גליון 1053 מתאריך 8 בדצמבר 1957

השבסה 1ת

י וחוב נל־קסון ,8תל־אב־ב, טלפון , 26755
ת, ך.156 .׳ נזען למברלו־ס :״עולמפוס״.
החזציא לאור: העולם הזה בע״נז.
״זפוס משק שהם בע״נז, וז־׳א, טל.62239 .
ההפצה • :דוד טופל ובניו, חדא בי ב
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

ה עת ון

הנקרא

שום רגע מכל הרגעים הדרמתיים של השבוע
לא נחרת בזכרוני כמו זה שאסבר
עליו עתה.
אלי תבור שוחרר ביום ג׳ בערב. בלי
תנאי, בלי נסיון לטשטש אפילו את הנסיגה
המבישה, מתוך פחד גלוי להעמיד את
השמצותיה הנלוזות למבחן בבית־המשפס,
נכנעה המשטרה. אפילו ערבות לא נדרשה
מתבור. הוא לא הואשם במאומה.
קיבלתי את הידיעה בכנסת, שם דנתי אותה
שעד, עם כמה חברים מרכזיים על הצורך
בפעולה מיידית לד,זעקת המצפון הציבורי.
כשמסרו לי על השיחרור, הסכמתי מיד להצעתם
הטלפונית של חברי: לכנס ללא דיחוי
מסיבת עתונאים כללית, בה יספר אלי בגלוי
את כל סיפורו. היה זה סימן של אימון
בלתי־מסוייג מצדנו, כי אותה שעה לא שמע
עדיין איש מאתנו• וגם לא פרקליטו של אלי,
את הסיפור המלא.
בשעה שמיהרתי חזרה: לתל־אביב, פך .־
שלום כהן את המסיבה בא לס בטי. בראש־ת
,דבריו השמיע קריאת ת גדי מוחצת: בע,יד הי
׳משטרה מנסה להשתמט מד ון משב ,-.הרי
אנחנו ששים לקראת. אדרבה. שיעמיד, או־תני
לדין.
היתז זאת קריאה בלתי־רגילה. גב המצב
היה בלתיירגיל. כי הגה המאשימים לא העזו
לדרוך על מכת; בית־המשפם, אס•.ו לא ב לבקש
את הארכת מעצרו של אז. וי •
אגו, המואשמים, שמכ,־גת־הת,מולה האדירה

שעה עצמה בפני עורכי העתונים באותו בית;
העורך הראשי:
כדי להשמיע שם את השמצותיהם נגד תבור.
כמה עתונאים הציעו לאלי תבור לגשת
עמם לבית־סוקולוב, כדי שעורכיהם יוכלו
ראש המערכת:
לשמוע את דבריו במו אוזניהם. ביצבץ השלוב
כה ז
רעיון האמיץ להכניס את תבור למסיבת־העורכים,
כדי שיוכל לסתור בו במקום את
עורך משנה. :
דבריהם של עמוס וחבריו. הצגת שני הצדדים
זה מול זה בחדר אחד, היתר, מבררת
את האמת חיש כהר.
עורך תבנית:
עירך כיריב:
ליווינו את אלי לבית־סוקולוב. בעוד שהוא
היכר, למטה׳ עלו כמה כתבים והודיעו
לעורכיהם למעלה כי תבור נמצא בבית. מה
שקרה אז נראה כאילו נלקח מפארסד, הו־ליבודית.
בקרב
פמליית הקצינים העליונים, עטורי
הקישוטים, פרצה פאניקה. הסכנה הנוראה
חברי המערכת:
של נוכחות קורבנם בבית, העבירה אותם
׳מנשה בר־ריין; ישייע גל-ור, לילי גלילי.,
על דעתם. הם נעלו מבפנים את הדלת בדויד
הורוביץ, רותי ורר, אירהה. חרכי,־ו,
מפתח. צמרת משטרת ישראל סגרה את עצי:
אוסהר טאיבר• ,אלכם כיסים, אביבה סמן,
עמום המו, שלמה קרו.
מה בחדר, יחד עם העורכים, אחוזת פחד מפני
הצעיר בן ה־ 23 שהמתין בשקט בחוץ.
ביותר במדינה
לא יכולתי שלא לצחוק בפה מלא, זו הפעם
הראשונה מזה 72 שעות, בהן לא עצמתי עין.
כי הנה, תוך כמה שעות, התהפכה הקערה
על פיה. בבוקר ישב אלי מאחורי סוגר
ובריח, ועמוס ומשרתיו השחצנים התהלכו
בחוץ. ואילו בערב ישבו עמוס ומשרתיו מבוהלים
מאחורי דלת נעולה, בעוד אלי ישר
בחוץ.
ניסתה לשכנע את הציבור כי ביימנו את העמוס
ומלוויו המשיכו להסתתר בחדר, גם
פשע, אנו תבענו את המשפט. קשה לתאר
כשד,עורכים יצאו ממנו בתום מסיבתם אתו.
אבסורד גדול יותר.
הם המתינו עד שהצלמים התרחקו, ניסו
להתחמק מן הבית מבלי שיצולמו. הם לא
אם יש משהו באמרה כי על ראש הגנב
בוער הכובע, הרי שתגובתנו צריכה להוכיח הצליחו.
מצפונו של מי מוכתם. המשטרה פחדה
זה היה רגע גדול. מעולם לא ראיתי, במו
מבית־המשפם ומדעת־הקהל — אנחנו לא עיני, הפגנה נהדרה יותר לכוחה האילם של
פחדנו. להיפך, אנחנו יזמנו ללא דיחוי האמת, ולפיק הברכיים של המצפון הרע.
התייצבות לפני הציבור ושאלותיו.

באותו רגע כבר הוכרע הקרב הציבורי.

למסיבת־עחונאים
כשקראה המערכת
רובו המכריע של הקהל, כל אותם ההמונים
עלתה׳ כדבר מובן מאליו, ההצעה לכנס או המצויירים באינסטינקט כל־כך מוחלט לגבי
תה בבית־סוקולוב, ביתה של אגודת העתו־האמת,
ידעו כי סיפורו של אלי אמת• רק
נאים. חבר מערכת טילפן למשה רון, מזכיר
העבדים המפלגתיים הנרצעים ביותר עוד
האגודה, השליט הכל־יכול באגודה זו. התניסו
לשכנע את עצמם כי יש אמת כלשהי
שובה היתד, מפתיעה ביותר: המזכיר סירב
בנירסת המשטרה והש.ב.
בהחלט להרשות את קיום המסיבה בבית-
אולם עצם העובדה שהיו שתי גירסות,
העתונאים, למרות שכל עתונאי העיר היו אשר האדם נדרש לבחור ביניהן, כבר היתה
דרוכים לקראת דבריו של אלי, שהיו הידינצחון
גדול של כוחות־החושך. הם לא ביצעו
עה העיקרית של היום.
רק את הפשע. בעזרת שותפיהם וכתבלביהם.
קיימנו את המסיבה שלנו במקום אחר. כש־ עוד הכריחו את הקורבן המוכה להוכיח כי
אך סיימנו אותה, נודע לנו לפתע הצד ה לא התעלל בעצמו.
שני של המטבע. כמה עורכים מילפנו באופן
חלק מן האשמה לכך רובץ על העתונות.
בהול לכתביהם, שהיו במסיבתנו, כדי ל אמנם נהגו הפעם רוב העתונים. ובראשם
בקשם לאוץ לנית־סוקולוב ולמסור להם את
ידיעות אחרונות, הבוקר וחרות׳ בהגינות
דברי אלי. מסתבר כי המזכיר, שסירב לתת הרבה יותר גדולה מאשר בפעמים הקודמות,
לאלי תבור העתונאי להשמיע את דבריו ב־בהן
הותקף עתון זה. מלבד עתונים המשרבית־העתונאים,
בו יכול כל מוכר־נקניקים
תים את הש.ב. בפה מלא, כמו למרחב, נתנו
לקיים מסיבת־עתונאים תמורת תשלום, נתן כל העתונים את שתי הגירסות. אולם אובלעמום
בן־גוריון ולפמלייתו להופיע אותה
ייקטיביות זו היתד, בעלת ערך מוסרי מפוקפק
מאוד. האם תתכן ניטראליות קפדנית בין
רוצח ונרצח, תוקף ונתקף? והאם ישנה הגינות
בניטראליות כזאת?
היתד. גם גירסה שלישית — גירסתם של
אלד, שאמנם האמינו בלב שלם לדברינו, והעריכו
את עמדתנו, אך שלא רצו בכל זאת
להאמין כי החטיפה ביצעה בידי ד,ש.ב. או
מוסד הקשור בו. הם חיפשו בקדחתנות אפשרות
אחרת כלשהי, שתימנע מהם את הצורך
האכזרי.
איני כועס עליהם. דרוש באמת אומץ־לב
פנימי רב מאוד כדי להביט לאמת ישר בעיניים.
כי אמת זאת היא נוראה. היא מחייבת
למסקנות. היא עשויה למוטט הרבה אשליות
יקרות ונוחות שעוד שרדו בלב. הרבה יותר
נעים לחשוב שהחטיפה לא בוצעה בידי מנגנון
ממלכתי, אלא בידי כמה פורצי־גדר בל־תי־ממושמעים,
או מחתרת חדשה, או פלוגת־אגרוף
פרטית.
אולם, קורא יקר, התיאור שתמצא בגליון
זה, ללא כחל ושרק, הניתוח העובדתי של
התנהגות המשטרה בפרשה (עמודים 15־,)14
שוב אינם משאירים כל ספק לגבי מבצעי
הפשע. מי שרוצה לטמון את ראשו בחול,
רשאי לעשות זאת. אולם עליו לדעת כי הוא
בורח ממאבק נגד רוח רעה, העלולה להמיט
אסון על המדינה. מי שמצפונו נותן לו
להתחמק מן האחריות לדמות מדינתנו, ידע
לפחות מה הוא עושה.

אנו לא ניתן למשטרה להתחמק מן האחריות
לדבריה, ולא נרשה לחוטפים להימלט
מן האחריות למעשיהם. תביעתנו פשוטה ותכליתית,
והיא חייבת לשכנע בפשטותה כל
אדם בר־דעת.
אנו דורשים:

אכנרי ותפור כשעת מסיכת העורכים כבית-סוקולוב

• להעמיד את אלי תבור לדין

עמוס מתחמק מכית סוקולוג
כהאשמות שיוחסו לו כפומכי על*
ידי דוברי המשטרה, כדי שיוכל
להזים את ההשמצות הזדוניות ד
הפחדנידת -או:
• להעמיד לדץ את הקצינים
שהפיצו השמצות אלה בשם המדינה,
למען יתנו את הרץ על מע
שם המחפיר -או :
• למנות ועדת־חקירה צבורית,
בראשות שופט עליון או מחוזי,
שתגבה את העדויות ותנצח על
חקירה יסודית משלה, ותמסור
דד׳ח לציבור ולכנסת תיד חודש
ימים.
זוהי קריאת־תגר. אם יסרב השלטון להיענות
לקריאה זו, שוב לא יימצא עוד איש
בארץ שיתן אימון לטוענים כי לא מנגנון
ממלכתי ביצע את הפשע.

בשעה שישבתי עם חבר־כנסת חשוב, לשעבר
חבר הממשלה, ודנו בפרשה, שאל
אותי לפתע בפשטות. :תגיד לי, האם אתה
לא מפחד?״
נזכרתי במעשה שקרה בבריטניה בימי מל-
חמת־העולם השניה. אחד הכסילים במשרד־התעמולה
של הממשלה הוציא כרזת״קיר,
שנועדה להרים את המוראל. ד,כחד, נשאה
את הכותרת השחצנית. :מי פוחד מפני מסד.
סי־הקרב הגרמניים?״
כשהגיעה הכרזה לקיר אחד הבסיסים של
חיל־האוויר המלכותי, רשמה יד אלמונית מתחת
לכותרת. :לחתום כאן.״ תוך 24 שעות
חתמו כל הטייסים של אותו בסים, גיבורי
הקרב על בריטניה.
האם אנחנו פוחדים? כן. אנו יודעים כי
מולנו עומד מנגנון אדיר, שאינו נרתע מפני
שום דבר. הרגשנו את נחת זרועו על גופנו.
ראינו אותו בפעולה בפרשות מחרידות, כמו
פרשת רצח קססנר.
לולא פחדנו, לא היינו בני־אדם, אלא רובוטים.
אולם הפחד לא ירתיע אותנו מלמלא
את חובתנו. בימי המלחמה ראיתי את
חברי פלוגתי יוצאים לילד,־לילה ועולים על
מולנו עומד מנגנון אדיר, שאינו נרתע מפני
האוייב בחשיכה. כל אחד מאתנו פחד. כל
אחד ידע כי קיימים סיכויים רציניים שלא
ישוב חי מן הפעולה. רבים לא שבו• אולם
ידענו שבפני אדם הגון לא היתד, ברירה אלא,
לצאת שוב ושוב. כך, תוך פחד והתגברות,
נולדו מעשיהם של לוחמי תש״ח, מקימי
המדינה.
כיום אנו עומדים בקרב אחר. ייתכן שהוא
קשה יותר׳ מבהיל יותר — כי האוייב נסתר
מן העין, והוא יכול להתקיף מכל עבר,
לנעוץ את סכינו המורעלת בגב. החזית היא
אחרת. אולם המאבק נשאר אותו המאבק.
פחד או לא פחד: הכבוד העצמי, ההגינות,
תחושת־החובה, תובעים כי נמשיך בדרך.

אין ו\ז כיפגר ננתננאי. כל אשר אני ננננזד ל\זננלג\זנ נננזנז
כל גזכגזב אינג אלא התיאגר נזנודוייקו של כל אשר 2ן רה לי
נזינב השבת תאזזרון בבהזר, כת עובתי את ביתי לאן זדננ\ז,
וכד לשכות הכרב הנזאנתרנת של היגב השן: כננבנד כנזננבו
60 שכות.
ווהי פשובו כרות. את נשבכ שכל תה שאכתוב כאן הוא
אתת תווזלבות. כל אשר אכתוב בכתודית אלה יוכל לשתש
כרות או תותר בירי התשתרה. אולם־ אית כותב את הדברית
לתכן התשתרה, וגת לא לתכן הש. ב .ווהי כרות בפניך
ה2ן ורא, אתה תהיה השופת.
איני תתכונן ליפות את הרברית, וגת לא לככרת לא
אכתד. את לא אאלית לוכור פרת וה או אתר תתוך
השתלשלות הדברית, פשות אציין שאיני ווכר. את לא
אוכל להתביר לך פרת תתויית, ואולי פרתית רבית לא
אתשוש לותר לך שאין בפי התבר.
כד היות שתכת אתה, התורא, רגן תתכי-תיפורית תאהן
שניה או שלישית. תלת תן הדברית שובשו בתות-לב ותלת
בורון. רברית שתכולת לא אתרתי הושתו בפי כתה אני
תגולל בפניך את התיפור התלא.
את התתתנות אני תשאיר לך.

־ מאת אל ת בו ר -
ך* יה *ה יקר של י*פ שכת ר״יל, סגרירי ואפרורי. לא הרבה אזרחים יצאו
1 1אותו יום לטיול של שבת ברחובות העיר. שמיים מעוננים העידו כי בכל רגע עומד
גשם שוטף להציף את הרחובות. לא היה לי אותו יום חשק רב לצאת לרחוב. אולם
העבודה הרבה שעמדה לפני באותה שבת, הוציאה אותי מביתי בכוח. הייתי מוכרח לסיים
עד לשעה שש בערב כמה וכמה עניינים שונים.
אותו יום שבת היה עלי לסיים איסוף מספר פרטים והוכחות, בקשר לכתבה על
שערוריות הספורט. לשם כך הייתי צריך לשוחח עם כמה וכמה אנשים. מיהרתי למערכת,
כדי שאוכל משם לקבוע טלפונית פגישות עם אותם האנשים. אך למעשה, השתבשה תכניתי
כבר מהרגעים הראשונים לצאתי לרחוב.
ערב קודם לכן נפרדתי מחבר שהיה צריך להמריא לחוץ־לארץ. אך להפתעתי פגשתי
בו יושב ולוגם קפה בבית־קפה ברחוב דיזנגוף. התעכבתי שם שעה ארוכה. תוף כדי
ישיבה באותו בית־קפה חלף על פני אחד האנשים עמו רציתי להפגש. ישבתי עם איש
זה זמן ממושך לקבלת חומר, שוחחתי עם אנשים אחרים שהזדמנו לאותו מקום, וקבעתי
פגישה ליום שני עם עתונאי צרפתי השוהה בארץ ואשר חיבר תסריט לסרט צרפתי־ישראלי
העומד להיות מופק בקרוב.

פני שהגיע *מ* ארוחת הצהרים בבית הורי אשתי, הספקתי עוד להתקשר
׳ /טלפונית מהמערכת לשגרירות הסובייטית ברמת־גן. השיחה היתד, שיגרתית ותפלה.
הבעיה שהעסיקה אותי היתד, ענין הסרטים הסובייטים המוצגים בארץ. ימים מספר קודם לכן
פורסמה ידיעה בעתונים כי הרוסים הוציאו את סוכנות הפצת סרטיהם מידי המפיץ מר
יאיר, והעבירוהו לידי סוכן אחר. כעורך מדור הקולנוע של העולם הזה, רציתי לקבל
פרטים ממקור ראשון, ולכן ביקשתי לשוחח עם הנספח המסחרי הסובייטי, המטפל
בענינים אלה.
השיחה בינינו היתה קצרה. היא התנהלה באנגלית. הנספח המסחרי סרב לומר לי דבר,
ואף סרב לקבוע לי ראיון, בטענה שאת כל הפרטים יש לברר עם מר יאיר עצמו. הייתי

בטוח אותם רגעים שאיש מלבדי ומלבד הנספח המסחרי איני יידע על קיום השיחה
הטלפונית. לא חלפו 24 שעות ונוכחתי כי טעיתי טעות תמימה.

ס הרי ארוחת הצהרים עוד הספקתי לשחק שח עם חותני. קבעתי עם אשתי
פגישה לשעה 8.30 בערב במערכת, כדי שנלך יחד להצגה בקולנוע מגדלור.
וחיפשתי אחרי אדם היודע רוסית כדי שיתרגם לי רשימה כתובה רוסית, אודות הסרט
הסובייטי׳ .ה־41״.
נסעתי לבית הורי, ויחד עם אבי יצאתי לבית אחד מקרובי, לו מסרתי את מלאכת
התרגום. היה כבר חושך כשיצאנו יחד, אני ואבי, אל הרחוב. השעה היתה קרובה לשעה
שש, מועד התכנסותה של ישיבת המערכת, בה חייב הייתי להיות נוכח כדי לקבוע את
מסגרת כתבתי בעניני הספורט. החלטתי שעוד אספיק לגשת לדירתו של מר בכר, ברחוב
המשביר ,25 כדי לשוחח עמו מעט על עניני כפר־המכביה.
מר בכר הוא בעל מזנונים, או משהו כזה. שמו הוזכר בקשר לפרשת המעילות שהתגלו
במכביה האחרונה. הוא היה האיש שראה את עצמו מקופח, כתוצאה ממסירת זכיון
המסעדה בכפר המכביד, לאחר. עד אז, וגם לאחר מכן, לא ראיתי את מר בכר פנים
אל פנים מעולם.
נפרדתי מאבי ברחוב יהודה הלוי, והמשכתי בדרכי לכיודן רחוב המשכיר, בדרום העיר.
כמו מרכזי־עסקים אחרים בשבת זו, היה הרחוב אפל וריק. רק מספר פנסי־רחוב הפיצו אור.
למרות שלא חששתי מדבר היתה זו הרגשה מוזרה לצעוד יחידי ברחוב, שתריסי חנויותיו
מוגפים ושאין נפש חיה נראית בו.
הבית מספר 25 ברחוב המשביר נמצא בדיוק בקצהו השני, כשאתה בא מכיודן דרך
יפו תל־אביב. חדר המדרגות היה חשוך, לא מצאתי בו מצית אור. עליתי במדרגות החשוכות
לקומה השניה, שם נמצאות שתי הדירות היחידות באותו בית. מאחת הדלתות בקע מעט
אור. צילצלתי בפעמון והמתנתי עד שתפתח הדלת. מישהו מהעבר השני הדליק אור

אג גואש!!!
מכונית שתוה
הגיחה ברירה מאחורי
בחדר המדרגות, ואז נפתחה הדלת קמעה, מבלי שהבריח יוצא ממנה. ראש קרח של אד

מבוגר הציץ מבעד לפתח.
״כאן גר מר בכר?״ שאלתי.
״לא,״ היתה התשובה ,״הוא גר בדלת ממול.״ והדלת ננעלה מיד.
ניגשתי לדלת השניה וחיפשתי פעמון. דומני שהיה שם כפתור, אלא שבתגובה על
לחיצתי לא שמעתי כל צלצול. הקשתי באצבעותי על הדלת, המתנתי דקה או שתיים
ומשלא נעניתי ירדתי לרחוב.
אינני זוכר בדיוק אם אותה שעה הצתתי לעצמי סיגריה, או שרק החזקתיה בפי
והתכוננתי להדליקה. מה שזכור לי בדיוק, הוא המראה שהתגלה לעיני ברגע שעמדתי
בפתח חדר־המדרגות. ליד המדרכה הסמוכה לבית חנתה מכונית קטנה מסוג תו, בצבע בז׳.
מאחורי, מעברו השני של הרחוב, עמד אדם, אשר התחיל במרוצה, ברגע בו הופעתי
בפתח חדר־המדרגות. כשיצאתי לרחוב הבחנתי כי הוא נעלם בתוך מכונית שחנתה
ברחוב המשביר, ועד כמה שזכרוני אינו מטעני, לא היתה ברחוב שעה שנכנסתי לבנין.
אורות המכונית היו דלוקים ומנועה פעל.
באופן טבעי המשכתי בדרכי ברחוב המשביר, לכיוון דרך יפו־תל־אביב, משם באתי.
המכונית, שנראתה לי כמונית, כהה ומאורכת, החלה לנסוע מולי וחלפה על פני. התבוננתי
בה, אולם לא יחסתי לה כל חשיבות.

מישהו קרא :״אלי!״
ך * ל פ תי על פ ני עוד מספר בנינים ברחוב המשביר, כשעלה בדעתי לפתע, כי כדי
| 1להגיע למערכת הנמצאת בסביבות ככר דיזנגוף, יהיה עלי לנסוע באוטובוס מספר .5
החלטתי לחזור וללכת דרך רחוב מרכז מסחרי לתחנת האוטובוס. אני זוכר עוד שאף
מניתי את שארית הכסף שנותר לי בכיסי אותו יום, כדי לראות אם יספיק לי לנסיעה.

היו בכיסי 125 פרוטות
חזרתי על צעדי ברחוב המשביר. אולם ברגע בו הגעתי בחזרה מול פתח חדר־המדרגות
של הבית מספר 25 ממנו יצאתי, יצא משם אדם, קרח במקצת או בעל מצח רחב מאוד.
כמעט ונתקלתי בו. מפתאומיות הפגישה הבלתי־צפויה נבהלתי קצת. ראיתי שהאיש
ניגש עם מפתחות בידו למכונית ה תו הקטנה, שחנתה לפני הבית. נכנסתי לרחוב מרכז
מסחרי והתחלתי לצעוד בכיוון לרחוב עליה. לא הבחנתי בשום מכונית או בשום תנועה
חשודה. לפני, במרחק כמה קבוצות בתים, צעד אדם לבוש מעיל ומגבעת. מלבדו היה
גם רחוב זה שומם לחלוטין, כמו רחוב המשביר.
הספקתי עוד לצעוד כמה עשרות מטרים; חציתי גם כביש או שניים. הייתי אז שקוע
בהרהורים, כיצד אצליח לפגוש את מר בכר. ואז, לפתע, שמעתי רעש מכונית מתקרבת
מאחור. שמעתי חריקת בלמים לידי, ליד המדרכה הדרומית, ברחוב מרכז מסחרי. מכונית
ארוכה וכהה, דומה מאוד למכונית שחנתה קודם ברחוב המשביר, נעצרה לידי, במרחק
של בערך מטר מן המדרכה. רק מאוחר יותר, כעבור חמישה ימים, כאשר חזרתי עם
חברי ׳לאותו רחוב כדי לשחזר את פרשת החטיפה, נוכחתי לדעת כי כיוון נסיעתה
של המכונית היה בניגוד לכיודן התנועה ברחוב זה, שהוא חד־סיטרי.

החוצה. אמרו לי לצאת, וייתכן גם שאיזו יד משכה או דחפה אותי החוצה. נתקלתי לפני
שיצאתי במשהו, שנראה לי כמו מושבים אמצעיים במונית.
יצאתי מהמכונית; מישהו יצא אחרי וסגר את הדלת בטריקה. הרעיון האחד שטירטר
בראשי היה :״לזכור! לזכור! לזכור כל מה שקורה לך עכשיו.״ חזרתי על כל מה שהיה
זכור לי עד לרגע שהורדתי מהמכונית, חזרתי ושיננתי זאת בלבי כדי שלא אשכח. ניסיתי
להסיק מסקנות והמסקנות היחידות שהסקתי היו :״לקחו אותי במונית, שהיו בה כנראה
שלושה אנשים: הנהג, האיש שירד לפני והאיש שירד מאחורי.״ לא יכולתי להיזכר בשום
פנים אם ליד הנהג ישב אדם נוסף.
ואז התחיל המסע. עברתי הרבה מסעות בימי חיי. עברתי מסעות־טיול בתנועות הנוער
ובבתי־הספר, ועברתי מסעות־סבל בצבא. המסע הנורא ביותר שהיה זכור לי עד אז היד.
מסע בתקופת הטירונות שלי בצבא. ערכנו אותו אחרי לילה שאני לא ישנתי בו. לא רציתי
לצאת למסע, משום שהפחידו אותנו שזה יהיה מסע־סבל, והרבה אנשים יישברו בו. מהרגע
הראשון, הייתי אז בטוח שאפול במסע ואשבר. החזקתי מעמד קילומטרים רבים, כשכל רגע
מנקרת בי המחשבה שעוד מטר אחד אפול ואתעלף. המסע שנערך לי הפעם היה נורא
הרבה יותר; לא מבחינת הסבל הגופני, אלא מבחינה נפשית.
האנשים שהיו איתי אמרו לי להתקדם באופן חפשי. הס צעדו תהילה מאחורי. צעדתי
חופשי, במחשבה שאלך רק מספר צעדים. אבל להליכה לא היה סוף, עכשיו הבחנתי לראשונה
שמה שמכסה את פרצופי וראשי אינו אלא שק. מול הפד, היה בו קרע קטן. השק לא היה
קשור לראשי אלא פשוט מונח עליו, כשסרח־העודף שלו מתקפל על כתפי.
לא ראיתי לאן אני הולך. הלכתי והלכתי, על דרך שהשתנתה חליפות. פעם היה זה כביש
מוצק ופעם היתד, זו דרך עפר. כל הזמן הלכו האנשים איתי. פעם היו הולכים מאחורי, פעם
לצידי. כשהיה צורך להסתובב אמרו לי :״שמאלה!״ ״ימינה!״ או פשוט תפסו בזרועי והפנו
אותי לכיוון הדרוש.

״אתה עצור בידינו!״
13 דמה היה לי שלא יהיה סוף למסע. היו רגעים בהם התחשק לי לעמוד ולומר :״עד
4כאן. יותר אינני הולך ותעשו לי מה שתרצו.״ אבל לא הוצאתי הגה מפי. משהו כאילו
שיתק את לשוני וכוח רצוני. כל העת הלמו רקותי וגם ליבי פעם במהירות. רגלי וגופי היו
קלים, אך ראשי נראה לי כבד מאד.
לבסוף, אחרי הליכה שנראתה לי כהליכה של כמה שעות — אולם בס־כום ראשון אמרתי
לעצמי שלא יכול להיות שהלכתי יותר משעה — אמרו לי חוטפי לעמוד. עמדתי. שמעתי
חריקת שער ברזל. מישהו צעד לפני. נאמר לי ללכת קדימה. הלכתי תחילה על משהו מוצק
ואחר כך דרכה רגלי האחת על אדמה רכה ואילו רגלי השניה נתקלה במשהו קצת יותר
גבוה מהאדמה. הבנתי שאני צועד על מרצפות בטון גדולות, המונחות לסירוגין, ברווח זו
מזו. אחרי צעדים מספר הבחנתי שאני נמצא בתוך בית, למרות שלא שמעתי שום חריקה

ך 1רג ע בו נעצרההמכונית לי די, היתר, הדלת האחורית שלה פתוחה לרווחה^
מישהו מתוך המכונית קרא :״ א לי
באופן הטבעי ביותר צעדתי צעד מהמדרכה לכיוזן המכונית, והכנסתי את ראשי מבעד
הדלת, לראות מי קרא לי. עמדתי כשגופי נוטה בזוית כלפי המכונית, ויתכן שנשענתי
בידי על דלתה הקדמית. בעת שניגשתי למכונית לא חשדתי ולא חששתי מדבר. היה נראה
לי כאילו אחד מחברי עבר במקום, ומזמינני להיכנס למכונית. לא ניגשתי לנהג, מכיוזן
שהוא הסב את ראשו ממני, ואילו מי שקרא לי ישב בתא האחורי במכונית, שדלתו היתד,
פתוחה לפני.
עד לכאן הכל זכור לי בבירור ובריקנות. מה שאירע ברגעים שאחרי כן — פשוט
אינו משתחזר בראשי. במשך הימים שישבתי במעצר, וגם אחרי שחרורי, ניסיתי לחשוב
ולהיזכר, כיצד בעצם הוכנסתי לתוך המכונית. את ההסבר הראשון הסברתי לעצמי
שעה שראיתי לראשונה את חליפתי האפורה, אותה לבשתי בצאתי מביתי ביום השבת —
והנה דשיה קרועים. הסקתי מכך כי משכוני לתוך המכונית, אחרי שתפסוני בדשי מעיל
חליפתי. איני רוצה לנחש ניחושים או להעלות השערות. אני אינני זוכר את מה שקרה
לי מהרגע בו הכנסתי את ראשי למכונית. איבדתי את הכרתי.

המסע הנורא ביותר

— י — 1י|וז!ו*1י

— — 111זיו

ף • קהתי את עיני כעבור זמן, שאיני יכול להגדירו בדיוק. הדבר הראשון שראיתי
—4היו מיליוני כוכבים אדומים המרצדים מול עיני. תחושתי הראשונה היתר, תחושה של
זעזוע בגולגולת, כאילו חבטו בראשי בכוח. בחלק השמאלי של המצח הרגשתי כאב עמום
וחזק. לא היד, זר, כאב חיצוני, של פצע או משהו דומה, אלא כאב עמום בעצם.
חלף חלק קטן של שניה, עד שראשי התבהר ויכולתי להבין את המצב שאני נמצא בו.
הייתי במצב של שכיבה, רגלי קצת מקופלות וראשי מכוסה במשהו. לא הרגשתי כאב כלשהו
באיזה אבר בגופי. ניסיתי להזיז את ידי ועשיתי זאת בקלות.
אז, כשהאנשים במכונית הבחינו בתנועה מצידי, שמעתי קול אופר לי :״תישאר כפו קיאהד!
ואל תעיז לזוז.״ לא נתתי דין־וחשבון לעצמי למה אינני זז. אבל לא זזתי. הבנתי שאני שרוע
על ספסל אחירי במכונית הנוסעת במהירות ממוצעת, שידי ורגלי חופשיות, וכי רק על
ראשי מוטל שק או מגבת.
שכבתי כך מספר דקות, עד שהתחלתי להבין מה מתרחש. לא יכולתי להתרכז ולחשוב
מחשבה בכיוון אחד. מחשבות והרהורים אין־ספור הבזיקו במוחי. וכל הזמן הרגשתי ברקותי
דפיקות בקצב מהיר. הבנתי שחטפו אותי. פחדתי פחד סתום, למרות שלא התחלתי לחשוב
מי חטף אותי. אני זוכר שאמרתי משהו; ניסיתי להתלוצץ — מה בדיוק אמרתי, איני זוכר.
המכונית המשיכה כל הזמן בנסיעה. האנשים במכונית לא הוציאו הגה מפיהם. המחשבות
הסדירות הראשונות שחשבתי היו :״חברי לעבודה מחכים לי. ינזפו בי על שלא באתי בזמן.
שולד( ,אשתי) בטח תדאג אם אאהר. אני צריך לרדת מיד ולחזור למערכת.״
עכשיו איני יכול להבין בשום פנים מדוע לא הגבתי, מדוע לא צעקתי או ניסיתי להתגושש
עם האנשים במכונית. ההסבר היחיד שאני יכול למצוא לעצמי עכשיו הוא, שפחדתי באותה
רגעים פחד סתום אך נורא, ואינני מתבייש להודות בכך.

* 3מכוניתנעצרה. אני מעריך את הזמן שחלף מרגע שחזרה אלי הכרתי ועד לעצירת
( | המכונית, מחצי שעה עד שעה בערך. דלת המכונית נפתחה ושמעתי שמישהו יוצא

המדרגות, ממנו יצא דקות אחדות לפני חטיפתו. בעל הרנו הודח במשטרה כי חנה במקום.

של דלת. כעת, בשעת השיחזור, אני חושב ששמעתי גם רחש של עצים וענפים מתנועעים
ברוח.
עמדתי שם שעה ארוכה. ואז, בפעם הראשונה, נרגעתי והתחלתי לסדר את המחשבות
בראשי .״מי חטף אותי? למה חטפו אותי? אם כבר חטפו אותי, למה לא קשרו אותי? מה
יגידו במערכת כשלא אבוא בזמן? מד, תגיד אשתי? מה יהיה אם יחזיקו אותי זמן ממושך?
מי ימלא אז את מקומי בעתון ברגע האחרון?״ אלה היו בערך השאלות ששאלתי את עצמי.
נתתי לעצמי גם הרבה תשובות. הערכת־מצב קצרה הביאה אותי למחשבה שמישהו חמד
לו לצון וחטף אותי; חשבתי גם שאולי רוצים להפחיד אותי. אם זאת היתד, המטרה, הרי
שבאותם רגעים, ובשעות שאחר כך, השיגו החוטפים את מטרתם במלואה.
לא שיחררתי את עצמי מלחשוב גם מי יכול היה לעשות לי מעשה שכזה. מובן שברגע
הראשון חשבתי על ר,ש.ב ,.אולם מיד הוצאתי אפשרות זו מכלל האפשרויות. לא העליתי
על דעתי שמוסד ממלכתי יעשה מעשה כל כך טפשי — ודוקא לי. חשבתי גם שיתכן שמישהו
מחוגי הספורט חטף אותי, כדי למנוע פרסומים בעתיד. אולם לא יכולתי להיאחז באיזו
נקודה שהיא.

* 32חשכו תי נפס קו ברגע בו אחז מישהו בחזקה בזרועי, והתחיל להובילני. קדימה.
^ו הו שי בו אותי על כסא. זד, היה כסא עץ עם משענת עץ. ברגלי נתקלתי בעץ לפני,
והבנתי שניצב שם שולחן. מבעד לחרירי השק הבחנתי שבחדר בו אני נמצא יש אור. יותר

לא יכולתי לראות. ראיתי רק שחוטי השק המכסה את ראשי שזורים שתי וערב.
ישבתי על הכסא. מאחורי הסתובבו אנשים והתלחשו ביניהם. לא הצלחתי לקלוט את
תוכן הדברים׳ למרות שהתאמצתי להאזין בכל יכולתי. אחרי דקות מספר שמעתי חריקת
כסא מלפני ומישהו מדבר אלי.
הוא אמר לי (בערך) את הדברים הבאים :״אתה עצור לחקירה. עכשיו נשאל אותך שאלות
ואתה תצמרך לענות עליהן.״
אמרתי לו (שוב בערך) :״אני רוצה לדעת בידי מי אני נמצא, כוי חוקר אותי, ואני רוצה
שיתנו לי להוריד את השק.״
ענה לי הקול ממול :״אתה עצור לחקירה. כרגע אי־אפשר להגיד לך מי עצר אותך. אבל
אתה בידינו. אתה יכול גם לא לענות, אבל אז נחזיק אותך עד שתענה. אם תענה, תגמור
ותיפטר מזה.״

על בקשתי להוריד את השק לא קיבלתי תשובה. ביקשתי רשות להדליק סיגריה. היא
נימנה לי. הוצאתי מכיסי את קופסת הסיגריות שלי, ולקחתי אל פי סיגריה, דרך החתך
שבשק. רציתי גם להוציא גפרורים, אולם מישהו הזדרז והצית לי אש. הודיתי לו.
את משך הזמן ניצלתי כדי לשקול מה לעשות. שוב, לא אכחיש כי כל הזמן פחדתי.
חשבתי שישאלו אותי שאלות, ולפיהן אקבע מה יהיו צעדי להבא. לא עניתי מילה והאיש
שמולי התחיל לשאול שאלות.

״תגיד, אתם מהש.ב?.״
ך* ולו של האיש היה קול גברי בינוני, לא עמוק ולא דק. מבטאו היה מבטא צברי
| /רגיל. הוא דיבר עברית פשוטה וטובה, אך לא נמלצת. איני יכול להעריך לפי הקול
י מה היה גילו, אולם ללא ספק לא היה זה קולו של אדם צעיר מאוד. שאלותיו
נשמעו כשאלות חוקר מקצועי, המנוסה בעבודתו והבוטח בעצמו מאוד.
השאלות הראשונות שהופנו אלי היו רגילות ביותר :״מה שמן? שם משפחתן? בן
כמה אתה? איפה נולדת?״

שאלות מעין אלד, הנשאלות בכל משרד ממשלתי רגיל. לא מצאתי לנכון שלא לענות
על שאלות כה פשוטות. ביקשו גם את תעודותי. כששלחתי את ידי לכיס מעיל חליפתי
כדי להוציא משם את תיק התעודות שלי, מיהר אלי מישהו, תחב ידו אל כיס מעילי
הפנימי, ושלף בעצמו את התעודות. היתד, דקה אחת של שקט כללי. אחרי כן החזירה
אותה יד אלמונית את תיק התעודות.
הקול מעבר השולחן המשיך לשאלני :״באיזה בית־ספר עממי למדת?״
סיפרתי שלמדתי שנה או שנתיים בבית־הספר העממי א׳ בחיפה, ואחרי כן למדתי
בבית־ספר לדוגמא בתל־אביב.
״אמרת שנולדת בתל־אביב, מה פתאום למדת בבית־ספר בחיפה?״ קפץ החוקר על המציאה.
הסברתי שבהיותי ילד עברו הורי לגור בחיפה. מכאן והלאה החל החוקר לצעוד עמי
צעד־צעד במסלול תולדות חיי. הוא התעניין לדעת אם הייתי תלמיד טוב, אם הייתי חולני,
אם הייתי חברותי, מה היה יחסי להורי. עניתי לו בקיצור נמרץ על השאלות. כך זה
נמשך שעה ארוכה. תמהתי איזה ערך יש לפרטים תפלים ושטותיים אלה, לאיזו חקירה
שלא תהיה, ופעם אף שאלתי :״בשביל מה לן כל הפרטים האלה?״
השיב החוקר :״תעזוב את זה לי, אתה רק תענה.״
הגענו עד לתקופת לימודי בגמנסיה הרצליה בתל־אביב. כאן הבחנתי בשינוי בצורת
השאלות שהותכו עלי.

ן* חוקר ההל מתקופה זי לשאול אותי שאלות מדריכות. הוא לא שאל: מה עשית
| | בתקופה זו וזו? האם נסעת לחוץ־לארץ? שאלותיו לבשו אופי אחר לגמרי, כשאלות
הנשאלות מתוך ידיעת החומר.
״באיזה שנה נסעת לחוץ לארץ?״ שאל החוקר.
התקשיתי להיזכר אותה שעה באיזה שנה בדיוק יצאתי בפעם היחידה בחיי מחוץ
לגבולות הארץ, לסיול־קיץ קצר עם הורי בקפריסין. כשעניתי כי דומני כי הנסיעה היתד,
בשנת , 1951 שאל אותי החוקר אם אני בטוח בכך. למרות שפיקפקתי מה בדיוק היתד,
השנה עניתי :״אני בטוח.״ רק עתה, אחרי שביררתי בפעם הראשונה עם הורי מתי היתד,
נסיעתי באמת, התברר לי כי היתר, בשנת •1950
היו עוד כמה שאלות מדריכות מעין אלה, כמו :״האס התנדבת פעם לנדנ״ע ים?״
נזכרתי שאמנם היה בראשי פעם רעיון כזה, וכי נרשמתי בגדנ״ע ים אולם חזרתי בי
כעבור שבועות מספר
אחרי ששאלות מדריכות אלה חזרו כמה פעמים, הבנתי לפתע שחוקרי יודעים אומתי
פרטים רבים. באותו רגע נדהמתי, כאילו הוכיתי על ראשי. שוב החלו רעיונות מטושטשים
ומוזרים להתרוצץ במוחי. בחנתי שוב את האפשרויות של זהות אנשים שאני נמצא בחברתם.
ושוב צפה וניקרה בי החשובה: הש.ב. לא הססתי להעלות אותה בקול רם ושאלתי את
חוקרי :״תגיד, אתם מחש. ב?.״
הוא ענה בקול לגלגני :״לא, אנחנו מהמחתרת
הבנתי את דבריו כבדיחה, אולם שוב לא מצאתי כל אחיזה לרעיון שאני נמצא בשבי
הש.ב. הייתי באותם רגעים כמעט משוכנע כי מתסזגים להפחידני או למתוח אותי, והתחלתי
להתיחס לעסק כאל בדיחה גרועה. חשבתי כבר לקום ולהוריד אח השק מעל ראשי ולעמוד
פנים־אל־פנים עם האנשים שעמי בחדר. אולם חשד ופחד מנעו ממני לעשות זאת.
כשאני כותב שורות אלה, בביתי, אחרי שנרגעתי במקצת, אני מוכן להישבע שאילו
חייתי עומד עכשיו באותו מצב בו הייתי באותם רגעים, כי אז הייתי קם, מוריד את השק,
מתנגד בכוח לאנשים שבחדר, אפילו מתוך ידיעה שיתגברו עלי. אבל קל לי להגיד זאת
עכשיו. אני יודע איך אחרים היו מתנהגים במצב דומה! אני הייתי במצב רוח שלא
העלה בי כל חשק לעשות איזה שהוא נסיון להתנגדות.

,אשתך עברה ניתוח!״
*שוק רי ה מ שי ךלש או לשא לו ת ואני עניתי עליהן, מתוך הרגשה שמה שאשתף
| 1עמם יותר פעולה, ואוכיח כי איני מפחד, יגמרו את הענין יותר מהר ויעזבוני לנפשי.
עניתי על כל השאלות — לפעמים בלגלוג, לפעמים בלצון, לפעמים בהפרזה. חוקרי רצה
לדעת היכן שירתתי בצבא, מה היתר, דרגתי, למה לא הלכתי לקורס קצינים, מי היו
מפקדי, מה עשיתי במסגרת שירותי בצבא. כשסיים סדרת שאלות זו החל לחקור בקשר
לחיי, אחרי שיחרורי מצר,״ל. מדוע התחתנתי בגיל כה צעיר, כיצד רכשתי את הדירה,
איפה ביליתי את ירח־הדבש, מדוע הפסקתי ללמוד בבית־הספר הגבוה למשפט וכלכלה?
בין שאלה לשאלה עבר זמן מה. כשדיברתי מהר מדי, כדרכי, ביקש ממני האיש לדבר
לאס יותר. הבנתי מתוך כך שדברי נרשמים. באחת ההפסקות, כשחשבתי שאזל מעין
השאלות של חוקרי, שאלתי אותו אם הוא רוצה פרטים מדוייקים על חדר המיטות שלי.
התשובה היתד, רצינית מאד :״לא, תודה, בזה אין לנו צורך*.
לא ראיתי עוד מקום לשאלות אומתי ואודות חיי, שחוקרי לא שאל אותן, והייתי
בטוח שבזה י5תיים העדן. התברר לי שיש עוד נושא שעניין אח חוקרי: אשתי. הוא
רצה לדעת אודותיה פרטים, בערך באותו דיוק כפרטים ששאב ממני על עצמי. לא
ראיתי כל סיבה שלא לגלות לפניו פרטים כמו מיהי אשתי, היכן נולדה, היכן גדלה,
היכן למדה, היכן עבדה, ולמה פוטרה ממקום עבודתה ומה היא עושה כיום. עניתי
על כל השאלות.
ושוב, הגיע הרגע בו חזרה אלי חמיחשבה שאני נמצא בירי ד,ש.ב. או אחת משלוחותיו.
היה זה כשהוצגה בפני סידרת שאלות על ניתוח, שנותחה אשתי בבית־חולים לפני זמן
קצר. חוקרי גילה בקיאות כה גדולה בכל העניו, שבהכרח השוויתי בקיאות זו עם אחד

כך יוד אלי תבור מביתו של קבלן המכביה בכד, אותו
| ל |10ןןך *| ן
הלך לראיין ביום שבת אחרי הצהרים. משלא מצא את בכר
| £1X 17111.

בביתז, פנה תבזר חזרה למערכת העולם הזה. בחזץ המתינו לו החוטפים, שעקבו אחריו.

מהגלויים שהתפרסמו בשעתו בהעזלם הזה על הש.א.
באותו גילוי התברר כי בביד־חולים מסויים בחיפה נקרא הרופא המנתח למסור דו״ח
מפורט על האנשים שנותחו בידו. אחרי שמסר את הרשימה באו אליו האנשים, שהציגו
את עצמם כאנשי ר,ש.א ,.ועמדו על דעתם שהמנתח העלים מחם שם אחד. אחרי בירור
מקיף התברר כי האחות העוזרת למנתח הגישה גם היא רשימה נפרדת משלה, בד, הופיע
שם שלא הופיע ברשימתו של המנתח. נזכרתי בפרס זד, ולא יכולתי למנוע את עצמי
מלשאול את חוקרי :״תניד, מי מסר לך את הפרטים, האחות או הרופא?״
תשובה לא קיבלתי.

ך רג ע 13הגיעה סידרת השאלות על אשתי לקיצה, שוב שאלתיאת עצמי אם זה
קולו של
^ הסוף. את התשובה נתן לי חוקרי, בשאלות הנוגעותלשטח חדש: הורי.
החוקר היה מונוטוני ויבש, כאילו השאלות משעממות אף אותו. איני רוצה כמובן לפגוע
בפרנסתו, אולם לפי קולו הצטיירה בפני תמונה של פקיד קטן במשרד מרשם התושבים.
כשתמו השאלות על הורי, קפץ החוקר למרחב חדש: שאלות על הורי אשתי. עניתי
על השאלות בקיצור. הייתי מעוניין מאוד לדעת מי יהיו האנשים הבאים, שישמשו נושא
חקירתי. לכן התאכזבתי במקצת כאשר חזר חוקרי לסיכום כל חקירותיו עד עכשיו.
הוא רצה מאוד לדעת מה היחסים ביני לבין הורי, ביני לבין הורי אשתי, בין אשתי
להורי, ובין אשתי להוריה, ואחר כך בין הורי להוריה.
אחרי שאלות אלה היתד, הפסקה קצרה. ואז פתח חוקיי דף חדש בפרשת החקירה.
נושא דף זה היה העתון בו אני עובד — העולם הזה. תחילה שוב שאלו אותי פרטים
יוועים לכל מי שחפץ לדעת אותם, כגון: כמה זמן אתה עובד בהעולס הזה? איך התקבלת
לעבודה? מהי דרגתך בעתון? מהי משכורתך? מה אתה עושה בעתון?
כל אלה נראו בעיני שאלות שלא היתד, לי כל סיבה להמנע מלהשיב עליהן. אולם
ככל שכיוזן השאלות חדר והעמיק לתוך בעיות עבודתי בהעזלס הזה, הלכה והתחזקה
השערתי שאני בכל זאת מוחזק בידי הש.ב. ולא בידי אחרים.
שוב שאלתי :״אדוני, תגיד ל׳ ברצינות, אני רוצה לדעת האם אתם מהש.ב. או לא.״
שוב קיבלתי את אומד. התשובה הלגלגנית :״לא, בידי המחתרת.״
״בידי איזו מחתרת?״
״בידי אחת המחתרות.״

לא מצאתי טעם להמשיך בשאלות.

וי* תד! היימ׳ ככר תחת מטר שאלות רצופות, במשך שעות. אני מעריך שעברו
> שעתיים מרגע בו התחילו השאלות, עד לאותה נקודה. התחלתי להרגיש עייפות
וקהות־חושים. מאחורי השק החלו עיני להעצם מאליהן. עישנתי סיגריה אחריי סיגריה
כדי לא להירדם.
אולם לא חדלתי להשיב על שאלות חוקרי. חששתי מאיד כי ברגע בו אסרב לשתף פעולה
יתחילו להשתמש נגדי בכל שיטות החקירות המקובלות, עליהן למדתי בעיקר מקריאה.

כשראשי 91 כוסה נשק
תהו אלמוני דחקוו אות׳
ף* שדל! העליתי בדעתי מה עלול לקרות, במצבי הנפשי של אז, אם יתחילו לענות אותי,
^ למנוע ממני סיגריות, או להשתמש בכל שיטת־לחץ אחרת, החלטתי להמשיך ולענות על
השאלות. כי החלטתי. שמוטב להיחקר בצורה השלוה בה אני נחמר עכשיו, ובה אני
יכול לפחות לחשוב על תשובותי, מאשר לענות על שאלות תחת לחץ.
המשכתי לענות על השאלות — אולם שוב לא הייתי כנה. היו שאלות ששיקרתי בתשובותי
עליהן. היו שאלות שפשוט עניתי שאיני יודע דבר עליהן, והיו שאלות שלפי שיקול דעתי
השבתי עליהן את כל האמת. השתדלתי להתרכז ככל האפשר, ולא לחשוב על שו.ם דבר אחר
מלבד השאלות ששואלים אותי. אמרתי לעצמי שאני חלש אופי, אולם לא יכולתי בשום
פנים להתגבר על מה שאקרא כאן בלשון עדינה — חששות.
״השאלות נסבו, כאמור, סביב הנושא — העולם הזה:
״כמה אנשים אתם במערכת? האם יש שמות בדויים ברשימת חברי המערכת ומי הם?
איזח חברי מערכת אינם רשומים ברשימת חברי המערכת? איזה שטח מכמה אדם זה?
באיזה שטח מטפל אדם אחר? מי היא רותי? מי היא לילי גלילי? מה הם סדרי העבודה
במערכת? מתי אתם מקיימים ישיבות מערכת? למה עזב רפי נלסון את העתון? למה פרש
אורי סלע י מהמערכת?״ ועוד עשרות שאלות, סביב עבודת העתון.

החלטתי לענות אינני יודע !״
ן תוצאה היחידה של שאלות אלה היתר, שהתחלתי שוב לפקפק אם באמת אני נחקר
1 1על ידי הש.ב .״מה פתאום,״ אמרתי לעצמי ,״ילך הש.ב. לחקור אותי סביב שאלות
מטומטמות כאלה, שהוא יכול להשיגן באלף אלפי דרכים אחרות מבלי לחטוף אותי. ואם
באמת הם רוצים לחקור על העולם הזה, מדוע חטפו דווקא אותי ולא את אורי אבנרי, או
אדם מרכזי במערכת, שיוכל לענות על שאלותיהם ביתר ידיעה מאשר אני?״
השאלות שבאו אחר כך הגבירו את מצב אי־הידיעה בו הייתי נתון. תחילה שאלו אותי על
מקורות האינפורמציה של העולם הזה :״מי הוא המודיע שלכם בש.ב?.מי הוא המודיע
שלכם בש.א?.האם זאב שטיינברג הוא חבר מערכת? היכן מרוכזת התיקיה של העולם
הזהז אילו חברי כנסת נפגשים ומוסרים ידיעות לחברי המערכת? מי מצמרת צה״ל מוסר
לכם אינפורמציה? מי האדם המוסר לכם אינפורמציה מהנעשה בישיבות הממשלה?״
דוזקא בסידרת־שאלות זו התרחש דבר שהפליא אותי מאד. עניתי על אחת השאלות:
״אינני יודעו״ ולהפתעתי לא התעקש החוקר לברר אם באמת אני יודע או לא, אלא עבר
מיד לשאלה אחרת. ואז המשכתי לענות על שאלה אחרי שאלה :״אינני יודעו אינני יודע!״
ומעולם לא נכנם עמי החוקר לוויכוח.
רק פעם אחת הפליט :״אתה עובד כל כך הרבה זמן בהעולם הזד, ואינך יודע כלום?״
עניתי :״אני כתב ספורט וקולנוע בלבד. אינני מתעסק בשטחים אחרים.״

ץ ג* טרהשאלותלאפסק, והרגשתי שאני הולך ומתבלבל. לא השאלות בלבלו אותי.
)4בלבלו אותי המחשבות סביב החטיפה. לא הייתי מסוגל עוד להאחז באף נקודת־אחיזה
אחת. לא ידעתי מה לחשוב, או במי לחשוד. לא ידעתי אם ד,ש.ב. מחזיק בי, או חבורת לצים.
אל הבלבול נוספה גם העייפות. רציתי לישון. פעם אחת ניסיתי להרים את ידי אל מתחת
לשק, כדי לשפשף את עיני. מישהו תפס מיד את ידי מאחור.
אחר כך התחילו להקריא לי רשימה ארוכה של שמות. היו בד, עשרות שמות. תחילה
נשאלתי אם אני מכיר את האדם, ואחר כך מה הקשרים שלו עם העולם הזה. על כל שאלה
עניתי, מבלי יוצא מן הכלל :״אינני יודעו אינני יודעו״
זו היתד, רשימה מפוארת וארוכה של שמות. היו בה אישים מכל חוגי הציבור ומכל

הזרמים. שמות ידועים ושמות שמעולם לא שמעתי את שמעם. בין השאר הוזכרו שם שרי
הממשלה ברזילי ובנסוב, חברי הכנסת מכל הסיעות, כל חברי סיעת חירות כמעט, כל חברי
מק״י, חלק ניכר מחברי סיעת הציונים הכלליים, חלק ניכר מחבת הסיעה הדתית, כמעט
כל סיעת מפ״ם, ואפילו אנשים מסויימים מסיעת מפא״י כמו יוסף אלמוגי, משה שרת
ופנחס לבון.
היו שם עורכי־דין כמו עורך־הדין ירדור, עורך־הדין תמיר, עורך־הדין מקם קריצ׳מן;
אישי ציבור כמו פרופסור ליבוביץ׳ ,אליעזר ליבנה, נתן סרידמן־ילין ז עתונאים מעתוניס
שונים, ועוד רשימה ארוכה של אישים שונים.
אני סבור שחלק זה היה המייגע ביותר בכל החקירה. לחוקרי היה ברור שאיני משתף
איתם פעולה, ובכל זאת המשיכו לשאול שאלות בשקט ובשלווה. פעם אחת הפסקתי אה
מהלך החקירה וביקשתי שיעשו לי טובה ויודיעו לפחות לאשתי משהו אודותי. על
בקשה זו קיבלתי את התשובה :״אל תדאג, זה סודר.״
אבל דאגתי מאד. חששתי שיקרה משהו לאשתי, כשתראה שלא חזרתי הביתה כל הלילה.

שידולים, ואחריהם: איומים
ף* תום הקראת רשימת האישים, שנראתה לי כהקראת שמותיהם של כל אזרחי
^ המדינה כמעט, השתתק חוקרי דקות מספר, וכנראה שקם ויצא מהחדר. אולם
האנשים מאחורי ומצדי עוד המשיכו להסתובב.
החוקר חזר אחרי דקות והחל מחדש בשאלות. הפעם היתד, זו חזרה כללית. שוב התחילי
לשאול אותי כל מיני שאלות על העולם הזה, מקורות האינפורמציה שלו, קשריו עם גורמים
שונים. בין השאר, אני זוכר כי נשאלתי שאלות על קשרי העולם הזה עם שגרירות ברית־המועצות.
עניתי כי איני יודע על כל קשרים שהם. ואז שאלו אותי מה הם קשרי עם
השגרירות. שוב עניתי כי אין לי כל קשרים. ואז שאלני החוקר., :אפילו לא קשרים
טלפוניים?״ קישרתי שאלה זו באופן טבעי לשיחתי בבוקר יום השבת עם הנספח המסחרי
של השגרירות הסובייטית.
חלק גדול של השאלות שנשאלו הפעם היה פשוט חזרה על שאלות קודמות. ואז, כנראה.
נפלתי בפח. על שאלה שבסיבוב הראשון עניתי שאיני יודע עליה דבר, השבתי משהי
אחר בסיבוב השני.
כתוצאה מכך התחיל חוקרי בנאום קצר :״אלי תבור, אתר, משקר! אתר, משקר לנו ני
הזמן ואנחנו יודעים זאת. אני לא רוצה להשתמש בשיטות שבידי כדי להשפיע עליך
שתדבר אמת. אבל מעכשיו והלאה אתה תגיד רק את האמת.״
הוא התחיל לשאול אותי שאלות שהתרכזו בעיקר סביב שתי דמויות: אורי אבנרי
ועורך־הדין שמואל תמיר. הוא רצה לדעת פרטים על חייהם הפרסיים, אם תמיר הו*
האום שכותב את מאמרי הנדון בהעולם הזה, והאם יש קשרים לשניהם או לאחד מהם אלי
גורמים מחתרתיים בישראל.
אחרי שגמר לשאול על תמיר ואבנרי, עבר לכיוון חדש.
בהדשים האחרונים הזמין אותי אורי אמרי כמד, פעמים לפגישות שקיים עם חוגי של
אנשי צבור, מהנדסים, עתונאים ומחנכים, שהתכנס באופן קבוע כדי לדון בבעיות לאומיות
הפגישות האלה התקיימו כולן בבית־קפה מסויים בצפון תל־אביב, לעיני כל מי שהזדמן לקפה
נכחו בכל פגישה כ־ 15 איש. בכל פעם היה אחד הנוכחים מרצה על הבעיה שעמדה על
סדר היום, והיד, נערך ויכוח כללי. הנושאים שנידונו בפגישות שאני הייתי נוכח בהן
היו: היחסים בין ישראל לעם היהודי, ישראל והמרחב השמי, הדרך להשגת השלום במרחב.
הרקע הסוציאלי לשינוי הערכים במרינה. עתה רצה חוקרי לדעת פרסים מדוייקים על
פגישות אלה. הוא שאל אותי שאלות מדריכות, לפיהן הבנתי שהוא כאילו מייחס לפגישות
אלד, אופי מחתרתי.

ך• פתע התחלתי להכין מה התרחש עמי מאז חטיפתי. הבנתי שכל השאלות
/שנשאלתי עד כה במשך שעות רצופות לא היו אלא מעין שטיפת־מוח, כדי להכשירני לשלב
האחרון של החקירה, על הפגישות העיוניות באותו בית־קפה. אינני אומר שלפתע הפכתי׳
לגיבור. המשכתי לפחד ולחשוש. אולם בקרבי התגבשה ההכרה, שיהיה מה שיד,יד״ אני
אומר את כל האמת בנושא זה, ולא אתן שיוציאו מפי עדות שקר שתסבך אנשים אחרים
כך עמדתי תחת מטר שאלות, ועניתי כל הזמן את האמת, לפי מיטב הכרתי. כשהסתיימו
השאלות, שוב פתח חוקרי בנאום קצר, שאני מביאו כאן כפי שהוא זכור לי:
״כל מה שסיפרת עכשיו (פל הפגישות בבית־הקפה) היח שקר מוחלט. יש לנו הודאה
חתומה מפי אחד הנוכחיס, על מטרתן האמיתית של פגישות אלה ופל מה שדובר בהן
באמת. אתה עוד צעיר ואינך מבין באיזה פנינים הסתבכת. אין אנחנו רוצים להאשים
גם אותך;׳.אנחנו נעזור לך לצאת. אתה תשוחרר, נסדר לך •עבודה אחרת. אם אתה דתקא
רוצה לעבוד כפתונאי נוכל לסדר לך גס עבודה בעתון אחר, איזה שלא תרצה. אין לך
מה לפחד מנקמה, מפני שאנחנו נשמור עליך. זה ישתלם לך גס מבחינה כספית. או־אקויא
לך עכשיו הודאה ואתה תחתום עליה, ואז נשחרר אותך.״

שומרי מגלה את פרצופו

1 1 11י י אלי הבור עומד ברחוב מרכז מסמרי, במקום בו נחטף.
גופו נטוי קדימה. באותו מצב בו עמד, כאשר תתכופף
ן ן *1״ ! 1 1 .1 1 1 1 1 1 11
אל תוך מכונית החוטפים, שנעצרה במטר מהמדרכה, נדי לברר מ: קורה לו מתוכה.

ן* וא התחיל להקריא. זאת היתה מסכת־ד,שקרים האיומה ביותר ששמעתי מימי.
( | בהודאה שביקשו ממני לחתום עליה נאמר כאילו האנשים הנפגשים באותו בית־קטד
אינם אלא שלוחה של מחתרת, הזוממת להפיל בכוח את המשטר בישראל, ולהפעיל מידור
נגד אישי השלטון. נאמר שם כאילו המחתרת הזאת עובדת בהשראת מדינה זרה, במטרו־.
למסור את השלטון במדינה לידי אויביה.
מיד כשסיים חוקרי את הקראת ההצהרה אמרתי לו :״*ד לא חותס לא פל זה ול*
על שום דרר אחו־ .זה שקר אחד גדול, מההתחלה פד הסוף.״
שוב התחיל חוקרי לשדל אותי, הפעם בעזרת נימוקים לא כל כך עדינים ״אתר
אוהב את אשתך?״
״כוו״
״אתה דואג לחורין?״

״האם היית רוצה שבגללך יגרם להם סבלו*
״לאו״
״אתה יודע מה יקרה אם תסרב לחתום?״
״לא, אבל אני מתאר לעצמי.״
״בארץ הזאת מתאבדים הרבה אנשים. יש נס הרבה תאוסת־דרכינב אם אנחנו ל* פו•׳*
לן כלום, זה מפני שחבל לנו עליך. אני באופן אישי דווקא מחבב אותן מאד. אתה פה
בחור צעיר יתנכל לבחור לך את דוכן בחיים. למה שלא תקדיש את כוחותיך לכימן
קונסטרוקטיבי? אחיה בחור מוכשר. למה שנדרונותין לא יעזרו למדינה? תתאר לעצמן
מה יקרה אם ביום אחד נאסור את אשתך ו. ,ז יד אותה לדין, עבור קשרים סס אקשסיין
וחבריו. אתה יודע שהיא עבדה איתם( .אשתי היתד, מזכירת חטיבות הנועד של הציונים
הכלליים, שם עבד אקשטיין בתור מדריך ).יתכן שבסוף יזכו אותה. אבל כמה זזדשיס
היא תשב בבית־הסוהר.״

ך • א הי ה לי יותרספק בידי מי אני נמצא. אמרתי לחוקרי שיותר אמני רומו

/לענות לשאלותיו.
״בסדר, לנו יש זמן,״ אמר לי החוקר ,״אנחנו יכולים להחזיק אותך מד •תדבר. ייזייי
לן הרבה זמן לחשוב על צעדיך.״
שמעתי חריקת כסא, וצעדים של אדם היוצא מהחדר.
ישבתי שם עוד הרבד. דקות. סיגריות לא היו לי כבר. רעדתי מהתרגשות. כיבו *1

האור בחדר. אחרי זמן מה ניגש אלי אדם, תפס בזרועי בחזקה, הקימני מהכסא והוביל
אותי החוצה. צעדתי שוב על בלסות הבטון הגדולות, והתכוננתי באופן נפשי לחזרה
על המסע הנורא שערכו לי בתחילת הערב. אלא שהפעם חיכתה לי מכונית ליד הבית,
הכניסו אותי למכונית. שני אנשים ישבו משני צדי והמכונית החלה לנסוע.
אני חושב שהתחלתי לנמנם במכונית, ויתכן גם שנרדמתי בה לזמן בלתי ידוע לי.
התעוררתי עוד במכונית, שנעצרה כעבור דקות מספר. הורידו אותי. תפסו את זרועותי
בכוח משני צדי, והתחילו להובילני בדרך עפר. אחרי כמה מאות מטרים הרגשתי שרגלי
שוקעות בחול. הלכתי על שסח חולי, עליתי גבעות וירדתי מהן. הלכתי כך בערך עשר

בבור, עד שהשמש עמדה במרכז השמיים. לא היד, לי שעון. יאת שעוני מסרתי כמה ימים
קודם לכן לתיקון, אצל מתקן שעונ״ם ליד קפה כסית בתל־אביב.
אני חושב שבמשך זמן זה נרדמתי למשך שעה בערך. לא היתד, זו שינה. כל כמה דקות
הייתי פוקח את עיני והן היו נעצמות מאליהן שוב. פעמיים שוחחתי עם שומרי.
ביקשתי מהם פעמיים לעשות את צרכי. הם אמרו לי לעשות אותם בבור, מבלי להתרומם.
כשלא יכולתי להתאפק יותר עשיתי את צרכי בבור. רגלי נרדמו, וכל עצמותי כאבו. אחרי
כמה שעות של שכיבה מקופלת ביקשתי משומרי, שכל פעם היה ניגש לראותני, אם אפשר
לחלץ קצת את עצמותי. ושוב להפתעתי הוא ענה לי :״בסדר!״ הוא הניח שוב את השק על

הבתים ברקע, מצד ימין, הס בתי השיכון העממי
בשייך סונים. כאשר שוחרר 24 ,שענת אחרי
חטיפתו, מצא אלי תבור את עצמו במקום זה, ראה את אורות השיכון בלילה. בצילום

ז׳ח הוא נראה עומד בשפת השיחזור, ליד החורבה הערבית, לפני מלון רמת־אביב.
הוטפיו הביאו אותו למקום זה, אחרי שהחזיקוהו במשך 24 שמות. המכונית נעצרת
בכביש. החוטפים האלמונים הסירו מראשו של תבור את השק, הורידוהו מהמכונית והסתלקו.

.פה שוחוות׳!

דקות, עד שטיפסנו על גבעה לא גבוהה, ושם אמר לי אחד האנשים :״זהו! זה המקום שלך!׳׳
הורידו אותי לתוך מה שנראה לי תחילה כבור עמוק, וצר מאוד. אמרו לי לשבת ושלא
אעיז להתרומם או לצעוק. הערה זו היתד, מיותרת. לא היה לי כל חשק לצעוק או לנסות
לברוח. תיארתי לעצמי שאנשים שהיו מסוגלים לבצע בי מעשה חטיפה, מסוגלים גם
לדברים עוד יותר חמורים. הבור היד. לח. ישבתי בו כשרגלי מקופלות קמעה. רוח קרירה
נשבה והרגשתי קור המתחיל לכרסם בי בזרועות ידי וברגלי.

ך* עדתי מקור. כירבלתי את עצמי כמה שיותר, וניסיתי לנמנם. דומנישהצלחתי
1לעצום עין כמה דקות. בינתיים התחלתי להרגיש, דרך השק שעטף את ראשי,כמה קרני
שמש. הבנתי שהאיר היום.
היו מעלי. לפתע, משך מישהואת
שמעתי את רעש תנועותיהם של שני אנשים. הם
הכיסוי שעל ראשי, פקחתי את עיני ולהפתעתי ראיתי מעלי ראש אדם כורע.
״בוקר טוב,׳׳ הוא אמר לי בחיוך ,״היזם מתחיל וצריכים לגשת לעבודקר׳ __
היתד, זו הפעם הראשונה שראיתי מישהו מחוטפי פנים־אל־פנים. השתדלתי לזכור ממנו
כמר, שיותר פרטים. הוא היה בחור גבוה, בעל שערות שחורות, פנים שחומים, אם כי לא
גראה לי ממוצא ספרדי או תימני. הוא לבש מכנסיים חומים, סודר בצבע בז׳ ,מתוכו הזדקר
נווארון של חולצה משובצת.
לא הבנתי בדיוק לאיזו עבודה הוא רוצה להוציא אותי, אך הוא הסביר לי מיד. בפעם
הראשונה גם ראיתי את המקום בו אני נמצא. הייתי בתוך חפירה, מעין שוחת־כריעה בצורת
״ח׳״ ,הנהוגה בצבא. לא ראיתי מה נמצא מעבר לשלוש צלעות ה״ח׳׳ .אולם מצדה הפתוח
של העמדה הבחנתי במורד גבעה, שמאחוריו השתרע מישור של גבעות חול נמוכות, שהלך
והתרומם. היתד. בחולות שיחיה, כשל השיחיה הנמצאת בדיונות שעל חוף הים. שמעתי גם
רחש ים, ותארתי לעצמי שאני נמצא באיזה שהוא מקום בקרבת הים. לא יכולתי לאתר
#ת המקום בדיוק.

״אל תנסה לברוח!״

צלעות החפירה היו מונחים כמה שקי חולמלאים. הם היו
מכיב לשלוש
1*4רטובים ובלויים. האיש במכנסיים החומות הוריד לי כחמישה שקים, ואמר לי שמבלי
להתרומם אבנה לי קיר רביעי לחפירה, שיסתירני מצידה הפתוח. עשיתי כדבריו. הקיר
שבניתי לא היה גבוה. האיש במכנסיים החומים הביא לי גם כמה גזרי עצים, כדי שאסתייע
גהם בעת בנין קיר המגן.
אחרי שסיימתי את עבודתי, אמר לי האיש :״אתה תשאר בפנים ואנחנו יושבים פה למעלה.
•ל תעיז לנסות לברוח או לצעוק. כל נסיון כזה יגמר לא טוב.׳־
ישבתי בחפירה. אברי היו מקופלים, ולא יכולתי להסתובב שמאלה או ימינה. ניסיתי
להאזין לרעש הסביבה׳ ושמעתי קולות של מכוניות במרחק די גדול, כאילו הייתי בקרבת
כביש ראשי. ניסיתי לסכם את מצבי.
״אתה בידי הש.ב ,.אתה בידי הש.ב.׳׳ ניקרה במוחי המחשבה כל הזמן. אולם היו צדדים
חלשים רבים להשערה חזקה זו. כל הזמן שאל תי את עצמי מדוע דווקא אותי? לא היה לי
קשר מעולט עם הש.ב. או ענינים פוליטיים! מדוע חטפו דווקא אותי? מדוע עשו זאת
בצורה כה אידיוטית ואוילית? מדוע לא עינו אותי ולא לחצו עלי שאדבר? מדוע אפילו
לא שרד אותי? מדוע נתנו לי לראות פני אחד מה* שאוכל בנקל לזהותו בלי היסום?
היו אלה שאלות שלא יכולתי לתת להן כל תשובה או הסבר. עד היום אינני יכול למצוא
הסבר לנקודות רבות.
המחשבות וההשערות הסתערו עלי. רציתי נורא לעשן. צעקתי לעבר שומרי שאני רוצה
סיגריות. כל אותה עת ישיבה בבור, כבר לא היה השק על פני. האיש במכנסיים החומים
ניגש אלי שוב, כרע אלי מעל פני הבור, והגיש לי בניר כסף עשר סיגריות.
עישנתי ורציתי לברוח מהמחשבות. חשבתי שאם אמשיך לחשוב אצא מדעתי. כך ישבתי

ראשי׳ פקד עלי לקום, וכיוון את צעדי. התחלתי ללכת.

״אתה חופשי ,,אבל.
ך * ל כ תי כשטח חו לי. נעלי התמלאו חול. מפעם לפעם פקד עלי שומרי לשביב באחר. .
ן !הפעמים, כשישבנו שנינו במורד גבעת חול, פקד עלי שומרי קצרות :״שכב!׳׳ ובידו החזקה
כופף את ראשי, השכיבני ודומני ששכב גם הוא. כשהירפה בידו מראשי, התרוממתי למצב
ישיבה.
שאלתי אותו :״מה קרה?׳׳
הוא השיב :״איזה ילד
לא הבנתי אם איזה ילד עבר בסביבה, או שהוא התכוון אלי.
בהמשך הסיול הוא הכנים אותי למה שנראה לי כערוץ של דודי קטן. שם ישבתי זמן רב
למדי! הספקתי לעשן שם שלוש סיגריות.
אחר כך החזיר אותי שומרי לבור שלי. נכנסתי לבור וכשהייתי במצב של כריעה, הסיר
מעלי את השק. בחלק קטן של שניה קלסה עיני משהו במרחק. אני חושב שראיתי קצר, של
מבנה עגול מעין כיפה של בריכה, שעליה מוצבת אנטנה.
המשכתי לשכב מקופל. התבוננתי כל העת בשמיים. הם היו מעוננים, עם התבהרויות
קלות לפרקים. במשך אחרי־הצהריים, ודומני שגם לפני־הצהרים, הבחנתי כמה פעמים
בפייפר שמס מעלי בגובה לא רב. כל הזמן פחדתי שירד גשם. אבל גשם לא ירד.
נכנסתי לתוך מצב של דכאון. כל הזמן ראיתי מול עיני רק אח אשתי ואת הורי,
כשהם מתרוצצים מודאגים לדעת מה קרה לי. וכך, לאט־לאט, התחיל היום להחשיך. לי
נדמה היה שהיום הזה נמשך לפחות שבוע.
היה זה עם דמדומים! השמש הסתתרה מאחורי העננים. ואז שם שומרי שוב את השק
על פני, פקד עלי לקום, והתחיל להוביל אותי. הלכנו כעשר דקות בשטח של חולות, עד
שהגענו למקום שם חנתה מכונית. פקדו עלי להכנס פנימה.

ך * יתה לי הרגשה נו ראה. הייתי משום מד. בטוח, שהנה זה הסוף. היתד. לי
| | הרגשה פנימית שעומדים לחסל אותי. תפסתי במשהו שנראה לי כדלת המכונית, כרבתי
להכנס ושאלתי :״לאן אתם לוקחים אותי?׳׳ בתשובה קיבלתי רק מכת אגרוף חזקה בלחי
הימנית. זה שיכנע אותי. נכנסתי למכונית.
המכונית הותנעה והחלה בנסיעה. משני צדי על המושב האחורי, ישבו שוב שני אנשים.
נסענו לדעתי כחצי שעה, ואז נעצרה המכונית. מלודי הורידו אותי ופקדו עלי לצעוד קדימה״
אני חושב שנכנסתי לאותו הבנין בו הייתי בליל יום הראשון. שוב הושיבו אותי על
כסא, ושוב שמעתי את הקול שכה נחרת בזכרוני — קולו של החוקר מליל אמש.
״נו, מה יש לך להשיב על ההצעה של אתמול?׳׳
״בדיוק מה שאמרתי לן אתמול. אני לא רוצה לחתום,׳׳ אמרתי.
״אני רואה שאתה עקשן גדול. טוב. אם היינויכולים להחזיק אותן כמה שאנחנו
רוצים, היינו יכולים לעשות זאת. אבל פשוט אסור לנו להחזיק אותן יותר מ־ 24 שעות
לחקירה. לכן אתה תחזור עכשיו הביתה.׳׳
זה היה אחד השוקים הגדולים שקיבלתי במשך זמן חטיפתי. לא חיכיתי לאפשרות כזו,
ומובן ששמחתי עליה. אבל החוקר העיב מהר על שמחתי.

^ יתהתשוכהכיתה ותחשוב היטב על כל מה שאמרו לך כאן. אם אתה חושש
מנק&ה, אתה יכול לסמוך עלינו, אפשר יהי גם לסדר שתעזוב את הארץ בשקט.

עוד נחזור ונתקשר עמך כדי לקבל תשובה. אני רק רוצה להזכיר לך שמרגע שנעזוב
אותך, אתה שוכח על כל מה שקרה לך היום. שום מלה, לא לאשתך, לא למשפחתך, לא
לאנשי העולם הזה ולא למשטרה. ראית שלא משחקים אתך. ברגע שתספר משהו, אנחנו
נדע את הכל ואתה גמור.׳׳

חווה ב׳ החנוה הטואה: המשטר!
י* חו קרהשתתק. אחרי שתיקה קצרה הוסיף :״אתה יכול לקום. שלום.״
| | אמרתי לו שלום ותודה רבה. הוא נזכר עוד במשהו והוסיף :״אתה יכול למסור
לאורי אבנרי ששמעת שאם לא יעזוב מה שיותר מהר את הארץ, גם האקדח לא יעזור לו״.
הוציאו אותי מתוך החדר והכניסו אותי לתוך מכונית . .שני אנשים ישבו משני צדי
והמכונית זזה. כל זמן הנסיעה חשבתי על שחרורי. תמהתי מה גרם לכך שהשחרור היה
כה פתאומי. חשבתי גם היכן ובאיזו צורה יורידו אותי. המכונית נסעה כחצי שעה. אני
סבור שאחרי כעשרה רגעים של נסיעה היא עלתה על כביש, בי היתד, תנועה די גדולה.
במקום מסויים נעצרה לכמה דקות. שומרי לא הוציאו הגה מפיהם. אחרי המתנה קצרה
המש • ז המכונית לנסוע כמה עשר, ת מטרים. היא נעצרה כשמנועה עדיין פועל, הדלה
נפתחה ונדחפתי החוצה. תוך כדי כך הורידו את השק מעל ראשי.

המשטרה לוקחת אותי
** גלי דרכו על כביש אספלט. המכונית זזה. הפניתי מיד את ראשי אליה. ראיתי
ן מכונית כהה וארוכה מתרחקת ממני במהירות. לא היו לה אורות אחוריים ולא
הבחנתי בכל סימן של מספר. היה חושך וגשם טיפטף.
ברגע הראשון ניסיתי לברר היכן אני נמצא. הייתי משוכנע שיורידו אותי במקום נידח.
ראיתי אורות של בתים לא רחוקים, הכרתי את הסביבה• הייתי על כביש נתניה תל־אביב,
ליד בקתה חרבה קטנה, כמה מאות מטרים לפני מלון רמת־אביב.
התחלתי לתת דין־וחשבון לעצמי, מה אני עומד לעשות. מחשבתי הראשונה היתה להגיע
הביתה. חשבתי כי בודאי דואגים לי, אולם לא תיארתי לעצמי שמחפשים איתי. לא ידעתי
אז בדיוק מה אני עומד לעשות — אם אספר משהו למישהו, או אסתיר את כל הפרשה

על המיטה. חלפו כמה דקות עד שנשמע הצלצול הראשון בדלת. פתחתי אותה וראיתי כמה
מחברי למערכת. הם החלו לשאול שאלות. לא עניתי מלה. אמרתי שקודם כל אני חייב
לראות את שולה. אינני זוכר מה התרחש אחר כך. כל הזמן נהרו אנשים לתוך הבית —
הורי, קרובי, ידידים שונים — כולם לחצו ידיים ונישקו אותי. אני זוכר רק שכל הזמן
שאלתי :״איפה שולה?״ חששתי פן קרה גם לה משהו.
ראיתי גם שבאו שוטר במדים ושוטר לבוש אזרחית, שאמרו לי :״בוא איתנו מיד,
מר קנר רוצה לראותך.״
אמרתי שיתנו לי שהות לראות קודם את אשתי. בינתיים הגיע גם אורי אבנרי לדירה.
מכיוזן שהשוטרים לחצו עלי שאמד,ר, ואשתי לא הופיעה, החלטתי להתיעץ עם אבנרי.
נכנסנו לחדר המיטות ושם גוללתי בפניו בקיצור נמרץ מה התרחש עמי כללית. לא
נכנסתי לפרמי־פרטים. כל הזמן נפתחה הדלת ואנשים חדשים באו והפריעו את שיחתנו.
לבסוף באה גם שולה, אשתי. ראיתי שהיא פוחדת לגשת אלי. לבסוף נפלנו איש
בזרועות רעותו.
אמרתי לאבנרי שאני מפחד פחד מוות, שאיני רוצה לספר לאיש דבר ממה שהתרחש,
משום שאני מפחד שינקמו בי. הוא אמר לי :״אם תשתוק, יבואו אליך מחר עוד פעם.
הדרך היחידה לבטחונך האישי היא לגלות הכל לצבור, אז יפחדו לגעת בך לרעה.״

ך י שוטרים האיצו כי לבוא עמם. בינתיים בא גם הקצין ענטין. קרובי רצו להזמין
| | רופא: רציתי להרגיע אותם. אמרתי שאין צורך בכך משום שאני בריא. אולם הרופא בא.
הוא בדק אותי בדיקה שיגרתית, של חום ולחץ דם, שאל אם אני מתאונן על כאבים
ועניתי לו: לא. לא. לא התאוננתי על שום מכות, ועל כן הוא לא חיפש סימני מכות.
התלבשתי והלכתי עם הקצין ענטין. בחדר המדרגות שמעתי מישהו קורא אחרי, דומני
שזה היה אבנרי :״אחרי החקירה תתקשר עם עורך־דין תמיר.״
הביאו אותי למטה המחוז ברחוב השחר, ושם הכניסו אותי לחדר בקומה השניה. תוך
דקות מעטות היו שם כמה אנשים. מלבד הקצין ענטין היו שם הקצינים אהכוני
ונוביק, ועוד אדם בלבוש אזרחי. הם היו אדיבים מאד. אולם תמהתי מה עושים בחדר
אהרוני ונוביק. ידעתי שהם אנשי ש.ב. בכל פעם קראתי אודותם בעתונים.
באותו רגע בו ראיתי את השניים היתד, מחשבתי הראשונה :״מה עושה כאן הש.ב?.
הם הרי לא שמעו עדיין מלה ממה שקרה לי. נניח שהייתי בא ואומר שהלכתי לדוג דגים
בירקון? איזה קשר יש לאנשי הש.ב. או לקשורים בהם בענין?״
הקצין ענטין הסביר לי שאני עומד למסור עדות בפרשה פלילית בתור עד. הוא הוציא
נייר ואמר שעכשיו ירשום מפי את מה שיש לי לומר. אולם כאן התערב לפתע נוביק:
״לא, אל תרשוס^-קודם כדאי שיספר את כל הסיפור בלי שגרשום, ואחר כך יחזור עליו
שנית.״ אל־ אמר נוביק :״ככה אנחנו עושים תמיד.״

אנשי הש. ב.
,ןאהיתה לי כל התנגדות?*5ף, רק אמרתי שאני עייף, ולכן אמסור את עיקרי
/הדברים ולא אכנס לפרטים. אולם עוד לפני שהתחלתי לספר שאל אותי אהרוני שאלה
אחת :״האם עברת טיפול אצל פסיכיאטור או נבדקת פעם אצל פסיכיאטור?״
התאמצתי לחשוב ולבסוף עניתי :״כן!״
פניו של אד,רוני זרחו, והוא רצה לדעת :״מתי?״
״כשגזיסתי לצה״ל נבדקתי על־ידי פסיכיאטור.״
״נו, זה ברור*.

התחלתי לספר להם את מד, שעבר עלי מיום שבת בצהרים. הם האזינו לסיפורי. מדי
פעם רשמו נוביק ואד,רוני רשימות קצרות על פיסות נייר.
כשהתחלתי לדבר נכנס גם הקצין קנר. הוא חייך אלי בלבביות ולחץ את ידי באמרו:
״אתה יודע שהייתי בברית שלך. אני מכיר אותך עוד כשהיית כזה קטן
עוטר הביא בקבוקי מיץ וכמה עוגות. שתיתי, אולם לא יכולתי תחילה לגעת בעוגות,
למי־ות שזה נ־ 28 שעיר. לא בא אוכל אל פי.

בבית המערכת, שהיה מלא עד אפס נזקום, הקשיבו העתונאים
במתיחות דרוכה ביום א׳ בשעה 9ורבע, לדבריו של אורי אבנרי
(יושב על השולחן, מימין) שגילה בפעם הראשונה את חששותיו כי תבור נחטף בידי הש.ב.
באמצע יושב סתב ג׳רוסלם פוסט פאול כהן (במעיל הכהה) שסיפר לכתבים על התרשמותו
ממראהו של תבור, אותו גילה הוא לראשונה, שעתיים לפני כן, על מדרגות ביתו של תבור.

האזעשז!

כמצודה עלי .״קודם כל תתיעץ עם שולה או עם אבנרי ואחר כך תחליט מה לעשות.״
אמרתי לעצמי. לא רציתי שאיש יראה אוחי ויתחיל לשאול שאלות. הייתי קרוע בגדים,
מלוכלך, רועד מהתרגשות ופרוע. החלטתי להגיע קודם כל לתל־אביב.
צעדתי כמה עשרות מפרים, ואז ראיתי את האדם הראשון אתרי שחרורי. היתד, זו חיילת
נמוכת קומה, דומני טוראית־ראשונה, שעמדה ליד תחנת אוטובוסים בקרבת מלון רמת־אביב.
ניגשתי אליה ושאלתי מה השעה. היא ענתה לי: שש. ורבע.

ך* משכתי סרגל עד שיכון רסקו בצפון תל״אביב• הייתי עייף וצמא. מצאתי בכיסי
| | את 125 הפרוטות, והעדפתי לשתות משהו. לא רציתי לעלות לאוטובוס, מחשש פן
אפגוש מישהו ממכירי.
ניגשתי לקיוסק בשיכון רסקו ושתיתי נום עסיס. נתתי לבעל ד,קיוסק 100 פרוטות,
והוא נתן לי עודף של גרוש. אני זוכר שתמהתי על כך, משום שבכל העיר עולה כוס
עסיס 100 פרוטה. שאלתי את בעל הקיוסק אם לא טעה במחיר.
המשכתי ללכת הביתה. ראיתי מהרחוב שדירתי חשוכה וחשבתי כבר לגשת קודם כל
למערכת, בתקוה שאמצא שם את אשתי. העדפתי לעלות קודם הביתה, להחליף בגדים
ולקבל צורה יותר אנושית. במדרגות פגשתי פנים מוכרות. היה זה פאול כהן, כתב
ג׳רוזלס פוסט. דומני שהוא שאל אותי לראשונה :״איפה הייתן מחפשים אותן כל היזם.״
שאלתי אותו :״מאיפה אתה יודע?״
על כך השיב לי :״מה זה? כל הארץ יודעת.״
נכנסנו לדירה. הכתב דיבר כל הזמן. לא שמעתי מה אמר. ראיתי את ארוני הפוך
ושאלתי אותו :״מה, גם כאן עשו חיפוש?״ הוא לא ידע להשיב. ביקשתי את סליחתו
על שאיני מוכן לתת לו ראיון. אמרתי לו שאין לו מה להצטער, משום שבין כך וכך לא
יהיה כל סיפור, וביקשתי ממנו לטלפן למערכת העולם הזה, אולי אשתי נמצאת שם,
ולהודיעה שאני בבית.
הוא יצא ואני נשארתי לבדי בבית. חלצתי את נעלי, שתיתי כוס מיץ והשתרעתי בבגדי

ך* שגוללתי את סיפורי היו פני הקצינים קפואים. כשסיימתי לספר אותו, מבל־שירשם,
דומני שאהרוני שאל אותי במי אני חושד. למרות שהיו לי חשדות די
מבוססים, לא רציתי להביעם. ואז הציע לי אד,רוני כמד, אפשרויות. הוא התחיל באפשרות
שביימתי הכל בעצמי לצרכי פירסום, או משום שהלכתי לזונה ופחדתי שיוודע הדבר.
אחי כך העלה אפשרות שחוגי הספורט חטפו אותי, ואחר כך אפשרות שחברי למערכת
חטפו אותי, בידיעתי או שלא בידיעתי!
הוא כמובן התנצל על שהוא חושד בי בביום, ואמר שהוא רק שוטר ואינו יכול
להוציא אפשרות זו מכלל האפשרויות. אמרתי לו שאני מוכן להבין נקודת השקפה זו, אולם
איני מתאר לעצמי שחברי היו מסוגלים לעשות לי משהו כזה.
בתוככי פנימה נחרדתי. לראשונה התחלתי להבין שתיתכן אפשרות שינסו לטשטש את
חטיפתי ולומי־ שאני ביימתי אותה. החלטתי שהדרך היחידה למנוע זאת היא לספר את
כל האמת, מבלי להסתיר דבר. במשך כמה שעות רצופות ישבתי וד,כתבתי את סיפורי
לקצין ענטין. באות־ זמן התרוצצו אנשים שונים בחדר. נכנס גם עמוס בן־גוריון ועוד
אדם לבוש אזרחית — דומני שהיה זה ראש ד,ש.ב.
שתיתי כמה בקבוקי מיץ, עישנתי כל הזמן סיגריות של קציני המשטרה, והתחלתי
להרגיש מצב של קהות־חושים, אולם התגברתי על עצמי. פני להטו כל הזמן. הצעתי לענסין
לקצר בסיפור ולעשות את ההמשך מחר, אחרי שאוכל ואנוח. אמרתי לו שיש לי חום.
אולם היא אמר ל־ :״לפי ספורן מתברר שנעשה כאן פשע זזנזור. אנחנו רוצים לגלות
את הפושעימ מה שיותר מהר.״

למטרה זו הייתי מוכן לסבול עוד מעט ולספר כל מה שרצו ממני.

״אתה משקר!״
ך* שעה היתה קרוכה לחצות כשסיימתי את סיפורי. נופיק, אד,רוני וקנר יצאו
| | להתיעצות, וענטין החל לשאול אותי שאלות. מה שנראה בעיניו מוזר מכל היתד,
העובדה שבכיסי נשארו רק 125 פרוטות• סביב בעיה זו חקר אותי ענסין ארוכות.
״מי מחזיק את הכסף בביתך?״ שאל! ״האם אשתך נותנת לן דמי כיס? האס מנהלת
העחון לא משלמת את הוצאותיך?״ ועוד שאלות מסוג זה.
אד,רוני ונוביק חזרו בינתיים. היתה נקודה אחת בעדותי שסיפרתי עליה כללית ולא
בהרחבה. היתד, זו הנקודה של ההודאה שרצו להוציא מפי בשעת חקירתי בליל אתמול.
אמרתי שבנקודה זו אני רוצה להתיעץ קודם עם עורך־דין תמיר, משים שהענין נגע
יותר באחרים מאשר בי.
״למה דוקא תמיר?״ רצו החוקרים לדעת.
״זהו העורך דין שאני רוצה בו,״ השבתי.
שוב יצאו אהרוני ונוביק, ונשארתי עם ענטין. הוא החל לשאול שאלות שנראו לי מאוד
לא קשורות בענין :״כמה זמן אתה עתונאי? האם אתה חושב להמשיך במקצוע זה? האס
אינן חושב לסבור למקצוע אחר?״

משום מה הזכירו לי שאלות אלה את השאלות שנשאלתי לילה קודם לכן. עניתי עליהן.

1אזה געתיש בגילוי חוספי!

אולם אחרי שענטין רשמן, שאלתי אותו מה יעזרו לו פרטים אלה ברגע זה? הוא הסביר
כי עליו לקבל תמונה שלימה ממני. ההסבר נראה לי — אותה שעה.

** נטין אסף את הניירות שלו ואמר שיקריא לי את דברי, כדי שאחתום עליהם.
מתתי לישון. עיני נעצמו מאליהן. כל מחשבתי היתד, לסיים את החקירה במהירות
כדי שאוכל לחזור הביתה לישון. אולם ענטין התעקש להקריא לי את הכל. הוא הקריא
בקול מונוטוני, וכמעט נרדמתי. שמעתי מדבריו רק משפטים מקוטעים, ובכל רגע הוא
היה שואל אותי :״אתה שומע? אתה מקשיב?״ כשסיים את ההקראה הארוכה חתמתי על
הודעתי.
ענמין יצא גם הוא להתיעצות. נשארתי בחברת אדם לבוש אזרחית. אחרי כמה דקות
חזר• כל הקצינים לחדר. ואז החלה עלי הסתערות מצד כולם.
״דבריך אינם מתקבלים על הדעת, סיפרת סיפור פננוסטי ואתה רוצה שנאמין לו?״ אמר
טנטין.
״אתה שקרן גדול,״־ אמר הקצין קנר ,״אני מכיר את האבא שלך כאדם ישר, ואת
הסבא שלן כאדם ישר, והנה אתה פושע. אפילו האבא שלן לא יאמין למה שסיפרת.״
״כל ההוכחות שבידינו מראות שסיפרת בלוף גדול *,אמר ענטין.
״אני יודע שהש.ב. לא עשה כלום בענין הזה,״ אמר אהרוני .״אתה בודה סיפורים
מליבן.״
״אשתן סיפרה סיפור הפון משלן,״ שיקר ענמין ,״האם אתה תגיד שהיא משקרת?״

נוביק נראה אווילי מכולם

דביק, הקת״ם של משטרת ייטראל, ישב כל הזמן והביט בי בעיניים מרושעות.
באותו רגע נדמה היה לי כקצין אכזר מתוך סרט. לפתע, התפרץ גם הוא :״איפה

הגרביים שלן? אמרת שהלכת עם גרביים באותו יום. אמא שלן מסרה עדות שבכלל לא
לבשת גרביים באותו יום.״

ראיתי שהם רוצים לשבור אותי, כוי שאחזור בי מדברי. נוביק נראה כאודילי שבכולם.
״איך אמא שלי יודעת אם הלכתי •עם גרביים או לא?״ שאלתי אותו ,״היא בכלל לא גרה
עמי.״

ראיתי שהם משקרים. התרשמתי שהם עצמם אינם מאמינים במה שהם אומרים. הבנתי
שהם רוצים להכשיל אותי ולא לגלות את חוטפי. עתה התחלתי להתגונן :״אני מסרב
להוסיף לומר דבר לפני שאדבר עם עורן־הדין שלי,״ הכרזתי.
אז הגיע תורו של אהרוני ,״האם אתה מוכן להבדק במכונת אמת כדי שנאמין לסיפור
שלך?״ שאל.
עניתי באופן אינסטינקטיבי מבלי לחשוב :״כן!״

אולם ברגע שני חשבתי: מצד אחד הם אומרים שיש להם הוכחות שאני שקרן; בשביל
מה הם צריכים את מכונת האמת?
אחרי מחשבה זו אמרתי :״אני מוכן להבדק במכונה, אולם קודם אני רוצה להתיעץ
עם עורן־הדין שלי.״

כולם יצאו להתיעצות.

**אותו רגע ואילך שוכנעתי סופית שהש.ב ,.או איזו שלוחה אחרת דומה לו —
חטף אותי. לא יכולתי להסביר אחרת את ההסתערות המשותפת עלי, שאחזור בי
מסיפורי. אחרי כמה דקות הביאו אלי שני קציני משטרה ממעבדת המשטרה: את הקצין

׳ 1111ך \ 1 11מ זה עתה יצא אלי מבית־המעצר ביפו, אחרי שהוחזק על־ידי
1 1111 המשטרה במשך 43 שעות. אמו, שעברה שלושה ימים מחרידים,
מנשקת אותו כששניהם בוכים מרוב התרגשות. מהשמועות שהפיצה המשטרה הסתבר
שהורי אלי ״השתתפו בחטיפתו או לפחות ידעו מל החוטפים וטשטשו את עקבותיהם.״

שור ואת ביל שפירא, המומחה לנשק של המשטרה. הם החלו לבדוק אותי. קודם כל
בדקו את פני, וביל הבחין בחבורה בלחיי הימנית ואף אמר :״כן, רואים איכף את זה.״
אחר כך הוציאו חול מראשי. לא בעזרת שואב־אבק, אלא פשוט הניחו את ראשי על
גבי גליון נייר על השולחן, ובידו ניער ביל שפירא קצת חול מראשי. לא החתימו אותי
על חבילת החול. לקחו ממני את מכנסי, בהם הלכתי ביום אתמול, ונתנו לי את מכנסי
החאקי הארוכים והרחבים של הקצין קנר. הם היו בדיוק כפולים ממידתי.
בתום הבדיקה החל השלב הבא בחקירתי במשטרה. היה זה שלב השידולים. התחיל
בהם הקצין ענטין :״הסיפור שלן בדוי מתחילתו עד סופו. יש בו שלוש עבירות פליליות
חמורות כלפין. חבל לי עליך. אתה נראה לי כבחור טוב. בוא נשים סוף למשחק. ספר
הכל כפי שזה קרה באמת.״

אליו הצטרף הקצין שור, שנשאר בחדר. זה עתה שלח את בגדי ואת החול שהוצא
מראשי בידי ביל שפירא למעבדה, ואמר שאת תוצאות הבדיקה אפשר יהיה לקבוע בעוד
כמה ימים. אבל הוא כבר ידע מה תהיינה התוצאות .״החברים שלן שפכו לן את החול
בראש,״ אמר ,״שום דבר לא מצאנו. מחר בבוקר יביאו אותן בפני שופט ונוכיח את
הכל. כל הסיפור שלן פנטסטי.״

אני מודה שאילו הייתי אזרח שליו, שהיה קורא על מאורע מעין זה בעתון. הייתי
רואה אותו גם כן בפנטסטי וכבלתי־מתקבל על הדעת. אולם כל זה קרה ל י, כל זה עבר עלק״
אותי חטפו, אותי חקרו, אותי החזיקו בחולות, עלי איימו. האם האנשים האלה
הם מטומטמים, שינסו לשכנעני שלא אירע לי כלום?
אחרי שנמאס לי לענות להם, אמרתי להם שאיני רוצה לענות יותר על שאלות.

מכניסים אותי לתא בודד
** נטין נקט א* כשיטה אחרת,

פסיכולוגית יותר. הוא ניסה לשכנע אותי

כי חברי למערכת חטפו אותי.
״.לשם מה?״ שאלתי.
״לשם פירסומת לעתון,״ היתה דעתו של ענטין.

הוא הסביר לי שחברי בגדו בי, שהם רוצים עכשיו להפילני בפח, לכן מוטב לי שאגלה
הכל עליהם, אחרת אשב כמה שנים בבית־הסוהר בגללם. בקושי התאפקתי מלצחוק.
השידולים ארכו לסירוגין כמה שעות. עניתי על כולם, שמה שסיפרתי בעדיתי היא האמת.
אז הודיע לי ענטין שאני עצור. ביקשתי ממנו להתקשר עם עורך־הדין תמיר.
על זאת השיב לי :״אתה תתקשר עמו מתי שאנחנו נרצה, ולא מתי שאתה תרצה.״

מכונית סטישן־ואגון בצבע בז׳ לקחה אותי לבית־המעצר ביפו. לפני שהוכנסתי לתא
תבעתי שיביאו לי רופא. רעדתי מקור, והייתי רעב. לא היה בכיסי כסף. קצין לבוש אזרחית
הילודה לי לירה כדי שאוכל להזמין תה במזנון השוטרים. השעה היתד. ארבע לפנות
בוקר. הייתי בחקירת המשטרה משעה שמונה בערב.
בא הרופא. הוא מצא שיש לי חום, וכי גרוני אדום. ד״ר אלקלעי, רופא קופת חולים
ביפו, הזריק לי זריקה וביקש שיכניסוני לתא נפרד. לקחו ממני את חפצי והובילוני
לאורך מסדרונות אפלים, עד לתא. ואמנם הכניסו אותי לתא נפרד — תא צר, בו עמדה
רק מיטה אחת. היתד, לו דלת פלדה אטומה, והיה שם רק צוהר קטן אחד ליד התקרה,
בגודל של 25 סנטימטר מרובעים. הוא היה מסורג.
התא היד, לח וקר. התכרבלתי מתחת לשמיכות וניסיתי להירדם. לא יכולתי לעצום עין.
כל רבע שעה נפתח פתח קטנטן בדלת תאי, ומישהו האיר בפנס אל פני, כדי לברר אם
לא ברחתי עדיין. לבסוף נרדמתי. התעוררתי כעבור שעתיים. .
בבואי למקום נאמר לי שעל־יד דלתי יושב סוהר, שיענה בכל רגע לקריאתי. ברגע
שהתעוררתי הרגשתי רצון עז לעשות את צרכי. קראתי לסוהר. לא נעניתי. התחלתי לדפוק
בדלת הפלדה בכל כוחותי. לי היה נדמה שהרעשתי את כל בית־הכלא. אולם אף שוטר
לא בא. המשכתי לדפוק על הדלת ברציפות, כחצי שעה• את כל זעמי על העוול שנגרם לי
עם מעצרי כיליתי בדלת.

אהרוני ״האיש הטוב״
מבואר, עסקן ציוני־כללי וותיק, הואשמו שניהם בהשמצות המשטרה כאילו שיתפו פעולה
עם תבור עצמו בביום הפשע. אלטבואר היה הראשון שהעלה את החשד בי בנו 1חם ף על•
ידי הש.ב ,.ופניתו הנמרצת לחברי־כנסת גרמה, כנראה, לשיחדורו של אל׳ על־ידי חוספיו.

1כסוף התיאיטתי. עשיתי את צרכי על רצפת התא, וישבתי כל העת ער על המיטה/לא
היתד, לי אפשרות להצית סיגריה, כי בבואי לבית־המעצר נטל השוטר את
הגפרורים מכיסי. רק לסוהר התורן מותר להחזיק גפרורים, והוא המצית את האש
בסיגריות לפי בקשת העצירים.

ליל סיוטים בתא בודד
של בית-המעצד בינו
ישבתי על המיטה ממורמר ונסער. הרגשתי הגופנית הי׳תה רעה מאד; היה לי חום
ורעדתי מקור כל הזמן. אולם גרועה יותר היתד, הרגשתי הנפשית. נראה היה לי כי מעצרי
במשטרה הוא המשך ישיר לפרשת חטיפתי וחקירתי, כאילו באו חוקרי הש.ב. במדי
משטרה להשלים את מה שלא השלימו אותם חוקרים אלמוניים.
לא הייתי רעב אולם הרגשתי שאני צריך לאכול, מכיוון שמזה יומיים לא בא אוכל
אל פי. דפקתי שוב ושוב על הדלת, אך איש לא ענה לי. עברו כמה שעות עד שדלת האי
נפתחה ובחוץ הופיע שוטר.
.מה השעה?״ שאלתי קודם כל.
.השעה היא עשר.״
.אני רוצה לדעת למה לא קיבלתי ער עכשיו ארוחת בוקר, ולמה אין כאן שוטר שיוציא
אותי לבית־השמוש.״

השוטר הוציא אותי מהתא, סגר אותי בתא סמוך ונתן הוראה לנקות את תאי. כשהוחזרתי
אליו, הופיעו בצוהר דלת התא פניו של אדם, כנראה אסיר, ששאל אותי :״למה אתה
יושב בצינוק?״ מעולם לא ידעתי מהי צורתו של תא חדר מעצר. לא ידעתי מה ההבדל
בין צינוק לתא רגיל. עתה, משנאמר לי שאני בצינוק, אחזה אותי חלחלה. האיש הגיש
לי את ארוחת הבוקר שלי. זו היתד, נשיקה עבה של לחם, ועליה מרוחה קצת ריבה. שאלתי
אותו אם זו כל ארוחת הבוקר, והוא השיב :״לא, יש גם תה ודיסה, אבל בשבילך לא נשאר.״
בשעה שבדק אותי הרופא הוא נתן הוראה להגיש כל שעה תה. אך חוץ מכוס אחת
ששתיתי לפני כניסתי לתא, לא קיבלתי דבר. ראיתי בכך נסיון נוסף להפעיל לחץ,
החלטתי שוב להתגונן. לפי דרישתי קראו לחובש:
הוא בדק את חומי ומצא שלא זו
בלבד שלא ירד מאז הזריקה, אלא עלה
במקצת. באותו רגע הופיע המלאך הגואל.

האח

י * מלאךה גו א ל היה לא אחר מאשר
ן 1ס.מ.מ. צבי אהרוני, ממחלקת התפקידים
המיוחדים במשטרת ישראל. אמרו לי להתלבש
והוציאו אותי למשרד מפקד בית־המעצר,
שם חיכה לי אהרוני.
אד,רוני הוא גבר המתקרב לגיל ארבעים,
יפה קומה, בעל שיער מכסיף. העושה
במבט ראשון רושם של נשיא האגודה
לצער בעלי־חיים. שלא כממונה עליו, נוביק,
הנראה כעיט טורף שוחר לטרף, אד,רוני
הוא ד,היפו הגמור: שקט וחייכני.
הניע הזס!

לחדטז את סימ״ו?
מינויים המקבלים תזכורת
על הסיום המתקרב של
מיבדים מתבקשים להעביר
את דמי־החידוש בהקדם.
עקב הדרישה הגדולה לעיתון
אין באפשרותנו להבטיח
את המשך המשלוח
למינוי אחר תום תקופת ה־מינוי.
על־מנת למנוע אכ זבה
— נשמח אם תחדש
את מינוייך מייד עם קבלת
התזכורת.

״נו, איך אתה מרגיש?״ שאל אותי אה־רוני.

התבוננתי
בו במבט של כבש העומד
בפני שוחטו בדחילו ורחימו. דומני שעיני
מלאו דמעות.
״מה קרה?״ שאל אהרוני מופתע.

ילדך ישקוד על שעורק,
אם תקנה לו שולחן כתיבה
״עונג״ .הדבר יתבטא בציוניו
הטובים ובבטחונו העצמה
שולחן־ד,כתיבה ״עונג״ תוכנן
במיוחד לילדים, עשוי מהמרים
משובחים ומצופה פור־מאייקה.

סיפרתי
לו כי הכניסו אותי לצינוק, כי
יש לי חום, כי לא קיבלתי עד רגע זה לא
תה ולא אוכל. אד,רוני הטוב מיהר לברר את
הפרשה עם מפקד בית־המעצר, ומיד הביאו
לי כוס תה ושתי לחמניות. גמעתי בלגימה
את התה, אולם לא יכולתי. לבלוע יותר
מחצי לחמניה.
אד,רוני ישב עמי ליד שולחן אחד. אני
חושב שברגע זה נשברתי. הייתי מבולבל
ונסער. ולא התאפקתי מלהוציא מד. שבליבי
על אהרוני:
״למה דווקא אותי? מי אני שהייתם צריכים
לעשות את כל העסק דווקא לי?״
אחרוני שתק, חיכה עד שהתרגשותי תעבור,
ואז הציע לי שוב :״אני מציע לן
להבזק במכונת האמת.״
עניתי ליו :״אמרתי לך: תנו לי קודם לראות
את תמיר.״
אחרי שתיקה קצרה הוספתי :״אתמול
אמרו לי שאני משקר, צעקו עלי, אתה רפי
נלסון השני!׳ והודיעו לי שהבוקר יביאו אות בפני שופט. אסרו לי כבר כמה שנים אשב
בבית־הסוהר, אמרו לי שעוד לפני שבאתי למשטרה כבר היו כל ההוכחות נגדי. בשביל
מר, אתה צריך אותי עכשיו למכונת אמת?״

זאב שטיינברג, לשעבר מפקד
בולשת תל־אביב, עתה חוקר
פרסי, החל בחקירת חטיפתו של תבור עוד
במוצאי שבת, אחרי שהוזעק על־ידי המערכת.
אחרי פעולה נמרצת של 24 שפות, שנסתייעה
בקבוצה גדולה של מתנדבים, הגיע
למסקנה שאיו קשר בין החטיפה לחוגי הספורט.

החוקר

ושוב גילה אד,רוני את כל יושרו וטוב ליבו: מד, שאמרו כל שאד קציני המשטרה
אינו שייך לו, הוא מסתייג מזה, יתכן שהם לא אמרו לי אמת מתוך טריק מקצועי, אבל
ד, ו א אומר רק את האמת והוא רוצה שאבדק במכונת האמת.
בית חדוווות גו ה י גיי סמתקב לי ם

״רק אחרי שאתיעץ עם תמיר,״ עניתי לו. ואז הוא אמר :״ מוג בוא נעלת למעלח,
תסיר מחכה לנו.״

״תמיר לא טוב בשבילך!״
** לינו לחדרו של מפקד הנפה הדרומית, או סגנו. תמיר עוד לא היה שם.
ואני שוחחנו קצת. הוא היה משוחח עמי על בעיות אישיות — כמו איפה
איפה הייתי בצבא — ומגלה לפני גם את בעיותיו האישיות. כך, למשל, כאשר
לו כי נאלצתי להפסיק את לימודי בגיתיהספר הגבוה למשפט וכלכלה בגלל
בעתון, אמר לי אהרוני :״נדמה לי שאני זוכר אותך משם. גם אני התחלתי ללמוד ונאלצתי
אהרוני למדתי, סיפרתי העבודה

להפסיק את העבודה בגללכם. בוא נפסיק את העבודות שלנו ושנינו נלמד משפטים.״
אחרי שתיקה קצרה הוסיף בחיוך :״שסע, אולי אפשר לארגן חטיפה של פרופסור שאקי?*
(פרופסור שאקי הוא מרצה למדפי המדינה בבית״הספר הגבוה למשפט וכלכלה).

קורם מזורז לפקידות אחרי חנוכה
קורם לקצרנות אנגלית 68200

למען ההגינות עלי לציין שאהרוני אמר לי שדברים אלה אינם לפרסום. אולם גם מד,
שאני סיפרתי במשטרה לא נועד לפירסום. אחרי שהמשטרה הפרה את כלל סודיות הודעתי,
ומסרה אותה לעתונים שהיא רוצה ביקרם, אבי רואה את עצמי חופשי מכל התחיבויותי.
בין שאלה אישית אחת למשנה, היה אד,רוני מחדיר שאלה הנוגעת לפרשת חקירתי.

שלושה לוחמים בכנסת, שפעולתם היתה בעלת חשיבות. ח״כ
1 1 1 .1 1111111 פרץ ברנשטיין (ימין) שמע את פרטי החטיפה ביום ראשון בערב
מפי אביו של אלי, כתב מאמר ראשי חריף בהבוקר. ח״כ ישראל רוקח (שמאל),
שגס אליו פנה אביו של אלי, פנה עוד ביום הראשנן אחרי־הצהרייס לנשיא המדינה ולראש־הממשלה,
שאל אם אמנם נחטף תבור בידי הש.ב. אביו של אלי סבור כי שיחת רוקח עם

מזכיר ראש־הממשלה היא שגרמה בסופו של דבר לשיחרורו של תבור כעבור זמן קצר.
ח״כ יוחנן באדר (מרכז) מיהר להגיש, כמו רוקח, הצעה דחנפה לסדר־היום של הכנסת,
כתב בחרות מאמר שמוטט כליל את בנין השקרים של המשטרה. שר־המשמרה, בכור שיטרית,
ברח בבהלה כשנדרש לענות לשאילתא של רנקח. סדרני הכנסת, שנשלחו לקרוא לו,
מיענו כי לא מצאוהו. רק מאוחר יותר נראה יוצא מחדרו של יושב־ראש הכנסת.

באופן אינסטינקטיבי הייתי עונה לו, עד שנזכרתי כי, למעשה, אנו מחכים לתמיר.
עורך־הדין שמואל תמיר הופיע. הוא נכנם לחדר חייכני וזקוף־קומה, והמילים
הראשונות שאמר• :בוקר טוב אהרוני, אתה יכול להפעיל את מכשירי ההקלטה.״
אהרוני מיהר להתנצל :״זה לא חדרי ואינני יודע אם יש כאן מכשירי הקלטה. אם יש
כאלה הרי זה לא בידיעתי, אלא בידיעת אלה שבולשיס אחרי.״ תמיר חייך. הוא לחץ את ידי
וטפח על שכמי ונכנס עם אד,רוני בשיחה על זכרונות אישיים של פגישתם בימי משפט
המחתרת בצריפין ,״נדמה לי שחקרתי אותן אז?״ אמר תמיר .״חקרת — אולם לא התנגש״׳״
השיב אחרוני• אני הייתי כל הזמן כצופה מהצד. הרגשתי שאהרוני מתנהג באוון מוזר.
הוא לא התיחס אל תמיר כאל אדם שעמו הוא נפגש בתוקף הנסיבות, אלא כאל אדם שהוא
חושש מאוד מפניו. הוא ניסה כמובן להסתיר יחס זד, בספרו לתמיר את הצעתו לי ששנינו
נפסיק את עיסוקינו הנוכחיים ונחזור לספסל הלימודים. תמיר התלוצץ גם הוא :״מהאיתך?
אתה רוצה לקחת ממני את עבודתי?״ האווירה נראתה כלבבית ומבדחת, אולם היה זה רק
מסווה.
״אלי תבור רוצה לתת לך יפוי כוח,״ אמו אחרוני.
״בשביל זה קראת אותי?״ שאל תמיר ,״למטרה זו יכולתי לשלוח את אחרון העוזרים
שלי.״
אהרוני אמר לתמיר :״אני מציע לאלי להיבדק במכונת אמת. הוא רוצה לראות אותך כדי
להתייעץ עמך. בבקשה.״

מיד החתימני קודם כל על יפוי־כוח, וחיכה שאהרוני יצא מהחדר. אולם אהרוני
4 1נשאר לשבת.
״בנוכחותך?״ שאל תמיר.
אחרוני הניע בראשו לאות כן.
״איזו מין התיעצות היא זו?״ שאל תמיר.
אד,רוני התקשר עם נוביק. נוביק סרב להתיר לתמיר להיפגש עמי לבד. במצב זה יכול
היה תמיר רק להסביר לי את מצב הדברים, מבלי לתת עצות. אחר־כך הלך.
אמרתי לאהרוני כי לא אענה על שאלתו בדבר המכונה, כל עוד לא יתנו לי להתייעץ עם
עורך־הדין. אז היתד, כבר לאהרוני בקשה אחרת :״אני רוצה שתבוא עמנו כדי להראות לנו
את המקומות בהם נחטפת והורדת.״
הצעה זו נראתה לי די תמוהה. ערב קודם לכן אמר לי אהרוני, ספק בלעג :״אתה בטח
רוצה שניקח אותן בהליקופטר לאורן כל החוף, כדי שתמצא את המקום בו היית?״
עניתי אז :״למה לא?״ ולא קיבלתי תשובה.
עתה היה ברור במוחי שטומנים לי פח. לא רציתי לעשות צעד מבלי להתיעץ עם עורך־הדין.

פני שהחזיר אותי לתאי, שאל אותי אחרוני יאם אני רוצה משהו. אמרתי שאני
/רוצה לראות את אשתי, שיתנו לי לקנות תה מכספי, ושאני רוצה לראות עתון. אהרוני
הבטיח שידאג לכל, ובנוכחותי פקד על סמל המשמרת בבית־המעצר, שברגע שאשתי תבוא,
שיתנו לנו להיפגש.

ברגע בו נכנסתי חזרה לחצר בית־המעצר, התגלה לעיני מחזה מוזר. ראיתי צעיר לבוש
תחתונים רץ במורד המדרגות, ואחריו צעיר שני בתחתונים, הרודף אחריו ומכה אותו
במגבת בצהלה גדולה. הכרתי מיד את השניים לפי תמונותיהם בעתונים. הנרדף היה דן
שמר והרודף זאב אקשטיין.
החזירו אותי לתא אחר. הפעם לא היה זה צינוק. זה היה תא עצירים מרווח לשמונה
אנשים! היד, בו חלון גדול ודלתו היתד, מסורגת אך לא אטומה. איש מלבדי לא היה בחדר.
השתרעתי על מיטה, והתחלתי שוב לשקול את מצבי. מבחוץ שמעתי קולות שירה וצהלר״
קול גברי ועמוק שר שירים עליזים כאילו היה עתה בטיול בריביירה הצרפתית ולא בבית־המעצר.
קול דק יותר הצטרף אליו וליחה אותו. שיערתי לעצמי שאלה קולותיהם של אקשטיין
ושמר. תמהתי מדוע הם שרים.
דומני שהתחלתי לנמנם, כשלפתע ראיתי דמות עומדת במסדרון מול דלתי. קפצתי ממיטתי.
זה היד, אקשטיין.
הוא שאל :״אתר, אלי תבור?״
עניתי בחיוב. שאלתי אותו אם הוא שהשתפך קודם בשירה.
הוא השיב בחיוב והסביר :״אני השלמתי עם זה שאשב כאן הרבה שנים, למה שלא אשיר?״
דן שמר הצטרף גם הוא, ואקשטיין הציגו בפני כ״מיסטר שמר ג׳וניור.״ הם שאלו אותי
אם אני רוצה משהו, ובמה אפשר לעזור לי. אמרו שלהם יש הכל. אקשטיין התפאר :״כל
הנערות שלי לשעבר. עושות תורנות בבית־המשפס להביא לי הכל.״ לא רציתי דבר, רק
ביקשתי עתון.
השניים נעלמו. מאוחר יותר חזרו שוב. כל פעם תמהתי על המצב בו אני יושב מאחורי
סורג ובריח, ואילו הם מתהלכים ממש כסוהרים. יכולתי להסביר זאת רק בצורה אחת:
״אקשטיין ושמר נשלחו אלי על ידי מישהו, כדי להוציא ממני דברים מסוימים.״ הנחה
זו קיבלה חיזוק בעובדה שבדרך כלל היד. שוטר מסתובב במסדרון, אולם בכל פעם
כשאקשסיין ושמר הגיעו אלי, היה השוטר נעלם באורח פלא. מצד אחד שאל אקשטיין
שאלות, ואילו בלחש יותר אמר לי :״אל תדבר עם אף אחד, אפילו לא איתי.״
עד שעה ארבע אחרי הצהרים לא קיבלתי דבר מכל מה שהבטיח לי אהרוני. בצהרים הגישו
לי ארוחה שכללה צלחת מרק בלי תפוחי־אדמה וצלחת מרק עם תפוחי־אדמה, וקציצד, קטנה
של דג או ירק. אכלתי רק את הקציצה. בשעה ארבע שלח לי מפקד בית־המעצר כוס תר״
שהשוטר שהביא לי אותה אמר :״זה התד. של המפקד.״
אחרי הצהרים הביאו לי בפעם הראשונה אוכל שנשלח אלי מבחוץ. אחד השוטרים
אמר לי :״אשתך היתד, כאן ולא נתנו לד, להיכנס.״ רתחתי מכעס על אד,רוני והבטחותיו
היפות.
כך, לאט־לאט, החל להחשיך היום. לפנות ערב, נקראתי שוב למשרד מפקד בית־המעצר,
ומצאתי שם את אחרוני ועוד כמה אנשים לבושי אזרחית. אהרוני רצה לדעת מד,י תשובתי
להצעתו.
עניתי לו :״תנו לי קודם לראות את עורן־הזין שמואל תמיר.״
״אנחנו לא חייבים לתת לן להתיעץ עמו,״ אמר אהרוני .״לטח בעצם את רוצח דוזקא את
תמירז״
עניתי לו כי זהו עורך־הדין לו נתתי יפוי־כוח. אז החל אהרוני לקבוע מה סוב בשב־בילי,
ניסה לשכנעני שתמיר אינו טוב עבורי, ושאם אקח עורך־דין אחר, יתנו לו להתייעץ
עמי. סירבתי.

יןךןךך? הסתזנאי האמיץ ביותר חשבת היה ד-ר הרצל רוזנבלום, עור! ידיעות
1 1 .1 1 ^ 11 אחרונות (מרכז) שכתב שני מאמרים ראשיים, שהשפיעו במידה רבה על
זעת הקהל, הפעילו לחץ רב על המשמרת עורן מעריב אריה דיסנצ׳יל! (ימין) ,המשמש
בדרן נלל כדובר המשטרה והש.ב ,.נימה תחילה לנהוג באובייקטיביות, אן באמצע

המערכה הפן את עורו.,,חזר להיות שופד מנגנון־התושן. משה רון (שמאל) ,מזכיר אגודת
העחונאים, העמיד באותה שעה ממש את הבית לרשות עמוס בן־גוריון, שפתח בו במסע־ההשמצה
שלו. אגודתו של רון, שלא אמרר, מילד, אחת על פרשת החטיפה ולא הגיבת
בגל צורה שהיא, עוררה תמיהה רבה והשערות מהשערות שונות בקרב ציבור העתונאים.

אקשטיין ושמר נוהגים כמלכים

אחרוני השיב :״זה רעיון, צריך לעשות זאת.״

הודעת ראהר1וי :״איו ל
אימון בנעורת המשסוה!״
הרוני המשיך לשאול אותי שאלות שונות. עניתי לו:
^ אמרתי במשטרה.״ אהרוני שאל :״וזו אמת?״ ״זו האמת
כל שאלה נוספת עניתי• :קודם תנו לי להתייעץ ׳עם תמיר.״ ואחר
זרוע של המשטר. הש.ב. שאני חושד בו בחטיפתי, הוא זרוע
מאמין שזרוע אחת תצא נגד הזרוע השניה.״

״כל מה שהיה לי להגיד
ורק האמת,״ הדגשתי. על
כן השבתי :״המשטרה היא
אחרת של המשמר. אינני

אהרוני קם ויצא מהחדר להתיעצות. במקומו נכנם אלי הקצין יעקוב קנר. יום קודם לכן
היסחתי בפניו מילים קשות אחרי שקרא לי שקרן. ביקשתי את סליחתו על חריפות מילי.
הוא ניסה לשאול אותי משהו. לא רציתי לענות.
סרבתי גם לענות על כל שאלד. נוספת. רופא בדק אותי, מצא שאין לי חום אך הזריק לי
זריקה. מתוך הרגשה שלמחרת בבוקר יביאו אותי בפני שופט, הלכתי לישון.

משוגע שר כל הלילה
ן•! ייתי בטוח שאפול מיד לתוך שינה עמוקה. אולם כל אותו לילה לא ישנתי. קודם
| | כל הוציאו אותי שוב מהחדר לפגישה עם אשתי. הפגישה נערכה בנוכחות שני קציני
משטרה. ביקשתי את סליחתם ונישקתי את אשתי. היא הביאה לי את הארוחה הראשונה
מאז יום שבת בצהרים שאותה אכלתי בתיאבון. ישבנו זה מול זו ליד השולחן, כשמשני
צידינו הקצינים, ודיברנו. ישבנו שם כשעה, עד שהוחזרתי לתאי.
הפגישה עם אשתי עודדה אותי. היא סיפרה לי על המאמצים הנעשים בחוץ, ודאגתם של
קרובי וחברי. הלכתי בהרגשה טובה לישון. אולם שוב לא נרדמתי. כשחזרתי לתאי מצאתי

עוד לפני כן היתד, לי שיחה נוספת עם אקשטיין, שבא אל תאי כאילו היה מפקד בית־הסוהר
בכבודו ובעצמו. הוא הביא לי כוס קפה משובח, אך סירב לגלות מאין הגיע הקפה.
העולם הזה, והוא ניסה להגן על הש.ב :,״מה פתאום אתם חושבים
היו לו טענות נגד
שהש.ב. רצח את קסטנר? כתבתם שאני הצעיר המסמל את הדור; אוי ואבוי לדור הזה.
אס כך, פני הדור כפני הכלב.״

כאמור, חזר אלי אהרוני בצהרים. התברר שהם נואשו ממאמציהם לתת לי פרקליט אחר
ונאלצו לאפשר לי לראות את הפרקליט שבחרתי בו. אהרוני אמר שיתנו לי לראות את
תמיר ולהיוועץ עמו ביחידות. תמיר נכנס לחדר מפקד בית־המעצר ואהרוני הפגיש אותנו
והסביר שאנו רשאים לשוחח חפשית. תמרי סירב לקיים את ההתייעצות בחדר, ביקש
לאפשר לנו לשוחח בחצר הפתוחה. אהרוני הסכים. יצאנו לחצר בית־המעצר והסתובבנו
יחד, לבד. שוחחנו כרבע־שעה. השבתי על כל שאלותיו של תמיר ואמרתי לו גם את
דעתי האישית על כל העסק. תמיר ביקש להכניס גם את אבי ואשתי להתייעצות. הם
הוכנסו, שהו שעה קלה ויצאו.
תמיר, אהרוני ואני נכנסנו לחדר מפקד בית־המעצר.
״האם אתה מוכן לבוא עמי ולהצביע על המקום בו נחטפת?״ שאל אחרוני.

אמרתי שאני רוצה שדברי ירשמו. אהרוני הציע לי לרשום אותם. ביקשתי שהוא יהיר,
הכתב הפעם. הוא עשה זאת בהסתייגות, מכיוון שאינו מיטיב לכתוב עברית. תמיר שאל את
אהרוני בחיוך אם הוא ייקה, ואהרוני השיב :״לא, אני נולדתי בגרמניה.״
רעדתי מהתרגשות! ידעתי שאני מכתיב לאהרוני לא דברי התנצלות אלא כתב האשמה נגד
הש.ב. הודעתי כי אינני מוכן לשתף פעולה עם משטרה שמפקדה שקרן, ואשר חוקריה
מקבלים הוראות מאלה שכנראה פקדו על חוטפי. אהרוני רשם את כל דברי, ואני חתמתי
עליהם. לפני זה מצא תמיר כי אהרוני כתב את שמו של יחזקאל סהר — יחזקאל שהר,
והעיר לאהרוני שבעד שגיאה כזו אפשר לפטרו מהמשטרה. אהרוני צחק ומיהר לתקנה.
פעמיים, בזמן שהכתבתי לו את הודעתי, יצא אהרוני מכליו. בתחילה כשאמרתי :״לא
נתנו לי לאכול עד שאתה (אד,רוני) באת העיר שמואל תמיר :״או, אני רואה שאתה
אדם טוב.״ וכשהמשכתי אני :״ולאור העובדה שהבטחת לי הבטחות שלא קוימו העיר
תמיר שוב :״עכשיו אתה רע.״ אהרוני יצא מכליו :״לא הבטחתי לך שום דבר. אמרתי לך
רק שאשתדל לסדר את הדברים.״
בהמשך הודעתי, כשהגעתי למילים :״לאור העובדה, שאתה (אהרוני) ניסית לשכנע אותי
שתמיר אינו טוב ב ש בי לי על כך העיר תמיר :״אני רואה שאתה לא רוצה שתהיה
לי פרנסה. זאת לא הפעם הראשונה שאתה מנסה לשכנע קליינטים שלי, שלא יבחרו בי.״
אהרוני היה נבוך מאוד. הוא שאל :״מתי?״ ותמיר הזכיר לו את ענץ חרותי. על כך
השיב אהרוני :״זה היד. משהו אחר. אני אסביר לך אחר־כך למה אמרתי זאת.״
אחרי שלא היו לאהרוני שאלות נוספות, הוחזרתי לתאי.

מחשבות בכלא
ך * פ גי שהעםאשתי, אבי, שמואל תמיר, ההודעה שהכתבתי לאהרוני, כל אלה עודדו
ו 1אותי מאוד. התחלתי להבין שעושים בחוץ מאמצים חזקים לשחררני. אולם חשבתי
שדוקא בגלל ההודעה שנתתי לאהרוני, יהיו מעונינים להחזיק אותי במעצר יותר זמן כדי
שלא אדבר. ידעתי שלכל המאוחר למחרת בבוקר יביאוני בפני שופט, להארכת פקודת־המעצר.
חששתי רק כיצד אעבור את הלילה.
שוטר הכניס אותי חזרה לתאי ונעל את דלת התא המסורגת. ביקשתי ממנו שיביא לי
את האוכל, העתונים והסיגריות שהביאו לי אבי ואשתי. ביקשתי ממנו גם ספר תנ״ך, בעצת
תמיר. הוא אמר שישתדל להביא לי את הדברים, אבל לדעתו אין ספר תנ״ך בכל ביתד,מעצר,
לכן לא יוכל להביא לי כזה.
נכנסתי לתא. אחד העצורים הביא לי את ארוחת־הצהרים. היא כללה צלחת מרק דליל,
וצלחת של שעועית עם מקרונים. הייתי רעב מאוד. ניסיתי לטעום מהאוכל. המרק והמקרונים
היו תפלים כדבק. את השעועית אכלתי.

ך* די לא לחשוב התחלתי לקרוא את חוברות הרידרס דיג׳סט שנתן לי הקצין בן־צור,
^ מפקד בית־המעצר. התחלתי לקרוא הרבה רשימות, אולם לא יכולתי לסיימן. הכל נראה
לי לא מעניין. קראתי רק את הבדיחות.
כוכבת הוליבודית אומרת לחברתה, היה כתוב שם ,״אני עומדת להתחתן.״ החברח :״ש?
נדי הוא?״

בעוד שחוא, העתונאי החף מפשע, היה כלוא בתא, הסתובבו שני הנאשמים ברצח קסטנר,
חופשיים לגמרי בתוך כתלי בית־המעצר, ניגשו מדי פעם לתאו, ניהלו עמו שיחות.

בתא הסמוך שכן שלא היד. שם קודם לכן. זה היה חולה־רוח. הוא שאג בקול אימים, קילל
ושר שירי גן־ילדינב כשניסה הסוהר להשתיק אותו, ביקש לירה תמורת השתיקה. הסוהרים
לא ידעו מה לעשות עמו. האסירים בתאים צעקו בזעם שיתנו להם לישון, איימו שיהרגו
את המשוגע. הוא המשיך לשיר.
הוא שר כל הלילה. ניסו להעביר אותו לתא אחר, ואז העיר את כל ישני הקומה השניה.
החזירו אותו חזרה לתא שלידי. אמני מבין מאין היד. לו הכוח לצעוק ולשיר למעלה
מעשר שעות. מבלי להצטרד.
רק לפנות בוקר נרדמתי לשעתיים. קמתי מתוך כוונה שהנה לוקחים אותי לבית־המשפט.
אולם איש לא בא לקחתני. השוטרים השומרים בביודהמעצר היו חביבים מאוד. רובם לא
שפעו שום דבר עלי ועל פרשתי. הם היו נכונים לעזור באופן הכנר, ביותר. אחד מהם אף
סיפר לי סיפור משעשע על מד, שאירע יום קודם לכן בחדר־מעצר סמוך.
הסתבר כי אחד העצירים טען, כי בעת שישן בלילה בתא, נגנבו מעליו חולצתו ומכנסיו.
כל עצירי החדר הוצאו למיסדר ואז התגלה כי אחד מהם לבש את בגדי הנגנב מתחת
לבגדיו.
ביקשתי שיוציאו אותי לטיול בחצר. טיילתי שם כשעה. לא נתנו לי לשוחח עם איש.
בשעת טיולי בחצר הוחזרו דן שמר וזאב אקשטיץ לבית־המעצר, ובידי אקשטיין רדד, עתון
בוקר. נטלתי את העתון מידיו סבלי לומר מלה, וקראתי בו אודותי.
נדהמתי. דובר המשטרה הודיע בעתון שמאשימים אותי בביום חטיפתי, ואף ציין את
הסעיפים לפיהם מאשימים אותי. עד אותו רגע לא אמרו לי דבר. להיפך, מדבריו של אהרוני
הבנתי שהוא מנסה לשכנעני כי חברי הם שביימו את החטיפה ולא אני.

ף שעות הצהרים

חזר אלי אד,רוני. הוא היה חביב כמו תמיד. באחת ההזדמנויות

אמר לי :״אני קורא את העולם הזה רק כשמופיעה בו תמונתי. אתם מציירים אותי כמפלצת
שחורה.״
אמרתי לו :״אינך נותן לנו הזדמנות להכירך מצדך השני,
הוא השיב :״זאת באמת בעיה.״

הצעתי לו שאם יתן לנו הזדמנות להכירו מקרוב, לספר על חייו הפרטיים כבעל משפחה,
על עבודתו במשרד הקת״ם, נוכל לציירו גם מצד זה.

או: כוכבת חוליבודית מספרת לחברתה על כוכבת שלישית :״חיא ממש משוגעת אחרי
חיות, לא ראיתי אהבה כזאת. היית צריכה לראות רק איך היא מטפלת בפרוות המינק שלה
שום דבר לא הצחיק אותי. הנחתי את החוברות בצד וחשבתי. לא יכולתי לכוון את
מחשבותי לכיוון סדיר. הזמן חלף ולא ראיתי שום סוהר. הייתי רעב ורציתי לקרוא עתונים.
״שוטר! שוטר!״ צעקתי. אף אחד לא בא. רק כעבור שעתיים הגיע שוטר ושאל מד, אני
רוצה.
״איפה האוכל וחטתונים שלי7״
״אני לא יודע, נדד אברר.״
הוא הלך ולא חזר. שוב התחלתי לצעוק :״שוטר! שוטר!״
בא שוטר אחר. הוא הביא לי חבילה עטופה בנייר. אולם לא היו אלה העתונים והאוכל
שהביאו לי בצהריים. אבי כנראה שלח לי אוכל פעם נוספת. היה זה מזון שהיה מספיק לי
בשקט לשבוע ימים.
רק אחרי שעה נוספת הביאו לי את העתונים והסיגריות. קראתי בעתונים על הודעות
המשטרה על מעצרי, וממש התפלצתי. היה זד. גיבוב שקרים כה אוילי וחסר הגיון! באחד
העתונים נכתב כאילו הוציאו מראשי אבק באמצעות שואב־אבק, ולא מצאו שם כל ממצא
חשוד. אני מעיד עלי שמים וארץ שמעולם לא ראיתי במשטרה שואב־אבק, ושום שואב־אבק
לא נגע מעולם בשערותי.
היה כתוב שם גם שלא יכולתי להסביר במשטרה סתירות שהתגלו בעדותי. מעולם לא
חקרו אותי במשטרה על סתירות בעדותי, ואיש מחוקרי גם לא טען בפני מעולם שנתגלו
סתירות בעדותי.

הקצין אמר :״קום וצא״
ך י תחיל להחשיך ואני נרגעתי במקצת. קראתי את רשימתו של ד״ר יוחנן באדר
| 1עלי בעתון חרות, ונרגעתי. ראיתי שאנשים עם שכל ישר ובלתי־משוחדים עומדים לצדי.
העייפות של שלושה ימים התחילה להתבטא ברצון עז לישון, ובערך בשער 6.00 .בערי
הכנתי את מיטתי לשנת הלילה. חיכיתי לשוטר שיבוא ויכבה את האור בתא.
לפתע שמעתי צעדים במסדרון, וראיתי מבעו לסורגים שלושה קציני משטרה. היו אלה
הקצין בן־צור, הקצין נשר ומפקד הנפה הדרומית. בן־צור אמר לי :״תארוז את הדברים שלי.
אתה משוחרר.״
הסתכלתי בו כבמתעתע. קפצתי ממיטתי ואמרתי לו רק מלה אחת :״מה
הוא חזר על דבריו. אחזה אותי התרגשות. אמרתי ״תודה רבד״״ והתחלתי לארוז את
חפצי. אחרי כמה דקות חזר בן־צור לבדו! החזרתי לו את חוברותיו, נתתי לו את כל האוכל
שהביאו לי כדי שיחלקו בץ העצירים המצטיינים, ועזבתי את תאי.
הקצין בן־צור ליוזה אותי עד לפתח בית־הכלא. נפרדתי ממנו בלבביות והודיתי לו

ה 7 [ ,1 1אלי תבור משוחח עס בעל החנות שבה שתה כוס עסיס, מיד
1X711 ששוחרר על־ידי חוטפיו. המשטרה, שקבעה מראש כי תבור
את כל החטיפה, לא טרחה אפילו לחקור את בעל החנות — במשן ארבעה
אחרי שתבור פנה אליו — אם אמנם שתה אצלו הנחטף כוס עסיס ביוס ראשון
לאחר ביים ימים בערב.

על יחסו הנאה, ועל יחסם של הסוהרים אלי. פתאום ראיתי מישהו רץ אלי. היה זה אריה
קרן, צלם המערכת, היחידי שהמתין לי בפתח בית־הכלא. התחבקנו והתנשקנו.
נסענו מיד למערכת. שם לא היה כמעט איש, מלבד פקידי הנהלת החשבונות, שנפלו
על צוזארי כאילו הייתי מת שקם לתחיה. התברר לי שכולם, הורי וחברי, נסעו להקביל
את פני בפתח בית־המעצר. אמרו להם שאשתחרר רק אחרי שעה שבע.
פגשתי אותם ליד משרדו של עורו־הדין שמואל תמיר. בזה אחר זה נפלו על צווארי,
חיבקתי ונישקוני. כשראיתי את אמי לא יכולתי להתאפק מלפרוץ בבכי.
לא ראיתי מי היה שם. כל אחד לחץ את ידי או נישקני. אחרי דיון קצר הסכמתי להופיע,
עוד באותו יום, שעתיים אחרי שחרורי ממעצרי, במסיבת עתונאים, לענות על כל שאלה
שאשאל. נסעתי עם אשתי לדירתי ברחוב שלמה המלך. לא היו לנו מפתחות. עובד מערכת
אחד פרץ לדירה ופתח את הדלת. התרחצתי במהירות, החלפתי את בגדי ומהרתי לאולם בטי י בכיכר דיזנגוף, שם חיכו לי העתונאים.
אחרי שראש המערכת שלום כהן הקדים הקדמה לדברי, עמדתי במשך כמה שעות וסיפרתי
את כל מה שעבר עלי. עניתי גם על השאלות שנשאלתי, מבלי יוצאת מהכלל.

ך* הצרתה לי ל ה הייתי חופשי. לא רציתי לחזור לדירתנו הפרוצה. רציתי במנוחה ובשקט.
^ הלכתי עב אשתי לישון במלון גזית בכיכר דיזנגוף. הזמנו ארוחה לחדר! אולם לא
יכולתי לגעת בה. בקושי אכלתי הלק ממנה. כשכיבינו את האור לא יכולתי להירדם בשום
פנים. לקחתי גלולות שינה — והן רק עוררו אותי. שכבתי ער מספר שעות, עד שלפתע
קפצתי ממיטתי כנשוך־נחש. שמעתי מלמטה בבירור את השם: אלי תבור.
פתחתי את תריסי המרפסת ויצאתי לראות מי קורא לי. למסה עמדה ניידת המשסרה,
ומישהו דיבר בקול רם במיקרופון, בהזכירו את שמי. היא עמדה שם שעה ארוכה. חזרתי
למיטתי. כעבור דקות מספר שמעתי צעדים במדרגות. מישהו נכנס לחדר שלידי, והדליק את
האור במרפסת המשותפת. הצצתי מבעד לתריסים וראיתי דמות יושבת במרפסת וקוראת
עתון. בלילה!
נעלתי את דלתות חדרי וחזרתי למיסתי. רק בשעה ארבע לפנות בוקר הצלחתי להירדם.
בשעה 8התעוררתי. מיהרתי לעזוב את המלון ואת הבולשיט אחרי.
לא נרגעתי גם בימים שאחר כך. אינני חושש להודות כי עד היום אינני ישן בשקט.
בלילות אני מתעורר משנתי לכל רחש חשוד! יש בליבי פחד סתום שאינני יכול להסבירו.
ואני יודע בודאות שעם סיום שורות אלה, לא הסתיימה הפרשה.
כיצד היא תסתיים, והאם אוכל להתחיל לישון בשלווה בלילות, מבלי לחשוש ומבלי
לחשוד, מבלי לקרוא כל יום בעתונים השמצות וחשדות אפלים נגדי ממקורות המשטרה,
זאת תוכל לקבוע רק אתה, הקורא.

ל מד

13 חי

בבית ־ הספר לשפות ״קדימה״

מהר וביסודיות
תל־אביב• בן־יהודה ,74 טלפון 20314
א) אולפניות לאנגלית ללימוד מרוכז ( 2שעות ביום) למתחילים
ולמתקדמים וחוג לשיהה (ת831:0ת-6זת 0ס) למשתלמים על־ידי
מורים מאנגליה.
ב) קורסים לעברית, אנגלית וצרפתית למבוגרים מכל דרגות
הידיעות וקורס מיוחד לשיפור הכתיב העברי.
ג) קבוצות לאנגלית לתלמידי בתי־ספר ג׳ ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ ח׳
יסודיות, ה׳ ו׳ ז׳ ח׳ תיכוניות.
פרטיםוהרשמה: מ־9־ 12 לפנה״צ — 3־ 9בערב (פרט ליום ו׳).

סיי די ם !

תלמידים !
סטודנטים :
הרשמז עוד היום ב״אולפן גרג״
לקורס הדו־חודשי ( 2א בשבוע) ל־

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
בת״א: אצל ח.בר־קמא, גזרדין .5
בחיפה: בי״ס ״בפעלה״ ,החלוץ .13
הצלחה מובטחת!

ד ל, י אז ג ל

פוונד

ר ה׳ א בי גבי 4 1

ןבקרבת בז וגרבי )
אלי תבור, לבוש חליפה כהה, עומד לפני עתונאי תל־אביב, ומספר
להם את פרטי חטיפתו וחקירתו, שעתיים בלבד אחרי ששוחרר מן המעצר.
׳הוא השיב על כל שאלה שהוצגה בפניו, סיפר את כל האמת. לשמאלו של תבור
יושבים: ראש מערכת העולם הזה, אביו של אלי, אמו ואשתו (עם הגב למצלמה).

לקוטהכזב־ם שד
מר 017111 בן ^וריון
הכתבה הזאת אינה באה להתווכח עם ראשי המשטרה. וויכוח כזה הוא למטה מכבודנר.
מסרנו עובדות יבשות וברורות. כל אדם שאינו מסונוור על־ידי מכונת־התעמולה הזדונית
של הש.ב, המשטרה, והכתבלבים המתרפסים בפני מוסדות אלה, יוכל להסיק בעצמו
את המסקנות הנובעות מעובדות אלה, שהן כ עין סיכום למאורעות שקרו את אלי תבור.
ך • שעה 8כערב, כיום הראשון שעבר, לקח ע.מ.מ.
4חיים ענטין את אלי תבור מביתו למסה מחוז תל־אביב
של המשטרה, לשם חקירה.
באותו רגע לא ידעה המשטרה, בוודאי לא באופן רשמי,
דבר, אלא שאלי תבור נעלם יום קודם לכן, וכי חזר זה
עתה לביתו. במשך 16 השעות שלפני כן ערכה מחלקת החקירות
של אזור ב׳ של הנפה הצפונית בתל־אביב חקירה על
היעלמו של תבור, בהתאם להנחיות שקיבלה מידי עורכי
העולם הזה בעדות רשמית. הנחיות אלה התבססו על ההנחה
שהיד, קשר בין היעלמו של תבור לבין גילוייו בשטח הספורט,
וחקירת המשטרה היתה מכוונת כולה לאפיק זה (העולם
הזה .)1052
באותו רגע לא השמיע עדיין שום אדם בפומבי את ההשערה
כי אלי תבור נחטף בידי הש.ב. או מוסד הקשור עמו.
האדם היחיד שחשד זה התגנב אל לבו, שמואל אלטבואר,
•אביו של אלי, אמנם פנה לח״כ ישראל רוקח, שטילפן
למזכיר ראש־הממשלה. אולם הדבר לא פורסם ברבים, ולמשטרת
ישראל לא היה עדיין מושג על כך.
כף נשארה העובדה הבלתי־מעורערת: כאשר הגיע אלי
תבור, בלווית הקצין והשוטרים, למטה מחוז תל־אביב, לא
ידע איש בצמרת המשטרה כי קיימת הטענה שיש קשר בין
חטיפת תבור לבין הש.ב.
זוהי העובדה המכרעת, הנותנת את הרקע לכל מה שקרה
כעבור כמה דקות במטה המחוז, ברחוב השחר ,9תל־אביב,

של פקודת החוק הפלילי. העונש המקסימלי 7 :שנות מאסר.
• .אם שיקר תבור בהודעתו, הרי בוצע עוון לפי סעיף
,123 אשר שופטי ישראל נוהגים להטיל עליו קנס כספי
קטן בלבד.
לפי ההגיון, היה חוקר רגיל׳ אפילו חשד בשתי האפשרויות
כאחת, פותח מיד בחקירה נמרצת כלפי החשד הראשון,
החמור והמסוכן פי כמה, ושהיה מקום לחשש כי

^ יל* נהגההמשטרה בדרך השיגרתית של גילוי
פשעים, היתד, הולכת בדרך שהיא מובנת מאליה לכי
חוקר משטרתי מאומן. היא היתר. נוקטת באמצעים הבאים,
לפי הסדר הבא:
• גביית עדות ראשונה מאלי תבור, והחתמתו על העדות.

אחרי שתבור הודיע כי ראה היטב את אחד החוטפים
ומסוגל לזהות את פניו, היה החוקר מביא אליו את אלבום
החשודים של המשטרה (״אלבום הפושעים״ בניב העממי)
כוי לברר אם אין החוטף מופיע שם, או אם אין אולי באלבום
אדם הדומה לחוטף, דבר שהיה עוזר לייעל את החיפושים
אחרי החשוד.
הדבר לא נעשה — לא בשלב זה, ולא בשלב אחר של
החקירה.
י • שיחזור הפשע במקום הפשע, בנוכחות אלי תבור. תוך
16 שעות מרגע התחלת החקירה, שעד, שאלי תבור שיתף
פעולה במידה מלאה עם המשטרה, לא נעשה דבר.
• שיחזור נסיבות שיחרורו של אלי במקום ששוחרר,
ושיחזור מהלכו הביתה. הדבר לא נעשה, ותוך חמישה ימים
מראשית החקירה לא נחקר אפילו בעל־הקיוסק, שאצלו שתה
תבור כוס עסיס מיד עם שיחרורו. בעל הקיוסק זיהה את
אלי, כאשר חברי־המערכת עצמם שיחזרו את המקרה.
י• ריכוז כל המאמצים לאיתור המקום בו טען החטוף
שהוחזק. תבור מסר לחוקרים פרטים רבים — מבנה הנוף,
סוג החול, קירבת הים, תנועה אווירית, שער ברזל, סימני-
נוף ועוד פרטים, אשר כולם יחד מצטרפים לתמונה די ברורה
כדי לפתוח בחיפוש נמרץ, בשיתוף עם אלי, למציאת המקום,
תוך סיכויים טובים למשטרה למצאו.
שום נסיון כזד, לא נעשה תוך 40 שעות, לפני שאלי תבור
סירב להמשיך בשיתוף־הפעולה לאור יחס החוקרים ויתר
נימוקיו. להיפך, בשעת החקירה שאל צבי אהרוני בליגלוג:
״אז מה אתה רוצה, שניקח הליקופטר ונחפש?״ הליגלוג לא
היה במקום: הליקופטר היה מועיל לאיתור המקום, בהתחשב
בכך שהחקירה היתד, כה חשובה בעיני המשטרה עד שגוייס
סגן המפקח הכללי.
בסך הכל, לאור התיאור, באים בחשבון רק שלושה שטחים
בסביבת תל־אביב. חיפוש מתאים היה בלי ספק מצמצם
את האפשרויות לשטח אחד, ולאו דווקא בהליקופטר. מימצא
המעבדה, שבדקה את החול שנמצא על גופו של אלי, גם הוא
יכול היה להוסיף לאיתור המקום בו נמצא סוג זה של חול.
>• בראשית החקירה עלה החשד כי החטיפה בוצעה על־ידי
קבוצת אנשי־ספורט, שפחדו מפני גילוייו של תבור. חשד
זה הוסר מן הפרק רק בגלל עדותו של תבור על אופי חקירתו.
אולם אילו היתד, המשטרה באמת. חוקרת בכל הכי־וזנים״
,כפי שטענה בהודעותיו״ היתד. בלי ספק עורכת מיס-
דר־זיהוי של חשודי הספורט או אחרים, הידועים למשטרה.

השמצהז 7א ח קי ר ה

החוקרים: ש.ב.
** צם העובדה שבדירתו של תבור הופיע ע.מ.מ. חיים
ענטין היתד, מוזרה. הוא לא בא מיד עם היוודע שובו
של הבור. בדירה הופיעו תחילה הסמל ביו מן המדור הפלילי
של המחוז ושוטר במדים, שחיכו לסיום הבדיקה הרפואית.
עד אותו רגע עוד התנהל הכל בדרך הטבע.
הדבר הבלחי־טבעי הראשון קרה כאשר לפתע ענ־טין,
קצין עליון, במדים, בדירה. הוא התפרץ פנימה בהתרגשות,
סילק כל מי שבא בדרכו, סיים במחי־יד את בדיקת
הרופא, לא נתן לאשתו של תבור למסור לו את הגלולה שהרופא
ביקש לתת לו, והוציא את תבור מן הדירה כמעט
בכוח. צורת התנהגותו של ענטין, אדם בעל תואר משפטי
שאינו ידוע כגם־רוח, דמתה בכל המובנים למאסר חשוד
מסוכן.
כשהגיע תבור למטה המחוז, לא חיכו לו האנשים שתפקידם
היה לטפל במקרה זה: קציני המחלקה הפלילית של
האזור, שניהלו את החקירה עד לאותו רגע, והשקיעו בה את
מלוא מרצם וכשרונם.
לעומת זאת ישבו בחור, כאשר תבור נכנם אליו: רמ״ח
מאיר נוביק, ראש המחלקה לתפקידים מיוחדים במסה הארצי:
ס.מ.מ. צבי אהרוני, מאותה מחלקה: ואיש בתלבושת אזרחית
שהעתונאים הגדירוהו כאחד מראשי הש.ב.
לא נוביק ולא אהרוני הם קציני־משטרה שמקצועם לחקור
עדים או חשודים בעבירות פליליות, ואין להם הכשרה מקצועית
לכך. כאנשי המטה הארצי, לא מקובל שיתערבו בחקירה
שיגרתית, המתנהלת בדרג של נפה. לא היה ספק כי
עוד לפני הופעת תבור, הוצאה החקירה מידי אנשי הפלילית
ומן הדרג הנפתי, והועברה לדרג המטה הארצי, לידי קצינים
שהם חוקרים פוליטיים. מאיר נוביק הוא המקשר הרשמי בין
המשטרה לבין הש.ב. צבי אהרוני העיד בשעתו בשבועה
כי היה חוקר הש.ב ,.ויש להניח כי עד היום הוא שייך
בדרך זו או אחרת לאותו מוסד.
לאור העובדה שעד אותו רגע איש לא טען כי יש קשר בין
החטיפה לבין הש.ב ,.היה הרכב זה יותר מאשר מוזר. הוא
עצמו הצביע בכיוזן שהועלה רשמית על־ידי עורכי העולם
הזה, במסיבת העתונאים שלהם, יותר מאוחר, רק בשעה
9.30 באותו ערב.
בשעה אחת אחרי חצות, או סמוך לשעה זו, הופיע במקום
עמום בן־גוריון, סגן המפקח הכללי, ראש אגף האירגון, הממונה
על הקשרים בין המשטרה והש.ב ,.אך אינו אחראי
לאגף החקירות. מתעוררת השאלה: מי יכול היה להורות
בשעה כזו לאיש כזה לקחת חלק פעיל בחקירה כה שיג־רתית
ורגילה.

פשע מול עוון

לי תגור טען בהודעתו כי נחטף בידי אלמונים, שהוא
חושד כי הם עלולים להיות אנשי ש.ב. או מוסד
קשור עמו.
מבחינת ההגיון המשטרתי המקצועי, הצטיירה באותו רגע
התמונה להלן:
• אם צדק תבור, הרי בוצע פשע חמור לפי סעיף 254

תחת זאת הוצא האיש מביתו כשהוא קודח מחום, בניגוד
להוראתו המפורשת של הרופא. הופעלו נגדו כל האמצעים,
המופעלים לעתים רחוקות ביותר גם נגד פושעים חמורים,
החשודים ברצח. לחקירה זו לא היה שום כיוון אלא להוכיח
שאלי תבור משקר.

ה ח קי רהש? אנחקרה
עמוס עקבותיו יטושטשו במהירות. את חקירת החשד השני, הפעוט.
היה משאיר לשלב מאוחר יותר, מאחר שאת עקבותיו ממילא
אי־אפשר היה לטשטש, ומאחר שהעבירה עצמה קטנה.
מוזר כי הקצינים שהתאספו בצורה כה מוזרה במחוז
באותו ערב, נהגו לפי הגיון הפוך. הם לא עשו דבר כדי
לחקור את האפשרות של חטיפה. תחת זאת ריכזו את כל
מאמציהם בכיוון השני: לאלץ את אלי תבור להודות שעדותו
כוזבת.
יתר על כן, אילו חשדה המשטרה באמת מלכתחילה כי
העדות כוזבת, ושיש לה עניין בעוון פעוט, לא היה צורך
להוציא את אלי תבור מביתו לשם חקירה דחופה, תוך
שימוש באמצעים פסולים של לחץ גופני, כגון שלילת שינה.
הכנסה לצינוק ומניעת אוכל. אפשר היה לגבות את העדות
בביתו, כנהוג במקרים כאלה׳ לדחות את המשכה למחרת
היום, לתת לאיש, שסבל מהלם גלוי־לעין, שאושר על־ידי
רופא מוסמך, לנוח ולישון.

ך • לזהלאנעשה. המשטרה הלכה בדרך משלה: להו־כיח
כי החטיפה בוצעה על־ידי חברי מערכת העולם הזה.
אילו האמינה המשטרה עצמה בכך, היתד, הדרך לגילוי האמת
פשוטה בתכלית: המשטרה היתד, מזמינה בעת ובעונה
אחת לחקירה את כל חברי מערכת העולם הזה, כל אחד מהם
לחדר אחר, והיתד, גובר, מהם עדות מפורטת.
אילו צדקה המשטרה בטענתה על הביום, היתד. בדיקת האליבי
של כל הנוגעים בדבר, וכן השוואת עדויותיהם המפורטות,
צריכים לגלות די עובדות לביסוס הטענה. אולם
עד היום, ששד, ימים תמימים מאז ראשית החקירה נגד תבור,
לא הוזמן איש מאנשי העולם הזה, או מהקשורים בעתון,
לחקירה כלשהי.
לעומת זאת ריכזה המשטרה את מאמציה בכיוון אחר:
להמריץ את אלי תבור להחליף את פרקליטו, שמואל תמיר.
במישהו אחר, הקרוב יותר למשטרה. זוהי אמנם המחמאה
הטובה ביותר מצד המשטרה לתמיר, אבל עם זאת מהתה
נסיון מפורש זה עבירה חמורה על תקנות המשמעת• של המש*
על אחד חנזקרים האלה, כאשר הועבר סמל־משטרה
מתפקידו למרות שלא נמצא אפילו אשם בעוון השפעה על
בחירת פרקליט, נמסר בשעתו בד,עולם הזה (.)1034

טרה׳ עבירה שחוזר מיוחד מטעם המסה הארצי אוסר אותה
בפירוש.
כל העובדות האלה על פעולות המשטרה ואי־פעולותיה,
אין להן שום הסבר הגיוני, זולת אחד: שצמרת המשטרה
פעלה מתוך מצפון בלתי־נקי, כאילו חשדה שיש אמת בטענות
העולם הזה על הקשר בין החטיפה לבין הש.ב. או מוסד
דומה לו. חקירת המשטרה מעוררת את הרושם הגלוי כי
לא באה לגלות עקבות, אלא לנהל מערכה פוליטית, ולהתעלם
מכך שהעקבות הולכות ומטשטשות.

בדעתי. לא אבדק בלי עורך־הדין תמיר. לבסוף עמד בדעתו
לא להיבדק למרחב 5 ,בדצמבר).

בצורה זו אפשר להוליך שולל הדיוטות, אך לא מי שיש
לו אפילו מושג קלוש על מהותה של אותה מכונה הקרויה
בניב העממי (שלא בצדק) ״מכונת אמת״ .מכונה זו אינה
מגלה אמת בדרך פלא. היא מודדת פעולות שונות של הגוף,
כגון לחץ־דם, בשעת החקירה. אין לנתונים אלה ערך בפני
עצמם. הם הופכים לחומר (וגם זה מפוקפק) רק בידי האיש
המפעיל את המכונה, המעריך את התוצאות, ולא תיתכן שום
ביקורת אמיתית על דבריו של איש זה. שום בית־משפס
אינו מקבל חומר זה ואינו מתחשב בו.
המומחה של משטרת־ישראל, שהיה מנתח את הנתונים,
אינו אלא אותו צבי אהרוני, איש הש.ב ,.לפי עדות עצמו,
שייחם לאלי את כל האשמות הבדויות. אלי הביע את רצונו
להיפגש תחילה עם פרקליט, רק לאחר שראה כי נוהגים בי
כחשוד ולא כמתלונן.

כניעה ללא תנאי

ן • ק על רקע זה אפשר להסביר את פעולת המשטרה
1למחרת מעצרו של תבור ועד היום — פעולה שאין לה
תקדים בהיסטוריה של משטרות העולם, ושגם בארץ יש לה
רק תקדים אחד: פרשת הפעולה של יחזקאל סהר נגד הקצין
זאב שטיינברג.
המשטרה אירגנה מסע־השמצות רשמי, בגושפנקה מפורשת
של מטה משטרת ישראל, על־ידי מסירת הודעות תכופות
מסעם ראש לשכת המפקח הכללי של משטרת ישראל לעתו־נות.
אותו איש, רמ׳׳ח יעקוב נש, כתב לפני שנה, במכתב
רשמי למערכת העולם הזה (מס׳ ש ,4722 — 4/1/6/מיום
)28.1.57 כלהלן. :המשטרה אינה נוהגת למסור ואף לא
מוסרת אינפורמציה על החומר שבידיה, כל עוד אין בו
הצדקה להביאו בפני שופט.״
כל זה נכון, כנראה, כשאין הדבר נוגע למערכת העולם
הזה. הפעם נהגה המשטרה בצורה הפוכה: היא מסרה ל־

עתונות הודעות על תוכן עדותו של אלי תבור, תוך פירושים
משלה, בשעה שלא התכוננה אפילו להביא את האיש
לדין על כל אשמה שהיא, אמיתית או מדומה.
מסתבר כי שומנם וסולתם של המשטרה והש.ב. עסקו השבוע
בדגירה על עדותו של אלי תבור, אשר נמסרה במצב
של הלם, חוסר־שינה ממושך ורעב, כדי למצוא בה בכל
מחיר סתירות כל שהן. על אף התנאים הבלתי־אנושיים
־מעט, בהם נגבתה עדות זו, היה היבול דל מאוד. למעשה
נמצאה בעדות שנמסרה בידי הצעיר המהומם אפילו סתי-
אחת.
אולם המשטרה לא התיאשה. בהעדר סתירות של ממש,
פשרות של שבירת העדות, נעזרה פשוט בכזביס, בהפצת
דעות וכזבים לעתים ילדותיים ממש. גם אחרי שנכנעה
(א־תנאי ביום ג׳ בערב, ושיחררה את אלי תבור בלי שום
ערבות, גם לא ערבות עצמית, ומבלי להאשים אותו בכל
אשמה שהיא (אף לא באשמה שהיא עצמה הזדרזה לפרסם
בעתונות תוך ציון הסעיפים של החוק הפלילי) ,לא הרפתה
ממסע מבייש זה, והמשיכה לספק מדי יום ביומו הודעות
כוזבות לעתונות.
הודעות אלה הן כה מגוחכות וטפלות, עד שאין טעם אף
להתווכח עליהן אחרי שיחרורו של תבור ללא תנאי. אולם
מוטב לחזור עליהן ולדון בהן במפורט, בזו אחר זו — ולו
גם כדי לחשוף את הפרצוף המוסרי והרמה השכלית של
האנשים שהיו מסוגלים לחברן.

חול, חבטה והליכה
•זו רשימת הסתירות־כביכול אשר מצאה המשטרה בן
עדותו של תבור, ואותן היא מסרה לפירסום־השמצה ב־עתונות:

״החוקרים הוציאו בשואב־אבק את כל האבק והלכלון
שהיו בשערותיו של אלי תבור. הם מצאו הרבה חול, אך לא
מצאו סיבים כל שהם של שק מעריב 2 ,בדצמבר).

זר, שקר. שום דבר לא הוצא משערותיו של תבור בשואב־אבק.
מפקח־ראשון זאב (״ביל״) שפירא, המומחה לנשק של
מעבדת המשטרה, הוציא בידיו, על פיסת־ניר סתמית, מעט
לכלוך משערותיו של תבור. שפירא אינו מומחה בעבודה
מדעית זו. הוא לא ערך שום פרוטוקול על הפעולה, לא
החתים את הדגם בתותמת־שעזוה ולא החתים עליו את תבור.
כל עוד לא נתקיים משפט, אין שום הוכחה שהדגם שנלקח
בצורה כה בלתי־מדעית אמנם הגיע למעבדה, ושימש נושא
לבדיקה. התיאור כולו מופרך מיסודו.
• ״למה הלך ברגל 4קילומטרים עד לביתו, ולא שכר
מונית? או מדוע לא ניגש למלון רמת־ אביב ...כדי לטלפן
למשטרה או להעולם הזה, ולא ביקש לאספו או לשלוח
מכונית מעריב 2 ,בדצמבר).

נוכיק
• ״המשטרה אף טוענת, ובקשר לכן נמסרה הודעה מפי
הדובר, רמ״ח יעקב נש, כי בידיה עדויות חתומות שלפיהן,
טרם נמסרח הודעה רשמית על העדרו של הכתב, הביעו בני
משפחתו את הסברה שהוא נחטף על־ידי הש.ב. בני המשפחה
העלו סברה זו בנוכחות מכרים בשעת מישחק־קלפים
עד שעה מאוחרת בלילה, כאשר בלבם מקונן החשד לחטיפת
בנם בידי הש.ב למרחב 5 ,בדצמבר)

זוהי הודעת־שקר המבקשת לסבך משפחה שלמה בהאשמה
כאילו עזרה לבנה לבצע חטיפה. אפילו ממציאיה המנוזנים
נסוגו ממנה במהרה. הורי אלי לא ידעו על החטיפה עד למחרת
היום בשעה 10.30 בבוקר, כאשר הוחלט להודיע להם
על כך, בניגוד לעצת סמל־המשסרה שעסק בחקירה. כאשר
עובדה זו הובהרה על־ידי האב, מיהרה המשטרה להכחיש
את עצמה, טענה כי הכוונה לא היתד, להורי אלי, אלא להורי
אשתו. אם היתר, הכוונה כך, מדוע דובר על ״חטיפת בנ ס ״ ?
האמת היא שהורי שולמית תבור, הקבלן ילין ואשתו, פעלו
עוד באותו ערב בקדחתנות לשיחרורו של אלי. הם לא
התיחסו ברצינות לדאגותיה הראשונות של בתם, בשעות
הערב המוקדמות, ואמנם המשיכו לשחק קלפים בחברה גדולה,
אך לא אסרו מעולם לאיש כי אלי נחטף בידי ד,ש.ב— .
דבר שהם עצמם אינם מאמינים בו עד עצם היום הזה (בניגוד
להורי אלי, שהאמינו בכך כבר ביום הראשון בבוקר, ואחזו
באמצעים המתאימים).
כאשר לא נמצא אלי עד חצות, מיהר הקבלן דויד ילין למערכת.
הוא הגיע למשרד בשעה 1אחרי־חצות, ומכיוון שלא
סמך רק על בתו, הגיש הוא עצמו בתחנת־משטרה אחרה
תלונה נפרדת על היעלם חתנו. כשנודע לו שיש חשד כי
חוגי־ספורם ברחובות מעורבים בדבר, נסע בשעות הקטנות
של הבוקר לרחובות, העיר שם את סגן ראש העיר ודרש
את התערבותו האישית לשיחרור חתנו.
• ״נעלי אלי תבור העלו חשד המשטרה כי מקרה החטיפה
בויים. הנעליים שנעל תבור לפני לכתו לקולנוע עם
רעיתו הם במצב טוב בחלקם העליון, אם כי כוסו בוץ ורפש
ונמצאו עליהם גס שריטות. לעומת זאת חסרות לנעליים
סוליות, ששופשפו עד כדי כך שלא נשאר מהן מאומה
(למרחב 5 ,בדצמבר).

הודעה תמוהה מאוד. האם ראשי המשטרה הם סנדלרים?
מי מוסמך לקבוע איזה חלק של נעל צריך להינזק בהליכה
מסוג זה? הדבר תלוי הן בטיב הסוליות, הן בטיב החלק
העליון, והן בטיב הדרך עצמה. נעליו של תבור נקנו בחנות
צרפתי לפני שלושת רבעי שנה. גם הסנדלר של אלי
מכיר אותן היטב, ואפשר לבדוק את צורת השפשוף בקלות
תוך שיחזור ההליכה במקום — אילו נעשה נסיון כלשהו
לאתר אותו.
• ״טענה אחרת בפי המשטרה היא כי בהמשך החקירה
נאסר לאלי תבור כי בעדותו נתגלו כמה סתירות ולכן
הוצע לו להיבדק במכונת אמת לאחר זמן הודיע: נמלכתי

מי יכול לדעת כיצד ינהג אדם כשהוא אחוז פחד־מוות,
מהומם, לבוש בגדים קרועים, כשמנוי וגמור עמו שלא למסור
דבר על אשר קרר, לו, לא למשטרה ולא למערכת?
טענתו של אלי תבור, שהלך ברגל מפני שלא רצה לפגוש
איש, מעוררת אימון מוחלט בנסיבות אלה. אין ספק שרצה
לחשוב, תוך כדי הליכה, כדי להחלים מה לעשות — אם
למסור את האמת, ואם לשתוק, כפי שציוו עליו חוטפיו. ההסבר
הנוסף של תבור, שלא היה לו כסף אלא לשתיית
כוס עסיס בקיוסק שזוהה, הוא רק הסבר משני.
• ״הרופא הממשלתי שבדק את אליהו תבור לא מצא
סימני חבטה בראשו מעריב 2 ,בדצמבר).

תבור לא טען מעולם במשטרה שקיבל חבטה. הוא טען כי
התכופף, איבד את הכרתו ונמשך פנימה. קריעת דש המעיל
מעידה על סחיבה חזקה. בלי ספק יתכן שאמנם היתד, חבטה,
במכשיר שאינו משאיר סימנים, כגון מקל־גומי מן הסוג
הנפוץ בכמה מן המשטרות, שרותי־הבטחון וכנופיות ה־גאנגסטרים
בעולם. מקל כזה יוצר לחץ על המוח וגורם לאיבוד
החושים, מבלי להשאיר סימני־חבטה כשלעצמם. אולם
גם זו רק השערה: תבור עצמו אינו יודע מה קרה, וכל עוד
אין הוכחה הפוכה, גירסתו עומדת ללא עירעור.

קזפים, געדיים, מבוכת אמת

ך• מה מהאשמות המשטרה היו מבוססות על שק*
/רים פשוטים, ונסיון אינפנטילי להוליך שולל את דעת־הקהל.
בין השאר:

הפשע הבזתי־מושזם

אה רוני

*** אר טענות המשטרה עד כה, מוזרות לא פחות.
הן יכולות להעלות רק חיוך על השפתיים.
• ״בהמשך החקירה התחזק והלך סירובו לשתף פעולה
עם חוקריו למרחב 4 ,בדצמבר).

כן, אבל מתי? במשך 16 שעות של התעללות גופנית ונפשית,
שיתף אלי פעולה עם המשטרה, סיפר פעם אחרי פעם
את אותה עדות מפורטת. רק אחרי חקירה רצופה זו, כשהמשטרה
כבר הודיעה בפומבי, בהודעה למעריב, כי היא טוענת
שהחטיפה בויימר, על־ידי אלי או חבריו לעבודה, נשתכנע
אלי בצדק כי כל כתנת החקירה לא היתד. אלא לספק חומרי,שמצה
לעתונות. רק אז הודיע על סירובו, אותו ניסח למחרת
היום בהודעה שעוררה הד רחב בארץ.
• ״את החטיפה אי־אפשר היה (לדברי המשטרה) לבצע
בצורה שתוארה על־ידי מר תבור חרות 6 ,בדצמבר).

ישנם בארץ כמה אלפי אגשים הזוכרים חטיפות שבוצעו
בדיוק באותה דרך, על־ידי אותם האנשים עצמם: תקופת ה־
״סיזוך. לדוגמה: חבר־הכנסת לשעבר אליהו לגקין, ממפקדי
אצ״ל, נחטף לאור היום ברחוב בן-יהודה בירושלים, על־ידי
קדרון איש הש״י של ההגנה, כיום פקיד בכיר בממשלת־ישראל,
שהוביל אותו במכונית ישר למרכז הבולשת הבריטית.
ערב
הבחירות לכנסת עמד העתון הבוקר לפרסם כתבה
גדולה על מבנה ד,ש.ב — .כתבה שהיתר, מדוייקת עד להפליא.
היא לא פורסמה לפי דרישתו הקיצונית של משה שרת,
אז ראש־הממשלה, שאיים שבמקרה שתפורסם, לא יוכנסו
הציונים־הכלליים לעולם לשום קואליציה (העולם הזה .)1028
החומר הומצא להבוקר על־ידי כתבו, צבי אלדובי. כעבור
זמן קצר נחטף אלדובי בצאתו מן המערכת, הוכנס בשיטה
דומה למכונית ונלקח לחקירה, בה איימו עליו החוטפים
איומים מרחיקי־לכת. אלדובי נסע לארצות־הברית.
• ״קשה לנו (למשטרה) להבין, למשל, שאחד נוחיטפיו
של אלי תבור הופיע בפניז בגלוי. הדבר אינו נראה הגיוני.
מאחר שהאדם תואר על־ידי תבור כמדבר במבטא צברי מובהק.
כלומר אדם שאפשר לפגשו ברחוב או בבית־קפה ולהכירו
חרות 6 ,בדצמבר).

ההגיון של מלים אלה מעיד על רמתו השכלית של הדובר.
אולם תוכנן מתמיה עוד יותר: האם מתלונן החוקר על מבצ־עי־הפשע,
שלא היו די זהירים או די מושלמים? ומה היד.
לחוטפים לחשוש, לאור פעולותיה של משטרת־ישראל השבוע?
ואם
נכונים דברי החוקר, מדוע לא נעשה הדבר שהוא רומז
עליו: לקחת את אלי תבור לבתי־הקפה הידועים כמשכן ליסודות
מסוג זה, או למועדונים המתאימים, כדי לנסות ולזהות
את האיש?

עצבנות וטמטום משווע
• להטענות המבולבלות והילדותיות האלה מוכיחות
^ לא רק את כוונת צמרת המשטרה, אלא גם על רמתו
ד,מידרדרת של מוסד זד. בחודשים האחרונים, ואת עצבנותו
הגוברת.
אילו היו אותם האנשים קצת יותר פקחים, לא היו מגלים
את כוונותיהם באותה שקיפות. הם היו נוהגים, לפחות למראית
עין, כפי שהיה צריך לנהוג, עורכים חקירה מסועפת
מדומה, שומרים כלפי חוץ על ההגינות האלמנטרית — ומכריזים
לבסוף על אותם החשדות הנפסדים. אולם מאז הפך
עמוס בן־גוריון לאיש הקובע במשטרה, מורגשת רמתו האישית
בכל פעולותיה. הסימטום המשווע המבצבץ מתוך
התנהגות צמרת המשטרה בפרשה זו, מקל בהרבה על מבק־שי־האמת.
דבר
בלתי־נשמע בעולם הוא כי קציני־משטרה מוסרים ל־עתונות
חומר המאשים אזרחים פרסיים בעבירות אשר אין
הם מתכוונים להביאן לבית־המשפם, תוך כדי הודאה שאי;
שום הוכחות להאשמה. בלי כל קשר לעצם פרשת תבור על
צדדיה השונים, זוהי סכנה ציבורית ממאירה. האזרח המותקף
אינו יכול להתגונן בפני הודעות שהן ״מחוסנות״ במובן
החוק, ואינן מאפשרות תביעה של הוצאת־דיבה.
הציבור אינו יכול לעבור לסדר־היום על תופעה חדשה זו
של משטרה, המנהלת מסעי־תעמולה פרטיים׳ לפי דפוסים
מפלגתיים. השבוע נראה בעליל כי מוסד זה הפך למפלגה
במדים, המנהלת מאבקים פרטיים, פורעת חשבונות אישיים
וחלק מרכזי מפעולותיה מוקדש להאדיר את שם מפקדיה
ולספק את תאוות הנקם שלהם. אם לא תאזור הכנסת עוז
לשנות £ת פני הדברים, יביא הדבר אסון למדינה.