גליון 1036 מתאריך 18 באוגוסט 1957

העורך הראשי:
אורי אבנרי

הקרוב, אלא יותר מזה: גורלו הגופני בשעת
המעצר.

ישבתי בשעתו עם ימאי בת-גלים ושמעתי
את סיפור־הזודעות על העינויים שעברו
עליהם בימים הראשונים למעצרם. היה ברור
לי שעלי לנסות למנוע בכל מחיר גורל
דומה מרפי.
שעה קלה אחרי הודעת קאהיר, פניתי
לעתונות הזרה והמקומית. הסברתי לעורכים
ולכתבים כי כמעט ענין של חיים או
מוות הוא לדאוג לכך שתוך שעות מעטות
תגיע לקאהיר, באמצעות העתונות, הודעה
מוסמכת ומעוררת־אימון מטעם העולם הזה,
כי רפי נלסון הוא שליחו המוסמך, וכי יצא
לדרכו בשמנו ועל אחריותנו.
אף לא עתון ישראלי גדול אחד פירסם
הודעה זו.
אולם מול התנוונות מוסרית זו של הע־תונאים
המקומיים, אשר אגודתם אף לא
מצאה לנחוץ לשגר מחאה פורמלית על
מעצר רפי, בלט היחס הנהדר של עתונות
העולם. שלוש שעות אחרי קליטת השידור
מקאהיר שלחה סוכנות רוימרס הבריטית
לאלפי עתונים בעולם, ובכללם עתוני מצריים,
את הודעתו של עורך העולם הזה,
שהודיע כי רפי אילון, המכונה נלסון, הוא
איש העולם הזה, ופנה אל נשיא מצריים

ראש המערכת:
שיום בהו י

עורכי־משנה. :
רוב איתו, אורי סיע

רחוב גל־קסזן ,6תל־אביב, סלפון ,26785
ת. ד . 136 .נזען לסברקים :״עולמפרס*.
המוציא לאור: העולם הזה בע׳־נז.
דפוס משה שהם בע״ם, ת״א, טל.62239 .
ההפצה: ח ד טופל ובניו, תל־אביב.
המערבת איננה, אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנ קרא

ביושבי לכתוב שורות אלה, אני רואה את
רפי נלסון מכתיב את דבריו לחברי, בפינה
השניה של החדר. הוא נראה תשוש לגמרי.
ההתרגשות של השיבה, החקירה הממושכת
על אדמת ישראל, ועתה ההכתבה המייגעת
— כל אלה שאבו מתוכו את שארית כוחותיו.
הוא מדבר — שעה אחרי שעה 16 ,
שעות ביממה, כמעט ללא הפסקה.
יש רגש טוב בלבי. אני מאמין כי בטיפולו.
בפרשת רפי נלסון נהג העולם הזה
כפי שצריך היה לנהוג.

זמן קצר אחרי מעצרו של רפי באה אלי
אמו, ממררת בבכי. בפיה היה סיפור
שברגע הראשון לא יכולתי להאמין לו.
באותו בוקר ביקרה במשרד ראש־הממשלה,
כדי להתחנן לעזרתו האישית לשיחרור בנה.
היא נתקבלה על־ידי נחמיה ארגוב, שלישו
של ביג׳י ואחד האנשים הקרובים ביותר
למשפחת בן־גוריון. נחמיה אמר לה :״העולם
הזה שלח אותו, אז שהעולם הזה ישחרר
אותו!״
חוששני שבאותו יום, בשמעי פסוק זה,
הפלטתי כמה ביטויים חריפים מאד. כיום
אני מצטער על־כך. אדם המסוגל לומר מלים
כאלה לאם זקנה ומיואשת, החוששת לחיי
בנה, אינו ראוי למלים חריפות. הוא זקוק
לרחמים.
אולם שיחה זו לימדה אותי דבר אחד:
שאין לסמוך בענין זה על הטיפול הרשמי.
במדינה אשר בה אכולים כמד, מאנשי הצמרת
בשנאה עיוורת כזו להעולם הזה, עד
שקדבר מעביר אותם על דעתם, היה צורך
דחוף להתמסר אישית לגורלו של רפי.
עשיתי זאת.

כזכור לך, געשה המדינה. מסביב ; למעצרו
של רפי ביממה הראשונה. משרד־החוץ
פירסם מחאה חריפה, כל עתוני המדינה חזרו
עליה. זה היה כשדובר על מעצרו של
״ימאי״ — ועוד לא היה ברור לרבים מיהו
הימאי שנפל קרבן למעשה הבלתי״חוקי.
למחרת היום, כשנסתבר כי המדובר באיש
העולם הזה, וכי ד,ימאי הוא בראש־וראשונה
עתונאי׳ חל שינוי מוזר באווירה.
ההתלהבות הכללית בצמרת שככה במהרה.

עורך כיתוב:
סילבי בשת

.עורך תבנית:
אהרוו צור

כתב בכיר:
אלי תבור

צלם המערבת:
אריח קרו

חברי המערכת?
מנשה בר־רייו, שייע גלור, לילי גלילי.
דויד הורוביץ, רותי ורר. רוני זוהר.
אברהם הרמוז, אום? ר מאובר. אלכם מסים.
אביבה סמו, עמום הינז, שלמה?רז.

במדינה

ביותר

משרד־החוץ המשיך בטיפולו. לזכותו צריכים
להגיד כי אנשיו התיחסו יפה מאד גם
לאמו של רפי. אבל הטיפול היה פורמלי.
הוא היה מכוון הרבה יותר לנצל טענה
נוספת בויכוח על עקרון חופש־השייט,
מאשר לדאוג לשיחרורו של רפי עצמו בהקדם
האפשרי. לכן התעקש משרד־החוץ
לדבר רק על ״ימאי״ ,להשתיק לגמרי את
עובדת היות רפי כתב.
לכל בר־דעת היה ברור כי האינטרס של
רפי דרש את ההיפך. ימאי בת־גלים הוחזקו
בשעתו כמעט שנה שלמה במעצר. אולם
איש לא יתעלל בלב קל בעתונאי, אשר
עתונות העולם דואגת לשלומו, וערה לגורלו.
באותה
שעה שידר רדיו קאהיר הודעות
סותרות. מתוך נוסחן היה ברור כי המצרים
עצמם מפקפקים איך להתיחם לשבוי.
פעם אמרו כי הוא עתונאי ואיש העולם
הזה, וכי יתיחסו אליו יפה. פעמים אחרות
טענו שהוא מרגל, ונקטו בסגנון מאיים מאד.
לבסוף הודיע רדיו קאהיר ששלטונות
מצריים חוקרים אם רפי הוא כתב או לא.
היה ברור לי כי ברגע זה הונח גורלו של
רפי על כפות המאזניים — לא רק שיחרורו

כ ר טי סהעתונאי של רפי אילון מטעם העולם הזה, אותו מצאו החוקרים בארנקו. בפינת
השמאלית העליונה רשומה •הסיפרה הערבית ,5מספר הכרטיס בתיק המוצגים של החקירה.

ומשרדראשהמסש ליי *
שירות השידור

גוש* תקווה?ו.ססל* .מפקיד

—!י—־ 2 1 גשירות משידור. ב י ב ־
האריך ונהוגאר.

תעודת ״קול ישראל״ ,שגם היא הי תה. בכיסו של רפי בעת מעצר /1אישרה שהיה
כתב שירות־השידור הישראלי באילת, עוררה י את סקרנותם של אנשי רדיו קאהיר.
בבקשה לשחרר את רפי בשם חופש הע־תוגות
ולמען רעיון השלום במרחב. הודעות
דומות נשלחו על־ידי סוכנויות אמריקאיות
וטאס״ס הסובייטית.
עתה ברור כבר, מתוך דבריו של נלסון
עצמו, כי המיברק של רויטרם הוא שגרם
לשינוי והפסיק את העינויים הנוראים. הדוברים
המצריים בקאהיר סיפרו לו על־כך.
כל התודה מגיעה על כך לאריה וולנשטיין,
נציג רויטרס בישראל .,שיש לזקוף על חשבונו
מעשה אנושי יפה.

כ ר טי ס בי קו ר זה הודפס על־ידי רפי בראנגון, לפני פגישתו עם ראש נזמשלת בורסה.
הכרטיס מילא תפקיד חשוב, כאשר לא רצו החוקרים להאמין שהוא איש העולם הזה.

אמיתי ומוסמך. לא ביקשתי מעשה־חסד,
ואף לא יחם מיוחד לכתב העולם הזה.
אולם אמרתי כי ג׳סטה של רצון טוב מצד
נשיא מצריים, כלפי כתב עתון הדוגל מאז
ומעולם בשילוב התנועות הלאומיות של ישראל
ועמי ערב, תתקבל בעולם ובארץ כאות
לכך שעוד יש סיכויים להבנה במרחב.
ידעתי כמובן שמלים אלה יתנו אחיזה
לכל אויבי העולם הזה בישראל, שיאשימו
אותי בבגידה לאומית. לא טעיתי. כאילו לפי
אות, פתחה כל המקהלה בצריחת־אימים. לא
חסרה הסתה למעצר ואף לרצח.
אולם לנגד עיני עמד גורלו של רפי.
לא יתכן היום כל ספק כי אותו מכתב מילא
תפקיד בשיחרורו המוקדם, כשם שהמיברק
של רויטרס גרם להפסקת מכות־התו׳פת.
יתר על כן, הדבר, הוכיח כי על אף
המצור הערבי, ולמרות התהום הפעורה כיום
בין העמים, לרוע מזלם של שניהם, הרי
קול של הגיון צלול, כשהוא מושמע בגאווה
לאומית ובקומה זקופה, יש לו סיכויים
להישמע גם במחנה היריב.
אין לי כל רצון להשיב למסיתים העלובים.
אך ברשותך הייתי רוצה להעיר הערר,
אחת. לא רפי אילון ולא אני זקוקים ממישהו
לאישור על נאמנותנו הלאומית. במקרה.
נושאים גם הוא וגם אני את האישור לכך
על גופנו, בצורה שאינה טעונה אישור

ידעתי שאם נשאר ספק כל שהוא בלב
החוקרים ביחס לקשר בין רפי לבין העולם
הזה, יחפשו השלטונות׳המצריים אישור לכך
בגליון הבא של העולם הזה עצמו. ישבתי
וכתבתי במדור זה את המכתב לביכבאשי
גמאל עבד אל־נאצר, שעורר ויכוח כה רב
בישראל.
נתתי באותו מכתב את מילת־הכבוד האישית
שלי שרפי אינו מרגל, אלא עתונאי

של שום לבלר מפלגתי.
אך מוזר הוא, שדבר זה אינו חל על
המסיתים עצמם. עברתי על שמותיהם, ולא
מצאתי ביניהם אף לא אחד ששירת אי-
פעם את מולדתו בשדר,־הקרב. ואני תמה:
מדוע מזכירים דווקא התלויים את החבל?
מניין להם החוצפה התהומית הזאת? מדוע
אין הם מניחים את מלאכת החשדות הבט־חוניים
לחבריהם שהם עצמם בסדר מבחינה
בטחונית?

התנכרות העתונאים לגורלו של רפי לא
הפריעה להם להתנפל עליו כעדת זאבים
רעבים ברגע שעבר את הגבול. שני עתוני
הערב וכמה עתוני־בוקר הציעו לו שוחד־גדול
כדי שיבגוד בעתון ששלח׳אותו, וימסור
להם את הזכויות על הסיפור המתפרסם
בגליון זה. מובן מאליו שאיש כמו רפי לא
נענה לפיתויים מפוקפקים מסוג זה.
אני מקווה שאתה תקרא את הסיפור
באותה מתיחות שבה שמענו אותו אנחנו
מפיו בימים האחרונים, חסרי השינה והמנוחה.
היה זה מאבק מתמיד בין החובה העתו־נאית
לבין הרגש האנושי. רפי דיבר באוזנינו
ובאזני השלטונות במשך שלושה ימים
רצופים, מבלי לישון גם בשעות המעטות
שנועדו למנוחה. במקומות הקשים, עת סיפר
על העינויים, רעד מרוב התרגשות, וכמה
פעמים חששתי שהוא עומד להתעלף. כוסות
בלתי־ספורות של קפה חזק עזרו לנו להתגבר
על המשבר.
לא ניסינו לקשט את הסיפור. העובדות
חייבות לדבר בעד עצמן. רק פה ושם מבצבצת
אחת החוכמות האופייניות של רפי
נלסון, שהפכו אותו לדמות מקורית ואוטנטית
בעתונות העברית.
סיפור זה תובע להוציא מסקנות והערכות.
לא רציתי ללחוץ על רפי שיגש למלאכה
זו מייד. סברתי שכדאי שינוח מעט, יחשוב
על הכל שנית, בשקט ובשלווה. כחבר מערכת
העולם הזה וכתבו, תהיה לו השהות
לכך.

העולם הזה 1036

כי מו רי ד לתא של צ׳ארלי את כל החפצים שלי ונכנס לשם
בעצמי --כ ך נגמר הסיפור האחרון ששלחתי
להעולם הזה 1033 השעה היתד, שמונה בבוקר. בירגיטה השליכה
עוגן ונכנסה לתור הארוך של האוניות, שהמתינו בשיירה שהיתר•
צריכה להיכנס בכל רגע לתעלה״
מסביב לבירגיטה היתד, תנועה עצומה. אני חיכיתי בכל רגע
לביקורת המצרית, שהיתר, צריכה לעלות על הספינה, וכשראיתי
ששתי סירות־מפרש צבועות ירוק מתקרבות אלינו ומשליכות
חבל כדי להיקשר לספינה, חשבתי שהביקורת הגיעה.
בסירות־המפרש לא היו חיילים מצריים. היו אלה סוחרים מקו-
מייב, שעלו לסיפון על־מנת למכור לנו חפצים שונים, דברי־עור
ומזכרות ממצרים.
ראיתי שאף אחד מהצוות לא קונה כלום. במקום זר, שמעתי
קריאות בדנית :״ממס הגיעי! ממס הגיע?!״
התחלתי לברד מה הענין. המלחים הסבירו לי שמוזס הוא סוחר
מצרי עשיר, דובר דנית רהוטה, שביקר כבר פעמים רבות בדנמרק.
בדרך כלל נוהגים המלחים הדנים לקנות את כל החפצים והמד
כרות, שהם זקוקים להם, דווקא ממוזם.
מוזס לא הגיע. הסיפון הפך במהירות עצומה לשוק־מצרי בזעיר
אנפין. חיכיתי לפקחי עירית תל־אביב שיבואו לסלק אותם, אך הם
לא הגיעו, משום מה. החפצים היו זולים מאד. כולם עזבו את כל
העבודות ועסקו במסחר חופשי, עד שלפתע התקרבה לבירגיטה
סירת ביקורת־החופים־וד,גבולות המצרית.

הכנסתי את המצלמה למקרר
אחיתח לי מצלמה. ביקשתי מהקצין השני לצלם בשבילי
את השוק המצרי ואת הסוחרים.
בינתיים השליכה סירת־משטרה חבל לבירגיטה. אפשר היה להבחין
מיד שהמצרים ייחסו לנו חשיבות מרובה. המצרי הראשון

הרג?{ הרא שון. בצאתו מידי יחידת צה״ל שקיבלה אותו בגבול: רפי נז?!בל מידי עורן העולם הזה
את הגליון שעל שערו הופיעה תמונתו שלו. הכובע שהוא חובש, הוא כובע מצרי שקיבל בזמן הנדעצר.
שעלה לסיפון היד, סגן־אלוף במדים, שלוור, על ידי שני סרנים
מצוחצחים. אחריהם הגיע גם סוכן־האוניה, תושב סואץ ושני אזרחים
מצריים, שאת תפקידם קשה היה לברר.
המלחים היו אדישים, אני לא כל־כך. העפתי מבטים עצבניים
לעבר המצרים שעלו על הסיפון. אחד המלחים ניגש אלי ואחרי
שהבחין בעצבנותי, הרגיע אותי :״אל תדאג, רפי. אתה נמצא תחת
דגל דני. אנחנו לא ניתן להוריד אותך!״
אף אחד לא רצה להוריד אותי, בינתיים. המצרים ישבו בסלון,
יחד עם הקפטן, ובדקו את הניירות. הם ירדו לבדוק את מטען
ד,אוניה, והישוד את מה שמצאו במחסנים למה שמצאו בניירות
המטען.
לאט־לאט התחלתי להבין שיש סיכויים שלא יקרה כלום. התחלתי
להתנועע בחופשיות על הסיפון. ניגשתי לקצין השני, לקחתי
ממנו את המצלמה כדי לצלם את סירת־ר,משטרה, מפתח הספינה.
לא היה שום דבר מיוחד בסירה, מחוץ׳ אולי, לכמה שוטרים
צבאיים, שנשארו על סיפונה.
באופק נראתה סירת־משטרה נוספת. גם עליה היו שוטרים
צבאיים בפיקודו של סמל. מרחוק שמעתי צעקה. הסמל הבחין
במצלמה שבידי, ונופף לי ביד כדי להזהירני להפסיק לצלם.
לא פחדתי, אבל ליתר בטחון הסתלקתי מיד. ירדתי לחדר האוכל,
עטפתי את המצלמה במגבת והכנסתי אותה למקרר. מה שבטוח,
בטוח. קיוויתי רק שד,פילם לא יצטנן, ושלא יהיו שום סיבוכים.
נזכרתי שאני מלצר: נכנסתי למטבח וחיכיתי למה שיבוא עכשיו.
הבנתי כי התקרית לא הסתיימה עדיין.

״מי כאן ישראלי?״

כל הזכויות שמורות

זהו סיטר של עתונא׳ .הוא הלו בעין פקוחה לקראת
ד וו מסוכנת, סבל יסורי־תופת והחזיק מעמד
בתנאים קשים ביותו־ נדי למלא שליחות עתונאית
שלא היתה כדוגמתה מאז קוס המדינה.
זהו סינוו אמת. ו ני אילון מתאו בו אח אשד סבל,
הרגיש וראה ־ מבלי לייפות או להכעיו ־ תיאור
אובייקטיבי של אדם שלא נתן לסבלותיו להשפיע
על כושד־שיפוטו ועל כנות התיאור.
״העולם הזה־ גאה כי שליחות זו בוצעה בשמו.

ך* ב ל נו תיפקעהאחריחצישעה. אף פעם לא אהבתי
את המטבח, וודאי שלא בשעה שגורלי נחתך אי־שם. החלטתי
לשחק מעט: לקחתי מגש ועליתי לחדר־האוכל, כאילו לאסוף את
הצלחות שהיו מפוזרות שם.
בחדר־האוכל ישב הסגן־אלוף המצרי .״עוד קפה?״ שאלתי אותו
בחיוך של מלצר .״לא, תודה,״ אמר לי בחיוך של סגן־אלוף. תיארתי
לעצמי, באותה שעה, איך היה מחייך, אילו היה יודע למי הוא
מחייך.
ירדתי שוב למטבח. הפעם לא חיכיתי הרבה. אחרי עשרה רגעים
נקראתי שוב למעלה. הקפטן חיכה בחדר־האוכל .״אולי ידוע לך
מי צילם את הסירה המצרית לפני שעד, בערך?״ שאל בסקרנות.
הייתי מוכרח לשקר :״לא. אני לא יודע מי צילם,״ אמרתי
בבטחון.
בחדר־האוכל נמצא גם הקצין השני. בדרך לראנגון היה לנו סיב־סוך
קטן, שהסתיים במכות. עכשיו הוא מצא את ההזדמנות
לנקום בי :״רפי צילם,״ פיפר לקפטן.
קיבלתי הלם. לא היספקתי להבין עדיין מה קרה וסרן מצרי,
שנכנס בינתיים לחדר־האוכל, פנה לקפטן באנגלית ושאל, :׳מי
כאן הישראלי?״
״אני הישראלי,״ אמרתי לסרן ,״מה העניו?״
,׳אתה צריך לרדת אתי,״ הסביר לי בשקט. כאן התערב כבר
הקפטן. הוא רצה לדעת מדוע אני צריך לרדת עם הסרן המצרי,
התשובה היתד, פשוטה מאד :״הוא אזרח ישראלי. אנחנו במצב
מלחמה עם ישראל. השלטונות המצריים רוצים לחקור אותו. הוא
יובא מחר בחזרה לספינה.״
הייתי כבר מבולבל לגמרי. לא הבנתי למה בדיוק מתכוון הסרן
המצרי. הבנתי רק שאני צריך לרדת איתו.
לסרן היו עוד בעיות. אחרי ששמע שאני צילמתי, ביקש גם את
המצלמה. הוא קיבל אותה מידי הקצין השני, שלף מתוכה את הפילם
ונתן אותו לסגן־אלוף. הסגן־אלוף לא ידע מה לעשות ברכוש
שבידיו. הוא פתח אותו והשמידו אגב כך.

וי> ק ^ ק 3ווו;

״מאב! כזאב!״ צעק
חסון המיצרי בזעם
580

י*י* מ צ רי ב היו יסודיים מאד. לפני שעזבנו את הספינה, הם ביקשו לראות גם את
] ן התא שלי, לערוך בו חיפוש קטן. בתא היה בלגן שלם, אבל הייתי מוכרח להראות
להם אותו. הובלתי את הסרן לתא, פתחתי את הדלת והכנסתי אותו פנימה. החיפוש לא
העלה כלום. הסרן היה מאוכזב.
ביציאה נתקל הסרן בדלת הארון. הוא חזר פנימה והציץ לתוכו. הפעם היה מרוצה
מאד: בארון מצא חרב בורמאית קצרה, לקח אותה אתו.
החרב היתד, של נער־הטבחים, צ׳אגג (״צ׳ארלי״) פו. ברצנגון קנו כולם חרבות, וגם
צ׳ארלי קנה. עכשיו עמד צ׳ארלי בצד ובכה כשהוא צועק. :החרב שלי!״
הסרן לא רצה לשמוע סלום. ניסיתי להסביר לו שהחרב היא של צ׳ארלי, אבל הוא
ניסה להסביר לי שהוא זקוק לחרב, לצורך החקירה. רק כשהקפטן והצ׳יף־סטיוארט
התערבו, החזיר הסרן את החרב לצ׳ארלי.
לקחתי את התיק שלי מהתא, עם כלי־גילוח׳ מגבת וסיגריות. זרקתי פנימה את הדרכון
ואת פנקס־הימאי וירדתי עם כל הפמליה המצרית לסירת משמר־החופים.
חמישה רגעי שייט, והעיר סואץ לפנינו. בנמל עגנו אניות מלחמה מצריות, מקושטות
בדגלים לאומיים מצריים, ודגלונים צבעוניים. הסרן הסביר לי שהגעתי בדיוק ליום
המהפכה המצרית.
הנסיעה היתד, קצרה מאד. לא הספקתי לשוחח עם המלווים שלי, וכבר הייתי בתוך
מחנה צבאי גדול, ממש על חוף התעלה. הכניסו אותי לתוך בנין אבן גדול, ישר לחדרו
של הסגן־אלוף. רק אחר־כך נודע לי שמלווי היד, מפקד מרחב סואץ׳.
הגישו קפה. שעד, ששתינו, עבד הטלפון בלי הפסק. הסגן־אלוף רשם את מספרי הדרכון
ותעודת־הימאי, והסביר לי שבעוד עשרה רגעים אמסר למשטרה המצרית לחקירה,
ושאחרי החקירה יחזירו אותי מיד לספינה.
הכל ״דפק״ בדיוק נמרץ. אחרי עשרה רגעים הופיע קצין משטרה, הצדיע לסגן־אלוף,
חבש לי את העיניים במטפחת ולקחת אותי איתו. בחצר חיכה ג׳יפ. נסענו עשרה רגעים
בערך וחנינו. הורידו אותי מהמכונה והובלתי לתוך בית.
לא ראיתי כלום, יכולתי רק לשמוע. שמעתי נקישות רובים על הריצפה, ואחר־כך
התברר לי שזוהי הצדעת־נשק מצרית מקובלת. מסביב דיברו הרבה. יכולתי רק להבין
שמדברים על ״לאנץ׳״ (סירת־מנוע) ועל ״בירגיטת טופט״ ,ושוב הובילו אותי.
נכנסנו לסירה. לאחר כמה רגעים נעצרה הסירה בלב ים. הורידו לי את המטפחת
מהעיניים׳ וישר ניגשו לענין: הסרן רצה לדעת מי אני ומה שמי. השאלות הבאות באו
בזו אחר זו. היתד, זו חקירה שיגרתית ביותר.
קשה היה לשכנע את המצרים. כל מה שאמרתי צילצל באוזנם כשקר .״כזאב!״ היה
הסרן צועק באוזני אחרי כל תשובה.
החקירה היתד, קצרה מאד. אחרי כמה שאלות ותשובות וצעקות ״כזאב! כזאב!״
החזירו אותי לספינה.
הסרן עלה יחד איתי. הוא הביא עימו שני שוטרים מצריים, שנצטוו להכניס אותי לתא
ולשמור עליו מבחוץ. הרגשתי את עצמי חשוב מאד.

פצצות לאחמד חפיז

מאוזן .2 :מתכת ; .6שפת־ים .8 :פרי מקודש ; .10 מתנה ;
. 12 בן נח; .13 קרב; . 14 תכונה נוצתית; . 15 בת צאן; .16 נמל
איטלקי; .18 צורה גיאומטרית; . 19 אופני הפלדה; .21 אשת יעקב;
.24 חיוני לאדם; .25 שימושה של אמבטיה; .28 מפעל תמרוקים;
.29 רשיון חופשה צבאי ; .31 סופר אידי שנפטר לאחרונה ; .32 המ״ם
של פלמ״ח; .34 אליזבת השנייה לג׳ורג׳ הששי; -.35צ מד תנ״כי
המתנבא במחנה; .36 אוני; .37 תבלין משיר השירים; .39 בהמת
משא טיבטית; .40 תופעה לא־אנושית; .41 הצעיר באריות; .42
ראשון הגשמים ; .44 בבקשה ; .46 שים לב 48 תפקיד ; .50 התראה
על אסון קרב; .51 שם פרטי רוסי; .53 סמל האיטיות; .54 כלי
בשח־מת ; .56 חי מימי ; .57 זהב ; .58 מקנה קטן ; .60 שכנה צפונית ;
.62 נעימות; .64 אוסף עצים.
מאונך .1 :פקודה ; .2מפעל מושבת ; .3תבואה ; .4שן סלע ;
.5לחם; .6אליל השמש; .7הגולה; .8בירה; .9טבעי; .10 תופעה
המחייבת צנע; . 11 שנת סיום מלחמת העולם; .17 אחת ממדינות
ארצות־הברית; .19 רחל לבנימין; .20 מערב; .21 איש ברית יוסף
הרומפלדור; .22 שלושים ואחת; .23 יחם שכיח כלפי הכושים
בארצות־הברית ; .25 כלי חקלאי; .26 מלת תואר ההולמת את הקיץ;
.27 פעולה מאיימת בחרבות; .28 אין טעם להכניסו לעופריים;
.30 קרע; .31 האשד, נקראת על שמו; .33 ברית גרמניה־איטליה־יפאן;
.38 אתה, בגרמנית; .41 על כל בית; .43 מופיע אחת לשלושה
חודשים ; .44 גורמת לשרפה ; .45 מלת תנאי ; .47 אלוף־משנה בר־לב
ממונה עליו; .48 יוצר הגולם; .49 יאה; .50 מתכת הגלופות;
.52 אחי חם; .55 סמל הדאר; .56 שנות אדם; .59 מלה צברית
שימושית; .61 זע; .63 לכל קשת.

ך * שו ט רי םהמצ ריי ם היו אורחי. קראתי לצ׳ארלי וביקשתי ממנו להביא לנו
\ 1כריכים ומשקה.
ברגעים הראשונים היו השוטרים המצריים רציניים מאד. הם התחלפו ליד הדלת,
חגורים בחגור מלא. אולם לאחר שצ׳ארלי בא עם המגש, נראה כבר חיוך ראשון על הפנים
הזועפים.
ניסיתי לשוחח עם שומרי. אחרי הכריכים והבירה הם נעשו חברותיים יותר והתחילו
לדבר אתי. הם לא, הבינו עברית ואני לא הבנתי ערבית, על כל פנים לא יותר מכמה
מילים. בכל זאת אפשר היה לשוחח מעט כפה, הרבה בידים.
נושאים לשיחה לא חסרו. רציתי לדעת כמה הם מקבלים לחודש, היכן הם גרים, כמה
ילדים יש להם.
השוטרים סיפרו את הכל. הם גילו שרמת־החיים נמוכה מאד, שמחירי המזון, ובעיקר
האורז, נמוכים, ושהם גרים בעיר סואץ. שמו של אחד השוטרים היה אחמד .״אני מקבל
20 לירות מצריות *,יש לי בן אחד, ואני גר בדירה של שני חדרים עם אשתי ואמי.״
כישראלי רציתי לדעת מד, טיב הדירה בה הוא גר. אחמד סיפר שאת הדירה שכר
מבעל־בית פרטי, ושהוא מוציא למחייתו מעט מאד :״בחצי לירה (מצרית) אתה יכול
לכלכל את עצמך, שלוש ארוחות טובות ליום. המיצרכים הם זולים מאד אצלנו: קילו־גראם
סוכר עולה חמישה גרשים (מצריים) ,קילוגראם אורז עולה שלושה גרשים מצריים.״
בהמשך השיחה כבר אי־אפשר היה לחשוב שבתא נמצאים עציר ושומריו. השוטרים
ישבו על המיטה בתא, ואני טיפלתי בהם ושוחחתי אתם, כשאני מתנועע בחופשיות בתא
ובמסדרון. אחרי חצי־שעה העזתי יותר: ביקשתי מהשוטרים להרשות לי להתנועע בחוץ
ולעלות על הסיפון. השוטרים הסכימו ברצון.
בשעות אחר־הצהריים הגיע סגן מצרי לביקורת. הוא ירד לתאי ושאל אותי אם הכל
בסדר ואם אני מרגיש טוב. השבתי לו בחיוב וניסיתי להמשיך ולשוחח על הנושא
ששוחחנו עליו קודם לכן בסירה: חופש השיט.
הסגן היה בקיא מאד בחוק הבינלאומי. כשטענתי בפניו כי לישראל מגיעה זכות־המעבר
החופשית בתעלה, כמו לכל העמים׳ הפנה אותי הסגן לסעיף 10 של אמנת קושטא׳*.
הייתי נבוך מאד. למען האמת, לא היה לי מושג רב בסעיפי אמנת קושטא. רציתי לדעת
מניין לסגן בקיאות כזו .״לפני שמקבלים קצינות במצרים, לומדים ארבע שנים חוק,״
הסביר לי בבטחון עצמי.
השיחה נמשכה באנגלית. הסגן רצה להחדיר בי, כנראה, את כל התעמולה המצרית על
רגל אחת. היא שלף מכיסו חוברת צהובה תחת עקב הציונות, הראה לי את התמונות
המצריות, ד,מאשימות את ישראל באכזריות בלתי־אנושית בעזה :״מדינה אינה יכולה
לקום על דם,״ הכריז הסגן בהתרגשות.
לא נשארתי חייב. סיפרתי לסגן על מעשי הפידאיון ועל הרציחות בגבולות, ושאלתי
אותו מה דעתו על־כך. היו לו תשובות מוכנות: התקרית בעזה בשנת 1953 קדמה
לפידאיון. הוא סיפר לי על הפצצות שנשלחו לרב־סרן אחמד חפיז, וניסה לשכנע אותי
* לירה מצרית אחת = חמש לירות ישראליות, בערך.
י* הקובע כי מותר למצריים לאחוז באמצעים הדרושים להגנת שטחה.

שכל המעשים האלה קדמו לפידאיון. הסגן ידע תאריכים מדוייקים, והוא הכריז אותם בזה
אחר זה, בבקיאות רבה.

י* וי כו חנמשך זמן רב. לפתע, הציץ הסגן בשעון ומיהר לעזוב את התא. אני
( | נשארתי עם שני השוטרים. לא הייתי צריך לחכות הרבה. בערב הגיעה משלחת שלמה
לתאי :״הסגן־אלוף הצבאי (בתלבושת אזרחית) ,שהיכרתי קודם לכן, רב־סרן חדש של
המשטרה, הסגן, אורח מצרי וסוכן־האוניה.
הסגן פנה אלי וביקש ממני להתלבש במהירות .״הגיע מיברק מקאהיר. ממשלת מצרים
אינה רוצה שתראה את התעלה. יובילו אותך במכונית לפורט־סעיד, ושם תצטרף שוב
לאוניה.״
הכל נראה פשוט מאד. אספתי את חפצי, התלבשתי וחיכיתי לפמליה החשובה, שהיתר,
עסוקה בסלון בשתיית וויסקי ועישון סיגריות אמריקאיות על־חשבון הקפטן.
חיכיתי חצי שעה. הסגן חזר עם הוראה חדשה: לערוך חיפוש נוסף בתא שלי. הוא
חיפש במזוודה אבל לא מצא כלום, מלבד ספר הידעת את הארץ של משה ברסלבסקי,
אותו לקח איתו.
בינתיים הייתי מוכן לדרך. מחוץ לחפצי האישיים לקחתי אתי גם שעון מעורר, שקניתי
אותו בראנגון. מי יודע? אולי המצרים לא יעירו אותי בזמן ואאחר לבירגיטה בפורט־סעיד?
הסגן לא רצה שאקח הרבה חפצים. הוא חזר והסביר לי שמחר אחזור ממילא לספינה,
שכל העניו הוא טיול קצר במכונית, ותו לא.
לפני שעזבנו את הספינה, היו לרב־סרן הסודאני מהמשטרה עוד בעיות. הוא לקח ממני
את השעון המעורר, וניסה לוודא שאין בו שום מנגנון־נפץ או איזו־שהיא מזימה ציונית
אחרת. גם הוא הציץ בהידעת את הארץ, והחליט שאני צריך לקחת את הספר איתי.
לפני שעזבנו, הספקתי עוד לעשות משהו: הוצאתי את הספר מהתיק והשלכתי אותו
לכורסה הגדולה שבסאלון. נפרדתי מהצוות ומהקפטן, שצייד אותי בכמה קופסות סיגריות
ובהבטחה ״להתראות מחר!״
שוב הייתי בסירת־המשטרה. חזרתי לסואץ, שכבר הכרתי אותה בבוקר של אותו יום.
התחנה הראשונה היתד, המשטרה. לפני שנכנסתי פנימה, נפרדתי מהסגן־אלוף המצרי
ומבני משפחתו, שבאו לראות אותי מתוך סקרנות.
במשטרה הייתי באחד החדרים תחת משמר. צירפו אלי שני שוטרים, שישגיחו עלי,
ועד מהרה הצטרפו אליהם כל השוטרים שלא היו אותה שעה בתפקיד. הם הסתכלו בי
בסקרנות. מפעם לפעם שמעתי קללה מפולפלת שהיתר, מופנית אלי.
שוטר צעיר, שעמד לידי׳ היה עצבני מאד. הוא איים עלי בקת הרובה שבידו, וחרק
שיניים בכעס. פניתי לקצין שנכנס לחדר :״אמור בבקשה לילד שיתנהג יפה!״
״הוא לא ילד! הוא שוטר! זוהי פגיעה להגיד לשוטר שהוא ילד!״ הסביר לי הקצין.
בכל זאת הורה להחליף את השוטר העצבני באחד מחבריו.

ההרס כסיני מתואר בחוברת אחרת שקיבלתי מידי הסגן, המכילה
של מראות סיני אחרי נסיגת צה״ל. מלמעלה שדה־הנפט של א־טור, נ
למטה מראה של פסי־רכבת מקולקלים ומיסגד מפוצץ. החוברות מצויות כנראה

פגישות עם פארוק
ך* אחרדעשרהכ לי ל ה חלה תזוזה במצב. הרב־סרן הזמין אותי להיכנס למכונית,
04 צירף אלי שני שוטרים כמשמר, והמכונית הפליגה מבנין המשטרה אל תוך העיר סואץ.
הלילה היה יפה מאד. מזג האוויר היה קריר, והמראה הכללי היה מעניין מאד. בדרך
עברנו שער גדול, מקושט בנורות־ניאון צבעוניות, תרני דגלים לאומיים, ושפע של ירק.
״אין אף מצרי אחד שאוהב היום את פארוק. אף אחד לא מתגעגע אליו. אף אחד לא
מתגעגע לאדם שמסוגל למכור את ארצו בגלל אשד!,״
אחרי שעה היינו מוכרחים להפסיק את השיחה. לחדר נכנס קצין־משטרה נמוך־קומה
וצנום. הוא קיבל מהסגן את הניירות וביקש ממני לצאת אחריו לחצר, לעלות על המכונית
ולהמשיך בנסיעה, בליווי שני השוטרים.
היה כבר אחרי חצות. הקצין הסביר לי שאנחנו יוצאים לאיסמאעיליה, מרחק שעתיים
נסיעה.

_ ארבע מכות טראות_

״ עז התחתעקבה צי ו ני ם ״ זוהי כותרת החוברת שנתן לי הסגן המצרי
שטיפל בי בסואץ. בתוך החוברת ישנן תמונות של נשים וילדים ערביים שעלו
על מוקשים אשר הושארו, לדברי המצרים, על־ידי הישראלים, בדי להתנקם באזרחים.
הסגן שישב, על־ידי הסביר את הכל :״הגעת בדיוק ליום המהפכה המצרית. עכשיו עורכים
כאן את ההכנות האחרונות לחגיגות של מחר״.
בדרך ירד הרב־סרן מהמכונית. הסגן ואני נכנסנו לקבינה׳ והמשכנו במסע׳ דרך רחובות
סואץ. כשהגענו לכיכר המרכזית של סואץ ירד הסגן לקנות סיגריות. בינתיים יכולתי
להסתכל במה שנעשה סביבי: תנוער, גדולה של מכוניות והולכי־רגל, והמון פועלים שעסקו
בהכנות לחג־המהפכה.
לבסוף עצרנו ליד בנין משטרה. הסגן הסביר לי שאנחנו מחכים לקצין שיקח אותי
במכונית לפורט־סעיד. הכניסו אותי לאחד החדרים. הבחנתי בתכונה גוברת והולכת סביבי.
בדרך פלא נודע לאסירים, שהיו בבנין המשטרה, על בואי, ומסביב שמעתי שוב התלחשויות,
קללות ואיומים.
המשכתי לשוחח עם הסגן, שהביא לחדר כמה בקבוקי משקה קר. שוב שוחחנו על
בעיות מדיניות. שאלתי את הסגן מר, יחסם של המצרים לעבד אל־נאצר. התשובה לא היתד,
מפתיעה: הסגן סיפר על התלהבות העם מראש־ממשלתו, ועל האהבה הרבה שהם
רוחשים לו .״יש לו מעריצים רבים מאד,״ הסביר.
רציתי לדעת יותר :״מה היחס שלכם לפארוק?״ כאן היתד, לי הפתעה בשבילו. סיפרתי
לו על שתי הפגישות שהיו לי עם פארוק באיטליה בשנת , 1953 בביתו הפרטי בגוסה־פרטה
ובקיט־קאט, מועדון־לילה ידוע ליד רומא.
הסגן היה מופתע מאד. לאחר שסיפרתי לו פרטי־פרטים על הפגישות, הכריז בבטחון:

0אי סמא עי לי ה שו בהתחל פו הקצינים. אחרי נסיעה של חצי שעה ברחובות
^ העיר, והמתנה של עוד חצי שעה ליד בית הקצין החדש, עלה הקצין המקומי למכונית
וחבש לי את העיניים במטפחת.
עזבנו את הדרך הראשית ועלינו על דרך בלתי־סלולה. לא יכולתי לראות דבר, אבל
המכונית קפצה ודילגה על אבנים. לבסוף נעצרה המכונית. הורדתי למטה.
ברגע בו ירדתי מהמכונית החל המיפנה הגדול. עד עכשיו היה נדמה לי שאני מטייל
במצרים במכונית יתור, ונהנה מיחס דומה לתיירים שהייתי מקבל אותם באילת, לפני
שעליתי על בידגיטה טופט. עכשיו, בבת אחת, השתנה הכל: חבוש־עיניים הושלכתי לתוך
חצר לא מרוצפת. ניסיתי לשבת. הייתי עייף מאד, כי לא ישנתי שני לילות.
אלה שעמדו סביבי׳ ולא יכולתי לראותם, לא רצו שאנוח. כשניסיתי לשבת, התנפלו
עלי בקתות הרובים והיכו אותי. המשכתי לעמוד. זד, נמשך כשעתיים בערך, עד שהתחלתי
להבחין מבעד למטפחת שהשמש עולה אי־שם. שוב ניסיתי להתישב, והפעם לא שמו
לב לכך. הייתי כל־כך עייף עד שניסיתי להשתטח על הריצפה ולשכב, אבל השוטרים
מסביב לא ראו זאת בעין יפה. ביקשתי מים והתשובה היתה :״מאפיש מוי!*
התחיל יום חדש. ההתקהלות מסביבי נהייתה צפופה יותר ויותר. שמעתי קללות
עסיסיות ושמות מוכרים כגון ״בן־גוריון״ ,״גולדה מאיר״ .הכל היה בערבית, ולא הבנתי
כמעט כלום. פתאום שמעתי משפט באנגלית :״אתה ישראלי?״ שמחתי מאד: סוף־סיף
מישהו שאפשר לדבר איתו :״כן. אני ישראלי.״
״אתה קצין?״ רצה הקול לדעת. הכחשתי. ושוב רעם הקול :״כזאב!״
ניצלתי רגע של הפסקה במטר השאלות, שלא ידעתי מי שואל אותן, כדי לשאול אם
אני יכול לראות את הקצין שהביא אותי לכאן. הקול הבטיח לי באנגלית שהקצין
יבוא מיד.
ביקשתי מים. הייתי צמא מאד. אבל זה לא היה איכפת כנראה אף לא לאחד. הקול סירב
להביא לי מים.
החקירה החלה בעשר בבוקר. העלו אותי לקומה שניה והעמידו אותי ליד הקיר. קולות
בערבית שאלו כל מיני שאלות לכיוון שלי, אבל לא הבנתי כלום. כשלא עניתי׳ פנה אלי
מישהו באנגלית :״אתה מדבר ערבית!״ ״נו!״ אמרתי באנגלית .״שקרן!״ הוא קרא, והמשיך:
״כל יהודי שנולד בפלסתין מדבר ערבית!״
השאלות הבאות באו בזו אחר זו. החוקרים בחנו את תעודותי, וידעו שאני עתונאי.
הם גם ידעו איזה עתון אני מייצג והמשיכו לשאול שאלות בעלות אופי צבאי.
בפעם הראשונה היתד. לי ההזדמנות לעשות הכרה עם האגרופים המצריים. על כל
שאלה שלא עניתי עליה הומטרו עלי עשרות אגרופים — בפנים, באף, בשיניים, בכל חלקי־הגוף.
ניסיתי להגיד משהו, להסביר שאני נכד,־מלחמה, אבל אף אחד לא רצה לשמוע כלום,
הורידו אותי למטה. העמידו אותי מול קיר אבן, כשידי מורמות למעלה ונוגעות
בקיר. שם המתינה לי חווייה נוראה. השעם הרביצו לי במקל בעל גולת גומי ענקית. כל
מכה זיעזעה אותי, כאילו ירדה עלי רכבת. הרביצו לי ארבע מכות על הגב, והושיבו
אותי על כסא. הכל נעשה בשקט מוחלט.

התמונה שהופיעה בעולם, וגם הגיעה לארץ, בה אני חבוש־עיניים ועדיין בעל זקן מלא,
אותו גידלתי בבורמה ובדרך.
משכו אותי, ואחרי כמה מטרים לקחו חוט־ברזל דק וקשרו את ידי בגסות כזאת שהבשר
נחתך. נזרקתי למכונית גבוהה. היא התחילה. לנסוע וסבלתי עינויים מפרקי־ידי הכפותות.
ביקשתי את השוטר שיתיר לי את החוט, אך הוא רק קשר אותו ביתר חוזקה.
הנסיעה ארכה כחמש דקות. הורדתי. הושבתי על כסא׳ והחוט הותר. החיל שיפשף לי
את הפרקים. כנראה דאג שלא יישארו סימנים.
לא ידעתי לאן הובילה הנסיעה הארוכה. כיום ברור לי שהובלתי באותו יום מאיסמא־עיליה
למחנה המטכ״ל המצרי בקאהיר, וכי נמסרתי בדרך מיד ליד.

״הגנות זעזעו את נו
גופי ...אי־אפשו לתאון...״

״בכיתי מרוב עינויים...״

ך*שבתי שזה הכל. אחרי עשרים רגע אמר קול בערבית :״קום!״ קמתי. שוב העמידו
•1 1ליד הקיר, ושוב ד,יכו אותי במקל הגומי. הרביצו בי ארבע מכות, שעברו בי כמו
מכת־חשמל איומה, לכל אורך גופי.
אינני יכול לתאר את המכות האלה. מי שלא עבר את זה, לא יבין זאת. האדם מרגיש
כאילו הוא מתפוצץ. אני חושב שהם ידעו כי שום אדם אינו יכול לעמוד במכה חמישית
או שישית, מבלי להתעלף.
אחרי המכות סחבו אותי לחדר־החקידות שבקומה השניה. החייל סחב אותי במדרגות,
כשהוא מושך בגסות בחולצתי. גם זה היה סימן ליחס החדש אלי!
בחדר החקירות המטירו עלי שוב מטר שאלות. הפעם היה הנושא: מלחמת־סיני.
החוקרים רצו לדעת אם השתתפתי אישית במיבצע. עניתי בשלילה. הסברתי להם שאגי
נכה־מלחמה, ושלא השתתפתי במיבצע.
החוקרים לא היו סובלניים. הם צעקו ;,כזאב!״ ואמרו שיש בידם תמונות, אותן לקחו
מתיקי, בהן אני מצולם. ידעתי שאלה הן התמונות שהצטלמתי בעזה, בבגדים אזרחיים,
אחרי הכיבוש.
שוב הורדתי למטה. הכל נעשה במהירות כל־כך גדולה שלא הספקתי אפילו לבקש
מעט מים.
כבר יותר מ־ 12 שעות שלא שתיתי אפילו טיפה אחת.

^ שכתי על הכסא חבוש־עיניים ושאלתי :״קצין?״ קולו של הסמל מאיסמאעיליה
ענה לי :״מה אתה רוצה?״ שאלתי אם אנחנו נמצאים בפורט־סעיד.
הובלתי לחדר. שמעתי מוסיקה של רדיו. כמה אנשים דיברו בערבית, ונסחבתי במשיכת־

בן־גוריון, גולדה, דיין
ך* ושלכתי לחצר. נשכבתי ונרדמתי תחת עץ. השעה היחה שעת־הצהריים. לא
| | העזתי לבקש מים. לא קיבלתי אוכל.
בשעה ארבע העירו אותי. בפעם הראשונה נתנו לי להוריד את הכיסוי מן העיניים.
חייל הגיש לי מימיה, שתיתי לגימה ארוכה. עיני נחבשו מחדש.
כעבור חמש דקות הקימו אותי. קשרו את ידי מאחור בתחבושות והעמיסו אותי על
טנדר. כשהורידו את הכיסוי מעיני, ניצלתי את ההזדמנות להסביר שאני שתום־עין.
הם התחשבו בזה וקשרו לי רק עין אחת. אולם בטעות קשרו דווקא את העין השמאלית.
אני רואה בימנית.
ראיתי שאנו נוסעים לאורך התעלה. המכונית היתד, סגורה. לא ראיתי הרבה.
נסענו כשעה, נסיעה מטורפת על כביש טוב. משום־מה החליט הסמל לקשור לי שוב
את שתי עיני. שאלתיו לאן אנו נוסעים. האם לפורט־סעיד, כפי שהובטח לי? הוא ענה
באנגלית רצוצה :״אל תדבר, יש לי הוראה שלא לשוחח!״
שני חיילים ישבו צפופים אלי. לא יכולתי למתוח את רגלי. כשניסיתי ליישר רגל אחת,
חבט בד, אחד החיילים בקת הרובה. ידי היו כבולות מאחורי גבי. בסיבובים החדים הייתי
נופל הצידה, כמו שק, והחייל שישב באותו צד היה דוחף אותי בגסות בחזרה.
אחרי שעה וחצי הרגשתי שאנו עולים על דרך בלתי־סלולה. המכונית עצרה ליד כפר.
לפי רישרוש המים הבחנתי ששותים. לא העזתי לבקש מים, ולא קיבלתים.
מסביב לטנדר התקהלו אנשים. נראה שד,חיילים הפיצו מיד את הבשורה כי ישראלי
במכונית. הקללות הומטרו מכל עבר. שלושה שמות בלטו במיוחד: בן־גוריון, גולדה
מאיר, משה דיין.
מאותו רגע הפכו חיי לסיוט אחד גדול של סאדיזם והתעללות. המכונית המשיכה בדרכה
במהירות, נעצרה לשניה. שמעתי את חריקתה של דלת־ברזל נפתחת. עוד לפני שהמכונית
יכלה להיכנס פנימה, נמשכתי החוצה ונזרקתי על פני. קיבלתי חבטה איומה באף, ואני
חושב שהעצם נשברה.
מסביב התקהלו אנשים׳ צעקות היסטריות נפלטו מהם. נראה שכבר ציפו לי. ר,וקמתי.
שיחררו לי את הידיים. הובלתי על־ידי משיכת חולצתי לאיזה תא. נפלתי בפינה, כולי
תשוש. עדיין לא שתיתי מים, מלבד הלגימה מן המימיה כמה שעות לפני כן.
קול עמוק וחדש שאל אותי באנגלית :״אתה קצין?״ אמרתי :״לא!״ הקול אמר:
״כזאב!״ והפסיק לשאול. שמעתי תיקתוק של מכונת־כתיבד. הוצאתי החוצה והובלתי
מרחק של מאה מטרים, כשאני נמשך בחולצתי. רגלי נתקלו במדרגה. נפלתי.
הובאתי לחדר. הועמדתי לשניה. איש לא דיבר עמי. אני חושב ששם צילמו את

הנגטיכיםשלש לו שהתמונות האלה מימי ביקורי בעזה, אחרי
מיבצע סיני, היו בארנקי בימי המעצר. אני משער שהם גרמו לכך שהמצרים
חשבו אותי לקצין. אני יושב בג׳יפ הראשון הנראה בתמונה, על חולות מזה.

כזוגית ערכית כעזה. המצרים שתכירו היטב את הנזקום, ראו בתמונה
זאת הוכחה ניצחת לכן שהייתי בין הלוחמים בעזה, בימי כיבוש העיר.
חולצה לתא. ר,ד,ליכד, ארכה כשמונה דקות. עלינו וירדנו מדרגות. נפתחה דלת־ברזל,
מישהו פישפש בכיסי, הוריד את חגורתי ונעלי ויצא.
הרמתי את התחבושת מעיני וראיתי שאני נמצא בתא ריק, ובו רק מיטה, מזרון
ושמיכה על הרצפה. מצאתי מימיה מלאה, ושתיתי ממנה. חשבתי שזה הרגע המאושר
בחיי. נפלתי על המיטה וניסיתי לישון.
הדלת נפתחה. נכנס חייל, כנראה אותו איש שמשך אותי כל הדרך. בפעם הראשונה
ראיתי את פניו. היה זה גבר סודאני, גבוה, לבוש מדי חאקי, ופס אדום על כתפייתו.
״קום!״ אמר בערבית. שוב חבש את עיני והעמיד אותי אל הקיר, באותח פוזה שהיתר,
זכורה לי ממכות־התופת של איסמאעיליה. לא יכולתי לעמוד על רגלי. שמעתי קול של
גרירת המיטה והמזרון, וכעבור כמה דקות חזר והחל להכות אותי, באותו מקל בעל
גולת־הגומי.
הוא היכר, אותי שלוש מהלומות. אחרי השניה נפלתי. כששכבתי על ד,ריצפה, הוריד
מכה שלישית על ישבני. אחר־כך הסתלק.
כשנסגרה הדלת מאחוריו, ניסיתי להרים את כיסוי־עיני במקצת, כדי לראות מה קרה
בתא. ראיתי שלקח עמו את המיטה, המזרון והמימיה. רק השמיכה היתד, זרוקה על
הריצפה. שכבתי ושמחתי גם על השמיכה. לא יכולתי לשכב על גבי, מרוב כאבים.
כעבור חצי שעה חזר סוהר. שוב ר,יכה אותי שלוש מכות במכשיר־העינויים. הוא לא
טרח להקים אותי, אלא ד,יכני כשאני שוכב.
הביקור הבא שלו נערך כעבור שעתיים־שלוש. שוב היכר, אותי אותה מנה. אני מתו:ייש
לומר ואת, אבל בכיתי מרוב עינויים.
התחננתי לפניו :״מים!״ הוא לא ענה לי, סגר את הדלת והגיחני לנפשי עד הבוקר• .
לא ישנתי.
בבוקר לא נפתחה הדלת כלל. לא הובאו לא אוכל ולא מים. כל הזמן שכבתי חבוש־עיניים,
כי לא העזתי להרים את הכיסוי, למרות שידי היו חופשיות.
הדלת חרקה. הקול הגס אמר :״קום!״ והסיר את התחבושת מעיני. ראיתי רב־סרן
בעל כומתה שחורה ושפם, שאותות־הצטיינות רבים קישטו את חזהו, עומד לפני .״האם
יש לך בקשה?״ שאל אותי באנגלית.
היתד, זאת ההזדמנות הראשונה, מאז סואץ, שיכולתי לעמוד גלוי־עיניים ולדבר עם קצין.
הזכרתי לו את ההבטחה של הסגן־אלוף בסואץ שיחזירו אותי לאוניה בפורט־סעיד. אמרתי
שאני נכד,־מלחמה והתלוננתי על ההתנהגות והמכות שספגתי מאז איסמאעיליה ועד עכשיו.
״האם אתה קצין?״ שאל אותי.
הכחשתי את הדבר, והוא לא התווכח עמי.
הוא שאל אם שתיתי או אכלתי. השבתי כי יומיים לא אכלתי ולא שתיתי פרט לשתי
לגימות. הוא נתן לסוהר כמה פקודות בערבית, והודיע לי כי אסר עליו להכות אותי, וכי
ציודה עליו לתת לי לאכול.
״עוד משהו?״ שאל באנגלית.
שאלתי מתי הם חושבים להחזיר אותי. הוא הבטיח לי שהחקירה תארך רק יומיים, וכי
אז יעלו אותי על אוניה שתוביל אותי לאן שארצה.
אחרי שיצא, הובאו לי באמת מים במימיה, הוגשו לי מרק של פול וגריסים ופיתה.
מאז חל שינוי לטובה. נשארתי באותו תא. שכבתי לישון. אני חושב שישנתי לפחות
12 שעות, עד היום הבא. למחרת בלילה נפתחה הדלת׳ ונכנס סרן סודאני, גם הוא
מקושט למכביר באותות־הצטיינות. הוא החזיק מתחת לבית־השחי מקל־גומי, בתור קישוט,
נראה תוקפני ונוקשה .״האם אתה מבקש משהו?״ שאל.
״לא,״ השבתי .״אני רק רוצה לדעת מתי ישחררו אותי ומה הסיבה לכך ששיקרו לי
והביאוני הנה, על אף הבטחת הסגן־אלוף בסואץ לקפטן של האוגיה.״ אמרתי שאינני

אסיר, ושהורדתי ללא רשות חוקית מאוניה שהפליגה תחת דגל דני.
״אתה תובא מחר לחקירה במטה הכללי,״ אמר הסרן .״אז יקבעו אם אתה אסיר או לא.״

למזיגה ש^דיץ^ואבנו*
ט ינני זוכר אם היה זה באותו יום או למחרתו׳ כאשר הובאתי מתא זה לתא אחר,
במרחק של כעשר דקות הליכה. שוב שמעתי שער נפתח, כלבים התנפלו עלי בנביחה
ומשכו במכנסי, אך לא נשכו.
כשהוסרה התחבושת מעיני, מצאתי את עצמי בתא שטוף במים. סמל־הסוהרים צעק עלי
והעמיד אותי בפינה, כמו ילד קטן שלא התנהג יפה. מיד הוכנסה מיטה, מזרון ושתי
שמיכות. הסמל עצמו פרש את השמיכה ולימד אותי, כמו מם־כף בצה״ל, איך לסדר
בדיוק את השמיכה השניה, שתהיה מקופלת ומסודרת מעל לראשונה.
תוך כדי כך נכנסו לתא כמה סוהרים. גם בעיניהם ראיתי מבטים של שנאה, אך כנראה
קיבלו הוראה חמורה שלא להכות אותי. קללות כמו ״ערס!״ ״יאהוד כלב!״ לא חסרו.
בתא היה סל עשוי מעור, כדי לעשות בו את צרכי. הקירות היו גבוהים, ואשנב צר
ומסורג היה ליד התיקרה.
שכבתי על המיטה והרגשתי שהתנאים השתנו. הביאו לי ספל מים וארוחה. קיבלתי
הוראה לאכול על הריצפה.
אכלתי את מנת הפול והפיתה. אחרי חצי שעה נכנסו שלושה סוהרים. אחו החזיק
תער־ספרים, השני מכונת־גילוח וחגורה להשחזת התער. הם הושיבו אותי על הריצפה
והחלו לגלח לי את הראש.
בשבילי היתה זאת הרגשה מזופתת מאד. נפרדתי בלב דואב מהזקן שלי, אותו טיפחתי
במשך זמן כה רב. היה זה כאילו מעשר, סמלי, שהבהיר לי שעתה נקשרתי לבית״הסוהר.
למזלי נזכרתי בסרט 1המלך ואני, שראיתיו בבורמה לפני ההפלגה. אמרתי לעצמי :״אם זה
טוב למלך, זה יהיה גם טוב בשבילי.״
למחרת היום קשרו את עיני והובילו אותי כרבע שעה. מבלי להגיד לי דבר סגר. לי מלתי
את ידי לאגרופים, הצמיד אותם למכנסי, הצמיד בבעיטה קלה את רגלי זו לזו, הרים לי
את הראש והשאירני עומד כך, במצב דום, כחמש דקות.
הכניסו אותי לחדר. הרגשתי שטיח מתחת לרגלי. ואז הסירו את התחבושת מעיני. ראיתי
לפני בחור די צעיר, לבוש חאקי, שהסיר מראשו את הכומתה הכחולה. לא היו לו סימני־דרגות,
אך הבחנתי שבכתפייתו ישנם חורים של סימני־דרגות. לידו ישב סרן בעל דרגות
וכומתה שחורה.
עמדתי באותה עמידה. עוד הייתי תשוש מאד. הקצין הציע לי כסא, אמר לי להתקרב
לשולחן ואמר :״בוקר טוב. אתה מעשן?״ סירבתי, אך ביקשתי לשתות מים.
הוא קרא לסמל, ציווה לו להביא לי מים ושאל אם אינני מקבל מים די־צרכי. אמרתי
שאני מקבלם בסדר, אך שאני צמא כרגע.
סיפרתי לו את כל הסיפור מאז סואץ, על הפרת ההבטחות שניתנו לקפטן ועל ההתנהגות
הגרועה. הוא שיסע את דברי ושאל אם הוסיפו להכות אותי גם אחרי ביקור הקצין. אישרתי
שלא.
התלוננתי במיוחד על גילוח ראשי .״אין דבר,״ חייך .״שערותיך תצמחנה מחדש תחת
השמש של מצריים.״ כששמעתי את זה, נעשה לי רע מאד על הנשמה.
״אתה מתכוון לכל השערות?״ שאלתי.
״לא, לא,״ חייך. אחר־כך הסתכל עלי ובפספורט שלי שהיה מונח לפניו, והעיר :״בעצם,
אתה מזיגה מסוכנת של דיין ושל אבנרי!״ הוא התכוון לעיני החבושה ולזקני, בתמונת־הפספורט.
״אתה
איש חעולם תזה?״ שאל.
״אני רואה שאתה מבסוט מאבנרי,״ אמרתי .״זה בוודאי מפני שזה עתון שמתנגד לממשלה.״
״לא. הוא בן־אדם עם הגיון. הנה למשל בגין, הוא גם כן נגד הממשלה, ואנחנו לא
אוהבים אותו.״
ראיתי שהוא מתמצא יפה בעניני המפלגות בארץ.

_ _״זו^ימאס לי••״-
^ קצין חייך בצורה סימפאטית, וביקש שאתחיל לספר את כל קורות חיי, מיום הולדתי.
ן | ״יש לנו הרבה מאד זמן,״ הוא אמר .״ספר לאט!״
שאלתיו מה זה מעניין אותו איך נולדתי, ולמה לי לתאר לו כל זאת .״אתה עתונאי,״
הוא השיב. ובלעג עדין הוסיף :״ראיתי שאתה כותב סיפורים מצויינים.״
הרגשתי שהוא מצטט מיברק שנמצא בין ניירותי. היה זה מיברק של מערכת העולם חזת,
שהגיע אלי בבורמה ושאישר את קבלתן של כתבותי משם.
החלטתי לספר לו את כל קורות חיי, אף שידעתי שזה יקח כמה ימים. אמרתי לו זאת.
״זה יימאס לך,״ הבטחתי לו .״לא,״ הוא הבטיח לי .״אני מאד מאד אוהב לשמוע סיפורים.״
דיברתי כארבע שעות רצופות. הוא לא הפריע, לא התערב ולא רשם רשימות. לא עלה
על דעתי שאפשר היה להקליט את הדברים, אך אני חושב גם עתה שהם לא הוקלטו.
״הייתי רוצה שתגיד את האמת,״ אמר לי מפעם לפעם. רק כשהגעתי לשרותי במלחמת־העצמאות
ופציעתי, בכאוכב או־הווה, מרסיס פגז, הרגשתי שהוא רוצה להתעכב. דברי לא
מצאו חן בעיניו, והיה ברור שאינו מאמין לי. בסוף ציווה באדיבות להחזירני לתאי, והרגשתי
שאינו מרוצה ממני.
קשרו לי את עיני והוציאוני.
למחרת היום הוחזרתי למקום באותה צורה. עתה היה הקצין לבוש בחולצה אזרחית. הוא
לא ישב ליד שולחנו, אלא על כורסה נוחה בחדר, ועמו היה גבר אחר, שאמר לי מיד
״שלום!״ בעברית. היה זה תורגמן.
איש זה היה ממושקף, בעל שער חום ושפם, ועשה עלי רושם של יהודי. אך קראו לו
איברהים, ובהמשך השיחה הוברר לי שהוא יליד נצרת.
שוב הוצע לי לשבת ולעשן, ואף הביאו בקבוק קוקח־קולה .״כל מה שאמרת אתמול עד
שנת ,1948 היה אמת,״ אמר לי הקצין .״וכל מה שסיפרת על אחרי ,1948 היה כולו כזב.״
איברהים, התורגמן, הוציא ניר דעפרון. הקצין התכונן כנראה לעבודה ממושכת :״אנחנו
נכתוב עכשיו כל מה שתגיד ותספר. אנחנו נכתוב את הכל עם תאריכים.״
/שוב התחלתי לספר הכל מ־ .1948 הסגן־אלוף והתורגמן לא נראו כאילו הם מאמינים למה
שאמרתי. גם אני לא תמיד מאמין כשאני נזכר בתולדות חיי.
ניסיתי לספר פרטי־פרטים. הקצין היה בקיא מאד. מפעם לפעם היה מפסיק את הסיפור
ומעיר לי הערות, לפי הרישומים שעשה קודם לכן מתוך הניירות האישיים שלי שהיו בידו.
איברהים רשם הכל. הקצין היה רושם הערות על פיסת נייר שלפניו. היו קטעים בסיפור
שלא רצה להאמין בהם בשום אופן. הוא רצה לדעת מדוע נסעתי לחוץ־לארץ בפעם
הראשונה׳ ומי מימן את הנסיעה. הוא אמר שזה לא מתקבל על הדעת שמכרתי את המונית
ונסעתי לאירופה בפעם השניה.
פרשת הפרנסות הרבות היוותה בעיה שלמה. סיפרתי לו שפעם עבדתי חודש וחצי בהוצאת
תפוחי אדמה ברמת־הדר, ליד רמתיים, ואחר כך הייתי מפקח־ספורט בסוכנות־היהודית.
הקיצוניות שבסיפור הכעיסה אותו. הוא סירב להאמין שמיד לאחר שהייתי מזכירו של בית־אש
בסדום הפכתי להיות נהגו בתמנע, .איך יכול אדם להפוך ממזכיר לנהגי
לבסוף סיימנו ביום בו עליתי על סיפון הבירגיטה טופט והפכתי להיות מלצר־כתב.

סיפרתי לו על פגישותי עם ראש ממשלת צילון ועם או־נו, ראש ממשלת־בורמד .,התמונות
שצולמו בפגישות אלה היו כבר בידיו.
כאן רצה הקצין לדעת פרטים נוספים. הוא התענין לדעת מי שלח אותי למזרח הרחוק.
בשום אופן לא רצה להאמין שמלצר נפגש עם ראשי ממשלות.

״ישראל היא סכין של האנגלים^,
^ ת סוף החקירה הקדיש הקצין באותו יום למעבר בסואץ. סיפרתי לו על הפגישה
עם השגריר המצרי בראנגון, ועל הבקשה שהגשתי לקבלת אשרת־כניסה למצרים.
הוא שמע זאת בהתעדנות, אם כי לא היתד, זאת, כנראה, הפעם הראשונה ששמע על־כך.
הוא ניסה להוציא ממני הודאה כי עוד באילת ידעתי על כך שבירג־טה טופט תחזור מראנגון
דרך הסואץ. הוכחתי לו בעזרת הדרכון כי מסקנותיו אינן נכונות, משום שבדרכון היה מצויץ
בפירוש שאנו עתידים לחזור לאילת.
החקירה נמשכה שעות רבות. לאחר כמה שעות קרא הקצין לסמל בית־הסוהר. הוא ציווה
עליו להגיש לנו תה, ובינתים בדק איברהים את התאריכים וביקש את אישורי אם כתב
אותם נכון.
בשעת שתית התה יכולתי גם אני לשאול מעט. שאלתי את הקצין אם יש לו חדשות על

תמונה
מעזה, עם כמה נזהחברה, עורריה את חשד המצרים. לפי הישיבה של/
וישיבת חברי, חשבו לבטח שאני קצין. עד הסוף לא הימינו לי שאני משוחח מצה״ל.
הנעשה בישראל — ,אם קרה משהו מיוחד בארץ ומה נשמע שם. הוא ענה ברצון ונכנס
אתי לשיחה ממושכת וידידותית, שנמשכה יותר משעה.
הוא ידע הרבה: הוא סיפר לי על ביקורו של ביג׳י והרמטכ״ל באילת ובעין־רדיאן. הוא
סיפר על התקרית כשביג׳י דרש לסלק את השלט של עין־ראדיאן בפתח המשק ולהחליפו
בשלט יוטבתא, על הכביש החדש מבאר־מנוחה לאילת, על האוניות שהגיעו לאחרונה
לנמל אילת.
אחרי מסירת האינפורמציה על החדשות האחרונות בישראל, עברה השיחה לאפיקים
חדשים. הקצין הסביר לי בקצרה איך הוא רואה אפשרות לשלום בין ישראל ומצרים.
הוא לא הזכיר בכלל את המילה ״שלום״ בכל השיחה. הוא טען פשוט כי הערבים היו
בארץ מאות בשנים, וכי יש ״להחזיר את הארץ לבעליה.״ כשהסתבכנו בויכוח תנ״כי, נסתבר
כי הקצין מצוי יפה בספר זה, ואפילו ידע לספר כי היהודים הרגו זה את זה בימי הקנאים
והפקירו את הארץ. כשהסתמכתי על התנ״ך, שהבטיח את הארץ לישראל, שאל אותי :״ואם
כל המוסלמים חושבים כי מכה קדושה להם, אז יבואו מחר מוסלמים מפאקיסטאן וידרשו
לעצמם את מכה?״
איברהים התערב בשיחה, כשהזכרתי את משה רבנו, וגילה בתרועת־נצחון כי משד, בכלל
לא הגיע לארץ. הוא היה כל־כך מרוצה מגילוי זה שחזר על כך בערבית באוזני הקצין.
התחלתי להבין כי הקצין קיצוני מאד במעותיו. שאלתיו :״נניח, מה יהיה אם נחזיר
את הפליטים? אם נתן להם מקומות בכנסת?״
״אז תהיה מהפיכה,״ הבטיח לי. הוא התכוון למהפכה של הערבים. הוא לא הסכים אפילו
כי הפליטים יקבלו דרכון ישראלי .״זה צריך להיות פספורט פלסטיני,״ קבע.
הוא חשש מפני הבטחת בן־גוריון להביא לארץ ארבע מיליון יהודים. הפתרון שלו היה
די פשוט: להחזיר את היהודים לארצות שמהן באו, ולקיים את היחס שהיה קיים לפני
קום המדינה: חצי מיליון יהודים על מיליון ערבים.
אמרתי לו שמעותיו קיצוניות מאד, ואם זאת המעה הכללית במצריים, נראה שיהיה
עלינו ללחום שוב.
״אנחנו לא שונאים את היהודים,״ קרא, בהתלהבות גוברת והולכת, בשכחו לחלוטין את
החקירה .״אנחנו שנאנו את הנאצים מפני שהתאכזרו ליהודים. אבל אתם התנהגתם בסיני
בדיוק כמו הנאצים. ואנחנו התנהגנו בסדר כלפי היהודים.״
כשטענתי לעומתו כי הפידאיון התנהגו בארץ באכזריות רבה מאד, ענה לי בקול כמעט
רווי־דמעות :״אלה אנשים שלקחו מהם את הכל, הגוועים ברעב. הם עושים את זה מחוסר־ברירה.
היו להם בתים וחנויות, ואתם סילקתם אותם.״
כשדיברנו על מיבצע־סיני, התבטא בחריפות רבה יותר על הבריטים והצרפתים מאשר על
ישראל .״ישראל היא סכין של האנגלים,״ אמר.
הזכרתי לו שלהם יש רוסים, ושהרוסים משחקים אצלם את אותו התפקיד .״קנינו את
הנשק מהדוסים בכסף מלא,״ השיב .״אנחנו לא מעוניינים בקומוניזם בארצנו. אנחנו אוסרים
כל קומוניסט. יש לנו רק מדריכים רוסיים.״ הוא סיפר גם שמצרים סירבה לקבל את חצי
מיליון המתנדבים הסובייטיים שהוצעו לה.
תוך כדי כך הזכיר גם את המומחים הגרמנים. להפתעתי סיפר לי שהמצרים לא היו
מרוצים מהם, וסילקו אותם.
בינתיים עבר הזמן, ועלה על דעתי שהסמל יושב ומחכה בחוץ, ובוודאי יתנקם בי על
שהיה צריך לחכות זמן רב כל־כך.

ו ^ 5נ*י £ 3 £ו1
יום אחו נקאהז
כאווח ממשות מצויים
ף* ס ף״ הכל ישבתי שלוש או ארבע פעמים עם הקצין הזה. דיברנו על המזרח הרחוק
ועל אדנו. אדנו קרוב עתה הרבה יותר לערבים מאשר לישראל, טען.
מדי פעם חזר לחקירה. ראיתי שאינו משלים עם סיפורי. חזרתי ושאלתיו מתי ישלחו
אותי הביתה .״תור יום־יומיים,״ אמר לי .״אבל אני רוצה לוודא שהכל אמת.״
כשניסה להוציא ממני פרטים צבאיים — ללא הצלחה׳ כמובן — הזכיר את שמו של אלוף
אסף שמחוני .״הוא היה קצין טוב מאד,״ אמר.
העזתי לשאול אותו מה דעתו על משה דיין .״אסף שמחוני מת,״ אמר לי בהתחמקות.
״עליו אני יכול לדבר.״
בשעת אחת השיחות נכנס לחדר סגן־אלוף, שדמה מאד לקצין ישראלי — בלונדי, משופם,
עם דרגות ואותות־הצטיינות. איברהים המתרגם קם מכסאו׳ ואילו הקצין — שקרא לעצמו
עלי — לא קם. לפי זה, ולפי צורת השיחה, הבנתי שגם הוא סגן־אלוף, לפחות.
אחד הדברים המוזרים בשיחותינו היה שחזר וקרא לי מדי פעם בשם ״מנחם״ .כשהערתי
על־כך ושאלתי אם חקר גם את מנחם קבלקין, הימאי שנאסר גם הוא בסואץ לפני מיבצע־סיני,
הכחיש זאת, אבל אמר שהשם ידוע לו.
,כשהורדתי מן האוניה, לא לקחתי עמי שום בגדים. לבשתי חולצה ישנה, שהתלכלכה
בינתיים. בערב, לפני השיחה האחרונה, קרה משהו מוזר מאד. התא נפתח׳ ונכנס סודאני
גבוה שהחזיק בידו חבל וניגש למדוד לי בעזרתו את הצואר. זאת היתר, הרגשה מאד־מאד
לא נעימה. אמרתי לעצמי: או, זהו.
לא הבינותי מה הענינים. התחלתי לתאר לעצמי איך ישדרו בקול ישראל שמעבירים את
גופתי חזרה לישראל. ן1ך אחרי ארבע שעות נפתחה הדלת ונכנס אותו סודאני. הוא נתז לי
מגבעת בצבע בז׳ וחילצה שנשאה תוזית של פירמה ערבית.
לבשתי את החולצה, ישבתי על המיסה ועישנתי סיגריה, מאותן שהסגן־אלוף עלי נתן לי.
בפעם האחרונה ראיתי את עלי ביום ה־ 4באוגוסט. יום לפני כן קרא לי והידיע לי שאני
עומד להשתחרר באותו יום, בשעה אחת וחצי בצהריים. לידו עמד סגן־אלוף ענוד־דרגות ובעל
מצלמה, שביקש לצלם אותי עם עלי. אחרי הצילום הוחזרתי לתא, ומחוץ לפרידה הרשמית,
למחרת היום, לא ראיתיו עוד.

בחורה יפה בקרייזלר

** וי בשיחותי הראשונות עם סגן־אלוף, עלי, הצגתי בפניו בקשה שנראתה לו
3 /מוזרה ביותר: ביקשתי להיפגש עם ראש ממשלת־מצרים, ג׳מאל עבד אל־נאצר׳ ילשוחח
עם אזרחים יהודיים.
סגן־אלוף עלי היה מופתע. הסברתי לו שבקשותי אינו מוזרות כל־כך, משים שגם יצילון
ובבורמה נפגשתי עם ראשי־ממשלות׳ כעתונאי. ליתר בטחון העליתי את בקשתי על פיסת־נייר,
הוספתי שאני מקזזה שבקשתי תאושר בחיוב, ומסרתי את הבקשה לעלי.
ב־ 4לאוגוסט, בעשר בבוקר, נקראתי לחדר־המפקדה. בחדר חיכה לי הסרן הסודאני
שהתיחס אלי בגסות כרגיל. הוא הסביר לי, כאילו בדרך אגב :״בקשתר למשרד ראש־הממשלה
נתהבלה. אתה יוצא עכשיו לסיור בקאהיר. בשעה 1.30 אתה עוזב את קאהיר
בדרך לישראל.
התרגשתי מאד. קשה היה לי להסתיר את שמחתי. הרגשתי שבעוד דקות אחדות אני
עתיד לקבל פיצוי מעט לכל מה שעבר עלי עד כה בכלא המצרי.
אחרי דקות אחדות נפתחה הדלת. לחדר נכנס סרן צנחנים מצרי. בעל כומתה אדומה.
ברגע הראשון נראה לי מוכר מאד. הוא היה דומה כשתי טיפות מים למוחמד, מלהקת
אילון. אולם הסרן לא הכיר אותי. הוא פנה אלי באנגלית אדיבה, הזמין אותי לצאת אתו
החוצה. הלכנו ברגל עד לשער הראשי של המחנה.
הבדיקה בשער היתד, קפדנית מאד. למרות שהייתי מלווה על־ידי הסרן, החליטו השומרים
בשער לבדוק את כל הענין בטלפון. רק לאחר שקיבלו הוראה מתאימה בטלפון. ניתנה
לנו רשות לצאת.
בחוץ, מול השער, עמדו שתי מכוניות מפוארות ומצוחצחות. בראשונה, קרייזלר מודל
אחרון, צבועה שחור, ישבה בחורה בלונדית יפר,פיה. אחריה חנתה מכונית סטישזן חדישה.
לא היה לי ספק לאיזו מכונית עלי להיכנס. פניתי ישר לכיוזן הקריזלר ורציתי להיכנס
פנימה. באותו רגע חשבתי שהבחורה הא בודדאי בתה של אחת המשפחות היהודיות
המכובדות בקאהיר, שהוטל עליה מטעם ממשלת מצרים לארח אותי בשעותי האחרונות
בעיר, כדי להוכיח לי עד כמה היהודים המצריים הם שווי־זכויות.
טעיתי. הקרייזלר לא היה שייך אלינו כלל. הסרן המצרי הפנה אותי למכונית השניה,
לסמישוך.
כשהתקרבנו למכונית נפתחה הדלת, וגבר קשיש, בעל שפמפם, שזוף ומקריח, לבוש
חליפה חומה, פנה אלי בחיוך ואמר לי ״שלום,״ בעברית. עניתי לו ״שלום וברכה. אני
שמח לשמוע כאן מילה עברית.״
עד מהרה חדל הגבר להיות אלמוני. הוא הציג את עצמו כאחמד טאחב, קריין קול
קאהיר בשפה העברית, ופקיד משרד ראש־הממשלה. היא הסביר לי במילים קצרות שמשרד
ראש־הממשלד״ שקיבל את בקשתי, הטיל עליו לארח אותי, ולהראות לי עד כמה שאפשר
את העיר קאהיר, לפני שובי לישראל.

ן• מכונית הפליגה לאט׳ לאורך המחנה הצבאי הענקי, שראיתיו עכשיו לראשונה.
1 1טאחב המשיך להסביר :״אני מצטעיר שהבקשה שלך להיפגש עם ראש ממשלת־מצרים
אינה יכולה להתבצע מחוסר זמן. אתה מעוניין לחזור לישראל בזמן הקרוב ביותר, ומשום־
כך אנחנו מחזירים אותך כבר היום, ב־ .1.30 אני אנסה להראות לך את קאהיר ולהפגיש
אותך עם יהודים, עד כמה שאפשר.״
השיחה התנהלה בעברית רהוטה. במשך כל זמן השיחה עברנו עדיין על פני המחנה
הגדול. מבחוץ נראה ככל מחנה אחר.
יצאנו לכביש רחב, שהוביל אותנו לכיודן קאהיר. בית ענק, שמשך את תשומת לבי,
בלט בשטח בצורת בניתו החדישה .״זהו בנין התחנה המטראולוגית,״ הסביר לי אחמד.
נכנסנו לעיר. עברנו על פני מיסגד גדול ויפה, שממולו נבנתה כנסיה נוצרית. זו היתה
הזדמנות טובה לאחמד להרביץ כמה משפטי תעמולה:
״אתה רואה, הדת המוסלמית והדת הנוצרית זו מול זו.״
לאט־לאט התחלתי לקבל את הרושם הראשון מקאהיר. מימיני ומשמאלי היו חנויות

גדולות, בעלות חלונות־ראווה מפוארים, מכוניות חדישות מאד והולכי־רגל בתלבושת אירופית.
שוטרים בבגדים לבנים משכו את תשומת־לבי. בכל אי תנוער, והצטלבות דרכים, ניצבו
שוטרי תנועה, שכיוונו את התנועה הרבה בידיהם.
הגענו למוזיאון. שני בתים נפרדים ענקיים, בנויים בצורה עתיקה, זה ליד זה. אחמד
עצר את הנהג, פתח את הדלת והזמין אותי לבקר בפנים.
הזמן היה דוחק מאד. הספקנו לבקר רק באולם אחד. ראיתי פסלים עתיקים, שהובאו
לכאן מהפיראמידות הגדולות, וחפצי־עתיקות שונים. לא הספקתי אפילו להבחין היטב
בהסברים בערבית ובאנגלית שהוצמדו לידם. מבקרים רבים מילאו את אולמות הבית.
המשכנו לנסוע ברחובות קאהיר. כל דבר נראה לי חדש ומעניין. קאהיר היא, כנראה,
עיר מודרנית מאד. כבישיה רחבים להפליא. המדרכות המשתרעות משני צדדיו רחבות
לא פחות.
בתחנת הרכבת שוב נעצר אחמד את הנהג. הוא רצה להראות לי את פסל הענק של
רעמסס, שהוקם מול התחנה הראשית של קאהיר. הפסל הוא יצירה אמנותית ממדרגה
ראשונה. הוא בנוי על רחבה גדולה מאבן, ממנה מזנקים סילוני־מים לתוך בריכה
המקיפה את הרחבה כולה. הפסל, מעשה ידי פסל מצרי, הוקם כאן לפני ארבע שנים.
כל הסביבה הקרובה לתחנת־הרכבת דמתה לגן אחד גדול. מסביב היו ספסלי־מנוחה,
עצים רבים ובריכות־דגים. המון אנשים, בבגדים אירופיים, אבל גם בטרבושים,
מלאו את כל סביבת התחנה. מתוך התחנה, שהיא הגדולה במצרים, שמעתי צפירות
קטרים ותכונה רבה.
לא רחוק מהתחנה זרם הנילוס הגדול. התקרבנו לנהר׳ ירדנו מהמכונית וניגשנו
לגדה, ליד הגשר הראשי, המקשר את שני חלקי קאהיר ושהיה באותו יום מקושט
במאות דגלים ודגלונים. כשהגעתי לשם התחלתי להאמין שאני מבקר באמת בקאהיר.
עד עכשיו נראה לי הכל עוד בגדר חלום בלתי-מציאותי. התרגשותי הגיעה לשיא.
עד עכשיו הכרתי רק את מימי הנהר, שהיו מובאים אלי בספלים קטנים לתא־הבלא,
או את התיאורים הנמלצים שקראתי עליו בתנ״ך.
המראה היה נהדר. על פני הנהר הרחב הסתודדו סירות־ספורט, סירות־חתירה, מפרשיות,
ספינות משא ונוסעים, בדרכן לאלכסנדריה. המים לא היו שקופים׳ וכששאלתי את אחמד
אם אלה הם מי הנילוס שאנחנו שותים, הסביר לי שלפני ד,זרמתם בצנורות מי־השתיה,
הם עוברים תהליך השבחה. ממש כמו באילת.
הדגלים על הגשר עוררו את תמהוני. יום־ד,מהפכה המצרית חלף מזמן. אחמד הסביר לי
שבגדה השניה של הנילוס, אליה מוביל הגשר, נערכה באותם ימים תערוכה חקלאית גדולה
מטעם הממשלה המצרית. לכבודה קושטו הגשר והדרכים המובילות אליה.
״אם יהיה לנו מספיק זמן, יתכן שנגיע גם לתערוכה החקלאית,״ הבטיח לי אחמד,
כשנכנסנו למכונית.

דיעותיו של מנהל קול קאהיר

ן ן ן ן!ן ןן י 0 0ן ןן זר״זו !! 1ן ןן־ר״*ז1ן ןן ןן ןן־וד־־ווון ןן ן ן ןזדי׳יץ!וווו

ץ * 4שמאל לג ש ר הג דו ל הגענו אחרי רגעים אחדים של נסיעה׳ למידאן אל־תחריר,
}*/כיכר השיחרור.
במרכז הכיכר העצומה, שמסביב לה בנויים בתי־ענק בעלי 10 עד 12 קומות כל אחד,
ניצב פסל של סוס ורוכבו, שגם הוא הוקם בשנים האחרונות, כפי שהסביר לי אחמד.
״כל הפסלים בכיכרות קאהיר, כמעט כולם, נבנו בשנים האחרונות אחרי המהפכה,״
הסביר לי אחמד, כשראה את התפעלותי מהפסל הגדול. גס כאן, ליד הכיכר, היו מותקנות
רחבות־דשא קטנות, וספסלי מנוחד,־מוצלים.
ליד הכיכר הבחנתי בספינה גדולה, שבתחילה חשבתי שגררו אותה לכאן מאחד הנמלים.
היא היתד, צבועה לבן ומקושטת בדגלים ובמנורות צבעוניות• אחמד הסביר לי שזוהי
תצוגת־תעמולה של חברת־אוניות, ששכרה את הכיכר לצורכי מסע־ד,פרסומת שלה. צורות־תעמולה
כאלה, הסביר לי אחמד, הן מקובלות מאד, והמקום בו מוצגת הספינה, בכיכר
השחרור, מושכר בכל חודש לחברה מסחרית אחרת.
בכיכר היו מרוכזים משרדיהם של כמה מוסדות ממשלתיים. אחמד הצביע באצבע על
משרד־הפיתוח, משרד־ר,חקלאות ומשרד־המסחר־והתעשיה.
אחרי כמה רגעי נסיעה, עצרנו ליד בית גבוה. ירדנו מהמכונית ועלינו לקומה החמישית,
במעלית משוכללת. כבר למטה, בשער הבית, הסביר לי אהמד שזוהי תחנת־השימר של קאהיר.
יצאנו מהמעלית ונכנסנו לאחד החדרים. אחמד הזמין אותי לשבת, הציג אותי בפני גבר
שמן וממושקף, דובר אנגלית טובה .״זהו מר צ׳טה, מנהל שירות־השידור המצרי.״
צ׳טה היה אדיב מאד. הוא קרא לאחד מפקידיו, ביקש להביא לנו כיבוד ומשקה. לחדר
נכנס גבר צעיר, שהיה לבוש במעיל לבן וענב עניבה כהה.
את האורח לא הציגו בפני. חשבתי שגם הוא אחד מעובדי תחנת־השידור, שנזדמן במקרה
לחדר. צ׳טה שאל אותי אם התרשמתי מביקורי בקאהיר, בלוזית אחמד טאחב. השבתי בחיוב
ואמרתי שאני מקווה להמשיך ולהיפגש עם יהודים, תושבי מצריים.
צ׳טה הבטיח לי שהכל יסודר על הצד היותר טוב. הוא נכנס אתי לשיחה ממושכת על
בעית היהודים במצרים :״אצלנו אין הפליות. יש במצרים יהודים עניים ועשירים, והם חיים
ממש כמו המצרים. אנחנו לא שונאים את היהודים. כל יהודי במצרים נהנה מזכויות של
אזרח, כשהוא אזרח טוב.״
צ׳טה הרחיב אח הדיבור על הדתות היהודית והמוסלמית .״הדת הקרובה ביותר לאיסלאם
היא הדת היהודית. אנו עמים שמיים וקרובים אחד לשני. חיינו כל זמן יחד, ואנחנו,
המוסלמים, מוכנים להמשיך לחיות יחד ולקיים שלום.״
הפסקתי אותו :״זוהי הדעה הכללית במצרים, או שזוהי דעתך הפרטית?״ סיפרתי לו
על שיחותי עם סגן־אלוף עלי, ועל כך שעלי אינו משלים עם קיומה של ישראל בכלל.ז
צ׳טה לא היה נבוך. הוא המשיך והסביר לי, באנגלית שוטפת, שישנם במצרים רבים
שחושבים כמוהו, ממש כשם שישנם רבים שחושבים כמו סגן־אלוף עלי.
כאן הצטרף לפתע לשיחה הגבר הצעיר, ששתק עד עכשיו, ולא הוציא מילה מפיו:
״גם במדינת־ישראל ישנם דעות קיצוניות נגד מצרים. למשל׳ תנועת־החירות
הוא דיבר באנגלית, אבל מיד הבחנתי שמבטאו הוא הונגארי טהור.
צ׳טה המשיך בהרצאת רעיונותיו הפוליטיים. הוא ניסה לשכנע אותי שממשלת־מצרים
מוכנה בכל זמן לשלום, ושעל ממשלת־ישראל להראות רק את סימן הקל ביותר של רצון
הטוב, לדבריו של צ׳טה, היו פשוטים מאד: ישראל חייבת להודיע על הסכמתה לקבל

הפליטים.
בחזרה את

* * יבצע סי ני היה נושא החלק השני בהרצאתו של צ׳טה. הוא תקף בכמה משפטים את
!ז ישראל, ועבר מיד להתקפה חריפה ביותר על הבריטים והצרפתים. גם מי שאיננו מבין
אנגלית היה יכול להבחין, מתוך הלהט בו נאמרו הדברים, עד כמה שונא צ׳טה את האנגלים
ואת הצרפתים, שגרמו, לדעתו, לכל מיבצע סיני.
״האנגלים שונאים גם את היהודים, לא רק את המצרים,״ ניסה צ׳טה לשכנע אותי.
״בן־גוריון אינו רואה את המחר. הוא נתן את עצמו ככלי משחק בידי הבריטים והצרפתים.״
ראיתי שאין לדבר סוף. ב־ 1.30 הייתי צריך כבר לחזור למחנה, כדי לעזוב את מצריים
וניסיתי להפסיק את הרצאתו הפוליטית, שעניינה אותי פחות באותו רגע. רמזתי לו שאני
ממהר מאד.
צ׳טה לא נעלב. הוא הבטיח לי שמיד אמשיך בסיור, בחברתו של אחמד, ושהוא שמח
שעתונאי ישראלי נמצא בחברתו, ושהוא יכול להחליף אתו כמה רעיונות. ניצלתי את
הרגעים שנשארו לנו׳ ושאלתי אותו שוב מה ששאלתי גם את עלי, בקשר להשפעה
הרוסית במצרים. צ׳טה הכחיש את הדבר בכל תוקף. הוא תיאר את עיסקות־הנשק
במסחריות בלבד, וחזר על מה שאמר לי עלי :״כל קומוניסט נאסר א צ לנו
ניסיתי להפנות את השיחה לאפיקים אחרים. ביקשתי מצ׳טה לספר לי אם שמע משהו
עלי בתחנות־ד,שידור הבינלאומיות או בעתונים שהגיעו לקאהיר.
לצ׳טה היו הפתעות בשבילי: בפעם הראשונה נודע לי שמטפלים בשיחרורי. הוא סיפר

לי על פניתו של אורי אבנרי לנשיא מצריים באמצעות סוכנות רויטרס, ועל בקשתו לשחרר
אותי בהקדם. גלי שמחה עברו בי. הרגשתי כבר כאילו אני מחוץ לקאהיר, למעצר ולכל
השאר. קמתי ממקומי והצעתי להמשיך בסיור.
כשעמדנו לצאת מהחדר, פנה אלי צ׳טה בהצעה מפתיעה. הוא ביקש ממני לשדר כמה
מילים בקול קאהיר בעברית, ולספר על־כל התקופה שביקרתי בקאהיר.
הסכמתי ברצון :״מדוע לא?״
ירדנו שתי קומות ונכנסנו לאולפן גדול. יחד איתי נכנסו לאולפן גם צ׳טה ואחמד
מאחב, ואחריהם הגבר הצעיר בחליפה הלבנה. הוא פנה אלי בפעם הראשונה בעברית
ברורה ושאל :״אתה רוצה עפרון ונייר כדי לכתוב את מה שתגיד?״
עניתי בשלילה. הופתעתי לשמוע אותו מדבר עברית, אבל לא אמרתי בינתיים כלום,
מלבד :״הו׳ אתה מדבר עברית?!״
הושיבו אותי מול מיקרופון, שעליו היה כתוב באותיות גדולות רי. סי. אי ,.והטכנאים
שמעבר למחיצת־הזכוכית עסקו בכיוון המכשירים.
כשנדלק האור הירוק ניגש אחמד טאחב למקרופון ואמר כמה מילים :״אנחנו נמצאים
בתחנת־הראדיו בקאהיר. אתי יושב מר רפאל אילון, עתונאי־ישראלי. אנו יושבים זה מול
זה ומחליפים דיעות, מבלי לייצג את מדינותינו, כשני אזרחים שנפגשו במצריים. מר
אילון, ספר לנו בבקשה על הזמן שאתה נמצא בקאהיר.״

״ישראל רוצה בשלום...״
ך* תחלתי לדכר. בחדר השני נראו הטכנאים, כשהם מתענינים מאד בדברים שנאמרו
| | בשפה בלתי־מובנת להם.
״אני נמצא בתחנת־השידור של קאהיר,״ פתחתי את דברי .״היום יום ראשון׳ רביעי
לשמיני ,1957 שעה .12.50״ השעון היה מולי, יכולתי להבחין בדיוק בשעה לפי שעון־
קאהיר. את התאריך לא אשכח בין כה וכה לעולם.
המשכתי לדבר. אמרתי שאני עומד להיות מוחזר לישראל בעוד שעה־וחצי־שעתיים, ואעשה
את דרכי מקאהיר לעזה במכונית, תחת ליווי. סיפרתי בקצרה על מעצרי בסואץ, על היחס

עד שנכנסנו למשרד יחסי־הציבור של תחנת־השידור, ניסיתי לברר אצל טאחב מיהו הגבר
הצעיר בעל המעיל הלבן שנלווה אלינו בתחנה .״שמו נגאר,״ ענה טאחב.
זכרתי כי שמעתי פעם שאחד מעובדי קול קאהיר בעברית הוא תלמיד הגמנסיה הרצליה
לשעבר. קישרתי זאת עם המבטא ההונגארי של נגאר׳ ושאלתי את טאחב :״הוא למד
בגמנסיה הרצליה, בתל־אביב?״
טאחב לא הכחיש. הוא הודה שנאגר למד בהרצליה, אך התחמק מתשובה לשאלה אם
נאגר הוא יהודי :״אני חושב שנאגר הוא שם יהודי,״ הפליט.
רציתי לדעת מאין טאחב יודע עברית. הוא סיפר לי שבמכללה לשפות בקאהיר לומדים
גם עברית.
משרד יחסי־הציבור של תחנת־השידור היה מלא באזרחים ואנשי־צבא. באחד החדרים
מצאנו את הסגן־אלוף, שצילם את עלי ואותי, במחנה. הוא שמח לראות אותי, ניגש אלי
ולחץ את ידי. הוא הודיע לי בצער שהתמונות שצילם לא הצליחו, והבטיח לבוא שוב
למחנה ולצלם אותי עוד לפני שאעזוב את מצרים.
טאחב הביא את החוברות שביקשתי. היו אלה חוברות־תעמולה מצריות באנגלית ובגרמנית:
ספר החוקה המצרית, הסברה נגד המיבצע הבריטי־צרפתי־ישראלי׳ חוברות של עובדות
ומספרים על התפתחותה של מצרים בשטחים שונים. הספקתי להבחין.שחלק מהחוברות הן
חומר־תעמולה אנטי־ציוני.
בחוץ חיכה הססישון. באחד הרחובות הראשיים, במרכז מסחרי בשם רחוב פואד, קפץ
טאחב מהמכונית כדי לקנות סיגריות. בינתיים הסתכלתי בעוברים ובשבים, ובתנועת
המכוניות הגדולה.
ביקשתי מטאחב להתחיל מיד בביקור אצל יהודים. המשכנו לנסוע ועצרנו ליד חנות
כל־בו מפוארת עצומה, שכתובת גדולה ש־קורלה התנוססה מעליה.
״הבית הזה הוא של יהודי־מיליונר. אני באמת מצטער, אבל החנות סגורה משום שהיום
יום ראשון,״ אמר לי טאחב. לפתע הוסיף :״אגב, בתו של בעל החנות הזו היא אשתו
של אבא אבן׳ נציג ישראל באו״ם.״
החנות השניה שעצרנו לידה היתר. בית־אופנה גדול, בשם שאנזלה. גם היא היתד, סגורה,

11ן[ :1 1 * 1
•*11 י ולן!

מידאן אל־תחריר, פיבר־השחרור של עבד אל־נאצר,
מקור גאווה מיוחדת לפני קאהיר ואחד

המקומות הראשונים שמלווי, אחמד מאהב
מקול קאהיר, הראה לי. תמונה זו צולמה,

הטוב ממנו נהניתי עד שהגעתי לאיסמאעיליה. לא הסתרתי דבר: תיארתי את העינויים הקשים
במשך ארבעת הימים הראשונים, ועל שינוי היחס לטובה במחנה בקאהיר.
ההקלטה נמשכה: סיפרתי על קשרי הידידות שקשרתי עם סגן־אלוף עלי, למרות
התנגדותו לקיומה של מדינת־ישראל, ועל בקשתי למשרד ראש־הממשלה לפגוש את גמאל
עבד אל־נאצר ואזרחים יהודיים בקאהיר. הודיתי לממשלת־מצרים על האפשרות שניתנה
לי באותו יום לבקר בקאהיר, והדגשתי שאני הישראלי הראשון מאז 1948 שניתנה לו
אפשרות זו.
בסוף השידור סיפרתי שבעוד רגעים אחדים אני עומד לצאת להמשך הביקור בקאהיר,
לפירמידות ולבתים יהודיים.
השידור הסתיים. יצאנו מהאולפן וחזרנו למשרדו של צ׳טה, שחיכה לנו. הושטתי לו
את ידי לפרידה, והוא ביקש ממני להשלים את סרט ההקלטה בעוד כמה רגעים של דו־שיח
עם אחמד טאחב.
חזרתי לאולפן. שם חיכה לנו צלם עם נורית־בזק, שצילם אותי כמה פעמים ליד
המקרופון. ביקשתי ממנו שיתן לי את התמונות, אבל הסבירו לי שהצלם לא יספיק לפתח
ולהדפיס את הסרט במשך השעה שנותרה לי בקאהיר.
הפעם הייתי אני הפותח. הסברתי שאינני מייצג את מדינת־ישראל אפילו במילה אחת, וכל
דברי אינם אלא דעותי הפרטיות. שאלתו הראשונה של אחמד טאחב היתה :״מר אילון.
האם אתה חושב שערבים ויהודים יכולים לחיות ביחד? האם זה מתקבל?״
העברית של טאחב לא היתר, טובה ביותר. הוא התקשה במציאת המילים המתאימות,
ונעזר בגבר צעיר׳ בעל המעיל הלבן, שהיד, כל הזמן לידו.
תשובתי היתר, פשוטה :״ישראל מוכנה לשלום. אין לה פנאי לעסוק במלחמות. ישראל
עוסקת בבנין הארץ׳ וכמעט כל משפחה ישראלית סבלה מספיק במלחמת־העולם השניה
ובזמן מלחמת־השחרור.״
טאחב רצה לדעת יותר. הוא ניסה להוציא ממני מילים ברורות יותר על השלום. שוב
עניתי לו בפשטות :״את בעית השלום אני מניח לפתור לשני ראשי הממשלות, עבד אל־נאצר
ובן־גוריון.״
שוב הודיתי על האפשרות שניתנה לי לסייר בקאהיר, ונפרדתי לשלום.

המלענר^היהודי _

ך* דרך למכונית לוויתי על ידי מר צ׳טה. ביקשתי ממנו לספק לי חוברות מצריות,
01 מלוות בתמונות על ערי. מצריים, כדי לפרסמן בישראל יחד עם סיפורי. הוא הבטיח
לי שאחמד טאחב יסדר זאת, ושמשרד יחסי־ד,ציבור של התחנה ישמח לעזור לי בכך.

כנראה, לפני שנתיים־שלוש. פיום המקום
עושה רושם גדול. לצערי לא יכולתי לצלמו.

וטאחב חזר למכונית כשהוא מצטער מאד :״אין לנו מזל, כנראה.״ הוא הסתכל בשעונו
ואמר שעלינו לחזור מיד למחנה.
עתה נראה הרבה פחות אדיב מאשר קודם לכן.

*** 1בעבר נו על פני הנילוס. חלפנו ביעף על־פני בנין האופירה, שלפניו משתרעת
רחבה גדולה, וגם לידו ניצב פסל גדול של סוס ורוכבו. המשכנו דרומה. טאחב
הסביר לי שאנו מתקרבים לאחד מארמונותיו של פארוק.
טאחב היה מלא אינפורמציה: הוא סיפר כיצד חילקו את ארמונותוו של פארוק בין
מוסדות סוציאליים וממשלתיים שונים, הסביר שהארמון אליו אנו נוסעים ניתן למשרדים
ממשלתיים, כמו משרד־התיירות ומשרד־החינוך.
חשבתי שאני עומד לראות בית מפואר. טעיתי: המכונית נכנסה לתוך שטח עצום של
גנים ירוקים, שבמרכזם עמד ארמון עצום. ראיתי שבתוך שטח הארמון ישנה רכבת פנימית
מיוחדת׳ פרדס של עצי־פרי והמון בתים קטנים ויפים מסביב.
לא התעכבנו. המכונית עשתה סיבוב גדול בכבישים הפנימיים ויצאה לכיוון המחנה.
בדרך עשיתי נסיון נוסף: ביקשתי מטאחב שיוביל אותי לפירמידות, עשרים רגעי נסיעה
מארמון פארוק. טאחב לא רצה. הוא אמר לקצין בערבית :״חאלס!״ והורה לנהג להמשיך
ישר למחנה.
כמה מאות מטרים לפני שער המחנה הבחנתי בבניינים שניבנו לא מזמן. שאלתי את
טאחב. הוא הסביר שאלה שיכונים חדשים שניבנו על־ידי הממשלה.
בשער נפרדתי מטאחב. שאלתי אותו מתי ישדרו את דברי בקול קאחיר. הוא השיב
שישודרו ביום חמישי הקרוב, בשעה שש, ושאוכל לשמוע זאת כבר בישראל.
נפרדנו לשלום. הסרן הכנים אותי למחנה והוביל אותי לחדר המיפקדה. שם חיכה
עלי, ויחד איתו הסגן־אלוף שראיתי שעה קודם לכן בתחנת־השידור. הוא ביקש אותי שוב
לצאת ולהיצטלם יחד עם עלי. אני היסכמתי ברצון.
עלי הסביר לי שהוא מחכה למכונית שצריכה לבוא ולקחת אותי לאיסמאעיליה. הייתי
במצב־רוח מצויץ. הספקתי כבר לאכול ארוחת־צהריים ולמסור את כל ניירותי לסרן
הסודאני לביקורת.
רציתי לדעת מדוע לוקחים ממני את חוברות התעמולה שקיבלתי בתחנת־השידור, ואת
הנייר עליו רשמתי את פרסי סיורי בעיר. רק לאחר שדרשתי בתוקף שיחזירו לי את
הכל, קיבלתי את החוברות בחזרה. את הרשימות לא יכול היה הסרן להחזיר :״הן אבדו,״
אמר בצער.

״נוצה מלהמח חושה -
המצוים הגיש חוראניבר
ך* פגן־אלון? שנכח בחדר היה גבר שמנמן, נמוך, בעל צבע־עור בהיר ומתחיל להק־

אר תתייאש — עשן ״כגגזגז 6״

מיוחד רש יכו נים:
מגרשים ברחובות
תל-אביב, טלפון 24749

אסיר עם בגדי צה״ל

בתי הבראה
בכל רחבי הארץ לשרותך ע״י

ארגון לאשראי בע״מ
בתשלומים

במזומן

יש עוד מספר מוגבל של מקומות לחגים,
ה זמן

מקום

| | ריח. הוא לא הסיר את החיוך מעל פניו. נעים היה לשוחח עמו.
בראשית השיחה הזכיר לי את חיפה .״עבדתי שם בימי הצבא הבריטי,״ סיפר .״עיר
יפה. האם עוד קיים קאבארט סך רנזו?״
התביישתי להודות שאין לי מושג אם ישנו דבר כזה או לא.
״ביליתי שם הרבה,״ הוסיף. הוא נזכר אפילו בנערה ישראלית יפה, ששרה שם בארבע
שפות. נאלצתי להודות שבשנת 1945 עוד הייתי נער קטן, ועדיין לא ביקרתי במועדוני־לילה
ולא התעניינתי בזמרות השרות בארבע שפות.
דיברנו על מצלמות ועל חומרי־צילום. הוא ידע שביקרתי לא מכבר במזרח הרחוק.
״זוהי אחת המשאלות העיקריות שלי, לנסוע לשם,״ חייך .״זה צריך להיות מאד אקזוטי.
אני מקווה שעוד אגיע לשם.״
לדבריו, שלט בארבע שפות — ערבית, אנגלית, צרפתית וספרדית .״האם אתה מצרי
מגזע טהור?״ לא יכולתי להתאפק מלשאול, בגלל צבע־העור הבהיר שלו .״אבי ואבי־אבי
היו מצריים,״ הבטיח .״אבל אין גזע טהור בעולם, אולי מחוץ לסקנדינאבים.״
תמהתי מה תפקידו. שאלתיו אם הוא איש יחסי־ציבור .״יס,״ אישר. ראיתי שהוא
איש־מטה, לא חייל לוחם. תיארתי לעצמי שהוא משהו כמו דובר צה״ל .״אני מקווה
שיהיה שלום, ואני מאמין שיהיה שלום,״ הוסיף .״אני יודע שישראלים רבים חושבים כך
גם. גם לנו יש כל מיני דיעות על זה. יש דגים רבים בי ם
סגן־אלוף עלי חזר לחדר .״אני מצטער שעלינו ללכת עכשיו,״ אמר .״עלינו להיפרד
עתה, ותוך חצי שעה תיסע גם אתה מכאן.״
הבחנתי איך שהוא שמשהו לא בסדר. מבטיו היו כמו של אדם נבוך, הנמצא במצב
בלתי־נעים .״מתי המכונית תבוא?״ שאלתי .״היא צריכה להגיע בכל רגע, רפי,״ השיב.
״אני אפקיד אותך בידי הסרן. אתה תישאר כאן בחדר, והוא יטפל בך.״ הוא קרא לרב־טוראי,
שיקנה לי שתי קופסות סיגריות וגפרורים.
הודיתי לו מקרב לב על יחסו היפה. שילשלתי את ידי לכיס מכנסי, והוצאתי מתוכו
מקטורת חדשה שקניתי בראנגון, שהיתר, עוד נתונה בקופסה שלה. הגשתי לו אותה

כמתנה. ורשמתי לו הקדשה בקופסה.
״אנא, קח את זה בחזרה,״ ביקש .״אני לא נתתי לך שום מתנה. הבגדים שנתתי לך הם
על חשבון המדינה, לא מכספי שלי.״
לא הטרדתי אותו. לקחתי את הקופסה בחזרה. נפרדתי ממנו בלחיצת־ידיים .״אני
מקודד, להתראות איתך בנסיבות יותר נוחות, בישראל או בקאהיר, בתקופה של שלום,״
אמרתי .״אני מקודד, שבמשך הזמן תשגה את עמדתך הקיצונית לגבי ישראל, ותשלים עם

העובדה שמדינת־ישראל שייכת לישראל.״
בסוף התלוננתי על שלקחו ממני את רשימת המקומות שעברתי בעיר. הוא נתן לי
גליון נייר חדש, והוא עצמו׳ יחד עם הסגן־אלוף השני, הזכירו לי את השמות ששכחתי.
״אני מקוזה שיהיה לך מאמר גדול,״ אמר ,״ושתגרום לכך שכל העתונאים הישראליים
יבואו אלינו לסואץ!״
צחקתי ונפרדתי בלחיצת־ידיים. הוא אמר ״שלום!״ בעברית.

בהקדם!

תנאים מיוחדים לועדי עובדים

ארגון לאשראי בע׳־מ
רחוב אחד העם ,11 תל־אביב, טלפון 66659

ן ! שבתיכחדר כחצי שעה. הייתי נרגש ומתוח לקראת היציאה ארצה. אמרתי לעצמי
כי מחר, בשעה הזאת, כבר אהיה בארץ, אוכל להתגלח, להתרחץ ולראות את הורי. מאז
רידתי מן האוניר, בסואץ לא התרחצתי אף פעם אחת.
הסרן שנשאר בחדר לא אמר מילה. לפתע נכנס הסוהר שחיכה בחוץ, אמר לי ״קום!״
והוציא אותי מהחדר. הוא סחב אותי חזרה לדירה הישנה — התא שלי.
מסודר, כאילובשביל אורח חדש. השמיכות היה ראיתי שלא התכוננו לשובי. התא כבר
היו מקופלות. לא ידעתי מה לחשוב. כל מיני מחשבות עלו בליבי. תחילה חשבתי שאולי
לא הספיקו לקחתני, ויבואו יותר מאוחר. המחשבה השניה היתד, שאולי שיקרו לי.
״מתי כבר תיפתח הדלת?״ שאלתי את עצמי שוב ושוב.
בשעה שש קיבלתי את ארוחת־הערב, כרגיל. חרטתי על הקיר קו נוסף, שנוסף ללוח
במלים של עלי :״רפי, גמרנו איתר, אתה
שלי, ושכבתי על המיטה. לא ישנתי. נזכרתי
חוזר הביתה.״
האם עלי שיקר לי? שאלתי את עצמי. ואם כן, מדוע? הרי יכלו לומר לי בקלות:
״אתה אסיר לעוד חודש, או לעוד עשרים יום.״ זה היה מקל עלי בהרבה. אי־ד,וודאות
היתד, גרועה הרבה יותר.
בארבע בבוקר העירו אותי. הוגשה ארוחת־הבוקר, מעין ארוחת־ארבע, בשעה־ארבע
הבלתי־נכונה. הדלת לא נפתחה עד שעה שתיים בצהריים, כשהגיע הסוהר עם ארוחת־הצהריים
הרגילה: סיר של סול ופיתה.
קשה לי להכחיש שהייתי עצבני ומתוח. אני חושב שזו שיטת עינויים לא פחות
קשה מאשר לקבל את המקל עם גולת־הגומי. הזמן הלך. הגיע הערב, וארוחת־הערב. השמש
שלחה את קרניה האחרונות, כאשר רשמתי דברים אלה על גליון־הנייר שלי.
מבעד לאשנב ראיתי שכמה אסירים שוחררו באמת באותו יום. האשנב שלי פנה,
כמו אשנבי כל התאים, אל החצר הפנימית. שם היו נוהגים לקבל את פני האסירים
החדשים, להפשיטם ערומים, לערוך חיפוש בכליהם, ולהכניסם לתא.
אסיר חדש אחד בא. ראיתי שהוא מריק את השק שלו, שהיה מלא בגדי־צבא ישראליים;
כובע של צד,״ל, כלי־אוכל צבאיים, ועוד .״הדא ישראליין?״ שאל הסוהר, והאיש אישר!
אבל נראה שהוא עצמו היה ערבי. אולי מבריח.
גם יום זה, ד,־ 5באוגוסט, חלף. זקני החל צומח מחדש. עוד לפני תום החקירה ביקשתי
את עלי שיתן לי רשות לגדלו שוב. הוא נתן הוראה מתאימה. אך באותו יום, לפני
הצהריים, נכנסו אלי שני הספרים וסוהר, וגילחו את הזקן מחדש. ניסיתי להתווכח עמם,
אבל הסוהר צעק עלי. הרגשתי בשינוי וליחס, וידעתי שעכשיו אני יושב שוב. היה ברור
לי כי המכונית לאיסמאעיליה לא תגיע כל־כך במהרה.
ישבתי על מיטתי. הרגשתי ברע. האוכל קילקל את קיבתי. תקפה אותי חולשה כללית.
הירהרתי לעצמי: מתי אראה שוב את אילת? כל מיני מחשבות עלו במוחי׳ איך לצאת
מכלא זה. כמו כל אסיר, התחלתי לתכנן תוכניות טפשיות לבריחה. אך הבנתי שאין לזה
כל סיכוי בארץ זרה, שאיני יודע את שפתה.

בומבה בבית־הסוהר

בתות שנתיווז״ 2 5 3לעעירים

שה לחזור לרגשות

1הדברים הבאים:

של אותם ימים אפורים, בגיליונות־הנייר רשמתי אז את

יום שלישי.6.8.57 ,
ארוחת־צהריים בשעה .14.00 היום ה־ 6ו,
עד כה לא נפתחה הדלת. ולא נקראתי למיפקרה. אני משתדל לשכנע את עצמי שזהו
גורל, וחייב אני לסבול זאת. להונות אדם ולמתוח את עצביו, זה סבל יותר קשה מאשר
עינויים כל שהם שסבלתי עד כה.
אני נסוג מהרגשות הטובות שאני נפרד מקאהיר.
אני מוציא את החולצה הכחולה, שממשלת־מצרים קנתה לי על־מנת שאוכל לחזור ארצה
״לבוש יפה״ ב־ 4לחודש, ומחליף אותה בחולצה המסריחה שלא הסירותי אותה מאז
הסואץ. להתרחץ לא התרחצתי זה 16 יום.
מצאתי לי דרן חדשה על־מנת להעביר את הזמן. התחלתי להיזכר בכל מיני מאורעות,
ידידים, חברים, והרפתקאות שחלפו יעלי. בחרתי לי את בומבה וכתבתי עליו פיליטון.
שכחתי שאני יושב בכלא. ראיתי את בומבה לפני. יש בידי תמונה של בומבה כשהוא
עומד בתחתונים ומטגן צ׳יפס אצלו ב בי ת...
בך עבר עלי הזמן. הפיליטון על בומבה אינו נמצא עתה בידי. אבל אני זוכר את התחלתו:
״אתה
רואה ליד כסית גוף נמוך ושמנמן, אשר לדעת בעל־יהגוף עצמו הוא גוף אתליטי
ומוצק, בעל שערות־שיבה ראשונות והפעם תספורת גזוזה בגלל הזמנה לאחד הסרטים...
עם צווארון פורטוגזי, מכנסיים
החולצהשחורה עם משבצות אדומות, חולצה איטלקית
חומים ונעלי מוקאסין, הבנויות במיוחד למבניה הפנטסטי של רגלי בו מבה...
בומבה מגיע. מן השולחנות עולה קריאה :״בומבה! בומבה! בומבה מהקאמרי!״ הוא
מתיישב ליד אחד השולחנות, אך עוד לפני שהוא מספיק לשבת, הוא כבר קם ואומר; ״בחיי,
חבריה, יש לי הופעה
״עושים אצלך משהו הערב, בומבה?״ ׳תה יודע, צלצל שתיים־חמש־חמש־שתיים־חמש
״בומבה, תחזיר לי את ה־ 75 גרוש.״ ״בסדר ,׳תה יודע, התקשר איתי בשתיים־חמש־חמש־שתיים־חמש!״
הוא
ניגש ומתיישב ליד שולחן הסופרים. כל אחד נותן לו מכה על הגב. יש שם
מספיק מקום, על הגב של בומבה, ובומבה מקבל את זה בשמחה. אחרי שני רגעים
ניגשת חתיכה ואומרת :״בומבה, אתה רוצה ללכת לסרס? הרי אין לך הצגה!״ אז הוא
יושב ושוקל את הבעייה בכובד־ראש, במשך חמישה רגעים, ובסוף הוא אומר :״התקשרי
איתי בשעה שש, או אצל שייקה ירקוני או אצל עמום בן־גוריון, או אצל מכנס, ונראה .׳אני
חושב שזה יצא לפועל
בומבה קם והולך צפונה. במהירות. אתה חושב שיש לו ראיון עם ראש־הממשלה.
פתאום, כאילו שינה המצפן את הכיוון שלו, הוא חוזר, נעמד ליד פתח כסית ואומר:
״אתם נבלות! אתם שומעים, אתם נבלות!״ ומחייך. וכשמישהו מעיר ״איך אתה מתנהג?״
הוא אומר :״כך אני נולדתי, אתם לא תשנו אותי!״ והולך.
יש לזה עוד המשך ארוך, על בומבה בבית. אני מודה לו שהוא נתן לי את האפשרות
להיזכר בו ולחייך לעצמי.
כתבתי גם שיר. גם אותו איני זוכר בדיוק. זה הולך בערך כך:
״כשנמצא אתה, אסיר,
בכלא חשוך בקאיהיר,

ואת ישראל הנך מקרב
ומצמיד יותר מתמיד ללב,

כל רמש וזבוב שלתא חודר
הופך מיד לחבר.
הימים הס רבים, ארוכים,
ונדמה שאינם נגמרים.
הן לוח אין לאסיר,
תאריכיו הוא חורט על הקיר ...
את ההמשך אכתוב בפעם הבאה, בערב הסעודית.

יפות בנות תל־אביב

* * צאתי לי תעסוקה חדשה. הוצאתי את החוקה המצרית החדשה, ואת חוקי סואץ,
1 3אותם קיבלתי במשרד יחסי־הציבור, והתחלתי לקרוא ולעיין בהם. היה לי די זמן.
המזל שיחק לי. עוד היה לי עט ונייר. העט התייחס אלי יפה. הכל תלוי בטיב המילוי.
הוא לא נגמר. כנראה הבין את מצבי. קניתי אותו בראנגון.
שוב שוחררו כמה אסירים. התנחמתי בזה. בוודאי גם יבוא יומי.
באחד הימים שמעתי רעש גדול, במיוחד של מטוסי־סילון, מעל למחנה. במחנה נשמעו
תרועות־חצוצרות, והכל היה בלתי־רגיל. שאלתי את אחד הסוהרים :״אש הדה סיארה?״
בליווי תנועות־ידיים מתאימות. הוא השיב בגסות :״יש מלחמה בין מצריים וישראל,
המצרים הגיעו לבאר־שבע ולתל־אביב. יפות בנות תל־אביב!״ והלך.
לא רציתי להאמין, אבל התכונה מבחוץ נמשכה, ולאט־לאט התגנבה אלי המחשבה שאולי
בכל זאת יש מלחמה. הסילונים טירטרו גם בלילה. אמרתי לעצמי: שכח על שיחרור.
התחלתי לשכנע את עצמי בכל מיני מחשבות שאנשים ישבו שנים רבות ונשארו

כחוף אילת עם אחת מנשות נושרד־החוץ, שליוותה את דני קיי בשעת סיורו
במקום. אחת התמונות שדווקא לא עוררו חששות בלב החוקרים המצריים.
בחיים. מה אפשר לעשות׳ הרפתקן צריך לסבול. הרפתקן שאינו סובל, אינו הרפתקן כלל.
קבעתי לעצמי שזו אשמתי, אני רציתי בסיור זה, אני הסכמתי להגיע לסואץ, ועלי
לשאת בתוצאות.
התחלתי לשוחח עם עצמי בתא, ואפילו להתווכח ולריב.
״אתה טיפש,״ אמרתי .״לקחו אותך לשדר, להגיד שכבר משחררים אותך; צילמו אותך
כאילו אתה נפרד מעלי. עכשיו יגידו שאתה ברחת מהמכונית בדרך לארץ, וידפקו אותך
בכלא!״
״שטויות,״ עניתי .״אילו זה היה כך, היו משנים גם את התנאים בתא, מוציאים את
המיטה ומתחילים לתת לך לסבול ממש. תפסיק לחשוב על זה.״
נזכרתי שמחר יהיה ה־ 8בחודש, וכי בשעה שש עלי לשמוע בתל־אביב את השידור
שלי. הצטערתי על שנתתי כמה מלים טובות בשידור, ושהודיתי לממשלה. יחד עם זה
שמחתי שציינתי בשידור את כל הפרטים. רשמתי :״אני מקווה שהם לא ישמיטו את
התאריך ואת השעה שהובטח לי לחזור ארצה, וזה יהיה רמז למעוניינים בגורלי בארץ
מה המזימה שעוללו לי.״
ביקשתי מאחד הסוהרים שיוציא אותי לבית־השימוש. בדרך התנפלו על שני כלבי-
הזאב טוסקה (שם קלאסי לכלב משוגע) וזאקי, ותפסו בשיניהם את מכנסי. הם לא נשכו.
בעטתי בזאקי, וציינתי לעצמי שאני כבר מכיר אותם בשמות.
התנפלות הכלבים עלי עוררה צחוק בין הסוהרים והאסירים, שעמדו מסביב. לא שמתי
לב. נפטרתי מהכלבים וחזרתי לתא.
שוב לילה. הקרניים האחרונות של השמש עזבו את תאי ושקעו אי־שם. הצתתי סיגריה,
שהוצאתי מאחת הקופסות שנתן לי עלי לדרך ״לישראל״ ,נזכרתי ברגע בו נתן לי את
ר,קופסות בחדר המיפקדה :״רפי, זה לדרך״ ,אמר לי בחיוך.
שכבתי על המיטה ושוב בחרתי נושא שיעסיק את מחשבותי.

מלחמה גדול יהוד-מצר
כבר 17 יום מאז שנעצרתי

מתחת לפני המיס צולמתי באילת עם אוסקר פרידמן, הדמות האילתית המפורסמת,
ודינה השחיינית, בת גבעת־ברנר. המצרים רצו לדעת סה זה, חשבו שזה תרגיל צבאי.

ן ום חדש: השביעי לשמיני ,1957 יום רביעי. עברו
בסואץ.
הבחנתי ביחס חדש מצד סוהרי. התחילו להתנהג אלי בזילזול. הם פסקו לשאול אותי
אם אני רוצה מים, החלו להמטיר עלי מטר צעקות בכל הזדמנות. הבינותי שקיבלו
הוראה חדשה לשנות את היחס או שהבינו כי הפכתי תושב־קבע בבית־ההבראה המפואר
שלהם.
היה עוד משהו שהגביר את חששותי שבאמת פרצה מלחמה בין מצרים וישראל:
בבוקר הוציאו חלק מהאסירים מהתאים וערכו מיסדר. ראיתי שנתנו להם מעטפות
וניירות, והסבירו להם משהו.
שמעתי את הסמל, שבא במיוחד למיסדר. הוא הרצה להם כמה משפטים. שמעתי כיצד
האסירים משתתפים בשיחה איתו ומדברים כל הזמן על ״ישראל״ ו״יאהוד״ .הייתי בטוח
שמסבירים להם על המלחמה שפרצה. תיארתי לעצמי שמגייסים את האסירים למלחמה.
כל היום שמעתי את רעש הסילונים מעל לבית־הסוהר. בחצר המשיכו האסירים
להתווכח בינם לבין עצמם כש״ישראל״ ו״יאהוד״ נשמעים בלי הרף.
בימים האחרונים קשרתי קשרים עם אחד האסירים, תושב עזה, גבר גבוה בעל שסם
עבות, שהיה מסתובב חופשי בחצר ושימש כנראה בתפקיד ראש־האסירים. הוא היה
ניגש כמה פעמים ביום לדלת התא שלי, כאילו בדרך אגב, משליך פנימה אבן קטנה כדי
שאדע שהוא נמצא בחוץ, היה מתרחק ומראה לי מרחוק תנועה של אדם מעשן סיגריה.
הבנתי שהוא רוצה סיגריה מהקופסה שהיתר, ברשותי, ואני הייתי משליך לו סיגריה
בכל פעם.
אחרי זמן קצר נודע לי ששמו עבדאללד .,בחצר היה אפשר לשמוע את שמו בכל חצי
דקה :״עבדאללה, בוא לקבל את האוכל! עבדאללה, גש לכאן!״
באחת הפעמים, כשהיה בטוח שאין איש מסביב, אמר לי בעברית משובשת :״אני עזה.
תן סיגריה.״
רציתי לשאול את עבדאללה אם באמת פרצה מלחמה בין ישראל למצרים. פחדתי, אבל
באחת הפעמים, כשניגש לתא, שאלתי אותו :״מלחמה, ישראל־ערב? יהוד־מצר?״
״מלחמה גדול,״ השיב לי עבדאללה בבטחון.
אחרי־הצהריים שמעתי את קולו של עבדאללה בחצר. הוא עמד במרכזה של קבוצת
אסירים גדולה, כשהוא מקלל קללות נאמנות את ישראל ואת היהודים׳ ואולי גם אותי,

אני בטוח שהוא יהודי. כי שנינו קיבלנו את האוכל שלנו לתוך התאים שלנו, בניגוד
לכל שאר האסירים, שיצאו החוצה. וקיבלו את מנתם בחצר. שמעתי כמה פעמים את
הסוהרים מדברים על האוכל ל״יאהוד״.

״שרש!״ אגו חאסז
המסתורי שהקומה חשניה
ך״י ייתי מיואש. החלטתי שאין לי כבר סיכויים לחזור לישראל. חשבתי כל הזמן
| 1על ההבטחות שניתנו לי בעת הסיור בקאהיר, על ההקלטה בתחנת־השידור ועל חיוכיו
של עלי.
לא יכולתי להירגע. בכל פעם הייתי חוזר ונזכר בשקרים ששיקרו לי. חשבתי לעצמי
שזוהי התנהגות שפלה: אפילו אם קרתה טעות לגבי מועד שיחרורי, היה עליו לקרוא
לי ולהסביר לי את מקור הטעות.
כתבתי פתק לעלי :״אני רוצה להיקרא אליך ולשוחח אתך.״ מסרתי את הפתק לסוהר.
הוא החזיר לי אותו בחזרה. נואשתי מכל אפשרות להשיג קשר אליו.
חשבתי מה אומר לעלי אם אצליח בכל זאת להיפגש אתו :״בכל מדינה, איזו שלא
תהיה, זכאים הפושעים לדעת את גזר־דינם. אין זה משנה אם דנו אותם לחודש, לחודשיים
או לשנה. חובת כל בית־משפט להודיע לאסיר על. מה הוא נידון.״
מבחוץ המשכתי לשמוע במשך כל היום את דברי האסירים, שלא התעייפו לקלל כל
היום את מדינת־ישראל ואותי. גם הסוהרים, שהיו פותחים לי את דלת־התא כדי למלא
מים או להגיש לי אוכל, היו נטפלים אלי. אחד הסוהרים התחיל לריב עם הסמל כשהוא
מראה עלי באצבעו. הבנתי שהסוהר דורש מהסמל לא להרשות לי לצאת החוצה. התנהגותו
של אותו סוהר היתד, גרועה במיוחד: בכל פעם שהיה נכנס לתאי, היה יורק על הריצפה
כשהוא מפליט קללה מסוגננת מפיו.
בלילה שמעתי צעקות איומות. מפעם לפעם שמעתי יריות בודדות. היריות היו מוציאות
אותי בכל פעם משיוזי־משקלי, כשאני מעלה בלבי מחשבות איומות על הנעשה עכשיו
בישראל.
אינני יודע באיזו שעה, אבל במחצית הלילה, בערך, שמעתי מהקומה השניה שמישהו
שורק את הקטעים המפורסמים מתוך הסימפוניה חמישית של בטובן, ואחר־כך גם את
הפזמון ״אין דבר חביבי.״
השריקות נשמעו באזני מוזרות מאד. במשך כל הלילה הטרידה אותי המחשבה מיהו
השורק ר,אינטיליגנט .,לרגע חשבתי שזהו אחד האסירים, איתו נפגשתי לפני ארבעה או
חמישה ימים בבית־ד,שימוש, כשרחצנו את סירי־הלילה.
זה היד, בשעה ארבע בבוקר. הסוהרים העירו את האסירים והוציאו אותנו החוצה. הייתי
ראשון שיצאתי לחצר. ההוראות בבית־הסוהר אמרו שאף אחד מהאסירים אסור לו לצאת
לחצר, כשאני נמצא בה.
יצאתי עם סיר־העור הגדול לבית־השימוש. לידו ניצב מיכל־מים. ליד המיכל עמד
באותו בוקר גבר צעיר, כבן ,30 לבוש מכנסיים חומות נקיות, חולצה לבנה עם פסים
שחורים, נעליים מצוחצחות. שמתי לב שראשו של הגבר ליד מיכל־המים לא גולח. קינאתי
בו בשל כך, והימשכתי להסתכל בו.
מיד הבחנתי שגם הוא אסיר. גם הוא החזיק סיר־עור גדול, ועסק בשטיפתו ליד
ד,מיכל. ניגשתי למיכל לשטוף את הסיר שבידי. הוא פינה לי מקום לידו, ולחש לי, כשניגשתי
אליו :,״שלום,״ בעברית.
ניסיתי לומר לו מילה, אך ראיתי שהוא מסתכל בסוהר ששמר עליו. הוא נראה נפחד
מאוד. נראה שגם הוא הספיק לספוג את המנה שלו. אחר־כך נמס לבית־השימוש.
נכנסתי אחריו, לתא שליד התא בו נמצא הוא. למטה היתד, המחיצה פתוחה במקצת
מעל ר,ריצפה. תוך כדי עשיית צרכינו הושטתי לו יד למטה ולחצתי את ידו. הוא לחץ את
ידי. לא יכולנו לדבר, ומאז לא ראיתיו עוד.

ך* דלת של התא שלי היתד, בכמה סנטימטרים גבוהה מעל למיפתן. באחד הימים
ן | היה לי ביקור מפתיע בדרך זו, שכבתי על המיטה, שקוע בהירהורים, כאשר הבחנתי
בתנועה קלה. נחש קטן, בגודל של חצי מטר בערך, נכנס לתא. הוא התקדם עד לאמצע
החדר והסתכל סביבו. לקחתי את כוס־המיס והתזתי עליו. הוא הסתכל בי, כאילו רצה
לומר :״שלום, סליחה, זה לא כאן!״ והסתלק לו בנחת.
לא היה איכפת לי. אני מבין בנחשים, וידעתי שאיננו ארסי. כל ביקור שימח אותי.
אם יחזור אי־פעם לבקר אותי, לבדו או בלוויית משפחתו, אקבל אותו בברכה.
העמוד בו רשמתי תמצית דברים אלה שונה מקודמיו. הדיו קצא דהוי. חוץ מזה יש כל
מיני שריטות בשוליים, כמו של אדם המנסה לסחוט מעטו את הטיפה האחרונה.
וזד, בדיוק מה שקרה. המילוי של העט נגמר לי. אדם שלא עבר את זה, לא יבין מה
פירוש הדבר. הייתי מוכן לתת את הכל בשביל חתיכת עפרון. לא יכולתי לתאר לעצמי
שאשב בתא ולא תהיה מסוגל אפילו לרשום מילה.

מלחמה פסיכולוגית: התמונות שהשפיעו על הסוהרים. זו צולמה על־ידי
ארילן לביא, מראה אותי עם אשתו, שושיק, ורותי זוננשיין, אחות בצה״ל.
באותו זמן נגמרו לי גם הגפרורים. השתמשתי באחרון כדי להדליק לי סיגריה. סיגריות
לא חסרו לי. עוד היתד, לי קופסה מהשי של עלי. אך היה ברור לי שלא אקבל גפרורים.
אחרי־הצהרים שוב נזרקה אבן על הדלת, סימן שעבדאללה יקירי בא לבקש את המנה
— עשיתי
שלו. ניגשתי לאשנב הדלת ולחשתי לו בקול רם, בערבית :״ג׳יב לי
תנועה של כתיבה — ״ואנא ג׳יב לך סיגארה.״
עבדאללה הלך, עשה לי תנועה של ״חכה!״ וחזר אחרי כמה רגעים, התיישב שוב כאילו
הוא מנקה משהו במרחק של כמה מטרים מהתא ואמר, בעברית :״מהר!״ נתתי לו סיגריה.
חיכיתי בקוצר־רוח ליום המחרת. שוב נשמעה האבן. שוב ישב לו עבדאללד, באותה פוזה
רגילה, ועשה לי את התנועה הרגילה של עישון. הוא חיכה שאשליך לו את הסיגריה
מתחת לדלת.
אמרתי לעצמי: בשבילי הוא גמר. אמרתי לו :״חאלס! לא עיפרון, לא סיגריה!״ שוב
הלך, תוך רמז של ״חכה!״ חזר מייד ולחש בקול רם, בעברית :״חיילים גדול!״ כנראה
שהלך לשאול מישהו היודע עברית איך להגיד מה שרצה להגיד. מה רצה להגיד? כנראה:
״יש סוהרים רבים בסביבה!״
הפעם התעקשתי. לא נתתי לו סיגריה. נשארתי בלי עפרון, עד ליום השיחרור.

שכנו של עבד אל-נאצר

״וואלה בנאת!״ אמרו ׳המצרים על תמונה נחמדה זו של יהודית הדני, הנמצאת
עתה בארצות־הברית כדוגמנית, נישאה לברני כהן, אלוף שחיית־הגב של המכביה.

ך * יו לי כל מיני דרכי־שיכנוע כלפי עצמי. אברתי לעצמי :״תאר לך שיש לך מחלה
| 1מדבקת. אתה סגור בחדר נפרד. במקום אחיות יש לך אחים במדי־חאקי. אין לך
ברירה, וזהו זה. צריכים להשלים.״
בכל זאת הייתי מוכן לקפוץ קפיצה קטנה לארץ, לראות את אילת.
בחוץ נמשכה תכונת הסילונים. עתה כבר הייתי כמעט בטוח שפרצה מלחמה בין
ישראל ומצרים. ניסיתי שוב להעביר פתק לעלי, באמצעות הסמל שהתייחס אלי בצורה
האנושית ביותר. הוא לא הסכים להעבירו.
הייתי חלש מאד. שכבתי כל היום. כשהייתי קם לרגע מהמיטה, הרגשתי סחרחורת
וטישטוש כללי לפני העין.
אולי כדאי לתאר במקצת את בית־הסוהר עצמו. אחרי שראיתיו בעיניים פקוחות,
בשעה שיצאתי לביקור בקאהיר׳ כבר ידעתי שהוא שכן במחנה עבסיה, הוא מחנה המטכ״ל
המצרי, בשולי קאהיר. זהו מחנה ענקי, בו גרים גם קציני הצבא. גמאל עבד אל־נאצר
עצמו גם הוא גר שם עם משפחתו, אם כי בתנאים קצת יותר נוחים ממני. אילו ידעתי
שהוא כל־כך קרוב, הייתי אולי מנסה לשוחח עמו מן התא.
בית־הסוהר עצמו היה בית גדול, בעל שתי קומות, בצורה מרובעת, כשהחצר במרכז,
ואילו במרכזה של החצר בית־השימוש ומיכל־המים. הבית היה מוקף ארבעה זקיפים,
שעמדו בחויי מול הפינות. הם היו מזויינים ברובים מכודנים, דומני אנגליים. הסוהרים
בפנים לא היו מזויינים כלל. בכל זאת פחדו מהם פחד־מוזת.
בקומה התחתונה, שהיו בה עשרות תאים שפנו כולם לחצר, ישבו כנראה אסירים
שנשפטו לתקופות ארוכות. הם לבשו את בגדיהם הפרטיים. אחדים הסתובבו בחליפות אירופיות
מסודרות, אחרים לבשו עבאיות, אחרים מכנסיים מרופטים ומטולאים. היו גט
שטיילו להם בחצר בפיג׳מה, משחקים בחרוזים תוך כדי הליכה, כאנשים מרוצים
מעצמם בשכונת־ד,תקודד.,
הם לא נראו עצבניים או נרגשים. נראה שכבר היתד, להם הרגשה ביתית מאד. אני מניח
שהם היו כולם אסירים פוליטיים.
בין האסירים היו אחדים שענדו סמלי־דרגה של סמלים ורבי־טוראים. אליהם התיחסו
יותר יפה, אבל זמני הארוחות ומועד סגירת התאים בלילה חלו על כולם.
הרבה יותר גרוע היה היחס לאנשים שגרו מעלינו, בקומה השניה. הם היו קרחים

כמוני. היו מכים אותם באמצע המיסדר ומשמים בהם את הכלבים המטורפים, שהיו
מתנפלים באופן אוטומטי על כל אדם שהסוחר הרים עליו יד. האנשים למעלה. היו כלואים
בתאיהם ביום ובלילה. מלבד הסורג של תאיהם, היה גם המסדרון שלהם מסורג. הם נראו
לי נפחדים מאד.
היום של בית־הסוהר היה מתחיל, כאמור, בארבע בבוקר. בחוץ עוד שרר חושך. הייתי
שומע מהלומות פטיש, בזו אחר זו. אחד הסוהרים היד, מכה בפטיש זה על הדלת של
כל תא, והרעש המפוצץ היה יכול להעיר גם את המתים. מכה אחת על דלת אחת היתד,
מספיקה להעיר את בית־הסוהר כולו. אבל הסוהרים לא חסכו במרצם.
אחרי חמש דקות עבר סוהר שני, שפתח את הדלתות. הן לא היו נעולות במנעול, אלא
רק בתית, שאי־אפשר היד, להגיע אליה מבפנים. מחיאות־כפיים, בליתי צעקות ״יאלד!,״,
היו רומזות לאסירים בעדינות שעליהם לרדת למטה, לחצר. תוך שניות היו כולם
מרוכזים שם.
אנשי קומה ב׳ התרכזו בחלק אחד של הרחבה, והנותרים בחלק השני. האסירים־ה,סמלים
היו חופשיים, אך ישבו ליד דלתות תאיהם. הפקודה הראשונה היתד ,״היתפא!״ היינו,
להתפקד, כמו בעברית. מפעם לפעם נשמעה מכה, שירדה על אחד האסירים מקומה ב/
שעמידתו לא מצאה חן בעיני סוהר.
התחילו תרגילי־סדר מצריים, כולל דריכה במקום של כרבע שעה. התרגילים היו מלווים
בקריאות ״הה!״ הת״ם של בני קומה א׳ היה הרבה יותר חופשי. כל אחד הלך והסתובב
פחות או יותר כאתת־נפשו.
באותו זמן כבר נשמע רעש הדליים של האוכל. עבדאללה׳ ידידנו, ועוד אסיר, יצאו
מבעד לשער, בלוויית סוהר׳ לעבר המטבח שמחוץ לבית־הסוהר. משם הביאו את האוכל.
אני חושב שמטבח זד, שירת את כל שלושת בתי־הסוהר ששכנו זה בצד זר, בתוך המחנה.
כל אסיר עבר על פני סוהר כורע, שמילא לו את הצלחת במרק־עדשים ואת הספל עד
למחציתו בתה. אחרי האל״פים בא תורם של הבי״תים, שספגו מכות על כל צעד ושעל.
שתי צלחות הושמו בצד, בשביל ה״יאהוד״ — אני והתושב המיסתורי מלמעלה.
אחרי הארוחה הועלו אנשי קומה ב׳ לתאיהם ונכלאו. כעבור שעה וחצי נקראו שוב
לת״ס בחצר, הריצו אותם ונתנו להם להסתובב בכל מיני תרגילים, שעוד לא ראיתי
כמותם בחיים. אותה שעה עבדו אנשי קומה א׳ ,המיוחסים, בעבודות־ניקוי שונות. אחד
מהם אימן את הגורים של טוסקה וזאקי, והיה אחראי לניקוי הליכלוך של משפחת הכלבים.

) 071 016

פקידים !
תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום ב״אולפן גרג״
לקורס הדו־זזודשי ( 2א בשבוע) ל־
קצרנות עברית ו/או אנגלית

כת״א: אצל ח. בר־קמא, גורדון .5
כחיפה: בי״ם ״במעלה״ ,החלוץ .13

הצלחה מו בטחת:

פיקסו אמן גדול
אבל פיקסו רואה ומצייר אותך
לפי עיני רוחו. מצלמת פוטו־ברנר
רואה אותך כפי שהנן. תוכל בימים
יבואו להזכד איך נראו משפחתך,
חבריך ועירך בימים עברו.

אצל :

פוטו -ברנר
חיפה״דחוב ה חלונן 31

זעולם הזה 1036

** סו ה רי ם היד לכד טי ם בבגדי־חאקי, בעלי פס אדום על כתפיותיהם. על ראשיהם
| 5היו כובעי־סירה עם מצחיות. את בגדיהם, שהיו תמיד מגוהצים עד להפליא, החליפו
פעמיים־שלוש ביום. אנשי קומה א׳ היו מכבסים ומגהצים אותם.
בכלל חיו הסוהרים כמלכים. מלבד הסמל, התהלכו כולם בצורה רשלנית, הרימו בקושי
את רגליהם מן הריצפה, ישבו על כסא או על ד,ריצפה ונימנמו. די היד, שמישהו מהם
יגיד :״מים!״ ואחד האסירים היה קופץ ומביא לו מימיה.
סוהרים אלה היו כנראה גם רופאים. פעם ראיתי אסיר יושב על הסיר בחצר, ערום
כביום היוולדו, ומשתדל לשווא לעשות את צרכיו. אחרי שהדבר לא עלה בידו, קם כעבור
רבע שעה, ועשה תנועה מיואשת לעיני הסוהר. זה לא התמהמה. בצעקה פקד עליו לרוץ
חמישים פעם מסביב לעץ. ייתכן שזו תרופה מצרית בדוקה. לא ראיתי את התוצאות.
עד הצהריים הסתובבו אנשי קומה א׳ בחצר. אחדים מהם היו, כנראה, מעזה. כשהיו
עוברים על פני תאי, שהיה בקירבת המשרד, רצה כל אחד להפגין את ידיעותיו בעברית.
כך אמר אחד לרעהו, בקול רם ובעברית טובה :״תגיד לי, מה השעה?״ ומלים כמו ״אין
דבר!״ ״טוב למה?״ היו מרחפות באוויר.
אחד האסירים מעזה היה אילם. כל חבריו מהרצועה היו נטפלים אליו וצוחקים ממנו,
והוא היה מבדר אותם בתנועות ובקפיצות. כנראה שהיה בלתי־שפוי, וכמה מהאנשים
היו מנסים להפיג את שיעמומם בהתעללות זו, לפעמים בעזרת הכלבים.
הפליא אותי כי האסירים המיוחסים מהקומה הראשונה היו מרבים להתרחץ ולצחצח את
שיניהם, כמה פעמים ביום. להסתרק לא יכלו׳ כי היו קרחים כמוני. הם היו מוציאים אפילו
את המזרון ומנענעים את כלי־המיטה. כמעט כמו בארץ.
ארוחת־הצהריים דמתה לארוחת־הבוקר. הסוהר הכורע היה קורא קודם כל לכלבים ומשליך
להם את העצמות, ליד הסיר. הכלבים היו נוגסים בעצמות, ובאותו זמן היו תופסים
מדי פעם במכנסי האסירים שעברו וקיבלו את מנותיהם. זה היה השעשוע העיקרי של

אותו סוהר.
אחרי־הצהריים היד, הכל כרגיל — האסירים למעלה כלואים, האסירים למטה משתעממים.
חוץ ממקרים בהם היה אחד מלמעלה נקרא להיחקר בחוץ, או סופג מנת־מלקות בחצר.
ארוחת־הערב חולקה אחרי המיפקד הכללי. שוב היתד. מורכבת מפיתה, פול או
עדשים. האסירים הוכנסו לתאים, סמל היה דופק על כל דלת ובודק אם היתד, סגורה. בזה
נסתיים יום־העבודה של הסוהרים. הם הסתלקו, השאירו אחריהם רק את הזקיפים. מן
התאים החלה בוקעת שירה ערבית, יחד עם קללות וצעקות. לעתים קרובות היו השיחות
מזכירות ״יאהוד״ ו״איסראיל״ ,אבל לא הבינותי במה הענין. החלטתי ללמוד ערבית.
תחילה לא הבינותי תופעה אתת. בלילה, כל כמה זמן, היתד, נשמעת צעקה :״יא
שבאאאאב!״ מפי כל הזקיפים היתה באה התשובה, אף היא בצעקה :״יא שבאב!״ היתה
זאת שיטה של בדיקת עימות הזקיפים.

תמונות של תמיכות
תאים לא היה אור, כשם שבבית־ד,שימוש לא היה נייר. כל אלה היו מותרות.
*1״ סוהר־תורן היה עורך ביקורת נוספת קרוב לחצות, דבר שהפריע לי לישון.
יום אחד החלטתי לשים לדבר קץ. בשומעי את פסיעותיו המתקרבות, ירדתי מן המיטה,
התקרבתי לדלת ועשיתי עמידת־ידיים ע? הקיר. באותו זמן נחרתי בכל כוחי.
כשפתח את הדלת וראה את האסיר ישן ונוחר בעומדו על ידיו, סגר את הדלת בכוח
ולא הופיע עוד. נפטרתי מצרה זו.
מצרה אחרת נפטרתי עוד לפני כן. בימי החקירה ביישתי מסגן־אלוף עלי לשחרר אותי
מן החובה לקום בארבע בבוקר כדי ללכת לבית־ד,שימוש. הוא פקד על הסמל לתת לי
לקום מתי שארצה. מאז הייתי קם בשעה שמונה, ועל ארוחת־הבוקר וזיתרתי ברצון. סידור
זה לא מצא חן בעיני הסוהרים, אך קצין זה קצין ופקודה זו פקודה.
בכל מיני דרכים ניסיתי להתידד עם הסוהרים. חשבתי על שיטות שונות. למעשה עלה
הדבר על דעתי עוד כשהורדתי מהבירגיטה טופט בסואץ: תלשתי מהאלבום, שהיה אתי
בתא, כמה תמונות של ידידותי מישראל, שהיו מודבקות שם. ידעתי שזה עתיד להיות
אמצעי טוב לקשור שיחה עם השוטרים והחיילים המצריים.
עוד בסואץ׳ כשהייתי אסור בתאי על הבירגיטה, הוצאתי את האלבום והראיתי את
התמונות לשוטרים. התוצאה היתד, יותר טובה ממה שקיוזיתי: השוטרים המוסלמים
שכחו כל נושא שבעולם והמטירו עלי עשרות שאלות על הבחורות הישראליות.
שאלה אופיינית, שנשאלתי פעמים רבות :״אחה מנשק אותה?״ כשעניתי בחיוב, היו
נבוכים מאד.
נקטתי באותו תכסיס בתא בית־הסוהר בקאהיר. כשהצלחתי לקשור שיחה עם כמה
מהסוהרים׳ הוצאתי מתיקי את התמונות והראיתי אותן להן.
התגובה היתד, עצומה :״יה, יה, וואללה בנאת (איזה בנות!) וואללה בנאת!״
השיחה עברה מיד לפסים שהיו יכולים להביא את הידידות המקווה. אני יכולתי לספר
להם המון: על הנערות בצילון, בבורמה, בסין וכמובן בישראל. הם ישבו לידי שעות, כשהם
מסתכלים בתמונות ושומעים את סיפורי.
אחרי כמה שיחות הסברה מסוג זה זכיתי ליחס של כבוד מצד הסוהרים שעברו את
הקורס. מעכשיו היו מדברים אלי בנימוס ומתיחסים אלי יפה.

תחש עזה -הרגעים
הסואים ביותו של ח״
^ ל הזמן חשבתי

איו יודיעו לי על השיחרור ועל החזרתי לישראל. כשעשו זאת,

^ בא הבל במפתיע.
זה קרה ב־ 13 לחודש׳ ביום שלישי: העירו אותי שוב בארבע בבוקר, שלא כרגיל
לאחרונה. שמעתי שהסוהר מסובב את הידית של הדלת. קפצתי מהמיטה, כדי לקחת כרגיל
את דלי־העור שבפינת החדר, ולהריק אותו בבית־השימוש.
לחדר נכנם הסמל. הוא פנה אלי בגסות ואמר. :יאללה, מלבוש!״ הייתי לבוש במכנסי־התעמלות,
בלי חולצה. לבשתי את החולצה, ושוב לקחתי את הסיר מהפינה.
הסמל לא היה שבע־רצון. הוא סימן לי ביד להניח את הסיר וניסה להסביר לי יותר טוב:
״יאללה, מלבוש וחלאס.״
הרגשתי שהלב מתחיל לקפוץ אצלי מתחת לחולצה. התרגשתי מאד. לא ידעתי מה עומד
לקרות. חשבתי על הכל, רק לא על האפשרות של שיחדור.
פקודה זו פקודה: אירגנתי את הכל בשני רגעים, אספתי את החפצים לתוך התיק
והתכוננתי לדרך. כל מה שלקחתי אתי מהבירגיטה היה עכשיו בידי, פרט לשעון ולמצית
המשובח, שנגנבו ממני בדרך מאיסמאעיליה לקאהיר. סוף כל סוף, חשבתי לעצמי, אורח זה
אורח. צריך להשאיר מזכרות למארחים.
הסמל הלך קדימה, אני אחריו. הסתכלתי לאחור ואיחלתי לעצמי שלא אצטרך לחזור
בדרך זו לעולם. הסמל הוביל אותי אל מחוץ לבית־הסוהר. מסביב היה שקט מוחלט. אפילו
עבדאללה, שהיה מתעורר הראשון בכל בוקר ומחריד את הבית בשאגותיו, לא הספיק
לצאת לחצר. רק מוסקה וזאקי הסתובבו בחצר, כשלשונותיהם מזילות ריר. הם הרגישו
כנראה שאני עוזב, והתיחסו אלי יפה. הפעם אפילו לא התנפלו עלי.
יצאנו את השער. עברנו את שטח המחנה. לפגי חדר המפקדה אמר לי הסמל :״עמוד!
חכה לי כאן.״
עמדתי וחיכיתי. מחדרו של הסרן הסודאני ביצבץ אור. שמעתי מבפנים את קולו המוכר.
הוא דיבר בטלפון בקולי־קולות. פעמים אחדות הזכיר את ״ישראל״ ואת ״עזה״.
התחלתי להבין שהיום הגדול הגיע. מתוך השיחה שנשמעה בבירור, בגלל השעה המוקדמת,
הבנתי שמתכוננים לשחרר אותי. חשבתי שעוד כמה רגעים איקרא להתיצב בפני הסרן
הסודאני, שיסביר לי את צורת השחרור לפרטיה. טעיתי.
כעבור עשרה רגעים ניגש אלי סמל בלתי־מוכר לי. הוא שאל אותי בערבית אם יש לי
מטפחת. עניתי בשלילה. הוא הוציא מכיסו מתפחת׳ הסיר לי את המשקפים וקשר את העיניב.
התחלנו ללכת. לפי הכיוון הבנתי שאנו צועדים אל מחוץ למחנה. עברנו את השער
הגדול, שכבר יצאתי אותו פעם בלודית אחמד טאחב, העלו אותי על מכונית שזיהיתיה לפי
קולה כטנדר, הושיבו משני צידי שני שומרים.
המכונית יצאה לדרך. למרות שעיני היו קשורות, הבחנתי עדיין בכיוון. שערתי בצדק
שאנחנו נוסעים לכיוון תחנת־הרכבת. ואמנם, אחרי כמה דקות הגענו לתחנה. שמעתי בבירור
את תנועת הרכבות וצפירות הקטרים.
לא הבנתי מדוע קשרו את עיני. לפני עשרה ימים נסעתי באותה דרך וביקרתי באותם
מקומות, בעינים פקוחות.

ך* תחנה ניגש אלי אדם שדיבר אנגלית. הוא שאל אותי אם יש ברצוני לשתות משהו.
4עניתי בחיוב. הביאו לי בקבוק קוקה קולה. הוא הביע בפני את צערו על שקשרו את
עיני והצטדק :״פקודה זו פקודה.״
הקול באנגלית רצה לדעת אם אני קצין .״קראתי בעתונות (המצרית) שאתה קצין!״ הסביר.
ניסיתי לברר לאן לוקחים אותי. באדיבות רבה הסביר שקיבל הוראה למסור אותי לידי
סמל ושני חיילים׳ שיקחו אותי לעזה. דבריו עודדו אוחי יותר ויותר: הסקתי מהם שהשיחה
הטלפונית במחנה נסבה באמת על שיחרורי. לא היה לי ספק שאם מובילים אותי לעזה,
הפירוש היחיד הוא שיחרור.
השעה היתד. שש וחצי. מלווי ביקשו אותי להצטרף אליהם. נכנסנו לתוך תא אחת
הרכבות שחנתה ליד הרציף. ישבנו בתא מיוחד לחיילים ולי. דובר־האנגלית נשאר בחוץ
ליד החלון ושוחח עם מלתי. ניצלתי את ההזדמנות האחרונה וביקשתי ממנו שיאמר לחיילים
המלתים להסיר את המטפחת מעיני ברגע הראשון בו יוכלו לעשות זאת. הוא הבטיח
לעשות זאת מיד לכשנעזוב את קאהיר.
עכשיו הסבירו לי את מסלול הנסיעה: קאהיר, איסמאעיליה, קנטרה, אל־עריש, רפיח, עזה.
הקטר צפר. הרכבת יצאה לדרך, כשאני מחכה בקוצר־רוח לרגע בו יורידו מעיני את
המטפחת. מלווי עשו זאת אחרי איסמאעיליה. שוב ניתנה לי האפשרות להיות הישראלי
הראשון הרואה, מאז 1948׳ את המדינה המצרית שממערב לסואץ.
עברנו את תעלת־סואץ בגשר־הענק ליד קנטרה. בתעלה שרר שקט מוחלט. לא יכולתי
להבחין אף לא באוניה או ספינה אחת מתחתינו.
בקנטרה חבשו לי את העינים שוב. ירדנו מהרכבת ונסחבתי אחרי מלתי כרבע שעה
ברגל. הרגשתי שאנחנו חוצים את מסילת־הברזל בכמה מקומות.
אחרי הליכה קצרה נשארתי לבד עם אחד ממלתי. השני״ האחרים הלכו לסדר משהו
אי־שם, אחרי תיכיח ארוך, בו הבחנתי.במילים ״עזה״ ו״ישראל״.
הרגשתי שהמון מתקהל מסביבי. מרגע לרגע נהיה צפוף יותר. לאט־לאט התחילה הסביבה
להתחמם :״יהוד! יהוד!״ נשמעו הקריאות מכל צד, כשהן מלתת במבול שוטף של קללות.
לא הצלחתי להבין מנין ידע כל ההמון הזה שאני יהודי ומישראל. אך איש לא התנפל עלת
כשחזרו השנים האחרים, המשכנו ללכת. עברנו דרך שער ושם עמדנו. מישהו ניגש אלי
ושאל לשמי. כשעניתי לו, שמעתי שהוא מבקש מהמלווים שלי פספורט. הבנתי מיד שאנחנו
נמצאים בתחנת ביקורת־הגבולות שבין מצריים לרצועת־עזה. בעיני המצרים, עזה עודנה
חוץ־לארץ, ובני עזה זקוקים לפספורט כדי לבקר בקאהיר.
עלינו לרכבת אחרת ויצאנו לכיוון עזה.

״בן־גוריון מת!״
פ 3י שי &^לר לדרך, הרגשתי שוב בהתקהלות סביבי. הפעם היה זה מחוץ לחלון,
/על הרציף. הייתי רגיל כבר לקללות ולצעקות שנשמעו מסביב. אפילו התחלתי כבר

להבחין מתי צועקים לי על מיבצע־סיני, ומתי מקללים סתם.
בתא התישב לידי מישהו ופנה אלי בעברית .״אתה מדבר עברית?״
לא יכולתי לראות אותו, אבל הבחנתי שהעברית שלו טובה מאד, יותר טובה מזו שבפי
אחמד טאחב. רציתי לדעת מנין הוא יודע עברית.
״הייתי בארץ,״ הסביר לי הקול ,״אל תפחד, אל תפחד,״ הוסיף מייד .״הם לא יעשו
לך כלום!״
לא פחדתי. הרגשתי טוב מאד, מחוץ למטפחת על עיני, שהציקה לי מאד. ניצלתי את
ההזדמנות שלידי יושב דובר־עברית, כדי לבקש ממנו להגיד לסמל להסיר ממני את המטפחת
לכמה רגעים.
הסמל הסיר את המטפחת. ראיתי שלידי יושב שוטר צבאי מצרי, בעל שפם קטן וארבע
שיני־זהב בטור השיניים הקידמיות. אז ראיתי גם שהמתקהלים מסביב לחלון הרכבת הם
שוטרים צבאיים וחיילים. הם התנהגו בגסות, כשהם מצביעים עלי בידיהם ומקללים ללא
הרף. אחד השוטרים אמר לי בעברית :״בן־גוריון מת!״ אחד רצה לדעת :״אתה קצין?״
השוטר שישב לידי החליט לעזור לי :״תגיד לו שאתה קצין. מה איכפת לך?״
מבחוץ המשיכו לשאול :״אתה קצין?״ החלטתי להתנהג בהתאם לעצה שקיבלתי :״איווה
(כן)!״ עכשיו ידעתי כבר מה לענות. כששאלו אותי שוב, עשיתי סימן שאני סרן והצבעתי
בשלוש אצבעות על הכתף.
התחלתי לשוחח עם שכני בעברית. שאלתי אותו מנין יודעים אלה שבחוץ מי אני. הוא
הסביר לי שכל עתוני קאהיר, וגם תחנת־ד־,שידורי, הודיעו על מעצרי, ושאני קצין ישראל.
״זה לא נורא,״ ניסה השכן להרגיע אותי.
במשך הנסיעה כבר ידעתי יותר על שכני לנסיעה. הוא סיפר לי שתפקידו כשוטר צבאי

נ שי קהשלאמא מוכיחה שאם זו אם. לא היה איכפת לה שלא הייתי מגזלח,
ושלא התרחצתי כבר 24 יום. היא רצתה לשלוח אותי ישר לרופא, לבדיקה.
הוא לשמור על הסדר ברכבת־הנוסעת לעזה. הוא עוסק בבדיקת הדרכונים והתעודות של
כל מי שיוצא את מצרים ל״פלסטין״.
ביקשתי שיספר לי את קורות חייו. הוא נענה ברצון .״לפני מלחמת 1948 הייתי תושב
ראשון־לציון. היתד, לי חלקת־אדמה, בית ואיטליז. הייתי קצב. יש לי שם חברים טובים.
אני מבקש ממך למסור להם דרישת שלום.״
שאלתי מה שמותיהם של אלה שהוא רוצה למסור להם ד״ש .״יוסף סולימאן ואחיו,״
אמר השוטר. את שמו שלו לא אמר לי.

להרוג תימנים ודרוזים
רכבת ל עז ה שונה בתכלית השינוי מזו שנסעתי בה מקאהיר לקנטרה. במקום ספסלי!
ן העור המרופדים היטב, ישבנו על ספסלי־עץ קשים ומלוכלכים.
בפנים הרכבת שררה מהומה נוראה. המון נוסעים, בלבוש עני ומרופט, משפחות שלמות
על טפן ונשותיהן, עם עשרות חבילות פרועות, מילאו את הקרונות, כשכל אחד מבני
המשפחה מדבר אל רעהו בשאגות מחרידות־אוזנים.
קהל־הנוסעים היה מורכב רובו ככולו מפליטים פלסטיניים, שחזרו לעזה ממצריים. פליטים
אלה ברחו מהרצועה בזמן הכיבוש הישראלי, הוחזרו עכשיו בידי השלטונות המצריים.
שני המלווים שלי התכוננו לארוחה. הם הוציאו פיתה גדולה ועגולה מתוך הצרור שהביאו
אתם, מרחו אותה במרקחת סומסום ובוטנים, והושיטוה לי.
השוטר מראשון־לציון התנדב להיות האפוטרופוס שלי. לפתע הוא פנה אלי והציע
באדיבות :״אני אדבר אתם,״ הוא הראה לעבר המלוזים שלי ,״שלא יהרגו אותך!״ הסברתי
לו שעד כמה שאני יודע, קיבלו המלווים שלי הוראה מפורשת לא לגעת בי לרעה.
השוטר פנה למלווים שלי בערבית .״אמרתי להם שאתה ממשפחה אשכנזית,״ הסביר
לי .״משפחה אשכנזית היא משפחה טובה. אילו היית תימני או דרוזי, היו הורגים אותך
וחותכים אותך לחתיכות.״
ההסבר הרגיע אותי. בפעם הראשונה הרגשתי טוב מפני שאני אשכנזי. עד עכשיו היו
לי רגשי־נחיתות.
״אני אשאל אותך שאלה,״ אמר השוטר ,״האם אתם היהודים תסכימו לשלום כזה: שעבד
אל־נאצר יהיה מלך של כל מדינות ערב וגם מדינת ישראל?״
לא ידעתי מה לענות. ניסיתי להיפטר ממנו :״אני אגיד לך. כבר חמישה חודשים שלא
הייתי בישראל. כשאחזור לארץ, אני אברר.״
בינתיים התקדמנו כברת־דרך הגונה. מבעד לחלון התחלתי להבחין בנוף המוכר של מדבר
סיני. מימין ומשמאל ראיתי עמודי טלפון עקומים ושבורים, שחוטים קרועים מתדלדלים
מהם לאדמה. לאורך המסילה אפשר היה להבחין בקלות בפיצוצים רבים, בפסים שסועים
ובצמתות שהוצאו מכלל פעולה.
מפעם לפעם חלפנו על פני מחנות עבודה של פועלים ממשלתיים שעסקו, כנראה, בתיקון

פגעי־המלחמה. הם מתחו מחדש את קווי הטלפונים והחזירו לפעולה את המסילה המפוצצת.
לא הייתי צריך להתאמץ הרבה על מנת להכיר את סימני מיבצע־סיני. בכל פעם שחלפנו
על פני משהו שהזכיר את סיני, גברה ההמולה בין שכני לנסיעה, שהתקהלו סביבי
והצביעו באצבע ובמבטים זועמים על עמודי הטלפון המפוצצים והמסילה השבורה.

ההמון צמא לדמי
** ערך כצהריים הגענו לכפר קטן בשם מזאר. הרכבת זחלה לאט׳ וכל הבדיחות
שהיו מופנות פעם לכתובתה של רכבת־העמק יכלו להתאים גם לה.
בתא שלידינו ישבה משפחה גדולה מפליטי עזה. היה שם אב זקן, אשה והמון חבילות
וילדים. האב הוציא קופסת גבינה צהובה, הניח אותה על הרצפה ושלף מאחת מחבילותיו
מימיה פלסטית, מסוג אותם שראיתי בבית־הסוהר. הוא צירף לגבינה חבילות תמרים,
ביצים וזיתים, וקרא לשני החיילים המצריים ולי להצטרף לסעודה.
ילדה קטנה, כבת ארבע, הגישה לי תמרים והציעה לי ללגום מהמימיה. בין רגע הפכנו
לחלק מהמשפחה, שישבה בשקט וחיסלה לאט, אבל ביסודיות, את הארוחה.
ממולי ישב סמל שידע קצת אנגלית. היה עליו לרדת באל־עריש, ואני ניצלתי את
ההזדמנות כדי לשוחח עם מישהו. ראיתי בכיסו עפרון. מזה שבוע. כשנגמר המילוי בעט
שלי, לא היה לי במה לכתוב.
הוצאתי את העט מכיסי, שיחקתי עם הקפיץ המחזיר והצעתי אותו במתנה לסמל. הוא
הסתכל בעט ולבסוף הסכים לקבלה. ראיתי שהוא מרוצה מאד. בתמורה ביקשתי את העפרון
שבלט מכיסו, והוא הסכים ברצון לחליפין.
באל־עריש, בה הבחנתי כבר מרחוק לפי החורשה הגדולה וסירות הדיג, התחלפו חלק
מהנוסעים. הסמל שקבל ממני את העט ירד. את מקומו תפס בחור בריא־בשר, לבוש
בבגדים אזרחיים, שהיה חגור אקדח. כבר בדרך לאל־עריש הבחנתי שהוא ידידותי מאד.
הוא הזמין תה לכל יושבי התא, וחילק סיגריות למעשנים.
כשהבחין בקרחת שלי, יעץ לי באנגלית רצוצה כיצד לגדל את השערות במהירות :״מרת
את הראש בוואזלין במשך חמישה ימים. אל תיבש את הוואזלין, והשערות יצמחו שוב.״
את המשך השיחה הקדיש הסמל לעישון חאשיש. הוא רצה לדעת אם עישנתי פעם. שאלתי
אותו מה זה חאשיש, והוא עשה מאמצים גדולים להסביר לי זאת ביסודיות :״זה טוב
בשביל הראש.״
עברנו על פני רפיח המצרית ורפיח הפלסטינית, ועל פני חאן־יונס. הרכבת נעצרה בכל
תחנה, אפילו בכפר הקטן ביותר שבדרך. בכל תחנה עלה המון נוסעים: פועלים שחזרו
מהעבודה, תושבים שחזרו לעזה, חיילים ושוטרים. הנוסעים נכנסו דרך כל פתח אפשרי.
הם לא הבחינו בהבדל שבין דלת לחלון׳ קפצו פנימה תוך כדי צעקות ודחיפות.
חלק מהנוסעים נדחף לכיוון התא בו ישבתי-,לאחר ששמעו מה הוא מכיל. עד מהרה,
גדלה ההתקהלות והפכה לצפופה יותר ויותר. ראיתי שההמון המצטופף צמא לדם. היתר,
זאת הרגשה איומה. איומה הרבה יותר מזו שהרגשתי בקאהיר ובקנטרה, כשהתקהלו
סביבי בתחנות־הרכבת.
הרכבת התקרבה לעזה.

משפט לינץ׳ בעזו^

ך* שרו לי שוכ את העינים. המלווים שלי, שהתנהגו אלי יפה כל הדרך, ראו צורך
\ /להצטדק :״זוהי הוראה.״
האווירה מסביבי התחממה. מרגע לרגע הרגשתי שהולך ומחניק מסביב. שמעתי צעקות
היסטריות ולפתע חשתי באגרוף שניתך בלחיי. היתר. זאת המכה הראשונה מאז שהוכיתי
בכלא איסמאעיליה וקאהיר.
הפחד בלבי גבר מרגע לרגע. עוד כמה מכות ניתכו על ראשי והכובע הופל לרצפה.
מישהו הרים אותו והניח אותו על־ידי.
הסמל צעק על ההמון. הוא ניסה לפזר אותו בעזרת שני המלח־ים, אך ללא הועיל.
במוחי עלו רעיונות איומים. כבר חשבתי שזוהי מזימה שטנית של השלטונות המצריים,
לגרום להריגתי בלינץ׳ בעזה. הרכבת עצרה, ושאגת ההמון מסביב גברה והלכה :״יהוד!
יהוד!״
המלווים החזיקו בזרועותי וסחבו אותי אחריהם. הסמל הלך מאחורי והחזיק בי היטב.
הקללות נשמעו מכל עבר. שמעתי בבירור קולות נשים וילדים, שזעקו בקולי־קולות,
בהיסטריה נוראה, תוך התפרצות־בכי המונית, באוקטאבות הגבוהות ביותר שקול האדם
יכול להגיע.
היה לי רושם שכל העיר עזה פצחה בצווחה אחת גדולה. הזעקה ההיסטרית הקיפה את
כל תחנת־הרכבת, והתפשטה בכל רגע לאיזורים סמוכים אחרים.
הורידו אותי לרציף. הדגשתי, למרות שלא יכולתי לראות כלום, כיצד ההמון מתקרב
אלי ומנסה לחסום את דרכם של החיילים המלוזים. היד שאחזה בי נעלמה. הרגשתי שאני
מחוסר הגנה. לא ידעתי מה לעשות. הרמתי את המטפחת מעל עיני, וראיתי כיצד ההמון
מסתער עלינו במלוכד ומתנפל על החיילים.
מכות בודדות נחתו עלי. חלחלה אחזה בי. גלים־גלים של צמרמורת עברו בגבי. החייל
שלידי סחב אותי בידי, כשהוא מכוון את הרובה המכודן לעבר ההמון.
ראיתי שבמרחק עשרה, שנים עשר מטר מפלס אלי דרך אדם בחולצה לבנה, כשהוא
מלווה בשני שוטרי־תנועה. עד שהספיק להגיע אלי, ואני אליו, הספקתי לספוג עוד כמה
מכות. נפלתי מלוא קומתי על האדמה.
ראיתי שהסמל שמלווה אותי נופל גם הוא. הוא קם וירה יריה באוויר, שלא הרתיעה את
ההמון.
לא האמנתי שאצא מכל זה חי. לבסוף הגיע אלי הגבר הלבוש אזרחית. הוא משך אותי
ביד ואמר לי באנגלית :״רוץ, בבקשה!״ במשטרה נודע לי שהוא קצין־משטרה שהבחין
במתרחש, וקיבל על עצמו להוציא אותי מיד ההמון. אני חושב שהציל את חיי.
במרחק מאה מטר ניצבה מכונית־משטרה. הקצין העלה אותי למכונית, כשההמון מסתער
עליה במלוכד. המכונית התחילה לנסוע. הנהג הגביר את המהירות והצליח להתחמק
מהרודפים אחריו.
הזיעה נשפכה ממני. רעדתי. בכל אברי גופי. מימי לא הייתי כל־כך קרוב למודת.

״מחר בשמונה בבוקר נחזירך..
ף* מכונית התחלתי להתאושש. ראיתי שהסמל והמלווים התרגשו לא פחות ממני.
חשבתי לעצמי עד כמה מעטה מידת האחריות של השלטונות המצריים, ששלחו אותי
לעזה, ברכבת זו, בלווית סמל ושני חיילים בלבד.
הגענו למיבצר המשטרה של עזה. הכרתי אותו אחרי הכיבוש, כשביקרתי בעיר. הקצין
הוריד אותי מהמכונית והוביל אותי לתוך תא־אסירים ריק. הוא רצה לקחת ממני את
התיק, שלח סמל דובר־עברית להסביר לי שהוא רוצה לבדוק את חפצי.
פיזרתי את כל החפצים שהיו בתיק על הרצפה. הקצין פתח את המעטפה הגדולה עם
חוברות־התעמולה ולקח אותה איתו. אחרי שאמר לסמל להביא לי שמיכה, התכונן ללכת.
״קיבלתי את החוברות מסגן־אלוף בקאהיר!״ אמרתי. סיפרתי לו על הביקור בקאהיר.
הוא שוכנע והחזיר לי את המעטפה.
בפעם הראשונה מאז השבוע שעבר היתה לי אפשרות לכתוב כלי כה שהתרחש במשך
הזמן שעבר מאז נגמר המילוי בעט שלי. כשכתבתי את המשפטים הראשונים, הבחנתי
שידי רועדת, ושעדיין אינני שולט בה היטב, אחרי ההתרגשות הגדולה שאחזה בי לפני
רגעים אחדים.
בארבע אחרי־הצהרים, בערך, נכנם לתא שוטר משופם. הוא הביא לי מגש עם כוס,

תחיהקרחת. כך נראיתי, כנראה, ברגיע שעברתי את הגבול. הכובע הוא מתנת
ממשלת מצריים, שלקחה תמורתו את שערותי וזקני. אין דבר, חוקן כבר גדל מחדש.
קומקום מחרסינה, ספל סוכר וכפית. לא הייתי רגיל לתנאים כאלה. הבנתי שיתיחסו אלי
כאן טוב.
בקומקום היה תה. מזגתי תה לספל, בחשתי סוכר ושתיתי. לא הספקתי לשתות אלא
ספל אחד כשחזר השוטר, לקח את הקומקום ואת הסוכר ויצא. שוב חשבתי לעצמי:
התנאים השתנו.
הדלת נפתחה. השוטר חזר עם הקומקום ומזג לי עוד תה. התנאים השתנו שוב.
סחטתי את החולצה מהזיעה. היום מלאו עשרים וארבעה יום לרחצה האחרונה שלי.
הרגעים זחלו לאט־לאט, אבל עדיין לא ידעתי מה עומדים לעשות אתי. חיכיתי בכל רגע
להודעה רישמית על שיחרורי. קשה לומר שהרגשתי טוב בכלא עזה, מרחק עשרים רגע
מגבול ישראל, בלי לדעת מה יהיה גורלי ברגעים הבאים.
בשש נכנס לתא גבר גבוה׳ בלווית סמל ושוטר. הוא היה שזוף־פניבו, הופעתו סימפאטית.
״האם אתה זקוק למשהו?״ שאל והוסיף, בנימת התנצלות :״אני מצטער על התקרית בתחנת־הרכבת!״
ניצלתי
את ההזדמנות ושאלתי אותו מתי יחזירו אותי לישראל. הגבר היתמם :״מי
אמר לך שאתה חוזר לישראל?״
החלטתי לשקר :״הסגן־אלוף בקאהיר אמר לי.״
התכסיס הצליח :״מחר בשמונה בבוקר, אקרא אותך למשרד, נחזיר אותך לישראל.״ הוא
אמר לי שיעבירו אותי לקומה השלישית, לחדר נקי יותר.

אשה עומדת על הכביש
ך־* דרך לתא החדש הובילה על פני מסדרונות ארוכים. הכניסו אותי לאולם גדול
ן | ונקי. צוידתי בארבע שמיכות וארוחת־ערב טובה.
במשך כל הלילה לא ישנתי אפילו דקה אחת. מכל עבר שמעתי צעקות־אימים. היה זה
כאילו עבר מישהו בכל תא לחוד והודיע לאסירים ולאסירות על מציאותי. עשרות קולות
צעקו במקהלה, כשהם מנסים לזעזע בידיהם את סורגי הכלא :״יהוד! יהוד!״
קולות של נשים וגברים זעקו וקיללו, כשהם מנסים לעלות אחד על השני בצעקות
פראיות. קול אחד בלט במיוחד. היה זר, קולה של אשה, שצעקה בהיסטריה נוראה ומפחידה:
״יהוד!״
השומר, שהופקד על התא שלי במיוחד, ידע לדבר עברית. רציתי שיסביר לי מדוע האשד,
צועקת כל־כך .״בנה נהרג על־ידי היהודים בזמן מלחמת־סיני,״ השיב.
מה מצבם של תושבי עזה לאחר הפינוי? ״אין מחסור במזון ולא בשום מצרך אחר,״ גיסה
השומר לשכנע אותי ,״נשיא מצרים שולח אוכל ובגדים, ויש לנו הכל בשפע.״
בגאווה הצביע על בגדיו .״היום לא לובשים כמו בתקופה של פארוק. היום הבגדים
טובים.״ משכורתו של השומר בעזה שווה לזו של שוטר מצרי 20 :לירות מצריות.
במשך הלילה למדתי פרטים נוספים. השוטר התפאר בפני שראה במו עיניו את עבד
אל־נאצר בקאהיר יושב בבית־קפה׳ ללא ליווי. מדבריו והתפארויותיו למדתי שהוא מרוצה.
הלילה עבר לאט. סוף־סוף הביאו את ארוחת־הבוקר. בתשע, אמר לי השומר להתכונן,
להתלבש ולארוז את חפצי.
ירדתי לחצר. שתי מכוניות המתינו לי. סרן בעל כומתה שחורה פנה אלי באדיבות
באנגלית, ביקש אותי לעלות למכונית הראשונה .״אני מצטער שעלי לקשור את עיניך,״
אמר לי. הוא קשר את עיני בחולצה שקנו לי בקאהיר.
המכוניות זזו. יצאנו לכיוון הגבול. כעבור עשרים רגע השתתק המנוע. הסרן פתח את
הקשר בחולצה. ראיתי את המכוניות הלבנות של צבא האו״ם. התחלתי להאמין שאני
חוזר באמת לישראל.
אנשי האו״ם, רבי־סרנים וסגני־אלופים הודיים ודניים, ניגשו אלי בפנים צוהלות. חלק
מהם לחצו את ידי, וחלק עסקו בצילום בלתי־פוסק.
קצין־ר,משטרה אבולעפיה והסרן המצרי עסקו בסידורים האחרונים. הניירות נחתמו וקציני
האו״ם פנו לשאלות שיגרתיות :״יש לך משהו לומר? לקחו לך דבר־מה?״
סיפרתי לקצין האו״ם על השעון ועל המצית, וסיפרתי בקיצור על מה שקרה אתמול
בעזה בתחנת־הרכבת. הוא רשם זאת בפנקסו.
נכנסתי למכונית המשטרה, בה פעל כל הזמן מכשיר אלחוט. יצאנו לדרך :״האמא שלך
מחכה לך. אתה תראה אותה מיד,״ אמר לי אבולעפיה.
אחרי כמה קילומטרים ראיתי מכונית פרטית חונה על הכביש. בחוץ ראיתי אשה עומדת
ומנפנפת לי בידה.
אמא זו אמא.