גליון 1095 מתאריך 23 בספטמבר 1958

החברה בקיבוץ
רוצה דהיות אשה

מספר / 1095ט, אלול תשי״ט / 23.9.1958 ,שנה / 22 המחיר 550 פרוטה

, --י --בשביל קרוב משפחה, שנשארו לו אדמות
ליד אשקלון?
איני מתפלא על ראובן שילוח וחבריו.
אנשים שמעולם לא עסקו במחתרת רצינית,
והרחוקים מבל רעיון לאומי צרור, לא
יבלו מטבע מהותם לחוש את הכוה הדינאמי
הבביר הגלום גם בחוג של 17
קצינים קטנים, במצב היסטורי מסויים.
א. בן־ארי, תל־אביב

מי הסגיר את כראנד?

צייר המערכת:
זק י
רזווב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד . 136 .מען למבדקים :״עולמפרס.-
חנווציא לאור: העולם הזה בע׳־מ.
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, מל 31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המפרכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

צלם המערכת:
אריזז סרו
חברי המערכת:
מנשה בו־רייז, שייע נלור, לידי גליליץ
רויד הורוביץ, רותי ורד* ,ברחם תרמוז,
עטאללח מנצור, אלכם מסים, אביבה ססו,
עמום סינז, שלמה סרו.

העתון הנקרא ביותר במדינה

מדי שנה, ערב ראש השנה, אנו רגילים
לפרסם את כרטים־הברכה הראשון לשנה
הדודשי; המתקבל במערכת, בתוספת תודה
כללית לבעלי כל שאר הכרטיסים. כך עשינו
גם הפעם. אך הנה עלה על דעתי שמא
יחם שיגרתי זה אינו הולם תופעה שאינה
שיגרתית כלל וכלל.
קראתי עתונים רבים בחיי. מהם שמצאו
חן בעיני, מהם שיכולתי לסבול אותם, מהם
שעוררו בלבי התנגדות עמוקה. אולם מעולם
לא תקף אותי החשק לשלוח כרטיס-
ברכה לעורכי עתון כלשהו. היחסים בינינו
היו רשמיים ועניניים: הם סיפקו לי אינפורמציה
או חוות־דעת או בידור, אני שילמתי
את פרוטותי בקיוסק כדי לקנות סחורה
זו. לפעמים הרגשתי צורך להגיב על
דבר מדבריהם. מעולם לא הרגשתי צורך ל,
חבקם•
קוראי
העולם הזה שונים. אם הם שולחים
לעתון ברכה אישית לחגים, משמע
שהם רואים את יחסם אליו כיחס אישי, כמעט
משפחתי ואינטימי. הקורא שכתב לי
כי ״העולם הזה הוא אורח שבועי במשפחתי,״
אולי הגזים, אך למראה כרטיסי־הברכות
שנערמו על שולחן־המערכת דומני
כי הביע רגש כללי כלשהו, החורג מן המקובל
בין עתון לבין קוראיו.
הבעת תודה שיגרתית מצדנו לא תוסיף
הרבה. אני רוצה רק להבטיח דבר אחד לכל
הקוראים האלה: יחם בלתי־רגיל זה הוא
הדדי לגמרי. אין אנו כואבים להמון אנונימי.
ביושבי ברגע זה לפני מכונת־הכתי־בה,
איני רואה לפני קהל חסר־פנים. לנגד
עינינו עומדים אנשים חיים, בהם אנו נפגשים
•מדי יום ביומו, שאת מכתביהם אנו
קוראים בעיון (אם כי לא תמיד אנו מסוגלים
להשיב על כולם) ,ושרבים מהם אנו
רואים מרחוק, בהחזיקם ברחוב את גליון
השבוע.
גמר חתימה טובה, וכו׳.

אם יחס קוראינו העבריים מיוחד למדי,
הרי יחם קוראינו הערביים מיוחד במינו
שבעתיים.
בימי החג הייתי אורחם של קוראים אלה
בתריסר ערים וכפרים בצפון המדינה. ה־תיתכן
חודיה מוזרה יותר לעורך עתון מאשר
להיכנס לבית חסר חשמל ומים, בכפר
נידח ועני עד כי אין מעבר לג׳יפ כרחובו
הראשי מנוקב־החורים — ולמצוא על
השולחן הרעוע את הגליון האחרון של עתו־נוי
בכל
כפר ערבי ישנם לפחות חצי תריסר
צעירים שגדלו בבית־הספר הישראלי והדוברים
עברית על בוריה, העוקבים בדבקות
ובלהט אחרי כל המתרחש בישראל לגבי
הבעיה הערבית• צעירים אלה הם קוראי
העולם הזח — אך המונח ״קוראים״ אינו
ממצה את יחסם. הם זוכרים היטב את עמדת
העתון בעשרות מצבים מפויימים, מתר
גמים
את תוכנו לחבריהם ולאחיהם המבוגרים
שאינם קוראים עברית.
כך קרה שמדי פעם הוצגתי השבוע בפני
ערבים קשישים וחרושי־קמטים, שאינם מבינים
מילה עברית — ואשר עיניהם נדלקו
|לשמע שם העולם הזה. ברחוב הערבי אין
העולם הזה רק עתון מקובל — הוא ה־עתון
העברי היחיד הקיים בו.
מדוע? לא רק בזכות מאבקנו העקבי בתופעות
השונות של עוול גזעני — מאבק
הידוע היטב לכל. ערבי משכיל. אלא גם
בשל יחסנו החיובי לאידיאלים הלאומיים הצודקים
של האומות הערביות — אידיאלים
אשר דור חדש של ערבים ישראליים מתגאה
בהם בצדק ושואב מהם עידוד מוסרי. אמר
לי קורא אחד בנצרת :״למדנו מן היהודים
להיות לאומיים!״

סיור אישי אינו יכול להוסיף הרבה לידיעותינו
בשטח זה. אנו עוקבים אחרי המאורעות
בציבור הערבי הישראלי במשך 52
שבועות בשנה — וקשה להפתיע אותנו ב־גיזרה
זו. אולם יש וחוויה אישית מלמדת
אותך יותר ממאה מאמרים — אפיולו כתבת
אתה בעצמך מאמרים אלה.
בקטע אחד של סיורנו נלוזה אלינו צעיר
ערבי, מאחד מכפרי הגליל. דרכנו עברה
בטבריה, וניצלנו הזדמנות זו כדי לבקר
בפינת־הנוי החמודה שיצר מקסים סלומון,
מי שהיה בשעתו צלם מערכת זו, על חוף
הים. הקסם המיוחד של המקום משך אותנו.
ביקשנו ללון בו, מתחת לכוכבים נוצצים
של לילה יפה.
ואז נתעורר קושי שלא חשבנו עליו. הצעיר
הערבי היה מצוייד ברשיון של הממשל
הצבאי, המרשה לו לשהות במקומות
רבים של ארצו — אך לגבי כל מקום נקבעו
באופן שרירותי שעות מסויימות בו
מותרת לו השהייה. השעות היו שונות לגבי
כל מקום. בטבריה הותר לו לשהות עד
שעה שבע בערב — אך לא בלילה.
קיפלנו את שמיכותינו והמשכנו בדרכנו
לנצרת. התביישתי. לשוא חיפשתי במוחי
סיבה הגיונית כלשהי לרשיון המאפשר לאדם
לשהות בטבריה דוזקא בשעות מסויי־מות
אלה, והאוסר עליו את אותה השהייה
בשעות אחרות. יכלה להיות רק סיבה אחת:
להציק, להשפיל, להכניע.
השתדלתי ברוחי להיכנס לעורו של בן־
הארץ, צעיר גאה ונורמלי, אשר אסור לו
לישון במקום המרוחק קקלומטרים מעטים
ממקום לידתו. לא הצלחתי. הבנתי רק דבר
אחד: שדרושה אמונה רבה מאד כדי שצעיר
כזה יאמין בעתיד של שלום, אחוזה
ושותפות.
אני מקוזה כי למאות רבות של קוראים
ערביים צעירים, עוזר העולם הזה לשמור
על מידה זו של אמונה.
מכתבים שליחות עלומה
למקרא הסיפור המזעזע על שליחותו של
ציון בדאפרים סזעולם חוה 1083 והלאה)
אני רוצה לשאול רק שאלה אחת :
מה היה קורה אילו הופיע באותה שנה
— — 1951׳שליח יהודי מקאהיר והיה
מודיע כי קבוצה מחתרתית, המורכבת מ־17

קצינים של הצבא המצרי, בראשות סגז־אלוף
אחד בשם עבד אל-נאצר, רוצה להתקשר
עם ישראל?
האם לא היה נתקל במשרד־החוץ שלנו
באותה מידה של בוז וזילזול? האם לא
היו מזמינים את עבד אל-נאצר לפגישה
עם כתב ״דבר״ ברומא? האם לא היו
חושדים בו שהוא רוצה רק לסחוט כסף

תודה על פרסום מאמרי על פרשת קרומיי
(העולם הזה .)1094 אולם מאחר שציינתם
בהקדמה כי נוסח ״מתוקן ומסולף״ של
ספרי הופיע בישראל, הייתי רוצה להוסיף
בי הדבר נבוז רק לגבי ההוצאה העברית,
אד לא לגבי המהדורה הגרמנית, שהופיעה
בארה בשבוע שעבר בהוצאת ״אור״.
האמת היא שכתבתי את ספרי במקור
בשפה הגרמנית. אולם רציתי כי תחילה
תופיע המהדורה העברית, וכי המהדורות
בחויז־לארץ יתקבלו בתרגומים מן העברית.
על כד התמתי חוזה עם הוצאת ״עיינות״,
שהתחייבה לפרסם את ספרי בעברית תוך
זמז קבוע, ללא שום תיקונים, השמטות או
הוספות.
הוצאת ״עיינות״ עיכבה את הפרסום במשך
כמה שנים. אולי יעורר מכתבי זה
את מנהלי ההוצאה להסביר אח נימוקיה
לכד. על כל פנים, המהדורה העברית
הופיעה רק אחרי שהספר פורסם כבר
בגרמניה ובארצות אחרות. כאשר פורסמה,
היתה זאת בשבילי אפתעה, כי איש לא
הראה לי מראש את הטכסט העברי.
מר שלום רוזנפלד פירסם ב״מעריב״מאמר
ארור על ספרי, מיד עם הופעתו בארץ.
במאמר זה טעו כי המהדורה העברית שונה

ואשר מקורו נמצא בירי האמריקאים. במכתב
זה אמר קסטנר שהוא מוכן להגן על
קרומיי מפני תביעה פלילית. הוא ביקש
את קרומיי למסור לו את פרטי העניו,
כי הוא יהיה תמיד אסיר־תודה לאנשים
שעשו ״לנו״ טובות.
בשעת התביעה נגד קסטנר על שבועת-
שקר הגיש עורך-הדין תמיר מכתב זה לשופט
פרץ, שהתעלם ממנו משום מה. נם
בבית־המשפט העליון רצה תמיר להגיש
מכתב זה, אר השופט העליון אולשן סירב
לקבלו.
יש לקוות כי הקובלנה הפלילית השלישית,
עליה חתמו 500 מקרבנות הנאצים,
תשא הפעם פרי. אולם אני פסימי, כי
ביודהמשפט הגרמני יוכל להסתמך שוב על
אותו מכתב של קסטנר ...על בל פנים
נראה כי מר תמיר צדק באמרו כי פרשת-
קסטנר לא תסתיים עור זמז רב.
מלסיאל גרינוזלד, ירושלים
יואל בראנד עומד על קביעתו שקסטנר
העיד בכתב נגד קרומיי, ימים מעטים לפני
מותו, למרות מכתבו הקודם לטובת קרומיי,
שהקורא גרינוולד מזכיר אותו. העתק עדות
זו של קסטנר נמצא בידי בראנד.

האם נחוץ הקיבוץ?

הופתעתי מכתבתכם על הקיבוץ (העולם
הזה .)1094 ברגע שראיתי שהקדשתם מקום
כה רב, ועור הבטחתם המשכים לחומר על
המשבר בקיבוץ, הייתי בטוח, שזה הסוף:
אתם הולכים לגמור עם הקיבוץ. בסיפוק
אני יכול, לעודעתה, לציין, כי רשימתכם
כתובה באוביקטיביות רבה וברוח טובה.
יעקב שרון, חיפה
אתם מתימרים לכתוב על המשבר בקיבוץ,
אולם אחרי קריאת הכתבה נדמה
לי כי אתם כותבים רק על המשבר בקיבוץ
הארצי. מה עם שאר התנועות הקיבוציות?
שאול לויטה, תל־אביב
העולם הזה לקח את הקבוץ הארצי השומר
הצעיר, שבו השתמר אופיו המיוחד של
הקבוץ המקורי, כאב־טיפוס המאפיין את
התנועה הקיבוצית. החומר על הקבוץ הארצי
הוא בבחינת קל וחומר לגבי שאר התנועות
הקבוציות.
...טוב שהזכרתם לי. שכחתי בכלל שקיים
דבר בזה ששמו קיבוץ.
יוסף פ ,.תל־אביב

תולדות נוח

בכתבה בה הכתרתם את עמוס חכם כאיש
השנה וספרתם על הביוגרפיה שלו ושל
משפחתו (העולם הזה )1093 תיארתם אד
ורק את תולדות משפחת אמו, כאילו אביו
ואמו היו בני משפחה ועם אחד. את
קורות משפחת אביו אינכם מזכירים כלל,
ואת עובדת היותו של אביו עולה מרומניה
אתם מזכירים אגב אורחא, כאילו לאב לא
היה ׳שום תפקיד בהולדת הבז. בכתבתכם
זו אינכם הולכים בד בבד עם סיסמתכם
בלי משוא פנים, כיון שד,ובחתם ברורות
העדפת קובץ מסוים של יהודים על משנהו
מארץ אחרת.
׳ דוב רדיק -הורנשטין, קרית ביאליק
העולם הזה לא העלים את קורות משפחת
הד״ר נח חנם, הוא שמואל שכטר, בגלל
היותו ממוצא רומני. הסיבה היחידה לאי־ספור
קורות משפחתו, היא העדר מקורות
מתאימים. אפילו עמוס חכם עצמו יודע מעט
מאוד פרטים על משפחת אביו, בעוד שולל
משפחת אמו קיים חומר ועדויות רבות.
כמעט כל העתונים כתבו אודות עמום
חכם ותולדות חייו. אף על פי כן היה
בכתבתכם עליו משהו מיוחד, שזיעזע אותי
ואת בני משפחתי. התמונה הכללית של
גורל האיש שציירתם היתה כה טראגית
ומכאיבה, עד שאני סבור שלעמום חכם
עצמו כאב לקרוא אותה.
יהודה מלחי, ירושלים

חאשיש באוכל?

סגניודמלכה הן וראץ, ובעלה .
מן המהדורה הגרמנית ב־ 120 נקודות. הוא
ציטט כתריסר דוגמות, תור ציוו מספרי
העמודים. לרוע המזל, לא השיבה הוצאת
״עיינות״ מעולם על האשמות אלה.
לעומת זאת, לא טענתי מעולם בספרי,
או במקום אחר, כי מר משה שרת מסר
אותי אישית לידי האנגלים, כפי שציינתם
בהקדמתכם. להיפד. מר שרת התנגד אישית
לנסיעתי הרת־הנורל לחלב בסוריה. נסיעה
זו אורגנה על-ידי נציגים אחרים של
הסוכנות היהודית והאינטלינ׳נס הבריטי.
את הפרטים תארתי בפרוטרוט בפרק ״מלחמה
נגד טחנות רוח״ בספרי הגרמני.
יואל בראנה תל־אביב
ההאשמות המשתמעות ממכתב זה נגד הוצאת
עיינות המפא״יית ראויות לתשומתילב.
״,דעתו של יואל בראנה כאילו משה שרת
ילא היה שותף להסגרתו לידי הבריטים, מטילה
צל קודר עוד יותר על אהוד אבריאל.
אני מפקפק מאד אם אמנם שלח ד״ר
קסטנר ״הודעה חריפה נגד קרומיי לבית־המשפט
הגרמני״ ,כפי שטוען יואל בראנד
במאמרו.
...החקירה הנערכת עתה נגד רוצח-
ההמונים קרומיי היא השלישית במספר.
הקובלנה הפלילית הראשונה, שאיני יודע
את מקורה, בוטלה. את השניה הגשתי
אנכי, וכתוצאה ממנה נעצר קרומיי זמנית
ונפתחה נגדו חקירה בפראנקפורט. אולם
כעבור כמה חדשים הודיעה לי התביעה
הכללית הגרמנית שהיא נאלצה להפסיק את
המשפט, אחרי שההגנה הגישה העתק של
מכתב אותו כתב בשעתו קסטנר לקרומיי,

רוב נבחריכם כאנשי השנה (העולם הזה
)1093 היו אישים שלחמו בדעת הקהל או
במיטטר הקיים, ואשר התאימו לדעת עורכי
העולם הווז ולאו דווקא לצבור הרחב. במקרה
אחד, כשלא נמצאה אישיות מתאימה
לאיש היהדות, הושם דויד בדגוריון ב־
״פקק״ ,כמטרה חוזרת ונשנית לחיצי הבוז
והלעג של העולם הזה. השבוע ישבנו מספר
חברים, ולי כלרוב החברים, היתד, הרגשה
שישיבת המערכת הדנה על תוכנו וצורתו
של הנליוז הקרוב היא מקור העשן הפורץ
מהאש, או ועדה גסטרונומית בביודמלוז
המתכננת מאכלי השבוע •שיהיו ערבים ל־חיכם
של אורחיהם, אד טבולים בחאשיש
מתקתק המכלה בהדרגה את קרביהם של
האורחים, ויחד עם זאת מאלצים אותם
לחזור ולהתארח במלון זה.
מנחם בארי, עין־גדי

מים, מים וממון

נדהמתי לקרוא במודעות כאילו אני מופיעה
במועדון־לילה חיפאי מסויים. מעולם לא
פנה אלי איש בענין זה, וממילא לא הסכמתי
מעולם להופעה זו, הסותרת את תפקידיה
של מלכת־מים ישראלית, כפי שאני
מבינה אותם.
אני מצטערת אם מישהו ,-פותה על־ידי
טכסיס־פירסומת זול, ומוחה ;גד ניצול מסחרי
כוזב זה של תואר שזכה לאהדת הקהל.
יהודית מזרחי, מלכת הנזים
של ישראל, תל־אביב
נדמה לי שהמעטתם במקצת לספר על
נערה אחת, שזכתה לפופולריות רבה בתחרות
מלכת המים. אני מתכוון לאסתר קובאץ׳,
שזכתה בתואר הסגנית הראשונה. עצם העובדה
שמועמדת זו ניטואה והסכימה להציג
את יפיה גם לעיני אחרים הוא אות כבוד
לה, לא כל שכן לבעלה שלא הפריע בעדה.
לו בטח מניע איזה פרם שהוא.
יאיר לוין, רמת־גן
את הפרס הוא קיבל מסגנית המלכה, טוד
בערב הבחירה (ראה תמונה).
העולם הזה 1095

ך* גילוי המדהים כיותר שפורסם
אי־פעם במדינת ישראל״ — כך הגדיר
העולם הזה את סיפורו של ציון בן־אפרים,
שליח המחתרת העיראקית, שפורסם בגליונות
האחרונים של שבועון זה. אני משוכנע כי
הגדרה זו לא היתד, מופרזת.
בן־אפרים נשלח׳ לשליחותו ההיסטורית
על־ידי קבוצה מחתרתית עיראקית, שקמה
לפני עשר שנים כדי לגרש את האימפריאליזם
הבריטי ולחסל את משטרו הרקוב של
נורי אל־סעיד. בחפשה אחרי שותף אפשרי
פסלה הן את האמריקאים, שותפי האימפריאליזם
הבריטי, והן את הסובייטים, הנושאים
בחובם אימפריאליזם חדש. תחת זאת בחרו
בברית עם ישראל.

במו כל החלטה מדיינית חשוכה,
היתה גם זו מודרכת על-ידי שיקול
בפול -המעשי והרעיוני.

דבר זה צריך להרתיע את מעצבי המדיניות
הישראלית מלהושיט לה עזרה?

התשובה היא: לא. היתרון הגדול
של מיכצע זה היה בכך שאי-
אפשר היה להפסיד בו. אפילו היינו
מושיטים עזרה לנסיון־נפל מהפכני,
היה הדבר כדאי לישראל.
נניח שהמחתרת היתה מחוללת מרד בלתי־מוצלח
לפני חמש שנים. נניח שאז היה
מתגלה שקיבלה עזרה מכרעת מידי ממשלת
ישראל. מה היה קורה במרחב?
היה קורה שכל ערבי לאומני ממוסול ועד
מארוקו היה נוכח לפתע לדעת שקיים במרחב
גורם ישראלי. הוא היה נוכח לדעת
שישראל אינה ראש־גשר אימפריאליסטי, כפי
שהיה נדמה לו עד כה, אלא שותף אפשרי

להיפגש עם אדם מארץ־ישראל, אפילו יהיה
חבר המשלחת העיראקית. .
אין הסבר הגיוני לגישה זו. כל רכושו
של אותו פליט לא הגיע אלא כדי מחירו
של כנף אחת של מטוס־סילון. ואילו ההצלחה
הקטנה ביותר של ההתקשרות עם
העיראקים יכלה לחסוך למדינה כמות בלתי־משוערת
של נשק יקר, ודם יקר עוד יותר.

באן אין הגיון. באן יש משהו
אחר. כאן יש המצפון השחור של
שודדי אדמות, תסביך תת-הברתי
עמוק, המונע בעד האחראים למעל
מלפעול כאופן הגיוני, בהתאם ל אינטרסים
של המדינה. זכר העוול
שנעשה, זכר האדמה שנשדדה
מבעליה, מכרסם בלב הצמרת ה־

ומתעוררת השאלה: מדוע עשה
זאת שילוח?

מבחינה מעשית סברו ראשי המחתרת כי
השותף הישראלי רצוי מפני שיש בכוחו
להושיט את העזרה המוחשית הדרושה (בסיס
צבאי, משדרים, נשק וכסף) ומפני שאינו די
חזק כדי לשעבד את עיראק. מבחינה רעיונית
עמד לנגד עיניהם האידיאל השמי, אותו
ינקו מספריהם של היסטוריונים ערביים כמו
פילים חיתי, ואולי בעקיפין גם מפרסומים
מסויימים שהופיעו בישוב העברי בארץ־
ישראל ערב מלחמת תש״ח.

שליחותו ההיסטורית של כן
אפרים נכשלה. ליתר דיוק: היא
הוכשלה. אין טעם לבבות על הח לב
שנשפך, אפילו מחירו דם. אולם
הוכה היא לבדוק מדוע קרה מה,
שקרה. אך שהיינו עדים לפרשה
זו מקרוב, ואך שנצטבר בלבנו
זעם של שנים, נשתדל לעשות
זאת ללא טינה אישית.

**צדיקי המבשילים יכולים לשאול:
מנין לכם כי אמנם יכלה מחתרת זו
לחולל מהפכה בעיראק? שמא לא ייצגה אלא
פלג קטן של התנועה הלאומית העיראקית?
הם מחטיאים את המטרה. מעולם לא טען
איש כי אמנם היתד, הצלחתה של מחתרת
זו מובטחת. ידענו כי הצמרת שלה כללה
כמה מבעלי השמות המפוארים ביותר של
עיראק. ידענו כי ראשי המחתרת ניהלו גם
מפלגה חוקית, בעלת 80 אלף חברים׳ והוציאו
עתון יומי. בן־אפרים עצמו נכח
בכינוס של 150 איש, שהוצגו כ״ראשי־תאים״
.אך יתכן כי כל זה היה מעט מדי.

אולם ההאשמה המוחצת נגד
ממשלת ישראל היא אחרת לגמרי:
שמעולם לא עשתה שום נסיון
אך לברר מה בוהה של המחתרת.

ראשי המחתרת, שהודיעו מראש על נכונותם
לבוא בחשאי אפילו לישראל כדי להיפגש
כאן עם ראש־הממשלה, לא הוזמנו.
הוליכו אותם שולל פעם אחרי פעם, קבעו
עמם פגישות בארצות שונות שבוטלו ללא
הודעה מוקדמת, שלחו להם שליחים בלתי־מוסמכים
וחסרי מעמד, התיחסו אליהם בבוז
ובזילזול עוד לפני שהיה מגע ממשי.
למקרא סיפורו של בן־אפרים מתגנב
ללב החשד שהפקידים האחראים בישראל לא
חששו שמא התנועה קטנה מדי, אלא להיפך.
הם חששו שמא התנועה כה רצינית שאי־אפשר
להתעלם ממנה ולשללה במחי־יד.

הם פחדו לברר את האמת על
ממדי המחתרת, למען לא יצטרכו
לגשת לפעולה רצינית. והסיכה
לפחד תת־הברתי זה, היא המפתח

לם וד כולו.

^ ולם אפילו נניח לרגע כי מחתרת
> | זו לא היתד, מסוגלת לחולל בהצלחה
את המהפכה המקווה בעיראק — האם היד.

מיוחד בממשלה. אולם עתה מתגלה שלא
זו בלבד שתפקיד היסטורי זה נתון בידי
קומץ זעיר של פקידים ממדרגה שלישית,
חסרי מעמד ואמצעים, אלא שפקידים אלה
הם גם מסוג מסויים מאד.
סיפורו של בך אפרים אינו משאיר צל
של ספק כי ראובן שילוח חיבל בשליחות
במזיד ובהכרה צלולה, למן הרגע הראשון.
עוד בערב הראשון, כשאף שמע לראשונה
על ההצעה העיראקית, ולפני שיכול היה
לעשות את הצעד הקטן ביותר לבירור העובדות,
ביטל את חשיבות ההצעה במחי־יד,
ייחם לבעליה כוונות בלתי־ישרות והחשיד
את השליח עצמו. לאחר מכן הוליך שולל
את ראשי המחתרת, נעדר מן הפגישות
שקבע להם בעצמו, ניתק בכוח את הקשר
בינם לבין שליחם בישראל, ועשה כל מעשה
אפשרי אחר להכשלת המיבצע.

איוו יד. אבחיבג גחשיבויגך?
למלחמת־שיחרור. גם בכשלונה היתר, המחתרת
העיראקית מסוגלת לגשור מעל לתהום
הפעורה כיום בין שתי התנועות הלאומניות
הגדולות של המרחב השמי — העברית
והערבית. היא היתר, בפעם הראשונה קובעת
עובדה קיימת של שותפות בין שני העמים.

האם סיכוי זה לא היה שווה בל
מאמץ, בל קרבן? ומה גם שבל
אשר נדרש לא הגיע אפילו למחיר
ציודו של גדוד אחד של צה״ל?

ך* פקידים האחראים הפיצו כמה
| 1פעמים את הגירסה כאילו כל התנועה
אינה אלא פרי יצירתו של פליט מסויים
מארץ־ישראל, בן למשפחה מיוחסת מאד, שרצה
כאילו לקבל בצורה זו בחזרה את
הקרקעות שלו שהופקעו בישראל על־ידי
האפוטרופוס של רכוש הנפקדים.
אמנם, טענה זו הופרכה עוד בשלב מוקדם
של המשא־והמתן, כאשר הודיעו ראשי
המחתרת, לפי עצת ידידים בישראל, שהם
מוותרים מראש על החזרת רכוש זה, כדי
למנוע חשדות מגוחכים. אולם עצם השמעת
טענה זו אומרת דרשני. כי היא ביצבצה
כמה פעמים (ובפעם האחרונה על־ידי שליח
מנגנון־החושך במסיבת־עתונאים, שקיימנו לא
מכבר לבירור הפרשה) .והיא מטילה אור גם
על סירובו המוחלט של הפקיד הישראלי

ישראלית ופורץ החוצה בכל פעם
שהם נתקלים כפליט ארצישראלי.
המשוררים אמרו כי הפשע חוזר תמיד
אל בעליו, מדריך את מנוחתו ומבלבל את
חושיו. שליחותו של בן־אפרים מזכירה אמת
זו. כל עוד לא נשחרר את עצמנו מתסביך
זה, כפי שעשו זאת הגרמנים, לא נוכל
לפעול בלב שלם ובנפש בלתי־מפוצלת.

^ חד הפרטים המפליאים ביותר בסי־פורו
של בן־אפרים הוא שמעולם לא
טרח איש להכניס לענין את משה שרת —
אז שר־החוץ המוסמך של ישראל. ואילו
מנהל משרד־החוץ, וולטר איתן, הודיע בצער
גלוי שאין לאל ידו לטפל בפרשה.

מתוך הפרשה כולה מתגלה כי
כשטח החיוני כיותר של מדיניות־החוץ
הישראלית -הפעולה כמרחב
הערכי -אין למשרד-החוץ
הרשמי דריפת-רגל. במקומו קיים
פיקוד אחר לגמרי, בראשותו של
ראובן שילוח, הקשור במישרין עם
דויד בן־גוריון. זהו גילוי חשוב.
הצבענו לא פעם על העובדה המזעזעת כי
למען התפקיד המכריע של דורנו — שבירת
טבעת־החנק מסביב למדינה — אין שר
מיוחד, אין מיניסטריון מיוחד ואין תקציב

^ פשר למצוא כמה סיבות אישיות.
\ * שילוח נרגז מפני שהוזעק באופן בהול
ירושלימה׳ אחרי שיחתו של בן־גוריון עם
ידידו של שליח המחתרת. סיבה שניה היתד,
נעוצה באי־רצונם של פקידים ישראליים לסבול
יוזמה אישית פרטיזנית בשטח הנתון
למרותם הפיאודלית. מאותה סיבה הוכשלה
בשעתה שליחותו של אזרח ישראלי אחר,
שהוזמן לביקור על־ידי גמאל עבד אל־נאצר,
וגם שליחותו של נחום גולדמן, שבא במגע
עם כמה. אישים ערביים חשובים באמריקה.
אך נדמה שחבלתו של ראובן שילוח
נבעה ממקור עמוק עוד יותר. שילוח עלה
לגדולה כאיש הש״י של ההגנה — בימים
שהש׳׳י היה קשור קשר הדוק עם האינטלי־ג׳נם
הבריטי ור,בולשת הפלשתינאית. לאחר
מכן היה שילוח ראש מנגנון־החושך בישראל.
אין הוא רק איש הש״י מבחינת המקצוע
וההכשרה, אלא גם מבחינת הפסיכולוגיה .
האישית שלו. אל תאמר שילוח, כי אם
ש״ילוח.
טרגדיה היא שכל המגע בין ישראל ועמי
ערב מסור לטיפולם הבלעדי של וותיקי
הש״י, הרואים את העולם מבעד לחור המנעול
של מרגלים קטנים, שלחמו כל חייהם
נגד הערבים, שאינם מסוגלים להתקשר עם
מנהיגים לאומיים ערביים אלא רק עם סוכנים,
מרגלים שכירים וקויזלינגים. מי שמטיל
על אנשי הש״י לעצב את המדיניות הישראלית,
כמוהו כמטיל על רב־סמל של שרות
בתי־הסוהר לפקד על צבא ההגנה לישראל.

ישנו טיפוס מגובש של איש-
מודיעין: חשדן, צר־אופק, זהיר,
צמוד לעובדות הקטנות. ישנו טיפוס
מגובש של מדינאי: כעל•
מעוך, נועז, רחכ-אופק, רואה את
הנולד, צמוד לרחשי העתיד. זהו
דבר והיפוכו. אוי למדינאי השקוע
בולו בעסקי מנגנון־החושך, ואוי
למדינה הנותנת לאנשי ש״י למלא
את מקומם של מדינאים.
אחד הפרטים הקטנים אך האופייניים של
הפרשה הוא פחדו הבולט — החולני כמעט
— של שילוח מפני ״שירותי־המודיעין של
המערב״ .פחד זה ביצבץ בכמה שיחות
עם שליח המחתרת וידידו. מתוך פחד זה
ביטל פגישות, שלח שליחים חסרי־מעמד,
ונמנע בכלל מכל פעולה חשובה. זוהי דרך־
המחשבה העקומה של איש מנגנון־החושך.
מעציב לחשוב שדויד בן־גוריון, האדם
היחיד במדינה המסוגל (כפי שמוכח בפרשה
זו) לקבל כל החלטה מדינית שהיא,
מודרך על־ידי אנשים מסוג זה, ולמעשה
משועבד כולו לדרכי־מחשבתם. אך מותר
לשאול: האם מקרה הוא?

או שמא הפקיד בינ׳י בכוונה את
(המשך בעמוד הבא)

הנידון

הטיפול כשטח זה כידי הסוכנים
הקטנים של הש״י, מפני שהיה
מנוי וגמור עמו מראש שלא לנקוט
כשטח זה כשום יוזמה מדינית
עצמאית?
וכך אנו מגיעים אל העיקר.

**עכר לכל התקלות הקטנות -
רוגזו האישי של שילוח, מוחם העקום
של וותיקי הש״י, מצפונם השחור
של שודדי־קרקעות ועצלנותו הטבעית של
מנגנון בלתי־מוכשר וחסר־מעוף — מסתמנת
התקלה העיקרית. היא לא היתר,
אישית או כיתתית. היא היתר, כרוכה
בהכרעה יסודית, בעלת ממדים היסטוריים.

הלאומנים העיראקיים העמידו
את ממשלת ישראל כפני כרירה
פשוטה: לתמיד כתנועה הלאומית
הערכית נגד האנגלים, או כאנגלים
נגד התנועה הלאומית הערכית.
דבר זה היה ברור מן הרגע הראשון
לדויד בן־גוריון ולראובן שילוח — למרות
כל דברי־הנועם, טכסיסי־הסחבת וה־אקרובטיקה
האידיאולוגית.
המחתרת העיראקית פתחה בפני ישראל
פתח היסטורי: להיכנס ישר?תוך זירת־ההכרעות
של המרחב, להתקשר עם הכוחות
הדינאמיים ביותר. ובעלי הסיכויים המזהירים
ביותר באומות הערביות, לפרוץ את
המצור החונק את המדינה ולהבטיח לעצמה
עמדת־מפתח כל־מרחבית•

אולם המחתרת דרשה תמורת
כל אלה מחיר יקר: ניתוק מוחלט
של ישראל ממחנה האימפריאליזם
הכריטי, התנגשות עם
האינטרסים האמריקאיים, וממילא
קו נייטראליסטי קפדני.

מקצועיות ואדיבות
הן התכונות בהן מצטיין ״ פוטו
בר!׳ר״ .עתה נוסף גם מיזוג
אויר למעלותיו.
הדרכה מקצועית ושרות אדיב
בחנות הצילום הראשונה בעלת
מיזוג האויר בחיפה.
מכירה, קניה, פיתוח,
הגדלת והעתקי מסמכים

ו־בדנד 1113 חיפו,7דח1ב ה חלו ק 31

כך עמדה הברירה. היא לא הובאה
מעולם בפני הממשלה — שחבריה שמעו
לראשונה על קיום הפרשה כולד, מעל
דפי העולם הזה. ההחלטה נקבעה למעשה
על-ידי שני אנשים — ראובן שילוח בדרג
נמוך׳ ודויד בן־גוריון בדרג גבוה.
אחד מן השניים, איש מנגנון־החושך,
שיתף במיטב שנות חייו פעולה עם האנגלים,
וקשור עמם בזכרונות האפלים של תקופת
הסיזון, שמעולם לא נתגלו עדיין עד תומם.
ההתקשרות היחידה שהאמין בה היתד,
זו עם המלך עבדאללה והאמיר עבד אל־איל,ה,
משרתי הבריטים במרחב. אולם
האנגלים ושותפיהם סברו כי המשך הסיכסוך
העברי־הערבי יבטיח שלטונם במרחב.
השני, המדינאי, השתית את כל משטרו
על הזרם הבלתי־פוסק של הון אמריקאי.
אילו ניצחה המהפכה העיראקית בעזרת
ישראל, ואילו החרימו המהפכנים למחרת
היום את שדות־הנפט של מוסול וקירקוק,
היה ההון האמריקאי מתקומם נגד ישראל.
הוא לא היה שולח מארינס למפרץ חיפה —
אך יתכן והיה מפסיק את המענקים.

שיקול זה עמד לנגד עיני ביג׳י
יותר מן הסיכוי של חידוש זרם
הנפט ממוסול לחיפה.

ן• שנו דמיון טראגי בין שליחותו של
בן־אפרים לבין השליחות ההיסטורית
השניה שנודעה בשנים האחרונות: שליחותו
של יואל בראנד בימי השואה הגדולה.
גם בראנד וגם בן־אפרים הגיעו מלב
ארץ אוייבת. שניהם נתקלו באותה קבוצה
של וותיקי הש״י — ראובן שילוח, אהוד
אבריאל, טדי קולק וחבריהם — שכולם
שיתפו פעולה עם הבריטים בשם הסוכנות.

השליחות של שניהם הוכשלה
על-ידי הצמרת הציונית שהיתה
משועכדת כגופה וכרוחה לאינטרסים
כריטיים. וכשלונם של שניהם
עלה כדם.
כאן נגמר הדמיון. שליחותו של יואל
בראנה האיש שהוסגר לידי הבריטים על־ידי
אנשי הסוכנות היהודית, בעזרת משה
שרת ואהוד אבריאל, שייכת לעבר. היא
נגמרה כאשר נחנק היהודי האחרון בתאי־הגאזים
של אושוזיץ. ואילו שליחותו של
בן־אפרים שייכת להווה — ולעתיד.
אמנם, גם שליחות זו נבעה ממצב בלתי־חוזר.
היא נוצרה בימים כשכל מדינות ערב
היו משועבדות לאמפריאליזם המערבי, כאשר
לא יכלו המהפכנים הערביים להיעזר
בשום ממשלה מרחבית, כאשר ישראל נראתה
(לפחות למסתכל הערבי הנאיבי) כאי
עצמאי בים השיעבוד. ברגע שעלה לשלטון
גמאל עבד אל־נאצר, ברבע שהניף את דגל
המהפכד, הלאומית, נוצר בסים טבעי אחר
לכל המהפכנים בשאר הארצות הערביות.
באותו רגע אפשר היה לומר: ישראל

החמיצה הזדמנות היסטורית שלא תשוב
לעולם. כאשר ניצחה סוף־סוף המהפכה
בעיראק׳ היה זה בלי עזרת ישראל.

אולם למרות שינוי גדול זה בנד
צכ, לא השתנה הסיכוי היסודי
הטמון כפרשת המחתרת העיראקית:
הסיכוי של היקשרות יש-
ראל עם תנועת-השיחרור הערכית,
או לפחות עם פלג אחד ממנה.

*י* י זוהי הכשורה העיקרית המבצבצת
^ מבין השורות של ציון בן־אפרים.
רוב רובם של אזרחי ישראל משוכנעים
בדבר אחד: כי מאז ומעולם הושיטה
ישראל את ידה לעולם הערבי, אלא
שמעולם לא נמצא אף לא מנהיג ערבי אחד
שהיה מוכן ללחוץ את היד המושטת.
פרשת בן־אפרים מוכיחה שזוהי אמונה
כוזבת• כל פניה ערבית לישראל היא
מטבעה סודית ביותר, ואינה ניתנת לפר־מום
אף ברמז. פרשת בן־אפרים נודעה
רק במקרה לקבוצה קטנה של אזרחים
ישראליים, שהיה לי הכבוד להשתייך אליה.
ורק בגלל נסיבות מיוחדות־במינן ניתנה
לפירסום, גם אחרי שנים ארוכות.

אולם אין זו פרשה יחידה כמינה.
שילוח עצמו הודה כאחת משיחד
תיו עם שליח המחתרת שהיו -י
פניות ערכיות רכות אחרות , -
נוסח על הזמנת עכד אל־נאצר
ושיחותיו של גולדמן. יש להניח
שכולן נדחו מאותן הסיכות.
השאלה אינה, איפוא, ששום ערבי אינו
מוכן להתקשר. השאלה היא כי ההתקשרות
קשורה בשינוי־ערכים יסודי ביותר במדיניות
הישראלית, שהיא תובעת הכרעות
מכאיבות וקרבנות יקרים.

י• הו הלקח של פרשת בן־אפרים: אין
| כל טעם לדבר על שלום עם הערבים,
אם אין הנכונות לחייב את התנועה הלאומית
הערבית, להתיצב נגד האימפריאליזם
המערבי ולהשתלב במחנה העמים האפרו־אסיאתיים
הניטראליסטיים.
כפוף לנכונות היסודית הזאת, מחייב
כל גסיון רציני של התקשרות כזאת שינוי
יסודי במבנה המנגנון הישראלי. פרטי הפרשה
מצביעים על המסקנות הבאות:
>• הוצאת כל הענינים הערביים מידי
קבוצת אנשי־הש״י, המתחבאים בחלקם מאחורי
השלט של משרד־החוץ, שגדלו על
ברכי שיתוף־ר,פעולה עם הבריטים והאמריקאים.

הוצאת ענינים אלה גם מידי משרד־החוץ
עצמו, שכל מרצו מרוכז בזירה
אחרת לגמרי — רכישת ידידים בבירות
העולם, ובעיקר במערב.

• הקמת מיניסטריון מיוחד -
משרד־המרחכ -כעל שר מיוחד,
מנגנון מיוחד ותקציכ מיוחד. מנגנון
כזה, שיגיע כחשיכותו וב•
ממדי אמצעיו למשרד־הכטחון,
חייכ להיות מורככ כולו מאנשים
המאמינים ככל נימי נפשם כרעיון
היסודי של השתרשות ישראל
כמרחכ.

ץ ק אדם נאיכי יכול להאמין כי שינוי
1זה יתכן ללא שינוי יסודי במבנה
הצמרת הישראלית. על כן לא יבוצע
בהקדם.
אולם ישנו לקח קרוב יותר של פרשת
בן־אפרים. מנהיגי המחתרת העיראקית לא
שלחו את בן־אפרים כדי לפתוח במגע עם
ממשלת ישראל. הם הטילו עליו לבוא במגע
עם חוגים פרטיים בישראל, על מנת לפתח
כאן תנועה ציבורית המקבילה לתנועתם.
הקשר בדרג ממשלתי היה צריך להיח־צר
בשלב הרבה יותר מאוחר.
אולם כאשר בא בן־אפרים לארץ, לא
היה קיים שום חוג כזה. שום מפלגה, שום
תנועה, שום י קבוצת־אנשים לא דגלה בכנות
ובלב שלם בהתקשרות מסוג זה עם חוגים
לאומניים ערביים. לכן נאלץ בן־אפרים לפנות
במישרין אל ממשלת ישראל. השליחות
נכשלה, למעשר״ לפני שהחלה.

יתכן שהכל היה קורה אחרת,
יתכן ששליחות כן־אפרים יכלה
להניב פירות היסטוריים, אילו
היתה קיימת אז כישראל תנועה
גדולה כעלת מסגרת רעיונית דומה
לזו של המחתרת העיראקית, ש-
היתה מסוגלת להפעיל לחץ ציכד
רי גלוי או סודי.
זהו לקח המעורר למחשבה.
חעולם חזה 0? 8ז

שליחות במחתרת -הפרק האחרון בסידדה

כי צ ד
*•כ שלת שליחותו של מיכאל אסף הנחיתה את מכת!
| המוות לנסיון ההתקשרות של המחתרת העיראקית
עם ממשלת ישראל. אולם הרעיון לא מת לגמרי.
אנו מצדנו, בארץ, המשכנו לקיים קשר כלשהו עם ראובן
שילוח, להטריד אותו מדי פעם בדרישותינו. לבסוף סחטנו
ממנו הסכמה מפורשת שבתנאים מסויימים עלולה אפילו
אישיות מרכזית מישראל לבוא לפגישה עם ראשי המחתרת.
אולם אחרי נסיוננו המר, לא ייחסנו חשיבות רבה להבטחה

בינתיים נתקבלו בארץ מכתבים תכופים מראשי המחתרת
מבגדאד. שליחותו של אסף השאירה אותם במבוכה, מבלי
שידעו מה בדיוק המצב בישראל. לאור מכתבים אלה
החלטנו — ציון ואני — כי עליו לצאת שוב לבירה הניטראלית
ולהבהיר להם את מצב הענינים.
ציון יצא לארץ הניטראלית בראשית ספטמבר ,1952 ,כחודשיים
אחרי שהתחוללה במצריים המהפכה שנשאה אז
עדיין את שמו של מוחמד נאגיב, ושלא ניפנפה עדיין בגלוי
בדגל הלאומי הבל־ערבי. את מחיר הנסיעה כיסה ציון
מאמצעיו הפרטיים הדלים.
בבואו לבירה הניטראלית, התקשר ציון מיד עם מרכז
המחתרת בבגדאד וביקש להיפגש עם הראשים לשם מסירת
דו״ח. בהודעתו השתדל לתאר אח המצב בצבעים אופטימיים
יותר מכפי שהיה באמת. עצם יציאתו מן הארץ,
אחרי שבמשך זמן כה רב היה למעשה שבוי בידי שילוח
ונאסר עליו לצאת מישראל, יכלה להיראות כסימן למפנה
בעמדה הישראלית. בסוף מכתבו הציע ציון לשגר שוב
משלחת רצינית, מתוך תקווה שהפעם ישגר שילוח לפגישה
כזאת אדם מרכזי.
אולם הפעם היתד, התגובה מבגדאד זהירה ומטוייגת מאד.
לא שרד עוד זכר מן ההתלהבות הקודמת, שהביאה את
ראשי המחתרת פעם אחרי פעם לארצות זרות, לפגישות
שאליהן לא הופיעו מן הצד הישראלי אלא אנשים חסרי
חשיבות וחסרי־סמכות. בנימה תקיפה כתב אבו־שוקרי:
.אנו מתפלאים שיש בצד השני היעוז לדרוש מאתנו לבוא.
רוב חברינו מאמינים כי ראשי בית־החולים* מהתלים בנו,
ואינם רוצים אלא להעביר את הזמן ללא תועלת. ואילו
למעננו, כל •רגע יקר.״ היה זה ההבדל בפסיכולוגיה בין
פקידים השותים תה בקרייה התל־אביבית, לבין אנשים שפעלו,
תוך סיכון מתמיד של חייהם, בתנאי המחתרת של
משטר־דיכוי חמור.
סיים אבו־שוקרי, :למרות הכל, עליך לדעת כי כאן אנו
מתקדמים, אם בזחילה ואם בריצה, בעוז ובאמונה בצדקת
רעיוננו -.מכתב זה, השמור בידינו, נושא את התאריך
. 19.9.52

מאת

קלמן כץ
כמה דרכים ממשיות, שעדיין אין אפשרות לגלותן ברבים.
סיכם אבו־שוקרי :״תוך שנתיים של טיפול בבית־וזחוליס
שלכם נונתנו לדעת ני שום דבר לא זז מצדכם, ולא
קיבלנו מכם שום עזרה לבריאותנו, בו בזמן שאנו פעלנו
לביסוס ענינינו ויצרנו מגע בסוריה ובירדן.״
לזכותו של ציון יש לציין את עקשנותו. הוא לא הרפה
גם אחרי מכתב זה, דרש שוב את בוא חברי המחתרת
אליו. תשובתם — השלישית בסידרה — היוזתה מעין סיכום
של כל הפרשה. הנה נוסחה:
בגדאד .29.9.52 ,יקירי אבו סאלים,
ברכות חמות. קיבלנו את מכתבך וקראנו אותו פעמיים
ושלוש וארבע, והבינונו מה שיש בו, ועל כך אנו משיבים

אנו מעריכים מאד את אשר עשית ומוקירים את עצותיך
ואת מאמציך העילאיים, בהקריבך את הכל למען הצלחת
הרעיון. אלא שהפקפוקים של בעלי־המפעל וחוסר אמונתם
במוסד המסחרי שלנו, עוררו ספקות גס בלב כל השותפים
כאן ביחס לרצון הטוב ולמצפון הישר של בעלי המפעל,
במידה כזאת שהאמון בהם אבד לחלוטין.
עשיתי את כל אשר לאל ידי כדי לשכנע את שותפי ברצונם
הטוב של ביעלי המפעל, אולם אחרי נסיונותיהם, ואחרי
מה שקרה בשנתיים האחרונות, הם משוכנעים כעת
כי חם עומדים מול חוסר־רצון של בעלי המפעל. וכל עוד
לא יבואו הוכחות חדשות אשר ישכנעו את שותפי ברצונם

* * יוןלאהרעה; עמד על דעתו שיש הכרח בפגישה
£נוספת בארץ הניטראלית. כעבור שבוע קיבל מכתב
שני של אבו־שוקרי, בו נאמר :״אלה הן המלים של קיים
עצמו: החולה בעיראק נבצר ממנו לצאת כעת מעיראק לשם
ריפוי. במשך השנתיים שנעדרת מעיראק וטיפלת בבריאותך
בבית־החולים, התפתחו הענינים כאן בצורה כזו שיציאה
לחוץ־לארץ אינה אפשרית. אולם בית־החולים שלך יכול
לשלוח ז^לינו שלית או ועדת־רופאים, על מנת לערוך
בדיקה כללית של החולה ולקבוע יחד עמנו את האבחנה.״
לדעתי היו שני שיקולים לדרישה זו. קודם כל, הכעס
שהצטבר בלב העיראקים על שתי פגישות־הסרק שקויימו
איתם בארץ הניטראלית, ואשר למענן סיכנו את חייהם בבואם.
שנית, הענינים בעיראק עצמה התחממו, והבולשת
של נורי אל־סעיד החלה כנראה להתחקות על עקבותיהם
של ראשי המחתרת, ובמיוחד של קיים.
כאן המקום להזכיר כי מצד ישראל נעשו מעשים תמוהים
שהחמירו סכנה זו בהרבה. כבר הוזכר בפרק קודם של סידרה
זו כי נטפח ישראלי בארץ הניטראלית העז להופיע
לאור היום בבית בו התאכסנו ראשי המחתרת, דבר שעלול
היה למשוך את תשומת לבם של סוכני־הריגול של ארצות-
הברית, בריטניה ואותה ארץ ניטראלית — שכולם שיתפו
פעחלה עם הבולשת של אל־סעיד.
בפעם אחרת אירע מקרה חמור עוד יותר. אחד ממכתביו
של ציון נמסר למשרד־החוץ הישראלי, שהבטיח להעבירו
בדרכים משלו לארץ הניטראלית, ומשם לשלחו בדואר רגיל.
בגלל טפשות (ואולי כתוצאה ממזימה) נשלח מכתב זה
בדואר הישראלי. כאשר הגיע הדוור לבית המקשר העיראקי
בארץ הניטראלית, הכריז בקולי־קולות :״יש מכתב מישראל!״
אותה שעה ישב. בדירת המקשר השגריר העיראקי
בכבודו ובעצמו. רק בנם לא שמע את קריאת הדוור — דבר
שהציל את ראשי המחתרת מתליה בטוחה. אך אין להוציא
מכלל אפשרות כי הדוור עשה פרסומת לענין במקום אחר.
העיראקים לא הטילו ספק שיש ביכולתה של ישראל
לשלוח שליחים לבגדאד עצמה, ובזאת צדקו כמו בן. יתכן
כי קיוו גם ששליח ישראלי שיגיע לבגדאד עצמה יוכל לעמוד
מקרוב על מהות המחתרת והיקפה, ולפזר בצורה זו
את החששות (האמיתיים או המדומים) שהושמעו על־ידי
שילוח. ביחס לצורת שיגורו של השליח לעיראק הציעו
י בית־חחולים חיח נינוי־חצופן לישראל.

נו ת ק

ה מ & ע
הענין. הוא כתב את המכתב על ניר־המכתבים הרשמי שלו,
בכתב־ידו ובחתימתו המלאה. היתד, זאת הפגנה עליונה
ש[ 1-אומץ־לב מצד אדם שידע היטב שאם יפול מכתב זה
לידי הצנזורה העיראקית או אפילו של הארץ הניטראלית,
הרי פירושו פסק־דין מוזת. הוא עשה זאת כדי להוכיח
בפשטות עילאית שחייו מסורים לרעיון — וכדי לשכנע
בזאת את דויד בן־גוריון.
צעד־יאוש זה מרמז לנו משהו. על מצב־רוחו של איש
דגול זה, הפליט מארץ־ישראל, שעיצב במו ידיו את רעיון
שיתוף־הפעחלה בין התנועה הלאומית הערבית הכל־מרחבית
לבין ישראל החדשה. בראותו כיצד נהרס רעיון זה בידי
ממשלת ישראל, ביקש להצילו במאמץ אחרון.
׳מכתב זה היה כמעט זהה בנוסחו למכתבו האחרון לציון.
הוא פנה למצפונו של ראש־הממשלה ולרגש־החרות שלו,
וסיים שרק אם תערוך ישראל את חשבון־הנפש ותכשיר
את ולבה לגישה החדשה, יהיו ראשי המחתרת נכונים מצדם
לבוא לפגישות נוספות.
כשקיבלתי מכתב זה, היססתי אם להעבירו למשרד־החוץ.
לא היתר, לי עוד האמונה שמשרד זה מסוגל לטפל במכתב
המסוכן בצורה זהירה ואחראית. הבעתי פקפוקים אלה בגלוי
לאבו־שוקרי, אך תשובתו היתר :,״כבר הסתכנתי עד
כדי כך, ששוב אין מכתב אחד נוסף משנה את מידת אחריותי
למעשה.״ מסרתי את המכתב לידי עוזרו של ראובן
שילוח.
כעבור זמן־מה הוזמנתי למשרד־החוץ. הפקיד הודיע לי
שמפאת טרדותיו המרובות לא יכול שילוח לעיין במכתב
בטרם יצא לחוץ־לארץ, ועל כן ביקש מעוזרו להעביר לו
את תוכנו לשם. חוץ מזה ביקש ש׳זלוח כי ציון, שעדיין
שהר, באותה ארץ ניטראלית, יתקשר עמו בקונסוליה הישראלית.
שלחתי מברק לציון, והלה פנה לקונסוליה. אך
שם לא ידעו מאומה על הוראה כלשהי של שילוח, וגם לא
על עצם הימצאותו באותה ארץ.
מן הראוי להזכיר כאן פרט אופייני קטן. בכמה משיחו־תי
עם מיכאל אסף ואנשים אחרים שטיפלו בעגין, ביצבץ
הרעיון שא, לי כדאי לפתוח בפעולה בשטח הכלכלי. אם
נצליח, בעזרת העיראקים, לשבור את החרם הערבי וליצור
קשר מסחרי בלתי־רשמי עם מדינה ערבית כלשהי, כך
טענו ד,ט,ענים, יהיה קל יותר להביא את הצמרת הישראלית
לרעיון שיתוף־ד,פעולה. התקוממתי נגד הערכה זו, כאילו
מנהיגי ישראל הם סוחרים ולא מדינאים, וכאילו יש
צורך לזרוק להם פתי, ן מסחרי, אך ראיתי מחובתי לעשות
נסיון גם בשטח זה.
באחד ממכתבי רמזתי על כך לציון, ויעצתי לו להתקשר
עם המשלחת המסחרית הישראלית, ששהתה באותו
רגע בארץ הניטראלית. אחרי מגע נתקבלה מעיראק הצעה
שהיתר, נמוכה ממחירי הבורסה העולמית, אולם היא לא
זכתה לתשומת־לב רצינית מצד הנציגים הישראליים, שרכשו
את אותה הסחורה, במחיר גבוה הרבה יותר בארץ
אחרת.
1ג סי.ב>בו 0 1יני

הטוב של אנשיך, לא תתכן, בכל צורה שהיא, קבלת סוכנות
מפעלכם או קיום קשר עם נציגיו בחוץ־לארץ.
אני אישית הוכחתי את רצוני הטוב, כי לא היה דבר
שלא עשיתי ולא היה מאמץ שנראה לי כבד מדי. אך כל
זה היה ללא תועלת, מול חוסר האמונה והרצון של בעלי
המפעל. אילו היה הדבר תלוי בך או בי, הרי היינו מוצאים
לו פתרון ומסלקים את כל המכשולים שבדרכו, אך
הדבר•׳אינו נתון בידינו.
למען האמת יש לציין כי הצדק הוא עם שותפינו כאן,
והאחריות לכשלון תלוייה בצווארם של בעלי המפעל שלכם.
האחים כאן רואים כי למרות כל מאמציך לא הצלחת
להניע את בעלי המפעל לראות את המצב באור הנכון. אתה
מילאת את תפקידך הרשמי והתרת את נדרך, ועל כן אין
לנו כל טענה אליך.״

נז טזב ששזירג נז\־ן\ז
ך • אותו זמן שלח לי ציון ארצה מכתב אחר של אבו־
* 1שוקרי, אותו נתבקשתי להעביר ישר לראש ממשלת
ישראל. מיסמך זה היה היסטורי מכמה בחינות.
אבו־שוקרי שם את נפשו בכפד כדי להדגיש את רצינות

* משך כמה שנים לאחר מכן נשאר הקשר בינינו
^ לבין בגדאד רחם. העמדה הכללית של מרכז המחתרת,
שפעל במרץ להכשרת הקרקע למרד הגדול, היתר, כי ידיה
של ממשלת ישראל כבולות כנראה על־ידי שיעבודה הרוחני
והכלכלי למערב, ועל כן אין היא חופשית להתקשר עמו.
הוא קיווה כי במרוצת הזמן יקומו בישראל כוחות ציבוריים
שיכשירו את הלבבות למפנה נפשי בישראל עצמה,
אשר כתוצאה ממנו תגיע ממשלת ישראל למסקנה המקווה.
אנחנו מצדנו השתדלנו שלא לנתק לגמרי את המגע עם
ממשלת ישראל. לצורך זה פנינו מפעם לפעם למשרד ראש־ד,ממשלה
ולמשרד־החוץ בהצעות שונות, שמטרתן לא היתד,
אלא למשש את הדופק ולוודא אם לא חלה תזוזה מסויימת
בגישה הכללית. בתשובה לאחת הפגיות האלה קיבלתי,
למשל, מכתב בחתימת נחמיה ארגוב המנוח, שתצלומו מופיע
בעמוד זה.
סופית נותק המגע עם ממשלת ישראל רק בסוף , 1955
זמן קצר אחרי אותו מכתב. באותם הימים התחדדו היחסים
בין ישראל ומדינות ערב, ובעיקר עם התנועה הלאומית
הערבית, שקיבלה עתר, את השראתה העיקרית מקאהיר.
פעולות התגמול הגדולות ומיבצע־סיני הסתמנו באופק. לממשלת
ישראל לא היה עוד חשק להעמיד אפילו פנים
כאילו יש בעיניה ערך כלשהו להתקשרות עם חוגים לאומיים
ערביים.
סמוך לאותה תקופה קיבלנו מבגדאד את המכתב שפירושו
היה ניתוק היחסים. במכתב זה הביעה אומונא את תקוותה
כי עוד יבוא יום לחדש את המאמץ לשיתוף־פעולה
בין שני מלאומים, אך לפי שעה אין כנראה לקוות לדבר
מצד ישראל.
יתכן כי נימת הסיום התבטאה בצורה הקולעת ביותר
בדבריו של ראובן שילוח, אותם אמר לי זמן רב לפני בן.
בשיחה ממושכת בין ארבע עיניים, במשרדו במרתף בקריה,
(המשך בענזוד )13

עקרת הבית השיתופית
זהו, למעשה, תפקידה של החברה כקיבוץ
היום. עובדות החיים הוכיחו בי האשה היא
כבל זאת אשה, ואין זה טבעי -או משתלם
מבחינה משקית -שהיא תעסוק בעבודות
הקשות ,״הגבריות״ .על בן החל עולמה של

האשה כקיבוץ מצטמצם כהדרגה, עד כי
אינו שונה במעט מזה שבעיר. ההבדל היחיד :
בעוד עקרת-הבית העירונית דואגת למשפח תה
המצומצמת, עוסקת חברת הקיבוץ בעבודות
שירות בשביל הקומונה הגדולה בולה.

ף• פעמון הקיבוץ היה בימים הטובים תפקיד כפול.
/הוא היה מעיר את החברים לעבודה בבוקר, לתפיסת
עמדות בעת אזעקת־פתע או לגיוס כללי בשעת שריפה.
תפקידו השני: חבר שרצה לעזוב את הקיבוץ היה מצלצל
בפעמון, שופך את ליבו בפני החברים, לוקח את מטלטליו
המועטים ויוצא. היום מצלצלים הפעמונים בקיבוץ לעיתים
רחוקות יותר• חברים עוזבים מעדיפים לעשות זאת בשקט.
לפעמון נשאר רק תפקיד אחד: להזעיק את החברים בעת
שריפה, להעיר אותם בבוקר לעבודה או להודיע להם על
מועד תחילתה של שיחת קיבוץ. וכשמצלצל הפעמון לשיחה,
כמעט תמיד משתזרת בה באופן ישיר או עקיף בעית
החברה. החברה באשה, כאם וכשלעצמה.
ישנם עדיין חברי קיבוץ כסופי־בלורית, היכולים בשעת
רצון לספר סיפורי נפלאות על הימים ההם. הם ייזכרו
בחיוך בתקופה בה הותרו בקיבוצים הנישואים, ובעת בה
הזוג שרצה להנשא לא הלך אל הרב אלא הודיע על
החלטתו למזכיר הקיבוץ ונכנס מיד לחדר המשפחה. המוראל
היה גבוה והמצב הכלכלי קשה. שתי משפחות ואפילו
יותר היו מתגוררות בחדר אחד, מחוץ ל״פרימוס״ האגדי,
אותו רווק אומלל שהיה אף הוא מתגורר אתן יחד. לידת
ילדים היתד, אסורה בתכלית .״התקציב לא מרשה,״ היו
חוזרים ואומרים אז בשיחת הקיבוץ.
אנשים שחיו בתנאים כאלה מתוך התלהבות, וחלמו את
חלום הקמת החברה החדשה והנפלאה, אך טבעי שהיו
מלאי בטחון כי בין כל שאר בעיות העולם תבוא על
פתרונה גם בעית האשה. בטחונם זה נבע לא רק מן
ההנחה, כי במסגרת החברה החדשה אפשר יהיה, בעזרת
ההתלהבות והרצון הטוב, להתגבר על כל בעיה. בטחון
זה התבסס גם על כמה גורמים ממשיים יותר, שהביאו
למסקנה כי שחרורה ושיוזיונה המלא של האשה, לא רק
שיהיה אפשרי, כי אם יהיה כמעט אוטומאטי.
הבנין המשקי והחברתי, שהם עמדו להקים, היה שונה
בתכלית מכל מערכת משקית או חברתית, שהיתר, קיימת
אז ברחבי העולם. מערכת זו היתד, צריכה, מעצם טבעה,
להשמיט את הקרקע מתחת לאי־שוזיונה של האשד״ בקיבוץ,
סברו מייסדיו, תהיה האשד, משוחררת מהצורך לטפל
בילדיה ובמשק ביתה. בניה ומשפחתה יזכו לבטחון כלכלי
וסוציאלי, ולכל השירותים אשר ינתנו על־ידי החברה. תנאים
ראשונים אלה יאפשרו לאשה בקיבוץ לפרוץ את המעגל
הסגור והמגוון בניסוחו הגרמני האופיני :״כנסיה, מטבח
וטיפול בילדים״ ,בו היא נעה מאות שנים. אז תוכל האשד,
להיקלט בענפי־ר,עבודה היצרניים, מה שיעלה וישפר את
מעמדה החברתי. האשד, תוכל גם להתמסר לפעילות
ציבורית או למקצועות רוחניים; היא תשיג את שחרורה
ושיוויונה מבחינת המעשה, ההרגשה ויצוב מהלך־החיים.
חברי הקיבוץ הניחו שמערכת־חיים זו אף תשמיט את
הקרקע מתחת לדעות הקדומות, ביחס לאשר, ויכולתה —
דעות אשר הם עצמם השתחררו מהן קודם לכן• דעותיהם
ביחס לאשר, היו כה קיצוניות, עד אשר התעלמו כמעט
כליל מן ההבדלים הנפשיים והגופניים אשר בין הגבר
לאשה. הם סברו כי מגבלותיה הטבעיות והמסורתיות של
האשד״ הן מורשת המשטר הבורגני ממנו יצאו הם עצמם.
ואמנם, חברות הקיבוץ של אז שיתפו את עצמן לא רק
בעיצוב השקפה זו וביצירת חלום הקיבוץ, אלא אף
במימושו הלכה למעשה. הן עבדו בסלילת כבישים, בבנין,

ברפת ובכל שאר העבודות המפרכות.
עבודתה הפיזית הקשה של האשד, הפכה לאידיאל קיבוצי.
חברי קיבוץ אחד היו מתפארים באוזני חבריהם מן הקיבוצים
האחרים על מספר החברות העובדות במשקם בטרא־קטור,
ברפת ובדיה

גרבי גיילון במקום בדי חלב
ך * אידיאל היה: אשד, לבושה כמו גבר, או לכל

| | היותר כמו איכרה רוסיה, צרובת־שמש, עם זוג
ידים מגויידות, שריריות ומיובלות, עובדת בכבישים וב־בנין,
גוררת כדי חלב ונוהגת בטראקטור. אשה זו בחלה
בכל האמצעים והמוצרים הקוסמטיים ולעגה או התעלמה
לחלוטין מכל ציווי האופנה
מכל זאת לא נשאר היום שריד. אידיאל זה, כמו רבים
אחרים, הפך גם הוא מוצג מוזיאוני ונושא לזכרונות יפים
ומתוקים על ״הימים הטובים ההם, כשעבדנו בכבישים״,
ולא יותר. היום, חברת הקיבוץ לבושה כמעט כמו חברתה
בעיר. היא בוחרת בלהיטות את בגדיה מתוך ירחוני-
האופנה האחרונים, מודדת בזהירות גרבי ניילון, סולדת
מעבודה בשמש ובאבק, מתרחקת מענפי המשק הגבריים
ובוחרת במקצועות הנשיים בלבד.
משאל שנערך לאחרונה ברחבי הקיבוץ הארצי׳ על בעית
החברה בקיבוץ, קבע 60 :אחוז מבין החברות שענו
עליו, חייבו חלוקת מצרכים קוסמטיים על־ידי הקיבוץ;
25 אחוז אף דרשו להנהיג טיפול בעור, בפנים ובשיער.
לא היתד, זו דרישה חדשה. עד כד, עשו זאת חברות
הקיבוץ בביקורן בעיר, על חשבון תקציבן האישי הזעום.
היום הן תובעות מן הקיבוץ לספק להן צורך נשי זה,
בצורה מרכזית. מנהלות סאלונים ומכונים ליופי בערים,
יכולות לספר עשרות ספורים על חשבונות המוגשים לקבו־צים
סמוכים, לפרעון הוצאות ״תרבות העור״ וכינויים
דומים.
כתב יעקוב חזן, בסיכומיו לקראת המועצה האחרונה של
הקיבוץ הארצי :״החבר צעד בטוחות קדימה. החברה,
אשר חיי הקיבוץ הבטיחו לה שווי־זכויות מוחלט, החלה
לד,אבק בשאלות חיים ששיבשו את הנחותינו הפשוטות.״
מסקנתו של חזן התבססה על עובדות פשוטות: ילדי
האשד״ חברת הקיבוץ, מתחנכים אמנם בבית הילדים, ואת
ארוחת הצהרים לגבר מכין הקיבוץ במרוכז, במטבח המשק.
הכביסה נזרקת לתאים הציבוריים שליד המקלחת, ובחולה
מטפל ״טיפול חולים״ ואחות הקיבוץ. האשד, בקיבוץ הפכה
אמנם להיות חברה שודת־זכויות וחובות. היא יכולה להבחר
לכל מוסדות הקיבוץ המשקיים והחברתיים, לצאת לשליחות
תנועתית, או לקבל על עצמה את ריכוז הענף החשוב
ביותר. הכל התגשם כמעט כמו שקית שיתגשם, אך למרות
הכל דורכת עדיין חברת הקיבוץ במקומה. משהו שיבש
את מהלך הענינים ההגיוני. החברה לא השתחררה מן
העבודות המסורתיות שכל חברה הטילה על הנשים
שבתוכה, לא הצליחה להגיע למלוא ביטויה המקווה
במכלול הפעילות הקיבוצית. היא גם לא הגיעה לאותה
דרגת סיפוק מחיי הקיבוץ, כפי שהגיע אליה החבר.

לאן נעלמו 55 אחוז?

* * ענותומענות הפכו להיות מנת חלקה של החברה
בקיבוץ בשנים האחרונות. התלונות חדרו מבעד לקירות

הדקים של חדר המשפחה, החלו לנסר בחללו של חדר
האוכל הקיבוצי. במטבח, בקומונה ובגן הירק החלו לדבר
על הבעיה הכאובה, סיפרו על עובדות ועל מעשים, הפכו
אותה לאחת הבעיות החשובות ביותר של הקיבוץ. גל
העזיבות שגאה הכיל בחובו עזיבות לא מעטות על רקע
מצבה של החברה במשפחה העוזבת. ההנהגה שוב לא
יכלה לעמוד מנגד• המציאות טפחה על פניה.
בתוך אווירת־מציאות כזו, הטילה מזכירות הקיבוץ
הארצי על כמה מחבריה לערוך סקר מקיף, שמסקנותיו
היו צריכות לשמש בסיס לניתוח המציאות ומציאת
הדרכים לשיפורה. הסקר, שרק 45 אחוז מתוך החברות
והחברים שנתבקשו להשתתף בו השתתפו בו למעשה,
צפן בתוכו הפתעה גדולה לעורכיו 81 :אחוז מן המשיבות
ענו, כי יש להן סיפוק בעבודתן במשק.
הידיעה על תוצאות הסקר היתד, בבחינת סנסציה ברחבי
הקיבוץ הארצי. היא עוררה מורת־רוח וביקורת כמעט
בכל מקום .״מי ענה על השאלון? כנראה שרק החברות
המרוצות, וגם מתוכן כ־ 20 אחוז שאינן מרוצות,״ אמרה
רינה, מן החברות הצעירות בקיבוץ שריד, לכתב בחטיבה,
עתון החטיבה הצעירה של בני הקיבוץ הארצי .״שישאלו
את המחצית השניה ואני מניחה שזוהי המחצית הממורמרת.
הם יודכחו אז בעצמם מה הן הבעיות האמיתיות
של החברה. שאלון כזה שתיו כקליפת השום. הוא איננו
משקף את האמת כולה, וממילא לא יביא לפתרון הבעיות.״
עורכי הסקר, ברוריה הריס, סטטיסטיקאית וסוציולוגית
אמריקאית, ושמואל גולן, נושא הכתר של הפסיכולוגיה
וחיי המין בקיבוץ הארצי, הודו בהקדמה לסקר אין
הוא מתימר להיות מדעי ואינו רואה את עצמו כתחליף
לעבודה מד עי ת ...בעיבודו נתגלו גם ליקויים מרובים,
פרי חוסר נסיון ושיטות עבודה פרימיטיביות.״
העובדה שרק 45 אחוז מן הנשאלים ענו על שאלות הסקר
מעידה כאלף עדים על צדקת הודאתם של בעלי הדבר.
הנשאלים לא התיחסו ברצינות לסקך שהוגש להם מטעם
ההנהגה, שהיתר, מעונינת לבסס את ממצאיה האופטימיים
בכל מחיר. לעורכיו ולחברי מזכירות הקיבוץ הארצי לא
נותר אלא לערוך סקר שני: מדוע לא ענו נשאלי־הסקר
על שאלותיו?

בישול למען בל הקיבוץ
ך* קר אחר שנערך מטעם המחלקה הסטאטיסטית של
הקיבוץ הארצי בחמישים קיבוצים, לפי בקשתו של
יעקב חזן, מסר מימצאים מענינים ומדוייקים יותר 18 :
אחוז מן החברות במשקים הוותיקים עובדות בענפי
המשק החקלאיים והתעשיתיים, בשעה ש־ 82 אחוז עוסקים
בענפי משק־הבית: במטבח, בקומונה, בחינוך, בטיפול בילדים
ובמכבסה.
בקיבוצים הקיימים 15 עד 20 שנה, אחוז העובדות בענפי
המשק הוא נמוך יותר. רק ארבעה־עשר וחצי אחוז
עובדים בענפים אלה, בשעה ששמונים וחמישה וחצי
עסוקים בשירותי הבית. בקיבוצים הצעירים, המצב דומה
מאד 15 :אחוז במשק החקלאי 85 ,אחוז בשירותים.
מספרים אחרים באותו סקר: בוועדות הקיבוץ מהוות
החברות 35 אחוז, בשעה שרק 25 אחוז ממרכזי הוועדות
הן נשים. גם בוועדות בהן משתתפות חברות, הרי אלה
הן בעיקר וועדות ״נשיות״ לפי אופיין: חינוך, בריאות,
וועדת חברים או קשר עם הבנים החיילים. מספר החברות
בוועדות ד,״גבריות״ — וועדות המשק, התכנון, הוועדה
הפוליטית או המזכירות — הוא מועט ביותר. בעסקנות
ציבורית ושליחות בתנועה או במפלגה, תופשות החברות
רק 18 עד 20 אחוז.
על רקע זד, אפשר להבין את דבריה של אחת מצעירות
מרחביה, לכתב בחטיבה :״הקיבוץ רצה להעלות את החברה
ולתת לה תפקידים ציבוריים ולהפעיל אותה, לגאול אותה
מן האפרוריות שבחייה במטבח ובחדר הילדים. הוא רצה
להעלות את רמת השכלתה ואת התענינותה בסביבה. כל
זה לא בוצע. במקום בישול במטבח למען בעלה וילדיה —
הביא הקיבוץ את החברה לבישול למען כל הקיבוץ. במקום
טיפול בילדיה שלה, מטפלת החברה בהמון ילדים שאינם
שלה. במקום עבודה מרחיבת אופקים, נתן לה הקיבוץ
עבודה מעצבנת בעיקרה, חברתית, הכרוכה במתח; עבודה
שהיא קבלנית וקשה מבחינה פיסית. נוסף לכך, מוטל
עליה, גם כעת, עומס של סידור החדר, כביסה קטנה
וטיפול עיקרי בילדים, ביחוד כשהם קטנים. החברה בקיבוץ
אינה פעילה יותר מן החברה בעיר; היא ממורמרת יותר.
אחד הפתרונות הוא: הורדת שעות העבודה״.
מסקנת הסקר השני היתד״ איפוא׳ פשוטה ובהירה:
החברה בקיבוץ, חזרה למקצועות המסורתיים המאפיינים
את עיסוק האשה גם בחברה הלא־קיבוצית. השוני היחיד,
אך המהותי, שנוצר: מן החברה בקיבוץ נשלל היחס האישי
לעבודתה.
מכאן נבעו בהכרח כמה תופעות: חברת הקיבוץ לא

מצאה את סיפוקה בעבודה״ בעוד שלא יכלה גם לחדור
למקצועות אחרים ומענינים יותר. העובדה שהיא עוסקת
באותן עבודות בהן עוסקת גם חברתה בעיר, אך ללא
הפיצוי הנפשי הניתן לעקרת־הבית הנורמאלית המטפלת
במשפחתה, הרבתה את מרירותה והולידה אף דרישות
חדשות• חברות קיבוץ רבות, ובעיקר הצעירות ובנות הגיל
הבינוני, היו רוצות לבשל לבעליהן או לכבס להם, כמו
כל אשה אחרת בעולם.
איך התחוללו הדברים עד כדי כך, שאותה חברה שעבדה
ברפת או בכביש והיתד, מלאת שאיפות לשוויון עם הגבר,
מסתפקת במטבח או בקומונה? כיצד קרה שחברה, שהיתר,
פעם מראשי הקיבוץ ומנהיגיו, השתקעה עתה בחדר המשפחה
ומסתפקת בביקור שבועי בשיחת הקיבוץ? מדוע בתה,
שנולדה והתחנכה בקיבוץ, רוצה עתה להוציא את ילדה
מבית התינוקות ולהעביר את מיטתו אל חדרה? כיצד
נוצר מצב, שאחד מראשי התנועה הקיבוצית, בדברו על
גל העזיבות הפוקד עתה את הקיבוצים, קבע :״בכל מקרה
של עזיבה, חפש את האשד,״?

לפי השעון. תקלה בכיריים שבמטבח, ילד חולה, פרובלי־מאטי
או פצוע במרפאה, מחייבים את העובדות בענפים אלה
לשעות עבודה מרובות נוספות. המטבח הוא בית־חרושת
לאוכל, המכבסה היא מפעל־ענק של קיטור. העבודה בענפים
אלה מפילה מן הרגלים אפילו בחורים חסונים, הנקראים
אליהם ליום עבודה של ״תור״ ,היות וביצוע העבודה בהם
הוא קבלני ועל החברה לבצע מספר עבודות רב ובזמן
קצוב. אף הבחורה החסונה ביותר ובעלת הרצון העז ביותר,
תעמוד בקושי רב בפני דרישות אלה.
אולם הקשה מכל, בענפי עבודתה של החברה, הוא
המפגש היומיומי עם החבר בקיבוץ, עם דרישותיו וטעמו
האישי ועם הצרכים שביחס אליהם רגיש חבר הקיבוץ
ביותר. החברה העובדת בענפים אלה צריכה לעמוד מול
החברים שדרישותיהם אינן מתמלאות בלחץ התקציב. החברה
נמצאת תמיד מול גל בלתי־פוסק של טענות־קיפוח ומרירות.
החברות עושות כמיטב יכולתן, אך העבודה בתנאים אלה
משפיעה מאד גם על יחסן שלהן למשק ולחברה׳ למשפחתן

מרחב התענינותה של החברה בקיבוץ חורג בהכרח מן
התחום הצר של הפתיליה במטבח, הבגד או הילד• החברה
בקיבוץ נהנית משירות מסודר של קורסים והשתלמויות,
ואף בקורסים רעיוניים וחינוכיים המוציאים אותה משיגרת
העבודה היומיומית מבלי שתצטרך לדאוג לביתה, לילדיה
ולסעודותיו של בעלה. שלא כמו האשה בעיר, המרותקת
כמעט תמיד לביתה ולמטבחה, יכולה חברת הקיבוץ להתפנות
גם להרחבת אופקיה בענפים בהם היא מתענינת, ללא
הפרעות ודאגות.
הקיבוץ אינו יכול לפתור את בעית האשה באופן יסודי,
כפי שחלמו על כך מיסדיו לפני ארבעים וחמישים שנה.
התנאים בהם פועל הקיבוץ אינם מאפשרים זאת. ההקלות
שהקיבוץ יכול לעשות כדי להיטיב את מצבה של החברה
בתוכו ושחלק מהן כבר נכנס לשלב בצוע הן: הוא יכול
להפחית את שעות העבודה של החברה, להקדיש יותר
תשומת לב להתפתחותה הרעיונית והרוחנית, להכניס מיכון־
יתר בענפי השירותים, לפתח מקצועות נשיים נוספים בחק־

בחורות חסונות למטבח
ך* צון טוב והתלהבות רומנטית לא יכלו להתגבר על
( מכלול שלם של מציאות וסיבות אוביקטיביות, שדחקו
את החברה בקיבוץ למצבה הנוכחי.
בשנים שאחרי הקמת המשקים הראשונים, כשד,התלהבות
ההתחלתית של מיסדי הקיבוץ ורוקמי חלומותיו החלה
קצת לפוג, נעשה חזון הקיבוץ למציאות של חיי יום־יום.
רק אז התבררו כמה אמיתות, מהן אי־אפשר היה להתעלם:
המשק הקיבוצי חייב להיות משתלם, על מנת לפרנס את
חבריו־בעליו־עובדיו. כל מה שנראה קודם, לפחות מבחינה
משקית, כ״דעות ריאקציוניות״ ,נראה עתה כדברי אמת.
כל התעלמות מהן, טענו פעילי המשק בשיחות וויכוחים,
סופד, להביא נזק בל־ישוער לאשר, עצמה, לחברות הקיבוץ
ולקיבוץ כולו.
שוב הוברר כי לאשר, מגבלות פיזיות וביולוגיות, ושאין
היא יכולה לעמוד לאורך ימים בתחרות עם הגבר בעבודות
המשק השונות. בקיבוץ הפסיקו החברות להתבייש בנטיותיה
הטבעיות של האשד״ הסתגלו אליהן במרוצת השנים,
הפכו אותן בשנים האחרונות לדגל הנישא ברמה. עובדות
אלה, בשילובן עם תהליכי המציאות, הביאו לכל מה
שנראה עתה לחברי הקיבוץ המפוכחים כמציאות־חיים בלתי
נמנעת.
כך, באי־רצון, מתוך לבטים רבים והתנגדות פנימית,
חלה ההתפצלות הבלתי נמנעת: החברות למשק הבית,
החברים לענפי היצור.
שום סדרן עבודה, עם הרצון הטוב ביותר ועם הכשרונות
הגאוניים ביותר, לא יוכל להחליף את הפלחים, עובדי
מחסן התבואות, הרפתנים או עובדי המספוא בבחורות
חמודות, ואפילו תהיינה החסונות והחרוצות ביותר. הוא
יאלץ לסדר אותן לעבודה לענפי השירותים, שגם אחרי
שהם שואבים את כל מלאי ד,ידים העובדות הנשיות
הנמצאות במחזור, סובלים הם עדיין ממחסור בכח אדם.
לא אחת קורה שבחורה תעבוד שבועים, או אפילו יותר,
ללא שבת.
מובן שגם ההיפר הוא בלתי־אפשרי. הסדרן לא יסדר
במטבח או בבית
בחורים לתפקיד בקומונה, לעבודה קודם כל, משום שהם אינם מתאימים לעבודות
הילדים.
אלה, ושנית משום שהם דרושים בענפי ההקלאות וה־תעשיה.

ביית
חרושת לאופל

יצור יום האבודה לא יפתור את בעיות החברה
\ /בקיבוץ. אם במקום שמונה שעות עבודה, שהן יום
1העבודה הממוצע הרשמי של החברה בקיבוץ׳ יונהג
יום עבודה של שבע שעות לחברות מגיל ,35 כפי
שמציעים עתה׳ לא ישנה מעשר,־מעט זה את המצב הקיים
בקיבוץ.
כי בעיתה העיקרית והראשונה של החברה היא לא
אורכו של יום העבודה, אלא מקום העבודה עצמו. ברוב
ענפי העבודה של הגברים במשק מוכנס יום העבודה
לתוך מסגרת קבועה. ברוב הענפים עובדים לפי השעון:
בבוא הרגע אפשר לכבות את המכונה, להניח את המכשיר
או להוריד את המפסק וללכת הביתה. הנושאים בהם
עוסקים בענפים אלה הם מקצועיים ומשקיים טהורים. אין
בהם כמעט מגע אישי בין חבר לחבר, פרט לבעיות־העבודה
המשותפות להם.
לעומת זאת, בענפי העבודה של החברות, מתמשך יום
העבודה לא־פעם מן השעות הקטנות של הבוקר עד השעות
המאוחרות של הערב. לעיתים קרובות מפוצל יום העבודה
לכמה חלקים. החברה צריכה לצאת לעבודה, פעמיים ואפילו
שלוש פעמים ביום אחד. בענפים אלה אי־אפשר לעבוד

היא מושכת ב חבל
צילום זה, שנלקח מתערוכת הקיבוצים בחיפה,
מסמל את התפיסה הרעיונית, אשר היתה
קיימת בתחילת התנועה הקיבוצית. אז נראתה

האשה בשותפה מלאה ושוות־זכויות, כפל המובנים
והשטחים -מושכת כחבל כצד הגבר.
רעיונות אלה נקברו מזמן לאור המציאות.

ולחיי הקיבוץ בכללם. לכן הן מתמלאות מרירות ואי־סיפוק.
הנהגת התנועה הקיבוצית חוזרת ומדגישה את הצד
הבהיר יותר בחיי האשד, במשק.
ניהול מטבח ל־ 500 חברים, למשל, או הנהלת בית ילדים
גדול, שונים במהותם מעבודתה היומיומית והמונוטונית של
עקרת־הבית בעיר. עבודה במוסדות כאלה וריכוזם מענינת
הרבה יותר, פותחת פתח בלתי־מוגבל להתפתחותה האישית,
הרוחנית והמקצועית של החברה בקיבוץ. העובדות בענפים
אלה חייבות לתת את דעתן לבעיות אירגון, בעיות תקציב
וכספים או עניני טעם, צורה ואיכות — וכמובן בעיות
פדגוגיות, פסיכולוגיות ואחרות.

לאות ובתעשיה, ולהקל על קשייה בשטח טעמה האישי
ורצונה, בשטחי הלבוש והשיתוף באמצעי הצריכה.
בעיותיה של החברה בקיבוץ נעשות חריפות יותר וקיצוניות
יותר, כשהמדובר הוא בבת הקיבוץ, שלא הגיעה
לקיבוץ מתוך אידיאל, אחרי שעלתה מפולין או מדרום
אמריקה, אלא ״במקרה״ ,אחרי שגם אביה וגם אמה היו
כבר חברי קיבוץ. בשביל בת הקיבוץ, המשק הקיבוצי
הוא מציאות טבעית ורגילה. היא חזרה אליו מן הצבא, אחרי
שטעמה את טעמו של העולם הגדול. בעיתה, חמורה ייתר
משום שבעיותיה כאשה בקיבוץ משתלבות עם בעיות הדור
הצעיר ויחסו ליצירת הוריו.

תצפית׳

תז כויו ח

מ סו רי ת

• החדשים הקרובים יעמדו כסימן ההתמודדות בץ שתי
נטיות עקרוניות כמחנה הלאומי הערכי. הדחתו של עבד אל־סלאם
העם הגדולה ב מ של חות תבל

עארף מתפקידו בצבא עיראק היא רק סיבוב ראשון במאבק זה.

כצד אחד עומדים הדוגלים באיחוד מלא של בל הערכים

כמדינה יחידה אחת, בנוסח ף ע״ם. בראש מחנה זה עתודת מפלגת אל־בעת
הסוציאליסטית, שמרכזה בסוריה, ואשר עם חבריה נמנה גם עארף בעיראק
ואל־נבולסי בירדן. הקומוניסטים במרחב תומכים בנטיה זו.

כצד שני עומדים הדוגלים כפדרציה ערבית, שתשאיר לכל

מדינה קיימת מידה רבה של עצמאות פנימית. מחנה זה כילל
במיוחד את עמי המיעוטים העדות הבלתי־מוסלמיות, הרוצים לשמור על
צביונם העצמאי גם תוך הזדהות עם התנועה הלאומית הערבית הכוללת. למחנה
זה שייכים לא רק מנהיגי המארוניס והדרוזים בלבנון, מסוגם של פואד שיהאב
והפטריארן מעושי, אלא גם הכורדים ושאר השיעים בעיראק. סילוקו של עארף
בעיראק על־ידי עבד אל־כרים קאסם בא כדי לפייס חוגים אלה ולצרפם לקוא־ליציה
השלטת מאז המהפכה.
שני המחנות מכירים בהנהגתו של גמאל עבד אל־נאצר, ועל
כן יש חשיבות רבת לעמדתו האישית בשאלה זו. עד כה לא נקט עבד אל־נאצר
בקו ברור, אך יתכן כי קשיי האיחוד עם סוריה, שנבע מרצון הסורים יותר
מאשר מרצון המצרים, ישכנעו אותו כי פדרציה בלתי־הדוקה עדיפה על מדינה
אחדותית. נימוק נוסף: פדרציה כזאת תהיה מושכת יותר בעיני היסודות הלאומניים
בכמה מארצות ערב, עלולה להחיש את הצטרפותן של סעודיה, כוויית,
טוניסיה ומאריקו, אם בדרן של הסכמה ואם בדרן של הפיכה פנימית.

• ישראל תצביע נגד קכלת סין העממית באו״ם.

נ נח יוה

נוסף להח
לטה
העקרונית, להיצמד לעמדה
האמריקאית בשאלה זו, נתקבלה
גם ההחלטה שלא להצביע בעד
ההצעה ההודית, כדי להפגין
את מורת־רוחח של ישראל מן
הגישה האדישה של הודו אליה.

סילון של עשן שנפלט ממנוע של מטוס,
כמעט והעיב השבוע על מדיניות ישראל.
למרבית המזל עלה בידי הטייס לעצור את
המטוס הבוער, לשחרר את נוסעיו לפני שקרה
האסון. הנוסעת מספר , 1שרת־החוץ
גולדה מאיר, ניצלה•
סכנה פתאומית זו בורך לניו־יורק, שנוספה
על הסכנות הכרוכות בעצם מצב
בריאותה הרופף של גולדה, גרמה לרגע הדרמתי
היחיד במחזה השיגרתי שהוצג השבוע
על־ידי המשלחת הישראלית באו״ם.
27 שיצאו ...כל שאר חלקי המחזה
היו בגדר קומדיה תפלה. גרם לכך עצם
הרכב המשלחת הישראלית. לא פחות מאשר
27 איש ואשד, השתייכו לעוצבה קרבית
זו, שאיש לא ידע בדיוק מה היעד
שלה. מלבד גולדה עצמה, השתתפו במשלחת
הרשמית 5נציגים 2 ,נציגי־משנה6 ,
יועצים פרלמנטריים 2 ,קציני עתונות7 ,
יועצים 1 ,מזכירה.
גם כאשר אבא אבן עומד לבדו במשלט
זה, נראית דמותו לעתים כמבוזבזת. אבן,
חבר הכנסת הרביעית מטעם מפא״י, הוא
נואם מצויץ (באנגלית) ,בעל הופעה משכנעת.
אולם כפי שיכלו אזרחי ישראל להיוז־כח
מנאומו ששודר לא מכבר בקול ישראל,

• חברות צרפתיות מנד
לבתיות־למחצה יקבלו מידי
ממשלת ישראל את
ביצוע התוכניות להנחת
מסילת ברזל באר-שכע -
אילת, והעמקת נמל אשדוד.
ההון למימון מיפעלים
אלה יגוייס בחלקו על־ידי הפצת
מניות בישראל ובצרפת, כש־לבעלי־ההון
הצרפתיים יתוארו
עבודות הפית!ח בנגב כמציאת
אלטרנטיבה לתעלת סואץ.

• הקונגרס היהודי ה עולמי
יפרסם בקרוב הו־מר־האשמה
נגד ממשלת
ברית-המועצות, על פעד
לות אנטי-יהודיות. בין
שאר ההאשמות: לאחרונה מבליטה
העתונות הסובייטית את
עובדת יהדותם של פושעים או
עבריינים; נעשות פעולות דרסטיות
להכריח יהודים לעבור
לאיזור בירו־בידג׳אן.

• לעומת זאת, נראה
כי ימשיכו להתפרסם
מאמרים אנטי-ישראליים
בעתונות הסובייטית, במסגרת המדיניות הרשמית, אותה רואים הסובייטים

״ברוך הטזגד! וזגו רא ישאירו גז\2ום י רס־ינינו!״

כ.פעולת תגמול״ על המאמרים האנטי־סוביים יים המתפרסמים בישראל. שלושת
מאמריו של התייר גרגורי פלוטקין היו פרק ראשון בפעולות־התגמול.

• בחורן* זה תהיה עד לסידרת משפטים גדולים, כקשר
להשתמטות מתשלום מס הכנסה. תהיה זו אחת הפעולות העיקריות,
במסגרת נסיון קפדני של שלטונות המם למנוע השתמטות מתשלום מם־אמת,
| | בעיקר בקרב התעשיינים.

• צפויים חיבובים גלויים בין הרב הראשי יצחק נסים,

לבין המפלגה הדתית״הלאומית. בזמן האחרון נקט הרב נסים קו
תוקפני כלפי נסיונות המפלגה להחדיר כמה מעסקניה למנגנון הרבנות הראשית.
כמוקד למלחמתו, יתרכז הרב נגד הנהגת קו מפלגתי בפעולות של היכל שלמה.

• צפה להקמת מוסד מיוחד במינו: מועדון של חוטפים.
כמה צעירים ערביים יוזמים עתה את הקמתה של אגודה, אשר חבריה יתחייבו
להעניק אלף ל״י לכל זוג ערבי שיתחתן בניגוד לרצון הוריו, ותוך התעלמות
מן הנוהג המסורתי המונע בעד החתן להכיר את כלתו לפני הנשואין. שיקול
שני של היוזמים: הצעיר ש״יחטוף״ את כלתו (בהסכמתה) יחסוך לעצמו את
המוהר, המגיע עתה לכמה אלפי לירות, והמונע בעד צעירים רבים להתחתן
כרצונם. בעלי הרעיון בטוחים זכי בכל מקרה ישלימו ההורים עם העובדה
המוגמרת וייערכו. סולחה״ לאחר מעשה.

• יתכן כי שר הפנים ישראל בר-יהודה יבקש מהיועץ
המשפטי להגיש תביעה נגד עתון המפלגה הדתית ״הצופה׳/
על שבינה אותו ראש הייבסקים כמדינה. בר־יהודה השמיע באזני
מכרים כי יש בידו להוכיח שהוא נאסר ועונה בידי הייבסקציה ברוסיה.

• סניף מפא״י בתל-אכיב ילחץ על גולדה מאיר להציג
את מועמדותה לראשות העיר, בבחירות הכאות. במקרה שגולדה
תמאן לעשות זאת, יוצע כנראה שר העבודה מרדכי נמיר, כמועמד לתפקיד זה.

מבוזבז כשרון ריטורי גדול זה לריק: לא
לאבן ולא לשולחיו יש משהו לומר העשוי
לגרש לרגע את השיעמום העמוק האופף
את עצרת או״ם בישיבותיה הפומביות. בקנקן
הנוצץ אין יין רעיוני.
המשלחת האדירה שהצטופפה השבוע בכניסה
לבנין או״ם רק הגדילה ביזבוז זה
פי .27 גודלה עמד ביחס הפוך למשקלה
הרעיוני. בשום בעיה העלולה לעמוד על
סדר היום — מאלג׳יריה ועד סין — אין
לצמרת המדינית הישראלית להוסיף אף לא
מילה חדשה אחת. כדי ללכת בתלם החרוש
של אמריקה וצרפת, היה די גם במזכיר
שלישי אחד.
שלל מעופף. אולם איש לא השלה את
עצמו כי גודל המשלחת הישראלית קשור
קשר כלשהו בתפקידה. הוא היה רק תוצאה
של תופעה חדשה בישראל.
השלטון הישראלי הוא פדרציה של מפלגות.
הוא מבוסס על חלוקת השלל בין
עסקני המנגנונים המפלגתיים, לפי מפתח
מסויים. לקופה המשותפת נכנסים תקציבי
הסוכנות והממשלה, רשיונות מסחריים ומאה
ואחד פריטים אחרים.
השנה, זו הפעם הראשונה, הוכנסה גם
נציגות ישראל באו״ם לקופה זו, במימדים
מפלגתיים כאלה. ששה עסקני מפלגות, חברי
שש מפלגות שונות בקואליציה ובאופו-
זיציה, זכו לכבוד לאומי, לטיול־חינם על
חשבון משלם־המסים ולהוצאות אש׳׳ל נדיבות
בעיר מגרדי השחקים, כדי ״לייעץ״
למשלחת מה לעשות. לרוע המזל, הוכיח

הויכוח המדיני האחרון בכנסת כי ששה
יועצים אלה עדיין אינם יודעים בדיוק מה
הם רוצים בעצמם.
אם תתפתח תופעה זו לממדיה ההגיוניים,
תהיה נציגות ישראל הקטנה באו״ם, בשנים
הבאות, הגדולה במשלחות תבל.
צבא מיסד־ר כגסיה
״מי שמשלם את שכר התזמורת, רשאי
להזמין את המנגינה!״ יתכן כי אימרה עתיקה
זו עלתה בלבו של החזן לייבלה גלא־נץ,
כאשר בא ארצה לביקור ממולדתו האמריקאית,
לפני שש שנים. גלאנץ, איש־מפא״י
ופעיל המגבית, ביקש ממארחיו ה־מפא״יים
לאפשר לו להופיע לפני חיילי
צה״ל.
אחרי שמיסטר גלאנץ אסף כסף כה רב
למען המים של הארמי הישראלי, אי־אפשר
היה לסרב לבקשה צנועה זו. משרד־הבט-
חון העביר את הבקשה לרבנות הצבאית,
וזו הזדרזה לארגן תפילה ציבורית חגיגית,
באחד המחנות הגדולים של צה״ל. לטכס
הוזמן גם הרב הראשי, אייזיק הלוי הרצוג.
כאשר הופיעה ההודעה על התפילה ההמונית
על לוחות המודעות באותו מחנה, לא
התנגדו החיילים. בעיניהם היתד, זאת הופעה
אמנותית ככל הופעה אחרת, והם ידעו שהכניסה
להופעותיו בעיר עולה בלירות יקרות,
לכן זרמו בהמוניהם לקונצרט החזנות.
מצנח וארכן ן־כנפות. בכך היה ה־ענין
מסתיים, לולא מצא המעמד חן בעיני
הרב הצבאי הראשי, אלוף־משנה שלמה גורן,
שדתו קרובה למצנח לא פחות מאשר
לארבע־כנפות. הוא החליט לייסד מסורת חדשה.
כעבור
שבוע נערך טכס דומה במחנה
השני, אך הפעם כבר בלי נוכחות הכוכב
גלאנץ. לא היה קשה למצוא שם למיבצע,
כי הדבר היה בימי אלול, שהם ימי ההתעוררות
לפי המסורת היהודית* .כך נולד
״מסע ההתעוררות״ הראשון של צה״ל.
מאז נכנס העניו למסלול. יחידה מסויימת
היתד, מדי פעם מקבלת הודעה רשמית מטעם
הרבנות הצבאית, על נייר־המכתבים
ק(ל המטה הכללי של צה״ל, כי ״טכס מסע
ההתעוררות״ נקבע לה בתאריך מסוים. המפקדים,
שרבים מהם זכרו את ״מיסדרי ה־כנסיה״
של הצבא הבריטי, שהיו בגדר חובה,
לא טרחו לבדוק את הענין בפקודות-
הקבע של המטכ״ל. הם הבינו את הדבר
כהוראה, חייבו את חייליהם לצעוד בסך לתפילה,
יכמו לכל מיסדר אחר.
״כמספרים -הודעדרר 1״ כך נמשך
המסע חמש שנים, ויכול היה להימשך
עד ליום הדין, אלמלא קרא שר־הפנים ישראל
בר־יהודה בבוקר בהיר אחד, שנערך
מסע־התעוררות בצה״ל. הוא חקר בדבר,
הגיש שאילתא בממשלה ׳:מדוע כופים על
חיילי צה״ל להופיע לתפילות דתיות?
אילו אירע הדבר בשנה שעברה, היתד,
הממשלה הופכת מגרש כדורגל: מול הקבוצה
החילונית היתד, מתיצבת הקבוצה ה־דתית,
ודויד בן־גוריון היה שופט את ה־מישחק.
אולם הפעם נעדר השוער הדתי
מן המגרש, הכדור של בר־יהודה נכנס ישר
לשער. החליט ביג׳י, מחוסר ברירה: תינתן
הוראה חדשה לצה״ל, לפיה תהיה השתתפות
החיילים במסע ההתעוררות בגדר התנדבות
בלבד.
ברגע האחרון קפץ גורן לשער הריק. הוא
איים בהתפטרות. ביג׳י, המאמין כי גורן
יהיה באחד הימים לרב הפרטי שלו, ואולי
אפילו מכשיר בידיו נגד המפלגות הדתיות,
נרתע.
השבוע יצאה הוראה חדשה: אמנם בשנים
הבאות יהיה מסע ההתעוררות בגדר
התנדבות, אולם השנה תהיה התעוררותם
של חיילי צה״ל בגדר חובה. ליצני צה״ל
אף המציאו פקודה חדשה :״במספרים התעורר

הממ של הצבאי
הפגות כפודה
אין זה רגיל שאדם, המציע בכנות הצעה
מסויימת לזולתו, יודיע בפירוש שהוא מק־תה
שהלה לא יקבלנה. אולם כך נהג לפני
* ההתעוררות צמודה לפסוק ״אני לדודי
ודודי לי,״ מתוך שיר השירים. גדולי היהדות,
שלא ראו בשיר־האהבה העברי הקדום
אלא יצירה סמלית שכוונתה לאהבת
התורה, סברו כי ״דודי״ בפסוק זה מתכוון
לאלוחים.
חעולם חזם 1095

שבועיים הפרופסור (למאתימטיקה) ערי ז׳בו־טינסקי.
ההצעה
היתד. פשוטה. ז׳בוטינסקי, בנו
של המנהיג הרביזיוניסטי המנוח, פנה לאנשי
הפיעולה השמית :״הבה נשנם מתני־נו
וננסה להחזיר את האיכרים המארוניים
של כפר ברעם לאדמתם!״ אולם מיד הוסיף
שאינו מאמין שההצעה תתקבל, וגם
מקודד, בפירוש שלא תתקבל, מאחר שאינו
מסכים לקו הפעולה. ההבדל העיקרי: בעוד
שהפעולה דוגלת בברית בעיקר עם התנועה
הלאומית הערבית, דוגל ערי בברית עם
עמי המעוטים במרחב, בחזית משותפת נגד
הלאומנות הערבית.
ששה ימים אחרי פרסום פניה מוזרה זו
בחרות (בתוספת הערה מסתייגת מטעם
המערכת) השיב נתן ילין־מור לערי באותו
מקום .״אני מצטער שעלי להפריך את
ניחושיו של מר ערי ז׳בוטינסקי ולהכזיב
את תקוותיו. הפעולה השמית מוכנה לשנס
את מותניה ולנסות להחזיר את האיכרים
המארוניים של כפר ברעם לאדמתם. אנו
מוכנים לכך לא מפני שהנפגעים הם מארד
ניים, אלא מפני שהם שייכים לסוג הנפק־דים־הנוכחים*
,שהעוול שנעשה להם הוא
משווע ביותר.״
פצצות ודגלים. התוצאה של חליפת-
דברים היתולית־למחצה זו על רקע טראגי,
היתר, הזמנה מטעם הכומר המארוני יוסף
אסטפאן ונכבדי כפר ברעם הגולים בכפר
ג׳יש. שני הצדדים — חברי מרכז הפעולה
השמית וערי ז׳בוטינסקי — הוזמנו לבקר
בכפר ביום אבלו השנתי. ב־ 16 באוגוסט
1953 הופצץ הכפר ד,מארוני על־ידי מפציצי
צה״ל ונהרס בידי חבלנים, למרות שבית־הדין
הגבוה לצדק חייב בפירוש את החזרת
בניו לכפרם.
כך נערך באותו יום מיפגן כפול. בעוד
שמשלחת הפעולה השמית הבטיחה לכפריים
הגולים שמעתה יהפוך מאבקם לענין עברי־ערבי
משותף, התנופפו הדגלים הלאומיים
מעל לטכס שנערך במרחק כמה קילומטרים.
שם התנחל המושב החדש דוב״ב, בשם האידיאלים
היפים של סוציאליזם ועבודת־כפייתו
על כמה אלפי דונאמים מאדמת
ברעם.
משטרה אושף התוארים
עוד לפני חודשים אחדים היה משה ג׳ו־רג׳
חובאן מתמחה חשוב בפרקליטות מחוז

חוקר ותעודת הצלחה בבחינות המועצה המשפטית,״
טען הסמל, שביקש את שופט
השלום יהודה טרייביש לעצור את חובאן
ולשחררו בערבות עד למשפט ,״הוא נאשם
גם בהוצאת 650 לירות בטענות שווא, שהן
התוספת האקדמאית למשכורתו הרגילה כשוטר.״
בבית־הדין
העליון לצדק בירושלים הופיע
חובאן באותו שבוע, הפעם כמבקש: פרקליטו,
עורך־הדין מתתיהו לינדרמן, ביקש מ־בית־הדין
להוציא צו על תנאי נגד המפקח
הכללי של המשטרה יוסף נחמיאס ושר המשטרה
בכור שיטרית, שיבואו וינמקו מדוע
לא ישחררו את משה חובאן ממאסר של
תשעה חודשים, שהוטל עליו על־ידי בית־הדין
המשמעתי של המשטרה, במושבו ב־סלמה,
בתחילת חודש זה. בבית־הדין המשמעתי
נדון אמנם חובאן למאסר שנה, אי
עונשו הומתק לתשעה חודשים .״נעשו שגיאות
פרוצדוראליות במהלך הדיון,״ טען
עורך־הדין לינדרמן ,״מן הצדק הוא לבטל
את פסק הדין.״
הלוואה לחשוד. המתמחה, העציר, הנאשם
והמבקש משה ג׳ורג׳ חובאן עלה לישראל
מפרס לפני שמונה שנים. אחרי שעבד
שנים אחדות בעבודות שונות פנה אל
לשכת הגיוס המשטרתית, הציג את תעודותיו
המשפטיות. הוא נתקבל לעבודה במחלקה
הכלכלית של המטה הארצי, סופח כמועמד
מתאים לקורס הקצינים הקרוב של
המשטרה.
במשטרה עלה חובאן מחיל אל חיל. השכלתו
המשפטית, אותה טרח להפגין לפני כל
מי שלא היה לו מושג במקצוע זה, רכשה
לו את אמון מפקדיו הגבוהים, ברובם
חסרי השכלה תיכונית. לטיפולו של חובאן
נמסרו תיקים כלכליים חשובים, בהם טיפל
בשעות שהיה פנוי מעבודתו כמתמחה בפרקליטות
המדינה, לשם הומלץ לעבודה בחתימת
מפקדיו.
אחד התיקים בהם טיפל חובאן היה תיקו
של הסוחר ישעיהו רתק. האווירה בה
ניהל חובאן את החקירה נגד רתק, שנחשד
בהברחת סרדינים, היתד, ידידותית ביותר.
כשסיים חובאן את החקירה, פגש באחד הימים
את החשוד ברחוב, שוחח על צרותיו
האישיות. רתק התלונן שהוא חסר מזומנים.
השוטר חובאן התנדב לעזור :״אשתי קיבלה
פיצויים ממשרד הבטחון,״ סיפר לסוחר
הדחוק ,״אני יכול להלוות לך.״
רתק היה מוכן ללוות. הוא סבר, בצדק,
כי יחסים מסחריים בינו לבין חוקר המשט־

כומר אסטפאן וחברי המשלחת **

אידיאלים יפיו ולבני־חבלה

תל־אביב. חובאן, חוקר המשטרה הכלכלית, רה הכלכלית יוכלו רק לעזור למצב תיקיו
הציג בפני פרקליט המחוז את התעודה ה במחלקות המטה הארצי. חובאן קיבל בתום
מעידה, כי עמד בהצלחה במבחן עורכי־ מועד ההלחאה את כספו בחזרה, הלחה לדין
זרים במועצה המשפטית בירושלים, ואת רתק סכומים נוספים, קיבל אותם בחזרה,
התעודות המעידות על כהונתו. כשופט־חוקר וחוזר חלילה.
בפרס, וכפרקליט בטהרן. הוא התקבל לעבושוחד
לחוקר. במטה הארצי החלו לדה,
לידו של עוזר פרקליט מחוז תל־אביב צוץ ולפרוח החשדות נגד חובאן ומעשיו,
איתמר פל&ל, הממונה על התיקים הפליליים כשנפגשו הסוחר רתק עם קצין המחלקה
במחוז. לצד פלפל הופיע חובאן בתביעה הכלכלית משה שרף :״הקצין חובאן תובע
נגד בני משפחת אבו־עמרם, נאשמי רצח־ ממני סכומי כסף ואומר שהוא הלחה לי
רעננה, ובודקים חשובים אחרים.
אותם,״ סיפר רתק לשרף ,״אני אתלונן על
השבוע הופיע שוב חובאן בבית־המשפט כך.״
— הפעם כנאשם .״משה חובאן נאשם בשרף
העביר את הידיעה לממונים עליו.
זיוף תעודות רישמיות, תעודה של שופט
הוא סיפר גם, כי הוא חושד בחובאן, ה*
אנשים שיש להם תעודות־זהות ישרא מעביר ידיעות לחשוד בתיק אחר. חובאן
ליות, אך שהם׳ ״נפקדים״ מבחינה חוקית
*• נתן יליך סור, אורי אבנר׳ וערי
בגלל סיבה מכנית, כך שאפשר לשלול מהם
ז׳בוטינסקי.
את רכושם סול עיניהם.
מעולם חזה * מ י

בית״הדץ המשטרתי ונאשם חובאן
תוארים נוצצי! ועדויות־שקר

הוזמן לחקירה• הוא נשאל מה הם יחסיו
עם רתק. ומדוע הציג את עצמו כקצין בפניו•
״הלחיתי לרתק כסף,״ חזר וטען בחקירה
,״אולם אף פעם לא הצגתי את עצמי
כקצין.״
לאט־לאט התברר גם ממקורות אחרים, כי
חובאן מציג את עצמו כקצין בדרגות שונות:
פעם כעוזר מפקח מחוזי, פעם כמפקח
ראשון. התברר גם שחובאן מלחה כסף בריבית
לסוחרים שונים, מהם כאלה הנמצאים
בפיקוחה של המחלקה הכלכלית. חו־באן
נעצר. בחקירה טען כי רתק משקר.
זה סיפר כי חובאן דרש ממנו שוחד, תמורת
סגירת התיק. חובאן הועמד למשפט
משמעתי.
עדות שקר לשופטים. קציני המשטרה
מתתיהו (״אדי״) סלע, יהודה לייב פראג
ושמואל בראחר, שישבו בדינו של משה
חובאן, הקשיבו להוכחות וטענות התביעה
שיוצגה בידי הקצין יהושע חלפסון, ולתשובות
ההגנה שנמסרה לידיו של עורך־הדין
אריה מרינסקי. המשפט היה רב־מתח. מפעם
לפעם נתבקש מרינסקי לקצר את חקירתו,
או להמנע משאלות אחדות. חובאן המשיך
לשקר בלי הרף, שיקר בכל הפרטים, כולל
גילו, י>צבו המשפחתי ופרטים אישיים אחרים.
השופטים היו חסרי־סבלנות. בכמה
מקרים טען מרינסקי שהם חרגו בהחלטותיהם
מתהליכי הדיון הרגיל, הנהוג גם
בבית־הדין המשמעתי.
לבסוף הוצא פסק־הדין: חובאן נמצא
אשם. גזר־הדין היה חמור במיוחד: שנה
מאסר. קציני המחלקה הכלכלית, שאחדים
מהם יכולים למצוא את עצמם במקומו של
חובאן, מיהרו להסתלק מן המקום. לחובאן
ניתנה שהות לסדר את עניניו האישיים ולהתכונן
למאסר. הוא פנה לפרקליטו, וזה
יעץ לו לפנות לבית־הדין הגבוה לצדק.
אך עוד בטרם הספיק בית־הדין הגבוה
לצדק לפעול, פעלה המשטרה: אחרי שלש
שנים, בהן הצליח חובאן להוליך אותם שולל
בתעודות מזוייפות, גילו לפתע מפקדיה
כי הוא איננו משפטן כלל וכי השכלתו
היא השכלה תיכונית בדוחק. גם אם ישוחרר
חובאן ממעצר, בתוקף החלטת בית-
הגין הגבוד_,לצדק, יהיה מצבו רע מאד:
העונש הצפוי לו בבית־המשפט המחוזי,
אליו יועבר דינו באשמת זיוף והונאה,
הוא עשר שנות מאסר.

דרכי חיים
מותר הפרקליט מן האדם
את עניניו המשפטיים עם עורך־הדין התל־אביבי
החל מרדכי רוזנברג ( )60 מיד אחרי
שהתגרש מאשתו השניה. הפרקליט הזריז
נשכר על־ידי אשתו של רוזנברג כדי להגן
על עניניה, למנוע מבעלה לשעבר להשכיר
או למכור את דירתם המשותפת שבגבעת־הרצל
בתל-אביב.
*״״הספקתי להשכיר את הדירה ולעבור לגור
במלון עוד לפני שעורך־הדין של אשתי
התחיל לטפל בענין,״ סיפר השבוע רוזנברג,
״הוא בא לבקרני במלון ודרש ממני כל
מיני דרישות שלא יכולתי לעמוד בהן. כשסירבתי
למלא את דרישותיו, התנפל עלי
והיכה אותי.״
רוזנברג, יליד גרמניה שואף־סדר, פנה
מיד למועצה המשפטית, התלונן על עורו־הדין
התוקפני, מסר את רשימת עדיו, ביקש
להענישו בכל חומר הדין. הוא לא צריך
היה לחכות זמן רב לתשובה. כתב לו

מיייר המידצה המשפטית :״בתשובה למכתבך,
הריני להודיעך כי המועצה המשפטית
מצאה את עורך־הדין אשם בהתנהגות
שאינה לפי כבוד המקצוע והטילה עליו
סנקציה כחוק.״
הידיעה שמחה את רוזנברג. הוא הראה
את המכתב לכל מכריו, חגג את נצחונו
וישב לכתוב מכתב נוסף אל המועצה המשפטית:
במכתבו החדש ביקש להשיב לו,
מה היא הסנקציה שה! טלה על תוקפו. הפתעתו
של רוזנברג היתד, גדולה, כשקיבל
את תשובת מזכיר המועצה: המועצה המשפטית
אינה מוסרת לאזרחים הפונים
אליה את מידת עונשם של עורכי־הדין, המובאים
אליה לדין משמעתי.
״עורך־הדין שהרביץ לי ממשיך עדייו להופיע
במשפטים נגדי,״ התלונן רוזנברג,
״אני עדיין לא הורשעתי והוא כבר הורשע,
ובעבירה פלילית. מדוע אסור לי לדעת מה
הוא העונש שהוטל על עורך־הדין?״
משפם תיקון טעוות
כמעט בסתר, בלי תרועות שופרות הפרסומת
המקובלים, הגיש היועץ המשפטי
חיים כהן כתב־בקשה מענין, באחד מימי החודש
שעבר, אל שולחנו של נשיא בית־המשפט
העליון, השופט יצחק אולשן. היועץ
המשפטי ביקש מנשיא בית־המשפט העליון
לצוות על משפט חוזר, בתיקו של
בן־ציון דוד, חרש־אילם מיפו, שהואשם והורשע
באשמת מעשה מגונה בגופה של
ילדה קטנה, בשטח הגדול ביפו.
״רפאל חג׳בי הודה בביצוע מעשה פשע
זד״״ הודיע היועץ המשפטי לבית־המשפט
העליון, בהזכירו את פרשת ״השודד בתחתונים״
שהודה בביצוע מרבית מעשי הפשע
המיניים הבלתי־פתורים באיזור תל־אביב,
״בית־המשפט הנכבד מתבקש להורות על
שחרורו של בן־ציון דוד.״
סיפור המעשה היה פשוט מאד: בן־ציון
דוד נעצר אחרי ביצוע המעשה המגונה בגופה
של הילדה הקטנה, בסימטאות השטח
הגדול ביפו. על בגדיו נמצאו כתמי־דם,
שווים בסוגם לסוג דמה של הילדה. בחקירה
המשטרתית שנערכה בידי הסמל אבני, שהציג
את עצמו כמומחה לשפת אילמים־
חרשים. הכחיש בן־ציון דוד את ההאשמות
נגדו. אולם אחרי התערבותו של אחיו, שהשפיע
עליו להודות, סיפר דוד כי אמנם
הוא שביצע את הפשע המתועב.
בפסק דינו, קבע אז הנשיא התורן של
בית־המשפט המחוזי בתל־אביב, השופט מרדכי
קנת, אחרי שמצא כי התביעה המציאה
לו הוכחות מספיקות להוכחת אשמתו של
החרש־אילם :״אין צורך שאקבע מה היתה
כוזנת הנאשם בשעת המעשה בקודים כלליים
הוכח שהנאשם עשה את המעשה.״
החלטתו הסופית של קנת: בן־ציון דוד
יאושפז. בבית־חולים לחולי רוח.
הטלפון הגורלי. שנתיים ימים ישב
,בן־ציון דוד בבית־החולים לחולי הרוח, בו
׳ אושפז, והיה בוודאי ממשיך להיות מאושפז
בו עד יום מותו, לולא צלצול הטלפון הגורלי
של חג׳בי, למטה משטרת תל־אביב.
אחרי שהורשע חג׳בי במעשה עליו הודה גם
בן־ציון דוד, היה החוק מוכרח לצאת מ־קפאונו,
לעשות את המוטל עליו כדי לשחרר
את אחד המודים באותה אשמה.
היועץ המשפטי ביקש להעביר אליו את
(המשך בעמוד 2ו)

הזגות הטטלאוית, שהיא גם אס וגווה,

אל תהרב
להשתמש בשיטת חינוך הנקראת שיטת הויסות
העצמי. במלים יותר פשוטות, זוהי
שיטה בה הילד מכוון לעצמו את חייו.

אימכולס הרעב

ד * ק ה

ך פני ימים אחדים הזדמן לי להיות
/יחד עם יעל, בתי בת השנה, בבית
רופא אחד. בשעה שחיכיתי בתור ישבה
מולי אשת הרופא והשתדלה להיות ידידותית.
תוך כדי שיחה סיפרה לי כי היא
מורה. היתד. לה ילדה נחמדה בת שנה
וחצי, ששיחקה לפנינו• כרגיל בין אמהות
צעירות התחלנו להחליף רשמים ודעות.
האשה, אשה נאה כבת 25 עם פנים
חמודות, החלה מיד להסביר לי כמה קשה
לה לטפל בבתה, המתרוצצת כל היום
ואינה נותנת לה מנוחה לרגע .״אם לא
ארוץ אחריה,״ הסבירה לי ,״היא תהפוך
את הבית ותוציא כל דבר ממקומו.״ הצעתי
לה לסלק את הדברים שאינה רוצה שהילדה
תיגע בהם, תיתן לה לשחק ביתר חופש
ובכך תפטור את עצמו מעול מיותר של
התרוצצות. כשרק אמרתי זאת הסתכלה
עלי האשד, במבט האומר :״אה, את מאלה?!״
היא אמרה בטון מורתי מאוד ובפסקנות
מוחלטת :״אני בהחלט לא בעד חנוך מודרניסטי.״
מתוך נימוס הפסקתי את השיחה.
לפתע ניגשה ילדתה לעציץ יפה שעמד
בפינת החדר. לפני שהספיקה הילדה לגעת
בעציץ זינקה האם, שהיתה עד כה שלווה
ורוגעת, בצודחה, ובקפיצה הצליחה לחטוף
את הילדה מעם העציץ, היכתה אותה כראוי
בעכוזה והסבירה לה, בצעקה :״כמה פעמים
אמרתי לך לא לגעת בעציץ!״
מיד כשניפנתה להסביר לי שוב כמה
קשה ילדתה, הצליחה הילדה להגיע לפינה
השניה של החדר, ובעטה בעציץ השני.
אותו המחזה, עם הקפיצה האולימפית, ניש־נה.
האם גררה את הילדה בשמלתה עד
אמצע החדר, בלוזית מכות על המקום הרך,
עד שהפעוטה פרצה בבכי. ואז, בלי שום
שינוי בקול, אמרה לה האם :״עכשיו תגידי
בובה בובה ותנשקי את אמה׳לה.״ כשהילדה
עשתה תנועת סירוב בשתי הידיים,
קיבלה שוב את מנת המכות במקום הרך.
הסיפור נשמע אולי נורא, כשקוראים
אותו על הנייר. אבל הוא מחזה רגיל בכל
בית שיש בו ילדים קטנים. יתכן שחלק
מכם לא ימצא בסיפור זה שום דבר חדש:
כך נהגו אמהות מאז ומעולם בילדיהן. איך
אפשר אחרת לחנך ילדים קטנים לא להשחית
ולהרוס חפצים?

עולם חדש כמתנה
שה לי היום שלא לומר, כי גם

לי היה נראה הדבר טבעי בהחלט,
לולן! חודיה שאירעה לי לאחר לידת

וד א

בתי. מאחר שאני מורה במקצועי, קראתי,
בתוקף חובת הלימודים, הרבה ספרי חינוך
ופסיכולוגיה (המון מהם משעממים
נורא) והייתי משוכנעת תוך כוי הריון
שאני מוכנה לאמהות בצורה אינטליגנטית
ומתקדמת.
שעות אחדות אחרי הלידה הסתנן לבית־החולים
ידיד טוב שלנו, הצייר יעקב שגב,
ובידו מתנה מקורית מאוד: ספר על חינוך.
אני מוכרחה לומר שבאותו רגע הייתי
מעריכה הרבה יותר בונבונירה או סלסילת
פירות (אז עוד לא הייתי בדיאטה) ,אולם
מתנה היא מתנה. עשיתי פרצוף מתוק
ואמרתי תודה נרגשת. יעקב לא הסתפק
במסירת הספר ואמר לי בפנים זוהרות
שהוא בטוח כי אהנה ממנו במיוחד.
פתחתי את הספר, ועיון אחד בכותרת —
המשפחה והילד החפשי — הספיק לי. סגרתי
את הספר. אולם במשך היום והערב
התפלאתי לראות כיצד הספר עובר בין
שמונה מיטות של יולדות, כשכל אחת מהן
מעיינת בו ומכריזה בקול :״איזה ספר נפלא
זה התחלתי להרגיש הרגשת נחיתות
על פחיתותי האינטליגנטית.
מאחר שידעתי שיעקב יבוא לביקור
נוסף ויתאכזב כשיוודע לו שלא קראתי
את הספר, החלטתי לעיין בו בריפרוף
ולומר לו שהספר באמת נחמד מאוד ומשעשע.
לקחתי את הספר והתחלתי לקרוא.
כאן קרה משהו מוזר. לא הנחתי אותו
עוד מידי — המשכתי לקרוא בו ברציפות,
אפילו בשעות בהן הנקתי, עד אשר סיימתי
אותו.
הספר פשוט המם אותי. וזה יראה
פתיטי לומר שהיתר, לי הרגשה כמו ארכי־מדם
שצעק :״מצאתי!״ הרהור מספר שניים
היה כזה של תמיהה — על שלא ידעתי
אודות הספר ולא נתנו לי אותו כספר
מספר אחד בסמינר בטיפת החלב, או
בבית־החולים ליולדות•
כי ספרו של ל. ס .דל* העוסק ביחסים
בין הילד להוריו, ביחוד בשנים הראשונות
בחייו, הוא הרבה יותר מאשר ספר חינוך
להורים צעירים. זהו. ספר שעל־ידי תכנו
המיוחד יכול לעזור לכל אדם, באשר הוא
אדם, להבין את עצמו ולהיות מאושר
יותר. ניל, לידיעתכם, הוא מחנך כבן
שבעים ומעלה החי באנגליה, כשמאחריו
ארבעים שנות חינוך מעשי. בית־הספר
הפרטי שלו, הנקרא סנזרהיל, ידוע ומפורסם
בין המחנכים המתקדמים כאחד ממוסדות
החינוך הראשונים שניסו, בהצלחה ניכרת,

הייתי מנסה להביע דעה ולנסות
/לשכנע אחרים, רק על סמך קריאה בספרו
של ניל וספרים אחרים באותו נושא.
אבל לאחר שנת נסיון אחת, בחינוך בתי,
אני מעזה לומר ואף לזעוק באזני כל אלה
המוכנים לשמוע אותי :״אל תהרסו את
ילדכם, לימדו להיות הורים!״
יתכן שרובכם תעקמו את האף ותאמרו
כי שנת נסיון אחת, עם ילדה אחת, אינה
ולא כלום. אני דוחה טענה זאת, מאחר
שקיימים הורים רבים בעולם, המחנכים
כבר כיום את ילדיהם לפי שיטת הויסות
העצמי, וכן קיים מספר בתי־ספר נאורים
המשתמשים בשיטה זו. מלבד זאת, סבורה
אני כי השימוש בשכל הישר, אחרי סילוק
דעות קדומות, מוכרח להביא להצדקת שיטה

אני יודעת שכל אשר אוכל להביא ברשימה
זו אינו אלא טיפה מהים הגדול.
ניל עצמו אומר את הדברים הרבה יותר
טוב ממני בספרו. הצרה היא שלא הרבה
אנשים קוראים את ניל, או מוכנים לקרוא
איזה ספר שהוא על בעיות חינוך, ללא
דעות קדומות. אבל נעזוב את ההקדמות
וניגש לענין באופן מעשי.
99 אחוז מבין ההורים שאני מכירה
אינם נוהגים בילדיהם כשורה. רבים מהם
אינם מבינים ששנותיו הראשונות של הילד
מטביעות את חותם אופיו ואישיותו. מתוך
אלה, החשובה ביותר היא שנת החיים הראשונה.
כמעט כל תופעות הנברוטיות וה־תסביכים
השונים בחיי האדם נובעים מטיפול
לא נכון בילד, בתקופת חייו הראשונה.
הצרה היא שרוב ההורים אינם מתיחסים
אל הילד בגיל זה כאל יצור אנושי, המסוגל
להחליט בעד עצמו (מחייכים, מה אלא
כאל חפץ שיש להחליט עבורו את כל
ההחלטות. כך, למשל, אין ההורים סומכים
על כוח שיפוטו של הנולד בהתחלה בקשר
לאכילה. אני פותחת דוקא באכילה, משום
שהאכילה היא אמצעי הקשר הראשון של
הנולד עם הסובב אותו.
כמו בכל יצור חי, אימפולס הרעב הוא
דחף חזק שהשבעתו גורמת תענוג לתינוק.
לפיכך יודע הוא באופן טבעי מתי וכמה
עליו לאכול — כמובן, כל זמן שאינסטינקט
זה עדיין לא סולף. אולם מרגע בו מנסים
רופאים, טיפות חלב למיניהן, אחיות, השכנים
והדודות, לכפות על הילד משטר
אכילה המתאים לנוחיותם, כמו שעות אכילה
קבועות וכמות אוכל קבועה, הם מסלפים
ומפריעים את הסיפוק הטבעי של דחף
הרעב.
מאחר שכמו בין המבוגרים יש ילדים
בעלי תיאבון רב ותיאבון מועט יותר, ילדים
מזונם בשעות קבועות או
הדורשים את
בשעות בלתי־סדירות לחלוטין, ילדים המסולת
על דייסת קורנפלור,
עדיפים דייסת
לכן הטיפול בילד חייב להיות אינדיבידואלי,
ורק כזה.
כיצד מסוגיית האחות בתחנת טיפת־חלב
לדעת באילו שעות ירעב ילדך? כיצד
יכולה השכנה מהקומה השניה להשוות את
ילדה בעל התיאבון הבריא כשלה, עם ילדך
בן אותו גיל, האוכל מעט כמו אביו
למשל? האם ניסיתם פעם לחשוב מה היתה
הרגשתכם, לו ביום בו אתם חסרי
תיאבון לחלוטין, היתה מופיעה יד ענקית,
סותמת את אפכם ודוחפת לכם את דייסת
תפוחי האדמה לתוך הפה?
בעיניכם זה נראה כתיאור של סיפור
זוועה דמיוני, מאחר שטבעי בעיניכם שאתם
יודעים בעצמכם להחליט מחי לאכול ומתי
לא. מדוע תשללו זכות זאת מילדיכם
המסוגלים להחליט בדיוק כמוכם מתי, כמה
ואיך הם רוצים לאכול — כמו כל גור
של חיה אחרת? ועדיין לא אירע שאיזה
גור של חיה מת ברעב, מחוסר תיאבון.

מונעת ממנו את האוכל, מכיון שמחוג
השעון לא הגיע לשעההיעודה. אולם
אמהות רבות עדיין תהססנה להגיש לילד
את האוכל כל אימת שהוא מבקש אותו.
ברוב המקרים נובעת גישה זו, באופן בלתי
מודע, מיצר הנוחיות של ההורים. לו אותם
הורים היו מרחיקי ראות, ויודעים כי תמו־רת
כמה חדשי אי־נוחיות בהם יקבל הילד
את מזונו בכל זמן שהוא רוצה, ביום
ובלילה, היו מקנים לילד יכולת ויסות עצמי
של תחושת הרעב שלו, וגישה חיובית
לחיים בכלל, אני בטוחה שהיו מוכנים
לשאת בסבל זה•
רבות מידידותי הטובות ביותר הפסיקו
את ארוחת הלילה כעבור ששה שבועות
מזמן לידת ילדיהם, בטענה שאם לא יתרגל
לישון 12 שעות בלילה, ירצה לאכול ארוחת
לילה אולי עד גיל שנתיים. הן שכחו של־אחר
שקיבת הילד מסוגלת להחזיק כמויות
גדולות יותר של מזון, הוא שמח בעצמי
לישון לילה שלם מבלי להתעורר.
יחס הילד אל המזון בתקופת חייו הרא־שונה
יקבע את יחסו לחיים בכלל. משום
כך, אם נדבר מבחינה מעשית, הטרחתי את
עצמי ואת בעלי במשך שלושה חדשים
רצופים והאכלתי את בתי כל אימת שרצתה
— בלי לחשוש שמכיוון שיצר לב האדם

יעל תזונו שהרו סובלו בהן מרקי

הבג!
של 1
טוב מא שנה,
קורב;
לדה. לחלוו עלג 16 אנישינ יניקת

דבר
אף !1
תפסי׳
או ש
לו א

חדשים, כשהסתדרה מערכת
הגיעה יעל פחות או יותר
קבועים, עם מקרים יוצאים
אותו הדבר קרה גם בקשר

1 1^ * 1ך| 1

הילד הוא בעל
להחליט בעצמו

העכול שלה, נפש,
לזמני אוכל וידאו[
מהכלל. דעת [
לסוגי האוכל. הן ס!

לעולם אל תכריחו את ילדיכם
אכול בכח, כשאינם רוצים זא
אינסטינקטים• מפותחים למדי, היב
מה, מתי ואין הוא רוצת לאכו

יעל והדייסה

** מגם רחוקים הזמנים בהם הילד היה
\ 4יכול לצווח עד שפניו הכחילו, בעוד
שאמו — ואל נעז לכנותה אכזרית —

אל תתני לה לבכות! 2

מבדידות. אם המניחה לילדה לבכות, מבלי לגשת אליו

ומיננה קויאה נוגשת !אזהרה להווי!מחנכי הדור הבא

1את

אות אותן כחברות טובות למרות שהן
יכולה לשמש בשום אופן מודל ההורים להגיב מיד. סיבות כמו מצב־רוח
מחנכות ילדיהן בצורה מוטעית, נוהגות
לדים בגיל שנה. את רוב הדברים רע, או בדידות, אינן נראות בעיני ההורים
ציווה עליה לאכול, היא אינה מספיק נכבדות כדי לעורר אותם לתגובה. מדי פעם להתפאר בפני :״הבן שלי הוא
ני זוכרת תקופות של שבועות הם סבורים שאם יגשו לילד קטן הבוכה, גבר. הוא נשאר לבד בבית. כשאנחנו רו״־המטפלת
של יעל, היתד, מבשלת כשאינו רעב או חולה, הם יפנקו אותו צים לצאת אנחנו אומרים לו: דני, תתנהג
ת למיניהם, כדי שאחר כן יישם־
כמו גדול ואל תבכה, אנחנו רוצים לצאת
ויטביעו בו הרגלים נלוזים שיפריעו לו
ונחזור הביתה מאוחר בלילה.״ הן רואות
^כ ח תי, חלק מהם נשפך גם על מאוחר יותר בחייו כפרט בחברה.
^ אות שבחדר. זה היה בתקופות
אילו העזתי לומר לאחת מהאמהות האלה, במעשה זה גבורה או בגרות׳ אולם
למעשה הן חוטאות חטא בל יכופר לילדם.
ה, כשהאמנתי שאני יודעת יותר שעל־ידי זה שהיא נותנת לילדה לבכות
עצמה מה טוב בשבילה.
זמן רב היא מתנקמת בו, היא היתר, מנקרת
כי אמהות אלה מנסות לדבר אל הילד
חכמתי מעט. כיום, בגיל של את עיני, או מסתכלת עלי ברחמים גדולים. בשפה שאינו מבינה. הוא אולי מנענע
מסורה עדיין באופן מוחלט לדייסת
ואמנם נכון הוא, שאותה אם תבלה לילות בראשו ולא פורץ בצעקות, כשהוריו יוצהרבה
מיץ תפוזים ומעט שוקו־ אין ספור ליד מיטת ילדה החולה׳ תאהב אים מהבית. אולם כדי לא לפגוע בהרגשת
זר לספר לכן שעובדה זו מיאשת אותו לפי דרכה, ויותר מאוחר אף תימנע הבטחון של הילד אסור אף פעם להשאירו
זת שתי הסבתות שלה. היא היתד, מכל נוחיות חמרית מינימלית כדי לאפשר לבד. הילד שיקיץ לילה אחד ויבכה, מבלי
411׳ גם אותי, לולא ידעתי כמה לו כל טוב, לימוד נאות, בגדים מתאימים שמישהו יגש אליו, ימצא את עצמו מרומה.
יאים גדלו לאחר שר,תקימו על
ואף תענוגות. אבל אותה אס תמצא תילי הוא לא יסלח זאת להוריו לעולם. האמון
נד במשך שנה או שנתיים.
תילים של הנמקות מדוע היא מניחה לילד שהילד רוחש להוריו הוא בלתי ניתן לשיא
ילדה שמנמנה לכל הדעות, לבכות, כשהיא בטוחה שאך טובת הילד עור. הוא רואה אותם באלוהיו. אולם די
לה כנראה בתורשה ממני, על לנגד עיניה. למעשה, כפי שאמרתי, היא בשקר אחד, או בזעזוע אחד, כדי להרוס
1ה הקטן. לכן מוטב שגם אתם
מתנקמת בילד. וכי כיצד לא תעשה זאת, את אמון הילד בהוריו.
חשוב שאיזה שהוא ילד שלכם כשהיא בעצמה תוצאה של אותה שיטת
יתכן ויהיו הורים שיאמרו :״אז מה
חינוך נפסדת בה היא מנסה לחנך עתה
סכנים ימות ברעב, אם לא תדחפו
בכך, מה יש אם הילד יאבד את האמון,
נת האוכל.
את בנה?
מה האסון בכך?״
עוד בבית־החולים, אחרי שקראתי את ניל,

החשוב אינו דוקא ביחס האמון עצמו,
החלטתי שבתי יעל לא תבכה אצלי. החלטתי
אל תניחו• להם לבכות
אלא במה שהאמון בהורים גורם לילד מבלהיות
כמו כל אם פרימיטיבית, בעלת
ה כללית נוראה אהרת אצל אינסטינקט אמהי, ד,ניגשת אל ילדה בכל חינה נפשית. האמון בהורים הוא הגורם
״מודמים״ היא האזנה בקור עת שהוא בוכה. החלטתי לא להתפלסף העוזר לילד לווסת את שווי־משקלו הנפשי.
ה שילדם צורח. וזאת לאחר ש לפני שאני ניגען ת אל בתי הבוכה. ביום ברגע שהוא מאבד אותו, הוא מאבד את
האמון בו עצמו, וכשיגדל יהיה אדם
החמשי לחייה של יעל, כשרק הבאתי אותה
ין לו חום או שאינו רעב. לפי
מבוגר חסר שווי־משקל נפשי. זוהי רק
הביתה, באה לבקרנו ידידה טובה, שחקנית
האנשים שאני מכירה, שתי אלה
חסש השנים. הראשונות בדוגמא
קטנה כיצד מאורע קטן מימי הילדות
רציניות לבכי שעליהן מחויבים ידועת־שם בארץ. היא טענה שאין ממש
חייו של הילד הן הקובעות
המוקדמים, מאורע שללא
בכל השיטה הזאת, ולא אוכל לעמוד בה
את דמותו ואפיו בעתיד. העולם היה טוב יותר והאנשים
ספק יישכח מלב ההובתור
אשד, עובדת. מה רצה השטן, אם לא
החיים בו מושלמים יותר, לו ידעו ההורים להתיחס אל
רים, או שבכלל לא ישישבדיוק
אז החלה יעל לבכות.
מו לב אליו, עלול לק בניהם כאל בני־אדם בעלי רצונות ומאוויים משלהם, המסוגלים
ניסיתי את כל השיטות של החלפת
להחליט החלטות. מכות ההורים לילדיהם הן אמצעי־נקמה.
בוע את דמות הילד ב־חיתול
רטוב, הצעת אוכל וכדומה. היא המהתבגרו.
שיכה
לבכות. הדבר הנורא הזה רק עזר
תוצאות דיכוי זה מתבטאות רק הרבה שנים
אפשר אף להרחיק לכת ולומר, כי אותם
לידידתי להוכיח לי כביכול, שטבע הילדים
הוא לבכות. כשהמשיכה יעל לבכות נטלה מאורעות קטנים ונשכחים עלולים, בהתפת־ אחר־כך.
חם לתכונות־אופי, לחרוץ את דרך־עתידו

אותה ידידתי מזרועותי, הניחה אותה במיטה
והזהירה אותי שלא אעז לגשת אליה, של הפעוט.
הפרוזדור לדת
״משום שכך מתחילה השתלטות ילדים על

ההורים.״ מאחר שאשה זו היא אם לשני
.יידרד גידולו הטבעית, בד בבד
השטח המסוכן
ילדים, שאלתי אותה בענווה מה היא היתד,
•,*_1ע ם׳גי לויי ההתענינות בשטחים ובעצעושה
בהזדמנויות חגיגיות מעין אלה. היא
מים שונים, מגיע הילד אל אברי המין שלו.
* * ב שיו אני יודעת שאני הולכת להעמיד
ענתה לי :״הייתי סוגרת אותם. סוגרת בחדר
התענינות זו מתבטאת בדרך כלל באופן
2אתכם במבחן קשה. אם הצלחתם לרחוק
והולכת. הרי אינני יכולה לוותר על קרוא את דברי עד כה בקלות פחות או טבעי בנגיעה באברים אלה. אולם ההורים
עצמאותי וחיי הפרטיים, מאותו רגע שהילד
הרואים כיצד ילדם עושה תנועות מעין
יותר, בהסתייגויות אלו או אחרות, אני
נולה*
כמעט בטוחה שחלק ניכר מכם, יפסיק, או אלה, והמעלים בדעתם מה היו אמותיהם
עברה עלי שעה איומה, כשאני נקרעת יהסס לקרוא מה שאני עומדת לספר מכאן. או שבנותיהם אומרות לו ראו את הילד
משום שאני עומדת לטפל בנושא ששמו במצב כזה, נחרדים ומזדעזעים, וכל נגיבין
הרצון לאחוז את הילדה או לקרוא
ע ה באברי המין מצד הילד מלווה תמיד
לרופא, לבין הבושה להראות את חולשתי
מין.
מיד בסטירה מתאימה. אולם הסטירה אינה
בפני חברתי המנוסה. אני אוהבת את אותה
לפני זמן קצר נתתי את ספרו של ניל
יכולה לעצור את התענינותו המוגברת של
חברה נורא, אולם נשמתי לרווחה כשהם־
לאחת מקרובות המשפחה המבוגרות שלי.
הילד באברי המין שלו. הוא אינו יכול
חלקה, כדי שאתמסר לחולשתי ואאחוז את
רציתי שהיא תקרא אותו, משום שיש לה
גישה פחות או יותר אל יעל, ויעיל יותר להתגבר על הדחפים המיניים, ואז נוצר
בתי בזרועותי. אולם היא המשיכה לבכות.
הילד שלא כופים עליו זנוני ארוחות חיכיתי עד שעה שתיים בלילה והילדה לא היה לדעתי, שגם לה יהיה מושג רחב מה קונפליקט חזק בנפש הפעוט.

התענינותו באברי המין נעשית מלווה רגוסוגי
מזון שאינם לרוחו, ימצא באוכל הפסיקה לבכות• קראתי לרופא. הוא קבע שיטה בה אני נוהגת לחנך את בתי. נתתי
תענוג המשביע את דחף הרעב שבו. אפילו חוש כי הילדה סובלת מקדחת צמאון, ולולא לה את הספר והמלצתי עליו כעל ספר שי אשם כבדים. הוא אינו יכול להחליט
התיאבון שלול קוי, גם אז לא ימות כתוצאה מכך. קראנו לו היתה ודאי מתה עד הבוקר.
פדגוגי טוב. האשה קראה בו רק כמד, בליבו מה חזק ממה, דחפיו הטבעיים או
מאורע זד, ריפא אותי אחת ולתמיד מ דפים והחזירה לי אותו בצירוף ההערה: הפחד מפני ההורים. בדרך כלל הדחף הפנימי
הוא המנצח. הילד אינו מפסיק אח
הפחד לאחוז את הילדה. משוחררת מהפחד ״זה לא ספר פדגוגי, זה ספר מושחת.״
הטפשי של קילקול מידותיה של בתי בעוד
פעילות־ המינית, אלא שמעתה היא מלווה
מה קרה? פשוט מאוד. אחרי כמה עמועשר
או עשרים שנה, אני ניגשת אל דים ראתה האשד, כי הספר עוסק בין ה ברגשי אשם ובושה. רגש אשם זה הוא היעל
כל פעם שהיא בוכה. מצב־רוח רע או שאר גם במין, ומדבר על בעיות מין בחפ־ דוחף במוקדם או במאוחר את הילד המתבדידות
זוכים לתשומת לב מידית מצדי,
בגר וההופך לגבר להזדקקות לדת• הוא
שיות רבה. זה הרם את האמון המועט שואני
משתדלת אז להרגיעה במשחק או
היה לה בספר לגמרי. כי גם בדורנו, דור מתחיל להאמין באמת שיצר לב האדם רע
בנשיאה על הידיים.
מנעוריו׳ הוא חושב שהוא זקוק לכפרה
של חופש יחסי לעומת הדורות שקדמו לו,
ומחילה על עוונותיו בשטחי המין. אן! אפעדיין
נשאר המין בשטח הטאבו או נמנה

בין המידות המגונות. מי שמדבר היום שר לדרוש מילדים שגדלו מתוך הרגשה
אל תעזבום לבד
שמין הוא דבר רע, אסור ומתועב, שחייהם
על מין באופן חפשי, מי שמזכיר בחברה
**וכרד! זו העניקה ליעל הרגשה של טובה מונחים משטח יחסי המין, יראה ב המיניים והאמוציונליים יהיו סדירים?!
שלווה ובטחון כאלה, המאפשרים לה דרך כלל במופקר׳ מושחת מידות, או סתם
ההורים המעונינים שילדם לא יהפך למופרע.
מופרע
מבחינה מינית, צריכים להתיחס בלהשתעשע
לבדה שעות אחדות ביום ולהאמת
היא שכיום כמעט אין כבר צורך שוויון נפש, שלפעמים מנוגד למושגים שהשתעשע
בחברתנו ביתר שעות היום• היא
החדירו להם בילדותם, לכל תופעות ההתע־בטוחה
שמתי שתזדקק לנו נימצא לידה. להסביר להורים שחיי המין של ילדם מתנינוח
והמגע באברי המין. הם צריכים להבין
אני בטוחה שליחם מעין זה זכאי כל חילים מהרגע בו הוא בא לאויר העולם,
שבמוקדם או במאוחר ישתנה נושא ההתע־תינוק
בעולם. הוא זכאי להרגיש אהבה
כל ספרי החינוך כבר לימדו אותם זאת,
נינות המינית של בנם, ואין כל חשש שהוא
מלאה ובטחון מוחלט. כי האהבה בונה את אלא שבאופן מעשי, מועטים הם ההורים
עיסוי להלבין את פניהם ברבים, כשימשיך
נפשו, כשם שהויטמינים את גופו. תינוק
המבינים הלכה ומעשה כיצד באים הדחפים
לגעת באברי המין שלו בפומבי גם כש־שזכה
באהבה ובטחון יגדל ויהיה בעל שתי־המיניים
החזקים של ילדם לידי בימוי, ומשקל
נפשי מלא יותר, שלוו ומסוגל לעמוד
יתבגר.
עוד מעטים מהם הם ההורים המסוגלים לאו,
אתם ודאי נושמים לרווחה שהצלחתם
בפני הכרעות, מאשר תינוק החי מתוך חרדה
תפוס כי הם במו ידיהם הופכים את ילדיאיך
שהוא לעבור את השטח הבלתי נעים
מתמדת וחוסר בטחון. זוהי גם התשובה הם לאנשים מופרעים מבחינה מינית. על־ובה
לא תניח לילדתה לבכות, מבלי לגשת אליה. לאלה הטוענים כי יחם טוב מדי יקלקל און ידי גינוני צניעות מופרזים ומיותרים, ה הזה הנקרא מין. אבל אנחנו עוד נחזור
טבועים כבר בתת הכרתם של ההורים, הם אל גורם זה וגורמים נוספים בחינוך הילדים
בוכה כשרע לה, כשהיא במצב־רוח רע או סובלת הילד, בעוד שההפך הוא הנכון.
,רק מתאכזרת אליו ללא צורך, גורמת לו רעה גדולה.
כמה מחברותי הטובות, ואיני חדלה מלר מדכאים את יצרי המין הטבעיים של הפעוט.
ברשימה הבאה.

זרע הטוענות

במדינה

א ס2 /ר
א/!/ג לו בו ס כ! ת 3ח^איר

׳(המשך מעמוד )9
תיקו של בן־ציון. הוא עיין בו ארוכות,
פנה בסופו של דבר אל בית־המשפט העליון,
ביקש להמנע מלהעביר את התיק
לדיון חוזר בבית־המשפט המחוזי בתל־אביב,
מפחד פן יתבקש בית־המשפט לתת אז את
דעתו על הדרכים בהן הוצאה בשעתה
הודאתו של בן־ציון. לפי אחד הסעיפים בתקנות
הדיון החוזר, התאפשרה משאלתו
של היועץ המשפטי, השבוע הוציאו שלושת
שופטי בית־המשפט העליון, השופטים אול־שן,
חישין וזילברג, את פסק־דינם הסופי:
ה נ נו מזכים בזה את בן־ציון בן־יוסף
דוד מן ההאשמות בהן הואשם, ומבטלים
את צו האישפוז שניתן נגדו.״
שנתיים ושלושה חודשים אחרי שנכלא,
יצא בן־ציון דוד לחופשי, חזר להיות כאחד
האדם.
תזכיר עברים ויהודים
להבדיל רשמית בין יהודים ועבדים
הציע עורך העזלם הזה ( )1084 במאמרו ״גוי
עברי״ ,בו דרש לקבוע כי ״יהודי״ הוא אדם
השייך לדת היהודית, ואילו ״עברי״ הוא
אדם השייך לאומה העברית. השבוע פנה
נציג האפיפיור בארץ־ישראל, מונסיניור אל־ברטו
גורי, במכתב רשמי בשם הכנסיה ה־קאתולית
לראש־הממשלה, דרש את אותה
הדרישה עצמה, הציע אף •הוא להגדיר כחוק
כי ״יהודי״ יהיה מעתה מונח דתי בלבד,
בעוד ש״עברי״ יהיה מונח לאומי . .
דו״ח ראשון על הקרע המתרחב בצמרת
העיראקית פורסם לפני חודש בהעולם הזה
( )1091 מפי אישיות זרה, שערכה סיור מקיף
במרחב, נפגשה עם רוב המנהיגים החשובים•
בין השאר כתב האיש :״השלטון בעיראק
מחולק לשתי קבוצות. בצד אחד
עומדים הקצינים הצעירים, כולם ערבים, בהנהגת
עבד אל־סלאם עארף ...עבד אל־כרים
קאסם עומד באמצע, קרוב יותר למדינאים
המתונים.״ ארבעה ימים אחרי שהעולם
הזה ( )1093 בחר בקאסם כבאיש־המרחב
של השנה והדגיש שוב את ההבדל בינו
לבין עארף, הודיעה ממשלת עיראק כי
עארף הודח מתפקידו כסגן הרמטכ״ל
הנאשמים כמנהיגות מחתרת טרוריסטית׳
שמטרתה למגר בכוח את המשטר
הנוכחי במדינה, ד״ר ישראל (״אלדד״) שייב

תצלום: כל אניה המפליגה מנמל אילת מייצאת מיכלי קרגל. התמונה לעיל, שצולמה בדצמבר ,1956 מראה
משאיות נעות בערבה כשהן עמוסות מיכלי קרגל. זהו המשלוח הראשון שיצא מאילת מאז ימי שלמה המלך.

חרש־אילם דויד
לא אנס

התיאטרון הלואמרי מציג. :

בגלל חגורה

הקיסר ג׳ונס

מאת

מאת

יוגיק או׳נ״ל

בו ו. לוי
בקרוב :

מלאך האבן
מא ת

ק.מי פדעגס

וראובן (״רומק״) גרינברג, לא יועמדו לדין.
כפי שגילה העולם הזה 1043 בנתחו את
טענות התביעה הכללית ובהוכיסו את קלי־שותן
וחוסר רצינותן, הודיע השבוע היועץ
המשפטי כי החליט לבטל את גליון
האישום נגד השניים, אחרי שהתחמק במשך
יותר משנה מקיום המשפט. כזכור זיכו שני
הרכבים שונים של ששה שופטים מחוזי־ם
בתל־אביב אוד יוסף מנקס, זאב אקשטיין,
דן שמר ויעקוב חירותי מאשמת חברות
באותה מחתרת, שלדברי השופטים לא היתה
קיימת כלל שערוריית הפיצויים
מגרמניה המערבית הגיעה השבוע לשיאה,
אחרי שהגרמנים הודיעו כי אינם מאמינים
לכתבי ההצהרות והתעודות המועברים. אליהם
בחתימת נוטריונים ישראליים. מדור תצפית
(׳העולם הזה ) 1084 ניבא התפתחות זו
מראש•
חעולס חזח 1095

ס^ן רט דעות המוצא היחיד
לפני שלושה חדשים בדיוק, בעת שפרשת
חרפת סוקיו התגלתה בכל כעורה, בעת ש־נדמה
היה כי אין מוצא מן המשבר אליו
נדחף הכדורגל הישראלי, הציע העולם הזה
מספר הצעות־יסוד להבראת ענף הספורט
הפופולרי במדינה. כתב העולם הזה (:)1082
״רק אחרי שייקבע באופן הברור והמעשי
ביותר כי הכדורגל הוא שסח־פעולה ממל-
כתי, חיוני לא פחות מן השירות הצבאי,
יונח הבסיס לבנין חד ש ...הגיע הזמן שביתני
התקציבים בעיריות ובממשלה יראו
בספורט שטח־פעולה חיוני, הזקוק לטיפוח׳
לעידוד ולהשגחה ממלכתית. הגיעה העת
למסור את הניהול המעשי של הספורט
לאנשים שצמחו מתוך הספורט, ללא התחשבות
בהשתיכותם המפלגתית.׳׳
השבוע, אחרי שלושה חדשים בהם לא
נמצא כל מוצא מהקפאון של הכדורגל הישראלי,
הביע נשיא ההתאחדות לכדורגל ה־ד־׳ר
יוסף לאם את דעותיו להבראת המצב•
בראיון עם עתונאי הספורט יזהר ברנר
קבע הד׳־ר לאם, בין השאר :״אין ספק שהכדורגל
חייב להפוך לענין ממלכתי, משום
שיש בו אינטרס כללי של המדינה ...יש
לדעתי הכרח כי כבר בתחילת השנה הקרובה
תיכנס הממשלה לעובי הקורה, ותקים
ועדה ציבורית שתפקח על ספורט הכדורגל
הישראלי ...לא יתכן, לדעתי, כי
ההתאחדות לכדורגל תנוהל על־ידי המרכזים
מאחורי הקלעים. העסקיים הנשלחים להתאחדות
חייבים לראות רק את הענין הכללי
למול עיניהם, ולא להיות קשורים עם החלטות
הנמסרות להם מבחוץ.״
לא היתה זו דעה יחידה. כי לנוכח חוסר
הפתרון הגיעו יותר ויותר אוהדי ועסקני
ספורט למסקנה ממנה אין מנוס, כי הבראתו
של הכדורגל בארץ תלויה אך ורק בניתוקו
מהמרכזים המפלגתיים.

כדורגל
זה נשאר בעדה
למאות תושבי כרם התימנים התל־אביבי,
שנהרו השבת בשיירה לירושלים, כדי לראות
בהתמודדות קבוצתם שמשון עם אלופת
המדינה מכבי תל־אביב, על גביע המדינה,
לא היו אשליות רבות. אך גם רואי
השחורות שביניהם לא חזו כי קבוצתם
עלולה להפסיד למכבי בתוצאה .6:0
למרות שמכבי תל־אביב עלתה ברמת
משחקה ובכושר שחקניה בשלוש דרגות לפחית
על שמשון, לא נראה הדבר במיוחד
במשחק. יחם הקרנות הראה על מאזן של
7:2לטובת שמשון. המשחק התנהל על שני
המגרשים ברוב הזמן במידה שווה, ובדקות
האחרונות של המשחק היו אלה דוקא אג־שי
מכבי שנראו סחוטים. מספר ההזדמנויות
להבקעת שערים היה שווה לחלוצי שתי
הקבוצות. היה רק הבדל אחד: חלוצי מכבי
ניצלו את ההזדמנויות ברובן הגדול, חלוצי
שמשון אף לא אחת מהן.
חמשה שערים +אחד. אחרי הפס-
קר, ארוכה במאורעות כדורגל מסעירים, היה
זה תענוג לראות את מכונת ההתקפה של
מכבי פועלת. מעודדים על־ידי אנשי ירו־שלים׳
שברובם היו חסידי בית״ר ירושלים
— שהפסידה לפני שבועיים לשמשון בתו־צאר
,1:0 ,בשער שהובקע בדקה האחרונה
של המשחק — הדגימו המכבים יכולת מרחיבה•
אולם בעיקר היה זה יומו הגדול של
הקיצוני השמאלי שלהם, רפי לוי.
בדקה החמישית למשחק הוא בעט בעיטת
11־מם ר (פנדל) וכבש לראשונה את
שער שמשון• בדקה ה־ 31 עמד רפי בפינה
השמאלית של שער שמשון, קיבל מסירת
פז מישראלי, והחדיר את הכדור לשער בשניי•
כעבור שלוש דקות החדיר את ה־כדור
בשלישית לשער שמשון, מבעיטה ממרחק
של שבעה מטר. כעבור שלוש דקות
נוספות הבקיע שער רביעי. שמונה דקות
לאחר תחילת המחצית הבקיע רפי שער
נוסף׳ שבתוספת שער אחד שהבקיע שייע
גלזר הביא את תוצאת היום.6:0 :
רפי היה בכל מקום. זריז כשד, בועט
מכל מצב לשער, מוכן לכל מסירה של
חבריו, לא היה זה אותו שחקן שהופיע לפני
שנה על מגרשי הארץ. כשטרם מלאו
לו ,20 הוא ללא ספק הכדורגלן המבטיח
ביותר של ישראל.
אמרו אנשי שמשון, לאחר המשחק :״אם
היינו מקבלים חמישה שערים ממישהו אחר,
זה היה כואב• אבל לא מרפי לוי. סוף־
סוף גם הוא תימני, וזה נשאר בעדה.״
העולם חזה 1095

אונעה שופטים מגנים אז התנהגותו שר מנהל בתי־המשפס

נקמה בישיש בן 65
ךץש?{ שנים התפרנס יעקב מורנו אש!
1כנזי ,85 ,ממכירת קפה ותה לבאי בית־המשפט
המחוזי בחיפה. מעל גבי שני שולחנות
רעועים ושלושה שרפרפים, היה מורנו
הישיש משרת את השופטים, עורכי־הדין
והמתדיינים, ממלא את כל מבוקשם
בקפה תורכי, שחור וריחני, בתה מתוק ובעונות
פריכות. בבית חיכו ללירות המועטות
שמורנו היה מתפרנס במזנונו הזעיר, בתו
האילמת וקטועת־היד, ושתי נכדותיו.
מורנו היה בא לבית־המשפט מדי בוקר,
מרתיח את מי הקפה והתה, מחכה להפסקת
הבוקר הקצרה, משרת את לקוחותיו וחוזר
לביתו. וכך, מדי יום ביומו, תשע שנים
מאז קיבל את המזנון הקטן בהמלצת ידידו
ורעו, שר המשטרה בכור שיטרית. השר
רצה לעזור ליהודי הזקן, שהציל יהודים
רבים ממוות בעת הפרעות בבית־שאן, בה
היה לו בית־מלון משלו כבר בימי שלטון
התורכים.
באחד מימי החורף של שנת 1957 החלו
צרותיו של מורנו הזקן. במכתב רישמי,
מעוטר בחותמות סגולות, הודיע לו אגף
הנכסים הממשלתיים כי עליו לשלם דמי־שכירות
בעד כל השנים שהיה מחזיק את
מזנונו חינם־אין־כסף. מורנו נאנח, צימצם
את דמי־החזקת ביתו, ושילם את הכסף.
במכתב אישי אל דויד בן־גוריון, גולל בפני
ראש הממשלה את פרשת זכויותיו, הסתמך
על השר שיטרית, נשיא בית־המשפם המחוזי
בחיפה והלורד הרברס סמואל בלונדון, ביקש
מביג׳י להתערב לטובתו, ולבטל את
חובת התשלום.
מורנו היה מיואש לחלוטין. הוא ספק
כפיו, מרט את שערות ראשו ונקם בצעד
של יאוש: הוא כתב לשופט יהושע אייזנברג,
מנהל בתי־המשפט בישראל, האשים בשורה
ארוכה של האשמות את מזכיר בית־המשפט
המחוזי בחיפה, צבי רופא, טען כי בגלל
איבתו האישית של רופא אליו, נפגעה
פרנסתו .״מר רופא השלים דיקטאטורה קשה
יותר מזו של נאצר במצרים, או היסלר
בזמנו,״ הטיח מורנו במכתבו.

תלונתך. במסיבות אלה, מאחר והטחת האש־מות־שווא
כבדות נגד פקיד בכיר, וותיק,
מסור ויעיל של בית־המשפט המחוזי — לא
יכירו מקומך בתוך כתלי בית־המשפט.״
היתד, זו אחת הפעמים היחידות, שפקיד
ממשלתי, חסר כל סמכות שיפוטית במקרה
זה, הודה מעל גבי מסמך רישמי חתום
בחתימת ידו, כי הוא פועל נגד אחד האזרחים,
מתוך טעמי נקמנות ותו לא.
שופט השלום יעקב זיגלמן, ששמע את
עדותו של מורנו ואת עדויותיהם של פקידי
בית־המשפט, ורופא בראשם, קבע בפסק־דינו
הארוך והמנומק יש להעיר ני תמוה
שבמערכת בתי־המשפם לא זכרו קיומם של
בתי־המשפט הנתבע התלונן על פקיד,
כי מגיע כסף ממנו — זו היתה זכותו. האם
אי־אפשר להפנותו לבתי־חמשפט לביסוס
תב״עתו — ומכל מקום מה צורך לשבור
מטה לחמו של איש זקן, התובע בצדק או
שלא בצדק את נספו מה מקום היה
כאן שהנהלת בתי־המשפט תנהג כפי שנהגה?״
היו
אלה הערות חמורות וחריפות במיוחד,
הנשמעות רק לעיתים רחוקות מאד

המשטרה במקום בית המש 5ט
ך -תו״וג ח ילא איחרה לב! א. אגף הנכסים
1 1הודיע למורנו כי בית־המשפט המחוזי
זקוק לחדר שברשותו. שני שוטרים נשלחו
למזנון הקטן, סילקו את חפציו של המזנונאי
הזקן, הורו לו בתקיפות להסתלק מן המקום.
השופט אייזנברג, שחקר בינתיים את האשמות
מורנו, הביא את מכתבו של מורנו
לידיעתו של רופא. רופא, והעדים שמורנו
נקב בשמותיהם לאישור האשמותיו, הכחישו
את הכל. צו הפינוי המנהלי נשאר בתוקפו.
מורנו החל לאכול את חסכונותיו, כשנפתח
משפט הפינוי נגדו, בבית־משפט השלום
בחיפה, בתוקף הוראתו של השופט אייזג־ברג,
שכתב למורנו כמה דברי הסבר:
״המשטרה ביררה פרטי תלונתך וחקרה את
הנוגעים בדבר בקשר להאשמות שהפחת על
המזכיר הראשי (צבי רופא) .עם סיום
חקירותיה העבירה אלי המשטרה דו״ח, הקובע
כי לא נמצאו כל הוכחות לביסוס

כיצד נותק המגע
(המשך מעמוד )5
דיבר אלי בגלוי־לב למעלה מן הרגיל
אצלו. הוא הסביר לי את המגבלות שאינן
מאפשרות לממשלת ישראל להסתכן בפעולה
מדינית יזומה מן הסוג המוצע, מאחר
ש״אינה חופשית לעשות צעד כזה״ מתוך
שיקולים מדיניים וכלכליים. על כן ביקש
אותי שלא אוסיף ללחוץ עליו ועל ממשלת
ישראל בענין זה, וכי עלי להבין שפשוט
קשה לממשלה ולו עצמו לעשות את אשר
אני דורש מהם.
בשיחה זו הבהיר לי בפעם הראשונה באיזו
מידה קשורה ישראל במערך המערבי
במרחב, דבר הכובל את ידיה מלנקום בכל
מדיניות יזומה עצמית כלפי הערבים.
בסיכום הדברים, עלי לענות על שאלה
אחת שחזרה והוצגה לי פעמים רבות
מאז ראשית פרסום סידרה זו: מה עמדתם

מזנונאי מורנו
נגד פקיד בניר, וותיק, מסור ויעיל
מכם השופטים בבית־משפט השלום, על
הנהלת בתי־המשפט בירושלים. השופם זיגל־מן
אף הוסיף לתמוה ולהתריע אינני
מבין באיזו סמכות שיפוטית שלחו שוטרים
לסגור את מזנונו של הנתבע, ותמוה בעיני
שדבר כזה נעשה בתוך כתלי בית־המשפט.״
למרות כל אלה, פסק השופט לאשר את

של ראשי אותה המחתרת במסגרת מערך
הכוחות אשר הגיעו לשלטון בעיראק ביום
המהפכה?
לפי מיטב ידיעתי, תופסים לפחות כמה
מראשי המחתרת עמדה חשובה בצמרת העיראקית
החדשה, למרות שאינם בולטים
בכותרות העתונים• מקומם בתנועה הלאומית
העיראקית כה מבוסס, עד שלא יתכן,
לפי שעה, מערך־כוחות של הכת השלטת
בלעדיהם.
השאלה השניה היא: האם ניתוק המגע
בינם לבין ישראל היה סופי, או שמא עוד
יש תקווה לחדשו, באם ובמידה שישתנה
היחס הישראלי לעניין?

\זסשר ימר רהוחזרש.י
ש להכין את כל הפרשה על רקעההתפתחות בעולם הערבי. הרעיון לקשירת

צו הפינוי. הוא הסתמך על מספר טענות
יבשות, הנובעות מחוק בתי־המשפס, פסק כי
מזנונו של מורנו ניתן לו בהרשאה בלבד
ולא בשכירות ומשום כך הוא איננו מוגן
כיתר השוכרים* במדיגר״ צו־הפינוי ד,נקמני
קיבל תוקף חוקו.

שר המשפטים אינו מתערב
ךפרק לי טיו של מו ר נו, עורכי־הדין
/שמואל תמיר ודב לוין, לא היה ספק
כי אחרי פסק־דינו של השופט זיגלמן יחוש
בית־המשפט המחוזי בחיפה את ההרשאה
לקיום מזנונו של מורנו. ההערות החריפות
שבתוך ססק־הדין, חייבו פעולה כזו לסל
הדעות. אולם השופט אייזנברג ושר המשפטים
פנחס רוזן, סברו אחרת :״בדו״ח של
המשטרה נאמר כי המתלונן הנו בעל מידות
מושחתות, שחקן קלפים וכיוצא באלה,״ נימק
השופט אייזנברג בנימוקים מוזרים ומשונים
את סירובו לאשר את החזרתו של
מורנו לבית־המשפס, אחרי שפרקליטיו פני
אל שר המשפטים :״אנו מפנים בקשתנו
לכבודו להתערב אישית בפרשה זו, ולהפעיל
את סמכותו בנדון בתקווה כי יגלה מתינות,
אורך־רוח והבנה, וכי יעשה צדק עם אזרח
ישיש זה.״
שר המשפטים לא רצה להתערב :״שר
המשפטים אינו מוכן להתערב בדבר,״ ענתה
מזכירתו לפרקליטים, שקיבלו כבר קודם לכן
את חוות־דעתו של השופט אייזנברג שכתב:
אם אנהג באיש זה במידת הרחמים,
הריני נוהג מידת הדין כלפי הציבור אותו
משרת בעל המזנון, וכידוע אין רבים נדחים
מפני יחיד.״
לתמיר וללוין לא נשארה אלא אפשרות
אחת: לפנות לבית־המשפט המחוזי, לנסות
ולערער על פסק־דינו של השופט זיגלמן,
שנראה חזק, איתן ומבוסם מבחינה משפטית.
אך השופטים המחוזיים החיפאיים כהן, בן־
זאב וכספי, שדנו בערעור, קיבלו דווקא את
טענותיהם של פרקליטי מורנו. הם ציוו
לבטל את צו־הפינוי, להחזיר את חדר המזנון
למורנו, ואף הוסיפו בפסק־דינם :״ברצוננו
לציין בסיום דברנו כי שופט השלום המלומד,
אמר בפסק־דינו כמה וכמה דברי
ביקורת חמורים על האופן שבו נהגו השלטונות
לגבי המערער ...ברצוננו רק לציץ,
שאם נכונים דברי המערער שהופעלה משטרה
לשם סגירת מזנונו, הרי העניו הזה
נראה לנו תמוה ביותר
כך נוספו דברי ביקורת חמורים נוטפים,
נגד הנהלת בתי־המשפט. המזנון אמנם הוחזר
למורנו, לבא־כוח היועץ המשפטי לא
ניתנה רשות לערער בפני בית־המשפם העליון
ומזכיר בית־המשפם המחוזי בחיפה
יאלץ להשלים עם נוכחות יריבו בין כותלי
בית־המשפט. אולם הענין הציבורי שבשני
פסקי־הדין, ובפרשה כולה, לא פג כלל:
היפעל שר המשפטים ויורה לנקום בצעדים
חמורים נגד פקידים הפועלים על דעת עצמם
במערכת בתי־המשפט, או יעבור גם הפעם
לסדר היום על הערות שופטי המדינה נגד
פעולותיהם הבלתי־חוקיות של פקידי הממשלה
— הפעם פקידי משרד המשפטים?

יש להבין את בל הפרשה על רקע ההתפתחות
בעולם הערבי. הרעיון לקשור את
התנועה הלאומית הערבית (ולא רק בעיראק
בלבד) עם הגורם הישראלי צץ בתקופה
שאחרי כשלון מרד אל־כיילאני ולפני עליית
גמאל עבד אל־נאצר. אחרי שקאהיר נטלה
לידיה את היוזמה, והפכה אפוטרופוס לכל
התנועות הלאומיות הערביות במרחב, הופיעה
אוריינטציה זו כמתחרה לרעיון
המקורי של המחתרת העיראקית, שדגלה
באוריינטציה על ישראל. אולם אם יחול
שינוי בעמדת ישראל כלפי האידיאלים הלאומיים
הערביים, קרוב לוודאי כי שתי
האוריינטציות יתחרו ביניהן, ואולי אף
תיווצר סינטזה ביניהן.
אני מאמין בלב שלם כי הקשר עם
המורדים העיראקיים לא שבק חיים לכל
חי, וכי הוא יכול להתחדש מחר. הדבר
תלוי אך ורק בנו. ונדמה לי, כי יש לעשות
הכל למען מסרה זו.

נאה, משביר וסטודנט

הופ

-עברנו:

אנ׳לא רוצה להתערב אבל ( )1095/11 יקבלו בטח יותר
מחמישה מכתבים :״מאחר וזה עתה יצאתי לאחר תאונה
מבית־חולים, החלטתי לערוך סקר חברתי מטעם עצמי.
״יצאתי לרחוב, אז את מי רואים שם? את יוסי! מה,
את לא יודעת איזה? זה המשוגע. אז הוא שואל: מה
נשמע? מה התחבושת? גססנו קצת, אמרתי. אז טוב שלא
לגמרי, אמר והלך. גם אני הלכתי. פגשתי בדרך את חיימקה
כפית, ומוישה, וכל השאר. ובפי כולם אותה השאלה:
נו, מה שלום הווספה? או: אתה חי? חבל!
״כלום אפשר לחיות בעולם קלוקל זה? לדעתי הצטרף
חברי שאול שאולי, והגענו למסקנה כי את תעשי חסד
ותפרסמי את בקשתנו. ואיננו דורשים הרבה, אלא שתי
נערות בנות 17־ ,19 שתכתובנה לנו. אז מה, זה הרבה?
״מי אנחנו? אני לא צבר, לא נמוך, לא בלונדי ובלי
עיניים כחולות. אני כן חובב תיאטרון וגם עוסק בזה,
ועוד כמה דברים. חברי לא נמוך, לא בלונדי, בעל עיניים
כחולות וכן יליד הארץ. חובב תיאטרון, מוסיקה, טיולים
ברגל והוא סטודנט, למ׳שהוא לא ירושלמי. לידיעת המעונ־יינות,
לוזספה אין תקנה ולכיס אין תקציב לקנות חדשה
בתקוזה שד,ופ — עברנו.״

הוא רוצה להתכתב עם נערה שקטה ונחמדה כבת ,20
היודעת בשעת הצורך, כדברי הפזמון החוזר, להיות גם
עליזה. הוא ממלמל עוד משהו על 20 אלף לירות שאני
לא יודעת למה הוא מתכודן, מפרט כרשימת שטחי התעניינות
:״הכל. פילוסופיה, ספרות, פוליטיקה, אהבה״״
אבל הוא הולך עם רוח הזמן. הוא הוסיף שטח שהיה
מוזנח עד עכשיו: התנ״ך.

כוכבנית אחת לרעותה :״כשאני חושבת על דמי־המזונות
שאקבל ממנו לאחר הגם, זה עושה לי חשק להתחתן אתו.״

( :)1095/14״ובכן, העניין הוא כזה. אני
מעוניינת להתכתב עם בחור בן 23־ ,25 גבוה —
1.75 מטר ומעלה — נאה, בעל חוש הומור
ומשכיל. רצוי מאד שיהיה סטודנט בטכניון או
באוניברסיטה, מתל־אביב או הסביבה ...אבל
מאחר שאת בתדאי סקרנית אז אגלה לך גם
שאני חיילת. זהו זה.״
די, אני לא יכולה יותר. אני חוזרת לסורי ולעזאזל
התוצאות.

חוץ מאלקטרוניקה

נראה כסנוב, אכל לא

שתיהן בנות 16 ולפי השיר העתיק, שבוודאי הן לא
שמעו אותו, מן הדין היה לומר שהן לא יודעות כלום.
אבל ( )1095/16 כן יודעות. שאם לא כן לא היו אומרות
שנושאי ההתכתבות יכולים להיות שונים ורבים, בשתי
הסתייגויות, בעצם: חוץ מתולדות חייהם של שחקני קולנוע,
ואלקטרוניקה. אחת שחרחורת, ארוכת־שיער וירוקת־עין,
והשניה בלונדית בעלת עיניים כחולות. יתכן שהתבלבלתי
בסדר, אבל מד, חשוב, בעצם? הן רואות צורך לציין שהן
חברות תנועות נוער לשעבר — נורא, כבר בגיל 16
יש היום עבר לנערות.

״לפי המכתב אני נראה כטנוב, אבל אני מבטיח שאיני
כזה,״ אומר 1095/15 הוא צודק. הוא אפילו לא סנוב.

חסיפוס של•

תריסר כפרוטה

()1095/17
להשיג תריסר
כשאת כותבת
בשבילך. הוא
בן .18

בעצמו טוען שהוא בחור שכמוהו אפשר
בפרוטה. ומי אני שאעמוד על המקח? הזהרי
אליו, או שתבקשי מחברתך הטובה שתכתוב
טוען שהוא גרפולוג. וכל הדבר הזה הוא

אז גס ג׳גטלמן

מי פילל?

לא איכפת ל( )1095/12 מה שאתה אוהב ומה שאתה לא
אוהב, ולמה, כל עוד אתה בלונדי וגבוה. אבל איכפת לה
מאד שתהיה ג׳נטלמן. היא בת 17 וזה אולי מסביר הכל.

עכשיו בואו נשיר קצת במקהלה: מדי שבוע היא מעיינת
במדור, ומי פילל שיבוא רגע ותזדקק לו 1095/18 רוצה
להתכתב עם צעיר בן 19־ — 23 מחקו את החיוך הטפשי
מפרצופכם — גבוה ובעל חוש הומור. היא בת .17 כתבו
לה על כל נושא. אתם בטח לא יודעים פחות ממנה.

לא על הג׳אז בלבד
אני מקבלת לפחות 29 מכתבים לשבוע, בהם מוקיעים
אותי כ — לפי הסדר: רווקה זקנה, מכוערת, עקומה,
עם אף מורם, נקמנית, מקנטרת, רעת־לב, בחורה טובה
אבלמתוסבכת, קיבוצניקית שיצאה לתרבות רעה, גערת־זהב,
מורה, עגונה, הגונה ומה לא. אני רוצה לכפר על
עוונותי ולהיות הפעם נורא טובה, ומוסרת דברים בשם
אומרם — במידה שאחזיק מעמד.
קחו, למשל, את שלושת הירושלמים 1095/13 האומרים
על עצמם שהם בחירי הנוער הישראלי, סיימו מבית־ספר
תיכון לבית־ספר חקלאי. הם אוהבים לשמוע ולהשמיע
ג׳אז כשאחד מהם מנגן בפסנתר, שני בתוף ושלישי
בקלרינט. הם טוענים שלא רק על הג׳אז יחיה האדם, ולכן
הם הולכים גם לסרט מדי פעם. אבל גם זה לא מספיק.
הם רוצים להתוודע אל שלוש נערות בנות 16־ , 18ש״יבינו
או תנו ...יוכלו להאזין בסבלנות לקונצרטים שלנו, אם
אפשר גם להשתתף בהם באופן פ עי ל ...ת מונ ה...״

אני נורא עצובה, שלא קיבלתי הזמנה רשמית למסיבה
שנערכה לכבוד?{מיקם גורביץ בירושלים. אבל אינני
נקמנית. אני מכתירה אותו בזה בתואר שדכן התנ״ך 58׳.
אגב׳ שמעתם שמוסיפים לתנ״ך שני ספרים נוספים? עמיקם
א׳ ועמיקם ב דבר אחד ברור לי: אני לא אזמין
שמלות אצל מדליין, זו שתיכננה את תלבושות הנערות
של דבר אל הקיר בסמבטיון. רחל אטאס היא אמנם
בהריון והכל, אבל זה עוד לא סיבה להלביש אותה
בשמלה אדומה איומה, עם סרט לבן גדול ונוראי על
הברכיים. שלא לדבר על שני פסים לא פחות לבנים ולא
נוראים גילה אלמגור נשמעת מחוץ לבמה, בדיוק
כמו עליה• תמימה מקצועית אורי סלע מציע שם
אחר לבצל ירוק, שכל חבריה היו פעם מלהקת הנח״ל:
נח״לטורה.

דויד כהן מירושלים טוען שתמונתה של נערה זו לא
התגוללה באשפתות ואף לא התבוססה ברצפתו של אוטובוס
עירוני. איך בדיוק קיבל אותה, לא פירט. אבל הוא
יודע לספר שהיא ירושלמית, ושיש לה ששה ילדים —
היא גננת. בעלת אמביציות להיות שחקנית במה ישראלית.
ההפסד יהיה בולו של תינוקות דבית רבן.

^01 וך)>) הפילטר מסיבה

ציפ 1ר >ן0גה לחשת לי...

המאוזןשלאסקוטנ זח ן לך גםסינוןוגםאדומה ויותר יותר

אנשים
לאס ״קום
עוברים

העולס הזה _ 1095

קולנוע
סרטים
חי כרב

מלאך עוכר בכרוקלין (תמר, תל־אביב;
ספרד) הוא סרט העומד על אחת התכונות
המוזרות ביותר של בני־אדם: הם
שונאים מאוד אנשים כלביים, אולם אוהבים
מאוד כלבים אנושיים. מין איש כלבי כזה
הוא עורך־הדין בוסי (פיטר יוסטינוב) ,החי
באיזור האיטלקי של ברוקלין. הוא זועם
תמיד כמו בולדוג, רודף את בעלי חובותיו
כמו כלב ציד, מדבר בנביחות של כלב
רועים ערבי, ומביט בבריות כמו שנאוזר
ענק.
מה שקורה לאותו עורך־דין הוא מה שכל
אדם רוצה שיקרה לטיפוס כזה: הוא חוסך
כלב בולדוג. את הסיבה העלילתית לגילגול־נשמות
זה מספקת קללה של זקנה אחת.
אולם מבחינה חזותית אין כמעט כל צורך
בסיבה כזאת. הבולדוג הממלא את מקומו
של פיטר יוסטינוב מצליח בהחלט לחקות
את תכונותיו הכלביות של האדם.
סבכת הגקגיק. היחידי היודע על גיל־גול־הנשמות
של עורך־הדין הוא ברונו, עוזרו
טוב־הלב. הוא משליך את הכלב לרחוב,
מתחיל לעשות חסדים ברכושו של אדוניו.
הכלב הגדול והמכוער מבין אז כי קל להיות
חיקוי מאשר מקור, קל להיות אדם כלבי מאשר
כלב ממשי, ולו רק מהסיבה הפשוטה
שעל כלב מרחפת לעתים יותר קרובות ה־סכנה
של הפיכה למאכל־תאוה בביודחרושת
לנקניקיות.
למזלו של הכלב מתידד עמו ילד קטן
(פבליטו קלבו, שבא יחד עם הבמאי ההונגרי
לדיסלב וג׳דה, מהסרט הספרדי דודי
ואני) המלמד אותו פרק בהלכות אנוש. וב־שהכלב
חוזר להיות אדם, אין הוא עוד
אדם כלבי, אלא כלב אנושי בצורת אדם.
מוסר־ההשכל החברתי של עלילה זו ברור
לכל. אולם וג׳דה ניסה לתת בסרטו זה
יותר מאשר מוסר־השכל. שלא לדבר על
האפקטים הקומיים הרבים ועל משחקו המצוין
של יוסטינוב, יש בסרט נימה אנושית
מזעזעת, מהסוג המזכיר את הניאוריאליזם
האיטלקי במיטב אונו.

ו*ת דודים
הבציר (אסתר, תל־אביב; ארצות־הברית־צרפת)
הוא מאורע שתקופתו היא היפה
בתקופות השנה. אולם לחקלאי, שכל גידוליו
הם כרמי הגפן, אותם טיפח ונצר בשאר
עונות השנה, הבציר הוא מושג רחב ומקיף
יותר, שאין להביעו במלים. מה אומר הבציר
לכורם צרפתי מצליח הסרט להמחיש בצורה
דרמתית ופיוטית גם יחד.
אלא שאינו מסתפק בהישג נכבד זד״
יצרניו החליטו להראות גם מה קורה לנשי
החוד, החקלאית של מגדל הגפנים, בתקופת
הבציר, וביחוד כשמגיעים לשם שני אחים
צעירים, שאחד מהם מבוקש באשמת רצח.
השניים (מל פרר וג׳ון קר) מתקבלים
לעבודה בחודה, יחד עם חבורת פועלי בציר
ספרדיים. בין אשכול ענבים אחד למשנהו
מתאהב האח הצעיר באשת האיכר (מישל
מורגן) ואילו אחותה של זו (פייר אנג׳לי)
מתאהבת באח הבכור.
רקמת היחסים בין שני הזוגות אינה חורגת
מהתחום האפלטוני, כמעט עד סופו של
הסרט, בו מקבל האח הרוצח את המגיע
לו, ואילו האח הטוב מקבל גם כן את
המגיע לו, בצירוף כרם ענבים.
אין בעלילת הסרט הרבה מן המלהיב או
החורג מהשגרה. למרות זאת זהו סרט
מיוחד במינו, בעל אוירה בלתי־רגילה. יצ־רניו
הצליחו להעלות על הבד את אוירתו
ודופק חייו של כפר צרפתי נידח, על אוסף
טיפוסיו המגוון. דווקא הפרטים התפלים
בעלילה, האפיזודות הקטנות של חיי הכפר
הצרפתי, הן ההופכות את הסרט למשהו
ראוי לראייה.
אפינית לכך גם העובדה, שדוקא שחקני־המשנה
בסרט מאפילים במשחקם על כוכביו
האמריקאים והצרפתיה — אם זה
האיכר הזקן טון־טון הגונב תרנגולות כדי
להשיג חפיסת שוקולד, ואם זה תיאודור
ביקל, בתפקיד ראש חבורת הפועלים, המעצב
דמות חביבה ובלתי־נשכחת. לו היה
הבציר מוצג לפני שבועות מספר, אין
ספק כי ביקל היה זוכה בתואר שחקו־המשנה
של השנה שחלפה.

שוות הא 8ס
ליאנה (גן־רינה, תל־אביב; גרמניה)
היא אחת מאותן חידות גדולות ובלתי ניתנות
לפתרון של הקולנוע: כיצד הופכים
העולם הזה 1096

סרטים מעין זה, גרועים ומשעממים, לסרטי
קופה? קשה ליחס את הצלחתו של הסרט
ברחבי העולם, ובודאי גם בישראל, רק
למספר סצינות העירום של מריון מיכאל,
שהגרמנים מנסים לשוא לשעשע את עצמם
בתקוה שהיא תחליף לבריג׳יט בארדו.
העלמה מריון, לבושה או ערומה, בתנועה
או בתנוחה, בדיבור או בהימהום, אין
בה שמץ של מיניות או אירוטיקה. אפילו
כשחזה הבלתי מפותח גלוי לעיני הצופה,
היא נראית יותר כאיקונין של קדושה שלא
הגיעה עדיין לגיל בו היא יודעת אפילו
מה פירוש המונח תמימות.
עוד פחות מזה קשה ליחס את ההצלחה
לעלילה. הסיפור על האלה הלבנה של שבט
כושים פראים באפריקה, הנלכדת על־ידי
ציידים גרמנים, מובאת לגרמניה ומתגלית
כבתו יורשת ההון של איש עסקים גרמני,
יצא מזמן אפילו מתחום ההתענינות של
ילדי בתי־הספר. קליעים מונחים וספינות
חלל הם כיום גיבוריהם של סיפורי האגדות.
אולם אם אפשר היה להניח, שחומר
מעין זה — מוגש בעטיפה צבעונית, עם
צילומי חיות וכושים אפריקאיים — נועד
להיות מעין אגדה למבוגרים, באו יצרני
הסרט והוציאו מפי המשתוקקים לאגדות
מבוגרים גם טעם זה. ליאנה היא אגדה
בלי מוסר־השכל ובלי מוסר בכלל. גרוע
מכל: זהו סרט משעמם.
החידה תישאר בלתי פתורה. המבקרים
יכלו בסרט את חמתם, והקהל ימשיך לנהור
בהמוניו לתצוגה גדולה של אפס.

יונו! החדשות
כניעה גרמדת

כי״ם לנהגות גדול ומשוכלל, הוראה עיונית ומעשית.
לכל סוגי כלי הרכס, ע״י מורים מוסמכים.
קטנועים, אופנועים, מכוניות, אוטוכוסים.
טלפון 61844

ה כז כ ב ״ אי לן
גיס לנור מו ת י

ת ל -א בי ב רוז׳ ,ודשומרנ ״ז׳ 5

פבתז וזלת -בבימין 1__ 12

תל-אביב דיו ודשוכזר נ״ז 5
יינ ת רמי גחלת -גנימי ] 12

תל־ אביברויודשומר >ז־ז׳ 5
ש ת דת׳ בתלת מין 2ז

דבל־ אביבדה׳וי ־ עו ומר מיז 5

פכיגרת־ נחלמדגנימין 12

שנה טובה לכל הלקוחות

!\י 1לת וזטובוו גוו וזוכודוז צר וזננזלונז רוזי וזוויווי,
וגו היוגו־ לנו אוז ווגוך וווסוב. צ!\ב וזבי!\וט) ווגרול
ל>וי\ 1ו\ לא ווכל לנזפס ציוווויוז לוויווייוז טויפגרו
.בונטולווזיווגז.

אנית המלחמה פוטיומקין, סרטו
הגדול של הבמאי הרוסי סרגי איזנשטין שהופק
ברוסיה לפני 33 שנה, הוכתר בתואר
הסרט הטוב ביותר שהופק ביום מן
הימים. המומחים הגדולים ביותר לתולדות
הקולנוע בעולם מ־ 26 מדינות שהתכנסו בבריסל
השבוע, הם שבחרו באנית הנזלחנזה
פוטיומקין, הנחשב עד היום כסרט הקלאסי
ללימוד אמנות הקולנוע. סרטו של צ׳ארלי
צ׳אפלין הבהלה לזהב שהופק באותה תקופה
בה הופק סרטו של איזנשטיין, נבחר כסרט
השני במעלה ואילו יצירתו של ויטוריו
דה־סיקה גונב׳ האופנים זכתה במקום השלישי
גשר שד עץ יוקם בכיכר
מוגרבי בין קולנוע מערבי לקפה נוגה כ־פירסומת
לסרט חברת קולומביה הגשר
על נהר קמאי. להצגת הבכורה של הסרט
שיוצג בסוף החודש הבא בקולנוע מוגרבי
יבוא גם יצרן הסרטים היהודי סם שפיגל
שהפיק את הסרט. הגשר על נהר קוואי
המספר על מחנה שבויים בריטיים ביאפן
בתקופת מלחמת העולם השניה, זכה בשנה
האחרונה בשבעה פרסי אוסקר. ז .גכעה
24 אי נ ה עו נ ה, הסרט הישראלי הארוך
היחידי שזכה לתגובות חיוביות בעולם, יוצג
בקרוב בשני בתי קולנוע בגרמניה. עד כה
סרבו הגרמנים להציג סרט זה בגלל הסצינה
האנטי־נאצית שבו. אולם מאחר שמפיץ הסרט
מר אוטו זוננפלד סרב לקצץ את הסצינה,
הסכימו לבסוף שני בתי־קולנוע להציג
את הסרט כמו שהוא סרט על
חיי בן־גוריון הציע להסריט בעת שהותו
בארץ הקומיקאי ג׳ורג׳ ג׳סל. קירק דוגלאם
הוא לדבריו המועמד המתאים לעצב את
דמותו של בן־גוריון.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• הרוח היא פראית (אופיר, תל-
אביב) — שני האנטונים, קוזין ופרנצ׳יוזה,
מנסים לרסן אנה מניאני אחת.
• רם החוכל חולה הים (מקסים,
תל־אביב) — אלק ג׳ינס זוכה לאות הצטיינות
על הנהגת רציף שעשועים בלוי, ועל
משחק קומי המחזיק לבדו קומדיה מאופקת
למדי.
• לילות קביריה (אורגיל, ירושלים)
— עולמה הקודר של יצאנית רומאית, בעיניך,
האופטימיות של ג׳ולייטה מסינה.
• שכר האימה (סמדר, ירושלים) —
סרט המתח הגדול של קלוזו, על מטען
חומר־הנפץ העומד להתפוצץ בכל רגע.
• מלאך עוכר ככרוקלין (תמר,
תל־אביב) — ראה לעיל.
• הפציר (אסתר, תל־אביב) — ראה
לעיל.

טפול

טיוחד

להפסקת

נ שירת ש ע רו ת ו מניע תקר חו ת
מאפ׳ *י ר:

ן. הפסקהמוחלטת ^יל
. 2ה * מחת ׳*י׳גר ח ד׳וי

ה; שי ר ה

א ח ריו ת ג מו ר ה -כמקרה ^ ל
אי הגלהה, יוחורהכסף

רובי עיס

קוסט טי קום

בהנהלת סר א. רובין. ביוקו ס ם טיק א• סדזפלם
תל־אכיכ,

ר חו כ פיג סקר 2

ט ל 2 21 2 8 .

רדיו תוכדזת סרך היחד
שני אנשי מדע ישראליים, ארבעה מדענים
זרים וחבורת שחקני תיאטרון הבימה, חברו
השבוע לביצוע המשדר המוזר ביותר שהועלה
על גלי האתר הישראליים (המגילות
הגנוזות, קול ישראל, י! ם ג׳) .התוצאה
תישלח כנציגת השידור הישראלי, בתחרות
השידור הבינלאומית על פרס איטליה.
במרכז התוכנית, שבמשך קרוב ל־50
דקות העתירה על אוזנו של המאזין קטעים
נבחרים מהמגילות הגנוזות• מהולים במוסיקה
אלקטרונית רעשנית, עמד הפעם בנו
של האחראי הישיר לגילויין. רב אלוף
ייגאל ידין, שלא כאחיו יוסי ידין, כוכב
משדר טלויזיה אמריקני בנושא זה, עשה את
הכל לשמירת האוטנטיות המדעית של התוכנית.

היתד, זו אשמתו שלא הצליח בכך.
יעקב בן הרצל וד״ר יעקב ליכט, שערכו את
החומר למישדר, טרחו ככל יכולתם להפוך
את המישדר פופולארי ומעניין ככל האפשר,
איבדו את החוט המקשר בין אפקט רדיופוני
אחד לקריאה ריציטאטיבית אחרת. יגאל
ידין, שקרא את דברי הקשר של המישדר,
מצא עצמו מהר מדי נגרר אחרי עגלת
ה״רדיופוניות״ של התוכנית, קיצץ ללא רחמים
בחומר הרקע המדעי, היחידי הטוב.
גם הופעתם בפני המקרופון של מדענים
זרים, אלופים במקצועם בתחום זה, לא
סייעה לשינוי פני הדברים: איך שהוא, בין
הופעתם של השחקנים, בעלילת קשור ילדותית
אודות אנשי היחד, ובין דברי המדענים
החולקים בדעתם על מהותם של אנשים
אלה, אבדו המגילות הגנוזות שנית.

גלים קצרים

ח. ריבלין

גלים אובדים
עתידם של גדי צה״ל, כיחידת שידור
עצמאית, עומד עתה בסימן שאלה. לקולות
הרבים, שדרשו מזה זמן רב, למזג את
שלושת שרותי השידור בארץ, קול ישראל,
קול ציון לגולה וגלי צה״ל, לשרות שידור
אחד, הצטרפו קולות מקרב אנשי התחנה
עצמם. לדבריהם של אנשים אלה, העומדים
בנקודת מפתח בניהול התחנה, יתגברו גלי
צה״ל על המשבר הפוקד אותם בימים אלה,
רק תוך שיתוף־פעולה עם תחנות השידור
האחיות קול ישראל מכין את לוח־תוכניותיו
החורפי. השינוי היחידי הצפוי
למאזין: הקטנת שידורי המוסיקה, על חשבון
הרחבת שידורי המלל אס תצא
לפועל התוכנית המותוית עתה לשידורי
התנ״ך, עלול הציבור הישראלי להקלע למלחמת
תרבות חדשה. דברי הפרשנות לתג״ך,
שיימסרו הפעם למדענים צעירים, בני האסכולה
הארכיאולוגית־היסמורית, לא ימצאו
חן בעיני החוגים הדתיים. עד עתה נמנע
קול ישראל מלהרגיז חוגים אלה, על־ידי אי־שידור
דברי הפרשנות בכלל השפה
הגרמנית חודרת לשידורי קול ישראל
בדלת האחורית. למרות סיכומי המועצה
הציבורית לענייני שידור, להמשיך באיסור
על השימוש בשפה הגרמנית עד שהממשלה
תחליט אחרת, משודרים יותר ויותר משדרי
מוסיקה ווקאלית גרמנית. טענת האחראים:
התקליטים החדשים הם בשפה הגרמנית.

תדריך

אגנזה חד עזה * העזוזרטזגג! בוזרזזב *
הזזטיבהזזאפראם־יזז * העזבורדיה^ראט־י
זזילגני * דעינז&גגז הרבגתי * הינזזר
הכלכלה הבופיליה * הפנהלה העזהיה

הסחיר 500 ברוסה -והשיג בנר הקיוסקים

מתנה נאה
בנ ל

קופסת

עניז

שי ס

טקס טיל שמפו

נמצא ב ק בו ק מיניאסוד• של

נקה אויל שמפו

1( 08-

המס פי ק לחפיפ האחת.

^(01^^ 50^ 0)3

איו כ ט קס סיל שמפו לכל כ בי ס ה עדינ ח

תוצרת נקח המפיצים חב׳ גורית ב׳ג־מ

המשדרים המפורטים מנזה עשויים להיות
מעניינים. שינויים אפשריים.
• וולפונה (קול ישראל, יום ב׳,
— )21.30 מחזה מאת בן ג׳ונסון, מעובד
לשידור ומבויים בידי ניסן יתיב. בין
המשתתפים: אברהם בן יוסף, משה חורגיל,
יוסף בנאי וגילה אלמגור.
• זח עתה הגיע (קול ישראל, יום
ד 22.35 ,לקט תקליטים חדשים בתק־ליטיית
קול ישראל, נבחר על־ידי דרור בן
אבי, ממנש על־ידי משה חובב.
המאזין הזהיר לא יפתח את מקלטו
בתאריכים ובשעות הנקובים מטה, פן יטבע
בגלי השעמום.
• בעולמה של ספרות (קול ישראל,
יום הי — )22.30 ,סיור ספרותי בארצות
הברית. רק למי שמוכן לעיין עוד
ביל״ג.
• אושפיזץ (קול ישראל, יום ב׳,
— )20.00 תוכנית באומר ובצליל מאת
בנימין צביאלי — סגולה מצויינת להבריח
אורחים.
• בתוכם הנוסח הכמעט נזלא של מלחמת
בגי אור בבני חושך.
חעולנז חזח 1095

אנשים

ספרים

למי מותר לטוש?
לסערת־רוחות מיוחדת במינה זכתה ערב
החג משפחתו של הרב הראשי יצחק
גיסים. כשהגיע לבית הרב גליון היומון
הצופה של ערב החג, גילו להפתעתם ש־בעתון
פורסמה תמונת הרב, כשהוא קצוץ
זקן. לפי התמונה נראה כאילו הרב הוא
בעל זקן־תיש, בעוד שלמעשה יש לו זקן
נאה ושלם. מקורבי הרב פנו לראשי המפלגה
הדתית־לאומית, האשימו אותם כי פרסמו
בכוונה תמונה מסולפת זו. למרות המחאה,
הדפיס הציפח ביום השישי האחרון בפעם
נוספת את אותה התמונה הפתעה אחרת
היתד, לאחרונה לקוראי הצופה עצמם,
שמצאו בעתונם התקפות מרובות על ראש
עירית ירושלים גרשון אגרון, ולא ידעו
את הסיבה לכך. באחד הדיונים בעירית
ירושלים, כשהתגלגלד, השיחה להבדלי הרמה
במקצועות שונים, ציטט אגרון, לשעבר עור
ך ג׳רחלם פוסט המפא״יי הכושל, דוגמה
ממקצועו :״יש עתונים טובים כמו דבר והארץ,
ויש עתונים רעים כמו, למשל,
הצופה, המעתיק חדשות מאחרים וערוך
בצורה גרועה.״ כשנודע הדבר לעורך הצופה
שכתאי (״ש. דניאל״) דון־יחיא, הוא
הכריז מלחמה על ראש עירית הבירה
להתרגשות דתית מיוחדת זכה השנה עורך
הוצאת עם־עובד משה שרת. בניגוד לשנים
קודמות, בילה השנה את ימי החג בתפילה,
בבית־הכנסת ישורון בירושלים. ביום
השני של החג. נקרא אף לעלות לתורה
ביום הראשון של החג עלה לתורה
באותו בית־כנסת מי שהיה שר הדתות,
משה שפירא הד״ר משה
0 שחזר 7א מסבר מטיול נופש ברחבי
ברית־המועצות, סיפר כי הוא התארח ב־בית־הבראה
בהרי קוזקאז, בו נפש אותה
שעה גם ציר ברית־המועצות במונגוליה החיצונית,
וואצ׳יסלאב מולוטוס, מי שהיה
פעם שר החוץ של ברית־המועצות
מפקד חיל האוויר, אלוף־משנה עז ר ודיג״
מן, גילה השבוע ספורט חדש. בראש ה שנה התארח אצל מקסים סלומון, צלם
העתונות שהפך למחדש פני חוף הכינרת,
התלהב במיוחד מאפני־המים של מקסים.
אלוף הסילונים בילה כמעט יום שלם על
המים לא כל כך נעים היה מצבו
של איש צבא אחר, שאינו עתה בשירות
פעיל. אחרי שעסק בחפירות ארכיאולוגיות,
נ פגע אל וף משה דיין מנגיפים שהתישבו
בקרקפתו והביאו בעקבותיהם גירוי ופצעים.
בעקבות פגע זה גולח ראשו של דיין
בתו של האלוף, סגן יעל (״יולד,״) דיין
בת ה־ ,20 היתד, פטורה מלראות את אביה
קרח. לפני שבועיים נסעד, לאיטליה, הודיעה
שתקדיש את זמנה שם לכתיבת ספר
אוטוביאוגרפיה על הרפתקאותיה בשוטר
הומוריסטי נתקל מפקד־לח״י לשעבר, איש
הפעולה השמית נתן ילין־מור, הנוהג
לנוע במהירות מופרזת מתל־אביב לחווה
החקלאית הגדולה בדרום הארץ, אותה הוא
מנהל. באחת הנסיעות האלה נעצר על־ידי
שוטר, שביקש באדיבות רבה :״רשיון טיסה
בבקשה!״

תעודת 1ו! ואין

הבעיה המעסיקה לאחרונה כמעט את כל
אוהדי להקת בצל־ידוק, המתכוננת עתה במרץ
לקראת הצגתה החדשה, היא מה תעשה
הלהקה כאשר כוכבתה הראשית נחמה
ד!נדל תיסע לאמריקה, להופיע בתכניתו
של אד סאליבן. הפתרון שמצאו אנשי התיאטרון:
הם מקיימים את החזרות בקיר-
בת דירתה של גליה טופול, חברת הלהקה
שלא היתד, צריכה להשתתף בתכנית
החדשה, משום שלפני שבועות מספר ילדה
בת. גליה׳ שעליה הוטל תפקיד כפילתה של
נחמה, עובדת עתה בשתי משמרות: משמרת
חזרות בהצגה ומשמרת הנקה של בתה
ענת, אחת לארבע שעות אגב, באחד
ממערכוני התכנית הראשונה, מערכון חדר
היולדות, היה חיים טופול, האב המאושר
במערכון, מציג בפני חבריו לחדר־ההמתנה
תמונות מדומות של ילדיו הקודמים.
עכשיו פטור הוא מלזכור היכן הניח
את התמונות בליל־אמש. מאז נולדה בתו,
הוא נושא את תמונותיה, מציג אותן על
הבימה בכל הצגה מנהלו האדמיניסטרטיבי
החדש של בצל־ירוק, אברהם
(״פשנל הגדול״) דשא, הוא האדם היחיד
העוסק בהנהלת שתי להקות יריבות בעת
ובעונה אחת. כי פשנל, לשעבר מנהל תיאטרון
זירה, נשאר עדיין בהנהלת תיאטרון
זה, בתוקף היותו בעל מניות בהצגה
החדשה של זירה, פרי עטו של המחזבלן
יגאל מוסינזון, יימנע הוא מלהופיע למרות
הבטחותיו. במקום זד, יופיע במחזה
העולס חזח 1095
מקור בעורף התורכים

בוכב־השנה כארדו ובעל מיועד מם׳ 2
עסק לא רע
בנו עידוא. לעידוא יש נסיון תיאטרוני עשיר. כאשמה במריבה המשפחתית ובפרידת זוג
הוא היה שבועות מספר בלהקת הנח״ל כוכבי הקולנוע היהודיים אדי פישר וי
הצבאית, ובשיר 12 טון היה זה הוא ששר
דבי רייגו לדס. היה זה אחרי שאדי,
בקול בס את השורה היחידה שאמר בכל .,אשר כבר קודם לכן תואר בעתוני הסקר
ההצגה :״כי דרס אותו דיזל 12 טון דלים ההוליבודיים כהולל, בילה עם ליז
רבים הם התמהים לאן נעלמה לפתע נירה בניו־יורק, שעה שאשתו שהתה במסע ימי.
עסרי, בת קיבוץ עין־החורש, שהפכה יומיים אחרי שחזר אדי פישר להוליבוד,
נערת זוהר תל-אביבית ועבדה בחברת ההס עם מטען עתונים שפירסמו עשרות תמורטה
גבע. התשובה היא: נירה איננה בארץ. נות על בילוייו המשותפים עם ליז, הודיעו
הסתבר כי בעת שהותם של אנשי צוות פישר וריינולדס במסיבת עתונאים על פרידהמסריטים
של חברת מטרו בארץ, כדי ל תם. דבי ריינולדס האשימה ברורות את ליז
הסריט תצלומי רקע לסרט בן־חור, הכירה כאחראית למריבתה עם בעלה. עד כה נחנירה
את צלם הסרטים האיטלקי ג׳וזפה דה שב הזוג פישר כידיד המשפחה של האלמנה
בלסי. אחרי שחזר ג׳וזפה לאיטליה, המשיך טיילור. אחרי מות בעלה היו אלה הם ש־שם
לעבוד בהסרטת בן־חור, הוא שלח כר סעדוה באבלה וטיפלו בתינוקה גם
טיס נסיעה לנירה. למרות שהכרטיס היה ארגסט (״מרטי״) כורגנין, שנחשב עד
לכיוון אחד, נירה נסעה. אלה ששכחו לומר כה כבעל למופת ושגינה תמיד בפומבי את
לה משהו לפני נסיעתה הפתאומית יוכלו שחקני הקולנוע המתאר,בים בבנות זוגם למשחק,
ונפרדים בשל כך מנשותיהם, נפרד
לצלצל אליה לפי הטלפון מספר .200751
רומא, כמובן במשפחתו של יורם
מאשתו. כעבור שבועיים נשא לו לאשר,
מטמור שוב הכל של!ז ותקין. אחרי ש במקסיקו את השחקנית המקסיקאית קטי
יורם פנה באמצעות עורך־הדין משה
חורדו, שעמה הופיע יחד בסרט צבא
שוויג אל הרבנות הראשית, הסכימו אנשי ארצות־הברית ציווה על נהג־המשאית, ההרבנות
לתת לו את תעודת־הנשואין שלו, טוראי א לפי * פו 4,לי, לנסוע לגרמניה,
אותה עיכבו קודם לכן השמועות ש שם ימשיך בעבודתו כנהג־משאית בפשטו
בעיר, על נשואיהם הקרובים של שבוע בו חזרה כוכבת הקולנוע הצרפתית
כריגייט גארדו לצרפת, אחרי שבילתה
ראש מינהל יפו אכרהס שגנטרמן והי
רכילאית מידה אברך, אין להם יסוד, בפסטיבל בונציה בחברת בעלה לעתיד, נגן
כנראה. מר שכטרמן הכחיש השבוע בכל
הגיטרה סאשה דיסטל, גילה עורך עתון צרפתי
כיצד נודע בפעם הראשונה על כוונתה
תוקף כי הוא עומד להינשא, או כי יש לו
של ב.ב. להתחתן. העורך צילצל לחוילתה
כוונה מעין זו.
הפרטית של ב.ב. בסאנט טרופז, שאל או

מה האמת בשמועות שהיא נפרדה מ־עסקי
מ שבחרו״
סאשה. בקושי הצליחה בריג׳יט לכבוש את
צחוקה, העבירה את השפופרת לצעיר שעמד
מאז סערת עתון הרפש ההוליבודי קוד
פידנשל, לא עמדו כוכבי הקולנוע של מעצ צמוד אליה. הוא הודיע בטלפון על כוונתו
לשאת את בריג׳יט לאשר״ לפני סוף השנה.
מות הבד העולמיות במרכז ההתענינות של
מליוני הצופים בעולם, כמו השבוע. במרכז אגב, מסתבר שהוא עושה עסק לא רע. בהסערה
הגדולה ביותר עמדה אלמנתו של ימים אלה נודע, כי בשל הופעתה בסרט
מייק טוד, הכוכבת אליזבט טיילור בת לילות פאריס עם פרנק טינטרה, תקבל -. 4
ד,־ .26 חמישה חדשים בלבד אחרי שבעלה 200 אלף דולו, מלב), ,ל 6מהכנסות הסרט
בעתיד.
נהרג בתאונת מטוס קטלנית, הוזכרה ליז

פ(10ן• השסע
• הרם הראשי יצחר[ ניטים, על דויד בן־גוריון :״בזמן שקראתי את
ברכת ראש השנה של הנשיא איזנהאואר, והשויתיה עם הברכה ששיגר לנו ראש
ממשלתנו, דויד בן־גוריון, ירום הודו, בושתי ונכלמתי. כי איזנהאואר הזכיר תורת
ישראל וקיום מצוותיה, ובן־גוריון לא אבל אני מאחל ״ לראש הממשלה
שיחזור בתשובה. יש לו דוקא זכויות, והן תסיענה בידו.״
• ע מנו אלסלד הנציג היהודי של ברוקלין בקונגרס האמריקאי, המבקר עתה
בארץ :״אפשר לסמוך על הגינותו של נאצר, כמו שאפשר לסמוך שיצמחו שערות על
קרחתו של כרושצ׳וב.״
• פרופסור ערי ז׳סוטינסקי, למראה השרידים השמורים היטב של ביתד,כנסת
היהודי העתיק בכפר ברעם :״אנשי ברעם שמרו על בית־הכנסת שלנו במשך
1500 שנה, ואנו הרסנו את הכפר שלהם בעשר שנים.״
• הסופר ש״י עגנון :״מדוע לא יבואו נטורי קרתא להפגין ליד ביתי נגד
התנועה והרעש בשבת?״
• אפרים קישון, על בצל ירוק :״אין אנו קוראים לעצמנו תיאטרון —
אין לנו עדיין משברים בשביל זד.,״

פרשתניל ״ י (מאת יעקב יערי פולס-
קין; 480 עמוד; הוצאת ׳עידית) היא פרשת
מחתרת הריגול, שהקימו בני מושבות ה־של
ארץ ישראל בתקופת מלחמת שפלה העולם הראשונה, להעברת ידיעות צבאיות
לבריטים שלחמו בשליטיהארץ התורכיים.
מכל עשרות הספרים והחוברות שעסקו או
נגעו בפרשה זו, זהו אולי הסיכום המקיף
הריגול, ודמויות
ביותרשל פעולות רשת
האנשים שנטלו בה חלק, על רקע התקופה.
לולא היו ההתרחשויות מבוססות על עובדות
היסטוריות, קל היה ולחשוב כי נלקחו
מתוך רומן ריגול והרפתקאות דמיוני, או
מתוך מערבון הוליבודי. ואמנם, יש הרבה
מאוירת המערב הפרוע באוירת התקופה.
דוגמא לאוירה זו היא פרשת הגדעונים,
ארגון השומרים היהודים של בני זכרון־
יעקב, אשר דחק במושבה את ארגון ד,שומ־רים
של הפועלים היהודים השומר. אנשי
השומר לא סלחו להם על כך. כאשר, באחד
הימים, רכב אבשלום פינברג, בן חדרה
ואחר כך מראשי ניל״י, לראשון־־לציון, תפסוהו
אנשי השומר, העליבו באזגיו את
ראש הגדעונים אלכסנדר אהרונסון. פינברג
תבע אותם מיד למשפט, בפני ועד המושבה
של ראשון. לבירור המשפט הופיע פינברג
מלווה בחמישה רוכבים מזוינים, איים על
חברי הועד שאם לא ישפטו בצדק יבואו
שלושים גדעונים וירו 300 יריות על המושבה׳
לאות הפגנה ראשונה. אחר כך ישתמשו
באמצעים אחרים. אז היה משפט צדק.
שרה והפאשא. ניל״י (ראשי תיבות
נצח ישראל לא ישקר) הוקמה ביזמתו
של האגרונום אהרון אהרונסון, בעל המכונית
הפרטית הראשונה בארץ־ישראל ומנהל
תחנת הנסיונות החקלאית בעתלית, שהוקמה
על־ידי הממשלה האמריקאית, כאות הוקרה
להשגיו המדעיים.
חברי ניל״י אספו ידיעות בכל הארץ. חלק
מהן סיפקו קצינים יהודים בצבא התורכי.
אהרון אהרונסון עצמו התידד עם ג׳מאל
פאשא, שר הימיה ומפקד המחנה התורכי
שנשלח לכבוש את מצרים מידי הבריטים,
השתמש בידידותו לשם תנועה חפשית, ואף
ניסה להוציא ממנו ידיעות.
אחותו של אהרון, שרה אהרנסון האגדתית׳
שבילדותה שדדה פעם שיירת גמלים
ערבית רק כדי להוכיח לערבים שגם יהודים
מסוגלים לשדוד׳ ניצלה את יופיה ונשיותה
לשם איסוף ידיעות. אגב, שרה הכירי׳
גם את הקולונל לורנס המפורסם, הבריטי
שעורר את המרד הערבי. היא ניסתה
לרכוש אותו למען היהודים. התוצאה
הממשית: לורנם הקדיש לה שיר הערצה.
את הידיעות היו אנשי ניל״י מעבירים
מתחנת הנסיונות בעתלית, באמצעות איתות
אורות לספינה אנגלית שעברה בחוף, בסימני
כביסה שתלתה שרה על הגג לאור
היום, ושנקלטו על־ידי ספינה יאפנית! באמצעות
יוני־דואר, שאחת מהן הסגירה
מאוחר יותר את המחתרת כולה. אולם השיטה
המקובלת היתד, של ׳ שחית אנשים
מר,אניד, לחוף, לשם החלפת קשרים.
קרב כ!-רבר. אנשי ניל״י לא היו רק
אידיאליסטים. הם היו צעירים הרפתקנים שאהבו
להתהולל, להתפאר בפומבי במעשי
הריגול שלהם — תופעות שהשניאו אותם
על כל חוגי הישוב מימין ומשמאל.
הדמות הציורית והמסעירה ביותר בספר
היא דמותו של איש ניל״י יוסף לישאנסקי.
לישאנסקי, שהיה שומר בבאר־טוביה ובחוזת
רוחמה בדרום, היה טיפוס של בידואי מובהק•
הוא ניסה יחד עם אבשלום פינברג
לעבור את קוי התורכים ליד תעלת סואץ,
ניהל במשך שעות קרב מר עם כנופיה של
30 בדואים, שבסופו נהרג אבשלום והוא
עצמו נפצע קשה. הוא היה גם האחרון
מאנשי ניל״י שלא נתפס בידי התורכים.
כמעט כל הצבא התורכי בארץ עסק בחיפושים
אחריו, וג׳מאל פאשא איים להרוס
את• זכרון־יעקב אם לא יוסגר לישאנסקי.
לבסוף, אחרי נדודים ממושכים ביערות ובהרים,
הסגיר לישאנסקי את עצמו בידי
אנשי השומר ליד כפר־סבא. אלה לא ידעו
מה לעשות בו, העבירוהו לתל־עדשים בעמק,
שם החליטו אנשי השומר פה אחד
להרגו. הביאוהו לתנור במתולה, ואחד האנשים
ירה בו. אולם יוסף רק נפצע, עשה
עצמו כמת, הצליח לברוח. אחרי נדודים במשך
חדשים בכל רחבי הארץ, כשהוא מוחרם
ונרדף, נתפס לישאנסקי במקרה על־יוי
בדואים שלא הכירוהו, חשבו שהוא רוצה
לגנוב גמל. היה זד, סוסו, וסוף גיל״י.

מה קווה לאדוני עיראק

הקודמים במשטר הנינה?

משפט•

ב\ דאד

ך* פמל התורן של בית־הסוהר אל־מדין בבגדאד בדק
| ) את תוכן הסירים. הוא הפך את העופות הצלויים׳ בחש
במיונז, הריח את החרדל, נעץ עיניים בוהות בעוגות
הקצפת. לבסוף הראה בתנועה קצרה לאחד המשרתים
האזרחיים, שהביאו את המיטען הטעים לבית־הסוהר :״בסדר,
אפשר להכניס להם.״
״הם״ היו למעלה מחמישים קציני צבא גבוהים, אשר
חיכו לבירור בפני בית־המשפט הצבאי, שהוקם על־ידי
מועצת ההפיכה העיראקית• יחד עם האוכל הוכנסו לבית־הסוהר
שני מצרים: כתב וצלם של השבועון אל־מוצאוור.
מאז הפיכת ה־ 14 ביולי זוכה העתונות המצרית ליחס טוב
במיוחד מצד שלטונות עיראק, לכפר על החרם ההדדי
אשר שרר קודם לכן.
״התחשבנו במעמדם הקודם,״ הסביר מפקד יית־הסוהר
למצרים ,״והרשינו להם לקבל את ארוחותיהם מבתיהם.״
אחר שאל המפקד אם רצון אורחיו להתחיל את ביקורם
באגף הצבאי או באגף האזרחי של המוסד .״ברגע זה,״
הוסיף ,״יש לנו רק אזרח אחד. עתונאי יהודי.״

** ספר העתונאי המצרי :״הדלת נפתחה. מולי
ניצבה הדמות המקורית של אותה קריקטורה סמלית
של היהודי לוי. היה זה ג׳אק שאול, עורך העתון עיראק
טייטס מטעם הישראלים.״
המצרי ביקש לעשות רושם על מפקד בית־הסוהר. הוא
פנה לעורך האסיר :״האם אתה עוד מחזיק באזרחותך
הישראלית?״
״אני עיראקי, אדוני,״ השיב היהודי בשקט.
״איזה עיראקי? של נורי אל־סעיד?״ המשיך המצרי
ללעוג.
״אני עיראקי, אדוני,״ חזרה התשובה.
המצרי עבר לאגף הצבאי. בתא הראשון מצא את ע׳אזי

סגן־אלוף אחד הצדיק את חלקו בהעברת הנשק לגבול
הסורי בכך שהוא חייל, וחייל ממלא פקודה .״כך זה
בצבא,״ הצטדק ,״אינך יודע זאת, אבל ככה זה
״אני יודע על הצבא לפחות באותה מידה שאתה יודע,״
השיב המצרי הנעלב ,״גם אני הייתי קצין בצבא. במקומך,
בקבלי הוראה שהיא לדעתי מנוגדת לטובת ארצי, הייתי
פונה למפקד הגבוה יותר ומביא את הדבר לתשומת לבו!״
״למי יכולתי לפנות?״ התמרמר העיראקי ,״לנורי אל־מפקד
חיל המודיעין סירב לדבר עם המצרי! סגנו בכה
״מרוב בושה״! ואילו ראש אגף ההדרכה סירב להצטלם
בפיג׳מה, עמד על כך שיצולם רק כשהוא לבוש מלוא
מדיו .״האלגנטיות היא הרגל קבוע אצלי,״ הסביר.
״אפילו בבית־הסוהר?״ נשאל .״אפילו בגיהינום!״ השיב.

הקצוש בחוץ

סגן הומטכ״ל

ע׳אזי אל־זאע׳יסתאני, בשעת
הפסקה במשפטו.
הוא מנצל הזדמנות זו לשבת, בהעדר כסא בתא־הנאשמים.

בחצר זו מקבלים הקצינים העצורים את ארוחת־הצהריס
שלהם. המיטה, אשר ממנה הוסר המזרון, משמשת שולחן.
בסירים המונחים על הרצפה, משמאל, הובא האוכל לקצינים על־ידי בני משפחותיהם.

שו החוץ בפגים

אל־ג׳מאלי, אשר נתפס למחרת ההפיכה בשעה
שניסה לברוח מעיראק כשהוא מחופש כבדואי, נכנס
לאולם המשפט כעד התביעה. לפני הכניסה מסיר קצין המשמר את אזיקי הברזל מידיו.

אל־דאע׳יסתאני, סגן הרמטכ״ל לשעבר, והנאשם העיקרי
בתיכנון פעולה צבאית נגד סוריה. הגבר הרזה, בעל
ההופעה הנאה, ישב בפיג׳מה על מיטתו, שקוע בכתיבה
מהירה על נייר־מכתבים כחול .״למי האיגרת החמודה?״
שאל המצרי.
״אלה לא זכרונות אהבה,״ השיב אל־דאע׳יסתאני, בן
אחת המשפחות בעלות ההשפעה הרבה ביותר בפוליטיקה
העיראקית ,״אלה ראשי־פרקים לנאום ההגנה שלי בפני
בית־משפט המהפכה.״ הסתבר כי אף פרקליט לא היה
מוכן להגן על סגן הרמטכ״ל המודח, ובית־המשפט הצבאי
היה נאלץ למנות עורך־דין שיטול על עצמו את ההגנה.

נשיא

ף * א פי ההשני היה חביב קטן. תפקידו בקשר נגד
| | סוריה היה להוביל נשק לגבול העיראקי־סורי, ומסירתו
ל״בוגדים״ הסוריים, ליד רוטבה. כאשר נשאל על תפקיד
זה, השיב בכעס :״זה שקר! אמנם הובלתי נשק לרוטבה,
אך לא לבוגדים אלא לנציגי המחתרת האלג׳ירית, הנלחמת
בכובשים הצרפתיים.״
גם הגנרל מוחמד רפיק עארף, הרמטכ״ל לשעבר, נמנה
על יושבי אל־מדין. בפיו היתר, תשובה אחת בלבד:
מוש אערף (לא יודע) ,דבר שנתן הזדמנות לכתב המצרי
להתבדח :״הלא אתה עארף, כיצד יכול להיות שאתה
פתאום מוש עארף?״

ךמחרתכיקודזה נפתח המשפט הגדול. אולם
/הישיבות של בית־הנבחרים העיראקי הוכשר לתפקידו
החדש, כשכל המקומות ביציע לרשות הקהל. באולם עצמו
הוצב תא נאשמים (בו לא הותקן שום מושב ,״כדי
שהנאשם לא יירדם או יטה את תשומת לבו מן המתרחש
בבית המשפט״) והוקצו מושבים לנציגי העתונות.
מתחת לדגל העיראקי (שלא שונה) והסיסמה ״בשם העם״
ישבו חמשת קציני בית־המשפט. מולם ניצב הנאשם הראשון
והעיקרי: מפקדם לשעבר, ע׳אזי אל־דאע׳יסתאני.
כל מי שהיה מישהו במשטר המלוכני, ונשאר בחיים,
הובא להעיד. בכניסה לאולם התעכב כל עד כמה שניות,
עד אשר קצין המשמר הסיר מידיו את אזיקי הברזל. כי
העדים, כמו הנאשם עצמו, הובאו מבתי־סוהר, שם הם
מוחזקים עד אשר יבוא תורם לעמוד בתא הנאשמים.

ך* אדלאל ״ ג׳ מ א לי, שר החוץ העיראקי בפרוץ הה־פיכה,
נשבע בקול דקיק ונרגש לומר רק את האמת.

העורר היהודי

ג׳אק שאול, העורך היהודי
של העתון המט־שלתי
עיראק טיימס, הוא האזרח היחידי בבית־הסוהר.

בית־המשפט .״פוליטיקה,״

״מה מקצועך?״ שאל
היתד, התשובה.
שאלות התובע הצבאי עברו לקשר נגד סוריה .״פרק זה
של פוליטיקה לא היה נהיר לי,״ השיב אל־ג׳מאלי .״באותה
תקופה ייצגתי את עיראק באומות המאוחדות, כשאני נלחם
למען הלאומיות הערבית, בפרשת סואץ. על התוכנית לתקוף
את סוריה קראתי רק בעתונות העולמית. כאשר חזרתי
לבגדאד, ציווה עלי נורי אל־סעיד לפרסם הכחשה. זה כל
חלקי בעניין זה.״
קצין המודיעין יוסף מחמוד העיד כי היה אחראי לשיירת
נשק, חלק ממשלוח גדול של 20 אלף כלי־יריה, אשר נמסר
לידי ראשי השבטים הסוריים בגבול עיראק. כיצד מומנה
הפעולה, הסביר שר האוצר לשעבר ח׳ליל כנה :״בתקציב
משרד החוץ היו רושמים סכומים עצומים בסעיף, הוצאות
לעזרת המחתרת באלג׳יריה׳ .אללה רק יודע למי בדיוק
ניתנה עזרה זו. לי לא היתד, שליטה על סכומים אלה.״
תכונה משותפת אחת היתד, לכל העדים: זכרון חלש
מאד. עד כדי כך, שכאשר נשאל עבדאללה בכר, מנהל
הטכס של חצר המלך, אם הכיר את אדיב אל־שישקלי,
רודנה המודח של סוריה, השיב בתמיהה רבה :״שישקלי?
שישקלי? נדמה לי ששמעתי את השם הזה באיזה מ קו ם...
מי הוא, בעצם?״

בסרחב

אמנות

האו״ם

מאחורי הקלעים

תחנות כיבוי

תפקיד שד אס

״אני כבאי,״ אמר פעם על עצמו דאג
האמרשילד ,״בכל מקום שבו מתחילה להתלקח
אש תפקידי לרוץ דלכבותה בעוד
מועד.״
המרחב, אזור דליק במיוחד, סיפק
למזכיר האו״ם הזדמנויות רבות לעסוק במלאכתו.
הוא שיכך מדי פעם את להבות
התנגשויות הגבול בין ישראל ושכנותיה,
הצליח אף לאתר את דליקת הענק שפרצה
בסיני ובסואץ לפני שנתיים.
ככבאי מנוסה דאג השוודי הנמרץ גם למניעת
שריפות בעתיד. הוא הקים תחנות־כיבוי
לאורך הגבול הישראלי־מצרי, שיכן
בהן את פרי רעיונו: כוח החירום הבינלאומי.
השבוע
עסק האמרשילד בקדחתנות בהקמת
שרשרת נוספת של תחנות־כיבוי. הפעם
יוצבו בעמאן, בביירות ובדמשק ותפקידן
יהיה להזעיק את העולם מדי ראותן סימן
ראשון של עשן־מלחמה בין מדינה ערבית
לשכנתה. תחילה קיוזה האמרשילד כי יוכל
להבטיח ערבויות ממשיות יותר לקיום השלום
היחסי בין מדינות! ערב, אך עבד
!^ל־נאצר סירב להתחייב כל התחייבות ממשית
( ה עו ל ם הזה .) 1094
הקמת ועדות הפיקוח הניידות של האו״ם
תעזור ללא ספק לשמור על ההפוגה הקרה.
אולם יעילותן של כל תחנות־הכיבוי תישאר
מוגבלת מאד: ברגע שמישהו יהיה באמת
מעוניין להעלות אש בחבית אבק־השריפה
הגדולה ששמה המרחב, לא יועילו שום
פקחי כיבוי. כדי למנוע אש כזאת יש לגשת
לשרשי הסכנה — סילוק אבק־השריפה. לפי
כל הסימנים, לא נראתה השבוע כל כוונה
מצד הגוף העולמי העליון לעסוק במלאכה
מפרכת ומורטת־עצבים זו שאת פירותיה אין
לראות בזמן קרוב.

ארבעים שנות פעילותו של תיאטרון
הבימה, יוחגו השנה ברוב עם. כפתיחה
לחגיגות יעדה הנהלת הבימה את הצגתו מחדש
של המחזה הדיבוק, עם שחקניו המקוריים
עוד מימי הצגת הבכורה במוסקבה.
את מקומו של השחקן בן־חיים המנוח ימלא
השחקן הצעיר ישראל רובינצ׳יק, את
תפקיד הצדיק יבצעו לסירוגין דוד וורדי ושמעון
פינקל׳ ואת תפקידו של חנן ישחק
ארי וזרשבר, לשעבר מנהלו האדמיניסטרטיבי
של התיאטרון. חנה רובינא, שתופיע
שוב עול בימת הדיבוק בתפקידה של לאה,
אינה מסתפקת בהופעות לסירוגין, אחת ל־שנתים
בערך, במסגרת הצגה זו. היא תבעה
לא מכבר מתעדת הריפרטואר ומהנהלת התיאטרון
להעלות להצגה מחזה, שיכלול תפקיד
מתאים של אם ואשד, ישראלית. נראה
שהנהלת התיאטרון קיבלה דרישה זו והנוגעים
בדבר כבר עוסקים בקדחתנות במילוי
המשימה, שתוטל בסופו של דבר על אחד
המחזאים הישראליים, אשר יתבקש לחבר
מחזה המתאים במיוחד לשחקנית הראשונה
בתיאטרון הישראלי דחוס ה מדרגות״
,בבמויו של ישראל בקר, ו־ליזיסטראטה
לאריסטופנם בבמויו של הבמאי
היווני מינוס ו^לנאקיס, יהיו המחזות הראשונים
שיוצגו בבכורה בשנה׳ חגיגית זיו;
תוכנית חדשה אחרת של הבימה: חנוכת
האולם הקטן בעורף הבנין, שישמש להצגת
מחזות נסיוניים בפני קהל של 300 צופים
. ..שני מחזות יביים בתיאטרון אהל
המתחדש הבמאי אברהם אסיאו: נערה לרוח
מאת אנדריי או־ביי, ואפולו זה־בלאק מאת
ג׳אן ג׳ירודו. הנהלת התיאטרון מבטיחה שאחד
משני מחזות אלה יהיה מוכן להצגה
בראשית אוקטובר תיאטרון אנגלי
מנסה להקים בישראל קבוצת עסקנים אג־גלו־סכסיים,
הסבורים כי יצליחו במקום בו
נכשלו קודמיהם. סטנלי ברחה ונשיאת וזי־צ״ו
העולמית רבקה זיו קיבלו את תמיכתם
המוסרית לפחות, של שגרירויות ארצות־הברית
וקנדה ומתכוננים להציג בקרוב את
מיטת האפריון מאת יאן דה הארטוג, ב־במויו
של היי קילוס, הבמאי היש1אלי שאחרי
יותר מחמש שנות. ישיבה בישראל,
אחרי שעלה מארצות־הברית, אינו שולט
עדיין בשפה העברית. מייסדי התיאטרון
סבורים כי הצגותיהם בשפה האנגלית ישמשו
גשר תרבותי בין העולים האנגלו־סכ־סיים
לתרבות ישראל וו 1פעת גצי
חון תקיים בישראל, בחול המועד סוכות,
תזמורת הגדנ״ע שחזרה לא מכבר מסיור
מוצלח בהולנד, בלגיה וארצות אירופה אחרות.
התזמורת תופיע באותה התוכנית בה
הופיעה בסיור האירופי דז׳יגן י*
שומכר יופיעו שוב באידיש, למרות שלפני
כל תוכנית חדשה שלהם הם מכריזים
על ״ההצגה הקרובה בעברית״ .הפעם יופיעו
במסגרת תוכניתו ד,פטורד.,־ממיסים של תיאטרון
פרגוד, המלודה את תוכניתם בקטעי
הומור בעברית את תפאורות
מלאן האבן, שיוצג בקרוב בהתיאטרון הקאמרי,
בונה התיאטרון לראשונה על אחריותו,
במקום למסור את העבודה כולה לקבלן,
שהיה מבצע את עבודות התפאורה
במשך 14 שנות קיומו ש|ל הקאמרי.
המגרב תחת כנפי קהיר
המאורע אשר ממשלת צרפת ניסתה למנעו
בקל הדרכים התרחש השבוע. בתרועת צהלה
הודיע ראדיו קהיר על הקמתה של
ממשלת אלג׳יריה החופשית. ראש הממשלה:
פרחאת עבאס, מפקדו העליון של צבא ה־שיחדור
האלג׳ירי. סגנו: יוסף בן־בללה,
ראש המרד לשעבר, אשר נחטף על־ידי הצרפתים
ממטוס נוסעים, ערב הפלישה ה־אנגלו־צרפתית
לסואץ, והיושב עדיין במעצר
צרפתי.
עוד לפני הקמת הממשלה החדשה, הבטיחו
לה את הכרתן קרוב ל־ 20 מדינות. הגוש
הסובייטי וחלק מן הגוש האפרו־אסיאתי
ניצב מאחוריה באופן אוטומטי. הכרתן של
מדינות ערב בממשלת המורדים, ואף הבטחתן
לממן את תקציבה השנתי >כ־ 70 מיליון
ל״י) ,לא הפתיעו איש. במידה שהיתר, הפתעה
כלשהי, נגרמה זו על־ידי תמיכתן הברורה
של ממשלת מארוקו וטוניסיה בצעד

סופה שד אמונה. עד לפני שבועות
מעטים התנגדו שתי מדינות המגרב העצמאיות
בכל תוקף להצעת חזית השיחרור ה־אלג׳ירית,
להקים ממשלה גולה. גם מלך
מארוקו וגם בורגיבה הטוניסי נרתעו מפני
התגרות כזו בצרפת. כי ברגע שהיתר, קמה
ממשלה אלג׳ירית, היתד, דעת־הקהל הערבית
מאלצת את שני השליטים להכיר בה —
צעד שהיה גורם לניתוק היחסים עם צרפת,
והפסקת העזרה הכלכלית הניכרת הניתנת
לשתי ארצות אלה, המפגרות מבחינה כלכלית,
על־ידי ממשלת פאריס.
הרמז הראשון לכך, ששתי ארצות אלה
שינו את עמדתן לגבי הקמת ממשלה אל־ג׳ירית,
ניתן בעקיפין: מארוקו וטוניסיה ביקשו
להתקבל כחברות הליגה הערבית. עד
לפני כמה שבועות רתחה בצמרת בשתי
מדינות אלה האמונה, כי הן יוכלו לשמש
גרעין של כוח שלישי בעולם הערבי, מעצור
ורסן לאימפריאליזם הנאצרי אשר את כתן
התפשטותו המשוער לא יכלו לנחש.
התגברות התסיסה הלאומנית בתוך גבולותיהם
וחוסר כל פתרון־פשרה באלג׳יריה
דחפו לבסוף את בורגיבה ואת מוחמד ה־5
;להציב את כסאותיהם תחת גג הלאומנות
העקרה־במקצת של עבד אל־נאצר.
לפי כל הסימנים, כאשר ידבר רדיו קהיר
בעתיד הקרוב על אומה אחת, מן האוקיאנוס
האטלנטי ועד למיפרץ הפרסי, לא יהיו אלה
דברי התרברבות ריקים מתוכן של שואף-
פרסומת.
העולם הזה 1095
תדריך העולם ד,זד.,ממליץ על מאורעות הבידור והאמנות,
המוצגים השבוע ברחבי הארץ:
• כגללח גו ר ה (התיאטרון הקאמרי)
— הצגה עליזה על גיבורי המיתולוגיה היוונית,
ההופכים את סיפורי המיתולוגיה
למיטלוגיה, בעזרתם של המחזאי בן־לוזי
והבמאי גרשון פלוטקין. אורנה פורת, בתיה
לנצט, אברהם בן־יוסף ויוסף ידין.
• מרתחגראהם בת ה־ 65 מדהימה
אפיזלו את חובבי האמנות המודרנית הטהורה,
ומעמידה את מעריציה במבוכה.
• פי קו לי, תיאטרון הבובות האיטלקי,
סובב עדיין בישראל בחודש השלישי להופעותיו,
כשהוא מסחרר בתדהמה ובהנאה
אמנותית ראשיהם של גדולים וקטנים.
• דבראלה קי ר (תיאטרון סמבטיון)
— מדבר אל קירות מוגרבי ואל חובבי ההומור
והסאטירה.
• הופ עבר נו (בצל ירוק) — התוכנית
החדשה של הבצלצלים מבטיחה רבות׳
אחרי 200 הצגות קודמתה.

תשבץהעובסחוח 1095
מאוזן־ .1ב משל
דויד, של
הרש ; .4נשיא
ערבי; . 10 תכונה
נשית; . 11 ענף;
.13 מרכז .14 :מ סמלי
הגודל 1 5
טעם של שוקולדה;
.17 קיים;
.19 מספיק; .20
טיפש; .22 קו דמת
לגן ; .25
אגד פרחים; .26
מקור מים; .27
מה שאריה עושה;
.30 שיתו פי
; .32 מלת זי רה;
.33 אויב ;
.34 הבהרה היוצרת
עצם ; .36
בן יעקב ; .37מ חנך;
.39 טרי; .41ח״כ מק״י; .42
קריקטוריסטן ; .44 עיר פלשתים ; .46
סכין קטנה; .48 יחידה בפיסיקה; .50
לעתים הוא מוליד עכבר; .51 השני
היה בסיני; .53 או פרט; .55 משה
חיים שפירא היה שר לשטח זה; .57
מלטה, בים התיכון; .58 נהר בצפון
איטליה ; .59 המחלקה בהתקפה חייבת
לעשות זאת, מדי פעם ; .60 חבל ש־בפיתוחו
הוחל, לאחרונה.
מאונך .1 :רזה; .2שלמה לדויד;
.3חלק המלה; .5נול, ללא התחלה;
.6משלמים אותה על הקרן; .7מע

.8מעל; .9כלי איתות בעזרת
השמש; . 12 מספיק; . 15 יעד; .16
שקרן; .18 לפני אתמול; .21 אוז
כרות ראש; .23 שיטרית; .24 מלה
מקובלת באמנות העממית הישראלית ;
.26 לבד; .28 ממהר; .29 אי בצד
יבשת סין; .31 קבוצה על הכינרת;
.32 בית ; .35 זע ; .37 פרי טרופי ;
.38 חלול; .40 עוף דורם; .41 מספר
פרקי ישעיהו; .43 טנא; .45 קוץ;
.46 שוטה; .47 הון; .49 בעל נוצה;
.52 הגיע; .54 עיר פלשתים; .56
סימן; .58 צורת סומך של פה.

בי ס לפקידות

ינן ויי״וז
מיכ
ג 1וסמכיס \ 1
הס י1
ך טוו ח?מחזח/
כ קי

לע ^גידיס ^ |

לבוגרי בתי־ספר יסודיים

— כיתות ערב
כיתות מיוחדות לבוגרי בתי־ם פר תיכוניים למבוגרים מזורזים
קורסים

בינריגת ליל* גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד הקוראים מבין
המשתתפים בשליחת חומר לעמוד זה יזכה מד
שבוע בפרס של 10 לירות. הזוכה בפרס
השבוע הוא הקורא צבי גלזר מתל־אביב.

אחרי שהממונה על הכנסות המדינה הודיע ברבים,
כי יינתן פרס לכל מי שימסור את שמו של אזרח
המעלים הכנסות, אסף פקיד שומה באחת הערים הגדולות את עובדיו, ומסר להם
פרטים ביחס לחידוש זה בעבודת מס־ההכנסה, כשהתפזרו הפקידים, ברך כל אחד את
חברו בשנה טובה. רק אחד מהם שינה במעט את הברכה, איחל לחבריו ״הלשנה סובה.״
תמר יעקבי, רחובות

מש שפתיים
חססירייס מעשה כצנחן ביש־מזל,
שמעד במטוס, ונפל.
המ.צ. נהם:
״זהו ספיד קצת מוגזם!״
בתלונה, ליד שמו, רשם :״ז״ל״.

בעל סירת הטיולים והנימפה שלו — שניהם שוכביס מובטלים בחוף. הירקון מסריח
כל כך, שאיש אינו מעוניין בשרותם. הצילום נשלח על־ידי צבי גלזר, תל־אביב.

טוי רו עוי רלבחירות

יונתן האק טיביס ט

השפן הזקן

צנחנית, כחופשה של שכת,

יונתן הקטן

התהלכה בלבוש מרופט.

רץ למלחמה בגן.

שבח לסגור הדלת.

עת מ.צ. מחה -
את תורת הצניחה
היא לימדתהו על רגל אחת.

הסתער על גדר -

בכריכה השיג הוא שיא

טעות --
לעולם צודקת
עצה אזורית געתון( .למרחב)
אורי שיקה, חיפה
מכירה מועצה נפש תושביה.
ועדת פיקוח למרזח התיכון( .חרות)
נעמן ברגמן, יפו
שס אוכלים אחד את השני ושותים

מצרחי מזון( .הארץ)
נורית שמעוני, תל ־אביב
מציפים את סחורתם בקולי קולות.
סיכסון־ פורמוזה — סכנת מלחמה
אולמית( .למרחב)
אליעזר כהן, באר־שבע
קרב נאומים באולם הישיבות של
האו׳־ס.

ך וסעת בגיל העמידה נכנסה לתא
•1הטייס של מסוס נוסעים גדול, בשעת
טיסת לילה .״איו אתה יודע היכן לסוס
בחושך?״ התפלאה ,״הרי אתה יכול
להתנגש במטוס הבא ממול.״
הטייס, מנוסה ביחסי־ציבור, השיב
בקור־רוח :״את רואה את האור שבקצה
הכנף הימנית, ואת האור שבקצה הכנף
השמאלית? אני נוסע ישר בין שני האורות.
זה המסלול שלי.״

קוראה אלמונית, אשר שכחה לציין את שמה ואת כתובתה, סבורה כי הבחירות
קרבות .״למפלגות בישראל,״ קובעת היא ,״חסרים אמצעים מקוריים לעורר את דעת
הקהל. צריך לפנות לנימה הנסתרת יותר, לציפורי הנפש, לא סתם מין, תנו לחיות
בארץ הזאת .,צריך לפנות לתת־ההכרה, לדברים שהאדם ינק עם חלב תנובה בגנון
חצי יום, אצל הגברת וסרמן.״ את תרומתה למערכת הבחירות הבאה היא תורמת,
בצורת עיבודם מחדש של ארבעה שירי ילדות.

כירושלים, מלון נשיא

יורם ברנשטיין, קיבוץ אייל

כנפ> נשר>ם

ואיש או״ם נפצע.
כי עטור תהילודהדור
הוא קורא :״חרות ודרור!״
מרפיח עד עזה -
מלחמה עזה.

עוגה אדומה
עוגה עוגה עוגה,
סביב קרמלין נחוגה
עם דגלנו האדום
נסתובב, נקרא ״שלום״.
במקום מ־ה־ר־־ל
יש לנין וקרל -
עוגה עוגה עוג ה...

יעור דיקדוק באולפן לעולים
חדשים. התלמידים מטים פועל:
״נטוס; תטוסו נכנם אחד ממנהלי
הסוכנות .״אהא, קורס לשליחים,״ השמיע
בסיפוק.

וקיבל נזלת.
נוטרי הכרם

הטילו חרם.
והחרדים

* שוב על נוסעת שנכנסה לתא הטייס.
י ״מה יקרה אם ייכבה מנוע אחד?״
שאלה .״נטוס על שלושה מנועים,״ השיב
הטייס .״ומה יקרה אם ייכבו שני
מנועים?״ המשיכה לשאול .״נטוס על
שני מנועים,״ ענה הטייס בסבלנות עילאית
.״ואם ייכבו כל ארבעת המנועים,
איך נגיע לקרקע?״ הרגיע אותה הטייס:
״אין לו מה לדאוג, גברתי. באוזיר לא
תישארי.״

כסא חומדים.

נומו נומו א חי ם

1י3

נומו נומו אחים יקרי־י־ים
את קולכם נקנה.

בי בל ישראל הם חכרי-י-ים
כסולל כונה.
אחד הלד, הלך לשדה בוקר,
עבד קצת וחזר.
שני בסין וסיאם קצת ביקר,
בוהות שם הוא אזר.
נומו נומו אחים יקרי־י־ים...

^ גדה מימי ראשית התעופה. פעם,
1י 1כאשר התכונן נחום סוקולוב לצאת
בשליחות לחוץ־לארץ, ניטה אחד מפקידי
הסוכנות לשכנעו כי כדאי יותר לטוס,
מאשר להפליג באניה .״תאר לעצמך,״
הוא הרצה ,״שאתה יוצא מפראג בשלוש
אחר־הצהרים, ובארבע לפנות בוקר אתה
כבר בניו־יורק.״
סוקולוב לא התרשם מן החידוש .״ומה
אעשה בארבע לפנות בוקר בניו־יורק?״
שאל.

ר!ערות=ש 1ר״ס
אחרי שמזכיר האו״ם דאג האמרשילד נכשל בשליחותו באיזור, יימסר העניין

לטיפולו של ראלף באנץ

...ה מזכיר לאעשה את שלו, הכושי יכוללבוא .

פקיד בשגרירות ישראל בברזיל פוטר, אחרי שהואשם בניהול רומאן עם

נתינה מ קו מי ת...

מה רוצים ממנו? האין תפקידו של דיפלומט לקיים
יחסים?

אילו חגגו גם הערבים את ראש השנה העברית...

ה יה גמאל עבד אל־נאצר מכיד את המלך חוסיין
כשגא ה טובה.

אחות בבית־החולים קפלן הזעיקהאת המשטרה, אחרי שתינוקנעלם,

אותו במיטה אחרת

...אין זו האישה הראשונה המתרגזת,
את הגבר כמיטה זרה.

מצאה

כשהיא מוצאת