון הישראלים,
אגיד להם: בתוקף המכתב הזה!*
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה 1ן;נרי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• המרשעת (זמיר, תל־אביב) מישל
סימון תוקע סכין בבטן אשתו השמנה לחדוות
הצופים, משתתפי הסרט ובתי הדין הצרפתיים.
סאטירה גאונית על החוק והמשפט
(ראה לעיל).
• ליידי האמילטץ(תכלת, תל-אביב)
אהבתה של אשת השגריר הבריטי באיטליה
לאדמירל נלסון, גיבור קרב סרפלגר. ויויאן
ליי, לורנס אוליבייד, בסרט ישן שחיוניותו
טרם פגה.
• חופשה בונציה (תמר, תל-אביב)
קתרין הפבורן באה לונציה כתיירת, ויוצאת
ממנה כאשח. רומנטי; משחק מצויין.
• היבשת האבודה (ארמין־דוד, תל-
אביב) שבוע אחרון לסרט־תעודה מרהיב, על
טכסים ופול זנים באיי בורנאו.
• האמיצים (ציון, ירושלים) .דירק
בוגארט ואקים טמירוף נוחתים בעורף ה־אוייב
הנאצי, לחבל במתקני שדות תעופה.
סרט מלחמתי טהור; מרתק.

אי־המטמון

כששניים ר בי ם...
^ כפר שלם, ביקש אדם להשכץ שלום
בין יעל ואשר, אשר רבו ביניהם, הוכנס
לבית ברצון, ניצל את ההזדמנות ונעלם עם
1700 לירות בתכשיטים ומזומנים.

אופ גת •ברים
ך* חיפה, ערכו פקחי המכס בדיקה בחדר
*י הכביסה של האניר, ק יש ו ן, אשר אנשי
צוותה גברים כולם, גילו שם 159 זוגות
גרבי ניילון לנשים, ו־ 36 צעיפי־נשים.

פרח עדדף ז
ן * עז ה, בשעה שנערכה ביקורת על עבו־
- 1דות העיריה, נתגלה כי הופסקה פעולתו
של בית״הדין העירוני, מבלי שאיש יטרח להודיע
על כך קשלושת פקידיו, או להעבירם
לתפקיד אחר.

הספקתי כבר, בימי חלדי, לשמוע וידויים
של לבבות שלמים ושבורים, לזנות
למחמאות, השמצות, בקשות וכל
השאר. לאחרונה עלי לקרוא גם חלומות.
אך כלל לא איכפת לי אם יהיו כולם
כסו זח שאני מביאה לפניכם. פשוט מרענן
לקבל פעם סכתב כל כן שונה סכל
השאר.

אם יש לה דעה מסוייגת על מדזרי,
הרי על עצמה יש לה דעה סובה למדי,
אם כי היתד, רוצה שיחשבוה להפכפכת.
קומתה, אומרת היא, תמירה, שערה ועיניה
שחורים, וחיצוניותה נאה. היא מחזיקה
בידה תעודת בגרות חוצלארצית,
עובדת בפקידות. ואם לא מצאה עדיין
את שהיא מבקשת, הרי זה משום שאופייה
קשה, סבורה היא.
את גילה לא מסרה לי, אך ייעומת
זאת ידעה לציין את גילו של זד, שירצה
לכתוב אליה 33 30 השכלתו ועמדתו
החברתית חשובה,״ מדגישה היא.
לא אתפלא אם בהשכלה היא מתכוונת
למכונית.

,,כן״ בקול צרוד
והריהו לסניכם, מכתבו של (71144

חיני, רואה אני, טרם סר בעיני בני
ההתישבות העובדת. הפעם יש באמתחתי
שתי ציפורים נדירות באמת (71146
.)1006 לא בלבד שהם קיבוצניקים, כי
אם נוסף לזאת יוצאי ארץ אכזוטית כ־בורמה.
הם אומרים לי כי ״מראן החיצוני,
דתן, גזען ומעמדן״ של הנערות בנות
ד,־24־ 19 שתכתובנר, אליהם, אינם משנים
להם. הם רוצים תמונות כבר במכתב
הראשון.
ואם הם כותבים עם מעט שגיאות ב

) 1006

מוצאי-שבת. בחוץ — לילה גבוה
וצונן. בפנים — כורסה רפודה הכורעת
תחת נסל גופי, מקלם רדיו פוער לועו
ופולס לחלל צלילי סמבה קולניים, ושבועונים
מנוונים פזורים כלאחר קרב. נא
להכיר: גילי 22 שנד. וזהו חלומי הראשון
במוצאי שבת ראשון שנשארתי לבדי.
.ובכן רותי, הכל התחיל בגללך. הייתי
משועמם ואדיש, מה שנקרא מצוברח.
דברי קוהלת הדהדו באוזני כפעמונים
בצוואר הגמל. סובבתי בין ארבעת הכתלים,
סקרתי בבואתי בראי בקורת־רוח,
אימצתי שרירי בתרגילי התעמלות שונים
וצנחתי לכורסה, כשהנני צובר על ברכי
חוברות העולם הזה.

עמדתו החברתית חשובה
היא לא כותבת אלי ברצון רב, היא
היתד. אפילו נוהגת לצחוק על מה שהיא
מכנה. שידוכים מעין זה״ של מדורי.
ובכל זאת, היא כותבת ,)1006/1145.( .נדמה
לי ששמעתי פזמון זה באיזשהו מקום.

המשחה של השנה
השופט שרק את שריקת הסיום. חמשה
אלפי הצופים קמו על רגליהם, ונשארו
עומדים. בדרך כלל ממהרים אותם צופים
להימלט מחוץ לגדרות האיצסדיון, חמש
דקות לפני תום המשחק. אולם השבת, במגרש
באסה ביפו, הם עמדו כחמש דקור.
אחרי סיום תחרות הכדורגל בין הפועל ומכבי
תל־אביב, בשקט, וללא תזוזה.
היתד, זו תגובה של תדהמה והשתוממות
בסיומו של הדרבי הגדול, שנסתיים במם־
תיע בנצחון הפועל ,4:2ושהיד, ללא ספק
המשחק של העונה ואחד המשחקים המתוחים
והמרתקים של השנים האחרונות,
.המשחק אינו מתוח — מותחים אותו!״
פסק צופה שכילה לקוסם את כל צפתי
אצבעות ידיו. על המגרש הבוצי והמכוסה
שלוליות מים, למתת שלא הוצף הפעם כבשבת
שעברה, עסקו אותה שעה 22 כדור״
רגלנים ושופט במאבק איתנים׳ שהיה מוציא
מכליו את האיש השלת ביותר.
חלום שהתגשם. למרות מ־ג האויר
הגשום ושלוליות המים, החל המשחק במאבק
כמעט שקול, כשחלוצי הפועל מתקיפים
ללא הרף, וכדורגלני מכבי מבקיעים אה
השער הראשון. המחצית הראשונה הטתיי־מה
בתוצאה 3:1אכות הפועל, כשהשערים
הם יותר תוצאה של הבוץ והשלוליור.
מאשר יכולת השחקנים.
המתיחות האמיתית החלה במחצית ד,שניו
.,אנשי הפועל, שהתוצאה אשר השיגו
נראתה בעיניהם דמיונית, ניסו לשמור על
יתרונם בכל מחיר. בכל הזדמנות בעטו את
הכדור לחוץ, ושוערם, חודורוב, השהה את
הכדור כל פעם שזה הגיע אדיו, לעצבנותו
הכללית של הקהל•
במצב זד, היתד, התפרצות של אלימות
רק דבר טבעי. כל השחקנים ללא יוצא מי
הכלל, שכחו לפתע את כל כללי ההגינות
הספורטאית — תופעה שהסתיימה בהוצאתו
של שחקן מכבי יונה פוקס מהמגרש,
אחרי שהטיל כדור מלא בוץ בפניו של
מיכאלוב, איש הפועל.
היה נדמה שעוד מעם תפרוץ מהומה
דרום־אמריקאית אופיינית, בה יקחו חלק
הקהל, הכדורגלנים וגם השופטים. רק נס
פלאי ושמיים, שהתבהרו לפתע, הביאו את
המשחק לסיומו ללא פצוע אחד.
לכדורגלני הפועל, היה הנצחון הראשון
מזה שבע שנים על יריבתם התמידית בבחינת
חלום שהתגשם. הם חיבקו זה את זה
בתום המשחק והתנשקו ללא הרף. אולם
יותר משהיה זה חלום שהתגשם, היתד, זו
הוכחה ברורה שנצחון הוא לפעמים יותר
תוצאה של רצון ושאיפה, מאשר של יכולת
ונסיון.

סינית, יפאנית ובורמזית.

.מבלי משים פתחתי את כל הדפים ב־מדורך
הקבוע, ותרתי אחר איגרת פיקנטית
מאיזו חתיכה נשיית לאחר מכן,
סידרתי את כל העתונים בצורת קלפים
מאורגנים למשחק, כך שרק תמונתך בצבצה
אלי מכל גליון. התבוננתי, ספק
בוהה וספק מנומנם, בעשרות עינייך ו־גומותייך
הנשקפות אלי בעשרות טפסים,
ונסיתי לספור את העגילים הלבנים שבאוזנו

.ואולם אט אט נתעמעם שאון השעון.
לנגד שמורות עיני הכבדות יצאת לפתע,
דמות חיה מתוך תמונותייך, וניצבת מולי
בשמלת ערב מקסימה ומתחנחנת.
.בתור סמל קרבי לשעבר לא נתבהלתי
כלל, ונעימת הטנגו היפה היתד, עילה
מצויינת לכרוך זרועי סביבך ולמושכך
לקצב הנעים והמשכר.
.לא יהיה לך וידאי העוז לספר לקור־אייך
כיצד סמכת ראשך על כתפי, וכיצד
הרעפתי עלייך שלווה ...הפרעתי את
המנגינה משקראתי בשמך ברוך, וכשד,רמת
זוג עיניים נוצצות ושאלת בקול
מתנגן לחפצי, לאטתי. :רצוני במספר
סידורי במדורך, מספר סידורי אשר אליו
תשגר נערה יפה ועדינה את הגיגי נפשה
וחוויותיה. עליד, להיות נשיית, עליזה
וחיננית. והיה כי תשאל הנערה, אמרי
לה כי קווים לדמותי — ארוכים, לאופיי
— עבים.
תווי פני — נאים, הרגלי — יאים
עוסק ומתחרה בספורט
צופה ומפגין על במה
ונמשך מכל לעתונאות.
.הזייתי נסתיימה כשהרמתי בקצות אצ־בעותי
את סנטרך ושאלתי חרש. :מבטיחה
לי, רותי?׳׳ ואת ד,מהמת בקול
צרוד ואמרת . :כ ן
.זוכרת?״
יש לכן מזל, נערות, שלא אתחרה
בכן. הוא פשוט לא השנתון שלי. פרם
לזה עלי לתקן פרם חשוב: אין לי כל
שמלת ערב ואני שונאת לרקוד, וקולי
צרוד רק כשאני מצוננת. אך מותר לחלום,
לא כן?

כדו רגל

דרף בורמח

ספורט

הסימסעיל׳

למה הפסדנו י
אורי, מוצא תמונה זו, לא מסר את *

נערה זו הוא שהינה כתובת צבאית. אין,
למה ומדוע — אל נא תשאלי. רק מצאי
לי אותה. שנחתי — בבקשה

בשמח כן היא
( )1006/1147 אומרת מיד בתחילה שלא
אחשוב, חלילה, שהיא נזקקת למדורי.
יש לה הצלחה חברתית גדולה מאד. היא

ובכן, היא בת ( 16 וחצי) ,לומדת בקיבוץ,
אך מכירה את חיי העיר, אוהבת
לטייל ולראות הצגות תיאטרון ואפילו
משתייכת לחוג הדרמתי המקומי. היא
אוהבת גם לרקוד ולהשתעשע ולעשות
מעשי קונדס ואומרת שאומרים עליה שכשמה
כן היא (עליזה).
היא רוצה להתוודע בכתב אל צעיר בן
19־ ,22 לו תספר על יתר תחביביה, ביניהם
ספורט.

על משחק הכדורגל המרכזי של
השבת, שתוצאותיו המפתיעות
הפכוהו למשחק של השנה, כותב
שייע גלזר:
נכון, שלא נעים כל כך להפסיד. ביחוד זה
לא נעים לקבוצה שתמיד מנצחת. ומי שמכיר
את מכבי תל־אביב הרבה זמן, יודע שאצלנו
לנצח זה דבר רגיל. אבל אצלנו יש קהל כזה,
אני פשוט משתגע מהם. כשאנחנו מנצחים
קבוצה, ואפילו כשניצחנו את הפועל תל־אביב
בשנה שעברה, פעמיים ,3:0לא היה כלום.
אבל פעם אחת הפסדנו, תיכף הקהל עושה
לכם שמח. כולם מתחילים לצעוק: אתם לא
יודעים להפסיד!
מי לא יודע להפסיד? אנחנו יודעים להפסיד
וגם לנצח. אני לא אומר שאנחנו כבר
לוקחים את האליפות, אבל אתם יכולים להיות
בטוחים שנהיה בין אלה שלוקחים.
מזמן שאני משחק במכבי קרה רק פעם
אחת שלא לקחנו את הגביע ואי? הליגה.
ככד !,לקחנו תמיד. והייתי שואל את הפועל
שיזכירו לי בכלל מתי הם לקחו בפעם האחרונה
את הגביע והליגה? אז מה כל הרעש?
בעצם,
הם לא היו יותר טובים מאיתנו.
אבל הגיע להם לנצח הפעם, מפני שהם
נלחמו יותר.
כל הלילה לפני המשחק ירד גשם, ולא
ידענו אם משחקים בכלל. כשבאנו למגרש,
יצאתי לראות אותו ותיכף ראיתי שלא ילך
פה. ביחוד לנו, שאנחנו משחקים תמיד בפסים
קצרים, יהיה זה קשה לשחק במגרש
שכולו מים. במים קשה ללכת פסים,
וצריכים להילחם קשה בשביל להרויח.

אנשי הפועל באו למגרש ואפילו לא חלמו
לנצח אותנו. באיזה חולצות הם באו? כמו
החולצות של סנדרלנד, אף על פי שהם עוד
לא דומים לסנדרמד. אחי, חיים, המשחק
כחלוץ מרכזי בהפועל תל־אביב, אמר לי
לפני המשחק. :תתן אחד, שני גולים ואני
אתן שני גולים, הלואי ויהיה תיקו שתיים
שתיים.״
שופט־קו כזה. כשהתחיל המשחק,
הענין נראה אחרת. הפועל משחק כל
שנה עם הרכב אחר, אין לו אף פעם
הרכב קבוע. מד, שיש להם זד, כושר גופני
טוב, וזה עזר להם לנצח הפעם. במחצית
הראשונה הם היו הרבה יותר טובים מאי־תנו.
קשה היה לנו להתרגל למגרש, מפני
שבמים הכדור כל הזמן מרמה. הוא אף
פעם לא נשאר איתך, אלא הולך לאן שרוצה.
אחרי שמקבלים שלוש אחד, קשה להחזיר.
הפועל התחילו לשחק כאילו הם מפחדים
שנגנוב להם את הנצחון. הייתי על־יד
השער שלהם, והכדור התחלק שם בבוץ.
רצתי אל הכדור וחודורוב חשב שהכדור
אצלי ותפס את רגלי בשתי הידיים
שלו. השופט פסק פנדל, ושחקני הפועל
רצו שהפנדל יבעט בדיוק מאמצע שלולית
מים גדולה. היה שמח שם. הפועל שפכו
מים על הכדור ושחקני מכבי הוציאו את המים.
בכל זאת הקטנו את התוצאה ל־.3:2
אחר כך היתד. ערבוביה על־יד השער
שלהם, והכדור נעמד אחרי המגינים. הספקתי
עוד לדחוף את הרגל ולהכניס גול. אנשי
הפועל אפילו לא רצו לשופט לצעוק שזה
סצב נבדל, אבל הוא פסל את הגול. אד
הייתי במקום ואני חושב שגול כזד, לא
יכול היה להיות ממצב נבדל.
אם תשאלו אותי, אז במשחקים מכריעים
כמו זה, צריכים להעמיד שלושה שופטים
מהטובים — שלושה קנונים שהחלטה של
שופט־קו תהיה כמו של השופט הראשי,
כפי שזה נהוג באנגליה. במקום זה, שמו
לי אתה שופט־קו שעוד לפגי שבעטתי,
כבר היד הימנית שלו היתד. מכוונת לכוון
השער, ולא לכיוון הקרן.
חודורוב ואשר בלוט היו הכי טובים על
המגרש. חודורוב עצר כמה כדורים נהדרים,
שרק הוא יכול לעצור כאלה. אמציד. לבקו•
ביץ, ששמר עלי, שמר יותר על הבוץ מאשר
עלי. חוץ מזה, גם לא הלך מזל והכדור
פגע יותר בקורה מאשר בשער.
אבל מד, שלא יד,יד״ אין זה הוגן לכתוב
כמו עתון הספורט, שכתב רשימה
על המשחק, שהיתר, כתובה בידי איש לא
אוביקטיבי. חבל שאץ לי את העתון מן
הזמן שניצחנו את הפועל. נדמה לי שאו
הקדישו למשחק בדיוק חצי המקום מזה
של עכשיו.
ולכל האוהדים שלנו, אני רוצה עוד להגיד:
אין דבר. המשחק הזה עוד לא קבע
את ההיסטוריה, ותהינה עוד הזדמנויות
לגמור חשבונות. הכדור עגול, כפי שאתם
יודעים.
תדריך מאורעות אלה נזתוך מאורעות הספורט
של השבוע הבא, עשויים לעניי! את חובב
הספורט:

-הפועל תל•

• הפועל פ״ת
אביב (פתזדתקוה; מגרש הפועל; שבת;

— )2.30 לאחר נצחוני. המשכנע של הפועל
תל־אביב על מכבי תל־אביב, יהיה במפגש
של שתי הקבוצות הפועליות ענץ מיוחד.
למעשה יהיה זד, קרב בין שני המאמנים
הזרים, גיבונם האנגלי ואיזבנצ׳יק היוגוסלבי.

מכבי חיפה — מכבי תל
א 3יב (חיפה; איצטדיון עירוני; שבת;

— )2.30 למרות העדיפות האיכותית של
הקבוצה התל־אביבית, עשויה מכבי חיפה•
המפגרת בדירוג אחרי אחותה מחל־אביב
בשלוש דרגות, להפתיע על מגרשה.

• מבכי רחובות -הפועל מח*
נה־יהודה (רחובות; מגרש מכבי; •#ת:

— )2.30 מפגש כדורגל זה יהיה המעניין במשחקי
ליגה א׳ .שתי הקבוצות נמצאות
בין ארבע הקבוצות הנאבקוי? על הבכורה
בליגה זו.

• אוסטריה וינה -מככי תל־אביב
(רמת־גן; איצטדיון עירוני; יום ד,־

30 בינואר 3.30 יהיה מפגש הכדורגל
הבינלאומי הראשון בעונה זו. הקבוצה הוינאית,
מן הטובות בליגה האוסטרית, עורכת
עתה סיבוב בתורכיה. בשורותיה של
אוסטריה נמצאים ששה שחקנים שייצגו את
הנבחרת הלאומית של אוסטריד, במשחקים
בינלאומיים.
העולם הזה 1006

בישיבה סגורה עם נכבדי א ל־ עוי ש-
ח צי שעהלפניפינו • צ ה ״ ל

..היהודם ווצחם
והרוג אותי!״
־ סאת של 1ס כהן ־
ך* אוטובוס חוצה את פסי הרכבת, הוו
1לף על פני סככת שוטר תנועה, הניצבת
באמצע ההצטלבות, ופונה לכיוון החץ המתכתי,
הניצב מעל המלה הערבית ״אל־עריש.״
באוטובוס יושבים למעלה משלושים עתו־נאים,
צלמים וכתבי־חוץ. קצין צבא מסביר
להם מדוע נקראו הנה, ביום האחרון של שלטון
ישראלי בחלק זה של סיני .״מחר בודאי
תשמעו בראדיו קאהיר שפוצצנו את בארות
המים, הרסנו את תחנות הכוח והשמדנו את
חצי העיר, לפני שעזבנו אותה,״ הקדים .״הבאנו
אתכם הנה כדי שתוכלו לראות כי כל
המוסדות החיוניים של העיר שלמים וכי שום
נזק לא נגרם לעיר.״
משני צדי הכביש משתרעים שרידי המחנות
המצריים האדירים, שגודלם כגודל העיר
עצמה. פה ושם, לצד הכתובות הערביות,
הוסיף מישהו בעברית :״שוב נשוב אל־עריש!״
או :״להשכיר בהזדמנות, חדר מרוהט.״
אנו
עוברים כמה חורשות תמרים ונכנסים
אל תוך העיר עצמה. הרחובות שוממים
לחלוטין, הבתים דוממים, התריסים מוגפים.
כרזות ״קוקה קולה״ ,״מועדון השיחרור״ ״ליגת
מאדי אל־ניל״ זועקות בתוך הדממה הדקר״
כדי למנוע אי־נעימויות, הוכרז עוצר
מלא, עד שחיילי צה״ל יעזבו את העיר ובמקומם
ייכנסו היוגוסלבים. בפינות הרחובות,
ליתר בטחון, ניצבים זחלמים ומשוריינים,
במצב הכן.

העץ ומבקש להיכנס. עובדי המכון יוצאים
אליו. הם לבושים בבגדי חג. רוגל מכין את
מכונת ההקלטה שלו ומקליט את טרטור
המנוע. הכל שלוו ורוגע — הישראלים מפנים,
היוגוסלבים מתקדמים והמים ממשיכים
לזרום בברזי אל־עריש. משעמם מאד.
ממשיכים לרחבת בית העיריה. כאן נפגשים
שני רחובות ראשיים: באחד ייכנסו היוגוסלא־בים,
בשני נצא אנחנו.
בכביש הנסיגה מסודרות מכוניות צבאיות
עמוסות ציוד, קצינים וחיילים מהלכים ביניהן.
הצלמים, מחוסר נושאים מרתקים יותר,
מצלמים את המכוניות העמוסות, שכמותן
אפשר לראות בעשרות בכל פינה אחרת בארץ.
קצין צועק לעבר אחד הנהגים :״לא
איכפת לי מה יש לך! אמרתי שבשמונה־וש־לושים
צריך לזוז! עכשיו שמונה־עשרים־וש־מונה!
למה אתה לא יושב ליד ההגה?״
כאן אין חוכמות. שעת התזוזה נקבעה
ל־ 09.30 ועד שעה 10.00 צריך החייל הישראלי
האחרון לעזוב את העיר. מחוגי השעון מתקתקים
קדימה! אין מקום לאיחורים ולפנצ״
רים.

נשיקת פרידה. אחד מזקני אליעריש מנשק את המושל הישראלי על לחיו, רגע אחרי
שהורד דגל ישראל מבני! העיריה. שאר חברי המועצה מחכים לתורם להפרד מהמושל, העוזב
את העיר יחד עם כוחות צה״ל הנסוגים. התמונה צולמה מעל גג אחד הבתים, במרחק ניכר.

בדים מצא מקום ישיבה בחדר הקטן, המלא
עתה מסה אל פה. אני נדחק בפינה, ליד
כספת הברזל של המועצה. אין שום הפקרות.
הכספת נעולה היטב. הקצין מחייך
לעבר אורחיו, חיוך האומר הרבה מאד.
״יש לי כמר, דברים למסור לכם,״ הוא
מודיע, בחטטו בתוך מגירותיו.
״מה עם מוסר,ז״ מפסיק אותו אחד הנכדים.

לקפקן לגמור קודם,״ משסעים אותו
כמה מחבריו.
המושל מעביר מכתבים שהגיעו משבויים

שכח את שמו

ך י> אוטובוס נעצו ברחבה מאובקת. אגף
| | אחד תפוס על־ידי בנין חום, בן קומה אחת.
שלט מודיע כי זוהי תחנת המשטרה. בכניסה
מצטופפים חצי תריסר שוטרים מצריים, לבושים
מדים נקיים ומגוהצים למופת. טוראי-
ראשון כושי מטאטא בשקדנות את הכניסה
המרוצפת. אווירה חגיגית, קצת מתוחה, שוררת
במקום .״כיף חאלקי״ שואל אחד ה־עתונאים
את הסמל האחראי.
הסמל נבוך .״ככה,״ הוא מגמגם. ברור
מאד שהיה מוותר ברצון על שיחת־חולין
זו עם הישראלים.
״מה שמך?״ שואל עתונאי שני, עפרונו
שלוף ופנקסו מוכן לרשום.
״וואלה, יא סידי, אני לא יודע
״מברה, עזבו אותו,״ מפציר קצין ישראלי
,״המסכן רועד כולו ולא יודע מה
יקרה לו בעוד שעתיים. אל תקשו עליו את
החיים.״
האוטובוס וג׳יס הליווי מתמרנים בתוך הרחבה,
ופונים חזרה. בחלקה זה של העיר
לא ייראו יותר ישראלים היום. התושבים מרגישים
בכך. בכל פינה צצים ראשים שחומים.
תחילה בודדים, אחר־כך בקבוצות קטנות ולבסוף
בנחל אדיר, הם נוהרים לעבר הרחבה
.המשוחררת״ .יש עוצר, אבל לאיש לא איכפת.
הם יודעים כי כל זמן שלא יפריעו
לעצם מיבצע הפינוי, איש לא יעשה להם
דבר.
התחנה הבאה היא מכון המים העירוני:
בנין דו״קומתי בהיר, מוקף מיגרש ריק מגודר.
טרטור המנועים מגיע בבירור לרחוב.
נקדימון רוגל, איש קול ישראל, ניגש לשער

׳׳איש לא נהרג!״ מכריז עודך־הדין המצרי עבד אל־נזגיד אל־עזאזי, באזני העתונאים.
לפני שעה קלה, ניצל את ההזדמנות שלא היה מי שיוכל להכחיש את דבריו, הודיע ני באל־עריש
מונחות גוויותיהם של 130 איש שנרצחו בדם קר, דבר שהוא עצמו הגדירו אחר־כך כחסר־שחר.

מאחת הסימטות מגיע טנדר אפור ומרופט,
הנושא על דלתו את הכתובת ״משטרה״ בערבית.
הוא נעצר ליד בית העיריה ותריסר
ערבים משתפכים ממנו החוצה. אלה הם
חברי המועצה העירונית ונכבדי העיר והסביבה,
שבאו לחזות בצעד הרשמי האחרון של
צה״ל בעירם. שלושה ערבים ניגשים לקבוצת
העתונאים ונבלעים מיד בים של שאלות. השאר
עוברים דרך דלת עץ רעועה ונכנסים
אל בית העיריה. אני מסתנן ביניהם.

הסמל המצרי בכיס
נחנו ן ןוכרים חצר קרחה, עולים ב־מדרגות
עץ אל הקומה השניה. סרן יוסף,
המושל הצבאי של העיר, צועד בראש, אחריו
הנכבדים. בראש המדרגות ניצב שוער העי•
ריה, לבוש מדי חקי, ומקבל את פני הנכבדים
בלחיצת־יד ובברכת ״מאברוק!״ או ״מזל טוב,
חג שמח!״
המושל מתיישב מאחורי שולחן העבודה
שלו. השוער מגיש כסאות, עד שאחרון הנב־

מצריים הנמצאים במחנות צה״ל, והמיועדים
לתושבי אל־עריש; תעודות־זהות מצריות! רשיונות!
בקשות. ליקווידציה של שלטון.
בין הנכבדים יושב אדם בגיל 50 בערך,
בעל שיער שיבה ופנים מלאות. הוא לבוש
מדי גברדין ועל כתפו כוכב. בודד של סגן־
משנה. זהו עבדאללה תופיק, מפקד המשטרה
המקומית. על ראשו מונח כובע־קצינים. סמל־הנשר
של הרפובליקה המצרית בולט בהעדרו!
במקומו נראה כתם כהה. אני בטוח שהקצין
מחזיק את הסמל בכיסו! בעוד שעה
יענוד אותו שוב.
המושל מגיש למפקד המשטרה כמה תעודות,
אשר יש למסרן לתושבים שונים. הקצין
ממאן לקחתן! הוא כבר ניתק את היחסים עם
הממשל הישראלי, כנראה. מישהו אחר נוטל
את הניירות.
ושוב מתפרץ אותו הנכבד, הלבוש קומבז
כחול וחבוש כפיה .״מה יהיה עם מוסהז
הוא לקח את המכונית שלי וברח לישראל.
אתם מוכרחים להחזיר אותו ואת המכונית.
אם הוא לא היה נאמן למשפחתו ולעירו,

הוא לא יהיה נאמן לישראל! החזירו לי
אותו. ואת המכונית!״
סרן יוסף מנסה להרגיע את המתלונן, במשפטים
ערביים מלוטשים .״יא שייך, אל
תכעס על מוסר .,הוא בכל זאת בן אחיך. אל
תתיחם בחומרה למה שהוא עשה, הרי הוא
בסך הכל ילד. היום, כשאהיה בעזה, אברר
מה אפשר לעשות.״

מומה והמכונית
ך* צד השני של החדר יושב העומדה,
ראש המועצה. זהוי גבר נאה, בן קרוב
ל־ 60 שנה, שכולו אומר כבוד. פניו מעוטרים
זקן לבן, גזוז בקפדנות. הוא מדבר:
״אדוני המושל; אתם הולכים, לכו לכם
בשלום. אולם לפני שניפרד, הרשה נא לי,
בשמי ובשם כל אנשי אל־עריש, להביע את
התקווה כי לא ירחק היום וישכן בינינו שלום
ותוכלו אתם שוב לבוא לאל-עריש ואנחנו
לתל־אביב.״
העומדה סיים את דבריו.
״ומה ע סוסה? מה עם המכונית שלי?״
שוב אותו בדואי.
״המושל אמר לך שהוא יברר את זה!״
עונים לו כמה אנשים ביחד, בחוסר־סבלנות.
הוא רוטן לתוך שפמו. שוב חוזרת האווירה
המנומסת. קשה להאמין שאלה הם רגעיו
האחרונים של שלסון־כיבוש.
לפתע מתפרץ גבר צעיר ושמנמן, לבוש
חליפה אירופית תכלת. הוא כולו נרגש. עיניו
פעורות מרוב פחד והוא חיוור מתחת
לעורו השחום .״יהודה רוצה להרוג אותי!
הוא שלף עלי אקדח! רוצים לחסל אותי לפני
שיפנו את העיר!״
דבריו נפלטים בחפזון מבוהל. קמה מהומה
בחדר. לבסוף מרגיעים אותו ומציעים לו
מקום בפינה המרוחקת מהדלת. הוא מסביר
מה קרה לו :״אני עמדתי ודיברתי עם העתו•
נאים. פתאום הופיע הקצין יהודה ואמר לי
לבוא אתו. ידו היתד, על האקדח שלו ואני
בטוח שהוא רצה להרוג אותי, מפני שדיברתי.
עם העחונאים. אללה הציל אותי ברוב חסדו!״

130 גוויות?
**טייך הדור, חבוש כפייה ועקאל עבה
\1 /מוזהב, מתרומם ממקומו, כולו זועף.
חבריו מיד ניגשים אליו ומרגיעים אותו .״לא!
לא! לא עכשיו! סבלנות! חכה מעט, זה כבר
נגמר ! ״
הרוחות נרגעים .״אנחנו רוצים להיות ידי-
נחנוטן נענווז 6י)

אל־־עריש 91

חנויות הרהיטים המובחרות
של תל־אביב
מחר יביאו לנו

ארקן

רהיט •

רהיטים לפי תרשימים אדריכליים ומודלים סטנדרטיים

דוזנ בו־ג *״ איבלד־רחוב
כן־יהודה 43

שטיח ״קילים״

טלפון 22136

( ,)811114 אוהליאב ושטיחי קיסריה
בממלכת השטיחים

האחי \ 1הו ״ וש 1ת׳
טלפון 20654

רחוב דיזנגז־ן ע .128

בית־מסחר לשטיחים פרסיים ואירוסאיים

רהיטי פלדה ועץ קלים
ומתקפלים -עבודות קליעה
מערכות רהיטים חדישים ביותר
אצל

א 1!1 .ובסקי
ברחוב הרצל 39

פינות סלון נחמדות,
חדרי שינה אינטימיים,
ריהוט

מקורי

15110 10516 גזן{ £ x £ס 7110 51016

קרמיקה,

מנורות,

ריהוט זעיר, מתנות
ככר

מלבי

514^ 11׳ 5 ,1 ^ 14? 5ס41נ £ 8 £ .ס

1? 15.ב<

,עממזואמ מז

ישראל £7 1511££1 5011* 11£ ! 0ח ס\ 1^ 1

פנת ו ח׳ פוי ש מך אב! ג בי ח ל
טלפון 26149

151.סז 1״-ס-תכ 11־ת10 זגג 51ת? .תז ס ס
0 26149 תסו 1ק7010

״ בית־חרושת לרהיטים ב. ג .את א. לוינשטיין
דוגמות חדישות ביותר בבית־המסחר לרהיטים

לוינ שט״ו
בית־המסחר !
רחוב הרצל 43
טלפץ 83575

בית־ החרושת
מרכז וולוכלסקי
רחוב ,2טלפון 82525

חדרי אוכל -רהיטי משרד -ספריות
מוכנים

ולפי

הזמנה

(ר,מטן נזענזוד )15
דים, יא סעאדת אל־חאכם *,מצהיר אחד
הנכבדים, חלקלקות.
״אהלן וסהאלן,״ משיב הסרן ,״נהיה ידידים.
אבל מהלב, יא נ׳מאעה, ידידות אמת!״
הדקות עוברות באיטיות. בכל פינה נלחשות
שיחות נפרדות, במתיחות .״למען האמת,״
מצהיר העומדה ,״עלי לציין שהכיבוש
אצלנו עבר דווקא בסדר, ואל־עריש לא נפגעה.״
״אינשאללה
שהעתיד של אל־עריש ימשיך
להיות בסדר,״ משיב יוסף.
״אינשאללה, אינשאללה,״ משיבים לו במקהלה
חייכנית. מישהו מוסיף :״זה כבר
עשר שנים שאנחנו חיים במלחמה!: .נחנו
כבר רוצים שישוב השלום בינינו, ושנוכל
לסחור יחד ולחיות זה בצד זה .״
״מה יהיה עם האסירים בביתיהסוהר?״ שואל
מישהו.
״עבד אל־כרים אפנדי הלך לקבל אותם. הם
ישארו במעצר עד שבית המשפט יטפל בהם,״
משיב המושל. דמותו של שופט מצרי
מרחפת באוויר.
ושוב השייך הבדואי :״זה לא טוב שנתתם
למוסד, לברוח עם המכונית לישראל. יש
לו כאן משפחה וזה עלול להכניס אותה בצרות
עם המצרים. הבחור הזה פושע.
בפתח הדלת מופיע קצין ישראלי נרגז.
זהו יהודה. עבד אל־מגיד אל-עזאזי, עורך
הדין הצעיר שטען כי רצו לרצחו, מחוויר
בראותו את הקצין. יהודה מבקש סליחה על
ההפרעה .״יש כאן מישהו שהכריז בפני
העתונאים כי בתוך אל־עריש מוטלות עתה
גוויותיהם של 130 נשים, ילדים וגברים שנרצחו
על ידינו!״
האווירה מתחשמלת.
״האס אתה אמרת דבר כזה לעתונאים?-
שואל המושל.
״אני?״ משיב עבד אל־מגיד בתמהון .״לא
אמרתי שום דבר כזה! הם כנראה לא הבינו
מה שאמרתי. אני דיברתי באנגלית והאנגלית
שלי לא טובה. לא אמרתי שיש כאן הרוגים.
לא אמרתי בכלל שנהרגו אנשים באל־עריש.
זוהי אי־הבנה.״
״אם כן, תואיל בבקשה לרדת ולהסביר
לעתונאים מה בדיוק רצית לומר.״
פחד תוקף את עבד אל־מגיד .״לא! לא! אני
לא אצא מהחדר הזה! אם אצא, ירצחו אותי!
אני מוכן לתת הצהרה בכתב שאיש לא נהרג
באל־עריש. אבל אני לא ארד למטה. תביאו
לי את העתונאים לכאן, אני לא זז מפר!,״
המושל מתעקש. גם אחדים מבין חברי המועצה
מוצאים שדרישתו צודקת. המושל קורא
לשוטר צבאי ומבקשו ללוות את עבד אל־מגיד
למטה, אל העתונאים. עורך־הדין המטופח,
המדבר בניב קהירי רהוט, זורק מבט
אהד אל העוזי ש? המ. צ .ומתחלחל. פחד
המוות נשקף בעיניו. אני כבר יכול כמעט
לשמוע את רדיו קהיר מפרסם את סיפורו
המתרברב של עבד אל־מגיד, המספר כיצד
רצו הישראלים להרגו אבל הוא הערים עליהם
וידע להציל את נפשו בגבורה.
לבסוף המושל עצמו יורד אתו, יחד עם
עוד כמה מחברי המועצה. העתונאים מתקהלים
סביבם. עבד אל־מגיד מצהיר כי לא
התכוון לומר שיש הרוגים בעיר .״אני רק
רציתי לומר לכם כי, ביום הכיבוש, ברחו
מכאן איזה מאה ושלושים נשים, ילדים
וגברים, בכיוון לאל קנטרה. מי יודע אם הם
חיים או מ תי ם...״

חדשות מקהיר
ך* וזרים לחדר המושר. עבד אל-מגיה
1ן בריא ושלם, מתפאר בפני חבריו על כל
הפרשה. מישהו משמיע :״סאללו על־נביא!״
(התפללו על הנביא!) זוהי קריאת־ארגעה, ק־ריאת־חדווה,
קריאת־תגר, קריאת־היכון או כל
קריאה אחרת שרוצים לפרשה באותו רגע.
הנאספים מפרשים אותה כקריאת ארגעה.
״אללה יסאללי עליה!״ הם ממלמלים.
המושל שואל בסון של שיחת־טרקלין :״מה
החדשות מקהיר?״
אף אחד אינו יודע לענות. במשך כמה
שניות ארובות מאד, משתררת מבוכה מיתממת
בין הנכבדים. עד שהם מחליטים כי,
בעצם, אין להם מה לחשוש. הרי הם כבר,
למעשה, שוב תחת שלטון מצרי. הם עונים:
״אנחנו יודעים שבשעה עשר נכנסים היוגוסלבים.
שמענו את כל הפרטים ברדיו קהיר;
אבל יכול להיות שזה לא נכון.״

ברגע זה מופיע גבר גבוה, לבוש חליפה
אפורה ועונד צלב אדום על זרועו. זהו דוקטור
לואי גאיון, נציג הצלב האדום הבינלאומי
בישראל .״בוקר טוב, דוקטור,״ קוראים לעברו
הנכבדים .״אנחנו שמחים מאד לראות
אותך!״
הם באמת שמחים. נוכחותו כאן היא סמל
של יציבות בעולם מתהפך. בחוץ נשמעת המולה.
הרמטכ״ל הגיע. איש מהנוכחים לא
זז ממקומו; רק השמשים ניגשים לחלונות.
גאיון :״אני באתי במיוחד כדי להישאר
אתכם בתקופת הביניים. יתכן שאשאר כאן
עד שתבוצע גם החלפת השבויים.״

שריקה ארוכה
סרן הישראלי כמעט נשכח, בפינתו.
| !הנכבדים מתחילים להיוועץ ביניהם על
סדרי העבודה בשעות הקרובות. מישהו מציע
לארגן וועדה מיוחדת?קבלת פני היוגוסלבים.
מעניין, האם ארגנו וועדה כזו ערב כניסת
צה״לז
מחוגי השעון מסתובבים.
מישהו קורא :״רבותי, כל מי שאינו בטוח
שעצביו יחזיקו מעמד, מוטב שילך לביתו.״
איש אינו זז.
העומדה מבקש פרטים על מהלך הפינוי.
המושל עונה לו :״הם יבואו בכביש הזה (כולם
מפנים את ראשם אל החלון) ,ואנחנו
נצא מהכביש הזה. אני מציע שכשהם יבואו
כאן, למרכז העיר, תרדו אתם במקובץ ותקבלו
את פניהם, בשעה עשר בדיוק.״
נו, זה לא יהיה כל כך נורא. מצב הרוח
מתרומם.
המושל :״הכוח הבינלאומי יערוך סיורים
במשוריינים. הבטחון הפנימי יוטל על המשטרה
המקומית. היום, יחד עם היוגוסלבים,
יגיעו שלושה קציני משטרה מצריים. רב־סרן
אחד ושני סרנים. יש לי כבר את שמותיהם.
הם יגיעו שעתיים אחרי הפינוי ומחר יבואו
עוד 400 שוטרים מצריים נוספים.״
הנכבדים עורכים התייעצות קצרה ומחליטים
:״כשיבואו היוגוסלבים נבקש מהמפקד
לערוך ישיבה מיוחדת עם חברי המועצה
והמוכתארים. צריך להסביר לו כי המצב הוא
מצב מיוחד במינו, ולבקשו להמשיך את העוצר
עד שיחזור השקט.״ איש אינו אומר
זאת בפירוש, אבל כנראה שהם חוששים מפני
התפרעות הפליטים הפלסטיניים.
השעון מראה עתה על .9.24 בעוד שש
דקות יורד הדגל הישראלי.
מחמוד אפנדי, מזכיר העירית חובש ה־טרבוש,
עובר בעצבנות על רשימה, ומשיב
למושל :״טלפונים? אחד, שניים, שלושת
בסדר. כסאות? ארבעה, שמונה, שניים־עשר.
בסדר, קיבלתי גם את הקופה ושאר הציוד.
הכל בסדר.״
כך מעבירים עיר.
״יש רק בעיה אחת,״ מוסיף מחמוד אפנדי.
״לא יכולתי למצוא את מפות העיר. היו לנו
שלוש ולא נוכל להשיג אחרות.״
המושל פותח את מגירות שולחנו, כדי
לחפש את המפות. מחמוד אפנדי מרגיע אותו
בחיוך :״אין מה לחפש שם. כבר חיפשתי.״
המושל מביט במפתח המגירות שבידו, ר
צוחק .״אם אמצא את המפות אצלנו, אשלח
אותן בחזרה, דרך האו״ם.״
.09.28 !09.27 ; 09.26 חייל ניגש למושל
ועושה לו סימן. המושל קם .״סלחו לי רבותי,
אני צריך?רדת.״
הוא ניגש למדרגות, ובפעם האחרונה יורד
בהן, לאט. אחריו יורדים הנכבדים. מלבד
עבד אל־מגיד. הוא שוב נתקף פחד. אבל
הוא גם אינו רוצה להשאר לבדו בבית.
לבסוף מוצאים פשרה: מכונית המשטרה המקומית
מופיעה ולוקחת אותו בדהרה לביתו,
בחלק העיר שכבר פונה.
.09.30 שריקה ארוכה. כל החיילים עומדים
דום. הרמסכ״ל מפסיק את שיחתו עם
שני כתבי״חוץ, ומצדיע. הנכבדים מביטים אל
מרפסת בית־העיריה. חייל מזוקן מופיע, גומל
את הדגל הפרוש על המעקה, מקפל אותו
באיטיות ונעלם בפנים החדר. שלטון ישראל
באל־עריש נגמר.
נשארו רק הפרידות. הנכבדים עטים על
המושל, סמל משטר הכיבוש, ומרצונם הטוב,
מנשקים אותו, כאבות הנפרדים מבנם.
שוב שריקה ארוכה! ״כל הנהגים מתחילים
לנוע!* שואג הרס״ר. טרטור המנועים עולה
ומתגבר .
הגלגלים נעים קדימה, בכביש הנסיגוחפו?ם;

אנשים

ביקור זה, הזכיר אחד מוותיקי תל־אביב את
הביקור שערך בארץ־ישראל בשנת 1914 אביהם
של השניים, יוליוס רוזנוואלד, שבשובו
לארצות־הברית בנה לעצמו ווילר, ב־שיקאגו
וקרא לד, בשם תל־אביב. אמר על כך,
בשעתו, שמריהו לווין ז ״הייתי שמח יותר,
אילו החליט לבנות לעצמו ווילה בתל-
אביב ולקרוא לה בשם שיקאגו.״

משה למעלה, דוד למטה
בשעת סיור שערך השבוע, פגש ראש

הממשלה דוד בן־גוריון בבנו עמום,
שישב כשהוא חבוש בכובע־המשטרה שלו.
שאל האב :״עמוס, למר, אתה לא מסיר את
הכובע?״ השיב הבן :״לך יש שערות יפות.
ואתה יכול לגלותן. לי אין שום ס-בה מיוחדת
ללכת בגילוי־ראש.׳׳ כאן התערבה פולה
ואמרה :״עזוב אותו! הוא מקבל משכורת בעד
זה שהוא לובש את הכובע מיד לאחר
מכן פנתה פולה אל ח״כ מפא״י ועורך דם׳
בפועל הרצל ברגר, שהיה באותו מעמד,
ורגזה :״למה אתה נותן תמיד את משה
( שרת) למעלה ואת דוד למטה? אני יודעת
שאתה מקורב למשה, אבל דוד לא צריך את
הכבוד שלך! יש לו כבוד מ שלו כאשר
קובצו השבוע כל המכתבים והמברקים שופ־עי־הברכות
שקיבל מנהיג אחדות העבודה
יצחק טבנקין ליובל ה־ 70 שלו, התברר
שמספר מברכיו ממפא״י גדול בהרבה מאשר
מספר מברכיו מאחדות העבודה המשורר
משה בסוק, שהקדיש לכבוד המאורע
מאמר על טבנקין בשבועון הקיבוץ המאוחד
בקיבוץ, גילה בהזדמנות זאת, כי טבנקין
כמעט שלא כתב ולא כלום בחייו, וכל תורתו
היא תורה שבעל־פה. הסביר טבנקין עצמו:
״כשאני יושב ליד נייר לבן ואינני רואה
ממולי זוג עיניים מקשיבות — חדל מוחי
מלחשוב השבוע נתגלה, כיצד הגיע
לביקור בישראל לסינג ח־זנוואדד, המנהיג
היהודי־האמריקאי הידוע באנטי־ציוניותו
הפעילה: לפני כמה חודשים, כאשר נערכה
וועידה של פעילי המגבית היהודית המאוחדת
במלון המלך דוד בירושלים, השתתף בה גם
תיאודור רוזנוואלד, יו״ר המגבית ואחיו
של לסינג. כשנפגש עם ביג׳י הביע תיאודור
את רצונו שישוחח פעם עם אחיו על בעיות
ישראל. ביג׳י השיב :״שערי ישראל פתוחים,
וכל הרוצה לבקר בה, רשאי לעשות זאת.״
כשסיפר תיאודור לאחיו, בשובו לארצות־הב־

פסוון1

ברודסקי, טרוצק ,,וו*ם וצקי

נורית שפיצר ב״לייף״
צה׳׳ל +קוסמטיקה

רית, על שיחתו עם ביג׳י, ארז לסינג רוזד
וואלד את חפציו — ויצא לדרך . .אגב

ה שסע

• שגריר ישראל בארצות־הברית אבא אכן, לאחר ההצבעה באומות
המאוחדות, בה הוחלט ברוב גדול על נסיגה מוחלטת של ישראל משסחי־הכיבוש:

הצייר מארק שאגאל, המבקר עתה בישראל,
ערך השבוע ביקור רב־חוויות בכפר
חב״ד שפריר, בו פגש בכמה יהודים שילמתם
עברה עליהם, כמוהו, בעיירה וויטבסק
ברוסיה. התבונן שאגאל במארחיו ואמך:
״אוי, הרי אלה הם יהודים שקפצו מהתמונות
שלי ישר לכאן זכרונות נוספים מעיר־ילדותו
העלו בשאגאל המאכלים שהוגשו לשולחן.
כשהוגש ליפתן־פירות, קרא בשמחה:
״צינזעם כזה לא אכלתי מאז היותי בן ,10
בבית־אמי בוויטבסק. אשתי,״ אמר בהצביעו
על אשתו ,״לא יודעת לבשל צימעס כזה, וגם
לא דגים ממולאים כשהזכיר כי אשתו
לילה היא בת למשפחת ברודסקי, שהתפרסמה
בשעתו ברוסיה כחולשת על עסקי־ד,סוכר,
הזכיר לו יהודי זקן, יוצא רוסיה,
שד,אנטישמיים נהגו בשעתו לומר כי שלושה
יהודים שולטים ברוסיה: ברודסקי בכוח הסוכר,
וויסוצקי בכוח התה וטרוצקי בכוח
הצבא (האדום אבי,״ הוסיף שאגאל
להעלות זכרונות ,״היה שתקן גדול. אולי
משום כך אני אוהב כל כך לדבר. תמיד
ראיתי אותו עומד שותק בחנות־המליחים
בה עבד. מה יכולתי לעשות? לבסוף ציירתי
אותו כשמליח מעל לראשו״ ..כשהגיע אל
תוך החדר קול געגועיו של עדר אווזים
שעבר בסמוך, התלהב שאגאל כילד קטן, והכריז
שוב :״אווזים יהודיים! געגוע כזד, לא
שמעתי מאז וויטבסק האמן סיים את
השיחה, באמרו כי היה סבור שעם ציור האילוסטראציות
לתנ״ך הגיע לשיא יצירתו,
אבל בהגיעו לישראל נוכח כי יש עוד שפע
חומר שטרם נוצל .״לשם כך,״ אמר שאגאל,
״עלי לבוא הגה מכוח: עצמי, ולא בהזמנה.״

3גזרי ושטרי לנשף הבא

בזו חזי

התורה שר אנה פרנק

הרמטכ״ל משה דיין נראה השבוע מבקר
״הרבים יותר אינם בהכרח גם הצודקים יותר.״
בחברת משפחתו בהצגת תיאטרון אהל 5 : 5
• מרכז החטיכה הצעירה של מפ״ם אפריים ריינר, בסיכום מבצע :
הנהלת הרכבות החליטה כי בכל תחנות
סיני והערכת הצבא המצרי :״גם לטובתנו, אין להגזים בשמועות על חוטר־יכולת !
הרכבת תיתלה תמונתו של שר־ד,תחבורה ההלחימה
של הצבא המצרי. שלום נכרת בין אדם לאדם, ולא בין אדם לאבק־אדם.״
ראשון, דוד רמז המנוח שגריר בריטניה
בישראל סיר ג׳והן ניקולס מסר ב!
כהנא,

המנהל הכללי של משרד הדתות ד״ר שמואל זנוויל
אחת מתחנות האיסוף שלוש בובות, כתרומתו
לאחר שסירבו להתיר לו, מאז מבצע סיני, לבקר בהר־משה :״אם אני לא הייתי !
האישית למפעל למען ילדי המעברות 1 בהר־סיני — לא יהיה זה הר־סיני!״
האמרגן האמריקאי הנודע סול ידרדק הודיע

לתזמורת הפילהארמונית הישראלית כי הוא
ס שריהפיתוח מרדכי כנטוב, בנאומו ביום־גשם בפני אסיפה מעומת־ :
מקציב 1000ל״י, ככרם בעד יצירה מקורית
משתתפים מטעם מנהל ההסברה :״בערבה סובלים מפעלי הפיתוח מחוסר־גשם! ,
שתיבחר בהתחרות ותנוגן בפתיחת היכל הואילו
מפעלי ההסברה סובלים כנראה מעודף־גשם.״
תרבות, בראשית העונה ה־ 22 של התזמורת
! על בהרצאה
באדר,
מנחם
• המנהל הכללי של משרד־הפיתוח
המחזאי יורם מטמור, מחבר מחזה
מדיניות־החוץ :״אחת השגיאות של מדיניות־החוץ שלנו היא, שבמקום לנהל מדיניות ;
רגיל, יופיע בקרוב על במת התיאטרון הקאשל
מידל־איסט ניהלנו מדיניות של ״ד׳ל־איסט.״
מרי כשחקן, כשימלא את אחד התפקידים
בהצגה אין שלום לסרנ׳אנסים השחקנית
• הטמונה על הכנסות המדינה זאב שרן מנרר,כנסה משול לחנות !
עדה טל, העומדת למלא את התפקיד הראשי
לבגדים מוכנים — הוא איננו תפור לפי מידה.״
בהצגת יומנה של אנה פרנק בתיאטרון הבימה,
ערכה השבוע חיפושים נמרצים.ומרחיקי־
• הצייר מארק שאגאל :״יש לי נקמה איומה כנודניקים שגוזלים את :
לכת אחרי חתול מתאים, שיופיע בהצגה כ־זמני
לשווא — אני מצייר אחד כזה עם תרנגולת על הראש, והיא מקרקרת לו כל !
חתול־ד,שעשועים של אנה. לאחר שכמה וכמה
החיים.״
ביקורים בבתים פרטיים לא העלו את החתול
• ח״ב מפא״י משה שרת, בטכס חלוקת מילגות לכשרונות צעירים בשטח •
המתאים, נמצא הפתרון, כרגיל, בבית: חתול
המוסיקה והציור :״עצתי לכם — שנו שמותיכם לעברית בטרם התפרגמתם.״
המסתובב דרך קבע בבית־הבימה הועלה
בדרגה, הפך לשחקן בישראל וייקרא שמו
#הסופר חיים הזז :״התברר לי, כי כל ספר טוב נדפס על נייר גרוע: ,
בהצגה ״מושי עובדי חברת של
וכל ספר רע נדפס על נייר יקר וטוב. היוצאים מן הכלל הם מעטים מאד. אני יכול !
גילו השבוע כי סרן־התעופה דוגלאס
לקבוע את דעתי על טיבו של ספר לפי טיב הנייר שעליו הוא נדפס.״
כאדר קטוע הרגליים, שפרשת חייו שימשך,
• סופר ״ידיעות אחרונות״ מנחם כרש, לאחר שביג׳י חלה השבוע !
נ±י 0לסרט מרקיע השחקים המוצג בקולנוע
וניהל את המערכה המדינית ממיטת־חוליו :״המערכה התנהלה הפעם לא מן המטה! ,
ז ן, ביקר לפני שנתיים בארץ בתוקף תפקידו

אלא מן המיטה.״
האזרחי, כמנהל מחלקת התיפעול האווירי של

חברת של בגליון האחרון של השבועון
• המחזאי אהרן אשמן, על הצלחתו הקופתית של מחזהו האחרון של !
האמריקאי המצוייר לייף, שהוקדש ליפהפיות
מגד בתיאטרון אהל :״חמש, חמש, ועוד חמש ועוד חמש — ובסופו של דבר הכנסה :
; ׳ העולם, התברר כי העולם חזה צדק בתצפיתו,
לא־רעה כלל.״
וכי לגליון עצמו נכנסה רק תמונה של יכה־

שטיינמן: אליעזר הסופר על מנוסי,
(״דידי״) ידידיה המשורר

פיה ישראלית אחת: נורית שפיצר (,)17
״שטיינמן מחלק את קוראיו לשני סוגים — אלה שקוראים את הכותרות, ואלה שגם !
בתה של קוסמטיקאית ידועה, הנראית ליד

את זה. אינם קוראים.״
גדר קיבוץ נחל־עוז, לבושה מדי צבא. אמר
אחד העיתונאים בראותו את התמונה :״כמה
• העיתון הבריטי ״ססקטייטור״ ,על המוראל בישראל :״יוצאי הגיטאות !
יפה היה יכול צד,״ל להיראות, אילו קיבל
הפכו, לעם של חקלאים וימאים, והם מדברים על חופש השיט ממש כמו האדמיראלים !
טיפול קוסמטי קבוע כשיצאה השבוע
של המלכה אליזבס הראשונה.״
הרכילאית מידה אברך מרנין הכנסת ב־

מחוץ־לארץ, באורחים לספל כיצד עצות בשורת גורי,
• המשורר חיים
לווית חברתה, אשת־החברה רבקה זיו התהבאים
לסייר בישראל :״אל תתפעל מעצמך בפניו של האורח. תן לו להתפעל !
אוננה באוזניה :״אין לי חומר לטור שלי
ממך בעצמו.״
בעתון!״ באותו רגע התחלקה הגברת זיו,
פצעה את ראשה, נאלצה לשכב במיטה כש•
הסופר הצרפתי ז׳ורז׳ פימנון :״הכתיבה היתה עלולה להיות מלאכה !
ראשה נפוח. אמרה היא למירה :״הנה יש לך י משעממת מאד, אילו הייתי יודע מראש מה אני עומד לכתוב.״
חומרה ...

העולם. חזה *109

הודותל פונץ׳ זה:
3כוסות ״פורט״ 1 ,כוסית
ברנדי אקסטרה פיין 1 ,כוס
מים 1 ,כוס סוכר 3 ,מקלות
קנמון 20 ,צפרנים 2 ,לימונים,
12 פלפלים הודיים סזולספייס).
תחילה — להרתיח מים, תבלינים
וסוכר במשך 5דקות.
לחתוך את הלימונים ובכל
חתיכה לתקוע את צסורן הבשמים
ולהשרות במשך חצי
שעה בתערובת הנ״ל. להוסיף
את היין והברנדי ולחמם רגעים
מספר עד נקודת ד,ד,רתחה.
להגיש לאורחים חם בספלים.
מספיקל״ 1 0מנות.

צ 3י ג 1נ1

6608017

מבטיח שפע של מים חטים בכל
תקופותהשנה ובכל ימותהשבוע

השקעה חד פעמית, המשתלמת
? * תו ך חסכון בדלק ובחשמל לאחריות 0סידור

מיוחד
לשנתיים לתשלומים

גדול אמני דורנו

רדיו

מישל סימון

תדריך

יופיע אחרי הצלחתו בסרט
״חיי איש הגון״ ,ביצירתו
הגאונית של סשה גיטרי

המרשעת

ופ0ם נ**ל*1ם מטעסי*ים נ8ס״*

א* ? 0150י1
המרשעת ! זאת היא האשה המרעילה את חייך, ההופכת
אותם לגיהנום, ומטרתך היחידה היא: איך להפטר ממנה !
בואו לראות איך נפטר מישל סימון מאשתו המרשעת,
בסרט הבלתי רגיל והמרתק ביותר של השנה —
אולם, למען השם, אל תעשו כמוהו !

השבוע בקולנוע זמיר
הכניסה רק מגיל 16 ומעלה

תל־אביב.
מופץ ע״י זינגר פילם

תוכניות אלה, מתוך שידורי השבוע הבא,
עשויות להיות מעניינות. שינויים אפשריים.
• ניחוח חציר (יום ו׳; סל ; 9.קול
ישראל) — תוכנית הבידור מן הכפר הוקלטה
הפעם בכפר־וויתקין, בו משמיעים צעירי המושב
צרור־המור של קטעי הומור על חייהם׳
בתוכם את פזמון־הרווקים (נוסח מושבניק
),ואת השיר אליהו המביא.
• מסות ומכתבים (יום ד 10.05
קול ישראל) — התוכנית, שכבר פעמים רבות
הוכרז על שידורה, תשודר אולי באמת השבוע•
היא הראשונה בסידרה שתיערך על־ידי
שלמר, ברטונוב, שהקן תיאטרון הבימה. הפעם
תיקרא חליפת המכתבים שבין וולטייר
למונטסקייה, ובה וויכוחים על בעיות מדיניות
ומוסריות, בפי שלמה בר־שביט ולאה
פורת.
• מסך הכסף (יוס ה 8.30 נלי
צה״ל) — התוכנית הקולנועית הדו־שבועית
של נלי צה״ל תוקדש הפעם לסרס משפסו
של מורד, המספר על קצין־התעוסה בילי
מיטשל, שליבו התחמץ בקרבו נוכח היחס
הזלזלני לתעופה, בתקופה שבין שתי מלחמות
העולם באמריקה, והוא ראה הכרח
לעצמו למחות על כך באוזני העיתונות. מיד
לאחר־מכן הועמד למשפט צבאי, שהדיח את
מיטשל מדרגתו אך היפנה את תשומת ליבה
אמנות מוסיקה
מותו של המאסטרו
מעולם לא ניגנה התזמורת חפידהרנזמית
הישראלית ביתר דבקות את מארש תאבל מתוך
הסימפוניה השביעית של בסהובן, מכפי
שניגנה אותו ביום ה׳ השבוע. אותו ערב,
הגיעה הידיעה על פטירתו של גדול המנצחים
במאה העשרים, ארתורו טוסקאניני. בזאת,
ביקשה התזמורת לחלוק את הכבוד
האחרון לאיש המת, שנתן לה את חייה,
בנצחו על הופעת הבכורה של התזמורת הסימפונית
הארץ־ישראלית, לפני יותר מעשרים
שנה.
המנצח גבה־הקומה ודק־הגיזרה, שנפטר מ־התקפת־לב
קלה בעודו ישן במיטתו, חי 89
שנים ארוכות ובריאות .״נשקתי לאשר, הראשונה
ועישנתי את הסיגריה הראשונה בחיי
באותו יום עצמו,״ נהג לומר .״ומאז לא
יכולתי לסבול את הטבק.״ קשה להאמין
כיום, כי בשעה שעלה טוסקאניני לראשונה
על דוכן המנצחים, והוא בן ,19 עמד עדיין
צ׳ייקובסקי לפני כתיבת הסימפוניות החמישית
והששית (״הפאתטית״) שלו, דבוז׳אק
טרם חיבר את הסימפוניות הרביעית והחמישית
(״מן העולם החדש״) ,דביסי עמד בראשית
צעדיו ר,מוסיקאליים, סטראווינסקי היה
תינוק בן! 4ופרוקופייב טרם נולד.
חצלחה־בן־ן ןרב. מאורע עלייתו של

אשכול סוסמן לי
ילידות

1940

ינואר

ההפתעה הגדולה ליום הולדתכן
מצפה לכן ב״סלוא״ ,ת״א, אלנבי 44

מאזינים חובבי־מוסיקח מוזמנים למלא אשכול מוסיקלי זח, תץ•
כדי האזנה לחוראות־הפתרון אשר ישודרו כתוכנית ״החידוד
המוסיקלי״ ,מעל גלי ״קול ישראל״ ,כשכת הקרובה,26.1.1957 ,

בכורה

הצגות

י 1ם ג־ .22.1יום ד־ .23.1יום ה־ 24.1בשעה 8
ם 1צ~ש 2 26.1הצגות בי*** וב״ס!;

תל־אביב

הבימה

של דעת־הקהל והממשלה לפיתוח חיל־האויר,
לקראת המבחן המתקרב של מלחמת העולם
השנייה. כן תכלול התוכנית חדשות מעולם
הקולנוע ופרפראות מחיי כוכבים.
• מה דעתך? (יום ה; ; 9.50 קול
ישראל) — אזרחים שנתפסו ברחוב התבקשו
להביע את דעתם על ההיטלים, הארנונות, המסים,
היהבים, הבלו, המכסים, התמלוגים
והמיגבות. דעות אלה, עד כמה שאינן חריפות
יתר על המידה, ישודרו בתוכנית, ואחריהן
תבוא תשובתו של נציב מס־ההכנסה תיאודור
ברוש, שיטהר את המרץ (של גובי המסים)
בק״ן סעמים.
• החידון המוסיקלי (שבת; 10נבוקר;
קול ישראל) — המאזינים יתבקשו
לפתור את האשכול המוסיקלי, שתבניתו מתפרסמת
בעמוד זה (ראה מסגרת).
• מר חידשוני והכום (יום א 10
קול ישראל) — המכון לפריון העבודה והייצור
ממשיך להציג באורח היתולי את השקפותיו
בענייני ייעול־עבודה. התוכנית תוקדש
הפעם לבעייד, של יחסי העובדים וההנהלה,
בפי שהם משתקפים בפארסה בת שלוש
מערכות (קצרות מאד) ,שנכתבה על־ידי יעקב
בן־הרצל.
• המסך עולדר (יום ב 8קול ישראל)
— בניגוד לדעתו של ד״ר חיים גמזו,
תוקדש התוכנית להצגת מחזהו של אפריים
קישון שחור על-גבי לבן בתיאטרון הבימה,
בבימויו של יואל זילגר. ישתתפו רפאל
קלאצ׳קין מישר, אשרוב, אברהם ניניו, גילה
אלמגור, תמר רובנם, יונה עסרי, שמואל סגל,
שלמה בר־שביט, יצחק ברקת ואלברס כהן.

טוסקאניגי לדוכן הפך לאגדה בעודו בחיים.
כבנו של החיים האיטלקי קלאודיו טוסקאניגי,
גילה המנצח המפורסם בילדותו כשרונות
נגינה בלתי־רגילים, שהיקנו לו תוך שנים
מעסות מעמד של צ׳ליסט מקצועי. בתפקיד
זה, צורף בסיימו את לימודיו בגיל , 18 ללהקה
אופראית שאורגנה לצורך סיור בדרום־
אמריקה.
הלהקה לא זכתה להצלחה יתירה בהופעתה
בריו דה־ז׳אנירו. המנצח הבראזילי ליאופולוו
מיגואז טען כי הלהקה האיטלקית מכשילה
אותו במתכוזן, עזב אותר, ערב הצגת הבכורה
ש, אאידח. עוזר־המנצח קארלו ספורטי,
שעלה לדוכן כדי למלא את מקום העוזב,
ברח משם בבושת פנים, כאשר הקהל קיבל
את פניו בשריקות וצעקות מחרישות אוד
ניים. לא טוב מזר, היה גורלו של מנהל־המקהלה
אריסטיד וונטורי.
ברגע המבוכה הגדולה, נזכר אחד הזמרים
כי הצ׳ליסט הצעיר של התזמורת הוכיח עוד
בשעת המסע באנייה, כי הוא יודע על־סד, את
הסארטיטורות של כמה וכמה אוסרות .״הוא
היחיד היכו /להציל אותנו!״ צעק. טוסקאגיני
הצעיר קיבל לידיו את השרביט, סגר את
הפארטיסורה, גיצח על־סר, והופעתו הפכה
להצלחה־בן־ערב.
השרכים לא נשכר. יכולתו זי של
טוסקאניני לזכור על־פד, יצירות מוסיקאליות
ארוכות ומסובכות, הדהימה לא־פעם מוסיקאים
מקצועיים. ערב אחד, לפני התחלת קונצרט,
התלונן בפניו מנגן־הבאסון בתזמורת,
כי אחד משסתומי הכלי שלו מקולקל ועל־כן
איננו יכול להסיק את הצליל סי במור סוס*
העולם הזזז ) •10

טוסקניני בקונצרט הבכורה של התזמורת הארצישראלית ()1936
״המחבר מטורף, ואתה מטורף !׳
קאניני העביר לנגד עיניו בדקות אחדות את
שלוש הסימפוניות שאותן עמדו לבצע בקונצרט,
ואמר למנגן :״הכל בסדר. תפקידיך
הערב אינם ם . /ים את הצליל מי במול.״
לא פחות התפרסמה שאיפת־השלימות־ שלו.
כאשר מבצעה של התזמורת לא הניח את
דעתו, היה בוכה, צוחק, משתולל מכעס ושובר
כל דבר שבא לידו. באחת החזרות עם
תזמורת שירות־השידור הלאומי בארצות־ד,ברית,
שהוקמה במיוחד למענו ואשר עליה
ניצח במשך 17 שנה עד לפרישתו, ניסה
טוסקאניני ברגע של זעם לשבור את שרביט־הניצוח.
ברם, השרביט היה עשוי מחומר
קשה, שלא ניתן לשברו.
זועם כפליים, שלף טוסקאניני את מטפחתו
מכיסו וניסה לקרוע אותה. כאשר גם המטפחת
לא נכנעה לידיו הזועמות, לא התקררה
דעתו של טוסקאניני עד שפשט מעל גופו
את מעילו, קרע אותו לפסים פסים, ורק אז
נרגע והיה מוכן לשוב לדוכנו.
״רבע מיליון -לא!״ טוסקאניני היד,
אדם מפוכח ומבין־דבר בענייני עסקים, ודרש
מחיר גבוה בעד עבודתו. על החוזה עם שירות
השידור הלאומי באמריקה, שהעסיקו
בכל שנות חייו האחרונות, חתם רק לאחר
שהובטח לו תשלום של 4000 דולאר, נקי
ממסים, בעד כל שידור שבועי הנמשך 90
דקה. לעומת זאת, סירב טוסקאניני לחלוטין
להופיע בסרט, גם כאשר הוצע לו תשלום של
רבע מילתן דולאר.
לעומת זאת, הסכים להשתתף בסרט הינד
נון האומות, בו הוא מנצח על יצירתו של
וורדי, הינם אין כסף, כדי שההכנסות יוקדשו
למאמץ המלחמתי בימי מלחמת העולם השנייה.
הוא ה״כים לנצח חינם גם בפסטיבאל
המנור״ם של יצירות וואגנר, בעיייירה ביירות
בגרמניה, באמרו :״אילו קיבלתי תשלום,
הרי היה זה כאילו לקחתי כסף מידי וואגנר
עצמו.״ אך הוא סירב לחזור ולנצח בפסטי־בא;
זה כעבור שנים אחדות, לאחר עליית
השלטון הנאצי.
לא פחות מזה לחם נגד עליייית הפאשיזם
במולדתו הוא, באיטליה. כאשר סירב בשנת
,1937 באורח הפגנתי, לנצח על נגינת ד,הימ־נון
הפאשיסטי ג׳יובינצה, החזיקה אותו ממשלת
מ,0 ,עיני במשך חודשים אחדים במעצר־בית.

אני -בטהובן המנצח לבן-
הב; ורות, מטופח השפם ובעל העיניים האיטלקיות
השחורות והיוקדות, היה ידוע באי־חיבתו
לחלק גדול של המוסיקה החדישה. כשהשתתף,
כמאזין, בפסטיבאל למוסיקה חדישה,
שנערך בשנת 1925 בוונציה, העיר בגילוי־לב
:״רוב היצירות שנוגנו כאן אינן נראות
לי כמוסיקה.״ היו אלד, יצירותיהם של שיג־ברג,
מילהו וסטראווינסקי.
בקונצרט אחר, בו ניצח דימיטרי מיטרו־פולום
על נגינת הבכורה של הקונצ׳רטו לכינור
של אלבאן ברג, אמר טוסקאגיני למנצח
:״עשיתי כל מאמץ להבין אותו. ,אבל
עדיין אני סבור כי אתה מטורף — וגם ברג.״
ככל זאת, השלים טוסקאניני עם חלק ניכר
של המוסיקה שנכתבה במאה העשרים, וברשימת
ביצועיו אפשר למצוא יצירות כמו
אל סלון מכסיקו של אהרון קופלאנד או את
הקונצ׳רטו לפסנתר בפה של גרשווין.
הוא לא יצר אסכולה של ניצוח, ומימיו
לא נטה לפתח תיאוריות בשטח זה .״המנצח,״
היה רג־ל לומר ,״הוא משרתו של הקומפוזיטור.״
כאשר גרם, יום אחד, לתזמורת שלו
התלהבות סוערת בניצוח על חזרה של הסימפוניה
התשיעית, והמנגנים הריעו לכבודו
העולם הזה 906ו

שעה ארוכה, אמר לבסוף בקול רועד :״בני-
אדם, הרי לא אני הוא זה, אלא בטהובן!״
בכל זאת, נהג ליטול לעצמו חופש ניכר בביצוע
יצירות מוסיקאליות, מתוך הנחה ש־כתב־התווים
איננו מושלם כל צרכו ושהמחבר
התכוון לדברים רבים, שאותם נמנע ממנו לציין
בתווים הרשומים.
תיאטרון רגשות אישי 1בהחלט

זה קרה בשנחאי(תיאטרון זוסא, פי
מקור סיני מעובד בידי מאיר אלונה, בימוי
זיגמונד טורקוב) — הוא מחזה־מתח המתימר

לתאר תמונה מהווי שנחאי של שנת ,1938
עת עיצומה של מלחמת האזרחים הסינית
והמאבק העממי לגירוש בעלי הזכיונות
בינלאומיים על אדמת סין.
למעשה, זה קרה בשנחאי, הוא רק עילה
מצוינת להפגנה רבת־רושם של כשרונו הרב־צדדי
של זיגמונד טורקוב. מבחינת הטקסט
הכתוב והמוצג, אין המחזה אלא הבעת רגשות
אישיים בהחלט, של טייס סיני נרדף
(זיגמונד טורקוב) ושל אלמנה עתונאית צעירה
(ברתה וילנסקי) .לצופים המרותקים ל־כסאותיהם,
לא ניתנת ההזדמנות להבין יותר
מאשר רמזים קלים בלבד, על מלחמתם של
הסינים לעצמאות ועל חלקם של כוחות זרים
שונים בדיכוי מלחמה זו.
פגישח ידידים. ימים אחדים לאחר מוח
בעלה בתאונה מסתורית, פורץ קולי סיני
זקן אל חדרה של האלמנה, כתבת הסאנדיי
אקספרס הבריטי, בשנחאי. אחרי שרגעי הפחד
הראשונים חלפו, מגלה בעלת הדירה
כי הקולי אינו אלא טייס סיני, שמטוסו הופל
על־ידי מטוסים יפאניים. מאוחר יותר מתברר
כי הטייס הסיני, היד, אחד מידידיה הקרובים
ביותר של הגברת בפאריס, לפני חמש
עשרה שנה, כששניהם היו צעירים ויפים.
על המצוד הגדול לתפישת הטייס, מנצח
ידיד אחר של העתונאית: הקומיסאר סמית
(מאיר ינאי) .בכשרון בלתי רגיל לקצין משטרה,
הוא מצליח לגלות את הטייס, המנסה
להעמיד פני משרת זקן. כשהקומיסאר
מחליט סוף סוף לאסור אותו, הוא מאחר
את המועד. הטייס התאבד.
משחקו המצוין של זיגמונד טורקוב מכה
גלים בקהל. השחקן הוותיק, שהעברית היא
שפה חדשה בשביקו, מצליח להשתלט על
התפקיד הקשה, נכנס ממש לעורו של הטייס
הסיני. בסצינה בה הוא מופיע כמשרת, ועומד
בחקירת שתי וערב של הקומיסאר, הוא
מגיע לשיא כשרונו.

פרס של עשר לירות יוגרל בי! פותרי תשבץ ״העולם הזה״ 1006
מאוזן .1 :עיר
ברצועה ; .4עליה
רבים בנטוב וכר מל
; .8מליאת ה־או״ם
.10 :הדג
של יוסף; .12נשיא
קוריאה ; .13
הרב נסים,
.16 בפרק
שית זד. יורד יעקב
מצרימה; .17
סוג המלחמה בסיני;

שם; .20 היטל;
.21 שופט מחוזי;
.23 אדון; .24 יישוב
ליד פתח־תקווה
; .26 אותו
של צ׳רצ׳יל; .27
היום בשבט; .29
צבע ; .3 1סמל ה דואר;
.33 מקלע מקובל בהגנה; .35
לירה ישראלית; .36 תבלין תנכ״י;
.38 לו היה בספר שמות פרק נוסף
היה זה פרק זה; .39 תפוח־אדמה מ תוק
; .41 תרנגול ; .43 השטח בין הכוחות
הלוחמים; .44 סוחר זעיר.
מאונך .1 :מלך ארם ; .2בן בקר !
.3אחד משמות יתרו; .5טוקיו היא
בירתה ; .6״אם אין אני 7יצרן
מרקים מוכנים; .8תחבולה; 3חיל

הספר; . 11 מי. שהיה סגן שר־החוץ
האמריקאי בימי מלחמת סיגי; .14
סופר אידי ; .15 הבעת סאב ; .18 פגי עה
מכוונת 20 מי שהיה שגריר
רוסיה בישראל; .22 חלק הגוף; .23
בטון; .25 שוט; .28 זמן חופשי; .30
יצרן מרקים מוכנים; .31 סמל האי טיות;
32 מטבע אסיאתי; .34 אחד
משבעת המינים; .36 חידה בחיל א ויר
; .37 הצלחה ; .40 ילדים ; .42 כלי
מיטה.

מאחורי הקלעי ם
לעוד־ת הקו זה
מחזה אמריקאי חדש, יוצג בקרוב על
בימת תיאטרון האהל. לאחר כשלמה החרוץ
של הצגת הפונדק, ינסה תיאטרון הפועלים
למלא את קופתו בעזרת המחזה קערת העץ,
שמחברו הוא אדמונד מורים. עלילת המחזה
מבוססת על אגדה יהודית עתיקה, ונושאה
העיקרי הוא ״אל תשליכנו לעת זיקנה.״ מורים
הוא יהודי ומבקרי הבמה האמריקאית
משייכים אותו לאסכולה הדראמטית של טנסי
וו־ליאמם. המחזה תורגם לעברית על ידי
עמוס קינן והוא יבוים בידי מנחם גולן. את
התפקיד הראשי תשחק נחמה דווידית, שהצליחה
מאד בתפקיד ג׳וני בלינדה, במחזה
בשם זה, שהוצג בשנה שעברה באהל

כ רי כו ת 05111:1הו ג
פרטים מלאים על סדרי. הכריכה
יפורסמו באחד הגליונות הקרובים.

יתרון אחד בוודאי יצמח לישראל מהפסקת םיוע ־ חוץ

...לפ חו ת מעתה לא ייתכנו מעילות במחלקת מי ל ודת ה
חוץ באוצר.

מוז מ ני םמשתתפים. אחד הקוראים המשתתפים בעסוד זה, יזכה סדי
שבוע בפנס טל 10ל״י. הזונה השבוע הוא ״סתרים׳ ,תל־אביב.

העיתונות הערבית הודיעה (בלי יסוד) כי מטוסה של גולדה מאיר נחת
בביירות

הם שכחו בנראה בי היחסים בין גולדהללבנון
הס עכורים עוד מימי הבהירות לראשות עיריית תל-אכינג

מטעני־קפה יועברו מאריתריאד, לאיטליה דרך אילת ו חיפ ה...

..אפן, שירות אספרסו .
יום סרט
כשהסתיים עם־הסרם בבד ונפל לילדינו שנערך מטעם ודעך ההורים המרכזי,
וו־,קופסות נפתחו, נמצא באחת מהן שילינג עטוף בפיתקד, ועליה כתוב:
״טיפשים שכמותכם! בגד זד, יום־סרם לחוד, נעל יום־סרט לחוד וילדינו יום־סרם
לחוד, ואתם בזבזתם את כל השלושה בפעם אחת!״
מתרים, תל־אביב

המשא ומתן על השליש עומד להסתיים, כנראה, בתוצאה מקורית

...לפי ההכרזות האחרונות של דוברי מפא״י, עתידים
לקצץ לכל פועל שליש ממשכורתו.

ציונו ת

באחד הטיולים בסיני, נשאר אולמן
תקוע כמה ימים בעיר הנפט. לבסוף
הגיעו כמה מכוניות, אבל הנהגים סירבו
לקחת אותו מחוסר־מקום.
ניגש אליהם אולמן ואמר :״מה זה?
האם לא תעזרו ליהודי לעלות לארץ־
אבישי, קיבוץ גבים
ישראל?״

ב ת רו ן

ל א שומעי

רפי התרנגול קרא פעם באיזה מקום
על הבדיקות ד,פסיכוטכניות בצבא האמריקאי.
הוא התלהב נורא מהעניין והחליט
שצריך למנהיג דבר כזה גם
בפלמ-ח. בתור נסיון ראשון הוא החליט
לערוך בחינות לרפי המסריח.
קרא רפי התרנגול לרפי המסריח למועדון,
הושיב אוחו מהצו השני של
השולחן ושאל אותו שאלה ראשונה:
״מה אתה עושה, אם אתה הולך באמצע
רחוב אלנבי, ופתאום באד, ממולך צוללת
איטלקית!״
רפי המסריח לא התבלבל וענה :״הייתי
תיכף מוציא מהכיס טורפדו וזורק
עליה*.

באחת השיירות שעלו מסיני, נסע
עבאדיי כשהוא נוהג במכונית מצרית
לא הכי חדשה, שהיה לה על הגג סח
ענקי שדפק כל הדרך בצורה איומה.
לבסוף, מישקה העצבני, שנסע מאחוריו
בשיירה, לא היה יכול לסבול יותר את
הרעש. הוא השיג את עבאדיי וכשעבר
על־ידו צעק לו :״היי, נהג! דופק
לך פח על הגג!״ עבאדיי צעק בחזרה:
״מה??? לא שומע כלום מישקה
לקח לתוך הריאות את כל האוויר שהוא
יכול וצעק :״היי!!! נהג!!! דופק
לך פח על הגג עבאדיי שאג בחזרה
:״לא שומע כלום!!! דופק לי פח
שמעון יפת, תל־אביב
על הגג!!!״

ט עו ת ל עו רםזמדקח

ח ס שי ד ״ ה

לפני כחדשיים סירב מר האמר־שילד
להיפגש עם שרת החוץ של
ישראל, שביקשה ללון אתו על סדרי
הנסיגה( .טעריב)
אורי סורקין, תל־אביב
נזטעסי זהירות, הוא נמנע סלקיים
יחסים נזדינייס.
רובינסון נוצח על־ידי מתאגרף
מכת ההורמונים( .מעריב!
יוסף גרוסמן, קרית ביאליק
שקיפל, אותו בסכה אחת, בסו
ננורסוניקה.
נאמו ציורי הכנסת הערביים.
אברהם לוי, תל־אביב
(מעריב)
שתיאת את הנזצב בצבעים קודרים•
אשד
מחלק פרסים לנהגים זעירים(
.מעריה
זאב הופמן, תל־אביב
הנוהגים בזאסוטובוסים.

מאת ד־ד־

סה טבזתזזז -נזוווזז ברכבת בימים שבהם בכים היה חור, אירגן גנרי שורה שלימה של שיטות איך לנסוע

היה חיה גבר, שמו חיים,
שנולד, משום מה, כבד־שפתיים.
כבוקר הוא בא
וביקש קצת ריבה.
כשגמר -ככר חיה צהרייס.

על קבר נאה, חצוב־שחם,
חרתו למזכרת דכר־־טעם:
,,פ. נ .שלמה כ״ץ
שטבע במפרץ.
את גופו לא מצאנו אף פעם.״

מאגדות העסקנות העברית
פיזור

בימיו של אחד הקונגרסים הציוניים, נסע זלמן שז״ר בחשמלית עם אחד מידידיו.
פתאום תפס ראשו בכפות ידיו בהבעת זוועה .״אוי!״ נאנח שז״ר ,״איבדתי את הכר־סיס
שלי!״
״לא נורא,״ ניחם אותו הידיך ,״סוף סוף, כרטיס אינו עולה יותר מחמישה סנס.״
•ללא תשוב הצסף,״ השיב שז״ר .״הצרה היא, שעכשיו לא אדע לאן התכוונתי
לנסוע.״

סייור

בזמן הבחירות האחרונות לעיריית פתח־תקווה, עמד ראש העירייה פנחס רשיש
ונאם עם כל הלב לפני התימנים במחנה־יהודה. בסוף, כשהגיע הזמן לשאלות.
יקם אחד השומעים ושאל מד. תעשה העירייה כדי לפתור את בעיית חוסר־העבודדב
השיב רשיש בהתלהבות עצומה :״את הבחורים נסדר בחרושת, ואת הבחורות
חיים אמססרדם, נתניה
;נסדר בפרדסים!״

בהיווח

.ר2ן רגע. ברגזה לי שבעלי דפע לפגי רגע על זזדלבן!״

העית־נאי הירושלמי ישעיהו קלינוב נכנם פעם לאוטובוס, ובראותו עיתון בידי
•אחד הניסעים השתוקק כל כך לקרוא את החרשות, עד שבלי אומר ודברים חטף
:את העיתון מידי בעליו והתחיל לקרוא.
האיש, שתכיר אותו, שלח את ידו לכיסו ואמר :״מר קלינוב, יש לי פד. גם
סנדווייי׳ אולי אתה רוצה

ברכבת בלי אי־ד,נוחיות של קניית כרטיס. בהתחלה הוא עשה את זה לבד. ברגע
שהיה נכנם לרכבת, היה מוצא מקום קרוב לבית־השימוש. אחר־כך, כשהיה רואה
שאיזה פלאח מאחד הכפרים נכנס לתא וסוגר אחריו את הדלת, היה קם, דופק על
הדלת, וצועק :״בולאט, מן פדלאק כרטיס, בבקשה הפלאח היה בטוח שהגיע
הקונדוקטור, והיה פותח קצת את הדלת ומושיט את ידו עם הכרטיס החוצה. גאנדי
היה לוקח אז את הכרטיס ומסתלק.
אחר־כך פיתח את השיטה, בצורה שאיפשרה להסיע ברכבת כיתד, שלמה. לפני
שהקונדוקטור היה מתחיל את הסיבוב, היה גנרי דוחס את כל הכיתה לתוך בית-
השימוש, וכשההוא היד, דופק, היה מושיט לו כרטיס אחד, שאותו אירגן קודם
לפי השיטה הנ״ל.
אחר־כך היה צורך להסיע מחלקה שלימה, ובקרונות של הרכבת לא בנו, משום
מד ,.בתי־שימוש די מרווחים למטרד, זו. לכן גנרי נאלץ לפתח שיסד. חדשה. כש־הקונדוקטור
בא, כולם שלחו אותו לגנדי, בטענה שהוא מרכז את הנסיעה. כשההוא
פנה לגנדי, היד, גנדי שואל אותו כמה זה צריך לעלות בשביל כולם ביחד. אחרי
שהקונדוקטור נקב את המחיר, היה גנדי מוציא שקיק גדול, מלא מטבעות של מיל,
ומתחיל למנות לאט לאט אל תוך היד של הקונדוקטור, מיל אחרי מיל. כשהגיע
ל־ 14 מיל, היה מישהו נותן דחיפה וכל המטבעות היו מתפזרות על הרצפה. מיד
היו כולם מתחילים לאסוף את הכסף, תוך דאגה כנה שלא ילך אף מיל אחד
לאיבוד. בינתיים היה הקונדוקטור מוכרח להמשיך בביקורת. כשהיה חוזר פעם
שנייה, היה גם המחזה חוזר פעם שנייה, וכך עד לתחנה הסופית. יעקב עייני, צה״ל

וטיבו בניס לגמלגז
אחת התקריות הפחות״נעיסות היא, כידוע, כאשר מחליפים בבית־היולדות את
בנו של פלוני בבנו של פלמוני. כדי למנוע אי־נעימויות מסוג זה, החזר בסידרת
השאלות הבאה כל אב לבנו המקורי. כרגע שורר שם בילבול נורא.
( ) 1אבנר בן אמוץ.
( )7פאול כן מיימון.

דוד בן שטח.
ישעיהו כן נר.
שמעון כן אהרון.
מרדכי בר יהודה.
יואב בן גוריון.

( )8כניהו אכן עזרא.
( )9משה בן חיים.
( )10 אברהם כן צרויה.
( )11 יצחק כן טוב.
( )12 ישראל כן יהוידע.

אברהם אלקיס, רמת־החייל

0111פ 2א1ש)21( .
11( .5113 ונס 1פא סטפפא ( 11 )01ט..ט 1פ טשט 6ן< 1 .01.1פ 1ס:.פ 8ם..ע
1פ 1£א( 5ל) •ט11..א 1פ פא- )9( . 1פ1ם 1פ • )5( 01.1.0.טסש 1פ 1 1 00:111 טא 1פ
1.01 6־ 1 211.11פ )2( 111־פז 1פ :!.פא 1ם510..ט ט1טשט 46.ן