גליון 1142 מתאריך 19 באוגוסט 1959

שלוש פעמים כיפאק לקורא טיכאל פריי-
ברג מנתניה (העולם הזה ,)1140 שמעז כי
לעולים מאירופה מניע יותר משלעולים
מצפון אפריקה, שסבלו פחות מהם בניהנום
הנאצי. הקורא פרייברג — מה אתה יודע
על תנאי חייהם של הצפון אפריקאיים במולדתם
כיום? כלום!
מדינת ישראל היא אחוזת־בית לכל יהודי
באשר הוא. שוויון זכויות וחובות הוא
היסוד לכל מדינה דמוקרטית — ונם לישראל.
דעותיו הטיפשפשיסטיות של הקורא
פרייברג לא יוכלו לשנות עובדה זו.
ם. זנגו, ירושלים

העורך הראשי:
אורי אבנרי

ראש המערכת:
שלום בהז

עורך משנה:
דוב איתן
עודך תבנית:
וקי

עורך כיתוב:
סילבי קשת

עי בי ט
aimגליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
J1ר . 136 .מפן לטברקים :״עולנזפרס*.
המוציא לאור: העולם הזה בע״ס.
י 19ס משה שהם בע״נז, ת״א, טל.31139 .
החפצה: דוד מופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

כתב בכיר:
אלי תבור

עלם המערכת:
אריה קרז
הברי המערכת:

שייע נלור, לילי גלילי, דויד הורוביץ,
רוהי ורד, אברהם הרמון, יום ף אבר
המרי, אביבה פמן, אבנר פרי, למוש
קינן, שלמה קרו

החל מגליון זה מתחיל העולם הזה בנסיון חדש, העשוי לעניין בשבועות הקרובים
אנשים רבים בארץ. כוונתי לקלפי הנסיונית, שהוצבה השבוע בפעם הראשונה על־ידי חולית׳
מחקר שלנו• תוצאות נסיון ראשון זה מתוארות בעמוד .7
כדי להעריך נכונה את התוצאות של קלפי נסיונית כזאת, שלא היתה עוד כדוגמתה
בארץ, יש לקחת בחשבון גם את מעלותיה וגם את מגרעותיה.
המעלות בולטות לעין:
• עד כה לא קיים בארץ שום מוסד לעריכת מחקרי־בזק של דעת־הקהל על בסיס
אובייקטיבי, מסוג משאלי גאלופ האמריקאיים•
על־ידי שמירת מועדי הקלפי ומקומותיה בסוד, נמנע השבוע — ויימנע להבא —
מכל גורם מעוניין להשפיע על התוצאות באופן מאורגן.
לעומת זאת, יש להדגיש כי קלפי כזאת אינה מתיימרת להיות מדעית ומדוייקת, ואף
נסיון בודד אחד כזה אינו יכול לשקף את הלך־הרוח של כלל־הבוחרים. יש לה כמה
מגבלות ברורות:
• הציבור המזדמן לכל מקום שהוא בארץ, בכל שעה שהיא, הוא מקרי למדי. הוא
שונה מן הציבור המזדמן באוהד, שעה למקום אחר• הוא שונה גם מן הציבור המזדמן
לאותו מקום בשעה אחרת. הקלפי הנסיונית יכולה לקבוע רק מה דעתו של הציבור
המקרי הזה.
• ישנן מפלגות הסומכות על ריכוזי־אוכלוסיה מגובשים, כגון הדתיים בבני־ברק, מפ״ם
בגושי־קיבוציה או מפא״י באזורי הממשל הצבאי, ובמושבי העולים המשועבדים. מפלגות
אלה יוצאות מקופחות בקלפיות כלליות.
אם נשקול את המעלות והמגרעות, אלה כנגד אלה, נגיע להערכה. נכונה של התוצאות
בכל שבוע. גישה זו תאפשר לנו להסיק מן התוצאות השבועיות מסקנות מסויימות —
הן לגבי חלוקת־ד,כוחות לפי השכבות והאזורים השונים, והן לגבי תנודות דעת־הקהל
משבוע לשבוע. אני מקתד, כי לא רק הציבור הרחב, אלא גם עסקני המפלגות השונות
ימצאו דו״חים אלה למועילים.
השבוע עוד היה גדול אחוז הנמנעים, בעיקר בגלל הקושי להסביר במלים קצרות
לעוברים־ושבים את מהות הנסיון החדש. אני מקווה כי עם היוודע דבר הנסיון הזה
יקטן. אחוז ההימנעות בהרבה — וכי גם הרוצים להימנע מטעמים עקרוניים, יציינו זאת
בפירוש על גבי פתק הבוחר.
אנחנו נמשיך בנסיון זה מדי שבוע בשבוע, עד יום הבחירות• למחרתו נוכל לקבוע סו פ מ
באיזו מידה שיקפה הקלפי הנסיונית את הנטיות האמיתיות של דעת־הבוחרים, ובצורה זאת
נוכל להסיק מסקנות חשובות לגבי הבחירות הבאות.

מכתבים גדודי הסער

רצופה בזה המחאה שי עשר?״י. אבקשכם?העביר
את הסכום הנ״ל? ,משפתות
עצורי ואדי ם?יב.
אהרן ברט, נווה יוסף, חיפה
קב?ו נא סכום ש? עשר?״י?עזרת משפחות
עצורי ואדי ם?יב. אקווה כי תרומות
נוטפות יבואו בעקבות תרומה זו. יש?הצי?
את המשפחות מחרפת־רעב.
ל. ל ,.תל־אביב
אני שו?ח המחאה ע? עשר?״י כעזרה
?משפחות העצורים. יהי רצוז כי קוראים
רבים י?כו בעקבותי.
א. פרידמן, בני־ברק
רצופה המחאה ע?־סד ״? 10י, תרומתי הצנועה?משפחות
עצורי ואדי-ם?יב. אנא, דאגו
שכסף זה יגיע?משפחות אשר את תמונות
י?דיה 1פרסמתם, בעור בתו ש? ״גבור״ וארי
ם?יב, משה ריין, עושה חיים באמריקה.
משה רוזנפלד, תל־אביב
הדבר אירע?פני 25 שנה. השעה היתה
אחת אחר חצות. הורי ז״? ,אחותי ואני
ישנו בבית ש?וו, בקיע שטראסה,136 ,
בר?ין. פתאום התעוררתי?שמע צעקות.
ד?תות נפרצו ברעש ונשים בכו. אמי טיהרה
לחדרנו, או?ם היא?א הספיקה. ד?ת הדירה
נפרצה בכה וקו?ות ש? שיכורים קראו:
״יהודים רקובים — החוצה!״ .אבי שיצא
ראשון, ספנ מכה בראשו מאלה ש? ?בוש
מדים, ונם? מתבוסס בדמו. אמי אחזה
אותי ואת אחותי ויצאה החוצה. אחד,
שהכרתי אותו כשוטר ברובע שלנו, תפס את
הילדה וזרק אותה למטה, במרדנות. היא לא
ק יו,תר. לקחו אותה על אמבולנס. אני
ואמי חיכינו בחוץ עד שהבל עבר. כשחורנו
כבר לא היה לנו בית.
לא יכלתי שלא לזכור זאת כשקראתי את

מה שהתרחש לפני שבועיים בואדי סליב.
אינני יכו? להאמין כי שוטרים ישראליים
נהנו בגדודי הפער של היטלר. אולם האמת
המצערת היא כנראה ז ו
חנן שיץ, קרית ביאליק
כאשר קראתי את עדותו של ב 1הרוש
(העולם הזה )1139 התרשמתי ממנו כאיש
בעל אינטליגנציה טבעית, אם כי לא משופשפת.
אולם התנהגותו בערב המעצר, כשיצא
לקדם עם אקדח ביד את הקצינים שבאו
לעצרו הטילה ספק בליבי. חשבתי וחשבתי
עד שהגעתי לידי מחשבה כי התנהגות זו
יאה יותר?פרובוקטור מאשר למנהיג.
ניסים אלקלעי, תל־אביב
עצורי ואדי פליב אינם אשמים. הם
עשו רק מה שאמרו להם כל הזמן מנהיגי
לעשות.
המפלגות
כל הומן דיברו על
ליבם ואמרו להם
כי הם. יוכלו לעשות
הכל אם יצביעו
בעדם. או הם

אשם החינוד ה־מפלנהי.
אין כאן
אפליה עדתית. יש
כאן אפלייה מפלגתית

מאיר בן ישעיהו,
סוסררה, ירושלים
. ..אינני מאמין
כי אתם באמת מצב
די ש עי הו
דיקים את בז הרוש
וחב ריו ...עד במה שאני מכיר את בן
הרוש הוא ישחוט את האשכנזי אורי
א. ג״ ירושלים
אבנז־י...

אטימות מרוק
בהעולם הזה מהשבוע שעבר ( )1141 צויין,
שירקתי כביכול על ספר שיריו החדש של
יוסף בז־נל ״במענל החרפה״ .מבלי לחוות
את דעתי לגבי עצם הסונייה הנדונה, היינו
אם ראויים שיריו אלה ליריקה ואם לאו,
עלי לציין שלא ירקתי עליהם בפועל, בשום
נסיבות שהן. ממילא לא בדקתי באיזו
מידה אטימה כריכת ספרו של ברגל בפני
מים ורטיבות כלשהי.
גבריאל מוקה תל־אביב

לכן ושחור

כמתריס, שהופיע במוצאי שבת לפני
שביעיים ברחובות תל־אביב במפעל התרמה
שיוזם בידי ״הפעולה השמית״ למען משבחות
עצורי ואדי סליב,
ברצוני להוסיף על
הכתבה ״אחרי הסערה
— פחד״ (העולם
הזה .)1141
שמעתי טענות רבות
מפי אנשים שברחוב
בער וננד ההתרמה.
היו כאלה שטענו:
״אתם לבנים והם
שחורים, אז למה אתם
בכלל עושים את
זה?״ .אחד, לבוש
מכנם יים כהים ומגוהצים
וחולצה לבנה
ומעומלנת מאד, בשכרם
קטנה וראש מק...
ריח
מציינים את גי־עטרץ

אמר :״״כשבאנו
לארץ לפני 35 שנה,
גרתי באהל וסללתי כבישים. טי עזר לי
אז? למה לי לעזור עכשיו למישהו אחר?״
לאנשים אלה אינני רוצה אפילו לענות.
אולם היו בהתרסה זו גילויים אחרים, שאותם
אני מוכרח לציין לשבח. כתבתם כבר על
השוטר, שנינש למתרימים ואמר :״שלחו
אותי להכות אותם בואדי. עכשיו אני רוצה
לעזור להם. קחו עשר לירות ממה שהרווחתי
א ז היה נם נער כחוש, כבז ,13 לבוש
מכנסי דוננריז וחולצת טריקו. הוא שם על
השולחן לירה אחת, ונראה היה שזה כל
הכסף שהיה לו. בקול חנוק לחש :״תצליחו.
אתם צריכים להצליח. אתם מוכרחים להצליח!״
רפי
עטרון, תל־אביב

תעודת־גמר

במכתבו של שלמה טייטלבאום מרמתיים
(העולם הזה )1138 נאמר כי בתו הוכרחה
לשלם סכום בלתי חוקי, כדי לקבל את
תעודת נמר־השנה שלה. דברים אלה אינם
נבונים ומעמידים באור כוזב את קרז וועד
ההורים בבית ספרנו, תור הטלת דופי
בשמי. העובדות הן אחרות:
קרן ועד ההורים קיימת במוסדנו ארבע
שנים. היא נמצאת בבעלותו הבלעדית של
ועד ההורים הנבחר באסיפה כללית ואשר
קובע אח המטרות להוצאת כספי הקרן
והן: תשלום עבור קורסים להשלמת ידיעו תיהם
של תלמידים חלשים במקצועות החשובים,
קיום חונים (שחמט, ספורט, מדיניות,
ספרית ובו׳) ,תמיכהבמפעלים חברתיים
ותרבותיים של תלמידי בית הספר,
תוספת ציוד למורי חשוב וכד׳.
ליו״ר ועד ההורים ולי נתן יפוי כוח
להתחשב במצבם הכלכלי של הורים מסוימים
ולהקטין תשלומם ואף לשחררם כליל במקרים
קשים. וכד נהגנו תמיד ואם ההורים
מתנגדים לשלם אין אנו מעכבים לעולם
את התעודה אלא מוסרים אותה מיד לאחר
שההורים או התלמיד מצהירים שאין ביכולתם
(או במקרה טיטלבאום אין ברצונם)
לשלם.
אין זה נבוז שאמרתי לתלמידה, כי ״אינני
רוצה לראות פנים אלה״ אלא שאין
ברצוני להתראות פנים אתה או עם אביה
לשם הסבר, דבר הידוע לכל ההורים ואשר
לטיטלבאום ״איננו ידוע״ רק מתור רצון

ג. לחמן, נזנהל בית־חינוך
תיכון, רמתיים

מלאכת קודש

...החסרתם פרטים חיוניים בכתבה על
גירושיה של מזל יצחק — ״נט או בית
סוהר״ (העולם הזה .)1140 מזל יצחק פנתה
אל חמותי, עוד לפני שמונה שנים, מלכה
מאירית שהיא מנהלת התאחדות נשים לשיווי
זכויות בפתח־תקווה ועוסקת ם!ה 30
שנה במלאכת קודש זו שלא על מנת לקבל
פרם. ומאז עמדה חמותי כל הזמן לימינה.
לדוגמה: לפני חמש שנים חייב משרד
הרבנות בפתח־תקווה את בעלה הקשיש של
מזל לתת לה נט. הוא ערער על הדבר
בפני ביודהדין העליון, וחמותי התבקשה
לעלות ירושליימה ולמסור עדות. אותו זמן
היתה היא רתוקה למיטת בתה החולה,
שהיתה צריכה לעבור באורח דחוף לבית
החולים ״תל־השוטר״ .היא לא היססה ועלתה
מיד לירושלים, ושם עמדה לימינה של מזל.
יהודית מאיר׳ת, פתח־תקמה
...כתב תי במכתבי בגליוז שעבר (העולם
הזה )1141 כי למעשה מותרת מזל לכל אדם,
לפי פסק דין הצהרתי. למקרא טענותיו של
בעלה לשעבר (העולם הזה ,)1141 משה יצחק,
מסתבר כי הגט בכל זאת היה חיוני.
כי אליבא רטשה לא היו הדברים מעולם.
אכן מזל היה עיסו זמן טסויים, לאחר
שנישאה לו ב״קול ששון וקול שמחה״ .השאלה
היא למי האמינו הדיינים...
יצחק א. דגני, ירושלים

גישה נחשדת

מספר שיחות שהושמעו, לאחרונה ב״קול
ישראל״ על הנושא :״כפילות הלשון בחברה

הערבית״ ,הביאוני לחשוב כי לא האמת
המדעית הטהורה עמדה מול עיניהם של
עורכי התכנית.
״השפה הערבית המדוברת ענייה בכשר
הבעה, עשירה בביטויים קשים, בנון קללות
וביטויי נימוס יתירים, ועובדות אלה נורמות
לליבוי במחשבתו של הנער הערבי;
לשפה הערבית אין מונחים מדעיים ואינה
יכ1לה לשמש כשפה מדעית אלו הן רק
שתי עובדות ממכלול העובדות שליקטתי.
משיחות אלה. כוונתן ברורה — להצביע על
נחיתותו של האזרח הערבי, שכלי ביטויו
הראשוני, השפה המדוברת, ד? ביותר.
כאדם העוסק בבלשנות שטית יכול אני
לומר בי עובדות אלה ועוברות רבות
אחרות שהוזכרו במכלול השיחות אינן נכו נות.
וחבל — הנישה האומרת בי הערבי
הוא נחשל מטבעו ואינו מסונל להתפתח
תתנקם רק בנו.
אורי פז, תל־אביב

הדיר לרודנות
מאמר העורר ״נגד מי?״ (העולם הזה
)1141 מעלה שוב את המושגים תכנון
ממלכתי אמיתי ומשק יצרני אמיתי. אני
חושב כי במציאות לא יכולה להתקיים ההשוואה
בין שני סושנים אלה. בהכרח יושם
הדנש על אחד מהשניים, לרעת השני. אם
הרגש יהיה על התכנון, הרי גם אם רצון
המתכננים יהיה טהור וטוב, אי אפשר יהיה
להטלט מרודנות במשד הזמן. באם יהיה
הדנש על משק יצרני הרי בהכרח תצטמצם
הכוונת הממשלה רק בשמירה ועזרה למשק
החפשי.
בנידוז זר, הרגשתי זהה עם דברים שנכתבו
בספרו של הייק ״הדרד לעבדות״ .כשהדגש
מושם על תכנון ולא על התחרות, הרי
ככל שהכוונות הראשוניות טובות, מניעים
בהכרת לרודנות ...המצב האידיאלי יהיה
כשהליברליזם הנוכחי, שהוא ליברליזם מרוסן,
יקבל את ההכוונה הממשלתית, בתנאי
שתפקידה יהיה להקטין את ההפרשים בין
שכבות העם השונות ולכוון את המשק החפשי
לאפיקים הרצויים ל מדינה...
דן חת, הך הכרמל, חי3ת

צפור שחורה של אסון
כאחר מחוליו בעבר של ד״ר פינק, הרשו
לי להעיר מספר הערות על האשמתו החמו רה
שפירסמחם נגליונכם האחרון (העולם
הזה .)1139
נכו! הדבר כי ד״ר פינק, שראה במוסדו
בכפר ננים יעוד חייו, לא עצם עיז בלילות
לפני שוידא כי כל דבר במוסד בא על
תיקונו. נבוז הדבר כי לולא פיקוחו הרפואי
המתמיד היה האסון, המרחף עתה, לאחר
שעזב את המוסד, כציפור שחורה על הנווה
הנאה, בא כבר ימים רבים קודם לכן. אולם
ד״ר פינק לא עמד על גורם אחר, שהביא
במישרין למצב חולה זה — הפיכת ם 1ם ד
בריאותי למקור רווחים.
לדעתי אסור שבמדינה, בה מתרחשים
אסונות בנלל אי־יציבות אוכלוסיתה, אפשרי
יהיה מצב בו אדם פרטי, ויהיה מוכשר
ככל שיהיה, יקיים מוסד כזה בלי פיקות
ממשלתי מתאים.
א. א ,.נתניה

לא רק הלצות
בקשר לכתבה ״השד יודע מדוע הם רוצים י
לשחק״ (העולם הזה :)1137 אני אחת הקר־\
בנות של רותי וורד< ,
שביקרה במבחן ה-ו
שחקנים הצעירים של
תיאטרון ה״סמבט־}
יו!״ וחזרה משבן•״•
מלאה פרטים פיקנ \
טיים;
שמי
אינו רחלי,
ויפו, כפי שכתבה,
אלא שלי זיסו. רותי
כתבה שאני וואמפ
אינני יודעת מדוע?
הופעתי למבחן ב חולצה
לבנה, מכנסי
דונגריז כחולות ושי ער
הדוק בשתי סי כות
לבנות — האם
זהו מלבוש הולם ל-
וואטפ?
קראתי במבחן קטע
מתור ״מדאה״ — אז
מה? קטע זה אהוב עלי במיוחד. האם בפני
״סמבטיון״ צריד לקרוא רק הלצות? האם רק

לזה הם ראגיים?
הוורד לא הצליחה לקטול אותי בתיאורה
— אולם אני טניבה על דבריה רק מפני.
כבוד הסמינר. אני תלמידת הסמינר (ונם
אוניברסיטת תל־אביב) — וזהו סילוף דמו תה
של מורה בעתיד.

שלי זיפו, תל־אביב

היכונו לנשף בחירת

מלכתה מי ס
1959
בו תיבחרנה המלכה וסגניו-
תיה בבחירות ישירות וחשאיות
על־ידי קהל הנוכחים,
באמצעות קלפי. על מקום ד
מועד הנשף, שיתקיים ברא שית
חודש ספטמבר, תבוא
הודעה מיוחדת כשבוע הבא.

ך* וותיקים קראו לה חטיבת־מירה -
| fראשי התיבות של ״מגבעתי ישחרר רק
המוות״ .שום חטיבה אחרת, פרט לחטיבת
הראל, לא הגיעה לאחוז כה גבוה של הרוגים
ופצועים. שום חטיבה אחרת לא עמדה
בשורה כה ארוכה של קרבות־הכרעה —
עיבדיס, נגבה, הגבעה , 105 הגבעה ,113
משלט הצומת, חולייקאת — שכל אחד
מהם היה תמרור בנתיב־הדמים להקמת המדינה.
החודש
הולידה החטיבה, במאוחר, ספר
בעל חשיבות רבה. חטיבת גבעתי במלחמת
הקוממירת, הנושא את הגושפנקה הרשמית
של צה״ל, אינו רק ספר מרתק. גם אין
הוא רק מלאכת־מחשבת, בה הושקעו כחמש
שנות עבודה. ספר זה הוא חוויה, והוא
נותן מזון למחשבה רבה.

בי לקח תש״ח עודנו המדריף
העיקרי למדינה. הערכה נבונה של
העובדות והבנת משמעותן העמד
קה -עודן צורך חיוני. וספר זה,
עם בל מעלותיו ומגרעותיו, תורם
לכד תרומה חשובה.

אי־אפשר היה להביא תותחים ומטוסים
בימי השלטון הבריטי. אך אפשר היה להביא
נשק קל — כמו רובים — אילו גייס הישוב
את כל כוחותיו למטרה זו. אך ברגע המכריע
חסרו הרובים — וארבעה חודשים אחרי
פרוץ המלחמה, אפשר היה לבצע את פעולת
נחשון, רק הודות למשלוח של רובים צ׳כיים,
שהגיעו ברגע האחרון ממש.
אופייני עוד יותר: בפרוץ המלחמה לא
היתד, בידי הישוב שום כמות רצינית של
תיל דוקרני — אחד ממכשירי־המלחמה
החיוניים ביותר, שאפשר היה לייבאו באופן
חוקי לגמרי. מחסור זה גרם למאות אבירות
מיותרות.
נשק וציוד היו צריכים לבוא מחוץ־לארץ.
אולם הגוער היה כאן — והוא לא גויים.
החטיבות הקרביות של ההגנה, שהקימו את

היא. קומץ זעיר זה הקים את המדינה.

•יי מרבית המזל, היו ערביי פלסטין
/מוכנים עוד פחות למלחמה, שהם עצמם
ירו בה את היריה הראשונה.
מראשית המלחמה זרם לארץ זרם קטן
של מתנדבים זרים, בעיקר מעיראק וממצריים.
אולם לחברה הערבית הנחשלת חסרו
הכלים לביצוע גיוס ממשי של כוחותיה ול־הפעלתם
התקינה. למן ההתחלה, הופרעו
מאמציה על־ידי האינטריגות בין הגוש העי־ראקי־ירדני,
שחלש על הכוחות בצפון, לבין
המופתי והמצרים, שחלשו על הכוחות בדרום.

נוצר מצב מדהים ואבסורדי.
שיפתיע רכים: לחטיבת ״גבעתי״
היה, עד ל־ 15 במאי, יתרון מספרי

העם הפלסטיני נוצח במלחמה זו. אולם
אין הדבר פוגע בכבודו. ללוחמים עצמם לא
חסרה מעולם תחושת־הכבוד ליריב. קטע
לדוגמא בספר :״בשעת הביצוע (של כיבוש
אבו שושר ).נתקל הכוח באש מקלע טרדנית,
שפצעה שלושה מאנשיו ועיכבה התקדמותו
למשך שעה ארוכה אחרי הכיבוש) נמצאה
גם גופת המקלען שהטריד את כובשי
הכפר, להפתעת הלוחמים נתגלה כי היה זה
ערבי זקן מאד. הלוחמים העריכו מאד
עובדה זו.״

ך * יתה זאת מלחמת לאומים — אך אף
ן fאחד משני הלאומים לא היה מוכן לה.
אחרי 40 שנה של מלחמה בין הישוב העברי
לבין ערביי פלסטין, שהובילה בעקביות אכזרית
לקראת מלחמת־הכרעה בלתי־נמנעת,
היו שני הצדדים בלתי־מוכנים לה כמעט
לחלוטין.

דויד בן־גוריון משתדל לאחרונה
להוכיח, בעזרת פרוטוקולים וקט־עי־עתונות
למכביר, בי חזה את
הבל מראש וידע בדיוק מה יקרה.
אך העובדה היא כי בפרוץ מל-
חמת-ההכרעה לא היתה כידי הישוב
אלא במות זעירה של נשק.

גדה אחרת המתנדפת למקרא ספר זה
היא האגדה על בריחת ערביי ישראל
מרצונם ר,חפשי.
אגדה עקשנית זו, המתאימה כל כך לצרכים
תעמולתיים, יכולה היתד, למצוא הד רק
בלבו של מי שהיד, רחוק מחזיתות המלחמה
ושלא היה לו מושג מה שנעשה בהן. רק
איש כזה יכול היה להאמין כי עם שלם נאחז
לפתע בטרוף־דעת ועוזב את ביתו ללא
כורח.
בשבועות הראשונים של המלחמה היו כפרים
שננטשו ללא צורך, מתוך פחד בלתי־מוצדק
או פקודה של מישהו. אולם בדרך
כלל היד, המצב הפוך: הפלאחים הפלסטיניים
נאחזו בכפריהם, הגנו עליהם בעקשנות,
וברחו רק אחרי שהבינו (בצדק) כי גורלם
נחרץ עם התפתחות המצב הצבאי.

במלחמת תש״ח לא היה הבדל
רב כין לוחמים לבלתי־לוחמים.
בשני צדדים לחמו, בשעת הצורך,
כני בל הגילים ובני שני המינים.
שום צד גם לא הבחין כין לוחמי
האוייב לבין הכלתי-לוחמים שלו.
רוב הקרבות היו קרבות-לילה,
בהם הומטרו רימוני־יד ללא אבחנה
לתוך הבתים -והפילו קרב-
נות ללא אבחנה.

ף ארץ שוררת האגדה.כאילו ערביי
^ פלסטין לא לחמו מעולם מלחמה של
ממש. לעתים מתקבל הרושם כאילו עם זה
ירה כמה יריות באוויר, ערך כמה פרעות —
ואז קם ונטש כאיש אחד את מולדתו והשאירה
ברוב אדיבותו בידי האפוטרופוס על
רכוש הנפקדים.
מתוך ים העובדות של ספר גבעתי מזדקרת
תמונה שונה לגמרי. הפרך הראשון,
המתאר את הקרבות מיום קבלת החלטת־החלוקה
באו״ם ועד לפלישת צבאות המדינות
הערביות, אינו משאיר ספק שהיו אלה
קרבות מרים, בהם הצטיינו שני הצדדים במידה
רבה של עקשנות ונכונות להקרבה.
חבל שמחבר הספר, רב־סרן אברהם
(״לנטש״) אילון, לא התעלה תמיד להכרה
זו, המבצבצת מכל שורה של ספרו. הוא
מתעקש מדי פעם לחזור לז׳רגון של הימים
ההם ולקרוא ללוחמים הערביים ״פורעים״,
ולכפריהם ״קני פורעים״ .אלד, כינויים מוזרים
— כאשר הספר עצמו מקפיד להבליט
כי ״פורעים״ אלה פעלו תחת פיקוד מאוחד,
כחיילים־מתנדבים של צבא לאומי בלתי־סדיר.

האמת
הפשוטה היא כי מלחמת
תש״ח היתה מלחמה לאומית -
מלחמה בין שני לאומים שחיו
כארץ אחת, ושבל אחד מהם האמין
כלב שלם בי שאיפותיו הלאד
מיות יכולות להתגשם רק אחרי
מיגור מוחלט של הלאום השני.

שלם -ל פני פלישת צבאות ערב.

לכן לא היה זה פחד־שודא שהניע את
הערבים לברוח, ברגע שהוברר להם כי שוב
לא יוכלו עוד להגן על כפרם. היתד. זאת
החלטה הגיונית. אין היא פוגעת בכבוד
הבורחים. מעטים בני־האדם בעולם שהיו
נשארים בכפרם, שיש בו בקושי כתריסר
רובים, כאשר פלוגה מאומנת של חטיבת
גבעתי פורצת לתוכו משלושה כיוונים.
ספר גבעתי אינו משאיר ספק כי ערב
פלישת צבאות־ערב, הפך גירוש הפלאחים
הערביים למסרה צבאית חשובה של הפיקוד
העברי. ב־ 10 במרס ,1948 ,פירסם אגם/מט־כל
את תוכנית ד׳ שלו לקראת הפלישה.
תוכנית זו כוללת, בין השאר, את הסעיף
הבא :״השמדת כפרים (שריפה, פיצוץ ומי־קוש
חורבות) — בעיקר לגבי ישובים שאין
באפשרותנו להשתלט עליהם בקביעות.״ כן
מדובר בד, על גירוש האוכלוסיה הערבית
משכונות עירוניות מסויימות.

על ג׳יפ של שועלי שמשון, מתחת לנוקלע המורם, מגיש
לוחם גבעתי סיגריה ללוחם פלסטיני שבוי, חבוש עיניים,
בג׳סטה ספונטאנית שסימלה את רוח לוחמי החטיבה בימי תש״ח, בקרבות בררום הארץ.
המדינה, הוקמו רק ברגע האחרון ממש,
שבועות מעטים לפני פרוץ המלחמה. חטיבת
גבעתי היתד, האחרונה — מפני שדויד
בן־גוריון התנגד למינויו של יצחק שדה
המנוח כמפקדה, וגרם על־ידי כך למשבר
בפיקוד ההגנה, שנסתיים רק עם מינויו של
שמעון אביה כמפקד גבעתי( .פרט זה, אגב,
חסר משום־מה בספר).

על הלוחמים הערכיים כחזית הדרום.
הציבור הערכי, שעלה על
הישוב העברי פי שניים ויותר,
ושנעזר על-ידי עמי ערב האחרים,
לא הצליח לגייס לוחמי־קכע, כמספר
שישתווה ללוחמי־הקכע של
הישוב העברי.

העובדה היסודית היא כי הישוב
העברי לא הכריז על גיוס טוטאלי
של כוחותיו, אך שכל קיומו היה
מונח על בך המאזניים. אילו בוצע
גיוס כזה מיד עם ראשית הלחימה,
אפשר היה להשתלט במהרה על
השטח ואולי אך למנוע את חדירת
צכאות־ערב לפנים הארץ. אולם
מוסדות הישוב, ובראשם דויד כן
גוריון, חיו בל אותה תקופה כאשליה
שאין זו מלחמה אלא ״פרעות״
-ופעלו בהתאם.

אחת התוצאות השליליות של תופעה זו
היתד, כי המפקדים הערביים נאלצו לסמוך,
לביצוע פעולות מסויימות, על ה״פזעה״ —
שיטה ערבית עתיקה של הזעקת המונים של
אזרחים אוחזי־נשק בשעת־חירום. מוזעקים
אלה, שלא היו לוחמים קבועים ושחזרו
לבתיהם בגמר הפעולה, היו פרימיטיבים
מאד, והם שביצעו את ההתעללות בגופות
ההרוגים העבריים, אשר גרמו באותם הימים
לזעם כה רב ומנעו מראש כל רצון לנהל
את המלחמה על פי כללי הלחימה התרבותית.

כל פנים, על סמך המספרים המופיעים
בספר, אני מוכן להעריך כי בשום יום
ממלחמת תש״ח לא עמדו בשדה למעלה מ־
12 אלף לוחמים ממשיים מול כוחות האוייב
— מספר מגוחך אפילו בממדי התקופה ה
כעוד
שני הצדדים היו בלתי־מובנים
בראשית המלחמה, הרי
החברה העברית המפותחת הצליחה
להתגבר על בך במהירות רבה
יותר מן החברה הפלסטינית הנחשלת.
לבן ניצח הצד העברי נצחון

בריחת הערכים היתה ברובה
תוצאה כלתי נמנעת של המלחמה
בפי שנוהלה, תוצאה מן התנאים
המיוחדים של מלחמה זו, אי-אפ-
שר להאשים בה רק את הצד
העברי. אך בודאי מגוחך להטיל
את בל האשמה על הצד הערכי.

חשכה אקטואלית אחרת ר,מבצ־ ־

)mבצת בלב הקורא למקרא הספר היא: מה

קרה לכל אותם צעירים וצעירות שביצעו
מעשים כה מופלאים בשדות־הקרב?
אנשי גבעתי לא היו גזע מובחר. ברובם
היו מגוייסים פשוטים מתל־אביב וממושכות
הדרום, ואחוז ניכר מהם בא משכונות״
העוני ומהפרברים. תחת סמל הצבר והחרב
— סמל גבעתי — הפכו לגורם היסטורי.
מה הפך אנשים פשוטים אלה ליחידה
מפוארת, המוכנה לכל ומסוגלת לכו? היד,
זה משהו שאינו ניתן לתיאור, אך המזדקר
מתוך כל עמוד של הספר: הרוח של החטיבה,
המשטר של החטיבה. הם היו יצירי־כפיו
של הקולקטיב, בהנהגת שמעון אבידן.

הנה בי כן, לדעתי זה הלקח
העיקרי של ״גבעתי״ ז שאנשים
פשוטים יבולים במשטר מסויים
להתעלות עד לפסגות הרוח האנושית
-ובמשטר אחר שוב לא
יהיו אותם האנשים אלא המון
נדבא וחסר־יבולת.
בישראל של ,1959 כאשר הקטנות האנושית
וההתפרקות האנושית מקיפה אותנו
מכל עבר — זה לקח שכדאי לזכור אותו.

במדינה
העם
קרבותנ סיג ה

שינוי כ תו ב ת -
ההיגגי הגזשוה גגה מזההג, גזגזבן ןש והגי
ריע כל כך לגוגזלסה הגזיגגייה שך גנגיים
הראש, כוי לגזגחג כיכגגיגז. בגזשלגגז.

m imלי ל ה
לקבלת מודעות
לכל ה ע תו נים
בסניפנו
מדיניות גול!

רח׳ דיזינגוף $וו תל־אביב
טלפון 299S2

אחת הטענות העיקריות של התעמולה
הציונית היתד, תמיד, כי האפנדים הערביים
מסיתים את עמם נגד הישוב העברי בכל
פעם שמצבם הפנימי מחמיר, ויש צורך למצוא
מוצא חיצוני לזעם ההמונים. התעמולה
המלחמתית, נאמר, היא רק לצרכים פנימיים.
החודש נתנו ראשי המפלגות הציוניות

פתוח גם במוצאי שבתות וחגים

מקור כוחה של המהפכה החלוצית לפני
שני דורות היה המפעל החלוצי. הוא שהלהיב
את דמיון העולם, נתן משמעות מוסרית
למעשי הדור, והיה עמוד־האש שהלך לפני
המחנה במשימות נועזות רבות.
השבוע עמדה החלוציות המסורתית בקרבות
נסיגה לאורך כל החזית• היה זה אופייני
לרוחות החדשות המנשבות בארץ, שדעת
הקהל היתד, בכל הקרבות האלה נגדה.
שביתתרעב. הפרשה האנושית ביותר
היתד, זו של ציון סלומון, איש משק גבעת־ברנר
מזה שבע שנים, שהכריז בבית־הסוהר
שביתת־רעב נגד הקבוץ שלו. מטרת הצעד
הנואש: למחות נגד שלילת זכותו לבחור
עורך־דין על חשבון הקיבוץ (ראה להלן).
הקבוץ טען כי הוא מוכן לתת לסלומון
עורכי־דין משלו, לפי בחירת המשק. לפני
דור, היה זה נימוק מספיק — כי הכל
הסכימו כי זכות הקבוץ להחליט על גורל
חבריו• אולם בשנת 1959 לא נתקבל עוד
נימוק זה. הדעה השלטת ברחוב היתד,
להיפך: כי אדם הנאשם ברצח והלוחם על
חייו, זכאי לבחור לעצמו את עורך־הדין
שהוא רוחש לו אמון — וכי הקיבוץ חייב
לממן את הגנתו של חבר שעבד למענו
במשך שבע שנים מבלי לקבל משכורת.
קידמה — לזולת. מסובכת יותר, אך
לא פחות מעוררת התנגדות, היתה עמדת
התנועה הקיבוצית לגבי הביטוח למשפחות
המטופלות בילדים.
עוד לפני שבוע התפארו מפלגות הקבוצים
— ובראשן מפ״ם — שהן היו הלוחמות
העיקריות לקבלת החוק המעניק ביטוח
למשפחות הגדולות והמקופחות, ובצורה זו
מאפשרות לגדל דור חדש בתנאים של שויון
ובטחון מינימליים. מפלגות אלה אף התפארו
כי הן דאגו להגדלת התשלומים של
משלם־המסים למטרה חיובית זו.
והנה נסתבר לציבור הנדהם כי באותה
שעה עצמה דאגו הקבוצים לשחרר את
עצמם מעול חיובי זה. טענותיהם היו פורמליות:
חלק מן הכסף לביטוח החדש יבוא
מקרן־ההשוואה לאנשי המילואים* .מכיוון
שהקיבוצים שוחררו בצדק מהשתתפות בקרן
זו **,צריכים לשחררם גם מהחובה החדשה.
טענות פורמליות אלה לא עמדו במבחן
רציני. קרן ההשוואה של אנשי המילואים
היא למעשה ביטוח עצמי. אולם הביטוח
למשפחות המטופלות בילדים הוא ביטוח
לטובת הזולת — ביטוח בו דואגים מעטי-
הילדים למרובי־הילדים. שיחרור הקבוצים
מעול זה הוא השתמטות מחובה חיונית.
לגבי האזרח הפשוט, שלא יכול היה
לעקוב אחרי הפרטים המסובכים, היתה משמעות
הצעד פשוטה: המשקים, שהלכו פעם
בראש בנתיב הסבל וההקרבה, הפכו לבעלי
זכויות־יתר, מטילים את העול על הזולת.
החזית העיקרית. עקרונית עוד יותר
היתד, המערכה בחזית החשובה ביותר של
החלוציות המסורתית: המערכה על הקרן
הקיימת.
הקרן הקיימת, שהיתר, פעם דגלו של דור
מייבשי־ביצות וכובשי־שממה, הפכה זה מכבר
לגוש פיאודלי, שרוב האומה רוחש לו
אי־אימון והתנגדות. המאבק שפרץ החודש
בין אבירי הקרן לבין ראשי המנגנון הממשלתי
המתחרה (ראה עמודים 9־ ,)8חשף
בצורה פשוטה ואנושית את השינוי העצום
שחל במהותו של מוסד זד״
כל אלה היו רק גילויים בודדים במשבר
המחריף והולך, המערער את היסודות המוסריים
והפוליטיים של המערכה החלוצית
הישנה. ההתמודדות עם משבר זה תקבע אם
החלוציות המסורתית, שעל ברכיה התחנך
הדור הקודם, עוד מסוגלת לקרב את לבבות
הדור הבא.

* מאחר שנתברר כי בקרן נגבו כספים
למעלה מן הדרוש, הועבר העודף למטרה
חושה זו.
** מאחר שחבר־הקבוץ הוא גם עובד
וגם מעביד של עצמו.

עצמם הדגמה יפה של תמרון זה. פתח
במעגל משה דיין, אשר למחרת פרוץ
המהומות העדתיות בארץ פירסם את מאמרו
הידוע, בו תבע ״להשיב במדיניות־איבה על
מדיניות־איבה״ (העולם הזה .)1139 מאמרו
של דיין יצר תגובת־שרשרת, שעוררה מתיחות
ברחבי המרחב ולא נסתיימה עד היום.
דיין התחרה רק בקושי עם מנחם בגין,
שאינו מחמיץ אף הזדמנות אחת לגנות את
הממשלה על חוסר־המעש שלה בפרשת אינגת
מופט, מבטיח ליזום — אחרי נצחונו בבחירות
הבאות — קו תקיף ופעיל נגד המצרים.
הקול השלישי. השבוע הצטרף למקהלה
קול שלישי, שעלה על שני קודמיו.
במועצת מפלגת אחדות־העבודה, שמטרתה
היתד, לפתוח את מסע־הבחירות, השמיע האלוף
יגאל אלון דברים כדורבנות, שאיפשרו
לצבר שופע־הקסם לשים בכיס את דיין ואת
בגין גם יחד. קרא אלון:
״אם מצריים רואה את התעלה בבעלותה
הבלעדית ומתירה לעצמה לחסדם אותה בפני
ספינותינו — אז יש להתייחס אל תעלת
סואץ כאל יעד מצרי או תעלה פתוחה
לכל, או תעלה חסומה לכל!״
היה זה לא פחות ולא יותר מאשר איום
על כל העולם, לחסום את תעלת־סואץ,
החיונית לקיומן היום־יומי של רוב ארצות
אירופה המערבית, ובעיקר לבת־בריתם העיקרית
של דיין־בגין־אלון: צרפת.
למרחב מיהר למחוק משפטים אלה מדו״ח
הנאום, אך הנזק כבר נעשה. הנאום פורסם
בעתונים והגיע לרחבי העולם והמרחב.
כנשק בידי המנהיגים הערביים, היה ערכו
עצום. כדוגמה לחוסר־ד,אחריות של מדינאים
ישראליים, היתד, משמעותו רבד, בבירות
העולם. אולם במאבק הבחירות לכנסת הרביעית
זכה יגאל אלון בנצחון: הוא בעט
את הכדור ישר לתוך שער הבחירות.

צבא
ח רי ש ע מו קבש מי
בבסיסי חיל־האויר התכוננו השבוע לחוג
את יום החיל ה־ .11 שלא כבשנים קודמות,
לא תוכננו שום נשפי־ענק! להקי ווטורים
לא שולחו להפגין להטוטים יקרים בשמי
המדינה. קבע מפקד חיל ד,אויר אלוף עזר
וייצמן :״פעמיים בשנה, זה יקר. מספיק
היה ביום העצמאות. אנחנו גם קילקלנו
את הקהל. להוציא 12 מטוסים, זה לא יעשה
רושם על אף אחד. פחות ממאה — זה כבר
לא הולך.״
במקום מיפגני־ראווה יכול היה חיל הא־ויר
להצביע על כמה הישגים חסרי־ברק אך
חשובים. הגדיר זאת קצין־מטה בעל עבר
חקלאי :״אפשר לקרוא לזה חריש עמוק.״
התוצאה: מצב יציב, כפי שלא ידעו החיל
מאז היודסדו ועד היום. עד לפני זמן מועט,
למשל, פקדה את החיל מכת התפטרותם
של טייסים. לרוב הוקסמו הטייסים הצעירים
על־ידי התנאים הנוחים יותר שמציעים אל-
על וארקיע. כיום ירד אחוז הטייסים המתפטרים
למימדים אפסיים, וכאשר מחליט
טייס בכל זאת לעזוב, אין בכך זעזוע
לחיל כולו. כאשר הוצאות־אימונו של טייס
סילון הן קרוב ל־ 400 אלף ל״י, מהחיה יציבות
זו גורם חשוב במיבנה החיל.
״אני פשוט לא מסוגל להבין איך יכול
טייס לשבת עשר שעות בבריטניה ולטוס
עד ניו־יורק,״ סיפר טייס קרבי ,״זה כמו
לנהוג אוטו משא. לא בשבילי, בעד שום
הון שבעולם.״
המדיניות הנוכחית היא לעודד את הטייסים
לראות בחיל־האויר גם בית, גם קריירה.
לשם כך אף הוקמו שיכונים נאים בשדות־התעופה.
הקשר עם העיר רפה, הקשרים אל
התפקיד מתהדקים.
המאזן -לטובת ישראל. את תוכנית
ציודו של חיל־האויר רואה עזר וייצמן במשפט
זה :״חיל־אויר השוקט על שמריו, סופו
שיהיה חיל־אויר מדרגה שניה.״ מול מיג 17
של רע״ם טס עתה בישראל סופר־סיסטר.
וייצמן, צבר צעיר ( )37 חניך חיל־האויר
הבריטי, אינו נבדל מיתר מפקדי חילות־ר,אויר
בעולם: הוא מאמין כי בתנאי־המל־חמה
הקיימים, נתונה ההכרעה בידי הילד,אויר
.״לולא השליטה שלנו באויר במיבצע
קדש, לא היינו כובשים את סיני תוך שבוע.״
מאז אותו מיבצע לא חל שינוי מהותי
במיבנה חיל־האויר — מלבד אותו חריש
עמוק. מצרים, מצידה, התאוששה לגמרי מן
הנזק שנגרם על־ידי צד,״ל והבריטים. שדות־התעופה
שנפגעו, לדברי מקורות מערביים,
שופצו לחלוטין, ואף נוספו אליהם כמה
שדות חדשים בסיני ובסוריה. בכל זאת,
לדעת וייצמן, נשארו הסיכויים במפגשי־אויר
לטובת ישראל.
העולם חזה 1142

עדות
סוכ רי ותבמקוםאכ1י
מי שנוכח השבוע בבית־משפט השלום
בחיפה, שם הובאו שלושת מנהיגי מרד
ואדי סליב בפני שופטת השלום הראשית
מרים שטרקמן, להארכת מעצרם, לא היה
מעלה בדעתו כי שבוע קודם לכן עמדו
שני הצדדים, השופטת והנאשמים, במרכזה
של אחת הסערות המשפטיות הסוערות ביותר
שארעו אי־פעם במדינה. השופטת שפעה
חיוכים, האזינה בנחת־רוח לטענות הצדדים,
התרתה במשטרה לא לעצור את הנאשמים
אף לשעה אחת למעלה מהדרוש. הנאשמים,
דויד בן־הרוש, מרדכי ממן ומאיר שם־טוב,
שזרקו סוכריות לעבר הקהל בעת שהובאו
לבית־המשפם, ישבו רגועים, סיפרו הלצות
והחליפו נשיקות עם קרובי־משפחתם.
אולם סערת ואדי סליב לא שבכה• היא
רק לבשה צורה אחרת. כי את מקום ההפגנות
הקולניות בסמטאות הואדי מצד אחד,
ודיכוין בכח על ידי המשטרה מצד שני,
מילא הפעם מאבק משפטי חריף לא פחות.
את רעש ניפוץ הזגוגיות׳ החליף הפעם קול
ההסתערות ההדדית על דעת הקהל, באמצעות
דברים שנאמרו בבית־המשפט ובעתונות.
אחרי שנשיא בית המשפט העליון יצחק
אולשן דחה את בקשת סניגורי מנהיגי
ליכוד עולי צפון אפריקה, להעביר את בירור
משפטם לעיר אחרת, או למנות שופט
אחר תחת השופטת שטרקמן, ולא נותרה
אפשרות אלא שהשופטת תעביר מרצונה את
השיפוט לידי שופט אחר, הגיש פרקליט ה־נאשמים,
עורן־־דין אריה מרינסקי, בקשה לשופטת
להביע הסכמתה להעברה שכזו.
טען מרינסקי בבקשתו•
״בדברים שהשמיעה כבוד השופטת
במעמד הוצאת פקודת־המעצר נגד העציר
דויד בן־הרוש* ,חרגה השופטת בכל הכבוד
ממסגרת הדיון שנועד למטרה יחידה ומוגדרת
והיא: החלטה בדבר הוצאת פקודת מעצר
או סירוב להוציאה. לשופטת לא נותר
ספק כי כבר אז הביע בן־הרוש את התנגדותו
הנמרצת והמנומקת להישפט בפניה.
• ״קביעת המשפט נגד הנאשמים מהווה
חריגה מן המקובל. מפני שהמשפט נקבע
לדיון ממש יומיים אחר המצאת כתב־האישום
לידי הסניגוריה, למרות שהתהליך המשפטי
דורש לעשות זאת בהפסקה של 10 ימים
לפחות. והמשפט נקבע שלא בפני השופט
התורן של בית־משפט השלום בחיפה, אלא
שהשופטת חזרה במיוחד מחופשתה, כדי
לטפל בתיק זה למרות שידעה שר״אשמים
מתנגדים להשפט בפניה.״
״לא צפוי משפט הוגן.״ סיכם הפרקליט
את בקשתו החריפה :״אין תימה על
כך, כי לאור כל הנסיבות שפורטו, קשה
לנאשמים להשתחרר מההרגשה וחשש כבד
כי לכבוד השופטת נטיה ברורה בפרשה זו
נגדם, וכי לא צפוי להם משפט הוגן, והתרשמות
זו הינד, לא של הנאשמים בלבד.״
מכת הנגד של הצד השני לא איחרה לבוא,
למרות שהיתר, מוסווית כהלכה. ביום ששי
האחרון הופיע עתון מעריב, שאינו מהסס
בכל שעת־צרה להושיט יד לשלטונות, במאמר
ארוך על השופטת שטרקמן שנועד להציגה
כמגינה על האינטרסים של אנשי ואדי
סליב. במאמר יזום, שבא אחרי ראיון של
כתב, מעריב אהרון דולב עם השופטת,
קבע העתון :״נפתח מסע שלם, מין ציד־מכשפות
מוזר ו מכוער ...מקהלה מלובת
יצרים שזרקה אל החלל הצמרי את העובדה
האבסורדית אודות השופטת ש״נתפסה״ בקלקלתה
כ״שונאת מרוקאים.״ מובן שהשמצה
זו נתעבת היא רצח בדיבה שכמעט
ונעשה בשופטת־השלום הראשית...״
האמת שסופר מעריב לא טרח לגלותה
היא, שהצעדים שננקטו על ידי באי־כח הסני־גוריה,
ושהוגדרו כ״כמעט רצח בדיבה״ ,אינם
יוצאי דופן לגבי השופטת שטרקמן,
שכבר בעבר הוגשו נגדה תלונות חריפות.
כל התלונות האלה נמצאות בתיק בית-
המשפט, בו התלוננה יצאנית חיפאית, בשם
רחל בן־שיטרית, נגד קצין משטרה על
מכות שאותו קצין הנחית עליה. פרקליטה
נימק את בקשתה להעביר את בירור־דינה
לשופט אחר:
״אין זה מספיק שיעשה צדק. צריך גם
שיראה שנעשה צדק. מרשתי טוענת שבאחת
הפעמים שהובאה על ידי המשטרה בפני
השופטת, ביחד עם יצאניות אחרות, הוציאה
נגדה פקודת־מעצר לחמישה ימים, והודיעה
זאת במילים אלו, :חמישה ימים מנמלות.׳
מרשתי טוענת שהיא מוכנה לבטל את
התלונה ובלבד לא להופיע בפני השופטת.״
* אמרה אז השופטת :״לא אסבול אנשים
הבאים לפני במשפט שיכריז! על עצמם
נמרוקאיס• אתם מנניסיס פירוד באוסת.״
העולם הזה 1142

שוככותנגדהבמ 1המשיך פרקליטה
של רחל בן־שיטרית:־ ״שני מקרים, לגבי
אנשים אחרים מראים, עם כל הכבוד, יחס
מסוים לאנשי משטרת חיפה: המקרה בו
הואשמו על ידי השופטת באופן אישי כמה
ילדים במעשי שובבות כלפי בתה, מראה
שאנשי משטרת חיפה מוכנים לעשות, במקרה
של כבוד השופטת ולפי רצונה, דברים
שלא היו עושים במקרהו של אזרח רגיל.״
טענות נוספות נג־ השופטת שטרקמן:
• בתיק בו הוגשה תביעה על ידי
משרד עורכי־הדין החיפאיים וזקסמן ונקארה,
הוגשה התביעה בשפה הערבית. השופטת
צעקה כלפי עורך־דין וקסמן שהוצפה היא
להגיש תביעה במדינת ישראל נגד יהודים
בשפה הערבית, ואף הטילה בגלל כך הוצאות
על עורך הדין וסרבה להרשות לו
לערער. בית־המשפט המחוזי פסק שהחלטת
השופטת ניתנה שלא כדין ובלי־יסוד.
• בתיק פלילי ,2008/55 התלוננו הנאשמים
בפני נשיא בית המשפט המחוזי,
שיש להם הרגשה שהמשפט מתנהל בפני
כבוד השופטת לא בצורה אוביקטיבית, וכי
קיימת נגדם דעה מוקדמת בגלל היותם
קומוניסטים.
• בתיק אזרחי ,679/53 התלונן התובע
בפני נשיא בית המשפט המחוזי, כי זכה
לשמוע מפי השופטת את הביטויים :״אפילו

• צפה לשינוי־ערכין יסודי בהשקפתו של דויד כן־גוריון
על חוזה הציונות תיאודור הרצל. למרות הסתייגותו האישית של ביג׳י
מכל הקשור בדמותו של הרצל, דבר שהתבטא בהתנגדותו הנמרצת בשעתו
להעלאת עצמותיו של הרצל ארצה, ייוודע בקרוב על קשרים אישיים הדוקים
שקשר ראש הממשלה עם מפעל הנושא עליו את שמו של הרצל.

• צפה להתקפה דיפלומטית ערכית גדולה נגד ישראל ככי
רו תאפ רי קההחופשית. הטענות העיקריות נגד ישראל: בריתה עם צרפת
בשעה שגם גאנה וגס גיניאה כבר הכירו למעשה באלג׳יריה החופשית, ובשעה
שכל מדינות אפריקה תובעות את מניעת הניסויים האטומיים של צרפת במדבר
אל־צחרה. ישראל לא תוכל להתגונן נגד נימוקים אלה, באשר כל ג׳סטה לטובת
האפריקאים תהיה מעשה עויין נגד צרפת. במושב הבא של עצרת או״ם תצטרך
ישראל לתמוך בצרפת תמיכה טוטאלית, דבר שיעורר שוב את חמת המחנה
האפריקאי ויעזור לערבים

• עיראק תהפוך לכסיס הערכי העיקרי של המרד האלג׳י־

רי. אף שממשלת פרחת עבאס תוסיף לשבת בקאהיר, הרי הכוחות הלוחמים
האלג׳יריים, בהם גוברת הנטיה השמאלית, נשענים יותר ויותר על נשק עיראקי
ועל בסיסי-אימונים המוקמים בעיראק

• לא תוגש כל תכיעה משפטית נגד שום מפלגה על הפרת

אבר. איפג! 2ן ג הס־יוס־?
אם חצבה הנתבעת את הקירות היא כבר
הסירה את הקפוטה שלך.״ ומשנודע לה כי
הוא מכפר־יהושע אמרה לו :״יהושע יופה
היה מתהפך בקברו לו היה שומע דבריך.״
• בפעם הראשונה בתולדות אגודת עור־כי־הדין
התלוננו עורכי־דין באסיפה הכללית
שלהם בשנת ,1957 על היחס אשר מגלה
שופט לקהל ולעורכי־הדין והשם היחידי
אשר נקבו היה שמד, של הגברת שטרקמן.
קלף כידי הסניגוריה. אולם ביום
הראשון השבוע, הסתימה המערכה בשבי־תת־נשק
משני הצדדים. השופטת שטרקמן
הודיעה על הסכמתה למינוי בית־דין של
שלושה שופטים, שהיא תשב בראשו, לבירור
דינם של בן־הרוש וחבריו. בהחלטתה
הסתמכה השופטת על בקשה שכאילו הגיש
סניגורם של הנאשמים למינוי שלושה שופטים.
אולם בקשה פורמלית מעין זו לא
הוגשה אף פעם. אמנם התקימה פגישה
בלתי־מחייבת בבית השופטת, בנוכחות הצדדים,
שבו הציע לה הסניגור באורח בלתי־מחייב
להרכיב בית דין של שלושה שופטים,
והבטיח לשכנע את שולחיו להשפט בפני
בית־דין כזה. אולם אז סרבה השופטת.
אולם החלטתה של השופטת על מינוי
בית־דין של שלושה לא פתרה את כל הבעיות.
עם החלטה זו נוצר מצב משפטי
משונה. השופטת כבר קיבלה בתיק זה כמה
החלטות על דעת עצמה, וקשה לשלב החלטות
כאלה בהרכב חדש של שלושה שופטים.
כי אין כל תקדים משפטי לכך, ששופט
יתן על דעת עצמו מספר החלטות בתיק,
ואחר כך יצרף אליו עוד שני שופטים
להמשך המשפט. נקודה זו עשויה להיות
קלף חשוב בידי הסניגוריה, באם תרצה
לערער על פסק הדין שינתן.

חו קהכ חי רות .
את השימוש בדרכי
יום לפני הבחירות
עים עתה ברציפות

למעשה מתעלמות כל המפלגות מתקנות חוק זה, המגביל
תעמולה שונות, אוסר את השימוש באות הרשימות עד 60
ועל השימוש באמנים באסיפות־בחירות. האמנים כבר סופי־באסיפות
כאלה.

• צפה למינויו הודאי של שרון וייץ למשרת מנהל הייעור
כמדינה. הנהלת הקרן הקיימת התחמקה מהחלטה בהטילה את ההכרעה על

ועדה מיוחדת בת שבעה חברים, אולם ההנחיות הבלתי־רשמיות שניתנו לועדה
זו אינן משאירות כל אפשרות אלא למנות את שרון וייץ לתפקיד שיעד לו
אביו מלכתחילה.

• מהפכה כזעיר אנפץ תחול כהרככ הראשון של נכחדת
ישראל ככדורגל. מאמן הנבחרת גיולה מאנדי, שומר ׳עדיין בסוד את
ההרכב המוצע על־ידו, אולם כפי שמתברר ממקורביו, יהיו פני הנבחרת החדשה
שונים במקצת מהנבחרות בשנים האחרונות השינזי הבולט ביותר יהיה
הצבתו של רפי לוי בתפקיד החלוץ המרכזי מאנדי סבור כי רפי לוי הוא
אחד הכדורגלנים המוכשרים ביותר בארץ. ההרכב הראשון של הנבחרת, לפי
דעתו הנוכחית של מאנדי: שוער — יעקב חודורוב. מגינים — בן־דוד ואמציה
לבקוביץ. רצים — גדעון מיש, שאול מתניה ואהרון אמר. חלוצים — מנצ׳ל,
נחום סטלמך, רפי לוי, שייע גלזר ורחבית דוזנבאום. באס לא יוכל אהרון אמר
להשתתף בסגל, ימלא יוסף גולדשטיין את מקומו כרץ. אחת ההפתעות בהרכב
זה: הוצאתו של המגן חנון מורדכוביץ מההרכב הראשון, מכיוון שלדעת
מאנדי אסור להציב בתור מגן כדורגלן שאינו משחק בשתי רגליו.

• משוחררי החטיכה היהודית הלוחמת של מלחמת העולם

השניה יערכו כשנה הכאה שיחזור של מסעי הכריגדה. לפי
תוכניתם של ותיקי הבריגדה, בראשותו של מזכיר עירית רמת־גן זאב מליון,
ישכרו משוחררי הבריגדה אניה מיוחדת, יפליגו בה לאיטליה, יטעו בדרכי אי-
רופה לפי קוי ההתקדמות והחניה של הימים ההם.

במרינה בחירות
תנ או שנ עלחרות
״שלום לך חיפה תכלת־לבן,״ קרא לתוך
מיקרופון־ענק גבר אלגנטי, ששילהב את
שומעיו. כעבור ימים ! אחדים בירך את בני
תל־אביב באותה סיסמה, הלקוחה מאוצר
נאומיו של ז׳בוטינסקי. היה זה ה״כ מנחם
בגין, שעמד בראש חזית הבחירות של מפלגתו,
גילה פעילות רבה יותר משאר מנהיגי
המפלגות.

מדווח כתב ״העולם הזה / ,שביקר
במצודת־זאב, מרכז העצבים
של תנועת החרות:

D .I I U
*/לטור, ס

שליחים, ציירים וסבלים מתרוצצים במדרגות,
מתכננים את מסע־הבחירות של מאות
נואמי־המפלגה. מישהו מציע לקבוע רמזור,
כדי שלא ירמסו איש את רעהו. בחדר צדדי
יושב המנצח־הכללי אברהם (״אברשה״) דרורי,
ממושקף, שחרחר, מזכיר תנועת־החרות
והכוח האירגוני העולה שלה. תפקידו: להכין
את נצחונו של בגין.
דרורי מצית סיגריה, ממהר להגיב על
ידיעה שהופיעה בהעולנו הזה :״קראתי במדור
תצפית כי משה דיין יקיים את אסיפו־תיו
לפי התכנית של בגין, ילך אחריו מם־

זו?״ הוא מתחיל בשקט, מתכופף אל השולחן
.״סרלין יושב עליה בלי בחירות ומשגע
את כולם,״ טוען דרורי ומעיף במכת־אגרוף
אוסף של מסמכים מפלגתיים שהיה על ארונו
הפרטי .״הוא העיף את רוקח, כל עתון
כותב שארבעה ח״כים שלהם — בבה, הראל,
סוזאיב ובז׳רנו — ויתרו על מקומם בכנסת
מרצונם הטוב. זה הכל בלוף, אני מכיר את
הסיפורים האלו. הם הלכו מפני שהמפלגה
מתפוררת. כל אחד מאשים שם את השני,
עוד בגלל הכשלון בבחירות הקודמות.״
עם היד על הלב. תנועת־החרות מתכוננת
להתקפה כבדה על מפא״י, תאשים
אותה בכשלונות מדהימים. לצורך זה תוציא
חרות פלקטים מיוחדים. כל אחד יצביע על
סיבה אחת בלבד, בגללה כדאי להפיל את
שלטון מפא״י. סיסמת־הבחירות: בעזרת כוח־מחץ
— נפילת שלטון השחץ.
לפני שבועיים הודיעה מפא״י כי יש בידיה
תקליט נאומו של בגין במגדל־העמק,
טענה כי דבריו — עשרים יום לפני פרשת
ואדי־סליב — גרמו למרד העדתי. דרורי כתב
לאלמוגי, ביקש את ההקלטה.
דוקא פירסום זה, שהעמיד את חרות במצב
עדין, לא הדאיג את דרורי. תוכניתו של
דרורי; :להעתיק את הקלטת הנאום, להשמיע
אותה בכל אסיפת־בחירות בה לא ינאם

{מה פירוש 7

פזנווקם )
הקץ לזבוב וליתושי

תוצרת

פץ כים

כימיקלים ׳ בעכו

האויב מס1 .
דגזי גזיגגי למזגה
צר ״הצורם־ הזה״
רכר ארצוה הז־ץ :
בדאי דגי ל,
• לכל ארצות תבל

— 25.ל״י

בדאי אויד,
• לכל ארצות אירופה
(כולל תורכיה) ,פרס
ומושבת הכתר עדן — 40.ל״י

האורב לבריאותנו עקב הזנה
בלתי נכונה — הרי היא מחלת
הלב והעורקים. מחקרים רפואיים
העלו, שהכולסטרול אשר
בדם קשור למחלות אלה. אפשר
להפחית את כמותו, אם משתמשים
בשמני מאכל, המכילים
חומצות בלתי רוויות.
בבית חולים ממשלתי בארץ
נעשו בדיקות, אשר הוכיחו ש־שמני
״טיודבית״ ,המצטיינים
ברכוז גבוה של חומצות בלתי
רוויות, השפיעו לטובה במקרים
מסויימים של מחלות כלי
הדם והלב. סגולתם זו תאפשר
לעקרת הבית הנבונה לשמור
על בריאות משפחתה.

• לדרום־אפריקה, חבש,
ליבריה, גאנה, בורמה — 50.ל״י
• לארצות־הברית, קנדה,
קובה ומקסיקו

— 60.ל״י

• לארצות דרום־אמריקה — 70.ל״י

TETH-BETH LTD.

שמנים וספון על בסים מדעי
פקידים !
תלמידים !
סטודנטים י
הרשמו עוד היום לקודם ל*

ק צ רנו ת

ת ק / 2סר ס

עברית ו/או אנגלית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן ג רג GREGG
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־אבים, רחוב גורדון .5
הצלחה מובטחת!

מנהיג־חרוו! בחיפה *
דיין אחרי בנין; סי אחרי דיין?
קום למקום. זה מצוין עבורנו: אם דיין ילך
אחרי בגין, אנחנו לא נשלח אף־אחד אחרי
דיין. במקרה שבגין לא ישכנע. מישהו להצביע
בעד חרות, דיין יגמור בשבילנו את
העבודה.״
המשטרה זה דא שדנו. אנשי חרות
מהלכים כבר ארבע שנים אופטימיים לגבי
סיכוייהם בבחירות. בשבוע האחרון גדל
בטחונם העצמי .״חיפה זה המפנה שלנו,״
מסביר דרורי, כשהוא מנגב את הזיעה מזגו־גיות־משקפיו
.״יש לי דו״ח משטרתי, והמשטרה
כידוע זה לא שלנו, והם כותבים:
אצל בגין — עשרים אלף איש. ואם הם אומרים
עשרים אלף, אז זה לפחות עשרים
וחמישה אלף. וכולם שלנו, אני מכיר.״
אנשי חרות אוספים הוכחות, מחטטים
בספרי־חישוב וטבלות־ענק כדי להוכיח דבר
אחד בלבד: חלק מן הקולות שניתנו למפא״י
בבחירות להסתדרות, משוריין להם.
שנור שחור ולבן. אנשי חרות מוכנים
לדבר בקלות על נושאים רבים, מסרבים
לשוחח על המתחרים החדשים מן המשטר
החדש. דרורי מוכן לומר מילה אחת על
הסיבות שהביאו לפרישת שמואל תמיר מן
המפלגה, טוען כי בגין לא יאמר יותר מזה:
״הוא עזב את המפלגה על רקע אישי, ומנסה
לתת לפרישתו אופי עקרוני.״
כדי שדרורי, המהלך בחדר בעצבנות ומסלק
חברי מפלגה הפונים אליו, יתן דרור
לפיו, צריך לגעת בנקודה עדינה: טענת
המשטר־החדש כי בניגוד לתנועת־החרות
אינו מקבל כספים מן המגבית היהודית
המאוחדת.
דרורי מציץ מעל למשקפיו, עונה בצורה
בהירה :״מה עושה תמיר בחוץ־לאס? הוא
נסע לשם טיול, לומר שלום לחבר שעבר
ניתוח? לא,״ דופק דרורי על השולחן ,״זה
לא! הוא נסע לקחת כסף. אצלנו כסף המגביות
הולך להתיישבות החקלאית שלנו.
תמיר עושה את השנור לצורכי בחירות. אז
מדוע השנור שלנו הוא שחור משחור, והשגור
שלו נקי ולבן?״
דרורי נושם אויר, עובר לשלב אחר של
התקפה: הציונים הכלליים .״איזו מין מפלגה

בגין עצמו. כי נאומו של בגין במגדל־העמק
נעם לאוזנם של אנשי חרות.
מסביר דרורי בתנועת־בטחון :״אם אלמוגי
ידבר עם יד על הלב, בשיחה כנה, הוא יודה
שנאומו של בגין לא גרם כלל למתיחות
הבינעדתית.״
בצורה זו שם דרורי את אצבעו על נקו-
דת־התורפה של כל מערכת־הבחירות החרו־תית.
חרות התנגדה בתוקף למהומות העדתיות,
עשתה את הכל כדי להסתייג מהן.
מצד שני זקוקה חרות דווקא לקולות בני
עדות המזרח המקופחים, המורדים בתנאי-
מחייתם והמתיחסים באהדה למורדי ואדי-
סליב. השאלה הגדולה, שתקבע את גורלה
של חרות בבחירות: אם יצליח מנחם בגין
ליישב שני קודים סותרים אלה באוזני בוחריו
הפוטנציאליים.

עתונזת
ה אי ש ל דו גמה
כמו כמה עתונים אחרים שנזעקו השבוע
להוכיח כי בעצם לא קיימת כל הפליה
עדתית בישראל, הקדיש גם היומון הארץ
עמוד שלם מגליון ערב־השבת האחרון לנושא
זה. תחת הכותרת ״עולי צפון אפריקה
שהצליחו להקלט״ ניסו סופרי העתון לספר
על עולים צפון־אפריקאיים שאינם מתלוננים
על גורלם.
דוגמה ציורית לעולה מצפון־אפריקה,
שהצליח להיקלט ואינו מתלונן, מביא כתב
הארץ בגליל נתן ריבון :״תשע שנים עובד
אברהם והניס בעין־גב. אין הוא קבוע ושכרו
יומי, בממוצע 200ל״י ברוטו לחודש,
שהם 190ל״י נטו.״
שאל הכתב :״ובזה מפרנס אתה שמונה
נפשות?״ התשובה :״רואים אתם, פעם בחודש,
כשאני מקבל את המשכורת, אני פורע
עוד באותו ערב חובות ומחסל אותה.״
(המשך בעמוד )12
* בשעה שהוא מצביע יעל דויד בן־גזריזץ
כאחראי למהומות העדתיות.
העולת הזוב

1IJIj.J .U M ill.1

קלפי. ה עו ל ם הזה־ו

מוגרני 40%:רחרוח
״אזרח נכבד,
״הנד מוזמן בזה לעזור כנסיון
אובייקטיבי לחקר דעת-הקהל בקשר
לבחירות לפנסת הרביעית,
הנערך על ידי חולית מחקר של
״העולם הזה״.
״אין צורך למסור את שמך או
בל פרט אחר בקשר לזהותך. כל
אשר עליך לעשות הוא למלא על
גב פתק זה את אות המפלגה עבד
רה היית מצביע, אילו התקיימו
הבחירות היום. האותיות הן: א -
•יי רדז זה חולק ביום חמישי בשבוע שעבר, באלף
Jטפסים, בין עוברים ושבים בכיכר מוגרבי בתל־אביב.
הוא הזמין את קוראיו לגשת לקלפי, שהיתר, מוצבת
בכיכר, ולשלשל לתוכה את אות או שם המפלגה בה
בחר. היתד, זו קלפי־נסיונית שהוצבה במקום על ידי
חולית מחקר של העולם הזה, ושנועדה לענות על אחת
התעלומות הגדולות ביותר, המעסיקות את אזרחי המדינה.
בעוד 12 שבועות יקראו מיליון ומאתיים אלף הבוחרים
של מדינת ישראל אל הקלפי הרשמית, יתבקשו
לבחור את חברי הכנסת הרביעית. מה תהיינה תוצאות
הצבעה זוז האם תשמורנה המפלגות על אותו הייצוג
כפי שהיה להן בכנסת השלישית? איזו מפלגה תגדיל את
נציגותה ואיזו תקטין אותה במידה ניכרת? האם יש
סיכוי ייצוג בכנסת לגופים שלא הופיעו בבחירות לכנסת
השלישית? האם יתכן שינוי קיצוני בדעת הקהל? האם יש
למאורעות אקטואליים המתרחשים מדי שבוע השפעה על
דעת הבוחרים? — אלה הן השאלות המהוות את התעלומה
הגדולה של הבחירות.
הפתרון האמיתי, הסופי והמוחלט של תעלומה זו
מצוי אך ורק באותן 2500 הקלפיות, שיאספו מכל רחבי
המדינה ויפתחו בתום יום הבחירות. אלף האנשים, לידיהם
נמסר כרוז הקלפי הנסיונית של העולם הזה, התבקשו
לתת את פתרונם הם לתעלומה זו 310 .מהם, שנענו
והשתתפו באופן מעשי בבחירות הנסיוניות, כמעט שליש
מבין האנשים שהתבקשו לעשות זאת, מילאו על גבי הכרוז
את האות בה בחרו, וזרקוהו לקלפי. תוצאות הצבעתם
מהתת את החוליה הראשונה בסידרת מחקרים של דעת־הקהל
בקשר לבחירות, שיערכו מדי שבוע בשבוע, עד
ליום הבחירות, על ידי חולית המחקר של העולם הזה.
לו אמנם היתה התמונה הכללית של תוצאות הבחירות,
שיערכו בשלישי בנובמבר, דומה לתמונה שהצטיירה
כתוצאה מהצבעתם של קבוצת האנשים המגתנת והמקרית
שעברה בכיכר מוגרבי ביום החמישי החולף בין השעות
6.00ו־ 7.30 בערב, היה נוצר המצב הבא: תנועת החרות
היתד, הופכת למפלגה הגדולה והראשונה במדינה. מפא״י
היתד, יורדת לדרגת מפלגה שניה, שמספר חבריה בכנסת היה
בדיוק מחצית מספר חברי תנועת החרות. המפלגות הדתיות
היו נעלמות כליל מעל פני המפה הפוליטית בישראל.

מפא״י, ב -המפלגה הדתית הלאומית,
ד -אגודת ישראל ופועלי
אגודת ישראל, ח -חרות, מ -
מפ״ם, פ -פרוגרסיכים, צ -
הציונים הכלליים, ק -המפלגה
הקומוניסטית, ת -אחדות העבד

״אם רצונך להצביע בעד רשימה
שלא הופיעה בבחירות האחרונות,
בגון הפעולה השמית, המשטר החדש,
האיחוד הלאומי הספרדי ופו/
ציין את שם הרשימה. תודה״.
שלוש מפלגות חדשות היו זוכות לנציגים בכנסת הרביעית•.
כמובן,
יש לקחת בחשבון כי הישוב הדתי בארץ מרוכז,
בחלקו הגדול, במקומות מסויימים, כך שהקלפי בנזוגרבי
אינה משקפת את כוחו האמיתי. כן יש לקחת בחשבון כי
חברי מפלגות אופוזיציה נוטים יותר לקחת חלק במיבצע
מסוג זה ולהזדהות עם מפלגותיהם מאשר המצביעים השמרניים
יותר, והנלהבים פחות, של מפלגת שלטון כמו
מפא״י, כך שגם כוחה האמיתי של מפא״י לא בא לידי
גילוי מלא.

תור ליד הקלפי
קלפי הנסיונית היתד, ארגז־עץ פשוט ונעול, שהוצב
| Iעל גבי שולחן ליד המדרגות של קולנוע מוגרבי.
על הקלפי התנוססה. הכתובת קלפי נסיונית. שעת ההתחלה
של ההצבעה, שעה 6.00 בערב, נקבעה כדי לאפשר לקהל
מגוון ככל האפשר להשתתף בהצבעה. זאת השעה בה חוזרים
אחרוני הפועלים מעבודתם, ובה יוצא לרחוב קהל בלתי-
הומוגני. זאת השעה בה יוצאים העובדים לטיול של ערבית
עם ילדיהם, בה נוהרים העירה קבוצות חיילים, ובני השכונות
והישובים העירוניים ו!קרובים לתל־אביב, לבילוי הערב.
התנועה בכיכר מוגדבי לא היתר. סואנת במידה בלתי-
רגילה. אף על פי כן נמצאו אלפי אנשים ברחוב. הקהל
היה מורכב ממבקרי ההצגה היומית בקולנוע שנסתיימה
זה עתה, מאנשים שהתכוננו להצגה הראשונה של הקולנוע,
מעקרות־בית שחזרו מסיור על פני החנויות, ומאנשים
שהכיכר נמצאת בדרך הליכתם הביתה או מהבית.
31%ממקבלי הכרוז, ניגשו לקלפי כדי להצביע. זכות
הבחירה החוקית של כל איש ואיש לא נבדקה אמנם לפי
פנקס הבוחרים, אולם צעירים, שנראה היה כי לא הגיעו
עדיין לגיל־בחירה ואשר רצו להשתתף בהצבעה, התבקשו
להציג הוכחה לגילם האמיתי.
אחוז הבוחרים מבין מקבלי הפתקים הוא גבוה באופן
• לגבי הערכתן האמיתית של תוצאות אלה, עיין באיגרת
העורך לקורא.

ךןןוךן • ווןן זוג מצביעים פורש הצידה,
I I H U I I ׳1 l l iממלא על גבי קיר קולנוע
מויגדבי את אות המפלגה עבורה בזזרו להצביע בהזדמנזת זרי

ןןןןדו מצביע מקבל הסבר ליד הקלפי
די ד
מפי אנשי חולית המחקר של

העולם דולה, מהי ממרת הקלפ /רעסיתית וכיצד חגבר הפתק.

הוד»ו1לחו, הבוחר

הצבעה שלו לקלפי הנסיונית של העולם הזה בכיכר מוגרבי.
קיפול הפתק הבטיח סודיות בהצביעה לאלה שעמדו על כך.

יחסי בהתחשב בכמה גורמים:
• רוב העוברים והשבים אינם נוהגים ליחס חשיבות
רבה לפתקאות ד,נדחפות לידיהם ברחוב, וחלקם הגדול אף
אינו קורא אותן.
• בקרב אחוז מסוים עוררה ההשתייכות המפלגתית
הסתייגות מלהשתתף במבצע כזה.
• אחוז הנמנעים בדרך כלל מלהצביע בבחירות, שמספרם
גם בבחירות רשמיות, בהן אחוז ההשתתפות הוא
גבוה, מגיע ל״*20%
לאור גורמים אלה יש לראות את היענות הקהל כמשביעה
רצון. בשלב האחרון של ההצבעה הצטופפו עשרות אנשים
סביב הקלפי, עמדו בתור כדי לשלשל את פתקאותיהם. לולא
אזלו באותה שעה הפתקאות, ניתן היה למספר גדול יותר
של מצביעים להשתתף בהצבעה הנסיונית.

מגילת השוויץ
יל ו נאספו המצביעים לפי רשימות ערוכות ומתוכננות
מראש, אי־אפשר היה לשתף קהל יותר מגרדן מזה
שהשתתף בהצבעה. זה בצד זה חלפו על פני הקלפי אנשי־עסקים
תל־אביביים וחיילי נח״ל, ספרית בחלוק לבן שילשלה
את הפתק מיד אחרי רב־סרז במדי צה״ל, עורר־הדין יהודה
גולדנברג הצביע יחד עם שופט הכדורסל אורי זמרי, זוג
מבני נוער־הזהב מילא את הפתק על גבי קיר הקולנוע
הסמוך, לצד קבוצת בני מעברת סקיה.
כמה עולים חדשים, שלא הבינו את הכתוב בפתק בעברית,
קיבלו הסבר מיוחד, והשתתפו אף הם בהצבעה. צעיר מעדות
המזרח חזר כחצי שעד. אחרי הצבעתו והביא עמו את
חברו, כדי שיצביע אף הוא.
כאשר נפתחה הקלפי, והוחל במנין הקולות, ניס׳ היה
מיד כי תוצאות הבחירות בקלפי נסיונית זו לא רד,יינה
רגילות.
מבין 310 הקולות נפסלו ,13 שהם .4.1%ששה מהם היו
פתקים ריקים. השאר ציינו על גבי הפתק :״אין בעד מי
להצביע!״ או ״אף מפלגה.״ אחד המצביעים אף טרח לכתוב
על גבי הפתק מגילה שלימה בגרמנית :״אני רוצה שכל
היהודים יהיו שוים. אין הבדל בין יהודי ליהודי וצבע לא
חשוב, ולא חשובה המפלגה. אני רק ארבעה חדשים בארץ.״
שאר 297 הקולות התחלקו כדלהלן:

ח -תנועת ה ח רו ת 118-קולות ( 39.7אחוזים).
א -מפא״י 60 -קולות ( 20.2אחוזים).
ת -אחדות העכורה 35 -קולות ( 11.7אחוזים).
ק -המפלגה הקומוניסטית 20 -קולות (6.7
אחוזים).
צ -ה ציוני ם הכלליים 18-קולות ( 6אחוזים).
מ -מפ״ם 16 -קולות ( 5.3אחוזים).
המשטר החדש 9 -קולות ( 3אחוזים).
האיחוד הלאומי הספרדי 8 -קולות (2.6
אחוזים).
הפעולה השמית 6 . -קולות ( ,2אחוזים).
פ -הפרוגרסיכים 5 -קולות ( 1.6אחוזים).
כ -המפלגה הדתית הלאומית -קול אחד.
ד -אגודת ישראל ופאג״י — קול אחד.

ךגר קשיש, רזה וזקוף טיפס השבוע בזריזות בין הצוקים של הרי ארגנטינה יייי
\* פעם התכופף לבדוק את טיב הקרקע או להעיף מבט מעיניו הירוקות אל הסלעים
שמסביבו. מלבד קבוצת־מלוזיו הקטנה, לא היה לו כל קשר עם העולם התיצוני. הוא לא
ידע, למשל, כי בדירתו בבואנום־איירס מחכה לו מיברק משר־התקלאות של ישראל, בזו
הלשון. :הכן עצמך לבוא ארצה. מכתב בדרך. מיד עם קבלתו עליך לבוא.״ הוא גם לא ידע
כי אותה שעה התחוללה בישראל סערה ציבורית ממדרגה ראשונה, שמרחה את שמו לכל
רוחב הכותרות הראשיות בעיתונות.
כי כאשר עזב ד״ר עמיהוד גור, יליד מקוזד,־ישראל בן ה־ ,61 את ישראל לפני חודשיים,
לא עורר הדבר בל רעש. מי שהיה מנהל מחלקת הייעור של ממשלת ישראל, אשר מדי
צאתו לעשרות סיוריו בעולם, היו פקידיו וחבריו באים להיפרד ממנו, יצא הפעם ללא פיר־מומת,
ללא מלווים. הוא עלה עם אשתו שיפרה על כבש המטוס בלוד, כשרק חותנם מנפנף
להם לשלום במסעם הארוך. לפניו נפרשה שנת שרות כמומחה לייעור מטעם האו״ם,
ליד ממשלת ארגנטינה. מאחוריו השתרע ישימון של אכזבה ודיכאון. עמיהוד גור, בנו של
מחבר מילון גור המפורסם *,ואישיות בזכות עצמו, עזב את מולדתו כשבליבו מקננת
ההרגשה שאיננו רצוי בה עוד.
כיצד קרה שגור — אשר בכינוס אירגון הסזון והחקלאות של האו״ם, שנערך לפני שלושה
חודשים ברומא, הוגדר כאחד משלושת היערנים הטובים שבעולם לייעור בשטחים
יבשים — נדד לחפש עיסוק בארץ אחרת?
התשובה לקוחה ישר מהודי הפיאודלים של ימי הביניים. הקריירה של גור, אשר עד
לפני שבועות מעטים שיגשגה וגדלה כמו אילן עבות וענף, נגדעה לפתע. הגרזן הכורת:
שרון וייץ. אך הגרזן לא היה אלא כלי־שרת. את מכת־המוזת הנחיתה היד שאחזה בגרזן:
יוסף וייץ, ראש אגף המקרקעין של הקרן הקיימת לישראל, ואביו של שרון וייץ.

ב־ .1946 על שמו נקרא כיום קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. הבן הצעיר, שרון, גדל כשתיל
מוגן ביערות של אבא.
שרון, כיום בן ,44 היכר, את שורשיו בייעור הקרן הקיימת בהיותו בן .20 הוא הביא
עמו מיטען מקצועי ראשוני, אותו רכש במקוזה־ישראל. לא היתד זו השכלה מדעית גבוהה,
אך למשפחת וייץ לא היתה דרושה השכלה מדעית גבוהה כדי להיות יערנים• התפאר שרון
בבטחון :״נולדתי יערן! זה בדמי!״ ואילו אביו קבע :״כשזה בא ליעור, אני לא זקוק
למומחים גדולים!״ הוא עצמו הינו המומחה הגדול ביותר לייעוד בארץ — בעיני עצמו׳,
לכל הפחות.
תחת הדרכתו של אבא גדלה חבצלת השרון במשתלה. לתקופה קצרה הפסיק הבן את
הקריירה הבטוחה, כדי לשרת בבריגדה היהודית ולאחר־מכן ביחידת תובלה של צה״ל. אחרי

דוכסים, רוזנים ומשרתים

ך* גרזן הונף לראשונה כאשר הסתמן באופק איחוד מחלקת הייעור של ממשלת
ן fישראל עם מחלקת הייעור של הקרן הקיימת. הכפילות והביזבוז שבקיום שני מנגנונים
נפרדים לביצוע אותה מלאכה זעקו חמם •.עד שהממשלה החליטה, לפני שנתיים, בהתייעצות
עם ההסתדרות הציונית, לחפש דרך למיזוג. היתד, זו החלטה נבונה. אך התוצאות היו רחוקות
מאד מלהיות נבונות. כי במקום למסור את תפקידי הייעור ופיתוח־ד,קרקעות — שהם
תפקידים ממלכתיים מובהקים — לידי המדינה, נמסרו דווקא לטיפולה הבלעדי של הקרן
הקיימת. והקרן הקיימת, בכל מה שנוגע לקרקעות ולייעור, פירושה: יוסף וייץ.
בפרק ביוגראפי רשמי, שפורסם לפני תשע שנים על־ידי הקרן הקיימת לכבוד יובל
הששים של יוסף וייץ, מתוארת ראשית דרכו בקק״ל של החלוץ מרוסיה, שעלה ארצה
בגיל .18 כבר אז התמחה ביערנות, עבד כסגנו של עקיבא אטינגר במחלקת הקרקעות.
מספר יושב־ראש הנהלת הקק״ל, ד״ר אברהם גרנות, חלקלקות :״גם בזמנו של אטינגר ניסר,
וייץ להכניס נעימה משלו לתוך סדרי הפעולה ואירגונם הסוף: כאשר נעדר אסינגר
מעבודתו, בהיותו בשליחות בדרום־אמריקה, היה יוסף וי ק מוכן ומזומן למלא את מקומו.
מסיים גרנות :״והוא נשאר על משמרתו זו גם לאחר־כך.״
משמרת ברוכה זו הובילה את יוסף וייץ רחוק מאד. קרקע מחלקת הקרקעות היתר,
סוריה לחלוץ הנמרץ. במשך עשרות השנים שעברו מאז, הפך וייץ שם־נרדף ל״גאולת
האדמה״ ,עד כי אי־אפשר היה להפריד בינו לבין הקק׳׳ל. במרץ בלתי־מוגבל צירף דונם
לדונם אל שטחי הקק״ל, עד כי הפכו לממלכה — ממלכתו של יוסף וייץ. וכנהוג אצל
מלכים משחר הדורות, מינה תחתיו דוכסים, רוזנים ונושאי־כלים, שניהלו את הנחלה בשמו
של השליט ולמענו. הוא חילק מינויים וטובות־הנאה ביד נדיבה .״לנגד עיניו,״ סיפר לאחר
שנים אחד מעוזריו הקרובים ,״עמדה עצתו הנבונה של יתרו לחתנו משה, :כי יקים לו עוזרים
נאמנים ולא יעשה הוא לכדו את כל העבודה׳.״
הנאמנים והקרובים ביותר היו, כדרך הטבע, בניו.

הוא הלך ביערות
ף* ניו של יוסף וייץ נחונו כולם באישיות מקסימה, גילמו את האידיאל הצברי של
* Iארץ עובלת ולוחמת. רענן, הבכור, הושם על־ידי אביו כראש מחלקת ההתיישבות שלהסוכנות היהודית. הבן הצעיר, יחיעם, שדמה להפליא לאביו, כאשר זה הגיע ארצה כחלוץ
מלא־אידיאלים, שהוא עצמו היה איש־פלמ״ח נערץ על חבריו, נהרג בפיצוץ גשר א־זיב,
* יהודה גור (גרזובסקי) ,תלמידו של מחייה השפת העברית, אליעזר בן־יהוז־ה.

האב והאוייב

בכנס יעמיס, שניערך לפני שנה בעין־השופם, יושבים ליד
שולחן שני היריבים: יוסף וייץ (ימין) ,ועמיהוד גור. באותם
ימים טרם נהג וייץ להשמיע ביקורת נגד מחלקת הייסור הממשלתית, שבראשה עמד גור.

מלחמת העצמאות שוב הלך ביערות. הוא לא הצטיין כאיש התיאוריה והמחשבה. אך תמיד,
משהתעוררה בעייה מסובכת במיוחד, היד, שואל לעצת אביו המנוסה .״אבא הוא הכוח
החושב בשביל המשפחה,״ הודה בכנות רבה.
אבא לא רק חשב בשביל המשפחה, אלא גם דאג לה. הוא דאג שהדרך בפני שרון תהיה
חלקה וישרה. כל מיכשול שעמד בדרך נגדע מיד• כמו, למשל, אגרונום בשם זאב מיטס.
מיטס, בעל הכשרה מקצועית ותואר אקדמאי, הגיע בכוחות עצמו למעמד מקביל לזה של
שרון. השניים שרתו כסגניו של יוסף וייץ: מיטס כממונה על מחוז הדרום, שרון כאחראי
למחוז הצפון. כאשר החליט וייץ ד,אס כי
הגיע הזמן שבנו יעלה בדרגה ויתפוס את
מישרת מנהל הייעור, עמד בפניו מכשול
אחד: מיטס. האגרונום היה זכאי, לפי כל
הכללים, לקבל את מישרת המנהל. לפי כל
הכללים — אך לא כללי הקק״ל. מיטס סולק
מתפקידו, אחר ששולמו לו פיצויים מלאים
עבור שנות עבודתו. ותיקי המוסד, הזוכרים
עדיין פרשה זאת, מגדירים אותה כ־
״רצח בדם קר.״
שרון וייץ לא רצח. הוא רק ירש.

מפקד חטיבה מוכר ,,טמפו״

r nהחרוץ

באחת התמונות הראשונות של התנחלות
בני העליה השניה בארץ. בתמונה, שצולמה
בשנת 1908׳ נראה יוסף וייץ( ,רביעי, מימין) על רקע -פרדס

צעיר, בסביבות חדרת. הוא נותח מל השורה הראשונה של חלוצי
הציונות, אשר רק בכחז־הסבל והחזון שלהם הצליחו להשתרש
בנוולדתס החדשה, בתנאים קסיס ביותר, יהכינו יסוד לגאיס אחריהם.

ך* רשת מיטם היתד, אך חזרה כללית
2 Jעל -מה שאירע לפני חודשיים. עם התקבל
ההחלטה למזג את ייעור הממשלה וה*
קק״ל, היד. ברור כי מחלקת הייעור המאה
חדת תצטרך ראש חדש. לתפקיד זה היו שני
מועמדים טבעיים: עמיהוד גור ושרון וייץ.
אחד מהם הי־ צריך לעוף. מיטם היד, ס,תם
איש־מקצוע, ללא עודף וגיבוי׳ לא 3ן הקד•
־בן המיועד ההדקז, עמיהוד גור.
לצידו של גור ניצב יער שלם של מעלות:
הוא למד את מקצועו באוניברסיטאות מכוב*
רות כייל׳ קליפורניה ואוקספורד. הוא היזז
בעל תואר דוקטור ליעדנות ומהנדס חקלאי.

שמו היה ידוע בבל חוגי היערנות בעולם. פעמים רבות נשלח לסיורי הדרכה וסקר, מטעם ארגונים
בינלאומיים. כאשר סקר פעם מומחה זר את בעיות הסחף בישראל, ונתבקש להגיש
דו״ח, השיב :״מה יש לי לומר? כשיש לכם אדם כגור — אינכם זקוקים למומחים מבחוץ!״
לצידו של וייץ עמד אבא.
גור חש במתרקם. הוא התחיל את הקריירה שלו בימי המנדט ורצה להמשיך בה גר
לאחר האיחוד עם הקר! הקיימת. במכתב אל יוסף וייץ הציע כי עם קום המינהל המשותף.
יעבוד הוא, גור, תחת יוסף וייץ. הוא לא אמר זאת בפירוש, אך היה ברור כי התנגד בכל
תוקף לעבוד תחת בנו של יוסף וייץ, אותו חשב לבלתי מתאים לעבודתו. ההצעה נדחתה.
תחת זאת הושלכה לו הצעה צורבת: עמיהוד גור ימשיך לשרת במשרד החקלאות, כמנהל
מחקר הייעור —החלק היחידי ממחלקת הייעור שישאר בידי הממשלה. היה זה כאילו הציעו
למפקד חטיבה כי יספק בקבוקי טמפו לחטיבתו, עליה הופקד מפקד חדש.

השפכים עפים

ך * ע ל בון ה מ חו ש ם היה כה צורב שגור לא יכול היה לשאתו. שבועות ארוכים שכב
I Iבביתו, כשהוא סובל מלחץ־דם גבוה. הוא היה מדוכא, סירב לראות מכרים וידידים.
פעמיים שלח מכתבים לממונה עליו, שר החקלאות קדיש לוז. לשוא. כי כוחו של יוסף
וייץ גדול לעין ערוך מכוחו של סתם שר בישראל. מינויו של שרון ויק, כמנהל הייעור
בארץ, נראה כעובדה מוגמרת. היתד. דרושה רק חתימתה הרשמית של אמנת־האיחוד בין
הממשלה לבין הקרן הקיימת. השתלטות משפחת וייץ על היערות היתד, כה מוחלטת, שבפי
מאות אזרחים נולד בעת־ובעונה אחת הפתגם המתוקן :״מרוב וייצים לא רואים את היער!״
מלחמתו של עמיהוד גור נראתה אבודה, ונדמה היה כי לעץ הזקן לא נותר אלא להרכין
את צמרתו בכבוד ולהיכנע. כי העצים זקופים ימותו. ברגע זה נזכר גור בהצעה שהוצעה
לו לפני שנה, לנסוע לארגנטינה. היו לו גם הצעות לתקופות־עבודה ארוכות יותר. אולם

הוא דוגמה לדור הראשונים של הציונות. יליד רוסיה שספג חינוך
ציוני בבית הוריו, שרת בצבא הצארי ועלה לאחר־מכן ארצה, עם
העליה השניה. כפעיל הפועל הצעיר צורף לקק״ל, שס התבסס ונקרא כיום, מר ציונות״.
עשויים להפוך פקידי הקרן הקיימת בכל רגע, וברור כי מיזוג שני הגופים המייערים יביא
בעקבותיו פיטורי עובדים מיותרים, חששו כי ראשון יפוטר זה שידבר להגנתו של גור.
בכל זאת, היו כמה עובדות שהושמעו מפי מקורבי היערן הגולה. אלה טענו: לא דובים
ולא יער! הקרן הקיימת השתמשה במים להשקאת שתיליה, דבר שגור התנגד לו כפגיעה
בכלכלת המים של ישראל. הקרן הקיימת, הוסיפו מצדדי גור לטעון, השיגה את הישגיה
באדמות טובות בהרבה מאלו שעמדו לרשות מחלקת הייעור הממשלתית. לקרן הקיימת סגל
עובדים קבוע של 2000 פועלים, אשר חלקם הגדול התמחה מזה שנים בעבודות־ייעור, ורק
אחוז קטן מעובדי־ד,ייעור של הקק״ל הם פועלי־דחק בלתי־יעילים. גם אלה הועבדו בפרך,
לפי שיטת נורמות. ואילו למחלקת הייעור הממשלתית לא היו אלא 230 עובדים, מהם רק
100 פועלי־ייעור מקצועיים. היתר היו כולם פועלי־דחק, שעבדו לפי שכר־יומי, ללא כל
קביעת נורמה. תפוקתם, בתנאים אלה, היתד, אפסית. אולם מדיניות זו של שכר נקבעה r
על־ידי משרד העבודה, ומשרד החקלאות לא יכול היה להפר אותה.
הנקודה החשובה בהשוזאת הישגיהם של שני הגופים המתחרים, היא התקציב. במכלול
הצרכים של ממשלת ישראל, אין הייעור אלא סעיף קטן, כמעט מותרות. ואילו לגבי
הקרן הקיימת מהוזה הייעור פעולת־יסוד ממדרגה ראשונה, אשר למענה מוקדש חלק ניכר
של התקציב. דבר זה התבטא, לדברי מקורבי גור, במקרים כמו זה שאירע, כאשר כינסה
המועצה למניעת שריפות אספה של כל הגורמים בארץ, המעוניינים ללחום בשריפות. נציג
המועצה שאל את הנוכחים כמה מוכנים הם לתרום לתקציבו. גור הודיע: כמה עשרות ל״י.
בא־כוח הפרדסנים תרם אף הוא סכום פעוט דומה. ואז נטל שרון וייץ את הטלפון .״אבא?״
קרא, וכעבור דקה הודיע בנדיבות על תרומתו: כמה אלפי ל״י.
הבדלים אלה בתנאי העבודה מסבירים מדוע צועדת הקרן הקיימת עד כה בראש, בתחרות
הנטיעות. לעומת 32,957,000 שתילים שניטעו על־ידי הקק״ל, נטעה הממשלה .12,051,000

מעבר זנכוז מסויים -מצפצפיט

מותו המהירה עד למשרת ׳מנהל הייעור בארץ כולה פרי השפעתו הישירה של אביו,
הוא לא רצה להתחייב כי ייעדר זמן ממושך מדי מביתו. הוא ארז את מזוודותיו, עלה למטוס.
פתגם רוסי, הידוע היטב לאיש־ד,יערות יוסף וייץ, אומר :״יער כי יכרת, שבבים יעופו.״
והם עפו. תחילה היו אלה סיפורים קצרים בעיתונות היומית. אחריהם בא מכתב־גלוי אל
חבדי הדירקטוריון׳ של ׳הקק״ל, חתום בידי שמונה אישים מכובדים מבני כל המפלגות,
ועורך הג׳רוזלם׳ aוסם •,טדי לוריא. הבעיה שוב לא היתה בעיית סיכסוך אישי בין מועמדים
לתפקיד ציבורי, כי אם שאלה עקרונית: איזה נוהל יכריע במדינה — נוהל של חיים מודרניים,
מבוקרים ומוגנים מפני פרצי־שחיתות והעדפה, או נוהל של עריצים פיאודליים, הרואים
את ממלכתם. כמתנת־אל, בה יכולים הם לעשות ככל העולה על רוחם?
על התקפה זו הגיב וייץ׳ בצורה האופיינית לעריצים, שאינם מכירים בקיומה של דעת־קהל,
או-כל. דעל מנוגדת. ך,וא לא קיטל את המינוי, לא ניסה להצדיקו, לא הסביר את
:עמדתו. הדרך הטוגה-ביותר להגן על -שרון, החליט, היא להתקיף את גור. בקרניים המחר
דרות של. הקרן׳ הקיימת נגח את אויבו.טען הוא בישיבה של הנהלת הקרן הקיימת: הייעור הממשלתי היה כשלון חרוץ. אחוז
הקליטה של. עציו נע בין 8%־ ,25%זה של הקרן הקיימת מגיע ל״ .84%אצל הקרן הקיימת,
לדבריו, היה סדר מופת? ברישום וניהול העניינים, בעוד שאצל הממשלה היה ביזבוז גדול.
הוא אף פיזר רמזים, על שחיתות ואי־סדרים, הטעונים.ביקומג של_..מבקר.המדינה.

״ייעור הממשלה כשלון*!.

Uא היה מי שיענה להאשמות חמורות אלה ..האדם.היחידי.שהיה מסוגל — ומוכן —
/לכך, טיפס אותה שעה בהרי ארגנטינה. פקידיו Wגוי פחדו לפצווד פה. מאחר־ והם

ך» קרב זה הטיל אפילו מבקר הסוכנות פגז משלו .,נגד מינוי עובדים לתפקיד הכפוף
/לבני־משפחתם. בתקנון שירות המדינה, קיים איסור מפורש נגד נוהג זה. רק תפקיד
אחד במנגנון הממשלתי משוחרר מהגבלה מובנת זו: תפקידי המזכיר הפרטי של שר, המתחלף
יחד עם השר ואשר חייב להיות איש אמונו המוחלט של השר. גם במסגרת זו, זכור
המעשה בשר האוצר הראשון, אליעזר קפלן המנוח, שביקש למנות את בתו למזכירתו הפרטית.
כאשר סיימה זו את לימודיה בלונדון, התקשר קפלן עם נציגי כל הסיעות בכנסת,
שאל אם יש להם התנגדות למינוי בתו כמזכירתו הפרטית. רק כאשר איש לא התנגד,
נעשה המינוי.
ניהול מחלקת הייעור, לעומת זאת, היא מישרה ציבורית מקצועית, אשר רק ההכשרה
המקצועית יכולה לקבוע את מידת התאמתו של איש למלא אותה. לתפקיד דומה במנגנון
המדינה יכול להתקבל עובד, רק באמצעות מיכרז וועדת בוחנים. לא כן באחוזתו הפרטית
של יוסף וייץ.
נוכח דעת־הקהל החריפה שהתעוררה נגד מינוי שרון, התכנס אמנם דירקטוריון הקרן
הקיימת לישיבה דחופה בירושלים. בפני חברי ההנהלה עמדה בעיה בלתי־נעימה: למי
לסגוד — ליוסף וייץ או לדעת הקהל ולמוסר הציבורי? מזה שנים למדו למלא אחר כל
מבוקשו של יוסף וייץ. זכויותיו הרבות כרוח־החיה בקרן הקיימת הרתיעו את חבריו מכל
צעד שהיה מתפרש כפגיעה גסה בו ובמשפחתו. הם ידעו כולם כי למרות שהיה רק מנהל
אגף, היה הוא למעשה השולט בכיפה. תפקידו של היושב־ראש אברהם גרנות היה ייצוגי
בלבד וייתכן כי בקרוב אף יתפטר גרנות ויעביר רשמית את ההגה לידי יוסף וייץ. היתד,
דרושה פשרה מפולפלת כדי להשביע את זאב דעת־הקהל, ולהשאיר את הכבשה של משפחת
וייץ שלמה.
הדירקטורים מצאו את הפשרה. על מנת שלא ייווצר הרושם כאילו יוסף וייץ ממנה את
בנו ומעסיקו תחתו, הומצא תפקיד מיוחד של משנה למנהל — מעין קרש־בידוד בין יוסף
וייץ לבין בנו שרון. שרשרת הפיקוד הישירה נותקה, והממונה על שרון יהיה מעתה
שמעון בן־שמש. מינויו של שרון עצמו לא בוטל, גם לא אושר. הוקמה ועדה שתחליט על
כך מאוחר יותר. אולם דבר אחד הוחלט בפירוש: המישרה לא תימסר על־פי מיכרז, לאדם
_המתאים ביותר.
יוסף׳וייץ״וחברי׳׳הדירקטוריון יהיו מובנים ,־כנראה, לעשדזז ויתורים־לדעת־הקהל — -אך
עד גבול מסויים. מאותו גבול ואילך — ציפצפו עליה• היה זה צעד של התנשאות שחצנית,
,מתוך ן די׳עה כי יוסף וייץ והקרן חקיימת הם׳ ׳מעבר ד מעל לדעת־הקתל. שום דבר שייאמר
בכנסת או ייכתב בעיתונות הישראלית אינו יכול לפגוע• במעמדם — מעמד מיותם /סוגן,

׳-של מעצמה־אקסטדמיוריאלית, שהוא׳ פרשה -בפני •־עצמה

״אתם גברים-אתם?׳״ שאלו הנשים במשאל ״העולם הזה־

א 1ם 11 גברים,

״העולם הזה״ ,שערכה משאל שני כין הנכרים, קבעה
כי 70%מבל הנשאלים אמנם מודים בצדקת הבנות,
אף לפחות 50%טענו בי הכנות אשמות במצב
בעצמן, כעוד שהאחרים האשימו את החינוך ואת
הרוח הכללית השוררת כין אדם לרעהו בארץ.

,מה דעתך על הבחור הישראלי כמחזר?״ על שאלה
1ו ענו נשי ישראל במשאל,,העולם הזה 1132כ•
85/מפל הנשאלות הביעו דעה שלילית ביותר, התאוננו
על חוסר־־אבירות, גסות־־רוח ורבלנות. מה תשו•
נת הנכרים להאשמות אלה? אביבה סטן, בתבת

ההומוריסט הדגול --

(אל תפרסמי בבקשה את שמי, ולא את
תמונת׳ ,כי באופן עקרוני איני משתתף ב־משאלים.
אבל אילו הייתי משתתף, הייתי
בודאי אומר) :
״למה לנו להתאמץ, אם גם ככה הולך
לנו?״

יוסך סימון, כן ,28 יליד בלגיה,
רווק, עוסק בתיירות:

סוכן-נם יעות סימון
האישה מנסה להשתלט

״נכון, הגבר הישראלי הממוצע חסר
אדיבות ואבירות. העדר האבירות בא, לדעתי,
כתוצאה ישירה מהתנהגותן של מרבית
הנשים אצלנו. כי האשד, הישראלית שכחה
את סוד הנשיות. לאשה אסור להראות לגבר
שהיא חזקה באופיה, או פקחית ממנו. כל
גבר נורמלי אוהב להרגיש שהוא החזק בכל
המובנים, ואז באופן טבעי מתעורר אצלו
הרצון לטפל ולהגן על ״היצור החלש״ ל־צידו.
וזו, בעצם, משמעות האבירות.
״אבל לו תהיה אביר עם אחת ג׳דע, היודעת
תמיד מה היא רוצה, שמצווה ומנסה
להשתלט ע לי ך ...מה הפלא שהגברים אצלנו
נעשים Frustratedומחפים על כך באדישות
מעושה, ולעתים גם בגסות ובזלזול
כלפי המין היפה?״

שלום לקם, בן ,23 מכונאי אוי־רונים,
יליד הונגריה, רווק :

אני חושב שרובם של הבחורים הצעירים
אצלנו מתביישים להיות ג׳נטלמנים, פן תאמרנה
הבנות כי הם ״סבון״.
בנות רבות אוהבות דווקא את היחס
הבלתי־אמצעי והפשוט. ורבות מהן אינן
יודעות להעריך יחס אחר• קרה לי פעמים
רבות שרציתי לנהוג יפה, לפי גינוני־הטקס
המקובלים באירופה ושאני רגיל להם. אבל
פשוט לא מספיקים: אני רוצה להציע לה
כסא וטורח — היא כבר ר,תישבר .,אני רוצה
להציע לה סיגריה, אבל היא כבר חטפה
אותה וגם מדליקה אותה. אז זהו, רובן
אינן מצפות אפילו ליחס אדיב• אבל אני
מדבר בעיקר על ה צ עירו ת...״

ישראל בקר, במאי ״הבימה״ ,בן
,42 יליד פולין, נשוי:
במאי בקר
האבירות שייכת לתיאטרון

״לדעתי אינן צודקות הבנות בטענותיהן.
פרחים, הזמנות לאופירה, שירה ופריטה על
גיטרה, עברו וחלפו מן העולם ונשארו אך
ורק בתיאטרון, וגם שם רק בקומדיה וב־פארסה.
שם נוכל לגחך ולצחוק לאבירי
החלומות.
גינוני החיזור המקובלים אינם קיימים
אצלנו, כי הנוער שלנו חופשי. קירות ביתו
נפרצו מומן. גם הבנות שמחות לתופעה
זו, ולכן עליהן לזכור שקשה להחזיק בשתי
קצוות המקל בבת אחת.״

מרקו תורג׳מן, יליד הארץ, כן
,36 כעל משרד כרטיסים ״לאן״:
״הן צודקות. אבל הן שוכחות שהכל
תלוי באישיותה של האשה. אם היא אינה
מתנהגת כליידי, איך תוכל לדרוש שהגבר
יתנהג אליה כג׳נטלמן?״

אלכם מסים, כן ,24 יליד הארץ,
עיתונאי, רווק :

.״אין לנו זמן

שלמה גולדפרב, כן ,22 יליד הארץ,
סטודנט, רווק:

בעל משרד-ברטיסים תורג׳מן
אס אין ליידי,׳ אין ג׳נטלסן

״נכון שרבים מאתנו אינם מראים יחס
אדיב כלפי הבנות. הסיבה לכך היא לדעתי
ביחסן אלינו. כי רובן אינן מתעניינות
בנו, אלא במה שאנו עלולים להציע להן:

סטודנט נולדפרב
הן נועוניינות רק במכונית

בילויים במועדוני־לילה, טיולים במכונית
פרסית. ורובן אפילו אינן מנסות להסתיר
זאת.
הן חומרניות מאד, ביחוד בנות־גילי. אולי
המבוגרות יותר גם הן כאלה, אבל הן
לפחות יודעות להסתיר זאת( .אני מדבר לא
רק על סמך נטיוני הפרטי אלא על סמך
נסיונם של רבים מחברי).
אז אם בחור צעיר ורגיש נפגע מיחסה
החומרני של הבחורה, הוא מגיב בצורה
שמגיעה לה, זאת אומרת בזילזול וגסות־רוח.
ולפעמים הם באמת מגזימים, ומתנהגים
כבר בצורה כזאת לכל בת, אפילו אם זה
אינו מגיע לה.״

אלכרט יהושע, כן ,22 יליד הארץ,
מלח, רווק :

״נכון שהבחורים שלנו אינם אדיבים או
אבירים ביותר. אולי זה בא מפני שרוב
הבנות אינן יודעות להעריך ג׳נטלמניות
ראיתי מקרים, וגם לי זה קרה, שכאשר
התנהגתי אתן יפה ובעדינות — הן רק לעגו.״

אילן אפשטיין, כן ,23 יליד הארץ,
סוכן מכירות, רווק :

״אני אומר שאנחנו בכלל לא כאלה• אין
אנו ברוטאליים, ואין אנו בלתי־נסבלים ובל״
תי־מנומסים.
אם אנחנו כאלה, אז למה הן רצות אחרינו?
מדוע יושבות הן ברחל, בכסית ובי
קליפורניה, או מעכזות ברחוב דיזנגוף כדי
למשוך את תשומת לבנו הברוטאלית?״

איתמר קלטניק, יליד הארץ, כן
,24 מכונאי, רווק:
״קודם הלכנו כולנו(אנחנו והן) במכנסיים
קצרים — בתנועת־נוער, בגדנ״ע, וכו׳ .עכשיו
אנו לובשים חליפות גברדין, והן
לבושות לפי האופנה האחרונה. אך מבחינה
נפשית נשארנו עדיין באותם המכנסיים
הקצרים, וזה מתבטא גם ביחסים שבינינו.״

נחום בובמן, שחקן ״הבימה״,
יליד רוסיה:

״אני חושב שהנשים במשאל צדקו ברוב
טענותיהן. ומדוע הבחורים הם כאלה? אולי
בגלל התפיסה הבלתי־נכונה של המושג, פשטות׳
,שהשתרש עוד עם קום החלוציות.
פשטות היא מידה יפה ורצויה, כשהיא
מתבטאת ביחס כנה והוגן בין אדם לזולתו,
בין גבר לאשה, כשהיא נובעת מהנפש. אך
אנשים רבים מדי דוגלים אצלנו בפשטות
החיצונית, הגובלת לעתים עם גסות־רוח,
גם כלפי האשה•
אנשים אלה חושבים כנראה כי הנימוסים
,הקטנים׳, ,גינוני־החיזור המצחיקים׳ (כפי
שהם קוראים לזה) ,הם מתחת לכבודם. וזה
בלתי־נכון. כי אשד, נורמלית משתוקקת לגינונים
אלה מטבעה.״

מכונאי קלטניק
אנחנו בממסיים קצרים

אייבי נתן, כן ,32 יליד פרס, מבעלי
המסעדה ״קליפורניה־״ כתל•
אביב, רווק:
״ד,ן צודקות בהחלט. הבחורים שלנו רחוקים
עדיין מלהיות אבירים, במחזרים ובכלל.
וזו אשמת החינוך. או יותר נכון: העדר־חינוך
מתאים בבית ובבית־הספר.
בגלל חוסר־אבירותם של הגברים שלנו,
בוגדות נשים רבות בבעליהן עם גברים
המראים להן רק שמץ של אבירות• נערות
רבות מעוניינות לצאת עם זרים, בעיקר
בגלל התנהגותם האדיבה.״

צבי בן שאול, כן ,47 יליד בסרביה,
רווק(מושבע) ,מתווך דירות:

שהקן בוכמן
פשטות אינה גסות־רוח

-והמין החזק עתה במשאל זה בחוקו:

אMin 1
בעל-מסעדה נתן
בגלל זה בוגזות הנשים

״הנשים צדקו ברוב טענותיהן. אן הן
שוכחות כי ישנן נשים רבות בארץ שהתנהגותן
מקשה על הגבר להיות אדיב ואביר.
נשים כאלה לא רק שאינו מעריכות אבירות,
אלא לעתים שוללות אותה, ואז פשוט עובר
החשק להיות ג׳נטלמן כלפי אשה כזאת.
לדעתי הכל תלוי באשה, והאשה היא הנותנת
את הטון.
כאשר ניגשת אשה לשולחן ולא נמצא
גבר שיקום ויגיש לה כסא, היא צריכה
להיעלב וללכת, ולא להמשיך לעמוד ולשוחח
כאילו נשתלה במקום. אם הנשים היו מחנכות
קצת את הגברים על־ידי דרישת יחס
הוגן ממחזריהן בעיקר, אולי היה משתפר
המצב במשך השנים.
אבל נשים רבות, אם אפילו יקום הגבר
ויגיש להן כסא בבית־קפה, מגיבות בצורה
משונה, .שב, שב, אין דבר!׳ הן אומרות.
הן צריכות קודם כל לדעת מה לדרוש
מגבר, להרגיש את עצמן כנשים ולא בחתיכות
סתם, ואז בודאי שתזכינה ביחס אדיב
והוגן מצד כל גבר.״

אריה לביא, כן ,32 יליד גרמניה,
זמר, נשוי :
״אגיד את האמת: הבעיה הזאת מעולם
לא העסיקה ולא הטרידה אותי. והעובדה
שהיא מטרידה את הבחורות — גם כן אינה
מטרידה אותי.״

k k k

יאיר וואלין, כן ;22 יליד הארץ,
פעיל כשטח האמרגנות, רווק:
״נכון הוא כי בעית חוסר־הנימוסים היא
בעיה קיימת אצלנו. אני רואה זאת כמין
נסיגה מחיי־חברה נקיים, תופעה הנותנת
את אותותיה בכל שטחי החיים.
זה בא כתוצאה מאי־נסיון בחיי־חברה,
וחינוך לקוי בבית ובבית־הספר. אך שורש
הרעה נעוץ, לדעתי, בהעדר שלום־הבית
(תופעה תדירה בארץ) ,הנובע מרמת־החיים
שלנו, האקלים הקשה, וטרדות ההורים.
רוב ילידי העיר, למשל, רוכשים את חינוכם
לא בבית הוריהם אלא ברחוב. לעומת
זאת נדמה לי כי אפשר להכליל ולומר כי
בוגרי תנועות־הנוער למיניהן, שחונכו באווירה
של שיתוף־פעולה, עזרה הדדית ויחס
כנה והוגן שבין אדם לחברו — מראים לרוב
גם יחס הוגן ואדיב בכל שטחי־החיים, כולל
היחסים שבינו לבינה.״

אליעזר כוכני, כן ,28 יליד הארץ,
מדריד, נשוי:
אמונן וואלין
החינוך ניתן ברחוב

״מ!ת שנים קיימת אצלנו בכל שטחי
החיים גישה של, מגיע לי׳ ,והולכת ופוחתת
הנכונות לעשות מאמצים כדי שבאמת, יגיע׳.
הלך־רוח זה מוצא את ביטויו גם בשטח
שבינו לבינה.
אילו הורגל הציבור על־ידי מנהיגיו ומדריכיו
להבין כי יחס הוגן והוקרה הס
תוצאה של מאמץ מתמיד, ולא של הפגנת־ראווה
חד־פעמית, היו האנשים ממילא נוה*
גים כך גם ביחסיהם האישיים האינטימיים
ביותר.
כאשר אני שומע איש המכריז על עצמו
כי הוא לוחם נלהב לשווי־זכויות למעוטים
לא־מיים, עדתיים וכר, איני מאמין לו שהוא
שלם עם עצמו אס אינו מקיים עקרון של
שודי־זכויות מלא ויחס אנושי גם ביחסים
שבינו לבינה.״

ניסים מזרחי, יליד הארץ, בן
,25 נהג מונית:

מי״ריד גופני

k k k

גרשון גרא, יליד הארץ, צייר
ומארגן, נשוי:
״חייגו המשותפים בתנועות־נוער, בצבא,
לימדונו להכיר אחד את השני כפי שאנו:
פשוטים ויפים. כל גינוני־חיזור שאולים
נראים בעינינו כחסרי־טעם, ובעיניכן בפליאה.
תארנה לעצמכן את ידידכן הנכנס למסיבה
ומנשק ידה של בעלת־הבית: אלה שמכירים
אותו יגחכו, אלה שלא מכירים אותו
ישאלו באיזו שפה הוא מדבר.
מאידך, שערנה בנפשכן שניגש אליכן
גבר ברחוב ופונה, נגיד כמו בפריז או
לונדון, :סליחה, גבירתי, את עוררת תשומת-
לבי, הייתי רוצה להכירך נו, נו
(סתם נבלה, מה פתום תחיל לתסק אתי?).
מקרא שורות רבות ב,אתם גברים —
אתם?׳ מעורר רחמים. גם האשד, הפרימיטיבית
כבדואית יודעת ש,כסוסה, כן רוכבה׳
— האשד, היודעת ליצור את הכבוד היאות
לה, זוכה בו.
באות אלינו ידיעות מאותן הבנות שנישאו
לג׳נטלמנים שמשלו פעם כאן: כמעט
בכל המקרים (וידועים לי רבים) ,מתברר
כי בנות אלה נפלו בפח הצביעות שבחיזור
האירופי הקוסם, שאינו אלא מסווה לכיסוי
האני האפסי.
אך מה טוב שאין לעשות כל הכללות
בנידון וכל אחד ואחת מאתנו עולם אחר
הוא עם גווני־גוונים שונים. כל עוד כך
הוא, הרי לעולם לא ייפסק המישחק, הוא
יוסיף לעניין ולמשוך. אין אמת במשל היווני
הקדום, :אור המנורה דעך, ההבדל בין
הנשים פרח׳.
אשמח למשאל, :אתן נשים, אתן?׳ אוה,
אתן נשים, ותודה לכן על כך!״

k k k
״האשה היא למעשה הקובעת במדה רבה
את התנהגותו של הגבר. באופן אינסטינקטיבי
הוא מרגיש שדוקא התנהגותו הפוחזת
היא הגורמת להצלחתו, על אף העובדה שה־אשה
מעולם לא תודה בזה.
לרוב צורת התנהגותו אינה קשורה באופן
אורגני לדמותו, אלא לאופנה, ובמשך השנים
נהפכת לטבע שני ש,משתלם׳.
אם הנשים באמת ובתמים תדרושנה את
העדינות — יחזור הגבר לטבעיותו, כי
לדעתי רובם של גברים עדינים ואבירים
מטבעם, והיו רוצים להתנהג בצורה זו כלפי
האשד.,״

k k k

יהודה גורכיץ, בן ,29 פקיד,
יליד הארץ, רווק :
״נראה לי כי הנשים צודקות בטענותיהן
בלפי המחזר הישראלי. בהכירי מספר גברים
אירופיים, שמתי לב כי קיים אצלם יחס מיוחד
כלפי האשה, הבא כנראה כתוצאה מחינוך
מעולה בבתי־הספר וגם בבית. לעומת
זאת, גאים הישראלים על ד״צבריות׳ שלהם׳,
ואינם טורחים להקנות לעצמם נימוסים
ואבירות, ואף מפריזים בהליכותיהם ה,פוש-
טיות׳ .בקיצור — לדעתי זו אשמת החינוך,
יותר נכון חוסר־החינוך, המתבטא גם בשאר
שטחי החיים.״

k k k

״אצלנו כולם לא־מחונכים, אז גם הבחורים
מתנהגים כלפי הבחורות בצורה לא-
עדינה. צריך יותר חינוך בבית ובבית־ד,ספר!״

רפי כחן, יליד הארץ, מדריך חוגים
דרמטיים, רווק:

״אני חושב שיש פה פשוט עודף בחורים.
הבחורות, חושבות את עצמן׳ ליותר מדי
ו,מרימות את האף׳ .זה כמובן מרגיז את
הבחורים — זו דעתי הפרטית — והם
מגיבים על כך בצורה של גסות מה וזיל־זול.״

״הבחורים
שלנו הם דווקא רגישים בתוכם
— הייתי אומר יותר מדי רגישים. וזו

צייר גרא
כסוסה, כן רוכבה

משה פינטו, בן ,29 יליד בולגריה,
עובד מעבדה, רווק:

יעקב טובים, בן ,28 יליד צרפת,
נהג מונית, רווק :

k k k

שווי־הזמיות מתחיל בבית

אחת הסיבות שהם מסתתרים בשריון של
קשיחות•
קיים בארץ מושג מוטעה על גבריות, המתבטא
בלא־איכפתיות וזלזול כלפי המין היפה.
וכך קורה שבחורים רבים, שהם אדיבים
ועדינים מטבעם, מתביישים כאילו להתנהג
בצורה ג׳נטלמנית, פן תאמרנה עליהם הבנות
כי הם רכרוכיים.״

מעבדן פינטו

הגסות גורנות להצלחה

במדינה
המנשר העבוי
עקרונות
״הפעולה השמית״

החיהוגדה \זש 1י\ז ך השוחיה,
ה ה ביל ה ו\ הפטנג הרא שונ ה
אההה בני הההבר הי ה ו הכלכלית
— תו צי א ליו ת תופשי
— כלכלה הרה בי ה —
שלב ה סי הנ ה. בישראל —
הי כוו\ וו תלב הי — יוו ת ה
תופטויה — הי הנ\ הסיתונז
— תי פו ל ההש!! ה ציווי.

המהיר 500פרוטה
להשיג ככל הקיוסקים.

mל,ונים
ונזוזריפינו נזצרנזיות־,
גזש\2פגג 1גכר דבר גוש
ייך רצירגבו בגזח־יריב
טגביגג. בגגג־כן אגג גגב־צעים
נגבגרגרו צרגם ט־גזרתה
ראשגגה, פגזגח־,
הגדרה גהרפ פה. אגז
טצהי\2יפ הנגזרזה באח־־
ריגה, גזהיחזז גפגריגה.

&77S7

תסט
המינוי סיבלת
חשבווך.

פרט אותו
בהסרה
(הנושן
נזענווד )7

חובותיו — 2500ל״י לשיכון, למכולת,
לבנק, לעיריות ועוד.
״אולי אין הוא המאושר באדם, אך כמעט
אין לעקור מפיו תלונות או טרוניות...
אין הוא מתאונן. אך מדוע אין נותנים
עבודה לבתו עליזה (בת 15 וחצי) שעזבה
את בית־הספר היסודי עוד בכתה ו׳ ,כוי
לעזור בבית? ניסה בלשכת־העבודה לנוער-
העובד — אין עבודה. ניסה בבית־חרושת
לסרדינים שבעין־גב — סירבו לקבלה, אף
כי קיבלו לעבודה את בתו של איש האיגוד
המקצועי במועצת פועלי טבריה. הוא יודע
כי כדי שיוקל על ילדיו, עליהם לרכוש
חינוך. והנה מסרבים לקבל את בתו לגך
הילדים, משום שאין בידו 20ל״י במזומנים
לשלם. הוא מוכן לפרוע את הסכום
בתשלומים. אך העיריה מסרבת ודוחה
אותו.״
אם זד, האיש שנקלט — יכלו קוראי
הארץ לשאול — אז מי האיש שלא נקלט?

אחרי כל הרעש שעשינו, מינה הקבוץ
בשבילנו את עורך־הדין משה ישי, והוא
ראה אותנו בפעם הראשונה כשציון בא
לבית־המשפט וביקש להשתחרר. עורך־הדין
ישי הסביר לנו באותה הזדמנות, שאין כל
צורך שייפגש אתנו, והוא יודע את העבודה
שלו גם בלי העצות והעדויות שלנו.
כאילו כפלא. באותו זמן שמעתי כל־מיני
דברים שלא כל כך האמנתי להם. רק
אחר כך התברר שזאת היתד, האמת•
חברים שלי באו לנחם את אשתי וגורשו
מהקבוץ. אשתי לא הורשתה לנסוע אלינו
ללא אישור מיוחד של המזכירות. המשטרה
הירשתה לבקר אותי בבית־הסוהר, אבל מזכירות
הקיבוץ אמרה לאשתי שלא תעז
לבקר אותי שם. רק בבית־המשפט מותר
היה לה לבקר אותי.
אבל גם שם לא יכלה לעשות את זה. כי

חים, שחזרתי ואני מקווה שגם אתה שמח.״
הוא לא כל־כך שמח, ורעד מכעם כש־השיב
לי :״לי יש מחשבות אחרות מאשר
לשופט אליעזר מלחי, ששיחרר אותך מאשמת
הרצח. לכן אני לא נותן לך את ידי.״
מיד ביקשתי לכנס את המזכירות, ולהסביר
את האסון שירד על משפחתנו. דרשתי
עזרה כספית להגן על אחי, עזרה שמגיעה
לו בתור חבר הקיבוץ. הם החליטו שהעניין
אינו דחוף, ולקיבוץ יש בעיות בוערות
יותר. לכן הבטיחו להשיב לי תוך חודש
ימים.
לא היתד, לנו כל ברירה, ואשתי מכרה
את כל תכשיטיה — כולל טבעת הנישואין
שלה — כדי לשלם את הוצאות המשפט.
גלילי לא גילה. אחרי חודש ימים
הודיעו לי, שהמזכירות החליטה לא לעזור
במימון המשפט, מפני ששכרנו את עורך־

הצד ה שד
״את דגל המדינה אסור לקשט ואסור
לשנות בכל צורה שהיא. יש להציבו ולה־ניפו
רק בצורתו המקורית בלי כל שעטנז.
בשבועות האחרונים, נכחתי באספות בחירות
במקומות שונים בארץ. ראיתי כיצד
פרשו את הדגל הלאומי מעל ובחזית שולחן
הנשיאות או דוכן הנואמים. נוהג זה
פסול אסור לתלות על הדגל הלאומי
כתובות, שלטים, או סיסמאות, ולהניפו במקום
שהוא עלול להתלכלך. אסור להשתמש
בו לצרכי פרסום.״ במילים אלה פרסם השבוע
היומון חרות, במדור פרקי הדר, תגובה
נזעמת על שימוש לא נכון בדגל הלאומי.
הרשימה פורסמה בעמוד הרביעי של גליון
ערב שבת. באותו גליון, בעמוד השלישי,
פורסמה תמונתו של מנהיג תנועת החרות
נואם מעל במד, בפני המוני חיפה. צורת
הבמה: ארבעה מוטות עץ מסביבם מתוחים,
בצורת ריבוע, ארבעה דגלים לאומיים.

קיבוצים
ש בי ת ת ־ רעב אי למת

משפחת סלומון שובתת רעם*
״שהילדים יחשבו שהיא רוצחת״
הדין פוגטש. סיפרתי את זה לציון, הנמצא
בבית־הסוהר, והוא הכריז על שביתת־רעב.
נבהלתי ורצתי אל טוכמן, כדי לגלות לו
את החלטת אחי. טוכמן לא נבהל וטען שלא
איכפת לו כלל מה שאחי עושה.
החלטתי לא להתייאש ופניתי אל ח״כ
ישראל גלילי, ששמעתי עליו הרבה וידעתי
שהוא איש חשוב במפלגה. הוא אפילו לא
שמע את הטענות שלי, ואמר שידוע לו
שכולנו לא התנהגנו בסדר בקבוץ. אבל גלילי
לא גילה לי מה היו הדברים שהיינו לא
בסדר.
אני לא כועס על החברים בקבוץ. גם אבי
מלכיאל בן ד,־ ,75 אשתי לאה ורחל סלומון
השובתים אתי, לא מתמרמרים עליהם. אנחנו
יודעים שהחלטה זו יצאה על־ידי שלושה־ארבעה
חברי מזכירות, ולא לפי רצונם של
רוב החברים.

שתי נשים ושני גברים ישבו על ספסל הם לא רצו להגיד לה מתי יש לציון ולי
משפטים. כל פעם שבאה לבקש חופשה מהעץ
בחצר בית הקבוץ המאוחד, ברחוב
עבודה, היו אומרים לה היום אין משפט.
לבונטין 20 בתל־אביב ושתקו. הם ערכו
שביתת רעב. תביעתם היתד, כי מוסדות אחרי יום היא היתה קוראת בעתון שנערכה
ישיבה.
הקבוץ המאוחד ישפיעו על קבוץ גבעת
ברנר, בו הם חברים מזה שבע שנים, כי
כל ההתנהגות הזאת עלתה לה על העצישלם
את הוצאות ההגנה של אחיהם, ציון בים ואז היא עשתה שגיאה: היא ביקשה
סלומון, שערך אותה שעה שביתת רעב את העתון ג׳רוסלם־פוסט, כי אינה יודעת
בכלא רמלה. אך הם לא הוציאו הגה.
עברית. אשת אביו של ציון, מלכיאל, אחיו פנחס,
ברור שהיא קיבלה דוזקא את העתון למרהאח
לאה ואחותה של הנרצחת ובת דודתו חב. היא התלוננה שלפי העתון העברי אינה
של ציון, רחל סלומון, ישבו על הספסל ללא יכולה לדעת מתי מתקיים משפם, אבל
נוע. לא היה על ידם שלט או הסבר אחר. במזכירות הקיבוץ הסבירו לה שבשבילם,
״איך אפשר לדעת שהם עורכים שביתת גם היא כאילו נלקחה על־ידי המשטרה לבית
רעב?״ שאל מזכיר אחד הקיבוצים שהזדמן
הסוהר.
למקום. הארבעה לא הגיבו. בארץ מולדתם,
כדי שהילדים לא ידעו. אחרי 62
הודו, האדם אינו חייב לזעוק שהוא מוחה.
יום שיחררו את רחל סלומון, כי הבינו
מספיק שהוא עושה זאת בשקט.
שלא רצחה את אחותה. גם כששיחררו אוסיפר
השבוע פנחס סלומון, שנע תה לא בא איזה חבר מן הקבוץ לומר לה
צר יחד עם אחיו ציון כאשמת שלום, ולא לקחו אותה הביתה. היא הגיעה
רצח אביגייל(״העולם הזה״ ,)1111 לגבעת־ברנר בטרמפ.
איך שחזרה לקבוץ לא החזירו אותה לע רוני נרצחבעוד
שוחרר מחוסר הוכחות, לכתב
בודה שלה במטבח של בית־הספר. כולם
״העולם הזה״:
״מי הרג את רוני?״ שאלו את עצמם
אמרו שהיא לא אשמה, אבל לא רצו לתת השבוע שוכני הבתים הרעועים ברחוב 75
איננו שובתים נגד המשטרה. היא התייחסה
אלינו בהגינות. יש לנו רק טענות לק לה לעבוד בקרבת הילדים.
ביפו. המשטרה עצרה את הוריו של רוני
זה לא היה איכפת לה. העיקר בשבילה לוי 6.האשימה אותם בהריגת בנם המפגר.,
בוץ בו חיינו ועבדנו שבע שנים, נחשבנו
היה להציל את ציון ואותי. כמוני גם היא על־ידי הזנחתו. אולם כל עובד סוציאלי
לחברים לכל דבר. עד שאירע האסון.
שבועיים אחרי שאביגיל נרצחה עצרה האמינה למזכירות הקיבוץ, וסיפרה להם על היה יכול להבהיר לעוצרים, כי הפעוטים
התנהגותו של עורך־הדין ישי. עד היום היא הגרים בסביבה זו יכולים למות בשקט, גם
המשטרה את ציון אחי, את רחל סלומון
מבלי שתתערב בכך יד אדם.
אחותה של אביגיל ואותי. אף־אחד מר,קבוץ לא שוכחת שהם זרקו אותה מן הישיבה,
ואמרו לה שלא תתערב כלל בענינים.
לא בא להגיד לנו שלום כל זמן שבתנו
סיפורה של משפחת לוי אופייני לסיפורן
כשראינו את זה החלטנו לשכור את עורך־ של מאות משפחות שגרות באיזור זה,
בבית־הסוהר. אפילו לא מסרו לנו דרישת
שלום מהילדים שלנו שנשארו בגבעת־ברנר. הדין אלי פוגטש• הוא הסכים לעשות חקירה
בהבדל אחד — בעוד שרוב ילדיהן של
באותו זמן חשבנו שהקבוץ יעזור לנו. יסודית בגבעת־ברנר, אבל מזכירות הקבוץ
המשפחות המטופלות בילדים רבים הינם
היה לנו מזל שהמשטרה לא עצרה את גירשה אותו. לכן הוא פנה אל בית־הדין, נורמלים, מתפתחים אפילו באוירה הדחוסה
וכעבור יומיים הודיע לו המזכיר שהוא של השכונה, היה ילדם רוני ילד מפגר.
אשתי לאה, כי לאה הלכה למזכירות וביקיכול
להיכנס למשק.
שה שיתנו לנו עזרה. היא הסבירה שאנחנו
חצי שנה אחר הולדת רוני, התלוננה
מוכרחים עזרה־משפטית ואין לנו כסף להבלי
ידים. שלושה חודשים בליתי אצל
סבתו במשטרה כי משה לוי, אבי הילד,
שיג לבדנו עורך־דין. כי כשעלינו לארץ לפני המשטרה, שהתנהגה אל ציון׳ ואלי בהגינות עומד לנטוש אותו ואת אמו. לוי נעצר
שבע שנים באנו ישר לגבעת־ברנר ושם לא רבה. למרות כל מה ששמעתי, לא האמנתי לחודש, הסכים לאחר שבועיים למסור את
נותנים לאנשים כסף בעד העבודה שלהם. שהקיבוץ מתנכל לנו. אמרתי: איך יכול הבן למוסד של העזרה הסוציאלית• ארבע
אבל המזכירות סירבה. אחי אהרון, להיות שגבעת־ברנו• תהיה רעה אלינו כל שנים היה הכל בסדר, אחר כך תבע המוסד
שגר בלוד, התרגז למשמע התשובה השלילית בך? הרי מעולם לא עשינו סקנדלים וגם עם כי לוי יקח את ילדו בחזרה. לא היה להם
של מזכירות־ר,קיבוץ ופנה אליהם שנית• הם י מפלגת אחדות־ד,עבודה -וזיינו תמיד בסדר.
תקן לילדים מפגרים.
אמרו לו שלא צריך. בכלל עורך־דין שיגן
כשבאתי לקבוץ שמתי חיוך על-ד,שפתיים המעגל ההורוס-התנגדג ,״ונעתי.
עלינו, אם אנחנו לא אשמים מפני שאם לא שלי, למרות כל הספל הרבי שעברתי במשך
רצחני׳את אביגיל נצא מכל העסק גם בלי -הזמן. תיכף־יכשהגעתי-״הלכתי אל יצחק מוכ*־
מינזין: חאב נזלכיאל, האח 9מזס, אשת
משפט. אבל אם אפילו רצחני -את אביגיל — מן, מזכיר גבעת־ברנר, הושטתי לו-את ידי
פנחס לאח רחל ׳טלמזזן, אזזותח של
לא מגיעה לנו הגנה משפטית?
ואמרתי :״אני.שמח לחזור למשק, יילדי ׳שגד הנרצחת.

משפט

ספרים

כי הוא ימות,״ טען השבוע האב, סבל
בשוק עליה ונרקומן. הנהלת המוסד שכנעה
אותם בעזרת מענק של 600ל״י. הסכום
הספיק להם לרכישת החדר המצחין בו הם
מתגוררים כיום עם ארבעת ילדיהם שנותרו.
שני ההורים עבדו ורוני נשאר לבדו.
בשבוע שעבר, כשחזרה אמו של רוני
מעבודתה, לא מצאה את בנה, שהושאר
תחת השגחת אחותו הבכירה .״רוני לא יכול
לנשום. אז בא שוטר ולקח אותו לבית
חולים,״ סיפרה הבת•
האם מיהרה לבית החולים צהלון• הבן
היה מת והיא מצאה את עצמה עצורה
באשמת גרימת מוות על־ידי הזנחה.
כשהובאו השנים להוצאת פקודת מעצר
נגדם, נשבעה האם כי פנתה שבוע קודם
להדסה ותבעה טיפול לבנה. לא היה מקום
בבית־החולים והם יעצו לה לחכות .״מה
יכולתי לעשות,״ בכתה ,״לא היה לי כסף
לשים אותו בבית חולים פרטי.״
בית המשפט השתכנע. משה לוי ואשתו
דינה זוכו מאשמת גרימת מות ילדם .״אחרי
הכל, אין הם אשמים בכן שאינם יכולים
לפרנס את עצמם בכבוד,״ קבע השופט.

מקור
ה ע 1מצחה עו נ ה

בדרך לסלע האדום (ארבעה סיפו
משטרה

קרב על הקבב
השעה היתה עשר בלילה• תושבי כפר
שלם שכבו כבר רובם לישון אחרי יום
עמל מפרך. רק ליד שולחן הקבב של מנשה
לוי, התקבצה חבורת צעירים מצוחצחים
ומשומני בלורית, שוחחו ביניהם בקולניות
כשהם ממתינים למנות הבשר שניצלו על
גחליו של לוי. ניידת המשטרה שעברה לאיטה
לא החרידה את השלווה. אנשי כפר שלם
רגילים לביקורים תכופים של המשטרה.
איש לא שם לב שהניידת עצרה בצידו
האחר של הכביש, פלטה סמל שהתקרב אל
דוכן הצלייה .״מי סגר כרגע את החנות?״
שאל הסמל את לוי, הצביע על חנות המכולת
ממול. לוי לא ידע .״נדמה לי שסגרו
אותה בשמונה,״ אמר. הסמל לא שוכנע.
״אני אדפוק אותך!״ צעק ,״היה פתוח, ורק
הרגע סגרו.״
מכאן התרחשו הדברים במהיגות• הסמל
דחף את לוי בכתפו, תבע את תעודת הזהות
שלו. לוי הוציא את התעודה, נישק אותה
ומסרה לידי הסמל שמיהר אל הניידת והחל
בכתיבת דו״ח על רוכלות ללא רשיון. לקוחותיו
של לוי לא השלימו עם הנעשה.
רובם עברו לעברו השני של הכביש, פתחו
בויכוח ער עם השוטרים בנסיון לבטל את
הדו״ח נגד לוי. עד מהרה הפך הויכוח לצעקות
הדדיות, ולוי, שחשש לגורלו, ניגש גם
הוא, כדי לבקש מהשוטרים להניחו לנפשו.

על מה שקרה מאותו רגע ואילף
סיפר השכוע מנשה לוי לכתב
״העולם הזה״:
עוד לפני שהספקתי לומר משהו הפסיק
אותי הסמל בגסות וצעק :״שקט יה חרה.״
הראיתי לסמל את התעודות הרפואיות מבית
החולים הממשלתי ביפו, ששם כתוב כי אני

במצב כללי קשה, זקוק למנוחה, ובעיקר
עלי להימנע מהתרגזויות. התשובה שלו
היתה :״זוז מכאן. אתה מנשה לוי, הגיבור
של כפר סלמה?״
תעודת הזהות שד אבא. הסמל
זרק אלי את תעודת הזהות. זה הרגיז אותי
מאד וצעקתי אליו :״תתבייש לן, ככה עושים
בתעודת זהות של אדם שיכול להיות
אבא שלך?״ הוא לא שם לב לדברי, רק
אמר שכל יום יעשה לי דו״ח, עד שאפסיק
למכור את הקבב. אמרתי שלא אפסיק לעבוד
עד שאמות.

מנית הצעירה. קשפיצקי גיחך למשמע טענותיה,
התערב עמה בתקיעת־יד כי לא תוכל
למצוא יגיב אחר, בכל רחבי ישראל. סכום
ההתערבות: מאה לירות•
בת־יער לא התעצלה, עברה על יער
כרטיסיות במוסדות שונים ובמרשם התושבים•
לפני כתשעה חודשים זכתה להצלחה:
היא גילתה גבר בשם יגיב פוקס, בסביבות
חיפה.
היתה זו סטירת־לחי לאפיפיור הצפון תל־אביבי.
הוא מיהר ליריבו החיפאי, נוכח כי
בת־יער זכתה בהתערבות.

״תמות, לא איכפת לי,״ הוא ענה. בינתיים
הצטרפו האנשים לצעקות ולקללות והיתד,
מהומה שלמה. הסמל דחף אותי הצידה ואני
התנפלתי עליו בחזרה. הוא שלף את אקדחו
אל המותן וצעק אלי ״תזרוק את הסכין
מהיד!״ לא היתד, לי שום סכין וקיללתי אותו.
הוא גם כן קילל אותי בגסות וכיון
את האקדח אל מול פני.
לבסוף תפשו אותי השוטרים כמו שק,
וניסו להכניס אותי למכונית, השתוללתי
ונפגעתי בראשי מגג המכונית. מאותו רגע
איני זוכר יותר מה קרה. התעוררתי בהדסה
כשתפרו לי את הפצעים בראש וביד. שם
היה גם הסמל שהביא לי גזוז וביקש ממני
״תכחיש את ענין האקדח ואני אכחיש את
ענין הסכין. אנחנו אחים מנשה,״ אמר לי
פתאום בערבית מצרית .״לא היה לי שום
סכין.״ אמרתי.
אני לא כזה. במצרים עבדתי כשחקן ובמאי
בתעשית הסרטים. כאן הקמתי להקה
של כוכבי המזרח. אולם חליתי בשיתוק ולא
יכולתי יותר לעבוד, אז סדרו לי ידידים
את הדוכן הזה של הפלפל. רק הידידים
שלי עוזרים לי, רק הם*.
מנשה שוחרר בערבות, למחרת בערב שוב
היה ליד דוכן הפלפל שלו בכפר שלם.
ניידת המשטרה עברה במקום• מנשה הוציא
את תעודת הזהות שלו, אולם הסמל רק נים־
נף בידו• ״תהיה בריא,״ אמר והמשיך
בדרכו.

אולם הצלחתה של בת־יער היתה חלקית:
יגיב אמנם הודה כי נכשל, אך לא שילם
עדייו את חוב־הכבוד שלו לדוגמנית הצעירה.
בין
אלילי תל־אביב נפוץ עתה ויכוח
תיאולוגי חריף, בקשר למעמדו הדתי של קש־פיצקי.
חלק מהם טוען כי יגיב דומה עתה
לאלוהים, אינו ממהר לשלם שכרו לצדיקים.
האחרים חושבים כי יגיב התגייר, הפך להיות
רק אחד משני הרבנים הראשיים בישראל.

דרכי
חיים
ה א פי פיו רמתל ־ אביב
״ישנו אפיפיור אחד וישנו יגיב אחד,״
הציג את עצמו טייס־לשעבר יגיב קשפיצקי
( ,)25 בפני כל נערה עמה נפגש לראשונה.
הצעיר מצפון תל־אביב, שהקסים שורה ארוכה
של נערות, שיכנע אותן בהתנהגותו.
דבריו נתקבלו כתורת האפיפיור. כי הנערות
הרבות לא יכלו להעלות בזכרונן גבר
אחר ששמו יהיה יגיב.
לפני שנה וחצי נפגש קשפיצקי עם הדוגמנית
נורית בת־יער, הציג את עצמו בצורה
המקובלת. להפתעתו גילתה המאמינה
החדשה סימני אפיקורסות מובהקים, כפרה
בדעה כי אין אדם שני במדינה הקרוי בשם
יגיב.
״אני מקודד, כי לא תגיב בכעס אם אומר
לך שיש עוד אדם במדינה ששמו יגיב, אף-
על־פי שאיו שני אפיפיורים,״ טענת הדור

גמאי־דוכל לוי אחדי חתגדה
״!נדונו אדויגו, סנקזזז!״

* בראיון עס נתב עתי״ם סיפר מנשה:
*אני אפסז לידיז־תז שיל׳ בחעולט חזה, אמיד
לוזם׳

הגיחועו הגדור
״או.י אשבור להם
מרושל לבוש, אריה
שחבריו עצרו אותו
חברתו ביפו. אריק
אחר קרב ארוך.

את הראש״ ,צרח חייל
(אריק) אוגרודניק (,)20
מלהתפרץ לדירת הורי-
לא נכנע בקלות, ויתר

היתה לו סיבה טובה להתרגז. כי חצי
שעה קודם לכן, נכנס החייל הצעיר לאחת
החצרות, בשכנות ללונה־פרק היפואי, התיישב
לפני אשה בעלת רגליים משותקות,
שמנה ומלבינת־שיער.
את עשר הדקות שעבר שם לא ישכח אריק
לעולם: על הריצפה ישב גבר רזה בעל שיעול
שחפני, נשף את האויר הדחוס של
ריאותיו לתוך פרצופו של אריק. מאחוריו
עמדו שתי נערות צעירות, ארוכות־שיער,
ניענעו בחוזקה את ראשו. המשותקת־המש־מינה
הביטה בו במבט מכשפתי הלקוח מאג־דות־ילדים,
עירבבה במהירות מדהימה חפיסת
קלפים שהיתה מונחת על השולחן.
זמן קצר אחר־כך הוציאה את פסק־דינה,
גילתה לו ארבעה קלפים ובשורת־איוב:
״החמישית, השמינית, המלכה והאס מוכיחים
שהורי חברתך ימשיכו בהתנגדותם, לא
יאפשרו לכם להתחתן, למרות רצונכם.״
קלפים אחרים. חבריו של אריק שמרו
את צעדיו, שיכנעו את חברתו, לאה,
לשלם לירה וחצי נוספת, להיפגש עם קום־
מת־הקלפים. גם לאה נאלצה לעבור את
יסורי הטכס המיוחד, ראתה את המנחשת
מוציאה ארבעה קלפים אחרים מן החפיסה.
לאה לא התאפקה, שאלה אם יתירו הוריה
את הנישואים• תשובתה של הקוסמת, שלא
ידעה על הקשר בינה לבין אריק, היתה
מוזרה :״תוך חודש ימים יפסיקו הוריך
להתנגד לחתונה, ישיאו אתכם בכבוד רב.״
לאה עובה את המקום המומה, גילתה לחברה
את התגלית. היא התכוונה לפנות
למשטרה, להלשין על פעולתה הבלתי״חוקית
של מנחשת הקלפים. הסיבה: חוסר״עקביות.
לאריק היתד, תצעד. אהדת* לינ^יד. את

חרדיי וזכדתי אל המחשה.

רים מאת יהושע בר־יוסף, הוצאת המחבר,
240 עמודים) מהווה תמרור־דרך בספרות
העברית המקורית. כי יהושע בר־יוסף, הסופר
שהושמץ ביותר בישראל בשנה האחרונה
(העולם הזה )1114 , 1107 נאלץ לזנוח בספרו
זה את הקערות הספרותיות הרגילות של
המו״לות המפלגתית, להוציא את ספרו על
חשבונו הוא.
בר־יוסף, המקדיש את ספרו לגרשון זק,
מנהל הכפר הירוק המפא״י, על ״שעמד לימינו
במאבק על חופש היצירה,״ נוסד,
בשנה האחרונה במסות דומות לאלה שעברו
על סופרים מדוכאים במשטרים רודניים מ ב־הקים.
כבוריס פסטרנק הרוסי ומילודאן
דג׳ילאם היוגוסלבי, עמד גם בר־יוסף בהתקפות
מרוכזות של השמצות אישיות ואידיאולוגיות.
אולם בניגוד לשני המושמצים
הקומוניסטים, שהואשמו בסטיות מהקו
המפלגתי, האשימו המשמיצים את בד־יוסף
בהאשמות אישיות, טענו כי בדה את סיפוריו
מדמיון מציאותי מדי.
להלוויה עם פילגש. לפחות שניים
מארבעת הסיפורים המתפרסמים בספר עמדו
בשנה האחרונה במרכזן של סערות ציבוריות
לא־כל־כך ספרותיות:
• ויהי אור, בו מעלה בר־יוסף את
דמותה של מושבניקית ששיכלה את שני
בניה, יצאה להדריך עולים במושב. הדמיון
בין גיבורת הסיפור — שהודפס בהמשכים
בהארץ — המואשמת על־ידי בר־יוסף בפעילות
פוריטנית בגלל דחפים תת־הכרתיים,
ובין רבקה גובר, אשת מופת (העולם הזה
)941 שימש אות להסתערות צבועה על הסופר,
להאשמתו במסחר־בדמעות וסילוף
אמת*.
• הבן החוזר, סיפורם של הורים קשישים
ששיכלו את בנם היחיד, חזרו ומצאו
אותו במעין אמונה אפיקורסית באלוהים,
נדפס בזמנו בהמשכים בעלון היוצא לאור
על־ידי מועצת פועלי חיפה, הופסק באמצע
בגלל צנזורה מגבוה.
אולם דווקא הסיפורים הטובים שבספר הם
אלה שלא עמדו במרכזם של זרקורי ההשמצות:

בדרן אל הסלע האדום, הסיפור הנותן
אף את שמו לספר, בו מנסת בר־יוסף, לא
תמיד בהצלחה, להסביר בשיטת הזרם־ד,תודעתי
את המתרחש במוחו וליבו של צעיר
היוצא על מנת לא לחזור לסלע האדום,
מוסר חתך מעניין מנפשו של הצבר הישראלי.

הלוויה, שהוא למעשה הסיפור המשכנע
היחידי בספר, הוא אף הטומן בחובו את
חומר הנפץ המסוכן ביותר בין כל ארבעת
הסיפורים — זהו סיפור הלוזיתו של עסקן
מפלגתי, כפי שהוא משתקף בעיניהם של
אשתו, פילגשו, וסגנו שמסר לידי העסקן
את אשתו כפילגש, גרם למותו בכוונה תחילה
כדי לזכות במקומו. סיפור זה, המבוסם
על מקרה שהיה, נשאר במגרתו של הסופר
שחשש להיציאו לאור מספר שנים, הודפס
רק לאחר הסערות הציבוריות שקמו
סביב שני סיפוריו האחרים.
היתד, זו אולי התיצאה החיובית האחת
משרשרת ההשמצות שרדפה השנה את הסופר
יהושע בר־יוסף, הפכתהו בהכרח לסופר
השנה.

שירה
זדסח עי מ ד•
חומותירי חו (קובץ שירים מאת מקסים
גילן, רשמה רימונה נ ,.הוצאת מסדה,
61 עמודיס) אינן נופלות מקובץ השירים
השני של המשורר הצעיר ( )29 והדינאמי,
בנו של מי שהיה שר התרבות בממשלת
ספרד הרפובליקנית, ומי שבעצמו היה מעורב,
בעקיפין, באחת האפיזודות הטראגיות
בישראל: רצח קסטנר.
אולם אם אין מקסים גילן מצליח להפיל
את החומות בקובץ שיריו זד״ מדביק הוא
את קוראו בלהט העצבני, העצור, הנאגר
בעת נסיון הפלת חומות אלה. בלשון פשוטה,
בחרוזים לא קצובים >מן השורות נפל
הטל. הזם הלם; נדס / .קול רס /קבע
פסק: אין זח משתק. חמאבק /כבר תם)
מזרים גילן בשיריו מין רטט חשמלי בקר
רא, הולם בו בעת ובעונה אחת באזור חלב
ובאזור הראש גם יחד.
* בספר שינה בר־יוסף פרטים רבים
בלות! וי ,1וועסזז׳ ^זזות ז־מוזז ממיאוו*

אמנוח

בידור
בל ה סוו א ה

בבה שפ>צר

אינך יודעת כלל עד כמה
יפה יכול שערך להיות

צעיפי כלות כהשאלה
דוגמאות מיוחדות

נקר, קרם שמפו נותן לשערך יופי
חדש, ולאחר כל חפיפה וחפיפה
נעשה השער קל לסדור ומבריק.
חפיפת השערות בקצף הרב והעשיר
של נקה קרם שמפו מרחיק אבק
וקשקשים ונותן הרגשה נהדרת של
נקיון ורעננות. בשפופרות ל־10 ,6
או 20 חפיפות. אם לא תהיי מרוצה,
כספך יוחזר לן. המפיצים היחידים

תל־אביב, רח׳ סירקיו 1
(פינת בוגרשוב)

• על שפת־הים של תל־אביב, חיפה,
נהריד, ונתניה הופיעו חליפות־הים לגברים
בדוגמות המקוריות של ביתר,אופנה
האלגנטי ויקטור מרחוב בן־
יד,ודה ,6תל־אביב (ליד מוגרבי) ,מבדים
פרחוניים ודקרון. כן הופיעו בגדי־ים
פטרטש יפים וקלים, מכנסיים קצרים
׳חולצות ניילון וספורט איטלקיות ללא
:פתורים. הגברות והנערות ימצאו אצל
ויקטור מכנפיים קצרים מאותן הדוגמאות
שהחלו להציג כוכבי הוליבוד על
הריביירה הצרפתית.

חברת נורית בע״מ

מהת חנ ה המרכזית ליר ח־ הלוך ושוב מאה פע ם
ותר מ־ 80.000.000 קילומטר עברו מכוניות ״אגד״ בשנה
;אחך ונה. מרחק זה, העולה 210 פעם על המרחק לירח,
;וא רק אחת הדוגמאות להיקף עבודתו של ״אגד״ ,במם־
דת מאמציו. המתמידים להגיש לך את מיטב ך,שרות.

שני קוני למל (זו-רה־מי ימנונזי) היא
הקומדיה המוסיקלית הראשונה של אברהם
גולדפאדן שהוצגה על במה מקצועית בישראל
ללא הסוואה, וכבר בזאת היא נבדלת
לטובה מההצגות הקודמות של יצירות גולד־פאדן.
אהל, שהציג את המכשפה ושולמית,
נהג להוסיף תמונות־ביניים של קהל־ר,עיירה,
כאילו התבייש התיאטרון להזדהות ישירות
עם המלודראמאטיות הפרימיטיבית של איש־התיאטרון
היהודי, ובכל זאת להיבנות מן
הפופולאריות שלו בקרב יוצאי־העיירה, שהם
כיוס אזרחי ישראל. הבמאי ישראל בקר, שביים
את ההצגה הנוכחית, היה ישר יותר:
הוא החליט להצהיר גלויות, באמצעות יצירתו
הבמתית, כי הוא אוהב את גולדפאדן
על המלודראמאטיות שלו, על הפרימיטיביות
שלו, על עלילותיו הלקוחות במשיכה מהקו־מדיות
הלועזיות המצליחות של הימים ההם,
ועל נעימותיו הלקוחות במשיכה מהאופרטות
המצליחות של הימים ההם, וכי הוא מוכן
ומזומן להגיש את גולדפאדן זה, כמו שהוא,
לקהל המוכן לאהוב אותו.
שלא כמו בשטחי־חיים אחרים, הרי באמנות
היושר משתלם• בקר הצליח להפיק מאינ־טריגת־האהבה
הפשטנית של גולדפאדן הצגה
שופעת צבעים וצלילים׳ בה משתלבים
היטב כל השחקנים — אולי משום שרובם
עולים לא־ישנים, השייכים עדיין מעצם טבעם
לתיאטרון העיירה — גם אם רובם מפגינים
משחק שאינו עולה על הבינוני. יוצאת מכלל
זה, באופן בולט, ג׳טה לוקה, ההופכת תפקיד
זעיר לאחד המסמרים הקומיים בהצגה.
אותו הקהל שאוסבורן זר ומוזר בעיניו,
שאיבסן כבד וחטטני מדי בשבילו, שעולמו
של שאו לגביו רחוק ובלתי־מציאותי —
ויש קהל כזה בישראל — ייהנה מהצגה זו.

שחקנים
ה חיי להא מי ץמרגלית
לשחקן ׳אהל בצלאל לונדון ציפתה השבועי
הודעה בלתי־נעימה ביותר: זמן לא־רב לפני
הצגת הבכורה, הודיעה לו הנהלת תיאטרונו
בצער רב, כי עליו לנטוש את התפקיד
הראשי בקומדיה הוטל פאראדתו, אותה
מכין אהל, בבימויו של מנחם גולן, לקראת
פתיחת העונה. הסיבה: לתיאטרון הצטרף
שחקן שלא היה חבר בו עם תחילת החזרות,
ואשר לדעת ההנהלה עשוי להפוך את ההצגה
להצלחה קופתית. שמו: מאיר מרגלית.
הפרשה החלה לפני שנתיים. הנהלת תיאטרון
אהל — שבימים ההם נהנה עדיין מהחסות
ההסתדרותית — התלוננה בגלוי על
,,הטרור״ שמנהל כלפיה מרגלית, ממייסדי
אהל והכוכב הקופתי העיקרי שלו במשך
שנים רבות. מרגלית לא רק דרש — וקיבל
— משכורת גבוהה יותר מאשר שאר
חברי הקולקטיב של אהל, אלא שטען, לא
בלי מידה מסויימת של צדק, שיש להרכיב
את הרפרטואר של התיאטרון כך, שהוא
יכלול מקסימום של תפקידים ראשיים מתאימים
בשבילו.
בכך לא היה די. בתיוזכו של שמעון פינ-
קל, נערך בסודי־סודות לפני שנתיים משא
ומתן בין מרגלית לבין הנהלת הבימה, בו
הובטח למרגלית כי עם הצטרפותו לתיאטרון
יקבל משכורת השוזר, לזו של חבר קולקטיב
— מעשה יוצא־דופן שהבימה לא נהגה
כדוגמתו מעולם לגבי שחקנים שכירים.
רעם על האהל. כרעם ביום בהיר
נפלה, איפוא, על ראשה של הנהלת אהל
הידיעה, כי מאיר מרגלית הצטרף להבימה.
צעד זה, שנעשה בעצם ימי הדיונים על
עתיד התמיכה ההסתדרותית, נראה כמסמר
האחרון בארון־המתים של התיאטרון הכושל.
אבל זה לא היה סוף פסוק. מרגלית
גילה עד מהרה, להפתעתו, כי אין כלל
בדעת הבימה לתת לו מה שנתן לו אהל:
הצגות המתוכננות מראש כדי לספק לו
תפקידים מתאימים. להנהלת הבימה נגרמו
התלבטויות די והותר בגלל הצורך להעלות
מחזות מתאימים לכמה משחקניה הוזתיקים,
והיא לא ראתה צורך להוסיף לעצמה התלבטויות
מסוג זה לגבי שחקן, שכיר בלבד.
־חודשים ארוכים עברו, איפוא, על מרגלית
בהביסה, מבלי שתינתן לו הזדמנות
להראות על גבי הקרשים את כשרונו הקומי
המבורך. לא פחות מכן, פגעה במעמדו
העובדה כי ההצגות שבהן הופיע — שש
כנפיים לאחד ואדון בידרמן — לא הפכו
להצלחות אמנותיות וקופתיות.
תפקידי-לסמאי -.מרגלית החל להתמרמר
בגלוי, אולם סבלנותו פקעה סוסית רק

ציירת לאלו

על משקל פאבלו
בשבוע שעבר, כשפנה להנהלת הבימה ודרש
כי תימסר לו רשימת המחזות, שיוצגו
בעונה הבאת, ורשימת התפקידים שהוכנו
בשבילו במסגרת זו. באותו זמן, כבר נמצא
מרגלית בעיצומו של משא־ומתן עם
איש הנהלת אהל, יהודה גבאי.
תשובתה של הנהלת הבימה לא סיפקה
אותו, כמובן, ומרגלית חזר לכור־מחצבתו,
אל במת תיאטרון אהל. הבימה הזדרזה להכין
שחקנים אחרים למילוי תפקידיו: התפקיד
הראשי באדון בידרמן נמסר לבמאי
ההצגה, שרגא פרידמן, ואילו תפקיד ראש־העיר
בהצגה הקרובה של הבימה, ביקור
הגברת הזקנה, הועבר לידיו של ישראל בקר.
״טוב שמרגלית הלך וטוב שהוא חזר,״
אמר בהנאה רבה חבר הנהלת אהל .״עכשיו
לפחות לא נקבל אולטימטום כל שבוע.״

מאחח־י הקלעים
מלחמתחר בו ת
20ק ט עי ם ממחזות שונים הוצגו השבוע
על־ידי תלמידי בית־הספר הדרמאטי של
תיאטרון הבימה, במסגרת בחינות־הגמר שנערכו
באולם הבימה לעיני חבר המורים.
את הציון הנמוך ביותר לנבחנים נתן
יובל מסקין ,4 ,בן־הזקונים זהוב־התלתלים
של השחקן אהרן מסקין .״בשנה שעברה,״
קבע הוא ,״היה הרבה יותר טוב. הם נלחמו
בחרבות.״ הוא התכוון להדגמת שיעורי־הסייף
של התלמידים. שאר הנוכחים שבעו
רצון מהישגי התלמידים, שהודרכו במשך
השנה על־ידי צבי פרידלנד ופניה ליוביץ
(משחק) ,רפאל קלצ׳קין (איפור) ,שמעון פיג־קל
(מבטא) ומשה פלדנקרייז (אירגון הגוף).
לפי שעה, לא ברור אם למי מן התלמידים
תוצע עבודה בתיאטרון הבימה בשנה הבאה
יוסף בנאי, שחקן תיאטרון הבימה
העוסק עתה גם בבימוי התוכנית החדשה
של להקת הנח״ל, הגיע השבוע לתיאטרון
כשהוא פצוע בידו, כתוצאה מכוס ששבר
בשעת שטיפת־כלים בביתו. מאחר שהיה צורך
לתת הסבר לתחבושת הגדולה שעטפה
את ידו בשעת הצגת אדון בידרמן, נתקבלה
הצעתו של השחקן יצחק ברקת: למחזה
נוספו בו בערב שני משפטים, שהסבירו
כי התחבושת מכסה על כווייה שנגרמה
בשעת אחת ההצתות הקודמות של חבר
הפושעים שבמחזה חידון ההסתד רות
ישמש חומר לפרודיה מקיפה שתוצג
בתוכנית הבאה של תיאטרון סמבטיון.
הפרודיה, שנכתבה בידי שמואל שי בתוספת
פזמונים של נעמי שמר, כוללת כמה עקיצות
חריפות על חשבונה של הקומה החמישית.
כן תכלול התוכנית מערכון של יורם
מטמור על פרשת וואדי־סליב לאלו
מצלצל כמו פאכלו* לכן אזכור אותך
תמיד,״ אמר הצייר האמריקאי הנודע הנס
הופמן לתלמידתו חגית לאלו. חגית, גננת
ילידת הארץ ( )27 שהצטרפה לבעלה שנסע
ללמוד בארצות־הברית, נרשמה שם לקורס
לתולדות האמנות והציור באוניברסיטת
ברקלי, קליפורניה, גילתה את עצמה כבעלת
כשרון ציור, הפכה לציירת. כשחזרה חגית
לפני מספר חדשים ארצה, היא הביאה עמה
כ־ 50 תמונות שמן, מפרי מכחולה, מצוירות
בסגנון מופשט — אקספרסיוניסטי. השבוע,
.פתחה חגית את תערוכת היחיד הראשונה^
שלה בתל־אביב, זכתה לביקורת נלהבת.
* שמו הפרטי של פיקאסן•
הע1לם..קזה 11׳42

צעיו עובי שייצג את ׳שואל בפסטיבל ויש מתאו פגישותיו עם נציגים עוביים

בוגד -מכאן ומגכאן
מאת

אבו נואר

*דכריס התרחשו במהירות. מאות חברי המש!
| לחות לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בוינה, שישבו באחת
ממסעדות הפסטיבל, הופתעו לראות כוסות, כיסאות ובקבוקי
קוקה־קולה ריקים מתעופפים באולט הגדול. המטרה:
שלושת חברי המשלחת הקומוניסטית הישראלית, שעוררו את
רוגזם של כ־ 30 מחברי המשלחת הלבנונית לפסטיבל.
ההתחלה היתד, פרובוקטיבית. אחד מחברי המשלחת הלבנונית
עבר ליד שולחן שמסביבו ישבו שלושת הישראלים.
הוא לחש לעברם :״בוגדים״ .השלושה לא התרגשו. אחד
מהם הזמין את הלבנוני :״בבקשה, בוא שב עמנו. נוכיח
לך שאין אנו בוגדים.״ הלבנוני התרגז .״אני לא יושב
עם בוגדים!״ קרא. הוא תפס כוס שעמדה על השולחן
והטיחה בבן־שיחו. תוך שניות אחדות כיתרו את הישראלים
כל 30 הלבנונים שהיו באולם.
השלושה היו כמעט מבודדים. רוב חברי שתי המשלחות
הישראליות, הציונית והקומוניסטית, גמרו כבר את הארוחה,
יצאו למופעים השונים בעיר. צעיר ערבי ישראלי, יונן
ערביה שלא השתתף באחת המשלחות, נחלץ לעזרת השלושה
.״עזבו אותם הוא צעק. הלבנונים דחפו אותו בבוז.
הוא התחמם והחל לגדף :״בני כלבים. נאצר ידפוק אותכם
בקרוב!״ לפני שהגיעו אליו הלבנונים נעלם בין עשרות
חברי המשלחות האחרות, שמיהרו למקום התקרית. בצד,
בפינת האולם, התייפח לפתע בבכי :״בישראל אומרים
שאנו גייס חמישי ואילו הם אומרים שאנחנו בוג די ם...״
הלבנונים לא חיפשו אותו. הם ריכזו את התקפתם בשלושה
שעדיין עמדו ליד השולחן. בקבוקי הקוקה־קולה האמריקאים
שהתעופפו באוויר, נחתו על השלושה, נצחו את
שלושת הקומוניסטים הישראליים. הם ניסו להתגונן אך
נמלטו לבסוף, מחמת המספר העודף של אויביהם.
המשטרה האוסטרית הוזעקה למקום• ארבעה מחברי
המשלחת הלבנונית נעצרו. הם שוחררו לאחר ארבע שעות.
אולם מאותו יום נאסר על המשלחת הלבנונית לאכול
באותה מסעדה. תחומי המגע המצומצמים גם בלאו הכי
בין הישראלים והלבנונים, הוגבלו עוד יותר.

ונתנו תשובה הוגנת על כל שאלה. אחדים מהעירקים שוחחו
עם חברי המשלחת העבריים, הסכימו להיפגש איתם. הם
הביעו את תקוותם כי פעם ישכון שלום בין ישראל ומדינות
ערב• גם סטודנטים מרע״ם, שמספרם בוינה למעלה מ־,2000
התיחסו באדיבות לערבים הישראליים, הביעו צערם על
התקרית הלבנונית. חברי המשלחות המרוקאית והטוניסאית,
היו היחידים שנפגשו בגלוי עם חברי המשלחת העבריים,
בעוד שהעיראקים, שהיוד את המשלחת הערבית הגדולה ביותר
בפסטיבל זה, חששו לעשות זאת בגלוי .״אל תדברו איתנו
ברחוב,״ בקשו מהחברים העבריים של המשלחות הישראליות
,״נאצר עוד ינצל זאת לרעתנו.״

כרוזיס: גד גאצר

פת?!ת הפסטיבל היווה לחברי המשלחות הישרא־
| fליות צעיר מצרי, שסרב להזכיר את שמו, אך חילק

גם ימכור את הפליטים שלכם.״
ויכוח בלתי צפוי התלקח דווקא במחנה הישראלי. טוניסאי׳
שסרב לפרסם את שמו, בא לערוך ביקור אצל הישראליים•
הוא הציג את עצמו: עורך־דין טוניסאי, בן .28 היתה
לו שאלה לשאול :״מדוע התנגדו מפלגות ישראליות מסויי-
מות לעיסקת הנשק עם גרמניה, פירקו אפילו את הקואליציה
בשביל כך? אף מפלגה ישראלית לא עשתה מאומה
בעקבות מערכת סיני. האם כך שמרו אוהדי השלום בישראל
על השלום?״
הוא דיבר כל הזמן בהתרגשות, הישוזה את תוצאות
מערכת סיני עם אלה של עיסקת הנשק הישראלית־גרמנית.
״אתם אומרים שאתם רוצים שלום. גם היטלר אמר שהוא
רוצה שלום. השלום אינו בדיבורים. הוא נצרך למעשים.
כל מושל יכול להעיף יונים לבנות, אלף יונים לבנות. אולם
לא כל מושל מסוגל לתפוס אפילו יונה לבנה אחת.״
הוא לא היה היחידי שדיבר על עיסקת הנשק. גם סטודג־

שתיקח מגומסת

ן* יתה זו אפיזודה אחת, אולם בצילה עמד הפסטיבל
( fכולו. עוד ביום הפתיחה של הפסטיבל התנהגו הלבנונים
בצורה עויינת כלפי הישראליים. הם סרבו לקיים עמם
מגע. אחדים מהם הזהירו בצורה חד־משמעית את הישראלים
מלהתקרב אליהם. ערבי ישראלי, שניסה להציג את עצמו,
זכה בתשובה למטר קללות בערבית לא־מנופה. אחדים
מחברי המשלחת הקומוניסטית ניסו להציג עצמם כערבים
מנצרת, או ערבים מהגליל, או ערבים מפלסטין. אולם
התשובה היתד, אחת .״כל ערבי ישראלי הוא בוגד,״ קבעו
הלבנונים .״לא הייתם צריכים להשאר אצל היהודים.״
הארוחות המשותפות היוו מוקדי־מפגש מסוכנים. כשמישהו
מחברי המשלחות הישראליות היה מנסה מזלו שוב,
מעלה את בעיית השלום בין ישראל וערב, היה מושתק
לרוב בקללות. המקללים היו תמיד הלבנונים. חברי המשלחות
הערביות האחרות היו מגיבים בשתיקה, אך בנימוס.
״אילו קיללו אותנו עירקים, או אלג׳ירים, הייתי עוד
מבין,״ אמר ערבי ישראלי .״אולם הלבנונים — אינני יודע
מה קרה להם.״
סאלם ראזק, קומוניסט ערבי מחיפה ואחד משלושת
המותקפים על־ידי הלבנונים, התהלך ביום הראשון כמוכה
הלם. הוא לא פסק מלשאול את עצמו: האם אלה הם הלבנונים
שלפני שנה הייתי מוחא להם כף?
מקרה אחר אירע לחבר המשלחת הציונית, ערבי איש
אחדות העבודה. המחנה של שתי המשלחות הישראליות
היה המרוחק ביותר ממרכז וינה. הוא זכה לכינוי מקורי
מיד לכשהגיעו לשם הישראלים: ואדי סליב. בגלל התחבורה
הבלתי-סדירה ומיקומן הרחוק של המסעדות, היו חברי המשלחות
טועים לא פעם בדרכם.
הצעיר טעה גם הוא בדרכו. להזחתו פגש שנים מחברי
המשלחת האמריקאית. הוא אמר רק ״ערבי״ .הם הזמינו
אותו להצטרף אליהם, לנסוע יחד עימם במכונית.
המכונית עצרה לבסוף, והשניים ביקשו מהצעיר באדיבות
לרדת. רק כשירד מן המכונית הכיר בטעותם. על דגל
המחנה התנוסס הארז הלבנוני.
הלבנונים זיהו את הצעיר חיש מהר. הסמל הישראלי
על חזהו לא נתן כל מקום לטעות. מספר לבנונים התקבצו
סביבו, גידפו אותו בגסות, יעצו לו להסתלק במהירות.
אחד מהם ניסה להרביץ לו אולם חבריו מנעו בעדו .״שילך
לו לבד, הכלב היהודי.״
אולם נדמה היה כי גם המשלחת הלבנונית לא היתד.
הומוגנית. לאחר הקטטה הזדמנו שלושה לבנונים עם ישראלי
אחד. הם לחשו באזניו כי אלה שזרקו את הבקבוקים
ja aפאשיסטים מהמפלגה הלאומית הסורית *.״אל תתקרבו
אליהם,״ יעצו לישראלי המופתע.
יחסים שונים בתכלית השינוי היו לישראלים עם חברי
המשלחות הערביות האחרות. חברי המשלחת העירקית קיבלו
^ ם^פו ת^ ש מע ^ל ש אלו תי ה ם

המשרתת הרבגונית

התבלטה בשנאתה הבולטת לישראל. חברי המשלחת סרבו להיפגש גם עם
החברים הערביים מישראל, גרמו לאחת התקריות המכוערות של הפסטיבל,
בה רגמו את חברי המשלחת הקומוניסטית מישראל בכיסאות ובקבוקים ריקים. בהזדמנות אחרת התבטא חבר משלחת לבנוני
:״אנחנו ,300 הישראלים ססו. נהרוג אותם!״ בניגוד להם, היו חברי המשלחת העיראקית, שמנתה 600 איש, ידידותיים.
לכל דורש, וגם לישראליים, כרוזים נגד נאצר. הוא גילה
בקיאות רבה במתרחש בישראל והירבה לשאול על העולם
הזה ועמדתו בשאלה הערבית.
הוא הזכיר את מאמריו של אורי אבנרי על פגישותיו
עם האשם גוואד .״היו אלה מאמרים יפים,״ ציין. התברר כי
הוא ממנהיגי החזית הדמוקרטית המצרית היושבת בפאריס.
אחרי יומיים הופיע המצרי שנית במחנה הישראלי. הפעם
היה עימו חבר שני. הוא ישב באהל עם חברי המשלחת
העבריים, חקר אותם על הפעולה השמית ועמדתה בשאלת
הפליטים הערביים. הוא גילה גם התעניינות רבה ברעיון
הפדרציה בין ישראל למדינה פלסתינאית שתוקם בצידו המערבי
של הירדן.
בפגישה אחרת זכו חברי המשלחות הישראליות לתפקיד
פעיל יותר. היה זה במפגש עם בני הארצות הקולוניאליות.
הקומוניסטים העיראקים החלו בשירי בוז לנאצר. הם קיללו
אותו בערבית ובכורדית. הגדיל לעשות סורי קומוניסט.
הסורי ניגש לאחדים מחברי המשלחות מישראל, תבע מהם
להשתתף בשירים ובקללות נגד נאצר.
הישראליים סרבו. הם נכנסו עימו לוזיכוח על ההבדל
שבין נאצר וקאסם. עיראקים אחדים הצטרפו לטיכוח. האווירה
החלה להתחמם. הסורי החל לצעוק :״גם אתם אוהדים
את נאצר. נאצר מכר את הסואץ לאמריקאים מחר
* המפלגה הפאשיסטית של אנטזן סעדה הנזנוח, הדוגלת
בהקמת סוריה־רבתי והמתנגדת העקבית לרע״ס.

טים מגרמניה המערבית דיברו על כך .״העיסקה מחזקת את
האנטישמיות בגרמניה,״ אמר אחד מהם .״העיסקה מחזקת
בגרמניה את הדעה כי היהודים אוהדים רק בסף, ורק כסף
הוא שחשוב להם,״ אמר אחר.

מחיאו־ת־כפיים לישראלי
פגש המוני אחר, בו השתתפו רוב חברי המשלחת
!ומישראל, היה יום הסטודנט הדמוקרטי הבינלאומי, שנערך
באותה הזדמנות. השתתפו בו נציגים רבים של הנוער
הלומד בפסטיבל. קשה לומר כי המפגש הדמוקרטי הצטיין
בחופש דיבור דמוקרטי. נציגה אנגליה שעלתה על הבמה,
שאלה שאלות ביחס להונגריה וטיבט, שוסעה כבר בתחילת
דבריה, הורדה כמעט בכח מהבמה.
באותה הזדמנות עלה על דוכן הנואמים נציג ישראלי. היה
זה עבד אל זועבי, ערבי מוסלמי מנצרת וחבר מפ״ם. לאחר
שהעלה את בעיות הפיתוח בישראל, והשפעת מצב המלחמה
בין ישראל וערב על מדינות האזור, נגע בבעיית הפליטים
הערביים, ותקף את חוקי הממשל הצבאי וקיפוח
המיעוט הערבי בישראל.
עתונאי זר לחש באזנו של אחד מחברי המשלחת הישראלית
:״הוא מדבר בצורה הוגנת.״ מחיאות־כפיים סוערות
התפרצו בסיום דבריו של זועבי. המחיאות גברו כשהזכיר
זועבי את מלחמת השיחרור של העם האלג׳ירי. בשורה
הראשונה ישבו נציגים צפון־אפריקאיים, שקמו ממקומם,

ספורט

אנשים

כדורגל

צברל שג רי ר
אורחי מלון השרון בהרצליה התפלאו לראות
ביים הראשון השבוע את הגברת מר*
גרט מאד, שגרירת קנדה בישראל, כשהיא
חוצה במרוצה את אולם המלון ומחזיקה
בידה מגבת. אותה פליאה היתד, מנת חלקם
של אורחי מלון אכדיה כשראו אותה שעה
את יעקב די הופ סכפר, המזכיר השני
בשגרירית הולנד בישראל וממלא מקום השגריר,
כשהוא שואב בבקבוק ממי בריבת״
השחיר, במקום. עוד יותר התפלא שוטר
ממשטרת ישראל, כשאותה שעה נעצרה על
ידו מכוניתו של מפקד משכרת מחוז תל־אביב
עמוס בן־גוריון, אשר ביקש מהשוטר
להשאיל לו את משרוקיתו. כל השלושה
היוו רק חלק קטן מצוותות של עשרות
אנשים, רובם ככולם אנשי הסגל הדיפלומטי
בישראל, שפשטו בסביבת הרצליה לחפש
כל מיני חפצים מוזרים כמו צפרדעים, בקבוק
של מי הירקון, מגבת ממלון השרון,
סינור של מלצרים מאכדיה, משרוקית של
שוטר, או מהדורה מספרד, של יעל דיין.
היה זה במסגרת משחק שנערך במסיבת יום
הולדת חגיגית שנערכה לשלושה מעובדי
השגרירות האמריקאית. במסיבה המפוארת,
שנערכה בבריכת ד,שחיה ולידור בהרצליה,
נחלקו המשתתפים לצוותות, שהתחרו ביניהם
מי ישיג יותר מהר את החפצים המוזרים
אברהם דשא, מי שהיה סגן
נציב בתי־הסוהר עד לפריצת מרד שאטה,
התגלה השבוע כאקורדיוניסט מוכשר. היה
זה בכנס אנשי פלוגת מכבי בבריגדה העברית,
שנערך השבוע בזכרון יעקב. במקום
הופיע הזמר אהרון צדוק, שגילה לפתע כי
האקורדיוניסט שלו לא הופיע. דשא, שהיה
טוראי ראשון בבריגדה, התנדב ללוותו, עשה
זאת בהצלחה גדולה יש לי משהו
מיוחד בשבילך,״ אמרה השופטת מרים
שטרקמן־ורלינסקי, שופטת השלום החיפאית
שזכתה השבוע לפרסום בפרשת ואדי
סליב, לפרקליט אריה מרינסקי, פרקליטם
של נאשמי ואדי סליב, שהופיע בתחילת
השבוע שעבר בביתה לשם בירור
בלתי־רשמי בקשר למשפט. היא הוציאה
מארון הספרים שלה ספר מחזות של זאב
ז׳בוטינסקי ברוסית. במשך שעה ארורה
ישבה השופטת עם הפרקליט, שניהם יוצאי
רוסיה, וקראו בצוותא קטעים מתוך הססי.
כאשר הופיע במקום מפקח המשטרה אנגייג־דר,
נציג התביעה, אמרה לו השופטת:

נירה כפעולה

טובים השניים מן האחד

מצב נבדל

יצחקי בפעולה
טוב האחד מ! השניים
״תמתין קצת, אנו עוסקים בדבר חשוב.
. .הארכיבישוף הישראלי ג״ורג׳ חכים,
שנפגש השבוע עם מנהיג תנועת החרות
מנחם בגין, אמר לו בין השאר, בפגישה
הארוכה :״אני שמח לשמוע מפיך ולהשתכנע
כי מעשר, דיר־יאסין היה אקט בלתי־נמנע.
אני מאמין בכנות צערך על המעשה,
שנעשה כנראה בתום לב בגלל פרובוקציה
של כנופיות עיראקיות.״ נוסף לזה התעניין
הארכיבישוף לדעת אם היד, קשר בין בגין.
למחתרת היוונית בקפריסין שגריר אר־צות־הברית
בישראל, אוגדן ריד, משתלב
יותר ויותר בישראל. הצעד הבא של השתלבותו
— בנו (או בתו) הרביעי שיודלד
בעוד מספר חודשים, יהיה צבר.

תו רדתע רו ב ת ־ ־ובל
הזמר הישראלי האורח בישראל וניאו־דור
כיקל, מנצל את שהותו בת השבועיים
בישראל, כדי לשאוף מקסימום מחיי-
התרבות והבידור הישראלים. בין השאר
ביקר ביקל במועדון התיאטרון. הנוכחים
במקום שהכירוהו, שלחו אליו פתקים, בהם
ביקשוהו כי ישיר גם הוא. ביקל כמעט
נעתר לבקשות, כאשר הגיעה לידיו בקשה
נוספת. ביקל קרא אותה, לבש ארשת של
זעם ומ׳הר לעזוב את המקום. הפתקה
נשלחה על־ידי שתי השחקניות מתי אשר
ועליזה קשי. על הפתק, שהרתיח את
ביקל, רשמה עליזה :״המין הנשי של ישראל
מתחנן בפניך לשיר אגב, ביקל,
שהסם׳ ק למרות הפגרה התיאטרונית לבקר
בארבע הצגות בישראל, ציין כי המחזה
דור בא של יורם מטמור, אותו ראה
בתיאטרון זוטא, עומד על הרמה המקצועית
הגבוהה ביותר. ביקל הבטיח למנהל התיאטרון
זיגמונד טורקוג, לשמש כנציג
זוטא בארצות־הברית, לשלוח לתיאטרון כל
מחזה שלדעתו יתאים להצגה בתיאטרון
אורי לוי, שחקן התיאטרון הקאמרי, נקלע
לתוך מצב ביש. אורי תיכנו לעצמו נסיעה
להשתלמות ללונדון, קיווה לאזן את תקציב
הנסיעה על ידי מכירת הוספה שלו. אולם
עד כה טרם הצליח אורי למצוא קונה לקט־נועו.
אמר הוא :״זה התפקיד הקשה ביותר
ששיחקתי בחיים — תפקיד של סוחר קטנועים.
אם יש איזה מצנם שמוכן לקנות
למען האמנות דתקא את הוספה שלי, שיעשה
את זה מהר חברי וי, המייצרת
חמרים חימיקליים לשימוש ביתי, תיכננה לרגל
פתיחת תצוגתה בתערוכת יובל תל־אביב
טכסיס פרסומת מקורי. אנשי החברה רכשו
תוכי, ניסו במשך שבועות רבים ללמד את
התוכי לצעוק :״דוקטור וי.״ אולם כל
הנסיונות היו לשוא. התוכי סירב ללמוד
את הפסוק. אולם המנהלים סירבו לותר
על הרעיון הנחמד. מה עשו? פנו לאריק
מחקה הקולות. אריק ישב יום שלם,
הקליט על גבי מכשיר הקלטה ציפצוסים
של תוכי, המוכרים לו היטב, כיון שהוא
מגדל לא פחות משמונה תוכים בביתו, שילב
לתוכם את הפסוק .״הלו! דוקטור וי!״ בקולו
הצרוד של תוכי. מכשיר ההקלטה יוחבא
מאחורי כלובו של התוכי, והמבקרים שלא
קראו סיפור זה, ידמו לעצמם כי התוכי
מדבר יעל דיין חזרה שוב לכותרות,
כאשר הגיעה לניו־יורק לרגל הוצאת
המהדורה האמריקאית של ספרה פנים חדשות
במראה. העתונים האמריקאים היו גדושים

אמרות־שפר של בת הגנראל כמו :״כלפי
גברים אמריקאיים, אפילו בני ,50 אני מרגישה
כמו אמם ...אחרי ארבע כוסיות
וויסקי שוכחים הגברים האנגלים את הנימוסים
המסולפים שלהם. הגברים הצרפתים
פשוט אינם מתרחצים והישראלים יותר מדי
חזקים.״ אחרי האמרות באו הביקורות. בצד
ביקורת חיובית בניו־יורק טייטס (״תיאור
בלתי רגיל של חייה הפנימיים של נערה מתבגרת
בחתירתה להגשמה עצמית״) היו גם
ביקורות צוננות כמו זו של הנידיורק
פוסט :״זהו רומן רע. אך מזעזע לראות
כי הנוער הישראלי קשור באינטרנציונאל
החדש של ריקנות ויאוש.״

גירו שין לזמרגש
אל שורת הנערות שבחרו לעסוק בספורט
הלאומי החדש של נערות הזוהר הישראליות
— נשואין לתיירים, הצטרפה השבוע גם
נירה שוורץ, יפהפיה פתח־תקואית (.)20
נירה זהובת־השער, שהיתר, במשך שנים
נערתו של כדורגלן הפועל פתח־תקוה והנבחרת
הלאומית, ג׳רי חלדי, למדה במדרשה
לחינוך גופני, התכוננה לעסוק בהתעמלות
אורטופדית. באחד הימים קיבלה נירה, שהיתר,
אחת המועמדות לתואר מלכת המכביד,
(ראה תמונה) ,מכתב מצעיר אמריקאי שראה
את תמונתה בעתון, הציע לה נשואין. האיש
שלח לד, כרטיס טיסה, והשבוע טסה נירה
א ליו ...פחות מאושר היה הזמרגש ישראל
יצחקי. יצחקי שהיה בזמנו חביב
בנות הטיפשעשרד, הישראליות, ואשר כוכבו
ופירסומו דעכו בזמן האחרון, חזר אל
זרקורי הפירסומת בכביסת לבנים פומבית,
סביב גירושיו מאשתו יהודית• תחילה פיר־סם
יצחקי עצמו בעתון נשים סיפור תחת
הכותרת ״מדוע התגרשתי מאשתי -,נימק
את הגירושים מיהודית, אחרי שתי שנות
נשואים ושש שנות חברות, שקדמו לנשואים
:״נשואים זה ענין ר ציני ...אשתי חדלה
להתעניין בעבודתי והעבודות הכרוכות
בה לא חיכיתי לתודה, אבל חיכיתי
להבנה וההבנה לא באה. אשתי לא חשה
צורך להיות נוכחת בהופעותי ...היא הת־יחסה
אל הנש ואין בקלילותד, האפינית של
הגערה הישראלית הטיפוסית, שטרם בגרה
כל צרכה מבחינה נפשית.״ השבוע השיבה
לו אשתו לשעבר, בפרסום נגדי בעתון מתחרה,
הסבירה היא את סיבת הגירושין :״אילו
היו לי ילדים, או אילו הייתי יותר
מבוגרת, אפשר והייתי מסתפקת בחיים פושרים
כאלו, בחוסר סיפוק ובבדל מרירות.
אך ילדים אין לי וכוחותי זועקים לשלמות
וליופי.״ העוקץ שבפירסום ההדדי — אף
אחד מהם לא גילה את העילה האמיתית
לגרושין שיבולת דהאן, לשעבר
מועמדת לתואר צברית 56׳ ,ומי שהצליחה
כזמרת ישראלית בטלביזיה הבלגית, תהיה
אחת מתוך ארבע המלצריות שתגשנה ותז־מרנה
במועדון תל־אביב הקטנה שיפתח
השבוע בתערוכת יובל תל־אביב
נוצר סאלוניה, כוכב הזמר האיטלקי,
שיהיה גם כוכב פסטיבל הזמר האיטלקי,
שיפתח בתחילת החודש הבא בבית ציוני
אמריקה בהשתתפות ששה זמרים וזמרות
איטלקיים פופולריים, עוסק במקצוע שאינו
נפוץ ביותר בין הזמרים. נוצו, שזכה במקום
השלישי בדירוג הזמרים הפופולריים
באיטליה, הוא מרצה למשפט וכלכלה באוניברסיטה
של רומא.

בין שאר עצורי ואדי־סליב, ששוחררו
השבוע בערבות עד למשפטם, היה גם
צעיר בן ,21 מוצק וגבר,־קומה, שמיד עם
שחרורו מיהר אל קרובי משפחתו, שיחק
באמצע הרחוב עם תינוקת בת ארבעה
חדשים. אהרון אמר, כדורגלנה של מכבי
חיפה והנבחרת הלאומית, נעצר שעה שישב
בקינגסבאר החיפאי, בעת המעצרים שארעו
בעקבות אסיפת מפא״י בקולנוע הדר. הוא
הואשם בידוי אבנים ובניפוץ שמשות.
לא היה זה מעצרו הראשון של אמר,
יליד מרוקו שעלה ארצה לפני שלוש שנים.
בפעם הראשונה נעצר אמר אחרי המאורעות
שבאו בעקבות פציעתו של עקיבא אלקריף.
טען אמר המשרת בצה״ל :״היו לי הוכחות
שלא השתתפתי בהפגנה. ההפגנות התחילו
בבוקר ואילו אני רק שוחררתי מהמחנה
שלי בחמש אחרי הצהרים.״
בעוד חודש עומד אמר להשתחרר משרו־תו
הצבאי. אין הוא יודע מה יעשה אחר־כך.
הסיכוי כי לא יוחזר לסגל הנבחרת,
ממנו הוצא עם מעצרו, מדאיג אותו מאוד.
״הכדורגל זה החיים שלי,״ סיפר אמר.
״משום שעצרו אותי ללא סיבה עלי לסבול?
לא היה לי קשר עם מה שקרה, ואפילו אינני
גר בואדי סליב. תכתבו, תכתבו שיעזבו
אותי ושלא יטפלו אלי ללא סיבה• אני
רוצה להמשיך לשחק ולהחזיר את כבודי.״
אלא שבמקום לאימונים יום־יומיים, צריך
עתה אמר להתיצב מדי יום ביומו בשעה
חמש אחר־ד,צהרים במטה המשטרה.

קילו אחדבנפת
על נעילת מחנה האימונים של
נבחרת הכדורגל הלאומית כותב
שחקן הסגל שייע גלזר:
תשמעו בקולי. תלכו לעבוד עבודה שחורה
בכביש. תעבדו בנמל בסבלות. תלכו אפילו
ללמוד להיות עורכי־דין, רק אל תנסו להיות
שחקני הנבחרת. תשמעו בקולי. זה לטובתכם.
אני לא אומר את זה, נמו שאתם יכולים
לחשוב, מפני שאני לא ר! צד, שתת.ם ו את
המקום שלי, שבזמן האחרון כבר אינו
מציאה גדולה, מפני שאינו בטוח כל כך.
פשוט לא כדאי לכם להתחיל עם מאמן
כמו מאנדי. הוא מתיחם לכל העסק הזה
ברצינות גדולה. לקחו אותנו לשלושה שבועות
מחנה אימונים. אני לא חושב שהיה
לנו פעם מחנה כזה.
כל השבוע הראשון היה מוקדש לכושר
גופני• תיכף בבוקר כבר היינו עושים
התעמלות. לפני הצהרים אמנם האימונים
לא היו כל כך קשים, אבל לעומת זאת
אחרי הצהרים היה קצת קשה. היו לנו
כל מיני ריצות. שלוש פעמים ריצות למרחק
400 מטר ואחר כך שתי ריצות למרחק 200
מטר, ואחר כך שש ריצות ל־ 100 מטר.
אחר־כך היו לנו המון שיעורים תיאורטיים,
ולא סתם, ממש איסטרטגיה שלימה.
מאנדי ניסה להכניס לנו לראש, שכיום עושה
את משחק הכדורגל שחקן בלי כדור, יותר
מאשר השחקן עם הכדור. העיקר בכדורגל
המודרני, זה החלפת המקומות במהירות.
סדר יום כמחגה שבויים. טוב,
בעצם אם חושבים על זה יותר טוב, זה
לא היה כל־כך קשה. אבל אנחנו לא רגילים
למחנות כאלה. מי רגיל להיות שלושה
שבועות במחנה ועוד לא לפני המשחק
הבינלאומי? חוץ מזה המחנה הזה עם הצרי־פונים
והדשא, וסדר היום למחרת, שמאנדי
היה מקריא לנו כל ערב, היה דומה מאוד
למחנד,־שבויים. בשבוע האחרון למשל שחקנו
כל הזמן עם כדור. שחקנו כל כך
הרבה עד שנמאס. כל היום לשחק כדורגל.
לכם לא היה נמאס? זה כמו שכל יום
אתם אוכלים את אותו האוכל.
אבל אחרי הכל אני חושב, שזה המחנה
שנתן לנו הכי הרבה מכל המחנות, שהיו
אי־פעם. התאמנתי כבר בקריירה שלי אצל
הרבה מאמנים, אבל מאמן כמו מאנדי לא
היה. הנה למשל, בערב האחרון לפני פיזור
המחנה, מתח מאנדי ביקורת על כל שחקן.
מה התברר למחרת? שדווקא אלה שעליהם
דיבר טובות, נופו, כמו שאומרים, מהסגל.
רק דבר אחד לא יצא לי מהמחנה. קראתם
בטח את השטויות בעתונים שנתנו לי
לרוץ בטרנינג כדי לרזות. שטויות של עתו־נאים.
רצתי בטרנינג רק פעם אחת. מאנדי
אמנם שקל כל יום, אבל כשיצאתי מהמחנה
שקלתי כמעט כמו שנכנסתי אליו. קילו אחד
אולי פחות. נו באמת, איך אתם חושבים
שאפשר לרדת במשקל, כשכמעט לא עושים
כלום כל היום, ורק משחקים כדורגל?!
העולס תזה 1142

לי :״ככר, אני רוצה.״
מאותו היום לא היה כלום. חוץ מהשעות
שהיינו עם מדריך מקומי — אלו היו השעות
הנפלאות ביותר שהיו לי. איזה חוזיות!
הייתי צובטת את עצמי כדי להיות בטוחה
שאני לא חולמת — ברגע שהמדריך עוזב
אותנו והולך. הייתי אומללה ביותר. ניסיתי
לספר את מה שבלבי לכמה נשים.
היו בטיול 20 נשים ושני גברים. כולן
אמרו לי :״אנחנו באנו ליהנות — לא
לשמוע סיפורים.״

כ 3ה פשוט: דומייה

!״ n i i y i lונכדה הצעיר. רומייה צעירת המראה והגיל 43 עובדת במשק־בית מאז
I I #J| Iהיותה בת שמונה. משאת חייה שהתגשמה השנה: לצאת לחוץ־לארץ. אולם
רוסייה גילתה באירופה את הישראליים, שהסתייגו ממנה, התייחסו אליה כאל כלב מוכה.

* feרב אחד, לפני שעזבנו את פאריז,
j fהחליטו שלוקחים טכסי לראות את
האורות. ניגשתי אל המורה, חיותה, והתחננתי
אליה :״חיותה. אני מתחננת אלייך.
צרפי גם אותי. שגם אני אראה את אורות
פאריז.״ היא הבטיחה לי שהיא תצרף אותי.
אני שומרת לי את עקבותיה, אני כבר בתוך
הטכסי, חיותה, עדרי ושתי האחרות. איך

לי כסף.״ אבל הם לא אמרו לי ,״בואי.״

״פד 7יס: איפה פוליס?״
ף* יום ההפלגה חזרה, ישבתי משבע

Jבבוקר עד אחת, במסדרון של המלון
והשתגעתי משיעמום• חשבתי מה עם בעלי
והילד שלי. נשארה עוד שעה עד שיבוא
האוטובוס לקחת אותנו לאוניה. חשבתי
שאשתגע. החלטתי לצאת, רק לרגע. הלכתי
כמו מטורפת. נתקעתי לתוך איזה שוק, ולא
הצלחתי לחזור. נשארה לי חצי שעה. התחלתי
לבכות. היו לי רק 20 לירטות ביד.
שפה אינני יודעת. אנשים הקיפו אותי. לא
הבינו אותי. החלטתי לחפש, אולי אמצא
שוטר. לא מוצאת שוטר. שאלתי כל אחד,
איפה ״פוליס״ — עד שהבינו שאני תיירת.
שאלו :״אמריקה? צרפת?״ אמרתי :״ישראל.״
אשד, אחת, שמנה עם שני ילדים, מוליכה
אותי. אני הולכת אתה, ולא מגיעה לשום
משטרה. הרגעים חולפים. פה היא קונה לה 13
ירקות, ופה קפקפים. בסוף היא מראה לי

ואדה מסעות דומייה...
שזרת־בית תימניה הגשימה את חלו חייה ־ וגילתה באירופה מחלה ישראלית
ן״יומייה ציוני־כעדני, היא תימניה
1קטנה ובעלת מרץ. איש לא יאמר עליה
שהיא בת 43 וסבתא. מצבה של דומייה
איננו מזהיר ביותר. היא עבדה כעוזרת־בית
אצל משפחות ידועות, אולם שאיפה
אחת קיננה בלבה מזה שנים: לנסוע לאיו
רופה. היא עשתה זאת, אולם מסעה הנכסף
|) היה רצוף עלבונות וכאב־לב.

במתינות ובשקט פאתטי כמעט,
סיפרה דומייה את סיפורה לכתב
,,העולם הזה״ ,״בדי שאשה תיכד
נייה, שתרצה לעשות את אותו
הטיול, תדע מה מחכה לה.״

התחלתי לעבוד במשק בית מגיל שמונה.
אני זוכרת שפעם, כשהייתי צריכה לנקות
אמבטיה אצל מישהו, התהפכתי ונפלתי
לתוכה. מקטנותי, התחלתי לחלום על טיול
באירופה. עבדתי אצל כל מיני אנשים,
ובכל מקום ששמעתי שמישהו נוסע לאירופה,
אמרתי לבעלת הבית שלי :״אני מוכרחה
פעם לנסוע.״ אז הם היו אומרים לי:
״דומייה, אם את נוסעת — אנחנו נעזור

בשנה שעברה היה טיול לאירופה מטעם
ויצ״ו לחודשיים. בעלי, תימני דתי, שמע את
זה — ניגש לד״ר רגינה צימרמן מויצ״ו
ואמר לה :״אם אתם לוקחים את אשתי —
אנחנו מתגרשים.״ באתי לשם, ואמרו לי:
״ראינו את בעלך. הוא נחמד. לא רוצים
להרוס לך את חיי המשפחה שלך.״ כבר
היה לי פספורט. התחילה אצלי מלחמה
פנימית איומה. רציתי לנסוע. עברה שנה,
הסתכלתי על הפספורט שלי וראיתי שהזמן
עובר ואז שמעתי שיש עוד טיול מאורגן.
הפעם ל־ 20 יום.
התחלתי להילחם עם בעלי. אמרתי לו:
״הפעם אם לא תיתן לי לנסוע ל־ 20 יום —
לא איכפת לי אם אפילו ניפרד.״ הוא הפציר
בי. אמר :״כל העולם אותו הדבר.״
אמרתי .״אני רוצה לראות מה זה אנייה,
מד, זה אירופה.״
משך שנים, שחלמתי על הטיול, חסכתי
לי בעמל רב 550ל״י. את השאר באמת הל׳
זד לי, לתקופה ארוכה, אנשים נחמדים שעבדתי
אצלם וידעו כמה אני משתגעת לנסוע.
אני עולה על האוניה. בשבילי זו היתד,
חוזייה עצומה. אני רואה ממש עולם קטן
בתוך ד,אוניה. לוקסוס, תרבות, קולנוע, יופי.
ן כל מיני אנשים. וכל יום היתד, לי הפתעה.
| fפתאום אני נפגשת עם אנשים שעבדתי אצלם
לפני 20 שנה. היה נפלא. שכחתי את כל
העבר שלי.

״מי את, בב? 77״
ך* יתה 7י כתא שכנה אחת, אבל בכלל
f Iלא ראיתי אותה משך כל היום. ד,אוניה
היתד, גדולה והאנשים התפזרו.
אנחנו יורדים בגינואה. ראינו חלונות. למחרת
בבוקר נוסעים 13 שעות ומגיעים
בלילה למרסיי. ורק אז הפכנו לקבוצה
מצומצמת יותר. אז התחלתי להכיר מה זה
בני אדם• זה היה אחרת מאשר באוניה.
באים למלון, במרסיי, ומתחילים לצאת
קבוצות קבוצות. נטפלתי אל השכנה שלי
.לחדר, שכמעט לא היכרתי אותה. היא מני
הלת־עבודה בבית חרושת פרינון. שמה גברת
עדרי. שאלתי אותה, כמו שאני אומרת לו:

״תגידי, אני יכולה להצטרף אליכם?״ ״לא,״
היא אמרה לי ,״את לא יכולה להצטרף
אלינו — אנחנו נוסעים לקרובים.״ חשבתי
לי: אני בן אדם מבין. אם הם באמת נוסעים
לקרובים — מה אידחף? חשבתי: אגמור
כבר את הערב, אעמוד על יד המלון.
אני מסתובבת על יד המלון, ורואה אותם
מתקרבים. ניגשתי אליהם ואמרתי :״אתם
הרי לא נסעתם. למה שיקרתם? מה איכפת
לכם אם הייתי נוסעת אתכם?״ אז העדרי
הזאת צעקה עלי :״מי את בכלל? מי מכיר
אותך? מי יודע מאיפה את, ומי בכלל
אחראי בעדך?״ ככה צעקה באמצע צרפת.
אחרי זה התפרצתי בבכי. כל הארבע
ראו שבכיתי. הלכתי למלון וממש רציתי
להתאבד. ראיתי את עצמי כל כך אומללה,
כל כך חסרת אונים. לא אמרתי שום דבר.
למחרת בבוקר, סיירה כל הקבוצה עם
מדריך מקומי, ואז היה בסדר, כי כולם
הולכים ביחד. בצהרים, אני רואה את כל
הארבע מתלבשות ורוצות ללכת• למזלי הרע
אני ניגשת אל גברת עדרי ושואלת אותה:
״לאן אתן הולכות?״ אני לא יודעת למה,
אבל הרגשתי שהן אולי היחידות שקצת מתאימות
לי. היו שם כמה מיליונריות, אני
יוד ע ת ...אז אליהן בטח לא יכולתי לגשת.
ואלה הארבע — אחת מהן היתה אחות,
אחת מורה, ואחת עובדת סוציאלית, נדמה
לי. חשבתי שאם בכיתי אתמול, הן יתרב־כו.
היא ענתה לי :״מד, זה עניינך?״

שהן רואות אותי — עדרי נותנת פקודה
לאחרות ללכת. כולן יצאו מן הטכסי לטכסי
אחר. גם חיותה. היא התנכרה לי ונסעה
אתן.
מפארים נסענו ברכבת לשוזייצריה. באים
למלון נהדר. פוגשים שם בחבר אגד אחד
מקבוצה אחרת, שחיכה לנו. הוא קיבל את
כולנו יפה מאד. הוא אמר לנו :״אני
אוביל אתכם למקומות נהדרים.״ היחס שלו

באצבע. אני הולכת עד שאני מוצאת משטרה.
התחלתי שוב לבכות וקצין־משטרה איטלקי
לקח אותי לנמל בטקסי על חשבונו.
כשבאתי, הם שמחו, ומישהי אמרה בצחוק
מעושה :״לכי לעזאזאל! למה אני לא
הלכתי לאיבוד, שיביא אותי כזה קצין נחמד?״
איך ׳שעליתי לאוניה, החלטתי שלא
אדבר אתם מלה. למזלי, היתד, שם גם
קבוצה אחרת שטיילה במקום אחר. התידדתי

״בואו נרוץ!״
ן»ן שכתי לי: למה לבזבז את הערב?
| Iאלך אחריהן, אבל מרחוק, כדי לא להפריע
להן. אני לא יודעת אף שפה מלבד
עברית והיה לי חבל נורא לא לראות כלום
בעיר, אחרי כל המאמצים שעשיתי כדי להך
11ך ו ) 11 הצטלמה דומייה (ראשונה כורעת מימין) בחברת מטיילים מישראל. נקודות
גיע לאירופה. אז הלכתי אחריהן במרחק
האור היחידות בטיולה באירופה היו סיוריה עם מורי־הדרך השכירים.
U IIIJ L
מה, כי לא ידעתי את הדרך חזרה למלון.
בעוד שהאירופאיים התייחסו אל רומייה בנימוס רב, סרבו הישראליים לצאת בחברתה.
איך שהיא, עדרי, רואה אותי, היא אומרת
לשתיים האחרות :״בואו ונתחיל לרוץ.״ אלי היה נהדר. הוא עזר לי לקנות שעון־ אתם, והם היו די חביבים.
היתה שם זקנה אחת, אולי בת שבעים, קוקו. הרגשתי נפלא. סוף סוף ישגו בן־אדם

בחיי, הן התחילו לרוץ כולן, לא התביישו.
שאומר לי את שמי, ככה פשוט — רומייה.
״שיספרו בעמון״
פחדתי שאאבד את הדרך. התחלתי לרוץ לי היו
הכסף. את לפרוט לבאנק ניגשנו
ךאשרפנה כתב העולם הזה בסל־אחריהן.
אחת מהן, פונה אלי :״תשמעי,
דומייה, אל תלכי אתנו ואל תקלקלי לנו עשרה דולאר. כולם שאלו אותו אם פרטו
( mפון אל הגברת עדרי, שאלה מה יש לה
את הערב. לא נלך אתך צעד אחד. אני להם בסדר. גם אני שאלתי לתומי. הוא
לומר על כל העניין, השיבה היא בשטף
מבקשת אותך לא ללכת יותר אתנו.״ זאת הביט עלי פתאום בכעס ושאל :״מה נטפלת בלתי פוסק:
אלי? אני אחראי בעדך?״ הרגשתי שהוא לקח
״זה לא מפני שהיא תימניה או משהו
היתד, אחות מהדסה, וככה היא דיברה.
לי ללב.
חץ והכניס
כזה. רק האישיות שלה. בהתחלה כן רצו
פתאום היא מסתובבת, ואני לא יודעת
בבית המלון סידרו מקומות שינה. היו לקחת אותה אבל היא נמאסה על כל
איך — הן נעלמו כולן, כאילו האדמה
אחד . .היא ביקשה כסף היא היתר,
שתיים בחדר. לפי בחירה. בסוף הסידור —

בלעה אותן.
מתנפלת כל הזמן על אנשים.
לארצו לישון
לבד? דומייה•
נשארת
מי מוצאת
אני רוצה לחזור למלון. אני לא
את המלון. זה היה בערך ב־ 10 בלילה. לא אתי. זה עלה לחברה פי שתיים. אבל אף
״לו היתר, מקבלת כל מה. שהיו מוכנים
ידעתי איך לחזור. התחלתי לשוטט ברחובות, אחת לא רצתה לישון אתי.
לתת לה — לא היתר, מגיעה לזה. אי־אפשר
היתד, שם חברת נען, אחת די מבוגרת. היה ללכת אתה ברחוב. לא היתד, חנות
אולי אמצא סימן. נזכרתי בשלט חשמל
שהיא לא_ רצתה לעמוד זה הכל תלוי
בסביבת המלון, שהראה ציפור שותה מאיזה היא היתד, בצבא האנגלי. היתה באיטליה,
באנשים אף אחד לא יכול להיטפל אל
במלחמה. פניתי אליה ואמרתי לה :״אולי
כלי. שוטטתי ברחובות. לא מצאתי את
הסימן. התחלתי להסתובב מבית קפה לבית תעשי לי טובה ותצרפי אותי אליכן?״ היא אנשים. מלבד זה יש כמה שעות ביום
קפה. איך שאני משוטטת — אני שומעת עונה לי במלים יפות אלה :״בהחלט* נצרף אי אפשר לדרוש בכוח ובאיומים :״אתם
מוכרחים לקחת אותי.״
את הקול של עדרי. אני מסתובבת, רואה אותך. בכל הלב. הרי הטכסי גם יעלה יותר
״זה שלא רצו לישון אתה, זה לא מפני
אותן יושבות וצוחקות בקולי־קולות. מה בזול.״ אחרי שעה — אני רואה שהיא
להגיד — אני ניגשת לשולחן, מביטה שיקרה. הזמינה טכסי והסתלקה. כל כך כאב שהיא תימניה. היא פשוט לא היתר, סימפטית
לנו. אנשים נוסעים בשביל ליהנות.
לה ישר בפנים ואומרת לה :״את מכוערת לי. אף אחד לא אמר לי :״בואי!״ לא היה
״ואף אחד לא נבהל מאיומים, שיספרו
כמו כלב חולה. אמרי לי, מה עשיתי לך? את לי כסף. הם לא ידעו. אילו אמרו לי,
את זה ב ע תון
מכירה אותי? אמרי לי בפניהן!״ היא אמרה ״בואי״ — הייתי אומרת ״תודה רבה, אין

מכיוון שאנו תלמידות תיכון, רוצות אנו
שגם אלה יהיו תלמידים בהווה או מסיימים
תיכון. תאורנו הוא די פשוט: גובה בינוני,
צבע־שיער בהיר ועיניים ירוקות, אוהבות
טיולים, סרטים ושחייה.״

סנוב כמידה נסבלת

— הכוונה לא רק עד החורשה הקרובה״ —
הריהו כולו שלך.

טוב, טוב, אני שותקת:
״תגידי לעצמך, עוד אחד שמצא את אשר
ידושק — ולא העז. אי הדם? אולי ההצדקה
היחידה היא שבדקות הספורות בהן אתה נפגש
עם דמות נכספת, התדהמה כה רבה,
ואינך יודע להחליט החלום הוא או מציאות
— ובינתיים החלום בצורת נערה, נגוז.
״ולעניין: ראיתיה בחיפה על יד בית
הקרנות ביום שני , 10.8.59 ,בשעה 15.30
מתבוננת בחלון הראוזה של חנות כלי כסף,
רדד• חיילת, עליה תג קצינת־רפואה. בידה
האחת כובע קצינות, ובידה השנייה תיק
אל־על כחול.
״נערת ח״ן שחרחורת: התעניני?״
אם תרצי לעשות זאת, כתבי אל ת. ד.
, 199 חדרה. אבל אני נורא אבין אותך אם

עוד שתיים. אותו הדבר .)1142/76( .גילן
.22 ,24

לא שמד ולא רזה
( )1142/77 הוא בן ,21 מכונאי, ביישן,
בעל השכלה תיכונית, ומשתלם עתה במדרשת
רופין בעמק־חפר. הוא רוצה להכיר
נערה כבת 19־ , 18 ומואיל לציין שבעצם לא
איכפת לו אם תהיה פחות משכילה ממנו.
אם את מוכרחה לדעת: הוא גבה־קומה,
ולדבריו, לא שמן ולא רזה.

לא מתפרעים

תשובה לכל אחד

קורה לי דבר נורא: כמה שלא אשמיע
רעשים על ונגד הטפשעשרה, אני מוצאת
את עצמי מחבבת אותן, לעתים. לא נעים.
זיקנה, מן הסתם. הנה מכתבן של ()1142/78
שתודו שאינו מבריק ביותר, אך יש בו
איזשהו חן:
״רוב המכתבים המגיעים אלייך, הם של
נוער מבוגר יותר. אנחנו בנות ,15 ודווקא
גיל זה הוא בעייה לגבינו. אנו רוצות
להיות בחברה, אבל לא מבוגרת מדי, ולא
של סתם צעירים מתפרעים.
ולכן, מדורך, כפי שאנו מקוות, יפתור
בעייה זו. מעוניינות אנו להכיר בחורים
בגיל 18־ 16 מסביבות רמת־גן. רצוי שתהיה
להם חברה כלשהי. וכפי שכבר כתבנו, לא
של צעירים מתפרעים.

נכון: הוא בעצמו ( )1142/71.אומר שהוא
יודע שאיננו יפה כל כך, וזוהי גם הסיבה,
לדבריו, מדוע הוא
נמצא באמריקה במקום
אחד ששמו פילה,
ולא בהוליבוד.
הוא סבור שהדרך
הטובה ביותר לשמוע
מה קורה כאן,
היא התכתבות עם
נערה, והוא מבטיח
תשובה לכל אחת.
נסי, מה׳כפת לך?
המאוכזבות 1142/71

נדמה לכם שכבר
ראיתם מכתב זה
( )1142/72 מיליון פעמים בערך, לא? אתם
כל כך צודקים! הרי אלה הן שתי החברות
־נצחיות בנות ה־ ,18 המעוניינות להכיר שני
בחורים חברים, או אפילו לא. ושיהיו רצי־נים
ובעלי חוש הומור ובלה־בלה וכד וכו׳
וכד. כמעט בכיתי כאשר ראיתי את חסימתן.
הן חותמות :״המאוכזבות״.

נערת השבוע

אמרו לי: צריך להיות בן ,40 כדי לכתוב
מכתב פיקחי כל כך 1142/73
״באחד ממדוריך, קראתי דבר כזה על
לוליטה, זו הילדה שהיו לה יחסים אסורים
עם גבר בגיל .40 אם כי הכותבות למדור
שלך לא תמיד ילדות, הרי הן בכל אופן
כדרך כלל לא עוברות את ה־ 20 וכמה,
מחפשות ״בחור שיבין אותן״ ,שיהיו ׳לו
כל מיני תכונות שונות ומשונות, ועל פי
דוב באמת קשה לדעת, מה גרם לזד, שהן
בכלל כתבו את מה שכתבו.
וחשבתי: אולי ישנה איזו נערה שמתחשק
לה פעם דווקא לא עם בן גילה, אלא אחד
שהיה יכול להיות אולי כבר אבא שלה?
״אז עלי אני רק רוצה לומר: הגיל,
כאמור, כמעט ,40 אם כי נראה יותר צעיר.
הייתי כבר נשוי, וכמובן, מה שנוגע לנס־יון
בחיים — לא חסר•
מה שאני מבטיח: על כל מכתב שאקבל
אענה — ומשעמם לא יהיה לה•
לגביה, יש לי, בשלב ראשון, כמה דרישות:
בכל אופן, מ־ 20 ומעלה, נאה פחות
או יותר בחיצוניות — ואחת שלא מתביישת.״

הכל

היא 1142/74 כותבת על גלוייה, שהיא
רוצה להתכתב עם בחורים בני 32־ .26 נקודה.

דא רק עד החורשה
ראו מה יש לנו הפעם. בחורה ביישנית.
( )1142/75 אומר בגאווה צנועה, שאילו
מי היא? זה סוד. אגלה רק שהיא ילידת
היה ממיין את מה שאומרים עליו בשני
טורים, טור למעלות וטור לחסרונות, היה הארץ *,וכיהתמונה צולמה לא בהוליבוד,
הטור האחרון גובר. והוא רוצה גם שתדעי אלא בתל־אביב.
שהוא חתיך, ולא לובש פראנג׳י. עכשיו, אס הצלחתילמתוח אתכם כראוי —
שאת יודעת כל זאת, ואת גם ירושלמית, מי יודע, אולי אפרסם פעס תמונה אחרת
וכדבריו :״יודעת לכתוב הרבה, לטייל הרבה שלה, שתראו גם את הפנים?

התיבות לאללה

הן לא רוצות להשוויץ, אבל אומרים עליהן
שהן חתיכות לאללה. שתיהן (.)1142/80
האחת שחורת שיער וכחולת עין והשניה
אומרת ש״שערה ערמוני, עיניה ירוקות־מלוכסנות,
ועורה מספר עליה כי ימה של
הרצליה מהווה את אחד ממקומות הבילוי
שלה ושל חברתה, בקיץ ובחורף.״
שתיהן תלמידות שביעית, אך הן בכל
זאת אולי טיפ־טיפה מקוריות מאשר השתיים
הקודמות• כשהן אומרות שהן משתגעות
אחרי מוסיקה טובה, אין הן מפטי־רות
שמות בנאליים כמו בטהובן או מוצרט.
הן אומרות: סטרבינסקי ובארטוק. הן מבהירות
שהן לצנחנים שחומי־עור ותכולי־עין
בלבד.

לא למבוגרים

אחרי שקיבלתי את מכתבן של (,)1142/81
לא אתפלא אם בשבוע הבא אקבל גם מכתבים
מגן־הילדים העירוני. הן כותבות לי
שמדי שבוע בשבוע הן קוראות את מדורי,
אף על פי שנועד ליותר מבוגרים .״אנחנו
שתי נערות בנות 13 ומעוניינות להתכתב
עם שני נערים בגיל 14־ . 15 אנחנו נערות
רגילות ואין בנו שום דבר מיוחד: אוהבות
סרטים, קריאה, טיולי אופניים, ספורט, ריקודים
ושירים מכל המינים. על הנערים לא
להיות גבוהים ביותר, בעלי חוש הומור
בריא, ומן הגליל. אנו מעוניינות ששני הבנים
יהיו בעצמם חברים וישלחו את תמונותיהם.״

הגש׳

נערה שמתחשק לה

( )1142/79 עזב לפני ארבעה חודשים את
הקיבוץ, והוא מוצא את עצמו, לפתע, בודד
בעיר. אין הוא מציג כל תנאים ביחס לנערה
שתרצה לכתוב אליו, והוא מסתפק בפרטים
מועטים אודותיו: שהוא בן ,31 חניך ויליד
חו״ל, ושהוא סנוב במידה נסבלת.

אחד השגעונות שלי, הוא לאסוף בדיחות
וחוכמות על כמה שאנו, הנשים, טפשות.
ההגיון הבלתי הגיוני שלנו, כמו אותו מעשה
באשה שכה חששה ששנתו של בעלה
טרופה, העירה אותו כדי לשאול אותו. או
האשד, האומרת לבעלה :״סוב, אז בוא
נעשה פשרה. אני מוכנה להודות שאני
טועה, אם אתה מוכן להודות שאני צודקת.״
טיפוסי יותר, הוא המעשה באשה שהיתר,
חולה. בעלה היה בחור טוב, והתנדב לשלוט
קצת במטבח. אבל הוא לא מצא את
התה. הוא חיפש, חיפש, ולבסוף שאל את
אשתו :״איפה התה, יקירתי? אינני מוצא
אותו.״ ״אינני יודעת מדוע אינך מוצא
אותו,״ באה התשובה שנאמרה באנחה ,״הוא
פשוט לעיניך, על המדף, בקופסת קקאו שעליה
מודבקת תוזית גפרורים.״
רוצים עוד? בבקשה. אפילו אם אינכם רוצים,
אני מוכרחה, איכשהו, למלא את
הטור, ופשוט לא יכולתי להסתכל במכתב
נוסף. האם שמעתם על אותה טפשעשרה
שאמרה לחברתוו, שהתכוננה לצאת לפגישה:
״שולה, תאחרי אם לא תמהרי.״ ״לא,״
אומרת שולה ,״כבר אמרתי לגדעון שאאחר,
אז יש לי עוד המון זמן.״
״יקירי,״ אמרה אשה לבעלה ,״האם כובעי
מונח ישר?״ ״כן, כן,״ השיב הלה בקוצר
רוח ,״הוא ישר בהחלט. ועכשיו מהרי. כבר
איחרנו.״ ״מצטערת,״ ענתה אשת חיקו ,״אם
כך, אני מוכרחה לחזור. כובע זה לא נועד
להיחבש ישר.״
ישנה אימרה ישנה שגברים מסויימים
בוחלים בנשים טפשות, בעוד אחרים אוהבים
אותן דווקא כאלה. זה מוכרח להתייחס
לקשרים הפיננסיים בין הבעל והאשה, כי
ההגיון הנשי הוא פשוט פנטסטי בשטח זה.
בעל צעיר שהסכים לרכוש מכונת־כביסה,
ניסה למחות כאשר זו הזמינה דגם דה־לוקס,
במקום הדגם הסטנדרטי .״אבל יקירי *,אמרה
אשתו ,״זה לא יעלה באף פרוטה יותר.
כל מה שנצטרך לעשות, הוא לשלם זמן
ארוך יותר.״
עוד יצור חמוד, שלא היה לה דבר בראש
מלבד הכובע שמדדה לעיני בעלה אמרה:
״זה לא עלה פרוטה. הורידו את המחיר
מ־ 10ל־ 5ל״י, אז קניתי את זה בחמש
הלירות שחסכתי.״

החי

משתיק יויל
ך* דגכר, ארצות־הברית, פרצה אלמנה בת
6 9 Jבצווחת־בהלה למראה עכבר זעיר,
בלעה אותו, לאחר שדילג בבהלתו אל תוך
פיה הפעור לרווחה.

ילקומ הבזביס
ן י« פתח ״ ת קו ח, נשבעה עדה תימניה על
Jהתנ״ך ״לומר את האמת, את כל האמת
ורק את האמת״ ,סרבה להעיד בטענה כי »
היא עלולה אולי לשקר בטעות.

אי־תגועח
ך* ירושלים, פתח שוטר־התנועה. יצחק
Jרוזנבאום תערוכת־תמונות, הציג במרכזה
תמונה בשם ״חלל ריק״.

הרוצה בשלום -ייבון לקרב
ף מוסקבה, ברית־המועצות, הוצג בפס־
—2טיבל הסרטים הסוביטי, שנערך׳ תחת
הסיסמה ״בעד שלום ואחוזת־עמים״ ,סרטון
ישראלי, בשם ישראל ארצי, שהקדיש את
חלק הארי שלו למצעד צה״ל ואמוני־טנקים.

שעור לדוגמה
ך* ירושלים, פתחה הנהלת ישיבת פוני־
Jבז׳ את עונת הלימודים ירחי־נלה המוקדשת
ללימודים בהמון, קיבלה בקשה מפקיד
ממשלתי לבלות את ירח הדבש שלו בישיבה.

בראשי עיר, בן יושביה
ף מכריה, ניסה שמואל דורמן בן ה־69
!— לחסות את ביג׳י, עמד על ראשו, שבר
את עצם־הכתף.

השם והכתובת
ף • ת ל ־ א בי ב, הקליטו אנשי קול ישראל
לתוכנית על שלום עליכם, שהורכבה
ממישאל שנערך בתחנה המרכזית, איבדו את
סרט־ההקלטה ברחוב שלום עליכם.

זבות בריחה
ף ירושלים, הגישה אזרחית ערעור על
ל מ חי קתה מפנקס הבוחרים, ציינה בסעיף
אזרחות: אזרחות אמריקאית.

מבה לתרופה
^ אנגולה, ארצות־הברית, ערכו 500
לעובדי מפעל לייצור תרופות פיקניק
המוני, הורעלו כולם מאכילת מזון מקולקל.

זהירות, בייסים!
לירושלים, אימצה סבתא־קנגורו גור־ל
קנגורו שהומלט על־ידי בתה, הניקה
אותו בכיסה, גילתה מאוחר יותר כי חברה
לכלוב ואבי בתה, מתנה אהבים עם הבת.

רפסודיה
ף י מכריה, הרכיב גער בן 15 רפסודה
Jמארגזי עץ של תנובה, נסחף אל לב
הכינית, נמשה באפיסת־כוחות על־ידי סירת
משמר־החופים.

העירומים והמתים
^ ירושלים, ביקש לקוח לראות את
—Iה0ם ר פני עולם המקרא שניצב בחלון
הראוזה של חנות ספרים, הודהם לראות
בתוכו תמונות־עירום בירחוני־צילום ששימשו
כמילוי לעטיפת הספר.
העולם הזה 1142

קולנוע

n G n ׳S f j n

״נערות הטלפון״

המסווה מכירת לבנים

סרטים
בית ־ מסחר דנ שי ס
גערות הטלפון

(גן־רינה, תל-אביב;

דננורק) מצטרף אל השורה הארוכה של סרטים
על נושאי־זנות, המופקים באירופה, ושכולם
עד אחד מנסים לתאר את היצאניות
למיניהן כקרבנות של סרסורים חסרי־מצפון,
או של מצב סוציאלי נחות.
נערות הטלפון כפי שהן מצוירות בסרט
דני זה — בוחרות במקצוע העתיק יותר
בגלל שאיפה לרווחים קלים, מאשר בגלל
דחיפה או כורח כלשהו. ואמנם, תיאור תנאי
חייהן וצורת עבודתן כאן, עשוי להקם• ם נערות
מסוימות.
הן מאורגנות בחברה המוסוזה כבית־מסחר
ללבני נשים. הן באות לשם מרצונן
הטוב בלבד, ויכולות לעזוב בכל עת שתר־צינה
בכך. מדי ערב הן עורכות תצוגה
בפני קהל נבחר, מציגות לבנים ורקודי
סטריפטיז, הנותנים ללקוחות מושג על
תכונותיהן. בזה נגמר תפקידו של הבית.
כל לקוח נוטל את הנערה בה בחר לביתו
לבילוי.
סליחה על פשעי עבר. אל תוך בית
זה נקלעת אוד, ברנרד (קיי פישר) ,גרמניה
שנאלצה לעזוב את מולדתה, בגלל אהוב
שסירב לשאתה אחרי שגורשה מבית הוריה.
מאחר שהגיעה לדנמרק שלא כחוק, אין היא
יכולה למצוא עבודה חוקית, בוחרת לעסוק
בזנות. אולם כאשר היא מוצאת בחור המוכן
לשאתה (קלאוס הולם) היא נוטשת את מקצועה,
מבלי לגלות לו דבר.
בצירוף של נסיבות טרגיות מתגלה לבחור
מקצועה לשעבר של ארוסתו. הוא נוטש
אותה, ממהר להתחרט, סולח לה על פשעי
העבר, ונושא אותה לאשה.
הסרט, המבוסס לדברי היצרנים על מקרה
שהיה, אינו מצטיין כתעודה חברתית בנושא
בו הוא עוסק. אולם לעומת זאת הוא עשוי
בצורה מקצועית כמעט מושלמת. הוא מהיר
ופעלתני מאוד, סצינות־העירום הרבות שבו
אינן צורמות, והמשחק אף הוא מניח את
הדעת• הרגשנות המופרזת בה הוא מוגש,
מביאה את הצופה להזדהות עם גיבורת הסרט
עד למידה בה אין הוא רואה פגם
גם במעשים הבלתי מוסריים שהיא מבצעת.

חו פשהככית ־ מ ש 3ט

חול! ו אי׳ סדר (חן, תל־אביב; בריטניה)
היא קומדיה בריטית משעשעת וחביבה, היכולה
לשמש בידור מצויין לאוהבי הומור
מסוג זה. מיכאל רדגרייב הוא נוכל המבלה
מחצית חייו בבתי־כלא, מסתיר עובדה זו
מבנו היחיד בהתחפשו למיסיונר החוזר מעת
לעת ממסע בארצות רחוקות.
כאשר מתבגר הבן והופך לעורך־דין
ועוזר שופט, חושש האב כי עלול להגיע
יום בו יובא למשפט בפני בנו. הוא מחל ט
לפרוש לפנסיה.
אלא שגם בחופשתו הוא נקלע לתוך מעשה
רמאות, נתפס ועומד להיות מובא לדין
בפני השופט (רוברט מורליי) שעוזרו הוא
בנו. חבריו של רדגרייב מנסים לעשות הכל

את חברם. הם
עלילת־שוא של
לבסוף, בעזרת
באשמת חדירה

כדי למנוע מהשופט לשפוט
מנסים לחטפו, להעליל עליו
הברחת משקאות, מצליחים
סמל משטרה מטופש, לכלאו
לרכוש זר.
בדרך לכלא פוגש השופט בנוכל, שומע
את סיפורו המלא וה, פך לידידו. כאשר
מתבררת הטעות, והשופט חוזר לכס המשפט,
הוא עוזר לנובל להתחמק מהפגישה הבלתי־נעימה
עם בנו, שולחו לחופשה נוספת

בבית הסוהר.
כמו בכל קומדיה בריטית טובה, מושם
גם בסרט זה הדגש על עיצוב הטיפוסים
ועל ההומור המשתמע בעקיפין מתוך סצינות
תמימות כביכול.

ה״פנו ט דגי

במצולות הים הקריבי (מוגרבי, תל-
אביב; גרמניה) הוא סרט חובבים טפשי
ותפל, המתימר להיות סרט מדעי. זוג אנשי
מדע גרמנים צעירים, הד״ר הנס ולוטה האס,
רצו כנראה להיות בכל מחיר כוכבי קולנוע.
הם שכרו ספינה, ציוד תת־מימי וכמה צלמים׳
הפיקו מספר צילומים, מעניינים כשלעצמם׳
של דגת הים הקריבי, ביניהם צילומים
נפלאים באמת של לוע הלויתן מטוזח
קרוב, כדי שישמשו להם רקע להצגה עצמית
בכל הצורות האפשריות.
אולם חשפנות חולנית זו היא כאין וב־אפס
לעומת מספר סצינות מבוימות במלאכותיות
אוילית, שנועדו להכניס תוכן לסרט,
בהם מנסים הם להפנט דגים ולהרדימם
בעזרת כדור נוצץ׳ או לדוג מתחת לפני
המים בעזרת חכה. במקום להשתמש בצילומי
הדגה לסרט תעודתי, שיכול היה להיות
מרתק, הישוז לו שני הגרמנים הצעירים אופי
קרקסי — התרכזו בביום תמונות כמו
משיכת תשומת ליבם של כרישים באמצעות
שידורי קולות של דגים שהוקלטו, או חיפוש
מטמון נסתר באי הקוקוס. זהו סרט
המשעשע בעצם הגיחוך שבהעלאתו על הבד.
תדריך אלה הפרסים הנזוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
9גגות רומא (תל־אביב, תל־אביב) —
סרטו הניאוריאליסטי של ויטוריו דה־סיקה
על מצוקת הדיור ברומא.
• הגוף בו כה חשקתי (גת, תל-
אביב) — בלינדה לי בתפקיד הפרוצה ששני
גברים מתלבטים בשאלה אם אפשר להתאהב
בה. איטי וכבד, אך מענין.
בית״האהבה (הוד, תל־אביב) —
סיפורו של אמיל זולא על מסחר ד,טקסטילים
והלבבות בפאריס של סוף המאה שעברה•
ג׳ראר פיליפ, דניאלה דארייה.
• הרוח היא פראית (סמדר, ירושלים)
— אנה מניאני כובשת לה בעל
בסערה.
• המפתח (תכלת, חיפה) — סופיה
לורן בתפקיד גורלם של נווטי אניות־הצלד.
בריטיים.

תשבץ 1142 m n n S n u n
מאוזן .2 :יצירה
מוסיקלית של
רימסקי־קורסקוב;
.8ממתנגדי עזרא
ונחמיה; .10 בי רת
אירלנד; .13
גשם; . 14 מילת
צער; .15 נער:
. 16 מכשירי־כתי־בה
; .17 שלמה
דוד לוצאטו; .18
פירושי דת זר־תוסטרה;
.20 אב יון;
•21 גזע; 23
כלת נעמי; .25
חרמון; .27 חיית
טרף ; .29 ליצן :
.30 דרך מאספלט;
.32 הלכות תנ אים
שמחוץ למשגה;
.34 אחת

מסיסמאות המה־פכה
הצרפתית; .35 אלוהים; .36
שגריר ישראלי ; .37 השר טולידנו ;
.39 בירת הולנד ; .40ר״ת של ראשי-
תיבות; .41 היהדות; .42 שמחה; .43
רמה בדרום נורבגיה.
מאונך . 1 :עיר מרגוע בריביירה
הצרפתית; .2מילת שייכות; .3גבנת ;
.4רשע; .5פרי; .6תן!; .7סיגריה
עממית; .8רעל; .9פרשן צבאי;

.11 מצביא דרומי במלחמה נגד ה צפת
באמריקה; . 12 נע; .18 עיר
מולדתו של מוצרט 19 נזיר מוסלמי*
.21 שפת הערבים; .22 בן המן; -24
אסיפה; .25 שליח ציבור, בר״ת; -26
אפשרות; .28 פרא; .29 מילת שלילה
31 :מחצית יובל 33 :אשת פי־תגורם;
.34 פרופסור באוניברסיטה,
העברית .38 :דירה .41 :שופט
.43 מוסר עדות.

f a l l e n Uet

סידרת מועמדות תשיעית

עואלוו מו ע מ דו ת
ת חשאלדן וזזה זכאית למלא חסופסדזו
*צמה, ובן כל אדם אחר הסשוניין להם־
ייץ על מופסדת, המתאימה לדעתו לתחרות,

שם פרטי:
שם משפחה— :
ב צג משמחתי - :
דפתוכת המלאה :

1Wהלידה :
מקום הלידה :
שנת העליח :
גו ב ה:

*:גע שיער — :
*:גע עיניים :
השכלה קודמת :
מעידה על עצמה ני הינה
ש /שךך 1Y

ספורטאית העוסקת בכל הIJ

מקצועות, אך כיאה למועמדת למלכות המים תופסת •השחיה
מקום ראשון. צברית בת , 19 שערה ערמוני, עיניה תכולות.

ידיעת שפות:

מפורט
גלצ יין איזה) !

עוסקת בתחביב מאד תר״
י 1 « 1י• בותי: לימוד שפות. ואמנם,

למרות שהיא נולדה ברוסיה לפני 18 שנה ונמצאת תשע שניס
בארץ, יודעת היא עברית, ערבית, נרמנית, פולנית, רוסית, רומנית.

מקגוע או שמח לימודים :

ימקוט העבודה או הלימודים :

dmהמופטדת היתוז או סנה הברח
בוזנופת־נוסר, תנופה קיבוצית, אירגון
>81 ורפ, לחקח אטנותית או כלאנודאחרז

!פרט איזה ומתי:

חובבויות:
ו& אהד ח*רי0יס אינו חל פל חסופנרות,
•ל תילא אותו. יס לצר «1לסאלוז זא
»ת תולדות החיים סל תסופנודת, פד
נסת סתן ידועות לממלא סאלון זח.
נא לשלוח את הסאלון תנוסולא
סיידו* אחו סר לספינת העולם
חוד״ ת. ד .א , 1תל־אביג ולציין
פלחמעספה. פל טו ואוים 989ו#.
נא *חדייא את תיונת חסופידת

ת קוו הבךש לו ם

הנאוה נולדה בתל־אביב,
עוסקת בספורט שנז־שום־מה
אינו נחשב נשי: כדורגל. בצד חרוחני עסקה באמנות,
הופיעה בתיאמרון זירה. שערה שחור, עיניה חומות 60 .ו ס״מ.

עג ת לאבי

היא קודם כל בלונדינית. אחרי אבחנה
חיצונית זו, אפטר לדעת ני
הספיקה ללמוד שנה אחת רפואה באוניברסיסה, וכתת בתואר
סגנית סלכת היופי של תל־אביב. שיניה ירוקות, נוכחה 170ס״מ.