גליון 1099 מתאריך 22 באוקטובר 1958

של מלינקי ורהאן, ולשחרר לגמרי את שאר
הנאשמים אשר מילאו אחר פקודה מפורשת.
אמנון היילפרון, רתת־גן

העורך הראשי:,
אורי אבנרי

עניינים מפווכים

ראש המערכת:
שלום כהן
עורך משנה:
רוב איתן

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד .136 .מען למברקים :״עולמפרם״.
המוציא לאור ; העולם הזה ׳ בע״נז.
דפוס משה שהם בע״מ, ת״א, מל.62239 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

בגליון זה שוכנות, זו בצד זו,,שתי כתבות
הנוגעות למדיניות המרחבית של ישראל:
הכתבה המלאה על מאורעות פלורנץ
ותשובתו של קלמן כץ לטענות שילוח בענין
המחתרת העיראקית• אין זאת רק שכנות
גיאוגראפית. יש דמיון מפליא בין שתי
הפרשות.
במדע הפלילים, יש דבר הנקרא ״מודוס
אופראנדי״ ,כלומר אופן־הפעולה או שיטת־הביצוע.
לגבי בלש מנוסה, זהו הדבר הראשון
הבולט לעיניו בכל. פשע. כי זהו חוק״
ברזל: פושע מסויים חוזר תמיד (פרט
למקרים נדירים מאד) על שיטת־הביצוע שלו.
שיטה זו מגלה את העקבות בבטחון שאינו
נופל מזה של טביעת־אצבעות•
והנה, בפרשת פלורנץ ובפרשת המחתרת,
מבחין הקורא בעל־המחשבה בשורה שלמה
של פרטים זהים,המצטרפים למודוס אופראנדי
קבוע. הנה רשימה תמציתית ביותר:
ס בשני המקרים באה היוזמה לא מצדה
של ממשלת ישראל, אלא מצדם של אזרחים
פרטיים, בעלי הרגשת־חובה לאומית, שעצם
היותם אנשים פרטיים השניא אותם מראש
על הנציגים הרשמיים. במקרה האחד: ג׳ו
גולן. במקרה השני: ציון בן־אפרים וקלמן
כץ • בשני, .המקרים ד,יה הצד השני מורכב
מחוגים ערביים לאומניים, הרחוקים מן הקומוניזם,
והרואים מקום לשיתוף־פעולה עם
ישראל.
0בשני המקרים הועבר הטיפול לידיו
של ראובן שילוח, שזילזל בענין מראש וחי־בל
בו בכודנה תחילה. ההבדל היחיד: בפרשת
פלורנץ חיבל שילוח על־ידי כך שבא, בפרשת
המחתרת חיבל על־ידי כך שלא בא לפגישות.
• בשני המקרים הוצג הצד השני, אחרי
מעשה, כקבוצה של עוברי־בטל חסרי־חשי־בוח,
שלא כדאי לבזבז עליהם מילה, וחבל
על בל מאמץ שהושקע כדי להיפגש עמם.
• בשני המקרים הוצגו בעלי־היוזמה
הישראליים תחילה כקומוניסטים (שילוח טען
כי בן־אפרים קומוניסט, אנשיו רמזו השבוע
כי ג׳ו גולן קשור עם השמאל הקיצוני
בצרפת) ,ולאחר מכן כמטומטמים, תמימים
ונודניקים מטורפים־למחצה.
• בשני המקרים שרתו אנשי מפ״ם את
המזימות של שילוח, והצדיקו את מעשיו
של האיש המסמל בדיוק את ההפך ממטרותיה
המוצהרות של מפ״ם.
• בשני המקרים נמצא ברגע הנכון
עתונאי שיעשה את המלאכה המלוכלכת,
מעל עמודי עתון שאינו שייך באופן רשמי
למפא״י. בפרשת המחתרת היה זה איש על
המשמר שהפר מילת־כבוד קדושה וזיהה
בצורה מתועבת את ראשי המחתרת, תוך
סילוף זדוני של הדברים שנאמרו לו בשיחה

עורך כיתוב:
סילבי קשת

עורך תבנית:
יקי

כתב בכיר:
אלי תבור

צלם המערכת:
אריתקרז

חברי המערכת:
מנשה בר־דיין, שייע גלור, לילי גלילי,
דויד הורוביץ, רותי ורר, אברהם הרסוה
;יטאללה מנאור, אלכם מסים, אביבה סטו,
עמום קינו, שלמה קרו.

פרטית. בפרשת פלורנץ היה זה איש מעריב
שהפר את מילת הכבוד שנתן לפרופסור
פלסנר ושם בפיו דברים שסתרו את התחייבותו.
בשני המקרים היו אלה אנשים
המכהנים או כיהנו בתפקיד ״סופרים לענ־ינים
ערביים״ — כלומר עתונאים שתפקידם
בכל ימות השנה לשים את חתימותיהם
שלהם על׳ החומר הנמסר להם מוכן מטעם
מנגנון־החושך.
אולי זו התועלת האמיתית שתצמח מגילויי
העולם הזה בשתי הפרשות: שלהבא
נוכל לזהות את עקבות החבלנים, על פי
המודוס אופראנדי, גם במקרים שלא נוכל
לעמוד על הפרטים עצמם בצורה כה יסודית
כמו בשתי פרשות אלה.
כפי שכתב השבוע בעדינות רבה הפרופסור
מאיר פלסנר :״אולי דברים אלה
עשויים להבהיר לא רק מה שקרה באמת
בפלורנץ, אלא גם מדוע מדיניות המתנהלת
על־ידי אנשים בעלי אופק כזה, אינה
יכולה להתפאר בהצלחות.״

לפני שנה הייתי נוכח בפגישה פרטית,
בה קרא ייגאל מוסינזון את מחזהו זרוק
אותו לכלבים, שאז נמצא בשלב מוקדם של
הכנה. אחרי שכל הנוכחים שפכו קיתון
של בוז על מוסינזון, הטיחו בפניו שהוא
עושה עבודה מלוכלכת ומוכר את נפשו,
אמר אחד הנוכחים פסוק שנחרת בזכרוני:
״יגאל, אתה כורה לעצמך קבר מוסרי!״
נזכרתי בפסוק זה פעמיים השבוע. אילו
הייתי אדם דתי, הייתי אומר: קללת אלוהים
רובצת על כל מי שנגע במחזה זה. שבועות
מעטים אחרי ששחקנים ושרים התחבקו
והתנשקו על הבמה, טבע המחזה בים של
בוז. כל אחד יודע מה קרה למוסינזון
עצמו. הבימה לא החלימה מן המכה המוסרית׳
ויובל הארבעים שלה — שיכול
היה להפוך לחג עממי גדול — עבר מבלי
להשאיר רושם על איש. יחס הקהל למוסד
זה השתנה. אפילו מנהיגי המדינה, שלמענם
הקריבה הבימה את עצמה, התיחסו אליה
בבוז ניכר. לא לחינם אסר המחוקק התנ״כי
להכניס אתנן זונה ומחיר כלב לבית־המקדש.
השבוע שוב אירעו שני דברים הנראים
כאילו הם תוצאה של קללה מלמעלה. רק
לקח תיאטרון זירה מחזה חדש של מוסינזון
להצגה — וכבר אירעו שם דברים שכמעט
פירקו את התיאטרון כולו. ואילו פיטר פריי
איבד את עשתונותיו במסיבת־עתונאים, ביזה
עצמו לעיני כל, חזר בו מכל מה שאמר
בשעתו על זרוק אותו לכלבים, שפך דמעות־תנין
על חלקו בהצגת מחזה זה והודה
שמכר אז את נפשו בעד כסף, בהסכימו
לביים את עבודת מוסינזון.
מכתבים בפר־קאסם
אני מרגיש צורר להביע לכם את הערכתי
על טיפולכם בפרשת כפר־קאסם בנליוז האת־רון
(העולם הזה .)1098 על־ידי תיאור סבל
משפחות הרוצחים בצד תיאור סבל משפחות
הנרצחים, פרשתם על כל הפרשה הכאובה
צעיף של הומאניות, ונתתם חוקה חזק
שבעתיים למלחמתכם למע! עקרונות המוסר
בפרשה וו.
העולם הזה, שהיה ראשון הלוחמים למען
נילוי הפרשה, כשכל שאר העתונים עוד ניסו
להשתיק אותה, נהג בכל הפרשה בעקביות

הראויה להוקרה, מבלי להטיה לנקמה. כל
הכבוד לכם.
מרדכי גיורא, ירושלים
זועזעתי למשמע פסק הדי ז במשפט כפר-
קאסם. במשפט זה התנלו כמה שגיאות משפטיות,
והחמורה שבהן היתה אי הבאת
אלוה־משנה יששכר שדמי לדין. פטירת
שרמי מעונש, וכן הענשת החיילים שנטלו
חלק בפרשה זו, עשויים ליצור תקדים, בו
יהססו חיילים לפתות באש מפחד פן יעמדו
לדיז. ביצוע פסק דיז חמור כל כר ימיט
קלון על צה״ל. יש לדעתי להפחית מענשם

מאמריכם על המשבר בקיבו־ו יכולים
לעורר בכם רק נאווה. מאז החלתם לפרסמם,
הפר העולם הזה לאחד הנושאים המדוברים
ביותר בקבוצי השומר הצעיר, וביחוד בקיבוצי.
כאוהד מושבע שלכם, הייתי צריר
הפעם להתגונן מול התקפת פתע כללית. כל
נסיונותי להתגונז ולטעון שהעולם הזה. לא
חידש בעצם י־בר אלא הביא לידיעת הצבור,
העירוני בעיקר, את הבעיות המעסיקות את
בני הקבוץ, היו לשוא. בעקבות הפירסומים
הנ״ל אף הועלתה הצעה בקבוצי, לאסור על
קריאת העולם הזה. כתוצאה מכד, תסלחו
לי הפעם אם לא אציין את שמי וכתובתי
המלאים.
י״ קבוץ השומר הצעיר, עמק־חפר
...כ ל הכתבות שלכם בעני! המשבר בקיבוץ,
המחתרת העיראקית ונציגי מפ״ם ב•
פלורנץ, והתשובות החותכות שקיבלתם ב״על
המשמר״ היו צריכות מזמן ליצור אצלכם
צורר של חשבוז־נפש עתונאי. למרות שהנני
דוגל בחופש העתונות, לא פעם נדמה לי
שלמען ההיגיינה הציבורית היו מוסרות
מנגנון החושד צריכים לכוון קצת את
עניניכם.
יהודה לדז׳י, קבוץ גת
בשם שהם מכוונים את עניני על־המשמר,
למשל?
בטאמרכם על משבר האשה בקיבוץ (העולם
הזה )1095 כתבתם שלא נשאר שריד מהאי־ריאל
של אשה השווה לגבר, וכי הוברר
שבגלל מנבלות שונות אין האשה יכולה
לעמוד בתחרות עם הגבר. אם תבואו לצה״ל
תווכחו בנקל, כי רווקא בנות הקבוצים הן
המתנדבות לכל התפקידים שכאילו לא נועדו
לנשים, מתוך רצון להראות לגברים כי הן
יכולות להשתוות איתם. כמעט כל הצנחניות

במיוחד לילדים. משום כר מוטב שכבר
בבית ידע הילד על מותר ואסור.
אנו יודעים על אמהות המקציבות סכומים
ניכרים לפינוק הילד בפירות, והן נם יק-
ציבו ללא גבול סכומי כסף במידה שהדבר
נוגע לבריאות הילד. אולם מעט מאוד
תשומת־לב וכסף מקדישים לשמחת נפשו של
הילד. אם בתי, לדונמא, ידעה סבל נפשי
רב על היותה ללא אב, בגלל היותי בים,
נפתרה הבעיה זמנית, על־ידי קנית בובה
נדולה ויקרה לילדה. אמהות התפלאו: כל
כד הרבה כסף להוציא על בובה? אולם
הבובה לא היתה פינו ,9היתה בה תרופה
לנפש עצובה המתנענעת לאבא.
צבי יקותיאלי, מכונאי חנזיש
א/ק ירושלים בלב־יס

התלמידים ישלמו

שמעתי את דעות חברי וחברותי בכיתות,
בעני, שביתת המורים התיכוניים. אנו מאוד
רונזים על השביחה. קיוינו כי אחרי החופשות
הארוכות נבוא לנמנסיה ונתחיל ללמוד
לפי תכנית הלימודים. הורי כולנו
עובדים קשה כדי להרויח את הכסף הדרוש
ללימודים. אני, בסקרה, תלמידה העובדת
בערב כדי לשלם את הוצאות הלימודים.
קראתי הרבה בעתוני חוץ, ולא שמעתי על
שביתות כה רבות וארוכות של מורים כמו
בישראל. וכל השביתות הללו הן לרעתנו,
כי התלמידים חייבים לעבור את החומר
הדרוש ולשלם בעד הימים בהם הם מושבתים
מאונם.
עליזה אנגל, ראשון־לציון

קדושתם נפגמה

התאכזבתי מאוד כששמעתי על מקרה
האונס במנזר הר תבור (העולם הזה ־.)109
כנוצרי, פסחתי על שני הסעיפים — להאמיז
או לא להאמין. אד כשקראתי ששני הכמרים
מאיימים לוותר על הדת, חושבני שקדושתם
וחוד מעלתם כן מעורבים בפשע, הנונד לא
רק את הדת אלא גם את התרבות. בנונע
להצעתם להתנדב לצבא בתור כמרים ליחידה
נוצרית הנני חושב, כחייל
משוחרר מאותה יחידה, שהיחידה
הנוצרית בצה״ל לא
תכיר בהם אפילו כנו1צרים.
אליאס תלחמי, ירושלים

׳בטהוכן מודצ׳יקוכסקי

השבוע הנריש שייע נל-
זר את הסאה, בצחקו על
הקבוצות החיפאיות. ברצוני
להעיר לשייע מספר הערות,
והראשונה בהז שאני
חוזר על מה שטענו: כי
את נביע המרינה נתז למכבי
תל־אביב השופט דודא׳
,ואם נדמה לשייע שמכבי
תל-אביב עשתה השבוז
קטן בשחקה לפני שבועיים
עם הפועל פתח־חקוה, כיון
שקבוצה זו הינה רק צל
של הקבוצה שהיתר! אז. ובקשר
לכר שהקבוצות החיפאיות
צריכות לקנות נביע
ולשחק עליו בחיפה, באה
המציאות וטפחה על פניו
של שייע. המפלה שנחלה
האלופה בשבוע שעבר אצל
הפועל חיפה תזכר עוד שנים.
צבי ארגמן, חיפה
דברי ההשמצה והלעג של
״אופנה בקיבוץ״ בתערוכת הקיבוץ
שייע גלזר לחיפאיט לא היו
במקומם. איני חסיד הקבוהן
בנוח קבוצים. ואין זה נכון שבגלל צות החיפאיות אף על פי שחיפאי אני, אבל
עובדה זו מאבדת האשה בקבוץ את אפיה למראה משחקה של מכבי תל־אביב בשבת
כאשה, אני סבורה שאשה הלבושה באפנת פאים לא היו במקומם. איני הסיר הקבוצות
הקבוץ נראית הרבה יותר אשה מאשר נערת האחרונה ננד הפועל חיפה רציתי לדעת על
מי צריכים לרחם ולמי צריכים לאסוף
רחוב דיזננוף הלבושה בשק או טרפו.
א-ה, צח״ל תרומות. איני מתכוון לתקוף את גלזר, ורק
מבקשו שלהבא יהיה זהיר יותר בכתבותיו.
אפנת הקבוץ, כפי שהופיעה בתערוכת הישראל
שומרוני, חיפה
קבוצים, ראה תמונה.
שלום שייע. חיפשתי אותר השבת במנרש
החיפאי ולא מצאתיך. אני מבין שלא רציחגו
נפש הילד
לנצח את הפועל חיפה מפני שאין לכם
יותר מקומות בארון הגביעים, אבל קרייותר שגידלו האמהות הז רבות
בלי
ספק,
ע ת ...רשת כזאת? כדאי היה לשלם אפילו
ילדים מריקה זראי, וידיעותיהן
ונסיונן את מחירי הכרטיסים של טוסה ״פלפל״ בדי

נם הן רבות אולם יותר.
בחינוך רב
הצעירות, חסרות הישע, השונות ב לראות איר צ׳ייקובסקי קרקס אתכם. מהות יצחק כץ, חיפה
חינוך ילדיהן הראשונים על כל צעד ושעל.
אמהות אלה ודאי שמחו לשמוע את דעותיה
...אני רוצה לראות ששייע יעז להראות
של ריקה זראי, שהוגשו
בצורה קצרה ומוס עור פעם אחת את פרצופו בחיפה. אני לא
ברת (העולם הזה 1095־.)1096
מאיר שורק, חיפה
מקנא בו.
אני מודה לריקה בשם כל אלה שהפיקו
תועלת רבה ממאמרת. עלי והצליחי ונשמח
בחיי שאני מאוכזב ממד שייע. קנה לר
לשמוע אותך שנית.
גביע בסופרמרקט ותזמין את בטהובז שיכתל־אביב
ורדה
ברקאית,
ניע בשבילד את צ׳ייקובסקי.
רפי כהן, זכרון יעקב
התלהבותה של הנברת זראי מספרו של
אינני יודע מאיז הצליח שייע לשאוב את
ניל היא התלהבות של טירון, הנתקל בפעם
הראשונה בחייו בדבר בלתי־רגיל. אלה הקרו האינפורמציה חסרת השחר שבהפועל חיפה
בים לבעיות החינוך קראו מזמן את ניל ״יש שחקנים שאפילו אינם יודעים באיזה
והתווכחו עליו, וכיום יש כבר השוללים חלק מקום הם עובדים ״.אם תטריח את עצמך,
נכבד מדבריו מבלי לפנוע בגדולתו כמחנך. שייע, תמצא שסולל בונה, נטל חיפה ואף
מרבית ההורים מרגישים באופן אינסטינק חברת החשמל הם המעסיקים העיקריים של
טיבי כיצד לחנך את בניהם, ואם מדובר שחקני הקבוצה. תמוה נם שצ׳ייקובסקי נראה
על הורים פרימיטיביים, הרי גם ניל לא בעיניך כפרא וברוטלי. הוא מוטל זה כשבוע
יעזור. אם עובדת, המסורה מאוד לילדיה, על משכבו, כשהוא סובל משטף דם ברנל.
יכולה מדי פעם בפעם להיות נם עצבנית כנראה שבעט בחזקה יותר מדי ברנלו של
ולהתפרץ ושום זעזוע נפשי לא יעבור על גולדשטיין עדיו הנפש.
הילד, כשם שלא עבר עלי ועל אחי כשאמנו
גדעון רייכר, חיפה
התפרצה עלינו בשל עומס העבודה. אנו
חשים את עצמנו בריאים וחסרי
קומפלקסים .שתיקה בסלע, הכחשה כתרי
אולי בתת הכרתנו אנו מופרעים, אבל הפ
בעתונכם (העולם הזה )1094 נתפרסמה

רעה זו לא התעוררה
בשלבשמיר, ירושלים במדור מנגנון כתבה תחת הכותרת ״הקומי- עדנה סארית״ ,ובה הובאו דברים שכאילו נאמרו
על ירי או על ידי מישהו אחר. מחוד
ריקה זראי ללא ספק מעוררת מחשבות הנחה שמטרת הכתבה היא לגלות האמת
ברשימותיה. ואני נאלץ להתוודות,
שכאשר בפני הקוראים, ברצוני לבקש מכם כי תואינמצאים
בלב ים מהרהרים בהם ולא מעט לו לפרסם תיקון קל: איו כל אמת בכל מה
לי גם יעל.
מסתכלים על תמונתה עם בתה
שנאמר בכתבה הנ״ל, פרט לשמות אחדים
בת, גדולה יותר, בת שש. חינוכה בידי
המוזכרים בה. קשה תפקיד האם האם. אני — בים. בירי
מ. בר־סלע, המנהל הכללי
לשמש י כאם ולמלא את מקומו של האב.
של משרד הסעד, ירושלים
ריקה דיברה הרבה על המותר והאסור, היא
מחייבת רק את המותר. אר ילד צריך מחמאה כנגד מחמאה: בהכחשתו של הקורא
להבדיל ביז מותר ואסור, כדי שבעת בואו
יבוא בר־סלע נכונים גם כותרת המאמר ומספר
אל מחוץ לכתלי ביתו, שהאיסור לא
הגליון בו הופיע.
עליו כמהלומה. לא בכל בית הכל מסודר
העולם הזה 1099

ך איש מאחורי הקלעים היה יוסף (״ג׳ו״) גולן.
| 1לכאורה היה פקיד הקונגרס היהודי העולמי. למעשה
היה הרבה יותר מזה: שר־חוץ ללא ממשלה, שגריר
ללא מדינה, פרטיזן של המלחמה הדיפלומטית.
במאמץ סבלני, שקט וממושך הניח את היסוד למיבצע
הגדול של מדיניות שמית. תחילה היתר דרושה כתובת.
היא נוצרה על־ידו כאשר אסף קבוצה נכבדה מאוד של
מדענים ואנשי־רוח, הוציא בשמה כתביעת בשם אטיד
מדיטאתיאן, שהיה מוקדש לשותפות ארצות הים־התיכון.
אולם ״הים התיכון״ היה רק מליצה: מטרתו האמיתית
של החוג הייתה לחולל מהפכה רק בשני קטעים של
הים הזה: ליצור פתרון של שלום בין אלג׳יריה וצרפת,
ולגשור גשר של שותפות בין ישראל וארצות־ערב.
אחרי שנוצרה הכתובת, היה דרוש אדם שיתן את
הגושפנקה הניטראלית שלו לכינוס הגדול. גולן הגיע
לאיטליה, שיכנע בנקל את ג׳ורג׳ו לה־פירה, ראש עירית
פלורנץ, אישיות דגולה במחנה הנוצרי. לה־פירה נתן את
השם, גולן סיפק את היוזמה, התיכנון, הכסף (מקרנות
הקונגרס היהודי) ורשימת־המוזמנים.
לה־פירה לא היה רק שלט. הוא היה נציגם של שני
הגופים החשובים ביותר באיטליה: הממשלה הנוצרית־דמוקראטית,
והאפיפיור. הממשלה האיטלקית החליטה
להפוך את ועידת־פלורנץ לאקט מדיני רבתי, צעד ראשון
להחזרת עטרת איטליה במרחב השמי ליושנה ולהשגת
מעמד של מתווך בין פאריס וטוניס, בין ירושלים ו־קאהיר.
האפיפיור ראה בעין יפה ועידה שתתכנס תחת
דגל ״השלום הנוצרי״.
כך השיג ג׳ו גולן את מבוקשו: שבועות אחדים לפני
פתיחת הועידה כבר היה בטוח שתהפוך למאורע מדיני
ראשון במעלה באיטליה, ולמקרה ראשון בו ישבו
ישראלים וערבים יחדיו, זה בצד זה, כדי לדון בבעיות
קיומם המשותף. בעיניו היתר, זאת התחלה למערכה
גדולה שתתפתח בהדרגה, להשגת השלום השמי.
מי היה צריך לייצג את ישראל? ג׳ו גולן ידע את
התשובה: משלחת קטנה, דיסקרטית, בעלת טאקט, שלא
תהיה בעלת אופי פוליטי בולט, אך שתוכל לבוא במגע
שקט עם הערבים, לקשור קשרים ראשונים, לצעוד ללא
תרועות־חצוצרה את הצעד הגורלי הראשון למגע של
קבע עם משלחות ערביות רשמיות — ועם שולחיהן.
לישראל הגיע הבוס של ג׳ו גולן — הד״ר נחום

ג׳ו גולן כפעולה-כארמון הועידה מעיין יוסף
גולן, איש כפר אכיחיל ומארגן הועידה, כמיס־מך
שהוגש לו על־ידי הפרופסור מאיר פלסנר

(מהזיק סיגריה, מימין) .ליד פלסנר נראה שמחה
פלפן, איש גן־שמואל ועסקן מפ״ם, שמילא
כועידה אחרי כל פקודותיו של ראוכן שילוח.

ניתוח אחר המוות -הסיפור המלא הראשון על אשר התרחש בועידה

שילוח ופמליתו -ארכעת חכרי המשלחת הרשמית,
שרקדה לפי חלילו של שילוח וכמעט הצליהה לפוצץ
את הועידה. מימין: מוריס פישר, סגן מנהל משרד*
החוץ; ראוכן כרקת, איש ההסתדרות שאעם על

פלסנר; ראוכן שילוח והפרופסור אוריאל הד, איש
מדעי המזרח ומפעילי משרד-החוץ, שנקרא כדי לשמש
משקל נגדי לפלסנר. התמונה צולמה כאולם•
האורחים של כית־חמלון כו התאכסנה המשלחת.

גולדמן. הוא הציע לממשלה להסכים לכך
שמצד ישראל ישתתפו בועידה משה שרת,
הפרופסור מארטין בובר, נציג ערבי בעל
שיעור־קומה, ואולי עוד איש אחד או שניים
ממקורבי השלטון. דבר אחד היה מובן מאליו:
אסור לשלוח שום אדם הממלא
תפקיד רשמי בממשלה, ושהופעתו תעורר
מחדש את כל סבך הבעיות הפוליטיות ש־ג׳ו
גולן הצליח בסבלנות כה רבה לעקוף
אותן.
מארטין בובר לא יכול היה לבוא. אחרי
מות אשתו, היה עדיין מזועזע מדי, קבר את
עצמו בעבודתו למען הוצאת ספרי־מופת.
אחרי התיעצות עם חבריו, הציע לידידו לה־פירה
להזמין במקומו את הפרופסור מאיר
פלסנר, איש מדעי־המזרח באוניברסיטה העברית
ומומחה בעל שם עולמי למדעי האיסלאם.
כמו בובר עצמו, היה פלסנר ממוצא
גרמני, וחסיד דעותיו של איש־השלום
יהודה לייב ממס המנוח.
פלסנר הופתע מן ההזמנה. הוא היה עסוק
בהעברת מחלקתו לקרית האוניברסיטה. אך
אחרי כמה הפצרות הסכים, הכין בחפזון
הרצאה על הערכים המשותפים לשלוש הדתות
השמיות הדוגלות באל יחיד. הוא לא
הספיק אפילו לתרגמה לצרפתית, שפת הכינוס.

תוכן ההרצאה העביר במברק ובמכתב
ללה־פירה. כעבור 48 שעות כבר פורסמה
בעתון ישראלי. לא היה כמעט ספק שמוסד
אלמוני פתח את המברק או את המכתב
עוד בישראל. היה זה הסימן הראשון שקרה
משהו מוזר.
הסימן השני לא אחר לבוא. לפלסנר לא
היה מושג על חוג האמיד מאדיטתיאן, והוא
ביקש פרטים ממנהל משרד החוץ, ולטד
איתן. איתן יעץ לו לטלפן למורים פישר,
סגן המנהל. כשעשה זאת, מסר לו פישר
במלים קצרות וחדות :״מר ראובן שילוח

משהו מוזר מאוד. ראש־העיר לה־פירה עזב
את העתונאים שהצטופפו סביבו, ניגש ל־פלסנר
(,אותו לא הכיר עדיין רשמית, אך
כנראה שגולן זיהה אותו באוזניו) וביקש
אותו בצרפתית :״אל תלך!״
פלסנר לא הבין במה המדובר. הוא חשב
כי לה־פירה רוצה לדבר עמו, ועל כן השיב:
״אחזור מיד,״ והלך. רק כעבור כמה ימים
הבין כי לה־פירה ידע את מטרת ההזמנה
וביקש למנוע ממנו להיענות לה.

שקר גס ופרימיטיבי

ה״טגד״ הישראלי

פרופסור מאיר פלסנר נואם בועידה על הערכים
המשותפים לשלוש הדתות השמיות. באמצע יושב
(בחליפה האפורה) יורש העצר המארוקאי, מוליי חסן, האיש תחזק של הועידה, שנטל לידיו
את רסן מנהיגות הועידה, אחרי שלה־פירה, ראש עירית פלורנץ נאלץ להעדר בגלל מחלה.
ואני נייצג את ישראל. התיעצנו זה עתה
עם ראש הממשלה. רצוי שאתה לא תסע!״
פלסנר נדהם. בפעם הראשונה נודע לו
כי אנשי משרד־החוץ עומדים לנסוע אף הם.
הוא הבטיח להתיעץ עם מארטין בובר.

שיחה חשאית עם כיג׳י

* * הקרה בינתיים במשרד־החוץ? כדי
}*! להבין זאת, יש לחזור ליחסים בין
הדיפלומטיה הישראלית לבין ג׳ו גולן.
אנשי־המנגנון בישראל לא אהבו מעולם
מתנדבים ופרטי־זנים, הפועלים על דעת עצמם
ואינם כפופים למרות. פעולתו של ג׳ו גולן
עוררה את מורת־רוחם עוד יותר. הרגיז
אותם לראות כיצד מופיע גולן בפומבי בחברת
שרים ערביים, נכנס ויוצא אצל גדולי
המדינה בצרפת ובאיטליה.
לא היתה זאת רק קנאה אישית מצד
אנשים שאינם מגיעים אלא לסוכנים ערביים
קטנטנים. היתד, זאת גם התנגשות של גישות.
כי בעוד שכל הדיפלומטיה הישראלית
פועלת כמיטב יכולתה כדי לשכנע את העולם
כי הערבים אינם רוצים בשלום עם
ישראל אלא זוממים להשמידה, פעל גולן
בדיוק בכיוון הפוך. הוא הוכיח שיש ערבים
בעלי חשיבות ומעמד המוכנים לקשור קשרים
ידידותיים בתנאים מסויימים.
הטיפול המעשי בשטח הערבי מטעם ממשלת
ישראל אינו נתון בידי משרד־החוץ
הרשמי. לזה אין דריסת־רגל בכל הענינים
הנוגעים לערבים. במקומו פועל מנגנון אחר,
מוסווה בחלקו, שאינו אלא חלק חשוב של
מנגנון־החושך. בראשו עומד ראובן שילוח,
המקיים מנגנון גדול לפקודתו, והכפוף במישרין
לדויד בן־גוריון.
מנגנון זה שנא את גולן — כפי שהודו
השבוע דובריו בגלוי ובכתב. כאשר הכין
גולן את הועידה, החליטו שילוח ואנשיו
תחילה להתעלם ממנה לגמרי, להתיחס למעשי
גולן בזילזול ובבוז. אולם משנודע להם
כי הועידה עומדת להפוך לאקט בינלאומי,
בהשתתפות אישים רבי־השפעה כמו יורש־העצר
המארוקאי, נשיא איטליה, שרים צרפתיים
ואגשי־מפתח מכמה מדינות, הבינו שגישתם
תתנקם בהם. הם החליטו לנקוט בקו
הפוך.
על קו זה הוחלט באותה ישיבה של ביג׳י
ושילוח, שהוזכרה על־ידי פישר, ושהתקיימה
ביום הראשון, אחרי ישיבת הממשלה.
איש לא ביזבז בה רגע על האפשרות לקשור
קשרי־שלום עם הערבים. הקו היה הפוך:
להוכיח לאיטלקים שלא תתכן שום
התקרבות בין ישראל והערבים. אם תתפוצץ
הועידה, כך סבר שילוח, תיגרם לאיטלקים
עגמת־נפש והם יוותרו להבא על נסיונם ל־תווך
בין ישראל ורע״ם — נסיון שביג׳י
ושילוח רואים אותו זה מכבר בעין לאיפה.

בחוגי
הממשלה האיטלקית, וכי אלה נכנעו
רק מפני שחששו שסירוב מצדם יהרוס את
היחסים בין איטליה וישראל וממילא גם את
סיכויי התיווך האיטלקי במרחב.
אולם פלסנר הרגיש מיד שמישהו פועל
מאחורי הקלעים כדי למנוע את נסיעתו.
את הכסף לנסיעה היה צריך לקבל מידי
הקונגרס היהודי. אולם גולדמן נעדר מן
הארץ, ומשרדו סירב לשלם את הכסף.
לדברי הפקידים, התעוררה ״בעיה עקרונית״,
מביתן שהממשלה תבעה לבטל את נסיעת
פלסנר. רק ברגע האחרון ממש הגיע גולדמן
עצמו לארץ, דאג לתשלום הכסף.
יתכן כי היתד, נמצאת דרך מינהלית למנוע
את נסיעת הפרופסור שסירב לקבל את
עצתו של פישר. אולם המקרה רצה שפלסנר
כבר היה מצוייד בהיתר־יציאה בר־תוקף.
כמעט ברגע האחרון עלה על המטוס בדרכו
לפלורנץ ולסערה המתבשלת באופק.
כשהגיע לעיר הועידה, כבר היה מועד
הפתיחה קרוב. גולן העמיד לרשותו מזכירה
לתרגום ההרצאה לצרפתית, והוא התישב
עמה באולם־העתונות הגדול, שהיה מצוייד
במכונות־כתיבה. כעבור כמה דקות נכנסו
לאולם לד,־פירה וגולן, שקיימו מסיבת־עתו־נאים
גדולה. כמעט באותו רגע הופיע ליד
פלסנר גבר ישראלי שהציג את עצמו באדיבות
כאוריאל דורון, מזכיר ראשון בשגרירות
ישראל ברומא וממלא מקומו של
השגריר אליהו ששון, שהיה בחופשה רשמית,
אמר לפלסנר שד,שגריר היה רוצה לשוחח
עמו, ומבקשו לבוא לבית המלון הסמוך.
פלסנר קם ממקומו, התכונן להיענות להזמנת
דורון, בה ראה ענין שיגרתי. ואז קרה

ץ* שהופיע פלסנר בבית־המלון, נדהם
^ לראות כי דורון הסתיר ממנו את האמת.
לפניו לא ישב רק ששון, אלא גם
כל המשלחת הישראלית: ראובן שילוח ומורים
פישר, ראובן ברקת (ראש המחלקה
המדינית של ההסתדרות) ,הפרופסור אוריאל
הד (מומחה מדעי־המזרח באוניברסיטה ואיש
משרד־החוץ, שהוזעק לפלורנץ במיוחד כמשקל
נגדי לפלסנר) ,שמחה פלפן (עסקן
מפ״ם לענינים ערביים) ורוסטום בססוני
(חבר ערבי של מפ״ם ונציגה בכנסת השניה)
.נעדר רק שלמה דרך (עסקן אחדות
העבודה שהוזעק לפלורנץ כמשקל נגדי לאנשי
מפ״ם^ שטרם הספיק להגיע מישראל.
ברקת פתח בדיון. הוא הודיע לפלסנר שהערבים
מתנגדים להשתתפות המשלחת הישראלית
בועידה, וכי על כן בוטלו ההזמנות
למשלחת. סיכם ברקת: מובן מאליו
שבמצב כזד. יצטרך גם פלסנר, כאזרח ישראלי,
לוזתר על השתתפותו.
פלסנר נדהם. הוא לא ידע כי היה זה
שקר גס ופרימיטיבי. הערבים לא התנגדו
להשתתפות הישראלים, הסכימו בלי כל
קושי להופעת ברקת, הד וחברי מפ״ם. הם
רק דרשו כי שני פקידי משרד־החוץ יעברו
מספסלי המשתתפים לספסלי הדיפלומטים,
כמו כל שאר הדיפלומטים (וביניהם השגריר
של רע״ם) שהופיעו לועידה. במידה שהיו
בין המשתתפים עצמם פקידי ממשלות, היו
אלה שליחים של משרדים בלתי־פוליטיים.
יתכן שהערבים היו מוותרים גם על דרישה
זו, לולא היה המדובר בראובן שילוח, הידוע
במרחב כולו כאיש מנגנון־החושך והחשוד
בקשרים עם מנגנוני־החושך חמע־רביים.
למרות
שהאמין לשקר, הגיב פלסנר באופן
אינסטינקטיבי בצורה המתאימה. הוא הזכיר
שהוזמן אישית, ולא כנציג ממשלתי, וכי
על כן הוא סבור כי חובתו כפרט וכאזרח
היא להישאר בועידה ולפעול בה כמיטב
יכולתו ליצירת אווירה של הבנה. סיכם
פלסנר: כך היה פועל, לדעתו, גם מארטין
בובר, אשר במקומו בא לועידה. תגובת
ברקת :״אתה משמיץ את בובר!״
המשך השיחה היה בערך כך:
ברקת :״אבל אתה גם איש האוניברסיטה,

פלסנר :״כן, אבל לאוניברסיטה אין שום
ענין בזה.״
ברקת :״אינך מבין אותי. אתה חושב ש־

מברק דמאיר יערי

ף• מושכ״הפתיחה נוכח רק נציג יש!
* ראלי אחד: מנהל עניני השגרירות אוריאל
דורון, שישב בין שאר הדיפלומטים,
שבאו בהמוניהם מרומא כדי לכבד בנוכחותם
את הועידה החשובה. הסגל הדיפלומטי
היה מיוצג במלואו.
גולן השתתף אף הוא, לא כמשתתף ישראלי
אלא כבעל תפקיד רשמי בכינוס. אולם
פלסנר לא בא, וכן לא הופיע איש מן המשלחת
הישראלית.
מוזר ביותר היה מעמדם של שני אנשי
מפ״ם — וביחוד זה של שמחה פלפן, הנציג
היהודי, שהפך למעשה גרורו של שילוח.
פלפן החליט שעליו להתיעץ עם מאיר
יערי, הריץ אליו מברק בו ביקש הוראות.
את המברק הזה מסר לראובן שילוח, כדי
שיעבירו ארצה בצינורות הרשמיים של
משרד־החוץ* .התשובה היתה שעליו להישמע
להוראות המשלחת הרשמית. כך מילא
פלפן תפקיד־עזר חשוב בפיצוץ הועידה.
למחרת היום — יום א׳ בבוקר — נערכה
בכנסיה תפילה חגיגית. ליד הכנסיה נערכה
תצוגת־מכוניות־פאר יחידה במינה. עמדו שם
מכוניותיהם של נשיא המדינה, ראש־הממ־שלה׳
יושבי־הראש של שני בתי הפרלמנט,
הרמטכ״ל, ראש המשטרה, מיטב השרים, המדינאים
והפקידים הבכירים, שגרירי כל
הארצות. למראה הפגנה אדירה זו אפשר
היה לחוש את החשיבות העצומה שייחסה
ממשלת איטליה לכינוס זה.
בתוך הכנסיה הוקראה בינתיים אגרתו של
האפיפיור, שהעניק לועידה את ברכתו הרשמית.
היתד. זאת אחת מפעולותיו האחרונות
של פיוס ד 12 איש־שלום דגול. אולם
כעבור דקות מעטות אירע אסון: לה־פירד,
התמוטט באמצע התפילה, מבלי שאיש בקהילה
הגדולה, מלבד קומץ שכניו, ירגיש
בכך. אחד משכניו היה פלסנר, שמיהר לשלוף
מכיסו בקבוק מי־קולון. בעזרתו השיב
רופא איטלקי את רוחו של ראש־העיר העייף
והמדוכא, אולם כעבור זמן קצר איבד
שוב את הכרתו. הוא פרש למעשה מניהול
הועידה.
את מקומו תפס אדם שהוכיח את עצמו
במהרה כאישיות ממדרגה ראשונה: הנסיך
מוליי חסן, יורש־העצר של מארוקו, אחד
הכוכבים העולים בעולם הערבי במגרב.
בלבביות כובשת־לבבות, בטאקט מרנין ובהופעתו
התרבותית, הטביע את חותמו על

הועידה•

״הוד מעלתך, הנסיך!״
ן* לשני הוצג כפני הועידה על-ידי
הנסיך הערבי, בן שושלת הנביא, שאמר
כמה מלים חמות על ישראל. נאומו המד־עני
של פלסנר, בו רמז על החוב הגדול
אותו חב האיסלם ליהדות, נתקבל בסבר
פנים יפות (אף שנואם מארוקאי אחד טען
לאחר מכן כי פלסנר לא העריך די צורכו
את מקוריותו של מוחמד) .את דבריו פתח
פלסנר בתואר הערבי ״הוד מעלתך, הנסיך

כך נקבע הטון לועידה כולה. בעוד שאנשי
משרד־החוץ נמקו בבית־המלון וחיכו

לה־פירה :״אר תיף!״
ך* ל זה לא היה ידוע אז לפלסנר. הוא
^ לא ידע כי שרת סירב בכעס להשתתף
במשלחת אשר ראובן שילוח חבר בה —
בי הוא הבין מה נרקם במוחו של ״יועץ״
זה, שהשניא את עצמו על שרת עוד בימים
שהיה ראש כל מנגנון־החושך.
פלסנר גם לא ידע כי בקשת ישראל להזמין
את שילוח ופישר גרמה לתדהמה

הסטודנטים ירצו ללמוד אצל פרופסור המתנהג

היה זה איום גם וחד־משמעי. כשהבין
פלסנר שמנסים להפעיל נגדו אמצעי־סחיטה,
וכי איש מבין הנוכחים — וביניהם השגריר
הישראלי — אינו מוחה על כך, נטש את
השולחן ועבר לשולחן אחר. שם הצטרף
אליו כעבור זמן ג׳ו גולן, שעבר טיפול
דומה. ברקת אמר לו :״אתה בוגד!״
כעבור זמן מה — בו נמשך המשא-
ומתן בין אנשי־שילוח ובין מארגני הועידה
— קם פלסנר כדי להתכונן לישיבת־הפתיחה.
משהבחינו בכך אנשי שילוח, קראו לו שוב
לשולחנם. הפעם פנה אליו אליהו ששון בלשון
עדינה, הציע לו הצעה: שיחרים רק את
ישיבת־ד,פתיחה, וכי לאחר מכן יחליט לבדו,
כמיטב הבנתו, כיצד לנהוג הלאה. פלסנר
הסכים לכך.
כשפנה ללכת, עצר אותו ברקת בפעם
נוספת. בצורה גסה הסביר :״מדברי מר
ששון לא נובע שהוא מסכים שתשתתף
בישיבות האחרות!״
השיב פלסנר בחריפות צוננת :״מר ששון
מסוגל בהחלט להסביר את דברי עצמו!״
הוא הפנה את גבו לברקת והלך.

תוקפת בהלצה עתונאית צרפתיה, באחת ההפסקות בועידה,
1 *1 0
11111 ^ 1.שנוצל לשם סיור בעיר. אך סכין בגב תקע העתונאי שנוואל 111 שגב (באמצע /כתב מעריב ומוותיקי נזנגנון־החושך, שפירסם בשם פרופסור פלסנר דברים
בניגוד להתחייבות מפורשת, פתח בזאת את ססע־ההסתה המאורגן נגד הנוזרחן הסלונוד.

* הכחשתו הרשמית של על המשמר בענין
זה, בשקר יסודה. בהכחשה ניסה עתון מפ״ם
להפריך את כתבת העולם הזה, שקבע —
בהסתמך על הודעה של כתב הארץ — כי
אמנם פנה פלפן ליפרי וכי קיבל הוראה
להיכנע לשילוח. פרט זה הוכח כנכון.

להבראות מבן־גוריון, ואנשי מפ״ם הסתודדו
סביבם וחיכו להוראות יערי, השתררה
בועידה עצמה אווירה לבבית, שלא הופרעה
גם על־ידי עזיבת רוב הנציגים הצרפתיים
כמחאה על השתתפות נציגי אלג׳יריה הלוחמת•
צרפתי
אחד הפר את הוראות ממשלתו
ונשאר בועידה• היה זה גדול המזרחנים של
צרפת, שב וון במשך שנים ארוכות את המדיניות
המרחסית של צרפת: לואי מאסיניון
הנערץ, שהתקיף בנאומו בגלוי את שארל
דד,־ג! ל, על מאסר השולטאן של מדגאסקאר.
הוא התידד במהרה עם פלסנר, החליף עמו
תדפיסים מדעיים.
בעוד שבישראל פעל מנגנון־התעמולה הרשמי
במלוא הקיטור וסיפר לקוראיו ול־מאזיניו
כי הערבים בפלורנץ דרשו את
השמדת ישראל, כי אינם רוצים לשבת עם
ישראלים וכי הועידה נחלה כשלון חרוץ,
נבטו יחסי הידידות בועידה עצמה. אשתו
של נציג מצרי ביקשה להכיר את הפרופסור
הישראלי, שאלה אותו שאלות רבות על
החיים בארצו. נציג מצרי אחר, עורך שבועון
אנגלי למדיניות וכלכלה, הביע בנאומו
הרשמי (שנרשם בפרוטוקול) את התקווה כי
שיתוף־הפעולה בין ישראל וארצות ערב
יתרחב. שגריר רע״ם, שנכח בעת הנאום,
מחא כף ככל הנוכחים.
פלסנר, שאינו עסקן פוליטי, שמח על

שישראלי ישב ליד ערבי, ואלג׳ירי ליד
צרפתי.
עתה, במאוחר, נאמו הישראלים את נאומיהם•
דרך הציע לערבים לכתוב מאמרים
בלמרחב. אולם היה זה כאין וכאפס לעומת
נאומו של ברקת. הוא היה בזיון בפני
עצמו — נאום גרוע ומגוחך, בו תיאר את
האושר שמעניקה ההסתדרות לערביי ישראל,
הציג את ההסתדרות כיצירת־מופת
יחידה במינה אשר כדאי לכל הערבים
ללמוד ממנה. רק הנימוס הרב של המשתתפים
הערביים מנע ביטויי־זילזול גלויים.
אך כשנסתיים הנאום, ידע ברקת עצמו שנכשל
כשלון חרוץ וקיצוני — עובדה שבודאי
השפיעה על כל יחסו לועידה לאחר־מכן.
הנאום
המזהיר היחיד מצד ישראל נישא
בפי רוסטום בסטוני, הערבי המוסלמי מחיפה.
הוא היה היחיד בועידה כולה שנאם
בערבית. בשפה נהדרת, בפאתום כן שעשה
רושם עמוק, הכריז על נאמנותו לאידיאל
הלאומי הערבי, אותו ביקש לשלב עם אהדתו
למדינת ישראל. כאשר דיבר על הצורך
לגשור גשר בין האידיאל הלאומי הערבי
לבין האידיאלים של ישראל, עורר תשומת״
לב חיובית כללית.
בסטוני לא הסתפק בכך, נפגש עם כמה
נציגים ערביים באופן פרטי, נתקבל באהדה

ה״נוגד״ הצרפתי

לואי מאסיניון (מימין) ,המזרחן הצרפתי הדגול,
שהיה במשך שנים הכוח מאחורי הקלעים של
המדיניות המרחבית הצרפתית, סירב לנטוש את הועידה אחרי יציאת שאר הנציגים הצר־פתיים
בגלל הזמנת האלג׳יראים, נאם נאום חריף נגד מדיניותו של הגנרל שארל דה־גול.

ההזדמנות להחליף רעיונות, מסר לערבים
תדפיסים של נאומיו בהזדמנויות אחרות
בקשר לדרכי שיתוף־הפעולה בין ישראל
והערבים. היה זה כאילו רצו רוב הערבים
הנוכחים להפגין כי שוב אין הם מתנגדים
לעצם קיומה של ישראל, וכי מקוזים הם

שבהדרגה יווצר בסים לשלום.
זאת היתה, כמובן, מטרתו האמיתית של
ג׳ו גולן, עת יזם את הועידה.

כ ני עתושל שי לו ח

ך* ינתיים ניתנה למשלחת הישראלית
1בבית־המלון שלה שהות מספקת להרהר
על מצבה המגוחך. יתכן שעצם מעשה החבלה
שחיבלה בסיכויי השלום השמי, לא
הטריד את מצפונה. אולם בינתיים היה ברור
כי פגעה פגיעה רבתית ברגשותיו של ראש
ממשלת איטליה. וכשהמדובר במדינאים אירופיים
(ולא במדינאים ערביים) אין משרד־החוץ
הישראלי אדיש.
לכן, ביום השני בשבוע, נכנע שילוח ללא
תנאי. בעוד שקול ישראל סיפר למאזיניו
התמימים כי ״נמצא הסדר״ ,והעמיד פנים
כאילו ניצח שילוח במאבק הפטריוטי, היה
המצב הפוך: שילוח הסכים להצעה שהוצעה
לו עוד לפני פתיחת הועידה על־ידי לה־פירה
והערבים: שיואיל בטובו לשבת, יחד
עם פישר, ביציע הדיפלומטים.
שאר הישראלים — ברקת, הד, פלפן,
בסטוני ודרך — תפסו במאוחר את כס־אותיהם
בין המשתתפים. הם לא ישבו יחד:
כדי למנוע מראש כל רושם כאילו זוהי
ועידה פוליטית של משלחות ממלכתיות,
דאגו גולן ולה־פירה לסידור ישיבה לפי
סדר האלף־בית של שמות המשפחה, כך

בולטת. גם זאת היתד, תופעה מהפכנית:
בעבר הוחרמו הנציגים הערביים מישראל
אפילו בועידות־שלום שמאליות על־ידי הנציגים
הערביים האחרים, שראו בהם בוגדים.
לבסוף נערכה קבלת־הפנים הרשמית מטעם
יורש־העצר המארוקאי, לכל באי הועידה.
פלסנר היה הישראלי היחיד שניגש אל הנסיך,
הביע לו תודה. כתגובה על כך תפס
הנסיך את ידי המדען הירושלמי, החזיקה
זמן ארוך לעיני הקהל, הביע את תקוותו
לשלום במרחב.
בנימה זו באה הוועידה לידי סיומה. כשיצא
פלסנר ביום האחרון מן הארמון, ניגש אליו
השגריר אליהו ששון, לחץ את ידו בחמימות
ובאופן הפגנתי, לעיני שילוח ופישר.
שני אנשי משרד־החוץ ניגשו אף הם, לחצו
בלית ברירה את ידי הפרופסור האמיץ.

סי כו מו ש ל בי כ׳י

ך * שהלסכם את תוצאות הועידה. אין
ספק ששילוח הצליח במידה רבה לחבל
במגמתו של גולן, מנע במידה רבה את
קשירתם השקטה, הבלתי־רשמית, של קשרי
ידידות והבנה. אולם בקנה־מידה קטן נקשרו
בכל זאת קשרים כאלה, ביחוד על-ידי בס־טוני
ופלסנר, והם עשויים להתחזק כאשר
יופיעו שניים אלה בועידה הבאה, המצומצמת
יותר, שתערך בפסח במארוקו מטעם
יורש־העצר.
דבר אחד הצליח גולן להוכיח: שממשלות
ערב, וביחוד שליטי רע״ם, מארוקו וטוניס־יה,
רואים עתה בעין יפה (או עצומה)
שאישים בלתי־רשמיים מארצותיהם קושרים
קשרים עם אישים בלתי־רשמיים מישראל,
במגמה ליצור בהדרגה בסיס עליו אפשר

יהיה, אי־פעם בעתיד, לבסס הסדר רשמי
יותר.
פחות ברור מה היתד, מידת־ההצלחה של
שילוח ושולחיו. ראש־הממשלה התפאר בגלוי
כי ועידת־פלורנץ ״הוכיחה את עקשנותם
של הערבים״ ,ושיכנעה את האיטלקים
שלא יתכן שלום עמם. קרוב לזזדאי
כי הרושם של האיטלקים היה בדיוק הפוך
— למרות שהתעמולה הישראלית הצליחה
להחדיר את גירסתה לכמה בטאונים בינלאומיים•
כתב
השבוע בטאון ההסתדרות :״על אף
הכל מעז יצא מתוק. האיטלקים נוכחו ב־עיקשותם
של הערבים ובמיעוט האפשרויות
לדבר עמם בשאלת יחסי ישראל־ערב
השיקול העיקרי שהדריך את פעולת השליחים
הישראליים היה התחשבות מכסימלית
במארחים האיטלקים
קשה לדרוש אישור רשמי יותר למגמה
הכללית של מדיניות ממשלת ישראל: אין
לה ענץ כלשהו בפעולה בין הערבים. דאגתה
היחידה היא מה יאמרו עליה באירופה
ובאמריקה — שם היא מעוניינת ליצור את
הרושם שכל הערבים שונאים את ישראל
וזוממים להשמידה.

קבלו בבוז -את מיץ
* \ ולפהתוצאההעיקרית של ועי-
דת־פלורנץ היתד, פנימית. כאשר חזרו
של חי ממשלת ישראל, מיהרו לארגן מסע-
תעמולה, שהיה כמעט פרימיטיבי בגלוי־לבו.
בפלורנץ איים ברקת על פלסנר שיוחרם
על־ידי הסטודנטים. כבר למחרת היום הופיעו
במעריב מאמרי־ד,השמצה הראשונים נגד
הפרופסור. כעבור שבוע פירסם מעריב מאמר
גדול תחת הכותרת :״קבלוהו בבוז, את
הפרופסור הזה!״ ובו הדרישה שהסטודנט ם
יטילו חרם על האיש שהעז להפר את פקודות
מנגנון־החושך.
אולם הקשר בין׳ איומו של ברקת וביצועו
של מעריב היה גס מדי. התוצאה היתד,
הפוכה. פלסנר נתקבל באהדה על־ידי חלק
ניכר מדעת־הקהל, זכה לתשבחות במאמרים
רציניים, ולקבלת־פנים חמה מצד הסטודנטים
שלו, שאחדים מהם ביקרו בביתו כמשלחת
של רצון־טוב ועידוד.
גם מסע־ההשמצה נגד ג׳ו גולן נכשל.
עוד ביום הראשון של המשבר בפלורנץ
מיהר נחום גולדמן לנער את חוצנו מגולן,
לתארו כשליח של איזה כתב־עת בלתי־חשוב,
שנזדמן למקום במקרה. אך כאשר
הגיעו פרטים מלאים יותר ונתגלה כי גולן
היה המארגן של הועידה והאיש שגייס למענה
את כל ממשלת איטליה, נראו דבריו
של גולדמן באור מוזר ביותר. הם עוררו
את הרושם שגולדמן נעץ ברגע מכריע סכין
בגב האיש שפעל לפי הוראותיו, כדי להציל
בצורה זו את עצמו מזעם ביג׳י. במכה
אחת איבד גולדמן חלק ניכר מן האהדה
שרכש לעצמו בשנים האחרונות בארץ.
שוב היה זה מעריב שיצא בראש המשמיצים.
כתבו שמואל שגב, לשעבר איש
מנגנון־החושך* ,הקדיש מאמר לגלגני ל״ג׳ו
גולן מאביחיל״ .סיפר שגב :״מר גולן אינו
אהוד על השליחים הרשמיים של ממשלת
ישראל הוא הצליח לחדור לחוגי המנהיגות
הצפון־אפריקאית בבירת צרפת ולקשור
קשרים אף עם כמה משגרירי מדינות
ערב. אין לך כיום מנהיג בצפון אפריקה,
ובאלג׳יריה בכלל זה, שיוסף גולן לא יכירנו
אישית ולא יהיה לו קשר אליו. עד
היום מפורסם הסיפור באותו מיניסטר טו־גיסי
שהגיע לפאריס וטילפן אל ג׳ו גולן,
לבקשו שילך עמו לקנות נעליים עצם
העובדה שמר גולן אירגן את ועידת־פלורנץ,
צריכה היתד, לשמש נימוק נגד השתתפות
ישראל בה.״
אולם עיקר הדאגה של התעמולה הרשמית
היה לחפות על מעשי שילוח ושות׳ ,לתאר
את הועידה ככינום סתמי של כמה עשרות
בטלנים, שלא היה כדאי להקדיש לה בכלל
תשומת־לב. כדברי מעריב :״נשלחה משלחת
של שמונה חברים מול שני אנשים בלתי-
חשובים ממצרים, ואף לא איש משאר מדינות
ערב.״
כך נסתיים מעשה־הרצח של פלורנץ: ב־נסיונו
של הרוצח להסביר כי בעצם לא
היה הקרבן אלא קבצן מטורף, שמוטב היד,
לסלקו מן העולם.
* שגב הפר התחייבות מפורשת שהתחייב
בפני פלסנר, שנתן לו בפלורנץ הצהרה בכתב
לפרסום. שגב הוסיף עליה כסה משפטים
שנועדו לחעמיד את הפרופסור באור מפוקפק.
במרינה העם

חזי תהא פו ר ה
איש השבוע היה השופט בנימין הלוי.
אחרי שהפך את פסק־דינו בפרשת כפר־קאסם
למיסמך היסטורי, לא היסס להרים
אצבע מאשימה נגד אלוף־משנה של צד,״ל
(ראה עמודים 11־ )10 ואף לרמוז כי שרשרת
האשמה אינה מסתיימת אצלו. הוא
דן את שמונת הנאשמים המורשעים לתקו־פות־מאסר
ארוכות מאוד.
בישבו מתחת לדגל הלאומי, בצריף הצבאי
חסר־החן, היה הלוי יותר משופט
רגיל. הגבר המרצין, בעל העיניים הלוהטות
ופני הנזיר המסתגל הפך סמל של משהו
חשוב עוד יותר: לכוחות ההגינות הבלתי־פשרנית
של הציבור הנאור. האיש שכבר
עבר פעם דרך ים של השמצות שפלות,
אחרי פסק־דינו ההיסטורי הקודם בפרשת
קסטנר, גילם את המזיגה בין הגינות לבין
אומץ־לב אזרחי בלתי־נרתע.
הוא לא היה הגילוי היחיד של מזיגה
חיונית זו. בשטחים השונים של החיים
הציבוריים השמיעו השבוע אנשים הגונים
את דברם. ברחבי הארץ נשמעה הדרישה
להעמיד לדין את יששכר שדמי. כאשר ניסה
מנגנון־החושך השבוע להטביע בים של
השמצה והסתה את הפרופסור מאיר פלס־נר,
שהפר את מרותו בפלורנץ, קמו במפתיע
סופרים והוגי־דעות כדי להגן על
מעשהו של הפרופסור. האיש ששום מפלגה
ושום עתון לא קם להגן עליו* ,יצא מנצח
בדעת־הקהל. מנגנון־ההטתה נתקל בקיר אטום
של דעת־הקהל ההגונה.
ההגינות לבדה, כשאינה מצויידת בכלי
הביצוע, אינה יכולה לחולל שינוי־ערכים
מעשי. פסק־דינו של ד,לוי לא ישא פרי
מעשי, אם לא תחוקק הכנסת חוק חדש,
שיגדיר בבירור היכן גבולות הפקודה ה־
״חוקית״ ,ומתי רשאי וחייב החייל להפר
פקודה. נצחונו של פלסנר לא יעזור אם
תשלוט גם בועידות הבאות חבורת שילוח
ושות׳.
אולם עצם העובדה שקמה בארץ חזית
של כוחות־האור, מורכבת מאלפי אנשים
הגונים, פשוטים ואפורים, מהווה גורם ששום
מנגנון שלטוני או מפלגתי לא יוכל
להתעלם ממנו, מבלי להיפגע.

הכנסת
המגילההברו /י ־ גנוזה
הדגלים התנופפו ברוח בחצי גורן עגולה.
קהל המוזמנים המקצועיים, אשר שבתי טבת
השווה אותם לנחיל־דבורים הנע ונד על
פני הארץ — התישב על הגבעה הירושלמית.
גדוליהמדינה, בני כל המפלגות,
דמו למשפחה אחת גדולה ומאושרת. הם
התכנסו כדי להניח יסוד לבנין החדש של
הכנסת. אלופי השנור בעולם התיחדו עם
זכרו של אלוף הנדבנים, ג׳יימס דה־רוטשילד,
שהשאיר ששה מיליון ל״י להקמת הבגין.
אולם מתחת לפני האחוזה והידידות, לא
הכל היה כשורה. במעמקים התחוללה סערה
קטנה. במרכזה עמדה המגילה שהונחה על־ידי
אלמנתו של רוטשילד ביסוד ד,בנין.
״כימי יצחק כן־צכי להפתעת
חברי הנשיאות, נודע להם באחת הישיבות
האחרונות לפני הטקס כי נוסח המגילות כבר
כתוב. הכותב לא היה אלא יושב־ראש
הכנסת, יוסף שפרינצק, בכבודו ובעצמו.
כאשר החלו קוראים את הנוסח, נתקל
מבטם בפיסקה הבאה :״היסוד לבנין משכן
הכנסת ר,וצק בימי שיבת ציון וקיבוץ
גלויות, בימי יצחק בן־צבי נשיא מדינת
ישראל, דוד בן־גוריון ראש ממשלת ישראל
ויוסף שפרינצק יושב־ראש הכנסת
גם הנוסח עצמו, שהיה גדוש מליצות
ציוניות, לא מצא חן בעיני כמה סיעות.
בראש המתנגדים עמדה סיעת־חרות. על נציגה
בנשיאות, סגן־יושב־ראש־הכנסת אריה
בן־אליעזר, הוטל לגרום לגניזת המגילה.
שאר חברי הנשיאות לא ידעו על כך.
כשנפתחה הישיבה הבאה, הטיל בן־אליעזר
פצצה. הוא הודיע, בפשטות, כי הוא מבקש
שלא לקרוא לחברי סיעתו לחתום על המגילה
בעת הטקס.
״מלחמת השיחרור בארצנו״ .אם
(הנושך בעמוד )8
* הארץ, שפירסם נזאנור אנויץ של אריה
גלבלוס בזכות מעשה הפרופסור, סירב לפרסם
את מאסרו של פלסנר עצמו, בו
הסביר את רקע המעשה.

שליחות במחתות -השונה דסען וחיו של ואונן
שיווה נעשו דנושח המגע עס חוזחתות העיראקית

ך* אשרהחלט נו, למחרת המהפכה
^ העיראקית, כי הגיעה השעה להסיר
את הלוט מעל לפרשת המשא־והמתן החשאי
עם המחתרת העיראקית משנת 1950 עד
שנת 1955 ועד בכלל, התלבטנו לא מעט.
אחד החששות שלנו היה כי מנגנונו של
שילוח פשוט לא יענה, ישתמש באנשיו
בעתונים השונים כדי להשתיק ולהעלים את
הפרשה. אילו עשה כן, היו דברינו נשארים
בחלל הריק, והקהל היה בחלקו מתיחס
אלינו כאל קבוצת הוזי־הזיות.
אולם למרבית המזל, נתבדה חששנו זה.
פירסום ד,סידרה בהעולם הזה היכר, גלים
כה עמוקים בקרב דעת־הקהל הרצינית, עד
שגם שילוח הבין, כנראה, שעליו לתת
תשובה כלשהי. על כן באה התשובה המפורטת,
בארבעה מאמרים ארוכים, שמשום
מה התפרסמה דווקא בעל המשמר, עתון
הדוגל להלכה בשיתוף יהודי־ערבי ובשלום
במרחב.
כל בר־דעת שקרא בעיון את המאמרים
ההם — וכדאי מאד לקרוא אותם — יבחין
על נקלה את מקור השראתם — לא רק
לפי אופי האינפורמציה הכלולה בהם, אלא
גם לפי הסגנון והטון, שהלכו והחריפו
ממאמר למאמר, עד שירדו לבסוף מתחת
לכל רמת־ויכוח נאותה. את הפרטים העיקריים
לא השיג הכתב מאתנו, כי אחרי ששמענו
רמזים על קשריו עם מוסדות מסויי־מים,
לא התיחסנו אליו מלכתחילה באימון.
לא אשיב בסגנון זה. לא אגיב על פגיעות אישיות. לא אזכור את עשרות הסילופים
באותם המאמרים, שמחברם שם בפי דברים שכאילו אמרתי לו בשיחה פרטית, שהתקיימה
בדירתי, בצורה מסולפת ואף זדונית. לא אביע גם את סלידתי העמוקה ממעשהו המתועב
של אותו כתב, שזיהה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את האישים העיראקים שהיו
קשורים במחתרת, אף שהזהרתיו מראש בפירוש והעמדתיו על חומרת מעשה כזה. שום
התחמקות לא תחפה על מעשה זה, ומים רבים לא ירחצו את הקלון שהמיט בכך על
עצמו, על עתונו, על תנועתו וביחוד על אותם שנתנו לו את השראתם לכך.
על כן לא אתווכח עם אותו כתב עצמו, שרמתו וצורת התנהגותו אינם מאפשרים
ויכוח רציני. בדברי הבאים אתווכח ישר עם האנשים המסתתרים מאחורי גבו, ואשר
במאמריו יש לראות את תשובתם המוסמכת לפרסומינו. גם זאת לא אעשה לשם תפארת
הויכוח, אלא מתוך הרגשת חובה עמוקה. אחרי שפירסמנו את אשר פירסמנו, זכותו של
הקורא הרציני, הכואב את כאב המדינה, לקבל תשובה מלאה ומשכנעת לטענות שהועלו
כנגד אותה פרשה ומניעיה. אשתדל לעשות זאת להלן.

החוץ — תיק שראיתיו במו עיני עוד
בסוף •1955 אדרבה, אם מכחיש שילוח את
פרטי סיפורנו, יוציא נא את התיק, יניח
אותו על השולחן של ועדת־חקירה ניטראלית
— ואז יתגלה כי סיפורנו אמיתי
עד לפרטי פרטיו, שהוא מלא, משכנע ומי
מוסמך על כל שלביו.
בהעדר בירור כזה, וללא מיסמכים אוריגינליים
אלה, אנו נאלצים לנקוט בדרך
אחרת; להדם את טענות שילוח אחת לאחת,
על סמך ההגיון הפשוט והעובדות שאושרו
גם על־ידי הצד השני. אעשה זאת להלן.
צין\ בן ־ א פ רי ט

ענה מספר אחד, שהיא גם העיקרית,
במ 6כת הטיעון של אנשי שילוח:
לא היתה קיימת מחתרת מעולם. היא
נולה פרי דמיונו של ציון בן־אפרים, ופרי
תמימותי שלי. שנינו נוצלנו לרעה 1על־ידי
אדם שלישי, הוא אורי אבנרי, שניצל אותנו
לצורך כוונותיו האפלות לעירפור השלטון.

הדברים מתוארים בערך כך: שני אנשים
נחמדים אך טפשים, ציון ואנכי, חלמנו
באחד הימים שיש מחתרת בעיראק, ושאנחנו
ממלאים שליחות היסטורית להביא לידי
מגע בינה לבין מדינת ישראל. היינו דומים
לשני רוכלים בשוק הכרמל, הבאים למכון
וייצמן להציע המצאה אטומית מהפכנית, וכועסים
על כי אין מיחסים לה חשיבות. על
כן מוטב אילו שילוח ושאר הגאונים היו מתיחסים אלינו באדיבות, ולא היינו מתמרמרים.
כאן יש סתירה הגיונית אחת, שאין מנוס ממנה. והיא זאת: ציון בן־אפרים קבע בפירוש
כי נפגש עשרות פעמים עם קייס, ראש המחתרת (אשר לדברי אותם מאמרים לא נגע כלל
לעניו) .כאן אין ענין של הזיות, אלא של עובדות• אם אמנם פגש ציון את קיים ודיבר
עמו עשרות פעמים בביתו על מהות המחתרת ומטרותיה, ואף חתם בחוזתו על הצהרת־המטרות
של המחתרת — הרי המחתרת היתר, עובדה, וגילויינו נכונים• אולם אם הדברים
לא היו מעולם, הרי ציון הוא שקרן, רמאי ונוכל, ואי־אפשר לתארו באהדה וברחמנות
כאיש ישר, תמים ובעל כוונות טובות, שנפל בפח של אורי אבנרי.
סתירה זו לבדה היא כה משוזעת, עד שדי בה עצמה כדי למוטט את כל הבנין המסועף
של טענות אותם המאמרים. יש להתפלא על כך שאנשי שילוח מזלזלים עד כדי כך
באינטליגנציה היסודית של הציבור, שהם מסוגלים לומר דבר והיפוכו בנשימה אחת.
לכן הנקודה העומדת לויכוח היא בפשטות וללא רחמנות: האם ציון הוא שקרן, דמאי
ונוכל — או ששקרנים אלה הטוענים זאת למעשה, מבלי שיהיה להם אומץ־הלב לומר
את הדברים בגלוי.

קדמן

כד העובתגז אגשרו
ך* דברהרא שון המזדקר לעיני הקורא המבחין של אותם. המאמרים, מעבר למליצות
ן ן ולהשמצות, הוא דבר מכריע: כל הפרטים המעשיים, הניתנים להוכחה, שנכללו בסידרה
שלנו, אושרו על־ידי שילוח, אם במפורש ואם בעקיפין על־ידי אי־הכחשתם.
כך אושר שאמנם נפגשתי עם דויד בן־גוריון, שאמנם הוא קרא לשילוח, שאמנם היו
שיחות בין שליחי המחתרת לבין הנספח הישראלי טוביה. ארזי (אותו קראנו בשם
אלוני, אך אחרי מעשהו של על המשמר שוב אין טעם להעלים את השם) ,שאמנם
נשלח ציון בן־אפרים על חשבון הממשלה לתורכיה לאירגון הפגישה הראשונה של
המחתרת עם שילוח (אליה לא טרח שילוח להופיע) ,שאמנם נשלח מיכאל אסף לשיחה
שניה עם נציגי המחתרת, שאמנם שלח דויד בן־גוריון מכתב שני לודלטר איתן בדי
להמריץ את הטיפול, שאמנם הוקמה ועדה בדרג גבוה לניהול המגע.
מכל מאות העובדות שהזכרנו, והניתנות להוכחה — רק עובדה אחת גמצאה בלתי־נכונה
— והיא על הפגישה עם מרדכי אורן. גם אותה הכחשנו אנחנו בעצמנו עוד
באמצע הסידרה, אחרי שאורן הודיע לנו על הטעות, ואחרי שציון הלך בעצמו אל
אורן כדי לזהותו וגילה שאמנם לא זה אותו האורן עמו נפגש בקונסוליה הישראלית
באיסטנבול. הדבר לא היה חשוב כלל, כי אותו אורן מסתורי נכנס לסיפור רק באקראי.
הקושי העיקרי בכל ויכוה על נושא זה הוא שמעולם לא התכוננו לנהל אותו. נהגנו
כאזרחים ישראלים הממלאים שליחות, מסרנו את כל המיסמכים האוריגינליים׳ מיד עם
קבלתם, לידי משרד־החוץ. אם רוצה מאתנו מישהו שנביא עתה אישיר נוטריוני מבגדאד
על פרטי אותה מחתרת, כמשאת נפשו של היומון על המשמר, לא נוכל לספק אותו. אולם
שאר המיסמכים ישנם. הם נמצאים בתיק עבה המונח במחלקת המזרח התיכון של משרד־

ש י \ 2ד?

ברבויסי-בי^ר ש2־ \2ייגז
ך* טענה השניה נגדנו נוגעת לאישיותו של האדם שהיה למעשה ראש המחתרת
ן ן ומנהיגה הפוליטי, האיש שקראנו לו בשם קייס.
הטענה: קייס זה הוא באמת אישיות פוליטית חשובה בעיראק ובעל השפיעה עצומה על
הנוער, אן הוא לא יכול היה להיות קשור במחתרת זו. כי הוא פאשיסט וותיק, לאומני
מערבי, משרת האימפריאליזם וסוכן. בריטי.

גם פה יש סתירה יסודית. או שקיים היה פאשיסט מאנשי ראשיד עלי אל־כילאני בימי
המרד ההיסטורי נגד האנגלים, או שהיה סוכן בריטי ומשרת האימפריאליזם. הוא לא
יכול היה בעת ובעונה אחת להנהיג מרד נגד הבריטים ולשרת אותם. זהו אחד הפרטים
הפיקאבטיים בשרשרת־ההגיון של אנשי שילוח.
כדי לסתור את הטענה היסודית, עלינו לצייר תמונה מקיפה יותר של הלכי־ד,רוחות
באותם החוגים, אשר קיים היה מראשי דובריהם ופעיליהם. נמנענו מכך בסידרד, עצמה,
מפני שזו היתד, עובדתית, בעוד שתמונה כזאת בנויה בהכרח על הנחות פסיכולוגיות.
אולם פה המקום לעשות זאת.
בעיראק גדל דור של מנהיגים, שראה בחיסול ד,שיעבוד הבריטי את מטרתו העליונה. דור
זה שנא מעומק נפשו את נורי אל־סעיד, שהיה בעיניו סוכן ר,שיעבוד. היתד, זאת בעיקר
תנועה בלתי־מגובשת, ללא אידיאולוגיה קבועה ונוקשה, שחיפשה שותפים בעולם כדי
להיעזר בהם לשם גירוש השלטון הזר.
בשנות השלושים היה השותף הסביר ביותר הפאשיזם העולה, הן באיטליה והן בגרמניה.

הלאומנים הערביים ראו בהיטלר ובמוסוליני את גיבוריהם, שהיד, להם העוז והכוח לקום
נגד המשעבדים הקולוניאליים. אבו־עלי (כפי שנקרא היטלר עד היום בפי הערבים) היה
אדם נערץ בעיניהם, ונשאר כזה עד היום הזד״ יש לזכור כי הערבים, בניגוד ליהודים, לא
סבלו מעולם שום רדיפות מידי הגרמנים, שיכלו להשפיע על יחסם הרגשי הזה.
כאן המקום להזכיר כי גם אצלנו, במחתרת העברית בארץ, רווחו דעות מסוג זה.
אברהם (״יאיר״) שטרן, שלא נמניתי עם חסידיו, טען כי לשם גירוש האנגלים מן הארץ
יש לנצל אפילו את הפאשיזם האיטלקי, שהיה אז בן־ברית רשמי של היטלר המרצח, ולצורך
זה ניסה יאיר, בסוף ימיו, להתקשר רשמית בחוזה כתוב, עם שליחי איטליה.
האיש שסימל אז את התנועה היה ראשיד עלי אל־כילאני, שכרת ברית עם השגריר
הגרמני בבגדאד וחולל מרד צבאי מוצלח. בניגוד לטענות הנפוצות בארץ, לא היה אל־כילאני
אנטי־יהודי, אף שהמופתי נמנה עם חסידיו. הפוגרום המפורסם שנערך בבגדאד, בו במעט
מצא את מותו גם ציון בן־אפרים, לא נערך על״ידי אל־כילאני, אלא דווקא אחרי בריחתו
מבגדאד, כאשר הכובשים האנגלים כברהיו שוב בעיר, וכנראה ראו במהומות אלה שסתום
להוצאת עודף־הזעם של הערבים המנוצחים.
קייס היה אחד מתומכיו העיקריים של אל־כילאני. הוא גם הושפע מתורות הפאשיזם
האיטלקי, פיתח פולחן של תקופת־הקדם הערבית מלפני קום האיסלאם (״אל־ג׳אהליה״) ואף
הטיף לשיחרור הערבים בכוח־הזרוע.
אחרי סופם המביש של היטלר ומוסוליני, נשארה תנועה זו גלמודה, ללא אורינטציה
בינלאומית. היו אלה ימי הזוהר של ירח־הדבש האמריקאי־סובייטי וראשית המלחמה הקרה,
שטרם הגיעה כמעט למרחב. העולם הערבי כולו היה משועבד ישירות לאימפריאליזם
הבריטי, אחרי שגם הצרפתים גורשו על־ידי האנגלים.
באותם הימים הגיע לבגדאד אדם מארץ־ישראל, ובפיו בשורה לגמרי חדשה. היה זה אבו־שוקרי,
שסיפר נפלאות על מלחמת־הגבורה של הישוב העברי נגד המשעבד הבריטי, על
עמידתם נגד צבאות שבע הממשלות הערביות השנואות, המשועבדות לאימפריאליזם. הוא
הציע לתנועה אורינטציה חדשה: להיעזר בישראל שגרשה את האנגלים, ושיש לה בלי ספק
ענין חיוני במציאת שותף במחנה הערבי ובגירוש האנגלים גם משאר ארצות המרחב.
יתכן כי דבריו של אבו־שוקרי מצאו חן בעיני קיים גם מבחינה רעיונית. כי האיש שטיפח
קודם לכן פולחן של תקופת־הקדם הערבית, יכול היה להשלים בנקל עם תורה ששמה את
הדגש על הקירבה הגזעית בין הערבים ובין העברים. יתכן כי אבו־שוקרי עצמו הושפע
לא רק מספרי פיליפ חיתי, עליהם טבועה חותמת התפיסה השמית, אלא שהגיעו לאוזניו
גם הדים מתעמולתם של הכנענים בארץ, שהפיצו ערב מלחמת העצמאות בפעם הראשונה
את רעיון ״המרחב השמי״* .אגב, אני עצמי הייתי רחוק מתפיסה זו.
מאותו רגע — ועד לכשלון מאמצינו בישראל והחלטת האורינטציה על גמאל עבד אל־נאצר
העולה — נתפס קייס לרעיון הזה, בו ראה גישה פוליטית מעשית׳ בעוד שאבו־שוקרי
ראה בו גם אידיאל מופשט. הוא יסד את המחתרת, ואת התנועה החוקית ששימשה לה
מסווה, ניסה לחדור בעצמו ולהחדיר את אנשיו לעמדות מפתח בממשלה ובמנגנון, ושילם
מדי פעם מס שפתיים לנורי ולשאר סוכני הבריטים — כפי שעשו זאת, באותו שלב ומאותה
סיבה, עבד אל־כרים קאסם בעיראק וגמאל עבד אל־נאצר במצריים.
סתירה יש כאן רק לגבי אדם שאין לו המושג הקלוש ביותר לא במדיניות מעשית ברחוב
הערבי, וגם לא בהלכות מחתרת. לגבי אדם המצוייר בהגיון בריא, לא זובלבד שאין
אז פתח היסטורי בפניישראל.
ן סתירה, אלא שיש כאן תהליך טבעי ומובן, שפתח
תיארתי את הדברים בכוונה באריכות מסויימת, כדי שגם הקורא שאינו בקי בשטח זה
יקבל תמונה ברורה יותר. את אותם דברים הסברתי בשעתו לבן־גוריון ולשילוח. אולם יש
תשובה פשוטה, מוחצת ויסודית לכל טענות־הכזב האלה של אנשי שילוח ביחס לקיים: בתיק
אשר במשרד־החוץ ישנו כרטים־ביקור של קייס, ועליו הודעה בכתב־ידו. אם לא יעלים
מישהו את המיסמך הזה, ואם התיק יימסר לועדה ניטראלית — הרי מיסמך קטן זה לבדו
מספיק כדי להפריך את כל טענות אנשי שילוח.

עס2זי}ן ריר עץ הגזרית
ך * טעכההש לי שי ת של אנשי שילוח היא זו הנוגעת לאישיותו של הפליט מארץ־
| | ישראל, שקראנו לו בשם אבו שוקרי.
הטענה: אבו שוקרי המציא את כל הענין, כדי לרמות תחילה את ציון בן־אפרים ואחר־כך
את ממשלת ישראל, במטרה להמריץ את הממשלה להחזיר לו את קרקעותיו המרובות
שנשארו בישראל, וששווין התנועע לפי הערכות שונות בין רבע מיליון לבין שלושת רבעי
מיליון לירות ארצישראליות.

לגבי הטענה הראשונה — שאבו־שוקרי רימה את ציון — כבר השבנו. הדבר לא יתכן
לאוי סיפוריו של בן־אפרים. או שאבו־שוקרי הוא איש אמת, או שציון שותפו לרמאות.
הטענה עצמה חזרה כמה פעמים במהלך הפרשה. שילוח עצמו העלה אותה בכל פעם
שהדבר היה נוח לו. אחרי פרסום התחלת הסידרה שלנו, עוד לפני שנגענו בכלל בפרשה
זו, צצה טענה זו לפתע בשאלתו של יואל מרקום, איש דבר, החשוד כאיש־אמונם של
מוסדות מסויימים. הוא יכול היה לקבל אינפורמציה זו רק ממקור אחד: מאנשי שילוח,
שהכינו אותו לקראת השתתפותו במסיבת העתונאים• באותה פגישה הכרתי לראשונה את
אותו כתב של על המשמר — כי היה זה דווקא הוא שחזר מיד על שאלתו של מרקוס׳
ועורר את הו יושם שגם הוא מעודכן בפרשה זו באופן מסתורי.
העובדה היא שאמנם רצה אבו־שוקרי שרכושו יוחזר לו, ואנו לא הסתרנו זאת בסידרתנו.
אך אחרי שראינו שאנו נתקלים כאן בתסביך, פניתי אישית לאבו־שוקרי, שהיה אז בבגדאד,
ויעצתי לו להסתלק לגמרי מתביעה זו. היה זה אופייני לו שנענה מיד להצעה זו, וויתר
אפילו על הרעיון שמחיר הרכוש ינוצל על־ידי ממשלת ישראל עצמה למימון בסיס־האימונים.
אגב, אני תמה אס אותה גישה חנוזנית של רוכלים בשוק נהוגה אצל נציגינו גם בשעה
שהם קונים צוללות באנגליה או מטוסים בצרפת. האם מפקפק מישהו בכך ששלום עם
עיראק, המסוגל לחסוך לנו בבוא העת רכישת צוללות ומטוסים נוספים, ראוי לאותו יחם
רציני כמו עסקות אלה?
התשובה העיקרית לטענות שילוח כלפי אבו־שוקרי היא זו: שום אדם נורמלי, ויהיה
רודף־בצע כאשר יהיה, לא יסכן את ראשו עשרות פעמים כדי להשיג כמה דונמים של
אדמה. הוא לא יקום באסיפת־נכבדים כדי להטיח באוזני נורי אל־סעיד עצמו דברים
כדורבנות, כפי שראה זאת ציון במו עיניו (אם ציון עצמו אינו שותף לקנוניה של אבו־שוקרי)
.הוא לא ייפגש כמה פעמים עם נציגים ישראליים רשמיים בארץ ניטראלית, תחת אפה
של הבולשת התורכית, העיראקית והבריטית. הוא לא ישלח — כצעד יאוש — מכתב אישי,
על ניר־המכתבים שלו ובחתימת ידו, אל ראש ממשלת־ישראל — מכתב השמור אף הוא
בתיק משרד״החוץ, אחרי שאני מסרתיו במו ידי לעוזרו של שילוח. מסתבר, איפוא, שאם
צודק שילוח, גם אני שקרן ורמאי, שותף לקנן ניה של אבו־שוקרי.
ואם כן, איפה האיש התמים, הטפש במקצת, אך בעל הכוונות הטובות — כפי שמתאר
אותי ברוב חסדו בעל אותם מאמרים?

האם־־ראשי הנזרעה בוטווזבווזים?

דלג כאן על אישיותה של אומונא, שאנשי שילוח מנסים לתאר אותה כזקנה עוברת־בטל,
שבאה לתורכיה (בדיוק בזמן שהוזמנה על־ידי שילוח) כדי לבקר קרובים. לא
אוכל לדבר על אישיותה של אשד, דגולה זו, מבלי להרחיב את הדיבור עליה בצורה בלתי
רצויה. אולי עוד יבוא יום והדבר יתאפשר.
על כן נבוא ישר לטענה הסופית של אנשי שילוח, והיא שמשמשת להם צידוק עיקרי.
הטענה: שהפרשה כולה לא היתה ראויה לטיפול, וכי גס הטיפול שניתן לה, שבעיני

ייהשאלה׳היא־ מ״״התברר יהדבר הזה לראובן שיליח? יייי שיל י״׳ השולט
המסועפת של המחלקה העוקבת אחרי אישי המרחב, ידע מן הרגע הראשי י מי זד
מי זאת אומונא ומי זה אבו־שוקרי. הוא הכיר את מהות הספרים של קיים ואת הכרזות

בין השאר: החוברת מלחמה או שלום במרחב השמי של אורי אבנרי, סתו .1947

המפלגה החוקית, שהוא עמד בראשה. הוא ידע את ענין הקרקעות של אבו־שוקרי. הוא
ידע — מן ההתחלה — את כל הפרטים הכלולים עתה במאמרים שפורסמו בעל המשמר.
נניח, איפוא, כי דויד בן־גוריון לא ידע את כל־ הפרטים האלה בשיחתי הראשונה עמו,
אשר כתוצאה ממנה הזעיק באופן בהול את שילוח ירושלימה. אולם כל אשר קרה לאחר
מכן, כבר קרה תוך ידיעת כל הפרטים האלה. למרות זאת קרו הדברים הבאים:
• ציון בך אפרים שלח מכתבים לבגדאד, שאחד מהם הועבר על־ידי שילוח עצמו,
בדרכים שלו׳ילאבו־שוקרי. אופן מסירת המכתב בבגדאד הוכיח לקיים ולאבו־שוקרי כי אכן
ממשלת ישראל נתנה את ידה לענין. על סמך זה נשלחו אבו־שוקרי ואומונא לאיסטנבול,
והודיעו לקיים שיבוא גם הוא ברגע שיגיע לשם נציג ישראלי בדרג גבוה המתאים לרמתו.
• דויד בן״גוריון מסר לי מכתב אישי לוזלטר איתן, מנהל משרד־החוץ, שכהוצאד
ממנו שלח משרד־החוץ באופן דחוף ועל חשבונו את ציון בן־אפרים לאיסטנבול. ביג׳י עשה
זאת אחרי שכבר קיבל את ד׳מ״חים הראשונים של שילוח.
• נחמיה ארגוכ ז״ל המשיך לעזור לי בפרשה זו ולקשר ביני לבין ביג׳י גם אחרי
שאמרתי לו כי איני מרוצח מצורת טיפולו של שילוח בענין (דעה שבלי ספק נמסרה
על ידו לביג׳י) .מאחר שמדובר באיש שהלך לעולמו, אני רוצה לציין כי אנשים רבים ראו
אותי במשרדו של ארגוב. אחד מהם היה יחזקאל סהר, בן־דודי מצד אשתי, שתמה לעצם
• וולטר איתן התלהב מכל העניו, הצטער על שאינו יכול להתערב בעסקיו של
שילוח אך הבטיח את עזרתו ככל יכולתו בעתיד, ואף עמד בדיבורו.
• טוביה ארזי, כיום ציר ישראל בפרו, התראה עם שליחי המחתרת באיסטנבול
ושלח מברקים לשילוח, שאחד מהם קרא שילוח אישית באוזני, ואשר, במברק זה כבאחרים,
נאמרו דברים חיוביים מאד על המגע שלו עם ערבים אלה. מה שחשוב יותר, ואינו ניתן להכחשה
כיום: על סמך מברקים
אלה של דיפלומט ישראלי מוסמך׳
בעל בקיאות יסודית בעניני
ערב, נשלח כעבור כמה שבועות
איש כמו מיכאל אסף לאיסטנבול.
האם היה שילוח מעז
לשלוח את אסף, ללא יסוד
מספיק?
• מי פאדאסף נפגש עם
שליחי המחתרת, וקיבל רושם
חיובי, למרות ששילוח חיבל
בשליחות זו מראש על־ידי כך
שאסר על ציון להשתתף בה,
ובכך הרתיע את הערבים ואף
מנע את בואו של קייס. אולם
אסף מסר לי ולציון בעליפה
דו״ח חיובי ביותר על הפגישה.
ואם אפשר להכחיש אחרי שנים,
ותחת לחץ, דברים שנאמרו ב־על־פה
(אך ייאמר לזכותו של
אסף כי עדיין לא עשה זאת,
וידיו נקיות מן המעל הזה),
הרי אי־אפשר להכחיש דברים
שנאמרו בכתב. עובדה היא שאסף
כתב אחרי שובו, ב־ 2במאי
,1952 מאמר מיוחד בדבר,
בו קבע כי בעיראק ״יש מעין
סימנים כי מתחוללת והולדת
תמורה גדולה ידועים לנו
אילו מקרים של תמורות מן
הקצה אל הקצה משלילה קיצונית
של יהודים לגישושים של
ברית יסודית, מקפת, לשינוי פני
הדברים בכל המזרח הערבי על-
ידי פעולה הרמונית ומלוכדת
בין מדינת ישראל ובין מדינות
המזרח התיכון.״ מאמרו זה של
אסף חשוב במיוחד, כי זוהי העדות
הגלויה היחידה שנכתבה
בשעת מעשה, ולא כעבור שנים,
ושום דבר אינו יכול לעמוד
בפניה, אלא אם כן נטען כי
אסף היה אף הוא שותף לקנוניה׳
לעיסקת הקרקעות של אבו־שוקרי•
יתר על כן, אחרי פגישותיו
בתורכיה הסכים אסף להשתתף
בועדה המיוחדת שהו־

ביגיי ואוגוב-האם המו?

כים להשתתף בדבר שאינו רציני.
• אליהו ששון, כיום שגריר ברומא, הראשון שראה את אבו־שוקרי עוד בנובמבר
1950 והיה הראשון שהעלה את החשד שזה טכסיס להחזרת הרכוש, אמר לאסף כעבור שנה
וחצי שהוא מצטער על גישתו וטעה בהבנתה.
לאור כל העובדות האלה, שאושרו במפורש או שלא הוכחשו על״ידי המכחישים, מזדקרת
לעינינו מציאות זו: לא רק צ־ון בן־אפרים הוא איש חמים, ולא רק אני טיפש, ולא דק
שנינו נפלנו בפח. יחד עמנו נפלו בפח דויד בן־גוריון, נחמיה ארגוב ז״ל, ד״ר ולסר איתן,
טוביה ארזי, אליהו ששון ומיכאל אסף — והיה רק גאון אחד, חכם אחד, מדינאי אחד, שראה
את הנולד ומתפאר בכך עכשיו באמצעות דובריו: מר ראובן שילוח. אם אני תמים ובעל-
דמיון, הרי אני נמצא כאן בחברה מכובדת מאד.
ונשאלת השאלה: האם כדי להוכיח את צדקתו בפרשה זו צריך היה שילוח להטיל דופי
בכל כך הרבה אנשים מכובדים, להציג את ראש־ממשלתו כעובר״בטל שאיננו יודע בין
ימינו לשמאלו, ואת ראשי משרד־החוץ כחובבים מתחילים?
כל זה כמובן מגוחך. ההסבר האמיתי אינו כה פשוט. הוא זה שנאמר לי על־ידי ראובן
שילוח עצמו, בשיחתנו לפני חמש שנים :״לא נוכל לתת יד לפעולה אנטי־מערבית!״
במלים אחרות: העסק הוכשל על־ידו לא מפני שהיה בלתי־רציני, אלא להיפך, מפני
שהיה רציני מדי, מכיודן שלא הלם את הקו (הצודק או הבלתי־צודק) של ממשלת ישראל.
ו ש ־\ז וז קיי חז!
ך• אור כל הנ״ל, אני חוזר בזה על התביעה שכבר הושמעה על־ידי אורי אבנרי:
/שתוקם ועדה ציבורית ניטראלית, מקצועית ובלתי־מפלגתית, שלפניה יובא העניו כולו
לבירור מקיף ומלא, שתגבה עדויות ותקבל לידיה את כל המיסמכים, אלה שבידי משרד־החוץ
ואלה שבידינו, ושתסיק מסקנה מוסמכת לגבי אופן הטיפול של שילוח ושילוח ושילוח.
לבסוף נשאר לנו רק דבר אחד. בהקדמתו לסידרה נתן אורי אבנרי את מילת־הכבוד שלו
שלפי מיטב ידיעתו כל הנאמר בסידרה שלנו הוא אמת. האחריות לטעות הקטנה בענין
מרדכי אורן אינה חלה עליו. עתה רוצים אנחנו, ציון בן־אפרים ואנוכי, להצטרף לכך.
לפי מיטב ידיעתנו ומצפוננו, כ? אשר אמרנו בסידרה זו הוא אנווז.

תצפין!

במרינה
>פ? הזכויות שמורות.
(המשך מעמוד )5

• י יתכן מאוד, שלמרות הלחץ הציבורי, לא ייעמד אלו!*־
משנה יששכר שדמי לדין. ההנמקה הרשמית לכך תהיה /כי ינס לחכות

סבר בן־אליעזר שבזה יסתיים הענין, טעה.
כל חברי הועדה דרשו ממנו להודיע על
סיבת הסירוב. לבן־אליעזר לא היו נימוקים
מפורטים. הוא התנגד למגילה כולה. אולם
תחת לחץ החברים, נאלץ לעיין במגילה,
לציין במפורש את הפסוקים להם הוא מתנגד.
הנימוק
הראשון שבן־אליעזר יכול היה
להעלותו בחפזון היה העדר שמו של האיש
אשר תמונתו היא היחידה התלויה בכנסת:
תיאודור הרצל. נימוק שני: הפסוק ״המשכן
הקבוע של הכנסת״ עשוי לעורר את הרושם
כאילו ויתרה ישראל על ירושלים העתיקה,
וכי לא תקים את המשכן הקבוע
שם, בבוא היום. נימוק שלישי: המגילה
דיברה על ״מלחמת השיחרור בארצנו״ ,אך
לא ציינה נגד מי התנהלה מלחמה זו, ומי
שלט בארץ לפני כן. נימוק רביעי: המגילה
טענה כי חיים וייצמן, השנוא במיוחד על
אנשי חרות, היה דובר האומה כולה. חוץ
מזה הצביע בן־אליעזר על הפסוק שדיבר
על ״האסיפה המכוננת, אשר נבחרה על־ידי
כל יהודי ישראל תוך שיבחת העובדה
שערביי ישראל בחרו לכנסת הראשונה ואף
היו מיוצגים בה.
בגמר הרצאתו, התישב בן־אליעזר בנחת,

עד לתוצאות בירור ערעורם של שמונת הנידונים /בפני בית־ הדין הצבאי
העליון.
• לעומת זאת, לא תישכח הפרשה עצמה במהרה. בירור
הערעור ומתן פסק־הדין בעירעור זה יביאו שוב את הפרשה לכותרות המתונים.
בכנסת יעלו סיעות חרות ומק׳־י את כל הפרשה לדיון, ואילו בתוך הממשלה
ידרשו נציגי מפ״מ, כנראה, את העמדתו של אלוף־משנה שדמי לזין. קיימים
סימנים כי מפ״מ מוכנה ללכת עד כדי משבר בעניין זה.
• יתחדש הסיכסוך בין גולדה מאיר ושמעון פרס. הרקע:
רכישת שתי הצוללות מבריטניה. למעשה, גמרה שרת החוץ את העיסקה, בעת
ביקורה אצל ראש ממשלת בריטניה הארולד מקמילן, לפני כחודשיים. זקיפת
הרכישה לזכות פרס, בעזרת כל שופרות התעמולה, פגעה בגולדה, ועם שובה
ממסעה הנוכחי באמריקה תתבע את עלבונה בצורה •חריפה ביותר. יתכן אפילו
אולטימטום בנוסח: או הוא או אני.

• ישראל תהיה אחת המדינות הראשונות אשר יקשרו
קשרים דיפלומטיים עם המושבה הצרפתית לשעבר גיניאה.

תחילה חששה ישראל כי צעד זה עלול להרגיז את צרפת, אולם לבסוף
הוחלט — לאחר התייעצות עם פאריס — כי מוטב לנסות ולשמור על קשרי
גיניאה עם המערב, ובכלל זה עס ישראל, מאשר שתיפנח כליל אל עבד אל־נאצר.

היחסים בין ישראל וקנדה, שהתרופפו כתוצאה ממיבצע
סיני, ישובו ויהודקו כמקודם. אחרי ביקורה של שרת החוץ באוטחה
אפשר לצפות להפגנה ממשית

של ידידות מצד קנדה.

• יהיה מיזוג מלא בין
מנ״לגת אגודת ישראל ומפלגת
פועלי אגודת יש׳
ראל. בראש המפלגה המאוחזוו
יעמוד הרב יצחק מאיר לוין,
וסגנו יהיה בנימין מינץ. פא״
תמשיך להתקיים בנפרד כהס
תדרות פועלים, אך לא כמפלגה.

• צפויים שינויים כ״
הבהלות החדשות של סר
לליבונה. לאחר שהושמעה ביקורת
בשורות ההסתדרות על
צעזיו של המוכיד הכללי, יהיה
עתה פנחס לבון מוכן לקיים
שיחות פיוס עם הלל דן. אולם
אין לצפ.ת לויתורים חשובים
מצד לבון•

• ביג׳י יתערב בשביתת
המורים התיכוניים.

הוא יעשה זאת בצורת פניה
חריפה והטפת מוסד. ראש הממשלה
גילה למקורביו שהוא
מחפש הזדמנות לערוך חשבון יסודי עם המורים. יתכן שהתערבותו תכריע.

• המערכה הבאה של מנגנון החושך נגד פרסומי ״העולם
הזה ״ 1רתימת כמה עתונים ועתונאים, שיפרסמו סידרות השמצה ופולמוס־כביכול,
המכוונים לטשטש בציבור את רושם גילוייו של העולם הזה בפרשת
פלורנץ ופרשת המחתרת העיראקית. אחרי הפוגה שנמשכה כמעט שנה, מאז
הבזיון של חטיפת תבור והתמוטטות זרוק אותו לכלבים, יהיה זה הנסיון
הגדול הראשון לחדש את המערכה נגד העולם הזה. בעיקר ינסה המנגנון
להפעיל בעלי טורים חתומים ועתוניס בלתי־תלויים־כביכול, כדי לטשטש את
העקבות•

• המפלגה הדתית־לאומית תעורר מחדש בכנסת את עניין
״הידועה בציבור״ .נציגיה יבקשו את ביטולם של כל אותם החוקים
המכירים בזכויותיה של הידועה בציבור כאשת איש.

• הוצע לבמאי יוסך מילוא,

השוהה כיום בוינה למטרת לימודים,

לנחל את אחת מתחנות־השידור בארץ.

• עסקיו של חיים שיף, בעל מלץ ״הנשיא״ ומייסד כריכת
המריבה כירושלים, יתרחבו כעתיד הקרוב.

שיף יקנח את מלס

ההסתדרות המפואר באילת ויכנס כגורם רציני בתיירות המקומית.

• קצין משטרה אחד שאינו מרוצה מן השינויים האחרונים

כחייל, ואשר יסיק את המסקנות המעשיות מכך הוא עמ״מ יהושע וולפסון,
סגן מפקד הנפה הדרומית של משטרת תל־אביב. הוא יגיש בקרוב את התפטרותו
למפכ״ל החדש, ויעבור לעסוק בעסקיו הפרטיים.
• המאמצים להרכבת רשימת מועמדים משותפת לשלוש
מפלגות הפועלים לבחירות לכנסת הרביעית, יצאו בקרוב מכלל תכנית למו״מ
מעשי. באחדות־העבודח הוחלט השבוע להתחיל בשיחות נפרדות עם מפא״י
תוך הדגשה מפורשת כי בלעדי הסכמתה של מפ״ם לא תופיע אחדות־העבודה

טענותיו, וכי יוכל לחזור לסיעתו ולהודיע
לה שאין עליה לחתום.
קש ההצלה. אולם שוב טעה בן־
אליעזר. במצב־רוח נדיב ביותר מחקה הנשיאות
את הפסוק המהלל את וייצמן, קבעה
בפשטות כי ״נשיא ההסתדרות הציונית העולמית
...נבחר לנשיא הרא שון״...
היה זה כאין וכאפס לעומת הויתור השני.
הנשיאות הכניסה למגילה את הפסוק :״ואחרי
שיחדור הארץ משלטון זר קבעה
בזאת בהיסח הדעת תקדים היסטורי:
בפעם הראשונה הכיר מיסמך רשמי בכן
שבכלל התנהלה מלחמת־שיחרור נגד הבריטים.
הפסוק
על האסיפה המכוננת תוקן גם
הוא, ציין עתה כי נבחרה ״על ידי כל
העם היושב בציון״ — כולל ערבים.
רק בנקודה אחת לא רצה הרוב לזוז:
משום־מה סרב להכניס את הרצל למגילה. בן־
אליעזר נאחז בסירוב זה כמו בקש הצלה:
הוא הודיע שסיעתו לא תחתום על מגילה
שאין בה הרצל, חזר מרוצה לתל־אביב.
בשבת צילצל הטלפון בדירתו. יוסף
שפרינצק הודיע לו כי הוחלט לתקן את
המגילה, להוסיף :״כמיטב חזונו של מבשר
המדינה בנימין זאב הרצל.״ עד היום שרוי
ערפל מסביב לשאלה: מי החליט על כך,
כאשר לא התקיימה שום ישיבה נוספת של
הנשיאות?
שלוש הגברות. בזאת נכנעה סיעת
חרות. חבריה חתמו. כן חתמו אנשי מק״י,
שהתנגדו גם הם באופן עקרוני לנוסח המגילה.
נשארה
רק שאלה אחת. נקבע כי חברי
הכנסת יחתמו באופן פרטי לפני הטכס,
ואילו בטכס עצמו ייקראו לחתום רק הנשיא,
חברי הממשלה, חברי נשיאות הכנסת,
הרבנים הראשיים, בני משפחת רוט־

בטוח כי חיסל את הבעיה. הוא היה משוכנע
כי הנשיאות לא תקבל אף אחת מארבע
שילד וכמה אישים אחרים. בין מכובדים
אלה רצה שפרינצק לכלול שלוש גברות:
הגברות בן־צבי, בן־גוריון ושפרינצק.
שוב קמה סערה. מה פתאום, שאלו ה־ח״כים,
יינתן כבוד ממלכתי כזה לשלוש
נשים, שאין להן שום מעמד רשמי? תחת
לחץ, ויתר שפרינצק. אך בשעת הטכס עצמו
נדהמו ח״כים רבים כאשר קרא מזכיר הכנסת
את שמות הח״כים שחתמו לפני
הסכם. בראש הרשימה בלטו הגברות בן־
צבי, בן־גוריון ושפרינצק.
״אילו ידעתי, לא הייתי חותם,״ רטן
בקול רם ח״כ חרות. אולם אז כבר היה
מאוחר — כל הח״כים חתמו, חוץ מאנשי
אגודת־ישראל, שהתנגדו לכל רוח המגילה.

תרומות
ח לו מו ת פז
כמו כל מיליונר יהודי בעולם, מתגעגע
גם יצחק אייזיק ודלפסון במעמקי לבו לתואר
אצולה ולהכרה בחברה הגבוהה של
הגויים. וולססון, בנו של חייט עני באנגליה,
אירח לצורך זה שרים, ערך מסיבות, תרם
למטרות צדקה. אך הוא לא הפך עדיין
לסר אייזיק.
בין שאר מעשי־הצדקד, של וולפסון היה
הקמת היכל שלמה בירושלים, על שם אביו
החייט. הוא לא הסתפק בכך. עת קנה את
מיתקני חברת של בארץ וקרא את חברתו
החדשה בשם פז׳ הודיע שלא יוציא את
רווחיה מישראל, אלא יקדיש אותם לקרן
חדשה לעניני תרבות ואמנות.
המרוץ הגדול. כאשר אך נודע הדבר,
שקעו כמה גופים בארץ בחלומות פז. סכום
גדול כזה יכול לתת לבעליו השפעה ציבורית
גדולה, כגון שלטון על מוסדות תרבות
ואמנות, האפשרות לתת פרסים ומענקים
לאנשי־שלומנו ולשקם כמה מנאמני
המפלגה.
הראשון שקפץ על המציאה היד, הציבור
הדתי. משה שפירא וזרח וורהפטיג, אפוטרופסי
היכל שלמה, טענו כי יש להצמיד
את הקרן לבנין זה. לעומת זאת טען מאיר
וייסגאל כי הנאמן האידיאלי יהיה מכון
וייצמן, שהוא אחוזתו הפרטית. ואילו לוי
אשכול סבר כי סכום כזה לא יזיק אם יפול
לידי ממשלת ישראל.
המרוץ הגדול החל. שפירא, ששהה ב־שוייץ,
ביקש להתראות עם וולפסון שם.
אולם וולפסון, שרשם לפניו כי שפירא שוב
אינו שר אלא רק חבר־כנסת פשוט, סירב
לקבלו, טען כי אינו עוסק בעסקים בחום־
שתו. באותה שעה הבריק אשכול לפנחס
ספיר, שהיה באירופה, ביקשו לקפוץ ללונדון
ולהמס את לבו של וולפסון.
נשק מסייע. הדתיים הבינו כי עליהם
להפעיל אח הנשק המסייע הכבד. נשק זה
נמצא בדמותה החיננית של הרבנית שרה
הרצוג, רעית הרב הראשי.
בילדותה למדה שרה יפת־התואר בחדר
לונדוני אחד עם שני ילדים יהודיים: אייזיק
הרצוג ואייזיק וולפסון. היא בחרה לבסוף
ברב, אך הסוחר המשיך להעריצה. היה ברור
כי נשק זה עשוי לנצח.
בשעת־הכושר יצאה הזמנה מידי הרבנית
הרצוג לוזפלסון, שיבוא לארץ ויחליט כאן.
הקרב בין השר והרבנית עשוי להיות מיש-
חק מרתק — כאשר כמה מאות אלפים
מהווים את הקופה.

עיריות
ל ב נגוע חשק
״הוי, אהבת נפשי! כבלים אלה /מי זה
נשוא יוכל׳ אשר תשימי /אל לב כאש
בוער, נגוע חשק /כי אאהוב גם מאשר
אהבתי /חיי ונפשי סלע /אותך, שולמית

האיש שכתב שורות אלה, לפני למעלה
ממאתיים שנה, היה ר׳ משה חיים לוצאטי,
מקובל ומשורר, שנולד בפאדובה האיטלקית
ומת בעכו. השבוע עמד שיר־החשק של
רמח״ל במרכז ויכוח ציבורי מיוחד במינו.
השאלה: האם האיש שדיבר על ״לב נגוע
חשק״ הוא קדוש?
נשים במסירת ישרים. הויכוח
החל לפני שנתיים, כאשר מסרה עירית תל־אביב
פרם על שם רמח״ל, בסך 2500ל״י,
לכמה אמני־התיאטרון, ביניהם חנה רובינא
וחנה מרון. מיד פרצה זעקה מלב בחורי
הישיבות ברחבי הארץ. כיצד יתכן, זעקו,
חעולס הזח 1099

כי פרס הניתן לנשים, המציגות את ערודתן
בפרהסיא על הבמה, ייקרא על שם איש־המוסר
המופלג, בעל הספר מסילת ישרים,
שהוא ספר־קודש לכל הישיבותז
מברקים עפו לשני אדומי־הזקן בעיריה,
הנציגים הדתיים יהודה מאיר אברמוביץ ואברהם
בוייאר. הם נדרשו להסיר צלם מהיכל,
מיהרו ללחוץ על חיים לבנון, ראש
העיריה, התלוי בקולותיהם• הם לא עמלו
לשוא.
השבוע מסר לבנון את פרס התיאטרון
של עירית תל־אביב להבימה. הוא שכח
להזכיר כי הפרס נקרא על שם רמח״ל.
היה זה הפרם היחיד שנשאר בעילום שם.
הדתיים הפליטו אנחה של הקלה. נדמה היה
כי הצלם הוסר מן ההיכל.
מקובל פורנוגראפי? הם עשו את
החשבון בלי אלכסנדר זאב בן־ישי, איש
ועדת הפרסים העירונית. בן־ישי, מוזתיקי
הפקידים בעיריה, שניסח בשעתו את נאומי
מאיר דיזנגוף, רתח. על ראשו של הגבר
הגמור סמרו שערות רעמתו הבן־גוריוניות
הלבנה. התוצאה: ביום הששי האחרון הופיע
בדבר מאמר ארור, בחתימת אחד י.
בר־לוי שאיננו קיים, שיצא להוכיח כי
לוצאטי המקובל היה אדם חילוני בהחלט,
ובעל שירים פורנוגראפיים. הכותרת :״לאן
נעלם רמח״ל?״
בעיריה רגשו הרוחות. אולם בן־ישי העמיד
פנים תמימות, כאחד האומר :״מה
פתאום אני?״ ואם הרמח״ל לא התהפר
בקברו, קרוב לוודאי שגם ועדת־הפרסים
העירונית לא תתהפר•

מחתרת
׳בנין ה ק״יפי ם־
כמו בנין קלפים שנבנה על שלחן רעוע,
התמוטט השבוע ה מין המשפטי המסולף
שהשופטת המחוזית מרים בן־פורת, לשעבר
סגנית לפרקליט המדינה׳ בנתהו בדי עמל,
במשק חודשים תמימים, על מנת לשכנע את
בתי־המשפט במדינה כי יעקב חירותי ויוסף
מנקס הם חבריה ומנהיגיה של מחתרת טירו־ריסטית
מסוכנת, שנתכוונה להפיל את השלטון
בכוח הזרוע. שלושה מתיר חמשת
שופטי בית־המשפט העליון פוררו השבוע
את בנינה של בן־פורת בשתי ידיהם, חים־
לוהו כאילו לא היה קיים כלל .״בנין זה
של טענות, שעמלה הגברת בן־פורת להקים
— יסודותיו רעועים הם,״ קבעו השופטים
שמעון אגרנט, יואל זוסמן ומשה לנדוי.
יעקב חירותי, האיש שבן־פורת רצתה
להכתירו, בעזרת הממונה על שירותי ה־בטחון,
כ״האיש המסוכן ביותר במדינה,״
הואשם על־ידי התביעה הכללית בשתי האשמות
)1 :בזיון שופט, בכך שפרסם כרוז
גידופים נגד שופט השלום הראשי בירושלים
ד״ר משה פרץ, שזיכה את ד״ר ישראל רו־דולף
קסטנר המנוח מאשמת שבועת שקר;
)2הנהגת מחתרת טירוריסטית, שאחד ממעשיה
היה רצח ד״ר ישראל קסטנר. בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב מצא את חירותי
אשם באשמה הראשונה, זיכה אותו לחלוטין
מן השניה .״מחתרת טירוריסטית כזו לא
היתד, קיימת כלל,״ קבעו אז שלושת
השופטים המחוזיים.
בפני חמשת שופטי בית־המשפט העליון,
ניסתה בן־פורת לסתור את קביעת בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב. בימים האחרונים,
לפני שמונתה למשרת שופטת מחוזית,
חרף התנגדותם של עורכי־הדין במדינה,
טענה בן־פורת בערעורה :״חירותי
היה חבר בחבר אנשים שרצח את ד״ר
קסטנר. הוא היה חבר בחוגי סולם יחד
עם יוסף מנקס, שהוכרז עוד בשנת 1953
כחבר מחתרת טירוריסטית, והוא עצמו
הורשע אז כחבר באותה מחתרת. זהו
הקשר בין שתי המחתרות וההוכחה לקיומה
של המחתרת הנוכחית.״
מחתרת ללא טירור. שלושה מתוך
חמשת השופטים שישבו בדין ערעורו של
היועץ המשפטי נגד יעקב חירותי, מצאו את
טענותיה של בן־פורת כמופרכות מעיקרן.
אחרי שחמשת השופטים דחו את ערעורו
של חירותי עצמו ומצאוהו אשם בפרסום
הכרוז נגד השופט פרץ, קבע השופט שמעון
אגרנט בפסק־דין הרוב ה הנ ח ה
בדבר המשכיות חברותו של פלוני בארגון
טירוריסטי אליו השתייך בעבר, תופסת אן
ורק בתנאי וכל עוד נמשך קיומו של
ארגון טירוריסטי זה.״
העובדות — קבעו אגרנט וחבריו —
קובעות את ההיפך. שופטי בית־המשפט
העליון קבעו כי לא הובאה שום הוכחה
ממשית לקשר שבין יוסף מנקס לבין יעקב
חירותי, בביצוע רצח ד״ר ישראל קסטנר.
העולם הזה 099ו

הודאתו של אקשטיין, קבע אגרנט, אינה
תופסת, משום שאקשטיין לא הובא להעיד
במשפט חירותי. גם לעדותו של בעל מחסן
הנשק באבו־כביר, שעדותו הרשיעה לא במעט
את יוסף מנקם במשפט הרצח, לא
רצו השופטים להאמין.
מקרה ״הטירור״ היחיד׳ שעליו יכלה בן־
פורת להסתמך׳ בבואה להוכיח את קיומו
של הארגון הטירוריסטי כביכול, היה האיום
שהשמיע שליח ד,ש.ב. דניאל זרניצקי נגד
אחד מנערי סולם, שסירב לפעול בתוך
החוג• גם לאיום זה לא התיחסו השופטים
ברצינות, ועל כל פנים לא זקפוהו לחובתו
של חירותי.
קלן? חזק. אחד הקלפים החזקים בבנין
הקלפים של הגברת בן־פורת היו מאמריו
החריפים של ד״ר ישראל שייב בירחון
סולם, היוצא כחוק וברשיון, בירושלים.
השופט אגרנט בפסק דינו, שלל את ההנחה
כי מאמריו של שייב מהווים משום ״הסתה
למרד״ או קריאה ל״מעשי טירור״ :״אין
לראות בו (באחד המאמרים שנותח בפסק־הדין)
כהוכחה כלשהי (לטענת התביעה)
מאחר שאיננו מכיל לשון המסיתה לשמוש
באמצעי אלימות אם בהווה ואם בזמן הקרוב

לשני השופטים האחרים, אלפרד וויתקין
וצבי ברנזון, היתה דעה אחרת, קרובה
יותר לדעתה של התובעת בן־פורת. אולם
בהיותם מיעוט בתוך חמשת השופטים נדחה
הערעור, ובית־הדין העליון החליט פעם
נוספת, אחרי שני הרכבי בית־המשפט המחוזי
בתל־אביב, כי אין ולא היתה מחתרת
טירוריסטית בישראל, כזו ששופרות הש.ב.
הכריזו עליה בקולי קולות כדי לטשטש את
עקבותיהם של מתכנניו האמיתיים של רצח
קסטנר.
אולם בפסק־הדין בערעורו של חירותי
ובערעור נגדו׳ לא נסתיימה פרשת המחתרת,
שהוקמה בדמיונם של בלשי הש.ב.
בדוד שבועות אחדים ישוב בית־המשפט
העליון ויתכנם, הפעם כדי להשמיע את
החלטתו בערעורו של יוסף מנקס, שהורשע
באשמת רצח בכוונה תחילה של ד״ר ישראל
קסטנר ונדון למאסר עולם .״מה שנותר
עתה לבית־המשפט העליון לומר,״ אמר
השבוע אחד המשפטנים שעהבו אחרי פרשת
קסטנר מראשיתה ,״הוא להחליט: מי הוא
ממציאה של אגדת המחתרת, שלא היתד,
קיימת מעולם.״

דרכי אדם
א*וו 1ו״ 1נ7ופיטר
אי־אפשר היה שלא לרחם על האיש כחוש
הפנים . ,בעל •הזקן הבלתי־מטופח והעיניים
היוקדות, בעלות המבט התיהה, כאילו שלא
מן העולם הזה. למרות שדיבר בקול רם,
כמעט בצעקה, ונראה מתאמץ מאוד לעשות
רושם של תוקפני וזועם. לא היה הבמאי
פיטר פריי כזה, שעה שישב בשבוע שעבד
במסיבת עתונאים והוציא מפיו שורה ארוכה
של גידופים ועלבונות כלפי התיאטרון
הישראלי• הוא היה חיוור מאוד, כולו רטט
מהתרגשות, עיניו הבריקו במבט ששחקנים
מסגלים אותו לעצמם כשהם באים לשחק
דמות של מטורף. הוא נראה עלוב למדי
ומעורר רחמים. למעשה היו גם דבריו
נסיון לעורר רחמים.
״הכריחו אותי לביים מחזות חובבים,״
טען פיטר בעברית נלעגת, בעלת מבטא
אנגלוסקסי ,״בזרוק אותו לכלבים — זרקו
איתי! ברצח החפים מפשע — רצחו אותי!
לא נותנים לי לעשות מה שאני רוצה
במשך השנים שאני בארץ ירדתי. יש לי
אמת אמנותית משלי, אבל לא נותנים לי
לבטא אותה.״
מי שלא הכיר את פיטר פריי יכול היה
להתרשם כאילו באמת עומד לפניו אדם
נרדף ומסכן, הלוחם למען האמת האמנותית
שלו. אך אלה שהכירוהו יכלו רק לגחך.
לספרד וחזרה. כי כמעט בכל 45
שנות חייו אפיינו את פיטר פריי רגשות
נחיתות ופחדנות, בהם נהג להסביר את
כל כשלונותיו. מעולם כמעט לא ניסה
להסביר כשלון בגורמים סוביקטיביים, אלא
תלה אותו בנסיבות חיצוניות. מעולם לא
ניסה להסביר כשלון, אלא לעורר רחמים.
פיטר פריי נולד כפנחס פרידמן, במונטריאול
שבקנדה. לדבריו סבל כל ימי ילדותו
מאנטישמיות. זו היתד, גם הסיבה שכאשר
טייפ את לימודי האדריכלות באוניברסיטת
מונטריאול, נתקל בלעג חבריו ליהדותו,
ברח לניו־יורק. זו היתד, גם הסיבה שפנחס
פרידמן, שסבר כי שמו היהודי מכשילו
בחיים, הפך פיטר פריי.
כשהחל את הקריירה האמנותית שלו כ
פיטר
פריי (שמאל) עם ביג׳י ומוסינזון בהצגת ״הכלבים״
״אותי זרקו לכלבים!*
שחקן בתיאטרון, הסביר אי־קבלת תפקיד
בכך שאמרו לו :״אתה יותר מדי יהודי
בשביל התפקיד.״ סיכם פיטר פריי את
כשלון קריירה זו :״נקודת התורפה שלי
היתד. יהדותי.״
תגובתו לכשלון היתר, אפיינית שוב. הוא
ברח. הוא התקשר עם חוגים קומוניסטיים,
התגייס לבריגדה הבינלאומית שלחמה בספרד
בפאשיסטים של פראנקו. אלא שגם
שם, כמו בכל מקום אחר, נדמה היה
לפריי־פרידמן שרודפים אותו. הוא היה
בטוח שדפקו אותו, שלחו אותו במיוחד
ליחידה קרבית כדי להקצר במכונות־היריה
של פראנקו.
כשחזר פרידמן־פריי לארצות־הברית, אחרי
שנפצע, החליט הוא להפוך במאי סרטים.
זה היה חלומו. אולם הוא לא הצליח
להגשימו• הוא היה בסך הכל במאי בינוני,
שביים מחזות תיאטרון וטלביזיה. רק כשהופיע
בישראל, לפני כעשר שנים, כשהוא
מצויד בידיעות טכניות שלא היו לבמאים
מקומיים, זכה פריי בהצלחות הראשונות
בחייו. הוא החל לביים בהתיאטרון הקאמרי
ובהבימה, התאהב בשחקנית בתיה לנצט
שנישאה לו׳ גשאר לשבת בארץ.
הוליבוד מעתיקה ממנו. פרט מאלף
הוא, שאת הזקן אותו החל פריי לגדל
בישראל, גילח בכל פעם שנסע לארצות־הברית.
הוא עצמו הסביר זאת :״זקן מזכיר
לאמריקאים שעומד לפניהם זר, ולזר יש
תמיד פחות סיכויים מאשר לבינוני ״.כאשר
עמד לקבל לידיו ביום סרט גדול אך
נדחה ברגע האחרון, שוב הסביר זאת
פרידמן בדרך משלו, טען כי היתד, זו
תוצאת השתתפותו במלחמת ספרד.
גם בישראל למדו אנשי התיאטרון להכיר,
אחרי ההתלהבות הראשונה, את פיטר. אמר
עליו הבמאי יוסף מילוא :״הוא בעל מלאכה
בינוני, מהסוג שמסתובב בארצות־הברית לאלפים•
כשבא לארץ סיפר כי הוא מחפש
יעוד אמנותי. אולם הסתבר שכל מה שביים
כאן היו העתקות כמעט מדויקות של
הצגות וסרטים, שראה לפני שבא לארץ.
כשכמה סרטים כאלה באו לארץ, הופתעו
רבים לראות שבהוליבוד מביימים בסגנון
פיטר פריי.״
בתיאטרון היה פיטר נוהג במין שגעון
גדלות. כל התערבות שהיא וכל הערת
ביקורת, אפילו אם באה בכוונה טוכה, היו
מסעירות אותו 131113163)161 היה
נוהג לצעוק בקול במקרים כאלה ,״אני
מנהיג!״ היה זה רק טבעי שבמרוצת השנים
שוב לא ניתנו לו מחזות רבים לביום.
אלה שניתנו לו היו ממדרגה שלישית, כמו
אני והסרג׳נט וזרוק אותו לכלבים.
כאשר זעק השבוע פיטר בדרמטיות:
״ביימתי את זרוק אותו לכלבים בניגוד
למצפוני, הייתי נאלץ לעשות זאת!״ הוא
שכח לגמרי כי בהצגת־הבכורה של המחזבל,
אשר בה מחא לו ראש הממשלה כף ויגאל
מוסינזון נשק לו בפומבי, הוא לא נראה
כלל כאדם העושה משהו בניגוד למצפונו.
הוא אפילו קרן מאושר. פיטר גם שכח
כנראה את הצהרתו לעתונות, לפני הצגת־הבכורה
של זרוק אותו לכלבים :״אני
שמח שבפעם הראשונה ניתנה לי הזדמנות
לביים מחזה מקורי. רציתי מאוד לביים את
המחזר, הזה, כי זו אמת גדולה.״
נזרק לכלבים. כמו בכל הפעמים הקודמות
היתר, התפרצות הזעם הנלעגת של
פיטר פריי, ערב הצגת־ד,בכורה החדשה שלו

בהתיאטרון הקאמרי, נסיון לעורר רחמים.
ופיטר נזקק להם מאוד הפעם.
כי האיש שחלם להיות במאי קולנוע גדול
והפך במאי ושחקן בסרטוני פירסומת נדושים
של ביסקויטים, האיש שדיבר גבוהה
גבוהה על יעוד אמנותי וביים מחזבל
המטיף לרצח, עמד השבוע בפני אחד המשברים
הגדולים של חייו: אחרי השמצותיו
חסרות הטאקט, זרקה אותו הביסה
לכלבים, הפסיקה את משכורתו החדשית
בסך 120ל״י לחודש. אל המשבר החמרי
גילתה הפעם גם משבר אישי. פיטר נפרד
מאשתו, השחקנית בתיה לנצט, עומד להתגרש.

פרשת
שטיינברג
חבלעלה צוו א ר
עורך־הדין יעקב הניגמן אסף את גלימתו
השחורה, התרומם מספסל ד,סניגוריה ופנה
אל הנשיא התורן של בית המשפט המחוזי
בתל־אביב, מרדכי קנת :״חבל תלוי על
צווארו של מרשי, זה שנתים ימים. מרשי
נמצא במצב של גסיסה וכל פסק־דין אחר,
חוץ מזיכוי מוחלט, עלול להמיתו״.
האיש שנמצא במצב של גסיסה ולפני
המוות היה לא אחר מאשר קצין המשטרה
המודח, ס.מ.מ. יוסף זינגר, לשעבר ראש
הענף הפלילי במשטרת מחוז המרכז וראש
חולית החוקרים בפרשת קצין המשטרה זאב
שטינברג. בפני הנשיא התורן סיימו השבוע
שני הצדדים, התביעה הכללית והסניגוריה,
את סיכומיהם .״אני תובע להרשיע את
זינגר באשמת מתן עדות שקר,״ קרא סגן
פרקליט המדינה, עורך־הדין פליקם לנדא.
התובע המזוקן, בעל המבטא האנגלוסכסי,
היה תקיף מאד :״בכדי לזכות את זינגר,״
קרא לנדא בקול רם ,״יהיה אדוני צריך
לקבוע שהשופטת שמיר טעתה ברישום
הפרוטוקול, שהחקירה של עורך־הדין תמיר
היתה בלתי הגיונית, ששטינברג שיקר,
שעורך־הדין פיקל שיקר, שפרקליט המחוז
בר־אור שי ק ר
מסך עשן. במשך כעשר ישיבות רצופות
התנהל המאבק המשפטי בבית־המשפט
המחוזי בתל־אביב. לראשי המטה הארצי של
משטרת ישראל ניתנה אפשרות נוספת לבוא
ולהוכיח לציבור ולבית־המשפט, כי טענותיו
של זאב שטינברג — שסהר שיקר וכי כל
העלילה שבוימה נגדו בשקר יסודה —
אינן נכונות. משפטו של יוסף זינגר, הקצין
שנאשם במתן עדות שקר במשפט שטינברג,
היה ההזדמנות המתאימה לכך.
אולם התקווה לראות על דוכן העדים ולשמוע
באולם המשפט את כל אותם הקצינים
שהשופטת שמיר הוקיעה כשקרנים וכמביימי
עלילות׳ נתבדתה כבר בתהילה. הקצינים
אפריים הופשטטר וראובן מינקובסקי לא
הופיעו כלל. במקומם בא סגן המפקח
הכללי של המשטרה אברהם זלינגר, ניסה
לחפות על מעשיהם של זינגר וחבריו.
״בינתיים אינני מוכן לקבל את עדותו של
זלינגר,״ אמר פרקליט המדינה קולין גילון,
שהופיע אישית במרבית הישיבות.
במקום להשיב על ההאשמות ניסה זינגר
להרים מסך עשן בבית־המשפט :״עורך־הדין
תמיר מנהל את התביעה!״ שיסע יעקב הניג־מן
את נאום התביעה, בנסותו לרמוז כאילו
התביעה הכללית מקבלת את הוראותיה מ־עורך־דין
תמיר. היתה זו טענה תמוהה.
״אני מקבל את ההוראות מן היועץ המשפטי,
(המשך בעמוד )12

ה תו ב ע הצבא
איי* ששכר שדמי
ראם־ יש רהגיש נזשפבו נגר ארוף־נזשנגז
יששכר שדגזי אזזרי שבית־גזנזשפבג ראבאי
2ץ בננ כי הוא אוזראי רפ\2נרה אשר בגררה
נשפבגו בשבנ3נ שננבר שנזננה אנשי נזשננר-
הג מר רו\21 ופוו -1נזאכר ארומה? ״כ\!״ אנ׳ג־רו
השמע רביגו גזאנשי-הציבור, בבננננכ כי
ך* ציבית ־ המשפט דמתה לרחבת הן
| כותל המערבי ביום תשעה באב, לפני
ניתוק העיר העתיקה. אמהות מרטו את שער
ראשן, אחיות החרישו שמים בצעקותיה!
וסבתות ניסו לפרוץ את משמר השוטרים.
אנשי הבטחון הכריזו על מצב כוננות
מלא. הם הקיפו בחגורת שוטרים את חדרם
של שלושת השופטים, שזה עתה עזבו את
האולם אחרי הקראת גזר הדין. חיילות ואנשי
עזרה ראשונה ניסו להרגיע את קרובי
הנידונים לתקופות מאסר ארוכות .״כולכם
שקרנים! כל המדינה הזו!״ צעקה אחותו
של גבריאל דאהן, כשקרובי הנידונים האחרים
צועקים אחריה :״בן־גוריון צריך את
הקולות של הערבים כולנו נהיה ערבי
ם ...אכזרים שכמותכם, זה יושר זהי. ..
חמש שנות מאסר רק בגלל שבן אדם
נשאר בחיים אני זורק את פנקס המי־לוא־ם
ש לי ...אני זורק את אות סיני!״
לאט־לאט הוחזר הסדר על כנו. מכונית
אסירים קטנה התקרבה אל חדר המעצר.
סגן־אלוף, קצין המשטרה הצבאית
פיקח אישית על העברת הנידונים. בזה אחר
זה יצאו מכוניות המשטרה לדרך, כשפניהן
מועדות אל תחנת המיון לאסירים בכלא
רמלה. אחרי שבית־המשפט הצבאי גזר
תקופות מאסר ארוכות לשמונה הנאשמים
שהורשעו, ושלל מהם את דרגותיהם, חדלו
הנידונים להיות אסירים צבאיים. הם הפכו
לאסירי מדינה רגילים לכל דבר.
למחרת המשפט, בעוד שסניגורי הנידונים
ישבו רכונים על שולחנות עבודתם להכין
את כתבי הערעור לבית־הדין הצבאי העליון,
הופנתה תשומת־לבם של כל תושבי המדינה
לעברו של אלוף־משנה יששכר (״איסקה״)
שדמי, האיש ששלושת השופטים כיוזנו אליו
את זרקורי ביקורתם, קבעו בפסק־דינם כי
הוא הוא שחרג מסמכותו והוציא את הפקודה
הגורלית, שהביאה במישרין לרצח.
גם בגזר־הדין, אחרי שנימקו את החלטתם
לנהוג במידת הדין החמורה ביותר כלפי
שמונת האשמים, לא שכחו השופטים לציין
את מידת אחריותו של שדמי, שלא היה
נאשם במשפט י שנ ם שיקולים חשובים
אחרים (להקלת העונש מתחת לעונש מאסר
עולם) והחשוב בהם הוא שאף אחד מן
הנאשמים לא היה יוזם הפקודה, וכולם
פעלו כמעבירי הפקודה או מבצעיה
יוזם הפקודה לא היה נוכח באולם בית־הדין.
אף אחד גם לא היה יכול לפנות אל
אלוף־משנה שדמי, על מנת לשאלו מה בדעתו
לעשות אחרי שהשופטים מצאוהו אשם־
למעשה ברצח בכוונה תחילה, מבלי שהוא
עצמו יוכל להתגונן או להביא ראיות להצדקתו.
כי אלוף־משנה שדמי, במקרה או
שלא במקרה, נמצא אותה שעה הרחק מגבולות
המדינה, בראשה של משלחת לימודים
צבאית שיצאה כדי ללמוד שיטות חדשות
בהפעלת חיל הרגלים בצה״ל.

נאצית: תפיסת מערה במצוק הכרמל׳ הצופה
על כביש תל־אביב—חיפה, הטרדת הטור הממונע
הנאצי ועיכובו.
בין משימה למשימה הספיק שדמי גם
להיות חבר קיבוץ שדות־ים. אחרי ששוחרר
משבעה חודשי מעצר בלאטרון וברפיח,
שוחרר לחודשים מעטים לעבודה במשקו —
וגויים עם פרוץ קרבות תש״ח כמפקד הגדוד
החמישי של חטיבת הראל, בראשו השתתף
במבצע נחשון, ומאוחר יותר כמפקד הגדוד
השביעי במבצע חורב
אחרי המלחמה עבר שדמי לתפקידי הדרכה.
הוא שירת לצידו של הרמטכ״ל הנוכחי
רב־אלוף חיים לסקוב, שפיקד אז על
קורס המג״דים הראשון, כששדמי משמש
מדריך ראשי באותו קורס.
של צה״ל וכעוזר ראש מחלקת
ההדרכה לעניני חיל הרגלים, השלים שדמי
את עליתו בסולם הדרגות בצה״ל, עד ליציאתו
למסע ההשתלמות הנוכחי.
בצבא היה ידוע איסקה כבעל סגנון דיבור
חריף במיוחד, דעות קיצוניות ותקיפות על

הצורך ב״יד חזקה״,

התרשם מי שאינו מכירו (את שדמי).״
סגנון הדיבור של שדמי היה תמיד הסגנון
החריף ביותר. כזה היה גם סגנון פקודותיו
לרב־סרן שמואל מלינקי, ביום בו פרץ
מבצע קדש .״אללה ירחמו!״ אמר שדמי
למלינקי, שרצה לדעת מה יהיה גורלם של
הכפריים שיחזרו לכפרי המשולש מבלי שידעו
כי עוצר פתאומי הוטל בכפריהם ,״בלי
סנטימנטים מוטב שיהיו כמה ככה
מסתבר שבניגוד לאלוף צור, שהכיר את
שדמי ואת סגנונו, לא ידע מלינקי כי עליו
להתיחס לדברי מפקדו, אדם מבוגר ואב לארבעה
ילדים, כאל מי שאינו אחראי לדבריו
ולסגנונם. התוצאה היתר, נוראה הרבה
יותר מטעות סגנון׳רגילה 43 :קברים.

אשתו והוויו של ה ₪
בסוף השבוע נודע כי שדמי ננ
בדרכו חזרה לישראל. תחת לחץ :
דעת הקהל ושל מרבית המפלגות ׳
דרשו את העמדתו המיידית של שד

הודיע דובר צה״ל כי הפרקליטות
החלה כבר לטפל בחומר הנמצא בי
פסק־הדין, נגד שדמי .״אין לנו ספג
עצמו יתבע את העמדתו לדין ללא
חמקות,״ כתב למרחב, עתון הקיבו
חד, שרק יומיים קודם לכן פרס
הריף השולל את הצורך בהעמדתו

המושל התערג
**ץ לושת השופטים קבעו

סגנון דיכור חריף

* ששכר שדמי ( ^36 חבר קיבוץ שדות,ים
(קיסריה) של הקיבוץ המאוחד, בנו
של אלוף־משנה חנן שדמי, מי שהיה ראש
בית הדין העליון לערעורים דהינו היום
ראש. המוסד לביקורת של מפא״י — החל
את הקאריירה׳ הצבאית שלו בימיו הראשונים
של חיל הנוטרים היהודי המנדאטורי.
בן למשפחת איכרים במנחמיה גדל איסקה
שדמי, כשתחושת הבסחון משמשת נר לכל
מעשיו. בגיל צעיר הצטרף שדמי הבן לחיל
הנוטרים, עבר קורס מכ״ים של ההגנה,
הצטרף לפלמ״ח וקיבל על עצמו תפקידים
צבאיים שהיו קשורים בפלישתו האפשרית
של הצבא הנאצי לארץ־ישראל. תפקידו של
שדמי, במערך הפלמ״ח למקרה של פלישה

תן בדרך וו ניוון דגושות אר \2נורא, רהשוף
את כד נזמזורי הפרשה נראבשר רשרנוי,
בצנרת הוגנה, דהגן ננד עמדו. איש דא תית
נזנננניין ששרתי ישב במה־הנזוהר, אך וזו־בת-הצתן,
גב כדפי הנשפבוינו, תבננת כי
פרשת כפר-גן אנוגו תבנרר — ננר תננזת.

11/עצם הטלת העוצר על כפרי
היה בלתי־חוקי, בצורה ובדרך ב
אותו שדמי ביום פרוץ מבצע קדנו
מלינקי היה ממונה על ביצוע
״בלי מעצרים,״ פקד עליו שדמי
בלתי־חוקית נוספת.
שדמי לא היה רשאי להטיל ע^
לפי החוק, אחד מחוקי ההגנה ו&ו
הנהוגים עדיין בישראל, למרות
בשעתו במכוזן נגד הישוב היהו
שלטון המנדט, רשאי רק המפקד
של כל איזור להטיל עוצר על אזו
מתגוררים באותו איזור. מפקד זה ו
אלוף זלמן מרט, המושל הצבאי ש
התיכון. מרט, מסתבר מתוך עדות
המשפט, לא ידע כלל על העוצר עד
הודיע לו על כך, אחרי שפקד לה
הסכים מרט
העוצר אחרי שנכנס כבר לתקפותן
נפשו עם צורת ביצועו ושעות הטל
ברר כי גם אלוף צבי צור, שהסכים
העוצר אחרי ששדמי פנה אליו וה
כי בדעתו ייהטילו,

על הקשר הישיר שבין הטלת הן
בלתי־חוקי לבין טבח כפר קאטם
סגן־אלוף מרט בעדותו בפני בית-
צבאי, אחרי שהקדים וסיפר כי מצ
לבקר אישית במפקדתו של מלינקי
שחשש לדרך ביצועו של העוצר:
אני חשבתי שזה מתפקידי

ולהסביר על ה מדיני ..של. ,ה מלחמו
קאסם. בכפר הרצח במשפט שדמי יששכר אלוף־משנח
חמשה ימים רצופים העיד בניזו הזאת, כי ידעתי שהמלחמה 11 מפקד החטיבה אליה סופח גדודיו של מלינקי ניסה להטיל את האשמה כולה על קשורה בהתנהגות הצבא כלפי
צווארו של פיקודו, ניסה להתחמק מכל אחריות. בפסק ־הדין נאמר בפירוש כי אל״מ שדמי שיקר בעדותו.
הערבית ואני הרגשתי עצמי ח

שדמי מעיד

שדמי לשאלות עורך־הדין אשר לוויצקי:

ל וריצקי: אמרת שמוטב הרוג אחד מאשר
הסתבכות בעשרות מעצרים?
שדמי: בדיוק.
לוויצקי: מה זה הרוג אחד?
.שדמי לא נתתי פקודה ולא הטלתי
מכסה להרוג אדם אחד, מפני שברור היה
לי שזה לא מוכרח להגמר באדם אחד.

משמעותה של עדות זו היא ברורה לגמרי.
שדמי, שהודה במפורש כי צפה מראש
הרוגים אחדים, כעונש על הפרת העוצר
הבלתי־חוקי, לא התכחש לעצם הפקודה,
כי אם לפירושה בפי מלינקי לפיקודיו.
לוויצקי בכפר קאסס יכולים להיות
עשרות הרוגים?
שדמי ג רק למקרה הזה התיחסתי (להפרת
העוצר).
ליויצקי: אתה תתפלא אם גם מלינקי
התיחס רק למקרה כזה?
שדמי: לאור מה שקרה בכפר קאסם,
בהחלם•

מחדור חדוש בונים!שואלים :״גדוע ד!1א? גדוע דא שדג׳?״
כבר

שהמגמות שהמטכ״ל הכתיב תבוצענה

באותה שעה בה הסביר זלמן מרט את
עיקרי המדיניות, מתוך שחשש למה שעלול
היה לקרות, הגיעו כבר הדיווחים הראשונים
על הטבח הנורא. מרט הספיק ׳ לשמוע את
הפרטים שנתקבלו, הבין מיד כי מה שיגור
לו היה לעובדה, מיהר לדווח למטה הכללי.
כבר באותה פגישה חטופה בינו לבין
מלינקי, עמד מרט על כך שההוראות שניתנו
למלינקי מפיו של שדמי היו. הוראות
בלתי חוקיות. מרט העיד על כך בבית־המשפט,
בתשובה לשאלותיו של התובע
סגן־אלוף גילון :״מלינקי אמר לי שכל מה

ניהן מש אית

;חרי
הוא
ר,ת־ואו־
אמר

וזוא

זולש
;טיל
וצר.
!:ודה

^לל. רייים תוקו תחת צבאי

ה־סגל זיזור בית־
טדמי

שאני
הסברתי לו עומד בסתירה להוראות
שהוא קיבל ממפקד החטיבה. מלינקי הצביע
על כן, שהוא קיבל הוראות אחרות נוגדות
להסבר שלי

מה שמרט הבין כבר באותו ערב, עוד
לפני ששמע פרטים מלאים על הטבח בכפר
קאסם, הפכו השופטים לקביעה מפורשת ב־פסק־דינם.
אם יעמוד שדמי למשפט, תהיה
אחת ההאשמות הראשונות נגדו, בגליון האישום:
חריגה מסמכות, בכך שהטיל עוצר
על הכפריים הערביים׳ פעולה שלא היתד,
בסמכותו. פרט נוסף לסעיף האישום בחריגה
מסמכות: הפרת עקרונות המדיניות
הממשלתית, לגבי כפרי המיעוט הערבי, ביום
פתיחת מבצע קדש.

שחצ גו תוא די שות

ץ ג* היטעןשד מי במשפט שיוגש נג־
1דו? בשאלה זו מתלבטים בוזדאי גם כל
אלה החייבים להחליט במוקדם או במאוחר
אם לנקוט בצעד ההגיוני ולהעמידו לדין.
אחת מדרכי ההגנה ששדמי יכול לאחוז
;טלת
בהן, היא לטעון כי למעשה לא ביצע אלא

את ההוראות שקיבל מן הגבוהים ממנו.
;טלת אם יעשה — הוא עלול להיתקל בחומה
י לו של עדויות, שיעידו את ההיפך מטענה זו.
כמעט כל העדים בדרגות הגבוהות, שהעידו
מטעם התביעה במשפט נאשמי כפר קאסם,
הובאו כדי להעיד כי המדיניות הכללית
של המטה הכללי היתד, לא לגעת, אפילו
־ ה־ באצבע קטנה, בכפרי המיעוט הערבי.
בכל זאת, מתוך העדויות במשפט, נראה
העיד
י ה־ כי שדמי יוכל להסתמך בקו הגנה כזה, גם
;נכון על התנהגותם של כמה מן האחראים למזשום
דיניות הכללית ביחס למיעוט הערבי. אחד
מהם הוא אלוף־משנה מיכאל (״מישאל״) יחזור שחם, המושל הצבאי העליון וקצין המטכ״ל
כגזרה לעניני ממשל צבאי. מתוך הופעתו.
׳הזאת
של שחם במשפט מצטיירת
כיה כך תמונת מעשיו בליל הטבח:
)בטיז
עורך־דין אשר לוויצקי (פרקליטו

אלה הס דברים שלאחר מעשה. העדויות
נגד שדמי הן ברורות בהחלט. לפחות לכאורה
קיימת נגדו השתלשלות המאורעות
הבאה: אלוף־משנה שדמי הורה למלינקי ל׳הטיל
עוצר, שלא היה בסמכותו להטילו.
הוא לא הסתפק בהטלת העוצר, ובשימוש
בסנקציות המוטלות בחוק לפיו מוטל העוצר,
אם הוא מוטל כחוק, אלא הורה להרוג
ולרצוח את מפירי העוצר. למטרה זו השתמש
בבט;י ,׳אללה ירחמו!״ שהוא תרגום
מילולי של ״ברוך דיין אמת,״ ופקד על
מלינקי :״בלי סנטימנטים.״
איש מתושבי ישראל, הערביים והיהודים
כאהד, אינו צמא לדמו של אלוף־משנה יששכר
שדמי. אולם הצדק דורש, כי שדמי
יועמד לדין. זהו גם האינטרס של שדמי
עצמו, שבלעדי משפט, ישאר מוכתם כרוצח
— ללא משפט — כל ימי חייו. זהו
גם האינטרס של מדינת ישראל וצבאה, שלדברי
גזר־הדין במשפט נאשמי כפר קאסם,
הכתימו שדמי ופיקודיו ״את נשקו וטוהר
דגלו של צבא ההגנה לישראל.״

של מלינקי בשעה שמונה נודש לך על
הרוגים בכפר קאסם מה עשית במשך
שלוש שעות( ,ב־ 11 באותו לילה השתתף

כבר שחם בישיבה. באותו ענין אצל האלוף
צבי צור) חוץ מאשר. לחפש את סגן־אלוף
מרט?
אלוף ־ משנהשחם: לא עשיתי שום
דבר. זה לא עניני. נסעתי למצוא את סגן־
אלוף זלמן מרט ולברר אתו.
ל ח ־י צ קי , :מה לברר?
שחם: רציתי לברר מה קרה, אולי הוא
יודע יותר, ולמה זה קרה ז ח היה
ברור שזה נוגד למדיניות שנקבעה ורציתי
לברר איד זה קרה.
לוויצקי: אם הדבר היה נוגד למדיניות
שאתה אומר, האס לא היתה כל אפשרות
שהמטכ״ל יתן פקודה אחרת?
שחם: אתה מקבל בזה קצת אי׳ ידיעה.
לוויצקי: אני ׳רואה שככל שאני מתי
קדם במשפט זה, אני פחות יודע.
שחם: זוגו. אני מקווה שבסוף יתברר

לוויצקי: אני כבר רואה מי היה צריך
לשבת פה (על ספסל הנאשמים).
שחם: אתה לא עושה עלי רושם מיוחדי
לוויצקי: מה עשית כדי להפסיק את זה

(את הטבח)?
שחם: נסעתי לפיקוד המרכז.
לוויצקי: עד 11 יכלו להיהרג עוד אנשים.
שחם: נכון שיכלו.

מלינקי טען ביום בו הודה מתפקידו שהוא
קרבן ושעיר לעזאזל. אולם את טענתו
זו לא המשיכו הוא ופרקליטו לטעון בעקביות
בבית־המשפט. במקום להאשים את שדמי,
את צור ואת שחם בהוצאת ההוראות
שהביאו להתנהגותו ולהתנהגות אנשיו, העדיף
להטיל את חלק הארי של האשמה
על שכם פיקודו דהאן, ולהצטמצם בהאשמות
בודדות נגד שדמי, במיוחד על סגנון דיבורו.
בכך חסם גם חלק גדול מאפשרויות התביעה
להרשיע את שדמי במשפטו העתיד להתקיים.

לא צ מ אי ם לד ם

* ץשימהקשח תהיה מוטלת על סני־
^ 1גוריו של אלוף־משנה יששכר שדמי,
בהכנת קו־ההגנה של לקוחם, אם יתקיים
המשפט הצבאי נגדו. בעדותו הארוכה במשפט
מלינקי ופקודיו חשף שדמי את עצמו
בגיזרות שונות של הגנתו העתידה .׳ כך,
למשל, לא יוכל עוד שדמי לטעון כי לא
הוציא פקודות רצח, לשמירת העוצר הבלתי־חוקי
שהטיל. גם אחרי שהוזהר על־ידי אב
ביודהדין, אלוף־משנה ד״ר בנימין ר,לוי,
כי תשובותיו יכולות להפליל אותו, ענה

דהאן נוכה

ומנסה להרגיע את אחותו שצעקותיה החרידו את חצר ביתר,משפט.
היא היתה הראשונה שפרצה בצווחות ובבכי, עוד בשעה
ששלושת השופטים אספו את חפציהם באולם המשפט .״זה יושר זה? כולכם שקרנים!
כל המדינה הזו!״ צווחה האשה האומללה כשכל נשות האסירים וקרובותיהם ממררות בבכי.

ממוצאי שפת 25.10.58

במדינה
(המ שן מעמוד )9

* קו נצרט
* ר>קוד>ם
יחת עונתהחורף
י ת הקפה המחודש

ואותו אני מייצג במשפט זה,״ השיב התובע
לנדא.
כשנסתיימו נאומי הסיכום, ובטרם דחה
את המשך המשפט למתן פסק־דין בסוף
החודש הבא, העיר השופט קנת בתגובה
לדברי הניגמן :״אינני ממית ואינני מחייה
אנשים• אני מוציא פסקי־דין, על
סמך העובדות שמצטברות אצלי תוך מהלך
המשפט.״

נדי

בורים י הלו מי
תזמורת הזמרת

אני

ריי

אילת

ערב ערב משעה 5.30 עד 7קונצרט
משעה 9עד 1ריקודים
אוירה

ה פ סנ תרהחדש

נעימה.

הזמנת שולחנות למפרע טלפונית 23063

0 0 0 1 0 3 3־ 3 0 0 8 6 7 0 1 1 0 1א 1ג 1ת 3אק ץ א > 1~ 3367151 11

נמשכת החתימה לעתונות
וכתבי־עת מנוית־המועצות
ד ש 1ת 1959
על מנת להבטיח קבלה סדירה של העתונות מראשון לינואר, נא

לעשות את הזמנותיכם לא יאוחר מאשר 10 לנוכמכר
ש. ז .מבחר גדול של ספרים בשפות שונות: רוסית, פולנית,
אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית וערכית.
מתקבלת חתימה לעתונות

מסין, פו לני ה ו הונגרי ה
מתנת לוח קיר אמנותי מובטחת לכל החותם על אחד
מכתבי־העת מסין המופיעים בשפות שונות.
את הזמנותיכם נא לשלוח:

ירושלים
י. אורבר
בן־יהודה
טל 4835 .

תל־אביכ
רפ ק

חיפה
חי פלפק

ברנר 20
סל 61688 .

ארלוזורוב 11
טל 66413 .

בית פילים מוריי, בית התרבות של אילת,
היה עטוף בדגלים ובסיסמאות, ביום בו
הגיע ראש עירית סילברסונד ההולנדית לביקור.
הדגל ההולנדי התנוסס ברוח ופקידי
המועצה היו עמוסי עבודה. ראשי העיר
ועסקניה מיהרו לשדה התעופה, כשמלצרי
מלון שלמה ערכו את ההכנות האחרונות
לקראת היום הגדול.
תשע שנים סבלה העיר מחוסר פסנתר.
הופעות אמנותיות רבות נמנעו מתושבי
הנקודה הדרומית מחוסר פסנתר .״אין לנו
תקציב לקנות פסנתר,״ היה גזבר המועצה
מסביר לתושבים שהיו תובעים את הרחבת
הפעולה התרבותית בעיר ,״פסנתר זה דבר
יקר.״
לבסוף נמצא הפתרון. ראש העיר, חנוך
ננר, ורבים מחלוצי אילת הם יוצאי הולנד.
בתיווכם תרם ראש עירית סילברסונד את
הנכס היקר ובא בעצמו על מנת לחנוך
את הפסנתר, מתנתו.
הווי ישראלי. בבתיהם של ראשי העיר
ופטרוניה היתד, התכונה רבה. בהזמנות ששלחה
המועצה למכובדים נאמר כי המוזמנים
מתבקשים לבוא בתלבושת ערב. בעליות
הגג ובארגזי הבגדים הישנים חפשו
עקרות הבית את הלבוש הדרוש. התוצאה
היתד, משעשעת 300 :המוזמנים לערב קבלת
הפנים החגיגית באולם פילים מוריי נראו
כמו משתתפיו העליזים של קרנבל מסכות
במאה ד,־.18
אחרי חנוכתו החגיגית של הפסנתר, בליח־י
הרבה נאומים לפי מיטב גינוני הטכס, הוזמנו
המוזמנים למלון שלמה. שם, על כוסיות
משקה ומגשי כריכים, נחוג המאורע
עד שעה מאוחרת.
התוכנית אחרי הטכס היתר, מגוונת. יחידת
צבא מקומית הוזמנה לשמח את ראש העיר
הנדבן בהווי ישראלי מקורי, זבח גדול
וקולני נערך עד השעות הקטנות.
כשהתפזרו האורחים לבתיהם ופסנתר־הכנף
החדש התנוסס בברק צבעו החדיש
בפינת אולם בית פילים מוריי, ישב גזבר
המועצה לעשות את החשבון: מה עולה
יותר: פסנתר חדש, או טכס חנוכתו של
הפסנתרן

כל ישראל
נשואין עדת ״

מטלית הרצפה הט ש ^ סחן

ס 1פגתמהר

על טהרת העדתיות הן שבע מתוך
כל שמונה בריתות־נשואין בישראל. רק
בכל מקרה שמיני נושא בן של עדה מערבית
בת של עדה מזרחית, או להיפך. פרט
מענין: המקרים בהם נושא אשכנזי ספרדיה
( 1000 בשנת )1957 רבים הרבה יותר מן
המקרים בהם נושא ספרדי אשכנזיה (581
באותה שנד .),את הפרטים האלה אסף הברד,כנסת
אברהם עבאס המנוח, שציין כי רק
11 מבני עדות־המזרח יושבים בכנסת, וכי
אין אף ח״כ ספרדי בסיעות אגודת ישראל,
הפרוגרסיבים ומק״י. מאמרו של עבאם פורסם
אחרי מותו, שהוריד בינתיים את מספר
הח״כים הספרדיים ל״•10

השייך

אחמד חמודה, מואזין במסגד
יפו, נפל קרבן בגלל סקרנותו.
הוא רצה ללמוד את מקצויע הכישוף,
מסר לידי הג׳ין את מטמון הזהב שלו.

ין אדיר ונורא שוכן קבע בימים
> אלה ביפו. רוח־הרפאים של האגדות
הערביות׳ אשר התייצבה לפקודת עלאדין
כל אימת ששיפשף את המנורה הכשופה,
ואשר שוחררה על־ידי סינבאד המלח מן
הכד שבו נכלא על־ידי שלמה המלך* ,מוכנה
לעזור גם לתושבי יפו והסביבה. לג׳ין
המודרני כתובת קבועה ושעות־קבלה מש־רדיות־כמעט
.״לך לח׳ואג׳ה קדוש,״ מתלחשים
ביפו ,״הוא יעלה לנגד עיניך את
רוח המלאכים.״
בין הראשונים ששמעו את הבשורה היה
פואד חג׳אר. הגיל •46 :המצב המשפחתי:
רווק. המקצוע: סנדלר. התחביב העיקרי:
נ׳ינים. עוד מילדותו בטריפולי אשר בלבנון
ספג פואד את אגדות הג׳ין. הוא היה
יושב פעור־פה בחברת הזקנים, אשר סיפרו
נסים ונפלאות על מעשי הרוחות .״כשרק
יכולתי להרשות לעצמי,״ העיד על עצמו
השבוע ,״הייתי הולך אל אנשים קדושים,
אל שייכים מלומדים וקוראי מזלות, כדי
לחזות בפלאי הרוחות.״
הוא הגיע אל ביתו של דויד קדוש, עולה
חדש ממרוקו בן .34״שמעתי עליך שאתה
מבין בפתיחת מזלות ובמשיכת אהבה,״
פתח הסנדלר. בעל הג׳ינקאנה הזמינו לשבת
בחדר הקבלה. קדוש ענד לאצבעו טבעת
משובצת בחמש אבנים גדולות, כיוזן את
הטבעות הנוצצות אל עיניו של אורחו וצי
תזכיר

ל קו שר חלאק
שימו לב:
בעת הקנייה

בכל בית לכל עקרת בית

לתוי״

וולקום, דרום־אפריקה
גם בה חי ישראלי בניכר, והוא מנוי על ״העולם הזה״,
שבועון החדשות הישראלי, המספק לישראלי בניכר,
דו״ח מלא על המתרחש במולדת.

המורה הערכי זוהיר חלאק נעצר
השבוע לחודש ימים באורח מינהלתי, אחרי
שחזר בו מהודעתו על התפטרות מן החזית
העממית הערבית. אחרי שהעולם הזה () 1098
גילה את פרשת ההתנכלות השיטתית לפעילי
החזית העממית, נעצרו השבוע פעילים
רבים נוספים ללא משפט, כשחלק מהם
הוגלה למקומות־ישוב מרוחקים
מרד הדרוזים הצעירים בישראל היה
צפוי לדברי העולם הזה 1082 שהודיע על
התלכדותה של קבוצת דרוזים צעירה המתנגדת
לקו העדה. השבוע אישר רושם האגודות
את הקמתה של תנועת המפנה
הדרוזית, אשר אחד מסעיפי מצעה קובע כי
העדה הדרוזית בישראל היא חלק בלתי־נפרד
מן המיעוט הערבי.

רוצה להחלים ממחלה?׳ אוהב נערה סרבנית?׳ חפץ לשוחח עם מלאך? לרשותו-

השד שאהב זהב

וזה :״חשוב על משהו ואני אגלה את
מחשבותיך.״
הסיאנס התחיל. פואד חג׳אר חשב על
משהו. קדוש הסיר מנגד עיניו של הלקוח
את טבעתו, התבונן באבנים הצבעוניות
בעזרת זכוכית־מגדלת, והכריז בבטחון:
״חשבת על אשה, אשר אתה רוצה באהבתי״״
חג׳אר הבין כי הקדוש הוא נביא־שקר.
״לא נכון!״ קרא אליו בתרעומת־נצחון,
״חשבתי דודקא על נער!״

אחד מבני משפחתה, היתה הנערה נתקפת
בנפילה פעם לשבוע־שבועיים. אחריו באו
ההתקפות שלוש פעמים בשבוע .״הטיפול״
נפסק, אך למרות החוק הקיים נגד רופאי־אליל,
לא הגישו הקרובים כל תלונה למשטרה
.״לא רצינו סקנדלים ועניינים,״ התנצלו,
״מספיק גרוע מצבה של הנערה, מבלי שהיא
תצטרך להיסחב דרך תחנות משטרה
ובתי־משפט.״
קדוש המשיך לרכב על כנפי הרוח.

מלאך מזאפותי ממדי

הזהב הטמא

ן* סנדלר חובם הרוחות נופף את
| 1ידיו כטחנת־רוח והטיח בפני הקדוש
המעונה :״אינך אלא רמאי! אני יודע מה
זה רוח רפאים ומה זה ג׳ין. מילדותי למדתי
אותם וחקרתי את סודותיהם.״
״אם כן,״ השיב קדוש בקור־רוח עילאי,
״בוא אלי מחר בערב ואראה לך מי מופיע
בפני מן העולם ההוא.״
למחרת בא חג׳אר לפגישה. שוב נתבקש
לשבת בחדר הקבלה. במשך עשרים דקות
עקב בסקרנות אחרי התרוצצותם של דויד
קדוש ושל גבר ננסי. הם הסתודדו, יצאו
ונכנסו לחדר הסמוך. לבסוף נתבקש הסנדלר
לעבור לאותו חדר• סיפר הוא השבוע:
״נכנסתי לחדר חשוך לגמרי. לידי עמד
קדוש. הוא התחיל להשמיע קריאות מוזרות
בניב מרוקאי, מלתת תנועות ידים, בדיוק
כמו שקוסמים בשוק רגילים לעשות כשהם
עומדים להוציא שפן מן הכובע. ואז, לפתע,
צצה באפלה דמות זורחת. מסביבה הפיצה
ברקים צבעוניים. זה היה באמת משהו.
לכל הרוחות והשדים, אמרתי לעצמי, איך
עשה זאת? כי הייתי בטוח שזה בלוף.
״קדוש המשיך להיות שקוע בעסקי־הרוח
שלו. הוא החתה קידה בפני הדמות המסתורית
וקרא: אל־סלאם עלייכום מלכנא!
״המלאך״ השיב, בברכה הקוראנית המקובלת:
עלייכום אל־סלאם ורחמת אללה וברכתו.

כבר התחיל להרגיז אותי. מה חשבו
שאני? חולה־רוח? השארתי את קדוש מנהל
את שיח־המלאכים שלו והתקרבתי לאיטי אל
הדמות המסתורית. ואז, כשהייתי די קרוב
אליה, זינקתי בקריאת הסתערות. תפסתי את
הדמות בגרון וצעקתי: שו האל מסברה >מד,
הלעג הזר?),
״דויד קדוש התבלבל כנראה מן ההפרעה
לתוכנית והדליק את האור בחדר. אכן,
המלאך היה מלאכותי. מי ראיתי לפני, כולו
חיוור ורועד מפחד, אם לא אותו גמד שעבר
תחילה בחדר הקבלה והסתודד עם קדוש?
עתה היה לבוש גלימה ערבית ממשי לבן,
ועליה היו תפורים ניירות של פוספור. כל
סיבוב שעשה בחשיבה היה מרעיד את ניירות
הזרחן ומפיץ ברקים מסביבו. אל תוך
החדר נכנס דרך מסך שחור, מבלי לעשות
כל רעש.״

•ץ מש פעמים כיממה נישא קולו של
| 1האימאם שייך אחמד חמודה מעל ליפו,
כשהוא קורא למאמינים לתפילה. המואזין

חשד איגד גורא

ואד חג׳אר היה מחונן בחוש הומור
24 בריא׳ ואולי גם הכיר כבר את המודוס
אופרנדי של הג׳ינטלמנים למיניהם. כאשר
התחנן בפניו דויד קדוש שלא יגלה את
הסוד, הוא ראה כי השד אינו נורא כלבך,
ונענה ברצון. כך יכול היה צמד־החמד
הבלתי־קדוש להמשיך בתעלוליו.
אל הבית הערבי שליד הלונה־פארק הגיעו
לקוחות לרוב. מי מתוך סקרנות, מי מתוך
אמונה, ומי מתוך שברון־לב. אל הסוג
האחרון נמנו שני יהודים, מבני עדות
המזרח. הם באו לבקש את עזרתו של
קדוש ושל רוחות־הרפאים למען קרובתם
הצעירה, הסובלת ממחלת־הנפילה.
״הלכנו לכל הרופאים, וזה לא עזר,״
התייפחו בפניו ,״עכשיו נשארה לנו רק
תקווה אחת — הג׳ין.״
הטיפול נמשך כחודשיים, והוא עלה קרוב
ל־ 200ל״י. קדוש היה רושם מילות־סתרים
על פתקים ומוסר אותם לריפוי הנערה. זו
היתד, צריכה לטבול את הפתקים במים ולשתות
את מי התמיסה, או לעתים לשרוף
את הפתקים ואת האפר להניח מתחת לראשה
בלילות.
לפני התחלת הטיפול, התלונן השבוע

״מה עם הזהב?״ שאל ,״כבר טהור?״
״בוא נשאל את פי המלאך,״ יעץ קדוש.
ושוב מלמולים, תנועות־יד, ברכות ובו׳.
הג׳ין (שוב דוגרי לעניין) :״הזהב שלך בשלב
טיהור סופי. ברגע שיטוהר כולו אופיע
בעצמי בביתך ותוכל לדבר אתי כדבר איש
אל ג׳ין׳ כמו כאן. אז כבר תדע את כל
הסודות העליונים.״
משוכנע ומרוצה חזר האימאם לביתו —
ולאשתו הבלתי־משוכנעת ובלתי־מרוצה.

לה לטהר את עצמך מן הטומאה אשר
בביתך.״
״הטומאה?״ תמה איש־הדח הנדהם, שקולו
רעד מקדושת המעמד.
״לאיזו טומאה אתה מתכוזן, מלך מלכי
המלכים?״ התערב דויד קדוש בנימה מעשית.
״כוונתי למטמון הזהב אשר בביתו של
האימאם. זהב זה הוא טמא. עליך תחילה
לטהרו, יא אימאם. הביא אותו אלינו ואנו
נטהרו. רק אחר כך תהיה ראוי להימנות
בין קוראי שמותינו וללמוד את הסודות
העליונים.״

דא רוצה עניינים...

בחוץ שאל קדוש את אורחו בסקרנות:
״זה נכון מה שאמר המלאך — שיש לך
זהב?״ האימאם היה המום מכדי לשקר.

פילו האמונה הגדולה ביותר איננה
יכולה לעמוד בפני הנידנוד של אשה.
האימאם הסתגר בחדרו, אטם את אזגיו

מסך

הזורע רוח -סופה יקצור

אשר יצא לו מוניטין ביפו ני חינו בעל אוב, היודע להפעיל

שדים ורוחות. הוא הציע את שרותו לאומללי־אהבה, לנפגעי
הטבע ולסתם מאמינים באמונות תפלות, הציג בפניהם, בחדר
חשוך ובעזרת ידידו, ג׳ין לפי כל הכללים של אלף לילה ולילה.

בן ה־סד עומד במרומי מגדל המיסגד שליד
כיכר השעון, כשעיניו עצומות בהתייחדות
עם בוראו, ומשמיע את הצהרת־אמונו :״אין
אלוהים בלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו!״
אם חשב מדי פעם על השדים והרוחות
הרעים היה מיד מסלק אותם מנגד עיני
רוחו וחושב במקומם על מלאכי השרת.

מסתבר כי המלאך צדק. אולי עזרה לו
בכך הידיעה כי אין כמעט ערבי זקן אחד
ביפו׳ אשר אין בביתו כמה מטבעות זהב
מוחבאים .״יש לי 34 לירות זהב,״ השיב
האימאם ,״אשתי שומרת עליהם מתחת
לבלטות.״

אם בכל זאת נפגש האיש הקדוש עם
דויד קדוש, היה זה בגלל יצר הסקרנות.
בין קהל המאמינים ביפו הילכו השמועות
אודות היהודי ממארוקו, אשר ידע לדבר
עם מלאכים ושדים. נאמר כי אללה אף ברך
אותו בכשרונות רפואה אגדיים .״מי יודע,״
אמר האימאם לעצמו ,״אולי אפשר ללמוד
ממנו משהו שיעזור גם לי לטפל בבני
עדתי?״ וכך הלך שייך אחמד אל ההר.
האימאם הזקן היה הטיפוס האהוב על
קדוש. הוא הכניסו מיד לחדר־החושך ואחרי
המילמולים ותנועות־הכישוף הסטנדרטיות הציג
לעיני השייך המכובד את שליח העולם
ההוא .״יא מלאך,״ פתח קדוש ואמר לאורח
הקרוא ,״איש חכם וקדוש זה בא אלינו
מפני שהוא רוצה ללמוד את סודות ההתייחדות
עם מלאכי מעלה. האם הוא ראוי
לשמש בקודש?״
המלאך השיב בקול שקול, בערבית עמ־מית־למדי
:״יא אימאם, הינך ראוי לבוא
אתנו במגע ולכהן בקודש. אבל עליך תחי

אימאם המוקסם חזר לביתו. הוא
| | חשב על התופעה הבלתי־רגילה במשך
לילה שלם, והשכם בבוקר קרא לאשתו:
״יא אשה, הוציאי את הזהב. אני רוצה
לעשות בו משהו. אגיד לך אחר כך מה.
עכשיו רק תני לי אותו.״
כעבור שעה קלה התדפק האימאם על
דלתו של קדוש .״הנה הזהב,״ הודיע בלהט,
״תן אותו למלאך שיטהר אותו.״ ערכו של
הזהב הטמא, לפי הבורסה של רחוב ליליג־בלום
816 :ל״י. השייך לא ידע זאת אותו
רגע, אולם הוא יכול היה לומר ״אל סלאם
עלייכום״ לזהבו. כי מאז לא ראה אותו
שוב — לא טהור ולא טמא.
קדוש והאימאם שוב נכנסו לחדר הג׳ין.
מלמולים, תנועוודיד, ברכות וכו׳ .הג׳ין
(דוגרי לעניין) :״תן את הזהב לקדוש, הוא
יעביר אותו אלי לטיהור.״
הטרנזקציה בוצעה.
כעבור יומיים שב האימאם לבית קדוש.

האשה הבדתי־מרוצה

בפני הציניות של אשתו, וחיכה להופעת
הג׳ין. אולם לא ג׳ין ולא רוחות• לבסוף
לא היתד, בפניו ברירה אלא לפנות שוב
לקדוש.
ושוב ראיון מיוחד עם הרוח .״מצאנו
אנשים עניים,״ השיב הג׳ין בקול של יום
הדין ,״וראינו כי הם זקוקים לכסף זה.
חילקנו אותו ביניהם. אל־סלאם עלייכום.״
מסך.

היה זה יותר מדי אפילו בשביל האימאם.
או אולי חשב על מה שתאמר אשתו,
לכשישוב הביתה בידים ריקות .״מה זאת
אומרת שהזהב שלי חולק?״ התרעם ,״אני
לא מסכים בשום אופן!״
קדוש לא רצה שערוריה .״אל תתרגז,״
הרגיע אותו ,״הנה 150 לירות. אשלם לך
מכיסי את הכסף, רק אל תעשה עניינים.״
השבוע ישב האימאם בביתו והירהר בכל
הפרשה. הוא לא הצטער אפילו על לירה־זהב
אחת• מדוע לא התלונן במשטרה? ״יא
סידי,״ השיב ,״זה מאללה. לולא אשתי,
איש גם לא היה יודע מכל העניין. האיש
הזה הוא באמת איש כל־יכול. הוא אפילו
ריפא את אחותו של בן־גוריון ממחלה
נוראה. הוא ריפא שני בדואים מהנגב שהיו
משותקים כל ימי חייהם. ובכלל — מה
אני צריך להתעסק אתו? הוא עוד יכול
לשלוח אלי ג׳ין שיחנוק אותי בלילה.״

קולנוע
ישראל
התס רי טהאחר
קטר מספר * 7041 הוא סרט־תעודה ישראלי
כמעט־קצר, שנכתב ובוים על־ידי חיים
חסר, לפי הזמנת הנהלת רכבת ישראל.
הסרט׳ אשר כל הטקסט בו הוא שיר (שהפך
לאחרונה שלאגר בישראל) אינו סרט מצוין.
אולם בהשוואה לסרטים אחרים מסוגו המופקים
בישראל הוא סרט טוב. המבקרים
בארץ גמרו עליו את ההלל. בפסטיבל ברלין,
שם הוצג הסרט לפני חדשים מספר, זכה
בתגובות חיוביות ונקנה על־ידי ארצות
שונות.
רק אדם אחד לא שבע נחת מהסרט.
היה זה המבקר הישראלי, איש הארץ יוסף
שריק, אשר ראה את הסרט בפסטיבל ב
היתר,
מתה, מעיק הדבר על מצפונו. מגביר
מועקה זו בעלה של האשה, פולקו לולי.
הוא מגלם את מצפונו החי של הרופא,
הרודף אחריו ומפחידו, למרות שאינו עושה
לו כל רע.
אולם פולקו לולי החליט לנקום ברופא,
להשיב לו כגמולו. הוא מביאו לכפר נידח
בהרי האטלס, שם נתקע הרופא ללא יכולת
לחזור. כשהוא מחליט לחזור לעירו ברגל
דרך הערבה, הוא מוצא את לולי־מצפונו נלווה
אליו. לולי מוביל את יורגנס סחור־סחור
במדבר, במטרה להצמיאו ולהתיש את
כוחותיו. הוא מביא אותו עד לרגע, בו
מבקש יורגנס את נפשו למות מרוב סבל.
זאת היתד, נקמתו של לולי. ואז הוא מוכן
להראות ליורגנס את הדרך האמיתית חזרה.
אך יורגנס אינו מאמין בו עוד. הסוף הוא
טראגי עבור שניהם.

לולי ויודעם ב״עין תחר! עין״
האטה מתה בדרן

זויתן מתכת מנוקב
לאצטבאות טלפן ל ,21964 :כתוב ל: רח׳ הירקון 106 תל־אביב.

אשקלון

מירומית מפעלי מתכת

ברלין. לפני כארבעה חדשים שלח שריק
מגרמניה ביקורת חריפה מאוד על עצם
הצגת הסרט .״קטר מספר 70414 נותן השראה
כמו תחנת הרכבת בבאר־שבע, והוא
אמנותי כתחנת הרכבת ברמלה,״ כתב שריק
בין השאר, הוא אף הוסיף איך היה צריך
ליצור את הסרט :״לו התרכז הבמאי יותר
ביסוד האנושי מאשר בתצלומים מקרוב של
גלגל־ם, לולא היה הצילום כה נעדר דמיון
וכה תפל,״ ועוד הערות מסוג זה. מעטים
היו האנשים בישראל שהבינו את פשר
התקפתו הקצפנית של שריק.
השבוע התברר, כי בשעה שהנהלת הרכבת
ניגשה להפרטת הסרט, הוגשו לה שני תסריטים.
האחד שהתקבל היה של חיים חפר.
השני של יוסף שריק.
סרטים נקמה בל ה מדבר
עין תחת עין

(גת, תל־אב־ב ; צרפת)

המכו ן

מש ר ד
לסיבים

הפסחרדוזת עש י ה
ומוצרי

יער, ת ״ ד 8001

ירושלים, לכבוד גברת חגר יעקבסון
רחובבילינסון 17
חולון

באלול תשי״ח
באוגוסס 1958

םלם 83/

גברת נכבדה,
בתשובה למכתבך מיום , 8 . 8 . 5 8ה
ל הודיעך כי במעבדתנו בו ר קי ם באופן
חומרכביסה ״ קויק ״ .אנובודקים אח
הכימי, ואם הוא גורםנזקלכביסה ־
שהח ופר לא מזיקלכביסה, וגשאינו
בשום אופןכלור •

ננו
קבוע את הרכבו אנו מצאנו
מכיל

<;7וימ> ל ב בי ם ה לא מזי ק

— הוא סרט שאינו מתקבל על־ידי הקהל
הרחב. רוב הצופים יוצאים ממנו מאוכזבים,
בהרגשה של מרומים. אולם הם יצאו
כך מרוב סרטיו של אנדרי (כולנו רוצחים)
קאיאט. הסרט האחרון בטרילוגיה ד,קולנו־עית־משפטית
שלו, התיק השחור, שהוצג
לפני שנתיים בארץ, הורד כעבור שלושה
ימים. הוא היה סרט מצוין.
שין תחת עין שונה מיתר סרטיו המשפטיים
של קאיאט. קאיאט לא הסתפק עוד
בכתלי בית־המשפט ובגיבוריו, אלא יצא
למדבר, אל הרי האטלס השוממים של מא־רוקו,
הנראים כהעתק מדויק של הערבה
הישראלית. ושוב לא עומדים במרכז סרטו
הגיבורים, אלא בעיה אנושית, הנקמה, אותה
מנסה קאיאט להציג בכל אימתה, ולהתריע
על האיוולת שבה.
ד״ר ולטר (קורד יורגנס) הוא רופא־מנתח
בבית־חולים מקומי. באחד הלילות,
כשהוא חוזר רצוץ ועייף מעבודתו, מופיע
בביתו גבר המבקש עזרה רפואית עבור
אשתו. יורגנס העייף מסרב להגיש את העזרה,
שולח את האיש במכוניתו לביתר,חולים.
למחרת מתברר לו כי המכונית התקלקלה
בדרך, והאשה החולה נאלצה ללכת
20 קילומטר ברגל לפני שמתה על שולחן
הניתוחים.
פחור־סחור עם המצפון. למרות ש־ד״ר
ולטר מנסה לפטור את עצמו מן האחריות
למות האשד״ בטענה שבין כה וכה

שלא כבשאר סרטיו, אין בעית הסרט מלובנת
די הצורך, ובדרך הצגתה אינה הופכת
לכלל־אנושית, עד שהצופה מרגיש
צורך להזדהות עם המתרחש על הבד. אולם
מכל שאר הבחינות, וביחוד הקולנועיות הטהורות,
זוהי יצירה אמנותית מעולה.

ב שו ט טפש
הסוד (מקסים, תל־אביב; בריטניה) הוא
סודה של אם לשני ילדים, שנהרגה בנסיבות
המעוררות חשד של רצח. קודם לכן החביאה
יהלומים מוברחים במקום סתרים, שאיש
אינו יודע היכן הוא. רק סם ואנמקר, מתאגרף
צר מוח, שבבית דודתו מוחזקים שני
יתומיה של המתה, מנסה למצוא את המטמון.
הוא מוצא אותו לבסוף בגוזיתו של דובון
קש השייך למנדי, בתה של ההרוגה. אולם
הילדה מבינה בחוש ילדותי כי אירע משהו
שאינו כשורה בדובון שלה. היא עומדת
להסגיר את הפושע למשטרה, נפצעת בתאונה,
הגורמת לפושע נקיפת מצפון. הוא
הולך להסגיר את עצמו לבד. זהו מעין
סיפור בלשים, ללא מתח, ללא מיסתורין,
ללא כלום•
תדריך אלה הסרטים הנזוצגיס בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• עניה אכל יפה (מגדלור, תל־

אביב) — אהבתם של שני ״פושטים״ לנערה
אחת, בניאוריאליזם איטלקי חייכני. מריה
אלאסיו.
• מונפטי (אופיר, תל־אביב) — רומי
שניידר כמלודרמה מקסימה, על רקע פאריז.
• אנינה (חן, תל־אביב) — מריה של,
כל מריה של, ורק מריה של.
• מיאן־ עובר ככרוקלין (תמר,
תל־אביב) — כלבים מול אנשים ופיטר
יוסטינוב.

עד התביעה

(אורגיל, ירושלים)

— צ׳ארלס לוהטון כפרקליט נופל קרבן
ללקוחותיו, אותם הוא מנסה להציל מתליה.

• לילות קביריה

(אורה, חיפה) —

עולמה הטראגי והפיוטי של פרוצה רומאית.
ג׳וליטה מסינה.

• עין תחת עין

>גת, תל-אביט —

ראה לעיל.
העולם הזה 1099

יש אולי עוד הצעות לחייל האמיץ נסים
כהן? ראו כמה אני הוגנת ומפרסמת את
דבריו. בכלל, אני משתגעת לקרוא ביקורות
והשמצות עלי.
״מתי כבר תתפכחי ותקראי לילד בשמו
— מדור השידוכים של רותי, או הגברת
רות מציעה? כל תינוק יודע שמאחורי כל
בקשה תמימה להתכתבות מצוי רק דבר
אחד, היכרות. כל זכר וכל נקבה הכותבים
אלייך — מטרה אחת לפניהם: בן ו/או בת
זוג. וכל הקשקושים על נושאים לכתיבה
כספרות, שפינתה ואסקימוסים — מקומם
בסל. הייתי מציע להפנות את כל בקשותיהם
במרוכז לאחד השדכנים המקצועיים
ולקבל הנחה קבוצתית. ואת העמוד שלך,
המתבזבז כעת לחינם, אפשר להקדיש למשהו
אחר. ולאותם הדון־ז׳ואנים שיפסידו
את מדורך, הייתי מציע שיסתכלו קצת
מסביב. השטח מלא חתיכות וחתיכים. קצת
מאמץ ואפשר להשיג אותם.״

לומר, אבל כל אחד מאלה שהכירה נשא את
עיניו וידיו לגופה.
לכן :״אני חפצה, בדרך זו, על־ידי עתון
הנופל לידי הגברים הטובים והאמיתיים ביותר,
להשיג אחד המסוגל לשלב חיים הרמוניים
של ריעות, הבנה ויופי. הייתי, ואודה
על האמת, מעוניינת בגבר נאה, אולם
מסוגלת אני להשתכנע גם מאחד לפי מכתב
בלבד. אני שונאת יהירים ואוהבת פשוטים,
בעיקר את אלו המשתמשים פחות במדורך.
וכן כאלה שלא כל כך מתנגדים לנוער חצי
חלוצי. כי אני עדיין חברת גרעין נח״ל.״
ראה, הוזהרת!

רק שלא ידברו

מה שחסר לו, למשל ( )1099/27 זה אותו

דבר, רק להיפך. הבנה שלובשת שמלה. הוא
אמנם בחברה ככה חצי סאלונית, אבל איפה,
לא מעניינות. אם הוא יוצא אתן לפעמים,
זה רק בשביל שלא ידברו. הוא לומד עכשיו
שנה שנייה באוניברסיטה התל־אביבית ולכן
גם הגערה צריכה להיות תל־אביבית ולא
נורא גבוהה. אל תספרי לאף אחד, אבל הוא
אוהב סרטים טובים ותיאטרון ומוסיקה.
אם השמטתי משתו, מלאי את החסר. יש
בעיות?

שידעו לדופגיע !
( )1099/28 היא עירונית, אך עובדת במושב
כגננת, וקצת משעמם לה בערבים. אז
היא רוצה מכתבים מעניינים. באמת שלא
חשוב ממי. קיבוצניקים או עירונים או
סטודנטים או קצינים או טייסים. היא דווקא
נורא אוהבת טייסים. על מה שאתם רוצים.
אבל עליכם לא להתבייש ולהתעצל ולאסוף
לה גרוטאות בשביל ילדי הגן שלה.
זה אולי ייראה טפשי, אבל היא רוצה
שתדעו ל״הכניעה״ (אלה הן מילותיה. אל
תסתכלו עלי כך) .כי בדרך כלל היא אוהבת
להוביל אנשים. שתדעו להשיב על עקיצות

ע 1עו ר הי ס טו רי ה

ג דיד הש 7י 7ה
( :)1099/24 שכחת, בגוף המכתב, לצרף
את כתובתך. היא חיונית מאד, כיוון שאני
יכולה כבר עתה לקבוע שתקבלי המון
מכתבים. אז בבקשה
״איך להתחיל — לספר לך ש״במקרה״
התגלגל לידי העולם הזה ומדור רותי בתוכו
— או אולי נכתוב ישר, מבלי לשחק
לפנייך אחת מאותן הצגות המתחייבות, כביכול׳
על־ידי הצביעות החברתית המקובלת?
״אז מה אני רוצה — אולי בדרך השלילה
— זה יעשה, יעני, רושם מקורי יותר!)
קודם כל בלי התחפשות של ״המין
לא משנה ״.אז בבקשה לא מהמין שלי,
שמשום מה הדביקו לו את השם ״החלש
והיפה.״ הרי עם הפוילע-שטיק שלו הוא
לא כל כך חלש ועל ״איך עוזרים לטבע
להיות יפה״ — לא הייתי רוצה לדבר.
)2לא כזה שמחפש בקשר מין תחליף־
פיצוי לכך שלא הולך לו בחיים. כי אינני
מתכוונת להעמיד את האלטרואיזם שבי
במבחן.
)3אינני אוהבת להתחלק עם כל העולם,
כך שאחד שמחפש לו שאנסה להוסיף עוד
אחת לרשימה — שימשיך לחפש.
)4זה אולי נשמע נוראי — אבל בטח
גם לא אחד כזה שמטרתו היחידה היא
לנסות ולהצליח סוף־סוף להצמיד לו אחת,
כי אם עד עכשיו לא הלך לו, אז מה שנוגע
אלי — חבל על המאמצים.
זהו זה. כן, שכחתי את החלק הכי חשוב
אולי. של ״אז על מה נתכתב.״ נו, טוב.
אבל בשביל להימנע מההשוואה של רוכל־קורא־בשוק,
אז פשוט: לא חשוב ה״מה״;
חשוב רק ה״איך״ .למה שלמות משיעמום
אינני זקוקה למדור רווזי דוזקא.
״ואם אחרי הסלקציה הזו עוד יישאר
מישהו — אז אבראבו גדול! ובאשר אלייך
— הלא מוכרחים להוסיף לך משהו אישי,
נגד עין הרע, ותרים בפני חוש הביקורת
והציניות שלך. אז קחי נייר ועפרון לידייך
והתחילי במלאכה. מי יודע? אולי תצליחי
למצוא מין עקב אכילס כזה גם אצלי...״

הזא סת בזחעות (ן ליאופסרח
בואו נלמד עוד קצת היסטוריה עם ריצ׳ארד ארמור. מה בדבר מצריים? טוב, אז:

משך מאות בשנים מלכו הפרעונים במצריים. מלכים אכזרים אלה *,נתנו מאד
את דעתם על הפרופיל שלהם. כאשר לא היו עסוקים יי״יייה בפני פסלים, היו
הפרעונים עסוקים בפולחן לשמש.
ימי החופשה היחידים שלהם היו
ימים מעוננים.
לשם בידור נהנו הפרעונים להסתיר
דברים כדי שארכיאולוגים יתקשו
למצוא אותם, והיו מתאמנים
בחיוכים מרושעים ובמבטים יהירים
בפני מראות ארוכות. מדי פעם היו
יוצאים לראות כיצד מתקדמים קבריהם.
לפרעונים
היה שגעון לבנות פירמידות.
היו אלה מבני אבנים שהיו
רחבים ׳למטה ונעשו צרים יותר ויותר
למעלה,״* משום שבוניהם התעייפו.
בזמן בנייתן, נאלצו הפועלים
לשאת אבנים ענקיות, או להסתכן
בכעסו של הפרעה. רובם ראו בשבר את הקטנה שבשתי הצרות.
לפירמידות לא היתד, כל תועלת מלבד לקבור פרעונים.
קליאופטרה, מלכת מצרים הגדולה, היתד, שונה בדרכים רבות מן הפרעונים. קודם
כל, היתד, נחמדה יותר. שנית, התמחתה בספות במקום בפירמידות. היא בילתה
את רוב חייה בשכיבה. ומה עם זבובים וחום, אהבה קליאופטרה שינפנפו מעליה
במניפות. היא הירבתה להשתמש בריסיה ובאוטוריטטה שלה.
קליאופטרה נמנתה על הטיפוס השקט, אבל חשבה את עצמה לסירונית. היה לה
כוח משיכה מסויים לגבי גברים, ועד מהרה החלו אלה מלחכים את ידיה, למרות
שאחדים הודו בחדרי חדרים שהם מעדיפים פינכות. גברים משכו גם את קליאו־פטרה,
בעיקר כאלה שצבאם היה גדול מצבאה.
אפילו יוליוס קיסר הגדול הוקסם ממנה. נראה שהיה זה שידוך מצויין. לה היו
נעורים ויופי ולקיסר היתה האימפריה הרומית. קליאופטרה נסעה לרומא, אולם
מותו של קיסר ומבט מקרוב במארקוס אנטוניוס שינו את תוכניותיה. היא חזרה
לאיטה למצריים ואנטוניוס הלך בעקבותיה.
אנטוניוס וקליאופטרה יכלו להיות מאושרים ישר, אולם באקלימה הנורא של
מצריים, הזיע הגורל נגדם. שניהם איבדו את עצמם לדעת, כשאנטוניוס מבקש
רשות למות בזרועותיה של קליאופטרה, שם הרגיש כמו בבית. קליאופטרה נושכה
על־ידי נחש. מד, שקרה לאחר מכן לנחש, הוא אחד המיסתורין הגדולים של
ההיסטוריה.

הוא קיבוצניק, והוא מודיע שאין הוא
מאלה היושבים על מזוזדות ומחכים לנסוע
לחוץ־לארץ 1099/25 לעתים הוא יושב
על תרמיל גב צבאי ושניהם ממשיכים להכיר,
ולחזור ולראות, מקומות יפים ומעניינים
בארץ. רוצה, משום מה, לדעת מה
גובהו? ובכן, הוא משתרע על תשע וחצי
מרצפות בחדרו. בעצם, זה לא צריך לעניין
אותך, אלא אם את כבת 21־ .23 הוא לא
אוהב טפשעשרה.
הסביבה ממנה את באה? לא חשובה! כי
בלאו הכי, אומר הוא, לא תוכלי להחזיק
^עמד ותמותי לרצות לראות את המקום
ממנו יישלחו המכתבים. לא איכפת לי לומר
לך ששמו דודו.

ך עזו בהכ 7וניפנה מאוחר הרבה יותר, לתקופת הויקינגים. אל לנו לשכוח
את אנשי הצפון. אלמלא הם, לא היו לנו כיום נורבגיה, שבדיה, דנמרק ודג
הפילה. אנשי הצפון הללו היו בעלי זקנים עבותים ואזוב היה צונח על קסדותיהם.
הם נשאו גרזן ביד אחת
וחרב בשניה, דבר שעשה
את לחיצת־היד הידידותית
לבלתי פרקטית.
מקובל בדרך כלל
לחשוב שהצפוניים נראו
קשוחים. ומראה עיניהם,
בימים ההם, כמעט ולא
היטעה.
ההרפתקנים שבין הצפוניים
היו ידועים כוי־קינגים•
רובם ברחו מן
הבית והתגייסו לצי בגיל צ>׳ו ג בספינות קטנות, הקרויות סאגא, שטו בימים
כלפי דרום. באחד ממסעותיהם אלה גילו לתמהונם שלא כל הנשים הן בלונדיות.
הוויקינגים ביקרו בארצות רבות. משהו היה רקוב בממלכת דנמארק והם שמחו
על ההזדמנות להחלפת אודיר. אחד מהם שנשאר בבית, בשם אומלט, היה כה
מדוכדך מן המבוכה בקופנהאגן, שהתפרסם מאוחר יותר כתי העגום. הדברים
נעשו כה גרועים שהחל לנאום לעצמו נאומים ארוכים ובלתי מובנים. הוא גם
דיבר על רוחות וגולגלות ודקר בני אדם מאחירי פרגודים.

חסר לה מישהו שיבין אותה (.)1099/26
מישהו שתוכל לשוחח אתו ולהרגיש שהוא
מעוניין בה ולא בחיצוניותה. לא נעים לה

* יריבם הייחיד באכזריות היה נבוכדנאצר בבבל הסמוכה, שתמיד היה תולה גנים.
** דבר זה אמור גם בכמה פרעונים.

תרמי 7ע 7שכס

חסר 7ה

ושלא תהיו רכים כחמאה. ושתאהבו לטייל
בארץ, אפילו בגשם.

״עטי,״ כותב אברהם זיסברג, שיכון עממי
ג׳ ,דרך השלום ,97 תל־אביב ,״מייצג חברה
להודי, טיולים, קומזיצים וצייד. אני פונה
לבנות ולבנים בגיל 25־ 18 מסביבות תל־אביב,
להצטרף אלינו. עליהם להיות ערים
וחברה׳מנים. נשמח במיוחד לפניות אנשים
בעלי כשרון בשטחי הבידור לכל צורותיו
— מחול, סיירות וצייד.״

הרחק מת7־אביב
( ) 1099/29 היא דוזקא תל־אביבית ובת 16
ובלונדית אפילו, והיא רוצה להתקשר בכתב
עם קיבוצניק כבן 22־ 18 שיהא רחוק
מתל־אביב• אבל שלא יתנגד לנערה סאלו־ניתתל־אביבית,
היא מתרה באצבעה הקטנה.

סלדה
נפשו
הסתכלתי לראות אם שמו ( )1099/30 ירחמיאל•
אבל לא. לעומת זאת הוא ירושלמי,
ומכאן, כנראה, נובע הכל.
ברצוני להתכתב עם בת 21־ 17 אביבים
אשר יש לה דם לשלוח תמונה במכתבה
הראשון על חיצוניותי לא אוכל
לתאר כי שומר אני את הפתגם — אל
תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. בתור
בוגר בית־ספר חקלאי, מובן שהטבע והקשור
בו הינם מנת חלקי. תחביבי הוא לבלות
בתיאטרון, בקונצרטים, ליד המקלט
וליד הגראמופון. בהרצאות וויכוחים על כל
נושא מחיינו הנני לוקח חלק.
לאשר בחלה נפשי, לסרט שלא שמעתי
אודותיו דבר, ואודה על האמת שסרטי איטליה,
דניה, צרפת, בריטניה וכעת גרמניה
מוצאים חן מסרטי הוליבוד. סלידה גמורה
יש לי מחברה סאלונית, אשר חושבני שאין
מקום במדינתנו לחברה מסוג כזה.
היפוכו של דבר, ריקודי העם הם האהובים.
בת המעוניינת להתכתב על נתונים אלה
אשמח. רצוי שתהיה זאת ירושלמית. הנני
מבטיח שיהיה בסדר.

ציפ1ר גן סנה
לחשה ל׳ ש...
שני המקומות לפני מושבו של כיג׳י
בתיאטרון הס תמיד פנויים. הישיבה עליהם
אסורה. הוא לא רוצה שיסתירו לו
ריקה זראי נראית בימים אלה משוטטת
עם מכנסי שלושת־רבעי צרים עד קצה
גבול היכולת. למה היא רוצה לגרום ב־יעיר
הזו נוכל סוף־סוף לראות ולש־מוע
את אימה רוכינא. היא תהיה ה־זמרת
הכושית בזעקי ארץ אהובה
לא יכולה לחכות כבר לראות את חנה
מרון בתפקיד הנכסף של כל שחקנית גדו־לה:
נורה (בית הבובה) לאיבסן. היא פשוט
נולדה לתפקיד זה. יביים אותה גרשון
פלוטקין. חנה כל כך קצרת־רוח לחזור
לעבודת התיאטרון, שביקשה אפילו שיתנו
לה להיות עוזרתו של הבמאי הצרפתי מר־פ?
?ופוביצ׳י, העובד על הערב אימפרוביזציה.
בהנהלת הקאמרי אמרו לה שמוטב
ותנוח עוד קצת שונאת את פיטר
פריי על שגרם לאורנה פורת לבכות
באחת החזרות. של מלאך האבן. בערב הצגת
הבכורה של מלאך האבן, קיבל פיטר במתנה,
לפי הנוהג המקובל בקרב השחקנים
לחלק מתנות ערב הבכורה, מחלץ פקקים,
וכל השחקנים פקקים. כי באחת החזרות
מצא פריי שהשחקנים אינם ״משוחררים״
מספיק, ייעץ להם, בעדינות האופיינית לו,
להוציא את הפקקים שלהם מלא־חשוב אי־פה
לעודד תאומי, השחקן הצעיר
החדש המופיע בתפקיד מרכזי במלאך האבן,
ניתנה לא מזמן האפשרות להפגין את כוש רו
האימפרוביזטורי כאשר, בחזרה, היה עליו
לגשת לטלפון, לדבר עם מישהו ולומר לו
שהוא עומד להתחתן. באותו רגע צריכה
היתה 3תיה 7נצט להיכנס. אבל היא התמהמה
משום מה• עודד לא התבלבל. הוא
ניגש שוב למכשיר הטלפון, חייג ואמר :
״אתה שומע, ברור לך? אני עומד להתחתן!״
בתיה הגיעה שמעון ישראדי מ־סמבטיון,
עורך עתה בדק כללי בביתו. הו רס
קירות ובלגן שלם. אחרי שהרסו לו את
הקיר הפנימי האחרון בדירה, אמר :״כבר
לא אוכל אפילו לדבר אל הקיר״.

ספורט כדורנל בין ידידי
על המשחק הידידותי כין מכגי
תל־אביב ובית״ר ירושלים שהסתיים
כתוצאה ,2 :2ועל קבלת־הפנים
שערך ראש עירית תל־אכיכ,
מר חיים לבנון, למחזיקי
גביע המדינה, כותב שייע גלזר:

בחסות שג רי רו תצרבת בי ש ר אל.
הפתיחה החגיגית במוצ״ש 25 באוקטובר
ב או ד * 3א ר ״

רחוב ירמיהו, תל־אביב
אולימפיה המוסיקול הפריסאי -תכנית ג׳

ג׳ווזן וויליאם

אני גולד

זמר הג׳ז הכושי

״מלכת התקליטים בפריס 1958״

מוניק אלבין
ז׳וסלין ז׳וסיה מם2 .
בראש

מצעד

הכוכבים

מכירת הכרטיסים החלה במשרדים: כנף, רוקוקו, תל־אביב

היות ואנחנו הוצאנו
ממשחקי גביע
העשור לפני שבוע,
וגם לבית״ר ירושלים
קרה אותו
דבר, לא היה לשתי
הקבוצות מה לעשות
השבת. בית״ר ירושלים
ראו שהקבוצה
הכי אהודה בירושלים
היא נזכבי
תל־אביב, וגם אנחנו ראינו את זאת אחרי
שהזמינו אותנו לשחק אצלם השבת. למרות
שהמשחק היה ידידותי היה מגרש ימק״א
מלא עד אפס מקום. וזה בגלל שההתלהבות
של הקהל הירושלמי עולה על ההתלהבות
של כל שאר הערים. שם פשוט
מתים אחרי כדורגל. תן להם לחם וכדורגל
ואתה כבר קונה אותם, כפי שאמרו הרומאים
הקדומים.
חוץ מזה שם פשוט תענוג לשחק. לא
צועקים בוז ולא שום דבר, ואפילו לא
הזכירו לנו במלה אחת את ההפסד מהשבת
שעברה להפועל חיפה. במקום אחר היו
מקבלים אותנו בקריאות: ארבע אחד! ארבע
אחו! בירושלים לא ניסו להעליב אותנו.
כפי שאמרתי, האוהדים של ב ת״ר ירושלים
אוהדים נורא גם את מכבי. בתום
המשחק רצו אחרי כמו משוגעים. זה מפני
שהקבוצה היחידה שהיתר, תמיד מנצחת
אותם בירושלים היתר, מכבי תל־אביב. כי
בירושלים הם משחקים יותר טוב מאשר
מחו ץ לעירם, וע! בדה שאפילו מכבי חיפה
— שהיא כיום בשיא הכושר — הפסידה
אצלם לפני כמה שבועות .1:2
כולם יצאו מבסוטים. התחיל המשחק
ותיכף חשבתי שהנה הולכת חיפה שניה,
במהדורה ידידותית. לא הספקתי לגעת בכדור
וכבר הייתי צריך להתחיל עוד פעם
את המשחק מקו־האמצע, אחרי השער ל,־
ראשון שקבלנו. לא עברו שתי דקות וכבר
הובקע השער השני. התחלנו לעשות נסיו־נות
בחילופים בהרכב שלנו.
שורת הרצים היתד, לקויה. העמידו את
נוח רזניק רץ ימני ואת גולדשטיין רץ
שמאלי, אבל למרות זאת המש כו בית״ר
ירושלים להתקיף אותנו כל המחצית. קצת
לפני הסוף הרים מישהו כדור לאמצע
וד,סטופר והבק שלהם קפצו אל הכדור,
אבל הוא עבר את שניהם. לכדור כזה חיכיתי.
כל מה שהייתי צריך לעשות הוא
להראות לו את הדרך לשער והוא כבר
הלך לבד.
אחרי 2:1מכבי קיבלו קצת בטחון ועשו
עוד פעם חילופים בין השחקנים. במחצית
השניה כבש רפי לוי שער שוויון כזה
שאפשר לקרוא עליו רק בספרים. הייתי
ליד הקרן הימנית ובעטתי לשער. לפני
שהיד, גול, חזר הכדור אלי שלוש פעמים,
כל פעם פגע במישהו אחר. לבסוף נתתי
מכה סתם לשער; ישראלי המשיך את הכדור
לרפי לוי שבמכת מספרים אחורנית
הכניס אותו לשער. הקהל מחא לו כף איזה
רבע שעה. זאת אומרת כמה דקות. בתוצאה
2:2נגמר המשחק והקהל יצא מבסוט, מפני
שגם התוצאה היתד, יפה וגם בית״ר ירושלים
הוכיחה שהיא קבוצה שראויה לשחק
בין קבוצות הליגה הלאומית.
בדרך הביתה שמענו שהפועל פתח־תקוה
הפסידה אצל מכבי נתניה והוצאה ממשחקי
גביע העשור. צרת רבים חצי נחמה. וזה
מראה שגביע העשור ישאר השנה אצל אחת
הקבוצות החלשות. כנראה שגם הפועל פתח־תקוה
לא העריכה כראוי את גביע העשור.
באמת נכון — את מי מעניין גביע העשור,
כל יום מוציאים לך גביע חדש, גביע זה
וגביע סוכות, ומחר יוציאו גביע חנוכה.
לבנון נגד נדידה. אחרי שלקחנו
את גביע המדינה והרעש היה קטן מדי,
לקחו אותנו ביום שני אל ראש העיר
תל־אביב. קיבלנו סמלים ולחיצות ידיים
וראש העיר אמר :״אני נגד נדידה, אני
אוהב שהגביע ישאר בתל־אביב.״ מובן ש־תיכף
אחריזה התחילו להגיד לו שאם
הוא רוצה גביע שיתן מגרשים, כמו אבא
חושי שנתן מגרשים ולא קיבל גביע.
כשראש העיר לחץ לי את היד, הוא שמע

גלזר ואמר בצחוק :״הא, הפושע הזה.״
הוא אמר שהוא עושה את כל המאמצים
והלואי שהיה לו כל כך הרבה כסף כמו
רצון. מעניין, שכל שנה, בכל פגישה, מדברים
רק על דבר אחד: מגרשים• חוץ מזר,
דברו עוד כמה דברים, אבל אני לא מעוניין
לספר, כי בפעם הבאה יפחדו כבר לדבר
איתי בפגישות.

שחמט
מי שזז קי מיגכן
על אולימפיאדת השחמט הנערכת
במינכן, כותב בתב ״העולם
הזה״ הנלווה אל המשלחת:
המשלחת הישראלית הגיעה למינכן שלושה
ימים לפני תחילת האולימפיאדה, אולם
במלון כבר היו משלחות רבות, וביניהן
המשלחת הרוסית שהופיעה גם הפעם בלוז־ית
מאמנים ומלווים רבים. לשחקני ישראל
יש ידידים רבים בקרב כל המשלחות, ולמרות
שישראל אינה נחשבת כאחת ממעצמות
השחמט, מעריכים אותנו כאן כולם כקבוצה
חזקה. ביחוד הרוסים, הזוכרים את התיקו
הסנסציוני שהשגנו נגדם באמסטרדם,
לפני ארבע שנים.
הפעם משתתפות באולימפיאדה 36 מדינות,
מספר שיא בתולדות האולימפיאדות,
ביניהן שלוש מדינות מרחביות: אירן, אשר
השתתפה באולימפיאדת מוסקבה, טוניסיה
ולבנון, שזאת להן הופעת הבכורה. בטקס
הפתיחה התישבה המשלחת הישראלית בדיוק
ליד המשלחת הלבנונית. מיד התפתחה
שיחה באנגלית וצרפתית, אבל לא על המצב
במרחב אלא על שחמט. הלבנונים עושים
רושם חביב ואדיב, החליפו עמנו סיגריות
והרימו כוס מש,תפת• איש מהם טרם שיחק
מחוץ ללבנון׳ ואין הם מוכנים לומר דבר
על סיכוייהם.
להפתעתם ולאכזבתם של שחמטאים רבים
בארץ, שהיה להם הרבה מה לומר על
סיכויי המשלחת הישראלית, לא הצלחנו
להגיע לשלב הגמר של משחקי הקבוצות
החזקות. למרות שתחילה ניצחה משלחתנו
את משלחת דרום אפריקה ,3:1ואת משלחת
גרמניה המערבית בתוצאה 1וחצי 2 :וחצי
דורגה ישראל במקום השישי בביתה, אחרי
שהפסידה לספרד, לארה״ב ולפינלנד בתוצאות
3:1ולאיסלנד בתוצאה אחת וחצי:
שתיים וחצי, ניצחה את פרס בתוצאה .3:1
תיגרה וקדושת השבת. את אי-
הצלחתה של ישראל להכנס אל בין הקבוצות
החזקות יש ליחס בעיקר לרמה הגבוהה
של שחקני שאר המדינות, שהרבה מהם
העלו את רמת משחקם בשנים האחרונות.
את סנסצית האולימפיאדה, בד, מתרחשת
כמעט בכל ערב הפתעה כשנבחרת חלשה
מנצחת נבחרת חזקה, מהוה השחקן היהודי
דיקשטין, המשחק בלוח ראשון בקבוצה האוסטרית.
אחרי נצחונו על בוטביניק, אלוף
העולם הרוסי, שטרם נוצח קודם לכן באולימפיאדות,
הצליח השחקן היהודי שהוריו
מתגוררים ברמת־גן, לנצח ברוב משחקיו,
וגבר גם על הדני בנט לרסן, שהיה כוכב
האוליפיאדה הקודמת.
לא חסרו גם תקריות באולימפיאדה, כך,
למשל, אחרי שהשחקן הקולומבי מונוז התגרה
בחברו למשלחת מרטין, שהפסיד משחק,
פרצה תגרת ידיים בין השניים. בסבוב
הראשון, דרש השחקן היהודי האמריקאי
רישבסקי לשחק בשעה 7ולא בשעה ,4
בגלל קדושת השבת• על רקע זה עמד
לפרוץ ריב בין המשלחות, אך רישבסקי
נכנע לבסוף
יהודי מאיראן. שלוש המשלחות
המרחביות האחרות משחקות כולן בבית
השלישי של הקבוצות החלשות. גם בין
קבוצות אלה התגלה יהודי אחד: אלוף
איראן יעקב מוריאן, צעיר בן 20 המדבר
עברית ואף ביקר כמה פעמים בארץ. כל
הזמן הוא נמצא בחברת משלחתנו.
את התוצאות האישיות הטובות ביותר
באולימפיאדה השיג עד כה ההולנדי ד״ר
איבה, אלוף העולם בשנים 37־ .1935 על
הלוח הראשון הצליח הוא להשיג שש וחצי
נקודות, מתוך שבעה משחקים. גם לטל,
אלוף ברית־המועצות, השיג הישג מצוין של
9נקודות מתוך 10 משחקים.
במשחקי הגמר היתה למשלחתנו קצת
יותר הצלחה: היא הצליחה לגבור על פינלנד,
איסלאנד, צרפת ודנמרק, יצאה בתיקו
עם נבחרת קנדה, אך׳ הפסידה לפולין ול־קולומביה.
בכך איבדה, למעשה, את הסיכוי
לתפוס בביתה מקום שלישי, אחרי נבחרו-
תיהן החזקות של הונגריה והולנד.
העולם הזה 1099

אנשים
ד מו שלשר
בטכס הנחת אבן־הפינה לבנין הכנסת החדש
בירושלים הרגישו כמה מן הנוכחים,
כי הנשיא יצחק בף צכי פונה ליושב-
ראש הכנסת יוסף שפרינצק ולוחש לו
משהו באוזן. כעבור רגע הזמין שפרינצק
את מנהל הוצאת הספרים עם עובד משה
שרת לחתום על מגילת היסוד, בצידם של
השרים וחברי נשיאות הכנסת. כשקם שרת
וניגש לדוכן פרצו הנוכחים במחיאות כפיים
סוערות, חזקות יותר מכפי שזכו להן שאר
החותמים. היתד, זו הפגנה בולטת נגד
דויד כן*גוריון שקם אותה שעה, היפנה
את גבו לשרת ושוחח עם הרב יהודה לייב
מימון, שנקרא אף הוא לחתום שלא מן
המנץ את המלה הטובה ביותר על
ועידת פלורנץ אמר הפרופסור מאיר פלס־נר,
ידען מעמיק בתנ״ך. כאשר הסכים
ראובן שילוח להיכנע לבסוף בועידה
ולקבל במאוחר את הצעות יוזמי הועידה,
שהוצעו לו כבר שבוע קודם לכן, ציטט
פלסנר :״מי השילוח הולכים לאט״ .הוא
היה עדין מדי, כדי לצטט את הפסוק (ישעיהו
ח׳ ו׳) במלואו :״יען כי מאם העם הזה
את מי השילוח ההולכים לאט שעה
שבישראל זכה ידידו של פלסנר, הפרופסור
מרטין כופר, בלעג חסר־תקדים בעתון
הערב מעריב, זכה להערכה נאותה יותר
בהוץ־לארץ. בפאריס החליטה אוניברסיטת
סורבון להעניק לו תואר של דוקטור כבוד,
עשתה אותו לאזרח הישראלי הראשון הזוכה
בתואר זה. ואילו בברלין, שם שיחק
השחקן האוסטרי ולטר (״דוניה״) ריכטר
את תפקיד נתן החכם במחזהו של לסינג,
הפך הוא את הדמות לחיקוי מדויק, חיצוני
ופנימי, של הפרופסור בובר דוגמא
נאה נתן השבוע שר הבריאות ישראל
ברזילי, כאשר פתח את מבצע תרומת
הדם של מגן־דויד־אדום ולשכת המסחר
הצעירה, נכנס בעצמו ראשון לאמבולנס
לתרום דם. כאשר נכנס השר המפ״מי למכונית
מתוצרת ארצות־הברית, פקד אחד הנוכחים
על האח שהקיז את דמו :״קח ממנו
ארבע מנות!״ השר חייך, ציין בסיפוק, כי
דמו הוא אדום, ושעה שדמו זרם אל הבקבוק
החליט להציע בכנסת לחייב את כל
חברי הכנסת לתרום מדמם בעיסוק
נעים יותר עסק אותו יום שר התחבורה
משה כרמל. הוא הלך בערב עם רעיתו
לחזות בסרט עץ החיים בקולנוע אסתר,
העיר את תשומת־לב רעיתו לקירות הקולנוע
המזוהמים והמנוקבים הבדיחה
האחרונה של ח״כ חרות יוחנן כאדר :
הוא פונה לעתונאי ושואל :״נכון שמעולם
לא ביקשתי אותך לתת לי פרסומת?״ כאשר
העתונאי מאשר זאת, מוסיף באדר :״אז
תפרסם את זה בהתקרב יום
השנה למותו הטראגי של אלוף משנה
נחמיה ארגוכ, מי שהיה במשך 10
שנים מזכירו הצבאי של ראש הממשלה
דויד בן גוריון, הוציאו ידידים ספר הספדים
וזכרונות לזכרו. גילה בספר יצהלו
נכון מזכירו של ראש הממשלה,
כיצד הדריכו ארגוב בעבודה :״כשהזקן
מבקש משהו — עזוב* מיד הכל ועשה
מבוקשו. הוא אינו אוהב לחכות. אצלנו
עושים הכל: מגישים לו נייר ודיו, מוציאים
ספלי קפה, מנקים אבק, אל יהא
דבר למטה מכבודך בפרקי יומנו

אילה האינדיאנית
נשר הזהב השמיינוי
המתפרסמים בספר, מגלה ארגוב, שעזב
את ק׳ בוץ עין־גב בגלל ענינים משפחתיים
נסתרים ונשאר בודד עד יום מותו: כי
בדירתו שברחוב פרוג 22 היה נוהג לשבת
ולהאזין משך שעות לנגינת הפסנתר של
שכנתו. שם השכנה: פנינה זלצמן
ממכתביו השונים של ארגוב, המתפרסמים
בספר, מתברר כי ביג׳י נוהג להאזין לנאומיו
המשודרים ברדיו. מסיפור אחר מתגלה יחסו
של ארגוב לערבים: כאשר ביקר עם ש מ עון
פרם ברצועת עזה בתקופת הכיבוש,
ירד ממכוניתו וגער באנשי משמר־הגבול שהובילו
בגסות אסירים ערביים למכלאות,

חוכרי םשלו ״ שג * ד

אחרי גזר־הדין במשפט כפר־קאסם סיפרו
פיקודיו של הנאשם מספר אחד במשפט
זה, שמואל מלינקי, כי במחצית חודש
מאי 1956 ערך מלינקי ביקור בבסיסו של
סגן גכריאל דהאן, מצא במשרדו של
דהאן את תמונת הרמטכ״ל באותה תקופה,
משה דיין. מלינקי פקד מיד על דהאן
להסיר את התמונה, בטענה כי משמר הגבול
אינו כפוף לצה״ל גילוי אחר גילה
השבוע הסופר 9סמילנסקי) יזהר. כאשר
נשאל על־ידי עתונאי מה דעתו על
התיאטרון הישראלי, השיב :״אין לי דעה,
זה כמה שנים שלא ביקרתי בתיאטרון. איני
מוצא בכך כל הנאה. אני מעדיף לקרוא
מחזה מאשר לחזות בו.״ באותה הזדמנות
גילה יזהר כי חברו לכיתה בבית־הספר
גאולה בתל־אביב היה מי שהוא כיום הבמאי
גרשון פלוטקין גם המשורר
אברהם שלונסקי העלה השבוע זב-
רונות מימים עברו. בגלותו כי נוהג הוא
להאזין לשיחות ילדים כדי למצוא את
חיוניותה של השפה העברית, סיפר שלונס־

9ס> 1ן י >ו(?0 <1ו
• יושכ-ראש הצ״ב ח־״ב פרץ ברנשטיין :״אינני חושב כי רצוי
להצהיר יומם ולילה על נכונותה של מדינת ישראל לשלום עם שכנותיה, הדבר
עשוי להתפרש אצל הערבים פירוש בלתי רצוי.״
• העתונאי אריה גלכלום, על הדמוקרטיה בישראל :״נפסיק להיות
דמוקראטים נוסח אגודת צער־בעלי־חיים הספרדית, המממנת את פעולותיה בעריבת
מלחמת שוזרים״.
• הסופר משה שמיר, בהגיבו על מאמרו של שלום רוזנפלד במעריב,
בו תבע מתלמידי הפרופסור פלסנר לקבלו בבוז :״נדמה לי כי הצורה המתאימה
ביותר לא תהיה להשיב לכתבן מעריב בלשונו (האם הדבר הוא אפשרי בלי
לאבד את צלם האדם?)״
• סגן יושב-ראש הבנסת בנימין מינץ, בשובו מסיור באירופה:
״בשוזיץ ובהולנד לא היתד, השנה שנת־עשור, ובכל זאת היו שם הרבה מאוד
תיירים.״
• הסופר יזהר סמילנסקי :״כשאני חושב על הביקורת (הספרותית)
! 1שלנו עולה תמיד לנגד עיני דמות מורד, עם סרגל בידה, ולסרגלה יש שתי
1מטרות: ראשית להוות אמת־מידה קבועה, ושנית להצליף בו בשעת הצורך על
אצבעותיהם של התלמידים.״
• ח״כ מק״י משה סנה, בעת נאום בכנסת, אחרי שאחד מחברי
הכנסת לעג לו כי הסתמך בדבריו על דברי מומחה אמריקאי :״גם מומחה
יכול להגיד דבר נכון.״
• ח״ב מפא״י מאיר ארגוב :״נדמה לי שנוהג הנזירות הוא זר
ן) לרוח היהדות, ובחורי הישיבה נהנים מהעולם הזה לא פחות מאשר מהעולם הבא•״

העולם חזה 1099

קי כי פעם שמע ילד מקנטר
את חברו השמנמן באמרו:
״המלך אלימלך, אני יכול
להשתחוות אליך בלהיפך
המלך אלימלך הוא כיום
קריין קול־ישראל, אלימלך
רם בענינים
מעשיים יותר עסק הסופר
מידד שיף: כאשר עלה
השבוע על אוטובוס ושילם
לנהג סכום של 70 פרוטה
עבור הכרטיס, הפנה הנהג
את תשומת ליבו כי מחיר
הנסיעה הוא 80 פרוטה בעוד
שבאוטובוס אחר, הנוסע
באותו קו, המחיר הוא עדיין
70 פרוטה. מידד״ביקש את
כספו חזרה, ירד מהמכונית
והמתין למכונית בה עולה
הנסיעה 10 פרוטות פחות
במסיבת עתונאים עם
מנהל א 0ע ,7אלוף אפרים
בך ארצי, גילה הוא כי
אל־על שומרת על מטוסי
הקונסטליישון שלה בע-־קר
לשם הבאת עולים. כתב
דבר, ששמע על כך, השתומם
מאוד ושאל מיד בכל
הרצינות :״מה, לשם עליה
מוטסת?״ השיב בן־ארצי:
״לא, אנחנו משתמשים במטוסים
במקום מכוניות״
במסיבת עתונאים
אחרת, בה גילה יושב
ראש ועדת העשור מאיר וייסגאל כי
הוא והשחקנית אליזכט טיילור חברים
בחבר הנאמנים של הקרן לצרכי חינוך על
שמו של מייק טוד ז״ל, שתמומן מהכנסות
הסרט ב־ 80 יום מסביב לעולם בישראל,
נשאל וייסגאל מדוע ועדת העשור מטפלת
בסרט זה ולא משרד החינוך, השיב וייסגאל
בפסקנות :״מפני שאני אינני שר החינוך,״
באותה מסיבה, לפני שהודיע לעתונאים
״אני אשתה תה ואתם תשאלו שאלות,״
דיבר וייסגאל על כל אישי הוליבוד בנוסח
״החבר שלי שאל אותו העתונאי
אברהם כינרתי :״מי בעצם לא החבר
שלך?״

נימוסי שדצבר
לפני שהפליגו השבוע לאירופה, שם יבלו
כשבוע בפאריס ושבוע בלונדון לפני נסיעתם
לארצות־הברית, קיבלו חברי להקת
הרקודים של יונתן ברמץ, הנוסעים
להופעה בתכניתו של אד סוליבאן, הדרכה
בנימוסים טובים מפי הגברת לאה פלט״
שר. בין השאר לימדה אותם הגברת כמה
כללים חשובים: לא לשלוח ידיים אל בחורות,
לא ללכת חבוקים ברחוב עם נערותיהם,
ולא להתיחס ברצינות כה רבה
להבטחות מארחיהם האמריקאיים
לדיילת אל־על, אילה הראל, אפשר לקרוא
מעתה דאק קיו. שמה החדש, שפירושו
נסיכת נשר הזהב השמימי, הוענק לה
על־ידי השבט האינדיאני קאפילנו, אשר
מקום מושבו בצפון ונקובר, קולומביה
הבריטית• מנהיג השבט הכתירה לקול רעמי
התופים ורקודי בני שבטו, שנערכו
ליד המטוס ממנו ירדה נסיכתם החדשה.
היא הגיעה לקולומביה הבריטית כשופטת
בתחרות בחירת מלכת היופי המקומית, זכתה
עצמה לכתד־מלכות דקות אחדות
לפני צאתו את אילת בדרכו לאפריקה הספיק
ידידיה (״דידי״) מנוסי ליפול קרבן
למזימת מתיחה מתוכננת של חברו רפי
(״נלסץ״) אילון. נלסון פנה לקצין הראשון
של האניה בה עמד דידי להפליג, הסביר
לו :״דידי הוא בחור טוב. הוא חבר שלי.
אבל אל תשכחו לסגור אותו כל לילה בתא,
הוא עלול להשתולל.״ כשהקצין שאל לפשר
התנהגותו המוזרה של דידי, תמה נלסון:
״מה, לא אמרו לך? בשביל מה אתה חושב
שולחים אותו לאפריקה? הזהר!״ הקצין
הודה לו מאוד. כתב נלסון מאילת :״אני
מקווה שעכשיו כבר שיחררו אותו
דיילת אל־על, שזכתה בפרס ראשון בתחרות
דיילות באי קאפרי, זמירה פראוד,
גילתה השבוע מה הם תחביביה: לכתוב
בסתר סיפורים קצרים, לקרוא את קרונין,
לאסוף בובות מארצות שונות• תחביב נוסף
של הדיילת היפהפיה בת ה־ ,21 אותו לא
גילתה: היא אוהבת לצאת בחברתו של בן
הפרדסן האמיד, יורם פולני ב־ביולטין
שהוציאה הנהלת התיאטרון הקאמרי
לקראת הצגת מלאך האבן נאמר בביאוגרפיה
של במאי ההצגה פיטר פריי כי הוא
כתב וביים את הסרט הישראלי גבעה 24
אינה עונה. עובדה זו, שאין לה כל יסוד
במציאות, נכתבה על־ידי פיטר פדיי עצמו.
רסק תפוחי־עץ

בתוצרת ארדי טמון
סוד -טעמת פעם
עוד
תבקש

פקידים !
תלמידים !
סטודנטים !
הדשמו עודהיום לקורס ל-

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 01 1 £ 0 0
כ ת ״ א: אצל ח• בר־קמא. גורמן 5
בחיפה :״במעלה״ ,שמריהו לוין 30

הצלחה מובטחת!

המנ שר
העבר*
עקרונות

הפעולה השמית
אוהה הרשה ^ ה שהר שוה
1הרהה. ץ ה הסיפ ה האפי
ו א סי ה ^ השבור די 1וו\1־
ראהי הילווי ^ ריוהאונז
הרפוהי ^ היהול הבלפלה
הפסולה ה שהיה
הבופיליה

המחיר 500 פרוטה -
להשיג בבל הקיוסקים
או מ־ת.ד 11253 .תל-אביב,
בצירוף בולים כ 500-פרוטה

לכל כושפחה
ב מ דינ ה
מ כונ ת תפירה
דורי ת ה

31ז

ב ת שלו מי ם

ללא

ל חוד ש

רי בי ת

דנזי ההרשטה 13ל״י
מחיר המכונה — 288.ל״י בלבד
צבע המכונה וגוון הרהיט לפי בחירה
קורס לתפירה וגיזרה ינתן לרוכשי ״דוריתה״
אחריות ושרות מלא לחמש שנים
״דוריתה* תופרת, רוקמת ומתקנת גרביים

רדין

סוכנות ראשית: חברה להפצה, רח׳ פינסקר ,2ת״א
טל.29671 .
ת. ד,4420 .
חדרים ,418—28
בדבר סוכנים בשאר חלקי הארץ תבוא הודעה נפרדת

יחסי־חוץ
הפרסהרא שון
כשנודעו השבוע תוצאות תחרות תכניות
הרדיו שנערכה באיטליה, גרמו הפתעה לאזרחים
רבים בישראל. לא היה זה משום
שתכנית קול־ישראל שהוגשה לתחרות על
תכניות דוקומנטריות, המגילות הגנוזות, לא
זכתה בפרם או הערכה כלשהי. ההפתעה
היתד, בהענקת הפרס הראשון לתכנית רדיו
גרמנית על אנה פראנק.
ההפתעה היתר, גדולה לו נודע לאזרחי
ישראל מה שהנהלת שירות השידור ניסתה
להסתיר מהם: נציגת קול־ישראל בתחרות,
לאה פורת, הצביעה בעד הענקת הפרם לתכנית
הגרמנית.

תוכניות

התיאטרון הקאמרי מצע:

״מלאך האבן״

״בגלל חגורה״

מאת קטיםרינגט
ע״פתומסוולף
ההצגה: פיטרפריי

מאת בןו. לוי
ההצגה: גרשוןפלוטקין

הצאר דוי
פיודור שליאפין, הצאר הבלתי מוכתר
של האופרה הרוסית, הפתיע השבוע בקול
הבאס שלו את מאזיני קול ישראל: בניגוד
לכל הכרוניקות וההיסטוריה של האמנות,
ניצב שליאפין ליד המיקרופון, חי ושליט.
חולל את הפלא מיכאל אוהד, עורך התוכניות
מספר 1של קול ישראל, שבמישדר
מבריק (ויהי במלוך הצאר פיודור, קול ישראל
01 ו׳ /הוריד את אבק הקדושה מעל
קולו המוקלט של הבאס הרודני, העלה
אוחו. אל בימת השידור במלבוש עבודה
יומיומי ואפור. זכרונותיו של האמרגן סול׳
יורוק, ששימשו לאוהד בסים לתוכניתו,
קול הבאס של שמעון ישראלי, שגילם את
דמותו של שליאפין, ולא במקום האחרון
תקליטיו המקוריים, החורקים מיושן, של הבאס
י הפלאי, שימשו מלט ולבנים לעורך.
את נס החייאת המתים חולל הוא בעצמו.
שליאפין, שגסס בדמותו של הצאר בורים
גודונוב, למעלה מאלפיים פעם על הבמה,
יכול לספק במותו שלו גם את מוסר הד,שכל
למארחיו האדיבים .״כל זמן שאני
שר, אני חי,״ היה אומר. כל זמן שניתן
לשמוע תוכניות כאלה בקול י־שראל, מוקדם
עדיין לחתום על תעודת המוות שלו.

גלים קצרים
עצת מו מחה
עצתו הראשונה של מומחה אונסקו,
רוברט פניגאן, שנשלח לסייע לקול ישראל
בתיכנון הכללי של מישדריו, ניתנה למאר־חיו
כבר ביום הראשון לבואו. פניגאן, מי
שהיה בשעתו מנהל המחלקה האנגלית בקול
ירושלים המנדטורי, יעץ למנהל קול
ישראל, ספק ברצינות ספק בחיוך :״הקפידו
על לוח התוכניות שלכם. איש ממאזיניכם
לא ישמור לכם אמון, אם במקום קונצרט
של ד,סוליסט האהוב עליו ישמע מוסיקה
לריקודים בין תוכניות החורף החדשות
יחזור דג מוכר. דיונון (בנימין
גלאי) מחדש החל מהשבוע את שידוריו
המיוחדים במינם יעקב בן־הרצל,
אשר תוכניתו המגילות הגנוזות, שנשלחה
לתחרות פרס איטליה, לא זכתה השבוע בפרס
המיוחל, זכה לשבחים בלתי צפויים
מאחד המדענים הישראליים הצעירים, ששיתפו
עימו פעולה בתוכנית זו. אמר הלה:
״בן־הרצל עוסק בארכיאולוגיה כפי שאני
עוסק במקלט הרדיו שלי — בזהירות, אך
ממרחק מתאים.״

תדריך

מפול

ם י 1ח ד

להפסקת

נשירת שערות ומניעת קרחות

מ אפ ש ר:

הפס לן ה
הצמחת

א ח ריו ת

מו חלטת
שער

קי ל

חד ש

בטורה -כ מקר ה

הצלחה ,

ה ע בי ר ה

יו חדר

הכפף

ררכי עיט קוסטטיקוס
בהנהלת

סר א.

ת ל ־ אביב ,

רובין. ביזקוס מטי ק אי

רחוב

פיג ס לן ר

ם ד 1פלם

החי

המישדרים המפורטים נזטה עשויים להיות
מעניינים• שינויים אפשריים.
6מר כדיזמר בא העירה (קול
ישראל, יום ד 21.30 ,מיוזיקול הקופה
של ברודוויי, בעריכתו של יצחק שמעוני.
כיצד הצליח מרדיט ווילסון, מחבר המחזה,
לצבור מיליון.
9תיבת נו ח (קול ישראל, יום ה׳,
— )20.05 הפעם: להקת פיקוד מרכז, בתוכניתה
האלוף על הגג; שמוליק רוזן בחידון
בזק, וריקה ויוחנן זראי.
המאזין הזהיר לא יפתח את מקלטו בתאריכים
ובשעות המפורטים מטה, פן יטבע
בגלי השיעמום.
• שדה וניר (קול ישראל, יום ד׳,
— )20.05 בתה הבלתי־חוקית של התוכנית
רגבים. נטיה תורשתית חזקה לאב.
• כיננו לבין עצמנו (קול ישראל,
יום א — )18.45 /אנשי קול ישראל מדברים
בגילוי לב. מדכא לשמוע עד כמה הם
דומים לאנשי קול ישראל.

מלאך האבן
ך* תל־אכיב, הזמין אזרח לביתו זגג
. 4לתקן זגוגית חלון, זיהה את האיש
כאדם שניפץ שבוע קודם לכן את הזגוגית
בזריקת אבן.

קרה מכאן ומכאן

ף* רמלה, נכנם אזרח למספרה, התרגז
• 4כשהספר הוריד יותר מדי משערות
ראשו, נתפס כעבור יומיים אחרי שהצית
את המספרה, גרם לה נזק של 500ל״י.

מיתה חתומה

ך* נתניה, נכנס אזרח בן 61 למשרדי
4הנפה, ביקש להוציא תעודת־זהות חדשה
במקום זו שאבדה לו, נדהם כשנאמר
לו כי הוא נחשב כמת, מכיוון שבתיקו
נמצאת תעודת מוות חתומה כחוק בידי
רופא.

דור ההמשף

^ כ ד גן, מערב־גרמניה, הוציאה גרטרוד
^ שמיד ( )29 את בתה בת ד,־ 14 מבית-
הספל, אחרי שזו ילדה לה נכדה.

ביקור אסירים

ך* תל״מונד, הופיע לביקור בבית־הסוהר
4האסיר־לשעבר אברהם נכטריגל 21 נתפס
בנסיון להבריח חשיש לחבריו לשעבר,
נשאר במקום במעצר.

משחק המ(ל)כות

ך* קרית״מלאכי, בעת מישחק דומינו
• 4בבית־הקפה המקומי, דקר עזרא ניסים
( )18 את אדוארד סלח 22 הוכה בידי
גורי אלקיים בן ה־ ,21 שהוכה בידי רחמים
רג׳ואן בן ד,־ ,36 שספג מכות מידי סלמן
אליוטין ( )51 וציון ניסים (.)56

עבודת דחק

ך רמת־השרון, באה~פ.ש. בת ר,־35
. 4ללשכת העבודה לקבל עבודה, התבקשה
על־ידי הפקיד להמתין בתור, הוכנסה לבסוף
לחדרו, שם החל הפקיד לחבקה ולנשקה
ולדרוש ממנה לשכב עמו, מיהרה ל,.שטרה,
שם מסרה כי לא קיבלה את
העבודה שביקשה.

נפל כפה

ף* תל׳אכיב, הואשם דוד בכר, המוכר
41 בכינוי ״יו־יו״ ,בהתנפלות על שוטר,
הסביר לשופט :״אני סובל ממחלת נפילה,
מה אני אשם שנפלתי דווקא על שוטר?״

גייס ששי
ך* כפר רמה, בגליל, הוזעקה המשטרה
4על־ידי מודיע אלמוני, שהודיע כי בחתונה
שנערכה בכפר נשמעו הקריאות :
״יחי נאצר! יחי נאצר!״ גילתה בבואה למקום
כי הקריאות לא היו לכבוד שליט
מצרים אלא לכבוד החתן ששמו הוא נאצר.

פיתוח מהיר

ך תל־אביב, ניסה צלם־רחוב לצלם זוג
^ בשעה שטייל ברחוב אלנבי, ספג מכות
מידי הבחור, הובל לבית־חולים, שם גילה
צילום שבר בידו.

,,ידייס למעלה״
ך • פיטרהד, סקוטלנד, ש חק בוב סמית
בן ה־ 7ב״שוטרים וגנבים״ בחוות אביו, 4 גילה אדם מתחבא מאחורי חבילת־חציר
באסם, הצביע עליו בשמו של שודד מפורסם,
גילה אחרי שאביו תפס את האיש
שאמנם היה זה אותו שודד מפורסם שברח
אותו יום מבית־הסוהר.

איזהו גיבור? שאינו כובש יצרו
ך* גדות, בגליל העליון, נפצע רפתן ה־
, 4משק בכתפו בלילה, סיפר כי ניהל
קרב גבורה ממושך עם מסתננים, הצליח
להניס אותם באקדוחו, גילה לבסוף כי למעשה
נורה על-ידי בעל קנאי שאת אשתו
הלך הגיבור לבקר בלילה.
22128 חפולם חז1ז 1099

אמנות
אופרה
נקמהכקצב וו אלס
העטלף (האופרה הישראלית) הוא שיר
געגועים לעבר הקרוב, הנראה רחוק יותר
מימי הפרעונים. זהו שיר תהילה לוינה של
המלן־־הקיסר, עיר הוואלסים והמשטרה, המדים
המבריקים ותעלולי הסטודנטים. מעיר
זו לא שרד בוינה של היום אלא בנין
האופרה המחודש, ויצירות יוהאן שטראוס.
שטראוס, שנולד שנים מעטות אחרי הקונגרס
הרוקד, ושנפטר שנים מעטות לפני
המצאת המטוס והמקלע, היד, בעצמו התגלמותה
של וינה עליזה זו. בנו של קומפוזיטור
בעל אותו השם, אשר הכריח אותו
להתמחות כפקיד בנק, מרד בפקודת אביו
וניגן את מגילת־העצמאות שלו בקונצרט
פומבי, שפתח 50 שנה של הלחנה וניצוח.
פלזרמאה (או העטלף) הוא שיאה של

ז ז 7ד 7ו * וזת :

עשויות בשר ודם. משפחת גאנט, משפחה
אחת כרבות אחרות בעיר אלטאמונט
שבקארוליינה הצפונית בארצות הברית, מוצגת
לפנינו על תוכה וקרביה: וו. או. גאנט
(יוסי ידיו) ,האב הזקן והשיכור, אליזד,
גאנט (.בתיה לנצט) האם רודפת הבצע והשררה
ובן׳ יוג׳ין, הלן ולוק( ,אורי לוי,
עודד תאומי, זהרירד, חריפאי והלל נאמן),
בניד, ובנותיה.
בבמויו הער והתוסס של פיטר פריי,
בין תפאורתו הריאליסטית והמגושמת של
ארנון אדר — קורם מלאך האבן עור וגידים
על בימת הקאמרי. המתח והענין שעל
הבימה אינם פחותים מאלה שבין 15 חדרי
בית גאנט המקורי — במשחקם הטוב, מצליחים
שחקני הקאמרי לעשות ימיהם כקדם.
בתוך ההצלחה הכללית, בולטת במלאך
האבן הצלחתו של היחיד: השחקן הצעיר
עודד (״דדי״) תאומי, המשחק בתפקידו של
הבן הצעיר למשפחת גאנט.
תאומי ( )21 המשחק בתפקיד
הראשי לצידה של אורנה
פורת (לוארה ג׳ימס) מתבלט
בכל תנועה מתנועותיו על
הבמה, מבטיח להצטרף לחבורת.
השחקנים הצעירים
והמבטיחים.
כל תפקיד מתפקידי מלאך
האבן, גם הקטן ביותר, עשוי
בדייקנות מרובה• לצופה
ישנה ההרגשה כי לבטיה
של משפחת גאנט ובעיותיה
מוצגות לפניו, כאילו היה
חוזה בהן מן המרפסת
ממול, אך למעשה הרגשה
זו היא מוחשית כל כך משום
שהבעיות המועלות
במחזה הן אוניברסאליות:
הן מתארעות יום־יום בתל־אביב,
במשמר העמק ובאילת,
ממש כמו באלטאמונט.
זוהי גם הסיבה מדוע צפויה
למלאך האבן אותה מידת
ההצלחה לד, זכה עד כה
בארצות הברית.
מאחורי הקלעים
ע ל כנ פי הפסנתר
הפסנתר שמנגן עליו
יוחנן זראי

במועדון

התי-

אטרון ומלווה את ריקה
לנצט ויתיר ב״מלאך האבן״
שחקנים, בשר ודם
אשתו, הוא רכוש תיאטרון
זירה, שנמכר בידי מנהלו
קאריירה זו — האופרטה הטובה ביותר מיכאל אלמז, שיצא השבוע לארצות־הברית,
בהשאירו אחריו עשרות נושים נבוכים. תמורת
של שטראוס הבן.
הפסנתר קיבל אלמז כרטיס טיסה לארצות־העטלף
הוא אופרטה בלי בעיות. לשמע
המנגינה הקולחת בפשטות עליזה, מתרחשת הברית שרי מפ״ם ישראל (״יולק״)
עלילה נחמדה, פחות מגוחכת מאלה של ברזילי ומרדכי בנטוב היו בעד הכרזת
רוב האופרות והאופרטות .״העטלף״ הוא •תיאטרון הבימה לתיאטרון ממלכתי, בעת
ד״ר פלקה, אמן וינאי הזומם נקמה בחברו ישיבת הממשלה בנושא זה. הם נשארו
אייזנשטיין כי אותו חבר השאירו פעם, במיעוט. התיאטרון הוכרז כ״לאומי
אחרי נשף־מסכות, מוטל שיכור ברחוב בזמרת
צעירה מאד תהיה אחת מכוכבות
תחפושת של עטלף, לשמחת העוברים וש המוסיקול אולימפית, שהאמרגן גודיק מחדש
בים. כדי לנקום בו, מארגן העטלף תעלול את פעולותיו השבוע. מוניק אלבין ()17
מסובך, בו מסתבכים אייזנשטיין, אשתו, התפרסמה לאחרונה בצרפת, אחרי שזכתה
העוזרת והמחזר של האשד״ בתסבוכת עליזה. במקום הראשון בתחרות הזמרים הצעירים
אחד היתרונות של עלילה זו הוא שה־ והחובבים של צרפת הצלחה
מבטא הייקי של רוב זמרי האופרה, וב־קופתית
לשעבר של תיאטרון אהל תועלה
יחוד של העטלף (יוסף פולק) עצמו, אינו
בקרוב על בימת התיאטרון, בנסיון להצילו.
מפריע, אלא נשמע דוזקא כפארודיה מוצמחזהו
האקטואלי־שוב של ז׳ן פול סארטר,
הנערה והכושי, יוצג באהל עם טובה פרדו
לחת. בהופיעה הפעם בלי כוכבים זרים,
מצליחה האופרה הישראלית להגיש עבודת בתפקיד הראשי, כמו בפעם הקודמת. אחת
צוות, שהיא מוצלחת על אף כמה ליקויים. האמרות המבריקות במחזה :״כאשר שני
אנשים לבנים, שאינם מכירים זה את זה,
אולי שוקן בתפקיד רוזלינדה, השולחת את
בעלה ואת המחזר שלה בצוותא לבית־ד,סומדברים
ברחוב כידידים נושנים — סימן
הר, שובה את הלב בטבעיותה ובקולה, הוא כי כושי מוכרח למות!״
והוא הדין לגבי המחזר, יעקב רודן. בצירו
של פרדי לוי, המצטיין גם הפעם, גיבור תדריך הערב הוא המנצח גיאורג זינגר, המעלה
לתחיה מתחת לשרביטו תקופה שלתה והעולם
הזה ממליץ על מאורעות הבידור
מאושרת אשר בן הדור הזה יכול רק לוהאמנות,
המוצגים השבוע ברחבי הארץ:
דמיין אותה לעצמו בקושי.
• בלט בכילה (אהל שם, תל־אביב)
— חזר לישראל אחרי ההצלחה הגדולה
שנחל לפני שנתיים, מצליח לחזור עליה.
תיאטרון
• דבר אל הקיר (סמבטיון) —
מדבר אל קירות מוגרבי ואולמו המלא.
כ מו בי ט• ה טו בי ם
• פיקודי, על 1200 בובותיו מסחרר
מלאך האבן (התיאטרון הקאמרי) הוא
הנפש ה־ 19 בנפשות המחזה המשפחתי ש־ זה החודש החמישי, את ראשי צופיו החיפניים.
קטי פרינגם הכינה להצגה על הבימה ה9הו
פ ...עברנו( :בצל ירוק) -
אמריקאית, לפי ספרו האוטוביוגרפי של טרי ורענן, אם כי לא די חריף.
• העטלף (האופרה הישראלית) —
תומאם תלף.
מלאך האבן עשוי שיש, שאר 18 הנפשות ראה לעיל.
העולם הזה 1099

תשבץ 0 * 110 סי? 1 0 9 9
מאוזן . 1 :כלי
נשק ; .4יובלה
הוחג לאחרונה :
.10 חברת דלק;
.11 יחידה במק״י;
. 13 יקב; .14ח״ב
מפא״יי ; .15 שמה
הפרטי של רקד נית
גראהאם ; .17
בן למך; . 19 שני
עמודים; .20מ עורר
מדנים ; .22
לא מתאים למ ציאות;
.25 רשע;
.26 לא יהודי ;
.27 מושב הנזי רים;
.30 אלמנה
ללא אל״ף; .32
לחברת שוהם ;
.33 כור ללא סוף;
.34 מחממת; .36
חוטם ; •37 מס קדמוני ; .39 פרח
נותן ריח; .41 בית־חרושת בעכו;
.42 כהן צדק; .44 מחברת עם סי מוני
האלפבי״ת; .46 שמו הראשון
של אברהם; .48 מערב; .50 מסייר;
.51 מחשבה; .53 מלת תנאי; .55
איש ללא ראש; .57 כלי הקשה; .58
כן, בשפה רומנית; .59 גיבורת אגדות
העולה לגדולה; .60 אותו מחפ שים
במשוואה אלגבראית.
מאונך . 1 :עובד במשק חקלאי;
.2אוז נטול ראש ; .3איש החותר
תחת קיום מוסד; .5סמל; .6בעל
בתו ; .7חומר גלם למגבעות קיץ ; .8

פרח; .9מנהג לא מקובל בין ראשי
המדינה; .12 המלה השנואה על בי.
ג׳י .15 ;.חברת ביטוח; .16 החלפת
כסף; .18 אבן קשה; .21 סוד; .23
טנא; .24 כדי שלא; .26 בד; .28
טהור; .29 מפקד ירושלים בימי מל חמת
העצמאות ; .31 סכין גדולה :
.32 כאב נפשי; .35 מתנה; .37 מקל
את גביית חברת החשמל; .38 אותה
מנהל סבידור; .40 מלת שלילה; .41
מלת זירוז; .43 אויב; .45 שביר;
.46 גלגל; .47 אחות משה; .49 קלף
טוב ; .52 עיר פלשתים ; .54 אלוה ;
.56 שרות ידיעות; .58 מובילים בו
מזון.

בית ספר לפקידות
מרכז נ!ור י מ!סמכים

4חדשים

הורם מזורז נפתח
כאוקטוכר

תל־אביב, רחוב הם ,12 טלפון 65061

טע*מ

לעולם עודמיו
ישנם חשדות נגד מר חלאק ויש
לברכם( .הארץ)
שלום דויטש, נתניה

בעריבת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד הקוראים מבין
המשתתפים בשליחת חזמר לעמוד זה יזכה מדי
שבוע בפרס של 10 לירות. הזוכה הפעם הזא
הקורא אברהם, עבור ״בנות השט!* ,והוא מתבקש
למסור את כתובתו המלאה למערכת.

״שמוליק ! בוא מהר לראות איד
שהבן שלף כבר יודע להשתמש
בכוס לבד ! ״

שהחשידנו וקיימנו והגימנו לזמן
הזה.
בפת־תקוה( .ידיעות אחרונות)
מרדכי דן, תל־אביב
פרוסת־לחם מרוחה באופטימיזם.
החל מהים ישתק חלב( .חרות)
רחל כהן, יפו
־ 607 מים מזוקקים 50 חלב
מפוסטר.

הייתי עד־שמיעה לשיחה זו׳ שהתנהלה בין נהג מונית לבין
י־נוסע,
בדרך מבית־החולים תל־השומר לתל־אביב. הנהג :״היום
הובלתי יולדת לבית־החולים והיא ילדה בדרך. מזל שהיתר, לידה אשד, שטיפלה
בה. אבל היא סבלה, אני אומר לך, נורא. הנשים סובלות נורא בלידה.״ הנוסע:
״כן. אתה זוכר מה אמר אלוהים לאדם וחתה הפסיק אותו הנהג .״כן,
משה זינגר, תל־אביב
אני זוכר. גם אתה ראית את הסרט?״

לפי יחם הכוחות במגש( .חדשות
הספורט)
מרדכי דן, תל־אביב
הקבוצות שיחקו על מגרש הכסף.

על הא־הא ועל דא
• ואילו פסיכיאטר — הוא האדם האחרון שאתה פונה אליו,
לפני שאתה מתחיל לדבר אל עצמך.
שמחה רקנטי, בן־דור

• כיצד נבנה את סופה המר של עליה ב׳ ,אחרי הכנס המפלגתי
המזוייף שנערך בחיפה?

העפלה מלאכותית.
#והזוג הצעיר שהתחתן והתגרש כעבור חודש, כיצד להגדיר
את מעשהו זה?

• מה שאני רוצה לדעת, זה מדוע כותבים כל הזמן העתונים
שהודעה זו או אחרת נמסרה על־ידי ״מקורות יודעי דבר״ ,כשהכוונה
היא למקורות יודעי שום דבר?

ברית־נסויים.
אורי שיקה, חיפה

• פיהוק — במקרה שאינכם יודעים, הוא הדרך היחידה בה
יכול גבר נשוי לפתוח את פיו.
• הבנק — לעומת זאת, הינו מוסד אשר ילתה לך ברצון כל
סכום כסף שתבקש, אם רק תצליח להוכיח לו שאינך זקוק לו.
אבי אלקים, רמת־חיל

• פילוסופיה
מא י בני אדם•״

ר!ער1ת=ע11ל״ס
אלוף־משנה יששכר שדמי, הנאשם מספר אחד למעשה בפשע כפר
קאסם, שנמצא בהשתלמות בחוץ־לארץ, עומד לשוב אר צ ה...

נשים אומרות :״מה הויכוח?
״זה דבר טפשי, קטן.
הן ידוע שנבראנו
מצלעו של האדם.״

לפעמים בוגדות עם השכן.

• הירהור

של סוציולוג :״מכל האנשים שהכרתי, היו מעט
אליהו בר־שושן, תל־אביב

• צופה־קולנוע מאוכזב, לחברו :״זה גיבור זה? אילו היה שווה
חצי גרוש היה קם ורוצח את האיש שחיפו׳ את הסרט!״
גורית מרחבי, רחובות

מי ברא את האשה?
שוב ושוב זאת שואלים.
מי נתן נשמת אפה —
השטן או אלוהים?

אנחנו נחמדות
אנחנו נאמנות

הפשע אינו משתלם.

א ם אין תורה אין קמח.
לבית שכה, כף אמרה :
״הוי, יקירי, אני חוזרת.״
והוא ענה בקצת יומרה:
״זה טוב. דרושה לנו עוזרת״.
דן מרגלית, תל-אביב

תיערך ועידת שולחן

כ י לעיגול, כידוע, איןקצה .

...כיג׳י אמר: אם יטוסו מעל ישראל אני
(שלישית).

נערה ד: ,
דב או קוף, אריה או כבש,
לא חשוב כלל הקנקן
העיקר שיש בו כסף —

צוללת

היה היתה בדואית, בת חמד,
שהיתה, לעתים, מגמגמת.
עד הספיקה להגיד:
״סמנה שווייה, יא סעיד!״
למחלקת יולדות היא נרשמת.
יוסף מורד, בני ברק

מעשה כמקום מסויים
שמשם נמלטו בכר בולם.
עבר חודש ימים,
והשר? -הוי תמימים,
נאלם, אכל לא נעלם!

כי את האשה ברא שטן.

הקורא אברהם, ששלח שיר מלבב
זה, מצא לנכון להוסיף הערה :״אבקש
סליחה מהשטן, כי לי נדמה שזה להי־פך
— האשה היא שבראה אותו.״

הבריטים מוציאים את צנחניהם ברכבת אוזירית מעל

סוריה...

חסע<יר״ס

כי אפילו יש לו כרס,
העיקר הוא בארנק.

עגול בעניין קפריסין

האופנה אף לצידנו
כל חיינו זיו ואור
חי ומת למעננו
איש ששמו היה דיור.

בנשפים נרקודה חרש,
ניצמד חזק־חזק.

הממשלה החליטה לאלשלם דמי־שביתה למורים התיכוניים השובתים

נערה כ׳:

נערה ג: ,

של קארייריסט :״אדרדר במדרון, עד שאגיע

לפיסגה.״

שיר שהוא דעה
גברית בהחלט

נערה א : ,

שני ראשים כחול

-צילום של משה פרידמן, כפר־אתא.

אפרים לבנון,

גדרה