גליון 1032 מתאריך 25 ביולי 1957

ו! 1$ן

כתבים
רככת לפון

אין עיני צרה בשורת המתנדבים. איני
איש קנאי. לא קינאתי אפילו באליקים העצני
כששלחו אותו לבית־הסוהר. אך לכל דבר יש
גבול. כשנשלחת היד לפגוע בזכות־הקופירייט
שלנו׳ אני מסתייג.
אני מתכוון לאותו קטע של פסק־הדין
במשפט עמוס בן־גוריון, בו קבעו השופטים
כי המתנדבים ״הם הם שסיפקו את החומר
לפרסום בחעולם הזה,״ דבר שהחמיר בהרבה
את הנזק שגרמו לעמוס. איני רוצה,
כאמור, להפחית מהישגי המתנדבים. אולם
מה שאינו נכון, אינו נכון.
עד כמה שידוע לי, לא הועלתה טענה
זו כלל במהלך המשפט. נציג המתנדבים
הכחיש אותה בשבועה, כאשר הוצגו לו
השאלות בראשית המשפט. ואם השופטים
ייחסו לדבר ערך כה רב, מדוע לא הזמינו
אותנו לבית־המשפט להעיד בעצמנו?

מתי החלה חקירת העולם הזה נגד צמרת
המשטרה? הדבר ניתן לקביעה מדוייקת.
היו ימים כשהיינו ביחסים טובים מאד
עם עמ ס בן־גוריון. אפשר כמעט לומר:
יחסים ידידותיים. ביקרנו אותו כשגר בווילה
המפורסמת של ליגום (ומאז אנו מכירים
אותה מבפנים) .אכלתי עמו לא פעם ארוחת־צהריים,
וניצלנו את הזמן להחלפת דעות
ולקבלת חומר־רקע.
דעתי הפרטית על עמום היתה אז חיובית
למדי. התרשמתי ממנו שהוא צעיר ער, לא
משכיל במי. חד אך רחוק מלהיות טיפש.
רחשתי לו אהדה טבעית, כי היה נדמה לי
שנעשה לו עוול בכך שמתייחסים אליו
בזלזול כאל ״בנו של הזקן״ ,שזכה לכל
רק הודות לאביו. התחלתי אפילו באירגון
חומר לכתבת־שער עליו. גם היום אין בלבי
שום טינה או איבה אישית אליו.
האידיליה הגיעה לקיצה בימי המאבק
הגדול לטיהור השחיתות בחיפה. תוך כדי
חקירה נתקלנו בחוטים שקשרו את מנגנון
החושיזם עם צמרר. המשטרה. שמותיהם של
סהר ועמוס צצו ^ותר מפעם אחת. רשמנו
זאת, אך לא נקטנו עדיין בפעולה מעשית.
המפנה בא עם מערכת פעולות הטרור
נגד העתון, שהגיעה לשיאה עם הנחת שתי
הפצצות במשרד המערכת ובדפוס. היה
ברור לנו שזו מלחמה לחיים ולמוות.
עצבינו היו מתוחים עד לקצה היכולת.
שעה קלה אחרי התפוצצות הפצצה בדפוס,
שפצעה פועל אחד, ועוד לפני שאף
החלה חקירה, הופיע יחזקאל סהר במקום
וגילה לעתונאים בסוד כי הפצצה הושמה
על־ידי המערכת עצמת. על סמך אינפורמציה
מוסמכת זו מסר בכור שיטרית בישיבתה
הס דית של הממשלה כי הפצצות הן פרי
ידינו. העלילה מסמרת־השערות, שסתרה את
כל הגיונות השכל הישר, עוררה סערה
בממשלה, ושיטרית נסוג ממנה. באותו
שבוע׳ בוויכוח בכנסת על הפצצות, לא העז
שר־המשטרה אף לרמוז עליה. עד היום לא
נמצאו הטרוריסטים. לשרות־הבטחון פתרונים.
זיכרני כי בסיום אותו וויכוח בכנסת
ניגשתי במזנון־הכנסת לשולחן בו ישבה
צמרת המשטרה, ובכללה סהר, עמום, נו־ביק,
אברהמי יעוד. שאלתי שאלה פשוטה:
מה העלתה בדיקת המעבדה של המשטרה
ביחס לנפץ הפצצה שהוטמנה ליד דלת
המערכת?
היתד, זאת שאלה מכרעת. כי העלילה
המתועבת נגד המערכת הסתמכה על ה
עובדה
שהפצצה לא התפוצצה. אילו התפוצצה,
היתד, גורמת, לפי האומדנה, לשלושים
קרבנות חפים מפשע. והחשד המגוחך
נגד המערכת היה טובע בדם ההרוגים
והפצועים. בדיקת המשטרה הוכיחה
כי הפצצה לא התפוצצה רק במקרה. אולם
מימצא זה הועלם מן הציבור והכנסת, וכך
ניתנה התנופה למסע־העלילה.
יחד עם שאר העובדות — מסירת האינפורמציה
הסודית שלנו לאנשי חושי, טיש־טוש
העקב! ת שנתגלו על־ידי חוקרינו,
ועוד — הצטרפה עובדה זו לתמונה ברורה
של סיוע צמרת המשטרה לטרוריסטים.
אחרי שיחה קצרה׳ בה סירבו סהר ועמום
לגלות את תוצאות בדיקת מעבדת המשטרה,
שאל אותי סהר, כאילו בהלצה:
״ומי הקריבן של סידרת־הגילויים הבאה
שלכם?״
״זה יהיה אני,״ השיב לו עמום, לפני
שהספקתי לענות. מכשירי ההאזנה פעלו יפה
כבר אז. לא הכחשתי את הדבר. היה ברור
לי כי כל עוד לא ייעשה מאמץ עליון
לחשוף את הריקבון בצמרת המשטרה,
שאיפשר מצב נורא כזה, מרחפת סכנה
על ראשו של כל אזרח חופשי במדינה.

החקירה היתד, נמרצת. זרם הולך וגובר
של אינפורמציה הגיע לידינו. כיום אין לי
ספק כי המקור של חלק ממנה היה בשרות־הבטחון׳
ששיחק אז מישחק כמל, אולי
במטרה להשתלט סופית על המשטרה. רק
מא!חר יותר, כשנתברר לו היקף המאבק,
שינה הש. ב .את החזית, נרתם כולו למסע-
ההשמדה נגד יריבי עמוס.
כל אותו זמן לא היה לנו מושג על
חקירת המתנדבים, עימם לא היה לנו כל
קשר. שיטות החקירה המקצועיות שלנו
היו ממילא שונות לגמרי, חייבו אמצעים
שונים ובירור שונה. הפירסום הראשון של
העולם הזה ( )944 בנובמבר ,1955 זמן ניכר
לפני גילויי השורה, כבר כלל רמז ברור
להיקף החקירה — אירס״ו, ווילת ליגום,
שייקר, ירקוני.
כשהתפוצצו גילויי המתנדבים, היתר, גם
חקירתנו בשלב הפירסום. בשבת בלילה,
ביום גשום, עלינו בג׳יפ פתוח לדירת הע־צני
בירושלים. עודני זוכר את הקור
המחריד שתקף אותנו בדרך. מסרנו לו את
הקודים הכלליים של גילויינו, שעמדו להתפוצץ
באותו שבוע, כדי שלא יבואו למתנדבים
כאפתעה באמצע מאבקם. ממנו לא
קיבלנו דבר, פרט לפרשה אחרת של זיפזיף,
שלא היה לה קשר ישיר לעניין.
למחרת היום, היום הראשון בשבוע, כבר
היו הגהות מאמרנו הגדול בידי עמום. בערב
התכנסו בירושלים כל חברי קבוצת־המנהלים
של ביג׳י לישיבה דחופה, בבית
אחד המנהלים, ודנו מה לעשות. משה דיין
יעץ שלא להגיש שום תביעה משפטית.
בסוף סוכם שאם עומד עמוס על הגשת
תביעה, הרי לא תוגש נגד העולם הזה,
אלא נגד השורה. משום מה היה נדמה
למנהלים שזוהי חולייה חלשה יותר בשרשרת
הלוחמים בשחיתות. חוץ מזה היו פידסוטי
השורה הרבה פחות מרחיקי לכת, והיה
נדמה כי בנק דה אחת — פרשת סגירת
תיק אירס״ו — ישנה אחיזה משפטיה
טובה לתביעה.
כך נולד המשפט. אני משער כי השבוע
התחרטו עליו כל יוזמיו.

הזדעזעתי מרשימתו של העורר (וזווולם
חוה )1031 על הצורר בכינוז יחסים תקינים
עם גרמניה. כיצד אפשר בכלל לנסות להסביר
בתיאוריות כלשהו, את התנהגותם של
הגרמנים כלפי היהודים?
מה שעשתה החיה הנאצית לששה מליונים
יהודים אין לו שום הסבר בתיאוריה פא־שיסטית
או אחרת. תיאוריות כאלה אפשריות
רק כשבאים לדוז במעשי בני אנוש.
מה שעשו הגרמנים לנו, הם מעשים שאין
בהם שום ניצוץ אנושי או צלם אדם,
ובהתאם לכד יש למנוע כל מנע ביום מן
הימים עמם.
נמרוד שירצקי, ירושלים
אי! ספק ששום מעשה שילומים לא יוכל
למחות את רגשות התיעוב שמרגיש בל
יהודי כלפי גרמניה. רגשות אלה ישארו.
אולם נכוז הוא שביחסים ביז מדינות, איז
מקום. לרגש אלא לחניון. משום כך יש
לראות ברכת בחידוש היחסים הדיפלומטיים
עם נרמניה, הקיימים בין כה וכה בצורה
מוסתרת.
ד״ר ד. לבלזון, תל־אביב
אם הרכבת לבוז תנסה להיות יותר מהירה
מרכבת אקספרס, היא תרר מהפסים עוד
לפני שתגיע למטרתה...
ברוך אינגרוב, חיפה

קרן עמום

לפני שעה קראתי על פסק־הדיז בעני!
עמום בז־גוריון. אני מציע כי העולם הזה
יקבל את תרומות קוראיו, הרוצים להזדהות
עם שורת המתנדבים על ירי זה שישתתפו
בכספם בתשלום הפיצויים לעמום ...
אלמוני, תל־אביב
העולם הזר, יעביר כל סכום כזה אשר יתקבל
במערכת למטרה זו לשורת המתנדבים.

ממשרד המשטרה שעליכם לעסוק במניעת
פשעים?
אין עיני צרה, חם ושלום, בנילוייכם.
להיפר, אני סבור שפרסומיהם היו לטובת
הצבור, כי מי יודע מה היה קורה לאותן
נערות תמימות לולא הפסקתם את התעלולים
בעוד מועד. אולם עד כמה שירוע לי אני
משלם טיסים לממשלה ולא לכם, ואני רוצה
לשמוע על גילויים כאלה מפי דובר
המשטרה, לה אני משלם מיסים.
יהודה שטינר, תל־אביב
ברשימתכם האחרונה על שערורית ברמן
פילם (העולם הווז )1031 הופיעה תמונה
מוזרה של הדוגמנית לאה ישראלי, כשהיא
שוכבת בפוזה של קליאופטרה ורק מניפה
וסדין מכסים את גופה. האם תמונה זו
לקוחה מתור הסרט של נלר, או שצלמכם
צילם אותה לצורך אוירת הכתבה? אם לא
קשה לכם, ברצוני לדעת כיצד אפשר לצור
יפהפיות מעין זו?
ש. נחמני, פתח־תקוח
הדוגמנית לאה ישראלי הצטלמה בתמונת
הנדונה לצורך מבחן להופעה בסרט טלביזיה,
לא של כרמן פילם. תמונה זו היא
אחת מתון סידרת צילומי מבחן (ראה
תמונה) .הדרך הפשוטה להתקשר עם יפהפיות
ישראליות היא לפרסם מודעת בעתונות
על חיפוש מועמדות להופעה בסרט ישראלי
חדש.
הכתבה היתה מצוינת ומשעשעת, אד נחמדה
עוד יותר היתה תצוגת החתיכות
בתמונות
דני גלובמן, ירושלים
גלריה של חתיכות?

אזרחים סוג כ׳

במשד שנים רבות של מאבק ללחם, התעוררו
בליבי כמה ספקות ביחס למעמדנו,
הספרדים, במדינה.
לפני ימים אחדים נקלעתי לסוכנות בתל־אביב
וראיתי שם עולים, ממגורשי מצרים,
מחכים בתור. נכנסתי עמם בשיחה והתברר
לי שאר אחד מעולי פולין או הוננריח
אינו נזקק לעמוד בתור במשרדי הסוכנות.
אם יש הפליה גלויה, יש להכריז על
הספרדים כעל אזרחים מסוג ב׳ ,ואז כל
אחד ידע את מעמדו ולא יטריד את השני.
דרד אחרת היא תיקון העוול ועירנות
לבעיה זו מצד מנהיגי המדינה.
פליקם לוי, תל־אביב

בית־דין של מטה

בכתבה על בית־דין של העולם התחתון
(העולם חוה ,)1030 כתבתם על בנימין ם.
(הננב שסירב לקבל מרות בית־דין העולם
התחתון) שהוא יליד הארץ. למעשה איו
הדבר כד. בנימין הוא יליד נרמניה, אך
אמו נוצריה.
י. קליין, חיפח

תור למשיח

אבקשכם לפרסם בעתוגכם הנכבד כי אין
ביכולתי ואפילו ברצוני לקבל אנשים אצלי
לביקורים פתאומיים. עליהם לפנות אלי קודם
על־ידי מכתב, ובפנים המכתב הוצאות התשובה.
טי שרוצה לבקר אותי, צריד לחכות
קודם כל לתשובה.
יוחנן בן דוד, עבד השם, ירושלים
למען הסדר הטוב, מתבקשים כל הזקוקים
לעזרתו של המשיח הירושלמי לפנות אלי?
בצינורות המקובלים.

דוגמנית ישראלי
דרך גרר כערמה

בנילויים שלכם על שערורית כרמו פילם
(העולם הזה 31־ )1029 שכחתם להזכיר שלב
חשוב כדרר לקאריירה של שני הגיבורים
הראשיים נלר ופוירשטיין. בתקופת הבחירות
לכנסת השלישית היו שניהם עסקני מפלגת
הציונים הכלליים בחדרה והסביבה. אולי
יביז הצבור הישראלי עתה איר זכו הציונים
הכלליים בהישגים כה נדולים
בבחירות...
משה לייבוביץ׳ ,גבעת אולגה
אינני טביז מדוע קיימת במשטרת ישראל
המחלקה למניעת פשעים. האם אתם משתפים
עמם פעולה? האם אתם מקבלים משכורת

בגליון האחרון של העולם הזה () 1031
הוזכר בטעות שמו של עורן־הדין יהושע
רוטנשטריין, כאילו היה נוכח בשדה־התעופה
לוד, שעה שנעשה הנסיון להבריז•
צ׳קים של מטבע בריטי לחוץ־לארץ, וכאילו
הצ׳קיס הוטמנו בכיסו ונמסרו על־ידו
למשטרה.
שמו של עורך־הדין רוטנשטרייך השתרבב
לידיעה זו ללא כל יסוד. הוא לא היה נוכזז
במקום, ולא היה לו כל קשר לענין.
העולם הזה מצטער על הזכרת שמו של
עורך־הדין רוטנשטרייד בקשר לפרשה זו,
דבר שהיה בו משום עוול, ומתנצל בפניו
ברצון. האיש שמר לשם המנוח, שנפטר
השבוע, טמן את הצ׳קים בכיסו, שלא באש-
מתו, ושמסר אותם ללא דיחוי לידי המשטרה,
היה למעשה עורד־הדין יואל.

טביבות ברתי-אפויות נאראה הטברכת ררוזות בפבב
נובפת רשבוב הבא את הפר\2יב הנבטריב טהוך

סנה שר אקשסיין
בגריון הבא יתפרבטו 2ן טביב טרתקייב ארה, פרי
עטו שר האביר הנאשב ברצח־ הד״ר ק־ברבררר־ — טר\2
גדרוגזן טארף בבר גוון אוטוביוגראפי, הטטיר אור
טיוטר בהינו בר נפשו והשקפותיו שר האביר היושב
בר בפבר הנא שטיב — בפר רבטיו. טרידוהיו
ואהבותיו טור אביר בברי בירוני, ב\ הדור שגידורו
ווזינוכו ראטר ה2ן טת הטדינה, ראוור טרטטת הש יברור. .
העולם הזה 1032

הרקבון כיוס בצמרת עד ההשסססוה הגדולה

הטראאז־־ר־י שד
משטרת ישראל

-סאת אזר• אמר• -

זי* יודהמשפט העליון של דעודהקהל חרץ את דינו על צמרת המשטרה לפני שלושה
חודשים. היה זה פסק־דין ללא זכות עירעור.
אותו יום עמד על דוכן־העדים גבר ממושקף המתחיל להקריח, אשר אוסף של כוכבים
גדולים וקטנים קישט את כתפיו. תחת מטר השאלות שהומטרו עליו, ושנגעו לעצם תפקידו
ועבודתו, התפתל יחזקאל סהר כחיה פצועה, הפליט תשובה אחידה ואומללה :״לא אזכור!״
ליצנים חישבו ומצאו כי המלים ״סהר״ ו״לא אזכור״ שוות בגימטריא.265 :
הקהל הנדהם, שעקב בתמהון גובר והולך אחרי הצגה מיוחדת זו של האיש האחראי על
שלומו ובטחונו, עמד לפני הברירה הבלתי־נעימה להחליט אם המפקח הכללי של משטרת
ישראל הוא שקרן או שוטה גמור. נשמות רחמניות נטו לסברה השניה. אחרים הגיעו
למסקנה כי שתי הסברות נכונות גם יחד.
השבוע הביעו שלושה משופטי ישראל את דעתם שלהם על ההצגה המוזרה. הם הביעו
אותה, בצורה מתאימה מאד, דווקא במונחים תיאמרוניים. בהופעת המפקח הכללי של משטרת
ישראל בבית־המשפט ״היה משום טרגדיה״ ,אמרו הם. הם לא
הסתירו את דעתם כי היתד, זאת טרגדיה שמוטב להוריד עליה
את המסך.
אולם הטרגדיה ששמה סהר אינה טרגדיה פרטית, כי יחזקאל סהר
אינו מפקח פרטי של המשטרה, אלא המפקח הכללי. בהעתקת
הוויכוח לתחום הפרטי לא נעשה עוול רק ליחזקאל סהר. נעשה
עוול לאינטרס הציבורי. כי יחזקאל סהר הוא נציג מוסד,
בפני כס המשפט לא עמד איש אחד. עמדה צמרת שלמה של אחד
המוסדות החשובים ביותר במדינה. הדברים הקטלניים שנאמרו
על־ידי השופטים על סהר ועל שורה שלמה של קצינים אחרים
(ראה עמודים )6—8הם רק סיום המערכה החמישית של המחזה
הטראגי. כדי להבין את המחזה כולו, כפי שהועלה מזה תשע שנים
על הבמה הרחבה של מדינת ישראל, יש לחזור לרגע בו עלה
המסך על המערכה הראשונה.

הירושה: פלסטיין פודים
ך אנגלי האחרון שנטש את אדמת פלשתינה (א״י) בקיץ 1948
ן | השאיר אחריו שתי יצירות־פאר כירושה למדינה החדשה: את
בית־המשפט ואת המשטרה. שגי מוסדות שהיו ילדי־טיפוחיו.
אמנם, בימי שקיעת המנדט דבקו סימני שחיתות מסויימים גם
בשני מוסדות אלה. היו שופטים וקצינים שלקחו שוחד. אולם
כמוסדות׳ בעלי מסורת ארוכה ומפוארת, ובעיקר — בעלי מתכונת
ארגונית יעילה עד כדי להפליא, לא היה בארץ מוסד ממלכתי שיכול היה להשתוות להם.
בית־המשפם המשיך בעבודתו ללא הפרעה. המדינה מינתה שופטים נוספים חדשים, אך
אלה נקלטו מיד באווירה הקודמת. בעוד שבשאר שטחי המדינה הלכה וגברה ההתנוונות
המפלגתית, החזיק בית־המשפט מעמד במשך שנים ארוכות כנאת־מדבר מבודדת. היה זה
מאבק־גבורה של קומץ שופטים מול המשטר, ששלט על מינוי השופטים החדשים ועל
עלייתם בדרגה של השופטים הוותיקים. גם עתה רחוק מאבק זה מהכרעה סופית, עדות
חיה לעוצמת המסורת המשפטית של המנדט.
לגבי המשטרה היה המצב שונה. השליטים המפלגתיים החדשים של המדינה, שהבינו רק
במאוחר מה עצומה חשיבותו של ביח־המשפט במאבק על דמות המשטר, לא שגו שגיאה
כזאת לגבי המשטרה. הם הבינו מן הרגע הראשון כי המשטרה היא מכשיר־כוח עצום,
קלף מכריע במישחק על עתיד המשטר.
משטרת פלשתינה היתד, מוסד מיוחד במינו. שירתו בה בני שלושה לאומים, בעלי שאיפות
מנוגדות ויריבות. היא עסקה גם בפשעים פליליים וגם בפשעים פוליטיים. היא שירתה
ממשלה זרה. בכל זאת היחד, יעילה באופן מדהים, ומחוסנת עד להפליא מפני רקבון פנימי.
כי האנגלים הקדישו מחשבה רבה למוסד זה, עמוד־התווך של שלטונם הקולוניאלי. הם
חיברו לצורך זה את חוק פקודת המשטרה, המסדיר עד לפרטי־הפרטים הקטנים ביותר
את עבודת המשטרה. הפקודה, שעודנה בתוקפה, קובעת את צורת ניהול היומן בכל תחנת
משטרה, את אופן רישום כניסתם ויציאתם של שוטרים ומבקרים, את הניהול המדוייק של
כל תיק, את דרכי פתיחתו וסגירתו, את השיטה המדוייקת של הוצאת מיסמך והעברתו.
במשטרה כמעט אי־אפשר היה לזייף, לביים, לשקר.
היה זה קלף הג׳וקר. המשטר החדש של ישראל חיפש אדם שאפשר יהיה להפקידו עליו.
הוא מצא ג׳וקר.

מייגיו כהן: חודשיים חופש
• 1משך חודשיים נשארה משטרת־ישראל החדשה ללא בעלים. בימים האחרונים של
2חודש מאי ,1948 בחודש יוני ובראשית יולי, היה כל מפקד־תחנה עברי חופשי לעשות
כאוזת נפשו. שיגרת המנדט נמשכה מבלי שיהיה קיים מפקח כללי בכלל.
בממשלה הזמנית החדשה נוסד כמעט במקרה משרדמשטרה. שר הפנים, יצחק גרינבוים,

בעל נשמה ליברלית עדינה, סלד מן החובה להתעסק במוסד כל־כך אלים כמו משטרה.
בלית ברירה לא העבירה הממשלה את המשטרה למשרד־הפנים, כפי שחייב ההגיון, אלא
יצרה לה משרד עצמאי. היא העבירה אותו לידי שר־ר,מיעוטים, בכור שיטרית, מפני שהיה
קצין־משטרה וותיק ושופט־שלום מנוסה.
מדינת ישראל זכתה לשר־משטרה.
בימים הראשונים הטיל שיטרית על המייג׳ר קלמן כהן, איש מנדט וזתיק, לסייר בתחנות
המשטרה, להקים נפות. כהן היה איש ידוע בין חבריו, שקיבלו את מרותו ללא היסוס.
לשעה קלה היה נדמה כי המעבר ממשטרת־פלשתינה למשטרת־ישראל יהיה טבעי ופשוט,
וכי שוטרי־המנדט המנוסים ימשיכו לנהל את המשטרה כפי שלמדו בבית־הספר המקצועי
ד,מצויץ של המנדט.
אולם השליטים האמיתיים של המדינה לא חלמו להפקיר מכשיר זה בידי אנשי־מקצוע.
הם מצאו את האיש המתאים לניהול המשטרה: יחזקאל סחרוב,
איש מפא״י נאמן ואיש־אמונם של השליטים. הם מינו אותו לתפקיד
המפקח הכללי. לידו הציבו איש־מפא״י אחר, יוסף נחמיאס, כסגנו,
מעין מפקח על המפקח.
היתד, זאת הכרעה מרחיקת־לכת. האדונים החדשים סילקו את
כהן המנוסה. הם מסרו מיד כמעט את כל עמדות־המפתח במשטרה
לידי אנשי ארגון־ההגנה. נחום זיו־אב, המפקד החדש בתל־אביב,
ישורון שיף בירושלים, נעמן סתוזי בחיפה, היו כולם אנשי ההגנה
והסוכנות, ללא קשר קודם כלשהו עם עבודת־המשטרה. רק את
תפקיד ראש אגף החקירות לא העזו השליטים החדשים למסור לאיש
חסר־נסיון. אותו מסרו לידי איש מנדט, רם לוסטיג (ירון).

ההתחלה: נובע טמבל
!*מראית־עין היה הסידור החדש הגיוני. גם צד,״ל קם על
/ברכי המזיגה בין מפקדי ההגנה לבין קציני הבריגדה. הרמטכ״ל
הראשון ועוזרו היו אנשי־ההגנה. אפשר היה להניח כי דבר שהוא
טוב לצבא׳ מתאים בוודאי גם למשטרה.
אולם היתד, זאת אשלייה טראגית — ראשית הטרגדיה הגדולה.
יש הבדל עצום בין הצבא והמשטרה. צד,״ל נולד בקרב. מפקדי־ההגנה
היו בעלי נסיון צבאי רב, אם כי מחתרתי. האסכולה של
הפלמ״ח היתד, הכנה מצויינת לחיים צבאיים סדירים. במשבר העליון
של מלחמה לחיים ולמוות, בעזרת כושר־אילתור מצויין, נוצרה׳
במהרה מתכונת צבאית שהיתר, מסוגלת, עם כל פגמיה וליקוייה׳ לשמש בסיס להתפתחות
בריאה של צה״ל.
בעיות המשטרה הן שונות לחלוטין. המשטרה היא מקצוע, בו יש ערך מכריע לכל שנה
של נסיון. אין בו תחליף לקצין המעורה בהווי הפשע, המכיר אישית את רוב הפושעים,
היודע על בוריין את הוראות פקודת־ד,משטרה וסדריה, החש בקצות־אצבעותיו את דרכי
הפשע ואת אופי מבצעיו.
החייל מתכונן במשך שנים ארוכות למיבחן גדול אחד, העשוי להיות מוכרע תוך כמה
ימים מעטים. השוטר לוחם את מלחמתו האפורה בכל רגע, יום אחרי יום, וכל חקירה
נוספת, כל פשע שנמנע או נתגלה, הוא דף בספר־לימוד אישי שאין לו סוף ותחליף.
לשליטים החדשים של המשטרה לא היה כל מושג על כך. הם ניגשו לתפקידם החדש
בתמימות העילאית של נער שניתנה לו רכבת־צעצועים. הקצינים הוותיקים לא ידעו אם
לצחוק או לבכות.
סיפר.קצין אחד :״ישבתי בתחנה שלי, באחת המושבות, ודנתי עם קצין אחר על פרטי
חקירה מסויימת, כשלפתע הופיע בדלת צעיר בחולצת חאקי פתוחה, מעל למכנסיו הקצרים,
נעול סנדלים וחבוש כובע־טמבל. מספר שנותיו היה קטן ממספר שנות שרותנו במשסרד״
״שאלנו אותו ברוגז־מה מה היא מפריע לנו. אז הציג את עצמו כמפקדנו החדש. תחילה
חשבנו שזו מתיחה ופרצנו בצחוק. אבל זאת לא היתד, בדיחה. הצעיר, בן משק שכן,
שמעולם לא עסק יום אחד בחייו בענייני משטרה׳ נתמנה זה עתה למפקד־הנפה. לפני כן
עבר, כך סיפר לנו בגאווה, קורס של שבועיים אצל מפקד־נפה אחר...״
האיש מכהן כיום כמפקד אחת הנפות.

סהו: הקוב ו1ד השלם
פילו כנסיבות אלה, היתד, בחירת יחזקאל סהר לתפקיד המפקח הכללי מתמיהה
במקצת. הוא היה מוכר לרבים, ובין ראשי־ד,שלטון לא היו אשליות רבות לגבי
אישיותו.
אין ספק שסהר הוא אדם טוב־לב ובעל רצון טוב. אולם מעולם לא הצטיין ראשו
בחריפות־יתר. הוא בן למשפחת סחרוב, שהחלה אז בבניית אימפריה כלכלית אדירה בארץ,
תוך ניצול קשריה האמיצים עם השלטון. האחים, חריפי־המוח׳ התיחסו בזילזול ליחזקאל,

האח החלש, לא מצאו לו שימוש בפעילותם. לעומת זאת היה נעים להם שבן משפחתם
יתפוס תפקיד מרכזי במשטרה, דבר מועיל לכל הדעות.
איש לא הכיר את סהר טוב יותר מאשר מעבידו־לשעבר, חיים ווייצמן. לווייצמן היתה
דעה מסויימת מאד על מזכירדלשעבר, ולשונו החריפה לא הסתירה דעה זו. פעם, אחרי
שנבחר לנשיא המדינה׳ נתקל בסהר ברדתו ממטוס. המפקח הכללי, בעל הכובע עטור קישוטי־הכסף,
בא לקבל את פניו באופן חגיגי.
״מה זה הכובע הזה?״ שאל ווייצמן בתמימות מעושה.
״זה הכובע של המפקח הכללי של המשטרה,״ הסביר סהר בגאווה את תפקידו החדש.
תשובת וזייצמן היתר מוחצת ואופיינית לו .״האם לכובע הזה לא דרוש ראש?״ שאל
באידיש.
הבדיחה נפוצה מיד בכל תחנות המשטרה, לא העלתה את המוראל. אולם היא לא היתד,
דרושה כדי להעמיד את השוטרים הוותיקים על דמות מפקדם החדש. מזון מספיק למחשבה
סופק על־ידי הפרשה שתיכנס להיסטוריה בשם ״הקרב על השלט האדום״.
סהר, שלא הבין מאומה בעניני המשטרה, הקדיש לעומת זאת תשומת־לב רבה לעניני
ייצוג והופעה. ה.א היה קנאי מאד בכל הנוגע לסימנים החיצוניים של מעמדו הרם החדש.
זמן רב הוקדש לקביעת סוג הכפתורים של מדי המשטרה, לגודלם של הכוכבים הגדולים
והקטנים של הקצינים. לא פחות זמן הוקדש לאופן חלוקת מספרי המכוניות של המשטרה.
המפקח הכללי ייחם ערך עצום לכך שמכוניתו תקושט בשלט האדים הנושא דוזקא את
המספר מ־ .1משום מה סבר אז שר־המשטרה כי מספר זה מגיע לו. מלחמה עקשנית ומרה
היתד, נטושה על השלט האומלל. הוא נשאר בידי המפקח הכללי, ומקשט את מכוניתו
עד היום.
דאגה אחרת של המפקח נגעה למקומות־החניה ליד בית המטר,־הארצי. הם חולקו בקפדנות,
לפי סולם הדרג.ת המדוייק. המקום הקרוב ביותר לדלת הבניין הועד למכונית המפקח
הכללי, והוטל על השוטרים לשמור מכל משמר ששום מכונית אחרת לא תחנה, חס ושלום,
במקום זה.
דאגות אלה העסיקו את סהר בחודשים הראשונים של כהונתו. נדמה היה לרבים כי
השוויץ והרושם תפסו את המקום הראש, ן במוסד, המופקד על אלף ואחת הבעיות המקצועיות
המבטיחות את שלומו ובטחונו היומיומי של האזרח.

שיטרית: עשוה נושים קטנים

*\ו ל 0מאחורי גבו של המפקח, שלא נעדר אף ממסיבת־קוקטייל דיפלומטית אחת,
\ £ד, ח ל התהליך הגדול שהטביע את חותמו על המשטרה במשך תשע השנים, הרס אותה
בהדרגה ובעיקביות.
היה זה תהליך שהזכיר את השיר על אודות עשרת הכושים הקטנים שנעלמו בזה אחר
זה. כמו טיהור סובייטי קלאסי, בו מטהר
איש את רעהו עד שנשאר יורש יחיד
לשלטון, נערך הטיהור הפרמננטי של צמרת
המשטרה.
האיש החזק שהתבצר מאחורי גבו של
סהר היה יוסף נחמיאם. נחמיאם, גבר שנון
ופיקח הרבה יותר ממפקחו, החליט שהשלטון
החדש לא יהיה בטוח לפני שיסולקו
כל אנשי־המנדט החשובים, יוחלפו ביצירי־כפיו
שלו.
הטיהור נערך בצורה שמצאה לה כעבור
שנים מחקה גאוני בג׳ו מק־קארתי. וועדות
חקירה שונות החלו חוקרות את התנהגות
הקצינים והשוטרים בימי הבריטים. בל גנב
ורועה־זונות יכול היה להתלונן על השוטר
שהפילו בפח׳ להאשימו בקבלת שוחד או
בבגידה לאומית. לנאשמים לא ניתנה כל
אפשרות לחקור את המאשימים, או אף
לדעת מי הם, או מה התלונות המפורטות
שהוגשו. הם פוטרו בהמוניהם.
באמצע שנת 1949 הגיע קרב מכוער זה
לשיאו. השוטרים המפוטרים הכריזו שביתר״
שיטרית, המחוסל הראשון של הטיהור צמרת המשטרה נאלצה להיסוג במקצת, ל־המתמיד,
סולק מכל השפעה, הפן לדובר טהר חלק מן המפוטרים ולקחתם חזרה. אולם
המפקח הכללי של המשטרה יחזקאל סהר. עמוד־השדרה של משטרת־המנדט נשבר. מוראל
הודתיקים צלל תהומה, רובם החלו מחפשים
עבודה פחות כפויית־טובה. הבסיס הבריא לפעולת המשטרה — השיכבה הרחבה של
שוטרים מנוסים — התפורר. ללא בסים בריא זה מאבדת המשטרה את יעילותה.
מאחורי קרב זה התגבש קרב שני, חשוב עוד יותר. שר־המשטרת תמך באנשי־המנדט,
שהוא עצמו נמנה עליהם. לא זו בלבד שמסע־ההשמצה הסיטוני נגד קציני־המנדט העליבו
אישית, אלא שהוא — כאיש־מקצוע — הבין כי עצם קיום המשטרה, כגוף מקצועי, נתון
בסב נד״
הקרב נחמיאס־שיטרית, ששניהם היו בני אותה העדה, היה קצר ודרמתי. שיטרית, שאו
לא היה עדיין איש מפא״י מובהק, נוצח לאורך כל החזית. היתד, לו הברירה להתפטר
או ליהפך לבובה חסרת־השפעה. הוא בחר בדרך השנייה.

זיו־אב: עין על כסא
ך} יסורו של שר־המשטרה ככוח רציני היה בעל חשיבות מכרעת לעתיד המשטרה.
| וידי המשטרה מתרכזים, מטבע הדברים, כוחות עצומים, שקל לנצלם לרעה. משטרה
שאינה כפופה למרות ציבורית ואחריות פרלמנטרית היא סכנה לציבור. לכן שייכת המשטרה
ברוב ארצות הדמוקרטיה לשר־הפנים, שהוא תמיד אישיות מרכזית בממשלה.
אחרי נצחונו של נחמיאס, לא היה עוד שר בישראל אחראי למשטרה. האיש החזק במשרד
המשטרה, המנהל הכללי יצחק צ׳יזיק, התפטר מתוך סלידה. איש לא תפס את מקומו. לשר
לא היה עוד מושג מה נעשה במשטרה. הוא לא קיבל שום דו״ח, לא מסר שום הוראות.
במשטרה התלוצצו שהשר קם ומצדיע בשעה שסגן־המפקח־הכללי נכנס לחדרו.
כפיצוי לאבידה, מסרה צמרת המשטרה לשיטרית את שרות בתי־הסוהר, אשר בימי
האנגלים היה כפוף למשטרה — סידור שהיה יעיל אך מסוכן. משרד־המשטרה הפך למעשה
למשרד־בית־הסוהר, ורוב בני משפחתו של שיטרית עצמו סודרו שם בעבודה. בכנסת
נתקבל, כי שיטרית אינו אלא דובר מטה המשמרת
המפקח הכללי של המשטרה וסגנו נשארו חופשיים מכל מרות, קשורים במישרין (באופן
בלתי־רשמי) לקבוצת־החצר של דויד בן־גוריון,
באותם הימים קרה המקרה הבא: שוטר שהיה מועמד לעלייה בדרגה עמד בפני ועדת
בוחנת בחיפה, נשאל מיהו מפקד המשטרה .״יוסף נחמיאס,״ אמר בלי היסוס .״אם כן,
מי זה יחזקאל סהר?״ שאלו הבוחנים המשתאים.
״סהר? סהר?״ גימגם השוטר ,״כן, יש אחד בזת אבל אני לא יודע מה תפקידו ב דיו ק..,״

כדי שנחמיאס יוכל לשבת לבטח, היה צורך לחסל מתחרה אחד. נחום זיו־אב, המפקד
התל־אביבי, גם הוא איש מקובל על השליטים במדינה, הציע ארגון חדש של המשטרה.
לא היה ספק שהוא שם את עינו על כסאו של המפקח הכללי. ידם של סהר־נחמיאס ירדה
עליו במלוא הכובד. הוא סולק, חזר לחיים אזרחיים.

ווסטיג: ואש בדי גור
ך* קרב הבא נערך בין נחמיאם לבין אחרון אנשי־המנדט בצמרת: רם לוסטיג־ירון,
1 1ראש אגף החקירות.
הרקע לקרב היה ענייני מאד. משטרת פלשתינה היתה גוף מקצועי, שכל כוחו היד,
מרוכז במלאכת השדה — מניעת פשעים וחקירתם. על גוף גדול זה שכן ראש קטן, בצורת
מינה,לה שכל תפקידה לא היה אלא לשרת את מנגנון החקירה ומניעת הפשע.
היה זה כמו בצבא, בו מרוכז כל כוח החיים בחיל הקרבי, הגוף אשר למענו קיים הצבא
כולו. שרותי העורף אינם יכולים לשכוח אף לרגע כי כל ערכם הוא בשרות הגוף הלוחם.
עתה השתנה במשטרה הכל. אנשי־ההגנה, שנהרו בהמוניהם לתוך המשטרה, התבצרו
בתפקידי המינהלה, שלא הצריכה נסיון וכשרון רבים. הם לא העזו עדיין לגעת בגוף-
החקירות. שם ישבו אנשי המנדט השנואים. התוצאה היתר, כי אגף־המינהלה הקטן הלך
והתנפח, ואילו אגף־ה,חקירות הלך והתדלדל. מיטב הכספים והמכשירים הוזרמו למינהלד״
המנגנון למניעת הפשעים ולחקירתם הורעב באופן שיטתי.
היתר, זאת שאלה מעשית מאד. החוקרים עמוסי־התפקידים הלכו ברגל או נסעו באוטובוסים,
בשעה שקציני־המינהלה נסעו במכוניות־הפאר החדשות של המשטרה. ראש עצום
של מינהלה הורכב על גוף קטן של הקירות.
לשווא ניסה לוסטיג ללחום בתופעה זו. לבסוף נכנע. הוא הסתלק ועבר לשרות משרך-
החוץ. עמו הסתלקו מן המשטרה מיטב קציני המנדט: בתר, גופר, זוהר, מלץ.
רצינית ביותר היתד, אבידה אחרת: שלמה סופר, גאון החקירות של ימי המנדט, הנחשב
לגדול החוקרים במרחב ואחד מטובי החוקרים בעולם כולו, נואש אף הוא, התפטר ועבר
לנציבות המנגנון. בשביל מאות החוקרים בארץ, תלמידיו וחניכיו של סופר, היה זה הסימן
כי משהו רציני רקוב בממלכת המטה הארצי.

סתווי: נקמת חש. ב.
מקומו של לוסטיג בראש אגף־החקירות בא אחד האנשים החדשים — נעמן סתזזי,
בנו של הסופר חובב־הערבים, לשעבר מקשר בין הסוכנות והנוטרים.
סתוזי לא היה חוקר מקצועי. אולם הוא היה גבר חזק־אופי, קשה כברזל, שהתיחם
לתפקידו ברצינות. הוא הבין כי תפקיד
המשטרה הוא ללחום בפשע, וכי כל
שאר התפקידים חשובים פחות. כראש אגף
החקירות ירש את מאבקו של קודמו בתפקיד,
רם לוסטיג־ירון שהתייאש.
בינתיים צמח אוייב חדש. כדי למצוא
חן בעיני אדוניו, הביא סהר למטה
הארצי קצין צעיר בשם עמוס בן־גוריון.
כדי לספק לו רוב, יצר אגף שלם חדש
במטה. האגף החדש היה אגף־הארגון.
קשה היה לתאר יצור מיותר יותר.
כדי לקיימו, נאספו והומצאו באופן
מלאכותי תפקידים שאכלו את תקציב
המשטרה ואת כוח־האדם שלה. הומצאו
ימי ספורט, ששיתקו את המשטרה כולה,
והוקדש מרץ עצום לתכנון וביצוע תהלוכות,
שהצריכו אלפי שעות־עבודה.
במשטרה לא היה צורך במחלקת־הד־רכה,
כי היה קיים רק בסיס־הדרכה
אחד (בשפרעם) ,שמפקדו קיים סגל
גדול משלו לעיבוד שיטות הדרכה. עתה
הוקם ליד עמוס סגל גדול שני, שהפך
את הראשון למיותר. המשטרה הוצפה
בחוזרים, ונעשה נסיון ביש־מזל להוציא נחמיאם, האיש החזק ששבר את עמוד־וזשדרה
שבועון בשם ,999 כדי לרומם את שם של משטרת המנדט, הסתלק בעצמו עם עלותו
המפקדים, בנוסח שבועון המטכ״ל. גם של עמוס בן־גוריון לסגן מפקח כללי.
הוא היה פרי־הילוליו של עמום.
התינוק החדש זלל מכל הבא ליד. הוא בלע את כל משטרת־התנועה, העוסקת בחקירות
והשייכת מטבעה לאגף־החקירות. בשקט ובהתמדה אגר עמוס באגפו את כוח־האדם שנועד
לתת לו עמדה מכרעת.
סתווי לחם.בכל אלה. ההזדמנות לסילוקו באה במהרה. כמו לוסטיג לפניו, התנגד סתווי
לקיום החלק הפוליטי של הש. ב ,.דרש כי החקירות הפוליטיות תועברנה למשטרה, כמו בימי
המנדט. הוא טען, בצדק, כי מבחינה מקצועית אין הבדל בין חקירה לחקירה׳ וכי הש.ב. אינו
מסוגל למלא בא־פן יעיל את התפקיד המקצועי .״הש.ב. הוא בלוף, לא ארגון מקצועי,״
הפליט באחת הישיבות.
ברגע שעלה סתוזי על הלהב של הש.ב ,.היה מחוסל. באופן מסתורי נפוצו לפתע שמועות
מכוערות על ענייניו הפרטיים ביותר. חסידי עמום נאחזו בהן, התערבו בצורה הנפסדת
ביותר בעגיני משפחתו. לא נשארה לו ברירה אלא להתפטר. הוא עבד לתפקיד מושל צבאי
בנצרת, סולק גם משם בהשפעת אוייביו בש.ב ,.משרת עתה כראש מחלקת ההתישבות של
הסוכנות היהודית בצפון.

שיף: חתול מילל על הגג
^ ח רי סתווי בא ישורון שיף. גם הוא הפך במהרה פטריוט של אגף־החקימת׳ וגם
> 1הוא לא השתמט מן הקרב. הפעם היה זה קרב איתנים שזיעזע את המשטרה עד היסוד.
שיף הוא כוח גדול. כאיש המחלקה המדינית של הסוכנות, היה בעל עמדה אישית בטוחה
בחוגי השלטון. למרות שגם הוא הצטרף למשטרה רק אחרי הקמת המדינה, קנה לו שם
טוב בין הוותיקים, אחרי שהוכיח את יכולתו להבין את הצרכים המקצועיים של המשטרה.
הוא היה מזיגה מיוחדת במינה של נפש עדינה, שהתחבאה מאחורי שפם קוזאקי אדיר,
ושל אופי תקיף בלתי־שביר.
הקרב בין שיף ועמום התלקח אחרי שסהר הפריד בין חקירת הפשעים לבץ מניעת
הפשעים, העביר את החלק השני לידי אגף־הארגון של עמום. היתד, זאת חלוקה מגוחכת
מבחינה מקצועית, מנוגדת בפירוש למתכונת הבריטית. כל מגמתה היתה לחת לעמוס את
השליטה על כל הכוח המשטרתי הנמצא ברחוב.
כל השוטרים שעסקו בשיטור, בהטלת מארבים, בתחנות, עברו עתה לפקודתו של עמום,

ובידי אגף החקירות של שיף נשאר רק קומץ החוקרים המקצועיים שטרם התפטר.
באחד הימים סייר עמוס באנגליה, הביא עמו חזרה רעיון מבריק: להנהיג בערי ישראל
את שיטת השיטור במכוניות. היה זה רעיון פופולרי, שמצא חן בעיני הציבור — מכוניות-
האלחוט בלטו ברחוב, אפשר היה לקרוא לעזרתן בנקל על־ידי צילצול למספר .999 הדבר
נראה מודרני ומתקדם.
אן שיף הבין את אשר לא הבין עמוס: ששיטה זו תהרוס את המשטרה. באנגליה הונהגה
רק בכפרים נידחים, בהם לא היד, כדאי להחזיק שוטרים קבועים. אולם בערי בריטניה
שלטה שיטה הפוכה: כל שוטר היה מופקד על רובע מסויים, אותו הכיר במשך שנים
על תושביו ופושעיו. באזורו הקטן היכר, שורשים, רכש את אימון האזרחים, נמצא בכל
שעות תפקידו. הדבר נתן לו כושר עצום למנוע פשעים ולאתר פושעים.
שיף רצה להנהיג שיטה זו של הבובי האנגלי. אך סהר החלים לטובת שיטת השיטור
הממוכנת של עמוס. היא גרמה לביזבוז עצום של כוח־אדם חסר־תועלת. מיטב החוקרים
במכוניות נאלצו להיענות לכל קריאה שטותית, תחת להתמסר בעקביות לחקירות שהצריכו
ריכוז והתמדה. במקרה מפורסם אחד, שהפך נושא לחקירה רשמית, עמד לדין משמעתי
שוטר שמכוניתו קיבלה בעת ובעונה אחת שתי קריאות אלחוטיות: לחקור פריצה ולהוריד
מאחד הגגות חתול מיילל שהפריע לשנתו של רופא. השוטר זנח את הפריצה (״אפשר
לטפל בזה גם מחר מיהר לסלק את החתול. הצטדק הוא, בחקירה :״לולא נעניתי
לקריאה, הקצין שלי היה גורם לי צרות. אני צריך לדאוג לעצמי!״
והלכו. שיף הגברי התיחס ליריבו בבוזגלוי. פעם
היחסים בין שיף ועמום החריפו
אמר לו, בוויכוח על עניני ההדרכה :״אתם מלמדים את השוטר לצחצח נעליים. אני אלמד
אותו לחקור, כי אני אחראי לחקירות. לך אין מושג על כך!״ פעם אחרת הפליט :״לך
לבארים שלך ועזוב אותי בצד!״

הופשטטר, לשעבר רשם במשטרת נווה־שאנן שכמעט מעולם לא ניהל חקירה ולא גבה
עדות, לא היה מסוגל להציל דבר. כל כשרונו היה להחזיק מעמד בשעה שראשי אגפו
התחלפו בזה אחר זה. הוא עצמו נתן את ידו לאינטריגה מחפירה שסגרה את ארון־המתים
של אגף־החקירות: סילוקו של זאב שטיינברג, מאחרון חוקרי משטרת־המ.דט, שחוסל
בשיטה דומה לזו ששימשה לסילוק ראשי משטרת המנדט ב־ 1949 ולסילוק נעמן סתווי —
הפצת האשמות־שקר, שאיש לא טרח אפילו להוכיחן.
כשהלך שטיינברג, נפוצו לכל עבר 38 חברי מדור־הבילוש של מחוז תל־אביב, מכשיר
יקר־מפז שנבנה בעמל של שנים רבות ושאין לו תחליף. רק שניים מהם נשארו, שרידים
אומללים של מוסד גדול.

האיש החדש
ץ את היתה תמונת המשטרה עת הופיע יחזקאל סהר על דוכן־העדים וביצע את
ן ר,״טרגדיה״ שלו. כגוף מקצועי היתד, המשטרה כוח מבוטל, מוכשרת לתפוס פסיכופאת
שהרג את אשתו בסכין ונשאר יושב ליד גופתה, אך בלתי־מוכשרת לחלוטין לחקור (שלא
בעזרת ניסים) פשעים רציניים ומס,בכים. בארץ עלה גל הפשעים הגדולים, שנשארו 7לא
פתרון — פשעים כג ן שוד־הענק מקופת הצבא, ושוד־היהלומים האדיר. אפילו בחקירה
כמו רצח קסטנר עוררו שיטות־החקירה של המשטרה, כפי שבאו לידי גילוי בעדות אליאש־ודילי,
צחוק מר.

החוקרים הטובים המעטים שנשארו במשטרה שתקו׳ הרכינו את ראשם והשתדלו שלא
לעורר תשומת־לב. רוב השוטרים ש ב לא היו אלא פקידים נכנעים, הרושמים דו״חים
שיגדתיים, מחפשים בינתיים עבודה מעודדת יותר מחוץ למשטרה. השחיתות, שהתפשטה
בצמרת, עברה בהכרח גם לדרגות הנמוכות יותר, סימפטום אופייני לגוף שאיבד אח המוראל
שלו ונשאר נטול כב!ד־עצמי. קצינים ושוטרים התפטרו בהמוניהם.
אחרי שהשוטרים שמעו כי מפקחם הכללי הוא בעל־מניות פעיל באימפריה הכלכלית של
יש אד^ -שהרגיש בהתפוררות הגוברת והולכת של המשטרה היד, סגן המפקח האחים סזזרוב, וכי סגן־המפקח־הכללי הוא שותף בעל־רווחים בעסק הזיפזיף׳ לא ראו שום
הכללי, נחמיאם. במלחמת שיף־עמוס תמך בשיף, נגד עמום. אולם הוא הבין שעם צורך להינזר מעסקים פרטיים משלהם. כמעט כל קציני־המשטרה, הגבוהים והנמוכים, עוסקים
בעסקים שונים — התל ממסחר במכוניות !בשטיחים (כדובר המשטרה לשעבר, ינאי) וכלה
עלייתו של עם ס שוב אין מקום לאיש רציני במשטרה. האיש־החזק־לשעבר פינה את
בהחזקת חנויות וקיוסקים. קל לתאר לאיזה משני השטחים הם מקדישים את עיקר מרצם.
השטח, התפטר, עבר לשרות משרד־הבטחון. המטהר הגדול טוהר.
עוד יותר קל לתאר באיזו מידה מוגנים עסקים אלה מתביעות משטרתיות — תביעות
סתווי, כמו שיצא, ברגע הקרב של שיף נמשך עוד זמן מה. למעשה חיסל את עצמו
העלולות להציק למתחריהם. אין תופעה במשטרה המזיקה יותר לטובת הציבור מאשר
נגד הש.ב ,.דרש לצרף את החקירות של פשעים פוליטיים למשטרה. סהר, איש הקוקטיילים,
עיסוק כללי זה של קציני המשטרה בעסקים פרטיים, ובחלקם מפוקפקים.
התעטף בנייטראליות זהירה, לא התערב. הענינים הגיעו לידי שיא. שיף דרש סגל־חוקרים
התנוונות כללית זו לא היתד, בלתי־רצויה בחוגי השלטון. משטרה רקובה, שראשיה
שלא יעסוק בשום דבר אחר. כשצורף משמר־הגבול לאגף־הארגון של המשטרה (ושל עמוס)
שקועים בעסקים פרטיים כשרים ובלתי־התנגד
שיף בתוקף, טען שיחידה זו מיותרת
במשטרה לחלוטין, וכי היא רק תאכל את כשרים, אינה יכולה להתנגד כשהיא מקבלת
רמז מלמעלה לסגור תיקים (דבר שהוכח
האמצעים המצומצמים של המשטרה, שהיו
בפירוש במהלך משפט עמוס, כשהובאו 40
צריכים להיות מוקדשים לתפקידי המשטרה
עצמה. הגנת הגבולות, טען, היא עניין לצבא, התיקים הסגורים המפורסמים) ,להימנע
מחיפושים בכלי אישים מקורבים, למנוע
איננה מתפקידה של המשטרה.
חקירות ותביעות. קצינים המעורבים בעצמם בענפים הדימוראליזציה
בינתיים גברה
בעסקים מפוקפקים, לא יכלו, כמובן, לעמוד
הפליליים במחוזות. לחוקרים לא ניתן תק מול לחץ זה דאגו לשמור על עורם שלהם.
ציב רציני להוצאותיהם. הם נאלצו לזייף
היד, זה מצב שהיווה עלבון צורב למיטב
קבלות, לרשום את הוצאותיהם האמיתיות
השוטרים שנשארו בשרות, סכנה חמורה
על חשבון סעיפים כוזבים. לשווא דרשו
לבטחון הפנימי של המדינה, איום על עצם
מכשירים חדישים לעבודתם, מצלמות מיוחדות,
מכשירי בילוש. מיטב האמצעים של שלום גופו ורכושו של האזרח. הוא לא
ניתן לתיקון על־ידי סילוקו הפשוט של
המשטרה הוקדשו למנגנון העצום של אגף־
יחזקאל סהר, או על־ידי מישחק בחילופי־הארגון,
שהפך את המשטרה למוסד פקיגברא
פנימיים. הוא מצריך פתרונות עמוקים
דותי אדיר, צבא של לבלרים במדים.
וקיצוניים יותר.
ההתפוצצות באה בגלל עניין של מה
פתרונות אלה הם כה ברורים שכמעט לא
בכך. במשך הזמן בלע עמוס גם את משטרת־יתכן
עליהם ודיכוח רציני נוסף:
החופים־והגבולות, הלוחמת בהברחות, שגם
היא היתר, צריכה להיות שייכת מטבעה לאגף
• יצירת מרות ציבורית על ההחקירות.
כאשר נתפס בחיפה צעיר שניסה משטרה, על״ידי חיסול משרד־המשטרה
לשים פצצה באוניית־שילומים, טען עמום כי
הכוזב, העברת המשטרה לידי שר־הפנים
הוא מוסמך לחקור בדבר, מאחר שהחופים והעברת שרות בתי־הסוהר לידי שר־ד,משוהגבולות
שייכים לו. שיף, כראש אגף פטים. יהיה זה מעשה־חסד כלפי בכור
ז לינג ר, היורש האומלל של ראשי אגף־
הנחשב לכוח הטוב ביותר שהיה
החקירות, טען שזוהי מלאכתם של החוקרים שיטרית, אדם חביב׳ וזתיק ובעל־זכויות, החקירה המחוסלים, נטול כל השפעה וסמכות,
במשטרה, חוסל על־יזי עמוס בעזרת סהר.
לאחר שהביע התנגדות מתמדת לשיטותיהם. המקצועיים, המרוכזים באגפו, לא של אם ישוחרר ממעמדו האומלל, ויימצא לו משמש שלט למשולש עמוס־זוהר־הופשטטר.
חובבים, כפי שראה את עמוס ואנשיו. תפקיד המתאים למעמדו ולכשרונותיו. אסור
ששיקולים קואליציוניים אוויליים׳ והפחד לחזק את מעמדו של שר אחר, יפריעו לרפורמה
בלילה טילפנו שני היריבים לסהר. למחרת היום הכריע סהר לטובת עמוס. שיף תחב
מיניסטריונית בעלת חשיבות ציבורית למשך שנים רבות.
לידו פתק שהכיל רק שתי מלים :״שחרמי מהמשטרה״.
• מינוי מפקח כללי מבין שורות אלופי־צה״ל המצטיינים אם אישיות ציבורית
עוד כושי אחד נעלם. אחרי המייג׳ר כהן, לוסטיג׳ סופר, סתווי, נחמיאם ומאות אחרים,
מרכזית אחרת. איש זה חייב לקבל סמכות בלתי־מוגבלת לסלק את כל הנפשות ששיחקו
הלך עתה ישורון שיף, שרבים חשבוהו למועמד האידיאלי לתפקיד המפקח הכללי. הוא
תפקיד בטרגדיה׳ את כל הכוכבים המסתובבים מסביב לסהר. עמום בן־גוריון שייך לסוג זה.
משמש כיום כמנהל חברת נפטא.
אין כל טעם להחליף את סהר באישיות פושרת ונעימה, שתחיה במטר,־הארצי הקיים כמו
כבש בגוב אריות. שום אדם המכבד את עצמו והמתיחס ברצינות לתפקידו גם לא יקבל
את התפקיד בתנאים אלה. הדבר הדרוש הוא אדם בעל יד ברזל, שיוכל להשליט סדר,
לסלק כל מי שיש לסלק כדי לטהר את ר,אוירה, לקחת חזרה כל מי שסולק בתשע שנות
הטיהור.
*יסודו של ישורון שיף קבר את המשטרה ככוח יעיל. המסך עלה על המערכה
אין תקווה למצוא עתה אדם הבקי במקצוע המשטרה עצמו. אולם אישיות חדשה, בעלת
| | האחרונה של הטרגדיה.
! לב פתוח ועין פקוחה, תתן לאנשי־ד,מקצוע גיבוי מספיק לפתיחת דף חדש.
• ארגון יסודי מחדש של כל מבנה המשטרה, חיסול אגף־ד,ארגון, צימצום קיצוני
בראש המשטרה עמד סהר, שלא היה לו מושג על הנעשה תחת פקודתו, התענין בעיקר
של אגף המנהלה, והחזרת הדגש לאגף־החקירות, אליו יש להחזיר את כל תפקידיו. את
במסיבות ובנסיעות לועידות־הנופש של המשטרה הבינלאומית בבירות העולם. מדי פעם
משמר־הגבול יש לחסל או להעביר כיחידה מיוחדת לידי צד,״ל. את כל החקירות הפוליטיות
הופיע אצל שר האוצר או בכנסת, חזר על הפזמון הישן: אין כסף, אין כוח־אדם. לא עלה
הפנימיות יש להעביר מן ר,ש.ב. לאגף החקירות של המשטרה.
על דעתו לבדוק אם המשטרה משתמשת בכסף שיש לה למטרה אשר למענה היא קיימת.
מאחורי המפקח הכללי, שהשוטרים בזולו בגלוי, עמד סגנו החדש, עמוס בן־גוריון,
• החמרת פקודרדהמשטרה, בצירה שתמנע להבא כל אפשרות לתת רשות
שעיסקות הזיפזיף והבארים שלו היו ידועים לכל שוטר, זמן רב לשני שזכו לפירסום
לשוטר לעסוק בעסקים פרטיים, נוסף על עבודתו. לעומת זאת יש להגדיל במידה ניכרת
הראשון בהעולם הזה. עתה היה הוא האדם הכל־יכול, השליט היחיד במשטרה.
את משכורות השוטרים, בצורה שתאפשר להם קיום בלתי״תלוי בכבוד.
אגף החקירות, החיל הקרבי של המשטרה, הפך לצל ללא גוף. בראשו הועמד אדם חדש.
כל פתרון אחר — או מצומצם יותר — אינו פתרון כלל, אלא רק שינוי האדרת של
המועמד הטבעי היה יהודה פראג, חוקר וותיק ומצליח. אך כראש משטרת החופים עורר
איתר, הגברת. הוא יחליף שחקן אחד בטרגדיה, אך לא יוריד את המסך על הטרגדיה עצמה.
פראג על עצמו את חמתם של סהר ועמוס׳ כשהשמיע הערות־ביקורת בישיבות סגל א׳.
אסור ברגע זה, אחרי שפסק־הדין של דעת־הקהל ניתן בצורה חד־משמעית, לבלבל את
הוא חוסל, הועבר לתפקיד חסר־ערך בירושלים.
היוצרות על־ידי מלחמות אישיות פרטיות. איש אינו מעוניין להרע אישית ליחזקאל סהר או
כראש האגף נתמנה אברהם זלינגר. הוא היה אמנם איש־מנדט, מהאחרונים שנשארו
לעמוס בן־גוריון. ילכו להם בשקט, ואם ירצו בכך — אפילו בכבוד. אם יתקבלו הפתרונות
בשרות, אולם דוזקא בשל כך היה בלתי־מסוכן לעמוס. ללא עורף מפלגתי או ציבורי, ללא
שהם צדד,חיים של שלום־ו,ציבורי, ייפתח דף חדש ומשמח יותר בתולדות משטרת ישראל,
בסיס כלכלי עצמאי משלו, היה נתון למרותו של עמוס לשבט או לחסד. איש לא התחשב בז.
חופשי משחיתות ומרקבון. היתד, זאת המטרד, היחידה שעמדה לנגד עיניהם של הלוחמים־
זלינגר, כאגף שבראשו עמד, היה צל ללא גוף.
בשחיתות, עת ראו חובה לעצמם לצאת למאבקם הגדול והמסוכן למען טיהור המשטרה.
מאבק זה הוכתר בנצחון ציבורי. נדמה שכל הצדדים צריכים להבין עתה שדחיית המסקנות
חיסול אגף החקירות — האגף החשוב היחיד במשטרה — הגיע לסיומו. ראשי הענפים
תביא נזק שאין להעריכו. המדינה אינה יכולה להתקיים ללא משטרה, והמשטרה הנוכחית
הפליליים במחוזות הועברו ממרותו של זלינגר למרות מפקדי־המחוז שלהם. ראש אגף־
אינה אלא קאריקטורה עגומה. על כן מטב להפסיק בשלב זד, את המערכה המשפטית,
החקירות שיב לא היה אלא מדריך ראשי לחוקרים, בלי סמכות אמיתית כלשהי. שני עוזריו־שאיבדה
את תוכנה — ולגשת להנחת היסוד החדש למשטרודישראל ככוח גאה, יעיל
כביכול, אפריים הופשטטר (פלילית) ושמאי זוהר (כלכלית) ,הפכו לכוחות עצמאיים, פעלו
ונאמן לתפקידיו ולציבור.
תוך מגע ישיר עם עמוס, עשו כעולה על דעתם. לזלינגר לא היתד, כל מרות עליהם.

שמיאס: המטהר טוהו

זלינגו: צל ללא גוף

לאחו פמק־הדין, יכלה צמות המשטרה
לומר :״עוד זצהון נז ה -ואבדנו!״

מה אמר ו
הש ופט י
כל בית־משפט רשאי וחייב לבחור, מכין עשרות האפשרויות
המתנגדת לפניו במהלך המשפט, את האפשרות הנראית לו ביותר.
אחרי עבודה קשה של חמשה חודשים, עשו זאת השבוע שלושה
השופטים במשפט של עמוס בך גוריון נגד חברי שורת־יהמתנדכים.
אולם כלל גדול הוא בכל משפט של מדינה דימוקראטית, כי כל אזרח
רשאי וחייב להעביר גם את פסק־יהדין במאזני הביקורת ההגיונית
וההוגנת שלו. כמו בעבר, כשהדבר נגע לענינים בעלי חשיבות
ציבורית, משתמש ״העולם הזה״ גם הפעם בזכותו הדמוקראטית הזאת.
שבועון זה• ,באין כמוהו בקנאותו לאי־תלותה של מערכת המשפט,
ובכבוד שהוא רוחש לשופטי ישראל, לא היסס ולא יהסס גם למתוח
ביקורת ענינית לפי מיטב מצפונו והבנתו.
ך* אולם הגדול דמה לכיתת בית־ספר
| | אחרי החופש הגדול. התלמידים — במקרה
זה, הפרקליטים בגלימות השחורות,
המתנדבים בחולצותיהם הלבנות, הצופים
הקבועים, קציני המשטרה במדיהם ובכוכביהם
המבריקים — לא ראו איש את רעהו במשך
חודשיים, בשעה שהשופטים חיברו את פסק-
דינם. עתה נפגשו שוב, כפי שנפגשו מדי
יום ביומו במשך שלושת חודשי המשפט.
אפילו האויבים יחייכו איש לרעהו חיוך
של בעלי־דין וותיקים.
עצם הפגישה היתד, מוזרה למדי. עוד 24
שעות לפני כן לא חלם איש כי פסק־הדין
מוכן, עומד להינתן חוך יממה. כל הצדדים
היו בטוחים שיקבלו הודעה מוקדמת של
ארבעה ימים לפחות, כמקובל במשפטים. אולם
לפתע קרה הכל בבהלה: באחת וחצי,
בשעה שמשרדי בית־המשפט כבר נסגרו,
טילפן מזכיר בית־המשפט באופן בהול למשרדי
הצדדים, הודיע להם כי פסק־הדיו
יינתן למחרת בבוקר, בשעה .8
הדבר נראה מוזר כפליים מפני ששניים
מפרקליטי השורה היו באותו רגע בחוץ-
לארץ, והשלישי בבית־המשפט בירושלים.
עורך־הדין ארנולד אפלבוים היה בלונדון,
לא הספיק לחזור בכלל. שמואל תמיר טס
באוויר, בין פאריס לרומא, הגיע באורח פלא
מאוחר בלילה ללוד, מבלי לדעת כי לשיבתו
נועדה חשיבות מיוחדת. שלמה תוסיה־כהן
קיבל בחצות לילה מברק ירושליימה, לא
הספיק לעשות סידורים לבוא לתל־אביב.

שופט אחד נעדר
ןיןפזון מו ז ר זה לא נראה הגיוני יותר
( | למחרת היום: להיפך, שרשרת ההפתעות
הטכניות גדלה בכמה חוליות נוספות.
כשישבו הצדדים על מקומותיהם הרגילים,
ציפו להופעת השופטים מבעד לדלת ממול,
קיבלו הודעה מפתיעה שניה: הכל נתבקשו
לעזוב את האולם המרווח, בו התנהל המשפט,
לרדת לאולם קטן בקומה התחתונה,
בו לא היה מקום אף למחצית הקהל. הפרקליטים
והעתונאים נדחקו איש אל רעהו בחום
המחניק, כשהזיעה מרטיבה במהרה את
פניהם, ואילו חלק מן הנתבעים לא יכול
היה להיכנס אפילו לאולם — השוטרים
מנעו מהם את הכניסה׳ קראו :״אין מקום!״
ההפתעה השלישית הכבידה על הקודמות:
השופטים לא נכנסו לאולם. בשעה שהפרק־ליטים
המיוזעים ומרשיהם עסקו בניחושים
ובהתערבויות על מהות פסק־הדין (הדעה
השולטת: פסק־דין חמור נגד שני הצדדים,
עם ביקורת קסלנית־במיוחד כלפי ראשי
המשטרה) עברו הדקות, הצטרפו לשלושת
רבעי־שעה, דבר שלא קרה מעודו במשפט
עצמו, ששופטיו היו דייקנים עד להפליא.
כשנפתחה לבסוף הדלת שמאחורי דוכן
השופטים, נתבררה סיבת האיחור: רק שני
שופטים תפסו את מקומותיהם. השלישי,
יצחק שילה, לא הופיע כלל. ציין השופט
זאב צלטנר :״השופט שילה יצא מביתו לם־
מ חצי שעה אך לא הגיע מיהר צלטנר

להוסיף :״פסק־הדין חתום על ידי שלושת
השופטים.״

פסלן־דץ ללא העתקים
ך* רגע הגדול הגיע. אולם הוא עבר
ן | במהרה. השופט קרא רק משפט אחד:
חיובם של ארבעת הנתבעים לשלם לתובע,
מר עמום בן־גוריון, פיצויים בגובה 5300
ל״י, בתוספת ריבית חוקית. הוצאות ושכר־טרחת
עורך־הדין בסך 2000ל״י.
כשקמו השופטים ויצאו מן האולם, נשאר
הקהל במצבו של אורח שאכל את המנה הראשונה,
מצפה למנה העיקרית. במשפט
ציבורי מסוג זה היה גזר־הדין רק בעל
חשיבות משנית, ביחוד כשבית־המשפט קיבל
רק חלק מהתביעה, דחה את השאר. רוב
הנוכחים ציפו כי יינתנו פיצויים כל שהם
לתובע, מתוך הנחה שכמעט אי־אפשר היה
להוכיח חלק מן ההאשמות שיוחסו לפיד־סומי
שורת־המתנדבים.
כעדת זאבים רעבים, התנפלו הפרקליטים
על מזכירי השופטים, דרשו את העתקי
פסק־הדין המלא. אולם כאן חיכתה להם ההפתעה
הרביעית, העיקרית של היום: לא
היו העתקים בנמצא. אחרי כחצי שעה נמסר
לאחד מעורכי־הדין לעיון התיק העבה שהכיל
את הטופס היחיד של פסק־הדין.
התמונה באותו רגע היתד, מוזרה ביותר.
מכונות עיתוני־הערב חיכו בקוצר־רוח לשורות
העופרת, שיבשרו לאזרחי המדינה
את תוכן פסק־הדין הסנסציוני ביותר של
השנה. בחדר המזכיר הראשון ישב עורך־
הדין תמיר, כפוף על התיק, ואילו עשרות
עיתונאים הצטופפו מסביבו, מנסים להציץ
מעל לכתפיו, לקרוא כמה שורות׳ לחטוף
כמה מלים שמילמל תוך כדי קריאה. לידו
ישב כתב־עתי״ס הוותיק, זרק מדי פעם
לחבריו נתח של כמה פסוקים.
כל משפט כזה נרשם מיד, נמסר תוך
כדי ריצה בטלפון למערכות, שפירסמו את
הדברים בלי עריכה נוספת. אחרי שנסתיים
מעמד זה, שהרגיז את הפרקליטים ואת ה־עתונאים
שהפריעו איש לרעהו, קיבלו ה־עתונאים
את התיק לידיהם׳ ישבו מסובים
לשולחן, כשאחד מהם קורא בקול רם פסוקים
שנראו לו, והאחרים רושמים לפי בחירת
הראשון, שהיה במקרה אחד מחסידיו
המושבעים של עמוס בן־גוריון. כשהופיעו
למחרת המאמרים הראשיים, לא קרא עדיין
איש מן הכותבים את פסק־הדין בשלמותו.
השתלשלות מוזרה זו, עם כל הנזק שגרמה
בהכרח לטובת הציבור וליצירת דעה
שקולה על פסק־הדין עצמו, היתד, מוזרה
שבעתיים בד,שתאה לפסק־דין היסטורי אחר,
שניתן אף הוא בתנאים של מתיחות קיצונית.
היה זה פסק־דינו של השופט בנימין
ד,לוי במשפט קסטנר.
תאריך קריאת פסק־דין זה, שהיה גדול
בכמותו פי ששה, נקבע שלושה שבועות
מראש. בזמן הזה הכין השופט העתקים
במכונת־הכפלה, מבלי שאף מילה אחת מתוכן
הכתוב תטתנן החוצה. את מעמד הקריאה
קבע באולם הגדול ביותר של בית
ד,משפט
העליון בירושלים, עם שולחנות
מיוחדים לעתונאים.
באולם זה קרא ר,לוי בעצמו, במשך ארבע־עשרה
שעות רצופות, במאמץ גופני עליון׳
את מרבית פסק־הדין ההיסטורי. כל שעתיים
נעשתה הפסקה קטנה, בה חולקו לצדדים
ולעתונאים העתקות מוכנות מאותו קטע
של פסק־הדין שכבר נקרא. אף ברגעים
אלה עוד לא ידע איש את ההמשך.
הסודיות לא נפגעה. כבוד המשפט נשמר
בהקפדה וטובת הציבור באה על סיפוקה.

תעלומת עמוד 30
•*ל ארבע ההפתעות של השופט
^ צלטנר וחבריו היו מפתיעות עוד יותר
לאור ההפתעה החמישית: פסק־הדין שניתן
לצדדים לעיון לא היה בחזקת העתקה
נקייה וחד־משמעית. הוא נראה כאילו נמשכו
הדיונים עליו עד לרגע האחרון ממש,
גם אחרי ניסוחו והדפסתו במכונת־כתיבה.
בעמודים רבים בלטו מחיקות בדיו, שלא
היו סגנוניות וטכניות בלבד, אלא כללו אף
שינויי־נוסח עניניים מרחיקי־לכת. למשל:
על הצילום ההפגנתי של דויד י בן־גוריון בחברת
בנו בשעת המשפט קבעה תחילה הטיוטה
הסופית, בין היתר, ש״לא היה מן
הטעם הטוב,״ וברגע האחרון נמחק הפסוק.
במקומות אחרים נמחק חצי־עמוד שלם,
או נוספו בחיבורי סיכות קטעי־עמודים נוספים.
אך שום דבר לא שיגע את ד,עתו־נאים
יותר מאשר תעלומת עמוד .30
בשעת הקריאה החטופה הראשונה, לא
שם איש לב למספרי העמודים. אך כשהגיעו
לפרק המעניין ביותר של כל פסק־הדין,
הערכת עדותו של יחזקאל סהר, נקטע לפתע
משפט אחד באמצע. ההמשך חסר.
בדיקה נוספת העלתה כי אחרי העמוד 29
בא העמוד 30א׳ (.היחיד בכל פסק־הדין שהיתר,
בו האות א׳) ,והיה ברור שחסר ביניהם
העמוד מספר .30 עוד יותר ברור היה שעמוד
זה כלל את הקטע העיקרי, מבחינה
ציבורית, של פסק־הדין.
במשך שעה־שעתיים התרוצצו העתונאים
׳לפני חדרי השופטים, ביקשו את העמוד.
לבסוף נמצא הקטע החסר אצל השופט
שילה. היה זה רבע עמוד, אשר סוג הנייר
שלו הוכיח שבא מטיוטה קודמת, ואשר
שלושת־רבעיו האחרים נחתכו במספריים.
לא היה ספק כי היה קיים נוסח אחר לגמרי
של הערכת עדות סהר, כי נוסח זה
תוקן משום־מה ברגע האחרון, וכי במקום
החלק החתוך נכתב נוסח חדש שהופיע
בעמוד 30א׳.
היה זה אותו העמוד בו הופיע המשפט
שהפך השבוע אימרת־כנף בארץ :״הופעת
המפקח הכללי היה בה משום טרגדיה״.
העתונאים יכלו רק לנחש מה היה כתוב
בנוסח הקודם.
הפרשה כולה היתר, אומללה במיוחד, מפני
שבאה אחרי ניחושים ולחישות ושמועות
שהתעבו בימים האחרונים לפני מתן פסק־הדין.
לפי שמועות אלה, היו חילוקי־דעות
חמורים בין השופטים צלטנר ושילה מצד
אחד, והשופט קיסטר, לבדו, בצד השני.
שמועות אלה נוצרו עוד בשלב מוקדם
של המשפט, גברו כאשר שני פרקליטי השורה
התפטרו באופן הפגנתי — דבר נדיר
ביותר בתולדות המשפט — בטענה שהשופטים
צלטנר ושילה גילו חד־צדדיות נגד
השורה. הפרקליטים נמנעו אז מלכלול בחשש
זה את השופט קיסטר.

סוכנות עתי״ס, מסר לה ״בקשה שיש למלא
אחריה״ :להעביר לכל העתונות ידיעה מפורשת
שהפסוק הזה אינו כלול בפסק־הדין.
נסתבר כי משפט זה אמנם הופיע בטיוטה•
מוקדמת של פסק־דין, שנמצאה בידי השופט
שילה. שילה העביר טיוטה זו, בטעות׳ לידי
סופר עתי* ם, שעה שזה התרוצץ בביתר,משפט
בחיפושו הקדחתני אחרי העתק נוסף
של פסק־הדין.
העובדה כי השופט קיסטר מצא לנכון
להעיר במפורש את תשומת־לב הציבור, באמצעות
העתונות, לעובדה כי בפסק־הדין
לא נאמר ש״סהר לא שיקר״ ,כמוה כהוצאת
פסק־דין נוסף, העושה פומבי לאי־האמון
שרחש בית־המשפם לסהר. אי־אפשר היה
להימנע מן המסקנה כי למחיקתה של פיסקה
מפורשת ששללה את אפשרות השקר במזיד
יכולה היתד, להיות רק משמעות אחת,
אפילו אם בית־המשפט היסס מלהשתמש,
כלפי השוטר הראשון של ישראל, בקביעה
מפורשת ששיקר בעדותו.
על רקע זד, היד, משום עניין גם בתקרית
השנייה. במאמרו הראשי, למחרת פסק־הדין,
בו דרש את פיטורי סהר, הסתמך האיץ
על משפט בפסק־הדין שאמר כי :״יחזקאל
סהר, המפקח הכללי, ניסה לחפות בעדותו,

על שגיאותיו.״
למחרת היום פירסם חארץ בהבלטה
תיקון־טעות, בצירוף התנצלות קיצונית ונכנעת,
במקום בלתי־רגיל — במדור המאמר
הראשי. הודה הארץ: המשפט לא הופיע בכלל
בפסק־הדין.
היתד, זאת הודאה מוזרה, כי המשפט
הופיע במפורש בפסק־הדין, באותו עמוד
30א׳ שהפך לשם־דבר. פירסום ההכחשה
הכוזבת הוכיח לא רק את הבילבול הגמור
שהשתרר אפילו במערכת אחראית עקב אי־מסירת
פסק־הדין בצורה נאותה לידי הציבור,
אלא גם את עוצמת הלחץ שהופעל
על כל הגורמים הציבוריים שעסקו בפרשה.

שהי אמור] מידה
^ולם כר ההפתעות של המסגרת
ץ ) הטכנית לא היה בהן כדי להפחית מכוחה
של ההפתעה העיקרית: זו הכלולה
בפסק־הדין עצמו.
היתד, זאת הפתעה לכל — אם כי לא
לכולם היתד, ההפתעה שווה. בשביל אנשים
שגדלו במשטרים, בהם אין בית־המשפט אלא
אצבע בזרוע המבצעת של השלטון, היתד,
ההפתעה כלולה בעצם העובדה כי שלושה
שופטים מצאו עוז בנפשם למתוח ביקורת

שופט דורש הכחשה
ך1פי השמועות, היה קשה מאד ל/שופטים
להגיע לכלל פסק־דין אחיד,
דבר שהשופט צלטנר ביקש להשיגו במאמצים
מרובים. בשלב מסויים הגיעו הדברים
כמעט לשני־פסקי דין נפרדים, דבר שהיה
משנה לחלוטין את הרושם הציבורי.
השמועות אמרו כי פסק־הדין הסופי אינו
אלא נוסחת פשרה, שהושגה אחרי התלבטויות
קשות וחמורות, וכי אחת הנוסחות
שהוצעו מקודם הכילה, בין השאר, את הקביעה
המפורשת כי יחזקאל סהר ״שיקר״
ועמוס בן־גוריון ״היתמם״.
שתי תקריות שקרו בעתונות למחרת
מתן פסק־הדין הפכו כמה מן השמועות
לידיעות. באחד העתונים פורסם כאילו נאמר
בפסק־הדין בפירוש כי ״נראה לנו שסהר
לא שיקר במזיד״ .קטע זר״ שבא לטהר את
סהר, עורר את חמתו של השופט קיסטר,
אשר ראה את עצמו נאלץ לנקוט בצעד ללא
תקדים: הוא התקשר עם מקור הידיעות,

התובע

עמוס בן־גוריון ליד סניגורו
מיכאל כספי. למרות
ניצחונו הפורמלי, אינו נראה מאושר.

קטלנית על ראשי המשטרה, אפילו אם עטפו
ביקורת זו במלים רכות ופושרות.
לגבי הקהל שעקב מקרוב אחרי המשפט,
שקרא את העדויות הארוכות, שפורסמו ב־עתונות
ושיצר לעצמו דיעה ברורה על כל
הפרשה, וביחוד לגבי האנשים שנכחו בישיבות
בית־המשפט, היתד, ההפתעה הפוכה.
איש לא הופתע מעצם העובדה כי המתנדבים
חוייבו בדין בחלק מן הפריטים. ל-

דעת משפטנים רבים, היה סיכוי שווה לשני
הצדדים לגבי זכייה פורמלית בדין לפחות
בנוגע לעובדה אחת — סגירת תיק אירס״ו
באופן שרירותי והיות עמוס בן־גוריון מעורב
בכר.
אמנם הוכיח המשפט את מלוא הליכלוך
של פרשת אירס״ו, ולדעת רבים גם את
הסגירה השרירותית של התיק, אולם מטבע
הדברים כמעט ואי־אפשר להוכיח איך עברה
הוראה סודית מחדר אחד של המטה לחדר
אחר, והשופטים יכלו באופן סביר לתת
לעמוס ליהנות מן הספק.
הדבר המפתיע היה משהו אחר: שהשופטים
נמנעו מלהשתמש במלוא סמכותם ועוצמתם
המוסרית כדי לגנות בצורה החריפה
ביותר תופעות מסוכנות ונלוזות שהתרחשו
לנגד עיניהם ממש.
אפשר היה לטעון נגד פסק־הדין כי השופטים
נקטו בשתי אמות־מידה שונות למדידת
התנהגותם של שני הצדדים במשפט.
כלפי השורה, קבוצת אנשים מתנדבת, ללא
סמכויות וללא מכשירים ממלכתיים, הפעילו
השופטים את כל חומרת ביקורתם. ואילו
כלפי המנגנון האדיר של משטרת ישראל,
המצוייר בכל הכלים של מדינה חדישה ואף
הפעיל אותם ללא רחמים בהגנה על עמוס
בן־גוריון, נקטו השופטים במידה של רחמנות
וסלחנות קיצונית.
כאשר היה בידי השופטים להחליט למי
לתת ליהנות מן הספק, נתנו לעמוס בן־
גוריון ולחבריו ליהנות מכל הספקות האפשריים,
ולדעת רבים אף בלתי־אפשריים.

המכשיל שטיינברג :
עלילות דירת סברדלוב

וכי פנייה לקצין שמאי זוהר, ראש המחלקה
הכלכלית במטה, העלתה שגם הוא מעורב
בפרשה. התברר גם כי הוגשה תלונה ליחזקאל
סהר, ושחלונה זו הופנתה על־ידי
סהר לעמוס. איש מן המעורבים לא נענש.
פסק־הדין גינה את הפרשה בחריפות.
הוא גם קבע מי האשם האמיתי: אותו זאב
שטיינברג, אשר סולק לאחר־מכן על־ידי
המשטרה בנסיבות כה מחפירות, אשר עליהם
הביע בית־המשפט דעה חמורה ביותר. דווקא
שטיינברג זה, אשר לו בוודאי לא היה
אינטרס אישי, נמצא עתה אשם בכל.
אשמה חלקית נפלה, לדעת בית־המשפט,
גם על שמאי זוהר, ראש המחלקה הכלכלית
של המשטרה. התלונה נגדו: שלא העמיד
את שטיינברג לדין. אחריות מסויימת חלה,
לדברי השופטים, אולי גם על פרקליטו של
עמוס בן־גוריון באותה תקופה, שייתכן
והתקשר עם המשטרה בלי ידיעת שולחו.
רק איש אחד חף מפשע בכל העסק: האיש
היחיד שעשוי היה ליהנות מן הפעולה. ה־ה
זה עמוס בן־גוריון, שבית־המשפט פוטר
אותו מכל אחריות.
אותו פסק־הדין, שמעניש בצורה כל כך
חמורה את הבורג הקטן ביותר בפרשה, נמנע
מלהגיב על פרט אחר של אותה פרשה
עכורה. שטיינברג לא יכול היה להעיד במשפט,
כי ערב פיטוריו נסחטה ממנו הצי
הרה,־בשבועה כוזבת, באמצעים פסולים ביותר.
בהצהרה זו, שהוגשה לבית־המשפט,
נאלץ שטיינברג להכחיש את הדברים אשר
בית־המשפט מצא אותם כנכונים.
כך הוכשל עמוס בן־גוריון על־ידי הקצין
שטיינברג, קצין שסר למרות המשמעת
של המשטרה, ועל־ידי שכנו שמאי זוהר.

המכשיל נחמיאס:
ענין מחריד בווילה

פר־הדין מצייר תמונה תמימה מאד.
24 מסתבר שישנו נער חמים ונאיבי בשם
עמוס בן־גוריון, חניך תנועת־העבודה, שהיה
יכול לחיות חיים הגונים וישרים עד 120
שנה, והנה, כאילו להכעיס, קשרו כל ידידיו
וחבריו של עמום קשר נפסד נגדו. הם הפילוהו
בפח, בזה אחר זה, במעשים שנעשו
לטובתו, מבלי שהוא ביקש זאת, ולעתים
אף מבלי שידע על כך.
מעולם לא היה אדם מוקף בחבורה כזאת
של ידידים וחברים שוחרי מזימות במזיד,
כאילו היו בחשאי חברי שורת המתנדבים
או סוכני העולם הזה. פסק־הדין אינו חוסך
מלים כדי לגנות את מעשיהם של ידידים

**וד יותר הוכשל עמוס בן־גוריון על-
^ ידי איש שגם הוא התיימר לפעול לטובתו,
והמשרת כיום את אביו בנאמנות:
יוסף נחמיאס, מי שהיה סגן המפקח הכללי
של המשטרה (לדבריו :״כאשר סגן־המפקח־הכללי
היה סגן־המפקח־הכללי, והלידה היתר,
לירה!״)
שורת המתנדבים טענה בחוברתה כי
עמוס גר בווילה של ידידו שלום ליגום,
העולם הזה הרחיב את היריעה, גילה שגר
בווילה המפוארת חינם. במשפט הוכח כי:
(א) שווי המגורים במשך שנתיים היה כ־
5000ל״י( ,ב) כי מטה המשטרה, באמצעות

רשעים אלה אשר הטעו את חברם הנאיבי.
כך, למשל, גילה בשעתו העולם תזה כי
בדירתו הפרטית של עמוס גר קצין־צבא
בשם סברדלוב, שעמום היה מעוניין בהוצאתו.
הנה הופיע באחד הלילות קצין־
משטרה במדים, בשם זאב שטיינברג, והפחיד
את אשתו של סברדלוב, כדי ללחוץ
עליה לצאת בתנאים הנוחים לעמוס.
במשפט הוכח כי אמנם היה ביקור כזה,

יוסף נחמיאס, בנוכחות עמוס, הבטיח ל-
ליגום מלט, ברזל ותיל במחירים רשמיים,
בתקופת הצנע החמורה ביותר, לצורך הקמת
בריכת־שחיה פרטית, כחלק מן התמורה
שליגום יקבל עבור בסירת הווילה לידי
עמום, ו־(ג) שכל הודעות מטה המשטרה
בענין זה היו כוזבות וכי עמוס ידע זאת.
גם הפעם לא חסכו השופטים מלים לגינוי
הפרשה .״דבר המחריד את הלב,״ קבעו.

•״1השופטים שילה, צלטנר וקיסטר, באחת מישיבות׳ וזמשפט. לפי השמו־
י י עות היו חילוקי־דעות בין שילה וצלטנר מצד אחד, קיסטר מצד שני, אוחו
בקושי בפסק־הדין המוסכם שהיווה פשרה. שילה לא הופיע לישיבה בה ניתן פסק־הדין.
אולם כשהגיעו השופטים לקביעת האחריות,
נמצא שרק אדם אחד מן המעורבים
בפרשה זו חף מפשע: עמום בן־גוריון, האיש
שנהנה מכל הענין. האשמה רובצת
דווקא על נחמיאם, שהכשיל את עמוס בצורה
מחרידה, מבלי שהיתר, לו כל הנאה.

המבשיל סהר:
בריית הבור של פורים
ך* מכשיל הגדול היה לא אחר מאשר
} | זה אשר הושיט את צווארו למאכלת,
כדי להציל את עמוס במשפט. יחזקאל סהר,
כך נסתבר, היה האוייב האמיתי של עמוס.
בית־המשפט הביע דעה שלילית מאד על
השתתפותו של עמוס בן־גוריון בשותפות
כורים לכריית זיפזיף, שותפות שהיתה
עמוד־השדרה של גילויי העולם הזה נגד
עמום בן־גוריון, ושהוזכרה רק דרך אגב ב־פירסומי
שורת הנזתודביס.
במשפט הוכח כי דברי העולם הזה בדבר
רווחיו של עמום מן השותפות, בה לא השקיע
למעשה אף לא פרוטה שחוקה אחת, היו
נכונים. כן הוכח כי אסור לפקיד הציבור,
בהתאם לחוק מיוחד, להיות שותף בעסק
של כרייה (הטעון רשיון ממשלתי).
אם כן מי אשם בכך שעמוס הפר חוק
זה? הכלל המשפטי הוא שאי־ידיעת החוק
אינה פוטרת את האחראי מן האחריות, אלא
עשוייה רק להקל על עונשו.
אולם השופטים קבעו כי האחריות רובצת
דווקא על יחזקאל סהר, שהכשיל את ידידו
ועוזרו עמוס בן־גוריון בכך שנתן לו ב־קלות־דעת
היתר מילולי להיכנס לשותפות.
אף פה נסתבר כי עמוס, האיש היחידי שנהנה
מן הענין, אינו אחראי בכלל אלא
הוכשל על־ידי ידידו.

המבשיל שייקח:
חשד בתיק אירס״ו
ך * מכשיל הבא לא היה איש מלמעלה,
) 1כמו סהר, וגם לא איש מלמטה, כמו
זוהר, אלא דווקא ידידו האישי הקרוב בייתי
של עמוס בן־גוריון. זוהי כמעט טרגדיה
אישית: שייקר, ירקוני, הידיד מנעורים,
שביצע עיסקות בלתי־כשרות בהיקף יכביר,
הכשיל את עמום בצורה בוגדנית.
ציר המשפט כולו היה תיק אירס״ו. הוכח
כי בעוד אשר שייקר, התעשר במהירות בעסקים
מפוקפקים, ובה בשעה שהתנהלה
נגדו חקירה משטרתית בעלת היקף בינלאומי,
אשר בה היה הוא באופן רשמי החשוד
המרכזי, התרועע שייקר, בפומבי,
ובאופן הפגנתי עם עמום, סגן המפקח הכללי,
תוך זילזול בתוצאות החמורות ובצל
שהדבר יכול היה להטיל על עמום.
אולם החבר־מנוער, לדעת בית־המשפט,
רימה את עמוס בצורה מחפירה, והעלים
ממנו את עסקיו ואת החקירה.
מעשה מכוער זה מצד שייקה לא יכול
היה להיות מושלם, לולא הכשלה נוספת

מצד המכשיל הגדול. בית־המשפס קובע
מפורשות כי הוא מקבל אח גירסת תמיר,
שאין כל ספק ששייקד, היה ונשאר חשוד,
וייתכן כי היה מקום להעמידו לדין. הוא
גם קיבל את הגירסה כי עובדה זו היתה
ידועה לראש אגף־החקירות, אברהם זליג־גר,
ושיש להניח כי הודיע על כך לסהר.
אולם סהר לא עשה מה שכל חבר טוב,
וקצין אחראי היה עושה במקומו: להודיע
לעמוס שחברו הטוב חשוד בעבירה פלילית,
שמוטב לו להימנע ממגע פומבי עמו. תחת
זאת אמר סהר לעמוס רק ששמו של שייקר,
״השתרבב״ לחקירה, וכעבור זמן קצר אמר
לו ששייקה ״בסדר״.
יתכן ואפשר היה לדרוש גם משאר הקצינים,
שכולם היו במגע יומיומי עם עמוס,
שיזהירו באופן ידידותי את חברם מפני
המגע עם החשוד. אולם כולם עשו כנראה
יד אחת להכשיל את עמוס. לא זלינגד, לא
זוהר, לא ליף — איש מהם לא עשר, את
החסד לחברם.
זוהר חתום על מסמך ששייקה חשוד.
עמום העיד בשבועה כי זוהר אמר לו
ששייקה איננו חשוד. לא זוהר ולא שייקה
הובאו כעדים על־ידי עמוס. אולם ביתד,משפט
האמין לעמוס כי לא ידע על החשד.
ובכל זאת לא העיר בית־המשפט שום הערה
נגד זוהר, שהכשיל את חברו ומסר לו
עובדה כוזבת, כפי שמסתבר מדברי עמוס.

שורתהמב שי זי ם
ך* ךמסוכרת תמונה עגומה מאד.
*כולם הכשילו את עמוס החף מפשע,
היחיד שלא הבין מה נעשה מסביבו. שייקר,
ירקוני, יחזקאל סהר, אברהם זלינגר,
שמאי זוהר, זאב שטיינברג׳ איתן ליף, במישרין
או בעקיפין, במדד, זו או אחרת —
כולם תרמו את תרומתם להכשלת עמום.
עמום דומה לבארון מינכהאוזן האידתי,
שחשש לקלקל בגשם את בגדיו המפוארים,
הלך על כן בזריזות בין הטיפות.
רק במקרה אחד היה עמוס המכשיל. היה
זה באותו מקרה כאשר על כפות המאזניים
לא היה מוטל שמו של בן־גוריון הבן, אלא
בן־גוריון האב. בימי השיא של המשפט
הוזמנו צלמים כדי להנציח תמונת אידיליה
משפחתית בדירתו של עמום, כשדויד בן־
גוריון אומר לבנו :״בני, אם התחלת, אל
תיסוג!״ עיתונו הפרטי של ביג׳י־האב מרח
את המאורע על עמודים שלמים.
מי אשם בכך? לא דויד בן־גוריון, שכנראה,
אחרי נסיון פוליטי של חמשים
שנה, לא הבין מה שהוא עושה. הפעם,
העדיף בית־המשפט לקבוע בצער, אשם
עמום בן־גוריון.

אגדה ושמח שיטרית
ך* יאור זה, המביא כמה מסקנות פסקן
1הדין לאבסורדים, מוכיח כי השופטים
נתנו לעמוס להנות מכל הספיקות. יתכן
כי לאנשים העומדים מן הצד, קשה היה
לתפוס את המציאות הנפשית והמעשית
(המשך בעמוד )17

במדינה
העם
אל הסואץ !

רבבנגי ז־יררנך7על עעט/ 7
״ 11/7111711 לרע1ורנך!

פני למעורדי ברעוקב• חברה למפע לי בנ׳ון
ת״א׳דח א בן גבירול .158ב עו עו ת 12־7 8־4

ציונות
מה פועל הועד הפועל?

פקידים !
תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עו ד ד!יופ ב״אולפן גרג״
לקורס הקיץ ( 2א בשבוע) ל

צרנות
עברית ו/או אנגלית
ם ת״א: אצל ח.בר־קמא, גורדון .5
כחיפה: בי״ס ״במעלה״ ,החלוץ .13
הצלחה מובטחת !

ע\ט1דייז•/
20 סיג ריוד 370 /פרו ט ה

א פנ ת גב רו ת ונ ע רו ת

שמלות נשף
שמלות בוקד
חצאיות -חולצות
הזמנות לפי מידה

נא לבקר
בחנותנו ה חד ש ה
ת״א, נחלת כנימין 3
(מקודם ״אילקה״)

מיוחד לשיכונים:
מגרשים ברח וב ות
תל־אביב, טלפון 24749

נאומים מפוצצים נשמעו השבוע מעל במת
הועד־הפועל הציוני. מתחת לתמונת־הענק של
תיאודור הרצל, העומד במלוא קומתו ומחזיק
בידיו צילינדר, כפפות לבנות ומקל
טיולים, קבע דויד בן־גורייין כי אין
הבדל בין ציונים ולא־ציונים, אלא רק בין
עולים ולא־עולים.
לעומתו עמדו מנהיגי הציונות על יעוד
התנועה, על משימות הדור ועל התהום הטראגית
הנפערת בין הנוער הישראלי לבין
יהודי הגולה.
ח לו קתהשלל. זה היה המעמד החגיגי׳
שחדר לכותרות העתונות ונישא על
גלי הרדיו. אולם הרבה יותר נלהב היה
ויכוח אחר, שאיש לא נאם עליו באוזני
העם. היה זה ויכוח פרוזאי על כסף.
באחד החדרים הצדדיים ישבו המנהיגים
המעשיים, שכמו כל עשרות חברי הוועד־הפועל
באו במטוסים ובאוניות, והשתכנו
בבתי־המלון הטובים — הכל על חשבון
העם היהודי. עתה הציגו חשבון אחר. הצד
השני של חשבון־הנפש: חשבון התקציב
המפלגתי.
כל המפלגות הציוניות חיות מן הסכומים
אשר הקרנות הציוניות משלמות להן, לכאורה
כפיצוי על כך שאינן עורכות מגביות
׳פרטיות משלהן. אך בעוד שהכל מסכימים
על שיטה זו של חלוקת־השלל, יש הבדלים
גדולים בגודל המנות שכל מפלגה צריכה
לקבל מן הסיר הכללי.
השבוע היתד, המקהלה אחידה: כל המפלגות,
ללא יוצאת מן הכלל׳ דרשו יותר.
מפא״י, מפ״ם, חרות, הדתיים — כולן
הוכיחו באותות ובמופתים שלא תוכלנה
עמוד במבחן, ואם לא יגדילו את הד,הצבה
שלהן בסכומים גדולים, תצטרכנה לערוך
מגביות נפרדות.
השאלה הגו ר די ר 4היה זה בלי ספק
ויכוח חשוב לבעליו. השאלה הייתה רק אם
זו היתד, הבעיה הגורלית שעמדה לנגד עיני
היהודים התמימים בברוקלין ובבריסל, ב־קייפסאון
ובקופנהאגן, כאשר שילשלו את
ידם לכיסם ותרמו את כספם למען בנין
ישראל והצלת אחים נרדפים.
הממשלה מצח נחושת
הידיעה הראשונה על החלטתו הפתאומית
של שר־האוצר לעכב סכום של מיליון ו־
800 אלף ל״י למפעל־ד,נחושת הנבנה בתמנע,
ירדד, על הערבה כרעם ביום שרב. המפעל
המבטיח להכניס למדינה 4מיליון ל״י לשנה
במטבע זר, הנמצא עתה בשלב העליון של
הקמתו, מוציא מדי חודש 400 אלף ל״י.
לא היתד, זאת הפעם הראשונה ששרד,אוצר
התנכר לנחושת המצפה לגאולה:
בשעת הדיון הגזול בממשלה דרש להאיט

בבניה ה די ר ה לפי מעמך .
נחכגו נה הפנימילפיצרכיך .
דירזת 3־־ 17, - 2-2 •/חדרים
ב מ רכז ובצפון ת ל ־ אביב .
ב ני המעולה. ו תנ אי ם נוחים.

הידיעה עצמה היתד, משמחת למדי: האודה
בריגיטה טופט, המניפה אמנם דגל
דני אך החבורה בידי חברת צי״ס, עברה
את תעלת־סואץ, בדרכה מראנגון לחיפה.
כשבמחסניה מטען־אורז בשווי רבע מיליון׳
דולאר. טופט עזבה את אילת לפני כמעט
חצי שנה, עלתה בלהבות בנמל ראנגון, אך
התאוששה וחזרה לחופי ישראל.
אולם פרט אחד העיב על השמחה, עורר
דאגה חמורה בלב כל אזרח: ימאי ישראלי,
היחיד באוניה הדנית, נעצר בסואץ, הורד
מן ר,אוניה, הושם בכלא.
קוראי העולם הזה לא היו צריכים לנחש
כדי לדעת מייד מי האיש: כתב העולם הזה
רפי (״נלסון״) אילון, איש פלמ״ח ונכד,
מלחמת־העצמאות, שעלה על ד,אוניה בשליחות
העולם הזה ובתפקיד של מלצר, שיעשע
את קוראי המדינה בחודשים האחרונים
בכתבותיו הטבולות־בהומור על הנסיעה
והמזרח הרחוק. כימאי וותיק׳ הוא נושא
פנקס־ימאי יחד עם תעודת־העתונאי שלו.
אולי לאפתעת עצמו, הפך השבוע רפי
נלסון, האיש שעמד כימאי וותיק בסערות
רבות, מוקד להתפתחות סערה בינלאומית.

כתם־ימאי נלסון־אילון ככורמה
מוקד הסערה
את קצב הבנייה, לחסוך כסף. אולם ביג׳י
תמך בטענה מוחצת של מרדכי בנטוב:
״אם אינך מאמין שההוצאות כדאיות, תפסיק
בכלל את הבנייה. אם אתה חושב שהיא
כן כדאית, יש להחיש אותה ככל האפשר,
כי כל שנר, שעוברת תגרום להפסד של
מיליוני דולארים!״
שני סירים. הפסקת־ד,תשלום הפתאומית׳
ללא הודעה מוקדמת, גרמה מיד לגל
ניחושים. לשיא הגיע קול העם, אשר כתבו
לא הבין נכונה הלצה שהושמעה במסיבת־עתונא־ם,
מיהר לבשר לקוראיו כי ההפסקה
היא פרי מזימה חשוכה של קרטל אמריקאי,
שהיד. מעוניין להחניק את הייצור הישראלי
הקטן.
רושם רב יותר עשר, ניחוש אחר: ששרד,אוצר
המפא״יי רצה למנוע משר־הפיתוח
המפ״מי הצלחה גדולה שמפ״ם תוכל להתגאות
בה בבחירות הבאות, עושה על כן
את הכל כדי למנוע את הייצור עד אז.
ההסבר האמיתי היה מסובך יותר: אשכול
רצה, מן הסתם, להרוג שני זבובי־נחושת
במכר, אחת.
לפי המשל העממי, כשם יר־החרס וסידר,נחושת
מטיילים יחדיו, סיר־החרס הוא
הנשבר ראשונה. כך קיוור, גם אשכול. הוא
האמין כי בנטוב לא יפסיק את בניית מפי
על־ד,נחושת, אלא יקח את הכסף החסר מפעולות
אחרות של משרד־ד,פיתוח׳ כגון
קידוחי־מים. בצורה זו היד, האוצר חוסך
כסף מן התקציב השוטף, ואילו משרד־הפי־תוח
המפ״מי היה יוצא כשבר־כלי.
200 אלף פלאים. אולם בנטוב רצה
להציל את כל סיריו. הוא נקט בשיטה
פשוטה: לשבת בשקט, להודיע לפועליו על
הקיצוץ שהיה מפסיק את כל עבודות־הבנייה
בתמנע, גורם להבטלתם המיידית של 400
פועלים, שהם עמוד־השדרד, של אוכלוסיית
אילת.
הצעקה היתד, נוראה. גרוע מזה: היא
היתר, צעקה מפא״יית טהורה, כי מפא״י
שולטת בלשכת־ד,עבודה של אילת ובוזעד־הפועלים
של תמנע• במקום להרוויח מירידת
המניות של בנטוב־מפ״ם׳ עמדה מפא״י להפסיד
את שליטתה בגמל הדרומי של הארץ.
כמו
מתאבק ג׳ודו, הנופל ארצה מעוצמת
התנופה של מכתו שלו, צנח השבוע לוי
אשכול. באורח פלא מצא 200 אלף ל״י,
שהספיקו להשלים את תקציב החודש של
תמנע. לא היד, צורך להיות נביא כדי לנחש
שהפלא יימשך גם להבא.
עיריות הבוקר שלמחרת
רחמים כלנתאר לא היה שיכיר־נצחון גם
כאשר קפץ מצד אחד של המחנה הירושלמי
לקצה השני, הציל את ראש־העיר המפא״יי,
הפיל את שני סגני ראש־העיר הדתיים והפך
את עצמו לסגן־ראש עיר־הקודש. הוא זכר
העולם הזה 1032

כי אחרי כל ליל־הילולא בא הבוקר־של־מחרת,
עם כאבי־הראש שלו.
החודש החל כלנתאר להקדים רפואה למכה.
אמנם, תקופת־הכהונה של העיריה תפוג רק
בעוד שנתיים כמעט. אולם כלנתאר עשה
לעצמו חשבון פשוט: עם כל יום העובר,
יורדות מניותיו. בעוד שנה שוב לא יהיה
חשוב לאיש בעד מי יצביע אביר־הקפיצות,
וכושרו להשיג לעצמו סידור־בחיים יקטן
במידה רבה ביותר.
אין רחמים לרחמים. על כן רמז
כלנתאר השבוע לחבריו־לשעבר במחנה הדתי,
אותם עזר לסלק מן השלטון העירוני:
אם יתנו לו משרה טובה ובטוחה במשכורת,
מחוץ לעיריה, שתחזיק מעמד גם אחרי הבחירות
הבאות, יהיה מוכן להושיט להם
שוב את ידו החברית — .דבר שיגרור
בעקבותיו את הפלת ראש העיר, או לכידתו
בשבי של קואליציה דתית.
עסקני־הדת בירושלים נלהבו לסיכוי,
היו מוכנים לשבץ את כלנתאר במשכורת
מתאימה. אולם משה שפירא הזהיר אותם
חמורות: אם יתיחסו ברחמים לאיש כמו
רחמים כלנתאר, יפתחו בזה פתח לבוגדים
למיניהם, ויוכשר הכלנתאריזם למהדרין.
אולם כלנתאר אינו איש חד־צדדי. באותה
שעה רמז גם לגרשון אגרון, ראש־העיר
המפא״יי, שהוא מוכן להסתדר עמו. אין
הוא דורש ממנו יותר מאשר אותו הדבר:
משרה בטוחה.
השבוע היה מוטל גורלו של כלנתאר על
כפות המאזניים. דבר אחד היה ברור: יזכה
בשלטון הירושלמי מי שיתן משרה טובה
יותר וגם משתלמת יותר לרחמים כלנתאר.

כנסת חשבו על כך, כאשר נכנעו לנוחיות
קואליציונית, העבירו בלב קל את כל עניני
הנשואין לידי הרבנות. ספק רב עוד יותר
הוא אם יהיה מישהו מוכן לפוצץ קואליציה,
כדי לאפשר נשואין לממזרים.

• בתוצאה מכניעתה ללחצו של המלך סעוד, עומדת
ארצות־הכרית לדרוש את הוצאתן של אניות־המלחמה הישראליות
ממפרץ אילת. זוהי הפשרה שנתקבלה על דעת משרד-החוץ

צבא

האמריקאי, כפיוט לשליט ערב הסעודית, הדורש למנוע לחלוטין את השיט
הישראלי במפרץ. ישראל תתנגד בתוקף לדרישה ׳ זו, תעדער על חוקיותה,
וכתוצאה מכך תשתרר מתיחות תסרוז־תקדים ביחסים בין ישראל לארצות־

ו (כ? הזכויות עטורות)

הסובר המר
הגבר יפה־התואר וזקוף־הקומה, שהשיבה
פשטה בצדעיו ושיוותה לו מראה מקסים
של אדם במיטב שנות השלושים שלו, זכה
בימי מבצע סיני לתהילה חסרת־תקדים.
כמפקד היחידה שביצעה בדרכים בלתי־שיג-
רתיות את אחת המשימות החשובות ביותר
של המבצע, הפך הקצין תוך ימים מעטים
לדמות אגדית .״באחד הימים,״ אמרו מנבאי
העתידות ,״יהיה בחור זה הרמטכ״ל של

יום זה לא בא. השבוע פשט הגבר בעל
הקול השקט וההחלטי את מדיו ואת דרגת
הרבנות

ת.י• 179

הראשית

הברית, עז כדי השתבשות שטף המענקים, שהחלו בזרימה תקינה רק אחרי
שהושלמה הנסיגה הישראלית מעזה.

• עם זאת, לא תסכים ארצות־הברית למילוי הדרישה
הסעודית כרכר הפסקה מוחלטת של השיט כמפרץ אילת, גם
של אניות הנושאות דגל לא־ישראל׳ .ארצות־הברית תדרוש מסעודיה להביא את
תביעתה זאת, אם רצונה בכן, בפני בית־הדין הבינלאומי בהאג, דבר שישראל
איננה רואה אותו בעין טובה, מחשש שדיון זה יתרחב גם על השיט בתעלת
סואץ. למרות בטחונה בזכותה החוקית לשיט במפרץ אילת, אין ישראל מעוניינת
בדיון כזה, משום שקיים תקדים משפטי המאפשר להאג להתיר למצרים באורח
חוקי למנוע מעבר אניות של מדינות הנמצאות במצב מלחמה עם מצרים.

0כינון יחסים דיפלומאטיים כין ישראל למערב־גרמניה
עדיין איננו קרום כיותר, למרות ההכשרה הנמרצת של דעת־הקהל על־ידי
הממשלות, הן בישראל והן בגרמניה.
קרוב לוודאי, כי עצם כינון היחסים כבר.
מוסכם באופן עקרוני בין שתי המדינות,
אן ביצועו יידחה עד לאתר הבחירות
הכלליות בגרמניה. דחייה זו, שישראל
מסכימה לה מאין ברירה, נועדה למנוע
את האפשרות שכיוון היחסים עם ישראל
יגרור אתריו את עירעור היחסים
עם מדינות ערב וינוצל על־ידי חוגים
המערערים על מנהיגותו של קונראד
אדנואר גם במפלגתו שלו.

לישראל

סל 3219 .

ב״ה ירושלים בהסרז חשי״ז
2ביו לי 1957 ,
דת הרשימה השחורה
ברגע שנכנס ישראל אלימלך וולגלרנטר
לתפקידו החדש כמזכיר הראשי של הרבנות
הראשית, חיפש. לעצמו עיסוק שיצדיק את
משכורתו השמנה. וולגלרנטר, רב אמריקאי
שיצא בדימוס, החליט שעוד יש לו תפקיד
בחיים, אף שקהילתו סברה שהגיעה שעתו
לפרוש. האיש השמנמן, המציץ מבעד למשקפים
עטורים מסגרת־זהב, ואשר תרגום
שם משפחתו הוא ״מלומד־היטב״ ,ניגש להוכיח
לכל המפקפקים שאמנם הוא מלומד.
לא היה צורך להיות מלומד־היטב כדי
לזכור את מצוות התורה :״לא יבוא ממזר
בקהל ה ממזר כזה אינו יכול לשאת
יהודיה. עליו למות רווק או לשאת גיורת,
כי קהל גרים אינו קרוי קהל הי. אמנם כתוב
באגדה כי הקדוש־ברוך־הוא יושב ובוכה
על גורלו של הממזר, הנענש על לא עוזל
בכפו׳ בגלל חטא הוריו.
אולם ההוראה לא נשתנתה, ולפי חוק
מדינת־ישראל, הקובע כי נשואי יהודים ייערכו
על־פי דין־תורה, אין למעשה אפשרות
חוקית לממזר לשאת אשה.
עד כה הבינה הרבנות כי יש גבול לסבלנות
הקהל, והיא עצמה את עינה מלראות
את הממזרים המעטים, שעברו דרך חורי
המסננת הדתית והגיעו אל מתחת לחופה.
״גויים גמורים״ .עד שבא וולגלרנטר
והבין כי זה המקום לזכות בעלי־דפנה של
מהפכן דתי. את המניע סיפקה העליה ההמונית
האחרונה מאירופה, שהביאה עמה לא
רק לא־יהודיות רבות הנשואות ליהודים,
אלא גם את בניהן — שהם לפי דיני ישראל
לא־יהודים (״גויים גמורים״) ,מאחר
שייחוס הבן הוא אחר האם (העולם הזח
.)1028 כל גבר כזה פסול לנשואין עם
יהודיה.
המזכיר הראשי לא התעצל, הביא את העניו
בפני מליאת המועצה של הרבנות הראשית,
העביר חוזר סודי בהחלט (ראה
מסגרת) לכל רושמי הנשואין בארץ: לפתוח
בעריכת רשימה שחורה של כל בני־הגויות
שאסור לערוך להם נשואין. הוא לא הסתפק
בזה: בהזדמנות זו׳ הורה לרושמים, עליהם
לפתוח ברשימה שחורה ארצית של כל הממזרים
והפסולים למיניהם.
אם תתבצע הוראה זו, תזכה ישראל לתופעה
מחפירה חדשה: רשימה חשאית עצומה
של גברים ונשים שלא יוכלו להתחתן לעולם׳
יתקלו בכל משרד־רבנות בדלת
אטומה.
ספק רב אם מחוקקי ישראל בהיכל ה*
ממזר בעיני התורה חוא בן שנולד
באיסור עריות, כגון בן אשת־איש עם זר,
בן אב שעיבר את אשת אחיו, דודתו, נכדתו
או כלתו, וכו׳ .במרוצת הזמן בא המושג
לכלול כל ילד שנולד מחוץ לנשואין.
לפי הרמב״ם, גם ספק־סמזר דינו כממזר.
העולם הזה 1032

תצפית

סיון

ת שי״ז

בהתאם לההלסי! מ ו 7צתהרבנותהרא שי ת לי שראל
הריגימהכבדלפגות אל כ ת ״ רבעניודלה לן *

מיוםב* כ ה *

לפיהידיעותשבידינונמצאיםבעריםרבותבישראלתושב ־י ם
הנשואיםלנשיםגבריות ״ .ולרביםמהםכברישנם ( ילדיםסבוגריס שהם נכרים
לפיההלכהורשומיםכיהודים • במיוחדהתרחבההפרצההזאת עם העליהשנסהדשה
בזמןהאחרון. אין ׳ צו רךלהדגישבפניכת ״ ר את ה פרצ ההגדולהבסהרתבית
ישראל שדבר זהעלוללגרום •
לפיכךמתבקש כתי-׳ר, לערוךרשימהשמיתמדויקתמכלהנשואים
ל נ׳ שיםנכריותהנמצאיםבעירווהידועיםלכת ״ ר, שתכיל ; השם, שם המשפחה
מספר הזהות, מספר ו שפו ת הי ל די םשנולדו סנ שו אי ם אל ה.
בהזדמנותזונבקש את כ ת ״ רלרשוםפרסיםכנ ״ לגםעל
אחרים האסוריםל בו א בקהל הנמצ אי םבמקומו .
העתק אחד מהר שימ ההנ ״ ל יש להעביר
הד תו ת למחלקה לרבנוחו שפום רבני .

אלינווה?15ק

פ סו לי ם

שני למשרד

0ארצות־הברית לא תעודד
את ישראל להיכנס כשיחות
עם ניהרו, כהקדמה לתיווכו בין ישראל
לסדינות ערב. הסיבה: לדעת משרד־החוץ
האמריקאי, אין ויהרו מתכוון לתוצאה׳
מרחיקת־לכת בהצעות תיווכו,
וכל כוונתו היא לערער את השפעתה
של ארצות־הברית באיזור, הניזונה לא
מעט מן הסיכסוך הישראלי־ערבי. קרוב
לוודאי, כי בעיקבות עצתו הידידותית
של משרד־החוץ האמריקאי, תימנע ין•
ראל מלגשת ברצינות להצעותיו של ויהרו.

0אל תהיה בטוח בסילוקו
התפון ז של המפקח הכללי של
משטרת ישראל יחזקאל סהר,

למרות הדעה הכללית השוררת בעתונות
נא לראותחוזרזה ׳ כסודיודחוף .
ובציבור אחרי פסק־הדין במשפט יעמוס
בן־גוריון. סהר נפגש השבוע עם ראש
הממשלה דוד בן־גוריון וטען באוזניו
כי הופעתו ״הטרגית״ בבית־המשפט
נעשתה אך ורק למען הצלת עמוס, ואין
הוא חייב לשלם בגירוש־בקלון. הוא
סוכן להתפטר רק אחרי רוזח־ז מן מספיק,
שלא ישאיר מקום לפירושים בדבר
הטופס הסודי של הרבנות
הקשר בין התפטרותו לבין פסק־הדין.
אלוף־המשנד, שקישטה את כתפיו, העיף
)[ בן־גוריון, ואתו שרי מפא״י בממשלה, קיבלו את דעתו של סהר, ואילו שרי
המפלגות הקואליציוניות האחרות תובעים את סילוקו לאלתר.
מבט פרידה במכוניתו הצבאית׳ מטיפוס
סטיישן־וואגן, התכונן לראשונה בחייו ל0כמעט
אין ספק פי ד״ר ישראל(״אלדד שייס לא יועמד
עבודה אזרחית רגילה: תפקיד מינהלי באחת
לדין כלל, למרות הצהרתה התעמולתית של התביעה בבית־המשפט במשפט
החברות הכלכליות הגדולות בדרום הארץ.
יעקב חרותי. דיונים בדרג גבוה הגיעו לכלל מסקנה, כי שייב, שהוא כיוס בעל
לאיש
יד כחגורה. הפרשה שגרמה
ירחון שתפוצתו זעומה, עלול לזכות בתנופה תעמולתית עצומה ובדחיפה גדולה
אשר כל חייו עברו עליו בצבא לעזוב את
להפצת דעותיו, אם ייתבע באמת למשפט. הרעה תהיה גזולה שבעתיים, אם
מקצועו זה, בו ראה ייעוד ועתיד, היתר.
טראגית ונושנה: לפני ארבע וחצי שנים
יזכה שייב במשפט זה, דבר שסיכויו גדולים.
נפרד האיש מאשתו הראשונה, נאלץ לספק
0צפה לסערה ספרותית ורעיונית, כאשר יוציא זלמן
מדי חודש דמי־מזונות בעד שני ילדיו*
שניאור את ספרו החדש על חייו של ישו הנוצרי. ספר זה נכתב,
המצב הכלכלי העיק עד בלי נשוא על
לדברי מחברו, בניגוד גמור לכל ההשקפות המובעות בספרו של שלום אש
הצעיר, שהגיע לארץ בשעתו חסר משפחה
ורכוש, עם עליית ילדי טהראן. ברגע של
הטווח על ישו, והוא יעורר מחדש את הוויכוח הנוקב בעניין זה, תחיה איכותו
חולשה, הסכים להצעתו המפתה של אחד
הספרותית כאשר תחיה.
מפיקודיו, להעביר אל השוק האזרחי השחור,
שהיה צמא בימי הצנע למתק הסוכר, שני
0האחיזה הישראלית כחכש עומדת לפני חיסול. ממשלת
שקים של סוכר במכוניתו.
ישראל משתדלת עתה לסכור את חברת אינקודה לחברות זרות, אחרי שנכנסה
לחובות בסן 500 אלף דולאר, מפסידה 45 אלף דולאר לחודש. הסיבות: ניהול
היה זה הכתם היחיד שרבץ על מצפונו
גרוע מאז סילקה הממשלה את היוזמים הפרטיים שהקימו את המפעל, חוסר-
של הצעיר׳ שכבר בימי מלחמת־השחרור
יכולת להתחרות עם יצרני הבשר המשומר בשוק העולמי.
התפרסם בחטיבת הראל כמפקד פלוגה למופת,
שצעד תמיד בראש אנשיו כשהוא
0מלחמת חכרת ״קרנל״ כמועצה לשיווק פרי־הדר תגיע
לבוש חולצה שחורה, על ראשו כובע אוסלבירור
משפטי גם בישראל, אחרי שבית־משפט בריטי יתחיל השבוע
טרלי, אקדח נעוץ בחגורתו והקשר הפלוגתי
בבירור התביעה הפלילית נגד פקיד קרגל הנאשם בנסיון לשחד פקיד של
צועד תמיד לצידו כשידו אוחזת בחגורתו
המועצה לשיוזק בזי להשיג ממנו מיסמכים. הבעיה שתעמוד במרכז המשפט
(״כדי שלא ילך לאיבוד!״).
הלונדוני: אם אמנם יוזמה העבירה על־ידי הפקיד הנאשם, או אם הוטמנה לו
מלכודת מטעם המועצה לשיווק.
סוכר ונשק. אולם כתם זה, זעיר ככל
0נגיד בנק ישראל יוציא דו״ח חדש שיתריע על סכנות
שהיה, לא ניתן להימחות. כאשר הוחל לפני
האינפלציה. הנגיד מחוייב לעשות זאת אם אמצעי־התשלום עולים ב־ 570ו ומעלה.
שבועות אחדים בחקירה מקיפה סביב פרשה
מאז הדו״ח האחרון, באוגוסט אשתקד, עלו האמצעים ב־>.15,77
של תחמושת משלל סיני, אשר זממו ל־
(המשך בעמוד )13

הוקי דת מיושנים גרמו להתפתווו ברברית מבישה שהביאה, בנעם הואשוש, בעיה

האשה
* 4ול סהמשפ טי ם היה צר מלהכיל את עשרות הסקרנים
שהצטופפו בו, צבאו על דלתותיו, או המתינו במסדרון
לרגע בו יתפנה יבו מקום. אפילו וותיקי השמשים בבית־משסט
השלום בתל־אביב לא זכרו משפט, שמשך אליו קהל כה רב
ומגוון, כמשפט שהחל להתברר השבוע בפני שופט הש.לום
מכס צ׳רנובילסקי.
העתונאים שלא ראו קהל מעין זה גם בגדולי המשפטים,
שהסעירו לאחרונה את המדינה׳ עמדו פעורי־פה. תמה בא־כח
התביעה, עמ״מ יהושע וולפסון :״כל האנשים האלה אין להם
עבודה? אין להם שום פרנסה?״ התפלא הסניגור מיכאל כספי,
שזה עתה סיים שני משפטים בעלי ענין צבורי רב :״אינני
מבין, במה זה מעניין את הקהל?״
כי לכאורה היה זה משפט רגיל, כמוהו אפשר למצוא מאות
בתיקי בתי־המשפט בארץ. על ספסל הנאשמים ישבו ארבעה
נאשמים, שהואשמו על ידי המשטרה בארבע האשמות: הסגה־גבול
פלילית, גרימת נזק לרכוש׳ תקיפה ומעשה מגונה.
הנאשמים היו רופא העיניים הד״ר אליהו שלום ( )51 ושלושת
עוזריו, אשר התפרצו לפני ששה שבועות לדירת אשתו של
ד״ר שלום לפנות בוקר, מצאוה בחברת גבר זר וצילמוה ערומה.
ברור שהיה זה משפט פיקאנטי. סקרנים רבים שאפו לראות
את גיבוריו במו עיניהם. אולם לא זה היה המיוחד במשפט.
אין זו הפעם הראשונה בישראל, שבעלים המבקשים גס
בבית־הדין הרבני והזקוקים להוכחות כי נשות־הן בוגדות בהם,
בוחרים באמצעי נפסד זה של השגת תצלומים ממעשה הבגידה
עצמו. קשה לתאר מעשה כה נתעב ומביש כמעשה הבעל הפורץ
לדירת אשתו, עמה אינו חי, תופסה בבגידתה, מצלמה במערומיה,
ומוציא את התמונות לרשות הרבים. רק לפני זמן קצר, הגיעה

בהתפרצות לדירתה של רבקה שלום,
7| | 1 4יושבים על ספסל הנאשמים בבית־טשפט
השלום. בתמונה: נג׳יב עג׳מי, יחזקאל מנשה וד״ר שלום.
גם אישיות אחרת לידי אותו מעשה, ואין אלה המקרים היחידים.
כי המציאות המשפטית של דיני אישיות בישראל, כגון
נשואין וגרושין, היא הדוחפת אף אנשים הגונים ובעלי עמדה
צבורית, לעשות את הצעד המביש. מציאות משפטית זו,
המבוססת על חוקי־דת שחודשו בפעם האחרונה לפני של ש
מאות שנה ומעלה, אינה תואמת את החיים של המאה העשרים.
חוקים אשר אולי היו טובים והגיוניים בתקופת הרמב״ם (המא.־.
ה־ )12 או. בימי רבנו גרשום (המאה ה־ )10 אינם הולמים את
מושגי החיים המודרניים. אולם מדינת ישראל כופה חוקים
מעוגשים אלה על אזרחיה. אי־התאמה זו למציאות היא הדוחפת
לביצוע מעשים, שעליהם נתבע הד״ר אליהו שלום לדין.
מאחורי צילומי העירום והתפרצותו של ד״ר שלום מסתתרת
טרגדיה אנושית מזעזעת, טרגדיה אשר הרבנות התעלמה ממנה
בצורה מחסירה, והמשתקפת על־כן במשפט של עבירות פליליות.

דג הזהב

*י* מו בסיפור היפאני רשומון, המתאר כיצד נראה מעשה
פשע אחד בארבע צורות שונות וסותרות בארבע זוגות
עיניים שונים, יש גם לטרגדיה המשפחתית של משפחת שלום
כמה נקודות־ראיה שונות בתכלית. הראשונה היא נקודת־מבטו
של הד״ר שלום עצמו. אליהו שלום, קרח־למחצה ובעל תנועות
ידיים נמרצות, הוא רופא עיניים מצטיין יליד עיראק, שהתחנך
במסדר ישועי בהודו, למד רפואה בביירות, פאריס ולונדון.
בגיל 24 המציא הד״ר שלום דרך לניתוח־עיניים מסובך,
שהפכה מאז שיטה מקובלת בעולם הרפואה. בבגדאד נחשב
הד״ר שלום לרופא־ד,עיניים הטוב שבעיר, ריפא את בני חצר
בית־המלכות, קיבל בדירתו את בני משפחת האימאם התימני,

שצודמה 1

לפני ששה שבועות פירסם ״העולם הזה 1026 את
התמונה הזאת, תוף מחיקת פני האשה והאנשים
האוחזים בה. לתמונה נלווה סיפור מזעזע על
התפרצות ברברית לדירת האשה, בשעות המאוחרות
של הלילה, ממוך כוונה להפתיעה בחברת גבר
ולספק חומר לבית־הדין הרבני בתביעה של מזונות.
השבוע הגיעה פרשה זו לבית־המשפט ונתפרסמו
כל השמות הנוגעים בדבר, כך ששוב אין טעם
בטישטוש זהות הצדדים, כפי שנהג ״העולם הזה״.
גליון ״העולם הזה״ ,בו פורסמה התמונה, מילא תפקיד
מרכזי במשפט, בי רק בעזרתו זיהתה האשה את
התוקפים שתפסוה באותו לילה והצטלמו לידה.
עם בל אי־רצונו להרחיב את הדיבור על פרשה זו,
שיש בה כדי לעורר סלידה, רואה ״העולם הזה״ חובה

שבאו במיוחד מתימן אליו, גרף הון תועפות.
סיפור המעשה, כפי שהוא נראה מנקודת מבטו של ד״ר
שלום, מתחיל בשנת ,1944 בעת שהוא בא ארצה לכמה חודשים,
על מנת למצ א כלה ולהתחתן. סיפר השבוע הד״ר שלום לכתב
העולם הזה, בעברית מליצית אך לא חסרת־שגיאות:
״לפני זמן מה שמעתי את הסיפור אודות זוג הדייגים שמצא
את דג־הזהב, ביקש ממנו כל פעם עוד ועוד, עד שלא נשאר
לו דבר. כך היה גם עם רבקה אשתי. כשהכרתי אותה, היא
היתר, נערה צעירה, בת למשפחת עולים מפולין שהתגוררה
בחוסר־כל בחולין. כשהופעתי, הוצאתי אותם לרווחה. הכרתי את
רבקה, נשאתי אותה לאשה, נתתי להוריה בנין בחולון וקניתי
להם חנות מכולת.
״את רבקה לקחתי איתי לבגדאד. נתתי לה שם כל מה
שאשר. יכולה לבקש. קניתי לה מכונית, ווילה עם מיזוג־אויר.
היתד, לנו בריכת השחיר, הפרטית היחידה בבגדאד. הבאתי אותה
לחברת בית־המלכות, והיא חיתד, כמו מלכה, עם משרתים
ושמלות וכל טוב.
״אחרי כשנה הרתה אשתי ונסעה לארץ־ישראל כדי ללדת.
באותו זמן קיבלתי ממנה מכתב שאשלח לה כסף כדי להשקיעו
במגרשים. שלחתי לה את הכסף והאמנתי לה עד כדי כך שכתבתי
שתוכל לחתום בשמי על קניית המגרשים.
״כשחזרה רבקה לעיראק התחילו המריבות בינינו. פעם לימדתי
אותה לשחק שש־בש. היא הפסידה וטענה שהיא צריכה
לנצח. רציתי להסב־ר לה שבמשחק לא חשוב מי מרוויח ומי
מפסיד, העיקר המשחק ההוגן. כעונש לא ישנה בחדרי באותו
לילה. מאז החלה למעון שהיא רוצה להתגרש.
״בעיראק עשיתי ממנה מלכה, וטיפלתי בה כמו במלכה. אבל
אחרי שהחלו המאורעות בארץ, בסוף ,1947 היינו צריכים לב־רוה.
טיילנו במצרים ובדרוט־אפריקה. התנהגתי אליה כבעל
ל ״־פת, אף פעם אחת לא היכיתי אותר, ולא ד,רמתן עליה יד.
נסענו לאנגליה ושס אזל כספי. אז גילתה רבקה את פרצופה
האמיתי. היא אמרה לי: התחתנתי איתך בשביל כספך, עשיתי
עסק רע. אם לפרד. אין יותר חלב, אינני צריכה א־תה.
היא דתיחסה בגסות אל אחי ואחותי, בגלל דבר של מד, בכך.
הרימה עליהם סכין. למרות כל זאת ניסיתי להשלים עמה.
שיבחתי אותה על דברים טובים שעשתה, והזהרתיה על הרעים.
,,כשהגענו לארץ היה מצבנו קשה מאוד. הייתי צריך להתחיל
הכל מחדש. חיינו יחד וניסינו להבריא את חיי הנשואים שלנו.
עד שכיום אחד גילתה לפני רבקה את הכל. היא סיפרה לי
שיש לד, מאהבים, ושהיא אשר, מודרנית ויכולה לעשות כל מה
שהיא רוצה. אחרי זה עזבתי אותה, ולא רציתי עוד לחיות עם
אשד, מסוגה. דרשתי שתחזיר לי את רכושי ותתן לי את הילדים.
מאז החלו כל הצרות בינינו.
״מענת־ היא שרבקה היא אשה רעה ומושחתת. הבלשים שלי,
שעקרו אחריה, גילו כי בשנתיים שלא חייתי איחה היא היתה
חיה עם כל מיני מאהבים. הקצין המצרי השבוי, יוסף נאדה,
שהה בדירתה שלושה ליל ת. היא גם אמא רעה, מכה את
הילדים. מטרתי היא להוציא ממנה את הילדים ולנקות את
שמי. אני הושב שהיא סכנה ציבורית לבעלה, ילדיה ולמאהביה
גם כן. אני רוצר, לגרשה. אינני חושב שמגיע לה משהו אחרי
כל הסבל שגרמה לי. אינני מוכן לתת לה אפילו את כתובתה
בסך 100 לירות. עליה להחזיר לי את רכושי וילדי ולהיעלם מחיי.״

רופא העיניים סיכווד
ך רבקה שלום, בלונדית חיננית ומלאת־חיים, בעלת הו/פעה
חיצונית צעירה אף מכפי גילה ( )29 ישנה דעה אחרת
על פרשת נשואיה. סיפורה הוא סיפור גלוי־לב של נערה שנישאה
בגלל כסף, הרסה את חייה בהינשאה לאדם שהיה מבוגר
ממנה כפליים ויותר.
סיפרה היא לכתב, בעברית צברית שוטפת :״זה היד, בשנת
. 1945 הייתי אז נערה צעירה בת .17 גרתי עם הורי בחולון.
עבדתי בבית־חרושת מדדה. באותה תקופה הכרתי את אליהו
שלום בתור אדם עשיר עם הרבה כסף. הוא בא לארץ במטרה
לחפש אשה. הוא טרח והתראה עם מאות בחורות עד שנפגש

עמי. הלכתי אז עם מישהו אחר, אולם הורי שמעו ששלום ז
עשיר והשפיעו עלי שאלך לפגישה או שתיים עמו. תחילה ד
החליט שאני יותר מדי צעירה בשבילו, אולם מאוחד יותר ה
מבקר בביתנו תכופות, עם פרחים ומתנות ושפע של הבטח
על החיים שיתן לי.
״אמי השפיעה עלי. היינו מחוסרי אמצעים. בגלל זה עזב
את הגמנסיה. הבטחותיו של שלום שיעשני למלכה, סינוו
להורי את העיניים. הוא לקח אותי לירושלים, לד״ר טיכו 1
אליהו אילת, כדי שאשאל אצלם מי הוא. הוא מצידו רץ לשו
עלי מימין לשמאל. הוא די מצא חן בעיני. הוא ידע לדבר יג
לא בעברית כמובן, לימד אותי הרבה דברים. סיף־סוף היי
ילדה, והפרש הגיל בינינו היה עשרים שנה. הסכמתי לנשוז
״ד,יתד, חתונה מפוארת, ואחרי זה נסענו לבגדאד. שם
היה בדיוק כמו שהבטיח לי. היתר, לו משפחה נחמדה, או
בשבילי היתד, זו סביבה מוזרה. לא ידעתי את השפה,
ידעתי את המנהגים. בעלי כמעט ולא הוציא אותי בחברה.
היינו הולכים לנשפים, היו אלד, רק של יהודים, וכולם 1
שם מבוגרים וזקנים. ילדה בת ,17 כמוני, לא מצאה כל ע
בחיים אלה.
״בנינו לנו ווילה, בנינו בריכת־שחיה וחיינו כשם שח
בכל בית עיראקי ממוצע. אחרי שנה נכנסתי להריון ובז
ארצה לבדי, כדי ללדת את ילדי. בעלי נתן לי אז שמונת אל
לירות, ואמר שאעשה בהם כל מה שארצה. רציתי לבזבז
הכסף על תכשיטים ומלבושים, אולם הורי השפיעו עלי לחם
קניתי בכסף שלושה מגרשים בחולון, ועל אחד מהם בנו ד
את ביתם בכסף שהם חסכו לאחר שנים רבות של עבודה.
״חזרתי לעיראק. החיים בינינו לא הסתדרו. יחסו של ב
אלי היד, כיחס של אדון לשפחה קטנה. הוא לא חשב שיש
דעה עצמית משלי. אני זוכרת כיצד יום אחד ישבנו ל?

קהל שכמותו לא נראה מעולם בבח
ממלא את האולם — תלמידות גיר
התקווה, בה פועל ד״ר שלום, ועקרות־בית שגילו ענין 1

הסקרנים

שש־בש• זרקתי את הקוביות, ולא יצא לי המספר שיצי
רציתי לזרוק עוד הפעם, ובעלי עשה לי סקנדל ולא נתן
אותו לילה לישון בחדרו. הוא רצה לחנך אותי, להיות בש1
גם בעל וגם מורה, להכריח אותי להתנהג לפי רצונו של
״עם תחילת המאורעות, שקדמו למלחמת־ד,עצמאות, עזבנו
עיראק. השארנו שם כמעט את כל רכושנו בידי אחיו
בעלי, ואחר־כך הלך כל הכסף לאיבוד. נסענו לטייל במצו
עזבנו את מצרים יומיים לפני הפלישה המצרית. נסענו לדו
אפריקה, והכסף הלך ואזל מכיסנו. בעלי החל להיות קנ

!קרונית לכותלי בית־המשכט

:ליל ה

וו לטפל בה כמלוא הרצינות, כדי לחשו!? נגע
הציבור לתת עליו את דעתו -נגע חוקי־הדת
בנים, הדוחפים גם אנשים מכובדים ובעלי מעמד
;י לנקוט כאמצעים כה מפוקפקים.
ציאות המשפטית של מדינת ישראל נתונות
ז האישות לשיפוטם של בתי־דין רבניים. ההל־לפיהן
פוסקים הרבנים את פסקי דינם, הופכות
יון בפניהם לגיהנום המביא לסבל אין קץ לשני
•ים. מדוע אין אפשרות, באשר מגיע זוג למצב
:י המחייב פירוד, להסדיר זאת בצורה תרבו־והוגנת,
אחרי הוכחת אכזריות רוחנית, למשל,
; כארצות התרבות? מדוע אין הרשויות הד־יכולות
להתאים את עצמן לרוח התקופה?
וכל התנהגותו כלפי השתנתה.
״בדרום־אפריקה התנפל עלי, בדירת סבי וסבתי, והיכה אותי
לעיניהם, מפני שהגשתי לו דגים קרים. הוא התחיל להזניח אותי.
ברגע שהיה נכנם עמי לחדר לבד, היה יורד מסך ברזל בינינו
ולא היה לנו מה לדבר.
.מדרום אפריקה נסענו לאנגליה. עוד באניה התחלנו לריב
על כל שסות ללא סיבה ממשית. השנתיים שחיינו באנגליה
היו עבורי גיהנום עלי אדמות.״

שרום, שלום ואין שרום
לאנגליה התברר לנו סופית כי ילדנו הראשון הוא
*!//חר ש־אילם מלידה. הייתי צריכה לנהל בית עבור ארבעה
אנשים מבוגרים, כי שני אחיו של בעלי גרו בביתני,
ולהתחיל לחנך את ילדי החרש. רציתי ללמד אותו עברית.
בעלי רצה שנלמדהו באנגלית. שכרתי מורה מיוחדת. היא
היתד, מלמדת אותי, ואני הייתי מלמדת את הילד בעברית.
״לא פעם קיבלתי מכות מבעלי. פעמיים הייתי נאלצת
לברוח מהבית עם הילד. באופן אישי זילזל בי בעלי באופן
הגרוע ביותר שבעל יכול לזלזל באשתו. הוא התיחס אלי כל
העת כאדון אל שפחתו.
״אחרי שנתיים עלינו ארצה. נסענו דרך צרפת ואיטליה. מכל
הנסיעה הזאת אני זוכרת רק ריב ומכות. כשהגענו ארצה, לא
היתד, לנו פרוטה. הורי נתנו לנו חדר בדירתם, וכך חיינו
בדוחק. יום אחד התפרץ הכל החוצה. אמרתי שאני רוצה
להתגרש מבעלי• גם הוא התישב עם אמי ושפך את ליבו בפניה׳
טען שאני גבר ולא אשה. אמא הסכימה לגירושין. אולם
לפני זה עשיתי עוד נסיון אחרון. הלכתי ליועץ בעניני נשיאים
להתיעץ עמו. הוא נפגש עמי פעם, ואחרי כן קרא לבעלי
כשמונה פעמים. אחרי כן ביאר לי שבעלי סובל מרגש־נחיתות,

לי תמיד בראש שאם יעזוב אותי, אף אחד לא יתחתן עמי עוד.
״פעם השלמנו והחלטנו לנסוע לירח דבש שני לנתניה. היתד,
תקופת הצנע, ושום מקום לא מצא חן בעיניו. כמעט כל החופש
שלנו עבר בריצה ממלון למלון. כל יום החלפנו חדר.
לבלות כמעט שלא יצאנו. ירח״דבש זה הביא לי משהו אחר.
כשחזרנו לחל־אביב הבחנתי שאני בהריון. פחדתי מאוד. לא
רציתי שדבר מלאכותי יביא לשלום עם בעלי. לא רציתי להביא
לאויר העולם עוד אדם אומלל. רציתי להפיל, אולם משפחתי
התנגדה. ילדתי ואיני מצטערת על כך. ילדי הוא ילד נפלא.
״אגב, בעלי לא היה לידי אף באחת משתי הלידות. בלידתי
האחרונה הוא היה עסוק מאוד במסיבת רופאים, ולא ידע כלל
מתי ילדתי. גם אחרי הלידה לא השתנו החיים לגמרי. ששד,
שבועות אחרי הלידה כבר הייתי נאלצת לברוח מהבית.״

?יל אביב ברמת־אביב
ך* יני תיי םהשתפר מצבו של בעלי. הוא פתח מרפאר,
בשכונת התקווה, ומרפאה שניה ליד דירתנו. הוא

הרוזיח אלפיים וחמש מאות לירות לחודש. ניהלתי את הבית
כך שהוצאנו כאלף לירות לחודש, ובשאר החזרנו חובות.
״יצאנו בחברה יותר צעירה משהיינו רגילים בעיראק. בעלי
התחיל להיות קנאי. בנשף פורים, לפני שלוש שנים, לבשתי
תלבושת די נועזת. הייתי מחופשת כרקדנית, ולבשתי בגד־ים.
בעלי לא התנגד לתלבושת. להיפך, הוא אמר שהוא רוצה שכולם
יראו שאשתו יפה, שיצאו להם העיניים.
״הנשף היה במלון רמת־אביב. עשיתי רושם כביר. אולם
בעלי עמד לידי כל הזמן, ולא גרע ממני עיניים. היינו בחברה
מכובדת של מהנדסים ואנשי־ציבור ידועים. אחרי חצות ניגש
אלי בעלי וצעק לעיני כולם :״איך אינך מתביישת להתנהג כמו
זונה?״ האנשים רצו להכות אותו. לקחתי אותו הביתה ופרצתי
בהיסטריה. שוב עלתה שאלת הגט על הפרק.
״אני הייתי אשד, רגילה. זה שהוא טוען שאני לא אמא
כואב לי יותר מטענות הבגידה שלו. הרבצתי לילדים כשהיה
מגיע להם. הוא אמנם לא הרביץ לילדים, אולם הרביץ לאמא
בפניהם. מה יותר גרוע?
״היתד, לי הרגשה שיש לו אהובה. הוא החזיק עמו את
התמונות של כל אהובותיו מלפני הנשואים, ואוסף של ספרים
פורנוגרפיים ומיבחר של תמונות פורנוגרפיות. בעלי לא
היה מהסס מלהראות תמונות אלו לילדים.
״איתי לא היה הולך לשום מקום מלבד קולנוע. כשהיינו
הולכים לרקוד, היה הוא נרדם. מדי פעם היה מדקלם בפני
משפטים של ניצ׳ה, היה טוען שלגבר מותר הכל ושד,אשד,
נוצרה אך כדי להביא סיפוק לגבר.
״הכל פרץ החוצה בלילה בו בילה מחוץ לבית עד ארבע
בבוקר. זה היה בערב יום העצמאות, לפני שלוש שנים.
רבנו כל היום. אמרתי לו שאם יש לו אהובה, מוטב שנגמור.
והוא הטיח בכני שלי יש מאהבים. החלטנו להתגרש. אמרתי
שכל מה שאני רוצה הוא שיתן לי להחזיק בילדים, שירשום
את הדירה על שם הילדים ויתן לי מזונות בסך 500ל״י לחודש.
איני חושבת שזר, מוגזם. הוא מרוויח פי 5מזה.
״שוב לא יצא מזה כלום. פעם הופיע בביתי עם ארבעה
גברים ממשפחתו, וניסה לתת לי גט בכוח, על פיסת נייר,
כמנהג הערבים. בשעה שהייתי במרפאה שלו, נחטפו הילדים
מדירתי. כשגיליתי את הילדים והחזרתי אותם, הוא הגיש תלונה
נגדי על חטיפתם ועל גניבת 300 לירות. לעיני הילדים צעק
עלי שאני גנבת. מסרתי את הילדים לאמי ונסעתי לחקירה למשטרת
נתניה. כשחזרתי׳ התברר לי שהוחלף מנעול בדירתי,
ובדירה גר אחיו של בעלי, אדוארד.
״הזמנתי את המשטרה. היא פתחה את דירתי בפני. נעלמו ל׳
כמה דברים. אולם החקירה בנוגע לזה נפסקה לפי הוראתו של
השר שיטרית, אחרי שבעלי טילפן אליו. בעלי ואדוארד לא
הואשמו בכלום, אולם תמורת זאת חתמו על הצהרה שלאיש
רבקה שלום על דוכן העדים בשעת מתן
עדותה. בידה גליו! העולם הזה 1026 בו
ונה התמונה אשר לפיה היא מזהה את תוקפיה.
כספים תמורת הוכחות שאני בוגדת בו. התחיל עיקוב יומיומי
אחרי, על כל צעד ושעל. בעלי שכר בלשים מיוחדים שיעקבו
אחרי. כשנסעתי פעם לנופש בנד,ריר״ התפרץ לדירה וניסה
להוציא את כל הרהיטים, אולם המשטרה והשכנים הפריעו לו.
״שבוע ימים עקבתי אחריו בעצמי, בעזרת בלשים פרטיים.
באחד הימים גילינו אותו באוטו שלו עם אשה׳ בשדה עזוב
ליד תחנת־הדלק של חיריר .,אמרתי לו אז :״שניים יכולים
לשחק את אותו המשחק.״ העפתי לו אז סטירה והוא בעט בי.
״נכון שמפעם לפעם אני משתדלת לצאת קצת בחברה. אך
לכל האשמותיו אין שחר.״

״ידם לבוגד מתנדב
]שפט בתל־אביב *1 1 1 1 1 1 ,ז ׳ י אליהו שלום׳
בשעה שהוא מגיב
,אנשי שכו;ת 1^ , 1 1 9
ת אשת הרופא. בתמיהה להאשמות התביעה נגדו.

שהוא משוכנע שעשה לי טובה בזר, שהתחתן עמי, ושעלי
לשחק תפקיד של אשד, מסורה ודואגת כדי ליישר את ההדורים.

מנס צ׳רנובילסקי, הידוע כאדם הומאני, מאזין לתובע,

ראש מדור התביעות במחוז תל־אביב, יהושע וולפסון.
0 ^ 1111111
הקרחת המבהיקה מלפנים שייכת לסניגורו של ד״ר שלום, בנימין טומקביץ׳.

״חשבתי שאם נגור לבדנו יחזור הכל למוטב. כל השנים
חיינו עם משפחותינו, וחשבתי שאולי זה הגורם המפריע.
מכרתי את שני המגרשים שקניתי ב־ 15 אלף לירות, וקנינו את
הדירה ברחוב פינסקר. אולם חיינו לא השתפרו. שוב התחילו
לתווך בינינו שנתגרש. כל ימי סבלתי מחוסר אהבה. האיש הזה
מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. אפילו הייתי האשד, המכוערת
שבעולם, רציתי לשמוע מילד, טובה ממנו. הוא הכנים

מלבדי אסור לגור בדירה. בעלי איבד את זכותו לגור בדירה• .
״הגשתי תביעה למזונות, והרבנות פסקה לי 200 לירות לחודש.
אחר־כך העלו לי את הסכום ל־ 280ל״י, וקבעו שעל בעלי
לשלם לי 2000ל״י לשנה עבור שמלות, ולשלוח אותי להבראה
על חשבונו. אחרי זה בא כל הליכלוך. בעלי החל הולך מגבר
אל גבר, לאסוף עדויות נגדי. אל כל אחד היה פונה :״נו,
איך אשתי במיטה?״
״סרן אליהו (״מקוקו״) ספיר, שהיה ידידנו במשך תקופת־זמן,
סיפר שבעלי היה חוקר אותו על התנהגותו ומציע לו

ך* רשת המלחמה והשלום בבית משפחת שלום נדונה
£ /עתה בארבעה משפטים, מלבד המשפט הפלילי שנפתח השבוע.
אצל שופט בית־המשפט המחוזי, יצחק קיסטר, מתבררת
שאלת החזקת הילדים. פסק־דין זמני הורה להשאיר את הילדים
אצל האם. משפט שני הגיש הד״ר שלום, בו תבע את הבעלות
על בית הרשום על שם אשתו בחולון. במשפט שלישי תובע
הד״ר שלום 20 אלף ל״י מאשתו, תמורת הרהיטים שהעבירה
מהדירה, ובמשפט רביעי הוא מבקש צו־מניעה נגד אשתו,
שלא תכניס את בני משפחתה לדירה הרשומה על שמו.
מלבד זאת מברר בית־הדין הרבני את תביעת המזונות של
רבקה שלום, התובעת מבעלה 500ל״י לחודש.
השאלה הנשאלת היא מדוע דרושה תסבוכת משפטית זו?
מדוע חייבים שני בני־אדם להרוס את חייהם עד הסוף, בפומביות
מבישה? התשובה לכך נעוצה אי־שם במסכת גיטין,
(המשך בעמוד )12

(המשן מעמוד )11
ובתלי־תלים של חוקים מיושנים, שהם
הקובעים את מהלך חייה של משפחת שלום.
רבקה שלום אינה יכולה לקבל גט מבעלה
בלי הסכמתו. אם תנסה לטעון שהוא אינו
שפוי בדעתו, ובית־הדין הרבני יקבל
טענה זו, הריהי אבודה לכל ימי חייה, שכן
שוטה אינו יכול לתת גט עד שיבריא.
ואילו הד״ר שלום אינו מסכים לתת גט
לאשתו באותם התנאים שהיא דורשת אותו.
ברגע שהוא מוכיח כי אשתו סוטה,
יכול הבעל לקבל גט מבלי לתת לה את
הסכום הנקוב בכתובה, ומבלי לשלם לה
כל מזונות. משום כך עושה הד״ר שלום
את כל המאמצים להוכיח שאשתו היא סוטה.
הוא יכול להוכיח זאת ״עד שיבואו
שני עדים ויעידו שזינתה בפניהם ברצונה״,
כפי שנפסק בהלכות אישות. במשך השנתיים
האחרונות השקיע הד״ר שלום את כל
כספו ומרצו, על־מנת לחפש שני עדים
כאלה, כדי שיוכל לשלח את אשתו מבלי
לשלם את דמי כתובתה. די לקרוא קטעים
מתוך עדותו של הד״ר שלום, כדי להבחין
באלו אמצעים עשה זאת. סיפר הוא על דוכן
העדים במשפט על התביעה להחזקת הילדים:
״כחודש אחרי שנפרדתי מאשתי׳ ביקרתי
בבית אליהו ספיר. ספיר אמר שכינוייו ״מקו־קו״
,אך אני קראתי לו מר ספיר או אליהו.
כשביקרתי אצלו רציתי לברר אם חי עם
אשתי. כתבתי לו בסגנון די לבבי, כי הייתי
זקוק לטובתו. ביקשתי מספיר בפני עדים,
שיגש לאשתי. שאלתיו אם הוא יודע על
אחרים שבאו עמה במגע — אם יש לו
הוכחות. הוא הבטיח לבוא ביום ראשון.
הבטחתי לו פרם אם יספק לי די הוכחות.
״בפגישה הייתי בדיעה שספיר נוהג לבוא
במגע עם נשים נשואות. לא חששתי לשלוח
אותו אל אשתי. סיפרתי לו על אשתי,
מה קרה עד אותו יום. שאלתיו אם הוא
ידידי, והוא השיב בחיוב. הצעתי לו לבגוד
עם אשתי, על־מנת שאתפום אותה בנוכחות
עדים. עד היום שולח אני אליה גברים,
על מנת שאתפסנה אתם ותהיינה הוכחות.״
זהו רק קטע (מתוקן, תוך כדי מחיקת
הביטויים האינטימיים ביותר) מעדות מזעזעת,
המוכיחה לאיזה דרגה יורד אדם, כשהוא
נאלץ להביא הוכחות בהתאם לדרישת
הרבנים בנסותו להשתחרר מן הצורך לשלם
לגרושתו מזונות. אולם בית־הדין הרבני אינו
נוטה לקבל כל עדות. למרות החוקה הכתובה
הוא מקשה על הבעל, ואינו מסתפק
תמיד בעדויות שני עדים. הדרך היחידה
הנשארת לבעל, למרות שהרבנים אינם מציעים
לו אותה, היא להציג בפניהם שחור
על גבי לבן, תמונה ממעשה הבגידה. הוכחה
כזאת משכנעת את בית־הדין הרבני.

אשה ערומה ורב זקן
^ ך מתקרב הסיפור ללילה הגורלי,
הששי בחודש יוני השנה. על מה שקרה
באותו לילה, מספרות העדויות בתיק
המשטרתי ,3818/57 שהוצג בבית־המשפט.
מספר מפקח ראשון יוסף פריברג בעדותו
:״אני משרת כקצין יחידה בנפה
הצפונית בתל־אביב. הייתי אז בתפקיד,
ובשעה 5.00 בבוקר לערך, כשנמצאתי ליד
ככר דיזנגוף, נתקבל אירוע מהמוקד. ניגשנו
למקום וראינו אור מלא בהדר המדרגות. כל
השכנים של אותו בנין היו בחדר־המדרגות.
״ראיתי אשד, ערומה לגמרי בחדר־המד־רגות,
כשהיא נסחבת על־ידי אדם לכוון
חדר־המדרגות. נדהמתי מאוד למראה האדם.
תחילה חשבתי שנעשה כאן איזה פשע,
כסי שבזמן האחרון מנסים להתפרץ ומנסים
לאנוס את בעלת הדירה.
״ראשית שיחררתי את האשה מהגבר.
הוריתי לשוטר להכניסה לחדר, על־מנת
לכסות מערומיה. נכנסתי לתוך הדירה. בצד
ימין ראיתי דלת נעולה, עם שמשה פרוצה.
הסתכלתי דרך השמשה השבורה, וראיתי
גבר צעיר יושב בפינה. אחר כך זיהיתיו
כקצין משטרה. לאחר שהסתכלתי יותר טוב
זיהיתיו ואז הבנתי את סיבת היותו
בדירתה של הגברת׳ שהוברר לי ששמה
רבקה שלום.
״במקום הופיע אדם שהציג את עצמו
כד״ר שלום, בעל הדירה ובעלה של רבקה
שלום. הוא סיפר שהיא בוגדת בו, לכן
גם צילם אותה על־מנת להוכיח את בגידתה
בבית־הדין הרבני.״
מה עשה הד״ר שלום בדירת אשתו
באותו לילה? על־כך סיפר הוא עצמו בעייתי
1״אתמול בשעה 10 הייתי עם אנשים
בקליניקה שלי, ברחוב פינסקר ( 55 בית
הסמוק לבנין בו נמצאת דירת רבקה שלום).
הסתכלתי דרך התריס מתי שאשתי תגיע
הביתה. היא ירדה בשעה ( 2.35 בלילה)
מטנדר, ואמרה שלום לנהג ועלתה לדירה.
הנהג נסע, חזר והעמיד את המכונית, ועלה

בבית עם אמי, לא עם אבי, הוא הולך עם
מנשה. הוא לא טוב מנשה, אמר להרוג
את אמא, יש לו סכין ואמרתי לה לא לרדת
למטה. גם אני מפחד. אני לא יודע למה.
אבא אוהב אותי, אף פעם לא הרביץ לי.
״אני ראיתי אצל אבא תמונות ערומות
של אמא. ראיתי שלוש תמונות בלי חולצה
ובלי שום דבר. לא טוב, לא יפה. אבא אמר
לא לספר לאמא שראיתי את התמונות,
והוא יקנה לי אופניים ואלבום עם בולים,
ואמא קונה רק נעלים. אמא יפה, התמונות
הערומות לא יפות, אסור לצלם את אמא
ערומה.
״יש גם לאמא תמונות בבית, יפות עם
בגדים יפים. כל הילדים בבית־ספר צוחקים
מפני שאבא עשה לא טוב. הילדים הגדולים
יודעים הכל. אני לא רוצה. אני מתבייש!״

כספי לוחם במשטרה

ובתה שלום :״הורת נבתחח בטח,
שלושה גבוי התנפלו עדי ומשנן
לדירתה של אשתי. בשעה 4.20 אני, מנשה
ועוד כמה אנשים, כולל רב זקן, נכנסנו
לדירה, שברנו את הדלת ופרצנו פנימה.
״ראיתי אותה ערומה לגמרי. הצלם שהזמנתי
צילם אותה מספר פעמים, כפי שהיתר,
ערומה. ירדתי וטלפנתי. הזמנתי משטרה.
כשבאו השתלטו על המצב.
״חדר המיטות היה סגור. שברתי את
החלון וראיתי שהשוטרים שהיו בדירה
הוציאו את האקדחים וקראו לאיש בפנים
לצאת. הדלקתי את האור וראיתי איש
מתחבא בצד הארון. חיפשנו עוד גברים
בבית ולא היו, חוץ מבני שהוא חרש.״

התעללות כחדר המדרגות

** ה עשה גכר בחדר המיטות של

1111111111 411* 1*11ו — ז1

) רבקה שלום? מסר האיש בעדותו:
״באותו יום יצאתי לטיול עם הגברת
רבקה שלום. בשעה ,2.00 בערך, חזרנו,
לאחר שביקרנו בנשף בדרום. הגברת רבקה
עלתה לדירתה, ואני המשכתי לנסוע. לאחר
רגעים מספר נזכרתי כי שכחתי משהו
בדירתה ועליתי אליה.
״שמה נשארתי כשעה וחצי, בערך. פתאום
שמעתי דפיקות חזקות בדלת. רבקה יצאה
לפרוזדור, לראות מה קרה, ואני סגרתי
מאחורי את הדלת של החדר.
״האנשים התפרצו פנימה בצעקות וקללות.
לא ידעתי מה הענין. חשבתי שהתנפלו על
רבקה. תוך דקות מספר ראיתי אנשי־משטרה
במקום.
״כששמעתי את הדפיקות ועוקרים את
הדלת הראשית בכוח, ולבסוף שוברים גם
את הדלת איפה שאגי הייתי׳ חשבתי שזהו
משהו רציני, ואז החזקתי בידי את האקדח
האוטומטי הנמצא ברשותי תמיד, וחשבתי
להפחיד בו את המתנפלים. האקדח לא היה
טעון כדורים.״ העד הועמד, בינתיים, לדין
משמעתי במשטרה,
לרבקה שלום עצמה היה סיפור שונה
לגמרי על מה שהתרחש אותו לילה. סיפרה
היא לחוקרי המשטרה:
״אותו יום יצאתי לנשף בחירת מלכת־היופי,
עם חברה, וביניהם היה גם (האיש).
אחרי הנשף הלכנו למועדון־התיאטרון. חזרנו
בערך בשעה ( .3.00 האיש) ליתד, אותי הביתה

ונסע. אחרי עשרה רגעים נשמע צלצול
בדירתי. שאלתי מי יי׳ מהאיש) ענה לי:
זה אני, שכחתי את האקדח בבית.
״נתתי לו להיכנס, והזמנתי אותו לשתות
תה. ישבנו כחצי שעה. פתאום שמעתי
דפיקות בדלת. רצתי לדלת. לא הספקתי
לשאול מי זה, והדלת נפרצה עלי בכוח.
שלושה גברים התנפלו עלי ומשכו אותי
בכוח לחדר המדרגות. הם קרעו מעלי את
החלוק והתחתונים, והפילו אותי על הרצפה,
וצילמו אותי ערומה בחדר־המדרגות.״
״אינני זוכרת מה התרחש הלאה. אולם
כעבור זמן קצר שמעתי צעקות של שכנים,
הופיעו שוטרים והם הצילו אותי מידי
האנשים. הם הביאו לי חלוק ואני עטפתי
את עצמי בחלוק. בזמן ששכבתי בחדר
המדרגות, אינני יודעת מה התרחש בתוך
הדירה קטעים מעדותה, המספרים על
דרך טיפול הגברים בגופה׳ נאסרו על־ידי
השופט בצדק לפרסום.
סיפרה שכנה הגרה באותו בנין, דליה
ליאון :״כששמעתי את הדפיקות בהתחלה
חשבתי שזה גנבים, ופחדתי לפתוח את
הדלת. לפתע שמעתי קול אשד, והבחנתי
בקולה של הגברת שלום. הקול היה חנוק.
הסתכלתי למטה וראיתי את הגברת שלום
שוכבת ערומה לגמרי על המדרגות ליד
דירתה, ואיש חונק אותה בצזוארה, ושאר
הבחורים שהיו במקום היו צובטים אותה
בגופה.״
האנשים שהיו עם הד״ר שלום זוהו
כמנשה יחזקאל, בלש פרטי בשכר׳ העובד
לעיתים במשרד עורך־הדין כספי (גם במשפט
עמום בן־גוריון) ,נגיב ושאול עג׳מי, אב
ובנו משכונת סלמה, הצלם יעקב אהרונסון
והרב דוד עזרא משכונת התקווה, העובד
בתור מוהל.

״ א סו רדצ 7םאתאמאע רו מ ה ! ״
^ ל ה היו העדויות של האנשים
שהשתתפו באותו ליל זוועד״ או שהיו
נוכחים בעת המקרה. אולם העדות המזעזעת
ביותר באה מידיו של הבן הבכור למשפחת
שלום, בן , 11 שהוא חרש־אילם. עדותו
נרשמה באמצעות מומחה לשפת אילמים:
״אני מדבר קצת, אבל לא שומע. אני

לה הן העובדות כפי שנמסרו ב־
\ £עדויות במשטרה. על־סמך אלה תבעה
המשטרה את ד״ר שלום ואת האנשים שהיו
עמו לדין על ארבע עבירות, בתוכן ביצוע
מעשה מגונה.
צחוק הגורל הוא שעל ד״ר שלום מגן
עורך־הדין מיכאל כספי. כספי, שרק לפני
ימים ספורים סיים את משפטו הגדול, בו
ייצג את עמוס בן־גוריון בתביעתו נגד
שורת המתנדבים, וניסה להגן על המשטרה,
הפך כאן למתקיף המשטרה. טען כספי:
״המשטרה אינה מעוניינת בפרסום המשפט,
משום שקצין־משטרה מעורב בענין. מדוע
אין שמו (של האיש שהיה בדירה) מופיע
ברשימת העדים? המשטרה זירזה את המשפט
באופן יוצא מגדר הרגיל!״
קו ההגנה של כספי היה ברור. אמר
הוא: אנחנו נציע לבית המשפט לא להאמין
לאף מילה אחת של האשה. נחקור אותר,
על מעשים קודמים, על מנת להראות שאינה
ראויה לאימון. אין לסמוך על דבריה
על ביצוע מעשה מגונה בגופה, כי יש לה
כוונה מיוחדת לשקר. אחת הטענות שלנו
תהיה שבמקום שאשר, בוגדת בבעלה, יש
לבעל כל הזכות לתפסה בשעת מעשה.
אולם קו המשפט לא היד, ברור מתחילתו•
השאלה שהתעוררה בפני השופט צ׳רנו־בילסקי:
האם יש לדון במשפט זה׳ בו
דנים על פרטים אינטימיים, בדלתיים פתוחות
לקהל או סגורות?
טען עורך הדין טומקביץ׳ ,חברו של כספי:
אנחנו דנים באשה בקיאה ומנוסה. ניהול
משפט בדלתיים פתוחות הוא זכותו של
הקהל, אפילו אם הנאשם מתנגד לכך, על
אחת כמה וכמה שכאן הנאשם רוצה בדלתיים
פתוחות.

קנאת בעלים תרבה מצווה
^ תבן שמכמה בחינות לא תצמח
טובה מניהול משפט מסוג זה בדלתיים
פתוחות. אולם השופט צ׳רנובילסקי צדק
לחלוטין כשהחליט לקיימו בפומבי, תוך
העלמת הקטעים הפורנוגראפיים בלבד.
כי חובה ציבורית היא לתת את הפירסום
הרחב ביותר למשפט זה, על כל עדויותיו
הטראגיות. כי רק בצורה זו ניתן לשפוך
אור בהיר על מצב־ענינים מזעזע, ההופך
את חייהם של מאות אזרחים ואזרחיות,
הגונים ותרבותיים, לגיהינום.
לאור משפט שלום, שוב אין מנוס מהצגת
כמה שאלות נוקבות: כיצד נוצר מצב
הפותח פתח, ואף מחייב, מעשים של
התעללות ברברית, שנפש האדם התרבותי
סולדת מהם? האם אשמים בכך המעורבים
עצמם, או שעם כל פגמיהם, אין הם אלא
קרבנות אומללים של מצב משפטי עכור,
המטיל על המדינה בכוח, בגלל שיקולים
מפלגתיים גרידא, מערכת־שיפוט דתית
מיושנת?
זהו ערכו הציבורי הגדול של משפט
הד״ר שלום. לא הפרטים המבישים שיתגלו
בו צריכים להשפיע על דעת־הקהל׳ אלא
התמונה הציבורית הכללית, הנחשפת במשפט.
אמר הרמב״ם, גם הוא רופא נודע, בספרו
מישנה•תורה :״מצוות חכמים על בני ישראל
לקנא בנשותיהם, שנאמר קינא את
אשתו. וכל המקנא את אשתו, בכנסה בו
רוח טהרה. ולא יקנא בה מתוך שחוק,
ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות־ראש,
ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה.״
אלה עקרונות אנושיים. אולם חוקי־הדת,
המנוסחים, כביכול, ברוח עקרונות אלה,
גורמים לתוצאות שונות מאד — התוצאות
שבאו לידי גילוי כה מחריד במשפט שלום.

במדינה
(המשך מעמוד )9
הכריחה ולמוכרה לידיים בלוזי־מוסמכות,
נתגלתה בהזדמנות זאת במקרה גם פרשת
1 * 11
ייסורי•
אומנם, על עבירה זו חל סעיף־ההתיישנות
שנקבע בחוקת השיפוט הצבאית כלפי עבירות
מסוג זה. אולם הקצין, שמצפונו לא
הניח לו מעולם לעבור לסדר־היום על מעשהו
זה, הסכים מרצונו להעמדתו לדין,
הודה בכל פרטי המעשה והופיע בבית־המשפט
ללא סניגור, כדי להדגיש בדרך
זאת את גודל חרטתו ותחושת־האשמה שלו.
ה דו גמההרעה. התנהגות זו לא ריככה
את יחסו של בית־הדין הצבאי. קבע בית־הדין:
אם טוראי היה נשפט בחומרה על
מעשה מסוג זה, חייב בית־הדין להחמיר
אלף פעמים כלפי אלוף־משנה, העלול לשמש
דוגמה רעה לפיקודיו.
פסק־הדין לא בוצע בכל חומרתו האכזרית.
לפי המלצתו של שר־הבטחון, זכה
אלוף־המשנה, שהחודש נולד לו בנו הראשון
מאשתו השנייה׳ לחנינה, בתנאי שיתפטר
מן הצבא מרצונו. בזאת ירד המסך על הטרגדיה
האיומה של האיש, שלא יכול היה
לתאר לעצמו חיים מחוץ למסגרת הצבא.
צה״ל הפסיד את אחד מלוחמיו המזהירים
ביותר, אך זכה בדבר חשוב במדינה בה
מחוללים ראשי־המשטרה ״טרגדיות״ מסוג
אחר בבית־המשפט: הוא הוכיח כי לא יסבול
שחיתות בשורותיו, ואפילו היא קטנה
כקוצו של יוד.
ובכל זאת, במדינה בה מבריחי רבבות
נחשבים לחברי־כנסת מכובדים, נראה פסק-
הדין שהוצא כלפי לוחם מזהיר שחטא פעם
אחת וחזר בתשובה, כחמור במיוחד.
אסונות הכדור האחרון
״אני אקנה לך אופניים, אתן לך חמישים
לירות, אתן לך הכל, רק אל תצא למחנה
הזה,״ התחנן משה אהרונוב ( )60 בפני בנו
גבריאל, בן ה־ ,12 שביקש לצאת למחנה־קיץ.
אמנם מחנות הקיץ, הם תופעה מקובלת
ושיגרתית ברוב תנועות־הנוער בארץ ובעולם.
עם סיום הלימודים יוצאים רבבות
ילדים ונערים לשבועיים שלושה של חיי
נופש וצופיות בחיק הטבע. אולם משה
אהרונוב ידע, שבנו, יליד אפגניסטאן, תלמיד
בבית־הספר הדתי בר־אילן בתל־אביב,
היה מאורגן בתנועת־הנוער בית״ר, השמה
את הדגש על חינוך חניכיה לצבאיות.
האב הזקן, שאשתו מתה לפני שנתיים
בדיוק, נשרפה חיים בעת שהתהפכה פתיליה
במטבח, חשש מאוד לבן זקוניו, הצעיר
בשמונת בניו ובנותיו, ניסה למנוע ממנו
בכל מחיר את היציאה למחנה. אולם גבריאל
רק צחק, רכש את החולצה הכחולה וכובע-
הסירה של בית״ר, הצטרף אל מאה וארבעים
בני גילו מכל רחבי הארץ, שיצאו למחנה

בקיסריה.
היתד, זו תוכנית האימונים המגוונת שהלהיבו,
את דמיונו של דניאל, משכה אותו
אל המחנה. פעילות מגוונת מעין זו שהובטחה
לו, לא יכול היה למצוא בשום תנועת-
נוער אחרת. היא כללה תרגילי אימון גופני
מסובך, המבוצעים אפילו בצד,״ל רק ביחידות
קרביות: ירידה בחבל משופע מגובה רב,
בעזרת מוט מעוקם (״אומגה״) ,הליכת־זיקית
על חבל, מעבר מכשולים בעזרת חבל נוסח
טרזן.
כל אלה עוררו התרגשות וציפיה בלב הנערים
שזה עתה נטשו את ספסלי הלימודים.
מול פיתוי כזר, היה גם הממושמע בין
הילדים אוטם את אוזניו מפני תחנוני הורים.
אך הקסם הגדול של מחנה־הקיץ, לא
היה כלול בתוכנית, הוכנס רק ברגע האחרון
בלי ידיעת ההורים. נקבע שהחניכים
יחזיקו רובים של ממש, ילמדו איך להשתמש
ואף לירות בהם. היה זה פרט שלא היה
אופייני לבית״ר בלבד׳ נהוג לפעמים בתנועות
נוער אחרות, כמו הצופים, השומר־הצעיר
וד,תנוער,־המאוחדת.
״פתחתי את הניצרה הרגע
הגדול בחייו של דניאל אהרונוב הגיע
כאשר קבוצתו הובאה למקום המטווח. המדריכה,
אסתר חמו ,)20( ,חברת ישוב־הספר
אמציה, לשעבר מפקדת כיתה בצד,״ל,
העולם הזה 1032

נתנה בידיו של דניאל רובה טוטו, היורה
כדורים בעלי קוטר זעיר. היא הורתה לו
כיצד להחזיקו, פקדה עליו לירות אל קופ־סות־פח
שהוצבו במרחק כמה עשרות מטרים
ממנו.
דניאל החזיק את הרובה בידו, כולו רועד
מהתרגשות. הוא תיאר בדמיונו את קופ־סות־הפח
בדמות פורעים ערבים הזוממים
להרגו, צהל כשהצליח לפגוע בהן. גם לאחר
שגמר את יריותיו, ויצא עם מדריכו לשיעור
אחר, לא יכול היה לשכוח את חווית היריד״
התחמק מעיני מדריכו, חזר לשטח המטווח.
הוא רץ כל עוד כוחו בו אל שדר,־ד,אש.
על מה שאירע אחר כך סיפרה המדריכה
אסתר חמו, שנשארה לפקח על יריותיהם של
ילדים וילדות אחרים:
״כולם גמרו כבר לירות,״ סיפרה אסתר,
״נשארה רק ילדה קטנה אחת. התכוננו
לירות את הכדור האחרון. אני זוכרת שתיקנתי
לילדה את צורת אחיזת הרובה,
פתחתי את ד,ניצרה , .ברגע זד, הופיע מהצד
ילד שחצר, את שדה־האש. הילדה נבהלה
ופלטה כדור!״
כדור הרובה פגע ברקתו של גבריאל. הוא
שכב בשח־״ כשהדם שותת ממוחו, העיף
מבט אחרון לעבר רובה הטוטו וקופסות־הפח.
הילדים שנוכחו במקום ברחו בבהלה,
המדריכה עמדה ליד גופתו איבדת עצות,
ניסתה לעצור את זרם הדם בכובעו הבית״רי
של גבריאל .״המדריכים היו היסטריים ולא
ידעו מה לעשות. נשארתי לבדי עם הילד.״
״אינני מערערת על פקודה.׳׳ מט-
ווח־יריות אינו משחק ילדים. גם שלטונות
צד,״ל, העוסקים בחינוכם של חיילים קרביים,
בחורים מבוגרים ובעלי הבנה ואחריות,
מחייבים נקיטת אמצעי־זהירות מקסימליים
בכל מטוזח.
לפי התקנות, יש להניף דגלים אדומים
בדרכי־הגישה למשטח־הירי, להודיע לכל
הישובים בסביבה על היריות, להציב צופים
מיוחדים, שיזהירו את כל הקרב לשטח-
האש. אין להתחיל את היריות כל זמן שאין
במקום חוליית חובשים וכלי־רכב למקרה
אסלן. ליד כל יורה חייב לשכב חונך, אשר
יפקח על יריותיו של היורה.
כללים אלה אמורים לגבי חיילים מבוגרים.
בידיו של ילד בן ,12 חסר תחושת אחריות,
שאינו יכול לצייר בדמיונו לאילו תוצאות
עלולה להביא הלחיצה על ההדק, משמש
הרובה כלי מועד לפורענות, כמו בידי חיית־קרקס
מאולפת. אולם מארגני המטווח במחנה
בית״ר בקיסריה, זילזלו גם בכללי
זהירות יסודיים, לא נקטו, מלבד הנפת דגלים
אדומים, כמעט שום אמצעי־זהירות נוסף
מכל האמצעים הנחוצים והדרושים.
שאלה נוספת שלא מצאה עדיין תשובה
משכנעת: כיצד הצליח גבריאל להתחמק
מעיני מדריכו, שידע כי יורים בסביבה,
לחזור למקום היריות?
העידה אסתר חמו בפני ועדת־ד,חקירה
הפנימית שהוקמה מיד בבית״ר: אני ביתריה,
ואינני מערערת על פקודה. קיבלתי פקודה
לערוך מטווח ממפקד המחנה, וערכתי אותו.
מבחינתי האישית אני מוכנה לחזור עם
ילדים בני אותו גיל למטווח, אך אינני יכולה
להיות אחראית לנעשה מאחורי.״
״נוציא את המסקנות.״ בדירתה,
בשדרות הקרן הקיימת בתל-אביב, ישבה
משפחת אהרונוב שבעה על מותו של בן
זקוניה. להם לא היה איכפת מי אחראי למות
בנם. פרועי בגדים, חובשי כיפות רקומות
כמנהג אפגניסטאן, מיררו גברים ונשים
בבכי קורע־לבבות.
סבתו של גבריאל, שטיפלה בו מאז מות
אמו, ישבה על מדרגות הבית, כשבידיה
צעצועיו של גבריאל. זעקה הזקנה :״היה
לו כובע קאובוי, היד, לו אקדח צעצוע, היו
לו ספרים וגולות. בשביל מה היה צריך
רובה? אין זמן? אין זמן?״
האב ישב בחדרו המום, כאדם שעולמו אבד
עליו, מילמל חרישית :״הם באו ואמרו לי
שהוא נפצע. ידעתי שזה לא נכון. ידעתי
שגברי שלי איננו, הוא מת.״
נראה שמותו המזעזע של גבריאל אדרו־נוב,
זיעזע גם את קוד המחשבה הצבאי של
נציבות בית״ר. הודיע השבוע יעקב ליברמן.,
קצין שלטון בית״ר :״אנו לוקחים על עצמנו
את כל האחריות הכספית. אנו נוציא את
מסקנותינו מהמקרה. להבא לא יכלל ספורט
הירייה בפעולות ילדים מסוג זה.״

מוו תבמ טוו ח

ההרוג גבריאל אהרונוב, שאמו נהרגה
לפני שנתיים באסון .״שגיאתו היתה שהיה
חסר פחד,״ אמר גיסו. יום אחרי קבלת
הידיעה על מותו קיבלה המשפחה דרישה
מבית־הספר לשלם אגרה בסך 25ל״י.

המדריכה אסתר חמו, חברת משק־ספר.
השבוע כתבה להורי הילד :״אין כאן מקום
להתנצלויות גבריאל היה חניך שלי.
אהבתי אותו. עשיתי למענו כל מה שיכולתי
כמדריכה. הלוואי והכדור היה פוגע בי!״

הצע צו עי ם המיותמים של גבריאל נשמרו בפינתו כפי שהניחם, מעידים על נטיתי
הצבאית. הספרים הס ספרי לימוד, ספר ידיעת הארץ וספרות יפה מסוג אוהל הדוד טום•
משטרה והכסף איננו
כל משטרה בעולם המכבדת את עצמה
רוכשת לה מודיעים בקרב אנשי העולם
התחתון ובמקומות המועדים למעשי־פשע.
מודיעים אלה, המקבלים את שכרם לאחר
שמתברר כי ידיעותיהם התאמתו, הם העוזרים
בדרך כלל למשטרה לתפוס את העבריינים
לפני ביצוע העבירות למיניהן,
והם עמוד־חתווך של עבודת־ד,בילוש.
גם משטרת ישראל מסתייעת במודיעים,
במידה שתקציבה מרשה לה זאת. משום כך,
כאשר הופיע בתחילת חודש זר, במדור הבילוש
של משטרת תל־אביב אחד ממודיעי
המשטרה, ומסר כי בבית־קפה ברחוב 60
ביפו עוסקים במסחר סמים מסוכנים, החליטו
בלשי המשטרה לתפוס את הסוחרים בשעת
הפעולה.
חמשה; שיצאו.״ המשטרה נתנה ל
מודיע
50ל״י, סימנה את מספרי השטרות.
הסכימה עם המודיע כי הוא ינסה לרכוש
חשיש בבית־הקפה וייתפס בשעת ביצוע
העיסקה.
הכל פעל ככתוב בספרי־ד,בלשים. אנשי
מארב המשטרה ראו את המודיע כשהוא
נכנם לבית־הקפה של שערבני ובנימין לוי
ביפו. ברגע שד,מודיע מסר את הכסף לאדם
מסויים לא התאפקו הבלשים, פרצו לבית*
הקפה עוד לפני שד,מודיע קיבל את תמורת
כספו. בתרועת־נצחון, כאנשים הבטוחים בפרי
עמלם, ניגשו לקצור את הקציר.
הבלשים סגרו את מבואות הקפה, ערכו
חיפוש מדוקדק בין כל היושבים בו. להפתעתם,
לא מצאו השוטרים לא את הכסף
ולא את החשיש. כשכל חיפושי השוטרים
העלו חרס, עלתה חמתם. הם עצרו חמישה
מד,שותפים של בית־הקפה.
אך כשניסתה המשטרה להוציא ׳פקודת־
(המשך בעמוד )14

במדינה
(המשך מעמוד )13
מעצר נגד החמישה, התערבו עורכי־הדין
נתן קנת וזאב רוזובסקי׳ הוכיחו לבית־המשפט
כי העצורים לא עברו כל עבירה.
הם שוחררו.
מדור הבילוש נשאר ללא חשודים, ללא
חשיש — וגם ללא חמישים הלירות שנתנו
למודיע.
פשעים האביר על סוס הכסף
כעשרים וחמש שנה חיפתה אהובה זדרמן
לנסיך חלומותיה. מאז הגיעה לגיל בו
נערות אחרות מתקשרות לחיי משפחה,
חיפשה היא אחר הגבר עמו תוכל למות
את משפחתה. למרות שהשנים נקפו בזו
אחר זו, מבלי שיימצא המועמד המתאים
לנשואים, לא התגנב היאוש ללבה של אהובה.
גם כשהגיעה לגיל ,45 הוסיפה להאמין
כי בוא יבוא היום בו תמצא את בחיר לבה.
והיום הגיע. אהובה התגוררה בבית־וזחלו־צ
1ת בתל־אביב, עסקה בעבודות שונות,
חסכה לעצמה סכום כסף לא גדול כנדוניה.
באחד הימים הכירה באמצעות מכר את
מרטין רזמיביש 33 הגבר הצעיר גילה
מיד ענין בלתי־רגיל באשה המבוגרת ממנו.
הם החלו לבלות יחד, ולאחר תקופה קצרה

אדם״ .מאז עלה ארצה לפני חמש שנים,
נעצר כמה פעמים בעוון שוטטות. למשטרה
לא היה נגדו שום חומר־אישום אחר.
כשנעצר בפעם הראשונה, קרה משהו
בלתי נעים: אלפרד התעלף. באין אונים,
הצליח יותר מאשר בהתפרצות אלימות:
סמל רך־לב שיחרר אותו מיד.
לקח זה של נצחון שיטות אי־האלימות
לא נעלם מעיני אלפרד. מאז, בכל אחח מ־פגישותיו
התכופות עם החוק, התעלף בדייקנות
של שעון. נראה כאילו יש לו אלרגיה
מובהקת למראה מדי משטרת־ישראל.
זהותמ עו לפת. השבוע הובא אלפרד
שוב לבית־המשפט, נאשם באי־נשיאת תעו־דת־זהות.
אך אם מישהו פיקפק בזהות האיש,
מיהר הוא לספק את סימן ההיכר המקובל:
הוא התעלף כדרכו.
אך הפעם לא הועילה השיטה הגנדאית.
שופט־השלום הירושלמי חיכה עד שאלפרד
יקום מעלפונו, בישר לו את הבשורה: חמש
לירות קנם. למשמע הדברים צנח הנאשם
ארצה׳ התעלף שנית.

דרכי אדם
או״ב העיד
את הקצב זליג מרקוביץ משוק הכרמל

נאשם אלפרד מתעלף בגית־המשפט
5ל״י לסתם פרא־אדם

מאוזן .2 :ספרי איוב, משלי, תהלים בכינויים המשותף ; .6
בוקר ; .8סיגרית וירג׳יניה ; .10 סופו להעשות תיש ; .12 חם לשם ;
.13 אל; .14 רב־אלוף; .15 אין ליצרו מאין; .16 כמו בריח; .18
מסך; . 19 יישוב ליד עכו; .21 המוכר מחפש אותו; .24 סגן ראש
עיריית ירושלים לשעבר; .25 פאניקה; .28 רעדה; .29 ממנו
נופלים, בדרך כלל, אל הפחת; .31 בן יהודה; .32 שום דבר;
.34 אחי שם ; .35 סופר אידי ; .36 ילדים ; .37 מקל ; .39 אל ; .40
נשיא קוריאה; .41 אבר גוף פנימי; .42 תה מוכן בצורת אבקה;
.44 מפלגה ישראלית; .46 ארון מזונות; .48 תפקידו של מודד;
.50 ליפט, אבל בעברית; .51 כמעט כל תושב לונדון הוא כזה;
.53 אחת מעשר המכות; .54 עני; .56 תבואה; .57 מידת נפח
תלמודית; .58 הוא חייב לקוב את ההר; .60 שכנה צפונית; .62
בית; .64 חודש עברי.
מאונך .1 :חלק הרובה; .2שם פרטי, לנקבה; .3שרף ממונה
עליו ; .4יונה ; .5צורה גאזית ; .6אבן קשה מאד ; .7עתון המופיע
אחת לשלושה חודשים; .8נצח ישראל לא ישקר; .9מלומד; .10
שם תנ״כי; . 11 אליקנט, למשל; . 17 יישוב של השומר הצעיר;
.19 ספורט שימושי; .20 אות הנצחון; .21 שכונה ירושלמית; .22
יחידת חשמל; .23 קיפוח; .25 בין השוקיים לירכיים; .26 מלה
שכיחה בין עשרת הדיברות; .27 קוראים אותה, בכל שבת, אחר
פרשת השבוע; .28 בטן; .30 אם כל חי; .31 פתח־תקווה, למשל;
.33 מיטה ; .38 מגש ; .41 קול הפרה ; .43 מלח או פלפל ; .44 מודד ;
.45 בעלת האצבעות; .47 ניב עממי; .48 באריקדה; .49 הסבר
ענייני; .50 דימנזיה; .52 יוצא גרמניה; .55 מצליפים בו; .56
אות עברית; .59 כן, באנגלית; .61 מנהיג רוחני יהודי; .63 אוי.

השתכנעה אהובה כי סוף־סוף הגיע היום
לו חיכתה כל חייה. היא הציגה את נ־רטין
בפני חברותיה כמועמד להיות בעלה׳ התפארה
כי הצליחה לרכוש לב גבר צעיר
ממנה.
מרטין לא היה גבר סתם. הוא הציג את
עצמו כאדם עשיר, בעל בית ברחוב אבן־
גבירול, שלרשותו עומדות מספר מכוניות
עם נהגים פרטיים. מלבד זאת היה שותף
גם במספר מפעלי־תעשיה. מובן שנוכח
רכוש זה לא היה ספק בלבה של אהובה,
שמרטין הוא אלוף נעוריה המאוחרים.
תאונהקטנה. לפגישות השניים היה
מרטין מופיע תמיד במכונית פרטית, נהוגה
בידי נהג. באחד הימים התפלאה אהובה,
כאשר מרטין בא לפגישה ללא מכונית. הוא
סיפר לה כי נהגו נפצע בתאונה, ועליו לשלם
שלושת אלפים לירות פיצויים. לאיל־ההון
רזריביש היו חסרות אותה שעה רק
מאתיים לירות לתשלום הסכום במלואו.
אהובה הביעה מיד את נכונותה לעזור
למרטין. היא הילוותה לו את מאתיים הלירות.
ככל שהפגישות בין השניים נעשו
אינטימיות יותר, גדל תיאבונו של מרטין.
אולם אהובה היתד, בעלת נסיון. להיטותו
הגדולה של מרטין לכסף עוררה את חשדה.
חקירות דיסקרטיות הבהירו לה כי הוא
חסר פרוטה ורכוש.
נוכח עובדות אלה החליטה אהובה כי יהיה
עליה להוסיף לחכות לבחיר לבה האמיתי.
את מרמין, האביר על סוס־הכסף, תבעה לדין
על הוצאת כסף בטענות־שווא.

דרכי חיים
שיעור מעדף
אלפרד אינו פושע מועד. סמל־משטרה
וותיק הגדיר אותו, בסלחנות, כ״סתם פרא

הכירו הכל. לשונו החדה והעוקצנית, וכן
ידיו האיתנות, המניפות את הגרזן וחותכות
את הבשר, היו לשם דבר בשוק.
לכן, כשנעלם מחנותו לפני שנים מספר,
תמהו הכל. אולם תמהונם לא נמשך -זמן
רב. שמועות שונות הגיעו לאזנם. את הידיעה
הברורה ביותר הביא מרקוביץ עצמו.
הוא חזר לחנותו. חסרו לו שתי רגליו
וידו האחת.
פצעפ עו ט. מ״ שם לב לפצעון קטן
הפורח על הרגלי לא איש כמו זליג מר־קוביץ.
אולם כשהחל הפצע מתפשט, החל
הדבר מדאיגו.
משחות שונות, שהוצעו לו על־ידי חבריו,
לא הועילו מאומה. כשפנה לבסוף
לרופאים, התבררה לו האמת האיומה: הוא
חלה במחלת בירגר.
מאז החל להידרדר במדרון. את חנותו
נאלץ לסגור. את אשתו האהובה נאלץ לגרש.
בנותיו התרחקו ממנו. בהדרגה הפך
לשבר כל.,
קטיעת איבריו היתד, הנקודה האחרונה
שהביאה למשבר. מרקוביץ הגבר ׳,ששמחת-
חיים פיעמה בו במשך 24 השעות שביממה,
ניסה להתאבד. לצערו הרב ניצל. כשפקח
את עיניו, מצא את עצמו קשור למיטה,
כשמסביבו אחיות. האמת העגומה התבררה
לו מיד. הוא מצא את עצמו בבית חולי-
רוח. קרא מרקוביץ :״לו הייתי יודע מה
טומן לי הגורל, לא הייתי מתאמץ להינצל
מידי היטלר״.
שהותו בבית חולי־הרוח לא נמשכה זמן
רב. כשיצא משם מצא את עצמו בלי פרוטה
בכיסו, נאלץ להתגורר ברחובות על
עגלתו, אותה קיבל מרשויות העזרה הסוציאלית.
בדמעות
בעיניו אמר הגבר, שסימני גבריותו
עדיין חרוטים על פניו :״אפילו אם
העולם הזה 1032

אדע שאגווע ברעב, לא אקבץ נדבות. כל
זמן שאני חי, אשיג בכוחות עצמי את
פרנסתי!״
גווע מרעב. על גבי עגלתו החל זליג
מרקוביץ מטלטל את עצמו בחוצות תל־אביב.
למזלו נתעוררה תשומת־לבם של
נדיבים למצבו, ניתן לו אשראי לקבלת עטי
גלובוס. הוא הצליח לפרנס את עצמו, אם
כי לא ברחבה.
בכספו הראשון שכר לעצמו חדר. פניו
החלו מקבלות את צבען הבריא. אולם באותו
יום שמצב רוחו היה משופר מכרגיל,
הופיעו פקחי עירית הל־אביב, החרימו את
כל אשר ברשותו, השאירו אותו חסר כל.
מעל עגלה מקולקלת, שאדם נדיב־לב, ה־מכירו
מימים עברו, דוחפה, פונה עתה
הנכה מרקוביץ לכל אשר לב לו בשאלה:
״האם זה הוגן לקחת את מקור המחיה של
נכה כמוני? האם אני התופעה האחרונה המפריעה
לנקיון העיר מרוכלים?״ מוסיף
זליג מרקוביץ :״יבורך האדם שיעזור לי,
אבל בינתיים אני גווע מרעב!״

כל ישראל
ה שתזכו ת מפלגתית
תעמולת כחירות חדשה במינה בישראל
הופעלה על־ידי מפא״י ערב הבחירות
למועצה המקומית הדר־רמתיים שנערכו השבוע:
בשבת האחרונה שלפני הבחירות
הובאו למושבה עשרות משאיות, שהובילו
כל דורש לרחצה בים. עובדה זאת לא תמנע
כמובן את הדתיים מלחזור לקואליציה
במועצה המקומית הדר־רמתיים רשת
טלפונים פנימית הוקמה לאחרונה בכמה
מקיבוצי השומר־הצעיר, שמטרתה העיקרית
היא: להזעיק את האמהות המיניקות ממקום
עבודתן אל בית־הילדים בכל פעם שפרי
בטנן תובע את מזונו בכל פה מקומה
של הקללה כצה״ל -נושא זה נחקר
באחד הגליונות האחרונים של שבועון הרבנות
הצבאית מחניים, אשר אסר מלחמה
נגד ניבול־הסה. מקורית במיוחד היתד, הדעה
שהביע רב״ט צעיר אחד (בניגוד לדעה השלטת
בכתבה) :״יש וקללה עסיסית נחוצה
להרמת המוראל מכשיר טלפון
משופר, שבו תמלא לחיצה על כפתורים
ממוספרים את מקום החיוג המקובל כיום,
הומצא על־ידי שלושה סטודנטים בטכניון
קולנוע סרטים
מ צוחק למי?
רשימותיוי שד המיג׳ור טומפסון
(אופיר, תל־אביב; צרפת) היא קומדיה צרפתית
מצויינת, לפי ספרו רב־המכר של פייר
דנינו, הנושא את אותו השם. מיג׳ור טומם־
סון (ג׳ק ביוקאן) הוא איש צבא בריטי
בדימוס, אשר נשא אשד, צרפתיה (מרטין
קרול) ,הקים את ביתו בצרפת. בארץ הזרה,
הוא רואה לנכון לבקר את מנהגיהם ואפיים
של הצרפתים, מפרסם את ביקורתו ברשימות
הומוריסטיות. בהומור אנגלי, כמובן.
מיג׳ור טומפסון לועג לכל. במיוחד הוא
שם ללעג את אותם מנהגים קרתניים קטנים
של הצרפתים, כמו הטירוף ואי־הזהירות
בנהיגת מכוניות, או הנוהג ללחוץ ידיים
בכל הזדמנות. הוא לועג לחשדנותו המופרזת
של הצרפתי, המתחיל לחשוד באמו
משעה שהוא יונק, חושד בתפריטי המסעדות,
בשעון הציבורי, בבתי־ד,מרקחת וב־מבקר־הרכבת.
צדדים
צרפתולוגיים אחרים של הנפש
הגאלית, שמייג׳ור טומפסון רואה אותם כמגוחכים
הם: ביורוקרטיה חסרת־תועלת,
אהבת המולדת מבלי להכיר אותה, להיטות
חולנית אחר נשים צרפטאליות ודאגה קלה
לשלום הכבד. כל הדברים האלה נראים
לאנגלי הטיפוסי, כמיג׳ור טומפסון, מטופשים
ומעוררי גיחוך.
עצה לליל הכלולות. מובן שטומפסון
רואה באופיו ובמנהגי ארצו את שיא השליטות.
הוא סבור שטבעי לשכון בבית
המלא פוחלצים וראשי חיות־טרף מכל המינים׳
לחנך את ילדו מגיל רך ברוח צבאית,
לנהל פלירט תוך כדי רכיבה על סוס ולמות
מות־גיבורים במירוץ־סוסים. אין הוא רואה
כל מקום לצחוק בעובדה, שחותנתו יועצת

שני צעירים לכושי שמלות

שו עלהמדבר (ארגמן, תל־אביב; מצרים)
הוא סרט מתוצרת מצרים, שזכה לעלות
על הבד הישראלי רק משום שגיבוריו
מדברים צרפתית ולא ערבית, כך שלשונם
נמצאת בצד הנכון של הסואץ. אין זה
סרט גדול, והוא אף רחוק מלהיות סרט
טוב, אולם אין ספק שזהו סרט מעניין.
יותר מכל הוא מעניין משום שהוא מהווה
הוכחה לאיזו רמה טכנית ודרמתית הגיעה
תעשית הקולנוע המצרית בנתונים, שבסרט
זד, הם פחותים בהרבה מאלו שישנם לקולנוע
הישראלי.
עלילת הסרט היא ערבנאלית למדי, מיועדת
לצופה הקולנוע הממוצע במרחב. מסתבר,
ששבטי־צוענים הגיעו גם למדבריות
מצרים. שם הם נוהגים להשתמש בנשותיהם
היפות על מנת לפתות עוברי־אורח למטרות
שוד. אלא שהפעם מוצאים להם הצוענים
מתחרים ראויים להם בשבטי הבדואים הנמז
צאים באותן מדבריות. ההבדל היחידי בין
צועני לבדואי, לפי הסרט׳ הוא בכפיה הצבעונית
שחובש הצועני ובאצילות הבדואי.
על רקע מדברי, הדומה מאוד לערבות
הנגב הדרומי׳ ועל רקע מוסיקלי של פעיית
עיזים מתמדת, חוטפים הצוענים את בתו
של ראש שבט בדואי. כשהם מנסים לשדוד
את בנו של ראש שבט בדואי אחר, מתאהבת
בו הצועניה. המדומה (,סמיה ג׳מאל).
בן ראש השבט משתחרר משביו, נלחם
בשבט הצוענים ולוקח לעצמו לאשה את
הצועניה, המתגלית כבת השבט החטופה.
אטרקציה מרכזית בסרט היא כמובן סמיה
ג׳מאל, המופיעה בסדרת רקודי בטן שאין
למצוא להם חיקוי בשום סרט הוליבודי.
רקודים אלה הם גם המתרצים את תלבושת
הריקוד המיני־מאלית בה מופיעה סמיה
לאורך כל הסרט, נותנים לאברי גופה
לרענן כרוח־ים את האווירה המדברית.

חלל ריק בחזה
סרטה דואחרץ של מלכת החזה הר,ו-
ליבודית ג׳ין מנספילד — נערה ללא תועלת,
גורם למהומות בערי ארצות־הברית. עלילת
הסרט, הנרקמת סביב תכונותיה השופעות
של ג׳ין בשטח היחיד שבו לא קיפח אותה
הטבע, וסביב רקודי הטירוף החדישים, עוררה.
את חמת הכנסיה והצנזורה המקומית
במדינות רבות בארצות־הברית, שאסרו את
הצגת הסרט בטענה ש״העירום ד,וולגארי
של שחקנית מנספילד מזיק למוסר
גדודיה גרהאם (האיש שלא נברא) זכתה
לפירסומת סנסציונית בעתונות לאחר ש־הסתכסכה
עם רופא העצבים שלה. גלוריה
לא הסכימה למסקנות רופאה, לימדה אותו
שיעור באיגרוף לעיני קהל לאחר
ההצלחה הגדולה לסרטו של מייק טוד
מסביב לעולם בשמונים יוס, מתכנן גם
הבמאי דריל זנוק סרט דומה, שיוסרט בתריסר
ארצות בהשתתפות עשרות כוכבים
טביעתה של האניה נייטאניק,
לפני שני דורות, תועלה על הבד על־דיד דריל
זנוק כיום בו הודיעה כוכבת־הסרטים
שרי נורת על גירושיה מבעלה,
היא הודיעה כי מידת חזה היא 36 אינץ/
ולא 38 כפי שטענה עד אז.

תזכיר
זה קרה אפריל

העולס חזה 1032

רקוד בטן מדבר

יומן החדשזת

נעצרו על־ידי המשטרה בכניסה לקולנוע
דן בתל־אביב, בו הוצגה הצגה מיוחדת לנשים
של הסרט אנו רוצים בילד. השניים
הסבירו כי ניסו לקיים התערבות.

ב* 10 לאפריל ניבא מדור תצפית של
העולם הזה 1017״אל תופתע אם תשמע
על נסיון אמריקאי להפיל את גמאל עבד
אל־נאצר.״ השבוע הועמדו לדין צבאי במצריים
שנים־עשר נאשמים חשובים, ביניהם
שרים לשעבר וקציני־צבא, הנאשמים בכך כי
בחודש אפריל ניסו לחולל הפיכה פרו־אמריקאית
מסילת הכרלל באר־שבע—אילת
היתד, אחד הנושאים המרכזיים
שנידונו בהרחבה במסגרת כתבת הענק הקרב
השני על אילת (העולם הזה ,)1004 שהסבירה
את חשיבותה המכרעת של המסילה
לפיתוח אילת והערבה, בניגוד לדעתם השלילית
של שר־האוצר וראש־ר,ממשלה,
ותמרוני־הדחיה של שר־ד,תחבורה. השבוע
הגיעה וועדה ממשלתית בינמשרדית למסקנה
כי סלילת קוו־הרכבת באר־שבע—אילת היא
כדאית מבחינה כלכלית ורנטאבילית כאחת.״
דחיית הקמת המסילה במשך שנה אחת
העלתה את מחירה המשוער בעשרה מיליון
לירות ישראליות, קבעה הוועדה
חקירה מיוחדת בפרשת התפטרותו
וירידתו של יונה איטלברג, קצין ד,בטחון
של משרד המסחר וד,תעשיר( ,העולם הזה
)1028 נפתחה השבוע לפי הוראות נציב
שרות המדינה, שהכחיש תחילה כאילו יש
מקום להאשמות שהוטחו כנגד איטלברג ב־העולם
הזה ובעתונים אחרים. בינתיים שיגר
איטלברג עצמו מכתב לאחד העתונים, הכחיש
כיי היגר מישראל לצמיתות, וכי חיסל
את עניניו בישראל בחשאי .״אחזור בעוד
שנתים,״ הבטיח איטלברג במכתבו
לחמש שנות מאסר נידון השבוע בתל־אביב
ישראל קורנגולד־זהבי, המכונה ״חוסי־ד׳ל״
,שסיפורו האישי צריך לדעת לרמות
התפרסם בהעולם הזה 1024 לאחר שהודה
במעשה הרמאות האחרון שביצע ברמת־גן,
ללא ההצלחה הרגילה שלו.

פתית, יאבדו את מחצית שנינותו של הסרט,
המוטבעת בחידודי־לשון צרפתיים. אולם
גם החצי השני דיו כדי לגרום הנאה מלאה
מקומדיה תרבותית מעודנת׳ שאינה מונעת
את רעמי צחוקו של הקהל.

תדריך

כוכבת מאנספילד
הכל במקום אחד
לאשתו לפני ליל־ד,נשואים :״אני יודעת
שזה דבר מאוד מגעיל, אולם תעשי כמו
שעשיתי אני בליל־ד,כלולות עם אביך: עצמי
את עיניך ותחשבי על אנגליה!״
בצורה זו מעלה פרסטו סטרוג׳ ,הבמאי,
שני אבות־טיפום על הבד: את טומפסון האנגלי
וטופין הצרפתי (נואל נואל) .הם עוקצים
זה את זה ברוח טובה, כנאה לשותפי
מיבצע סואצרפת, מביאים למסקנה שלכל
עם וגזע מנהגים אופייניים לו, הנראים
בעיני זר כמגוחכים. צופים שאינם מבינים צר
אלה
הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
נ ע ונ ד — (אלנבי, תל־אביב) סרטונים
אילמים של צ׳ארלי צ׳אפלין מתקופת
מלחמת העולם הראשונה, בהעתק מחודש,

• התינוק ואנית הקרב (חן, תל-
אביב) מה קורה כששני מלחים נאלצים
להסתיר תינוק באנית־מלחמה, בקומדיה
בריטית אופיינית.
9בתי הסוררת (מגדלור, תל-אביב)
זרע הפורענות מגיע לבריטניה, כשסילביה
סימס מנסה לחקות את מה שעושה ג׳ימם
דין במרד הנעורים, עולה עליו בהרבה.
• עני! (אדיסון, ירושלים) שלש שעות
הקרנה מעלות את האפוס של מדינת טכסם
כפי שראתה אותו הסופרת עדנה פרבר.
עם ג׳ימס דין, אליזבט טיילור׳ רוק הדסון.

.בור! זיסנהעו לישראל נעם

ספורט

נותצה גרוני
וכן גס אני
ת וד ו ת
ל פיי לטר

מעשנים נהנים מסיגריות

״ עדן ״ מעל לכל האחרות, על

סיפוק והנאה יהיו מנת חלקך. הפיה המסננת המיוחדת

״עדן*

״עדן•

20 סיג 560 פר

קודם כל יכולתי לראות שכל הבחורים
שבעים מכדורגל, וזה ניכר ביחסם למשחק.
אין ספק שי״א הכדורגלנים הראשונים של
הנבחרת הם הטובים ביותר שישנם כיום
במדינה. השאר הם רק תיירים. לכן היה
רצוי שאם כבר יקהו תיירים למשחק נגד
אינדונזיה, שיקחו את אלה שעוד לא נסעו.
צדק זה צדק.

כדורגל בברכת־שחיה

עדיין המשובחות ביותר.

הרהר בדבר ועשגת
הפילטר

המע 1ד ה

בי שר אל

£105

לאחר שנים של מש
חק בנבחרת ישראל
ניתנה לי ההזדמנות לר
אות את הנבחרת בתוו
צופה ביציע. אין אב
חושב למתוח ביקורה
על שחקנים שרק אתמו>
שיחקתי לצידם׳ כי
דרך כלל קל
ביקורת כשיושבים על
היציע, אולם ככדורגלן, ששיחק כמעט בכל
הנבחרות הארציות בשנים האחרונות, אנסה
לנתח כמה תופעות שראיתי במשחק.

במסלול

היו הראשונות בישראל עם פילטר -הן

סיגרית

על משחק המבחן שנערף השבת
כין נבחרת ישראל למכבי נתניה,
שהסתיים בתוצאות 4:2לטובת ה נבחרת,
כותב יוסלה מירימוביץ׳ :

אולם הנבחרת ששיחקה בשבת עדיין אינה
נבחרת במלוא מובן המלה. נבחרת טובה
וראויה־לשמה יכולה להיווצר רק על־ידי שיפור
רמת־המישחק של כל קבוצות הכדורגל
בארץ, וזאת עוד עבודה לשנים.

״ עדן ״ הוא קל וחלק

מצננת ומטהרת את העשן. סיגריות

מבחן למישחק־המבחן

הנבחרת כולה הגיעה כמעט ל־ס 600/מהרמה
אליה היא מסוגלת להגיע. ההגנה היא
פחות או יותר מושלמת, ולדעתי יש להכליל
את המגן אמציה לבקוביץ׳ בין י״א
הראשונים. בהתקפה ובשורת־הרצים מגיע
כל שחקן ליכולת טובה באופן אישי, אולם
החסרון נשאר כתמיד מישחק־הצוזת. שייע
גלזר למשל׳ היה בחצי השעה הראשונה די
גרוע, כירן שרצונו העז לא עלה בקנה־מידה
אחד עם יכולתו. אולם כשהחל לשחק מיש־חק־צוות,
עלתה רמת מישחקו בהרבה.
טוב עושה יאזבנצ׳יק, המתרגל את הנבחרת
במישחקים רבים ככל האפשר. רק בדרך
זו אפשר להרגיל את הקבוצה במינימום
של זמן לשחק מישחק־צוות. כמו כן היה זה
שיקול נבון לבחור בתחילה צוות מצומצם,
מתוכו תיבחר הנבחרת.

שום טעמן המשובח המופק מעלי טבק מעודנים מאיכות
מעולה. עשונן של סיגריות

כדורגל

האיש

אשר

0-11

פשט

את הרגל, בגלל הפרסום...

.. .רא הפרגזוב טרו, וזגז גוזרירה
(רוגז הוא !2הצן הדי) ארא בגרר
הפדנוום טהוחזרהו נווטה דרך
פרסום

צמוגו

תל־אביב, אלנבי ,56 טל 66081 .

^0ב11

מ 1נעריחזיעה
מחסל חידקים מהעור
תוצרת ״עדיף״ נע״ מ

ללי בית״הלוי, מאמנה הותיק של
קבוצת הכדורגל מכבי תל־אביב ד,תפוטר
מתפקידו. ג׳רי הגיש את התפטרותו לאחר
שלפני שבועיים נרמז לו, כי ועד הקבוצה
עומד לסלקו עקב ההתמרמרות הגדולה בקבוצה
נגדו. מכבי תל־אביב תזמין כנראה
מאמן הונגרי שעות מספר לפני
שנבחרת ישראל עמדה לשחק את מישחק־המבחן
שלה נגד מכבי נתניה, הופיע נחום
סטלמך במחנה האימונים, הביע את רצונו
לשחק. המאמן היוגוסלבי׳ יאזבנצ׳יק, סירב
להתיר לו לשחק עד שלא יחל באימונים.
כידוע, היה סטלמך בירח דבש עד שבוע
זר קבוצת כדורגל מקפריסין מחפשת
מאמן ישראלי. התנאים שמציעה הקבוצה
הם מצויינים, כולל משכורת בסך
600ל״י לחודש, אולם עד כה לא נמצא מאמן
שיסכים לנסוע לאי השכן הברד
רגלן הצעיר והמבטיח של הפועל תל-
אביב, גדעון טיש, הוצא מסגל הנבחרת. באחד
הימים נזרק טיש על־ידי חבריו לבריכת
השחיר, בפנסיון בו שוהה הנבחרת. המאמן
ראה אותו רטוב, היה משוכנע כי טיש יצא
מהבריכה, למרות שאינו יודע לשחות. בפעם
אחרת פקד המאמן על טיש לקפוץ למים
והוא סירב, בטענה שאינו יודע לשחות.
המאמן ראה בכך עבירה משמעתית והוציאו
מהנבחרת אליעזר שפיגל, מאמנה
לשעבר של קבוצת הכדורגל מכבי פתח־תקוה,
יחתום השבוע על חוזה לאימון יריבתה
המושבעת של קבוצתו בעבר — הפועל
פתח־תקוה. שפיגל שימלא את מקומו של
גיבונם בקבוצה, התקבל על דעת עסקני
הפועל לאחר ויכוחים והתנגדות אישית מצד
כמד, כדורגלנים קבוצת הכח סיד־ניי,
אוסטרליה, קבוצתו החדשה של ג׳ק
גיבונס קיבלה את פניו ביום בו הגיע
לאוסטרליה במשחק כדורגל בו נחלה הפסד.

אנשים
חג ביו אבל
תשורות משמחות־לבב הביאה אתה השבוע
פו ד ה כן *גו ריון בסיירה ביישובי
פרוזדור ירושלים: היא נשאה בידיה שני
סלי־נצרים מלאים בובות, חילקה אותן בגני-
הילדים של יישובי־העולים כאשר ביקרה
השבוע אצל הסופר ש מו א ל יו ס ף
?ן גנץ חבורת ידידים שנטלה לידיה יוזמה
לארגן את חגיגות יובלו השבעים, הסביר
עגנון למבקריו כי יום־הולדתו הוא יום
פסול למסיבות, מאחר שהוא חל ביום האבל
על חורבן בית־המקדש, התשעה באב .״לא
לחינם נולדתי בתשעה באב,״ הסביר עגנון,
״הבטחתי עצמי מראש מפני מסיבות יום־
הולדת כאשר נולד השבוע, לאחר
שבע שנות נישואין, בן ששי למשורר או רי
צ בי ג רי נברג בן ה־ 62 ולאשתו עליזה,
הסביר המשורר למקורביו :״בימי השואה
הושמדו באירופה קרוב למאה נפשות מבני
משפחתי. אני סבור שכל אדם צריך לעשות
מאמץ על־מנת להחזיר לעם בנים כמספר
הבנים שנגזלו ממנו בידיים טמאות המלחין,
המנצח והצ׳ליסט הצרפתי פו ל טור*
ט ליי ה חזר בו סופית מכוונתו להשתקע
בישראל, כתושב קבוע של קיבוץ מעברות
בעמק־חפר. כך מסתבר מידיעה שהגיעה
השבוע מפאריס, בה נאמר כי טורטלייה נתמנה
לפרופסור בקונסרבטוריון של פאריס
כאשר דנה הכנסת בחוק העיזבון,
נזכר ח״כ חרות יליד ירושלים ד״ר
ב ני מין א כ ני א ל במנהג קבורה ירושלמי
מיוחד במינו: כאשר קוברים את המת ומתחילים
לשפוך עפר אל תוך הבור׳ אומרים
אליו תחילה :״אנו מבקשים את סליחתך,
אבל אנו נוהגים בך כמנהג ירושלים.״

חייו של סוכן לא־כפול
המקום הראשון אשר אליו הלך סגן־
המפקח הכללי של המשטרה ע מו ס כן*
גו רי ץ לאחר פירסום פסק־הדין במשפטו
נגד שורת המתנדבים, היה ביתו של ישעי
הו שיי ק ה ירל,ו;י. במקום ערכו
המסובים לגימת קוניאק הגונה, שהסתיימה
בנשיקה מצלצלת שהעניק עמום לאשת י
דידו
הזמרת יפה ירקוני במצב רוח
זועף הרבה יותר היה השבוע המפקח הכללי
של המשטרה יחזקאל סהר, שנראה ימים
מעטים לאחר פסק־הדין כשהוא מקנא לכבודו
של החוק בצורה מוזרה. באמצע
רחוב תל־אביבי עצר סהר את מכוניתו המשטרתית,
כדי לרשום בעצם ידיו דו״ח על
עבירת תנועה לנהג שנסע לפניו בהפסקה
במשפטו של יעקב חרותי, ניגש
אחד העתונאים אל העד דן זרניצקי, איש
הש.ב ,.ושאל אותו אם הוא עומד ללכת
בדרכי עד קודם, איש הש.ב. אריאל אלי־אשווילי,
שאותו סידר הש.ב. בעבודה
במכרות הנחושת בתמנע .״האם גם אתה
עומד לעבוד בתמנע?״ שאל העתונאי. השיב
זרניצקי ברצינות עמוקה :״לא, כי אני לא
סוכן כפול מקרה לא־נעים אירע
בפאריס לשחקן הבינוה שלמה כר*
שכיט, כאשר החליט למתוח את אחד המלצרים
הפאריסאיים וקרא לעומתו בצרפתית
שוטפת :״הגש לי בבקשה בר־שביט
מטוגן.״ המלצר לא התבלבל, השיב מיד
בעברית צחה :״בר־שביט מטוגן אין לנו,
אבל מבושל יש.״ התברר, כי היה זה יורו
מישראל, שהכיר היטב את פרצופו של בר־שביט
עוד מן הימים בהם הופיע בהצגת
בערבות הנגב בעל אוסף האוטוגראפים
והפורטרטים אכרה ם שרון, הטוען מזה
שנים רבות כי היישוב בישראל מנהל את
חייו בפזרנות יתירה ומזיקה, החל לאחרונה
לשלוח לידידיו מכתבים על גבי פיסות נייר
קרועות וקרטונים של קופסות סיגריות שנתרוקנו,
לצורך חיסכון. הסביר שרון :״זאת
היתד, גם הסיבה העיקרית שבגללה החלפתי
את שם משפחתי משבדרון לשרון — כדי
שהחתימה תהיה קצרה יותר ולא תתפוס
כל כך הרבה מקום על הנייר בקיבוץ
נען, המשק הראשון של הנוער העובד, נערכה
בימים אלה מסיבה ליובלו של משורר
הנוער העובד אכרהם כרוידם. רשות־הזכרונות
ניתנה לח״כ אחדות העבודה ישראל
כלילי, שסיפר כי בימים ההם היה
הנוער העובד כולו חבורה קטנה של נערים׳
שנהגו להתכנס בערבים על שפת־הים.
באותם הימים עבד ברוידס כטייח, ובערבים
נהג לקרוא באוזני החבורה משיריו.

פס>1ן י השב\ע
• ראש הממשלה דוד גן*גוריון, בהתמרמרו בישיבת מרכז מפא״י על !

\ התנהגותה של מועצת פועלי חיפה בשביתת אתא :״אנו יודעים מהן התופעות 1
הספונטאניות והזעם הספונטאני בחיפה!״
• ח״כ מפא״י יוסף אלמוכי, בשיחה עם בן־גוריון באותו עניין :״בחיפה |

קוראים לי קצין ולא מזכיר מועצת הפועלים. וכשבאים אל קצין ואומרים לו !
להיכנע׳ לבגוד או להתאבד — הוא בוחר בהתאבדות.״
• נשיא ההסתדרות הציונית ד״ר נחום גולדמן, על היחסים בינו !
* לבין בן־גוריון :״מעולם לא היו היחסים האישיים ביני לבין ראש־הממשלה טובים 1
:כפי שהם כיום. הגענו לידי הסכם גם על העובדה, שיש דברים שאין בינינו הסכם :
:עליהם.״
• הרמטכ״ל רב־אלוף משה דיין, בוויכוח על ספר־שיריו החדש של :

! נתן אלתרמן עיר היונה :״יש שלושה סוגי משוררים — גרועים, בינוניים וטובים| .
] לגרועים אנו אומרים — אל תכתוב. לבינוניים אנו אומרים כיצד לכתוב. ולטובים |
; אנו יכולים להרשות לעצמנו להציע על מה לכתוב.״
• ח״ב חרות אליעזר שוסטק, בישיבת תעדת העבודה של הכנסת! :

י ״אני מבקש את רשות הדיבור כדי לעשות סקנדל!״
• המפקח הכללי של המשטרה יחזקאל סהר, לאחר שיושב ראש : י אגודת העתונאיס הירושלמית, כתב מעריב ברל קוראלניק, בירך אותו בבואו |
להרצות על רשמיו מוועידת אינטרפול וציין עם זאת כי פסק־הדין במשפט עמום !
| בן־גוריון יחייב לשינויים במשטרה :״אתה עובר על לאו מפורש — שבבית התלוי ן
| אין מדברים על חבל.״
• סגף אלוף דינה וורת, בפנותה לחיילות צעירות שסיימו זה עתה את

תקופת טירונותן :״תפקיד הבנות בצבא הוא להעלות את המוראל לחיילים הקרביים :
י ולהעניק להם רוך נשיי.״
• הסופר זלמן שניאור, עם שובו החודש לישראל :״בהגיעי לגיל ! 20

( באתי לכלל הכרה שאם אין ברצוני למות ברעב ולהיות נדרם על־ידי כל גס־ |
רוח, עלי להיות קפדן ופגעו ותקיף ואפילו גס־רוח, כי אחרת לא יהיה לי י
מנוס מכך שאחינו בני ישראל ירקדו לי על הראש.״

• הסטודנט יוסף יחיא, איש כפר טייבא, בפגישת רעים• יהודית־ערבית !
במועדון מפ״ם צוותא בתל־אביב :״לבוגרי האוניברסיטה הערביים החוזרים לכפריהם !
! קוראים בשם מוהנדסים, משום שכל מה שהם עושים בסיום הלימודים הוא למדוד (
! את הרחובות הלוך ושוב.״
• הכוכבת אווה גארדנר, על האופנה החדשה של כריסטיאן דיור, לפיה !

| על השמלה לכסות את השוקיים :״זוהי אופנה הולמת לנערות בעלות רגליים |
י מכוערות. הרגשתי היא, שרגלי נשים הם דבר יפה.״
9השחקן מד שטייגר, על הנוסח התוקפני החדש של המשחק בסרטים! :

המסך כיום איננו ביטוי של אהבה !
!״האופן שבו אנשים מועכים איש את רעותו על
י כלל וכלל. גם גורילה יכול לנשק באותו אופן.״
• המשורר הצרפתי זי׳אן קוקטו :״רעיונות חדשים יכולים לפלס לעצמם ן
\ דרך בהצלחה רק אם יהיו דומים לחליפית־גברים מהודרות — עליהם להיראות !
:כלפי חוץ, כאילו אינם חדשים כלל.״
• השחקן וולטר פלזאל! ז ״אשה מסוגלת לשלם חמישים ל״י כדי לרכוש
שמלה תחתונית מהודרת — ואחר־כך עוד להתרגז אם היא נראית.״

העולם הזח 1032

התמונה שעוררה את זעם ביחרהמשפט ג בשיא המשפט הצטלם דוד בן־גוריון
באופן הפגנתי עם עמוס ובנו, אחרי שהוזמנו צלמי־עתתות. השופטים מצאו שהדבר
פסול, אן לאחר מכן מחקו את הפיסקה אשר ציינה כי הדבר ״לא היה מן הטעם הטוב״.
(המשך מעמוד )7
השוררת בצמרת המשטרה (ראה עמודים
.)3— 5עד כמה מגיע הריחוק מן המציאות
הזאת בלב השופטים מעידה הפיסקה בו
טוען פסק־הדין כי חברי השורה יכלו להתלונן
על עמום בפני סהר, או על סהר
בפני שר־ד,משטרה, וכי היתד, תקווה כלשהי
שתלונד, זו תשא פרי.
כל אדם המצוי בעניני המשטרה יודע כי
תפקידו של שר־המשטרה הוא פיקטיבי,
וכי איש כמו סהר לא יכול היה מעולם
להשליט את רצונו (לו היה כזד ),על עמוס
בן־גוריון. עובדות אלה׳ שבמהלך המשפט
שיכנעו לחלוטין את מרבית הציבור, לא
מצאו להן מסילה אל הכס הרם של המשפט.
מכיריו
של עמוס בן־גוריון, ידידיו ויריביו
כאחד, רחוקים מן האשלייה שהוא
בחור טפש, נאיבי, אטום־מוח או תלוש
מסביבתו. להיפך, עמום בן־גוריון הוא
צעיר בעל מידה גדושה של שכל ישר וחוש
התמצאות. הופעתו על דוכן העדים בוודאי
אינה משתווה עם הדמות המצטיירת בפסקה,דין,
כקורבן פאסיבי של ידידידמכשיליו.
לכן לא עמדו המימצאים של בית־המשפט,
במה שנוגע לעמוס בן־גוריון, בפני ד,בקורת
ההגיונית של דעת־הקהל.

ילקוט הכזבים שד המפקח
ף* אינסטינקט בלתי־טועה עבר האיש
4ברחוב מקטעים אלה של פסק־הדין,
לאותם החלקים שבהם מצא אישור לדעתו.
היו אלה החלקים בהם מתח בית־המשפט
ביקורת על מהות צמרת המשטרה.
עם כל רצונו לנקוט לשון נקיה, לצמצם
עד למינימום ההגון האפשרי את מסקנותיו,
לא היה מנוס לשלושת השופטים, שהוציאו
פסק־דין מוסכם אחיד, מלהתריע נגד כמה מן
הדברים הבולטים ביותר שנחשפו בבית־המשפט.
אפילו מינימום קיצוני זה מצטרף
לכתב־אשמד״ שהיה בו כדי לקעקע את
יסודות הצמרת הנוכחית של המשטרה.
נקודת־המוקד של הוקעה זו היתד, האיש
אשר הופעתו בדוכן העדים זיעזעה את
הארץ על כל חוגיה: יחזקאל סהר. האיש
שהכחיש במצח נחושה את כל גילויי השורה
והעולם הזה, שנתן את הגושפנקה
שלו למסע־ההשמצה היחיד־במינו של המנגנון
הממלכתי נגד מגלי השחיתות, נשבר
לחלוטין בחקירת שתי־וערב של שמואל
תמיר. זאת היתה, למעשה, התוצאה המרעישה
ביותר של המשפט כולו.
״הופעתו של המפקח הכללי היד, בה משום
טרגדיה!״ רעמו השופטים בפסק־דינם, ואי־אפשר
היה להשתחרר מן ההרגשה שעצם
הצורך לקבוע זאת היה בו משום טרגדיה
גם עבור השופטים, שלא ששו לקראת זה.
ובעוד אשר מחקו את הנוסח המוצע, שסהר
לא שיקר, קבעו במפורש ש״עדותו של סהר
עמדה בניגוד למציאות,״ כי ״ניסה בעדותו
לחפות על שגיאותיו על־ידי הכחשת עובדות״,

ו״עמד אובד עצות״ מול המיסמכים שנמצאו
בתיקיו והוטחו בפניו,
צירוף כל הנוסחות הגמישות הללו, בתוספת
המחיקה, אין לו אלא משמעות
סבירה אחת: יחזקאל סהר לא אמר את
האמת, שעה שנשבע לעשות זאת.
קביעה מפורשת זו, בצירוף כל תיאורו
של המפקח הכללי, נגעה לא רק לו. באופן
אוטומטי לא יכלה האחריות שלא לחול
על כל הקבוצה של מרעים קרובים, שהתקבצה
במשך תשע שנים תחת כנפיו של
המפקח, ושסייעה לו בקשר־שתיקה, שעה
שהשמיע את כזביו בעתונות, ואחר־כך בבית
המשפט.

פסק־דין בכד בית
פשר היה להניח כי למחרת פסק־
\ * דין, אשר זיכה את עמוס בן־גוריון
בסכום ניכר של פיצויים, תשלוט הרינה
באולמות המטה הכללי של צמרת המשטרה,
ואילו המבוכה והדכאון ישתלטו במחנה
מגלי השחיתות.
המציאות היתר, הפוכה. כעבור שעות
מעטות, עת מלוא המשמעות של פסק־הדין
חדר. ללבות הנוגעים בדבר, ירד דגל מצבר,רוח
לחצי תורן בבניין שליד פסי־הרכבת
בתל־אביב. הפרט עמוס בן־גוריון נשכח,
ודיעה אחידה כמעט של כל הציבור, על
כל זרמיו, תבעה טיהור יסודי של המשטרה.
בהפגנה כמעט חסרת־תקדים בארץ, התלכד
רובה המוחלט של העתונות הישראלית,
תבע את סילוקו המיידי של יחזקאל סהר,
ואת קבלת המלצת השופטים — למנות
וועדת־חקירה ציבורית לשינוי פני המשטרה
כולה.
סערה זו לא היתד, חסרת־הומור. כאשר
נדחף משה שרת לתוך הויכוח, הסתמך על
תיקון־הטעות הכוזב של הארץ, טען טענות
מפולפלות שהופרכו לחלוטין עוד לפני
שפורסמו. סהר עצמו טען שלא יתפטר לפני
שיוברר עירעור (אם יוגש) ,והממשלה דחתה
את ההכרעה באמתלה הקלושה שאין לה
עדיין טופס של פסק־הדין.
יתכן שמעולם לא קרה עוד שפסק־דין
של בית־משפט, שבאופן פורמלי הוא לטובת
צד אחד, יתן דחיסה מוסרית עצומה כזאת
לצד השני, אף מבלי שהתכוון לכך. פסק־הדין
של השופטים נפגש עם פסק־הדין
של הקהל, שהיה מוכן קודם לכן .״המשפט
נערך בכל בית,״ סיכם מצב זה בשעתו
כתב של הבוקר. עתה נחרץ גם פסק־הדין
בכל בית.
האזרח פתח בכל בוקר את עתונו תוך
צפייה לידיעה שתבשר לו כי המפקח הכללי
סולק.
זה היה השכר האמיתי של אותן קבוצות
קטנות שיצאו, לפני שנים, למערכה הגדולה
לטיהור המדינה מבפנים. שורת המתנדבים,
העולם הזה, שמואל תמיר ועוזריו, וכל
אותם מאות אזרחים שהרגישו חובה בלבם
לתת יד וסעד למערכה נועזת זו של המעטים
נגד מיבצר הכוח המנגנוני, נוכחו השבוע
לדעת, בנסיבות מיוחדות במינן׳ כי הנצחון
האמיתי במערכה זו היה לצדם שלהם.

גים לתת במקומות אלה לנערות, הם דבר רצוי או לא, היא
מתנגדת.

וראשון־לציון, ובלונדית. הוא איננו מוכן לקבל את מילתה
שהיא כזאת. עליה לשגר לו מייד תמונה.
עוד נפש אובדת .״כל מה שאני זוכר ממנה,״ נותב ה
בחור ששמו וכתובתו שמורים אצלי ,״הוא ששמה ברוריה,
שבשנת 1953 היתה בחברת הנוער ברמת דוד, וביוני 1953
היתה במחזור גדנ״ע בבאר־אורה, וכעת היא נמצאת בתל׳
אביב והסביבה.״
״כוונתי *,מבטיח הוא ,״אמיתית ורצינית, ולא טמון בזה
שום מעשה קונדס או בדומה לכך.״

הן איגן אומללו]

שתי סמינריסטמת אלד )1032/12( ,כותבות אולי עברית
יפה ומלאות חכמה ודעת. אך לגבי דירי, הרי הן סנוביות
במקצת. אימרו לי, למה חשוב כל כך שהכותב יהיה דוזקא
| יליד הארץ? ״מדהים, או מצחיק׳ משעשע או מרנין, כני את
| הדבר כאשר תכניהו.
״ביודעין או שלא ביודעין קפצה עלינו רוח שטות וילדות
ן לצדד, של בגרות שטרם הבשילה דיה.
,״ומשום כך החלטנו לפנות ערייך ולהיעזר בך, את זו ה]
סועדת כל לבב דווי וכל נפש חולנית.
״ידידות אנו׳ ומשום כך אחזה ודבקה בנו האפידמיה בם־
1שותף .׳בקשה לנו אלייך לקשרנו לשם כתיבה רעותית עם:
היליד הארץ, בוגר שמינית גימנסיה לכל הפחות, שופע בשכלו
ובמרצו, רצוי חייל בחיל־האוזיר העושה חיל בדר־׳
גותיו ובטיסותיו, ורצוייה כמו כן גם אפשרות של
המשכת לימודים גבוהים. במקרה של מצב קריטי קשה
י ומצער, ישנה אפשרות של איש־חיל באשר הוא המשרת ב־צבא־ישראל,
או המושך בקולמוס תלמידים בטכניון או ב!
אוניברסיטה. הגיל הרצוי בין 23־.20
״ומי אנו, המבקשות כה רב ונשגב, תמהה את לדעת, לא
כן? אם כן, אנו ילידות הארץ, בוגרות שמינית גימנסיה,
תלמידות בסמינר מורים, למטה מגיל ,20 חברותיות. ברמז
דק, אין אנו אומללות בשטח הרומנטי כל עיקר, ובכל זאת
יש מן המשהו בפנייה זו אלייך, אשר אל נא תביניה לרעה.
״חונכנו על ברכי תנועת־נוער ועבודה. אנו עירוניות. ושוב
ברמז דק: רצוייה חברתו של אדם שטרם נפגע פג׳;ה
רצינית באולמות הג׳אז והקלפים, שאיננו איש הפוקרוקנ׳רול.
״בקשר לתווי פנינו, מוטב שייאמר בצניעות :״יהללך זר
ולא פיך״.
במלים אחרות: מורות־המחר אלה, רוצות להתכתב דווקא
עם כאלה שהשמיעו את צעקתם הראשונה בארץ, קצינים
| או סטודנטים.

הוצאות, לא תירוצים, תובע ממני בלשון צבאית (/ 17־
)1032 בן ה־ 19 כאילו בי תלוי הדבר שנערה בגיל העשרה
תכתוב אליו. אין הוא מבקש, אומר הוא, דווקא מיליונרית
מוונצואלה. לא מעניין אותו אפילו אם הכותבת אליו תר,יה
יפה או לא.
זהו צעיר, שלפי דבריו אוהב הוא להרבות לצחוק ולעבוד
במקצועו, שהוא מכונאות־מטוסים. הוא סבור שיוכל ל־עניין
אה הנערה במכתביו. הוא מתעניין בעיקר במדעים
ריאליים.

שופעות עיניה אור ירוק

( ) 1032/18 יכולה לכתוב לך ״על הרבה דברים. אפילו
פוליטיקה.״ נשמע נורא מסעיר, לא כן? אך כדי לעשות
זאת, עליה לדעת בדיוק כיצד אתה נראה. אל תשאל אותי
מדוע. היא באמת אוהבת לכתוב ולקבל מכתבים. כך, על
כל פנים, היא מצהירה. אם הנך סטודנט תל־אביבי, ובן
23־ ,21 וגבוה עם דם, כלומר כזה השולח תמונות כבר ב
מכתב הראשון, ובעל המון חוש־הומור — בבקשה.
( ,)1032/18 שכחתי לציין, היא חיילת צעירה כבת , 19
שעיניה ירוקות ושערה שחור.

הסיפוס עיל•

* 7א מווגצוארה

ידידי שפעם היו מתנצלים כל פעם שהיו נוסעים לחוץ
לארץ, מתחילים עתה להתנצל כאשר אין הם נוסעים•

הזמן והמוהר
מכתבו של ( )1032/19 הגיע אלי, לתמהוני הרב, מביתר,סוהר
המרכזי ברמלה. כותב הוא:
״אני מורכב ממספר פעוט של אביבים פלוס גדול יותר
של חורפים, ואשר מסתכמים יחדיו ב־ 24 שנים.
״נולדתי מחוץ לכתלי בית־הסוהר, ולמעשה הגעתי לכאן
רק בשנת , 1954 אך אינני פושע מועד, כי כבוד היועץ המשפטי
שלח אותי לבית־הסוהר רק כדי שאתבגר, והזמן
עושה זאת כמיטב יכולתו. תאריך שחרורי .21.10.57
״השכלתי מצטמצמת באותם ספרים שהצלחתי לקרוא מתחת
לשולחן בעת השיעורים בבית־הספר העממי, פלוס
שפות: עברית, ערבית, אנגלית וגרמנית. עם מעט רצון טוב
אפשר לכנות גם אותי כ״עלם נחמד ורציני,״ תחביבי הם
— ספרות והיסטוריה.״

יותר מדי -מזיק

( )1032/15 הוא צעיר כבן 19 שזה אך גמר את לימודיו
בבית־הספר התיכון ברחובות. יש לו דעות מודרניות ביותר
על החיים. כמו למשל, שנערה שתכתוב לו צריכה להיות
״בעלת קצת השכלה. יותי מדי זה מזיק.״
נראה שאין הוא מסתפק בהבעת דעות עמוקות כל־כך
על החיים. הוא גם ספורטאי, מתעסק בריצה, שחייה וכדור־מים,
בטיולים ברגל ובאופניים. וכפי שציינתי, הוא רחובותי.
על־כן רצוי כי הנערה שתכתוב לו תהיה מסביבות רחובות

הרי לפניכם שתי נערות בנות .)1032/16( 20 האחת חיילת
וגם השנייה אוהבת גבינה, אך שתיהן חל־אביביות. אחת
ברונטית, אחת בלונדית. הן פשוט לא נכנסו לפרטים, אך
אין הן שונות מן האחרות. הן רוצות להתכתב עם ״שני
חברה נחמדים.״

מדוע מתעקשת כל אשה או נערה ההולכת המכון־ליופי,
להיראות במקנס דווקא בחזייה שחוורח? מחשבה זו ניקרה
במוחי כאשר סרתי, לא מכבר, למכונן של האחיות נינה,בלה.
על כורסות נוחות התפרקדו נערות בלבוש מינימום. כמעט
כולן בחזיות ניאו־ריאליסטיות.
אס חשקה נפשך לשמוע רכילות חברתית ובהזדמנות זו
לעשות דברים לפניך, זהו המקום האידיאלי לכן. תוכלי ל־שמוע
את העובדות מצטטות את מכתבה האחרון של זיוה
שפיר־רודן, ירידתן המקורבת של האחיות, הכותבת להן
מכתב מפורט מדי שבוע על מעשיה, פחות או יותר( .״שרה
טל היתר, אצלי שלושה ימים. היא מתה לצאת עם מישהו
ולא הלך לה. היא קיוותה להתחתן באמריקה יול ברינר
מלמד אותי אישית לנגן בניטארה ולשיר שירים רוסיים
בשביל סרטי הבא, האחים קרמזוב
יתכן אף שתפגשי שם את ריקה זראי, כוכבת ,5:5כשמסכה
על פניה, והיא לומדת ערימה של תווים שבעלה,
יוחנן זראי, מביא לה למקום, כדי שלא תבטל את זמנה.
אן האישיות האהובה ביותר על בעלות ועובדות המכון,
היא חנה מרון .״אי־אפשר לעבוד, כשהיא כאן,״ אומרות הן.
חנה (בביקיני, חזיה שחורה ושיזוף נהדר) ,שורקת, שרה,
מתלוצצת ומנהלת וויכוחים עירניים אם דמי־השתייה שנוה־

* כשביד החברה

שחרחורת חבובה

חתיכה זו לא איבדה במתכוון או לא, את תמונתה, כשאר
בנות מינה. התמונה פשוט נמסרה לי על ידי הצלם שצילם
אותה. ייתכן שאין היא הטיפוס שלכם, אבל שלי בהחלט כן.

כולם אומרים ש( )1032/20 היא שחרחורת חבובה. זה לא
הכל, היא גם בת ,19 חובבת טיולים, מתעניינת בסרטים׳
תיאטרון ומוסיקה ו״עוסקת בספורט אשר נערות מעטות
בארצנו עוסקות בו.״ מה זה יכול להיות, תמהתני?
אך אם לי לא גילתה, אין ספק שתעשה זאת לאותו צעיר
תל־אביבי כבן 25־ 22 שיכתוב אליה וישלח את תמונתו.

מוצג הפאר של תערוכת ״בית וגן״
בתערוכת ״בית וגן״ בבית דגון מציגה חברת אוליתרם
בע״מ את דוד השמש אולימפיה, המיוצר על־ידה. דוד
שמש זה הינו דגם מושלם ביותר ובצורה חיצונית נאה.
הדוד המוצג הינו מהסוג המורכב על גג שטוח.
דוד שמש אולימפיה הוא דוד לחץ בלי מצוף ובלי
ועוד. דוד לחץ הינו הדוד היחידי המאפשר שימוש במכונות
בארצות אחרות: קליפורניה, פלורידה, אוסטרליה, ארגנטינה
עווד. דוד לחץ הינו הדוד היחידי המאפשר שימוש במכונות
כביסה אוטומטיות והמספק להן מים חמים. הדוד עצמו נבדק
על־ידי מכון התקנים הישראלי, וישנה אפשרות של חמום
הדוד גם על ידי זרם חשמלי, כחמום עזר בימי הגשם
המעטים. לדברי היצרנים מוגבלת התצרוכת בחשמל בימי
הגשם לשלושים עד ארבעים יום בשנה, והדוד צורך כ־ס 10 7
מצריכת החשמל של דוד חשמלי רגיל. יצרני דוד שמש
אולימפית נותנים אחריות לחמש שנים, ומאחר שאין
חלקים נעים (מוטור חשמלי, משאבה, אוסצילטור או מצוף)
אין כל הוצאות החזקה ותקונים. מעריכים את מספר דודי
החשמל בארץ בלמעלה מ־ 100.000 ובכל שנה נמכרים כ־
10.006 דודים נוספים; התצרוכת של דוד חשמלי היא כ־
1000 קו״ש. לכן יהיה זה חסכון רב לכלכלה בכלל ולבעל
המשפחה בפרט באם יוכנס השימוש בדודי שמש.

החי
חשדהו וכבדהו בנפט
ך מעברת חולון, שפך גבר בן 34 נפט
01ע? אשתו וארבעת ילדיו, ניסה להציתם
בשנתם, הסביר לחוקרי המשטרה כי אשתו
היתד, אצל התופרת זמן רב מדי׳ וכי חשד
בה שברחה ממנו.

כ 1ללהרכבה ,

שרורו זא חרינה

לשנה-במחיר

העכבר הוליד הר

ף* ירושלים, נבהלה זקנה במושב־הזקנים
4המקומי מפני עכבר, התפרצה בבהלה
מתוך חדרה, דרסה במרוצתה נחש ארסי
שהתפתל במסדרון.

שן תחת שן

ף סאן דיאגו, קליפורניה, זכתה מר־
! גיו רי מק ל רן בגט, לאחר שהוכיחה
לבית־המשפט שבעלה הכריחה לעשות לעצמה
שיניים תותבות מגבס במו ידיד״
קיבלה פיצויים בסך חמשת אלפים דולר,
מיהרה מבית־המשפט לרופא־שיניים, להתקין
לעצמה שיניים תותבות.

חמור חמורותיים

ף* יפו, לאחר שבעת סכסוך כינה רפאל
4מזרחי שוטר בכינוי חמור, עצרה אותו
המשטרה בביתו, גילתה בחצרו בית־מטבחיים
בלתי־תוקי לחמורים.

ואן גיד בגנב
^ באר שבע, לאחר שעלה צעיר בדואי
- 4עם גמליו על אדמתם הזרועה של שני
בדואים אחרים, תפסוהו השניים וקטעו
את אוזנו.

קפיצת הדרד

ן* אנטוורפן, בלגיה, הופרע גנב בעת
שניסה לגנוב מתוך חדרה של מורה,
נמלט מתוך החדר, דילק מגג אל גג, ירד
במרזב־המים, קפץ מעל חומה שגבהה
שלושה מטר, מצא את עצמו בחצר בית־הסוהר
המקומי.

עד מאה ועשרים

7 7 /הגז מופק מנפט ללא פיח. עשן וריח.

ך* טורינו, איטליה׳ לא קראה הר! זנת דה!•
סיסטלו את מודעת־האבל שפורסמה לזכרה
בעת נות על־ידי אלמונים, ביום הולדתה
ה־ ,78 הופתעה לקבל בין שפע זרי
פרחים ומברקי ברכה גם ארון־מתים מבריק.

011כ שתי להבות צ 1רכ1ח 15 פר־ לשעה.

שכרו את הכלים

^ תל־אביב, זמן קצר לפני מתן פסק-
הדין במשפט עמוס בן־גוריון, נשבר
הדיקטפון המפורסם, בו הקליט השופט
צלטנר את כל מהלך המשפט.

אריה שאג, מי לא יירה?
ף* לאנדר, ארצות־הברית, הוזעקה ה־
1משטרה לבית־הקירור, לאחר ששומר
בית הקירור הודיע בבהלה כי גילה במקרר
אריה המתכונן לזנק עליו, מצאה במקרר את
גופתו של אריה,־הרים שנצוד אותו לילה
והוכנס למקרר להקפאה.

שור!ולד ממולא

סוכנות ראשית -חפצי־בה, רחוב אלנבי ,58 תל-אביב

ן* ירושליים, העיד סמל המשטרה וייס
4במשפט שושנה ברזאני על הרכבן של
מכונות־תופת המוסתרות בחבילות ממתקים,
נתבקש בו במקום לבדוק קופסת־שוקולד,
שנמסרה זה עתה למען הנאשמת על־ידי
מעריץ אלמוני, פתחה ומצא כי תוכנה
כשר לאכילה

תגיד 11א ה ! ״

תל־אביב
קליין: רחוב מקוד, ישראל 4
אחים חיותמן: נחלת בנימין 38
רחוב סלמה 124
דודוביץ :
אלחוט: רחוב בן יהודה 156
רחוב אלנבי 16
פרידמן:
קסטרו: דרך יפו תל־אביב 17
רחוב העליה 34
וידר :
רחוב הרצל 32
גלובוס:
רחוב הקישון 49
דומף:
רחוב נוה שאנן 21
רוט:
רחוב הרצל 35
דסה;

ך* הדר יוסף, הוזעקו שוטרים וכבאים
1כדי להוריד אדם בן ,50 שעלה על
מגדל בית־ד,חרושת לכותנה, ניסה לקפוץ
למטה, עמלו למעלה משעה כדי לשכנעו
שירד, קראו לבסוף לרופאו הפרטי, שהורידו
אתרי שיחה קצרה.

״ידית למעלה!״

ך* מונטריאול, קנדה, כשאיימו שו־
! -דדים באקדח על פקידת־בנק, התעלפה
הפקידה, נפלה אין־אונים על הידית המפעילה
את פעמון ההזעקה של הבנק, גרמה
למנוסתם של השודדים בידיים ריקות.
0עזלם חזה 1032

. 177 /ז 4

י פו
אלג׳ם

שדרות ירושלים 37

ירושלים: גוטינסקי׳ רחוב יהודית 2
רמת־גן: ברסון, רחוב ביאליק 37
באר־שבע: אלקלעי, רח׳ 14 מס׳ 37
מגדל אשקלון: כהנה, רחוב הרצל 35
רחובות: רחוב הרצל 204
חיפה: קלוג׳ני ובניו, רחוב החלוץ 28
עפולה: אחים רבינוביץ, מרכז עפולה
עכו: גלי אור״ .
ראשל״צ: בית הצלילים, רח׳ ירושלים
לוד: שדרות צ.ה.ל26 .
רמלה: סימן טוב
מגדיאל: ליברמן
פתח־תקוה: סוכנות להנדסת׳
רחוב חיים עוזר 6
טבריה: פלוס, עמידר א׳ מם׳ .56

גורדו! לבינסון אשו!

אוכל — חוטר העושה את דרכו מהמסטינג
למזבלה בלי לעכור דרך גוף
האדם.
כייאות — דבר שמוכנים לוותר עליי
לחודש כדי להשתחרר מהסידרה.
גינו׳׳ל — הסקסאפיל של החובשת•
לם — נוזל ששופכים הרבה זיעה
בשביל לחסוך אותו.
הופעה חיצונית — דבר שהרס״ר דורש
ולא מקבל ונערה מקבלת אותו בלי
לדרוש.
וויכוח — מה שעושים עם המם־כף
כדי להאריך את ההפסקה.
זנב־סיגריה — היצור הזוכה להלזדייה
העצובה ביותר.
חבל! — אדם שעושה בחיים רק שתי
טעויות. הראשונה: כשהוא נכנם למקצוע.
טינופת — ביטוי שהרס״ר משתמש בו
כשהוא רוצה לדבר בעדינות.
יעד — מטרה המקדשת את הפצעים
ברגליים.
כומתה אדומה — דבר שלמענו מוכנים
אפילו לקפוץ ממטוס באוויר.
לב׳׳ב — בספרים: ראשי תיבות של
״לוחמה בשטח בנוי־ .במציאות: ראשי
תיבות של ״לא בא בחשבון״.
מתיחה — כשמופצות שמועות על
חופשה,־לאחר־תפקיד.
נהגת — יצור שצועק תמיד ״בלי ידיים״
וגם מקיים זאת בעצמו בסיבובים.
סאניטר — תיאר־כבוד לאחראי על
בתי־הכבוד.
ערב החי — הערב היחידי בשבוע
שבו אפשר לישון בשקט.
פלאפל — כשהוא ישנו על הכתפיים.
לא חשוב מה יש למעלה מהכתפיים.
ציו נות — מה שהמפקד אומר שהוא לא
אומר.
קרסוליה — מכשיר המונע את נפילת
הלב מהמכנסיים החוצה.
רוח־צהת — משהו שהמפקדים מציעים
להתנחם בו כשאין רוח קרירה סתם.
שחרור — דבר שרק משוגע לא רוצה
בו, ודווקא משוגע מקבל אותו מהר.
תלונה — מעשה מם־צדיסטי.
רן מרגלית, תל־אביב

סי פו די ־ ט ם 111־ •3
משפס צד ק
חמישה אנשים הואשמו בגניבה, אבל
לא נמצאו הוכחות חותכות אף כלפי
אחד מהם. הביאו אח החשודים לפני
השופט, והוא שאלם :״מי מכם הגנב?״
,לא אני,״ השיב כל אחד.
ציווה עליהם השופט לצאת מן החדר,
אבל בטרם הגיעו אל הדלת חזר בו
וביקשם לשוב על עקבותיהם, ושוב
שאל :״מי הגנב?״ והאנשים חזרו
והשיבו, איש בתורו :״לא אני.׳*
השופט חזר על מעשה זד, חמש פעמים,
ולבסוף קרא לשוטרים ובהצביעו
על אחד החשודים אמר :״אסריהו! היא
הגנב!״
״כיצד גלית ואת?״ שאלוהו.
״בכל פעם שצוויתי עליהם לצאת ולחזור,״
השיב השופט ,״היד, הוא בא
אלי אחרון׳ והיד, ראשון ההולכים.״

גדולה לגדול
כשבא הכליף הרון אל־רשיד לבקר
בדמשק, הגישו לו אנשי העיר סיר גדול,
מלא מים צוננים לשתייה.
.מה פירוש הדבר?״ שאל הכליף ,״וכי
כים רגילה לא תספיק ליי״
״אדוננו הכליף,״ השיבו הדמשקאים,
״לאנשים גדולים מגיעות זכויות גדולות.״

אי ש קו ב
שאלו את ג׳וחא, מ• האיש הטוב
שבעולם אחרי הנביא מוחמד. השיב
ג׳וחא :״עלי אל־אשראם!״
שאלוהו :״מיהו אותו עלי אל־אשראם?״
אמר
ג׳וחא :״אדם אחד, שניתן לי
כסף.״

כ שכולם או מ די ם
נזיר קנה כבש והוליכו למזבח, להקריבו
קרבן לאלוהיו. ראו אותו שלושה
נוכלים וחמדו בלבבם את הכבש.
ניגש האחד אל הנזיר ואמר :״כלב

שמע ורשם: עטאללה מנ צו ר
נאה לך. להיכן אתה מוליך אותו?״
״אין זה כלב,״ השיני הנזיר .״זהו
כבש.״
״כבש?״ צחק הרמאי בקול רם ,״עיניים
לו ולא יראה! הרי כלב קשור ברצועתך.״
כעבור רגעים אחדים ניגש אל הנזיר
הנוכל השני ואמר :״מעודי לא
ראיתי נזיר מהלך עם כלב.״
״זהו כבש,״ השיב הנזיר. הנוכל
החזיר לעומתו צחוק פרוע.
אחרי שניגש גם הנוכל השלישי, ואף
הוא טען כי כלב לפניו, נטש הנזיר
הנבוך את הכבש, שנפל כפרי בשל
לידי הנוכלים.

יר א ת אלו הי ם
גנב שתפס איש דת, דרש מן הנתקף
את ארנקו. אך איש־הדת לא מיהר למלא
את מצוות השודד.
.מהר, כלב שכמותך,״ צעק הגנב,
״אילמלי פחדתי מאלוהים, הייתי רוצח
אותך.״
״אם אתה מפחד מפני אלוהים,״ השיב
איש־הדת ,״הרי אין לי מה לפחד מפניך.״
והוא סנה והלך לדרכו.

לא סו ס ולא סו ס ה
שליט עריץ, שחיפש לו אמתלה לחמוס
את כספי אזרחיו, קרא לשלושה
אנשים אמידים, העמידם מול סוס שרעה
הרחק בשדה ואילץ אותם להמר
אתו, אם ידעו להבחין ממרחק מה לפניהם
— סוס או סוסה.
״זהו סוס,״ אמר הראשון .״טעית,״
השיב העריץ בנחת ,״זוהי סוסה. חן
מאתיים לירות.״
״זוהי סוסה,״ אמר השני .״טעית,״
חזר העריץ ואמר ,״לפניך סוס. תן
מאתיים לירות.״
״אין זה סוס וגם לא סוסה,״ אמר
השלישי שראה מה עלה בחלקם של
קודמיו .״ואם אתה רוצה מאתיים לירית
— הרי הן לפניך.״

צבר>גו
חמוד>בז
>ע 1קצמס
איתןד,יד, חום גבוה והוא לא
/יכול היה להירדם. ניגשה אליו
שומרת־הלילה ושאלה אותו לשלומו.
״אני לא יכול לישון,״ ענה איתן,
״כשכדור הארץ מסתובב לי כל הזמן.״
קיבוץ כברי

!י רי ( )6ראה שכל חברי המשק
למקיפים את טוביזזו, שעמד לצאת
לארצות־הברית, ומבקשים איש איש
שיביא להם משם מתנות שינות. לבסוף,
ניגש בעצמו ואמר:
״טוביהו, ולי תביא מגרפה.״
קיבוץ גבים

ך * יום העצמאות שאלו את אמרי
ג— :)3 ,״למה אתה מחזיק את הדגל?״
ענה אמרי :״למה שלמדינה אין
ידיים.״
קיבוץ גבים

הסתכלה בלשונו של עומר ()3
ופסקה :״הלשון לבנה!״
השיב עומר :״זד, לכבוד שבת!״
קיבוץ בית־השיסה

* * יפר טען :״תמיד צביקה בוכה
> 7בלילה.״
״לא תמיד,״ השיבה המטפלת .״לפעמים.״
התעקש
עופר :״אבל תמיד לפעמים!״
קיבוץ עין־חרוד

מ ״ זכי הגיע משועמם לחדר הוריו
ושאל :״אמא׳ איו לי שום דבר
חשוב לעשות.״
״מר, זה דבר חשוב?״ התעניינה אמא,
״נו,״ הסביר אבי ,״לאכול מאסטיק,
לנסיע על אופניים
קי בו ץ בית רשיטה