גליון 1042 מתאריך 25 בספטמבר 1957

גריו! כ!9י
המחיר 600 פרוטה
כ״ט אלול תשי״ז

ששלחו למערכת את איחוליהם לשנה החדשה.

העורך
הראשי:
אורי אנגרי

כייף וכפיה

ראש המערכת:
שיום נחו
עורך משנה:
רוב איתו

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד .136 .מען למברקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה במ׳נז.
דפוס משה שהם ביע״וו, ת״א, סל.62239 .
ההפצה: דוד מופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא

עורך כיתוב:
סילני השת

עורך תבנית:
אהרוו צור

כתב בכיר:
אלי חבור

צלם המערכת:
אריח סרו

חברי המערכת:
סנשח בר־רייו, שייז גיור, לילי גלילי,
רויר הורוביץ, רותי ורר׳ אברהם חרסוו•
אוסהר מאובר, אלכם מטיס, אביבה סביו,
עמום הינו, שלמה הרן.

ביותר

במדינה

27 לא היתהזאתשנהמטעממח. איניזוכרסנהאחרת בה עמדנו
במאבקים כה רבים, התמודדנובחזיתות כה שונות .
״ ״2תחילה בא מיבצע -סיני. לגבימערכת, המורכבתכולהמאנסים
צעירים, כמעטולאהיתהאפשרותלהוציא את העחוןבתנאים טל גיוס
טוטאלי. אךדופקהעולםהזה לא חדלמלפעום אף שבועאחד, כסם
מלפעום דופק העם,
.שלא חדל
״ ״2בדרכיםשונותומשונותהגענולשדות -חמערכה -לעתיםבמדים ,
לעתיםבאופןפרטיזני. וכאשרנסתיימוהקרבות, נתן לך העולםהזה
את הסיפורהגדולוהאמיתיביותר שד המלחמהכולה ״ :האפ וס של

טי ר אן ״.
״ 2המיבצע לא נגמרעבורנוביוםשנדמוהתותחים. הטלנועל
עצמנותפקידנוסף, ש נש כחמלברביםמצועקי -ההי דד. הלכנולבתים
השכולים. היחהזאתעבודהסוברה -לבבות לב ולנו /סלק 1ונו בה חלק :
משפחה אחרי מש פחה, אס אחריאם, אשה אחרי אשה. ישבנו, שמענו ,
ולפעמיםבכינו. אך נתנןלך -ולעםכולו -תמונהנאמנה של בנים
אלה ־ אשרנפלולט -ענו. אם חעלעלבאחדהיפיםבמקרהבגליוגוח
יסנים, אם ייתקלמ בט ךבהמונותיהס, ואםתזכורלרגע ־ קםכי אלה
היואנשיםחיים, בנים לא בולאם, צעירים שאתה חייב להם חוב
שלא תוכללפרועלעולם -הרימילאהעחון את חובחו ,

1המדינהחזרהלימישלום. יאכןאנחנו. נקראנולגיוספ לא
נוסף -אם כיבחזיתאחרת. ביוםהנסיגהמעזההידהדו כמה יריות
ברחובתל -אביבי. אנו, שהיינובעצמנו לא פעם קרבנוחסלאלימות
פוליטית, ידענושחובתנוהיאלחדורלעומקוסד פשע ז ה. ניתחנו
את הנסיבותבהגיוןצלול. לרגע קט היטגנו. ידענושאנונכנסים
למלחמה הקשה ביוחרטלקיומנו. פרסמנו אח טורחהדו ״ חיםעלתש. ב ,
התקפת -הנגדהיחהעצומה. הכלנזרקלתוךהקרבנגדנו -הסתה
גלויהלרצח, מט ח של עלילותפנטסטיות, העפולת -לחשארסית, איומים
בה פע לתחוקי -חירוםנגדנו .
״״? אירעמדנובכלאלה? מנהליהמנגנוןהאדירהשקיעומאותאלפי
לירות, גייסו אח מיטב ( אומירע ) מכשיריהם, הם נכשלומפני שלא
העריכוכראויפרטאחד: אותך. הם חשב וטאפסרלהפחידך, לרמוחך ,
לזרועבלבךאי -איפון. הם טעו. הבריתהבלחי -כחובהסנכרחהבינך
ובינינו, לפנילמעלה משבע שנים, עמ דהבמבחן .
״ 2על כךתודתי, ותורתללחברי. קבל אח ברכתנו לש נההבאה .
סוב משתרעת הדר ^ לפנינו, וטובנלך בה יחדו. מה מסתתרמאחורי
הרכסהבא? נקווה -נאשיהיהזהנוףיפהוטהור, נוף של שלום ,
אחווה וי צי רה .

קראתי את מאמרו של אורי אבנרי על
עניו כיפה וכפיה (העולם הזה .)1041
האם אינכם מנינים שבזמן שאתם נלחמים
ננד הדת אתם נלחמים נגד עצמכם? מה
מנע מעמנו התבוללות — הקולנוע? הספורט?
וכי לא כדאי לותר על תענוג רגעי
כמו נסיעה בשבח, תמורת עתידו של העם?
בושה היא לעתוו עברי הנלחם נגר שחיתות
גשמית, ואינו •סם לב לשחיתות רוחנית.
ובושה היא לעמוד לצד מפלגה כמו
לאחרוודהעבודה, שמפאת חוסר אידיאולוגיה
רוצה לרכוש את העם על ידי דמגוגיה.
אבישי טל, כפר חסידים
העולם הזד, מעולם לא נלחם בדת, אלא
באלה המשתמשים בה כקרדום לחפור בו.
הניע הזמן לשים קץ להפקרות הזאת,
שקומץ אנשיי רת׳ שאיבדו כל קשר עם
קרקע מציאותית, יפילו את מוראם על
העם כולו. אשר לאלוהים ינתן לאלוהים׳
ואשר לאזרחים ינתז להם. האם אנחנו נמצאים
נימי הביניים, שהדת תשלוט במדינה?
הגיע הזמו שהאזרחים יתארגנו כרי ליפים
קץ לשערוריה זו.
ד. א ,.גבעת־חיים
כל ימי גלותנו סבלנו קשות טאי־סוב־לנות
ואי־הבנה. נשאלת השאלה איר אנו,
שהיינו במשך דורות קרינות, עושים אותו
הדבר כאז בארצנו, ביז לזולתנו וביז
לעצמנו? קראתי בעתו! על אב ובנו
בגליל המערבי, שהינו את שכנם על ש־עישז
בשבח. הרי אי־אפשר ולא נוכל לבנות
מרינה, כאשר ישנה בה אי־סובלנות כל־כד
קשה. הניע הזטן שטחוקקינו יעבירו
נסוסד העליון שלנו סדרת חוקים׳ שתקבע
עונים לכל הפוגע בזולתו על רקע אי־
׳סובלנות מכל סוג שהוא.
עובד גושן, עתלית

מיטה ;פרדת, בית משותף

על בית משותף ועל השתלבות במרחב
השמי (שאינו קיים) קל מאור לכתוב ב־תל־אביב
(העולם הזה .)1039 עורכי העולם
הזה הם שדכנים מצוייניט, אלא מה —
הכל סוכז׳ יש התז ויש חופה, רק הכלה
הערביה אינה מסכימה לבוא. מה יש לשקר,
אני וכל בית ישראל מרוצים טאוד מר,פי־לוג
במחנה הערבים, ואיז כל חשק להכנם
איתם למיטה אחת אפילו אם אנו נרים
בבית משותף.
מאיר איזנברג, תל־אביב
איר אנחנו יכולים לחיות בבית משותף
עם עמי ערב, אם אפילו לא שילמנו את
דמי-הספתח, וסנהיגינו אינם חושבים אפילו
לשלם חלק ממנו? נדמה שלאחרונה פסק
אפילו האחרון במדינאינו לחשוב על רע י יז
כמו שלום. השסמון המחשבתי הזה בקרב
מנהיגי ישראל ממש מדהים. הם נרתעים
אפילו מהמלה שלום, המהווה עבורם רק
מושנ־תעמולה איום.
שלמה קיפר, ירושלים
אימפריאליזם סובייטי!״ אתם קוראים על
כד שנרית־המועצות עוזרת לסוריה, הלוחמת
י-עוז למען שחרורה מז האימפריאליזם
הזר?! האם כד נם כיניתם אותם כשאנו
לחמנו נגי האימפריאליזם הבריטי וסוכניו?
הם ורק הם עמדו אז לצידנו מבחינה מוסרית

וחמרית.
שמואל קרני, הרצליה

העושר והעשוי

נמאמרכם על טיבו •סל ו״סנאל האח־דאי
לחג העשור (העולם הזה )1040 הז־כרתם
ביז היתר שוייסגאל אינו זקוק
למשכורת מעבודתו להכנת חג העשור, וכי
הוא מקבל 6ן 18 מהכנסות מגבית יד חיים
וייצם .:אני חושב שאתם טועים. היא כז
זקוק לכסף מזומז. והעובדה, שהנהלת יד
חיים ויצמא! מעכבת את משכורתי החדשית
בסו 161ל״י לחודיס אוגוסט .57 אם מר
וייסגאל באמת אינו זקוק לכסף המגיע
לי, אבקש ממנו ליסחרר את משכורתי,
לפחות לכבוד החנים.
יוסף בשארי, רחובות
אני מציע שלרנל חגיגות העשור, בט־קום
לנהל חגיגות בטשר שנה, כדאי יותר
שהממשלה תצא בקריאה למדינות ערב בקריאה
לשלום. אולי עתה, כשהמצב די
חמור במדינות אלה, אולי יסכימו.
מטקה סודרי, כפר־סבא

פסיכופאטים
מכתבים שנה טובה
התחלתי לקרוא את העולם רוורז. לפני
ישבע •סנים ביסטינית הנטנסיה, ואני טם־
•שיד לקרוא אותו כעת, כשאני נשוי ואב
ל׳שני ילדים. אני אחד מאותם הקוראים
המדפ׳שים את העתו! ביום ג׳ בערב, סח־רנזים
עליו לעתים תכופות, מתווכך וים עם
טשטיציו מדי •שבוע ב׳שבוע כמעט עד
סבות׳ ואינם יבולים לוותר עליו אפילו
שבוע אחד.ניסיתי לשאול את עצטי: מה יש ב־העולם
הוה שהפר אוחו לחלק מציודי
הנפשי? אין זאת צורתו החיצונית הטו־
•שכת׳ כי זו מצאה לה מחקים רבים^ שאינם
מעניינים אותי כלל. איו זאת נם הצפיר,
לכתבות סנסציוניות, למרות שאני קורא
אותן לרוב ברצון.
אני חושב שחנורם שהפר את העולם

הזה למה שהנהו בעיני הוא פשוט מאר:
הוא מדבר אלי כאל ארם מבונר. הוא אינו
פוחד להניד לי דברים בלתי־נעימים. הוא
אינו מתיהם אלי כאל ילד שיש להמתיק לו
אח הנלולות. אחרי קריאת כל גליון —
אפילו אם הרגיז אותי — אני מרניש
שניתן לי מזו! למחשבה עצמית׳ ושהאופק
שלי התרחב.
אני חושב שזה ׳העיקר, ותמורת זה אני
מוכן לסלוח לכם את ההפרזות שאתם
שוגים בהז לא פעם. אחרי מנה של רעיונות
יוצאי־דושז המגרים את המחשבה, אני
טובן לבלוע אפילו (ובהנאה רבה) את
עלילות הגברת שלום וסודות העתון קונפי־דנשל.

טובה לכולכם.
יחיאל ירושלמי, רסת־גן
תודה לקורא ירושלמי׳ ולכל שאר הקוראים

כיטקראתי על הפסיכופאסים מיטתי המש־לחות
הישראליות לפפטיבאל במוסקבה (העולם
הזח 11040 לא תיארתי לעצמי שמסקנות
העולם הזה הז כל כד אוביקטיביות. באו
מאורעות השבוע האחרוז׳ פרשת הנספח הזז,
והוכיחו לי מה נכונה השקפתכם. השמצות
המשלחות׳היריבות לא פגעו אישה ברעותה.
הקרבז היחידי היו יהודי ברית־הטועצות,
שנשמו קצת לרווחה קודם הפסטיבאל. הם
יענשו על האווילות שבהתנהגות הישראלים.
בועז שורק, חיפה
המאמר עניין אותי מאור. ביהוד הקטע
על התנהגות הקומוניסטים במוסקבה, ועל
׳ההשמצות הנוראות שהשמיעו בענדם את
סמל ישראל. אולם השאלה היא׳ באיזה
מידה עתונכב, המתריע נגד כל הרע ביש
ראל, מפסיק להיות ישראלי בהגיעו לחוץ־
לארץ? אותו קנה־טידה •טנקטתם כלפי הקומוניסטים
אמור לגביכם. האם אתם שולחים
לחוץ־לארץ רק גליונות של דברים
טובים?
אליהו פרידה, ירושלים
אחרי ריסימתו של שלום כהז על ביקורו
בבית־טשפט סובייטי׳ (העולם הזה ,)1041
אני מחכה כבר בקוצר רוח לכתבה :״הייתי

אסיר בביודסוהר סובייטי״.
יצחק שוילי, תל-אביב
סאדיסנו!

שע דורגל
גם לדעתי פגום פסק-הדיז שהוציאה ועדת
החקירה לשערוריות לינה אי. אולם אם
לדון לפי המצב הקיים בהתאחדות הכדורגל,
הרי היה פסק־דיז זה הרע במעוטו. בארץ
אחרת היו הקבוצות המעורבות בדבר מוצאות
כליל ממשחקי הלינה. בדבריו של
מוסי ליטבק (העולם הזה ,)1040 מאטז
מכבי רחובות, ניכר כי איז הוא בטוח בצדקתו.
הוא לא ניסה כלל להכחיש את
אשמת קבוצתו, אולם הוא סוטר על כוחו —
בסים הפיפטי-פיפטי בהתאחדות.
כניעתה של ההתאחדות לכדורגל למכבי
רחובות תהיה הרת־סכנות לקיום הספורט
ההוגן בכלל.
למוסי ליטבק איז טיפה של כבוד עצמי.
בהתיצבו בפני ועדת ההקירה לשערוריות
לינה א׳ ,נשאל טוסי מדוע לא הניב
על פירסומי העולם הזה. על כר ענה סוסי
ליטבק :״מי בכלל מכיר את העת וו הזה,
אף אחד לא שם לב מה שהם כותבים!״
איד לא התבייש מוסי זד, לפרסם את
טענותיו הטפשיות מעל דפי העחוז שאיש
לא מכיר אותו?
זאב ד. רחובות

האיש שגשאר
במדור הספורט (העולם הזה )1039 הופיעה
ידיעה קצרה על השחקז אשר זליקוביץ׳
אשר עתונים שונים הודיעו שהבקיע שער
באחד ממשחקי קבוצתו באירופה, בו בזמן
זה לא צורף כלל למסע. ששחקן אשר זליקוביץ׳ הינו אחד משחקניה הותיקים
והמוכשרים •סל הפועל פחח־תקוה,
ספורטאי שנחו במשך 10 שנים את כל
ישותו לקבוצה, ולא אחת הביא לה נצ־חונות
מזהירים. כדורגלן זה, שהוא כרנע
טצויייז׳ לא צורף למסע קבוצתו. בכושר ישנו כאז קיפוח משווע של אדם שנתז
הכל לקבוצה, וקיבל בתמורה סטירה מצלצלת.
צבי
נחמן, פתח־תקוח

חומר ממין זה
אני ממש מתפלאת על שהכנסתם חומר
כה קלוקל ומלוכלד, כמו סיפורי קונפידנשל
(העולם הזה )1040 לעתוז. כי אפילו לגבי
חוטר מועתק חלה עליכם אחריות. בטוחני
שרבים מקוראיכם היו מוותרים ברצוז על
הבהבה. טז הראוי להבא לוותר על חוטר
מסוג זה, אפילו אם קהל מסוג מסויים
יהנה ממנו.
אביבה עילם, גבעתיים
אתם מזכירים לי את הילד שבא אל
אביו והשמיע לו קללה עסיסית בערבית,
ואמר :״אבא, נבוז שאסור ל הני ד
בעוד שעתונים אחרים הזכירו במלים ספורות
את פרשת קונפידנשל, הקדשתם לה
אתם שער ושלושה עטודיפ• .סובו מדרככם
בנים סוררים, שובווימחל לכם. הרעה אנא, הבטיחו לקוראיכם שיותר לא תפרסמו
חומר ממיז זה.
מאיר קפון, תל־אביב
יכול לחזור באזניכם רק על מה אני שכתבו קוראי השבועון טיים לעתונם׳ באשר
זה פירסם את החומר עליו נשפט קונפיי-
דנשל :״עזבו סיפורים מעיז זה לעתוני
והמשיכו לתת לקוראיכם
הרפש בישראל,
את החומר הטוב שהורגלו אליו״.
יוחנן ווזנר, ירושלים יצאתם לאהבנתי בשום פנים מרוע
בקצף עלהשפתיים לגדף את קונפידניסל.
העובדה היא שזה אחד טכתבי־העת הנמכרים
ביותר בעולם, ועובדה זו מוכיחה ני
יש ביקוש רב לחו!3ר מעיז זה •סהעתוז
מפרסם, ומה שהקהל דור׳ס זה צריר לתת
לו. רק במדינה בה מופיע עתון כמו
קונפידנשל יש דמוקרטיה אמיתית.
חביב עיני, רמת־גן

כדי שלום בית
קראתי בעתונכם על פרשת הזוג שלום
(העולם הזה 1039 והלאה) ,וברצוני להצביע
על כר שיותר סיסיש לדאוג לזכויות
הא׳סה יש לדאוג לזכויות הגבר. הוא
המופלה לרעה בישראל, ולראיה אביא את
פרשת נשואי אני. אשתי נשאה לי לפני
כ׳טנה וחצי בנשואי אהבה. להפתעתי הרבה
החלה אחרי חמשה חודשי נשואים בלבד
להעדר טז הבית לילות שליטים ללא
הסבר. כז החלה להזניח את חובותיה בבית
ולזלזל בכבודי.
נאחד הלילות, כיסעבדתי במשטרת לילה
בבית־חולים, קמה זו׳ הריקה את ביתי
וברחה לבית הוריה. למרבה חוצפתה תבעה
ממני מזונות, בטענה שהיא הרה ממני.
סוב! שנוכח התנהגותה היו בלבי ספקות
אם אמנם אני הוא אבי הילד. לו נהגתי
כפי שנהג הד״ר שלום, והייתי שוכר
בלשים וצלמים, הייתי יכול להביא הוכחות
לבנידותיה. אולם מאחר שנהנתי לפי המוסר
המקובל, אני נדרש לשלם מזונות
לא׳סה שנט׳סה אותי ורוקנה את ביתי.
היות והעולם הזה קרא בשעתו לתיקון
חוקי העוול בשטח האישות, ומאחר שבעיתי
היא בעית נברים רבים במדינה, הנני
להציע כי בתיקוז החוק יובא בחיסכון נם
העוול הנעשה לגבר.
מאיר א ,.ירושלים

קפטן נ׳ונס
בשבוע החולף הניע לישראל בפעם הראשונה
ממום בריטניה של אל־על (העולם
הזה .)1041 בכל העתונים הופיע סיפור
על המאורע, בו צויז כאילו צבי טוהר׳
הקברניט הרא׳סי של אל־על, היה קברניט
המטוס, האמת היא שהמטוס הובא בפיקודו
•סל מר טום ג־ונם, מפקח טיס של אל־על.
מר ג׳ונם הוא עובר זר בחברה, והוא
נאמן בעבודתו במשד שש שנים. מדוע
היה צורר לקפה אוחו ולהטעות את הצבור
בידיעה בלתי נכונה?
עובד אל־על, תל־אביג
העולם הזה 1043

וגאורע אחד הטביע את חותמו על השש -

ך* רגע הגדול כיותר של עם ישראל בשנת תשי״ז
| | ינק את גדולתו ממעמד שנערך מחוץ לגבולות
המדינה. הוא התקיים ביום השני, ה־ 7בנובמבר <1956ג׳
בכסלו, תשי״ז.
מאית קילומטרים מעבר לגבול, בקצה הדרומי של חצי-
האי סיני, התכנסו למיסדר החיילים העייפים שביצעו את
המיבצע האחרון והרומנטי ביותר של מילחמת־סיני. חיילי
חטיבה ,9שפילסו להם דרך בין צוקי־בראשית, אשר רגל
אדם כמעט ולא דרכה ביניהם מעולם, השלימו זה עתה
את האפוס של טיראן.
הם נחתו באי טיראן, ששמו הפך כמעט לאגדה בשנים
האחרונות. הם עברו על פני התותחים ד,מפ צצים של
ראס־נצראני, אשר שעות מעטות קודם לכן איימו על הספינות
אשר חתרו לעבר אילת. הם הגיעו אל המפגר הקטן והיפהפה
בשפת המפרץ הכחול הנהדר של שארם־אל־שייך.
עתה עמד לפניהם הגבר שניצח על המיבצע כולו. על
גבי מכוניתו, שופע שמחת־הנצחון, עמד רב־אלוף משה
דיין, בן ,41 כשרצועת־כובעו מורדת אל מתוות לסנטר
ומשווה לו הבעה של גבריות בלתי מרוסנת. למרגלותיו
עמדו אלופי צד,״ל — מפקדי הפיקודים והחילות. לידו
עמד האיש שעמד בראש החזית המכרעת — אלוף פיקוד
הדרום, אסף שמחוני.
היה זה רגעו הגדול של משה דיין. עיני הצבא, עיני
העם, עיני העולם כולו היו נשואות אליו. היה נדמה כי
במיבצע־הבזק המסחרר נפתח דף חדש בהיסטוריה הישראלית.
נקבע שינוי מכריע במפה המדינית העולמית.
בצרפת קטרו העתונים קטורת־לב נד, ל״גנרל שתום־
העין* .בבריטניה הודו ג׳נמלמנים שקטים כי מייג׳ריג׳נרל
דיין ערך מיבצע הראוי במידה מסויימת לציון. בגרמניה
ציינו קציני־הוזרמאכט לשעבר בסיפוק כי אכן הישראלים
הם ה״פרוסים של המזרח התיכון״ ,והשוו את מלחמת־סיני
למסעי־המדבר של ארודין רומל. אפילו הרוסים, ב־הפליטם
דברים קודרים על החוגים השליטים הישראלים
שיצאו למסע־שוד בשרות האיפריאליזם, לא השאירו ספק
כי משה דיין נכלל בהחלט ברשימה.

ך אותו רגע גדול הלמו מאות אלפי לבבות העם בקצב
אחיד. מה שאיחד אותם לא היתד, רק שמחת־הנצחון
הטבעית של אומה אשר יצאה זה עתה מנצחת ממיבחן
עליון של כוח. היתה זאת תחושה עמוקה יותר.
הסיבות שגרמו לתחושה זו מצאו ביטוי מושלם בשרשרת

אנשי השנה של העולם הזה בשבע השנים הא ומנות בשנת
תשי״א עוד היה זה העולה האלמוני, שהטביע את חותמו
על מאורעות השנה. הוא היה האחרון מבין א.שי־.,שנה
שסימל תהליך דינאמי, חיובי, יזום.
אחריו באה שורה ארוכה של אנשים שסימלו הידרדרות
גוברת והולכת. אמיל שמורק, איש תשי״ב, נתן ביטוי
דרמתי לשחיתות השוורים הבלתי־חסומם• חים כהן, איש
תשי״ג, סימל את ראשית שקיעת המשפט. רוהלף ישראל
קסטנר, איש תשי״ד, סימל א,ז נטיית האומה להפנות את
מבטה אחורה, במקום קדימה, ל,זפש אתמול עכור במק ם
מחר טוב יותר. שמואל תמיר, איש תשט״ו, מנצח משפט
קסטנר, סימל את החרפת־היחסים הגוברת וה לכת בין
שלטון חסר־רוח׳ שהחל >0ימו על חוקי־חירום יותר מאשר
על אידיאלים, לבין איי־התנגדות בודדים.
היתד, הרגשה כללית של שקיעה איטית בבצה, ללא
תמעד, קדימה. מסביב התעורר בהדרגה המרחב הערבי.
זרם אדיר של נשק שטף את מצריים. איש־השנה של
תשט״ז היה גמאל עבד אל־נאצר, האיום הגדול מן החוץ.
אל תחושת חוסר־האונים הפנימית, נוסף החשש מפני

התגברות־האונים בחוץ, הפיכת ארצות־ערב למעצמה צבאית.
כל זד, יצר אווירה של מועקה ודכאון. איכשהו״ ,באינסטינקט
הבריא של ההמון, הרגישה האו״ה כי יש
מכנה מש,תף אהד לכל תופעות השפל. השחיתות הפנימית,
השרירות הממשלתית, החולניות המשאית, ההתנחלות
המפלגתית — בצורר, מסתורית הוכ לן קש רות
בחוטים בלתי־נראים לבעית־הי״וד של המדינה: בעית־הקיום
שלה כגטו מג תק בתוך מ, חב עוין וזר.
בלב העם גבר הרצון לפרוץ את ח מ! ת ה-ט ׳ ,לצאת
אל המרחב, לקפוץ מתוך הבצה המצחינה לאת יר הצח
של נוף הפתוח מאופק אל אופק. רצון נואש זה הייה
כה חזק, כה ראשוני, עד שכמעט ולא היה חש ב לעם
איך יבוצע הדבר, בדרכי שלום או מלחמה, בדרכי ;;משק
או הנשק. הפיתוי להלום בחומה ר,מ.וניקה באייל־הברזל
של הצבא היה אדיר.
כל זה מצא את ביטויו באותו מעמד גדול בשארם
אל־שייך. הגיבורים היו עייפים ומא; שרים. מ ,ח ק קרא
הבית. היתר, הרגשה כללית שהמלאכה נסתיימה. במכה
אחת הופלו כל החומות. לא זו בלבד שהאייב האימתני
הובס בקלות, לא זו בלבד שההבנה המדינית נראתה, כ־מלאכת־מחשבת
גאונית, אלא שהיה נראה כאילו המציאות
במרחב נשתנתה כליל: הגטו חדל מלהי, ת גטו, הפך
למלכות אדירה, כמעט תנ״כית.
כאשר נקראו דבריו של דויד בן־גוריון על הקמת המלכות
השלישית :״יוטבת תשוב להקת חלק ממלכות
ישראל השלישית!״ הרגישו הלוחמים כי אוז״ם קולטת
את ק ל משק כנפי־ההיסטוריה.

ך ץ וך 48שעות קצרות ד,תמ טסו תקוות אלה כאוהל
* 1רעוע בסערה. בקול עייף ושבור ביש. דויו בך..וריון
בחצות ליל על הנסיגה. חומות הגטו שוב סגרו על המדינה,
החלו במסען האיטי והאכזרי ח,רה לעבר הגבולות
הקודמים.
אולם. הרגשת־הדרור המשכרת של אותו רגע לא נשכחה.
עוד שנים רבות יתווכחו הפרשנים אם מיבצע־סיני היה
מעשה גאוני או שגיאה פנטסטית, אם נסתים בנצ:,ון
חלקי או במפלה מוחצת. אולם לגבי העם זהו ויכוח מישני-
במעלה. לגביו חשוב יותר זכרו של אותו רגע, כאשר
נפתחו לפתע העננים ונתגלו מאחוריהם השמיים המאירים,
על כל זוהרם.
האיש שסימל את הרגע הזד, היד, איש־השנה של תשי״ז.

ך צחון צבאי וכשלון פוליטי — זה היה פסק־הדין
^ העממי על מלחמת־סיני, כבר ימים מעטים אחרי
סי, מה. העולם הזה ניסח דיעה זו שבוע ימים אחרי
המיסדר בשארם אל־שייך :״שר־הבטחון נחל נצחון מזהיר.
ראש־הממשלה נכשל לחלוטין!״
גם כמעט שנה אחרי המיבצע, לא קל היה לברר את
הסיבות המיידיות שגרמו לכשלון הפוליטי החרוץ. מעולם
לא נכתב חומר כה רב, תוך שבועות כה מעטים, על
מיבצע צבאי כה קטן, כמו על ההתקפה המשולשת על
מצריים. אולם אף לא אחד מן התיאורים הכיל את האמת
המלאה. כל ממשלה היתד, מעוניינת להסתיר לפחות משהו,
להטיל את מקסימום האשמה לכשלון על האחרות.
אולם הקודים הכלליים של מיבצע־סיני מסתמנים בבירור
רב למדי מתוך השוואת כל התיאורים.

שלושת המוסקטיריס
** ד היום יודעים רק א,שי 0סעטיס סאו סי היה
21 היוזם הראשון של ההתקפה על מצריים. ההגיון מצביע
7ע0ר צרפת.
צרפת נמצאה אותה שעה במבוי סתום. מלחמתה באל־ג׳יריה
נסתבכה עד אין מוצא. אי־אפשר היה לה לנצח את
לוחמי־השיחרור הערביים, שניזונו לא רק מאהדת העם
האלג׳ירי ומענין צודק מיסודו, אלא גם מתמיכה פעילה
של עמי־ערב וחלק גדול של האנושות במזרח ובמערב.
אי־אפשר היה לממשלת צרפת להתפשר עם המורדים,
מבלי להתנגש פנים אל פנים עם מיליון מתישבים צרפתיים,
ועם הקצונה של הצבא הצרפתי. גי מולה, איש־השמאל
שנאלץ בתוקף הנסיבות לשרת את הימין, חיפש מוצא.
עלה על דעתו כי הדרך הטובה ביותר לצאת מן הכיתור
היא להלום מכה מכרעת במדינה הערבית החזקה ביותר,
התומכת במורדים.
מי הגה רעיון זה לראשונה? אולי השגריר הצרפתי
בתל־אביב (ראה איש־המדיניות) .אולי אחד הקצינים הצעירים
יותר במטכ״ל הצרפתי או באלג׳יריה. אולם ברגע שנתקבלה
ההחלטה, היה ברור שנוצרה זהות של אינטרסים בין
פאריס וירושלים.
באותו זמן מצאו את עצמם מנהיגי ישראל במבוי סתום
דומה. נשק רב זרם למצריים, ובמידה פחותה לשאר מדינות־ערב.
התנועה הלאומית הערבית הלכה והתחזקה, והיא
הצעידה קדימה את רעיון האיחוד הערבי. מנהיגי ישראל
לא היו מעולם מסוגלים להשתתף במאבק המתנהל בתוך
העולם הערבי עצמו. הם לא ראו לפניהם כל דרך אחרת
למנוע את האיחוד הערבי אלא על־ידי מכה צבאית, שתנפץ
את הציר המרכזי של האיחוד — משטרו של גמאל עבד
אל־נאצר במצריים.
הנשק הסובייטי שזרם למצריים הגביר את הרגשת־הדחיפות
בלב מנהיגי־ישראל. יתכן מאד שלא העריכו
נכונה את חשיבות הנשק הזה. הם לא לקחו בחשבון כי
הנשק הטוב ביותר אינו מ,עיל לעם מפגר, כל עוד אין
הוא מחולל שינוי יסודי במבנהו החברתי. מיבצע־סיני היה
עתיד להוכיח זאת בעליל. אולם ערב המ׳יבצע היה הנשק
המצרי סיום שהחריד את הלבבות.
להרוס נשק זה, להוציא מכלל פעולה את הצבא המצרי
לפני שיהלום ראשון — זה היה הרעיון המדריך של
ההנהגה המדינית והצבאית בימים הראשונים של שנת
תשי״ז.
השותף השלישי — הבריטי — לא היה בעל החלסה כל־כך
חד־משמעית. הלאמת תעלת־סואץ בידי מצריים פגעה
קשה בענייניו ובכבודו־העצמי. בראש הממשלה עמד אדם
חלש־אופי, שביקש להוכיח את כוחו לעמו ולהיסטוריה.
בלב כבד, מבלי להיות משוכנע בעצמו, נרתם למיבצע.
ההיסוס הפנימי היה בעוכרי הפעולה שזכתה משום־מה
לשנרהצופן ״מוסקטיר״.

ברומברגר, בספרם המשקף את הגירסה הצרפתית של המיבצע:
״סר אנתוני סמך על התוצאה הפסיכולוגית של 10 ימי
הפצצה אווירית כדי לשכנע את עבד אל־נאצר להתפשר,
או לשכנע את העם המצרי להחליף את ממשלתו.״
היה זה משגה מפליא. ברגע שנפלה הפצצה האירופית
הראשונה במצריים, שטף גל של התלהבות לאומנית אדירה
את הנוער המצרי. שום מתנגד של עבד אל־נאצר לא
יכול היה להרים את ראשו, מבלי להכריז על עצמו כעל
בוגד וסוכן זר. תחת לערער את מעמדו של הדיקטטור
בעיני ההמונים׳ חיזקה ההתקפה הבריטית־צרפתית את
המעמד הזה, הכריזה עליו כעל הלוחם העליון למען חרות
עמי־ערב.
אידן, שרצה בהפצצות, עיכב את הפלישה הממשית,
בתקווה שלא יהיה צורך בה. הוא לא רצה גם בשום קשר
עם ישראל. אם הסכים בכלל למיבצע־סיני הישראלי, בהשפעת
הצרפתים, הרי היה זה רק כדי שיוכל לטעון את הטענה
המגוחכת שחיל־ד,פלישה הבריטי בא רק כדי להפריד בין
המצרים והיהודים. זאת היתד, סיבה שמנעה, ברגע המכריע,
את כיבוש התעלה בידי צה״ל, שנעצר בלי שום סיבה
צבאית 15ק״מ לפני התעלה.

תותח מור צי8ור

ך עמדה הישראלית היתד, כמעט הפוכה. לפי כל
| | הסימנים, לא התלהבה כל הצמרת המדינית הישראלית
לרעיון של פלישה בריטית־צרפתית.
לדעת האחים ברומברגר, היתד, קיימת בישראל סתירה
בין הגישה המדינית לבין הגישה הצבאית .״הדיפלומטים

ף• ין שני השותפים השונאים זה את זה עמדו
הצרפתים. עמדתם היתה הרבה יותר פשוטה וצינית.
לצרפת לא היה מה להפסיד. עמדותיה האחרונות בעולם
הערבי היו אבודות ממילא. כשלון המיבצע לא היה גורם
לה נזק רב. הצלחת המיבצע היתד, יכולה לדחוק בכמה
שנים את הקץ באלג׳יריה.

פצצות ע 7תר־אביב

המחתרת הכוזבת

**וטב להילחם נגד קואליציה, מאשר בתוך קואליציה׳,
קבע נפוליאון. מיבצע־סיני הדגים יפר, את חוכמתו

של פסוק זה. כי שלושה השותפים׳ שפעלו כל אחד לפי
שיקול משלו, כמעט ולא יכלו להסכים על פעולה מאוחדת.
סר אנתוני אידן היה מומחה לעניני־ערב. הוא דיבר
ערבית שוטפת, היה יוזם הליגה הערבית׳ לקח חלק פעיל
בגירוש הצרפתים מסוריה והלבנון. כמו ״המו מחים־לעניני־ערב״
בכל העולם — ובישראל בכלל זה — עמדה לנגד
עיניו תמונה כוזבת מאוד של העולם הערבי — תמונה
שהיתר. נכונה לפני דור, אך הפכה מזמן לאשליה.
אידן האמין שאפשר לחולל הפיכה בתוך מצריים, וכל
מגמתו היתד, ליצור את התנאים החיצוניים לכך. אנשיו
עמדו בקשרים הדוקים עם החוגים של המנהיגים המצריים
הגולים באירופה. אלה הבטיחו לו שיש בידיהם מחתרת
גדולה ומסועפת, המסוגלת להפיל את עבד אל־נאצר, אם אך
ינחל הלה מפלה צבאית ברורה בשדר,־ד,קרב. הם השתמשו
בשמו של הגנרל מוחמר נאגיב, וסמכו על חלק מן
הצבא ומפלגת־הוואפד, שמתה מזמן.
כמו כל המומחים־לעניני־ערב מלפני דור, היה אידן
משוכנע כי ״הערבים מבינים רק את שפת־הכוח״ ,וכי
״די לתת להם מכה על •הראש״ כדי שייכנעו. לכן לא
האמין אידן בצורך במיבצע צבאי אמיתי. העידו האחים

האנגלי־מצרי, והעמדת־הפנים כאילו אין כל קשר בין שלוש
המדינות, עוד תגביר את הסלידה העולמית.
מה הכריע לבסוף את הכף בעד שיתוף־פעולה גלוי ז
לפי כל הסימנים, היתד, זאת נקודה אישית של אדם
אחד: דויד בן־גוריון .״הישראלים היו אחוזי פחד מפני
התקפות־אוויר ׳,סבורים האחים ברומברגר. האמת היתה
כי פחד זה אחז בדויד בן־גוריון. הרעיון כי מאות בתים
עלולים להפוך לעיי־מפולת בתל־אביב ובחיפה, הדריכה את
מנוחתו יותר מכל שיקול אחר — פעם ערב המיבצע,
ופעם שניה ערב הנסיגה.
יש הרבה מן הראוי־לשבח בנסיונו של ראש־ממשלה
למנוע ככל האפשר קרבנות במלחמה היזומה על־ידו. אולם
בהשתדלו להבטיח מראש את בטחונם המוחלט של צה״ל
בחזית ושל האוכלוסיה האזרחית בעורף, על־ידי הבטחת
הגנה אווירית מושלמת׳ דן דויד בן־גוריון את המיבצע
כילו מראש לכשלון מדיני.
לא זו בלבד שישראל הופיעה לעיני העולם בדמותה
האומללה של משרתת המדינות הקולוניאליות, אלא שהיא
קיפחה מראש את אפשרותו של צד,״ל להנחית מכה
ברורה לפרסטיג׳ה של עבד אל־נאצר. נצחון־יחיד של צה״ל,
אף במחיר קרבנות רבים הרבה יותר, היה קובר תחתיו
את הכבוד שרוחשים המוני עמי־ערב לדיקטטור הצבאי.
אולם שליט הנסוג בפני שלוש מעצמות אינו נראה כפחדן
או כחסר־יכולת. לד,יפו, כעבור זמן קצר התפאר עבד אל־נאצר
בהצלחת נסיגתו המבוהלת, כאילו היה זה הישג
צבאי אדיר.
מבחינה פוליטית, נפל המיבצע הישראלי קורבן לכלל:
״תפסת מרובה, לא תפסת ׳.חזקה השאיפה לבטחון
מ! חלט בהצלחה, בכל מחיר, גרמה לאובדן ההצלחה המדינית.

בודכסם, ערב המיבצע: בלשים, וגע לטי חריגתם
(הישראלים) היו פה־אחד נגד רעיון של התערבות בריטית־צרפתית
...בפאריס נחפז השגריר הישראלי לבקר אצל
כל מכריו׳ כדי לשכנעם להתנגד למיבצע הבריטי־צרפתי
אולם בכמה מן החוגים הצבאיים והפוליטיים בתל־אביב
היתד, ההתנגדות (למיבצע הבריטי־צרפתי) פחות נוקשה.״
מבחינה צבאית, היה המיבצע הבריטי־צרפתי מפתה מאד
לישראל. הפלישה בעורפו חרצה מראש את דינו של
הצבא המצרי בסיני. מלבד צבא קנאי או מטורף, כמו
הגרמנים בסטאלינגראד, אין שום צבא מסוגל להחזיק בחזית
כאשר הוא מכותר. העזרה הפעילה של כוחות הים והאוויר
של שתי מעצמות עולמיות מנעה מראש כל סיכון של
כשלון צבאי ישראלי.
השיקולים הנגדיים היו בהרבה פחות ברורים. הם לא
הסתמכו על גורמים מוחשיים — כמו מטוסים !משחתות
אלא על גורמים מופשטים, פחות מפתים. השיקול המכריע:
בנותנה בגלוי יד לשתי מדינות קולוניאליות, תיתן ישראל
סטירת־לחי לכל עמי אסיה ואפריקה, תתנגש בגלוי עם
ברית־ד,מועצות ותעורר אי־רצון גם בחוגים רחבים בעולם
המערבי. התירוץ הרשמי המגוחך הצבוע של המיבצע

מודים האחים ברומברגר, בגילוי־לב רב :״היו צרפתים
רבים שסברו.כי בנסיבות אחרות לא היה זה מן החוכמה
לגלות ידידות כה נלהבת למדינה היהודית ...הצרפתים
רצו לתת לישראל מקום של שותף עובד, המסוגל, למען
האמת, לבצע את רוב העבודה.״
מדוע לא נתנו הצרפתים לישראל לבצע את המלאכה
לבדד,ז מן הסתם לא האמינו ביכולתו של צד,״ל להגיע עד
התעלה בכוחות עצמו. כך הופעלה המכונה הכבדה של
פלישה בריטית־צרפתית, מבסיסים רחוקים במאלטה ובקפריסין׳
לפי כל כללי האיסטראטגיה הנהוגים כלפי צבא
אירופי משוכלל. תותח גדול הוכן כדי להרוג ציפור.
הכל היה מוכן. הצרפתים השיגו את הסכמת שני
השותפים היריבים. מספרים האחים ברומברגר :״ב־21
באוקטובר ...לפני שעד 9 ,בבוקר נסע גי מולה לווילה־קובליי
(ליד פאריס) במכונית ממשלתית ללא סימון רשמי.
בשעה תשע נחת מטוס מתל־אביב, שמתוכו יצא דויד
בן־גוריון, כשמגבעת מורדת היטב על גולגולתו המאסיבית,
ומסתירה את הרעמה המפורסמת של השיער הלבן.״
גורלו של המאורע החשוב ביותר של שנת תשי״ז הוכרע.

רגע לפעולה הגדולה נבחר בקפדנות רבה. הבחירה
ן | נראתה כגאונית. קשה היה לתאר מצב פוליטי מתאים
יותר.
כריודהמועצות היתד, עסוקה. ברחובות בודפסט
התלקחו להבות המרד. אלפים נלחמו ונהרגו. טאנקים
סובייטים בוערים וחרובים גססו בפינות הרחובות. הניצוצות
איימו לעבור לחביות אבק־שריפה בארצות השכנות.
בארצות״הכרית הגיעה מערכת־ר,בחירות לשיאה. דוייט
אייזנהואר, שביקש להיבחר שניה, הסתמך בעיקר על
הצלחתו לקיים את השלום בעולם. הוא לא היה מעוניין
להחריף את המצב וליצור אווירה של מלחמה. אפשר היה
לקוות כי לא יעשה דבר שירגיז ברגעים חמורים אלה את
הבוחרים היהודיים, וכי המנגנון המדיני האמריקאי יהיה
משותק ממילא עד לאחר הבחירות.
זה היה המצב כאשר נחתו הצנחנים הראשונים באזור
נחל. הפעולה היתד, צריכה להסתיים תוך ימים מעטים בתום
תקופה זו היתד, התעלה צריכה להיות בידי הבריטים
והצרפתים, עבד אל־נאצר צריך היה להיות הרוג או אסור
בהפיכה פנימית, ר,ויטו הצרפתי היה צריך למנוע כל פעולה
במועצת־ד,בטחון של האו״ם. עד אשר יספיקו ברית־ד,מועצות
וארצות־הברית להתפנות מעסקיהן הפרטיים, כך קיוו
המתכננים, יהיה הכל נחלת־העבר.

באמצעים אחרים. הצרכים המדיניים קבעו את כל המהלכים
הצבאיים של מיבצע־סיני.
עבד אל־נאצר עצמו דאג קודם כל להציל את המיצרך
היחיד שאי־אפשר היה לקבלו מוכן מברית המועצות: את
קציניו וטייסיו. ב־ 24 השעות הראשונות של המיבצע לא
עשה דבר, חיכה איך יפ ל דבר. אחרי האולטימטום הבריטי־צרפתי,
כשקווי־הפעולה היו ברורים, החזיר את כל יחידותיו
החופשיות אל ממערב לתעלה.

כן בלט הצד הפוליטי באפסות מוחלטת.
היו לפחות שתי דרכים פתוחות לניצול מדיני מהיר של
פירות המיבצע. האחת לפנות לעבר מצרים. היה ברור
כי עבד אל־נאצר לא נפל, אלא להיפך, התחזק בארצו.
אולם בידי ישראל היו שטחים מצריים גדולים. היה זה
הזמן לקפוץ מתוך המרכבה הכושלת של האנגלו־צרפתים,
להציע לעבד אל־נאצר שלום מיידי תוך החזרת השטחים
הכבושים, נקיטת עמדה חדשה במרחב ופתרון בעיית הפליטים.
לפי
כל הסימנים, היתה קיימת אז אפשרות שמצרים
תשאיר את עזה בידי ישראל, תמורת קליטת פליטיה.
אפשרות שניה היתה פניה ישירה אל פליטי עזה, תוך
סיפוח הרצועה לישראל ומתן אזרחות מיידית והבטחת־שיקום
ל־ 200 אלף פליטיה. במצב הפסיכולוגי שלמחרת
המיבצע, היו כל הסיכויים לקבלת עובדה מוגמרת כזאת
על־ידי העולם וליצירת אקלים חדש לגמרי במרחב בעקבותיה.
הצמרת
המדינית של המדינה לא היתר, מסוגלת לכן.

רשימת האבירות
*•?{ילס לא התבדתה הערכה מדינית בצורה כל־כך
0מוחלטת כמו זו. אף לא אחת מכל ההנחות החזיקה
מעמד בסערת המיבחן המעשי.
• 7ןכדאל ־נאצר לא נפל. העם התלכד מסביבו. לא
נעשה אף הנסיון הקלוש ביותר מצד חוג, או אפילו אדם
פרטי במצריים לקום נגדו.
• התעלה לא נכבשה. חילות צד,״ל נעצרו לפניה
על־ידי פקודה מלמעלה. הפלישה הבריטית־צרפתית, כשבאה
לבסוף* נעצרה בפורט־סעיד על־ידי התנגדותם הספונטנית
של צעירים ונערים שזויינו בחפזון.
• הנשיא אייזנהואר לא חשש אף לרגע לבחירתו,
התפנה בשיא המאבק כדי להפעיל את מלוא כוחה של
ארצות־הברית נגד בריטניה וצרפת ונגד ישראל, עד כדי
א-ום בהסרת ההגנה הצבאית האמריקאית מלונדון ומפארים.
• הסובייטים לא זו בלבד שלא נשארו מן הצד,
אלא קפצו ממש על המציאה להסיח את דעת־הקהל העולמית
ממאורעות־הדמים בהונגריה. הם איימו במשלוח מאות
אלפי מתנדבים למצריים• בהפצצה אטומית של ערי המערב,
בחורבן ישראל.
• האו״ם לא נשאר משותק, אלא מצא דרך חדשה
לעקוף את הויטו הצרפתי על־ידי כינוס־חירום של העצרת.
לדעת רבים, היה זד, דאג האמרשילד עצמו שיזם תמרון זה,
הציע את התחבולה למדינות שלקחו את היוזמה לידיהן.
וכאילו כל זד, לא הספיק, הפעיל עבד אל־נאצר נשק
שכנראה איש לא חשב עליו מראש: התעלה נסתמה, צי־נורות־הנפט
העיראקיים פוצצו בסוריה. גלגלי״החיים במערב
נעצרו, וכל אירופה המערבית היתר, עתה נתונה לשבט
ולחסד לרצונם של ספקי־הנפט האמריקאיים עובדה זו
הבטיחה מראש את כניעתם המוחלטת של הבריטים והצרפתים.
בשדה
קטל אדיר זה של תקוזת וחשבונות, היה רק גורם
יחיד אחד שלא הכזיב. היה זה צבא־ההגנה לישראל.

מיידן. ארהמואץ
ך * מטרההקלא סי ת של האיסטראטגיה אינה לכבוש
| | שטחים, אלא להשמיד את צבא האוייב על־ידי כיתור,
חיסול ולכידה בשבי. מטרה כזאת לא הושגה במיבצע־סיני.
כמויות ניכרות של נשק נלכדו. כ־ 5000 חיילים מצריים
נשבו. כל השטח עד מבואות התעלה נכבש. אולם הצבא
המצרי לא הושמד.
גרמו לכך שני גורמים: מגמת תוכנית־המיבצע של
צה״ל, והריאליזם של הרודן המצרי.
תוכנית צד,״ל הוכתבה על־ידי הצרכים הפוליטיים של
המיבצע המשולש. כדי להעמיד פנים שהתערבותם דרושה
כדי להגן על התעלה (דבר שאיש לא האמין לו) היו הבריטים
זקוקים לנוכחותם של חיילי צה״ל בקירבת ה־סואץ.
גם התקווה להפיל את עבד אל־נאצר חייבה את הדבר.
לכן הפך מיבצע־סיני למירוץ אל הסואץ, תוך ויתור על
תמרונים מסובכים של עקיפה וכיתור.
תמרונים כאלה, שהיו עשויים לכתר בריגאדות שלמות,
היו דורשים זמן. הזמן היה העיקר. לא היה צורך בשבויים,
גם לא במצרים הרוגים. כך נקבעה המטרה: להגיע אל
התעלה במהירות האפשרית.
היתד, זו דוגמה קלאסית לאימרה המפורסמת של
קארל פון־קלאוזביץ, כי המלחמה אינה אלא המשך המדיניות

עמאן, אחו׳ המיבצע: מחומות נגד חמדו חוס״ו
משאר היחידות השתדל הפיקוד המצרי להחזיר למצריים
לפחות את הקצינים ואנשי־ד,מקצוע. ואילו הטייסים נצטוו
שלא להיכנס לקרב עם הבריטים והצרפתים, אלא להציל
את עצמם ואת מטוסיהם אל מחוץ לשטח הפעולה.
קו מצרי זה הקל בהרבה על התקדמות צד,״ל, וגם על
לכידת כמויות גדולות של נשק. עזה הופקרה ללא קרב,
וזה היה הדין לגבי כמעט כל שאר חלקי חצי־האי. רק
במעבר־המיטלה, ברפיח ובאבו־עגילה נערכו קרבות קצרים
ומרים.
מבחינה מצרית, היה זה בלי ספק קו נכון. השליט
המצרי ידע כי יוכל להשיג ממוסקבה שני טנקים חדשים
תמורת כל טנק שייגרר לתל־אביב. ואילו צבא חדש, קצינים
חדשים, טייסים חדשים — קשה היה הרבה יותר לייצר.
אולם עצם העובדה. שרודן צבאי יכול להרשות לעצמו
לנקוט בקו בלתי־מכובד זה, הכרוך בהפקרת שטחים עצומים
כמעט ללא קרב, מעיד כי לא חשש אף לרגע אחד
להתמרדות פנימית.
אין הדבר מצדיק, כמובן, את הלחימה החלושה של
המצרים. גם במקומות שלא ניתנה פקודת נסיגה, והוטל
על יחידות ללחום עד הסוף — נפסק הקרב אחרי שעות
מועטות. הדוגמה הקלאסית: הכניעה הבלתי־מוצדקת לגמרי
של החטיבה המצרית בשארם אל־שיך׳ אחרי כיבוש מוצב
פלוגתי אחד בלבד.
למצרים לא היה חשק ללחום. אם או בלי פקודה: הם
נסוגו או נכנעו.
זאת היתר, התוצאה בגמר המיבצע: צה״ל כבש שטחים
אדירים, הגיע למבואות התעלה הסתומה, החזיק בעזה
ובפתח מפרץ־אילת. אולם מבנה הצבא המצרי לא נפגע
בעיקרו.

עד הסוף המר
^ תבן שגם באותו רגע עוד היתד, אפשרות להפוך את
הנצחון הצבאי לנצחון מדיני בר־קיימא. אולם הכשרון
הפוליטי של ההנהגה הלאומית לא הגיע לקרסוליו של
הכשרון הצבאי. ככל שהצד הצבאי שפע יוזמה ומקוריות,

היא הלכה אחרי המרכבה האבודה של המיבצע האנגלי־צרפתי.
תקוותה להחזיק לפחות במפרץ או בעזה (מבלי
לקבל על עצמה שום התחייבות כלפי הפליטים) היתד,
מופרכת מראש. בין פטיש האיומים הסובייטיים לבין סדן
המענק האמריקאי המופסק, לא היתד, למדינה שום ברירה
אלא להיסוג, צעד אחרי צעד, עד הסוף המר.
הדבר היה צריך להיות ברור לכל בר־דעת למחרת ה־מיבצע.
אם בכל זאת ד,שלתה המדינה את עצמה במשך חודשים
שלמים הרי זה רק עדות לכושרה לרמות את עצמה.

השבין ה״אילו״
ץ נ* !1היה קו ר ה אילו התקיפה ישראל לבדה, בעזרתם
הסמויה של הצרפתים, אך ללא התערבות צבאית
ישירה מן החוץ?
חיווה השבוע את דעתו מומחה ישראלי בר־סמכא:
״היינו מנצחים בקרב גם בלי הצרפתים והבריטים. יחסי־הכוחות
בחזית עצמה לא היו משתנים בהרבה, כי המצרים
לא היו יכולים להביא תגבורת גדולה נוספת בכביש
היחיד שעמד לרשותם. היתד, לנו עליונות מקומית מוחלטת.
״הקרבות היו, מן הסתם, יותר מרים. המצרים היו
עורכים התקפות־נגד, במקום להיסיג מיד. מספר אבידותינו
היה גדל במידה ניכרת, בעיקר כתוצאה מפעולה אווירית.
אולם גם באוויר היו יחסי־ד,כוחות לטובתנו, בהתחשב
באיכות הטייסים. חוץ מזה יש להניח כי ערי ישראל
היו סובלות מהתקפות אוזיריות רציניות.״
אולם כמו כל חשבון של ״אילו״ בהיסטוריה, אין
טעם רב לחשב את הסיכויים הצבאיים במקרה כזה. כי
אין ספק שהצמרת הישראלית לא היתד. מתקיפה את
מצריים לולא היתד, ההתערבות החיצונית מובטחת. מחוץ
לבעית ההפצצות, היו לנגד עיניה לפחות עוד שני
שיקולים מכריעים: האפשרות ששאר מדינות ערב היו
מתערבות במלחמה לטובת מצריים, אילו היתה ישראל
התוקפת היחידה! חוסר־הוזדאות לגבי פעולות הצי האמריקאי
הששי במקרה כזה.
הצי האמריקאי לא התערב במישרין במיבצע סיגי־סואץ
(מלבד הטרדת צי־הנחיתה הבריטי־צרפתי) מפני

(המשך מעמוד <5
שלא יכול היד. להסתבך בסיכסוך עם בנות־בריתה של
אמריקה. אין כל בטחון שהיה מתאפק באיתה מידה אילו
היה המדובר רק בהפרת־שלום מצד ישראל.
בכל זאת אין ספק שפעולה ישראלית טהורה היתד.
מוצאת הד הרבה יותר חי ב־ בעולם מאשר הפעילה
המשולבת תחת להיראות כסיכנת האימפריאליזם וככלי־שרת
בידי חורשי־מזימות אפלים, הית־ .ישראל מופיעה
בדמות מדינה המגינה על עצמה בדרך של מ־יחמה מונעת.
ובעיקר: נצחונה הצבאי היה הופך חד־משמעי גם בעיני
העולם הערבי והעם המצרי.

יורשים ל 7א קרב
הרוויח בסופו ש 1דב־ רמיבצץ־סיג? כמ ט ואי
3אפשרות להרי־ מסייד ה י נית מ ני ש־בו־ס האישי
של אנשים רבים מ־י מי ר ב בי ר. ב ש־ ;שר־ ,חדשים
נעשו נסיונות קדחתניים ,׳לעתים אף היסטריים, כדי לטשטש
את כל הישבונית ההגי ג ־ים.
בריר לגמרי מי לא הי־־יח: הבריטים וד, רפ ־,ים. התעלה
עברה סופית לידי מצריים, אחיי שטתי תה הממושכת
גרמה נזקים כ״יכליים עצמים ל־זתי ה דנית. ה־ נאלצו
לזחול חזרה על גח נו אל צומת־הדרר הימית החיונית,
תוך כניעה מוחלטת וגלויה לעבד אל־נאצר.
התבוסה המחפירה, עם כל גילייי אי־ה־שרוי הצבאי
שליוו אותה, הורידה זית שתי המדינות סוסית לדרגה של
מעצמות ממדרגה שניה.
לא פחות ברור מי הריו־ח• ה״מרי־אים הס ירשו ללא
קרי את העמדות הבריטיות היטוש ת בילרחם. הם הצליחו
להשתלט זמיית על ארבע מדינות ע־ביות — סעודיה, ירדן,
עיראק והלבנון.

^ מצביא הגרמני פאול פון־הינדבורג נשאל פעם
ן | על־ידי עתונאי נועז מה האמת בטענה שלא הוא, המפקד
העליון, ניצח את הרוסים בקרב המבריע של טאננברג
( ,)1914 אלא קצין־המיבצעים שלו, שהכין את התוכנית
הגאונית.
״עוזרי הם שנחלו את הנצחון,״ השיב המצביא הקשיש,
בליגלוג מר .״אולם אילו נוצחנו׳ חם ישלם, הרי הייתי
אני נוחל את המפלה!׳׳
זוהי התשובה לכל מי ששואל אם אמנם היה זה משה
דיין שניצח במערכת־סיני, או כוחות אלמוניים בצד,׳׳ל.
המנצח היה צבא־ההגנה לישראל. אולם האיש שעמד בראשו,
שנשא באחריות, שעיצב את הצבא הזה במו ידיו במשך
שנים ארוב ת של השפעה אישית מכרעת, זכאי בהחלט כי
הנצחון ייזקף על חשבונו.

הרגעים הגורליים
•ך בא ההגנה הוא גוף מורכב מאד. כל תוכנית עוברת
£עשרות משרדים. מאות קצינים תורמים לה משהו
מנסיונם, מיוזמתם. בסוף התהליך עומדים לרשותו של

ד׳ הדיי -יר׳י •
חשבון הישראלי היה ק ח יו ת ״.סוכן׳ .מב,.י.ת
| ן המטרות המיחשי ת שעמדו לנגד עני מזכנני המיבצע,
היה זה כשלון מוחלט א לש הי, כמה וכמר, תוצאות־לווי
שהמתיקו את דגלולה המרה.
המטרה העיקרית היתד, להפיל את גמא 1עבד אל־נאצר.
לגבי דויד בן־גיריון, היתה זו כמעט שאיפה אישית.
הצעיר מקאהיר וה ק־ מירר לים הפכו מזמן לאו בים איש ים
קיצוניים. אך תקוות הזקי ללמד את הצע ר לקח נתבדתה.
המטרה השניה היתד, לכבוש את רצ עת־עזה וליישר
את הגבול הצבאי עם מצריים לא ירך ד,מ.בר. מטרה זו לא
הושגה.
המטרה השלישית הירד, להשמיד את צבא־השדה
המצרי. עשרה חודשים אחרי המיבצע היה ברור כי הדבר
לא הושג. אם ספג הצבא המצרי מכה קש־״ הרי התאושש
תוך זמן קצר למדי. לפי כל הדו״חים, נמצא עתה בידי
הצבא המצרי הרבה י תר נשק מכל הסוגים מאשר ערב
מיבצע־סיני.
ההישג הממשי היחיד — פתיחת הדרך לשיט מאילת —
היה מפוקפק וזמני. הדרך נשארה פתיחה כל עוד רצה בכך
גמאל עבד אל־נאצר, כל עוד היה מעיניין בשקט. אך שים
ערובה מעשית לחופש־דשייט לא נשא־ה בידי י־־ראל. לכד
היה ח־פש־השייט — וכמוהו השקט הומני לאורך גבול
הרצועה — הישג זמני בלבד.
אם בכל זאת עלה בידי תיעמליי־המיבצע לעורר בלב
העם את ההרישה שהיייבצע היה רדאי, הרי נובע הדבר
מהישג אחר לגמרי, שאינו נמצא על המפה הגיאוגראפית או
הפוליטית, אלא הנפשית. מיבצע־סיני הסיר מן המדינה את
הסיוט של השמדה צבאית.
סיוט זה היה, במידה רבה, פרי דמיוני, של צמרת המדינה
עצמה. היתד, זאת היא שיצרה את הרושם כי מל־מת־הקיום
של ישראל תוכרע על־ידי כמויות־נשק. המיבצע הוכיח שאין
הדבר נכון: כל עוד לא תחול מדפבה חברתית יסודית
בעילם הערבי, לא תכרענה שום כמויות־נשק במרחב את
הכף נגד ישראל.
בטחון־עצמי חדש זה הוא ההישג האמיתי שי 1המיבצע.
כל אדם בישראל הרגיש ב.1

ניתוח לאחר המיית
ך* טחון נפשי זה בעליונות המדינה יבכושרה הצבאי
1היה מוחשי וקרוב. היא היה בן תשי״ז. המחיר ששולס
תמורתו היה רחוק ומופשט. תעבורנה שנים רבות עד
שתתגלה חומרתו.
מיבצע־סיני הפך אח כל ערביי העולם, על כל עמיהם
•מעמדיהם, לאויבים מושבעים של #טראל. הוא הוכיח להם
סופית כי ישראל היא שותפה בלתי־נפרדת של המעצמות
הקולוניאליות השניאות. הוא כרה תהום בין ישראל לבין
כל העולם המתעורר מאינדונזיה ועד מארוקו. הוא הרס
0פית את אשליות אי־ההזדהות של המדינה.
זאת היתה התמונה בסוף שנת תשי״ז: ישראל היתר, שוי
מיבצר מנותק. העולס הערבי סביבה היה עויין יותר מאשר
אי־פעם. מלבד בורמה, גאנה ואולי ציילון, היה כל העולם
האסיאתי־אפריקאי מאוחד נגדה, יחד עם כל הגוש הסובייטי
— שני שלישים של האנושות.
לעומת זה היתה המדינה בטוחה יותר בעצמה. יהדית
העולם היתד, קש רה אליה יותר מאשר אי־פעם. באמצעות
צרפת, היתד, לה רגל אחת בדלת האחורית של אירופה.
זה היה המימצא של הניתוח־לאחר־המוות של מ־בצע־סיני.

במשפחה: עם אבא ואמא
הרמטכ״ל לא רק חישובים מדוייקים, המבוססים על אלף
פרטים קטנטנים, אלא גם הרעיונות וההצעות של עוזריו.
אולם איורי כל אלה, מגיע הרגע הגדול, בו נמצא המפקד
לבדו: עליו, ורק עליו, להחליט את ההחלטה. עליו לקבל
על עצמו לא רק את האחריות על חייהם של אנשים רבים,
אלא גם את האחריות הנושאת בחובה נצח ן או מפלה. שום
גורם אינו יכול לפטור את המפקד העליון — רמטכ״ל צה״ל
— מן האחריות הזאת. היא כולה שלו.
מעטים האנשים מן החיץ המסוגלים להעריך עד כמה
היה מיבצע־סיני, החלק. והמהיר, זקוק להכרעות מוקדמות
גורליות ונועזות. היה זה הרמטכ״ל שקיבל על אחריותו
את ההחלטה לדחות את גיוס המילואים עד לרגע האחרון
ממש, כדי לשמור על סודיות המיבצע. אילו היתד, מתעוררת
תקלה קטנה שבקטנות והכוחות המגוייסים לא היו מגיעים
בעוד מועד לנקוד־ ת־ההיערכות שלהם׳ היתד, כל האשמה
מוטלת על שכמו. אולם ההחלטה היתד, נכונה: המילואים
הגיעו. גיוס מזורז זה לבדו היה אחד הנצוזונות המכריעים
של מיבצע־פיני, פרי מסירותם הבלתי־רגילה של המגייסים
והמגוייסים כאחד.
לא פחות קשה היתד, ההחלטה להצניח את הצנחנים בלב
מדבר סיני בערב הראשון של המיבצע, רח ק מן הכוחות
שהחלו באותו רגע לזוז על פני הקרקע. אילו היה קורה
אסון ליחידה זו, היה בלי כל ספק נזקף על חשבונו של
משה דיין — האיש שקיבל על עצמו את האחריות.
גם הפעם הוכחה ההחלטה כנכונה. היא התאימה מאד
לאופיו של האוייב.
אוייב רוסי או גרמני היה מניח, מן הסתם, לצנחנים
להישאר במדבר השומם, שם לא יכלו לגרום ש:ים נזק
ממשי למערך המצרי. אולם המצרים לא יכלו לעמוד בפני
הגירוי. הם זרקו נגד הצנחנים את החטיבה המשוריינת
שהוזעקה כתגבורת, הרסו׳ בצורה זו את המערך ההגיוני
של כוחותיהם.
אולם נועזת ביותר היתה החלטה פיקודית אחרת: לשלוח
את הכוחות המשוריינים לכבישי המדבר, מבלי שכוחות־

האוזיר המצריים גורשו תחילה
אירופי לא היה מקבל אחריות
קיבל אותה — מתוך הערכה
המצריים. כך הורווח זמן יקר,
בזהב.

מן השמיים. שום מצביא
כזאת על עצמו. משה דיין
נכונה של איכות הטייסים
כאשר כל רגע היה שקול

פוקר כמקום שח״מת
ף י רשן צבאי שווייצילזע ^ ל ח ^ ל
בארצו היו מעמידים לדין צבאי את מפקדי צה׳׳ל על
החלטותיהם שנראו כחסרות־אחריות. היתד, זאת הערה
נכונה — ואווילית. במלחמה, דבר הנראה בחוסר־אחריות
הוא לעתים קרובות אחראי הרבה יותר מן הדרך השיג־רתית,
שהיא אחראית רק למראית־עין. השוואת מיבצע־סיני
עם מיבצע־סואץ תוכיח זאת בעליל.
המיבצע האנגלי־צרפתי כרע תחת עומס המעמסה של
עצמו. המפקדים הבריטיים סירבו לזוז עד אשר יושמד
כליל חיל־ד,אוויר המצרי, מפני שלמדו בספריהם, כי לא
תיתכן נחיתה מן הים, בחוף עויין, ללא שליטה מוחלטת
באוויר. אולם הספרים האלה נכתבו על מלחמה בין צבאות
משוכללים, כמו נחיתת אייזנהואר בחוף נורמנדיה. לא היה
להם כל ערך במלחמה נגד צבא מסוג אחר. הם גרמו
לעיכוב המכריע שהמיט אסון על המיבצע כולו. כשזז
הצבא, היה זה מאוחר מדי.
פילד־מרשל ברנרד מונטג־מרי, מנצח אל־עלאמיץ, התלונן
אחרי מיבצע־סואץ כי ״שיחקנו שח־מת, כשהיה צורך
לשחק פוקר.״ היתד, זאת הערה קלאסית. גדולתו של משה
דיין היתד״ לעומת זאת, ששיחק פוקר כשהיה צורך לשחק
פוקר.
אין זה מוגזם לומר כי מבחינה זו הגיע דיין לרמתם
של המצביאים הגחלים בהיסטוריה, כל אלה הבינו כי
תורת־המלחמה אינה מדע׳ כי אם אמנות; לא שח־מת, אלא
פ יקר. הם לא היססו להשתמש בשיטות של בלוף כדי
לערער את שווי־משקל הא־ייב ולהובילו להחלטות מ־סעות.
הם לא נהגו על פי כללים נוקשים, אלא ידעו להתאים את
דרכם לאופיו המיוחד של האוייב המסויים שעמד נגדם,
לנצל את חולשותיו המיוחדות, לשים ברגע המכריע את הכל
על קלף אחד. לשם כך דרוש אופי מיוחד. למשה דיין יש
בדיוק אופי כזה.
,לא פעם נמתחה על הרמטכ״ל ביקורת על שהוא מפריז
דווקא בתכונות אלה — שהוא מרבה לקבל על עצמו
אחריות, מופיע בקו החזית ומתערב בענינים הנוגעים
לקצינים נמוכים יותר, תחת להישאר במשרדו. גם זו
ביקורת בלתי־צודקת.
אילו הפך מיבצע־סיני למלחמה בכל החזיתות, היה משה
דיין נאלץ בוודאי להישאר במשרדו כדי לתאם את הפעולה.
הניהול המעשי של הקרבות היה נשאר אז בידי אלופי־הפיקודים.
אולם כל ע ד הצטמצם המיבצע בחזית אחת
בלבד, לא היה דבר שמנע בעד הרמטכ״ל מלהתקרב בעצמו
לשטח הפעולה כדי להחליט במקום החלטות משניות. כאדם
שהבין את הנתינים הפוליטיים והצבאיים יותר מפיקוחו,
היה בלי ספק מוכשר יותר להחלים מאשר מפקדי־המשנה.
האחים ברומברגר מספרים בספרם כי הרמטכ״ל נשפט
לא מכבר ל־ 15 ימי־מאסר, על שהשתתף בעצמו, ללא רשות,
בסיור קרבי על אדמת מריה. בארץ מרחפים סיפורים רבים
על הרמטכ״ל חובב־הפעולות. תהיה מידת האמת בהם כאשר
תהיה — אין ספק כי משה דיין תרם תרומה מכרעת
ומקורית לעיצוב דמותו של צה״ל, בכך שהנהיג משטר
בו הולך המפקד בראש.
גם זה היה אחד החידושים הגדולים של מיבצע־סיני,
חידוש שיש לזקוף על חשבונו חלק ניכר מן ההצלחה.
במלחמת־תש״ח הלכו מפקדי־מחלק־ת, ולעתים גם מפקדי־פלוגות,
בראש יחידותיהם. מפקדי הגדודים והחטיבות ישבו
במטות קרביים, במרחק־מה מאחורי אזור הפעולות. במיבצע־סיני
נעו מפקדי הגדודים והחטיבות, עם כל המטות שלהם,
ברכב או ברגל, בתוך יחידותיהם.
היה זה נוהל בעל חשיבות עצומה להצלחת המיבצע.
האיש הנע עם יחידתו׳ שיש לו מגע מיידי עם המתרחש
מסביבו, מסוגל לקבל על עצמו סיכון ולנצל מיד כל
יתרון המתגלה לו, הרבה יותר מאשר אדם הנמצא בעורף.
מפקדי־החטיבות שהסתערו בסיני קדימה, כשאגפיהם היו
לא פעם חשופים, עורפם בלתי־בטוח והשמיים מעליהם
פתוחים לאוייב — הם היו המנצחים בשדה־הקרב.
מבחינה וו הם היו חניכיו האישיים של משה דיין.

מבעד רכיוגת הרובה

ך • דור המצטיין בממוצע טוב, אך שאין לו כמעט
אישים בולטים, בולט משה דיין כאישיות מקורית
וברורה. בכך חשים גם אנשים מן החוץ. משה דיין הוא
כיום הישראלי השני בפופולריותו בעולם, מיד אחרי דויד
בן־גוריון.
מוצאו ותולדות־חייו של ״גנרל דיין״ סיפקו חומר־רקע
לסיפורים רומנטיים בלתי־ספורים עליו בעתונות העולם.
כתבים רבים הכריזו עליו כעל ד,דמ ת המסמלת את צה״ל,
את הדור הצברי כולו. הם צדקו בכך הרבה יותר מאשר
תיארו לעצמם.
משה דיין נולד ישר לתוך המלחמה היהודית־ערבית.
מלחמה זו היוותה את האקורד הראשון של מנגינת חייו.

טרלי אשר פלש ללבנון כדי לשחרר את סוריה מידי שלטון־
וישי הצרפתי.
אחרי כיבוש מיבצר־משטרה מידי הצרפתים׳ עלה דיין
על מגדל המין, השקיף במשקפת סביבו. כדור בודד פגע
במשקפת. הצעיר בן ה־ 26 איבד את עינו השמאלית, אך
לא נטש את שדה־המערכה עד בוא האוסטרלים. כעבור זמן
קצר כבר היה פעיל בין יחידות־ההגנה שנועדו •׳.לחום
מלחמה זעירה בעורף הצבא הגרמני, במקרה שרומל יכבוש
את הארץ.
בכל זאת טעות חמורה היא לחשוב כי משה דיין היא
חייל בלבד, או אפילו חייל בראש־וראשונה. אין הוא
מתעניין בפרטי־הפרטים הטכניים של פעולת הצבא. הצד
הפוליטי של מקצועו מעניין אוחו הרבה יותר מן הצד
הצבאי היבש. תמיד עמד ברגל אחת במקצוע הפוליטי, ולא
פעם היה נדמה שגם הרגל השניה תעבור לשם.
ערב הכרזת המדינה, במלחמת תש״ח( ,בה נהרג אחיו,
זוהר, בהסתערו בראש מחלקתו על הדרוזים שתקפו את
רמת־יוחנן) נסע משה דיין לאמריקה, כדי לייצג את המדינה
בהלווית האלוף מרכוס, ערך מסע־הרצאות למען המגבית.
בסוף שנת תשי״ז שהה בדרום־אפריקה, בשליחות דומה,
(וניצל את ההזדמנות כדי לנסות לרפא את הפצע בתושבת־עינו,
שחייבו עד כה לשאת תחבושת מטרידה במקום עין
מלאכותית) .בין שתי השליחויות ביקר בארצות רבות.
סייר, בין השאר, בצרפת וקיבל את אות לגיץ־הכבוד
בראשית ירח־הדבש הצרפתי־ישראלי, שעתיד היה להוליד את
מיבצע סואץ־סיני.

הצ?ב;י 8החדשים

בו : 3בביקור בתל־אביב
בנם של שמואל ודבורה דיין (לשעבר קיטאיגרודסקי) ,שניהם
ילידי אוקראינה שהכירו איש את רעותו במשק דגניה א׳
ונישאו בניגוד להחלטת המשק. נקרא בשם מצה על־שמו
של משה בארסקי׳ חבר אותו משק, שנרצח בידי ערבים
בשובו ברכיבה משליחות למנחמיה, להביא רפואה לאביו
החולה.
כל השיאים ב־ 42 שנות חייו של דיין קשורים במלחמה
בערבים. בן דגניה א׳ ,אם הקבוצות, שעבר בגיל 5עם
משפחתו לנהלל, אבי המושבים, גדל דיין בתחומיה של
ההתישבות אשר ראתה את הערבי תמיד מעבר לכוונת
הרובה — בסכסיכי־עבדדה, בקטטות על אדמות, במאורעות.
ההיסטוריה הרשמית של דיין מציינת כי כבר בן 14 היה
שומר בנהלל, שבן 18 נקרא להדריך בהתקפת מערכת־הגנה
בכפר־החורש הסמוך, שניהל בראשית המא רעות של 1930
קורס לסמלים במשטרת־הנוטרים. כעבור שנה כבר היה
חבר בפלוגת־הלילה המפורסמת של צ׳ארלס אורד וינגייט,
מפקד נוקשה ושומר־מרחק, שדרש מאנשיו (ומעצמו) את
הכל, עד לגבול העליון של יכולתם. בקרב של אל־עוואדין
בקצה הרי־אפריים, בו נפלו למעלה מ־ 90 לוחמים של מפקדי,גרילה
הערבי הנודע אבו־דורה, שימש דיין כשלישו של
וינגייט. כעבור שנה היה בין מגיני חניתא.
הצעיר שהתחתן בגיל 19 עם בתו של עורך־דין ירושלמי,
לא בילה זמן רב בחיק משפחתו. ב־ 1939 נאסר עם 43
חברי ההגנה, עת הדריך בקורס־קצינים. כעבור שנתיים
שוחרר.על־ידי הבריטים, לבש מדים אוסטרליים, הנהיג י;,ידה
קטנה של אנשי־הגנה, שפעלה כחיל־חלוץ של הצבא האוס־

**שה דיין אינו אדם המעלה את השקפת־עולמו בצורה
׳#מנוסחת על הנייר. ספק
אם אירגן אותה פעם בשיטה
ברורה. אולם לפחות פעם
אחת׳ על קברו של חבר
נחל־עוז רועי רוטנברג, בשנה
שעברה, נשא נאום
אשר פתח אשנב לתוך עולם
מושגיו.
היו אלד, מושגיו הטיפוסיים
של בן אומה אירופית
מיישבת, שקנתה לה במאבק
נואש אחיזה בסביבה עויינת,
בן מתיישב אמריקאי בטכ־סאס,
לפני מאה שנה, לא
היה רואה בהם כל פסול.
אמר דיין: כבשנו את הארץ
מידי עובדי־האדמר, הערביים.
הם לא יסלחו לנו זאת לעולם.
טבעי הדבר שירצו לחזור
בכוח לנחלת אבותיהם.
על כן לא יהיה לעולם שלום
בין ישראל והערבים. על המדינה
להיות מוכנה תמיד,
בכל ימי חייו של הדור הנוכחי
(ואולי גם של הדורות
הבאים) ,לאחוז בנשק ולקפוץ
בנכונות לתוך הקרב.
מכאן רק צעד אחד אל
מסקנה הגיונית: אם נגזר על
העם ללחום מלחמה מתמדת,
בה לא יתכן שלום, הרי יהיה
זה מן התבונה שלא להשאיר את בחירת מועד הקרב
לאוייב, אלא להקדימו מעת לעת ולהנחית עליו מכת־פתע,
שתוריד את ראשו בכל פעם לכמה שנים.
מיבצע־סיני היה ביטוי מושלם להשקפת־עולם זו. אין
ספק שהיא נחלת רובו של הנוער שגדל בארץ, וביחוד של
אותו נוער שגדל בהתישבות העובדת, תחת כנפיהם של
הורים מעולי אירופה המזרחית. היא דומה. עד להפליא
להשקפת־עולמם של הצלבנים, שהחזיקו במדינתם לפני
800 שנה בנסיבות דומות.
לטווח קצר, זוהי השקפת־עולם בריאה. היא מקיימת את
האווירה של דריכות מתמדת .,מחזיקה את הצבא במצב
של כוננות. מבחינה כלכלית, היא מספקת את חומר־הדלק
למכונת־השנור האדירה המקיימת את השיטה הכלכלית
הנוכחית בישראל. אין זה. מקרה כי כבר למחרת מיבצע־סיני
גויסו כל האלופים המפורסמים — ממשה דיין עצמו
עד חיים לסקוב ואברהם יפה — למסעי־תעמולה למען
המגבית היהודית באמריקה ובדרובדאפריקה.

פסימיות מזדיינת

: 4אחדי סיור בסיני

**ודם כטווה הארון יותר, תפיסה זו של ראש־גשר
אירופי מול ים של פראי־מדבר זוממי־נקם, היא עקרה
והרת־סכנות. היא יוצרת בלב בעליה מצב־רוח המאפשר
להם להתעלם כליל מכל הקורה בעולם הערבי, במידה שאינו
נוגע לחישוב האיסטראטגי של הסיבוב הבא, השלישי.
למעשה, אין זו אלא תפיסה של פסימיות מזויינת. בעליה
רואים לפניהם נוף הררי, המשתרע עד האופק הרחוק, רכס
אחרי רכס, סיבוב אחרי סיבוב׳ מלחמה אחרי מלחמה, עד
אין קץ. בהיותם מעורים רק במציאות ההוזה, הם חושבים
רק על יחסי־הכוחות הנוכחיים, שהם באופן מכריע לטובת
ישראל. אין הם חושבים מה יהיה המצב אחרי 25 ,10 או
50 שנה, אחרי שיקים משטר חברתי חדש ברחבי העולם
הערבי, וישראל קטנה תעמוד בודדה על הרכס האחרון.
הפסימיות המזויינת אינה נותנת תשובה לבעיה מכרעת
זו של העתיד. היא מובילה בהכרח להתפטרות מכל יוזמה
מדינית מרחיקת־ראות. בעליה הם מטבעם פאטאליסטיים:
אם ממילא נגזר על המדינה ללחום מלחמת־נצח, סיבוב

אחרי סיבוב, הרי שאין לה כל סיבה לפלוש לתוך המרחב
הפוליטי הערבי, לנסות להבין את המגמות החיוביות של
התנועה הלאומית הערבית, לתכנן בסבלנות את הגשר
שיוכל באחד הימים לגשר מעל לפני התהום.
כך יוצרת תורת ראשיה,גשר בעצמה את המצב שהיא
מתיימרת להתבסס עליו. היא טוענת שלעולם לא יתכן
בסיס להבנה עם חלק כלשהו של העולם הערבי — והיא
עצמה יוצרת את מצב־הרוח המונע מראש מציאת בסים
כזה. היא טוענת כי המיעוט הערבי בישראל היא באופן
טבעי גייס חמישי פוטנציאלי — והיא עצמה גורמת לקיום
משטר מסועף של מ׳־משל צבאי והשפלה אזרחית׳ הזורעת
בלב המיעוט הערבי את זרעי המרי וההתנגדות.
לרוע המזל, חפיסה זו היא מפתה מאד — דווקא מפני
שהיא פשוטה ומחייבת רק לתפקידים שקל להבינם. חסידי
ראש־הנשר יודעים בדיוק מה מיטל עליהם לעש;ת: להיות
מוכנים למלחמה הבאה, להגביר בינתיים את רשת ישובי־הספר.
האנשים
הסבורים, לעומת זאת, שכל עתידה של ישראל
כרוך ומותנה בהצלחתה להשתלב במרחב, אין בידיהם שום
תרופות־פלא כאלה. הדרך לפניהם היא קשה, מסובכת,
בלתי־ניתנת לניסוח פשטני. מלבד דאגתם לדריכית צבאית
לשם הגנה עצמית, עליהם לחדור לתוך התהליכים הפנימיים
של העולם הערבי, למצ א גשר רוחני בין התנועה הלאומית
העברית לבין הצדדים החיוביים של התנועה הלאומית
ד,ערבית.,לכבוש אחיזה מעבר לגבול במאמץ עקשני וסבלני.
כל ילד מסוגל להבין את הצרכים העיקריים של המלחמה.
לא כל ילד יכול להבין את צרכיה של מערכה מדינית גד, לה
ומסועפת.
למי שטעם את הפרי המתוק של עץ הנצחון בסיני, א זרי
חמישה ימים קצרים של קרב, אין פיתוי רב בדרך ארוכה,

בלתי־רומנטית ומייגעת כזאת. ודווקא בזאת הסכנה הגדולה.

הקשר הנירדי

** נדה יוונית עתיקה מספרת על מאורע שקרה בעיר
גורדיים, בתורכיה הנוכחית. ציא ם ציודה על ינייד,עיר
להמליך עליהם את האיש הראשון שיתקרב בעגלה לבית־המקדש.
הראשון שהגיע בצורה זו היה גורדיוס, שהומלך
על העיר והקדיש את עגלתו לציאוס.
בעגלה זו היה קשר מסובך מאד שחיבר את הריתמה
ליציל. לפי הנבואה, כל מי שיצליח להתיר את הקשר
הזה עתיד היה לכבוש את אסיה. כשהגיע אלכסנדר מוקדון
למקום, שלף את חרבו וניתק את הקשר במכה אחת.
אלכסנדר, אחד מגדולי המצביאים של כל הדורות, כבש
את אסיה, הקים קיסרות אדירה ומת בן ,33 לפני שהגיע
לגילו הנוכחי של משה דיין.
היחסים בין ישראל והעולם הערבי דומים לקשי הנורדי.
הם מסובכים מאד. אפשר להתירם רק במיבצע של תכונה
עילאית, שיימשך שנים רבית. אולם תמיד נדמה כי קל
יותר לחתכם בחרב. מיבצע־סיני היה נסיון כזה, האחרון
בשורה ארוכה של נסיונות דומים ופחות נועזים.
אולם בניגוד לסיפור האגדה, כמעט ואין אפשרות במציאות
להתיר קשרים היסטוריים במכה של חרב• מלחמת־סיני.
דוזקא מפני שהסתיימה בנצחון צבאי יבכשלון פוליטי בה
קיצוניים, הדגים זאת בצורה חד־משמעית. תהיה הערכת
תוצאותיה כאשר תהיה •׳,דבר אחד ברור: היא לא שינתה
במאומה את מעמדה העקרוני של ישראל, כמיבצר מנותק
במרחב.
הקשר הנורדי של מלחמת ישראל־ערב לא נוצר ערב
מלחמת־סיני, גם לא ערב מלחמת־ר,עצמאות. הוא התרקם
באיטיות במשך שני דורות, מאז דרכו המתישבים הציוניים
הראשונים על אדמת ארץ־ישראל הע־ת מנית, הסתעף בשנים
ארוכות של מלחמה על העבודה העברית בפרדסי פתח-
תקוה, של קטטות פוליטיות והתנגשות שתי תרבויות זרות.
קשר זה לא יותר בשנה אחת׳ גם לא בשגתיים־שלוש.
החרב, הדרושה להגנתו העצמית של המתיר, אינה המכשיר
היעיל להתרתו. אחרי שגמרה למראית עין לחתוך את
הקשר, הוא נמצא שלם ומסובך עוד יותר מאשר היה
קודם לכן.

ך • להעמדות שנכבשו במיבצע־סיני פינו בנסיגה
^ הגדולה. רק עמדה אחת נשארה בידי הפולשים.
אין היא רשומה בשום מסה. כי זוהי עמדה מדינית,
בתוך תוככי מדינת־ישראל.
עצם המיבצע סימל את חיסולה של ממשלת־ישראל
כהנהגה לאומית פעילה. הממשלה לא ידעה על המיבצע
מראש, אלא 28 שעות לפני צניחת הצנחן הראשון בסיני.
לא היא החליטה להתקיף, ולא היא החליטה להימוג.
היא פשוט לא נשאלה.
בה בשעה שהממשלה הרשמית הפכה לועד־קהילה
מורחב, הממונה בעיקרו רק על חלוקת כספי־השלל
הבאים מחוץ־לארץ, סידור תיספת־היוקר וקביעת המסים,
הרי תפקיד ההנהגה האמיתית עבר לידי קבוצה קטנה
של אנשים, ללא סמכות חוקתית, בהנהגתו ;־,אישית של
דויד בן־גוריון.
חברי קבוצה זו היו הארכיטקטים של מיבצע־סיני,
והם הטביעו את חותמם עליו. מזה כמה שנים הם
מנהלים את עניני הבסחון. מאז שהצליחו לסלק את
משד. שרת, הם מנהלים גם את עניני־החוץ. בשנת תשי״ז
הלך שלטונם והתרחב בכל השטחים, אולי מלבד הכלכלה.
לא נשאר ספק כי עיניהם נשואות לשלטון מלא ורשמי.

מארון?דיין

ך* מיבצע שהגיע לידי סיומו בשארם אל״שייך היה
1 1היצירה הגדולה הראשונה של קבוצה זו. לפיכך
סימלה מלחמת סיני את הפלישה הראשונה של הדור
הצברי לתוך הזירה המדינית הפנימית.
נסיון קודם של פלישה כזאת נכשל בצורה מחפירה
לפני תשע שנים, בתום מלחמת־תש״ח.
צמרת מגובשת שלמה, שקמה מתוך מיבחן המלחמה,
התכוננה אז לתפוס עמדה מרכזית במדינה. היו אלה
אלופי הפלמ״ח, חניכיו האישיים של יצ,זק שדה, בהנהגת
יגאל אלון. חיש פלישה זוהתמוטטה מבפנים. אנשיה התבוללו
מהר במערך הפוליטי הקיים, ויתרו על כל נסיון לחולל
חידוש או שינוי רדיקלי. בשנת תשי״ז אי־אפשר היה
להכירם בים האפרורי של עסקני־המפלגות הבינוניים.
פעם נשאל יצחק שדה לדעתו על שני חניכיו העיקריים•-
יגאל אלון ומשה דיין. הוא שיבח את כשרונותיו, קסמו
האישי וחוש־האחריות של אלון, שהיה מעין בנו הבכור.
אולם הוא הטיל ספק בכוח־אופיו, ביכולתו ללכת עד
הסוף. כשהחל האלוף הקשיש לדבר על דיין, המבוגר
מאלון, חייך בחיבה, כאב המדבר על בנו הצעיר הסורר.
הוא הסתייג באופן קיצוני מהשקפת־עולמו של דיין.
אולם׳ אמר, דיין הוא אישיות הרבה יותר חזקה וחסרת־מעצורים
.״הוא אוהב אותי,״ אמר שדה, באהבה אבהית.
״אולם אם יצוזה בן־גוריון לאסור את יצחק שדה, יהיה
דיין היחיד שיתנדב לתפקיד.״
הדברים נראו מוזרים לפני שש שנים, כשאלון עוד
היה אליל, כמעם־רמטכ״ל בדימוס, ואילו דיין רק היה
אחד מאלופי־ד,פיקוד. היום אפשר רק להעריץ את כושר-
השיפוט של ״הזקן״ המנוח: לא נשאר שמץ של ספק כי
דיין הוא בעל כוח אישי ראשון־במעלה. אדם היודע מה
הוא רוצה והמוכן ללחום על כך•
אלון הוא איש האתמול. משה דיין הוא מועמד רציני
מאד לאיש־המחר — מועמד רציני יותר מאשר נדמה
לעסקנים רבים במדינה, המשלים את עצמם כי דיין הוא

חייל־גרידא.

יאנקים ישראליים

*ץ ין זה מקרה שהצמרת החדשה, כמו צמרת
\*ד,פלמ״ח לפניה, נולדה מתוך מערכת־הבטחון. אהוד
אבריאל, טדי קולק, שמעון פרם, צמחו כולם על רקע
פעולות הרכש והמודיעין של ההגנה, והוא הדין לגבי שאר
אנשי הקבוצה, במידה שלא עלו מתוך שורות הפיקוד של
צד,״ל או מנגנון־החושך.
בי צבא זה אינו גוף הקיים אי־שם בשולי החיים הלאומיים.
הוא היצירה המקורית האמיתית ביותר של
העם החדש של ישראל. בו מצא הדור הצברי את השטח
להפעלת גאונו המיוחד. כמו התעשייה באמריקה, ה־אופירה
באיטליה והתנ״ך בחיי היהודים הקדומים, הרי הצבא
הוא מרכז החיים הלאומיים של ישראל החדשה.
אין זאת רק תיצאת התנאים החיצוניים, שנוצרו אחרי
שני דורות של ציונית, כשעצם קיום המדינה מול המרחב
העוין תלוי בכושרה הצבאי. זהו גם ביטוי מהותו
הפנימית של הדור הצברי, הבז לענינים עיוניים ורעיוניים,
מוצא את סיפוקו וגיבוריו בתחום התפקידים המעשיים.
אין זה מוזר — אם לוקחים בחשבון כי דור זה אינו
דור נוסף בשרשרת הדורות של העדה היהודית, אלא
הדור הראשון של עם חדש, השונה מן היהודים כפי
ששונים היאנקים והאוסטרלים מאבותיהם הבריטיים. התכונות
המציינות (לטובה או לרעד ),את הצברים הן אותן
התכונות שציינו מאז ומעולם עמים שנולדו מתוך הגירה
והתישבות בארצות חדשות.
יתכן כי דווקא הרגשה וו של ניתיק מן העבר (ששום
סיסמות ציוניות אינן מסוגלות להעלימו) גורם ללהט
הקנאי בו מתמסרים כה רבים מאנשי הצמרת הצברית
דווקא לארכיאולוגיה, העיסוק הקשור יותר מכל לעבר.
בשביל יגאל ידין היה זד, עיסוק טבעי, מדעי, שעבר

אליו בירושה מאביו הארכיאולוג. אולם משה דיין מהוזד.
טיפוס חדש של חוקר־עתיקות ישראלי. הוא שייך למחנה
גדל והולך של מאות צעירים צבריים, בצבא, במשקים
ובערים, המקדישים חלק ניכר מזמנם וממרצם לחיפוש
עתיקות בשבילי הארץ, אוספים כל דבר עתיק המזדמן
בדרכם, אפילו שוקעים בקריאת ספרים מדעיים על נושא זה.
משה דיין מעדיף ספרים ארכיאולוגיים על ספרים הדנים
במדע הצבאי, והוא הפך את גן ביתו המטופח למוזיאון
ארכיאולוגי בזעיר־אנפין. יתכן כי הנאתו האישית העיקרית
ממיבצע־סיני היתר, טמונה בהזדמנות החד־פעמית לאסוף
עתיקות ולגלות אחרות באזור זה העשיר בעברו.

פולחן הביצוע

ך • פונות אלה של דור הירואי׳ מעין יאנקים או
! <1א־ם מרליס ממוצא יהודי, המנותק מתרבות קודמת
וטרם הגיע לצמיחה הראשונה של תרבות חדשה, יצרו את
היחס המיוחד של הדור לעניני הביצוע.
בני העליה השניה, בצעירותם, חוללו גדולות בשטח הביצוע.
הם הקימו את כל מפעל ההתישבות, את ההגנה,
את המשק החדש• אולם כל מעשיהם נבעו מדחיפה דעיו־נית־פנימית,
שהובילה אותם למלחמות אידיאולוגיות מרות.
התפקיד היה בעיניהם תוצאה של הרעיון.
אנשי־ד,ביצוע החדשים חופשיים, לעומת זאת, מכל עומס
רעיוני. אין הם מסוגלים להבין את התלהבות אבותיהם
לענינים מופשטים, שקשרם עם התפקיד המוחשי הקרוב אינו
בולט לעין. בשדה המחשבה וההגות היו מוכנים ללכת בתלם

באבותיהם, אלא גדלו תחת כנפיהם. אביהם הרוחני והמעשי
הוא דויד בן־גוריון.
לכן גם אין הקבוצה מהזזה גורם מגובש ומלוכד. הגוף
הנקרא לעתים ״קבוצת־המנהלים״ ,או ״קבוצת החצר של
ביג׳י,״ או גם ״היד השחורה״ ,מאוחד רק בסגידתו לדויד
בן־גוריון, חתירתו לקראת שלטון־חירום מוחלט שאינו
תלוי במפלגות׳ ושנאתו לכל מי שעומד על דרכו. אולם
שמעון פרס, שגם חבריו קוראים לו ״שמעון פירסומת״
מאחורי גבו, מסוכסך עם כמה משאר אנשי הקבוצה. ואילו
יריביו מדברים במורת־רוח על ״עדת שר־ד,בטחון״ ,החותרת
מתחת למרות המוסמכת.
מאז מיבצע־סיני התרכז בידי קבוצה זו כוח אדיר. היא
חולשת כיום על מערכת החוץ והבטחון של המדינה, על
כל גופי הבילוש והמשטרה, על חלק ממקורות הכספים,
על מערכת־פירסומת עצומה, על כמה מהעתונים החשובים
ביותר במדינה. בהשוזאה אליה, מרכז מפא״י הוא גוף מת.
יש הסבורים כי דויד בן־גוריון מנצל את הקבוצה אך
ורק לצרכיו, וכי אין לה ערך בלעדיו. זוהי תפיסה פשטנית.
בן־גוריון עצמו תלוי כיום במידה מכרעת באנשי
קבוצה ־זו. על אף נסיונותיו ליצור שיזזי־משקל על־ידי
טיפוח סיכסוכים פנימיים בתוכה, הריהו שבוי כיום במידה
רבה בידי הקבוצה ומושפע על־ידי פעולותיה, הידיעות שהיא
מעבירה אליו, הצורה הניתנת להוראותיו בשלב הביצוע.
יריבי הקבוצה מנחמים את עצמם כי כוחה יפוג בין־
לילה בשעה שרסן השלטון יישמט מידי בן־גוריון הקשיש,
בן ה־ .71 אולם בן־גוריון עצמו משתדל כבר כיום למנוע
זאת בכל מחיר. הוא מכין את עוזריו בהכרה מלאה לקראת
השלטון. כאבא טוב הוא מפקח על גורלם והתנהגותם
האישית, נוזף בהם לא פעם על סטיות מסויימות ;,-מעוררות
הדים שליליים בציבור. במקרה אחד התערב בצורה מרחיקת־לכת
ן ובלתי־מוצדקת) בחיי־המשפחה של אחד מעוזריו. נימוקו
:״אחרת לא תוכל להיות שר בממשלה בבוא היום.״

ממשלת השלושה

ך * בעיההג דו ל ה העומדת בפני אנשי הקבוצה בסוף
| 1תשי״ז היא כיצד לבצע את הקפיצה הנסתרת, מאחורי
הקלעים, אל הפוליטיקה הגלויה וד,רשמית במרכז הזירה.

בגו הומטנ״ו: אשתו מוצה בין עמודי עתיקות שנאסנו
אבותיהם, מתוך הנחה זלזלנית שהדבר אינו חשוב ממילא.
זוהי, כמובן, טעות. המסגרת הרעיונית קובעת תמיד את
דרכי הביצוע, גם אם אין הדבר ברור למבצעים עצמם. על
אף הזילזול שלהם בדברים מופשטים, איין אנשי־ר,ביצוע
הצבריים פועלים ללא מסגרת רעיונית. הם פועלים בתוך
מסגרת תת־הכרתית שנקבעה לפני חמישים שנה בפלונסק
ובסג׳רה. דבר זה שם לאל את מיטב הצלחותיהם, שהיו
לפעמים מזהירות. ללא מסגרת המתאימה למציאות החדשה,
וד,פותרת בעיותיה, לא תיתכן פעולה בעלת טעם.
כך נוצרה האשליה כי כל התפקידים קבועים, כי כל
המשימ־ת מוכנות מאליהן, וכי אין צורך לחשוב על ה־כיוון,
מפני שהוא נתון מראש• כך נוצר הפולחן של
הביצוע, הערצת האיש העושה ומצליח, הסיפוק בעבודת־הקודש
של התפקיד.
מכאן ההצלחה המעשית הנהדלת של מיבצע׳־סיני מבחינה
צבאית. המשימה המעשית בוצעה בהצלחה מזהירה׳ תוך
גילוי כשרון עילאי של ביצוע ואילתור, החל מן הרמטכ״ל
וכלה באחרון המם־כפים. ומכאן גם הכשלון הפוליטי החריץ
של המיבצע, שנבע ממחשב מדיני שטחי ולקוי.
ומה שאופייני עוד יותר: לגבי הדור הצברי היתה ההצלחה
המעשית חשובה עד אין ערוך יותר מן הכשלון הפוליטי.

״עדת שר־הבטחיד
ך מ שת הצמרת דודלדיש^ל^המזה^^פסז^ומר!^
2 4של צעירים״ .היא לא היתה מרד בכלל. שום רעיון
מהפכני לא ליכד אותה. עלייתה היתה הפיכה של גיל,
הפיכה של גישה מעשית, לא מהפכה של רעיון. המיוחד
באנשי צמרת מיוחדת זו הוא דווקא שלא מרדו מעולם

לפחות איש אחד ויתר בינתיים על קפיצה זו. אהוד אב־ריאל
קיבל תפקיד של ציר בגאנה, מקום הנחשב לעמדת־מפתח
לקאריירה מהירה בשרות־החוץ, ד,צופנת סיכויים
להישגים בולטים ומהירים. אולם לא קל להפוך מציד לשר.
כמה מחבריה האחרים של הקבוצה יעדיפו, כפי הנראה,
את הדרך הישרה, יעמידו את מועמדותם לכנסת הבאה בשם
מפא״י, מצפים לקבל תפקידים של שרים בממשלה הבאה.
אמר לא מכבר אחד מהם :״ממשלת ישראל צריכה לכלול
רק שלושה שרים. שר אחד יהיה ראש־הממשלה, שר-
ר,בטחון ושר־החוץ גם יחד, כי כל התפקידים האלה אינם
אלא תפקיד אחד. השני יהיה שר לעניני פנים ומשטרה,
שלישי שר לכל השרותים. אין מקום לשרים נוספים.״
הוא לא השאיר ספק לאיזה משלושת התפקידים הוא
עצמו נושא את עיניו.

הפיתוי הגדו7
ך אומה שגדלה בביצה של מפלגתיות פיאודלית
/מושחתת, יש פיתוי רב מאד בתמונה זו של ממשלת־היד־החזקה,
מנהיגות צעירה, בלתי־דמוקראטית, הבזה לחופש
האזרח, אך תשים את כל הדגש על הכוננות הצבאית ועל
פתרון של כוח לבעיות המדינה.
אולם מיבצע־סיני הוכיח כי דרך זו מובילה למבוי סתום,
שאין ממנו מוצא — מלבד הנסיגה הטוטאלית. גל השחיתות
שהציף את המדינה למחרת היום (.ושאנשי הצמרת החדשה
נתנו לו חיפוי מלא) אף הוא מעורר למחשבה. אם לא
יתבגרו ברוחם, ואם לא יחליפו את פולחן־ד,ביצוע בהשקפת־עולם
עמוקה ורחבה יותר, לא יביאו ברכה למדינה.

במדינה העם שנת שלום
הספר המעורר ביותר למחשבה שנכתב
בשנת תשי״ז לא הגיע עדיין לארץ. מחברו,
נוויל שום (מתחרז עם רות) ,מהנדס־אוויר
בריטי בן 58 שהיגר לאוסטרליה, ומי שהיה
לשעבר טוראי בחיל־הרגלים במלחמת־העולם
הראשונה׳ נטל לעצמו נושא מעניין: סוף
העולם.
סוף החיים. לפי הספר על החוף, בא
סוף המין האנושי בשנת . 1961 המעצמות
הגדולות לא רצו במלחמה האחרונה, אך לא
היה בידן למנעה. כי לפני־כן חילקו פצצות-
מימן לגרורותיהן הקטנות, מתוך שיקולים
איסטרטגיים.
איש לא ידע בדיוק איך החלה המלחמה,
כי אחריה לא נשאר מי שיבצע חקירה יסודית.
ההנחה הכללית היתד, שמצריים היא
שירתה את הפצצה הראשונה לעבר ארצות־הברית,
בגלל סיכסוך שנגע לישראל. אמריקה
סברה במעות כי הסובייטים היו היורים,
החלה להפציץ את רוסיה. ישראל ואלבניה
הצטרפו מיד למלחמה, שיגרו את פצצות־המימן
שלהן. ברית־המועצות וסין העממית
לחמו זו בזו.
בסך הכל נורו 4600 פצצות אטום ומימן.
חברי כל הממשלות נהרגו חיש מהר. הפיקוד
עבר לידי קצינים צוערים. חצי־הכדור
הצפוני חדל להתקיים. שרידים אומללים של
המין האנושי נשארו על החוף בגיניה החדשה׳
וחלק אחר באפריקה הדרומית ובדרום
ארגנטינה. הם ידעו בדיוק באיזה יום ימותו:
ענני־המוזת התקרבו באיטיות אכזרית
דרומה. תוך כמה שבועות עמד כל החי ב־.
עולם למות. כדור־הארץ עצמו עתיד היה
להסתובב בחלל, כוכב־לכת חסר־חיים.
פצצות־מימן לישראל. לגבי ישראל
היו לפחות שתי נחמות ברומן זה: לישראל
נועד תפקיד מרכזי במלחמה האחרונה, והמחבר
הניח כי תוך ארבע שנים יהיו בידי
המדינה פצצות־מימן. אלה גם היו הנחמות
היחידות.
בשנה שעברה היתד. ישראל צד במלחמה,
אשר לדעת רוב הפרשנים באירופה, היתה
עלולה לגרום למלחמת־עולם. בעולם של
פצצות־מימן •מלוכלכות״ ו״נקיות״ ,כל מלחמה
נוספת, אפילו קטנה ומקומית, היא
מישחק מסוכן לבעליה — ולעומדים מן הצד.
ברכות
רבות הוחלפו השבוע בין אזרחי
ישראל לקראת השנה החדשה. אף לא אחת
מהן היתה כנה יותר מזו• :שנה טובה —
שנת שלום!״
דיפלומטים הדוכס הצוויר
•מי עומד מאחורי הרב הרצוגי״ שאלו
את עצמם בתמיהה מנהיגים ציונים רבים
בשנת .1945 כי הרב הממושקף והמזוקן
אמנם היה ידוע כגאון בעניני תורה, מוסמך
לפילוסופיה ודוקטור לספרות, אולם
איש לא חשב עד אז כי הרצוג הוא מדינאי
בחסד.
באותה שנה החלו מגיעות לפתע ידיעות
על פעולת הרב הראשי. הוא נפגש עם
חזיט אייזנהאור, אז מפקד ראשי באירופה,
י עם האפיפיור, עם ראשי ממשלות פולין
וצ׳כוסלובקיה, עם המלכה ההולנדית. הוא
התראה עם השגריר הסובייטי בלונדון והשיג
ממנו היתר לעליית פליטים יהודים
שנתגלגלו לברית המועצות. מי תיכנן את
כל הפעולות האלה?
התשובה היתד, מצולמת בתמונה התלוייה
עד היום בדירתו של הרב. תצלום זה מראה
חשמן קאתולי פותח את דלת חדר־העבודה
של האפיפיור בפני הרב הראשי מישראל.
מאחורי הרב נראה צועד צעיר ממשוקף,
לבוש במדי סרן של הצבא הבריטי. היה
זה בנו השני של הרב, יעקוב.
עירוי חיוור וצנום. יעקוב היה רגיל
לצעוד בשקט מאחוך י אביו. כשנקרא הר־צוג־האב
מכהונתו כרב ראשי באירלנד לתפקיד
הרב הראשי האשכנזי בארץ־ישראל
(במקום הרב אברהם יצחק הכהן קוק המנוח)
הלך אחריו ילד בן , 15 חיוור, צנום
ועדין־פנים. הוא דיבר עברית ספרותית
במבטא אנגלי עבה. חיש מהר פשטה בירושלים
השמועה כי בנו הצעיר של הרב
הוא עילוי.
יעקוב הצעיר התמסר כולו ללימוד הדת.
מדריכו היה זקן ראשי־הישיבות בירושלים.
ה עו ל ם הז ה 1042

ת צ פי ת

(כ 5הזכויות שמורות)

הידיעות שרכש אז העמיקו לא רק את
תפישתו הדתית׳ אלא גם נתנו לו את הידיעות
שאיפשרו לו, כעבור שנים, לתרגם
את כל ששת סידרי המשנה לאנגלית.
הציבור לא שמע מאומה על בן הרב.
אולם בחוגים מצומצמים שהתרכזו מסביב
לבית־הרב, היה ידוע כי ״יענקלה הוא פיקח״•
פיקחות זו, בתוספת אצילות שקטה
וטבעית של אדם ששם משפחתו (שתרגומו
העברי הוא: דוכס) התאים היטב לאופיו.
ראש ״לשכת סיני״ .עם קום המדינה
היה צורך באדם שינהל את המגע
העדין עם ראשי העדות הנוצריות בארץ.
היה דרוש גבר מסור, נבון, שיעשה רושם
על בעלי־שיחתו גם ברצינותו הדתית. יעקוב
הרצוג נתמנה לתפקיד.
הוא לא נשאר בו זמן רב. הצלחתו הבולטת
הגיעה לעיני ביג׳י ומשה שרת. הם
חיפשו מועמד לתפקיד אחר, שחייב גם
הוא פקחות ושם טוב בחוגי הדת: יועץ ל־עניני
ירושלים במשרד־החוץ. הרצוג עבר
לנהל את הענינים הדיפלומטים של עיר-
הקודש.
הוא לא הצטמצם במגע עם אזרחי ירו*

• עמוס כן־גוריון יפרוש מתפקידו. סנן המפקח הכללי של
המשסרה יעבור לעסקים פרסיים, כדי להראות שהוא יכול גס להגיע להישגים
בזכות עצמו, ולא רק בעזרת השם. במקומו כאיש מספר שניים של משטרת
ישראל יתמנה לוי אברהמי, כעת מפקד מחוז ירושלים.

• השיחות הקואליציוניות, העומדות להתחיל כמחצית
החודש הכא, לא יעמדו כסימן תלונותיהם של מפ״ם־אחדות־העכודה
כלכד. בן־גוריון יגיב לביקורת שתי שותפותיו הפועליות בחידוש
הצעתו להקים חזית משותפת לקראת הבחירות הבאות, יציע כי הבירור
הרעיוני הדרוש לחיזוק השותפות הנוכחית בממשלה יתחיל מיד.

• אם כרית־המועצות תפסיק את משלוחי הנשק למדינות
ערכ, ארצות־הכרית תסכים מצדה לצמצם עד למינימום את
תחומי דוקטרינת איזנהאור. דבר זה עלול לצאת אל הפועל, אם
תאשר מליאת האו״ם הצעה שתוגש ביזמה אמריקאית, אשר לפיה יקרא האו״ם
לשתי המעצמות להניח לארצות המרחב לפתור את בעיותיהן בינן לבין עצמן,
ללא התערבות זרה. גס גוש בנדונג וגם ישראל עשויים לתמוך בהצעה כזו.

• צפה להצעה הפגנתית חדשה של ד״ר נחום גולדמן:
נשיא התנועה הציונית ׳העולמית יציע כי המוסדות הלאומיים יקצו קרקע
מתקציב ההתישבות החדשה, יישבו עליה מ־ושב עובדים שיתופי חדש, אשר
כל חבריו יהיו ערבים ישראליים. גולדמן הציע תחילת כי במושב זה
ייושבו פליטים ערביים, אן צימצם את
תביעתו לאחר שהממשלה לא הסכימה
להחזרת פליטים ערביים ללא הסדר מוק־דם
עס מדינות ערב, בהצעתו המצומצמת,
יעמוד גולדמן על חשיבותו
התעמולתית של מיבצע זה בקרב העולם
והארצות הערביות.

• ד״ר וולטד איתן, מנהלו
הכללי של משרד החוץ, יוע־כד
סופית מתפקידו. ההחלטה יעל

כך נתקבלה על רקע פרשת מעצרו של

הנספח הישראלי במוסקבה אליהו חזן.
פירסוס הפרשה עוכב בתחילה יעד להתייעצות
שעמדה להיערך בניו־יורק בין
שרת החוץ לבין שגריר ישראל במוקבה,
אלוף יוסף אבידר. מבלי לקבל את
רשות גולדה מאיר, הזדרז איתן למסור
את הידיעה לפרסום, כינס לשם כן את
עתונאי תל־אביב, במאמץ לשבור את
חרם הכתבים הירושלמיים על משרד
החוץ. דבר זה נתן דחיפה אחרונה
להחלטת גולדה מאיר לסלק את איתן,
אחד משרידיה העיקריים של תקופת
שרת במשרדה.

ציר הרצוג ושגריר אכן

• מספר המומחים הישראליים
הפועלים ככורמה יצטמצם
כמידה ניכרת. הוברר כי, למרות

•יענקלה הוא פיקח
הצלחתם המקצועית, אין הכלכלה הבור־שלים
דווקא. באחד הימים הוזמן לביתו
מאית מוכנה לקלוט את המדריכים, בעיקר אלה. הפועלים בשטח החקלאי. לדבר
של שר־הדתות משה שפירא, כדי להכיר
זה אין, כנראה, מניעים מדיניים.
שם צעירה דתית מתל־אביב, רוקחת מוסמכת
ויפת־תואר. השידוך עם פנינה שחור
• אין כל סיכויים להסכם כרכר המיזוג כין חרות והציונים־
עלה יפה: הדצוג נשא אותה לאשר, לפני
הכלליים. ההצעה המחודשת לפתוח בשיחות, שבאה הפעם מסעם יושב־ראש
חמש שנים, הוליד שלוש ילדות חמודות.
הועד הפועל הציוני־כללי יוסף ספיר, בעוד שבשעתו הועלתה הצעה זו על־ידי
מנחם בגין, נתקבלה בקרירות על־ידי חרות, שאינה ששה עוד למיזוג,
אולם לשיאו הגיע בשנת תשי״ז. שרת י לאור ירידתם הכללית של הצ״כ.
סולק. ביג׳י רחש אי־אימון עמוק לכל אנשי
משרד־החוץ. אולם הרצוג, שהתמנה
• צפוי סיכסוד כין המפלגה הדתית לכין הרכ הראשי
בינתיים לראש מחלקת ארצות־הברית של
הספרדי יצחק נסים. עסקני המפלגה אינם רואים בעין יפה את ביקוריו
המשרד, משך את תשומת־ליבו. בימי מע־של
הרב במועצות הפועלים, טוענים כי ביקורים אלה מכשירים בעיני העולים
רכת־סיני הקים ביג׳י החולה משרד מיוחד,
שנקרא ״לשכת סיני״ ,לטיפול בכל הצד
החדשים מארצות המזרח את מעמדה של ההסתדרות ומחלישים את הסברתם
הדיפלומטי של המיבצע שעורר את זעם
העולם. המנהל: יעקוב הרצוג.
של העסקנים על אופיה הכופרני של ההסתדרות.
• תוכניות חגיגות העשור יצומצמו. הוברר כי התוכניות
שם לועזי מכוכד. הצלחתו של הצעיר
הראשונות שהוגשו מסתכמות בסכומים גזולים מדי, אשר ספק אם הוצאתם
שונא־הפרסומת (ששמו אינו מופיע גם כתוצדק
על־ידי מספר התיירים שיגיעו ארצה לחגיגות אלה. מצד שני, דרשו
יום בשום ספר של מי ומי) הפתיעה את
מפלגות הקואליציה בממשלה לצמצם את החגיגות לתקופת של כמה חודשים
ביג׳י. בישיבת הממשלה התפאר שגילה כובלבד,
מתון חשש שאם יימשכו עד לסוף השנה, יהיו קרובות מדי למועד
כב חדש. היה ברור כי הרצוג נועד לגדוהבחירות
וינוצלו על־ידי מפא״י לתעמולת־בחידות.
לות.
• אחדות־העכודה תפתח כמסע נגד השתלטות מפא״י על
בשבוע האחרון של תשי״ז נכנס לתוקפו
המינוי הדיפלומטי המוצלח ביותר של הלשכות
העכורה הכלליות. היא תטען כי נציגי מפא״י במנגנון הלשכות
שנה: יעקוב הרצוג בן ה־( 36 שהורשה במאינם
שומרים על העקרון של חלוקת עבודה צודקת, ונוהגים משוא־פנים לגבי
יוחד להמשיך לשאת את שמו הלועזי ה~
מקורביהם.
מכובד)
נתמנה לציר ישראל בוושינגטון, ליד
השגריר אבא אבן *.
• כל שותפיה של מפא״י כקואליציה הממשלתית יתאחדו,
כתכיעה לשתפם כמנגנון משרד החוץ. אחדות־היעבוחח, נופ׳ם,
בתפקיד זה יעמדו בפני הרצוג, בעל ההמפלגה
הדתית והפרונרסיבים יגישו תביעה תקיפה בענין זה.
גישה הדתית העמוקה והבלתי־תוקפנית,
שני תפקידים עיקריים: להיטיב את היחסים
0משה שרת לא יטול חלק מרכזי כמסע התעמולה החדש
עם צמרת הדת הנוצרית, לקשור יחסים טושל
מפא״י. לכתחילה, עמד מרכז מפא״י להעמיד את שרת בראש ־מסע
בים יותר בין המדינה והחוגים הדתיים ההסברתי
זה, שיהווה, למעשיה, פתיחה למערכת הבחירות לכנסת ׳־הרביעית:
קיצוניים של יהדות אמריקה.
אולם דויד בן־גוריון התנגד לכן, בטענה כי אדם המתנגד למדיניות הממשלה
* שאשתו, שושנה אמבש, היא אחות אשתו
של אלוף־משנה חיים הרצוג, אחי יעקוב.

אינו יכול להיות דוברה בשסח התעמולה.

במדינה נשק לוקש אינו מודה
הפרשה כולה נתגלתה במקרה. שוטרי
באר־שבע עצרו בידואי מן השבט של
סולימאן אל־הוזייל, החרימו אצלו אקדח
שהוחזק ללא רשיון. בחקירה, גילה הבידואי
כי קנה את האקדח מיהודי.
הבידואי נשאר במעצר, כשהחוקרים מנסים
להוציא ממנו ידיעות נוספות על מסחר
בלתי־חוקי בנשק. השמועה על הבידואי שנתפס
הגיעה גם לסוחר יהודי. הסוחר
ידע כי אם ימשיכו השוטרים בחקירת
העצור, קיים חשש רציני שתתגלה גם עיס־קת
נשק אחרת: ששה רובים שמכר לבידו־אים,
יחד עם אברהם (״לוקש״) גרוסבלאט,
תושב רמלה. את הרובים הביא לסוחרים
הזריזים קצין צה״ל.
הסוחר היהודי לא היסס, הקדים רפואה
למכה. הוא מיהר למשטרה, הודיע כי
ברצונו לספר את כל האמת ורק את האמת,
בקשר לעיסקות הנשק הידועות והבלתי־ידו־עות
לשלטונות. התמורה שדרש: הכרזתו
כעד המלך.
רכוש גנוס. לפני שמסר את העדות
דאג עד המלך לפרט נוסף. הוא הבריח
לחוץ־לארץ, בהסכמת המשטרה, את אשתו
ובתו. היה לו יסוד מספיק לעשות זאת, כי
שותפו לעסקים, לוקש מרמלה, לא היה
ידוע כאיש רך־לב כלל וכלל. לא היה ספק
כי לאחר שיוודע ללוקש על העדות שמסר
שותפו, ירצה להתנקם במשפחתו.
אברהם גרוטבלאט ,35 ,היה ידוע למשטרה
עוד לפני תחילת החקירה בענין הנשק.

הרשעתם של הקצין והבדואי, היתד תשובתו
של לוקש אחת :״אינני אשם.״
משטרה הקצין החסר
אחד הקצינים העליונים של משטרת ישראל,
שבלט בהעדרו בשורת מצחיות הכסף
שהיתר, תופשת את מקומותיה מדי בוקר
במשפט עמוס בן־גוריון נגד שורת הסת־נדבים,
היה סגן מפקח מחוזי יהושוע בן־
ארי. הוא היה עסוק בעבודתו כמפקד הנפה
הדרומית של מחוז תל־אביב.
בן־ארי (זילברקלנק) ,עלה מפולין בשנת
.1935 את דרכו בארץ החל כפועל־בנין
בחיפה, התגייס לאחר שנה למשטרה, שרת
כחוקר במשך תקופה ארוכה.
במרוצת השנים עלה השוטר זילברקלנק
בסולם הדרגות, התפרסם כאחד השוטרים
ההגונים והישרים ביותר. הוא לא הסתפק
בסרטים הנוספים ובכוכבים שעיטרו את
כתפיו, נרשם לאחר הקמת המדינה לפקולטה
למשפטים בתל־אביב.
בין שוטרי המחוז היו מספרים את הסיפור
הבא: יום אחד שמע בן־ארי שסגן
מפקד המחוז, יעקוב קנר, כינה אותו ״אד
אלפאבית.״ בן־ארי, שהיה נמוך בדרגה מ־קנר,
הודיע מיד לסגן מפקד המחוז שהוא
מבקש ממנו לא לבוא יותר לנפה הדרומית,
עליה פיקד בן־ארי .״אני עוד אוכיח לקנר
מי אנאלפאבית,״ נשבע בן־ארי, לפי הסיפור
שרוזח בין פיקודיו.
השבוע קיים בן־ארי את הבטחתו. חודשיים
אחרי שקיבל את תעודת־ההסמכה, נפרד
עורך הדין יהושע בן־ארי ממפקדו בעל ההשכלה
העממית, יעקב קנר, מונה לחונך
ראשי בקורם הקצינים הבכירים של משטרת
ישראל.

תערוכת בו ליס רבת־עניין סשכוז רבב

גוש־ אל־מרז
ף* ול טוב דומה לאשה צעירה; יש
*{//לו כל השיניים והוא נצמד היטב.״
באימרה קולעת זו הביע זקן שופטי התע־

מי בית לייסין ובית המלין בתל־אביב, חיכו
למבקרים רבבות בולים טובים, מתחת למסגרות
זכוכית, ותחת פיקוחה של כיתת

המודיע שהודיוו

קצין בף ארי
עורך־הדין לא בא למשפט
גרוסבלאט, גבר גבוה בעל מבנה גוף צנום,
פנים עגולים ושער בלונדי, עלה לארץ־ישראל
מפולין יחד עם צבא הגנראל אנדרם, החל
מיד לעסוק בעסקים בלתי־כשרים. במשך
הזמן, הפך גרוסבלאט אחד מגדולי הסוחרים
ברכוש גנוב, ארגן סביבו כנופיה שלמה
על אנשי העולם התחתון, קבע את מקום
משכנו ברמלה, החיו לתכנן את פעולותיו
ממרכז זה לכל רחבי הארץ.
גרוסבלאט היה המתח•ך בעיסקת הנשק
בין הסוחר היהודי ואותו קצין צד,״ל, לבין
הבימאים, שקנו את הנשק.
עשר שנות מאסר. עדותו של עד
המלך הכשירה את הקרקע לפעולה משפטית.
הבידואי הקונה והקצין המוכר הובאו מיד
למשפט, הורשעו בדין, נידונו לעשר שנות
מאסר כל אחד• פסקי־הדין, הבהילו את
גרוסבלאט. לאחר ששוחרר בערבות, טענה
השבוע המשטרה, הוא ניסה לברוח מן
הארץ במהירות ובחשאי, ובכל הדרכים האפשריות.
השבוע,
לאחר שנעצר שוב, הובא גרוס־בלאט
לדין בבית־המשפט המחוזי בתל-
אביב, בפני הנשיא־התורן מרדכי קנת. עם
או בלי עדותו של עד המלך, עם או בלי

לא בכל יום מזדמנת לאהרון אנקתה,
בעל מועדון־קלפים על גג אחד הבתים
ברחוב אלנבי בתל־אביב, הצעה מסחרית
כמו זו שהובאה אליו על־ידי דב (״בנו״)
צימנס .״אם תכניס אותי כשותף בעסק
שלך, אני מבטיח לך שנוכל לערוך כאן
משחקי־גורל מכניסים,״ אמר בנו לאנקתה
בבטחון רב.
אנקתה היה מעונין מאד. עד לאותו יום
היה צריך להצטמצם בניהול משחקי קלפים
שהכנסותיהם מצומצמות ביותר. הוא חשש
לנהל משחקי קוביה, רולס או בקארא,
מחשש ־ המשטרה .״קיבלתי הבטחות מפורשות
משמילגובסקי ומפאר* שהמשטרה לא
תפריע לעסק שלנו. באתי אליהם ואמרתי
להם שאין לי מה לאכול. הם הבטיחו לי,״
הסביר בנו.
עשרים אחוז מהדיווח. אנקתה לא
התענין לדעת מדוע קיבל בנו הבטחות
בלתי־חוקיות כאלה מקציני משטרה. הוא
הכיר את בנו עוד מהזמן בו היה בעל בית-
קפה קטן על שפת הים ביפו, ידע כי בנו
מקיים קשרים טובים עם משטרת תל־אביב,
מוסר לה ידיעות בקביעות.
ההסכם היה פשוט מאד: תמורת הבטחותיהם
המפורשות של שמילגובסקי ופאר, כדבריו
של בנו, קיבל השותף החדש ס/ס 20 מן
ההכנסות של המועדון, אשר עשרות לקוחות
חדשים תפסו בו את מקומותיהם ליד שולחן
משחקי הגורל. לא תמיד השתת השותפים
החדשים בעת חלוקת הרתחים. אולם בנו,
שהיה ממונה על פתיחת הדלת וסגירתה, בהתאם
לסימנים מוסכמים הידועים רק ללקוחות
הקבועים, שמר את כעסו בקרבו.
באחד הלילות, ללא אזהרה מוקדמת, פתח
בנו את הדלת למשטרה. בפתח ניצבו אנשי
המדור הפלילי, שעצרו ששה מתוך 30
הלקוחות שהיו במועדון .״עצרו את זה ואת
זה ואת ז ה הורה בנו לשוטרים, לתדהמתו
של שותפו, שנעצר גם הוא באותה
הזדמנות.
אולם העצורים לא חיכו זמן רב לנקמה.
בעדויות שמסרו השבוע בתיק החקירה, העידו
כולם כאחד כי בנו הוא האיש שפיתה
אותם לשחק במשחקי־גורל, בהבטיחו להם
אישית את חסינות המשטרה. כאשר יתברר
המשפט, והמשטרה תודיע, אם תודיע, כי
בנו הוא מודיע, יצטרכו נאור ופאר להסביר
היכן גבול סמכותו של מודיע: האם מותר
(המשך בעמוד )13

•שר לבול

לשמירת בטחונה וסדריה של התערוכה גויים מנגנון מיוחד 1
של סדרנים ובלשים. הבלשים לבשו בגדים אזרחיים ופוזרו
באולמות; הסדרנים הולבשו במדים מיוחדים: חולצה כחולה כהה וכובע משולש ירוק עם
סמל מבריק. לפני פתיחת התערוכה נראים הסדרנים כשהם רוכשים לעצמם את צמדות תביל.

רוכה תביל, אשר זיגפריד בן ה־ >80 את
דעתו על תחביבו העיקרי שעסק בו שנים.
כשנפתחה השבוע תערוכת הבולים באול־

משטרה מיוחדת, בתוספת עשרות סדרניש
ובלשים שפקחו־עין על המוצגים היקרים.
הקמת התערוכה, תיכנונה והוצאתה לפועל׳
היו מיבצע עצום. המארגנים היו צרי כים
להתגבר לא רק על תקציב קטן של
300 אלף ל״י, אלא גם על עשרות כללים ותקנות׳
הוראות וחוקים, פרי המסורת הארוכה
של התאחדות אספני הבולים הבינלאומית
(פי״פ) .מסורת זו דרשה רמה מקצועית
גבוהה מן האוספים המוצגים, ברירה
קפדנית של המציגים׳ שיפוט מעולה, והשגחה
על אלף הכללים של תחביב איסוף־
הבולים, שהוא אחד התחביבים הקלים ביותר
בעולם, רק למראית־עין.
על קירות שני הבתים המפוארים בצפון ,
תל־אביב היו מוצגים לראווה 529 אוספים
שלמים או תלקי־אוספים של אספנים פרטיים
מכל חלקי תבל, תצוגות רשמיות של
שירותי דואר ממשלתיים מ־ 30 ארצות שו^ -
נות, ואחד־עשר אוספים מיוחדים במחלקת
הכבוד של התערוכה.
לא פחות מ־ 49 אספנים מישראל הורשו
להציג את אוספיהם בתערוכה. למרות הברירה
הקפדנית, והתקנות הקובעות כי רק
מי שכבר זכה במדלית כסף לפחות, בתערוכה
לאומית, יכול להציג בתערוכה בינלאומית׳
תפסו האספנים הישראליים מקום־כבוד
בתערוכה.
אולם מרבית האוספים מישראל לא היו
של בולי־ישראל דווקא. בזמן שאספנים ישראליים
כמו מוריץ שלזינגר הציגו ״דפים
נבחרים מתוך בולים קלאסיים של אירופה,״
יעקוב זגהה את ״סוריה והלבנון״ ,לודביג
רויהר את ״האוסף המפורט של בוסניה
והרצגובינה״׳ הציגו האספן השוויצי בני
גוגנהים את ״בולי ארץ הקודש״ ,סול מ ד
מאן מארצות־הברית את ״קדומים ארץ־יש־ראליים,״
והרי אונגר מארצות־הברית את
״האוסף המפורט של מדינת ישראל.״

* אריה נאור (שמילגובסקי) ,ראש הענף
הפלילי במחוז תל־אביב. דוד פאר, ראש
מדור הבילוש במחוז.

מיסטר פטמס
דהר. הדואר הישראלי, נוטל

את התערוכה. הוא תופס את
ן 19 3
מקומו לאחר חבריו, התורכי והפלשתינאיו

ך* חדר ם ג*ר, ליד שולחן דיונים גדול,
ישבו 20 השופטים, שמתפקידם להחליט
בשאלה: מיהו בעל האוסף הטוב ביותר

סבגן ריס, הראתה התפתחות הרואר

לדוקטור בורג
בתערוכה, ומי הם בעלי האוספים ד,מענ־יינים
ביותר והמושכים ביותר את העין?
למי שאינו אספן, נשמעות שתי שאלות

שופטים. פרשני המלה הכתובה הסבירו כי
הכוונה לארץ מגוריהם. ספקנים הביעו את
הדעה כי הכתנה היא לפירוש המדויק של

מושלם־כמעט של ״דת בבולים״ ,בצד אוסף
שני על הנושא ״אמריקה היפה״ ,גם הוא
של ספלמן.
מרבית האוספים בתביל מאורגנים וערוכים
בהתאם לנושא מרכזי. הנושאים מגוונים
ביותר: מוסיקאים בבולים, מפות על בולים,
בולי־ספורט, חותמות מיוחדות׳ אוסף טעויות,
בולים חתומים בחותמת יום ראשון
מכל מדינות העולם, נשיאים, ראשי ממשלות.
הגברת ביאטרים בס מארצות־הברית, למשל,
מציגה ״סוסים מכל העולם״ .מן האוסף
מסתבר שהסוסים היו תמיד נושא
חביב על ציירי הבולים בעולם. אך מרוב
סוסים לא הצליחה הגברת בם להשתלט על
הנושא. היא החליטה להתרכז בעיקר על
תקופה שבין המאה ה־ 19 לבין שנת ,1956
עם ״דגש מיוחד על התקופה עד 1925״ .כנראה
שמאז 1925 תפסו מכונות משוכללות
יותר את מקומו של הסום האביר על הבול
הקטן.
ליד אוספים המוקדשים לטלפון, מועדוני
רוטארי, הקשר החשמלי בבולים, התפתחות
שירותי הדואר והבזק׳ נפגעי הנאצים, התנ״ו
ו״המושבות הבריטיות: במצב בלתי משומש״
,בולטים האוספים המוקדשים למחקר
שירותי הדואר בארץ־ישראל, מאז הקמתם
ועד תערוכת תביל.

טול עבדי 0־1909
^ ין כמעט מדינה בעולם ששירותי ה־

הנושא: הנשיא

אחת השיטות הנוקובלות ביותר בין אספני הבולים
׳היא שיטת הנושאים. בתמונה נראה עמוד אחד מתוך
אלבום בולים, אסוף בשיטה זו. האספן הרי אונגר מארצות־הברית הדפיס לעצמו דפים
מצוירים, הכוללים טקסט על נושא הבול. האוסף כולל גם את בול הנשיא וויצמן,

אלה כפילפולי־סרק. המבקר הממוצע מסתחרר
משלל פיסות־הנייר כבר בראשית צעדיו
באולם הראשון מתוך עשרת האולמות הענקיים.
בתנאים אלה, קשה לו להבדיל בין
״טוב״ לבין סתם ״מעניין״ .רק אלה שה־בולים
מהחיים נושא מרכזי בחייהם יכולים
לקבוע ולשפוט.
אולם תקנות השיפוט אינן משאירות את
הקביעה לראות־עיניהם הבלתי־מרוסנת של
השופטים. הן קובעות כי השופטים יחלקו
את הנקודות לאוספים, ימיינו אותם ויזכו
אותם בפרסים הגדולים והקטנים לפי תכונות
בולאיות ברורות: איכות הבולים, מידת
הנדירות של הבולים, סידור האוסף, הרושם
הכללי מן האוסף, בקיאותו של האספן,
הכתובות, הנושא ומידת פיתוחו של הנושא.
פרט מעניין בהרכב השופטים: תקנון
פי״פ קובע כי חבר השופטים לתערוכה
י בינלאומית יורכב מ־ 15 חברים לפחות, שרובם
צריכים להשתייך ללאומיות שונה מזו
של הארץ המארגנת את התערוכה. כשהורכב
חבר־שופטי תכיל, התעוררה באורח טבעי
השאלה למה מכוזנת ״לאומיותם״ של ה
לאום,
משמע שאין לבחור יהודים, פרט לתושבי
ישראל.
הבעיה נפתרה לגמרי במקרה: אף יהודי
מחוץ למדינת ישראל לא נבחר לכהן בחברי,שופטים,
המהווה גלריה מיוחדת במינה של
אספני בולים וותיקים מכל קצות העולם.
בצד סיר ג׳ון ווילסון, שומר האוסף המלכותי
של בית המלוכד, הבריטי׳ שהוא אוסף
הבולים הגדול והמושלם ביותר בעולם, יושבים
ד,בארון בוראם־פליו חוסר,־מריה מספרד,
לואיס שרנק מהונגאריה והארי לינדקודיסט
מארצות־הברית, הידוע בכינויו ״מיסטר
סטמפ״ (״מר בול״) ושהוא גם בעליו ועורכו
של שבועון בולאים.

עד הסוס
ך* דרך כלל מהתה תחביב איסוף־ד,בולים
פורקן לעיסוקיו הרגילים של האספן.
לפעמים האוסף רק משלים את העיסוקים
האחרים. כך, למשל, מציג איש הדת האמריקאי
הקארדינאל פראנסיס ספלמן אוסף

דואר גרמני בירושלים

גלויה שנשלחה מירושלים לאירופה,
נושאת בול דואר גרמני, בחותמת
ירושלים״ (ימין) .זהו אחד המוצגים באוסף בולי ששת שירותי הדואר בזמן התורכים.

דואר שלה היו כה מסובכים ומסועפים,
כמו אלה שהיו בארץ־ישראל בשנים שלפני
מלחמת העולם הראשונה, בשלוט השולטן
התורכי עבד אל־חמיד.
פרט לדואר התורכי שפעל במדינה, פעלו
בתוכה גם דואר אוסטרי, גרמני, אנגלי, איטלקי,
צרפתי ורוסי. השיטה היתד, פשוטה:
כל מדינה, שקיבלה היתר לכך מהשלטונות
התורכיים׳ פתחה בית־דואר משלה. היא גבתה
מהלקוחות את דמי השירות המקובלים
בארצה, מכרה להם את בוליה, החתימה את
צרורות הדואר בחותמותיה ושלחה אותם ל־מוענים
בכל חלקי העולם.
ההתחרות היתה גדולה. כל בית־דואר
רצה להתחבב על לקוחותיו, שרובם ככולם
היו יהודים. הדואר האוסטרי, למשל, הכריז
כי יקבל מכתבים למשלוח בתוך המדינה בחינם,
אם ישתמשו בשירותיו למשלוח למדינות
אחרות. הדואר הרוסי מינה מנהל יהודי,
כדי למשוך לקוחות.
נוכח כל אלה יצא הדואר התורכי למערכה.
מוצגי תביל מעידים כי בשנת 1914
הוכנסה לשימוש חותמת דואר־תורכי בעברית.
סול רוזמן מארצות־הברית, המציג אוסף
מושלם של בולים וחותמות מששת בתי
הדואר השונים שפעלו אז, הסביר כי צעד
זה היחיד, ג׳סטה מיוחדת במינה, לאור העובדה
שבכל ימי שלטון המנדט הבריטי לא
היתד, אפילו חותמת אחת בעברית.
פרט מענין מתגלה במסגרת׳ בה מציג סול
רוזמן את בול פתח־תקווה, שהוצא על־ידי
הדואר האוסטרי בשנת .1909 היוזמה להוצאת
הבול באה מוזעד המושבה, שהתקשר
עם הנהלת הדואר האוסטרי, הציע לה הדפסת
בול מיוחד בעברית תמורת הברה רשמית
בדואר האוסטרי בתחומי המושבה.
החוזה נחתם והמושבה הדפיסה בול
מלבני, שנשא עליו את הכותרת ״פתח־תקווה״
ואת הערך 14 פארא, בספרות ואותיות
עבריות. הציור על הבול היה עץ
תפוחי־זהב מבשיל־פרי, ומחרשה נעוצה בשדה
שמסביב. עד לכיבוש הבריטי השתמשו

ן, הדוור התורכי בלבושו המי
1 9 0 0יוחד, כפי שהצטייר בדמיו!
ציירי התערוכה, מוצג באולם השירות הבולאי.
תושבי פתח־תקווה בבול שלהם בכל דברי
הדואר ששלחו בארץ ומחוצה ליי•

השגריר הקטן

וספים אחרים מציגים את ההת־פתחות
לאחר הכרזת המנדט הבריטי.
ההוצאות הבולאיות היו זעומות מאד, מאחר
ושלטונות הדואר הבריטי לא היו מעונינים
בהגדלת המבחר הבולאי של בולי ארץ׳
ישראל. הם הסתפקו בהוצאת מספר הסדרות
ההכרחי לפעולה תקינה של שירותי הדואר,
בערכים המתאימים.
משום כך, כנראה, אין כמעט שום אס־פנים
המציגים בתביל אוספים של בולי
המנדט. המוצגים היחידים בשטח זה הם
התצוגה ״מחקר בבול הכחול בן 1גרוש״,
של הגברת ג׳ני אהרליך מישראל, העוסקת
באוסף בולים בעלי טעויות ופרטים־מיוחדים.
לעומת זאת, מוצגת שורה ארוכה של
אוספים, המוכיחה על ההתעניינות המרובה
בבולי מדינת ישראל. לוחות־תצוגד, רבים
מציגים את בולי הקרן הקיימת לישראל שד,יו
בשימוש בתקופת התוהו ובוהו מלפני
הכרזת המדינה, את בולי דואר עברי,
שהודפסו עוד לפני שהוחלט על שמה של
המדינה החדשה, ואת בולי דואר ישראל,
שיצאו מאז אוגוסט 1948 ועד היום.
גם החותמות של תקופה זו זכו לענין
מיוחד. בולטות ביניהן חותמת ״צפת במצור״
,חותמת ״הגליל המערבי המנותק״
והחותמת ״דרך הים״ ,שהוטבעה על צרורות
הדואר שנשלחו מנהריה, בזמן הקרב על
עכו והגליל המערבי.
סיכם שר הדואר, ד״ר יוסף בורג :״הבול
הוא השגריר הקטן ביותר״ .דעה זו מתורגמת
בידי פקידיו, אנשי השרות הבולאי, באופן
מעשי ביותר: ההוצאות הרבות והמגוזנות של
בולי ישראל, מעידות על כך.
הבול הישראלי תפש את מקומו בשורה
הראשונה של בולי העולם, תוך זמן קצר
מאד. חיצוניותו היפה ונדירותו, היקנו לו
מעמד מכובד. והראיה, האוספים הישראליים
הרבים של אספני חוץ־לארץ, יהודים ושאינם
יהודים.
מבחינה זו היתד, תערוכת תביל הכרה
בינלאומית מעשית בחשיבותם של מדינת
ישראל והבול הישראלי בעולם הבולים כולו.

דואר אוסטרי בטוח־תקווה
(שמאל).

הכתובת יעל

המעטפה:

״אברהם

הולד,

פועל,

בן־שמן,

יערות

הרצל״.

דליי

הרי שיטה חדשה ונוחה
להשמדת זבובים ויתושים.
לחיצה על כפתור הפחית
ממלאה את חלל החדר ברסם
שלטוקם המשמיד מיד את
המזיקים.

§ ( 09 2( ₪זאר 1 0 1ל
מרוכז -שוו ה 7כ חיו ת
פרסום טל־אריאלי

בריאות

דוד טופל ובניו
תל־אביב,

רחוב

אחד־העם

5673

דשן

ונשימה מך ע1נת
בעזרת

תמיסה אנטיביוטית לשטיפת הפה

מברך את כל קרוביו, ידידיו ולקוחותיו

בשנהז וו בהומוצלחת

5101x111 110^ 3811ס 111>1ת .4

עם טירוטריצין

אגדת

המילורה חברת ה שיט הישראלית

העמ מי
ה עו ל ם הז ה 1042

במדינה
(המשך נזעמוד )10
לו לפתות אנשים לעבור על החוק, כדי
שיוכל למסור אותם למשטרה?
קרקעות חלקת הכהן הגדור
האדם המושמץ ביותר בעיתוני־הערב בשבוע
שעבר היה, ללא ספק, ח״כ מפא״י
דויד הכהן, בשל הכרזותיו על עתיד הידידות
בין ישראל וצרפת. לפחות במקום אחד
בארץ קראו התושבים את ההשמצות בהנאה.
היו אלה בני בנימינה.
במושבת הבארון הוותיקה (נוסדה ב־)1922
והמשגשגת׳ לא הרחק מזכרון־יעקב, השם
״הכהן״ הוא שם־דבר. המשפחה היתה בין
מייסדי המקום והאב, מרדכי, עסקן ציבורי
בעל־שם, נמנה גם על מייסדי תל־אביב.
הבנים שמעון והלל טיפחו את המשק,
הפכוהו לאחד העשירים במקום, בעוד שהבן
השלישי, דויד, הלך בעקבות אביו בשדות
הפוליטיקה.
מלחמת״החלוקה. מאז יומה הראשון,
היתד, המושבה נתונה לפיקוחם המתמיד של
פקידי הבאתן. הם יעצו מה לטעת׳ כמה
ואיפה לשווק, התערבו בענינים פרטיים של
התושבים. לוותיקי המתיישבים זכורה עדיין
מלחמת הפרדסים, מלפני שני דורות.
אז ניטעו לראשונה פרדסים במושבה. הפקידים
דרשו לעקור את הפרדסים, להתרכז
בגידול כרמים ומטעי זיתים. לדעת פיק״א
היתד, הפרדסנות ענף בלתי־יציב וחסר־עתיד.
איכרים רבים לא יכלו לשאת את ההתערבות,
עזבו את המקום. משפחת הכהן לא
התיאשה.
עם חיסול ענייני פיק״א בישראל, לפני
שלושה חודשים, מסר אברהם הדם, מנהלה
האחרון של פיק״א בארץ, לאירגון איכרי
בנימינה, הודעה מחשמלת: פיק״א תחלק
חינם 300 דונם אדמה, בין בני האיכרים
חסרי־הקרקע.
הנהלת איכרי בנימינה נתבקשה על־ידי
הדס להגיש את המלצותיה לחלוקת הקרקע.
אך העניין נסחב, מבלי שהנהלת האיכרים
תצליח ליישב את מלחמת־החלוקה. העניין
הועבר להכרעתה של התאחדות האיכרים הימנית,
אשר אגודת איכרי בנימינה כפופה
לה. לפני שלושה חודשים הגישה התאחדות
את מסקנותיה להדם. הוא לא התחשב
בהן, פעל כראות עיניו.
לטיפונדיה נכבדה. אחד הנהנים מהחלוקה
היה גדעון הכהן, בנו של הלל. הוא
קיבל את החלקה הטובה ביותר: עשרה
דונם ליד הכביש המוביל לחיפה. ברשימת
מקבלי הקרקעות הופיע גם המהנדס החיפאי
ווטסון, אדם אשר בני המושבה לא ראוהו
מעולם. גם ח״כ דויד הכהן זכה בחלקה
דומה, למרות שאינו תושב בנימינה ומעולם
לא עסק בחקלאות.
שלוש החלקות ניצבו במקביל, יצרו גוש
פורה של 30 דונם, סניף חדש של הלטיפוג־דיה
הכוהנית הנכבדה של קרוב ל־ 250 דונם.
שאר התושבים קיבלו חלקות זעירות של
ארבעה עד שבעה דונם, רובן אי־שם מעבר

לוואדי. בני־איכרים וזתיקים וחסרי־קרקע הוצאו
מהרשימה. שניים שלא נמצאו ראויים
על־ידי הדס לקבל אף שעל אחד היו משה
הופמן, נכה מיבצע סיני, ומאיר כהן, נכד,
מלחמת העצמאות.
המושבה הפכה למרקחה, האשמות הדדיות
צמחו כמו פטריות אחרי מבול. הלל הכהן׳
האיכר החסון בעל מבנה הענק, שמר
על שלידתו. בפיו היתד, תשובה לכל מותחי
הביקורת :״פיק״א מעולם לא התחשבה בדעותינו,
ולא היתה לי כל השפעה על החלטתה.
אני עצמי אמרתי בוזעד שלבני גדעון
לא מגיעה אדמה. אבל אם נותנים לנו
— אנחנו לוקחים.״
וכך, בה בשעה שח״כ הכהן הסעיר את
הציבור בהכרזותיו הפוליטיות, בקע להב
מחרשתו של אחיו הלל את אדמותיה החדשות
של המשפחה. הלל חרש תלם רחב,
לאורך חלקות דויד, גדעון והמהנדס ווטסון.

מיעוטים
מ רוצה לגרש
מוסה סלמה אל גורען, בדואי משבט
אבו־עירבה שליד באר־שבע, ביקר כבר פעמיים
בבית־הדין הגבוה לצדק בירושלים.
הבקשה שהביא לשם, באמצעות עורך־דינו
חיים קאזים, היתד, צנועה מאד :״אל תגרשו
אותי מישראל!״
בפעם הראשונה בא מוסה סלמה לבית־הדין
הגבוה לצדק בחודש יוני. עוף השמים
הוליך את הקול :״משטרת באר־שבע רוצת
לגרש את מוסת סלמה. הקצין אומר שהוא
מסתנן.״
בבית־המשפט היתממו הקצינים, ובראשם
לוי אברהמי, מפקד מחוז ירושלים, נגדו
הוגש הצו :״מי רוצה לגרש את מוסד,
סלמה? אנחנו לא נגרש אותו.״
אם אין כודנת גירוש, אין צו. קאזיס ביטל
את הבקשה, מוסד, סלמה חזר לשבטו.
ושוב: מדוע? הקצין שבא לשבט
אבו־עירבה לא ידע על הבטחות הקצינים
בירושלים. הוא ציודה ״על מוסה סלמה לבוא
אתו, הובילו אל הגבול, החתים אותו
על נייר שהבדואי האנלפבית לא הבין מה
תוכנו.
כאשר נעלם הקצין באופק, חזר מוסה לשבטו
.״אני לא מסתנן; נולדתי כאן, התחתנתי
כאן וילדי כאן. מדוע מגרשים
אותי?״
על שאלה זו יאלצו הפעם להשיב אותם
הקצינים, שהבטיחו לא לגרש את מוסד.
סלמה. השבוע הגיש עורך־הדין קאזיס
בקשה חדשה לבית־הדין הגבוה לצדק: שיבואו
הקצינים וינמקו מדוע יגרשו את
מוסד, סלמה אל־גורען.

דרכי חיים
טיבול בהל
לפני חודש, בשעות המוקדמות של אחד
הערבים, זכה ישראל יבלין, תושב רמת־עמידר
ברמת־גן, לביקור מוזר. גיסו שמואל
שטינברג ,28 ,וחברו יחזקאל איינשטין,30 ,

מה שבטוח -אי 11ו בטוח !

ממציאי גלויית־כרכה מקורית זו של תשי״ח לא היו בטוחים
בכוח איחוליהם. אף שכליכם פעמה התקווה העזה לשלום, לא
האמינו בל־־כו בהגשמתה. לבן ציירו ליד איחולי־השלום תמונה
של חיילים מסתערים, ליד טאנק ומטוסים הזונקים לעבר האדיב.

למי שדם ־ לתתד *

שתי עקרות־בית אלה חלבו לתומן ברחוב דיזנגוף, תל־אביב, באשר
נתקלו באמבולנס של מגן־דוד־אדום, ועליו כרזות המבקשות מאזרחים
לתרום דם לבנק־הדם. רגינה וינברג 36 ימיו, היתה התורמת הראשונה.
אחריה נכנסה חנה קינפלר 66 שמאל. אחרי התרומה כובדו
השתיים במשקה ועוגה, המשיכו בדרבן לעשות קניות בחנויות העיר.

מתנדב תורם דם, שעה שבפתח האמבולנס עומדים מתנדבים אחרים
בתור. מיכצע זה, שבוצע על ידי מגן־דוד־אדום בשיתוף עם לשכת ה מסחר
הצעירה, היה רק מיבצע ניסיוני, הקדמה למיבצע מקיף יותר,
אשר יבטיח לכנק־הדם מלאי של הנוזל החיוני להצלת חיי חולים רכים.
פרצו לביתו בכעס :״למה שלחת את אשתך
לבית־משוגעים?״
יבלין נבהל מאד. מאז התחתן פקדו הצרות
את משפחתו. אשתו רחל היתה נתקפת מדי
שנה במחלת עצבים קשה, והוא היה נאלץ
להכניסה, לפי פקודת הרופא, למוסד מתאים;
עד להחלמתה. אחיה שמואל, חלק על
הפרוצדורה הרפואית.
״אחותי אינה משוגעת. מה אתה רוצה
ממנה? מדוע אתה מכנים אותה לבית־המשוגעים
בכל שנה?״ צעק עתה הגיס.
וכדי לרפא את יבלין ממנהגו, החל מכה
אותו נמרצות. החבר שבא אתו לא עמד מן
הצד. גם הוא נתן ליבלין טיפול בהלם.
המשטרה שהוזעקה למקום, עצרה את התוקפים.
יבלין הועבר לטיפול רפואי מוסמך
יותר.
שבוע השתלמות. בפני השופט יוסף
מגורי־הכהן חזרו התוקפים על הנחותיהם הרפואיות
:״יבלין מתעלל באחותי!״ הצהיר
שטינברג .״הוא מכניס אותה לבית־משוגעים
ללא כל סיבה. בכל שנה הוא מכנים אוחד,
והיא תמיד שפויה.״
התובע, סמל המשטרה אריה קוברסקי,
לא התענין בדיאגנוזה שנתן התוקף לאחותו.
בשבילו ובשביל השופט הספיקה העובדה בי
יבלין נזקק לטיפול רפואי בעצמו, לאחר
ההתקפה עליו.
כמו כל רופא העוסק במקצועו ללא רשיון,
הורשעו התוקפים על־ידי השופט: שטינברג
נדון לשלושה חודשים מאסר־על־תנאי ואייג־שטין
ל־ 40ל״י קנס או שבוע ימים מאסר,
אותו יוכל לנצל להשתלמות יסודית יותר
במדע הרפואה.

פשעים!
כל התחלה קשה
אריה עובדיה סיים את עבודתו כסבל בשוק
הירקות הסיטוני של תל־אביר עייף
•ומה
ומנומנם, עלה הסבל הצעיר י׳

השניה של בנין השוק. עינו נתקלה בחלון
הזכוכית של המסעדה. מאות פעמים
חלף הסבל הגבוה והצמוק על פני חלון
זה, מבלי שהוא יעורר בו כל מחשבה
בלתי־כשרה. הפעם דחף אותו יצר אפל לחרוג
מן ד,שיגרה.
עובדיה נטל לבנה, ניפץ את החלון וחדר
פנימה. הוא אסף 136 קופסות סיגריות —
ולא ידע מה לעשות הלאה. היתר, זו הפעם
הראשונה שפרץ למקום כדי לגנוב, ופחד
נורא תקף אותו.
ברגע זה נתקל מבטו בבקבוק קוניאק
מלא. הוא הצמידו לשפתיו, שאב ממנו עידוד
מלוא פיו. מלא ביטחון וכור,ל. ארז
הפורץ הטירון את שללו הזעום בשק, יצא
לרחוב.
כעבור שעה קלה נעצר עובדיה, כשניגש
למכור את הסיגריות לקיוסקאי בשוק הירקות
הישן. ריח הכוהל שנדף מפיו הוא
שהסגירו לאיש החוק. האשמה שנרשמה
נגדו היתה כפולה: גניבה ושיכרות.
עדות הקרב על הקברות
בין רבבות הדונאמים ואלפי הבתים, שעברו
עם תום מלחמת העצמאות לבעלות
האפוטרופוס על נכסי נפקדים, הועברו לרשותו
גם 81 דונמים שהיו בימי המנדאט
בית־ד,קברות המוסלמי באבו־כביר, ששימש
את תושבי יפו והסביבה.
בעליו של רכוש זה לא היו נפקדים.
בית־הקברות היה שייך לוואקף, ועד העדה
המוסלמית היפואית שרכש את השטח בשנת
,1941 בעזרת מגבית מיוחדת בארץ
ובחוץ־לארץ. הנציב העליון הבריטי פקד
אז על שחרור השטח ממיסים, והכיר בו
רשמית כבית־הקברות של העדה.
כשהופקע השטח בידי האפוטרופוס, אחרי
(המשך בעמוד <14

במדינה
(המשך נזענזוד )13
כיבוש יפו, החלו זקני העדה לטפל בשחרורו
והעברתו לבעלותם מחדש. הם פנו
לנשיא המדינה, לרבנים הראשיים, לשרים
ולחברי כנסת, העלו חרם בידם.
חיילים מצריים. בעת מיבצע סיני,
חל מפנה לטובה. קציני צה״ל קראו לזקני
העדה, ביקשו מהם לקבור חיילים
מצריים בשטח בית־הקברות, שהסוכנות כבר
הספיקה להקים עליו עשרות מבנים וש־אלמונים
פרקו את מצבותיו וגדרותיו.
זקני העדה גמלו לחיילים המצריים את
החסד האחרון. כשסיימו את קבורתם, פנו
בשנית אל משרדי הממשלה .״מדוע לא
יחזירו לנו את הבעלות על קברות המוסלמים?״
שאל מזכיר העדה המוסלמית
סעיד אל־חבב :״לא יתכן שכל אחד יוכל
לעשות בקברות ככל העולה על רוחו.״
בעמדת המוסדות חלה בינתים תזוזה
לטובה. לאחר שקודם לכן הסכימו להקצות
רק 16 דונאם מהשטח לקברות, הסכימו
עכשיו להקצות 40 דונאם. אולם הזקנים
לא וותרו, דרשו את השטח כולו.

דרכי אדם
דימה בת הכפר

אולבויות לאנגלית
ללימוד מרוכז ( 2שעות ביום)
נפתחות בבית־הספר לשפות
״קדימה״ ,ב ך יהודה ,74ת״א
למבוגרים ולתלמידי בתיה״ם
התיכוניים מכל הדרגות —
(שיחה, כתיב, דקדוק, סגנון
וכר)
וכן: קורסים לעברית, אנגלית
וצרפתית למבוגרים (מתחי לים
ומתקדמים).
קורסים לאנגלית לתלמידי ג׳,
ד /ה׳ ,ר, ז ,,ח׳ יסודיות> ה׳
ר, ז׳ תיכוניות לפי שיטה
קלה.
פרטיםוהרשמה: מ־9־12
לפניה״צ — 3־ 9בערב (פרט
ליום ר).

7כ ל תחרות
בשיא המהירות

אופני
חרש

הפלדה
אופן

רק אצלנו תמצא את אשרך

״הדרך

לאושר״

שיטה אמריקאית חדשה, בלי
דמי שדכנות. משרד שידוכים
חדש המתנהל בסודיות מוחלטת,
לפי השיטות החדישות אשר
הונהגו בארה״ב. מחלקה מיוחדת
להתכתבות למטרת ני שואין
עם מועמדיס/ות בארה״ב,
פנה אלינו עוד היום לפי
הכתובת ת.ד , 12015 .ת״א,
ותקבל פרוספקט מלא בצרוף
כתובתנו.

האוטובוס לתל־אביב נע קדימה. יהודית
פורת, בת כפר ויתקין, נופפה לידידה, פנתה
חזרה בכביש המוביל אל הכפר. השעה
היתה רק שמונה וחצי במוצאי־שבת האחרון,
ולא היתה כל סיבה לצעירה השחרחורת
למהר. היא פסעה הביתה בצעדים
מדודים, שקועה בהרהורים שלוזים.
לפתע נעורה ממחשבותיה. מישהו הגיח
מאחוריה באפילה, כרך את זרועו סביב
צוזארה וניסה להשכיבה ארצה. תחילה חשבה
דיטה, כפי שקוראים לה ידידיה, כי
מישהו מחבריה מנסה להבהילה. אולם במהרה
הבינה כי היתר, זאת התנפלות רצינית,
לא בדיחה.
בת הכפר הצעירה ( )23 והמוצקה לא איבדה
את שלוותה. בתנועת־ג׳ודו זריזה השתחררה
מחיבוק־הדוב, פנתה אחורה לראות
את מתקיפה. לפניה עמד גבר נמוך, רזה
במקצת, בעל פנים שחורות. הוא לא עשה
רושם מסוכן במיוחד. אולם בידו אחז סכין
שלופה.
בחורות רבות היו מתעלפות במקום. לא
דיטה. בשלווה עילאית הסירה את משקפיה,
הכניסה אותם בזהירות לכיסה, וניגשה להיאבק
עם המתקיף. הגבר הצליח לתפוס
אותה מחדש, ניסה לגרור אותה לכיוזן
חלקת־תירס סמוכה. בתיגרה נפצעו אצבעותיה
של דיטה מלהב הפגיון. אולם גם
התוקף קיבל את שלו: אחת מאצבעותיו
נתפסה בין שיני הבחורה, שנשכה אותה
בכל כוחה .״אם תצעקי,״ נהם התוקף ,״אהרוג
אותך!״
טרטור אופנוע. יהודית לא נבהלה,
צווחה במלוא גרונה. מרחוק נשמע טרטור
אופנוע; התוקף נבהל, הרפה מקרבנו, הסתלק
לכיוון חלקת־התירס. שם הוציא זוג
אופניים, נמלט לתוך החשיכה. פחדו היה

קרבן נסיון־לאונס פורת
השיניים ניצחו את הסכין,

חנויו תהר הי טי ם של ת ל־ אגי ב
שנה טובה לכל הלקוחות מאחלת
חנות הרהיטים המובחרת בהרצל 56

אושינסק׳

בחנות תמצאי ספת פינה מיוחדת המשמשת גם לשינה בסגנון חדש
ביותר. חדרי שינה נוחים ואינטימיים, קומפלט חדר אוכל לפי
טעמך — והכל בתנאים נוחים.

לכבוד החגים הופיעו אצל

א 1 .ו 1וכסק
ברחוב הרצל 39

מערכות הריהוט החדישות ביותר: חדר אוכל מודרני — מזנון
ספריה מודל אומנותי. פינות הול ופינות סלון נחמדות ומרהיבות־עין
— דוגמות מקוריות.

הכל מתיקר !
אבל אצלנו עוד אפשר לקנות
רהיטים האשמה ז רצח. אהרן ברור, האיש המואשם ברציחת אשתו ליזה ברחוב פרישנזן בת -7
אביב, בדקירות מכין, מובא לבית־המשפט. למרות שיהיה כבול, בידיו וברגליו, התחמק ברדר
מידי שומריו, ניסה להתנפל על צלם העולם הזה, נתפס ברגע האחרון על־ידי השומרים.
לשוא: רוכב האופנוע חלף על פני יהודית,
מבלי להבחין שמשהו אינו כשורה.
דיטה רצה לכיוון הכפר. נהג מכונית פרטית
ששמע את סיפורה מיהר לנתניה, להזעיק
את המשטרה וכעבור חצי שעה, כבר
צעד הגשש בעקבות האופניים. סימני הגלגלים
הובילו למושב גאולי־תימן, לביתו של
אבו־עיסה, התושב הערבי היחידי במושב.
מיוחמד 17 בנו הצעיר של אבו־עיסה, נראה
מופתע מאוד מביקור השוטרים.
כאשר נקראה דיטה לזהות את מתקיפה,
מבין שמונה גברים שהועמדו לפגיה במיסדו
בחדר חשוך, היא זיהתה את מוחמד. תחילה
היססה. אולם אחרי שביקשה ממנו לאחוז
בצווארה מאחור ולחזור על הפסוק ״אם
תצעקי אהרוג אותך״ ,זיהתה אותו בבטחון.
למוחמד היתד, גם אצבע נשובה.
חזרה לבית־־הספר. בכל פרשת ה־נסיון
לאונס ראתה יהודית רק מקרה פעוט,
אם כי בלתי־נעים במקצת. חשובה הרבה
יותר נראתה לה עבודתה בבית־הספר החקלאי
על־שם חיים ודיצמן, ליד באר־שבע.
כאשר נקראו בני המושבים לעזרת העולים׳
לפני כשנתיים, היתה דיטה בין ראשוני
המתנדבים. היא התמסרה להדרכת
עולים החליטה להקדיש את חייה להדרכה
והוראה. עתה, בשבתה בכפר־ויתקין, הרחק
מבית־ספרה, עיצבנה אותה החקירה המשטרתית.
היא רצתה לחזור לתלמידיה ולדברים
החיובים יותר של החיים.
פשעים אלבדט היסה
חייו של אלברט אפריגאן היו סוערים
מאד. הבחור הצעיר ( )27 והיפה היה מפורסם
בשטח הגדול ביפו בהצלחתו עם בחורות.
מיד א;יורי שהשתחרר מהצבא, למשל,
נפגש אפריגאן, יליד מרוקו, עם חנה, אשה
נשואה מחיפה. הוא שיכנע אותה לעזוב
את בעלה׳ לעבור אליו.
עד מהרה ביסס אפריגאן את פרנסתו על
חנה. האשה הצעירה והיפה, הפכה לאחת
היצאניות המבוקשות ביותר בשטח הגדול.
במרוצת השנים הצליחו השניים לרכוש לעצמם
דירה נאה ברחוב בר־כוכבא בתל־אביב,
בתוספת חלק בבית־קפה מבטיח ביפו.
חנה זנחה את מקצועה, ניסתה להתחיל
בחיים חדשים כאשתו החוקית של אל-
ברט היפה.
אולם משהורעו שוב עסקיו של אלברט,
שהרבה לשחק בקלפים ובמשחקי־קוביה, חיפש
דרך ישנה ובדוקה להגדלת הכנסותיו.
לא היו לו קשיים: הוא מצא את הנערה
המתאימה, חזר לעסקים הישנים באחד מ־בתי־ד,מלון
בתל־אביב.
הכנסה בטוחה. שושנה ברזילי, תל־אביבית
בת ,20 ידעה שאלברט נשוי. למ
רות
זאת אהבה אותו מאד, קיוותה שבאחד
הימים יעזוב את חנה, יהפוך אותה
לאשר, המאושרת בעולם.
אלברט חשב אחרת. הוא ראה בשושנה
מקור הכנסה בלבד, גבה ממנה את כל
הכסף שהניחו הלקוחות על שולחנה. לפני
חודש׳ כשהיה נדמה לו כי שושנה מתרשלת
בעבודתה, סילק אותה מן החדר ששכר
למענה בבית־המלון. שושנה חזרה לביתה
בכרם התימנים, סיפרה את הבושה לחבריה.
הם החליטו לנקום באלברט.
באחד מלילות השבוע שעבר חזר אלברט
לדירתו, מצא אותה פרוצה. הרהיטים נשרפו
בזמן העדרו. הוא פנה למשטרה, מסר
לחוקרים את שמה וכתובתה של שושנה.
היא נעצרה מיד, כחשודה בקשירת קשר
להצתת הדירה.
יותר שונאים. שעות אחדות אחרי
שנחקר במשטרה בענין הצתת דירתו, מצא
אלירט יית עצמו שוב לפני שולחן החוקר.
הפעם היה הענין רציני יותר: הוריה של
נערה יפואית בת 15 האשימוהו באונס בתם.׳
כששוחרר השבוע בערבות של 700ל״י,
חיכו לאלברט היפה בחוץ יותר שונאים
מאשר היו לו אי־פעם.

במחירי בית־חרושת נוחים ובתשלומים.
חדרי שינה, ארונות, ספות, כורסות׳ ארונות ספרים וכר.

בן־יהודהי 78ט
רחוב ר ה

שנ הטובה !
בית־חרושת לרהיטים ב. ג .את א. לוינשטין
מאחל שנה טובה לכל לקוחותיו
דוגמות חדישות ביותר בבית-המסחר לרהיטים

דוינשטין

בית החרושת :

בית־המסחר :

מרכז וולוכלסקי, ת״א
רחוב ,2טלפון 82525

רחוב הרצל ,43ת״א
טלפון 83575

חדרי אוכל — רהיטי משרד — ספריות
מוכנים ולפ יהזמנה
מיטב האיחולים לשנה החדשה לכל לקוחות

כל ישראל

האי׳ו־ת והמזו־ף

המועצה למניעת תאונות־דרכים
זכתה לשיתוף־פעולה מיוחד במינו, כאשר
התחילה השבוע את מיבצעה השנתי לבחירת
הולך־הרגל הזהיר. בין השופטים שיצאו
לרחובות תל־אביב עם פתיחת המיב־צע,
היה גם אייב ששון, קצין משטרה
הודי, שתפקידו למנוע תאונות דרכים בעירו,
ואשר הגיע ארצה כשופט־איגרוף במכביה
מסתכר כי משלחת הנוער הציוני
לפסטיבל מוסקבה הופיעה מאז שובה ארצה
במספר-הצגות גדול בהרבה מאשר בבריתך,מועצות.
הסיכום עד כה 17 :הופעות,
לעומת שש במ!סקבד שעון וואקום
בצורת סוס קטן מבאקאליט׳ יוצא בקרוב
לשוק, לעזרת הנהגים. הסוס, המצאה גרמנית,
יגיב בנענוע חלקי־גופו השונים, כל
פעם שחלק מן המנוע אינו פועל כסדרו. אם
יתן הנהג יותר מדי דלק, למשל, יוריד
הסוס את ראשו. מכון התקנים הישראלי,
בדק את הסוס, מצא שהוא חוסך /0״—5ס /ס10
של בנזין מספר הפקידים העוסקים
בחישוב משכורות עובדי־המדינד, מגיע לכמה
מאות 200 .מהם ישארו ללא עבודה, כאשר
תופעל שיטה מכנית לחישוב המשכורות
דולן 5יודלכיץ׳ ,חרשתן כפר־סבאי וותיק,
הנהיג תקדים במפעלו: ביום השנה הראשון
ליסוד המפעל, נשא על חשבונו את
כל הוצאותטכס־הנשואין שלשניים מפועליו,
שנערך בבית־ד,חרושת.

החנות לעדיני הטעם: קרמיקה, מנורות,
ריהוט זעיר, מתנות אומנותיות ועוד.

ככר מלכי ישראל — 10 פינת רחובות פרישמן אבן גבירול —
טלפון .26149

שיאים נשנה בסיטונות נמנניה החמישית, אלונים חדשים צצו נין דידה,

שיא׳ החתיכות

ער הגובה

נמצא מלן האתלטים במכב״ה החמישית,
האמריקאי מייק הרמן.
הרמן בן ה־ 20 הוא אלוף הסכביה בקרב־עשור, אם כי לא
הגיע להישגיו בניו־יורק. אחרי הרמן, שהיה הפופולרי בין
האתלטים, זכה במקום השני האתליט הישראלי דוד קושניר.

רון זהב?

שואלת השחיינית
ההולנדית הצעירה
דורה ואגנר בהתבוננה במדליה שקיבלה,
עבור מקום ראשון ב־ססו מטר
חתירה, לפני ההרנגריה גאראי /שמאל).

({(109)1( 1 0 091)1

על זירת הזירהטרון ברמת־גן, שם
• התנהלו במשך שלושה ימים תחרויות

ההיאבקות בסגנון חופשי וסגנון רומי־יווני קלאסי. בסגנון חופשי ניצחה

כדג בסיס

שוחה. ראובן שפע (שנפר) ,השחיין הישראלי שזכה
במקום הראשון במישחה 200 סטר חזה. ניצחונו של
שפע, שזכיה במדלית זהב, היה מפתיע, מאחר שהוא השיג שחיין ישראלי
אחר, גבריאל נסט, אחד המצטיינים למרחק זה, שהיה מקדימו תמיד בתחרויות.

מתח גבוהי

שורר בשעת תחרויות הסיוף,
שנערכו בבית־ציוני״אמריקה
בתל־אביב. היה זה מתח גבוה פשוטו כמשמעו: חוטי־חש־מל
(נראים בבירור בתמונה) ,חוברו לחרבות, רשמו באופן
אוטומטי את הפגיעות של הסייפנים, בהדליקס נזרות חשמל.

הנבחרת הדרום־אפריקאית, ואילו בסגנון הקלאסי (יווני־רומי) ניצחה הנבחרת
הישראלית. תחרויות ההיאבקות משכו בעיקר קהל גברים ורק נשים בודדות נכחו
בהן. יותר מהמתאבקים עצמם, התאמצו השופטים, בעוקבם אחרי כל תפיסה.

ראעווגיס תסיר

הרולד ברומברג, הרץ הג׳ינג׳י מדרום־
אפריקה, חותן את חוט הגמר בריצת•
100 סטר, בה השיג שיא ישראלי חדש, בזמן 10.4שניות, העומד על רמ׳ך,
בינלאומית. הרולד ברומברג שבר גם את השיא הישראלי בריצת 200 מטר.

אל המים קופצת האס
תחרויות הקפיצה למיס
אולם כבר נערכו מס!

אולם לא נחות התלהבות עודה בין קהל הצופים במת העם היהודי

וחתיכות השיא

סומיס ־ הכו! -רון,״.

תחילת המירוץ לבחירת מלכת המכביה, בנשף האלופים,
שנערך במלון המלך דוד בירושלים. למירוץ התיצבו 7ו
נערות מכל חלקי הארץ, שהמכנה המשותף בינייהן היה התעסקות כלשהי בספורט. לריצת־הגמר נשארו רק ארבע
נערות. הסגניות: מורת ההתעמלות הירושלמית מירה גולדפיין וחברת להקת פיקוד־המרכז שיבולת דהאן.

ת הצעירה ריניה מנדלסון.
כנה רק בסיום המכבייה,
תחרויות־ראווה מוצלחות.

הנסר

למרות שלא זכתה בשום תואר,
היתה נירה שוורץ ה־פתח־תקוואית
הדמות הבולטת ביותר בין המתחרות.
בגד־הים הנמרי, הבליט את גופה האטלטי.

הפיניעו

לקו־הגמר הגיעה רק נערה
אחת, שזכתה בתואר המלכה:
רב״ט אילנה פז (פלקוביץ׳) מחיל־הים, מלכת היופי
של חיפה ומשתתפת בצעדת ארבעת הימים.

הואביס

הס ספורטאים מכל ארצות תבל, נציגי הסגל הדיפלומטי וסתם אזרחים ירושלמיים, שלא יכלו
להתאפק מול שפע כדה של חתיכות בבגדי־ים. הם הקיפו אותן מכל צד, ניסו כמעט לבלעו.
כל אחד מהצופים הנלהבים רצה למשש ולהיוכח במו ידיו אם אמנם יש למועמדת לתואר מלכת המכביה שרירים
של ממש. כמה מהבנות הוכיחו בהזדמנות זו ידיעה לא מעטה במקצועות האיגרוף, ההתגוששות והג׳ודו החשובים.

״אני מבקש דבר אחה״ כותב נפתלי קנול מוונצואלה,
במכתב למערכת .״אם לא קשה לכם, מטרו ד״ש לכל חברי־לנשק
לשעבר וכן לחברותי אני נמצא כאן הרבה שנים
והרבה מכתבים שכתבתי חזרו אלי, כיוון שהכתובת אינה
ידועה. כמו כן, ד״ש לרותי שלכם, היא באמת חבובה.
לפחות לפי צורת כתיבתה.״
כתבתו, לאלה המעוניינים:
011,ת 11 . £
0¥31 1.ז 61 £611116נ 1מ 13׳\1
6-מ 3038 6־ 031 סמ)11י31ת־נ - 8 0מ . 8 , 8 3כן! ^.סינ&יז

?11613.

ממחלקת החפצים האבודים שלי:
היא עמדה בתור להצגה ראשונה בקולנוע ארמון,
ביום השני .2.9.57 ,רציתי להציע לה אחד מכרטיסי־החייל
שהיו עמי, אבל לא היה לי אומץ. היא היתר, עם חברתה.
אחר, בקולנוע, ישבה לידי. כסא אחד הבדיל בינינו. כסא
ריק. יכולתי לעבור ולשבת לידה, אך לא היה לי מספיק דם.
לא ישבתי. לבושה היתד, מכנסיים שחורים ארוכים, זנב
סוס היה לה, ותיק גדול־מידות. היא מצאה חן בעיני
עד מאד
״ברחוב ראיתיה נעלמת עם חברתה בים האנשים. אחר,
כשראיתי את אורות חיפה הנוצצים ממרחק, שאלתי את
עצמי היכן היא עתה ואם אוסיף לראותה ...רותי! מצאי
לי אותה! אני חייב לראותה שנית!״
ברצון רב, הביבי, ברצון רב. אולם אתה מתעלם,
כנראה, מן העובדה שכמעט כל נערה שנייה לובשת מכנסים
שחורים ארוכים ומסתובבת בזנב סוס.
אס זיהית את עצמך, נערה, העבירי מכתב אלי, המשך
יבוא.

כובע אדוס 10 -ב8רוטה
יש לי הרושם שד,צנחנים שלי יתחילו לבקש גם את
כתבתו של 1042/62 לא רק צנחנים. גם נערות.
״אני אחד מאלה שסטודנט מחוכם כינה אותם במדורך
בציניות עדינה ״פאר האומה״ .הרג אותי בזה. אז ניחא —
הסטודנטים הם הם החכמים, הם החתיכים, הם ילדי הפלא
של דור ד,קובלט והאגאטון.
״בטח כבר ניחשת מי אני בערך. אז אני לא סמרטוט
ארגמני — ויש כאלה למכביר — לא נער מפקדה או
אפסניה, אלא סתם חייל קרבי ביחידת הצנחנים, שיש לו
מה שנקרא בעברית טובה, גאוות־יחידה.
״טוב, אז זה לא מוסיף ולא מוריד מהעסק. אז אני

מסיבה

יותר

מנסה בצורה זו למצוא בת ולהתקשר עמה
בכתב, או — וזה כבר עניין של אופי —
בממש.
״בשביל להראות שאני לא חיה פראית,
אז אני רוצה להצהיר שאני לא שותה, לא
מעשן, למרות שאני כבר בן ,19 אן בניגוד
לדני־פרא — כן מנשק בחורות. אבל באמת
שאינני דון ז׳ואן. אינני אחד מאלה הנוטים
להפגין את צנחנותם ברחובות העיר, אלא
במרחבי הארץ, שאותם אוהב לעבור ברגל. אינני שחצנחן.
״אני בוגר תיכון, שונא את מאפו, סמולנסקין, מיקי
ספיליין, אך מת אחרי שטיינבק׳ פו, עגנון, שו ומשוררי
התקופה הוויקטוריאנית. מתעב אנכי את ביל חיילי ואת
המוסיקה המודרנית, אך מוכן לבלות ערבים שלמים עם
מקצבי האיים הקאריביים, הפאסיונים של באך והרקוויאם
של ורדי. שכן בילוי של ממש אינו דשדוש רגליים מדוג־גרזות
לקצב הצ׳ה־צ׳ה־צ׳ה, אלא ישיבה בצוותא ליד המקלט,
טיולים וכיוצא באלה. כלב גם מי שלא אוהב ספורט,
״לשם מיבחון נוסף של עצמי: איני נראה כקוזאזימודו

נערת הע<ב1ע
גוף נהדר זה, על כל
אביזריו, שייך לשרה׳לה
זמיר. היא איננה רק מתקשטת
בביקיני׳ ,היא באמת
אוהבת לשחות. גם לישון
הרבה. ולמרות שהיא חתיכה
כזו, היא גם נערה חביבה
מאד ומסבירה פנים.
ועתה, משראיתם את תמונתה,
תוכלו להבין מדוע
קיבל קצין העיר, בתקופת
מערכת סיני, מברק ממפקדת
חיל שריון :״נא להעביר
את סמלת זמיר אלינו.״
אינני יודעת אם זה
בדיוק מה שגרם לנצחון
במלחמה, אן בוודאי שלא
הזיק לה.
אלה המיטיבים להכירה,
כמוני: נסו לשכנע אותה
להסתפר שוב. בשיער קצר
היא ממש מוחצת.
בחייה האזרחיים שרה׳לה
עובדת כפקידה בחברת ביטוח.
היא בת ,23 ילידת
׳הארץ, ואפשר לפגוש אותה
לעתים קרובות בבריכה העירונית
של תל־אביב. כשאינה
במים, היא מוסיפה להשתזף,
למרות שאס תשאלו לדעתי,
השיזוף שלה כבר מושלם.

ויותר

כלל ועיקר, אם כי אין אני גם שיא הגבריות, כמו, נגיד,
אלבים פרסליי או ראף ואלונה, בכל זאת אני לא נראה
גרוע, בהתחשב עם 174ס״מ גובה, בלונד שערי וכחול
עיני. על זו שתרצה לענות, להתחשב בכל הנתונים שקוש־קשו
לעיל. אינני מלאך, אלא אדם, ולכן רצוי שלא תהיה
מכוערת. כן כדאי שתהיה תל־אביבית. רק מה? אחת שמתה
אחרי כובע אדום — חבל על מאמציה. אפשר להשיג
כאלה 10 בפרוטה, ולאו דווקא דרכך, רותי.״

מה אינני רוצה להיות: אחת מאותן עקרות הבית,
החושבת כי כאשר בוקע השחר, עליה לפנות את השברים.

דווקא בן צנחן־

״אל תשאלי אותי מדוע אני רוצה להתכתב דווקא עם
צנחן,״ כותבת ( )1042/63 בת ד,־ ,17״מפני שגם אני לא
יודעת.״ היא לא מספרת יותר כלום, פרט לעובדה שהיא
גבוהה למדי ודי יפה, ושיש לה סימפטיה לבחורים יפים.
כנראה שיש לצנחן משהו שאין לשריונאי. השאלה היא: מה?

הקאליפסו, שאתם אוהבים כל כן לרקוד לקצבו, מקורו
ברכילות. בתקופת העבדות באיי הודו המערבית לא הורשו
העבדים במטעים לשוחח, הורשו כן לשיר, כיוון ששירה
היתה מוסיפה קצב לעבודתם. הס שרו את כל החדשות,
כל הרכילויות. ואגב, הקאליפסו איננו תופעה חדשה
כרוק׳נרול. הוא פרח בשנות השלושים, גווע בשנות הארבעים
וקם שוב לתחייה.

שחור כמו טיילור
חשוב מאד ל( )1042/64 שתתענייני במוסיקה או משחק,
חשוב עוד יותר שתהיי בעלת שיער שחור. כמו ליז
טיילור, אומר הוא.
את יכולה להיות תל־אביבית או ירושלמית. הוא בן ,21
ירושלמי, ואת השאר יספר לך. אם את מעוניינת, כמובן.

ציפקה הג׳ינג׳ית: כיצד להיפטר מרומן מסתחב, תשאלי?
( )1תני ליחסיכם להחמיץ, עשי אותו קנאי, היי בלתי
משתפת פעולה וקשה, ולבסוף בחרי בהזדמנות הנכונה
למריבה גדולה וטובה.
( )2התחילי למלמל רמזים קטנים ועצובים למשפחה
ולידידים. האנחי מספר פעמים ואמרי כמה שהחיים קשים —
עד שכולם ידעו. ואז כתבי לו מכתב ארוך, רטוב בדמעות.
( )3דברי אתו בגלוי.

ציפ1ר >ן 0כה לחשה ל•ש...
הדבר הראשון שביקשה לאה דגנית לראות,
פציעתה בתאונת דרכים, היה ראי מאד חברמני
של רינה וייס ללמוד רכיבה על ווספה, אולם
מוכרחה היא לעשות זאת דווקא ברחוב זיזנגוף?
יודעים מיהי רינה וייס? לא חשוב, בעצם.

אנשים
עוברים אסקוט

לאסק 1נ?

חברהלסינריזתבע ־ נ ו .. 1 5 .
אחרי מצדה מדוע אינכם

ספרים מקור מסעות אד העבר
הקרב על המנורה (מאת יעקב וינשל,
הוצאת דפוס ישראל 254 ,עמודים)
הוא מחרוזת של ארבעה סיפורים, שזורים
על חוט משותף. החוט: העבר המפואר של
עם ישראל בארצו, וההתנגשות הבלתי־פוסקת
בינו לבין ההוזה.
בכל סיפור וסיפור פועל העבר על ההוזה
באמצעות חפץ עתיק מסויים׳ או מבנה
קדום. כך, למשל, עוסק גיבור הספור
בשבי מצדה בחיפושים אחרי טבעת כסף,
שניתנה לנערה עבריה בוגדת על־ידי קצין
רומי בעת המצור על מצדה ונגזלה ממנה
על ידי הקנאים של אלעזר בן־יאיר. הנערה
עצמה נצלה מן ההתאבדות ההמונית
של מגיני מצדה, כאשר נשלחה על־ידי
אלעזר לחפש את הטבעת, אשר הוטמנה
על־ידי קנאים במורד ההר — ושבה ונפלה
לידי ידידה הרומי.
מחפש הטבעת נתקל ביחס מוזר מצד כל
הסובבים אותו. אולם הוא נתקל גם בבת•
דמותה של אותה בוגדת קדומה, הנושאת
טבעת כסף עתיקה על ידה הימנית. עיקובו
אחרי בעלת הטבעת, המצטיינת בחיבה בלתי
רגילה לגברים בלונדיים, ובואו אל צוק
מצדה ביום השנה ה־ 2000 לנפילת המבצר,
מעלים את הסיפור כולו אל פיסגת־הסיום
הדרמטית.
במרכז הסיפור השני, יסודי׳ אבשלום,
עומדות השקפותיו המוזרות של סטודנט
ירושלמי על יד־אבשלום, המתנוססת במרכז
עמק יהושפט. בניגוד למורהו, פרופסור
אליאם, רואה הסטודנט שלמה פיין את עמק
יהושפט כמרכזו של מרד נצחי. מרד הבן
נגד אביו. מרד הצעירים נגד הזקנים.
הגבולות בין הדמיון והמציאות מטשטשים
לגמרי, כאשר מותקף פיין על־ידי
כנופיה ערבית, בעת טיולו בקירבת יד־אבשלום,
בחברת הפרופסור ואחייניתו, נומי.
הוא מוצא את עצמו בתוך יד־אבשלום, באולם
נסתר, בו מרוכז הארכיון המלא
של פשעי המתינות ואהבת השלום של דוו
המלך. במקום זה יושב שלדו של אבשלום
לדון את יהודי כל הדורות — החל
במתים על קידוש השם וכלה בקרבנות
מדיניות־ההבלגה של היישוב העברי בארץ.
עקיבא והמטרוניטא. הסיפור השלישי,
הצבוע השחור, נשזר סביב מעביר־המים
העתיק המתמשך בין בצות כבארה,
אשר בשומרון. לפי האגדה נקבר במקום זה
טיניוס רופוס׳ מושל קיסריה, אשר רצח את
אשתו, לאחר שזו בגדה בו עם רבי עקיבא
ותרמה את תכשיטיה לקניית נשק למורדים
היהודים. כעונש על מעשהו זה הפך רופוס
לצבוע שחור, וצאצאיו, צבועים שחורים
אף הם, שומרים על מקום קבורתו עד
היום הזה.
אחד מקרבנות הצבוע הוא עמיהוד, איש
ח!זת שוני הביתרית. השפעת הצבוע השחור
הופכת אותו לחובב אלימות מושבע.
אין הוא מסתפק בהעלאת מעפילים בחוף
טנטורה, אלא מתעקש לפוצץ את תחנת
הראדאר הבריטית במקום. יתר על כן,
מחלת־האלימות מתפשטת, דבקה בחוגי נוער
נרחבים.
מנורת בנימין. הארוך והמורכב בסיפורים
הוא, ללא ספק, הקרב על המנורה
— רשימותיו של מיכאל שאמס, מודד מוסמך׳
שנרשמו במחנה המעצר בלאטרון, בהשפעת
קדחת הכלא.
הקדחת נתנה את אותותיה במציאות
המוזרה, אליה נקלע שאמס, בעת עבודתו
בטבריה. הכומר בונאבנטורה, הרופא האנגלי
רוברטסון, המושל הפרסי יאזדי, המנהיג
הדתי המוסלמי, הכהן השומרוני, המתבוללת
לילי, הלאומנית חרמונה ושאמם עצמו
— כל אלה מחפשים את מנורת בית־המק־דש,
אשר נעלמה מרומא, הגיעה בדרכים
עקלקלות לארץ, נפלה לידי מורד יהודי
בשם בנימין, שהקים ממלכה בטבריה במאה
השביעית לספירה׳ ונקברה אי־שם.
המחפשים היהודים זקוקים למנורה כדי
להוכיח את זכותם על הארץ בכלל ועל
הגלילי בסרט. הלא־יהודים נעזרים בתככים,
צוי־מאסר וחיילים של הדיביזיה המוטסת,
כדי למנוע הוכחה היסטורית זו.
פרשת המנורה לא היתה ולא נבראה,
ממש כמו טבעת הכסף של שבויית מצדה,
או הצבוע השחור, או האולם הלבן, אשר
בפנים יד־אבשלום. אולם אין זה פוגע
אף כמלוא נימה בקסם הסיפורים ובאווירה
המיוחדת האופפת אותם — וזהו בדיוק
הדבר אליו נתכוון ויינשל.

סינורו שר שריה ״העולם הזה״ המלוות את הנוער נחה תקוה

מלבסים ואהבה חופשית
** ששמעתי כזמנו את דני קיי שר
את השיר הנפלא קופנהאגן הנפלאה,
הייתי בטוח שהוא מתלוצץ. סוף־סוף הוא
רק ליצן, ואם הוא אומר שקופנהאגן היא
העיר הנפלאה בעולם, זאת בטח איזו בדיחה
טובה. עכשיו, כשאני במטוס חברת ס.א.ם,.
המסיע אותנו למזרח הרחוק לשורת משחקים
אקזוטיים, אני יכול לאשי את שירו
של דני קיי בבטחון גמור: קופנהאגן היא
באמת עיר נפלאה. ואני אינני ליצן.
ביקרתי כבר בהרבה ערים באירופה, וקו־פנהאגן
היא היפה שבהן. יש בה מרכז
מסחרי, שהוא העתק כמעט מדוייק של
ברודוזיי. בלילה מרצדות כאן עשרות כת־בות־פירסומת
מוארות בניאון וזרחן׳ טלגרמות
החדשות מופיעות באורות על קירות
בניני־הענק, והתנועה ברחובות גדושה וצפופה
מאוד. אולם מה שעושה את העיר
יפה במיוחד, אלה החתיכות שלה.
בארץ לא היתר. לנו הזדמנות להכיר
חתיכות דניות. אפילו החתיכה הדנית הרגילה
ביותר ברחוב יכולה להיות אצלנו
מלכת יופי. לחברה ממלבס ממש יצאו העיניים.
כל אחת כזאת מחייכת בלבביות,
והיא חברותית מאוד ונכנסת בשיחה איתך,
אפילו אם אינה מבינה את שפתך. חוץ
מזה המושג הנפוץ כאן הוא אהבה חופשית.
אי־אפשר להגיד שזה בדיוק כמו במלבם.

מה שהדגים כתבו

נענו לקופנהאגן אחרי סיור קצר
| 1בוינה ונדודים בין ערי־השדה של הולנד
וצרפת. פשוט התגעגענו לבלות ימים מספר
בעיר גדולה. בשדה התעופה קיבל אותנו
גדוד שלם של צלמים ועתונאים. כתבו
עלינו רשימות כאלה בעתונים, שהתחלנו
לקבל סימנים של שגעון־גדלות. הם רק שמעו
שיצאנו נגד רוסיה ,2:1וזה הספיק.
הצרה בכל מקום היא עם היהודים המקומיים.
אלה מתנפלים עליך ולא נותנים לו
לזוז. חשבנו שלפחות בדניה לא יהיו כל כך
הרבה יהודים. טעינו. כבר בערב הראשון
סחבו אותנו למועדון הכוח המקומי, וכל
אנשי הקהילה ערכו לנו קבלת־פנים ציונית.
בכל מסיבה כזאת רוצים היהודים המקומיים
שאנחנו נעלה להם את המוראל ונעשה
מצב־רוח. כך שבכל מקום אנחנו צריכים
לשיר לפחות שעה. אפשר היה בשקט גמור
לעשות מהפועל פתח־תקוה קבוצת זמרים.
בזמר״ה הם בטח יקחו מקום ראשון.
למחרת היום ערכנו מישחק־מיבחן. על
המישחק הזה לא כתבו בעתונים מפני
שהבושה היתה די גדולה. מולנו התיצבה
קבוצה המורכבת משש קבוצות נוער של
קופנהאגן, עד גיל .20 הפסדנו .2:0השחקנים
היחידים שהתעלו בקבוצתנו היו יעקב
ויסוקר השוער, ונח רזניק.
קיבלנו את העתונים ביום שאחרי המיש־חק.
יש לי חבר טוב מהארץ, הלומד כאן,
והוא תרגם לי מה שנכתב עלינו. מוטב
שלא אכתוב על זה. הדנים פשוט צהלו על
נצחונם עלינו. קודם לכן היו בטוחים שמחזיקי
הגביע הישראלי ינצחו בקלות את
נבחרת הנוער שלהם.

בולם היו סונים

* חנו יומיים. יותר נכון, אמרנו ש־
^ נחנו. לחברה היה כבר נסיון מהעולם
הגדול. כשהיינו בוינה, אחרי הנצחון על
וואקר, כשכל אחד מאיתנו היה גיבור לאומי
ממש, לקחו אותנו לקבארט גדול בשם
קזנובה. החברה ממחנה־יהודה כמעט והתעלסו,
כשפתאום יצאו אליהם בחורות ערומות.
הם ישבו אז במשך כל התכנית בפיות
פעורים .״אם הן היו באות אלינו
למחנה־יהודה, הן היו עושות הון כסף,״
הציע זכריה רצבי.
אחרי יומיים עלינו לאיצטדיון הענקי של
קופנהאגן, כדי לשחק נגד נבחרת העיר. זאת
קבוצה חזקה מאד. שבעה משחקניה משחקים
בנבחרת הדנית, ולפני חודש ניצחו את
נבחרת סופיה 3:1ו־ .5:2אגב, הם חובבים.
רק כששמענו את השמות שלהם חשבנו
שאנחנו משתגעים. היו שם שניים בשם ניל־סון,
אחד הנדרסון והשאר פיטרסון, ננסון,
סרנסון, לורנסון ועוד כמה סונים. האיצי
טדיון היה כמעט ריק, למרות שהיו בו 10
אלפים צופים. הרגשנו שהם מאד מחבבים
אותנו, מפני שכל הזמן הם צעקו ״קדימה

ישראל! בוז נאצר!״ כאילו שיחקנו נגד
הנבחרת המצרית ולא נגד נבחרתם הם.
אבל הקריאות לא עזרו. יש להם בקבוצה
אחד שהוא פרופסור לספורט. הוא
רופא לפי מקצועו, ומצטיין מאוד במשחקי
כדורסל, טניס ושחיה. גם בכדורגל לא
חסר לו כלום. הוא רק בו 34 וטרח.
כל ארבעת השערים שספגנו במשחק זה
היו טפשיים. בדקה ה־ 11 הבקיע הקיצוני
שלהם את שערנו, ושלוש דקות אחר כך
השוזה רצבי את התוצאה. אפשר היה לשמור
על תוצאה זו עד סוף המישחק. שוב
הצטיינו ויסוקר ורזניק. רזניק הצליח כל
הזמן להכניס את חלוצי הדנים למצב נבדל,
וכל הקהל צחק מהם.
שני שערים ספגנו בדקות ה־ 31 וה־.35
את הרביעי בדקה ה־ .60 ראוי רק לציין שהשופט
היה חד־צדדי מאד. למרות הנצחון
עלינו החליטה קופנהאגן להחזיר להפועל
ביקור בארץ. ייתכן שהם גם יביאו את החברות
שלהם עמם, ואז תהיה לכם הזדמנות
ללמוד מה זה דניות.

מתוך ששה מישחקים ניצחנו בשניים׳ ויחס
השערים גם הוא לא נורא. החברה כבר
עייפים מאד וסטלמך פצוע• אף על פי כן
אנו מקווים שבמזרח הרחוק נצליח לשפר
קצת את הרושם של הצ׳מפיונים של ישראל.
העב היחידה המעיבה על המסע היא
חזרתם של שלושה מאיתנו. בסוף החודש
הזה צריכים לחזור לישראל סטלמך, חלדי

נחשים כאוטוכום

כי מסכנים בסי! ר היו בטח ויסוקר
1 1ובועז קאופמן. חברת התעופה ם.א.ס.
אירגנה כאמור את הסיור של הפועל באירופה
ובמזרח הרחוק. התברר שהיו שני
מקומות נוספים׳ ולכן הביאו לסיור את
אשתו של ויסוקר ואת החברה של קאופמן.
החברה עוררו לא במעט את קנאתם בסיפוריהם
על האהבה החפשית בדניה. והם לא
יכלו להשיב כלום, מפני שבהולנד ניסה
מישהו לקבוע פגישה עם חתיכה הולנדית,
והיא באה לפגישה עם האבא והאמא
שלה.
החברה אומרים שנוכחותה של אשתו של
יעקב ויסוקר היא הגורם הישיר לכך ש־שוער
זה הפך פתאום לכוכב הקבוצה,
ששמעו הגיע לכל אירופה ושלא פעם הציעו
קבוצות זרות לקנותו.
בנוכחות הנשים מרגישים הבחורים את
עצמם כבולים במקצת. כך, למשל, כשהיינו
צריכים לחזור מסדאן, שם הפסדנו לקבוצה
צרפתית, לעיר גלן שבהולנד, במרחק של
400 קילומטר, היה לנו מיקרופון ורמקול
במכונית. המלבסים הוכיחו שאם דברים
אחרים אינם יודעים כל כך טוב, הרי תכנית
רדיו הם מסוגלים לערוך מצויין. נחום
סטלמך לקח את המיקרופון, ערך תכנית
שהכוכב הראשי בה היה מולא סגל.
סגל התגלה בנסיעה הזאת כמספר לא
קטן׳ ובדיחותיו מזכירות בדיוק את הבדיחות
של שייע גלזר. הוא התחיל לשדר כל
מיני שידורים מפולפלים והחברה כמעט
התפקעו, עד שלפתע הוא הפסיק את השידור•
מה יש? הוא נזכר שבאוטו יושבות
הנחשים — הכוונה לנשים — והן לא הבינו
את סוג ההומור שלו.
מספר לא פחות חזק ממנו התגלה כאן
צ׳יריק. צ׳יריק טוען שכל הנסיעה היא בשבילו
קייטנה ונופש, מכיוון שלא שיחק באף
מישחק אחד. מה שמפריע לו, אלה רק
הנסיעות באוטובוסים, המירידות לו את כל
המשקל שהוא צובר בשעות המנוחה. צ׳י־ריק
זה כמעט ולא היה חוזר לארץ. בדרך
מהולנד לבלגיה עברנו ליד בית־החרושת
פ. נ .וחנינו בקרבת מקום, ליד יער סבוך.
ירדנו קצת להתאוורר מהנסיעה הארוכה,
אבל לצ׳יריק אמרו שנעצרנו כדי לקבל
אוכל במזנון הנמצא בתוך היער. צ׳יריק
היה כל כך רעב שהוא התחיל לרוץ אל תוך
היער. החברה גמרו להתאוורר ורצו להמשיך
בדרך, אבל התברר שצ׳יריק הקטן
חסר. התחילו לחפש אותו ביער, ועבר זמן
רב עד שמצאו אותו.
צ׳יריק נוהג לשלוח לחברה שלו במלבס
גלויה מכל מקום שהוא מבקר בו. כנראה
שזה הרגיז אותה שהיא לא נסעה איתו,
וביום אחד הוא קיבל גלויה, עליה מצויירת
כיכר דיזנגוף בתל־אביב. היא כתבה עליה:
״אל תשוויץ. גם אני מבקרת במקומות
יפים.״ מאז לא יודע צ׳יריק מה לחשוב.

שעדודיה בדיר
^ נחנו מתקרבים לסינגפור. עד

\ £כ ה המאזן שלנו הוא לא כל כך גרוע.

האג רו פן. בכינוי זה זכה שוער
הפועל פתח־תקוה, יעקב ויסוקר,
בעתונות הדנית, אחרי שמבצעיו
עוררו התפעלות רבה. הוא נראה
בתמונה הודף באגרופו כדור מסוכן,
מעל לראשו של חלוצה המצטיין
של קופנהגן, קנוד קונדברג.
ורזניק, ונראה שתיווצר איזו שערוריה קטנה.
מנחם הלר, ראש המשלחת, דורש שיחזירו
לו את שלושתם מיד אחרי המישחק
נגד צרפת. אולם ההתאחדות לכדורגל לא
כל־כך מתלהבת מזה׳ וייתכן שיהיה איזה
פנצ׳ר קטן. כי בלעדיהם אי־אפשר להמשיך
במסע זה בשום־אופן.

אנשים

קולנוע

על הדאש
על הקפיצות הספונטאניות של ראש־ד,ממשלה׳
דוד בך גוריון, שעמד על הראש
להנאת הקהל הונצח על־ידי צלם שנזדמן
כביכול במקרה למק ם, נודעו השבוע פרסים
מאלפים: אחד מאנשי־החצר של בן־גוריון
הזמין את הצלם מראש למקום, וראש־ה־ממשלה
תיכנן את עמידתו היוגאית לכל
פרטיה. חלק מן התמונות נועד מראש למשלוח
לשבוע! ן האמריקאי לייף, ואילו השאר
הובטח מראש למעריב, לשימוש בלעדי,
כפרס על שרותיו לאנשי קבוצת־החצר.
לאותו צורך הוזמנה מראש גם אחת הכתבות
של מעריב. אגב, כדי למנוע בזיונות
ולאפשר צנזורה מוקדמת וגניות תצלומים
מגוחכים, חוייב הצלם מראש למסור את
כל הנגטיבים לעוזרי ראש־הממשלה
כשנשאל השבוע הסופר זלמן שניאור
על־ידי עתונאי רמוז־גני, מהן תוכניותיו הספרותיות
לקראת שנת־העשור על המדינה,
השיב :״אינני נוהג לכתוב שירים, פרוזה
ומחזות לערבי שבתות, חגים ומועדים וכן
לחגיגות העשור. בכל יצירה ממין זה יש
קצת הזמנה לאומית וקצת שונה סחיטה
מפלגתית ופירסומת זולה פרט סנסציוני
אחר שגילה זלמן שניאור, הוא כי
בשנים 1950 — 1948 היתה אפשרות שיזכה
בפרס נובל בספרות, אולם ״שתדלנים
בלתי־מהוגנים, שתדלני שלום אש בחייו,
ובעלי תככים מירושלים, קלקלו את הענין.״
הרבה קילקלה, לדבריו של שניאור, גם המתתו
של הרוזן פולקה כרנדוט
דוגמא נאה לחסכון נתן השבוע ממלא מקום
הרמטכ״ל אלוף מאיר עמית. הוא הופיע
לתערוכת הבולים תביל בטנדר צבאי, נהוג
בידי אלוף־משנה, שהוזמן אף הוא לטקס
הפתיחה. לעומתו בחרו המפקח הכללי של
משטרת ישראל יחזקאל סהר, סגנו ע מום
כן־גוריץ ועוד כמה קציני משטרה
בכירים לנסוע לתמרון הצנחנים שנערך השבוע,
בצי של מכוניות חדשות ומהודרות,
כלל דודג׳ חדש קציני משטרה
אחרים, שביקשו לצאת לנופש בבית־ההבראה
של המשטרה על הר־כנען, נענו כי כל המקומות
תפוסים. הסיבה: יקותיאל קר*,
ראש אגף המנהלה במטה הארצי של המשטרה,
מצא לנכון להזמין לבית ההבראה את
יוסף נחמיאס, סגן המפכ״ל לשעבר, בלוויית
בני־משפחתו.

עד הגובה
אחת הדמויות הפופולאריות ביותר ב־מכביד,
החמישית הוא שופט הכדורסל הצרפתי
רוברט כלאנשר. רוברט, בן
ה־ ,34 נחשב כשופט הכדורסל הטוב ביותר
בעולם. הדבר אינו מפריע לו לסלסל את
שערו סלסול תמידי במספרה, ולצבוע את
סרטים בתוככי טקסס

פולה ודויד כן־גוריון ב״מעריב״
הצגה מיוחדת, רק לסוזמניס
צפתי אצבעות ידיו שופט כדורסל
לא פחות מפורסם מבלאנשר, הוא הישראלי
אוריאל זמרי. זמרי, שהיה עד כה הרביעי
בין ארבעת שופטי האיגוד העולמי
לכדורסל, הועלה בדרגה ונחשב כיום השני
בדירוג, אחרי בלאנשר. הוא הוזמן לשפוט
בימים הקרובים באליפות העולם לנשים
בכדורסל, בריו דה־ז׳אנירו להצלחה
רבתי בתחרויות השחיר, במכביה זכה ה־שחיץ
הישראלי, איש גבעת־חיים ראוכן
שפע (שנפר) .שפע הגיע ראשון במשחה
200 מטר חזה לגברים, בהקדימו את יריבו
הישראלי, שהגיע עד כה תמיד לפניו במשחה
זה — גבריאל גסט. אחרי שזכה
במדלית זהב, אמר שפע :״סוף־סוף יגיעו
במשק למסקנה שאפשר להכניס את ספורט
השחיר, לענף עבודות חוץ. זר, מכניס זהב
נקי לקופת המשק מזל רע יותר היה
לשחיין הישראלי עוזי בק, בתחרויות המוקדמות
לשחיד 100 ,מטר חפשי. בק פיגר
במקצת, עורר את חרונם של אוהדיו הישראליים.
אחד מהם לא התאפק. כשעוזי עוד
היה במים, שעה שראשוני השחיינים הגיעו
לגמר, קם על רגליו והחל לצעוק :״מציל!
מציל התנהגות ספורטאית אמהית
גילתה השבוע המתעמלת האולימפית, ה־עולה־החדשה־בכוח
מהונגריה אגגם קלטי.
בתחרות על אליפות המכביה לנשים בהתעמלות
על מכשירים, הופיעה תלמידתה החדשה
של קלטי, גחמה אסרטחן, בת״
ה־ , 15 מכפר גלעדי, שרק לפני שלושה ימים
למדה מקלטי תרגיל רישות על מקבילים.
נחמה נתקלה בידית המקביל, הפסידה מספר
רב של נקודות. כאן התערבה מורתה,

פסינן׳ השנה

קשר ידידות

שני אמריקאים, הנמצאים כיום במרכז
החדשות בארצות־הברית, נתגלו כבעלי קשרים
הדוקים עם ישראל. הראשון הוא ג׳י ־
מי הופה, נשיא האיגוד המקצועי של
עובדי התובלה בארצות־הברית, המואשם
בשחיתות ובהנהגת שיטות גנגסטרים בארגונו.
ג׳ימי הוא מראשי פעילי מגבית ההסתדרות
באמריקה, ובית־ילדים על שמו הולך
ומוקם בירושלים. האמריקאי השני הוא
אורוול פורכס, מושל מדינת ארקנזם,
המדינה בה נקראה המיליציה להשליט סדר,
אחרי ש־ 11 תלמידים כושים לא הורשו להיכנס
לבית־הכפר בעיר ליטל־רוק. פורבס
הוא מראשי פעילי מלווה העצמאות של
ישראל בדרום ארצות־הברית על פגישה
מענינת במוסקבה סיפר השבוע המורה דגי
פתר, עם חזרתו מהפסטיבאל. פתר סיפר
כי נפגש עם יהודיה בת ,90 שסיפרה לו
כי היא רוצה לעלות ארצה. אולם מאחר
שאין לה קרובים בארץ היא השתמשה בשם
של ידיד של חברתה, שנפטרה לפני 10
שנים, שלחה לו מכתב ארצה כדי שיבקש
עבורה רשיון עליה. הזקנה שאלה את פתר
מדוע אין הידיד עונה למכתבה. שם הידיד:

זאב ז׳בוטיגסקי.

לשאילתה בכנסת על 8רשת שטיינברג :״אינני סבור שרק במשטרה
נמצאים כל החוטאים והעבריינים.״

תגובותיהם של אישים שונים על מאורעות שונים, מלוקטות
מתון המדור הקבוע:
תשרי
• ראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, ביובל הסד
שלו :״כל דברי ההערכה וההוקרה אני מיחס לאמא ולאבא
שלי, זכרונם לברכה, אשר מהם בא לי כמעט כל מה שיש לי.
רק השגיאות שעשיתי ואעשה בחיי הן שלי.״
חש ו ן
• דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים לשעבר, בדחותו
הצעה לעמוד בראש עיריה ירושלמית שתקום מתוך קואליציה
עם הדתיים :״תנו פעם לדניאל להשתחרר מגוב העיריות׳.
כסליו
• שר התחכורה משה כרמל, בהסבירו מדוע נכנס
ברכבת הראשונה לעזה :״כדי שבן־גוריון לא יוכל לשאול אותנו
בעתיד, :איפה הייתם?׳״
טבת
• נשיא ישראל יצחק בן־צבי, בשיחה עם הפקידים
הממשלתיים הממונים על גביית המיסים :״על שני דברים עומדת
מדינת ישראל — על המיסים ועל הניסים.״
שבט
• פרופסור ישעיהו ליכוכיץ ,,בהרצאה בבית ציוני
אמריקה :״יהודי הגולה מתיחסים אל מדינת ישראל כאל פילגש
— הם מוכנים לשלם בעד ההנאה, אבל לא לגור עמה
ביחד.״
אדרא׳

• שר המשטרה בכור שלום שיטרית,

שפנתה לשופט הראשי ושיכנעה אותו כי
המכשיר הועמד בצורה בלתי נכונה. נחמה
ביצעה שוב את התרגיל, זכתה בתואר האליפות
אגב, אגנס קלטי טענה כי לא
תוכל להישאר בישראל ולהמשיך במקצועה,
כל עוד לא יותקנו כאן מכשירי התעמלות
ראויים לשמם.

בתשובה

אדר

• שר הדואר ד״ר יוסף בורג, על הנסיגה מסיני
ומעוה :״יש להעריך ראש־ממשלה היודע לכבוש את יצרו על
אף הכיבושים שיצר.״
ניסן
• הקומיקאים דז׳יגאן ושומכר, על ח״כ מק״י משה
סנה :״הוא נכנם בבריתו של אברמוב אבינו.״
אייר
• העתונאי דן בן״אמוץ, על הופעה אמנותית ישראלית
בארצות־הברית :״הדרך לגיהנום רצופה כידוע כתנות טובות
ואמנים ישראליים.״
סיון

• ד״ר ישראל (שייב) אלדד, על תלמידי השמיניות
הפורצים :״אני מציע לקרוא להם עגלי השמיניות. במשך הזמן
הם יגדלו ויהפכו לשתרים בלתי חסומים.״
תמוז

• עד המלד במשפט רצח קסטנר אריאל אל*
יאשווילי, על הנאשם דן שמר :״הוא לא פחדן. הוא דוזקא
הלך לסרטים; של בלשים.״

• עורד־הדין מיבאל כספי, במשפט רופא-העיניים
ד״ר שלום :״איפוא נשמע כדבר הזה, שנשים תבגודנה בבעליהן?״
אלול

• ח״ב מפא״י ישראל ישעיהו, בשעת תיכוח סוער
במועצת מפא״י :״רבותי, במקום לאכול איש את רעהו, מוטב
שתאכלו עוגות.״

ענ ק (אוריון, תל־אביב; ארצות־הברית)
הינו המחזה של יצירת האפוס הגדול של
מדינת טקסס שבארצות־הברית. טקסס היא
הענקית שבמדינות דגל הכוכבים והפסים.
בערבותיה האינסופיות, שצופי הקולנוע הישראליים
כד, היטיבו להכירם מד,מערבונים
למיניהם, באלפי עיירות ורבבות חוות, פזורים
למעלה משמונה מיליון תושבים. הם
יצרו הווי חיים מיוחד, שהפך למושג בפני
עצמו.
טקסס הוא מושג שמאחוריו מתגלם בוקר
חסון, רכוב על סוס, חגור בצמד אקדחים
שלעולם אינם חדלים מלירות, עדרי־בקר
אינסופיים, ואזרחים הנוטלים את החוק לידיהם
שעה שכנופיות ביריונים משתלטים
על עירם. טקסס הוא שם זיהוי למדינה בלי
חוק, להרפתקנות ולמרחבי עד. עד כה לא
טרח כמעט איש לחדור אל מאחורי כל התיאורים
הציוריים הללו, מלבד עדנה (מסילת
סרטונה) פרבר, הסופרת האמריקאית
עזת הביטוי.
משך שנים מספר שהתה הסופרת בטקסס,
למדה להכיר את אנשיה, את אורח מחשבתם
ואת הוזי חייהם, העלתה כל אלה ברומן
עב־כרם, שהפך סנסציה, בהיקפו ובעומק
חדירתו למעמקי נפשה של טקסס ובניה.
מאחורי דמותו הכל־יכולה של הקאובוי,
חשפה פרבר דמות של אדם קטן ומתוסבך,
המנסה בדרך כלל לברוח מהחיים. אדם שהחומריות
והגשמיות הן עיקר חייו, ושאלילו
הוא המטבע ולא האקדח. כל זה העלתה
פרבר בגוללה סיפורה של משפחה טקסנית
אחת — משפחת בנדיקט.
הכל -פרט לאשה. הבמאי, ממוצא
טקסני, ג׳ורג׳ (מקום תחת השמש) סטיבנס,
הצליח להעלות בסרט את אותן הבעיות שהעמידה
פרבר, ולהוביל את הצופה לקראת
אותן המסקנות.
בחוזה הטקסנית של הזוג בנדיקט (,רוק
הדסון ואליזבט טיילור) ,מתאכסן בוקר צעיר
וחביב בשם רינק (ג׳יימס דין) .על סוסו,
ברעותו, את עדרו הענקי של אדונו׳ רוקם
רינק חלומות־זוהר על עתידו. חלומות אלה
מצטמצמים בהשגתה של אשת אדונו, וברכישת
אותו כוח כלכלי אדיר שישנו בידי
בעל ד,חתה.
רינק חולם על הכסף לא כעל מטרה בפני
עצמה, אלא כעל מכשיר בעזרתו הוא יכול
להשיג את הכבוד, את השלטון, את תענוגות
החיים ואת השלתה הנפשית. אולם ברגע
שחלומו מתממש, מתברר לו ההיפך הגמור.
רינק
איננו מחכה זמן רב עד להתגשמות
חלומותיו. אחותו של בעל החתה מתה בהותירה
אחריה חלקת אדמה עבור רינק החביב.
רינק מתחיל מיד לחתור לקראת
אושרו, מחפש אותו במעמקי האדמה, מצליח
לגלות נפט. כל חלומותיו מתגשמים בבת
אחת: הוא הופך מכובד, עשיר, נערץ. אולם
הוא אינו מצליח להשיג את אשת מעבידו
לשעבר.
את מיטב שנותיו הוא מקדיש לצבירת עוד
ועוד כסף, בכל האמצעים שבידו, וכשיש
בידו כבר להנות מהרכוש שצבר, הוא מגיע
לגיל העמידה.
כת הכוס. הסצינה החזקה ביותר בסרט
היא ללא ספק התמונה בה נושא ג׳יימס דין
השיכור נאום, מעין אני מאמין, בחנוכת
בית המלון החדש שהקים. בזה אחר זה
נעלמים כל השומעים, נשארת רק האשה האחת
שאהבה אותו כמו שהיה: בתה של
משפחת בנדיקט (קרול בייקר) .אולם ברגע
בו מגלה גם היא, כי רינק אינו אלא
שיכור וריק, שאין בו ולא כלום, היא עוזבת
אותו.
ג׳יימם דין, הממלא למעשה רק תפקיד
צדדי בעלילה, מתגלה בה שוב כשחקן דרמטי
בעל נתונים רבים. אפילו כשהוא משחק
את תפקיד השיכור בן ה־ ,40 הוא משכנע
ושובה לבב. לא נופלת ממנו אליזבט
טיילור, המדגימה רמת מישחק בלתי צפויה.
אולם השחקנית האמיתית והגדולה שבסרט
הענק (שלוש וחצי שעות) היא קמל
בייקר, ששיחקה בסרט זה לפני שקיבלה את
התפקיד הראשי בבייבי דול. אין לקמל תפקיד
ענק להתמודד בו עם שלושת ענקי הסרט,
אולם לפחות מחצית הסרט שייכת לה,
ורק לה. משחקה מתגלה בסצינה אחת, שהפכה
אותה בין־לילה לכוכבת: הפגישה

האם מותו להשתיק מלו? בעיה 11 עמדה בטי השופט

מלךב לי בשרודס
**ץ ופט־השלום התל־אביבי מנחם אלון פתח את
התיק הרציני והמבדר ביותר של היום. היתד, זו
תביעת־הנזיקין של עורך מדור הקולנוע בהעולס הזה, שתבע
סכום של שתי לירות ורבע מירוחם ורדימון, בעל
קולנוע אלנבי. טען עורך מדור הקולנוע: הקיצוצים שנעשו
בסרט המלך ואני, כשזה הוצג בקולנוע אלנבי, פגמו בטיבו
ובשלמותו, לא נתנו את התמורה המובטחת לקוני הכרטיסים
שלא יכלו ליהנות מהסרט הנאה מלאה.
הציע השופט בקולו הרך והמתון :״*דלי הנתבע מסכים
לשלם חלק מהסכום הנדרש, כפשרה?״
עודך־הדין משה חביב, בא־כוח הנתבע, השיב מיד:
״העתון בו עובד התובע, השבועון העולם הזה, הטוען כי
הוא העתון הנקרא במדינה — ואני סבור שהוא צודק
בכך — הציע לכל אלה שהלכו לסרט לשמור על כרטיסיהם.
אם נסכים לשלם חלק מהסכום הנתבע, יבואו מחר כל
בעלי הכרטיסים וידרשו את כספם חזרה.״
השופט ניסה שנית :״גם אני ראיתי את הסרט, אבל אין
לי הכרטיס. אפילו אם היה בידי, לא הייתי מגיש
תביעה. אני חושב שכמוני היו נוהגים שאר האנשים.
אם התובע רוצה להגיש תביעה משפטית, וזאת זכותו,
אין אני רואה סכנה שאלפי קוני־הכרטיסים ידרשו את
כספם חזרה.״
כשגם הסבר זה לא שיכנע, נקראו ראשוני עדי התביעה
לעלות על דוכן העדים. משפט־התקדים בתולדות הקולנוע
בישראל נפתח.

אחרון אחרון חביב
** ורר*הדין יצחק ברא ״ז, בא־כוח התביעה הזדקף
מלוא קומתו הגבוהה׳ ובלטפו בידו את זקנקנו החל
לחקור את העד הראשון, זאב מליון, סגן המנהל הכללי
של משרד הפנים, ויושב־ראש המועצה לביקורת סרטים.
כצעד ראשון ביקש ברא״ז להוכיח לבית־המשפט בי,
במקורו, היה הסרט המלך ואני ארוך יותר מכפי שהוצג
בקולנוע אלנבי, וכי הסרט קוצץ לא בידי המועצה לביקורת
סרטים.
השיב העד מליון לשאלות התובע :״יש קיצוץ סרטים
הנעשה על־ידי המועצה לביקורת סרטים, עם כל הצער
שהיא מצטערת בקצצה אותם. אולם אנחנו מתנגדים בכל
תוקף לקיצוצים הנעשים על־ידי גורמים אחרים, משום שזה
פוגע בהנאת הציבור ובערך האמנותי והמוסרי של הסרט.״
הסביר מליון את כוונתו :״קיצוצים מסויימים עלולים
להפוך סרט מתאים לקהל, לסרט בלתי־מתאים. עד עתה
לא היו בידי המועצה אמצעיט נגד המקצצים, אולם עתה
מטפלת המועצה בתיקון החוק, כך, שהקיצוצים יאסרו,
אלא אם הותרו על־ידי המועצה.״
סיפר מליון בהמשך דבריו :״לסרט המלך ואני הוגשה

שה על טופס מקובל, בו צויין שאורך הסרט הוא 5ז
מערכות. מהמסמכים שבידי ניתן להבין כי אורך הסרט
הוא 133 דקות. קיבלנו מספר תלונות מאזרחים בקשר
לקיצוץ סרטים, ובתגובה פירסמתי בעתונים שכל אדם
הרואה את עצמו נפגע רשאי להגיש נגד המקצץ תביעה
משפטית על הונאה.״
בא־כוח הנתבע, מצירו, ניסה להוכיח כי הוצאת רשיון
להציג סרט בעל אורך מסויים אינה הוכחה כי אמנם
הוצג סרט באורך זה, וכי בעל הקולנוע רשאי בכל עת
לעשות בסרט כרצונו. שאל חביב :״האם ידוע לעד על
סרט מסויים, שהובא לארץ עם שתי נוסחאות שונות
לסיומו — באחת עומד הגיבור ליד החלון וקופץ למטה,
ואילו בשניה אינו קופץ ונשאר בחיים — וכי הותר לבעל
הקולנוע לבחור בסוף הנראה לו?״
השופט :״לא ידעתי שבעלי בתי הקולנוע עומדים בפני
הכרעות כאלה.״

קיצוץ ברי רחמנות
** מד העדים הנאים דמו זה לזה כשני תאומים
• 2סיאמיים. שניהם היו במאי סרטים, הטובים במקצוע
זה בישראל, והם נקראו לתת עדות מקצועית על הנזק
שגרמו הקיצוצים לסרט המלך ואני מבחינת תוכנו ואופיו
המוסיקלי.
העובד כבמאי
סיטר הראשון, הבמאי פרד שטינהרד,
באולפני ההסרטזז בהרצליה ובחברת גביע, ואשר סרטי-
הפידסומת שלו קנו להם שם בארץ :״קיצוץ בסרט הנעשה
לא על־ידי בעלי־מקצוע גורם ב־״ 990/מן המקרים נזק
לסרט. יש שני אנשים העושים את הסרט — הבמאי ועורך
הסרט — ורק העורך* רשאי לקצץ בסרט. כשראיתי את
הסרט המלך ואני, הרגשתי שהוא חתוך ממש בלי רחמנות.
אדם מתחיל לשיר, והוא מפסיק באמצע. אני אוהב מוסיקה,
ולסרט זה הלכתי בעיקר בגלל המוסיקה שבו. אבל התאכזבתי.״
בחקירתו
הנגדית של שטינהרד רצה עורך־הדין חביב
להוכיח כי הקיצוצים שנעשו היו לטובת הסרט. לשם כך
ניסה להוציא מן העד כי יול ברינר, כוכב הסרט, אינו
זמר אלא שחקן, וטוב שקיצצו את הקטעים בהם הוא שר.
שאל חביב את שטינהרד :״מה אתה יודע על יול ברינר?״
שטיניהרד :״שיש לו קרחת.״
אחריו עלה לדוכן איוואן מהריח קוראת) לנג׳אל, גם הוא
במאי אולפני ההסרטה בהרצליה. העיר עורך־הדין חביב,
בצחוק :״רק השם איוואן מטיל עלי אימה.״ ואמנם קבע
לנג׳אל כמה מסקנות מקצועיות, שיכלו להטיל אימה על
הנתבע.
אמר הוא :״אני עורך סרטים ובמאי. סיימתי בית־ספר
גבוה לסרטים בבלגרד, ויצרתי בארץ סרט מוסיקלי צב־

שירת הברבור /?,י״־ייכ.״

עיט על מעטפת התקליט של שירי המלך ואני, שהוצא על־ידי
חברת פוקס המאה העשרים. תקליט זה יובא לבית־הדין
כדי להשמיע לשופט את כל שירי הסרט, לפני שקוצצו.
עוני של 30 דקות. את המחזה המלך ואני ראיתי בתיאטרוו
בלונדון, ולכן כשהציגו את הסרט בקולנוע אלנבי הייתי
מעוניין לראות את הגירסה הקולנועית של ההצגה. קיבלתי
ממש שוק. כל מיני דברים הושמטו ממנו. חסרו קטעים
מוסיקליים, היו קיצוצים דרסטיים. למשל כשליידי צ׳אנג,
אשתו הראשית של המלך, מתחילה לשיר...״
כאן התערב השופט :״מה קרה, היא הפסיקה לשירז״
לנג׳אל :״היא לא הפסיקה, הפסיקו אותר״״
המשיך העד :״ניכר היה שהסרט חתוך בידי איש לא
מקצועי. הוא קוצץ על־ידי חובבים בצורה דרסטית. בסרט
מוסיקלי כמו המלך ואני המוסיקה היא העיקר, למרות
על התוכן. סרט הוא מדיום, אשר
שאי־אפשר לוותר גם
באמצעותו אפשר להביע אמנות, והזכות לקיצוצו היא !
רק בידי הבמאי והעורך.״
אחרי שסיים עורך־הדין ברא״ז את חקירת העד׳ ביקש
כי מאחר והעד למד את מקצועו
נציג הנתבע להוכיח
בארץ שמאחורי מסך הברזל, הוא חונך חינוך מכתן, ועל |
כן אין ערך לחוות־דעתו המקצועית. השיב לו לנג׳אל:
״בשעה שהתחלתי בלימודי, ניתקה יוגוסלביה את קשריה
עם הקומינפורם.״ חביב וזיתר על כל נסיון של חקירה
בכיוון זה.
כאשר נסתיים השלב הראשון של עדויות התביעה, היה
כבר ברור מה הם קווי ההגנה והתביעה במשפט עקרוני
תשתדל להוכיח כי קיצוץ הסרט
זה. בעוד שהתביעה
פגם בטעמו, יטען נציג הנתבע כי הקיצוצים נעשו לטובת
הסרט, וכי למעשה קוצץ הסרט עוד בחוץ־לארץ כדי
להתאימו לטעמו של הקהל הישראלי ,״שהוא חלק בלתי־נפרד
מהמרחב המזרח־תיכוני״ ,כדבריו של חביב, בא־כוחם
של הנתבעים.

עו1פט, בסאיס ועוד סליון

תביעת־הנזיקין על סך שתי לירות ורבע, שומע את טדי־התביעה הראשונים: פרד שטינהרד,

בינה, נערה בת ,18 לבין ג׳יימס דין בן
ה־ ,40 בקפה חשוך.
סרט זד, אינו יצירת מופת, והוא רחוק אף
מלהיות סרט גדול. האמת היא שאין הגדרה
יותר ממצה וקולעת ביחס למהותו האמיתית
מאשר שמו: הענק.

* תדריך
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בעלי
העולם הזה 042ו

הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• חוות החיות (צפון, תל־אביב) —
כל החיות שתת, אבל החזירים שתים יותר.
זאת היא מסקנת הסאטירה של ג׳ו־רג׳
אורתאל׳ בה משמש שלטון הקומונה,
שהנהיגו החזירים בחתר״ אליגוריה למשטרים
הקומוניסטיים.
י• אד 0כקרב (מקסים, תל־אביב) —
15 הקילומטר המפרידים בין כיתת חיל־

במאי קולנוע הנראה כשהוא נשבע בפני בית־המשפט; איוואן לנג׳אל, במאי סרטים,
המצולם בעת עבודת־הסרטה, ומר זאב מיליון, יושב־ראש. המועצה לביקורת סרטים,
כשהוא עונה לשאלות עורך־הדין יצחק ברא׳׳ז, בא־כזז •יי׳זזביעה העומד משמאלו.
רגלים אמריקאית בקוריאה, לבין גבעה
אלמונית העשויה לקבוע את גורלם. סרט
קרב אנושי ומשכנע. רוברט ריאן, אלדו ריי.
• המעונה (אסתר, תל־אביב) — דרמה
מזעזעת ואמיתית סביב הבעיה: האם
שטיפת־מוח מצדיקה בגידה במולדת? פול
ניומן.
• המכשפה: נתן, תל-אביב) — מרינה
ולאדי לוכדת בכשפי חמודות גתה ו
פניה
מהנדס צרפתי בשתדיה ואת קהל
הצופים.
• נידון למוות ברח (ארמון, חיפה)
— הצופים מנסים לברוח מכלא נאצי,
יחד עם סרן פונטיין הצרפתי, בשתי שעות
של מתח ואמנות קולנועית טהורה.
׳ • לא עת לפרחים (תל־איר, ירושלים)
״ קסמי המערב מאחורי מסך הברזל,
בסאטירה פוליטית שנונה. ויויקה לינדפורס.

שבגנת-ננשר איש ואשוז בוירילו ב ש:רו וזשי״ך או: וזישגיוזבו וכשלונווזיהנו של ישראל והעולם
הם נבוזרו על-ירי עורכי ״העולם הוה״ ,שננזננת נולבהור באיש-הארונות של וזשי״ז
נזאוזר של ננזצא אף לא איש אוזר בנודינה אשר וזולל תאורע אנויתי והיה ראוי לתואר וה.
ניתולי הבוזירה של הששה-עשר תצבורפים לדו״וז על נזצבה של נזרעת ישראל בשנת תשיי־ו•

1ז5ז5ר8

לוחם־החוות ההונגרי

גפווו שהצית להבה
במשך כמה ימים בשנת תשי״ז עצרה האנושות כולה את נשימתה. היתה זאת אחת מן
השעות המעטות בהיסטוריה כאשר גם אחרון האדם מרגיש בלב מרומם שהוא עד
להתפרצות אמיתית של הרוח האנושית המקורית.
האיש שחולל פלא זה לא היה אדם יחיד. כמו כל התקוממות אנושית גדולה, אי־אפשר
היה לזהות אותה עם אדם אחד, אפילו לא עם חוג או מסגרת רעיונית אחת. גיבור המאורע
היה העם ההונגרי, על תשעת מיליון בניו. במרכז הסערה עמדו מיליון תושבי בודפשט,
שקמו לפתע נגד השלטון הקומוניסטי המשועבד לברית־המועצות, שיחררו את עירם במשך
כמה ימים נהדרים, כשהם לוחמים בבקבוקים נגד טאנקים, באקדחים נגד תותחים.
מה גרם למהפכה? חוגים רבים ומשונים, נטיות רבות וסותרות, סייעו להתפרצות.
קומוניסטים צעירים שמאסו בהנהגה שעבדנית, אנשי־רוח ומשוררים שמרדו בכבליו של
משטר נוקשה, פאשיסטים, אנטי־שמים ודמוקראטים מידידי המערב — כל אלה לקחו בה חלק.
אולם כל אלה היו כאין וכאפס לעומת היוזם האמיתי של המרד, איש־העולם של שנת
תשי״ז, לוחפ״החרות ההונגרי האדמוני, שלא ידע בדיוק מה הוא רוצה ולאן הוא
חותר, שפירסם כרוזים ילדותיים וקרא קריאות דרמתיות, כשהוא נישא על כנפי שאיפה
אנושית עתיקה ככדור־הארץ עצמו: שאיפת־החופש.
אף שהמרד טבע בדם ונשאר אפיזודה טראגית, הרי שאיפה יסודית זו של לוחם־החרות
ההונגרי היתד, בהחלט בת שנת תשי״ז. היא היתד, הכוח המניע למאורעות העיקריים של
השנה בזירה העולמית. היה זה תהליך שזיעזע את האימפריה הקומוניסטית האדירה של
סטאלין, מוולאדיבוסטוק ועד ברלין המזרחית, מפקינג ועד סופיה.
מרכז התהליך היה בברית־המועצות עצמה. בימיו של סטאלין הוקמה בארץ זו רודנות
אכזרית, שבזה לחייו של הפרם, הקריבה את כל זכויות האדם על מזבח המטרה
המרכזית שהציבה לעצמה: להפוך בכוח ארץ מפגרת ונחשלת למעצמה תעשייתית חדישה.
היתר, זאת מטרה שנשאה בחובה את זרע חיסול בעליה — כי כאשר הצליחה הרודנות
הסטאלינית להפוך את מולדתה לענק התעשייתי השני בעולם, מצאה את עצמה עומדת
מול מיליונים של משכילים חדשים, המהנדסים והרופאים שהיא עצמה יצרה אותם. האדם
הסובייטי המשכיל החדש יא השלים עוד עם משטר שקם בחברה נחשלת של מוז׳יקים.
הוא דרש חופש חדש, שלא היה אפשרי במשטר האסיאתי־למחצה של סטאלין וחסידיו.
שאיפה חדשה זו גרמה לזעזוע עמוק בארץ הסובייטיים. מיבצע חיסול הסטאליניזם,
של,חל עוד בשנים הקודמות, קיבל תנופה חדשה. האיש שהפך את עצמו לסמל של מיבצע
זה, ניקיטה כרושצ׳וב, חיסל בשמו את מתנגדיו העיקריים, גיאורגי מאלנהוב,

לזר כגנוגיץ וויאצ׳סלב מולוטוב.
במדינה הקומוניסטית השניה, סין העממית, התפתח תהליך דומה, כאשר הכריז מאו
טסה־טונג על סיסמתו החדשה :״מאה פרחים פורחים בגן, מאה השקפות מתחרות

במדינה״ — קריאה לחופש חדש בעם הגדול ביותר בעולם.
לעומת כשלונו של אימרה נוג /האיש שהפר בעל־כורחו לדובר המרד ההונגרי
שנכשל, הצליח בפולין מנהיג קומוניסטי אחר, וולאדיסלאב גומולקה, לבצע מרד
שקט ומתון, שהשיג מידי השלטון הסובייטי מידה רבה של עצמאות לפולין. מדינת ישראל

תתנת בנזאגיארתזגז: לרנבי נזשפתת נתתיבו א ת גנפנתיתג: של

ראתה במו עיניה את תוצאות העצמאות הזאת בדמותם של העולים החדשים מפולין.
שהורשו השנה על־ידי המשטר של גומולקה לצאת למולדתם החדשה.
האיש שיכול היה לזקוף חלק רב ממהפכה אדירה זו על חשבונו היה יוסיפ גרוז
טיטו, המורד הראשון שרשם על דגלו את רעיון הקומוניזם הלאומי העצמאי. גם השנה
שיחק תפקיד מרכזי מאחורי הקלעים במהפכה האנטי־סטאלינית.
בהשוואה למהפכה זו, ולמאורעות המסחררים במרחב השמי (ראה איש השנה) ,היה
שאר העולם שקט מאד, לא הוציא מתוכו אישים דרמתיים. המתיחות העולמית הלכה
ופגה, כתוצאה מחיסול הקיצוניות הססאלינית ברוסיה. באמריקה מת ג׳ו מל־קארתי,
חסר־ידידים וכמעט נשכח. חיסול הסטאליניזם גרר אחריו גם את חיסול היפוכו ובן־זוגו,
המק־קארתיזם, שהיה בזוי לא פחות.
המעצמות העולמיות התחרו ביניהן בתדירה פוליטית וכלכלית לחלקי־העולם שמחוצה להן.
במעבדות השקטות נמשכה התחרות הנוראה על ״הנשק הסופי״ .ברוסיה הוטס הקליע הירוי
הבין־יבשתי הראשון, שאין בפניו שום הגנה יעילה אולם ככל שהתגבש הנשק הזה,
כן התרחקה המלחמה העולמית, שהפכה נוראה מדי מכדי שמישהו יוכל לקוות להשיג
בד, הישג כלשהו. זאת היתר, עובדה קיימת׳ על־אף הפטפוטים האינסופיים והעקרים בועידת
פירוק־הנשק של חמש המעצמות בלונדון.
כסמל אישי להרגעה הכללית נבחר מחדש
דוייט אייזנהואר לנשיא ארצות־הבריח.
הוא סימל את השלווה, הפריחה הכלכלית
והרגעת־העצבים הממושכת בארצו.
התהליך היחיד בעולם המערבי שהתקרב
בחשיבותו למהפכה הגדולה בגוש הסובייטי
היה היווצרו של השוק האירופי
המשותף, הצעד הגדול הראשון לאיחוד אירופה
המערבית אחרי אלף שנות מלחמה. גם זה
היה מיבצע ששום אדם יחיד לא הטביע
עליו את חותמו, אם כי לא היה אפשרי
ללא תמיכתו הנלהבת של קונראד
אדנואר הגרמני וחבריו בצרפת.
בדו־היבשת של אפרו־אסיה, מחוץ למרחב
השמי, לא היו תהליכים מכריעים. ללא מעשים
דרמתיים, הלך הגוש הזה וגדל, הפך
יותר ויותר למרכז־המשקל העולמי. עוצמתו
האדירה, שאינה מבוססת על כוח צבאי,
הופגנה בצורה מוחצת, נגד ישראל, בימי
מיבצע־סיני. במשך שנת תשי״ז גדל גוש
זה בשני מועמדים חדשים, שתי המדינות
הצעירות בעולם: הרפובליקה הכושית של
גאנה, בהנהגת קוואמה נקרומה, והממלכה
המוסלמית של מאלאיה, בהנהגת
השליט העליון, טואנקו עכד אל״רחמן.
עלייתה של אפרו־אסיה, דו־היבשת שישראל
שוכנת בדיוק במרכזה ובנקודת־החיבור
החיונית שלה, היתד, התהליך שנשא
\ 85 זרנגי תנזרד שננזרגנ שנז
בחובו את העתיד של העולם — ושל ישראל.

כמו הגולם מפראג, שנשא בפיו את השם המפורש, הצטיין אירגון הדת בישראל השגה
בעודף של כוח ובגרעון של רוח.
לא חסרו י בחיי הדת דמויות יפות. עם מותו של רבי אהרון (״רבי ארלה״) רוקח,
הדדי* מבלז, בגיל .80 נפטרה דמות צנועה, רוחנית, כובשת־לבבות. בראש המחלקה
הדתית החדשה של ההסתדרות הועמד איש לא פ.זות אהוד — רבי יהודא־צבי בראנדווין,
הרבי מסטרטין, פועל־בנין, חוקר־קבלה,
אדמו״ר פרולטרי ועני, צנוע ואיש־מוסר.
אולם לא בדמותו של אלה וכמותם
הופיעה השנה הדת לעיני המוני המדינה.
לשוא ציפה העם לשמיעת הציווי המוחלט
של הדת בענינים שנגעו לעיצוב נפשה של
המדינה. קול הדת לא נשמע נגד פשעי־מלחמה,
לא הרעים נגד שחיתות והפקרות,
לא הורם למען שלום, מוסר, טוהר ואחוזה.
תחת זאת ניצלו המפלגות הדתיות את
עמדת־המפתח שלהן בקואליציות הממשלתיות
והעירוניות כדי לכפות על מתנגדיהן
שורה ארוכה של חוקי־כפייה שעוררו זעם
גובר והולך. תמורת השלמה עם שלטון־
היחיד של דויד בן־גוריון בזירה המדינית
והצבאית, בעזרת קולות השרים הדתיים,
סחטו הדתיים ויתור אחרי ויתור על חשבון
האזרח. התוצאה הבולטת ביותר היתד, איסור
גידול החזירים כמעט בכל רחבי הארץ,
מניעת בשר זול מהמוני עמלים מעוטי־יכולת. מעולם לא הושמעו תביעות כה קיצוניות
(למשל: הפרדה בין גברים ונשים בבריכה שעל חוף־הים של תל־אביב) .מעולם לא
הושגו הגבלות כה חמורות (למשל: הפסקת תנועת האוטובוסים בתל־אביב אל חחנות־המוצא,

לפני תום השבת) .מזכיר הרבנות הראשית, אלימלך וולגלרנטר, העז לצוות על רבני
ישראל לערוך רשימה ארצית של ממזרים ובני נשים נוצריות, כדי למנוע בעדם כל אפשרות
להתחתן, ליצור בארץ מעמד חדש של אלפי אנשים שלא יוכלו להקים משפחה.
אולם על כולם עלה האיש שריכז בידיו השנה כוח גדל והולך במדינה: הרב הראשי
הספרדי, הראשון־לציון יצחק רחמים נסים, בן ה־ .62 סוחר־הבדים לשעבר, שנתמנה
לתפקידו מתוך שיקולים מפלגתיים והתפרסם לרעה עת דאג לרכישת בית־פאר שעלה
למשלם־המסים 90 אלף לירות, התבלט השנה בדיפלומט ערמומי. הוא ביקר בקיבוצי
השומר־הצעיר, נהג בעדינות סימפאטית. אך מאחורי החיוך התחבא תכסיסן מתכנן ומצליח.
היה זה נסים שאיים להטריף את החלב של כל הקיבוצים המגדלים חזירים, מתוך
הטענה המגוחכת שיש סכנה שחלב זה מהול בחלב חזירות. הוא השיג התחייבות מפורשת
לחסל גידול חזירים בכל משקי הארץ. היה זה נסים שאסר על ההוצאות הדתיות להדפיס
ספרי־קודש על נייר מפעל־חדרה, מפני שזה מעסיק פועלים יהודיים בשבת.
ספק גדול הוא אם כל ההישגים האלה יועילו לדת בחשבון הסופי. הלחץ הגובר
והולך עלול ליצור לחץ נגדי חזק שבעתיים, שיחסל את דת ישראל בלב הדור החדש
בארץ. אולם מעמדו האישי של הראשון־לציון בחוגים הדתיים הלך בינתיים והתחזק.
יצחק רחמים נסים הפך לכוח במדינה.

יגאל ארון

פיאו אג ן ז״לבו

ה כנ ס ת

1נ ם

יצחק וחמים נסים

לאוון כל החזית

מדיניו ת

נמ ש -נמנע ־ נמנע
המושב האחרון של הכנסת בשנת תשי״ז היה גם האופייני ביותר. ברוב מכריע
קיבלה הכנסת את החוק לתיקון דיני ׳עונשין (בטחון המדינה) ,שנתן בידי ראש־הממשלה
את האפשרות המעשית לכלוא כל אישיות ציבורית ועתונאי שאינם נוחים לו. אחרי
שחיסלה בצורה זו, כמעט בהיסח הדעת, את יסודות המשטר הדמוקראטי שהיא עצמה
מסמלזז״יאותו, התפזרה הכנסת. חבריה, בני כל המפלגות, אנשי קואליציה ואופוזיציה
כאחד, חילקו ביניהם באחווה מופתית את
כרטיסי־הנסיעה לחוץ־לארץ׳ טיילו כחברי
משלחות פרלמנטריות לחצי תריסר ארצות־חוץ,
על־חשבון משלם־המסים.
היה זה סיום נאה לשנה שהבליטה את
ההתנוונות הגוברת והולכת של הכנסת. השלטון
הפוליטי התרכז יותר ויותר בידי
דויד בן־גוריון, שהתיחס אל הכנסת בבוז
גלוי ותהומי. הוא התעלם לחלוטין מהחלטות
חגיגיות של הכנסת בענינים גורליים (כמו
ההחלטה שאסרה בפירוש את פינוי עזה),
לא ענה למאות שאילתות של חבריה, הכריז
באוזניהם הכרזות אשר כל הח״כים ידעו
שאינן מתאימות למציאות (כמו בענין

הח״כים עצמם הצדיקו במידה רבה בוז
זה. כי התופעה המרכזית של השנה בכנסת
היתה נכונותם של הח׳׳כים להקריב את
השקפותיהם הקדושות ביותר על מזבח של
יתרונות מפלגתיים כלכליים. ציניות גלויה זו מצאה את שיאה בסידרה ארוכה של הצבעות,
בהם נמנעו הח״כים מהצבעה על דברים גורליים — כדי לא לאבד, חס ושלום, את
מקומם ליד האבוס. ה״הימנעות מהצבעה״ הפכה סמל הכנסת.
רשימת־הקלון: סירובה של מפ״ם להצביע נגד מיבצע־סיני אשר סתר את השקפותיה
באופן מוחלט; ההימנעות של מפ״ם ואחדות־העבודה מן ההצבעה נגד הנסיגה מסיני,
אחרי חודשים ארוכים של תעמולה נגדה; ההימנעות של מפ״ם ואחדות־העבודה מהצבעה
נגד הדוקטרינה של אייזנהואר׳_,שסתרה בפירוש את מצען המוצהר; ההימנעות של
חרות מהצבעה נגד חוק בטחון המדינה, שבא להכשיר את הקרקע לנהול דיקטטורי
במסוזה של מלחמה באוייב החיצוני. מפ״ם ואחדות־העבודה הצביעו בעד חוק מחפיר זה.
עשרות ח״כים, מיעקב חזן עד יצחק כן־אהרון, ממשה שרת ועד יוחנן כאדר,
סימלו פחדנות צינית זו. בכל זאת מגיע תואר איש־הכנסת של תשי״ז לאדם בו נתלו
פעם תקזזת גדולות, ושהכזיב את כולן תוך שנתיים קצרות של ישיבה בכנסת: ח״כ יגאל
אלון, איש אחדות־העבודה, שעמד בראש התעמולה נגד הנסיגה מסיני ומעזה, ושנמנע
בצורה מבישה מלהצביע נגד ההחלטה שאישרה את הנסיגה.
אלון׳ צבר בן ,39 שהפך תוך עשר שנים מאליל הפלמ״ח לעסקן ממדרגה שניה
ולבורג מישני במכונת־השנור של המגבית, סימל את כשרונה של הכנסת להשתית כוחות
צעירים — תהליך שמצא את ביטויו עם שקיעת כל הח״כים הצעירים של כל המפלגות.
אולם גם הקשישים והמנוסים השתתפו השנה בשקיעה הכללית. שתי הדמויות העיקריות
של הכנסת בעבר — משה סנה הקומוניסטי ויוחנן כאדר החרותי — איבדו השנה
שניהם את ברקם: סנה חזר באופן שיגרתי על הקו הנוקשה של מפלגתו, באדר זכה
בחוגי מפא״י לתואר ״קוצניו־מוצניו״ ,על נטייתו להיות ילד טוב בעיני כולם.
הכוחות הצעירים עזבו את הכנסת בסיטונות. אהוד אבריאל, איש היד־השחורה שבטל
בששים (או במאה ועשרים) בכנסת, התפטר והפך ציר בגאנה. תחת הצעירים הכושלים,
שהוכיחו את אפסותם, חזרו הזקנים — אנשים ונשים כמו חנה למדן, עסקנית אפרורית
וזתיקה, ויעקב קלכנוכ, בן ה־סד, עסקן קשיש צ״כי, הנוהג להירדם בישיבות.
בימים הטובים ביותר לא היתד, הכנסת דומה לקונגרס האמריקאי, שחבריו כמעט
לעולם אינם מצביעים על פי חלוקה מפלגתית, אינם חוששים לקום נגד הנשיא וממשלתו.
הכנסת היתד, תמיד מועדון של עסקנים מפלגתיים, המאשרים בהרמת־יד את ההחלטות
שהושגו מאחורי־הקלעים על־ידי מזכירי המפלגות. אך השנה הרחיקה לרדת. היא לא
התערבה בשערוריות־השחיתות הגדולות, לא העזה לקום נגד שלטון הש.ב ,.אמרה אמן
אחרי כל החלטות ביג׳י במדיניות־החוץ. השאילתא מתה כנשק פוליטי, ויחד עמה גודעה
ההצעה־לסדר־היום. רק בישיבות הסודיות של הועדות עוד שרדו ניצוצות של מלחמת״
גרילה מצד כמה ח״כים אמיצים.
אם יימשך תהליך זה בשנת תשי״ח, תכשיר הכנסת במו ידיה את הקרקע לאסון —
רודנות מלמעלה, פאשיזם מבפנים או מחתרות מלמטה.

לפני 400 שנה שלחה המלכה אליזבת אדם יחיד לקושטא, כדי לפתוח את המרחב
בפני המסחר הבריטי. וזיליאם הארבורן, השגריר הבריטי (שמשכורתו שולמה על־ידי
הסוחרים הפרטיים) חולל פלא: לבדו ובמו ידיו כבש את לב שליטי הממלכה העותומנית
האדירה, הניח בסיס איתן לחדירה הבריטית, ששרידי פירותיה עוד היו פזורים במרחב
בשנת תשי״ז. הוא נתן מכת־מוות לצרפת, שהיתה עד אז נציגת אירופה במרחב.
שגרירים כאלה שוב כמעט ואינם קיימים
במאה ה־ ,20 בתקופת המטוס, הטלפון וה־עתון,
השגריר הממוצע שוב אינו אלא נו-
שא־מכתבים מפואר, גיבור מסיבות־קוקטייל
ואיש מודיעין שקט.
פיאר אז׳ן ז׳ילכר אינו שגריר מסוג
זה. הוא מזכיר הרבה יותר את השגרירים
של תקופת אליזבת הראשונה. כי
הוא חולל לבדו ובמו ידיו פלא מדיני:
הוא כבש את מדינת־ישראל למען צרפת.
במחיר אפסי למולדתו, רכש לה בן־ברית
שעצם קיומו היה שווה לצרפת כמו כמה
דיביזיות באלג׳יריה. הודות לקשריה עם
ישראל יכלה צרפת לתבוע לעצמה עדיין
תואר ישל מעצמה מזרח־תיכונית, ולהביא
עמה תואר זה כנדוניה, כאשר יזמה איחוד
של עמי אירופה המערבית. חלקו של
ז׳ילבר בייזום מיבצע־סיני לוטה בערפל, אך
בלי ספק היה חלק נעלם זה גדול עד מאוד.
גם שגריר גאוני כמו ז׳ילבר לא יכול היה להשיג הישג מפואר זה לולא היו קיימים
גורמים רבים שהפכו את הקשר הצרפתי־הישראלי לשותפות הגיונית. אולם
ספק רב הוא אם הגיון זה היה נושא פרי ל׳,א הטאקט והקסם האישי ש? הדיפלומט
בעל החיוך החם והחשבון הקר, כשרונו להיכנס לסבך מדיניות־הפנים הישראלית
המורעלת (שבלי ספק עוררה בו מורת־רוח) מבלי להיכשל, שליטתו המופלאה בשפה
העברית.
לעומת הישג מזהיר זה של האצל הצרפתי, חיוורים כשרונותיהם של השותפים
הישראליים במלאכת קשירת־הקשר, כמו שמעון פרס. ומאחר שמלבד השותפות עם
צרפת לא פעלה מדיניות־החוץ הישראלית כמעט ולא כלום, נשאר ז-ילבר ללא מתחרה
בישראל לתואר המדינאי של השנה.
שלא באשמתו, נדחק שרות־החוץ הישראלי לפינה. שלושת שגריריו העיקריים —
אבא אבן בוושינגטון ובניו־יורק׳ אליהו אילת בלונדון ויעקוב צור בפאריס
אמנם פעלו יפה כדי לצמצם את נזקיו או להסביר את מגמותיו של מיבצע־סיגי, אשר
איש לא טרח להודיע להם מראש על פריצתו. אולם משרד־החוץ איבד יותר ויותר את
מקומו כגוף יוזם, הפך יותר ויותר לגוף המבצע את הוראותיו של האיש שריכז בידו
את כל החוטים המדיניים: דויד בף גוריון, שסמך על אנשיו הבלתי־מנוסים הרבה
יותר מאשר על דיפלומטים מקצועיים.
משרד־החוץ הפך כמעט לסניף של משרד־הבטחון. אישים רמי־מעלה הכריזו בגלוי
כי מטרתו העיקרית (ואולי היחידה ).היא להשיג נשק לצה״ל. איש לא העריך עוד את
כמכשיר עצמאי בעל אפשרויות אדירות, השואף לקראת מטרה ברורה
מדיניות־החוץ
ומשנה את המציאות. הוא לא הופעל לא למען יצירת תנאים לשלום במרחב, לא למען
הדירה לגוש האפרו־אסיאתי, לא להשגת התנאים לעליה המונית מברית־המועצות.
המוח המדיני הרענן היחיד, שהתזזה קוזים נועזים חדשים, היה איש מן החוץ: נ חו ם
גולדמן (ראה איש היהדות).
על אף תנאים בלתי־נוחים אלה, הצליחה שרת־החוץ גולדה מאיי להוכיח בשנה זו
שהיא עולה בכשרונה ובכושרה על קודמה, משהשרת, שירד לגמרי מן הפרק כגורם
פוליטי. כדוברת המדינה, רכשה לעצמה גולדה הגמישה אהדה הרבה יותר רחבה מאשר
שרת הנוקשה.
מדיניות־הפנים הישראלית לא הולידה השנה אישים. בזירה זו נמשך תהליך ההתנוזנות
הפוליטית של המפלגות, שהתרכזו בעיקר בפעילותם הפיאודלית הארגונית והכלכלית,
לא העזו לעמוד מול שלטון־היחיד המתגבש של בן־גוריון י וקבוצת־החצר שלו. מלבד
מנחם בגין, שמילא תפקיד עצמאי מסויים בחתירה לברית רשמית עם צרפת,
התפטרו כל ראשי־המפלגות מן האחריות המדינית. לא נמצא ביניהם אף לא מדינאי אחד.

רדתזח

נחו אלתרמן

המצפון הלאומי הרע
לא היתד, זאת שנת ברכה לספרות העברית. ענקיה, אנשים כמו ש״י עגנון ואורי
צבי גרינברג, לא בלטו השנה ביצירה מקורית גדולה חדשה. בלונדון מת שלום אש,
כאילו רצה לסמל את הניתוק הסופי ממסורת הספרות היהודית בגולה. שום כוחות חדשים
לא צמחו על אדמת הארץ. המוזה של הספרות, שהפכה זה מכבר למיצרך מפלגתי, המיוצר
והמשווק באמצעים מפלגתיים, כחלק ממנגנון הפקידות המפלגתי, שבתה שביתת־מחאה.
הקו המנחה של ספרות זו — או מד,
שנקרא ספרות — היה חוסר־הכנות שלו.
אי־הנכונות לקום ולהתריע נגד המציאות
הקיימת, אי־הרצון להסתכן במשהו על־ידי
יצירות־מחאה, אי־הרצון לוותר על החלום
הזעיר־בורגני של וילה ומכונית ופרס ציבורי
— כל אלה רצחו את נשמתה של הספרות,
הפכוה עקרה, מלאכה טכנית.
הבולט ביותר בין הטכנאים המוכשרים
האלה היה משה שמיר. ספרו החדש,
כיבשת הרש, שתיאר את פרשת אוריה ה־חתי,
היה מלאכת־מחשבת. אולם אי־היושר
היסודי המציין את שמיר האיש, היה בעוכריו
של שמיר הסופר. על אף רמתה הטכנית,
לא התעלתה היצירה אף לרגע לרמה
של מיסמך אנושי, המסעיר את רגש
הקורא, מעוררו למחשבה.
אדם ישר הרבה יותר( . 0 ,יזהר סמילנס־קי)
יזהר, פירסם השנה פרק אחד מתוך
יצירה גדולה שתופיע בשנה הבאה, אחרי שעבד עליה כחמש שנים תמימות. פרק
יחיד זה לא יכול היה להכניסו למעגל המועמדים של תשי״ז.
בהיעדר מועמד אחר, מגיע תואר איש־הספרות של תשי״ז לנתן אלתרמן, על ספרו
עיר היונה. היתד, זאת יצירה בלתי־שוזה מאד. בצד שירים אמיתיים, בעלי רמה ורגש, בלטו
פזמונים אפורים כשק, מעין טור שביעי־וחצי, שהעידו על ירידתו המעציבה של איש שביטא
פעם מאין כמוהו את הרגש הלאומי. אלתרמן הוא אחד מקרבנות המדינה. יוצר שהפך
כלי־שרת ותועמלן של השלטון. האיש שנחשב פעם למצפון הלאומי, הפך יותר ויותר
למצפון הלאומי הרע.

630
ב פ *7

יו ם

הומו צונדק

ע ו * 7ישי

?אירופה צ פון ודרים אמריקה
הרפואה היתד, השנה השטח הבריא ביותר בישראל. ללא משברים פנימיים, הוסיפה לשרת
את מטרתה האנושית הגדולה בימי מלחמה ושלום, להשתתת בהישגיה עם מיטב הרפואה
הבינלאומית. קשישים וצעירים פעלו בצתתא, בהארמוניה גדולה יותר מאשר בכל ענף אחר
של החיים הלאומיים.
בראשית השנה הריעה הארץ לכבודו של רופא צבאי צעיר. סגן ד״ר מורים אנקלכיץ׳
צוין לשבח על גילוי אומץ־לב למופת.
בשעת פשיטה על אחד ממיבצרי־המשסרה
הירדניים, ערב מיבצע־סיני, ניתח הסגן הצעיר
26 יליד גרמניה וחניך צרפת, את
אחד הפצועים בשעת מהלך הקרב, הציל
את חייו על־ידי פתיחת קנה־הנשימה בצתאר.
כעבור זמן קצר, במיבצע־סיני, נפצע אנ־קלביץ׳
עצמו.

הנציגות בי שראל, ת״ א, רח׳ אחד־העם .28 טלפון 62167

אולם במרכז הרפואה הישראלית עמדו
גם השנה הרופאים הקשישים הגדולים, בעלי
השם העולמי, שהעבירו בשעתו לארץ־ישראל
את הישגי־השיא של הרפואה האירופית.
קשה היה לבחור ביניהם בחירה צודקת.
להכרה בינלאומית רבה זכה השנה יוסף
גוסטאב אשרמן, בשל תגלית שגילה
בשנים קודמות, כאשר שם לב לנקודות
שחורות בצילומי־רנטגן של הרחם של נשים
מסויימות, שלא יכלו ללדת. אשרמן מצא
כי הדבר נגרם על־ידי הידבקות של דפנות
הרחם, שהחניקה את העובר בחודשיו הראשונים. ניתוח קטן הצליח לסלק תקלה זו,
להביא אושר לאלפי נשים אומללות׳ שלא ראו כל תקנזה לחזות בפרי בטן אי־פעם.
השנה נקראה תגלית זו בעולם רשמית בשם ״סינדרום אשרמן* ,כונס במרסיי קונגרס
שהיה למעשה לכבודו, הוזמן אשרמן להרצות באוניברסיטה של פאריס. אמר לו פיאר
ז׳ילבר, שגריר צרפת בישראל (ראה איש־המדיניות) :״אתה כנראה איש חשוב, אם הצרפתים
מסכימים לשלם לך כסף!״
השנה מת בגרמניה הפרופסור קלאוברג׳ המפלצת הנאצית, רוסא־הזוזעה שביצע בימי־המלחמה
את נסיונותיו על רבבות נשים יהודיות, בנסיון להשלים שיטה המאפשרת לרופא
אחד לעקר אלף נשים ביום, על־ידי הזרקת חומרצורב. מותו שם קץ לחקירה שהתנהלה
נגדו, בה העידו מאות נשים עקרות ששרדו בחיים. היה זהאופייני כיבאותה שנה תהיה
אחת התרומות העיקריות של ישראל לרפואה האנושית בשמת המלחמה נגד העקרות.
אליל חדר־הניתוח נשאר מכס מרכוס, ששוב ביצע פלאים בניתוח נפגעי סיני. אהד
ממקרי־העוול המוזרים של הרפואה הישראלית תוקן השנה כאשר זכה מרכוס, סוף־סוף,
לתואר פרופסור.
אולם התואר של איש־הרפואה של תשי״ז מגיע להרמן צונדק, הפרופסור בעל השם
הבינלאומי, שהגיע השנה לגיל .70 המפורסם מבין שלושה אחים, המסורים כולם לרפואה,
בלט צונדק השנה במחקריו החשובים בשטח פעולת הבלוטות וההורמונים, שנשאו את
שמו למרכזי הרפואה בעולם.
שמו של רופא אחר, גתן כידדבויס, קשור בייצור התרכיב הישראלי נגד שיתוק
ילדים, אחת הפעולות החשובות ביותר של תשי״ז.

יוסף מילוא

מועדון בר תיאטרון

מעל הבמה בקע קולה העדין של נערה בצל המוות — קול אנושי, מזעזע ונורא בפשטותו.
יומנה של אנה פראנק, הצגת ׳הבימה שהבליטה את ש מ עון פינ ק ל בתפקיד האב ואת
ישראל בקר כבמאי, היתה קרן־האור היוזידה״כמעט בשנה בה הצטיין התיאטרון הישראלי
בשילשול של קומדיות בינוניות ואף מטופשות, ובעצירות מוחלטת של ערכים.
בראש המקהלה עמד התיאטרון הקאמרי בשורה ארוכה של קומדיות חסרות־ערך,
ביניהן נערת החלומות, רומאנוף ויוליאטה,
אני והסרג׳נט, לעולם אין לדעת• הבימה
הצטרפה בסנונית על חוף מיומבה. אוהל
חרם את תרומתו לערימת הקיטש בחמש
חמש, קומדיה מתחת־לבינונית של ארר ון
מגד, שהפכה להצלחת־קופה גדולה בעזרת
פזמוניו הטובים של יוחנן זראי ובימויו
של גדעון שמר.
על הבמות (ברדיו ובכל מקום אחר)
שלטו פזמוניו הבלתי־ספורים של דן אל
מגור, מכונת־חיבור בעלת הספק אגדתי.
בשולמית של דו־רה־מי בלט קולה וחיגר.
האישי (אם ׳כי לא כושר־המישחק) של
שושנה דמארי, בפיקודו של מנחם
גולן, הבמאי הפעלתני ביותר.
הגילוי המקורי הטוב ביותר של הלצנה
היתה שולמית פילין, גיבורת פרנסואה
ראש־גזר, שהפכה בין לילה לכוכב על קרשיו
של תיאטרון זירה שיצא השנה למרחב.
אולם שום אדם לא הפך לאיש־התיאסרון של תשי״ז הודות לפעולתו על הקרשים.
תואר זה מגיע בלי ספק ליוסף מילוא הודות ליצירה האופיינית ביותר של משנה:
מועדון התיאטרון, מוסד שסימל את פשיטת־הרגל המוסרית של התיאטרון, ואת הפיכתו
לעסק מסחרי חסר יעוד ומגמה. בעזרת מפא״י הפך המועדון מקום־ריכוז של מיטב
הסנובים של הארץ, תרם תרומה גדולה לירידתו האמנותית של הקאמרי במשך השנה.

תונודון התיאבורון: הותרת רי\2ה וראי תשנושנות. אורח־יגג
מילוא, האיש שהנהיג לפני תריסר שנים את מיבצע הקמתו של תיאטרון חדש אשר
הוציא מתוכו כוחות גדולים כמו חנה מרון, יוסף ידין, שכח בהדרגה (אם בכלל
ידע זאת קודם לכן) לשם מה חולל את מהפכתו. מגילת־העצמאות של הכוחות הצעירים
לא הכילה שום הצהרת־אמונה — לא רעיונית ולא אמנותית.
מחוסר־יעוד הפך הקאמרי יותר ויותר לעסק מסחרי טהור, שהשתדל להתפצל למקסימום
של יחידות־ייצור תוך ויתור מוחלט על השאיפה להגיע למקסימום של רמה. הקמת
המועדון היתד. רק סיום הגיוני של תהליך.
000000000000000008000

׳ הדו ת

נחום גולדמן

גנוח טור כוח
השנה חזרו היהודים לעיסוקם הלאומי הנושן: בחשכת־לילה ולאור היום עברו את
הגבולות. פליטים, מהגרים עולים, יורדים — היהודים על מזודדותיהם שוב הפכו מראה
רגיל בשדות־התעופה וברציפי־הנמלים מסביב לכדור הארץ.
השנה היהודית נפתחה על־ידי הפליט היהודי מהונגריה, שברח בחשכת־ליל אל
מעבר לגבול האוסטרי. תחילה ברח מפני הכוחות האנטי־שמיים שלקחו חלק במרידה
ההונגרית (ראה איש־העולם) .אחר־כך ניצל
את ההזדמנות כדי להיחלץ מידי המשטר
הקומוניסטי, שרבים ממנהיגיו בהונגריה היו
דווקא יהודים.
למחרת היום בא הפליט היהודי
ממצריים. מיבצע־סיני, שגרר אחריו התפרצות
של נחשול שנאת־זרים בארץ־היאור,
הנחית מכה נוראה על אחת הקהילות העתיקות
ביותר בעולם, שמנתה עוד לפני עשר
שנים 75 אלף איש, בעלת 23 בתי־כנסת
בקאהיר בלבד. חלק גדול גורש או ברח
כמעט בחוסר כל בימים הראשונים אחרי
המיבצע. למזלם של הנותרים, נרגע המצב
כעבור כמה שבועות.
אפתעת השנה הביא עמו העולה היהודי
מאירופה, שבא לישראל תחילה
במעטה של סודיות, אחר־כך בגלוי. ניקיטה
ברושצ׳וב עצמו הכריז על בואו, כשהודיע
כי ממשלת ברית־המועצות נתנה ליהודים
רבים לחזור מרוסיה לפולין, בידעה שהם ימשיכו בדרכם לישראל. העולה האירופאי,
בעל רמה גבוהה בהרבה מזו של רוב העולים מאז קום המדינה, העמיד את המדינה בפני
בעיות חדשות של שיכון וקליטה. אך הוא נשא עמו גם הבטחה גדולה — האפשרות
של עלייה המונית מן הגוש הסובייטי, שתחולל מהפכה במספר האוכלוסיה של ישראל.

עיניה של היהדות העולמית היו נשואות השנה מדי פעם ליהדות הסובייטית עצמה,
שמצאה זו הפעם הראשונה, אחרי שנים רבות, נציג בעל שיעור־קומה בדמותו של ד,רכ
שלייפר, אשר בא במגע עם רבני ישראל, פתח ישיבה לרבנים, אך נפטר ברגע
שמאמציו נשאו פרי.
דמותו של הרב שיקפה, איך שהוא, את דאגותיה והיסוסיה של קהילה בת שלושה
וחצי מיליון נפש׳ הנפלטת בהדרגה מתוך עמדות־השלטון ומשרות־המפתח ההנדסיות,
עת נתפס מקומם על־ידי האינטליגנציה הסובייטית החדשה. תהליך זה, שניקיטה כרושצ׳וב
עצמו תיאר אותו בפומבי, כאשר הצדיק אותו כאמצעי הכרחי למניעת התפשטות
האנטי־שמיות, הוא שיצר את הרקע להתלהבות הציונית שפרצה במפתיע עם בוא
המשלחת הישראלית לפסטיבל מוסקבה.
התפרצות ספונטאנית זו, ששליחים חסרי־אחריות ושואפי פרסומת־אישית־בכל־מחיר ניצלו
אותה על־ידי שורה של הודעות פרובוקטיביות בחוזרם לישראל, גרמה צרות רבות ליהודים.
בסוף תשי״ז לא ידע עדיין איש באיזו אמצעים נקטה הממשלה הסובייטית אחרי צאת
המשלחת. מאסרו של אליהו חזן, הנספח הישראלי, בבית יהודי באודיסה׳ בישר רעות.
אך במרכז החיים היהודיים בעולם עמדה מדינת־ישראל. מיבצע־סיני ליכד מסביבה
את היהדות המערבית, שקמה על רגליה כאיש אחד כדי לעזור למדינה. היא היתה אסירת־תודה
לצה״ל, שנצחונו המהיר נתן גאוזה חדשה לכל רוכל יהודי בווייטצ׳פל ובברונקס.
מטר־הכסף שירד על המדינה מכיסי היהדות העולמית הסתיר במידה מסויימת את
העובדה כי היחסים בין ישראל והיהדות המערבית נכנסו למשבר רעיוני.
״אינני ציוני!״ קרא דויד בך גוריון, וזיהה את עצמו עם הדור הצברי שהחל מואס
בכל דבר יהודי, מלבד הכסף .״הודות לציונות קיימת המדינה!״ ענו הציונים המקצועיים,
שדרשו לעצמם חלק גדול יותר בניהול המדינה.
במרכז הויכוח עמד האיש, שהיה בלי ספק המוח המדיני הטוב ביותר בעולם
היהודי: ד״ר נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית. הוא התיאש מנסיוניתיו
הקודמים להקים לעצמו בסיס מפלגתי מוצק בישראל. הוא נמנע גם מלהיכנס לקרב ולוי
עם דויד בן־גוריון, קרב שהיה נידון מראש לכשלון. אולם תחת זאת בנה לעצמו עמדת־מפתח
מיוחדת־במינה, העשויה להפוך בבוא היום לעמדת־כוח רצינית ביותר. כשליט על
הכסף היהודי הזורם לישראל, המקיים את כל מפלגות המדינה, יוכל גולדמן באחד הימים
להיות לגורם מרכזי במערכה על דמות המדינה.
אך השנה בלט גולדמן בשטח אחר: לא הודות לכוחו, אלא הודות למוחו. האיש
שהביא לישראל את הסכם־השילומים הודיע בפה מלא שהוא מוכן להביא לה את השלום
עם ממשלות־ערב — אם רק יינתן לו הדבר. בשורה של הכרזות ושיחות זרק לתוך
החלל הישראלי — שהוא ריק מכל מחשבה מדינית מקורית — שורה שלמה של
רעיונות, שהוכיחו כי הנשיא הציוני מרחיק ראות בהרבה מחברי הממשלה. הוא דרש
את השתלבות ישראל במרחב, תפיסת עמדה ניטראלית במאבק העולמי, התקרבות לגוש
עמי אפרו־אסיה, עמדה פחות עויינת לברית־המועצות, נסיון להתקרב למצריים ולחביב
בהעמידו קו מחשבתי חדש מול השיגרה הקיימת בישראל, ובנסיונו ליצור מדיניות
יהודית עצמאית שאינה תלויה בראש ממשלת־ישראל, היה גולדמן איש־היהדות של תשי״ז.

התרגשות בתותגץ בה: התוני יהודית גדזז\2ית בפאתן כדי רזזוות בהופנות התשרוזת הוזרוצית שהובירה רתם־ יהדותם־.

כלכלה

סס דוביגר והגס מורו

מרידה בפיאודליס
קשה לתאר שתי דמויית שונות יותר מאשר סם דוכינר, היהודי הקאנאדי התוסס
ורב־התנופה, והאנס מזלר, היהודי הגרמני העקשן והשמרני. אולם שניהם הרימו השנה
את נס המרד הקאפיטליסטי נגד המשטר הפיאודלי המפלגתי, החונק כנחש־ענק את
משק המדינה.
אמצעיהם היו שינים. דובינר לחם בכל אמצעי הפרסומת והארגון נגד קבוצת

פיאודלים ימניים ישמאליים, אשר הפכו את. הפרדסנות הישראלית לאחוזתם הפרטית.
מולר לחם באמצעים השמרניים של מלחמה מקצועית נגד משטר קלוקל של יחסי־עבידה.
אולם מגמת שניהם היתד, שווה: להנהיג בארץ משק קאפיטליסטי אמיתי, שיהיה מבוסס
על תחרות חופשית, יוזמה אמיתית ויעילות טכנית, יאפשר למדינה להתקדם לעבר
עצמאותה הכלכלית.
היה זה מרד דומה לזה של הקאפיטליזם האירופי הצעיר בתום ימי־הביניים ד.גד
משטר פיאודלי פסול, מרד שמצא את שיאו במהפכה הצרפתית אולם בארץ היה מרד
זה רחוק מלהיות נחלת הכלל. דובינר ומולר, אף שניצחו נצחינות חלקיים, היו במיעוט.

המר חב

עבד אל־חמיד סוא\׳

פצצת הסגן־אלוף
היתד, זאת שנה של סער ומרדות במרחב, שנה של דם ואש ותמרות־עשן. ממאראקש
ועד מוסול, מהלב ועד עדן, נמצאו 76 מיליון דוברי־ערבית בתסיסה אדירה ומתמדת.
תסיסה זו העלתה שורה ארוכה של אישים, שכל אחד מהם יכול היה לתבוע לעצמו
את תואר איש־המרהב של תשי״ז. אף אחד מהם לא היה ישראלי — כי ישראל פעלה
השנה נגד המרחב, לא בתוך המרחב. שים ישראלי לא היה שותף למישחק הפנימי.
האיש הפופולארי ביותר בין ההמונים הערביים, מן אוקיינוס האטלנטי (.הים ה־אטלסי,
בערבית) מול חוף מרוקו ועד
לים הערבי מול חוף י מוסקאט, היה גם
השנה גסאדעכד אל־נאצר, שהצליח
להפוך את עצמו לסמל רוב השאיפות של
המוני ערב. על אף מפלתו הצבאית במדבר
סיני, נשאר שלטונו איתן במצריים. בעיני
ההמונים היה האיש שהצליח לגרש מארצו
שלושה פולשים אדירים. בכל ארצות ערב
היו חוגים ששאפו להקים משטר הדומה
לדיקטטורה הפאשיסטית־למחצה הקיימת במצרים.
אולם
בין שליטי העולם הערבי ירדה קרנו
של עבד אל־נאצר. בשנת תשי״ז קם לו
אוייב אדיר בדמותו של המלך סעוד.
עד אז היה סעוד פרו־מצרי׳ המשיך מתוך
שיגרה בברית שנוצרה בימי המלך פארוק
והמלך איבן־סעוד. אולם כשחסם עבד אל־נאצר
את תעלת־סואץ, הפסיק גם את זרימת
הנפט שהזרים את הזהב לכיסו של המלך
הבזבזני, הבין לפתע המלך סעוד כי מקומו עם שאר מלכי ערב במערך האמריקאי, נגד
הדימגוג המסוכן מקאהיר המבשר משטר של דיקטטורה עממית.
הפיכת סעוד לסוכן אמריקאי הצילה ברגע האחרון את שלטונו •של נורי סעיד,
הדיקטטור הפיאודלי הזקן של עיראק, שמט ליפול. עובדה זו הפיחה מרץ חדש במל ך
חוס׳;ין של ירדן, שביים הפיכה־של־אופרטה בארצו הקטנה, הפך לדיקטטור מעשי בה.
שלושת המלכים התקשרו אל לבנון, אשר הקימה מתוכה ממשלה פרו־מערבית, שדמותה
הבולטת היה שר־החוץ הפילוסופי, שארל מאליק, אחד האישים המכובדים במערב.
אב אגודת־המלכים הצרה את צעדיו של עבד אל־נאצר במזרח• הרי במערב נתקל
בדמותו של חביכ בורגיבה, אליל מלחמת־השיחרור הטוניסית, מתון, שמרן, דמו־קראט
ופרו־מערבי, שבז לדמגוג המצרי, חלם על איחוד מארוקו, אלג׳יריה החופשית.
טוניס ולוב בגוש ערבי חדש, אל־מע׳ריב אל־אקסא (״המערב הרחוק״).
אולם איש־המרחב של תשי״ז לא היה בין שליטים אלה. היה זה איש חדש, שעוד
לפני שנה לא ידע כמעט איש את שמו. הוא הטיל את הפצצה הגדולה ביותר מאז
מיבצע־סיני לתוך זירת המרחב: סגן־אלוף עכר אל״חמיד (״עבד אללה הראוי־לחודה״)
סראג׳ ,מפקד שרות־המודיעין של הצבא הסורי. סראג׳ השליט בארצו רמטכ״ל חדש
וממשלה נייטראליסטית הנוטה לצד הגוש הס בייטי, קשורה עם משטרו של עבד !:לנאצר
במצרים. הבסיס הפוליטי שלו נמצא במפלגת אל־בעת (״התקומה״) הס ציאליסטית־לאומנית
של אכרם חוראני, בן ה־.43
משקיפים שטחיים יכלו לטעון כי כל ההפיכות והפיכות־הנגד האלה במרחב אינן
אלא פרי התחרות בין הגושים העולמיים, הרואים במרחב השמי קרש־קפיצה לשלטון

מ שפט

מיש שמיו

אחת מור הרבים
שביתת ״אחא״ :מינוצר פגערת־ בשנטז ההגזפרעוח בחייפה

כמעט כל שאר אנשי־המשק השתלבו במשק הפיאודלי הקיים, שיסודו בחלוקת כספי־השלל
מאמריקה ומגרמניה. ביקשו רק להשיג לעצמם פירורים גדולים יותר מן השולחן.
מעולם לא הודגם הקשר בין משטר־השלל הכלכלי לבין המשטר הפוליטי של המדינה
תשי״ז. מיבצע־סיני נתן תנופה אדירה למגביות
בצורה חותכת יותר מאשר בשנת
ולמענקים, הביא רווחה לכל הגורמים הכלכליים הקרובים לאבוס המפלגתי. ומאידך גרם
שוט־הכסף של אמריקה לנסיגת ישראל מסיני, ולאי־התערבותה בירדן בימי המשבר
הגורלי שם.
בפנים המדינה הוסיפה שיטת־השלל להעשיר את הסרסטים ההסתדרותיים ואת הלוויתנים
הפרטיים, המשתפים עמם פעולה. אימפריות פרטיות כמו האחים סחריב, הבנויות
על קשר תקין עם השלטון, הוטיפו להתעשר בעזרת רשיונות־ייבוא והקלות־מטבע.
הפכו למסעי־שודמאורגנים
כאלהאת גבול השחיתות, קשרים במקומות רבים עברו
בארץ (חברת זורו של פנחס רוזנכרג, בעזרתו האדיבה של הפקיד הבכיר מיכאל צ,יר)
ובחוץ־לארץ (עסקי הקבלן יצחק פרי^מז בתורכיה בעזרת חברת האחים סחרוב,
שאחד ממנהליה הוא המפקח הכללי של משטרת ישראל, יחזקאל סהר).
שיסת־השלל גרמה לאינפלציה (שפגעה בשכבות הנמוכות, אך פתחה מקורות־התעשרות
חדשים בפני הלוויתנים) ,למונופוליזם מחפיר (נייו־חדרוז זר־פרייזר, אמק־ר) ולבריחת
הדי לשטחי הספסרות (סחירות, מטבע, בולים) .לא לויי אשכול ולא פנחס ספיר,
ממני קיוו בשעתו לרבות, עשו נסיון כלשהו לשנות משטר זה. בהכריזם את מרידתם
הפרטית נגדו, הפכו דובינר ׳ומולך לגיבורי המשק של השנה.

מעולם לא עמד המשפט במרכזה של המדינה כמו השנה. אחרי הצבא, היד, זה
המשפט שסיפק לעתונות את הכותרות הרועשות והרבות בי תר. כמעט כל בעיות
המדינה השתקפו במשפטי־הראוזה הגדולים. הן הזדקרו לעיני הקהל בצורת חקירות
שת־־וערב, טענות וסיכומים.
אולם לא היתד, זאת שנה טובה למשפט הישראלי. אגדת המשפט הבלתי־תלוי, שהיתר,
קודש־הקדשים בעיני העם, עוגן של אימון
בים סוער, התמוטטה. תחת האמונה העיוורת
בכל שופט באשר הוא שופט, באה גישה
ביקורתית חדשה. השופט הפך לדמות של
בשר־ודם — אדם העומד מול הפיתויים
הגדולים, מול לחץ עצום של המציאות
הפוליטית העכורה. היו שופטים שיצאו
מנצחים ממאבק זה. והיו שנחשבו לאבידות
במלחמה זו.
המשפט הגדול ביותר של השנה היה זה
של עמוס בן־גוריון נגד שורת המתנדבים.
אחד מול המנגנון האדיר של המדינה שגויס
כולו נגדו, ניצח שמואל תמיר על
הקרב, שהפך לשיעור מזורז בתורת המדינה
של ישראל. הקהל ראה את שר־המשטרה
נותן חסינות כוזבת לתיקי המשטרה, שכללו
את פרטי השחיתות. הוא ראה את יחזקאל
סהר נשבע לשקר. הוא ראה את דמותו של
עמוס בפרשות השונות. הוא חרץ את דינו.
כשנתנו השופט זאב צלמנר וחבריו את פסק־דינם׳ היה זה. הלם לקהל. השופטים
תיארו את עמוס בן־גוריון כמלאך מוקף שדים, שכל ידידיו בגדו בו והפילוהו בפח.
הנסיבות שלי1ז את פסק־הדין, עת נעלם באופן מסתורי עמוד של פסק־הדין שמתח
ביקורת על יחזקאל סהר, היו מכה ממאירה לאימון הקהל. כבר לפני־כן התפטרו

נחום ססלמן־

זזגזינזת גזסגאץ: אגניה ננ\ו1גטבננדנ)וגרנ)יפ\2דנז\זתננרה(ינדיג) 5
על העולם. אולם גושים אלה רק מנצלים תסיסה שלא הם יצרו אותה, ושהיא פרי
המהפכה הפנימית העוברת בדור זה על עמי ערב. למהפכה לאומית זו שלוש מטרות! ,
הנובעות מן ההיסטוריה הערבית ומציאות עמי המרחב:
• סילוק שרידי הקולוניאליזם הלבן (אלג׳יריה, עדן, עומאן),
• איחוד העולם הערבי,
• חיסול המשטר הפיאודלי, הקמת משטר חברתי צודק ויעיל יותר.
זוהי הפרספקטיבה אשר רק בה יש משמעות לכל הקורה במרחב. אף שמאורעות י
השנה דמו לנדנדה התקועה במקום, הרי אין שום ספק שבסופו של דבר ינצח במאבק
הערבי הפנימי אותו גורם שיצליח לזהות את עצמו בצורה המושלמת ביותר עם ׳
מטרות אלה. אילו הבינה זאת ישראל, יכלה גם היא לקחת חלק מרכזי במאבק על לב !
העולם הערבי.

היתד, זאת שנת ההזדמנויות הגדולות לספורט הישראלי. היא החלה באולימפיאדה של
מלבורן, הסתיימה במכביה החמישית בישראל. בין שני מאורעות אלה היתר, השנה גדושה
בנסיעות וסיורים של נבחרות ישראליות מכל הסיגים, מאתלסיקה קלה ועד לאיגרוף,
ובביקורים של ספורטאי מדינות זרות. אולם ההזדמנויות הגדולות לא נוצלו, ותשי״ז הפכה
לשנת ההזדמנויות שהוחמצו. בץ כולן בלס רק מאורע חיובי אחד: הנזנביח החמישית,
שמשכה אליה רבבות של צופים, הפכה
לחג של התידדות ומקור של שיאים חדשים.
שלושת נציגי ישראל לאולימפיאדה, ה־אתליט
דויד קושניר, השחיינית שושנה
ריבנר והקופץ למים יואב רענן, לא
זכו אף בהישג מינימלי שיהפכם מועמדים
לתואר ספורטאי השנה. גם ספורטאי ישראל,
שהכינו את עצמם ברגע האחרון להתמודדויות
עם הנוער היהודי במכביה, לא
הוציאו מקרבם אף סס רמאי אחד שיתעלה
מעל לרמה הממוצעת הנמוכה.
מכל המשלחות למיניהן, שיצאו השנה
לחוץ־לארץ — נבחרות־ד,כדורגל של מכבי
והפועל באמריקה, קבוצות־הכדורגל הישראליות
באירופה, נבחרת־הכדורסל הישראלית
באמריקה, נבחרת־האתלטיקה־הקלה בתורכיה,
נבחרת־האיגרוף באנגליה, נבחרת־הכדורסל
של הסטודנטים בפאריס — הביאה
כבוד לישראל רק אחת: נבחרת האיגרוף.
הוכח כי ספורט זה נמצא בתהליך התפתחות, עומד עתה על רמה מקצועית נאותה.
אולם השנה, כמו בשנים הקודמות, נשאר הכדורגל ענף הספורט העיקרי במדינה. הוא
שתרם גם השנה את המועמדים הרבים ביותר לתואר איש־הספורס של השנה. איוואן
יאזמצ׳יק, מאמן־ד,כדורגל היוגוסלבי של הפועל תל־אביב שהכניס שיטות חדשות באימון
כדורגלנים והביא את קבוצתו לאליפות ישראל בכדורגל, היה אחד מהם. אליעזר שסיגל,
הכוח העולה בכדורגל הישראלי; אלי פוקס שסימל את חדירת המקצוענות לספורט
הישראלי; ג׳ק הנרי גיבונם, המאמן הבריטי של נבחרת־ישראל במשחקי אליפות אסיה,
שהביא את קבוצתו, הפועל פתח־חקוה, אל הזכיה בגביע הישראלי לכדורגל — כולם היו
מ עמדים טובים לתואר איש־הספורט של השנה.
יותר מהם היה זכאי לו הד׳׳ר יום!? לאם, נשיא ההתאחדות הישראלית בכדורגל. הי
השנה היתה שנת גילוי שערוריות שחיתות, קנוני.ת ורמאות בכדורגל הישראלי׳ ודמותו
של הד׳׳ר לאם, שהתפטר לאחרונה מתפקידו אחרי שמסקנות ועדת־החקירה שלו לא התקבלו
על־ידי כל הצדדים, מסמלת יותר מכל את המאבק לטיהור הספורט הישראלי ולדיפוליטיזציה
שלימה שלו.
למרות זאת, לא השלילה והשחיתות הן שסימלו את הספורט הישראלי השנה. משום־כו
נפל התואר בחלקו של הכדורגלן הצעיר, שחקן הפועל פתת־תקוה, נחום סטלמך.
הצעיר בן ה־ 21 הפך במשך השנה לאלילו החדש והמוכר של הספורט הישראלי, בזכות
מאמץ עילאי וכושר אישי, המתמזגים יחד עם אישיות מקסימה ורמה אינטלקטואלית גבוהה
לדמות אידיאלית של ספירטאי ישראלי צעיר.

דעזריבג בנזחזב: דנזגן נזפגין נגר דבריבניבו בפורס־-גזטייד
שלושת פרקליסי השורה כמחאה על מה שחשבו ליחסם החד־צדדי של שניים משלושת
השופטים — דבר נדיר ביותר בתולדות המשפט.
רצח קסטנר גרר אחריו שני משפטים גדולים — משפם יעקב חירותי ומשפט
מנקס־אקשטיין־שמר. במשפט הראשון זועזע הקהל עת החליט השופט נתן כר־זכאי
לקבל כתורה מסיני את טענותיו המפוקפקות ביותר של הממונה על הש. ב״ למרות
שזה היה בעצמו צד עיקרי בפרשה האפלה. לפני כן הסתלקו שלושה שופטים מחוזיים
מן הטיפול במשפט זה, במחאה אילמת אן רבת־משמעות, אחרי שנש א בית־המשפט
העליון יצחק אולשן ביטל בצירה תמוהה את החלטתם לשחרר את חירותי בערבות.
באווירה י! תר שקטה ומעוררת־אימון התנהל משפט מנקס וחבריו, בו הפגינו השופטים
מרד כי קנת וחבריו מידה יפה של תקיפות, חוסר משוא־פנים ואי־תלות.
בירושלים ישב איש־המשפט של שנת תשט׳־ו, נשיא בית־המשפט המחוזי כנימין הלוי,
גיבור פרשת קסטנר, בראש המשפט הצבאי נגד 11 נאשמי כפר־קאסם. אחת הפרשות
המזעזעות ביותר מאז קום המדינה השתקפה בדפים אינסופיים של פרוטוקול יבש,
שחשף את האמת העגומה בצורה שהזעיקה את מיטב דעת־הקהל הנאורה לבעיות החינוך
הצבאי. באותה שעה ישבו חמשה שופטים עליונים על מדוכת ערעור משפס־קסטנר,
נאבקו עם מצפונם ועם העובדות במשפט שמיזג מאין כמוהו ענינים פוליטיים עם
שיקולים יורידיים,
אך אשת־המשפט של תשי׳׳ז היתר, בלי כל ספק אותה אשה שחשפה את האמת
בפרשת קצין־המשטרה זאב שטיינברג, שופטת־השלום מינה שמיר. בהיותה אשתו
של אליף־צה״ל לשעבר, חסידה מושבעת של המשטר הפוליטי הקיים, התעלמה שמיר
מכל שיקול פוליטי, הפגינה בצורה מזהירה את נאמנותה לעקרון המשפט הבלתי־תלוי.
היא לא הסתפקה בזיכוי מוחלט לשטיינברג, קרבן העלילה השפלה, אלא קבעה. ששני
קציני־משטרה עליונים שיקרו, ושהעלילה בויימה במטה הארצי של המשט! ה. בזאת
הוכיחה אונוץ־לב גדול עד אין שיעור, יותר מרוב השופטים העליונים והמחוזיים.
מה שקרה אחר־כך היה אופייני להתמוטטות מערכת־המשפט. הקצינים השקרנים
לא פוטרו מתפקידיהם, בהם החזיקו בידיהם את גורלם של אזרחים רבים. צמרת
המשטרה שפכה קיתונות של בוז על השופטת. שר־המשטרה הודיע בפומבי בכנסת כי
היועץ המשפטי׳ חיים כהן, קבע שהשופטת טעתה. חברי־הבנסת הקשיבו בשקט לבזיון
חסר־תקדים זה של בית־המשפט מצד הנציג השכיר של השלטון.
היה ברור כי מינה שמיר וחבריה לחמו מלחמת־הגנה נואשת נגד התקפה מכוונת
ומתוכננת מצד השלטון הפוליטי. בכנסת הועבר חוק בתי־המשפט, שפגע באופן מכריע :
בעצמאות השופטים. בהנהגת חיים כהן גיבשה התביעה הכללית שיטות מחוכמות
לעקיפת שופטים בלתי־תלייים. שליחיה, כמו התובעת מרים כן־פורת, לא היססו
מלהעלות על דוכן־העדים פרובוקטורים מחלאת המין האנושי, שהודו בעצמם באופן
ציני שהם מוכנים לשקר, להעליל ולהפיל בפח אנשים חפים־מפשע, תמורת תשלום.
בפרשה מסוג אחר לגמרי כבש את לב הקהל שופט־השלום מכס צ׳רנוכילסקי,
שציווה לאסור לחודשיים את רופא־העיניים ד״ר אליהו שלום, גיבור פרשת צילומי-
העירום. בשנה של משפטים פוליטיים מדכאים, היה המשפט הסנסציוני האנושי של
משפחת שלום כמעט נופש לקהל.

נדבדדבדך בפננגרה: בנזיע 1ד \2גנזר גזגביע נגד ,,נזכבי״

תרמיו השמינית

גדול ביום קרב,
קטן בימי שלום

ת שבץ

הווו 0 5רוו 1042 .

מאוזן ־ .1
כתב העיוורים;
.5חברת תעופה;
.10 בים המלח;
.12 סמל דתי;
. 14 סימן ההיכר
של אשכנזים ל גבי
יוצאי ארצות
המזרח; .16ב חגורה;
.18 שי מושו
בהארה.19 :
משטמה; .21 יי־שוב
ליד נתניה;
.22 הדר; .23מצוי
בים; .24 מס פר
פרקי ישעיהו;
.25 כלי; .27 הג רלה;
.30 בירה
מערבית; .31מ אפשרת
מעבר לרכבת
באלפים;
.33 אחי יפת; .35 מיועד לכביסה;
.36 ייצורו מסתיים ביקב; .38 מצוי
בארון הקודש; .39 ספר תנ״ך; .40
אוח אנגלית; .41 מלת התפעלות; .43
אות יוונית; .44 עץ הנגב; .46 יכולת
קליטה; .48 עיר קרובה לתל־אביב;
.49 מגדולי היהדות.
מאונך ־ .2מורה הוראה; .3
פחד; .4ממלכה אפריקאית; .6כלי
בשח־מת; .7הקרב עליה קדם למבצע
קדש; .8עיר כהנים במצרים; .9
עובר על אחת מעשרת הדיברות־ .11

מיבצע־סיני הוציא את הנוער העברי ממסלולי השערה, הניוון והרקבון. כמו ברק בחשכת
לילה, האיר המיבצע את דמותו של הנוער כפי שהוא ברגעיו הגדולים: מלוכד, חדור
נכונות להקרבה עצמית. כאשר תיאר העולם הזה את דמותם של 171 חללי סיני נתגלה
כי מתחת למעטה החיצוני של ציניות צעירה התחבאה לא פעם נפש עדינה, נכספת ליופי,
אצילה וטהורה. כל מי שניבא כי הנוער של תשי״ז יפול בשעת צרה מאחיו, נתבדה.
אולם אפילו בימי המיבצע לא חסרו פינות
חשוכות. בנקודת־השיא הרומנטית של המיב־צע׳
מול הר־האלוהים, לא שכחו כמה צעירים
לעסוק בעסקי־ספסרות מכוערים בבולים.
והפרשה הנוראה של כפר־קאסם, שלא היתד,
יחידה במינה, האירה באור טראגי לא רק
את גופות החללים, אלא גם את אישיותם
של נותני הפקודות ומבצעיהן — דמותם
של יששכר שדמי, שמואל מלינקי,
גבריאל דאהן ופקודיהם.
למחרת המיבצע חזר הנוער הביתה —
והכל חזר לקדמותו. הנוער שבלט כל־כך
בשדות־הקטל, לא בלט בשום שטח שהוא
של חיי שלום. מול אישיותו המאירה של
החבלן ירמי כוגדנוב, חלל קרב קלקיליה,
הלוחם לדוגמה, לא בלטה שום אישיות
צעירה מקבילה כגיבור מבצעי בניה ויצירה.
לעיני הקהל הופיעה שורה ארוכה של אנשים
צעירים, שנראו כאילו השתקפו בראי עקום.
דוגמה של גבורה הרפתקנית, יפה בהעזתה אך חסרת־תכלית, נתן במותו הצעיר ד ן
גלעד. גבר מושך זה, יפה־נפש וכובש־לבבות, הפך קורבן נוסף על מזבח המולון של פטרה.
רצח קסטנר ותוצאותיו העלה לעיני הקהל טיפוסים שנראו כקאריקטורות של
מהפכנים. על ספסל, הנאשמים ישב זאב א קשט יין, ספק־מהפכן, ספק־פרובוקטור,
ספק־סוכן׳ ספק־אידיאליסט, שנתגלה גם כסופר מתלבט. עוד יותר מוזרה היתד. דמותו
של עד־המלך אריאל אליאשווילי, מנהיג־מחתרות ישראל שעמד לשלוח פצצת־ספר
למשה שרת, ושמסר באותה קלות נערים חפים־מפשע לידי הש.ב. תמורת תשלום.
עוד פחות מושכת היתד, דמותו המנוונת של דניאל זרניצקי, פרובוקטור וקאריקטורה
של סוכן חשאי.
מול הקאריקטורות האומללות שהתהלכו כרוחות־רפאים בשטח־ההפקר שבין מחתרת
וש. ב ,.עמדו הקאריקטור, ת הצעירות שהתימרו להיות מנהיגים פוליטיים. אפסותו

פקיד .13 :מחשבה; .15 בה בוצעה,
לאחרונה, מהפכה; . 17 מפלגה ישראלית;
.18 גמד; .20 לעתים היא לבטלה;
.23 מטוס קרב סילוני; .26
ציר ישראלי .27 :שימושו להארה;
.28 משרת בהרמון; .29 גורם לקיצוב־
.31 מזהיר; .32 רשיון; .34 מפעל מי טות
ומזרונים; .35 סעודה; .37 מדלי קים
אותם בערב שבת; .39 צבע מע מדי .42 עיתון בוקר; .44 פקודה;
.45 מספר הצדיקים הנסתרים; .47
מושב הרחמים.

הצעיר וזנזבורעע ביו תר שר ה שנה: ואב אנן שגרץ כנ אשע

ד־יסזבה טובה!

נו ב רג
מבחרגדול בועל•
גברים, נשיםו יל דיס

•שר מב־ת־החרושת לצו 13
ת ל -אביב, ו ח הגליל 1 14, 1¥ * 5 * 1.11. 5 7 . 2 - 4ש ד
ויו, דתגווהו 7לורגדןי \ 1 0־/\7־£ 9 0 5 57י /מ־7

המוחלטת של הדור הצעיר בשטח זה היתד, כד, מוחלטת, שלא בלטה במדינה אף דמות
צעירה אחת שגילתה רעיון חדש, סיסמה חדשה, יוזמה חדשה או פעולה חדשה. בחלל
ריק זה התנהלה ההשמצה ההדדית של מנהיגי שתי משלחות־הנוער לפסטיבל של מוסקבה,
שהוכיחו כי בצד האפסות הפוליטית והרעיונית עומד כשרון גדול להתלהב לענינים
של מה־בכך ולגרום צרות לזולתם (ראה איש היהדות).
כל התופעות האלה היו רק גילויים שונים לאותו הווי: חוסר אידיאלים אמיתיים
מלבד לאומנות שטחית, העדר תוכן של ממש בחיים, ריקנות רוחנית שאין בד, כוי
ליצור תפקידים המלהיבים להקרבה עצמית. הצעירים שגילמו בגופם את ההווי הזה
בצורה המדאיגה ביותר היו תלמידי השמיניות שישבו השנה על ספסלי־הנאשמים,
עלומי־שם, בני־טובים שיצאו לגנוב ולשדוד כדי למצוא טעם בחיים. תלמיד השמינית
ששמו נאסר לפירסום היה האיש הצעיר של תשי״ז.
הוא היה כתב־אשמה חי לחברה שגידלה וחינכה אותו, כי לא היה ספק שהוא חומר אנושי
טוב וחיובי, שהושחת בינתיים על־ידי אווירה חברתית קלוקלת.

נולה ברגוריון

הבעל נבל ומשכב

האימרה :״חפש את האשד!.״ היתר. נכונה השנה לגבי כל ישראל. כמעט שום אשת
לא בלטה בה כאשה. האשה החשובה ביותר של השנה, גוליה מאיר, בלטה כמדינאית.
האשד. האמיצה ביותר של השנה, מי נהש מי ר, בלטה כמשפטנית (ראה אשת־הנזשפט).
החצי הנשי של המדינה הסתפק בקיום אלמוני. גם בצורה זו היתד, השפעתו גדולה מאר.
הרדיפה השגעונית אחרי מותרות, שאחזה חוג מסויים של נשים בארץ׳ אין ספק שנתנה
דחיפה להתפשטות השחיתות. מכל מקום,
נתנה כיודן ודחיפה לשאיפות הגבר.
בצפון תל־אביב גדל סוג חדש של אשד,
ישראלית — זו שהעשירה את סלוני־היופי
למיניהם, גרמה להתפתחות תעשיית־אופנה
ענפה ומצויינת. אשד, זו לא נפלה מחברתה
בשאנס־אליזה של פאריס, עלתד. ב־יופיה
ובטעמה על נשות וינה ומוסקבה.
אולם ספק אם הביאה ברכה רבה למדינה.
לחוג זה שייכת האשה המפורסמת ביותר
של השנה, רבקה שלום. כגיבורת
פרשה שנגרמה במידה רבה על־ידי חוקי-
הכפיה הדתיים בארץ, יכלה הגב׳ שלום
להיות אשת השנה׳ אלמלא בלטו כל־כן־
בפרשה זו התכונות האישיות שלה ושל
בעלה, שלא היו אופייניות להודי המדינה.
גיבורת ציממי־העירום הסעירה את הארץ —
אך הסערה הציבורית היתר, מהולה במידה
רבה ברכילות פרטית.
בצד השני של *•,במה הנשית עמדו אלפי הבנות והנשים במשקי־הספר, שמילאו את
חובתן בימי מיבצע־סיני ואחריו. הן זכו להוקרה רק כאשר נכנסו למסגרות שחורות.
נציגתן המובהקת ביותר היתה ורדה פרידמן, חברת משק גונן, שנפלה באחת
התקריות בגבול הסורי. אולם ורדה בוודאי לא היתד..עוד אופיינית לנשות תשי״ז.
בין שני הקצוות עמדה עקרת־הבית האלמונית, שדאגה לבני ביתה, ניסתה לחנך את
ילדיה ובאותה שעה להשיג ביצים מבלי לערער את תקציב המשפחה.
ר,אשר, היחידה שבלטה השנה כאשד, היתד, פו להכף גו רי ון, דמות מיוחדת־במינה,
שנשארה סימפאטית ואנושית גם כאשר שגתה. בימים הקשים של מיבצע־סיני,

מדע

האשת התפודגתזת ביותר שר \זשנה: רב\2גז שרוגד
עת נפל בעלה למשכב ולקה בחום: של 40 מעלות, עמדה לצידו כאשה וכרעיה* ,עזרה
לו ללא יומרות להוסיף ולרכז בידיו את כל עניני המדינה.
לא פעם עוררה ביקורת ציבורית: למשל, כאשר ניצלה את מעמדה כדי להתערב לטובת
בתו של הקבלן העשיר דיסקין, שלא הורשתה לגשת לבחינות־הבגרות. לא פעם עוררה
רוגז: למשל, כאשר עמדה באופן הפגנתי לצד בנה עמוס, בפרשת השחיתות המפורסמת,
גרמה לצילום־היחד של עמוס ודויד בן־גוריון בימי המשפט. לא פעם עוררה חיוך:
למשל, כאשר הודיעה בגאווה בראיון עתונאי שאמרה לדאג האמרשילד שעליו להתחתן,
תוך התעלמות נהדרת מן העובדה שחייו האינטימיים של האציל השבדי הם הנושא
מספר 1לרכילות בינלאומית.
אך גם בפרשות אלה בלטה פולה כעקרת־בית, כאם, כאשד ,,כידידה. קשה היה שלא
לאהוד אשה ששמרה על מידה רבה כזאת של טבעיות נשית, על אף מעמד כה רם.

אלכסנדר!וחין טטפט

וני((.ישן־) איוו!

המצאה בבית־מלון כתב חדו למצריים

איש־המדע הישראלי, שהגיע השנה לפירסום העולמי הרב ביותר, היה אדם שלא זכה
עד אז לשום הכרה בישראל עצמה. בחדר קטן ומוזנח בבית־מלון תל־אביבי ישב מזה
עשר שנים אלכסנדר זרחין 60 יהודי דתי, לבוש ציצית וחבוש כיסה סרוגה,
פליט מברית־המועצות. זרחין היה גאון רב־גווגי. הוא הפעיל את מוחו בעשרות שטחים.
המצאתו העיקרית של זרחין לחיי־הארץ — אחת מעשרות המצאות שונות באמתחתו —
היתר, שיטה מפליאה בפשטותה של המתקת
מי־הים, אחת הבעיות החשובות ביותר ל׳׳
עתיד
ישראל הצחיחה. היתד, זאת שיטה

של הקפאת מי־הים והמסתם לאחר מכן,

תוך הפרדה בין המלחים והמים.
כפי שקורה ברומנים, נרדף זרחין במשך
שנים על צוואר על־ידי הכוחות השליטים

של המדע המאורגן. לא הועילה תמיכתם
של אנשי־מדע בודדים, גם לא התערבותו
האישית של דויד בן־נוריון. המועצה המדעית
החרימה את זרחין, מנעה ממנו כל
אפשרות להוכיח את טיב המצאתו.
אחרי שהתפוצצה השערוריה בארץ, ניגש

משרד־הפיתוח להקים מיתקן נסיוני, אשר
זרחין עצמו מפקח על בנייתו. שמע ההמצאה
הגיע לארצות רחוקות, כמו הפיליפינים
ואינדונזיה. חברות פרטיות פנו אליו
בשאלות. אולם זרחין הוסיף לגור בחדרו
העלוב. לא ניתן לו דיוד כדי שיוכל לעבוד
בשקט אך הושם עליו משמר, כדי למנוע את נזילת המצאותיו החשובות למדינות זרות.
בינתיים הספיק זרחין לרשום עוד שני פטנטים לזיקוק מי-ים. על אחד מהם קפצה חברה
מסחרית אמריקאית, הרוצה להשתמש בו לשם פיתוח מדבריות קאליפורניה ונבאדה. זרחין
מסר לה אופציה לחמישה חדשים לגיוס מיליון דולאר, הדרושים לבניית המיתקן הנסיוני
שיוכיח את כדאיות ההמצאה. אם תשיג החברה הון זה, כפי שיש להניח, הרי יסע זרחין
לארצות־הברית, כדי לפקח בעצמו על ביצוע העבודה.
גם בשאר השטחים פעל המדע הישראלי במרץ. ברחובות התכנסו בתום השנה מדעני־הגרעין
של העולם לכנס בינלאומי, הבליטו בכך את הרמה הנאה של מחקר־הגרעין הישראלי,
בהנהלת יואל רקח, בו הצטיינו בעיקר שני צעירים מתוצרת הארץ, עמום דה־שליט

עם כל אי־הרצון להעניק את תואר איש־העתונות של תשי״ז לאדם שפעל בשם
העולם הזה, לא היה מנוס מכך. כי השנה כל בחירה אחרת היתד. מגוחכת. האדם שביצע
את המיבצע העחונאי המזהיר ביותר של השנה היה רפי (״נלסון״) אירון, האיש
שעלה כימאי על הספינה שעברה את תעלת־סואץ, נעצר על־ידי משטרת מצריים, עונה
עינויי־תופת במשך כמה ימים, הוחזק 23 יום במעצר־בידוד, נלקח לסיור עתונאי
בקאהיר כאורח ממשלת מצריים, כמעט
נהרג במשפם־לינץ׳ ביום האחרון לשהותו
במצריים, ואמר, בחזרו לישראל מגולחראש.
:היה פדאי!״ אולם כאן ציפתה לו
צרה נוספת: משפט ישראלי.
לעומת מיבצע נועז זה, שחולל סערה
בינלאומית, העסיק את האו׳־ם ואת עתונות
העולם והביא לקורא הישראלי את רשמיו
הכנים והמאלפים של העתונאי הישראלי
הראשון במצריים מאז חש״ח, החווירו כל
עתונאי ישראל המקצועיים. המיבצע העתונאי
היחיד הראוי־לציון מלבדו היה פגישתו של
אביעזר גולן (ידיעות אחרונות) עם פושע
מועד שברח מבית־הכלא, מיבצע המתאים
למיטב המסורת העתונאית בעולם. כמביאי
אינפורמציה אובייקטיבית חיונית למדינה
בלטו שני העתונאים שהגיעו למוסקבה בימי
הפסטיבל של הנוער, מסרו דו״חים משכנעים
על מצב היהודים בברית־ד,מועצות. מלבד
גילויים מעטים ויוצאי־דופן אלה, המשיכו
העתונאים הישראליים לנמנם, התענינו אך מעט בתפקידם האמיתי: להביא לקורא אינפורמציה
אובייקטיבית. הם שתו כוסות בלתי־ספורות. של תה במסיבות־עתונאים, רשמו בהקפדה
את דבריו של כל סוחר פוליטי או פרטי שבא למכור להם את סחורתו. חוץ מזה
הסתפקו ברישום נאומיהם של עסקני המפלגות ששילמו את משכורותיהם.
העתונות הבלתי־תלויד,־כביכול לא היתד, בהרבה יותר טובה. היא נזהרה שלא לפגוע
באיש היכול להזיק לה. מעריב הפך בגלוי למלחך־פינכתם של שליטי הצבא ומשטרה.
הארץ נלחם על דעותיו בשטח הכלכלי, אך שירת את השלטון, בכל שאר השטחים. את המלאכה
הבלתי־נעימה של גילוי־השחיתות השאירו כולם לזולתם.

במדע הפופולרי ביותר של ישראל, הארכיאולוגיה, נוצרו השנה כמה ידיעות, אך לא היו
תגליות מרעישות. יגאל ידין פירסם ספר חדש על המגילות הגנוזתת, שלא חידש הרבה,
המשיך בינתיים בחפירות חצור. בנגב עסק נלפון גליק האמריקאי בחפירותיו, בליווי
פרסומת רבה, אך התגליות החדשות החשובות שם, ביניהן עיר ישראלית גדולה חדשה
מתקופת הברונזה, נתגלו דווקא על־ידי חובבים, בני המשקים הנגביים.
לציון מיוחד זכה השנה מדען ישראלי בשל מעשה בלתי־מדעי. חנוך אלכק, חוקר
התלמוד, סירב לקבל את פרס־ישראל למדע, כמחאה על ביזבוז כספי הציבור לחלוקת
פרסים מפוקפקים, המתחלקים בארץ כתוצאה מקנוניות של בעלי־חזקה, בלי התחשבות
רבה בערכים אובייקטיביים. בשנה של שערוריית זרחין, היתד, זאת מחאה אקטואלית
שעוררה הד בקהל, שמאס לקרוא על פרסים שמסר ראובן לשמעון ושמעון לראובן.

החידוש היחיד של השנה היה סוג חדש של עתונות, שאין לו דוגמה בעולם כולו:
עתונות־רפש המוצאת על־ידי השלטון, על־חשבון משלם־המסים׳ כדי להפיץ עלילות על
מגלי־ד,שחיתות. בדחותו מעליו עתונות זו בבוז ובגועל, הוכיח הקורא הישראלי שהוא
בעל רמה מוסרית גבוהה יותר מאשר כמה משליטיו.
הבוז הגלוי (והמוצדק למדי) בו התיחסו השלטון והכנסת לעתונות, מצא את ביטויו
בשורה של חוקים והצעות־חוקים. על אף מחאות חלושות מצד העתונות, העבירה
הכנסת (ראה איש־הכנסת) את חוק בטחון המדינה, המאפשר לשלטון בנסיבות מסויימות
להטיל על עתונאי הממלא את תפקידו עונש־מוות (סעיף ,)7מאסר 15 שנה (סעיף )24
ומאסר 10 שנים (סעיף .)13 לעתונים מלחכי־הפינכה לא היה איכפת — הם ידעו שזה
לא נוגע להק. רבים מהם היו מרוצים מאד אילו הצליח השלטון לחסל את חבריהם העצמאיים.

ויגאל תלמי.

פקידות־השכלה

ר כז

ביה ״ס

ז רי ם

הותיק

ת*־א. רחוב

מוסמ כי

בארץ

לפקידות

1 2טל פון 5061

דיפלומה בהנהלת, פנקסים

סדור

.י{י |1מ

בעבודה

עזרה ממ שית למסיימינו
כמדור כעכודח

כתות

״ יבי״פ

לבוגרי בי״סיסודי

לבע לי

השכלה — בינונית ותיכונית
(כ תו ת מיוחדות)

דיפלומה בקורספונדציה וכתבנות

אחריות

מלאה

כיה״ס אחראי שכל תלמיד יקבל דיפלומה מקצועית, אפילו
אם יצטרך• לחזור שנית על לימודיו לל אכלתשלוםגוםף
דיפלומה במזכירות כללית

למבוגרים £:

1רסיםג 1/שנתיים.

כתבנות.

הנהלת

לחיילים

מקצועותב 1דדים.

חשבונות.

מכונת

ולשוטרים

קצר 11ת

כתיבה

הנחה

ועוד

מיוחדת

החי
פרקי 1הווי אלה הנציחו את לבטיו1 ,צ־חונותיו
וכשלונותיו של האיש הקטן בישראל
ב־ 12 חדשי תשי״ז:

תשרי

שיי ר

הנ ק ם

ך• פתח־תקוה, כאשר לא הצליח שלמד,
4קריבנר לשכנע את שכנו החדש שיחדל
מחזרותיו בחצוצרה׳ רכש כנקמה מפוחית
פה והחל מתאמן בה, הגיע כעבור שבועות
מספר לידי הבנה עם החצוצרן: ימצאו
מתופף ויקימו תזמורת שתנגן בחתונות.

חשון

חברת ויטה מזמינה את כל עקרות
הבית להשתתף בתחרות מרשמים
זאת ולזכות בפרסים יקרים. לא כל
אשה יודעת שאפשר בעזרת מרקים
של ויטה למיניהם

הפרוטה והנוסע

ך* באר־שבע, אחרי שהעיריה העלתה
4את מחיר הנסיעה באוטובוס העירוני
ל־ 65 פרוטות, התארגנו כמה אזרחים שביקשו
להעלות את המחיר ל־סד פרוטה,
לאור המחסור החמור במטבעות בנות חמש
מרוטות.

עוף, כשר, אפונה, אפונה עם כשר,
ירקות, פטריות, אספרגוס, פרות,
להכין מאכלים טעימים שונים או לשפר את טעמם כגון;
תבשילי בשר ודג, קציצות, ירקות, סלטים, רוטביס, מרקים מעורבים
ועוד ועל־ידי כך לחסוך סמן, עמל וכסף. בכדי שעקרות בית
אחרות תלמדנה מכשרונותיו שלחי נא לנו מרשם או מרשמים
מקוריים שנבדקו על ידך ותזכי באחד מ־

קרב פנים אל פנים

כסליו

ך* תל׳אכיב, התערבו שכנים כדי להש־כין
שלום בין דבורה ויהודה גודון,
אחרי שהבעל סירב לגלח את זקנו, אותו
בגאוד, עם שובו ממערכת סיני, הציג ואשתו החלה בתגובה להגיש לו אוכל
משומר, כדי שירגיש את עצמו לגמרי
במדבר.

עלי להבה !
טבת

9 500ר0י בעדי ערר

פרס דא 6יז 250.-ן•
סרס

ף• תל׳אביב, בשבוע בו נכנסו לתקפן
4הגבלות החשמל, הוציאה העיריה כרזה
לכבוד חג החנוכה, ועליה הסיסמא: הבו
אור!

פרסים 3ו־ ; 4סרבים לקפה ( 21 חלקים) מחרסינה בערך של —50,
פרסים : 5—10 כלי שולחן ( 18 חלקים) מחרסינה בערך של —25.
פרסים : 11—20 סרבים לקפה ( 12 חלקים) מ״ירסינה״ בערך של —!0.
ועוד 480 פרסים של תוצרת ויטה.

הלב העדין

שבט

התנאים :

ך• חיפה, נעצר נהג משאית, שדרס אדם
4י וניסה להימלט במכוניתו׳ טען להגנתו:
״אני לא יכול לראות מתים.״

אדר

שלחי את המרשם (או המרשמים) שלך בצרוף שתי אריזות ריקות של מרקי
ויטה ותלוש הממולא הצמוד למודעה זו עד לתאריך 6.10.57׳ ל־ת. ד 1639 .ן
ת. אביב, עבור ״תחרות ויטה״ .התבשילים שאת מציעה צריכים להיות
מתוכננים בחומרים המצויים בשוזקי הארץ ובאחר או יותר מרקים של ״ויטה״׳.
המרשמים הכי מוצלחים יבחרו על־ידי חבר השופטים ויזכו בפרסים׳
ובפרסום. כל מרשמי הזוכים יעברו לזכות חברת ויטה. ההחלטות של
חבר השופטים הן סופיות ואינן ניתנות לערעור. בל
ז>כה תקבל הודעה תוך חודש לאחר גמר ההתחרות.
ויטה מאחלת לכל לקוחותיה ולכל
ידידיה שנה טובה ומבורכת ולכל
המשתתפות הצלחה.

המבדיל כין קודש לחול

* 1ר חו בו ת, הסביר עזרא ועקנין לבית**
המשפט מדוע הוא נוהג להכות את
אשתו ובנותיו בכל יום שבת :״אני
מתרגז עליהן כל השבוע, אבל מכה אותן
רק בשבת, כשאסור לעשן ואני עצבני.״

שומר מצוות
נים!
ך* יפו, עצרה המשטרה בימי הפסח אדם
^ הידוע כמלך הגנבים, כחשוד בביצוע
שוד, שיחררה אותו אחרי שהצהיר כי אינו
עובד בחג.

מקור בטוח

אייו

ףתל ־ א כי ב, אחרי שנעצר יעקב דהאן
•4באשמת כייסות, לא היה בידו הסכום
המספיק לשחרור בערבות־עצמית, ביקש
משוטריו שהות של חמש דקות כדי
להביא את הכסף, חזר בזמן, בלזדית שוטר
שעצרו בשעה שניסה לכיים בשוק הכרמל
את הסכום הדרוש לשיחרור־בערבות.

איזה מרקים חדשים את רוצה עוד שויטה תיצר בשבילך

אישור סופי

סיי1

ך• ירושלים, שוחרר צעיר מחובת גיוס,
על סמך תעודה שהינו חולה רוח,
נתגלה לחוקרי המשטרה כפקיד במשרד
הסעד.

חיי כלב
תמוז

תל׳אביב, אחרי שעמד זמן ממושך
בתור לקבלת רשיון לכלבו, איבד
צעיר את סבלנותו, נשך את הפקיד.

הכל או לא בלום

^ ירושלים, פירטמד, אגודה דתית כרוז
1 1הקורא לבנות ישראל :״הסירו מעליכן
את בגדי ההפקרות!״

אליל

עד 120

ך• ירושלים, השמיע קול ישראל, בתכ־
• י • 1נית כבקשתך לחולים ומחליטים, את
מחול המוות לסינסאנס.
ולס הזה 042ו

שנה

טובה

רהיטי

ארקו 4 *0 0
רהיטים לפי תרשימים אדריכליים
ומודלים סטנדרטיים

רוזנברג את איכלד
תל־־אבים, רחוב בן־יהודה 43
טלפון 22136

טכס בר-מצוה

נשואים או
אנו מקליטים מאורעות חשובים אלו על תקליטים בלתי
שבירים או סרט־הקלטה ״רדיו דו ק טו ר״ -שרות ישראלי
לחקלטח תל־אביב, רחוב אידלסון ,4טלפון 34433 :

ומשפחה ידועה, שנאלצה לשלוח
פיברק לבתם באחד ממשקי
הספר לבוא לבלות
עמה את החג בבית, נבצר
ממנה לשלוח את המברק,
לאחר שלא יכלו להגיע עד
לפקיד המקבל מברקים.

סאת ליל׳ גלילי
׳עורך יקר:
בימים אלה נסעתי לבלות את חופשת החג אצל בן־דודי איציק כצנלסון, בכפר־סבתא.
מצאתי אותו עסוק עד למאד בחיבור כל מיני כתבות. הוא הסביר לי
שהוא מייצג במקום את כל העתונות העברית, מלבד העולם הזה. ארבעה ימים
לפני החג, כבר הספיק להכין את כל הסנסציות והסקופים שיתרחשו בימי החג.
אני שולחת לך כמה דוגמאות של עבודתו, מתוך בטחון שתמצא לנכון שבחור
חרוץ כל־כך לא ייעדר מקומו מבין חברי מערכת העולם הזה, שלא להזכיר את
הבושה שהעולם הזה אין לו כתב מיוחד משלו בנפר־סבתא, נמו כל העתונים
ההגונים. שנה סובה וחג שמח.

הארץ־

משבר קואליציוני •בכפר־סבתא?
מאת כתבנו המיוחד ב. יצחק

בסימן של שרב וחום בלתי־רגיל, שהמושבה טרם
ראתה כמוהו מאז השנה שעברה, עברו שני ימי החג
של ראש השנה תשי״ח. בערב החג המו דוכני הפרחים,
הבוטנים ותשמישי הקודש בהמון קונים, שהצטיידו לקראת
החג במזון רוחני ומיני מעדנים.
המקומי עומדות להעלות את
ראש הוועד המקומי, וכן
פרשת המנץ הגרמני בישיבה
חברי הקואליציה, התפללו
הקרובה של מליאת הוועד,
השנה בצריף בית־הכנסת
ואין זה מן הנמנע כי הדבר
הגדול. בשני לילות החג
יביא למשבר בוועד ולשינערכו
מסיבות פרטיות וחבנויים
בקואליציה• אחד מרתיות
רבות, עם תוכניות
ראשי הדתיים במקום רמז
מוכנות מראש. מנין מיוחד
לסופרנו כי מיד לאחר החג
של עולי גרמניה עמד לד,ייהם
יפתחו במשא־ומתן בין־
ערך במקום, באחד מחדרי
סיעתי, בו יעלו הנציגים
בית־הספר המקומי, בהשתתהדתיים
את בעיית הקצבת
פות מקהלה של בנות, זו
הפעם הראשונה. הרב ד״ר 50.000ל״י, מאחר והם סבורים
כי כל התקלה נבעה
פאול הלוי קירכנהיימר, עמד
מכך שאין עדיין בית־כנסת
להשמיע את הדרשה בגרבנוי
במקום, דבר המביא
מנית. אולם ברגע האחרון
להתפצלות עדתית. אין להנתבטלה
תוכנית זו.
ניח כי הם יסתפקו בפחות
ממקור מוסמך נודע לי
מעשרים אלף ל״י.
כי הסיעות הדתיות בוועד

דג ר

מפעולות מחלקת הדת

מאת כתבנו המיוחד אייזיק כצנלסץ
תוף התרוממות־רוח ושמחת־הנפש להישגיה
של ישראל כשנה האחרונה, קיבל ציבור
הפועלים המאורגן במקום את פני השנה
החדשה, כשאבות ובנים מסבים במסיבות חג.
יום הראשון של ראש השנה עמד בסימן ביקורו במקום
של הח׳ ירחמיאל שזיפי, שהשמיע הרצאה מקפת על
בעיות הקואופרציה הצרכנית בימי תמורה. הוא השודד, את
המצב הקיים בישראל עם זה אשר קיים בכמה מארצות
אירופה ודרום אמריקה, בהן ביקר לאחרונה בשליחות
מרכז הצרכנים. הנואם העלה על נס את עמידתה של
משלחת מרכז הצרכנים בישראל, לנוכח דברי הבלע
שהשמיעו בוועידת הצרכנים בלוכסמבורג נציגי מצרים
ותימן .״השנה הבאה תעמוד בסימן המיליון השלישי של
צרכנים, שיגיעו אלינו מארץ שמטעמי בטחון אינני פורש
בשמד״״ הצהיר הנואם, לקול תשואות סוערות של החברים.
נפש לחברים אלה, הנאחוויה
מיוחדת בסיגה נגרמה
השנה לחברים מעולי
מנים לאלור,ם..ברם יש להצטער
כי נציגי המפלגות
תימן, קורדיסטאן וטראנסיל־בניה,
אשר זכו לבית־בנסת
הדתיות, העושים את הדת
חדש שהוקם במעברה, לאחר
קרדום לחפור בו, עינם צרה
במפעל הסתדרותי חדש זה,
ביקור במקום של נציגי
״המחלקה לסיפוק צרכי דת״
ובאווירת המקום ניתלה סי־בוועד
הפועל של ההסתדמן
שאלה ענקי: עתידה של
המועצה המקומית לאו?
רות. אכז׳ היה זח סיפוק

חר 1ת
שפת המרצחים!(עכירה את החג!
מאת סופרנו המיוחד י. כ .בך דרור
קריאה לוהטת ״לשנה הבאה בירושלים
הבנויה״ השמיעו המוני המתפללים כבל כתי
הכנסת כמקום, בעת תפילות החג. ההרגשה
הכללית היתה בי לב העם נתון עם דרישת
מנהיגיו האמיתיים, לשיחרורה של הבירה.
ברם, בפרום החג היתה האווירה נעלה פחות, שנז

לעומת זאת יש לציי:
שסדרי התחבורה — ובמיוחד
הרכבות — פעלו למופת
ונם קצין המחוז חמשיר
בהוצאת תעודות זהות
למקרים דחופים, גם בשעות
המאוחרות של ערב־החג.

רז צפה
קריאת מוהר׳׳ר־ קלימנזון שליט״א:

בל תהיה דת ישראל הפקר
מאת כתבנו המיוחד
י. כן כהן צדק

״הוועד

המקומי״

העיקו על התושבים מחסור ופיקוח
השבוי בידי עסקנים שמאליים.
סופרנו שביקר בערב החנ במשרד הדואר המקומי וביקש
בולים מיוחדים, עליהם הופיע הפסוק ״אם אשכחר ירושלים
תשכח ימיני״ נענה כי בולים באלה כלל לא נתקבלו
ממשרד הדואר הראשי. נשאלת השאלה: האם יש כאז
כוונה, או רק במקרה הוא? בבל אופז הדבר נראה תמוה
לטדי, שדווקא בולים אלד, לא הניעו — ועוד בערב חג!
רוגז רב התעורר במושבה כאשר נודע שחונ קט: של
מתבוללים, היושב זה השנה ה־ 23 על מזוודותיו, מצא
לנכון להכניס את שפת עם המרצחים לתפילות החג.
קבוצת ״יקים״ ,התלושים ממקורות הנצח הלאומיים, אירננו
״מניז״ לעצמם ובו נאם אחד ״הרבנים״ בשפת הטומאה,
והושרו מננינות •של משמידי עמנו.
הידיעה על מסעו שלראש התנועה בדרום אפריקה
היתה לשיחת היום בכל הרחובות, ובמסיבות החג. כנס
צופים ונוער, שהתכנס ביום השני של החג, העלה את
זכר עולי הגרדום ונסתיים בקריאה :״לקראת השנה
החדשה, ביתרים דוס!״

קול רינה ותפילה בקע
ועלה מעמקי הלב ומחלונות
בית הכנסת הגדול, בשני
ימי התקדש החג שבאו
עלינו לטובה. קול השופר
חדר לעמקי הלבבות, ייסר
ותבע לתשובה ולהתעוררות.
בדבריו הנרגשים העלה
הרב את בעיות השעה הדחופות
של הבהמה הטמאה,
שנעצה צפורניה בחומות מדינת
ישראל והפכה אותנו
לשמצה בגויים.
ביום השני של החג נזדעזע
הציבור המאורגן כאשר
נודע כי קבוצת אנשים
אירננה לעצמה מגי:
״רפורמי״ ,עם מקהלה של
״קול באשה״ ונאומים שכללו
דברי כפירה באמונת
חז״ל. מיר במוצאי החג נשלחו
מברקים על כר לרבנים
הראשיים ולשרים הרחיים,
וקיימים כל הסיכויים כי
עוד יהיו הרים לפרשה זו
הן ליד שולחן הממשלה וה:
מעל במת הכנסת.

לעג וקלס עורר נסיונם
הכושל של כמה מעסקני מפא״
י, לארגז במעברה הסמוכה
כמה ״מנינים״ כביכול
של מתפללים, בחסות
״המחלקה הדתית״ החדשה
שהוקמה בהסתדרות. שאיפת
עסקנים אלה להעביר עולים
דתיים תמימים על דעתם
ועל דעת קונם, תחת מסווה
של דת, בלטה בגלוי והכל
ראו שיש כאז רק נסיח
להפוד את הדת לקררום
לחפור בו.
בערב החג פירסם כב׳ הרב
המקומי את הכרוז הבא,
שאני מוסר אוחו ככתבו וכלשונו:
״בעז״ה
פה כ״ם, כ״ט אלול
חשי״ז.
״עם התקרב ימי ר״ה
הבעל״ט יימצא סמוך ל-
ביה״כנ שלחן מיוחד להשכרת
מקומות תפילה לנברים
ולשאינם גברים. טסטר המקומות
מוגבל. וכל הקורם
זכה. ויה״ר שנכתב ונחתם
בספרם של צ״נ לאלתר ולחיים.
עה״ח חקי פתחי׳ קלמד
זוז חופ״ק כ״ס חובב״ה ר״צ
ום״צ לאחב״י בסביבה״.

חוג העס
כעד קיוסק מת כתוצאה
ווהשתודדות פקיד׳ מס הכנסה
מאת סופרנו המיוחד יצחק כץ
תורים ארוכים של קונים שהזדנבו ליד דוכני
המכירה, ומחסור בכד מיני מצרכים חיוניים
שגרם סכל בל ישוער לאזרח -סימנו את
ימי ראש־השנה השתא.
כדאי לצ״ז כי בו בזמז
שהקיבוצים בסביבה הורישו
למכור כמויות בלתי־מוגבלות
של ביצים לאנשי המעברה,
שאפילו לא השתמשו בה:
אלא רק הניחו: ליבוש בשמש,
כמנהג עדות המזרח,
נאסרה על כמה בעלי מ׳שקים
פרטיים מכירה חופשית של
מצרכים אשר השוק זעק
להם.
ממקור מוסמר נודע לסופרנו
על ״חתול שחור״ שעבר
בי: שותפי הקואליציה
המקומית, תור כדי ימי החג.
הרקע למשבר אינו ברור,
אה ששני הצדדים טוענים
כי מקורו בבתי כנסת
שמועצת הפועלים הקימה במעברה,
ודחקה על-ידי כד
את רגליהם של העסקנים

הדתיים.
מכל מקום נודע לסופרנו
כי ד,סנן הרתי כבר מתהלר
מראשית הקיץ ברוגז רב,
לאחר שבעת הקמת הקואליציה
הובטח לו במפורש
כי הראש שנמנה אל מפא״י
יצא לוועידת ראשי הוועדים
המקומיים בהלסינקי, ובאותם
הימים ישמש הוא כ־ראש־הוועד־בפועל.
מסיבות
בלתי־ברורות, סירב מרכז ם-
פא״י לצרה את ראש הוועד
המקומי למשלחת שיצאה ל־להלסינקי,
וכר נגרם המשבר.
סופרנו ניסה לבוא במגע
עם ראשי שני הטחנות, אד
השניים הסתגרו בביתם וטענו
כי בחג אינם מוכנים
לדבר ולתת איזה שהם הסברים
לעתונאים.

ר ^ רתב

מתעלולי מפא״י והדתיים
מאת כתבנו המיוחד
י. כ .פועלי

חום, מריבות קואליציוניות
ונסיונות־השתלטות
של החוגים
הדתיים עמדו
במרכז שני ימי ראש
השנה בכפר סבתא.

שרב כבד ( 38,7מעלות)
ירד עוד בערב החג על הכפר
והוא נשאר בעצומו
עד היום הזה. התושבים

שניסו למצוא מרגוע
כצל גינות הבתים ד
הגזוזטרות נאלצו לברוח
משם, מפני קולות
התפילה ותקיעות השופר
שכקעו מבית־הכנסת
הגדול.

לסופרנו נודע ממקור מום־
מד כי בערב החג הצליחו
הדתיים להשיג מראש הוועד

המקומי הקצבה מיוחדת להביא
חז: למקום, וכספיהם של
משלמי המסים נהפכו להם
לרועץ, כי חזן זה עוד
הנביר את הרעש וההמולה.
שערוריה מסוג אחר נגרמה
על־ידי כמה מפעילי
מפא״י, שהפכו אסיפה הס־תדרותית
לאסיפה מפלגתית
מובהקת. למרות העובדה
שההוצאות לביקורו של החי.
שזיפי, ממרכז הצרכנים,
שולמו מקופת מועצת הפועלים
המקומית, ואף המודעות
הודבקו בכספי המועצה,
לקחו לעצמם אנשי
מפא״י גם את פתיחת האסיפה
וגם את נעילתה, ואיש
מסיעות הפועלים) האחרות
לא הוזמן אפילו לבמה.
סדרים לקויים נתנלו גם
בסניף הדואר המקומי, כאשר
ערימות של כרטיסי
ברכה סתמו את הכניסה,

פרובוקציה שנוח בנפר־סבתא!
מאת סופרנו המיוחד יכיץ
תוך אווירת בוץ, זוהמה וזבובים, קיבלו תושבי מעברת
כפר־סבתא את השנה החדשה, כשמשפחות רכות אין

בידן לפדות את המנות מהצרבניה המקומית.

סופרנו ראה במו ידיו, סידור־תפילה״ — שנדפס, אגב,
באמריקה, ש״הצטיין״ כהסתה אנטי־סוכייטית
פרועה, בהטיפו לקיכוץ־גלויות. פרובוקציה שפלה
זו עוררה לעג וזעם בקרב ההמונים, שהתלכדו מסביב תורת
מארכס־אנגלס־לנין כרושצ-וב.

תקוצץ היד הפרובוקטיבית הזדונית!
תחי ברית המועצות, מולדת הסוציאליזם !

ידיעות אוזרונות
אונס ביו טוב...
מאת סופרנו המיוחד י. כ .צ. נלסץ

צעק,ת אינדס, שעלו מאחורי בית־הכנסת הגדול,
החרידו את המתפללים שעמדו עמופי־טליתות והאזינו
לתפילת ״מוסף״ של החזן החדש. ציבור המתפללים —
פרץ הח!צה בבהלה ולראשוני המגיעים למקום נתגלה
״מחזה־ מחריד על כר דשא ירוק שכבה ב. מ,.
כששמלותייה פרועות — ונעל רגלה השמאלית חסרה
אותו רגע נראה בורח לעבר הפרדסים הסמוכים לנבול
נבר בגיל ,36-:15 לבוש מכנסיים אסורים וחולצת חאקי,
בעל פנים שחומים. ב .ם ,.בת ה־ 16 היתה המומה —
ולא יכלו להעלות טפיה דבר ברור. ניידת המשטרה
שהניעה ל״מקום״ העבירה את הנערה האומללה לתחנת
מנן דויד הקרובה, ולאחר בדיקה קצרה — הוברר כ י
הפושע לא הצליח לבצע בה את זממו ! !
הנסיון החמור לאונס שימש ל״שיחת היום״ — נם
בבתי הכנסת, שהמו מרוב מתפללים. המשטרה בולה
הועמדה על רגליה__ .

ב. ג .הגיע ...כמעט!
מאת י. בצנצ׳יק
שני עולים, שהגיעו לאחרונה
מאחת הארצות שמעבר
ל״מסך הברזל״ ,עמדו במרכז
התעניינות הקהל הרב
שהתאסף בבית־הכנסת הגדול,
בליל א׳ של ראש השנה.
העולים התפללו׳ כשהם מעיינים
בהתרגשות בסידור.
״הפתעה נעימה״ אחרת,
שנגרמה לתושבי המקום ו•
שנסתיימה בסופו של דבר

באכזבה, חיתה בעובדת הופעתו
של נהנו של ראש
הממשלה במקום, ביום השני
של החג. דבר ביקורו
של הנהג עשה לו כנפיים
ומיד נפוצה שמועה כי נם
ב. נ .עצמו נמצא בכפר.
ימי החג עברו בשקט,
וסרט להפרעה שנגרמה על־ידי
אחת מבנות המושבה,
שמעדה ונפלה על ככר הדשא
שמאחורי בית־הכנסת הגדול,
בהקימה צעקה, לא אירע•
דבר בלתי־רגיל. מהוני המשטרה
נודע בי מזה שנים
לא עברו יומיים כה שקטים