גליון 1115 מתאריך 11 בפברואר 1959

האינפורמציה שלו בענינים ערביים היא
באמת מצויינת.
...שאלת תם: לאור העובדה שאבנרי
הוא הישראלי היחיד שדיבר עם נ׳וואד
האם הוזמן למשרד-החוץ למסור דו״ח?
אריאל ברמי, רמת-נן
התשובה: לא.

העורך הראשי:
אורי אבנר י
ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משגה:
דוב איוזו

הזוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26786
J1ד .136 .טען לסברקים , :עולספרס״.
המוציא לאור: העולם הזח בע״נז.
דפוס משה סהם בע״נו, ת-א, סל.31139 .
. nssnnדוד ם ו9ל ובניו, תל־אביב.
חאערכת איננה אזזראית לתוכן הטודעות.

לפני ששה שבועות הודיע העולם הזה
( )1109 כי האשם ג׳חיאד, שגריר עיראק
באו״ם, הוא שר־החוץ המיועד של עיראק.
לא היתה זאת הודעה סתמית. היא הסתכמה
על מקורות־אינסורמציד, ערביים בדוקים
ועל שורת שיחותיו של עורך העולם
הזה עם ג׳זזאד עצמו.
מקורות־האינפורמציה של ממשלת ישראל,
העולים למדינה הרבה מיליונים לירות,
חשבו אחרת. ליגלג באוזני, לפני חודש,
פקיד בכיר העוסק במדיניות הישראלית:
״זה שאמרי דיבר עם ג׳זדאד עוד לא אומר
שהוא (ג׳וואד) איש חשוב!״
חשבו אחרת עתוני צרפת, שכמה מהם
הסתמכו על האינפורמציה של אבנרי במי
סיבת־העורכים שקיים בפאריס, ניבאו את
עלייתו של ג׳וואד.
השבוע הופתע משרד־החוץ הישראלי,
יחד עם עתוני המדינה. ג׳וואד נתמנה לשר־החוץ
של עיראק נראה במדינה).

טיפול העתונות הישראלית בעדני העולם
הזה משעשע תמיד. הוא מגלה כל
בך הרבה על אופים של העתונים עצמם.
כפי שסיפרתי לך בשבוע שעבר, הקדיש
לה מונד, החשוב בעתוני יבשת אירופה,
מאמר גדול לפגישותיו של אורי אבנרי
עם מדינאים ערביים באמריקה. העורך
לעניני המרחב, שכתב את המאמר בעצמו,
שיבח את אבנרי ורמז כי הוא רואה ביוזמתו
מעשה חיובי וחשוב כאחד.
סוכנות הידיעות היהודית, אחת מזרועות־התעמולה
של המשטר הקיים בישראל, לא
יכלה להתעלם ממאמר כזה. היא מיהרה לל־קוט
ממנו משפט פה ומשפט שם, לחבר
ידיעה מגמתית שבאה ליצור בלב הקורא
השטחי את הרושם שעורך העולם הזה
־עוסק בבגידה.
כשבאה הידיעה לארץ, עמדו העתונים
;נכבדים בפני ברירה מכאיבה. היו להם
־שרויות:
את הידיעה, תוך שבירת
מזה שנים
שהם מקיימים
״ה• לחיוב: הקורא יבין שבוגד.
לשלילה: הקורא יבין
׳תוניס החשובים ביותר בעולם
;עשי עורך העולם הזה ידיעה
ומית חשובה.
• לא לפרסם את הידיעה• הנימוקים
עד ונגד: כנ״ל, רק להיפך.
התוצאה: דבר, למרחב, הבוקר והרות
את הידיעה בנוסחהסוכנות. ידממו ירוסלס פוסט, הארץ ועל המשמר לא פירי
מו אותה.
משעשע מכולם היה הארץ. הוא לא
!ירסם מילה על המאמר הגדול של לה
ונד, שכיסה כמעט חצי עמוד. אך למחרת
הזה: שמי
יום פירסם ידיעה על העולם
והו הגיש משפט על הוצאת דיבה נגדנו,
ל רקע אישי בהחלט. זאת היתד״ בעיני
ארץ, ידיעה חשובה.
אין פירוש הדבר שהארץ מזלזל בלה
ונר. להיפך. כעבור יום נוסף פירסם הארץ
עמוד הראשון, על שלושה טורים, מאמר

עורך כיתוב:
פילבי עשת

עורך תבגיח:
ועי

כתב בכיר:
אלי תבור

מ ם המערבת:
ארית ערו

חברי המערכת:
מנשה בויריין, שייז גלור, לילי גלילי,
רויר הורוביץ, רותי ורד, אברהם הרמוז,
יוסר אבו־המרי, אביבה סמז, ז»ופ עינו.
שלמה ערו.

אחר של לה מונד. אמנם היה זה מאמר
הרבה יותר קטן מזה שהוקדש לשיחות
עורך העולם, הזה, אולם הוא נגע בנושא
אחר: מאמציו של ח״כ אריה בן־אליעזר,
אשר לה מונד ראה אותם בעין רעה. הארץ
לא שכח להוסיף 9י לה ממד הוא עתון
חשוב מאד.

מדוע הקדשנו לפני שבועיים מקום כה
נרחב לפרשת שלוש הישראליות שעברו
לעזה עם חיילי האו״ם? היתד״ כמובן,
הסיבה העתונאית הטהורה: למסור אינפורמציה
מלאה ככל האפשר, על נושא שחרג
מתחום הכרוניקה והתפתח לתסבוכת בינלאומית.
אולם היתה גם סיבה שניה, שנגעה
פחות לשיקולים ציבוריים ויותר לגורלן
האישי של השלוש.
העולם הזה, כמו כל העתונות הישראלית,
מגיע בקביעות ובמהירות אל המדינות
השכנות. אותם מוסדות בממשלת מצרים,
אשר בידיהם נתון עחה גורלן של שלוש
הצעירות מתל־אביב, הינם קוראים קבועים
של העתונות העברית — או לכל הפחות
של אותם פרקים בעתונות העברית הדנים
בענייניהם. רצינו שהמצרים ידעו היטב את
רקען האמיתי של הנערות, לפני שיחרצו
את גורלן.
בכתבה המצולמת על שלוש הנערות
(העולם הזה )1113 אספנו חומר רב ומוסמך,
כדי להראות מי הן באמת השלוש:
מרגלות, כפי שטענו שלטונות עזה בעת
מעצרן, או בדרניות פשוטות שעברו את
הגבול כאשר היין העבירן על דעתן? תיארנו
בפרוטרוט גט את היחסים שבין הנערות
והחיילים הקנדיים, כדי שיהיה ברור מדוע
הסכימו לנסוע אתם לעזה.
מידיעות שהגיעו בינתיים מעזה ומקהיר,
מתקבל הרושם כי דליה שוען, אהובה
דגני ורחל זלץ עלולות לשמש קלף במישחק
מדיני מצרי. האפשרות הראשונה היא כי
המצרים ינסו, על רקע מקרה זד״ ללחוץ
על ישראל לשוב ולשתף פעולה בועדת
שביתת־הנשק המעורבת, בה חדלה ישראל
להכיר עם פרוץ מלחמת סיני.
האפשרות השניה היא, שהמצרים ירצו
להשתמש בנערות לצורכי תעמולה פנימית,
יערכו להן משפט־ראווה במרגלות. לפחות
שתיים מן הישראליות דוברות ערבית שוטפת
ומשפטן יספק מטעמים לעתונות ולקהל
במצרים.
על כן הרחיב העולם הזה את היריעה,
בתארו את הנערות — כדי שהמצרים ידעו
היטב כי אין להם עסק עם מרגלות ערמומיות
ומסוכנות, כי אם עם שלוש
נערות פשוטות, שהגורל דחף אותן למקצוע
הפכפך וחם ר־תודה. ועד כמה שיהיה
זה מפתה לערוך משפט־ראוזד, בקהיר, אני
מקווה שהשיקול האנושי יגבר על הפיתוי
הקר. החזרתן של שלוש הבחורות לישראל
בהקדם, היה מוכיח כי אמנם יכולה לשלוט
בין שתי המדינות גם שפת ההבנה האנושית,
ולא רק שפת השנאה והנקמה.

מכתבים שיחות עם שר־־החוץ
כאשר קראתי הבוקר כי האשם ג׳וואד
נתמנה לשר־החוץ •ק? עיראק, היתה ההגבה

הראשונה שלי הרצון לשלוח מיברק־ברכה
לאורי אבנרי, שניבא וחזר וניבא זאת כמה
פעמים בשבועות האחרונים (העולם הזה
1110 והלאה! .ידיעה זו הוכיחה לי בי

יש לי הרושם שבטשד חודשיים פעל
עורר ״העולם הזה״ יותר למען עתידה של
ישראל במרחב מאשר כל משרד־החוץ הישראלי
בעשר השנים האחרונות. נראה שאין
צויד בתקציב ממשלתי כדי לייצג את המדינה
בכבוד וביעילות.
אסתר קמינסקי, תל־אביב
איפה חיים כהן? אם זה לא מגע עם
האוייב, מה זה?
שמואל ברזלי, חיפה

קשר השתיקה

האמצעים השרירותיים אשר ננקטו על־ידי
השלטונות בתשיעי לינואר ( ,1!(51 למנוע
את כינוסו של כינוס הוזוית העממית
בעשירי לחודש, זכו לשתיקה מצד העתו-
נות. אמצעים אלה כללו מעצר והגליה של
מנהיגי החזית וצו־ריתוק נגד עשרות מהם.
היה וה ברור לרעת־הקהל הערבית, שלאם־
צעים אלה קדמה ההתקפה המעלילה של
מר ברגוריוז מעל במת הכנסת.
לרוע המזל, העתונות לא רק שעברה בשתיקה
על פעולות לחץ גלתי-דמוקרטיות אלה
על זכויותיהם הפוליטיות של התושבים
הערבים; היא פירסמה אף סיפורים מדומים
על ״התפרקותה״ של החזית. לכן, הייתי
רוצה לתת תיאור מלא של האוירה בה
נתונים הערבים של המדינה הזאת. הדיר
הטובה ביותר לעשות זאת, היא לתאר שני
אמצעים מנוחבים שננקטו נגדי.
ב־ ,28.10.1958 הוציא המושל הצבאי צו
לאסור אותי למשה 4Sשעות לפי סעיף 111
של תקנות החירום. מדוע? משום שהסניף
הנצרתי של החזית תיכנן פגישה לציון
יום השנה השני של כפר-קאסם בביתי.

נסיונותיו של אבא חושי להשתלט ע־ה״אגודה
לידידות ישראל־צרפת״ בראשוה:
של עורד־דיז בז־עמי נורביץ, ומניעת ניש אל
האורחים הנכבדים שהניעו מצרפה.
פרישה שהדיה ישמעו עוד בבית־הטשפט.
אחרי שהקימו לאחרונה בחיפה סניף ש?
האגודה התל־אביבית בראשותו של מוכיד
״סולל־בונה״ ,מתקבלים אורחי המרינה ו־משרד־הבטחוז
בידיים נאמנות. וקבלות־הפנים
נערכות בסודיות תחת משפר משטרה חזק.
האי! חושי ופרש. שייכים במקרה לאותה
מפלגה?
חולדה גורביץ׳ ,חיפה
אינני מבין מדוע אתם מתמרמרים על
שמשרד־הבטהון התערב בנעשה ב״ליגה לידידות
ישראל־צרפת״ .האם לדעתכם מוטב
שאנשי ״חרות״ ישתלטו על אנורה זו?
אילו קרה דבר זה, אין ספק שהוא היה
פונע בבטחון המדינה או בבטחון המשטר
הנוכחי. משום כד נראה לי שכיבוש האגודה
הוא בהחלט בתחום משרד־הבטחו•
ר. דוד, תל־אביב,
...ההצגה ישערו המבקר חיים גמזו.
היא למטה מכל ביקורת.
אורי רביץ, תל־אביב
נדהמתי למקרא מעלליו של שמעון פרס.
האם אין אנשי ועד-הכבור ׳של ״אגודת
ישראל־צרפת״ מוצאים לנכון להניב על תופעה
מצערת זו? איד ראשי־ערים והברי-
כנסת יכולים לתת את שטם ולקחת לחסותם.
אגורה בה טתרחישים מעשים מעין אלה?
ש. שקד, רחובות

התשלום והפרסומת

אחרי נילוי שערורית בתי־הבושת בחיפה,
אנו קוראים במעט בל יום בעת,־נים עי
גילוי בית־בושת במקום וה או אחר. במשד
כל השנים היינו קוראים על דברים כאלה
:מעט בבל יום. אלא שתמיד היו הידיעות
מוצנעות בכרוניקה באותיות ועירות. מה
שמפתיע עוד יותר שבזמן האחרון החלו
העתונים להוסיף ליד בל ידיעה על גילוי
בתי־בושת את ההערה:
ביודנושת לאמידים,
או לחברה
הנבוהה. לשם מר
תופפת זאת? האב
יש מוסד כזה לא-
נישים לא־אמידים?
גיורא שנדר,
תל־אביב
כתבתכם על תכונות
הקרתנות של
תושבי חיפה שהביאו
למותם של הנאשמים
בהחזקת בתי
הפנישות (העולם
הוה ,)1114 הי־תה
נונעת ללב. הבעתם
בדיוק את מד.
שחשבתי כל הזמז
על הפרשה. אין
ספק שאיסוריו של
היועץ המשפטי על
פירסום השמות, הב
שנדמו לניפוח המשפט
ולסערה ה-
צבורית שקמה סביבו.
יישר כוחכם על
אישר יצאתם לגנות חברתיות תופעות
בלתי בריאות אלה.
י. פ״ חדרה

המלצה למרגל ת

דליה וחייל קנדי כבריכת
בפעם נוספת, בתשיעי בינואר, הוצא עוד
צו מעצר ננדי, לפי אותו תקנות ונעצרתי
למשד חמישה ימים. מדוע? משום שהחן ית
עמדה לכנס בינזס בעבו, ולבחור משלחת־מחאה
לכנסת.
תקנות החירום, שתוקנו על ידי שלטונות
הטנדט הבריטיים בדי לבלום את תנועת
השחרור הלאומית בזמנם ...מנוצלות על־ידי
ממשלת ישראל לשמירת בטחון המדינה.
כתוצאה מכד יהיה זה מובן, אם אשאל את
השאלה: איד מסבז אני את בטחוז המדינה?
ביצר מהוות שתי פגישות אלה איום למרינה?
בהיותן פעילויות פוליטיות שוטפות
וטבעיות?
איני יבול להמנע מהמסקנה, שה׳שלטונות
החליטו להניע לשיא במדיניות של לחץ
לאומי, על ירי נישול האן רחים הערביים
של המדינה מזכויותיהם הדמוקרטיות, מארנון,
מפעילות פוליטית וחוויות אחרות
לבסוף הייתי רוצה להפנות את ת׳שומת לב
העתונות, שהמשכת המצב הנוכחי של קשר
•של ׳שתיקה כלפי בל דבר הקישור בזכויות
הערבים, יביא ללא־ספק להנבלת חופש
המחשבה, הארגון והדבור במדינה זו, המתגאה
במוסדותיה הדמוקרטיים.
מנצור ט. כרדוש, נצרת

סיבה לחופש

ברצוני לבקשבם לכתוב ולהתריע נגד מ:־
הג מגונה שיש בו סכנה רבה. אני מתכוונת
למה שאי רע ב יום מותו ׳על ירמב־ ראש הכנסת
יוסף שפרי נצק. ביום ההלוייה הב־ריזו
על חופייש מלימודים בבתי הספר.
מה קרה? בני ^ן ה־ ,10 בא הביתה ובמלוא
הציניות הכריז: למה שפרי נצק לא מת
ביום שני־? בי ום יעני יש ל נו שיש שעות
מדוע ימי אבל הם ימי חופש? חינובי
יותר היה להפוד דווקא ימים אלה לימי
עיון ולימוד בצוותא. משום שיום חופש,
נחישב בעיני התלמידים ליום חג ולא ליום

דרורה ארגמן, חיפה

כיבוש האגודה

השערוריה ב״אנודת ישראל־צרפת״ בתי־אביב
(העולם הוה ,)1114 חייבת להזכיר
לציבור נם את השערוריה בחיפה, על

ההשגות של מספר
אנשים על הנערות האלי
שעברו לעזה
והעולם תות ;)1113
״גלי־גיל״
ובתוכם המודיעין המצרי
— הן מוטעות
— ברור שנערות אלו אינן מרגלות. ני להיות
סרנל עבור יישראל אפשרי דק, אם האב
היה בהגנה והסבא בהשוסר. דליה עבדה עב
אנשי או׳ים במשד חדישים, מה שמרגלת
לא תעשה כמובן. אהובה היא בלתי־טוסריח.
והאם יבול מרגל ישראלי להיות בלתי-
מוסרי? לדעתי ה !:לא פחות טובות ולא
פחות חשובות מהבחורים שהלכו לפטרד
הז לפחות הלכו לבקר אנשים חיים ולא
אבנים מתות.
פנחס כהן, יקנעבז

מלכת יופי

פוליטיקה

מי שעמד ביום השני בשבוע שעבר
ביבות רחוב שינקיו בתל־אביב, לא יכול
היה שלא להעצר ולהתבונן בהפגנה שקיי׳
המולה רבה בקע ממנה. היתה זו הפגנה
שערכו ״פועלי תל־אביב והסביבה״ .שורר
ארוכה של ילדים ובני-נוער בגיל בית־הספר
צעדה שם והעירה בצעקותיה את כל האוב-
לוסיה בסביבה. מצעקותיהם שמהם אפשר
היה לשמוע הרבה ולהבין מעט, שמעתי:
״פועלים משכורות מובטלים ...יוסר
המחיה חיפשתי ביו המפגינים כמד
אנשים שלפחות יראו במובטלים או אפילו
פועלים. עמדו שם מספר סקרנים וביניהם
אנוכי. לפתע שמעתי מישהו מהם מעיר:
,.איפה יש באן פועלים או מובטלים, אני
רואה כאן רק ילדים.״ עמד שם גבר אחד.
שלפי מראה פניו ובגדיו אפשר היה להב• ־
•שהוא פועל אמיתי. והוא ניחר ואמר:
עובדים בביודהספר״.
את שטי אני מעדיפה לא לתת כאן.
מאחר שאינני מחפשת פרסום, לכבוד זה
הגעתי רק פעם אחת כשהייתי מועמדת לבחירת
מלכת היופי ,1958 אבל מאז הפכת
לבחורה צנועה וענווה, אבל עירנית מאור
בבל הנונע לפוליטיקה.
אלמונית, תל־אב

תודה מבחוץ

הננו רוצים להודות מעל נבי עתונבב
לזמרת שבולת והגיטריסט אלדד. יישר כוחם
על הופעתם בטלויזיה ההולנדית, אישר
היתה מוצלחת ועשתה רושם רב על חברינו
הגויים כאז.
עוזי לויצקי, אוטרכט, הולנד
העולם הוה 1115

שיתות עם ערבים בחו״ל -המשך הדרת של עוון ״העולם ושר ער בגישותיו

עבד אד נאאר
ה 1מין אתשרת
־ מאת

אורי
אבנרי ־

*זום לפני צאתי מישראל, ביקר בביתי עתונאי
!אירי. ארסקין צ׳יילדרם, הוא אחד מטובי כתבי־החוץ
האירופיים, בנו של שר בממשלה האירית. כמה ימים
לפני־כן סייר במצרים, קיים שיחה של למעלה משלוש
שעות עם גמאל עבד אל־נאצר (שעשה עליו רושם מצויץ)•
הוא שמע על הרעיון השמי (איני יודע אם במצרים
או בישראל) ,ובא להחליף עמי דעות.
כששאלתיו איך, לדעתו, רואים הערבים את ישראל,
ביקש ממני נייר ועפרון. בקווים כלליים צייר מפה של
המרחב. אחר־כך צייר משפך־ענק, המגיע מן המערב אל
ישראל.
״הם רואים את הענין כך,״ הסביר צ׳יילדרס, אחד
האנשים התרבותיים ביותר שפגשתי מימי .״למשפך הזה
נשפכים שלושה דברים( :א) אנשים, כלומר העליה
היהודית שאין לה סוף( ,ב) כסף, כלומר ההון הזורם
לישראל מיהדות העולם וממשלות המערב, ו־(ג) אימפריאליזם,
כלומר העזרה הפוליטית והצבאית שישראל
מקבלת ממדינות המערב, כמו צרפת, תמורת עזרתה
לאימפריאליסטים.
״כל זה בא לישראל הקטנה, וממלא אותה עד גדותיה.
כאשר ישראל תתמלא לגמרי, יקרה הדבר הזד״״
הוא צייר משפך הפוך, שפתחו הצר בישראל וחלקו
הרחב מכסה את כל המרחב .״ישראל תעבור על גדותיה.
הכוח שהצטבר בה — האנשים, הכסף והשותפות
עם האימפריאליסטים — ישתפך בגל אדיר מעל לגבולות,
ויציף את כל המרחב. בזאת הם רואים את הסכנה
העיקרית המאיימת על המרחב.״
הצעותיו המעשיות של צ׳יילדרס, שפורסמו בכמה
כתבי־עת בריטיים חשובים, עוררו את זעמו של משרד-
החוץ הישראלי. הן לא נתקבלו גם על דעתי. אולם
סיכומו העיקרי הזדהה בדיוק עם הרגשתי שלי, ואי-
אפשר היה להביעו בצורה קולעת יותר. הוא ניסח
אותו, בערך, כך :״השלום בין ישראל ועמי ערב, אינו
קשור בשום בעיה מסויימת. הוא לא יושג על־ידי הצעה
מעשית זו או אחרת. הוא יוכל לבוא רק אם התמונה
הזאת, העומדת לעיני הערבים, תבוטל ותיעלם, ותוחלף
בתמונה אחרת. ישראל חייבת לשנות את עצם בבואתה
כפי שהיא מצטיירת במרחב, את עצם עמדתה היסודית
מול הערבים.״ הוא השתמש במילה האנגלית
.POSTURE

צ׳יילדרס היה אחד הגרים הנלהבים ביותר לרעיון
השמי. הוא מצא בו את אשר חיפש: שינוי דמותה של
ישראל. שבירת התמונה של ישראל אירופית, משולבת
במערך האימפריאליסטי, שייכת לאומה עולמית מסתורית
וחורשת מזימות כלפי עמי ערב; ויצירת תמונה חדשה
של ישראל אסיאתית, משולבת במערך עמי אפרו־אסיה,
השייכת לאומה עברית חדשה והרואה את עצמה שותפת
ביצירת עתיד שמי משותף.

nmnהשנאה:
ודן וסעודיה

חשבתי לא פעם על תמונת שני המשפכים של
צ׳יילדרס, כאשר נתקלתי בערבים בנידיורק. היא הסבירה
לי את אותם המקרים המעטים בהם עמדתי מול
חומה אטומה של שנאה קרה. דו״ח זה לא יהיה שלם,
אם לא אספר גם על כך.
כי עזאגז ההכיה ב שה הריגה רהסה ה
באחת המסיבות הדיפלומטיות שהוזמנתי אליהן; אמר תגזגגגז וזיעבגגריגז: עבד אר־רדגזן עגאנו,
הריגה עבריה, בהג אי שהש הרב
לי ידידי :״הנה מזכירתה,ליגה הערבית, עבד אל־חאלק נחכיר הריגה חערביגג, רדזץ אגז ירג
חסונה.״ הוא הצביע על גבר קשיש, נמוך, בעל
בהרהב. ה שה שרה, כראש-ההשרה
שפם שר ה שה שרה, שבועגגז גזעפייב ו פגי הח הישנה.
קטן, ערבי משכיל אופייני מבני האסכולה
וכאיש פרטי, הירב פעהייה רהיעגוה
הדרהה הארגז ער דרוסה ארץ־ישראר.
לטתי :״בוא תציג אותי!״
רהוהגה גהאר עבד אר 1-אצר רפגישה.
כאשר ניגשנו, וידידי עבר את הטכס הפורמלי של בנזאגזר וה הגרה עורך ״העורב הוה״
ההצגה, הבחנתי שמשהו אינו כשורה. לא הוצאתי את
תוך דיבור משפטים אלה, נוצר מצב מוזר. כי למעשה נשארנו עומדים זה מול זה,
ידי מכיסי. גם הגבר ממול לא עשה זאת .״אינני חסונה,״ אמר באיבה בולטת .״אני
שקועים בשיחה משותפת. התלהבותו של חאלידי הזקן, העלתה בי, בעל כורחי, חיוך.
תאבט חאלידי, הציר של ממלכת הירדן. אינני מדבר עם ישראלים.״
גם הוא התחיל לחייך קצת, מבלי להרגיש בזאת. כך עמדנו, שני האויבים, מכריזים מלחמה
פניתי ללכת. אך ידידי, עתונאי אמריקאי שהרעיון השמי קסם לו, לא הרפה ממאמציו.
איש על רעהו — ומחייכים מבלי משים.
״אבל הרי שניכם בני הגזע השמי!״ הפליט.
״אתם שודדים,״ זעם חאלידי .״אתם באתם לארץ שלי, גירשתם אותי, גנבתם את רכושי.
״אני בן הגזע השמי,״ קרא חאלידי .״אבל מה לכם ולגזע זה? מה לי אתכם? אתם פולנים,
עכשיו אתם רוצים לעשות שלום אתי? איזה שלום יכול להיות בין שודד ושדוד?״

רוסים, גרמנים!״
השתדלתי להעביר את השיחה מן העבר אל ההווה. לא יכולתי להתאפק מלהזכיר לציר
״אבל אפילו אללה אמר בקוראן, שיש ללכת בדרכי שלום,״ המשיך ידידי במאמציו.
המכובד, שממשלתו קיימת אך ורק הודות למדיניותה (המוטעית, לדעתי) של ממשלתי,
״אל תכניס את אללה לזה!״ התרתח חאלידי .״אין לו שום עסק עם זה!״

ושאם ישראל תסיר את איום ההתערבות שלה, תפרוץ בירדן כבר מחר המהפכה שתסלק
את המלך ואת שולחיו. גם הזכרתי קחאלידי, שאנחנו חיילים טובים, ושיהיה קשה מאד
להשמיד את מדינת ישראל.
אולם חאלידי לא היה מעוניין בדברי הגיון. הוא, הפליט מירושלים, שהשאיר אחריו
״רכוש נטוש״ עצום, בן אחת משלוש המשפחות הגדולות של פלסטין לשעבר (האחרות:
אל־חוסייני ואל־נשאשיבי) ,היה מוכן ללחום, אפילו יגרום הדבר להשמדת כל האומה
הפלסטינית ולדחית הגשמתן של השאיפות הלאומיות הערביות בדור שלם.
כשניתקנו לבסוף את. מעגל השיחה, עבר בי הרהור של הק 7ה :״ברוך השם, שהוא מייצג
כוח ערבי גודע, העומד להתחסל בכל רגע! ברוך השם, כי התנועה הלאומית הערבית, מעלה
לשלטון טיפוסים אחרים לגמרי !״

אפגש תי אצל שום ערבי אחר, שנאה עיוורת והרסנית כזאת. בכל זאת, לא יכולתי

/שלא לכבד בלבי את חאלידי. הוא היה גבר ישר, גלוי־לב, בעל אמונה עמוקה בצדקת
עמדתו. איש לגמרי אחר הוא אחמד שוקיירי, גם הוא פליט מארץ־ישראל, המכהן עתה
כשגריר סעודיה באו״ם. סגנונו האנטי־שמי הפך זה מכבר לשם־דבר.
אם חאלידי מייצג את הצד הישר של הדור הערבי השוקע, הרי שוקיירי מייצג את הצד
המושחת שלו. הצטערתי על שהרשיתי לו ללחיץ את ידי כשהוצגנו באחת המסיבות. כי
שוקיירי אינו רק מחרחר־מלחמה. הוא גם רמאי. אין הוא מאמין במילה היוצאת מפיו.
שמעתי כי פעם, בהתקלו פנים אל פנים באבא אבן, בעת דיון על בעית הפליטים מארץ־
ישראל, אמר לו :״יש לשנינו אותו האינטרס — שלא יפתרו את הבעיה הזאת. כי שנינו
חיים כאן חיים טובים על חשבון בעיה זו, ואם יפתרו אותה, נאבד את הג׳וב שלנו!״
הנורא הוא, שאם אמר שוקיירי דברים אלה, הרי ביסודו של דבר הוא צודק. לא בנוגע
לאבא אבן אישית, אלא לגבי ממשלת ישראל. כי הנה נוצר מצב מוזר, שאויבי ישראל
הקיצוניים ביותר מעוניינים בקיום הטראגדיה של הפליטים, ואילו ממשלת ישראל מצדה,
עושה את הכל כדי שבעיה זו תישאר קיימת• האם אין זה שיתוף־פעולה המעורר למחשבה?
אשר לשוקיירי עצמו, הרי הוא מבלה את שעות הפנאי שלו, בבית־מרחץ לגברים. תחביבו
הוא להסתכל בגברים צעירים, יפים וחסוג־ם, המרימים משקלות. תמורת עיסוק זה, ודמעות־התנין
שהוא שופך על גורל אחיו הפליטים, משלמת לו ממשלת הוד מלכותו, המלך סעוד,
משכורת שנתית של מאה אלף דולאר. הכסף בא מכיסי חברת־הנפט עראמקו.
פגשתי את המומחה הפוליטי של עראמקו. מישהו הציג אותנו וקבע לנו פגישה. לפני
המועד הקבוע, טילפן לי הג׳נטלמן והתנצל באדיבות על שלא יהיה באפשרותו לבוא.
חברת עראנזקו, היא קצת יותר אפיפיורית מן האפיפיור עצמו, והיא הרבה יותר אנטי־ישראלית
משגרירי רע״ם ועיראק גב יחד.

ואש הנרימיס רוחץ

לא חאלידי ולא שוקיירי א-נם מייצגים את האומה הערבית הפלסטינית. יש לה נציג
רשמי, עיזאת טאנוס, מראשי אירגון הפליטים הפלסטיניים, ונציגם הרשמי באו״ם.
טאנוס היה פעם מעשירי ארץ־ישראל. היו לו בנינים רבים בירושלים, יהוא היה הנציג
הרשמי של חברת שברולט. דויד הורוביץ, כתב העולם הזה באו״ם, הציג אותי בפני טאנום
מיד עם בואי. הגשתי לו תרגום אנגלי של הנזינשר העברי, ביקשתי אותו לעיין במיוחד
בסעיפים על בעית הפליטים והיחס לאומה הפלסטינית, ואמרתי שאשמח לשמוע את. דעתו.
כשפגשתי את טאנוס שנית, בשעת הדיון על בעית הפליטים בועדת האו״ם־ ,ניגש אלי,
לעיני כל הנציגים הערביים, לחץ את ידי בידידות הפגנתית. קבענו מועד לפגישה ממושכת.
ציפיתי לפגישה זו בהרגשה מיוחדת. יתכן כי טאנום אינו אחד הא-ש ם הגדולים של
העולם הערבי כיום׳ אולם הוא נציג אמיתי של אותה אומה שעמה אנו חייבים לחיות בארץ־
ישראל: האומה הפלסטינית.
זו האומד. היחידה שהפסידה את מלחמת תש״ח. כאשר נסתיימה מלחמה זו, נמצאה אומה

זו במצב נורא. כמחצית בניה הפכו פליטים חסרי־כל, חיים מזה עשר שנים במחנות של
ניתן חסר־תקווה 200 .אלף אחרים, מהווים מיעוט מושפל בישראל, כשגורל של כפר־קאסם
מרחף על ראשיהם במקרה של התלקחות מלחמתית נוספת. השאר חיים כאזרח ם נטולי־זכויות
בגטו־רצועת־עזה; או מדוכאים על־ידי מלך זר וצבא בדואי שכיר בממלכת הירדן.
הייתי תמיד משוכנע, כי הדרך לשלום מובילה דרך אומה זו. זו האומה שהפסידה את
הכל במלחמה — את זהותה, את זכותה לעצמאות, את אפשרותה לתת לבניה חיי כבוד
ורתחה. לאומה הזאת יש לנו מה להציע — הרבה יותר מאשר לכל אומה ערבית אחרת.
בידינו לעזור לה למגר את השלטון הזר בירדן ולכונן מדינה פלסטינית עצמאית. בידינו
להחזיר כבוד ושויון לערביי ישראל. ובעיקר: בידינו לפתור את בעית הפליטים.
פתרון בעית הפליטים, אינו בעיה כספית. ולראיה: אותם הציונים הטובים המבטיחים לך
ללא היסום שישראל יכולה לקלוט בלי כל קושי שלושה מיליון יהודים נוספים, יגידו לך
באותה נשימה, שאין ביכולתה של ישראל העניה לקלוט אפילו אלף פליטים ערביים.
אולם מבחינה כלכלית, הרי המצב כמעט הפוך: בעוד שהעולים היהודיים (כן ירבו!< ,באים
בחוסר כל, ועלינו לשנורר בשבילם בארץ ובעולם, הרי הערבים יביאו עמם נדוניה גדולה.
שיחותי עם אישי או״ם ומדינאים אמריקאיים שיכנעו אותי, מעל לכל צל של ספק, כי
ישראל תקבל מקרנות בינלאומיות (ובמטבע קשה) כל סכום שיידרש, כדי לקלוט ולשקם
מחדש את הפליטים החוזרים. כי בעית הפליטים היא, כמו שאומרים האמריקאים ,״כאב
בעורף״ לעולם כולו. היא סכנה מתמדת לשלום העולם, והיא מעיקה על מצפון האנושות.

»שאלד! היא נפשית. מי שרוצה במדינה יהודית הומוגנית, כמו דויד בן־גוריון,
I Iיכול לקלוט מיליון יהודים, ואף לא ערבי אחד. אולם מי שהשתחרר מתפיסות הגטו,
וחדור הכרה ישראלית בריאה׳ לא יראה כל קושי בקיום־בצתתא של רוב עברי ומעוט
פלסטיני בישראל, ביחוד בתנאי שלום, ואחרי שבירת המצור הכלכלי הערבי. שלום כזה,
רשמי או בלתי־רשמי, יהיה תוצאת־לודאי בלתי־נמנעת של מאמץ כן לפתרון בעית הפליטים.
הסברתי לטאנום את הצעותינו המפורטות. לא השארתי שום אשליה: החוזרים לא יוכלו
לחזור לבתיהם, כי בתים אלה אינם קיימים, וחיי המדינה נמשכו והשתנו בעשור האחרון.
אחרי שנכיר באופן עקרוני בזכותם המוסרית של הפליטים לחזור, יעמוד כל פליט בפני
הברירה האישית: להירשם בתור לשיבה ולשיקום בישראל תוך עשר שנים, או לקבל מיד
פיצויים כספיים עבור רכושו וקיפוח סיכויו, ולהשתקע במדינה ערבית.
השיחות שיכנעו אותי, כי פתרון הבעיה על בסים זה אפשרי.
באחת השיחות, העלה טאנום את זכרו של הפרופסור יהודה לייב מגנם — אדם ששמו
זכור כמעט לכל הערבים שדיברתי עמם. גם שמו של הפרופסור מארטין בובר הוזכר על־ידו
בהערצה. בין השאר סיפר לי טאנום, כי בשנות השלושים המאוחרות התחבר עם
מגנם ועיבד עמו יחד הצעה מפורטת לשלום עברי־ערבי בארץ־ישראל. הועד הערבי העליון
(אשר טאנוס עצמו היה אחד מפעיליו העיקריים) ,הביע באופן בלתי־רשמי את הסכמתו
להצעה. כשהועברה על־ידי מגנם למוסדות הציוניים, נדחתה בבוז על־ידי דויד בן־גוריון.
גם טאנוס האמין בלב שלם, כי הערבים תמיד רצו בשלום, וכי ההנהגה הציונית היא
שסיכלה את כל המאמצים, בשותפות עם האנגלים. לא נשאר לי אלא להגיד לו שכל ישראלי
מאמין בלב שלם, כי האמת בדיוק הפוכה.

סיכסוו במשחזת המצרית
לפחות פעם אחת גרמה הופעתי בטרקליני האו״ם לסיכם וך גלוי במחנה הערבי עצמו.
כמה ימים אחרי בואי, שאלני עתונאי ערבי, לו הסברתי ארוכות את הרעיון השמי, אם
אני מתנגד לכך שיעביר את טופס המינשר העברי למשלחת רע״ם. עניתי שאודה לו על כך.
כעבור יומיים חזר אלי, ושאל אם הוא יכול לקבל עוד עשרה טפסים של המינשר,
מאחר שישנם במשלחת רע״ם כמה וכמה אנשים המעוניינים לעיין בו. מסרתי לו ברצון
את הטפסים המבוקשים (של התרגום האנגלי) ,כי לדעתי יש ערך רב לכך שמספר גדול ככל
האפשר של אנשים בעולם הערבי ידע, כי קיים זרם כזה בדעת־הקהל הישראלית.
העתונאי הערבי שאלני שאלות ארוכות על סעיפי המינשר ועל
זהות האנשים הדוגלים ברעיון זה. בין השאר התעניין ביחסה של
מק״י לרעיון, בדעתו של מארטין בובר, ועוד. היה ברור לי, כי
הפעם אינו שואל מתוך סקרנות אישית, אלא שמישהו במשלחת
וע״ם, שחשש להיפגש עמי בעצמו, ביקשו להציג לי את השאלות
האלה.
כעבור זמן מה נודע לי, כי מגע זה גרם לסיכסוך חריף בקרב
משלחת דע״ם, שהדיו הגיעו, מן הסתם, עד לצמרת הממשלה
בקאהיר. כמה מאנשי המשלחת טענו, כי כל מגע עם ישראלי,
פירושו בגידה באומה הערבית, וכמוהו כריגול. האנשים שיזמו את
המגע, התנגדו בתוקף להאשמה זו, והביעו כנראה דעה דומה לזו
של האשם ג׳ודאד.
איני יודע איך נסתיים סיכסוך פנימי זה. אני רק יודע, כי בימים
הבאים, שלחו בי כמד, מאנשי רע״ם מבטים זועפים, מדי עברם על
פני בטרקלינים, וניסו להתרחק ממני ככל האפשר. ואילו אנשי
רע״ם אחרים הסתכלו בי בסקרנות גלויה, ואף חייכו אלי מרחוק.
כפי שכבר סיפרתי, בשעת אחת משיחותי עם ג׳וואד, ניגש אלינו
השגריר עומר לוטפי, עשה עמי הכרה רשמית ולחץ את ידי. נראה,
איפוא, כי יד המחייבים נשארה על העליונה.
אמרתי לעצמי: אם אני, אדם שאינו מייצג שום דבר זולת
אידיאה, יכול לגרום למהומה כזאת בתוך המשלחת של מדינה
ערבית גדולה, מה יכלה לעשות ממשלת ישראל, אילו היתד, לד,
יוזמה חיובית כלשהי במרחב?

ידידו שר עבד אל-נאצר

האיש וזשג 1א: וזאבגג וזארירי, ציר ירח ורא־ האיש הנזגשגגה •.אגזהר
שגן גזיגזיך, שהכרה באהגי חרך ״השגוש הוהיי שחיירי, פריט פרנגבויגי,
שר הצורך רהשהיד אה ישראר. ריח־ שר־ההד־ כשה שגריר טשגדיה ברכה
שר ארג׳ יהיה החפש יה, הגזזהד יגיד. אה ט, בפגגה אגפיעיה.

דיברתי עם איש הקרוב הרבה יותר לגמאל עבד אל־נאצר מאשר
כל חברי משלחת רע״ם באו״ם, כולל עומר לוטפי. איש זה לא היה
ערבי כלל, אלא הודי.
״עליך לדבר עם פאניקאר!״ אמר לי אותו מדינאי הודי, עמו
דיברתי באודם .״עליך לדבר עם פאניקאר!״ אמר לי עתונאי הודי
חשוב בפאריס, שקיבל בהתלהבות את הרעיון השמי .״אסדר את
זה!״ הוסיף.
כעבור יום, הוזמנתי לראיון אצל הוד מעלתו, שגריר הודו
בצרפת, סארדאר ק. מ .פאניקאר. שרשרת של פקידים הביאה
אותי לקודש הקדשים — משרדו של השגריר. מאחורי שולחן־
כתיבה גדול, מתחת לתמונתו של ג׳והארלאל נהרו, ישב גבר
כמומהדורה אסיאתית של לנין, בעל זקנקן לבן. זוג שנראה עיניים פיקחיות התבוננו בי מבעד למשקפיים בעלי מסגרת־זהב דקה.
הוצאת עם עובד המפא״יית, שהוציאה בעברית את ספרו של
פאניקאר אסיה ושלטון המערב, הכתירה אותו כ״ר,היסטוריון,
המדינאי, וההוגה ההודי הנודע״ .אבל פאניקאר הוא הרבה יותר
מזה: הוא האישיות מספר 1של הודו במרחב. בשנים המכריעות
של עלייתו של גמאל עבד אל־נאצר, עד אחרי מיבצע סיני, היה
שגריר הודו בקאהיר. המקשר האישי בין נהרו ועבד אל־נאצר,
ידידו האישי ויועצו העיקרי של שליט מצרים. מעמדו במצרים היה
הרבה יותר חשוב מזה של חבר רשמי בממשלת קאהיר. מלבד עבד

אל־נאצר עצמו, אין אדם בעולם שהכיר את הלך־המחשבות
שלו כה היטב באותן השנים המכריעות.
לפאניקאר יש המלצה נוספת. כמה פעמים פעל אישית
למען השלום, הרגיע את המצב בין ישראל ומצרים. אחרי
מיבצע סיני פעל מאחורי הקלעים (בהצלחה) ,כדי להצ*ל
אלפי יהודים מצריים מגירוש. במשך שנים ארוכות קיידה
להיות המתוזך בין מצרים וישראל, נסע הלוך וחזור בין
עבד אל־נאצר ונציגי ישראל באו״ם.

ף י< תבוכנתי למעלה מן הרגיל לשיחה חשובה זו.
ן | בחרתי בקפדנות את המשפטים הפותחים. הסברתי
בחמשהיששה משפטים את ע׳ קרי הרעיון השמי — שאגו
אומה עברית חדשה, הקשורה עם יהודי העולם אך אינה
זהה עמם, שישראל שייכת לאומה זו ולא ליהדות העולמית,
שאנו אומה אסיאתית ולא אירופית, שאנו רוצים לעבור
ממחנה המערב אל מחנה עמי אפרו־אסיה בהנהגת ג׳והארלאל
נהרו, שאנו רוצים לשלב את התנועה ה;אומית שלנו ואת
התנועה הלאומית הערבית במסגרת שמית משותפת.
אחרי המשפט החמישי או השישי, הפסיק אותי פאניקאר
בתנועת־יד .״אתה בא לספר זאת לי?״ קרא,, .לפני חמש
שנים אמרתי למיסטר משה שרת ש ובמשך עשר דקות
ישבתי, המום ומאמין בקושי למשמע אוזני, להרצאה מפורטת
של פאניקאר על ישראל. אילו קרא מן הכתב את סעיפי
הנזינשר העברי, לא היה צריך לשנות מלים רבות.
הוא אמר את הכל: שישראל היא אומה חדשה, שהיא
צריכה לשייך את עצמה לאסיה, שעליה להשתלב בעולם
השמי (הוא השתמש במילה ״שמי״ כמה פעמים) ,שאין לה
עתיד אלא בשותפות עם שאר תנועות־השיחרור של המרחב,
שעליה לנתק את עצמה מאירופה ולהפסיק לדבר בשם
היהדות העולמית, שעליה להפריד בין,המדינה והדת ולשים
,קץ לשלטון הרבנים בתוכה, שעליה לשנות את המגמה
החינוכית שלה ולשים את הדגש על מורשתה השמית
המשותפת עם הערבים, ועוד ועוד.
פגישה טם טבהיג הפריטים הארציש פרטטין באג־־ט, טר פ\זרג\ בטיגז
״מה השיב מר שרת?״ שאלתי בסקרנות רבה.
פאניקאר עשה תנועת־יד בלתי־סבלנית .״הוא אמה האריים. טה־ך ״הנטרם הוה״ טשההז טט הפריטים הטרביים. בא טצ ט •.אן הה־ג־אנחנו,
בני הדור הישן, איננו יכולים כבר להשתנות. אנחנו טיואה טאטם, הג ציג הרש טי ש ר פריטי ביץ, אשהמזב ״הנטרם הגה״ באה׳ ם.
גדלנו על ברכי הציונות, ואנחנו נושאים את תרבות המערב.״
אולם, כך סיפר השגריר, לא היתד, זאת הפעם הראשונה בה התעורר הרעיון השמי
ומתן בלתי־רשמי. הם לא ראו טעם להיפגש אז עם נחום גולדמן, מפני שלא ייצג דבר.
בנוכחותו. בשנת , 1947 שבועות מעטים לפני החלטת האו״ם על חלוקת ארץ־ישראל,
ההצעה המצרית נמסרה לשגריר ישראל, יעקוב צור, על־ידי רובר בארא, עתונאי צרפתי
התקיימה בנוכחותו שיחה ב ן חיים וייצמן, אז נשיא ההסתדרות הציונית, ועבד אל־רחמן
חשוב, הנחשב למומחה בעניני המרחב. צור ושמואל בנדור (כיום ציר ישראל בהונגריה)
עזאם, אז מזכיר הליגה הערכית ומדינאי חשוב מאד בעולם הערבי. בשיחה זו אמר עזאם,
מיהרו להעביר את ההצעה לתל־אביב.
שהערבים יקדמו בברכה את שיבתם של היהודים, אם יחזרו כבני ״הגזע השמי״ וכעם
כעבור ימים מעטים, באה התשובה מתל־אביב: משה שרת מסרב לבוא לפגישה. הכל
השייך לאזור, ולא כאנשים השייכים אל המערב והנושאים את דגלו. עזאם הצהיר רשמית,
הבינו, כי הדבר נאסר עליו על־ידי דויד בן־גוריון.
כי במקרה זה לא יתנגדו הערבים להקמת מדינה עברית, ואף הוסיף שהערבים ינצלו אז
א ש אינו יודע, מה עמד עבד אל־נאצר להציע במשא־ומתן זה, כדי למנוע את מיבצע־סיגי.
ברצון את הכוח המדעני והטכני של היהודים.
ממשלת ישראל לא היתד, מעוניינת• היא תיכננה את המיבצע, אשר כל המומחים הזרים
פאניקאר הזכיר כמעט בזעם את תשובתו של וייצמן באותה שיחה, שיכלה להיות
רואים בו כיום אסון לישראל.
היסטורית. וייצמן אנ(ר :״אני מצטער, אבל אנחנו עם אירופי. הישוב בארץ־ישראל• הוא

חלק של העם היהודי בעולם. איננו רוצים להיטמע בין הערבים.״
^ פני שנכנסתי למשרדו של פאניקאר, הזהיר אותי המזכיר, כי תעמוד לרשותי רק
״וייצמן היה איש גדול מכמה בחינות,״ אמר לי סאניקאר .״הוא היה נביא תנ״כי. אבל
/מחצית השעה, כי נקבעו לשגריר פגישות אחרות. בינתיים נמשכה השיחה כשעה וחצי.
היו לו מגבלות. הוא היה ציוני.״
פאניקאר התקיף קשות את הקונגרס היהודי העולמי .״אמרתי לידידי איסטרמן (ראש
הזכרתי שהטענה הזאת נגד הטמיעה בעולם הערבי, למרות גיחוכה, מושמעת נגדנו לרוב.
הקונגרס בלונדון) :״אתם מביאים רעה על היהודים. אינך יכול לבוא לממשלת הודו, למשל,
״מה זאת אומרת, להיטמע?״ התרגש השגריר .״איש לא רצה שאתם תהיו ערבים! הכזזנה
ולהגיד לה איך לטפל ביהודים שלה. כי פניה כזאת תעורר אצל ממשלת הודו את הרושם,
של עזאם היתה, שתפסיקו לראות בעצמכם עם אירופי, שתהיו עם אסיאתי. אולם וייצמן
כי היהודים אינם אזרחים הודיים, כמו כל האחרים, אלא גוף זר. אותו הדבר קורה בתוניס
לא הבין זאת. הוא שגה.אותו משגה ששוגים רבים אחרים: הוא חשב שאין תרבות בעולם
ובברית־ד,מועצות. כל ממשלה היתד, מתרגזת על התערבות כזאת. ישראל צריכה להפסיק
מלבד החרבות האירופית, ושזה יישאר כך לעולם. אולם התרבות האירופית, היא רק שלב
להתימר להיות נציגת היהודים בעולם. גישתכם החדשה, שאתם אומה חדשה שאינה זהה
חולף. אירופה אינה פיסגת התרבות, וגם לא סוף התרבות. אירופה יורדת, והתרבות תעבור
עם יהדות העולם, היא הדרך היחידה להסדיר את היחסים.״
למקומות חדשים. היא תתפתח באסיה החדשה.״
לקראת סוף השיחה־ נתגלו חילוקי־הדעות היחידים בין השגריר וביני. פאניקאר טען, כי
השתדלתי להסביר, כי לאנשים שגדלו במזרח אירופה, כמו מנהיגי הציונות, היה קשה
הגשמת תוכניתנו בישראל תדרוש לפחות שלושים שנה .״הציונים שולטים על החינוך
להבין דברים אלה. הם לא ידעו דבר על תרבות אסיה, והם לא יכלו להתעניין בערבים
בישראל,״ אמר ,״והם יגדלו דור נוסף הכפוף לתורתם. רק אחרי כן יוכל רעיון חדש לנצח.״
הרחוקים בעוד שהם ישבו בשוייץ וניסחו את הרעיון הציוני. מכאן הניתוק המוחלט
הבטחתי לו שאנחנו נשתדל לחולל מהפכה רוחנית זו לפני כן, תוך שנים מעטות, מאחר
שנוצר מן הרגע הראשון־ בין הציונות ותנועת־השיחרור הערבית.
שהדור הצעיר בישראל כבר משתחרר והולך מן התפיסות הישנות. פאניקאר ניענע בראשו
לתמהוני, נגע פאניקאר באחד הנושאים הקרובים ביותר ללבי — דוגמת הצלבנים.
בספקנות. הוא לא האמין במהפכה מהירה כזאת .״יותר קל לעשות שלום עם הערבים
״אפילו הם היו יותר חכמים,״ אמר .״הם התחתנו עם בנות המוסלמים, קיימו מגע פוליטי
מאשר לחולל שינוי נפשי בישראל,״ סיכם.
ומסחרי עם הנסיכים הערבים שמסביבם. הם לא היו מנותקים כמוכם.״
לדעת פאניקאר, ישראל היא מדינה דתית. הוא ביטל את טענתי, כי הדת נמצאת בסימן
של שקיעה בקרב הנוער הישראלי .״זאת לא מוכרחה להיות דת פעילה,״ ציין, בהסתמכו
על הנסיון בהודו .״גם כשהדת עצמה מאבדת את כוחה, נשארים הדפוסים החברתיים שיצרה.״

שום פגישה עם רבים לא עשתה עלי רושם כה עמוק כזו שאתאר אותה בקיצור להלן.
ך פניתי את השיחה לעבר גמאל עבד אל־נאצר. שאלתיו, כאדם שהכיר את ההתפת־ישבתי
מאוחר בערב בחדרי במלון רומאי בלתי ־מפואר כאשר צי; צל הטלפון. קול אנגלי,
I Iח ת מקרוב, אם נכונה הדעה, אותה שמעתי כמה פעמים באו״ם, כי בשנים הראשונות
בעל ניב זר בולט, שאל אם אפשר לעלות לחדרי. עניתי שכן.
של שלטונו רצה עבד אל־נאצר בהסדר עם ישראל, וכי רק מאוחר יותר השתנתה עמדתו.
לחדרי נכנס ערבי צעיר, כבן 35׳ בעל הפנים האופייניות של משכיל מרחבי מבני הדור
פאניקאר, עד־ראיה מספר 1לאותה תקופה, אישר זאת ללא הסתייגות. לדבריו, רצה
החדש. הוא היה שקט מאד, רציני מאד, צנוע מאד. הוא התישב על המיטה והציג את עצמו
עבד אל־נאצר ליצור בהדרגה שלום עם ישראל, ואף עשה מעשים בכיוזן זה. המפנה הגדול
בשם פרטי (.שהיה בדוי) .אקרא לו כאן בשם מוסד.,
לרעה בא בראשית ,1955 שלוש שנים אחרי המהפכה, כאשר צה״ל התקיף את עזה.
במשך הימים הבאים למדתי להכיר את מוסה ואת חבריו. הוא עלה בעיני מפגישה
״עבד אל־נאצר קיים מגע עם שרת,״ גילה לי השגריר .״השניים יכלו לה פגש. היתה
לפגישה. למדתי כמעט להעריץ אותו. מימי לא ראיתי מזיגה כזאת של ענוותנות ויעילות,
זאת הצעה מעשית מצד עבד אל־נאצר, בסוף שנת .1954 אולם כשהועברה ההצעה לשרת,
כוח פנימי ועדינות חיצונית.
היא סירב. הוא אמר שידיו כבולות, בגלל תליית שני היהודים שהורשעו כמרגלים למען
מוסד, נמנה עם צמרת המנהיגים של מחתרת שמאלית מצרית. לרשותו עמד לא רק אוצר
ישראל.״ פאניקאר לא הסתיר את דעתו שהיה זה ת־רוץ, וכי בן־גוריון היא שאסר על
עצום של אינפורמציה על הנעשה במולדתו ובשאר ארצות־ערב, אלא גם קשרים יעילים מאד
שרת להיענות. שרת היה אז ראש־ד,ממשלה, וביג׳י היה על סף שיבתו למשרד־הבטחון.
עם ראשי הציבור והעתונות במצרים, וקשרים מצויינים לא פחות עם מדינאים, עתונאים
אני רוצה להעיר כאן במאמר מוסגר: לא היתד, זאת יוזמת־השלום היחידה של גמאל
ואנשי־רוח בכל רחבי אירופה המערבית. לא פעם נוכחתי לדעת שנפתחו לפני דלתים י
עבד אל־נאצר, ששמעתי עליה במשך שיחות אלה. שתי הצעות ממשיות אחרות — האחת
חשובות מאד אחרי כמה מלים שקטות של מוסה בטלפון. ההערכה אליו היתה כללית׳.
שבועיים לפני מיבצע־סיני והשניה למחרת איחוד מצרים וסוריה — נודעו לי לפרטיהן, אך
היחסים בינינו היו מוגדרים מן הרגע הראשון. הוא קרא את המינשר העברי לפני בואי.
איני חופשי לגלותן, פן אפר הבטחות. לעומת זאת אני יכול לגלות הצעה שלישית, שלא
הוא ידע עלינו, כפי שידע על כל התפתחות אחרת במרחב. ידענו שאיננו תמימי לעיט
התפרסמה אף היא מעולם.
בגישתנו החברתית, אך שאנחנו מזדהים בשטח אחר: בשאיפה לשלום ביו ישראל ועמי ערב,
כמה חודשים לפני מיבצע סיני, אחרי שישראל קיבלה את המיסטרים הראשונים מצרפת,
לשילוב תנועת־השיחרור העברית והערבית, לאיחוי המרחב על בסיס ניטראליסטי. בשקט,
ושיתוף־הפעולה הצרפתי־ישראלי החל מסתמן באופק המדיני, הופיעה בפאריס דמות ערבית
כדבר מובן מאליו, העמיד מוסד. לרשותי את כל יכולתו המפתיעה למטרה זו.
מסתורית. היה זה מצרי בשם כאמל אל־זזוסייני, שנשא בכיסו כרטים־ביקור שהגדיר אותו
בשיחה של של־ש שעות עם מוסד, וחבריו, קיבלתי יותר אינפורמצ ה על הנעשה במרחב,
בתואר הסתמי ״ממונה על שליחות״ .שלח אותו עלי צברי, ראש לשכת הנשיא במצרים,
בהווה ובעתיד, מאשר קיבלתי בשיחותי עם חצי תריסר שגרירים ערביים. קיבלתי מהם
יד־ימינו של עבד אל־נאצר. היה ברור, מ יהי שליחו האישי של השליט המצרי.
המלצות לאישים שהייתי מעוניין בהם, ועצות עם מי להיפגש, מתי וא ך. אבל קיבי׳תי מהם
המוח מאחור־ השליחות היה, כנראה, סרוואס אוקאשא, כיום שר־ההדרכה בממשלת
דבר הרבה יותר חשוב: ההרגשה שהנה, זו הפעם הראשונה, פועלים אנחנו — עברים
רע״ם, אז שגריר מצרים ברומא (וממשתתפי ועידת פלורנץ) .הרעיון היה ליצור יחסים
וערבים משני עברי החזית — בצוזתא למען המטרד, המשותפת: שיחרור, שלום ושותפות.
משולשים בין צרפת, מצרים וישראל, כבסים להסדר בעיות המרחב. כי המרחב התנדנד אז
אם אשאל מה היה מגעי החשוב ביותר בסיור זה עם ערבים, אצביע ללא היסוס על
על שפת המלחמה, אחרי הלאמת תעלת־סואץ•
המגע עם מוסה. הוא אינו רק מנהיג אמיתי. הוא נציג העתיד. ובעתיד זה, עלינו להיות שותפים.
אל־חוסייני נפגש עם פיאר מאיאר, אז פקיד בכיר במשרד־החוץ הצרפתי, ועם אישים
בגליון הבא ימסור עורך ,,העולם הזה״ דו״ח על שיחותיו עם
הקרובים לישראל. הצעתו המעשית העיקרית היתה, כי משה שרת יבוא מיד לפאריס, וינהל
ז׳אן פול סארטר, ג׳ורג׳ו לה־פירה, הקארדינאל טיסראנט ואיעמו
משא־ומתן. שרת, שהתפטר זד, עתה. מתפקיד שר־החוץ, נבחר מן הסתם על־ ,די המצרים
שים אחרים בשבע ארצות על בעיות השלום הישראלי־ערבי.
כאיש שהוא קרוב לממשלת ישראל, אך אינו חבר בה, כך שאפשר היה לנהל עמו משא־

: nowשר mnnan w

בסדינה העם הצבעה של אי״אמון
״הם הצביעו ברגליים!״ קרא לנץ בשנת
, 1917 בעת הויכוח אם להמשיך במלחמה
נגד הגרמנים. כוונתו: בשעה שראשי המהפכה
הראשונה ברוסיה ביקשו לערוך הצבעה
על המשך המלחמה, כבר הביעו החיילים
עצמם את דעתם על־ידי עריקה המונית.
על הציבור הישראלי, אפשר היה השבוע
להגיד: הם הצביעו בידיים. כי בויכוח הלאומי
הגדול על מלווה העליה, הביע הקהל
את דעתו החד־משמעית בצורה פשוטה ביותר:
הוא לא הכניס את ידו לכיסו, לא
שילם. המלווה נחל כשלון חרוץ.
מצפת זכרון לדראון. תופעה מוזרה

כרוכות בגורל הלאומי, אינה אלא מיעוט
טפילי הניזון על חשבון הכלל. בדרך התנוונותה,
אחרי שאיבדה את האמון הלאומי
ואת הכושר להעלות את העם לפסגות של
התנדבות, התחנה הבאה היא: שלטון של
כפיה. לפי כל הסימנים, תלך הצמרת בדרך
זו. אחרי שסירבה בהחלט לקמץ במשק־הבית
שלה, היא תשתמש במנגנון הממלכתי
כדי לעשות זאת בבית הזולת.

יחסים מרחביים
איש חדש בבגדאד
״נבלים!״ צעקו התוקפים .״בוגדים!״ החזירו
הנתקפים. אגרופים הועפו באוויר.
זה קרה השבוע כמה פעמים בנצרת ובבד

שר־חוץ ג׳וואד (ימין) ושגריר אכן (שמאל) כמועצת־הבטחון*
במרחב מאוחד, מקום לישראל
זו, שהיתר. ספונטאנית ואחידה, אף שאיש
לא ניסה לארגן אותה, וגם שוללי המלחה
בפומבי היו במעוט, לא נגעה לעצם היחס
לעליה. על שאלה זו כמעט ואין ויכוח בישראל:
ימין ושמאל, ציונים ושמים, מסכימים
בהחלט, שיש לקלוט בישראל את כל
היהודים המבקשים לעלות. אם כי יש הבדל
ניכר בין הנימוקים הפועלים בהכרה הלאומית
— ״פתרון בעית היהודים״ כנגד ״חיזוק
מדינת ישראל״ — הרי המסקנה היתד,
אחידה.
הויכוח הלאומי הסמוי שהסעיר השבוע
את תת־ההכרה הלאומית, היה על נושא אחר
לגמרי: איך לשלם בשביל הקליטה. תבעה
הממשלה: על העם לשלם. השיב העם: על
הממשלה לשלם. טענה הממשלה: על העם
להיות ראוי לשעה הגדולה. טען העם: על
הממשלה להיות ראויה לשעה הגדולה. התלוננה
הממשלה: העם משתמט. ענה העם:
מלי קורה מבין עיניך.
מעולם לא היתר, התהום הרוחנית שנפערה
בשנים האחרונות בין צמרת המדינה
לבין ההמוגים הרחבים כה גלוייה, דויד בן־
גוריון, האיש המגלם את הצמרת׳כולה, התנהג
כבדואי המנסר, להזיז פרד עיקש. הוא
ניסה ללטף, להרביץ, להחניף-,להצליף, דיבר
על החזון המשיחי ועל ״מצבת זכרון ל־דראון״
לעתונאים המטיפים נגד המלחה.
שום דבר לא עזר.
העם עמד על שלו: כל עוד צמרת המדינה
ממשיכה לבזבז בראשי חוצות את ההון ה־
׳אומי, כל עוד נמשכת בפרהסיה השחיתות
^לגתית והפרטית, כל עוד לא פוטר אף
פקיד׳־׳ביייתר אחד שזכה למשכורתו הממשלתית
בגלל פנקס מפלגתו, וכל עוד לא
צומצם שרות-מיותר אחד שהוקם ברגע של
חולשה על־ידי שר נשכח, לא ינדב האיש הפשוט
את פרוטותיו.
מיעוט טפילי. לא היתד, זאת קמצנות.
האיש ברחוב ידע היטב, כי בסופו של
דבר תקח הממשלה בכוח את אשר הוא
מסרב לשלם בהתנדבות. הוא לא התכונן להתנגד
לכך. אולם כאילו נדברו ביניהם מאות
האלפים, ביקש הקהל להנחיל תבוסה מוסרית
ממאירה לממשלתו.
העם הצביע בידיים אי־אמון מוחלט.
היה זה הרבה יותר מכשלון זמני. כי
צמרת ששוב אינה יכולה להלהיב את ההמו־דס
לקראת מילוי החונות הבלתי־נעימות ה

קומות
ריכוז אחרים של ערביי ישראל. אך
הנושא לא היה ישראלי. הוא היה עיראקי.
מאז נצמד הציבור העברי בארץ למכשירי
הרדיו כדי להאזין לחידון התנ״כי, לא היתה
עוד בארץ להיטות כזאת להאזנה, כפי שגילו
אותה ערביי ישראל השבוע, לשידור
משפטו של עבד אל־סאלם עארף ברדיו
בגדאד. דברי השופט, דברי העדים ודבריו
של עארף עצמו שימשו נושא־שיחה כמעט
יחיד בנצרת, האפילו אף על עסקי הממשל
הצבאי וקנוניות המפלגות.
אולם המאזינים היו חלוקים בדעותיהם.
בעוד שחלק אחד — אנשי מק״י — תמכו
בעמדת בית־המשפט, הרי הרוב הגדול של
ערביי ישראל, המעריצים את גמאל עבד אל־נאצר
כמנהיג לאומי, תמכו בלב שלם ב־עארף.
דבריו בבית־המשפס נגעו עד לעומק
לבם, והם לא האמינו בר,רשעתו עד
הרגע האחרון, כאשר הודיע רדיו בגדאד,
כי הקצין הצעיר נידון למיתה (עם המלצת
השופטים להמתקת פסק־הדין) .ההתרגשות
שהצטברה בלבם, מצאה את פורקנה בקטטות
ובתגרות, בהן נשארה יד הקומוניסטים,
לרוב, על התחתונה.
״שאל את קאסם עלילותיו של
עארף עצמו כבר הפכו, השבוע, לפולקלור
בין ערביי ישראל. הם סיפרו איש לרעהו
בהערצה את פרטי ההפיכה כפי שסופרו
על־ידי עארף בבית־המשפט: כיצד ניגש הוא
אל מפקד הדיביזיה שחנתה בבגדאד, כדי
לשכנעו להצטרף למהפכה. כיצד סירב מפקד־הדיביזיה.
כיצד יעצו שאר מנהיגי המהפכה
לדחות את המועד. כיצד נטל עארף עצמו
את היוזמה לידיו, מיהר לאסור את המפקד,
כדי למנוע ממנו את האפשרות להלשין,
לקח לידיו את הפיקוד על הדיביזיה והכריז
בעצמו את המהפכה ברדיו בגדאד, אותו
כבש מיד.
המאזינים שוכנעו לחלוטין על־ידי טענתו
של עארף שלא התכחן מעולם להרוג את
עבד אל־כרים קאסם, אותו אהב כאב, אלא
ששלף את האקדח רק כדי להתאבד. קאסם
עצמו שיכנע אותו שלא לעשות זאת .״אם
קאסם חשב שאני התכוננתי להרגו,״ קרא
עארף, בנאומו המשודר ,״איך זה בא קאסם
* באמצע: שר־החוץ של אירלנד. פראנק
אייקן. סדר־הישיבת הוא לפי האלף־בית ה•
לסיני.

אחרי־כן עם רוב חברי הממשלה להיפרד
ממני בשדה־התעופה, כאשר נשלחתי לכהן
כשגריר בבון?״
מדוע לא נשאר בבון? טען עארף: איני
מסוגל למלא תפקיד כה חשוב. לפחות בזאת
שיכנע גם את ערביי ישראל: שהוא, המהפכן
בעל העצבים החזקים ברגע הנכון, אינו חכם
בעניני מדיניות, אינו מנהיג בעל יכולת.
בזאת השיג המשפט את מבוקשו, אבל הם
האמינו שהוא ערבי לאומי, שהוא היה כן
בקראו :״תנו לי לעבוד ...תנו לי את
התפקיד הצנוע ביותר במשרדו של קאסם...
תנו לי לשרת את מולדתי!״
על עשרות שאלות של השופט ענה:
״שאל את קאסם!״ כעד־הגנה יחיד תבע לקרוא
לקאסם, כי ״הוא יגיד את האמת!״ אולם
קאסם לא הוזמן, ופסק־הדין, שהיה בטוח
מראש, נטבל בהערות ארסיות שהרעידו את
לבם של המאזינים הישראליים.
נקודת מיפנה. אולם לא רק בשביל
ערביי ישראל היו מאורעות השבוע בעלי
תוכן גורלי. תופעות הלוואי שלהם, יכלו
להיות חשובים מאד למדיניות הישראלית.
הן התבטאו בפיטורי שישה מן השרים בממשלה,
אוהדי עארף ומפלגת אל־בעת,
ומסירת תיק־המפתח של שר־החוץ לידי
האשם ג׳וואד.
ג׳ודאד 48 אינו אוהד את המשטר הקיים
בישראל. הוא משוכנע, שזה משרת את
האימפריאליזם, עויין את שאיפות הערבים
לשיחרור ולקידמה. אולם ג׳וואד אינו שונא
ישראל. בחודש האחרון, אחרי שהוא עצמו
כבר ידע על מינויו הקרוב, הוביח אומץ־
לב בלתי־רגיל בהיפגשו פעמים אחדות, פומבית,
עם עורך העולם הזה, לעיני כל הנציגים
הערביים (העולם הזה .)1114 , 1113
בניו־יורק ובראיון־רדיו, שהושתק בישראל,
היה זד, ג׳וזאד אשר הכריז, זו הפעם הראשונה
בשנים האחרונות, כי באיחוד המרחבי,
לקראתו הוא חותר, יש מקום גם
למדינת־ישראל מתקדמת.
אילו היתד, קיימת בישראל ממשלה המסוגלת
להתקשר עם גורמים ערביים, ולמצוא
אתם שותפות על בסיס ההכרה בשאיפות
הלאומיות הערביות, היה מינויו של
האשם ג׳וזאד יכול להיות נקודת־מיפנה ביחסים
המרחביים. במצב הקיים של ויתור
ישראל על כל מדיניות עצמאית במרחב,
כמעט ולא חשוב כלל מי נושא בתיק שר־החוץ
העיראקי.
דעות הזמנת דתכ1סה
אליאם קוסא, עורך־הדין הערבי הקשיש
( ,)56 חזר השבוע לחדשות. המנהיג הלאומני,
שתזכיריו נגד פעולות הקיפוח של ממשלת
ישראל כלפי אזרחיה הערביים היו מגיעים
למזכירות האומות־המאוחדות בתדירות של
אחת לשבוע, פנה, לדברי העתונות היומית,
בתפנית של 180 מעלות: הוא קרא לערבים
להצביע לטובת מפלגתו של מנחם בגין,
אחת המפלגות המעטות המחייבות בגלוי את
הממשל הצבאי.
מה הביא את עורך־הדין הלאומני, שזכה
לאחרונה לכותרות בעתונים כשהתנדב להגן
על ״העתונאי״ המצרי אחמד עוסמן (העולם
הזה ,)1114 לפניה כה קיצונית?

אחדי בדווי, פשטה ש

טרוד
88 מדתי על מגרש הכדורסל וצעק־
j fתי :״קדימה הבית הלבן, בוז הבית הירוק.״
קבוצות הכדורסל בבית־הספר שלנו מחולקות
לבתים, והבית הלבן הוא הבית שלנו.
פתאום ניגש אלי מיכאל קרנר 17 תלמיד
כיתה ה׳ ,ומבלי שדיברתי אליו קודם צעק
לי לתוך הפרצוף :״סתום מהר את הפה
שלך, אחרת אני אוציא לך את כל השיניים
מהפה.״ לפני המקרה הזה בכלל לא הייתי
מדבר אליו אף פעם. גם יתר החברה לא היו
מרבים לדבר איתו כיודן שהוא נער קשה
ובלתי נסבל.
יותר הוא לא אמר לי כלום. אחרי ימים
אחדים עמדתי בערב בתור לקבל תוספת לארוחה.
הוא בא אחרי ונדחק בלי. תור.
אותי הוא דחף הצידה. לפני היה ילד צעיר
ומיכאל אמר לי שלא אדחוף אותו. אמרתי
שאני דוחף אותו כיוון שהוא, מיכאל, דוחף
אותי. זה כבר נראה לו כהתחצפות, ואחרי
הארוחה קרא לי החוצה ליד קיר חדר־האו־כל.
שם הזהיר אותי שלא אעז להתחצף
שנית. טענתי שזאת לא היתר, התחצפות
ומיד הרגשתי במכה מונחתת על ראשי. הודעתי
לו שאמסור על כך לוועדת המשמעת
שלנו, המורכבת משני נציגים של כיתה ו׳
(מקבילה לשמינית בבית־ספר תיכון) ונציג
אחד מכיתה ה׳.
הוא צחק ממני ולעג לי :״אתה יכול לעשות
כל מה שאתה רוצה, אם תעיז. אני לא
פוחד משום וזעדת משמעת.״ כדי שלא יהיה
לו ספק שאמנם נקלטו הדברים היטב בראשי,
היכר, אותי שוב על הראש. ניגשתי
מיד לוועדת המשמעת והגשתי תלונה. לוועדה
הזאת יש הרבה מאד סמכויות והיא
מטילה גם ענשים באישור ההנהלה. עוד לא
קרה שהוועדה תטיל עונש או תחליט על
משהו ושההנהלה תתנגד לכך.
אני נמצא כאן אמנם רק שנה ראשונה
אבל הספקתי כבר להתאקלם ואני מבסוט
בהחלט מכל הסדרים בבית־הספר. עוד לא
קרה שאתלונן על תלמיד או מורה או כל
דבר אחר. לו הייתי רוצה להתלונן, היו לי
סיבות הרבה יותר רציניות לעשות זאת,
לפני מספר חודשים, כאשר באתי לבית־הספר
החקלאי התיכוני בפרדם־חנה. קודם
למדתי בבית־הספר יהודה הלוי בתל־אביב.
החלטתי לשלב את לימוד החקלאות עם
לימודי בית־הספר התיכון והגעתי הנה.
שמעתי כבר קודם משהו על טכס ההשבעה,
שעושים לכל החדשים, וזה דודקא
נראה לי די משעשע. לא התנגדתי כאשר
ציוד עלינו תלמידי ה׳ ו־ו׳ להיכנס לחדר
אחד לשם מיון. את החלשים מבין החדשים

מדווח כתם ״העולם הזה״ יוסוה
אבדחאמדה, על פגישתו עם אלי1
אס קופא, שנערכה השבוע כביתו
בחיפה:
עורך־הדין קוסא, אינו מוכן לענות על
שאלות פוליטיות בטלפון! אבל הוא אינו
מחמיץ הזדמנות להזמין עתונאי לביתו. בביתו
הנמצא ברחוב עסאס בחיפה, מקום מגוריהם
של הערבים העשירים המעטים שנשארו
בעיר זו, הצהיר המנהיג הנמוך והמקריח
:״הפוליטיקה אינה ענין לסימפטיה
אישית, אולם אילו יכולתי לפנות לערביי
ישראל ולהדריך אותם למי להצביע — הייתי
מציע להם להצביע עבור מנחם בגין ומצע
מפלגתו.״
״כן־גוריון יודע.״ קוסא, שיסד בעצמו
מפלגה ערבית לפני הבחירות לכנסת השלישית,
מוכן לבסס הצהרה זו. לדעתו חיים
אורחי המדינה העבריים באשלייה גדולה
אחת: הם מאמינים, כי ניתן יהיה לכפות
את השלום בכוח הנשק על מדינות ערב. ומאחר
ולדעתו של קוסא, אין הבדל בין כל
המפלגות הציוניות׳ כדאי שהערבים יצביעו
למען המפלגה שמצער, הרעיוני מבוסס בקיצוניות
על דעה זו.
איזו טובה תצמח מכך לאזרחי־המדינה הערביים?
גם לשאלה זו יש לקוסא הסבר.
(המשך בעמוד )8

שלטון הכוח׳,.
ציון, מנשק את עמוד החשמל. מאיץ אותו
הסנסציה של המוסד, עודד סלפטר (.)16

ווית ההתעללות לבית־הספו בפרדס הנה

בכיתה ה׳
מאת ג׳ורא לובלינר

פרשת הבריחה מכדורי התפוצצה לפני שבוע מחדש 30 :תלמיי
די כיתה ה׳ של בית־הספר החקלאי כפרדס־חנה, שסרכו להסכים
לעונש שהטיל מנהל בית־הספר על שלושה מחבריהם כגלל
התעללות כתלמיד צעיר, הפגינו את התנגדותם לעונש, עזבו
באיש אחד את המוסד. אלא שלא כבפרשת בדורי, הגיבה ההנהלה
בקור־רוח, איימה לסלק את הבורחים מכית־הספר. התוצאה
30 :הבורחים הביעו חרטה גמורה, חזרו כתחילת השבוע
לספסל הלימודים. על השתלשלות העניינים שהביאה לבריחת
התלמידים ועל מסורת ההשבעה האכזרית של בית־הספר החקלאי,
הנתון תחת חסותה של התאחדות האיכרים, מספר גיורא
לובלינר, בן הארבע־עשרה וחצי, שהמכות אשר ספג מחבריו
הבוגרים הציתו את חומר הנפץ שהביא להתפוצצות האחרונה.
היו מוסרים לה׳ניקים ואת החזקים לדני־קים.
אותי ועוד שניים לקחו כמה חברה
שאני אפילו לא יודע כיום מי הם היו.
ייתכן שהם אפילו לא תלמידי המוסד. ידוע
לכולם — אולי חוץ מאשר להנהלה — שבכל
שנה באים לקראת ההשבעה רבים שהיו
פעם תלמידי המוסד וסיימו או הועפו,
כדי לקחת חלק בטכס.
לקחו אותנו עוד באותו ערב שבאנו. זה
היה בקיץ והירח היד, כמעט מלא. העמידו
אותנו בשורה ואמרו לנו ללכת ישר. מי
שסטה רק קצת מהשורה, חטף בו במקום
סטירה או מכת אגרוף בכתף• לפעמים היו
חוסכים לעצמם עבודה והיו פשוט דופקים
שני ראשים זה בזה. ציבלה וריינמן, שניים
מהאליפים, סבלו מזה די הרבה. אחרי ההליכה
באה הריצה. אמרו לנו לבצע מיד כל
מה שיפקדו עלינו. רצנו בלילה בסביבה לא
מוכרת, כשפתאום היתה נשמעת הצעקה:
״שכב!״ נפלנו כמובן על פנינו ומיד הרגשנו
שזה היה בדיוק בתוך שלולית בוץ.

צפרדעים על הירח
* faמנו וקיבלנו מנוחה כדי שהצוות

\ /המשביע, או יותר נכון, המענה, יוכל
לנוח אף הוא ולתכנן במה להמשיך. באותו
זמן היינו כבר נפחדים עד מוות. זה היה
היום הראשון שלנו במקום ותיארנו לנו את
הימים והשנים שנבלה במקום, בצבעים שחורים
משחור. אחד מאיתנו, זאב, תלש מתוך
פחד ועצבנות שתיל של עשב־בר. כשראה
אותו המשביע, העמיד פנים חמורים מאד,
ציין שזו פגיעה חמורה באמא־אדמה. הוא
ציווה על זאב המסכן לשתול את השיח

שוב באדמה כשהוא נעזר לשם כך בפיו
בלבד. עקב הכאב שגרם לאדמה בפעולה זו
ציווה עליו המשביע לנשק את המקום, שהיה
מלא בוץ.
קיבלנו מספרים. כל מספר שהיו מקריאים
היה צריך להכות את חברו. מי שד,יכה חלש
מדי היה מקבל מנה כפולה ומשולשת מידי
המשביעים. למחרת הייתי כולי נפוח מהמכות.
כל אחד מאיתנו היכר, חזק כמה שיכול
היה, כדי לא לקבל בעצמו את המכות.
יותר לא היה לנו כוח. הקימו אותי ושאלו
מה אני רואה על הירח. ראיתי כתמים
וזה מה שעניתי. לא הספקתי לסיים את התשובה
וקיבלתי מכה איומה בבטן. התכווצתי
מכאב ועוד לפני שהספקתי לנשום
חזרה השאלה :״ובכן, מה באמת אתה רואה
על הירח?״ חיפשתי משהו מיוחד שישביע
את רצונם ועניתי: הרים. שוב חטפתי זבנג.
לבסוף אמר לי אחד מהם :״נזה אתך, אתה
לא רואה מה שיש על הירח? צפרדעים.
כמובן.״ התשובה נראתה לי טפשית מאד
והטעות הפטאלית שלי היתד. שגם אמרתי
את דעתי זו• המכה שחטפתי היתה חזקה
מכל קודמותיה ואני נפלתי ארצה.
לשבחם של ד,משביעים אני מוכרח לציין,
שנתנו לי כמה שניות להתאושש לפני שהתחילו
בסידרה הבאה של התרגילים. אמרו
לי שעמוד החשמל הקרוב הוא חברתי הטובה
ואילצו אותי לחבקו וללחוש לו דברי
אהבה. הזחילו אותי על קוצים גבוהים
וחוטי תיל ולימדו אותי את כל סגנוני השחיר,
שהם מכירים, על האדמה, כמובן. באותו
זמן חשבתי שרק אני סובל ככה, בעוד
שחברי האחרים היה להם מזל ונפטרו
מזה. יותר מאוחר התברר לי שטעיתי. כמי

התלמיד הסונה

!גיורא לובלינר בן הארבע עשרה וחצי משחזר בחדר
פנימית כיתה ה׳ כיצד היכוהו חבריו הגדולים ממנו
בשנתיים, כעונש על שהיעז להתלונן על אחד מחבריהם בפני וועדת המשמעת של המוסד.
עט כולם עברו פחות או יותר את אותו
מסלול העינויים.
את דובי ברסלבי 14 למשל, בנו של המורה
והחוקר הוותיק יוסף ברסלבי, לקחו
לסיור במשק, כדי שיכיר את המקום בו
יהיה עליו לחיות ולעבוד במשך שנים. זה
היה סיור היכרות יסודי מאד. ברפת הזחילו
אותו על גללים טריים של פרות, אילצו
אותו ללחוש דברי אהבה באזנה של פרה.
הוא נמלט מהמכלאה שליד הרפת, אך נתפש
והובא אל האתון שגם אותה נאלץ לחבק
וללטף. בלול הוא היה קצת תרנגולת ואכל
תערובת ואבקת־חלב. את אבקת־החלב האכילו
אותו כשראשו נתון בתוך קולר של אחת
הפרות וכאשר סיים, שפכו לו את הנותר
בסיר על הראש. ימים רבים עברו עד שהצליח
לסלק את התערובת הדביקה מראשו.
לסיום החליף דוד הקטן והרגיש סטירות
לחי עם אורי וילוז׳ני, כשהידיים של שניהם
מלוכלכות בזבל פרות.

סיגריות על גב ערום
v tה רי ם הו פ ש טו עד המותניים וצוד
> £למרוח איש את רעהו בבוץ. לסיום הטכס
ריכזו את כל הטירונים במקום אחד,
ליד בית־הקברות של פרדס־חנה. שם, בחצות,
מתחת לעץ אלון, נערכה ההשבעה

עצמה. כל תלמיד חדש צריך היה להישבע
על התנ״ך ולומר :״אני אליף מושתן ומחורבן׳
נשבע שאהיה חקלאי טוב ולא אספר
למדריכים כל מד, שהתרחש היום.״ באותו
מעמד הרשו לעצמם כמה מהגדולים לעשן,
דבר שהוא אסור בהחלט בתוך כתלי ביתד,ספר.
את הסיגריות כיבו על גופותיהם של
המושבעים. לאחר ההשבעה שלחו אותנו בריצה
עד לבית־הספר וכל הדרך זרקו עלינו
אבטיחים ושאר מיני ירקות.
לא התלוננתי אז על כל הענין, ועד כמה
שידוע לי, לא התלוננו גם האחרים. פשוט
הבנו כי זה הנוהג ועלינו לקבלו, אם הוא
טוב ואם לא. מלבד זה כמובן שזכרנו כי
גם אנחנו נשתעשע ככה כשיגיע תורנו להיות
ד,משביעים. אך מסורת לחוד והתעללות
לחוד. אני בעד מסורת אפילו אם היא לא
נעימה לפעמים. אך אני מתנגד בתוקף לכל
התעללות לשמה, וזה לא מפני שהדבר קרה
לי דווקא: הייתי נוהג בדיוק באותה צורה
אם זה היה קורה לתלמיד אחר. הלכתי
לועדת המשמעת והתלוננתי על מיכאל קמר.
וועדת המשמעת הזמינה אותי ואת קמר
להעיד. סיפרתי להם כל מה שהוא עשה
והם נתנו לו שבועיים ריתוק. כלומר שאסור
לו במשך שבועיים לצאת משערי המוסד.
אפילו למושבה, לקולנוע, או לכל דבר
אחר. מיכאל קרנר אמר לי שזה עוד לא הסוף
והציע לחברים שלי לצלם את פרצופי כדי
שלפחות תמונה תישאר ממנו.

כובע טמבל עד העיניים
fatערג הייתי אצל חבר במצודה, זה

!שיחה לנדה

דויד ברסלבי ( )14 מדגים כיצד אולץ בלילה הראשון
שלו בבית־הספר להכיר את בעלי החיים מקרוב. בתמונה
הוא לוחש דברי אהבה באזנה של פרה בסככה שליד הרפת. התפקידים האחרים
שהוטלו באותו לילה היו קשים עוד יותר, וביצועם היח כרוך בסבל גופני רב.

המכה שגווש

שקרא לגיורא לובלינר לבוא לחדרו בהבטחה שלא
יאונה לו דבר. ז׳ק גורש מהמוסד לעשרה ימים.

החדר שבולט מעל למגורי הפנימיה. שמענו
חדשות ספורט. פתאום נכנם אורי וילוז׳ני
( ,)15 ואמר שמחכים לי למטה. ירדתי. למטה
מצאתי את רון ז׳ק, אחד מהה׳ניקים. הוא
מילמל משהו שלא הבנתי אודות כדור שהוא
רוצה שאני אראה לו היכן הוא נמצא.
הלכתי אחריו. היתד, לי הרגשה שעומד לקרות
לי משהו ולכן אמרתי לאביחי בלונד
ברג ( )14 מראשון־לציון שילך גם הוא איתי.
נכנסנו לפנימיה של הה׳ניקים. בדרך הבטיח
לי רון ז׳ק ששום דבר לא יקרה לי. בחדר
פגש אותי יגאל קויפר ( )17 מראשון־לציון.
הוא היה זה שניהל כנראה את כל הטכס.
בחדר היתד, כל הכיתה, כ־ 30 תלמידים. יגאל
הושיב אותי על המיטה ופתח בהטפה
על שהתחצפתי אל יותר גדולים ממני, ועל
כך שעוד הגשתי תלונה לוועדת המשמעת.
״אין וועדת משמעת בבית־הספר ואנחנו
לא פוחדים ממנה.״ הוא סיים בנימה של
מנצח שאין לו ממה לחשוש. היתד, דממה
מעיקה שהטילה עלי כבר פחד מסוים• איש
מהם לא אמר יותר דבר. כל אחד הסתכל
בחבריו כאילו חיכה שהם יאמרו או יעשו
משהו. רון ז׳ק היה הראשון שאזר אומץ
ופתח בסידרת המכות. אינני יודע אם יש
בזה משהו פסיכולוגי, אבל אותו רון ז׳ק
קיבל לפני שנה מכות נאמנות מתלמידי כיתה
ו׳ בגלל אי־ד,ופעה לתחרות ספורט. הוא
(המשך בעמוד )16

מארטין פוכר
אין נביא בעירו

במדינה

עקרונות

הנשלח השגיח
להשיג בקיוסקים הבאים בתל־אביב.
גזוזדגן רוי -חזו ב א רו ב: דא\־ גזרכד
וורדכי -נור-יד התזזוה גזוזרכויוז
ברידוזן -ארובי פיווז חוזרך בורג-
ררווגורד -ארובי פיו\ז הנזרך ג-ורג-
רצון -בן־יהורח פיווז רזזוב גוררון
ויור -רוזוב תרצד פיו ת רזזוב פרורובוין
רוווברג -כיכר התו שבו ת
תופר ובויו -רוזוב אוזר-הנות 24
המהיר 500 :פרוטה

(המשך מעמוד )6
תמיכת הערבים עלולה להביא את חרות
לשלטון• במקרה זה תיוותר למפלגה הקיצונית
רק ברירה אחת: או לחזור בה מכל
הצהרותיה התוקפניות, או לנסות ולהגשים
הצהרות אלה• ״המקרה השני,״ ציין קוסא
בחיוך ערמומי ,״עלול ללמד את מנהיגי
מפלגה זו ואת כל אלה התומכים בקו הציוני
הרשמי, לקח קשה מאד.״ לדעתו של
קוסא, יסתיים כל נסיון לסיבוב שלישי,
אותו תיזום ישראל, בתבוסה צבאית מידי
מדינות ערב המאוחדות.
מיבצע קדש? קוסא משוכנע שביג׳י לא
היה חולם אפילו להתחיל במבצע זה, לולא
היד, זוכה לתמיכה מוקדמת של הצרפתים
והבריטים• ״בן־גוריון יודע את האמת (על
יחסי־ד,כוחות במרחב),״ קובע קוסא ,״אבל
הוא אינו מעוניין, כי הציבור הישראלי ידע
זאת. במקרה כזה, היה הבוחר הישראלי
מחליף אותו מיד.״
פלי צנזורה. ההסבר שנתן קוסא, אופייני
לדעותיו. מדוע, אם כן, חייב הוא לפעול
למען דעות אלו בעקיפין, באמצעות
מפלגה זרה לרוחו, במקום להקים מפלגה
משלו שתטיף לרעיונות •חרות? גם לכך היה
לגבר השנון, שא־נו מקמץ בתיאורי גנאי
לאויביו האישיים והפוליטיים , ,הכבר. טען
הוא :״אי־אפשר לארגן בישראל מפלגה
ערבית. למען האמת, אין זכות קיום למפלגה
ערבית עצמאית שתפעל בחסדי הממשל־הצבאי
— וכל עוד יהיה ביג׳י ראש ממשלה,
יהיה המשטר הצבאי עובדה קיימת.״
מאידך סבור קוסא, כי מפלגה ערבית
עצמאית, תהיה אך לטובת המדינה .״מפלגה
כזו יכולה לעשות רבות להסרת רגשי השנאה
והחשדות הממלאים את לבות שני הצדדים.״
אילו התאפשר קיומה של מפלגה
כזו, הבטיח קוסא, היתד, יכולה להיות השפעתה
בישראל ובארצות הערביות עצומה.
העתיד נראה לקוסא, באופן אישי, שחור
ביותר. הוא היה עוזב את הארץ ואת המרחב׳
לו רק היה יכול. אך נכסיו ובניניו
קושרים אותו למקומו. למרות זאת, מוכן
קוסא להסתכן ולהציע לערביי הארץ לעזוב,
במידה ויוכלו .״אני יודע שאין זה פופולארי,״
הסביר ,״אבל זהו אחד הפתרונות
למצב.״
ניסיתי לחזור לחרות. קוסא התרתח :״הם
כתבו שאני מאוהב בבגין. איזו שטות! הסברתי
לעתונאים את דעתי העקרונית על
שלום ומלחמה, אבל הם לא הבינו. הם
פשוט משקרים בצורה הגסה ביותר.״ חמתו
של קוסא עלתה יותר ויותר. הוא פרץ
בשטף של גידופים כלפי אלה שסילפו את
דבריו. אם בתחילת הראיון, בחן כל מלה
ומלה שכתבתי, ואף דרש לשנות מלה זו או
אחרת, שלא נראתה לו, להחליפה במלה
מתונה יותר, הרי שעכשיו לא ביקש דבר.
* תוך שיחח של שעח, השנויפ כינו״־
גנאי כגון: כלבים, נבלות, גנבים.

הוא היה מרוגז מדי כדי לצנזר אותי או את
עצמו• כי הגיונו הקר אמר לו להצטרף
לחרות, אך עורך־הדין אליאם קוסא, אינו
תמיד איש ההגיון הקר.
אנשים שמונים ואחת
מדינת־ישראל עשירה בתאריכים. ישנם
ימי־הולדת של חילות צר,״ל, הנהוגים ברוב
פאר ופרסומת. ישנם יובלות של עסקנים
מפלגתיים מדרגה עשירית, הממלאים את
טורי העתונות. לכל תאריך יש ועדה, תקציב
ומנגנון ממלכתי.
השבוע חגגה אישיות ישראלית אחת את
יום הולדתה, מבלי שהדבר יטביע אף את
הרישום הקל ביותר על חיי הציבור הישראלי.
בביתו הקטן בטלביה, ירושלים,
ישב הפרופסור מארטין בובר, עת מלאו לו
81 שנה• האיש׳ הנחשב בעולם כולו לאחד
מגדולי המאה ה־ ,20 הישראלי המפורסם ביותר
בעולם הרוח, העברי הנערץ ביותר
בעולם הערבי, החלים ממחלה, דחה פגישות
מפאת חולשה, עסק בעבודתו המדעית. הוא
לא היה מאנשי שלומה של צמרת הגמדים.
אין נביא בעירו. אולם הזילזול של ישראל
הרשמית באזרח החשוב ביותר של
המדינה — היה בו תוכן סמלי מדכא לגבי
רוח המדינה כולה.
הגבול בדרום אץ כל חדש
התמונה המצטיירת לעיני המדינאים ב־או״ם
ובבירות העולם, היא בערך כזאת:
ישנו גבול בין ישראל והערבים. בגבול יש
מתיחות מתמדת. פעם הורגים הערבים ופעם
הורגים הישראלים. לא חשוב מי מתחיל בתקרית
זו או אחרת. חשוב לדאוג כי התבשיל
לא יגלוש מן הסיר הרותח.
אנשי מועצת הבטחון רגילים, כי כל כמה
שבועות מגיעה אליהם תלונה מצד זה או
אחר. הם בוחלים אף בהזכרת שמו של
הגבול הזה, אך יודעים שאין מנוס ממנו.
יחסם לשני הצדדים דומה לפסוק המפורסם
של היינריך היינה על ויכוח בין יהודי
ונוצרי :״איני יודע מי צודק, אך נדמה לי
שגם הרב וגם הנזיר מסריחים.״
מצגי־רוח פרטיים. פעמיים בחודשיים
האחרונים פנתה ישראל למועצה בתלונות
נגד רע״ם. בפעם הראשונה היה
ברור, כי ישראל פתחה בהפגזה תותחנית,
ועל כן נתקבלה תמונה של תקרית דו־צדדית.
בפעם השניה היה הצדק הישראלי
בולט יותר, כי רק רועה ישראלי נהרג.
אולם בשני המקרים הזדקרה לעיני המדינאים
טענה אחת, שהושמעה בפי הנציג
המצרי וחזרה בפי כמעט כל הנואמים האחרים:
מדוע מפרידה ישראל את מועצת
הבטחון, אם לא ׳:ניצלה אפילו את שרות
ועדת שביתת־הנשק המקומית?
בפי ישראל לא היה שום מענה. כי התשובה
האמיתית היא, כי באחד ממצבי־רוחו
המפורסמים הכריז ביג׳י באופן דראמטי, כי
העולם הזח 1115

הסכם שביתת־הנשק עם מצרים מת, וכי על־כן
אין ישראל משתתפת בועדות עם רע״ם.
אולם ישראל פונה לאו״ם על סמך אותם
הסכמי שביתת־הנשק, ואין מדינאי העולם
מתרגשים ממצבי־הרוח של דויד בן־גוריון.
קצת באיחור. השבוע, כאשר התלוננה
מצרים בפני המועצה על תקרית חדשה,
הוחזר שווי־המשקל באו״ם. הפעם היה נדמה
לאו״מנים, כי האשמה הישראלית ברורה.
היא התגלמה בגויותיהם של אשד, וילד,
שנהרגו בידי משמר ישראלי.
באיחור של כמעט שבוע, בא ההסבר הישראלי,
שאיש לא טרח להכינו תוך 24
שעות מרגע התקרית. גם הוא היה צולע
למדי: לא הוסבר בו כיצד נהרגו אשה וילד
בתוך מאהל בדואי, בשעה שמשמר
צה״ל, שרדף אחרי מסתנני־ לתוך שטח
מצרי, ירה על קבוצה של גברים מחוץ למאהל.
לפחות הודיעה ישראל שהקצין האחראי
יועמד לדין.
האו״ם לא התרגש. הרוג אחד או שניים,
בצד זה או אחר של הגבול, לא הסעיר את
הרוחות.

עיריות
קר־בן לקרתוות
בשבוע בו ד,־ה נדמה, כי את עובדי עירית
תל־אביב מעסיקה השאלה: האם תהיה שביתה
או לאי היו למעלה מחמשת אלפי העובדים
בעיריה עסוקים בבעיה שונה לגמרי.
לא היתד, זו בעית שכר או דירוג. לא היתה
זו שאלת תנאים סוציאליים או הטבת תנאי־עבודה,
אלא רכילות מכוערת מהסוג הגרוע
ביותר.
רק לפני שבוע בזו תושבי תל־אביב
לתושבי חיפה הפרובינציונלים שהתנהגותם
הביאה להתאבדות זוג הנאשמים בניהול
בתי־הבושת (העולס הזה .)1114 אולם השבוע
זכתה תל־אביב בסיפור דומה משלה,
שכמעט והסתיים אף הוא בחיי אדם.
מזה שבועות רבים התנהלה בין עובדי
עירית תל־אביב תעמולת לחש נגד אחד מ־פקידיה
הבכירים של העיריה. תחילה סיפרו
זאת העובדים במחלקתו של אותו פקיד
מפה לאוזן בינם לבין עצמם. אולם לא
עבר זמן רב והסיפור התגלגל לשאר המחלקות,
עד שלא היה כמעט איש מבין עובדי
העיריה שלא שמע אותו.
הצלה כרגע האחרון. הפקיד הבכיר,
אדם נשוי ואב לילדים, הואשם לדברי סיפורי
הכזב הבדויים, בכך שניצל את מעמדו
ואת משרתו כדי לסחוט מפקידות העיריה
בילויים והנאות אחרות. סיפרו עליו, כי
היה נוהג להבטיח קביעות לפקידות, תמורת
תביעה להתמסר לו.
כמו כדור־שלג, ההולך וגדל ככל שהוא
מתגלגל, גדל גם סיפור העלילה והתנפח
והגיע למימדי ענק. אנשים ששמעו על ניצול,
ספרו על אונס, אלה ששמעו על אונס
מסרו על מעילות, פיזור כספים ומשחקי
קלפים. אפילו ידידיו הקרובים ביותר של
הפקיד שניצב במרכז הסיפורים, החלו נדים
לו בראשם. לא עבר זמן רב וגם לאזניו
הגיעו הלחישות מאחורי גבו.
אולם כאשר הגיעו הדברים עד ראש העיר,
חיים לבנון, והיה חשש כי תעמולת
הלחש הכוזבת תסתיים באסון — ומכיוון
שלא נמצאה כל דרך להפסיק את תעמולת
הלחש — החלים ראש העיר להעביר את
הפקיד הבכיר מתפקידו לתפקיד אחר באותה
דרגה, אולם במחלקה אחרת. שם, חשב,
יהיה חופשי מלחישות־הרעל שלחשו סביבו
במחלקתו.
ההעברה רק הוסיפה שמן למדורה. עתה
ידעו המשמיצים לספר סיפורים מנופחים
עוד יותר .״הוא הכנים את אחת הפקידות
להריון,״ לחשו עובדי העיריה זה לזה ,״אולם
אביה גילה את ד^בר והתלונן בפני
ראש־העיר, שפיטר אותו.״ המספרים ידעו
אף לציין את שמה של הבחורה שאביה
התלונן כביכול בפני ראש־העיר.
לעובדות שהאיש כלל לא פוטר, אלא
הועבר מהמחלקה, שמעולם לא היתד, לו
סמכות לתת קביעות לפקידות, שהבחורה
ששמה הוזכר בקשר אליו נישאה ועזבה
את הארץ עוד לפני כמה חדשים, שראש־העיר
לא קיבלמעולם כל תלונה. נגד האיש,
לא היתד, כלהשפעה על מסע הרכילות.
העובדים
והפקידים החלו להצביע על האיש
באצבע. לא היתד, לו כל דרך להתגונן
או לטהר את שמו. באחד הערבים נכנם
האיש למיטתו, למחרת לא בא לעבודה. בני
משפחתו גילו בצהרים כי ניסה להתאבד.
ברגע האחרון הביאו אותו לבית־ד,חולים,
שם הצילו אותו.
בעוד האיש שוכב על ערש־דודי, מפרפר
בין חיים למודת, המשיכו עובדי העיריה,
ומצאו בעצם ההתאבדות חומר נוסף לעסוק

חפולס חזח 1119

בו. חבריו של הפקיד הבכיר, בני משפחתו,
והפקידים הגבוהים של העיריה שידעו מה
האמת בסיפורי הבדים, לא יכלו להושיע לו.

פייי

(כל הזכויות שמורות)

תצפית

• סיכוייו של משה שרת להיכחד ביושכ-ראש הכנסת גכרו.

התנגדותו של דויד בן־גוריון התמוטטה, אחרי שאיומו של יוסף סרלין הצ״כי
ליזום את בחירת נחום ניר מאחדות־העבודה לבשה צורה ממשית. שיח ״י׳
האיש היחיד שמפא״י יכולה להעביר את בחירתו בוודאות מול האיום
התחברות הימין והשמאל נגד מפא״י וההסתבנות הנובעת ממנה בשנת בחירות.

השותף הר,
ארבע דמויות חמקו בסימטאות כפר-
בקעה שבמשולש הקטן. מגמת פג הן היתה
ביתו רם־הקומה של חבר־הכנסת הערבי,
פאריס חמדן. העוצר, המוטל על הכפר ערב־ערב
על־ידי הממשל הצבאי, היה יעיל —
איש מלבדן לא נראה בחוץ.
הן הגיעו למקום. ממול דמם בית הממשל
הצבאי שבכפר. דמות אחת, גבוהת קומה,
סייעה בידי חברתה לטפס על גדר הבית
ועלתה אחריה. חלון חרק. שתי הדמויות
הנותרות ניצבו במסתור למשמר.
ולפתע בקעה את הדממה זעקת אשה:
״גנבים! גנבים!״ כתשובה הדהדו כמה צרורות
של יריות. לאחר מכן השתרר השקט
שנית.
בבוקר התברר, כי גנבים ניסו לפרוץ לביתו
של פאריס חמדן, לחמום את תכשיטי
נשיו. העוצר הלילי, עליו הכריז ראש המועצה
ובן משפחתו של חמדן כיעיל למניעת
פריצות, לא הועיל. לולא התעוררה
בתו המאומצת של חמדן, סיניה, היתד, ת בת
התכשיטים של המשפחה מתרוקנת.
גינה לכן־גוו־־יון. בבוקר עצרה המשטרה
שני גברים. עבדול רחים קאסם, משרת
לשעבר בביתו של חמדן ועיסא נמר, שבביתו
מצא קאטם מפלט. לאחר חקירה
קצרה, נשברו השניים והודו. הם היו מוכנים
אף לקרוא בשם שותפם השלישי, צעיר
בשם פאיז. כשנדרשו לגלות את שם השותף
הרביעי, מילאו פיהם מים. גם פאיז,
שנעצר מיד, סרב לקרוא בשם השותף המסתורי.
בינתיים
בררה המשטרה אף את המניעים
להתפרצות. קאסם, שעבד בביתו של חמדן

שרת?{צמו רו צהכתפ קי ד, למרות ההצגה ההפוכה, מאחר שברור לו
שלא ייכלל בשום ממשלה של דויד בך גוריון, וכי לא יתמנה גס לנשיא
ההסתדרות הציונית. מאחר שתפקיד יו״ר הכנסת מהווה מעמר של יורשיהעצר
לנשיא המדינה, הנימוקים בעד מכריעים.

• ד״ר נחום גולדמן יהיה הנשיא הציוני גם אחרי הקונגרס
הכא. אחרי שנכנע לביג׳י לכל אורן החזית והפר למעשה לזרוע מבצעת
נשיא מפא״יי מובהק, כמו שרת, שיהחה מתחרה לביג׳י ויטיל על מפא״י את
האחריות הישירה לענייני ההסתדרות הציונית. לביג׳י נוח הרבה יותר שאחריות
זו תיפול על איש מהחוץ, המשועבד לו למעשה.

• אחד מסלעי המחלוקת העתידים כין רע״ם ועיראק:
עתיד ירדן. בעוד שאנשי אל־בעת והקומוניסטים בירדן פעלו עד כה

בצוותא להפלת משטרו של המלך חוסיין, נפרדו עתה דרכיהם. אל־בעת מוסיפה
לחתור לסיפוח ירדן לרע״ם בעוד שהקומוניסטים ישאפו להתקרבות לעיראק.

על רקע זה תיתכן מאד התקרכות כין המלך חוסיין לכין

גמאל עכד אל־נאצר, עד כדי הפוגה ממושכת. לצורך זה יפטר
** המלך את ראש הממשלה הנוכחי, האנטי־מצרי, ססיר אל־ריפאעי, השנוא על
׳האוכלוסייה׳ .במקומו ימנה ראש ממשלה הקרוב יותר לרע״ם.
• עארך לא יוצא להורג. עבד אל־כרים קאסס יעניק חנינה לסגנו
לשעבר וגס לרשיד עלי אל־כיילאני. יתכן כי ישתמש בהזדמנות זו כדי להכריז
על המתקה כללית של פסקי־דין המוות שהוצאו׳ נגד תומכי נורי אל־סעיד על־ידי
בתייהמשפט הצבאיים בעיראק. תהיה זו ג׳סטה של התפייסות כלפי
המערב, אשר קאסס אינו מעוניין כרגע לריב עמו על אף הידוק יחסיו עם
ברית־המועצות.

• סיעת ״חרות״ כעיריית נתניה עלולה לעורר סערה

צכורית סכיכ חקירתו של מכקר־המדינה בפרשת החשבונות
החסומים של ראש־העיר משה שקד, באם מבקר־המדינה לא ימסור לפרסום את
תוצאות חקירתו בהקדם.
לפני למעלה משנה התבקש
מבקר המזינה לחקור
אחרי חשבונות אישיים
של שקד שהשתרבבו
לחשבון השוטף
של העירייה. עד עתה
לא פירסם המבקר את
מסקנותיו בפרשה זו.

• מקור חדש של
אשראי זול עלול
לעמוד לרשותם של
תעשיינים ישראליים.
ההון יבוא מבס־

פי קרן ההשוואה של
משלחת הסיוע האמריקאית,
אשר היה נהוג
עד כה להקציבס למוסדות
ישראליים שונים,
למימון הוצאותיהם. אם
תתממש התוכנית החדש
ה, יועמדו כעשרת
מיליון ל״י לרשות קרן
זו ותעשיינים יוכלו לקבל
אשראי, בתשלום
ריבית נוחה, אחרי הפקדת
חוסר הגלם העודף
שלהם או סחורה מוג

עליך רהד \2את הודגורה.י״
שש שנים, ידע על קיומם ומיקומם של
התכשיטים, הוא גם ידע כי חמדן, שעמד
לנטוע בחצרו גינת פאר, לקראת בקורו של
בן־גוריון בביתו, הוציא סכום כסף נכבד
מהבנק לתשלום ראשון• אפשר היד, לסגור
את החיק לו רק היתד, המשטרה מצליחה
למצוא את השותף הרביעי.
״המפלצת מתה״ .עבר זמן ולפני
שבוע ד,ורעשה בקעה בידיעה אחרת. ה״מפ־לצת״
,בדואי אלים ששיתף פעולה עם מש־מר־הגבול
הישראלי, נפצע פצעים אנושים
בתאונת־דרכים בלתי רגילה. ה״מפלצת״ ,או
כפי ששמו רשום בתעודת הזהות שלו, אח־מד
מוטלאק, יצא עם אשתו ושני ילדיו לבקר
בכפר הסמוך, ג׳ולג׳וליה. ממש על
מסילת הברזל דמם הג׳ים הפרטי שלו ונעצר.
רכבת־משא שעברה מיד לאחר־מכן,
העיפה את הג׳ים למרחק של עשרים מטר.
האשד, ושני הילדים נהרגו, מוטלאק עצמו
נפצע פצעים קשים.
מיד נפוצה בבקעה השמועה, כי ה״מפ־לצת״
נהרגה. כשהגיעה הידיעה לחדר־המעצר
(המשך בעמוד )12

• זעזוע

נוסה

י פ קו דאתמשטרתי שר אל. קצינים הת-ק-ם רבים, שהגישו בשנה
האחרונה בקשת ליציאה לפנסיה, נענו בחיוב. הם יפרשו מהמשטרה כבר בראשון
לאפריל הקרוב. בין הפורשים: רב־פקד מנחם בנדל, ראש הענף הפלילי בחיפה
(אחרי 30 שנות שרות); רב־פקד חיים קלוס, מפקד נפת רמת־גן (אחרי 29 שנות
שרות); פקד אהרון רוטמן, ראש הלשכה הפלילית ביפו (לאחר 29 שנות
שרות); פקד מיכאל אבטיחי מאגף החקירות במטה הארצי (״לאחר 29 שנות
שרות).

• לא כדור אס כית-החרושת לתמרוקים ״רבלון״ ,הנמצא
כשלבי בנייתו המוקדמים, יושלם לפי התוכנית. מנהלי־ המפעל,
שעל הקמתו ליד אשקלון נמסר ברעש גדול, הביעו לאחרונה מורת רוח ממצב
העניינים שנתגלה להם מאז הודיעו לראשונה על תוכניתם.

• ייעשה נסיון לארגן את כל הקצינים והשוטרים, אשר
שירתו במשטרת ארץ־ישראל מיום כיבוש הארץ כידי הבריטים
ועד תום המנדט. לצורך זה י״ערך כנס מיוחד בבית־הספר לקצינים
גבוהים של המשטרה באבו־כביר בעוד כחודשיים. בין אנשי המשטרה החתיקים
אשר מבקשים לארגנס בגוף זה נמנים אנשים כמו הבלש הותיק דויד תדהר,
מושלי חמדות יעקב ברגמן ויוסף קופרמן.

״ת1ו ההגה בידיים נאמנות!״ תבעה בת־נ[

וותי, נהגההא
^ ם הנוסעים כאוטובים, מפנים את
\י £ראשיהם בבת־אחת, בזוית של מאה
ושמונים מעלות, בעקבם אחרי מכונית החולפת
ממולם בכביש, קרוב לודאי הוא שאותה
מכונית היא משאית בדפורד בצבע
תכלת, עמוסה במדפים גבוהים. אולם, לא
המשאית היא הגורמת להפניות הראש הכלליות
במכוניות החולפות על פניה, אלא
נהגה.
״לא יכול להיות,״ אומרים האנשים שהצליחו
להעיף בה מבט ,״ראית מה שאני
ראיתי?! בחורה נוהגת במכונית משא...״
אילו היה פיל נוהג במכונית, הוא לא
יכול היה לגרום הפתעה גדולה מזו שגורמת
רותי למפרט, מוצקת גוף, חומת שערות
ועיניים, בעלת ריסים ארוכים ושחורים כשל
רקדנית באלט, לאלה הרואים אותה נוהגת
במכונית משא. כי האנשים בימינו התרגלו
כבר לכל מיני דברים. הם התרגלו לראות
נשים כשרות־חוץ, שגרירות וטייסות, אבל
אשד, הנוהגת במכונית משא, לא כתחביב
רגעי, אלא לצרכי פרנסה?!
כשהיא יושבת ליד ההגה, לבושה בסרבל
נהגים מוכתם בכתמי־שמן, כשסיגריה תלויה
בזוית־פיה כדרך הנהגים, נהנית רותי
לראות את מבטי־התמהון והפליאה של אלה
הרואים אותה .״אף פעם אינני נוסעת מהר׳,
טוענת רותי ,״מפני שאני נהנית מזה שהאנשים
מסתכלים עלי. אם אסע מהר, אף
אחד לא יראה כלום. אילו היו כל הנהגים
כמוני׳ לא היו אף פעם תאונות.״
כי למרות 21 שנותיה׳ רותי היא נהגת
ותיקה. למעשה, ירשה תכונה זו מאמה,

שהיתר, טרקטוריסטית בנגבה לפני עשרים
שנה, וגם אחרי שילדה אותה, ד-,תה עובדת
על קומביינים, סוחבת שקים ונמצאת
תמיד בשדה. ומאחר שגם אביה היה נהג,
והוא נהג עד היום באשד, חלמה רותי
תמיד להיות טרקטוריסטית. כאשר הגיעה
לצד,״ל, היתר, בקשתה הראשונה: להיות
טנקיסטית במלוא מובן המלה — נהגת
טנק. צחקו לה ושלחו אותה לקורס נהגות.
היא היתד, נהגת בכל סוגי־הרכב, ג׳יפים,
טנדרים, קומאנדקרים.
יום אחד, כאשר נהגה במכונית שהובילה
קצינים־מטיילים־בארץ, שפכה את לבה לפני
קצין־בכיר :״נורא הייתי רוצה להיות טנקיסטית.
אבל זה לא הולך.״ הקצין חשב,
כמו כל הקצינים, והשיב :״טאנקיסטית את
לא יכולה להיות בצר,״ל, אבל אם את רוצה
להיות צנחנית, אפשר לסדר את זה.״ ורותי
הפכה לצנחנית. לא מפני שכל כך השתוקקה
לקפוץ ממטוס, אלא משום שרצתה להוכיח
לעצמה ולאחרים שהיא מסוגלת לעשות כל
דבר.

מכה אחת מרותי

ך א 7Sנערה היתד, מסוגלת לעשות,
/מה שעשתה רותי. כי רותי ניחנה בגוף
מוצק ובכוח שאינו מאפיין את בנות
מינה. תכונות אלה מביאות לכך שכמעט
תמיד, כאשר היא נמצאת בחברה, נמצא
מישהו שאומר :״אתה רואה את זאת, זאת
היתה צנחנית. תתן לך מכה אחת, ולא
ישאר ממך כלום.״ תמיד נמצא מי שיספר

סיפור איך שרותי שברה לאחד רגל ילשני
את היד.
אולם בשביל רותי אין זד, חדש. היא
היתד, כזאת מילדותה. היא אמנם נולדה בקיבוץ
שמיר, כשזה עוד היה בעמק זבולון
והיתד, הבת הבכורה של הקיבוץ. אולם בת
שנה וחצי הפכה לתושבת נגבה. היא היתד,
ילדה עם המון דמיון ועם המון־כוח, וכל
הבנים בכיתה פחדו ממנה. עד הכיתה השישית
בגמנסיה, הסתדרה רותי בקיבוץ די-
טוב. אבל אז התגלה לד, לפתע שהיא יותר
מדי אינדיבידואליסטית, לפחות לגבי קבוצת
השומר־הצעיר בקיבוץ בו היתד, חברה. כשהתגלה
הדבר גם לחבריה לקבוצה ״העזיבו״
אותה. זה היה במסדר חגיגי בו צעדה כל
הקבוצה צעד אחד קדימה ורותי נשארה מאחור.
ואחרי זה הורידו ממנה את חולצת
השומר־הצעיר הכחולה ולרותי נותרה הברירה
לד,שאר בקיבוץ רק בבית הספר.
היא העדיפה לנסוע ללמוד מחוץ למשק.
וזאת היתד, למעשה העזיבה. כי אחרי הלימוד
בסמינר בארנים, יצאה רותי לצבא,
ואחרי הצבא לא חזרה עוד לקבוצה, אלא
יצאה למצוא את עתידה בכוחות עצמה בעיר
.״אני לא אוהבת לרקוד לפי חליל של
אחרים. אני רוצה לעשות בחיים שלי מה
שאני רוצה,״ אמרה היא.
זה לא היה כל כך קל כפי שהתברר
מאוחר יותר. לפני שהשתחררה מצר,״ל אמנם
הפכה לנהגת של קצינת ח״ן פיקודית,
מה ששינה אותה מקצה לקצה. הצנחנית
החסונה, שהיתר, מעוררת תשומת לב כללית
כשד,יתד, עוברת בגאוה ברחוב, חבושת
כומתה אדומה ונעולת נעלי צנחנים, שהיתר,
פרועה ופראית, למדה אצל קצינת הח״ן
איך ללכת בחצאית ולהתנהג בנימוס נשי.
אלא שזה עדיין לא הספיק.

הגה כידיים נשיות
*\ ת חייה האזרחיים העצמאיים ה־
\ 1חלה רותי כתלמידה בבית־ספר למטפלות
בירושלים. אלא שהמשטר בבית־ספר זה

לא מצא חן בעיניה, והיא החליטה לחפש
עבודה כנהגת. מישהו הבטיח לה שאולי
יוכל לסדר לה עבודה באוטובוס החבילות
של אגד. ורותי החליטה להוציא רשיון
נהיגה על מכונית־משא. במשרד הרשוי צחקו
ממנה כאשר ביקשה להבחן כנהגת משא ת
כבדה• חשבו שהיא מספרת בדיחה מוצלחת.
אבל כאשר עמדה על דעתה, נערך לה מבחן.
אחרי עשרים רגע הוציאו לה רשיון.
אולם רשיון עדיין אינו מקנה עבודה.
הרשיון היה מונח בכיסה של רותי הרבה
זמן ללא כל שימוש. היא מצאה עבודה
כחדרנית במלון הנשיא, שם סחבה מזוודות
וניקתה חדרים• היא עברה לתל־אביב ועבדה
כמוכרת גזוז בקפה במשך עשרה ימים.
ביום האחד־עשרה, לקחה חופש כדי לחפש
חדר. כשחזרה, כבר היה מקומה תפוש על-
ידי אחרת.

הנספח רצה יותר

ל אלה היו רק עבודות זמניות. כל הזמן
חיפשה רותי עבודה כנהגת בכל מכונית
שלא תהיה. יתכן שקל להיות נהג ממין
זכר. אולם לא זה המצב כשהמדובר בנהג
ממין נקבה. בכל מקום ששמעו כי רותי
רוצה לנהוג משאית — צחקו. הבטיחו לה!
״אנחנו נחפש, אולי נמצא משהו ונודיע
לך,״ אבל איש לא חשב על כך ברצינות.
רותי היתד, כמעט פורצת בבכי אחרי תשובות
כאלה. היו שאמרו לה :״ילדה, מוטב
שתסתלקי מכל הענין• אף אחד לא יתן לך
אוטו בידיים ולא כל שכן אוטו משא.
תחפשי לך עבודה אחרת.״
רותי לא רצתה עבודה אחרת. הנהגות לא
היתה תחביב עבורה. כי לרותי היו תחביבים
אחרים, גם הם בלתי־נשיים, כמו משחק^
הכדורגל, למשל.
לתקופה מסוימת מצאה רותי עבודה כ־ ׳
נהגת של נספח בשגרירות מדינה זרה. אחרי
שבוע התברר לה שד,נספח רוצה ממנה יותר
משאפשר לבקש מנהג גברי, והיא עזבה
אותו .״ידעתי שאם אחפש עבודה אחרת,
לא אהיה מרוצה ולא אמצא סיפוק. התעקשתי
למצוא עבודה כנהגת,״ סיפרה היא.
לבסוף, פגשה רותי במקרה במסיבה אדם
ששמע על חיפושי העבודה שלה כנהגת.
הוא קבע לה ראיון, דיבר עמה חצי שעה,
ראה אותה נוהגת, ומיד אמר :״תבואי מחר
בשמונה בבוקר לעבודה.״

״שמשון ממין נקכה״
^ ותי קיפלה את המשאית התכולה לר

H f i mמעסיקה את רוחי הנהגת
Jבכל שעות הפנאי שלה. פרט

לתחביבה זה, יש לרותי תחביבים לא־כל-כך נשיים אחרים, ככדורגל.

ך VIך S i n 1והפסקה בעבודה. רותי נשענת
H U • J Jעל הגלגל הרזרבי כדי לעשן
Iwi I n
סיגריה. כדי להגסל סחעשון, לועסת רותי גפרורים בשעת הנהיגה.

ן שותה׳ החלה לעבוד עליה יום יום
משעות הבוקר המוקדמות. היא ממלאת
אותה בדלק, מדברת אל עובדי תחנות הדלק
בקול רם ובטון מצוה׳ ״אחרת הם
מתחילים להתחכם,״ מעמיסה שתילים ומעבירה
אותם ממקום למקום ברחבי הארץ.
היא נתנה למכונית שם, ארנה, על שם
ילדה שחיבבה בנגבה, וכשהיא נוהגת ולבה
סוב עליה, רותי מדברת אליה .״זאת מכונית
מכוערת וישנה,״ היא אומרת ,״ובכל
זאת אני אוהבת אותה.״ כי רותי, למרות
דמותה המוצקה, היא סנטימנטלית ונשית,
והנוקשות שבה אינה אלא שריון שאפשר
לקלפו.
״מה, את נהגת?״ שואלים הפועלים במוסכים
לשם היא באה לתקן את המכונה ,״או,
זה לא טוב. הנשים התחילו לפלוש לשטח
הגברים. לא מתאים לבחורה כמוך להיות
נהגת. זה מיריד מהחן שלך. אה חז־קא
בחורה חיננית.״ רותי איננה שמה לב, מחייכת.
כאשר מתקלקלת המכונה באמצע
העיר, ורותי יורדת לתקן אותה, מיד מתקהלים
סביבה המונים, ביחוד ילדים סקרנים.
״יא, תראו, הנה שמשון הגבור ממין אשה,״
אומרים הילדים כשהיא מפרקת גלגל.
אפילו שי טרי התנועה חשדניים לגביה.
הם עוצרים אותה רק משום שהיא אשה,
משום שאינם יכולים לתפוש שאשר, תנהג
במכונית משא ועוד ברשיון. לרוב הם
מבקשים את הרשיון, וכשהם מקבלים אותו,
הם מתנצלים, נדהמים. רותי מחייכת. כשיש
לה מצב־רוח היא שרה בקולה העמוק והנעים,
או מתחילה לפטפט בחביבות :״תראו,
בחיי שיש קרניים לאוטו. קראתי ב־זורבה
היווני, איך שהוא אומר שם שאדם
תז יוד
ל>0 נ ליק

מז־נ
נהג

בא חק נער) לקי כדי1
הצג
נש! שוי פרי[ אני מתן לעת מא7

|ה שעברה לעיר

א מאושר רק כאשר הוא משקיף
ולא בשעת רגע האושר עצמו.
,מג לו שם :״אני מרגישה שאני
1כאילו צמחו לי קרניים.״ גם לאוטו
ים. אולי הוא מאושר והוא לא
ואת והוא יודע רק כשחרקו׳ אותו

|ועות בהם קיבלה את מכונית המשא
חזרה רותי להיות נהגת לכל דבר.
; כדרך הנהגים, מתחברת עמם, ואף
בסלנג של נהגים ותיקים. כמה
אפילו מוכנים לד,שבע ששמעו אותה
קללה ששמעו רק מגבר. אבל כש־
!רב ורותי חוזרת לחדרה השכור,
מלהיות נהגת, היא חוזרת להיות
רגשנית, האוהבת לפרוט על גיטרה,
שירה, ולבלות.
וברים שבפי אחרים יכולים להשמע
י ציונות נדושים, אבל מפיה של
; החסונה הנוהגת במכונית משא הם
1מאוד טבעיים• אומרת רותי :״אני
לפעמים אנשים אומרים: נפלא להיות
1ולהתבטל כל היום, בלי׳ עבודה.
כנה תמיד להתחלף עם אלה. רק אחת
אלף נשים נכנס לה לראש שאפשר
בחיים דברים קצת יותר חשובים
ולהצטבע ולהתלבש יפה.״

עמדת היופי

במכון היופי של רובינס קוסמטיקום בתל־אביב.
הטיפול בשיער הוא הכרחי, אחרי שהתפרע במשך
יום הנהיגה הגדוש. מלבד טיפול זה אין רותי משתמשת באיפור או בצבע.

l I Hאחד התפקידים השיגרתיים מדי יום ביומו הוא

מילוי מיכל הדלק של מכוניתה. רותי עוברת
M i l J l LIJL
I/JI /1
קילומטרים ביום, במכונית הנושאת משא רב, דבר המצריך מחזור גדול מאד של דלק ושמן.

חי בלתי ועי

עורכת רותי עם שוטר תנועה. למרות שעד כה לא היתה
מעורבת בתאונות, מקפידים שוטרי התנועה לבדוק את
אינם מאמינים שלנערח יש רשיון נחיגח במשאי ת, נוכחים עד מהרה כי חכל כשורה אצלה.
אינ

זו דעתה של רותי על II T ill 1*11 ך ןן־1י?
עבודת הנהגות. היא אינה

IU JJ
|/ LSI 1 1
בוחלת בכל מאמץ, עושה בעצמה עבודות המתאימות לנהגים־זכרים.

שנה אחים גם יהד

פגישה עם נהג ידיד, על רקע מוסך גדוש צמיגי
מכוניות, נעשית בלבביות הטבעית של שני חברים
למקצוע הנהגים, מכריה של רותי, השלימו ללא כל מחאה עם חדירתו של המין החלש למקצועם.

פאזציר במרכז העיר

מקהיל עשרות סקרנים סביב רותי, שהרי לא כל
יום רואים מחוח כזח בכבישי הארץ. קדיאות חתי
פיעלות ועקיצות מלוות את רותי בשעת עבודתה, אן כבעלת מקצוע, אין היא שמה לב אליהן.

במרינה
(המשך מעמוד )9
פנה קאסם לשוטר התורן, ביקש לראות את
הקצין. לאחר חצי שעה של עדות אפשר
היה לסגור את תיק הפריצה בביתו של
חמדן. השותף הרביעי לא היה אלא ה־
״מפלצת״ עצמו, שאיים על חבריו לפשע,
כי יהרגם אם יעזו לפצות פה.

דרכי חיים האוהבים כיצד מגיב הצופה הישראלי על הצגת
אירוטיקה פיוטית על הבד? השבוע ניסה
צלם־עתונות סקרן לגלות את התשובה. הוא
הצטייד במצלמה ונורת־בזק, רכש כרטיס
להצגת הסרט הנאהבים וציפה.
בדקה הארבעים של הסרט, הגיעו שני
הנאהבים לחדרה של האשה, זיכו את קהל
הצופים באחת הסצנות האירוטיות המסעירות
שהוצגו על הבד. הקהל נדרך. גם הצלם
דרך את מצלמתו. שני הנאהבים עברו לחדר
האמבטיה הסמוך והצלם יצא למעבר שבאולם.
ברגע שהגיעה מתיחותו של הקהל
לשיאה, הבריקה נורת־הבזק. תגובתו של
הקהל הנסער הונצחה (ראה תמונה)
אלא שהקהל לא נשאר חייב. ברגע שהצלם
הסקרן ניסה לצלם תמונה נוספת,
התנפלו עליו שני צופים גברתנים, הפילו

יתחייב לא לעבור כל עברה בתקופה זו.
הנדלובסקי התחייב ושוחרר. הוא מצא
לו עבודה כמנופאי בנמל אילת וקיווה כי
שוב לא יראה עוד את סורגי בית הסוהר —
מבפנים. אלא שהגורל רצה אחרת. חודש
וחצי לפני תום תקופת השחרור־על־תנאי,
התפרע הנדלובסקי במלון הדייגים באילת,
שיבר כמה שמשות בבנין והובא שוב בפני
שופט השלום, הפעם באילת.
אליהו נאווי׳ השופט־התורן באילת, בחן
את הדו״ח על עברו של הנדלובסקי, דן
אותו לשבועיים מאסר. באורח אוטומאטי
שלל ממנו את תקופת השחרור־על־תנאי.
שוב ציפולהנדלובסקי הסורגים ולתקופה
ארוכה.
עורך־דין חיים קאזיס, אליו פנה הנדלובם־
קי במצוקתו, הבטיח ללקוחו כי עדיין לא
אבדה לו התקווה להחלץ. ואמנם, בית־דמשפט
המחוזי בירושלים, אליו פנה קאזיס
בבקשת ערעור, פסק, לאחר שמיעת העדויות,
כי נאווי, כשופט שלום, לא יכול היה
לפסוק בשאלת השחרור־על־תנאי. רק נציב
בתי־הסוהר בארץ או ודעדת־השחרורים העליונה
יכולה לשלול את אשר היא נותנת.
בלב קל פנה הנדלובסקי לרצות את
שבי עיים המאסר שפסק לו נאווי בסמכותו.
או לב בין כתלי בית־הסוהר השיגה אות•
דבשורה המדאיבה: וזעדת־השחרורים דעל־יונה,
אליה פנו השלטונות המשפטיים, דגה

תמונת קהל ה״נאהכים״ שגרמה לקטטה
ברגע עדין, בזק באולם
מידו את מצלמתו, היכוהו מכות נאמנות.

דרכי אדם
השופט: אשה
,,המשפט הבא,״ אמרה שופטת השלום ה־תל־אביבית
לאה עוגן. אל האולם הוכנס
עלי מוסטפה איברהים, אדם זקן 70 תושב
יפו המתפרנס מהובלות בעגלת דו־אופן
קטנה הרתומה לחמור. הוא הציץ לרגע באי־אמונה
בשופטת ואחר נרתע נעלב :״מה זה?
הבאתם אותי לה,שפט בפני אשר השופטת
חייכה• היא כבר היתד, רגילה בכך.
עלי מוסטפה איברהים נאשם בכך, כי
מקור פרנסתו, החמור, נשך לפני מספר
חדשים ילדה בת עשר. השופטת שמעה את
שני הצדדים, עיינה בעדויות ושאלה לבסוף
את הזקן, מה יש לו לומר להגנת־ .איברהים
היסס רגע ואחר השיב נעלב :״יא אשה,
את שופטת אותי? היית צריכה לשלם לי
בעד הזמן שגזלת ממני.״
פסק הדין: עשרים לירות קנס.
לכשסרב איברהים לשלם, בטענה כי אין
ברשותו סכום כה גדול, הורתה השופטת
לעצרו. אולם לאחר זמן, מסר אחד מהשוטרים
מלודי־האסירים לשופטת, כי חמורו של
הזקן נשאר ללא מחסה בחוץ. השופטת הסכימה
לשחרר את איברהים עד שיגיים כסף.
לאחר שנכשלו מאמציו של הישיש להודות
לשופטת, קבע ליד שער בית־המשפט:
״וואלה, זה לא שופט, זו אשר.,״

מ שפט
סמכות ווד תנאי
התנאי היה ברור: אברהם הנדלובסקי
( ,)31 שנדון בשעתו לארבע וחצי שנות
מאסר על גנבת מטבעות־זהב מהקונסוליה
ההולנדית בירושלים, יזכה בחופש, שנה
וחצי לפני תום תקופת מאסרו — באם

בעניינו, החליטה כי למרות הכל ימשיך
הנדלובסקי לשבת מאחורי הסורג׳ שנה והצי
ניספות.
תזכיר גמאד מ וכן
גשיחמו של האשם ג׳וואד עם
עורך העולם הזה אמר השגריר, שנתמנה
בינתיים לשר־החוץ, כי שום מנהיג לאומני
ערבי אינו רוצה בהשמדת ישראל, וכי גמאל
עבד אל־נאצר רמז פעמים רבות על רצונו
בהסדר עם ישראל, בתנאי שזו תצא מן
המערך האימפריאליסטי (העולם הזה .)1114
השבוע הודיע מעריב מפי איש־ות זרה, כי
גמאל עבד אל־נאצר אמר בשיחה פרטית, כי
הוא מוכן גם כיום לשלום עם ישראל, שהיא
בעיניו עובדה קיימת, בתנאי שישראל
(א) תפתור את בעית הפליטים ו־(ב) תפסיק
את קשריה עם המחנה האימפריאליסטי.
עבד אל־נאצר לא עורר בשיחה שום
בעיה של גבולות על הנזק הלאד
מי שבנאומיו האחרונים של שמעון פרס
עמד העולם הזה 1114 בהצביעו כי פרם
גילה סודות בטחוניים וסיכן את המשך ה־עליה,
בהכריזו, כי העולים החדשים יכריעו
את הקו במלחמה נגד הערבים. השבוע גינה
דויד בן־גוריון, בישיבת הממשלה, את נאומיו
של פרם אלכרט שומן, מלח
גרמני בן ,21 רותק השבוע לאניתו באילת,
לאחר שצייר צלבי קרס על דופן־האניה
שעגנה בנמל. אייברט שומן היה ארוסה הגרמני
של אהובה דגנית, אחת משלוש
הנערות הישראליות שעברו את הגבול לעזה
כפי שגילה העולם הזה .)11150 שומן,
שהיה מציף את אהובה במכתבי אהבה
מנמלי כל העולם, טען כי צייר את צלבי
הקרם לאחר שנודע לו׳ ; כי ארוסתו היהודיה
בגדה בו עם אנשי האו״ם.

בתנועות ־׳1יים עצבניות ונרגשות, סיפר 1

.טאטאתי
-מאת

וסוף קאד ם וויח -

**חשכה אחת ריצדה במוחי ולא הר־
^ /פתה ממני. יום ולילה חשבתי, עד שהחלטתי:
אני אהרוג אותו. אהרוג את מפקד
הפלוגה שלי. חיכיתי שיבוא פעם לבקר בעמדה
שלי, בשעת שמירה, כדי להרוג אותו.
הייתי אומר אחר־כך שזו היתד, טעות, שקראתי
לו לעצור ולזהות את עצמו, אבל
הוא לא שם לב, שחשבתי אותו ליהודי.
הייתי כבר מסתדר.
אבל הקצין לא בא. החלטתי ללכת אני
אליו. זה היה• בשעה חמש אחר־הצהריים.
סיימתי את השמירה שלי ופניתי לעבר משרד
המפקד. דפקתי בדלת והוא קרא לי
להיכנס. ראיתי אותו יושב עם סגנו, ליד
שולחן העבודה. ניצבתי דום ושאלתי אותו,
בכל הכבוד :״יא סידי, מה יהיה עם הבקשה
שלי לקבלת סעד? שני אחי הקטנים כותבים
לי שאין להם מה לאכול. מי יפרנס אותם
בזמן שאני משרת בצבא?״
הוא ענה לי :״מה אני, עבד אביך כדי
שאכתוב כל מיני בקשות בשבילך? אנחנו
משלמים לך שלושים לירות לחודש — מה
אתה רוצה יותר?״
״שלושים לירות יא סידי,״ עניתי ,״מה
אפשר לעשות עם שלושים לירות? אני הולך
פעם לשתות תה בבית־הקפה, קונה משחת
נעליים ומכבד מישהו בחתיכת שוקולד —
וגמרנו עם עשרים לירות. מה אשלח לאחי
הקטנים?״
הקצין התרגז. דיבורי נראו לו כחוצפה
גדולה. לא היתד, זאת גם הפעם הראשונה
שפניתי אליו באותה בקשה. הוא איבד את
עשתונותיו, קם על רגליו וסטר לי על לחיי.
״צא מכאן, עארם בן כלם״
לא יכולתי לבלוע את העלבון. הרגשתי:
זהו זה. בא הרגע. הפניתי את הת־המקלע
שלי לכיוון שולחן הכתיבה. הנשק היה דרוך
ולא נצור, מוכן לפעולה. במחסנית היו 20
כדורים, לחצתי על ההדק. הכלי קיפץ בין
אצבעותי. טאטאתי את השולחן. ראיתי את
מפקד הפלוגה, סגן־משנה מוחמד כלזיה, מתקפל
ונופל ארצה. אני לא יודע אם פגעתי
בסגנו.
עוד לפני שנכנסתי לחדר, חשבתי על התוצאות
האפשריות. קיוויתי שאוכל איכשהו
להימלט אחרי היריות. ואם לא — מה אפשר
לעשית? יהרגו אותי, וזהו זה. באותו
רגע, אחרי המעשה, נתקפתי צמרמורת. זרק־תי
את התת־מקלע הריק מכדורים על ה־ריצפה
ורצתי החוצה.

הכיסמה היוחח ,,קאדים׳,

^ חוץככרהתאספו כמה חיילים מן
iהיחידה שלי, פלוגה בגדוד תותחנים
סורי. דווקא לא היתד, מהומה גדולה. איש
לא היכר, אותי ולא אמרו לי דבר. רק הח־זיקר
אותי עד שתגיע המשטרה הצבאית.
הכניסו אותי לתוך בור המעצר. זהו בור
גדול, חפור באדמה, שמעליו מתוחה רשת
של תיל דוקרני. לכאן מכניסים חיילים ש־נשפטו
על עבירות חמורות יותר, או שני־דונו
לצינוק. היכרתי היטב את המקום, מהזדמנויות
קודמות•
הסתכלתי סביבי ומעלי, וגיליתי, כי החייל
שהופקד לשמור עלי היה אחד מידידי. ביקשתי
ממנו סיגריות. הוא סירב לתת לי!

פחד .״מה עשית?״ הוא רק מילמל, ,מה
עשית?״
במשך אותו זמן נמשכה בחוץ ההמולה.
אנשים התרוצצו אנה ואנה, מכוניות נסעו,
המפקדים צעקו פקודות. השומר שלי לא
יכול היה כנראה לשבת בשלווה במקום המרוחק
ממרכז המחנה! הסקרנות דחפה אותו
לראות מה קורה שם. הוא הפנה את גבו
לכמה דקות ואני ניצלתי את ההזדמנות ו־הסתלקתי.
בסך־הכל ישבתי כחצי שעה
בבור.
לא רצתי ולא הראיתי כל סימן חיצוני שאני
נמלט. הלכתי עד השער וכשהזק־ף שאל
אותי לאן אני הולך, עניתי שאני יוצא לכמה
דקות עד הקנטינה של מחנה חיל ההנדסה
הסמוך, כדי לקנות סיגריות. שאלתי ww
מה הסיסמה. ענה ״קאדים,״ והניח לי לעבור
בלי שאלות נוספות.

מקלט במולדת
ך* חשיפה כבר ירדה. הלכתי בצעדים

I Iמהירים עד לכפר סוויפי הסמוך וביקשתי
ממכר שירשה לי ללון בביתו. אמרתי
לו שאני בחופשה. השכם בבוקר, המשכתי
בדרכי עד לכפר חרב, היושב על הרמה
בדיוק מעל לקיבוץ עין־גב. שם גרה אחותי.
התאכסנתי אצלה שני לילות, מבלי שאיש
ירגיש בדבר.
בלילה השני, בצאתי מבית אחותי לקנות
סיגריות במרכז הכפר, בא אלי אחד התו־שבים
שהכירני ושאל :״נכון שהרגת קצין?
בכפר מספרים שאתה מבוקש באשמת רצח.״
צחקתי :״סתם פטפוטים. האם אני נראה
כרוצח שנמלט? בסך־הכל הולך לקנות סיגריות.״
חזרתי
לבית אחותי ובמשך כל הלילה
הרהרתי במצבי. לבסוף החלטתי: בסוריה
אין לי מה לעשות יותר. אני אדם אבוד.
ואם כבר — אעבור לישראל, לארץ שבה
נולדתי.

בריהה בבוקר ההתקסח
ן* ולדתי כצמח, העיירה הגדולה על

Jחוף הכינרת הדרומי. באותו יום שירדתי
במורד ההר מסוריה לשטח ישראל והסגרתי
את עצמי לידי עובדי הפלחה של קיבוץ עין-
גב, העבירו אותי למקום מעצרי בפנים שטח
ישראל. בדרך עברנו ליד חורבות צמח. אתו־ממלודי
שאל אותי :״איפה נולדת?״ הצבעתי

על השרידים ועניתי :״כאן, במנשיה של
צמח.״

הייתי נער בן 11 כשברחנו מביתנו. בלי־לה
היתד, התקפה יהודית על העיירה ולמחרת
בבוקר ארזנו מת שיכולנו לקחת 1
וטיפסנו בין הגבעות אל כפר חרב הסורי1 .

אינני זוכר הרבה מאותם הימים! רק שאבי
היד . ,נגר וחרט־עץ ואני עבדתי אצל אחד I
פאריס, שהיה מוכר זבל למשקים היהודיים W
בסביבה. הייתי עוזר לו לקשור את השקים

ונוסע אתו למשקים. ביקרתי לא פעם בשער־הגולן,
מסדה, אפיקים, דגניה א׳ ,דגניה ב׳.
למדתי גם כמה מלים עבריות ויכולתי לומר
״שלום״ ,״מד, שלומך״ ,ודברים כאלה.
• איזור פיתוח רחב־ידייס, חננזצא בצ־פונה
פ1ל סורית.

בוע העריק השרי את סיפורו הא־שי לנתב ״העולם הזה־ בכלא צבאי אי־שם בארץ

את החדר בצרוריי
בכפר חרב, לשם הגענו כפליטים, נשארתי
עם משפחתי שלוש־ארבע שנים. אבי לא
רצה להירשם בין הפליטים מפלסטין. הוא
שמע שממשלת סוריה שולחת את הפליטים
לג׳זירה* ופחד ללכת שם .״אתם ילדים
קטנים,״ היה אומר ,״ישלחו אתכם לג׳זירד,
ותמותו שם.״ הוא חיכה עד אשר מלאו
לנו חמש שנים בסוריה ואז התאזרחנו כולנו
בסורים.

מ חי רההשתמטות

ב ר נו לגו ר בסט זינב, פרבר מרוחק
i fשל דמשק. אבי נפטר ואני הייתי צריך
לפרנס את אחי ואחותי הצעירים. עברתי
כמלצר בדמשק ובסוף השבוע הייתי נוסע
לבקר את אחי. פה ושם, בין קרובי ומכרי
הפלסטיניים, ולעתים קרובות מאד משידורי
הרדיו, הייתי שומע הבטחות שעוד נחזור
לפלסטין מולדתנו. לא הרביתי לחשוב על
אפשרות זאת — אם נחזור או לא. מה
שיהיה, אמרתי לעצמי, יהיה. בינתיים דאגתי
להסתדר ככל האפשר בעבודה, כדי לאפשר
קיום לאחי ולי•
כך חלפו השנים — עד שהגעתי לגיל
גיוס• שלטונות הצבא שלחו אלי הודעה
להתייצב, אבל לי ;א היה כל חשק להיות
חייל. לא התייצבתי. אחרי ההודעה הראשונה.
באה הודעה שניה, ואחריה שלישית. כדי
שלא ימצאו אותי, הייתי מחליף כל פעם
את מקום עבודתי, ורק לעתים רחוקות
ביקרתי בבית.
יום אחד, בהיותי מהוסר־עבודה, ישבתי
במסעדה ואכלתי. שני שוטרים נכנסו והוד
ישבו ליד השולחן הסמוך. לא שמתי אליהם
לב במיוחד. סיימתי את מנת האורז־גשעו־עית,
קינחתי את שפתי וקמתי לשלם לבעל
המסעדה. שני השוטרים קמו גם הם. אחד
מהם ניגש אלי :״סלח לי רגע,״ פנה באדיבות
,״תעודת הזהות בבקשה.״
ידעתי שתפסו אותי. מן הסתם אחד מחברי
הטובים מסר להם שאני עריק ואיפה
אפשר למצוא אותי. הלכתי אתם לתחנתי׳
המשטרה, ומשם הועברתי לידי המשטרה
הצבאית. לא ערכו לי שום משפט או בירור!
שלחו אותי ישר לקלט להתחיל את
הקריירה הצבאית שלי כט־וראי מספר .48628
ליוותה אותי המחשבה המעיקה, שכאשר
אסיים את שתי שנות שירותי, אצטרך להישאר
עוד ששה חודשים נוספים בצבא —
מחיר ההשתמטות שלי.

ג ׳ וגג חי ל ־ הקשר

מ ד תי ל ע מו ד דו ם, לירות ברובה
/צ׳כי ובמקלע צרפתי. יצאתי למסעות
מפרכים ורצתי לכל פקודה של מפקדי. יחד
עם עוד 50 טירונים שלחו אותי בתום שלושת
חודשי אימונים למחנה קטאנה, בסים
גדול מאד בין דמשק לבין אזור הגבול.
שם נהייתי לתותחן.
אבל לא לזמן רב. היינו יוצאים לאימונים,
בהדרכת מפקדים סורים או מצריים, ואני
הייתי צריך להעביר פגזים של תותחי־שדה
רוסיים 122 מילימטר. אני לא הכי גדול
וחזק, והפגזים הם כבדים וגדולים. יכולתי
לסחוב אותם, אבל בקושי. לכן שלחו אותי
להיות שומר בכיתת־המשמר של הגדוד:

היתר, זו עבודה קלה׳ שהייתי מרוצה מאד
ממנה.
בתום תקופת האימונים שלנו, נערך תמרון
באבו שמאל, ליד הגבול העיראקי. זה
היה תמרון גדול מאד: חיל־רגלים, תותחים,
שריון, מטוסים. כולם השתתפו בו והוא
נמשך 15 יום. את תרומתי למאמץ תרמתי
כקוון. כשהיה חוט טלפון נקרע בשדה,
הייתי יוצא לחברו מחדש. רציתי דווקא
להמשיך בג׳וב הזה בחיל־הקשר, אבל לא
ידעתי קרוא וכתוב והחזירו אותי לכיתת
המשמר.

גי?וח ראש וציגוק
ך קופת האימונים הסתיימה! יצ-
i 1אנו לחזית. יהד עם כמה חיילים ומפקדים
יצאתי עם הקבוצה הקדמית להכין את
המוצבים של הגדוד. העברנו את התחמושת
לשם וישבנו בשמירה עד שנגמרה החלפת
הגדוד הקודם. זה היה מול ישראל, אבל
לא יכולנו לראות את הכינרת או את הקיבוצים,
מפני ש שבנו כאחורי הרכסים הראשונים,
בעורף. ביום הראשון שהגענו, הוכ
פלה
משכורתנו — מ־ 15ל־ 30 לירות סוריות•
אבל זה היה עדיין מעט מדי. לי, על
כל פנים, שהייתי צריך לתמוך בשני אחים,
לא הספיק הכסף.
החיים במוצב על הגבול, אינם הכי נעימים,
ביחוד כשיושבים שם שנה ברציפות.
מדי פעם הייתי יוצא לבלות בבית־הקפה
של הכפר הסמוך! בית־נשים לא היה שם.
עכשיו בונים אחד, על חשבון הממשלה,
לשרותם של החיילים. אבל לא גמרו אותו
עדיין.
לפני חודשיים בערך, כשהיתה ההפגזה
הגדולה על הכפרים היהודיים, בגיזרה שמצפון
לגיזרה שלנו, הוכרז מצב הכן אצלנו.
המפקדים אמרו לנו שאסור לחלוץ את
הנעליים או להתפשט, ושעלינו להיות מוכנים
בכל רגע להפצצה ישראלית או להתקפה
כללית. אבל זה עבר בשקט.
כשהייתי מקבל חופשת־ערב, הייתי מנצל
את האפשרות ונוסע לדמשק, לבקר את אחי.
כמובן, לא הייתי מצליח לחזור בזמן למים־
קד המיטות בשעה תשע בערב, וכשהייתי
חוזר למחרת בבוקר, היו ישר מכניסים
אותי לחדר המעצר של הפלוגה: שלושה־ארבעה
ימים, מגלחים לי את הראש ומוצי
אים
אותי בחזרה. ככה זה הלך עשרות
פעמים.
מצבי היה קשה במיוחד, מפני שמפקד
הפלוגה, שבא אלינו כשלושה חודשים אחרי
שהגעתי למקום, ביטל לי את כל החופשות
הגדולות שלי. הוא גם היה מרבה לשלוח
אותי לתורנויות במטבח. שלוש־ארבע פעמים
הלכתי בשקט. אבל כשראיתי שדוזקא
אותי הוא שולח יותר מכל האחרים, התחלתי
לסרב .״אכניס אותך לבית־סוהר!״
היה מאיים, אבל לי לא היה איכפת. שלו־שה־ארבעה
ימי מאסר, גילוח ראש, ויוצא.
לפעמים היה גם מוריד לי סכומים גדולים
מהמשכורת. זה כאב.

צרין* לתת דחיות
ף* כלל, היחס אל החיילים הפשוטים היה
נוקשה. על כל דבר — קנס, מאסר,
עונש. כמה פעמים נתנו לי לזחול מאות
מטרים, לכרוע על ברכי ולרוץ! מלבדי היו
ביחידה רק שני פלסטינים נוספים, מטבריה.
בדרך כלל היו היחסים בינינו לבין הסורים-
מלידה טובים. אבל אי־אפשר היה שלא
לשמוע משפטי־קנטור כמו :״בגללם אנחנו
נכנסים לבוץ,״ או ״מכרו את מולדתם ליהודים!״
או ״עכשיו הם חיים על חשבוננו!״
אבל גרועים מכל היו יחסי עם מפקד
הפלוגה. אני לא יודע למה, אבל הוא. ירד
לחיי. לא יכולתי גם לגשת אליו ולשאול
אותו, מדוע אינו נותן לי את החופשות
המגיעות לי• זה איננו נהוג אצלנו. טוראי
אינו יכול לפנות בצורה כזאת לקצין. לכל
היותר הייתי מדבר עם סמל המחלקה, אבל
הוא היה עונה :״מה אתה רוצה שאעשה?
ככה רוצה המפקד.״
פעם־פעמיים התחננתי לפני הקצין שיעזור
לי לקבל תמיכה כספית בשביל אחי! שרק
יצרף המלצה לבקשתי וישלח אותה הלאה,
אל מטה הגדוד. תמיד היה דוחה אותי
בבוז. חוץ מאשר במקרים אלה לא הייתי
מדבר אתו. ידעתי רק שהוא מחלב — אבל
מי הוא, מה הוא, אם יש לו משפחה או
לא — זאת לא ידעתי. המרחק בינינו היה
רב מכדי שאוכל לדעת את הדברים האלה.
אם היה שם לב לקיומו של חייל, זה היה
בשביל לשלוח אותו לשלושה ימים לבית־הסוהר
מפני שאיחר חמש דקות למיסדר.
התחלתי להיזכר בסיפורים שנפוצו בין
החיילים, על טוראים שהרגו את מפקדיהם.
נזכרתי גם במקרה שקרה במחנה קטאנה,
כשאני הייתי שם: טוראי ירה על מפקדו
והרג אותו. במשפט אמר, שקרא לו פעמיים־
שלוש לעצור ולזהות את עצמו, אבל הקצין
לא השיב. הוא חשב אותו ליהודי וירה בו.
לא עשו לו כלום.
פעם אחרת, בפלוגה שלנו, ישבו שני
חיילים באוהל. אחד הרים את רובהו, וכאילו
בצחוק אמר לחברו :״אהרוג אותך!״
וירה בו כדור. הוא הרג אותו, אבל כשבא
לבית־המשפט טען, שזאת היתה רק פליטת־כדור.
הוא נידון לזזודשיים־וחצי מאסר, על
חוסר־זהירות.
אמרתי לעצמי: גם אני אעשה כך. אבל
זה לא יצא כך. הגורל קבע אחרת, ואני לא
מצטער. כי כמה יכול בן־אדם לסבולז סוף־
סוף חייבים לתת לחיות. אבל כשגם מונעים
אפשרות מחיה וגם משפילים את כבוד האדם
— איך אפשר לסבול?

חשבתי לתומי שממרים לשאלות ועצות נוסח ״אל תתני
לו,״ הם תופעה קאפיטליסטית מנוונת. מסתבר שטעיתי.
לבטאון הנוער הסובייטי קמזסונזולסקייה פראבדה יש טור
דומה בשם ״העניינים המסובכים והעדינים ביותר של
הנשמה האנושית״.
אפשר למצוא שם, למשל, את מכתבה של פועלת צעירה,
המספרת על אהבתה המאושרת לחברה בעבודה. ברגע האחרון,
הוא נרתע מן הנישואים .״הביטי עלינו,״ הוא אומר,
״אני צולע במקצת וגם את. שנינו מרכיבים משקפיים.
איזה זוג נהיה? כל העולם יצחק לנו.״
הנערה מסיימת את וידויה בהצהרה שהיא עודנה אוהבת
את ידידה ומקווה שאחרי שיקרא את הקוססונזולסקייה
פראבדה יחזור בו מהחלטתו.
מכתב אחר, מן ה־ 1בפברואר:
״יום אחד פשטה השמועה בבית החרושת שידידתי נינה
התקשרה עם גבר נשוי. לא רציתי להאמין. אולם עד
מהרה הבחנתי שנינה השתנתה ופניה שוב לא היו כבעבר.
״נינה, מה יש לך?״
״מה את רוצה שיהיה לי?״
״אינך כתמול שלשום.״
״שמעת מה שאומרים עלי בבית החרושת?״
״שמעתי, אבל אינני מאמינה לזה.״
״את טועה. זה נכון.״
מחברת המכתב מספרת בזעם כיצד הרסה ידידתה את
חיי משפחתו של מאהבה כדי להינשא לו .״סירבתי לבוא
לחתונתה,״ היא מסיימת בגאווה.

רק זה

אב׳שלה אומר שבאוסטרליה דווקא חם עכשיו אבל
ל( )1115/144 לא איכפת לגמרי. כל מה שהיא יודעת הוא
שקר לה וזה מביא אותה למצב רוח לכתוב אל מישהו. למה
לא אתה? היא איננה מפרטת, למירב השמחה את כל רשימת
התכונות. רק חוש הומור. רק זה. היא היתד, רוצה גם
לגמור בזה אולם היא טוענת שלמרות היותה בת 17 בלבד,
היא מיטיבה להכיר אתכם, כן היא מוכרחה פשוט לומר
מה ששמעה שבן אחד אמר עליה ״כן, היא בסדר.״ והיא
רוצה לדעת אם בשבילכם זה ציון מספיק טוב.

״איננו דורשים תמונה במכתב הראשון,
אבל רצוי שבעלת המכתב לא תתבייש לשלחה
בבוא השעה.
״היינו משתגעים מרוב שמחה, לו חברותינו
לעט לעתיד לבוא תהיינה חיפאיות, היינו
מבסוטים, לו הן תהיינה מן הסביבה. נצטער
אם תהיינה מהסביבה הרחוקה ,.נמחה בתוקף,
אם לא תהיינה בכלל מן הסב־בה (גליל,
שרון, ירושלים ונגב).
״פרטים אודות עצמנו: גילנו נע סביב
הסיפרה .17 לא נתפאר ונאמר שאנחנו כל כך סקסאפיליים,
שלא תוכלנה לראות כמונו באלבום כוכבי קולנוע. דודקא

יין; גשים וחרבות

כבר מזמן לא נתקלתי במושג המקורי כל כך ״שלושת
המוסקטרים״ .חשבתי שנכס צאן ברזל זה כבר אבד לנו.
אך לא )1115/146( .באים ותובעים שם זה לעצמם. אחרי
שהם מספרים משך דקת־קריאה אחת איך בילו שלושת
המוסקטרים ״עם נשים, יין וחרבות,״ הם אומרים שבעצם גם
הם שלושה מוסקטרים, אבל לא כל כך. אין להם נשים,
אין להם חרבות והם אינם יודעים מה לעשות ביין. אז
למה שלא תפנו אליהם. אתן יותר טובות?

סוף־סוף נמצא מי שידאג לאינטרסים של הגבר. אחרי כל
הספרים שנכתבו על ובשביל נשים, כיצד למשוך אותו,
לצוד אותו, להינשא לו, להחזיק בו ולשלוט עליו, נמצא
מישהו שיחשוב גם עליו. מישהו זה הוא אנגלי בשם
הראלד פרוי, שכתב את אחד הספרים המשעשעים ביותר
שקראתי לאחרונה — כיצד להימנע מנישואים.
זהו מדריך מדויק ומפורט לגבר, כיצד להשתעשע ויחד
עם זאת להישאר ברווקותו הברוכה. הוא מפרט את כל
טיפוסי הנשים שימצא על דרכו, מציין את מקום הפח שכל
אחת יכולה לטמון לו. יהיה זה פשוט חזירי מצדי לא
לספר לכם כמה דברים משם. למשל, כשהוא משיא עצית
על בחירת דירת־רווקות:
אפשר לתנות אהבה — והדבר נעשה לא פעם — במקומות
שונים ומגוזנים כולל אוירונים, מחצבות, מגדלי מים, מתבנים,
כספות גדולות, בתי־מלאכה, משרדים ממשלתיים ובמקרה
היסטורי מסויים, באותו חורף גשום של שנת ,1953 אף
במלונה שנבנתה עבור שלושה כלבי צייד. אולם אפשר גם
לנהל רומאנים בדירה.
הרווק המושבע, היוצא להכין דירה כזאת למטרה זו,
חייב לגשת אל המשימה כמדען המצייד את מעבדתו. כי גם
פה גם שם, לא הקישוט חשוב! העיקר התכלית.
בימים אלה של שכר־דירה גבוה, נאלץ הרווק לא פעם
להסתפק בדירה אחת לשתי מטרות. כלומר: הוא גם חייב
לגור בה. מצב זה מעורר את כל הבעיות הנובעות מן

השימוש בדירה פרטית גם בתורת בית־מלאכה או משרד.
לא קל למצוא פתרון נוח, והרווק הפחות־מאושר חייב
לישון — אם אפשר להתבטא כך — על שולחן עבודתו.
המיקום: דירה שקל להגיע אליה, אך קשה למצוא
אותה לבד .״בואי נעלה לרגע, זה בדיוק בפינה,״ אתה
אומר לה. אבל כשהיא רוצה למצוא את המקום בעצמה,

כשאינה מוזמנת, רצוי שתאבד בסבו של סימטאות דומות,
כניסות זהות ודלתות תאומות שאי־אפשר להבדיל ביניהן.
שכר״הדירה: אין מחיר גבוה מדי, כי האשד, היא
חפץ יקר־ערך. חוץ מזה, זה תמיד יותר זול מבית־מלון.
ריהוט: אם אפשר, בלי ריהוט בכלל! רק מרבד מקיר

אל קיר (״רק עכשיו עברתי לגור כאן — איכפת לך
לשבת על הרצפה?״) אבל גם החוקיות הפחות־נועזות חייבות
להיות מרוהטות ומצויירות לפי כללים מדעיים. כלל ראשון:
כל חפץ שאינו חיוני, רק מפריע למילוי המשימה. בין
החפצים החיוניים אפשר למנות: עור דוב, אורות הנכבים
באופן אוטומטי אחרי שהיה של כך־וכך זמן בחדר, רמקולי
היי־פיי המספקים מוסיקת־רקע מתאימה. לישיבה יש להכין
ספה עמוקה אחת וכסא מעץ בלתי־נוח ככל האפשר( .״בואי
שבי לידי, זה יותר נוח.״) ולמען השם, אל תפזר שום
ציורים, קישוטים או אלבומי־תמונות שיתנו לה תירוץ
לבזבז זמן לריק. לכל היותר צילום שלך ערום לגמרי,
מתקופת היותך תינוק, כשאתה שוכב על עור של דוב
(״זה בדיוק אותו עור על הרצפה — ,סתכלי עליו מקרוב׳.״)
מזון: מלאי המזון חייב להיות מוגבל ביותר — על
כל פנים, זה הנראה לעין. אל תניח שם בוטנים, זיתים,
גרעינים או סוכריות, אחרת כל העסק יטבע בשיחה אינסופית.
אם תגיש קפה, אל תכין יותר מאשר שתי לגימות
לכל אחד. זכור, לא הדיבורים החברתיים הם העיקר! העיקר
המעשה. סיגריות: אך ורק אלה הנגמרות חת־שתיים. חזקים
אחדים מעדיפים סיגרים (״נסי את זה. כן, כן, נשימה עמוקה
אחת. מה? הראש מסתחרר? או־לה־לד״ הישעני עלי. זה
תיכף יעבור.״ וזכור: בשום אופן לא מקטרות. ידוע מקרהו
של רווק אחד שהציע מקטרת לאורחת, והטבק כל כך
מצא חן בעיניה שהיא שכבה שם על הספה ועישנה
ועישנה עד שהוא נאלץ לשבור את המקטרת. ואז היא קמה
והסתלקה לה ברוגזה. לא נעים.

א נג די ת
צונ תי ת
עברית, ערבית, פורטוגזית,
ספרדית, רוסית, גרמנית.
קורסים מיוחדים לעזרה לתלמידי
בתי ספר תיכוניים
ויסודיים. הכנה לכל המבחנים.
דיפלומה צרפתית, קמברידז׳
ותעודת בגרות.
קורסים מזורזים עם 3 — 5
תלמידים בשעות הבוקר.
שעורים פרטיים.
שיטות ברליץ המפורסמות
הוכחו ב־ 80 שנותנסיון בכל
העולם.

הורא! ת ni׳w.D׳oלר»סיס סגן צוע״ס

מסביק ג׳י3ה

״בזה אנו פותחים,״ מצהירים בחגיגיות ( )1115/145״את
המחסום שהפריד עד עתה בין הווסט־פוינט הישראלי —
הפנימית הצבאית בלע״ז, לבין מדורך. נדלג הפעם על כל
ההצטדקויות הרגילות למשתפי הפעולות עם מדורך הקשורות
במדוע, איך ולמה אנחנו הגברים, הדון ז׳ואנים, אשר תורים
ארוכים של בנות מזדנבים ליד דלתותינו, מנסים להתקשר
עם בנות המין הנגדי, דווקא במדור התכתבות. למה דילגנו
על הצטדקות שהיא כה הכרחית לטרזנים? זאת נוכל לספר
רק לך בסוד: זה קשור באוזירת התפרקות כללית. הבנת?
״אם כן, מה אנחנו מבקשים? התשובה ברורה: בנות. גם
הפעם, אנחנו משתדלים להיות מקוריים, ולא לדרוש שכל
בת, אשר יהיה לד, דם לכתוב אלינו, תהיה בריג׳יט בארדו
שנייה. אנחנו מסתפקים בדינה שנייה.

כן.״ הם שלושה. איני רוצה לשחד, אבל אני במקומכן

ה(נולם הזה 1115

ספורט כדורסל כרטיס נסיעה דאלופ־ם
״אנחנו עוד נפתיע בבולגריה, אני מכיר
את הקבוצה שלי, פשוט צריך לקחת את
השוט כשהולכים אליהם. אני עוד אופטימי,
אתה תראה.״ ברוך משה, אחראי מחלקת
הכדורסל של מכבי ת״א, ניסה לנצל את
הצעתו של פרידריך ניטשה הגרמני לשימוש
אישי. הוא הציע את השוט רק כדי
ללמד לקח לשחקני הכדורסל של מכבי תל-
אביב. האיש אליו היתר, מכוונת ההצעה
היה יהושע תזין, המאמן הוותיק.
גורלו של יהושע רוזין לא עורר קנאה
בימים אלה. המאמן, שלקראת מסע הקבוצה
לבולגריה השבוע, צריך היה לגבש לו
סגל מוצק מבחינה מקצועית וחברתית, עמד
אין אונים מול ההתמוטטות המאיימת על
הקבוצה בגלל ההפסד המפתיע ליריבה הנצחית
שלה, הפועל תל־אביב.
קבוצת הכדורסל של מכבי תל־אביב ידועה
מזה שנים רבות כקבוצה הטובה ביותר
במדינה, כמעט אלופה כרונית. לה־פועל,
לעומת זאת, קבוצה צעירה שבשנים
האחרונות החלה מאיימת ברצינות על התואר
הבלתי מעורער של מכבי תל־אביב.
שחקני מכבי סמכו בחדשים האחרונים
יותר מדי על נסיונם. הם הבליטו זלזול
ללא תקדים באימונים הסדירים של הקבוצה.
אצל רובם האמתלא היתר, לימודים,
האחרים נעדרו ללא סיבה.
נזלת אינה מחלה. המשחק שהתקיים
ביום שישי על מגרשה של הפועל
בצפון תל־אביב, לא הצדיק את ההתענינות
שעורר קודם. היו שתלו את הקולר בקור
העז ששרר במגרש והיו שטענו כי קשה
בבר לשחק כשנסיעה תלויה ועומדת. את
הסיבה האמיתית נתן המאמן רוזין :״הם
פשוט לא התאמצו. תנחום כהן־מינץ, למשל,
טען שהוא חולה, אלא שאצלנו נזלת אינה
עדיין מחלה נוראה כל כך שמצדיקה משחק
כמו שהוא שיחק.
״באשר להפועל, הרי הגיע להם לנצח
בגלל סיבה אחת לפחות. אם הם לא היו
טובים יותר מאיתנו — הרי לפחות היו נמרצים
יותר וזה הספיק בשביל מכבי.״
נבואה מנחמת. השחקנים עצמם התמרמרו
על המאמן. סיפר ראש־הקבוצה
וכוכבה מזה שנים רבות, אברהם שניאור:
״ראשית שיהיה ברור שלא היינו צריכים
להפסיד: אנחנו יותר טובים מהם. את זה
אני יכול להגיד בלי שמץ של יוהרה.

גיבור מישהק השבוע מתאו אתחוגעים הוחנט״סשלהנצשן

״ני צ ח תי
י״׳״ ש״ע ג לז ר־ך* נידו בעצמכם אם אתם לא סנובים?!
J Iכשאני מכנים גול לקבוצה ישראלית,
אתם אומרים מלה טובה אחת או שתיים.
כשאנחנו מפסידים משחק בארץ, אתם כבר
אומרים שבכלל לא היינו אף פעם כדורגלנים•
אבל בא רק משחק קטן אחד, נגד
קבוצה זרה, ואני מכניס שני גולים מזו־פתים,
וכבר עושים ממני אלוהים או משה
רבנו.
אבל כנראה שככה זה. כי ככה זה היה
גם כשהתחלתי את הקריירה שלי. וגם אז
זה היה דוזקא נגד היוגוסלבים. זה היה ב־
,1949 במשחקים נגד יוגוסלביה במסגרת הגביע
העולמי. במשחק הראשון, שבו עוד
לא שחקתי, הפסידו ליוגוסלבים .6:0במשחק
השני, שהיה באיצטדיון המכביה בתל־אביב,
לא ידעו ב^לל אם אני אשחק. לא החליטו
את מי לשים חלוץ מרכזי, אותי או את
אחי. אבל היה מומחה כדורגל אמיתי אחד,
נמש שמו, שאמר לשים אותי. לקהל בארץ
לא היה חשוב אז כמה נפסיד, רק שלא
נפסיד על האפס. אז יוגוסלביה היתד, אחת
והקהל רצה
ממעצמות הכדורגל בעולם,
לראות איך מכניסים להם לפחות גול אחד
בארץ.

ד ד ־ ניצקי !״

היו שם כאלה שזכרו אותי מהמשחק ב-
סקופיה ב־.1953
אחרי המשחק, בארוחת־ערב חגיגית שהיתר,
לנו איתם במלון הירקון, ובראיונות
ברדיו, הם אמרו שאז, במשחק בסקופיה כש־הפסדנו
,1:0הייתי יותר טוב. איפה, זה לא
נכון. עמדתי אז כמו גולם ולא ידעתי מה
לעשות. תשאלו את צ׳ייקובסקי, הוא שיחק
אז נגדנו וזוכר את זה.
הספקנו לפני המשחק עוד לראות קצת
משחק בין ותיקי הפועל לבין אמני כסית,
וזה היה כמו מיקי־מאוז לפני הסרט. ואחרי
זה עלינו לשחק. אם מישהו יגיד לכם שחשבנו
על נצחון, אז הוא משקר. רצינו
לצאת בכבוד. מכבי תל־אביב הוכיחה תמיד

חשבתי שאני בחתונה. מאותו רגע שכחתי
שעליתי פצוע לשחק, המאמן העביר אותי
לשחק כחלוץ מרכזי והתחלנו ללחוץ על היוגוסלבים.
התקפנו
עד סוף המחצית. בהפסקה חשבנו
שיתכן שהפעם נצא בכבוד. גם אז, למרות
היתרון, לא חשבנו שננצח, מפני שהיו
כבר קבוצות שהפסידו עם פור יותר גדול.
המאמן יעץ לנו לשמור על הכוחות מפני
שהוצאנו כבר הרבה והיוגוסלבים ידועים
כשחקנים עם הרבה אויר.
ואמנם ברבע השעה הראשונה של המחצית
השניה, כמעט ולא ראינו כדור. הם
שלטו עלינו חזק וכל רגע היה נדמה שאו־טו־טו,
הם משוים. אבל בדקה ד,־ ,64 קיבלתי
מגולדשטין כדור לפינה של רחבת ה־.16
השתלטתי עליו, למרות שהייתי עם הגב
לשער, עברתי מגן אחד, ראיתי שהשוער

איץ׳ בשביל היוגוסלבים
^ זהכנסתי שניים. אמנם הפסדנו בתו־צאר
,5:2 ,אבל זאת כבר היתד, תוצאה
של כבוד. מעניין שההיסטוריה חוזרת. גם השבת,
במשחק נגד הקבוצה היוגוסלבית
ראדניצקי, לא ידעו אם אשחק או לא. הייתי
פצוע בברך מזה שבועיים. אבל היות
ואני אוהב כדורגל, ובמיוחד משחקים נגד
קבוצות זרות, לא חסכתי, כמו שאומרים,
זיעה ומאמץ ועליתי למשחק.
הרופאים אמרו לי, שברך זה מקום מסובך,
וידעתי איזה אחריות יש לי בשבילה.
אבל זה היה במשחק ידידותי שאפשר להתחלף
באמצע, אז לקחתי על עצמי את האחריות.
אבל גיליתי תרופה שהרופאים בטח

א1י ממים

את הגול השני לשוער-של הקבוצה היוגוסלבית ראדניצקי,
מעל הרגל של המגן• בתמונה רואים את הידיים הארוכות
של השוער היוגוסלבי בעל הקומה הענקית, וידניץ׳ ,אבל הכדור הספיק להכנס לשער.

השוער מוציא

השוער דדניץ׳ (מימין) הולך להוציא את הכדור
מתוך הרשת בעוד שאני שוכב על הארץ, כשכל
שחקני מכבי תל-אביב מתנפלים עלי כדי לנשקני ולברכני לרגל השער השני שהבקעתי.

הטעות החמורה מצד המאמן היתד, שהוציא
את תנחום (תני) כהן־מינץ ובזה הוציא
גם את האיש היחיד המסוגל לקחת כדורים
מהקרש. במקומו הוא הכנים את יצחק אמר
ואותי. במשך שלוש הדקות ששיחקתי הם
ניצלו שלושה כדורים שירדו מהקרש והפכו
אותם לשלושה סלים. באותו פרק זמן
היה להם כבר יתרון של 12 סלים, מבלי
שיהיה אצלנו שחקן שיוכל להרגיע את
החברה.
״אבל אין דבר,״ הוסיף שניאור ,״אם
ניפגש בגמר הגביע עם הפועל תל־אביב
אחרי בולגריה, נוכל להוכיח שאנחנו אמנם
משחקים יותר טוב• זאת רק נבואה, אבל
גם לפני המשחק עם הפולנים ניבאתי שננצח
אותם, וגם אז צחקו ממני.״
חעת« חזח t i n

עוד לא יודעים אותה: אחרי הגול הראשון
עברו כל הכאבים.
לפני המשחק התאספנו ואכלנו ארוחת-
צהרים ביחד, לקחנו את חליפות החורף הכחו־לות־לבנות
שקיבלנו לפני שנה באנגליה
וששכבו במחסן מבלי שנלבש אותן, מפני
שהן לא לפי התלבושת הרשמית של מכבי,
והלכנו לשחק פוטבול נגד ראדניצקי.
יתכן שהשם הזה קצת משונה בשבילכם.
אבל ביוגוסלביה זו קבוצה ידועה. צ׳יקוב־סקי
סיפר לנו עוד לפני שבועיים, שהם מהטובים
בליגה היוגוסלבית ולפני שנה תפסו
שם את המקום השלישי. למרות שכל ה־השחקנים
של קבוצה זו הם די צעירים,

בפגישות נגד קבוצות זרות שהיא שוכחת
את צורת המשחקים שלה בליגה ומשחקת
טוב יותר, כמו שמשחקים כדורגל נכין.
השחקנים הישראליים מכירים אותנו יותר
מדי, ואם לא הולך להם ברגליים, משחקים
בידיים, העיקר משחקים. היוגוסלבים משחקים
אמנם בלי ידיים, אבל זה כדורגל אמיתי.
כבר ב־ 20 הדקות הראשונות של המשחק,
הם התחילו להתקיף בלי שום הפסקה
את השער של בנדודי. אלא שכל ההתקפות
שלהם התנפצו אל חומת ההגנה שלנו, שנעזרה
במורדוכוביץ׳ מהפועל רמת־גן ובגדעון
טיש מהפועל תל־אביב.
למה לקחנו שני עוזרים? את מורדכוביץ׳
לקחנו מפני שכל השמות של השחקנים הי
יוגוסלביים נגמרים באיץ׳ ,אז רצינו לפחות
שחקן אחד שיבלבל אותם עם שם של איץ׳
בסוף. טיש הוא סתם שחקן טוב ולפי המשחק
האחרון שלו, יש לו מקום בטוח במכבי
תל־אביב.

גו? תוף בדי גפיזה
* Vם לומר את האמת, ב־ 25 הרגעים הרא־שונים
כמעט שלא עזיחקתי. קודם כל, המשחק
המהיר של היוגוסלבים לא איפשר
למקשרים שלנו לשלוח לי כדורים. חוץ מזה
הברך כאבה לי, והייתי בטוח כי בין כה
וכה נפסיד. בדקה ה־ 27 חל המפנה הגורלי.
גולדשטין שלח כדור לנחמיאם, אבל הוא
לא הצליח להשיג אותו והכדור נחשב כבר
לכדור אבוד בשבילנו. נתתי שודנג והשתלטתי
על הכדור. על ידי הטעית גוף
בעטתי פגז אל השער. השוער לא יכול היה
אפילו לזוז• הקהל השתגע. עלי התנפלו כל
השחקנים ומילאו אותי בנשיקות עד ש
עוד
מספיק לצאת ובעטתי תוך כדי נפילה.
בדרך לאדמה ראיתי כבר שהרשת זזה וידעתי
שזה גול. אבל החברה ראו שנשכבתי
וחשבו שבטח אני חושב על משהו אחר,
אז כולם התנפלו עלי, לא נתנו לנשום, והודיעו
שהכנסתי את השני. רציתי לתת
להם את ההנאה ואמרתי :״מר״ באמת?״
תיכף אחרי זה באה התקפה שלישית .׳
מסרתי לנחמיאם מצד שמאל והוא החזיר
לי, על ידי התפרצות מסחררת. המגינים
פחדו שהנה בא הגול השלישי ורצו אלי,
גם השוער יצא. ראיתי שעוד מעט יהיה
מכולנו סנדביץ אחד וזזתי הצידה. הבק
פגע בשוער שלהם, שניהם נשכבו על הארץ,
ואני נשארתי בצד.
הקהל השתגע. כל הזמן שמעתי צעקות:
״שייע! שייע!״ שיצאו לי כבר מהאף. כשנגמר
המשחק לא יכולתי ללכת. הרימו אותי
על הידיים עד ששכחתי איפה אני ואיפה
המכונית שצריכה לקחת אותי למועדון. הקהל
היה בטח סוחב אותי עד מוגרבי, לולא
אוהד אחד, אלדו שמו, שהראה לי את הדרך
למכונית שלו. כמעט ששברו לו אותר, מרוב
דפיקות.
עכשיו, לאיפה שאני הולך בעיר מתנפלים
עלי ללחוץ לי את היד ולהגיד: מזל־טוב!
— כאילו שנולד לי בן שני.
ניצחנו אמנם .2:0אבל זה לא אומר
שהם קבוצה חלשה. אני אומר, שאילו באותו
משחק שהם שיחקו בשבת הם היו
מכניסים כמה גולים היו אומרים שהם נהדרים,
אבל בעד זה שאנחנו הכנסנו, מזלזלים
בהם. אני מקוד, שעכשיו הקהל ידע
להעריך את הספורטאים בארץ, ולא יגיד
תמיד לפני המשחק: כמה תקבלו? אלא:
כמה תתנו?

טרור בכיתה ה ׳
(המשך מעמוד )7
היכה אותי יותר מכולם ויותר באכזריות
מכולם. זרקו אותי למרכז החדר וכל אחד
היכה או בעט בכל חלקי גופי.
בעיטה חזקה שקיבלתי בצלעות השכיבה
אותי על הרצפה. קויפר הרים אותי והשכי־בני
על המיטה. הוא ניסה להשביע אותי שלא
אספר?לום ממה שנעשה לי שם. התחלתי
כבר להישבע, כי רציתי לגמור עם המכות
הנוראות, אך הדמעות חנקו את גרוני ולא
יכולתי להמשיך. לא נשבעתי. כל אותו זמן
נמשכו המכות וקויפר היה היחיד שניסה להרגיע
במקצת את היתר, אחרת הייתי ח! טף
הרבה יותר. עשיתי אז טעות שעלתה לי
בהתקפה חדשה של מכות. אמרתי לקויפר
שהודעתי על כל הענין למדריך והוא בדרכו
לשם• קויפר תקע לי אגרוף בלסת ואחריו
עטו עלי כולם יחד. צעקתי שזה לא נכון
שאמרתי למדריך ושרק ניסיתי אותם. הם
אמרו שאשבע שזה נכון. נשבעתי.
חיכיתי כל הזמן שאביחי הג׳ינג׳י יעשה
משהו כדי להודיע על מה שמתרחש למדריך
התורן, אבל הוא כנראה לא ידע בדיוק מה
לעשות ולכן לא עשה כלום. הוא שלח במקומו
את דני ווינשטיין ( )14 מתל־אביב, שרץ
להודיע למדריך אברהם דוד 38 המדריך
פעל במהירות. הוא בא בריצה ופרץ
לתוך החדר. אותי מצא יושב במרכז החדר
על כסא, וכובע טמבל שמוט.לי עד האף,
כדי שלא אראה מי הם המכים. המדריך
שאל את כולם שם, והודיע להם שלמחרת,
ביום ראשון, לא יבואו ללימודים אלא יחכו
להחלטת המנהל.

״ כ ד מן הרדיו היחידי בישראל בעל תדירות גבוהה
קונדנסטור סבובי ב־ 3שלבים) מאכן) — 100%
.יציבות בקליטה
i fרמקולי צליל נמוך וגבוה 4
ifמנורות 10
i fצליל ״היי פידליטי״
ifגלים 5
i fהישג מפליא
i fאנטנה פנימית

a r i sעU k 1

בעל רשיון מטעם שנידר רדיו טלביסיון, פריז

המינוי -
!ן י 1ל\ז וזשבגוך לשוה וזגודשה hi ,פדנו
.אגוזו בתסרגז. טסב \.1בי!\\ש לנ\י\זג\ .לא
גורל לאפשר נל גזשלוזז ללאהשלוגז .

אתה סובל מזה?

שיטתנו הבדוקה מאפשרת

מניעת נשירת שעדות
הצמחת שעד חדש
אחריות גמורה

במקרה של אי־הצלחר. יוחזר כסף
»רובינםקוסמטיקום״
בהנהלת מר א. רובין ביאוקוסמטיקאי מדופלם
תל־־אביב, רה׳ פינסקר ,2טל .22128 .חיפה, הרצל 1

מכתבי חרטה למנהל
*aיהרתי להימלט מהמוסד ;משך

Jו כמה שעות והלכתי לקולנוע בכרכור.
הציגו שם את הסרט נפשות במצור. אבל
קשה לומר שראיתי ממנו הרבה. בינתיים
פעל המנהל, הד״ר אברהם רוזנברג, בתקיפות.
כבר למחרת הורחקו רון ז׳ק, מ כאל
קמר ויגאל קויפר לעשרה ימים מהמוסד
כעונש. כל היתר קיבלו ריתוק לחודש.
הכיתה לא הסכימה לעונש. הם טענו
שמאחר וכולם השתתפו בהכאות, ובכל מה
שהיה כרוך בפרשה, מגיע לכולם אותו
העונש.
הם שלחו משלחת אל המנהל. הד״ר
(לחימיה) אברהם רוזנברג, שהיה במשך
תריסר שנים לפני שבא לפרדם־חנה מורה
בבית הספר כדורי, שמע אותם עד הסוף
בהקשבה מלאה. החברה כבר היו בטוחים
שהוא יוותר להם, אך המנהל, למרות גילו
( ,)68 הוא עדיין קשה מאד כאשר צריך
אותם כלעומת
להיות כזה והוא שלח
שבאו .״הייתם צריכים להתערב קודם, לא
עכשיו״ — פסק•
לאחר שחזרההמשלחת והודיעה על
כשלון השליחות החליטו כולם, כנראה
בהשראת הבריחה שהיתה לפני כחודש בבית-
הספר כדורי (העולם הזה ,)1110 לעשות
את אותו הדבר. הם החליטו לברוח למשך
אותה תקופה שהשלושה הורחקו. אבל
הבריחה שלהם היתד, פחות מרעישה מכדורי.
בית הספר נמצא ליד הכביש והתחבורה
בסביבה היא סדירה.
לא התרגשנו ביותר מהבריחה שלהם.
ידענו שלנו לא צפויות יותר צרות, מאחר
שלא יעזו לעורר עליהם מחדש את חמת
ההנהלה. גם המנהל לא התרגש ביותר.
הדבר שחרה לו יותר מכל היה חוסר
האחריות מצד אלה מבין הבורחים, שהיו
אחראים על ענפי החי, כמו הרפת למשל.
הטיפול ברפת נמסר לידי כיתה ד׳ והם
עשו את המוטל עליהם עד הסוף.
לבורחים שלח המנהל כבר למחרת מכתבים
בסטנסיל. הוא הודיע להוריהם שמרגע
שעזבו התלמידים את בית הספר
הם אינם נחשבים ערך לחניכי המוסד,
במידה וירצו לחזור ללימודים יהיה ע;י־הם
להגיש בקשה להתקבל כמו כל תלמיד
חדש הבא למוסד. המנהל הזכיר במכתבו
גם את האפשרות שחבר המורים ידון בכל
בקשה לחוד ועלול אף לדחות חלק מהן.
במקרה כזה לא יוכל אותו תלמיד לחדש
את לימודיו, וגס התשלום עבור חדשי
הלימודים יוחזר לו רק באם ימצא זאת
המוסד לנכון.
תריסר מבין הבורחים חזרו עד סוף
השבוע. כולם בלי יוצא מן הכלל כתבו
מכתבי חרטה בהם הבטיחו להיות ילדים
טובים ולקבל כל מרות שיטיל עליהם
המנהל.
דבר אחד בטוח. בעוד שנתיים, כשנהיה
אנחנו ה׳ניקים, נחזור בתעיוג רב על הטכס
שערכו לנו. מסורת או לא מסורת?
אממת מחול
ר.ח1ט המשודש
ערב יום מותו של יושב־ראש הכנסת
יוסף שפרינצק, היה לגבי של,י ש אמנ׳ות
ישראליות, ערב אבל כפול. כי באותו ערב
עמדה להערך באולם אהל בתל־אביב, הצגת
הבכורה של בימת־מזזול, להקה למחול מודרני
של שלוש הרקדניות, נעמי אליסקוב־סקי,
רינה גלוק ורינה שחם.
לא הרבה אמנים ישרא,ים מצפים לערב
הופעת הבכורה שלהם בפני קהל, כשם שציפו
שלוש הרקדניות לערב זה. הן התכוננו
לקראתו במשך שנה שלמה, מאז נועדו
יחד והחליטו על הקמת בימת־מחול
משותפת. לגבי רקדניות, שלכל אחת מהן
דרך משלה, שיטת הוראה משלה, וכורי־אוגרם
ה בעלת אופי אחר, אין זה פשוט
להופיע יחד עם עוד שתי חברות?אמנות —
מתחרות כביכול.
אין רקדנית׳ או מורה לריקוד, היכולה
להרשות לעצמה לקיים במה קבועה. לכל
היותר מחזיקה כל מורה להקה קאמרית
קטנה, לה היא יוצרת פעם בשנה או בשנתיים
מספר מחולות, אותם היא מציגה
מעת לעת בהופעות ורסיטלים. הופעות מעין
אלה, בהן כל המחולות הן יצירת כוריאוגרף
אחד, הן חדגוניות לרוב. כראותן
את המציאות כמו שהיא, החליטו שתי הריגות
שעלו מארצות־הברית, היו חניכותיה
של מרתח גרהאם, ונעמי שקיבלה את חינוך
הבאלט שלה בארץ מידי גרטרוד׳ קראים,
להתגבר על כל המפריד ביניהן ולהקים
להקה משותפת.
ההשקעה אחרי שנה. במשך שנה
תמימה יצרו הרקדניות את המחולות, שניים
לכל אחת מהן, אימנו סגל של 20 רקדנים
ורקדניות. כל אחת מהן עבדה על מחולותיה
היא ולא התערבה בעבודת השניה.
ואילו הרקדנים, המשתתפים במחולות של
כל השלוש, עבדו ולמדו עם כל אחת מהן
לחוד.
מדי פעם אירעו משברים שהפסיקו את המהלך
הסדיר של העבודה. רינה שחם דקת־הגיזרה,
אשתו של הסופר דוד שחם, הרתה
במשך אותה תקופה, יקדה את בתה
השניה, אולם המשיכה כל העת, לפני ואחרי
הלידה, לעבוד ולהורות. הבעיות העיקריות
היו בעיות תקציביות. כי כדי להעלות ערב
של מחול אל הבמה לעיני קהל, גם באמצעים
הצנועים ביותר, דרוש סכום של אלפי

כל אחת מהרקדניות צריכה להזמין מוסיקה
למחול שהיא יוצרת. התלבושות, התפאורה,
הפסנתרנית או אפילו מכשיר ההקלטה
המשמש בחזרות, האולם, כל אלה
מצריכים סכומים עצומים, אותן גייסו שלוש
הרקדניות מכל המקורות. אין צורך לספר
שכל הרקדנים עובדים ומופיעים חינם, ורק
אם תוצג ההופעה הראשונה במשך שנה
או יותר, יוכלו שלוש הרקדניות להחזיר
את ההשקעות שהכניסו בה.
אולם ;מרות הקשיים, ולמרות שגם ההופעה
שנועדה לערב השבעה למות שפרינ־צק
בוטלה מסיבות האבל, לא התיאשו השלוש,
עומדות להעלות את הצגתן ביום
החמישי בשבוע הבא. הן מקוות שהופעה זו
תהיה מספקת כדי לקבל סיוע תמרי ומוסרי
להמשך קיומה של בימת־מחול, שהן רוצות
להפוך אותה לבמה של קבע ;מחול
מודרני.
תדריך אלה מאורעות ׳האנזנות והבידור חעיקדיים
של השבוע אשר העולם הזה ממליץ עליהם;

הצ^ות:
• ניצוץ של משורר (הבימה)
לבטי הקליטה של קצין אירי לשעבר בי*
מרזח אמריקאי. שמעון פינקל, מרים זוהר,
בת־עמ־ ואבנר חזקיהו במשחק מעולה במחזהו
האחרון של יוג׳ין או׳ניל.
• הערב אימפרוביזציה (התיאטרון
הקאמרי) — הגילוי של השנה בתיאטרון
הישראלי — דינה פסקין, במחזה מסובך
של פירנדלו על מוטיב הקנאה.
« זעקי ארץ אהובה (הבימה) -
ההצגה המבוקשת ביותר בתיאטרון הישראלי
בשנים האחרונות, מחזה מוסיקלי למחצה
על ההפליה הגזעית.

אופרה :
eפלסטא!? (התזמורת הפילהרמונית)
האופרה הגאונית והשובבה של ורדי בביצוע
מן המשובחים בעולם. חוויה נדירה.
העמ-ס חדח 1;16:ו

רדיו

אנשים

גלים קצרי
קו של כבוד
ידיעה שהגיעה השבוע מפאריז, מסרה כ•
מומחי התעמולה הערביים, בכנוסם בקהיר,
דנו השבוע כיצד יש להילחם בהאזנה הגוברת
והולכת לשידורי התחנה הערבית של
קול־ישראל במדינות ערב. כי מאז הוקמה
התחנה הערבית הנפרדת של ביח־השידור
הישראלי, המשדרת במשך שש שעות ביום,
הצליחה תחנה זו לרכוש מאזינים רבים בכל
המרחב.
במשך חודש אחד מקבלת תחנה זו כחמשת
אלפים בקשות לתכנית נבקשתך לסו־מונים,
מספר העולה בהרבה על כמות
הבקשות שמקבלת התחנה הערבית של הבי.
בי. סי. מכל ארצות המרחב גם יחד. אולם
הצלחת התחנה אינה נובעת רק מתכניות
הבידור שבה, הרבות יחסית, אלא מהמצב
שנוצר במרחב, בו תוקפות תחנות־הרדיו
של המדינות היריבות אחת את רעותה, עד
שסבעי הדבר, שהמאזין פותח תחנה ניטראלית,
כדי להשתחרר מההאזנה לריב התמידי.
השר כעקבות קהיר. למרות גל
ההאזנה הגואה, מעריכים האחראים לתחנה
הערבית רק במעט מאוד את הכח שניתן
בידיהם. במרחב, בו ממלאות תחנות הרדיו
את אחד הגורמים העיקריים במהפכות ובמאבקים
הפוליטיים, לא הפכה עוד התחנה
הערבית של קול־ישראל גורם בעל־השפעה.
אלא שגם כאשר עושים האחראים לתחנה
מאמצים להפכה למכשיר תעמולה ראוי
לשמו, הם נבלמים מיד על־ידי האחראים
למדיניות־החוץ הישראלית.
דוגמה מאלפת לכך ניתנה בשבועות האחרונים.
באחד משידורי הפרשנות, תקף פרשן
התחנה הערבית של קול־ישראל את עבד אל״
נאצר, שיבח לעומת זאת את קאסם העיראקי,
העלה על נס את עיראק כ״מדינה
הערבית המשוחררת.״
אלא שלא רק קהיר תקפה את דברי
הפרשנות הללו. שר הדואר והבריאות, ישראל
ברזילי, העלה אותם בישיבת הממשלה
האחרונה. נקיטת עמדה כלשהי במאבק בין
ארצות ערב, לא נראתה לשר המפ״מי.
השבוע קיבלו הפרשנים ועורכי־החדשות
בתחנה הערבית של קול-ישראל הוראה,
לפיה אין להזדהות עם גוש זה או אחר
בעולם הערבי. ההודעה הרשמית מסרה כי
״הפרשנים נתבעו לנקוט קו חיובי לגבי
כבוד עצמאותן וריבונותן של מדינות ערב,
לפתרון כל הסכסוכים בדרכי שלום.״
תדריך משדרים אלה מתוך משדרי השבוע הבא,
פש,יים להיות מענינים. שינויים אפשריים.
• המעגל (קול־ישראל, יום ד׳; )21.30
— תכנית הבידור המשעשעת והמפתיעה של
יצחק שמעוני.
• האזן והבן (קול־ישראל, תבנית ב׳;
יום ה 18.30 הרצאתו של יוסף טל
על האופרה במאה ה־.20
• המרתף העליז(גלי-צה*ל, יום ו׳;
21.15 מלאת שנתיים לרביעיית מועדון
התיאטרון, לקט מתוך תכניותיה.

• ראשון ראשון הכיב (קול־

ישראל, יום ב 20.25 מצעד הפזמונים.

הפתעה לביגי•

משה

ברגע האחרון כמעט, נמנע מהסופר
שמיר גורלו של חברו למקצוע הרוס,-
בורים פסטרנאק. כאשר היה ספרו האחרון
של שמיר, כי ערום עתה, תחת מכבש הדסי0׳
הוא עבר ביקורת קפדנית של מנהיג
מפ״ם מאיר יערי. אחרי שסיים את קרי־את
הספר דרש יערי לפסול את הדפסת
הספר בהוצאת הקבוץ הארצי. אולם לחצו
של מרכז מפ״ם, שחשש כי איסור ההוצאה
יהפוך את שמיר לפסטרנאק הישראלי, היטה
את הכף לטובת הוצאת הספר למרות הכל
רחל לוז, רעיתו של שר החקלאות
קדיש לוז, המנהלת את עניני הבישול
במטבח של דגניה ב׳ ,גילתה לאחרונה כיצד
היא נהנית ממשרתו של בעלה כשר־החקל־אות
— היא מצטרפת אליו בכל סיוריו
בארץ. אמרה היא :״עד אז כמעט ולא הכרתי
את הארץ.״ גילוי נוסף ממשפחתו של
השר — בנו הבכור, צבי, ביכר ללמוד
דוקא באוניברסיטה הדתית ברמת־גן, בר־א-לו,
בטענו :״אני רוצה ללמוד את מדעי היהדות
מפי פרופסורים המאמינים במה שהם
אומרים כאשר ביקר ראש הממשלה
דויד כן־גוריץ בפעם הראשונה בגנזך
המדינה בירושלים, ציפתה לו הפתעה בתוך
ארכיונו הפרטי, שהיה שמור עמו בימים
הראשונים לעלותו ארצה, ושנמסר לפני שנים
לארכיון הציוני המרכזי. בארב־ון זה
מצא ביג׳י מכתב שנכתב על־ידי אביו אביגדור
גרין אל תיאודור הרצל בשנת ,1901
ובו ממליץ האב בפני הרצל על בנו הצעיר
בן ה־ 15״אשר מילא את כרסו בתלמוד.״
האב ביקש את עזרתו של הרצל לשלוח
את בנו ללמוד בוינה ונימק זאת בטענה כי
״יש להכשיר את הצעירים למנהיגות
אהרון כהן, איש שער־העמקים וממנהיגי
מפ״ם לשעבר, שנעצר בזמנו כחשוד
בריגול ועד היום טרם הוגש נגדו כתב-
אישום, יצא השבוע בפעם הראשונה מתחומי
קיבוצו, ונראה מטייל להנאתו ברחובות
תל־אביב. אגב, בקרוב תערו הופעתו
הפומבית הראשונה של אהרונצ׳יק מאז
מעצרו, לרגל הופעת ספרו החדש. כמנחים
בהופעה זו יהיו הסופר משה שמיר, או
הפרופסור ארנסט סימון.

שנאת פרסומת

במסיבה שנערכה לסופר והעתוגאי ברון־
קרוא לרגל קבלתו את פרם טשרניחובסקי,
סנה אליו שחקן הבימה דויד ורדי וברך
אותו בחקותו סופרים מפורסמים. בין השאר
אמר לו ורדי :״תרגמת כבר כל כך
הרבה ספרים לעברית, אולי כדאי גם שת־תרגם
את ימי צקלג לעברית פשוטה
חדשיים אחרי פטירתו הטראגית של הפנטו־מימאי
הישראלי זאב (״וילי״) ליבטג־בוים,
שייצג בכבוד את אמנות ישראל במוסקבה,
זיכה וילי את ישראל בכבוד נוסף,
הפעם בארצות־הברית. מודעה של חברת התייר!
ת הממשלתית שהוצאה בארצות־הברית,
עליה נראית תמונתו של וילי במסכה בה
היה מופיע, זיכתה את ישראל במדלית זהב
כפרם בתור ״המודעה הטובה ביותר שהופיעה
במשך השנה כשונא פירסומת
התגלה השבוע המנהל הכללי של משרד
ראש הממשלה תדי קולק. אחרי שחברת
סיגריות פירסמה את תמונתו בעתונים בחב־

*prosהע1ב1ע
• איש השגרירות הצרפתית בישראל :״ההבדל בין דוד בן־גוריון
לגנראל דה־גול הוא בכך, שדה־גול מוריד את ערך הפראנק, ובן־גוריון מעלה את
ערך הפרנק.״
• דוד כף גוריון :״למלוה העליה חייבים להירתם כל אלה הממלאים
הסינמאים והרוכשים מקררים, והחותמים על אינצקלופדיות שמחירן 35ל״י, כי
פירוש הדבר שיש להם כסף.״
• ראש הממשלה דוד כן*גוריון :״ספרו של פסטרנאק, ד״ר ז׳יתאגו
הוא לפי דעתי, אחד הספרים הבזויים ביותר, שנכתב על ידי סופר יהודי משומד.״
• יצחק טכגקין, מנהיג מפלגת אחדות־העבודה, על אותו נושא :״מיהרו
אצלנו להוציא את ד״ר ז׳ימאגו בהוצאה עממית זולה. אך מדוע אין מוציאים הוצאה
זולה כזאת של ברנר וטרומפלדור? האם אין לפועלים כסף להוציא את ברנר בזול?״
• חיים לבנון, ראש עירית תל־אביב :״אני מוכן אפילו להרשות שיקראו
בית־קפה בתל־אביב על שם עירו של אבא חושי, אך לשם מה צריכים לקרוא לבתי־הקפה
החדשים בשמות כל הערים בעולם?״
• עמום בך גוריץ, מפקד מחוז תל־אביב של משטרת ישראל, בתשובה
״אלת עתונאי בדבר מספר תיקי בתי־בושת הנמצאים בטיפול המשטרה :״בתי,,,איך
שאתם מגזימים, כשכל המדובר הוא בחדרונים עלובים.״
מבקר הקולנוע יוסף שריק על סוסיה לורן :״עד היום חשבנוה ללא־
1אשר שק המכיל ארבעה כדורים, שאותם היתד, מניעה תחילה בכזזן מאונך
כך בכיוון אסקי.״

חשודס תדח •111

ג׳ין מנספילד
פשוט להפשיט
רת דני קיי, ללא שום הסבר אלא בציון
העובדה שהם מעשנים את הסיגריות שלה,
איים קולק לתבוע את החברה לדין וזו
פירסמה מיד התנצלות על שפירסמה את תדי
ללא בקשת רשות גם המשורר ש מ שון
מלצר התגלה כשונא סירסומת. חברת
ספרים גדולה פירסמה מודעה בה נאמר
כי היא עומדת להוציא שני ספרים של
שמשון מלצר, האחד על רש״י -והשני על
הרב אלקלעי. היחידי שבעיניו לא מצאה
פירסומת זאת חן היה מלצר עצמו, שמיהר
להכחיש את הפירסומת בטענו כי פרשת
חייו של הרב אלקלעי לא היתד, ידועה לו
מעולם כאשר ביקר ראש עירית
רמת־גן, אברהם קריניצי, בטקס ברית־המילה
של פזי, בנו הרביעי של התעשיין
זאב גורודז ׳ינסקי, הצהיר הוא בפני
האם המאושרת נתינת עירו :״אנחנו נחלק
בינינו את העבודה. את תעשי ילדים ואני
אעשה עצים למהומה רבתי בריו־דה
ז׳נרו, בירת ברזיל, גרמה השבוע כוכבת
הקולנוע שופעת החזה ג׳ץ מנספידד.
כאשר הופיעה בבגד ים ביקיני באולם עירוני
והצהירה כי ״אין שום קשר בין צורת גופה
של אשד, לכח־ד,משיכה שלה״ ,גרמה ג׳ין
להתנגשות בין שלוש מכוניות. מאוחר יותר,
כאשר השתתפה בקרניבל במלון קופאקבא־נח,
התנפלו עליה ההמונים החוגג־ם, הפשיטו
את בגדיה, השאירו אותה עירומה לגמרי
בחלק גופה העליון.

סטייק מרובע דדביוש
הזמר אברהם וילקומירסקי הידוע
בחוש ההומור המחודד שלו, מספר לאחרונה
בחוג ידידיו בדיחה, שלדבריו הוא הוא
שהמציאה: גבר חוזר מחיפה ומספר בחברה
כי בילה שם יסד״ ״נו, וכמה זה עלה לך?״
שואלים אותו .״או, לי זה לא עלה,״ משיב
הגבר ,״זאת היתד, אשתי איש חבורת
האש שלמה (״סולימאן״) כהן, דמות
פופולרית הידועה בכל הארץ, זכה סוף סוף
להנצחה בשיר, אותו חיבר במסיבה הפזמו־נאי
מאיר מוהר. טקס השמעת השיר לראשונה
יערך על־ידי סולימאן עצמו בקומזיץ
ההמוני שיערוך במסגרת חגיגות העשור
לאילת. אגב, השיר אינו חוסך בתעמולה
למען סולימאן בין בנות המין היפה. קטע
ממנו מספר: אם הנערה קצת עצובה /כי
הבחור הוא קצת בוגדן /אז ידידי ישנה
תשובה /והתשובה היא: סולימאן. הוא
יזמר לך זמרי שפר /ויסלסל לך ועוד
איך /ובין שבזי לבין חפר /הנה שכחת
את צערך /על כן תמיד יוצא ליבן /של
נערות אל סולימאן אדם אחר שיהיה
נוכח בחגיגות העשור לאילת הוא הצייד
מנחם גפן שהחליט לערוך לכבוד החגיגות
מסע ממטולה עד אילת רכוב על גבי
סוסה. לפי התכנית יתבצע המסע במשך 10
ימים. בדרך חזרה מתכוון גפן לשלוח את
הסוסה בטרמפ הביתה בא׳לת עצמה
זכה רפי (״נלסון״) אימן, המנהל עתה את
מועדון סוף חעולס במקום, במתנה מקו
רית.
אחרי שביקר אצלו מרדכי אוורבך,
בעל סוכנות הלמברטות בישראל ובעל בית
חרושת אילפס, ונאלץ להמתין לסטייק שעה
שלימה, התמרמר אוזרבך מדוע עליו לחכות
כל כך הרבה זמן .״יש לי רק מחבת אחד*,
הודיע נלסון. אחרי שבוע הוא קיבל במתנה
מאוורבך חבילה מלאה כלי מטבח
אם מדברים על סטייקים, אז בביקורו האחרון
של שחקן_חקאמרי זלמן לביוש באמריקה,
הוא נכנם למסעדה והזמין סטייק.
הגישו לו סטייק ענק. לביוש, שישב בחברת
שלושה אנשים, לא האמין שהמנה הענקית
היא עבורו, חתך את הסטייק לארבע חתיכות
וחשב ;חלקו בין המסובים עד שהעירו לו
כי הסטייק מיועד רק עבורו תקלה
אחרת אירעה גם למשלחת התיאטרונים הישראליים
שנסעה לגרמניה כדי להזמין ציוד
חדיש עבור הנימה והקאמרי. כאשר חג
המטוס בו טסו מישה אשרוב שחקן
הבימה, גרשון סלוטקין, במאי הקאמרי,
ורב כרמי האדריכל, אי־שם מעל לאי־רוסה,
התברר להם כי ערסל סמיך מכסה
את כל שדות התעופה. כאשר שאל הטייס,
באיזה שדה תעופה אין ערפל ואפשר
לנחות שם, הודיעו לו כי השדה הקרוב
ביותר הוא שדה התעופה ב;וד• לא היה
רחוק שהשלושה שהמריאו מלוד, ינחתו
חנית־אונס בלוד עדה טל, שחקנית
תיאטרון הבימה, מופיעה לאחרונה בהצגת
עלי־כינור בפני תלמידי בתי־הססר. לפני
זמן קצר הופיעה בבית־הספר שבשכונת
מגוריה, ומאז אין ילדי הסביבה נותנים
לה מנוח. מדי בוקר הם נעמדים בדרכם
לבית הספר ליד חלונה, ומשמיעים לה את
הפזמון מתוך ההצגה :״אסתרל פלסתרל,
למד, אין לך אח ואחות לרגל
הצגת הבכורה של המחזה בית־הבובות
לאיבסן בתיאטרון. הקאמרי, סיפרה השבוע
השחקנית הותיקה מרים כרגשטון־כהן
כן היא הופיעה במחזה זה לפני 37 שנה
בארץ בתפקיד הראשי כגורה. הפעם מופיעה
מרים ברנשטין במחזה בתפקיד האומנת
כאשר הציגה בתיה דנצט את
הבמאי האורח מש,יצריה קורט הירשר
פלד, שביים את בית־הבובות בקאמרי,
בפני העתונאים, היא חזרה וקראה לו
בטעות בשמו של ליאופולד לינדכרג,
הבמאי השוויצי שקדם להירשפלד בעבודתו
עם הקאמרי באם יתממשו התכניות
לפתוח מועדון־לילה בעל רמה במלון דן
בתל־אביב, קרוב לודאי שאילנה רוכיגא,
המוכרת לקהל הישראלי כדוגמנית, תופיע
בו כזמרת לפני שעלו לשחק
נגד קבוצת ראזינצקי היוגוסלבית, ביקרו
כל כדורגלני מכבי תל־אביב ביום
השבת בבוקר, אצל חברם לקבוצה
יהושע (״שוקה״) ריגל ששכב חולה
אחרי ניתוח בבית החולים אסותא. הם
באו לנחמו על שלא יוכל לראות את
המשחק. אולם שעה קלה אחרי שעזבו את
בית החולים ועלו על המגרש, קם גם
שוקה ממיטת חוליו ונסע למגרש כדי
לחזות במשחק.

החי

ספרים

אס אין?חס
מקור ונלון מודבק ב ד

נערת ״פזכים״ מחפשת סיסמה לפרסום
המוצר החדש ״ברקת״ לנקוי חלונות,
כלי זכוכית, חרסינה, פורמאיקה ואמאיל.
על הסיסמה לבטא את מעלותיה של ״ברקת״
החוסכת טרחה, זמן והוצאות בעבודות הבית
לעומת השטה הישנה של נקוי במים וסבון.

פרס ראשון 100 -ל־י
־ 80 .ל״י
פרס שגי
וכן פרסי תגמול
הסיסמאות תבחרנה ע״י הנהלת ״פז כימיקלים״ בע״מ והחברה
שומרת לעצמה את זכות השימוש המלאה והיחידה. את ההצעות
לשלוח לת. ד ,245 .ת״א, עבור תחרות ״ברקת״ עד יום 15.4.59

-טוב׳ המורים בארץ !(למדי —

קדימה״
נפתחים :
אולפן לאנגלית
בבית־הספר לשטות

ת״א, בן־יתווה 74

(לרכישת השפה בזמן הקצר ביותר 3 ,שעות ביום)
אולפניות וקורסים רגילים לעברית, אנגלית וצרפתית למבוגרים מכל
דרגות הידיעות ( 2 ,3 ,4 ,6שעות בשבוע) .קבוצות נפרדות לאנגלית לתלמידי
כתי־הספר.
פרטים והרשמח בשעות 9עד 12 לפני־הצהריים,
3עד 9בערב (סרט ליום ו׳).

כמחתרת (תנחם בגין, הוצאת הדר,
293 עתודים) נאמרו, לא רק נעשו, דברים.
קולות חשאיים היו מכריזים מעל גלי
תחנת שידור בלתי־חוקית את דבד איר־גונם!
נערים נושאי דבק ומברשת היו
מדביקים על חלונותיי,ראווה וכתלי הבניינים
עלונים רטובים, שמסרו גילוי־דעת או
הודעה צבאית על פעולה שנעשתה במחתרת•
מן הצד השני של המדרכה היה
נער אלמוני שומר על המדביקים, כשאקדח
חבוי מתחת לחולצתו או בין ערימת ספרים
שבידו.
בספרו זה ריכז מפקדו של האצ״ל —
אחד משלושת ארגוני המחתרת שפעלו בימי
המנדט הבריטי — אוסף מאותו חומר ששודר
או הודפס בחרות, העלון הבלתי•
חוקי שנשא את השם ״עתון במחתרת״.
כיום נקראים פרקים אלה כפרקי היסטוריה.
הספר, ראשון בסידרה, מתחיל עם הכרזת
המרד של הארגון הצבאי הלאומי,
בשלהי מלחמת העולם השניה.
הפרקים עוברים מ״קריאה אל העם העברי
בציון״ ,דרך מאמר פולמוסי נגד הפאסיביות
של הסוכנות היהודית וארגון ההגנה,
זעקה נגד נעילת שערי הארץ בפני
שארית הפליטה מאירופה ותיאור פעולות
חבלה ומארב.
כיכוש תחגת השידור. על אף הלשון
היבשה של קומוניקט צבאי, נשתמרה
בלשון הכרוזים ריפורטז׳ה קרבית מרתקת.
למשל, על הפשיטה, לרמאללה וכיבוש
תחנת השידור שם, ב־: 17.5.44
המפקדה הראשית של הארגון הצבאי
הלאומי מודיעה: בליל כ״ד אייר תש״ד,
חמש שנים אחרי פרסום הספר הלבן, התקיפו
חיילינו את תחנת השידור המרכזית
ברמאללה וכבשוה, על מנת להשמיע מעל
לחומת הצנזורה של ממשלת הבגידה, המי
סלפת את דמות הישוב, את קריאת ציון
ולעמי העולם.
לגולה הדויה
פלונת־הקרב שלנו, מצויידת בנשק כבד
שליטה מוחלטת על בנין
וקל, שלטה
הסביבה במשך שעה וחצי.
התחנה ועל
התלקח קרב עם תחנת המשטרה הקרובה
ועם קבוצת שוטרים בריטיים, אשר נאלצו
לעזוב את מכוניתם ולהמלט על נפשם.
בתוך תחנת השידור נלקח בשבי אחז
השוטרים ונשקו פורק מעליו והוחרם. הפקידים
הבריטיים הודיעו לחיילינו כי יהודים
המה אלא מתקשים בדיבור העברי, והביעו
נכונות שלמה לעזור בשדור הקריאה. אולם
המיקרופון הדרוש לא נמצא במקום
והתקנתו היתה דורשת כמה שעות —
עובדה שאילצה את המפקד לתת את פקודת
הנסיגה. מעל לבנין הנמצא, כידוע,
באיזור א׳ האסור לעברים, הונף בפעם
הראשונה הדגל העברי.
היה לאל ידם של חיילינו להחריב את
תחנת השידור, כדוגמת משרדי הבולשת,
אבנים. אך לא זו היתה,
ולהפכה לתל
הפעם, מסרת ההתקפה
מרגמות מדברות. בתקופה שבה דן
הספר, נערך הסיזון העכור — הסגרת
״הפורשים״ לידי הבולשת ׳הבריטית• כרוז
שנשא את הכותרת ״עוד נשלם לך, קין״
הופץ ברחובות:
אתה משתולל, קין. ברחובות ירושלים,
בחוצות תל־אביב, בעיר, במושבה ובכפר
משוטטים מאות ואלפי שליחיך. הם הובאו
לא לשמירה, אלא להלשנה; לא לעבודת,
אלא לריגול; לא למלחמת חופש, אלא
למלחמת אחים ...מכונית רודפת מכונית.
וטלפונים מצלצלים. וסימנים ניתנים. ובלשים
מופיעים. וטומיגנים מתרוממים .״עמוד!״
מצווים השליטים הזרים; ״צאו כולכם מן
המכונית,״ מפקדים המשעבדים .״מיהו 7״
שואלים הבלשים בני־בריתך. ואתה, קין,
נגש, סרים את ידך ומצביע :״זהו, קחוהו!״

גמר מלחמת העולם, ראה האצ״ל את
עצמו חופשי לבצע פעולות גם נגד מיתקנים
צבאיים, אשר שימשו עד אז את המאמץ
המלחמתי הבריטי נגד הנאצים. הוצב מספר
רב של מרגמות מתוצרת בית, ופורסמה
אזהרה לכל האזרחים לפנות את המשרדים
והמיתקנים הממשלתיים ״מעתה ועד לביטול
האזהרה״״ .המרגמות היו צריכות לפתוח
באש, על־ידי הפעלה אוטומטית, בהפגזה
מרוכזת. אך גשמים, ליקויים טכניים וגילוי
עמדות־ירי רבות על־ידי הבריטים, הפריעו.
בכל זאת החלו המרגמות מדברות, לראשונה,
ומלחמת המחתרת צעדה לקראת הב״
רעת־דמים ולקראת כרך ב׳ של במחתרת.

•י* תל*אכיכ, ערכו פועלים הפגנה ב•
תביעה לביטול הקפאת השבר, נשאו
סיסמאות: לחם ועבודה, סיימו את ההפגנה,
נכנסו לבית־קפה ואכלו עוגות.

רמודחיים

taaרמודהחייל, נכנסו שני צעירים
לבית־קפה, השתכרו והתחילו להתפרע,
הקימו מהומה, גרשו את האורחים וכלאו
את בעל בית־הקפה בתוך ר,ן סק שלו, מבלי
שיוכל לצאת עד בוא המשטרה.

תאוגה גרעינית

J בוס 280

אד״וירטמכרג, מערב גרמניה, נהרג
אדם בתאונת דרכים בה התנגש אוטואזרחי
עם תותח אטומי, בקוטר של

געגועים דחויימ

ן * כאו־שכע, הודיעה לאה שמואל,
^ ממושב ביתה למשטרה, כי בעלה מנחם,
עזב את ביתם לפני חמישה חדשים ועדיין
לא חזר, נשאלה מדוע לא מסרה על העדרו
עד כה, השיבה :״עד עכשיו לא התגעגעתי
אליו.״

המין חיכה

ך* לונדון, בריטניה, נרשם טוראי ראשון
ויליאם נומו ,21 ,לתחרות הרגליים המקסימות,
הוכרז כמנצח אחרי שמד־התשואות
האוטומטי הראה כי זכה ביותר תשואות
מאשר שבע מתחרותיו ממין נקבה.

רשלנות חינוכית

ך עפולה, מצאו שני תלמידי בית־הספר
^ העממי רימון־יד, הביאו אותו למוריהם,
שאלו מה לעשות בו, נענו כי עליהם לזרקו,
זרקו את הרימון שנתגלה על־ידי המשטרה
שעצרה את שני המורים, האשימה אותם
ברשלנות העלולה לעלות בהיי־אדם.

בטיחות כעכודח

ך* טולוז, צרפת, גילה הנאשם רוברט רו־
Jז׳ה, שהואשם בפריצות לאור־היום לבתי
דירות, כיצד היה מבטיח את העדרם של
קרבנותיו מדירותיהם בשעת ביקוריו :״שלחתי
להם הודעות על ביקורי גובה מס־הכנסה״.

יצוא
פנימי

ך* ראשץ־לציון, הוציא פרדסן תיבות
פרי־הדר מפרדסו, סידרם על הכביש
מוכנות למשלוח, כתב עליהן באותיות גדולות
:״רק ליצוא!״ ,יצא להזמין מכונה,
גילה כשחזר כי הפרי נעלם.

כסט״סלר

נידיורק, נכנס צעיר לחנות, איים על
* 1בעל החנות בחפץ שהסתיר בכיסו, שדד
את החנות, נעצר על ידי המשטרה שגילתה
כי בכיסו לא היה אקדח אלא ספר תנ״ך.

ככל,שתף
ף* צפת, קיבל עובד לשכת־העבודה.,
, 4יוסף כהן, מכתב מאלמוני בו הוא נתבע
לשנות את דרגות האחראים לעבודות הדחק,
מוזהר כי באם לא יעשה זאת סוסו יהיה
מר, אולם יש באפשרותו לבחור לו את
צורת המתת הנראית בעיניו: בבית, ברחוב
או במקום העבודה.

חפש את המכח
ך* חיפה, הובא אחמד עסלי, בן ,44ל־
1בית־המשפט באשמת ביגמיה, הסביר כי
ברח מאשתו הראשונה מכיתן ״שהיא הכתה
אותי מכות רצח.״
n u nתזה וזז ו

סרטים
מנה של וולסאו־־זם
הצמאון לפורענות (תנזר, תליאביב;
ארצות־הברית) מציג שאלה עקרונית: מה
חשוב יותר, החוק או הצדק? ליתר דיוק:
האם מותר לשוטר לזייף הוכחות נגד אדם
שהוא בטוח באשמתו?
הבמאי אורסן וולס׳ ריכז את המצלמה על
הדבר היחיד החשוב בסרט, לדעתו: השחקן
אורסון וולס. בדמותו המפלצתית של מפקד־משטרה
נפוח וסאדיסטי, שאינו נרתע מכל
אמצעי בזוי כדי להרשיע את האיש אשר
האינטואיציה הגאונית שלו אומרת לו שהוא
הרוצח, מעורר השחקן דולם חלחלה. הבמאי
וולס דואג לכך, כי חלחלה זו לא תפוג
לרגע במשך שעה וחצי של ודלסאדיזם מצולם
היטב.
כבר באמצע הסרט מתחיל הצופה לחשוד,
כי הסאדיזם של וולס־הכפול הוא מעל לצו
התפקיד השתקני ומעבר לקריאת החובה
הבמאית. כאשר וולס מארגן התעללות נוראה

בידיעה שהן משמשות כמטרה לאימוני
קליעה, אך בידען גם את משמעות שליחותן
האנושית — הן המלחמה עצמה. באחד
הקטעים הנפלאים של הסרט, בו רוקדת
אנית־גרר לקצב סמבה, מקבלת המלחמה
כולה משמעות של מחול־שדים מגוחך
ואיום גם יחד.
סטלה, המצטיירת בסרטו של ריד כדמות
של קדושה, דמות שסופיה לורן מפתיעה
בעצבה אותה בכשרון, היא ההיפך הגמור
מכל מה שמהוה המלחמה. היא השקט והשלוה,
האהבה, הבטחון, כל החויות הנכספות
מצד אחד, והמביאות מצד שני את
האסון. כי כל חבריה לחדר שלסטלה,
אחד גורלם — מתת.
האחד שמתקומם נגד גורל זה, הוא ויל־יאם
הולדן, בדמותו של הקברניט האמריקאי,
המחלים לחזור למרות שנתן את המפתח
לחדרה של סטלה לקברניטאחר —
האות המבשר את המתת.
זהו סרט עלילתי סוער, בעל משמעויות
פילוסופיות שאינן מפריעות לעלילה עצמה,

תשבץ השל הזה 4 U S
מאוזן .1 :א
אורסון
וולס ב״הצמאון לפורענות״
מפלצת עגולה בריבוע
באשתו היפה של יריבו, בלש מכסיקאי הדואג
לטוהר השיטות המשטרתיות, או כאשר
הוא חונק במו ידיו (ולעיני הצופה) את
איש העולם התחתון העוזר לו במזימותיו
— נדמה לקהל כי הבמאי־השחקן אינו
פועל רק בכשרון עילאי, אלא גם בהנאה
פרטית עמוקה.
אורסון וזלס בריבוע הוא קצת יותר מדי,
גם כשהוא עגול כחבית, וגם כאשר הוא
מוגש בתוספת התבלין של מארלין דיטריך
והליפתן של ז׳א־ז׳א גאבור.

מפתח לגורל
״ מפתח (מוגרבי, תל־אביב; ארצות־הברית)
— הוא סרט אודות המאמץ המלחמתי
של נשים מסוימות, שישבו בעורף,
ומעולם לא זכו למילה של שבח או תהילה
למרות חלקן הבלתי־מעורער בכל מלחמה
שהיא. נציגה של אותן נשים היא סטלה,
בביצועה שובה הלב של סופיה לורן רחבת
השת וצרת העיניים, אזרחית שוויצית שנקלעה
ללונדון של מלחמת־העולם השניה,
איבדה את ארוסה לפני הנישואים ומצאה
את עצמה ברחוב.
אולם מכיוון שארוסה שנהרג היה מפקדה
של אנית גרר, הופכת מטלה עד מהרה לפטרונית
של קברניטי אניות־הגרר, אותן
ספינות־קטנות דלות חימוש, היוצאות להציל
אניות שנפגעו על ידי צוללות האויב, מעין
צלב־אדום של הים. כשהיא מסתגרת בדירה
רחבה ודלת־ריהוט, מחליפה סטלה את בך
זוגה בכל פעם שקודמו לא חזר מתפקידו.
המפתח — מפתח דירתה, עובר מידי קברניט
למשנהו, ובכל פעם שנהרג קברניט,
נמצא לו ממלא מקום החוסה בכנפי סטלה.
סטלה איננה יצאנית או נערת־הפקר. גם
חבר קברניטי הגוררות, אינם פוחזים או
הוללים קלי״דעת. בסרטו של קרול (,״האדם
השלישי״) ריד, מקבל כל אחד מהם משמעות
סמלית, כשם שכל מעמד ומעמד בסרטו
זה של ריד יש לו משמעות סמלית.
אניות הגרר, בעלות התותח המיושן, ה־ייצאות
להאבק בצוללות ולהציל חיים —
העולם חזה 5ז ז1

מבוצע בכשרון וביכולת עם צודת של שח־קני־משנה
כאוסקר הומולקה וטרבור הוו־ארד׳
שאינם נופלים מכוכבי הסרט בטיב
משחקם וברישום שהם מטביעים בלב הצופה.

הגירסה
המרגיזה
וידוי הנאשמת >גת, תל-אביב; צרפת)
— הוא מסוג הרומנים הזעירים המיועדים
לסחוט דמעות במתכון קבוע מראש: אהבה
נכזבת מוקפת חומות בית־סוהר ואולמי
בתי־משפט, שלוש ארבע נזירות במדים, כינורות
המיבבים כל העת אותה נעימה רגשנית,
רכבות נוסעות אל הבלתי־נודע ועוד
רצח או שניים לבידור.
ויויאן רומאנס, היא הדמות הקלאסית
למלודרמות מטופשות במתכונת זו. הפעם
היא מובאת למשפט על רצח בעלה, מסרבת
לספר מדוע רצחה אותו, כדי לא להכתים
את שמה הטוב. ורק עורך דין פיקח, מצליח
להראות לחבר המושבעים עד כמה סבלה
האשד, בחייה עם בעלה, וכי למעשה
אינה רוצחת, אלא נוקמת שנקמה בבעלה
את רצח ילדה, שנולד ממאהבה.
סרט שהוצג עשרות פעמים בגרסאות שונות,
אולם מעולם לא בצורה כה מרגיזה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• הלילה שיזכר דעד (מגדלור, תלאביב)
— טביעתה של טיטניק בסרט בריטי
דוקמנטרי למחצה, אנושי ומזעזע.
• יעקוכובסקי והקולונל (אלנבי,
תל־אביב) — דני קיי תורם את חלקו לעידוד
מלוה־העליה, בסרט חביב המראה יהודי
מסדר גוי.

חות משה .5 :לא
קעור .9 :שחק נית
. 13 :משחת
גילוח; .15 פו רים׳
למשל; .16
בתוכך; .17 עיסוק
הצייד; .18 מלך
בישראל; .20ז מר;
.21 קצין
משטרה; .22מ רידה;
.23 ענן;
.25 חצי יונה ;
.26 שמן; .28מ קובל;
.30 אל
פלשתי; .33 עשב;
.34 מרכז; .35 נרו
יאיר; .36 אריג
רך; .38 יחידת
חשמל; .40 אמנו;
.41 חומר ניקוי;
.43 בית־חרושת
בחיפה; .44 כך; .46 נהר; .48 כן, בלו עזית;
.49 שר האוצר; .53 אויל; .54
האמנה הצפון־אטלנטית.
מאונך .2 :עני; .3שתים עשרה
שעות; .4שני שליש של -חמש; .5
מוצר חצירי; .6חלק הסעודה; .7אות
הנצחון; .8יסוד חימי; .10 ספר תנ״ך;
.11 אשת אברהם; .12 של פחם, למ
חיקוי!...

גודלה של כל המצאה מו צל ח ת,
אך א ם אינ ך דוצה להת אכזב דר שי
א ך ורק

סי נקבוו

נקה

ה מקורי

• סביב העולם 3־ 80 יום (חן,

תל־אביב) — שבוע אחרון לתצוגת אלבום
התמונות המרהיבות מרחבי העולם.

• הגשר על נהר קוואי (אוריה,

ירושלים) — שיר תהילה לאמביציה האנושית.
אלק גינם.

של; . 14 ראש ממשלת צרפת; . 16
אינטרנציונאלי; . 18 אגד פרחים; . 19
קובץ עצים; .22 ריב; .24 בירת עי ראק
.27 :שוטר גדודי; .29 קיים; .31
ביטוי; .32 סוג גשם; .34 משרד; .37
דינה ליעקב; .39 מדינה בארצות־הברית;
.42 מפעל רפואות; .45 לא
יהודי; .47 בהמה; .49 חול; .50
מנעול בטחון; .52 מרכז העלטה.
נפלא לגקיון ה בי ת
לכביס ה ול הד ח ת כלים

בעריכת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד הקוראים ״בי!
המשתתפים בשליחת חומר לעמוד זה יזכה מדי
שבוע בשבוע בפרס של עשר לירות ישראליות.
הזוכה בפרס השבוע הוא ז. כפית, איישם
על דלת של פרוזדור גדול, שהפכו אותו למשרד, נתלו
השלטים הבאים, :אין מעבר. נא להשתמש בכניסה האחורית.
l a y J J | ?rC
כאן משרד, לא מעבר. כאשר דלת זאת נפתחת, מעיפה ד׳תח את הניירות
שעל שולחנות העבודה. אין מעבר! ! אנו מבקשים בכל לשון של בקשה לא
להשתמש בדלת זאת. אנא ומתחת לכל השלטים, הוסיף מישהו את המשפט:
מרים קולר, תל־אביב
״סוב, אם כבר עברת מכאן, סגור לפחות את הדלת

חסשיר״ס
סטודנטית קטנטונת מלימה
לימודיה כקולג׳ השלימה.
יום אחד הדיקן
לא היה דקדקן,
ועל כן היא היתה ככר לאמא.

״אבוא גזיוגז ג־נובגרה יתזר גזאחור. א ש תי איגה
תרגישת את־ גוצגזת כר כך נתב \זבו \2ר.

ישראל תשתתף השנה ב־ 11ירידים בינלאומיים

יריד צורך ע ל יה .

יוון ותורכיה הסכימו ביניהן על גורל קפריסין, וסללו בכך את הדרך
לסילון האנגלים מן האי

כששניים מסכימים, כופה השלישי.

למרות הביקורת על רמתה, התייצבה הממשלה לימין האופרה במלחמתה
בתזמורת

התבונ: כסה ׳עניות בציור וקבע את
העיגול הגדול, הקט! והשאר לפי נודלם.
יז 9׳ 8 0׳ז srיזז

ידועה כצבור כבתולה
לפתע קבלה מחלה.
הרופא לה אמר :
זו מחלת העובר
מחלה רגילה בגילה.

׳ iv or sr u zv 9׳ s׳!;s, uau.: s
r udci! *ruiuu׳;< sum: ua.cii utu

מידו־ שיר

במשרד ה מספרים את הסיפור הבא:
פעם באה למנהל אחת המחלקות כמשרד צעירה נהדרת,
שהציגה את עצמה כגברת פלוני וביקשה פרוטקציה בשביל
בעלה. המנהל היה רק בשר-ודם. הוא הסכים לתת לבעל את
מבוקשו בתנאי שהגברת תתן לו תמורת זאת ליהנות מחסדיה.
כעבור כמה ימים יצא המנהל מחדרו ופגש לפתע את אותה
צעירה משגעת יוצאת מחדרו של מנהל אחר באותו משרד. מלא
סקרנות, שאל את חברו מה היתה מטרת הביקור. ובכן, הצעירה
הציגה את עצמה אצל המנהל השני כגברת אלמוני, וביקשה את
הפרוטקציה שלו עבור כעלה. המנהל הסכים תמורת וכד׳ וכד/
הענין זכה לחקירה נמרצת, ונתגלה כי הגברת היא אשת־חסדים
מקצועית, אשר שרותיה נשכרו על־־ידי פקידים שונים
שלא יכלו לסמוך על כוחות עצמם כמאבק למען העלאה בדרגה.
ז. כפית, א׳־שם

17עות
ל עו ל ם

--צו דיגו ת

סכנת השמצה אטומית( .הבוקר)
דויד ריבלין, חדרה
מפצצות סרחון.
נצחון למבכי ת״א( .מעריב)
נחמיה בן־שאול, תל־אביב
האלוף מת, יחי האלוף!
בקופתה גרעין של מיליונים( .הארץ)
יורם ברנשטיין, תל־אביב
משתלת הגרעונות.

usauii:

ראש ממשלת עיראק עבד אל־כרים קאםם מנסה לפייס את המערב
והמזרח גם יחד

ב. י .בן־פתאול, חיפה

.גברתי רבת־החסד״

התבונ! במ״ 1ד 20 שניות במכוניות אלה,
וקבע את השתיים הדומות בדיוק אחת
י׳שניה

אף על פי ולמרות הקול.

רחוב שום עליכם( .הארץ)
מרדכי דן, תליאביב
פינת רחוב תיאודור בצל.

את זה » ד שמ ע תי

סוביה מספר בדיחה
אותו יום שמע טוביה במשרד בדיחה מוצלחת. סיפר אותה מנחם, וכל השומעים
צחקו צחוק גדול. בבית רצה טוביה לספר את הבדיחה ליונה (אשתו) ,אבל היא
נחפזה להשכיב את הילדים ולסדר את הבית, והאיצה בו שיתרחץ ויתלבש. היו
צריכים לבוא אליהם עמינדב ותחיה צוקרמן והדוקטור בירנבאך ואשתו.
תערובת הנאספים היתד, קצת מוזרה. תחיה טימבלה ועמינדב כנראה רצה לישון
והדוקטור בירנבאך מתקשה עד היום בדיבור עברי ואשתו כולה קורקטית. ויונה
רצתה לעשות על כולם רושם טוב.
פתאום היתד. דממה בחדר. פתח טוביה ואמר :״א־פרופו, שמעתי היום במשרד
בדיחה טובה.״ אמר עמינדב :״כך עובדים אצלכם?״ והדוקטור בירנבאך אמר :״אך
כן. זה בעיה ארצית.״ שתק טוביה. אמרה תחיה :״נו, אז ספר את הבדיחה.״
אמר טוביה :״ארמני אחד חזר הביתה ומצא את אשתו ואת יונה הפסיקה
אותו :״אני מקוד, שאין זאת בדיחה גסה, טוביה,״ אמרה בהתראה. חייך טוביה
ואמר :״דוקא גסה מאוד.״ אמר עמינדב, :נדמה לי שכבר שמעתי אותה. האשה
התלבשה כדי ללכת לנשף מסכות.״ אמר טוביה, :לא. לא זאת הבדיחה.״ אמרה
תחיה :״אולי כבר תספר?״
אמר טוביה :״כן. איפה הייתי? אה. ובכן, ארמני אחד חזר הביתה ומצא את
אשתו ואת אמרה הגברת בירנבאך :״סליחה?״ הביט בה טוביה ולא תפס
מה קרה .״זה בסדר,״ אמרה לו יונה ,״אבל בלי מלים גסות.״ אמר טוביה:
״כבר התחלתי.״ אמרה תחיה :״הוא כבר התחיל, ובכן הניחי לו לסיים.״
אמר טוביה :״אבל אל תפסיקו אותי. ובכן, זה כך. פעם חזר ארמני הביתה
ומצא את אשתו ואת — מה יש, יונה?״ יונה התלחשה עם הגברת בירגבאך. אמרה
יונה :״אין דבר, טוביה. אל תשים לב.״ אמר טוביה :״אבל את מפריעה לי.״ אמרה
תחיה :״אל תפריעי לו, יונה. ספר, טוביה.״
אמר טוביה :״ארמני־אחד־חזר־הביתה־ומצא־את־אשתו־ואת אמר הדוקטור
בירנבאך :״סליחה. לא כל כך מהר, בבקשה.״ אמר עמינדב :״מה אתה רץ? אתה
מפחד שהבדיחה תברח או שנברח אנחנו? מה השעה?״ אמרה יונה :״מה יש?
עוד מוקדם, רוצים תה?״ תחיה רצתה תה. הבירנבאכים רצו קפה. עמינדב רצה
מיץ פסל עם סודה. טוביה רצה לספר את הבדיחה אבל אמר כי הוא רוצה תה.
יצאה יונה מהחדר, וטוביה שתק. אמרה תחיה :״כעת ספר.״ אמר עמינדב :״חכה
רגע. גם אני רוצה תה. אגיד ליונה.״ ויצא מהחדר. אמרה תחיה :״הוא ודאי כבר
שמע את הבדיחה. אל תחכה לו. ספר.״
אמר טוביה :״מוטב שאחכה.״ אמרה הגברת בירנבאך :״כבר לא כל כך חם.״ אמר
הדוקטור בירנבאך :״היה קיץ קשה.״ ושתקו. חזר עמינדב ואמר :״הפסדתי
משהו?״ אמרה תחיה :״לא. הוא חיכה לך. שב ושמע.״
אמר טוביה :״פעם אחת הזר ארמני הביתה ומצא את אשתו ואת סיים
עמינדב את פהוקו בפה קפוץ, ששיווה לו הבעה איומה, ואמר :״רגע, רגע. לא
שמעתי. מה אמרת?״ אמר טוביה :״ארמני — חזר — הביתה — ומצא — את
אשתו — ואת נכנסה יונה ושמה לפניהם תחתיות ובזיכים וכפיות וסוכר.
שתק טוביה. אמר עמינדב :״ובכן, מה קרה לו, לאותו ארמני, סוף כל סוף?״
אמר טוביה :״לא כלום. הוא מת.״ אמרה הגברת בירנבאך :״זה לא נלום? זה
נורא!״ אמרה תחיה :״אבל נזמה מת?״
כשהלכו האורחים, ועמדה יונה לאסוף את הכלים, תפס אותה טוביה, הושיבה
בכורסה, ואמר :״אם את זזה בטרם אסיים, אהרוג אותך. וכעת שמעי. ארמני
אחד אמרה יונה :״אני יודעת. בסוף אמר הארמני, :אמכור את הספה.׳״

הטראגדיה הגדזלה
פעם היה עיר חמוד. כעת הוא חמור.