גליון 1141 מתאריך 12 באוגוסט 1959

ח׳ אב תשי״ט12.8.1959 ,

ה 22

המחיר 550 פרוטה

non n ilא ד
d w it o k i

m a n

אליה ל8שפט1

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
דוב איתן

בדי פ7׳צ\*1ן סביב!•
רחוג: גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד . 136 .מען למבדקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע״מ.
דפוס משה שהס בע״מ, ת״א, מל.31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכו המודעות.

עורך כיתוב:
סילבי משת
.כתב בכיר:
אלי תבור

עורך תבנית: ולי צלם המערכת:
אריה לרו

חברי המערכת:
שייע נלור, לילי גלילי, דויד הורוביץ,
רותי ורד. אברהם הרמוז, יוסף אבו־חסרי,
אביבה מטו, אבנר סרי, עמום
זינו, שלמה לרו.

באחד מחרמותיו של רבנו גרשום — ״מאור
הנולה״ ,שקבע נידוי ושמתא, ביו היתר, גם
על המגרש אשתו שלא לרצונה: הכנסת הוסיפה
וקבעה גם סעיף פלילי על העושה כד.
מכל־מקום, כולי עלמא לא פליגי, שאם במגרש
אשתו שלא לרצונה, אף שהדבר אסור,
הגירושי! תופסין: הרי במקדש אשה שלא
לרצונה — הדבר נם אסור והקידושיז נם
אינם תופסים מעיקרם) .כמו־כז, אין האב
יכול לקדש בתו ו/או לאכוף אותה שתתקדש
לאיש, לאחר שהניעה הבת לגיל שתים־עשרה
שנה ויום אחר. יתר־על־כז, אמנם לפי דיני
ישראל, יכול האב לקבל קידושיו לבתו הקטנה
(שגילה פחות משתים־עשרה שנה ויום
אחד) ,מרצונו הוא ללא התחשבות בדעתה
של הבת; אולם, בהגיע הבת לגיל שתים־
עשרה שנה ויום אחד, יכולה היא ״לצאת
במיאוו״ — היא פשוט צריכה להודיע, שהנה
ממאנת בבעלה, וקידושיה פוקעים מאליהם
ואי! היא זקוקה אפילו לנט.
לצערי, עלי לומר, שפעמים רבות טועים,
נם בחי־הדי! ונם בתי־המשפט המחוזיים במדינתנו
— אשר להם שיפוט חלקי בדיני
משפהה — בדבר הלבה בעניני־אישות וגורסים
במישריז ובעקיפיז לסיבוכים ולטרנד•
יות משפחתיות.
יצחק א. דגני, ירושליפ

חומר ;פץ

לפני שנה וחצי התהלכו ראשי מנגנון־
החושך בין מנהיגי המפלגות וסיפרו להם
בסוד כמוס כי אני סוכן שכיר של השגרירות
הסובייטית. יהם ביקשו מראשי מפלגות
הימין לתת להם ביבוי ציבורי לחיסול סכנה
זו — על־ידי מאסרי כמרגל.
באותם ימים פירסם מנגנון־החושך שבועון,
שעיקר מטרתו היה להפיץ את אותה
התורה. בחצי תריסר כתבות־שער צעקניות,
מלתת תמונות ומיסמכים מזוייפים, הוכרז
כי אני ״סוכן־התעמולה מס׳ 1של מק״י
בישראל.״
המבע לא הצליח. ראשי המפלגות נהגו
בהגינות מופתית, הודיעו לראשי מנגנון־
החושך כי לא יתנו יד למיבצע שהוא, לפי
מיטב הכרתם, עלילה זדונית. שבועון הש ב. התמוטט ונסגר. הקהל הרחב, המכיר
את העולם הזה, קבר את כל התוכנית ב־בת־צחוק.

נזכרתי
בפרשה אומללה זו החודש, כאשר
מתנהל נגדנו מסע דומה — והפעם מכירן
הפוך בדיוק•
המפלגה הקומוניסטית הציבה סוללה של
מיטב תותחיה, ובראשם משה סנה ואמיל
חביבי, כדי לשכנע את אוהדיה כי אני סוכן
מם׳ 1של האימפריאליזם, ראש ההסתה ה־אנטי־קומוגיסטית
בישראל.
הגורמים למסע זה אנוכיים מאד. בקרב
הציבור הערבי בארץ נוצר תהליך של ליכוד
לאומי. התעוררות לאומית זו מופנית
בין השאר נגד הקומוניסטים, בשל עמדתם
בסכסוך שב־ן עבד אל־נאצר וקאסם. באותה
שעה מתייחסים ראשי התעוררות זו באהדה
אל הרעיון השמי, שמטרתו להשכין שלום
של כבוד בין התנועה הלאומית הערבית במרחב
לבין התנועה הלאומית העברית.
משום מה נדמה למנהיגי מק״י כי אני
האיש שחולל את התמורה האדירה הזאת.
זוהי מחמאה גדולה, אך לצערי איני ראוי
לה• כל אשר יכולתי לעשות היה לנסות
ולהתוות להתעוררות ערבית־לאומית זו אפיק
של שלום והשתלבות.
אולם מק״י, החוששת מפני תבוסה גדולה
ברחוב הערבי ביום הבחירות, החליטה כי
אני האוייב. לכן יורד עלי עתה מטר של
השמצות פנטסטיות בעברית ובערבית. משפט
אופייני באל־איתיחאד, בטאון מק״י בשפה
הערבית, על מנהיגי האגף הלאומי בחזית
הערבית העממית :״הם ילדיו של אורי
אבנרי, שגדלו על המזבלה של ההסתה ה־אנטי־קומוניסטית

כל זה מגוחך למדי. יחסו של העולם הזה
אל מק״י לא השתנה — הוא כיום בדיוק
כפי שהיה לפני שנה וחצי. אנחנו פוסלים
את האידיאולוגיה הקומוניסטית, הזרה לרוחנו.
איננו רוצים במשטר דיקטטורי קומוניסטי
או אנטי־קומוניסטי. ואיננו רוצים כי
ישראל תהיה גרורת הגוש הסובייטי — כפי
שאיננו רוצים שתהיה גרורת המערב.

יחד עם זאת, לא נגיד כי הקומוניסטים
הם בוגדים, ולא נתן יד לכל נסיון לסתום
להם את הפה בכוח. נגן על חופש־הדיבור
של מק״י, כמו על חופש הדיבור של כל
גורם אוזר בארץ. ואם ייעשה נסיון לפגוע
בחרות־האזרח של מישהו, נתייצב להגנתו —
אם יהיה קומוניסט או אנטי־קומוניסט•

כשהמדובר בהשמצות וביחס לאמת, מוזר
מה קטן המרחק בין שני הקצוות• בשטח זה
אין כמעט הבדל בין שיטות מק״י לבין
שיטות מנגנון־החושך.
כי מנגנון זה גם הוא אינו מומן את ידיו
הארוכות בצלחת. לאחרונה הוא פיתח נגדי
אישית מסע־ו?שמצה שגם הוא מבדח למדי.
אנשי המנגנון מפיצים מפה לאוזן שמועות
מזעזעות על עברי הקרבי. מסתבר שהייתי
משתמט מבטן ומלידה, שערקתי ונטשתי את
חברי לקרב. נראה שנפצעתי בשעה שתת־חלקתי
על קליפה של בננה אי־שם בין
פלוג׳ה ועיראק אל־מנשיה•
השבוע שמעתי דברים אלה בפעם הראשונה
במו אוזני. איש מפא״י שמנמן ושד
פע־שובע, בחולצה לבנה, השמיע אותם לק בוצת
עוברים־ושבים צעירים ליד מוגרבי,
בעת ההתרמה למען משפחות עצורי ואדי־סליב.
הוא סיפר כי בימי הקרבות הייתי עם
חברי בעמדה בגן־יבנה, נשלחתי על־ידם להביא
לחם, וניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח.
הנערים שהקשיבו לסיפור פנטסטי זה לא
יכלו לדעת כי פלוגת שועלי־שמשון, אליה
השתייכתי, לא לחמה מעולם בגן־יבנה. כל
חייל בעל נסיון קרבי מינימלי יצחק למשמע
סיפור על ״הבאת לחם״ ,סיפור הלקוח מאוצר
המושגים של מלחמת־העולם הראשונה.
אולם האיש, שהסתלק כאשר ביקשתיו למסור
לי את שמו ומספר תעודת־הזהות שלו,
כלל לא התכוזן לכך. הוא קיזזה כי השמועה
תידבק ותעבור הלאה.
הייתי משפיל את עצמי אילו הייתי עונה
על השמצות מסוג זה. אולם רציתי רק
לשאול שאלה אחת את יוזמי המסע הזה:
האם כדאי לכם דווקא לפתוח בויכוח מסוג

אם נתחיל לבדוק איפה היה כל אחד מאתכם
ומאתנו, עלולים להתגלות דברים מעניינים
מאד. עברנו הקרבי ידוע לאלפים, והוא
רשום בספרים הנושאים את הגושפנקא
הרשמית של צה״ל ושל ראשי החטיבות.
עברכם שלכם מפוקפק מאד. האם אין כאן
מצב של ״בבית התלוי אין מזכירים את
החבל?״
לא רצינו בעבר לנהל ויכוח על פסים
אלד — ,פן יחשדו בנו כי אנו רוצים לנצל
למען מטרות פוליטיות או אנוכיות תקופה
בה מילאנו רק את חובתנו, כמו אלפי חיילים
קרביים אחרים. אולם אם אתם רוצים
להתמודד דווקא בחזית זו — יבושם לכם.
לא אנחנו נירתע.
מכתבים כמקום גט, סירוב
בקשר לכתבה ״גט — או בית־סוהר״ (הקולט
הזה :)1140 אני מסיק מהנכתב שמזל
ייא נבעלה אי־פעם מרצונה למתקרי ״בעלה״
— מכאז, לפי דיני־ישראל, איז טול נשואה
כלל למשה יצחק ואינה צריכה אפילו גט

ממנו. היא נחשבת לרווקה ויכולה להינשא
לכל מי שלבה חפץ. דיני־ישראל קובעים,
שאיש אינו יכול לקדש אשה בעל-כרחה וננד
רצונה (לדברי כל הפוסקים, איז האשה מתקדשת
שלא לרצונה; דווקא במתגרשת היה
הריו, שהאיש יכול לגרש אשתו בעל־כרחה
ונגד רצונה, אולם דבר זה בא על תיקונו

רצופה בזה המחאה על־סד — 5
כתרומה למשפחות עצורי ואדי־סליב.
שמש! ן קלינגר, צפת
אנו תורמים 10ל״י לקרן ואדי-סליב,
בהתחשב במצבנו — שעד עכשיו, אחרי 10
שנים במעברה, איננו יכולים לצאת מזוהמה
ולכלוך ומעמידה בתור ליד ברז המים.
יעקב ווייצמן ואליהו אדרי,
מעברת אחוזה, ח:פה
תוד הרכנת ראש ורגשי הוקרה אני מורה
לכם בשם כל אותם תושבי הואדי שהיו מטרה
לפוגרום חסר־הסיבה של משטרת ישראל.
העולם הזה היה העתוו היחיד שעמד על
המשמר, מהרנע שיריה בזוייה של אדם הסר־אחריות
הציתה את חבית אבק-השריפה בואדי.
הוא לא חשש לומר את האמת ולחזור
עליה שוב ושוב. בשמי ובשם חברי לסבל
א/יהו ממן, חיפה
קבלו־נא את תודתי
בקוראי את המאמר ״פרובוקציה בואדי
סליב״ (העולם הזה ,)1140 זכרתי את שנות
1944־ 1041 בחוץ־לארץ, כאשר אנו היהודים
היינו נתונים לרדיפות. מעצרים והנבלות
איו ספור. אז היינו אומרים :״רק גויים
מסוגלים למעשים כ אל ה אני שואלת את
עצמי., :הייתכן שבמדינת ישראל יהיו מסוגלים
לעשות שוטרים יהודים אותם המעשים?״

ב״ תל־אביב
בני ישראל אחים הם. מות הגיבורים
של נת: אלבז ז״ל
(העולם, הזה )858
יוכיח: בשעה ששמע
את נקישת הרימו!
הוא שקל את אהבתו
לחבריו ואחיו היהודים,
מבלי לבדוק
אם הם אשכנזים
או ספרדים, והגו
עליהם בנופו.
רפאל בן־הרוש, בנייברק תושבי ואדי סליב
לא צדקו בחשבם כי
יפתרו את בעייתם
בזריקת אבנים. רק
בזריקה אחת יושיעו
לעצמם: זריקת הפיתקאות לקלפי
נ!״ח או״״ר, באר־שבע
בפרעות שנערכו בשבת האחרונה בואדי
סליב אשמים בראש וראשונה אלה המפתחים
את התיאוריה על ה אפליי ה ...גם אני
מבנות עדות־המזרח, אולם איני חשה באפ־לייה
זו. להיפר: אני עושה הכל כרי לעלות
על אחי האשכנזים. אני לומדת וזוכה להערכה
בכל מקום ואיני חשה על עצמי את
האפלייה. זוהי הדרד היחידה.
ר. מm a 11 unnio uעיסה, ירושלים
מ י שטוען כי איו אפלייה ביו עדות
המזרח — עיוור הוא. סטטיסטיקה קצרה:
בכנסת יושבים פחות מחמישה אחוזים מבני
עדות המזרח; בוועדות הכנסת — פחות משלושה
אחוזים; בפקידות הבכירה — פחות
מארבעה אחוזים; בין שגרירים ונספחים —
שמונה אחוזים; במנגנון הסוכנות — תשעה
אחוזים; בין המפוטרים — יותר ם־ 90 אחוז;
בין מחוסרי השיכון — יותר מ־ 95אחוז...
(שלחתי מכתב זה ל״דבר״ — הם אפילו
לא השיבו לי עליו, לא כל שכן שלא
פירסמו אותו).
ליאון כהן, שכונת הוזקוה
המאבק המר שאנו עדים לו — איננו עדתי,
הוא סוציאלי במהותו. אין בארץ אפל-
ייה עדתית. יש חוסר־סובלנות בין־ עד תי...
אריה לבנה, רנזת־ג!
התביישו לכם: את מי אתם מכתירים
בתור מנהיג — את בן־הרוש, המארנז ו־מתבנו
שחיטה של כל האשכנזים. האין מורא
בליבכם?
שלמה בן־שהר, רמתיגן
אני מודה לכם על שהסברתם, ללא מורא
ופחד, את מידת הקרבתה של העדה המארו־קאית
מאז קום המדינה. גוויות בנינו מרפ־דות
את אדמתנו, ואיש לא יכחיש את קיומן
של 120 נקודות ההתיישבות, שהוקטו על-
ידינו בנקודות־ספר מסוכנות.
תחר, ן , mvuמושב כסלון
משה דיין מצא את הפתרון למתיחות העדתית.
בתקופת המתיחויות בגבול לא היו
קיימות בעיות כאלה — באמצעות מאמרו
ב״דבר״ ,הפעיל דיין את תגובת השרשרת,
קיווה לפתור את הבעיות הבוערות.
אסתר פורת, קריית־אונו

כמפקד מחלקת החבלה, אליה השתייד
בזמנה דויד בן־הרוש, ברצוני לעמוד על
הנאמר בכתבה ״לידתו של מנהיג״ (העולם
הזה .) 1139 באותה תקופה לא הוכשרו במחלקות
החבלה לטפל ב״חומר נפץ העדתי״,
כפי שנאמר בכתבה, אלא כמו האחרים כן
גם בן־הרוש הוכשר, למד וביצע, על הצד
הטוב ביותר, את אותם הדברים שתרמו את
חלקם בהקמת המדינה, ולא בפירודה. עוול
רב עלול על־כז להיגרם לאלה שעסקו ועוסקים
במלאכה זו — ״חבלה צבאית״.
י*! !ק ק«/ו!״ר, חיפה
העולמי הזד, ציין כי בתק1פה המאושרה
בחייו, תקופת שרותו בצה״ל, בחר בן־הרוש
במקצוע החבלה, תה שהכשיר אותו, כנראה״
מאוחר יותר, לספל בחומר נפץ מס,ג אחר
— ולא להיפך.

ציידי הפודקדור
ס׳סלחת סיור של נוער עברי-ערבי לקפרי סין
ותורכיה הניעה
בשבוע שעבר בסירות
מהאניה ״מרמרה״
אל העיר איס־קנררוז,
כשקול חלילים
ותוף מתערב בקריאות
הספגים ו־רוכלי
המשקאות וחפירות
שעל החוף.
בדיליז׳נסים, כבימי
המנדט, סיירו חברי
המשלחת ברחובות העיר
השונים. ילדי
העיר, שנקבצו סביבנו,
זכו בקונצרט
חינם, ונם אל מגרש
המשחקים הנענו
ז מי ר
הביקור היה קצר׳
כי נמשיך בכיוון
לאנטיוכיה. יהיה זה ס׳יור פולקלוריסטי ראשון
של נוער ישראלי, עברי וערבי, במדי נות
הגובלות בגבול המערבי שלנו — הים.
עמנואל זמיר, איסקנדרון, תורכיה

תהום הגיד
בעתוז ״הארץ״ פירסמה האוניברסיטה העברית
מודעה בה היא מחפשת מרצה מדעי.
בין יתר פרטי המיכרז מציינת המבקשת כי
על המועמד להיות בעל נסיו! וותק, אד לא
מעל לגיל .40 ברצוננו לציין כי דרישה זו
היא אבסורד נמור: שהרי בגיל 35 לערד
גומר אדם את הכשרתו למשרה אקדמאית.
בקשתנו היא להעמיד את האוניברסיטה העברית
על אי־הצרק, אייהמוסריות ואי־החו־קיות
בבקשה זו.
שאלתנו היא: האם האוניברסיטה, המתקיימת
על כספי הממשלה ותרומות, מסרבת
לקבל תרומה ממי שהוא למעלה מניל?40
שבתי רון־אל, יו׳׳ר איגוד
העובד הקשיש בישראל, ת״א

כד המבחן
בכתבתכם ״עת הזמיר הגיעה״ (העולם הזה
,) 1133 כתבתם כי הזמרת זימרה אורנה
ניסתה להתקבל לאופרה הישראלית, אולם
מנהלי האופרה סרבו לערוד לה מבתז קול.
האמת היא אחרת:
הזמרת אורנת עברה אצלנו. את מבחן הקול
בהצלחה. היא הוזמנה על־ירי הנהלת
האופרה להצטרף בתנאים המקובלים באופרה,
קיבלה נם לעיון הצעת חוזה והודיעה
שתתז את תשובתה לאחר ימים מספר. מאז
לא ראינו אותה ולא שמענו עליה.
נ. כהן, מזכירת האופרה
הישראלית, תל־אביב

עיסוק חשוב
אתם מודים כי ״זיוה שפיר אינה עוסקת
בהוליבוד רק במה שחושבים״ (העולם הזה
.)1137 מדוע פירסמתם על כן את תמונות-
העירום של זיוה. האס לא היתה זו סתם
התנפלות גסה עליה?
חנן תנאי, תל־אביב
נאמן למגמתו דיווח העולם הזד, על כל
עיסוקיה. של זיווה שפיר, לא רק יעל אלה
שהקורא חנאי אינו
חושב עליהם.

דא דפסטיכדיב
רותי וורד מדווחת
בהתמרמרות (העולם
הזה )1137 על נשף
״אגבל״ (אנודה למען
בגר לאומי) .לדעתה
בנד זה מיותר
אם הוא לפי המתכון
של ״אנבל״ .אני
מסתייג מדעתה זו
של וורד. לדעתי יש
להמשיך בחיפושים
עד שיימצא הפתרון
הנכסף.
בתור ״משוגע לדבר
אחר״ ,החוקר בבע-
ייה זו שנים רבות,
הנני מציע בתור
בנד לאומי מקומי
(לא לפסטיבלים) את
הכני שאני לובש
(ראה תמונה) .הבגד
מצטיין בפשטותו,
טוב לגברים ולנשים
גם יחד, מתאים לשימוש בקיץ ובחורף -
כפי שאפשר להיווכח ממבט ראשון.
זלמן שנוקפרצקן, תל־אביב

קוד אדוניו
שידוריו חאהרונים של ״קול ישראל״ ב עניו
עיסקת הנשק (העולם הזה )1136 שהפכו
לשופר לראש מפא״י, חייבים להביא את
הנהלת שרות השידור לשינוי שמו של השרות.
הצעתי: קול מפא״י ו/או קול אדוניו.
י. לוי, תל־אביב
זה שנאמר: יודע שו(פ)ר אבוס בעליו.
ה עו ל ם הז ה 1141

וגד

ך 1פגי שבועיים נהג משה דיין כגבר. הוא הלו לבדו,
/רק בלווית כמה עתונאים וצלמים, לואדי־סאליב ושוחח
עם תושביו.

לא היה בכך סיפון, כי איש לא היה פוגע
כאלוף סיני. אולם היה בכך לפחות משהו
אנושי, משהו אישי -משהו מן החן המיוחד
שציין כעכר את משה דיין.
אף שהכוונות היו שקופות והאמצעים פשוטים — אפשר
היה לראות ביקור זה באור חיובי.

hkכרו עשרה ימים, ושוב הופיע משה דיין בואי^
סאליב. האם היה זה אותו איש? קשה להאמין. מעטים
האנשים שיכרו לרדת תוך ימים כה מעטים ירידה כה
רבה.

הפרטים, כפי שתוארו כידי סופר ״הארץ״
הניטראלי, מצלצלים במו תיאור ביקורו של
נציב קולוניאלי כמדינה ככושה.
בעוד מועד תפסו שוטרים, חלקם במדים וחלקם ללא־מדים,
עמדות איסטראטגיות, מבלי להבליט את עצמם. לאחר־מ
pהופיעו אנשי־האגרוף של פלוגות־הפועל. הם הקיפו
את אולם האסיפה בואדי־סאליב בשתי שרשרות־ביקורת.
רק מוזמנים הוכנסו לאולם, ורק אחרי שעברו ביקורת
כפולה זו. מי הוזמן? לא אנשי ואדי־סליב. המוזמנים
הובאו מכל פינות חיפה — חוץ מן הפינה בה נערכה
האסיפה. הם היו פעילי מפא״י, אנשים בטוחים, גברים
שיכלו להשמיע מילה עדינה של ביקורת, אך שאפשר היה
לסמוך עליהם שחוץ מזה ישתקו — וימחאו כפיים.

אחרי שהתאסף קהל זה של אנשי־כף כן
שפירים ותלויים, הופיע המנהיג. לא לכדו,
חם ושלום, אלא מוקף אנשי־אגרוף, שהכקיעו
לו דרך כין הקרואים המאולפים.
ואז הוא נאם. מה הוא אמרי אנשי ואדי־סאליב לא שמעו
את דבריו. כי אלה לא הועברו אפילו ברמקול החוצה.
הם אבדו בין כותלי האולם.

ף)שם מה נקראה האסיפה? מה היתר, מטרתהז בשביל
/מה הטריח את עצמו כובש סיני לואדי־סליב?
לא כדי להשמיע דברים מהפכניים על פתרון בעית הקיפוח
וההפליות. הדברים שאמר היו כת שיגרתיים, כה הפרי־מעוף,
כה חסרי כל מקוריות אישית — עד שאפשר היה
להקליטם בשקט בכל הרצאה של סגן־תת־מזכיר של מפא״י
במעברת מוש־בערף.

גם לא בשביל למצוא דרך אל לב בני ואדי־סאליב, בשיחה
מלב אל לב. אנשי ואדי־סאליב לא נוכחו — לא בתוך
האולם ולא סמוך לו. נעשה הכל כדי שלא יבואו. ננקטו
נגדם אמצעי־זהירות כמו נגד אנשי מחתרת עבריים בשערי
בודינגראד, בימים הטובים.

אולם היתה מטרה לאסיפה זו.
מטרה מבישה — מבישה את יוזמיה, ומבישה את משה
דיין.

דיוק שכוע לפני פן יצאה ממשלת ישראל ה*
.אדירה למלחמת־חורמה נגד ואדי־סאליב. על סי תוכנית
ערוכה מראש ומחושבת לפרטי־פרטיה, תוך גיוס כל מב־שירי־הכוח
של המדינה, הונחתה מכה ניצחת על השכונה
הקטנה ותושביה המרודים.

אכן, היה זה נצחץ מפואר. מאות שוטרים
מזויינים, עשרות מלשינים ופרוכוקאטורים,
כתי־הסוהר, העתונות והרדיו -פולם גויסו
פדי לחסל אחת ולתמיד את הארגון החוקי
הקטן של המארוקאים כואדי, לדחוף את ראשיו
למעשים כלתי-מחושכים, להשליך את פל
מנהיגיו ופעיליו לכתי־הסוהר, להפקיר את
נשותיהם וילדיהם לרעכ (למען יראו וישמעו!).
הפתיון שהושלך אז לבני הואדי הנדכאים, כדי להכניסם
למלכודת ולהפעיל את הפרובוקציה המחוכמת, היה קיום
האסיפה של מפא״י באותו אולם, באותו מועד. התוכנית
הצליחה — ובעזרת דם ורעב נחלה ממשלת ישראל נצחון
מזהיר על כמה מאות יושבי שכונת־העוני.
אם כן — מדוע היה צורך להטריח את דיין כעבור
ק^וע לאותו מקום? ברי כי הפעם לא היה עוד צורך
בפרובוקציה — כי כבר לא היה נגד מי.
מי יכול היה להתקומם? המשפחות הרעבות? הילדים
שהוכו באלות עד אבדג החושים? הזקנים שנשארו ללא
מפרנסים?
במצב זה יכולה היתר. להיות רק מטרה אחת ויחידה
לקיום אסיפה כזאת, במקום כזד, ובצורה כזאת:

להשפיל את כני הואדי עד עפר! לשכור
כהם כל שריד של גאווה עצמית ! להוסיף את
תחושת חוסר־האונים אל הרעכ, הפחד והפאכ.
מטרה זו הושגה במלואה. אלוף סיני יכול היה לזקוף
על חשבונו נצחון גדול נוסף. ואכן, זכה לעלי דפנה בקול־ישראל
ובמיטב העתונים. אלא שהפעם לא עמדו מולו
חטיבות־מחץ ועוצבות־קרב, אלא הנשים והילדים של ואדי־סאליב,
שרידי הנסיון הנועז להקים בארץ ארגון חוקי,
בלתי־משובץ במפת המפלגות, למאבק על זכויות המקופחים.

דיין הצליח. אך יכוא יום ויכין שהוא עצמו
היה הקרכן האמיתי של הערב. כי הוסעה זו
היא תמרור כדרפו מן הזוהר של הרמטפ״ל
אל האפרוריות של עסקן מפלגתי ממדרגה
שניה.

ך* נסיכות אלה, כמעט ואין חשק להגיב על הדברים
Jשאמר האלוף באותה אסיפה. היתד, זאת שורה ארוכה
של מליצות, מן הלכסיקון המפא״יי הנושן, בתוספת מש אלה
חסודה שבני הישוב הוותיק יוותרו על עלית רמת-
מחייתם, כדי לעזור לעלית רמתם של בני הישוב החדש.
זהו רעיון המצלצל-נורא יפה. כל נואם המשמיע אותו
יכול להיות בטוח במחיאות־כפיים ובכותרת יפה בעתונים.
הבה ונבדוק לרגע קט את תוכנו האמיתי.
קודם כל — מדוע מדבר דיין רק על הקפאת רמת־המחיה?
הרי בעבר, כשהיה קצת יותר עצמאי, דיבר על
הורדת רמת־המחיה — כמו אליעזר ליבנה וכמה ממהפכני־הסאלון
האחרים של המשטר הישן. דיין נסוג מניסוח גס
זה, וקיבל את הניסוח היותר אלגנטי של עסקני מפא״י
בהסתדרות.

ההכדל המעשי הוא אפסי. מי שמדכר על
הקפאת רמת־המחיה, מתכוון למעשה להד
רדתה. כי במשטר זה שולטים האינדפס הכד
זוייף והאינפלציה המוסווית. המשכורת נשארת
קפואה, אכל ערכה המעשי פוחת מחודש
לחודש. בדי לבדוק זאת אין צורך ללמוד
כלכלה לאומית כאוניכרסיטה -די לבדוק את
תקציב־המשפחה של השכן.

הומוצח

משה כליפה ,75 ,היושב מזר, קרוב לשבועיים
בכוכו החשוך בואדי מליב,
וממלמל בבכי :״בני, איה בני?״ בנו, שלמה, עצור איישם,
לאחר מיבצע שכל כוונתו היתה להכניע את תושבי השכונה.

v tם כן, הנה זד, הרעיון האמיתי שבעליו משמיעים אותו
במגומגם: יורידו הוותיקים את רמת־מחייתם, כדי שהחדשים
יקבלו את ההפרש.

כדי לעמוד על טיכו של רעיון זה, אין מנוס

בזרועות מתנופפות ובפאתוס עילאי נזב־
n V I ׳V I ׳l
שר משה דיין את בשורת מפא״י השדוllJ
k J I ll
פה לקהל מוזמנים שהוזעק מכל פינות חיפה — אך לא כלל
את תושבי ואדי־סליב, שבשכונתם כונסה אספת התגר.

מן השאלה: מי האנשים המשמיעים אותו 1
דומני, שיש להם רק מכנה משותף אחד: כולם חיים
בנוחיות רבה מאוד. יש להם לפחות מכונית אחת במשפחה,
ולרוב גם שתיים. הם גרים בוילות נוחות. נסיעותיהם
בעולם מובטחות — לרוב על חשבון האומה. גם בארץ
אפשר לראותם במיטב בתי־המלון. לא צפויה להם כל
סכנה כי ירידה קטנה תפקיר אותם לחרפת רעב.

איני אומר את הדברים בנימה של אירוניה.
איני מתכוון להטיל דופי באנשים. אך אני
רוצה להגיד זאת: אין להם המושג הקלוש
ביותר כאיזה תנאים חי רוב רובם של אזרחי
ישראל.
נדמה להם כי הישוב הוותיק חי בתנאי רווחה ומותרות,
ושרק ישראל השניה חיה בעוני. הם רואים מסביבם את
חבריהם, החיים כולם בשפע. אין הם יודעים — או שאינם
רוצים לדעת — כי שפע זה מוגבל לחלק קטן מאוד מן
הישוב הוותיק — למעמד השליט הדקיק שהשתלט במדינה
מאז קומה.
ראשי המפלגות, עסקני ציבור, ראשי המנגנון הממלכתי,
ראשי המנגנונים הכלכליים הטפיליים, אנשי־עסק פרטיים
שהשתלבו במשטר — כל אלה חיים ברמה טובה מאוד.
אולם כמה הם? רבבה אחת? שתי רבבות? חמש רבבות?

מאות אלפי בני הישוב הוותיק רחוקים מליהנות
משפע זה.
אין הם רעבים, חלילה. אולם הם חיים בדוחק — תוך
ויתור על הרבה דברים הנראים מובנים מאליהם לבני
המעמד השליט. כדי ללכת לקולנוע, הם מוותרים על עתון.
כדי לשלוח בן לגמנסיה, הם מוותרים על ווספה. כדי
לנסוע לשבועיים לקפריסין, הם חוסכים לירה ללירה במשך
שנתיים־שלוש.

* * יןלהשוות, כמובן, את רמת־מחייתו של פקיד מם־
שלתי, העובד בשתי עבודות כדי לקנות בגדים לשלושת
ילדיו, לרמת־המחיה של פועל־הדחק בואדי־סאליב, בעל
שמונת הילדים. אבל גם אין להשוותה לרמת־המחיה של
בן המעמד הבינוני או הפועל המקצועי באירופה או
באמריקה.
יהיה המודד כאשר יהיה — רמת־המחיד, הממוצעת של
הישוב הוותיק בישראל היא מן הנמוכות בארצות־ד,תרבות.
אם המודד הוא המכונית — ישראל נופלת בהרבה לא רק
מארצות־הברית, אלא גם מבריטניה, מצרפת, מגרמניה ומאיטליה
הצפונית. אם המודד הוא טלביזיה — בישראל אין.
אם המודד הוא הכמות והאיכות של מערכת הטלפונים —
הרי ישראל נמצאת ברמה של אירופה לפני שני דורות,
ומגיעה בקושי לרמת מדינה אנויאתית מפותחת.

רמת־המחיה המנופחת של אזרחי ישראל
היא אגדה. לבעלי השלטון קל להאמין בה -
כי נדמה להם שרוב אזרחי ישראל חיים במד
והמשך בעמוד )4

הנידון ס
(המשך מעמוד )3

• סעודיה תרד כמעט לחלוטין מבמת הפעילות המדינית
במרחב. אהר׳ שהמלך סיעוד הוכית את עצמו כחסר־אוזים והסתבך בחובות
נספיים, יעבר השלטון המעשי על ממלכת־המדבר לידי אחיו הנסיך פייצל. אולם
פייצל הינו אדם חולה מאד, אשר ימיו ספורים. הוא הבטיח להעביר את הכתר
לאחד מבני אחיו, אך ברור כי יורש זה לא יובל להשתלט על ארצו. כתוצאה,
צפויה התפוררות הממלכה חסעולית שגובשה בקרב על־ידי עבד אל־עזיז איבן
סעוד לפני שני דורות. במקומה יקומו כמה נסיכויות קסנות.

• צפויה שביתת־נשק כין עבד אל־כרים קאסם לבין הקומד

ניסטים בעיראק. הקומוניסטים החליטו כי תקיפותם בחורשים האחרונים
אך מזיקה להם, העבירו הוראה לאנשיהם להמשיך לשתף פעולה בהצנעה עם
הממשלה העיראקית. יחד עם זאת, יתיר קאסם כנראה לשרירי המפלגות הימניות
שמל פני המהפכה לחרש את פעילותם הפוליטית, במידה מוגבלת

• אחרי עיסקת-הנשק הגרמנית-ישראלית תפגין גרמניה
המערבית בקרוב את כוונתה לפייס את הערבים.

היא תסיים

בקרוב משא־ומתן חשוב עם מצרים, שיפגין את עמדתה הנייטרלית של גרמניה
בין ישראל לבינה.

• מפא״י תציב במערכת הבחירות את משה דיין מול
מנחם בגין. לפי תכנית מטה הבחירות המפא״י יערוך ריין את הופעותיו

תם. לרוע המזל, זו טעות. ומי שיבדוק
את הסטאטיפטיקות (הממשלתיות
יעמוד על כך בנקל.

* Vפשר, כמובן, להוריד גם רמת־מחיד
\ 1 1ו. להלכה יש לכך שתי דרכים: דרך
השיכנוע ודרך הכפיה.

דרושה נאיביות רבה כדי להאמין
כי המשטר הנוכחי במדינה
יכול לשכנע מישהו להוריד את
רמת־מחיתו מרצון.
מנהיגים הגרים בוילות שנבנו על־חשבון
משלם־המסים, הנואמים בהיכלי־פאר שנבנו
ממסי פועלים, הנעים במכוניות־הדר ממלכתיות
— .אינם דוגמה אישית טובה.
יתכן שהיה סיכוי לדרך זו אילו קמו במדינה
כוחות חדשים לגמרי, כוחות המתנזרים
בעצמם מכל הנאות החיים ומקיימים
בגופם את אשר הם מטיפים לזולת. אולם
כת נזירים כזאת אינה קיימת בישראל —
ומשה דיין יהיה האיש האחרון שיציע להעלות
כת כזאת לשלטון במקום מפא״י.
נשארת דרך ד,כפיה. היו משטרים בהיסטוריה
שהכריחו עם שלם לרעוב במשך דור

משטר זה קלט כארבעה מיליארד
דולאר ברכוש נטוש, במענקים,
כשילומים, במגביות ובשאר צורות
ההכנסה שבאה בחינם. רק
חלק זעיר הוקדש לקליטת עליה.
אם אותו המשטר יוריד עתה את רמת-
המחיה של האזרחים הוותיקים — מנין ה־בטחון
כי ההפרש אמנם יוקדש לקליטה?
הדבר כלל אינו אפשרי — כי המשטר
הזה לא בנה משק המסוגל לקלוט את ההמונים
קליטה של ממש. אין בו תיכנון ממלכתי•
יש בו התרוצצות של קבוצות־לחץ
כלכליות, המשולבות כולן במשטר.

חיות-טרף אלה כבר בלעו מיליארדים
-והן תבלענה באותו תיאבון
מיליונים נוספים שייסחטו מן
האזרחים. כל עוד אין תיכנון ממלכתי
אמיתי, כל עוד אין משטר
המסוגל להקים משק יצרני אמיתי
-הרי כל קרבן של הישוב
הוותיק רק יגדיל את ׳טכבות־השד
מן של המעמד השליט.
כאשר המשק הלאומי מורכב מחבית־ללא־תחתית,
הפתרון אינו לשפוך לתוך חבית זו
סכומים גדולים יותר. הפתרון הוא לזרוק
את החבית עצמה, וליצור כלי חדש.

וזהו בדיוק מה שמשה דיין אינו
רוצה. בתור דובר המשטר הקיים,
אין הוא יכול להטיף לפתרון הממשי
היחידי: חיסול המשטר הקיים.

ך « רומאים ידעו את סוד השלטון :

| I״הפרד ומשול״ .הסיסמה של הורדת־המחיה
של הוותיקים לטובת החדשים היא
טכסים מצויץ להשיג מטרה זו.

היא מקימה את הוותיקים נגד
החדשים, ואת החדשים נגד הוותיקים.
היא נוטעת בלב הוותיקים
את ההרגשה כי כל התקדמות של
החדשים פירושה ירידה לעצמם -
ועל כן יוצרת שנאה לעולים החדשים.
היא נוטעת בלב החדשים
את ההרגשה כי רק האנוכיות של
הוותיקים מונעת את התקדמותם
ועל כן יוצרת שנאה כלפיהם.אולם חזית זו בין חדשים וותיקים —
חזית כוזבת היא, חזית שנוצרה לנוחיות
השלטון. החזית האמיתית היא החזית בין
המשטר הקיים, שבנה כלכלה טפילית לטובה
עצמו, לבין המוני העם העובד, המסוגל
להשיג רמת־מחיה הוגנת רק בכלכלה חדשה.
כלכלה חדשה זו — לא תיבנה מתחת
לדגל הורדת רמת־המחיה. להיפך, דגלה יהיה
דגל העלאת רמת־המחיה, על־ידי הקמת משק
יצרני של ממש, משוחרר מקבוצות־לחץ ומ-
טרסטים כלכליים מפלגתיים.
m xw

r a m

ר או ר הי מן

לפי סדר הופעותיו של בגין, ישא את דבריו בכל מקום בו יבקר בנין, תוך
שבוע מיום הופעתו.

9משבר משפחתי יפר ח בקרב אחת הנכבדות במשפחות

הערבים במדינה, אחרי שחרות תציב ברשימתה את בן משפחתו הקרוב
של אחד הח״כים של מפא״י, שיהיה מועמרה גם בכנסת הבאה.

• צפוי איחוד בין שתי החברות המפיקות יומני קולנוע

בישראל. בקרוב יצא רק יומן קולנוע אחד, אחת לשבוע, במקום היומן
המופק אחת לשבועיים, יעל ירי אולפני גבע ואולפני הסרטה בישראל. האיחוד
יהיה רק בשטח הפקת היומנים, לא יתפשט לשטחי הפקת סרטי וסרטוני
הפרסומת והסרטים העלילתיים.

• צורת ההתיישבות כגבול הדרומי של ישראל עלולה

להראות אחרת כחמש השנים הבאות. לאחר שערוריית חצריס,
בה הבטיח שר האוצר לה שקיע סכומים דמיוניים נוספים בהארכת גסיסתו של
המשק

שהוקם

אדמה

מליחה ( העולם

הזה ,) 1137 רנה

עתה

צמרת

איחוד הקבוצות והקיבוצים המפא״י בגורלו של משק צעיר אחר בדרום —
צאלים. הצעת מזכירות האיחוד, לשיקומו של הקיבוץ,
מסירת הנכסים בירי החברה הקיבוצית ייצור ופיתוח, עיבוד
האדמות על־ירי פועלים שכירים.

לפחות לשלושה קיבוצים צעירים אחרים כגבול הרצועה,
צפוי גורל דומה.
• מרד כדורגלנים צפוי באגודת ״מכבי״ תל-אכיב. נסיונות
עסקני אגודת המכ בי למנות את זלמן קליאוט כראש מחלקת הכדורגל של אגורה
זו, יתקלו בהתנגדות נמרצת מצד שחקני האגודה. זלמן, שהוא אחד מראשי
ההתאחדות לכדורגל, כבר היה בזמנו ראש מחלקה זו׳ ,אחרי שקודם לכן שימש
בתפקיד דומה בהפועל תל־אביב. תככיו ומדיניות העידוד החסרי שלו לשחקנים
שנשאו חן בעיניו גרסה בזמנו לסילוקו. כמה שחקנים מאיימים לעזוב את
האגודה באם יעמוד קליאוט בראשה.

אחד ,״למען הדורות הבאים״ .אולם כל המשטרים
האלה היו משטרים דיקטטוריים.
רק דיקטטור יוכל לשלוח משטרה מזמינת
באלות נגד שובתים שידרשו העלאת שכר.
רק דיקטטור יוכל לכלוא את ראשי השובתים
במחנות־ריכוז. רק דיקטטור יוכל לתלות
אנשי שוק־שחור ומפירי־צנע.

איני רוצה להאמץ כי משה דיין
מתכוון לכך בהכרה. אולם מי שמטיף
להורדת רמת־המחיה, צריף
לדעת שזו המסקנה היחידה: להקים
משטר רודני, הכופה את
תוכניתו הכלכלית על ההמונים.
לצורך זה דרוש תמיד דגל של מלחמה
באוייב הזר. רק באווירה של ערב־מלחמה
אפשר לכפות על ההמונים להשלים עם הור־דת־רמה.
רק צבא המוני יכול לקלוט המוני
מובטלים. ואין זה מקרה כי כמעט תמיד
מטיפי הורדת־הרמה הם גם מטיפי־המלחמה
— ומשה דיין עצמו אינו יוצא מכלל זה.

ך* שאלה היא — האם הורדת רמת(
! ה מחי ה היא בכלל דבר רצוי? מעבר
למליצות הפשטניות — האם זו דרך לגאולה?
הורדת רמת־המחיה היא הורדת כוח־הק־ניה
של ההמונים. פירושה הפחתת הייצור
המקומי, הגדלת האבטלה והרחבת המצוקה.

בשעה שמדינות ערב עושות מאמצים
עצומים להעלות את רמת-
המחיה של תו שביהן-האס תהיה
תשובת ישראל הורדת רמתה היאף

ך* ל אלה נימוקים כבדי־משקל. אולם
mJהנימוק העיקרי הוא אחר — והוא
טבוע בעצם מהותו של המשטר הקיים•

לא יהיה זה משק ליברלי מלפני
100 שנה, כפי שמציעים מהפכני-
הסאלץ מאסכולת אליעזר ליבנה.
יהיה זה משק חדיש, המבוסס על
תיכנץ ממלכתי כולל, שיקבץ את
כל כוחות המדינה למיבצע של
קימום חסר-תקדים.

ך• ק במשק כזה יש טעם לדבר על
Iחלוקת ההכנסה בין השכבות השונות
של האוכלוסיה — הוותיקה והחדשה.
יבוא יום ולא יהיה צורך לדון על חלוקת
הקרבן, אלא על חלוקת השפע. המשק היצרני
של ישראל יהיה משולב בכלכלה מרחבית
מאוחדת, שתשתרע ממארוקו ועד עיראק,
ויתחרה במיטב תעשיות העולם.

כיום המצב עוד רחוק מזה. אחרי
חמישים שנות המשטר הקיים,
אנו עומדים עוד בראשית הדרך.
עוד דרושים קרבנות מכולנו. מלבד
המעמד השליט הדקיק, אין
שום שכבה כמדינה הנהנית עתה
מרמת־המחיה ההוגנת המגיעה לה.
לכן חייבים אנחנו לחשוב על חלוקה צודקת
של הקרבנות. כאשר יקום מינהל לתינד
נון ממלכתי, כאשר המיליונים הבלתי־ספו־רים
הזורמים לארץ יעמדו לרשות המדינה
(ולא לרשות המפלגות וקבוצות־הלחץ) —
הרי אז ידאג התיכנון כי השכבות המקופחות
ביותר של המשטר הקיים יתקדמו במהירות
רבה יותר מאשר השכבות המבום־
סות־יחסית. יקום שוויון בעמל וביצירה —
שויון שלא יכיר במחיצות בין לאומים,
עדות וארצות־מוצא.

אולם זה יהיה השויון שיקום על
חורבות המשטר הישן-וחוששני
כי לא לכף התכוון דוברו, משה דיין.
העולמי חזה 1141

במדינה העם
ק רן או ר

הידיעה החשובה ביותר של השבוע הוח־באה
אי־שם בתחתית עמודי־העתונים, אם
הוזכרה בכלל. היא אבדה בין דיוני הקונגרס
היהודי המגוחך בשטוקהולם, לבין הפעולות
החמורות לדיכוי ההתקוממות העדתית.
נושא
הידיעה היה המלך חוסיין, שבלט
בשנים האחרונות כגדול זוללי־ישראל במרחב.
הוא נתן ראיון ל־ 17 עתונאים זרים
וערביים בארמונו ברבת־עמון. דבריו פורסמו
גם בעתוני ירדן.
אמר המלך נמוך־הקומה ונמוך־הקול« :אנו
חושבים את ישראל לסכנה המאיימת על ה עולם
הערבי, משום ששולטת בה התנועה
הציונית העולמית, שמדיניותה מבוססת על
התפשטות. אני סבור שרק אם יחול שינוי
יסודי בדרכי מחשבתם של הכובשים, אשר
כבשו חלק מפלסטין היקרה, ובדרכי המחשבה
של מפקדיהם, ישרור שלום במרחב

שתי מהפכות. משפטים ספורים אלה
כללו שני חידושים מהפכניים:
המלך הבדיל בין מדינת־ישראל בתור
שכזו, לבין המשטר הציוני השולט בה,
הגדיר רק את הציונות כסכנה לעולם הערבי.

• המלך חייב את השלום המרחבי, לא
התנה אותו בחיסול ישראל או בצימצום
גבולותיה, אלא רק בשינוי גישתה של
המדינה אל העולם הערבי.
כמו הצהרתו של שר־החוץ העיראקי, שהכריז
בשעתו על נכונותו לכלול את ישראל
במרחב המאוחד, לא היתד, גם הכרזה
מהפכנית זו של המלך הירדני מקרית. היא
באה כחודש אחרי שאישיות אמריקאית מסו־יימת
ביקרה בירדן, הרצתה בפני הצמרת
הירדנית וסיפרה למלך שמתגבש בישראל
מחנה חדש, המתייחס באהדה ללאומיות
הערבית, פוסל את המליצות המיושנות של
הציונות.
צאצאו של הנביא. אין משמעות מעשית
מיידית להכרזת המלך. חוסיין, החלש
בין שליטי ערב, נשאר על כס מלכותו רק
במקרה, הודות לסכסוך הזמני בין שני
מנהיגי המחנה הלאומי בקאהיר ובבגדאד.
צאצאו של הנביא מוחמד חלש מדי כדי
לכרות שלום — ובישראל עוד רחוקה
התמורה הפוליטית שהוא התכוון אליה.
אולם כקרן־אור באופק, החודרת בעד
אפלת המלחמה־ללא־מוצא ומצביעה על כיוון
העתיד — היתר, הצהרתו המהפכנית של ה מלך
הקטן חשובה מאוד.

יחסים מרחביים
המתהח•

יחסה של ממשלת ישראל לעם הערבי
הפלסטיני, דומה לתיאורו של האיש שחזר
מתליד, פומבית :״התלוי פירפר בהתחלה,
אבל אחר־כך הוא התרגל!״ דויד בן־גוריון
ועוזריו קיוו כי ערביי ישראל יתרגלו בהדרגה
למותם הלאומי.
השבוע נסתבר בבהירות גוברת והולכת
כי העם הערבי הפלסטיני לא זו בלבד שאינו
מתכונן למות 11 ,שנה אחרי. מפלתו
הניצחת במלחמת תש״ח, אלא שהוא אף
חושב לחזור לבמה הפוליטית.
בין השאר:
9דחו מדינות־ערב רשמית את ההצעות
הנרמזות של דאג האמרשילד ליישב את
פליטי פלסטין בארצות־ערב, מפני שתאמר־שילד
לא עמד על זכות הפליטים, הרוצים
בכך, לחזור לישראל.
• התכונן גמאל עבד אל־נאצר להציע
הקמת ממשלה פלסטינית, שתייצג את כל
ערביי פלסטין ברצועת־עזה, בירדן ובמחנות
הפליטים•.
• הושמעה הצעה להקים צבא פלסטיני.
אלה היו ההצעות הגלויות. מאחוריהן הסתתרו
הצעות סודיות חמורות הרבה יותר,
• אך פבד אל־נאצר פסל בהחלט ׳את
זכותו של שונא ישראל, חאג׳ אנזין אל־חוסייני,
מופתי ירושלים לשעבר, להנהיג
את ערביי פלסטין, מאחר שהמופתי מייצג
קו לאומני־דתי הרחוק מן הלאומיות החילונית
של מנהיגי רע״ס ועיראק. עתוני מצרים
האשימו את המופתי בהבאת האסון על ערביי
פלסטין ובמזגילת כספים שנועדו להט.
תעודס הזה 1141

המלך חופיין
לשעבר, זולל ישראל
שיתנו דרמטיזציה בינלאומית לבעית־הפלי*
טים, יעמידו את ישראל מול מצפון העולם.
ההזדמנות
הגדולה. מול התפתחות
חדשה זו, עמדה ממשלת ישראל אובדת־עצות
וחסרת־מדיניות. במשך עשר שנים
ארוכות החמיצה בכוונה תחילה בל הזדמנות
למצוא דרך אל לבם של ערביי פלסטין, ה־קרבנות
העיקריים של מלחמת תש״ח, לרכוש
את אהדתם על־ידי הצעה בעלת־מעוף
לפתרון בעית־הפליטים, הפיכת ערביי ישראל
לשותפים במדינה ותמיכה ברעיון של
מדינה פלסטינית חופשית. השבוע נראה שאם
לא תפעל ישראל במהרה ובתנופה,
תאבד הזדמנות זו לעולם.
אולם ממשלת ישראל לא חלמה אפילו
לשנות את דרכה. כאילו רצתה להפגין את
זילזולה המוחלט בכל הנעשה מסביבה, החליטה
הממשלה דווקא השבוע לערוך רפורמה
קטנה בסדרי הממשל הצבאי: לערביי
ישראל הותר לנוע בשעות היום אל המרכזים
העבריים הסמוכים, ללא צורך ברשיון
תנועה. אולם הממשל הצבאי לא פוזר,
המנגנון הרודני שלו יוסיף להפעיל את
מלוא לחצו. אפילו מפ״ם, שהציעה את ביטול
הממשל, חתמה על הצהרה ממשלתית
שהדגישה את הצורך למנוע בעד ערביי
ישראל מלהשתלט בחזרה על האדמות שהופקעו
מהם בדרכי חמס ועושק — ובזאת
הצדיקה למעשה את קו בן־גוריון.
לא היתד, זאת הדרך המוצלחת ביותר
לרכוש ידידים בקרב ערביי פלסטין ולהצליח
בחברה המרחבית. כי ערביי ישראל,
החוליה המקשרת האידיאלית, יישארו זרים
במדינה ומדוכאים על־ידי השלטון.

נוער
ה עי ק ר: מצבה רו ח
״עכשיו תבנה לנו הממשלה סוף־סוף צריפים
על־חשבונה,״ התלוצצו השבוע מדריכיהם
של 12.000 צופים, שהוכרו על־ידי
הממשלה כתנועה ממלכתית בלתי־מפלגתית.
מדריכים אלו זכו ליתרון חשוב, לקנאתם
של מדריכים בתנועות־נוער אחרות: החלטת
הממשלה מאפשרת לראשי הצופים לנהל

תעמולה בין תלמידי בתי״הספר,
השיעורים, בעזרת המורים.

בשעות

לא היתד, זו הפעם הראשונה שהצופים
הוכרו כתנועה ממלכתית. כבר לפני עשר
שנים חטפו ראשי הצופים את כתר הבלתי־מפלגתיות,
השתמשו בו כנדוניה בחיזוריהם
אחר שידוך מוצלח עם משרד החינוך
והתרבות. על המהות הבלתי־מפלגתית של
הצופים יודע לספר יוסי יהל 25 איש
יחסי־הציבור שלהם :״באגודת אוהדי הצופיות
נמצאים נציגים של מפא״י, הציונים־הכלליים
והפרוגרסיבים. זה מספיק כדי להוכיח שהתנועה
כללית ובלתי־מפלגתית.״
בשנת 1950 העניק משרד החינוך לצופים
מעמד רשמי, הקציב להם 10.000 לירות
לשנה. יחד עם ההקצבה מינה את פקידו,
יוסף מיוחס, לאפוטרופוס של הצופים בארץ.
שיכורה של אמא. לא היה זה תפקיד
מכובד בלבד. כשד,רימו קיבוצאי הצופים
דגל מרד קטן, החליטו לשנות את אופיר,
של התנועה, ידע מיוחס מהו תפקידו, הזכיר
להם כי משרדו יכול לבטל את המעמד
המיוחס של הצופים. המורדים הנועזים
מיהרו לסגת.
הצופים המשיכו לטעון לבלתי־מפלגתיות,
הוכיחו זאת בהצביעם על אישי־ד,חינוך החיפאיים
— ד״ר אברהם בירם, יעקב דורי,
אריה כרוך — העומדים בראשם. היתד, זו
הסוואה מוצלחת, ששיכנעה את ההורים בכלליותה
של התנועה, הבטיחה לשמור את
החניכים הצעירים תחת סינורי אמהותיהם.
אולם הצופים לא היו תמימים ובלתי־מפלגתיים
כל־כך, כפי שנראו להורים. עובדות
רבות לא הוצגו על־ידם, הסתירו את
אופים האמיתי:
• כל קיבוצי הצופים שייכים לאיחוד
הקיבוצים והקבוצות, הגוף ההתיישבותי של
מפא״י.
• רוב מחנות־העבודה הקיציים של חניכי,
הצופים, נערכים בקיבוצי מפא״י, שם
מגדלים בחממה מיוחדת שנים־עשר אלף חברי
מפלגה חדשים.
• הפוליטרוקים של הצופים מסננים את
אנשי הנח״ל, הבאים להדריך בעיר את
הצופים הצעירים, במסגרת שירותם בצבא.

דה־גול והפצצה -בעיני דוש ורקן ן

מרבית המדריכים נמנים על צעירי מפא״י
הנאמנים.
נאמנות אישית. אחרי שבי.ג׳י. פרש
לשדה־בוקר, רדפו אחריו לשם שלוש הכשרות
חקלאיות של הצופים, דאגו להימצא
על־ידו בקיבוץ הדרומי. החשבון הפשוט:
תמיד כדאי להיות קרוב אל הזקן, למלא
את רצונו.
פעם אחת לפחות היה החשבון מוטעה: ב־
1956 הפסיק שר־ד,חינוך זלמן ארן את תמיכתו
הכספית בצופים. הם ביקשו את בי.ג׳י.
להתערב לטובתם. תשובתו הברורה :״ז׳יא־מה
(ארן) יודע מה שהוא עושה.״
הצופים לא התייאשו, מיהרו עוד באותה
שנה לרוץ לפגי מרכבתו של בן־גוריון.
כשהשמיע, בכינוס־הפירסומת שלו בשיך־
מונים, את הדרישה להקים תנועת נוער
ממלכתית, הצטרפו אליו הצופים, הכריזו
על עצמם כעל חיל־החלוץ לביצוע התוכנית.
הכרזה זו לא חיסנה את הצופים מגט
זמני. לפני שנה וחצי נאלץ משרד החינוך
להפקיר את כלתו ״הבלתי מפלגתית״ ,נכנע
ללחץ מפ״ם ואחדות־ד,עבודה, שתנועות הנוער
שלהן סבלו מן ההכרה הרשמית
בצופים, אסר את פעילותם בבתי־הספר.
אולם הצופים ידעו כי לא סר חינם בעיני
בן־גוריון, הם היו רק אחד החשבונות
ששילם בזמנו עבור קואליציה עם מפלגות
השמאל. בשבועות האחרונים חיכו הצופים
לשינוי החלטת הממשלה. היתד, להם סיבה
טובה לחשוב, שהחלטה זו תינתן דוקא ה חודש:
ביום בו שינה בי.ג׳י. את דעתו
בשאלה מיהו־יהודי, מאחר שכעס על שו תפיו
השמאליים, נרמז לראשי הצופים ש־מצב־רוחו
של בן־גוריון מתאים לקבלת
החלטה ממשלתית לטובתם. היה זה רמז
נכון.

עת 1נ 1ת
ד ה־ מל לכל
״לעזאזל!״ קרא ביום שני השבוע
קריאל (״דוש״) גרדוש, קריקטוריסט מעריב,
כאשר נטל לידיו את גליון ידיעות־אחרונות
מאותו יום .״לכל הרוחות!״ הפליט אותה
שעה רענן לוריא, קריקטוריסט ידמנות־אחרו־נות,
שעיין בגליון מעריב.
מה שעורר את זעמם של שני הקריקטו־ריסטים
הפוליטיים של ישראל, היתה הקריקטורה
שהתפרסמה בעתון המתחרה. כי שתי
הקריקטורות שהתפרסמו בעת ובעונה אחת
לא רק שהיו דומות מבחינת נושאן —
הצטרפותה של צרפת למעצמות המיצרות
פצצה אטומית. אלא שהנושא גם הומחש
וצויר על ידי אותו רעיון ובצורה גראפית
כאילו צויר על ידי אותו אדם עצמו.
מי ג״ב ממי? קוראים שראו את שני
גליונות עתוני הערב לא יכלו שלא לשאול
את עצמם את השאלה: מי גנב ממי? אחרים
הניחו כי היה זה שיתוף פעולה בין שני
הקריקטוריסטים המצטיינים של ישראל•
שהוליד את אותו הציור עצמו בשני העתו־נים,
ציור שהיה זהה אפילו בהרבה פרטים
קטנים כמו הזוית בה צוירה הדלת, וצורת
הפרחים שמחזיק הגנרל דה־גול( .ראה ציורים).
אולם
האמת היא שהציור הזהה בשני
העתונים נולד בלי שום קשר בין השניים.
סיפר דוש על ציור הקריקטורה שלו :״בערב
שלפני הפרסום בחרתי לי את הנושא
העיקרי. במה שנוגע לנושא, זה קורה הרבה
פעמים שיש דמיון בבחירה בין הקריק־טוריסטים.
על הנושא בניתי את הרעיון.
הרגשתי שזה אולי פתרון קל מדי אבל
הייתי עייף כדי לחפש פתרונות אחרים
יותר קשים. היתה לי הרגשה לא נעימה
כשראיתי את הציור של רענן.״
אמר רענן :״ציירתי את הקריקטורה יום
לפני הופעתה בשעה 11 בבוקר. הנושא היה
כותרת ראשית אצלנו והיה ברור לי שזה
הנושא. דבר כזד, עלול אמנם לקרות, אך
לא קרה לי עוד אף פעם שבעת ובעונה
אחת יצייר מישהו אחר בדיוק את אותו
הדבר. כשראיתי את הציור של דוש היתד,
המחשבה הראשונה שלי איך הגיע הציור
שלי למעריב.״
הוסיף דוש :״בעצם אני גנבתי את הרעיון
מקריקטורה ישנה שלי. לפני כמה שנים,
כשרוסיה פוצצה פצצה אטומית ציירתי משהו
דומה לזה.״
* שני הקריקטוריסטיס התחילו את ה־קריירח
שלהם כקריקטוריסטים פוליטיים מעל
דפי העולם הזה. דוש צייר לפני כן בחתימת
שיר, קריקטורות יעבור עלון לח׳׳י. ואילו
רענן צייר קודם בעתונים צבאיים.

במדינה

ג־דו שץבכלא
״שיעשו מה שהם רוצים, אני לא אתן
גט.״ כן הכריז בשבוע שעבר, באולם בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב, תימני צנום בגיל
העמידה, צנום, לבוש בלויים, שבפיו מתנדנדות
שיניים בודדות. משה יצחק הזדקף,
התכונן לצעוק קבל השופט והמון צופי
בית־המשפט את דעתו על הדימוקרטיה בישראל.
אולם הוא לא הצליח אפילו לפתוח
בנאום. שני שוטרים חסונים נטלו אותו
בזרועותיו, הוציאוהו מהאולם לחדר־המעצר.
איש לא קיווה כי משה יצחק יכנע בקלות.
גם מזל, אשתו של הנאשם שתבעה ממנו
את הגט מיום בואה ארצה, לפני עשר
שנים (העולם הזה ,) 1140 השלימה עם הרעיון
שיהיה עליה לחכות תקופה ארוכה,
התכוונה לפנות לאנשי ציבור שיתערבו
בפרשה, ישפיעו על הבעל העקשן.
אולם משה יצחק הפתיע את כולם. כבר
למחרת העברתו לכלא רמלה, התיצב אצל
שלטונות בית הכלא, הודיע כי ״אעשה כל
מה שאתם רוצים, רק תנו לי לצאת מפה
ולהציל נפשי ממות בטוח.״ הסוהרים החתימו
אותו בו במקום על הצהרה, שבה
הביע את הסכמתו לתת את הגט, העבירו
אותו לבית־הדין הרבני בפתח־תקוה לביצוע
הטכס הרשמי.
מות בטוח בכלא משה יצחק חזר
לביתו הדל בראש־העין, נתקבל בהסתייגות
על ידי האוהדים המעטים שהיו לו במאבקו.
הוא יצא מיד למסע הסברה מקיף, טען
כי לולא חתם על ההצהרה, היה בלי ספק
מוצא את מותו בבית־הכלא, תוך זמן קצר.

פרסום דחף

בתי האופנה הידועים — איוניר ברחוב אלנבי 31 וברחוב דיזנגוף פינת גורדון —
שניהם במיזוג אויר מלא, החלו במכירת סוף העונה שלהם. בהנחה של 20%על כל
סחורות הקיץ הרגילות תוכלו לרכוש את המובחר ביותר, כי המכירה אצל איוניר, הידוע
מאז ומתמיד באיכות וטעם רב מהווה מאורע העונה.

בי ״ ם

לרקנדים

אחסתליסיב

ההרשמה: תל -אב »ב
רדד פינסדזר 8-5 2אחוד־צ

ש תי הן

v y ׳1 / c j

אין זו נוסחה מתימטית, אף כי אולי
נשמע הדבר במדד, רבה כמו הנוסחה
המפורסמת של תורת היחסיות. אולם
כותרת זו פרושה, במובן ידוע, לא
פחות מהפכני מתגלית עולמית זו או
אחרת. הלא כותרת זו באה לבשר הופעת
תערובת משקה חדש בשוק המקומי,
הרי היא התערובת של קולה עם קפה.
זו הפעם הראשונה שהתערובת הידו עה
בדרום־אמריקה זה מאות בשנים בין
שבטי האינדיאנים של אגוז הקוקו, ה קולה
והקפה, תמצית צמחים טבעיים המכילים
קופאין ובכך ממריצים, משווקת
בישראל, לפי המרשם המקורי.
בכדי להגביר עוד יותר את הפעולה
הממריצה בהתאם לדרישות האקלים הישראלי,
נוספה לתמצית הקולה גם תמצית
קפה נקי (מוקה) ותערובת זו, על
בסים של סוכר נקי, משווקת תחת השם
מוקה־קולה על־ידי ביח״ר קליפורניה.
הסירופ מותאם לדרישות הטעם המקומי
ויחד עם מי־סודה וקוביית קרח מתקבל
משקה מקציף המרווה את הצמאון
ומכיל בתוכו את כל תכונותיהם הטובות
של קולה, קוקו־נוט וקפה גם
יחד.

״לא היתד ברירה בידי,״ צעק משה יצחק
כשהוא מזיע מהתרגשות ומנופף בידיו הגרומות
.״מה יכולתי לעשות כשכולם יחד
קמו נגדי? הייתי מוכרח להציל את חיי.
אין לי גם את כל הממון שצריך בשביל
להילחם עם כולם. לו הייתי בתימן זה
היה אחרת. שם הייתי עשיר גדול, כולם
ידעו אותי וגם אבא של מזל, שאהב אותי
כמו מלאך. הוא שמח כשביקשתי ממנו
את מזל, זה היה כבוד שאיש חשוב ועשיר
כמוני יתחתן בבת שלהם.
הכל היה בסדר גמור והמשפחה שלהם
יודעת את זה. התחתנו כמו שצריך. אכלנו
ושתינו והיה שמח. כמה חודשים חיינו
ביחד. מזל היתד. מנשקת אותי כשלקחתי
אותה, ואהבה אותי מאוד.
כשאמא שלה, שתפרה מכנסיים בשביל
הערבים, רצתה שהיא תבוא לעזור לה, לא
הסכמתי. אמרתי שאני מספיק עשיר עצמי.
הבטחתי לאבא של מזל לבנות לה בית
גדול אם תבוא הגאולה במהרה, אבל יום
אחד נתן האימאם פקודה שכל היהודים
יצאו מהר מתימן. רק חלק קטן מהרכוש
שלי, הצאן והבקר מכרתי. הרוב נשאר
ככה סתם אצל הערבים. אבל גם ככה היה
לי די הרבה כטף.
מ־ 22 - 35 ומ־ .55 - 45 המשפחה
של מזל יצאה קודם ורק בתעיז פגשתי
אותם. בא אלי דודי שאול, אבי מזל אשתי,
ואמר לי :״יעשה לנו טובה, תתן לנו כסף
לדרך עד שנגיע להאשד. אני אהיה ערב
לכסף הזה, שאשלם אותו עד שנגיע לארץ
הקודש.״ נתתי לו ולקרובים שלו הרבה
כסף, בערך שלושת אלפים לירות.
שילמתי את כל ההוצאות בדרך, אבל
האנשים האלה שכחו מהר מאוד את הטובות
שעשיתי עמהם• רק באנו לארץ,
הכניסו את מזל לעבוד בקופת־חולים, במשכורת
מלאה חודשית. וכשראו שהיא מ־אספת
הרבה כסף בכל חודש, באו אלי
ואמרו לי :״אין לך שום דבר אתנו, את
הכסף כבר אכלנו, והבחורה הזאת היא
לא בשבילך, אלא ניתן אותה לאיש אחר.״
הלכתי לרבנים בפתח־תקוה וביקשתי שיח זירו
לי את אשתי. עבדתי במחצבה והבטחתי
לתת לה את כל הכסף שארויח.
מזל לא הסכימה לחזור אלי בשביל הכסף
הרב שהיא מאספת בעצמה, והרבנים,
לאחר עיון ודיון בכמה ישיבות, החליטו
שאני צריך לתת את הגט, אבל אין לכפות
אותי אם אני לא רוצה. מזל הלכה והביאה
עדים שהעידו שכאילו לקחתי אותה לאשה
בכוח. זה שקר באמת ובאמונה. בזמן ההוא
היתד, מנשקת אותי שאתחתן אתה, הייתי

\ I n n e

^ תסס
סרס

בחדרו חסר־הרהיטים אף גדוש
ספרי קודש, הסביר השבוע משה
יצחק לכתב ״העולם הזה״ את
הסיבות שהניאו אותו לחזור בו
מסרובו העקבי והאיתן, להסכים
למתן הגירושין:

ס 7ב די 177

280פ ר 1ט ה
העולם הזה 1r41

עשיר ומצליח. אבל עכשיו היא לקחה עו ר ך
דין וביחד עשו לי מהפכה שלמה. עשו
את הגיל שלה 22׳ והיא בת .35 את הגיל
שלי, שאני בן ,45 עשו .55
כל פעם שהיינו הולכים אל הרבנים, הם
הביאו לעזרה את הרמב״ם, בשביל להראות
שאני צריך לתת גט. אבל אני הבאתי את
הרא״ש ורבנו תם כדי להראות בדיוק ההיפר,
שכל הכופה לתת גם כאילו מרבה
ממזרים. בבית־הדין הגדול של הרבנים הראו
לי את כל החוקים והחליטו לכפות עלי
את הגט במשך חצי שנה. לא נתתי כל
הזמן גט. אני אוהב אותה מאוד, אז למה
שאגרש אותה?
מכות כבית־־הסוהר. רק נגמרה החצי
שנה, הביאו לי הזמנה לבוא לבית־

סרגן־גט יצחק
אחרי הכסף והנשיקות — מכות
המשפט המחוזי בתל־אביב. יצא פסק־הדין
עלי כמו שפסקו הרבנים וכמו שכתב על
הערעור שלי בית הדין הרבני הגדול. לקחו
אותי מבית־המשפט למאסר קשה, כמו רוצח,
עד שאסכים לתת גט. בבית־הסוהר ברמלה
שמו אותי בין אנשים נוראים, שרצו לאכול
אחד את השני. הם היו חזקים ולא היה להם
מה לעשות. כשבאתי התחילו גם להרביץ
לי, כדי שאסכים לתת את הגט, אבל השם
היה בעזרי. אחד מהם התחיל לספר סיפורי־מעשיות
והם עזבו אותי במנוחה.
האנשים בבית־הסוהר צילמו אותי ועשו
לי הרבה בדיקות. אחרי הבדיקות הכניסו
לי פחד גדול בלב .״אתה מוכרח לתת את
הגט, אחרת זה יהיה הסוף שלך, תשב פה
עד שתמות,״ כולם אמרו לי .״אתה כבר חולה,
וכתוב בעתונים שהשופט נתן לך מאסר לא
מוגבל. אשתך תאכל אותך בממשלה.״
פחדתי מאוד על נשמתי ואמרתי להם:
״אעשה כל מה שאתם דורשים.״ אחד כתב
משהו על נייר ואמר לי לחתום .״זה בשביל
שתוכל ללכת הביתה.״
אחרי שחתמתי צחקו ממני כולם. אמרו
לי שכתוב שם שאני מסכים לגרש את
אשתי. מזכיר בית־הדין בפתח־תקוה בא
אלי לשאול אם אני כבר מסכים. אמרתי
לו :״לא מסכים בעד שום כסף וזהב בעולם,
אני אוהב אותה ולמה אגרשנהז״
שוב היו כולם נגדי עד שראיתי את מר־המוזת
נגד עיני.
אחרי כמה ימים לקחו אותי במכונית
המשטרה לבית הדין בפתח־תקוה. הגדתי
להם כל מה שעשו לי. אמרתי שהגעתי
כבר לשערי־מוות .״אני מוכן לחתום באצבעות
ידיים ורגליים,״ אמרתי להם ,״ורק
שאגמור כבר עם זה.״ כפשע היה ביני
ובין המתת. כתבו הכל וחתמו ושלחו אותי
הביתה. ועכשיו הממון שלי גמרו ואת
אשתי התירו לאחר, שזהו גילוי־עריות. אבל
לפחות את נפשי הצלתי ממוות.״

התיי שבות
הקרב עד התע רו ב ת
מאות הפרות עמדו מורעבות ברפתות,
במחסן המושב היו מוטלים למעלה ממאה
העהס הזה m i

שקי־תערובת לבקר. אולם המחסן היה נעול
היטב• איש לא יכול היה להוציא את המזון,
ולהגישו לפרות הרעבות, לפני שייקבע סופית
למי בדיוק הוא שייך. האם רק לנאמני מפלגת
הציונים הכלליים שבמושב בניה, או
לכל התושבים האחרים, כלומר גם לפלג
אנשי מפא״י?
הצרה החלה ברגע ששני חברי הועד, מהגוש
השמאלי במושב, הגישו את התפס־רותם
לשלושת חבריהם מהגוש הימני .״אנו
מתפטרים כיון שראש הועד אינו מתחשב
בדעת החברים ועושה כרצונו,״ כתבו יחיאל
שפייזמן ויעקוב איינשפרוך. השניים התלוננו
כי לפני שראש הועד מאשר הלודאה
לאיש מן המושב הוא מברר בדיוק את
שייכותו המפלגתית. המפלגה הרצויה לאריה
בסיוק, ראש הועד: מפלגת הציונים הכלליים.
התגובה
הראשונה להתפטרות אנשי מפא״י
בועד באה משילוב. מוסד של המשביר
המרכזי המספק למושבים את המזון לבעלי
החיים. שילוב הודיע כי הוא נאלץ
להפסיק לספק למושב את צרכיו, כיון
שאינו מכיר בהזמנות עליהן חתום רק ראש
המועצה לבדו.
בינתיים אספו חברי מפא״י המתפטרים
חתימות מחברי המושב, שטענו כי בחרו
,בציונים הכלליים מתוך לחץ. החתימות
הועברו לברית הפיקוח של תנועת המושבים,
שהחליטה לקיים אספה כללית לשם
עריכת בחירות חדשות. הימניים לא נכנעו,
פנו לבית המשפט.
בבית־הדין המחוזי בתל־אביב החליט אמנם
השופט, ד״ר יצחק קיסטר, כי אין
לקיים בחירות חדשות לפני תום מועד השנה
לכהונת הוועד הנוכחי. אולם הוא נתן
זריקת עידוד לאנשי השמאל, בדבריו על
ראש הועד הימני. קבע השופט :״היו״ר בס־יוק,
שנתן כאן תצהיר ועדות, לא נראה על
פי תצהירו — שבו סתירות ניכרות —
כי הוא איש אמת מובהק. אבל לפי התקנות
אין זו סיבה לפטרו באמצע השנה.״
חדירה לשווקים זרים. בינתיים אזל
מלאי המזון ברפתות והפרות החלו גועות
בקולי־קולות, דורשות את אכלן. אנשי
הגוש השמאלי התארגנו, קנו מכספם הפרטי
15 טון תערובת לפרותיהם. הפרות האחרות
נשארו רעבות. כאן עשה בסיוק טעות גורלית.
הוא לא הורה לאסוף כסף ולקנות
תערובת, כשם שעשו אנשי המושב האחרים.
בסיוק פנה לחברת ׳עמיר של התאחדות
האכרים, הזמין שמונה טון תערובת לפרות.
על ההזמנה חתם: אריה בסיוק ראש־הועד.
חברת עמיר, שמצאה הזדמנות לחדור לש־ווקי
המשכיר המרכזי, הסתפקה בחתימה ה אחת,
שלחה מכונית עמוסה בתערובת. בס־יוק
הזעיק את אנשיו לפריקת המטען בין
אנשי־שלומו. הוא לא ידע כי השמאל הצליח
להשיג העתק מההזמנה, ששלח ראש הועד
בשם המושב. כשעמדו הימניים לפרוק את
המכונית, הופיעו אנשי הפלג השני, ביקשו
לקבל את חלקם בתערובת .״חתמת בשמנו,״
אמרו לבסיוק ,״המזון שייך לכולנו.״
קצין וקצין גכוה יותר. פרצה קטטה
שבה נפצע איש הימין אלכסנדר שטרן.
משטרת גדרה, שעמדה במצב הכן מאז התחממו
הרוחות במושב, נזעקה מיה העלתה
כעשרים מתישבים על משאית המושב,
הובילה אותם לתחנת המשטרה. שם נערך
הדיון. אחרי שעות של מריבות הסכים בס־יוק
לחלק לכל אחד מאנשיו שק אחד, לפי
הצעת השמאל, להקפיא את התערובת הנותרת
עד שתתקבל ההכרעה על גורלה. הביצוע
הוטל על מזכיר הפנים, שהוא עובד־חוץ
במושב.
למחרת, כאשר בא המזכיר לבקש את
מפתחות המחסן מבסיוק, נתקל בסרוב מוחלט
.״אבל הקצין קבע שצריך לחלק שק לכל
אחד ולשמור את היתר,״ הזכיר המזכיר.
בסיוק לא התרגש .״אני הקצין הכי גבוה
כאן בכפר,״ קבע. אנשי השמאל, שעקבו
אחרי תנועות יריביהם, נוכחו כי הם עומדים
לחלק ביניהם את כל המלאי, מיהרו
להזעיק את המשטרה.
במשך חמש שעות הסתגרו למחרת קצין
המחוז, יו״ר המועצה האזורית, סמל משטרת
גדרה ונציגי שני הצדדים בבנין המזכירות.
עשרות מאנשי המושב ניצבו בפתח ה מין,
עודדו את נציגיהם, קיללו את היריבים.
לבסוף הוחלט כי התערובת שייכת אמנם
לכל המושב, אולם אנשי השמאל יוזתרו על
חלק ניכר מהמגיע להם, לטובת הפרות
הרעבות יותר של חבריהם מהימין.
הקרב על התערובת נגמר.
חשב שהפרשה הסתיימה• כי
שיות במושב בניה קיבלו
ומפלגות נלחמות עד טיפת
של היריב.

עקרונות הנשלה השגיח
הנזהדה־ה השניה נהשרנזה, הבכירה ה
הפננה הראשננה אה ההנכניה החיברהיה
נהכרכריה— גננציארינה הנפשי— כרכרה
הרהביה— שרב הסינזנה בישראר— היכ־ננן
נננזרכהי — יונזה הנפ שיה — נזינהן
ה\2ינזנה — היהנרנ שר הנזש \2הצינני

הסחיר 5coפרוסה ־ להשיג בכל הקיוסקים

מזוג אויר
בשתי החנויות
v tijv

על כל סחורות קיץ
באיכותן הידועה

־ין ל״״י.
מל-אביבך וז אלנבי -31 רו>דידנגוף פמתגורדין

אולם איש לא
המריבות האיגיבוי
מפלגתי
הדם האחרונה

ואדי־סליב ־ בשבוע החמישי אחרי פרוץ מרז

אסרי הסס

האמהות העזובות

בבית משפחת אזולאי, מחזיקות את בניהן על
הזרוע. שמעון אזולאי נלקח מביתו בשתיים ב־בוקר,
השאיר את אשתו סימי (קיצונית משמאל) ומשפחה בת שבע נפשות, ללא מפרנס.

ך* ואדי סליב חל השבוע שינוי עמוק. למראית־עין, שררה הרגעה מוחלטת• אנשים
Jיצאו לעבודה — אם היתד. להם עבודה! החנויות היו פתוחות! שום התקהלות לא
הפריעה את הסדר הציבורי. אפילו אסיפת מפא״י בקולנוע תדר עברה ללא תקלד״ עובדת־יסוד
אחת היתד. ברורה לחלוטין: ארגון ליכוד עולי צפון אפריקה בואדי סליב נשבר.
משרד הארגון, בבית־הקפה לשעבר של דוד בן־הרוש, לא נפתח מאז ערב השבת השחורה.
הרמז היחידי כי לא הכל שלוז ורוגע בואדי סליב, נתן על־ידי שתי ניידות משטרה,
ששוטטו הלוך ושוב לאורך הרחוב הראשי, הודיעו ברמקול :״המשטרה תחסל כל בריונות.
אל תאמינו למסיתים ולשמועות־שווא. משטרת ישראל אתכם ולרשותכם.״ אחרי ההודעה
העברית, הושמע הנוסח המארוקאי.
היה זה קול מארוקאי קנוי. הוא לא היה קול יחיד בואדי סליב. אחרי המעצרים ההמוניים,
שהרחיקו מן השכונה כל מי שנראה למשטרה כמסוגל ללכד סביבו חלק כלשהו של בני
עדתו, פלשו לואדי סליב שליחי מפא״י והמשטרה. חלקם היה מוכר היטב לתושבים. היו
אלה אנשי קבוצת־האגרוף ששלטה בואדי עד הופעת ארגונו של בן־הרוש. באבא סידי,
ראש הקבוצה שלא הצליח לבלום את עליית הארגון בראשית צעדיו, חזר עתה ככובש,
בחסות אלות המשטרה.
תפקידו החדש היה לרכוש חזרה את תושבי הואדי למפא״י. דרך אנשיו הפיץ ברבים את
הידיעה, כי מפא״י מעמידה לרשותם מיד 25 שיכונים. כל מה שעל המבקשים־להשתכן
לעשותו, הוא לחתום על טופס מסויים הנמצא בידי באבא סידי.
לא כל השליחים היו ידועים בציבור ופעלו בגלוי. מפה לאוזן עברה שמועה כי
מפא״י שילמה כסף רב לעשרות מתושבי המקום, כדי שיזרעו דמוראליזציה כללית.
החלה מערכת־לחישות. כל אחד לחש משהו נגד שכנו! האשמות והחשדות היו בפי כל.
במצב זה נמנעו אנשי ואדי סליב מויכוחים, או אפילו מהבעת דעה בפני ידידים ותיקים.
בפני זרים, העמידו חזית אחידה של היתממות והתחמקות. הם לא רצו שהמשטרה תדפוק
על דלתם בשתיים אחר־חצות ותשליך אותם למעצר, כחשודים בקשירת קשר נגד הציבור.
תחושת־הבטחון, שפעמה בדבריהם במשך השבועיים שבין ההפגנה הראשונה לבין הפרובוקציה
של השבת השחורה, נעלמה. שוב לא היו בטוחים כל כך בזכותם הדמוקרטית היסודית
להביע דעות, להתריע על עוולות או להתארגן בארגון חוקי.
כאלה היו פני השטח. מתחת לפני השטח חלה תמורה עמוקה, שתטביע את חותמה על
המדינה מן היום ואילך. כי השבת השחורה רק שברה את המסגרת הארגונית של תושבי
ואדי סליב. יושב־ראש הועד ועשרות מבין חברי הארגון ופעיליו, אמנם הושלכו לכלא,
אך הגורמים שהולידו אותם לא נשתנו. קרקע־הצמיחה של מרד המארוקאים נשארה עדיין
במלוא פוריותה. הפרובוקציה הגדולה של קולנוע הדר רק הוסיפה לה חיוניות חדשה.
היא גם נתנה למרד ואדי סליב מימד שלישי, חשוב אולי ממה שהיה עד כה. מימד זה
היו ״המסודרים״ .אם עד כה היה מרד ואדי סליב מרד של נדכאים — התקוממות סוציאלית
בעלת גוון עדתי — הפכה אותו הפרובוקציה הגדולה למרד כלל־עדתי, שסחף בגליו שכבות
חברתיות שהסתייגו ממנו עד כה.

החזרת 100 אלף תעודוודזהות

הילדים הרעבים

הס ילדיו של שאול שווישה. שלושת הגדולים יושבים
על המיטה, שעה שהקטנה, בת חודשיים, שוכבת
בינם לבין אמם רינה. לרינה קשה לטפל בילדיה ללא עזרת בעלה, פורצת תכ 91ו ת בבכי.

ץ י» ך התבטא שינוי מהותי זה: בדירה פרטית אי־שם בהדר הכרמל ישבו חמישה
Jגברים שגילם הממוצע נע מסביב ל־ 40 שנה. היו אלה מארוקאים, שהישוב הותיק בארץ
אינו מכירם: מסודרים היטב, בעלי עסקים פורחים, דירות נאות, חינוך צרפתי מבריק
וידיעה מקיפה וברורה על הנעשה בארץ. עד כה דיברו חלקות, הצהירו בכל הזדמנות
כי מוצאם לא הפריע להם להסתדר בחברה הישראלית. הם לא היו עסקנים מכורים, אך
גם לא צועקי־קיפוח. עתה היתד, בפיהם נימה חדשה: מרה, מאוכזבת, אקטביסטית.
התרעם אחד מהם, בעברית רהוטה :״מה כוונתם? להפוך כל מארוקאי לפושע? להעמיד
עדה שלמה מחוץ לחוק? האם הם חושבים כי אלות המשטרה יכולות להחניק את זכות
המחשבה? הם השליטו בואדי סליב שלטון של פחד. אנשים פוחדים לדבר, פוחדים להביע
דעה. הם הציגו כפושע כל מי שביטא את ההתמרמרות העמוקה הפועמת בקרב עולי
צפון־אפריקה. עכשיו שותף גם אני להתמרמרות זו. האם יציגו גם אותי מחר כפושע?
האם גם על דלתי ידפקו בשלוש לפנות בוקר?״
אחר הוסיף :״הם דוחפים אותנו למצב, בו כל מי שיש לו גאווה וכבוד־עצמי יהיה מוכרח
לקום לפעול. במקום לתקן את המצב מיסודו, הם מוסיפים למלאי השנאה והמרירות.
הם חייבים לדעת שהם משחקים באש. הדרך שהם הולכים בה מוליכה לבסוף להתמרדות
אזרחית המונית. ואם נתקומם, זה לא יהיה ואדי סליב לבד שיתקומם. ישנם כיום בארץ
230 אלף עולים מצפון אפריקה 190 .אלף מהם מארוקאים. העדה מתארגנת על פני הארץ
כולד״ אם נחליט, יכולים מחר 100 אלף איש לשלוח לשר הפנים את תעודות־הזהות שלהם,
יפגינו שאינם חשים את עצמם כאזרחים־באמת של המדינה.״
אחר, גבר כבן ,35 גבוה, ממושקף, בעל שיער שחור כפחם, הוסיף בקול שקט :״אנחנו
לא רוצים לדבר על דברים אחרים! כמו העובדה שהיינו חיילים ויודעים משמעת ונשק
מה הם. אבל מי שמנהל את המדינה הזאת צריך לזכור עובדות כאלד״״

מעצר, שחרור, ושוב מעצר
ך* בד אחד היו.אנ שי ואדי סליב מוכנים לשמוע, גם באוירת הפחד החדשה. כל מי
שהביא חדשות כלשהן משבעים העצורים של השבת השחורה נתקבל בשמחה. כי
עצורים אלה היו פצע שותת־דם בבשרו של כל תושב מתושבי השכונה׳ .
שלשה צעירים ניגשו לבית־קפה בואדי סליב. עוד אותו. בוקר של יום ד׳ שעבר
שוחררו על־ידי המשטרה. ,שלא מצאה נגדם כל הוכחה כי היו קשורים בצורה כלשהי
במאורעות השבת השחורה. השלושה סיפרו ליושבי בית־הקפה :״החברה בבית־הסוהר
במצב קשה. אין להם סיגריות, הם שובתים שביתת־רעב.״ מישהו הוציא לירה מכיסו.
תרמו לא רק צפון־אפריקאים. גם עולים מרומניה ופולין. ספר, שעלה מרומניה לפני
שמונה שנים, הצהיר :״הם צודקים מאה אחוז. אי־אפשר להחזיק בני״אדם, במשך עשר
שנים, בתנאים באלה שיש בואדי סליב. הייתי יוצא בעצמי להפגנה יחד אתם!״
תוך שעה אספו השלושה 84ל״י. ואז התערבה המשטרה. נאמנה למדיניות החדשה
שנקבעה לה — לשבור בכוח כל התארגנות צפון־אפריקאית — היא עצרה את אוספי
התרומות, השליכה אותם לאותו בית־כלא, ממנו הוצאו שעות מעטות לפני כן. עצורי
ואדי סליב המשיכו להינמק במעצר, באין איש שידאג לצרכיהם הראשוניים.
מעצר אוספי־הבסף ׳בואדי־סליב זיעזע כמה לבבות בתל־אביב. הוא הבליט את המצב
האנוש של המשפחות הנטושות, הוליד החלטה לפעול.
הרעיון נולד. בשעת הרצאתו של נתן ילין־מור, באסיפת־אוהדים של הפעולה השמית
בתל־אביב. ילין־מור, מפקד. לח״י לשעבר, שישב תקופה ארוכה במחנות־ריכוז אנגליים,
תיאר את שני הגורמים שדיכאו את רוחם של עצורי לח״י: ההדגשה שהם בודדים

1המשפחות

נערכה מגבית בתל־אביב בתמונה נראה אחד המתרימים,
המהנדס בנימין עומרי, חבר מדכז הפעולה
שהותקף לאחר מכן. הכסף נמסר לועד אירגון ליכוד עולי צפון־אפריקה, לחלוקתו.

^המארוקאיס ־ היה עדיין חבית של הומו־נפץ

ונשכחים, והדאגה לגורל המשפחות שנשארו בחוץ. הדברים, שנאמרו בהתרגשות, גרמו בו
במקום לתגובה נרגשת לא פחות: עשרות מן הנוכחים תבעו לפתוח במגבית למען
משפחות־העצורים, שתקל על סבלן, תפגין בעקיפין כי העצורים אינם מבודדים במערכה.
הוחלט לקיים את המגבית דווקא במרכז ובצפון תל־אביב, כדי לתת לבני הישוב
הוותיק והמסודר להביע את הזדהותו עם מאבק העדות המקופחות.
וכך 24 ,שעות אחרי שמשה דיין הופיע באסיפת מפא״י בואדי כשהוא מוקף שומרי-
ראש, פשטו קבוצות קטנות של מתנדבים קשישים וצעירים בחוצות תל־אביב, ללא כל
הגנה, בידעם כי הם מתיצבים מול קהל שבחלקו עויין ומוסת. אך הוצבו הדוכנים במקומות
מרכזיים, ליד שלטים שהכריזו על ״מפעל למען משפחות עצורי ואדי־סליב״ ,והתקהלויות
גדולות החלו מתרכזות סביבם. הסרטים השחורים־אדומים, שקישטו את השלטים ואת חזה
המתרימים, לא השאירו ספק כי המפעל הוא מעשה של הזדהות עם המקופחים, שהפכו
צבעים אלה לסמל מאבקם.
כל דוכן הפך במהרה לפרלמנט־זוטא. גבר אשכנזי בגיל העמידה נתן לירה לבנו הקטן,
אמר לו לשים אותה במו ידיו בקופסה, הוסיף לירה משלו.
התורם הנרגש ביותר: שוטר ששם לירה, אמר :״השתתפתי בהכאת המפגינים בואדי־סליב.
קיבלתי בשביל זה משכורת. אני רוצה לתת חלק ממנה למשפחות!״
אחרי שעתיים של התרמה וזיכוחים סוערים, החלה הפעולה הנגדית. ליד הדוכן,
שהוצב ליד מולרבי, התרכזה קבוצה מאורגנת של כעשרים צעירים. גבר בחולצה
משובצת, שירד מניידת של המשטרה לעיני עדי־ראיה ובכללם עתונאי, קיבל לידיו את
היוזמה. חיש מהר נשמעו קריאות :״לשבור להם את העצמות!״ ״להרוג אותם!״ שני
צעירים בני 17 וחבר מרכז הפעולה השמית בנימין עומרי, מהנדס כסוף־שיער בן ,53
הוקפו על־ידי התוקפים, שהנחיתו עליהם מכות נאמנות.
ניידת המשטרה שהביאה את המנהיג, לא התערבה. נדמה היה כי יקרה אסון, לולא
קמו לפתע מתוך הקהל כתריסר מגינים שיצרו שרשרת, השיבו מלחמה שערה. בחסות
משמר ספונטאני זה ניצלה הקופה. המשטרה התערבה ברגע שחלפה הסכנה.
ההתקפה הפחדנית של עשרות הצעירים המאורגנים על החוליה חסרת־המגן, תוארה
בעתונות. לא תוארה לחיצת־היד השקטה, לה זכו המתרימים אחרי מעשה, מידי קבוצה
של צעירים מבני עדות־המזרח, ששאלו :״איזו מדינה זאת? באים לאסוף כסף בשביל
משפחות רעבות, ועושים להם פוגרום? אפילו במצרים זה לא יכול לקרות!״
מי היו האנשים שלמענם נאסף הכסף?

מעצר אחרי חצות

ר ינה שווישה ,21 ,התיישבה על המיטה ליד ארבעת ילדיה, ופרצה בבכי. חלף כבר
שבוע מאז נלקח בעלה שאול למעצר, והיא לא הצליחה להשתלט עוד על המצב.
בכניסה לדירתה, בבית ערבי נטוש, עמדה קערת־מתכת גדולה מלאה כביסת ילדים. על
ארון־העץ במטבח עמדו כיכר לחם שחור וכמה כלי־אוכל מלוכלכים. בחדר הצטופפו
התייפחה ,״להאכיל אותם, להלביש
הילדים .״איך אפשר להסתדר עם ארבעה ילדים?״
אותם להשכיב אותם — וכל זה לבדי?״ הקטנהשבילדים, בת חודשיים, סובבה את
ראשה בעצבנות, כדי להשתחרר מטרדת הזבוב שנחת על מצחה. הבכור, בן ארבע, שאל:
״איפה אבא?״
אבא היה בבית־מעצר אי־שם בצפון. הוא נלקח מביתו ביום השישי שעבר, בשתיים
אחרי חצות. שוטרים הקיפו את הבית, דפקו בדלת :״שאול, פתח!״ שודישה ואשתו ישנו
אותה שעה. השוטרים ציוו על הבעל להתלבש וללוותם למשטרה .״הבת הקטנה חולה,
תנו לו להישאר עד הבוקר,״ התחננה אשתו. השוטרים פסקו :״אתה בא, או שניקח אותך
בתחתונים?״ הוא הלך.
של רהיט: מיטות. לאורך הקירות,
החדר של משפחת כליפה גדוש ומלא סוג אחד

במקום ה׳ויה

ניצבת עדיין המשטרה. בקומה התחתונה נראה ראשח של
אסתר בן־הרוש, על רקע הדלת שנפרצה על־ידי המשטרה,
בליל המעצר של בעלה. דרן החלון העליון אפשר לראות שוטרים על הגג, השתזרים יעל
הבית, עשרה ימים אחרי שנורתה אותה יריה בודדת, ובשעה שבן־הרוש וחבריו עצורים.

זו דבוקה לזו, עומדות שש מיטות. בלילה ישנים עליהן שבעת בני המשפחה. ביום
הן משמשות כיסאות. על אחת מהן שכבה דמות מצומקת של זקן בעל זקן־שיבה ארוך.
בראותו אנשים נכנסים לחדר ניסה משה כליפה ,70 ,חולה־שיתוק, להתרומם על מרפקו.
קולו המקוטע שאל :״איפה בני? איפה בני? איפה שלמה שלי?״ שלמה שלו היה בכלא.
בעת ההפגנה שצעדה למטה המשטרה אחרי פציעת עקיבא אל־קריף (העולם הזה ,)1137 היה
שלמה כליפה 26 אחד מנושאי הדגלים. את זה אי־אפשר היה להסביר לאביו הזקן. הוא
בכה, בנימה המזעזעת של תינוק חסר־אונים :״בני, איה בנן?״
בחוץ, כמו בסרט ניאוריאליסטי מבעית, נשמעה נעימה צורמנית של רוקנרול. האם
יבבה :״לקחו אותו ולא השאירו מי שידאג למשפחה.״ חבר ועד הארגון, אחד משלושה
שנשארו לפליטה, נתן לה סכום כסף* :״תיעזרי בזה בינתיים.״

״ארבעת הגדורים״
רקעעגוםזח התרחש השלב הבא
j fשל פרשת ואדי סליב. היה זה שלב
דרמתי ומתוח. אל בית־משפט השלום בחיפה
הובאו בשעה מוקדמת מאוד של יום שני
ארבעת העצורים הראשונים של הואדי: דויד
בן־הרוש, חיים ממן, יוסף שמטוב ונפתלי
סבאג. שלושת הראשונים הם חברים מרכזיים
בארגון ליכוד עולי צפון־אפריקה.
הרביעי נקלע במקרה לבית ממן, בליל
המהומות. הוא נראה כילד שנקלע בטעומ
בין מבוגרים.
גליון־האישום היה גדוש 10 :פרטים של
קשירת קשר להכשלת שוטרים ולחבלה
ברכוש הציבור, הפרעה לשוטרים במילוי
תפקידם, העלבת קצין בעת מילוי תפקידו
(בן־הרוש קרא לו ״רוצח״ ,לדברי התביעה),
החזקת כלי־יריה (אקדח מספר )37497 ללא
רשיון.
הארבעה זכו לטיפול משפטי יוצא־דופן.
הסחבת, שהיא מנודחלקו של כל תיק משפטי
בישראל, נעלמה כלא היתה. חמישה
ימים בלבד אחרי ששופטת־השלום הראשית
של חיפה מרים שטרקמז־ורלינסקי הוציאה
פקודות־מעצר ל־ 15 יום נגד החשודים, כבר
הוגש כתב־האישום לפרקליטם. אותה שופטת
גקבעה גם לבירור המשפט עצמו. היא עצמה
קבעה זאת, בהיותה שופטת־שלום ראשית
בעלת הזכות להחליט בפני איזה שופט

הנאשמים

משבים בתנך התא, באולט בית־המשפט ב־חיפה.
מימין נראה יוסף שמטווט המעיף
מבט באזז-ו. .לידו ושביס חיים ממן ודויד בן־הרוש, העוקבים אחרי

* מתוך סכום התרומות הראשון לנושפ״
הנעשה באולם בערמת; .הם עוררו סנסציה כאשר סירבו להישפט י. חו ת העצורים בואדי סליב, אשר נתרם על־בפני
שופטת השלום הראשית מרים.שם רקמן־ורלינם קי — דבר שיוב־ ׳-ידי קוראי העולם הזה.
המשך בעמוד &)1
-r-7r
רע השבועמעל־ידי בית־המשפט, העליון. ,לאחר שהפסיק את המשפט.

שבוע

החי

בקפריסין

210,-

למהדרץ1

כ 1ל ל בל המסים. מטבע זר.
מטוס הלוך וחזור פנסיזן מלא
במחנה חפ ש. טיולים מקיפי ם

ך• ירושלים, הודיע בית־מלון על -תה
Jוריקודים בשעות אחר־הצהריים״ ,הוסיף-
:כשר בהשגחת הרבנות הראשית״.

המעונינים בתשלומים יפנו למשרדי א.א.

מאורגן ע״י:

פ 1ר ת 1ר ס

ירושלים

מלחמה מומאלית
ך• עמק כית־שאן, ריססו מטוסי כינז־
Jאויר את שדות הכותנה, השמידו את
מזיק הכותנה יחד עם חרק מיוחד, שהובא
מאפריקה כדי לחסל את המזיק.

מתח גבוה
פורתורס מארגן עבורנו

שבוע בקפריסין
—210,

לי׳י כולל הכל

אל תשלם יותר

מח ר זה רק ע־־י א. א.
הר שם מיד:
במשרדי א.א. כבל הארץ
תל־אכיב :
אחד־העם , 11 טל 66659 .
ירושלים חיפה ,1 :רצל
פתח״תקוה :

ף • גון, גרמניה המערבית, הושיט נשיא
Jהבונדסטאג, ד״ר אויגן גרסטנמאיר, את
ידו לאורח, הטעינו במטען חשמלי שנפרק
משטיח פלסטי עליו עמד, היכהו בהלם.

עולם הדממה
ף* תל׳אכיב, הוצעה למכירה -דירה
Jנהדרת בוילה בת חמישה חדרים, במקום
שקט ונוף נהדר — מול הכניסה
הראשית לבית הקברות.״

,22 טל 69640 .
טל 911153 .

רפואה למנה
ף* לוד, החמיצו צלמי יומן קולנוע את
^ בואה של משלחת רופאי־שיניים מאר־צות־הברית,
הציבו מספר עובדים של שדה־התעופה
בשורה, צילמו אותם כחברי המשלחת.

בשלושה שובים

ססריפ־ס׳
ליזה וודאדוס, חלוצת התו

אם אין אני לי?

:אגריפם ,8טל 3354 .

מונטיפיורי ,20
ריקוד מסירן
הקהל, בעזרת •חכות, את צעיפיה אחד אחרי השני. מימין

ך נתניה, השליך דייג־חובב חכה לים,
^ ,ד ג את עצמו בקרם חכתו, שננעץ בש פתו
העליונה.

ירושלים של מעלה
ך* ממום ״אל״על״ ,שטם בקו _לוד־ב
לונדון, התבקש הנודט לקבוע את כיוון
הטיסה המדוייק כדי לאפשר ליהודי דתי
לפנות למזרח בעת תפילת מעריב.

ניקוי יבש
ך»תל*אכיב, נתפס פורץ בחולצתו על *
ידי פועל־נקיון, השאיר בידו את החולצה
ונמלט, זוהה ונעצר על־ידי המשטרה
על סמך אישור של לשכת העבודה שנמצא
בכיס החולצה.

״העבודה היא היינו!״
ך גבעת־כרנר, סדרו עובדי הנגריה
Jחדר שינה משוכלל למנוחת־הצהריים
בצריף הנגריה, תלו שלט -לא להפריע,
עובדים!״

מעגל סגור
»^מעגך מיכאל, גילו מומחים כי ניתן
*— להאביס את בקר הפיטום בזבל־הלול
ולהיפך.

גישה היסטורית
פקידים ! תלמידים1 פטודנמים I
הושמו עוד היום לקורס ל
קצרנות עכרית ו/או אנגלית
(,שני חודשים, פעמיים בשבוע)
>*.:לפן גרג.) GREGG( -
ד״מנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקיא
תל־אכיב, רחוב גורדון .5
חונלחח מו כפו ח ת!

& 1 7 iJ 1

תסס

תקב 0סרס

ף • ברלין, נגנב שלם הגבול בין האיזור
Jהסוביטי והאיזור האמריקאי, נמצא אצל
אספן מזכרות שהתרכז באיסוף מזכרות
משדות־קרב היסטוריים.

גשר האהבה
ף קרייודכיאליק, בדק׳ ריפא שמיים
Jגשר־זהב של חולח, תיירת מארצות־הברית,
גילה משפט התרות על הגשר- :אני
אוהב אותו!״

דראמה טראגית z s s s

יצאנית־רחוב אנסר אפא מנסח להוציא ממנה בכוח א1

!ים ל ליוה, בו
נונה הגברים מן
ית ליוה כשעדיין

כל הצעיפים על גופה. במרכז היא נראית אחרי הגברים הצליחו להוריד את
מרבית הצעיפים, השאירו רק את העליונים. משמאל חיא נראית בסופו של הרי־קור
המסעיר, לאחר שכל הצעיפים הורדו מעליה, והיא ממשיכה לרקד מעורטלת:

בא לתל־אביב
:ששה האמנותית בישואל,הושט 1שדותיה
ך* תואר ״הפטריפטיזאית הישראלית ה !
fראשונה אחרי אלפיים שנה,״ מגיע ללא-
ספק לליזה רווארוס• אבל זהו שמה ד,אמ־נותי
בלבד. שמה האמיתי הוא אליזבט
קנופקה. היא בת 18 ועולה חדשה מפולניה,
בלונדית חמודה שמסתכמת ב־ 45 קילו בלבד.
ערב ערב היא גורמת התרגשות לכמה
תריסרי גברים ונשים בחינגא בר. היא
מופיעה לעיניהם, כשגופה מכוסה בכמה
צעיפי־משי מקופלים. היא אינה עושה הרבה.
התזמורת מנגנת בקצב רעשני וליזה רק
עומדת במקום אחד בפישוט ידיים, מחייכת
ומנענעת את גופה לקצב המנגינה.
ארבעה גברים מוזמנים אז לקחת חכות
בעלות זדים עבים בידיהם, ולנסות להשחיל
את החכות בטבעות־מתכת המחוברות
לצעיפיה של ליזה. כשהם מצליחים לעשות
זאת, הרשות בידם להעלות בחכתם את
הצעיף. ליזה ממשיכה לחייך. רק כשהיא
נשארת כשלגופה סלים קצרצר בלבד ושני
פרחים להסתרת החזה, נעלם החיוך ובעקבותיו
נעלמת גם ליזה.
״זד, לא סטריפטיז מה שאני עושר״״
אומרת ליזה ,״בשביל המשטרה זה משחק.
משחק עם מטפחות — בחורים מחפשים
דגים. למה לא?! אף אחד לא מכריח אותם.
הם הולכים בהתנדבות, אוללה. איזה גבר
לא רוצה להפשיט בחורה? בפעם הראשונה
התבישתי נורא. אוללה, אל תכתבו את זה,
היה לי פחד נורא. פחדתי שאנשים רואים
אותי. כשיצאתי לא ראיתי את האנשים.
ראיתי את הונטילסור והסתכלתי עליו. כש•
הפשיטו אותי ברחתי תיכף. ככה זה היה
שבוע. הייתי בורחת כמו משוגעת. אחר־כך
התרגלתי כבר.״

שמישהו אחר יעשה קונקורנציה? ! מספיק
שעשיתי פעם שמלה עם כל הגב פתוח.
עכשיו כל אחת לובשת את זה. את הפרחים
והידיים אני מדביקה בדבק מיוחד. אחר־כך
נורא קשה להוריד את זה.״

פית״ספר? פויח
ך וורוצלכ, עיר מולדתה. שבפולניה הי־
* Iת ה ליזה אחות מעשית. אולם זה היה
רק כיסוי כלפי הממשלה הקומוניסטית.
היא חלמה על משהו אחר לגמרי :״בתור
ילדה קטנה כבר רציתי להיות ארטיסטית.
מאז היותי בת חמש היה כל האודם של
אמא אצלי. אמא היתד. זמרת אופרה ואני
רקדתי באלט. לא רציתי ללמוד בבית־ספר.
פויה. אני בבית־ספר כמו פרה בשביל סלון.
״לפני שנתיים וכמה חודשים באנו לארץ.
אבא, לפני שמת במלחמה, רצה שנבוא
לכאן. קיבלנו צריף במעברה בבת־ים.
בשבילי זה היה דוקא טוב. ראינו תנים
וג׳וקים ועקרבים. זה מעניין י בפולניה לא
היה את זה. הלכנו לקולנוע כל יום. לפ
עמים
שלוש פעמים ביום. אמא היתה מר־ויחה
טוב. היא תופרת ויש לה מכונה
חשמלית מפולניה. עברנו לגור בתל־אביב.
״את העבודה הראשונה קיבלתי בבית־חרושת.
לא, בקונדיטוריה. אל תכתבו בית־חרושת
זה לא יפה. אחר־כך הלכתי לעבוד
בבית־חולים בתור אחות• עבדתי שבוע
וברחתי. הייתי צריכה לתת זריקה לבן־אדם
בשביל למות. לא יכולתי אז ברחתי. אחר־כך
פגשתי איש בשם קובה בנוגה, והוא
הציע לי לעבוד בבר שלו. הייתי טיפשה.
רציתי להיות ארטיסטית אז הלכתי. כשראיתי
שפושעים באים לשם אז ברחתי.
״פגשתי בחור בשם יענקלה והוא לימד
אותי רקוד. עם זה הופענו בחינגא בר.
רקדתי ממבו וצ׳ה צ׳ה צ׳ה. חשבתי שזה
משהו בומבה. אחרי חודש ידעתי שזה לא
שוד, גרוש. בפולניה אפילו לא ידעתי מה

זה טנגו. אז הכרתי את רודארוס• הוא
ראה איך שאני רוקדת ואמר: ד,רקוד שלך
לא שוד, אבל יש לך טאלנט. לקח אותי
ולימד אותי סטריפטיז.״
למרות שאינה נשואה, עונדת ליזה טבעת
נשואים על אצבעה .״יש בחורים רוצים
תמיד להתחיל. פויה. אני נשואה ומספיק.
לפעמים יש אנשים שרוצים להוריד את
המטפחות בידיים. יש אחדים שרוצים לדוג
לבד.
״קודם היו לי שערות ארוכות• לא יכולתי
ללכת ברחוב לבד, פויה. היו אומרים ברי-
ג׳ט בארדו כל הזמן. כל אחד היה צועק:
הנה ב.ב. אוללה. לא רוצה להיות ב.ב.
רוצה להיות ליזה, לא? אני יודעת מה
שאני רוצה?! להיות משהו. אבל על קולנוע
אסור לי לחשוב. יש הרבה כמוני.
כל אשד, מסוגלת לעשות מה שאני עושה.״

דטק מיוחד לידיים שחורות
*%שחק המטפחות אינו המספר ה־

r n Jשל ליזה• היא גם מופיעה יחד
עם גבר ושתי נשים — להקת רדוארוס —
בריקוד אקרובטי .״השם של זה, זה לילה
בפאריס,״ מספרת ליזה .״זה טרגדיה. טרגדיה
על בחורות של רחוב. אפש בא ולוקח
כסף מבחורות ועושה אקרובטיקה — מרביץ
בחורות. כל בחורה נותנת לו כסף. אבל
אני לא רוצה• מפני שהרווחתי את הכסף,
נכון? אז כל הזמן אני רוקדת והוא מחפש
את הכסף. הוא מפשיט את החצאית ואחר־כך
את החולצה, מסובב אותי ומסובב עד
שאנשים פוחדים ששובר לי יד, ואחר־כך
מוציא את החזיר, והכסף נופל. על החזה
נשארים לי רק שני ידיים שחורות. איך
עושים את זה, זה סוד שלי, לא רוצה
לספר מפני שאחר־כך מישהי אחרת תעשה
זאת.
היתד, רקדנית אחת שנורא רצתה לעשות
סטריפטיז, אבל לא ידעה איך לשים את
הידיים. גם אני לא ידעתי בהתחלה. חשבתי
כמה חדשים עד שמצאתי, אז אני צריכה

פנים חדשות בגואה

ליזה מתאפרת בין
חופעה להופעה. היא
צובעת בכחול את עפעפיה ומשתמשת בשפתון כעל צבע כסף מבריק.

n <a| 1 n 1 l 1 nשתי כפפוודיד עשויות בד שחור
I I I I Iמהחת את סודה המקצועי ש? ליוה,

אשר אותו אין היא מוכנה לנלות מסיבה מובנת — קולקותציה.

111

ספנרט

אנשים
פרס או אבן

שמשון יו*

ח״ב תנועת החרות הד״ר
ניצ׳מן הוא בן־בית בבית ראש־ד,ממשלה.
באחד מביקוריו האחרונים שם, אמר יוניצ׳־
מן לפולה בך־גוריון :״נו, מה תעשו
עוד מעטי! הבחירות מתקרבות, וחרות
תעלה לשלטון, ואז תצטרכי למסור לנו את
הבית.״ השיבה פולה :״למה לכם את הבית
הזה? קחו את הבית של גולדה. הוא
יותר יפה הפרופסור ערי ז׳בו־טינסקי
השתתף לפני שבוע בעצרת זכרון
שערכד חרות לאביו זאב ז׳בוטינסקי. ערי,
שהוא כיום עסקן המשטר החדש, תנועה
התובעת במצעה איחוד פדרטיבי עם ירדן,
שכח באותה הזדמנות סעיף זד, במצע, ובשעת
שירת שירו של אביו שתי גדות ל ירדן,
התגבר קולו של ערי על קולם של
שאר הנוכחים במקום, והוא נשמע כשהוא
שר בקול :״שתי גדות לירדן, זו שלנו
זו גם כן במסיבה שערכה מפא״י
לרגל סיום עבודתה של הכנסת השלישית,
העניקה ח״כ בכה אידרסץ בהמלצת
ראש הממשלה, נשיקה מצלצלת לעקיכא
גוכרין, ראש סיעת מפא״י בכנסת, לאות
הוקרה על עבודתו בשם הסיעה כולה. אמר
גוברין :״עד עכשיו אינני יודע אם זה
פרם או עונש הזמנות טלפוניות
נמסרו השבוע למספר נשי חברה תל-
אביביות, לקבלת פנים מצומצמת שתיערך
ביום שלישי ביד־ויצסן,־ בביתר, של שושנה
אכן, רעיתו של אבא. כאשר ניסו הנשים
המזומנות לברר מי המזמינה, היא הציגה
את עצמה כטובה לוי, מזכירה במשרד-
הבטחון, לשעבר מזכירתו של שמעון
פרס מי שהיה מנהל משרד הבטחון. אחת
הנשים שניסתר, לברר מה הקשר בין המסיבה
המפלגתית, לבין ההזמנד, ממשרד־הבטחון,
קיבלה את התשובה: שמעון פרם
יהיה אורח הכבוד במסיבה. אגב, בהזמנה
שנשלחה בכתב, מודפס שמו של שמעון
פרס באותו גודל של אותיות, כשמה של
הגברת אבן. במסדרונות בית מפא״י בתל־אביב
הגדירה אחת המארגנות את מטרת
המסיבה :״אוספים את כל הסנוביות ומוכ רים
להן לוקשים״.

עסקים

״ שו ב רי םאתה מי טו ת! ״
דמבקר הספרותי של ידיעות אחרונות
אשר נהיר, נראה זועם מאוד באחת ההצגות
האחרונות של תיאטרון הבימה.
הוא נראה כשהוא קובל בפני אחד ממנהלי
התיאטרון, על שהושיבו אותו שורד, אחת
מאחורי המשורר אלכסנדר פן וכתב חרות
שלמה נקדימון. תלונתו לא היתה לשוא.
בהצגה הבאה, הושבו פן ונקדימון שתי
שורות אחרי נהור המשורר יוסף
כך גל, שהוציא לאחרונה קובץ שירים בשם
מעגלי חרפה, טרח וכרך את ספדו בכריכה
מייחדת, בלתי חדירה למים. כאשר הגיע
טופס של הספר לידיו של המבקר גכריאל
מיקד, לא האמין מוקד לעובדה שהמע־טפה
אטימה למים, ירק עליה כדי לנסות
זאת המשורר נתן זך, הופיע בערב
ספרותי שנערך במועדון הסדורה למרות
שכמו לפני כל הופעה ציבורית, לגם זך
גם הפעם כוסית, כדי להתגבר על אימת
הקהל, הוא דיבר בקול נמוך. כאשר נשמעו

מסחר ב שער

ריקה זראי כחברת זמרות צרפת*
יצוא הסלע האחים
קריאות מבין הקהל: דבר בקול־רם, השיב
זך :״מה אתם רוצים ממני, קול זה עניין
מאלוהים יעקכ אגמון, מנהל
התיאטרון הקאמרי שנסע לפסטיבאל הנוער
השמאלי בוינה, צורף מיד עם הגיעו למקום
למחלקת המפגנים של הפסטיבאל, היה
אחראי, בהופעתו של הזמר הכושי פול
רוכסון — שהופיע בפני 100 אלף איש
בכיכר בית המלוכה האוסטרי — על מערכת
הרמקולים והתאורה הרקדנית מיא
ארבטוכא, שיצאה לפסטיבל כדי להשתתף
בחבר השופטים בתחרויות הריקוד,
החליטה בנסעה ברכבת לווינה, באחת התחנות
בבולגריה, לפוש באויר הצח ולשוחח
יחד עם ראש משלחת בנק״י דניאל
פתר. תוך כדי שיחתם לא הבחינו השניים
כי הרכבת המשיכה בדרכה, והם נשארו
לבד בתחנה. הם ניגשו לתחנת המשטרה,
שם שכרו עבורם מונית מיוחדת, שקיבלה
הוראה לנסוע לתחנת הרכבת הבאה, עם
היתר בכתב לנסוע מעל למהירות המותרת.
הם הגיעו לתחנה השניה בדיוק ברגע בו
נעצרה שם הרכבת. איש ברכבת לא הרגיש
בהעדרם, וחברי המשלחת התפלאו כיצד
הספיקו השניים לרדת כבר אל הרציף
במסיבה חגיגית שערך איש
תיאטרון תל״ם זאכ יוסיפון (יוסקוביץ׳)
לדן בן־אמוץ, הציג יוסיסון בפני הנוכחים
את יצחק (איצ׳ר ).ממכוש, המוכתר של
כפר האמנים עין־הוד, הפציר בו לשאת נאום
ברכה. אולם ממבוש, כטוב עליו לבו ביין,
שיסע את דבריו של יוסיפוז בקריאה:
״עזוב אותי, אתה שברת לי מיטה עם אחת
שאני אהבתי ריקה זראי מתכוננת
עתה בפאריס במרץ רב להופעתה הקרובה
באולימפיה, מכינה רפרטואר חדש של שירים
בעברית וצרפתית. אולם מלבד זאת
היא עוסקת גם בהחדרת שירים ישראלים
לרפרטואר של זמרים צרפתיים. בחודש הבא
עומדת להגיע ארצה זמרת צרפתיה בשם
פיה קולומכו, השרה גם את הסלע האדום
בעברית, כפי שלמדה אותו מפי ריקה.
במסיבה שנערכה בביתו של אדי ברקליי,
מנצח מפורסם ובעל חברת תקליטים גדולה,
הופיעה ריקה בפני אוסף של זמרות צרפתיות,
כמו דלילה, איטלקיה ילידת מצרים,
שהיא כיום זמרת השאנסונים מספר 1של

פסו>ן• השבוע

שר האוצר לוי אשכול, לחברי קיבוץ חצרים, שעמדו
קיבוצם :״מי בכלל יתן לכם ללכת מפה בשנת בחירות?״
אידוב כהן, ח״כ המפלגה הפרוגרסיבית בכנס סניפי מפלגתו בשרון:
״הפרוגרסיבים נחשבים כקמיע של מפא״י, אשר בלעדיו היא אינה רוצה להופיע.״
ח״כ אגודת ישראל שלמהיעקב גרום, בעת ויכוח בכנסת:
״בכל המדינות הנאורות קיימים חוקים המגבילים את ההתרחקות משפת־הים
בבגד־ים. העיר בת־ים נהפכת בעונת הקיץ לג׳ונגל אפריקני — גברים וגברות
מתהלכים בכל שטח העיר בבגד־ים, ללא כל הפרעה או ריסון. האם אין בכך
משום כפיה דתית, כאשר אשה מופיעה באוטובוס כשחצי הגב שלה חשוף
לגמרי?״
בקריאת ביניים בכנסת :״אף יהודי
rn ,3מפא״י ככה אידלפון,
לא הפסיד עוד כסף בארץ.״
ראש ממשלת כרית־המועצות ניקיטה כרושצ׳וכ :״אני נוסע
לאמריקה כאיש שלום, ואם אוזמן לבקר בבסיסי טילים לא אלך. אני מוכן
להפוך את כיסי שם כדי שיראו שאיני נושא נשק.״
הקומיקאי האמריקאי ג׳ורג׳ ג׳סל, אחרי שחזר מביקור בישראל:
״תוך חמש שנים יהפכו כל שטחי המדבר של ישראל למגרשי בייסבול. ישראל
צריכה גם להחליף את המנונה השקט והאיטי. אין עוד מקום להמנון המדבר
על תקוות. כל התקוות התגשמו.״
העתונאי אורי סלע, בעת הצגה באולם אהל־שס :״כל זמן שלא יהיה
באן.מיזוג־אויר. ,צריך לקרוא לאילם. הזה לא אהלונסס אלא אן זל־חס,״
המשורר נתן אלתרמן :״הדבר החיובי היחידי שישנו בהעולם חזה
זו סילבי קשת.״

לעזוב את

אירופה, ז׳אקלין פרנסואה, אלן מריל והזמר
הידוע שארל אזנבור.

בי קו ר אוג רהגברתהזקנה
״נבלות! תפסיקו כבר!״ בקעו הצעקות
מאחורי הקלעים של אולם אהל־שס בתל-
אביב, באמצעיתה של הצגת הבכורה לבדו
בתוך הלילה, ליגאל מוסינזון. כעבור דקות
מספר, נשמע מאותו מקום בדיוק, רעש של
כסא מתעופף וצעקת חרדה: אוי! הצופים
באולם החלו להעלות ניחושים. כמה טענו
כי פרץ ריב בין השחקנים לבמאי, ואחרים
הגיחו כי אין זה אלא טריק פרסומת. לבסוף
הסתבר כי אין כל קשר בין שני
המקרים. הצעקה ״נבלות״ בקעה מפיו של
השחקן הלל נאמן, שלא יכול היה לסבול
את המאווררים באולם, ביקש מהטדרנים
שיפסיקו את פעולתם. רעש הכסא נגרם על-
ידי מכת חשמל שספג החשמלאי אשר הועף
למרחק של שלושה מטר לאלה שתמהו
מדוע לא הופיעה דוריס מופינזון, אשתו
של יגאל להצגת הבכורה, נתן יגאל את
ההסבר :״היא נסעה לשוויץ. חברה שלה
הזמינה אותה, ושלחה לה כרטיסים. זה
לא מההקצבה שקיבלתי כאילו ממשרד־הבטחון״
אדם אחר שלא נוכח בשעת
הצגת הבכורה של תיאטרונו, היה ג׳ורג׳
ואל, מנהל תיאטרון דו־רה־מי פמנזי, שהציג
השבוע את הצגת הבכורה של שני
קוני למל. ואל, המתרגש מאוד בהצגות
בכורה, הלך להצגת קולנוע, הגיע להצגת
הבכורה רק דקות מספר לפני סיומה
ביום השישי האחרון נראה שחקן הבימה
אהרון מפקין כשהוא צועד לאט, שמח
וטוב־לב, ברחוב דיזנגוף. כשנשאל מהיכן
הוא בא כל כך שמח, השיב מסקין: הייתי
אצל הגברת הזקנה. התברר כי הוא בא
מהחזרה האחרונה של המחזה ביקורה של
הגברת הזקנה בביומו של יוסף מילוא,
שנערכה ערב עזיבתו של מילוא את הארץ
לפני שעלה על המטוס הצהיר
יופף מילוא :״מעולם לא נהניתי לעבוד
עם צוות כזה כמו של ׳הבימה, למרות שאני
רואה עדיין את עצמי כאיש הקאמרי״
אדם אחר הנוסע מהארץ הוא
דוד ורדי, שחקן הבימה הותיק, שהוזמן
על ידי הבמאי טירון גטרי לניו־יורק, כדי
להשתתף במחזה שהוא עומד להעלות בב־רודביי
את חופשתו הקצרה במועדון
התיאטרון ניצל אריק לכיא להופעה במועדון
המתחרה שהוקם לאחרונה, מופיע
עתה ערב ערב במועדון עומר כייאם ביפו
צייר ישראלי צעיר בשם יעקב
אוטרומפקי 24 שעלה לפני 10 שנים
מפולניה, התלהב מאוד כאשר הוצג לפני
שנה סרטו של קירק דוגלאס התאוה
לחיים, המספר על תולדות חייו של הצייר
וינסנט ואן־גוך. אוטרומסקי הלך לחזות
בסרט שלוש פעמים רצופות, עבד אחר־כך
במשך שלושה שבועות כדי לצייר בשמן
את התמונה שהרשימה אותו ביותר —
תמונה בה נראה דוגלאס כשהוא יוצא עם
כן הציור לשדה, ביום של סופת גשמים.
באמצעות חבר שלח אוטרומסקי את התמונה
לקירק דוגלאם בהוליבוד. השבוע הוא זכה
לתשובה, בחתימת־ידו של השחקן החולד
בודי, שכתב :״אני רוצה שתדע עד כמה
אני מעריך את תמונתך, ויתכן שנפגש כאשר
אחזור לישראל בשנה הבאה. יש לי
זכרונות מסעירים מביקורי הקודם בארצך,
ואני נרגש ונלהב לחזור לשם*.
• מימין לשמאל: אלן מריל, ז׳קלין פרג־סואח,
דלידח, שדל אזנבור וריקה.

לו היו מעניקים בישראל את תואר הספורטאי
של השבוע, היה הזוכה בו בש בועות
האחרונים שוערה לשעבר של קבוצת
הכדורגל הפועל כפר־טבא, מכם ווז׳ניאק.
השוער המחונן, שיצא את הארץ לפני
חודשים מספר כדי ללמוד בבית־הספר למאמני
כדורגל שבקלן, לא היה זוכה בתואר
עבור התנהגות ספורטאית למופת. להיפך. הוא
הועף מבית־הספר הגרמני הגבוה, עוד לפני
שסיים את הסמסטר הראשון. הסיבה: מכתב
אל הנהלת בית־הספר מאגודת הפועל כפר־סבא בו סופר על מעלליו של השוער־הסוחר
בארץ, ערב יציאתו לקורס.
הפרשה כולה לא היתה מגיעה לידיעת
הציבור, אלמלא חזר השבוע תלמיד ישראלי
אחר של קורם המאמנים, דוד פרקש, מעס־קניה
הנאמנים של מכבי חיפה. פרקש הת־ידד
בקורם עם וזז׳ניאק, שמע ממנו סיפור
מדהים על יחסה המחפיר כביכול של האגודה
הכפר־סבאית כלפיו, יחס שהביא
לבסוף לסילוקו מהקורס. פרקש מיהר מיד
עם בואו ארצה לכפר סבא, ביקש הסברים.
הסיפור ששמע בכפר־סבא, הרגיעי את פר־קש
רודף הצדק לחלוטין.
כרכה ליהודים־טוכים. הקשר בין
הפועל כפר־פבא לווז׳ניאק החל •עוד לפני
עלייתו ארצה, נוצר באמצעות מכריו מפולין
הגרים בכפר־סבא. הקבוצה המורכבת ברובה
משחקנים צעירים, שמחה לקבל לשורותיה
שוער בעל נסיון בינלאומי כוזז׳ניאק. הוא
החל לשחק בשורות הקבוצה, מיד כאשר
הגיע ארצה, והתישב עם משפחתו במעברת
אשקלון. במשחק הליגה • השני שלו, נגד
הפועל ירושלים, נפצע באופן רציני ברגלו
הימנית, הובל ישר לבית־החולים בילינסון,
שם שהה במשך השבועות הבאים. אנשי
כפר־סבא, שראו עצמם אחראים במידה
מסוימת לפציעתו, החליטו לפצותו בקניית
דירה בת שני חדרים בשיכון ליד כפר־סבא.
״ברוך השם שרואים כבר שאנחנו בין
יהודים טובים,״ ברך אביו של תז׳ניאק כש הגיע
עם משפחתו לשכון. היה לו על מה
לברך. במשך שמונת החודשים הבאים זכ תה
המשפחה לקצבה חודשית של 200 לירות
מאת האגודה.
כשהחליט מן הפציעה הציעה האגודה
לודז׳ניאק לסדרו בעבודה. אחרי מאמצים
מרובים נאות לעבוד כמחסנאי בצרכניה.
הוא אף חזר אל בין הקורות בעונה האחרונה,
זכה להצלחה ניכרת.
באמצע העונה, בחודש מרץ, פנה ווז׳ניאק
להנהלת הקבוצה, ביקש המלצות לבית־הספר
בקלן. האגודה המליצה, סיעה לו בארגון
נסיעתו. ווז׳ניאק פנה שוב אל הנהלת קבוצתו,
הפעם ביקש שחרור. הסביר הוא ב מכתב
:״אני רוצה להמשיך לשחק בגרמניה
כדורגל, כדי לא לאבד את הכושר הגופני,
ונוסף לזה כדי להתפרנס.״ הוא הבטיח
לתת כל התחיבות לחזור ולשחק בר,פועל
כפר־סבא, עם סיום הקורם.
חברי ההנהלה שזכרו את ההסכם ה־ג׳נטלמני
שעשו עם ווז׳ניאק בתחילת משחקיו,
בו התחייב לשחק בקבוצה לפחות
חמש שנים, בקשו לקשור אותו אליהם.
הם דרשו שיעביר את הדירה שקנו לו,
לרשות הקבוצה, תוך מתן התחיבות נוטר־יונית
מצידם להחזירה ברגע שישוב. ודז׳־
ניאק סרב. התברר שרשם את הדירה על
שם אביו. ווז׳ניאק היה כה בטוח בעצמו
שאפילו סרב לשחק בשני משחקי הליגה
האחרונים של קבוצתו.
הסיכוי הקודר. השוער הסרבן נקרא
לברור אולם עמד על דעתו. לא עזר גם
הסברו של המאמן מנחם שפר, שהודיע לשוער
כי אם ימשיך בסרובו יישלח מכתב
לקלן, שיספר על התנהגותו הבלתי ספורטאית
.״אינני פוחד מאף אחה״ השיב.
בשבוע סיום המשחקים יצא לקלן. עוד
לפניו הוטס בדואר אויר לגרמניה דו״ח
מפורט על התנהגותו. הגרמנים בקשו הבהרה
נוספת. נשלח מכתב נוסף שהסתיים
במשפט :״אנא הוציאו בעצמכם את המסקנות.״
התשובה הגרמנית היתר, קצרה וממצה
.״ווז׳ניאק סולק מהקורס, יוחזר רק
אם ימציא המלצות מאת קבוצתו.״
וזז׳ניאק עצמו מיהר לשלוח אל מזכיר
הפועל עמי אברוצקי מכתב תחנונים, סיפר
כי הוצא מהקורס בגלל דברים שכתב עליו
מישהו מן הארץ .״שילחו בבקשה את ההמלצות
לבית־הספר, הרי שיחקתי אתכם את
המשחקים בכל הלב. בשני המשחקים האחרונים
בין כה וכה לא היו לנו סיכויים.״
גם סיכוייו של ודז׳ניאק לקבל את מכתב
ההמלצה אינם כה ודרודים.
העול ם_הזח 141-ו

אחת לשנתיים נערך פסטיגאל הנוער הדמו־קראטי
-גוף הקשור עם הגוש הסובייטי, אף
המקיף יסודות שמאליים כארצות רכות, נוסף
על הקומוניסטים עצמם. למשלחות הישראליות
נתנו פסטיכאלים אלה שתי הזדמנויות חשד
כות: להתראות עם נוער ערכי מן המדינות
השכנות, ולהביא את דבר ישראל לארצות
הגוש הסובייטי.
על הפסטיכאל שנסתיים כשבוע שעבר בווינה,
זו הפעם הראשונה מחוץ לגבולות הגוש
הסובייטי, מדווח כתב ״העולם הזה״:
ך יפסטיכאל זהו הקומוניזם, הזד,רו! -הכריזו
ה שלטים שנישאו ברחובות וינה .״זכרו את הונגריה.״
אמרו שלטי־הבד שנשאו ברוח על ידי מטוסים, אשר טסו
ללא הרף מעל מחנו־,־הנוער הענקי שהוקם בוינה. תעמלנים
הציעו ל־ 17 אלף משתתפי פסטיבאל הנוער הדמוקראטי נסי-
עה־חינם באוטובוסים אל הגבול ההונגרי. עתונים בשש
שפות שחולקו חינם׳ קראו למשתתפים להתקומם נגד
התעמולה הקומוניסטית המוחדרת להם באמצעות הפסטיבאל.
אולם המשלחת הישראלית, כמו משלחות מכמה מדינות
אחרות, למרות שהיתר. מורכבת בחציה מחברי ברית־הנוער
הקומוניסטית, היתד. יותר מפגן־תעמולה לישראל מאשר לקומוניזם.
לפני שנתיים, כאשר יצאו שתי משלחות נפרדות
לפסטיבאל שנערך במוסקבה, עקבה אחריהן כל ישראל בחרדה.
אזרחי הארץ ידעו כי המשלחות תיצגנה את ישראל
בפני יהדות ברית־המועצות, וכי במידת־מה תלויה בהן

Q׳pKTim

המשלחת מארצו של קאסם שמה
את הדגש על שויודהזכויות לנשים
—רעיון מהפכני לארץ ערבית. בנות המשלחת בלמו בכל

ההופעות, השתתפו אפילו בריקוד הדבקה — ריקוד גברי
מובהק. היעיראקים התיחסו בדרך כלל בידידות רבה אל
הישראלים, אף ששמרו רשמית על הסתייגות מסויימת.

חיבוקים, בקבוקים ופקפוקים
התשנכו בין משלחות ׳שואל ועוב בפסטיבל הסער השמאלי שהסתיים השבוע
שאלת העליה. הפעם גילו אזרחי ישראל אך התענינות
מועטת בפססיבאל ובמה שאירע בו. אולי מסיבה זו
ההתנצחות המכוערת בין שני חלקי המשלחת, ובמקום
לעסוק במריבות הדדיות, הן עסקו בהופעה לאומית מלוכדת
ואחידה, כגוף אחד בין משתתפים מ־ 112 ארצות.
כאשר הריעו אלפי משתתפי הפסטיבל ללהקות הרקודים
של השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, שזכו בפרס שני,
כאשר נחלה נבחרת הכדורעף הלאומית נצחונות יפים,
כאשר הזמר שמעון ישראלי זכה להערכה רבה, ואף קיבל
הצעה לסיור הופעות בסין העממית, לא נמדד ערך ההצלחה
בערכים של קומוניזם אלא בערכים ישראלים. כמעט כל
משתתפי התכנית הישראלית, בהם גם להקת רקוד ערבית
מנצרת, שזכתה להדרנים רבים ול־ 12 הופעות באולמותיה
המהודרים של וינה, זכו גם להכרה רשמית מטעם חבר
השופטים הקפדני, שמיין במשך עשרה ימים למעלה מ־300
מתחרים.

הסטודנטים ם ועדים 3גד

^ פסטיגאל השתתפו לא רק הישראליים של מדינת
בישראל. נטלו בה חלק גם הישראלים של ווינה, שהשתתפו
בתעמולה נגדו. עשרות סטודנטים ישראליים, שלא

חזרו הביתה בימי החופש, עסקו במלאכה האנטי־פסטיבאלית,
שמומנה מקרנות מערביות• ״שלחו אותנו מהסוכנות היהו דית,״
הצדיקו הסטודנטים את עצמם ,״מה ישז משלמים לנו
בעד זה, והפסטיבאל הוא של קומוניסטים, אויבי המדינה.״
העובדה, שבין אויבי מדינה אלה נמצאים חברי קיבוצי־ספר
וקציני צה״ל, לא שיכנעה אותם :״זוהי מסכה קומוניסטית,״
קבעו ,״ישראל היא נגד הקומוניסטים!״
חברי המשלחת הישראלית היו עסוקים מדי מכדי להתווכח
עם חבריהם מן הגמנסיה ובית־הספר העממי, הלומדים עתה
בווינה: פרט לשתים־עשר ההופעות האמגותיות בווינה
ומחוץ לה, העלוה לרגל למחנה הריכוז הנאצי במטהואזן,
וההשתתפות בהפגנת הענק נגד פצצת האטום, בה הופיע
הזמר הכושי פול רובסון, היה לישראלים גם תפקיד אחר:
להיפגש עם חבריהם לפסטיבאל מן המשלחות הערביות,
אתם הם יכולים להיפגש רק אחת לשנתים — בפסטיבאל.
אופיין של פגישות אלה היה שונה. בדיחה שנפוצה במשלחת
הישראלית :״יש פגישות עם בקבוקים ויש פגישות עם
חיבוקים.״ הבקבוקים הושלכו על המשלחת הישראלית, מצידה
של המשלחת הלבנונית — והחיבוקים, כשהיו כאלה,
באו מצידה של המשלחת העיראקית הענקית, בת 680
החברים, שרישומה היה ניכר מאד במיפגש העולמי.

העיראקים רוצים בשמם
*יפסטיגאל מוסקבה, לפני שנתיים, כשהמשלחת הציו־

1 ברברה נולינובסקה, דומזנית יפח נזזזרשח,
| | I I J J | Jמציגה חצאית לשפת־הים בתצוגת האופנה,
בה השתתפו גם בית דיור מפאריס ותעשיות חגוש חנזזרחי,

^ fcנית היתד, עסוקה בתעמולת עליה לישראל, והמשלחת
הקומוניסטית תלתה מבטי הערצה בסובייטים — לא נוצר
כמעט מגע בין המשלחות הישראלית והערכיות. העיראקים
לא באו אז לפסטיבאל, בפקודת נורי אל־סעיד, והמשלחת
המצרית עסקה ברימום פולחן האישיות של עבד אל־נאצר,
שתמונתו נישאה על ידם וחולקה לכל דורש.
הפעם התהפכו היוצרות: המשלחת המצרית לא באה, בפקודת
עבד אל־נאצר, והמשלחת העיראקית, שנסיעתה מומנה
בכספי הנוער הצ׳כי, הניפה את הדגל הקאסמי בכל קצרת
העיר. למשלחת הציונית לא היה היכן לנהל תעמולת ״בנין
וקליטה״ ,פרט לריכוז העצום של יורדים השוכן ברינה,
ולמשלחת הקומוניסטית לא היה במי לתלות מבטי הערצה.
המאמצים שנעשו היו רבים: הנסיון לשוחח עם הלבנונים
נתקל בהתנגדות עיקשת מצידם. כשחברי מק״י הערביים
מנצרת ניסו להזמינם לארוחת ערב משותפת, במסעדה בה
אכלו שתי המשלחות, הסתיימה ההזמנה החברית בתגרה של
בקבוקים וכסאות. מאוחר יותר התנצלו חלק מן הלבנונים
בפני הישראליים, אך מגע של ממש לא נוצר.
עם העיראקים היה המצב שונה: חלק מהם לא רצה
להיפגש עם ה״ציונים״ ,אך הסכים לשוחח עם הקומוניסטים.
אך לרוב חברי המשלחת, לא היה איכפת כלל :״השלום
יבוא בקרוב,״ הבטיחו בשיחות רחוב• מיעוט המשלחת
העיראקית היה קיצוני ולאומני :״אנחנו לא נעשה שלום עם
ישראל אף־פעם,״ אמרו בפגישות בחשמלית או במזנון
הפסטיבאל ,״אנחנו נחזיר את הפליטים!״ רק ניסוח אחד
לא נשמע בכל הפסטיבאל כולו :״נשמיד את ישראל!״ איש
לא הוציא עוד איום זה מפיו.
בפגישות אישיות יותר עם העיראקים התברר כי הערכתם
את סיכויי השלום עם מדינת ישראל מתבססת על שני
נתונים: התחזקות משטרו של קאסם כנגד איומיו של עבד
אל־נאצר, ומדיניות נבונה של ממשלת ישמאל כלפי המיעוט
הערבי בתוכה, וכלפי שכנותיה מבחוץ .״קאסם לא יכול
לצאת עכשיו בגלוי בסיסמאות שלום עם ישראל, כל זמן
שהוא יודע שהכרזותיו ישמשו חומר תעמולה לאומד בידי
עבד אל־נאצר,״ אמרו העיראקים ,״הוא גם לא ייפול לעשות

זאת, כל עוד אתם מקיימים את הממשל הצבאי ומכריזים
הכרזות מלחמה נגד מצרים.״
כלפי חוץ שמרה המשלחת העיראקית על הופעת הסתייגות
מוחלטת ממשלחת ישראל. גם בשעה שעיראקים הש תתפו
בערבים אמנותיים ישראליים כצופים, או במסיבות
של המשלחת הישראלית, עשו זאת באורח פרטי .״אנחנו
צריכים לשמור על החזית העממית שלנו,״ הסביר אחד
המנהיגים העיראקים בפסטיבאל ,״אם נפגש אתכם בגלוי,
ישתמשו החוגים הלאומניים בעובדה זו לתעמולה זו.״
הישראליים, אפילו הקומוניסטים שבמשלחת, לא קיבלו
עמדה זו :״המשלחות הערביות נוקטות עמדה לא־נכונה
בסירובן להפגש עם משלחת ישראל בפסטיבאל,״ אמר אחד
ממזכירי בנק״י, דניאל פתר, בשיחה עם נציג ציילוני.
פסטיבאל ווינה שימש בכך גם ציון דרך נוסף בעמדתה של
מק״י: בפסטיבאלים הקודמים הצדיקו הם את ההסתייגות
העוינת של המשלחות הערביות.

הרכנונים אינם חברים
חרי פסטיכאל מוסקבה, כשאחד בשם משה
1כליף״) צ׳יז׳יק מהשומר הצעיר הסית את פועלי נמל
חיפה שהיו מזויינים באלות וששוחררו מעבודה בפקודת
יוסף אלמוגי להכות במשלחת הקומוניסטית החוזרת מן
הפסטיבאל, והכריז :״לעולם לא נשתף אתם פעולה!״ —
היה נדמה כי לעולם תהיה ההופעה הישראלית בפסטיבאל
עלובה ומפולגת.
בווינה התברר כי גם מה שהוכח כבלתי אפשרי הוא
אפשרי. אחרי שמשה צ׳יז׳יק וחבריו לדעה נשארו בבית,
השתתפו נציגי מק״י, מפ״ם ואחדות־העבודה במסגרת ארגונית
אחידה, חברית ותרבותית, ניהלו את כל עניני המשלחת
במשותף, הסדירו את ההופעות האמנותיות וייצגו יחד
את המשלחת בפני הנהלת הפסטיבאל.
התוצאות היו מפתיעות: במקום להתווכח עסקו חברי
המשלחת בייצוג לאומי כמותי. במשך כל עשרת הימים לא
התנהל אפילו זדיכוח אחד, לא הורמו ידים ולא אירע כל
סכסוך .״הקומוניסטים מרגישים שהם חלשים,״ הסבירו ראשי
המשלחת הציונית .״החלוצים היו הפעם ילדים טובים,״
אמרו הקומוניסטים. האמת היא פשוטה מאד: אם ימשיכו
המפלגות ותנועות־הנוער לשלוח את האנשים המתאימים,
אפשר יהיה גם בעתיד לייצג את ישראל כלפי חוץ במשותף
ולהמשיך לריב או להתווכח בארץ.
״להתראות,״ אמרו 17 אלף משתתפי הפסטיבאל כשנפרדו
איש מרעהו במפגן הסיום ליד בנין העיריה .״להתראות!״
אמרו אנשי הקרקס הסיני ללהקת הבלם של לנינגראד, הלהקה
הפולנית לוויטנאמים, הרקדנים הרומנים למנגני המפוחיות
הצרפתיים והרקדנים הכושיים למקהלת הירושימה היפאנית.
״להתראות,״ אמרו האוסטרים לאוסטראלים, הפינים לאיטלקים
ואנשי קפריסין ללוחמי אלג׳יר שהמשטרה האוסטרית
החרימה את דגלם, במפגן הפתיחה.
״להתראות!״ אמרו חברי קיבוצים לפלחים עיראקים,
״שלום,״ אמרו נערות עיראקיות לבנות תל־אביג, כשהן
לוחצות ידים .״אנחנו לא חברים שלכם,״ זעקו לבנונים
לישראליים שחייכו אליהם ,״אף פעם לא יהיה שלום!*
הפסטיבאל נגמר. המשלחות חזרו לביתן, לבגדאד, צ׳יקאגו,
משמר־העמק ותל־אביב. לפחות בחזית הישראלית הושגה
המטרה: פגישה עם נוער ערבי שלמד להכיר את ״אויביו״
כבני תמותה מחייכים ולבביים לכל דבר, הופעה לאומית
מרשימה בין אומות העולם, ועשרה ימים של ״שלום;וידידות״
עם משלחות השמאל של כל העמים, כשמתוכן ישראל
היא אולי הזקוקה למצרך זה יותר מכולם: לשלום ולידידות.
ייי —

שתכונות אלה נפגשות אצלה — אדרבא. מצדי
אבטיח לה עניין מלא. היא לא תתאכזב*.
הכל
טוב ויפה, בחורי החבוב, אך מי
הכנים לך לראש את הרעיון שאתה חכם
כל כך?

ג׳יגג׳ים וגומות
אמרו, אתם המאבדים דברים: אינכם מרגישים את
עצמכם טפשיים לגמרי כאשר אתם רואים את עצמכם
מודפסים? זה, אני מק!זה, יהיה עונשו של אברהם גבריץ,
מרחוב דב הוז 8׳ תל־אביב (טלפון .)25825
״למען האמת, מאז ומתמיד בחלתי במדורו, למרות שזה
הדבר הראשון שאני קורא עם פתחי את היעולם הזה. בסופו
של דבר מגיע אף אני לאותו מצב ניקלה, בכתבי אלייך את
מכתבי זה.
״למרות שמבזבז אני זמן ובול, יוצא אני מתוך ההנחה
שאולי אמצא אף אני תועלת במדורו, ולו אך הפעם. מעולם
לא סגדתי למדורים מסוג זה, וביחוד כשלך.
״ובכן, העניין הוא בזה. מנסה אני להכיר נערה בכל
מחיר. נערה זו היא כמובן מסויימת. אם היא מכבדת את
עצמה, הרי שאין תקוה למצוא אותה דרך מדורך, כירדן
שהיא ודאי לא קוראת אותו, אם היא מכבדת את עצמה
פחות, יהיה לי סיכוי כלשהו.
״נערה זו פגשתיה לראשונה לפני כחודש ימים, בבית
לייסין בתל־אביב, בליל שישי. לו לפחות הייתי מכיר מישהו
׳ מבין חבריה וחברותיה שהסתובבו לידה, כי אז הייתי חוסך
לי בול, אך לא כך היה הדבר. אותו ערב פשוט לא היה
לי דם לגשת לעניין. ציפיתי שאפגוש אותה בימי השישי
שיבואו לאחריו — והיא לא הופיעה. ביום הששי,31.7 ,
ראיתיה עוברת ליד קפה שטרן בחברת מספר ידידים. אני
ישבתי אז, באותו בית־קפה, עם מספר ידידים. השעה היתד,
12.30 בקירוב. היא וחבריה נכנסו למונית, שפניה היו
מועדות דרומה.
״סימנים מיוחדים איני יכול לציין עליה, רק זאת ששערה
קצר, והיא בכלל חמודה אלף. ודאי תשאלי את עצמך
כיצד היא תזהה אותי. ובכן, זוכרת היא את חלופי המבטים
בינה לביני — יותר ממני — בביודלייסין, וכמו כן אז,
ליד שטרן, היא נעצה בי מבט אשר הראה לי שהיא
מכירה אותי׳.

( )1141/68 לא משמיעה לי את התקליט שהחברה
אמרו לה ש משום שהחברה לא אמרו לה, אומרת
היא. היא רואה את עצמה סתם נערה רגילה עם קצת
ג׳ינג׳ים על האף וגומות־חן בלחיים. אז אתה רוצה להכיר
אותה אם אתה בן 18ז היא רק מבקשת שלא תשים לב אם
תראה דמעות בעיניה, כאשר משמיעים את באב־אל־זואד, או
כאשר היא חוזה במצעד יום העצמאות (לא, זה באמת כבר
מוגזם) .נו, ואתה בטח אחד כזה־עם־דם־מרץ־וחוש־הומור־והכל.
אז אל תכעס עליה אם היא כותבת על דפים תלושים
ממחברות הכימיה של אחיה הסטודנט• ושתשלח תמונה.
ושתאהב ספורט, אתה שומעז אל תאמר לה שאמרתי לך:
היא בת . 16

5ת משק פשוטה

אני חוששת ש( )1141/69 היא לאקונית, משום שאין לה

מה לומר, מלבד שהיא בת־משק פשוטה, כבת , 16 אוהבת
לבלות ורוצה להתכתב עם נער כבן 17*19 עליז, נחמד
ומעניין ושנושאי ההתכתבות לא חשובים.

צריף לדעת

הוא חבוב 1141/70 כל־כך לא יהיר ומשתחץ. אל תהיי
גועלית. כתבי אליו:
״איני יודע אל מי אני כותב, אולי אלייך, החיילת, שציפית
כל השבוע לחופשת השבת, וכשהיא הגיעה סוף סוף, היא
היתד, אפורה, עצובה ומאכזבת כמו קודמותיה. שוב בילית
את ערב השבת בחברת הספר והרדיו, וגם למוצאי שבת לא
הזמין אותך איש לצאת עמו. ואולי כלל אינך חיילת, אולי
את היא הנערה, ששוב ראיתיה בקולנוע בחברת הוריה,
ואולי היית דווקא עם חברה, אך בן־לוזייה מהמין שאותו
היית רוצה באמת, לא היה עמך.
״בעצם, כבר אז בקולנוע, רציתי לפנות אלייך, אלא שלא
ידעתי איך. באמת זו בושה, עם עשרים ואחת שנותי, הייתי
כבר צריך לדעת איך. אבל העובדה היא שאיני יודע, ולכן
גם אני יושב בבית ביום שישי, ואם אני יוצא בערב, הרי
זה תמיד לבדי.
״ומכיוון שלא ידעתי כיצד לפנות אלייך אז, הרי אני
מנסה בדרך זו. לכן אם את מסכימה אתי, שיהיה יותר
טוב לשנינו אם נכיר זה את זו, ונעשה כל אותם דברים
יחד, אינך צריכה אלא לקחת נייר וכלי כתיבה ולכתוב
מכתב קטן.״

שוון פי ברך

שונא טפשעשרה

jpt *m 1 j w — t
שלא יהיו לך אשליות כשתלכי לכתוב אל (.)1141/67
עושה רושם שהוא משתגע אחרי עצמו:
״אני שונא — אולי יותר מצנון — את גיל הספשעשרה.
כי מי שהמציא את השם הזה, ראוי שייקרא גאון (אתה
מחמיא לי) .וזאת מסיבה פשוטה שעל גופי הרגשתי את
זה. עוד לא פגשתי בת בגיל הזה שהיא לא טפשה.
״אני מתאר לי את בנות הגיל הזה, קוראות את זה,
וחורקות שן. אז שימשיכו לחרוק וישקו ל י ואם אני
יוצא עם יותר גדולות, אז הן רוצות להתחתן, ועדיין לא
נמצאה אחת שתשכנע אותי מדוע חזקא לנהוג כך.
»על עצמי לא ארבה בדיבור. אני חושש מאד שלא תפרסמי
את מכתבי, אם אמשיך לכתוב. תיכף תגידי בהערת־ביניים
שאת שונאת צנחנים וצנחנים־לשעבר, אז איני רוצה
להמשיך ולדבר על העבר שלי.
בהווה עוסק אני בחינוך, לא על משקל של ״שליח
משרד החינוך* .ועכשיו לעניין הביקוש. גמרתי עם ההיצע:
מי שעדיין חושבת שהיא אינה עלולה לפזר הפגנה קטנה
שבקטנות, ושיש לה בקודקוד מעם שכל במקום תבן —
אני מבכר את שתי התכונות, מאחר והן לעולם אינן
נפגשות. יופי ואופי — האחרון עדיף. ואם ישנה כזאת

ניקיטה הודיע שהוא יבקר את אייק, הקונגרס היהודי
העולמי ננעל בשבדיה והמלך השבדי אמר שהוא מאושר
שזה קרה בשבדיה, היתה הפיכה קטנה בקוסטה־ריקת —
אך כל זאת כאיין וכאפס להפיכה הגדולה שערך צעיר בן
,23 כחוש, ממושקף ושונא נשים, כנראה. איב סן־לוראן,
יורשו של דיור, זה שנידנד את הנשים על טראפז בשנה
שעברה.
לפני כשבועייס נערכו בפאריז, רומא ולונדון תצוגות
אופנת־הסתיו, של כל בתי האופנה הגדולים. קיסרי־האופנה
קבעו שהחצאית תרד קצת, המקטורניס יהיו ארוכים יותר,
השחור יהיה הצבע השולט, והכל, מעילים, חליפות ושמלות,
יהיו מעוטרים בפרוור״
סן־לוראן, פתח את התוצגת שלו ידם אחד אחריהם. הנו•

כחים נפלו כמעט מכסאותיהם. חצאיותיו היו קצרות עד
היכולת. כל הברך היתה בחוץ. קמה מבוכה
קצה גבול
גדולה, הקונים האמריקאים תבעו חצאיות קצרצרות גם
מיתר בתי־האופנה שגנזו, לפי שעה, את הדגמים החדשים,
מכרו חצאיות קצרות. באנגליה, נזעקו כל כתבות האופנה
״זהו הידור של פולי ברז׳ר,״ צעקה כותרת
אל הנשק.
שמנה בדיילי טלגרף ,״סן־לוראן שיכנע אותי כי האופנאי
הצעיר היוצר ביותר בפאריז כיום, הוא פייר קארדן,״ צתחה
כתבת אחרת• סן־לוראן נשאר אדיש ותקיף.
ועכשיו, הסתכלו על ההבדל הקטן, משמאל לימין: האורך
אינץ׳ וחצי מתחת לברך. האורך של קארדן
הנוכחי —
— * 2מתחת לברך; האורך של באלמן 3מתחת לברך.
האורך של סך לוראן — עיניכם הרואות.

סע במכוניות. אגד״ ברגע הנות

מהיר

יותר

בקווים בינעירוניים ראשיים

מכונית כל 5ו דקות

יותר

בטוח

יותר

נוח

אסמת
תיאטרנן
הנ ר קו מן החובב
הנרקומן -לבדו בתוך הלידה
(סדן) הוא מחזה מוסינזוני טיפוסי נוסף,
המגלה גם את כשרונו של מוסינזון —
בעיקר במערכה הראשונה — לכתוב מונולוגים
ודיאלוגים המהווים תצלומים נאמנים
של שפת הרחוב, וגם את כשרונו של
מוסינזון — בעיקר במערכה השנייה —
לחסל כל שמץ טוב, שעשוי להוליד כשרונו
הראשון, על־ידי המאמץ הבלתי־פוסק
לגרות, להדהים ולהרשים את צופיו באמצעות
עלילה המתיימרת להגיע לרמתה של
כתבה עיתונאית פלילית, ולמעשה נשארת
הרבה למטה מזה.
אחרי המארוקאי המקופח (קזבלן) ,הקצין
המוצא להורג כקרבן של טעות משפטית
(אם יש צדק) ,הנער הפושע (אלדורדו) ,העיתונאי
חסר־המצפון (זרוק אותו לכלבים)
ודיירי בית־הכלא (לכל אדם יש נ׳וק) —
איזה גיבור נשאר לו עוד למוסינזון, בחברה
הישראלית המוגבלת למדי, פרט לנרקומן?
זהו, איפוא, גיבור המחזה, מפקד
לשעבר במלחמת השחרור (הלל נאמן) ,שהש־תעבד
לסם בבית־החולים, לאחר תאונת דרכים,
בה נהרג אחיו, בן־השעשועים של
הוריו, שהותיר אחריו בלב הגיבור רגש־אשמה
בלתי־נשכח. כמו ההתחלה, כן גם
המשך העלילה לקוח ישר מסרטים הוליבודיים
מסויימים, המוצגים בהצלחה מסויימת
בפרברים מסויימים: הבחור מסתבן בחובות
אצל אנשי העולם התחתון המספקים את
תאוותו, אשתו (שולמית קפלנסקי) נוטשת
אותו, ובסופו של דבר הוא נעתר להפצרות
ידידו הטוב, הרופא (אליעזר יונג) להיכנס
למוסד סגור לשם גמילה.
מחלקה מיוחדת, לילדים. כאילו לא
די בסמים משכרים אלה, כוללת העלילה
ההוליבודית גם:
• פרוידיזם מעמיק על רגל אחת, בדמות
תסביך־אשמה תת־הכרתי, המגיע לפתרונו
ברגע של כמעט־סיאנס ספיריטואליסטי.
• אנציקלופדיה לחיי המין של הנרקומן,
בצורת הסברים קצרים אך ממצים מפיה
של בעלת מקצוע סוג א׳ ,המופיעה על הבמה
בעיקר כדי להודיע לקהל מתי הנרקומן
יכול ומתי אינו יכול.
שכל זה הוצג על הבמה בצורה חובבנית
לחלוטין — פרט להלל נאמן שגילה מידה
חלקית של יכולת מקצועית — על כך
אפשר היה עוד לסלוח. מה שקשה יותר

רקדנית שיינפלד
גם הסבא רקד
לסלוח הוא העובדה, שיד נעלמה חילקה
בערב הצגת הבכורה מאות כרטיסים לילדים
למטה מגיל , 16 שמילאו חלק יסודי ביותר
מאולם אהל־שם. מה מתכוננת להגיש המחלקה
לילדים של תיאטרון סדן — שעל
הקמתה מודיעה התוכנייה — זאת אפשר
רק לנחש.

בל ט
ש ל טון ה ריגו ת
לפני ארבע־עשרה שנה לפתה יד־אמהית
את זרועה הכחושה של רינה שיינפלד, הממררת
בבכי, הביאה אותה אל מורת־הריקו־דים
מיא ארבטובה. כי הוריה של הילדה
בת השבע שמעו שהריקוד יעזור להתפתחותה
הגופנית של בתם, רצו להעניק לה
״קצת גימנסטיקד״״ על אף המאמץ הכספי
הכרוך בכך.
לא היה זה המאמץ היחיד שהשקיעה מש
שינון
ועשוים קילו 1וספים לדינה ברזילי

מכרה וותיקה שאותה עומדים לפגוש הצופים בתוכנית הבאה
ן של להקת הנח״ל היא דינה ברזילי (שתייס־שבע־שש־חמש־שלוש־אחד)
.לאחר הצלחתו חסרת־התקדים של הפזמון שהושמע בתוכנית
הקודמת של הלהקה, החליט חיים חפר להמשיך בסיפור
1הביוגרפיה של הנערה בעלת צבע־העיניים הכחול, צבע השער
9הערמוני והגובה של מאה וששים סנטימטרים. אלא שההמשך
עצוב יותר מן ההתחלה האביבית. הבקיאים בעניין זה ישימו,

פחת שיינפלד בריקוד באותן השנים. קשה
יותר היה לשכנע את רינה לבקר ברציפות
בשיעורים, ללדדת אותה למורתה כדי שלא
תישאר לשחק ברחוב עם חברותיה. האם
ניצחה במלחמה, הבת המשיכה לרקוד.
״האהבה באה עם החיזורים, והריקוד בא
עם החזרות,״ טענה רינה שיינפלד (,)21
בעלת הגוף השרירי והגמיש, שהמשיכה לרקוד,
ראתה בכך משהו רציני יותר מתחביב
רגיל.
סכא היה רקדן. המפנה בקריירה שלה
חל בערב מיוחד שאורגן עבור הרקדן קטוע״
הרגל יצחק משיח. היא ראתה את הופעתה
של רינה גלוק בריקוד ג׳וני היה לח־יל,
הוקסמה. למחרת ביקרה בסטודיו לבלט מודרני
השייך לגלוק, החלה לעבוד בהדרכתה.
דווקא בשנים מאוחרות יותר נאלצה רינה
לרקוד בניגוד לרצון הוריה, הגיעה לשיעורי
מורתה החדשה ללא ידיעתם• כי ההורים
לא רצו שתיהפך לרקדנית מקצועית, הסתפקו
בכך שתרקוד להנאתה בלבד.
רינה לא ויתרה, הסבירה לרב משתאה,
מידידי אביה שומר־המסורת :״הריקוד הוא
תכונה משפחתית אצלנו. סבא שלי היד, רקדן
מצטיין בשמחת־תורה!״
הרקדנית הצעירה מצאה דרך מקורית
למימון המשך לימודיה: רינה לימדה את
התלמידות הצעירות של מורתה, שילמה לה
בצורה זו עבור המאמצים שהשקיעה בה.
הסולם ללא דים. כשהוקמה להקת
בימת־מחול המאוחדת של המורות גלוק,
שחם ואליסקובסקי, הפכה רינה לאחת הכוב־בות
הראשיות, חשבה כי הגיעה לשיא
הקריירה האמנותית שלה. למזלה חשבה
מורתה גלוק קצת אחרת, ניצלה את שהותה
בארץ של מלכת־הבלט המזדקנת מרתה
גראהם כדי לקדם את הקריירה של רינה.
היא צירפה את הרקדנית הצעירה לקורס
מיוחד שערכה גדאהם למורות ולתלמידות
מצטיינות, איפשרה לרקדנית הצעירה ליהנות
מהדרכתה.
ההפתעה באה עם סיום הקורס: הרקדנית
האמריקאית, שנסתייעה בחוות־דעתה החיובית
של גלוק, החליטה להעניק לרינה סטיפנ־דית־לימודים
שנתית באוניברסיטה המפורסמת
לאומנות על־שם ג׳וליארד.
לא היתד, זו הצלחת־השיא היחידה של
רינה: השבוע, לפני יציאתה לארצות־הב־רית,
הצביעה היא על הישג אחר, חשוב
לא־פחות: היא היתד, הרקדנית היחידה שזכתה
להצלחה גדולה, עברה את כל שלבי
ההתקדמות האמנותית מבלי לריב עם רקדניות
בכירות אחרות.
רינה תחזור לארץ בעוד שנה, תצטרף
לשורת־ד,מורות רינה גלוק ורינה שחם. הסיבה
:״לבצר את שלטון הרינות על הבלט
הישראלי.״

הרבה מחזורים כבר עברו בצבא בינתיים
ואלפי נערות כבר החליפו מדים בשמלות
ילקוטי השירות סיימו את שירותם
והועברו מארונות לארונות לפי אסמכתא,
חלקם למילואים, חלקם לארכיון.
היו שם עיניים שחורות, אפורות ושל תכלת
והיו מקצועות, מספרים, מחלות ושמות --
ואגב מספרים ושמות
האם יודעים אתם שדינה,
— כן, דינה, דינה ברזילי —
התחתנה עם נהג מחולון.
דינה,
דינה ברזילי,
גרה בשיכון של רסקו בחולון,
בית: שש. כניסה: ב׳.
דירה עם הול, שמונים ושניים מטר מרובע.
הריהוט: ארון־קיר ומזנון, פוליסורה הכל.
ודינה —
הגובה: מאה וששים סנטימטר,
משקל: שבעים ושמונה קילוגרם.
כן, דינה,
דינה ברזילי.
זד, התחיל בסיבוב בית־דגון, כבר היה צהריים.
ועקיבא נסע עם הדיזל שלו לגאראז׳.
הוא לקח אותה טרמפ, אמר שיש חמסין,
וכשסיפר איך יום אחד נסתם אצלו הקרבורטור,
עיניו הבוערות הציתו את לבה.
היתה חתונה באולם מיוחד עם תזמורת.
צחקו, הצטלמו ואכלו גם כמה שרצו.

למשל, לב לבן שמשקלה של דינה ברזילי נשתנה הפעם במידה
ניכרת ביותר. למרות זאת עתיד פזמון זה להוות את הש לאגר
של ההצגה החדשה, בה יוצגו מערכונים משל אפרים
קישון ודן בן־אסוץ, פזמונים של חיים גורי, דן אלמגור ובן־
ציון תומר, ושישתתפו בה שחקנים צעירים מהדור השני של
התיאטרון הישראלי, כמו אחיו הצעיר של יוסף בנאי ואחיו
של שמוליק סגל.
וקיבלו מתנות, כמובן,
וביניהן שלושה סרוויזים.
ודינה, דינה ברזילי,
הסתדרה בשיכון בחולון.
דינ ה ובו׳).
דינה קמה בשש להכין את הדייסה לילד.
ועקיבא ישן או נסע — זה תלוי בסידור.
והולכים לירקן, או לקופת־חולים,
ואחר־כך צריך לדאוג לארוחת־הצהריים.
אחר־כך להשכיב את אורילה לישון.
בארבע־חמש, כשעקיבא מגיע הביתה,
התינוק מתעורר ושניהם מחליטים: הוא גאון.
ובערב שכנים נכנסים,
ויש קלפים, עוגות ובירה.
ודינה, דינה ברזילי,
מאושרת, פשוט, בחולון.
דינ ה ובו׳).
אך לא פעם אחת, כשדינה יוצאת למרפסת,
וחיילת עוברת ברחוב ביום ק ק בשל,
היא חוזרת פתאום אל תוך המחנה,
אל קול גברי צרוד של מישהו שלא חשוב כבר,
אל צחוק החיזורים, אל עבר השריקות --
התריס מתרומם ויוצא השכן שמנגד.
הוא אל דינה שולח מבטו. הוא חדש בשיכון.
הוא סגן היה בצבא,
ושמו — אומרים — גד רפאלי.
ודינה, דינה ברזילי --
בית שש, כניסה ב׳> חולון.
דינה וכו׳^

טינות הזהב
במחקר אשר נערך בבית־הספר
הגבוה

לרפואה

פיטסבורג שבארה,״ב, נמצא כי:

שמן תירם בעל הצבע הזד,בד,ב
המכיל Linoleatesמקטין את
אחוז הכולסטרול בדם וכתוצאה
מכך מונע ומרפא מחלות־לב.

יצהר
הנו בית החרושת היחידי בארץ
המייצר שמן תירם דיאטטי, בעל
הרפואיות

התכונות

השמורות

בצבעו ד,זהבהב הטבעי.

לבריאותך —

שט ותירם די א ט טי

יצהר

הצבע

בעל

הזהנהב.

יש לך בעיות? אשתך חדלה לאהוב
אותך? צינור האמבטיה נסתם י
דורשים ממך יותר מדי מם־הכג־סה?
אתה רוצה לשנות את המש טר?
לאחותך מלאו 38 והיא עדיין
לא נשואה? אתה רוצה להרוויח
במפעל הפיס? ילדו של השכן
מתאמן על טרומבון? יש לך חשק
לנסוע לחוץ־לארץ? אתה רוצה ל היכנס
לשיכון? מה הבעיות? —
תקרא את ״מה נשמע״ מאת דן
בן־אמוץ ותראה שהכל שטויות!
המחיר 4.400ל״י. עד 1.10.59 רק
3.750ל״י. להשיג אצל כל מוכרי
וסוכני הספרים בכל רחבי הארץ.

הופיע גליון מם׳ 20 של

הירחון המצויר לבידור והומור

דו״ח מיוחד:
האמת המסתתרת
מאחורי בגדי־הים

כל המדורים הקבועים
עשרות קריקטורות
64 עמודים

העולם הזה ז114

באוניברסיטת

• 500 פרוטה

INI H i־ סאליב ! B K H S H H B n U H H U B S O H H H B B
(החשך מעמוד )9
יישמע כל משפט. על שתי נקודות אלה — קביעת המועד והשופטת — נאבקו פרקליטי
הנאשמים.
טען מרינסקי: לא ניתנה שהות מינימלית להגנה להכין את עצמה; העצורים מוכנים
להמשיך ולשבת במעצר אפילו חודשיים, ובלבד שפרקליטיהם יספיקו להכין את הגנתם
כראוי. אמנם נקשר קשר, ובעקבותיו יושבים הארבעה על ספסל הנאשמים — אך לא הם
קשרו את הקשר, אלא מפלגה מסויימת בסיוע צמרת המשטרה בחיפה. במקרה והשופטת
תדחה את כל הנימוקים האלה, ביקש מרינסקי, הרי שלפחות תואיל להעביר את המשפט
לשופט אחר, כדי לתת לנאשמים את ההרגשה כי אמנם יקבלו משפט הוגן. הוא ציטט
פסוק אנגלי, שפירושו ״צדק שייראה כעשיית צדק״.

הצדעה בכבלים s r 5s

דן ב=1

עוגש כפור למרוקאי

* 1יסוחיו של מרינסקי היו זהירים ביותר ועטופים היטב בסבך של מלל. אולם
| Jהכוונה היתד, ברורה לחלוטין. איש אמנם לא הזכיר זאת במפורש, אך מעל לראש
הנאספים באולם הקודר ריחפו כמה מלים שנאמרו בדיוק שבוע לפני כן, כאשר הובא
דויד בן־הרוש בפני השופטת, להוצאת פקודת־מעצר, בתחנת־משטרה בצפון הארץ. כשאותות
מעצרו ושביתת־הרעב ניכרים בבירור על כל תנועה מתנועותיו ועלכל שרירי גופו, התפרץ
״אני לא רוצה להישפט בפניך! שלוש פעמים
בן־הרוש בזעקה מרה כלפי השופטת:
אמרת בבית־המשפט שאת תדפקי כל אדם שיבוא לפניך מואדי סליב! הביטו עליה, הביטו
עליה, השנאה נושפת מאפה! אני לא רוצה להישפט לפניך, את שונאת אותנו!״
השופטת הרגישה את עצמה, כנראה, חייבת הסבר :״נכון, אמרתי שכל מי שיבוא לפני
בבית־המשפט ויאמר שדופקים אותו מפני שהוא מארוקאי, יקבל עונש כפול — אם יימצא
אשם. כי הם המכניסים את הפירוד בעם! לא אסבול שאנשים הבאים בפני יכריזו עליהם
כמארוקאים.״
חילופי־דברים אלה הניעו את הסניגורית לפנות לנשיא בית־המשפט העליון בירושלים,
לבקשו כי ימנע בעד השופטת שטרקמן מלערוך את משפט העצורים מואדי סליב, מאחר
והיא כבר חיוותה את דעתה בצורה חד־משמעית בעת מתן פקודת־המעצר, וקיים חשש
רציני מאוד שתגלה חד־צדדיות
או יחס בלתי־הוגן
כלפי הנאשמים.

מבית־משפט השלום בחיפה, למאות האזרחים שהריעו לו.

״אד תשאל 31ח 1ש»ו^

מן הנימוקים היבשים שהושמעו
על־ידי אנשי־ההוק
ומהתנהגות העצורים באולם,
קשה היד, לנחש כי הדיון
נסב על הנקודה העדינה והגורלית
ביותר, אשר יכולה
אי־פעם להתעורר ביחס ל־בית־משפט
כלשהו: מידת
אימונו של הנשפט בשופט.
בן־הרוש וחבריו עקבו תחילה
בדריכות אחרי דברי ה פרקליט.
מדי פעם היה בן־
הרוש מתרגם לאחד מחבריו
במרוקאית. התובע קם להסביר
מדוע הוא מתנגד לבקשת
הדחיה. בשורה האחרונה
של האולם הקטן קמו
על רגליהן נשות העצורים.
הן השתדלו לעקוב אחר כל
מלה שאמר התובע בעל
הקומה הגבוהה והקול הנמוך.
אך המשפטים הטכניים
היו מעבר לתפיסתם תקנה
167א 1/אומרת מה
הוא מיבחן, שלפיו מודרך
בית־המשפט הנאשם, במלים
אחרות, הוא ד,סניגוריה
תקנה זו מסמיכה
את בית־המשפט לשמוע אפילו
בהעדר הנאשם.״ בקיצור:
מפקח אנגלנדר התנגד
לדחיית המשפט: הזירוז
הוא לטובת העצורים עצמם,
לסניגור ניתנה שהות מס פקת
להפגש עם שולחיו,
החזקתם במעצר ממושך עולה
כסף למדינה. בקשר להחלפת
השופטת לא אמר
מלה.

השופטת רשמה את טענות שני הצדדים, התבודדה בחדרה לחצי־שעה ונתנה את
תשובתה: המשפט לא יידחה. גם אם פנתה הסניגוריה לבית־המשפט העליון, אין היא
רואה בכך סיבה להפסיק את מהלך המשפט. אנגלנדר קם וניגש להקריא את גליון־האישום.
הוא הורד, בתנועת־יד לארבעת העצורים לקום. בן־הרוש השיב :״קרא לנו בשמנו, נקום.״
התובע קרא :״דויד בן־שלמה בן־הרוש.״
התובע סיים את הקראת האשמות. השופטת הרכיבה את משקפיה, פנתה לבן־הרוש:
״נאשם מספר אחד, האם אתה מודה או לא מודה?״
בן־הרוש השיב בהטלת פצצה :״אינני רוצה להישפט אצלך.״
השופטת אילצה את עצמה להשיב בקור־רוח :״זאת עדיין איננה תשובה. האם אתה
מודה או לא מודה?״
בן־הרוש :״אינני מוכן לענות שום דבר, חוץ מהמלה הזאת: אינני מוכן להישפט אצלך!״
והוא מיהר ללחוש :״אותו דבר!״ לאוזנו של ממן. השופטת רשמה את תשובת מנהיג
מורדי ואדי סליב, הפנתה את שאלתה לנאשם מספר .2ממן השיב :״אותה תשובה, כבוד
השופטת.״ אחריו הצהיר שמטוב :״אני מוכן להישפט בפני כל שופט במדינת ישראל,
אבל לא לפניך.״ סבאג מילמל :״אותה תשובה.״
היה זה כאילו קמו לתחיה משפטי המחתרת העברית בפני שופטים בריטיים עוינים.
השופטת שטרקמן היתד, כולה חיוזרת מן הפגיעה המכוונת. אולם היא ענתה :״לא אתם
תקבעו בפני מי תישפטו. אני מקבלת את תשובתכם כאי־הודאה ובמשפטים חותכים
החלה מסיימת את הישיבה. ברגע זה, כמו בסרס־מתח מבויים היטב, נכנס לבית־המשפט
עורך־הדין צבי הדסי, כשהוא מנופף פתק בידו. מרינסקי הביט בפתק, קפץ על רגליו:
״כבוד השופטת, זד, עתה קיבלנו ידיעה מירושלים כי כבוד נשיא בית־המשפט העליון
הוציא צו־ביניים האוסר עליך להמשיך בשמיעת ה מ שפ ט...״
שופטת־השלום הראשית ידועה כתקיפה מאוד במלוי תפהידה. לא פעם אף התלוננו עורכי־דין
על תקיפות זו, ובמקרים לא מעטים ביקשו להחליפה בשופט אחר. השופטת שטרקמן,
בת האריסטוקרטיה הרוסית השלטת במדינה, וקרובת משפחתו של אבא חושי, התרגלה
לצוות על אחרים מה מותר ומה אסור להם לעשות. עתה מצאה את עצמה נאלצת להישמע
בעצמה לצוו משפטי. היא מילמלה :״בין כה וכה הפסקנו את הדיון.״
היתה זו התחלה מאוד בלתי־רגילה, למשפט שהבטיח להיות בלתי־רגיל עוד יותר.

נשיקה לחצקל

בסכום של 300ל״י, מעניק חתן הפרם דן ב ך
אמוץ, בסעודה שנערכה לרגל הוצאת ספרו.

ף • שכתכצהרים עברנו ליד כסית
—Iוראינו במקום מהומה גדולה .״מד, זה
פה?״ שאלנו את אחד האנשים במקום.
״אד״ זה שום דבר,״ הסביר לנו האיש,
״לאנשים אין כבר מה לעשות עם הכסף.
מחלקים עוד פרס ספרותי אחד.״ דחקנו את
ראשינו בין המצטופפים, והבחנו באנשים
האוכלים ושותים ומספרים בדיחות בקול־רם.
פתאום קם איש גדול וקצת שמן וצעק
בקול מזעזע :״ נרגש מזועזע עד
עומק ליבי ! אני מודה לכם.״
״זד, דן בן־אמוץ,״ הסביר לנו השכן,
״באמת בושה• קיבל פרס של 300 לירות
| | ולא יכול להודות קצת יותר.״ לא הספקנו
> 1להבין ואיש אחר קם, נדמה לנו חיים
גורי, ואמר בקול נרגש :״הדורות הבאים
יהיו עדים, ויתנו אישור לנבואה שלי, שהפרס
הזה יהיה אחד הפרסים שהכי־קשה
יהיה לקבל או ת ם ...בעוד 300 200
שנה, מעבר לחיינו, מעבר לרוחנו, המוסד
הזה ימשך. הפרס הזה, פרס חצקל (צעקות:
״פרס כסית!״) טוב, פרס חצקל איש־כסית,
הוא הפרס היחידי בארץ שנתרם על ידי
בן־אדם פרטי
״גורי אתה מדבר כבור ועכדהארץ,״ צעק
זאב יוסיפון איש תל״ס מראש השולחן.
״הוצאת שמיבל היתד. הראשונה שנתנה
פרס פרטי.״ גורי לא שם לב והמשיך:
״מה שהצקל עשה זה מעשה אנרכיסטי, השובר
את הסכמה, אבל צריך לציין שתיתם
והוגה הרעיון היה הסופר, המשורר והמתרגם
הדגול מנשה לוין.״
״נכון, נכון,״ שיסע אותו דן בן־אמוץ,
״לזכותו של מנשה לוין צריך לומר שלפי
התרגומים שלו מצאתי פעם יצאנית בפאריס,
דבר כזה עוד לא היה.״ אחר כך עמד לדבר
איצ׳ה ממבוש, המוכתר של עין־הוד, שהדבר
היחידי ההגיוני בדבריו היתד, תוספת של
3ל״י לפרט שנתן חצקל. עוד זה מדבר
וקם הסופר אהרון מגד והתחיל לומר דברים
משלו :״אמרו חז״ל: אין אדם מקנא בבנו
ובתלמידו. דן, אתה יוצא חלצי!״
״א־בא!״ צעק דן בקול קורע לב. אהרון
מגד החויר מעט והמשיך :״כשאתה מקבל
את הפרם הזה אני מניח את כל הפרסים
שלי הצידה.״
״נו, ככה מדבר סופר?״ התערב איצ׳ה
ממבוש עם כוסית קוניאק גדולה ביד .״אני
ממנו.
בתור חקלאי דיברתי יותר טוב
אמרתי לכם שאסור לעשות מסיבה ביום
לחכם בלילה.״ אחרי עלבון כזה לא יכול
היד, מגד להמשיך והתישב במקומו. אבל
1יוסיפון לא שתק :״מגד, שתדע לך שאתה
ישבת לא מפני שנעלבת, אלא מפני שאין
לך מה להגיד. זד, יהיה לך לקח, שבפעם
שניה לא תצעק, כשאין לך מה לדבר.״

״יחי המטומטמים!״
^ רגשנו שאנחנו עדים למאורע היסו
Iטורי. אבל לא ידענו איזה. שאלנו את
השכן שלנו, שניסה להתפזר בשקט, למה
מגיע לדן בן־אמוץ כל הטראסק הזה? ״איפה
אתם חיים תמה השכן .״הוא פירסם
עכשיו ספר. קוראים לו נזת נשמע. יצירה
גדולה. מחקר מקיף על מחלות שמיעה.״
ראינו שמהשכן שלנו לא נוכל להוציא
את דן בן אמוץ
הרבה, והלכנו לראיין
עצמו. מצאנו אותו בדירה של חיים חפר,
על הגג. הוא ישב יחף, שתה שמפאניה,
כדי שלא נחשוב שהוא שותה משקאות
חריפים, ועישן סיגריות אסקום.

״שמענו שיצא ספר שלך דן,״ אמרנו לו,
״תספר את האמת. איך אתה מוציא ספר
בלי לכתוב אותו בכלל?״
״נו באמת,״ אמר דן ,״מה חשובה כאן
הכתיבה?! העיקר זו העריכה. הייתי צריך
לבחור בין כל הקטעים שפירסמתי במשך
שבע שנים. נאלצתי לקרוא את כל י החומר
שלוש פעמים. פעם לבחירה ואחר כך שתי
הגהות לפחות. זה יצא לי מהאף.״ ״תגיד,
מה ניסינו לשאול אותו אבל הוא
הפסיק אותנו באמצע :״תראה, אתה צריך
שיהיה לך ברור כבר מההתחלה, אם אתה
בעדי או אם אתה נגדי. אם אתה בעד, אז
כדאי לך לשאול אותי למה לא הוצאתי את
הספר הזה עד עכשיו, אחרי שמבקשים ממני
במשך כל כך הרבה שנים לעשות את

זאת לא היתד, בדיוק השאלה שרצינו
לשאול, אבל לפי המבט בעיניו הכחולות של
דן ראינו שלא כדאי להתחיל איתו .״למד״
באמת?״ שאלנו .״או, זאת היתד, שאלה
יפר״״ אמר דן ,״הענין הוא בזה שלא היו
לי מספיק קטעים גרועים. אתה יודע איזו
עבודה זו לבחור 150 קטעים מתוך .700
אף פעם לא הייתי יוצא מזה. אבל למזלי
כל פעם שהיו אומרים לי: דן, איזה רשימה
חרה כתבת, אז הייתי מסמן את זה
ושם הצידה. ידעתי שיבוא יום וזה יהיה
שימושי.״
חיפשנו שאלה שלא תרגיז את דן ולבסוף
מצאנו אחת :״מתי בעצם יצא הספר האחרון
שלך?״
״הספר האחרון שכתבתי היה ילקוט הכזבים,
אותו חיברתי יחד עם חיים חפר,״
אמר דן .״הוא שבר את השוק. יצא בשש
מהדורות ו־ 35 אלף אקסמפלרים. אבל אני
חושב שהספר הזה צריך להמכר יותר טוב.
יש בו פלוס גדול לנוער. הוא מלא קטעים
קצרים. נותנים פה בדיח, שם בדיח, זר.
מאוד שימושי. הנד, קת למשל את הקטע
הבא :״לפני זמן מה עברנו על פני בית-
ספר לילדים קשי־חינוך, ומתוך החצר הגיעה
כשלאזנינו
שירה אחידה ומלאת־גאוה.
נעצרנו להקשיב הבחנו בסוף כל בית את
המילים :״יחי בית־טפר למטומטמים!״
או קטע כמו זה :״השבוע היינו עדים
לשיחה הבאה שהתנהלה בין זוג גברברים ליד
אחד השולחנות בקפה כסית :״ישבתי איתר,
כאן עד שתיים בלילה, דיברנו על מוסיקה,
שירה, פוליטיקה — מה שאתה רק רוצה,
בסוף נמאס עלי כל ד,עניו. לקחתי אותה
ודי!״ שמענו אחד מהם אומר.
הביתה
״היא גרה רחוק?״ שאל השני .״אין לי
מושג,״ היתד, התשובה ,״בבוקר היא התלבשה
והלכה.״ תאר לעצמך מד, אפשר לעשות
עם סיפור כזה במסיבה של תנועת־נוער,
בני־עקיבא, למשל. או הסיפור על האמא
בשם רחל שהיתר, לד, בת בשם רותי.
כשרותי למדד, לרקום היא החליטה לתת
לאמה מתנה צנועה מפרי ידיה. האם הופתעה
לא מעט כאשר רותי הגישה לה
מטפחת קטנה עליה רקום בחוט שחור:
קבר רחל.״
״אם אתה כל כך פופולרי, אז למד, אתה
לא מגיש רשימה לכנסת?״ שאלנו את דן.
״זאת דוקא שאלה טובה,״ השיב הוא .״הנהגים
הציעו לי להגיש את מועמדותי. בירושלים
לבד יש 350 נהגי מוניות. הם הבטיחו
לגייס את כל עובדי הגרז׳ים. אבל בעד מה
אפשר להילחם ברשימה של נהגים? בעד
חלקי־חילוף. אל תצחק, מה אתה חושב,
שזה כל כך קשה לחבר פרוגרמה לכנסת?
אני למשל בעד זד, שהמצב הכלכלי שלנו
ישתפר, ושמדינת ישראל תשמור על ריבונותה
ויחד עם זה תשתלב במרחב השמי.
אני בעד זה שרמת־החיים תעלה אבל האינדקס
ישאר נמוך. בעד חינוך־חובה, אבל לא
יותר מדי — כדי שישארו פועלים לעבודה
שחורה. משהו כזה, שיהיה חינוך־חובה,
שלוש ארבע כיתות, ואחר כך שילכו לעבוד.
אני גם בעד דמוקרטיה, אבל אינני בטוח
שזה יתקבל על דעת רוב הבוחרים.״

עין ש3יה -מזכוכית
ך* רגשנו שעוד מעט נלך ונצביע ב ד
| | דו, אלא שדן הפסיק את נאומו ואמר
לנו בלחש :״עכשיו תשאל אם אני בעד

דא״! אומד ההומווים ט שתוציא תשבות את ק!בץ רשימותיו בגדוד ״מה נש»ע־

אמוץ מראיין אתעצ מו

ד,ממשל הצבאי ואני אענה לך שאני נגד זה.
מה דעתך על התשובהז!״
שאלנו את דן אם הוא בעד או נגד
הממשל הצבאי והוא השיב קצרות :״נגד!
עכשיו תשאל אותי כמד, זד, חמש כפול
שש,״ אמר דן.
״כמה זה?״ שאלנו .״שלושים. הלאה,״
היתד, התשובה. לא הספקנו לרשום ודן
המשיך :״כתבת כבר שאני נגד הפלייה?״
״איזו הפלייה?״ שאלנו .״הפלייה עדתית,״
אמר דן. רשמנו את זה, אבל דן התנפל עלינו
בצעקות :״בהא, לא בעין. הפלייה הדתית
התכוונתי.״
כאן הרגיש דן שהוא הגדיש קצת את
הסאה, וניסה לפייס אותנו :״תגיד, כדאי
להיות עוד בעד או נגד משהו. או, שכחת
לשאול אותי מה דעתי בענין הנסיעות לחוץ
לארץ. תכתוב שאני דווקא בעד. הגד, יש
עוד משהו שכדאי להביע עליו דעה. ח״כ
יעקב גרוס, מאגודת ישראל, הגיש לכנסת
בשבוע שעבר הצעת־חוק נגד מחשופים. אני
בעד מחשופים. אני חושב שזה יחסוך למ דינה
מטבע זר. יצטרכו להביא פחות בד.
אבל יחד עם זה, זה יפגע קשות בענף
הטקסטיל בארץ. אז לכן אני בעד ההצעה
של החבר גרוס. במאה שערים ובבני־ברק,
המקומות שאותם מיצג החבר גרוס, לא יהיו
בשום אופן מחשופים. ברור?״
נשמנו עמוק ודן המשיך :״עכשיו תשאל
אותי איך אני מרגיש בתור סופר המוציא
בסט־סלר פוטנציאלי!״ שאלנו .״אני לא יודע
מה זד״״ אמר דן בענוותנות ,״אבל אני
מרגיש דקירות בצד, וצריך לגשת לרופא
בענין זה״.
ביקשנו מדן באדיבות לספר כמה מילים
על עצמו. במקום זאת הוא הגיש לנו את
המעטפה האחורית של ספרו שם מצאנו
כתוב :״בוגר בית־הספר הגבוה לעבריינים
צעירים בטול־כרם, חניך סניף הנוער־העובד
של שכונת מחלול, איש הגנה ותיק, מזכיר
איגוד פועלי המחט של רעננה־רבתי (בתקופת
המנדט) ,חבר פלמ״ח, אינסטלטור, ספן,
ארטיסט וחבר קיבוץ במשך שמונה חדשים
— תחנות אלה בחיי דן בן־אמוץ אינן
באות על ביטויין הנאמן ביצירתו הספרותית.
מוז. נטמע הוא קובץ רשימותיו
הראשון של המספר הפופולארי הצעיר,
שסגנונו הפגום ושפתו העילגת נתחבבו כל
כך על הנוער הלוחם ונוער הזהב. בעין
אחת שוחקת ועין שניה מזכוכית, מגיש
כאן אמן עיצוב־הדמות למעלה מ־ 150 רשימות
חדורות טרגיות־חיים וסבלם, גבורה
מהולה במים, ורוח אופטימיות של אדם,
העולה לגרדום בשעת זריחה. דמות מקורית
חזקה מצטרפת בזה למשמרת המספרים
של ארץ־ישראל החדשה, הצעירה, העובדת
ומגחכת. תזהרו!״
מעל לביאוגרפיה מצאנו תמונה של דן,
במדי הצבא האוסטרו־הונגרי .״זה לא אני,״
אמר דן ,״זה הדוד של החברה של חיים
חפר. הרבה אנשים לקחו ברצינות את מד,
שכתוב כאן, ושאלו אותי, :איך זד, שנכנסת
למוסד?׳ ״
י קמע
מהאשה הראשונה
ץ וצר רגע של מתיחות, מכיוון ש-
Jגם אנחנו לא ד,בננו איך נכנם בחור
כמו דן למוסד עבריינים צעירים. אבל דן
שבר את הקרח :״כדאי אולי שתשאל אותי
ביחס לתכניות הספרותיות שלי.״ שאלנו.
״טוב, זאת שאלה שאני שמח להשיב עליה.
מונחים אצלי כמה דברים שאינם טעונים
כתיבה, אלא עריכה בלבד. יש לי ספר אחד
של מסעות בחוץ־לארץ. אם הספר הזד.
ימכר טוב, אוציא גם את ההוא. יש לי
נסיעות בעשר ארצות: טורקיה, יוון, צרפת,
שוויץ, אמריקה, גרמניה ועוד.״
לא יכולנו להתאפק ושאלנו :״מתי הספקת
להיות בארץ?״ דן נעץ בנו שוב מבט זועם
והשיב :״בין הנסיעות. אין דבר, אני עשיתי
כבר מספיק בשביל הארץ הזאת. אבל זד,
רק ספר אחד. ספר שני זה ספר סאטירות
— איך לעשות מה. הוא כולל רשימות
מהסוג שכתבתי — איך לכתוב סיפור, או
איך לכתוב שיר. הוא יכיל גם קטעים עיק ריים
משלושה בסירה אחת, כמו סכתב

הנהגים, או ההספד העצמי שלא מופיעים
בספר שלושה בסירה אחת. לא הסכמתי
שירוזיחו עלי. אני מוציא את זה לבד. ספר
שלישי משעשע אותי באופן מיוחד.
״לאגודת הסופרים יש ארכיון ״גנזים״,
שתפקידו לאסוף כתבים, רשימות ביבליוגרפיות
ותולדות חיים של הסופרים היהו דים,
שחיו במאתיים השנים האחרונות. בטעות
קיבלתי גם אני שאלון כזה עם 32
שאלות. זה נתן לי רעיון להוציא ספר
כזה, עם תמונות שגעוניות, שיקרא אוטו־ביובייליוגרפיה,
ושם אכניס את כל התמו נות
של המשפחה שלי וכל החברים שלי,
ואכתוב מה אמרו סופרים חשובים עלי
ברגעים מסוימים• כמו למשל משה שמיר,
שכתב לי בהקדשה על הספר מלך בשר
ודם :״מה עם העשר לירות שאתה חייב
לי חתיכת חרה?! משה שמיר.״ אני אכניס
שם למשל תמונה של ונוס הרומאית, בלי
ידיים ובלי ראש, ואכתוב למטה שזה קטע
מאשתי הראשונה. יש רק מינוס אחד לספר
הזה. צריכים עוד לכתוב אותו.״
הספר האחרון שאני עובד עליו כמה שנים,
הוא ספר של מאכלים מזרח־תיכוניים, ששמו
צריך להיות ניחוח ים־התיכון. הוא יהיה
כתוב בשפה קלה והומוריסטית, ויכיל אינפורמציה
מדויקת. תהיה גם הקדמה ארוכה,
באילו ארצות אוכלים את זה, ובאיזו צורה.
תיאור תיאורי עם ציטטות מהספרות העו למית
והמקורות שלנו.״

שאלנו את הסופר על תחילת דרכו הספרותית•
״זד, באמת מעניין,״ אמר דן .״כשעבדתי
בדבר השבוע היתר, שם מהפכה,
והזמינו את רנה דפני, אשתו של ראובן
דפני, לערוך את העתון. היא רצתה מדור
שיהיה קרוב ברוחו לטוק אוף דה מאון
של הנידיורקר• אגב, זה סוג ההומור שתמיד
משך אותי. לא הומור של הצחקות שמנות,
ולא של סיטואציות כמו של הומוריסטים
אחרים, שלא נציין כאן את שמותיהם. הרגשתי
שסוג זד, של הומור חסר מאוד בארץ.
המדורים הראשונים שלי נתקלו בחוסר־הבנה
מוחלטת מצד כולם. אמרו שזה אינפנטילי
ולא יודעים אם אני צוחק או שזה ברצינות•
היתד, לי רשימה על המורה לרקודים
סמי. אז הגיעו מכתבים מטקצית הירחמיא־לים,
שטענו איך אני עושה תעמולה למורה
לרקודים. הרשימה היתד, כמובן ד,היפו הגמור.
מספיק עם זה. עכשיו תשאל אותי
מד, הרשימה הטובה ביותר שכתבתי? שאלת
כבר? טוב. באמת קשה להחליט. אני חושב
שזאת הרשימה ילדי המדינר״ וחוץ מזה
עוד כשלוש מאות רשימות אחרות.

בל ש אצל

עשר זירות בכיס האחר
ך* מיד הרגשתי שהשגתי את מטרתי
! \ f fבאינטרביו, כשהאיש אותו ראיינתי

ש מגו ת

ן * ןהלךלשתות עוד כוסית שמפן
פאניה, ואנחנו חשבנו מהר על השאלה
הבאה .״איך אתה חושב להגיב על שלילת
כלי־הביטוי שלך במעריב ובקול־ישראל?״
שוב פעם הרגשנו שעשינו טעות נוראה,
ושאלנו שאלה מרגיזה .״אף אחד לא שלל
ממני את כלי־ד,ביטוי,״ צעק דן ,״האמת היא
שאנחנו דרשנו בעצמנו מצחי שמעוני, עוד
לפני ששה חדשים, להפסיק את שלושה
בסירה. לא יכולים יותר. כל אחד מגיע
לנקודה מסוימת, בד, הוא צריך לחזור על
עצמו. הקהל דווקא מעונין בזה. מספיק
שצפרוני יגיד את המלה חותנת, כדי שכולם
יצחקו. כמה פעמים אני עוד יכול להתחכם
על חשבון עובדות ומספרים. אני בכלל לא
מרגיש את עצמי מקופח. ברדיו מזמן הזמינו
אותי לעשות תכנית שבועית, המיקרופון
הנייד. אין לי זמן.״

״דעתך המפורשת אינה מענינת את הקורא.
יש לו דעות משלו. אין זאת אומרת
שלך אין דעה. היא גם באה לידי ביטוי
על ידי הסלקציה שאתה עורך בין הדברים
שאומרים לך. גם על ידי זד, שאתה אומר
מה שהאיש לא אמר, אתה יכול להביע
את דעתך. נניח שמשה דיין אמר, שצריך
להוציא את כל משכנות־העוני מאמצע העיר,
מפני שזה לא יפה שעל יד בתי־מלון מפוארים
יהיו בתים רעועים, בהם גרים אנשים
עניים. על ידי זה שאתה מוסיף, שמשה דיין

הצח קו ת

את משה דיין. ונניח שהוא מביע דעה אבסורדית
בענין תכנון ערים. נניח כן? אם
דעתי מתנגדת לו, תהיה זו שגיאה חמורה
להתווכח עמו, ולנסות להעמיד אותו על
טעותו. זה לא תפקידי. תפקידו של מראיין
הוא להיות שחקן ולהעמיד־פנים. לא רק
שאתה חייב להסכים עם הדעה האבסורדית,
אלא שאתה חייב לשכנע אותו, כדי שימשיך
ויקמצת את מקסימום השטות שהאדם יכול
להגיד על הנושא הזה.

השאלה שלך, יוצא האדם ריק ומנופח.
״כמובן שכל השיחות האלה צריכות להיות
משולבות בתיאור איך שהוא נראה.
אבל האינפורמציה המלאה לא צריכה להיות
טיפוסית. נניח שאתה מראיין מזכיר מפלגה,
הטוען להורדת האינדכס, ולכך שצריכים לחיות
בצניעות, ובאותו רגע מדליק סיגר, או
מזמין אותך לכוסית ויסקי. לציין עובדה
זו יותר חשוב, מאשר לכתוב מה לבש
האיש, ואיך נראה החדר. זה נותן את האיש
באמת. נאמר שאצל אותו מזכיר מפלגה
מונחים עשרה ספרים וביניהם אחד סיינס
פיקטשון ואחד בלש ואף לא ספר אחד על
תנועת הפועלים. זה נותן על דמותו של
האיש, יותר ממה שנמצא בחדר.״

מז כי רהמ פלג ה

• %זרנו עוז לשאול עוד שאלה, אבל דן
\ 4שיסע אותנו :״עכשיו תשאל או תי
כאן הגיע סבלנותנו לקיצה :״תחליט, או
שאנחנו מראיינים אותך או שאתה מראיין
אותנו!״
דן חייך חיוך אבהי :״אני חושב שד,שגיאה
הגדולה ביותר של מראיינים, המראיינים
אישי־שעה, אנשים שנמצאים בחדשות, זה
שהם מנסים להתווכח עמם, ומביעים את
דעתם. נאמר שאני מראיין איזה אדם, נניח

שגה דחתן

דן בן־אסוץ נושא בהערכה את פשטידת תפוחי־האדנוה, ששימשה
אחת המנות בסעודה, בה השתתפו סופרים ואמנים רבים. מימין
נראים הפזמונאי חיים חפר, איש ילקוט הכזבים, רב־סרן שאול ביבר והפסל דנציגר.

לא אמר שצריך להרוס גם את בנין ד,ועדר,פועל,
אתה מביע את דעתך. הוא באמת
לא אמר את זה, אבל זד, משקף את דעתך.
״זה כלל ראשון בחור צעיר. הכלל השני
הוא שאין אוף דד,־רקורד. באינטרביו נהגתי
בדרך כלל להזהיר כמו במשטרה, כשבאתי
אל מישהו, שאיננו חייב להגיד לי דברים
שאינו רוצה שיתפרסמו, אבל כל מילה
שיוציא מפיו יכולה לשמש עדות נגדו. אחר
כך גם אם האיש אמר, ,תראה זד, רק בינינו,׳
הייתי רושם את זה במידה ששירת את
האינטרביו.
״רק בינינו אני מספר לך על אישיות מפלגתית
מסוימת, שאחרי שגילה לי את השקפתו,
אמר לי, :בינינו לבין עצמנו כל מה
שאני אומר לך זאת שטות.׳ מובן שרשמתי
את זה. אבל אל תכחוב את זה, זה
יעליב אותו.
״מתוך זה מסתבר לך שאין אוביקטיביות
עתונאית, ואבסורד לחפש את זה. כי לכל
עתונאי יש ממילא עמדה משלו, וגישה
לאנשים ורעיונות. אלא שזה רע מאוד,
שהרעיונות שלו זועקים מתוך האינטרביו.
חוסר אוביקטיביות זה מכתיב לעתונאי את
האנשים שהוא בוחר לראיין, ואת הדרך
שבה הוא מנהל את האינטרביו.
״הנה לך עוד טריק עתונאי. נניח שהאדם
אותו אתה מראיין הוא מתנפח ושטחי,
ואתה רוצה להעביר רושם זה במהירות.
מספיק שתשאל אותו שאלה כמו, :האם
לדעתך מותר לאדם למעול בכספי הצבור?׳
התשובה תהיה לדעתי תמיד, :אדם חייב
להיות ישר ולא למעול בכספי הצבור.׳ ברגע
שאתה מוסר את התשובה, ומוחק את

לא כעס עלי ואמר בסדר גמור, ובאותה
שעד, כל הקוראים חשבו את ד,ד,יפו הגמור,
והיו בטוחים שהוא ישנא אותי עד סוף
החיים שלו. האידיאל שלי באינטרביו כזה
היה שהקורא יאמר, :תראו איזה אידיוט זה,
לא יודע מד. הוא כותב.׳ כאילו שהקורא
יוצא יותר חכם מהכותב, ומגלה כחנות
ברשימה שכאילו לא התכוונתי להן. עבדתי
די קשה, להחדיר כזונות כאלה, שהקורא
ימצא אותן כאילו מצא עשר לירות בכיס
שלא ציפה למצוא בו כסף.
״במידה שאני זוכר אף מרואיין לא התלונן
עלי פרט לפרדריק מאן, שאחרי שכתבתי
עליו הגיש תלונה לשגרירות האמריקאית,
ופנה במכתב לג׳רחלם פוסט. ואז
התחלתי לחשוב שאולי הוא לא כל כך
טיפש בעצם, אם הבין למה שהתכוונתי.״
ניסינו לשאול עוד שאלה אבל דן הפסיק
אותנו :״אני מקוד, שהבנת מתוך כל זד,
איך צריך לראיין אדם. אולי לפי זה אתה
רואה שלא היית צריך להתווכח איתי, ואם
אני אומר לך שאני בעד הטבת מצבנו
הכלכלי, אתה לא צריך להתווכח איתי ולומר
לי שאתה נגד. מה שמעניין את הקורא
זו רק הדעה הבלתי־רגילה שלי, שאני בעד
הטבת מצבנו הכלכלי. זאת רק הקדמה. עכשיו,
אם אתה רוצה לראיין אותי, תעיין טוב
טוב במה שדיברנו היום, תחבר סידרת שאלות
ואז תבוא אלי. אולי אז אסכים לתת
לך ראיון על עצמי. שלום.״
כשירדנו במרוצה במדרגות שמענו עוד את
דן מקלל מאחורי הדלת שנסגרה בטריקה
עזה.

נ ה יש סיכויים
וראשי התיבות הו, כמובן, פיס, מפעל הגזל,
המחלק כל שבועיים קרוב ל־ 300.000ד•
בזכיות ושלוש דירות שיכון בין קת׳ איגרותיו.

3D.DDDדי !££

של גברה זהבה גורפינקל מרמת־גן,
עובדת עירייה, הרוכשת עתה,
כקביעות, כל שבועיים, איגרות־סיס
חדשות. אומרת היא (מתוך
נסיונה היא) :״הבל יבול לקרות !״
גברת שפירא מכפר־בילו לא היתד.
מאמינה במפעל הפיס. מעידה היא על
עצמה! ״הוא (בעלי) קנה, ואני צחק תי.
מדי פעם היה זוכה בשתי לי רות!״
כל זה השתנה בחודשיים האחרונים.
היום אפילו גברת שפירא
בבר קונה איגרת פיס בכל שבועיים.
אחרי הכל זכה בעלה, מר צבי שפירא.
בפרס הגדול — 30 000ל״י. וזוכה
כזה, בפרס הגדול, יש למפעל הפיס
26 פעמים בשנה, שלא לדבר על
הזכיות ב־ 10 אלפים וב־ 5000ל״י
ורבבות הפרסים האחרים.

שרות לאדם שתקוותו תיהפך פעם
למציאות, כי מפעל הפיס הפך כבר,
אם לצטט את החרוז המפורסם, הרבה
עניים לעשירים. הוא גם תורם תרו מה
נכבדת מאד להקמת מוסדות־ציבור
חיוניים וגם פותר בעיית פר נסתן
הקבועה של כמה מאות משפחות׳
מחוסרות מקור פרנסה אחר.

מפעל הנושא מזל
אם כי בארץ עדיין לא קיימת מסו רת
משפחתית כזאת הקיימת בארצות
רבות בהן למשפחה נאמנות למספר
מסויים של כרטיס, הנשמר מדור ל דור
לאותה משפחה, הרי כל אזרח
ישראלי, אשה, איש וילד, קנה, בממוצע,
בשנה שעברה בשבע לירות
איגרות פיס, שמן הראוי לציץ כי
אחת המעלות של פרסיו היא כי ה אוצר
משחרר את הזוכה מתשלום מס־הכנסה
עבור הזכייה.
האמון במפעל ובמארגניו, הבטחון
בהגינותה המוחלטת של ההגרלה (הנערכת
בפומבי ובעזרת מכונות חש
מליות)
וכח המשיכה של הפרסים הגדולים
ופרסי דירות השיכון (עד כה
חולקו כבר כמאה דירות) ,הם היסוד
להצלחה הרבה של מפעל הפיס.
ועדיין אין זה הכל. יש להזכיר ל קונה
האיגרת כי לא בלבד שסיכוייו
לזכייה הם באמת גדולים (הן הזכיות
עולות על 50%מכלל ההכנסות) ,אלא
שיותר מזה — היתרה, המוקצבת על־ידי
מפעל הפיס להשתתפות בהקמת
בנייני בתי־חולים ובתי־ספר, מוכפלת
בו במקום. כי כלל בל־יעבור הוא
במפעל הפיס, שכל השתתפות שלו
בבנין (בין שהמדובר בבית־החולים
בקרייה בתל־אביב, בו השתתף מפעל
הפיס ב־ 2.5מיליון ל״י, ובין שהמדו בר
במרפאה בבוסתן־הגליל) ,מותנית
בהשתתפות לפחות שווה מצד הרשות
העירונית או המקומית בתחומה מו קם
הבניין.

מהר, האדון ! מהרי, הגברת !
מפעל הפיס המקים בתי־חולים ו־בתי־ספר
יסודיים מאשקלון ולוד עד

עכו וצפת, מרפאות ובתי־ספר תיכוניים
(והמחלק לאחרונה אפילו פרסי
מחקר לסטודנטים בבתי־הספר הגבו הים)
,לא דואג רק לבעיות הכלל אלא
אף דואג לבעיות הפרט. אחת התוצ אות
של דאגה זאת היא כי מתוך 300
אלף איגרות הפיס הנמכרות מדי שבועיים,
זוכות 90 אלף במחיר הקרן —
2ל״י — וזה על ־מנת לעודד את
הקונה להמשיך בקניות האיגרות עד
שיזכה, כפי שקרה למר שפירא ול גברת
גורפינקל, למר צמעי ולמר
זוהר — ולאלפים רבים אחרים —
בפרס הגדול.
דוגמה אחרת להיענות מפעל הפיס
לבעיות הפרט: נוהג ההנהלה — המורכבת
מנציגי משרדי הפנים והאו־ 5
צר, שלוש העיריות הגדולות, השלטון
המקומי והמועצות האיזוריות — לה טות
אוזן לכל פנייה המייעצת כיצד
לשפר את תכנית ההגרלה. רק שכמו בן
אין ההנהלה יכולה להיענות לבק שה
כזאת של פלוני שביקש מאת
ההנהלה ״לסדר״ לו את הזכייה בהג רלה
הקרובה. את הזכיות מסדר ה מזל׳
ולכן, האדון והגברת, מהרו —
וריכשו האיגרת --

כי מן הראוי לזכור שמפעל הפיס
כבר חילק בשמונה שנות קיומו פר סים
ביותר מ־ 16 מיליון ל״י, בממוצע
יותר מ־ 50%מההכנסה ממכירת איג רות
מפעל הפיס. וכאן יש להזכיר
מייד כי הרוב המכריע של יתרת הכנסות
מפעל הפיס — כעשרה מיליון
ל״י עד כה — מושקע במוסדות צי בור
חיוניים כבתי־חולים, מרפאות
ובתי־ספר (עד היום ! כ־ 2000 כיתות).

הופך עני קיעשיר
מדי שבועיים מופצות בארץ 300
אלף איגרות פיס וגם בעצם מכירתן
תועלת לציבור. כי ב־ 133 הביתנים
המיוחדים של מפעל הפיס (גוסף ל־
830 נקודות מכירה אחרות) ,מועסקים
230 מוכרים, ברובם המכריע מקרים
סוציאליים, המוצאים, בצורה זאת, את
פרנסתם בכבוד.
כך שמפעל הפיס, צעיר מפעלי הפיס
בעולם* ממזג בפעילותו שלושה
גורמים מבורכים: הוא גם נותן אפ *
מפעלי פיס ממשלתיים קיימים
כמעט בכל ארצות תבל — מגיבראל־מאר
עד סיאם. בספרד ובפורטוגל
קיימים מפעלי פיס זה 400 שנה, ב ארצות
סקנדינביה זה .200 לאחרונה
הונהג מפעל הפיס אפילו בברית־המו־עצות,
כשהפרס הגדול הוא 5000 רו בל
(כאלף ל״י) ,ובין הפרסים המש ניים
פסנתר, אופניים, מקררים, שטי חים
ומעילי גברות.

היתה הזכייה של סלם צימעי וחברו עובדיה זוהר. זכייה זו איפשרה למשפחת צי־
in firm
(בתמונה עם אשתו שולמית ד מעי לעבור מדירת חדר צרה לדירה מרווחת יותר,
# lii.U U U
בנותיו אילנה ויעל) ,פועל־יהלומים מראש־העץ זכייה שבאה כשעתה גם למר זוהר -ערב חתונתו.
(מודעה) rm י העולם הזה 1141

N 171 m
קולנוע סרטים
ה גו ף ו הנ פ ש
הגוף כו כה חשקתי גגת, תל-אביב;
צרפת) שייך לבלינדה לי, ובאופן זמני גם
לכל מי שמשלם לה כסף. כי הגברת לי
מופיעה הפעם בתפקיד הנכבד של יצאנית.
היא כמובן איננה אשמה. הוריה הזניחוה
והיא גדלה בביתו של סרסור, שידע לחנך
אותה כמו שהוא צריך.
אלא שיום אחד מעוררת בלינדד, שאלד,
נוקבת: האם אפשר לאהוב יצאנ׳ת? שואלים
את השאלה שני גברים, שכנים לקורת־גג
אחת. אחד מהם (מורים רונה) הוא יפה־תואר
ומוכשר, כובש לבבות ומנהל עבודה
במפעל לגידול צדפות־ים. השני (דניאל
ז׳לין) ,הוא בטלן בעל־חלומות, רשלן עלוב,
המתבודד בתוך מפעל נסיוני לגידול פנינים
בתוך צדפות.
כשנקלעת בלינדה לי למחיצתם, בנסיונה
להמלט מסרסורה שנכלא, מתאהב בה רונה
מיד, מוכן לשלם חצי־מיליון פרנק כדי
לשחררה מהסרסור, ואפילו הורג אדם והולך
לבית־הסוהר כדי להגן על כבודה. כשהוא
מרצה את עוזנו ויוצא לחופשי, הוא מגלה
כי בלינדה נישאה לז׳לין הבטלן והלא־יוצלח.
לשניהם עדיין נראה כי הם רוצים
זה בזו. עד מהרה רואה זאת גם ז׳לין
האדיש, מגיע למסקנה אליה מוביל הסרט
כולו — יצאנית נשארת יצאנית תמיד ואינה
מסוגלת לאהבה של ממש. הפתעה של
הרגע האחרון הורסת מסקנה נוחה זו.
כשז׳לין מגרש את בלינדה מביתו, רואה
היא כי אינו אדיש אליה יותר, מעדיפה
להשאר בחיקו.
אהדת של השני. כמו רוב סרטיו
של לואי זסלבסקי, עשוי גם סרט זה בקצב
איטי ובתסבוכת המבלבלת את הצופה. למעלה
ממחצית הסרט חולפת עד שמתברר
כי שתי הנשים, מלבד בלינדה, הרודפות
אחר שני גיבוריו של הסרט, אינן אלא כל
אחת אחותו של השני. עד לסוף המפתיע,
קשה גם להבין, מדוע שנאה הגברת לי את
רונה, למרות תשוקתם ההדדית.
מי שמוכן לדלג על תסבכות מעין אלה,
יוכל ליהנות ממספר סצינות. מצולמות
היטב, וממשחק מצטיין של דניאל ז׳לין.

אמב טי הבשטהההפקר
מצכיא כשעת הצורף (אסתר, תל-
אביב; ארצות־הברית) היא מהתלה אבסורדית
אך משעשעת על הנושא המצחיק ששמו
מלחמה. אין בה שום כוונות פציפיס־טיות
וגם לא מוסר השכל, וספק גם אם
יצרני הסרט התכוונו לאותה מידת־גיחוך
המשתמעת ממנה. המלחמה מתוארת בה
כעסק נעים ועליז בדרך כלל, שדרושה רק
מידת מה של חברהמניות אמריקאית כדי
להצליח בה. ההרוגים כמעט תמיד הם רק
של האויב, והחתיכות — אין צורך לקבל
חופשה הביתה כדי לחזות בהן; הן עושות

אמבטיות באמצע שטח ההפקר, בין הקוים
הגרמניים לאלה של האמריקאים.
גלן פורד הוא סמל בחיל־הרגלים ה אמריקאי
בצרפת, בשלהי מלחמת העולם
השניה. הוא משמש כנהגו של גנרל בעל
כוכב אחד, הנקלע לתוך כים מבודד, בו
שוררת אנדרלמוסיה מוחלטת בין החיילים.
בניגוד לשאר האמריקאים שבסרט, נהרג
הגנרל, אבל זה רק כדי לאפשר לסמל פורד
לרשת את מקומו. וגם זאת אין הוא עושה
לפני שהוא נואם נאום, בו מודגשת חשיבותה
של המנהיגות להצלת המצב.
נצחון כרגבי־כוץ. בביתה של כפרית
צרפתיה (סאינה אלג) שעמה אפשר לדבר
רק בידיים, נוטל פורד את כוכבו של
הגנרל שמת, מתחפש בדמותו, ויוצא להוביל
את הצבא האמריקאי לקראת הנצחון. בתחבולותיו
הפקחיות הוא הורג את הגרמנים
הטפשים כמו זבובים. לשם כך אין לו
צורך בנשק. כמד, בדיחות שמושיות ורגבי־בוץ
עוזרים לו להתגבר על כל הבעיות.
הבעיה היחידה שפורד אינו מצליח לפתרה
— היא הטר״ש הוטשמייר, הרוכב על
אופניים בקו החזית, ומחלק גרבי ניילון
בין בנות שטחי הכיבוש. הוטשמייר, הנוטר
איבה לפורד בגלל הלשנה ישנה, הופך
לאויבו העיקרי של הצבא האמריקאי, ולגורם
העיקרי לכך שהנצחון הושג כל כך לאט.

ס ער הבצ לו חי ת
השנים הסוערות (ירון, תל-אביב;
ארצוודהברית) הוא סרט לבני הטיפשעשרה,
המספר בסגנון הטיפשעשרה על בני ה־טיפשעשרה.
מיצגיו הנאמנים של דור זה
הינם ג׳ון סקסון וסנדרה דיי. כל אחד מהם
לחוד עמוס פרובלמות במידה המספקת
לסרט בפני עצמו. הוא — בן לסוכן נוסע,
שכל האמצעים כשרים בפניו כדי למכור
ממזגי אויר, ואשר שאפתנותה של אשתו
מונעת ממנו לקבל משרה הוגנת לפי יכולתו•
היא — בת בלתי־חוקית לתופרת מבולבלת
(טרזה רייט) ,ששכבה לילה אחד עם
מנגן־תזמורת מתחת לסככת התזמורת, ומאז
מטפחת בלבה שנאה עזה מאוד לסככה.
מובן ששני טיפוסים כאלה אינם יכולים
שלא להיפגש, ולהרגיש זד, כלפי זו
את מה שהם מגדירים בתור אהבה. אולם
כמו בכל סרט הוליבודי, תמיד קיימים
ההורים העומדים למכשול בדרכי בניהם.
הוריו שלו אינם רוצים בכלה שהיא בת
בלתי־חוקית, ואילו אמה, אינה רוצה בשום
גבר, המסוגל לעשות לבתה מה שמנגן
התזמורת האלמוני עשה לה.
החוק הוא חוק. סנדרה דיי בת ה־, 16
בעלת פני שירלי טמפל, נראית מספיק
מטופשת כדי להוציא מכל צופה איזה
שהוא ענין בגורלה. לשם כך צורף לעלילה
עוד זוג נוסף, שמביא עמו גם את בעיות
הוריו שלו — אבא אדיש וקרייריסט ואם
אלכוהוליסטית. אולם גם התערבותו הנמרצת
של זוג זה אינה מצליחה למנוע את מה
שהיה צפוי מראש — שסנדרה תתנה אהבים
עם סקסון, דוזקא מתחת לסככת התזמורת
של אמה.
הסוף מתימר להיות טוב. סקסון אמנם
עזב את העיר, אולם בניגוד למה שעשה
מנגן התזמורת, הוא שולח לפחות מכתבים.
הוא כותב שיחזור. אפשר להאמין, או לצפות
לסרט נוסף, שיראה מה אירע לבתה
הבלתי־חוקית של סנדרה.
תדריך אלה הסרטים הנזוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• גגות רומא (תל-אביב, תל-אביב)
— סרטו הניאוריאליסטי של ויטוריו דה־סיקר,
על מצוקת הדיור ברומא.
• אין מקום לחיות ב ר (אלנבי,
תל־אביב) — גרמנים נזעקים להגנת חיות
הבר של אפריקה. מרהיב ומזעזע.
9הזר (ארמון־דוד, תל־אביב) — סרט
מתח משובח. ריצ׳ארד טוד.
• הדון השקט (צפון, תל־אביב;
ארמון, חיפה) — שני חלקיו של האפוס
הסובייטי על קוזקי הדון בתקופת המהפכה
הבולשביקית. בלי תעמולה.

ז׳לין ולי ב״הגוף פו חשקתי״
לי, לי, לי רק לי
העולם הזה ; 14ו

• כפיה (אורנע, ירושלים) — הרצח
של המאה, כפי שסופר על ידי מאיר לוין.
אורסון וזלס.

ת שב ץ a m nvn aSiiun
מאוזן .1 ,זי,
.4חבר כנסת! .10
מטבע יפני; .11
שבט; . 13 מספר
ח״כ ממפלגת ה־צ״כ;
.14 היטל;
. 15 זקיף; 1/2.17
כלום; . 19 פיסי קאי
אנגלי; .20
מלך הצור בימי
יהושע; .22 הר
געש בפירו; .25
טנא; .26 החודש
במזל גדי ; .27
מנומס; 30 צורת
משלוח בדאר;
.32 פקודה; .33
דורון; 34 יופי;
36 משת הצפור;
.37 שמו הראשון
של אברהם; .39
דרך עפר ; .41
סיים! .42 כבש שמן; .44 עיר בצר פת
; .46 אופרה של ג׳ורג׳ ביזה ; .48
אדמת הנגב; .50 משחת גילוח; .51
כושר הבחנה; .53 לבנה; .55 חברה
להספקת דלק; .57 נקי כפיים; .58
שוטר גדודי; .59 כהן גדול בימי
בית שני; .60 מערב עד בוקר.
מאונך ; .1אירגון הריגול של מש פחת
אהרונסון; .2הן; .3צער; .5
אות הנצחון; .6תואר קיסרי חבש!
.7פרק בבמדבר ע״א בלק בן צפור;
.8ירק גינה; .9נגיד בנק ישראל;
.12 זורם בורידים; . 15 משורר גר
מני;
. 16 מחבר מורה נבוכים; .18
מטוס קרב סילוני; .21 קריקטוריסט!
.23 יתד, ללא סוף; .24 פרקי הושע:
.26 צליל; .28 ההיפך מאין; .29 קי־בוץ
בקירבת הכרמל; 31 מסכת ב תלמוד;
.32 יליד הארץ; 35 הערה
בסוף מכתב; 37 חוזה; .38 מקום
הפקת הפחם; 40 מנעול בטחת; .41
עורף ; .43 גבוה ; .45 חברה כלכלית ;
.46 שר התחבורה; .47 כוכב לכת;
.49 דרגה! .52 סיעה; .54 חתימת יד,
בר״ת; .56 מילת יחס; .58 מילת
שיכות.

דאנגלית•צרפתיתP
לומדים בשיטה קלה בבית־הספר

קדימה

תל־אביב, בי־יהודה ,74 טל.20314 .

אנו פותחים; ) 1קורסים ואולפנים למבוגרים מכל דרגות הידיעות.
)2אולפניות קיץ לתלמידי כתי־ספר לחודשי החופש לביסוס הידיעות
ועזרה לבחינות )3 .הבנה באנגלית לבחינות בגרות.
פרטים והרשמה: מ־ 9עד 12 לפני הצהריים! 3עד 9בערב.

סידרת מועמדות שמיניו
ש אלון מו ע מ דו ת

KJJrfWM

את השאלון mnזכאית למלא חמופגזחו
עצמה, וכן כל אדם אתר המעוניין להמליץ
על מופסדת, המתאימה לדעתו לתחרות.

שם פרטי:
שם משפחה- :
מצב משפחתי:

R V jj S a

|M i a
W im

Pfl
!fed
Kip>vjr^n

הכתובת המלאח :

שגת הלידה :
מקום הלידה :
שנת העליה :
גובה-- :
צבע שיער :

צבע עיניים :
השכלה קודמת :

מרים נוף

ידיעת שפות :

משכה את עיני הצלם משום שלבשה
בגד־ים זהה לחלוטין לזה של מועמדת
אחרת המופיעה כאן. בוגרת סמינר בת ,22 פקידה בתל־אביב.

ספורט (לציין איזה) :

עוד שבועיים בלבד
נותרו עד לסיום
ההרשמה של המועמדות
לתואר
מלפת־המים .1959
בעוד שבועיים תתפרסמנה
התמונות
של המועמדות הנבחרות
האחרונות,
ומיד אחר-כד המועמתוזמנה דות
הסופיות לתחרות.
מלכת המים
1959 תבחר בבחירה
דמוקרטית,
על ידי הקהל שיהיה
נוכח בנשף
מפואר, תזכה אחרי
הכתרתה כמסע
ברחבי ממלכתה-
ארצות חוף הים
התיכון. זוהי ההזדמנות
האחרונה לכל
מי שחושבת
את עצמה ראויה
לתואר, ולכל אלה
הרוצים להציע את
מועמדות חברותי־הם
או מכירותיהם

מקצוע או שטח לימודים

מקום העבודה או הלימודים :

זואס המועמדת וזיתה או הנח חברה
בתנועת־מפר, תנופה קיבוצית, אירגון
ספורט, להקה אמנותית או כל אגוד אחרז

סרט אמה ומתי-- :

חוגבויות:
אס אחד הפריטים אינו חל על המועמדת,
אל תמלא אותו. י לצרף לשאלון זה
את תולדות החיים של המועמדת: ,חכמה
שחן ידועות לממלא שאלון זה.

נא לשלוח את השאלון הממולא
בצירוף החומד למערכת העולם
הזה, ת.ד , 136 .תל־אביב, ולציין
על המעטפה »ם לפת המיס 1969

mלהדביק את תמונת המועמדת -i»a

רות פליישר

היא חיילת שצולמה בבריכת־השחיח
של תל־אביב, בהיותה
בחופשה. בת , 19 בוגרת סמינר, עוסקת בבאלם ואתלטיקה.

ברחה עם הוריה מהונגריה, אחרי מרד .1966
במשך השנתיים לשהותה בארץ, למדה עברית
על בוריה. אנט השאטנית עובדת כמזכירה בחל־אביב, אוהבת לשחות.

אנ לו פלודי

לבחירת מלכת־ה־מים.
המלכה תוכתר
בטקס חגיגי,
כנוכחות קהל אלפים,
על ידי מלכת־המים
,1958 יהד
דית מזרחי. יהד
דית, שמאז בחירתה
הפכה לדמות
פופולארית ולחבי־כת
העתונות בחמש
הארצות כהן
ערכה את סיורה, כמשך התקבלה
סיור הרצון הטוב
שלה כאהדה על
ידי ראשי הצבור
בארצות אלה, ועל
ידי אלילי הקולנוע
שם. מלכת המים
הישראלית הוצגה
בדוגמה לחן העלומים
של אומה חדשה,
השוכנת על
חוף ימים. אולי
תהיי זאת את
אשר תיבחרי למלא
בשנה זו תפ-
קיד-ייצוג נאה זה?