גליון 1138 מתאריך 22 ביולי 1959

כתב עתי״ם היה העתונאי הראשון (והיחיד
באותו יום) שהגיע למגדל־העמק, כאשר
פרצה שם ההתקוממות, ביום הראשון
השבוע. הכתב, שהוא עצמו מבני המזרח
והשולט בשפה הערבית, פנה אל יוצאי־מרוקו
וביקש הסברים.
״מי אתה?״ שאלוהו בחשדנות• ׳
״אני עתונאי!״ השיב.
״ז׳ורנאליסט?״ השיבו המורדים בלעג ואיבה
.״אתה ז׳ורנאליסט? שלום כהן הוא
ז׳ורנאליטט! מחר הוא יבוא!״
כאשר כיפר זאת הכתב השבוע, תמה
מניין מכירים המורדים את שלום כהן.
התשובה הפתיעה אותו: הם אינם מכירים
אותו כלל. הוא לא שהה מעולם באותה
עיירה. אמנם הגיע אליה למחרת היום,
אך למורדים עוד לא היה ביום א׳ כל
מושג שהוא עומד להופיע.
אם כן, מנין ההכרה? מנין הבטחון שיבוא?
גם ההכרה וגם הבטחון נובעים מן
העובדה כי עובדי־דחק אלה, כמו חבריהם
בכל הארץ׳ זוכרים את סידרת־המאמרים של
שלום כהן על עבודות־הדחק. הם זוכרים
ששלום התחפש ועבד בעצמו כמה ימים
כפועל־דחק, טרח ללמוד את בעיותיהם —
ושהיה העתונאי היחיד בארץ שעשה זאת.

המרד בואדי־סאליב פרץ בגלל סיבה שאי
אפשר היה לנבאה מראש — יריות־ההפ־קרות
של השוטרים על אל־קריף. אולם
המרד במגדל־העמק פרץ בגלל סיבה שהיתר,
צפויה: התמרמרות פועלי־הדחק על
שיטת־הקבלנות בעבודות־יעור של הקק״ל.
אם מנהיגי המדינה לא ידעוה, הרי יכלו
לקרוא על כך לפני ארבעה חדשים בהעילם
הזה 1120 כדי לרענן את זכרונם, הנה
קטע מן הדו״ח של שלום כהן על אותן
עבודות־הייעור בקבלנות:
״אחרי שלושה ימים רצופים של גשם,
זרחה לבסוף השמש והמשאית הובילה אותנו
מזרחה, אל העמק .״אוי ואבוי למי
שיעבוד היום בקבלנות!* קרא לפתע אחד
הנוסעים. מיד התעוררה מקהלה שלמה :״לא
רוצים קבלנות! לא רוצים קבלנות!״ שאלתי
מה סיבת ההתרגשות .״מכריחים אותנו לחפור
80 בירות! מי שלא גומר מקבל פחות
כסף.״ וכמה זמן דרוש לחפור 80 בורות?
״זה לוקח יום שלם של עבודה! זה יותר
קשה מעבדת בנין. מה הם חושבים לעצמם
— באנו לעבוד כמו משוגעים, או באנו
לעשות עבודת־דחק?״
התפלאתי לראות, כי בתוך כל הסערה
הזאת ישב אדם אחד בשלוזה. היה זה אותו
אבו־סלים, שכל כך התנגד לצאת לעבודת
היעור. עתה ישב כשעיניו עצומות וחיוך
משועשע על שפתיו. מבלי לדעת זאת עדיין,
הרגשתי כי איש זה הוא היחיד שלא היה

איכפת לו לעבוד בקבלנות. צעיר צמוק
וממושקף הפנה את זעמו לעבר אבו־סלים:
״אתה תצחק, אתה! לך לא איכפת לעבוד
בקבלנות. אבל אנחנו לא נתן לך, תראה!״
כולם נדו בראשם לאות הסכמה. הצעיר
הממושקף, אברהם אדרעי, נהנה מהסכמת
חבריו .״אם יכריחו אותי לעבוד בקבלנות,
אהרוג אותם. שיכניסו אותי לבית־הסוהר,
לא איכפת לי!״
שעה וחצי ארכה הנסיעה — שעה וחצי
של שינאד, מוצקה, לוהטת, לעבודה שהם
נקראו לעשותה. קללות ניתכו על הכל —
על עבודת־הדחק, על הקבלנות, על מנהלי־העבודה,
על הגורל, על הקרן־הקיימת ועל
מי שהמציא את הקרן הקיימת.
הגענו. ואדי מוריק בין הרים מסולעים.
מלמטה, נראים ההרים לבנים לגמרי. משטח
אינסופי של סלעים ואבנים. אולם בנקיקים
ובין סלעים ניטעו שתילי־אורנים; עבודתנו
היא לעדור מסביב לשתילים ולערום אדמה
שתגן על השרשים. אברהם ועזרא, שני האחראים
לקבוצתנו, מראים לכל אחד היכן עליו
לעבוד .״קבלנות?״ שואל מישהו. השנים אינם
עונים .״לא נעבוד קבלנות — אתם
שומעים? לא נעבוד!״ מתפרץ אחר, ופונה
לאחור :״גבון חברה שלא נעבוד קבלנות?״
הוא שאל ספק בבטחון ספק בתחינה.
החברה ממלמלים משהו. אפשר להבין כי
אינם רוצים לעבוד קבלנות. אבל איזה הבדל,
לעומת מה שהיה במכונית: אין צעקות,
אין קללות, אין תביעות. רק הימהום זהיר.
איש אינו רוצה להסתכן ולהיראות כמארגן
המרד נגד עבודת הקבלנות. אפילו הנואם
הלוהט עשיר־הקללות שותק. נאום לחוד
ומעשים לחוד.
אברהם מפזר את האנשים לאורך הואדי,
למרגלות ההר. כל אחד יצטרך לטפס במעלה
ההר, לעדור גומה סביב כל שתיל הנטוע
בדרכו. לכשיגמור את 80 הבורות, יבוא
אברהם וימנה אותם. נשארנו רק שלושה
פועלים שלא הוצבו: עולה חדש מרומניה בשם
כ״ץ, שזה לו היום הראשון בעבודה זו,
אדרעי, שלקח את המרד
אנוכי, ואברהם
ברצינות ומסרב לעבוד בקבלנות .״לא איכפת
מכל האחרים!״ הוא צועק ,״אתם כולכם
זונות, אתם שומעים? זונות! הולכים לעבוד
כמו עכברים!״

כך נרקם בהדרגה המרד, שפרץ השבוע
בגלוי (ראה עמודים 5־ .)4איש לא אירגן
אותו: הוא נולד מעצמו, בתוקף המציאות.
אילו טרחו מוסדות המדינה לחקור את הנעשה,
ואילו היתד, להם הנכונות המינימאלית
להסות אוזן לרחשי־ליבם של רבבות פו־ומרד
עלי־הדחק,
כסי שהיתר, לנו, יתכן
זה, והמרידות שעוד תבואנה, לא היו פורצים
מעולם.

מכתב,
דם בואדי
מזה זם! רב לא הייתי ער לכסוי כה
מפורט של מאורע ישראלי כסו הכיסוי שלכם
על פרשת ואדי סליב (העולם הזה
.)1137 לא עתוני הערב, וודאי וודאי שלא
עתוני הבוקר, הצליחו לפרוש מול עיני את
המאורעות כסדרם, על כל הצבע והאוירה
המיוחדים למקרה. חוליית־הכיסוי שלכם עוד
הגדילה לעשות: נוסד על הכיסוי הרפור־טאז׳י
היא דאגה לראייז את אישי־המוקד
בפרשה (סיפורו של טמן) ,ולהביא את

התמונות האכסלוסיביות, ממקור רא שון...
כעתונאי, הרשו לי להביע את הערצתי.
ידיד, חיפה
הדם שנשפד בואדי סליב היה אדום כמו
דמם של השוטרים שנפצעו יום לאחר מכו.
מדוע הפלתה העתונות בין דם לדם? היא
עברה בשתיקה על היריה בעקיבא, כינתה
בפוגרום את ההתפרעות למחרת.
אליהו שקרשי, תל־אביב

...הי ה זה ניתוח אובייקטיבי, המגלם
מצפון ואוטץ־לב אזרחי ראוי להערכה.
ע. משה, תל־אביב
...האם עולים חדשים שבאו מאירופה לא
עובדים עבודות דחק? מי מפריע לתושבי
ואדי סליב ללמוד מקצוע?
מ. פרייברג, נתניה
לעתונכם, היהידי בארץ, היה האומץ להכריז
קבל עם ועדה :״דופקים את השחורים!״
— ללא מורא וללא משוא פני ם ...פרשת
ואדי סליב עוררה בעיה ישנה מחדש: בעיית
המעברות ושיכוני העוני. הבעייה ירדה כמעט
מעל דפי העתונות מזה כשנתיים. אולם
במציאות נשארה ללא פתרון. עולים מארצות
המזרח יושבים בתנאים נוראים ומחכים לשיכונם,
בעוד שעולים מאירופה נכנסים לשי־כו
1מיד.
תושב מעברה, אי־שם
...אני נורא מצטערת, אבל החינוך האירופי
הפסול שלי אומר לי כי בפרשת
אל־קריף נעשתה שגיאה אחת — היו צריכים
להעניש אותו מזמן. אדם המשתולל,
זורק בקבוקים ומתפרע, הוא בריון ורק
בריון. לולא הבחירות המתקרבות היה הכל
אהדת ...אינני מסכימה למה שנכתב בע־חונכם
על ואדי סליב. ברור השם, אצלנו
בארץ, מי שרוצה לעבוד, יכול למצוא את
פרנסתי בכבוד. אבל אם הוא מבכר להוציא
את כספו על נשים ושתייה שלא יבוא בטענו
ת ...אני רוצה עוד רק להוסיף שלא
רק הם חיים בתנאים קשים. בעלי עובד
14־ 12 שעות ביום, ועדייו אי! לנו אפילו
וילונות בבית.
רות ליכטנרוט, חיפה
מקרה חיפה מראה בברור כי קם בארץ
דור המוכן להלחם על זכויותיו, בצד דור
מלחכי הפינכה. בלי להיכנס לעצם ההפליות
העדתיות אפשר לומר דבר אחד יסודי
וברור: לשלטון הגורם להפלייה עדתית לא
יעזרו כל קוויזלינגים עדתיים. התעלמות
ודברי דמגוגיה לא יפתרו את בעיית העדות
בישראל. הדרך היחידה: יש לראות באזרחי
ישראל יחידה אחת שוות זכויות וחובות.
מנחם מניבלה, כפר שלם, תל־אביב

צודק, וכי ערבים יושבים אפילו בפרלמנט
הישראלי. בקיצור, השיחה הסתיימה בהתערבות
על בקבוק־בירה, ואני התחייבתי למסור
לפחות כתובת של ציר כנסת ערבי אחד.
מה עושים? אולי אתם יודעים כתובת כזו?
י. סלע׳ שטוטגארט, גרמניה המערבית
אחת האפשרויות, הקורא סלע: הכנסת,
ירושלים, ישראל.

דו״ח להולך־רגל

כאשר אני נוהג את המכונית שלי ברחובות
תל־אביב, אני
רואה במשד השבוע
כל כר הרבה כמעט־אקסידנטים,
זאת אומרת
מקרים שרק בנם
לא נגמרו במקרה
מוות או פציעה
קשה — שהחלטתי
לנסות לעשות דבר־מה
בענייו. והרי הצעתי:
פתחו
מדור חדש
בהעולם הזה, שאליו
יוכל כל נהג,
או הולר־רגל, לדווח
על מקרים או מצבים
שנראים לו כמסוכנים.
בהזדמנות זו פלשקם אני רוצה לשלוח את
הדו״ח הראשון בשטח

ברחוב אחד־העם, מיד אחר פינת שיינקין,
נמצא ״בית הפועל המזרחי״ .לפני בית זה
כל שבת ומוצאישבת כמאה מצטופפים ילדים, בני הגילים ם־ 12 עד ,18 חברי
תנועת ״בני עקיבא״ .הם רוקדים הורה במרכז
הכביש וכל מכונית העוברת חייבת לפלס
לה דרד ביו הילדים הרוקדים. אם
המכונית נוסעת לאט אין הילדים זזים בכלל.
חלק מהנהגים, כדי להרתיע את הילדים,
נוסעים מהר במיוחד, אז זה עוזר
והילדים זזים. במקרים כאלה אני תמיר
חושש שמא ינסה לפרוץ את המחסום הזה
.נהג בעל רכב עם בלמים חלשים או הנה
הלקוחלטי ניתן הנשק? (ראה חסונה) .לקוי. במקרה זה לא תסתכם התוצאה בפחות

מעשרה ילדים נפגעים.
א. איבון, תל־אביב
האם אי אפשר להעביר ילדים אלה למנרש
משהקים?
מיכאל פלשקס,׳ תל־אביב
הזה מזמין את קוראיו להענות העולם להצעה ויעמיד את המקום הדרוש לדו״חים
אלה.

סרחון מן ההגה

נאצים מתעללים ביהודי ()1942
דגל חדש

התרשמתי מאד ממסקנותיו הבהירות והחריפות
של העורר מבקורו הקצר והממצה
בארצות הברית (העולם הזה 1112 והלאה).
יש בה! תיאור מקיף של המנטליות של
היהדות האמריקאית, כפי שהיא משתקפת
כיום. התעניינתי מאד לקרוא מאמרים אלה,
שתורגמו בידי המועצה האמריקאית ליהדות
והוכתרו בכותרת המוצלחת :״שחררו את
ישראל מהציונות — ותשהררוה״ .במטבע
לשוני זה השתמשתי נם אני בספרי ״ם ה
מחירה של ישראל?״
...אני עצמי מאמין, מזח זמז רב, כי
התשובה למצב הנוכחי והמסוכן טמונה
בפדרציה שמית דומה — והצעתי זאת אף
בכמה מסעי הרצאות שערכתי כאז, בארצות
הברית. אולם החובה מוטלת על מדינת ישראל
— ליצור, תוד ויתורים, מצב בו
יוכלו הערבים המתונים להניע אף את הקיצונים
שבהם להתלכד ביב דגל זה. אם
ויתורים אלה לא יבואו, במהירות, אני
חושש כי יהיה קשה להגיע להסכם כל
שהוא בו יהיה מקום למדינת ישראל בתור
שכזו.
אלפרד מ. ליליינטאל, ניו־יורק

שורות מפורטות

העולם הזה יזם מחקרים רבים, אולם
אם איני טועה טרם העלה את המחקר,
אחד החשובים ביותר לקוראי העולם הזה,
שישאל שאלה פשוטה אחת :״ם ה מרגיז אותר,
אדוני הקורא?״
כקורא שהציף את מערכת העולם הזה,
משד שנות קיומה, בשלל מכתבים רבים,
בטוח אני כי קוראים רבים יציעו בראש
וראשונה לשלוח לכל הרוחות את האחראי
על מדור מכתבים זה. זהו זה — יש לזרוק
אותו מן המערכת בלי אף פרוטה פיצויים
אחת!
קוראים רבים, השולחים מכתבים למערכת,
יצטרפו לקריאתי זו. איני מדבר על פסילת
מכתבים. לא, אולם כשמאדדהוא מריץ
מכתב מסויים למערכת, ואחר שבוע הוא
רואה כי מכל המכתב נותרו רק כמה שורות,
רצוצות יטסורסות, שאינ 1טביעות כלל
את דעתו של כותב המכתב בנידון, הרי
שיש לו רצון לקנות כמה מאות של נליונות
העולם הזה, בהם הופיע המכתב המסורס,
ולשרוף אותם יחד עם חצי ליטרה נפט...
יצחק הללי, ירושלים
הקורא הללי יסלח לאחראי טל מדור
המכתבים נם על סירוס מכתבו זה. הסיבה,
כרגיל — חוסר מקום.

השם והכתובת

כישראלי הנמצא (לפי שעה) בנכר, ואשר
מזרם! לו להיפגש עם בני־דודיו לעתים
קרובות ביותר, ובי! היתר לשוחח על בעיות
ישראל־ערב, יש לי הרושם שהערבים,
המשוחחים אתי, לגמרי לא מעודכנים. כד
למשל, שוחחתי לפני יומיים עם מצרי, שנלחם
בסיני. הוא טע! שגרשנו את כל
הערבים מישראל ולא נותר אפילו ערבי
אחד בארץ. ניסיתי להוכיח לו כי הוא אינו

בעקבות הכן זבה על משרד הרישוי, אני
מצרף פרט מעניין, אשר נם הוא משקף את
תהליר העבודה במשרד זה. זה קרה לפני
חודש בערר בסדום. תוקף הרשיו! של אחד
הג׳יפים במקום, השייר לסולל בונה, פג.
מסדיר-העניינים המקומי לקח את הניירות,
שלח אותם לתל־אביב, ולאחר זמז קצר קיבל
אותם בחזרה, בעלי תוקף לשנה נוספת.
זה שההגה בג׳ים חפשי והמעצורים אינם
תקינים — לא משנה כלום. העיקר שהרשיון
בסדר.
יורם ברגע, תל־אביב
...יפה עשיתם שאתם מתריעים ננד
צחנה מחניקה זו. נקווה רק שהאחראים לא
יסתפקו בחיסול דגי־הרקק.
אוריאל סנדרסקי, תליאביב
...כ ל אלה שבאו במגע עם מוסד רקוב
זה מעריכים את שרותכם.
אליעזר אהרן, תל־אביב
לא תמיד מסריח הדג מהראש, לפעמים
הוא מסריח מההגה. כתבות העולם הזה על
משרד הרישוי הבהירו שוב, בלשו! שאינה
משתמעת לשתי פנים, כי ההגה הוא מכשיר
בלבד. הכל תלוי במי שיושב לידו.
אביתר טוקניק, היפר.

מכנים לכנים
זח עתה סיימתי קריאת סיפור בערבית
בירחון אל פג׳ר (השחר) ,אשר נכתב על-
ידי ערבי ישראלי, תושב הכפר עבלי ,1וזכה
בפרס בתחרות ספרותית של אותו עתון.
הסיפור עשה עלי רושם כביר. לא רק מבחינתו
הספרותית, או בגלל צעצועי הלשון
בהם עשירה כל־כר השפה הערבית _ אלא
בגלל התוכן והנימה האנושית המפעמת בו.
לצערי היה זה סיפור בודד, שהתפרסם על
במה ספרותית לא מוכרה ביותר.
...מדו ע לא יטול עליו העולם הזח —
העתו! היחיד בשפה העברית שאינו מתוסבד
בתסביכי הגלות — את המשימה, יקדיש מקום
ליצירותיהם של בני שני העמים, זה
לצד זה. אותו סיפור שהזכרתי יש בו כדי
להוכיח כי אי־הכרת יצירותיהם של סופרים
ערבים צעירים, בניה של אותה ארץ
לה אנו בנים, היא חטא שלא בקלות אפשר
לפלחו.
אורי פז, רנות גן

אדווה לכטאון
שמחנו לקרוא כי יש נם נערות בארץ
העוסקות בדיג תת־מימי.
היש באפשרותכם
לשלוח לנו תמונה
אחרת של ׳נעמי
אדווה? אנו מתכוונים
לצרף אותה לבטאו!
בית ספרנו,
היוצא טדי שבוע
(לאחר החופש הגדול).
יעקב
ל״ אהרן י״
אהוד ש״ פרדי צ״
משה ק ,.חיים פ״
עזרא ל״ בית־ספר
לדייג, מבואות־ים
אדווה העולם הזה 38ז 1

*%ל ילד יודע כי ישנו רק מכשיר
אחד המגן על המדינה מפני מבול נורא
של מעשי חבלה וריגול.
מכשיר זה הוא האיסור החל על ערביי
ישראל לעזוב את כפריהם ולנסוע לעיר
הסמוכה׳ בלי רשיון־תנועה מטעם המושל
הצבאי. הצורך ברשיון זה מונע בעד המרגלים
והחבלנים מלנוע חופשית בישראל, לבצע
את זממם המתועב. רשיון זה עומד כ־חומת־פלדה
בין בטחון המדינה ובין אבדנה.

כל ילד יודע זאת -כי רך שמענו
פעמים כלתי־ספורות מפיהם של
דוכרי הבטחון המוסמכים-רא שי
משרד־הבטחון כככודם ובעצמם.

miל כן, מה נורא לראות כיצד מורמת

כל קשר בין בטחון המדינה לבין הצורך
ברשיונות־תנועה. שיטת הרשיונות לא באה
מעולם להגן על בטחון המדינה׳ וביטולה
לא תפגע בבטחון זה.

אם בן, לשם מה נוצרה שיטה
נפסדת זו, שהפכה את ערביי ישראל
במשך 11 שנה לשונאים
מושבעים של המשטר הקיים?
המטרה הראשונה היתד, למנוע בעד הערבים
מלהגיע לשוק־העבודה. הממשל ידע
כי האוכלוסיה הערבית זועקת לעבודה, אחרי
שחלק גדול של אדמותיה הטובות הופקע
באמתלאות שונות. הוא רצה למנוע את
סיפוק הדרישה — תוך תיאום עם ההסתדרות.

ערבי העוסק בפעולה פוליטית, שאינה לטובת
מפא״י או שותפיה, יודע מראש כי הוא
מסכן לא רק את רשיון־התנועה שלו, אלא
גם את רשיונם של אביו, דודו, דודנו. כל
אלה יישארו רעבים ללחם, ללא אפשרות
להגיע למקום עבודה. ומכיוזן שהמשפחה
חשובה מאד בחיי הערבים, מופעל כאן
לחץ עצום — ביום הבחירות וכל השנה.
יתכן שחשוב למנוע בעד מוחמד מנצרת
מלקבל עבודה בחיפה. יתכן שחשוב כי
מוחמד לא יחזור לאדמתו, שהובטחה כבר
לקיבוץ של השומר הצעיר, הצריך להתבסס
כדי לפתח בנחת את רעיונות אחודת־העמים.
אולי גם חשוב שמוחמד לא יקים רשימה
שתגזול קולות מן הקויזלינגים של מפא״י.

j rסכין זדונית נגד בטחון המדינה! מה
נורא לשמוע כי מישהו דורש את ביטול
הצורך ברשיונות התנועה!
מי העז לנעוץ את החרב בגב הבטחון?
מי מציע לתת למרגלים ולחבלנים חופש
תנועה? לא, אין המדובר בבוגדים הידועים
זה מכבר — קומוניסטים׳ אנשי איחוד,
פעילי הרעיון השמי ושאר עוכרי ישראל.
הפעם נפלה השלהבת בארזים.

משמע שלפי תפיסת המושל
החמיר המצב שבעתיים. אם כן,
מדוע הציע הוא לשר־־הבטחון לבטל
את הרשיונות החיוניים לכט־חון
המדינה?

mתרון התעלומה הוא, כמובן, שאג-
2Jשי משרד הבטחון יודעים היסב שאין

״השיעבוד הטוטאלי של כל החיים
בממשל (הצבאי) לצרכי הב-
טחון הוא יחיד ב מינו ...שליטתו
ופיקוחו (של הממשל) הוא הרכה
יותר ממתן רשיונות יציאה וכניסה,
ממעצר אדמיניסטרטיבי, מ־הגלייה
ומשיפוט צבאי מהיר.

זהו, במילים פשוטות, הטרור הטוטאלי,
בנוסח הפאשיסטי המובהק. או, לפי סגנונו
המתוק של אותו מאמר :״הכל שועבד לצר-
כי הבטחון, כפי שאנשי הממשל מבינים
אותם. אפשר שהדבר היה רצוי גם מחוץ
לאזורי הממשל.״ במלים אחרות: לדעת
ראשי משרד־ד,בטחון היה כדאי להנהיג משטר
זה גם באוכלוסיה העברית. מה לא
עושים למען ד,בטחון?

^ כול דויד כן־גוריון לנשק שייכים
ערביים ודרוזיים. יכול מנחם בגין להצטלם
בחברת בדואי מכובד מילדי־טפוחיו של
המושל. יכולות מפ״ם ואחדות־העבודה לנצל
את מות האחריות הקולקטיבית ולהציע
הצעות יפות ללא סיכון עצמי —

או שראשי משרד הבטחון שיקרו
במזיד בכל אשר אמרו מזה
עשר שנים על הממשל הצבאי.

קרה בדיוק ההיפך. לדעת המושל הצבאי
החמיר המצב הרבה יותר, כי בשנה האחרונה
החלה התארגנות לאומית רצינית בין
ערביי ישראל. והרי, לדברי המאמר :״כלל
גדול בתורת הממשל הצבאי — לא תהיה
התארגנות ערבית לאומנית בגבולותיו!״

ן fנות־התנועה, כפי שסבורים כמה אנשים
נאיביים. הרשיון הוא רק אחד הכלים הרבים
במחסן הנשק של מוסד זה. במקרה
הצורך אפשר לוותר עליו, ללא שינוי המצב.
הבה וניתן שוב את רשות הדיבור לדבר.

״בל רשות (ממשלתית) שהותר
לה לפעול כאן הודברה תחת ידיו
של הממשל, כל פעולה כפופה,
למעשה, לאישורו״.

והציבור הנדהם, החרד לבטחון המדינה,
יכול להסיק רק אחת מן השתיים:
או שראשי משרד הבטחון מוכנים למכור
את בטחון המדינה תמורת כמה קולות
ערביים למפא״י בבחירות הקרובות,

כמלים אחרות: רשיון־התנועה
הוא חיוני. האם קרה בינתיים
משהו ששינה את המצב? האם
ערביי ישראל שינו, לדעת המושל,
את עורם?

חשבון פיקחי. חשבון המסובן
לכטהון המדינה ולשלומה. בי המשך
קיום הממשל הצבאי, כמו
קיומו עד כה, הוא אסון לאומי.

>« ממשל אינו תלוי במערכת רשיו

...הממשל הצבאי הוא תפיסה בט־חונית
כוללת, החובקת בזרועותיה החזקות
את כל החיים בגבולות הממשל: מקבלת
רשיון־יציאה ועד קבלת סוכנות מקומית
להפצת תוצרת מפעל (יהודי) כלשהו מחוץ
לאזור הממשל. מתוכן החגיגה בכפר ועד
לסידורי־תחבורה לילדי בית־הספר.

שומו שמיים: ראשי משרד־הבטחון
הציעו השבוע, באמצעות
שר־הבטחון עצמו, להחזיר לערביי
ישראל את החופש לנוע בבל
הארץ, פרט לנגב ולירושלים!

»\ינני רוצה להאמין כי דויד בך
גוריון מוכר את בטחון המדינה. המסקנה
תהיה עגומה מדי. לכן — לטובת
המדינה — הריני מניח את ההנחה השניה.
עוזריו ואנשי־חצרו פשוט שיקרו.
לפני שנה הופיע בדבר מאמר ארוך בשם
״מול מאה ושמונים אלף״ ,שנכתב לפי
הנחיות ראשי משרד הבטחון והממשל הצבאי.
מאמר זה סקר ברצינות ובפרוטרוט
את כל הנימוקים לקיום הממשל ושיטותיו.
בין השאר קבע המאמר :״חובת ההזדקקות
(של הערבים) לרשיון התנועה, יוצרת
את הלחץ הדרוש ומטעימה את תלותו
של התושב בחסדו וברצונו הטוב של מג־גנון־הממשל
ההנחה היא שרוב ד,אוכ־לוסיה
הערבית תזדקק לרשיונות בצאתה,
ועל־ידי כך תוקנה לה תחושת רתיעה ויושג
גם הפקוח הדרוש עליה.״

שיטת־ר,רשיונות יפייס את רוב הכנסת, ויימנע
את ביטול הממשל עצמו.

נשי2ן ב צרב
אותו מאמר מאלף הודה בכך בחצי־פה:
״שלטונות הממשל קבעו לעצמם כללים,
לויסות מתן רשיונות־תנועה לערבים, המת־כוונים
לעבוד מחוץ־לאזורי־הממשל. הדבר
נעשה על־יסוד תיאום בין נציגי המושל
לבין לשכות־העבודה החיצוניות.״
מטרה שניה: למנוע בעד הערבים, הנחנקים
מחוסר־אדמה, מלתפוס אדמות ״נטושות״
,אשר קיבוצי מפלגות־ר,קואליציה לוטשים
עליהן עין. כתב השבוע שמואל שגב,
איש מעריב, הידוע כאחד הדוברים של מנגנון
החושך, בהסבירו מדוע מציע הממשל
גם עתה לבטל את הצורך ברשיונות רק
לשעות היום :״ניתן יהיה בדרך זו למנוע
נסיונות של ערבים להשתלט על אדמות
נטושות, השייכות לערבים נפקדים ושעבדו
לבעלות ממשלתית.״

אדמות אלה כוללות רכבות דונמים
של אדמות שהופקעו מידי
תושבי ישראל, הנחשבים לפי החוק
כ״נפקדים״ אף* שהם חיים
כמדינה. אם יובלו לצאת מכפריהם,
יובלו גם להגיע אל אדמותיהם
המוחרמות. וזה לא יהיה נעים.
גם במטרה שלישית מודה המושל בגלוי:
שיטת־ד,רשיונות נותנת בידיו שוט של טרור.

אם לא יבוטל הממשל הצבאי
במלואו ולאלתר, עד בדי פירוק
המנגנון שלו, לא ישתנה הרבה.

twvtu
אולם מה לזה ולכטחון המדינה?

* %נשי משרד־הכצחון מציעים לבטל
את הצורך ברשיונות בשעות היום,
מחוץ לאזור ירושלים והנגב. הם מציעים
זאת תחת לחץ, מתוך חשש כי אחרת
תנצח ברחוב העברי דעתם של אותם המטיפים
מזה שנים לביטול הממשל הצבאי —
ושהצליחו לגייס מסביב לדגל זה את אהדת
ההמונים ואת תמיכתם המוצהרה של מאות
מגדולי ישראל בכל שטחי החיים.

התפתחות זו השפיעה גם על
המפלגות. יתכן בי בכנסת כבר
נוצר, לפני הבחירות הקרובות,
רוב למען ביטול בל הממשל ה צבאי.
בי הערבים, המהווים ב-
11%מאזרחי ישראל, יבולים לבחור
ב 12-או 13ח״כים -ובצורה
זו לשנות לחלוטין את מערכת־הבוהות
בצמרת המדינה.
אנשי הממשל, הלובשים את מדי צה״ל
(ובכך מטילים צל על שמו ודגלו של הצבא
שאין לו קשר עמם) יודעים מתי לסגת.
דעתם היא, כנראה, כי נסיגה קטנה עתה
עדיפה על תבוסה מוחצת מחר. ביטול

המושל הצבאי יוסיף להכתיב למשרד־הפנים
את מי למנות כראש המועצה המקומית,
להורות למשרדיו־,חקלאות למי לתת
את הטרקסור, להכין רשימה של תלמידים
שיתקבלו לסמינר של משרד־ד,חינוך. הוא
יוסיף להגלות ולעצור כל מי שיזיק לחשבון
הבחירות של מפא״י, לסגור את מקומות
העבודה בפני מי שאינו מוצא. חן
בעיניו (על ידי הידברות ישירה עם לשכות־העבודה)
,ולאחוז בכל שאר עשרות מכשירי־הדיכוי
אשר הוא משתמש בהם עתר״ כסי
שהוא מודה בגאווה — ״למען בטחון המדינה״.

כל אותם הגורמים האפלים,
שהתעשרו מעושק האובלוסיה הערכית
ומשוד אדמותיה, תחת
חסות הממשל -יוסיפו לעשות
חיל, לטובת המפלגות הקשורות
בהם ולטובת להקה גדולה שר
ציפורי־טרף פרטיות.
ערביי ישראל יוסיפו לחיות במשטר קולוניאלי.
שנאתם את הממשלה תתרחב ותתעמק
— והיא תהפוך בסוף לשנאת״ד,מדינה.

ך* ממשל הצבאי הוא סרטן. אין טעם
| fלשים עליו תחבושת, או לדקרו בסיכה.

לגידול ממאיר זה יש רק תרופה
אחת -לחתוך אותו, בולו, מיד.

בסדינה
העם
מלחמה קו לוני א לי ת
היד. זה כאילו חיכו עשרות חביות של
אבק״שריפה רק לגפרור הקטן שידליק את
הפתיל. ואדי־סליב נתן את האות — והשבוע
פשטה הבערה מן הגליל ועד לנגב.
בבת אחת התעורר הישוב הוותיק מתרדמתו,
ונוכח לדעת כי הוא עומד בראשיתה
של מלחמה קולוניאלית מכוערת. אי־אפשר
היה לטעות ביחס למהותה של מלחמה זו
— היא נשאה את כל הסימנים האופייניים
של התקוממות מעמדות מקופחים ונחלשים
נגד שיכבה שלטת ועשירה, התקוממות בה
נוספת מתיחות עדתית על המרירות הכלכלית.
״יסודות פליליים אם היה ספק
לגבי מהות זו, הרי באו הכרזות השלטון
וסיפקו את ההוכחה הסופית.
• ״יסודות פליליים מאורגנים אירגנו
את המהומות בבאר־שבע,״ הכריז דובר מש־טרת־ישראל,
כפי שהכריזו בשעתו דוברי
המשטרות באלג׳יריה, בקניה — ואף בארץ־
ישראל. אין ספק שדובר משטרת צרפת
הודיע כך בשעת כיבוש הבאסטיליה.
כל הדוברים האלה צדקו — כי במרד
מסוג זה, בולטים תמיד גם יסודות פליליים.
כל אותם.האנשים, אשר במשטר הקולוניאלי
נדחפים אל הפשע כדרך להבעת מחאתם נגד
הסדר הקיים, מצטרפים בהתלהבות ליוזמה
מרדנית קיבוצית.
אולם מה שהפך את מהומות באר־שבע,
בהם נפצעו חמישה שוטרים ונעצרו 20
איש, מתקרית קטנה וחסרת־חשיבות למאורע
לאומי גדול׳ הוא שקומץ היוזמים
מצא הד ציבורי גדול, העביר רעד בכל
הארץ. בבואן למחרת מהומות מגדל־העמק,
נשאו מהומות אלה את האופי המובהק של
חוליה בתגובת־שרשרת ארצית.
• ״העיריה לא תדון במאורעות, כי
אין להן ערך כל עיקר,״ הצהיר ראש עירית
באר־שבע בזילזול.
היה זה זילזול מסוכן מאוד. כי כדאי
היה לדויד טוביהו לדון ולחשוב על המאורעות
בעירו. הם מבשרים את ראשית
הקץ לשלטון השיכבה שהוא מייצגה.
טוביהו, איש רב־פעלים ונמרץ, הוא נציג
אופייני של הצמרת השולטת בארץ מאז
ימי העליה השניה — צמרת מזרח־אירופית
ששיגשגה כמנהיגת המפלגות הציוניות.
צמרת זו הביאה לארץ כמיליון עולים
חדשים ב־ 11 שנה, מהם כמחצית מבני ארצות
האיסלאם. היתד, לה האמונה הנאיבית
שאפשר לגרום לשינוי מהפכני כזה בהרכב
האוכלוסיה, מבלי לשנות במאומה את מהות
השלטון ואת הרכבו.
היתד, זאת טעות פאטאלית. מן הרגע
שישראל השניה התבססה בארץ, היה זה
טבעי כי תנסה להשתמש בגודלה הכמותי
בדי לתפוס בידיד, את מושכות השלטון.
איש לא יכול היה לקוזת כי מאות אלפי
עולים אלה, השכבה המקופחת ביותר בתהליך
הכלכלי הישראלי, יסבלו לאורך ימים
כיצד ראשי הישוב הוותיק, בעזרת שיכבה
קטנה־יחסית של גרוריהם, מפקיעים לטובתם
את מיטב הפרות של ההון הזורם לארץ.
קנונית המפלגות. המפלגות הקיימות,
שהן כולן שייכות לצמרת דקיקה זו של
הישוב הוותיק, הבחינו באופן אינסטינקטיבי
בגודל הסכנה. הן הגיבו אף הן
בצורה המקובלת במקרים כאלה של ראשית
התקוממות: הן ניסו להשתיק את חומרת
המאורעות, להקטין את חשיבותם, להעמיד
פנים כאילו למעשה שום דבר לא קרה.
היד, זה קו שבלט השבוע בכל העתונים
המפלגתיים, בכנסת ובאסיפות המפלגתיות.
אילו אורגן המרד על־ידי מפלגה אחת
נגד שאר המפלגות, לא היתד, הסכנה גדולה
כל כך. בשלבים הראשונים של מרד ואדי־סליב
עוד היתד, קיימת אשליה זו, וההאשמות
ההדדיות פרחו בין המפלגות הזזתי־קות.
אולם בהדרגה התבררה האמת המרד,
— הפעם החלו מזדקרים בארץ כוחות חדשים
שמחוץ לתחום המסגרת המפלגתית הקיימת.
זוהי סכנה נוראה למשטר הקיים — כי
בל הכוחות המשובצים בקרב המפלגות הקיימות
ניתנים בנקל לשיטור ולשיחוד. קיים
עליהן פיקוח מתמיד מצד השלטון שהוא
ביסודו פדרציה של המפלגות.
שינוי מהפכני. יתכן כי הגל הנוכחי
של מהומות בארץ יישכך. יתכן כי באמצעי
דיכוי או שוחד אפשר יהיה לחסל
את מנהיגי המרידות, לשבור את הרוח המרדנית.
אולם הדבר לא ישנה הרבה: אחרי
שבועיים אלה, לא תחזור ישראל לקדמותה.
כוח חדש הודיע על קיומו — והוא ישנה
בהכרח ועד היסוד את מהות המשטר בארץ
כשנים הקרובות.

מוד המקופחים מאדי־סאליב יצר תקדיס-עווה הוא מתפשו

מהומות : %רוח
לות נמשכת.״
מפקד משטרת נצרת, פקד יהודה ספרן,
הורה לסמל התחנה לצאת מיד למקום, בלוו־ית
שמונה שוטרים. תפסתי טרמפ במכונית
הראשונה שיצאה לעיירת העולים.
למגדל־העמק כמה כבישי־גישה, הטוב *
לים אל השכונות השונות של העיירה. בדרך
כלל, מהווים עולי צפון־אפריקה את
רוב המתיישבים: במקרה הגעתי אל רובע
שרוב תושביו מיוצאי־אירופה. החיים התנהלו
כסידרם, ולא נראה כל סימן להפגנה.
שאלתי אחד התושבים היכן מתפרעות ד,נ־ י
שים. הוא משך בכתפיו :״לא יודע כלום.״
שאלתי אחר. גם הוא לא ידע. איש לא
שמע דבר, לא ראה דבר.
קראתי לקבוצת ילדים :״איפה ההפגנות?״
״בבית־הכנסת של הספרדים עומדת להתקיים
אסיפה,״ סיפר אחד מהם ,״השוטרים
עומדים שם.״

מ ח סו מי םבככיש

ניצבת בפני תחנת המשטרה, למחרת ההתקוממות,
| | III 1
ך 1ך \ 1ך *
n il
J J . 1 I Uומתחננת בפני השוטרים כי ישחררו את בנח .״הוא

לא עשה כלום,״ התייפחה ולקהל שנתאסף העירה :״מה רוצים ממנו? הלא גם הס מזרחיים!״
} aה שהיה חייב לקרות, קרה. אחרי
^ /מרד ואדי סליב בשבוע שעבר, התמרדו
השבוע תושבים של מגדל־העמק ובאר־שבע.
בעיירת העולים, במרומי הרי נצרת הידהדו
קריאות הזעם והמרירות של עולים מצפון־
אפריקה: בבאר־שבע היו אלה יוצאי עיראק
ופרס שהטילו את אימתם ברחוב.
לא היה כל קשר ארגוני בין התפרצות־הזעם
של ואדי סליב לבין תביעת־הקיום של
עובדי הדחק במגדל העמק והשתוללות־הפתע
בבאר־שבע. אך קשר הדוק איחד את שלושת
המאורעות: ההתקפות החדשות על המשטרה
יכלו לקרות רק אחרי מאורעות ואדי
סליב. קרב־הרחובות בחיפה לא זו בלבד
שיצר תקדים. הוא הצית ניצוץ של התמרדות
גלויה בלבם של מאות אלפים מבני
עולי המזרח ברחבי המדינה.
יום לפני ואדי סליב, העולים רק יבבו
ביאוש כי דופקים אותם. למחרת סיננו:
״נבטיח את זכויותינו בכוח!״ במגדל־העמק
ובבאר־שבע השתמשו בפעם הראשונה בכוח
— לא באובדן־ד,חושים, לא במקרה, אלא
מתוך הכרה מלאה. זוהי משמעותה של המהפכה
הנרקמת עתה בישראל: אחרי עשר
שנים של תחנונים ואזהרות, מתבוננים
אזרחי ישראל השניה בדרך חדשה: דרך
האלימות.
מאחורי ההתפרצות בבאר־שבע לא עמדה
שום תביעה מסויימת: שום גורם מסעיר
לא סיפק את הניצוץ להבערת האש. כאשר
החלו עשרות צעירים מנפצים חלונות־ראווה,
מציתים מכוניות ברחובות ומעלים באש את
משרדי מחלקת־הגביה העירונית היתד, זו
אך הצהרה בדם־קר כי המפגינים אינם
מרוצים מן המצב הכללי שבו הם חיים.
כבר ביום חמישי, שבוע בדיוק אחרי ואדי
סליב, נודע למשטרה כי נרקמת תוכנית
להתקוממות. הגורמים הפועלים: עולים מעיראק
ופרס. התנגדו להתקוממות: ראשי
העדה הצפון־אפריקאית בעיר. הגישושים בין
שלושת הגורמים נמשכו. וכל עוד לא
סוכם סופית שיתוף־הפעולה, לא נעשה
דבר. דחיה ראשונה חלה ביום חמישי. מועד
חדש נקבע למוצאי־שבת: מתיחות מחושמלת
השתררה ברחוב והמשטרה העמידה
על רגליה את התגבורת שרוכזה עוד בהגיע
אליה השמועות הראשונות.
גם בשבת לא ארע דבר. מפקד מחוז
הדרום, יואב פלג, ירד ביום ב׳ בבוקר
לעמוד בעצמו על טיב השמועות, חזר לירושלים
בהרגשה כי בשעות הקרובות, על
כל פנים, לא צפויה סכנה. אך בשכונות

החדשות ידעו כבר: הערב.
בערב ניגשו שני צעירים לדוכן המשקאות
של קפה כסית, ברחוב הראשי של באר־שבע.
הם שתו בקבוק טמפו וכוס גזוז,
דרשו מן הזבנית עודף מחצי־לירה שלא
נתנו. בעל הקפה ניסה להחליק את העניין,
שילם לצעירים חצי־לירה מכיסו. אך התיג־רד,
פרצה בכל־זאת. אחד מהשניים השליך
כסא לתוך זכוכית־החזית של כסית. היה
זד, אות להתחלת ההתקוממות.
השעה היתד, שעת־ערב מוקדמת, והרחוב
הראשי המד, מאדם. כהרף־עין צצו מבין
הקהל קבוצות מאורגנות־היטב של צעירים,
ניפצו תוך שגיות שישה חלונות־ראודה.
ובאותה מהירות שבה נכנסו לפעולה —
התמזגו שוב באלמוניות הקהל. שתי מכוניות
חנו בצדי הכביש. סמרטוטים טבולים
בדלק הוטלו עליהן, גפרור העלה אותן
באש.
תוך חמש דקות הופיעו השוטרים, חבושי
קסדות ומניפים אלות כבדות. הצעירים חדלו
מניפוץ חלונות והחלו רוגמים את השוטרים.
מרחובות, מאשקלון ומפתח־תקוה החלה
זורמת תגבורת משטרתית. בסך־הכל
נמשכו ההתנגשויות כשעתיים, הסתכמו במחיר
עגום: חמישה שוטרים פצועים 42 ,
תושבים עצורים (ראה שער) ,מהם רבים
פצועים.
היו אלד, המאורעות הרציניים ביותר ש־ארעו
בארץ — חמורים אף ממרד ואדי
סליב. אולם הם לא הצביעו על שורש־הרע
בבהירות כה חד־משמעית, כפי שעשתה
ההתקוממות שארעה יום לפני כן במגדל־העמק.

עד מה שקרה במגדל־העמק מדווח
כתב עתי״ם כגצרת אכרהים
שבאם:
״מה קרה?״ שאלתי את הסמל. הוא האיט
את קצב ריצתו רק לשניה וזרק :״הפגנות
במגדל־העמק!״ בקפיצה עלה על מכונית
המשטרה, בה ישבו כבר כחצי־תריסר שוטרים,
חבושים בכובעי־פלדה ואלות בידיהם,
והמכונית יצאה בחריקת צמיגים מחצר המשטרה
בנצרת. התעכבתי עוד כמד, דקות,
לאסוף יותר פרטים. הסתבר כי לפני דקות
אחדות, בסביבות חמש אחר־הצהרים, נתקבלה
הודעה משני השוטרים הנמצאים דרך
קבע במגדל־העמק. דיזזחו אנשי הסיור:
״עשרות נשים נרגזות מפגינות ליד המועצה
המקומית, דורשות שיחדור בעליהן שנעצרו
בבוקר במשרד הסוכנות בחיפה. הספיקו
כבר לנפץ חלונות ולקרוע תמונות. ההתקה־

1Mלו ש או ארבע קבוצות אנשים מיל-
MJאו את הרחבה שבמרכז העיירה. קבו־ •
צה אחת היתד, גדולה במיוחד: כ־ 150 נשים,
גברים ונערים. בלטו במיוחד הצעירים. לפי
ניבם בלטו במוצאם הצפון־אפריקאי.
בדרך אל נקודת ההתקהלות, יכולתי לראות
כי כביש הזפת נחסם בשני מקומות
לפחות. ידיים אלמוניות הציבו לרוחבו כמה
חביות שהושארו על־ידי עובדי מע״צ, ערי-
מות אבנים ואפילו כמה סלעים רציניים ׳
מאד. גזעי־עץ, קדשים ושברים מגוונים שיזז
למחסומים מראה מוצק ותכליתי.
כבר ממרחק רב יכולתי לשמוע את קריאות
הקהל :״לחם, עבודה!״ או« :בו%
לממשלת בן־גוריון! בוז לממזרים הגדולים
החיים בחזחד, על הנדבות שאוספים בשמנו!״
מדי פעם התרומם קול נזעם :״למד,
הבאתם אותנו הנה?״
פניתי לאחד הצועקים, גבר שב־שיער כבן
50׳ לבוש בגדים בלים ודהויים .״למה אתה
צועק?״ שאלתי. האיש השתפך במרירות:
״עבודה מספיקה לא נותנים, שכר טוב לא
מקבלים. חברת ענזידר רוצה את שכר־הדירה
כל חודש. אם לא משלמים, עושה משפם.
בכל דבר מפלים אותנו. רק כשהבנים שלנו
מגיעים לגיל הגיוס, נותנים לנו להרגיש
שאנחנו אזרחים במדינה הזאת!״

חיילים נזפו כשוטרים
ף תוך הים האנושי הסוער עמדו
Jשלוש מכוניות המשטרה, כשהשוטרים,
חבושי־הקסדות ומחזיקי־האלות, מנסים לחפות
על מבוכתם הרבה בחיוכים לכל עבר.
בתוך פקעת אנושית ניסה הקצין ספרן
להרגיע את הקהל .״אל תעשו מזה רעש
כזה,״ קרא לנשות־העצורים ,״סוף־סוף לא
יתלו אותם. למה כל העניינים האלה? יש
טענות — תביאו אותן בפני האחראים!״
לשוא. הקהל, ששורותיו תפחו והלכו עד
שברחבה התרכזו כבר כמד, מאות איש, לא
רצה לשמוע. הוא חזר ושפך את מרירותו*,
חזר על הדרישה :״שחררו את העצורים!״
המדובר היה ב־ 14 מתושבי המקום, שיצאו
אותו בוקר למשרדי הסוכנות בחיפה.
בפיהם היתה טענה מרה וצודקת: אי־אפשר
להתקיים משכר־הדחק, ואילו הנורמות שנקבעו
להם בעבודת הקרן־הקיימת היו מעל
ומעבר למה שחייב לתת פועל־דחק 30 .איש
יצאו לחיפה. כמחציתם נכנסו לשטוח את
בעייתם בפני פקידי הסוכנות. כאשר יצאו
משם כעבור ארבע שעות היו במצב־רוח
קודר, שברו תמונות שהיו תלויות במסדרון.
14 מהם נעצרו על התפרעות, היתר חזרו
למגדל־העמק, הביאו את הבשורה למשפחות
העצורים. אלה התקהלו מיד לפני בנין״
המועצה המקומית, תבעו לשחרר את העצורים
.״הם רק הלכו לדרוש צדק!״ קראו.
משלא נענו, החלו מנפצים שמשות ורהיטים.
הפגנת־הנשים למען שיחרור הבע־לים־ר,מפגינים
החלה.
עתה עמדו אותן נשים, בצירוף מאות
תושבים אחרים, הטילו מצור על המשטרה.
בלטו בקהל כמה חיילים מבני המקום,
שבילו חופשה בביתם an .נזפו בשוטרים:
״זאת הגבורה שלכם — לעצור נשים ויל־

ברחבי הארץ נולה, מטבריה ועד באר-שבע

דים? התביישו לכם! התפטרו מהעבודה המלוכלכת
הזאת!״

,,אס תיפו? מי 8ת דם!״
קכתי בעניין מיוחד אחר התנהגות

yהשוטרים. היו אלה ברובם בני עדות-
המזרח, בתוספת כמד, שוטרים ערביים. למרות
זאת נופף מישהו את ידו לעומתם
והצהיר :״אם תיפול טיפת־דם מאחד מאי־תנו,
נהרוס את כל מגדל־העמק ונגמור עם
האשכנזים!״ אחר הציע להצית את שדות
השלף שבמרכז העיירה, להמשין בפעולות-
חבלה. אחר צעק :״אל־קריף מת מפצעיו!״
יותר מכולם התגרו בשוטרים צעירות
בנות 12־ .20״שחררו את אבא!״ צעקו,
״זאת משטרה גרמנית! אם יש לכם דם,
לכו לדפוק את הערבים בנצרת, לא אותנו
היהודים!״ איש מבוגר ניסה להרגיע מפגין
צעיר, שנראה כבנו. הצעיר השיב בתימה־שפוכה
:״אם אנחנו בין כה וכה רעבים וחס־רי־כל,
לא חשוב איפה נשב — בבית-
הסוהר או בבית!״
הסביר ישראל ביטון ( )32 מה דחף אותו
להרים את קולו נגד המשטרה :״אני עשר
שנים בארץ. יש לי שלושה ילדים ואשה.
עבודה קבועה אין. מרוויח פחות מארבע
לירות ליום. ניגשתי למזכיר הלשכה, ביקשתי
שיסדר לאשתי ששה ימי עבודה לחודש,
שתכנים עוד כמה לירות. הוא אמר לי:
,רק כשיהיו לך ארבעה ילדים, תהיה גם
לאשתך זכות לקבל עבודה׳.״
התפרץ אחר :״עובדים שנים במקום עבודה.
כשמבקשים קביעות — לא נותנים.
אבל כשווזווז מבקש — הוא מקבל, אפילו
אם אין לו חצי הותק שלי.״

נשים וילדים תחת גלגלים

אבן. רק הלשונות פעלו. לבסוף החליטה
המשטרה להיסוג. אחד הסמלים עוד עשה
נסיון אחרון לפזר את הקהל, אך ללא
הצלחה. ואז ניתנה פקודה, לחלק מן השוטרים,
לפנות את המחסומים שחסמו את דרך
הנסיגה של המכוניות. אך לפני שאלה הצליחו
לחלץ את הרכב, השתטחו לפתע מתחת לגלגלים
נשים וילדים .״לא נזוז, עד שתשחררו
את העצורים!״ הצהירו.
היד, ברור כי בכל רגע עלול המצב לקבל
מיפנה טראגי. באוירה המחוממת יכלה תקרית
קטנה לגרום להתפוצצות. במכשיר
האלחוט של אחת המכוניות נשלחה בקשה
לתגבורת. התגבורת הגיעה עם רדת החשיכה.
היו אלה שלוש מכוניות ריקות,
שפילסו להן דרך אל שלוש המכוניות
הקודמות, במרכז ההמולה. השוטרים שהובאו
במכוניות אלה הופיעו כעבור דקות נוספות,
כשהם מסתננים ברגל, מבעד לקבוצות
התושבים. הם חבשו כובעי־פלדה והיו
מזויינים באלות, וכאשר התרכזו בפינה הגיע
מספרם ל־ 25 בערך. ביניהם היה גם פקד
חיים נאור, מפקד נפת יזרעאל.
שני הקצינים, נאור וספרן, ניגשו שוב אל
הקהל הנסער .״עם מי אפשר לדבר?״ שאל
נאור. התשובה היחידה היתה :״בשביל מה
הבאתם כל השוטרים האלה?״ הקצין חזר
שוב על משאלתו לשוחח עם נציג המפגינים
.״אין לנו מה לדבר,״ היתה החשובה,
״לא נזוז עד שלא ישוחררו העצורים!״
לא נראה שום מוצא מן המבוי הסתום.
המשטרה החליטה כי התבונה מחייבת
לפנות את המקום, לתת לתושבים המחו־ממים
להירגע בעצמם. ניתנה פקודה לנהגים
להתניע את מנועיהם. היה זה כאילו
ניתן אות סודי לקהל לפתוח בהתקפה. ללא
כל אזהרה, מכל הצדדים בבת אחת, ניתך על
השוטרים מטר של אבנים.
תוך דקה היו כבר כחמשה שוטרים נפגעים.
סמל אחד נפל ארצה, מיהר להתרומם כשהוא
אוחז את בטנו. פניו היו מעוותות מכאב•
אנחות וגניחות שוטרים נשמעו מסביב, פה
ושם נראו כתמי־דם על פנים מיוזעות. נאור
עצמו נפגע משלוש אבנים בגב וברגל.

הסתערות בראש־חץ
mפחתי את עצמי ואת השוטרים,

n |a 1 IH 1 1היא סמל המרד של
I I I I U l lמגדל־העמק. מחזיק ־או
תה חיים קריספיל ,50 ,פועל־דחק מקופח.

U /והתבוננתי סביבי. היסטריה אחזה את
הקהל. נשים וגברים ידו אבנים בקדחתנות,
שרקו, יללו וצרחו קריאות־עידוד :״נדפוק
את המשטרה! תן להם!״
בין צעקות הקהל החלו מתערבבות שריקות
קצובות של משרוקיות. היתה זו קרי־אה״לעזרה
של השוטרים, אשר במשך חמש
דקות ניסו רק להסתתר מאחורי המכוניות,
מול הרגימה השיטתית• ואז, לפתע, הופנו
העיניים אל שני האגפים של שדד,־הקרב.
משני צדדים התקדמו חוליות שוטרים חוב-
שי־קסדות, אלות מונפות בידיהם. הם התקדמו
בשני ראשי־חץ, כשהם מנופפים את
האלות ושואגים קריאות־הסתערות.
התושבים המתמרדים הפנו את גבם והחלו
בורחים לכל עבר. כוח המשטרה, שהסתכם
עתה בקרוב לשמונים איש, התפצל לחוליות
קטנות ואלה יצאו לערוך צייד בין הבתים.
היה זה קרב מלא תהפוכות. חוליה רדפה
אחר כמה צעירים, שנסו לפניה. לפתע הותקפו
השוטרים מן העורף, על־ידי צעירים
אחרים, שידו בהם אבנים. השוטרים פנו
לאחור, החלו רודפים אחרי תוקפיהם החדשים.
אלא שכאן חדלה קבוצת־ד,צעירים
הראשונה ממנוסתה, פנתה אף היא לאחור,
והחלה תוקפת את חוליית־ד,שוטרים מן העורף.
תוך שניות הפכו הנרדפים לרודפים.
הנצחון נטה לצד המשטרה. מדי פעם
חזרה חולייה אל ריכוז המכונית, כשהיא
גוררת גבר, אשד, או ילד. השבוי הושלך אל
תוך מכונית עצורים והחוליה חזרה לחזית.
קבוצת נערים נרגשים עברה בין הבתים׳
צעקה אל התושבים שהתחבאו מאחורי תריסים
מוגפים :״זונות! פחדנים! צאו החוצה
וראו איך המשטרה מתנהגת כמו גרמנים!
צאו וראו איך מרביצים ליהודים!״
הקרב היה אבוד. מדי פעם עוד ידה מישהו
אבן מטווח ארוך, אך ברור היה שהמשטרה
שולטת ברחבה, שגעשה לפני שעה
קלה מהמון נלהב. עתה הסתובבו בה רק
הורים מבוהלים שחיפשו את ילדיהם; בע־

| ל 1ך ! של שוטר זה ושל עשרות שוטרים אחרים שהופעלו נגד המתמרדים אינן
| I I 1יכולות לפתור את הבעיה היסודית: הקיפוח, חוסר תשומת־לב וההזנחה,
שמהם סובלים עולים רבים מארצות המזרח, בעקר מארצות צפון־אפריקה, מאז עלותם ארצה.
לים נראו מושכים את נשותיהם הביתה בכוח,
ולהיפך. הקרב — כך על כל פנים
חשבתי — נגמר.

מלחמת גרידה

רכ הכיכר אמנם נגמר, אך לא המל־חמה.
בפגי השוטרים עמדה עדיין משי•
מתם הראשונית: לסלק את המחסומים
מן הכביש ולהוציא את עצמם ואת מכוניותיהם
מן הכיתור. נוסף לאלה, היו בידיהם
שבעה עצורים, שגם אותם היה צורך לפנות.
השוטרים חולקו לשני חלקים: לאבטחה
ולסילוק מחסומים. אנשי האבטחה צעדו
משני צידי הכביש, שמרו על מכוניות
העצורים והמכונין ת הריקות מפני נסיונות־ההתפרצות,
החוזרים ונשנים, מצד התושבים•
הכוח השני נע קדימה, סילק בשיטתיות
מפרכת את ערימות המכשולים. כמו
כנופיות־גרילה באגפים של צבא נסוג, ליוד
התושבים את חמשטרד״ בחורות צעירות
ניסו להתפרץ בין שוטרי־הליזוי, להגיע אל

מכוניות העצורים כדי לשחרר את יושביהן.
ילדים בני שמונה ועשר נופפו מקלות בשנאה
וצעקו לשוטרים :״שחררו את אבא!״
שלוש פעמים נערכה התקפה מרוכזת
על הכוח הנסוג. אנשי המקום היו אוזרים
עוז, מתרכזים בשולי השיירה ופותחים בדגימה
מרוכזת. השוטרים היו מניחים לרגע
את עבודת החילוץ, עורכים התקסת־נגד
שאילצה את בני המקום להתפזר.
בסך הכל הפרידו בין הכיכר לבין הכביש
הראשי לנצרת 400 מטרים. כדי לעבור
דרך קצרה זו היתד, דרושה למשטרה
למעלה ממחצית השעה. כאשר הגיעה השיי רה
לכביש הראשי, בשעה שמונה ורבע, היו
השוטרים עייפים ומרוטים. כמו יחידה
החוזרת מקרב קטלני, מסרו הסמלים דו״ח
למפקדיהם על האבידות בגוף וברכוש 11 :
שוטרים פצועים: שמשות המכוניות מנופצות:
שני פצועים מבין העצורים.״
קרב מגדל־העמק הסתיים באבירות לכל
הנוגעים בדבר: לשוטרים, למפגינים ולמדינת
ישראל.

במדינה

״עברת• א ת הסואץ*
תעלת סואץ היתד״ גם השבוע, חסומה
בפני שיט ישראלי. מטענים ישראליים שפורקו
מעל אוניות חכורות, נמכרו במכירה
פומבית בפורט סעיד, וסביב גורלה של
אינגה טופט, אניית־הסוחר הדנית שנשאה
מטען ישראלי ונעצרה בתעלה׳ התנהלו
דיונים בין גורמים בינלאומיים. אולם לפחות
ישראלי אחד יכול היה, בשבוע זה, לספר
על מעברו היא בתעלה. היה זה דניאל קורג־פלד
( )24 שנקלע לפני חדשים אחדים, כימאי
טירון, למיכלית הנפט הנורווגית, בת
30 אלף הטונות, הילדה קנודסון, עבר בה
את התעלה פעמיים — בדרך לכווית, בה
הטעינה המיכלית נפט לארצות הברית, ומשם
חזרה, דרך הים התיכון, לנמל בחוף
המערבי של אמריקה.

על מעבר זה סיפר השבוע דניאל
קורנפלד לכתב ״העולם הזה״:
א/ק הילדה קנודסוז החליקה לאיטה אל
פתחי התעלה ואני עמדתי ברגשות מעורבים
על ירכתיה. בערב הקודם, כשישבתי עם
הצוות אחרי ארוחת־הערב, ערכו כולם
תכניות והציעו הצעות היכן להחביאני. הם
הציעו למטרה זו תאים ריקים, מחסנים ואפילו
ארובות הזבל. צחקתי מהם. אולם כשעמדתי
למחרת על הסיפון, וראיתי את רוכלי
פורט־סעיד מקיפים אותנו בסירותיהם,
הרהרתי אם לא סוב הייתי עושה לו הסכמתי
להסתתר.
כחצי קילומטר מן הכניסה לנמל, עלו
על האניה הנווט המצרי וקצין־ההגירה. כע־

בתא, וכי הכל בסדר.
נכנסתי עם השוטר לתא והוא נעל את
הדלת מבפנים. התישבתי על הספה, הוצאתי
עתון והשתרעתי לי בנוחיות. השוטר הרגיש
עצמו מאד לא בנוח. הוא היה בחור
צעיר, בערך בן גילי, ונראה ביישן מאד.
אינני זוכר מי היה הראשון שהחל בשיחה.
בכל אופן, מבלי שאדע ערבית ומבלי
שהוא ידע אנגלית, מצאנו את עצמנו משוחחים
די בחפשיות, נעזרים בתנועות־ידיים
ובמלים בודדות מכל השפות שבעולם. הוא
סיפר לי שנלקח בשבי ליד שרם־אל־שייך,
וכי היהודים נהגו בו יפה מאד. כשרק
התחלנו לדבר, נכנס הבחור הגרמני שישן
אתי בתא, יחד עם חברו הגרמני. הם
נשארו בתא והשתתפו בשיחה עם השומר,
שלא היה נעים לו לגרשם.
מפעם לפעם היו ניגשים לחלון התא כמד,
מן הרוכלים הערביים ששרצו על הסיפון,
כדי להתבונן מקרוב בישראלי ששמעו כי
נמצא על האניה. אחרי שעתיים הוחלף
השומר. שומרי השני היה מבוגר הרבה מן
הראשון, אולם זה לא הפריע לנו להתרועע
ולשוחח בחפשיות. שומר זה היה אף אדיב
מחברו והחיוך לא סר מעל פניו.
הוא נלחם בפלוג׳ה בשנת , 1948 ולפי
דבריו הצטיין מאד בקרבות והניס את
היהודים. כששאלתי אותו מר, הטעם בכל
המלחמות, ואם לא טוב יותר היה שסוף־
סוף יבוא השלום בין עמינו, ענה לי בתנו־עות״ידיים
שביטאו בבירור את כוונתו .״לאט
לאט,״ אמר ,״כשד,אנגלים לא יתערבו בעד
ינים, יבוא השלום מאליו.״ מעבד אל־נאצר
התלהב שומרי מאד. הדבר החשוב ביותר
שעשה השליט החדש עבורו היה הכפלת
משכורתו, וזה, בעצם, כל מה שחשוב לו.

וומיאו הוא כפוי עובי מם־יבה, יודה היא
1 IEb# r C pp

n i l #ויי
! J lift

״אם תתחילו -אתם פיניש:״

מלח קורנפלד ושוטר מצרי כסואץ
נעליים מרוכל מצרי

בור דקה קרא לי הנער־המגיש אל רב־החובל.
דלת
חדרו היתד, פתוחה ובפנים ישבו
מספר אנשים• עיני נתקלו מיד בקצין מצרי
בעל שלושה כוכבים, שהחזיק את דרכוני,
עלעל בדפיו ורשם משהו על גבי
ניר. הייתי חצי־ערום, אבל הוא התבונן בי
ברצינות, ואחרי שהאנשים שבחדר הצביעו
עלי ואמרו ״זה האיש,״ פנה אלי לראשונה
ושאל אם אני מישראל. עניתי בחיוב. הוא
שאל אם אני מדבר ערבית. כשהשבתי בשלילה
החל הוא מדבר אנגלית ושאל אותי
איפה נולדתי, היכן אני גר בישראל, מתי
עזבתי את הארץ ובאילו ארצות ביקרתי
כבר.
שכוי משרם־־אד־שייך. כאשר סיים
את השאלות השיגרתיות פנה הקצין המצרי
אל רב־החובל :״האיש הזה צריך להיות
כלוא בתא.״ אחר פנה אל שוטר במדים
לבנים ובכובע ירוק, כמו זה של משמר
הגבול שלנו. ,החתים אותו שהוא אחראי
עלי והלך. השוטר נטל את רובהו ויצא
אתי לעבר תאי. על הסיפון התקבצו כבר
רוב אנשי הצרת, ששמעו על המתרחש.
כולם הסתכלו בי בשקט ורק אדי ההולנדי,
שהבטיח בשעתו לקפוץ אתי למים ולהימלט
אם ינסו המצרים לעצרני, שאל אותי מד,
קח״ .,אמרתי לו שעלי רק להישאר כלוא

נגענו תוך שיחה גם בשליטה הקודם של
מצרים, מוחמד נגיב. שומרי טען שגם
נגיב היה בסדר גמור, אולם יחד עם זה
הסביר כי ״אנחנו צריכים אנשים צעירים,
ונגיב היה זקן וצריך היה ללכת.״ כל מה
שביקש לעתיד היה ששלושת ילדיו לא יאלצו
להלחם. לו עצמו כבר לא דאג. הוא
סיפר כי מדי שובו הביתה הוא לוקח
חתיכת חשיש — וזה משכיח ממנו את
כל הצרות שבעולם.
לפנות ערב קראו לי לאכול. כשנכנסנו
לחדר־האוכל פרצו כולם בצחוק. ואמנם
נראה השומר מגוחך מעט, עם הרובה הכבד
שלא הניח מידו. הזמנתי אותו לארוחה,
והוא הסכים רק אחרי שבררתי במטבח כי
הבשר שהוגש אינו בשר חזיר. אחרי הארוחה
יצאתי אתו לסיפון, וקניתי זוג נעליים
אצל אחד הרוכלים. כשחזרנו לתא
כבר היה המקום דחוס מרוב מבקרים,
ששמעו כי השומרים אינם מתנגדים לאורחים.
אחרי
שעזבו כולם, נעל השומר את הדלת
והתכוננתי כבר לישון, כשפתאום זכיתי
לביקור נוסף. עד היום אינני יודע מי היה
האיש הזה. הוא נכנם נרגז, החליף מספר
מלים בערבית עם השומר והתיישב מולי.
״בעיראק כבר בסדר!״ פנה אלי ישר
באנגלית ,״ואם אתם מתחילים עכשיו, אז
אתם פיניש.״ שאלתי מדוע, והוא ענה בהנאה
:״אתה יודע מי שעומד מאחורינו?״
אמרתי :״רוסיה.״ חיוך התפשט על פניו:
״לא רק רוסיה. גם סין, יפאן וכל עמי
אפריקה אתנו.״ אחרי הקדמה זאת התחלנו
לשוחח בחפשיות.
הוא טען כי בכל הצרות אשמים האנגלים.
בכלל, נדהמתי להיוזכח איזו שנאה איומה
רוחשים המצרים לאנגלים. הסכמתי אתו
בקשר להתערבות הזרה, והוא נהנה מאד.
בכל פעם שהיינו תמימי־דעים ביחס לאחת
השאלות, הוא קרא לשומר, הסביר לו
בחיוך כי גם דעתי כדעתו.
נשק אנגלי, נווט רוסי. איכשהו
הגענו לדבר על מבצע סיני. הוא טען כי
אנחנו פתחנו במלחמה ללא כל הצדקה.
ניסיתי להתגונן, להסביר כי לא היתה
ברירה נוכח הפעולות של הפידאיין, וזה
הרתיח אותו לגמרי. הוא קם, צעק, נופף
בידיו :״גם אתם עושים מעשים כאלה.
אתמול הרגו חיילים ישראליים כמה רועים
עם משפחותיהם ליד הגבול ושדדו את עדריהם!״
לא יכולתי להשיב, כי לא היה לי
מושג על מה הוא מדבר. חשבתי רק ששוב
חזרה התקופה של פעולות־התגמול;
בכל זאת אמרתי לו כי אם נעשה אמנם
הדבר שהוא מספר לי עליו, הרי שאני
אישית מוצא זאת לבלתי־הוגן.
כעשרים דקות ישב אצלי. סיפר שהוא
(המשך בעמוד )8

הבה הנוופת

כרמלה קצב, הממלאת את תפקידה של יוליה ברומן טראגי
מודרני שצמח על רקע הווי מדינת ישראל, נראית כשהיא
מובלת למכונית־אסיריס שתחזירה לכלאה בו היא מוצאת מחסה מזעס משפחתה הנסערת.

ך * פ סי כי א ט רי ם של בית החולים הממן
fשלתי למחלות נפש בבת־ים עמדו
בשבוע החולף בפני משימה קשה ומוזרה
מאוד. הם היו צריכים למדוד ולקבוע את
מידת האהבה שבליבה של נערה כבת ,20
שנמצאה תחת הסתכלותם. הם היו צריכים
להחליט אם האהבה שהנערה טוענת כי
היא רוחשת לבחיר ליבה, היא שיטחית או
עמוקה, אם היא אמיתית או מזוייפת ואם
היא לא באה אלא במטרה היחידה —
להכעיס את הוריה.
באילו אמצעים יכלו הפסיכיאטרים הממשלתיים
לקבוע את כמות האהבה שבלבה
של כרמלה קצב, ילידת עיראק ובת ישוב
העולים מורשה שליד רמת־השרון, זהו סוד
מקצועי שלהם. אולם, בתום חמשת ימי
ההסתכלות, שנעשו בצו בית־המשפט, לא
הגיעו הרופאים לכל מסקנות שהן, מלבד
המסקנה שכרמלה קצב׳ תהיה כמות האהבה
שבלבה אשר תהיה, היא צעירה נורמלית
ושפויה בדעתה.
כרמלה בעלת הצמה השחורה, הלחיים
האדומות והגוף המלא, לא חזרה לביתה,
גם לא חזרה אל זרועות אהובה. במכונית
משטרה היא הועברה אל נוח תרצח, בית
הכלא לנשים ברמלה, משם הובאה להסתכלו־תם
של הרופאים. זה היה ביתה מזה חודש
וחצי, מאז הגיע לשיאו רומן סוער וטראגי
— שבמרכזו עמדה כרמלה — רומן אשר
הצית רגשות וליבה יצרים בשני ישובים
בישראל. היה זה רומן שיכול היה לספק
חומר מרתק לגדולי הסופרים ואשר אחריתו
צפונה עדיין בערפל סמיך.
כרמלה קצב היא בתם השניה של אליהו
ונדריה קצב, הורים לשש בנות ושלושה
בנים. בעיראק היה אליהו קצב צורף כסף
וזהב, איש אמיד ובעל נכסים. אולם בעת
שעלה עם משפחתו, לפני שמונה שנים
לארץ, הביא עמו קצב רק חלק קטן מרכושו.
אף־על־פי־כן היה באפשרותו לתת למשפחתו
תנאי־קיום הוגנים, להם לא זכו רוב
עולי עיראק. בנותיו למדו בבית־ספר תיכון,
והוא עצמו לא עבד במשך כשבע שנים
בגלל מחלתו.

פעםחם, פעםקר

*« רמלה. ה חינ 3י ו ל? ת ^ ל מ ! 7
*Jבבית־ספר תיכון באחיותיה. היא ביכרה
לעבוד, יצאה לשדות הסביבה לחפש
עבודה בחקלאות. כמנהג העדה נמצא לכר־מלה,
בהגיעה לפרקה, גם חתן מתאים. היה
זה צעיר מבני־משפחתה, בן־דוד רחוק לה,
שבלחץ הוריה הסכימה כרמלה להתארס
עמו. הבחור יצא לשרות צה״ל, ובהגיע

מועד שחרורו, היה צריך לשאת את כרמלה
לאשה. אלא שבינתיים התרחש משהו.
בעבודתה בשדות הכירה כרמלה גבר אחר,
שלבה יצא אחריו. תקופת־מה יצאה עמו
כרמלה, אולם משנודע הדבר למשפחתה
הזהירוה ואיימו עליה לבל תראה את פניה
בחברת אותו גבר. כשלמרות כל האזהרות
הוסיפה כרמלה להתחבר עם בחיר־לבה, לקחו
בני משפחתה את הענינים לידיהם, סגרו
אותה בבית ואיימו עליה כי סוף שחור
מצפה לה באם תעיז להמרות את מצוות
המשפחה.
לא היו אלה רק הוריה של כרמלה שנזעקו
להפר את אהבתה החדשה. כל בני
המשפחה, קרובים ורחוקים מכל קצות הארץ
התגייסו למבצע השיכנוע, השידולים
והאיומים. תוך זמן קצר סערה כל שכונת
מורשה׳ שליד רמת־השרון, המאוכלסת בעולי
עיראק. בכולם בערה חימר, עזה, בערו
רגשות־גאוה משפחתית :״אנחנו נמות כולנו
ואת לא תלכי אל אותו איש,״ אמרו

הדבר שהרתיח כל־כך את בני־המשפתה
ומכריה היתד, העובדה שאהובה של כרמלה
היה ערבי .״למה התאהבה בו — לא יודע!״
אמר השבוע אחד מבני־דודיה של כרמלה,
״תראו את השקץ הזה, תירקו לו בפנים, זה
ערבי זקן ומצורע.״ לאחרים היו הסברים
לאהבתה המוזרה של כרמלה לערבי. סיפר
בן־דוד אחר של כרמלה :״האנשים אומרים
שנתן לה לשתות משהו, מין מים כאלה.
עד שבאה בבית כל הראש שלה כבר היה
כואב. פעם היה לה חם ופעם היה לה קר.
אחרי כמה ימים ברחה אליו.״
לאחותה הבכירה של כרמלה היד. הסבר
אחר. אמרה האחות, בוגרת צה״ל ובית־ספר
תיכון ישראלי :״הערבי סתם בילבל לה את
המוח. היא בעצם לא רוצה אותו. היא רוצה
את ירדן. אותו היא לא אוהבת, אבל הוא
אמר לה שיקח אותה לירדן, ושיש לה קול
יפה מאד ושיעשה ממנה שם זמרית, או זה
בילבל אותה. יש עוד שלוש בנות במורשה,
שיתנו עדות, איך שהערבי הכנים להן לראש
שיעברו את הגבול לירדן, ואפילו הכין
להן בגדים שחורים בבית שלו.״
לגבי משפחת קצב היה ברור דבר אחד
— לכרמלה אסור בשום פנים ואופן להתחתן
עם ערבי׳ ויקרה מה שיקרה. אין
השפלה גדולה מזו למשפחה. אם תצא
כרמלה מדעתה או תסטה מדרך הישר, לא
יהיה בזה עלבון כה גדול כמו נשואים עם
ערבי. ביחוד היו אחוזות־חימה על כך כל
אחיותיה של כרמלה. הן ידעו — אם תינשא
כרמלה לערבי, הרי לפי מנהג עדתו,

בת המעברה -אבל אהבחם זה לזו»1בילה אל בית־הסוהר

Jה ת חננ ה
לא יסכים עוד איש לשאתן לעולם.

מכעוד, בריח ואיום ברצח

ורם כל נימוקיהם ושכנועיהם של
בני המשפחה לא השפיעו על כרמלה
כמלוא־הנימה .״אני אוהבת אותו ואני רוצה
אותו,״ הצהירה היא. כי אהובה של כרמלה
לא היה בעל אותה דמות נוראה שניסו
בני משפחתה להדביק לו. סעיד ראשיד עומר
( )34 הוא גבר חסון ויפה־תואר׳ משכיל
ועדין־נפש. סעיד מכובד מאוד ונערץ על
בני כפרו טייבה שבמשולש, שם נולד.
הוא גם אמיד למדי. יש לו מכונית־משא,
בה הוא מוביל מדי בוקר את הפועלים
הערבים של טייבה לעבודה בישובי היהודים
בשרון. הוא נוהג לחכור שטחי קרקע
גדולים לעיבוד חקלאי, מהם הוא מוציא את
פרנסתו בשפע.
את כרמלה הכיר סעיד בשדה כותנה
ברמת־השרון, כאשר הביא במשאיתו פועלים
למקום. זה היה לפני שנתיים. לאט
לאט נרקמו יחסי־אהבה בין השניים. לאיש
מהם לא הפריעה לאומיותו או מוצאו של
השני. הם לא הרגישו את עצמם כזרים
או כאויבים, למרות שסעיד היה נאלץ
לנוע בדרכים לפי רשיון מאת הממשל הצבאי,
עובדה שחייבה אותו לחזור לכפרו
מדי לילה.
יחסיהם נמשכו בהפסקות משך חדשים
רבים. עד אשר לפני כחצי שנה החליט
סעיד לשאת את כרמלה. היה רק פגם אחד,
שהטיל את צילו על רומן־האהבה, שהתרחש
בין הצעיר הערבי מטייבה והנערה היהודיה
ממורשה: סעיד היה נשוי כבר. הוא גם אב
לששה ילדים, שהגדול בהם, בן ,16 מתקרב
בגילו לגילה של כרמלה.
סעיד לא הסתיר עובדה זאת מכרמלה.
היא ידעה את מצבו מהימים הראשונים
להיכרותם. היא ידעה גם שאשתו של סעיד
חולה במחלה קשה, שמנעה ממנה חיי־אי־שות
בשנים האחרונות. היא ידעה שסעיד
מוכן להתגרש מאשתו, לשלם את מזונותיה
לכל ימי חייה, ולגדל את בניו. עובדות אלה
לא שמשו מכשול באהבתם של השניים. הם
החליטו, למרות סיבוכים אלה, לבוא בברית
הנשואין.
מבחינה דתית לא היה דבר שיפריע להם.
כמוסלמי גאה, לא חשב סעיד עומר להתגייר.
כרמלה גם לא היתד, צריכה להתאסלם.
הדת המוסלמית מתירה לערבי לשאת אשר,
יהודיה, ההופכת למושלמית ברגע שהיא נישאת
אצל הקאדי. כרמלה היתד, מוכנה גם
לזאת. הצרות החלו לבוא רק כאשר הודיעה
כרמלה למשפחתה על כוונתה להינשא לס־עיה
כששמעו
הוריד, על כך סגרו אותה בבית
על מנעול ובריח. כמה קרובי משפחה איימו
עליה שיהרגוה, איום שנראה מתקבל על
הדעת ביותר, בהתאם למסורת העדתית. רק
לפני כשנה רצח אח את אחותו במורשה,
בטענה שהיא חיללה את כבוד המשפחה.
כרמלה החליטה לברוח.
באחד הימים, כשסעיד נהג את מכוניתו
בשעות אחרי־ד,צהרים בדרך מהרצליה ליפו,
עצרה מכונית טנדר את משאיתו. מה־מכונית
ירדה כרמלה .״אני מחכה לך כבר
מהבוקר שתעבור,״ אמרה כרמלה׳ ״ברחתי
מהבית. הייתי מחכה לך אפילו עד מחר,
שתעבור ותיקח אותי.״ היא סיפרה לו כי
הצליחה להוציא מהבית חבילת חפצים, ארי
תם השאירה במורשה. סעיד לא העיז להיכנס
לאור היום לשכונה. הוא ידע את
המצפה לו. יחד המתינו השניים עד החשיכה.
בחסות הלילה נכנסו למקום, הוציאו
את החפצים. סעיד הדליק את מכוניתו והחל
לנסוע בכיוון לבית אחד מקרוביה של
כרמלה, שם רצה לאכסנה, רחוקה ממשפחתה,
עד יעבור זעם.

מקלט כתא־המעצר
משאית לא הספיקה לעבור מטן
Iדים רבים, כאשר משאית אחרת הדביקה
אותה וחסמה לה את הדרך, בהיעצרה לרוחב
הכביש. מתוך המשאית קפצו כשלושים
וגרים, הסתערו על מכוניתו של סעיד.
סעיד לחץ על הדוושה וניסה לעקוף במהירות
את המחסום, אולם תוך כדי כך
קפצו כמה בחורים על מדרגות מכוניתו
והחלו להלום בו ובכרמלה. כשידו האחת

הנ אהבת

אוחזת בהגה, הצליח סעיד לדחוף את
המתנפלים מעל המכונית, מלבד אחד׳ לבוש
מדי־צבא שהצליח לפתוח את דלת המכונית,
וניסה לסחוב את כרמלה החוצה. כשסעיד
ניסה לעצור בעדו׳ תפס החייל את הגה
המכונית והיסה אותו הצידה. המכונית החלה
לסטות מהכביש, וכאשר הרגיש סעיד
כי עוד מעט תקרה תאונה פגע בבחור
שהחזיק בהגה. הלה פתח בצעקות :״ערבי!
ערבי!״
סעיד נסע עוד כ־ 250 מטר ועצר את
מכוניתו, בהבחינו ברודפים ההולכים ומתקרבים
אליה .״תברחי,״ אמר לכרמלה, שנעלמה
בחסות־ד,חשיבה בין בתי השיכון.
סעיד חיכה מעט, וכאשר התקרבו הרודפים
נמלט אף הוא לאחד הבתים הקרובים, בשיכון
קציני צד,״ל .״מה הענינים?״ שאל אותו
קצין צד,״ל גבוה שפתח בפניו את הדלת.
סיפר סעיד :״אמרתי לו: אני ערבי וזאת
חברה שלי מהמעברה. העיראקים רוצים
לשחוט אותנו.״
הקצין הכניס את סעיד לביתו, שמר על
מכוניתו מזעם ההמון שעמד להציתה. כשנרגעו
קצת הרוחות לקח הקצין את סעיד
למשטרת הרצליה. תוך דקות מספר התמלאה
תחנת המשטרה בהמונים שניסו להוציא
את סעיד החוצה ולעשות בו משפט
לינץ׳ .״הוא גונב בחורות ורוצה להבריחן
לירדן,״ צעקו הם. השוטרים הספורים׳ שלא
יכלו להשתלט על ההמון שמילא את התחנה,
נאלצו לעצור את סעיד בתא־מעצר,
להכריז עליו בפני ההמון כאסיר. אחרי
שעת חצות הובאה לתחנה גם כרמלה. השוטרים
ידעו כי אם ישחררוה היא צפויה
לאותו גורל כסעיד. כדי למנוע זאת הם
עצרו גם אותה.
במשך 48 שעות ישבו כרמלה וסעיד
במעצר, כשמשמרות בריונים מקיפים את
תחנת המשטרה, לבל יתחמקו ממנה. כשחלף
הזמן, הצטנן הדם שהציף את ראשם של
בני המשפחה. הם הגיעו למסקנה, כי לו
היו יכולים להפריד לזמן ארוך בין כרמלה
לסעיד, אולי היו משכיחים ממנה את
אהבתה. הדרך להפריד ביניהם היתר. להחזיק
את כרמלה במעצר. בני המשפחה הגישו
תלונה למשטרה, האשימו את כרמלה בגניבת
תכשיטים ובגדים שאינם שייכים לה.
אחרי 48 שעות, כאשר שוחרר סעיד,

נשלחה כרמלה למעצר בנוה תרצה.

במקוב בית שחרור ממעצר
ך* עיר לא הזניח את אהובתו במצו־
Wקתה. גבר אחר היה אולי שמח להפטר
בצורה כזאת משרשרת ארוכה של צרות.
לא כן סעיד. הוא שכר מכספו פרקליט שיגן
על כרמלה — את עורך־הדין אמיל
בנאדו.
במשרדו של עורך־הדין בנאדו נערכה
פגישה בין אביה של כרמלה לבין סעיד.
״מדוע מכל הנשים בעולם בחרת דודקא
את בתיי״ מירר האב בבכי. השיב סעיד:
״ככה זה הגורל, אינני יכול לעשות דבר
נגדו. אינני רוצה לצחוק על בתך, אני
רוצה לשאת אותה לאשר.,״
האב כמעט והשתכנע. כאשר הבטיח לו
סעיד כי יקנה לכרמלה בית אותו ירשום
על שמה, כמעט והסכים האב לנשואים:
״אם כרמלה תסכים לזה אני מוכן.״ יחד
נסעו האב עם סעיד לתחנת המשטרה שם
ישבה כרמלה .״אני רוצה אותו, אינני יכולה
לחיות בלעדיו׳״ אישרה כרמלה.
אולם כעבור יומיים, בלחץ המשפחה כנראה,
שינה האב את דעתו. שליחים מיוחדים
הגיעו אל סעיד לטייבה, ניסו להשפיע
עליו לחזור בו מרצונו לשאת את כרמלה.
״אני אוהב אותה, ואני רוצה לשאתה כל
זמן שהיא רוצה בי,״ נשאר סעיד איתן
בדעתו.
• בינתיים התחרטו בני המשפחה על מעצרה
של כרמלה• כאשר הובאה לבית־המשפט
הציעו ההורים והקרובים לשחררה בערבות.
אולם להפתעת כולם, סירבה כרמלה להשתחרר.
היא העדיפה לד,שאר בבית־הסוהר
מאשר לחזור אל משפחתה. אי־אפשר היה
שלא להבחין בהבעה שהיתר, נסוכה על
פניה. לא היתה זו הבעה של עקשנות או
של מרי, אלא של פחד עמוק. כרמלה
פשוט חששה לחייה ולחיי סעיד.
מדי שבוע בשבוע הובאה כרמלה לביתר,משפט
להארכת פקודת המעצר נגדה. מדי
שבוע הביעו קרובי המשפחה את נכונותם
לשחררה בערבות. ובכל פעם הצהירה כרמלה
כי אינה מוכנה להשתחרר מבית
הסוהר בכל ערבות שהיא, מלבד אם יתירו
לה ללכת עם סעיד.

T H W I Hסעיד עומר, בן הכפר
J L I l l w J l lטייבה, אב לשישה ילדים,
שהתאהב בכרמלה, מוכז לשאתה.
באחד הימים הובאה כרמלה אל בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב, שם הגישו הוריה
בקשה מיוחדת לשחרור בערבות. הם
הצליחו לשכנע את סעיד שיתן להם לנסות
את כרמלה במשך חודש ימים. במשך חודש
ימים לא יראה אותה, והיה אם בתום
החודש תרצה בו הנערה, יתירו לו לשאתה.
בבית־המשפט הצהיר סעיד כי הוא נכון
לנסיון שכזה. אולם כרמלה עמדה על שלה:
״אם אצא מבית־הסוהר אצא רק אתו. לא
אלך לשום קרוב שלי, וכל לילה אצא אתו.״
אחרי הצהרה שכזאת ביטלו הערבים את
נכונותם לערוב לה, וכרמלה חזרה שוב
לבית־הסוהר לבלות שבוע נוסף בחברת
פושעות מועדות מכל הסוגים.

600 קולות תמורת ״כן״
** שראו־ קרובי משפחתה של כר-

faJמלה כי בדרך של שיכנוע לא יוכלו
לאהבתה, ניסו להשתמש בכח הזרוע. הם
הציבו מארבים מיוחדים בדרכים המובילות
להרצליה, שם היה סעיד נוהג לעבור
במשאיתו בוקר בוקר. כאשר התלונן סעיד
על כך, טען כי צפויה סכנה לחייו, עשתה
המשטרה צעד לאבטחתו) הממשל הצבאי
ביטל את רשיון התנועה ד,חפשי שלו. נאסר
עליו לנסוע דרומית לנתניה, שם נמצאים
השטחים שבעיבורו, והוא הורשה לנוע
רק לצפון הארץ וירושלים.
בני המשפחה המשיכו בכל האמצעים
שבידיהם להשפיע על כרמלה להסכים לשחרור
בערבות, אפילו אם תהיה מוכנה לגור
בבית אחד מקרובי המשפחה ולא לחזור
לבית־הוריה. הם ניסו להשפיע על עורך־
דינה לחזור בו מהסכמתו ליצגה ולהגן
עליה .״איזה אדם זה?״ השתומם האב .״לא
יהודי? אין לו בנות?! מי יהודי ויסכים
לתת הבת שלו לערבי?״
אלא ככל שהלך הענין והתפתח, מילאו
בו ההורים תפקיד הולך וקטן. לזירה נכנסו
עסקנים מכל הצדדים. בטייבה ניסו כמה
נכבדים לנהל מסע־לחישות נגד סעיד, להניאו
מהחלטתו להינשא לכרמלה. במורשה
התערבו בענין כמה עסקנים עדתיים ומפלגתיים.
אחד מהם היה חיים רצון, תימני,
יליד רחובות וכיום עסקן של אחדות־העבודה
באיזור רמת־השרון. אמר חיים,
שהפך לדובר משפחתה של כרמלה :״אני
לקחתי הענין הזד, על עצמי, כי הלב שלי
לא נותן לי להסכים לזה. כל רמת־השרון
סוערת• זה ענין של מצפון. מגדלים את
הילדה ולבסוף לתת אותה לערבי? האם
חסרים בחורים יהודיים? אנחנו מוכנים
לחתן אותה עם איזה יהודי שתרצה, נוציא
אותה החוצה בכל הכבוד, ואף אחד לא יגע
בה לרעה.״
כששמע רצון כי עורך־דינה של כרמלה,
אמיל בנאדו, הוא חבר מרכז תנועת־החרות,
הצהיר :״אני מוכן להעביר 600 קולות לת־נועת־החרות
ובלבד שיפסיק לעזור לד,
להתמרד.״
אולם כל הדיבורים היו לשוא. כרמלה
לא האמינה לאף מלה שנאמרה לה על ידי
קי־ובי משפחתה, המשיכה לחשוש לחייה.
״אינני רוצה לחזור אליהם. אני רוצה לשבת
בבית־הסוהר.״ שם׳ ידעה, לא יפריע לה
איש ללקום את חלומות האהבה שלה, שסאליהו
(במרכז) תוריה קצב, הוריה של כרמלה, פק רב אם אמנם יתגברו על נחשולי

רואים בכוונתה להינשא לערבי, עלבון שאין השנאה העדתית והלאומית המתנפצים עליU
l l n a l l l l U I1IIII

לכפרו. מימין נראה חיים רצון, עסקן ציבורי יוצא־תימן המשמש דובר למשפחה הנפגעת.

rjim s fi
• המהומות

במדינה

הזכויות שסודות)

(המשך מעמוד )6
קומוניסט וכי יש למצרים שפע של נשק
מברית־המועצות. כששאלתי אותו מדוע אם
כן מצויד השומר שלי בנשק אנגלי דווקא,
ענה כי קאהיר מלאה בנשק סובייטי.
במשך הערב, עד לאחר חצות, חקרו אותי
לסירוגין שלושה קצינים וכולם שאלו בדיוק
את אותן השאלות. עם אחד מהם, מבוגר
בעל שיער מאפיר, שוחחתי על הארץ.
זה היה אחרי ששמע שנולדתי ברמת־גן.
הסברתי לו שזה לא רחוק מיפו והוא החל
להשתפך בזכרונות. קרוב לחצות ביקשתי
משני הגרמנים שישארו אתי בתא. עמדנו
להפליג בשעה אחת, ולא ידעתי עדיין אם
יורידו אותי מן האניה או יאפשרו לי
להמשיך בה. גיליתי במשך הזמן הקצר כי
קיים אצל המצרים יחם אוהד מאד לגרמנים׳
וחשבתי כי נוכחותם של השניים תועיל.
שעה אחרי חצות נקראתי שוב אל תאו
של רב החובל. מלבדו היו שם שני השומרים
שלי וקצין מצרי. רב־החובל חתם
שקיבל אותי בריא והשלושה הסתלקו.

העדתיות לא תישארנה מוגבלות לערות

המזרח. בשלב מאוחר יותר יתקוף אי־השקנו גם את העולים מנזזרח־אירופה
שישתבנע ו בי רק בדרן זו אפשר להמריץ את צמרת המזיגה להתיחס ברצינות
לבעיותיהם. בשלב זה יבוא הגורם המעמדי המובהק במקום הגורם העדתי
המובהק.

שום מפלגה קיימת לא תרוויח משרשרת המהומות
בחשב ון ה ב הי רות. כל המפלגות מבינות בסתר בי הן יושבות בעניין זח
בסירה אחת, לא ייחפזו להפכו לסיסמת בחירות. במצב העדין ביותר תימצא
תנועת החרות, שרוב חבריה הם נועדות המזרח, אך שכמעט כל מנהיגותה.
מזרח־אירופית. ביטול אסיפת חרות שעמדה להתקיים במגדל־העמק ביום המהומות
הוא תוצאה של מצב עדין זה, המונע מחרות לבטא את סערת בני המזרח,
אף שברור למנהיגי חרות שאם לא יטלו לידיהם את הנהגת תנו׳עת־המרד
ההמונית, הם 1עשויים לאבד את עיקר כוחס שיעבור לידי מנהיגות חדשה
שתקום מתוך העדות.

aההשפעה העיקרית של המהומות העדתיות על הכחי־

וזגדר הנו1ז\2
רו תעד 5ד! :מאורעות אלה האפילו לגמרי על עיסקת־הנשק הגרמנית,
רוקנו אותה מכוחה המושך נסיסמת־בזזירות.
» כפעםהרא שו נהתזכהישראלבבחירותהק רו בו ת
ל ״ א לו פי מרפסת ״ ,בנוסח האירופי הידוע. קולנוע מוגרבי הסכים למסור את
מרפסתו הגדולה, ממנה אפשר לדבר אל 100 אלף איש בכיכר ממול וברחוב אלנבי
״יי י, י י ״יי יי״-׳ י״יז״סו״ו-וז חה־״יה וח־ווו״ לו־י וזיווי• הרלליוז bm

« שני המתנגדים העיקריים כפרשת ״אינגה נזופט״ :וולטר
איתן ואבא אבן. בעוד שהממשלה הסכימה להשלים עס הכשלון המחפיר
בו הסתיים משלוח אניית המבחן דרך הסואץ, תמשיך בימים הקרחכיס להתנהל
מלחמת נסיגה על השאלה: האם כדאי להעלות את הפרשה במועצת הבטחון,
או לאד נגד צעד זה יתייצב מנהלו הכללי של משרד החוץ, וולטי איתן, יעלה
את הנימוק ־בי ארצות־חברית ומעצמות המערב האחרות, לא יראו בעין יפה
את התעוררות הבעייח המסובבת, ובי מוטב להשאיר את המצב כפי שהו»
עתה, בשלזכותה של ישראל החלטה תקיפה וחיובית של מועצת הבטחון,
משנת , 1951 המצדדת בזכות המעבר של אוניותיה בסואץ. יימיקיו של ייבי•
המערב לא החליט סופית לתמוך בעבד אל־נאצר, והעלאת בעיית השיט בתעלה
תגרום ללחץ על המערב, שלא ייתקרב ללא סייג אל נשיא רע״ם. אם הפנייה
לא תועיל לישראל, הדי שהיא, לדברי אבן, עלולה להזיק לרע״ם.

9וועידת ההסתדרות תידחה עד לאחר הבחירות לכנסת.

:1הוצאת הכביסה המלוכלכת של
מפלגות השמאל. החשש העיקרי של מפא״
ההסתדרות אל החוץ, מה שהיה עלול להביא תועלת דווקא למפלגות הימין. אף
כי לא נקבע מהעד לוועידה, ברור כי היא לא תתקיים תוך שלושת החדשים
הקרובים.

על האניה עלה נווט שלא נראה לי כערבי.
אמרו לי כי הוא רוסי או יוגוסלבי.
שכבתי לישון וקמתי רק למחרת בשבע.
האניה עמדה שוב. זה היה באגם בגודל
הכנרת, שבו התעכבנו עד שתיים בצהריים.
חיכינו שהשיירה הבאה מדרום תחלוף על
פנינו. אחרי שהיא עברה המשכנו. האוירה
נעשתה מדברית. במשך תשעה ימים הקפנו
את חצי־האי ערב! ביום העשירי הגענו
לכווית• תעלת סואץ היתד ככר מאחורי.

ע ת 1נ 1ת
מה מריץ א ת שב ת אי?
ידיעה אחת לא הופיעה השבוע בצרור
הידיעות המשטרתיות שפירסם כתב המשטרה
של ידיעות אחרונות, שבתאי (״שפסל״)
פורטנוי. היתד, זו ידיעה על פסק־דין משמעתי
של משטרת מחוז תל־אביב, נגד אחד
משוטריה שנקנס בהורדת משכורת של 14
ימים בצירוף המלצה לפיטורין, אחרי שנאשם
במסירת ידיעות לעתונאי שלא כחוק.
אפשר להבין מדוע לא מסר פורטנוי סיפור
זה, מאחר והעתונאי עמו קשר ד,שוטרי
קשרי אינפורמציה, היה שבתאי פורטנוי
עצמו.
שבתאי פורטנוי 40 אולי המבוגר שב-
רפורטרים של העתונות הישראלית, הוא
דמות טיפוסית של ריפורטר אמריקאי משנות
העשרים, המתרכז בעיקר באיסוף ידיעות
והעברתם המהירה, יותר מאשר בכתיבה.
היתד, תקופה בה היה פורטנוי מלך בשטח
עבודתו. לא היו לו כמעט מתחרים בשטח
איסוף הידיעות הפליליות. אולם בשנתיים
האחרונות, עת התחילו עתונים שונים להעסיק
כתבים צעירים, מלאי־מרץ, בכיסוי השטח
הפלילי, נעשתה עבודתו של פורטנוי
קשה ומסובכת יותר.
כמעט גניבת גופה. שני דברים דחפו

את שבתאי פורטנוי להשגת סקופים עתו־נאיים
והסואתם מעיני חבריו בסיסמא :
,׳אין לי כלום היום״ — חוש עתונאי
מפותח, והמקלחת היומית במערכת עתו־נו,
במקרה שידיעה מסוימת, שהופיעה בע־תון
מתחרה, לא הופיעה אצלו. על כן גם
בימים בהם לא היו חדשות משטרתיות
טריות, היה פורטנוי דואג שתהינה. הוא
הצליח להוציא ידיעות שהמשטרה ניסתה
להסתירן, העלה את חמת קציני המחוז.
ברוב המקרים הצליח פורטנוי להגיע למקום
הפשע יחד עם המשטרה ולעתים לפניה•
לפני כחודש׳ כאשר נמצאה גוית אשד,
אלמונית בחולות בת־ים, נדהמו השוטרים,
שהוזעקו למקום, למצוא שם את פורטנוי,
שחייך אליהם בלעג :״אהה, יכולתי לגנוב
לכם את הגופה!״
למטה משטרת מחוז תל־אביב היה ברור
שפורטנוי אינו מסתפק בהוצאת ידיעות
משוטרים, המוסרים לו אותן בתום לב,
מבלי להבחין כי הם עוברים בכך על הוראות
המשטרה, אלא מקיים קשר מתמיד עם
עמדת־מפתח במשטרה, המספקת לו באופן
קבוע את הידיעות על מעשי־הפשע, מיד
עם קבלת הידיעות במשטרה.
הפשע: דבור עם עתוגאי. החשד
נפל על השוטר שמחה גולדין, בן גילו של
פגרטנוי, המשרת מזה 10 שנים במשטרה.
גולדין, אדם נוח לבריות ותמים, שימש בתו־רניות
שונות במטה, פעם כיומנאי, פעם
כתורן המחוז, ולעתים כמרכזן רשת הטלפונים.
בדרך כלל היה הוא הראשון שקיבל
ידיעות על ביצוע מעשי פשע ועל מעצרים.
במשטרת מחוז תל־אביב, בה השתרר משטר
של פחד ואימה בין השוטרים מאז נטלו
את הפיקוד עמום בן־גוריון וחבר קציניו
חניכי הש.ב״ נחשב דיבור עם עתונאי,
שלא ברשות, לפשע חמור ביותר. מאחר
שגם קציני־המטה העריכו את משמעות האשמה
שהם עומדים להטיל על גולדין, הם
החליטו לטמון לו פח.
בערב בו עבד גולדין במרכזיה, חוברה
אליה מכונת הקלטה. עמוס בן־גוריון עצמו
העביר בטלפון פקודת־מעצר מדומה, לעצירת
אישיות מוניציפלית ידועה. שיחתו של
עמוס עברה דרך גולדין. כאשר התקשר
פורטנוי בשעות הבוקר עם המטה, ושאל את
גולדין אם התרחש משהו חדש במשך הלילה,
רמז לו גולדין על שיחתו של עמוס.
ההקלטה היתד, הוכחה משכנעת נגדו.
עוד באותו יום הובא גולדין לחקירה,
בה ניסו קציני המשטרה להוציא ממנו כאילו
מסר ידיעות לעתונאים תמורת כסף. אולם
גולדין היה ישר ותמים מדי מכדי לעשות
זאת. הוא הודה כי היה נוהג להודיע לעתו־נאים,
ולא רק לפורטנוי, על מקרי פשע.
בסיום החקירה אמר אחד הקצינים החוקרים
:״אם באמת לא קיבל גולדין כל טובת
הנאה — אז הוא טיפש.״
דינו של גולדין נחרץ לגירוש מהמשטרה.
השבוע, כאשר בוצע רצח התייר הפרסי ברחוב
תחכמוני בתל־אביב, ושבתאי פורטנוי
הגיע למקום אחרי קציני המשטרה, חייכו
הם בשמחה לאיד. אולם לו ידעו מי בכל
זאת שימש הפעם מודיעו של פורטנוי, לא
היו צוחקים כל כך.

תנ 1ע 1ת
אשימת ב בו ד ה
״בושה! רד מן הבמה!״ קרא גבר נרגז,
בעל שערות בלונדיות. באותו רגע פנו
אליו שלושת שכניו שחורי־השיער. אגרופים
התנופפו באוויר.
מחצית הקהל באולם עצנזון התרומם מכם־
אותיו .״אוהדים! ידידים! אל תתנו לפרו-
בוקאטורים לפוצץ את האסיפה!״ קרא הנואם.
לרגע היו המלים תלויות באוויר. אך
פתאום החלו מחיאות־כפיים סוערות, שגר־פו
את הקהל כולו. הן השתיקו את המהומה,
נמשכו עד שכל אלף הנוכחים שוב
ישבו במקומם. הנאום נמשך.
מבחן המוני אמצעי מקורי זה של
שיטור פנימי חזר כתריסר פעמים באולם
החיפאי הגדול, כאשר כינסה השבוע הפעולה
חשסית את אסיפת־העם הראשונה שלה.
היה זה מבחן ציבורי מסויים. כי במשך
שנת קיומה, פנתה הפעולה בעיקר אל השכל
של שכבות משכילות, הגדירה אידיאולוגיה
שלמה חדשה בנזינשר העברי, הפיצה רעיונות
חדשים בשורה של כרוזים, גיבשה
גרעינים אירגונים.
עתה החליטה לעבור את המיבחן העיקרי
— הפניה הישירה אל ההמונים הרחבים.
.הם לא ימלאו אולם,״ טענו יריבים רבים,
שסברו כי הפעולה תתגבש ככת נבדלת.
היתד, זאת טעות. עוד שעה לפני התחלת
העולם ח זה

ויי•

האסיפה, החל האולם קולט עשרות משתתפים׳
שנחפזו לתפוס מקומות. במועד הקבוע
להתחלה היה האולם מלא מפה אל פה
— ובחוץ החלו כמה מאות נוספים מאזינים
לרמקולים. חלק מההמון כלל סקרנים, מן
הסוג הנמשך לכל תופעה פוליטית חדשה.
אולם הרוב הגדול נתגלה במהרה כאוהד.
״דם נשפך בחיפה!״ היה זה הישג
לא קטן אחרי המכשולים שהאסיפה נתקלה
בהם מהרגע הראשון. אחד מהם: בני חיפה
לא ידעו כמעט על קיומה. עירית חיפה קיבלה
להדבקה את המודעה שהודיעה על קיומה,
נתנה קבלה בה פירטה את תנאי ההדבקה.
למחרת היום הודיעה שאין לה מקום.
אמנם, אחרי שנתקלה באיום בבקשת צו־על־תנאי,
נסוגה העיריה, אך רק למחצית
הדרך. היא הודיעה שתדביק את מחצית
המודעה — בגלל חוסר מקום. היה זה
חשבון מחובם — כי המחצית, שנותרה אחרי
החיתוך, הודיעה רק את מקום האסיפה
ושמות הנואמים, אך לא את הנושא :״דם
נשפך בחיפה זו הי ההתפרצות הראשונה
של זעם המקופחים...״
מאורעות ואדי־סליב הטילו את צלם על
האסיפה מן הרגע הראשון. הקהל, שהיה
מורכב כמעט שודה־בשווה מיוצאי מערב
ומזרח (כולל כמה עשרות ערבים) ,צעירים
וקשישים, היה צמא לפתרונות שיצילוהו
מן המועקה של המלחמה העדתית. אהדתו
הבולטת למכנסי האסיפה מנעה את התפרצות
אותה מלחמה באסיפה עצמה.
אפילו קבוצה של מפריעים מאורגנים, שתפסו
עמדות איסטראטגיות באולם, נרגעו
במהרה למראה הפנים המאיימים של קבוצות
עולי־מארוקו, שהאמינו כי המפריעים מגינים
על ההפליה העדתית.
אחוות לוחמים. אחרי הסערה הראשונה,
בשעת נאומו של נתן ילין־מור,
החלה האוזירה של הבנה והתידדות מתפשטת
באולם, שעה ששלום כהן ואורי
אבנרי הזכירו את אחוות־הלוחמים הבינעדתית
בחטיבות הקרביות בימי המלחמה.
עיקר הצעות הנואמים: טיפוח שיטתי של
ערכי־התרבות המזרחיים בבית־הספר, כהכנה
להשתלבות המדינה במרחב, תהליך בו ימלאו
בני־המזרח תפקיד חיוני כגשר תרבותי!
פירוק המשטר המפלגתי המעביר לצרכים
פסולים את הכספים הנאספים למען העולים.
כשנסגרו דלתות האולם, לא נסתיימה
האסיפה. היא נמשכה בחוץ, שם נתקהלו
מאות, המשיכו בויכוח סוער עד מאוחר
אחרי חצות. המבחן ההמוני הראשון הצליח.

מ שפ ם
טיווח אלה בו ל
״אדון, אדון, בוא מהר לראות איך הפצצות
רודפות אחרי!״ האיכר מכם פרנקל לא
האמין למראה עיניו. מולו רץ בריצת אמוק
מטורפת מוחמד חאפז, פועל ערבי צעיר
הרץ הגיע
חסר־נשימה אל פרנקל כסוף הבלורית ()44
והתחנן מלא־פחד .״בוא תראה אדון פרנקל,
הפצצות רודפות אחרי קילומטרים.״
פרנקל רק חייך. הוא קיבל את דבריו
של הפועל הנפחד בבדיחה טובה. בכל שנות
שרותו כקצין בחיל־אוויר, לא שמע פרנקל
על פצצות רצות.
כעבור שבועות מספר האמין גם פרנקל
לסיפורו של מוחמד הנפחד. הוא ראה במו

אסיפת ״הפעולה השמית״ :ילין־מור נואם, סדרנים מפרידים כין מתקוטטים כקהל
״אל תתנו לפרובוקאטורים לפוצץ!״
עיניו כיצד פצצות חיל האוויר הישראלי,
שהוטלו מסילונים מנמיכי־טוס, היכו בגופן
על החולות הרחבים, קיפצו, כאבן המחליקה
על־פני המים, למרחקים של עשרות ומאות
מטרים. כיוזן הקפיצה: מיטווח חיל האוויר.
חיים של מנוחה ושקט. לפני שבע
שנים עזבו מכס פרנקל, אשתו ושני ילדיו
דירה נאה על הר הכרמל. הם באו
כשבליבם משאלה אחת בלבד: חיים של
מנוחה ושקט. בשנים הראשונות באו על
סיפוקם המלא. הסביבה מלאת הוד הקדומים
היתד, בדיוק הדבר שאליו התכוונו. הם
השקיעו את כל חסכונותיהם בקניית שטח
אדמה בן 26 דונם ובניית בית עליו. אחרי
שנטעו את עשרת הדונמים של פרדסם,
פנו אל העיסוק שעתיד היה להיות הענף
העיקרי במשקם: תרנגולי הודו לרבייה.
בשנים הראשונות היו למשפחה הפסדים
ניכרים. לא עמד לרשותם כל נסיון. אולם
המצב השתפר במהירות. ושנת 1957 היתד,
עבורם שנת שיא מבחינת רווחים, שימשה
להם אות לפתיחת תקופה חדשה. הפרנקלים
החלו לראות את עתידם באור וורוד. אפילו
בחלומותיהם השחורים ביותר לא חששו כי
אור זה יהפוך לאור שחור של התפוצצויות
פצצות מטווח חיל־האויר.
בתחילת 1958 הקים חיל האויר מטווח
אימונים למטוסיו, בקרבת מקום, הודיע על
כך למשק השוכן בסביבה׳ לא טרח להודיע
זאת לחקלאי הבודד מכם פרנקל. הצלילות
מחרישות האזניים של הסילונים ודד
התפוצצויות המזעזעות שאחריהן, הותירו
את משפחת פרנקל המומים.
תרנגולי ההודו היקרים נחנקו בעת ההפצצות.
ההטלה הממוצעת, שהיא בדרך כלל
כ־ 30 ביצים לעונה לכל תרנגולת, ירדה עד
ל־ 18 ביצים, שרובן היו בלתי־פוריות, בחלקן
אף ללא קליפה בכלל. פרנקל ניסה
להכין עתודה צעירה לתרנגולי־ההודו הגוועים,
שיכן אפרוחים בני־שבוע בבית־אימון
ליד ביתו. לאחר מספר ימי הפצצה התמוטט
מהדף האויר אחד מקירות בית־האימון, גרם
למותם של 225 אפרוחים. הנזק נאמד בכ־
600 לירות. שמאי חברת הבטוח שהעריך

את הנזקים, אישר את כל הפרטים, המליץ
לדחות את התביעה, .׳האשמה היא בחיל
האויר,״ קבע השמאי.
פצצה מתחת לתלתן. הפצצה הראשונה
נפלה בשטחו של המשק בחודש אוקטובר.
מטרים ספורים בלבד מפועלת ערביה
הרה, שעבדה בשדה, ופועל ערבי צעיר
שנמלט מהמקום, חזר רק כעבור שבוע
פרנקל הזמין את אנשי המשטרה, ששלחה
חבלן .״כאן נפלה פצצה,״ קבע החבלן
בבטחון גמור. חוסר בטחון מוחלט גילו
אנשי חיל־האויר ומשרד־הבטחון, שבאו לחקור
בדבר חדשיים לאחר המקרה. את מקום
נפילת הפצצה כיסו שתילי התלתן הירוקים.
אחרי ביקור המשלחת שלח משרד הבסחון׳
מכתב לפרנקל, הכחיש בו כאילו אמנם
הוכח כי נפלה פצצה בשטחו.
פרנקל הגיע למסקנה שעליו לשנות את
צורת המשק, לבטל את האינוונטר החי.
משרד הבטחון הסכים לעזור, על אף הכחשותיו
הקודמות, המליץ בפני משרד החקלאות
על מתן הלואת־שיקום. אך האחרון
סרב לפצות נזקים של משרד הבטחון.
החלה פרשה של התכתבות עם המטה
הכללי. כתב למשפחה ראש לשכת הרמטכ״ל:
״בסיור במקום בו נפלה הפצצה כביכול,
לא נמצאו כל סימנים או גופים ז רי ם...
הפצצה אינה נפיצה, נשארת בשלמותה לאחר
ה שלכתה ...פצצות אלה נפלו במרחק
קילומטר מחצרו, בשטח המטווח ובאיזור
הבט חון ...גבול אזור הבטחון נמצא במרחק
800 מטרים משטחי התושבים.״
״אתה יכול להסתלק״ .השבוע הגיש
פרנקל צו על־תנאי נגד הרמטכ״ל, מפקד
חיל־האויר וקצין המטווח, שיבואו וינמקו
מדוע לא ידאגו להרחיק את המטווח, לעצור
את הפצצות הכבדות העלולות להרוס
את ביתם כשהן פוגעות באדמה׳ משנות
את כיוונן. אולם פרנקל ידע כי מצפה לו
מערכה קשה. האפשרות השנייה שעמדה בפני
• מימין: שלמה בן־שלמה, מרכז סניף
חיפה של הפעולה, חביב קהוח׳י, מראשי
האגף הלאומי עזל החזית הערבית.

חיל האויר: הזזת גבול המטווח צפונה.
בעוד משפחת פרנקל מצפה לתוצאות תביעתה,
קיבל השבוע גאסם אל מייסי (,)65
ערבי, שמשפחתו שוכנת מזה דורות רבים
בסביבה הקרובה, תשובה חותכת. כשהתלונן
כי רסיסי הפצצות והתרמילים
פוגעים בביתו המרוחק רק עשרות מטרים
משדה המטווח, ענה לו קצין הצבא ״אז
אתה יכול להסתלק מפד״״

וזיגוך
סו חר ההיסמודיה
״לחמניות טריות, נקניקיות חמות,״ צעק
לפני כשבועיים הסטודנט הצעיר דויד (״דו־צ׳ה״)
גרוסמן 23״כל מכות היהודים בגולה
— במכה אחת, בחוברת סיכומי הרצאות
על ההיסטוריה היהודית. רק היום בזול,״
הוסיף בקול דן־בן־אמוצי צרוד. הוא עמד
באולם־ענק של האוניברסיטה העברית בירושלים,
לא הפסיק להציע את סחורתו.
מה שהתרחש אחר־כך דמה להצגה מחודשת
של הזירהטרון. כמאתיים סטודנטים׳
שנאלצו השנה לשמוע הרצאות להיסטוריה
יהודית בשעות הלילה, מפי ד״ר צבי אנקורי
בעל הקול הדרמטי, שימשו כלולייני
הקרקס. הם טיפסו על הכיסאות, יצרו
פירמידות־חיות, שגם טובי המתעמלים לא
היו מתביישים בהן. באחד המקרים בנו
פירמידה של ששה סטודנטים, הגבוה שבהם
התקיף את גרוסמן מן האויר, הצליח
לקבל ממנו חוברת.
תוך דקות ספורות מכר דוצ׳ה את כל
החוברות שהיו ברשותו, הזמין את כל
הסטודנטים, שיצאו בידים ריקות, להופיע
למחרת היום לדירתו.
בשעות הבוקר המוקדמות התעורר גרוס־מן
לקול רעש מוזר בחדר המדרגות׳ גילה
כי כמה מחבריו מחכים להתחלת המכירה.
אחד הסטודנטים, שהזדנב בסוף התור, חשש
כי לא יקבל חוברת, רצה למצוא חן בעיני
דוצ׳ה. הוא הציע לערוך עבורו את קניותיו
היומיומיות במכולת. התנאי: גרוסמן יבטיח
למכור לו חוברת היסטוריה.
הצלחתו של גרוסמן היתד, כפולה, לא
התבטאה רק ברווחיו הכספיים. כי עוד
באותו יום הציעו אנשי מפעל־השיכפול של
הסתדרות הסטודנטים להמשיך במקומו במכירת
החוברות, לתת לו חלק מן הפדיון.
עוכר ולומד. קשה למצוא בירושלים
סטודנט, שלא סינן במשך שנת הלימודים
קללה על־חשבון מפעל השיכפול. מפעל זה
שייך להסתדרות הסטודנטים, נועד לספק
להם חוברות־סיכום לפני הבחינות. הוא
משתף פעולה עם דסטודנט, המסכם אח
ההרצאות ועם המרצה; חוברותיו נחשבות
בדרך כלל למהימנות ואחראיות. אלא שלרוע
מזלם של הסטודנטים דבקה מגיפת הסחבת
הישראלית גם במפעל זה: הוא אינו
מקפיד להפיץ את החוברות לפני הבחינות.
לפני כשנה נכנם גרוסמן למפעל־השיכפול,
הציע לכתוב את החוברת להיסטוריה יהודית,
לסיימה לפני מועד הבחינות. ההצעה
המוצלחת לא יצאה לפועל בגלל הסחבת
הקיימת במוסד זה. דוצ׳ה לא רצה למכור
את מחברותיו למוכרי דגים בשוק הירושלמי,
הדפיס את החוברות על חשבווו, זכה
להצלחה אגדתית.
אנשי השיכפול שהופנטו מהצלחתו של

מתלונן פרנקל וילדים משחקים כפצצה אווירית
״אל תתנו למטוסים להפציץ!״
חעולס חזה 1138

(המשך בעמוד 03

היית ארוסתו ע 1ל אלי גרד ()2

יי ריגול פרט
רפני שבן עייגז ם־יפרה שרה שנזרן ן, ארגנזתו
שד אדי גדר, כיצר עברה ריררן ערב 2ן הז
ההרעה, כיצר הגביבה דח־יהז שב באיצבדה
שד רוביה נוצריה גכיצד הבדיהה עד דעה
עצבה דרגד דהען ישראד, אף שאיש דא
הבויר ואה עדיה. בעהוריב אדה הבכרה

Uבסוף מצאתי לי דרו אחרת לק/שירת
הקשר. אחד מהנערים השכנים׳
שהייתי שולחת מדי פעם בפעם בשליחויות
שונות, סיפר לי בהזדמנות, כי יש לו חבר
חבשי, המשמש כנהג של איש או״ם, עובר
אתו לעיתים קרובות במעבר מנדלבאום
לישראל. חשבתי לעצמי כי עם אנשים כאשאינם
מתעסקים בפוליטיקה, יהיה

לי קל לבוא לידי הסדר. צריך היה רק
למצוא דרך למשוך אותם לצידי, לנסות
את מידת האחריות שלהם. הנער השליח תמיד עדלי הכיר לי טובה, כי נהגתי
לעזור לו בכסף ובלבוש. החלטתי להתחיל
את הנסיונות אתו•
באחד הימים בא אלי עדלי, ביקש שאש־איל
לו את האקדח הקטן שלי. הוא טען
שהוא הולך לבקר את אחותו, ורוצה להתפאר
בפניה. הססתי מאד, אולם החלטתי
כי זה יהיה המבחן הקובע. עוד באותו
לילה החזיר לי את האקדח. הוא הפך לאיש
ם-די, נהנה מאמוני המלא. ביקשתי ממנו
שיפגיש אותי עם הנהג החבשי של איש
האו״ם. בינתיים שיניתי את תכניתי בקשר
לכתובת משלוח המכתב. כשהאזנתי פעם
לשידור המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות
בקול ישראל, עלה בי הרעיון שזו
דכתובת הבטוחה ביותר.

.מכתב לבתובת הגבוגה
דלי הפגיש אותי עם הנהג החבשי!

^ אחרי שברר אתו קודם את האפשרות
להעברת המכתב. האיש עשה עלי מיד רושם
מהימן, הסכים להעביר את המכתב׳
מבלי שביקש כל תמורה. למחרת שלחתי
לו עם עדלי שלוש לירות אנגליות בזהב.
המשכתי באיסוף אינפורמציה על כל
דבר שהתרחש מסביבי. ידעתי, וזאת אני
זוכרת עד היום׳ את סימני כל הדרגות
בצבא הירדני. סמלי כל החטיבות, תפקידן
ומקום הימצאן. שבועות עברו ולמכתב שלי
לא היה כל זכר. הייתי בטוחה שהוא לא
הגיע אל הירדנים, כי אחרת היו אוסריס
אותי מיד. תיארתי לעצמי כי המכתב לא
הגיע בישראל לכתובת הנכונה.
החלטתי לנסות שוב• המכתב השני היה
ארוך יותר ומפורט יותר. שוב זיהיתי את
עצמי. הסברתי להם כי אני מציגת עצמי
כרוסיה נוצריה בשם יקטרינה אלכסנדרובה.
פירטתי את רגשותי הלאומיים כלפי הציונות.
ואת רצוני הכנה לשרת את מדינת
ישראל. הוספתי הסברים על מעמדי המיוחד
בירדן, ועל האפשרויות הכמעם בלתי•
מוגבלות שיש לי בארץ. ציינתי את הקשרים
ההדוקים שהיו לי עם אנשי־מפתח
מכל החוגים. סיימתי בהבעת צער על מותו
של הנשיא הראשון חיים ודיצמן, שנפטר
באותה תקופה.

מסמפים במנורה עתיהה

ך* חלטתי שמוטב לי לא להיראות
I Iאצל החבשי. הדבר עלול היה לעורר
חשד, כיון ששנינו נחשבנו כזרים. שלחתי
אליו בערב את המכתב עם הנער עדלי.
למחרת שאלתי את עדלי אם מסר את
המכתב, והוא ענה כי עשה בדיוק כפי
שאמרתי לו. חיכיתי לתשובה.
בשבת התארחתי אצל משפחה רוסית. למחרת
תקפה אותי, בלי כל סיבה, הרגשה
כאילו עולמי נחרב עלי. הייתי מבוהלת
וחסרת־ישע. נדמה היה לי כי מתקרבת
איזו פורענות. באותו לילה חלמתי חלומות
ביעותים. רצתי אל החבשי עם עדלי.
גם הוא וגם עדלי התנהגו בצורה מוזרה.
לפני הצהריים בא אלי עולי שוב• אמרתי
לו כי אני מודאגת בקשר למכתב. הוא
טען כי שלח אותו בידי הנהג.
אספתי את כל הניירות הכתובים בעברית.
חבל היה לי להשמיד אותם. אולם
לא ידעתי איפה אוכל להחביא את האוצר
הזה. חיטטתי בכל פינות הבית, התיעצתי
עם עדלי. החלטתי לשרוף את כל הניירות.

שרה עהרב עד פרשה הריגוד הפרבוי שדה
בירדן, הפיבהה בירי שדהונוה הבהבו;
היררהיב, השפהה והאברה, עד שהובורה
דישראד דרך שער הורדבאוב אברי נביונוה
נואשיב דהוזבשר עב ישראד — השע שהב
אברי שעברה אה הגבוד בכיוון ההפוך.

ברגע האחרון צץ בי רעיון חדש. מבטי
נתקל במנורת נפט עתיקה, עשויה נחושת
שצורתה נראתה לי אידיאלית כמקום מחבוא
לאוצר המסמכים שלי. המנורה היתד,
עשויה משני חלקים שהתפרקו ויצרו חלל
ריק. הבעיה היתד, כיצד להלחים את המנורה
מסביב, כדי שאי־אפשר יהיה לפתוח אותה
בקלות. עדלי טען שהוא אינו יכול לעשות
זאת. בבעל מלאכה זר לא יכולתי לתת
אמון.

נ דיו גו ת ״ גי רבתמונה
ייאושיהחלטתי׳ לשלח ^ ו ^ כ ^ ה -
Jחומר. הצתתי גפרור. לבי עמד להתפוצץ
.״הנה הקץ לכל עבודתי, חלומותי וזב־רונותי
היקרים ביותר,״ הרהרתי בעצב. הקרבתי
את האש לערימת המסמכים, אולם
לפני שר,להבה הקטנה אחזה בה, חשתי
שמישהו תופש אותי בזרועי הימנית. הרמתי
את ראשי, לפני ניצב עדלי .״אל תעשי
את זד״״ הוא צעק ,״אם הם כל כך יקרים
לך, נמצא דרך אחרת להציל את הגירות.״
אחרי ויכוח קצר בינינו החלטנו לקרוא
לבניוטי ארכימדם, יווני צעיר שגר בשכנות.
החלטנו לבקש מבניוסי, שהיה בין היתר גם
מסגר, להלחים את המנורה. עדלי עצמו
לא פסק מלהתלהב לרעיון להחביא את הניירות
במנורה .״זה רעיון שאפילו הנביא
מוחמד לא היה מוצא טוב ממנו,״ לא
חדל מלומר כל הזמן. חששתי קצת לערב
בענין אדם נוסף. פחדתי שמספר רב מדי
של אנשים ידעו את כל סודותי. אולם
באותו רגע נזכרתי במעשה שקרה לי עם
בניוטי זה, שנתיים קודם לכן, והדבר שכנע
אותי כי אוכל לתת בו אמון ללא חשש.
באחד הימים, כאשר חזרתי לחדרי, מצאתי
את בניוטי עומד בחדר, ובידו תמונתי הגדולה
שהיתה תלויה על הקיר. מאחורי המסגרת
של אותה תמונה החבאתי מספר גליו־נות
ניר כתובים בעברית, שהכילו זכרונות,
רשמים ושיחות, שניהלתי עם כל מיני אישים.
כשנכנסתי לחדר שיחק בניוטי בניירות.
החוזרתי כולי. חשבתי שהאסון הגדול, ממנו
חששתי, הגיע. היתה דקה של דומיה, אולם
מיד נפגשו מבטינו, ובניוטי היה הראשון
שהתאושש .״גברת יקטרינד״״ אמר
לי היוני ,״אין לך להיבהל. בעיני אין
לכל הדברים האלה חשיבות כלל. אל תשכחי
שאני נתין יוני, ולמעשה איני אוהד
את הערבים יותר ממך. אני מעדיף את
הישראלים על הערבים.״

צבע 7ח? מ גו ר ה
ך * ציתיל חו בי ח ליו ני מידה שחה של
י נאמנות, וסיפרתי לו בו במקום את
סיפור חיי. סיפרתי לו את הסיפור, עליו
חזרתי עשרות פעמים, במשך השנים הבאות.
סיפרתי שנולדתי במוסקבה. שאמי
מתה עלי בילדותי. שהיה לי אח קטן
שנהרג במלחמה. אבי הביא לי אומנת, שהיתר,
במקרה יהודיה. אבי היה איש־צבא,
שנשלח לעתים קרובות הרחק מן הבית,
ואני גודלתי על ידי האומנת. באחד הימים,
כשאבי לא היה בבית, לקחה אותי
האומנת לנסיעה לעיר מולדתה באפגניסטן.
הוריה הזקנים, שעדיין גרו שם, הציעו לה
חתן. היא נישאה לו ונשארה שם.
היא לא יכלה להחזיר אותי, וגדלתי
אצלה, יחד עם ילדיה האחרים, שנולדו
לה אחרי נישואיה. כמו משפחות יהודיות
רבות אחרות, עלתה גם זילפה האומנת
>זה שמה האמיתי של אמי) לארץ ישראל,
העלתה אותי יחד איתה, אחרי שהצליחה
לרשום אותי בתעודותיה כבתה. הייתי אז
כבת שמונה. בארץ שינו את שמי מיקט־רינה
לשרה. כשגדלתי התעוררו בי הגעגועים
לאבי ומולדתי. חיפשתי דרך לחדש
את הקשרים עם קרובי משפחה ברוסיה.
בשנים האחרונות של קיום המנדט הצלחתי
למצוא את אבי, באמצעות הקונסוליה הפולנית.
הוא שלח לי מכתבים וכספים,

וניסה להשיבני אליו. עד תחילת המלחמה
לא הצלחנו בכך. כשהחלה המלחמה עברתי
עם נוצרים אחרים לירדן. הקשר עם הבית
ניתק•
סיפור זה סיפרתי לו לפני שנתיים. במשך
כל הזמן היינו ביחסי שכנות טובים. היוני
לא הזכיר מעולם את המקרה. בכל זאת
לא האמנתי בו אף פעם באופן עיוור. גם
כאשר פניתי אליו בבקשה לסגור את המנורה
עשיתי זאת רק מחוסר ברירה. החלטתי
לסלק את המנורה עוד באותו יום מן
הבית כדי שגם אם יבגוד בי במקרה, לא
תמצא ההוכחה. עדלי הלך להביא את בד
יוטי. הבטחתי ליוני סכום הגון של כסף
בעד המלאכה אבל לא סיפרתי לו מה
מכילה המנורה.
מלאכת ההלחמה ארכה שעות. לבסוף זה
נגמר, צבענו את מקום ההלחמה בצבע כסף
והנחנו, את המנורה ליבוש.

דניונר ayמכתב ביד
ף* ציתי לסלק את המנורה מהבית

Iעוד באותו יום, אבל הצבע הלח לא
איפשר לי לשאת אותה. במקום זה הזמנתי
מונית, נסעתי אתה יחד עם עדלי לידידי
הארכימנדריט. סיפרתי לו שאני רוצה לשלוח
מתנה למורתי לבאלט, רינה ניקובה בירושלים.
הכומר הסכים מיד, אך טען.כי לא
החליט עדיין באיזה יום יסע לירושלים.
פניתי שוב אל הנהג החבשי׳ ביקשתי ממנו
שיעביר לי מתנה לסטודיו של רינה בירושלים.
ציירתי לו בדיוק את המקום. הבטחתי
לו שזו הפעם האחרונה שאני פונה אליו
בבקשה כזו .״מאחר שזו הפעם האחרונה,
אדע להעריך זאת במיוחד,״ הדגשתי בפניו.
הצעיר השחום והחסון ביקש שאביא את
החבילה למחרת בבוקר והוא יקחנה אתו
לירושלים אחר־הצהרים, כשיסע עם אדונו
קצין האו״ם. חזרתי הביתה. היה זה ערב
קיץ נעים. ישבתי על המרפסת והאזנתי
לשידורי הרדיו הירדני. כומר ושתיים מן
הנזירות עלו אלי. ישבנו ושוחחנו ובילינו
ערב נחמד מאד. הייתי מאושרת באותם
רגעים. לא תיארתי לעצמי כי אלה שעותי
האחרונות במדינה זו כאדם חפשי.
למחרת קמתי מוקדם בבוקר. כשעמדתי
לצאת לדרך עם המנורה, ראיתי דרך החלון
לגיונר, שהחזיק מכתב בידו ופניו היו
מועדות לעבר דירתי. נבהלתי עד מוזת.
מיהרתי לצאת לקראתו.
הלגיונר פנה אלי .״את גברת יקטרינד?,״
שאל החייל. עניתי בחיוב .״יש לי מכתב
בשבילך,״ אמר לי ומסר לידי מעטפה. לחדרי
היו שתי כניסות. אנחנו עמדנו בכניסה
אחת. לא הספקתי לפתוח את המכתב כשראיתי
שקבוצת אנשים מתקרבת לכניסה השניה.
הכרתי ביניהם שני קציני בולשת.
בלשים, מוכתר השכונה ושוטרת.
בידי היה עדיין המכתב. שני בלשים לבושים
אזרחית מיהרו אלי, חטפו מידי את
המכתב. חברם השלישי רץ לעבר הכניסה
השניה, עצר את החייל. בשלב זה התחיל
הכל להתערפל לנגד עיני. התחלתי לסגת
בכיוזן דירתי. החבורה נעצרה והתבוננה בי.
״בוקר טוב,״ אמרתי להם ,״בבקשה להיכנס
פנימה רבותי.״ ניסיתי בכל כוחותי לשמור
על שלוותי ולא להתרגש. קצין הבולשת
מוחמד דאוד אמר לי שיש לו פקודה לערוך
חיפוש בביתי. עניתי שאם זו פקודה לא
אפר אותה. תוך דקות מספר הם הפכו את
כל הבית.

דג שמן כחכה
א מחפשים לקחו שמיכה גדולה,
I 1פרשו אותה על הארץ, שפכו לתוכה כל
פיסת ניר שנמצאה בבית, מכתבים׳ תמונות,
חוברות, עתונים, ספרים ואפילו נייר חלק.
הקצין מוחמד דאוד, שהכיר אותי היטב
פיקח על החיפוש. הוא עמד ליד המנוס!,
נשען בזרועו על הארון שעליו ניצבה. הם
סיימו את החיפוש בדירה אבל לא הפסיקו

מאת שר ה
לחטט שוב ושוב בכל הפינות. הייתי מל-
את פחד, כל גופי כוסה זיעה קרה. פתאום
החל הקצין שואל כאילו בדרך אגב על
המנורה. הוא ראה שהצבע לח׳ שאל אם
אני משתמשת בה .״בודאי,״ אמרתי לו,
״הרי אין לנו פה חשמל.״ הקצין לא הרפה
ממני ,״זו מנורה יפה מאד,״ התפעל ,״זה
בודאי כלי עתיק מאד, איפה קנית אותה?״
אמרתי שקניתי אותה בשוק הגרוטאות.
למעשה קיבלתי אותה במתנה מאחד מבני
משפחת נשאשיבי המפורסמת. הקצין השני,
למעשה הוא היה רק תת־קצין, התקרב אלי־נו,
אמר בקול מלא זעם ״תן לי, אני אראה
לך.״ האיש, חנא ג׳נחו, ערבי נוצרי, פנה
אלי .״נפתח את המנורה, נראה מה יש לך
בפנים.״ הוא נתן בי מבט חד והוסיף ״מד,
יש בה בעצם?״ השתדלתי להשאר שלווה.
״וכי מה יכול להיות בה אם לא נפט?״
עניתי לו. באותו רגע הבנתי כבר כי הם
באו אלי עם ידיעה מוקדמת. ג׳נחו פתח
את פקק הנפט ושפך את הנוזל .״מה זה,
המיכל עשוי מזכוכית?״ שאל. והוסיף מיד:
״האם חוץ מזה שצבעת אותה, שינית בה
עוד משהו? האם אי־אפשר היה תמיד לפ־תוח
אותה?״ הרגשתי שהם יודעים הכל,
ורק משחקים אתי משחק של חתול ועכבר
להנאתם הפרטית•
עניתי לו ״כך היא היתה, פחות או יו-
תר.״ הם החליטו ביניהם להביא מסגר, לפ־תוח
את שני חלקי המנורה. הובא אותו
בעל מלאכה, שממנו שאל בניוטי את הב־לים,
כשהלחים את המנורה. הוא הדליק
פרימוס החל בעבודתו. ג׳נחו מיהר אליו
וצעק ״הזהר שלא תשרוף שם משהו בפי
נים.״ משפט זה הבהיר לי סופית כי הכל
גלוי וידוע. השלמתי עם הרעיון שהפסדתי
במשחק. הבנתי כי זה הרגע המתאים לומר
משהו .״נראה לי,״ אמרתי להם ,״שבאתם
אלי עם ידיעות מוקדמות. אתם יודעים בדיוק
מה אתם מחפשים. עשו איפוא את
חובתכם והניחו את יתר העבודה והשיפוט
לאנשים שזה תפקידם. אני אינני חוששת.
רק אל תהיו בטוחים כל כך שבאמת הע־ליתם
דג שמן בחכתכם.״

לינץ׳ צפוי בשער

1M W B M H N W
** אן התערב מוכתר השכונה, אבו־עראף
.״התיחסתי אליך ־בכבוד,״ צעק
לעברי ,״לא תיארתי לעצמי שתבגדי באמון
שנתנו בך. אם יתברר שאת באמת מרגלת,
אז את בודאי גם יהודיה, ואז, אללה הוא
אכבד (אלהים הוא גדול) מה עושה יהודיה
בשכונה שלי?! את רואה את האדמה ה־זאת?״
כעסו הלך וגדל ,״מאז גורשו היהו־דים
מהעיר העתיקה, לא דרכה כף רגל

יהודיו
Ln רואה ערבי!
לנו.״ עדים השום
יום ו

חיפו? ידע שעלו
מזוז־דו המתי הידח? שעמד ההמון מתקד להסת
ר,משנ הגדול בחקיו לא שירש פקד התבר
על 1 מהחד ושתוו
כל ד
הו ד
היו i
לישח
על a
כיר ׳
בקשר

י Iא
לי ש התאיב אותו לבד הלילו לישון ישנ
כך זו הבולש ילד י לקחו בביח־ו העב הוראה

בי רד!!״

על האדמה הערבית הזאת.״
^שאין לי מה להפסיד. עניתי לו
w Pשהוא צעק, ובחוצפה .״אתה
ת האדמה הזאת, למרות שיש בה
אני מאמינה שכל שעל אדמה שייך
ל הנוכחים נשארו פעורי־פה .״אתם
ה שהיא אמרה פה,״ צעק המוכתר.
התערבה גם היא .״אין דבר, מההיא
תהיה שלי. אני כבר אטפל
א לקחה אותי לחדר הסמוך, ערכה
ודוקדק בבגדי ועל גופי.
שאני עומדת להתחיל בפרק חיים
להימשך זמן רב. ביקשתי לקחת
עם בגדים• ירדנו אל החצר. נראות
את המון האנשים שניסו ל־לחצר
כדי לראות אותי. השוטר
:שער הצליח בקושי לעצור את
מזלי שגרתי בשכונה של אנשים
1יותר, אחרת עלול היה העניין
בלינץ׳ .נסענו במהירות למטה
.הכניסו אותי דרך שער הברזל
משרד ושני הקצינים התחילו מיד
ניתי לענות על שום שאלה לפני
י לראות את מפקד המשטרה .״המ־
;נו,״ אמרו לי. השאלות נמשכו.
לי מתוכן שהם יודעים כמעט הכל
לותי. מפעם לפעם היו מכניסים
,סמוך אחד מהנירות שנמצאו אצלי,
ו כנראה באותו מקום. הציגו לי
שאלו אם אני מזהה אותו כשלי.
י* אני כתבתי את הכל. במנורה
העתקים משני המכתבים ששלחתי
הודיתי גם בזה. חזרתי כל הזמן
זי לראיון עם המפקד. חשבתי להד
את השרותים שעשיתי לו, בעיקר
פעילות הקומוניסטים בירדן.

צפיפות בגלל מרגלת
ה היתה מאוחרת כשהעבירו

למעצר בקישלה. בני כבר חיכה
החזירו אותו מבית־הספר. מאחד
זוציאו את כל האסירות, הכניסו
דרה של השוטרת, ואותי הכניסו
י הגדול. כל האסירות ערכו כל
וחומות על שנאלצו בגלל מרגלת
צפיפות.
באותו לילה עם בני על הרצפה.
.משך חודש וחצי. כתבתי למפקד
טענתי שזה בלתי־אנושי להחזיק
בתנאים כאלה. אחרי כשבועיים
;ו ממני, סיפרו שהשיגו לו מקום
י אמריקאי עם פנימית.
אותי לעמאן. כל האסירות קיבלו
א לגשת לחדרי ולא לדבר אתי.

אבל הם ניצלו כל הזדמנות כדי להתקרב
אלי. בערב הראשון שרו לכבודי שירים.
אחד החרוזים היה ״אלוהים אתך יה שרתוק׳
אתה שניצחת שבעה מלכים.״ כשעברתי על
פניהן קראו לעברי קריאות־עידוד. מכלא
עמאן לקחו אותי לחקירה למטה הראשי
של הלגיון. שאלו אותי על קשרי עם ישראל.
הם היו משוכנעים שהצלחתי להשיג
את הקשר. יותר מכל ביקשו פרטים על
האנשים שהיה לי אתם קשר בירדן, וש־שיתפו
אתי פעולה.
באחת החקירות נשארתי לבדי עם אחד
הקצינים החוקרים .״אני שונא אותך קטי,״
הוא אמר לי והוסיף ,״את יודעת מה הפיל
אותך בפח בעצם?״ הוא התקרב אלי וכאילו
בסוד אמר לי .״אף אחד לא הלשין בכוונה,
אבל אותו ילד, ששלחת עם המכתב׳ התקוטט
עם מישהו ברחוב, היוני בניוטי.
שוטרים עצרו את שניהם. בתחנת המשטרה
נערך אצלם חיפוש ונמצא המכתב. מצא
אותו הקצין חנא ג׳נחו שעצר אותך.״
הקצין סיפר לי שהמכתב נתפש חודש
שלם לפני שנעצרתי. בחקירה הבטיחו לשניהם
להביאם כעדי־מלך והם סיפרו הכל.
בחלומותי הרעים ביותר לא תיארתי לעצמי
שהסוף יבוא בצורה טיפשית כל־כך. בחקירה
הבאה הפגישו אותי עם קצינים בריטיים
מהלגיון. אחד מהם, בשם מייג׳ור
דוידסון, שאל אותי על קשרי עם רוסים
וברית־המועצות. תמיד זה היה כך. הערבים
היו שואלים על ענייני ישראל והבריטים על
רוסיה וקומוניסטים. הם רצו לדעת פרטים
אודות אבי, עליו סיפרתי כי הוא חי
ברוסיה.

גירושים פוזינזייס
^ אותה הזדמנות בה נפגשתי עם
הקצינים הבריטיים, הכניסו אותי אל
המפקד העליון של הלגיון הירדני, הגנרל
גלאב פחה. נפגשתי עם גלאב פעמים רבות
לפני־כן, במסיבות של קצינים. שוחחתי אתו
אז גם על בעיות ישראל, אבל הוא לא
הביע דעה.
גלאב ישב ליד שולחן־כתיבה גדול, שעליו
היה מונח התיק האישי שלי .״צריך
להיות לך ברור שעל אשמה כזאת מגיע
לך מאסר, לא ידוע לכמה שנים. העניין
יועבר לבית־הדין הצבאי. אולי אפשר יהיה
למצוא מוצא אחר, ובמקום המשפט נקיים
התייעצות של קצינים, ונחליט לגרשך מהארץ.״
שתקתי. לא ידעתי מה לומר. גלאב
התבונן בשני הלגיונרים הגבוהים, שניצבו
מזויינים בחדר והמשיך :״אם העניין יגיע
למשפט, אין ספק שידונו אותך לשנות
מאסר ממושכות, ואת אינך טיפוס שתוכלי
לעמוד בזה• תהיי אבודה. איננו רוצים לקבל
על עצמנו את האחריות לחייך. זה סוג
של עבירה שמאסר לא יהיה עבורה גורם
מחנך.״
ניסיתי להסביר לו כי הניירות הכתובים
בעברית התגלגלו אלי רק במקרה .״כתבתי
את הניירות בעברית למקרה שישראל תכבוש
את ירדן.״ הוא התרגז מאוד .״מה
נתן לך לחשוב כך?״ צעק אלי .״חולשתם
של הערבים.״ עניתי לו. ומיד ביקשתי ממנו
שיאפשר לי לראות את בני, ולהביא חפצים
מן הבית. כנראה שמה שאמרתי קודם פגע
בו קשה .״תפני אלי בכתב ונדון בזה,״
הוא אמר ועשה סימן שהראיון נגמר.
אם כי החלטתי לבחור במשפט, קראו לי
הקצינים להתיעצות, הציעו לי לבחור בגירוש•
טענתי שיהיה לי קשה להתחיל שוב
הכל מחדש. על כך ענו לי, שגם ירדן היתה
חדשה בשבילי פעם, והסתדרתי די יפה.
״אם בארץ קטנה ומפגרת כירדן הצלחת
תוך זמן קצר לרכוש עמדה וידידים רבים,
למה לא תצליחי במקום אחר?״ עמדתי בתוקף
בסירובי. אמרתי שאם יחזירו לי
את הניירות והמסמכים שלי, אוכיח בקלות
כי אלה רשימות תמימות של זכרונות.
המכתבים לישראל, טענתי, באו כדי לנסות
ולמצוא קשר אל המשפחה שגידלה אותי.
״ברור לי שאצא זכאית,״ אמרתי להם,
מבלי שאאמין בכך בעצמי.
״Ar ,At *A׳

״את מדברת די טוב״
* taשלושה חדשים אחרי מעצרי הוח־

זרתי לירושלים. למחרת, ביום שבת,
התקיים המשפט. הכל בא באופן פתאומי.
לא הודיעו לי לאן לוקחי? אותי, ולא הס
פקתי
להכין לעצמי הגנה. אמנם שאלו
אותי בבית־המשפט אם אני רוצה בעורך־
דין, אבל לא היה לכך כבר טעם. שבעת
השופטים שישבו בחצר הקישלה, כשבראשם
סגן־אלוף אחמד בסלן, לא ידעו בתחילת
המשפט את מי עליהם לשפוט. לפי המסמכים
שלי הייתי קטרינה אלכסנדרובה׳ אבל
חנא ג׳נחו, הקצין שגילה אותי ושהיה
בעצמו נוצרי מהעדה המאוארנית, נלחם
קשה כדי שישפטו אותי כיהודיה. הוא
לא יכול היה להשלים עם זה שכנוצריה
ריגלתי לטובת ישראל.
לבסוף החליטו השופטים שאישפט בשם
שהופיע בתעודות. ניסינו למצוא מישהו
ממכרי, שיסכים לדאוג להגנה, אבל חלק
מהם לא נמצאו והאחרים פחדו .״אין לך
צורך בעורך־דין,״ אמר לי אחו הקצינים
השופטים ,״את מדברת די טוב.״ הקריאו
לי את כתב האשמה. האשמה העיקרית
היתר, ריגול לטובת ישראל. ממנה הסתעפו
כל מיני אשמות קטנות .״אינני מודה באשמה
כלל,״ אמרתי לשופטים. החלה פרשה
ארוכה של שאלות וחקירות. חוץ מהריגול
הדביקו לי גם תואר של קומוניסטית, כי
אמרתי שאני מרוסיה ואבי חי ברוסיה.
לחצו עלי להודות שהתכוננתי להסתנן
לישראל, בהסתמך על עדויותיהם של עדלי
ובניוטי. לשניהם היה יסוד לחשוב שבאמת
התכוננתי לעבור לישראל, כי לעיתים קרובות
מאוד התענינו אצל אנשים שונים איך
ומאין עוברים את הגבול לישראל. אחד
אחרי השני הציגו לי את המכתבים. מתרגם
ערבי הקריא לי אותם, ולא יכולתי להתאפק
מצחוק, כששמעתי את המבטא שלו. הפלח
המתרגם ישב מולי בהרחבה, הקריא לי
את המכתבים במבטא אשכנזי מצויץ.
השופטים, שהיו אדיבים מאוד ואיפשרו
לי לחקור את העדים, רצו במיוחד לדעת
מאין השגתי את התצלומים הרבים של
מחנות צבא וקצינים בכירים של הלגיון.
בצהריים היתד, הפסקה. אחריה הובא המכתב
שנתפש אצל השליחים שלי. הכחשתי
שהתכוונתי לשלוח אותו לישראל. אמרתי
שכתבתי אותו כמו את יתר הדברים בלי
כל מטרה, סתם מתוך שיעמום ודמיונות.
ג׳נחו, שהופיע כתובע, התרגז מאוד כששמע
את התירוץ הזה, שלח מיד לקרוא
לעדלי ולבניוטי. היוני סרב להעיד בנוכחותי.
עדלי התחיל מיד לספר כל מה שידוע
לו .״בוגד קטן, שיבגוד בך אלוהים,״ קראתי
לעברו, עדלי הסמיק, הפסיק לרגע אבל
מיד התאושש .״גברת קטרינד״״ אמר אלי,
״אל תתרגזי עלי, כמו שאת משרתת את
מולדתך, גם אני רוצה לשרת את מולדתי.״
.,אני שמחד, שלפחות לימדתי אתכם לאהוב
את מולדתכם,״ קראתי לעבר השופטים.
עדלי האשים בכל את הנהג החבשי. הכחשתי
שאני מכירה אותו. ניתנה פקודה
למצוא אותו, אבל למזלו הוא לא נמצא
בעיר.

מנורת הנפט העתיקה (המפורקת
1111191
IA I I I I I U J 4 1 #לשני חלקיה) שמילאה תפקיד
נכבד ביותר בפרשת הריגול הפרטי של שרה עמרם. כשהרגישה
כי עומדים לתפשה, מילאה את החלל הריק במסמכים שונים׳.

מבתביב מדאב״פחה
ך י ינתיי־נ 1׳1כביר״החשיד׳גחוץ^ל
^״השופטים החליטו לסיים את המשפט
באותו יום. שאלו אותי אם אני רוצה לבקש
חנינה. אמרתי שאני מאמינה שאלוהים יבוא
לעזרת כולנו. הכל הסתיים לפני חצות.
הוציאו אותי מבלי לתת את פסק־הדין.
אמרו שזה הנוהג במשפטים צבאיים. יודיעו
לי. במשך מהלך המשפט נודע לי כי לפחות
עשרים מקציני הלגיון נאסרו׳ בגלל קשרים
אתי.
שלושה חודשים ישבתי בכלא עמאן מבלי
לדעת מהו גזר הדין. ערב אחד, כששיחקתי
עם אסירות בפרוזדור, קראו בשמי. קצין
ניגש אלי, הודיע לי שיש לו בשורה טובה
עבורי .״נחשי כמה קיבלת?״ לא היתד, לי
סבלנות למשחק הזה, האצתי בו ,״מהר,
מהר, הגד כבר.״ הקצין חייך בטוב לב,
״מעט מאוד, רק שנתיים.״ התפרצתי בבכי
והקצין הסתלק.
כתבתי לגלאב שבכל אשמה המשטרה
הירדנית, שביקשה ממני לעבוד בשבילה.
לא קיבלתי תשובה, אבל נודע לי כי גלאב
נתן הוראה להתייחס אלי כאל אסיר פוליטי,
עם יחס מיוחד.
בכל כמה חודשים, כשהיה נמאס לי המקום,
הייתי כותבת לגלאב ומבקשת העברה לבית־הסוהר
בירושלים. עשיתי זאת רק כדי לגוון
קצת את החיים, לזכות מפעם לפעם בטיו־
(המשך בעמוד )12

שוה עמוס היוס

נראית צפירה כביום
עברה את הקווים לעיר
העתיקה. הרפתקאות עשר השנים ן אחרונות, היכולות לשמש
בסיס לשורה של סרטי מתח וריגול, נחרתו אך בזכרונה בלבד.

״ריגול ברט בירדן!״

אתמול מגדל העמק-
היום באר־ שבע־ומה
מחר?
כיצד לבבות את הדליקה העדתית בראשיתה?
המפלגות עשו קנוניה להתעלם ולהשתיק.
רק דברים גלויים ותובגית דהבת־אופק יביאו פתרון.

שגזגוו את דבר ה פ עו לההש מי ת וזפי

אודי אבנר•
1תן ידין־מוד
שדו בהן
נימיו עותר׳
באסיפת־־עם שתתקיים כליל שבת 24 ,ביולי ,1959

בקולנועמ1x1־ 3־
הכניסה חופשית

כשעה 8.30 כערב

(המשך מעמוד )11
לים מעמאן לירושלים וחזרה.

שרות לישראל -בירדן
ן דיוק ״כעכו ^זנ תייסלעב ^ת ^

» Iתי לכלא ירושלים כדי להשתחרר. נפגשתי
שם עם מכרי הישן, מפקד משטרת
ירושלים, שטען כי אין לי מה לחשוש
מדעת הקהל .״אחרי שלושה ימים הם ישכחו
הכל ״,הבטיח לי.
חנא ג׳נחו, שהועלה בדרגה על תפישתי,
עזב מיד את המקום כשראה אותי.
כפי שהתברר לי אחר־כך הוא מיהר אל
המושל, הסביר לו כי מסוכן יהיה לשחרר
אותי, ביקש ממנו להוציא צו להחזיק
אותי במעצר לתקופה בלתי־מוגבלת. למושל
יש סמכות לכך. לא שוחררתי באותו יום.
החזירו אותי לכלא. עכשיו כבר לא ידעתי
מה מחכה לי. אחרי ימים אחדים לקחו
אותי, יחד עם כל החפצים שהביאו לי
מהבית, למעבר מנדלבאום. שם היה גם בני.
ג׳נחו ביקש ממני שאודה בפני אנשי ה־או״ם
והקצינים הישראליים שאני יהודיה.
זד, היה הדבר האחרון שבו רציתי לוותר
להם. אמרתי כי אינני יכולה לבקש מהם
לקבלני כיהודיה, כי הם לא יאמינו לי.
כשהגיעו הנציגים מהאו״ם דמישראל, סיפרו
להם הירדנים את כל הסיפור, טענו שכמי
ששרתה את ישראל, מוטב שאעבור לארץ
זו. דיברנו רק אנגלית, אבל בהזדמנות, כשהקצין
הישראלי פנה אלי, אמרתי לו ברוסית
שאני מעוניינת להשאר בירדן, ויש לי
מטרה לפני שאותה עדיין לא הגשמתי.
ביקשתי שלא יסכימו לקבלני בישראל. כששאל
הקצין אם אוכל להסתדר בירדן, אמרתי
לו ״מצויין, רק אל תקבלו אותי.״ ״את
לא חושבת שתוכלי לשרת את הארץ יותר־טוב
בתוכה?״ שאל אותי הקצין הישראלי.
עניתי לו בקיצור ומהר שאני חושבת ההפך.
אחרי דיון קצר הודיע קצין האו״ם כי
ישראל מסרבת לקבלני. החזירו אותי ל־קישלה.
הייתי בטוחה שהפעם לא אשב זמן-
רב. האשם אל סבע הבטיח לעשות מאמצים
לשחררני, וסמכתי עליו. אבל דבר לא קרה
במשך חודשים ארוכים.
חידשתי את כתיבת הבקשות שלי למפקד
הלגיון. כנראה שהן הועילו, כי
אחרי מספר מכתבים הודיעו לי כי הוחלט
לשלוח אותי בחזרה לארץ מוצאי, רוסיה.
הרגשתי היתד, מעורבת. מצד אחד שמחתי
על שהצלחתי לשכנע אותם כי אינני יהודיה.
אבל מאידך חששתי שבאמת ישלחו אותי.

חטיפה בביוון ירושלים
אדקיע קרי ת עו פ ה. בישראל. כע״כו

ונ ל -א בי ב

ד ח.ו ״ א ה

4 zכ 1ל 5 .־ 6 1 5 6 2

ך• בעיה כעת היתה איך להעביר
f Iאותי. לירדן לא היו שום קשרים עם
ברית־המועצות. הם סיפרו לי אז ששלחו
מברק לחפש את אבי בברית־המועצות.
לא יכולתי לישון בלילה. פחדתי שאם
יוודע ברוסיה שכל הסיפור שלי הוא בלוף
אחד גדול, אני עלולה ליפול בפח עמוק
יותר מזה שבירדן. תכננתי תכניות על-
גבי תכניות איך להימלט בדרך. אני עצמי כבר
השלמתי עם כשלון השליחות שלי. הבנתי
שלפעול מתוך חופש גמור בירדן כבר לא
אוכל. הצעתי להם להתקשר עם השגרירות
הרוסית בישראל. למרות הכל לא רציתי
להיכנע ולהודות שאני יהודיה.
בינתיים הגשתי בקשה להשתחרר בערבות
מספר אנשים ידועי־שם. אחרי כמה ימים
הודיעו לי כי אין התנגדות לשחרורי. שוב
ערכתי תכניות, איך להמשיך את העבודה
שנפסקה באמצע. אבל הייתי אופטימית מדי.
בדיוק באותו שבוע שעמדתי להשתחרר,
הגיעה הודעה כי ישראל מסכימה לתת לי
רשות מעבר לרוסיה.
הובילו אותי במכונית המשטרה למעבר
מנדלבאום. שם חיכו לי כבר בני ונציגי
ישראל. עמדתי ליד המכונית של נציגי ישראל
כשניגש פקיד של האו״ם, קרא בקול:
״קטרינד, אלכסנדרובה, זו את?״ הרמתי את
ראשי אל מול נציגי ישראל. כולם שתקו.
״אני יהודיה,״ אמרתי כשאני משתדלת שלא
לפרוץ בבכי ,״ושמי שרה עמרם.״
זה היה בדצמבר .1956
נציגי ישראל התחילו מיד לדבר אתי
עברית, חטפו אותי למכוניתם וטסו אתי
לתוך ירושלים. כל אותו לילה הקדשתי
לנסיונות לשכנע את בני, שאנחנו יהודים
ושמו לא יהיה יותר איבן אלא ישראל.
הוא ניסה לספר לי דברים איומים, ששמע
מפי חבריו על היהודים, אבל הסברתי לו
שזה אינו נכון. ישראל, שהוא ילד נבון
ומחונך היטב, הסכים לקבל את דעתי.

פגישה ראשונה עם אלי
ך« זרתי רהיותלטרה עמרם, צעירה

| Iישראלית רגילה. מחשבה אחת לא נת

לי מנוחה כל הזמן. כל פעם כשקראתי
איזה ספר הרפתקאות׳ או ראיתי סרט כזה,
התעוררה בי מחשבה, מדוע לא ישמש
סיפור ההרפתקאות הפרטי שלי נושא לספר
או סרט? ההזדמנות הגדולה באה פחות
מחצי שנה אחרי שחזרתי מירדן. בני משפחתי
גילו יום אחד מודעה בעתון שהזמינה
שחקנים להסרטת סרט. הם הציעו
לי ללכת, כי ידעו על רצוני להוציא פעם
לאור את הסיפור.
כתבתי בקשה והוזמנתי לראיון. המנהל ישב
מאחורי שולחן גבוה, עיין בפנים רציניות
בערמה של ניירות. זו היתד, הפעם הראשונה
שראיתי את אלי גלר.
הוא שאל אותי כמה שאלות על חיי ונס-
יוני באמנות, הודיע לי כי יערוך לי מבחן.
כעבור ימים אחדים הוזמנתי למבחן צילום
והקלטת קול. במבחן הקול התרגשתי קצת,
כי זמן רב לא דיברתי עברית. כששמעתי
את ההקלטה היא לא מצאה חן בעיני, אבל
אחרי ימים אחדים הזמינו אותי למשרד,
הודיעו לי שעברתי את המבחן, ואם אני
רוצה, אוכל להשתתף בקורס לאמנות הקולנוע
שהם עומדים לקיים. גלר עצמו
הציע לי להשתתף בקורס, סיפר לי כי
הוא חושב לעשות פעם סרט מהסיפור שלי.
כשהתחיל הקורם ראיתי כבר את עצמי
משחקת בסרט, שיהיה מבוסם כולו על סיפור
תולדות חיי. עד שבערב אחד בא גלר
לאסיפה של כל התלמידים, שנקראה במשרד
שלו, הודיע כי מסיבות קשיים כספיים
הוא נאלץ להפסיק את הקורס. הוא טען
כי מספר בעלי־הון שהבטיחו לו לממן את
הפקת הסרט, חזרו בהם והוא נאלץ להפסיק
עד שימצא בעלי הון אחרים. עוד חלום
שלי התנפץ לרסיסים.

האשמה -בבחורות

ך*גשתי באלי שנית, לאחר זמן. הוא
סיפר לי שיש לו משרד לביטוח ושירותי
תיווך, בשותפות עם אדם אחר.
מאז (ינואר השנה) התראינו לעתים
קרובות ובילינו יחד. פעם שאל אותי, מדוע
לא יצאתי עם מישהו מהזמן שחזרתי לישראל.
הסברתי לו שבגילי כבר אין לי
שאיפות לבילויים ללא מטרה.
״תביני שרה׳לד״״ אמר לי אז גלר ,״ייתכן
ואני רוצה בך ויהיה בינינו משהו רציני.
תמיד זכרתי אותך וחשבתי עליך.״ הוא
הסביר לי שעד אז לא חשב על נישואין,
האשים את הבחורות שלא הביאו אותו לידי
רצון כזה. הוא הציע שנצא יחד, נכיר אחד
את השני והזמן יעשה את שלו. הזמן באמת
עשה את שלו. התפלאתי שבאחד הימים
ביקש אלי לראות את הורי ולדבר אתם,
אחרי שקודם סרב תמיד.
הוא נפגש עם הורי. כל הזמן שהסתובבתי
אתו הם התנגדו לכך מאד. בפגישה הוא
הצליח לשכנע אותם בהופעה הנעימה והבטוחה
שלו, והם הסכימו לבקשתו לשאת
אותי לאשה. מאז שהכרתי אותו, היד, אלי
הגבר שמצא חן בעיני יותר מכל האחרים.

ערבות של אלף ר״י
ן• יקרתי במשרדו והכל נראה לי בס-
Jדר גמור. אנשים שנראו כבעלי עסקים
נכנסו ויצאו, טלפונים צלצלו בלי הרף,
שאלו על אלי. גלר עצמו שוב נראה תמיד
עייף וממהר. האמנתי שנוכל להסתדר בתור
זוג נשוי. דבר אחד נראה לי מוזר. למרות
כל העסקים הגדולים שלו היו לו בכים תמיד
רק גרושים בודדים, שהספיקו בקושי לבילוי
צנוע, סרט ונסיעה באוטובוס הביתה.
תמיד סיפר שהוא עומד לקבל כספים רבים.
ניגשנו לרבנות ונרשמנו לנישואין. הייתי
מאושרת. יום אחד בא אלי עם עוד אדם,
ביקש שאבוא אתו לרגע, כדי לחתום ערבות
בענין ישן נושן בקשר לשטרות. היינו כבר
ביחסים כה־קרובים שלא יכולתי לסרב לו
בענין כזה. הלכתי אתו לבית־המשפט. היתד,
שם תלונה בקשר לשטרות. חתמתי על
סך של אלף לירות שאני ערבה שיופיע
מתי שידרש. ביקשו ממנו להביא עוד ערב
תוך ימים אחדים. הוא אמר שיביא את
הערב והסתלק לו. מאז לא היה לו מצב
רוח. קשה היד, לי להבין אותו.
בפעם האחרונה התראינו במסיבה משפחתית.
היינו עליזים, בילינו יפה והשתעשענו.
לא העליתי על הדעת שזה הערב האחרון
שלנו ביחד. הוא היה עליז מאד, סיפר
לכולם שעליו לצאת לשרות במילואים .״כשאחזור,״
אמר לי אז ,״הכל יסתדר.״
אלי לא חזר. שבועיים לאחר שנעלם אלי
קיבלה ממנו מכתב בו סיפר לה שהוא
עומד להתאבד. הוא לא הגשים את איומו.
במקום זה — עצרה אותו המשטרה. האשמה:
הונאה והוצאת כספים בטענות־שווא.
חעויס ווזה #11S

במדינה

(המוסך מעמוד )9
מכירת החוברות. גרוסמן הסכים, נסוג לאחר
ששמע את הצעותיהם הכספיות.
אולם שמחתו של דוצ׳ה היתד, מוקדמת
מדי. כעבור ימים אחדים פירסם ד״ר צבי
אנקורי — המתכוון להוציא בקרוב ספר
היסטוריה — מודעה, קבע לפתע כי החוברת
חסרת־ערן־ .גרוסמן הובא לבירור אל מוסדות
האוניברסיטה, עמד בפני סכנת גירוש.
השבוע נשאל גרוסמן על־ידי חבריו למעשיו,
הבהיר את תשובתו רק בחלקה השני.
״אני עובד ולומד,״ סיפר דוצ׳ה השמנמן וה־חייכני
לידידיו המופתעים :״אובד עצות ולו־מד
לקח.״
להבא יעדיף לעטוף בסיכומי הרצאותיו
דגים, מאשר להפיץ חוברות ביוזמתו ה־פרטית.

ר ס מיוחד
שבועות רבים לפני החופש הגדול׳ כבר
ערכו תלמידי הכתה החמישית של גימנסיה
אוהל שם ברמת גן תכניות לקראת קורס
המכי״ם שלהם במסגרת הגדנ״ע. בדרך כלל
לא היתד, ההיענות לקורסים מפרכים כמו
קורם מפקדי הכיתות גדולה ביותר. הפעם
היתה היענות רבה. תחילה הודיעו המדריכים
כי מספר בלתי־מוגבל של חניכים יורשה
להשתתף בקורס. אולם עוד לפני היציאה
הוגבל מספר יוצאי החמישית ל־. 15
ביום היציאה היו במקום המפגש רק תריסר
מתלמידי החמישית. בהתלהבות רבה
התלבשו עם שאר חבריהם, שמספרם הגיע הכשירו למאות, על שטח המחנה

*/־enans #
ן*mmmj ,

מפגין מלאכי ושלט
לאן הלכה היד?

אותו למגורים. בדיוק כאשר נדמו דפיקות
הפטישים האחרונות, הגיעה אל הנערים הודעה,
שנראתה תחילה כנסיון מתיחה שלא
במקומו. נאמר בה כי כל מי שנמצא ברשימה,
שהיתה מצורפת להודעה, יארוז את
חפציו, יחזור לביתו. רק דקות מספר נמשכה
אי־הודדאות. מכוניות אספו את המיותרים,
החזירו אותם העירה מבלי שניתנה להם
ארוחת ערב. מתוך 280 התלמידים שבאו
לקורס נשלחו בחזרה .80 מתוך 12 תלמידי
החמישית הוחזרו שבעה• ״ההיענות עלתה
על כל המשוער,״ היה ההסבר היחיד.
הסכר מאורגן. רעבים ומאובקים חזרו
הצעירים ממורמרים. למחרת נשלחו שליחים
ושוגרו אזעקות לכל המוסדות האחראים
במישרין ובעקיפין לפעולות הגדנ״ע בבתי
הספר. ההורים ביקשו הסבר למעשה שרירותי
זה בילדיהם. במקום ההסבר המקודד,
ביקרו השבוע שליחים בבתיהם של כל
החוזרים, הזמינו אותם לקורס מיוחד שאירגן
עבורם הצבא.
הפעם היתד, ההיענות קטנה הרבה יותר.

דרכי אד ם

לי טרת וזב שד
.״שיילוק הישראלי — הרצחת וגם ירשת?!״
— כתובת זו התנוססה על גבי
שלט שתלה שלום מלאכי 23 תימני כחוש
ובעל יד שמאלית תותבת, על גדר הבית
מס׳ 16 שברחוב זנגביל בתל־אביב. גם
שלום וגם השלט לא נשארו במקום זמן
(המשך בעמוד )16
חעולס וזזיו

115s

JlilJiil

שלא הצליח להוציא את קהל הצופים משעמומו
כלל הפעם (מימין לשמאל) את המנחה יצחק

שמעוני, שלוס רוזנפלד, גבריאל צפרתי, רות בונדי, חיים חפר
ודן בן־אמוץ. בקבוקי הקוניאק שמתחת לשולחן לא חיממו אותם.

סירה טבעה pw u׳un
מכירת חיסול של בדיחות ישנות לסיום עונת 3..בחירה אחת״
* Vיך הלכה ספינתי, אין יא רבי, איך
איך איך קונן חיים חפר בחרוזי
הקינה שחיבר לרגל הטבעתו; החגיגית של
סירת השלושה, הפופולרי שכמשדרי הרדיו
הישראליים. התשובה היתה הפעם חד־מש־מעית:
בשעמום. כי למרות שקול־ישראל
הבטיח לסיים את סידרת משדרי שלושה
בסירה אחת בעונה בתכנית מורחבת ומבדרת,
אליה נמכרו כרטיסים לקהל הרחב,
! fנשמעו רק לעיתים רחוקות רעמי־הצחוק
ומחיאות־הכפיים באולם קולנוע פאר בתל־אביב,
בו הוקלט השידור. הספנים היו חיוורים,
חזרו על עצמם עשרות פעמים, השמיעו
התחכמויות תפלות.
סיכם דן בן־אמוץ, לאחר שהקהל רגז על
השמיעה הלקויה :״את המיקרופון אפשר
להגביר, אבל לא את החוכמות.״
להלן לקט נבחר מהטובות שבחכמות
הערב. סידרת השאלות הראשונה עסקה בנושאים
ספורטאיים.
יצחק שמעוני: מדוע הכדור בכדורגל
הוא עגול?
חיים חפר: מפני שאצלנו לפחות
משחקים בו אפסים.
רו תכונ די: כדי שיתגלגל במדרון
יותר מהר מהנבחרת.
גבריאל צפרוגי: תתארו לעצמכם

שהיינו צריכים לקבל שבעה שערים בכדור
מרובע!
יצחלן שמעוני: מהו השימוש היעיל
ביותר בכדור?
שלו ם רוזנ פלד: למנוע אותו מהשוטרים
היוצאים לואדי סאליב.
דן גן־אמוץ: כשיש לך כאב־ראש אתת

בולע כדור. אבל רצוי להוציא קודם את
האויר.
בחלק השני נדרשו חברי הצוזת לחבר
סיסמאות למוסדות שונים.
ש מ עו ני נ המצא סיסמא לועידת מפלגה.
דן בן־אמוץ: מפורדים ניפול ומאו• ן חדים גס כן.
שלום רוזנפלד: הכל למען הקול.
רות כונדי: יש לי סיסמא למפא״י —
והדרת פני הזקן( .דן בן־אמוץ מוסיף בקריאת
ביניים :״במעדר!״).
יצחק שמעוני: המצא סיסמא לאופרה
הישראלית.
שלום רוזנפלד: עם דה-פיליפ לדת-
פיציס.
צפרוני: אשרי החרשים!

דן כן־אמוץ: ביום ובליל -ילל ילל!
יצחק שמעוני: המצא סיסמא לאגודת
הסופרים
דן בן־אמוץ: אם תרצו -אין זו
אגודה!
רות בונדי: מות בלא עט!
יצחק שמעוני: המצא סיסמא למשטר
החדש.
שלום רוזנפלד: אצל האחרים זה
גלוי אבל אצלנו זה טמיר.
דן בן־אמוץ: עורי שממה ואורי סלע.

סידרה הכאה כונתה בשם מה היה
» Iהסוף? יצחק שמעוני אמר משפט שאת
סופו היו אנשי־הצוזת צריכים להשלים.
יצחק שמעוני: הס הסתובבו יחד
עשר שנים והסוף היה
שלו ם רוזנ פלד: שביקשו מהם לארגן
את חגיגות העשור.
דן בן־אמוץ: שהם שכבו לנוח.
יצחקשמ חו ני Jהיא למדה משפטים

באוניברסיטה והסוף היה
חיים חפר: שנשארה חתומה מטה.
רו תכונ די: שתביעה מזונות מפרקליט.
יצחק שמעוני: הוא התעמל בכל
בוקר לצלילי קול־ישראל והסוף היה ...
שלום רוזנפלד: שהצביע א׳.
חיים חפר: שקיבל נפש חולה בגוף
בריא.
יצחק שמעוני: הוא חלם על וילה
עם בריכת שחיה ומגרש טניס והסוף

חיים חפר: שהחלום התגשם אבל בקיבוץ
התמרמרו עליו.
ח בך־אמוץ: הסוף היה שהתעורר ולא
מצא וילה ולא מגרש טניס רק בריכת
שחיה מצא.
שני מבצעים נוספים שהוטלו על הצוות
היו לחבר נאומים של אדם הנלחם נגד
מצפונו, ולענות למכתבים המתפרסמים במדורי
העצות בעתונים מסוימים. כמעט
כל חברי הצוות נכשלו במבצעים אלה
כשלון גמור, להוציא אי־אלו הברקות.
שלום רוזנפלד (בנאום של פקיד ממשלתי
המרצה בועידה לפריון ויעול) :אד
תשתמש בבולי־דואר כשאתה יכול להשתמש
במברקים! אל תשתה תה בשעות
העבודה — שתה קפה! אל תענה למכתבים
— שרוף אותם! שמור סוד — איש
אינו צריך לדעת היכן אתה נמצא בשעות
העבודה! דייק — בוא בכל ראשון לחודש
לקחת את המשכורת! אל תיתן לאחרים
לעשות מה שאתה יכול לעשות בעצמך —
כמו נסיעה לחוץ־לארץ.
רות בונדי (בתשובה לשאלת אשה, איך
לארגן מסיבה דיפלומטית) :הזמיני עתונאית.
אם אין ביכולתך להזמין עתונאית תזמיני
את מירה אברך.
דן כך אמוץ (בנאום דמגוגי) :רבותי,
זהו המצב כיוס. ססודנטיס נוסעים ואינם
יודעים לאן! פועלים מצביעים ואינם יודעים
בעד מי! וחברות משק יולדות ואינן יודעות

על מה ולמה.

*aה שהכניס קצת רוח רעננה בתכנית
IJהיו הפזמונים. נעמי שמר חיברה שיר
אהבה שנכתב לפי החרוזים בספרי הזכרו־נות
של תלמידי בתי־הספר:
סוד כמום /קיפול מאחור /למה
פתחת? /איזה חמור?!
אהבתי גס סלק /אהבתי בצל /אן
אותך אהבתי /יוצא מהכלל /יש אהבה /
קנאה שנאה ידידות /אבל אנוכי היא
שלן /שלך לצמיתות.
תקרא בפנקס ואולי תזכר /אהבתי אותן
ולקחתי אחר /כי חיה היא כזאת ממזרה /
הזמינה אותך לשלושה בסירה.
בברית אחים חושלנו לעד /אורי וזלדה
הם זוג נחמד /ולסיום כאן אחתום /לן
לעבודה, להגנה ולשלום.
שיר הקברנים של דן אלמגור, בביצוע
רביעיית מועדון התיאטרון, היוה שיר״אש־כבה
הולם לטביעת הסירה:
אחרי פזמון הקברנים:
יוללה, יוללה /טוב שיש פה עבודה/ .
/השמחה גדולה.
יוללה׳ ,וללה
באו כתובות ד״יתוליות על גבי מצבות:
מתחת אבו זאת תשכב tאשתי ושמה
פרחיה /שרק בזד לחודש אב /סתמה
סוף־סוף את פיה.
פה קבורה הדודה בתיה /שהיה לה
סוף שחור /היא עשתה אתמול אמבטיה
ונפלה אל תוך החור.
כאן שוכבת /יוכבד /סוף־סוף לבדה /
ואם תרצו — /אין זו אגדה.
תמצא את הבתולה הזקנה
בקבר זה
חסידה /אשר מתה מבלי לדעת מה הר•
ויחה ומה הפסידה.
כאן הטמינד בצל אילנות /את חוקר
העצים דוקטור חורש t .שנהג לחקור את
הצמרות /אך עכשיו הוא חוקר את השורש.
שלושה
אנשים וכלב אחד /שטו יחדיו
בסירה אחת /שלושה אנשים נקברו פת
כעת /כי אמרו לפעמים את כל האמת.

החי קור שדי

ף« ירושלים, לימד ח״כ הר־
^ צ ל ברגר סניגוריה על קול־יטראל
בויכוח שנערך על שרות
זה בכנסת, סיכם בפליטת־פה
״טובת המדינה היא שקול־ישראל
ימשיך לשמש שרות מפלגתי.״

ליקוי החמה
ך • תל־י אכי ם, בשעת תרגיל
Jהג״א שנערך בחצות הלילה,
הובא לתחנת־איסוף נפגע, שנשא
על חזהו שלט ״נפגע ב־מכת־שמש״.

א 3רבד
ןייכאר ־ שכע, התלונן צעיר
Jבן 17 בתחנת המשטרה על
אובדן ארנק, זוהה בו במקום
על־ידי אשה בת ,30 שהתלוננה
על תקיפה ומעשה מגונה.

הפרשת וגם ירשת?
ך* טירה, פרש מרכז סניף
לאח דו ת ־ העבודה ממפלגתו,
עבר למפ״ם עם כל רהיטי הסניף.

קורס
מזורז
*תל־אביב, יצאה יהודית
^ /ק רני, בוגרת בית־הספר הגבוה
למשפט וכלכלה, להשתלמות
באוניברסיטת קולומביה ב־נפגשהלשיחה

ניו־יורק,
שעה וחצי עם הרבי מליבביץ.
ויתרה על תוכניותיה, חזרה ל־תל־אביבכדי
להינשא לרב צעיר.

כוסים אכלו בוסר
ך• ירושלים, עברו פקחי ה־ל
עי ריי ה ברחובות העיר, רשמו
דו״חים לבעלי דוכנים לממכר
תירס, הצדיקו את מעשיהם
באמרם כי ״לבוסים שלנו
כדי ליהנות
כבראין שיניים
מהתירס.״

סיור אלים

׳ wm M

ירושלים, הודה נהג ה־ל
מ ש אי ת עזיז קפרילו כי
שיקר בעת שהתלונן במשטרה
כי נשדד בסיבוב שער־הגיא.
הסביר כי הוא פוחד לעבור
במקום זה, קיווה כי משמרות
המשטרה שיסרקו בסביבה ישככו
את פחדיו.

השקאה לזמן ארוך
ף« זן ין־שריד, הלין חקלאי
Jאת שכר פועלותיו משך
חצי שנה, הופתע לגלות כי הפועלות
הסירו את רשת ההשקאה
ממשקו, לקחו אותה כ־ערבון.

ijil•
wtiG 6/pok

תוכגית כבקשתך

אסקוט —

^ תל־אכיב, הסביר פורץ
—Iמועד רפאל צעירי, בן ,39
כי פרץ לדירות רבות מאחר
ורצה לחזור לבית־הסוהר, נידון
על־ידי השופט המחוזי מקם קנת
לשלוש שנות מאסר.

הנה

סיגרית

הפילטר

המשביעה

אין עשן בל י א׳
^ הראל, כיבו חברי קיבוץ

רצון
NA1

Jצרעה המפא״יי שריפה שהשתוללה
בשדות המשק ה־מפ״מי,
השאירו במקום כרוז —
״הצביעו א׳!״
יזעויס חזה 5נ113

אמנות
העונה
תד רי ךלע תי ד
הקיץ הוא תמיד עונתו המתה של התיאטרון
הישראלי׳ כמו של שאר תיאטרוני
העולם. אולם השקט שורר רק באולמות
עצמם, בהם מכסה האבק הלבנבן את המושבים
הריקים. במשרדי התיאטרונים, בהם
מסכמים בשעה זו בחרדה את גרעונות
העונה שחלפה, שרוייה פעילות קדחתנית
של הכנות לקראת העונה הבאה, הנפתחת
לפני החגים, ואשר, לתקוות כולם, מוכרחה
להיות טובה יותר מקודמתה.
מה מכנים תיאטרוני ואמרגני ישראל
לקהל־הצופים, לקראת העונה הבאה י המנהג
להחליט על תוכנית ההצגות של התיאטרון
לשנה מראש כמעט שבטל בעולם התיאטרון
הישראלי, בעיקר משום שהנסיון הוכיח כי
תוכנית כזאת לא הוגשמה למעשה, כמעט
אף פעם, לכל פרטיה. אף־על־פי־כן, ניתן
לסכם חלק מן הפתיונות שייתלו על חכו־תיהם
של התיאטרונים והאמרגנים בשנה
הבאה.
9הבימה תפתח את עונתה, כידוע,
בהצגת סיפורה של הגברת הזקנה׳,מאת
פרידריק דירנמאט, בבימויו של יוסף מילוא
ובהשתתפות אלישבע מיכאלי ואהרון מפקין
בתפקידים ראשיים. כן יוצגו כנראה
בקרוב שנים־עשר אנשים זועמיס, שהוקרן
בארץ בגירסה הקולנועית, עם !rנרי פונדה
בתפקיד ראשי, ותעלולי סקאפן של מולייר.
הקומדיה המקורית שתוצג בקרוב תהיה בגרי
המלך, מאת נסים אלוני. הבימה חוששת
לגלות פרטים נוספים כל עוד לא יושבו
בעיות הבימוי והמשחק בתוכנית השנה
הבאה׳ מחשש להחרפת היחסים הפנימיים.
• התיאטרון הקאמרי יפתח את
העונה בהצגת הלילה ה־ 12 של שקספיר,
בבימויו של שמואל בונים. לאחר מכן יבואו
כנראה מריה סטיוארט של פרידריק שילר,
פרשת פינדוס של פאולו לוי, בתרגומו וב־ביומו
של גרשון פלוטקין, וכן מחזה מקורי
שעליו טרם הוחלט סופית. הקאמרי,
מעודד מהצלחת הצגותיו והמשכיותן בעונה
זו, נזהר מלקבוע תוכנית רחבה־מדי לעתיד
הקרוב.
• אהל מכין להצגה מיידית, עם ראשית
העונה, את המחזה הוטל פאראדיזו
ואת המחזה עוד נהר אחד, מאת בוורליי
קרוס, בבימויו של יואל זילברג, עם איתן
פריבר בתפקיד הראשי. בעתיד הרחוק יותר,
יציג אהל. את הקומדיה הישראלית נשק
סודי 707 מאת יהודה האזרחי.
• כצל ירוק, שאינו נוהג לעסוק
בתוכניות לטוזח ארוך, עוסק בהכנת תוכנית
חדשה, ששמה טרם נקבע. התוכנית,
המתחברת שלבים־שלבים על־ידי דן בן־
אמוץ וחיים חפר, תורכב משלושה חלקים
עצמאיים. הראשון, שרשרת־פזמונים ודברי־קשר,
יוקדש לשליחים הישראליים בחוץ־
לארץ. השני, פרודיה רחבת־ממדים, יטול
סיפור זעיר על נערה הנוטשת ידיד והולכת
לרקוד עם אחר, על כל התוצאות הנובעות
מכך, ויראה אותו בסידרה של סגנוני משחק
שונים, מן הבימה ועד לתיאטרון אידיש.
החלק השלישי יתרחש בתוך כותלי בית־כלא
והוא אמור להיות סאטירה חברתית.
איזו בדיוק — זה לא ברור עדיין למחברים
עצמם, שטרם סיימו את כתיבתו. פנים
חדשות על במת בצל ירוק בתוכנית זאת
יהיו פניה של זהרירד. חריפאי.
• סמכטיון מכין את תוכניותיו מן
היד אל הבמה, אך החלטת ראשיו נחושה
להפוך את התוכנית הבאה — שעריכתה
עומדת בראשית־ראשיתה — לשופעת סאטירה
פוליטית וחברתית חריפה ונושכנית.
« דו־רה־מי־עממי, תיאטרונו הנוכחי
של ג׳ורג׳ ודאל, מכין הצגה יומרנית
— עם 26 משתתפים ו־ 5מנגנים —
העשוייה לחלצו מן המיצר הכספי (במקרה
הצלחה) ,או להטילו למיצר עמוק עוד יותר
(במקרה כשלון) .בעבר, למרבית הצער, היה
המקרה השני נפוץ יותר. זו הצגת מחזהו
של אברהם גולדפאדן שני קוני־לסל, בבימויו
של ישראל בקר ובהשתתפותם של אברהם
וילקומירסקי, יוסף גולנד, ג׳טה לוקה,
עליזה סטרניצקה, חיה׳לה אש, אלכסנדר
גרנובסקי ויעקב בודו.
• וותיקי המטאטא רוצים לצאת,
ערב הבחירות, בהצגה המחודשת הצביעו
בעד אגסי מאת יהושע בר-יוסף. אך תוכנית
זאת סובלת מחוסר פטרון בעל־מזומנים,
וספק אם תצא לפועל.
$ס דן, תיאטרונו הפרטי של יגאל
מוסינזון, מסיים באי־הצלחה בולטת את
העזלס הזה t i i a

הצגת לכל אדם יש ג׳וק מאת יגאל מוסיג־זון
ועומד לצאת בהצגה חדשה, לבדו בתוך
הלילה מאת — (שלושה ניחושים) ,אחרי
שזכה בתמיכה כספית נדיבה של מוסדות
שונים. תוכניותיו העתידות של תיאטרון
סרן טרם נקבעו. יגאל מוסינזון אינו נוהג
לכתוב את מחזותיו זמן כה רב לפני המועד.

ייבוא האמנים לישראל יימשך
כנראה במלוא־הקיטור גם לאחר שהאוצר
קבע שער של 2.450ל״י לדולר האמרגני.
התוכניות בעניין זה טרם נקבעו סופית,
ואחדים מן האמרגנים שוהים עתה בחוץ־
לארץ במטרה לראות ולחתום. אך מדברים
כבר עתה על ייבוא הפריטים הבאים:
להקת באלט מצ׳כיה, להקת באלט מארגנטינה,
להקת מחול ספרדית לואיזילז ותך
דגיו, להקת אטריקן פסטיבל באלט, להקת
פלאמנקו מאדריד, התיאטרון היהודיהממלכתי
מפולין בראשותה של אידה קמינסקה,
תיאטרון הבובות פיקולי לביקור חוזר,
התזמורת הסימפונית של רדיו טורינו, המונה
50 מנגנים, להקות־הזמר האחים ז׳אק
מצרפת ולוס פאראגוואיוס מדרום־אמריקה,
הכוכב אדי קונסטנטין, הזמר הכושי (שהתגייר)
סאמי דייוזיס הצעיר, קרקס מוסקבה
מברית־המועצות וההצגה המוסיקלית של
רובינס סיפור
ליאונרדברנשטיין וג׳רום
ווסט־סייד בביצוע הצוזת הלונדוני.
חישוב משוער יוכיח, כי אדם מישראל
שירצה לא להחמיץ אף אחת מן ההצגות
המנויות למעלה יצטרך, אם מחירי הכרטיסים
לא יהיו יקרים ביותר, להוציא למטרה
זו בעונה הקרובה 175ל״י.

11הצעה
למכירה בצפון תל־אביב,

דירות בנות 2חדרים
לכניסה מי די ת
במזומן + במשכנתא במזומן +
במשכנתא

קומה א~ב 8350 -ל״י
4000ל״י
7700ל״יקומה ג
4000ל״י
לפנות :״ברשקב״ ,רח׳ אבן־גבירול 158
(ע״י הקסטל) ,בשעות .4—7 ,8—12

ה /ע׳ ג

אלבום קריק טורות מפואר
id ׳jfa

ל א תרגיז !

תדריך
ה צגו ת
• העצים מתים זקופים (הבימהן
חנה רובינא ושמעון פינקל מעצבים דמויות
מלבבות במלודראמה חביבה בפשטנותה.

הידור
• השד יודע (סמבטיון) — כמה
מספרים חזקים של סאטירה פוליטית, חזקים
פחות על נושאים אחרים,

מאת יוסףבס
המבוא מאת ד״ר ח 1TDA.

מאחורי ה קל עי ם
דינה שור, הזמרת האמריקאית הנודעת
שבאה לישראל בשבוע שעבר לביקור פרטי
קצר, יחד עם בעלה, שחקן הקולנוע ג׳ורג׳
מונטגומרי ובתה מלימה בת ה־ ,11 רכשה
כאן כמה מערכות־לבוש ישראליות, בהן
היא עומדת להשתמש בהופעותיה הבאות
בתוכנית הטלביזיה הכל־ארצית שלה באמריקה
אריק איינשטיין לא
יעבור לפי שעה מסמבטיון לבצל ירזק.
השחקן הצעיר, שניהל משא־ומתן עם בצל
ירוק והגיע עד לחתימת חוזה, התחרט בינתיים
על צעדו זה וחזר בו עמוס
קינן יהיה אחד המחברים בתוכנית הבאה
של סמבטיון — כך, על כל פנים, הבטיח
במכתב לתיאטרון יוסן ן מילוא לא
יביים עתה תוכנית חדשה במועדון התיאטרון,
בגלל הצלחתה הנמשכת של התוכנית
השוטפת, בגל קצר, והזמן המועט העומד
לרשותו. הוא מבטיח לחזור לישראל לביקור
נוסף בעוד חודשיים ולביים אז את
התוכנית החדשה להקת ״אשנס״
— כך קוראים לעצמם חברי להקת מקור
לשעבר, שנטשו את תמרה סמסונוב והקימו
להקה לעצמם תקליט חדש, שיצא
לאור על־ידי חברת מקולית יכלול לא רק
פזמונים של תיאטרון סמבטיון, אלא גם
כמה מערכונים ודו־שיחים של זאב ברלינס־קי
ומרדכי בן־זאב אוסף פסלים
נאה הובטח לעיריית ירושלים על ידי בילי
רוז, בעל מועדוני הלילה הניו־יורקי המפורסם,
העשיר והיהודי. התנאי שלו: שהעירייה
תקצה גן עירוני מתאים להצבת הפסלים.
ספק אם העירייה תרשה לעצמה להרגיז
את הדתיים על־ידי הצבת פסלים במקום
ציבורי בעיר-הקודש האמרגן האמריקאי
ממוצא רוסי ליאונודוב, שהגיע
לישראל במטרה להרכיב תכנית אמנותית
ישראלית להופעה ברדיו-סיטי האמריקאי,
לא הגיע עדיין לידי בחירה סופית. התכנית
בת 40 הדקות, המוצגת לפני כל
הצגת סרט ברדיו־סיטי, תוקדש הפעם כולה
לישראל. עד כה בחר ליאונודוב לתכנית
זו רק את להקת המחול של יונתן כרמון.
יונתן כרמון עצמו נבחר על ידו לשמש
ככוריאוגרף הראשי והיחיד של התכנית.

מיוחדת 11

האלבום ה א מנו תי מ שקף בראי
ההומור הדק את המדינה
ב ת קו מתה ובהזיי דז׳יה התז שס
פורמט

אנציקלופדי גדול
100

קריקטורות. מהן בצב עי ם רבים.

.מסדה ־

בע־מ .

תל־א ביב

אינך יודעת כלל עד כמה
יפה יכול שערך להיות
נקה קרם שמפו נותן לשערך יופי
חדש ולאחר כל חפיפה וחפיפה
נעשה השער קל לסדור ומבריק.
חפיפת השערות בקצף הרב והעשיר
של נקה קרם שמפו מרחיק אבק
וקשקשים ונותן הרגשה נהדרת של
נקיון ורעננות. בשפופרות ל־10 ,6
או 20 חפיפות. אם לא תהי מרוצה
כספך יוחזר לך. המפיצים היחידים

חברת נורית בע״ם

אלפים כבר רכשו א ת טבע ת האושר

A P P EA L

״ SEX

האמצעי ההיגייני והיעיל לחיימשפחהתקינים .
תהנה ג ס אתה

פנ העוד

ותטס
\f7J7e

ת ק /2סרס

היום לבית מרקח ת
נפתח אולפו דרמתי
״במה ומשחק׳
בהנהלת במאי בוגר מכללת לונדון
מתקבלים תלמידים מגיל 16 עד 20
מעוניינים יפנו לת.ד >6012 .ת״א

במדינה
ה?ל 3ג^ל בורג ק9:9ן.

ס?ל לג׳^ל?עלות.

לה טוב י?ה עדיף.

ה?סד?!ל?עביש ון?ין

ד^ק״חילוף }דול?לו?זן.

ולק!ח על?9לית.

ן זמקוך י הוא או תחליף.

?עיי ן 9ן

בעל קטנוע !
רשום לפניך כתובת סוכן הווספה הקרוב אליך ושאל תמיד
להלקי־החילוף האורגינליים של ווספה, עם אחריות ביהח״ר.
להשיג אצל סוכני ״ווספה״
9תל־אביב: ס .ג. חברה להשקעות, רה׳ השרון ; 10א. הימל, רוז׳ רבינוביץ .21
9חיפה: ברוידה, דרך העצמאות 9 .47 ירושלים: ברוך מלין, רח׳ המלך
ג׳ורג׳ 9 •19 רמת־גן: וספה־רון, רח׳ ז׳בוסינסקי 9 •48 נתניה: דוד סברדלוב,
רח׳ הרצל 9 •38 חדרה: גד־אשר, רח׳ רוטשילד 9 .פתח־תקוה: מוסך ודלקן
ישראל 9 .חולון: עזרא רונקו, רח׳ סוקולוב 9 •67 גבעתיים: סוכנות ככר נח.
9ראשון־לציון: רוזנבאום יצחק׳ רח׳ רוטשילד 9 •25 טבריה: ורדי יוסף.

דמי מינוי לשנה
על ״העולם הזה״

שתי הך

לכל ארצות חוץ :
בדאר רגיל ,
9לכל ארצות תבל —
— 25.ל״י

בדאר אויר,
9לקפריסין

— 30.ל״י

9לכל ארצות אירופה
(כולל תורכיה) ,פרס
ומושבת הכתר עדן
— 40.ל׳׳י
9לדרום־אפריקה, חבש,
ליבריה, גאנה, בורמה
— 50.ל״י
9לארצות־הברית, קנדה,
קובה ומקסיקו
— 60.ל׳׳י
9לארצות דרום־אמריקה
— 70.ל׳׳י
9לאוסטרליה וניו־זילנד
— 80.ל״י

(המשך מעמוד )13
רב. ניידת משטרה סילקה אותם משם.
השוטרים שסילקו את שלום מלאכי עם
שלטו, הוזעקו על ידי בני משפחתו של
התעשיין יוסף צדרבאום, המתגורר באותו
בנין. לפני שלוש שנים לא היו עושים זאת.
אז נזקק יוסף צדרבאום לשלום מלאכי.
צדרבאום הביא מגרמניה מכבש מיוחד,
הכובש גרוטאות פח וברזל לחבילות דחוסות.
לחבילות אלה היה ביקוש רב בארצות־חוץ
כחומר גרוטאות. צדרבאום הציב את
המכבש שלו בשדה הפתוח ליד גבעת שאול
בירושלים, לשם נזרקו שיירי המתכת של
בית החרושת לתנורים פרידמן. שלושה פועלים
אספו את הגרוטאות והביאון למכבש,
ואילו שלום מלאכי היה כובשן לחבילות.
באחד הימים, בתחילת שנת ,1957 אירע
האסון. כשמלאני עסק לבדו בסידור הגרוטאות
מתחת למכבש, ירד המכבש על ירו.
סיפר מלאכי :״בזמן שאני הייתי עוסק בשתי
ידי בסידור החומר, הרגשתי פתאום שהמכסה
לוחץ את ידי השמאלית. לא יועתי
מה לעשות והרגשתי כי כף ידי חסרה. מקול
צעקותי באו העובדים והעבירוני לבית־החולים.״
ועדת־החקירה
של משרד העבודה, שבאה
לחקור במסיבות האסון, קבעה :״הוכח כי
הפין של ידית־המהלכים הוא רופף, ואיפשר
לידית לזוז מעצמה ולהפעיל את מכסה המכבש.״
טחינה
איטית של צדק. אחרי
ששלום מלאכי יצא מבית־החולים הוא הגיש
תביעת פיצויים נגד חברת היצואן שהעסיקה
אותו, ונגד יוסף צדרבאום׳ בעל החברה,
תבע מהם 36 אלף ל״י פיצויים על ידו
שאבדה ועל איבוד כושר עבודתו לצמיתות.
המכונה היתד, מבוטחת בחברת ביטוח. אולם
הביטוח לא היה של צד שלישי. חברת
הביטוח התחייבה לפצות את בעל המכונה
על פיצויים שישלם לעובדים. אולם לא היה
כל קשר בינה לבין הנפגע.
במשא ומתן מיגע שניהל עורך־הדץ
שמואל לבני בשם חברת הביטוח, הוא
הביע נכונות לשלם כ־ 12 אלף ל״י פיצויים
בלבד. שלום מלאכי לא הסכים, תבע את
הסכום במלואו. כאן התערב התעשיין יוסף
צדרבאום. הוא הודיע לחברת הביטוח שהוא
מוכן לקבל ממנה 13 אלף ל״י, לשחררה
מכל התחיבות לשלם סכום נוסף, במקרה
שבית־המשפט יפסוק לזכותו של מלאכי.
וכך, שעה שמלאכי ניהל במשך חדשים
ארוכים משפט ארוך נגד צדרבאום, נהנה
זה מסכום הפיצויים עבור ידו הקטועה של
מלאכי. אלא שטחנות הצדק, אם כי הן
טוחנות לאט, הן טוחנות איך שהוא. השופט
המחוזי הד״ר שלמה לבנברג לא קיבל
את כל דרישתו של מלאכי. פסק הוא:
״קטיעת יד שמאל היא דבר איום, אך
איננה רעה כמו יד ימין.״ הוא פסק שצדר־באום
צריך לשלם למלאכי כ־ 26 אלף ל״י
פיצויים.
אולם צדרבאום, שנהנה כבר מהפיצויים
על ידו של מלאכי׳ לא הסכים לפסק־הדין,
הגיש ערעור. אפילו במקרה הטוב, שבית־הדין
העליון יאשר את פסק־הדין, יעבור
זמן רב עד שמלאכי, שהוא חדק וגלמוד,
יהנה מכספי הפיצויים.
השבוע החליט מלאכי להפעיל לחץ מוסרי
על צדרבאום, יצא עם השלט ״שיילוק
הישראלי״ לעמוד בפתח ביתו.

תזכיר
בל הבדל?טן

20 סו צ ריו ת * 280פ רו ט ה
שתה תסס — תקבל פ,־ס !
הגוזרת גן־תן זיו\ 1גזר־אביב גורכת נזגזיבת רירדי הנויד גגגנזף
2־ב2ן גר חגזשניין והנזארף בגן גזגפישג בנזם־יבת ^תיניבז־ שששששג
אגז וזידדים. שוזודיגן רוון תודיע בד פתזיב שגגיש ג־ירדיש
וביניהע ווג אופגייגו תתנת בית־הדרועזת תסס, הדוגג עתה
את תזזצית יובדו.
בפדע וה וכה עזהעון הדורות בן 11 וזזאי. הוא וכה דתשואות
רבות בזצד בבי כתתו שבכווו גע הבו בהעיבה כשווג אופגייב
זזרש והבריע בתער רידיו. באותה הורבזבות בבוערו עור שבי
ווגות אופבייע דשבי ווכיבו בהתוודות בזבועע בית־הוורושת
תסס.
דפי תנאי התוודות, ההתחייבות כבר וזורש שבי, צריך היה
דאעוף עררה שד 25פ\2\2יבו ודצרף שיר או וויבור 2ן צר. הווורש
כתבו את השיריע הבווצדעיע ביותר אידבה גובובון, בת 3ו
ועצי, בועודון וב. ויבר, צעיר הבו שרת בצבא.

ביטול גיוס הבנות הציע לפני חודש
עורך העולם הזה ( )1134 במאמר מפורט
ומנומק, בו קבע כי שרות־מתנדבות בתנאים
מתאימים יכול להספיק למלא את התפקידים
החיוניים שנועדו לבנות בצה״ל. באופן
אלטרנטיבי הציע העורך לצמצם מיד את
שרות־החובה של הבנות לשנו״ השבוע שמעי׳
הכנסת הצעה לסדר היום של הדתיים,
שדרשו את ביטול שרות־החובה מטעמים
רעיוניים, לא נכנסו לנימוקים המעשיים.
ההצעה נדחתה לפי דרישת דויד בן־גוריון
בקולות כל סיעות הכנסת, נגד הדתיים,
מק״י ושני ח״כים צ״כיים, בלי כל נסיון
רציני לדון בבעיה ענן 5הטקסטיל
בארץ סובל מייבוא מופרז, ובחלקו בלתי־חוקי,
של סחורה מתחרה מחוץ־לארץ —
זאת קבע השבוע דו״ח של משרד המסחר
והתעשיה. בכתבה מפורטת הצביע העולם
הזה ( )1135 על מקרים ממשיים בהם נוצלו
רשיונות־ייבוא של טקסטילים לעסקים מפוקפקים׳
שרק הזיקו לתעשיה המקומית. הדו״ח
ממליץ לצמצם את הייבוא.
העווס הזח •113

אנשים
״ן, בוטני ודיאטה
למי קראו בילדותו ״תימני קטן?״ —
האיש האחרון אולי שאפשר ליחס לו כינוי
זה הוא ראש עירית תל־אביב לשעבר
ישראל רוקח. אף־על־פי־כן העיד השבוע
רוקח על עצמו כי זה היה כינויו. סיפר
הוא :״בבית אבא דרה משפחה תימנית ושם
היו מטעימים אותי במאכלי המשפחה, מאכלי
המזרח החריפים והמפולפלים והם ערבו
לחיכי מאוד. על חיבתי היתירה לתימנים
ומאכליהם זכיתי בביתנו לכנוי, תימני קטן׳
וכנוי זה גרם לי קורת רוח אם
כבר מדביקים כינויים לפי המאכלים, אז
איזה כינוי יש להדביק לשני ח״כים אחרים
אף הם ציונים כלליים, שמאכליהם
המיוחדים הפכו כבר לשם דבר במפלגתם?
גם עזרא איכילוב וגם יוסף סרדין,
נוהגים להנות מדיאטה של יין ובוטנים
הלצה המגלה את המתיחות השוררת
בשורות המפלגה הדתית הלאומית, נשמעה
בישיבת מועצת מפלגה זו. היה זה כאשר
ח״כ יצחק רפאל השיב לביקורת שנמתחה
עליו על שגילה לראש הממשלה דוד
כן־גוריון את הצעתו של ח״כ יגאל
אלון להקים ממשלה לאומית בלי מפא״י.
התנצל רפאל :״אני רק השחתי לתומי.״
באותו רגע נשמעה קריאת ביניים :״אתה
לא השחת לתומך, אלא הסרחת לתומך״
מזכיר מפא״י גיורא יוס*
פטל יצא זמנית מהמערכות הפנימיות במפלגתו,
אחרי שלקה בטרומבוזה חמורה
בלב, מחלים עתה במוצא מן ההתקפה
הזמרת ההוליבודית דיינה שור שהגיעה
השבוע עם בעלה לביקור בישראל, גילתה
כי שמה המקורי בהולדתה היה פרנסים
רוז. סיכמה היא את הקריירה ההוליבודית
שלה :״היא היתה כשלון נורא אחד. אני
לא כל כך יפה ובכלל לא פוטוגנית
הקומפוזיטור הישראלי נועם שריף, ניגש
לאחרונה לבחינות הפילוסופיה באוניברסיטה
העברית. כשנשאל נועם, מה לקום־
פוזיטור ולפילוסופיה, השיב :״הפילוסופיה
היא ההתעמלות של המוח. עכשיו אני מסוגל
לחשוב ולשמוע בצורה אחרת לגמרי.״
אגב, יצירתו של שריף אקדמות למועד
זוכה להצלחה בכל רחבי העולם מאוסטרליה
עד יוזן. הרדיו האוסטרלי אף הזמין מנועם
יצירה סימפונית מיוחדת עבורו, שתנוגן
על ידי שש תזמורת באוסטרליה. זו היא
הפעם הראשונה בתולדות הרדיו האוסטרלי
שהוא מזמין יצירה מוסיקלית כלשהי
לאילנה רוגינא אין כנראה מה לעשות
עם הכסף. השבוע היא קנתה כלב שעשועים
קטן, שילמה עבורו טבין ותקילין 100
לירות עמום קינן היושב בפאריס,
יישתתף בתכנית החדשה של תיאטרון סמבטיון.
אגב, חרוז השבוע לתיבת־המדינה של
אורי סלע המושמעת בתיאטרון־ זה הוא:
קוזלוב ראה כיצד מתרחצים /היהודים
בדניפר ובדון /הוא לא ידע ני הס היו
רוצים /לרחוץ אפילו בירקון.

רותחת בגן־ חיו ת
במשך כל יום שני השבוע היה בית־הקפה
נסית סגור וריק. אולם לא היה זה
בגלל אבל כלשהו, כפי שחשבו רבים. חצ־קל
איש כסית נעל את בית־הקפה שלו
למבקרים, לרגלי נשואי בתו צ בי ה. החתונה,
אליה הוזמנו כאלפיים וחמש־מאות
איש, נערכה בגן־החיות התל־אביבי דוקא.

הסביר חצקל את הרקע המשונה לחגיגת
הנשואין :״זה המקום היחיד בעיר שאפשר
לארח בו כל כך הרבה אנשים.״ אחד
הנוכחים הסביר זאת אחרת :״זה פשוט
יותר נוח. אוכלים את הבשר ואת העצמות
נותנים תיכף לחיות משטרת ישראל
הכריזה מלחמה על זכויות הגבורה של
השחקנית זהרירה חריפאי. אחרי שבשבוע
שעבר התפרסמה זהרירה, כאשר פשטה
את בגדיה וקפצה לירקון כדי להציל
מטורפת שאיבדה את עצמה לדעת, הודיעה
השבוע המשטרה כי זהרירה כלל לא קפצה
לירקון, וכי תהילת הגבורה מגיעה לשוטר
בשם משה נפתלי ואזרח בשם חיים גול
דין, שהיו היחידים שהעיזו לקפוץ לירקון
המסריח. אולם זהרירה לא טמנה ידה
בצלחת. היא השיבה מלחמה שערד« עומדת
בכל תוקף על זכויותיה, טוענת כי היא היא
היתד, היחידה שקפצה למים לזיוה
רודן הולך בזמן האחרון קלף משוגע
בהוליבוד. הנה מה שנכתב עליה בטור הרכילות
של מייק קונולי בשיקאנו סאן־טיימס:
״רוברט פלוריה בילה בוקר שלם, בצלמו
את זיוה רודן ברקודי ד,ולה סוערים,
עבור סידרת הסרטים הר,ודאיים שלו. למחרת
טילפן לזיוה והודיע לה :״הצילומים שלך
יצאו נפלאים. כל כך נפלאים שהייתי מוכרח
לקצץ אותם לדארי מונטיין,
השחקן האמריקאי בסרט הישראלי ׳עמוד האש,
נכנסה האמביציה להיות שחקן ישראלי בכל
מחיר. הוא הופיע לחזרות הראשונות של
מחזהו של יגאל מוסינזץ, לבדו בתוך
הלילה, שיועלה השבוע על ידי תיאטרון
סדן, אולם חוסר שליטה מספקת בעברית
מנע את קבלתו לתיאטרון במחזה זה
אגב, הלל נאמן שישחק את התפקיד
הראשי במחזה זה, תפקידו של אדם שהת־מכר
לסמים משכרים, מנסה להפיץ את
הסיפור שלצורך תפקידו ירד אל רחוב
ששים ביפו, לד,פגש פנים אל פנים עם
טיפוסי הנרקומנים וניסה לטעום סם משכר.
כתוצאה מכך, ממשיך הסיפור, הוא קיבל
סחרחורת במשך כמה ימים ונשבע כי זאת
הפעם הראשונה והאחרונה בחייו
נעמי כך־דויד, בתה של הרקדנית הידועה
יהודית אורנשטיין, הצטרפה
בימים אלד, ללהקת המחול של יונתן כר*
מון. מספרים כי הצטרפותה ללהקה זו
היא אות מזל לנשואים. השבוע נישא הזוג
השני מקרב רקדני הלהקה — גכרון לוי
נשא לאשר, את חברת־הלהקה לאה לב-
גורן מרדכי כן־זאב, שחקן
סמבטיון, אשר אשתו נמצאת עתה בהריון
טוען כי הוא השחקן היחידי בארץ העומד
להיות אב לשלושה ילדים. לא צריך להבין
מכך, שהוא מתכונן לשלישיה. בן־זאב הוא
כבר עתה אב לשניים לאברהם
נינו, שחקן הביסה, יש מושגים מוזרים
מאוד על סריסים. ניניו, העומד למלא בהצגת
ביקור הגברת הזקנה תפקיד של סריס,
גילח את שער־ראשו עד קרחת באותה
הצגה ממלא השחקן אבנר חזקיהו לא
פחות משלושה תפקידים. כל שלושת התפקידים
יהיו תפקידי בעליה של הגברת הזקנה,
המחליפה בעלים בקצב של החלפת
גרביים. טוען חזקיהו :״במציאות לא הצלחתי
להיות בעל כראוי אפילו פעם אחת
טלילה בן־זבאי, שדרנית גלי־צה״ל, היא
בעלת חזון ומעוף. כבר כיום נוסעת היא
ללמוד באנגליה שידורי טלביזיה, אשר כפי
שהיא מאמינה, ואשרי המאמין, תוקם בקרוב
בישראל.

•prosהשבוע

• ח״ב חרות אריה גף אליעזר, על מאורעות ואדי סליב :״כל תייר
שבא לישראל מחפש שיכור׳ מחפש ומחפש בנרות! מחפש ולא מוצא! ולבסוף
כבר מצאו שיכור אחד, אז מה עשו? הלכו וירו בו.״
• שר הפיתוח מרדבי בנטוב :״עיסקת הנשק עם גרמניה משרתת
את עניני ד,בטחון של ישראל כשם שעיסקת הנשק הצ׳כית־מצרית משרתת את
עניני הסוציאליזם בעולם.״
• ח״ב מנחם בגין, באסיפת בחירות במגדיאל :״שר העבודה אמר
פעם כי הלייבור הבריטי איבד את השלטון מפני שלא היתה לו קופת״חולים
משלו. מפלגה הנשענת על קופת־חולים זקוקה באמת להבראה.״
• המבקר והסופר ישראל זמורה :״אני מוכן ללכת מאה קילומטר
ברגל כדי לקרוא שיר יפה.״
• השופט המחוזי מקם קנת, בפסק דינו של סופר סת״ם שנאשם
בגניבת ספרי־תורה :״אם אתה עוסק בספרי תורה, תכתוב אותם ואל תגנוב אותם.״
9ראש ממשלת ברית־המועצות גיקיטח סרושצ׳וב, בנאום נגד
הקאפיטליזם :״אתם אומרים שהנכם מאמינים באלוהים; אילו היה אלוהים קיים
היה לוקח מטאטא ומטאטא אתכם החוצה.״

חעולם חזח »» n

ממאגר!? בן־עטר ויריב
גס איגרוף זה עבודה
ספורט כדו רגל
ההרעלה הנוראית
על משחק המבחן שערכה השבת
ההתאחדות־לכדורגל, כמטרה
לבחון מועמדים חדשים לסגל הנבחרת
הישראלית בכדורגל, כותב
שייע גלזר:
צר לי מאוד לצער אתכם בפעם נוספת.
אתם רואים, לא יכולתי לעשות שום־דבר
נגד זר — ,בכל זאת לקחו אותי עוד פעם
לסגל הנבחרת. בשבת לא השתתפתי במשחק
המבחן. אני יודע שכל מיני אנשים,
וגם עתונאים, עשו ניחושים בקשר לזה —
נעלבתי, לא נעלבתי, גורשתי, עזבתי. אז
אם אתם רוצים לדעת בדיוק מה קרה, הנה
לכם — הרעלת־קיבה. כן. פשוט הרעלת־קיבה.
אני חושב שזה מספק אתכם ואתם
כבר מבינים הבל.
אמרתי ביום שישי לנציג ההתאחדות, שלא
אבוא למבחן בגלל הרעלת הקיבה. ביום
שבת כבר הרגשתי יותר טוב, אך עדיין לא
בשביל לרוץ ולשחק, אבל לראות את המשחק
יכולתי. באתי למגרש וכולם ליוו אותי
לחדר ההלבשה, חשבו שאני הולך לשם.
הלכתי דווקא לטריבונה ח׳ ,שלא יבלבלו את
המח.
שיחקו שם הלבנים נגד הכחולים. המשחק
התחיל באיחור גדול, והקהל מחא כפיים
ורקע ברגליים. חיכיתי בקוצר רוח לתחילת
המשחק, לראות מי הם אלה שרצו לבחון
אותי. הרבה לראות כדורגל לא היה שם,
אבל פצועים הרבה, היו. כל אחד רצה
לרכוש לעצמו מקום בין ד,־ 22 בנבחרת ונלחם•
אמלא במוח אז בכח. כל פעם שמישהו
נפצע, צעקו לי: שייע׳ טוב שאתה לא על
המגרש.
מסביב למגרש היה קצת כמו שוק. כל
מאמן של קבוצה הסתובב כמו סוחר עם
הסחורה שלו. כל מאמן ניסה לדחוף את
השחקנים שלו לתוך משחק המבחן. אני
מכיר מאמן אחד שאמר לשחקן שלו: לך
תשב לפני העיניים של מאנדי, אולי יראה
אותך ויבחון גם אותך. בסוף כשמאנדי
ראה אותו הוא אמר: אוי, בכלל שכחתי
אותך.
בסופו של דבר הרכיבו את סגל הנבחרת
וגם אני בפנים. מד, שאני רוצה להראות
לכם שהכי הרבה שחקנים יש בנבחרת
ממכבי תל־אביב. שבעה בסך־הכל. מכבי תל־אביב
כבר לא צריכים מאמן. כולם מתאמנים
עם מאנדי בנבחרת.
אגרוף עורה ה ד די ת
״תן לו את הרפואה, תן לו את הרפואה,״
צעק אוהד־אגרוף משולהב שעמד ברגליו על
הכסא באולם קולנוע בת־ים, נוסף באגרו
פיו
בהתרגשות. הקרבות האחרונים של גמר
אליפות האיגרוף התקרבו לסיומם .״לא
הוא צריך את הרפואה,״ ענד, לו שכנו
למושב, כשחיוך סלחני שפוך על פניו ,״זד,
כל האיגרוף בארץ שלכם צריך את הרפואה.
זה כל הספורט בארץ שלכם צריך את
הרפואה.״
כי בתוך הזירה חזר המתאגרף ישראל
קרוק, מנתניה, לפינתו, הרים שם את ידיו
לאות כניעה. סימון ברנס, יריבו הבת־ימי
גבה־הקומה, זכר, לתשואות.
גם בתחרות אגרוף זו כבתחרויות אגרוף
חובבניות אחרות בארץ, ניכרה הנטיה לוותר
ליריב במקום להמשיך בקרבות חסרי־סיכו־יים.
דוגמא קלסית לכך היד, הקרב בין
קרוק ובמס. קרוק הנמוך עלה על הזירה
כשהוא שופע חיוכים, מלא בטחון עצמי.
התשואות הרמות, להן זכה יריבו עוד לפני
הקרב, לא הפחידו אותו. הוא המשיך לפזר
את חיוכיו. כשהחל הקרב וקרוק ספג מהלומות
עזות בזו אחר זו מידו השמאלית
הארוכה של ברנם יפר,־התואר, עדיין לא
מש חיוכו מעל פניו. הוא ניסה להתחמק,
להשיב מלחמה. אולם מבנהו העדיף של
היריב — גובהו וזרועותיו הארוכות —
נתן לו יתרון בולט.
הקהל קיבל את חיוכיו כאילו הוא מסתיר
סוד .״תיכף הוא יראה לו,״ אמרו אחדים.
הם לא סיימו את המשפט. קרוק נמלט לפינתו,
וכשד,חיוך עדיין על שפתיו הרים את
ידיו בתנועה לא איכפתית, הביא לנצחון
יריבו בנוק־אאוט טכני.
הרבה, מהר ובדיוק. את הפתעת
הערב היוזה הקרב בין האלוף עובדיה ד,ובמן
מתל־אביב, לבין הנער יעקוב חים בן
הארבע עשרה וחצי מראשון לציון. הוכמן
הסייבוריט עלה לזירה בטוח בנצחונו. גם
הקהל היה בטוח כמוהו, כאשר הבחין בצעי־רון
שניצב בפינה הנגדית. חיט הצנום לא
עשה רושם של יריב נכבד. הוכמן קיפץ
באלגנטיות, ציפה לראות מה יעשה יריבו
חסר־הנסיון. היריב עשה הרבה, מהר ובדיוק.
בעוד הוכמן מתנועע בבטחון, שלח הצעיר
את מכותיו, החלשות אמנם אך מדויקות
להפליא, ישר לסנטרו של היריב. כשעמד
האלוף על מצבו העדין כבר היה מאוחר.
חיט הצעיר הצליח לאסוף בשקט אך כבטחון
מספר גדול של נקודות, לזכות בתואר האלוף,
להטת את ההפתעה היחידה בתחרויות
אלה .״זהו עתיד האיגרוף הטוב,״ היתר, הדעה
הכללית.
אחד הקרבות המשעממים ביותר של הערב
היד, זד. בין ניסים בן־עטר מתל־אביב
ואברהם סעדיה מירושלים. בן־עטר הקשיש
השתמש בנסיון הרב שלו, הצליח לעייף את
סעדיה בסיבוב השלישי, לאותה מידה בה
היה הוא עצמו כבר בסיבוב הראשון.
שניהם עייפו, בילו את רוב הזמן של
שלושת הסיבובים, בחיבוקים בלתי מסוכנים
לבסוף זכה המבוגר בהפרש נקודות קטן.
המתאגרף המבוגר הורד מן הבמה על ידי
ידידים, נזקק לנפנופי מגבת רבים ומקלחת
קרה כדי לחזור לאיתנו. כשנשאל בן־עטר
מדוע חזר לזירה, אחרי שפרש ממנה לפני
שנים אחדות ענה ״אגודתי עוזרת לי להסתדר
בעבודה.״ נימוק לא כל כך ספורטאי,
אולם כן ביותר.

7בוא קצת בכתוביט
עושה עלי רושם מצויץ ,)1138/52( ,ולא רק משום
שהיא אומרת דברים — היא בל־כך־לא תריסר־בפרוטה:
״הרעיון להוליך אלייך מכתב כדי שתדפיסי במדורך,
אי־נו נראה לי אבסורדי כל כך היום. זוהי סיבה לא
רעה, חשבתי, לנמק בה מדוע אני כותבת אלייך היום,
מחר. ומה גם, שהיא ממלאת לי את
ולא אתמול או
הפונקציה של דברי הקדמה.
״עכשיו — מה שיש לי לומר׳ אינו יכול להיאמר
היטב במעמד זה, שראוי לו להיות קצר ככל האפשר.
לפיכך אמרי נא לקוראי מדורך, שאני׳ בלי שום כוונות
רעות להיות לטורח על מישהו, מבקשת לבוא קצת
בכתובים עם אנשים אשר למרות קריאת החומר הנדפס
במדורך בעת האחרונה — גורסים שניתן להפיק משיחות
כתובות אותה הנאה שאמור לגרום קשר של עניין בין
יצירות אנושיות.
״אם ימצא אדם שסבור כך, וגורמים טכניים־מכניים
כגון פנאי, יכולת ו,קצב המאה׳ ,אינם מעכבים בעדו —
טוב. קוואליפיקציות מפורטות יותר הם לי מלהוסיף.
לי אדם שאוהב
רק הערה, אם אפשר: רצוי שיכתוב
שיהיו לו נימוקים סבירים
את עצמו, ורצוי עד מאד
ומשכנעים לחיבה זו. הנימוקים רצויים כתכלית לעצמם,
לא לשם סיוע בוויכוח אפשרי. אנ׳לא מתווכחת.
״אני מבינה, רותי, שעלי להציג לפנייך תעודת־יושר
כלשהי. הנה: נולדתי ואני עדיין, בת תל־אביב, גם
באותם גוונים שמבדילים אותה מבני מלבס, למשל. גילי
לפי שעון החול — עשרים.
הרשי לי להשתמש בהזדמנות זו כדי לספר
לך על האהדה והסימפטיה שמעיר בי ההומור הסנובי־אסתטי
שלך, ביחוד כאשר הוא נלווה על השגותיו והבחנו־תיו
אודות נערות עם קרסול עבה או ז׳אקטים שלושת־רבעי־שחול־נפוחימשבצות־שחור־לבן־או־נקודות.״

עם תמוגח

לא נורא מסעיר, מכתבו של 1138/53 אבל יש לו דם.
וביוון שאני שפחה למלתי, והבטחתי
שכל מי שמצרף תמונה למכתבו
אלי יזכה בפריבילגיות — הריהו
לפניכן, בנות.
כל מה שאמר על עצמו הוא
שהוא בן ,27 דתי, יליד ותושב
ירושלים, וישיב ברצון על מכתבים,
בתנאי שתצורף תמונה אליהם. הוא
מבטיח להחזיר את התמונות. פרט
לכך, יש לו הרגל לקרוא לאנשים
חבר וחברה. אני מקווה שתגמלו אותו
מזה.

אחיות שתיים
יש לי רצון שטני לקחת את ראשיהן
של שתי אחיות אלה ולהטיח אותם קצת זה בזה.

( )1138/54 אני יודעת שזה גועלי נורא מצדי
לומר זאת, אך לא יכולתי שלא. תראו כמה
הן מתוקות— .
טוב, רוצה לדעת מי אנחנו? שתי
אחיות חמודות נורא. ככה אומרים עלינו,
אבל זה באמת נכון. נולדנו במרווח של שנה
ועוד קצת. אנחנו נורא אוהבות לעשות
שמח, לאכול פלפל ועוגות, ללכת לסרטים
ולקרוא רומנים בשיעורי ספרות. אנחנו מנגנות
על פסנתר, גיטרה ועצבים של ההורים
שלנו. הגיל שלנו — 17־.16
״רוצות שני יצורים הולכי על שניים — אבל רק ממין
זכרי. רצוי נורא שיהיו בן 17 עד ,18 חיילמניקים או תלמידים•
הם צריכים להיות גבוהים, בלונדים. אם אין להם מי־

גערת השבוע

חמצן, הם יכולים גם להיות שאטינים, עיניים כחולות נורא,
כמו השמיים או הצבע תכלת של השמלות החדשות שלנו.
אם הם עדיין לא למדו כיצד צובעים עיניים — הם יכולים
גם להיות בעלי עיניים חומות. רותי, תדגישי בבקשה, רק
לא קסוקרים. כן, הגובה עד 175ס׳׳מ לא פחות.
״רצוי נורא שיהיו החיילימניקים שהזמינו אותנו לגלידה
במוצאי־פסח. לכל הפחות הם צריכים להיות בת־גליסטים.
לכל היותר — חיפאים. אם הם לא חיילימניקים, אז שיהיו
תלמידים, למה שאחרת לא נרצה אותם, ונזרוק אותם לכלבים.
הם צריכים לשלוח תמונה כבר במכתב הראשון,
כל מכתב הטומן בתוכו תמונה — ייענה. עכשיו תחשבי
בבקשה איך לעשות דייסה מהמכתב שלנו — אבל אל
תקיאי, זה לא יפה לילדה גדולה כמוך.״

לא קטנוע, לא טנדר

( )1138/55 הוא נחלאי צעיר, ועצוב במקצת. הוא אומר
שהוא נתקל, לעתים קרובות, רצון לומר דברים למישהי.
אמצי אותו קצת, מה איכפת לך? הוא נשמע נאה מאד:
גבוה, שזוף וכחול־עיין .״אין לי קטנוע,״ כותב הוא ,״אין
7י טנדר, אך יש בלבי אהבה למולדת ולזו שתכתוב לי.״

בחורים לעניין

M H N M M
אשתדל לעשות את זה מהר. ובכן )1138/56.( :הן שתי
שמיניסטיות גבוהות. נחמדות, כמובן, רוצות להכיר שני
סטודנטים בני 22־ ,20 מה שהן קוראות בחורים לעניין.

גם רכילות

שנהיים שהוא נמצא במקסיקו .)1138/57( .ובמה נתקל
כאשר ביקר בצירות הישראלית שם? בהעולם חזה, כמובן.
פתאום החליט שהוא מוכרח להתכתב עם תל־אביבית או
רמת־גנית כבת , 18 שתעניין אותו בפוליטיקה, ספורט
קולנוע ו״גם רכילות,״ אומר לי. נדמה לי שבעיקר, רכילות.
תארי לך שאותו סטודנט בן ה־ 21 שולט, לא פחות,
בעברית, ספרדית, צרפתית, ערבית, אנגלית ואיטלקית.

ספשעשרה בבריכה
טלי יונילוביץ היא כיום כוכבת הקולנוע היותר נערצת
בישראל. חבריה אינם נותנים לה מנוח. בני משפחתה אינם
חדלים מלשבח אותה. האנשים ברחוב ממשיכים להצביע
עליה באצבע. אלא שלטלי נמאס כבר כל זוהר הבוכבות.
״אני לא רוצה יותר לשמוע מזה,׳׳ היא אומרת בהיגוי עברי
מושלם. במקום לאסוף את זרי־התהילה היא מעדיפה לצייר,
לתפור שמלות לבובה שלה, ולשמוע הקראת סיפורים.
זיוה שפיר וחיה הררית יכולדת רק לקנא בטלי זהובת־השיער
ותכולת־העיניים. היא עשתה את הדרך הרבה יותר
מהר מהן. טלי היא בת שש בסך־הכל, וכבר היא מוכרת
לכל צופי הקולנוע שראו אותה בסרט הפירסומת המצויין
של מתי רז ואיוואן לנג׳יאל, כשהיא משמיעה באזני יוסי
זינגר, המראה לה זבובים ומקקים, את המשפט המליצי
בקולה המקסים :״אבל אצלנו אין דברים כאלה. אמא שלי
משתמשת בסופרטוקס!׳׳
כבתו של יעק^ יונילובי׳ן׳ ,צלם הסרטים הידוע, התמחתה
טלי בהופעה בפני מצלמות. היא רק התקשתה ללמוד לבטא
את המלה המסובכת: סופרטוקס. אני מצידי מכירה הרבה
בחורו׳ת, שהיו מוכנות ללמוד מילים יותר מסובכות.

111111 p i -

?T ill

למה את לא הולכת לים באמת. תראי אותך. תראי
אותי כמה שאני שזופה יופי. אמא׳שלי אומרת שאני נראית
כמו מארוקאית, ב חיי ...בואי לבריכה, נו. אויש, באמת
תעזבי שטויות יופי שם נורא. אני עכשיו שם המון בבוקר
זה לא מעניין זה בשביל ילדים וכאלה שבאמת רוצים
לשחות אני באה בשתיים אז נורא נחמד יש כל מיני בחורים
חבובים נורא הם דווקא מנסים להתחיל אתי אבל אני לא
עונה להם לא השתגעתי. וכל הדיילות שם גם. וגם הדוגמניות
שכה אחייה שפעם כשישבתי לי למעלה את יודעת
איפה, ניגש אלי מישהו ושאל אותי אם אני דוגמנית אז
אמרתי מה פתאום אז הוא שאל אם אני דיילת אז אמרתי
לא. תראו עליו! אז הוא אמר לי שבאמת חבל מפני שיש
לי גוף אז אמרתי לו שזה לא עסקו אבל באמת כבר אמרו
לי המון. רק שאגמור כבר את הגמנסיה הזאת ואז תראי מי
שיהיה. פעם הייתי עם אחותי הנבלה ואפילו שלא הייתי
עם הביקיני שלי לא רציתי שהיא תדע שיש לי, הסתכלו
כל הזמן עלי והיא כל הזמן צעקה עלי תפסיקי כאילו
שעשיתי משהו. בחיי, אפשר להשתגע ממנה אני לא יודעת
מה הבנץ שלה מוצא בה אבל הוא כל הזמן נחמד אלי
ואומר שאני חתיכה וזה
יש לי עכשיו המון זמן אבל אני מתפוצצת אין לי אף
פעם זמן לשום דבר. אני הולכת המון לים וקוראה המון.
בריג׳יט בארדו התחתנה, שמעת?

6 fo

יג הר
סגן

K׳lll

העולס הזה 1138

קולנוע סרטים
מו צג ה־ ס טו ר־האשליה
הגדולה (אוריון, תל־אביב;
צרפת) בסרטו של ז׳אן רנואר היא השנאה
האנושית, כפי שהיא משתקפת ביחסים בין
אדם לחברו, בין אומה לאומה, והמוצאת
את ביטויה האכזרי במלחמה. כל זה׳ מנסה
רנואר להוכיח — היא רק אשליה. כי בני
האדם נועדו בעצם לחיות זה בצד זה, לעזור
איש לרעהו ללא הבדל דת או לאום. משום
כך המלחמה אינה רק חסרת־ערך, אלא
מגוחכת ונלעגת.
רנואר אמר דברים אלה בשפת הקולנוע
ב־ , 1937 ערב מלחמת העולם השניה. הוא
ניסה לתרום, באמצעות סרט זה, את חלקו
למאמץ הפציפיסטי למניעת פריצתה של המלחמה.
הדרך בה בחר — העלאת סידרת
זכרונות אישיים מתקופת מלחמת־העולם
הראשונה, תקופה בה היו הלוחמים בני־אדם
וג׳נטלמנים עדיין, כפי שמספר תואר, ולא
חיות־טרף צמאות־דם.
זר על קבר הקרכן. מארשל (ז׳אן
גאביס הוא טייס צרפתי הנופל בשבי הגרמנים׳
מבלה תקופה ארוכה בנסיונות בריחה
חוזרים ונשנים. במחנה השבויים הוא זוכה
ליחס יותר מהוגן. ארוחותיו, בארוחות שאר
האסירים, טובות מאלו של סוהריהם. הסוהרים
עצמם עושים הכל כדי להנעים את
זמנם ולהפיג את יגונם.
המגע האנושי של גאבין מתרכז בשלוש
דמויות. חברו הטוב הוא סרן בצבא־הקבע

בצורה בולטת — כולם מתים. אשתו •מתה,
כשהיא מפילה את וולדה כנקמה על בגידותיו.
אהובתו אקסיניה, אחת הדמויות הסקסיות
ביותר שהופיעו על הבד אי־פעם, מוצאת
את מותה מכדור אלמוני. גיסתו, חולת-
העגבת, מאבדת את עצמה לדעת. אביו נהרג
בקרב. חבריו וידידיו נעלמים בזה אחר

מילחוב מנסה להשלים עם המציאות, להצטרף
אל מחנה המהפכה, אולם אחרי שעליו
לתת את הדין על הריגת בולשביקים, הוא
מתחמק שוב אל כנופיות הקונטרבולציונרים.
בסופו של הסרט הוא ׳מקבל עליו את
הדין, נכנע יותר מתוך חוסר־ברירה מאשר
מתוך הכרה.
במפתיע נעדר גם חלק זה של הסרט
כל תעמולה סובייטית, מצטיין בתמונות
המון ובמשחק דרמטי מופרז. יחד עם חלקה
הראשון של היצירה הוא מצטרף לסרט
קולנוע נהדר ומצוין, שנשמתה של רוסיה
וקוזקיה טבועה בכל תמונה מתמונותיו.

אי־אפ שו־ ל 3טוש
נערת הרוק (חן, תל־אביב; ארצות־הברית)
אינה מופיעה כלל, אפילו לרגע קטן
אחד, בסרט זה והיא נשארת תעלומה לצופה.
איש גם אינו מזכיר אותה במלה אחת.
אבל במקומה יש בסרט ג׳רי לואים אחד,
ושתי נערות חמד, העושים הכל כדי לספק
בידור קליל ומצחיק לימי הקיץ.
אחת הנערות (מרלין מקסוול) ,המשחקת
תפקיד כוכבת הוליבודית, כדי להצחיק את

נ כו /ל/־ ל-

תשבץ 1138 nvn o&iun

כוככנית מקסוול כ״נערת הרוק״
שלישיה בלידה ראשונה, בשניה — חסישיה
הצרפתי, בן־אצולה שאינו מהסם מלהקריב
את חייו כדי לאפשר לו, לבן האיכרים,
לברוח מהשבי. מפקד מבצר השבויים, אליו
נקלע גאבין, הוא אריך פון־שטרוהיים, המעצב
דמות בלתי־נשכחת של קצין פרוסי,
הנוהג בשבוייו כבאורחים נכבדים, והמרגיש
אחוזה מקצועית כלפי קצין צבא־הקבע הצרפתי.
הוא מניח זרים על קברות קרבנותיו
ומתנצל כשהוא נאלץ לירות בהם בברחם
מהשבי.
הדמות השלישית היא זו של היהודי
רוזנטל, המנסה להשיג את אהבת חבריו
השבויים באמצעות כספו, בורח יחד עם גא־בין
ממחנה השבויים, נופל קרבן להתפרצות
אנטישמית מצד גאבין, המביאה להתפקחותו
של זה האחרון ולאחור, אמיתית בין השניים.
בזמנו נחשב הסרט ליצירת קולנוע אט־נותית
ראשונה במעלה. לפני שנה אף זכה
להכלל ברשימת עשרת הסרטים הטובים
ביותר שנוצרו אי פעם. הוא שימש יסוד
לסידרה ארוכה של סרטים, שהופקו על
נושאים דומים של בריחה ומחנות שבויים,
ושבמאיהם נטלו ממנו מוטיבים רבים.
אולם לצופה של היום קשה להשתחרר
מהזרות וחוסר־הריאליות של הסרט. לגביו
הוא נשאר מוצג• היסטורי בעל ערך מוזיאוני
בלבד.

נשמה קחק־ ת
הדון השקט, חלק ב׳ (צפון, תל-
אביב; ברית־הסועצות) אינו רק החלק המשלים
של היצירה הקולנועית לפי ספרו של
מיכאל שולוחוב, אלא סרט בפני עצמו.
יימובן, שלצופה אשר לא ראה את חלקו
הראשון של הסרט יקשה להבינו. אף על פי
כן יש בו שלימות לכשעצמו.
במרכז העלילה עומד גריגורי מילחוב
(פיוטר גלובוב) ,בן הקוזקים של הדון,
שאינו יכול למצוא את מקומו במחנה
המהפכה הבולשביקית, מנסה להיאחז בעולם
האתמול. אלא שעולם זה הולך ושוקע
העולט הזה 1158

הצופה היא מוכנה אפילו להיכנס להריון
לבעל אלמוני וללדת שלישיה. מאחר שכידוע
אין כוכבות הוליבודיות נוהגות לגדל
ילדים בשלישיות, היא מוסרת את תינוקו־תיה
לטיפולו של ג׳רי הטוב, שהוא מין
מאהב־נעורים שלומיאל, ואהוב נפשה של
אחותה. בעזרת אב איטלקי בעל pDוסוכן
פירסומת זריז, מסתבכים הענינים כהלכה.
ג׳רי מתאמץ מאוד להשתגע בשעת הטיפול
בתינוקות, ובסופו של דבר הוא רוכש נסיון
המאפשר לאשתו ללדת כבר בלידה הראשונה
חמישיה.
אם ההתחכמויות והשגעונות אינם מצחיקים
לאורך כל הסרט, אלא רק בהלקו —
לא נורא. בחום הזה באמת שאי־אפשר לכעוס
על אף אחד מהם.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• שתי פנים לראי (שדרות, תל-
אביב) — התפקיד שממלא הפרצוף בחייו
של אדם, בסרטו של אנדרי קיאט. מישל
מורגאן, בורוביל.
• אצכעוני (אסתר, תל־אביב) —
אגדת ילדים קסומה. גם למבוגרים.
• הז ר (ארמון־דויד, תל־אביב) — סרט
מתח מהוקצע.
• חוזליטו (תמר, תל־אביב) — משחק
לבבי של ילד בעל קול יוצא מגדר הרגיל.
• זה קרה לאור היום (אורה, חיפה)
— אזרח יוצא לצוד רוצח ילדות, בסרט
שוזיצרי גדוש מתח.
• ה חו ק (תל־אור, ירושלים) — משחק
השולטים והנשלטים בעיירה דרום איטלקית.
ג׳ינה לולובריג׳ידה, פייר בראסר, איב מוג־סאן.

שולחנות נפרדים (אורגיל, ירושלים)
— דויד ניבן בסרט המטיף להתקרבות
חברתית.

מאוזן .11 עיר
המגדל הנטוי י.5 ,
סגן ! .9צוללת |0
האטום הראשונה ;
. 13 אדון ז .15
שמונה עשרה !
ענן! . 17

צעיר בני נוח ;
. 18 קבוץ בעמק
יזרעאל ! .20 מזון,
ללא סוף ! .21
כלכלן סקוטי, מי סד
״חברת הודו״ !
.22 חברת דלק
אמריקאית ! .23
מחבל בצמחים ;
.25 ידיד ן .26
עיר הקונגרס הציוני
השביעי .
.28 ובוהו״!
.30 חברה למוצ רי
חרסינה; .33
מרד; .34 רודוס; .35 מרכז הדם!
.36 זד; .38 שיירת אניות; .40 בסיס
למעשה; .41 לפניו אין עומד דבר;
.43 הקשב!; .44ר״ת בעזרת־השם;
.46 ההיפך מאין; .48 מילת זירוז;
.49 תזכיר; .53 קטטה; .54 מבקר.
מאונך .2 :מטבע יפנית! .3קרי קטוריסט!
.4חצי תוהו; .5אביון;
.6אשת בועז; .7מחוספס; .8סוכן;
.10 מרשל צרפתי, מפורסם ממלחמת
30 השנה; .11 מילת עדוד; 7 .12

ימים; .14 צורת ממשל; .16 מפקד
חיל־האויר; .18 ששת סדרי המשנה;
.19 שכל; .22 דגון; .24 מאזין; .27
זמן־פרעון, בר״ת ; .29 התבור .31
יומון ; .32 מטבע אוסטרית ; .34 מאוי בי
החקלאות; .37 אמונה סינית; .39
תכלית; .42 דרגה דיפלומטית! .45
סוף; .47 פגם; .49 פרק ירידת בני מין
למצרים; .50 חוה, ללא ראש;
.51 שוכן במים ! .52 הפרק לפני האח רון
ביחזקאל.

כל המצלם
מעשיר א ת חייו
כל היוצא לחופשה עם מצלמה
נהנה פעמיים. מבחר מצלמות עממיות
טובות אצל ״פוטו ברנד״ .בדוק את
מצלמתד לפני צאתד לחופשה אצל
״פוטו ברנר״ .הדרכה חינם.

1 3נו - 1ברנר
חיפה,רח 1בהח לו ק

סידרת מועמדות חמישית
שאלו! מו ע מ דו ת
את השאלון הזה זכאית למלא המועמדת
עצמה, וכן כל אדם אחר המעוניין להמליץ
על מועמדת, המתאימה לדעתו לתחרות.

לפחות בשטח אחד התגשם חזונו של דויד כן*
גוריון ונתקבלה שיטת־כחירות אישית בהחלט.
שום מנגנון מפלגתי אינו יכול להשפיע על בהירת
מלבת־המים. אפילו מערכת ״העולם הזה־׳ /שיזמה
את המפעל בדי להרבות קצת שמחת־חיים
בארץ, אינה יכולה להשפיע. בי מלבת־המים ,1959
כמו מלבת־המים ,1958 תיבחר באופן דמוקראטי
וישיר, ללא בל אפשרות של השפעה מן החוץ.
הקהל שיהיה נוכח בנשף הבחירה, ושנאמד בקרוב
לאלפיים איש, יבחור כמלכה ובסגניותיה

על־ידי הצבעה ככתב, באמצעות פתקי-בחירות,
שייזרקו לתוך קלפי ושימוינו על-ידי ועדה־מפקחת
שתיבחר מתוך הקהל עצמו. איך יבחור
הקהל? על פי מה? לבך אין שום כללים קבועים
מראש -הקהל יבחר, במו בפעם שעברה, על פי
התרשמותו מן המועמדות כשעת הנשן ז, מהופע־תן
הכללית, מתשובותיהן על השאלות שתישאל־נה
ומהתנהגותן. מן הסתם גם יקה בחשבון כי
המלכה תייצג׳את ישראל בחצי־תריסר ארצות.
לכן, אל תחכי -הגישי את מועמדותך מיד.

שם פ רגיי :

שם משפהה:
מצב משפחתי: ,
הכתובתהמלאה- :

שנת הלידה :

מקום הלידה- :
שנת חעליה :

גופה
צבע שיער— :

mצבע עיניים :
השכלה קודמת :

ידיעת שפות:

ספורט(לציין איזה

Illllr S
מקצוע או שטח לימודים

מקום העבודה או הלימודים :

תאם המועמדת היתח או mnחברה
בתנועוו־נוער, תנועה קיבוצית, אירגון
•אורם, דחקחאמנותית או כלאנודאחרז

, mבת בולגריה שהסתתרה

״ ״ עם אמה בימי המלחמה,

עלתה ארצה בגיל ,9חניכת הרצליה וגדנ״עית אוויר לשעבר.

,אני נערה גבוהה, בעדת
שיער בלונדי ארוך ואומרים

שאני קונקורנטית רצינית לברינ׳יט בארדו,״ מעידה טל עצמה.

סרט איזה ומתי

חוכבויות:
אם אחד הפריטים אינו חל על המועמדת,
אל תמלא אותו. יש לצרף לשאלון זה
את תולדות החיים מזל המועמדת, עד
כמה שהן ידועות לממלא שאלון זה.
נא לשלוח את השאלון הממולא
מיו־וף החומר למערכת העולם
הזד״ ת.ד , 156 .תל־אביב, ולציין
על המעטפה ״מלכת המים *.1969
נולדת בצרפת והסתתרה
שם בימי המלחמה, אחרי
המלחמה באה ארצה עם עלית־

הנוער, התמחתה כאחות, ובשעת שרותה בצה״ל ניצלה את
זמנה הפנוי כדי ללמוד דוגמנות. האחות־הדוגמנית בת ה־,24
אדומת־שיער וחומת־יעיניים, ציינה כספורם שלה: שחיה.