גליון 1111 מתאריך 14 בינואר 1959

SaMBa

גילויים סשציונ״ם
על הפלגת הגשם
של אנ״ה־האצ׳ל

vju :^jict־1 w*

T hI!

v.^־p7 -׳5י

?*QjSS^i

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון 26785
ת. ד .136 .מען למבדקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע״מ.
דפוס משה שהם ע״מ, ת״א, טל.31139 .
ההפצה ; דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות

מנשה בר־דייו, שייע נלור, לילי גלילי,
דויד הורוביץ, רותי ורר, אברהם הרמוז,
־יסף אבו־חמרי, אבינה מטן, וומום קינן,

בשבוע שעבר פירסמנו את כתבת־השער השנעון הנורא. פירסמנו גם את תמונותיהם
של חמישה אנשים, בשער הגליון ובעמודים הפנימיים, והגדרנו אותם כאסירים מסוכנים
המטיילים ברחובות. הצגנו קושיות חמורות כלפי בית־ד,חולים הממשלתי בבת־ים,
והחמורה בהן: מדוע ניתן לאסירים מסוכנים, המוחזקים בתוקף צו־אישפוז בבית־החולים
לחולי־נפש בבת־ים, לצאת לרחוב ללא פיקוח?
כדי שכתבה בהעולם הזה תהיה ראויה לשמה, עליה לעמוד במיבחן של שבועה בבית-
המשפט. היא חייבת להיות אמת, רק אמת וכל האמת. לצערנו הרב הוברר לנו עתה כי
הכתבה הנ״ל לא יצאה ידי חובת מיבחן זה ובדרכנו, אין אנו מהססים מלנקוט יוזמה,
מרצוננו הטוב והחופשי, לתקן את העובדות הטעונות תיקון ולהביע התנצלות בלתי־מסוייגת
בפני כל מי שנפגע מפירסום הכתבה.
אני עושה זאת מבלי שאיש ביקש זאת מאתנו, או התרה בנו או פנה אלינו כל עיקר.
המניע היחידי המכתיב את רשימתי זו הוא הרגשת האחריות כלפי הקורא והחובה האנושית
והציבורית כלפי הנפגעים מאותה כתבה.

אני עובר, איפוא, על הכתבה כפי שפורסמה, ואף מפרסם שנית בעמוד זה את התמונה
שהופיעה בעמוד 3של הגליון הקודם, על־מנת לערוך את התיקונים הדרושים במלוא
הדיקנות האפשרית. היושבים בתמונה, שצולמה במסעדה מרכזית בשדרות־ירושלים ביפו,
לאור היום, הם, מימין לשמאל: השפוט ויקטור מיזאן, הזכור מפרשת רחל לוין! יעקב
מזרחי, שוטר לשעבר, אשר סיפורו האישי
מתפרסם בעמודים 14־ 15 של גליון זה;
מרדכי ועקנין, אח בית־ד,חולים בת־ים, שנשלח
בתוקף תפקידו ללידת את מיזאן באותו
טיול, דניאל רפאל ושלמה ספרו, אשר
נמצאו אותה שעה קבית־החולים מרצונם
החופשי.
בכותרת מתחת לאותה תמונה צויינו בצד
שמותיהם של החמישה הערות בלתי נכונות.
גם מעמוד השער ניתן היה להבין כאילו כל
ארבעת המצולמים אסירים הם. אף עובדה זו
אינה מתאימה למציאות. מתוך הארבעה,
שלושה אמנם הוכנסו לבית־החולים על־פי
צו אישפוז של בית־המשפט, ואילו הרביעי,
מרדכי ועקנין׳ השלישי מימין בצילום, הוא
אח בית־ד,חולים. גם בגוף הכתבה תוארו
האח ומר ספרו כאסירים או שפוטים, בניגוד
לעובדוח•
ברור לי עכשיו, שעל־ידי פירסום מוטעה
זה עלול היה להיגרם לאנשים הנזכרים צער
מיותר ועגמת־נפש. אני מביע, איפוא׳ מיד,
בשמי ובשם המערכת וכל חבריה, את צערנו
העמוק על הטעות המכאיבה.
הצילום מתוך גליץ
הביקורת העקרונית שלנו כלפי בית־החו־לים,
לגבי כמה מן השיטות הנהוגות בקשר
לנידונים המאושפזים בין כתליו, בעינה עומדת. אולם ודאי שאין ליחס לבית־החולים, או
לאחראים לו, שגגות או ערלות שלא חטאו בהן. ולצערי ייחסה להם הכתבה, בין השאר,

גם כאלה.
נכון הוא שהסידורים בבית־החולים היו כאלה, שמפעם לפעם היה עולה בידי נידונים
מאושפזים לצאת את שער בית־החולים ולהסתובב ברחוב כאנשים חופשים, ללא פיקוח.
נכון גם שנידון אחד כזה, שנמצא אשם בביצוע רצח מחריד בשעת טירוף־דעת, נראה מחוץ
לגדר בית־החולים, ללא כל פיקוח. זאת ראה אחד מכתבי העולם הזה במו עיניו.
נכון גם שנידונים מאושפזים יצאו לטיול בפיקוח של אח אחד בלבד ברחובות העיר,
ומבלי להיכנס לצד המשפטי, הרי ספק רב אם זוהי שמירה מספקת בכל הנסיבות. אלו הן
תופעות חמורות, שלדעתנו על בית־החולים לתת את דעתו עליהן ולמנוע את הישנותן. לשם
כך פורסמה אותה כתבה.

אולם מוסר האינפורמציה המקורית הוסיף לעובדות־אמת אלה, משום מה, תבלין קיצוני
ובלתי־נכון, המטיל על האחראים לבית־ד,חולים האשמות קשות ביותר שאין להן הצדקה.
שוב, כדי לא לחזור על עובדות בלתי־נכונות, לא אפרט אותן ואסתפק בכך אם אציין שאין
לומר כי המאושפזים יכולים לצאת, רובם ככולם, את בית־החולים ככל העולה על רוחם,
ובכל עת, ואין לדבר בהכללה על ,,רוצחים, פורצים, אנסים ובריונים שמסתובבים ברחובות
ישראל זמן קצר אחרי מעצרם, חופשים, ללא פיקוח, ככל שאר האזרחים.״
לפיכך, ומבלי לוותר על ביקורתנו המהותית כלפי האחראים לבית־החולים, כפי שתיארתיה
לעיל, מובעת בזה התנצלותי והתנצלות חברי במערכת גם כלפי האחראים לבית־החולים,
ובהם מנהל בית־החולים ד״ר זאב ירמולוביץ והאח מרדכי ועקנין. אשר למר אריה ניר,
נציב בתי־הסוהר שהוזכר בכתבתנו, הרי במידה שהוא קשיר למצב הדברים המתואר לעיל,
מופנית ביקורתנו גם כלפיו. אך גם כאן מובעת התנצלותנו הבלתי־מסוייגת, על שניתן היה
ליחס לו משגים והאשמות שלא חטא בהם.

אני חייב לך, קורא יקר, גם דברי הסבר, כיצד חדרו דברים אלה אל תוך עמודי

העולם הזה וכיצד, אל תוך גילוי חשוב ורב־ערך מבחינה ציבורית, נשתרבבו גם ידיעות
בלתי־נכונות.
מוסר הידיעה הראשון היה צעיר אשר זה עתה שוחרר מאותו מוסד. הוא מסר, בין
היתר, שהשער הראשי של בית־החולים עומד פתוח וללא השגחה של ממש, שנידונים
מאושפזים יכולים לצאת מתחום המוסד ואף מסר על סדרים פנימיים שונים. הוא גם
הזמין את כתבנו להיות נוכח בשעה שחמישה אנשים יצאו לטיול מחוץ למוסד ותיאר
את כולם בנידונים לאשפוז.
העובדות הכלליות כפי שמסר אותו צעיר התאמתו בשעת ביקוריהם של שניים מכתבינו
במקום ולפיכך הם האמינו גם לפרטים הנוספים שמסר, אשר רק לאחר מכן התברר
שאינם נכונים. בשעת טיול החמישה שוחח אותו צעיראיתם, בנוכחות כתבנו, פנה
אליהם בשמותיהם והם השיבו לו. בלב כתבנו — שלא זיהה את עצמו — לא התעורר
איפוא כל חשד, כי אחד מן החמישה הוא אח ולא נידון וכי גם פרטים אישיים אחרים
בנוגע אליהם אינם נכונים.
גם אז ניתן היה אולי להימנע מן הטעויות שפורסמו, אלמלא המכשולים הגדולים
שהושמו לאחרונה בפני כל עתונאי המנסה לברר את העובדות הפשוטות ביותר במוסדות
ממשלתיים. כשפנה כתבנו למנהל בית־החולים וביקש פרטים על האנשים שנראו בחוץ,
סרב המנהל למסור אינפורמציה בקשר לכך.
כשניסו כתבינו לברר את עברם של החמישה, דרך תיקיית בית־המשפט, מצאוה סגורה
בפני עתונאים. משפנה הכתב למזכירות שירות בתי־הסוהר הוסבר לו שאינם נותנים
אינפורמציה לעתונאים, וכי האיש היחיד המוסמך לכך הוא נציב בתי־הסוהר עצמו. שלושה
ימים ביקש כתבנו ראיון עם הנציב ולבסוף נמסר לו שהוא עסוק מאד בישיבות ואינו
יכול לקבלו לראיון. כשהוסבר למזכיר כי המדובר בעניין מיוחד, הכולל האשמות נגד
הנוהג של טיפול בנידונים, ניתנה התשובה :״מצטער מאד, אבל הנציב אינו יכול לקבל
אותך.־ נזכור שהתקשרת.״
כעתון הלוחם לזכויות האזרח וביחוד לזכויות האיש הקטן, צר לנו כפלי
בבואנו לשרת את הציבור בעניין שאני גם עתה רואה בו עניין חיוני
בלי משים באזרחים פשוטים ובמספר ממלאי תפקידים קשים ומסובכים
מכאיבה לי, אישית, יותר מן האלות שניחתו על ראשי על־ידי הכוחות ה:
בעתוננו. אך כנראה שאלה גם אלה הן תופעות העלולות לבוא בדרכו ש
מוכן לשקוע בנוחיות השיגרה וחותר בכל מאודו לשרת את העניין הציבורי.
מכתבים מדינת ״מודע־לי״

מכתביהם של הקוראים זילברמן מלונדון
ובצלאל בהן מצפרירים איטר בחבל עדולם
(העולם הזה )1110 מביאים כל אדם בר־דעת
להעמיק ולחשוב מקרוב על בעית הלאום והדת.
אם בי אני תמים רעים עם זילברמן
שדווקא בנלל היותנו שייכים לעם שהיה
נרדף ואומלל ועתה הוא עצמאי, עלינו
להיות גאים, הרי מאידך, מי כמוני וכ־

עדתנו

ואת מ חו תנא מנו תנו.

סולימאן כיר, כפר אבו־סנאן,
סטודנט באוניברסיטה בירושלים
טענותיו של קאסם צודקות. אד מצטער
הוא ער במה שהדרוזים ששים לעובדת
התכחשותם והתנכרותם ללאום הערבי. התרחקות
זאת מלאכותית היא. כדי להתרחק
מן הלאום הערבי, מר קאסם, עליך לשנות
את שפתך הערבית, את תכונותיר האתניות
ואת כל הקשור בהז. הערבים המוסלמים
ודאי לא יפסידו מהתרחקות זאת, אלא אתם
תפסידו. יש לי הערה נוספת לגביר. דע
לד כי הצדק אינו מעחלק, ואם לא תדרוש
שוויון מלא וצודק לכל המיעוט־הערבי, תדביק
לעצמר גוון של צביעות,
אנ׳אס מועמר, ירושלים

עדות טכנית

כדי להעמיד דברים על דיוקם הריני מוצא
לנכון להעיר הערה זו בנוגע לפירסומכם
(העולם הזה )1110 בו הובא גילוי סודו
של הד״ר ברוד קורצוויל, שהיה בשעתו
אחר טז השופטים לפרס ביאליק ולא נזדהתה
דעתו לדעת שאר חבריו.
למקרא הידיעה ותכנה, בה הוזכר נם
שמי, יכול הקורא לקבל רושם מוטעה
כאילו אני, כמזכיר אנודת־הסופרים, נעשיתי
שותף בעבירת־זיוף חתימות על המברקים
שנשלחו אל הד״ר קורצוויל. האמת היא,
שלא ידעתי דבר על כל העניו עד שד״ר
קורצוויל הוזמו לישיבת ועד־אנודת־הסופרים
להרצות טענותיו כנגד מחלקת הפרסים של
עירית תל-אביב, שהטיפול הטכני בעניני
הפרס היה בידיה.
אברהם ברוידס, תל־אביב

איפול אריסטוקרטי

״העולם הזה״ 1110
בצלאל כה! וכל צבר במדינה יסכים עם
זילברמן שמעולם לא סבלנו השפלה. האם
לדעתו ימי-העוצר, המעצרים, בתי־הסוהר
והמלקות בתקופת השלטוו־הזר, האם אלה
אינם השפלות?
נכון, מר וילברמן, כדבריר — הנבנו
בכה. והסיבה לכד היא שכל אדם בעל
כבוד עצמי ומצפון טהור חיב להניב בכה
על מקרים כאלה. יש לי רק שאלה אחת
ופשוטה. האם בזכות היותם של יהודי־הגולה
נרדפים בחוץ־לארץ צריכים הם
לקבל כאן בארץ את כל הטוב והמשובח
לו אין זוכים הצברים עצמם? בזכות מי
נקראת היום מדינת־ישראל בשם .,מדינת
מניע־לי״?
גרשון שטרן, קרית שמונה

חלוקת הצדק

בעתונכם (העולם הזה )1108 הופיע מכתבו
של עסאם קאסם תחת הכותרת דרוזי
שואל. הרשו לי לענות לו. מר קאסם התמרמר
על קיפוחם של בני העדה הדרוזית
כארץ ואף הצביע על הפרדוקס הקיים והנראה
לעיניו — המתבטא ביחס הממשלה
הבלתי צודק לגבי נאמנותם של בני העדה
הדרוזית. בסוף מכתבו הוא מבקש מהממשלה
לשנות את עטרתה ולהעניק לדרוזים
את מלוא זכויותיהם. אני מתפלא איד מר
קאסם לא הצליח להבין את הפרדוקס ום־
אידד־גיסא הוא מרשה לעצמו לפנות ולבקש
מן השלטונות להתיחס אלינו, הדרוזים, ב־אופן
מייחד ונפרד מן המיעוט הערבי
בארץ. איז למר קאסם, לפי דעתי, הזכות
החוקית או המוסרית לבקש מהמטשלה להת־יחם
אלינו באופן מיוחד. על מר קאסם
לרעת שהשלטונות הם ברמה שכלית די־גבוהה
כדי להביו את הפסיכולוגיה של בני

הדרר היחידה אשר בה בחרתי היא לפנות
אליכם. ודאי ידוע לכם הרעש אשר עורר
דבר תפיסת בתי־הבושת האלגנטיים אשר
על הכרמל בחיפה. המשטרה מצדה הטילה
איפול שלם על שמות הנשים אשר עבדו
במוסד זה מתור כוונות בלתי־ברורוח. ומה
יצא מזה? נשים נשואות אשר אין להן
כל קשר לתועבה המצחינה הזו, מעלילים
עליה! על לא עוול בכפ! כי השתתפו במפעל
המלובלר הזה.
אני אשה נשואה, אם לשני ילדים, הגרה
על הכרמל. הבוקר פגש בעלי מכר וכיוון
שאיו שיחה אחרת, כל אחד הביע את דעותיו
בפרשה זו. ומה אמר מכר זה לבעלי:
בתור רורש־טובתד, אני מוסר לד —־ נם
אשתך ברשימה. אתם מתארים לעצמכם
כיצד זה השפיע על בעלי ועלי.
מה ניסתה פה המשטרה לעשות? בכל
אופן היא גרמה לפניקה עצומה. אני מתארת
לי שזה לא המכתב הראשון ולא
האחרון אשר יגיע אליכם באותו עניו, או?׳
בשינוי שם וכתובת. אתם, שתמיד לחם-
תם בכל הענינים הבלתי כשרים במדינה,
אנא, לחצו בעתונכם, יחד עם דעת הקהל
החיפאי, לגילוי שטות הנשים האריסטוקרטיות
שהשתתפו במפעל בתי-הבושת. גלו
את האמת והסירו העלילה המרחפת מעל
מספר רב של נשים על הר הכרמל.
ה• א ,.חיפה

פרס למפרסמים

הקוראים סלכה ארנרייך ודב דאובר מנה־ריה׳
שחיברו הצעות לסרט פירסומת לכלי
ירסינה, שהתפרסמו במדור העולם הבא
(העולם הזה ,)1103 מתבקשים לשלוח את
כתובתם המדויקת למערכת. חברת ירסינה
החליטה להעניק להם פרס.

שנה 22
מספר 1X11
14.1.1959
ד, שסט תשי״ט
המחיר 550 פרוטה

כמו אניית־הרפאים האגדית, המהלכת כצללית בים האינ־סוף,
שטה לה אניית־הנחיתה ״אלטלנה״ בפינות הבלתי־צפויות
כיותר של הנוף הישראלי. בשבוע שעבר צץ צילה
פעם נוספת בכנסת. היה זה לגמרי במקרה. על סדר יומו
של הכית היו מונחות הצעות, שהוגשו על־ידי הצ״כ וחירות,
להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור ותגלה
את זהותה של אותה אישיות אשר הציעה לדויד כן־גוריון
לתפוס את השלטון, ערס הבחירות הקודמות. ראש הממשלה
כחד את הדרך הנוחה לו ביותר -הוא הכחיש כי
אישיות כלשהי הציעה לו אי־פעם דרד בה כלתי־דמוקר*
טית. ובדרכו, ניסה להעכיר את המלחמה לשטחו של
היריב. כיצד, שאל ראש הממשלה, מרשה לעצמה תנועת
החירות לדבר על תפיסת־שלטון, כשהיא עצמה זממה
להפיל את השלטון בכוח? לולא הכריחם הוא, השתמע
מדברי כיג׳י, בי אז לא היה האצ״ל מתפרק והיה מנסה
לחולל מרד מזוין. השם ״אלטלנה״ מילא את חלל הבית,
הידהד כין צעקות הח״בים. השבוע השיבו אנשי חירות
לראש הממשלה בנשקו הוא, ניצלו את תבסים־ההטעיה
שלו כדי להעלות את. פרשת ״אלטלנה״ לדיון מלא.
כעמודים אלה מגלה סגן יושב־ראש הכנסת, ח״ב חירות
אריה בן־אליעזר, לראשונה, פרטים מלאים על פרשת
״אלטלנה״ ,כאחד שהבירם ובקיא היה בהם מקרוב.

מאת ח״ב אדיח ן־אליע 1ד uהרגעהרא שון שהאניה אלטלנה נקנתה על־ידי הליגה למען ארץ־ישראל החופשית,
Uבארצות־הברית, ידענו שהיא עתידה להרשם בהסטוריה. אם כי לא בצורה שהיא נרשמה.
אלטלנה היתד, אנית־נחיתד, צבאית־אמריקאית, שנקנתה בארצות־הברית עוד בימי השלטון
הבריטי בארץ, על־מנת להעביר בה נשק וכוחות לוחמים לארץ־ישראל. כשנה לפני צאת
הבריטים מהארץ הפליגה אלטלנה לים־התיכון, חיכתה שירוכז נשק בכמות מספקת להעברתו
ללוחמי־המחתרת. אולם כמויות גדולות לא רוכזו ולא היה כדאי לסכן את אלטלנה. היא
הועסקה בהפלגות מסחריות בין מרסיי ונמלי צפון־אפריקה; הנשק הועבר בדרכים שונות
לידי לוחמי הארגון הצבאי הלאומי בארץ, ואילו אלטלנה המשיכה לחכות ליום בו תמלא
את יעודה.
היה זה יעוד ד,מטורי. התוכנית היתד, רחבה ביותר: להעביר גדוד שלם של לוחמים,
על נשקו המלא, ולבצע נחיתה בכוח בחוף הארץ, שהיתר, נתונה באותם הימים תחת שלטון
הבריטים.
בא ד,־ 29 בנובמבר 1947 ואתו החלטת החלוקה של האו״ם. היו כאלה, כמו מר משה
שרת, שהאמינו כי החלוקה תבוצע בחסות ד,אומות־ד,מאוחדות ובכוחן; שארבעת אלפים
חיילים דניים ישוגרו ארצה להגן על מדינת היהודים. אנו לא היינו בין המשלים את
עצמם. מר מנחם בגין, אז מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי, שיגר מכתב לכל הסניפים
בחוץ־לארץ ובו הקריאה: נותרו עוד מאה ימים. ב־ 15 במאי יפלשו צבאות ערב. עד אז,
יש לרכז מקסימום של כוחות. ואומנם רוכזו כמויות גדולות של נשק, אך עדיין לא
מספיק כדי למלא את אלטלנה.

לפאריס ע? נושאת מטוסים

מישה״עשר יום לפני צאת הבריטים, ב־ 1במאי ,1948 הגעתי לצרפת אחרי שברחתי
ן ן ממחנה המעצר הבריטי באריטריאה. הפלגתי מג׳יבוטי על גבי נושאת־מטוסים צרפתית,
שהועמדה במיוחד לרשות מר שמיר, מפקד הלח״י, ולרשותי, אחרי בריחתנו. היתר, זו
הדרך היחידה עבורנו להגיע לאירופה, כי כל אנית־סוחר שעברה בתעלת־סואץ עמדה בביקורת
קפדנית של השלטונות הבריטיים־מצריים, שחיפשו אחר הבורחים ממחנות ההסגר.
אני מספר זאת, כדי להוכיח שיחסינו עם צרפת היו הדוקים מאוד, עוד לפני קום המדינה
ולפני ששוגרו לפרים שגרירים ודיפלומטים רשמיים. באותם הימים ייצג את עם ישראל
כלפי צרפת שגריר אחד נאמן: הלוחם העברי. לנציגי אצ״ל בצרפת היו קשרים מצויינים
עם המוסדות הרשמיים ביותר ועם האנשים החשובים ביותר שם. הודות לקשרים אלה
הצליחה המחתרת, אחרי משא־ומתן ארוך, להשיג נשק חדיש בכמויות עצומות. ליתר דיוק:
נשק לזיון 30 אלף איש — ללא כסף!
עדיין מוקדם לגלות את כל פרטי פרטיו של אותו משא־ומתן היסטורי. אבל דבר אחד
אפשר לקבוע: הארגון הצבאי הלאומי הצליח — ללא כסף, רק בכוח ההשפעה של גבורת
לוחמיו בארץ, וקשרי נציגיו בחוץ־לארץ — להשיג מה שלא הצליחה להשיג הסוכנות
היהודית עם עשרות מליוני הדולרים שעמדו לרשותה ומאות הנציגים שפעלו בגולה מטעם
ההגנה והסוכנות היהודית כאחת.

נשק ע 7משאיות צרפתיות
** אותו משלוח באלטלנה, היו 5000 רובים אנגליים, למעלה מארבעה מיליון כדורים,
250 מכונות יריד״ 50 בזוקות 3000 ,פצצות אויריות, מספר זחלים ועשרות טונות של
חומר־נפץ, שרוכז על־ידי אנשי אצ״ל ממקורות אחרים במשך הזמן. אני זוכר את הפרטים,
כאילו רק אתמול הוטען הנשק על האניה.
ברגע שהיה ברור לנו כי הנשק אמנם יימסר לידינו, ומאחר וצוות האניה היה שייך
כולו לארגון הצבאי הלאומי, החלטנו לגייס מיד את כוח־האדם של האצ״ל, שהוחזק במחנות
אימונים באיטליה, גרמניה וצרפת, ולהעלותו על אלטלנה, כדי שיפליג יחד עם הנשק לארץ־
ישראל. היתד, זו תמונה נפלאה של גיוס חיילים ממש. לא שארית פליטה או נרדפים

שלושה צילומים אלה הופיעו בד,עולם הזה, בשבוע בו
H IV I
11J 1 / 1 \ J 1 I 7 Jהועלתה אלטלנת באש, מול חוף תל־אביב. השלד החרוך
של אניית־הנשק נשאר עומד על שרטון זמן רב, עד שנגרר ממקומו וטובע הרחק בלב־ים.

אומללים — כי אם לוחמים עבריים העולים על אניד, כדי להצטרף לחזית.
בעזרת השלטונות הצרפתיים והאמריקאיים, ובעזרת שלטונות הכיבוש הצרפתיים והאמריקאיים
בגרמניה, העברנו את כוח האדם ללא תקלות. אותם שלטונות ידעו בדיוק מי הם
החוצים את הגבולות, ולאיזה מטרה מועדות פניהם. בסך הכל עלו כ־ 850 לוחמים על
אלטלנה, בעת שזו עגנה במרסיי. אחרי כן הועברה ד,אניד, לנמל צדדי בשם קיבק, בצרפת,
שם הוטען הנשק. לא בגניבה — כי אם בגלוי, ביום ובלילה. אל המזח הביאו אותו
משאיות של הצבא הצרפתי.
על קיום אלטלנה נודע באותו זמן גם לאינטליג׳נס הבריטי.

הנשקלר שו תצה ״ ל
fmכ רי נתןגרמנט, שהיה בין אלה שברחו עם מרידור ממחנה המעצר בקניה,
| ן שמואל מרלין מארצות־הברית, ואנוכי, יצאנו לישראל כדי להודיע על רכישת־הנשק
העצומה ולעשות את ההכנות המתאימות לקראת בואה ארצה של אלטלנה. מתפקידו של
נתן היה לשוב אחר־כך ולהצטרף לאניה ולהגיע עמה לחוף, לפי התוכנית שתיקבע בישראל.
היד, זה בתחילת יוני .1948 ,התקשרנו מיד עם מר בגין ויתר חברי המפקדה ומסרנו
להם על בוא האניה. הם לא יכלו להאמין כי אמנם תבוא סוף־סוף אלטלנה ארצה, ביחוד
לאחר אותה ציפיה עקרה של 100 ימים לפני הפלישה הערבית. אבל החברים השתכנעו
עד מהרה.
באותו יום, או אולי יום •לפני כן, הוכרזה הפוגה בארץ־ישראל לעשרה ימים. ניסינו
לעכב את האניה, לדחות את בואה עד לאחר תום ההפוגה. אך הקשר לא פעל. מכל מקום,
עוד לפני שניסינו להתקשר עם אלטלנה, הודיע לי מר בגין :״יש לקרוא לנציגי הממשלה
ולהודיע להם על בוא ד,אניד.,״
בהיותי חדש כמעט, אחרי שבמשך ארבע וחצי שנות מאסרי הייתי מנותק מן המתרחש

בארץ, שאלתי את מר בגין מדוע יש למסור על בוא האניה לממשלה. מר בגין הסביר לי,
כי על פי ההסכם שנחתם בין הארגון־הצבאי־הלאומי לבין הממשלה הזמנית — לאחר
שהאצ״ל החליט מרצונו החופשי ובהסכם עם הממשלה הזמנית, להצטרף לצבא ישראל,
אם יוקם צבא עברי אחיד — יחוסל הכוח הקרבי על גדודיו וימסור את נשקו לצבא.
אגב, ברשות האצ״ל בצרפת היו גם שני מטוסים דו־מנועיים ופלוגת טייסים מתנדבים
מקנדה, ארצות־הברית ודרום־אפריקה. גם המטוסים וגם הטייסים הועברו לרשות צה״ל,
לאחר התפרקות האצ״ל.

״השט עד הים״
ף קראה ישיכה של מפקדת הארגון־הצבאי־הלאומי, בבית פרויד, ברחוב יהודה־הלוי
Jבתל־אביב, שם שכנה המפקדה הראשית שלנו. אל ישיבה זו הוזמנו נציגי הממשלה.
הופיע מר ישראל גלילי, כיום חבר הכנסת מטעם אחדות־העבודה ואז סגן־שר הבטחון,
ועמו מר לוי אשכול, כיום שר־האוצר ואז מנהל כללי של משרד־הבטחון.
בישיבה העלה מר בגין שלושה נושאים לסדר היום: שניים מהם היו קשורים בעניינים
טכניים של המשכת העברת הגדודים של האצ״ל לצד,״ל, כי כמה מהם עוד לא הועברו,
בעוד שגדודים אחרים כבר פעלו במסגרת הצבא. באותם שני סעיפים נכללו גם עניינים
כספיים, הקשורים בהוצאות כיבוש יפו על־ידי אצ״ל. הוסכם לאחר כיבוש יפו, כי שליש
משלל יפו יועבר לאצ״ל, לכיסוי הוצאות כיבוש העיר ולהחזקת חזית רמלה על־ידי
גדודי האצ״ל, בהסכמת מטה צה״ל. אגב, כסף זה מעולם לא שולם. מר יצחק גרינבוים מונה
כבורר ומר אשכול התחמק מבוררות.
הנושא השלישי הועלה על־ידי מר בגין בשם ,,השט על הים״ .לכשהציע את שלושת
הסעיפים, הפציר מר גלילי :״אולי נתחיל מהשלישי. מה זה השט על היפי״ הרגיעו מר
בגין :״נגיע לכך.״
ואכן הגענו. מר בגין הודיע לנציגי הממשלה, כי אניד, בשם אלטלנח עזבה את צרפת
ושטה לחופי ישראל. הוא סיפר את תולדות האניה, כי היא נרכשה בארצות־הברית במאמצי
ידידי הארגון־הצבאי־הלאומי וכי היא תגיע לישראל עמוסה לוחמים ונשק רב וכי אנו
מעמידים אותה לרשות צה״ל, בדיוק כפי שהעמדנו את גדודינו ואת הנשק של הארגון
בישראל, לרשות ממשלת ישראל. בהתחשב עם העובדה שקיימת הפוגה, אמר מר בגין,
רוצים אנו לדעת אם הממשלה מסכימה שהאגיה תגיע ארצה על אף ההפוגה, או אם יש
לעשות נסיון לדחות את בואה עד לגמר ההפוגה.
בתום דבריו ביקשני מר בגין למסור פרטים מלאים על כמויות הנשק ואיכותו. עשיתי
זאת׳ ואף הוספתי וסיפרתי על הסיכויים לקבל נשק נוסף מאותו מקור. ואכן, אחרי
שהגענו להסכם עם הממשלה באותו עניין, שבתי לפאריס כדי לארגן משלוח שני של נשק,
אותו תעביר ארצה אלטלנה בהפלגה שניה. כי כולנו האמנו שתהיה הפלגה שניה.

קדימה במלוא הקיטור!

שכול וגלילי שמעו את הגילויים בפנים מאובנים מרוב תדהמה. נשק כה רב, נשק
מושיע — והאצ״ל הוא שמביאו, לא הסוכנות היהודית או ההגנה !
אם נזכור את מצבנו העגום באותו הימים, במה שנוגע לנשק שעמד לרשותנו, וכי לא
היו לנו — לדברי מר בן־גוריון בכנסת — אלא 1300׳ובים: כי בנגב הסתערו חיילינו
בסטנים על שריוני האויב, שעה שהאויב עצמו הפגיזם בתותחים כבדים מרחוק — כי אז
אפשר להבין מה גדול היה ערכו של משלוח הנשק באלטלנה.
.מר גלילי הודיע שיעביר את העניין לידיעת שר הבטחון ויתן לנו את תשובת הממשלה
למחרת היום. ואמנם, ניתנה התשובה במועד המובטח: יש להביא את האניה, למרות
ההפוגה. עם תשובה כזאת בידינו, ניסינו שוב להתקשר עם האניה: ואמנם, בהתקרבה
לחופי הארץ, הצלחנו להתקשר עמה והעברנו הוראה לקברניטה( Full speed ahead !:קדימה
במלוא הקיטור!) .הקברניט היה מנרו פיין, יהודי ששירת כמפקד אנית מלחמה אמריקאית.
בפגישות נוספות, בין נציגי המפקדה מר יעקב מרידוד ועמיחי (״גידי״) פגלין, קצין
המבצעים של האצ״ל, לבין נציגי משרד הבטחון, סוכמו גם הפרטים הטכניים הקשורים
בבואה של אלמלנה. הוחלט, בין השאר, כי האניה תגיע לכפר ויתקין, שם יורידו אנשי
אצ״ל והפלמ״ח את המיטען, בסירות קטנות שיוכנו מראש. הוחלט גם כי ייבנה מזח
קטן, כי למרות שאלטלנה היתד, אניית־נחיתה היכולה להגיע קרוב מאד לחוף, יהיה קל

יותר לפרוק את מטענה על מזח במים עמוקים יותר.
נקודה שניה שדובר עליה באותן פגישות, היתד, צורת חלוקת הנשק. סוכם כי הנשק כולו
יעמוד לרשות צד,״ל, פרט ל־ 20%ממנו אשר יועבר לירושלים. אצ״ל ירושלים היה עצמאי
ובלתי־תלוי בצד,״ל, כי צר,״ל לא היה קיים כלל בירושלים.
בימים ההם עדיין התקיימו חטיבות ההגנה, האצ״ל והלח״י כיחידות נפרדות, בהתאם
למדיניות ממשלת ישראל הזמנית אשר לא הכלילה את ירושלים בגבולות המדינה. על כן
גם שמרו על מסגרת ההגנה בירושלים, ולא זיהו את יחידותיה כיחידות צד,״ל, כדי להוכיח
לאומות־ד,מאוחדות שאין בכוונת ממשלת ישראל לספח את ירושלים למדינת ישראל,
עקב החלטת האו״ם על מעמדה הבינלאומי של העיר.
זאת ועוד. כשראש הממשלה או דוברים אחרים של הממשלה היו מדברים על ירושלים,
היו מציינים אותה כשטח הכבוש בידי כוחות עבריים, לא כשטח ישראלי או כשטח כיבוש
של כוחות ממשלת ישראל.

ביג׳ י מו שךי די ו
ן כל הי ה ברור ומוסכם, שעה שאלטמה הפליגה במלוא הקיטור מזרחה. ואז, יום אחד
f Iבלבד לפני בוא האניה, החליט כנראה מר בן־גוריון לשנות את דעתו. מר גלילי פנה
למר בגין, הודיע לו שממשלת ישראל לא תשתף פעולה בהורדת הנשק ולא תעמיד סירות
או אנשים לרשות האחראים על פריקת המטען. שום הסבר לא ניתן על שינוי פתאומי
זה בעמדת הממשלה. לא נאמר כי הממשלה אוסרת את בוא ר,אניד .,לא נאמר כי הממשלה
אוסרת את פריקת הנשק או הורדת החיילים ממנה. מר גלילי רק הודיע טלפונית למר
בגין :״אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בהורדת הנשק.״
הגם והצטערנו שכל המעמסה הטכנית תוטל עלינו, לא התרגשנו במיוחד מכל העניין(
הנחנו כי בגלל ההפוגה, החליטה הממשלה להסתלק מאחריות ובמקרה שיהיו טענות מצד
האו״ם תוכל גם הפעם להטיל את האשמה על ״הפורשים״ .ומד,אשמה כזאת לא נבהלנו.
לאחר מכן, כשפרשת אלטלנה הפכה לפרשת דמים, כשבחוף ויתקין נפלו חיילי אצ״ל
בלתי־מזויינים, וכשמי־הים בחוף תל־אביב האדימו מדם לוחמים עבריים והאניה עצמה
עלתה באש, הושמעה באזני העם עלילה שפלה — כי הנשק הובא ארצה על־ידי הארגון־
הצבאי־ד,לאומי לבצע מרד.
האצ״ל, שהיה במחתרת שנים כה רבות ולחם בהצלחה נגד שלטון זר שלרשותו עמדו
100 אלף חיילים, האצ״ל שהודיע ב־ 15 במאי 1948 באופן רשמי, בנאומו של מר בגין,
כי אנו יוצאים מן המחתרת וכי נכיר בממשלה הזמנית וניד,פך חלק מצבא אחיד — לו
היו לאותו ארגון־צבאי־לאומי מטרות של מרידה, האם היינו:
#שולחים את אנשינו לצבא על גדודיהם?
<• מוסרים את כל נשקנו לידי הצבא?
• מעבירים את התעשיה הצבאית שלנו לידי הצבא?
#מודיעים לממשלה מראש על בוא אלטלנה?
$מוסרים פרטים מדוייקים על מספר האנשים, כמויות הנשק ואיכותו, המגיעים באניה?
• מסכימים לתוכנית הקובעת את מקום בוא ד,אניד — ,מכל המקומות בארץ בכפר
ויתקין, כפר מפא״יי מובהק — וקובעים אוחו כמקום המתאים ביותר להתחלת ה״מרד״?
האם היו מר בגין, מר מרידוד וכל חברי המפקדה הראשית של האצ״ל, בלזזית עשרות
חברי הארגון — כולם בלתי־מזויינים — הולכים לחוף כפר־ויתקין לפגוש את ד,אניד,
לאור־היום? ד,כך נוהגים אנשי מחתרת מובהקים?
ואם אמנם היה בתוכנית הארגון־הצבאי־הלאומי למרוד בממשלת ישראל, האם לא היה
מוריד את 850 האיש שעל סיפון אלטלנה חמושים מכף רגל עד ראש בנשק שהיה באניה —
גדוד שלם מוכן לקרב? ואילו העובדה היא, שכל האנשים הורדו בלתי־מזויינים והועברו
למחנה בנתניה, עוד לפני שמר בגין וחבריו הוקפו באופן פתאומי על־ידי כוחות צבאיים.
העלילו עלינו גם כאילו התסזנו להוריד את הנשק, לאחסן אותו במחסנים סודיים עד
שתבוא שעת־כושר לפתוח במרד. לאחסן? בשעה שבחזיתות עמדו כל בחורי ישראל —
לוחמי ההגנה, לח״י והאצ״ל — בידים ריקות? ובאיזה מחסנים, באיזו מחתרת? הלא כל
אנשינו הועברו לצבא! וכי אין גבול לאבסורד?!

ה פ גז הליאמעגח
to 3 3ן ,1אלטלנה קרבה ובאה אל חוף כפר ויתקין. בשעות הערב הורדו האנשים מעל
ן סיפונה, והחלה פריקת הנשק. למחרת נכנם הצבא לפעולה. מכל עבר הופיעו יחידות
צד,״ל, שכיתרו לחלוטין את אנשינו. גם בים עמדה קורבטה של חיל הים. מפקד אחת
היחידות של צד,״ל הגיש למר בגין אולטימטום לכניעה — תוך עשר דקות. מר בגין אמר
לידידיו כי קיימת אי־הבנה טרגית. למפקד המקומי הודיע כי הענין אינו ניתן לסידור
תוך עשר דקות, וכי הוא מבקש להפגש עם מפקד הגבוה ממנו.
לבסוף, לעת ערב, נענה מר בגין להפצרות מרידוד כי יעלה על ד,אניד, ויפליג עמה
לתל־אביב. בספרו המרד, מספר מר בגין את השתלשלות העניינים; כיצד, ברגע שהתכוון
לעלות לאניה, נפתחה אש מכל העברים. מה שקרה לאחר מכן שייך להיסטוריה, ואיש אינו
חולק עליו: אלטלנה הגיעה בחשיבה לחוף תל־אביב, מול רחוב פרישמן. החוף היה
כבר תפוס בידי כוחות הצבא, שפתחו באש על האניה. בעזרת רמקולים הודיעה להם
מפקדת ד,אניד, כי בשום אופן לא יפתחו אנשי אצ״ל באש.
ובכל זאת, נמשכה האש במשך כל שעות הבוקר. הומטרו גם פגזים על אלטלנה. אחד
מהם הצית אש במחסנים והיתר, סכנה כי כל מטען חומר־הנפץ יתפוצץ, יהרוס את כל
בתי הסביבה. רב־החובל הורה בקור־רוחו להציף את מחסני האניה ואנשינו החלו קופצים
אל תוך המים, לד,מלט מן התבערה. וגם אז לא פסקו היריות. מי הים האדימו מדם.
יריות אלה, על אנשים השוחים בים להצלת חייהם, צולמו ביומני קולנוע והסרטים
הוצגו בארצות־הברית ובצרפת. חיילים אמריקאים משוחררים, שחזו בצילומים המזעזעים,
התרתחו :״אפילו היפאנים לא עשו לנו זאת!״

ללא חסינות פרלמנטרית

נראה ח״כ אריה בן־אליעזר מסיעת חרות, שהוא אחד מסעי־יושב־ראש
הכנסת, מניהל את הישיבה, כשדויד בן־גוריון יושב ליד שולחן הממשלה,
מימין. בויכוח שפרץ בשבוע שעבר, הטיח בן־אליעזר אל בינ׳י :״רצחת את אנשי אלטלנה!״

במסת

* %גוחף לד3ר על תוכניות מרד של מחתרת עברית אשר הוכיחה את כשרונה להכות
u Jבאויב. כי האצ״ל חרת על דגלו, עוד עם התחלת מלחמתו, את החלטתו הנחושה:
״מלחמת־אחים — לעולם לא!״ אנחנו, שידענו להבליג בשעות הקשות ביותר, בהיותנו
במחתרת, כשחיילינו נחטפו על־ידי אנשי ההגנה ונמסרו לידי הבולשת הבריטית; כשחיילינו
נחטפו על־ידי הפלוגה המיוחדת שערכה את הסיזון והועברו למרתפי עינויים בקיבוצים —
ולמרות הלחץ העצום של מפקדי אצ״ל וחייליו על מפקד הארגון־הצבאי־ד,לאומי מר מנחם
בגין להגיב במכות אחים על מכות, בעינויי אחים על עינויים ובחטיפות אחים על
חטיפות, עמד מר בגין נגד לחץ זה וענה לחייליו :״מלחמת אחים — לעולם לא!״
מגוחכת טענת מר בן־גוריון בכנסת, על ״כניעת האצ״ל״ .מה פרוש כניעת האצ״ל?
בפני מי? וכי אנחנו אי־פעם נכנענו בפני הבריטים, או בפני הגרדום, בתי־סוהר והגלייה?
מר בן־גוריון מתיימר לומר כי נכנענו כאילו בפניו הוא, וחוסלנו לאחר האולטימטום שלו.
והלא אנו לא נכנענו בפני איש. הכרנו בממשלה העברית למרות בן־גוריון, שהרי למען
הקמתה נלחמנו, בשעה שבן־גוריון וחבריו לא האמינו באפשרות הקמתה• קיבלנו ברצון,
מלכתחילה, החלטות של ממשלה זו, הגם ורבות הן ההחלטות שהיו נגד רוחנו, ולדעתנו
נגד האינטרסים של העם והמדינה באותם הימים. כל זאת, משום שאמרנו לעצמנו, עם
התחלת המלחמה נגד המשעבד הזר :״מלחמת אחים — לעולם לא ! ״
׳בעת הויכוח בכנסת, בשבוע שעבר, כאשר הפליג מר בן־גוריון בהכרזותיו הזדוניות
אודות הארגון־הצבאי ואלטלנה, קמתי והטחתי בפניו :״רוצח! עוד תעמוד לדין על רצח
קדושי אלטלנה!״ אילו הייתי משורר ומטיף, כי אז הייתי אומר :״הרצחת וגם נאמת?״
לא פעם דרשנו מבן־גוריון שיעמיד אותנו לדין על שאנו מאשימים אותו ברצח אלטלנה
— כי להביא את פרשת אלטלנה לבירור משפטי, אין דרך אחרת — והוא התחמק. אני חוזר
ומצהיר: אם אמנם תוגש נגדנו תביעה, אהיה אני — ועמי גם חברי — מוכן להסיר מעלי
את החסינות הפרלמנטרית כדי לתת לאמת להיאמר — ולנצח.

במדינה
העם
דו ־ קיו םכשלום

הצטלמו שלושה מ! העולים, על
T T T T
סיפונה של אלטלנה. הבחור במרכו
\IIA II
| I I J
התמונה חבוש כובע פלדה, בעוד שהנערה חוגרת למותנה אקדח.

כל 850 העולים שהיו. על האניה, היו מגוייסי אצ״ל שאומנו
במחנות, שהיו פזורים באיטליה, גרמניה וצרפת, הועברו כולם
לנמל מרסיי הצרפתי בידיעת השלטונות של שלוש הארצות האלה,

מלונדון ומפארים הגיעו השבוע ידיעות,
על החלטת ממשלות צרפת ואנגליה להתפשר
עם הלאומיות הערבית. האנגלים שיגרו
כמתווך את נשיא הבנק העולמי יוג׳ין
בלאק, הפשירו את פקדונות המצרים בבג־קיהם
וסללו את הדרך לחידוש היחסים הדיפלומטיים
שנותקו עם הפלישה לסואץ.
נשיא צרפת, מצידו, הודיע על מתן חנינה
לכל הלוחמים האלג׳יריים שנתפסו בצרפת.
אף נרמז כי מוחמד בן־באללה, המנהיג
האלג׳ירי שנלכד במטוס מרוקאי מעל טוניסיה,
ערב מלחמת סואץ, יועבר מכלאו
למעצר נוח יותר על חוף צרפת.
נראה היה כי שתי המעצמות הזרות, ששלטו
עד לפני שנים מעטות במרחב, הכירו
סוף־סוף בתנועה הלאומית הערבית, החליטו
על דו־קיום בשלום. ארץ אחת בלבד המשיכה
להתעלם מן המציאות. ישראל, הקרובה
למרכזים הערביים הרבה יותר מאשר
לונדון ופאריס, המשיכה להתנהג כאילו הלאומיות
הערבית היא חלום־בלהות שיחלוף
אם היא רק תשכב בשקט במיטתה ותעצום
את עיניה חזק חזק.
p in

גירוי סו דו ת א סו די ם
וי היוגה קיימת על סיפון אלטלנה

במשך כל ההפלגה מצרפת ל|
/ J 1 I J J Uי -Iי
ישראל. מלבד הנשק הרב והיעיל שהוחזק בנחזסני האניה, הוצבו

מקלעים ומכונות יריה בעמדות ההגנה המיוחדות של האוניה, מתון
חשש שהמצרים ילמדו על הפלגתה, אם ממקורותיהם העצמאיים ואס
ממקורות האינטליגינס הבריטי, שידע על האניה — יתקיפוה בלב־יס.

ףוךןךןןן התנהלו במשן כל תקופת ההפי

Uלגה. אנשי הצוות, אשר מעמדם
I IU

היה כמעמד עולים חדשים, ידעו כי בבואם ארצה יחויילו סיד ויוכ
נסו
לפעולה כיחידה צבאית. על כן היתה המשמעת על האניה חמורה
כביחידה צבאית והזמן נוצל לאימונים. בתמונה: מדריך מנחה
עולה בשימוש במקלע קל מדגם ברן, אחד מ־ 250 שהובאו באלטלנה.

פסק־הדין של בית־המשפט הצבאי שדן
בפרשת קאסם (העולם הזה ,)1098 לא ניתן
כולו פה אחד. חלקים ממנו ניתנו ברוב
דעות, כשחלק מבית־המשפם מחודד, דעת
מיעוט. רבים התעניינו לדעת מי היה ברוב,
מי במיעוט. היה זה סוד שלא נתגלה —
לא רק מפי בית־המשפס עצמו, אלא גם מפי
גורמים אחרים.
העתונות ציינה, כי על פי חוק השיפוט
הצבאי, אין מפרסמים את זהות הרוב והמיעוט•
ואכן, לשון חוק השיפוט הצבאי
היא חד־משמעית. סעיף 394 קובע: החלטה
של בית־הדין, ופסק־הדין בכלל זה, שיש בה
דעת מיעוט יצויין בה כי ניתנה ברוב־דעות,
מבלי לגלות את שמו של בעל דעת־המיעוט.
סעיף
395 קובע: בית־הדין רשאי למסור
לבעלי הדין את דעת המיעוט, אולם בלי
שיגלה את שמו של בעל אותה הדעה.
ואכן, בית־המשפט הצבאי בירושלים נהג
על פי החוק, ואיש, פרט לשלושת השופטים׳
לא ידע מי היה בעל דעת המיעוט.
מה יעשה חיים כחן? השבוע אירע
משהו חסר תקדים. בחוברת פסקים, המוצאת
לאור על־ידי הסתדרות עורכי־הדין בישראל,
פורסם פסק־הדין בשלמותו, לרבות
דעת־ד,מיעוט. להפתעת המשפטנים שעיינו
בחוברת, צויין מעל דעת המיעוט שם
בעליה. היה זה, לדברי מערכת פסקים:
כבוד השופט המחוזי הירושלמי יהודה כהן.
איש לא ידע אם אמנם היה זה השופט
כהן שהביע את דעת־המיעוט, או שהיה זה
ניחוש סרק בעלמא. דבר אחד היה ברור:
מערכת פסקים עברה על החוק ונתפסה
לבזיון בית־המשפט. בהיות המערכת מורכבת
מיודעי־חוק מובהקים, רבצה עליה אח־ריות־משנה.
הכל שאלו: האם גם הפעם
ינהג היועץ־ר,משפטי במבזי בית־המשפט
כפי שנהג בממונה על שרותי ד,בטחון?
התשובה לא תהיה קלה: העורך המרכזי
של פסקים ומנהל העסקים שלו הוא לא
פחות מאשר כבוד הנשיא התורן של בית-
המשפט המחוזי של תל־אביב, ד״ר זאב
צלסנר, האדם ששמו הוזכר כמועמד לתפקיד
היועץ המשפטי.

טכסים
הז כו רי םוהנשכחים
למארגני תערוכת המרד (העולם חזח ,)1105
היה במה להתגאות. באולמי מכון ז׳בוסינס־קי
שבמצודת זאב, אספו ד״ר יוסף פעמוני
וחבר עוזריו המסורים, אוסף מדהים של
מוצגים מכל?.ולבי מלחמת המחתרת• גם
המוזמנים היו מגוונים ונכבדים. נראה היה
שהמארגנים החליטו לא לפסוח על איש,
ויהיו אלד, אפילו אויבים מושבעים של
האצ״ל בימים עברו•
השבוע הילכה בין רבים מוזתיקי אצ״ל,
תרעומת מרה על עורכי רשימת המוזמנים
לאותו טכס. כי בתוך המכלול הרב של המוזמנים,
שכחו המזמינים משום מה כמה
מראשי המפקדים של האצ״ל, כגון קצין
המיבצעים הראשי עמיחי (.גידי״) פגלין.
אפילו אמו השכולה של עולה הגרדום דוב
דרזנר נשכחה מזכרון המזמינים.

במדינה
נוענזן
רי קו דהאצבעות

שמורי בשרתקניקיס
כשר
היוזידים בארץ ברמה
בינלאומית

תוזגדת בד•

אתה סובל מזה?

כקלות תפתח קופסת
הסרדינים הישראלית
עם המפתח החדש:

כשם שאצבעות כף היד שונות אחת מרעותה,
כן גם חברי קבוצת היד־השחורה,
המכינים עצמם מאחורי־הקלעים לתפוס את
השלטון בבוא הזמן, נפרדים בהשקפותיהם
ובאינטרסים שלהם איש מרעהו.
אהוד אבריאל, שהורחק על־ידי חבריו מ־קערת־ד,שלטון
בבירה, סוקר בקנאה, מזה
קרוב לשנתיים, איך אצבעות חבריו בוחשות
בערנות בקלחת, זוכות ליותר ויותר
נתחים שמנים מהשלל. אבריאל עצמו, שבתפקידו
כשגריר ישראל בגאנה חייב היה
לפלס לישראל את דרכה לאפריקה, החל
נותן דעתו על חזרה קרובה הביתה, לפלס
לעצמו גישה קרובה יותר למטבח המדיני.
כהזדמנות קרובה נראתה שנת הבחירות העומדת
על הסף. הוא רמז לחבריו כי הוא
עתיד לחזור בקרוב לחופשת־מולדת ממושכת,
ביקש מהם לפנות את מקומו ליד
הקערה.
חזרה זו היתר, לצנינים לא רק בעיני ידידיו
הצעירים. גם הבריו־למפלגה הקשישים
יותר הביטו בחשש על חזרתו של מי שהיד,
יד ימינו של שר־הבטחון. משרד־החוץ הריץ
לאבריאל הוראה דחופה להתכונן לביקור
ממושך בגיניאה הצרפתית, שזכתה •זה מקרוב
בעצמאותה, לעשות את כל מה שאפשר
לקשירת קשר בר־קימא עם המדינה האפריקאית
החדשה.
עזרה כלתי צפויה. אבריאל לא התפעל
מהוראה דחופה זו. הוא הודיע לממונים
עליו כי אמנם יערוך ביקור קצר בבירת
גיניאה, בדרכו לישראל, עמד על דעתו
כי ישהה בארץ זמן רב. היה נראה כי הדיפלומט
הצעיר ( )41 אומר להגיע בכל מחיר
לפני חלוקת השלל המחודשת.
לעזרתם של ידידיו החוששים של אבריאל
בא דווקא עתון אופוזיציוני. בתחילת השבוע
פירסם עתון חרות בכותרת ראשית כי
אבריאל יוחזר מגאנה, רמז על כך כי הוא
קשור בפרשת תפיסת השלטון שעורר החודש׳
בלי כוונה מיוחדת, מיטיבו שר ה־בטחון
וראש הממשלה. אנשי משרד־החוץ
קפצו על המציאה, הודיעו כבר באותו יום,
במהדורת החדשות של הצהריים של קול
ישראל, כי אבריאל יבקר בישראל ימים ספורים
בלבד, יחזור מיד לגאנה.
אבריאל, העלול למצוא עצמו קשור בפרשה
המסעירה של תפיסת השלטון, יכפור
עתה פעמיים, על אצבעות ידו האחת, את
ימי שהותו בישראל.

ע תו מ ת
תנו ס ה־ ב כיווו אחד

שיטתנו הבדוקה מאפשרת

מניעת נשירת שערות
הצמחתש ער חדש
אחריות גמורה

במקרה של אי־הצלחה יוחזר כסף
״רובינסקוסמטיקום״
בהנהלת מר א. רו כין ביאוקוסמטיקאי מדופלם
תל־אביב, רח׳ פינסקר ,2טל .22128 .חיפה, הרצל 1

סרדיני ם
? Pב קו פ ס או ת
קלו ת לפתיח ה

תוצרת החב׳ הא״י לקופסאות פח

ממשלת המנדט הורישה לעיר חיפה ירושה
נכבדה מאוד: בעוד שביתר ערי הארץ
הגדולות נאלצו התושבים להעזר ברגליהם
או במוניות־השרות כדי לנוע ממקום למקום
בשבת, יכלו אזרחי חיפה חובבי־הטיול לנסוע
לבת־גלים, כמו לנתה־שאנן, באוטובוסים•
אחדים מהם יכלו אף להרחיק באוטובוסים
עד נצרת, טבריה או נהריה.
סיבת האנכרוניזם הממונע היתד, פרוזאית
למדי. בתקופת המנדט התחרו חברות ערביות
עם הקואופרטיבים היהודיים על התחבורה
בעיר־הכרמל. כדי למנוע מהערבים
יתרון בולט, העלימה הרבנות הראשית בחיפה
את עיניה אף מד,תחבורה היהודית.
לכשהסתלקה ממשלת המנדט, ועמה רוב
תושביה הערביים של חיפה, הסכימו אפילו
החברים הדתיים בממשלה הזמנית, כי הסטאטוס
קת לגבי התחבורה בחיפה ימשיך
להתקיים.
רככת תמורת אוטובוסים. סטאטוס
קת זה המשיך להתקיים אף בהסכמתם של
הדתיים, חברי הקואליציה העירונית. חברי
אותה קואליציה, אנשי פועלי אגודת ישראל.
הם שגם יעצו לאבא חושי, העומד בפני
סיומה של הרכבת התחתית, לפנות בהצעת
הסכם לרבני חיפה לגבי הפעלת הרכבת
בשבת. הצעת חושי, המתיימר להיות אף
אביה של הרכבת התחתית:
י• הרכבת תופעל בשבת רק על־ידי
עובדים לא־יהודיים:
• מכירת הכרטיסים לנסיעה בשבת רק
בערב שבת!
#תמורת הסכמת הרבנים להפעלת הרכבת
בשבת, יבוטלו מספר קווי־אוטובו־סיס
מהכרמל להדר ולחיפה.
למרות שהפניה היתד, אישית ביותר, הסתננה
הידיעה אל דפי ידיעות אחרונות.
הרבנות־ד,ראשית בחיפה, שראתה עצמה נפ־העולם
הז ה 1111

מה עושים 55 אלף עובדי המדינה ב־ 1300 מיליון ה די שלנו? ביו השאר

ה מאכלסים את הכינרת
nכ לי ־ טיי ם 7 ,כלי־שייט 70 ,אופנוע
עים 200 ,קטנועים ו־ 456 מכוניות עומדים
לרשות 6163 שוטרי ישראל. ועדיין אין
זה הכל. לרשותם אף 63 סוסים ו־ 125 כלבים
(שכלכלתם עולה 16ל״י לכלב לחודש•).
אולם
לרשות 55187 עובדי מדינת־ישראל
(כולל 38 פסיכולוגים 179 ,שופטים 747 ,
נהגים ו־ 14742 מורים) יעמוד בשנת התקציב
הבאה הרבה יותר — 1336 500 000
ל״י, ליתר דיוק. הם יוכלו לעשות בסכום
זה הרבה דברים, כפי שמסתבר מדברי ההסבר
לתקציב 1959/60 שפורסמו השבוע
(אגב, בשנה שעברה התפטרו 1091 עובדי
מדינה, פוטרו 619 ונפטרו .)67

יגידיורק לגיקוסיה

khוכדהמדינה יכול, קודם כל, לעבוד
בשירות החוץ בחוץ־לארץ (משרד החוץ
מעסיק בדיוק 2עובדים יותר בארץ מאשר
בחוץ־לארץ — 312 בארץ 310 ,בחוץ־לארץ),
לנסוע באחת מ־ 69 המכוניות של משרד־החוץ
בחוץ, לגור או/ו לעבוד באחד מ־19
הבניינים השייכים למדינת ישראל על אד־מת־ניכר.
אם רצונו בחברה גדולה מוטב
לו לבחור בנציגות החוץ הישראלית ההומה
ביותר בעולם — הקונסוליה הכללית בניו־יורק
( 28 עובדים ישראליים 61 4-עובדים
מקומיים) .הנציגות הדלילה ביותר היא הקונסוליה
בניקוסיה, קפריסין — שלושה איש
בסך הכל ( 2ישראליים, מקומי אחד).
מבחינת הכדאיות, הכי כדאי לעובד מדינה
להיות ראש־ממשלה או נשיא בית־המשפט
העליון (משכורת יסוד 1000 :ל״י לחודש).
גם שר (יסוד 900 :ל״י לחודש) או קאדי
מוסלמי (ויש שמונה כאלה, ב־ 480ל״י
יסוד לחודש לקאדי) אינם הולכים ברגל.
אין פלא שחבר הכנסת הממוצע (.ז. א.
שאיננו יו״ר או סגן יו״ר הזכאים לתוספות)
המקבל 370ל״י (יסוד, כמובן) לחודש
הוגה, לפעמים, במשרת שר.
מן הראוי לציין כי נשיא המדינה, יצחק
בן־צבי, שומר על משכורת צנע מן היום
הראשון להכנסו לתפקידו ( 450ל״י לחודש)
לרשותו קרן מיוחדת, אותה הוא מנצל בעיקר
לסעד למקרים סוציאליים חמורים, של
6500ל״י לשנה ולשכתו מוציאה 2000ל״י
* כלכלת אסיר בבית־הסוהר עולה למדינה
22.5ל״י לחודש.
געת רק מעצם החשד כי חושי ינסה להגיע
עמה להסכם בנידון׳ פנתה בתביעה נמרצת
למערכת להכחיש ידיעה זו. אחרת, איימה
היא, תפרסם הכחשה זו בכל עתוני־הבוקר
של יום המחרת. דב יודקובסקי, ראש־המערכת
הנמרץ של ידיעות אחרונות,
הידיעה ששלח היא מבוססת, הטיל על
כתבו הבכיר של העתון בבירה, העתונאי
הוותיק והממושקף מנחם ברש, לחקור את
הפרשה ברבנות־הראשית בירושלים.
כעבור שעות מעטות יכול היה ברש להבריק
ליודקובסקי כי ידחה את תביעות הרבנות
החיפאית. בידו היה העתק פנייתה של
הרבנית בהיפר, אל הרבנות הראשית ירושלים
המבקשת חוות־דעת מהירה לגבי
הצעתו של חושי.
דת הכאה על חזה הזולת
״אינני מאמין שאתם באמת מעבירים
כאן את בני אהרון, אני רוצה לראות
בעצמי מה יש בתוך הארון,״ קרא ביום
גשום בשבוע שעבר שמואל שטיינברג ()50
בשעה שאנשי החברא־קדישא של פרדס חנה
פתחו את קבר בנו כדי להעביר את שרידיו
לקבורה אנושית. האנשים נדהמו, אך לא
סרבו לאב האומלל. הם פתחו את מכסה
הארון, האב הציץ פנימה, נרתע לאחוריו
כשהוא מנענע בראשו לחיוב.
לפני כשנה וחצי מת בנו של שטיינברג
ממחלת שיתוק־הילדים. כאשר ביקשו להביאו
לקבורה התנגדה הרבנות בתוקף לקבור
את הילד בשטח בית־הקברות. אהרון
( ,)5בן תערובת לאב יהודי ואם נוצריה,
נקבר מחוץ לגדר במרחק של שלושה
מטרים בלבד מן הכביש. הסערה הציבורית
העולם הזה 11:1

להסעת תזמורת צה״ל לטכסים (בעיקר לאלה
של האמנת נציגים זרים).

מדינת ישראל 2850 ,ל״י לצלב האדום הבינלאומי.

זיהוי
חדשות (המחיר 200 :פרוטה לתעודה).

דאו״ם
וזצרב האדום
* vולם תקציב המקדיש 240 מיליון

ער בריטגיות ופיים רים
ך• אמת חייכת להיכתב כי האזרח
| Iמקבל תמורה מקיפה תמורת כספו.

על אמנונים ותנ״כיות
רושים ואחד סוסי רבייה (42

\ £ל ״י לבטחון 92 ,מיליון לחינוך 44 ,
מיליון לבריאות, לא נגמר כל כך מהר.
אפילו אחר הלוואה של חמישה מיליון ל״י
לאל־על לצרכי פיתוח (כולל, בין השאר,
195 אלף ל״י לפתיחת מסעדה לעובדי אל־על
בשדה התעופה בלוד) ומיליון ל״י לפיתוח
תעשיית התנורים והפתיליות ליצוא,
נשאר עדיין מספיק כסף. למשל, לקבלת
אורחים 251220 :ל״י לשנה. קודם כל —
משרד החוץ ( 145 אלף לשנה) ,אך אפילו
משרדו של ד״ר זיגפריד מוזס, מבקר המדינה,
מארח ( 1000ל״י לשנה).
משרדי הממשלה מוציאים על עיתונים
יומיים ( 51500ל״י) כמעט כמו על מכשירים
לכיבוי אש ( 58450ל״י) ,על כנסי נוער
יהודי ערבי ( 2000ל״י) פי שתיים מאשר על

משרד התחבורה, למשל, איננו משגיח רק
על 94 בתי־ספר לנהיגה בארץ, אלא אף
על 45 אניות הצי (ש־ 25 מהן הן תוצרת
גרמניה, במסגרת השילומים) ועל 45 מטוסי
הצי האווירי (כולל 4בריטניות ו־ 15 פייפ־רים).

אלף ל״י יוקדשו בשנה הקרובה לביקורת
מקיפה בקשר לאי־תשלום דמי-

MJאלף ל״י לשנה) המוחזקים על־ידי
משרד החקלאות בחוזתו בעכו הם דודקא

מכקר־המדינה מוזם
ו־סססו ל״י לאורחים.

רשיונות רדיו, כך שאיש מבעלי 372 666
מקלטי הרדיו בארץ לא יישאר בלי רשיון.
ביקורת מקיפה לא פחות׳ אך זולה הרבה
יותר ( 6000ל״י בכל מקרה) תוקדש לניפוי
כרטסת הומשבים מכרטיסי הנפטרים
והיורדים מצד אחד, ולהעתקת רישומי לידה
לפנקסי־הלידה, מאידך.
במחיר הסיטוני של 100 אלף ל״י יוקמו
150 תאי טלפון ציבוריים נוספים ובמחיר
1.500ל״י הטופס יודפסו 33 500 דרכונים
חדשים, שלא לדבר על רבע מיליון תעודות־

עסק מכניס ( 6000ל״י לשנה משירותי־רבייה)
.עסק פורה אחר הוא תכנית איכלום
הכינרת: על־מנת לאפשר את גידולם של
מיליון וחצי דגיגי אמנונים בבריכות מיוחדות
שיבולן מיועד לאיכלום ים־הכינרת
באמנונים, יש להוציא 12 אלף ל״י.
מובן שעם מתורבת כעם־הספר מתגלה
קודם כל בסיועו לקידום התרבות והאמנות.
משרד החינוך הועיד 120 אלף ל״י בהענקות
למוסדות התרבות המתאימים, לא רק
למוזיאון העירוני בעכו ולגן החיות התנ״כי
בירושלים׳ אלא אף לחוברת לכבוד אהרון
מסקין.
הקצבה אחרת של משרד החינוך מיועדת
להוצאת קובץ מאמריו ונאומיו של איש
חינוך מובהק — הלא הוא שר חינוך לשעבר
— הפרופסור בן־ציון די־נור. וכדומה,
וכדומה, וכדומה.

לשני ילדים והמפרנסת היחידה של משפחתה.
בעלה מאושפז מזה חמש שנים
בבית־חולים ללא כל סיכויי החלמה. בכל
זאת אין שושנה יוצאת מזה שבועיים לעבודתה.
הנהלת בית־החרושת בו היא עובדת,
מפעלי הניר בחדרה, האשימה אותה
ואת מזכיר ועד־העובדים במפעל, בחבלה
ובפיגור בתפוקה בזדון, הרחיקה את השניים
לפי צו־בוררות לתקופות של חודש
וחדשיים מן העבודה.
טענתה של שושנה: להד״ם. היא עשתה
מה שעשתה, לדבריה, מאחר שלא הצליחה
להיטיב את תנאי עבודתן של הפועלות במפעל,
בשום דרך אחרת.
שושנה עבדה במחלקת גמר ומיון יחד
עם עשר בחורות נוספות. לפני כחצי שנה
העבירו את המחלקה למחסן חשוך שאור
חשמל דלק בו במשך כל שעות־היום. הבנות
התלוננו כי אין אפשרות להבחין בגליו־נות
הפסולים באור החלש. מנהל העבודה
אייזיק שור ומנהל הייצור קסון, השיבו
כי הם מכירים בכך ומקבלים זאת על
אחריותם.
מאחר שבמפעל הניר לא היו קיימות
פרמיות רגילות, הנהיגה ההנהלה שיטת
פרמיות בלתי רגילה: בסוף החודש היתד
ניתנת הענקה של 20 לירות רק לאותה
בחורה שהספיקה יותר מכל מנין חברותיה
האחרות. בחורה שהספיקה כמות זעירה
פחות, לא היתה זוכה לכל הענקה. שיטה
זו היתר נוחה מאד להנהלה, גרמה לתחרות
פרועה בין העובדות.
הבנות דאגו להספק גדול ככל האפשר,
שמו לב פחות למיון עצמו. התוצאה: פסילת
התוצרת ע״י הסוחרים, נזיפות ואיומים
בפטורין לעובדות.
לא עוד סוכריות .״ראינו שזה לא

עסק עם ההתחרות,״ סיפרה השבוע שושנה.
״פניתי אל וועד העובדים, בתור נציגת
המחלקה׳ וקבענו שאף אחת מאיתנו לא
תקבל עוד את המענקים ואת הסוכריות
שהיה מנהל הייצור מחלק לנו בסוף כל
יום, שבו היה הייצור מוגבר. הסברתי
את הדבר לעובדות. אמרתי להן שמוטב
להספיק פחות ולבדוק יותר את התוצרת.
התחלנו לעבוד בצורה נורמלית.״
כעבור ימים אחדים קיבלו העובדות התראה
מההנהלה, שאם לא תוגבר התפוקה
יהיה המפעל נאלץ לפטרן. הן הפנו את
זעמן לעברה של שושנה, האשימו אותה
בכל הצרות.
מאוחר יותר ביקר מנהל המחלקה אצל
מזל מנשה, עובדת מגבעת אולגה שהיתה
זוכה בתדירות במענקי הפריון. בעקבות ביקור
זה נכנסו כל הפועלות מלבד שושנה
למשרד, חתמו על הצהרה בה טענו כי
שושנה היא שהשפיעה עליהן להוריד בבוז־נה
את התפוקה, בתמיכתו של מזכיר וזעד־העובדים
ציון יונה. זה קרה בצהריים.
רבע שעה לפני סיום־העבודה קיבלה שושנה
הודעה שעליה להפסיק את עבודתה עד
לבירור. הסיבה: האשמה בחבלה ובפיגור
בתפוקה בזדון. תביעת ההנהלה: פיטורץ.
שבועיים נמשכו הבירורים עד שהוזמן
כבורר־יחיד מנהלה כסוף השיער של התע־שיה
הצבאית צבי דר. דר שוכנע מטענת
העדה הראשית, דוריס שירזי, ידידתו לשעבר
של מנהל־הייצור במפעל, כי שושנה איימה
עליה שתאיט את קצב־העבודה. הוא זיכה
את שושנה וציון מאשמת חבלה, חייבם
על הורדת הפריון. ציון הורחק מעבודתו
לתקופה של חדשיים׳ שושנה למשך חודש.
(המשך בעמוד )8

נשיא־המדינה כן־צכי
2000ל״י לתזמורת

שחקן ״הבימה״ מפקין
ליד גן־חיות תנ״כי:
חקר הדרכים לקיצור הזמן לאיבחון הכלבת
( 1000ל״י) וכו׳ וכו׳ וכוי,
לא כל הכסף נשאר בארץ 198 .אלף
הולכים לאו״ם כדמי החברות השנתיים של
שקמה בשעתה שככה אמנם, אך האב לא
נרגע. הוא התרוצץ במשך חדשים רבים
ממשרד למשרד, התחנן לאפשר לו ולאשתו
לקבור את בנם קבורת אדם.
שדרות עצים לבטחון. השבוע הגיעו
משרד־הדתות והמועצה המקומית של פרדס
חנה לידי הסכם, סימנו בקצה השטח שיועד
להרחבת בית הקברות הקיים חלקה בגודל
15מ״מ שתהיה מיועדת לנפטרים מנישואי-
תערובת. ליתר בטחון קבעו בתוכנית שתי
שדרות של עצים ודרך, שיפרידו בין החלקה
הקטנה לבין יתר החלקות.
עטופים במעילים עבים, מפני גשמי־הברכה
שירדו סוף סוף השבוע, התכנסו בשעות
אחר־הצהרים המוקדמות ההורים ונציגי מוסדות
הציבור של המושבה, כדי להחזיר
לילד את כבודו שהושפל. שבוע לפני מועד
הקבורה דאגו ההורים להדביק מודעות ברחובות,
ציפו שלפחות שכניהם הלא־דתיים,
שבשעתו גילו הזדהות עם מאבקם, יבואו
להשתתף בלוזיה. כאשר הגיע• המועד שנקבע
להעברה, היו בשטח בית־הקברות רק שני
אנשים, שבאו מרצונם החפשי, לא עקב
תפקידם.
למשמר השוטרים שנשלח למקום, במטרה
למנוע הפגנות אנטי־דתיות, לא היתר, עבודה.
איש לא הופיע, לא כמפגין ולא כידיד.
סיכם את הפרשה בקול נמוך ראש המועצה
המקומית של פרדס־חנה, בנימין שרון :״אנו
עושים מעט מדי כדי לגשר על הניגודים
שבינינו ובין העולים הלא יהודים. עלינו
לזכור כי גם בשעה שאנו מכים על חטא אין
לעשות זאת על חזה הזולת.״

עבודה

רובדה בפריון

שושנה לאופר ( )29 היא אשה בריאה, אם

במדינה
י %ז » גדז 1ו

8מנו רו ת 2רמי מול
תנטגת פריט מסתובבת.
מרחיקהאח רוב ההפר עו ת.
מרחיבג לי ם. צליל •HI-FI

מ ב טי ה ק לי ט ה ללא פני מ ה
על ג לי םקצ רי םוגינונים

פ ׳ל 1ט. קבליר ־ ,
מכ שי ר וה נו ללמגבר
.H1-Hפ טפו! ומקלט1.
מו ס ר צליל• ה מו סיקה
ב אי כו ת ג בו ה ה ביו ת ר| .

(המשך טעמוד )5
,,לא נסעתי השבוע לבקר את בעלי בבית
החולים,״ סיפרה בעצב ,״אני נוהגת להביא
לו בכל שנה בגדי־הורף חמים, השנה לא
היה לי כסף בשביל לקנות את הבגדים,
בקושי יש לי עוד משהו כדי להאכיל את
הילדים.״

תעלו מו ת
מ• רצחאתא בי גי ל t

פי לו טרוי Nל

7סגורות.

ממלט רגי שוסלתיויבי .
ק לי ט ת עו ל מי ת מו שלמת.

— טו 3המורים 3אדץ מל מדי ם —
בבית־הספר לשפות

f T V / n j J f f

ת א, בן־יהודה 74

נפתחים :
ה מתנ ה לישראלי בנכר: מינוי שנתי

אולפן לאנגלית
(לרכישת השפה בזמן הקצר ביותר 3 ,שעות ביום)
אולפניות וקורסים רגילים לעברית, אנגלית וצרפתית למבוגרים מכל
דרגות ה־דיעות ( 2 ,3 ,4 ,6שעות בשבוע) .קבוצות נפרדות לאנגלית לתלמידי
בתי־הספר.
פרטים והרשמה: בשעות 9עד 12 לפני־הצהריים,
3עד 9בערב (פרט ליום ו׳).

? 1 0 3י

מינוי על ״העולם הזה״
מבטיח לישראלי בניכר
סקירה מלאה על הנעשה
במולדת.
להלן תעריפי המינויים
לארצות־חוץ שונות —
וגזי הגזיגזי ל» 1ג ח בראר
רגיל לכל ארץ בגוזלגז —
25ל״ י.
דווי הגזיגגי כדאר־אגיר
\11 בעיגז לכל ארץ לזזוד, ל־גוטזל

לכל אראזגז אירג 3ה 40
ליי י לש וגז.
לררוסי־אבריסה, הבש. ליבריה.
רגרנזיה, גאוה, בור־הה
וגזיאה — 50 ליי י לשוה.

נפחו!
קודם לכל
צל־נוע

לפני שהנך מוסר את תעודותיך
היקרות, תן אותן ל ״ פוטו ־
ברנר״ להעתקה .״פוטוב
רנד ״ הוא מומחה. שרותו
הוא סודי, נקי ומהיר.

סוככי שמש, גשם ושמשיות

— jTOnW ffTfTM nf<T1

מתקבלים גם מינויים ל ששה
חודשים, ללא תוספת
מחיר.

מחירים נוחים
תל־אביב, רח׳ הרכבת 50
טל 31909 .

מי רצח את אביגיל סלומון? שאלו עצמם
השבוע למעלה מאלפיים תושביה של גבעת־ברגר.
מי רצח את אביגיל סלומון? שאלו
עצמם טובי־חוקריה של משטרת־ישראל. מי
רצח את אביגיל סלומון? שאלו עצמם הו-
בבי־מסתורין בישראל.
כי מותה של אביגיל סלומון 29 אשר,
זעירת־מימדים ובעלת יופי אקזוטי נדיר,
היווה, שבוע לאחר הירצחה, את תעלומת
הרצח הגדולה ביותר בישראל. אביגיל,
מיוצאי בני־ישראל בהודו, שהתקבלה כחברה
בגבעת־ברגר, הקבוץ השני בגודלו
בישראל, נמצאה ביום רביעי בשעות חצה־דיים,
מוטלת בפישוק שיים ורגליים ב־צריפון
עזוב בפאתי המשק, כשחיוך ענוג מרחף
על פניה המתות. כי אביגיל סלומון,
היתד, מתה מזה 12 שעות. על צווארה
הענוג נכרו בבירור סימניהן של אצבעות
חונקות.
ערב אחד קודם לכן, קבעו ציון סלומון
ואשתו אביגיל להפגש לארוחת ערב מאוחרת
בחדרם• ציון, שעבד בתורנות הגשה
בחדר־האוכל, לאחר יום עבודה מפרך במאפיה,
לא מצא בשובו את אביגיל. הוא
אכל את מנת אוכלו ונרדם על המיטה,
אינו מודאג ביותר נוכח העדר אשתו.
בבוקר, כשקם, היה משכבה של אביגיל
ריק.
הוא מיהר להודיע על העלמה של אביגיל
למזכירות הקיבוץ שמסרה על כך למשטרת
רחובות. השוטרים, בלחיית חברי הקיבוץ,
סרקו את כל שטח המשק. עד שעות הצהרים
לא גילו אף לא סימן לאביגיל. בצהרים
החליט החשמלאי שעבד בתיקון הבאר, לבדוק
את הליפט הקטן והרעוע שניצב במרחק
מטרים ספורים מן הבאר. הוא ניגש
עד הצריף, אך נעצר בפתה חסר הדלת.
הוא לא נכנס פנימה. לא היה גם צורך
בכך. כי מבעד לפתח, בין גלי־זוהמה, הבחין
היטב בגופה הקטנה שהיתר, מוטלת על
גבה.
ד״ש מחייל זר. הראשון שהוזעק למקום,
היה המשחזר הראשי של מטה המשטרה,
מנשה שקמוני. הוא הרכיב על
ראשו, נוסף למשקפיו עבות־העדשה, מכשיר
אופטי להגדלה, זחל בכל פינות הליפם
המזוהם. שקמוני בחן כל זיז וכל מסמר
שבלטו מן הצריף. הוא הסתובב ימים שלמים
בשבילי המשק, חקר כל מבוגר וילד
שהיו עלולים לעזור בפענוח התעלומה
שלא נראה בד, אפילו רמז קל שבקלים
להיאחז בו.
לאחר שלושה ימי חקירה, התמדה שקמוני.
״אנחנו מחכים. מחכים שמישהו יבוא ויספר
לנו על משהו.״ ואמנם, בכל פעם
היה מישהו מחברי הקיבוץ נזכר בפרס
כלשהו ששכח לספר ושעלול היה לשפוך
אור חדש על הפרשה. פעם היה זה חבר
שראה כאילו אור בוקע מן הצריף באותו
לילה, אחר סיפר כי כמה שבועות לפני
המקרה, הביא ד״ש מחייל זר לאביגיל.
חבר אחד אפילו ידע לגלות כי שמע באותו
לילה גורלי צעקה חנוקה כשל פרה נחנקת,
בוקעת מעבר הליפט העזוב.
השבוע׳ שבעה ימים לאחר הרצח, הגיעה
המשטרה למסקנה, כי הרצח בוצע על־ידי
חבר הקבוץ. למעלה מ־ 2000 מתושביה של
גבעת־ברנר יהיו חייבים להוכיח את האליבי
שלהם בליל הרצח. אולי בצורה זו
יימצא רוצחה של אביגיל.

ד ר כי אד ם
שכו— מ צוו ה
בעלי אמונות תפלות אינם נותנים אמון
רב לא בימי שישי ולא במספר .13 אולם
דניאל פורר ,45 ,בעל מונית ת־ , 1122 אינו
מאמין בהסתיגויות אלה. להיפך: פורר, נהג
שרות בקו ,13 מוצא חלק ניכר מפרנסתו
דווקא בלילות שישי, בהם לא מהלכים
האוטובוסים.
ביום שישי האחרון, כשסיים פורד את
סיבוב השרות שלו, בשעות הערב המאוחרות,
הבחין ברחוב אהבת ציון, בצפון
תל־אביב, בשני פעוטים כבני ארבע, המשר־העולם
הזה 1111

כים להם דרכם בכיוון מרכז העיר. פורו,
שהוא עצמו אב לילדה בת שש, לא האמין
למראה עיניו. הוא העלה את האורות הגבוהים
בפנסי מוניתו, גילה כי הילדים,
מלוכלכים עד למעלה מברכיהם, ממררים
בבכי.
לכשעצר לצידם את המכונית המשיכו הילדים
לבכות, אולם הבכי פסק לכשהציע
להם פורד לעלות אליו. רק בתחנת השרות
פרץ הבכי שנית. אחד מחבריו של פורד
הציע לפתור את התעלומה בדרך הקלה:
להוביל את הפעוטים לתחנת המשטרה הקרובה.
לשמע המלה משטרה, נפחדו הילדים
שוב, הורגעו רק בקושי רב במאמצי מארחם
על הגלגלים.
אט אט, בסבלנות האופיינית לאב, הצליח
פורד להוציא מפיהם כי שמותיהם הם
מוישלה רוזנר ,4 ,ורמי ליטצ׳קי •4,5 ,כששאל
למקום הגן בו הם לומדים התברר לו,
כי הורי הילדים מוכרחים להמצא בסביבות
שיכון מגורים.
הניידות גבו עדות. כשהגיע לשם
פורד בלווית הילדים, מצא במקום מהומה־רבתי.
מספר ניידות של שוטרים ניצבו
ליד הבית בדרך חיפה ,23 גבו עדות מפי
הורי הילדים הנעדרים. הסתבר כי השניים
נעלמו מבתיהם עוד בשעות הצהריים, הספיקו
לערוך סיור ארוך ומייגע עד לקרבת
הירקון•
פורד לא דרש כל תשלום עבור שירותו.
כאב, ראה את שכרו בשמחת הורי הילדים.
אולם לכשהתניע שוב את מכוניתו, היה
עליו לחשוב פעמיים על הסימוך המסוכן
שבין ימי שישי למספר : 13 מכוניתו נשברה
והוא לא יכול היה להתניעה עד ליום
הראשון של השבוע הבא.
אמר השבוע פורד שאיבד את שני ימי־ההכנסה
העיקריים שלו :״אין־דבר, הכפף
שווה את המצודה.״

לשמור על שלום המקום הקדוש. להס לא
תהיינה זכויות על בית־הכנסת יותר מש״
לשאר המתפללים. טבלת הזכרון תושאר על
כותל בית־הכנסת. היחידה שלא היתד, מרוצה:
הרבנית.
אולם בינתיים התברר, כי הפשרה אינה
עדיין סוף הפרשה. משרד־הבטחון, שלמד
על המקרה מהעתונים, פנה למשרד־הדתות
בבקשה לסלק את הרב מכהונתו. פקידי המשרד
החזיקו בידיהם קלף חזק כדי ללחוץ
על אנשי הרבנות. הבית היה רשום על
שמו של משרד הבטחון.

ד ר כי חיים
הדרךהאח־וג ה
אריזאל בקשייב, גבר כשרוני ויפה־קומה,
לקה בחסרון אחד: הוא לא ידע מעולם לבחור
את הדרך הנכונה, הדרך בה עלול הוא
להעלות רצון בפני אנשי השררה והכוח.
כבר בהיותו נער, בקאוזקאז, מקום בו שיג־שג
האגף השמאלי של הציונות המתעוררת,
בחר בקשייב להיות רביזיוניסט. גם כשעלה
לארץ המשיך תלמידו של ז׳בוטינסקי בדרכו

מ שפט
ז קן לאב ־ שננול
מדינת ישראל גמלה לישראל הם (,)45
על נפילת בנו מרדכי במלחמת־העצמאות,
בדרך משלה: היא העמידה לרשותו דיור
בגבעת־עליה ביפו. משרד־הבטחון, שטיפל
בדיורו של הם, הסכים אפילו כי האב
השכול יקים במקום בית־כנסת על־שם בנו
מרדכי.
לאחר שהכל היה מוכן, פנה הם למשרד
הדתות, הודיע לו על הקמת בית־הכנסת
החדש ליהודי גבעת״עליה. משרד הדתות
מצידו מינה את משה באבד כרב בית־הכנסת,
הבטיח את עזרתו למקום הקדוש
החדש.
הרב באבד, הכיר בתחילה בבעלותו של
הס על בית־הכנסת. הוא ביקש את רשותו,
מיד עם חנוכת הבית ב־ ,1951 לקרוא למקום
מקור־חייס, הבטיח כי יעשה הכל להחליף
את שלט הקרטון, בו נחרטה הקדשת האב
השכול, בטבלת־שיש, אשר תהלום יותר את
המטרה הקדוש.
אולם הזמן עושה את שלו. כשהתיאש
הס מהבטחות הרב ועמד, לאחר חמש שנים,
לקבוע את טבלת השיש, שהזמין מכספו,
על קיר הכניסה, סרב הרב לתת את הסכמתו
לכך. יתר על־כן, כשניסה הס, ביום
השנה לנפילת בנו, לומר קדיש בציבור ולעלות
לתורה, מנע זאת הרב. לרבנית,
אשתו, היה הסבר משלה ליחס זה. קבעה
היא: בית־הכנסת הוא של משרד־הדתות,
להם אין בעלות על המקום ולכן אין לו
כל דעה על הנהלתו.
היא גם לקחה חלק באופן פעיל יותר
בויכוח. הם, שהציב למרות הכל את טבלת
השיש, הנושאת את שם בנו, מצאה באחת
השבתות שבורה ומלוכלכת. שם בנו נמחק
מתוכה בחרט• היתד, זו הרבנית שסרבה
להרשות סימן כלשהו של חדירת זר לתחומה
שלה.
הרבנית נשארה כחוץ. הסכסוך
הגיע עד בית־המשפט. השבוע עמדו שני
בעלי־הדין בפני שופט־השלום התל־אביבי
מנחם וזרשאי, הרצו בפניו את טענותיהם.
קבעה הרבנית בת־החיל בעדותה: להם אין
זקן. הוא לא יכול לעלות לדוכן כשליח־ציבור.
היא
המשיכה לחוות את דעתה אף מספסלי
הקהל. כשהציע השופט, ספק בהלצה
ספק ברצינות, כי הס ייגדל לעצמו זקן,
יקבל את הזכות להתפלל בבית־הכנסת שנקרא
על שם בנו, מחאה הרבנית כפיים
בהתלהבות. וורשאי הכריז על הפסקה, קרא
לשני בני־הריב ללשכתו. הרבנית נשארה
בחוץ.
כשהסתיימה ההפסקה יכול היה השופט
להודיע על פשרה. שני הצדדים התחייבו
העולם הזה וווו

לא, תגרה. יגס
העצמאית. הוא שימש מורה לעברית, היווה
את הרוח החיה והמרכז הרוחני של שכונת
הקאווקאזים בתל־אביב.
גם כשהתגייס בשנת 1925 למשטרה, עשה
זאת לפי צו מצפונו ולא לפי דרישת המוסדות.
במאורעות , 1936 סרב לשמוע לפקודות
הממונים עליו, יצא להגן על יהודי
השכונות הדרומיות של תל-אביב. למרות
כל זאת הכירה המשטרה הבריטית בכשרונותיו,
מינתה אותו לסמל ראשון. בקשייב
מצא עצמו במחלקת החקירות של משטרת
תל־אביב, הפך עד מהרה לאחד החוקרים
הטובים בתל־אביב.
במאורעות שקדמו לקום המדינה, הטיל
עליו המפקד המנדטורי, להקים תחנת משטרה
בשוק הכרמל, לפקד על משמר מעורב
של שוטרים עבריים וערביים. הוא עמד
על משמרתו עד תום המנדט, וכשקמה מדינת
ישראל, מונה כקצין במשטרת ישראל,
יצא להקים את המשטרה העברית הראשונה
ביפו.
אולם בקשייב, שידע לשמוע לצו התפקיד,
לא ידע לבחור את כרטיס המפלגה הנכון.
בשנה הקודמת, לאחר 32 שנה בשרות המשטרה,
עדיין היה החוקר המסור בדרגה
של מפקח ראשון, דרגה המקבילה למעמדו
במשטרה המנדטורית. בקשייב הגיש בקשה
לצאת לפנסיה, ניסה להקדיש את שארית
חייו למשאת נפשו הראשונה: השכנת־שלום.
הוא עמד בבחינות הרבנות הראשית, מונה
כעורך דין רבני.
הוא לא הספיק לעשות הרבה בתפקיד
זה. השבוע, לאחר שמרידות תשע השנים
האחרונות איכלה את ליבו, פסק הלב מלפעום.
אם בחייו היתד, לו דרכו העצמאית
לרועץ, הרי דרכו האחרונה היתד, סוגה
בשושנים• מאות רבות של שוטרים וקציני
משטרה השתתפו בהלוזיתו, כשבין כל זרי
הפרחים שליווהו, בלט זר אחד :״לבקשייב
— האדם״.

(כל הזכויות שמורות)

תצפית

• אהוד אבריאל, עתה שגריר ישראל בגאנה, יתמנה
שגריר ישראל בוושינגטון במקומו של אבא אבן, העומד לשוב
לישראל ולהצטרף לסיעת מפא״י ככנסת. לאבריאל, שהוא איש

חסותו של ביג׳י, הוצע לחזור לכנסת, טמנה התפטר לפני שנתיים, או לקבל
את הכהונה הדיפלומטית בארצות הברית. הוא בחר בהצעה השניה.

• משה דיין יחזור בו בפומבי מבטויו בלפי ״הקומה
החמישית״ של הוועד הפועל. צמרת הוועד הפועל הודיעה לביג׳י, כי

היא תפסיק כל שיתוף עם מוסדות ממשלתיים וכן כי חבריה לא יסכימו
להופיע כמועמדים ברשימת מפא׳׳י לכנסת הרביעית, כל עוד לא יחזור בו
דיין מביטויו המעליבים כלפיהם.

• דאג האמרשילד, המזכיר הכללי של האו״ם, יעלה הצעה
ליישוב פליטי רצועת עזה כצפון סוריה. הצעה זו תכלול גם
תוכנית כספית למימון העברת הפליטים ויישובם בסוריה. מקורות מימון התוכנית
יהיו בעיקר אמריקאיים ואף ישראל תשלם אחוז מסויים כחלקה היא בתוכנית.

• פרס לא תחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל.

כל הידיעות בעני ן זה, שפורסמו בהרחבה בישראל ובישרו חידוש היחסים,
תתבדינה.

• יווצר משבר בזרם העליה ממזרח אירופה. בעוד ממשלת
רומניה תסכים לאפשר ליהודי ארצה לצאת בהמוניהם לישראל, תצמצם דוקא
ממשלת ישראל ממ־די
עליה זו. הסיבה:
מוסדזת הקליטה אינם
יכולים להשתלט
על העולים בגלל
חוסר בתקציב והממשלה
רוצה להימנע
מיצירת בעיות־קליטה
חמורות דו־קא
בשנת בחירות.

• ד״ר אבא
הילל סילבר, המנהיג
הציוני
האמריקאי, יעלה
להתיישב בישראל
ויעמוד
בראש תנועה בשם חדשה
״ידידי ישראל״,
שתאורגן על ידו
ועל ידי ראש
הממשלה, במשקל
נגדי לתנד
עה הציונית בה
גדולה השפעתו
של הד״ר נחום
גולדמן. אין זח מן

בכינן!
לי כבר
הנמנע, כי בואו
של ד״ר סילבר לישראל,
תון הסכם עם ביג׳י, יביא לשובם המחודש של הציונינדהבלליים לקואליציה
הממשלתית.
• אין זה מן הנמנע כי יוודע לך, שבימים האחרונים ניסה
ביג׳י להשפיע על יריבו הוותיק יצחק גרינבוים ועל ידידו
הרב יהודה ליב מיימון, לא לגלות פרטים הידועים להם כקשר
לבואה של אוניית האצ״ל ״אלטלנה״ .בידעו כי לשניים ידועים

פרטים העשויים להטיל צל על פעילותו בקשר להפגזת האוניה, מיהר ביג׳י
להופגש בימים האחרונים גם עם גרינבוים וגס עם מיימון ורמז להם, כי רצוי
לפי שעה לשתוק בעניין אלטלנה.

• תיערף ביקורת של רשימת הסטודנטים הישראליים

הלומדים בחוץ־לארץ. הסטודנטים יידרשו להוכיח, מדוע אין לימודיהם
הכרחיים בישראל, אחרת יידרשו לשוב ולהמשיך בלימודיהם כאן. הגורמים
לביקורת זו הם שניים: א) הוברר כי רוב הסטודנטים הישראליים, המסיימים את
תוכנית לימודיהם בחוץ־לארץ, בוחרים להישאר שם ומסתדרים מחוץ למדינה
במקום לשוב אליה. ב) נסיון לצמצם במטבע הזר, שהממשלה הקציבה יעד כה
לסטודנטים ישראליים, הלומדים בחוץ־לארץ.

» כמאבק בין הלאומנים הפרדנאצריים לבין הקומוניסטים )
בעיראק, ידרשו הלאומנים הקיצוניים להכריז ג׳יהאד (מלחמת
קודש) על ישראל. בראש מציעי תוכנית זו יעמדו אל־מאחדאווי, אחד
מיועציו המקורבים ביותר של שליט עיראק, הבריגדיר קאסם. לתביעה זו

עשוי להצטרף גם מלך ערב, מעוד, שירצה להעלות בדרן זו את חינו בעולם
הערבי ולטשטש אח קשריו עם חברות־הנפט האמריקאיות.
• ההתנגדות לגמאל עבד אל-נאצר בסוריה תימשף. בעיקר
יתמרדו השבטים באיזור הצפון, שזכויותיהם צומצמו על-ידי שלטונות רע״ם.
גס הכורדים, המתגוררים בצפון־מזרח סוריה, בקרבת הגבול העיראקי, עלולים
להוות מיטרד קשה לשלטונות רע״ם.

במדינה
בתי־סוהר

הסיזון גסכריה
כתנת..העולם הזה״ מגדה לתדהמתה את|

מיון ר פו אי

שו תי ם

״ מנה17ן״

ובתל ־ א בי ב?
הקוקטייל המקובל ביותר
בישראל הוא ״ברנדי לימוני״
— גם נשים וגם גברים
יכולים לשתות אותו עד
השעות המאוחרות של הנשף
מבלי להרגיש בחריפותו של
המשקה.

כיצד ץ
מזוג ! ברנדי אקסטרה
פיין עם $מיץ
לימון ממותק. ערבב
* עם קרח או סודה —
לפי טעמך.

בתדי

אקסטרה פיץ

נו מי מזרחי
ר א עווו׳ חניון וזנחויעקב

פקידים !
תלמידים :
סטודנטים !
הרשמו עודהיום לקורס ל
קצינות

עברית
ו/או אנגלית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)

ב״אולפן גרג GREGG

המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי),
תל־אביב׳ רחוב גורדון .5

הצלחה מובטחת!

היכרותו הראשונה של אליהו ערביד ()24
עם רופאי בית־הסוהר ברמלה היתה בחדר־המיון
של הכלא. ככל אסיר ואסיר עבר
אף ערביה שנידון למאסר של חודש על
קטטה במקום ציבורי, מיון רפואי מקיף.
הוא נבדק על ידי הרופא־התורן ואף נערך
לו שיקוף. המימצא: בריא.
שבוע לאחר מכן החל ערביד להקיא דם.
הוא חש סחרחורת ואף התעלף מפעם לפעם.
הוא התלונן על כך בפני סוהריו. כעבור
יומיים נשלח לחדר־ד״חולים של הכלא. ד״ר
אליהו חייא, רופא בית־חסוהר, השהה אותו
ארבעה ימים במיטה, שלחו לאחר מכן
שנית לחדר־המיון .״אתה בריא,״ השיב לשאלותיו
של ערביה
כעבור עשרה ימים חש ערביד שנית
ברע. הוא התייצב במסדר החולים היומי,
אך נפל והתעלף לפני שהספיק להגיע לחובש•
לאחר שעבר עליו לילה קשה ורצוף
כאבים והקאות בדקו ד״ר חייא, קבע כי
עקבות הדם הם מאפו של המתלונן, מלבד
זאת אין הוא סובל ממאומה.
כשהמשיך ערביד והתלונן על כאבים,
פטרו הרופא הטרוד במנוד־ראש: אין דבר,
תסבול קצת. בין כה ובה אתה משתחרר בעוד
כמה ימים. ערביד מחה, בקול רם מכפי
טעמו של הרופא. הלה מיהר להזעיק את
הסוהרים וערביד מצא עצמו על ריצפת
הצינוק, ללא מזרון או שמיכות.
רק לאחר שהכריז ערביד שביתת רעב
וסרב לקבל אוכל או שתייה משך 24
שעות, נזעק למקום שלמה שושן, מנהל
חדר המיון בבית הסוהר. ערביד נלקח במהירות
— ובשקט — לבית החולים הממשלתי
בצריפין• החובש שליווה אותו ביקש
אמנם בדיקה רפואית בלבד, בטענה כי
האסיר משתחרר תוך יומיים, אולם רופא
בית החולים, שראה כי ערביד ממשיך להקיא
דם, מיהר לאשפזו, אסר עליו משך
עשרה ימים לקום ממיטתו.
אם המחלקה הרפואית של בית־הסוהר לא
נהגה עם ערביד לפי התקן, היתה מחלקת
התשלומים של הכלא עקבית יותר: בית-
הסוהר שילם עבור שני ימי האשפוז של
האסיר ערביד; התשלום עבור שמונת ימי
אישפוזו של האזרח ערביד בא מכיסו הוא.

תזכיר
הדרךלק הי ר
פיצוי מצרים על נזקי מבצע־סואץ,
שנגרמו על־ידי הבריטים (העולם הזה ) 1109
נראה השבוע כעובדה מוגמרת. הבריטים,
שאמרו להקדים את האמריקאים בקצירת
פרי ההתחרות המצרית־עיראקית, שלחו לפני
שבוע את נגיד הבנק־העולמי, יוג׳ין בלאק,
לשיחות הכנה עם המצרים. בלאק, שהגיע
כנראה להסכם חשאי בראשי פרקים עם
עבד אל־נאצר, הביא להזמנתה של משלחת
בריטית לקהיר. בעקבות הסכם זה תשחרר
בריטניה 75 מליון לירות שטרלינג, מיתרות
השטרלינג המוקפאות של מצרים מ ־
פייס מצרים אחר היה השבוע ראש
ממשלת איטליה אמינטורה פאנפאני, שסיים
את ביקורו במצרים בתוצאות נכבדות. העולם
הזה ( 0089 הודיע לראשונה על תכניתו
של פאנפאני לבקר במצרים, לנסות להחזיר
את עבד אל־נאצר לחיק המערב. חוגים
מצריים מסרו בתום ביקורו של ראש ממשלת
איטליה, כי המדינאי האיטלקי הציע
את השתתפות ארצו במימון סכר אסואן
קולונל הס.ס. קורט אנגלם, שכמעט
והצליח להמלט מעונש על פשעי-
המלחמה שלו מחוסר עדים (העולם הזה
0108 מת השבוע בבית־הכלא בהמבורג
משבץ־לב. פליקם ראוף, שהיה נתון לחסדיו
של הרוצח הנאצי בפולין, סיפר בזמנו באוזני
כתב העולם הזה, כיצד הצליח בעקבות
פנייה מטעם הקהילה היהודית בהמבורג׳
להגיע למקום כמעט ברגע האחרון,
להגיש לפני בית־דין גרמני עדות שהביאה
למעצרו של אנגלס עמנואל דהאן.
שקישר בין עורך הדין האמריקאי מיכאל
וולדר ובין נורית פילצר (העולם הזה , 0109
הגיש השבוע בקשה לצו־עיכוב ליציאתו של
וזלדר מן הארץ. דהאן דורש סכום של 500
ל״י, אשר לדבריו הובטחו לו על ידי החתן
המאושר כשכר טרחה. תלדר חזר בו מהבטחתו
לאחר החתונה והציע לדהאן תמורת
הסכום הניכר חליפה ישנה משלו. שופט
השלום בתל־אביב, משה דואר, הוציא את
הצו המבוקש.

^ א הרחק מן המרחצאות בטבריה, נמצאות חורבות של בית־מרחץ
/רומאי. שם התהלכו מן הסתם פטריצים בסדינים, החליפו ידיעות
ורכילות על הנעשה ברומא, סיפרו בדיחות וצחקו בקול רם, כשעבדים
מתרוצצים מגישים להם משקאות צוננים, מעסים אותם, ומורחים על
עורם שמנים שבאו מארצות אכזוטיות. אחרי שבילו עת ארוכה במרחצאות,
היו הפטריצים נישאים באפיריונים חזרה לבתיהם.
יש להניח שהיה גם אגף לפטריציות. כי המרחצאות, כידוע, שימשו
לרומאים מרכז תרבותי וחברתי. קשה לתאר שהגברות היו מחליפות
ביניהן מתכונים לארוחות. הן היו בוזדאי צוחקות, מפטפטות, מספרות
אשה לרעותה על ההרפתקה האחרונה וקובלות, מן הסתם, על השפחות

המקומיות.
המרחצאות של היום הם מסעירים פחות, האמינו לי, אולם לא אוכל
לומר שהשתעממתי בביקורי בהם.
קיימים, כידוע, בטבריה, מרחצאות פטריציים — חדישים, מהודרים
ויקרים — ופלביים — עלובים ובלתי נעימים, ואני, כמובן, הייתי
מוכרחה לבקר בשניהם. ואם זה לא נקרא מעל ומעבר לצו התפקיד —
אינני יודעת מה כן.

שולחן המודיעין יו־יותר.
אחיות בלבן מ
התאים. מרחוק את רוא
עשיתי לי חשבון ש<
לבריכה.
אחות חבובה ליוזתה
אחד צבוע בצבע אחו
קיבלתי מגבת ענקית
מגבת או חלוק רחצה
בין השאר — סימן ז
זרועם).
האחות אמרה לי לו
הווילאות בתאים מולי,
בלבנים מהודרים. זהו
מטופחת אחת, במה 7
עקבתי בקנאה אחרי ח
שלה — נראתה פתאום
עז — להשתחרר ממח1
את החליפה שלה במת
כזה, כמעט אשמה בנע
דודה אחרת, לעומת;

ך« די שכל העניין ייראה בכל זאת קצת רציני ואינפורמטיבי —
לא נעים — כאן המקום לציין שכל הנשים הבאות להתרחץ במרחצאות
הישנים באמת זקוקות לכך מסיבה זו או אחרת. שאם לא כן,
קשה לתאר כיצד תרצה אשה, ולו תהיה זו המזוכיסטית הגדולה ביותר
— להיכנס אליהם מרצונה הטוב, סתם לשם כיף. אשר למרחצאות
החדשים — על כך לא הייתי מוכנה להישבע.
אינך יכולה להיכנס למרחצאות החדשים והישנים למעלה מפעמיים,
מבלי שיהיה לך אישור רפואי, עם הוראות והכל. שם מפרטים מה
עליך לקבל, כמה מעלות חום, כמה רגעים, כמה אמבטיות, אם יש
צורך בטיפול נוסף כמו מסז׳ים או פילומה (בוץ, בלע״ז) וכד וכר וכד.
את מקבלת הוראות מהרופא בסניף שלך בקופת־חולים. בבואך לטבריה,
את סרה לסניף הטברייני, עוברת בדיקה שיגרתית אצל הרופא המקומי
הנמצא בבניין שרק למראהו אפשר לקבל דפרסייה, שלא לדבר על
ההרגשה כשאת נכנסת לתוכו — ואין בעיות.
יש לך את האישור. את קונה מספר כרטיסים מראש ( 1.800ל״י
לחבר קופת־חולים — 2.300 ללא חבר) וזהו־זה. את יכולה להתחיל
באמבטיות.

תטז בו

־ מאת רו ת > ורד ־

לא דשם כיף

מתפשטת. במין סקרנו
שעשיתי אני לגברת
לשון, אבל אמ׳שלי אמ

ף שים חולפות ׳
Jשברירי שיחה באי

..מה עושה בזאת אצלנו?־־
אלה שאינם חברי קופת־חולים, או אלה שהם כן חברי הקופה
והמתרחצים במרחצאות החדשים, מקבלים אף הם הנחיות מרופאם.
אולם אין זה מספיק. צריך להיבדק גם אצל רופא המרחצאות, הד״ר
בוכמן. בדיקתו היא שיגרתית ומהירה ביותר — ואת משאירה בידי
הד״ר הנכבד שמונה ל״י. אבל מה הן שמונה ל״י לעומת 6.450ל״י
לאמבטיה אחת, אם את מתרחצת בבריכה, או ,6.900 אם את מתרחצת
באמבטיה פרטית?

רחב ונקי

*« יקורי הראשון היה במרחצאות החדשים ולא איכפת לי לבקר
JLשם חמש פעמים בשבוע — שרק יתנו לי.
את נכנסת לבניין נהדר, שאולמו הגדול משמש בית־קפה, שם יושבים
בעיקר אחרי הרחצה והמנוחה. ליד הכניסה קרוע חלון צרפתי ענקי,
ואת רואה את הכינרת בכל הדרה, כחולה ורוגעת וההרים מסביבה,
ואת מוצאת את עצמך חושבת שאולי לא היו הדברים מעולם.
באולם יש גם דוכנים לעתונים, מזכרות, מודעות פירסומת, כל מה
שאת רוצה. בית־הקפה הוא משותף לגברים ונשים, בצידיו — דלתות
המרחצאות.
כשנכנסתי פנימה, מצאתי את עצמי הולכת על בהונות רגלי. אולם
נרחב׳ נקי להפליא, כשבתוכו, בשורות ארוכות — תאים תאים. ליד

אומרת אחת לשנייה1 .
לפי מראיה. הלכתי אד
והאחות אמרה לי אחר
שמנות היכולות להרש
מום כלשהו. על אחד.

לא נכון — מסד.
נכנסתי לחדר הברי£
לרגע את פטפוטן, ס &
את מספר כל נקוד״ין
להן את גבי. הן ו, י
מח דעתך ע ליון״ ,אוי!:.
לפעמים. ראית את אשד
הוא צריך מ שהו אחר1.
שזה יפה מצדו י
י אינכם חושבים?
החדר הוא נקי להב
כניסתך לבריכה, והוא
אין אדים ואין הרגשת
מ־ 15 דקות. אולם האן
לצאת.

תא, השכיבה י

Jשעלי לשכב h 20
וזהו בדיוק מה שר[
כך, מכורבלת על הדרג
רקע חרישית, מעל גב
למנדלסון ...הכל כל־ל
מנמנמת או לא, לא שו.
שכבתי כ־ 10 דקותI ,
הרגשה שלא יכולתי ל|

מת הערומה נולה

|ף ארחת חייכנית ונעימה. שקט, פחות או
וכות עם שמיכות — נכנסות ויוצאות מן
*שה עטופה במגבת ארוכה, טופפת בקפקפים.
טעם לבקש אמבט פרטי. לא מעניין. ביקשתי

ן תי לתאי. עברתי על פני תאים אחדים. כל
ן;ל תא יש דרגש נוח, ארון־קיר, ראי ארון.
ייה (אתה לא בא למרחצאות החדשים עם
זלן. רק הפלמים עושים זאת. וזהו באמת,
:ר שלהם ברחוב — חלוק רחצה תלוי על

שט ולתלות את בגדי בארון והיא תחזור.
1מוסטים למחצה. ראיתי צלליות של נשים,
ום לניפוץ אשליות, אני אומרת לכם. גברת
יאים מיטב שנותיה — שלפני דקות מספר
ת המוזיד הנהדרת שלה והנעליים הסאלוניות
כך שונה אחרי שהצליחה — בעקבות מאבק
1ונשארה עם כל מפלי בשרה — שנתתי לה
ואפילו קצת סימפטיה. את מרגישה, ברגע

1ת, מציצה כל הזמן אל התא שלי, כשאני

המין השני -כני שהוא מצס״ר בהזיות דשנות של המין השני
האחות מגלה אותי ורודפת אחרי :״גבירתי! מה אתך? את רוצה
להתקרר?״
לפתע הבינותי מדוע קפצתי והתעצבנתי כך, פתאום. קרה משהו
למוסיקה הנפלאה והמרגיעה. הפטיפון השמיע את היי דרומה לאילת.
ואם כי אני משתגעת אחרי קולה של יפה ירקוני — הרי היה זה
המקום האחרון שרציתי לשמעה — ועוד בשיר הזה!
ליד אחד התאים שמעתי אשה אחת אומרת לחברתה בתא הסמוך:
״הו, הלב שלי כל־כך דופק. אני כל־כך רגישה.״
מסתבר שכל האמונות הטפלות על נשים עקרות הבאות לחמי־טבריה
כדי להרפא, יש להן אחיזה מדעית. במרחצאות החדשים יש שטיפות
גנקולוגיות. אינני יודעת בדיוק מה זה —.אבל אומרים שזה עוזר
לפעמים.

סדרו! משיב 1נ ש

כזו, שאיננה מנסה אפילו להסתירה — כפי
1המחוך. תוקף אותי חשק עז לחרוץ לה
לי שזה לא יפה.

! פני

מה דעתף עייו?

במגבות וקפקפים. פה ושם נשמעים

ז: אי ן זאג אייך יעס איז ג עוייזן נונדער שיין,

בוודאי לא התכוונה אל עצמה, אם לשפוט
־,ן, אבל הן הלכו כל אחת לבריכה פרטית
; ,שלבריכה פרטית הולכות לרוב נשים מאוד
,לעצמן להתבייש בגופן, או כאלה שיש להן
קירות ראיתי שלם :״משש״ .נחשו מה זה.
,יו שם, בסן הכל, שתי נשים, שהפסיקו
י ביסודיות כזו ברדתי לבריכה, עד שידעו
שבגופי. התעלמתי מהן, נכנסתי והפניתי
יוה כל מה שהיו צריכות, והמשיכו :״ אז
יאחת בניב רוסי ,״החיים הם כל־כך מוזרים,
רה זקנה, ו אין היא מתלבשת! בעמדה שלו
יו הו א אפילו נוסע אתה לחוץ־לארץ__ באמת

* .יש בו
]וי בצורה
חנק. המים
נ החביבה

מקלחות, בהן
כזו שהקירות
נעימים והייתי
אמרה לי —

עליך לעבור לפני
סופגים את הלחות.
נשארת שם למעלה
בחביבות — שעלי

יפים, החיים
י תי על הדרגש, עטפה אותי יפה־יפה ואמרה
ז, ולא להתערטל, חלילה.
הרופא לעצלות הכרונית שלי. את שוכבת
| ומשך כל הזמן, נשמעת מן האולם מוסיקת*
תקליטים. טרומריי לשומאן, מנגינ ת האביב
רוגע ונותן לן הרגשת מותרות ורפיון. את
|ת לומר לעצמך שהחיים הם יפים, בעצם.
תאום הרגשתי שאני מוכרחה לקום. היתד, זו
קירה. התלבשתי מהר והתכוננתי לצאת, כש־

״אמרי,״ שאלתי את ברכה, האחות המעשית ,״איך את יכולה לעבוד
כל הזמן עם נשים? אני הייתי יוצאת מדעתי.״
ברכה משכה בכתפיה כאומרת שכאלה הם החיים, ואמרה שבעצם
היא עובדת גם אצל הגברים ושם הרבה יותר נעים ולא בגלל מה
שאתם חושבים. הם אדיבים, אינם מבלבלים את המוח, עושים כל מה
שאומרים להם. לא כמו אותה גברת, למשל, שרק הבוקר הקימה
שערוריה: היא רוצה דוזקא לשכב בתא הוזרוד עם השמיכות הירוקות.
ולכי עשי לה משהו.

גד עושות כולן

מצמוץ ממושך בעיניים הצלחתי לאתר גוויות נשים מוטלות שורה
ארוכה על עשרות דרגשים, ואחרות המתרוצצות לתפוס לעצמן מקום.
על הריצפה המלוכלכת התגוללו קליפות תפוזים, נייר עתונים, נעליים,
חלקי לבוש ותיקי נשים.
התפשטתי ליד איזשהו ספסל, שמעליו היה שלט: חבר, אל תתן דמי־שתיה
לעובד — אתה מסכן את מקום עבודתו 1קיבלתי מן העובדת
מעיל רחצה ( 800 פר׳) ועברתי את הווייא דולורוזה׳ ליד קירות שהטיח
שלהם מתקלף — לבריכה.
בבריכה — האמבטיה שלי כמעט גדולה ממנה — רבצו כבר שש
נשים — אחת שמנה מרעותה, שדיברו בקולי־קולות. החדר היה מלא
אדים.
רציתי לברוח. אבל אמרתי לעצמי שזה לא יפה ומה אני יותר טובה
מן האחרות ולא נורא, רק פעם אחת, ושאני בטח מגזימה ושאפסיק
להיות מפונקת כזותי. בלעתי רוק ונכנסתי.
ייתכן שאני באמת מפונקת כזותי, אך לא יכולתי להשתחרר מן
הרגש הנורא של מחנק ובחילה. הנשים כמעט רצחו אותי בעיניהן.
הייתי, כמובן, הצעירה ביותר במעמד.
כאשר נכנסתי, שאלה אותי גברת אחת, אם זו אמבטיה ראשונה.
החלטתי לא לענות בכלל.
״מה את רוצה ממנה?״ התנדבה אשה אחרת .״את לא רואה שהיא
לא מבינה? בטח תיירת.״
״תיירת? אז מה היא עושה כאן?*

1סחרת ירדתי אל העם. אני מאחלת את זה ללילי.
/א אדבר על כך שחיכיתי שלושת־רבעי־שעה בתור להשיג כרטיס.
זה באמת כלום.
ובאמת, איש איננו אשם לי שהייתי מספר 137 כשהמספר האחרון
שנכנס היה רק ( 64 נכנסות 20 נשים במכה אחת).
הרשו לי לספר לכם קצת על חדר ההמתנה. תארו לכם שכל הנשים
האלה צפופות בחדר המתנה קטן מאוד, מחניק מאוד, מלא ספסלים
צפופים. בחדר ממתינות נשים הרוצות, או יותר נכון צריכות, להיכנס,
ונשים שזה אך יצאו ושאסור להן עדיין לצאת, משום שהן עלולות
להתקרר.
אפשר מיד להבחין מיהי מי. זו העומדת להיכנס, מחזיקה את המעיל
או הז׳אקט בידה, מסתכלת בעצבנות מסביב, שואלת איזה מספר נכנס,
ומדברת עם שכנתה — בקול רם — כדי לשמוע את עצמת מדברת,
במהומה הכללית. זו שיוצאת, לבושה שמונה סוודרים, מעיל, זוג
מכנסיים ארוכים, מטפחת־ראש, פנים אדומות. היא אוכלת תפוז שהביאה
עמה, כדי להשיב את נפשה ואת הקליפה היא זורקת לרוב על הרצפה.
מה יש, כך עושות כולן.
הבלאגאן הכללי גדל עוד יותר כאשר מנסה האחות הטבריינית הקטנה
להכניס כמה מספרים פנימה. היא קוראה אותם בקול רם, מחזירה
למקום מסתננת, מנסה להרגיע, להשתלט על העדר האיום, להסביר
שיבוא פעם גם תורה. איך היא יכולה להישאר שלווה, פחות או יותר?
ישבתי בין שתי נשים שמנות שלחצו אותי, התעלמו לגמרי מקיומי
ודברו אשד, אל רעותה, מעל לראשי :״שמעת מה שקרה לשניר (כלה,
באידיש) של רבינוביץ? מי היה אומר?״ באמת, מי היה או מ ר...
אחרת, לא הרחק, מסבירה למישהי :״הוי, הרופא הזה? לא שתה
כלום! הוא מנתל, אני אומרת ל ך ...לא רצה לרשום לי אמבטיות.
עשיתי לו סקנדל וקיבלתי. בשביל מה אני משלמת מסים?״
אחרת« :זאת הריאקציה הז א ת הרימותי את גבותי, אך מאוחר
יותר, שמעתי מילה זו נישאת כמעט על כל שפתי המתרחצים בחמי
.טבריה. כאשר ואם יש לך מיחושים אחרי האמבטיה, זה חלק מן
התוכנית. זוהי הריאקציה, אתם מבינים.

שורה ארוכה
* mגיעה גם שעתי. נכנסתי כשאני נהדפת מכל צד על ידי עדר
| fנשים היסטריות, דרך דלת צרה. בכניסה הקביל אותי גל של אדים
וריחות מעורבים, שלא דמו כלל לשאנל ,5אני מבטיחה לכם. אחרי

בשביל הנחרצים -נר הנוחיות
״את לא מכירה אותם. התיירים האלה הם נורא קמצנים. הנה,
רק אתמול ב חנו ת...״
״תראי כמה חיוזרת, מסכנה. בטח חולה. צעירה כל כך. אף פעם
אי־אפשר לדעת אצל הבן־אדם.״
״בטח לא יודעת ללד ת...״
נשארתי כמעט עד הסוף המר, כשלעיני חולף סיוט של נשים זקנות
וזקנות פחות, שמנות, כחושות, צעקניות, רבות על קפקפים וצועקות
על האחות שהמים לא בסדר.
כמעט שברתי רגל על הרצפה הרטובה כשיצאתי בראש סחרחר מן
העסק. שכבתי בקושי חמש דקות על הדרגש הקשה. היה לי הרושם
שהסדינים לא היו נקיים ביותר. הרגשתי שאם אשאר עוד שנייה,
אצוזח, אבל אצווח!!
כי רואים אתם, אם לסרס משפט ידוע על קלאצ׳קין־סאקיני: המסקנה:
ראומטיה — זה עניין של גיאוגרפיה.

אמנות
הצגות
לאשב רו אתהכלים
לאלצאתמןהב לי ם (להקת הנח״ל)
היתד. הצגה שהוכיחה את כוחה האדיר של
מסורת תיאטרונית: שחקנים חדשים בחלקם,
במאי חדש לחלוטין — חדש במקצוע —
וקלישות רצינית של חלק מהחומר, לא גרמו
אף לרמז של ירידה ברמת להקה זו.
הבמאי אורי זוהר, לא יצא מן הכלים
המקובלים היטב בלהקה זו, כפי שתוכננו
ולוטשו על־ידי קודמיו, דוד ברגמן ושמואל
בונים. אך כאחד משחקני הלהקה לשעבר,
ידע להשתמש בהם היטב היטב, הוסיף להם
גם רמזים ראשונים של נימה אישית מיוחדת,
בשיתופה של חצוצרת־מכונית ישנה
בליווי המוסיקלי או הצבת זוג רגלי־הענק
של אד גוליבאן על במת הופעתם של אמני
ישראל הננסים, החולמים על מסע לעולם.
כקודמותיה, כן גם תוכנית זאת של להקת
הנח״ל לא כללה כמעט אף רגע אחד של
שיעמום.
להקת החובבים של הנח״ל חזרה והוכיחה
כי היא התיאטרון המקצועי הסאטירי הטוב
ביותר בארץ.

יב 1א
ה מ בו לבא
הוויכוח הלוהט שנערך בשנה החולפת, על
ייבוא האמנים לישראל, שהיה מלווה בכרוזים
לוהטים לא פחות של התיאטרונים בישראל,
הסתיים בתוצאה מעניינת: ייבוא ה־אמנים
הצפוי לישראל בשנה הקרובה גדול
בממדיו ובאיכותו יותר מאשר אי־פעם, כש־התיאטרונים
משמשים גם הם אמרגנים.
חלק הארי של ייבוא האמנים השנה, יבו־צע
על־ידי האמרגן גיורא גודיק, קצין בחיל
התותחנים לשעבר, האומר להפגיז את
ישראל בשורת הופעות מפוצצות ביותר,
מדי חודש בחודשו, במסגרת תוכניות ה־מוסיקול
אולימפיה•
כוכבת התוכנית הראשונה, שתוצג בינואר,
תהיה הזמרת הפורטוגזית הוותיקה
עמליה רודריגז. יחד אתה יופיעו בתוכנית
זמרת צרפתיה, בלונדית וצעירה 21 דאני
ריידל, המשמשת בשעות הפנאי גם כדוג־מנית
למען בעלה חייט הנשים הפאריסאי
הנודע, רוברט פרין. צמד הרקדנים האמריקאיים,
ז׳ין וצ׳ארלס סרני וצמד האקרובטים
נוי וריי, שניהם קרקסאים הונגאריים שחצו
את הגבול בימי המרד שם. כן ייבחר —
מתוך הרבים השואפים לכך — זמר ישראלי,
שטרם נקבע, להשלמת התוכנית.
רבע מי ליון ל ״י. את הפגז הכבד ביותר
— מכוון גודיק כלפי הקהל בתוכניתו
השנייה, אותה הוא אומר להציג בהינל״
התרבות (לעומת האחרות, שיוצגו בפאר,
באהל שם, או בגן בית ציתי אמריקה).
כוכבה יהיה המנצח־חצוצרן־זמר הכושי לואי
ארמסטרונג, בן ה־ ,58 שיופיע בישראל עם
תזמורת של 12 מנגנים בחודש אפריל למשך
שבוע אחד בלבד. ארמסטרונג, שבפגישתו
עם גודיק סיפר, כי פעמים אחדות ניהלו
אתו משא־ומתן חסר־תוצאות על הופעות
בישראל, גילה עניין רב בארץ, אך לא בקי־אות
רבה ביותר (אחת משאלותיו :״כמה
ימים נוסעים מתל־אביב לירושלים?״).
החצוצרן בעל שפתי־הגומי הרחבות, יע־רוך
בזאת אח סיורו העולמי, אשר חלקו
הים־תיכוני מאורגן כולו על־ידי גודיק, אשר
היקף התחייבויותיו הכספיות בעונה זו
מגיע לרבע מיליון ל״י.
״העובדה שלקחתי על עצמי את אירגון
הסיור כולו, היא שאיפשרה לי להביא את
ארמסטרונג לישראל, למרות ההוצאות ה
עצומות הכרוכות בכך,״ אמר גודיק, שיסיע
את ארמסטרונג ותזמורתו דרך תורכיה, יוון,
איטליה, אלג׳יר, טוניסיה וקפריסין לישראל.
ששהב סי רהאחת. תוכניות־יבוא
אחרות של גודיק:
י• חמישיית דלתה ריתת בחס, המבצעת
שירים כושיים מסורתיים.
• שישיית המנגנים השוויצים הייזי
אוסטרוואלד, ההופכים את המוסיקה, בעזרת
וירטואזיות חזותית, לחוכר, ואיטלולה.
9רביעיית האורגים, שתצטרף לתוכנית
יוני של אולימפיה.
• אדית פיאף, שתטוס לתוכנית האחרונה
של אולימפיה ישר מארצות־הברית.
בתוכניות העונה הבאה של גודיק:
• יבוא קרקס האריות ובלט המים,
קרקס טוני.
• יבוא הלהקה האמריקאית המציגה
כיום בלונדון את מחזם המוסיקאלי של

ג׳רום רובינס וליאונרד ברנשטיין, סיפור
ווסט סייד.
הבימוי: מיכאל פוקין. אירוע אמי
נותי קרוב הרבה יותר, ייובא על־ידי הקרן
לקשרי תרבות ישראל־אמריקה כבר בראשית
חודש פברואר: ביקור בן 3ימים בלבד של
התיאטר דו אר דה באלט, להקה אמריקאית
בת 25 רקדנים ורקדניות, שתכליתה לשחזר
את מסורת תיאטרון הבאלט המוסקבאי הנודע
בימיו.
תוכניתה של להקה זו, שרקדניותיה הראשיות
הן אנה גאלינה ואוולין קונראד,
תכלול באלטים של שופן, באלאקירייב, מג־דלסון,
רימסקי־קורסאקוב, צ׳ייקובסקי ו־בטהובן,
כפי שבויימו בשעתו על־ידי הכוריאוגרף
הנודע מיכאל פוקין ושוחזרו עתה
על־ידי בנו, וזיטאל פוקין.
לחובבי הפזמון הצרפתי צפוייה השנה
הופעה נוספת של הזמר־השחקן איוזמונטאן,
אותו מביא לישראל האמרגן קלמן גינצבורג.
כל העולם על הבמה. תיאטרון אהל,
מראשי הצוזחים נגד ייבוא אמנים, לא ישקוט
אף הוא על שמריו: בתוכניתו להביא
לישראל לא רק במאים, אלא גם שחקנים
בעלי פירסום בינלאומי לשורת ערבי קריאה
בישראל. משא־ומתן בעניין זה מנהל עתה
אהל עם לואיזה ריינר וצ׳ארלם לוהטון, אם
להזכיר רק את המפורסמים שבשמות.
אם לצרף לכך את ייבוא הזמרים של האופרה
הישראלית וייבוא הסוליסטים והמנצחים
של התזמורת הפילהארמונית —
הבולט ביותר בין העומדים לבוא בקרוב
הוא המנצח יוג׳ין אורמאנדי — הרי בחודש
בו ביקרו בישראל פרנסואז ארנול, כריסט־יאן
ז׳אק ודני קיי, נראה כי סיסמת הגיוס
של הצי הבריטי תתאים מאוד לישראל,
בשינוי קל :״שב בישראל — וראית את
אמני העולם״.

מ אחורי ה קל עי ם
וי ס קי לשחקנים
נעמי שמר, מחברת הפזמונים, שיגרה
לעתונות מכתב נרגז בו היא מוחה על
השבחים שחולקו לדן בן־אמוץ על הקטע
אד גוליבאן בארץ הננסים, שהוצג בתכניתה
החדשה של להקת הנח״ל. טענתה של נעמי:
הקטע הוא פרי רעיונה, והיא שכתבה את
השירים והמוסיקה, בעוד שדן הוסיף, לפי
הנחיותיה, את קטעי הדו־שיח בלבד
האופרה ״דדי הפנינים״ מאת ג׳ורג׳
ביזה, תועלה עוד בעונה זאת על־ידי ה־אופרה־הישראלית,
כדי להעניק תפקיד מתאים
נוסף לזמרת היפאנית מיצ׳יקו סונאהרה,
אחרי הצלחתה במאדאם בטרפליי ד ד
ריאליזם בתיאטרון הישראלי, מגיע לממדים
מסוכנים: הבמאי פיטר פריי דרש
מהנהלת הביטה, כי תסופק לו כמות מתאימה
של וזיסקי ליצירת אוזירה אוטנטית
של שיכרות בחזרות על מחזהו של יוג׳ין
אוניל ניצוץ של משורר, המתרחש רובו
ככולו בתוך כתלי מסבאה של יוצאי אירלנד
בארצות־הברית תקרית כלתי־נעימה
אירעה לשחקני הבימה כאשר נכנס
אל מאחורי הקלעים תושב מעברה שנקלע
באופן מקרי לאחת מהצגות ליזיס־טרטה.
הוא התנפל על השחקנים והחל לצעוק
:״בושה וחרפה! איזה מין דברים אתם
מכניסים לראש לנשים שלנו?״

כתב ״העולם הזה־ אויה קוו ליווה את דני r

ך 1ינץ׳ הוא תופעה של פסיכוזה ה/מונית.
היא מתבטאת בכך שההמון בוחר
קרבן לשפוך עליו את זעמו. זהו פטנט
אמריקאי. אצלנו דבר כזה לא יכול לקרות,
ואם כן — רק מתוך אהבה.
ללינץ׳ עליז כזה כמעט וזכה דני קיי,
בביקורו האחרון בארץ. הדבר כבר התחיל
בלוד, כאשר קהל רב הצטופף בשדה־התעופה
כדי לקבל את פני השחקן האהוב.
משום־מה היה נראה, ברגע שדני קיי ירד
מהמטוס, כאילו כל ההמון הזה רוצה לחבק
אותו בבת־אחת. מובן מאליו שגם לחיבוקים
ונשיקות יש זכות קדימה. זו היתד, שמורה
במקרה זה למארחיו של דני — אנשי
משרד ראש הממשלה. ברגע שדני הציג את
רגליו על האדמה׳ קפצה שושנה בודלר
(מזכירתו של טדי קולק) ,לראש התור ונפלה
על צוזארו של דני — ממש כמו בסרט.
אחריה נגש טדי קולק, חבוש כובע גרב,
וגם הוא לא החמיץ את ההזדמנות לגפף
את דני. ואחריו, לפי דרגה ותקן, עברו
שאר המארחים הרשמיים, כשכל אחד מתנשק
עם השחקן ההמום, כולם מלבד משה
(מויש) פרלמן, אתו לא התנשק דני —
הוא לא אוהב גברים עם שפם.
שני צלמים, אשר החמיצו את הנשיקה
(הטבעית ביותר) בין דני ושוש, בקשו
,,חזרה נוספת״ .שוש נצלה את ההזדמנות
ומלאה את בקשתם בשמחה רבה, והוסיפה
בתור בקשיש ״חזרות״ רבות.

כללית• סדר־היום שהכינו לו מארחיו, היה
כה מלא, שדני לא חשב אפילו על שינה.

מגרש גולף כלי תיירים
חד הסעיפים בסדר היום של דני,
היה חנוכתו של מסלול גולף. בדיוק

עוגות לטדי קולק

ה ר 5אתור הראיונות במסעדת
שדה־התעופה. הראיון העיקרי היה עם
כתב קול־ישראל, ישעיהו בן־פורת. היה לו
מין טייפ רקורדר שעובד בלי חשמל. כשדני
דיבר — סובב את הידית. דני העיף
כמה מבטים תמוהים על הידית, אך משלא
נפסקו הסיבובים שאל :״אולי אני מדבר
מהר מדי? אתה רוצה שאאיט את הקצב?״
בעוד דני עסוק בשיחה, העביר מדי קולק
את צלחת העוגות שהיתר, מונחת לפניו על
השולחן הצדה, כדי לא להפריע לצלומים.
״מדוע אתה לוקח את הצלחת אליך?״ שאל
דני ,״תסתכל כמה אתה שמן!״
סבלנותו של קהל המעריצים שהצטופף
בחלק השני של המסעדה, פקעה. האנשים
החלו להסתער על דלת הפלסטיק המפרידה
בינם לבין השחקן הנערץ, כמו הצרפתים
על הבסטיליה. רק הודות לפלסטיק החזק
של חברת מאיר ולמשטרת ישראל אשר,
כמו תמיד, היתד, במקום, ניצל דני משעת־עבודה
של חתימת אוטוגרפים.
אבל זו לא היתד, הסכנה היחידה שאיימה
על דני. סכנה יותר רצינית המאיימת עליו
מדי בקרו בארץ, היא מוות מחמת חולשה

ך 1 1I Iטל מגרש הגולף ה־
*1111
Iחדש בקיסריה ניסה

דני את כוחו. התוצאה הראשונה: נתזי חול
שחדרו אף לעיניו של הקומיקאי המפורסם.

כך. המסלול הראשון אחרי אלפיים שנה.
מסתבר שיום אחד, כאשר הברון רוטשילד
המנוח, התאמץ לחשוב מה חסר בישראל,
מלבד עולים חדשים, ובמה כדאי עוד להש־קיע
כספים, היתד, מסקנתו: מסלול גולף.
זו, אגב, הסיבה היחידה שתיירים אמריקאים
כה מעטים מבקרים פה. הידד. מיד הקציב
מיליון לירות שטרלינג למטרה זו׳ והוחל
בבנית המסלול ליד קיסריה.
לפתיחה החגיגית של המסלול לא הו־

תדריך אלה מאורעות האמנות והבידור העיקריים
שהעולם הזה ממליץ עליהם:

קונ צ ר טי

• הרקוויאם של וורדי (התזמורת

הפילהרמונית) — למרות מחלתו של הבאס
רפאל אריה, יימשך הביצוע בעזרת מחליף
שהוטס מאיטליה. התזמורת הגישה בעבר
גירסה מעולה יותר של יצירה זו, אך גם
הביצוע הנוכחי, בראשות המנצח קרלו מריה
ג׳וליני, אינו ראוי להחמצה.

ה צגו ת

9ליזיסטרטה (הבימה) — שחקניות
הבימה מונעות סיפוק מסויים מבעליהן־
שבמחזה וסיפוק מסוג אחר מן הקהל, אך
בכל זאת נשאר משהו מאריסטופנם.
« הערב אימפרוביזציה (התיאטרון
הקאמרי) — הערב משחק אברהם חלפי
במחזה מעניין ובהצגה בלתי־מגובשת.
• הצופה הזהיר לא ילך שולל אחר
הפירסומת העצמית הקולנית של יגאל מוסיג־זוך,
מחבר השבת השחורה (אהל)
והשחקן הראשי בה. הפרסומת מעניינת ומשעשעת
הרבה יותר־ מן ההצגה עצמה, בה
הקברנים נחוצים בהחלט, משום שהצופים
עלולים למות משעמום.

למרדת מאמציה של פולה, הצליחו הצלמים להנציח את דני בתמונה
שתיכנס לאלבום־הציונות. כדי לתפוס את השניים בתמונה אחת
חייב היה מדי קולק לנצל את כל כשרונותיו הדיפלומטיים, להושיב את דני ליד הזקן.

עם ביג׳י

״ משו כל ביקורו בארץ

ל דני
פיעו אנשים רבים. וזאת מפני שהספורט
הזה עדיין חדש בארץ. וחוץ מדני, כנראה,
אין עוד מומחים רבים במשחק. בכל זאת
הופיעו כתריסר חובבי גולף מושבעים, ביניהם:
רות דיין, שושנה פידלר, מר דה־שליט
ממשרד ראש הממשלה, מלוזהו של
דני — מר פין, שני נהגים, כמה צלמים,
שומר המגרש, שלושה ילדים וכן יושב-
ראש מועדון הגולף הישראלי.
דני לקח בידיו מחבט גולף, הרים אותו
בסגנון מהודר וחבט בכדור. התוצאה: הכדור
נשאר במקום והמחבט עף לאי־שם.
מיד נתנו לדני מחבט חדש, והפעם הועפו
שני כדורים למרחק כה רב, שלא היה
כדאי לחפש אותם.
אחר כך, נתן דני שעור קצר במשחק
לשלושת הילדים. הם יצגו במקום את הדור
הצעיר של שחקני גולף בישראל. ותיקים
אין עדיין.
לקבוצה התקרב אדם עם הופעה כללית
של עולה חדש, מצוייד ברובה. הוא שמר
על הדשא — שלא יגנבו אותו. גם לו נתן
דני שעור בטכניקה החדשה של גולף, הפעם
עם הרובה שלו• כך נגמר הטקס. עכשיו
יש לנו מגרש גולף. מחכים לתיירים.

אלמנטים כרתו-רצויים -החוצה1
ץ נץ כקורו של דני קיי אצל ראש ה־

1Jממשלה נשארו מספר צלומים. וגם אלה
רק בקושי. הפמליה הגיעה לביתו של בי.ג׳י.
בראש, דני קיי ומלוויו. מאחור — כמאסף
— הצלמים שלא הרפו מדני. הדלת נפתחה
והאורחים התחילו להכנס. אולם כאשר הבחינה
פולה בצלמים׳ חסמה בידיה את הדלת
.״להוציא את האלמנטים הבלתי־רצויים
החוצה,״ פקדה על שומרי־הראש של בי.ג׳י.
את פולה יכולים להוציא מהכלים רק צלמים.
אחרי פגישה אתם, אפילו דני קיי לא מצליח
להצחיק אותה.
הצלמים, המכירים את הפוביה הזו של
רעית ראש־הממשלה׳ המתינו בחוץ בסבלנות.
הם פנו אל אלוף־משנה בן־דוד ש־יתוזך
בינם לבין פולה. בן־דוד היה אדיב
מאוד ונסה למלא את בקשתם, אך אחרי
כמה רגעים יצא, ובמנוד־ראש ללא מלים,
הסביר לצלמים כי שליחותו נכשלה. כנראה
שבבית הזה אפילו הצבא לא עוזר. כאן
פולה היא ראש־הממשלה.
האדם היחידי שיש לו השפעה על פולה
וגם חוש מפותח ליחסי־צבור, הוא טדי
קולק. הוא האיש שהופיע כמלאך המושיע
של הצלמים, והצליח להשיג הפוגה של
חמש דקות בקרוב. הצלמים הסתערו על
החדר. אבל כאן — אכזבה: בי.ג׳י. ישב
בצדו האחד של השולחן ודני קיי בצד השני.
אי־אפשר לצלם אותם יחד. שוב

1ך I I I 11ך 1*1ן ן שרשרת צפופה של שוטרים הדפה
— Iאת מאות הסקרנים שהנ״עו בשעות
I I aJ U
I 1 11
הערב המוקדמות לסביבת קולנוע אלנבי, כדי לחזות בגיבורם בשר
דרוש היה תודכו של טדי• בינתיים הזמן
רץ ורגעי ההפוגה חולפים.
עד שראש־הממשלה הסכים להחליף את
מקומו במקום יותר קרוב, נפתחה הדלת
ופולה באה לזרוק את הצלמים החוצה.
ההמשך התרחש מאחורי דלתיים סגורות.
לאזני הצלמים הגיעו רק חילופי קולות
בטונים הגבוהים׳ בין פולה לבין טדי. ה־וכוח
נסתיים לפתע והדל תנפתחה .״הכנסו,״
אמר טדי קולק ודחף את הצלמים פנימה.
״תצלמו עכשיו, אבל אחת ושתים.״ בהדי.
ודני קיי כבר ישבו אחד ליד השני והצלמים,
בשניות ספורות, הספיקו להרביץ
סרט שלם, ולפני שפולה הספיקה להתאושש,
כבר היו בחוץ.

מי הקדיש עצמו דמי?
*!וצאי־שבת היה עבור דני יום עבו־

J׳ דה קשה. חלקו הראשון, מסיבת קוק־טייל,
חלקו השני, הופעה בפני קהל־הצופים
של יעקובובסקי והקולונל. מסיבת קוקטייל
היא מאורע חברתי. אנשים באים למסיבה
כדי להכיר זה את זה. נשים באות למסיבה
כדי לרכל זו על זו. דרך אגב גם טועמים
משהו. אך הפעם היתד, זו מסיבה שונה.
ראשית: הילדים — מכל המינים ומכל
הגילים, שחלמו על הפגישה בוזדאי שבוע
מראש.
שנית: המבוגרים עצמם. איש אינו מודה
בכך, כמובן, אבל כל אחד זורק מבטים
חטופים לעבר במה נמוכה ומיקרופון עליה.
כמובן שאין זה נימוסי לומר, אבל כל אחד
מהנוכחים מצפה להופעה מיוחדת.

בינתיים מקדיש דני את עצמו לאורחים
ו לאורחות. או אולי הן מקדישות את
עצמן לו. קשה לברר. שוב החמיץ אחד
הצלמים נשיקה היסטורית: דני קיי עם
אורנה פורת .״עוד פעם,״ הוא מבקש.
דני החליט לבלום את מרוץ הנשיקות.
״עליך לבקש אותה,״ הוא אומר לצלם.
״אני לא קובע בזה.״ אורנה לא מתנשקת
בשנית. הצלם הפסיד תמונה.
שפע הנשיקות מעורר את תמיהתו של
מר פין, ידידו של דני מנוער וחברו למסע.
״מדוע הן כולן מתנפלות עליו בנשיקות?״
הוא שואל ומשיב בו במקום :״אולי בגלל
שאני יותר ב ר רן
השעה היא .19.30 בהתאם ללוח־ הזמנים
חייב דני לעזוב את המקום בשעה
20.00 כדי להגיע לקולנוע שם מוצג סרטו.
הוא הספיק ללחוץ את ידי כל הנוכחים באולם.
כל הנוכחים הספיקו להצטלם אתו.
אי־שקט מתחיל להיות מורגש בין האורחים.
אמנם הסנדביצ׳ים היו טעימים למדי, אבל
לא לשם כך הרי באו. המבטים הנזרקים
לעבר הבמה הקטנה נעשים יותר דיותר
בלתי נימוסיים. אך חתן המסיבה, מסתבר,
אינו מבין רמזים. לא נעים.
היו אלה עבור דני שעתיים של עבודה
קשה. לנו על כל פנים כאבו הרגלים. לדני,
אנו מניחים, כאבו גם הידים.

,,דחילק, תן צילום״
קו לנו ע ״אלנכי״ ,שם עמדו להקרין
\ /את סרטו החדש של תיקיייעקובובסקי
והקולונל, היה נראה כמצודה במצור.

!שיקה למזכירה ;ד״״ד״זי־״ !שיקה לקומיסאר
בשדה התעופה בלוד לבקשת הצלמים חזר דני טל מבצעו.

ודם — דני קיי בכבודו ובעצמו. הגיבור הערים על ציידי־האומו
גראפים ונכנס לקולנוע מכניסה צרה מאחורי הבנין. הסקרנים המאוכזבים
הסתפקו בתצלום השחקן, נאלצו לוותר על חתימתו.

היה פחות בר־מזל. דני טפח לו פעם אחת על שכמו כאות חיבה.

בשבע בערב הגיע למקום חיל־החלוץ: חיילים
בחופשה, נערים מהשכונות, ובכלל החברה.
יותר מאוחר הגיעו הרזלות. הן נדחקו ליד
החבל שנמתח סביב הקולנוע, פיצחו גרעינים
ו״התחילו״ עם השוטרים. דני קיי
היה רק סיכוי מטושטש באופק ולא כדאי
להתרגש לעת עתה. בינתיים זה כייף.
השעה היא תשע ורבע. מרבית הקהל
מצטופף ליד הכניסה הראשית של הקולנוע.
בינתיים עוברת שמועה :״הוא יכנס בכניסה
האחורית.״ גרוע מצבם של החברה שבאו
ראשונים. לפניהם החבל המתוח, אחריהם
דחום קהל, הם מוכרחים להשאר. בלית־ברירה
מבקשים מהצלם :״דחילק, תן צלום,
עומדים כאן כבר שעתיים.״ אלה שבאו
מאוחר יותר מנסים את מזלם מהכניסות
האחוריות. אולי יצליחו לראות.
לא ברור, בעצם, מה הרעש. אחרי הכל
הרי יוכלו עבור 1.250ל״י לראות את דני
קיי במשך כל השבוע, מכל הצדדים ובגודל
טבעי (אם לא יותר) .אלא מה, כפי
שדני קיי עצמו אומר :״אוהבים אותי״ —
מרוב אהבה כמעט וקרעו אותו לגזרים.
הדרך מהמכונית לפתח הקולנוע נמשכה
חצי שעה. כל עוד רוחו בו נכנם דני לקולנוע,
כשמשמר כבד של שוטרים מקיף
אותו מכל עבר. כמעט חשבו שיצטרכו
לסלול מנהרה כדי להכניס אותו פנימה.

כרובים הנשארים
ך * שעחעשר. סוף־סוף הוא עולה על
I Iהבמה. מסתבר שבין מסיבה לקבלת־פנים
הספיק לקלוט את המתרחש בארץ
והוא רווי כולו אוירת בחירות .״אם תדרשו
ממני יותר מדי לדבר, אדבר שעה שלמה,
ואז תוכרחו לבחור אותי לאיזה תפקיד.״
הקהל לא חושש ומבקש עוד .״לא עכשיו,״
אומר דני .״אם תהנו מההצגה, נבקש
שיביאו קפה ועוגות לאולם־הקולנוע ואז
נשוחח.״ צלם משמאל מבקש חיוך. דני
פונה אליו, מחייך. כדי שלא יחשדו בו
בנטיות מפלגתיות, הוא פונה גם ימינה,
מחייך — במקרה גם שם נמצא צלם.
הוא מדגים את אופנת השק הפריזאית.
הגדרתו :״אלוהים ישמור.״
״אבל עכשיו ברצינות,״ הוא אומר (צחוק
בקהל) ,״זה סרט לא כל כך מצחיק, אבל
אני מקווה שתהגו ממנו, למרות המחיר
המפולפל ששלמתם עבור הכרטיסים. אתם
בטח יודעים, זה עבור אילנשי״ל, או איך
קוראים למוסד.״ (צחקוקים בקהל: בטח
שיודעים. על כל ברטים הוסיפו 5לירות
כך שהתענוג עלה 7לירות, שלא לדבר על
תרגילי מעבר מכשולים בכניסה לקולנוע).
דני קיי יורד מהבמה. הקהל קם על רגליו
כדי לראותו עובר באולם. התוצאה — איש
אינו רואה דבר.
על הסרט עצמו תקראו במדור הקולנוע.
קפה ועוגות על כל פנים לא קבל איש. דני
פחד, כנראה, שיותר מדי אנשים יהנו מהסרט,
וכדי לא לעמוד בהתחיבותו, הסתלק
לפני הסוף. אבל אין דבר, הוא יחוור.
כדבריו של דני :״כל כך הרבה אבוא לישראל
עד שבסוף אשאר כאן.״ ברוך הנשאר.

הווי
שמרי על כביסתך

קויק לכביסה לא מזיק

עבודה זרה
תל״אביב, התקהלו אנשים סביב אדם
J Iשכרע על המדרכה בכיכר דיזנגוף, ניע־נע
את גופו כמו מטורף בלי להרים את
ראשו מהמדרכה, הזמינו אמבולנס שיקה
אותו לבית־החולים, גילו כי האיש אינו
אלא פועל־נקיון של העיריה, שהכניס את
ראשו אל תוך בור ברז־מים כדי לנקותו.

הדרשת וגם סצעת

ך* תל־אכיב, הובאה שרה לוי ( )22 לדין,
Jהואשמה בתקיפת גבר שסירב לבוא עמה
במגע, ובפציעתו.

מחאה מ8ו 8צת
ך* שתולים, שיחקו שחקני קבוצת־הכדו־
1רגל המקומית נגד הפועל אשקלון, ספגו
שער, החלו לרגום באבנים את המכונית
שהביאה את שחקני הפועל אשקלון, שיברו
את זגוגיותיה, נעצרו על ידי המשטרה.

ההוק הוא חוק
ך • פנמה, שחה קצין הרפואה של הצבא
1האמריקאי רוברט לבאג׳ לאורך תעלת
פנמה, חויב על ידי חברת התעלה בתשלום
דמי־מעבר בסך 32 סנט, שהוא התשלום
המוטל על אניות העוברות בתעלה שמשקלן
פחות מטונה אחת.

הסעה חינם
ך* סתח־תקוה, פרצו שני צעירים לדי-
JLרתו של שלמה חכם, גנבו בגדים וחפצים
שונים, חיכו על הכביש לטרמפ, עצרו
מכונית ועלו עליה, גילו כי המכונית היא
מכונית משטרה שהובילה אותם ישר למשטרת
פתח־תקוה, שם פגשו בשלמה חכם
שזיהה את הבגדים שבידיהם כבגדים שנגנבו
ממנו.

7דא מעצורים
** קרית־מוצקין, ערכו דתיים הפגנות
| « נגד התחבורה בשבת, פרשו טליתות
על הכביש לפני האוטובוסים שהתחילו
לנוע, לא הצליחו לעצור את המכוניות
שעברו על הטליתות.

משחקים אסורים
ן * אשקלון, אחרי שמתוך מחסן רפואי
Jנעלמו כלי רפואה מסובכים ורפואות,
גילתה המשטרה כי היו אלה ילדים בני
עשר שגנבו את המכשירים כדי לשחק
ברופא.

הרנל מסוכן
פגשיוסף קליש את אשתו
חיפה,
Jבמסיבה, אחרי שלוש שנות פרידה, היכר,
אותה ושבר את אפה, הסביר :״כנראה
שהחופש היה קצר מדי.״

הותרה הצגת עירום
כי בגדי הם נמצ אים
בכביסה

מלהמודאוויר
ף* תל״רעים, התישבו להקות זרזירים
Jעל חוטי החשמל, גרמו לקצרים בכל
פינות המשק, שרפו את המוטורים של
מכונות־הכביסה, שיתקו כליל את עבודת
המכבסה.

שכת שחורה
קויק מכבס או ת ם בעצמו

ף* ירושלים, נתפס ילד בן 12 כחשוד
1בהתפרצויות וגניבות׳ התגלה כנער דתי
שהיה נוהג לבצע את פריצותיו רק בשבת.

שיתוף ככר

^ חיפה, התנגד אזרח לכך ששכנו יד־
4פוק מסמרים בארון־קיר משותף בהול
דירתם המשותפת, קיבל מכת פטיש מהשכן
על ראשו שנסדק.

סיפורו המזעזע של

״ימה
»«תיע קב מזרח
ך רתי כקריודשמדנה ועבדתי בכפר
^ גלעדי וכפר בלום. הרווחתי בערך 18
לירות ליום. יום אחד באתי למעברה; אמרו
שיש בהסתדרות ישיבה, שאנחנו נמצאים
ליד הגבול ושאנחנו צריכים להתגייס למשטרה
— שם יש פרנסה וגם כבוד. היינו
כשישים איש; מאלה יצאנו עשרה שהסכימו
להתגייס.
לקחו אותי אחרי כמה ימים לתחנת ראש
פינה, ושם ניגשנו לבדיקה. היו כל מיני
שאלות ומתוך העשרה נשארנו רק שלושה.
הזמינו אותנו לבדיקה רפואית. הצלחנו בבדיקה
והלכנו לטבריה, שם קיבלנו את המדים.
כעבור זמן הוצבתי על גשר בנות־יעקב.
המשכורת היתר, מצומצמת, אבל אפשר
להגיד שהיה לי כל הכבוד להיות שוטר
במשטרת ישראל וגם להיות בדיוק מול
האויב.
שם, במקום ההוא, היו רק צריפים למשטרה,
לא בנייני אבן. אחרי שבעה חודשים
בצריפים האלו החליטו להקים שם תחנת
משטרה מאבן. בא הקצין צבי רודין לתחנה
ואומר ככה :״אנחנו צריכים להקים כאן
תחנה ואתם יודעים שזה שטח מפורז. אנחנו
לא מעוניינים שכל אדם ייכנס למקום
ואנחנו רוצים שהשוטרים שנמצאים כאן
יעזרו בעבודה.״
קמו כמה שוטרים ואמרו :״אנחנו התגייסנו
לא לעבוד עבודה שחורה; אנחנו כאן
שוטרים ולא פועלים!״ ענה צבי רודין, עם
מר קרביץ, מפקד הנפה, שהשוטרים אשר
יסרבו לבצע את העבודה, יועמדו לדין.

מרידות בשטח-בור
קרכן הראשון היה אלימלך, נהג

f Iהתחנה, שסרב להוריד ממכונית המלט
את השקים. הורידו לו את החגורה ולקחו
אותו לתחנת ראש פינה והעמידוהו למשפט.
השוטרים שנשארו, וביניהם הייתי אני, השוטר
מזרחי יעקב, מספר — 8771 פחדו
להגיב. חששתי שאם אסרב לעבוד, יפטרו
אותי ולא אמצא עוד את מקום העבודה הקודם
שלי. ביצעתי את כל מה שאמר לי
הסמל. הורדתי אח המלט בקבלנות — לא
במקום עבודתי בתחנה, אלא כתוספת. תמורת
זה הייתי מקבל את הרשות לצאת לחופשה
של 24 שעות — חופשה המגיעה
לי בלאו הכי.
את המלט היינו נושאים על כתפנו 15
מטר עד הצריף, ועד סוף הצריף עוד 15
מטר. עשיתי עבודה של ארבעה־חמישה אנשים.
לא כדי לקבל את החופשה, אלא כדי
להראות את עצמי. כי רציתי שיעמוד כבר
בנין אבן במקום הצריפים, שכל כדור מן
השטח הסורי נכנס בהם. כשנגמרה עבודת
הורדת המלט, אמרו לנו להעמיס על מריצות
את האבנים מהבתים ההרוסים מהסביבה
ולהובילן דרך שדות־בור אל מקום הבניה.
רוב
השוטרים סירבו לעשות את העבודה
הזו, אבל אני לא אמרתי דבר. כתוצאה מהעבודה
היו כמה שוטרים שעזבו את התחנה.
זה נמשך שלושה חודשים. אמנם המשטרה
גילתה שאפשר בכל זאת להביא לשם
פועלים, ושכרה כמה פועלי־דחק, אבל משכורתם
היתד, נמוכה מאוד ועבודתם חלשה
מאוד, כך שלא היתד, לנו ברירה אלא להמשיך
ולעבוד בבניין.
לילה אחד עמדתי בשמירה על הגשר, יחד
עם השוטר עומר מכלוף. היה גשם שכמעט
הציף את כל הצריף. הצעתי שניצוק כמה
שקי מלט בתוך הצריף, שהיה מחסה מהגשם
ומאש הסורים• באותו רגע בדיוק. נפתחה
אש מכתן התחנה הסורית, ועומר מב־לוף
התגלגל בגשם. גם אני, שהייתי עם
המקלע, התגלגלתי אחריו מאחרי סלע.
למחרת עליתי לתחנה ולא הסכמתי לעבוד
בבנין. העברתי במכונית המשטרה כמה
שקי מלט עם השוטר ר,נ,1ג מזרחי מאיר
ויצקנו עמדה. הקצין וינפלד ראה אותי
ואמר לי :״אני רואה שזה כדאי שיהיו לנו

₪־ שנוצל מעל לחובת התפקיד והפן מאז לנררר על־ידי הגורל

אתה בו כ ה, בניי ״

שוטרים כמוך, אבל בכל זאת אנחנו רוצים
שתעבוד למעלה בבניין.״
״אבל אנחנו נמצאים פה כל הזמן,״ עניתי
לו ,״והעמדה חשובה יותר. יכול להיות
שאתה תבוא פעם בחודש לבקר בלילה אבל
אני נמצא לילה־לילה במקום• בכל זאת,
אתם אל תעזרו, אלוהים יעזור.״

כדורים גגד כאבים בגב

ד שגמרנו את הבנין, כמעט נגמרה
Jfלנו הנשמה. ואז צץ רעיון חדש: לשתול
דשא לפני הבנין. היתד, שם חגורת
בטון של 25 סנטימטר עובי; בערך באותה
תקופה הודעתי לסמל שהרגשתי כאבים באשכים.
הוא ענה לי :״אל תהיה ארטיסט!״
שמו של הסמל היה שור.
הכאבים היו נורא חזקים וביקשתי ללכת
לרופא; אמרו לי ללכת לאחות הנמצאת במשק
הגוברים. שם אמרתי לה שיש לי
כאבים בגב׳ כי התביישתי. היא נתנה לי
כדורים נגד כאבים•
חזרתי לתחנה והכאבים התחילו לפחות.
אז בא סמל שור והציע שאנחנו נגלגל את
האבנים, שכל אחת משקלה קרוב ל־ססז
קילו — האבן הזו שסמל ג׳ידו מתחנת
ראש־פינה רק גילגל אותה פעם אחת, קיבל
ארבעה ימים חופשת מחלה. גלגלתי לבדי
את האבן עשרים מטר מהמקום והמשכתי
לעשות את שבירת חגורת הבטון בקבלנות
במכוש. אמרתי לסמל שור :״ריבונו של
עולם, זו עבודת פרעה לבני־ישראל במצרים
ואתה נותן לי במיוחד את העבודה הזו?
אולי אפשר להביא לי לפחות פטיש־אוויר?״
עמד שם אותה שעה יצחק ממן, השוטר־הנהג
מתחנת ראש־פינה .״מהי״ אמר ,״באמת
כל כך קשה? תן לי לנסות.״ הוא לקח
את המכוש מידי; סמל שור עישן סיגרית
צ׳סטרפילד שלקח מקציני האו״ם וידיו בכיסים
.״נו, נו, תראה למזרחי שאתה יודע,״
האיץ בממן. ממן נתן מכה במכוש, והנד
כוש קפץ מידו. הוא אמר :״וואללה, חביבי,
עבודה כזו לא עשיתי לא במשטרה ולא
לפני המשטרה.״
בכל זאת, בהשפעת הסמל, ביצעתי את
עבודת הבטון. בתום העבודה הדלקתי ערב
אחד את הדוד ועשיתי אמבטית מים חמים.
ואני אומר לאותם קציני משטרת־ישראל ש

בעזרה הראשונה אין כדורים נגד כאב־ראש.
אין כלום.״

ניתוח שגי -מסוכן
ף שארתי עם המשמרת השניה עד אור
Jהבוקר, כי לא יכולתי לישון, ועליתי לתחנה.
ושוב בא סמל שור ושאל מה נשמע
ואמרו לו שמזרחי יעקב חולה ויש לו חום.
סמל שור, כיום קצין במשטרה, לקח
חובשת במשק האותי
שובפעם לאותה
גוברים. אני התביישתי ובקשתי ללכת לרופא
.״אולי הלכת לבחורה וקבלת איזה
מחלה?״ שאל אותי. עניתי שחוץ מאשתי,
אתה אני חי קרוב ל־ 12 שנה, לא נפגשתי
עם אשר, אחרת.
אז הסיע אותי חזרה ונתן לי חופשה 24
שעות• נסעתי לקרית־שמונה והלכתי לדוקטור
סולטן. הוא בדק אותי ואמר לי :״זה
מצב איום. איך זה קרה?״ הוא נתן לי 15
יום חופשת מחלה להשאר בבית ולעשות
קומפרסים ולקחת תרופות. אחרי 15 יום
אמר לי :״המצב מסוכן,״ ושלח אותי לבית־חולים
שוויצר בטבריה. שם עברתי את
הניתוח הראשון.
אחרי הניתוח היתר, לי שיחה ממושכת עם
הרופא .״יעקב,״ אמר לי ,״אני רוצה לגלות
לך שאם הניתוח הזה לא יצליח, אתה יבול
לעבור עוד ניתוח. אבל בשני תפסיד הרבה.״
השיחה נמשכה מתשע בלילה עד שעה . 11
הרופא המשיך :״מה תאמר אם אדם יעשה
ניתוח ויפסיד את שערות פניו?״ קיבלתי
זעזוע .״אולי זה אני?״ שאלתי .״לא,״
השיב הרופא ,״אנחנו נשתדל לעשות את כל
המאמצים שלא תגיע למצב זה. אולי גם
נעזור לך שאנשים לא יכירו אותך.״
אז אמרתי לו :״הרי כוונת הדברים אלי.״
והוא השיב :״בדיוק כך. לא יהיו לך שערות
בפנים ויהיה לך שינוי בצורת הפנים
ואתה לא תהיה גבר יותר.״ עולמי חשך
עלי .״מדוע?״ נאנקתי. והוא אמר לי :״יעקב,
כמה ילדים יש לך?״
אמרתי לו :״רק אחד.״
״ואתה אוהב עוד ילדים?״
אמרתי לו :״בהחלט, כי אני סוף־סוף
ספרדי. לא ידעתי מה זה אבא וגם אמא ולא
אף אחד אחר, ואני מעוניין בעוד ילדים כמו
כל ספרדי אחר. אתה רואה, עשרות ילדים

תחנה זו, בה שירת גם ה שוטר יעקב מזרחי, כ שהוא מקבל לידיו את תעודת ההר שמה.

ניצלו את הדם שלי ואני נשבע בילד היחיד
שיש לי שזה רק האמת: אחרי שגמרתי את
האמבטיה, הלכתי לגשר והיה גשם כל הלילה.
עמדתי עם עומר מכלוף והתפתלתי
מכאבים. לילה כזה על הגשר לא הרגישו
הקצינים. הם העדיפו תמיד ללכת לכפר קרד
אל־בקרה או לזנגריה אצל השייך סולימן,
שם אכלו כבש צלוי ושתו יין.
כל הלילה סבלתי מחום וצמרמורת. והאשכים
התנפחו. התקשרתי עם היומנאי בתחנה.
אבל הוא רק ענה :״אין לנו כלום.

יש לנו. מדוע רק לי לא יהיו?״

מול טנקים כחיפה
ף שארתי כביודחולים שוי־צר כמה
Jחודשים וכשעמדתי לצאת אמרו לי :
״אתה יודע איפה אשתך?״ אמרתי :״בבית.״
הם ענו :״לא, היא בבית־חולים. אמרנו לה
מה קרה לך בדיוק, והיא קיבלה התקפה.״
הצטערתי מאוד. דווקא לא רציתי שתדע,
אבל מילא.
שאלתי מה עם בני. והם אמרו לי :״הבן

שלך הוא אחד מהילדים שהלכו לאסוף עשב
בקרית־שמונה והורעלו.״ אני זוכר אותו דבר
לפני שהתגייסתי למשטרת ישראל, שילדים
ממעברת קרית־שמונה היו הולכים אל קיבוץ
כפר גלעדי, אל הזבל, ולוקחים את
האוכל שזורק הקיבוץ. לקחו שעועית בקופסאות
ולחם בקופסאות ואני אז עבדתי
ולא היה חסר שום דבר לאשתי. ועכשיו
התחלחלתי: זה גם גורל בני? הוא אוסף
עשבים בשדה לאכול.
לא ידעתי מה קרה פתאום לעולמי. כי
אני אף פעם לא שמעתי על דברים כאלה
ולא ידעתי מה זה בתי־חולים — חוץ מאותה
פעם שהלכתי לבית־חולים ממשלתי
בימי המנדט, אחרי אותה פעולה שהשתתפתי
בה נגד הטנקים הבריטיים ברחוב הרצל
שניסו לשפוך שמן מורעל על מפגינים, ועמדתי
מולם במכנסים קצרים וחזה פתוח.
זו היתד, הצעה שלי לזרוק על מכונית הקשר
של המפקד שתי חביות סיד — אפילו
שאנחנו נרסק את הקצין. יצאתי ראשון בעצה
זו והייתי הראשון שניסה לדחוף את
החבית מעל לגג הבית, וכולם עמדו מאחורי
הבית. מהטנק שפכו עלי את השמן המורעל
לתוך החזה שלי, לתוך הפרצוף שלי,
וכל אחד ברח מאותו המקום. אבל אני
דחפתי את החבית, אחרי שניגבתי את הפנים
שלי והחזר, שלי בידי. שיזכרו כל
אלה שהשתתפו בפעולה ההיא מטעם ה־אצ״ל:
אמנם הג׳יפ לא התרסק לגמרי, אבל
זו היתד, מכת פחד. בתוך ההתרסקות המשיכו
לשפוך שמן עלי. זאת היתד, המחלה
היחידה בחיי, כשגופי היה כולו שרוף מן
השמן.

הועדה הרפואית קובעת
ך* וצאתי את אשתי מבית־ד,חולים וי!
| שבתי לידה בבית את 15 ימי החופשה
שנתנה לי המשטרה. ואז קיבלתי הודעה מ־קופת־חולים
לבוא לד״ר סולטן, ושם נאמר
לי כי קיבלתי עוד חודש חופשת־מחלה. לא
שמחתי, כי אני, כעובד מדינה, לא רציתי
לנצל את מדינת ישראל בשביל ענין פרטי.
לא, לא! ובכל זאת הייתי מסובך בחיים
שלי. היו לי תמיד התקפות כאבים וניסיתי
לשכנע את אשתי שתקבל גט. היא עוד
אשד, צעירה ואני כבר לא גבר. אבל היא
סירבה תמיד.
אחרי שנגמרה כל החופשה הזאת, וגם
קיבלתי טיפול בקרית־שמונה, חזרתי לתחנה
והמשכתי בתפקידי כשלושה חודשים. הרגשתי
שיתוק בירך הימנית. פניתי שוב לרופא
וכל פעם שביקשתי חופשה אישרו
לי• הרופא אמר לי :״זה שום דבר, זה רק
מהניתוח.״
אחרי מספר חודשים של שרות, החזירו
אותי לבתי־חולים לבדיקות, שנמשכו ששה
חודשים. מאז הרגשתי חולשה כללית. כל
המרץ שהיה לי הלך, ידי רפו, הייתי נטול
כל רצון. ובגלל מה? בגלל אותו בנין של
משטרת ישראל.
הביאו אותי בפני ועדה רפואית. ישר
אמר לי הרופא, זה שגייס אותי למשטרה,
סמ״מ דוקטור גוטליב ,״אתה יודע? לך
מגיע כל דבר, וגם פיצויים. אבל אי־אפשר
להשאיר אותך במשטרה.״ ואני התחננתי:
״בחייך, תשאירו אותי במשטרה. אתה זוכר
כשהתגייסחי. אתה בעצמך אמרת כמוך צריכים
הרבה בארץ! למה עכשיו לא צריכים
אוחי? בחייך, אל תהרסו את חיי!״
.מילא, יסתדר,״ אמרו שלושת האדונים
של הועדה ועזבו אותי במשרד ויצאו. ואני
הלכתי כמו מטומטם. לא ידעתי מה אתי,
מה יהיה גורלי וגורל משפחתי. אחרי כמה
ימים קיבלתי הודעה מנפת טבריה, שאני
צריך למסור את המדים .״אתה תקבל פיצויים,״
אמרו לי. ביקשתי ראיון עם המפקד•
״הכנסתי את בנך למוסד,״ אמר לי.
״אתה הכנסת אותו על חשבון המשכורת
היקרה שלך?״ שאלתי .״יש לי גם עזרה
קטנה בשבילך. אדבר עם השוטרים והם
יתרמו לך משהו מהמשכורות שלהם.״ אמרתי
לו :״האם אני כבר צריך מעכשיו לבקש
נדבות? למה? אני בכלל לא אמסור אח המדים.
אני לא אזוז מפה אפילו עם כל ה
11ל
1 1 1 *11

יעקב מזרחי מצולס
י י » י ן עם שלו שה מטיילים
ליד גשר בנו ת יעקב, קיבל ת מונ ה למזכרת.

טלפונים שעל השולחן. אני אמות בתוך
משטרת ישראל. אני לא אתפטר!״
הוא אמר לי :״בחלום, בחלום.״
אפילו להיות פועל נקיון בתחנה התחננתי•
הוא לקח טלפון ונכנסו שני סמלים
והוציאו אותי — כמו שאני, במדים —
ואני כאילו פושע• אני יודע; צעקתי והשתוללתי«
:איך זה שאתה תוך כמה חודשים
במשטרת ישראל יהיו לך 150 ראש צאן?
אולי מתחנת נבי יושע, שאנחנו לקחנו מהלבנונים
200 ראש שעברו את הגבול וספרנו
ראש ראש, וכשד,חזרנו היו רק?150״

בגזר כסא ישן
זרקה אותי כמו כלב

משטרה

I Iחולה, שאלך ואחיה על 30 לירות לחודש
מהעזרה הסוציאלית. זה כל מה שבשבילי.
זה ולעצוראותי,
ידעה לעשות
כששברתי כסא בלשכת העבודה הסוציאלית
ביפו. אבל הם לא שאלו למה שברתי אח
הכסא.
שברתי אותו אחרי שמשטרת ישראל ופקחי
העיריה יחד לקחו ממני ששה ארגזים
של שזיפים, שקניתי מהלוואה של אחד סעדיה
חג׳בי. עמדתי בשוק הכרמל איפה שמאות
עומדים. אבל הרבה מהם נותנים
שוחד פה, קילו תפוחים שם. לא אני. אני
לא נותן שוחד. ובשביל זה באו ולקחו את
הארגזים. שבועיים החזיקו את הפרי אצלם.
שבועיים! כשהחזירו אותם, לא היה בהם
פרי. רק מיץ רקוב•
הלכתי לעזרה סוציאלית ובכיתי .״ככה
אתם עוזרים לי? על שלושים לירות אתם
רוצים שאחיה, וכשאני מנסה להציל את עצמי
בלי עזרתכם — זה מה שאני מקבל?״
ושברתי את הכסא. כן, כסא ערבי ישן ורעוע.
רכוש הממשלה? מאיפה? מיפו, מאיזה
בית ערבי.
לא ידעתי איך אסתכל בבחור שלוזיתי ממנו
את מאתיים הלירות, ובאמת ירדתי מהדרך
שלו• אבל הוא בא אלי הביתה והסתכל.
אמרתי לו :״זה הבית שקנתה לי עזרה
סוציאלית, וזה מה שיש לי. ואני לא
שילמתי שכר־דירה כמה חודשים.״ אז הוא
הלך לעזרה סוציאלית ואמר שהוא מוותר
על הדוכן שעבד עליו בשוק הכרמל חמש
שנים לטובת מזרחי יעקב, כדי שיעבוד
ויחזיר לו את הכסף. רק איש אחד התנגד:
אותו הפקח שהחרים את הארגזים. הפקח
הזה, אם ירצה שיעמוד יצחק יעמוד, ואם
ירצה שיעמוד יעקב יעמוד.
במשפט שלי ניגש אותו בן־אדם לשופט
ודיבר אתו; אבל לא בעברית. קיבלתי עשרה
ימים מעצר בבית־הסוהר ברמלה.
אחרי שעזבתי, הלכתי לאותו מקום בעזרה
סוציאלית ואמרתי להם :״אני מיואש,
אל תתנו לי לאבד את עצמי לדעת! .למה
שאם אאבד את עצמי לדעת תלך כל המשפחה
שלי ואני לא רוצה. אני עדיין צעיר
ואני יכול לעבוד.״ אז הם אמרו :״שמע, תן
את הקיוסק שלך שנפרץ בחיפה לעזרה
סוציאלית.״

עגדה וסוסה -והגורד
toסעתי לחיפה וקיבלתי אלף לירות
Jעל חשבון הקיוסק שהעברתי להם. לקחתי
את הכסף וקניתי עגלה עם סוסה, בהס־

למהאתהבובה, בניי
(המוסך מעמוד ) 15

כמת העזרה הסוציאלית שאני אמכור עליה
ירקות והם ישיגו לי רשיון עירוני של
רוכל.
אבל שוב פעם המזל לא נתן לי. אפשר
בעצם, להגיד: העזרה הסוציאלית לא נתנה
לי. באותו יום שקניתי את העגלה והסוסה
הלכתי לשוק וקניתי בשאר הכסף שהיה
לי עגבניות. סידרתי צינור עם רמקול, כדי
שהאנשים ביפו יכירו אותי — זה שמדבר
ברמקול, זה שמוכר בזול. הרתחתי שני
גרוש על כל קילו ובאותו יום הרתחתי שש
וחצי לירות. קניתי בשתים וחצי לירות אוכל
לסוסה והשאר הבאתי הביתה. אמרתי: אם
זה ככה, אני לא צריך את הכסף של
העזרה הסוציאלית. אני אהיה כמו כל אדם
אחר — אשלם מס הכנסה, אשלם בשביל
מים ואהיה איש כמו כולם — בעל מרץ
ורצון לעבוד.
למחרת הלכתי וקניתי קצת גזר, חצילים
ובצל ויצאתי לעבודה ישר לרחוב בוסטרוס.
נכנסתי לרגע לעזרה הסוציאלית ואמרתי
לעובדת שמה .״הנה העגלה למטה. אני תי־כף
מתחיל לעבוד. תסתכלי, אני אף פעם לא
ארד עוד ואני אתחיל לעלות.״ היתד. לי
קופסת סיגריות למיף ביד; אמרתי לה:
״הנה, זה מהרווח שלי אתמול, ואני לא
אבוא בחודש הבא לקבל את השלושים לירות.
רק תסדרו לי את הרשיון שלא יהיו
לי ענינים עם שוטרים ופקחים.״
אני רק יורד מהעזרה הסוציאלית ראיתי
את מכונית הפקחים ליד העגלה .״של מי
העגלה?״

״אה, אנחנו כבר מכירים אותך. אנחנו
צריכים לעשות סוף אתך!״
״רבונו של עולם, רק שלא יהיה הסוף
כמו הסוף של ששה הארגזים שנרקבו אצלכם.
את מאתיים הלירות אני עוד חייב.
אני עוד לא החזרתי. תסתכלו ותראו את
המצב שלי. הנה תבואו ותעלו אתי למעלה
ותשאלו אם הם לא הבטיחו לי רשיון.
אבל הם אמרו :״זה לא מענין אותנו.״
ונגש אותו הפרצוף בלי הדם ובלי המצפון,
ורצה להרים את המשקל, אני אמרתי לו:
״לא, לא, אני תיכף אזוז.״
״אני מכיר אותך,״ השיב לי אותו פקח,
״אתה אותו אדם שנתן מכות לפקח בשוק
הכרמל. אתה חושב שהעיריה תשתוק לך,
אתה חושב שכל פרצוף כמוך יבוא ויתן
מכות? מי אתה בכלל?״
ואני אמרתי לו :״אני באמת לא הרבצתי
לו, אלא רק אחרי שהרים יד על אשתי
והפיל אותה. זה הכבוד שלי, שמכים את
אשתי. תבין, עשיתי את זה רק בגלל
הרעב של שלושה חודשים. מה היית עושה
אם לא היית מקבל משכורת שלושה חודשים
ולא היית מקבל גניבות מהצד? מה
היית עושה?״
״אל תהיה פיקח, אל תהיה פיקח,״ הוא
השיב.
התחננתי ונלחמתי בכל הרצון שלי ולא
נתתי שיקחו את המשקל. בסוף הם ריחמו
עלי ואמרו :״טוב, הסתלק!״

הסוסה ברחה
ף« איתי שממכיית הירקות יש לי רק
Iצרות, ושהעזרה הסוציאלית לא עושה
שום דבר כדי להשיג לי את הרשיון. אמרתי
לעצמי: אמשיך לקחת את שלושים הלירות
ואלך לעבוד בסבלות עם העגלה.
עמדתי מול העיריה ביפו, ליד שתי חנויות
של סיטונאי ירקות. אז באו הבולגרים
ואמרו :״אתה לא תעמוד פה. אנחנו כבר
שנתיים כאן. זה המקום שלנו.״
״אבל גם אני יהודי, אני צריך לתת אוכל
לסוסה ולמשפחה,״ התחננתי.
״אתה לא תעמוד כאן. זה המקום שלנו.״
ואני
שואל את פקחי ושוטרי ישראל:
אני כבר קרוב לשלושים שנה בארץ, לא
מותר לי לעבוד?
אותו לילה חזרתי הביתה בלי פרוטה.
אספתי קצת עשב ונתתי לסוסה. למחרת
הלכתי שוב לאותו מקום — ושוב גירשו
אותי. זזתי ועמדתי מצד שני של הרחוב,
ליד הלונה פארק — בטל כל היום. כך
היה באותו יום, למחרת ויום אחרי זה.
ארבעה ימים בלי מיל אחד, בלי אוכל
למשפחה.
שוב פניתי לעזרה הסוציאלית. .הגיעו
השלושים לירות של החודש? הגיע הרשיון?״
לא .״אז מה אעשה?״ הם אמרו לי
שגברת מרים טולידנו, שהיא מהעזרה הסוציאלית
בחיפה, תבוא מחר ברכבת של

שעה חמש וחצי, והיא רוצה לראות אותי.
״תיגש לשם, היא תביא לך דברים.״
במשך התקופה שאני בעזרה סוציאלית —
שנתיים או שלוש — קיבלתי שלושה קילו
קמח, קצת קמח תירס, חצי קילו עדשים,
בקבוק שמן, קצת קפה וקצת תה, כדי
שאעשה בהם את החגים. שכך יעשו השרים
או הגדולים במדינת ישראל את החג —
רק פעם אחת! שירגישו מה זה ויחליטו
אם אפשר לחיות מעזרה סוציאלית. אבל
הפעם אמרו לי שגברת טולידנו תביא לי
יותר דברים: שבעה־שמונה קילו שמן, גם
מכנסיים, נעליים וחולצה, שתי שמיכות
בשביל להתכסות. אמרתי טוב, ולמחרת
הלכתי לתחנת הרכבת. קוויתי שבאמת אקבל
את כל הדברים הטובים האלה.
קשרתי את הסוסה בחוץ ונכנסתי. חיכיתי,
חיכיתי וכשהגיעה הרכבת, הגברת טו־לידנו
לא באה. יצאתי החוצה — ולא ראיתי
לא את העגלה ולא את הסוסה. בא כנראה
אדם עם מכונית, שאכל מספיק נקניקיות
חמות בבוקר, עם קפה ותה — ונכנס לתוך
העגלה. על הכביש מצאתי שברי זכוכיות
של פנסים. העגלה נדחפה מההתנגשות והסוסה
השתוללה וברחה. לא ראיתי אותה
בשום מקום.
הלכתי וחיפשתי — ולא מצאתי כלום.
עד שמישהו אמר לי שראה את העגלה דוהרת
קדימה. רצתי אל תוך שטח פתוח

השופט. לכן מכרתי את החדר שלנו ב־250
לירות, כי שם לא היו מים ולא חשמל
והדרך לכביש היתר, ארוכה מאוד. הלכתי
ליפו ׳קניתי חדר במרתף, שאנחנו גרים
בו עכשיו. הבאתי שולחן־מטבח, ארבעה
כסאות וארון שקניתי ב־ 15 לירות בשוק
האלטע־זאכן בתקופה שהיתר, לי העגלה, ומיטה
עם שתי שמיכות ומקרר שקיבלנו
מעזרה סוציאלית בחיפה. הוא אפילו בלי
תחתית.
כל מטרתי היתד, שנהיה בעיר, קרוב לאותו
בית־חולים שאני פעם התרחקתי ממנו —
בית־החולים בבת־ים•
השופט מגורי אישפז אותי בצדק. זה היה
אחרי ששברתי את הכסא בעזרה סוציאלית,
והמשטרה האשימה אותי בהפרעת הסדר
ובפגיעה בציבור. רק אחרי שהשופט ראה
שאין אפשרות אחרת לעזור לי ולפתור את
מצבי, קרא לי ואמר :״מזרחי, עשיתי כל
מה שבאפשרותי, אבל אני לא יודע מה
לעשות הלאה.״ הוא שלח אותי לבדיקה
אצל רופא.
המצב שלנו היה בכי רע. במשך ארבעה
חודשים לא קיבלתי את הכסף מעזרה סוציאלית,
ו־ 24 שעות לא אכלנו שום דבר
אני ואשתי. ניגשתי לשוטר ממשמר הגבול
שגר על־ידי בבית הקודם. אמנם גם הוא לא
קיבל עדיין את המשכורת אבל הוא נתן
לנו שתי צלחות מלאות מרק ושני לחמים,

* I I I * Iר ׳ הכירו זה את זו בקיבוץ נספייס. חס הת חתנו, עברו לגור בחיפה
J l Vואחרי קום המדינה עברו לגור בקרית־ שמונה שבגליל. שם התגייס
I I U
יעקב מזרחי למ שטרת ישראל, הוצב לתחנת המ שטרה ליד גשר בנות־יעקב שעל הירדן.

ומצאתי את הסוסה שלי — שוכבת, כשרגלה
שבורה.

סוחרי כהמות ונקניקים
ך* ומני אחד ידוע, בא אלי ואמר לי:
I״כמה אתה רוצה בשביל העגלה?״
ביקשתי 200ל״י .״כמה בשביל הסוסה״?
עניתי שאני מוכר אותה לגן החיות, כדי
שיתנו אותה טרף לחיות .״טיפש,״ ענה לי,
״הבשר יכול ללכת לנקניק.״
״לא!״ עניתי ,״אני לא זקוק לכסף שלך!
אני לא אעשה את זה. זאת הסוסה שלי.
אתן אותה לחיות — אבל לא לחיות כמוך
שיאכילו אותה לבני אדם!״
הקמתי את הסוסה ושכרתי עגלה שניה
עם חמור שתגרור את עגלתי לבית. הלואי
ולא הייתי הולך לתחנה בשביל הנעלים
שתביא לי מרים. הלואי שהייתי נשאר יחף
כל הקיץ ורק שלא יקרה לי מה שקרה.
הפסדתי הרבה יותר ממה שהייתי יכול
להרוויח.
אותו רומני שלח עוד אדם, שהציע לי
300 לירות, כי הסוסה היווה שמנה וגדולה.
אבל ידעתי מי שלח אותו ושאלתי :״מה
תעשה עם הסוסה?״ הוא ענה :״אני אסדר
לה גבם ותהיה בסדר.״ עניתי :״בשביל
בהמה, לא עושים גבס.״ השארתי את הסוסה
עומדת ליד הבית. הלכתי לגן החיות
שיבואו ויתנו לה כדור בראש ויקחו אותה.
קיבלתי מהם 150 לירות. בשביל מה שנשאר
מהעגלה קיבלתי 50 לירות. זה מה שנשאר
לי מהאלף לירות שקיבלתי בשביל הקיוסק
שמסרתי לעזרה הסוציאלית.

זבית־החולים ברי ליווי
ו דעתי כל הזמן כי עוד מעט ישלחו

אותי לאישפוז בבית־החולים, לפי צו

ובסוף נתן לאשתי גם לירה, למרות שיש
לו ילדים משלו. עוד יש בכל זאת אנשים
טובים בעולם.
בסוף הלכתי לשופט ואמרתי :״די, אני
לא יכול עוד. תן לי כבר את הצו.״ והוא
נתן לי את צו האישפוז. לקחתי את הניירות
ושלחתי מכתבים לראש הממשלה,
לשר המשטרה, לשר הסעד ולראש העיר
וביקשתי מהם לפחות דבר אחד: שיעזרו
לאשתי בעת היעדרי, ושאת בני יחזירו מן
המוסד אליה. שלפחות יהיה מישהו אתה
בבית ולא תצא מדעתה. את הכסף למשלוח
המכתבים נתן לי אחד האנשים בבית־המשפט.
ביום
ראשון בבוקר הלכתי בעצמי והתייצבתי
בבית־החולים. לא רציתי ששוטרים
יביאו אותי לשם. אמרתי :״אני יעקב
מזרחי.״ הרופא התפלא :״איך זה שאתה עם
צו אישפוז בא ככה, לבד?״ ניגשתי לד״ר
יעקבי והוא הכניס אותי למחלקה פתוחה,
שם נשארתי כל זמן שהותי בבית־החולים,
עד שיצאתי לפני שבועיים.
עכשיו אני גר כאן עם אשתי ובני. בבית־החולים
באמת עזרו לי והצילו אותי וד״ר
יעקבי הבטיח לעזור גם להבא. אבל אני
שואל, האם אדם בגילי — בן — 36 צריך
להיות אדם סוציאלי? מדוע לא נותנים לי
את האפשרות לעבוד בעבודה שאני יכול
לעשותה, כדי להתפרנס ולפחות לקיים את
כבודי? ככה גם אני סובל, וגם בני יסבול
אחרי. הוא לא ירגיש את עצמו מכובד
ובן־אדם עצמאי.
רגע, יוסף, בני, בוא הנה. מה אתה אומר:
יש צדק בעולם? מה אמר לך החנווני
כשסירב לתת לך לחם ביום שישי שעבר
ואתה היית צריך להשאר בלי אוכל עד יום
ראשון, כשפתחו את בית־הספר והלכת לאכול
שם אחרי יומיים של רעב? מה יש
בני, למה אתה בוכה?

ספורט
כ דו רג ל
נ קו דהאחת n m

על משחק הכדורגל שנעיד השבת
כין הפועל ירושלים למבכי
תל־אביב, שהסתיים כתוצאת תיקו
,0:0כותב שייע גלזר:
תסלחו לי, אבל היום אני רוצה להתחיל
במשהו יותר רציני. ובכן, האם שמתם לב
שכמעט כל חובבי־הכדורגל במדינה חולים
במחלה ששמה מכבי תל־אביב? זה מתחיל
במוצאי־שבת כשמתחילות להגיע התוצאות
של משחקי הכדורגל. כל שבת יש אולי
עשרים אלף משחקי־כדורגל, אבל את מי
הס מענינים?! כל אחד רוצה לדעת איך
יצאה מכבי, כאילו שהעולם תלוי בזה.
למה אמרתי את זה? מפני שהשבת קרה
לנו מקרה מוזר. נסענו לירושלים לשחק נגד
הפועל ירושלים. כמעט והורידו לנו שם
את המכנסיים ובמזל חזרנו עם נקודה
אחת. חשבנו שעוד פעם סוף־העולם, עוד
פעם האוהדים שלנו יורידו את הדגל עד
חצי־התורן. אבל הפעם במקום לבכות כל
האוהדים שמחו, ואחרי ששמענו מה קרה
התחלנו בעצמנו לשמוח. כי שתי היריבות
שלנו לאליפות, הפועל חיפה והפועל פתח-
חקור, לא ליקקו דבש באותה שבת. פתח־תקוה
יצאה בתיקו עם בית״ר והפועל
חיפה קיבלו ממכבי חיפה . 1:4הייתי
מבסוט שהם החזירו מה שאנחנו קיבלנו.
שחקן כדורסל ככדורגל. בעצם
הגיע לנו להפסיד. שיחקנו בירושלים את
המשחק הגרוע ביותר בעונה. ולמעשה
בתוצאת התיקו הרווחנו נקודה ולא הפסדנו
אחת. תיכף בהתחלה נפצע לנו רזניק
ועלי ועל רפי לוי הדביקו קלפקעס —
מדבקות.
הקלפקע שלי היה אחד ששמו ג׳־ורא שי.
כל הזמן היה נדמה לי שאני משחק כדורסל,
כי השי הזה הוא בעצם שחקן כדורסל
ולא כדורגל ושמים אותו להיות שומר רק
במשחקים מסוכנים, לא משחק כדורגל רק
דוחף רגלים כל הזמן להפריע. גם הבוץ
על המגרש השתתף בהצגה. היית רץ כמה
צעדים והיית צריך לעמוד עם מקל בשביל
להוריד את הבוץ.
מעניין שהשי הזה לא היה מסתכל בכדור
רק עלי. כשנגמר המשחק, ועליתי לנהוג
את הטייגד, שאלתי את החברה: תראו אם
שי זה כבר לא שומר עלי?
אחרי שמירה כזאת נשארו לנו רק שלושה
חלוצים לשחק, ולצערנו הם לא עשו
את זה. אם לא הייתי משחק כדורגל הייתי
נותן כתבה כזאת — רוחץ את כולם.
בכל המשחק היתד, לי רק הזדמנות
אחת לכבוש שער. הוצאתי את הכדור
מהשוער שיתי והרבצתי לשער. בשניה
האחרונה נכנס הבלם בנבנישתי בין הכדור
והשער והפריע לו לד,כנם. הפועל ירושלים
היו למעשה יותר טובים במשחק, רק
שלבנדורי הלך יום־טוב והוא הציל אותנו,
או כמו שאומרים הוא החזיר את
הנקודה שהפסיד בשבוע שעבר.

ב מ סלול
״ ה בנו תעדהבנים׳,
סערה התחוללה השבוע בחוג פעילי
ענף־האגרוף כאשר התברר כי אחד מעסקני-
הענף, שופט־נקודות לשעבר וכתב־ספורט בכמה
עתונים נעצר כחשוד בנהול׳ בית־בושת
זלטקו צ׳יקוכסקי הכדורגלן
היוגוסלבי, המאמן את הפועל חיפה,
הואשם על־ידי הנהלות שתי קבוצות, הפועל
ירושלים ומכבי תל־אביב, בהתנהגות בלתי-
הולמת. נציגי שתי קבוצות אלה מאשימים
את צ׳יקובסקי כי במשחקים נגד קבוצו־תיהם
כינה כמה כדורגלנים בכינוי פרפלוב־טע
ייד (יהודי ארור) .מכתבי המחאה שנשלחו
בענין זה להפועל חיפה לא נענו
בפעס הראשונה בתולדות
הכדורגל בארץ, תתמודד קבוצת כדורגל
של בנים עם קבוצת כדורגל של בנות.
אחרי שקבוצת הכדורגל של בנות מכבי
תל־אביב המאומנת על ידי המאמן יעקב
טסלר, לא הצליחה למצוא קבוצות יריבות
של נשים, היא הזמינה להתמודדות קבוצת
בנים. תהיה זו קבוצת נוער של מכבי
תל־אביב ג׳רי כית־הלוי, מאמן
נבחרת ישראל לשעבר וכיום מאמן מכבי
נתניה, מי שהיה ידוע כממציא שיטת הבונקר,
יפרוש בקרוב מכל פעילות בכדורגל.
את מקומו כמאמן מכבי נתניה
ימלא צבי (״דוקטור״) ארליך.
העולם חזה 1111

רדיו קול ישראל
תעלומתהשבתהש חו ר ה
מזה זמן רב לא המתינו מאזיני קול-
ישראל לשידורה של תכנית רדיו כשם שהמתינו
בשבת האחרונה לשידור התכנית
בשדה האמנות והתרבות. כמעט מדי שבת
מופיעים בתכנית זו ארבעה מבקרי תיאטרון
חריפי־לשון, המנהלים ביניהם ויכוח חופשי
עירני על הצגת תיאטרון מסוימת. מאז קטלו
מבקרים אלה בצורה חד־משמעית, שעוררה
סערה׳ את הצגת רחוב המדרגות בחביטה,
כשמכולם הגדיל לעשות מנחה הויכוח׳
המבקר דב־בר מלכין, בעל הזקן
ההרצלאי, בהציעו לפתוח את השידור בחמש
דקות דומיה — עלה מספר מעריצי
התכנית על גילוי־הלב של משתתפיה.
אחרי הדו־קרב הפומבי, שהתנהל בשבוע
האחרון בין יגאל מוסינזון לבין מבקרי
התיאטרון, בקשר להצגת השבת השחורה
בתיאטרון אהל, היה ענין מיוחד לשמוע מה
יאמרו ארבעת מבקרי קול־ישראל על ההצגה.
הויכוח בין הארבעה, דב־בר מלבין, בנו
יעקב מלכין, אורי קיסרי ויצחק אברהמי,
נערך ביום רביעי והוקלט. על מועד השידור
הודיעו בכל העתונים. אולם רבבות המאזינים
שפתחו את המקלט בשעה היעודה —
התאכזבו. ללא כל הודעה, ללא התנצלות,
הודיעה הקריינית על שידור קטעי מוסיקה.
ראשומון ישראלי. המאזינים יכלו
רק לנחש מדוע לא שודרה התכנית: האם
נאמרו בה דברים חריפים מגדר הרגיל?
האם יצאה הנהלת קול־ישראל להגן על יגאל
מוסינזון?
את התשובה לשאלות אלה יכלו לספק
האנשים המעורבים בענין. אולם כשנשאלו
השבוע אנשי קול-ישראל ומבקרי התכנית,
על הפרשה, התקבלה מדבריהם אותה תמונה
שהתקבלה אצל צופי הסרט היפאני רשומון.
• אמר הד״ר ישעיהו שפירא, מנהל
התכניות של קול־ישראל :״בלה ברעם, עורכת
התכנית, אמרה לי שהסכימה עם המשתתפים
שאין טעם לשדר את התכנית
כיוזן שהיא לא טובה.״
• אמרה בלה ברעם, עורכת התכנית:
״התכנית לא שודרה משום שלא היתה טובה
מבחינה רדיופונית, גם אנשי הצוות הגיעו
למסקנה שהשידור לא טוב וזד, קורה.
• אמר מנחה התכנית דב־בר מלבין:
״לא הגענו לשום מסקנה שאין לשדר את
התכנית. לפני שהקלטנו אותה חשבנו שאולי
כדאי לא להקליט מפני שהצגתו של
מוסינזון היא מתחת לכל ביקורת• ולמטה
מכל ביקורת, פירושו שאין מה לבקר. בלה
ברעם שיכנעה אותנו להקליט בכל זאת,
ועד שבת בערב לא ידעתי שהתכנית לא
שודרה. אני לא חושב שאמרנו משהו חורג
מגדר הרגיל. חשבתי שלאורי קיסרי יש
משהו חיובי להגיד על ההצגה, והוא התחיל
מזה, שיש פסיכוזה נגד מוסינזון ונגד האהל,
אבל בסוף אף אחד לא אמר טובות
על ההצגה. אני לא חושב שכדאי להקליט
עוד פעם את הויכוח בצורה אחרת. אם
אצטרך להגיד מה שמוצא חן בעיני אנשי
הרדיו, מה ערך יש לביקורת שליז״
• אמרה לאה פורת, סגנית מנהל תכניות
קול־ישראל :״השידור לא היה מוצלח,
פשוט משעמם. חשבנו שהתכנית לא מוצלחת
וזכותנו לפסול שידור משעמם. דיברתי
עם קיסרי ועם אברהמי והם אמרו לי שהסכימו
לבטל את שידור התכנית.״
<• אמר אורי קיסרי :״אני מכחיש שביקשתי
או הסכמתי לבטל את שידור השיחה.
לא דובר בכלל עם בלה ברעם שהשידור
יבוטל. לא אני ולא אברהמי לא
ביקשנו לבטלו.״
דכרים יותר טובים ל,,אהל״ .אולם
את ההסבר המקורי ביותר לביטול התכנית
נתן יגאל מוסינזון עצמו. אמר הוא :״לפני
שהתכנית שודרה אמרתי לאשתי: עד כמה
שאני מבין במדיצינה התכנית לא תשודר.״
מפני שהיו מבקרים שדיברו בעד ההצגה.
מוסינזון היה תמים מאוד. הדבר החיובי
ביותר שנאמר בעד ההצגה, נאמר על ידי
יעקב מלכין. אמר הוא :״כיון שהמחזה
כל כך רע, אין טעם לביקורת דססרוקטי־יית.
לכן אני אבקר באופן קונסטרוקטיבי.
אני מציע לאהל שיעשו דברים יותר טובים.״
תדריך תכניות אלה מתוך משדרי השבוע חבא
עשויות להיות מענינות. שינויים אפשריים.
סתי 3תנח (קול־ישראל, יום ה׳,
— )20.05 ריקה זראי ויוסף בנאי.
• פנים אל פנים (קול־ישראל, יום
ה׳.30 ,ו — )2מפגש אלחוטי בין ילדי מעברת
כפר סלמה לילדי קיבוץ־ברנר.
העולם חזח וווו

אנשים
עז רהלאפד ־ ק ה
לא, ואת איננה בדיחה. יומון מפא״י
דבר, החליט לכנס לרגל השנה החדשה את
אמרות הכנף הטובות ביותר שנאמרו בעולם
בשנת .1958 אחרי ציטוט אמרות־כנף מפיהם
של דה־גול, איזנהאואר, נהרו וממט־גומרי,
מביא דבר את אימרת־הכנף של
ראש ממשלת־ישראל, דוד כן־גוריון, בשנת
,1958 בזו הלשון :״נרחיב העזרה הטכנית
וההדרכה המקצועית למדינות צעירות
באסיה ובאפריקה כאדם סוער
מאוד, התגלה השבוע שר הפנים ישראל
כרייהודה. אחרי ששמע על מסיבות ליל-
סילבסטר שנערכו בארץ, שלח מיד הוראה
לממונים על המחוזות לבדוק אם נגבו מסים
כשורה ממסיבות אלה. באותו שבוע, הוזמן
השר להשתתף בטקס חנוכת שיכון רמת־אביב
בתל־אביב. הטקס, בו עמד להיות
נוכח גם ראש העיר חיים לכנץ, היה,
צריך להתחיל בשעה .4בר־יהודה חיכה
עשר דקות, וכשראש העיר איחר לבוא,
עזב ברוגז את הטקס אחרי ביקורו
של מנהיג מפלגת אחדות־העבודה יצחק
טכנקין אצל הרב הראשי הרב יצחק
רחמים גיסים, הזמינה אותו קבוצת
סטודנטים דתיים בירושלים להשתתף בויכוח
על עניני דת, כשמולו תופיע אישיות דתית.
טבנקין הודיע, כי עקרונית הוא מסכים
להופיע, אולם בתנאי שהמתוזכח הדתי יהיה
הרב ניסים עצמו. כשהתבקש הרב ניסים
להופיע בויכוח, הוא הודיע כי אינו מוכן
להופיע בויכוח פומבי במשך כל
זמן הויכוח הסוער על פרשת אלטלנה,
שנערך השבוע בכנסת, הציצה דמות מיס-
תורית מאחורי הוילונות שליד במת הכנסת.
רק כאשר התפרץ ראש הממשלה בקריאות
ביניים חריפות נגד מנחם בגין, הוציאה
הדמות את ראשה מאחורי הקלעים, התגלתה
כאשת ראש הממשלה פולה כך
גוריץ, שעקבה בחרדה אחרי מצב הת־רגשויותיו
של בעלה, שלחה לעברו מבטים
שאמרו: הרגע בנשף הסטודנטים
של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית
בירושלים, בהתחרות על האנקדוטה
המשפטית המוצלחת ביותר, גילתה דפנה
זוסמן, בתו של השופט ד״ר יואל
זוסמן, שהתמנה השבוע כיושב־ראש ועדת
הבחירות לכנסת הרביעית, כי אביה השופט
העליון ״אוהב בטנים בשוקולד, ואם רוצים
למצוא חן בעיניו צריך להזמין לו קפה עם
עוגת קרם תפוחה.״

מ ס קין במגפי ניינ ק ד

התעשיין סם דוכינר, העוסק בפומבי
בייצור מיכלי קרטון ואשכוליות ובחשאי
באיסוף דברי אמנות פרימיטיביים מאפריקה
ומחלקי עולם אחרים, יציג לראות את אוספו
זה בסתיו הבא במוזיאון לאמנות חדישה
על שם הלנה רובינשטיין, שיפתח בקרוב
ליד היכל־התרבות אגב, הלנה רד
כינשטיין עצמה, המכונה בשם נסיכת
הקוסמטיקה, זכתה בפירסומת מוזרה מאוד
ממנהלי הפירסומת של המוזיאון החוש.
בין שאר קטעי הפירסומת כדוגמת ״החל
מכפית עתיקה אחת שנקנתה בהיותה ילדה
קטנה, יצרה הגברת רובינשטיין את אחד
האוספים הגדולים ביותר בעולם של דברי־אמנות״
,מופיע גם הקטע הבא :״לדירתה
בלונדון הוסיפה שלוש דירות בצרפת, אחת

במקסיקו, אחת ב־בואנוס־איירס,
ודירה
בת 26 חדרים
בניו־יורק. וגובהה
בסך הכל 4רגל ועשרים

במאי המחזות השוויצי
קו ר ט הי ר -
יטפל ד, שהגיע לישראל
לפי הזמנת
התיאטרון הקאמרי
לביום המחזה נורה,
התחלק ביום הראשון
לבואו לארץ ושבר
את רגלו. עתה
הוא מביים את ההצגה
ברגל חבושה
ואילו השחקנים מביעים
את תקוותם
שההצגה לא תצלע
עקב זאת אחרי
שנה וחצי של
סיור בעולם, חזר
שחקן הבימה ש ט ״
עדן פינקל לתיאטרון
וקיבל את התפקיד
הראשי במחזה
ניצוץ של משוכועטת-ככוד
רובינא*
רר שיוצג בקרוב.
מדוגמנית, בעיטה לדוגמה
הוא ניגש למחסן להוציא
משם את מגפיו
לצורך ההצגה. להפתעתו, מצא אותם קרוב של מוסינזון ומעולם לא נתן שיעורים
פינקל קרועות ובלויות, אחרי שבמשך 20 לאשתו. הוא עמר לבקש ממוסינזון להתנצל
שנה שימשו אותו ללא פגם. אחרי חקירה בפומבי, אלא שברגע האחרון התברר שלקצרה
התברר כי בעת העדרו השתמש בהם אשתו של מוסינזון באמת היה צריך להיות
שיעור עם עמיקם גורביץ׳ .היא היתד,
זמן קצר אהרון מפקין. ומה שפינקל
צריכה לתת שיעור באנגלית לילד בשם
לא עשה ב־ 20 שנה, עשה מסקין בשנה
אחת השמצה מקורית המציא השבוע זה במצב לא נעים היתד, גם הזמרת
הזמר אריה לביא. הוא הציג את שחקן ריקה זראי. כשבאה יום אחד כרגיל
הבימה יוסן? פנאי, המועמד לפרס גנסין, להופעתה במוערון־התיאטרון, התברר כי
בפני אנשים, אמר עליו :״זה השחקן שעומד הפסנתר, בו מלוה אותה בעלה, נעלם. הסלקבל
את פרם גנסין בתשלומים ה תבר כי הפסנתר היה שיין־ לתיאטרון ר-.
במאי הצרפתי־יהודי מרסל לופוביצ׳י, קאמרי. כל זמן שהקשר בין מועדון־התיאם־
שמאז ביים בארץ את הערב אימפרוביזציה רון לתיאטרון היה קיים נשאר הפסנתר,
הוא ממטיר על ידידיו בישראל שלושה עד כשנותק הקשר, ביקשו אנשי הקאמרי את
ארבעה מכתבים ליום, גילה באחד ממכתבים הפסנתר חזרה. כשלא ענו להם, שלחו זוג
אלה עובדה מעניינת: למרות היותו תושב סבלים שפשוט נטל את הפסנתר, ואת
קבוע בפאריז עיר־האורות, הרי מימיו לא מקום עבודתה של ריקה אותה תקלה
ביקר עוד בהצגת קאברט במצב דומה אירעה לזמרת, גם כשהופיעה במועדון ההד
נמצא גם איש קול־ישראל, החידונאי שמו דמנות־האחרונה בבאר־שבע והתברר כי גם
אל רוזן. הוא גילה השבוע, כי למרות היו שם אין פסנתר. הציל את המצב אריק
תו עובד קבוע בקול־ישראל, אין לו מכשיר (מחקה הקולות) אמיר שהצליח להופיע
רדיו והוא אינו נוהג להאזין לתכניות. ה ללא פסנתר. אגב, בעלי המועדון, הזוג
מעניין שבדבר: הוא גילה עובדה זו בשי־ ליאון וכטי קנוט מתפארים כי במו־עדונם
שחודש, יש שלושה דברים שאין
דור־רדיו.
באף מועדון־לילה אחר: מגלשי־סקי, ארוחת-
בוקר בה המנה העיקרית היא תרנגול־הודו

צלוי, ובית־שימוש מפואר מקושט בשיש

ת רנגו ל־ הו דו בבו
ותמונות אמנותיות תרנגול־הודו צלוי
במצב מאוד לא נעים היה השבוע ״מנהל נפל גם בחלקם של שחקני קבוצת הכדורגל
התנ״ך״ עמיקם גורפיץ /הקריין שזכה של כסית, למרות שלא נסעו עד לבאר־שבע
אלא עד נס־ציונה בלבד. היתד, זו מתנתו
לתואר זה מאז ניהל בהצלחה את חידון
התנ״ך הבינלאומי. באחד מעתוני הערב הת של חצקל איש כסית על נצחון קבוצתו
על ותיקי נס־ציונה, שהיתר, ידועה לפני
פרסמה כתבה על יגאל מוסינזון. הכתב
המסור לא שכח לציין בכתבה, כי בשעה שנים כמבצר כדורגל. את המשחק עצמו
פתחו הדוגמנית אילנה רופינא, בבעיטה
שביקר בדירתו של מוסינזון, הרים האחרון
לדוגמא, וחצקל עצמו. מול אמני כסית
את השפופרת, סילפן לעמיקם גורביץ׳ ו
עמיקם כרפאל קלצ׳קין, אורי לוי, נתן פד
ביקשו לבטל את השיעור עם אשתו.
גן ואחרים, התיצבו ותיקי נם־ציונה, בהם
נסער מאוד, מאחר שמעולם לא היה ידיד
האחים יצחק ואברהם בוקסר, אברהם שני־דרוביץ,
שלמה נדב ואפרים הופמן. הופמן,
שהיה בשעתו כוכב הנבחרת הפולנית לכדורגל
במשחקי המכביד, השניה, כידרר כה
יפה, עד ששחקני נסית נמנעו מלהפריע
לו בשעה שהחזיק בכדור. המשחק הסתיים
בתוצאה 3:2לטובת כסית וכמאתיים ל״י
הכנסה לנס־ציונה לחויה מיוחדת זכה
האמרגן גיורא גודיק בעת ביקורו במועדון
הלילה מוקמבו שברומא. בשולחן הסמוך
לו במועדון, ישב לא אחר מאשר מלך
מצרים לשעבר פארוק, ובשולחן נוסף, אוד,
גארדנר עם ידידה ואלסר כיארי, שלא חדלו
להתקוטט כל הערב למרות נוכחותו המרגיעה
של גודיק עוד בטרם שככה הסערה
סביב נשואיה של נורית פילצר, וכבר
זכתה דוגמנית ישראלית נוספת בחתן עשיר
מארצות הברית• היתה זו הדוגמנית מדתה
ליאופולד, שהתחילה את הקריירה שלה
כדוגמנית אחרי שהתפרסמה כמועמדת לתואר
מלכת המים של העולם הזה. בעל
בית־מלון במי׳אמי־ביץ׳ ,שראה אותה בתוצ־גת
אופנה, הציע נשואים למרתה. שהיא
עולה חדשה מרומניה. תשובתה של מרתה
להצעה — לוטה עדיין בסוד.
* מאחוריה חצקל איש־כסית,
שחקן הקאמרי אורי לוי.

משמאל

תמרורי

זה כל מה שאמר.

גדעון ירדן, תל־אביב: ספש אחד, בטח
שנערת ה שבוע של ה שבוע שעבר היתה
בויג׳י ט בארדו.

רמי זה יזיק?

״רותי,״ שואל בתמימות (,)1111/115
״מהו גובה ההימור שלא אקבל אף תשובה
אחת?״ הייתי. מהמרת אתך, איש צעיר,
אלא שאינני רוצה להיות מנוזלת, כי אני
הרי יודעת, שתקבל מכתבים רבים.
״רבים יפקחו עיניים תמהות כשידעו על
פנייתי זו, אולם לא יהיו ביניהן אותן עיני
נערה, שייתכן והיו מונעות אותי מלכתוב.
אני יודע שהיא נדירה, משום שאיננה
מסתובבת ברחוב דיזנגוף. ייתכן גם, וחייל
בן 20 סתוזים לא ימצא חן בעיני עטה,
אולי משום שכלי־רכבו היחיד הן שתי רגליו,
בהן הוא אוהב להשתמש בכל רחבי
הארץ, ויש אולי גם סיבה נוספת: הוא
אינו גבוה, ואינו תכול־עין, כגבור עלילה.
״אולם מעניינים אותי דברים רבים אחרים.
שתאהב את ריח המדורות ותאהב את השירים
שהושרו ואינם מושרים עוד לידן,
שתאהב תיאטרון וסרס, לא מפני שהכל
אוהבים זאת, ולא כדי למלא חור בהשכלה,
אולם פשוט משום שתיאטרון וסרט דברים
נפלאים הם. ואם תחבב צילום, למי זה
יזיק? אני אוהב לצלם.
״אני מתעב את הבדידות, משום שאני
שונא כיעור, ובדידות יפה למשוררים ו־חולי־צרעת.
עלי המוזה אינה שורה, משום־
כך אני אוהב צחוק. צחוק נערה. הומור,
וכל מה שיש בו מן החווייה.
״אינני יכול להבטיח לה סיפורים קרביים,
משום שאינני כזה. שום סיפורי מיסתורין.
רק אמת חיים פשוטה ויומיומית, אפורה
כמעט כרקע אותו אני נושא על שחור
כומתתי.״

מוכנה להילתת אליו לעזור לו לקלוט את
כל או רוב סרטי תל־אביב משך 4—5
ימים בכל 3—4חודשים, כשהוא מקבל את
חופשת־הערבה שלו. הוא בן .28 הוא מפרה
בשבילך את הנגב, לא? אז את יכולה לפחות
ללכת אתו 4פעמים לקולנוע כל
שלושה חודשים. אל תהיי חזירה.

סטודנט או מעל לזה

לא שונאת את עצמה.)1111/120( ,
״...מעוניינת בהתכתבות עם אחד בעל
מראה, שהעיניים הכחולות שיביטו בו פעם,
לא יקבלו את הרושם שהנחתו של דרוזין
על מוצא האדם, היא נכונה או מוצדקת.
שטעמו במוסיקה יכלול האונה לקצב מצעד
הפזמונים ובדומה להם ...תנאי אחרון:
שלא יהיה אחד כזד״ שאפיק הלימודים נסתם
אצלו, במערכת ברגים מקולקלים, לאחר
שסיים תיכון. סטודנט, או מעל לזה, שגילו
מ־ 23 ומעלה. הבטחה ודאית עבור ה־
״תנאים״ :לא יתאכזב מבעלת־השיער הזוהר
באמיתי, והפנים שהיה להם ממי לרשת את
היופי, והיודעת להעריך את האדם הנכון
במקום הנכון.״

למעוגייכות בלבד

( )1111/121 כותב שהוא שריונאי הרוצה
לגוזן את זמנו בהתכתבות עם נערה נחמדה
הרוצה לגוון את זמנה בהתכתבות. תיאור
ותכונות, אומר הוא — למעוניינות בלבד.
אל תסתכלנה עלי ככה. לא העלמתי דבר.

נערת חשבוע

( )1111/116 אמנם מודה שמישהו ששמו
חז״ל אמר, שאל תסתכל בקנקן אלא במה
שיש בו, אולם זה כנראה לא היה מכוזן
אליה. היא מסיימת עתה את החצי הראשון
של שירותה הצבאי, ומה יש, אתם יכולים
להאמין לה כאשר היא אומרת שהיא חובבת
מאוד מוסיקה, תיאטרון, שירה ולבלות.
כאן באה שורה של רצוי ש רצוי שהוא
יהיה בן ,22—25 רצוי שיהיה בעל חוש-
הומור, רצוי שיהיה נאה, רצוי שימצא נושא
שיעניין את שניהם ורצוי שיהיה מסביבות
תל־אביב.

גבר בהא הידיעה
המון נערות כותבות שהן רוצות להת־תדע
אל גבר בהא הידיעה )1111/117( .רוצה
לדעת למה הן מתכתנות, משום שיש לו
רושם חזק שזה אליו, בעצם. הוא חייל
ביחידה קרבית, בוגר בית־ספר חקלאי, אוהב
לעסוק בספורט המים.
לא, לא אליו התכוזנת?

היא? לא!
באמת שהיא לא אומרת שהיא נורא נחמדה.
החברים שלה אומרים. היא תלמידת
ששית תיכון ( )1111/118 וכותבת בשגיאות
כפי שלא העזתי לעשות במכינה ב .,ויש
לה חוש הומור לומר שיש לד, חוש הומור
והיא ״מתעניינת במוסיקה, קולנוע, ספרות
וכל הקשור בענייני רפוא ה ...מעוניינת
להתכתב עם נערים בגיל 18—19 העושקים
בענייני רפואה רצוי שיהיו מן ד״תכגיון
לרפואה.״
מה יש, כתבו אליה. יהיה לכם התירוץ
שאתם רוצים ללמד אותה כתיב.

לא נאה

נוסף על הליכה לקולנוע יש ל()1111/119
עוד תחביב והוא התכתבות. ומאחר שהוא
מתכתב עם צעירים וצעירות מכמה ארצות,
פשוט לא נאה לא להתכתב לפחות עם
נערה ישראלית אחת. אך אל תשלי את
עצמך. הוא רוצה תמונה, ומבקש שתהיי

שמה נורית בת־יער ואס תלכו ביער
ימים רבים, לא תמצ או דבר כזה צו מ ח על
העצים. והיא בחיי ה יפה בדיוק כ מו ב ת מונה,
אם לא יותר.
היא ב ת 9ו, מ שרתת עדיין בצבא, אך
מ שמ שת ב שעו ת הפנאי שלה גם כדוג מני ת,
וכפי שאתם רואים אפילו ה שק נראה מ שכנע
עליה. אולם נורי ת וזעוסקת גם, בהצלחה,
בציור אופנה, שואפת לעסוק, עם
שיחרורה, בגראפיקה שימו שית.

אפשר גם עתונים

( )1111/122 אומרת שהיא עוסקת בהנדסה.
לא ייתכן שהיא מהנדסת, וזאת משום שהיא
רק בת .24 כי אם היא אינז׳נרית, אזי
מדוע היא רוצה להתכתב עם סטודנט ישראלי
הלומד בחוץ־לארץ? יכלה להזמין
לה ישר מהנדס. אבל מה זה משנה, בעצם
היא רוצה להתכתב עם הסטודנט בשביל
״החלפת רשמים, אפשר גם עתונים.״

ש. ב .ונטורי קדתא

את המכתב הזה שלח אחד שאינו רוצה
מספר. הוא מבקש לחתום בשמו המלא:
״אני מוכן להתכתב עם כל אחד או אחת.
לא איכפת לי אם זה גבר או אשר״ לא
איכפת לי הגיל, ההשכלה, הגובה, המראה,
התחביב והשכל. איני בוחל בחברה סלונית,
בצנחנים, באנשי ש.ב ,.קיבוצניקים או נטורי
קרתא. בתנאי אחד כמובן, שיסכימו לקבל
את כרטיס־הביקור שלי, ולא יחזירו לי אחר
תמורתו וכל המרבה הרי זה משובח.״
למעוניינים הנה הכתובת: שמעון צבר,
רחוב ישראל בק ,8תל־אביב.

כפה אחסה

בגזהחרגז נזנטבתז

מוכרחים, איכשהו, למלא את הטור. אין
לי חשק לרכל, משום שאחר כך שונאים
אותי ואני מתה שיאהבו אותי, ואינני יכולה
לחשוב על שום דבר חכם לומר לכם. אז
בואו ואספר לכם על כיפה אדומה, לפי
אחד מספרי ההומור האמריקאיים :
היה היתה ילדה קטנה שגרה לבד עם
אמה בבית עלוב של 30 חדר בפרברי לוס־אנג׳לס.
לנערה זו היה מעיל גשם אדום
עם כיסה שהיתר, מכסה את ראשה, ומאחר
שקרני השמש יורדות בדליים בקליפורניה,
לבשה לעתים תכופות את מעיל הגשם שלה
וכולם קראו לה כיפה־אדומה.
בוקר אחד, בעוד היא ואמה שותות כוס
מיץ עגבניות לפני שהלכו לישון (זה אך
חזרו מלילה פרוע במרזח בסביבה) ,אמרה
האם :״כיפה אדומה, אני רוצה שהיום תקחי
בקבוק וויסקי זה וחפיסת סיגריות מאירי־חואנה
אל סבתך.״
ובכן, באותו אחר־הצהרים יצאה כיפה
אדומה לביתה של סבתה. היה עליה ללכת,
מאחר שבלילה הקודם התנגשה עם מכוניתה
בעץ. היא הלכה והלכה עד שהגיעה לפרשת
הדרכים בין הוליבוד תזיין. שם, בפינה,
עמד יצור מטומטם של המין הזכרי, בחליפת
פלאנל אפורה. עיניו הלכו וגדלו ככל
שקרבה הגיבורה שלנו.
כשחלפה על פניו, מלאת סקס־אפיל מראשה
ועד מותניה, הצטמצמו שפתיו ויצאה
מהן שריקת־הזאב המפורסמת. כיוון
שהיתר, גברת תמימה מאוד, הרימה כיפה
אדומה את אפה, אך דאגה להפיל על
המדרכה את מפת לום־אנג׳לס כשהדרך בה
עליה ללכת מסומנת בקו אדום, ובית הסבתא
— בצלב.
הזאב קרא למונית הקרובה ביותר ומיהר
אל מאורתה של הזקנה, כדי להגיע לשם
עוד לפני כיפה אדומה. בבואו לשם, מצא
את הסבתא בפיג׳מת המשי שלה, מנסה
להירדם אחרי שעבדה משמרת לילה במקום
שאין יודעים מהו. הוא נתן לה על המקום
כוס וויסקי סקוטי, סגר אותה בארון ותפס
את מקומה במיטה. עד מהרד, דפקה כיפה
אדומה קלות על הדלת ונכנסה. היא העיפה
מבט אחד בתופם־המיטה ואמרה :״אלי,
סבתא, את נראית זוועה. את מוכרחה להפסיק
לשתות כל כך הרבה.״ ואז, כאשר
קרבה למיטה, אמרה :״אלי, איזה עיניים
אף ופה יש לך, סבתא. אל תאמרי לי שעשית
ניתוח פלאסטי.״
בדיוק באותו רגע קפץ הזאב מן המיטה
ורדף אחרי כיפה אדומה על פני כל הבית.
אבל הוא לא יכול היה לתפוס אותה.
לאושרה של גיבורתנו נשמעה אותו רגע
צפירת מכונית משטרה חולפת. ומאחר שהזאב
לא אהב צפיתח משטרה עזב את
המקום. כיפה אדומה היתד, מעוצבנת מאוד,
ואחרי שהלך, שיחררה את סבתא מן הארון
ושתיהן לגמו וויסקי נקי כדי להירגע.
כאשר חזרה כיפה אדומה הביתה וסיפרה
לאמה במה העניו, ישבה האם בפה פעור מ-
השתאות. היא הבטיחה שלעולם לא תשלח
את כיפה אדומה בשליחות דומה.
״לעזאזל,״ אמרה ,״אם בדברים כאלה את
נתקלת — אלך בעצמי.״

נולד. לזמרת רחל אטאס, שהופיעה בע־שדות
ההצגות הראשונות של תכנית סס־ב
טי ח האחרונה, דבר אל הקיר! ,כשהיא
בחודשי הריונה האחרונים, בן. זמרתאטאס,
שפרשה מן המיקרופון לקראת לידתה, עוד
הספיקה לזמר מעל במת סמב טיון פזמונים
אקטואליים כפזמון הנזירים־האנסים:
היה הין ב או ץ 1וירי1ז.
ט ה הוו רג היי\ ון יהרוז.
.אכל הנן ל* הין רי והיריס
לההוור כליל 1ז\ הוגי תז.
הושאו. בשנייה, ובהרחבה, בכל העתר
נות האמריקאית, דוגמנית תל־אביבית נורית
פילצר׳ 19 ועורך־דין אמריקאי מיכאל (מייק)
תלדה .24 כתוצאה מכך נתגלה כי שמה
המלא של הכלה הוא אינגריד אילנה נורית
פילצר וכי המברק הראשון ששיגר החתן
להוריו בארצות־הברית (לא מיליונרים, כי
אם עורך־דין מצליח) אמר :״הנערה יפהפיה,
בעלת שער אדמדם־חום, עיניים ירוקות ענקיות.״
נחוג.
יום הולדתו ד,־ 50 של מנהיג
מק״י, ח״כ ד״ר (לרפואה) משה סנה. ד״ר
סנה שנולד קליינבאום* ,הספיק בחמישים
שנותיו הראשונות להיות ממנהיגי הציונים
הכלליים, רמ״א (ראש מטה ארצי, פוליטי)
של ארגון ההגנה העברי בארץ־ישראל,
מארגן המאבק הלאומי (בשיתוף עם אצ״ל
ולח״י, תחת השם תנוע ת ה מרי העברית)
נגד הבריטים, מראשי מפ״ם, מייסד מפלגה
שמאלנית, ולהצטרף, לבסוף, למק״י.
נחוג. יום הולדתו ה־ 50 של דויד בן־
ארי, ראש עיריית בודים, שהבטיח במסיבת
יום הולדתו להתאים את אוכלוסית עירו
למספר שנותיו, להעמיד את מספר תושבי
בת־ים, בשנה הקרובה, על 50 אלף.
נחוג. יום הולדתו ה־ 66 של נשיא יוגוסלביה,
המרשל יוסף (ברוז) טיטו, בעת
ביקורו כאורח נשיא אינדונזיה, סוקארנו,
בנשף אקסוטי באי באלי האגדתי. אטרק־צית
הערב: ריקוד סוער של טיטו עם
אשתו הצעירה ( )34 יובאנקה.
נחוג. יום הולדתו ד,־ 69 של שחקן ותיק
צ׳ארלי (הדיקטטור הגדול) צ׳פלין, בחברת
ששת ילדיו מנשואיו האחרונים (עם אונה,
בת מחזאי יוג׳ין (ת שוקה בצל אילנות)
או׳נייל) בשויצריה, תוך כדי תשלום חוב
מס הכנסה של 425 אלף דולר (כ־ 800 אלף
לירות) לאוצר ארצות־הברית.
נחוג. יום הולדתו ד,־ 80 של חיים סלומון,
בן מייסד פתח־תקווה׳ רבי יואל משה
סלומון. סלומון הוא יליד ירושלים שהפך
סוחר תרופות, ארגן בפסח 1920 את העצומה
לשחרור זאב ז׳בוטינסקי וחבריו שנכלאו
בעכו בעוון ארגון הגנה בירושלים,
שימש לאחר מכן כסגן־ראש עיריית ירושלים
המעורבת, היה ממיסדי שכונת רחביה.
נחוג. יום הולדתו ה־ 83 של ראש ממשלת
גרמניה, יוזם השילומים, ד״ר (למשפטים)
קונראד אדנואר, לשעבר ראש עיריית
קולון ואסיר הנאצים, בבירתו, בון, בנגינת
תזמורות צבאיות משך ארבע שעות רצופות.
נחוג. יום הולדתו ה־ 200 של יהונתן,
צב והיצור הקשיש ביותר עלי אדמות,
באי סנט־הלנה אשר בדרום האוקיגום האטלנטי
(מערבית ליבשת אפריקה) ,מקום גלותו
של נפוליאון, שעה שיהונתן חגג את
יום הולדתו הששים.
נפטר. שמעון יצחק סלוצקי, מראשוני
העלייה השלישית וממיסדי רמת־גן, בגיל
,58 ברמת־גן. סלוצקי, קלע מצטיין בצבא
הרוסי שלפני המהפכה, הוא אביו של אלוף
פיקוד־מרכז, אלוף מאיר עמית.

קליינבאוס עיברת אתש מו לסנה כאנבחר
בקיץ 1944 למנהל ענייני הב טחון
הוועד הלאומי, מ מ של ת היי שוב העברי
אותם הימים.
העולם הזה 1111

קולנוע
המיקי־מאוז למשהו אנושי מאוד ויהודי
מאוד.

סרטים
מי ק מ אוז אנו שי t

יעקוכוכסקי והקולונל

מוו תבתעלת ־ ביוב
(אלנבי, תל-

אביב; ארצות־הברית) הוא סרט שימלא ברגשות
סיפוק וגאוה כל יהודי שיראה אותו׳
מבלי להכנס לשאלה מי הוא יהודי.
כי הוא מציג על הבד פעם אחת ולתמיד
את הטיפוס היהודי כפי שהיו צריכים להעלותו
על הבד, ואת הטיפוס של הגוי,
שגם בהעלאת דמותו הנכונה היה צורך.
היהודי הוא דני קיי, ששוב אינו מוקיון
אלא האביר בן דמות־היגון. כיעקובובסקי,
דני קיי, הוא פליט יהודי נצחי, הבורח
מארץ־לארץ, לומד את אמנות ההישארות־בחיים.
בכל מקום הוא החכם ביותר, מכל

כיב האבדון

(צפון, תל־אביב; פולין)

הוא סרט פולני. ואם כי יש אנשים שעובדה
זו מספיקה להם, או לחיוב או לשלילה, יש
להקדים ולהזהיר גם את אלה וגם את אלה:
• בי ב האבדון הוא סרט המזעזע באמצעים
החריפים ביותר, העשויים לפעמים
להמריד את הצופה.
• ביב האבדון הוא סרט מעניין.
הוא מציג על הבד מחלקה של פרטיזנים
פולנים בורשה המורדת בגרמנים של שנת
.1944 כבר בתחילה מועיד הסרט לאנשים
אלה את גורלם — מוזת בטוח. ולא רק
הצופה יודע זאת׳ אלא גם הלוחמים עצמם.
מכותרים ברובע הרוס, מופגזים ומותקפים
ללא הרף על ידי הגרמנים, מנסים אנשי
המחלקה, להגיע אל מרכז העיר דרך ביבי
הביוב.
בנתונים שכאלה, יכול הצופה לצפות כי
הסרט יציג לפניו את המתרחש בתוככי
האנשים הצועדים דרך מי־השופכין בדרכם
אל המוות, את לבטיהם, תקוותיהם, משבריהם
ונצחונותיהם. אלא שהסרט עושה
זאת במידה מעטה מאוד. תחת זאת התרכז
הבמאי יותר בצד החזותי, בתיאורי חרבות־עיר
שהם כה טבעיים ואוטנטיים עד שאפשר
להרגיש בביומם, ובצילומי־מתח בנעשה בתוך
תעלו ת־ד,ביוב.
זהו סרט המראה פשוט איך נופלים
אנשים, לא תמיד גיבורים, כשלרוב אינם
יודעים אפילו בשביל מה ובשביל מי, כשהם
נדחפים לא על ידי אידיאות, אלא על ידי
רצון פיסיולוגי פשוט: לחיות.

לאל פו ד ־ ט ני ם !

מרזה איסכסקה ב״כיב־־האבדוך
גורלם: מוות

מצב הוא יודע את המוצא, הוא בעל הטאקט׳
הוא הגיבור האמיתי, הוא שיודע
לחייך תמיד בשעת צרה, ונוסף לכל זאת
הוא עשיר, מפזר כספים, אלגנטי ומנומס.
הקולונל טדיאוש פרוקוטני (קורט יורגנם)
הוא הגוי הטיפוסי כפי שהוא מצטייר בערך
מסיפוריהם של מנדלי מוכר־ספרים ושלום-
עליכם. זהו קצין פולני מבני האצולה, שכל
כמה שהוא יותר גאה הוא יותר טיפש.
הוא דמות גרוטסקית, בעלת דעות־קדומות
ומנהגים קבועים, הוא שונא־יהודים ואוהב
נשים, נוחיות, וכבוד.
העכבר מסדר את החתול. הסופר
היהודי־גרמני פרנץ וורפל, הכנים את שני
הטיפוסים הקטביים האלה אל תוך מכונית
אחת, במנוסתם מפני הגרמנים הכובשים
את פאריס. הוא רצה להראות כי בשעת
צרה יכולים גם טיפוסים מנוגדים כאלה
להתפשר, להתגבר על כל מה שהפריד ביניהם׳
ולגלות את כל אותם תכונות אנושיות
המשותפות לשניהם. בסרט, עושה את
בל הדברים האלה רק הקולונל הגוי. יעקו־בובסקי
הוא בסדר, כבר מההתחלה. ואיזה
לב צופה יהודי לא יתמלא גאוה בראותו
יהודי פיקח מסדר את הגויים הטפשיים?
כדי לא להרגיז יותר מדי את הגויים,
הם מופיעים בסרט טובי־לב. אפילו הקצינים
הנאציים מופיעים כה טובים ורכים שספק
אם הצנזורים הישראלים היו מתירים להם
להופיע בישראל באיזה שהוא סרט אחר.
הסרט מצליח, ללא כל ספק, להגיע אל
ליבותיהם של רוב הצופים ד,ישראלים, ה־מתרשמים
עמוקות מהסרט והרעיונות הנעלים
שבו׳ על הבנה בין־דתית• רק מעטים
טוענים שהסרט אינו אלא מהדורה מעודכנת
של מיקי־מאוז, בו מצליח עכבר מכוער
אך פיקח וערמומי, לסדר בתחבולות
חתול חזק אך טיפש. אבל איש אינו שם
לב למעטים אלה.
כי דני קיי בתפקיד העכבר המהודר וגם
קורט יורגנס בתפקיד החתול, הופכים את
העולם הזה !111

הגנבים (התרכז, תל־אביב; צרפת) היא
סאטירה צינית המתעלמת מחוקי המוסר
המקובלים ומד,חוקים בכלל, ומספרת רק על
חוקיו הפנימיים של מעמד מכובד — מעמד
הגנבים. למעשה מורכב הסרט מארבעה
סיפורים נפרדים ושונים על גנבים, המקושרים
יחד באמצעות דמותו של גנב זקן
בן 104 הגוסס בשעותיו האחרונות.
הסיפור הראשון הוא סיפורו של אמדי
הזקן עצמו (איו רובר) ,שהתחיל את הקריירה
שלו כגנב־שעונים בשרות סבו ואביו,
הפך לגנב־שעונים עצמאי, נשא לאשר, גו־נבת־שעונים,
עד שחלפו ימי שעוני־הכיס
והגיע תור שעוני־היד, והזקן איבד את
פרנסתו.
נכדו של אמדי, מספק את הסיפור השני.
זהו סיפור על גנב הנמלט על גגות פאריז
מזרועות המשטרה, נופל לתוך דירה ומשמש
מילד לאשר, היולדת תאומים, מתחפש
לשוטר, מספיק לשכב עם שכנה תאוותנית,
מצליח לשבש את סדרי־התחבורד, הפארי־סאית
ולהמלט.
נואל נואל מופיע בסיפור השלישי כפורץ
קצר־רואי, המאבד בשעת־עבודתו את משקפיו,
נתפס בידי בעל־הדירה אליה פרץ.
אלא שלפתע הוא מגלה כי בתו שכבה עם
בעל הבית, הופך מנאשם למאשים, סולח
לבתו רק כשמתברר לו כי שכבה עם בעל-
הבית לא מתוך אהבה אלא משום שהוא
הבום שלה.
גלגול של שתי נשמות. אדי קונסטנטין
הוא הטיפוס הרביעי, מופיע כאדם
בתוכו מתהלכות שתי נשמות — נשמת
אביו הפוחז והפושע ונשמת אמו הצדקנית.
וכך עובר אוי המסכן ממצב אחד למשנהו,
ממעמד מזמר בצבא-ר,ישועה למעמד של
רועד,־זונות, מטיפוס רך־לב המקבל־מכות,
לגבר־אלים הנותן־מכות.
כאמור, יתכן והסיפורים אינם עונים על
כל דרישות המוסר, אולם הם מהנים ומשעשעים,
לא את הפוריטנים כמובן.

תשבץ u u nvn aauun
מאוזן .2 :כתב
בעיתון .8 :על
זהותו ארע מש בר
בממשלה.10 :
הוא עמד לפני
חומות ירושלים;
.13 קצין 14
חודש עברי. 15 :
מקלע; . 16 מר כז
17 מתופ עות
הטבע; .18
מניעה .20 :אות
הנצחון; .21 בו
הורג סיסרא; .23
לניהול הסום.25 :
כלי מיתר; .27
יותר מרב־סמל
ראשון; .29ב פה;
.30 נהר לונ דון
; .32 רופא
בהמות; .34 מלך
קדמוני; .35 יושב ראש; .36 תשבי
יתרץ קושיות ובעיות ; .37 חוטם ; .39
סביבה; .40 חצי אילן; .41 מלת־זרוז;
.42 מבקר הסוכנות; .43 קרם;
.44 בלי הקשה; .45 מגייר.
מאונך .1 :בירה מרחבית; .2
בבית־המשפט; .3הוא בא עם האכי לה
; .4דגל ; .5מספר סקנדינבי ; .6
גיל החופה; .7נציגות חוץ; .8כן,

בלועזית ; .9ההבדל בין עפר לעפרון;
.11 מספיק; .12 ירבעם לנבט; . 18
אורח בארצות־הברית ; ,19 בודד ; .21
חומותיה נפלו; .22 בונה תל־אביב;
.24 אדון, בדרום־אמריקה; .25 נכון;
.26 מושב האפיפיור; .28 מאה חסר
אחד; .29 נפתלי בממשלה; .31 קול
הפרה; .33 פרח; .34 סיגריה; .38
בעל השנהב; .41 חיוני במטוס.43 :
כמו מאוזן .43

תד רי ך
אלה הסרטים המוצגים ב ש בו ע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
(אופיר, תל-אביב)

החוק הוא חוק

— פרננדל וסוסו בקומדיה עליזה הלועגת
לחוק ולגבולות.

הנ א ה בי ם

(אוריון, וזל־אביב) —

אותו הדבר שעושים כולם, בצורה קצת יותר
פיוטית.

• סביב העולם כ־ 80 יום

תל־אביב; אר מון, חיפה) — שלוש שעות
של תמונות נוף מרהיבות. קאנטיפלס.

• הגשר על נהר קוואי

(מוגרבי,

תל־אביב) — מסביר עד כמה מועילה ומזיקה
היא העקשנות. אלק גינם.

בית ספר לפקידות

מ ר כז ורים מו ס מ כי

4חדשים

קורס מזורז נפתח
בינואר

תל־אביב, רחוב חם ,12 טלפון $5061

ב ע רי ב ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים.

אחד הקוראים מבין
ה מ שתתפי ם בשליזזת מז מ ר לעמוד זה יזכה מדי
שבוע בפרס עשר לירות. התחלקו בפרס השבוע:
מרדכי לבנון, חיפ ה; מרדכי דן, תל־אביב.

עןןף £ /ץ ךן ן -,אורח חשוב בא מאפריקה לבקר במדינה. במטוס הגישה לו
הדיילת את תפריט הארוחות. הנוסע העיף מבט במעדנים
המוצעים לו ועיקם את האף :״אולי יש משהו יותר טעים?״ הדיילת לא היססה
הרבה, הגישה לו את רשימת הנוסעים.

״טזמזת את האיטריות

העחת ( 11ו• ש
את זה ככר שמטת?

מי ד ד שי ד
מורים אשר סירבו לקבל את שבועון הסתדרות המורים הד החינוך
ולשלם עבורו, יסולקו מהסתדרות המורים...

חינוך חוכה אכל יא חינם .

האנגלים היפשירו את יתרות השטרלינג המצריות

..מחירה שד פש רה .

המיליונר האמריקאי שנשא את נורית פילצר לאשה לא הורשה לעזוב את
הארץ, לפני שישלם 500דולאר דמי שדכנות

..ויאדולארוזה .

3פ1ים שור ת ה שיר

על אמנים, נ סי ת וגם רוסית
מעשה כאמן, איש כוהמה,
שסכל תמיד מפרוכלימה:
עם כל כוסית
ששתה כ״כסית״
מה קרה? שום דבר מסעיר, אם
לדון לפי יבול המכתבים שהגיע. מלבד,
אולי, קריאת־הקרב של מרדכי לבנון,
מרחוב ארלוזורוב ,108 חיפה: הוא

צעק: כוא נחזור דקוסיימה :

אם לא בשביל הרעיון הפואזי המבריק
הרי לפחות בשביל ההתלהבות המרחבית
מגיע לו פרס. כל יתר המחברים
נשארו בתחום כסי ת: הוא מל

:״שוב סוכא, מה?״ :אמר
הוא לחצקל: הלוודדנא >ג.ב.ד,.
חל-אביב); הסתככה והלכה הדילמה
(שלום כהן, פתח־תקווה) וכו׳.
היו כאלה שגילו נטיה רפואית פתו
לוגית
לנושא. אצלם, משום מה, התקשרה
השתיה עם אגזמה. גועל־נפש,
לא? אחרים הרחיקו קצת מרחוב דיזנ־גוף,
הגיע עד שכונת רוממה בירושלים:
נזכר כחתיכה מרוממה
(יונה אלברט, בת־ים).
אורי שיקה, מחי־״ הנהנה כנראה
מעודף זמן ניכר ואשר יש לרשותו
מילון לועד־עברי, חרש בכל המילון
וגם אז לא הגיע לתוצאות טובות
יותר: פואימה, אנאתימה, אל־דמע,
פרוכלימה. יפה, מה?
הפרס השני מגיע, לפי כל כללי
הצדק, למרדכי דן, רחוב המלך ג׳ורג׳
,76 תל־אביב. הוא שלח 20 תשובות.
אצלו, כנראה, זה עניין של מתימטיקה,
לא של פואטיקה. אחת השורות היתה
צריכה לקלוע. הנד, היא: לחלטורות

מצא ככר סיסטמה.

בית היוצר לנסוסת האוכוה
יום אחד גילה משה פופיקוביץ׳ כי
פרסומת מביאה חתיכות וכסף מחזיק
בהן. איך ישיג גם זאת וגם זה, ואין
לו כשרון לשום מעשה? החליט להיות
סופר. שאל משה את הסופרים:
״איך העסקים?״ והשיבו לו :״רעים
מאד, אם אינך במועדון.״
נכנס למועדון.
הלך משה אל מוכרי־הספרים
ושאל :״איך העסקים?״
השיבו לו :״לקריאה
אין קונים. קונים רק למתנות.
וקונים לפי העטיפות
ולפי הגודל ולפי המחיר,
בשביל הרושם.״ הלך משה
אל צייר והזמין עטיפה בצבעים
צועקים• חשב והמציא שם לספר,
:יללת לילות.״ וישב וכתב ספר.
איך כותבים ספר? יום אחד נכנס
לבית־השימוש ובטעות לקח אתו תוספת
ספרותית של עתון. בשבתו שם
קרא משהו על ״יריעה רחבה.״ החליט
לעשות את הספר גדול• אבל ממה
מתחילים? פעם אמרו לו כי שקססיר
תמיד היה מתחיל באמצע הענין. הוא
יתחיל באמצע משפט. לא! באמצע מלה.
אבל נזה יכתוב? פעם שמע משהו
על זרם התת־תודעה. התחיל לכתוב
כל אשר תעלה מכונת הכתיבה :״נות
מכולת דג מלוח החנווני לבוש סינר
מזוהם פרס את הגבינה הלבנה בסכין
מסריח״ וכן הלאה.
כתב כך ארבעים וששה עמודים
ואזלו המלים. הלך לספריה העירונית
ושאל את הספרן, :יש לך ספרים שאיש
אינו קורא בהם?״ אמר לו הספרן:
«כן. חובת הלבבות והאמונות והדעות

ו הכוזרי וכיוצא באלה.״ ביקש משה
את הספרים והלך הביתה וישב והעתיק
מהם. העתיק והעתיק עד שמילא
שלשת אלפים עמוד.
הלך למועדון וסיפר כי יש לו
עצום. לקחו ממנו את הספר ספר והוציאוהו בהוצאה שהיתר,
קשורה למועדון, הוצאת ״או־בניים״
.ואחרי כן עשו לו
מסיבה ונאמו, והכניסו את
שמו לכל טורי הרכילות.
שלח משה ספרים לכל
מערכות העתונים. המבקרים
לא יכלו לקרא את הספר,
אבל על העטיפה מצאו
(בשוליים הפנימיים) כי זה
ספר, נועז, המגלה את אימת האדם
המודרני מפני יצריו״ וכן הלאה.
ובכן כתבו המבקרים אותו דבר במלים
אחרות, כל אחד בסגנונו הנהדר. הכל
שיבחו את יכלתו של משה ואת עומק
דבריו ואת ״רוחב היריעה״.
מוכרי הספרים ראו משקל כבד עטוף
בצבעים צועקים, עם סמל ״אובניים״
(אתם ודאי מכירים את הסמל: נועז ומקורי
וסמלי: אשר, יולדת) ,והמליצו על הספר
לפני המחפשים מחנות לבר־מצוה. היה
הכסף זורם מלוא חופניים. אבל משה
לא הסתפק בכך. כל נאד מקבל פרס
והוא לא?
הלך ומסר את ספרו בששה העתקים
לשופטי סרס מנדלי. ששה העתקים
למה? שלשה ספרים לשופטים ושלשה
לחברותיהם.
משד, קיבל את הפרס. כי גם השופטים
לא היו מסוגלים לקרוא את הספר.

עו ח

דודי

(החנזשלי)

ואני

(הארץ)
תל־אביב

לקזינו תהיה השפעה שלישית.

ריב).
יורם
ברנשטיין, תל־אביב
זאת עדיין לא סיבה לשלול את
הק מ תו.

יש צורח בהסדר סופי( .הארץ)
עמנואל כץ, נצרת
לא סתם צו ר ח; זוע ק ללב ה ש מיס.

לא ידוע כרגע מה פוי לנבחרת
ישראל( .הארץ)
דויד גרודניק, חיפ ה
אב? אפשר לנחש.

היא היתה

לעולם צזד?ן ת
זרמים במסיקה רומנטית.
מרדכי דן,

״רא, אדון רוינדדן, דה רא וזרובו. ו\ז גזיגבו!״

היא היתה רק בתו שד
צלם, אולם היא ידעה כיצד
לעבוד מ־זושף.
היא היתה רק כתו של
שען, אולם היו לה תנועות
משגעות.
היא היתה רק כתו של איש
מעלית, אולם היו לה עליות
וירידות.
היא היתה רק כתו של
הירקן, אבל יה -איזו
בננה :
היא היתה רק כתו של
אופטיקאי, אכל אהבה לשים
את עצמה לראווה,
היא היתה רק בתו שד
סוחר עתידות -אכל לא
דרשה הרכה בשביל חפפה.
חיים עוזיאל, תל־אביב