גליון 1101 מתאריך 5 בנובמבר 1958

שנה 22
מספר 1101
כ״ב חשון תשי״ט 5.11.1958
המחיר 550 פרוטה

מכתבים

העורך הראשי:
אורי אבנרי

אלדה ירחמו

ראש המערבת:
שלום כהן
עורך משנה:
דוב איתו
עורך כיתוב:
שילב׳ השת
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד . 136 .מען למברקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע׳־מ.
דפוס מגסה שהם בע״מ, ת״א, טל.62239 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

לא תמיד קוסמת העבודה העתונאית לבעליה.
מהרגע
שקיבלנו אינפורמציה מוסמכת על
פעילותו של דויד קדוש, היהודי הצפון־
אפריקאי שגייס את הג׳ינים כדי להביא לו
אוצרות של זהב, ישר מתוך כיסי המאמינים
(העולם הזה ,)1099 הוחלט במערכת לבדוק
את הסיפור הלכה למעשה.
את התפקיד קיבלו על עצמם שניים מחברי
המערכת. מספר אחד מהם^ :כבר בחיצוניותו
עורר ביתו של קדוש רושם ששוכן בו קוסם
רציני. היתר, זאת וילה • בי ת מהודרת,
בעלת אולם־כניסה גדול, מ * נ עצים נאים.
אפילו בלתי־מאמין היה ינ * ל הי תקף פחד
סתום בהולכו בלילה בין ם אלה.
כך שחברי,
״חילקנו את התפקיד
השולט בשפה הערבית ונ ר ע ר בי אמיתי,
יופיע כמתווך, ואילו אני*,ך;,ש לי לרוע
המזל הופעה אירופית מ ו אופיע ככמו
אצל
לקוח. כשנכנסנו, ראינו
רופא מכובד, כמד, פאצייי 3״~£ב8חיכו בסבלנות
לתורם, כשכל אחד מהם טומן בלבו
צרה אחרת.
״כשנכנס קדוש, הבחין מיד בלקוח החדש,
בעל ההופעה המערבית היוצאת־דופן. עיניו
הפקחי־ות הביעו מיד ספק כלשהו. המתוזך
הציג אותי ואת בעיתי. הוא הסביר ששמע
עליו רבות, שהוא מסוגל לרפא אפילו מקרה
מסובך כמו שלי.
״אחרי דו־שיח ארוך בערבית, פנה אלי
קדוש והזמינני להרצות את בעיתי. התבלבלתי
קצת, כי רק ברגע האחרון החלטתי
מה יהיה סיפורי. הסברתי שישנה שחקנית
מסויימת, יפה מאוד, שהתאהבתי בה, וש־התאהבה
בי. עד שבא אחד עשיר, בעל כרס
וכסף, ולקח אותה ממני.
״קדוש, שהספק לא מש מעיניו, השיב
שאסור לי לשים את מבטחי בג׳ינים, שהרי
ג׳ינים אינם קיימים בכלל, והם טובים רק
בשביל ערבים מטומטמים. הוא עצמו רופא
גדול, עוד מפארים, והוא יכול היה לעזור
לי, אלא שהחוק הישראלי מונע בעדו מלהפעיל
את כשרונו. בכל זאת הוא מוכן
לטפל בי. בניגוד לשאר הלקוחות, המשלמים
דמי־קדימה, לא אתבקש אני לשלם לו בכלל.
רק אחרי גמר הטיפול המוצלח, אוכל לתת
לו — אם ארצה בכך — מתנה כאוזת נפשי.
״אחרי שפירטתי באוזניו את יסורי, את
לילות הנדודים ושאר צרות האהבה, הבטיח
לטפל בי טיפול פסיכולוגי. הטיפול: עלי
לראות את אהובתי במשך שבועיים פעם
אחת ביום, להסתכל בה אך לא לדבר עמה.
אחרי שבועיים עלי להפסיק בכלל להופיע
לנגד עיניה, ואז תתחיל היא להתגעגע אלי.
נ־ה אם המתכון הזה לא יצליח? שאלתי.
במקרה זה, אמר לי, עלי לבוא כעבור השבועיים
לטיפול פסיכולוגי נוסף. הוא מבטיח
לי הצלחה ב־ס/ס , 100 כי הבחורה אוהבת
רק אותי, ואילו אצל האיש השני היא אוהבת
רק את הכסף.
״לצערי פירסם העולם הזה את הסיפור
על דויד קדוש לפני שעברו השבועיים, ומכאן
שנבצר ממני להמשיך בטיפול. לכן לא
אדע לעולם אם השיטה מוצלחת או לא.
אולם אם אחד הקוראים נמצא במצב דומה,
הוא יכול להשתמש במתכון הנ״ל, ואז
אבקשו להודיע לי את התוצאות.״
מן הראוי להוסיף כי הג׳ינים של קדוש
לא הזהירו אותו באשר צילם אותו חבר־

:תב בכיר:
אלי תבור

עורך תבנית: וקי צלם המערכת:
אריה פרז

חברי המערכת:
מנשה בר־ריין, שייע נלור, לילי גלילי,
רויד הורוביץ, רותי ורר, אברהם הרמוז,
עטאללח מנצור. אלכסנזם ים, אביבה סמו,
עמוס הינז, שלמה הרז.

המערכת בעצם שעת השיחה, דרך שרוולו,
מבלי שהקוסם אף ירגיש בכך.

לעתים נדמה שהיה כדאי לנו להוציא
שבועון שני, שיהיה מורכב כולו מהגבות
העתונים האחרים על העולם הזה. זה יכול
להיות חומר מאלף, ולעתים אף מבדר.
הנה נאם לפני שבוע שמואל מיקוניס
במליאת הועד המרכזי של מק״י, והקדיש
חלק ניכר מדבריו להעולם הזה ולפעולה
השמית, אותם הוא כורך יחד (אגב בטעות.
העולם הזה אינו בטאון הפעולה השמית, והפעולה
השמית אינה הזרוע הפוליטית של
העולם הזה. הקשר היחיד הוא שכמה חברים,
ואני בתוכם, שייכים לשני הגופים).
מיקונים משבח אותנו על מלחמתנו למען
זכויות הערבים בישראל, ברמזו פחות או
יותר שזהו פטנט של מק״י. יחד עם זה
הוא קובע שאנחנו משרתים את האינטרסים
של הבורגנות הגדולה.
באותו שבוע הגיע לידי מאמר שפורסם
בגליון של נזבוייה רוסקויה סלובו (״המלה
הרוסית החדשה״) ,עתון רוסי אנטי־סובייטי
המופיע בגרמניה המערבית, ושהועתק ב־רוסקיה
מיסל (״המחשבה הרוסית״) ,גם הוא
מאותו סוג. בין השאר מקונן העתון על כי
״השבועון הנקרא ביותר בישראל, במתכונת
הטיים,״ נמצא בידי ״ציניקאים קרים״ ,שותפי
כרושצ׳וב ועבד אל־נאצר. שואל העתון:
״למה סובלת ממשלת ישראל את האלמנטים
האלה?״
באותו עמוד של אותו גליון של אותו
עתון, מתפרסמת רשימת־הספד על הגנראל
הרוסי ולאסוב, במלאת 12 שנה להוצאתו
להורג. ולאסוב, גנראל סובייטי בוגדני שעבר
למחנה הנאצים, גייס גדודים רוסיים
שלחמו נגד מולדתם במסגרת הצבא של היט־לר
והצטיינו במיוחד בהשמדת יהודי רוסיה.
באותו שבוע פירסם מעריב הרצאה שהיר־צר,
דויד בן־גוריון בישיבה פנימית של
מפא״י על פרשת רישום היהודים. הוא התנגד
לשתי התפיסות הקיצוניות בענץ זה,
אותן הוא מזהה עם המפלגות הדתיות בצד
האחד, ועם העולם הזח בצד השני. אמר
ביג׳י:
״אנו יהודים. אנו מכירים שיש עם יהודי.
אנו בני העם היהודי. היתה הצעה שיכתבו
בתעודת־הזהות רק נתינות. נתינות פירושה
— ישראלית. אם יש רק דאגה לבחירות —
זה יכול להיות מוצא טוב. אבל יש אנשים
אשר להם עוד דאגה. בארץ ישנם יהודים
שיש להם תיאוריה, והם מטיפים לה. התיאוריה
אומרת, שכאן נוצרת אומה ישראלית,
וליהודים אין שייכות לאומה הזאת והיהודים
בעולם הם דת ולא לאום. קוראים לזה כנענים,
וקוראים לזה העולם הזה. נולד כאן
דור חדש שברובו הגדול אינו דתי. אם יהיה
רק ישראל ולא יהודי, ישנה סכנה. צריך
שידע שהוא י הודי...״
הגדרת דעתנו, כפי שניסחתי אותה במאמר
״האמנם יהודים אנחנו?״ (העולם הזה
)1070 אינה לגמרי מדוייקת. באותו מאמר
הצעתי כי הדת תהיה ״יהודית״ ,הלאום
״עברי״ (או ״ערבי״) והנתינות ״ישראלית״.
אולם זוהי הפעם הראשונה שמר בן־גוריון
מתתכח עמנו ויכוח הוגן ולענין.
אם זהו סימן גם לבאות, הרי יש לקדם
את הדבר בברכה. קביעת נוהג כללי של
ויכוח הוגן תתרום הרבה לטיהור האוזירה
במדינה.

גזר־הדין במשפט נאשמי כפר־קאסם עורר
תנובה שונה בצבור. תגובה זאת מצאה את
בטויה הז בעל־פה והז במדורים השונים של
עתונים שונים. אד אינני יכול להשתחרר
לגמרי מהרושם שכל אותם האנשים הרואים
בנדוני המשפט קרבנות מסכנים, טית־ממים
מדעת. לביסוס טענתי אביא מספר
נקודות.
(א) טבח כפר־קאסם, בוצע תור אבזריות
סדיסטית.
(ב) כאשר הובאו פקודת הטלת העוצר
ושיטת בצועו לידיעת אנשי אחת מיחידות
המשנה (נראה לי שמדובר במחלקתו של
דהאז, אד אין לי בטחון מוחלט ברבר,
עיוז בנאום התביעה יוכל להבהיר זאת),
היתה תנובת האנשים התרגשות שבשמחה
ומתיחות שהתעוררו לאור ה״סיכוייס״ לירות
באזרחים ערבים, ממש באילו דובר בפקודה
על ציד ברווזי־בר. אכן, כבר בעת קבלת
פקודת העוצר, בטרם ניתנה פקודת האש
הרצחנית עצמה, כבר בשלב מוקרם זה הי־תה
קיימת כוונת הרצה.
(נ) אין לי כמעט בל ספק בדבר, שמבצעי
הפשע המתועב ידעו שהנם עוברים עבירה
פלילית חמורה, אר יחר עם זאת קיוו
שעקב ההתפתחות העתירה לחול בכוון הפעולות
הצבאיות הצפויות (כד חשבו) בגזרתם,
יטושטש הפשע, כפי שקורה לעתים
בפעולות איבה ובסערת ההזית.
מפליא הדבר מדוע דווקא רם״ן מלינקי
קבל את העונש הכבד ביותר. וכי הוא עשה
דבר אחר זולת העברת פקודתו של אל״מ
שדמי כמעט באופן מילולי? וכי היה נוכה
ברצח עצמו? לנבי דהאן, מידת העונש
אשר ננזר עליו, הנה קטנה מדי. הוא־הוא
אשר צווה להוציא להורנ ללא פסק-די:
אנשים חפים מפשע. אד דהאן לא הסתפק
במתן פקודה. מתור צמאון -הרם ותאוות
הרצח ירה בעצמו, ללא נקיפת מצפון, מתור
אכזריות סדיסטית, בכפריים השלווים. פשעו
של דהאן עוד מודגש ומובלט בעובדה שיתר
מפקדי המחלקות התעלמו מפקודתו הרצחנית
של אל״מ שדמי והפרוה, בפעלם
מתור שיקול דעת ורגשות הומניים. דהאן

ודמיונית, עד שסברתי כי לא תזכה אף
לדיון רציני. אולם שום דבר איננו, בפי
הנראה, בלתי־אפשרי בהלם שלנו. בעיר ששטח
הגנים בה הוא אפסי, שאלפי זונות
נאלצים לעזוב אותה מדי שנה מחוסר שיכון
במחירים מתקבלים על הדעת, שצעיריה
אינם זוכים בה לחינוד תיכון בגלל חוסר
כספים, מתכוננים חברי מועצת העיריה להקדיש
מכספי הצבור 1,5מיליון כסכום
ראשון לענין שהוא בעיקרו תפאורה גרנדיוזית.
מפליאה
עוד יוחד שתיקתה של העתונות
בפרשה זו.
מיכאל מנר, תל־אביב

מי קומוניסט?

בעתו! ״הבוקר״ לפני חודש התפרסמה
רשימה המתארת את הכפר הערבי רמה
שבגליל המערבי כמרכז קשר קומוניסטי.
וכמקור שנאה למדינת ישראל. הנני מבקש
להגיב באמצעות עיתונבם על הרשימה
הנ״ל.
איז זה נכון שהדרוזים גרמו לפינוי תושביו
הנוצרים של הכפר בשלהי שנת .1948
האמת היא כי התושבים הנוצרים גורשו
על ידי צה״ל, ורק הודות לנציגי או״ם נתאפשרה
שיבת התושבים. כבר אז מנתה
אוכלוסית הכפר למעלה ם־ 2500 תושבים, ולא
1400 כפי שכתב ״הבוקר״ .כל משפחה
היתר, בעלת אדמה משלה, וכל צעירי הכפר
עבדו.
אין זה נכון כי תנאי חיינו הנוכחיים
טובים יותר משהיו אז. מרבית צעירי הכפר
הם מחוסרי עבורה, למרות השכלתם.
יתר על כ! ,נשללת מהם בדרד כלל האפשרות
להשיג עבודה. בעל הרשימה מציין
כי רמה הפכה למרכז פעילות קומוניסטית
בגליל וכמקור שנאה עיקרי לישראל. אם
דרישתנו לביטול הממשל הצבאי, לשיפור
תנאי חיינו, ליחסי ידידות עם שבנינו היהודים
ולשלום בין ישראל למדינות ערב, הם
בבחינת הסתה, הננו מסיתים. אד לנו נראה
כי דרישות אלה עולות בקנה אחד עם מש־טר־חיים
צודק.
אין יאנו קומוניסטים. מסופקני אם יש
ברמה יותר מחמשה אנשים האוהדים את
מק״י, בעור שהציונים־הכלליים ש״הבוקר״
משמש כבטאונם קיבלו ברמה בבחירות האחרונות
ב־ 350 קולות.
יעקב ג׳בראן, רמה
אנטישייעיזם קראתי בהעולם הזה ( )1098 את הכתבה
של שייע גלזר על המשחק הסנסציוני נגד
הפועל חיפה. אני פשוט נהנה מההומור האופייני
של שייע בכתבות שלו. והנה הופתעתי
לקרוא, אחרי שבוע, מי: זרם של
מכתבי־קוראים מאיזור חיפה רבתי, כולל
זכרון יעקב, וכל המכתבים האלה הם ממש
אנטישייעים.
לאהד כשבוע נוכחתי לדעת עד כמה צודקת
כתבתו של שייע בנוגע לקבוצת לגיון־
הזרים. כי אחרי שהצליחה להפיל בפח את
הנהלת מכבי תל־אביב, הצליחה אחרי ימים
מספר לשבר בעזרת ריחו החריף של הכסף
את הנהלת בית״ר תל-אביב, שתסכים
לשחק בחיפה. במשחק זה נוכחנו שנם את צ׳י-
קובסקי, האליל של הפועל חיפה, עלול לפקוד
יום שחור.
ולכל מלהבי הפינכה של הפועל חיפה
אומר: אל תחשבו שאם נברתם פעם על
מכבי תל־אביב, כבשתם את העולם. במקום
חנופה לזרים, מוטב שתעריכו כשרונות מקומיים,
ובראשם את האיש שהייתם מוכנים
לטרוף חיים, רק מפני שכתב את האמת בדב
פלוטניק, גבעתיים
הומור גלזרי!

נערת־שבוע אמיר
ופקודיו אשמים בסבלם ישל קרבנותיהם וקרובי
הנרצחים, וכן בסבלם של קרוביהם
הם. אין כל מקום לרחמנות כלפי מבצעי
הפשע, כי רחמנות זאת נעדרה כליל מלבותיהם,
ביום 29 באוקטובר .1956
יוסף בן־זאב, גבעת־חיים, איחוד
אני סבורה שההחלטה להעמיד את אלו!־-
משנה יששכר שדמי לדין אינה נבונה. אותם
התובעים את דמו, וחוזרים על ברכת
״אללה ירחמו״ לגביו, אינם טובים מאלה
שתבעו דם בכפר־קאסם.
היה משפט ובזה תם הכל. אם יזכו הנידונים
בערעור או יזכו בחנינה מה טוב.
אולם לשם מה כל ההצלפה העצמית הזאת?
לשם מה עלינו לחזור ולדוש בפרשה כאובה
זו על פרטי-פרטיה? יתכן שהצדק דורש
להעמיד את שדמי לדיז, אר טובת האומה
אינה מאפ׳שרת זאת.
חסיד, רביד, חיפה
., ,במקום להעמיד את שרמי לדין, בו
יתברר כי הפקודה ניתנה מגבוה, ולהעמיד
לדין את נותן הפקודה הגבוה במשפט בו
יתברר כי נותן הפקודה הראשונה היה עוד
יותר גבוה, מוטב להתחיל ישר מלמעלה.
ח• גלאון, תל־אביב
בעתה ״חרות״ מופיעים מדי פעם מאמרים
שלא רק מציינים את נאשמי כפר-
קאסם, אנשי משמר־הנבול כגיבורים לאומיים,
אלא אף מצדדים בזכות מעשי התועבה
שלהם. איד יכולה אגודת העתונאים להרשות
שעתוז, שהכותבים בו נמנים על חבריה,
יניע לדרגה בזאת? אנחנו רואים בזה
סכנה שמעשים מהמין הזה יכולים לחזור גם
במקום אחר!
מ. סנסור, כפר־קאסס

תפאורה במקום חינוך

ההצעה להוציא 10 מיליון ל״י על הקמת
שלוש קומות של מנהרות מתחת לכיכר די-
זנגוף נראתה לי כתחילתה כל־כד מגוחכת

ברצוני לענות למכתבו של יואל דיסקין
מתל־אביב (העולם הזה ,)1100 שתקפני ו־השמיצני
על לא עוול. ידידי יואל: נולדתי
בגרמניה בעיר הלברשטט, ובבית־החולים
המקומי שם, ולא במחלקת היולדות
של הפועל חיפה.
אם תואיל לקרוא בעיון את נליון העולם
הזה ( )1099 בו מופיע מכתבי, תבין ש־תקפתני
לשוא. כמוני כמור מקוה אני לראות
את שייע בשערי חיפה, ואם יצליח עם הכדור,
כל הכבוד. והרשה לי להביע את
השערתי שנולדת בבית־החולים של מכבי
תל־אביב. אד יבושם לר.
צבי ארגמן, רמות רמז, חיפה

מוקש סרק

נוקשתם הפעם, חכמים שכמותכם. בעוד
שבעמוד 9של העולם הזה ( )1099 אתם
מורחים את פיטר פריי וגומרים אותו לחלוטין,
תור כדי הבעת דעה פסקנית על
אופיו של האיש, הרי בעמוד 19 של אותו
עתון, בביקורת על המחזה ״מלאד האבן״,
אנו מוצאים כבררר מקרה את הפסוק הבא:
״בבימויו הער והתוסס של פיטר פריי.״
חברה, מה קרה לכם? האם לאורך עשרה
עמודים השתנתה האמת?
אורי יזהר, משה גולדשטיין, צוז״ל
לא. ברשימה אודות פיטר פריי לא נאמר
בשום מקום שבימויו אינו ער ותוסס. העולם
הזה אינו מנהל מלחמות פרטיות, והוא ידון
כל אדם בכל מקרה לחוד, לפי הצדק והיושר.

אופנה
חדישה

הגיעו זמנים טובים. נערות השבוע של
רותי מצינות את גופן הערום לראווה, ואילו
את פניהן מסתירות במשקפי שמש.
אני מתכוון לתמונתה של חיה אמיר (העולם
הזה .)1100 שמעתי כבר על הרבה
אופנות, אבל על אופנת לבוש משקפי השמש,
ללא כל מלבוש אחר, עדיין לא שמעתי.
אם היא מתביישת בפנים שלה, שלא
תראה את הגוף.
יואל שטרן, תל־אביב
לתיח אסיר אין מה להתבייש בפניה (ראה
תמונה) .חוץ מזה, הצילום בגליו! הקודם
נעשה בבגד־ים.
העולם הזה 1101

ך* מעטככל יו ם עלולה עתה לפרוץ המהפכה הגדולה
^ בירדן. לא חשוב מה בדיוק תהיה סיסמתה. אולי יכריזו
המהפכנים במפורש על הצטרפותם לרפובליקה הערבית המאוחדת.
אולי יסתפקו בגירוש המלך הקטן ובהקמת ממשלה
ירדנית חופשית, בת־ברית לגמאל עבד אל־נאצר.
כך או כך, המשמעות תהיה שווה. אחרי סוריה, עיראק
והלבנון, תיכנס גם ירדן למחנה הגדול של הלאומיות
הערבית. לאורך כל גבולות ישראל, מראש־הנקרה, דרך גשר
בנות־יעקוב, טולכרם, חברון ועקבה, עד רפיח ועזה, יתנופף
רק דגל אחד — דגלו הגאוותני של הקצין הצעיר מקאהיר.

מה נעשה למחרת יום המהפכה הזאת? האם
נשב בחיבוק־ידיים? האם נסתכל בשלוות־נפש
כהשלמת הכיתור המוחלט?
הנה כי כן׳ ביום השנה השני למיבצע־סיני ביש־המזל,
ביצבצה בכל רחבי המדינה, בלבו של כל אדם רציני, שאלה
גורלית:

האם יש לשלוח את גדודי צה״ל אל הירדן?
האם יש לככוש את הגדה המערבית?

ך>* תוכנית הפשטנית ביותר היא זו החוזרת ונשנית
| | מזה זמן רב בפי דוברי תנועת החרות. היא מבוססת
על עקרון פשוט: יש לכבוש ולספח בהזדמנות חגיגית זו
את כל הארץ עד לירדן. מיליון התושבים הערביים יצטרכו
להסתדר איך שהוא במדינת ישראל המוגדלת.
מיבצע כזה אינו נראה אפשרי בזמן הקרוב. המניעה אינה
רק חיצונית: הוודאות המוחלטת כי מעצמות העולם יתחברו
נגד ישראל ויכריחו אותה לסגת, תחת איום מפורש בהפצצה
אטומית או בשיגור מתנדבים. לא פחות חמורה המניעה
הפנימית.

כשיחות פרטיות, גם בזמן האחרון, לא הסתיר
דויד בן־גוריון מעולם את אמונתו הקדושה
שעל מדינת־ישראל להישאר בכל מחיר מדינה
יהודית הומוגנית -מדינה לאומית אשר גם

יכבשו את כל הארץ אשר ממערב לירדן. ה-
מיבצע יושלם תוך שבוע. אך לא אחד מערביי
הגדה המערבית לא ינטוש את ביתו.
דויד בן־גוריון לא יחזור על שגיאות האתמול. הוא לא
יכריז על הקמת המלכות הרביעית, אחרי שהמלכות השלישית
טבעה למחרת לידתה במימי שארם אל־שייך. לא ידובר
על מדינה ״מיפו עד יריחו״ .כי גם ביג׳י יבין הפעם
כי מדינות העולם יכריחו את ישראל להימוג חזרה לקו
הזינוק.
לכן, מיד עם התפוצץ הפגז הראשון, יכריז ביג׳י כי
כל מטרתה של ישראל במיבצע זה אינה אלא להשליט את
החוק הבינלאומי ולמנוע תוקפנות. ישראל תמסור את כל
האזור הכבוש לידי צבא־האו״ם. צה״ל ייסוג מכל שטח
ברגע שבעלי הכומתות הכחולות יהיו מוכנים ומזומנים
לקבלו תחת חסותם. אין ישראל מבקשת אלא את פירוז
הגדה המערבית, את החזקתו בידי צבא האו״ם ואת מניעת
כניסתן של יחידות הצבא הרפובליקאי הערבי המאוחד.
אולי, בסוף התהליך, יישאר לישראל יתרון קטן — אם
בצורת הבטחת הגישה לכותל המערבי, או פתיחת הדרך
להר־הצופים. אולם ההישג האמיתי יהיה: יצירת מרחב
מפורז בין צה״ל לבין צבא רע״ם, ומניעת התקפת־בזק מצד
רע״ם באחד הימים בעתיד.

ף ש להודות כי מיבצע כזה עולה יפה עם השקפת7עולמו
של דויד בן־גוריון.

הוא ישמור על עקרון המדינה ההומוגנית -

צה״ל — ועל כן לא תהיה ד,נ 2 $׳ החוזרת חמורה מדי.

ה יהיה הרווח הצפוי לממשלת ישראל ממיבצע
כזה, אם יתבצע? התשובה על שאלה מכרעת זו תלויה,
במידה רבה, בהשקפת־עולמו של השואל עצמו.
דויד בן־גוריון הצהיר בשבוע שעבר כי א-־אפשר להשיג
שלום אלא על־ידי הרתעת הערבים, ושהערבים לעולם לא
ישלימו עמנו אלא אחרי שישתכנעו בכוחנו. הסבור כך,
יכול להאמין שמיבצע כזה יהיה כדאי. כי. לפי תפיסה זו,
כל מכה שננחית על ראש הערבים מקרבת באופן אוטומאטי
את השלום.
לפי אותה תפיסה, גם אין מה להפסיד. אם ממילא דנה
אותנו ההשגחה העליונה להימצא במלחמת־נצח עם הערבים,
לפחות בדור זה, מה זה חשוב אם השנאה הערבית לישראל
תתעמק עוד קצת?

אין להתעלם גם מן הצד הפנימי. רוב אזרחי
ישראל אוהבים נצחונות צבאיים לשמם, והם
מצפצפים על התוצאות הפוליטיות. נצחון של
צה״ל, אפילו לא יגרום אלא להישגים מדיניים
אפסיים, ממלא את לכם סיפוק וגאווה עמוקים.
זוהי תכונה לאומית שאי־אפשר להתעלם
ממנה.
בפעם האחרונה העיבה האכזבה המרה של הנסיגה על
שמחת־הנצחון. בכל זאת חיזק מיבצע־סיני את מעמדו של
ביג׳י בתוך המדינה. אם בפעם הבאה יודיעו על הנסיגה
מראש, וימנעו את ההלם הנפשי של נסיגה בלתי־צפויה,
יביא הנצחון הצבאי רתח פוליטי גדול עוד יותר לדויד
בן־גוריון.
שנת ,1959 היא שנת בחירות.

**י שחולק על השקפת־העולם של ״זבנג וגמרנו״ ,מי

המעוט הערכי הקטן הנוכחי (כ־ס/ס )10 עומד
לה כעצם בגרון. מיכצע שיהפוך את המדינה
לדדלאומית, עם מעוט ערכי שיגיע ל־ס/ס,40
ייראה לו בבגידה כחזון המשיחי.
ביג׳י היה תמיד עקבי וכן בנקודה זו. הוא העדיף את
החזרת רצועת־עזה על קליטת 320 אלף תושביה הערביים
במדינה מוגדלת. מכיוון ששום אדם רציני׳ ואפילו יהיה
מחסידי מעשה כפר־קאסם, אינו לוקח ברצינות בחשבון שאפשר
לשחוט, או לגרש בכוח, מיליון ערבים שאינם רוצים
לזוז, הרי זה לפי שעה סוף פסוק.
יש משום פאראדוכס בכך כי עקרון זה של מדינה יהודית
הומוגנית, שהוא צפור נפשה של כמעט כל הצמרת הציונית,
פועל במידה שווה הן נגד פתרון של מלחמה והן נגד
פתרון של שלום. כשם שהוא מונע את סיפוח הירדן
לישראל, כן הוא מונע את רעיון הפדרציה בין ישראל לבין
מדינה ערבית פלסטינאית, שיחייב בלי ספק את החזרתם
של חלק מן הפליטים לישראל.

מי שאומר ״מדינה יהודית הומוגנית״ -
הריהו אומר, לאמיתו שיו דבר: המשכת קיומה
של מדינת־גטו קטנה ומנותקת.
מכיוון שזוהי האידיאולוגיה השלטת, ואין לשנותה אלא
בדרך של מהפכה פנימית יסודית של שנים אוזוכות, מוטב
להניח אותה כבסיס לכל חשבון לטורח קצר.

ך * מיכצע הבא כחשבון באופן תיאורטי, ואשר עליו
| | כדאי להתזזכח, אפשר לתארו באופן דמיוני כך:

למחרת יום המהפכה בירדן, יעברו חילות
צח״ל את הגבול. במיכצע־תנופה גדול אחד

בפוך המיבצע תישאר ישראל מדינה ״יהודית״
לא פחות מאשר בתחילתו. לא יתווספו ערכים
נוספים אל אוכלוסייתה.
הוא קל מבחינה צבאית. מיבצע־סיני היה מכה לתוך
המרחב הפתוח, כמעט ללא אפשרות לנתק את דרכי־הנסיגה
של הצבא היריב, ועם שטח־תמרון עצום גם לצד השני.
מיבצע־הירדן יתנהל בשטח קטן יחסית. היריב יהיה תלוי
כולו בעורק־אספקה ובכביש־נסיגה עיקרי אחד: כביש יריחו—
עמאן. הסכנה הצבאית הכרוכה במיבצע, קטנה מאד. אפשר
לשער כי מספר האבידות לא יגיע לאלפים, וגם לא למאות
רבות.
מבחינה פוליטית, אין המצב כה נוח כמו ערב מיבצע־סיני.
לא יהיו לישראל בנות־ברית רשמיות. אולם יהיו לה
ידידים חשאיים. שארל דה־גול יודע כיום כי הוא יכול
להתפשר עם המורדים האלג׳יריים, בתיוזכו של חביב בור־גיבה,
אם יחדל גמאל עבד אל־נאצר להמריץ את ממשלת
אלג׳יריה החופשית לנקוט בקו קיצוני יותר.

אם יהיה עבד אל-נאצר עסוק ממזרח לסואץ,
יקל מאוד הלחץ על צרפת. יתכן מאוד בי
תמורת שרות זה תהיה צרפת מובנה לעזור
לישראל להגן על עצמה מול העדיפות המספרית
של רע״ם ועיראק.
גם בריטניה וגם אמריקה אינן מרוצות במיוחד מעבד
אל־נאצר, ויתכן מאוד כי לא יהיה איכפת להן אם יקבל
מכה הגונה על הראש. ברגע שברית־המועצות תאיים שוב
בשיגור טילים מונחים לתל־אביב ובמשלוח כמה מאות אלפי
מתנדבים לעזרת רע״ם, ייאלץ גם המחנה המערבי להתייצב
נגד ישראל, כדי לשמור על עמדתו כלפי עמי אפריקה
ואסיה. אך גם הוא לא יוכל לדרוש יותר מאשר נסיגת

שאינו משוכנע כי בעיטה בישבן היא הדרך הטובה
ביותר לרכוש ידידים ולהשיג שלום — נאלץ לפקפק בכדאיות
של מיבצע־ירדן מסוג זה.
המהפכה הירדנית תצרף את ירדן למחנהו של גמאל עבד
אל־נאצר, בצורה זו או אחרת. מצב זה לא ישתנה על־ידי
נוכחותם של חיילי האו״ם ממערב לירדן. אפשר אפילו
להעלות על הדעת כי עבד אל־נאצר ישמח בסתר לבו על
הצבת חיילי האו״ם בשטח זה — כי חיילים אלה יגנו עליו
מפני התקפה ישראלית בעתיד, בעוד שהוא עצמו יכול
תמיד לסלקם על־ידי הגשת דרישה פשוטה לכך למזכיר
האו״ם.

כיבוש זמני של מערב־הירדן בידי צה״ל לא
יפגע בפרסטיג׳׳ה של נשיא רע״ם. להיפך.
לאיחוד כל ארצות ערב במדינה
להבטיח את נצחונו הסופי של
במחנה הלאומי הערבי, ולשכנע
זולתו אין הגנה מפני התוקפנות

הוא יחזק את התביעה
ייחודית אחת. הוא עשוי
עבד אל־נאצר על יריביו
גם את אחרון הערבים כי
הציונית.
חרף כל נאומיו של דויד בן־גוריון, הסכנה האמיתית
המאיימת על ישראל אינה צבאית. גם השונא הקיצוני ביותר
של ישראל בארצות ערב אינו מקווה להשליך את ישראל
לים, ככוח הנשק, בדור זה.
הוא תולה את תקוותיו בתהליך הרבה יותר ממושך,
בהדיקה איטית של טבעת־חנק כלכלית ופוליטית מסביב
לצוואר הישראלי. הוא מקווה כי במרוצת שנים ארוכות
יעלה המשקל הסגולי של העולם הערבי המאוחד והמתקדם
על המשקל הסגולי הסטאטי־יחסית של ישראל, כפי שעשה
זאת בימי הצלבנים. המחשבה הצבאית תופסת רק חלק קטן
מאד בחשבון זה — כחזון לעתיד רחוק מאד.

תפקידה של ישראל, מול תפיסה זו, הוא
למנוע את ליכוד המחנה הערכי נגדה. אין זו
בעיה צבאית. זוהי בעיה מדינית בעלת ממדים
היסטוריים. מיבצע חדש של הלוך־וחזור, הפעם
אל הירדן, חשבונו הסופי יהיה בחשבון מיב-
צע־סיני: הישגיו יהיו אפסיים וחולפים, ואילו
מחירו המדיני חמור וארוך־טווח.

במשאל־בזק שעונו השבוע חוליות..העולם הזח״ ,הביעו אזרה׳ ׳שואל, בני נ
חושבת שושנה
ממן 22 רק13
דנית
תל־אביבית ילידת צפת, העובדת
במדריכה במוסד לילדים
חולי לב בכפר מל״ל .״אם תעלה
לשלטון בירדן ממשלה, פרו־נאצרית,
נאצר יסגור אותנו מסביב,
וכאילו יחנוק אותנו. אסור
לנו לתת לו להקיף אותנו מסביב.״

ן ך | 1סבור עורך הדין
התל־ אביבי נתן

קנת .״אין לי התנגדות למלחמה,
אבל לא אנחנו מחליטים. אני
סומך על ראש־הממשלה דוד בן־
גוריון, שמה שהוא יחליט הוא
טוב למען העם. גם בעבר הוא
הוכיח את טעו וכשרונו׳ ואני
משוכנע שהוא לא יאכזב.״

| טוען הזמר וה־

:שחקן אריה (א3
ריק)
לביא. גם הוא מכיר שיש
סכנה בעלית ממשלה פרו־נאצרית
בירדן, אולם ״צריך להמשיך
ולנסות לעשות מה שלא עשו
עד עכשיו, לחתור לקראת פתרון
של שלום. אינני מאמין באיזה
שהוא פתרון בדרכי מלחמה.
מלחמה היא רק השהיה,
כמו זריקה מרגיעה לחולה. יהיה
במשך זמן קצת אויר לנשימה,
אבל לא פתרון. אנחנו נמצאים
בין גבולות של מדינות
ערביות, וכאן נישאר. משום כך
עלינו לפתח אורינטציה של חיי
שלום איתם. מלחמה רק תרחיק
את סיכויי השלום• מלבד זאת
איננו פועלים בחלל ריק וברור
שבמקרה מלחמה יפעילו עלינו
לחץ וסנקציות.״

| 1 ^ 1לא בטוח הוא
חיים רוסק, בן

,21 ממושב אביחיל ,״לא הייתי
ממהר לפתוח בהתקפה. אינני
מאמין כל כך בכוחנו. במבצע
קדש ניצחנו לא לבדנו, אלא
יחד עם הצרפתים והאנגלים. אני
לא חושב שלבדנו היינו יכולים
לנצח את המצרים. עלינו לחכות
ולראות מה הם יעשו.״

ן באלף רבתי או-
2מר הצייר־העתו־ 3 נאי שמעון צבר. על השאלה:
״מה לעשות אם כן במקרה של
מהפכה פרו־נאצרית בירדן?״ השיב
:״לעשות מהפכה פרו־נא־צרית
בישראל.״

החב אומו־״אל הירדן!״

בטוח רפאל פלד־ברג,
סוכן ספרים

בן ,25 מגבעת־עליה .״בתור חייל
במילואים דעתי היא שאנחנו
חייבים לכבוש את הגדה המערבית
של הירדן מיד, לפני שנאצר
יספיק להתחזק ולהיכנס
לירדן. משום שאחרת הוא יחנוק
אותנו וישמידנו, כפי שהוא

סבור אדולף רוט־בלום,
מרפא שי^

ניים יליד פולין, שעלה ארצה
לפני 15 שנה .״גם ההחלטה על
מבצע סיני היתד, נבונה, ולמרות
הנסיגה השגנו הרבה. אם
נתקיף הפעם, לא נהיה מוכרחים
להיסוג. המצב הפוליטי השתנה.״

סבורה אילנה שו־בל,
עובדת בחנות

הבגדים משכית .״אני לא כל
כך בעד מלחמה. זאת ריזיקד,
גדולה. יכולים לנצח, אבל יכולים
גם להפסיד. אני סומכת
שאלה העומדים בראש המדינה
ידעו להחליט נכונה. בן־גוריון
הוכיח גם בעבר שהוא יודע מה
שהוא עושה.״

אומר, לא בפה

מלא, עורך־הדין

ד״ר דוד הרסן, יליד הונגריה.
״כדי לתת תשובה מדויקת על
השאלה מד, אנחנו צריכים לעשות
במקרה של מד,פכר, פרו־נאצרית
בירדן, הייתי צריך לדעת
על השיחות הסודיות שהתנהלו
בואשינגטון ובלונדון, שם
נקבעים הדברים, ולא אצלנו. לדעתי
יש תועלת בהתערבות
צבאית, שכן היא עלולה להיות
מכשיר־מנע לטווח ארוך. איש
אינו רוצה שנאצר יאגוף אותנו
מכל העברים. משום כך, במידה
ואנו יכולים להפריע לתנועת-
האיגוף הזאת של הלאומניות הערבית
הקיצונית, ובמידה שלא
תסכן את קיומנו, צריך לעשות
זאת. לפי יחסי הכוחות היום,
התקפה לא תסכן את קיומנו.״

במקוה שתכווץ מהפס

טוען הבמאי גבריאל
(פטיוז) דגן,
כשהוא מוסיף התנצלות :״אני
לא מתמצא ביותר בענינים כאלה.״
הוא חושב שטובי להתקיף
מפני ״שאסור לשבת בשקט
ולהתנחם בתקוות־שוא, שאולי
נאצר לא יתקיף. היזמה
צריכה להיות מצדנו״.

| אומר יאן כוכבי,
:עולה חדש מפו3
לין,
שבא ארצה אחרי מבצע
סיני, והעובד במחלקת המתכת
של התאחדות בעלי התעשיח.
״הנסיון האירופי שלי מלמד שהעיקר
הוא השקט. אסור לעורר
את השד• כל זמן שלא יתקיפו
אותנו לא צריך להתקיף אותם.״

ןןף | 1לא יודע להחליט
הכדורגלן ושוער
*י 3 1
הנבחרת הלאומית בכדורגל יעקב
חודורוב, שפתח חנות לצרכי
ספורט. אמר הוא :״ליד בנק
בדקלים עומד מוכר גרעינים.
פעם באו אליו אנשים וביקשו
ממנו: תל1זה לנו קצת כסף.
אמר להם מוכר הגרעינים: יש
לי הסכם עם הבנק. הם לא
מוכרים גרעינים, ואני לא מלווה
כספים. אותו הדבר גם כאן. מלחמה
זה לא משחק כדורגל׳ ולא
אנחנו יכולים להחליט אם צריך
לפתוח במלחמה או לא -כמו
שר,דיפלומטים לא מחליטים ב־עניני
כדורגל, כך אין כדורגלנים
מתערבים בעניני פוליטיקה. יש
אנשים שנבחרו לעשות זאת והם
ישברו להם את הראש. את
פקודותיהם נבצע.״

חוזר ומאיים כל פעם. אם נכבוש
את הגדה המערבית, זה
לא יפתור את כל הבעיות, אבל
יתן מרחב גם מבחינה צבאית
וגם מבחינת מוראל התושבים.
זה כמו בנין, שאם אתה נותן
לאוייב לשבת בפתחו, אתה כבר
אבוד. אפילו אם אחר כך יכריחו
אותנו לסגת, אני חושב
שזה כדאי. אבל ירדן איננה
עזה.״

| ״אני נגד מלחמה
2בכלל, גם במב־

צע־סיני וגם הפעם,״ סבור משה
אייזמן ( )65 מתל־אביב. אייזמן,
יליד גרמניה, שהספיק להחליף
כבר 10 פעמים את מקצועו בארץ,
נלחם בארץ לפני 40 שנד,
בשורות הצבא הגרמני־תורכי
נגד האנגלים. אבל היום הוא
סבור שאין ערך למלחמה :״זה
יהיה בדיוק כמו בסיני, בלי
תועלת. זה יעלה מיליונים, וה־או״ם
תיכף יוציא אותנו משם.
אפילו אם נקבל את החלק המערבי
בשלום, אין לזה ערך.
מיליון ערבים יבואו אלינו, והם
יהיו הרוב. אני נגד מלחמה,
מפני שיש לי. שלושה בנים בקיבוץ,
בגיל הצבא• אינני חושב
שכדאי להם להסתכן.״

אמר יוסף פיד־

רינג 26 לוטש־

יהלומים מנתניה, ביום בו יצא
לשירות מילואים .״אם נהיה
מוקפים במדינה ערבית חזקה
אחת, הם יהיו חזקים מאיתנו,
ואז יובלו לבצע את איומיהם.
אני חושב שבמצב של היום
אין לנו ברירה אלא לצאת למלחמה.
לא צריכים לכבוש את כל
ירדן׳ אלא רק את החלק המערבי
השייך לנו. אם יכריחו אותנו
לסגת, אז אין ברירה, יכריחו.
אבל צריך לנסות תמיד.
אפשר רק להרוויח במקרה כזה,
ולא להפסיד. הייתי במבצע סיני,
ואני מוכן ללכת ישר למלחמה.
אני מאמין שאנחנו די חזקים
היום לנצח שוב את כל צבאות
ערב גם יחד.״

השכבות המייצגות, את דעתם על השאלה: האם כוא׳ לצאת שוב למלתמה*

״מה זה משנה
; אם תהיה ממשלה 3 פרו־נאצרית בירדן? הרי גם בעזה
יושב נאצר, זה לא משנה
אם בירדן יושב חוסיין או נאצר,״
סבור משת גולדמן (,)41
קומיקאי לפי מקצועו .״יש לי
נסיון עם הערבים האלה. בשנת
1942 נשלחתי מטעם הממשלה
הבריטית להצגת־תעמולה בפני
המלך עבדאללה, במחנה־הקיץ
שלו בשיני. אז ראיתי שכל מה
שנעשה אצלם זאת פנטזיה, הכל
מתנהל על־ידי בובות. לכן יא
צריכים להילחם בהם, צריך לחכות
ולראות איך שיאכלו אחד
את השני. אבל עלינו להיות
חזקים, ולעמוד על המשמר בפני
כל הפתעה. אינני חושב שהם
יתקיפו אותנו בזמן הקרוב,
דיבוריהם הם רק תעמולה.״

4מפקפקת עורכת־הדין
התל־אביבית 31 הצעירה תמר רזומוב :״ברור
שאין זה מצב טוב בשביל היהודים,
שבירדן יהיה משטר
פרו־נאצרי. משטר זה הוא קיצוני
יותר, וגם כשכל המדינות
סביבנו תהיינה מאוחדות ללא
סיכסוכים פנימיים, הם יתגרו
בנו. אבל קשה לדעת אם התערבות
צבאית בירדן במקרה כזה
תהיה לנו לברכה. יתכן אפילו
שלא ידרשו מאיתנו לסגת, כי
האמריקאים למדו לקח מלחצם
אחרי מבצע־סיני. אבל לא זאת
הבעיה. הבעיה היא מנין אנו
שואבים את הבטחון המופרז,
שתמיד ננצח? צריך להביא בחשבון
שיכולים גם להפסיד במבצע
כזה. זה שניצחנו עד כהי
אינו מוכיח שננצח גם להבא.״

מפקפק טכנאי ה־

£י * 3 1שיניים יעקב קיר־שנר.
קירשנר בן ה־ ,43 הוא
תל־אביבי יליד ליטא. אומר
הוא :״צריך לעמוד היטב על
המשמר. אני לא חושב שצריך
להתחיל תיכף במלחמה כשתעלה
ממשלה פרו־נאצרית, צריך
לחכות להזדמנות מתאימה.״

חושב ג׳ורג׳ ואל,
11^1
כיום מנהל תיאט
רון
זירה, לשעבר בעל תיאטרון
דו־רה־מי ואיש עסקי השעשועים
ברומניה .״מדינת ירדן היתר, עד
כה רק פיקציה ללא ערך, שנשענה
על כידוני הבריטים. בעצם
האדמה הזאת שייכת לנו, ובמוקדם
או במאוחר נקבל אותה.
החלוקה שנעשתה בארץ הזאת
היא חלוקה לא־טבעית, ולכן טבעי
הוא שניקח את כל הגדה
המערבית של הירדן, השייכת
לנו באופן היסטורי, שאף אחד
לא יכול להכחישו. מצד שני,
קשה לחשוב שאם נצא מיד למלחמה
יתנו לנו להשתמש בזכותנו
על האדמה, וחבל על כל
ילד שילך לאיבוד. לכן צריך לתקוף
רק בשעת־הכושר.״

״להתקיף ! לכי
בוש! לתפוס! את

כל החלק המערבי של מדינת
ירדן! זהו חלק טבעי ממדינת
ישראל, ואין זכות לנאצר על
חלק זה. אין רשות לאף אחד
לגרש אותנו מחלק זה של הארץ,
שלפי ההיסטוריה הוא שייך
לנו,״ סבור ישראל חדש, עתונאי
ב״״דישע צייטונג.״

פה ־ נאצריח

תובע במלוא ה־

הכרה חיים קמחי

( ,)24 נהג אשד הגר בפתח־תקוה.
קמחי הוא יליד העיר העתיקה
בירושלים, והוא סבור :״קודם
כל צריך לשחרר את ירושלים
כולה. לא יתכן שאוהדי נאצר
ישבו ליד הכנסת! למלחמה מקיפה
יש לצאת רק אם מתקף.״

אך מיעוט ניכואומו־,,לא!״
״להתחיל במלח־

מה, להראות ש*
אנחנו
לא מפחדים מהם. כל
זמן שאתה מראה לערבי שיש
לך יד חזקה׳ ואתה מוכן לרכותו,
הוא יפחד ממך. בעזרת
השם, השגנו עד עכשיו מה שהשגנו,
ובעזרתו ניקח גם את
ירדן,״ בטוח בכור שמול (,)58
סוחר רהיטים מתל־אביב, אב ל־
9בנים, שאחד מהם משרת עכשיו
בצבא .״לא איכפת לי שכל
הבנים שלי ילכו למלחמה. נס ן
שלצד הערבים עומדת רוסיה,
אבל האלוהים יותר חזק מרוסיה•
אם נפחד ונשתוק להם, וניתן
לנאצר לכבוש את ירדן, הוא
יעשה אותנו לעבדים. נשארה
לנו רק הברירה ללכת לחיים
או למתת, למלחמה.״

״אסור לנו להת־
; ערב, וגם אין צו3

בזה,״ אומר צבי פיר שט נ,)25
נגר מהרצליה. .״חילוף המשטר
בירדן הוא ענין פנימי, ואין
אנחנו צריכים להתערב בנעשה
שם. עובדה, שגם כאשר התחלף
המשטר בסוריה ובלבנון, לא
התערבנו. מדוע נתערב עכשיו?
אם מצרים תפלוש בכוח לירדן,
אז יכולים גם אנו לנסות לקחת
חלק. אך ככה אין טעם להתחיל
בפעולה יזומה, מפני שיכריחו
אותנו מיד לסגת, ואז לא יהיה
לזה ערך, כמו לכל מבצע סיני.
הייתי מוכן אז לשרת עוד שזה
וחצי בצבא, כדי שלא ניסוג.
רק אם יבטיחו לנו ויתנו ערבויות
שלא נצטרך לסגת מהשטח
שנכבוש, יתכן שיש מקום
לאיזושהי התערבות״.

1 ^ 1 ^ 1טענה אליזבס אפ־
:שטיין, עקרת־בית 3 ילידת גרמניה, מתל־אביב .״שום
מלחמה אינה מועילה׳ ורק דם
נשפך בחינם• יש לי בן שהיה
בצבא, והוא עדיין יצטרך ללכת
למילואים במקרה של מלחמה.
אינני חוש!* 5שכדאי להסתכן
רק בנסיון לכיבוש ירדן.״

״צריכים להכנס
ולקחת ירושלים
העתיקה. אם נאצר ייכנס לירדן,
צריכים להיכנס גם אנחנו מהצד
שלנו,״ החליט מי שהיה פקיד
גבוה בממשלה העיראקית, המבקש
לשמור את שמו בעילום,
מם בות בטחוניות למשפחתו .״הצבא
של נאצר אינו חזק עכשיו.״

| 1 1מכריז בבטחון
2נחמיה אברהם, 3 חבר קיבוץ אשדות־יעקב של
איחוד הקיבוצים והקבוצות. נחמיה,
בן ה־ ,25 עלה מהודו לפני
שש שנים. הוא נגד מלחמה באופן
פרינציפיוני :״לא צריך מלחמה.
אנחנו מדינה קטנה, ומלחמה
לא תתן לנו שום דבר.״

״קדימה לירדן ן אחים! לכבוש וי

להשאיר אפילו גרם אחד
בלתי־כבוש! להיכנס עמוק־עמוק
עד פנים, אפילו מהצד השני של
ירדן. יהיה יותר מקים, ואז נוכל
לישבשם עולים חדשים,״
צוהל שלמה לוי בן ה־ 32 לאפשרות
של מלחמה בירדן. שלמה,

סבור שלמה עו־זר
55 שמש
מזה 11 שנה בבית־המשפט המחוזי
בתל־אביב. אמר שלמה
יליד עיראק :״מה? שנהיה מוקפים
מכל הצדדים עם נאצר
יכל האויבים והרוסים? צריך
לקחת תיכף את החלק המערבי.״

שהוא ^דרן־מוניות בתל־אביב,
מסביר את דבריו :״אי־אפשר להמשיך
לחיות ככה כל יום, מתחים
לראות מה יהיה מחר.
פעם אחת לתמיד צריך להחליט
נחיה או נמות, אי־אפשר לתת
לנאצר לצחוק עלינו יותר. אם
נראה שיש מהפכה בירדן, מי צריו
להסתער עליהם לפני שיבוא
נאצר.״

אומרת מלכה לי־ן

כטר, פקידה תל־ 3 אביבית, שגם בעלה הוא פקיד.
הסיבה :״כיוון שבעלי הוא חייל
מילואים, והוא עתיד ללכת למלחמה,
אינני רוצה בה בשום
אופן. מובן שאם יהיה הכרח,
אז אין ברירה. אולם אינני רואה
הכרח לבך במצב של היום.״

232348532348

כנות תל־אביב על הטנק
מפאשיזם גס וגלוי־לב...

נסדיוו.
העם
כ ל העם צבא

למד לרקוד
אצל

ז׳ א ק

80 שנה נסיון
בכל העולם כהוראת

• אנגלית
• צרפת ית

פקידים !
תלמידים !
סטודכטים :
הרשמו עודהיום לקורס ל־

עברית, גרמנית,
פורטוגזית, ספר דית,
רוסית וכר.
הכנה לכל הבחי נות.
לפני הצהרים
קבוצות של 3—5

ק צרנו
עברית ו/או אנגלית

קבוצות מרוכזות
ועזרה לתלמידים.

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב.אולפן גרג* ( 0 0פמ .)0
כ ת ״ א: אצל ח. בר־קמא. גורדון?
בחיפה• :במעלה״ ,שמריהו לוין 30

הצלחה מובטחת!

בי־ס ברליץ
רחוב נחלת בנימין 2
תל־אביב, טל 62347 .

אילו קרה הדבר בארץ אחרת, היה הלב
מתכווץ למראה המחזה: ילדים קטנים מטפסים
על גבי טאנקים, כאילו לא היו מכשירי-
השמדה, אלא צעצועי־ענק שנועדו במיוחד
בשבילם. נערות מצטלמות ליד התותחים הקטלניים,
כאילו היו אביזרי אופנה חדישים.
אך הדבר קרה בתל־אביב (ראה להלן),
ועל כן לא ראה בכך איש תוצאה של חינוך
מיליטריסטי מסוכן. בי במדינת ישראל עומד
הצבא במרכז החיים הלאומיים. הוא היצירה
היחידה אשר האומה כולה מתגאה בה. הוא
התוכן היחיד בחיי אזרחים בלתי־ספורים,
אשר צו הגיוס למילואים גואל אותם מבית
אפור, מעבודה משעממת ומתחושה עמוקה
של חוסר־תכלית.
האבר החשוב ביותר. השבוע שכן
צה״ל כמעט ללא הרף בלב המחשבה הלאומית.
תותחיו
ושריוניו תפסו חלק גדול בויכוח
הסמוי אך הכללי, שעבר השבוע בלב האומה:
אם לתקוף את ירדן כדי למנוע את
נפילתה לידי גמאל עבד אל־נאצר, או לא
(ראה הנידון) .הוצהרו הצהרות, הוכחשו הכחשות,
שודרו שידורים. אך מאחורי כל
פיסות הנייר עמדה הפלדה הקרה של צבא
ההגנה לישראל — וכל ישראלי ידע זאת.
בצורה שונה לגמרי עמד צה״ל השבוע
במרכז ויכוח לאומי אחר׳ שהלך והתפשט.
היה זה הויכוח על פסק־הדין של רצח כפר־קאסם.
עתון אחרי עתון נגרף בויכוח זה,
פירסם דעות של אזרחים שייצגו את כל
צבעי הקשת — החל בפאשיזם גס וגלוי־לב,
שהרים על נס את הצייתנות העיוזרת של
רובוטים המוכנים לרצוח נשים וילדים בהינתן
הפקודה, וכלה בהומאניזם הנאור של
המטיפים ל״נשק טהור״ ,שהצדיקו את הדין
ואף דרשו להרחיבו על בעלי הדרגות הגבוהות
שנתנו את הפקודה.
אלא גם אלה, סוגדי פולחן הכוח ואוהדי
החייל־האזרח האחראי למעשיו, הכירו בעובדת
יסוד אחת: למשך זמן רב יישאר
צבא ההגנה לישראל החשוב באברי הגוף
הלאומי — ועל כן חשוב שבעתיים לדאוג
לבריאותו ולשמרו ממחלות ממארות.
צבא הנו ראשבאו ״ בים
״הצבא הישראלי נערך על הגבול,״ זעק
השבוע רדיו קאהיר .״השריון הישראלי מתכונן
לזנק אל ירדן,״ החרו החזיקו אחריו
שאר שופרות התעמולה של רע״ם.
באותו זמן חנו מיטב יחידות השריון
של צה״ל בככרות תל־אביב .״מה ישי״ התלוצצו
חובשי הכומתות השחורות, בהאזינם
לחדשות, שהועברו אליהם ברמקולים בחניון

מסודר ומצוחצח למופת בכיכר מלכי ישראל
בתל־אביב ,״הלא כל הארץ היא חזית, גם
אמצע תל־אביב!״
האימרה נאמרה בצחוק, אבל הרבה מחיילי
השריון ראו בה השבוע אמת• כי
רובם, שלא התנסו עדיין בקרבות אש חיה,
ניהלו השבוע את אחד הקרבות הקשים בחייהם•
האויב היה חסר רחמים לחלוטין.
הוא התגנב דרך גדרות שלושת חניוני השריון
— ביפו, ביד־אליהו ובכיכר מלכי
ישראל — ביום ובליל. הוא חדר לאהלים,
הסתער על הטנקים שהיו ערוכים במסדר
ומצוחצחים, זינק אל תוך התותחים המת־נייעים
וכבש אותם כיבוש מלא. לא היו אלה
אלא רבבות ילדי העיר שבאופן מאורגן,
בסיורי בתי־הספר ובפרטיזניות, באו לעשות
הכרה עם שריונאי צה״ל .״קחו אותי מפה,
קחו אותי לסידרה, לשיפשוף ואבק, אבל
קחו ממני את הילדים האלה!״ זעק סמל־שריון,
שנאלץ בפעם העשרים אותו יום
להכניס נערה לצריח ר,אי.אמ.איקם, להסביר
לפספוס בן 6איך פועלות השרשרות, ולרוץ
אחרי פספוס שני, שהתחשק לו לסחוב
את הטלפון המחובר לירכתי הטנק, באמצעותו
מתקשרים חיילי השדה המסתערים
ליד הטנקים עם הצוות היושב בפנים.
גזוז ומיליטריזם. אולם המלחמה לא
היתר, בכל זאת נוראה כל כך .״מסים, למה
לא משאירים את המחנה כאן כל השנה?״
היקשו החיילים, כשנאלצו לפרק את אהלי
הסיירים שלהם, ולחזור אל משטחי האימונים
המאובקים. כי למרות שחיו שלושה
ימים בתוככי העיר, במשטר צבאי חמור פי
כמה, בו נאלצו לשמור יותר מתמיד על
הנקיון והסדר, לקיים את כל גינוני הטקס
הצבאיים, הם זכו לפינוק כיאה לבנים מאומצים.
הרס״פים לא צעקו עליהם, לאיש לא
ניתן לרוץ רונדל מסביב לכיכר, הילדים
שעמדו סביב הגדרות עבדו כמלצרים כדי
להגיש לחיילים כל טוב, מכוס גזוז מהקיוסק
הסמוך ועד לעוגה ששלחה אמא.
חג השריון הוסיף השבוע מוראל לשני
הצדדים, גם לחיילים וגם לילדים. ורק מבוגרים
מעטים עמדו מרחוק ליד החניונים,
כשבלבם זכרונות מטרידים מימים עברו.
מנגנון נציג בויו ־יו ד ק
באמצע החודש שעבר קיבל יוסף (״לו־ליק״)
אילן מכתב קצר מן הממונים עליו
בירושלים. תוכנו של המכתב: כהונתו של
אילן בארצות־הברית, כנציג חברת התיירות
הממשלתית, מתקרבת לקיצה. את מקומו
יתפוס בעוד שבועות אחדים יוחנן ביהם,
מי שהיה מנהלה הכללי של חברת התיירות
והממונה על אילן.
המכתב נראה מוזר מאוד לאילן, שלא
חעולס חזח 1101

היצירה החדי שה ביותר של

הרדיו המינות* .נשמו נן הנא •

המקלטים!

מלך

8מנורות 2רמי קול. אנטנ ה פררייו
מסתובבת. מדחיקה את רוב ההפרעות
אייל וז-וא. תיבהמהודרת .

ילדי תל־אביב משחקים כנשק
...ע ד הטפה הומאניסטית לטוהר הנשק

יכול היה להבין בשום פנים ואופן כיצד
מסכים האיש העולה עליו בדרגה, בסמכויות
ובמשכורת׳ לקבל את משרתו של אחד מפקידיו.
דרגתו של אילן׳ דרגה 6בדירוג
הממשלתי הישראלי, היתד, נמוכה בארבע
דרגות מן הדרגה ,2מן העליונות בצמרת
הממשלתית, שהיא דרגתו של ביהם.
חקירה קצרה של אילן בעל הקשרים הטובים,
בקרב הפקידים הישראליים שביקרו
בניו־יורק ושמעו על רצונו של ביהם לעבור
לארצות־הברית, העלתה תוצאות ממשיות:
״אינני מוכן.לוותר על משרתי, כדי לפתור
בעיות אישיות של מישהו,״ הודיע אילן
במלים ברורות לירושלים ,״אינני רוצה לחזור
לישראל.״
פרסומת בפראג. לא היתה זו הפעם
הראשונה שיוסף אילן קופץ בבת אחת אל
כותרות העתונים. אילן 45 אחד מפעיליה
הבולטים של עליה ב׳ ,איש ש״י שעבד בחברת
הנסיעות פלתורס וניהל משם פעולות
מחתרת רציניות בפיקודה של ההגנה, התפרסם
לראשונה מתוך פרוטוקוליו הפומביים
של משפט סלאנסקי, שנערך בשנת 1953
בפראג. גם במשפטו של מרדכי אורן, אסיר
פראג, הוזכר אילן, מזכירה הראשון של
השגרירות הישראלית בצ׳כוסלובקיה ועוזרו
הנאמן של אהוד אבריאל, היום שגריר ישראל
בגאנה. ההאשמות נגד אילן: שהוא אחד
מאנשי־הקשר של ״רשת הריגול הציונית.״
הפירסום הרב החזיר את אילן _לישראל.
הוא נכנס לעבודה במשרד־החינוך, חלם על
הקמת חברת נסיעות פרטית בשם ישראל־

איש־תיירות ביחס
משבר משפחתי על חשבון הציבור
וזעולם חזה 01י ו

אמריקה, בתוכה יוכל הוא, בעל הנסיון העשיר
בעסקי גבולות ונסיעות, לבסס את
עתידו הפרטי.
באותה תקופה הרחיבה חברת התיירות
הממשלתית את פעילותה. תחת להקים חברה
פרטית, הוצע לאילן לצאת לארצות־הברית,
לשרת שוב את המדינה בכשרונותיו המקצועיים.
אילן הסכים ברצון, יצא לקבל על
עצמו את נציגות החברה בניו־יורק. הוא
החל מבצע את המשימות שהוטלו עליו
במרץ רב, הכיר נערה׳ אמריקאית, נשא אותה
לאשה, לא הסתיר מידידיו וממכריו הרבים
כי אינו מתכוון לחזור לישראל .״תנאי
החיים בארץ אינם בשבילי,״ היה אילן, בעל
המשכורת הנמוכה יחסית, טוען באוזני חבריו,
שהיו מבקרים אותו בניו־יורק ,״אם
אצטרך פעם לעזוב את משרתי בחברת התיירות
הממשלתית, אפתח לי עסק פרטי
כאן״.
בעיות אישיות כירושלים. היום
בו היה נאלץ אילן לעזוב את משרתו בחברה,
היה קרוב הרבה יותר מאשר חשב
הוא בעצמו. ימים רעים הגיעו למנהל החברה
בארץ, יוחנן ביהם.
ביהם 40 יליד גרמניה ובוגר הסמינר
למורים בירושלים, כיהן במשרות ממשלתיות
רבות מאז הוקמה מדינת ישראל. בעל
תואר של ״מוסמך למדעי הטבע״ ,אותו רכש
במכללת קולומביה שבארצות־הברית, שירת
את המדינה כפקיד במשלחת הקניות הישראלית
בארצות־הברית, כפקיד גבוה במשרד
האוצר בשנים 53־ 1949 וכאחד מיועציה הכלכליים
הבכירים של הממשלה עד לשנת
,1955 בה קיבל על עצמו את הנהלת החברה
לתיירות.
משבר אישי ומשפחתי הביא את
ביהם, גבר מוצק ויפה, בעל הופעה נאה
ומעוררת כבוד, להחלטתו בדבר יציאה ל־ארצות־הברית.
מכל התפקידים שהוצעו לו
שם, נראה לו כמתאים ביותר תפקיד נציג
החברה, שהוא עצמו עמד בראשה עד כה.
ביהם החליט לקבל את התפקיד. הבעיה היחידה
שצריך היה לפותרה: דרגתו של
הנציג בניו־יורק נמוכה ב־ 4דרגות משלו.
אך גם על בעיה זו התגברו חיש־מהר ידידיו
של ביהם והממונים עליו: החברה הממשלתית
לתיירות, שביהם הוא מנהלה
הכללי, הודיעה על יצירת תקן חדש לנציג
החברה, שיקרא מעתה ״הממונה על עניני
התיירות מארצות־הברית״ ושמקום מושבו
יהיה בניו־יורק. התקן הקודם, לפיו הועסק
אילן, בוטל. הדרגה שתהיה צמודה לתקן החדש:
דרגה 2ממשלתית, דרגתו הנוכחית
של ביהם בירושלים.
״למעשה זה אינו כך,״ טען השבוע ביהם,
כשנשאל בדבר משכורתו העתידה הנציג
בניו־יורק מקבל את משכורתו לפי חוזה
מיוחד. גם היום מקבילה משכורתו של אילן
לדרגה 4ממשלתית בערך. גם אני אקבל
את אותה משכורת. בקרוב תתפרסם הודעה
רשמית על־כך.״
ההודעה הרשמית לא התפרסמה. ביהם יוצא
לארצות־הברית, בשעה שמאיר (״ממי״) דה־שליט,
מעוזריו של טדי קולק, מקבל על

עצמו את הנהלת החברה, מבלי שיתמנה לה
עדיין מנהל קבוע. אילן בעל דרכון־השירות
הישראלי, יישאר בארצות־הברית. בעיותיו
הפרטיות של פקיד מדינה בכיר, נפתרו בהצלחה,
אם כי על־חשבון הציבור.

מפלגזת
מלחמת היו ר שי ם -המשך
שלושת מייסדי פתח־תקווה, בצאתם לרכוש
את אדמות מלאבם, לקחו עמם את הרופא
הירדני ד״ר מזרייקה, כיועץ רפואי. יעץ להם
הרופא המנוסה: הסתכלו בציפורים. אם תמצאו
ציפורים מעל פני השטח המוצע לכם,
קנוהו. אם לא תראו ציפורים — אל תקנו.
כי הציפורים יודעות אילו שטחים טובים
לבריאות, ואילו לא.
השבוע יכלו עסקני מפא״י להרהר בעצה
נבונה זו. לבנו של ח״כ מפא״י עקיבא
גוברין נולד בן. מיד התמלא דבר מודעות־ברכה.
ציפורי המפלגה, גדולים כקטנים, מיהרו
לברך את הסבא המאושר.
כעבור ימים מעטים נשא חיים שרת, חבר
משק חמדיה בעמק בית־שאן, את אחת מבנות
המשק לאשה. כל משפחת שרת התאספה
במקום. הדוד יהודה שרת מיגור חיבר
מוסיקה מיוחדת, כל השרתים שרו במקהלה,
כאשר קולו העליז של חבר־הכנסת משה
שרת עולה על כולם.
אולם המאורע החגיגי לא הטביע את רישומו
על עמודי דבר. מלבד מודעה קטנה
של הוצאת עס עובד — שמשה שרת הוא
מנהלה — לא פירסם שום מוסד מפלגתי
מודעת־ברכה. ציפורי מפא״י ידעו שכל המבקש
בריאות מפלגתית, מוטב לו להתרחק
בימים אלה ממשה שרת.
כנפי הגוזל. בעוד שמעמדו של שרת
נשאר מעורפל ושום שיפור לא נראה לעין,
נמשך המאבק בפינה אחרת של הזירה המפלגתית.
הציפורים הקשישות חברו יחד
כדי ללחום בגוזל הטורף שהחל מצמיח
כנפיים.
אחרי שהחלים מסידרת נאומיו בישי־המזל
ופשט את מדיו, נתן משה דיין כמה ראיו־נות
עתונאיים, כפתיחה להסתערות מחודשת.
הם דמו לפשיטות שנערכו על־ידי צה״ל
בימי כהונתו של דיין כרמטכ״ל :״פגע
וברח ״.ערכם התעמולתי היה מרתיע, אך
הישגם הפוליטי היה אפסי.
אמר דדן: אין לו ויכוח עקרוני על מדיג־יות־החוץ,
אך יש לו ויכוח רב על עניני
הפנים. במלים אחרות: דיין לא רצה להתגרות
בדויד בן־גוריון, הצאר החולש על כל
עניני החוץ והבטחוף, אך מוכן לתקוף את
(המשך בעמוד )8
* אס ני הודה דיין, בהערת אגב,
שאמנם היו לו חילוקי־דעות עם דויד בן־
גודיון בענין הנסיגה מסיני. בהמשך לכן
רמז השבוע כי ישראל אינה צריכה לדגול
בסטטוס־קוו במרחב, אלא לדרוש שינויי
גבול לטובתה. במלים אחרות: כיבוש הירדן
וסיפוח הגדה המערבית לישראל.

התיאטרון הקאמרי
מציג החודש כתל־אביב:

מלאד האבן יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום יום
יום

ד׳ 5.11
ה׳ 6.11
ב׳ 10.11
ג׳ 11.11
ד׳ 12.11
ב׳ 17.11
ג׳ 18.11
ד׳ 19.11
ה׳ 20.11
ב׳ 24.11
ג׳ 25.11
ד׳ 26.11
ה׳ 27.11

8.30
8.30
8.30
8.30
8.30
8.00
8.00
8.00
8.00
8.00
8.00
8.00
8.00

בגלל חגורה
מוצ״ש 8.11
שתי הצגות
9.30 7.00
יום א׳ 8.30 9.11
יום ה׳ 8.30 13.11
מוצ״ש 15.11
שתי הצגות
9.30 7.00
יום א׳ 8.30 16.11
מוצ״ש 22.11
שתי הצגות
9.30 7.00
יום א׳ 8.00 23.11
מוצ״ש 29.11
שתי הצגות
9.30 7.00

הופיע גליון מספר 11 של

גע׳ד
הירחון

לבידור

המצוייר

והומור

צחוק

לבית

ומצב־רוח

ולחברה

עמודים

500

פרוטה

תצפית

,כי חזכויוח מסורות

• התנגשות חפרת־תקדים צפויה בין מפא״י ומפ״ם.
• דויד כן־גוריון יציע עוד לפני הבחירות משאל־עם על
שיטת־הכחירות האזוריות. אף כי אין סיכוי רב כי הצעה זו תתקבל
רשמית בכנסת, ע שויה מפא״י לערוך משאל פרטי. ביג׳י החליט על כך כדי
לבדוק בכלל את דעת־הקהל לקראת הבחירות, ותחת ה שפעת נצחונו המזהיר
של דה־גול.

• קשיים רבים ילוו את הכלי הקליטה של העליה הרומנית.
העולים מרו מני ה באים לישרא ל ללא כל הכנה מוקדמת 4 ,ימים אחרי שקבלו
את ר שיון העליה לישראל. הם מביאים אתם 40ק״ג מטען בלבד. רובם מקרים
סוציאליים, כמעט

כולם

במרינה

הם חסרי

אמצעים.

הגיל

ה מ מוצע של

עולים אלה

למעלה מ־ , 40 וסיכויי סידורם בעבודה כמעט אפסיים.
• אבא אבן יחזור לכהונתו בוושינגטון, י שוב לישראל רק
שלושה־ארבעה שבועות לפני הבחירות, ב הן יופיע כ מוע מד מטעם מפא״י.
בינתיים יוסיף לכהן גם כנ שיא מ כון וייצמן, יעזור לאסוף כספים באמריקה
ל מכון זה. אחרי הב חירות כנראה לא יהיה אבן שר־חוץ, כפי שסברו תחילה,
מאחר שגולדה מאיר חזר ה לתפקידה במרץ רב ותובעת ליעצמה את התפקיד
גם להבא. אבן עשוי לקבל את משרד החינוך והתרבו ת.
• מפא״י תדרוש לעצמה תפקיד של תת־שר הדתות, אם
יחזרו הדתיים לממשלה. מאז המשבר נוכחה מפ א״י לדעת מה רב הכוח הפוליטי
ה מרוכז במ שרד זה, ואין היא רוצה לה שאירו להבא ב או פן בלעדי בידי
הדתיים. התת המפא״יי יהיה נוסף על התת הדתי הקודם, זרח וורהפטיג.

(המשך מעמוד )7

השלישיה הכלכלית, השולחת את ידה אל
הירושה: איש האוצר אשכול, איש ההסתדרות
לבון ואיש המסחר והתעשיה ספיר.
השלישיה לא ישבה בחיבוק ידיים. היא
תיכננה בשקט את המכה הנגדית, כדי לקצץ
את כנפיו של הגוזל הנועז. התוכנית הראשונה:
להכריח את דיין להיכנס לכנסת,
כדי שיאבד שם את הזוהר האישי שלו, כפי
שקרה לאלופים אחרים לפניו. השיב דיין:
אין הוא חולם אפילו להיכנס לכנסת, אלא
אם כן תובטח לו מראש משרה של שר,
(אחת השמועות המרחפות בירושלים: שדיין
נושא את מבטו אל משרד־הפיתוח,
אם לא יקבל את משרד־החוץ).
זבנג. לא גמרנו. התוכנית האלטרנטיבית
של השלישיה היא ארוכת־טוזח עוד
יותר. היא מבוססת על אישיותו של צעיר
אחר: אבא אבן.
אבא אבן מבוגר ממשה דיין בשלושה
חדשים ו־ 18 יום בדיוק. שניהם בני .43
אבן מהחיה מכל הבחינות את היפוכו הגמור
של דיין. הקסם האישי של דיין הוא
זה של קצין חיל־הפרשים, השקפת־עולמו
היא זו של ״זבנג וגמרנו״ .הקסם האישי של

בשגרה אדגמז, ארוכה
מועמד אחר לתפקיד מ ודש ר: יצחק רפאל, שיבוא

י שובו הדתיים לקואליציה — ב מ קו מו של תת־שר החינוך משה אונא. הסיבו ת:
אונא לא היה די תקיף לטובת מפלג תו, ו מ תן תפקיד ממ שלתי לרפאל יסתום
את פיו להבא. עד כה היה רפאל הרא שון שדרש בכל פעם את יציאת הדתיים
מן הממשלה.

• משה שרת עשוי להופיע בראש רשימת מפא״י לעירית
ת ל ־ אכיב. סניף מפא״׳ בעיר מקווה כי שמו הטו בימ שוך גם •חוגים אזרחיים
למפלגה, וכי יהיה מועמד מו שך יותר לתפקיד ראש־עיר מאשר חיים לבנון.
שרת מחזיק
בירו שלים.

עדיין דירה

ברחוב נצת ישראל 26 בתל־אביב, אף

שהוא גר

• אחדות העבודה תגביר את מאבקה נגד הממשל הצבאי,
במטרה להתחרות בחבריה הערביים של מפ״ס. מתוך גישה ״קונס טרוקטיבי ת״
יציעו שרי אחדות העבודה להחליף את הממשל הצבאי בארגון אזרחי דומה,
ולבטלו לחלוטין, ב איזו ריס הערביים שאינם איזורי נבול, כמו נצרת. את המאבק
החיצוני של מפלגה זו נגד הממ של הצבאי, ילווה מאבק פני מי נגד הגורמים
האקטיביסטיים־קיצונייס במפלגה, המו שפעי ם מ היכרו תם וח ברו תס האי שית עם
צעירי מפ א״י וה אינפו רמציה שהם מקבלים מ חוגי הש.ב.

• המגמות לפיתוח קשרי המסחר עם ארצות הגוש המזרחי
תתקלנה כהתנגדות חמורה של משלחת הסיוע האמריקאית
ומשרד החוץ של ארצות־הכרית. לאחרונה הוקם מגע עם נציגיות
מסחריות של ארצות הגו ש ה קו מוני ס טי בנוג ע לקנית כ מויו ת גדולות של
חו מרי ם, המופקים מאוצרות הטבע של ישראל. למרות שה שימו ש בחומרי ם
הבאים בחש בון למכירה הוא שימו ש חקלאי, מתנגדים האמריקאיים לעיסקה
מחמת ההסגר על מכירת חו מרי ם אסטראטגיים לארצות הדימוקראטיה הע מ מי ת,
מאחר שחומרים מסוג זה ניתנים גם ל שימו ש צבאי.

• מאבק פוליטי פנימי עתיד להתחולל כתוך הקואליציה
הממשלתית סביב מאמציו של משרד המסחר והתעשיה לחדור
אל שטח פעילות חדש ז לאילת. ב שעה שעד כה היה משרד הפי תו ח
הכתובת הממ שלתית היחידה בעיר הנמל הדרו מית לכל בעיות תו שביח, כולל
ב עיו ת הכלולות מטבען בשטח טיפול ם של מ שרדים ממ שלתיים אחרים —
החליטה מפא״י להרחיב את ה שפעתה בעיר, בעזרת מנגנון משרד המסחר
והתע שיה שיפעל בה ב תו אנ ה של ״ פי תו ח מפעלים תע שיתיים ומסחריים״.

אבא אבן הוא זה של מדינאי צעיר, מתורבת
ומשכיל, והשקפת־עולמו נובעת מן המסורת
של התרבות האנגלו־סאכסית. דיין
נואם כמג״ד פלמ״חאי לפני חייליו, אבן נושא
נאומים מצוחצחים ומבריקים.
מקווה השלישיה: בעוד שהזוהר המיוחד
של דיין עשוי לדהות במהרה, הרי הזוהר
של אבן בנוי על יסודות איתנים יותר, יגבר
בעתיד, ככל שיתקרב אבן לתודעת הציבור
הישראלי. נאומו הגדול של אבן בעצרת
הזכרון לחיים וייצמן השבוע, וכניסתו לתפקיד
נשיא מכון וייצמן, נחשבים לפתיחת
מצעד שקט אך בטוח זה.
אך עמדתו הסופית של אבן במישחק־היורשים
אינה קבועה עדיין. גם אנשי שמעון
פרס מפיצים ברבים שמועה כאילו מצאו
הסדר עם אבן. כנגד זה טוענים אנשי לבון
שמשכו לצדם את טדי קולק, שונאם המובהק
של פרם ודיין גם יחד.
הסיכום: המאבק נמצא בשלביו המוקדמים,
רחוק מאוד מקביעת חזיתות סופיות.

התישבות
י די דביתהמשפט
בפרוטוקול בית־המשפט המחוזי בתל־אביב
נכתב השבוע תיאור מוזר מאוד:
״המשיב קם ואמר כי הוא משחרר את פרקליטו.
לאחר שבררו השופטים את הענין
עם המשיב ועם פרקליטו, נתברר להם שהמשיב
יודע מה שהוא עושה ועומד על
דעתו. לפיכך אין בית המשפט רואה ברירה
אלא להתיר למשיב לטעון לעצמו.״
המשיב עצמו, אפרים צ׳פאני, תושב הכפר
יגל שליד לוד, מסר הודעה בזו הלשון
:״אני באתי מחוץ־לארץ חקלאי. לפני
שמונה שנים אני באתי ואני מעבד את האדמה.
יש לי שמונה דונאם מטעים ופרדס. אני

חתמתי על מה שקיבלתי. לפני שנה וחצי
היה ריב ביני לבין הסוכנות. מרכז האזור
דחה אותנו. המתישבים כתבו שהם רוצים
להשאר. אם הייתי יודע שיהיה צו־פינוי לא
הייתי מתחיל לעבד. אילו הייתי יודע שיכולים
להוציא אותי — לא הייתי חו ת ם
סבסוד במושב. פרשת צ׳פאני החלה
להסעיר את משקי תנועת המושבים בישראל
עוד לפני למעלה משנה. כשלבש הסכסוך
אופי גלוי, וכשהפסיק צ׳פאני לשווק את
תוצרתו באמצעות מוסדות השיווק של תנועת
המושבים, הודיע לו המרכז כי הוא
ומשפחתו אינם רצויים עוד בכפר. צ׳פאני
סרב גם לשמוע :״מי אתה שתגיד לי?״
צווח הוא ,״אני גר כאן. מי אתה?״
המרכז ופקידי הסוכנות שמאחוריו ידעו
מי הם ומה כוחם. הם שלפו מתיקיהם
הצהרה ארוכה, עליה היה חתום צ׳פאני בכתב
ידו הקשה, הוכיחו לו כי הוא עצמו,
בבואו למושב ובקבלו את הציוד החקלאי
הראשוני, חתם למפרע כי הוא מתחייב לעזוב
את אדמתו ואת רכושו בכל רגע שיידרש
לכך בפקודת הסוכנות.
צ׳פאני נדהם :״בשביל זה באתי לארץ
ישראל?״ שאל את עורך דינו, יוסף בן-
מנשה, אליו פנה לביטול גזירת הסוכנות.
בן־מנשה יכול היה לעוץ לצ׳פאני רק עצה
אחת: לסרב לפנות את ביתו ורכושו, להניח
לסוכנות לפנות לבית־משפט השלום
בבקשה לקבל צו פינוי נגד נתינה.
על הצהרות וחתימו .*.בסוכנות
היהודית ובמשרדי פרקליטה, העריכו בצדק
את משפט הפינוי נגד צ׳פאני כחשוב ובעל
ערך במיוחד. היה זה משפט מבחן: שופט
השלום מקם צ׳רנובילסקי היה צריך לפסוק
אם להצהרות הרבות, שהעולים החדשים חותמים
עליהן בבואם לישראל, מבלי לדעת
על מד. הם חותמים ולשם מה, ישנו תוקף
חוקי ואם אינן עומדות בסתירה לחוקי
הארץ הרגילים המסדירים את היחסים שבין
האזרח למוסדות הלאומיים על בסים חוקי.
אחרי מאבק משפטי ממושך, שתוך כדי
מהלכו הופעל בו לחץ אדירים על צ׳פאני
ובני משפחתו שיסתלקו מכל מערכה משפטית
בסוכנות, פסק צ׳רנובילסקי לטובתם
של צ׳פאני ובן־מנשה :״ההצהרה עליה חתם
צ׳פאני, עומדת -בניגוד לחוק המועמדים
להתישבות החקלאית שנחוק בכנסת,״ נקבע.
צ׳פאני ניצח. אנשי הסוכנות חזרו למשרדיהם,
נועצו בכובד ראש מה עליהם לעשות.
לבסוף החליטו להגיש ערעור: לבית
המשפט המחוזי בתל־אביב הגיש עורך־הדין
כספי את נימוקיו. העיקרי שבהם: החוה
משאיר גם עילות פינוי ונישול אחרות, שאינן
נקובות במפורש, לשירות המוסדות המיישבים.
צ׳פאגי תומך בכספי. לבית המשפט
המחוזי, בפני הרכב של שלושה שופטים
מחוזיים, בא כספי עם ציוד מלחמיתי כפול.
נוסף על מזוודות מלאות ספרי חוק ותקדימים
שנשאו עוזריו אל אולם המשפטים, התייצב
לצידו גם צ׳פאני בעצמו, שקם בפתיחת
הישיבה והודיע על פיטורי עורך־דינו.
הכוונה נראתה ברורה. לסוכנות לא היה
איכפת להשאיר את צ׳פאני במקומו, על־סמך
הבטחה אישית, ובלבד לבטל את התקדים
המסוכן, המערער את כל שלטון
הפקידים המפלגתיים על חלק חשוב זה של
אוכלוסיוד הארץ• לכן הופעל לחץ על
צ׳פאני שיפטר את פרקליטו ויוותר על
מאבק משפטי אמיתי, תמורת הבטחות
סודיות. הודיע כספי :״אשר תהיינה תוצאות
המשפט, הסוכנות לא תגרש את צ׳פאני, כי
השלום בכפר חזר על כנו
המטרד, הושגה רק בחלקה: אחרי הת־יעצות
קצרה החליטו השופטים למנות את
בן־מנשה כ״ידיד בית המשפט,״ מוסד משפטי
אנגלי עתיק, שרק לעיתים רחוקות
מצוי בבתי המשפט הישראליים. בתפקיד
רשמי ומכובד כזה, טען בן־מנשה את טענותיו
המשפטיות נגד ערעור כספי. החלטתם
של השופטים שתינתן בקרוב, תוכיח
אם יצליחו טכסיסיהם של אנשי הסוכנות
ופרקליטם, או אם תשאר בתוקפה הוראתו
של השופט צ׳רנובילסקי.

משפט
ל טו ש, אךלאלעוף •
שבועות אחדים אחרי תום מבצע סיני,
החלו חיילים משוחררים ואזרחים זריזים
במבצע חדש ברחבי הארץ: ספסרות בבולים
ובמעטפות חתומים באיזורים הכב!שים.
אחד מאלה שעסק במבצע קדוש זה היה
המהנדס שלמה מנזרי, עובד מכון הבדק
בלוד. פעולתו של מנזרי, בשטח זה, היתד,
(המשך ב ע מו ד ) 12

מעולם הזח 1101

* * דורג מפעילים עלינו לחץ וטרור!״
זעקו רבים מתושבי שכונת נורדיה
בשבועות האחרונים. רבים מהם אף התלוננו
במשטרה על מעשי אלימות ואיומים שהושמעו
כלפיהם .״זרקו עלי אבנים! קיללו אותי
ואיימו עלי!״ התלוננה נחמה פלטניק, בת
ה־ ,60 כפופה ונמוכה .״אין לי כוח יותר
להילחם נגד הכנופיה, אולם לא אוותר!״
הכריזה דיירת אחרת, עדינה סברדליק.
כי בחדשים האחרונים הפכה שכונת־הצרי־פים
נורדיה, השוכנת ברחוב דיזנגוף בתל-
אביב סמוך לכיכר, למוקד של סערת רוחות.
נושא הסערה: האוצר. מזה שניט נמצא
אוצר של מיליונים בשכונת הצריפים העלובים•
הוא אינו קבור עמוק באדמה, מתחת
לעץ מסתורי, כמסופר בסיפורי הרפתקות.
הוא נמצא על פני השטח, גלוי לעין• האוצר
הוא שטח הקרקע בן 33 הדונמים, עליו
משתרעת השכונה. בסביבה בה כל מטר
קרקע שווה זהב, במרכז השעשועים והבידור
של העיר, שם כל חנות עולה רבבות

כדי לפעול נגד חבריהם ולהביא לשיכנועם.
השבוע, אחרי שהחברה, ואנשי־״ ועד־השכונה
התומכים בעריכת הסכם עמה, פינו
כמה צריפים בקצה השכונה, העבירו את
דייריהם לצריפים אחרים בשכונה, הגיע
דחפור ליישר את השטח, להגביהו במטר
אחד, כדי שיהיה בגובה הכביש .״בעוד שבוע
אנחנו מתחילים לבנות,״ הבטיחה החברה.
״זה הכל רמאות, אחיזת־עיניים כדי להמריץ
אותנו להיכנע,״ טענו לעומתם המתנגדים.
ואמנם תכניות החברה לבנין המקוש
טרם אושרו אפילו בועדת בנין ערים של
העיריה, שם עירערו עליה נציגי ההסתדרות
מתוך שיקולים פוליטיים.
לפי התכנית, אשר ביצועה יארך חמש
שנים, יכלול השמח בניני מגורים ומשרדים,
בגובה של 7ו־ 14 קומות, קולנוע,
מרכז מסחרי, מגרשי חניה, בית־ספר וגן־
עירוני. ברור שכל עיריה שתאפשר תכנית
מעין זו, תוכל לצבור על חשבונה הון פוליטי.
וכך הפכה השכונה לכדור־משחק מפלגתי.

צריפים בוערים, דחפורים הורסים

-בלבו תל־אניב מתנגשים שגי משות

טרור ב שכונת מדדיה?
וכל אולם מאות אלפי ל״י, שימשו 33 הדונם
להחזקת מאתיים צריפים מתמוטטים
ורקובים, מעין ״תבלול על עינה של העיר״,
כפי שהגדיר זאת אחד מפקידי העיריה.
אולם אי־אפשר היה להגיע אל האוצר
הזה. ראשי־העיר, שהשתעשעו בתוכנית פיתוח
המקום, חברות־ענק שניסו לשלוח יד
אל אוצר הזהב, כולם נסוגו ממנו במהירות.
כי על האוצר מוצבים שומרים מרדניים,
איומים מכל הדרקונים של האגדה. אלה הם
בעלי הצריפים שבשכונה. האדמה אינה שייכת
להם רשמית. היא היתד, רכושו של
ערבי יפואי בשם אדיב חינאודי, שהחבירה
לפני שלושים שנה לבעלי הצריפים, תמורת
שכר חדשי. חינאווי נרצח בדרך ליפו, עוד
לפני מלחמת־העצמאות, יורשיו ברחו מהארץ
בזמן המלחמה. האדמה עברה לרשות
האפוטרופוס על נכסי הנפקדים וממנו הועברה
לרשות הפיתוח.
הקרקע עברה לרשות המדינה, אבל המדינה
לא יכלה לעשות עמה כלום. לבעלי
הצריפים היתד, חזקה על הקרקע, ושום
ממשלה לא העזה להפעיל נגדם חוקי הפקעה
״לטובת הציבור״ ,כשם שהופעלו נגד
ערביי נצרת, לצרכי פיתוח הקריה היהודית.

פיתוי, שיכגוע ואיומים
ך* תושבים עצמם לא מיהרו להיענות
1 1לכל ההצעות שהוצעו להם תמורת הסכמתם
לעבור מהשטח. הם ידעו שהם יושבים
על פתחו של אוצר גדול. הם היו
מוכנים לסבול שטפונות ועכברים כאחד, ב־תקוה
שיום יגיע והם יקבלו פיצוי לכך.
והיום בא. חברה אחת לא היתד, כשאר
החברות, לא נרתעה מהמכשול לסלק את
התושבים כדי לפנות את השטח. חיו אלה
שלושה קבלנים חיפאיים, יעקב טננבאום,
שאול מנדלמן ואברהם סוד, שבשותפות עם

1111 \ 1יעקב נאמן מכחיש

הפעיל טירור כלפי המשתכנים המסרבים
לעזוב את צריפיהס :״ניסינו רק לשכנעם!״

פול שולמן׳ בעל־ההון האמריקאי הצעיר
שעלה ארצה במלחמת העצמאות, הביא עמו
הון גדול ושימש כקצין בכיר בחיל־הים,
הקימו את חברת מעונות נורדיה.
הם ידעו מה שמחכה להם. אולם הם
החליטו לסלק בכל האמצעים, בשכנוע ובאיומים,
בפיתוי ובעונש, את התושבים.
אחרי שהתברר להם כי כמאתיים מבין שלוש
מאות בעלי החזקה שבשכונה מוכנים לקבל
איזה פיצוי כלשהו, ובלבד לעזוב את צרי־פיהם
הדלים, מיהרו השלושה לרכוש את
הקרקע. הם קנו אותה בחצי חינם.
ערכם האמיתי של 33 הדונמים באיוור
זה הוא למעלה מ־ 3מיליון ל״י. הם קיבלו
את הקרקע תמורת 600 אלף ל״י, מחברת
הכשרת הישוב, שרכשה אותה מרשות הפיתוח
בפחות מ־ 300 אלף ל״י. כשהקרקע
כבר היתד, ברשותה, הציעה החברה החדשה
לתושבים פיתוי גדול. היא היתד, מוכנה
לשלם תמורת זכות חזקתם של התושבים
סכום של 900 אלף ל״י•
הסכום נראה גדול באמת, אבל כשעשו
התושבים את חשבון חלוקתו בין 300המשפחות,
ראו כי בחלקה של כל משפחה
עולות רק שלושת אלפי ל״י. טענו מספר
תושבים :״מרמים אותנו! מה נעשה עם
סכום כסף זה? אפילו דירה של חדר אחד
לא נשיג בסכום זה! החברה רוצה להרוויח
מיליונים, ולנו זורקים פרוטות. אין כל צדק
בהצעה זו. לפי חלוקה זו יקבל כל בעל
חזקה אותו דבר. אדם שיושב במקום שלושים
שנה, בצריף בן 4חדרים, יקבל כמו
דייר־משנה, שבא לגור י לפני שנתיים!״
כשראו בעלי חברת מעונות נורדיה את
המצב, הם מיהרו לזרוק פתיון נוסף לתושבים.
הציעו הם: נבנה לכם דירות במקום.
כל תושב יוכל לקבל דירה בת שני חדרים,
בבנינים שייבנו במקום, במחיר של תשעת
אלפים ל״י. שלושת אלפים מזה ישלם במ
הגוגמת

האבנים אשר הטילו עליה ילדי השכונה,
אחרי שסרבה בכל תוקף לוותר על זכותה.

זומן׳ שלושת אלפים יקבל במשכנתא, והשאר
ייחשב כתמורה לויתור על זכות ההחזקה
שלו.

״כאן אמות:״

ך* הצעה קסמה למאתיים תושבים. הסו
1ביר אחד מהם, החייט שלמה שוורץ,
מדוע הסכים להצעה :״אני יושב בצריף הזה
20 שנה. כבר קיבלתי מחלת־לב כאן. אין
לי ברירה. אנחנו גרים ארבע נפשות בחדר
עלוב אחד. אין לי הכסף לשלם להם, אבל
אעשה הכל כדי לצאת מכאן. אחרת כאן
אמות!״
אולם לעומתו טענו אחרים :״הכל רמאות,
מנצלים אותנו כדי להרויח מיליונים. מגיע
לנו דירות בחינם.״ ללא ספק דיו דין משמיעי
טענות אלה מספר סחטנים. אולם היו
גם כאלה שהדלות דיברה מתוך גרונם.
נחמה פלטניק, בת ד,־ ,60 נכנסה לתוך
חדרה הקטן והחשוך בצריף העץ שבשכונה
לפני 20 שנה. היא אלמנה. בנה לומד׳באוניברסיטה
בירושלים. היא מתקיימת על תמיכת
הביטוח הלאומי, בסכום של 40ל״י לחודש.
היא לא תוכל לעולם לשלם לחברה שלושת
אלפים לירות בעד הדירה, או לפרוע את
המשכנתא. היא סירבה לחתום על ההסכם
עם החברה לויתור על חזקתה.
סיפרה היא מה אירע אחר־כך :״אנשי
הועד איימו שיציתו לי את הצריף. הילדים
התחילו לרגום את הצריף שלי באבנים.״
סיפור זה היה אופייני להלך־הרוחות בשכונה.
התושבים, שמשך שלושים שנה סבלו
יחד בדלות, נתפלגו לשני מחנות אויבים,
אלד, שחתמו על ההסכם עם החברה והיו
מוכנים לוותר על חזקתם, ואלה שסרבו לעשות
זאת בטרם יקבלו פיצוי מתאים. הראשונים
האשימו את האחרים בסחטנות, ואלה
האשימו את הראשונים בקבלת שוחד חשאי

רק אנשי החברה בטוחים כי יצליחו להגשים
את תכניתם. בעת שר,דחפור הרס צריפים
שפונו, ושרידיהם עלו באש, הסביר
פול שולמן במבטאו האמריקאי :״הצענו לתושבים
תנאים נוחים. אלד, שאין באפשרותם
לשלם בעד הדירה, אנחנו מוכנים לסדר
במושב זקנים. אם לא תהיה ברירה אחרת,
נצטרך לבסוף להזמין את החוק כדי לעזור
לנו י־יסלק את הסחטנים.״
״אין טירור בשכונה,״ הודיע חבר הועד,
יעקב נאמן .״ברור שאותם הרוצים להיכנס
לדירות־אבן חדשות מפעילים לחץ ומנסים
לשכנע את אותם שמסרבים, המעכבים את
התוכנית, אבל אין אנו משתמשים בכח.״
כאשר התבקש להסביר כיצד אירע שאם
לתינוק הוכתה, אחרי שקבוצה גדולה מתוש־בי־המקום
התנפלו עליה, הסביר הוא :״אנחנו
התנפלנו עליה? היא התנפלה עלינו !
קב! צד, גדולה באה להסביר לה ולשכנע
אותה לעזוב, אז היא התנפלה עלינו, ומאז
נעלם השעון שלי ושל עוד תושב אחד.״

ך ין ן$רת הרוחות בשכונת נורדיד, לא
^ תשכך עד שיפונה אחרון בעלי הצריפים,
ומגרדי השחקים יתנוססו במקום. אולם עוד
בטרם נאלצז מרבית התושבים לעזוב את
צריפיהם, כבר הוכח כי אותם המתעקשים
נשכרים יותר מאותם שמיהרו לחתום על
ההסכם עם החברה. משפחה אחת, שצריפה
עמד במרכז השטח אותו עמדו ליישר, קיבלה
פי שלוש מאשר הוצע לה תחילה,
תמורת עזיבה מוחלטת של השטח.
״אתם רואים?״ הכריזו בחיוך המתנגדים
להסכם עם החברה ,״הם מוכנים לשלם•
ומדוע לא? גם לנו מגיע חלק קטן .־?המיליונים
שיעשו כאן מן האדמה שלנו!״

איש החברה האדמש
השותף בחברה אשר תבנה את הרובע החדש,
במקום שם עומדת כיום שכונת נורדיה.

שולמן ישלם

עדינה
ל׳עזוב
״הם יצטרכו לעבור עלי
לסלקני מהצריף בו אני

סברדליק מסרבת
את צריפה:
בטרקטור, כדי
רוצה לגור!״

מ 111,אל־יוסור־ בקאהיו אל ״העולל

איבדהים ע
רפ 1י כגזגז שבושות חופיש, וועד גוגזורי ״וזשורש
הוגזיי, שם וזדש בעורם גז\2ארי \2טגרווז גזישרארי.
כנזעפו איש נזבין הבוראים רא ירע וזי וזם וזוזר
וזאוזורי וזשם ״ום י־י. ר2ן ם ווזץ או שים בארץ, הרגירים
רערוב אוזרי וזכוזוב ורנזבוייר בשבועווים וזוזבריים,
הכירו שם זוז גם \2ורם רכן. כי ד\2י גזיה עד רפוי
ווזן רא רב אוזר ה2ן רי\2בוורים בוים הוזשובים ביווזר
שר וזצריים, ווזהיוזתו הופיעה ב\2רי \2בוור־וו! פוריבויווז
וברהי-פוריבויוה ברהי־ם פורוה.
בעוזורים ארה וזם פר ו2ןיאהם יפורו האישי,
וזראשיה דרכו וער רערייהו, ריהור ה שפה העברי ה
באורפן והוחזרה הפסידו כצייר ראשי שר ״העורם
הזה״ .הוך כרי כך הוא הגרה גם ה שהו וזן הוזהרח ש
בעורהם שר ה שבועווים ההצריים שהם בערי רהה
גבוהה, ווהוים ה תפוצ ה שר ה או ה ארפים. יחד עם
הרריו והנגוע, ההווים שבועווים ארה א ה אחד
ה אהצעי הריכור העיסריים בעורם הערבי כורו.
* * נייתה עו לי ם צ׳ארלטון סטאר נקשרה ליד המזח
הראשי בנמל חיפה. אספתי את חפצי, ובתוך שורה
ארוכה של עולים חדשים ירדתי לחוף מולדתי החדשה.
מחוץ לבית־המכס חנתה מכונית שחורה גדולה .״של
מי המכונית?״ התעניינתי .״של שרת החוץ גולדה מאיר,״
השיב לי מישהו.
ואמנם, ראיתי את שרת החוץ מהלכת בקירבת מקום,
משוחחת עם בני לוזיר .,הכרתי את הגברת מאיר מזה
זמן רב. לא פעם נפגשנו — היא כנושא לקריקטורה
ואני כצייר הקריקטורה. למראה שמח לבי, כי חשבתי
שבאה לקבל את פני עולי מצרים. הסתבר שחיכתה
לבתה, אשר עמדה לשוב ארצה אותו יום. ניגשתי אליה,
בירכתי אותה לשלום, והצגתי את עצמי, באנגלית.
״נעים לי מאד,״ השיבה גולדה ,״אבל לא שמעתי עליך
מעולם.״
״חברי העתונאי איברהים עיזאת אמר לי׳ שבעת ששוחח
אתך כאשר היה בישראל, הזכרת את שמי
״איברהים עיזאת?״ שאלה הגברת מאיר ,״אני מאד
מצטערת. אבל אינני חושבת שאני מכירה אדון כזה.״
התנצלתי על ההטרדה ופניתי אל ביתי החדש —
מעברת בית־שאר.

עיז א ת

וי די דתו

הלונדו ני ת

* * אז עברה למעלה משנה. הכרתי אנשים רבים,
\ ותמיד, כאשר אך שמעו כי עבדתי ברוז אל־יוסוף,
היתד, שאלתם הראשונה :״הכרת את איברהים עיזאת?״
במהרה נוכחתי לדעת כי איברהים עיזאת הוא העתונאי
הערבי המפורסם ביותר בישראל. יש לי הרושם שהוא
אפילו ידוע יותר מעתונאים ישראליים רבים שהיה לי
הכבוד להכירם בינתיים. על כן, אתחיל את סיפורי
באיברהים עיזאת, ופרשת ביקורו בישראל — כפי שנראתה
לי כחברו למערכת השבועון המצרי רוז אל־יוסוף.
יציאתו מקהיר, בהתחלת אותה הרפתקה, לא עוררה שום
תשומת לב מיוחדת. ידענו שהוא נסע לביקור פרטי
באנגליה. אחותו המבוגרת יותר של איברהים, מדיחה,
עבדה כמזכירת המערכת שלנו. היתה זו בחורה אינטליבעלת
הופעה נאה, איתה התיידדתי מאד. היא
גנטית׳
סיפרה לי שאיברהים נסע ללונדון, לשאת לאשר, את
ידידתו האנגליה. איברהים עצמו כבר הראה לי בהזדמנויות
קודמות את תמונותיה של אותה צעירה לונדונית,
ואני שמחתי על אושרו המתקרב ובא.
כעבור חודשיים חזר — בלי אשה .״נו, איברהים?״
שאלתי ,״היכן הכלה?״
נדחה,״ השיב ,״החלטנו לחכות עד שיהיה לי

קצת כסף.״ האמנתי לו בקלות, כי לא פעם היה מבקש
ממני הלואר, קטנה עד קבלת המשכורת.

אותיותעגמותבק הי ר
ך* ,מעט מן היום הראשון לשובו של ידידי איברהים לק־ודר,
הרגשתי שינוי באמירת המערכת. עד אז הייתי

שבר אר-גאהאב זזזוגזזרזזז ההשרביגז

נכנס באופן חופשי לחדרו של העורך, ואם התנהל אותה
שעה דיון על נושא כלשהו, הייתי מצטרף לדיון או רק
מקשיב לו. והגה, מאותו יום, כאשר הייתי לפעמים נכנס
לחדרו של העורך, איחסאן עבד אל־קדוס, והייתי מוצא
אותו משוחח עם עיזאת, היו השניים משתתקים והעורך
היה מבקש את סליחתי לכמה דקות .״יש לנו משהו
לדבר ביחידות,״ היה מתנצל.
זה נמשך שלושה שבועות. איברה,ים ואיחסאן הסתודדו
הרבה. הם שמרו על סודם מפני כולם — כמו שני
נערי בית־ספר שגילו משהו. ואז, לילה אחד, בשעה
מאוחרת, ביקשו ממני במערכת להסיע מישהו אל מעבדת
הצילומים במכוניתי. המישהו היה הצנזור, אשר באותה
תקופה היה מבלה יומיים לשבוע במערכת, כדי לעבור
על כל מלה לפני הדפסתה.
הגענו למעבדת הצילום והצנזור ביקש ממני שאמתין
לו כמה דקות במכונית, עד שימסור את התצלומים
וישוב .״חם במכונית,״ עניתי לו ,״אלווה אותך לצלם.״
״לא, לא, אין צורך,״ השיב בחפזון ,״אני מיד אשוב.
אם חם לך, לך לשתות משהו קר עד שאסיים.״
ההתחמקות עוררה את סקרנותי. נכנסתי אתו למעבדה.
שבידו בפני
בלית ברירה, הניחהצנזור את החומר
ההוראות הנחוצות. העפתי מבט
הצלם,נתן לו את
בחומר — וזרם חשמל עבר בי. נגד עיני הזדקרו אותיות
עבריות. פה ושם ראיתי גם כמה תצלומים של איברה,ים.
מאוחר יותרנודע לי כי היו אלה תצלומים בהם צולם חשבון עיזאת בארץ, וכן כל מיני מיסמכים — כגון
של בית־מלון בתל־אביב — אשר עיזאת הכין לפירסום
בעתון.
בדרך חזרה למערכת שאלתי את הצנזור מה פשר
האותיות העבריות, אך שוב התחמק ממתן תשובה.
נתגלה כעבור יום־יומיים, כאשר ניגשו לעיבוד הסוד הסופי של הכתבה במערכת, והחלו מציירים את הכותרות
הגדולות על ביקורו של העתונאי המצרי הראשון במדינת
ישראל.

זקי לצייר קריקטורות

ולא אם מכריחים את הצייר
נגד ישראל.״

הקצינים דמחגות -העייד 7כרא
^ ינני מכחיש שציירתי קריקטורות נגד ישראל. מם־

פיק לדפדף בגליונות רה אל־יוסוף כדי לראות את
הציורים — לפעמים על שער השבועון, לפעמים בעמוד
של המאמר הראשי. מקצועי היה צייר קריקטורות פוליטיות.
ישראל תופסת חלק נכבד בפוליטיקה המצרית, ולא
יכולתי בשום אופן לפסוח על נושא זה. אילו הייתי מסרב
לצייר ציורים כאלה, היו מיד מעלים נגדי האשמות שאני
סוכן ישראלי או משהו כזה.
את הנושאים לקריקטורות היינו מעצבים בישיבות מערכת,
או בשיחה היומית שלי עם העורך. רוז אל־יוסוף
היה ידוע בשבועון לוחם, וניתן לי חופש רב בהבעת דעותי

מה אמרה עדי גורדה?
ך* דעתי, היו מאמרים של עיזאת רצויים — גם
/מבחינתה של מדינת ישראל. הוא תיאר בהם מצב
אשר תושבי מצרים הרגילים אף לא חלמו עליו. בפעם
הראשונה ניתן בעתונות המצרית תיאור מציאותי של
המתהווה מעבר למסך השנאה והמלחמות. היו, כמובן,
אולם אלה הוכנסו ברובם לפי
כמה סילופים והגזמות.
הוראת הצנזורה. ואמנם, הופסקה ד,סידרה אחרי פירסום
המאמר השלישי. הממשלה החליטה, כנראה, שעל אף
״וזב רא רצו רפגגש ברג שותיך
ושם, היו מאמרים אלה יותר
ההשמצות הפזורות פה
מדי לטובת ישראל.
בציור. אם כי קרו מקרים שאיחסאן פסל כמה מהקרי-
תפוצת רוז אל־יוסוף באותם שלושה שבועות עלתה קטורות שלי, היו אלה תמיד ציורים שנגעו לגמאל עבד
במידה ניכרת. היתד, זו, לא במעט, תוצאה של קנייה אל־נאצר, כסמל המשטר .״זה עלול להתפרש כפגיעה
מוגברת מצד יהודי מצרים, שהיו צמאים לכל מלה על בכבוד הנשיא,״ היה איחסאן מסביר, או :״צריכים לדעת
ישראל. בשיחות פרטיות עם איברהים שאלתי אותו היכן הגבול, גם כשמותחים ביקורת.״
מה היתד, התרשמותו האמיתית מישראל .״זה עם רציני
קשה היה לי להתווכח עם איחסאן, כי הכרתי היטב
מאד,״ השיב ,״הם עמלים יומם ולילה כדי ליצור משהו את המציאות. ידעתי, למשל, שאיחסאן עצמו, יחד עם
גדול. אי־אפשר להתעלם מהם.״
ראש המערכת שלנו, נשלחו לשלושה חודשי מאסר על־לי
שהוא רוצה לערוך אתי ידי גמאל עבד אל־נאצר. היה זה ומן לא רב אחרי פרוץ
באחת השיחות אמר
ראיון רשמי, לפירסום במסגרת סידרתו .״בשיחתי עם המהפכה הצבאית. איחסאן פירסם מאמר ראשי, שהתחיל
גולדה מאיר,״ סיפר ,״אמרה לי, יש אצלכם צייר יהודי, במלים :״קציני ההפיכה — עשיתם את שלכם. שובו
אשר אתם אונסים אותו לצייר קריקטורות נגד ישראל.׳ עתה למחנותיכם והניחו את מלאכת השלטון למדינאים.״
שעות מעטות אחרי הופעת המאמר כבר ישבו השניים
האם אתה מאשר את דבריה?״
בכלא. היתד דרושה התערבות גבוהה וממושכת, כדי דיברה מאיר
הגברת

התחמקתי ממתן תשובה.
לשחררם. אני מניח שגם התחייבו להקפיד להבא במתן
עלי,״ עניתי ,״הרי לא התמזגה למקרה בודד, כי אם עצות ובמתיחת ביקורת. על כל פנים, במשך חצי שנה
לדוגמה המאפיינת בעיניה את מצבם של יהודי מצרים. אחרי אותו מאמר, ישבו במערכת, דרך קבע, צנזורים
אם אתה רוצה להשיב להאשמתה, הרי התשובה צריכה שעברו על כל מילה. מאוחר יותר הוסרה הצנזורה —
להיות על השאלה אם קיימת הפליה נגד יהודי מצרים, אבל העורכים והעתונאים כבר ידעו היטב מה מותר ומה

וזה־ בתל־אביב -סיפורו האישי של הקאריקטוריסט המצרי הנווע שהגיע לישראל

נאת הי ה חבר במערכת
אסור לכתוב. גם אני ידעתי מה מותר ומה אסור. שהרי
הכרתי את העתונות והצנזורה עוד מימי פארוק.

התחלת הקאריירה
ן* פעם הראשונה נכנסתי למערכת של עתון מצרי
4בהיותי נער בן .15 היה זה בדאר אל־הילאל -,בית־ההוצאה
הגדול ביותר במרחב, המוציא לאור שבעה שבועונים׳
ירחון ספרותי אחד ומספר רב מאד של ספרים.
ביקשתי לראות את הצייר ז׳ואן סאנטס.
הכניסו אותי לחדרו של האיש הגדול. כשכולי נרגש,
הגשתי לו ציור — העתק מדויק של אחת הקריקטורות
האחרונות שלו .״אני רוצה להיות צייר,״ סיפרתי לו.
״כל הזמן אני מצייר ומעתיק כל ציור הנקלע בדרכי.״
סנטס נראה מרוצה מאד מעבודתי, ועודד אותי לחמשיר.
הוא נתן לי כמה חוברות ציור ואמר לי לבוא ולהראות
לו את עבודתי מדי פעם. העידוד שנתן לי, הוא אשר
הפך אותי, כעבור שנים, לאחד משלושת הקריקטוריסטים
הידועים ביותר במצרים.
לבסוף האיר לי המזל את פניו וחלומי התגשם. ידיד
משפחה נתן לי מכתב המלצה לדאר אל־הילאל והם קיבלו
אותי כצייר מתלמד, לתקופת נסיון של חודש אחד. האחראי
עלי: סנטס. נתנו לי לצייר כותרות וציורי־לודי קטנים
למאמרים, או אפילו למודעות. קיבלתי כמה גרושים, אבל
הייתי מאישר. עזבתי את בית־הספר התיכון ונרשמתי
לשיעורי־לילה בבית־הספר לאמנות.

ששרה. אבל לגבי אותו בחור לא היה בכך הבדל. בשבילו
שירה ערבית פירושה עבד אל־וזהאב.
ואמנם, מוחמד עבד אל־ווהאב הינו מעצבה של המוסיקה
הערבית מזה שלושים שנה. הוא מלחין, מנגן וזמר. באחת
המסיבות הפרטיות בקהיר, בהן הוזמן עבד אל־וזהאב
לשיר, ניגשתי אליו ושאלתי אותו מדוע זנח לאחרונה
את כלי הנגינה המזרחיים והחל להשתמש בתזמורת אירופית.
״פעם
הייתי מופיע בלוזית כינורות, חליל ערבי ועוד,״
השיב ,״עכשיו אני כבר כותב מוסיקה לתזמורת של 30
כלים — חצוצרות, טרומבון, קונטרא־באס, פסנתר. לבי

נדהמתי. לא ידעתי מה לענות. למחרת בלילה החלו
ההפצצות.

מעצר ביית!

ן! שבתי בחדר העבודה שלי וציירתי. כרגיל הייתי
עוזב את המערכת מוקדם, אולם אותו יום נשארתי
לעבוד אחר־הצהרים. הנערים השליחים היו עסוקים בהדבקת
נייר כהה על החלונות, לצרכי האפלה. לפתע נכנסה
״הגברת״ — היא פטמה אל־יוסוף, אמו של איחסאן ובעלת
העתון. פעם היה שמה רוזא, ועל שמה נקרא רוז אל־יוסוף.

שבועון 7וחמ

ל א שבדאר אל־הילאל יכולתי להתקדם עד לגבול
מסויים. לגבי העורכים נשארתי תמיד אותו נער מבטיח,
שהגשים את ייעודו. הגעתי עד למשכורת של 35
לירות מצריות — ולא יכולתי לעלות יותר. התפטרתי.
ואז פנה אלי איחסאן עבד אל־קדום. היה זה ב־.1951
הוא הציע לי לעבור לרוז אל־יוסוף, במשכורת הרבה
יותר גבוהה. אך יותר מן המשכורת קסמה לי העבודה
עצמה. רוז אל־יוסוף הינו שבועון מצוייר במובן האמיתי
של המלה. אין בו אף תצלום אחד. הכל מצוייר — השער,
הקריקטורות, הדמויות הפוליטיות.
ידעתי גם שזהו שבועון לוחם ואמיץ מאד. איחסאן אף
אמר לי זאת. ידעתי כי דאר אל־הילאל היה בראש וראשונה
עסק מסחרי. בעליו לא הסתכסכו עם איש, תמיד
שיבחו כל מי שישב בשלטון ..לצייר קריקטורות? בבקשה!
אבל רק על נושאים היתוליים .״אצלנו,״ הבטיח איחסאן,
״יהיה לך חופש ביטוי מוחלט. אתה יכול לצייר מה
שאתה רוצה, בתנאי אחד: שזה יהיה תואם לאמת ולצדק!״
נעשיתי הצייר הראשי של רוז אל־יוסוף.

״תילחם מד ישראל:״
ך י* יו אלה שנות היצירה היפות ביותר שלי. עבדתי
| 1באווירה של מתיחות מלאת־עניין והיחסים האישיים
בתוך המערכת היו ידידותיים מאד. העובדה שהייתי יהודי
לא הפריעה. בעצם, רבים מאד סברו שאני ערבי ורק
כאשר הייתי נעדר מן העבודה ביום הכיפורים או בראש־השנה,
היו יודעים מהי שייכותי הדתית.
למען הדיוק, עלי להזכיר מקרה שאירע עם אחד הציירים
בעתון, גבר צעיר בשם זוהני. לא פעם הוכנס למעצר
בשל נטיותיו הקומוניסטיות, אולם מאז עלייתו של גמאל
עבד אל־נאצר לשלטון הפך זוהני זה לאומני נלהב וקיצוני.
פעם, בשובו מאימוני המשמר הלאומי, הביא אתו למערכת
רובה אוטומטי רוסי מכודן. הוא התגאה בכלי
שלו, עבר מאיש לאיש שינסה אותו. גם לי הושיט את
הנשק .״קח,״ אמר ,״למד איך להשתמש בו נגד הישראלים!״
נטלתי
את הרובה, מבלי לענות לו .״מדוע, בעצם, אי1ך
מצטרף למשמר הלאומי?״ שאל ,״כל מצרי נאמן צריך להתגייס
לצבא! מחר בצהרים אקח אותך למחנה הקלט.״
לא יצא מזה שום דבר, כמובן.

בין יצור: מם סוט

מידה שהיו תקריות פעוטות כאלה, לא שמתי לב
)* אליהן. מעמדי במקצוע ובחברה היה איתן, ומעולם
לא פגע בי איש בגלל יהדותי. היתד, אפילו נערה מסו־יימת
אחת, עתונאית, אשר קיוותה כי אתאסלם ואשא אותה
לאשה.
הייתי מעורב בחברה המצרית הגבוהה והכרתי מקרוב
את אישי הפוליטיקה, הקולנוע, הרדיו והאמנות. לאחר
בואי לישראל הופתעתי לראות מה רב מספר האנשים
המכירים את שמו של מוחמד עבד אל־ודהאב. אינני מתכוון
ליוצאי ארצות ערב, המפזמים את שיריו והמקשיבים
לתקליטיו בכל הזדמנות. אפילו צברים ממוצא פולני מכירים
את שמו. לא פעם, בעת נסיעה במונית, למשל, כאשד
בקע ממקלט המכונית שיר ערבי, שמעתי צעיר ״לבן״ כזה
מפליט :״אוה! עבד אל־וזהאב!״ לפעמים היתה זו זמרת

,אב גזגגזר ר\זט\ 1זבט 1בביבור צבר 1זזייזזי גזבבזבז בארגז
איננו שלם לגמרי עם זאת, אבל האוזן הערבית מתרגלת
יותר ויותר למוסיקה המערבית, ואינני יכול להידבק לדפוסים
המיושנים. אם אני לא אגיש תיזמור כזה, יעשה
זאת מישהו אחר, ועבד אל־ווהאב יהיה חיש מהר מוצג
מוזיאוני.״
על כן, עצה לי לכל הבחורים הצעירים הצועקים ״אוה,
עבד אל־תהאב!״ בפעם הבאה נסו להקשיב ביתר סבלנות,
אולי תמצאו שהצלילים הערביים אינם כל כך ברבריים,
ככלות הכל• לי, למשל, נראה ששיריו של עבד אל־זזהאב
הם כיום יותר מערביים מאשר השירים העממיים־תימניים־
מקוריים של ישראל. אבל יתכן שזה בגלל היותי ריאקציונר
מושבע בענייני מוסיקה מזרחית.

״לא שמעת את החדשות?״
* יידוע, אם היה לי כל כך טוב, עזבתי? התשובה כמעט
)*/מיותרת: סיני. בוקר אחד הופעתי כמינהגי למערכת
ונכנסתי לחדרו של איחסאן. הייתי במצב־רוח מרומם מאד.
בדיוק באותה תקופה הכרתי צעירה נחמדה מאד ולא היה
מקום בלבי לדאגות ולבעיות אקטואליות. אפילו עתונים
לא קראתי וכשהייתי פותח את הרדיו, היה זה רק כדי
לחפש מוסיקה עליזה. אם מותר להשתמש בביטוי צברי,
אותו לימדוני כאן בישראל כאשר למדתי באולפן לעברית,
הייתי ״מבסוט״.
נכנסתי לחדרו של איחסאן .״בוקר טוב,״ איחלתי לו,
כולי קורן ,״מה חדש היום?״
״אינך יודע מה חדש היום?״ השיב העורך, בנימה משונה
מאד.
החיוך החל קופא על פני .״לא,״ השבתי לו ,״אינני
יודע מה חדש היום.״
״לא קראת עתון, לא שמעת רדיו?״
״ ל א ...מה קרה?״
״אינך יודע שישראל מרכזת את כוחותיה לאורך הגבול?״

״אינך יודע שהצבא הישראלי עבר את הגבול ונמצא
עכשיו 15 קילומטרים מאיסמעיליה?״

״מה אתה עושה כאן?״ שאלה אותי בתמהון.
״אני עובד,״ השבתי ,״מדוע את מופתעת?״
״עכשיו, בימים אלה? מדוע אינך ובראותה את המבטים
הסקרניים של הנערים השליחים, משכה אותי בידי
והובילה אותי אל חדרה. היא נעלה את הדלת ושאלה:
״מדוע אינך יושב בבית? אתה יודע שמאז התחלת המלחמה
בסיני רוגזים האנשים על היהודים? אתה כבן לי ולכן אני
נותנת לך עצת אם. קח לך שבועיים חופשה ושב בבית,
עד יעבור זעם. לא רצוי שמישהו יאבד את עשתונותיו
ויעליב אותך.״
סירבתי בתוקף.
כעבור ימים אחדים הזמין אותי איחסאן לחדרו. גם הוא
החל מדבר על הלך־הרוחות ברחוב, נגד ישראל והיהודים.
היה ברור שכל השיחה לא נעמה לו. לבסוף הודיעני את
הבשורה המדהימה :״פנו אלי מהמשטרה וביקשו שאמסור
לך שהוצא נגדך צו מעצר־בית ל־ 15 יום. הם לא פנו אליך
ישר, מכיוון שאתה בכל זאת אישיות ידועה ורצו לפגוע
ברגשותיך ככל האפשר פ חו ת...״
״ואתה לא עשית דבר כדי לבטל את הצו?״ שאלתי, לאחר
שחלפה תדהמתי הראשונה.
״אני מצטער מאד, זקי, לא יכולתי לעשות מאומה. אני
מייעץ לך לשבת בבית במשך שבועיים אלה. האמן לי,
זה הרבה יותר נעים מאשר לשבת בבית־הסוהר. אחר־כך
תוכל לשוב לעבודה וכל העניין יישכח.״
היה ברור לי מיד, כי אם אעדר שבועיים מהעבודה, לא
אוכל לשוב עוד למעמדי החברתי הקודם. כל אחד היה מיד
שואל היכן אני. התירוץ שהציע איחסאן, לספר כי זאת
חופשתי השנתית, לא היה מחזיק מעמד. כי המלחמה הביאה
עמה משטר חירום בעבודתנו ולא היה מתקבל על הדעת
שאחרי תקופה של למעלה משנה, בה לא יכולתי לקבל חופשה,
אעזוב דווקא עתה את העבודה. עובדת מעצרי היתד, נודעת
לכולם ואין ספק שהיו מביטים עלי אחרת, עם שובי.
״אני חושב שזוהי פגיעה גסה בזכויותי כאזרח, ובכבודי
כיליד הארץ הזאת. אם גם אתה מייעץ לי להיכנע לצו זה,
שאין לו כל יסוד מלבד הפליה עדתית — אבקשך לקבל
את התפטרותי.״
הקריירה ברוז אל-יזסוף נסתיימה.

סוף -והתחלה

15 ימי ״מעצר הבית״ ביליתי בטיולים, ללא כל
הפרעה או השגחה. כאשר נודע בחוגי העתונות כי
התפטרתי מוזז אל-יוסוף הוצפתי מיד בהצעות עבודה. אולם
ראשי לא היה פנוי להתחייבויות ארוכות־טווח; בלבי נרקמה
והלכה החלטה לעזוב את מצרים ולעלות לישראל.
במשך כמה חודשים עסקתי בעבודות מקריות. במידה
והיה לי מצב־רוח לכך, ציירתי קריקטורות עבור שבועוני
דאר אל־הילאל.

פניתי למשרד הפנים וביקשתי היתר יציאה, ללא זכות
לשוב אי־פעם למצרים. האשרה ניתנה תוך 24 שעות. הודעתי
לידידי שאני נוסע לחופשה קצרה באלכסנדריה, ארזתי
כמה מזוזדות קטנות ויצאתי בדרך הארוכה מקהיר לבית־שאן.

במדינה
(המשך מעמוד )8

ב ת קו פ ת
האבן...
ע מל האדם קשה
וגם אז לא הצליח
להבעיר אש כדי
לחמם את ע צמ ו
1פ6זיז8 והקנו...

״פיירפרפקט״ <59ז— \ 1
הפיירסידהחד יש
והמשוכלל ביותר, מפיק
חום נעים ללא מאמץ.
עשוי פלדה אמריקאית
בלתי מחלידה. התנור
ה יח יד ש נ ית ן על י ו
אחריות לשלש שנים.

אל תסת פק בתחליף ־ דרוש ״פיירפרפקט-
מפיץ בלעדי כישראל :
״פרפקטש ]״ חב׳ ישראל־אמריקה ליצור והפצה בע״מ.
ת״א, רה׳ הר סיני 2
טל.67669 .
סוכנות הפצה בירושלים:
ח. רוזנר, רה׳ מלכי ישראל ,11 טל.62943 .
סופנות הפצה בחיפה :
י. קליין׳ רח׳ אלנבי ,18 טל.4923 ,2468 .
ז. בראודה ושות /רח׳ יפו ,9טל.66794 .

מקורית בהחלט: ביום 15 בנובמבר 1956
הדפיסה חברת התעופה ארקיע מעטפות
מיוחדות׳ הטיסה את אחד ממטוטיה בקו
אל־עריש׳ א־טור ושרם־א־שיך, החתימה את
המעטפות בחותמות בתי הדואר הישראליים
של שלטונות הכיבוש, הוציאה את המעטפות
למכירה בשוק התל־אביבי ובעולם כולו.
למעטפות אלה לא היה ערך בולאי לכשעצמו,
אולם היה להן ערך מסחרי גדול.
חובבי מזכרות כאלה מבין הכולאים התנפלו
על השוק, רכשו את כל המעטפות. ואז
נתגלה שיש יותר מעטפות מאשר הוחתמו
על־ידי ארקיע.
יוזמה פרטית. ארק״ע, חברה לאומית
השייכת לממשלה, להסתדרות ולאל־על ושלא
הוקמה לצורך ספסרות בבולים, פתחה בחקירה
נמרצת. העקבות הובילו לאותו מהנדס
מכון הבדק בלוד.
הסתבר שמנזרי הצטיין ביוזמה פרטית
רבה, לא התנזר מעסקי בולים. הוא פשוט
שכר, לדבריו, מטוס פרטי, טס במסלול הטיסה
המיוחדת של ארקיע, החתים אלפי
מעטפות באותן החותמות בהן הוחתמו מעטפות
החברה הלאומית.
ארקיע הזדרזה להגיש קובלנה פלילית,
לפרסם בעתונות שהיה כאן מקרה של זיוף.
אולם חיש מהר התברר שאם מותר למוסד
לאומי לסחור בנצחונות צר,״ל, כן מותר
הדבר לאדם פרטי. ארקיע נאלצה לבטל את
התביעה ולהתנצל בפני מנזרי.
אולם בביטול המשפט נגדו לא גמר מנזרי
את עיסוקיו בבתי־המשפט הישראליים. השבוע,
כמעט שנתיים אחרי מבצע סיני ומבצע
מעטפות ארקיע, שב מנזרי לחדשות:
משרד התחבורה תבע ממנו לפנות את ביתו
שבשדד,־התעופה לוד. מנזרי, אשר עזב בינתיים
את מכון הבדק, סירב לפנות את דירתו.
פרקליטו, עורך־הדין נתן קנת, שהצליח לבטל
את צו־הפינוי בדרג של וועדת ערעורים,
התנגד לפינוי :״המדינה חייבת לדאוג לאדם
שהיא רוצה לפנות אותו מביתו,״ טען קנת.
התמרמר איש משרד התחבורה :״הוא ידע
לטוס בכל רחבי סיני בשביל בולים, מדוע
לא יעוף עתה מדירתו?״

פשעים
אב ו־״רוח

20סיגריות 220פרוטה

יום אחד, לפני שנתיים, ראה נעים ג׳ומעת
( )35 כי אין זה משתלם להיות פושע. הטרדות
המשטרה ושערוריות שכניו לצריף
הביאו אותו למסקנה שכדאי לשנות את מקצועו.
לא היה זה מבצע קל עבור ג׳ומעה,
שכבר בעיראק היה כייס מפורסם.
מאז עלה ב־ 1950 ארצה הספיק להעמיד
דור שלם של כייסים בתל־אביב. בצריף
שקנה בגבעת עמל, ליד תל־אביב, פתח
ג׳ומעה מרכז ובית־ספר לכייסים. הוא לימד
את המקצוע גם לשני אחיו. יום יום היו כל
הכייסים חוזרים עם שלל יומם לצריפו של
ג׳ומעה, מעשנים קצת חשיש, מקבלים את
שבחי המורה או את הטפת מוסרו.
אך העסק הזה לא השתלם. המשטרה
תפסה את *׳ומעה יותר מדי פעמים, והוא
בילה קצת גם בבית־הסוהר. עד שהחליט
להיות אדם ישר, והפך מכייס לרועה זונות.
האש הגדולה. עם שינוי המקצוע, שינה
ג׳ומעד, גם את מעמדו. במקום לגור
בצריף רעוע בן שני חדרים, עבר לגור
בדירה מפוארת ברחוב ארלוזורוב ברמת־גן.
אולם הצריף הקטן בגבעת עמל נשאר ברשותו•
ג׳ומעה, המכונה בפי חבריו אבו
אל־האוא (אבי ד,אויר — אפס) הפך אותו
לבית־בושת ולמאורת חשיש.
לצערו הרב לא מצא גם עיסוקו החדש
של ג׳ומעה חן בעיני שכניו והשוטרים.
אחרי שערוריות, עצרה המשטרה את ג׳ומ־עד״
העמידה אותו לדין ביחד עם שניים
מעוזריו, האשימה אותו בהחזקת בית זונות,
בניהול חיים על חזחיהם של היצאניות ימימה
ביטון, ז׳נט ז׳אנה, בתיה גרינברג ומזל
קשלס ,״במקצת״ ,כלשון החוק היבשה.
המשפט לא התברר כל כך מהר. ג׳ומעה
המשיך לחיות, במקצת, על חזחיהן של
פרוצותיו. טחנות הצדק טחנו לאט מאד.
אם לשופטים לא היה איכפת מתי יועמד
ג׳ומעה לדין, הרי לשכניו היה הדבר איכפת
גם איכפת. השבוע ברכו דיירי גבעת עמל
ברכת שפטרנו. לילה אחד התעוררו כולם
לצעקה :״שריפה!״ הם הספיקו לראות את
צריפו של אבי הרוח עולה באש. כשנד
הצריף, על מיטותיו ומזרוניו, לא נשארו
אלא גחלים, נשמו דיירי הסביבה לחזחה.
אלא שאיש מהם לא ידע מי שרף את
הצריף — יצאנית שקופחה, לקוח שתמה,

או שמא שכן עצבני? המשטרה, שהיתה
מתעסקת סביב הצריף השלם, החלה חוקרת
סביב שרידיו החרוכים.

דרכי חיים
הבןהש1
ילדה הראשון של חלימה מוחמד עמאר,
מכפר קאסם, העסיק את בית־המשפט המחוזי
בתל־אביב במשך תקופה ארוכה. התביעה
הכללית האשימה את חלימה ברצח בנה,
שנולד לה ללא נישואין. עורך־הדין חיים
קאזיס, פרקליטה של חלימה, טען :״כיצד
יתכן שחלימה רצחה את בנה, אותו ילדה
בבית־חולים ממשלתי? אילו היתד, רוצה
לרצוח אותו, היתד, יולדת אותו בביתה,
מתחמקת מלרשום אותו ברישומי הממשלה.״
השופטים קבלו את נימוקיו של קאזיס
רק בחלקם, החליפו את אשמתה של חלימה
מרצח בכוונה תחילה לאשמת הריגה. אחרי
ששמעו את העדויות (העולם הזה ) 1089
וטענותיה של חלימה עצמה, דחו את המשך
המשפט, למתן פסק־דין כעבור שבועות אחדים.
בבוא
יום פסק־הדין, לפיו תיאסר לשנה
אחת, לפני שהחל השופט מרדכי קנת
להקריא את החלטתו והחלטת חבריו, השופטים
יצחק זונדלביץ ויצחק גביזון, נודעה
להם הבשורה המשמחת: חלימה הבלתי־נשואה
ילדה בן שני בתוך כתלי בית-
הסוהר, בו היתד, עצורה יותר מתשעה
חודשים.

תזכיר
המרצה וצא מן השק
7ן לדן פגימי מיוחד של מפא״י, הנשלח
למרצי המפלגה כחומר להסברה, פורסם
החודש בקשר עם פרשת המחתרת העיראקית,
שנתגלתה על-ידי העולם הזה (1088
והלאה) .עלון זה מורכב כולו ממאמריו של
אמנון קפליוק בעל המשמר. בזה ניתן
אישור חותך לטענת העולם הזה כי מאמרים
אלה היוו את תשובתו המוסמכת של מנגנון־
החושך ושל ראובן שילוח, שדאגו לפרסמם
דווקא בעל המ שמר כדי לטשטש את העקבות
ולתת אפשרות למפא״י להסתמר על
מקור ניטראלי־כביכול הרצח ב*
פלורנץ זכה להארה חדשה, כאשר ראש
ממשלת איטליה, אמינטורה פאנפאני, האשים
השבוע בגלוי את הצד הישראלי בסיכסוך
הישראלי־ערבי בועידה. לדברי פאנפאני ב־בית־הנבחרים
האיטלקי, נגרם המשכי על־ידי
עקשנות הממשלה הישראלית, ששלחה
לועידה אנשים בעלי מעמד רשמי, דבי שהיה
״יוצא דופן״ בועידה. בזאת אישר פאנפאני
במדויק את דו״ח העולם הזה 1099 על
השתלשלות הענינים בועידה זוהיר
חלאק שוחרר. בשבוע שעבר סיפר עורך
העולם הזח על שיחה שקיים עם זוהיר
בנצרת, ודרש לשחרר את המורה הערבי
הצעיר שנאסר באופן שרירותי. השבוע שוחרר
האיש באמצע תקופת המאסר המינהלתי,
ללא מתן הסבר, אולם באותה שעה נקט
הממשל הצבאי באמצעים חריפים נגד ערבי
אחר, שהשתתף אף הוא באותה שיחה.
מזכיר החזי ת הערבית טאהר אל־פאהום,
אשר אביו מת משבץ־הלב אחרי שהוחרמו
אדמותיו הינרחבות (העולם הזה ) 1098 רותק
לנצרת ונדרש להתייצב יומית במשטרה
דעה הקהל, שר,וסערה מפם ק־די.ם של
שלושת שופטי בית הדין הצבאי בפרשת כפר
קאסם, שקבעו במפורש את אחריותו של
אלוף־משנה יששכר שדמי לרצח המתועב,
באה השבוע על סיפוקה משהודיע הפרקליט
הצבאי הראשי על החלטתו להעמיד לדין
את שדמי באשמת רצח בכוונה תחילה וחריגה
מסמכות. כפי שניבא מדור תצפית
(העולם הזה ,) 1100 לא נסתיימה הפרשה
בהעמדתו של שדמי לדין. לפי תביעתם של
שרי אחדות העבודה, ששדמי הוא אחד מחבריה,
מינה ביג׳י וועדת שרים, שתפקידה
יהיה לחקור מה הוא מקור הפקודה ששדמי
העבירה למלינקי. בצורה זו התגלגל הכדור
לאלוף צבי צור, ואולי אף הלאה
שני הכמרים היוונים, שפרשת האשמתם
באונס הנזירה, התפרסמה לפרטיה בהעולם
הזה 1097 עברו השבוע את קו הגבול
במעבר מנדלבוים בירושלים, מצאו מקלט
בכנסיה היוונית בעיר העתיקה. בצורה זו
נפתרה בעית הסגרתם לכריתים, שם ציפה
להם לפי כל הסימנים משפט לינץ׳ אכזרי.
אותה שעה ביקשה הכנסיה היוונית בישראל
מבית־משפט השלום בטבריה לבטל את תביעת
הדיבה, שהגישו הכמרים נגד הממונים
עליהם. הטענה החוקית שהושמעה: המנדט
הבריטי העניק חסינות דיפלומאטית לכנסיה,
והסינות זו עדיין בתוקף.
העולם חזה 1101

המדינה נג ד

הדתיקאן

בכע? הואשוש *וכעל ₪ו 3הכליל
נגד להנן וו בידור אשר ליגלגוז לדת

הנה הוצג מעל במת מועדון התיאטרון
(זה קברט הלילה, פאר היצירה
האמנותית הישראלית בשנתיים האחרונות,
אליו נסחבים כל תייר וכל אורח מכובד
במדינה) ,מערכון בשם ״דתיאדה״ ,והוא מין
תבליל מכוער של חוסר כשרון בולט, ש־סממנו
היחיד הוא: ליצנות מיהודים ומדתם.
במשך קרוב לשעה עומדים שלושת ליצני
המועדון, כשהם לבושים קפוטות של משי
מבהיק (לבושם השבתי של עשרות אלפי
יהודי מזרח אירופה) ,על ראשיהם כובעי־פלוש
חסידיים, והם מנבלים פיהם ללא
הרף.
״ואם לא די בכך, מופיע באמצע תוכנית
זו ״השחקן המהולל* כמר יעקב בן סירא
נ״י, בידיו צרור של ציציות, ואגב שירת
פזמון של נבול־פה הוא חותך במספריים
וחוזר והותך ציצית אחת אחר השניה, עד
כי נושרות כל ארבע הציציות על הקרקע
ונרמסות בידי השחקנים, לקול צחוקם המהדהד
של המשתתפים...
״ישראל היא הארץ היחידה בה מציגים
כיום הצגות אנטישמיות* — אמר איש תרבות
דגול, שביקר כאן לרגע ובא למועדון
התיאטרון וראה את הפגע, אבל, משר החנוך
והתרבות, מאגודת הסופרים ומשאר האפוט־רופסים
למיניהם של תרבות ישראל —
נעלמה, כנראה, תופעה זו, או שנראתה כתופעה
כשרה שיש לברך עליה.״
קטע זה מתוך מאמר גדול בשם ״השתוללות״
,שהתפרסם בגליון האחרון בחודש
מאי 1958 של השבועון הדתי עין בעין,
לא נעלם מעיניהם של שרי המדינה.
בטרם הספיק שר הדתות משה שפירא
לעזוב את משרדו, בפרוץ המשבר הממ
המכוונים
לחלל את רג שות הד ת או את
האמונה של אותם האנ שים האחרים —
ייאשם בעוון ויהיה צפוי למאסר לשנה
אחת.״

כך קובע החוק. שר הדתות פנה למטה
הארצי של המשטרה. המטה העביר את מכתבו
למשטרת מחוז תל־אביב. קציני החקירות
של המחוז הזמינו את יצחק קדישזון,
בעל המועדון, למשרדם, ביקשו לשמוע מה
בפיו .״אתה צפוי לשנה מאסר,״ אמרו ל־קדישזון
הנדהם.

מ^זכיראתהרבמעקירץ
ין כמעט נושא פופולארי יותר ל-
צחוק מאשר הכפייה הדתית במדינת
ישראל. לפעול נגדה — אין כמעט שום
אפשרות. הסכמים קואליציוניים וחוקי־עזר
מנעו פעולה כזו מראש׳.מה שנותר• לאזרחי
ישראל, העייפים כבר מחזירות החזיר, השבת
*וחוקי הנישואין של ימי הביניים —
הוא הצחוק.
לפי מנגינת שיר הפלמ״ח חיבר דן אל-
מגור המנון עליז ללהקה:
מסביב טרפה וסהר
וחולין פה מ שתולל
אנחנו, רק אנחנו, כאן נ שמור ברמת
נר מסורת ישראל.
תודעה יחסר הנוער
אין הבדל בינו לגוי
הוא עלול מחר ל שכוח
צור חו צ ב ממנו — הוי, הוי, הוי
ועל כן לכאן הגענו
ובידינו נר התודע ה
כלי הקודש, אנו אנו תמיד
כלי הקודש — ארבעה.

פרשת הרב מעקיר, שהוציא
סכומי כסף גדולים ממאמיניו,
הפכה לשם דבר.
אלמגור, שלא טרח להרחיק
חרוזיו, חיבר פזמון לפי
מנגינת ״האיש שבקיר״ ,שאותה
— ככל הנעימות בתוכנית
— עיבד מאיר נוי:
ליד גדרה יש מו שב
ובמו שב יו שב לו רב
מי מכיר את הרב מע קי רז
ובעזרת דפיקו ת בקיר
עושה כ שפים הוא כ מו
פאקיר
מי מכיר את הרב מ ע קי רז

תושבי הדתיקאן כר, זינגר ובן־סירא
הבינו אבנים זעכצאן טון!

שלתי האחרון, הספיק עוד לפעול לפי עצתו
של עורך עין בעין. הוא קרא ליצחק גלזנרי,
יועצו המשפטי, ביקש ממנו לעוץ לו כיצד
להפסיק את ״ההשתוללות האנטישמית״,
בחוצות תל־אביב.
גלזנר, שביקר בוודאי במועדון התיאטרון
כדי ליעץ לשרו, הציע להפעיל את המשטרה
בהתאם לסעיף 149 בחוק הפלילי : 1936
״כל אדם — המפרסם כל תמונה, ציור או
כתב, או דמות העשויים או המכוונים לחלל
את רגשות הדת או האמונה של אנשים
אחרים; המביע במקום ציבורי או באוזני
אדם אחר כל מלה או חגה, העשויים או

הרב מעקיר יושב כבר
בבית הסוהר. אשתו ועשרת
ילדיו — רעבים ללחם. אבל
תיקי החקירה בפרשה זו לא
הסתיימו כנראה. יועצו המשפטי
של משרד הדתות
רוצה לצרף אליהם תיק
נוסף :״משטרת ישראל נגד
מועדון התיאטרון, יצחק
קדישזון, יוסף מילוא, דן
בן־אמוץ, דן אלמגור ומאיר
נוי.״

״תבוא עליו הכריכה ! ״
1׳* וחד> -ן ו <ו <ווייו 081

ץ* מו כל תוכנית אחרת במועדון
אטרון, בתיאטרון הישראלי, או בכל
להקה צבאית, נולדה תוכנית הדתיקאן לגמרי
במקרה• באחד מערבי שבת נזדמנו
יוסף (״פסו״) מילוא׳ בעל המועדון ובמאי
להקתו, לביתו של דן בן־אמוץ בירושלים,
שם היה מצוי אותה שעה גם דן אלמגור.
השלושה ישבו וחשבו על נושא לתוכניתה
החדשה של רביעית המועדון. אלמגור, שהיה
נרגז על הסדרים הדתיים בירושלים,
התי-

בלהה לוקר כתפקיד ״מירה׳לה מוגרו״
גופה (טפו!) במערב, אבל לבה ב מז ר חי

המגבילים את תנועותיו ותנועת רכבו ביום
השבת, הציע לטפל בדתיים. לדן בן־
אמוץ לא היתד, התנגדות. פפו אמר שמה
שטוב בשביל הקנים טוב גם בשבילו.
מכיוון שכך, לא היו בעיות: במהירות
הקבלנית הרגילה שלהם, ישבו השלושה,
חיברו תוך ארבע שעות את התוכנית כולה•
אלמגור ישב בחדר נפרד, חיבר את
הפזמונים. פפו ובן־אמוץ עסקו בטקסט.
כשהתכנסו שוב, קרוב. לחצות, קרא להם
אלמגור את השיר המרכזי, לפי מנגינת
שש עשרה טון האמריקאי:
שבת בירושלים וסגורות החנויות,
ממאה שערים ועד תלפיות,
שלווה בכל שוררת,
שבת ברוכה —
כי אנו כאן שומרים, על המנוחה.
אך אס נראה פתאום מכונית,
נקרא בקול גדול :״ שבעס, איד!
החוצה יהודים, צאו ב ה מון!
הכינו אבנים: זעכצאן טון
את עצ מו תיו כולם נשבור,
אנחנו נהרג — אך הוא לא יעבור.
וזעכצאן טון אבנים נמטיר,
ו שוב חוז ר ה שקט לעיר.
שבת בירו שלים, י שן כל זוג
שינה בצהרים — תענוג.
שינה של צהרים על העיר שפוכה
כי כאו אנו שומרים יעל המנוחה.
אך אס נראה ברחוב, במדרכה,
אברך ובתולה ההולכים לבריכה,
נקרא בקול גדול :״פריצעס, איד!״
ו שוב נצא יחדיו לחזית.
כי הבריכה כאן לא תוקם,
הקימו מחסומים והכו עד דם!
וזעכצאן טון אבנים נמטיר,
ו שוב חוז ר השקט לעיר.

חכמה אופיינית :״אה, הוא יהודי יקר.
תבוא עליו הבריכה!״

ער א רביו ושריש זייגייית
* * י צי ר ת ושאר תשמישי קודש לא נראו
על הבמה. הקטע בתוכיית שעורר את
חמתו של עורך עין ב עין ושל שר הדתות,
היה הוסליתו של יעהב ו״יענקלה״) בז־סירא,
שריצע שורת ״מעשי קסמים״ לעיני
הההל• ביניהם: בו-סירא להח ארבע ציציות
של טילון ישז, שנקנה בשוק הפשפשים ביפו,
החזיק בידו מספרים, הראה את הווילון
לקהל ואמר :״ארבע כנפות?״ גזר אחת מהן
ואמר :״ הו פ ...שלוש כנפות!״
״אס סייס אחת לא השתמשנו בציציית ממש,
הן יקרות מדי!״ אמר קדישזון לקצינים
שחהרו בתיק, ושזו להם הפעם הראשונה
לטפל בחומר פלילי לפי סעיף ,149 שלא
הופעל עדייז בארץ.
אחד המטעים בתיכנית, שהסעיר כביבול
את החוגים הדתיים, אשר לשמע נושא התוכנית
ביקרו בהמוניהם במועדון מדי ערב
בערב, היתר, הופעתה של ״מירה׳לה מונרו״
בקטע סאטירי על השחקנית האמריקאית, שהתחתנה
עם ארתור מילר היהודי ושהפכה,
לדברי סוכני הפרסומת שלה, ל.,יהודיה כשחה.״
אלמגור חיבר לצורר זה סזמוז מיוחד,
לפי המנגינה הידועה מתוך סירלח אפרת בהביטה:

הוי
מירלה, הוי מירלה
הלתאי נרה יאירלה.
קידש אותה הרב,
לעס קדוש תנ״כי,
גו פן (טפו!) במערב,
אבל לבך כבר ב״ מזר חי״.
שנים רבות חיכינו, עד
בברית אברהם אבינו באת —
א־ידישע מירלה מונרו.

ברית־המילה שימשה מטרה אחרת לחיציהם
של דן בן־אמוץ ודן אלמגור. בקטע
סאטירי גורף־צחוק סיפר הגבוה והארוך
שבלהקה, איש הצ׳יזבאטרון גדעון זינגר,
על ״תולדות ברית המילה מתקופת האבן
ועד ימינו אלה״ .המעמדים היו באמת משעשעים
מאד: זינגר הדגים בטבלאות מצויירות
ובמכשירים מיוחדים כיצד היו המוהלים
מבצעים את התהליך הדתי ברך הנולד:
באבן, בסכין, במספרים ולבסוף בפצצת־אטום.

פורמאייקה כשביל אלוהים
* 1והרמפלדבר אחר בתוכניתם העליזה
של מילוא, בן־אמוץ ואלמגור, פגע בשר
הדתות הקטע הסאטירי על ה״דתיקאן״ — היכל
שלמה בירושלים, שהוקם בכספי המליונר
האנגלי טלפסון. לפי מנגינת שיר העם האמריקאי
סרי־אן, חיבר אלמגור חרוזים, שנראו
ליועציו של השר כפוגעים במיוחד:
בבירה י שנו בנין
הוא אימק״א רב הפאר,
אבל לנו כאן הוכן
בנין גדול יותר.
רבע מטר זה אמנם
הבדל מאד קטן
אך בז כו תו יבוא הוא
אל הדתיקאן
הוא ירד לדתיקאן
ויודיע :״באתי כאן,
באתי כאן לדתיקאן.
סוף־סוף מצאתי לי מ שכן.״
ועכ שיו לא יסתובב
בחלד כה וכה,
כי בנינו לו סוף־סוף
בנין לפי רוחו —
עס פורמאייקח אמיתית
ושיש לבנבן,
ולשכה עם אייר־קונדי שין
יש לו בדתיקאן•

״הוא״ של אלמגור ודן בן־אמוץ, הוא
ד,אלד,ים בכבודו ובעצמו. דימויים מסוג זה
הוציאו את אנשי משרד־הדתות מגידרם. בפנייתם
למשטרה ביקשו לזרז את החקירה בתיק,
להכין את חומר־ך,אישום ולהעמיד את
המחברים למשפט.
אם אמנם יעשו זאת קציני החקירות במחוז
תל־אביב, יהיה זה משפט ניענין במיוחד.
בפרט אחד, אין לפי שעה כל ספק: אם יוגש
המשפט נגד מועדון התיא טרון ומחבריו,
לא יצטרכו קדישזון ומילוא להוציא סכומים
נוספים על תוכנית חדשה, בימי המשפט.
אלפים ינהרו למועדון כדי לראות במו עיניהם
על מה יסוב אחד המשפטים בעלי
הענין הציבורי, המבטיח כבר בשלבי חקירתו
המוקדמים להיות מעניין במיוחד.

אמנות
תיאטרון
ק לי עהלידהמטרה
הראדיו

(ערב קריאה ב תי א טרון הקאנון־׳)

לובשים

בפך>ז

חדש!
שיטה אמריקאית!
הפעם הראשונה בארץ!
לימוד נהיגה לקטנועים, אופנועים
ומכוניות בתשלומים חודשיים נוחים!
בית ־ ספר לנהגות ״אילן״,
תל־אבים, רחוב המלך ג׳ורג׳ 64

וויתן מתכ ת מנוקב
לאצטבאות טלפן ל ,21964 :כתוב ל: רח׳ הירקון 106 תל־אביב.

מירומית מפעלי מ תכ ת

אשקלון

הצטלם ברוך אצל צלם בכיכר דיזנגוף. ברוך
הבטיח לצלם כרטיס כניסה להצגת־הבכורה,
והשאיר לו אישור בכתב ש,אם לא אתן לך
כרטיס להצגת הבכורה, אדפוק את ראשי
בקיר׳.״ הצלם הוזמן להצגת הבכורה, אך
אחרי כמד, ימים נהרג ברוך, אחרי שראשו
התרסק אל קיר החצר, בשעת תרגיל התעמלות
שביצע מעליו ערב קריאה
מחומר דראמתי עברי וערבי מתכננים כמה
שחקנים ובמאים בתל-אביב ובנצרת. לפי
תוכניתם יערכו שני ערבים מקבילים, בעיר
העברית ובעיר הערבית, עם וזיכוח חופשי
אחרי הקריאה׳ שתבוצע בעזרת שחקנים מ
מתקלקל
בתחילת המחזה (מאת שלמה שורץ)
ואינו פועל כהלכה, עד לסופו. מביתן שכך,
אין ברירה אלא להקשיב לקריאת המחזה,
ממנו מתברר כי התפקיד הראשי נמסר למעשה
לא לראדיו, כי אם למוכר הסיגריות
הנם (אברהם חלפי) ,שהשתוקק לראדיו במשך
כל ימי חייו, ורק בקושי רב הצליח
לאסוף סכום מספיק לקניתו•
הטראגדיה הגדולה של הנס מתחילה כשמתברר
לו כי הראדיו אינו פועל. שכנתו,
הגברת בלאושטיין (רחל מרקוס) ,שהיתר,
רוצה מאוד שהנס יקשיב לקולה, ולא לקולו
של הראדיו, משתתפת בצערו.
גם יעקב, חברו של הנם, הרוצה
בידידותה של הגברת בלאו;
שטיין, משתתף בצער חברו, אך
בסופו של דבר נשאר הראדיו
מקולקל בלי כל עצה או תושיה,
עד הסוף ועד בכלל.
בוויכוח, שהתפתח מעל הבמה
אחרי הקריאה, אמר דן מירון,
חבר וועדת הריפרטואר של ה*
תיאטרון כי זהו ״מחזה סימבו־ליסטי.
הראדיו מסמל לד,נס את
הרע ואת החברה.״ מירון הסכים
לדבריו של מתוזכח אחה׳
שאמר כי ״קוראים אצלנו את
קפקה ואת קמי ומתיימרים לי־.
צור ספרות סמלית.״ על־כך ה־ •
שיב מירון כי ״יש סופר הקולע
למטרד, ויש שיורד, קודם ומצייר .
אחר כך את עיגולי לוח־המטרה י
מסביב למקום הפגיע ה ...כל
זה נכון, אבל למחזה ישנן מעלות:
הוא שקט, עדין, מאופק.״ .
פחות מאופקים היו משתת
פים אחרים מן הקהל. אמרר,
אחת הצופות כי טוענים על
קיפוחו של המחזה המקורי, אבל ׳
כדי להוכיח את צידקת טענה יי
זו, צריך להוכיח קודם שקיים
מחזר, מקורי .״מה שראינו כאן, י א
זד, לא מחזה. זה לא חשוב
זמרת גוד
אמרה האשד .,לעומתה היד, משד,
הכוכבים דעכו מעל להר האולי מפוס
שמיר, בין המחייבים :״המעלה
של המחזה היא ערנותו. זהו
נסיון לצייר באפור בהיר על רקע אפור שני תיאטרונים לפחות שתי שח קניות
ששיחקו בתפקידה של אנה פרנק,
בהיר עוד יותר.״
בהבימח ובברודזדי, תשתתפנה בהערב אימאבל
הקהל היד, בדעה כי אפור, ואפילו
פרוביזציה ב ה תי א ט רון הקאמרי: גילד, אל־אפור
בהיר, הוא צבע משעמם.דעותיהם
של מרבית הצופים, בצאתם מאולם התיאט מגור, שעברה מסמבטיון, אחרי שהופיעה
ככפילתד. של עדה טל בתפקיד אנה פרנק
רון, היתד, אחידה: הראדיו הוא כשלון.
בהבי מה, ודינה פסקין, ששיחקה את אנה
פרנק בברודוזי, בהצלחה רבה שח בידור
קנים
ישראליים, שחזרו מארצות־הברית,
הקהל שרוט בעצ מו
מספרים כי מחירי התיאטרון המקובלים שם
אולימפיה (אולם פאר, תל־אביב) — הם בגבולות 8—12ל״י. לשם השוואה:
היא תכנית מגוונת של כשלונות אמנותיים, מחיר הכרטיס היקר ביותר בישראל הוא
לפחות בכל הנוגע לחלקים שהובאו מן ה 3.5ל״י חרוזים פוליטיים חריחוץ.
בתוך ערב שלם של ״כוכבים״ ,ש פים, שנכתבו לסמב טיון בידי אורי סלע,
לא יו ש רו בגלל חריפו ת ם :״הנח שפטו את
הוצאו ממועדוני־הלילד, של פאריס והועברו
כל החיילים /על מעשה מאוד מאוד ׳עצוב /
לחופשה קצרה בישראל, מתבלטים דווקא
הם כבר מאחורי ה מנעולים /אבל הגידו —
שני המספרים הישראליים שבתוכנית כולה:
איפה האלוף?״ בינתיים הועמד אלוף־משנד,
צמד הדודאים ואריה לביא.
עקשנותו האולימפית של האמרגן גיורא שדמי למשפט והחרוזים הפכו לבלתי אקגודיק
להחזיק בישראל את צורת הבידור טואליים מחזה מוסיקאלי שלם
האירופית, של הופעות וארייטה, שאינן שזו יוצג בבצל ירוק בתוכניתו השלישית. את
רות זו בזו, וד,מחוברות בדברי להג של המחזה יכתוב אפרים קישון, ולא חיים חפר
ודן בן־אמוץ כפי שהיו סבורים תחילה
קונפרנסיה מקרי — היא בלתי־מובנת לחלוטין.
אחרי כשלונד, החרוץ, האמנותי וה בור שומן צפוי השנה לפזמונאים, מחברי
מסחרי, של התוכנית הראשונה באולימפיה, מערכונים, שחקנים ובמאים, שירצו לוזתר
היה אדם אחר מסיק את המסקנות. במקומן, על עקרונותיהם ודעותיהם הפוליטיות, אם
עשה הוא את ההיפך: תוכנית ב׳ של ה אינם חברי מפא״י, ולזכות בתקציב המליו־נים
שהמפלגה השלטת מתכוזנת להוציאו למוסד
הכושל מעידה על כך.
ההופעות עצמן, קפיצותיהם של שני צמדי בידור ושעשועים, בשלושת החודשים האחהאקרובאטים
וזמרתם של החובבת מוניק רונים למערכת הבחירות.
אלבין והזמר ג׳והן וויליאם — ניצבים על
רמה בינונית בדוחק. פרט לישראלים, מצילה
תדריך
את שארית כבודד, של התוכנית הופעתה
של אני גור, זמרת קשישה, היודעת היטב
העולם הזה ממליץ על מאורעות הבידור
כיצד להגיש פזמון ואיך לשלוט בקהל.
והאמנות, המוצגים ה שבוע ברחבי הארץ:
זוהי גם התורה אשר האמרגן גודיק ו•
מלאך האבן ( ה תיא טרון הקאמרי)
חבריו צריכים ללמוד, לצורך עסקיהם. עם
הופעות כמו אולי מפיה, ילמד הקהל כיצד — עשוי שיש, אך שחקניו עשויים בשר
לשלוט בעצמו, יעדיף בילויים אחרים על ודם. הצגה טובה, בהשתתפותם של בתיה
לנצט, עודד תאומי, יוסי ידין ודבורה קירר.
אלד, המוצעים לו עתה.

מאחורי הקלעים
אסון ב תי א ט רו ן
במלאות שנתיים דמותו של השחקן
הצעיר והמוכשר ברוך ישראלי, שקיפד

את חייו בתאונה קטלנית בחצר התיא טרון
הקאמרי, בעת אחת ההפסקות בהצגת הוא
הלך ב שדות, מספרים חבריו :״יומיים לפני
הבכורה המחודשת של הוא הלך ב שדות,

ד כי

ה קיי

(סמבטיון)

מדבר עדיין אל שרידי הצחוק של צופיו.

העטלף

(האופרה

הי שראלית)

אופרטה בלי בעיות, מוסיקה עליזה וביצוע
מניח את הדעת.

עברנו ( 1בצל ירוק) —

טרי ורענן, אם כי לא די חריף.
העולם הזה 1101

ועיניים כחולות .״לדעת רבים שתינו יפות״.

רטיפה טובח

הוא בודד ועוסק במחקר מדעי וזקוק,
לדבריו, מאוד מאוד ללטיפה טובה, אבל
לא מדעית (.)1101/43

שונא קונצרטים
״הרעיון שלי,״ כותבת צעירה ששכחה
לצרף את שמה וכתובתה, ואני מאוד מבקשת
שתעשה ואת ,״הוא ישן מאוד אבל
יעד כמה שידוע לי לא בוצע עדיין אף פעם.
הכוונה לקשירת קשר בין נוער ערבי ויהודי.
ניסיתי לעשות זאת פעם בעצמי, אך הנערים
הערביים לא הבינו את כוונתי, ונאלצתי להפסיק
את הקשר אתם.
״לכן אני פונה דרכך אל קוראי העולם
הזה, העברים והערבים כאחד• אל אלה שגילם
מתנועע באותו תחום־גיל הנקרא ״גיל
הנעורים״ (שהוא נורא לא מוגדר ובכל זאת
אומר משהו) ,והמעוניינים להיפגש זה עם
זה על מנת לבלות. זאת אומרת לא כדי
לעורר ויכוחים על בעיית המייעוטים, כי
אנחנו לא נעזור בזה שנקבע את העובדות.
אלא כדי ללמד זה את זה שירים וריקודים,
לספר סיפורים מההווי השונה כל כך, ולגרום
לכך שלא רק נביט על הערבים כעל
״לא אויב״ ,וגס לא כעל ״חלק מהנוף״
כמו שאומר ג׳אברא — אלא כעל חברים.״

גבר ואדמ
אינני מתכוונת להצטעצע בשום הצטדקות
על עצם כתיבת מכתב זה, כפי שזה
מקובל במדור,״ אומרת בלי מורא (,)1101/39
״אינני בודדה, משועממת או חייבת לכתוב
מכתב זה בגלל התערבות. זהו נסיון להכיר
בדרך זו גבר מעניין, הראוי לשאת את
התואר הכפול — גבר ואדם.
״לא אשלם אף את מם השפתיים המקובל,
בדבר שטחי ההתעניינות המקובלים. אם אני
חובבת ריקודים, הרי שמעולם לא רקדתי
בכתב, ולכן אין לי צורך לשם כך בחבר
לעט. כשברצוני לטייל, הרי שיש ביכולתי
לעשות זאת עם אחת משלוש אגודות המטיילים
שבעירנו. קונצרט קלאסי טוב מעדיפה
אני לשמוע לבד. לשם עריכת דיונים על
כשרונם, תוארם, תולדות חייהם של קלארק
גייבל, מארלון בראנדו ומרילין מונרו, מספיקה
לי חברתן של חברותי.
״זה לא ייאמן, אבל הדחף הנפשי העמוק
להתכתב על פסיכולוגיה אינו קיים אצלי.
אני פשוט נפגשת יום־יום בשטח זה בעבודתי,
וזה מספיק. חשוב לי כי העונה למכתבי
יהיה בעל אישיות מעניינת, כזה שכדאי
לחלק אתו חוויה מכל סוג שהוא. אדם
מבין ובעל אינטליגנציה טבעית. לא איכפת
לי כלל אם זהו בוגר אוניברסיטה, או תיכון,
או לא. שכן לצערי נוכחתי לדעת כי
זהו לא תמיד דווקא סימן לרוחב אופקים.
״נשאלת רק עוד שאלה אחת: מי אני בעצם,
ומד, בידי להציע, אחרי שהצבתי דרישות
כה רבות? כותבת שורות אלה היא
נערה בת ,25 ונדמה לי שזה כל מה שמותר
לי לכתוב על עצמי, אם אין ברצוני לקבל
מכתבים בגלל ״שאומרים עלי שאני נחמדה״,
עם עיניים שחורות ירוקות או כחולות, או
בגלל שגמרתי כך וכך כיתות וכעת יש או
אין לי וספה. הרוצה לענות, פשוט יצטרך
לקחת ריזיקו. מה יש, מעט אנשים משתתקים
במפעל הפייט?״

רעשות מסיבות
( )1101/40 רוצים עוד ליהנות מתהילתם
כצנחנים־לשעבר. הם מניחים שזה עוזר. ובכן,
שלושתם כבני ,22—21 רוצים לספר על
מעלליהם באוזני נערות בנות ,17—20 חיפא־יות.
מובן שנוספת הרשימה ״לטייל בארץ,
לבקר בתיאטרון ולראות סרטים. ולעשות
מסיבות״.
ומה, אני שואלת אתכן, הם רוצים במכתב
הראשון?

בד טיפוס שרוצה
משעמם, קובעת באדישות כמעט סאגאנית
( .)1101/41 כל כך משעמם, שהיא מוכנה
להשיב למכתביו של ״כל טיפוס שרוצה...
בן .16—17״
היא הדביקה גם אותי בפיהוקיה. באמת,
משעמם.

איזה כ 7י רכב
דבר אחד ברור לי כבר עכשיו. אם תהיה
לי פעם בת, אשבור לה את הידיים אם

תכתוב לרותי, ולא איכפת לי מה חושבת
על כך ריקה זראי. אחד הסיוטים שלי הוא
שמא תישמע בתי כמו 1101/42 למש,/
המספרות בכתב עגלגל ומתוק ששתיהן בנות
, 15 ומעוניינות להתכתב עם שני בנים בני
,16—17 שאוהבים ספורט, קולנוע, טיולים
וריקודים, ועליהם להיות גבוהים ונאים ככל
האפשר .״ורצוי שיהיה להם איזה בלי-
רכב״ (בגיל?16 אינני משערת שהן מתכוונות
לאופניים) .וכמובן שלאחת יש שיער
שחור ועיניים ירוקות, ולשניה שיער חום

( )1101/44 הוא מדריך צעיר במשק שיתופי
בהרי ירושלים, והוא עומד עתה בפני
גיוס. הוא מצפה כבר עתה למעטפות בכתב־יד
נאה של נערה כבת ,15—17 חמודה, מ־תל־אביב
או אחת ממושבות הדרום. אך הוא
מתרה בה: הוא שנא קונצרטים ומוסיקה
קלאסית, מעדיף שירים עבריים.

מר יודע כ?

( ,)1101/45 לעומת זאת, אוהבת להאזין

למוסיקה קלאסית, למרות שאיננה מבינה
דבר, אוהבת לראות באלט משום שאיננה
מבינה. יש לי הרושם שבכלל איננה מבינה
דבר. אבל מה? היא מתגאה בזה. והיא מתגרה
בכל צעיר בן ,21 הרואה את עצמו
חכם ממנה (ואני בטוחה שזה לא קשה)
שיכתוב אליה.
כמה שהיא לא מבינה כלום, היא עדיין
מבינה לכתוב שהיא מתעניינת במשפט, גרא־פולוגיה
ופסיכולוגיה.

מורח או סטודנטית
משהו, כנראה, לא בסדר עם (.)1101/46
לא איכפת לו להתכתב אפילו עם בחור.
״מורה צעיר או ם טודנט/ית, ערים לבעיות
פוליטיקהישראלית וכללית, ספרות, שירה
והשקפות עולם — יוכלו למצוא כתובת
להחלפת דעות, עם צעיר הער גם הוא לבעיות

אוהבת את ארביס
ע 1־עור תי ס טו רי ה

אחבה ונו בימי הבינ״ס
עכשיו, משנסתיימה שביתת המורים, אפשר לחזור ללימודיו של ריצ׳ארד ארמור.
נלמד, הפעם, על ימי־הביניים. תקופת האבירות.
האבירות היתד, שיטה לפיה נדרת לעשות מעשים טובים אפילו אם לא היה לך
החשק לכך. היתרון היחיד על תנועת הצופים היה שבמקום לעזור לנשים זקנות,
עזרת לנשים צעירות, וזכית, כתמורה לכך, ליותר מטפיחה חלושה על הגב. יתרון
נוסף: אמנם היו דרקונים, אך לא
היו מדריכי צופים.
נער צעיר היה בתחילה אבירון־
מתלמד, מאוחר יותר — אביר־גדנ״ע,
ורק אחרי שהעביר קשרים משך
שנים אחדות — אביר ממש. ואז
היה המלך קורא אותו אליו ומבקש
אותו לכרוע ברך, כדי שיוכל להגיע
אל פתפו. המלך היה לוקח אז
שוונג מלכותי ונוגע בו בחרבו( .הי־תה
לו נטייה לחתוך אותו לשניים,
ואז היה המלך מצטער על כך, וגם
על האביר) .ברגע שנגמר הטכס,
היה האביר מתרומם והולך לחפש
שליחויות.
לפי מסורת האבירות, היה על
האביר להקדיש חלק רב מן הקאר־יירה
שלו לאדיבות. הוא היה תמיד ממהר קדימה להוריד גשרים לנשים יפות,
או לפתוח דלתות, לרוב דלתות של חדרי־שינה. מדי פעם היה מרים מטפחת של
אשה שנאכלה על ידי דרקון.
חיי האבירות. האבירים היו לבושים בשריון, אותו היו משאירים מדי לילד,
בחוץ, כדי שיצחצחו אותו. היד, קצת קשה להיכנס לתוך השריון ולצאת ממנו,
בעיקר אם מישהו היה שואל ממך את מברגך, לכן רק האבירים המטורזנים ביותר
היו טורחים להחליף את תלבושתם לארוחת־הערב. מרוב חריקות בשיריון כל
היום, התקשה האביר להבחין בין שיגרון לבין חלקי־שריון חלודים.
כאשר היה האביר מוריד את קסדתו בעלת המסיכה המשוריינת, נראה בדיוק
כמו כל האחרים. כדי למנוע מן הגברות טעויות בלתי־נעימות, היה, לרוב, מתנה
אהבים עם קסדה מורמת.
בגלל משקלו של השריון, היה האביר מעדיף את הרכיבה על ההליכה. לעולם לא
התברר מה העדיף הסוס.
בתוספת לכל כלי־הנשק שלו, היה האביר נושא כפפות של גברת, שרוזלים
ושאר חלקי לבוש, שהושארו פה ושם במתכוון.
כאשר היה האביר עסוק בקרב או בתחרות ספורטאית, היתד, תמיד בסביבה
נסיכה יפר,פיה, רכונה על גבי מעקה, כדי לעודד אותו. היא עשתה זאת בזריקת
שושנים, מטפחות, ומבטים תמימים. גברות היו לפעמים מתעלפות למראה אביר
המושחל על כידון, אולם היו חוזרות מיד להכרתן כדי לתפוס את המנצח.
עיסוקיהם האהובים של האבירים היו רכיבה, אכילה ואהבהבים עם המלכד״
האכילה היתד, נעשית ב־אולם־המשתה,
האהבהבים
נעשו בהיעדרו של המלך.
היה זה כמעט הדבר
היחיד שהאביר לא
עשה על גבי סוסו.
באנגליה, ישבו כל האבירים
סביב שולחן
עגול, כדי שהמלך אר־תור
יוכל לשים, עליהם
עין ולמנוע בעדם לעשות
חוכמות עם המלכה
גינביר• המלך ארתור הוא שהמציא את ועידות השולחן העגול, בהן הולכים
הדיבורים סביב־סביב מבלי להגיע לעולם לקצה.
הנזירים. בעוד שהאבירים הלכו לכנסייה בכל יום ראשון, היו הנזירים נשארים
שם משך כל השבוע. הם ישבו בתאים, למרות שלא עוללו כל רע, ולכולם היתה
נטיה להקריח בדיוק באותו מקום.
הם היו ברי־מזל. הם יכלו להעתיק ספרים מבלי שיאשימו אותם בגניבה ספרותית.
הם גם קיבלו טיפול רפואי חינם. אחד הדברים הטובים אצל הנזירים היה שיכולת
להתרשל כל היום בחלוק הרחצה שלך.
באותה תקופה, כל מי שהיה מישהו, הלך למסעות־הצלב. הם היו נערכים כל
כמה שנים, וכל מי שאיחר למסע צלב אחד, יכול היה לתפוס את השני. מלומדים
אחדים, הנוטים לציניות, סוברים שהצלבנים עזבו את הבית כדי לברוח מנשיהם
וילדיהם.
הצלבך המפורסם ביותר, הוא ריצ׳ארד לב־הארי. הוא זכור לא רק בגלל גודל
לבו, כי אם גם משום ששהה ברוב ימי מלוכתו מחוץ לגבולות ארצו, כף שנעשה
המלך הפופולארי ביותר של אנגליה.
שגעון מסעי־הצלב חלף, יחד עם שגעון נושאי־הצלב. מדי פעם אומרים כיום על
מישהו שפועמת בו רוח של מסע־צלב. דבר זה יכול להביאו לידי כתיבת מכתב
למערכת, אולם אין להניח שהוא יביא אותו רחוק יותר.

( )1101/47 מעוניינת להודיע לכם שהיא
בת ,17 בוגרת שביעית שכרגע איננה עושה
דבר. ירושלמית. והיא רוצה להתכתב עם
נער שייחלץ אותה מביישנותה. היא נערה
נמוכה ופשוטה בהחלט. היא לא כל כך
ביישנית לומר שהיא אוהבת את אלביס
פרסלי.

אל תשאזנה למה
אחד שרצה לחסוך לי טירחה וניסה להיכנס
לנעלי, לנסח את מכתבו כפי שהייתי
אולי אני עושה זאת— :
״( )1101/48 טוען כי כבר הופיע פעם
במדורי. יבושם לו, אז למה הוא נדחק
שנית? במשך הזמן, מאז הופעת הבכורה
שלו, הספיק כבר לסתום את הפירצה בהשכלתו,
כי נותרו לו רק שתי בחינות בגרות
אקסטרניות, ואז חושב הוא להמשיך — כמו
כולם — ללמוד במוסד גבוה. ואל תשאלנה
למה.
״הוא גבה־קומה, בעל מבנה גוף רגיל,
אשר ביחס לגובה עלול להיראות כרזה. אוהב
מוסיקה טובה, קלאסית, וחובב מושבע
של באלט. אוהב טבע. שוחה טוב והשתתף
בשתי צעדות. בגלל לימודיו וסדר־יומו שכפה
על עצמו, יוצא רק פעם אחת בשבוע
לעיר, וגם אז — אם ישנה הופעה טובה
הראוייה לכך שיבוא. אין תימה, איפוא,
כי התהווה חלל ריק מבחינת ״יחסי אנוש״,
ומשאלתו היא למלא את החלל על־ידי התכתבות
עם נערה כבת .19—24 מנערה זו
לא נדרש משהו מיוחד. די אם תהיה נערה
רגילה בעלת הבנה, הנכונה לעזור, על מנת
להיעזר מאוחר יותר. רצוי שתהיה מסביבות
חיפה. וכן רצוי שתהיה מורה, אזרחית או
צבאית או סמינריסטית.״

מונולוג של
מנינן וריססית
מישהו קבע, כנראה, שזה חלק ממקצועס
של ספרים ומניקוריסטיות לבדר או לשעשע
את הלקוחות בדיבור כלשהו, בהיערה, ברכילות
או אפילו בבדיחה. בעוד שכל מה שאני
רוצה, כשאני הולכת למניקוריסטית, הוא
לשבת בשקט, לא לחשוב על דבר, ושיניחו

אך לא•
שלום. נעשה כבר קריה לא? אני אוהבת
הרבה יותר את הקיץ. אפשר ללכת לבריכה
ולהתלבש בצבעים עליזים. החולצה הוורודה
שלך נורא נחמדה. נורא הולם לך וזרוד.
גם לי. אני יכולה׳ בעצם, ללבוש כל צבע,
בגלל צבע השערות שלי. את רואה כמה
הן שחורות? כל אחד שואל אותי אם אני
צובעת אותן. בודאי שלא. אבל נמאס לי
לומר, אני אומרת שכן. תתפלאי מי רק לא
צובע את השערות, כאלה שהיית נשבעת
שהן טבעיות. אפילו גברים. כן, כן, בחיי
יש גבר אחד שאני בטוחה שאת מכירה אותו
מראייה. כולם מכירים אותו. כזה גבוה,
שחור, עם עיניים ירוקות. קצת מבוגר. יש
לו קצת שערות אפורות. אז כעת הוא הכיר
אמריקאית אחת, שהוא רוצה להתחתן אתה.
הוא בא כל חודש בבוקר השכם שאין עוד
אף אחד, וצובעים לו את השערות. בכלל,
גברים הם נורא גנדרנים. כשאני עושה לגברים
מניקור, הם מקפידים כמעט יותר מנשים.
שהצפרניים לא יהיו ארוכות מדי או
קצרות מדי, אומרים שכואב להם. והם נורא
מנדנדים ונטפלים. בחיי, בדיוק כמו בסרט
שהיה במוגרבי, את יודעת, פאריז פאלאס
הוטל. אבל אני מראה להם תיכף מי אני,
שלא יעשו חוכמות. וורוד או אדום?

אנשינו

111 1

שירות עצמי

דבר* הק־נורוג והג־אז
עשרות משפחות ישראליות ששם משפחתן
הוא פסטרנאק, החלו השבוע לחפש מקוחת
קירבה לסופר היהודי־סובייטי בוריים פש־־
טרנאק, חתן פרם נובל ומגורש אגודת־הסופרים
הסובייטית. בינתיים נודע כי ברוסיה
קיימת מחתרת פסטרנאקית וכתביו
של הסופר, כולל ד״ר ז׳יבאגו מופצים בסתר
בהדפסות סטנסיל. שמועות אחרות שהופצו
בעיקר בארצות־הברית טוענות כי פסטרנאק
התנצר בשעתו וגם הוריו היו מומרים.
אחיותיו של הסופר הרוסי נמצאות באוקספורד,
בריטניה 1 זתן פרס נובל
מן המערב: השבוע נודע בתל־אביב כי
הפרופסור י הו ש ע לדרג ת, תושב ניד
יורק, שזכה בפרס נובל לרפואה, מוצאו
ממשפחה ישראלית וותיקה וענפה, היושבת
בארץ זה 128 שנים. אבי סבו של חתן
הפרס עסק במפחר כלי בית ומטבח בתל-
אביב בישראל הוכיח המשורר א ו רי
צבי גרינברג כי אינו מתכוון לעבור
בשתיקה על טעויותיהם, לדעתו, של אחרים.
הוא פנה למפקד אחד מחניוני השריון ב־תל־אביב,
בתלונה על השמעת מנגינות ג׳אז
אנגליות ברמקולי החניון. אחרי שהמפקד
התנצל בפני המשורר כי אלה הם התקליטים
שהומצאו לו, לצורך בידור חיייליו, הבטיח
אורי צבי גרינברג, כי יתלונן חריפות עי
כך באוזני חיים לבנון, ראש עירית תל-
אביב, ויוסף ברץ, יושב־ראש הוועד למען
החייל, האחראים שניהם להאריחת חיל־השריון
בתל־אב יב כשהתפלל השבוע ראש עירית
תל־אביב חיים לבנון בבית־הבנסת הספרדי,
ברחוב שד״ל בתל״אביב, נשא הרב הספרדי
הראשי של תל״אביב יעקב משה
טולידאנו דרשה, בה דרש על משקל פר־שת־השבוע,
בה נאמר ״כעת חיה ולשרה בן״,
את האימרה :״כעת חיה ואתה תהיה ראש
העיר!״ מיד התעוררה במקום סערת רוחות,
אולם הרב המשיך בדרשתו, למרות
שצעקו כלפיו שהוא מנהל תעמולת בחירות
עבור לבנון. המוזר הוא שדווקא בימים האחרונים
התקרב טולידאנו מאד אל מפ א״י...
איחולים מקוריים ומקצועיים השאיר אח־ריו
מנהל התיאטרון הקאמרי יעקב אג־מון,
בעת שחתם בספר האורחים של מפעל
הנחושת תמנע .״אני מאחל למפעל,״ כתב
אגמון ,״שיהיה יותר רנטאבילי מתיאטרון.״
באותה הזדמנות, בעת שדיפדף בספר האורחים,
גילה בו כי בעת ביקורו של אברהם
האפט, גזבר מרכז מפא״י, חתם האכט את
שמו ואת תוארו :״האפט, גזבר מפא״י,״ בעוד
שאשתו שושנה האפט, דאגה לציין
בהבלטה :״שושנה האפט, מדגניה ב׳.״ מיד
אחרי חתימותיהם של בני משפחת האפט,
חתם זוג א,מוני :״אנו מודים לנ״ל על
הטרמפ שנתנו לנו.״ פרט מעניו: בכל
התקופה בה שותק מפעל הנחושת ועד לימים
האחרונים, בהם החל הייצור כסדרו, לא
נתבקשו האורחים הרבים במפעל לחתום את
שמם ולהביע את הערכותיהם׳ בספר האורחים
אורח אחר שביקר לאחרונה במפעל
תמנע, היה הבמאי הצרפתי מרפד
ליפוכיצי, המביים עתה בהקאנזרי את
הערב אימפרוביזציה מאת פירנדלו. אחרי

ך* ה ל ־ אכיג, התלונן ניסים שאול מיפו
^ במשטרה כ׳ בשעה שסיים את ארוחתו
במסעדה והוציא את ארנקו לשלם עבור
הארוחה, תפס המלצר את יארנקו, בו היו
25ל״י, וברח עמו.

הכוף החפור ביותר בעולם
ך • אילת, נהג אליהו בחבוט מחיפה ב*4ג׳יפ
בו היו עוד שלושה נוסעים,
התהפך עמם בסבוב, מסר למשטרה כי
התהפך משום ״שהסתכלתי בנוף היפה״.

ש = .6 .שרות פורגוגרפי
ף* תל־אכיב, חשדה המשטרה בש. פ .בן
,40 1שהסתובב ליד מחנה צבאי, כי הוא
מרגל, עצרה אותו לחקירה, גילתה בחיפוש
שערכה בביתו כי האיש אינו מרגל אלא
צלם מקצועי, שהתמחה בצילום תמונות פורנוגרפיות
דרך חלונות חדרי השינה, אליהם
היה נוהג להציץ בלילה.

עד בלתי״תלוי
ף • חדרה, הובא מוחמד קבעה למשפט
4על שוד 5לירות מהלך, בפניו הציג
את עצמו כאיש משמר־הגבול, טען כי אין
הוכחות לשוד זה, נידון למאסר שנתיים
כאשר הופיע בתור עד בן כפרו, שבמקרה
נתלה על אחד העצים בקרבת מקום השוד,
ראה את המתרחש.

טיל בלתי־מוגחח

שהרעיף דף שלם בספר בצרפתית על יפיה
של הערבה והתפעלותו מן המפעל, הבטיח
ליפוביצי :״בשנה הבאה אבוא לכתוב עוד
דברי התפעלות בספר האורחים.״ הבטחה
נוספת של הבמאי: בביקורו הבא בארץ,
אליה יחזור באביב, כדי לביים שני מחזות
בהבימה, יביא איתו מצלמת־קולנוע, יצלם
סרט תעמולתי אמנותי באילת, ימכור אותו
לתחנות הטלביזיה בצרפת. אגב, ליפוביצי
היה אחד הבמאים הצרפתיים היחידים שזכה
שפאכ לו פיקסו יצייר למענו תפאורות.
הצייר הנודע עשה זאת בהצגת המחזה הספרדי
שיר הקינה לאיגינציו נזדג׳ה, מאת
גרסיו לורקה באילת היה ליפוביצי
אורחו של רפאל (״נלפון״) אילון, שחגג
בערב בואו של הבמאי את יום הולדתו האב,
ברוב עם. לאורחים הרבים, שכללו בין
השאר את מרבית חברי מועצת העיר אילת,
ראשי המפעלים הכלכליים וותיקי הערבה,
הסביר נלסון על מקצועו החדש :״אני עובד
אצל כריסטיאן דיור.״ לכל מי שרצה להבין
יותר, פירש נלסון ברצון,, :אני תופר שקים

בנמל לא בלבוש־שק, אבל בחולצה
אדומה כאש, הופיע שחקן הקאמרי
נתן סוגן לערב הקריאה של הראדיו בתיאטרון.
רבים מן הצופים החליפוהו בטעות
באחד מנערי פיצה של רחוב די־זנגוף.

ך י מינסוטה, ארצות־הברית, התניע אחד
*4מחברי קלוב התעופה המקומי מנוע
מטוס קל בשדה־ר׳תע! פה, שכח לכבותו,
הופתע כאשר כעבור דקות מספר המריא
המטוס לבד, התרסק עלאחתההח־ת בסביבה.

שיהווה בדרג גבוה

ב עיו ת נ היג ה ו חינו ך
אחרי שכמעט בכל התקלות הרדיופוניות
שנשמעו בזמן האחרון בקול־ישראל, כמו
הנחת תקליטים בלתי־נכונים, או קריאות־ביניים
מוזרות באמצע קר את החדשות, היתד,
מעורבת הקריינית הצעירה רבקה
מיכאלי, נשאלה היא מדוע זד, קורה דוקא
אצלה. השיבה רבקה :״לכל קריין יש אישיות
משלו, אותה הוא מנסה להבליט. זאת
האישיות שלי, זה החן האישי שלי
חן אישי מוזר ביותר היה גם לשושנה
שני, אשתו של הזמר אריה לביא,
שהחלה השבוע בשעורי נהיגה במכונית.
בשעת השיעור הראשון שלד, היא ראתך,
ברהיב את השחקן איתן פריבר, שחזר
לא מזמן לארץ. סיפר הוא :״כבר בשיעור
הראשן -היא נהגה טוב, היא ראתה איתי
על המדרכה ולא עלתה עלי פחות
מזל היה לרוזמרי, רקדנית ד,באלט, שהיא
גב הברתו האישית של ז׳אן כאכילה,
הרקדן והכוריאוגרף הצרפתי, המבקר בישראל•
בעת הריקוד על הבמה השבוע, היא
התלהבה יותר מדי, נפגעה קשה בגב, נלקחה
לבית־חולים מחלוקת חינוכית
פרצה השבוע בין שתי יפהפיות תל־אביביות.
כאשר ביקרה הזמרת ריקה זראי עם בתה
יעל בביתה של הדוגמנית קטי מטמור,
התעקשה התינוקת לשחק דווקא עם ספריו
הכבדים של יורם מטמור, בעלה של קטי.
כשביקשה קטי מריקה למנוע את הדבר,
נפגעה ריקה עד מעמקי נטשה החינוכית,
הסב רה לקטי מה שהסבירה לקוראי העולם
הזה בשני מאמרים, לפני שבועות מספר.
אחרי ההרצאה נשבעה קטי :״אם הילד שלי
(שאינו קיים לפי שעה) יעשה לי דבר כזה,
אתן לו זבנג על הראש אגב, בעקבות
מאמריה החינוכיים זוכה ריקה לביקורת
אוהדת ומתנגדת מדי ערב במועדון התיאטרון.
אחד המתנגדים החריפים ביותר לשיטת
החינוך המודרנית, כפי שבאה לידי ביטוי
במאמריה, היה מפקד חיל־האויר אלוף?}זר
וייצמן גז, מכונות תפירה ומכונות
כביסה, החל למכור השבוע הכדורגלן חיים
גלזר, מהפועל תל־אביב, שהודיע ב״ברכת
ספורטאים״ כי ״ספורטאים יכולים לרכוש
אצלי הכל, בתנאים הכי נוחים.

ך* ג׳נכה, שוויץ, הוזמנה מיטה מיוחדת
^ עבור ראש המשלחת האמריקאית לשיחות
על הפסקת הניסויים הגרעיניים, מאחר
שבכל בתי־המלון בעיר ׳ לא נמצאה מיטה
עבור האיש, שגבהו .1,92

״הבי אה ונשתה ! ״
ך*י> ירושלים, אחרי שהתקציב שהקציבה
* 4העיריה עבור גן החיות התנ״כי לכלכלת
החיות לא הספיק, הודיעה הנהלת הגן
כי היא מתכוננת לפתוח במגבית צבורית
למען החיות.

רגע כלתי־חוזר
ף* תל־אכיב, התלונן חיים גליק ()37
4מגבעתיים, כי בעת שעצר את מכוניתו
ליד קולנוע מרכז בתל־אב׳ב כדי לאפשר
להולכי רגל לחצות את הכביש, ניגש אליו
אלמוני, הכניס את ידו דרך החלון, תפס
את ידו וצעק :״רגע! רגע!״ ,הירפה מהיד
ונעלם יחד עם שעונו.

בנה ביתן בקרוב
ך* לידם, בריטניה, החליט החשמלאי
4הרולד גרין לבנות לו וילה עם גינה,
גנב במשך שנתיים חמרי־בנין וציוד מכל
מיני מקומות, גנב בין השאר גם מערבל
בטון, נתפס בשעה שהחל בונה את ביתו,
נידון לשנה וחצי מאסר.

אמור זאת ברגליים
ף* נידיורק, ביקש ויטני סיימור, מועמד
לבית־ר,נבחרים של מדינת ניו־יורק, להוכיח
כמה קילומטרים עבר ברגל במסגרת
מסע־הבחירות שלו, התקין לרגלו מד מהירות
מיוחד, גילה בתום מסע־הבחירות כי
מד־המהירוית הורה שעבר יותר משלושת
אלפים קילומטר ברגל, במשך חודש ימים.

קן למע

השונה יוסר הוויה. הנקר הקוונוע׳ וניסוח.ה שוה הזה־

ישראל
חלבמצ חי ק
אי־אפשר שלא לרחם על במאי הקולנוע
העוסקים במקצוע זה בישראל. הם נאלצים
בדרך כלל לביים סרטוני פירסומת או הסברה,
שערכם האמנותי נקבע על־ידי פקידים
חסרי־הבנה. כתוצאה מכך הסרטים מזיקים
יותר משהם מועילים לפירסומת או להסברה.
גם כאשר יצא השבוע ממעבדות אולפני גבע.
סרט הסברה חדש של המועצה לייצור ושיווק
חלב, בשם העיקר הבריאות, קשה היה
לצפות ממנו להרבה.
אולם הסרטון, בן 12 הדקות, בבימויו של
נתן גרוס, הוכיח כי בקצת מחשבה יכול גם
סרט הסברה להיות מעניין ומשעשע. הפשרה
בין מה שבעלי הסרט רצו להציג,
לבין מה שהקהל מעדיף לראות, נעשתה
באמצעות יעקב בן־סירא, איש רביעיית
מועדון־התיאטרון, שהוא דמות קולנועית
קומית מבטן ומלידה.
בעזרת שישה טיפוסים, אותם הוא מגלם
בעצמו, הוא מספר את סיפורו של החלב,
בדרכו מעטין הפרה, אל כוס השותה. בשפע
תעלולים, שאמנם אינם מקוריים ביותר, והי־מזכירים
לעיתים חיקוי לא־הכי־מוצלח של
צ׳אפלין, כמעט ומצליח בן־סירא להסיח מדעת
הצופה שלפניו סרט פרסומת, ובמקום
להטביעו בחלב חמוץ הוא מטביעו בחיוכים
ובצחוק.
אין כל ספק שהחלב הוא הרבה יותר
טעים כשהוא מצחיק, מאשר כשהוא רציני,
עטוף בקרום של שעמום.

סרטים
החשקל עו מתהמשק
תשוקה בצל אימות

(חן, תל־אביב;

ארצות־הברית) איננו אולי סרט כה טוב כשם
שהינו מחזה טוב. כי גם אחרי העיבוד
לתסריט, אותו עבר מחזהו גדוש־היצרים של
יוג׳ין אוניל בידיו של אירוין (כפירי אריות)
שאו, הוא נשאר מחזה תיאטרוני, המועלה
על הבד כשאמצעי ההבעה הקולנועיים משחקים
בו אך תפקיד קטן מאוד.
עלילת המחזה מתפתחת בחווה נידחת, באמריקה
שלפני מאה שנה, בה חיים אב
ושלושת בניו. כשהאב (ברל איבם) ,זקן
בן ,76 בעל גוף וכוח, נושא לו אשה שלישית
(סופיה לורן) ,עוזבים שניים מבניו את
החווה, כשהם משאירים את כל זכויותיהם
לאח השלישי (אנטוני פרקינס) .הדרמה נרקמת
על רקע של תשוקה. אולם אין זו
דווקא תשוקת בשרים. הרבה יותר חזקה
ממנה, כפי שמנסה יוג׳ין להראות, היא
התשוקה הרכושנית לנכסים, לכסף, לחווה.
תשוקה זו היא גם הדוחפת ומניעה את
שלוש הדמויות הראשיות במחזה.
זום־זום־זופ״זום. כשסופיה לורן נוכחת
לדעת כי תוכל לרשת את החווה מהזקן
רק באם תלד לו בן, היא רוקמת תכנית
להוליד לו בן בעזרת בנו. כשנולד הבן־
הנכד, אחרי שהאיטלקיה מתאהבת באמת
בבן הצעיר, מתגלה לפרקינם תכניתה הראשונה
של לורן. הוא עומד לעזבה. כדי
להוכיח לו שאהבתה אליו גדולה מאהבתה
לרכוש, חונקת האם את בנה.
אם למחזה זה, כפי שהוא מוצג על הבד,

(!סר ^ 70^1ירד מו הפסיס
ך • רצוני להוסיף מספר הערות
^ לרשימה שהתפרסמה במדור הקולנוע
של העולם הזה 1099 שטענה כי
ביקרתי את הסרט הדוקומנטרי הישראלי
קטר ( 70414 כשהוצג בפסטיבל ברלין)
מסיבה אחת בלבד: שני תסריטים לסרט
זה הוצעו למשרד־התחבורה. אחד נכתב
על־ידי חיים חפר, והוא התקבל. השני
נכתב על־ידי יוסף שריק, והוא לא
התקבל. משום כך ישבתי וכתבתי ביקורת
זועמת על סרטו של חיים חפר.
אחרי קריאת שורות מאלפות אלה אני
מתודה כי כתבתי גם תסריט אחר. היה
זה עבור הסרט הסוחר מוונציה שהוקרן
בקולנוע תכלת בתל־אביב לפני זמן
קצר. שני תסריטים הוצעו למסריטים.

זה של ויליאם שקספיר התקבל. זה של
יוסף שריק נדחה. משום כך ישבתי
וכתבתי בחימה את ביקורתי הרעה על
סרטו של ויליאם שקספיר.
כלום אין זה אפשרי שמבקר־קולנוע יכתוב ביקורת גרועה
על סרט גרוע מהסיבה הפשוטה שהסרט הוא רע?
בכל אופן, אני סבור שהרשימה מצריכה ניתוח ותגובה,
נקודה אחרי נקודה. מבקר־הקולנוע שלכם כתב כי סרטו
של חיים חפר התקבל יפה בברלין. אני הייתי שם. והסרט
לא התקבל יפה. ישבתי בחבר השופטים הבינלאומי של
העתונאים. חבר יהודי הציע כי מן הראוי שאחד הפרסים
יינתן לסרט ישראלי. כולם הסכימו — אבל לא לקטר .70414
בעת ההתיעצות התברר שלמבקרי־הקולנוע בעולם יש דעה
טובה מאוד על הערכים הרוחניים של מדינתנו, ועל היכולת
הגדולה של יהודים בכל מקום שהוא לייצר סרטים מצויינים:
״הסרטים הטובים ביותר בעולם נעשו על ידי יהודים.״
מוסר ההשכל: אין אנו יכולים לבוא לפסטיבל סרטים
בינלאומי עם סרט שאינו יוצא מגדר הרגיל, ומבקר־הקולנוע
שלכם מסכים אתי בנקודה זו. מדוע עלינו לחשוב תמיד
שאנו יכולים להתחכם עם הגויים, ולשכנע אותם לקבל
כיוצא מגדר הרגיל דבר שאנחנו עצמנו איננו חושבים לטוב?

ואשר לתסריט עבור משרד־התחבורה,
אותו כתבתי כביכול — העובדה היא
שמעולם לא כתבתי תסריט. מעולם לא
באתי במגע עם משרד־התחבורה. אולם
אין עשן ללא אש. וזוהי האש, אם
אפשר לכנות אותה בשם זה.
באחד הימים בא במאי הסרטים אדם
גולדברג לבקר בביתי .״שריק,״ הוא אמר
בקול של במאי סרטים ,״קראתי את
טור הביקורת שלך. האם אין לך איזה
שהוא רעיון לסרט על מסילת ברזל?״
״לא,״ אמרתי לאדם ,״אבל בוא מחר,
אולי אתן לך משהו.״ למחרת, נתתי
לאדם גולדברג שני עמודי נייר עם
התסריט הבא:
״לכתב מלא־חיים של שבועון ישראלי
מלא־חיים אין על מה לכתוב. הוא
חושב, חושב וחושב ולבסוף הוא מצליח
להגות רעיון מבריק: ראיון עם קטר
רכבת ושמו נעמי.
״כשהראיון יוצא לפועל, מתברר לכתב שהקטר נעמי הוא
נערת־קטר חיננית, המספרת לו הכל על עצמה. היא מרשה לו
לצלם אותה בבגדי עבודה, בבגדי ערב ובביקיני.
״הכתב חוזר למערכת. הוא כותב את הראיון ומגיש אותו
יחד עם התמונות לעורך הנדהם .״זה ידפס רק על גח־יתי
או גוזיתך המתה,״ צורח העורך. לריפורטר לא נשאר אלא
לאיים :״חכה, חכה, אתה עוד תראה מה יקרה לנעמי!״
״למחרת, מוטל על הקטר נע מי להיות הקטר הראשון
בפתיחת המסילה. נאומים חשובים נישאים. בינתים אצה נעמי
מתל־אביב לבאר־שבע. מעוצמת התנעתה, מועף שר־התחבורה
מתוך הרכבת, בעת שזו מתחילה לצאת מתל־אביב. במחצית
הדרך, יורדת נעמי מהפסים, ואחריה הרכבת כולה. כשבאים
פועלי המסילה וכל המוזמנים לטקס, להרימה מן התעלה
אל הפסים, הם מוצאים תחתיה את מכרות הזהב של שלמה״.
״הקטר נעמי מתפרסם בכל העולם. סוכנויות הידיעות רויטר,
יו.פי.אי. וע תי״ ם מפרסמים אותה על פני הגלובוס כולו.
התמונות של נעמי מופיעות בשער במיטב העתונות העולמית,
כאילו היתד, ניקיטה כרושצ׳וב או בריג׳יט בארדו בכבודם
ובעצמם. הביוגרפיה של נעמי מתפרסמת בכל העולם. כתב
השבועון מקבל את פרס דיזנגוף של עירית תל־אביב, לכתבה
אקטואלית מוצלחת ולרפורטאג׳ה מצויינת. הסוף.״

יוסף שריק

* כץ הוא שהסרט קטר 70414 זכה לביקורת טובה
4בעתונות הגרמנית. היום אתה יכול להביא לגרמניה את
הספור הישראלי הגרוע ביותר, את יצירת האמנות הגרועה
ביותר׳ את המחזה הגרוע ביותר, או את הסרט הרע ביותר —
אף פעם לא תזכה לביקורת גרועה.
אף עורך גרמני לא יעיז להדפיס את האמת. הוא יפחד
שמישהו יכנה אותו בשם ״אנטישמי״ בעתוניהם של עורכים סיפר אחרים, שהיו אולי נאצים נאמנים יותר מאשר הוא לא
בעצמו.
לרוע המזל, ישנם בגרמניה הרבה ישראלים — הרבה יותר
מן הדרוש — המנצלים מצב דברים זה. וודאי וודאי שישנם
הרבה מאד גרמנים המנצלים אותו. כלום ישנה סיבה אחרת
לכך שהבמאי הגרמני פאבסט, רוצה לייצר את סרטו נתז החכם,
בשותפות־יצור עם חברה ישראלית? מי יעיז למתוח ביקורת
על נתן החכם שייוצר בישראל?
אומרים* :קפד 70414 נתקבל להצגה בתחנות הטלביזיה.
זוהי הוכחה שהקסר הוא סרט מצויץ.״
זוהי שטות מוחלטת. תחנות הטלביזיה בכל העולם צמאות
לחומר לשידור. הן יקנו אפילו סרטים בינוניים ביותר, אם
רק יוכלו לקנות אותם במקח השווה ובמחיר שהם מציעים.
העובדה שסרט מסויים מוצג בטלביזיה, אינה הוכחה לטיבו.

יש יתרון על זה שהוצג על במת התיאטרון
הקאמרי, בלווי הזום־זום־זום־זום של חנה

ך* תכתי את השטות הקטנה הזאת, ונסעתי לוונציה,
^ שם היה עלי להתקיף סרטון ישראלי אחר: שירת ישראל.
כשחזרתי הביתה, שכחתי מכל הענין. אדם גולדברג אף פעם
שאלתי אותו. אף
מה קרה לתסריט, ואני גם לא
פעם לא פניתי לא אל שר־התחבורה, וגם לא למנהל התחנה
בבאר־שבע, כדי לשאול אם הרעיון מצא חך בעיניהם.
לבסוף הערה קטנה נוספת: אני עדיין סבור כי חיים חפר,
קטר 70414 הוא במאי מחונן, למרות
יוצרו של הסרטון
שאינני יכול לקחת חזרה אף מלה אחת מכל מה שכתבתי
על סרטו זה. אני סבור כי הביקורת שלי רק הביאה לו
טובה. אני בטוח כי יוכל לייצר סרטים טובים יותר. ואני
סבור כי ודים חפר הוא עדיין חברי. אחרת, אם זה יימשך
כך. לא יהיו לי בקרוב חברים בישראל.
* כפי שהוא נראה אחרי
׳עדות עצמו.

מרון, הרי זד, בזכות משחקם של איבס
וסופיה לורן. ברל איבס, שהוא זמר עממי
בעיקר, מתגלה כשחקן בעל שיעור־קומה.
הוא מפתיע ביחוד בקטעים בהם נדמה כי
הוא עומד לזעוק, להשתולל, ולהרוס כל
העומד סביבו — והנה הוא מגיב במבט,
בלחישה, בהתאפקות האומרת הרבה יותר
מזעקה.
איבם הוא גילוי, אבל סופיה לורן היא
הפתעה. האיטלקיה בעל החזה השופע מתגלה
כשחקנית, המסוגלת להגיד בעזרת עיניה
מה שאמרה קודם בעזרת שדיה. היא
הרבה יותר משכנעת בצורה זו.

אי פהה או ש ר *
א פ רו די ט ה

כלינדה לי ב״אפרודיטה״
אם אין לי לו, מי לו?

וזננולפ ו1זמ 11*1

(צפון,

תל־אביב;

צרפת—

איטליה) ,אלת האהבה במיתולוגיה היוונית,
מופיעה בסרט״* בדמותה של רועה כפרית,
המשמשת מודל לפסל יווני קדמון. יום אחד
היא מתאהבת בחייל מוקדוני, המוצא לו
מקלט בבית הפסל. הפסל הקנאי מסגירו
לידי היוונים, אפרודיטה חושבת שהוא נהרג,
הופכת ליצאנית. כשהמוקדונים כובשים את
יוזן, מוצא החייל המוקדוני, שהסתבר כי
הוא חי עדיין, את אהובתו. למרות שנודע
לו מה היה מקצועה, הוא מסכים לסלוח לה.
ומאז הם חיו באושר. אולי עד עצם היום
הזה.
מי שאינו יכול לחיות באושר הוא הצופה
שהעלילה הקדומה, המוגשת בצורה חסרת

שראה את

הסרט

המדובר, לפי

אוירה מיתולוגית, ללא שמץ של כשרון
משחק, בבימוי רשלני, אינה מניחה לו להיות
מאושר. גם בלינדה לי, השחקנית הבריטית
שעמדה לפני שנה במרכז שערוריד,
עולמית בגלל הרפתקת האהבים שלה עם
נסיר איטלקי נשוי, אינה עושה שום דבר
בכיוזן זה.
היא אמנם מופיעה בלבוש מיתולוגי, המשאיר
הרבה מקום לדמיון. רגליה, חזה,
ואחוריה מצולמים בכל החזיות האפשריות.
אולם מי שמחפש בסרט דווקא הנאה מסוג
זה, מעדיף לראות את בריג׳יט בארדו, מתחת
לגשר בליל־אהבה מודרני, תחת לחפשה על
גשר ווטרלו של יחץ הקדומה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים ב ש בוע בערי הארץ
אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
@ הנשר על נהר קוואי (מוגרבי,
תל־אביב; פאר, חיפה) מזמור הלל לאמ
ביציה
האנושית, כפי שהיא משתקפת בדמותו
של קצין בריטי טיפש והירואי, קצין
יפני אנושי, וקצין־חבלה בריטי קר־מזג.

$שכר האימה

תל־אביב)

(פאריז,

יצירת המופת המותחת של קלוזו, רק לבעלי
עצבים חזקים.

• ד״ר ג׳אקיל ומר הייד

(מקסים,

תל־אביב) יצירת־האימים על המדען בעל
שני הפרצופים.

בי״ס לנהגות גדול ומשוכלל, הוראה עיונית ומעשית
לכל סוגי כלי הרכב ע״י מורים מוסמכים.
קטנועים, אופנועים, מכוניות, אוטובוסים.
רדיו תכניות
עו להדממה

לימסול, קפריסין
גם בה חי ישראלי בניכר, והוא מנוי על ״העולם הזה״׳
שבועון החדשות הישראלי, המספק לישראלי בניכר,
דו״ח מלא ונאמן על המתרחש במולדת, מדי שבוע.

מה הוא חלום חייו של חרש־אילם? כל
אדם בריא ישיב ודאי על שאלה זו: לדבר
ולשמוע. אולם מתוך כתריסר תלמידים ב־בית־הספר
לחרשים ואילמים, שהשיבו השבוע
על השאלה בתכניתם המצוינת של
פיטר פריי ויוסף טרגין קול אחד ואחד, לא
שאף אף אחד לשמוע או לדבר יותר מכל.
״אני מבקש יורד גשם,״ אמר ילד אחד,
במיתרי הקול הבלתי־מאומנים שלו, שאת
צליליהם לא יכול היה לשמוע .״אני מבקשת
שיצמחו פרחים ויתנו אויר טוב,״ החזיקה
אחריו ילדה, שלמדה להגות את המלים מבלי
ששמעה אותם בחייה. רוב הילדים רצו
לנסוע לרחבי העולם. אולם שלושה מהם היו
תכליתיים מאוד :״אני רוצה לקבל את הפרס
הראשון במפעל הפיס,״ ״אני רוצה זהב,״
״גם אני רוצה זהב״ — הודיעו הם. מורתם
הנדהמת הזכירה להם :״אתם זוכרים שסיפרתי
לכם איך ששלמה המלך ביקש חכמה!״
אבל אף אחד מהילדים לא רצה דבר כזה.
גם מבלי לשמוע דבר ידעו שאין שימוש
במצרך זה בעולם של היום.
רעש על הראש. במסגרת הסיור הקולני
בעולם הדממה ביקרו המראיינים גם
בבית־משפחה של זוג חרש־אילם׳ שילדיהם
מדברים ושומעים. סיפר הילד על אביו ה־חרש־אילם
:״הוא נוהג לשיר לפעמים. את
המלים הוא יודע וגם הקצב הוא נכון, אבל
המנגינה נשמעת מוזר מאוד.״ סיפר האב
עצמו :״כרגיל רעש לא מפריע לי׳ מלבד
אם אני מקבל אותו על הראש.״
את הפרם המעניין ביותר בתכנית סיפרה
מזכירת בית הלן־קלר, בית החרשים־איל־מים
:״למרות מומם המיוחד, דוקא החרשים־
האילמים הם האנשים שיש להם שפה בינלאומית
. .לא מזמן נפגשו בבית הלן קלר
מספר עולים מכל מיני ארצות. תוך דקות
מספר קשרו שיחה ביניהם ללא כל קשיי
שפה.״ הם דיברו בשפת התנועות, שהיא
שוזר, בכל השפות.

ה גי דוהצביעות
אחת התכניות המרתקות ביותר בקול-
ישראל היא תכניתם של חנה בן־ארי ושמואל
רוזן, שאלות גדולות לילדים קטנים. יותר
משהיא משעשעת בשל תשובותיהם המפתיעות
של ילדים, שטרם הגיעו לגיל , 10
היא מציגה את דמות הדור החדש.
כך׳ למשל, מסוגלת שאלה תמימה כמו:
״מה תעשה אם אמא תקרא לך לחזור הביתה?״
לגרור תשובות המוכיחות עד כמה
ממהרים הילדים ללכת בעקבות המבוגרים.
״הייתי אומר עוד רגע׳ עוד רגע, ונשאר
עד סוף המשחק,״ השיב ילד אחד .״אני
אומר בהקדם האפשרי, ואחזור רק כשלא
תהיה לי דרך אחרת,״ הסביר השני.
תשובות מפורטות יותר היו על השאלה
:״מה היית, עושה אילו מצאת אוצר?״
הסביר ילד בן :6״הייתי קונה לי מלטשת
יהלומים, וקונה אקדח לשמור, שלא ישדדו
ממני יהלומים.״ ילד אחר ענה :״הייתי קונה
שלוש מכוניות רולס־רויס -שלושה הליקופטרים
ושלוש אניות, לי, לאבא ולאמא.״
רק הילדות היו הגונות :״הייתי מחזירה
אותו למשטרה,״ השיבה אחת .״הייתי נותנת
אותו לקרן המגן,״ אמרה השניה.
את ההוכחה לכך שככל שהגיל גדל, גדלה
גם הצביעות, סיפקו התשובות לשאלה :״מה
הדבר הראשון שהיית עושה אילו היית מגיע
אל הירח?״ בין תשובותיהם המסובכות של
הילדים הגדולים יותר היתד, נפלאה תשובתו
של הקטן במשתתפים :״הייתי מחפש אוכל.״

תדריך

עכשיושיטהגם חדשהבחיפה
* למניעת ׳ נשירת שערות
* להצמחת שער חדש
באחריות גמורה, במקרה של
אי הצלחה — יוחזר הכסף

״רובינ׳ס קוסמטיקום״
בהנהלת מר א. רובין ביוקוסמטיקאי מדופלם

טל 22128 .
תל־אכיג, רח׳ כינפקר 2
חיפה, רח הרצל 1

המשדרים המפורטים מטה עשויים להיות
בעלי ענין. שינויים אפשריים.
• כעולמות חדשים (קול ישראל,
יום ד )20.25 /עיבוד סיפור המדע הדמיוני
של אלדוס האקסלי ׳עולם חדש ונועז. העורך
— יעקב בן־הרצל.
• תיבת נוח (קול-ישראל, יום ה׳,
)20.05 המפלט היחיד במבול של שיעמום.
• ילקוט תחביבים נקול-ישראל, יום
ו׳ ) 18.15 ,מרים תמיר מציגה אנשים, המנסים
להסביר למה הם משוגעים למשהו.
• חבר במסע (קול־ישראל, שבת,
.30ו )2בית הבובות של אוגוסט סטרינד־יאן
אנדרסן, נותן הזדמנות להאזנה לקולה
המלטף של אמא חנה מרון.
• המסד עולה (קול־ישראל, יום ב׳,
( )21.30 בית הבובות של אוגוסס סטרינד־ברג,
בביומו של מיכאל אוהד.

מחנכת נגינה וחניפות
לבננות, לא לבנים

סר-יריס
מק 1ר
•רד• הדיבו•
ילדות עשוקה (טובה נגינה׳ הוצאת
עם עובד׳ 192 עם.דים) הוא לכאורה סיפור
על פעולתו של מועדון באחד הפרברים.
למעשה הוא סיפור של כל אותם הילדים
שילדותם נגזלה מהם, אם בגלל תנאי־חיים
לקויים, ואם מחמת קשיחותם של הוריהם.
טובה נגינה — אשד, נמוכת־קומה, זריזת־תנועה,
מאפירה בצדעיה ובעלת עיניים השופעות
חום, חיה את הסיפור בכל דף מדפיו
של הספר שנכתב, וממשיכה לחיות
אותו גם אחרי שכתיבתו נסתיימה והמועדון
עבר לידיים אחרות. אל המועדון הגיעה
בתחילת מלחמת־העולם השניה, לאחר שנדדה
בארץ מעבודה חלוצית אחת לשניה,
החל בעבודה בכבישים וכלה בעבודה חקלאית.
זמן רב לפני שהתיאוריות על חינוך
חופשי הפכו גחלת הכלל ונר לרגלי המחנכים
בבתי־הספר, נוכחה הסופרת־המחנכת
לדעת, כי רק על ידי מתן חופש גמור ליצריו
ולנטיותיו של הילד אפשר להפוך
אותו ליצור חברתי.
״זה לא אברהם:״ הדבר לא היה
פשוט, מספרת הסופרת־המחנכת. המשחקים
יכולים לענין אמנם את הילד, אך לא לזמן
רב. למחנכים היתה ההרגשה כי הם נמצאים
על מישור אחד, הילדים על שני.
הפתרון נמצא בדרך לא מקובלת —
עבודה בחימר אשר ״נוסף להנאה המוחלטת
שהיא גורמת לילדים, יש לה עוד
מטרה אחת, והיא העיקרית — לאפשר לילד
ביטוי חופשי של עולמו הפנימי.״
״אין זה אברהם,״ סברה מורתו של אחד
הילדים, שבאה לראות את מלאכת־היד של
הילדים והוצג לפניה כד, מעשה ידיו של
אחד מתלמידיה .״לא יתכן! הרי הוא דבילי
לכל הדעות! כלום ילדים כאלה מסוגלים
ליצור?״ ומסכמת הסופרת :״כמה חוטאים
רופאי־הנפש, בחרצם משפט שכזה על ילד
יוצר!״
ההורס החל כונה. היו ילדים שהעבודה
בחימר או כל עבודת משחק אחרת
לא דיברה ללבם. משה היה נער אנטי־חב־רתי.
הוא לא השתתף במשחקים ולא התחבר
עם הילדים. המועדון היה שנוא עליו.
״זה בשביל בננות ולא בשביל בנים,״ אמר.
סובה היתד, חסרת ישע כלפיו, עד שבמקרה
נתברר לה כי הנער חובב עבודות
נגרות. היא הטילה עליו להיות האחראי
לפינת הנגרות, ביקשה ממנו שיארגן את
העבודה בפינה זו. וראה זה פלא — משה
שכח את מגרש המשחקים, רשם בפנקסו
את כל ההזמנות שקיבל לעבודה, הפך יצור
חברתי וחביב.
״לכל ילד ישנה דרכו שלו אל שמחת־החיים
ואל היצירה, אל חיים חברתיים תקינים.
תפקיד המחנך הוא למצוא דרך אישית
זו. והבעיה איננה בעיתם של ילדי שכונות
העוני בלבד,״ אומרת נגינה־סערוני.
חעולט חזח 1101

ספורט כדורגל
ה ב עי טההאחרונה
בדקה ה־ 20 של משחק הכדורגל, שנערך
השבת בין מכבי יפו להפועל פתח־תקוה,
הופסק המשחק לשניות מספר. שני כדורגלנים
מזיעים, בחולצות לבנות, ירדו מהמגרש
והקהל מחא להם כפיים. שני כדורגלנים
צעירים ורעננים עלו במקומם למגרש.
בדיוק כעבור דקה הובקע שער הפועל
פתח־תקוה בפעם נוספת. הקהל שכח את
שני הכדורגלנים, שלפני דקה מחא להם•
כף, קם ומחא כף לכדורגלן הצעיר שהבקיע
את השער. הכדור המשיך להתגלגל, אבל
משה מירנדה ומשה אלמוזלינו, שני כדורגלני
מכבי יפו שירדו באמצע, לא יבעטו בו
עוד. זה היה המשחק האחרון בחייהם.
כאשר לפני תשע שנים הקימו השניים,
עם עוד מספר כדורגלנים, את קבוצת מכבי
יפו על טהרת עולי בולגריה, היתה זו קבוצה
אלמונית וחסרת־ברק. חמש שנים שיחקה
בליגה ב׳ ,ומלבד אלפי אוהדיה מקרב עולי
בולגריה לא התיחס אליה איש ברצינות
יתרה. השנה, כשעזבו השניים את קבוצתם,
היא היתד, אחת הטובות בקבוצות הליגה
הלאומית, שהצליחה תוך שבועיים לגבור
פעמיים על קבוצה כהפועל פתח־תקוה.
אפור !-בריק. מירנדד, ואלמוזלינו
לא היו כדורגלנים מבריקים, או כוכבים
במקצועם. הם היו שחקנים אפורים, שהזיעו
ועמלו, הקדישו את כל כוחם וזמנם לקבו־

קבוצתו נגד הפועל קרית־חיים לפני שלוש
שנים, במבחן לעליה לליגה הלאומית. עד
14 דקות לפני סוף המשחק היתד, התוצאה
0:1לטובת היריב. ואז, בזה אחר זה, בעטו
היפואים 4שערים ללא מענה. שניים מהם
היו של מירנדה.
כשהסתיים המשחק השבת, זכו השניים
בשפע מתנות: גביעים 300 ,ל״י לאיש מהכנסות
המשחק, חולצות ולבנים, מתנת
אוהדיהם. אולם המתנה הטובה ביותר ניתנה
על ידי הצעירים שהחליפו אותם במשחק:
הם ניצחו את הפועל פתח־תקוה .3:4
שחמט החרפה ה שקטה
״מה קרה למוח היהודי?״ תמהו רבים
בישראל, כשהסתיימה לפני למעלה משבוע
אולימפיאדת השחמט ה־ 13 במינכן, ונבחרת
השחמט הישראלית איכזבה ותפסה רק את
המקום ד,־ .17 כי ישראלים רבים התנחמו
בכך׳ שאם בשטחי ספורט הגוף אין ישראל
יכולה לעמוד בשורה אחת עם מדינות אחרות,
הרי בספורט המוח, נחשבת ישראל
למעצמת־שהמט חזקה למדי.
כשחזרו השבוע חברי המשלחת הישראלית
לארץ, וסיפרו פרטים מדוייקים יותר על
מה שהתרחש במינכן, התברר שהמוח היהודי
שלהם נשאר כשהיה. אלא שבאולימפ־יאדת
שחמט מודרנית דרוש לנבחרת ארצית
קצת יותר ממוח כדי לנצח. דרוש גם שכל.

תשבץ העו&ס דו ה 1101

מירנדה

אלמוזלינו

הרעלת־דם, התקפת כליות — העיקר להתקיף את השער

צה, ובזכות זה העלוה לרמתה העכשווית.
כאשר היו ימים ולקבוצה לא היו 11 שחקנים
כדי לעלות על המגרש, מפני שמשה
אלמוזלינו ( )36 לקה בהרעלת־דם, הוא הסכים
לקבל שתי זריקות פניצילין ולעלות
על המגרש. בפעם אחרת עלה על המגרש
דקות מספר אחרי שנתקף בהתקפת כליות,
למרות שהרופא הזהירו שהוא מסכן את
חייו. קבוצתו היתה יקרה לו יותר.
שני ה״מושיקו״ ,כפי שכינו אותם בקבוצתם,
הם ילידי סופיה שבבולגריה. שניהם
התעסקו בספורט בהצלחה, ולאו דווקא
בכדורגל בלבד. מירנדה, שהוא כיום בן
,39 ושהתחיל את הקאריירה שלו ככדורגלן
לפני שלושים שנה, היה ידוע כרץ טוב
למרחקים קצרים. אלמוזלינו השיג שיא בולגרי
בריצת 400 מטר מכשולים.
דרכם של השניים, עד שנפגשו במכבי
יפו, היתד, שונה. מירנדה עלה ארצה כ־מעפיל,
ימים מספר לפני פרוץ מלחמת־העולם
השניה. אלמוזלינו נשאר בבולגריה,
בילה את שנות המלחמה כפועל במחנה
עבודת־כפיה. לגורל דומה, ממנו ניצל בשנות
המלחמה, זכה מירנדה לאחריה. הוא
נעצר על ידי הבריטים כחשוד בטירור, הוגלה
ליבשת אפריקה, בילה שלוש וחצי שנים
במחנות אריתריאה, סודאן וקניה.
המתנה היקרה ביותר. כיום עובד
מירנדה, אב לשתי בנות, בבנק־הפועלים,
מתכונן להשתלם באימון ולקבל לידיו קבוצת
כדורגל. אלמוזלינו, אב לבן בן ,6
שכבר קורע את נעליו במשחקי כדורגל,
עובד כגנן עירוני. לכל אחד מהם זכור
משחק אחד, הנחשב כשיא הקאריירה שלו.
משחקו של אלמוזלינו היה המשחק נגד
הפועל פתח־תקוה, לפני שנתיים. התוצאה
היתה תיקו ,1:1כשאלמוזלינו בעט ממרחק
של 35 מטר לשער היריב והבקיעו, וקבע
תוצאת נצחון. למירנדה זכור ביותר משחק
העולם הזה 1101

והמשלחת הישראלית הפסידה לא משום
ששחקניה היו חסרי יכולת משחק, או
חלשים מיריביהם. היא הפסידה בשל גורמים
שאינם נוגעים כל־כך ללוח המשובץ.
אילו היה השחמט ספורט פופולרי כמו
כדורגל, למשל, היתד. פרשה זו הופכת
לשערוריה, לא פחות חריפה מחרפת טוקיו.
אולם ציבור השחמטאים קטן יחסית, ועל
כן נשארה הפרשה שקטה.
מוחות מחודדים. באולימפיאדת שחמט,
כפי שהיא מנוהלת כיום, לא מנצח רק
המוח היחיד, המתחרה במוח היושב מולו.
קבוצת שחמט היא נבחרת, ככל נבחרת
ספורט אחרת, המנוהלת על־ידי מרכיב, מאומנת
על ידי מאמנים מומחים, מודרכת על־ידי
צוות של מומחים, הבודקים ולומדים
את שיטות המשחק של היריב.
לנבחרת הישראלית לא רק שחסרו נתוני-
יסוד מעין אלה, אלא ששחקניה התנהגו בדרך
כלל כאילו הם משחקים משחקים
פרטיים. לא היה מי שיתן להם תדריכים
והוראות. ראש המשלחת, השחמסאי יוסף
פורת, לא הבין נכונה את תפקידו, ושאר
השחמטאים סירבו בכמה מקרים להישמע לו.
לא תמיד חולקו הלוחות השונים בהתמודדויות
נגד נבחרות זרות לפי כושרם של
שחמטאי הנבחרת באותו זמן. לא תמיד
היו השיקולים, אם להסתפק בהצעת התיקו
של היריב או להמשיך לשחק, הגיוניים במידה
מספקת. קרה גם מקרה, שכתוצאה משיקול
לא־נכון מעין זה הפסידה הנבחרת
הישראלית נקודות. זה אירע במשחק נגד
נבחרת קולומביה, שהציעה תיקו לישראל.
הישראלים סרבו והפסידו .3:1
הטוב הוא, שהכשלון באולימפיאדת השח-
מג הוכר על־ידי השחמטאים עצמם. הוא
יהוזה להם לקח מאלף, ישמש חומר לדיונים
ולניתוחים .״באולימפיאדה הבאה נבוא עם
מוחות מחודדים יותר,״ הבטיח שחמטאי.

מ א תן פנחס
רוזן ממונה
עליו; .4שר ה תחבורה;
. 10 מזון
פלא; . 11 מלת
שלילה; .13 מלת
קריאה . 14 :ה שג
אולימפי; .15
תשובה היא תגו בתה
.17 :מספר
החללים בדרך לגוש
עציון; . 19
קול הגעייה; .20
מלחין עממי ; .22
קבוצה המלווה ש ליט
או אדם ח שוב;
.25 אומה;
.26 אלפית הקי לו
.27 :נלחם ב ישראל
; .30 ספר
תג״ך ; .32 אתר
ארכיאולוגי; .33
שליט בורמה לשעבר; .34 כלי בשח מט
.36 :על נהר; .37 סופה; .39
מלח; .41 שם חיבה לשושנה; .42
משטרה צבאית; .44 אדם הנותן הד רכה
; .46 אשת בי.ג׳י .48; .קרם ;
.50 בת קול ; .51 טרי ; .53 חברת
דלק .55 :ממהר ; .57 נקי ; .58 חמש
עשרה; .59 תו/דות הימים; .60 דלק.
מאונך . 1 :הון; .2בפה; .3תי קון;
.5כבש קטן; .6משתולל; .7
עני ; .8מורכב ממימן וחמצן ; .9
שוביניזם; .12 כל־יכול; . 15 אלוף־
משנה המועמד לדין ; .16 ביטול תנאי :

. 18 ראש הגאסטאפו; .21 ידיד; .23
מפקד מחלקה; .24 משתתף בכינוס
פלורנץ, דיפלומט ישראלי לשעבר:
.26 עובד בגינת־הנוי ; .28 מטבע אסי אתי
; .29 שר ; .31 כנם ; .32 התע־שיה
הצבאית; .35 אינו אוכל; . 37
מתוק ; .38 רבים מאד ; .40 חווה לכל
חי; .41 מתנה .43 :בן לוויה של
האור; .45 מכ״ם בעברית; .46 בן
זוגו ׳*!ל זמרי לאימרה ; .47 מפואר ;
.49 חלק של אנגליה; .52 אילן. 54 :
מעט ; .56 אוני .58 :בלילה הוא יורד
בארץ־ישראל.

בית ספר לפקידות

מרכז מורים מוסמכים

4חדשים

קורם מזורז נסתח
כנוכמכר

תל־אביב, רחוב הם , 12 טלפון 65061

ההפלנה השניה של ,,שלושה בסירה
אחת״ תגיע כשבוע הבא
לנמל מבטחים: ספר בעריבת יהד
דה האזרחי ויצחק שמעוני, עם
ציורים של יוסי שטרן. את השיי
טיס העליזים מציינים ראשי־התי־בות:
ג״צ -גבריאל צפרוני;
ש״ר -שלום רוזנפלד; ש״א -
שמואל אלמוג: אא״נ -אמנון
אחי־נעמי; עכ׳ /נ -עדה בן־נחום.
להלן קטעים נבחרים מספד זה.

מדריד כיס ל ת״די ם

אפשר לקבל סודה לפי פתק מהמזכירות לפי תעוות
רופא מקופ׳׳ח, בבית־אלפא אפשר לראות את הפסיפס
החלוצי העתיק הסגור בבניין. המפתח אצל יוסקה הטרק־

כל אזרח במדינת־ישראל חייב לתרום את חלקו בשנת
העשור לעידוד התיירות. ואנו ממהרים להגיש בזאת
בהוקרה לחברת התיירות הממשלתית את הדפים הראשונים
ממדריך־כיס לתיירים, מהדירה א׳.

טוריסט, בהעדרו אצל מוסקה הרפתן. רצוי שהגברים
יחבשו כובע טמבל הרוצה להתפלל ליד המקומות
הקדושים ולהתייחד ולעצום עיניו — על אחריות עצמו.

המטבע

המטבע החוקית של הארץ היא הלירה. פעם היו בה
מאה גרושים, היום — רק אלף פרוטה. מהחורים שהיו
פעם בגרושים נשארו שני־שלישים, שליש מוקפא* .
השער הרשמי של הדולאר הוא 1,800 פרוטות, אבל זה
המטבע של ישראל היא
שער צדיקים יבואו בו.
קשה. קשה להשיג אותה ויותר קשה להתקיים בה* .
זכור, ליליינבלום הוא גם שמו של סופר בישראל( .ש״ 0

אתרים היסטוריים

זוהי ארץ דמוקרטית• האתרים ההיסטוריים והקדושים
נקבעים בה ברוב קולות. אפשר להזמין אתרים קדושים
אצל מחלקת העתיקות במשרד הדתות ובכל סניפי ״תנובה״.
במקרה של פנייה בכתב, נא להשתמש בכתב רש״י, ללא־יהודים
בתרגום אונקלוס ^ .בביקורך במקומות הקדושים
— אסור לגעת, אסור לצייר, אסור לקלקל, אסור להרוס,
אסור לגנוב. זאת אין עישים אצלנו בידיים. אנו ארץ
נוסף לערים
מודרנית — משתמשים בבולדוזרים.
ההיסטוריות: ירושלים, אשקלון, חיפה, באר־שבע, סדום
וקריית־ביאליסטוק, הננו ממליצים על ביקורים בקיבוצי
העמק. בעין־חרוד עומד לרשות התיירים קייסק• ,בי
הכיפדה הכלכלה בדרך־כלל גרועה, אבל זו אינה בעיה שכסף
לא יוכל לסתור אותה. אחוז העובדים באוכלוסיד, נמדד צורת לפי ,803ז.א. באים ב־ ,8עושים 0והולכים ב־.3
העיבוד המקובלת — משק מעורב: חלק ההסתדרות, חלק
הקואופרטיבים, והיתר סולל־בונה אסור לגבות מס־הכנסה
יותר ממחצית הכנסתו של תושבי־הארץ. את החצי

השני גובים במסים אחרים.

שיעור ב הנ דסה
מה זה חשמל חיוכי ומה זה חשמל
שלילי?
חשמל חיו בי — שמכירים ב או רו ניערה
ח מוד ה; ח שמל שלילי *— שמפריע להמשיך

את ההיכרות הזאת.

איזהו הגשר האיור כיותר בעולם?
הגשר בין ארץ כנען לכנענים של ימינו— .

הוא ארוך כאורך הגלות•

הגשר שבנה לי רופא־השיניים.
הגשר שבין מהנדס מוכ שר לבין מהנדס

מצליח.

אומרים על דרך המליצה :״אכן
מקיר תז ע ק ״ -מדוע היא זועקת?
זו אבן ב בניין הי שן של הוועד הפועל של
ההסתדרות, והיא צועקת; ותק זח כלום

בהסתדרות?
היא זועקת ח מס על שיש אזניים לכותל.

מדוע באמריקה בונים מגרדי־שחקים,
וכארץ אין בונים?
האמריקנים רוצים לעלות ל שמיים, והיהודים
אינם רוצים לעלות אפילו לארץ
מפני שאצלנו גרדניס לחוד ו שחקים לחוד.

להם יש ז מן לבנות, המלחמה שלהם קרה;
לנו אין ז מן — ה שלום שלנו חם.

נא להגיש דוגמה ל״פרפטואום
מובילה״.
הקביעות בה מקבלים הפקידים שלנו אוטו,־
מובילה.
דוגמה מעולם ה תי אטרון; פרפטואום מובילה

זה ה״דיבוק״.

כ מו בן: ל שונה של החותנת.

>ומנה
של ס טו דנ>\7ת
שנה ראשונה
חצות. היום נכנסתי להיכל־המדע. היה קר
נורא. לבשתי את הדאפל־קוט החדש שלי, זה
לא עזר. חבל. הוא שיק. מעיל פא־נטסטי.
אני חושבת, שאני כבר אף פעם לא אהיה
רובינה או מרילין מונרו, אני פשוט יותר
מדי מדעית בשביל זה.
מוצאי־ שבת

שבוע שלם לא כתבתי בך, יומני הקטן
שלי׳ אבל אתה בכל־זאת החבר היחיד שנשאר
לי בעולם. יוסקד, נסע לשבת לאמא שלו.
אני שונאת אמהות.

מתחת לאף. אני חושבת שאגש לשולה,
בטח אצלה•

הוא

שולה, שולה, שולה. הבחורה הזאת, היא
חושבת שהיא חתיכה. באה לאוניברסיטה
רק בשביל לצוד, ושההורים שלה לא ייראו
אותה. אני לא מבינה הורים כאלה. בלב הם
רוצים שתתפוס חתן, אבל בעיניים לא נאה
להם לראות את זה.
ההורים שלי הם אחרים לגמרי. הם מודרניים
יותר. אמא צדה ואבא צד ואותי משאירים
בצד.
היום לא אכלתי כלום. אני שונאת לאכול.
כל היום שתיתי נס־קפה. נס־קפה זה החלום
שלי. זה — וארכיאולוגיה. ארכיאולוגיה זה
בכלל מקצוע נהדר. אני חושבת שאם לא
אהיה ארכיאולוגית אז בטח אשתגע. לא
איכפת לי כלל אם אפילו אתחתן עם ארכי־

היום באתי בברית הפילוסופיה, לעולם לא
ארצה להיות אחות רחמניה, או אלברט
שודייצר, או משהו כזה. אני משתגעת אחרי
פילוסופיה. זה נורא מסובך, אבל אוסקר
יסביר לי את הכל• בלבי אני כבר קוראת לו
אוסקר, אף־על־פי שהוא בכלל לא הסתכל
עלי, ושמעתי שיש לו אשר, ושבעה ילדים
קטנים ואהובה וכלב. אבל הוא מוכרח לשים
לב אלי• הלילה לא אעצום עין, אקרא את
כל כתבי סוקרטם, מההתחלה ועד הסוף.
נראה איזה עיניים הוא יפקח מחר, כאשר
אתחיל לשאול אותו שאלות. שיידע שאג•
לא רק אשה, אלא גם אדם חושב.

(אא״נן

מה המיוחד בשיכון העממי?
זה כ מו פלאפל — מתפורר.
ה מציין את ה שיכון הע מ מי
העממיים יעל המרפסות.

הכבסים

(ג״צן

תן דוגמה להבדל בין אנרגיה קינטית
(אנרגיה של תנועה) ובין
אנרגיה פוטנציאלית.
כשבעל קנאי סוטר לאשתו — זו אנרגיה
קינ טי ת; כאשר הוא מתנחם בכך שהמאהב
שלה הוא איש ח שו ב במפלגה — זו אנרגיה

פוטנציאלית.

מדוע אי־אפשר להקים ארמון על
חול?
כיוון שאצלנו בוני ם אר מונו ת באוויר( .ג״צ)
מפני שכסף אינו צו מ ח על עצים.

ועב״נ)

השעה 3.00 אחה״צ. יורד גשם. בעלת־הבית
שלי, הקמצנית המנוולת, לא נתנה לי תנור
נפט וההסקה המחורבנת לא עובדת והעולם
אפור. השמיים בוכים ואני רוצה להתאבד.
אני חושבת שאולי עוד אספיק להצגה יומית.
בערב:

יוסקה היה פה כשהייתי בקולנוע. אני
מתעבת אותו. שנה שנייה סוציולוגיה —
אז מה הוא כבר חושב לעצמו? אני מכירה
בחורים שלומדים כבר חמש שנים סוציולוגיה׳
ואפילו עשר, אבל הם בני־אדם. הם
לא לומדים בשביל לגמור. הם סטודנטים
נצחיים, הם מתעבים את התואר ואת הקריירה.
והם לא זולים כל־כך, ולא מתנפחים׳
אבל הוא היה יכול לפחות להשאיר
פתק, או לטלפן אחר־כך, או משהו, אני לא
יודעת בעצמי מה. אני בעצמי אשמה. לא
הייתי צריכה ללכת לקולנוע. הייתי צריכה
לחכות לו בבית ולא לתת לו לברוח לי

אולוג, ואז נחפור ביחד. אני מכירה בעצם
המון זוגות שחופרים ביחד. הם כל הזמן
נמצאים שבע אמות באדמה וחופרים עד
הקבר.
אני נוסעת הביתה קצת להתפנק אצל
אמא• הכל נמאס. נמאס לי הסוקרטס הזה
והפרופסור אוסקר האידיוט• אינני יכולה
להבין איך יכולתי להעריץ אפם כזה. זה
נורא שפל, אבל פילוסופיה זה בכלל לא
בשבילי. נמאס לי לכתוב כל היום הרצאות
במחברת. אני יותר מדי טובה בשביל זה,
אני רק עוד מסוגלת לחשוב ולאהוב.
(שמואל אלמוג)