גליון 1148 מתאריך 30 בספטמבר 1959

XvX;

g$g§gi

iisSsi::::

KS־H

n o D&iun

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
דוב איתן

3לי n \ Y / r z 7זנ ע•1

עורך •כיתוב:
סילבי קשה

עורך תבנית:
וקי

כתב בכיר:
ו הזו. גל-ד,ס( ,8 1תלן אניב. .מלנזון
ז• -136 .תיו! מז ברק -ם; ״מזלחפויס״.
׳״זיציא לאור ז(-\1לם הזה. בע״מ.
דסוסי׳^עווו^סהם מ? 1מ, ה״א, נול.31.139׳.
:דוו טופל ׳׳.ובניו׳ ׳תל־אביב.
#ר טרצ![ אימ..,:א!ן ו איית. לתוכן המודעות .־ י

העת וו

ח נ קר א

צלם המערכת:

ייאל׳ תבור

חברי המערכת:
שייע נלור .,לילי נלילי, רויד הורוביץ׳,
ריתי ־ורד, אברהם חרמת, יוסח אבו׳
המרי, אביבה סטן, אבנר מרי, עמום
קינן.. ,שלמה קרן.

ב יותר

במדינה

cלכאורה הי תהזאת שנ ה שקם?רז עבורנו. אי שלאזרק
עלינופצצות, אי ש לא חסף א תי ״יאנ שי נ ו, אי שלאניסה
ל ש בו ר את עצמותינו. אפילומחזה לא הוצגנגדנועל
בי מו תהא רז.
%הכוחותשריכזובטנהשעברה את כ ל׳ ^ וצמתםכדילחסל
אותנואחתולתמיד, ש ק טו השנה, יתכןכינואשומנסיונם
ה א מי ץ.
אולם לא היתהזאת שנ הללארגעיםדרמתייםבמערכת
ז ו, פעםאח רי פעםנמסרלנוכיעתוניישראלהחליטו
להש תי קפרטהססויימת, ופעםאח רי פעםהיהעלינולהח -
לים: לפרסם או ל א? בכלפעםהיתהההחלטה: כ ך !
* ״2אולםכוחנוהעיקרי לא היהבהפרתקסרי -השתקה. הוא
האק לי םהרוחני של המדינה. ב שו ם
הי ה ב עי צו ב
שנ הלאהיהכוחזהבולם 1m =1־ כמוב שנ תתשי ״ ס ,
־ 2׳ היהזההעולםהזהשהבריז, לפניכמעט עשר שנים ,
מלוזמח -יתיד״ -דגז ^ המשטרהמפלגתיכארץ, נגדשיעבוד
Iהאזרחלמנגנוניםטומאליטאריים, עמדנובודדיםבמערכה,
ומלואהזעםהמקובץ של כלהמנגנונים הל םעלראשינו .
? Tה שנ ה לא היתהכמעטמפלגה, לא היהכמעטגוףפולי ־
ט י, של אקנה את סיסמותיובמ שי כהממת סו העולם הזי • לא
רק תנועותחד שו תרש מו עלדגליהן את המלחמה~~ 5מען
משטר חדש. גםהמפלגותהקיימותעצמן, וברא שן מפא ״ י ,
ה ע תי קו אח מאמרינו ( ב לי ציוןהמ קו ר) בנסיונןלהו כי ח
כיהןלוחמותנגדהמשטר, ורקכל שאר המפלגות פו ש עו

״ 2ח שו בהעודיותר חי תההשפעתהעולםהזהבהזיה
אחרת, במ שך שניםהכרזנוה שכם והערבכיהחקפת -שלום
ישראליתבמרחבהיאהמ שי מההעיקרית של דורנו. ט י לא
ה ש מי ץאואנובסלכר? מי לא הכריזשאנועוכריישראל,
בו ג די ם, הוזיהזיות, או טו פי ס טי ם, ב ל חי -ר צי ניי ם?
״ 2אולםב שנ ה ת שי ״ ס לא קמה שו םתנועה חד שה שלא
דיברהעלשלוםבמרחב. כמעטכלהרשימותהחד שו תלכנסת
אימצו אח סיסמתההשתל בו תבמרחב. כלמנהיג חדש הכריז
עליכולתו )( הבלעדי ^ להביאאתהשלום. אפילומפלגות
שהיוידועותעדכהכמפלגות -מלחמהנאלצולהת אי ם את

ע צ מן לאק לי םהח דש
איןזחנצחון -כ י לא בלההכרזותהאלההיוכנוח .

או ל ם הי הזהסימןמ עו דדלח שי בו תעבודתנו -ע בו ד ( ^
שכולנו, עורכים, אוהדיםוקוראים, שות פי םלה, נאחל
לעצמנוכיב שנ ההבאהעודיגברשיחוף ־ הפעולהבינינו ,
זררההברכהשבעבודתנוהמ שו תפת.

שנ המובן ; .

*14$ מכתבים תחל תש״ב וברכותיה

תכלה שנה וקללותיה (תרתי משסע) ,תהו
״׳:ה וברכותיה (פשוטו כמשמעוו.
אליהו נחמני, ירושלים
לכם, עורכי העולם הוה. ולכם חברי-לק-

אחד מפקירי משרד החינוך כבדני לפני
פסח בחוזר, שבו הוא מורה הוראה לכתוב
שנת תש״ד (בכ״ף סופית) במקום תש״ב. ב־מכתב־לואי
לאותו חוזר ביקש ממני לסיע
בידו ולהורות על כד במדורי ״פ;ת הלשוז״.
השבתי לו מיר שטעות היא בידו, ונהפוך
הוא: יש לכתוב דווקא תש״ב ולבטא תש
בית־המשפט עשה את שלו, יעשה עכשיו
כה ולא תש אד, שאי אהה יודע אם תש״ב
הבוחר את שלו — ויוציא את בו־הרוש
או תש״ח היא.
הלשין״ יחדתי לכד מאמר מיוחד ,,וחבריו טז הכלא!
ב״פנת
מלכה היון, היפה
והבאתי שלשה נמוקים לכתיב תש״כ:
• כד היא מסורת ישראל בכל ספרי ה-
אתם יכולים לרשום לפחות משפחה אשתג״ד
והתלמוד: תהלים פרק ק״כ, ק״מ, ק״נ
כנזית אחת — ששה בעלי זכוודבחירה —
— ולא ק״ד וכו׳ — וכן בספרי התלמוד.
• רק ראשי־תיבות שמבטאים אותם ב שתצביע בשביל בן־הרוש!
ובו׳)
כתיבתם (תנ״ר—תנד, רמב״ם—רמבם
אריה סריש, תל־אביב
נכתבים באות סופית, ולא בז ראשי־תיבות
מה יש? גנרי יבול היה לשבת בבית-
שמבטאים אותם בשלמות, ולא בכתיבתם. בסוהר?
ואנקרומה? ומנהיגי כל השחורים הנו!
:אתה״צ, השוה״צ, מו״מ, ח״ב וכדומה,
• משום הבהירות הנדרשת בדיבור חובה
דפוקים האחרים בעולם — מבלי לבקש שעלינו
לומר תש אלה, תש בית, ולא תש אה,
יבחרו אותם לפרלמנט? אז למה בו־הרוש
תש אב — שאי אתה יודע האם תש״א או
לא הולד לבית־הסוהר בשקט?
תש״ה, תש״ב או תש״ו.
ב. היל, חיפה
בינתיים שמעתי שמשרד החנוד שלח חוזר
בנ״ל לכל המוסדות בארץ. ואה על
ברכה פיכדיו:בז שוב נפגשים
הדפיסו רבים לוחות וכרטיסי
אגרת׳ יו הצנועה מופנית אל בני
תש״ב. ההניוז הבריא והמסורה •טל עשרות
הנוער היהודי, בתקווה כי תעזור לו להבי!
דורות מחייבים כז, ואי: למשרד החנוד לכאת
מצבו של הנוער
פות עי הבל טעות שטעה מישהו מפקידיו
הערבי בארץ:
ונם אם האקדמיה הלשונית פסקה ב! —
רוב הנוער הערבי
טעות היא בידה, טעות גמורה.
חי בכפרים המבו.ממשלתנו,
בדרך כל ממשלה, אינה נוטה
ססים בעיקר על הלהורות
על האמת. כן היה, למשל, כאשר
חקלאות. איז כוונתי
נוצקו מטבעות בני 10 פרוטה — במקום 10
חלילה לזלזל בעבודה
פרוטות — עד שנתמנה שר חדש לאוצרנו
זו, אר תנאי־העבודה
ותק: את המעוות, עם יציקת מטבעות הרפרימיטיבים
ורמת־שים
בני 10 פרוטות.
החיים של הכפר המי
יתז ויודה משרד החגור בשגנה ש-
ערבי נמוכה ביותר.
יצאה מלפניו, ואל יעוות עלינו את הדין,
לעומת ההתקדמות
בחינת ״ויהיו מראשי העם הזה מתעים״.
שהושגה בחקלאות
יצחק אבינרי, תל־אביב י
היהודית, הרי שהכפר
הערבי קופא
עד אז. מברן העולם הזה את כל קוראיו
על שמריו. מבאז,
בשנת תש״ב טובה ומבורכת.
•טאיז הוא מהווה
מיטיבה לצעיר הערבי
טו ר ה
כלי תעמולת בחירות
ואיז הוא מספק לו

תיתי לו לרב יצחק אשכנזי (העולם הזה
את התנאים שיצעידו
אותו^ קדימה באותו קצב כמו הנוער ה*
,1111.שהחליט שהוא חייב להיות חבר-
כנפח. אילו היו לנו 120 כמוהו בבית
מבחינת החינוד, אפילו אם יזרמו לאותו
המחוקקים. שלנו, יתנו שיא היתה לנו כג-
נוער לסיים בית״ספר עממי, מעטים הסי־סת
-אבי יא חביבי, היה לנו שמח בארץ
כויים לסיים בית־ספר תיכון. ואם תלמיד
תיכוז הינו, הריהו שרוי בתוהו ובוהו. כי
בנימין גלמו, חדרה בבתי־הספר התיכוניים הערביים חסרים לרוב
מורים מוסמכים. בעיה חמורה לא פחות
דחילק, יא רב אשכנזי, גם אני חייב ל־היא
המחסור בספרי״לימוד בשפה הערבית
היות בכנסת אם ישארו לד כמה אלפי קו-
דבר הפוגע פגיעה חמורה ברמת הלימודים׳,
לות שאיז יר מה לעשות בהם — חן יי
כתוצאה מכך נאלצים הטורים להמציא שיטות
אותם. קח אותי תחת הסותר בה״כסיעתי
לימוד ט׳טלהם: או על-ידי הכתבת החומר
אני מבטיח לד: אדם בעל מעוף כוה יא
חמצא בשום מקום.
הנלמר, או על־ידי הדפסתו בכמה תדפיסים
הנמכרים לתלמידים תמורת כמה פרוטות
דויד פרוינד, תל־אביב
קיימת עוד בעייה: חלוקת הכתות למגמה
הריאלית וההומניסטית. שיטה זו אינה
. ..צחוק בצד, אבל זהו בדיוק למה ש
קיימת בשום ביודספר תיכון ערבי, מלבד
,ויד בדגוריו! מתכוון, כשהוא אומר שרי-
ביח-הספר הממלכתי בנצרת וביודהספר ה-
בו המפלגות יטם ללעג את הדמוקרטיה ה־תיכון
האורתודוכסי בחיפה. בשאר בתי
ברירה אמנם אכזרית 120 :רב איטכנוי׳ או
הספר, כשמגיעים התלמידים לכתה השביעית
בידי אחד, אבל ארם בעל חוש אחריות
לומדים בולם יחד במגמה הומניסטית. מסי-
אינו יכול אלא להצביע
שמואל פולק, רמת־גן בות אלה נכשל אחוז גבוה של תלמידים
ערביים הניגשים מדי שנה לבחינות הלאט
לן, הבוחר פולק, בלי תעמולת בחירות, בגרות.
אלו הז, חברים יקרים, חלק מהבעיות
בבקשה!
הפוקדות את בני הנוער הערבי בארץ,
בריונים בתחפושת
והמונעות את התקדמוהו. כולי תקוות שיום
יבוא וט׳טרד החינוד והתרבות יביט בעיז
תחת הכותרת ״זה קורה בישראל״ (העולם
יפה על הנוער שלנו ויעשה לשיפור מצבו,
הזה ).1117 הנכם מציינים שני מקרים של
נסיו; פיצוע אסיפות, האחת בטירת הכרמל; על מנת שיובל לצעוד קדימה באותו קצב
(בטעות בתבתם טירת צבי) של הצ״ב והש־ שצועד בו חברו, הנוער היהודי. ואנו,
״י רי י בהיר יוסף. מתור תאור אט חברי הטובים, הננו שני עמים איטר תמיד
חייגו יחד בתקופות קודמות ואחר-כר נם-
רדנו. והנה שוב נפגשנו, באותה נקודה
כם שנוכח במקום
שבה נפרדנו קדם. לכו, הבה נלכה יחד,
ויכול היה לשפוט
כתף אל כתף, ובצעד אחד, למען הירוק
— אף הפקתם מסאחוות
שני העמים.
קנות כי אוהדי תנומוסד.
אסעד עודה, תלמיד תיכון, חיפה
עת החרות הם שגרמו
לשני המקרים
המצערים ומכאן אף
מדבר ומזמר הבטחות
הניע עתונכפלנסיוז
נראה שעם נסיסת קולנוע ביתיהעם בת־•
של לימוד קל ואביב,
נמצא לו יורש בדמות אולם הקולנו
חומר. הוספתם עוד
בבית פילים־מוריי. לא קשה לתאר מה ט
כי אני נטיתי להרחש
כאן בהצגה ראשונה, למשל, כיטק
טיל על מפלגה אחילדי
אילת ממלא את האולם ועושה בו
רת את האשמה ללא
בתור שלו — כולל משחק על הבמה ת
הוכחות.
כדי הפרטת הסרט, מסירת בקבוקים וניס
העובדות הו:
צם על קירות הקולנוע. ועל כד עדים החג
• בטירת הכרמל:
נות שקשה למצוא בם שמשות שלמות.
קבוצת שכירי מפא״י דרורי והרי דונמה קטנה על מה שארע בתארי,
החלה בהפרעות לא,10.9.50
בהצגת הסרט ״זהב נאפולי״ ,בהצ-
סיפת הצ״ב, בקרינה
שניה: הסרט הנ״ל מורכב, כידוע, מאראות
״בנין לשלטון״ .פעילינו ביקשו מפעילי
הצ״ב, בו במקום, לזהות את המפריעים הי בעה סיפורים קצרים. לאחר שהוקרז הסיפור
השלישי, שנם הוא לא עבר בלי מכשולים,
דועים במקום, ואמנם אלה זיהו אותם כאנשי
כבה התרגום לפתע ומשום מה לא הופיע
מפא״י מובהקים. יתר על בז, בתום האסיפה
ערכו הצ״ם מסיבה במועדונם, הסמור ל מחדש. כ׳טנגשו אנשים לברר מה עם התרנים׳
מצאו -טכבוד המתרגם פרח ואיננו —
מועדה טפא״י. חבר ועד סניפנו בטירה הזומכונת
התרגום נעלמה יחד עטו, מעין
מין את פעילי הצ״ב ואת נהנו של מר
תמות נפשי עם פלישתים — נם הוא גם
סרליז לסור למועדון מפא״י הסמור, בו
המכונה! 1מסתבר שהמתרגם היח עייף (הזיהו
והכירו את המתפרעים באסיפתם. נוח
גיבורים כבר עייפים) ,והחליט לעזוב את
כנראה לציונים הכלליים להתעלם ממראה
האולם מתור מחשבה שבלאו־הכי איו צורר
עיניהם — ועל אפם — להטיל אשמות־כזב
בתרנום. כשפנינו לחפש את המסריט, לא
בתנועת החרות.
• בהדר יוסף: קבוצה מאורגנת של אנ מצאנו. אותו במקומו הקבוע, אלא ביו הקהל.
טי מפא״י פוצצה את אסיפת מק״י, בהיט־ כפי הנראה הורגל כבר ליטערוריות, וחשש
מפני התוצאות. למרות זאת גילינו אותו
המיטה לצורך הסוואה והטלודדופי בקריאות
ולפניתנו השיב., :פנו אל בעל הבית!״ ולא
״בגי! .לשלטוך. באכיפה זו לא נובה אייט
נשארה לנו כל ברירה אלא לעזוב את ה.מהברי
תנועת החרות. יתום האסיפה נראה
אולם ביחד עם רוב הקהל שנובח במקום,
עסק; מפא״י מר בלום, קרוע חולצה מתגרתו
מבלי שנזכה לראות את סופו של הסרט.
עם אנשי טק״י, סובב בשכונה ומר זקהיים,
במידה ויבוא אדם שירצה לברר את הדבמראשי
מפא״י, התפאר בעבודה היפה ורים׳
הרי התשובה הידועה לנו טלמפרע:
הטיח כלפי חברי תנועת החרות; ״לטה לא
״בשבוע הבא יוחל בבנית אולם קולנוע
ראינו אתכם עוזרים לנו ננד »ק״י?״
אברהם דרורי, המזליר הכללי, הדש!״ או :״נמסור את המונופול לנוח פרטי
שיממנו.״ זה כבר שנים שאנו מפוטמים
תנועת החו ^ ,תל־אביב בהבטחות סרק אלו. למרות כל ההבטחות
הנ״ל, הסרטים כאז עדייו מוקרנים במכונה
בן־הרוש ומנהיגי הדפוקים
10מ״ט, וזאת על-אף העובדה שאילת מונה
משפטו של דויד בו־הרוש (העולם הזה
מספר די גדול של תושבים.
)111Sבא ללמדנו שאיו כל סיכוי להתקו־אזרחים
אופטימיסטיים, אילת
סמויות דמוקראטיות, שתסתיימנח בנצחו!
המתקוממים. נורלם של בו־הרוש וחבריו —
שבל שאיפתם להשיג הטבות, הקלות ושיפורים
בכל תהליבי המציאות
שנ ה 22
הנוכחית של בני מספר 1148
עדתם — הוא: הישיבה מאחורי
סורגים . .לו. כ״ז אלול תשי״ט30.9.1959 ,
ואם ייבחר בן־הרוש לכנסת, אל יירטה
•טנחל נצחוז מזהיר על יריביו ועושקי עדתו.
לא ולא. הנצחוז הטוחלט הוא לצד יריבינו,
מהיום בו ניתנו ידיו באזיקים והושם במעצר
— מבלי שתוחש כל עזרה ממשית
מצד אנשי־ציבור להצלתו.
יוסף אסולין, מגדל אשקלון

ריאה — שנה טובה!
משד . ,לוינסון, ניו־יורק
כתוב :״ישב בדד וידום״ .הבה נאטיו,
אם כ ,:כי מי שאינו דומם אה אינו יושב
יצחק הדרי, פרדס־חנה
בדי

בעת שהחלל החיצון נכבש -מאיים החרד הפנימי

••מאורע הגדול כיותר של שנת תשי״ט אירע כמעט
ן fבסופה. אי־שם, במרחב האדיר המשתרע מתחת לדגל
הסובייטי, הסתובבו אנשים עצבניים מסביב לציפור־פלדה
ענקית. פה ושם נבדק פרט אחרון. האנשים התרחקו ודומיה
השתלטה בשדה.
קול רוסי החל סופר ברמקול את השניות. רעש מחריש־אוזניים
בקע מן הציפור. לפתע התרוממה, תחילה באיטיות
ואחר־כך בזינוק.
כעבור למעלה מיממה פגע הטיל הראשון, מעשה ידי־אדם,
בירח. תקופת־החלל, תקופת פריצת האדם מתחום כדור־הארץ,
החלה. הפיכת החלל החיצון לאוקיינוס חדש למעבר
בלי־רכב חלליים — הפכה מדמיון ספרותי למציאות אנושית.
מאדים, נוגה, שבתאי הפכו משמות רומנטיים באוצר־המלים
של המשורר — ליעדים מוחשיים של מתכנני המחר,
איים באוקיינוס האדיר של החלל.

• mנת תשי״ח היתד! שנת הספוטניק. שנת תשי״ט
| yהיתר, שנת הלוניק. היתד, זאת הבטחה גדולה, וגס
סכנה גדולה.
המדענים שכיוונו את הטיל ופגעו בירח היו משולים
לצלף בעל רובה, הפוגע בעינו של זבוב ממרחק של עשרה
קילומטרים. הטיל עבר מרחק העולה פי 20 על המרחק
המכסימלי לכל מטרה שהיא על פני כדור הארץ. הוא
פגע בדייקנות מספקת כדי שפצצת־מימן החבוייה בבטנו
תהרוס כל עיר גדולה אליה הוא נשלח.
שנת 5719 אחרי בריאת העולם (לפי אגדת היהודים) היתה
השנה בה הוברר סופית כי יש בידי האדם להביא לסוף
העולם. סופרים פסימיים החלו מתארים ביצירותיהם את
מראה העולם אחרי המלחמה הבאה: הכדור יוסיף להסתובב,
רוב הערים יוסיפו להתקיים ללא פגיעה, העצים יצמחו
והפרחים יפרחו — אולם על פני הכדור כולו לא תהיה
אף נפש חיה אחת, אדם או חיה. ענני־רעל ראדיו־אקטיביים,
שהתפשטו באיטיות אכזרית מארץ לארץ, הרגו את הכל.
סופרי־האגדה היווניים התחלחלו עת סיפרו על גורלו של
פרומיתיאוס, בן־התמותה שהעז לשלוח את ידו אל השמש
ונענש בידי האלים. בשנת תשי״ט דמה הגזע האנושי כולו
לפרומיתיאום קיבוצי, השולח את ידיו אל הירח, השמש
והכוכבים. הוא התחרה באלים של האגדה — ואיש לא יכול
היה לדעת אם ייענש בידיהם או יירש את מקומם.

•דבר יהיה תלוי, קודם כל, בגזע האנושי עצמו.
ן %בשעה שהוא כבש את החלל החיצון, נסתבר כי שכח
לכבוש את החלל הפנימי — החלל הריק בנפשו. מצפון
המין האנושי הפסיד במרוץ עם הטיל. הפער בין השניים
הפך לסכנה עולמית.
מעולם לא היה ברור כל כך כי המלחמה היא שואה
שאין לה תקנה. לא רק טובי המוחות שבכל הארצות
הבינו זאת. האמת היתר, כה פשוטה, כה נוקבת, עד
שחדרה אף להכרתם של מצחצח־ד,נעליים במאנהאטן ושל
מוכר־הגלידה במוסקבה.

המציאות האנושית של תקופת הל תיק זעקה לממשלה
עולמית, למשטרה עולמית, לפרלמנט ע, למי. לא רק המדינות
הלאומיות של 1918 נראו כדינוזאורים שאין להם קיים
בעורם החדש. גם המדינות המרחביות החדשית של אמצ
המאה ה־ 20 החלו מתישנות כבר לפני הקמתן.
בכל רחבי העולם התלכדו לאומים למסגרות גדולות{,
כדי להתאים את עצמם למציא,ת המדינית, הכלכלית וה־י
צבאית החדשה. ליד שתי מדינות־היבשת ד,אדירות, ארצות־הברית
וברית־המועצות, קמות בהדרגה מדינות־על חדשות
— הגושים הקומוניסטיים באירופה המזרחית ובאסיה המזרחית,
מדינת־השוק־ר,אירופי במערב, מדינת־העל הגדולה של
הלאומיות הערבית, התלכדות העמים המשתחררים באפריקה.
אולם כל זה לא הספיק מול האיום של מלחמת־סוף־
העולם. גם מדינות־המרחב החדשות לא יכלו אלא להיות
שלב־מעבר קצר — שלב שהחל נראה מיושן עוד לפני
שהתקרב לגיבוש של ממש.
תקופת־הלעיק תבעה את מדינת־האדם — את המדינה
שהיתר, קיימת, לסי האגדה השמית העתיקה, עד לנסיון־
הביש של מגדל בבל.

ך דולי העולם, שהרגישו באחריות הנוראה הצפונה
^ בשמירה על כלי־ההתאבדות, ידעו זאת. לכן עמדה שנת
תשי״ט — וכל התקופה שבין ספוטניק ללוניק — בסימן
התביעה החוזרת לועידת־סיסגה.
המיתוס של הפסגה, של פגישת הגדולים אשר הסכמתם
האישית תשמש תחליף לממשלת־העולם, היה פרי התקופה.
ושוב, היד, זה אופייני שעוד לפני שיכלה להתגשם, הפכה
מיושנת. כי באור החיוור של הירח הכבוש לא נותרו בעולם
ארבעה גדולים.
במקום הסכמת הארבעה באה הסכמת השניים — שני

ההגונגה באהויינגע הגורר: השעה בגכבי־הרכה, ער ר2ן ע
השנוש. נזינזין, רפי נגרר ריוזג\2גו גזן השנזש: פרגבגגן ה\2בגנ־גון,
נפבגגן, אורן, שבהאי בער הבגבעגה, צד \2הגרגר, גנגש־

הגדולים האמיתיים ששרדו בעולם אשר בו גם פצצת האטום
שוב אינה מהווה כרטיס־כניסה לגדולה. כרטיס זה הוא
עתר, היכולת לייצר את ד,לתיק ואחיו הנוראים — הטילים
הבאליסטיים הביניבשתיים.
פגישת שני הגדולים — דוייט אייזנהואר וניקיטה כרוש־צ׳וב
— היתד, המאורע הגדול השני של תשי״ט. הוא היה
כה קשור במאורע הראשון — שיגור הלוניק — עד שהפכו
למאורע אחד, הן בזמן והן במשמעות.

*•גישת הגדולים יכולה במקרה הטוב ביותר לשמש
SJתחליף זמני, הרה־סכנות, לממשלה העולמית לה
ו,>,לם המעונה זקוק למען בטחונו והבטחת המשך קיומו.
ממשלה זו לא תיוד,ד עוד מתוך הדור הקורם. נשמתו
של דור זה פצועה !מצולקת. הוא ראה את עלייתם של
אידיאלים ואת חורבנם, את נ׳ עוץ אלילי הדמוקרטיה, הקומו ניזם
והפאשיזם הוא עייף. הוא גמור. הוא מסוגל עוד
למעשר,־מנע — מניעת המלחמה. אולם שוב אין הוא מסוגל
למעשר, יוצר — ליצירת משטר עולמי חדש, שיהפוך את
מלחמת־הטילים לבלתי־אפשרית.
משטר כזה יכול להיזזלד רק מת! ך התפרצות גדולה
של התלהבות אנו שית, מת! ך האידיאליזם הבונד, של דור
חדש, בעל כוח־חיים ורצון־חיים.
מעולם לא התפלל המין האנושי בדאגה כה עמוקה
למען גדולתו הנפשית של הדור הבא. ומעולם לא נראו
עוד תפילות כה חסרות־תקווה.
בכל רחבי העולם הסתכלו האבות בתדהמה ובחרדה
בבניהם. הם ראו את חברי-הכנופיות של מאנהאטן ואת
החוליגאנים של מוסקבה, את הטדי־בויס של לונדון ואת
החצי־חזקים של ברלין. הם ראו דור הפונה בגועל ובחלחלה
עורף לעניני העולם, כשמנוי וגמור עם כל אחד מבניו
לחיות את חייו הקטנים.
״נוער ללא נעורים!״ ״דור שנולד זקן!״ ״דור חסר
יכולת!״ אמרו האבות בהתמרמרות, בזכרם כיצד התמסרו
הם בנעוריהם לתורות השונות להצלת־העולם, כיצד נפצעו
בהפגנות קומוניסטיות או אנטי־קומוניסטיות, כיצד יצאו
לשדות־הקרב כדי להבטיח את הדמוקרטיה בעולם ולהקים
משטר שכולו טוב.

•אחת הסיגות של עולם זר, שכנה מדינת־ישראל —
Jקטנה, נידחת, פרובינציאלית, ובכל זאת חלק בלתי׳
נפרד מבעיותיו ומדאגותיו.
שום מדינה אחרת לא היתד, כה שקועה בבעיותיה הפרטיות
— בעיות של קיום לאומי סיסי, של בדידות במרחב
עויין, של חוסר בסיס כלכלי, של התרוצצות סוציאלית
ועדתית. ובכל זאת האפילה על כל הבעיות האלה הבעיה
הגדולה של תשי״ט, כל־עולמית, משותפת לידידים ולאויבים:
מה תהיה דמות הדור הבא?
מה נרקם בנפש הנוער?
מה יהיו פני המדינה — והעולם — אשר נוער זה יצטרך
לעצב את דמותם?

הארג, בפינה העריגנה, נזארינג רזק־ברן, כדגר־הארץ ענג הירגו
שרג, נגגה גכגכב. שהגא ה2ן רגב ביגהר רשהש. ריר כגכבי•
הרכה נראינג הרגגיניגז הה\2יפיגג אגתגג, כנגג הירוזאההארץ.

ך אזרח הישראלי היתד, זאת שנה שקטודיחסית.
/פדאיון לא עברו את הגבול בדרכם פנימה. עוצבות
צד,״ל לא עברו אותו בדרכן החוצה. הבולמוס הרעשני של
שנת־העשור עבר חלף לו.
שקט זה, ובעיקר העדרם של זעזועים גדולים הבאים מן
החוץ — זאת היתד, העובדה העיקרית והחיובית ביותר
של תשי״ט. אחרי שנים של סערות, בהן התנדנדה המדינה
ממשבר למשבר, זכתה המדינה לפחות להפסקת־נופש.
אולי בפעם הראשונה מאז קומה, היתד, למדינה השהות
להפנות את המבט פנימה, להביט בעצמה, לשקול ללא
היסטריה את מעלותיה ומגרעותיה, את הסיכויים ואת
הסכנות המצפים לה בהמשך הדרך.
בתום שנת תשי״ט לא היתד, לאזרח הישראלי כל סיבה
להיות מיואש או מדוכא. גם לא היתר, לו סיבה מיוחדת
לצהלה. הוא דמה לאדם המביט מבט חטוף אחורה, ,והנועץ
את עיניו בדרך אשר לפניו, בידעו כי תהיה קשה, ובבטחו
כי יתגבר איכשהו על מכשוליה.

פארוריות במחוניות
יש השנה של תשי״ט לא יכול היה לבוא משורות
אנשי־ד,בטחון. כי חזית ד,בטחון, המספקת בדרך־כלל
את עיקר המאורעות לאזרח הישראלי, שקטה השנה. הסיבה
לכך היתד, גם חיצונית, גם פנימית.
העולם הערבי היה עסוק מדי בבעיותיו שלו, מכדי שיוכל
להקדיש תשומת־לב רבה לישראל. כמעט כל הערבים החשובים
הסכימו כי את בעית ישראל יש לפתור — כך או
אחרת — רק אחרי שהעולם הערבי יפתור את הבעיות
ההיסטוריות הפנימיות שלו: בעית האיחוד הערבי, בעית
ד,שיחדור של החלקים שנשארו משועבדים, בעית המשטר
החברתי הפנימי.
במידה שישראל הופיעה בכלל בתחנות־ר,שידור ובנאומים
של מנהיגי ערב, הרי שימשה רק כדור־משחק במאבק בין
האסכולות הערביות הלאומיות השונות לבין עצמן.
לסיבה חיצונית זו, שגרמה לירידת המתח, נוספה סיבה
פנימית. אנשי־הבטחון של ישראל, שגרמו בעצמם במידה רבה
להעלאת המתח בשנים עברו, הפנו את מרצם לכיוונים אחרים,
פחות מסוכנים למדינה. משה דיין, איש־השנה של תשי״ז,
שגרם בעבר ביוזמתו שלו להתלקחויות רבות, פנה לזירה
המפלגתית, השאיר את צד,״ל בידי רמטכ״ל שקט וממושמע.
שמעון פרס הלך, באיחור־מה, באותה דרך.
כך הצטמצמו מאורעות־ד,בטחון של תשי״ט לכמה מאורעות
סתמיים. הם היו כמעט פארודיה למתח הגבוה של
השנים הקודמות.
פארודיה כזאת היה גיום־הפתע בקול־ישראל, שהבהיל את
כל המדינה, גרם לפארסה של הכרזות פטריוטיות וקריאות־תגר
מלחמתיות בכנסת, מבלי שאיש מן המכריזים ידע נגד
מי מתגייס צה״ל ולשם מה.
משנסתבר כי היתד, זאת בהלת־שוא, נדמו הקולות בבושה.
שני אלופי צה״ל, יהושפט (״פסי״) הרכבי
ומאיר זורע, הועברו על־ידי שר־ד,בטחון מתפקידיהם,
כשהם מלווים על־ידי אהדת הציבור, שראה בהם שעירים־
לעזאזל לכפר על עוונות ששר־הבטחון עצמו היה אחראי
להם.
פארודיה בטחונית שניה סופקה על־ידי פרשת איננה
טופס, אונית־המבחן שלא העמידה במבחן איש מלבד את
שולוויה. הפירסומת הרעשנית והמכוונת שקדמה לשעורה
הכריחה את גמאל עבד אל־נאצר לעצרה, פן ייראה בעיני
העולם הערבי כמוג־לב. אחרי שלב זה היה צריך לבוא
השלב השני, כמתוכנן. ואז נתברר כי איש לא תיכנן שלב
שני. האוניה נשלחה לסואץ סתם כך, מבלי שמישהו קבע
מראש מה יקרה כאשר תיעצר.
מי היה אחראי לכך? הכל הכחישו את אשמתם. ראש־הממשלה
ושרת־החוץ הודיעו כי בכלל לא שמעו מראש על
שיגור האודה — בשעה שדובריהם דאגו להודיע על כך
מראש לכל ילד במדינה ובמרחב. בסוף תשי״ט עוד התנדנדה
האודה הדנית האומללה במימי פורט־סעיד, מבלי שאיש
ידע לשם מה ועד מתי. איש גם לא ידע איך לשים קץ
לפרשה.
התלהבות חולפת תקפה את הציבור כאשר הודיע דויד
בן־גוריון בגאוזה שפקד על המטה הסללי של צה׳׳ל להוציא
את אחת משתי הפריגאטות, שהיו כלואות במפרץ אילת,
כדי למסרה באוקיינוס ההודי לקונים הציילוניים. גם זאת
היתד, התלהבות עגומה במקצת, כי היא הוכיחה רק עד כמה
הדאיגה הימצאות הפריגאטות במפרץ הצר את הממשלה
והציבור.
מאחר שאותה ממשלה ראתה בשעתה בהכנסת הפריגאטות
למפרץ נצחון גדול, היתה ההתלהבות השניה כמעם פארוד־יה
על הראשונה.
פרשת אינגה סופט ופרשת הפריגאטות הוכיחו סופית כי
מיבצע־סיני לא הביא תועלת. יתכן כי הוכחה סופית זו
היתד, הלקח הבטחוני העיקרי של תשי״ט. יתכן גם שהוא
אשר גרם לירידת המתח בזירה הבטזזונית. סוף־סוף הבינו
הכל כי העתיד לא יוכרע בזירה זו.
׳׳״*ד,״ל נשאר קרוב מאד ללב ההמונים. אולם בהדרגה
חזר והפס את מקומו האמיתי בהכרה הלאומית — כמכשיר־

מגן לשעת־הצורך, לא כתרופת־פלא לפתרון בעיות הקיום
של המדינה.

שני ראשים ב 7י נוף
ך Dזירת מדיניות־החוץ לא סיפקה לשנת תשי״ט
/את איש־השנה.
המדיניות הישראלית הוסיפה להתנדנד על הגלים כספינה
ללא הגה וללא קברניט. דבר והיפוכו שימשו בה בערבוביה.
מעשה אחד פסל את השני. איש אף לא ידע אם בראשה
עומד משרד־החוץ או משרד־ד,בטחון.
השנה נפתחה בועידת־פירנצה, נסיונו היפה של ג׳ורגזו
לה־פירה האיטלקי להביא לידי הידברות ראשונית בין
ישראלים וערבים. היוזמה הקטנה והחיובית הפכה לפרשה
בינלאומית כאשר החליט דויד בן־גוריון לשגר לפירנצה את
ראובן שילוח, אשר הערבים ראו בו את יוזם המדיניות
האנטי־ערבית והפרו־אימפריאליסטית של ישראל.
שילוח פוצץ את הועידה. הוא נפטר כעבור כמה חודשים.
אולם הקו אותו סימל הוא — יותר מכל אדם אחר מלבד
בן־גוריון — הקשר עם המערב והזילזול המוחלט באפשרות
(ואולי אף בצורך) להגיע לכלל שלום במרחב — נשאר.
הפעולה החיובית ביותר של מדיניות־החוץ היתה החדירה
הסבלנית ורבת־המעוף למרחב המשתחרר של אפריקה הכושית.
לרוע המזל לא נבעה פעולה זו מתפיסה כללית
מגובשת — ובסוף תשי״ט היה נראה כי תמיכתה הבלתי־מסוייגת
של ישראל בצרפת, בעניין אלג׳יריה והפיצוץ האטומי
באל־צחרה, תשים לאל פעולה יפה זו ותחזיר את
ישראל למחנה הקולוניאלי השנוא.
על אף הופעתה האישית עטורת־ההצלחה בכמה סיורים
מפרכים׳ לא יכלה גולדה מאיר לרשום לזכותה הישג
של ממש. כמבצעת את מדיניות־החוץ של דויד בן־גוריון,
מנעה בלי ספק הרבה שגיאות. אך לא היה בכוחה (או
ברצונה) ליזום מדיניות אחרת. לא היא ולא איש מבין
שגריריה, יכלו לתבוע לעצמם את תואר איש־השנה.

עוזי, הצבר הפרוסי
tofchג רי ראחד של ישראל הלך השנה מחיל אל חיל.
\uהוא לא הופיע ברשימת משרד־החוץ, לא הגיש
מעולם שום כתב־האמנה לשום מלך או נשיא. היה זה
כלי־מתכת קטן וקטלני: תת־מקלע עוזי.

»< ן 01 ך י

שום הישג של המדינה לא מילא השנה את אזרחיה
גאווה אמיתית כמו מכירת העוזי, ומוצרים אחרים של
תעשית־הנשק הישראלית, למדינות אירופה, ובעיקר לגרמניה.
עיסקת־הנשק
הגרמנית פוצצה את הקואליציה הממשלתית
וגרמה לויכוח סוער בציבור. אך לא היה מוטל בספק
אף לרגע, כי האומה מתגאה בהצלחתה לייצר נשק הזוכה
להערכה גרמנית.
מה מקורה של גאווה זו בלב עם הטוען כי הוא יורש
עם הספר? מדוע מלהיב כלי־נשק את הדמיון הלאומי יותר
מיצירה ספרותית או מוסיקלית? מדוע מצטיינת ישראל
בייצור נשק יותר מאשר ביצירת תרבות?
נדמה כי התשובות לשאלות אלה מתגלמות באיש שהעת׳
נקרא על שמו, ושהפך על כן מועמד רציני לתואר
איש־השנה של תשי״ט: רב־סרן עוזי גל, ממציא התת־מקלע,
שנולד לפני 36 שנים בעיר ויימאר שבגרמניה, ונקרא
אז בשם גוטהארט גלאס.
לדברי עצמו, בילה את נעוריו בחברת שכניו, בני הפרוסים,
שכלי־הנשק עמדו במרכז חייהם מזה דורי דורות.
גם כשעלה ארצה בגיל 10 ועבר עם אביו למשק יגור,
המשיך להקדיש את כל מרצו לנשק, נידון על־ידי הבריטים
לשבע שנות מאסר בעודן טיפול בייצור נשק.
הצעיר המשופם, שנשא לאשר סרן של צבא־הקבע, נראה
ונוהג כצבר מושלם. הוא ממחיש את העובדה כי ישנן
תכונות משותפות לאומה העברית החדשה ולעם הפרוסי —
תכונות שהן אולי פרי תנאים היסטוריים דומים, תנאי
התנחלות תוך מלחמה.

הצעירים ירדו, הזקן עדה
* %ולס שום מאורע הקשור עם היחסים בין ישראל
והעולם החיצוני לא יכול היה לספק לתשי״ט את איש־השנה.
כי בשנה זו היו מופנות עיני המדינה פנימה, כלפי
עצמה.
מבט זה לא התעכב על השטח המפלגתי. למרות מערכת־בחירות
שלמה להסתדרות והתחלה של מערכת־בחירות
לכנסת, לא יצרו המפלגות מאורעות גדולים, לא הפך אף
מנהיג מפלגתי אחד לאיש־השנה.
לקראת סוף השנה הצליח מנחםכגץ להטיל את מוראו
על יריביו. נאומיו משכו למעלה ממאה אלף איש, נסיונות
מוקדמים של חקר דעת־הקהל הבטיחו לו עליה ניכרת
בבחירות. אולם בסוף תשי״ט לא היה נראה כי עליה זו
תהיה די גדולה כדי לחולל תמורה מהפכנית במערכת
המפלגות. רק הבחירות עצמן — מאורע השייך לשנת
תש״ך — יוכלו לאשר או להזים הנחה זו.
פלישה גדולה של עסקנים צעירים־יחסית, בני 35 עד ,45
הוסיפה השנה גוון חדש לתמונה המפלגתית. לא רק דיין
ופרס, אלא גם אכא אכן החליף את משרתו הלאומית בקריירה
מפלגתית. אף מחוץ למסגרות המפלגתיות הישנות
את כתר המנהיגות לעצמם.
תבעו אנשים בניאותו גיל
אולם אף לא אחד מכל אלה התקרב למעמד של איש־השנה.
היה נדמה כיהתהליך הפוך: מבול של נאומים

בן־הרוש הכבול באזיקים-והפגש בואדי־ם!
MMM

שני גל-ו״עוזי ביד ח״ד גרמני המשוחח עה שו־הבשזון של גרמניה המערבית

חסרי־תוכן ומאמרים חסרי־רעיון הרחיק את הצעירים, ביניהם
אנשי־שנה של שנים קודמות, ממקדש הגדולה. כולם
היו בסוף השנה שחוקים יותר מכפי שהיו בראשיתה.
תהליך הפוך עבר על הזקן. הגדול. במחצית הראשונה של
השנה היה נדמה כי דויד כן־גוריון מראה סימנים של
זיקנה מופלגת, מאבד את הקשר עם המציאות. בשורה של
ראיונות והודעות הכריח את ממשלות הגוש הסובייטי להפסיק
את העליה לישראל, אשר גאתה בראשית השנה. כאילו
לא די בכך, התעקש לגבות את מלודה־העליה למען אותם
העולים אשר נאומיו, ונאומי שמעון פרס, מנעו את בואם.
בפרשת גיוס־הפתע הוכיח כי אין לו שליטה ממשית על
המנגנון הפועל בשמו.
כל אלה נראו כסימנים לכך שהזקן עומד על הראש לא
רק בגופו. אך אם קיוו יריביו כי הזקן יורד מן הפרק,
טעו טעות חמורה. כי הנה באה פרשת עיסקת־הנשק הגרמנית
— ולפתע הוכח שוב כי דויד בן־גוריון עולה משכמו
ומעלה על כל יריביו, בכושר טאקטי ובהבנתו את נפש
הציבור. בנאום גדול אחד, ששודר ברדיו, ריסק לחתיכות
את טענות המתנגדים, הוכיח למאזינים כי ההגיון הפוליטי
עמו, זכה להערצה אף אצל רבים שסברו תחילה אחרת.
דויד בן־גוריון לא היה איש־השנה, אולם בסוף תשי״ם
היה שלטונו הפוליטי והפסיכולוגי יציב ובלתי־מעורער.

חמ?ד ויורש העצר

ך* בטחון המוחלט כי דויד בן־גוריון יוסיף לשלום
ן fבמדינה כל עוד הוא נמצא בזירה הפוליטית, עורר
בתשי״ם שתי שאלות חשובות. הן בוטאו רק לעיתים רחוקות.
אולם הן התחבאו מאחורי רוב הויכוחים הפוליטיים.
השאלה האחת היתה: איך אפשר למנוע בעד שלטון זה,
שהוא כבר עתה שלסון־יחיד מסוייג, מלהפוך לדיקטטורה
ממשית?
בן־גוריון עצמו גילה שקיימות סביבו נטיות כאלד״ כאשר
סיפר בראשית השנה כי לפני ארבע שנים הוצע לו
להקים דיקטטורה צבאית. אף שמעולם לא גילה מי היה
המציע, נסתבר לאחר מכן כי היה זה חוג צעיריו, אשר
בראשו עמד אז אהדדאב רי א ל, שהוגלה לאחר־מכן כשגריר
לגאנה.
רבים לא האמינו כי דויד בן־גוריון היה מסוגל לבצע
מעשה כזה. אולם רבים חששו כי רעיון אחר של בן־גוריון
יביא לאותן התוצאות: מלחמתו להנהגת שיטת־בחירות
אזורית ואישית, שתיתן למיעוט של בוחרים רוב גדול בכנסת.
רבים היו בטוחים שאם אי־פעם תשיג מפא״י רוב
בכנסת בשיטה מחוכמת זו, תדאג להישאר בשלטון לעולם
ועד, על־ידי שימוש בלתי־מוגבל במנגנון הממלכתי.
השאלה הגדולה השניה היתה: מי יירש את מקומו של
בן־גוריון בבוא העת? משחשרת נשאר במקום השני
ברשימת מפא״י לכנסת, לא יצא עדיין סופית מן התחרות.
אולם המאבק המר שהיה נטוש השנה בין צעירי מפא״י
לבין עצמם — התחרות בין אבא אבן, משה דיין, שמעון
פרס וחבריהם — נגרם למעשה על־ידי התקוזת שאחד מהם
יהפוך בשנים הקרובות ליורש־עצר רשמי.

שחיתות בחרוזים
ך»ש3י שטחים פנימיים היתה תשי״ט עשירה בסד
Jטציות: בשטח השחיתות ובשטח הפשע.
השנה לא עמדה, כמו שנים קודמות, בצלה של פרשת״
שחיתות גדולה אחת. השחיתות שוב לא דמתה לתותח כבד,
היורד, פגז גדול אחד, אלא למקלע היורה צרורות. כמעט כל
שבוע הביא עמו פרשת־שחיתות חדשה, והאזרח הפסימי
יכול היה לקבל את הרושם הקודר כי אין אבר בגוף המדינה
שאינו נגוע במגפה ממארת זו.
הסמל החי של מחלה זו, שכמעט הגיע לדרגת איש־השנה,

היד, צבי כן״אפרים, גזבר עירית אילת, שהפך את עיר-
הנמל הדרומית מסמל של רומנטיקה חלוצית לסמל של
שחיתות. לא פחות הזדעזע האזרח כאשר נסתבר כי בראש
חגיגות־העשור של השנה שעברה, עמד אדם שהועבר מתפקידו
בצה״ל בשל פרשת שחיתות, וכי בהנהלת דויד ניב
זה מכרה המדינה לאזרחיה התמימים, במרמה, מדליונים של
ארד כוזב.
כאשר נעצר אחיו של היועץ המשפטי, מהנדס עירית
בני־ברק אלכסנדר כהן, באשמת שוחד, נפרץ הסכר.
מנהל־בנק הואשם כמועל, מנהל בית־ספר הואשם כמזייף
תעודות, מחנכים הואשמו במכירת טפסים של בחינות־בגרות,
בוחני משרד־הרישוי הואשמו במכירת רשיונות־נהגות. ועל
הכל האפילה פרשת השליח הלאומי שזכה לשליחותו למרות
שנחשד כבר קודם־לכן בביצוע רצח ושוד — ושהואשם
בביצוע פשעים כה חמורים עד שנאסר פירסומם.
כך נולדה שירה חדשה מסביב לשודד הנודד, המנהל
המועל, הגזבר הספסר, הפרנס האנס, המהנדס החומס, הרב
הגנב, הפקיד השחיד והרישוי הקנוי.
הפשע התחרה עם השחיתות על הכותרות בעתוני־הערב.
מספר הבעלים שניסו לרצוח את נשותיהם באקדח, בנפט,
בסכין־גילוח ואף בפטיש־חוצבים, הגיע לעשרות. היה נדמה
כי הפעם הקיפה תאוזת־הפשע המוזרה את כל שכבות העם.
הפשע המזעזע ביותר בוצע על־ידי יהודה גצלר, קצין
משוחרר וזתיק בארץ, שהרג את אשתו, שתי בנותיו ובנו,
לפני שהתאבד בעצמו. ואילו הפשע המסתורי ביותר בוצע
דווקא בקיבוץ — רצח אביגיל סלומון בגבעת־ברנר,
שנשאר בסוף השנה תעלומה כמו ביום הראשון.
בצד פשעים חמורים אלה הצטיינה שנת תשי״ט בפרשה
אחת שגרמה להתרגשות גדולה מכולם — התרגשות היסטרית
שהחלה בקומדיה ונסתיימה בטרגדיה. משטרת-חיפה
גילתה ״בתי פגישות״ שלא היו אלא בתי־בושת רגילים
לבני המעמד הבינוני. אולם ההיסטריה ההמונית הפתאומית
שנוצרה מסביב לפרשה זו הפכה במהרה את השערוריה
הקטנה למאורע לאומי מפלצתי, דחפה את שני הנאשמים
האומללים, פאולה רייטר ואליעזר שלאז, לזרועות
המוות.

דגל חדש גולד

ץ»* ל המאורעות האלה היו בני־יומם. הם דהו כאשר
שני שוטרים חיפאיים חסרי־אחריות ירו ופצעו שיכור
אלמוני מעולי מארוקו, בשם עקיבא אל־קריף.
במשך אחת־עשרה שנה הביאה ממשלת ישראל למעלה
ממיליון עולים חדשים לארץ. על המיבצע כולו ריחפה רוח
של אופטימיות תמימה. היה נדמה כי מדינה זו מסוגלת
לחולל כל פלא שמקימיה האידיאליסטיים רוצים בו. כך
נוצרה ההרגשה כי קליטת־העליה אינה אלא בעיה של
תחבורה, והשאר יבוא מעצמו.
לשוא הזהירו מרחיקי־ראות מעטים כי הקליטה היא בעיה
סוציאלית, כלכלית ועדתית, כי ״דופקים את השחורים״,
כי מתבשל בקרב המוני העולים תבשיל המתקרב לנקודת־הרתיחה
ושיגלוש בבוא היום. המזהירים הוקעו כנביאי־שקר,
כרואי־שחורות וכעוכרי־המדינה.
באחד מימי תמוז תשי״ט התפוצץ הסיר. בואדי-סאליב
התקוממו המארוקאים, הרימו מעל לראשיהם דגלים שחורים
ואדומים — דגלים של דם ואבל. במהרה הגיעה התבערה
לבאר־שבע, למגדל־העמק ולתריסר מקומות אחרים, שם
נמנעה ההתפוצצות רק ברגע האחרון. ההיקף והזעם של
המרידה הוכיחו כי אין זו תופעה סתמית חולפת, אלא
התפרצות של כוחות חדשים ממעמקי המדינה.
האיש שסימל את הר־הגעש יותר מכל אדם אחר היה
דויד בך הרוש, עולה ממארוקו, לוחם מלחמת־העצמאות
וחסר־עבודה כרוני, אדם שגילם בעצמו את הבעיה כולה.
במהרה הפך למוקד של סערה לאומית.
כאשר הפליט ירית־אקדח בשעת מעצרו, נראה לחלק אחד

של אזרחי המדינה כטיפוס היסטרי, חסר־אחריות ומסוכן!
בעוד שחלק אחר ראה בו גיבור לאומי, מנהיג נאמן שנפל
קרבן לפרובוקציה שפלה ומתוכננת.
המרד בואדי־סאליב דוכא בכוח. התפשטותו לכל רחבי
הארץ נמנעה על־ידי גיוס טוטאלי של כל כוחות השלטון:
הפעלת מאות מודיעים של המשטרה ושרותי־הבטחון, שיחוד
סיטוני של מנהיגים עדתיים פוטנציאליים, תיקון עשרות
ליקויים בשרותים הסוציאליים ובלשכות־העבודה, חלוקת
עבודה וכסף ביד רחבה.
זאת היתד, ההשפעה המיידית הראשונה של מרד ואדי-
סאליב. תוצאה שניה היתד, הרדיפה הכללית אחרי עסקנים
מבני עדות־המזרח כדי לחזק את המפלגות הקיימות, ונסיונם
של עסקנים אחרים להקים בחיפזון מפלגות ורשימות
עדתיות. הודות לדויד בן־הרוש ייכנסו לכנסת הרביעית
לפחות תריסר ספרדים המשמיצים אותו, ושלא היו זוכים
להיבחר אלמלא פרץ המרד הקצר.
גם בן־הרוש עצמו ייכנס מן הסתם לכנסת. כאשר נידון
בסוף תשי״ט לשנתיים מאסר, יכול היה לבטוח כי רבים
מבני עדתו, ובני העדות האחרות, יצביעו בעדו כדי להוציאו
מבית־הסוהר.
אך יתכן כי התוצאה העיקרית של מרד ואדי־סאליב היתד,
נסתרת יותר. בפעם הראשונה החלה המדינה לחשוב ברצינות
על תוצאת ד,עליה הגדולה מארצות־המזרח, שהובאה
לארץ כמעט בהיסח־הדעת. בפעם הראשונה נשאלו ברצינות
שאלות שיקבעו במידה רבה את דמותה של המדינה:
• האם יכולה (וצריכה) המדינה לשמור על צביונה
המערבי־האשכנזי, כאשר אחוז בני המזרח בה מתקרב
כבר עתה ל־ 50%ועתיד לעלות על כך בגלל הריבוי
הטבעי?
• אם לא, מה תהיה דמות העם ותרבותו?
• האם יוכל המשטר הציוני להבטיח מינימום של קיום
הוגן למאות אלפי בני השכבות המקופחות, ברובם בניד,מזרח,
כאשר ייפסקו השילומים ויתמעטו שאר מקורות
הון־החוץ?
• האם מרד ואדי־סאליב הוא ברק המבשר סערה
חמורה עוד הרבה יותר שתטביע את חותמה על שנת תש״ך,
תשכ״א או תשכ״ב?
כל השאלות האלה התמזגו לשאלה גורלית אחת: האם
יוכלו יוצאי כל העליות להתמזג בתוך האומה העברית —
מיזוג תרבותי, חברתי, כלכלי ופוליטי — מבלי לגרום
לזעזוע מהפכני שאין לשער את תוצאותיו?
היתד, זאת אחת משתי השאלות המכריעות שריחפו מעל
למדינת ישראל בשנת תשי״ט. היא היתה הופכת את דויד
בן־הרוש באופן אוטומאטי לאיש־השנה, אלמלא עמדה בצידה
שאלה שניה, חמורה עוד יותר:
האם הנוער הצברי, העובר של האומה העברית החדשה,
מסוגל בכלל לשמש גרעין מוצק להתלכדות לאומית?

שאלת השגה
* %הדמותו של הדור החדש שגדל במדינה? האם יהיה
IJ iמסוגל למלא את תפקידו? האם הוא מצוייד ביכולת הרוחנית
ובתכונות הנפשיות הדרושות?
אם נאלצה מדינת־ישראל לשאול את עצמה השנה שאלות
גורליות אלה, הרי היה זה במידה רבה הישגה של דמות
צעירה אחת, שגילמה בעצמה את הבעיה וביטאה אותה
במעשיה וביצירתה.
שום אדם, אף לא דויד בן־הרוש, לא הסעיר השנה את
הארץ כמוה. שום אדם, אף לא עוזי גל, לא הביא את
יצירתו לקהל עולמי כה עצום, לא ריתק את דמיון העולם
במידה כזאת. ושום אדם, מדויד בן־גוריון ועד משה דיין,
לא קרע בצורה כה ברוטאלית כמותה את המסודר, מעל פני
הבעיה העיקרית של העתיד הלאומי.
דמות זו היתר, אשת־השנה: יעל דיין.

* \ ש ת ״ השנה של תשי״ט לא היתה פופולארית בישראל.
היה זה כמעט פאראדוכס: ככל שהצליחה יותר בנכר,
כן נכשלה יותר בארץ. בשעה שמיטב הסופרים בעולם
התחרו ביניהם בהכתרת ראשה בעלי־דפנה, כן התחרו מיטב
המוחות בארץ בהשמצתה.
אולם פאראדוכם זה היה הגיוני מאין כמוהו.

א רי א ל רוז ה3וי.ז 7י ת
1ו ר מי ם שו ני ם ומשינים גרמו למסע־הנצחונות המהחרר
Aשל י»ל משני עדרי האויינוס. גורמים שונים ומשונים
גרמו למסע־ההשמצות המבהיל נגדה בארץ.
בארץ סדנה כישראל, ההנאה ממלאה תפסיד גדול ביחסי
אדם. סופרים ידועים, שנתנו פרסים איש לרעהו, לא יכלו
לשכוח כי הנערה בת ה־ו< 2הצליחה במקום שנכשלי, שספרה
הראשין הופיע בחמש ארצות, הפך רב־מכר בינלאומי.
צעירים פשוטיס ראו בעין רעה את עלייתה המהירה של
חררתח־לויל. הם שאלו את עצמם, במרירות :״מה יש לה
שאיו לגו?״ והם הגיעו בהכרח לתשובה הפשטנית :״נו,
כמובי, בתו של משה דייו
חלק רו ההשמצה ה תעסה באיצטלה של בקורת ספרותית.
אולת גם לחלק זה היתד, תכונה מיוחדת במייה: הכיסירת
קדמה להו״עת הסתר עצמו. עוד לפני שהקורא הראשון
בישראל יכול היה לקריא את השורה הראשונה של פייס
חדשות במראה. גקמל הספר על־ידי המבקרים הסיפרותיים,
המקצועיים והחובבים, באופן טוטאלי.
מצב זה לא נשתנה גם אחרי שהציבור קרא את הספר.
כי שום אזרח ישראלי לא יכול היה לקרוא את פנים חדשות
במראה רספר רגיל. הסיפרת היתד, ידיעה מדי, הדמויות של
העלילה היו מיכרות כמזיט לכל מורא. הבעיות שהיעלו
בספר היו חלה מזיולמו הנפשי האישי של כל קורא. כמעט
לכל קורא היתד, דעה קבועה מראש.
ההידעות שמסרה יעל עצמה במסירת עתונאים ערב הופעת
הספר בהמ״כים. וסירוס הודעות אלה בצורה זדונית
על־ידי חלק גדול מי העתונית, חיזהה דעה זו. שמיעות
שמות. דגיו זו שי־סיזר לא נכתר כלל בידי יעל אלא כידי
העחמאי ה״יולי המופיע בחופ הספר בדמית ״איש משרד
החיץ״ ,החלו פורחות בעתונית ובשיחות רכילות.
לכי לא יכול היה להיות קשר אמיתי ביז הביקורת לבין
הססר. דרריית ייריחים, שהסעירו השוה כמעט כל בית
דמדייה. ד,יעלו סעייס ריוו :״דיא משמיעה את צה״ל!״ או
״לא וכוי שהצעירה הישראלית היא כזאתי״ או ״אריאל רון
היא מעריה או ״הספר הזה גורם לדמורליזציה!״ או
״זו פורנוגראפיה!״
נימה היה למרסיים שלזאת הביעו דעה סיפריתית. אילם
ספי טיב ירול להשמת מוסדית, גידיריו יכולים להיות
גועלייס, איו הוא חסר לתת תיאור נאמץ של דור, והוא
ירול להיות פורויוראפי. דווהא טעוה אחרונה זו, שאיו
לה רל אחייה בסחר מוכיחה עד כמה היה רופף הקשר
בין הספר לבין הביקורת שנמתחה עליו.

אלוהי הצללים
ך* אם ״פנים חדשות כמראה״ הוא ספר טוב?

I Iהתשובה תלויה במידה רבה באמת־המידה של המבקר.
אין ספק שזהו אחד הספרים ד,קריאים ביותר של הסיפרות
העולמית בשנים האחרונית. הוא נקרא בנשימה אחת. יש בו
משהו האוחז את הקורא ואינו מרפה ממנו. ומכיווו שאין
זה ספר־מתח, וגם אין בו כמעט עלילה, הרי זה הישג
ניכר, המעיד על כשרון לעניין ולמשוך.
יש בו קטעים גרועים, יימרניים. חלק מהם השתרבבו
לספר במקרה. תחילה רצתה יעל דייו לקרוא לו ״אלוהי
הצללים״ ,בהסתמכה על אידה אטרוסקית עתיסת־יומין, המעמידה
את אלוהי הצללים מול אלוהי החזקים. האגדה
היתה צריכה להופיע בראש הספר, ולשמש רקע לקטעים
בהם משוחחת אריאל רון כביכול עם צלה.
ברגע האחרון נודע ליעל כי פרנסואז סגן חיברה יצירה
חדשה המטפלת אף היא בצללים. כדי לקדם את הטענה
שד,־א מחקה את הסגן, שינתה יעל את שם ספרה ומחקה
את אגדת־הצללים. משום מה לא מחקה גם את קסעי שיחות־הצללים
בספר, שנשארו בו מוזרים ומפריעים במלאכיתיותם
לשטף הטבעי של חוזיות אריאל רון.
קטעים חלשים אחרים נבעו מן הרצון המחושב להכניס
לספר מעם ציונות ודברי־ניעם, כמו המכתב להורים בסיום
הספר. מביודן שהדבר זר לגמרי לרוחה של יעל דיין עצמה,
דבק בקטעים אלה משהו מן המזוייף והבלתי־טבעי.
לעתים קרובות נדמה שהספר כתוב יותר בשכל מאשר
בלב, יותר מתוך חשבון מפוכח מאשר מתוך רגש בלתי־אמצעי.
אולם
לעומת מגרעות אלה, בולטת המעלה הגדולה של
הספר: הכנות הגמורה של רוב הקטעים, התיאור הרענן
והכן של חוויות החיילת בצה״ל, הציור האמיתי של הרקע
המשפחתי.
הספר הוא בעיקרו אוטוביוגרפיה גלויה, אף שיעל הכחישה
את הדבר תכופות כדי למנוע אי־נעימויות ממשפחתה.

אולם גם יעל עצמה לא תפסה עד כמה הוא מגלה את
נשמתה. היה נדמה לה כי היא מתארת צעירה רעת־לב ומ־תוסבכת,
אשה־עליונה המתעללת בבריות עד שהיא מתבגרת
ומוצאת את עצמה. אולם, כפי שהביעה זאת קוראה אמריקאית׳
שקראה את הספר באנגלית :״מה שבולט בספר זה
דח־קא התמימות המוחלטת של הכותבת. אין היא רעת־לב,
אלא היא רוצה להיות רעת־לב. בין השורות מתגלית נפשה
של צעירה המשחקת תפקיד בעיני עצמה, גם בשעת הכתיבה.
למראית־עין היא מבוגרת. אולם למעשה היא נערה מתלבטת,
עדינה־מבויישת, המחפשת את האהבה, אף שהיא
מקימה מסביבה את האשליה הנאיבית של אשת־עולם המושכת
בחוטים.״
סופרים גדולים־באמת הבחינו בערך סמוי זה של הספר.
הם היללו את הספר ללא הסתייגות בביקורות חתומות,
שהופיעו בעתונים הרציניים והבלתי־משוחדים ביותר בעולם.
שמה של יעל ולאומיותה לא יכלו להסביר ביקורת חיובית
זו. הסופר אנדרה מורואה וחבריו מצאו בספר דבר נדיר
בספרות: נערה בת 18—19 המצליחה לתאר בטבעיות חיננית
ובכנית תת־הכרתית את הלבטים של עצמה אף מבלי
להרגיש בכך.
הם השוד את יעל עם פרנסואז סגן, ובהשוזאה זו יצאה
יעל כמנצחת. סגו תרבותית יותר^ ,צטיינת בסיפיסטיקה,
שולטת שלמוד מלא בסגניני שפת אמה. אולם סגן עוסקת
רק בעסקי אהבהבים שטחיים. יעל, אף שאינה מעמיקה, עוסקת
בבעיות הרבה יותר רציניות — התנגשות הפרט
והכלל, התנגשות האשה והצבא. תכונה זו עוררה מראש
את אהדת המבקרים הגדולים בעולם.

כת הלורד של נהלל
>ץ ילי זה המכנה המשותן! להצלחה בנכר ולהשמצה
\ Cבארץ. השנאה האמיתית ליעל דיין, שנאה שאיחדה
אינסטינקטיבית את דבר עם חרות ואת אנשי ר,עליה השניה
עם עולים שמקרוב באו, נבעה מעובדה זו: שיעל דיין נתנה
למדינה את התיאור־העצמי הכן הראשון של בן הדור
שלאחר־מלחמת־העצמאות.
י בראי של יעל דיין מצטיידות 5ניו של הדור שנולד
לתוך המדינה — והמראה
היה מדאיג.
היה הרבה יותר קל לשבור
את הראי ולהשמיץ
אותו, מאשר להודות בנכונות
התמונה שהצטיירה

הזעם ההיסטרי, בו פנו
האבות והבנים בצוותא נגד
ספר זה, היה סימפטום
לעובדת־היסוד של ישראל:
בעוד האבות והבנים לחמו
זה בזה על ההשפעה הפוליטית
והרוחנית, נולד וגדל,
כמעט בהחבא, דור של נכדים.
איש
לא הרגיש בכך. אך
לפתע, כאשר זרקה יעל את
האבן הסיפרותית שלה לתוך
המים העומדים של השלולית
הציבורית, נאלצה המדינה
לשים לב לתופעה החדשה:
לדויר הנכדים ד,מתיהם בבוז
שוזר, הן לדור הסבים והן
לדור האבות.
למרות היותה בעצמה טיפוס
יוצא־דופן ואינדיבידואליסט׳
מובהק — ואולי
מהודה יעל
בגלל זד— ,
דיין בעצמה נציגה אופיינית
של דור שלישי זה. רקע
אישי זה רק החריף את
החימר, שנשפכה עליה.
כי יעל דיין היא בת
האריסטוקראטיה הישראלית.
אילו חולקו בישראל תוארי
אצולה, היה סבה נקרא
״לורד דיין של נהלל״ ואביה
לפחות ״סר משה״.
הסב והסבתא מייצגים את
הטיפוס החיובי ביותר של
דור מייבשי־ר,ביצות. האב,
האב והדוד, שנפל במלחמת־תש״ח,
הם טיפוסים מובהקים
של דור מקימי המדינה.
יעל, הנכדה, היא היורשת —
בת הדור אשר למענו, לכאורה,
סבלו, לחמו ועמלו
הסבים והאבות גם יחד.

גבורת האבות יכולה להיות מועקה על הבנים. יעל ידעה
מועקה זו מילדותה. ילדה הגדלה בבית בו חיות שתי אגדות
חיות — אגדת שמואל דיין ואגדת משה דיין — נאלצת
להשוות את עצמה בכל רגע לגדולים עטורי התהילה, להסיק
שהיא עצמה נחותה ודלה. ומכאן הרצון האינסטינקטיבי
למרוד, להרוס את האגדה, להוכיח שהגדולים אינם בעצם
מה שהם מתיימרים להיות.
יחם כפול וסותר זה — ההערצה והמרד — ציין משחר
ילדותה את יחסה של יעל לאביה,, .יולד,״ ,כפי שהיא
נקראת בפי כל בני משפחתה וידידיה, נולדה זמן קצר לפני
שאביה נאסר כמדריך בהגנה ונכלא בעכו. היא גדלה במשק
שהיה אז להוריה בנהלל, דמתה לכל נערה כפרית אחרת:
קמה השכם בבוקר לחלוב את הפרות, האכילה את התרנגולות,
עזרה בגן־הירק.
אולם גם אחרי שהאב שוחרר מן הכלא, השתתף במל״
חמת־סוריה ואיבד שם את אחת מעיניו, לא חזר למעשה
לחיק המשפחה. אדם כמו משה דיין לא יכול היה להיות
בעל סוב או אב מסור. גם הוא השתדל להיות ראוי לאביו,
למייבש ביצות נהלל. הוא תבע מעצמו תביעות, דחק את
רגשותיו לפינה, התמסר לענינים לאומיים. אחד התיאורים
החזקים ביותר בפנים חדשות במראה הוא תיאור האב
המסוגר, העייף, הבא הביתה מבלי לדבר עם איש ומבלי
להתמסר לחוג המשפחה.
אין פלא שהילדה גדלה כשבליבה טינה תת־הכרתית
עמוקה נגד האידיאלים הלאומיים השוללים ממנה את הבט־חון
של חיי משפחה והנוטלים ממנה את אשר יש לכל
ילד אחר — אהבתו של אב הרואה בילדיו את עיקר תוכן
חייו.
הרגשת הנחיתות מול אגדת האבות וחוסר האהבה האבהית
בגיל ההתבגרות — שניים אלה השפיעו בלי ספק
השפעה מכרעת על עיצוב אופייה של יעל דיין.

שוברי ה8ם לים
ך ש דמיון ן ןצ*פ בין משה ויעל דיין. לעתים נראית
יעל כמהדורה נשית וצעירה יותר של אביה.
כמוהו היא עצמאית, פקהית, גאונית ביחסי־ציבור, מקסימה
במגע אישי, חסרת־מעצורים, הרפתקנית, זוהרת,
חובבת בריות למראית עין — ומנותקת מהם לחלוטין
למעשה. כמו אביה, היא בסתר לבה אום בודד מאד.
אולם דודקא דמיון עצום זה מבליט את •הניגוד בין השניים.
כי אותן התכונות פועלות אצל השניים בכיוונים שונים
לגמרי. אצל משה דיין מרוכז הכל למען המטרה שהציב
לעצמו: להנהיג את המדינה. לגביו אין כל הבדל בין אמביציה
אישית קיצונית לבין מסירות קיצונית לעניני האומה.
שתיהן מתמזגות לדחף מרכזי אחד.
אצל יעל הדחף הוא הפוך. היא אינדיבידואליסטית קיצונית.
היא רוצה להינתק מכל ההתחייבויות, מתביעות הכלל.

liftsi

דוד שלישי: יעל ואס׳ דייו בחוצות חיפה

יעל דיין פועלת למען יעל דיין — ובסתר ליבה היא
מאמינה כי בצורה זו היא משרתת את טובת הכלל.
כך עוברת השרשרת מסב לאב, מאב לבת. הסב פא
לארץ מתוך האמונה הכפולה שיש לבנות את האומה ולבנות
את האדם. שתי המטרות התמזגו אצלו באידיאל אחד של
ההתישבות העובדת, של הקבוצה בה התישב לראשונה,
ושל המושב בו. התישב לאחר־מכן, זמן קצר אחרי לידת
משה. הקבוצה והמושב היו גם מייצר צבאי, גם עמדה
לאומית, גם מינזר לעבודת הקודש של דת העבודה, וגם
משטר סוציאלי אידיאלי ללא ניצול ותאודת־בצע. מקימיו,
בני דור היסוד, הם עתה בני 50 ומעלה.
האב, שנולד בקבוצה וגדל במושב, כבר היה צנוע יותר.
לגבי בני דורו דהו האידיאלים הסוציאליים, אבדה האמונה
!חברה אנושית מושלמת וצודקת. במקום כל אלה בא
האידיאל הלאומי הקיצוני, שבז לפרט ולא ראה בו אלא
מכשיר להגשמת מטרות הכלל. בקראו בהפגנות :״עליה
חופשית — מדינה עברית בלחמו באנגלים ולאחר־מכן
בערבים, הוא הקריב בהכרה מלאה את מציאות האדם
למציאות האומה, המדינה. דור זה, שבניו הם עתה בני
28 עד ,45 הקים את המדינה.
הבת ובני דורה מורדים נגד תפיסה זו, הגיעו כמעט
לקיצוניות ההפוכה. הם מאמינים בסתר לב* כדברי הפילוסוף
היווני הקדום, כי האדם הוא ערך עליון ומידה לכל.
אין הם רוצים להשתוות להורים. הם בזים לסיסמות ההורים׳
אותן הכירו רק בתקופת התנוונותן והתרוקנותן, מבלי
להבין כי סיסמות אלה היו פעם מהפכניות ורבות־עוצמה.
את זעם הסבים והאבות על דור הנכדים הביע בצורה
נוגעת־ללב שמואל דיין, כאשר דיבר בסוף תשי״ט על יעל
נכדתו .״אני מצטער שיולד״ וגם הדמות שציירה בספרה,
רחוקים כל כך מהנוער הישראלי האמיתי. מה יחשבו על
הצעירים שלנו בחוץ־לארץ? מדוע לא דבקה יולד, בחקלאות,
במשק של אביה בנהלל? מדוע אינה צנועה כמו משה? יתכן

יעל היתד, מנותקת מאמה, כסי שהיתי• רניתקת מכל אדם
אחר. מעולס לי״ היתד, נערה. בגיל 14 כבר היתר, אשה
צעירה, שאישים זרים חיפשו את חברתה ושמחו להחליף
עמה דברים. הם הופתעו מן הקלות בה שוחחה הילדה־האשד,
החיננית, בעלת העיניים הירוקות השובבות, על
עניני מדיניות, חברה, כלכלה וצבא. הם לא יכלו לדעת כי
יעל בנתה לעצמה כבר אז ספריה שלמה שהיתר, כולד,
מוקדשת לנושאים אלה, קראה אותה בעיון ועיכלה את
תוכנה — כדי להשתמש בידיעותיה כמכשיר נוסף ביחסיה
עם העולם.
לעומת זאת לא קראה מעולם ספרות יפה — עד שהחלה
כותבת רומאן בעצמה.

הכיפור האומז?

ף א כמקרה נכתב רומאן זה בנכר, ולא במקרה נכתב
/בשפה זרה. שתי עובדות אלה היו ואריאציות על אותו
נושא: המרד נגד האבות.
אין שום הסבר הגיוני לכך שספר זה נכתב באנגלית.
יעל עצמה כותבת עברית הרבה יותר טוב מכפי שהיא
כותבת אנגלית. בעוד שסגנונה האנגלי מוגבל על־ידי
יכולתה הבלתי־מספקת להביע רגשות עמוקים בשפה זרה,
הרי סגנונה העברי — כפי שהוא מתגלה במכתביה —
שוטף, תוסס, שופע־חיים. הוא ההפך הגמור מסגנונו
הסיפרותי הנמלץ של המתרגם, שיצר את הנוסח העברי של
ספרד, שהגיע לעיני הקורא העברי.
הזילזול בשוק המקומי והשאיפה לכתוב למען הציבור
הגדול בחוץ־לארץ — אף הם אינם יכולים להסביר את
לשון הכתיבה. הנימוק הזה — שהוא עצמו מהודה תופעה
של מרד וסנית־עורף — אינו משכנע. כי אפשר לכתוב
ספר בשפת־האם ולדאוג לאחר־מכן לתרגומו לשפת הציבור
הזר הגדול אשר מבקשים להגיע אליו.

דוו ראשון: סבא וסבתא
של תכונות ילדותיות וגבריות־פיזיות, מבלי לשים לב
לאדם או לגבר שבו, תכונות רגש וכו׳ .בגיל מאוחר יותר
הוא מנסה להשתחרר מזה, אך אנשים מבכרים לראותו חזק
וגיבור וחסר־פחד, והוא מוצא שאפילו בנו הקטן מעדיף
את השאברייה על צעצוע כמתנת יום־הולדת.
״לא, הוא לא מתאבד. הם אינם מתאבדים. הם ממשיכים
סתם ככה, לבד ועצוב.״
היד, זה תיאור אכזרי, ביחוד כשהוא בא מידי בתו של
אדם שזכה לתהילה רבה (וגם לכמה נזיפות) על אומץ־לבו
האישי האגדתי. לשאלותיו של מראיין באמריקה, ששאלה
על אותו נושא, השיבה יעל :״איני חושבת שיש צורך עוד
בחסרי־הפחד, בחזקים, בנוקשים ובגסים. אני חושבת כי
האדם שאינו יכול להרגיש, גם אינו יכול לאהוב. אני
חושבת שאדם נוקשה מאבד את רגישותו.״
שאלה :״את אינך כותבת על אביך? האם אי־פעם פחד?״
תשובה :״איני יודעת. מעולם לא דיברתי עמו על כך.״
שאלה :״ממה פוחד גיבור הספר?״
תשובה :״הוא פוחד רק מפני הפחד.״

החידה הגדולה

דוד ש1י: גשח דייו במיפקד כובשי שאום־אר־ש״ו
והיא תעשה קאריירה בעולם. היא פקחית וכשרונית ויש לה
בטחון עצמי כמו לכל הדיינים. אבל זאת קאריירה בשביל
בת נהלל? מניין, בכלל, יצאה בטלנית שכזאת ממשפחתי?!״

מחאת כת־־דזאלוף
* ftך מתמזגת כחייה

של יעל דיין המחאה של דורה

Wעם מחאתה האישית.
רבים חשבו כי לצעירה כמו יעל אין נגד מה למחות.
מעולם לא חסר לה מאומה. אמה פינקה אותה ואת שני
אחיה הצעירים ממנה. יעל עצמה למדה מגיל צעיר מאד
לנצל ללא היסום את שם אביה ואת מעמדו, כדי להשיג
כל דבר שהיא ביקשה להשיג — החל בזכויות־יתר וכלה
בהכרת אישים מעניינים, גנרלים זרים ודיפלומטים, עמם
נחגר, עוד בגיל צעיר מאד כשווה בשוזים.
אולם יעל ידעה גם את הצד השני של המטבע. בהיותה
רגילה לזוהר האישים המבריקים בביתה, לא מצאה שום
עניין בבני גילה. כבתו של האלוף המפורסם, גם לא יכלה
מעולם להיות בטוחה בכנות ידידותם של האנשים, נאלצה
לחשוד תמיד כי היא משמשת רק מכשיר להשגת פרוטקציה
אצל אביה. חשד זה גרם אף הוא לכך שהסתגרה בקליפתה,
ושמעולם לא ידעה אהבה אמיתית.
מכיוון שהעריצה בסתר לבה את אביה, ובאותה שעה
שמרה לו טינה תת־הכרתית על חוסר תשומת־לבו, לא יכלה
להתקשר כראוי באדם היחיד שיכול היה לתת לה את החסר:
האם. רות דיין שונה גם מבעלה וגם מבתה, כשוני היום
ילן הלילה. אשד, רבת־פעלים אך צנועה, צברית ירושלמית
חונכה באנגליה (שם למד אביה אז משפטים) והמיטיבה
דת אנגלית מבתה, התרגלה רות מאז ומעולם להתמסר
> מבלי להתבלט. בניגוד לבעלה ולבתה, שניהם גאוני־

׳מת, לחמה רות דיין כל חייה כדי לא להתפרסם וכדי
׳״על שריד של חיים נורמליים במאורת האריות.

הסיבה האמיתית יכולה להיות רק תת־הכרתית: להתרחק
ככל האפשר מנהלל ומצד,לה, מן הפסלים של סבא ואבא,
מעריצות האגדות התובעות התמסרות לכלל, דבקות למשימות
לאומיות וגדולה אישית כפויה מן החוץ. התרחקות
לשונית זו היתד, רק המשך להתרחקות הגיאוגראפית.
במידה מסויימת צדקו על כן אויביה של יעל כאשר
האשימו אותה ב״ירידה רוחנית״.
וכך, בשעה שבארץ סער הויכוח מסביב לספרה במשך
חודשים ארוכים, נדדה יעל עצמה מארץ לארץ, זכתה לתשבחות
בעתונים הסיפרותיים הטובים ביותר, סיפקה כותרות
רועשות לעתונות ד,סנסציונית, כבשה לבבות בטלביזיה,
חייכה מעל עמודים שלמים של העתונים המצויירים בעלי
תפוצת המיליונים, הפכה הישראלית המפורסמת ביותר בעולם
מלבד דויד בן־גוריון ומשה דיין.
היתד, זאת רק התחלתה של דרך, שקשה היה לנחש את
המשכה. יעל טיפלה בתסריט של ספרה, תוך שינוי יסודי
של העלילה* .וחשוב מכל: היא כתבה בכל יום 3000 מלים
של ספרה החדש, ששוב לא יהיה אוטוביוגראפי, אלא רומאן
טהור.
ספר זה, אותו תיכננה יעל עוד בשעת כתיבת ספרה
הראשון, יהיר, למעשה מערכה נוספת במלחמת יעל נגד
האבות. שם הספר: קנא בנפחדים, והפעם כותבת אותו יעל,
לפי עצת אמה׳ בעת ובעונה אחת בשתי שפות — בעברית
ובאנגלית.
תיארה יעל את רעיון הספר במכתב פרטי :״החלק הראשון
עוסק בילד בן מושב, בגיל 9עד .14 הספר מתאר
את החינוך המוגזם לחברו־,׳מניות ולגבורה, פיתוח קיצוני
* עלילת הסרט תתרקם כולה בשעת ססע־סבל של אריאל
רון ומחלקתה. כנושא העלילה ישמשו היחסים בין אריאל
לאביה, הממלא תפקיד מרכזי בסרט, בעוד תפקיד האם
מוצנע מאד, והמאהב הקשיש, המופיע בסוף הספר, מחוסל
לגמרי. המסע יאפשר צילומיינוף נרחבים.

ף• על אותו ראיון באמריקה הצליח לשים את אצבעו
—Lעל נקודת־התורפה של ד,בנין כולו. שאל הוא :״האם
יש לנוער הישראלי בעיות משלו? לסבך היתה ביצה לייבש,
ארץ לבנות. לאביך היו מלחמות לנהל. האם יש לדורך
אותה רוח חלוצית?״
השיבה יעל :״ישנן כל כך הרבה משימות שאינן נופלות
בחשיבותן מן המשימות מלפני 50 שנה! אולם אין מבהירים
את הדבר די צרכו. זו שגיאת מערכת־ד,חינוך שלנו. איני
חושבת שאדם צריך לייבש ביצות ולערוך מלחמה כדי
להיות חלוץ.״
אך יעל דיין אינה אומרת מה האדם החדש צריך לעשות,
מה התפקידים — בתחום הכלל או בתחום הפרט —
הקוראים לו. היא מאשימה בכך את מערכת־החינוך של
האבות. אולם את אשר היא מבקשת, אין הדור החדש יכול
לקבל מן המוכן, מידי אבותיו, אותם האבות שהוא מורד
בהם. משהו זה חייב לבוא מתוכו — מתוך יצירותיהם של
יעל דיין ובני גילה.
כאשר יעל שוללת את האידיאלים והסיגנון של הסבים
והאבות, היא נעה בצעדים בטוחים, אף מגלה אומץ־לב
והעזה. אך כאשר היא נתבעת להראות את החיוב שהיא
חותרת לקראתו, צעדיה הססניים וכושלים.
יתב^ שמכאן תופעת הבריחה — הבריחה לארצות זרות,
לשפה זרה, לאנשים זרים. היא יכולה למנות בגאוזה את
מספר האישים ועיט הנמנים עם ידידיה המסורים, אותם
אספה כאספנית של מטבעות־זהב: דני קיי וצ׳רלטון הסטון,
ויטוריו דד,־סיקר, וג׳ול (החוק, ריפיפי) דסין, סאם שסיגל
ומיכאל (האשה בשחור) קאקואניס, אג׳ן פיאר ג׳ילבר וז׳אק
סוסטל, וויליאם סארויאן וג׳יימס ג׳ונס.
אולם בסופו של דבר לא תוכל יעל דיין למצוא סיפוק
בראיונות טלביזיה ובאוסף ידידים זרי* היא תצטרך לחזור
לארץ, להשתתף בעיצוב דמותה. היא תצטרך להבת —
בכתיבתה או בהתנהגותה — את הערכים החיוביים החדשים
של דור הנכדים, את ד,״אני מאמין״ האישי או הקולקטיבי

של היורשים.
האם מסוגל דור זה להוליד ערכים חדשים כאלה? מה
יהיו פניהם?
זאת היתד, החידה הגדולה, ובסוף שנת תשי״ט לא ידע
איש את פתרונה.

ך ץ כל הסנסציות הרועשות של תשי״ם, אבדה
בידיעה קטנה שאיש כמעט לא שם לב אליה.
באחד ממוסדות־הוזינוך בארץ התאבד נער בן .17 הוא
נמצא בבוקר תלוי על חוט, כשהסימנים על צוארו מעידים
על מאבק אחרון אכזרי. מסתבר כי הנער התחרט אחרי
שהחל להיחנק. קצות אצבעותיו עוד הגיעו בקושי אל הארגז
שמתחתיו. במשך שעות ארוכות נאבק — עד שנחנק.
מחנכיו וחבריו לא מצאו שום סיבה אישית למעשה
הנורא. כמה ימים לפני־כן חזר הנער משליחות לאומית
עטורת־הצלחה בחוץ־לארץ, כחבר משלחת ישראלית. עם
שובו היה מדוכא. בפעם הראשונה נוכח לדעת כי ישראל
היא ארץ קטנה ונידחת, שכל הקורה בה אינו חשוב.
מסתבר כי לא יכול היה לחיות עם הכרה חדשה זו.

דמדומי האדים

kש משהו סמלי בפרשה מזעזעת זו. אף שהיתר, יו,צאת
דופן, הצביעה על אחת התכונות הבולטות של דור
היורשים: הרגשת־החולשה שלו.
הסבים והאבות לא יכלו להבין נוער זה. הם דיברו עליו
בלעג מר, חזרו על אימרתו הידועה של אברהם שפירא:
״זה נוער זה? זה
היה זה לעג מובן. הסבים היו קומץ זעיר כאשר התנחלו
בלב מרחב עוין, התימרו לשנות את סדרי החברה האנושית,
להחיות לשון מתה, ליצור אומה חדשה, להקים מדינה.
האבות היו מעטים ודלים כאשר הכריזו מלחמה על אימפריה
אדירה והתימרו לגרשה מן הארץ בכוח.
אלה גם אלה פעלו מתוך הרגשת־כוח אדירה, שלא נבעה
משום נתונים חיצוניים, אלא אך מבטחון פנימי שופע. הם
לא פיקפקו לרגע כי יוכלו להשיג כל דבר שיחליטו להשיגו.

הם לא הרגישו את עצמם מעולם כמחנה קטן וחסר־ישע.
הנכדים היו שונים לגמרי. על כל צעד ושעל הרגישו
בחולשתם, באפסותם. הם לא האמינו כי יוכלו לשנות את
העולם. הם התיאשו מכל תקודד, להקים חברה טובה יותר.
הם לא האמינו אפילו באפשרות לשנות את המשטר במדינתם,
אם ירצו בכך.
מבחינה זו היה הנוער הישראלי רק חלק מן הנוער
העולמי הגדול, שדמה כולו לצבא מובס, עוד לפני שנכנס
לקרב הראשון. מה גרם לכך?
הגורם הראשון היה נעוץ בדמדומי האלים של האבות.
האבות האמינו בכוחם של אידיאלים. הם האמינו בתורת־השיחרור
של הקומוניזם, והם ראו כיצד הופכת תורה זו
למכשיר של מעצמה צינית ואנוכית. הם תלו תקוות בעלית
הפאשיזם שופע־הכוח, והם ראוהו מתמוטט בביצה של
שחיתות ופשעים נוראים, ענק על כרעי־תרנגולת. הם ראו
את הדמוקרטיה יוצאת משתי מלחמות־עולם, כשכנפיה קצוצות
ובסיסה הליבראלי סותר את דרכי הכלכלה החדישה.
הנוער העולמי ראה את האלילים שהכזיבו, והוא נזהר
מלהקים במקומם אלילים חדשים. כל האידיאלים נראו
חשודים בעיניו. אחרי כל סיסמה מלהיבה, חיפש את היד
השטנית המושכת בחוטים. הוא נדבק בציניות הנוראה
ביותר: הציניות של ילד שאיבד את האמון באביו.
גורם שני היה נעוץ במונופוליזציה של הכוח בעולם.
כאשר שני הגדולים שולטים על פצצות־המימן ועל הטילים
הביגיבשתיים, נראה כל מאמץ מצד יחידים וקבוצות בשאר
הארצות כחסר־תקוה, כנביחת הכלב אל הירח.
פאטאליזם נורא ירד על הדור. במקרה הרע ביותר מצא
את ביטויו בעבריינות הצעירה שהפכה עתה בעיה כל־עולמית,
באידיאולוגיה של ״אכול ושתה — כי מחר נמות
בענן ראדיו־אקטיבי!״ במקרה הטוב ביותר התבטא בפסימיזם

מתורבת׳ בזעקתם חסרת־התוחלת של צעירים זועמים שאינם
יודעים על מה הם זועמים, ולשם מה•

הקיר האמים

taנוער הישראלי היה חלק ממחנה עולמי זה —
| ) ותחושת־החולשה שלו ניזונה מגורמים נוספים.
ארצו היתד, קטנה, המחנק בה רב. כל מאמץ גדול נראה
בלתי־כדאי, כי כמעט לכל הצלחה נקבע מראש גבול. לא
היתד, כמעט קאריירה שלא דנה את בעליה לדריכה־במקום
בגיל ,35 עת נתקל בקיר האטום של קטנות המדינה.
הסבים מנהלל לא יכלו להבין זאת. לגביהם נשאר עצם
קיום המדינה בחזקת פלא גדול, הפותח את השער לקראת
אפשרויות אשר הם לא העזו לחלום עליהן לפני 50 שנה.
אולם הנכדים נולדו לתוך המדינה ולא יכלו לדמיין לעצמם
מה קדם לה. האנגלים והתורכים היו רחוקים מהם בלגיונות
רומא, כחילות פרעה. הם רק ידעו כי ספרם לא יעלה
לעולם על תפוצה של 20 אלף, כי לעולם לא ינהלו מפעל
כמו רשות ממק טנסי, כי לא ייצרו טילים ביניבשתיים.
יתכן כי צה״ל, שנטל נוער זה לידיו בגילו הרגיש ביותר
וחינך אותו לצייתנות ולאחידות, תרם תרומה גדולה
לקונפורמיזם אדיש זה. הנוער התעדן בעדני הצבא יותר
מאשר בכל נושא אחר. הוא התיחס אל הצבא כאל חלק
חיוני מחייו. אולם אחרי שרות. של שנתיים וחצי הוא
היה מבוגר, עייף במקצת, חסר אשליות ותקוזת גדולות.
הוא חדל להיות צעיר.

״7א 7 ,א איכפת

לכו 1״

גכי האבות, ביניהם רבים שעוד היו רגילים לכנות
/את עצמם כ״דור צעיר״ ,היה כל זה חידה גדולה.
הם ראו בתדהמה את ירידתם של רבים מן הצעירים,
צברים בני צברים, שחיפשו עתיד בקנדה או בקאליפורניה,
או שלא חזרו אחרי לימודיהם בנכר. הם ראו את המוני
הנוער שרצו בכל מחיר לסייר בחוץ־לארץ, לתקופה קצרה
או ארוכה. והם ראו את תשוקתן האדירה של הבנות

liWHHK
להתחתן עם בני חוץ־לארץ, לא חשוב מי ולא חשוב איך.
הם ראו את אדישותו המוחלטת של ז^נוער כלפי כל
דבר פוליטי. אדישות זו היתד, מופנית במידה כמעט שווה
כלפי המפלגות הישנות, שסימלו את דור הסבים, וכלפי
הגופים האופוזיציוניים החדשים, שנוצרו בידי דור האבות.
האבות הצעירים, שדיברו על איחוד הארץ ושינוי פני
השלטון, נתקלו אצל הבנים באותו קיר אטום כמו הסבים,
שדיברו על החזון המשיחי ועל גורל העם היהודי.
בסוף שנת תשי״ט ניסתה מפלגה אחת לפנות אל דור
זה בסיסמה :״כן, איכפת לנו!״ היה זה אופייני כי יוצר
סיסמה זו היה פוליטרוק הפלמ״ח, נציג טיפוסי של דור
האבות. אך לנוער באמת לא היה איכפת.
הוא נראה כחסר כל יסוד תרבותי. ההומור שלו היה
שלושה בסירה אחת, והאמנות שלו בצל ירוק. בשטח
היצירה התרבותית היה חידה בדיוק כבשטח היצירה המדינית.

פנים חדשות כמראה

• תכן כי הדבר המעודד ביותר בנוער זה אמנם היה
עצם היותו חידה. כי חידה — פתרונה אינו ידוע מראש.
יתכן כי האדישות של דור הנכדים, השלילה העקרונית
שלו, אינם אלא אחיזת עיניים. יתכן כי זהו שלב חולף,
שלב של מחאה ושבירת הפסלים, שלב של בחילה
בסיסמות אשר האוזן החדה של הנוער מבחינה בהזדייפותן.
שום אדם אינו יכול לחיות בלי אהבה כי החיים בלי
אהבה הם מתת. שום דור אינו יכול לחיות בלי אידיאלים —
כי חיים בלי אידיאלים הם מוות רוחני.
יתכן כי אחרי החידה של תשי״ט יבוא הפתרון הגדול,
המלהיב, המתפרץ, של תשכ״ד או תשכ״ט. יתכן כי החלל
חייב להתרוקן לגמרי׳ לפני שיוכל להתמלא תוכן חד
יתכן כי מאחורי הפנים הבלתי־מגובשות של נערי
אביב ויגור, האמבורג וכלכותה, טשקנט ושאנחי, אקרה וס;
פראנסיסקו, חבוי פתרון החידון — ופתרון לבעיות העולם,
בסוף תשי״ם אפשר היה רק לקוות — לקוות כי בבוא
היום יופיעו באמת פנים חדשות במראה.

במדינה
הע ם
כרטיס לתל־אביב
עם האקורדים האחרונים של שנת תשי״ט
התמזגה מנגינה צורמת ומכוערת.
אם נפתחה השנה בפרשת יוסף יואנוביצ׳י,
הרמאי היהודי מצרפת שביקש מקלט בישראל.
הרי נסתיימה בפרשת פרידריך גרינ־וואלד,
האדם שהגיע לישראל על רקע דומה
מאנגליה.
לעיתים נדמה כי בל הפושעים היהודיים
בעולם (וגם כמה פושעים המעמידים פני
יהודים) יתרכזו בסופו של דבר ב׳־שראל
ויבנוה — כפי שפושעי אירופה בנו את
ארצות־הברית ואוסטרליה. אם תתקבל ההנחה
כי יהודי כל העולם הם אומה אחת,
וכי ישראל היא מולדתה של אומה זו, הרי
הדבר גם טבעי: רמאי יהודי־אנגלי זכאי
במקרה זה לפחות לשבת בבית־סוהר ברמלה,
תחת לשבת בדארטמור.
הצד הלא־נעים של הפרשה היה, שהיא
מציגה את ישראל בעיני העולם באור עגום
מאד. העובדה כי גרינודאלד, הנחשד בבריטניה
בהונאת רבבות חוסכים קטנים והפקעת
כספם, תרם כספים רבים למוסדות
דתיים ב שראל, מילאה בהכרח תפקיד מרכזי
בפירסומת הבריטית.
רבים הסכימו בוודאי עם הלורד היילשאם,
המנהיג השמרני, כאשר אמר את פסוק-
השבוע שלו על מומחה,־הכלכלה של הלייבור:
בבוא היום יהיה ״כאחד האישים הפינאנסיים
המתקשים למצוא את הכסף לכיסוי
הבטחותיהם. כשמגיע יום הפרעון ואין לך
הכסף הדרוש לכיסוי השטרות, הרי מוטב
לך לקנות כרטיס טיסה לתל־אביב או לחיפה.״
ישראל
— מדינה של חקלאים וחיילים,
מדענים ופועלים, יצרנים וסוחרים — בודאי
לא היתד, מעוניינת בסוף תשי״ט להופיע
באור זה לעיני העולם.

(כל הזכויות שמורות)

דיו, והטביעו את חותמתם על הטפסים. לא
היו אלה טפסים ספונטאניים, כאלה שמכינים
כתבני־הכפר למבקשי בקשות. היו אלה
טפסים מודפסים בסטנסיל, שופעים עושר
וארגון. כמו אלה שמפלגה גדולה — כמו
מפא״י, למשל — יכולה להדפיס.
עוד לא הספיק הדיו להתייבש על הטפסים,
ומפא״י נקטה צעד נוסף. פקידי מס-
ההכנסה — חלק חשוב משלטון המושל
הצבאי בישוב הערבי — הופיעו בביתו של
קסיס, החרימו 40 סרות. הם נזכרו לפתע
שהוא חייב מס. בקשתו של קסים לדחות
את העיקול היתד, תמימה. הוא הסביר, שבגלל
הקמת רשימתו העצמאית, זקוק היה
לכסף לניהול מערכת־הבחירות. על־כן ביקש
לדחות את חיסול החשבונות, עד לאחר הבחירות.
היה זה הדבר האחרון ששליחי המושל
הצבאי רצו בו. הפרות נלקחו.

• השנה לא תיערך ועידה ישראלית־ערכית בפירנצה. בני-
גוד להודעות שפורסמו בבמה עיתונים ישראלקם, החליט ראש העיר לשטבר
ג׳ורג׳ו לה־פייה לא לנקוט לפי שיעה ביזמה זו.

• פיחות הלירה הישראלית ייעשה מיד אחרי הכחירות,
עוד לפני הרככת ממשלה חדשה. בצורה זו -פטור דויד בך נויי ח את
הממשלה הבאה מן החובה הבלתי־נעימה ובאותו זמן ׳ תן מכת־פרידח לשותפים,
שהרגיזו אותו בממשלה הנוכחית.
• חרות מובנה לפרספ את תקציב הכחירות שלה. המפלגה
מעיינת באפשרות לפתוח את חשבונות־הבחירות שלה בפני כל גוף ציבורי
שהוא, גם מבלי שמפלגות אחרות תתחייבנה לעש ות צעד דומה.
• דעה המתהלכת ככמה מחוגי מפא״י: דויד בן־גוריון יתרחק
מראשות הממשלה אחרי הבחירות, במקרה ותהיה ירידה ממשית של מפא״י
והצ״כ. לפי אותה סברה, יעמוד משה שרת בראש ממשלה קואליציונית מקיר
אל קיר, שתכלול את כל המפלגות פרט לחרות ומק״י.

מפלמת

• אחדות העבודה תעמוד במצב לא־נעים, אם יגלו במה
כעלי־מוסבים ויכואני־מבוניות פרשת הבאתם ארצה של 80
מנועי״דיזל. דווקא אחת משותפותיה של אחדות־היעבודה בהסתדרות מנסה

אמרו ועשו
״אני מקנא רק בדתיים,״ התוודה לפני
ימים אחדים גזבר אחת המפלגות, הנאלץ
בימים אלה לגלגל עשרות שיקים לפרעון
מאוחר יותר .״להם מערכת הבחירות לא
עולה הרבה כסף. הם מקיימים אותה בין
בחירות לבחירות — במשך ארבע שנים.״

וז צ פיי ת

עתה לאסוף מסמכים שיעידו, כי הקיבוץ המאוחד נהנה מן העיסקה, שבוצעה
בתקופת כהונתו של שר אחדות־העבודה משה כרמל כשר התחבורה.

• איום אחר כהשמצה, אף הוא יליד מערכת הבחירות:

הממשלהצב אי
שיעור לדוגמה
בכנסת השלישית ישב מסעד קסים, דרוזי
מכפר מעליה שבגליל, כנבחר הרשימה הדמו•
קרטית לערביי ישראל, גרורת מפא״י. בבחירות
לכנסת הרביעית החליטה מפא״י
כי קסיס התבזה יותר מדי בשרותו הנאמן
כקויזלינג מפלגתי, וכי יש להחליפו באדם
טרי יותר, שטרם הספיק להתבזות. מסעד
קסים, כך אפשר היה לחשוב, ישב בחיבוק
ידיים.
הוא לא עשה זאת. רוח־הנקם דחפה אותו
להקים רשימה חדשה משלו, הרשימה העצמאית
של ערביי ישראל. החישוב: כיום
מעריכים את מספר הבוחרים הערביים בסביבות
40 אלף. אם יתחרו על קולות אלה
שלוש־ארבע רשימות, עשויה כל אחת מהן
לזכות בציר בטוח. אם יתחרו על קולות
הערבים שש רשימות* — עשוי להיווצר
מצב בו אף לא אחת מהן תעבור את אחוז
החסימה.
היה זה בדיוק מה שקסים החלים לעשות:
להציג רשימה שתפצל את הקולות הערביים,
עד שגם רשימות מפא״י לא יעברו את אחוז
החסימה. הוא נשבע ללמד את מפא״י לקח
על שנטשה אותו.
השבוע הסתבר לקסיס מה שהיה ידוע לרבים
אחרים בארץ: את מפא-י אין מלמדים
לקחים בפוליטיקה. היא כבר יודעת את כל
החכמות.
חתימה ככוהן. קסים הגיש את רשימתו,
בצירוף חתימותיהם של יותר מ־ 750הממליצים
הדרושים על־פי החוק. כאן רק
החלה הפרשה. שליחים של המושל הצבאי,
של המשטרה ושל מפא״י סתם פשטו בכפרים
הערביים, שם גרים תומכי קסיס.
חלק מן התומכים הוחתם בו־במקום על
בקשה לועדת הבחירות המרכזית, בה הצהירו
כי חתמו על רשימת קסיס בטעות, אחרי
שנאמר להם שהיא קשורה במפא״י. עתה,
משנודעה להם טעותם, הינם מבקשים לבטל
את חתימתם.
ערבים אחרים הובאו ישר למשרד ועדת
הבחירות, כדי לחתום שם בפני קצין־הבט־חון
על אותו טופס־ביטול. ליוד אותם כמה
קציני משטרה לבושי־אזרחית, ופעילי מפא״י
במשולש. אלה מבין מבטלי־התמיכה שידעו
לכתוב, חתמו את שמם, האחרים מסרו את
תעודת־הזהות שלהם, הרטיבו את בוהנם ב*
שלוש של מפא״י, אחת של אחדות־העבודה,
אחת של קסיס, אחת של קויזלינג
נטוש אחר של מפא״י, צאלח חסן חניפאם.
עומו ״זר

איוווריו \ 2ירגזעז ״ כ
היד, זה רמז עוקצני על כי המפלגה הד־תית־ד,לאומית
בנתה את קולותיה במשך כל
השנים, פיתחה בשנות ישיבתד, בממשל־התיישבות
חקלאית, מוסדות חינוך, ישיבות
מיוחדות, שהבטיחו לה רבבות קולות ביום
הבחירות.
בבנין המפואר של המפלגה ד,דתית־ד,לאומית,
במלון קסטל, אין מפסיקים להתרוצץ.
שליחים מיוחדים, נושאי תיקים עבים, מרבים
את ההמולה בבנין. פקידי המפלגה
משוכנעים כי האיש העסוק ביותר הוא
נער־ר,מעלית, שנאלץ להפעיל אותה בכל
שעות עבודתו.
בקומה השלישית מוצנע אולם־ישיבות
מפואר, אליו אי־אפשר להיכנס ללא היתר
מיוחד. מי שרוצה את אחו היושבים בו,
חייב לפנות דרר סדק צר אל עסקן עטור
זקן לבן, לקבל את אישורו. מאחורי האולם
מוצנע חדר צדדי, דרכו יכולים מנהיגי
המפלגה להגיע לחדרי השרותים, מבלי
להיפגש עם מי שמחכה להם בחוץ.

ליד שולחנות נפרדים סיפרו לכתב
״העולם הזה״ ח״כ זרח ור־הפטיג
ומזכיר המפלגה בנימין
שחור, על תוכניות המפלגה:
״אנחנו פחות או יותר מסכימים עם קו
הממשלה בעניני מדיניות־חוץ ובטחון,״ טוען
הח״כ נמוך־הקומה .״אולם כשיש עני־נים
מיוחדים, אנחנו לא מתביישים להתנגד.״
שחור גם הוא חושב כך. הוא מוציא את
טיוטת המצע של המפלגה, קורא מתוכה
את הסעיף על עניינים אלה. אולם הוא לא
מסתפק בכך .״אני בטוח כי אילו ישבנו
(חמשך בעמוד 00

התקפה על מנהל מפעל הפוספטים האלוף משר, שמיר, מצד הציונים הכלליים.
האשמתם: שסיר משמש, למעשה, אחד מאנשי־הכספים העיקריים של מרכז
מפא״י, מסמל את ערבוב־התחומים בין מפעלי הממשלה ומפא״י.

• ח״ב מפא״י לשעבר, מסעד קסיס, שסולק מעמדתו, יהיה
מועמד חרות למועצה מקומית בגליל.

הנהלת המפלגה.

הדבר טעון רק אישורה של

• מסתמן ריב גלוי בין המנהיגים היהודיים והערביים בצ־מרת
מק״י. הרקע: תביעה משפטית עד הוצאת שם־רע, אשר הוגשה על־ידי

עסקן מפ״ם רוסתום בסטוני נגד בטאון מק״י בערבית, אל־איתיחד. הבטאון
האשים את בסטוני בקבלת שוחד תמורת ויתור על מקום ריאלי ברשימה לכנסת.
בעוד המנהיגים היהודיים של מק״י יציעו להתנצל ולחסוך את הוצאות המשפ ט,
יסרבו המנהיגים הערביים לעשות זאת, בטענה כי הודאה־בטעות תחליש את
אמון הבוחרים הערביים במפלגה.

• ברור כמעט לגמרי, כי חרות תבטל כשנה הכאה את
הסבם שיתוף־הפעולח שלה עם הסוכנות היהודית. לפי הסכם זה
מקבלת חרות הקצבה מן המגבית היהודית המאוחדת, בתנאי שלא תערוך מגביות
משלה בחוץ־לארץ. לפי חישובי המפלגה, היתה מגבית פרטית. מכניסה
יותר מן החלק המוקצב לה כיום. ההצעה לנהל מגבית ׳עצמאית עלתה כבר
בתחילת השנה, נדחתה בגלל חששם של ראשי התנועה לקבל על עצמם את
הוצאות מחלקת ההתיישבות שלהם.

• עולים רכים מפולין, שביקשו רשות לשוב לאיץ־מוצאם,
ייקכלו כעתיד הקרוב אישור על בך מאת ממשלת פולין. מזה

שנתיים נמנעה וורשה כמעט לחלוטין מלקבל בחזרה יורדים מישראל, אולם
עתה מסתמן שינוי בקו זה, בעיקר לגבי זוגות מעורבים שהתאכזבו מישראל
וביקשו לחזור לפולין בכל מחיר.

במדינה
בטויזזה פנז יתורה ט\ם רי, הח 1ו הצטיר. ביותר עיל m wז1ז\־מ\ז טזר
תתתתררות, תנובת שטרי א ת שיסית תברוגרנויבים• בגולתתתגך לתטברתת טל
תתריות תתתית טל תתלגתיות לתתית טל תתלבתיות, בשלוש תלית ת שותות-.

מר שערי, אומרים שהפרוגרסי
גיס הם מפלגה של זקנים.
מד. פתאם? זאת לכל היותר אש־לייה
אופטית. הלא חוט השדרה של
המפלגה — ״העובד הציוני״ תוסס
אלפי צעירים ב־ 18 מושביו 5 ,קיבוציו
ו־ 5בפרי הנוער שלו. בין ראשי
המפלגה צברים כיזהר הררי; יוצאי־צבא
כסגן־אלוף יוחנן כהן ,42 ,חבר
הכנסת השלישית! או חבר משק כ חבר
אושא יצחק גולן ,43 ,מועמד
במקום הששי לכנסת הרביעית או
מרדכי שטרן ,44 ,מועמד המפלגה
לראשות עיריית תל־אביב. בקצור —
כמעט כל האישים הבולטים הם ברא שית
שנות הארבעים שלהם. אף ה־
״זקנים״ כמשה קול ואידוב כהן הם
בסוף שנות הארבעים בלבד.

הייתי אומר שההיפך הוא הנכון —
לעתים מפא״י היא גרורה שלנו. אני
יושב זה שמונה שנים בוועדה המרכזת
(של הסתדרות העובדים) כנציג ״העובד
הציוני״ .לעתים קרובות הקדמנו
את מפא״י. לעתים קרובות התנגדנו
למפא״י. אבל אף פעם לא נגררנו

אחרי שהפיכת את הטענה הזאת
-שהמפלגה הפרוגרסיבית
היא מפלגה של זקנים -אולי
תנסה את כוחו כעוד טענה אחת,
הנשמעת לעתים קרובות -שה-
פרוגרסיבים חם גרורים של
מפא״י.
לו הייתי רוצה להשתעשע במלים

ולכן גם התנגדנו למפא״י. ועוד
איך. אנו נגד השימוש לרעד. ש־מפא״י
עושה בשלטונה. לכן, לא נר תענו,
איפוא, ליצור יחד עם יריבים
מן השמאל את בלוק המעוטים כדי
להבטיח חופש ההצבעה בבחירות
להסתדרות. וזאת רק דוגמה אחת.

הכל היה מוכן להתחלה. על הבמה עמדו
עציצים קטנים, בצד הוצבו הדגלים הלאומיים
והאדומים. בקבוקי המיץ נמצאו קרוב
לדוכן הנואמים. באולם ישבו מאות לובשי
חולצות לבנות פתוחות. עסקניות חרושות-
קמטים ובלתי־מאופרות תפסו את מקומן
ליד הנציגים הערביים חבושי־הכפיות.
על הבמה עלה גבר לבן־שערות. אחריו
תפסו העסקנים המכובדים את מקומם לידו
ומאחוריו, לפי סדר חשיבותם במפלגה: הגיע

הואיל ואין להמנע ממשטר קואלי ציוני,
הרי מי ששותף למלאכה עושה
יותר ומשפיע יותר ממי שאינו שותף
— ואם הנוער רוצה בתיקון המשטר
שיתן לנו יותר כוח לעשות את המלאכה.
אם נהיה שותפים יותר חז קים,
נצליח להשיג עוד יותר ממה
שהשגנו עד כה. המטרה היא, לכן,
לשנות את יחסי הכוחות בממשלה
העתידה האפשרית.
זכור נא, כי אנו היחידים שנכנסנו
לקואליציה על סמך תנאים עקרוניים,
היחידים שלהם התנאים העקרוניים
והיסודיים חשובים יותר מהכסאות
(כשהוצע לנו תיק הסעד, אחר פרישת
הדתיים, סרבנו) .תבענו והשגנו שנו יים
במדיניות השכר. תבענו והשגנו
לשכת עבודה ממלכתית. תבענו וה שגנו
ליברליזצ־ה של הכלכלה. תבענו
והשגנו הקלות במס הכנסה. תבענו
והשגנו את ביטול השיפוט הפלילי
הפנימי. תבענו והשגנו את ראשית
הדפוליטיזציה של המנגנון*.

יהורת שטרי .39 ,תוא ואט
התתלנוה תתשתתית ותותל תתרור
ל 9ו תי ה ולקרוות ביתות טל התת־תורות,
תתיתרי תש!\ אלווי־אבא,
טלית טלייה בי לאירותת, איר
לתווגרתית ציוויית, לשטבר תוביר
העובד הציוני, טו ב תו. בגיל \ 3
לוטרה התרבות טל ההתתררות,
תוטתר לבוסת תתטת הת 9לגה ה־תרוגרתיבית,
ואתראי לתגובות טל
תתתלגה, טסבט רבות תגויגותות
תתרוגרתיבית, ביוי ת\ א ת תנויגותה
התרבוית טלהגו — וזובט ורוותתו

אחריה. הנה שורה של דוגמאות: עוד
הרבה זמן לפגי שמפא״י ״הלאימה״
לטובתה את הקמת החינוך הממלכתי
— תבענו אנו את בטול הזרמים בחי נוך.
היינו
הראשונים שתבעגו דיפרנ ציאציה
בשכר, קביעת השכר כמודד
לחשיבות העבודה ודרוג מקצועי, והצ לחנו.
הרבה זמן לפני שמפא״י תבעה
זאת, תבענו לשכת עבודה ממלכתית
(ואז האשימו אותנו כאויבי המעמי־)
ודעתנו נתקבל־ ..תבענו רפורמה ב משק
ההסתדרות והתנגדנו לכך ש־
״סולל בונה״ ישתלט על הכל ודעתנו
הולכת ומתקבלת.

בנקודת יסוד זאת — של עקרונות
מול אינטרסים צרים — אנו הצלחנו.
מה שלא עלה בידי שותפים קואליציו־נים
אחרים — הציונים הכלליים,
למשל, שהעדיפו, בשעתו, אינטרסים
על עקרונות. אולם לנו שאיפה יסודית
אחת והיא — ליצור בלחץ כוחנו
מצב דברים שיעביר את ענייני
המדינה יותר ויותר מפסים של מפ לגתיות
לפסים של ממלכתיות, תוך
כדי הבטחת חופש הפרט ורווחה לכל
אזרח.

* משרד המשפטים, שבראשו עומד
השר הפרוגרסיבי פנחס רחן, וה רשות
השופטת, הם דוגמה של שרות
ללא כל משוא פנים מפלגתי, שזכה
להערכה ציבורית כללית.

מוגש על-ידי המפלגה הפרוגרסיבית

1ft

א סיפו ת
אלוף הרצינות

זאת אומרת, מר שערי, הרוצה
בהישגים של ממש, ראוי לו לתמוך
כפרוגרסיבים?

ומה מושך את הצעירים למפלגה?
פעם
היד. הנוער נמשך אחרי זרמים
קיצוניים והנוער היה דוקטריניירי.
אך היום שוב אין לנוער אותה מידה
של קנאות. הנוער של היום הוא הרבה
יותר מפוכח, מעשי וענייני. הוא
נתאכזב מהקיצונים אשר החריבו
את העולם, הביאו למלחמות ולזע זועים.
הוא מחפש יציבות ובטחון ב חיים.
העובדה, שאנו, הפרוגרסיבים,
מתרחקים ממיסטיקה משיחית ואיננו
דבקים בעולם האתמול של הקפיטליזם
הישן או הסוציאליזם של 1848 או
,1917 העובדה שאנו רוצים לפתור את
בעיות זמננו בשיטות של זמננו, העובדה
שאגו שמים את המדינה מעל
למפלגה ואת חופש האזרח מעל ללוי־אליות
כיתתית, העובדה שאנו מתקדמים
מבחינה סוציאלית ורוצים ב הבטחת
קיומו של כל אחד ובביטוח
סוציאלי, זאת אומרת מדינת רווחת,
אך לא רוצים במדינה סוציאליסטית,
שתלאים לא רק את הכלכלה, אלא גם
את האדם ותרכז את כל הכוח ביד
אחת׳ העובדה שאנו רוצים בסינטזה
בין חופש הפרט, צדק סוציאלי ויעילות
כלכלית בלי שעבוד ל״איזמים״,
מסוגלת לקרב אלינו את לבות הדור
הצעיר של היום במידה יתירה.

אך הם עוד רחוקים מאתנו כי גי שתם
היא פאטרנאליסטית וגישתנו
ליבראלית. אנו רוצים לשחרר את
הפרט מכבלי מנגנונים וארגונים והם
פיתחו משטר של תלות.

(הנושן נדענזוד )9
בממשלה, גם כן היינו מתנגדים לעיסקת־הנשק,
אם כי לא היינו עוזבים בגלל זה
את הממשלה,״ הוא מסביר__ .
בעד דחק ״׳,7׳.הדתיים־הלאומיים מנהלים
בינם לבין עצמם מערכת בחירות סגורה.
הם מתכתשים עם אגודת־ישראל על הקולות
הדתיים. עיקר המערכה: הם לא מסתפקים
בהישגים שהשיגו בזמן ישיבתם בממשלה,
דורשים לחזק את רשת החינוך שלהם בבתי
הספר התכוניים. רק בשאלה חילונית
אחת קיים בתוך המפלגה ויכוח. הנציגים
העדתיים דורשים להכריז במערכת הבחירות
על תביעה לביטול עבודת־הדחק. לא כולם
מסכימים לזה.
״ברור שמקומות עבודה קבועים זה דבר
יותר טוב,״ אומר ורהפטיג באי־נוחיות רבה.
״אבל לעת עתה אין משהו יותר טוב מע־בודת־דחק.
מה, יותר טוב שהם יישארו בלי
עבודה כלל?״

זופה ,,טוטו״ פרדלסקי
למח לחכות לברן ז
תורה של מפ״ם להיערך לחלק האחרון והקשה
של מערכת הבחירות.

על סוטצת כזפ״ם, שהתכנסה לאישור
מצע המפלגה לבחירות,
מדווח כתב ״העולם הזה״:
בין השורות שרר שקט מופתי. כולם האזינו
לדבריו של האיש הכפוף, כסוף־השיער,
שנשא את הנאום המרכזי באותו ערב.
כי מאיר יערי, המזכיר הכללי של מפ״ם,
היה מוכר לכולם כמנהיג הבלתי־מוכתר של
מפ״ם. כל צירי הועידה ידעו כי מילתו של
יערי, מקים תנועת השומר הצעיר, היא
עדיין המילה החזקה במפלגה.
רק זקני המפלגה שפלטו מפעם לפעם אנחות׳
הפריעו את הדממה, סיפרו לצעירים
יותר סיפורים ישנים על הימים בהם התחיל
יערי את פעולתו הציונית. בעיקר עשו
זאת ברגעים שהתקיף יערי בכעס את בן-
גוריון, הסבירו לחברי מפלגתם הצעירים את
השתלשלות היחסים בין שני המנהיגים.
נאומו השקט והיבש של יערי לא הופרע.
הוא קרא אותו מן הניר, הירבה להאשים
את מפא״י וחרות. בניסוח זהיר אך ברור,
טען יערי כי אין הבדל רב בין מעשי מפא״י
וכוונות חרות: מפא״י סוללת את הדרך
לשלטון בגין. תפקיד מפ״ם, לפי דעתו של
יערי, למנוע תהליך זה.
רק פעם אחת התרגש יערי, עורר מתח
בין מאות המאזינ-ם שדאגו לבריאותו :״תפקידכם,״
קרא בהתרגשות רבה ,״להזהיר את
העמלים מפני הכזב והדמיה האורבים להם
מכל צד!״
יערי, שנאלץ להפסיק את נאומו ולנוח
דקות ספורות, לא הסתפק בגילוי תפקידי
חבריו, גיתוז במשך שעה וחצי את מעשי
העולם חזת * u4

מאיר יערי
כי האלופים משחקים בנשק
מפא״י ומצב המדינה.
כשעזבו צירי מפ״ם את אולם ארמון־דוד
בתל־אביב, היתה להם הרגשת הקלה. בתוך
ההתחרות הבלתי־פוסקת בין נואמי כל המפלגות
על תוארי כבוד שונים, היה יערי
מועמד רציני לקבלת תואר נדיר: אלוף הנאום
היבש והרציני של מערכת הבחירות.
כני־טוכים -לאן? למחרת בבוקר
הופיע מתחרה. רציני ליערי. מפא״י הציבה
על במת קולנוע הוד בתל־אביב 14 כרזות
הנושאות את האות א׳׳ חמישה נציגי ועד
הסטודנטים התל־אביביים ומושך קולות אלגנטי:
אבא אבן, הנואם הבלתי־מובן ביותר
במערכת הבחירות, ריכז כמה מאות סטודנטים
וקשישים, הבטיח לענות על כל שאלותיהם
.״זה לא פלא שרבים באים,״ אמר
אחד ממארגני האסיפה .״הרי בערב מציגים
פה את הסרט בני־טובים לאן?״
אבן הירבה לדבר, השאיר זמן לשלוש
שאלות בלבד.
״האם לא כדאי להתחנף קצת לערבים?״
שאל אחד הסטודנטים בלעג.
אבן לא נבהל, מיהר לענות על השאלה:
״אנחנו אומנם כמו עץ שתול במדבר, אולם
אסור לנו לזלזל בערבים.״
אבן קצר תשואות סוערות, התכונן להסתער
בניסוח זהיר גם על עניין הפצצה האטומית
הצרפתית .״אנחנו נסביר לידידים
שלנו באפריקה, שאין באפשרותנו לעזור
להם. איזה ערך בכלל יש לקול שלנו ב־או״ם?״
הוסיף אבן בנגבו זיעתו.

מובהקת זו יש בכוחה לאחות את הקרע
שותת־הדם שנתהווה בואדי סליב.
אין כסף לפרקליטים. בלטה במשפט
ה־ 14 תופעת־לואי מדאיגה לא פחות:
רק ברגע האחרון נמצא להם סניגור. היה
זה עורך־הדין הקומוניסטי פישל הרצברג,
שהתנדב להגן על המארוקאים חסרי־הפרוטה.
עורך־הדין שמואל תמיר, שקיבל לידיו את
ההגנה בשעה שמשפט בן־הרוש היה הכותרת
הלוהטת ביותר של המדינה, הודיע כי
לא יוכל להמשיך ולייצג את נאשמי ואדי
סליב, מאחר ואין ביכולתם לשלם לו.
כיום ממתינים עשרות מתושבי הואדי
לעריכת משפטם — אם על השתתפות בהפגנת
ה־ 9ביולי או בקרבות־הרחוב שפרצו
אחרי פעולת־התגמול המשטרתית של ה־31
ביולי. בקושי משיגה ידם לפרנס את משפחתם!
לשלם לעורכי־דין — איש מהם אינו
יכול לחלום על כך.
נגדם עומד כל המנגנון המשפטי של
המשטרד״ שכוזנתו המוצהרת היא להכניס
את כל הנאשמים אל מאחורי סורגים. הגנה
משפטית כלשהי עשויה להציל לפחות חלק
מאומללים אלה .״תהיה זו תעודת־עניות לאלפים
הבלתי־ספורים של עורכי־הדין במדינה,
אם לא יימצאו כאלה שיתנדבו להגנת
נאשמים חסרי־יכולת,״ התייפחה אחת מנשות
הנאשמים.
עתונאי שעקב אחר התחלת משפט ה־,14
הפליט בציניות :״התחילה המכירה הכללית.״
אם לא תימצא ההגנה המשפטית שתבטיח
את זכויותיו של הפרט במכירה כללית
זו, עלולה פרשת ואדי סליב להירשם
כאחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות
המשפט הישראלי.

14 מארוקאים מואדי סליב עמדו בתחילת
השבוע בבית־משפט השלום בחיפה. אשמתם:
השתתפות בהפגנה הראשונה, למחרת
פציעתו של הסבל עקיבא אל־קריף על־ידי
סמל ושוטר (העולם הזה .)1137 דויד בן־
הרוש ושלושת חבריו, שכבר נשפטו וחוייבו
בדין לפני שבוע על חלקם במאורעות ליל
הפרובוקציה הגדולה של ה־ 31 ביולי, הובאו
אף הם מבית־הסוהר, לעמוד במשפט זה.
לצופה מן הצד קשה היה להשתחרר מן
ההרגשה כי המשטרה פעלה במשפט חדש
זה מתוך רגש של נקמנות הרת־אסון. כי
ההפגנה של ה־ 9ביולי שימשה כקולט־רע־מים
— אמצעי אזרחי מובהק לקלוט את
זעם ההמון הנרעש מפציעת אל־קריף והפי
נייתו לאפיק בלתי־אלים. כך גם הבינה המשטרה
עצמה את ההפגנה, שעה שמפקדיה
יצאו אל ההמון שנשא דגל שחור ודגל טבול
בדם. המפקדים ביקשו מהמפגינים להתפזר
בשקט, הבטיחו כי האשמים ליריות ייענשו.
ועדת חקירה של המשטרה מצאה אמנם
כי הסמל אשר גולדנברג ואחד משוטריו•
ירו באל־קריף ללא הצדקה. מה נעשה לשניים
שהציתו את להבת מרד המארוקאים?
האם הובאו לדין?
לא. המפגינים הם שהובאו השבוע לדין,
אחרי שהמשטרה וראש עירית חיפה אבא
חושי הבטיחו להם כי השתתפותם בהפגנה
תסולח להם.
חוסר־כנות משווע זה פגע השבוע עמוק
מאד בלבבות תושבי הואדי. הוא גם חדר
אל ליבותיהם של מאות אלפי אזרחים אחרים,
שהטילו ספק אם אמנם פעולת־נקם

טוטו בחירות

1א די סליב
מכירה כללית

* אשר שמותיהם אף לא פורסמו עד
חיום על־ידי המשטרה.

שלח -וזכה
יהודה פרדלסקי, בעל בית־מלאכה לנעלים
מרחוב בן־יהודה , 15 תל־אביב, היה אזרח
מאושר. בתחילת השבוע באו אליו שליחי
טוטו בחירות, הודיעו לו כי זכה בפרס השבועי
בסך 50ל״י. ניחושו את תוצאות
הבחירות, אותו שלח לטוטו בחירות, היה
הקרוב ביותר לממוצע השבועי.
פרדלסקי לא היה היחידי שקבע, כניחושו,
כי שלוש המפלגות הראשונות יקבלו, בכנסת
הבאה: מפא״י — 37 צירים! הציונים
הכלליים — 19 צירים! חרות — 15 צירים.
מלבדו היו עוד 25 משתתפים שהאמינו כי
אלה תהיינה תוצאות הבחירות.
הממוצע המדוייק של הניחושים, כפי שנקבע
על־ידי מר יעקב היגר, רואה־חשבון
מוסמך, היה שונה במקצת מזה: מפא״י —
38 צירים! ציונים־כלליים — 18 צירים!
חרות — 15 צירים. איש ממשתתפי השבוע
לא קלע לממוצע זה, והפרס הוגרל על־בן
בין המנחשים הקרובים ביותר. אגב, שתי
המפלגות הצועדות toאחרי ״שלושת הג־דולים״
,הן: דתיים־לאומיים — 10 צירים!
אחדות־העבודה — 10 צירים! מפ״ם — 8
צירים.
הסביר פרדלסקי 59 חבר פעיל בצ״ב
שעלה ארצה לפני 25 שנה, מה דחף אותו
להשתתף במוטו בחירות דווקא השבוע:
״עשיתי חשבון שעכשיו, בשלבים הראשונים
של התחרות, יהיו פחות משתתפים מאשר
בשבועות האחרונים, וסיכויי לזכות
בפרס השבועי הם גדולים יותר. אז למה
להכות לבדן הגדול? שלחתי השבוע.״

מי טב ה אי חולי ם לשנה החד שה מאת

החנות

שעם

לעד * נ »

קרמיקה או מנו תי ת עדינה, מ תנו ת,
ביו׳וטריה מקומית, ב מ חי רי םעמ מיי ם
תל״אביב, ככר מלכי ישראל 10
פנת רחוב פרישמו אבו גבירול
״לפוו 26149

1 שנה טובה ומבורכת
לכל מכרי ולקוחות*

ר ה >גו >
ר וז נברג את

א ר קו
איכלר
ת־א, בן יהודה >4
טלפון 22136

אנגוית•צופתיוו

לומדים בשיטה קלה בבית ־ הססר ״ ק ד ״ מ ה ״ תל־אביב, בן־יהודה ,74 טל.20314 .

נפתחים:
)1קורסים ואולפנים למכוגרים
ושיחה .) Conversation

(שפה שימושית, דקדוק, כתיב, סגנון

)2קפוצות נפרדות לתלמידי ם תי*ספר
בבחינות).
)3חכנח כאנגלית לכחינת כגרות.

(מתהילים, מתקדמים ועזרה

הלימודים בקבוצות קטנות׳ על־ידי מוריםמעולים .
פרסים והרשמה: מ־ 9עד 12 לפני הצהריים! 3עד 9בערב.

חעולס הזח *114

במדינה צבא אלופי המחר

שני רדאל
מעניק לד אוו,
מריו ועליצות ־ חיים
מכיל ״מזון מלכות״ —
(ג׳ילה רויאל)
+ויטמין E

,החלש יאמר — גיבור אני ! ״
(יואל ד /י׳)

״זדי בעלי!״ קרא קול נשי מלא גאווה.
קצינים בכירים של צה״ל, נספחים צבאיים
זרים במדי־שרד׳ הרמטכ״ל חיים לסקוב —
כולם צחקו בטוב־לב למשמע הקריאה הנשית.
הבעל, נבוך במקצת, קיבל מידי ה־רמטכ״ל
תעודה מגולגלת, המאשרת כי סיים
את פו״ם, בית־הספר לפיקוד ומטה של
צה״ל.
בשני נאומי־ברכה שקדמו לחלוקת התעודות
הוזכרו נשותיהם של המסיימים. בלעדיהן,
אמר מפקד בית־הספר אלוף־משנה יהודה
פריהר, לא היו החניכים מצליחים לשאת
את מעמסת הקורם בן־השנה. חניך, שדיבר
בשם הקורם, הסכים אתו בכל לב. גם אשתו
ישבה באולם.
היתה זו, לכל הדעות, שנה מפרכת. הקורס,
החמישי מאז יסוד פו״ם ב־ , 1954 הכשיר
קצינים בכירים — בדרגת רב־סרן וסגן־
אלוף — שיתפסו בבוא העת את הפיקוד
העליון של צד,״ל.
העיקר: שילוב־זרועות. הקורס האחרון
הביא עמו חידוש: השתתפו בו נציגיהן
של שלוש זרועות צה״ל: חיל האויר,
הים והיבשה. מלחמה מודרנית שוב אינה
מלאכתו של מצביא מזהיר; חיונית לא
פחות מן המפקד היא עבודת המטה — והאומר
עבודת־מטה, אומר בראש וראשונה
שילוב־זרועות. ביממות אינסופיות של לימוד
תיאורטי ושל הדגמות חיות, למדו חניכי
פו״ם להכיר את דרכי עבודתן ומחשבתן
של הזרועות השונות .״כשארצה מחר סיוע
אויריד סיכם אחד החניכים, רב־סרן חי״ר,
״אדע בדיוק איך זה הולך אצלם, בחיל־האויר.״
מסורת
הקורסים, בדרך כלל, היא אכזרית
לחניך: אפילו כאשר המדריך מתחשב בו
ומעריך אותו, הרי בעיני האפסנאי, הטבח,
הפקיד — אין הוא אלא חניך פשוט בלבד.
לא כן בפו״ם. פיקוד המחנה וסגל המדריכים
שוחררו לחלוטין מן הטרדות הנוהליות
הרגילות, החניכים זכו לשרות המגיע לגנרלים.
ההוצאה על כל חניך: אלפים רבים
של לירות.
הצעירים שבין חניכי הפו״ם היו מפקדי
מחלקות בתחילת מלחמת העצמאות. בעשר
השנים האחרונות עברו מפיקוד קרבי בגבעתי,
גולני או השריון לתפקידי הדרכה,
מינהלד — ,או אפילו נשארו פייטרים. עבורם,
היה עצם הכניסה לפו״ם הישג. כי הדרגות
הגבוהות יותר של צה״ל סגורות כמעט
לחלוטין בפני קצינים שלא עברו את
פו״ם, והלחץ להתקבל לבית־הספר עולה
לאין שיעור על יכולת־ד,קליטה שלו.
כאשר יצאו מסיימי־הקורס לחופשה קצרה,
לפני שיבוצם מחדש במערך הפעיל, בחן
אותם בקן דנות אחד האלופים שהוזמנו לטכס
.״האלופים של מחר,״ בירך אותם.

תזכיר
על• נבר
התחרות הבינלאומית הראשונה לנבל,
שעל תחילתה ועל המשתתפים בה די־וזח
העולם הזה 1147 הסתיימה השבוע.
במקום הראשון ופרם של נבל חדש בשווי
של 3750 דולר זכתה האיטלקיה סוזאנד,
מילדוניאן ( )19 בת ונציה, יתומה מאביה,
המנגנת בנבל כתחביב בלבד. במקום השני
ובפרס 2000 דולר זכתה סוזאן מקדונאלד
מארצות־הברית, ואילו בפרס השלישי זכר,
הנבלאי אדוארד ויטסנברג מהולנד
שערוריות העשור המשיכו להשמיע את
הדיר,ן גם השבוע. בעל משרד הכרטיסים
לאן, מרקו תורג׳מן, האשים בתלונה רשמית
את אריה אפרת, מראשי ועדת העשור
לשעבר והאיש שעמד בראש חברת העשור
שהוקמה על־ידי גוף פרטי אחר־כך (העולם
הזה ,)1132—1131 כי הוא שידל אותו במת־כוזן
להגיש הצעה גבוהה למכרז למכירת
כרטיסי חידון התנ״ך, כדי שאפשר יהיה
להעניק את הזכיון למשרד כרטיסים אחר,
שאחד משותפיו היה בזמנו מעובדי ועדת
העשור נד!ג מונית דניאל פורד, שהסיע
משך יום שלם תיירים אמריקאים שביקשו
לתרום כסף למוסד־צדקה, וכאשר
שילמו לו 50ל״י תמורת עבודתו, תרם
סכום זד, לאותו בית־יתומים, זכה לציון-
כבוד מיוחד. אחרי שהנהלת מכבי חצפון
קראה על המעשה בהעולם הזח 1126 היא
מינתה אותו חבר כבוד של האגודה.

קלפ> .ה עו ל ם הזה׳ 17-18

בשלושה־עשו אוטובוסים ובתחנה אחת מד1
אוטובוס ושמו
ב חירו ת

ך* ד הקלפיות הנסיוניות של העולם
^ הזה שנערכו עד כה, היו בעלות אופי
מקומי מוגדר. הן שיקפו את הלך הרוחות
של ציבור־בוחרים עירוני, שעבר במקום בו
הוצבה הקלפי. גם הקלפיות שנערכו ברכבות
נתנו בדרך־כלל חתו־דעות של קהל
עירוני.
השבוע עשתה חולית־המחקר המיוחדת של
העולם הזה נסיון לקבל חתך של דעת־קהל
ארצית, ובעיקר של הארץ הלא־עירונית. לשם
כך הציבה קלפיות נסיוניות באוטובוסים

הבחירות. רק 15 מתוך 31 פתקים שחולקו
הושלכו לקלפי.
חלוקתם בין המפלגות: הציונים הכלליים
— 5קולות; החזית הדתית התורתית —
4קולות; מפא״י — 2קולות; חרות —
קול אחד; המפלגה הקומוניסטית — קול
אחד; שני פתקים היו ריקים.
למחרת בבוקר החל מיבצע הקלפי הנודדת
של העולם הזה מדן לתל-אביב. החוליה
שניהלה את הקלפי נסעה באוטובוס עד
גמר איסוף קולות הנוסעים, ירדה ממנו,

בדרך לבאו־שבע

מסביר איש חולית הקלפי לעולה חדש את מטרתה
של הקלפי הנסיונית ואת אופן ההצבעה.
רוב הנוסעים באוטובוס זה היו אנטי ישובי-עולים. רובם דרש הסבר יעל מהות הקלפי.

של אגד — מדן ועד באר־שבע. למרות שמספר
המצביעים בכל אוטובוס היה קטן,
ולא היה בו כדי לקבל תמונה כל־ארצית,
הרי סיכום כל הקלפיות הקטנית גם יחד
נתן תמונה מציאותית יותר. הוא שיקף
כמעט את כל אזורי ההתיישבות וצורותיה;
דעתם של עולים חדשים וותיקים, לפי היחס
הקיים ביניהם באזורים אלה.
סיכום שתי הקלפיות שהוצבו באוטובוסים
של אגד מדן ועד באר־שבע, מול סיכום
תוצאות ההצבעה בערים, שהיה שונה,
נותן בפעם הראשונה תמונה שלמה של
יחסי־הכוחות בין המפלגות בכל הארץ. תמונה
זו נמצאת אי־שם באמצע, בין סיכומי
תוצאות ההצבעה עד כה לבין התוצאות
המתפרסמות בעמודים אלה.

פועדי־דחק וקור ערבי
^ וטובוס ״אגד״ מספר ,89007 שיצא
י ביום חמישי שעבר מתל־אביב בכיוון
לצפת, החל לטפס בהרים. נוסעיו המשועממים
חיכו לנסיעה מייגעת. כאשר חולקו
להם טפסי הקלפי הנסיונית, היד, העיון
בהם כהפסקת־נופש קצרה. רוב הנוסעים
נסעו לצפת למטרות נופש. הרכב זה השפיע
לא במעט על תוצאות ההצבעה ועל
אחוז המצביעים. כחמישים אחוז מנוסעי האוטובוס
העדיפו לא להצביע, ליהנות מחופשת
סוף־השבוע מבלי לזכור את מערכת

המשיכה באוטובוס אחר.
באוטובוס שנסע מקרית־שמונה לצפת נמצאו
בעיקר פועלי־דחק, שנסעו בדרכם לעבודה.
חלוקת פתקי הקלפי עוררה בהם
ויכוחים סוערים. הם לא הסתירו איש מ־רעהו
את סימונם על גבי פתק ההצבעה: כל
אחד ידע בדיוק עבור מי יצביע חברו. ה־תוצאה
המעניינת בקלפי זו היתה, שפועלי־הדחק
לא נטו להצביע עבור רשימות עדתיות
17 .איש הצביעו בקלפי זו, וקולותיהם
התחלקו כדלהלן: מפא״י — 6קולות;
חרות — 4קולות! המפלגה הדתית הלאומית
— 2קולות; הפרוגרסיבית מפ״ם,
החזית הדתית התורתית ומפלגת קידמה ועבודה
הערבית קיבלו קול אחד כל אחת.
מאחר ולא היה אף לא ערבי אחד בין הנוסעים,
היה בהצבעה עבור מפלגת ה־קידמה
והעבודה משום הפתעה. היא התבררה
אחרי ההצבעה: היה זה מנהל־העבודה
המפא״יי של פועלי־הדחק שהצביע עבור
רשימה התלויה במפא״י, כדי לבדוק את
מהימנותם של סופרי הקולות בקלפי.
הקלפי הבאה נערכה באוטובוס שיצא בשעה
7.45 בבוקר מצפת, הסתיימה עם הגיע
האוטובוס לכפר הערבי רמה. נוסעי האוטובוס
היו שלושה חיילים — שסרבו עקרונית
להשתתף בהצבעה — עובד אל-על, מורה וחמישה
אזרחים אחרים שהיו בדרכם לחיפה.
שבעת הפתקים שהושמו בקלפי התחלקו
כך: מפא״י — 3קולות; מפ״ם, חרות,
אחדות־ד,עבודה והמפלגה הדתית הלאומית

mבאר־שבק בדקה הקלפי חתר כל־אוצי
זכו, כל אחת מהן, בקול אחד.
19 קולות נוספים הושמו בקלפי הנסיו־נית
בין רמה לחיפה, באוטובוס שיצא אף
הוא מצפת, .בין הנוסעים באוטובוס זה היה
מספר רב של ערבים נוצרים ומוסלמיים, .
אלה מביניהם שידעו עברית גילו התלהבות
לרעיון הקלפי, התנדבו להסביר לידידיהם הדוברים
ערבית בלבד את מטרת ההצבעה
ואופן ביצועה. התוצאות: מפא״י — 11 קולות!
מפ״ם — 3קולות! חרות ואחדות־העבודה
— 2קולות כל אחת! ואילו המפלגה
הקומוניסטית והמפלגה הדתית הלאומית
קיבלו קול אחד לכל מפלגה. פתק אחד היה
ריק. המפלגות הערביות לא קיבלו אף לא
קול אחד.

״משהו מעניין בנ סי ע ה!״
ך 1לפי נוספ ת נערכה באוטובוס מספר
,37527 \ /שנסע מחיפה לזכרון־יעקב. היא
Iנתנה הזדמנות לרבים מיושבי רצועת
המושבים והמושבות הותיקות שלאורך
כביש חיפה—תל־אביב להצביע בה. הקהל
כלל בני־נוער רבים, מורות מישובי הסביבה,
וחקלאים. היתד. זו קלפי עירנית במיוחד,
גרמה לריבוי הויכוחים 21 .מתוך 26
מקבלי פתקי־הקלפי לא ויתרו על זכותם
לבחור. גם כאן זכתה מפא״י במקום הראשון,
קיבלה 6קולות. מפ״ם — 3קולות!
הציונים הכלליים — 3קולות! המפלגה הקומוניסטית,
תנועת החרות, ליכוד עולי
צפון אפריקה, החזית הדתית התורתית והמפלגה
הדתית הלאומית קיבלו קול אחד
לכל רשימה 5 .פתקים היו ריקים.
התרגשות וענין עוררה הקלפי גם באוטובוס
שנסע בין זכרון־יעקב וחדרה. הנהג
זירז את העולים בתחנות־הביניים, קרא:
״עלו מהר, היום יש משהו מעניין בנסיעה,
לא סתם!״ נרגש לא־פחות היה אחד הנוסעים,
פעיל אחת המפלגות, שסיפר :״אילו
הייתם עושים את הקלפי בחדרה, הייתי מגייס
בוחרים. פה לא נשאר לי מה לעשות
מלבד להשאיל את העט שלי למצביעים.״
מתוך 31 הנוסעים הצביע :25 מפא״י — !7
נמנעים עקרוניים — !7אחדות העבודה —
!4מפ״ם — !3הפרוגרסיבים, החזית הדתית
התורתית, חרות ומפלגת העבודה הערבית
— קול אחד לכל מפלגה.
הקלפי של אזור הצפון הסתיימה באוטו־בוס־מאסף,
שיצא מחדרה בשעה אחת אחרי-
הצהרים לכיוון תל־אביב. הפעם חסרו רק 4
פתקים מתוך 27 הפתקים שחולקו. אחד הבוחרים
חשב כי עליו לסמן את הרכב הקואליציה
הממשלתית, סימן אות ליד רשימת
הצ״כ וליד רשימת מפא״י. ענין מיוחד
היה בקלפי זו בפתקים הריקים שהוטלו לתוכה.
מטיליהם חזרו על הטענה, כי אין
בעד מי להצביע. אלה שהצביעו בחרו :
מפא״י 14 אחדות־העבודה — !3המפלגה
הדתית הלאומית — !3חרות — ;2
החזית הדתית הלאומית — !2הציונים הכלליים

סיכום הצפון

• taי כו םכל הקלפיות הקטנות, עד תל־
Uאביב, נותן תמונה של דעת הבוחרים
בחציה הצפוני של הארץ. חולקו 151 פתקי־בוחר,
והצביעו 135 איש — השתתפות של
,89%שהיא השתתפות־שיא עד כה. מתוך
.הפתקים שהוטלו היו 19 ריקים — של נמנעים
עקרוניים, של אדישים או של נוסעים
שלא הבינו כראוי מה מבוקש מהם. מתוך
116 הקולות הכשרים, זכו הרשימות לתוצאות
הבאות:

א -מפא״י 49 -קולות (42.7
אחוזים);
ח -ח רו ת 12-קולות ( 10.3אחד
זים);
מ -מפ״ם 11 -קולות ( 9.4אחד
זים);
ת -אחדות העבודה 11 -קולות
( 9.4אחוזים);
ג ד -ה חזי ת הדתית חתורתית -
9קולות ( 7.7אחוזים);
צ -ציונים בלליים 8 -קולות
( 6.9אחוזים);
כ -המפלגה הדתית הלאומית -
8קולות ( 6.9אחוזים);
ק -המפלגה הקומוניסטית 3 -
קולות ( 2.6אחוזים);

פ -פרוגרסיבים 2 -קולות (1.7
אחוזים);
ליכוד עולי צפוך אפריקה 1 -קול
( 0.9אחוזים);
קידמה ועבודה 1 -קול ( 0.9אחד
זים);
מפלגת העבודה הערבית 1 -קול
( 0.9אחוזים).

מילואים -לספרדים
ך * קלפי של דרום הארץ הורכבה למען
Iשה משש קלפיות שונות, שבוצעו בששה
אוטובוסים שונים בקו תל־אביב—באר־שבע
וחזרה. המצביעים היו הפעם כמעט
כולם עולים חדשים, ברובם אנשי התישבות
של מושבי הנגב, עיירות פיתוח ובאר־שבע.
חלק קטן מהם היו בני הישוב הוזתיק, רובם
ככולם קיבוצניקים.
בקרב סוג זה של אנשים נתקל ביצוע
הקלפי הנסיונית בקשיים רבים. כאן לא עזרה
קריאה של הוראות־ההצבעה, שפורטו
בפשטות בפתק־ההצבעה, גם לא הסברים
בעל־פה. אחוז ניכר מבין המצביעים פשוט
לא הבין, למרות כל ההסברים, מה פירושה
של קלפי נסיונית ומה היא מטרתה. החשד
הראשון שהתעורר היה שזהו נסיון של מפלגה
— מפא״י דוזקא — להתחקות אחריהם
ולברר עבור מי הם מצביעים. מסיבה זו אין
ליחס הפעם את רוב הפתקים הלבנים שנזרקו
לקלפי כפתקים של נמנעים עקרוניים
מהצבעה, אלא כפתקים של אנשים אשר לא
הבינו מה עליהם לעשות.
השלב הראשון של קלפי הדרום נעשה
באוטובוס ישיר של אגד, שיצא בשעה 12.00
מהתחנה המרכזית בתל־אביב לבאר־שבע.
נוסעיו, כ־ 25 במספר, היו רובם ככולם תושבי
באר־שבע. מתוך 25 פתקים שחולקו,
הצביעו 18 איש, שקולותיהם התחלקו כדלקמן:
מפא״י — 11 קולות; חרות — 2
קולות! הקידמה והעבודה — 2קולות!
מפ״ם — קול אחד! החזית הדתית הלאומית
— קול אחד! ליכוד עולי צפון אפריקה —
קול אחד.
השלב השני בוצע במזנון שבצומת דרכים
בשעה 1.00 בצהרים. אותה שעה שהתה
במזנון מחלקה של אנשי מילואים, שהיו
בהפסקה קצרה של אימוניהם. הם ישבו
ליד שולחנות נפרדים, אולם למרות שלא
היתד, כאן כל הצבעה מאורגנת, היו תוצאות
הקלפי מפתיעות. מתוך 30 איש שקיבלו
פתקי־הצבעה, הצביעו ,23 שקולותיהם התחלקו
כך: המפלגה הספרדית הלאומית —
14 קולות! אחדות־העבודה — 4קולות!
מפא״י — 3קולות! פרוגרסיבים — קול
אחד! חרות — קול אחד.
מן הסתם היה אחד מחיילי אותה יחידה,
שחייליה היו בגיל בין 30ל־ ,40 פעיל המפלגה
הספרדית הלאומית, שהצליח לשכנע
את חבריו.

השג מצביע

ועל רקע צפת והר כנען, המשתקפים דרך החלון הקדמי של
האוטובוס, אחרי ששאר נוסעי האוטובוס הצביעו אף הם
בקלפי הנסיונית של העולם הזה. הקלפי נערכה הפעם באוטובוסים מדן ועד באר־שבע.

לגה הדתית הלאומית — 5קולות! חרות —
4קולות! מפ״ם — 4קולות! המפלגה הפרוגרסיבית
— 2קולות; חזית דתית תור־תית,
הציונים הכלליים, המפלגה הקומוניסטית
— קול אחד לכל רשימה! ריקים — .2
הקולות האחרונים נוספו לקלפי הדרום
באוטובוס שיצא מרחובות לתל־אביב 27 .
הקולות שניתנו, מתוך 31 הפתקים שחולקו׳
התחלקו בצורה זו: מפא״י — !5חרות —
!5מפ״ם — ;5המפלגה הדתית הלאומית
— ;3אחדות־העבודה 3הציונים הכלליים
— !3המפלגה הפרוגרסיבית — !1
ליכוד עולי צפון אפריקה — !1התאחדות
התימנים — .1

חולשת חרות
Uמרות שבבל שלב ושלב של קלפי
/נסיונית זו היתה עדיפות למפלגה אחרת,
ולמרות שלעיתים נראו התוצאות בלתי-
הגיוניות, הרי בסיכום כללי של כל הקולות
שנאספו באוטובוסים בדרכי הדרום מצטיירת
התמונה הבאה: ראשית, אחוז המצביעים
הפעם היה גדול מאד, נפל רק מזה
שבאוטובוסים של הצפון. מתוך 192 פתקי־הצבעה
שחולקו, הושמו חזרה 162 פתקים,
שהם 83 אחוז. ואלה הם יחסי הכוחות בין
המפלגות בקלפי זו, אחרי הורדת 8הפתקים
הלבנים:

א -מפא ״י 47 -קולות (25.5
אחוזים);
ב -המפלגה הדתית הלאומית -
19 קולות ( 10.3אחוזים);
מ -מפ״ם 18 -קולות ( 9.8אחד
זים);
ת-אחדות־העכודה 18 -קולות

( 9.8אחוזים);
עולים ודתיים חי -חרות 16 -קולות ( 8.7אחד
B M Ip lB a H H ffזים);
ן * שלב השלישי של קלפי הדרום נע המפלגה הספרדית הלאומית -
ו י רך באוטובוס המאסף, שיצא
מצומת 14 קולות ( 7.6אחוזים);
הדרכים לכיוזן באר־שבע בשעה 1.20בצהרים.
נוסעיו היו בעיקר בני ישובי־עולים צ -הציונים הכלליים 6 -קולות
שבדרך, חלקם ירדו בקרית־גת. מתוך 3.2( 25 אחוזים);
מקבלי פתקים הצביעו ,21 בצורה הבאה: פ -המפלגה הפרוגרסיבית 4 -
מפא״י — 10 קולות! חרות — 2
קולות! קולות ( 2.1אחוזים);
מפ״ם — 2קולות! אחדות־העבודה, המפל
גה הדתית הלאומית, החזית הדתית התור -ג ד -חזי ת דתית תורתית 3 -
תית, הציונים הכלליים, הקומוניסטים — קול קולות ( 1.6אחוזים);
אחד לכל רשימה! ריקים — .2
התאחדות התימנים 3 -קולות
האוטובוס הבא, בו נערכה הקלפי הנס־ ( 1.6אחוזים);
יונית, היה האוטובוס המאסף שיצא
מבאר־ ק -המפלגה הקומוניסטית 2 -
שבע לתל־אביב, דרך סעד, בשעה
.3.20 הצמ קולות ( 1.1אחוזים);
תוך 43 נוסעים שקיבלו פתקי־הצבעה
ביעו ,37 שנתנו את קולותיהם לפי חלוקה ליכוד עולי צפון אפריקה 2 -קד
זו: המפלגה הדתית הלאומית — ;9מפא״י לות ( 1.1אחוזים);
— ; 8מפ״ם — ;6אחדות־העבודה
— 4ה! הקידמה והעבודה 2 -קולות (1.1
חרות — ;2התאחדות התימנים — 2
—; קול אחוזים).
ציונים הכלליים, חזית דתית תורתית
אחד לכל רשימה! ריקים — .4
חלקה החמישי של קלפי הדרום נערך באוטובוס
שבא מבאר־שבע והמשיך מצומת
כפר־אחים—קרית־מלאכי לתל־אביב. חולקו
בו 38 פתקים ולתוך הקלפי הושמו ,36שהתחלקו
בין המפלגות כך: מפא״י — 10
קולות; אחדוודהעבודה — 6קולות! ד,מפ־

התופעה הבולטת ביותר בקלפי נסיונית זי
היא ירידת אחוז הקולות של תנועת החרות
ועלית אחוז הקולות של הדתיים. אין ספק
שבקרב ישובי העולים בנגב גדולה השפעתה
של המפלגה הדתית הלאומית במקצת
יותר מאשר בשאר חלקי הארץ, עובדה שהעלתה
אותה מהמקום השישי בדרך כלל

בשאר הקלפיות הנסיוניות, בערים וערי־השדה,
למקום השני הפעם. האמת מונחת
מן הסתם באמצע, אם יקחו בחשבון שכונות
דתיות מובהקות. חרות, לעומת זאת,
ירדה מדרגת המפלגה השניה — או הראשונה
בחלק מהקלפיות הנסיוניות — למקום
החמישי, דבר המעיד על חולשתה בריכוזי
ההתיישבות.
אין ספק שירידתה של חרות היא תוצאה
ברורה של נטיה אחרת המסתמנת בקלפי זו,
והיא הנטיה של הצבעה עבור מפלגות עדתיות
כמו המפלגה הספרדית הלאומית, התאחדות
התימנים וליכוד עולי צפון אפריקה.
כמעט בכל מקום בו מקבלות מפלגות עדתיות
קולות, נעשה הדבר על חשבון חרות. משום
כך אפשר כבר כיום לנבא שמנדטים שינתנו
למפלגות עדתיות יהיו על חשבון חרות.
גם הפעם, כמו בקלפיות הקודמות, צועדות
שתי מפלגות הפועלים, מפ״ם ואחדות-
העבודה, זו בצד זו, עם מספר שווה של
קולות, כשאחוז הקולות של מפ״ם עולה על
האחוז הממוצע שלה בערים, ואילו אחוז
הקולות שקיבלה אחדות־העבודה הוא בדיוק
כמו הממוצע שלה בשאר הקלפיות. תופעה
מעניינת נוספת, הוא מספרם המועט של
הקולות שניתנו למפלגה הקומוניסטית, דווקא
באיזורים בהם היא מקוזה לעלית כוחה.

מדן עד באר־שבע
ך איכום של שתי הקלפיות שנערכו מדן
wועד באר־שבע, נותן את התוצאות הבאות:
הצביעו 300 איש, שקולותיהם התחלקו
בין המפלגות השונות בצורה הבאה:

א -מפא״י 96 -קולות (31.9
אחוזים);
ת -אחדות-העבודח 29 -קולות
( 9.7אחוזים);
» -מפ״ם 29 -קולות ( 9.7אחד
זים);
ח -תנועת החרות 28 -קולות
( 9.3אחוזים);
כ -המפלגה הדתית הלאומית -
27 קולות ( 9אחוזים);
המפלגה הספרדית הלאומית 14-
קולות ( 4.6אחוזים);
צ -הציונים הכלליים 14 -קולות
( 4.6אחוזים);
ג ד -חזי ת דתית תורתית 12 -
קולות ( 4אחוזים);
פ -המפלגה הפרוגרסיבית 6 -
קולות ( 2אחוזים);
ק -המפלגה הקומוניסטית 5 -
קולות ( 1.6אחוזים);
ליכוד עולי צפץ אפריקה 3 -
קולות (אחוז אחד);
התאחדות התימנים 3 -קולות
(אחוז אחד);
חקידמה והעבודה 3 -קולות
(אחוז אחד);
מפלגת העבודה הערכית -קול
אחד ( 0.3אחוזים).
13s3

אנשים״״

והצדק היה עם דני | |

שנה טובה 1

,,שנה טובה ומאושרת! שנת
שלום ובטחון ! שנת פריון עבודה !
שנת קיבוץ גלויות! שנת הפרחת
השממות ! שנת שקט ושלוה !
שנת עושר והצלחה! שנת התקדמות
והתרחבות ! שנה מתוקה
אלה הם נוסחי הברכות לשנה טובה,

על תשובה כזו — היה כל תלמיד מקבל ציון ״בלתי מספיק״ ונשאר
בכתה לשנה נוספת. אולם דני קבל ציון ״טוב מאד״ .מדוע?

הנה

התשובה

אדוני המורה, ענה דני, עברתי ליד בימ״ס לספרים וראיתי מודעה
המציעה ספרים ממבחר הספרות העולמית כמו— :

מרג׳ורי מורנינגסטר
פייטון פלייס סאיונארה בית־הדין
הששה ביוני

.6הים האכזר
.7אסתר קוסטלו
.8האיש בחליפה האפורה
.9מחר אזיל דמעה
.10 הגיבן מנוטר דם

המחיר הרגיל של כל ספר בכריכה קשה ועל נייר משובח בהוצאה
מהודרת הוא — 5.ל״י — וכל 10 הספרים הללו נמכרים רק 21.5ל״י.
— לא יתכן
יתכן ויתכן במפעל הספרים של

מועדו! הספר הטוב

אותם קונים אצל הרוכלים ברחוב 20 ,
בלירה, ושולחים לכל הידידים והמכרים.
האם הם באמת רוצים לקבל דווקא ברכות
אלהז האנשים הבאים נתבקשו לגלות מהי
משאלתם האישית הראשונה לשנת תש״ך.
דורשי־טובתם יכולים לשלוח ברכות בהתאם:
הפרופסור רב־אלוף יגאל ידין :״באום ן
אישי־צבורי הייתי רוצה שנזכה לכך שבשנה
הבאה תונהג שיטת הבחירות האזורית•
באופן אישי־מקצועי אני מקידה שבשנה
הבאה תתגלנה מגילות גנוזות גם
בחופי ים המלח של ישראל למרות
התקרבות הימים הנוראים לא חשב עדיין
שר המשפטים פנחס רוזן על משאלה
כזו. רק לאחר היסוסים הצהיר :״אבל יש
לי משאלה פרטית שלא הייתי רוצה לתת לה
פרסום גם לשר הדתות הרב יעקב
משה טולידאנו משאלות אישיות כמוסות׳
שאותן אינו מוכן לגלות. רק משאלה
אישית אחת לא הסתיר :״להיות מצורף
לממשלה, שנוכל לעבוד עבודה הדדית״
ח״ב ר,צ״כ לשעבר שושנה פרסיץ
היתד, רוצה ״להמשיך בעבודתי למען החינוך
והתרבות ח״כ חרות ד״ר
שמשון יוניצ׳מן הביע את משאלתו האישית
שהשנה יוגשם סוף־סוף חינוך תיכון
חינם לכל העולים ומיעוטי־היכולת
ראש עירית תל־אביב—יפו חייב לבנון
היה רוצה מאד שהשנה תהיה עליה גדולה,
מכיוון שבראש וראשונה הוא רואה את עצמו
כציוני. אם תתמלא משאלה זו׳ יש לו
משאלה פרטית יותר :״שאהיה בריא ושאוכל
להמשיך לשאת בעול הרבה שנים
אבאא כן, מנהל מכון ויצנזן, היה רוצה
לשאת בשנה הבאה פחות נאומים מאשר
בכל אחת מעשר השנים האחרונות
משאלה תמציתית יותר היתד, למשוררת
וכתבת קול־העם חי הקדמון :״כל המשאלות
האישיות מתגלמות בדבר אחד —
שבן־גוריון ירד פחות יומרנית היתד,
משאלתה של אדים דה״פיליפ, מנהלת
האופרה הישראלית :״שנהיה בריאים. בריאות,
בריאות ועוד הפעם בריאות — ויותר
מזה לא חשוב משאלתו האישית של
דובר משטרת ישראל רמ״ח יעקב נאש
לשנה החדשה :״שיהיה שלום עם מדינות
ערב ושחלק גדול ממשאלותי הפרטיות׳ שהן
ללא גבול, יתגשם בקיצור: שתהיה שנה
מבורכת מזכיר ההתאחדות הישראלית
לכדורגל יוסף דגן, מאחל לעצמו שיזכה
בשנה הבאה בפרס הגדול של מפעל הפיס,

בסכום של 30 אלף ל״י ואילו הבדרן
אלכסנדר יהלומי רוצה שבשנה הבאה
״לא יהיה יותר גרוע מבשנה שעברה, ואם
אפשר שיהיה קצת יותר טוב איחולים
אישיים מפורטים יותר היו לעודד א3י•
שר, מנהל היכל התרבות בתל־אביב :״שנצמד
לערכי הרוח והתרבות תוך שיבה אל
המקורות, ונתרחק עד כמה שאפשר מן
הזולות שפשטה בחיינו. ואני מאחל לעצמי
ולכולם שהרבה מהאמנים שלנו יקחו לעצמם
חופש בשנה הבאה, ישתלמו ויעמיקו
את תרבותם לפני שיעלו על הבמה
שחקן בצל ירוק חיים טופול הביע את
משאלתו האישית, שהשנה נייצר סוף־סוף
סרטים ושיקבל.בד,ם מקסימום של תפקידים
מאמן קבוצת הכדורגל של מכבי
תל־אביב יוסף מרימוכיץ היה רוצה,
שבשנה הבאה יתגשמו שלושה דברים לפחות
:״שהילדות שלי תגדלנה ותהינה בריאות,
שהחובות יתמעטו ושקבוצת מכבי
תל־אביב תהיה מגובשת. ואם אפשר עוד
משהו: שהמפלגות תקיימנה עשרה אחוז
מההבטחות שלהן הפסנתרנית פנינה
זלצמן איחלה לעצמה :״שאדע להסתגל
לכל הדברים החדשים הנוצרים, לחיים ולכל
החידושים בכל הכיוזנים מזכיר אגודת
העתונאים משה רון איחל לעצמו ״מיזוג
אויר לבית־סוקולוב המשורר ומזכיר
אגודת הסופרים אברהם כרוידס (:)52
״אני רוצה שתהיה לי שנת בריאות. בגילי
אדם מתחיל לדאוג לבריאות. אמנם עדיין
אינני זקן, אבל הברגים במכונה כבר לא
משומנים. כמו כן אני מאחל לעצמי הרחבת
הדעת ויצירה מתוך חדור שחקן
תיאטרון אהל מאיר מרגלית היה רוצה
שהשנה יוכל להתרכז בשטח שבו הוא עובד
— התיאטרון, ו״שהבמה העברית תתחיל
להגיע לפחות דלנטטיזם, פחות בזבוז ומקסימום
של הישגים. אני רוצה לשחק בתיאטרון
עברי שיעמוד על רמה ושבשנה הבאה
יתערבו הממשלה, מוסדות ציבוריים או אישים
ויסירו את המכשלות מדרכו׳ של התיאטרון
העברי, שהם חוסר כשרון וחוסר
יושר פנימי שחקנית התיאטרון הקאמרי
חנה מרון רוצה חוץ מבריאות
ושלום בעולם ,״לעבור את בחינת הנהגות
שלי.״

עד הראש וכ״ו
בתיה לנצט היתר, ללא ספק השחקנית
העסוקה ביותר בשנת תשי״ט. לפי הסטטיסטיקה
הרשמית של התיאטרון הקאמרי,
הופיעה במספר רב יותר של מחזות והצגות
מכל שחקן אחר. אולם הסטטיסטיקה הרשמית
של התיאטרון אינה הכל. גם בחדשי
הפגרה המשיבה בתיה להופיע. כאשר חלתה
השחקנית תמרה סמסונוב, שהיא השחקנית
היחידה של התיאטרון הקטן המציג
מערכונים מקוריים בביומו של פיטר

פ ס ( 1ן י
תגובותיהם של אישים שינים על מאורעות השנה, מלוקטות מתוך המדור השבועי הקבוע:

הרשם גם אתה עוד היום, בחנויות
ספרים ובתחנות הרשמה וחלוקה

תשרי
• המשורר אברהם שלונסקי, בעקבות חידון התנ״ך :״אני חושב שאדם יכול
להיות אינטליגנטי מאוד גם מבלי לדעת את מספר הטלפון של רחב הזונה.״
חשון
• ח״ב חרות אריה כן־אליעזר, בעת ויכוח בכנסת׳ על מדיניות־החוץ הישראלית:
״היו שגיאות שונות במדיניות הישראלית, בתקופת כהונתו של משה שרת כשר החוץ.
אך תמיד ידעו אז לפחות באיזו.יד להחזיק את המזלג ובאיזו יד את הסכין.״
כסליו

הנקיון מתחיל -
ו 19י וזזזג געזגג־ וז 1רך קויק, אב!ן\ז הרביסח ח 1זכ 1גז\ז
בפצתת, א ת פסז־גת חבית !פיו ת גוגבת. פזות בז־יאגזז
\\!1יך\ .ארא פזהפזוה ופזתוה תפזהו תפיגב בפיסית
הו!ן יו\ -.ו. קויק ובתר פל־יז־י >ו?\־גת תבי ת כאב?ת
הנביגוה הגוובה ביותר .2 .קויק תוציא אב!ן ת תרפזת
לוסיר\ תבית ופיתירת בריאות התפזפתת, רצף, התכיל

תותר דיווב?צית.

• ח״ב מפ״ם מאיר יערי, אחרי מעצרו של אהרון כהן :״הצבענו בעד החוק
לתיקון דיני ענשים, מכיוון שאנחנו רגישים מאוד לעניני בטחון. לא שיערנו בנפשנו
שעלולים להשתמש בו נגד חברי תנועה חלוצית.״
טבת
בן*ארצי, מנהל אל-על :״המטוס הוא כמו אשה: ערכו פוחת
• אלוף אפרים *
לא בהתאם לניצול, אלא בהתאם לגיל.״
שבט
• שר הבריאות ישראל ברזילי :״דוד בן־גוריון הוא כמו מסמר בלי ראש —
נעוץ בקיר ואי־אפשר לעקרו מראשות השלטון במדינה.״
אדר א׳

• החזאי:

״מזג־האוזיר עשוי להשתפר אך עלול גם להיות גרוע יותר.״

העולם חזה

1148

פריי, בעלה של בתיה, התנדבה בתיה
למלא את מקומה של תמרה, כדי ״למנוע
משבר משפחתי׳״ לדבריה ללא רי
(עמוד האש) פריש הצעיר יש אמביציית
גדולות, לא רק כיצרן סרטים וכבמאי אלא
גם כשחקן קולנוע. עד כה טרם ניתן לו
להופיע ככוכב בסרטים אותם הפיק וביים
הוא עצמו, דוגמת צ׳אפלין, למשל. משום
כך קפץ לארי על ההזדמנות שמישהו אחר
מפיק ומביים בארץ, הציע את עצמו לכריס־טיאן
ז׳אק, לתפקיד משקיף האו״ם בסרט
קילומטר .95 כאשר פגש לארי את אחד
מידידיו, בכיכר דיזנגוף בתל־אביב, הודיע
לו זה :״רק אם תעמוד על הראש תקבל את
התפקיד.״ לארי לא היסס, עמד בו במקום,
לעיני קהל העוברים ושבים, על הראש, נתן
הזדמנות לצלם שנוכח במקום לצלם תמונה
נדירה (ראה תמונה) בה הוא נראה שניה
לפני שידיו נגעו בקרקע לפני תחילת
השנה החדשה החליט הקריקטוריסט קריאל
(דוש) גרדוש לפרוע את כל חובותיו
לפיליטונאי אפרים קישון, העובד עמו
׳יחד באותו עתון. רק מעטים הבחינו בכך,
כי בגליון ערב־שבת האחרון של מעריב,
בעמוד המודעות הקטנות בו מתפרסמת דרך
קבע קריקטורה של דוש, הופיעה דמותו של
הונגרי ממושקף ומשופם שהחזיק בידו שלם
האומר :״חזית המזרח המזרחי ויוצאי קיש־הונטפרנצוזארוש.״
המלה הארוכה לא היתד,
אלא צירוף של קישור,ונט פרנץ וזארוש,
שהיה שמו המלא של קישון אגב,
התחרות בין שני עתוני הערב מולידה לעיתים
תוצאות משעשעות למדי. אחרי ש
מעריב
עשה פירסומת לאוגדן
הבולים שלו בסיסמה ״שני אוגדנים
הגיעו השנה ארצה, אוגדן
ריד ואוגדן הבולים של מעריב,״
בחר נח מוזס, בעליו של ידיעות
אחרונות, בסיסמה הבאה:
״שני אטלסים כבשו השנה את
העולם. קליע אטלס האמריקאי
ואטלס ידיעות אחרונות
העתונאי הקשיש אורי קיסרי
אינו רק בעל נימוסים צרפתיים
מעודנים, אלא גם בעל
הברקות מקוריות. לפני תקופת־מה
דיבר בשבחו של שמואל
שי, איש יחסי־הציבור של ח־בימה,
בפני אחד מאנשי הבימה:
״הבחור הזה הוא בחור חכם,
ומעריץ אותי מאד השחקנית
זהרירה חריפאי, אשתו
של כתב דבר שלמה שבא,
זכתה לאחרונה לכינוי קולע, מפיו
של העתונאי נתן דוני
כיץ: מלכת שבא רפי
נלסון, שהתחיל לכתוב לאחרונה
מדור מיוחד בשבועונד,
של אילת, בשם בעין אחת, הפתיע השבוע
את ידידיו כשהודיע להם כי הוא עומד
להתחתן. הכלה היא לאה לוין, רקדנית
במת מחול, שבילתה חופשה ארוכה באילת,
הכירה שם את רפי, החליטה להינשא לו.
לפני שנרשם לנשואין ברבנות דאג רפי
שארבעה מידידיו יבואו לרבנות כדי להעיד
שהם מכירים אותו כרווק. כאשר הופיע רפי
במשרד הרבנות, לא מצא שם איש מהעדים
שהבטיחו לבוא. הסיבה: אף אחד מהם לא
האמין ברצינות שהוא עומד להתחתן, חשכו
כי זאת מתיחה הזמר שמעון ייעד
ראלי, מילא השבוע תפקידו של הילד התמים,
שגילה באגדת בגדי המלך החדשים כי
המלך הוא עירום. אחרי שביקר בתערוכת
יובל תל־אביב, חזה עם עשרות צופים
בשידור טלביזיה המועבר מאולפן במרחק
עשרה מטרים׳ תמה שמעון :״בשביל מה
צריך טלביזיה? שיעשוחור באולפן ואז
יראו את המשדרים בגודל טבעי ולא מטושטש״
שחקן תיאטרון דו־רה-מי עממי
עו*יד היה השבוע נרגש מאוד,
אחרי אחת מהופעותיו. הוא יצא מהאולם,
עלה על אופנועו ורכב הביתה. רק בביתו
גילה כי לקח אופנוע לא לו. פריד מיהר
למשטרה, מצא שם גבר מתיפח, שסיפר
כי אחרי הצגת דו־רה־מי היה כה מבולבל
עד שבטעות נסע הביתה על אופנוע של
אחר רפאל נוססאום, במאי הקולנוע
הצעיר שחזר השבוע ארצה מגרמניה
ועורר סערה בהודיעו כי הוא מתחיל בהפקת
סרט ישראלי־גרמני על שני צעירים ההולכים
לסלע אדום, הגיע ארצה כשחלק מן
הסרט כבר נמצא באמתחתו. אנשי הצתת
הגרמני של חברת ההפקה של נוסבאום הספיקו
לצלם כבר את כל הסצינות המתרחשות
בפטרה, הנמצאת בירדן.

יין״\ז\
הכל סמלי
״ניעלה לשלטון רק בעוד 3שנים״ הכריז
ח״כ מרידור מ״חירות״.
(מתוך העתונות)
ל פינתו הפתאומית של סגן המפקד העליון מניהול המדינה,
״ הדהימה את ההמונים, שציפו למינוי המידי של הסגן לתפקיד
שר לעניני השילומים מגרמניה. הסגן בכבודו ובעצמו כינס מסיבת
עתונאים והסביר להם שהם לא הבינו אותו, ו־ 3שנים בקוד הרשמי
של צח״ל (צבא חירות לבגין) פירושן בעצם לא יותר משנתיים
ושמונה חדשים, וגם לא בכל המקרים, אם להביא בחשבון ששנה
ש״חירות״ לא בשלטון לא נחשבת לשנה מן המנין. ובכלל 3זה
מספר סמלי, כמו 7או , 12 ובעצם הוא יכול היה לומר גם ד
או . 12
אחר כך דיבר מס׳ 75 ברשימה של ״חירות״ לכנסת, מועמד
רציני בעל השכלה עממית בהחלט, בוגר מצטיין של הגן של שרה,
ואחד הסמ״חים (.סגן מפקד חצי חוליה מצומצמת) המפוארים של
״חירות״ .הוא אמר שאיך יכולים להבין את הדברים כמו שהבינו
אם אפילו הוא, מס׳ 75 או — 79 דבר שעדיין לא הוכרע סופית —
יהיה חבר כנסת.
לשאלות העתונאים השיב החבר־כנסת המיועד כי הדבר הובטח
לו חגיגית במסדר רשמי ע״י המפקד.
טענתו המוחצת של מס׳ 75—79 שברה את קשיחותם הבלתי
מובנת של העתונאים, למחרת פירסמו הכחשה נמרצת בעתוניהם:
״אין ספק״ ,הם כתבו ,״שאם יתנו ל״חירות״ היא תסכים לעלות
לשלטון לאו דוזקא בעוד ,7 ,3או 17 שנה״.
מה, אתם לא מבינים? גם אני לא מבין. כי ב״חירות״ אין צורך
להבין! צריך רק למחוא כף ולצעוק ״בגין לשלטון
השגה אדר ב־
>« שרה או צ ר לוי א ש כו ל 5״אני מאזן את התקציב בעזרת השם. כל שנה אני
ממציא שם אחר למס.״
ניס!
נתן ילין מור, בעקבות הודעתה של גולדה כי היא מקוה לשלום מהיר בין
*ישראל לארצות־ערב :״אם יבוא השלום בכלל, הרי הוא קרוב עתה בעשר שנים יותר
מכפי שהיה עם קום המדינה.״
י אייר
• מנהל ועדת העשור מאיר וייסגאל :״אילמלא היה לנו חג העשור, היינו
צריכים להמציא אותו.״
סיין
• הכלש הפרטי דוד אלמוג? ״איפה שאתה זורק אבן במדינה, אתה פוגע בגנב.
והוא יגנוב גם את האבן.״
תמוז

• ח״כ חרות אריה סך אליעזר, על מאורעות ואדי סליב :״כל תייר שבא
לישראל מחפש שיכור. מחפש ומחפש ולא מוצא. לבסוף כבר מצאו שיכור אחד. מה עשו?
^ך׳כו וירו בו.״

• ראש הממשלה דוד כך גוריון,

תמוז
• עמום

קינן

שפע ברכות ל שנה החדשהמאח לי ם

או ש >נסק >

בעת נאום בכנסת :״חכמים — וחברי

ת־א, רחוב הרצל
ה חנויו ת המפו ארות לריהוגו מוד רני

:״סופרים הם טפשים בכל מקום, וביחוד במקום שיש להם אגודה.״
1 חעזלס חזי!

1-1 A

מה קזדה כשרותי מבלה יום כא 1וח ת שר חיילות צה״ל, עו1

שתי פני למר
ר 1תי 1רד -
הבת שלה פחות כובה מבת של דתי?
אחר כך, כשהבת באה לחופשה ראשונה,
שואלת האם את חברתה: האם ראתה אותה
במדים? היא חמודה? לא? היא נראית דווקא
טוב, אבל זה לא הבית. ברוך השם׳ היא
גומרת עוד מעט את הטירונות. בטח יעבירו
אותה לעבודה נוחה ומעניינת. היא הרי

סרן פניגה ואמא׳לה

גרב ניירוו

שגויים לשרות פעיל.
.חיילת זו מצאה לו
שימוש מקורי: הגנה על הרובה מלכלון.

*aעולם לא היה לי — בואו נאמר: ה־
)Jעונג — להיות בח״ן. לא ישנתי עם חמישים
נערות בחדר. לא שמעתי את צחקו־קיהן,
את סיפוריהן על החברים שלהן —
ומאידך גם לא הייתי מוכרחה ללכת להתקלח
לבד באמצע הלילה. לא שמרתי בשערי
המחנה ולכן גם 5א ניהלתי ש ־חות
אקדמיות מעמיקות עם עץ. לא כתבתי ספר.
לעומת זאת: כן שמעתי עשרות אמהות
מספרות זו לזו בחרדה שהבת הולכת עוד
מעט לצבא, ומי צריך את זה בכלל, ומה
יהיה, היא כל כך רגישה. תמיד קיבלה את
הטוב מכל דבר, את הרי יודעת, ועכשיו
לוקחים אותה — בשנות חייה היפות ביותר!
איך. תוכל להחזיק מעמד? האוכל!
היא בטוחה שהילדה לא תאכל כלום. היא
כל כך מפונקת באוכל. כשהיא רואה קרום
של חלב היא כמעט מתעלפת. מי צריך
את זה בכלל? בשביל מה זה טוב? למה

עויוד־נוח!־

מכונית ביד. היא יכולה לדבר עם סרן
פנינה? כן, בבקשה. אבל היא מוכרחה
לדבר באופן פרטי. בבקשה.
סרן פנינה מתרחקת עם הגברת, שהיתר,,
כמובן, אמא׳לה של ילדה במחנה. היא
דיברה בצורה נרגשת, וסרן פנינה חייכה
ואמרה לה דברים. בסוף שמעתי אותה אומרת,
בחיוך הנחמד ביותר שלה :״אני
נורא רעה. אני לא אתן לך להיכנס. לכל
אחת יש אמא. חוץ מזה, הן בשדה עכשיו״.
אמא׳לה הלכה כשהיא ממלמלת משהו,
וסרן פנינה אמרה שבסדר גמור, היא תסדר.

*\ינני יידעת, אבל תמיד התהלכתי
בהרגשה שמבין כל הנערות אוספים
תמיד את השמנות, הכעורות והמפחידות
יהודי ושמו מלץ
ביותר, והופכים אותן לקצינות. הייתי רואה
כאלה ברחוב, ביומני הקולנוע, בתמונות
ך מה אתם לא מתפעלים מן החשמל
של עתון צבאי מסויים, ותמיד שאלתי את
עצמי: למה לא רוא־ם לרפואה קצינה חבו טלנו?״ היא זורקת, לצלם ואלי ,״אה?״
בה? כאשר נתקלתי פעם או פעמיים באחת
כזו — הייתי פוטרת את כל העניין בהנחה
שזהו היוצא־מן־הכלל המאשר את הכלל.
כאשר אמרו לי שבביקורי במחנה חיילות
הנמצאות בסידרה לא־חשוב־איפה אצטרך
לפנות אל הסרן פנינה, עשיתי לעצמי את
כל ההכנה הנפשית הדרושה. אתם יודעים:
אדיבות רבה מדי, קרירות מאופקת, טאקט
כדי לא להרגיז, וכמובן הפחד הרגיל בפני
השררה, המעמד, סימני הדרגה וכולי וכולי.
הכניסה הדרמטית שהכנתי לי התקלקלה
בצורה מחפירה. לקראתנו צעדה דמות קטנה
ודקה במכנסי־חאקי, שיער אפור־קצר ומקורזל,
פנים שחומים מאד, ועיניים צוחקות.
עיני הקטנות וקצרות־הראי הצליחו בכל זאת
להבחין בסימני הדרגה. סרן .״שטויות,״ אמרתי
לעצמי ,״זאת לא היא. בטח הרופאה.״
אולי מתאים לה להיות רופאה, אבל היא
לא. היא סרן פנינה. לא נעים. טוב, ניחמתי
את עצמי, זה עוד לא סימן. תראי אחר־כך.
בקושי הצלחנו להחליף כמה מלים אדיבות
ורשמיות — כשאני מנסה להתעלם
מן העיניים הצוחקות — הפריעה את השיחה
אשד, שפסעה בשביל בחלוק־בית
רחב ולא רכוס ביותר, נעלי־בית, ומפתחות

החיילות־הטירוניות נערכות למסדר, לפני צאתן לתרגיל של
התגנבות־יחידיס. סוקרת את המסדר מפקדת המחנה סרן
פנינה ורב־סרן צילה, שחזרה זה עתה מסיור בחוץ־לארץ. מסדרים כאלה הם תכופים ביותר.

מלמלנו כמה מלים אדיבות שזה באמת
יפה מאד .״טוב, אז מה אתם מחכים? בואו!״
מאהל של אהלי־סיירים, מסביב ערוגות
מסודרות של אבנים שתי נערות חולפות
ביעף .״שלום למדריכות!״ פונה אליהן
פנינה. הן משיבות שלום וממשיכות. כמובן,
אמרתי לעצמי, אל תפלי בפח. יאכילו אותך
לוקשים, ואם הכל ייראה לך נחמד, עמדי
על המשמר.
״סרן פנינה,״ אמרתי באדיבות הכי־גדולה
שלי ,״את הרי יודעת איזה רושם קשה
עשה בעולם עניין הרובה בתוך האפודה,
במיטה הצבאית הקרה, של יעל. מה יש
לך לומר?״
סרן פנינה אמרה לדורות הבאים :״הו־הו,
יעל דיין.״
״תשמעו,״ היא אומרת׳ ״אני חברת קיבוץ
אלונים. אז לפני הרבה שנים, אינני
יודעת אם אתם יודעים, היה יהודי אחד
הבר קיבוץ, דוד מלץ, והוא כתב ספר...״

״מעגלות!״
...נ כון, את יודעת? אז מה הוא עשה?
הוא אסף את כל הרע בקיבוץ, ועשה ספר.
כך גם עשתה היא באמת, מתקבלת
תמונה מסולפת של דברים אסור, למשל׳
לענוש את הבנות. את זה אתם יודעים?״
קבוצה של נערות, בתלבושת־שדה לא ביותר
נקייה, פניהן הצעירות מיוזעות, אך
עיניהן צוחקות, חלפה על פנינו .״הביטי
כמה הן נהדרות,״ אומרת עליהן סרן פנינה
בגאווה אמהית ,״למה לא שולחים אותן
לחוץ־לארץ במקום שליחים?״
לא, היא מספרת תוך כדי טיול במחנה,
אין זה נכון. לא רוכבים עליהן ולא מקשים
עליהן את החיים.
המחזור מורכב הפעם ברובו מבנות
משקים ובוגרות־גימנסיה. ילדות מתוקות.
לרובן יש רקע של תנועת נוער, אבל ישנן
כאלה הנמצאות פעם ראשונה במסגרת
חברתית משותפת הן ילדות טובות

נסעו אתן לישובי־ספר, סיפרו להן על ה־עולם.
אז מה עשו? כאשר קיבלו חמישה
ימי־חופש ראשונים, באו אליה ואמרו :״ה־מפקדת,
אנחנו רוצות בימי־החופש להקים
מחנה־קיץ לילדי העולים.״ והן עשו זאת.

רר ח פיעה עבדתי תפ3ג1 צינות רית בטיפז עולים סגן
פנים
דה ק עושה להיוח
עובר!
רא, ג זה החיי?
האוב)
עגול

מציעים תפקידים

ץ ה נראה טוב מכדי להיות אמיתי,
Iחשבתי, ועיני תרו בעצבנות בסביבה.
לקראתנו צעדו שתי קצינות. לעזאזל! שתיהן m
צעירות מאד וחמודות מאד. זוהי ממש י -
התעללות בי, חשבתי. ץ סגן וסגן־משנה. אחת בת ,19 שנייה בת
18 וחצי. תמירות, דקות, לבושות בקפידה
ונראות סריוזיות מאד. אם אתם יודעים
למה אני מתכוזנת.
ילידת וחברת משק אפק.
הסגן, חודה,
מ״מפאית. היא אחראית לפלוגה שלמה של ד1 נערות בנות גילה, בדיוק. מדברת בקול

:ראש־השנה?

קט, ובאדיבות. היא עומדת להשתח־יך
חודשים מספר. באיזו מידה מש־קצינותה
על מעמדה במשק? ״קודם
בכרם, כעת מציעים לי כבר כל מיני
היא אומרת בשובבות. לא, ברזה
משום שהיא רכשה נסיוך בהד-
אנש־ם, נסמן אדמיניסטרטיבי, נסיון
1באנשים. הם מציעים לה להדריך

היא מתכוונת להסכים.
שיער מקורזל,
משנה אילנה.
גבריים טיפוסיים. בת שדה־נחום. עב־
aiבדיר. יש לפניה עוד שנת שירות.
רושם שגורלן של הילדות לא יכול
כל־כך נורא, בידיהן של ילדות כאלה.
rעוד סמלות, טוראיות־ראשונות. נו־שוט.
כולן חמודות, תמירות וחייכניות.
היה בצהריים. לא הצלחתי לראות אם
ית הלכו בשלשות או לא, לקבל את
.מצאתי אותן יושבות ליד במות־עפר
ז, שסביבן נחפרה תעלת ישיבה. ב

i n n j J I M I Iזיוה שנורת, החיפאית בת ה־ ,19 הוארה בזרקורי פירסונזת לפני גיוסה. היא נבחרה, לפני חודשים מספר, בסג־נית
ראשונה של מלכת היופי. הנערה התמירה וירוקת־ העין לחצה ידי ראשי־יעיריות, קיבלה זרי־פרחים, ביקרה
I I I IXI

בקריית הטכניון. טתה, במחנה הטירוניות (שמאל) ,אין זיוה נבדלת משאר החיילות. העבר שחלף רק זח עתה (ימין) ,נראה כחלום רחוק.
קנאתה של הטובה בדיילות, ולשון מדברת
בצרורות.
״...י ה! איך הערתי אתכן הלילה והבאתי
לכן ארטיק דה־לוקס? שמעו, אני לא יודעת
מה קרה, אבל ישנתי במיטה מלאה חול
״שמו לך את זה בכוונה,״ אומרת סרן
פנינה.
״היא משוגעת, זו,״ אומרת איזושהי קצינה
,״היא מעירה אותנו באמצע הלילה ושואלת
:״תגידו, לגמרי לא איכפת לכן
שאני ישנה במחצבה?״
רותי :״ישנתי ככה, עם הקומביניזון,
כמו סילבאנה מנגאנו, בחיי!״
איזו סמלת נכנסת ושואלת, מה בנוגע
להערב. הערב סיום הסידרה. לוקחים לוק־סים,
או מה?
״לוקסים! איזה לוקסים על ראשך?״ אומרת
הרס״רית ,״השתגעת? עושים מדורה!
שמעי,״ היא מתלהבת בפני סרן פנינה,
״עשיתי היום רברסים עולמיים!״
תפוחי־האדמה היו קרים, השעועית היתה
קרה, הפילה היה פילה, והתה היה — טוב.
לא חשוב. באמת, מה אני רוצה יותר,
בתנאי שדה? שטרודל? שטרודל לא היה,
אבל היו עוגות לא כל כך נוראיות.
רותי מציעה לסרן פנינה :״אולי תסתלקי
הערב? רוצים להשתולל.״
מה זה להשתולל? צובעים ומחליפים
נעליים ועושים שמח. כמו כשהיינו בצופים.

לע השולחן היתד, מסודרת בחלוקי אבנים הכתובת :״יערב
ושם״ ,ובאמצעיתה — נחשו מה? נכון: קופסת־שימורים עם
י פרחי־שדה מלבבים. ילדות נשארות תמיד ילדות.
:ן אכלו במסטינגים המפורסמים: תפוחי־אדמה, עגבניה, פילה
עועית.
יה היה קשר מכתן, אני אומרת. לכם. חיילת אחת, בלונדית,
משת ועגלגלה, אומרת, תוך כדי אכילה, לחברתה :״שמעי,
כל כך רעבה שאני יבולה לאכול סוס!״ ״ד,ממ אומרת
ניה. בטח נזכרה שלא יפה לדבר בפה מלא. סוס הן לא
לו, אבל את כל הדברים האלה, כן.
;צלם התחיל להצדיק את קיומו. הנערות היו במצב־רוח מצויין,
ו והתלוצצו. למה, אתם חושבים, התכתנו, כאשר צעקו
ימתו :״בנות, תנו לו עגבניה!״ ״לא. שתיים!״ צעקה אחרת.
ה הן התכתנו? הוא מת לדעת.

במו סילכנה מנגאנו

« לבנו לאוהל של הקצינות. היתד. שם, אני מצטערת לומר,
| הרס״רית היפה והמשעשעת ביותר שראיתי. רותי. רותי
ורחורת עם עיניים ירוקות משגעות, גיזרה היכולה לעורר את

גרת חדשה. מה שהן עושות אחר־כך,
ביחידה שלהן, זה לא עסקה .״רואים שלא
היית בצבא,״ היא אומרת לי חצי בעליונות.
עניתי, בביישנות, שהייתי — אבל במלחמת
השיחרור, ובגדוד של בחורים. היא נראתה
מאד מאוכזבת, אז כדי להרגיע אותה שאלתי
איזה ביטויים חדשים יש כעת בשוק.
בזמני, לפני המון שנים, היו אומרים: מאה
אחוז, כמו כלום, כמו חול, ים, להתלבש
עליו. בתקופת סיני נולדו הבומבה והבול.

מה עכשיו? ובכן כעת אומרות הבנות:
תפסה מנהיגות — בערך כמו להתלבש
על העניינים.
זאת לא רמה — לא בסדר.
גבר! — תפס את מקומו של הזבון והחתיך.
עולמי — ראה רברסים עולמיים.
מה ייש? — עם שני יודים. אפקטיבי
מאד. הן מבטיחות לי.
(המשך בעמוד )18

הרבה יותר מדי

ך י« ותי נראתה ממש קשישה ליד שאר
Iהמדריכות. תארו לכם — היא בת !24
היא היתד, כבר משוחררת שנתיים — אבל
חזרה לצבא. למה?
״אהבה לתפקיד״.
היא לא התרגשה מן החיוך הספקני שלי,
ופשוט מתתי שתאמר לי אולי תמחקי את
החיוך האווילי וכולי וכולי. היא לא אמרה.
״את נהנית מן השררה? את מכלבתת?״

״מלשון כלבתא, את יודעת.״
״מד, פתאום?״
״את לא אומרת להן, :מחקי את החיוך
המטופש׳?״ התחננתי.
לא, היא לא. רק ביום האחרון, פשוט
בשביל החברה, כדי שיהיה להן על מה
להכין תוכנית היתולית — היא מספקת
להן חומר במיסדר. שיהיו מבסוטות, מה יש.
איך זה שהמדריכות מגוהצות, נקיות
ומצוחצחות יותר מן החניכות?
״ד,ן התעצלו, הן הביאו רק חליפת בגדים
אחת. אף אחד לא אשם להן. המדריכות
מוכרחות לשמור על הופעה. לכן הביאו
יותר.״ המעמד מחייב.
מה בנוגע לאיפור?
לא במחנה טירוניות. קודם כל אין להן
זמן, ושנית: אפילו אם הן מוצאות את
הזמן, לא בא בחשבון. הן נמצאות במס

1 Pיפהפיה זו, זהובת־שיער ותכולת־עין,
היא אחת מסגל המדריכות. כל דמ־י
יון
בינה לבין המפקדים שבקריקטורות לא קיים כלל.

וסר רות

בת ,24 נערה דינמית, עליזה
ואוהבת חיים. משרתת
בשרות קבע מפני שהיא *אוהבת את התפקיד הזה״־.

היא חברת
H fl
Jקיבו׳ן אלו־

נים: נעימה ונבונה, עסקה ברכש בעבר.

סא״ל דיש

שרות מביא תועלת לבנות בחינוכן.

חד 1ת ך -
לפען
אל תעצור אותו!

שת* פדם למראה

(המשך מעמוד )17
הרבה יותר מדי — למשל. :מקבלים פה
הרבה יותר מדי פחות אוכל״.
מרוב ש בא בצורה צינית. כמו:
.מרוב שהקשבת כל כך היום — לא תפסת
את השיעור״.
אלפיים שנה — אבל בשימוש חדש. לא
אומרים אחרי אלפיים שנה, כי אם» :כבר
אלפיים שנה שהיא לא נאמה נאום כזה.״

,,לא מפי3ות שאגי עייפה?״
ך שיעור המעניין הופסק עם בואה

I Iשל רב־סרן בריאה ביותר. .רב־סרן
צילה!״ קפצו כולן. החמאתי לרגע לעצמי
שזו הצגה לכבודי, אבל לא. הרס״ן חזרה
מחו״ל והנערות נפלו על צווארה. הצלם
הנציח אותה מנחיתה טפיחה הגונה על
כתף ענוגה, והיא אמרה בהומור :״היי,
שמע! איך אני אכנס לתמונה?״
״אכלת?״ שואלת רותי. לא, עוד לא.
״אבל יש היום עוף ים,״ מודיעה רותי.
לא, תודה. היא מעדיפה ענבים.
בפתח הופיעה סגן־אלוף, של בשר ודם.
סגן־אלוף דינה וורט, מפקדת ח״ן. אשד,
בוגרת, דקת־גיזרה, ובעלת חזות של אחות
רחמניה. על כתפיה, מעל לחולצה הצבאית
המעומלנת להפליא, נחה מטפחת־משי אדומה.
״המפקדת,״ אומרת לה רותי, בחיי, בלי
מורא ובלי משוא־פנים ,״המטפחת שלך
משגעת. אבל האם את מוכרחה, כאן
המפקדת מסירה את המטפחת ואומרת:
״אתן לא מבינות שאני נורא עייפה?״ ארגומנט
נשיי מובהק — מדים או לא מדים,
סגן־אלוף או לא. כמעט נישקתי אותה על
כך אבל לא היה נעים.
״רק אתמול קרה לי דבר דומה,״ היא
מספרת .״הייתי הרוגה והייתי מוכרחה
לנסוע לשוק, למה? לא היד, פשוט מה
לאכול בבית. אז אני ניגשת לאיזה דוכן,
ובחור ספרדי אחד, חבוב, שואל אותי:
,המפקדת, זה נכון שכל מ.צ. לא חשוב
מאיזו דרגה יכול להעיר לך דברים?׳ הבנתי
את הרמז והתביישתי נורא.״
היא חזרה להיות סגן־אלוף כאשר אמרה
בשקט, אך בתקיפות, שהיא מצטערת, אבל
איננה יכולה לדבר כשיש הרבה נוכחים.

ייעודן העיקרי

ו ־!ז גי ״י0

נתאשדוב רי או ת

לילדי ישראל דהדף־הבו
וידידינו• ^
לעובדי־ני •• X

עאת לי ש
י צ רני

וגל מ ה

.ב?יד.בגד
m til!..

ודם כל, רצתה להבהיר לי, שאדע,
\ /שהכוונה איננה לרדת לחייהן של הו
בנות בצבא: ההיפך הגמור הוא הנכון.
בנות רבות לומדות מקצוע בצבא, הן
טכנאיות־שיניים׳ אלחוסאיות, שלמות —
יש הלומדות תפירה, עובדות במכונות ,I.B.M .
או במעבדה. השירות הצבאי לגמרי אינו
מזיק לד״ הנה, למשל, הן אינן מרימות
סירים גדולים. מנקות — כן. אבל לא
מרימות .״כדי לא להזיק לייעודה העיקרי —
להיות אם.״
אני מנסה להיזכר בכל כוחי כיצד קרה
הדבר שמצאנו את עצמנו מדברות על
ילדים, חינוך וחיי משפחה. המפקדת טוענת
שחיי־המשפחה אינם בריאים בארץ .״אילו
ידעת כמה בעיות יש לנו. אינני מתכוזנת
במיוחד לנערות הבאות משכונות־עוני, דווקא
נערות מבתים סובים־כביכול. הנה, יש לנו
אחת המסרבת ללכת הביתה בחופש. היא
אומרת ששם גי הינו ם ...כל הבנות מקבלות
חבילו ת ...אנחנו דווקא מעודדים את
זה ובכן, הבסיס מסדר לנערה הזו
גם כן חבילות בעילום ש ם...״
טוב ויפה, אני מקשה, מה עם האוכל?
מדוע הוא שמן, חסר־טעם ובלתי־מאו(ן?
״אין זה נכון,״ אומרת המפקדת .״נערה
מקבלת מבחר גדול. לארוחת הבוקר, למשל:
קפה, דייסה, גבינה, זיתים, מרגרינה או
חמאה ודג כלשהו.״ חיל־הנשים מקבל את
מיטב הפרודוקטים. במקרה שהאוכל איננו
טוב במקום כלשהו, אין זו אשמת הצבא,
כי אם אשמת הטבח. פרט לכך, מוכרחים
להתחשב בעובדה שיש גיוון רב של עדות,
ויש צורך באוכל נייטראלי. משתדלים למעט
בקטניות. אם הן זוללות בשק״ם — הרי זה
רק משום שילדות אוהבות מתוק.״
״מדוע האוכל מוגש בצורה כל כך בלתי
אסתטית?״ זוהי אשמתן של הבנות. הן
מקבלות שני מסטינגים. הן מתעצלות להדיח
את שניהם — אחר כך — אז הן
מכניסות את המרק, מרק הפירות, הבשר
והכל — לתוך מסטינג אחד.״
אין טרור, ואין שררה, היא אומרת. הרי
בעצמי ראיתי שילדות מנהלות ילדות.

הגיבורות עיים ות

^ אשר שאלתי קודם־לכן את סרן פני-
נה, האם באמת מוכרחות הנערות — שתהיינה
בעתיד קשריות, פקידות או חובשות
— להתאמן בכלי־נשק ולעבור אימונים

מפרכים? אמרה:
״כן. כדי שתדע להגן על חייה, במקרה
הצורך.״ הנה, היא, למשל, חברת קיבוץ.
בתקופת מבצע סיני הלכו כל הגברים ונשארו
רק הנשים והנערים הצעירים.
כן, אבל מה עם אלה הנמצאות בעיר?
המפקדת דינה וורט טוענת, לעומת זאת:
״שהיא תבין את חייו של החייל שהיא
חייבת לשרת אותו.״
על הרובה במיטה:
״אין פקודה כזו.״ נכון, עושים את זה,
אבל אין הפקודה מפורשת. זה נעשה יותר
כדי לשמור על הרובה .״הילדות עייפות.
הן נרדמות כמו אבנים. זוהי שנת־נעורים
ושנת־עייפות. אפשר להוציא אותן עם המיטה
ביחד והן לא ירגישו. ישנן נערות
שקשרו את הרובה ל רגל ...מדוע יעל כתבה
על כך? זה נראה לה ציורי, כנראה...״
״המפקדת,״ אני שואלת בהרגשה שאתקל
בהתנגדות ,״אינך סבורה שהמדים של החיילות
הם מסורבלים, מכוערים ונעדרי־חן?
אינך תושבת שיש מקום לשנותם?״
מה הן קשרו עלי היום כולן? המפקדת
אומרת :״באמת נכון. אל תשאלי איזה
צרות יש לי. אני רק שלושה חודשים
בתפקיד, וכשהעליתי את הבעייה אמרו לי:
,מה את רוצה, הניחי לנו׳ .אני בהחלט
סבורה שיש מקום לקונקורס לאומי לקביעת
מדי החיילות. שיקחו את לולה בר, את לילי
שלייפר, את משכית — את כולן ביחד,
וימצאו תלבושת יפה ...אני תמיד טוענת:
למה מתגאים בהן ביום העצמאות? שית־גאו
בהן יום יום!״
על בת בסידרה :״זה לגמרי לא נורא,
ישנן רבות ביניהן שזו להן הפעם הראשונה
לחיות במסגרת חברתית. הן לומדות לחיות
עם אחרות, לדעת לוותר, ל עזור ...הנה,
למשל, היתר, פעם בת־של־אמא שאף פעם
לא נתנו לה להשתתף בטיולים. פעם, בסיד־רה,
אמרה למדריכה בהתרגשות :״לא ידעתי
שיש לנו כוכבים כל כך יפים.״

שהול״הין1

ץ^אחורי האוהל נשמעת שירה: איפה
rm׳K f Jאיפה איפה המוראל ...אומרים
שהנערות יוצאות לתרגיל התגנבות יחידים.
המפקדת מעניקה לי את הרשות להצטרף.
על הכביש צועדות החיילות ושרות, כדי
לתת לעצמן מרץ, יחד עם המדריכות. שמעתי
משהו כמו: יום יבוא ונדפוק את כל
הסגל. הן כל כך לא נראו רוצות לדפוק
סגל. או כל דבר אחר. הן נראו כמו
ילדות טובות וממושמעות שהמורה מוציאה
אותן להתאוורר קצת בשדרה. הן צעדו יפה.
קבוצה אחרת חלפה ושרה את המנגינה של
הגשר על נהר קוואי, את זמר הפלוגות.
קבוצה אחרת שרה — שכה אחיה — איזה
שיר־ילדים על רכבת: רוצו רוצו ילדים.
המדריכות גיוונו את השירה בפקודות:
שהול־הין, שהול־הין, שהול־הין, שהול!
(תרגום חופשי: שמאל־ימין, שמאל־ימין,
שמאל־ימין, שמאל!).
מם־פאית אחת הסבירה שבקירבת מקום,
יש מחנה של בנים והם בחרו, משום מה
— בדיוק את אותו היעד להתגנבות. בינתיים
הם כבר מסיימים, ולכן מרחיקים
את הבנות. אנחנו יכולים להגיע לשם לבד,
אם אנחנו רוצים. ושנחכה להם.
זה לא כל״כך סימפטי להתהלך בחולות
בשמלה מתנפנפת וסנדלים פתוחים. אילו
הייתי באה במכנסיים היו אומרים שאני
שוויצרית. עכשיו אני פשוט מצחיקה. מע־ליש.
הישרתי מעצמי 11 שנה, וכל המשחק
נראה לי משעשע. היה לבנות זמן רב
כדי להגיע ליעד. כאשר הגענו לגבעה, הספקנו
לראות את אחרון החיילים מסתלק.
לאט־לאם החלו הבנות מגיעות. המשעשע
ביותר, היה לראותן מלקטות ענפים
בשביל הסוואה. הן קטפו את זה אחד־אחד,
כאילו היו פרחים בשדר״ סידרו אותם יפה־יפה
על רשת הקסדה, כאילו שהטבע מסדר
דברים כל־כך בקפדנות. הן צעדו לפעמים
שעתיים, אך לא דיברו ביניהן. הן היו
רציניות מאד. כאשר קרה להן להיתקל בחייל
— עברו זה על פני זו באדישות
גמורה.
יה! מרחוק הבחנתי בזיווה שמרת, סגנית
מלכת היופי של ישראל. גבוהה מכולן,
תמירה מכולן, אינדיבידואליסטית. הולכת
מרכיבה משקפיים במסגרת ירוקה, בעוד האחרות
מרכיבות משקפיים רגילים.
תפסתי את המדריכה שלה ושאלתיה אם
לדעתה צורמת נוכחותה של זיווה את
התמונה הכללית — או איזשהו רעש דומה
— אינני זוכרת. המדריכה, קיבוצניקית
(שוב פעם נחמדה!) ,אמרה :״מה יש? זוהי
דרך של הבעת עצמה. היא בסדר. אנחנו
רואות את זה דווקא כדבר חמוד.״
יצורים חמודים, לא?
ייעולנו חזח 4sו1

קולנוע

סרטים מסת לשוא

גבעת הדמים (תמר, תל־אביב; אר־צות־הברית)
הוא סרט שנועד לפאר ולשבח
את החייל הרגלי האמריקאי בקרב. תחת
זאת הופך הוא סרט בעל משמעות פציפיסטית
המגנה את קציני המטה האמריקאי,
מהלל את שיטות הלחימה הפסיכולוגיות של
הצבא הסיני העממי.
הסיפור הוא סיפור שאירע במציאות. בעת
השיחות על שביתת הנשק בקוריאה, שנערכו
בפאנמונג׳ום באפריל , 1953 כבשו
שתי יחידות סיניות מידי האמריקאים גבעה
קטנה, חסרת כל משמעות אסטרטגית או
טאקטית. שביתת־הנשק עמדה להיכנס לתוקפה
בכל רגע, ובפני המטה האמריקאי ניצבה
הבעיה: האם כדאי להקריב קרבנות למטרות
פרסטיג׳ה והצלת המוראל, ולכבוש את
הגבעה מחדש?
טחנת־הכשר הפינית. פלוגה בפיקודו
של סגן קלימונם (גריג״י־י פק) יצאה
לכבוש את הגבעה, שרוככה קודם לכן
באש תותחים. אולם מלאכת הכיבוש לא
היתד, קלה. הסינים הפעילו תחילה אמצעי־לוחמה
פסיכולוגי מצוין ושעה שהחיילים
האמריקאיים התקדמו בשקט בחסות החשיכה

דמותו של הדור האבוד בצורה מושלמת
יותר. אולם הרמאים — זה שמו של בני
טובים לאן במקור — טוב מחדודנים גם
מבחינה נוספת: הוא, יותר מאשר קודמו,
קולנוע.
האשם: דור הפצצה. עלילתם של
שני הסרטים דומה. גם בהרמאים חודר בן-
טובים (ז׳אק שרייה) ,השואף ללימודים ולעבודה׳
לתוך חברה של נוער מבני הדור
האבוד. גם כאן מתבטא אופיו של דור זה
בחיקוי צורת ההיים של הנוער האמריקאי,
בנשפיות־חשק, בשכבנית ללא אהבה׳ בסיכון
חיים ללא מטרה ובגניבה ללא סיבה.
שלב אחרי שלב מוריד קרנה את המסווה
מעל נוער זה, מציג אותו כמו שהוא: ערום,
נקלה וריקני. אולם קרנה אינו מאשים את
הנוער עצמו, תוקף את החברה הצרפתית,
את האנושות כולה בדור של פצצת המימן,
מאשימה באחריות למצב זה.
בניגוד לסרטו של שברו, שרחש סימפטיד,
לדור האבוד, ואשר בו נהרג הצעיר הטוב
ואילו דודנו המושחת נשאר בחיים, מביא
קרנה את סרטו לסיום אופטימי יותר. פסקל
פטי, נציגת הדור האבוד, מתה בתאונה, י־אילו
ז׳אק שרייה מגיע למסקנה כי מקומו
במחנה הלומדים והעובדים.
סרט חשוב שחובה לראותו.

מהו הצל ה מ סו כן ה מ איי ם על האשה?
הז קנ ה? ה ד אג ה? או ...הבעל
המחליף אתהאת מו להשקס במח ר סוער?

קולנוע ״פאר״ ג אה להגיש
לקהל התל־אביבי אתהסרט
האיטלקיהטובביותר של
95$ו, בעלפרסהאוסקר

הדחליל
L׳UOMO Dl PAGLIA
בעיי ת הנ צ ח לכל נערה, לכל א שה, לכל גבר!
עםג אוני הבד ה אי טל קי: פיטרו ג ר מי, לוא»זה דלנוצ׳ה

הסקס והצחוק

לימון וקרטיס ב״חמים וטעים״
זה מתאהב בזה, זו בזו
במעלה הגבעה, קראו הסינים ברמקולים :
״ברון בואכם לטחנת הבשר!״ האמריקאים
בעורף, מצידם, הדליקו בטעות זרקורים
שהאירו את חייליהם המתקדמים, גרמו
להשמדת מחצית הפלוגה.
הפלוגה המסתערת, שהיססה להילחם ולמות
בקרב האחרון של המלחמה, כבשה
לבסוף את הגבעה. מ־ 135 איש שרדו רק
,35 שהיו צריכים להחזיק, ללא כל תגבורת,
בגבעה, מול התקפת־נגד סינית. כי קציני־המטה
לא רצו להקריב קרבנות נוספים
על הגבעה.
זהו סרט המתרכז רק בתמונות קרב, אינו
מתעכב על דמותם של החיילים ועל אשי
מתרחש בקרבם בעת הקרב. אך סצינות־הקרב,
חסרות היפוי וההאדרה, הן מזעזעות
כשלעצמו: וההדגשה החוזרת, על העובדה
כי החיילים הנהרגים בהמוניהם עושים זאת
ללא כל מטרה, עבור גבעה חסרת-ערך
לחלוטין, היא ההופכת סרט מלחמתי מרתק
זה למסמך אנטי־מלחמתי.

הדוד האבוד

בני טובים ראן? (הוד, תל-אביב;
צרפת) הוא ללא ספק אחד הסרטים החשובים
שנוצרו בשנים האחרונות. כמו קליד
שברו בסרטו הדודנים, המוצג מזה שבועות
מספר בתל־אביב, מנסה גם מרסל קרנה בסרט
זה להילחם בדור האבוד של צרפת —
הנוער חסר־הערכים והמתמרד, העוטף את
חוסר־האידיאלים שלו במסווה של אינטלקטואליות
כוזבת ומעדיף שכבנות ומכוניות־פאר
על לימודים ועבודה.
הדודנים הוא סרט מגובש יותר. סרטו של
קרנה חריף ומרשים יותר, ואף אם הוא
נראה מפוזר ומבולבל לעיתים, הוא מעמיק
יותר, מנתח גורמים וסיבות, מתאר את
-העולם הזח

חמים וטעים >חן, תל־אביב; ארצות־הברית)
הוא מראה של מרילין מונרו בקומדיה
אודות הגנגסטרים של שיקאגו, המיליונרים
של מיאמי ביץ׳ והנשים האמריקאיות
בכל מקום שהוא. זוהי קומדיה בסגנון ה־סלאפסטיק
העתיק, שנכתבה, בוימה והופקה
על־ידי. בילי ויילדר. הוא הצליח לנסוך
עליה מקסימום של טעם־טוב ועליצות, הסוחטים
צחוק בלתי־פוסק מהצופים.
טוני קרסים וג׳ק לימון הם שני מנגני
תזמורת, ההופכים מחוסרי־עבודה כאשר מועדיו
המשקאות־האסורים, בו הם עובדים,
נסגר על־ידי המשטרה. אחרי שהם עדים
לרצח כנופית גנגסטרים בידי כנופיה מתחרה׳
מתחפשים השניים לנשים, מצטרפים
לתזמורת נשים הנוסעת לפלורידה. חוזיותי־הם
החמימות והטעימות בחברת הנגנות, שאינן
חושדות כי אי־אלו אברים בגופם הם
מלאכותיים, מגיעות לשיא כאשר הם פוגשים
במרילין מונרו, נגנת וזמרת שטיפשו-
תה מגיעה למימדי המיניות הטמונה בגופה.
המהתלה מתפתחת כאשר בחוף המיליונרים
מתאהב קרסים במונרו, מתחפש לגבר,
וכאשר מיליונר אחר חושק דווקא לשאת את
ג׳ק לימון לאשה. ויילדר סיפק את התוכן
והצורה, ג׳ק לימון את החן הנשי והסקס,
והגברת מונרו־מילר את העניין בסרט זה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבתנ זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• יומנה שד אנה פרנק (תל-אביב,
תל־אביב; אמפיתיאטרון, חיפה) — עיבוד
קולנועי של יומנה של הנערה היהודיה בת
ה־ 13 מאמסטרדם, מותאם לטעמו של הקהל
האמריקאי מבלי שיאבד את ערכיו האנושיים
והיהודיים.
• אנו הגנבים (מגדלור, תל־אביב)
— סאטירה נפלאה על קבוצת שלומיאלים,
המתכננת פריצת קופה בצורה מדעית. מטוריו
גאסמן, טוסו, מרצ׳לו מסטרויאני.
• הדודנים (אופיר, תל-אביב
דמותו של הדור האבוד הצרפתי, בסרט
המבטא את סגנון הגל־החדש בקולנוע
הצרפתי.
• חתולה על גג פח לוהט (אסתר,
תל־אביב) — אליזבת טיילור מנסה לכבוש
את לבו של בעלה ההומוסכסואליסט, במחזה
מוסרט של טנסי ויליאמס. ברל איבס, פול
ניומן.
• חוק הוא חוק (סמדר, ירושליט)
— פרננדל וטוטו׳ בסאטירה של כריסטיאן
ז׳אק על גבולות וחוקים.
• יעקוכובסקי והקולונל (פאר, חיפה)
— דני קיי בורח בחברת קולונל
מזרועות הנאצים. קורט יורגנם.
• החוק (מוריה, חיפה) — משחק
השולטים והנשלטים, בעיירה דרום־איטלקית.
ג׳ינה לולובריג׳ידה, פייר בראסר.

החל מ־ 0.59ו4 .

ושמחתם בחג>כם!

למבוגרים בלבד!

שבשה-ששר איש גאשה גזיגזס בשגה השי״גו אה הישגיהם גכשרונגתיהם שר ישדאר גגזגוגרגו.
הם נבזזרו כר־ירי נטרכי ״הנגגרם הזיה״ ,הוך בח־יגה כר האודגהה שגה השי״בו. הם
נתסרג בעגברה שאשה-השגה היהה גם הגעהרה רצינית רהגאר הצעירה, האשה ואשה־הם
פרגה שר השגה. נינזנ\2י הבח־ירה שר השבעה-עשר גזצטרפים רח־״ם ער הצבה שר
הריגה ישראר בשגה השי״בו.

ה עו ל ם

ניקיטה נוושציוב

האיש בער החדיר

הקרבן האמיתי של תשי״ם היה ״האדם הגדול״ .שוב ושוב עמדה האנושות ליד קברה
של האשליה — אשלית המנהיג הדגול, החכם, הכל־יכול.
איש־העולם של תשי״ח הכזיב. שאיל דה־גול, אשר נישא אל השלטון בשנה
שעברה, כשהוא מלווה תפילת טובי העולם ועמו לשלום, נכשל כשלון מחפיר.
אחרי שהנהיג בארצו חוקה חדשה, בה לא נותרו אלא שרידים של דמוקרטיה, נחלו
נושאי־שמו נצחון מזהיר בבחירות. הגנרל הארוך הגיע לשיא כוחו. אולם הוא לא יכול
היה לתרגם כוח זה לשפה של מעשים מדיניים גואלים.
הדיבורים על הגדולה המחודשת של צרפת לא הביאו להתנערות פנימית אמיתית, אלא
לביזבוז האמצעים הדלים של צרפת על ייצור פצצת־אטום מיושנת. התקוות הכלכליות היו
מבוססות על ניצול הנפט של אל־צחרה — מדבר השייך לעם אחר. והתקוזת הפוליטיות
התרכזו סביב הקהיליה הצרפתית, המבוססת על קויזלינגים חסרי־עתיד, פארודיה עגומה
של חבר־העמים הבריטי.
אולם כשלונו העיקרי של דה־גול היה בחזיתו העיקרית: אלג׳יריה. המלחמה נמשכה
במלוא תנופתה האכזרית, ודעת־הקהל העולמית נטתה יותר ויותר אל המורדים האמיצים.
בנסיון נואש לצאת מן הבדידות, ניסה הגנרל לייצר תוכנית משכנעת ומתקדמת. הוא ניסה
לשכנע את הצרפתים שהתוכנית תבטיח את המשך שליטתה של צרפת באלג׳יריה — ובאותה
שעה שלח שליחים סודיים לתוניס כדי לשכנע את ממשלת אלג׳יריה הלוחמת שהתוכנית
תביא להם עצמאות סופית. היה ספק רב אם אקרובטיקה זו תצליח — ובמקרה של דחייתה
בידי המורדים היתה מפלת צרפת קרובה ובלתי־נמנעת — הוכחה נוספת לעקרותו וריקנותו
של פולחן־המנהיג.
הוכחה אכזרית הרבה יותר לאותו לקח ניתן בדרמה שהתחוללה באי אמריקאי רחוק.
במשך שנים הסתכלו טובי האנושות בהערצה במלחמת־הגבורה העקשנית של פידל
קאסמרד נגד העריץ של קובה. בראש קבוצה קטנה של לוחמי־חופש אמיצי־לב, כשהוא
נודד בין הגבעות הצחיחות של מחוז נידח, כמעט מנותק מן העולם, התיצב קאסטרו נגד
הצבא המודרני של הרודן, שקיבל נשק מכל העולם (וגם מישראל).
ואז בא המאורע הגדול של תשי״ט: כוח העריץ התמוטט, פידל קאסטרו נכנס בראש
חייליו פרועי־הזקן להבאנה. שוב ניצח החופש את הרודנות, ושוב מחא העולם כף ללוחם
אידיאליסטי.
אולם למחרת היום נדהם העולם לראות את הצד השני של המטבע. על חורבות העריצות
הישנה, לא קם שלטון־החופש, אלא שלטון של עריץ חדש. כיתות״האש של קאסטרו הפכו
את האי היפר, לבית־קברוח המוני, קטלו מאות בלתי־ספורות מתוך תאוזת־גקמה מבעיתה.
המנוצחים נגררו אל בתי־משפט מבחילים, שם הריע ההמון הנסער בתאוות־דם, כשם
שהריעו פעם המוני רומא בקרקס עת שומעו שבויים עבריים בידי אריות.
לוחם־החופש הפך לעריץ חסר־קו, מוכה שגעון־גדלות, שמעשיו יכלו לעורר חיוך,
אלמלא היו מגואלים בדם, ולולא סיכנו את השלום בכל רחבי אמריקה הלטינית.

פירר !זאנזבודג גזברך \ 1mזגזגזג\ הגזריגג רג.ביננז נצתננג

גיגן יבגה כרגשצ׳גב תנגביר את גגגזדגזג רננתתאי אגזרי\\2ז
תהליך דומה מאד עבר על לוחם־חופש באי אחר, קרוב יותר לחופי ישראל. אחרי
.מלחמת־שיחרור אמיצה, זכתה קפריסין לעצמאותה. הדרך בה נעשה הדבר הפיחה באנושות
תקווה חדשה, לא רק בגבורת האדם, אלא גם בתבונתו. שלושת הצדדים למאבק ישבו יחד
על אדמה ניטראלית, עיבדו תוכנית שהיתה מלאכת מחשבת של תבונה והתאפקות. היה
נדמה שקפריסין הדו־לאומית תזכה לעצמאות, ללא טבח הדדי של תורכים ויוונים, וללא
חלוקה.

המחתרת פורקה, מנהיגה הנערץ, אלוף־משנה *׳ורי׳ גריוואם, עבר ליוון. ההמונים
הריעו לאדם שניהל את המאבק במשך שנים, תוך סיכון חייו בכל רגע. אולם במהרה
נתגלה לוחם־החופש כאדם קטן, אנוכי ומוכה שגעון־גדלות. הוא הכריז מלחמה על האיש
שניצח על המאבק ועל הפשרה הנבונה, הארכיבישוף מאקאריוס. הוא יזם בחשאי
מחתרת חדשה, מחתרת של מלחמת־אחים ודיכוי לאומני.
בסוף תשי״ט לא היה ברור מי ינצח באי — מאקאריום שוחר־השלום והנבון, או
ההרפתקן חסר־האחריות, שאיים להטיל את האי לתוך מלחמה חדשה, אכזרית מן הראשונה,
ריאקציונית ונעדרת־כבוד.
מול גילויים מדכאים אלה, בלטה בתשי״ט התקדמותה של המהפכה הגדולה של המאה
ה־ : 20 התנערותם של עמי אסיה ואפריקה. ביבשת השחורה נולדה מדינה חדשה, גיניאה,
אשר בהנהגת מנהיגה המתקדם סוקה טורה תפסה את מקומה ליד שולחן האימות
המאוחדות. בשנת תש״ך יצטרפו למשפחת עמי־אפריקה המשוחררים כמה מדינות שחורות
חדשות. תהליך זה לא סיפק לתשי״ט דמויות חדשות ובולטות, אך חשיבותו היתה
מכרעת לגיבוש עולם המחר.
איש־העולם של תשי״ט היה בו אירופה. העולם, שראה דיקטטורים רבים, לא ראה
עוד אחד כמותו. ניקיטה כרושצ׳וב, ראש־ממשלת ברית המועצות והאדם הסובייטי
מס׳ ,1יצר במו ידיו את רוב הידיעות הפוליטיות של תשי״ט, משיגור לוניק 2אל
הירח ועד לקריאה הסנסציונית בעצרת או״ם לפזר את כל צבאות העולם.
בשנת תשי״ט נתגלה כרושצ׳וב כגאון הטכסיס המדיני. לא רק גרוריו, אלא גם אויביו
רקדו לפי חלילו. הוא נראה כבעל אנרגיה בלתי־מוגבלת: בבוקר שלח מחאה לסרס,
בערב קרא לפירוק־נשק עולמי, למחרת היום הזמין את קיסר חבש, כעבור כמה שעות
גרם למהומה בקאראקאס, למלחמת־גבול בלאום, לנאום סנסציוני בועידת שרי־החוץ
בג׳נבה. אויביו אצו ממקום למקים כדי לכבות את השריפית שהבעיר, להשיב למחאות
שהגיש, לענות על ההאשמות שהאשים. לא נותרה להם כל שהות לשום יוזמה מדינית
משלהם.
תשי״ט מטורף בלתי־אחראי. האיש
למזלה של האנושות, לא היה איש־העולם של
השמנמן, הקרח, אוהב־החיים ושופע־דמרץ הזכיר את האימרה ששם שקספיר בפי יוליוס
קיסר :״הבו לי אנשים שמנים, בעלי־קרחת, המיטיבים לישון בלילה!״
כשראה אותו העולם נפגש עם אדם נורמלי שני, דוייט אייזנהואר, נרגעה האנישית
מעם מן הפחדים המימניים. נראה היה בסוף שנת תשי״ט, שהעולם בטוח לפחות ממעשי־טירוף.

ה מר חב

זעים לא ידע מעולם אשה, ולא ידע מעולם גבר. כל זה כדי להיות פנוי לעבודה למען
העם.״ על תורתו :״לימדו תמיד את האימרה המפורסמת שלי: חפש את האימפריאליזם!״
ועל עצמו :״אני משורר גדול. אני בטוח שאכנס להיסטוריה דרך כל שעריה!״
אל־מהדאווי שלח לתא הנידונים־למוזת לא רק את שרידי המשטר הישן, אנשי נורי אל־סעיד
שמוגרו בשנה שעברה. אויביו העיקריים היו חסידיו של גמאל עבד אל־נאצר. הוא
דן למוות את חברו ושותפו של קאסם 13J? ,אל״סאלם עאלף, שהכריע בשנה שעברה
את גורל ההפיכה באומץ־לבו האישי ברגע המכריע, אך חתר, בניגוד לקאסם, להקמת מדינה
ערבית אחידה ״מן האוקיינוס (האטלנטי) ועד למפרץ הערבי (המפרץ הפרסי)״ בהנהגת עבד
אל־נאצר. והוא פקד בסוף תשי״ט להוציא להורג את נאדם טאבאקצ׳לי, המוח הצבאי
מספר 1של הצבא העיראקי, שחיפה על נסיון־ההפיכה הערבי־לאומני במוסול.
המאבק הגדול בין עבד אל־נאצר לקאסם, שהטיל את צלו על כל השנה במרחב, לא היד,
רק התנגשות אישית בין שני מנהיגים, וגם לא פרי הצורך הנואש של מצרים להשתלט על
ארצות־הנפט העשירות כדי לממן את קימום מצריים העניה מטבעה. היה זר. קודם כל תוצאת
הנצחון של השלב הראשון של התנועה הלאומית הערבית.
תנועה זו חותרת לשלושה יעדים: השיחרור, האיחוד והקימום הכלכלי־החברתי. אחרי
שעם נצחון המהפכה העיראקית נסתיים שלב השיחרור מעול האימפריאליזם בכל רחבי
המרחב (מלבד ירדן, אלג׳יריה והחוף הדרומי והמזרחי של חצי־האי ערב) ,עלתה בהכרח
בעיית האיחוד הערבי. המרחב זקוק לו וכל ערבי רוצה בו — אך הדרכים היו שונות. בעוד
שג מ אל עכד אל־נאצר ייצג את רעיון האיחוד השלם במדינה אחידה אדירה, ייצג
עבד אל־כרים קאפם את רעיון הפדרציה החופשית, שתניח לכל חלק מחלקיה לשמור
על צביונו המיוחד ועצמאותו הפנימית.
לגבי ישראל, היה זה מאבק חשוב. כי לגבי ההשתלבות -העתידה של ישראל במרחב,
היה רעיון הפדרציה נוח יותר מאשר רעיון האיחוד־השלם. דבר זה התבטא במגע הגלוי
היחיד שהיה השנה בין ישראלי לבין אישיות ערבית מדרג עליון: שיחותיו של עורך
העולם הזה עם שר־החוץ העיראקי האשם ג׳וואד במרכז האו״ם, בהן הביע ג׳וואד
רשמית את העקרון כי הפדרציה המרחבית צריכה לכלול גם מדינות שמיות לא־ערביות,
כגון ישראל.
מאבק רע״ם־עיראק הציל זמנית את שלטונו של המלך הקטן, חוסיין. אחרי שנראה
אבוד בשנה שעברה, הציל את מדינתו במפתיע, כמדינת־חיץ בין הנאבקים.
למרות הניגודים בין קאטם ועבד אל־נאצר, תמכו שניהם בגיבור המרחב של תשי״ם,
לוחם־השיחדור האלג׳ירי /שהתקרב אל נצחונו והבטיח להוסיף למשפחה השמית
מעצמה ערבית חזקה נוספת.
שניהם ניסו לתפוס עמדה עצמאית יותר של ניטראליזם חיובי בין שני הגושים העולמיים.
בעוד שקאסם עשה זאת על־ידי התרחקות שקטה מברית־המועצות ובלימה שקטה של
הקומוניזם בארצו, היה הריב בין עבד אל־נאצר וכרושצ׳וב גלוי יותר, גרם להתפייסות
ניכרת עם המערב ולדיכוי אכזרי של המפלגה הקומוניסטית בסוריה שניסתה לשוא, בהנהגת
חליל כאגדוש, לקום נגד איחוד סוריה עם מצרים. אולם הרוסים הוסיפו לממן את
הקמת הסכר באסואן, גדול מפעליו של עבד אל־נאצר.

פאול אל־מהדאווי

״בוא, יא שימפאנזה!״

בכל רחבי המרחב הקשיבו המונים לקול שבקע מתוך מקלטי־הרדיו. בעיראק הקשיבו
רבים מתוך הערצה. בשאר הארצות הקשיבו כמעט הכל בשנאה ובבחילה. אלה גם אלה
לא יכלו להינתק: אי־אפשר היה שלא להאזין להופעת־היחיד הפנטסטית של פאדל עבאם
אל־מהדאווי, ראש בית־המשפט המהפכני, ששלח השנה עשרות קצינים ואזרחים למותם,
הטיל פסקי־דין מ!זת על עשרות נוספים.
אל־מהדאווי, גיסו של עבד על־כרים קאסם, היה דמות בלתי־נשכחת: תערובת של מוקיון
ומטיף־דת, תליין ובדרן, דמגוג ופילוסיף־
חובב, מצחיק ומבעית. הוא הפסיק משפטים
באמצע כדי להרצות הרצאות שלא נגעו לעניין,
שיסע את דברי הנאשמים שניסו להתגונן,
סתם את פי הסניגורים, חרץ דין
עוד לפני ששמע את העדויות. פסוקים רב־ם
שלו הפכו אימרות־כנף מרחביות. לדוגמה:
על אחותו של קאסם :״אשתי אינה יפה,
אבל משכילה. אם ידבר אחמד סעיד (פרשן
רדיו קאהיר) שנה, לא ישכנע אותי לשאת
אשה שניה!״ על קאסנז :״אני ברק מברקי
אל־זעים (״המנהיג״) .אני צעקה מצעקותיו.
אני מילה ממילותיו הגאוניות.״ וכן :״אני
גאון. אל־זעים גאוני יותר מעבד אל־נאצר.
למשל, אל־זעים יודע לשחות, ועבד אל־נאצר
אינו יודע לשחות.״
על המהפכה :״המהפכה שלנו יחידה במינה
בעולם. זוהי מהפכת האריות נגד הקופים.״
על המשטר :״אל־זעים הוא הירח,
כל העם ככוכבים מסביב לירח.״ על עבד אל־נאצר :״הוא אומר שבית־המשפט שלי קירקס.
הקירקם מחכה לך, יא שימפנזה!״
לאחד הנאשמים, בעל אשה צרפתיה :״יש אצלנו בחורות שעיניהן כעיני הפרות היפות.
אז למה מתחתנים הבוגדים האלה עם דה־גוליסטיות?״ על חייו הפרטיים של קאסם :״אל־

מ ד עיו ת

ישראל בר־יהודה

שו של שנש

המאורע העיקרי של מדיניות־הפנים בשנת תשי״ט היה המשבר הממשלתי, שבא בעקבות
עיסקת־הנשק הגרמנית. דויד בן־גוריון הצליח בפרשה זו לרכוש את הסכמת רוב
הקהל (ראה עמודים 5־ ,)4לחזק את מעמדו שהחל להתרופף. אולם בקטע המכריע נכשל:
הוא לא הצליח לגרש את שרי מפ״ם ואחדות־העבודה מן הממשלה, להקים ממשלת־יחיד
של מפא״י בחדשים החשובים לפני הבחירות, תוך השתלטות על כל המנגנון הממלכתי.
האיש שבלט בפרשה זו בעמדה שאמרה
כבוד אישי, היה שר־הפנים ישראל כר־יהודה.
כאשר טען בן־גוריון, על סמך קטע
מפוקפק בפרוטוקול, כי עיסקת הנשק הובאה
בשעתה לדיון בממשלה, דחו בר־יהודה
וחבריו את הטענה בחריפות מרוסנת. הם
לא אמרו בפירוש כי בן־גוריון משקר —
אך קבעו כי ״לא שמעו״ שום מילה על
עיסקת־נשק זו בישיבות הממשלה.
אם זכה בר־יהודה אישית לאשראי בפרשה
זו, הרי היה זה מפני שבארבע השנים
האחרונות הוכיח את עצמו כשר אמיתי —
השר היחיד שהצליח להטביע את חותמו
על השטח שנמסר לרשותו, ושלא נשאר
בממשלה עסקן מפלגתי גרידא. איש לא
פיקפק בכנותו הגמורה.
אחרי שפירסם בשנה שעברה את הנחיות־הרישום
המתקדמות, שגרמו למשבר ממשלתי
וליציאת הדתיים, החליט השנה לגרש
מן הארץ את הרמאי היהודי יוסף יואנוביצ׳י, בהעדיפו את אינטרס המדינה (לפי תפיסתו)
על עקרון האחווה היהודית. בעשרות מעשים תקיפים הפעיל את המרות הממלכתית על
העיריות והרשויות המקומיות. אך לפחות במקום אחד — כאשר החליט לקרוע שטח גדול
מנתניה — לא היסס מלהודות בטעות, לעכב את החלטת עצמו.
לא תמיד היו החלטות בר־יהודה צודקות או אהודות. כאשר הטיל מסים אכזריים על
דרכונים והיתרי־יציאה, בהמשך מלחמתו הפרטית נגד היורדים והמטיילים, עורר בצדק
את זעם הציבור, הזכיר את אימרתו המפורסמת על ״העין הזועמת״ .אולם היה לו לפחות
אומץ־הלב ללחום למען דעתו הבלתי־פופולארית — עוז־רוח שחסר לרוב חבריו.
בשטח המדיני־הפנימי בלטו שתי תופעות חשובות: גיבוש הכוח העדתי אחרי מאורעות
ואדי־סליב ועלית שורה של גופים, חלקם רציניים וחלקם בלתי־רציניים, שניסו לבטא (או
לנצל) את השנאה הגוברת והולכת של הציבור למפלגות הישנות.
התופעה הראשונה העלתה אישים כמו דויד כך הרוש ושורה שלמה של עסקנים
עדתיים פחות רציניים, הן בתוך המפלגות והן מחוצה להן. התהליך השני העלה כמה
עסקנים חדשים וגם עזר לכמה עסקנים וותיקים מאד, שהשתדלו להופיע באיצסלה חדשה.
אולם אחרי הרעש הראשון לא עמד איש במבחן הפוליטי הרציני, ובסוף תשי״ם היה נדמה
כי רכבו על גל זמני וקצר.
תופעה חשובה שלישית היתד. השנה התגבשותו של גרעין ערבי־לאומי בישראל, שהביע
אהדה גלויה לגמאל עבד אל־נאצר ולתנועה הלאומית הערבית, שילב אהדה זו עם רעיון
ההשתלבות של ישראל במרחב. גרעין זה סבל מרדיפות קשות מצד הממשל הצבאי, לא
הספיק עדיין בתשי״ט להשמיע את קולו ברמה, ועל כן גם נמנע מלהתיצב בבחירות לכנסת.
מנהיגי המפלגות הישנות לא גרמו השנה למאורעות גדולים• בימין הוסיף כוכבו של
מנחם כגין לעלות, ומפלגתו נראתה כגורם הימני המרכזי במלחמת־הבחירות. משמאל
ירדה מק״י גם ברחוב העברי וגם ברחוב הערבי. מפ״ם ואחדות־העבודה נראו איתנות,
למרות תפקידו האומלל של יגאל אלון בפרשת עיסקודהנשק וה״בדיחה״ של הקמת
ממשלה בלי טפא״י. מפא״י התחזקה עם הבלטת הכוחות הצעירים החדשים. בסוף תשי״ט
נראה, כי הבחירות לכנסת הרביעית לא יביאו לתמורה מהפכנית במערך המפלגתי הפנימי.

י ה דו ת

שום גולומן

קשויה בשטוקהולם

שום מעשה גדול לא איחד השנה את יהודי העולם, ולו אף לרגע קט. האדם היחיד
שהתיימר לדבר בשם כל יהודי העולם הפך כשלון כה חרוץ, עד שעצם הכשלון הפך אותו
לאיש־היהדות של השנה. היה זה ד״ר נחום גולדמן, שזכה פעם לאשראי רב מסעם
בעלי הרצון הטוב בישראל ובעולם, אך הוכיח את עצמו יותר ויותר כעסקן בלתי־אחראי,
שחסרים לו גם הרמה וגם אומץ־הלב לבצע את הדברים שהוא מטיף להם בפרסומת רבתי.
ברעש עצום הכריז גולדמן על כינוס הקונגרס
היהודי בשטוקהולם, שיאחד בפעם
הראשונה את כל העולם היהודי. המקום
נבחר באופן הפגנתי בשל מהותו הניטראלית,
על הגבול בין הגוש המערבי והמזרחי. כי
הקונגרס, כך הבטיח גולדמן, יראה בפעם
הראשונה משלחת גדולה של יהודי ברית־המועצות
ושאר הארצות הקומוניסטיות.
גולדמן לא הסתפק בכך. הוא הודיע כי
דאג האמרשילד יביא אישית את ברכת ה־או״ם
לקונגרס, וכי שלושה חוקרי־אטום בעלי
שם עולמי — אחד מארצות־הברית, אחד
מברית־המועצות ואחד מישראל — יערכו
בקונגרס סימפוזיון בינלאומי על בעיות
האטום.
לרוע המזל, לא התגשמה אף לא אחת מכל
ההבטחות האלה, ונסתבר שאף לאחת מהן
לא היה שום בסיס עובדתי. האמרשילד נעדר,
שום חוקר־אטום לא בא. והעיקר: המשלחת
היחידה מן הגוש הסובייטי באד. מפולין, והיתד. מורכבת מפקידים קומוניסטיים מובהקים,
שרק ניסו למנוע את הזדהות הקונגרס עם עמדות המערב.
כך הפך הקונגרס להפגנה של אפסיות: כינוס של עסקנים ממדרגה שניה, רובם
שכירי מוסדות ומפלגות יהודיים, שנהנו בצורה זו מחופשת־קיץ נעימה וקרירה בארץ
הצפונית. רמת המשתתפים קבעה גם את רמת הדיונים. היא היתד. קרובה לנקודת־האפס.
התוצאה היחידה של הקונגרס המהולל היתד. קומדיה עצומה. אחד מתועמלני גולדמן
הודיע כי ניקיטה כרושצ׳וב הבטיח לקבל משלחת יהודית בשעת ביקורו באמריקה. החל
מירדן מטורף של כל העסקנים היהודיים, שרצו לקבל חלק מן הכבוד הגדול. אולם
בבוא כרושצ׳וב לאמריקה נתברר כי גם זה היה שקר: הוא לא חלם אפילו לקבל משלחת
יהודית, כי עצם קבלתה היה מאשר את העקרון הציוני שליהודי ברית־המועצות יש
זיקה ליהודים בארצות אחרות.
היתה זאת רק המדרגה האחרונה בדרך ירידתו של גולדמן בשנתיים האחרונות, מאז
היה איש־היהדות של שנת תשי״ז והבטיח להביא שלום בין ישראל ועמי ערב, וכן
בין ישראל וברית־המועצות.
בשטח הסובייטי נסתבר כי כל קשריו הצטמצמו במגעים האישיים של עסקן ציוני־צרסתי
אחד עם חוגים סובייטיים. אחרי גישושים ראשונים, החליטו הרוסים כי גולדמן אינו רציני,
וכי לא יעז לעולם ללחום ברצינות נגד דויד בן־גוריון, בעל העמדה האנטי־סובייטית
העקרונית. למרות כל תרועות־ד,חצוצרה הגולדמניות, לא הוזמן למוסקבה.
גם בשטח הערבי הוכיח גולדמן את אפסותו. קשריו בשטח זה היו גם הם פרי מפעלו
האישי של איש מוכשר אחד, שהתידד עם מנהיגים מארוקאיים ואחרים. אולם כאשר הצליח
איש זה לארגן השנה את ועידת־פירנצה שפוצצה על־ידי דויד בן־גוריון, לא העז גולדמן
ללחום למען דעותיו המוצהרות. בפחדנות מחרידה תמך בעמדת בן־גוריון, הפקיר את
האנשים שפעלו בשמו, עזר במו ידיו לקבור את הועידה.
בסוף תשי״ט נראה גולדמן ככוח מחוסל, הקיים בעמדתו רק מפני שדויד בן־גוריוך
רואה בו מכשיר נוח, הנשמע לו בבל ענין חשוב — אפילו אם אמר גולדמן קודם לכן
את ההיפך הגמור.

ס פו ר ט

jומיום טדאובו

מים מים בששון

אילו היה נבחר כאיש־הספורט האדם ששיקף את מצבו של הספורט הישראלי, היו
נמצאים כמה וכמה מועמדים לתואר זה. אפשר היה לבחור באותו שופט־כדורגל אלמוני
שבתום משחק כדורגל בליגה ג׳ נקשר על־ידי שחקני שתי הקבוצות אל עמוד השער,
בתור עונש. אפשר היה לבחור את יוסף?{ינכו״ ,יושב־ראש ההתאחדות לכדורסל, שבן־
לילה מונה כיושב־ראש ההתאחדות לכדורגל, למרות שלא עסק מעולם במקצוע ספורט
זה! או את המתאגרף ניסים גרסו, מהפועל
תל־אביב, שבתום תחרות איגרוף לא
הוריד את אגרופיו, המשיך להמטיר מכות
על השופט. אלה היו דמויות טראגי־קומיות,
ששיקפו את מצבו הטראגי־קומי של׳הספורט
הישראלי כמעט בכל הענפים.
אולם למרות השלילה השיגרתית בארגון
חיי הספורט הישראלי, המשברים הבלתי־פוסקים
בהתאחדויות הספורט, והתופעות הברוטליות
שהתגלו השנה על המגרשים והמסלולים,
היתד, תשי״ט שנה של הישגים
ומפעלים ספורטאיים שאורם גבר על הצללים.
השנה הספורטאית נפתחה במבצע נהדר
של השחיין עוזי רוזן /איש שער־העמקים,
שהגיע ראשון מתוך 42 משתתפים בצליחת
הכינרת, בזמן ששום ישראלי אחר לא השיג
לפניו. היא נמשכה במפגן נהדר של רוח
ספורטאית כש־ 551 רצים השתתפו בגשם
שוטף במפעל הקפת התבור, שם זכה אליהו
ר,ומאי, חבר קיבוץ יד־חנה, במקום הראשון בין הגברים, ואילו שולמית אפשטיין
מרמת־השופט הגיעה במפתיע ראשונה בין הבנות. היא עמדה בסימן נצחונו האישי של
הטניסאי הישראלי אלעזר דוידמן על אלוף שודיץ בטניס׳ נצחון שלא שינה אמנם את
עובדת נצחונה של שוזיץ על ישראל במסגרת משחקי גביע דייזויס, אך הביא לישראל את
הנקודה הראשונה שהושגה אי פעם במשחקי גביע זייוזים לטניס במסגרת תחרויות
הבודדים.
מול האכזבה הגדולה של כשלון נבחרת השח־מת הישראלית באולימפיאדה ה־13
לשח־מת במינכן, שם תפסה ישראל את המקום ה־ ,17 עמדו השגיהם של השחמתאי
רפאל פרפיץ, שהשיג מקום שלישי בתחרויות האליפות בארץ, בהן השתתפו אמנים
בינלאומיים כשמואל רשבסקי ולסלי סאבו, ושל בעל בית־המלאכה המיכני האלמוני

מדע

אהסס ברגמן

ציניקאי היה יכול לטעון כי תואר איש־המדע הגיע השנה לשמחה כלאם, אשר
בסוף תשי״ט הכריז כי אמנם האגמים המלאכותיים היקרים שהותקנו על־ידי הממשלה
מחלחלים, אך למרות זאת הביאו תועלת: הם העשירו את מי־התהום.
למרבית המזל, היו פני המדע של ישראל רציניים קצת יותר. הם לא הצטמצמו רק
בכינוסים בינלאומיים, כגון ועידת התקנים הביולוגיים׳ שמשכו לארץ מטובי המדענים.
גם ביצירה המקומית התקדמה ישראל בצעדים
סולידיים.
התקרית העיקרית של השנה בשטח המדעי
היתד, קטטה ציבורית שהעלתה על הפרק
את שאלת דרכו של המדע הישראלי. היא
הסבה את תשומת הלב לשני אנשים: הפרופסור
יואר ג׳ודיו רקח, הפיסיקאי האיטלקי
מן האוניברסיטה העברית. ,והפרופיסור
ארנפט ברגמן, הביוכימאי מנזמץ 1ייצ־סן,
יושב־ראש הועדה לאנרגיה אטומית.
רקח, שנתמך על ידי תלמידיו הפרופיסו־ריס
הצעירים עמום דה שליט ויגאל
תלמי, טען כי קיים ביזבוז בהחזקת שלושה
מוסדות־מדע נפרדים לחקירת האטום:
האוניברסיטה בירושלים, הטכניון בחיפה והועדה
לאנרגיה אטומית של משרד ראש־הממשלה
בסבון וייצמן.
אולם עיקר התקפתו של רקח כוונה לשאלת
מעמדו של המדע בארץ בכלל .״בישראל,״ קבע רקח בהתמרמרות- ,המדע אינו דבר
עצמאי, אלא זרוע הכפופה לבטחון.״
לא היה איש שסימל התפתחות זו יותר מארנסט ברגמן עצמו. ברגמן לא הכחיש
טענה זו. הוא חשב כי הדרך, לפיה המדע הישראלי הוא רק חלק מן ד,בטחון הישראלי,
היא נכונה. לפרופיסור שנולד לפני 56 שנים בגרמניה, לא היה ספק כי רק אם המדען
הישראלי ישקיע את עצמו בהתלהבות בעבודה עבור עניני ר,בטחון של ישראל, הוא
יתגבר על הפיתוי לעזוב את הארץ ולעבור לעבוד בארץ בעלת יכולת מדעית גבוהה.
על אף בטחונו בצידקת דרכו המדעית, מיהר ברגמן, הידוע בחוש ההומור המפותח
שלו והאהוב משום כך על תלמידיו, אל דויד בן־גוריון, להגיש לו את התפטרותו מתפקידו
המרכזי בועדה לאנרגיה אטומית. ראש־ר,ממשלה סירב לאשר את ההתפטרות, ציוה על
ברגמן להמשיך למלא תפקיד זה. בכך נתן אישור לנצחון דרכו של ברגמן.
ערב הבחירות להסתדרות, אחר שהויכוח הציבורי הועלה לדיון בכנסת, הכריזה הממשלה
בתרועות־חצוצרה כי ישראל מקימה כור אטומי. לרגע קט האמין הקהל כי אמנם המדובר
בניצול אטומי לצורכי הגנה. אך במהרה נסתבר כי מדובר במיתקן לצרכי שלום.
קשה היה לקבוע למי מגיע תואר איש־המדע על מעשה זה. הקמת הכור היתד, בהכרח
עבודה קולקטיבית של מדענים רבים.
בכל זאת היה זה נצחונו של ברגמן. כי הגוף המדעי שטיפל בהקמת הכור היה קשור
אליו, יותר מאשר אל כל מדען ישראלי אחר.

עי תונו ת

שבתאי פווטנוי

הסשב שר השנה

כשרה השנה: מיפרגזה שר בבזזרת גזכדורגר itm rw Q
מחיפה, זלמן מרגלית, שהצליח לגבור במבצע מתוכנן על רב־האומן האמריקאי־יהודי
שמואל רשכסקי בתחרות סימולטנית, בצורה שמוטטה לחלוטין את עצביו של רשבסקי.
מול כשלונה של נבחרת האתלטיקה הקלה של ישראל ביוון, עמד מבצעו של ספורטאי
אלמוני כמעט בערב תחרויות אלה. היה זה נתנאל כלסכלג, איש אגודת אליצור וחייל
המארינם האמריקאי לשעבר, שהתגלה בין לילה כרץ הם! ב ביותר בישראל למרחק של
5קילומטר.
הכדורגל המשיך גם השנה למלוך בכיפה בממלכת הספורט׳ כשהדמות הבולטת בו
ביותר היתד, דמותו של זלטקו צ׳יקוכסקי, כדורגלן יוגוסלבי בינלאומי גדול לשעבר,
ומאמן הפועל חיפה בהוזה. צ׳יקובסקי הצליח להטביע את חותמו על כל חיי הכדורגל,
כשהפך קבוצה חסרת חשיבות וחסרת כוכבים, כמו הפועל חיפה, לדרגת אחת מקבוצות
הצמרת, והמסוכנת בקבוצות הכדורגל במדינה, שזכתה השנה גם בגביע העשור וגם במקום
השני בטבלת הליגה.
צ׳יקובסקי היה גם האיש שאפיין את השינוי שחל בכדורגל הישראלי, שהתבטא ברכישת
מאמנים זרים ובמשחק כדורגל נוקשה ותוקפני על המגרשים, שגבל לא פעם בברוטליות.
כוכב אחר שזרח בשמי הכדורגל הישראלי היה גיולה מאנדי, מאמן הכדורגל ההונגרי,
שאימן את הנבחרת ההונגרית בתקופת הזוהר שלה, קיבל לידיו בסוף השנה את אימון
הנבחרת הישראלית. תוצאות עבודתו הראשונות של מאנדי יתגלו רק בתחילת השנה הבאה,
בהתמודדות עם יוגוסלביה ופולין ברמת־גן. אולם הכדורגל הישראלי איכזב השנה יותר
מבשנים קודמות כשנבחרת ישראל נחלה את כשלונה הגדול במשחק נגד פולין בוזרוצלב,
בו הפסידה בתוצאה : 2ד.
ענף ספורט שירד מגדולתו השנה היה ענף הכדורסל. אחרי ההפסד המבזה של הנבחרת
נגד נבחרת הכדורסל של פולין, שלא היה מחוייב המציאות, וההפסד בתחרויות אליפות
אירופה בתורכיה, שותק ענף זה בסוף השנה כמעט כליל בשל תככיהם של עסקנים
ומריבות בין האגודות. לא היה גם שם אחד של כדורסלן, מלבד שמו של אכרהם
הופמן, איש מכבי ירושלים, שהתפרסם כקלעי וכמפיר־משמעת גם יחד, לא היה גם שם
אחד שהתבלט בענף זד-
איש השנה בספורט נמנה על נבחרת השחיר, והכדור־מים של ישראל, היחידה שהביאה
לישראל כבוד בינלאומי, בגברה על נבחרת יוון באתונה. בתחרויות אלה, שהסתיימו
בתוצאה 52:101 לטובת ישראל, השיגה המשלחת הישראלית 12 מקומות ראשונים מתוך
13 משחים, ושחייניה שברו לא פחות מאשר שישה שיאים ישראליים. האיש שסימל נצחון
זה יותר מכל שחיין אחר היה עמירס טראובר, מדריך ספורט בצר,״ל ושתיין ברית
מכבים עתיד, שקצר את שלל השיאים הגדול ביותר. איש־ר,ספורט טראובר מייצג את
אותו חלק יפה ונאצל של הספורט הישראלי, המתבטא בעיסוק בספורט לשמו, בהימנעות מכל
תככים בינאגודתיים, מכסימום של מאמץ ושאפתנות להשגת שיאים גדולים יותר,
רבים יותר.

לא היתד, זאת שנה מפוארת לעתוני ישראל ועתונאיה. כגוף מלוכד, נתנו כמה פעמים
השנה את ידם להשתקה מאורגנת של ענינים לאומיים חשובים, כגון הפסקת העליה מרומניה
אחרי נאומי בן־גוריון ופרס. השתקה זו הגיעה אף לענינים מסוג אחר, כתקרית בהלוויתו
הממלכתית של ישראל רוקח. בכל המקרים האלה הפר העולם הזה את קשר ההשתקה.
מסוכן עוד יותר היה גורם אחר, שהטביע את חותמו יותר ויותר על העתונות: התמכרותם
האישית של עתונאים רבים לזרועות
השלטון, תמורת אספקת אינפורמציה.
כתוצאה מכך הפכו כתבים רבים, הממלאים
את עמודי־הידיעות של העתונים היומיים,
לסוכני השלטון ולדובריו, תחת להיות נציגי
הציבור בחיפוש אחרי אינפורמציה אובייקטיבית
ובדוקה.
התופעה המרתקת ביותר בשטח העתונות
היומית הוסיפה להיות מלחמת־התחרות בין
שני האויבים־בנפש המסורתיים, מעריב וידיעות
אחרונות. בפעם הראשונה החל ידיעות
אחרונות לעבור על פני מעריב בתפוצתו.
כאשר הצליח מעריב להשיג את זכות
הפרסום של הרומאן של יעל דיין, הצליח
ידיעות אחרונות לפחות בדבר אחד: חבד
אמוץ, שפרש ממעריב בגלל יעל, פירסם
את הפארודיה שלו על הרומאן שלה מעל
עמודי הצד,רון המתחרה.
השנה היתד. עניה במיבצעים עתונאיים. המיבצע האישי היחיד בוצע על־ידי שרום כהן,
ראש מערכת העולם הזה שהתחפש לפני שנתיים כערבי ברחובות מוסקבה, כאשר התחפש
השנה כפועל־דחק, עבד כמה ימים בעבודות אלה, סיפר בפעם הראשונה לקוראי הישוב
הוותיק על חייהם ומאוויהם של פועלי־הדחק. מסקנותיו אושרו זמן קצר לאחר מכן על־ידי
ההתפוצצות של ואדי־סליב.
הסקופ הגדול ביותר של השנה הביא את תואר איש־העתונות של תשי״ט לאחד הכתבים
הוותיקים בארץ: איש ידיעות אחרונות שבתאי פורטנוי, הראשון שפירסם את דבר
מעצרו של השליח הלאומי המסתורי שנתגלה כשודד. בפרשה אחרת, פחות חשובה,
נתגלה השנה כי פורטנוי נהג לקבל הודעות משטרתיות לפני קציני־המשטרה עצמם.
הארץ התמסר יותר ויותר לסידרות־גילויים סנסציוניות, שהיו פעם זרות לרוחו של
עתון זה. אחרי ששבתי טכת פירסם סידרת־מאמרים כזאת נגד חושיסטאן, בה אישר
שוב את גילויי העולם הזה מלפני ארבע שנים, פירסם יאיר קוטלר סידרה דומה נגד
אברהם קריניצי הרמת־גני. אותה שעה ויתר עורך הארץ גרשום שוקן, על מקומו
בכנסת הבאה, הסתפק במקום ד,־ 119 ברשימת הפרוגרסיבים.
בשולי העתונות העברית התנהל מאבק חמור על העתונות הלועזית, שהפכה לכלי
מרכזי ובלתי־מוסודד, במאבק המפלגות על קולות העולים החדשים.

רפואה

עזרא זוהו

א מנו ת

נגר משגעת מים

לזמן מה היה נדמה כי המגפה הממארת של המפלגתיות הישראלית תתפשט גם לשטח
הרפואה. בית־החולים החדש של עירית תל־אביב הפך סלע־מחלוקת פוליטית, כשהשמאל
מאשים את הימין בפתיחתו הנחפזת לצרכי בחירות, והימין מאשים את השמאל בהפרעה
זדונית לפתיחתו, מאותה סיבה.
למרות זאת המשיכה הרפואה העברית השנה במצעדה השקט, נשארה אחד השטחים
הבריאים וד,חסונים ביותר בישראל, תוך
שמירה על האחוז הגבוה של הרופאים.
תרכיב־סאלק שיוצר בארץ נכנס לשימושו
המלא, לא עורר בהלה בין רבבות האמהות
שהקפידו כי ילדיהן יקבלוהו בדייקנות, כפי
שנקבע על־ידי תחנות־החיסון. האיש שתרם
תרומה אישית מכרעת למפעל זה לא היה
רפואד, אלא דווקא מדען בקטריולוגי: נתן

גולדבלום.

בבית־החולים בתל־השומר ערך צזזת רפואי
בהנהלת ד״ר חיים שיבא מחקר מיוחד
ע /מחלה המופיעה רק אצל יהודים מעיראק,
פתח בכך פתח למחקר היסטורי על תנועת
היהודים בעולם,
כינוסים בינלאומיים, כמו הכינוס לחקר
הסרטן, רק אישרו השנה את מעמדה של
ישראל כשותפת שוזת״זכויות במשפחה הרפו־אנית
העולמית.
האיש שסימל השנה יותר מכל אדם אחר את הרפואה הישראלית — הן מבחינה
רפואית והן מבחינה ישראלית — היה רופא צעיר ( )37 ושחום, ענוד דרגות רב־סרן:
ד״ר עזרא זוהר, האיש אשר אירגן את מסע יחידת צה״ל מאילת עד ראש־הניקרה,
כדי לחקור את השפעת האקלים על גוף האדם המטייל בארץ. הוא ביטא בפירוש את
הדעה שהובילה אותו למפעל זה, והעשויה לגרום למפנה בכיוון המדע הרפואי במדינה:
.ישראל לא צריכה לעסוק במחקר סתם. עליה לעסוק רק במחקר שיש לו ערך לגבי
מספר רב של תושבים ישראליים.״
זוהר אירגן את מסעו במשך שנה שלמה, ניהל אותו אישית במשך כל ימי המסע. הוא
ליוה את החיילים, קבע את מנות האוכל שלהם, בדק את הפרשותיהם, דמם, זיעתם. הוא
התכוון לקבוע שני דברים עיקריים: כמה לשתות במסעות, ומה לשתות במסעות? (התשובות:
האדם אינו מזיע יותר כשהוא שותה יותר. זוהי אמונה טפלה. גם אין צורך להוסיף
כמויות מלח בשעת מסע, כי הגוף אינו צורך אותן).
לכמעט־צבר זוהר, שנולד באוסטריה, אין ספק כי עשרות המיסמכים שנרשמו בשעת
המסע ושנמצאו בסוף תשי״ט בשלב של מיון, יגלו כמה עובדות מענינות על גוף האדם.
אולם עיקר המטרה של זוהר, איש הפלמ״ח שסיים את לימודיו בשוייץ בשנת ,1951
היא לתת תשובה רפואית מוסכמת על הבעיות המיוחדות המעסיקות את צד,״ל בקשר
למסעות חייליו. הוא משוכנע כי מסעות משמעת־המים, פוגעים בגוף הצועדים.
ותוכן. מיצעד

צע>ר

דויד טוושישק׳

טווו ללא pin

עם עלית יעל דיין לדרגת אשת־השנה, כמעט ולא נותר צעיר ישראלי שהיה ראוי
לתואר הצעיר של תשי״ט. כי יעל היתד, הצעירה היחידה שעשתה מעשה ברור, מוגדר,
שייצג תכונות־יסוד של הדור הצעיר.
כמעט בשום שטח שהוא לא התבלטו השנה אנשים צעירים — בני הדור שהתבגר אחרי
קום המדינה. האדם היחיד שבלט בחיים המדיניים היה משה נסים בן ה־ ,24 שעלה
במפתיע מלא־כלום למקום השביעי (ואחרי
מות ישראל רוקח, למקום ד,ששי) ברשימת
מועמדי ד,צ״כ לכנסת.
אולם הצ״כ לא בחרו בנסים הצעיר מפני
שהיה צעיר, אלא מפני שהיה בנו של אביו
— אדם המסמל גם את הדת וגם את עדתו
העיראקית. יתכן כי משה נסים יתבלט בכנסת
הבאה בזכות עצמו — אך הוא לא היה
הצעיר של תשי׳׳ט.
לא חסרו בארץ צעירים וצעירות שחתרו
בשקידה ובאופן פרטי לרמה מסויימת בשטחים
שונים, מבלי לזכות בפרסומת. מפעם
לפעם נמשכה תשומת־הלב לצעיר כזה. כך
בלטה בסוף השנה הרקדנית הצעירה יונה
לדי, בת ד,־ ,16 ילידת שכונת־עוני בתל־אביב
וחניכת מיה ארבטובה, שזכתה למדליונים
ולהכרה בינלאומית בפסטיבאל בוינה.
צעירים אחרים משכו תשומת־לב בתפקיד פאסיבי, כקרבנות של פשעים וטרגדיות. גל
חם של רחמים ואהבה הציף את הארץ למראה תמונתו של יוכל גצלר הקטן, הנער
שנשאר לבדו בחיים אחרי שאביו הרג את אשתו, את בנותיו, את בנו השני ואת עצמו.
לא פחות טראגי היד, גורלה של שו ע אטינגר, שהצטרפה ברגע האחרון לטיול למצדה,
נהרגה שם יחד עם יצחק ליפשיץ בנסיבות מסתוריות שפוענחו רק בסוף השנה.
המאורע היחידי של השנה שיכול היה להטיל אור על הנוער המתבגר בבתי־הספר ועל
דרכי החינוך שלו, אירע בבית־הספר כדורי, מקום שחינך בשעתו כמה ממיטב אלופי צד,״ל
ואישים צעירים אחרים. כאשר ברחה כיתה שלמה מן המוסד בגלל מעשי־הטרור של הכיתה
הבוגרת יותר, נאלץ הציבור להקדיש תשומת־לב לנעשה בשטח זה.
דובר הבורחים וחבר הועד של כיתתם, דויד טרושינסקי, הסביר את המעשה בסיפור
אישי מדאיג. טרושינסקי, המכונה ״סמית״ מפני שהוא ״קרח, מדבר אנגלית, אוכל מסמרים
ושותה נפט״ ,תיאר הוזי של ריקנות חינוכית מחרידה. נסתבר כי כללי המשמעת־ד,עצמית
אשר שימשו פעם לחישול דור צעיר ורציני שהתכונן לשרות בהגנה, התרוקנו מכל תוכן,
הפכו למשטר של התעללות מטומטמת וטרור חסר־תכלית.
אף שמקרים אלה היו קיצוניים ולא יכלו ללמד על המצב הכללי בשטח החינוך
והנוער, הרי שהדגישו שכל החינוך העברי נשאר מאז קום המדינה ללא יעד ברור, ללא תוכן
אידיאי ומוסרי, וכי בהעדר תוכן זה התדרדר במדרון ההפקרות, הריקנות והשעמום.

גשם אבידש

חיי האמנות של תשי״ט עמדו בסימן של מרוץ: מרוץ הייבוא של אמנים זרים לארץ,
ומרוץ הייצוא של אמנים ישראליים לחוץ־לארץ.
שושנה דמארי ושי אופיר לא חזרו השנה לארץ. בחוץ־לארץ הצטרפו אליהם
הפנטומימאי ג׳וקיאדקין שעבר מצרפת לארצות־הברית, הופיע בטלביזיה והודיע שהוא
מלמד את מארלון בראנדו, השחקן יצחק שילה ואשתו שהופיעו בראשומון, הדודאים
וריקה זראי שהופיעו בפאריס, השחקנית
חנה הנדל ולהקת הריקוד של יונתן

ברמץ.

מדי פעם גרמה הופעתו של מחפש־כשרונות
זר למתיחות אבסורדית בין ה־אמנים,
שלא התביישו להופיע לפניו בצורות
המשפילות ביותר. היה זה כאילו החליטו
כולם כי בארץ שוב אין להם, מה לעשות,
וכי קאריירה של ממש מצפה רק בחוץ.
תמורת ייצוא זה, זכתה ישראל לייבוא
שכלל כמה אמנים מעולים. אמן־הג׳אז לואי
ארמסטרונג נכשל בארץ במפתיע. יותר
הצליחה עמליה רודריגז ובעיקר הצרפתי
הסימפאטי, אייב מונטיין, שכבש את
הארץ. התזמורת הפילהרמויניוז מצידה ייבאה
את צוות האופרה פאלסטאף.
האמנים הזרים יכלו להעשיר את הקהל
המקומי בחוויה אמנותית, לתת לו קנה־מידה
לדירבון כשרונותיו המקומיים. אולם
המבחן האמיתי לחיי התרבות הישראליים יהיה תמיד בגיבוש כוחות מקוריים, שיוכלו
לתרום תרומה כלשהי להתהוות תרבות עברית חדשה, לא בחיקוי צורות וזרמים שהולדתם
בתרבויות זרות, אירופאיות בעיקרן, אלא בשיבה אל המקור השמי מחד, ובהסתכלות
מנתחת ועמוקה, כנה ובלתי־אמצעית במציאות של היום, מאידך.
לכן היה איש־האמנות של תשי״ט האיש שהיה אחראי למא!רע העיקרישל התרבות
המקורית במשך השנה: הקומפוזיטור מנחם אבידום (לשעבר מאהלר־קלקשטיין) ,שה־זכתה
השנהלהצגת־בכורה באופירה
אופרה המקורית שלו על החשמונאית אלכסנדרה
הישראלית, קצרה ביקורת חיובית בעיקר בשטח המוזיקאלי. אבידום בן ה־ ,51 שנולד בפולין
והתחנך באוניברסיטה האמריקאית בביירות, כבר זכה להשמעת יצירותיו בכל רחבי העולם,
כשהן מבוצעות בידי אמנים מעולים ביותר.
בשטח המחול ניסו כמה כוחות מקומיים — רינה גדיק, רינה שחס ונעמי
אליסקוכסקי — להקים תוך קרבנות גדולים לעצמם את בימת המחול, במה קבועה
ליצירה המקורית. לעומת זאת לא הביאו הציור והפיסול להישגים הראויים לציון, פרט
להסרת הלום מהאנדרטה של יצחק דנציגר, לזכר שלמה בן־יוסף, הראשון שהועלה
לגרדום בידי הבריטים, ליד ראש־פינה.
שתי הופעות מוצלחות ביותר, בראשית השנה ובסופה, סימלו שני קצוזת של רמה
משך אליוקהל גדול
של שנת־העשור,
הפזמונים, אחד האקורדים האחרונים
שנמס מרוב געגועים לתקופת נעוריו, הוקסם על־ידי החן הרב בו הוגשה התוכנית.
בצורה צנועה יותר ניסו דן בך אמוץ וחיים חפר לעורר אותה תוצאה במועדונם
תל־אביב הקטנה בתערוכת־היובל של תל־אביב, שהיתר בעצמה אחו המפעלים המוצלחים
ביותר של השנה.
בקצה השני בלט המפעל האמנותי היפה ביותר של השנה — פסטיבל הנבל הבינלאומי,
שהביא לארץ את טובי המנגנים והמומחים לכלי עדין זה, המעורר אסוסיאציה טבעיח
לימי מלכות־יהודה והתנ׳׳ך. האיש שיזם מפעל זה, אהרון צכי פרופס, לא היה אמן
בעצמו אלא פקיד ממשלתי שרצה לעודד את התיירות. הוא עשה יותר למען האמנוח
מאשר אמנים רבים.

איב ההבואן: פההההבגאג׳ שר האיש שכבש אה ישראר

י י ...יי

ה כנ ס ת

׳שואל רוקח

צדיק אחד בסדום

רק פעם אחת בכל שנת תשי״ט היתד, ציפיה כלשהי לקראת תוצאות ההצבעה בכנסת.
היה זה אחרי מותו של יושב־ראש הכנסת, יוסף שפרינצל! — אדם אנושי, אהוד׳
שהצליח לשמור על שיקול אובייקטיבי על אף היותו איש־מפלגה. השאלה היתה: מי יבוא
במקומו כראש הפרלמנט הישראלי, יקבל את התפקיד הייצוגי השני אחרי הנשיא?
עד היום לא ברור לגמרי מי יזם את
ההפיכה: מנחם כנין, יוחנן כאדר או
יוסף סרלץ. אחרי משא־ומתן מקוטע
ובלתי־תכליתי, הצטברו לפתע כל הגורמים,
דחפו לקראת פתרון חסר־תקדים. בפעם הראשונה
בתולדות המדינה התלכדו כל הסיעות,
מימין ומשמאל, כדי למסור עמדת־מפתח
אחת במדינה לאדם לא־מפא״יי.
מכיוון שהשמאל לא יכול היה להצביע
בעד הימין, הצביע הימין והאגף הדתי בעד
מועמד שמאלי מתון: ח״כ אחדות־העבודה
נחום ניר, שהפך יושב־ראש הכנסת למחרת
יום הולדתו ד,־.75
בפעם הראשונה נשארה מפא״י במעוט.
הדבר נגרם בעיקר באשמתה, כי מועמדה
היחיד, ח״כ משה שרת, סירב לקבל את
התפקיד שהיה מרתק אותו לארץ, העדיף
לטייל בעולם בשליחויות שונות ובלתי־מוגדרות.
״מהפכת
ניר״ ,כפי שנקראה בפי כל, לא נשארה ללא השפעה. היא יצרה תקדים שאמנם
אי־אפשר היה לחקותו בכל הזדמנות אחרת, אך שבכל זאת השפיע במידה רבה על
הרוחות. חוגים מסויימים במפא״י החלו מדברים קודרות על האפשרות (הבלתי־סבירה)
שאחרי הבחירות תוקם קואליציה של הימין והשמאל נגד מפא״י, וגם על האפשרות
(הסבירה בהחלט) של קואליציה ימנית־דתית, מן הפרוגרסיבים עד חרות, אם אי־פעם יקבלו
סיעות אלה 61 מנדטים או מעלה.
ארבעה חדשים אחרי בחירת ניר, כאשר התפרקה הקואליציה על רקע עיסקת־הנשק
הגרמנית, גרם התקדים של ניר לנסיון הבלתי־רציני להקים קואליציה שמאלית־דתית,
בתמיכת הימין, כממשלת מעבר עד לבחירות. אולם כאשר הלשין על כך ח״כ יצחק
רפאל באוזני דויד בן־גוריון, מיהר בן־מפלגתו של ניר, ח״כ יגאל ארון, להסתייג

סם i n n

ער חום השעוה

יותר מאשר בשעת נצחון.
פחת, וגיבורו היה אדם שהופיע
סם דוכינר, אחד משני אנשישהוא
מסוגל להרודיח, וכי מול

הגחל 1שגה טובה g

עיי^בי
״ן ישן משן

קמיאק סוביץ

שדי ברנדי פל א 1ם קורדיאל

הידו עי ם

בטיב

ה מ שו ב ח

כשר למחדרין

לעתים קרובות נמדדת גדולתו של אדם בשעת מפלה
האפוס הכלכלי הגדול של תשי״ט התנהל על עברי פי
במשך שנ־ם כמנצח כל־יכול בזירה הכלכלית של ישראל.
י,כלכלה של תשי״ז, הוכיח כי הוא מסוגל להפסיד כפי
פני החורבן הוא גדול יותר מאשר בימי הזוהר.
השואה הכלכלית הגיעה אל דובינר במפתיע,
הדהימה אפילו את אויביו הרבים.
היתד. זאת הצטברות של כמה גורמים:
הפסקת הייצוא הישראלי לתורכיה, שהיתר.
אחד השווקים העיקריים של מפעל קרגל;
ביטול זדוני ברגע האחרון של הזמנת־ענק
מטעם המועצה לשיווק פרי הדר, אויבתו
הוותיקה! התרחבותו הנחפזת של קרגל
עצמו, שגרמה להתחייבויות שאי־אפשר היה
לעמוד בהן ברגע של שינוי לרעד״
דובינר עצמו׳ שהיה עסוק במלחמתו הציבורית
הגדולה נגד חוק הפרדסנות ונגד
המועצה לשיווק פרי הדר, לא הבחין
בסערה המתקרבת. הניהול המעשי של
עסקיו היה בידי שותפו הישראלי, שפיזר
מסביבו התחייבויות בלתי־אחראיות, העלים
את מצבו ד,אמתי של המפעל מעיני בעליו
ומעיני מוסדות המדינה.
לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, קרה האסון.
המפעל הגדול, שבסיסו המשקי היה איתן, מצא את עצמו חסר־יכולת לעמוד בהתחייבויות.
איימו עליו פשיטת־רגל רשמית, חיסול, פיטורי מאות עובדיו.
ואז נתגלה דובינר בשעור קומתו. הוא לא הסתלק. חלק ניכר מהונו היה מושקע
מחוץ למפעל, בהשקעות בטוחות. גם לו התמוטט קרגל, היה דובינר נשאר אדם עשיר.
הוא עשה את ההיפך. בשעה שלא נראתה כל תקווה להציל את המפעל, חיסל את כל
השקעותיו האחרות, זרק את כל הונו לתוך קופת קרגל. כמכבה־אש, האץ ממקום למקום
והרואה את האש פורצת מפינה אחת בעוד הוא מכבה אותה בפינה שניה, הוא טיפל
במשבר אחרי משבר, החזיק את ראש המפעל מעל למים. באותה שעה קרא לספקי חומרי־הגלם
של קרגל מעבר לים, ניסה לעניין אותם בקיום המפעל הישראלי.
היה זה מרוץ אכזרי, שדמה כמעט למישחק־פוקר. בקופת־המישחק היה מונח עתידו
וכל הונו של דובינר ומשפחתו, עד לפרוטה האחרונה. ההכרעה לכאן או לכאן היתה
תלויה על חוט השערה. אולם ההגינות היסודית של ההחלטה הדובינרית הכריעה את
הכף: המפעל ניצל, הספקים האמריקאיים הפכו בעליו, הממשלה תמכה בעיסקה ודוביגר
עצמו קיבל פיצוי בם ך חצי מיליון דולאר עבור חלקו בו.
האפוס של קרגל העמיד בצל את שאר המעשים בזירה הכלכלית של השנה, שנשארה
ללא שינוי. כמו בשנים קודמות, שלטו בה התרוצצות קבוצות־הלחץ, חוסר־התכנון והשאיפה
הכללית להכניס את הידיים לתוך קערת־החלוקד״
אף שהשנה היתד. שנת שקט כמעט מוחלט לאורך הגבולות״ ואף שהעלית היתד,
מינימאלית, גדל הפער המסחרי של המדינה. שוב הוכח כי אי־יכולתו של המשק הישראלי
לשאת את עצמו אינה נובעת בעיקרה מצרכים חיצוניים וזמניים, אלא מעצם מהותו של
המשק, הבנוי על בסיס בלתי־יצרני.

ז11 ולם1

H itf lin

ר״ר רחירגר ניר (גזיגזי\) נבזזר ריושב־ראטז הכבנזו!
מיוזמת עצמו, להסביר אותה כ״בדיחה״ .היתד, זאת בדיחה ששפכה אור עצוב על הכנסת.
עם כל מהפכניותה, לא חוללה מהפכת־ניר תמורה אחת: גם בהצבעה חשובה זו לא
הצביע אף לא ח״כ אחד בניגוד לדעת מפלגתו. גם בפעם זאת הצביעו כל חברי־הכנסת
כרובוטים, כברגים במכונות מפלגתיות — תופעה שהורידה את הכנסת לדרגת אוטומאם.
רק ח״כ אחד התקומם בשנת תשי״ט נגד מציאות זו, הפר את החלטת מפלגתו בהצבעה
חשובה. היה זה ח״כ ישראל רוקח, הח״כ היחיד אשר בשאלה המצפונית העמוקה
של מכירת נשק ישראלי לגרמניה סירב ;לקבל הכתבה מפלגתית, נהג בהתאם למצפונו.
רוקח נמנע באופן הפגנתי מהצבעה, בשעה שחבריו־למפלגה הצביעו בעד העיסקה.
הצבעה זו הפכה את רוקח בהכרח לאיש־הכנסת של תשי״ט. היה משהו סמלי בעובדה
שרוקח עצמו לא זכה להיווכח בזאת: בסוף השנה הלך לעולמו — החבר השני של
נשיאות הכנסת, אחרי שפרינצק, שנפטר השנה.
מותו של רוקח היה סמלי. כי מרידתו נגד המנגנון המפלגתי לא היתר, סימן לעתיד,
אלא שריד מן העבר, פרי הגינותו האישית של מנהיג פוליטי אשר גדל בתקופה שבה
המנגנון המפלגתי לא תפס עדיין סופית את מקום המצפון הפרטי.

יעקב משה טולידאנו

קראם חגו דרבנים

עם מותו של אייזיק הללי הרצוג, הרב האשכנזי הראשי, נסתיימה תקופה בחיי
הדת בישראל. הרצוג היה חניך אסכולת הרבנים הישנה של מזרח אירופה. רחוק מתככים
מפלגתיים, שקוע במעשים טובים, היה הרצוג שריד מן התקופה שמלפני קום המדינה.
כל שאר המאורעות הדתיים של תשי״ט לא נגעו למוסר או לתפיסות תיאולוגיות. הם
היו, בלי כל הסוואה, מאורעות פוליטיים, שהבליטו את מקומה של הדת כמכשיר
במאבק בין קבוצות־לחץ מפלגתיות.
השאלה הגדולה, מי הוא יהודי?״ ,אשר
פוצצה את הקואליציה בשנה שעברה, הלכה
לישון. כדי להכשיר את הקרקע לקואליציה
הבאה, שתכלול כנראה את הדתיים, נקט
דויד בן־גוריון בטכסים מחוכם: הוא פנה
אל חכמי־ישראל, כדי שיביעו דעה. התשובה
היתד, קבועה מראש: חכמי־ישראל תמכו.,
כמובן מאליו, בעמדת ההלכה הדתית, הנוגדת
הגדרה לאומית. בן־גוריון נראה כמקבל
את הכרעת אנשי־הדת בעניני המדינה, ביטל
את הנחיות־הרישום של השנה שעברה.
התקפת־הנגד הגדולה של בן־גוריון על
המונופוליזם הדתי של המפלגות הדתיות
נתנה לתשי״ט את איש-הדת: הרב יעקוב
משה טולידאני, שנתמנה כשר־הדתות.
קבלת מינוי זה היתד, מעשה נועז מצד
הרב בן ד,־ ,80 שבחירתו לתפקיד הראשון־
לציון טורפדה בשעתה על־ידי המפלגה
הדתית. בקבלו את התפקיד, הכריז טולידאנו מלחמה על המחנה ד,דתי־ד,מפלגתי, שבר את
המונופולין של המפלגות הדתיות על החיים הדתיים, כפר בפירוש בדעות הרבנים. מצד
מפא״י היה זה מעשה מחוכם גם מבחינה שניה: מינוי טולידאנו הספרדי נתן לה יתרון
נוסף בזירה העדתית.
קריאת־תגר אחרת על המונופוליזם הדתי־מפלגתי בא מצד הראשון־לציון הנוכחי, יצחק
רחמים נסים, כאשר נתן לבנו ואיש־אמונו משה להופיע במקום בטוח ברשימת־המועמדים
של הציונים־ד,כלליים לכנסת הרביעית. מעשה זה לא יכול היה להתפרש אלא
כמתן גיבוי מטעם הרב למפלגה חילונית זו.
התקפה מכיוון אחר לגמרי באה עם ביקורו של יואל טייטלבאום, הרבי מסטמור,
בישראל. הרב, אביהם הרוחני של נטורי־קרתא ומרכז המלחמה הדתית נגד הציונות,
נתקבל בארץ בהתלהבות עצומה על־ידי רבבות מחסידיו, שליווהו ברכבת מיוחדת. ברכבת
זו הוסתרו סמלי ״רכבת ישראל״ והוסר שמה של מדינת־ישראל מעל גבי הכרטיסים.
היפוכו המוחלט של הרב שולל־ד,ציונות היה דניאל רופאייזן, לשעבר עסקן יהודי־דתי,
שעבר לדת הקאתולית, הפך נזיר כרמליתי, תבע להכיר בו כיהודי בן דת ישו.
עם הצורך למנות רב ראשי אשכנזי חדש, ועם סיום תקופת־כהונתו הראשונה של
הראשון־לציון נסים, הבטיחה שנת תש״ך להיות גדושת מאורעות דתיים. מפא״י הציעה
את מועמדותו של שלמה גורן, הרב הצבאי הראשי, הידוע כאיש־הלכה מבריק
וכמיליטריסט לאומני נושא־עוזי. אולם מפא״י עשוייה לוותר לדתיים, למסור את תפקיד הרב
האשכנזי לרב יוסף דום סולוכייצ׳יק מאמריקה, בתנאי שהדתיים יעזרו לה לסלק את
הרב נסים ולמנות במקומו את הרב טולידאנו.
המכנה המשותף לכל האינטריגות האלה: חוסר הקשר המוחלט ביניהן לבין עדנים
שבמוסר ובאמונה, הפיכת הדת היהודית לכדור־מישחק בהתחרות פוליטית צינית.

המזלס הזח m a

תשבץ 1146 ain ohiun
מאוזן .1 :כך
קראו לפני יוסף ;
.4הרגשה של
חסרון ; .1 0ראשי
תיבות; .11 אתלט
.13 :שט; . 14
היטל; .15 רח מים
17 איש
נטול ראש; .19
בית ציפור; .20
שוטה; .22 אשת
היורד; .25 חמ שה
עשר ; .26 זה,

בארמית ;
מטבע של מעצמה
עולמית ; .30 פרח
נותן ריח ; .32
צורה גיאומטרית ;
.34 מיניסטר ; 3 6
הכה, בציווי מקוצר;
.37 ברדלס;
.39 תנועת עלייה 41 כמים,
אל תותר 44 שם תנ״כי ; .46 תו רת
הנסתר; .48 בראש החילות; .50
מלת קריאה; .51 סמל החריצות; .53
עוף דורם; .55 נסיכה למלכה; .57
רעל; .58 לא מהר; .59 הבירה; .60
לשון הרע.
מאונך .1 :ארץ, בארמית; .2רננה
לבי. ג׳י .3 ; .אלוף צה״ל במלחמת
העצמאות; .5אילן; .6נוטר מנד טורי
; .7ענן ; .8ארבה ; .9שיח של
יחיד ; .12 מהלך עם האדם 15 גיוס ;

.16 כיצד ; .18 יישוב בנגב ; .2 1יחידת
חשמל; .23 הבעת צער; .24 אות
הבחירות של אחת המפלגות ; .26 רג לי;
.28 ילד; .29 אריטמטיקאי; .31
שבט ; 32 אבי שופט ; 35 שמו הפרטי
הוא סינגמן ; .37 יסוד חימי ; 38 כלי
נשק ; .40 מלת שלילה ; .41 בן בקר ;
.43 מפתח פלא; .45 חמשים שנה;
.46 מציוד התלמיד ; .47 מם ; .49 כלי
בישול; .52 מה שהאוצר גובה; .54
מלת קריאה; .56 תערוכת ישראל;
.58 אוסטרליה, בכל זאת.

מרים שטוקמן

משפע

דינה רוחן

תי א ערון

״את שונאת אוח!11״ מחיאות־כר לצעירים
המשפט המעניין ביותר של תשי״ט היה המשפט שלא התקיים. הוא היד. עטוף שתיקה
שצעקה לשמיים. היה זה משפטו של אהרון כהן, איש קיבוץ שער־העמ.קים, שנאסר
בראשית השנה בתרועות־חצוצרה, הוכתר כמנהיג רשת־ריגול בינלאומית וכסכנה לאומית

מס׳ .1
אחרי שראש מנגנון־החושך בכבודו ובעצמו ניצח על מלאכת החקירה והפרסומת, היה
נדמה כי ישראל תזכה למשפט סנסציוני
חסר־תקדים. פרטים נוראים על פעילותו של
כהן, על פגישותיו בחשכת־לילה עם גאוני־ריגול
זרים, פורסמו בהרחבה. אולם כאשר
החל העולם הזה, ולאחר מכן חבריו־למפלגה
של כהן, לנתח את העובדות שפורסמו —
השתתק מנגנון־החושך חיש מהר.
השופט החיפאי בנימין זוהר שיחרר
את כהן ממעצרו, מעשה שצילצל כסטירת־לחי
למנגנון־החושך. מאז עברו עשרה חדשים
עד סוף תשי״ט, ואיש לא טרח להביא
את האוייב הלאומי מס׳ 1למשפט. היה זה
צעד של זילזול ממלכתי ברשות המשפטית
— ובשכל הישר של הציבור.
איש־המשפט של תשט״ו, השופט בנימין
הלוי, חזר השנה לחדשות כאשר פירסם,
יחד עם שני חבריו השופטים־הצבאיים, את
פסק־דינם של נאשמי טבח כפר־קאטם. כמו
פסקי־דינו הקודמים, עורר גם זה סערה
ציבורית, בעיקר בגלל העונשים החמורים שהטיל הלוי על הנאשמים, שהופחתו אחרי־כן
על־ידי הרמטכ״ל.
הביקורת המוצדקת האמיתית כלפי הלוי הייתה שלא חשף במידה מספקת את הרקע
הפוליטי והחינוכי של הפשע המתועב, החמיץ בזאת את ההזדמנות ליצור פסק־דין שיהיה
סימן־דרך בגיבוש מוסר־מלחמה עברי. מחדל זה גרם לכך שרבים ראו בנאשמים שעירים־
לעזאזל לפשע שהחל עוד בקורם הטירונות, ושהאשם העיקרי בפשע זה הוא פגם חינוכי

לאומי.
אומץ־לבו הרגיל של הלוי נתגלה באותו קטע של פסק־הדין בו האשים את מפקד
הנאשמים, אלוף־משנה יששכר שדמי. בזאת גרם למשפט שני. אולם הפעם שפטו שופטים
אחרים, היתד, האווירה שונה. גדולי צה״ל העידו לטובתו. שדמי זוכה ללא מאמץ, לשמחת
האנשים שהיו מעליו בשרשרת־ד,פיקוד ובשרשרת־האחריות בליל כפר־קאסם.
גם משפט גדול אחר הגיע לסיום הנוח לשלטון, הוסיף חוליה נוספת לשרשרת
הכשלונות הסופיים במשפטים פוליטיים של שמואל תמיר. אחרי שבשנת תשי״ח הצדיק
בית־המשפט העליון ברוב קולות את הד׳׳ר קסטנר, זיכה בית־המשפט העליון השנה את
קצין־ד,משטרה יוסף זינגר, סיים בזאת את שרשרת משפטי־שטיינברג בנצחון השלטון.
המשפט הפוליטי הגדול השלישי, משפט עמוס בן־גוריון, בו ניצח השלטון עוד בשלב
המחוזי, הגיע לערעור בפני בית־המשפט העליון, אך פסק־הדין לא ניתן בתשי״ט.
המאבק על אי־תלות המשפט לא הוכרע השנה. הוא הגיע לשיא במשפטו של דויד בן־
הרוש, בו התבלטה שופטת־השלום החיפאית הראשית מרים שטרקמן־וורלינסקי,
כאשר סירבה לפסול את עצמה מלדון בתיק זה. קרא אליה הנאשם :״אני לא רוצה
להישפט בפניך! שלוש פעמים אמרת בבית־המשפט שאת תדפקי כל אדם שיבוא לפניך
מואדי־סאליב! הביטו עליה, הביטו עליה, השנאה נושפת מאפה! אני לא רוצה להישפט
לפניך, את שונאת אותנו!״
בן־הרוש נידון לשנתיים מאסר. בית־המשפט לא התחשב ברקע המאורעות: הפרובוקציה
המתוכננת של מפא״י, הידיעה הכללית כי המשטרה קיבלה הוראות להשתמש בשעת־הצורך
בנשק חם נגד המארוקאים, העובדה שהמשטרה התנפלה בגסות על האנשים שהקשיבו ליד
אסיפת־מפא״י לרמקולים, אותם הציבה מפא״י ברחוב. המסקנה הבולטת — כי המיבצע כולו
תוכנן מראש כדי לשבור בכוח את המארוקאים ולחסל את בן־הרוש — אם לא פיסית, הרי
לפחות ציבורית.
אולם בשעה שנתנה את פסק־דינד, החמור, גרמה אשת־המשפט של השנה לתוצאה הפוכה
מזו שהתכוונה אליה, מן הסתם: אהדת חלק גדול מן הציבור ניתנה לבן־הרוש, ואלפים רבים
בארץ התכוננו להצביע בעדו ביום הבחירות כדי להוציאו מן הכלא.
בשנת תשי״ט לא נסתיים המאבק על דמותו ואי־תלותו של ביתיר,משפט הישראלי. מאבק
זה אינו חד־פעמי, ויש לעמוד בו בכל שנה מחדש.

2ן רובי
-2 6 J

כפר\2-אלד1ז אזדרי 1ז\ז\ פמץ־הידין

התופעה המעודדת ביותר בתיאטרון הישראלי של תשי״ט היתד, פלישת הכוחות הצעירים
המבטיחים, שהגיעו כמעט לכל הבמות, זכו למחיאות־הכפיים של המבקרים והכניסו
לתיאטרון משב־רוח רענן שד,פריך את ההנחה הפסימית כי אין דור־המשך אחרי וותיקי
הבימה.
היה זה יבול עשיר, שהציל לא פעם מחזות כושלים, בלט גם בתיאטרונים מפוקפקים.
במחזה כושל של תיאטרון כושל — תרגש
לחטט אצבעות של אהל, התבלט צעיר בשם
אילן בלוויים, כבש מיד את הביקורת.
בתיאטרון סמבטיון הצליח ארילן אייג־שטיין
הצעיר לכבוש את הלבבות. בדו־רה־מי
המחודש בלט יעקוב (משה חנטי־לטור)
בו דו בהצגת שני קוני למל, נקרא
בפי רבים בשם ״צ׳רלי צ׳פלין ישראלי״.
עוד יותר בלט בתיאטרון הקאמרי עו ד ד
תאומי, בתפקיד הצעיר המעונה של מלאך
האבן. לא היה זה הישג קל, כי במחזה זה
עלתה לגדולה חדשה גם אחת השחקניות
הוותיקות־יהסית והאהודות של התיאטרון
הישראלי, בתיה לנצט, שהצליחה להנחיל
חוו-־ה לצופיה בתפקיד האם הרודנית, השתלטנית,
שאינה אלא אשה אומללה המחפשת
בטחון ואהבה.
הסמל החי של פלישת׳ הצעירים היתד,
צעירה יפה־עיניים, שחזרה מארצות־הברית,
שם גילמה זמנית את אנה פראנק על קרשי ברודווי. דינה דורון זכתה להצלחה מיידית
בתיאטרון הישראלי, כאשר הופיעה בהערב איאפרוביזציה של התיאטרון הקאמרי, ומאוחר
יותר בהעצים מתים זקופים של הבימה. כאשר זכתה, בטוף השנה, בתפקיד הראשי
בסרט קילומטר ,95 שיופק בארץ על ידי כריסטיאן ז׳אל הצרפתי, נתקבל הדבר בשמחה
על־ידי מעריציה הרבים.
דורון הפכה לאשת־התיאטרון של השנה גם בזכות היותה אופיינית לתופעה אחרת:
התרופפותה ההדרגתית של המסגרת הנוקשה של התיאטרון הישראלי, הנחנק בכבלי
ההתבודדות הקואופרטיבית. אחרי שד,תיאטרונים החלו מדפיסים זה את מודעות זד,
בתוכניותיהם, החלה גם תופעה של השאלת שחקנים. נתן כו נן הושאל על־ידי הקאמרי
כדי לשחק את קובלסקי (או את מארלון בראנדו) בחשמלית ושמת תשוקה של הבימה.
שחקנית חופשית כמו דורון, שאינה קשורה לשום תיאטרון, שוב לא היתד, השנה
יוצאת־דופן.
בצורה אחרת הומחשה תופעה וו על־ידי יוסף מילוא, מייסד הקאמרי לשעבר, שהורחק
בשנה שעברה מהיאטרונו על־ידי התקוממות חבריו, חזר השנה מחוץ־לארץ כדי לביים
בהבימה את ביקור הגברת הזקנה. ובצורה אחרת נדד מאיר מרגלית, איש אהל שעבר

יהושע בריוסף

אלוהים במכשיים

הספרות של תשי״ח עמדה בסימן יצירה בולטת אחת, שהיתר, שנויה במחלוקת, אך
שנתנה לשנה אח איש־הספרות הבלתי־מעורער שלה: יזהר (״ס. יזהר״) סמילנסקי,
בעל ימי ציקלג, שזכה השנה לפרס ישראל כתוצאה מלחץ ציבורי.
לשנת תשי״ט לא היתד, יצירה כזאת. שום ספר גדול לא ראה בה את אור העולם, לא
הטביע את חותמו עליה. תואר איש־ד,ספרות של השנה לא נפל בחלקו של הסופר המזהיי
ביותר, אלא בחלקו של הסופר שגרם לרעש
הרב ביותר (מלבד יעל דיין) :יהושע

בר־יוסף.

כאשר פירסם את סיפור הארבעה בהארץ,
כתב דבר על האיש הגר בשיכון־הטופרים
של אבא חושי :״סיפור־זימה מפוקפק, נבוב
במיסטיקה שלו, מופרך מעיקרו, שלא נועד
אלא לגרום צער ועלבון לאלפים בישראל
שהקריבו את יקיריהם.״ נקודת־התורפה: אי־אפשר
היה שלא לזהות את הגיבורה השלילית
של הסיפור עם אשת־המופת רבקה
גובר, ששיכלה את שני בניה במלחמה.
אך שככה סערה זו, נגרמה סערה שניה
על־ידי סיפור שפירסם בר־יוסף בהמשכים
בעלון. חיפה העובדת, שכלל את הפסוק:
״פעם היה אלוהים בשמיים. עכשיו הוא
בתוך המכנסיים.״ הדפסת הסיפור, הבן
החוזר, הופסקה באמצע, בתוקף צו מגבוה.
בסוף השנה פירסם בר־יוסף את סיפוריו
בספר שנשא את השם בדרך לסלע אדום, בהוצאה עצמית. הרמה היתה בינונית, אך
במלחמתו נגד הצנזורים זכה בר־יוסף לאהדה מסויימת מצד התומכים בחופש הספרות.
בנו של בר־יוסף, יוסף בר, הלך בדרך אביו ברומן חייו ודמותו של יוחנן ארגמן,
הכתוב אף הוא בסגנון ג׳יימס ג׳ויים, אבי ״זרם התודעה״ .צעיר נוסף שניסה את כוחו
בזרם התודעה, אורי אורלג, הראה הבטחה מסויימת.
משה שמיר, שנתקל אף הוא בבעית־צנזורה קטנה במסגרת ספרית הפועלים, לא הלהיב
איש ברומאן כי עירום עתה, רומאן חברתי דו־פרצופי, שאינו מעז להסיק את המסקנות
ההגיוניות ממשבר־ד,אידיאלים של תנועת־הנוער, אלא מייבב בהצי־קול, כבתולה שאבדה
את אשר קיוותה לשמור.
שני הומוריסטים הוציזנו השנה את ספריהם: אפריים קישון קיבץ בספר את מחזותיו
ההיתוליים, ואילו חביב־הקהל דן כן־יאמוץ, שפרש ממעריב בגלל נסיונו העקשני להשמיץ
את יעל דיין מעל עמודי העתון שהוציא את ספרה׳ פירסם את קובץ מדוריו בספר
מח נשמע?
בשירה בלטה לאה גולדברג, אשר למאסף שיריה נוספו מספר שירים חדשים. גולדברג
היא עדיין האשד, היחידה בישראל היודעת לכתוב שירה, בניגוד למבול בנות־חסותם של
.עורכי המוספים הספרותיום למיניהם, המפרסמים זרם בלתי־פוסק של גראפומניה נשית.
אחד מתלמידיה, ברוח שירתו אם כי לא !סגנונה, הוא דן פגים, שפירסם אף הוא

נורית ואלדד

לכלוכית וחמור הזר

להבימה על סמך הבטחות שונות, גילם שם תפקיד מעניין במחזה אן!ן בידונזן, אך לא
נקלט כראוי וחזר אל אהל.
הבעיה הגדולה של השנה, כמו של כל שנה שקדמה לה, היתד בעית חוסר הרפרטואר.
התיאטרון העברי לא יכול היה להתחרות ברצינות כקולנוע המשוכלל על־ידי הצגת מחזות
זרים, שאפשר היה לראותם בהנאה רבה יותר על הבד. שום מחזה מקורי רציני הראוי
לשמו לא הוצג על קרשי התיאטרון הישראלי בתשי״ם. יתכן ושוב לא נותר בישראל א-ש
שהיה לו מה להגיד. ואולי היו בישראל אנשים שהיה להם מה להגיד, אלא שחששו כי
אין כל סיכוי שתיאטרון ישראלי יעז להציג מחזה המאיר באור בלתי־אדוק את הבעיות
האמיתיות של האדם הישראלי.
הטיפול בנושאים ישראליים אמיתיים נשאר בידי הבמה הזעירה, שעל אף רמתה הנחותה
זכתה לאהדת הקהל בשל רעננותה ומקוריותה. בצל ירוק נשאר חביב הקהל, שיעשע את
הצופים באף מילה לנזורגנשם יין. להצלחה לא־מעטה זכה גם סמבטיון, אף שהתחבט קשה
במציאת חומר עוקצני ונועז הנוגע בבעיות ישראליות של ממש. בשולי החיים התיאטרוניים IJ
קצרה רביעית מועדון התיאטרון מחיאות־כפיים ממושכות בתוכניות מושכות־קהל.
גסיון נועז אך כושל להציל את המחזה המקורי (בעיקר, אך לא רק, של עצמו) עשה
יגאל מוסינזץ, שהעלה על עצמו את זעם הציבור בשנה שעברה כזרוק אותו לכלבים.
גם הוא וגם הבימה ניסו לשכוח את הפרשה. תחת זאת הקים מוסינזון תיאטרון משלו, סדן,
שנועד להציג רק מחזות מקוריים. אחרי קציר אמנותי שלא היה מעודד ביותר, שקע סדן
בחובות, שאיימו על המשך קיומו.
שנת תש״ך תירש את בעית המחזה המקורי בכל חריפותה.

בספרית פועלים את קובץ שיריו הראשון, שעון חצל. פגים רגיש, עדין־סגנון, ציורי ומאופק
אולי אף יותר מדי. השפעת השירה הגרמנית, וחששו להתלכלך בעולם המציאות והמאבקים,
ניטלים משירתו הרבה מן החי, ואף מן האנושי.
אסתטיקן צעיר שמאוזיו הפיוטיים סובב־ם סביב שני צירי הדור המאוכזב האירופי —
המיטה והעצבות חסרת־המעשה — הוא אורי כרנשטיין. בספרו המיס הזורמים מנגד,
הוא ניסה לשלב את השירה בפרוזה, כינה את ניסוייו ״באלאדה בפרוזה״.
את שתיקתו הממושכת הפר יונתן רטוש, אבי הרעיון הכנעני, שפירסם את ספר שיריו
השני, צלע, ומצא את עצמו בטראנס בלתי־פוסק של השראה שירתית. רטוש עבר משירה
ניאו־תנ״כית לשירים אינטלקטואליים־עד־מאוד, מרוכזים מאוד בצורתם ובתוכנם. הם לא
הגיעו לדרגת התפרצויות־האונים של יוחמד, ספרו הראשון, אך יש בהם עוצמה ניכרת.
תלמידו של רטוש, אהרון אמיר, פירטם את הרבעון הספרותי־הפובליציסטי קשת,
נסיון ראשון אחרי זמן רב לפרסם במה רצינית מסוג זה בארץ. אף שאמיר היה ראוי
לשבח בשל התמדתו במשימה שהיא קשה מאד בישראל, ועל שמירת הרמה בבטאונו,
לא השיג את המטרה עליה הצהיר: ליציר במה נון־קונפורמיסטית. הוא נרתע מלהעלות
את הבעיות האמיתיות בכנות אכזרית, לא פגע בחיצי קשת בלבו של איש.
תופעה ספרותית אחרת, הקובץ עכשיו, היה חריף יותר בשללו את כל הקיים, אך לא
היה פחות חיוזר כשבא תורו להראות את החיוב החדש. נסיונו לייצג דור זועם לא היה
משכנע כיותר, על אף הרצון הטוב והכשרון הלא־מבוטל. מבחינה זאת היה חלק מכלל
בעית־הנוער, שנתנה לתשי״ט את אשת־השנה.
שדה־התרגום הצמיח השנה את היבול הספרותי העשיר ביותר. מלבד שפע של תרגומים
מפוקפקים וממוצעים, מספר תרגומיב בעלי רמה גבוהה וכמה ניסויים מעניינים, בולטים
שלושה ספרי מופת ויצירה היסטורית אחת:
ספרו האחרון של אלכד קאמי, האכסיסטנציאליסט הצרפתי בעל פרס נובל, שספרו
הנפילה — גלות ומלכות, תורגם לעברית נמלצת ומסובכת ללא טעם. ספר חשוב זה השלים
את תרגומי־הספורת של קאמי, אחד מיחידי־הסגולה בין הקלאסיקאים־בני־ימינו, שיצירתם
הועתקה לעברית כמעט בשלמיתה.
גיזת הזהב, הרומאן המיתולוגי המשעשע והתרבותי של רוברט גרייפס, בתרגומו
של משה דור, התחרה עם החלק השני של יוסף ואחיו שי 1חתן־פרם־נובל המנוח תדמאם
מאן הגאוני, שתורגם בחן ובכשרון על־ידי מ. אבי־שאול. ואילו אהרון אמיר תירגם את
ההיסטוריה של העמים דוברייאנגלית של וינסטון צ׳רצ׳יל.
ראויים־לציון היו אש בעמקים, ספר־מלחמה יפאני! שירי פרטולד כרכט במבחר
מגמתי־קומוניסמי, שהשמיט את שיריו הבאלאדיים הטובים יותר! והאמריקאי המכוער,
ספר תעודתי־למחצה על האמריקאים הפועלים בנכר׳ שהיה מעין חשובה להאמריקאי השקט.
שני ספרים זרים, שהפכו כמעט ישראליים, היו יצירותיהם של יהודים אמריקאיים,
שלמדו לנצל את המומנט היהודי כדי לזכות באהדה: חווה של מאיר ליין, ואכסודוס
של ליאץ יורים. ספרו של יוריס, רב־המכר מספר 1של אמריקה, הוא כמעט אנטי־תיזה
מוחלפת לספרה של יעל דיין, גובל עם קיטש לאומני־נאיבי, זר לחלוטין לרוח אנשי־ההפעלה
איתם הוא מתיימר לתאר ולפאר.
יתכן כי המאורע הספרותי החשוב ביותר של תשי״ט, העשוי לחולל את המהפכה הגדולה
ביותר בספרות העברית בעתיד, לא נעשה בידי סופרים, אלא דווקא בידי אנשי־עסקים
מפוכחים. אחרי שעם עובד, בהנהלת משה שרת, החל מחדש את ספרית־הכיס שלו, העתיקו
שני עתוני־הערב את ההתחרות ביניהם לשטח זה, יזמו שניהם בעת ובעונה אחת פלישה
רבתי למפעל ספרי־הכיס (שגם בארצות־הברית יוזם במידה רבה על־ידי עתונים ושבועונים).
הם גירו את הקוראים בספרים כמו לוליטה, ספרו העדין והנוגע־ללב של ולאדימיר
נאבוקוב על אהבתו הפרברסית של גבר לילדה ״נימפית״ ,ואכסודוס של יוריס.
.בסוף תשי״ט עטו גם מו״לים פרטיים על שטח מבטיח זה — וקרוב לוודאי כי כתוצאה
מכך יקיץ הקץ על הספרים העבריים היקרים, קשי־הכריכה, שמחירם היקר צימצם את
תפוצתם לאלפים מעסים. כמו באמריקה ובאירופה, תגרום מהפכה חיצונית זו גם למהפכה
פנימית, תשגה במהרה את צביונה של הספרות העברית.

נשים רבות הופיעו בכותרות העתונים בשנת תשי״ט. אך רק מעטות מהן יכלו לטעון
כי עשו מעשה המייצג את המין הנשי בארץ, או שזכו לפרסומת הודות למעשה שהוא
נשי מובהק.
לא חסרו דמויות נשיות חיוביות. אחת מהן היתר, מתילדה דנון, הנוצריה השוייצית
שנישאה בשעתו למדען ישראלי, עברה לארץ וקנתה לה שם בינלאומי במחקרה המדעי
במכון וייצמן. אחרי שהתגרשה מבעלה,
נישאה בשנית ליהודי, הפכה מתילדה
ל! ריס, התפרסמה בסוף השנה בקשר עם
מאורעות מדעיים בישראל.
על רקע נשי התפרסמה השנה גם הבד־רנית
היפה ריקה זראי, כאשר הפתיעה
את הארץ בשורת מאמרים לוהטים על בע־יות־החינוך
שהתפרסמו מעל עמודי העולם
הזה. במאמרים אלה, בהם הטיפה לשיטות
החינוכיות המהפכניות של א. ס .ניל, נתגלתה
ריקה כאמא מסורה, בעלת ענין עמוק
וכן בטיפול בילדים.
בבעיות נשיות מסוג אחר -התלבטה ישראלית
אהודה אחרת, שחקנית הקולנוע
חיה הררית, שנאלצה השנה לבחור בין
אושר משפחתי לבין קאריירה. אחרי יסורים
פנימיים קשים, החליטה חיה להתגרש, נסעה
בלב שבור לצרפת, חיכתה שם להתפתחות
דרכה הקולנועית, אחרי הופעת סרטה בך
חור.
שחקנית־קולנוע ישראלית אחרת׳ זיווה
שפיר־רודן, עוררה השנה סנסציה עצומה כאשר נתפרסמו בארץ תמונות־עירום שלה,
שהופיעו בשבועון אמריקאי פורנוגראפי־למחצה. אולם במרוצת השנה נתקבלו מזיווה
ידיעות מעודדות יותר, מתוכן נראה כי החליטה לפנות לדרך רצינית יותר, משתדלת
להתקדם בדרכה על־ידי התעמקות והתמחות אמנותית.
מלבד יעל דיין, היו הישראליות המפורסמות ביותר בעולם שלוש נערות קלות־דעת,
שגרמו לתקרית בינלאומית בין ישראל, רע״ם קנדה והאו״ם. היו אלה שלוש נערותיהבר
התל־אביביות: אהובה דגני, דליה •טוען ורחל זלץ, שהתפתו להפצרותיו של סמל
קנדי מחיל־החירום של או״ם ועברו עמו את גבול רצועת־עזה, כדי לבלות בבית החיילים
שם חופשת־אהבהבים קצרה, נלכדו על־ידי המשטרה המצרית ונידונו לתקופות־מאסר ארוכות
בעודן הסתננות (אם כי זוכו מאשמת ריגול).
פרסום יומנה של אהובה בעמודי העולם הזה הוכיח כי היא, ומן הסתם גם חברותיה,
אינן אלא צעירות אומללות, מוכות גורל, שהתדרדרו בדרך זו כתוצאה מכשלון בחיים.
בסוף תשי״ט עוד היו השלוש בבית־סוהר מצרי, אחרי שממשלת ישראל הפסיקה את
מאמציה הדיפלומטיים לשחרורן.
אולם אם כל אלה היו גורלות ומעשים פרטיים, הרי. תופעה אחת הפכה לדבר של קבע
בעולם הנשי הישראלי של תשי״ט. היתר, זאת מגיפת הנישואין של בנות ישראל לאזרחים
זרים, לרוב יהודים מארצות המערב. הצעירה שסימלה את התופעה הזאת והפכה
זמנית לגיבורת״היום בארץ היתד, נורית פילצר, בתה של קוסמטיקאית ידועה מתל־אביב.
צעיר יהודי־אמריקאי עשיר, עורך־הדין מיכאל ואלדר, ראה את תמונתה של נורית
בחוברת־תעמולה ישראלית, בחר בה כשם שחנווני בוחר את סחורתו מתוך קאטאלוג של
סיטונאי. הוא בא לארץ, התראה עם נורית, נשא אותה חיש מהר לאשה, הפכה לנו רי ת
ואדדר, אזרחית ארצות־הברית.
פרשה פרטית זו זכתה לתשומת־לב כל־כך רבה מפני שגילמה חלום שהחל כובש לבבות
נערות ישראליות רבות: חלום האביר בעל הפספורט הזר, הנושא את לכלוכית הישראלית
ולוקח אותה עמו לגן־העדן שמעבר לים. אחרי ששורה של נערות־זוהר ישראליות אחרות
הלכו השנה בדרך זו, חרג הדבר מענין פרטי, הפך בעיה ציבורית. אין ספק שהיה זה
חלק מכלל בעית־הנוער (ראה אשת השנה) — והוא מחייב בירור הסיבות.

כרטיסי ברכה.
להם את אותו הדבר.

וויסקי זכר אחד
כבשתי, אני שמחה לומר, גם את היבשת החמישית.
מאוסטרליה (:)1148/107
״אני ישראלי שנמצא מרחק רק של כמה אלפי מיל
מישראל, והישראלי היחיד כאן בדרום אוסטרליה. המקום
פנטסטי. היום חם קצת, זה כמו חמסין בתל־אביב. עשיתי
קצת סדר ומצאתי כמה שבועונים ישראליים שקיבלתי
ממלבורן וסידני, בזמן שביקרתי שם בחג הפסחא הנוצרי.
פגשתי ישראלים כמו פטריות, והבקשה הראשונה שביקשתי
לדרך, זה שבועונים. כאן, באדלאיד, הגדולה מישראל רק
ב־ 13 פעם, אין להשיג עתונים בעברית.
יש לי בישראל הורים ואחות די מפורסמת, והרבה
הרבה ידידות וידידים, אבל בהתחלה זה היה בסדר. שלחו
עתונים. כמובן שלכל אחד היו בקשות. כרגיל איזה ״שמונ־צל״
שאין בישראל. ושלחתי, ואני עוד שולח. בזמן האחרון
זד, כמעט נפסק לגמרי.
״היום החלטתי לנסות את מזלי עם נערה או אפילו
בחור, שיסכים לעשות איזה עסק של חליפת שבועונים.
אני יכול לשלוח גם ספרים טובים ל פני כמה שבועות
עברתי בחינות, והיום אני לומד בבית־הספר של הצי
האוסטרלי, ומקווה להצליח יפה.
״...בי ש ר אל אני קצת ידוע, אבל יש לי כמה שמות.
כשהאנייה אלטלינה הופצצה, התחלתי את הקריירה הימית
שלי. באותו הזמן התחנכתי אצל אמיל ויוסקה, והורדתי
הרבה אנשים ונשים על החסקה. לפני כמה שבועות פגשתי
בסרוגיס פרדייז, בבריסביין, את צבי קלימן, שחזר עם
אלטלינה ואחר־כך היה קצין משטרה וברח מהארץ. היום
הוא נמצא כאן. בקיצור, קפצנו ושמחנו כשנפגשנו. לפעמים
נזכרים בארץ, ומה שעשינו טוב ולא טוב. אבל היום
אני יכול לשיר רק היו זמנים. רוצים לחזור, אבל רוצים
לדעת מה הולך שם בדיוק. ובשביל זה אני רוצה לדעת
כל כך הרבה מהארץ.
״אם הכל הולך בהצלחה, אני אוכל להגיע לנמל אילת
על אנייה שאני אפקד עליה, ותהיה שייכת לי באופן
פ ר סי ...בשביל כל אחד יהיה קצת וזיסקי ...אני
מבטיח דברים טובים ויפים
מכתבו היה רצוף שגיאות־לשון. אז למה שלא תלמדי
אותו, בעצם?

הדרישות שלהן
אני משתדלת בכל כוחי להיות נורא טובה היום. ערב
חג, והכל, ולכן לא אומר מלה על 1148/108 שתי חולו־ניות
קטנות הרוצות להתכתב עם שני נערים בני 16־. 17
הן אומרות שאם לא יתאימו לדרישות שלהן — כמו חוש
הומור, טיולים בילויים ואתם יודעים כבר מה — פוס,
הן לא משחקות. להן עצמן יש חוש הומור, מבלי שאולי
pm a

תדענה על כך. הן דורשות תמונה, בצירוף
בול להחזרתה. במקרה שהסחורה לא תישא

דמה שרק לגלילי יהיו חיים קלים וכולם
ימלאו לה את הטווים מבלי שתצטרך לאמץ
את מה שיש לה מתחת למי החמצן שלה?
אז למה שלא תשתתפו גס אתם קצת במדור?
מה יש, אני לא טובה בעדכם כמוה?
וניעורר ויכוח אקדמי אצל הצעירים יותר ביניכם,

נערת השבוע

על הנושא המעורר, באמת, למחשבה :״האם על הנערה
להשתתף בהוצאות הבילויד״

מה שב. ב .עשתה

והוא אינו יודע
רס״ר( ,)1148/109 אין לו וספה הוא לרקוד,והוא מספיק תמים כדי לחשוב שנערה חיפאית כבת
24־ ,20 תרצה להתכתב אתו. לא, הוא מבטיח, אין היא
חייבת להיות יפה. העיקר שתהיה עממית. ו״ששמלות, בתי-
קפה ומה עשתה בריז׳יט בארדו אתמול בבוקר — לא
יהיו כל עולמה.״

איד שאומרים

כמובן, שאי־אפשר לסייס את השנה, בלי הדבר
היה לפני הרבה זמן. נסעתי ברכבת האכספרס לחיפה. הוא
ישב לידי. נהיה לבזש מדי־צבא נלמד פיזיקה. אני ישבתי
ספר אנגלית. חשבתי כי יזדמן לי לראותו שוב, נקראתי זמשהתייאשתי, פניתי למדורך, שמעולם לא העליתי בדעתי
כי אזדקק לו אז מה פתאום נזכרת?

זה הלך בתהליך הרגיל. קודם היא התלבטה, אחר כך
הירהרה, ולבסוף החליטה שהיא בכל זאת סונה הנה
(:)1148/110
היא בחורה פשוטה ורגילה ביותר, מבטיחה היא. ילידת
הארץ, בעלת עבר תנועתי, וגיל העשרים הוא קצת
מאחוריה. אם אתה בן 30 ואין לך מה לעשות ממילא, אז
אתה יכול לחסוך לך אפילו את הטורח לשאול את עצמך
אם יש בך איזשהו תכונות מפוצצות כפי שרוצות שאר
הנערות .״מספיק שיהיה בעל אופקים לא צרים, איך
שאומרים.״
ובכן?

יש לו 3ם ר wan

היא דומה לעשר נערות אחרות, פניה אינם מרשימים
במיוחד, אבל אתם צריכים לשמוע אותה מדברת. איזו
סריוזיות! זוהי, אס לא איכפת לכם, זמירה ייני. נכס
צאן חדש של סמבטיון ואחד מתפקידיה יהיה מלכת־יופי
מטופשת. היא אומרת שזה קצת מסובך בשבילה לבנות
דמות כזו, כי היא איננה מרגישה אתעצמה מטופשת.
זמירה באה לסמבטיון יחד עם בעלה מזה ארבעה חודשים,
ליאור, אף הוא אקטיור בהתהוות, ישר מבית־הספר הדרמטי
של הבימה. זמירה אומרת שהיא היתה מאד רוצה לשחק
תמיד •עם ליאור שלה, אבל ״אי אפשר לאנוס את המציאות.״
היא קוראה המון שייקספיר, שתדעו לכם, ואפילו כתבה
פעם עבודה ״שייקספיר והתיאטרון המודרני״ .הגברת הצעירה
קובעת שהתיאטרון של היום הוא אפס. שטוזז. נקודה.
חוץ מזה היא ממלמלת ז׳ארגון מקצועי כמו :״דמות עס
קונפליקטים ...לבנות לה חיים פנימיים עשירים ...לא
סתם סקיצה חיצונית ...נשמה ...עומק״ אני יודעת מה
עוד? על דבר אחד הודיתי לה. היא לא אמרה סטאניסלבסקי.

אם אעז לומר משהו על 1148/111 יתחילו לצווח על
קיפוחים ואפליות. אינני מעזה. חוץ מזה, אני יכולה תמיד
להסתמך על הבטחתי להיות שקטה היום:
״שלום. אפילו זה לא מגיע לך, אבל למען הנימוס,
מי ל א ...ראשית: אם קוראים מרוקאי למי שנולד במרוקו,
הרי אני מרוקאי. חלק מהקוראות ודאי יפסיק לקרוא את
המכתב אחרי השורות האלה. מאלה איני דורש מאומה.
אפילו אלוהים לא יעזור להן, ואני ודאי שלא.
״הוזתק שלי בארץ, כמספר האצבעות בידיה העדינות של
החיננית בעלת העיניים הירוקות שתכתוב לי. מאחורי
ארבע כיתות תיכון של בית־ספר חקלאי. איני רוצה לציין
איזה, אחרת יתרחש פה לינץ׳.
״השנתיים וחצי של השירות הצבאי כבר בוזבזו. אני
בן .22 לכן, על אלה הרוצות לפנות אלי — אין צורך
לעמוד בתור — להיות בנות 17 ומעלה, ולהיות מתל־אביב
או דרומית לה. העיקר שלא תהיינה למעלה מ־ .22 יש לי
כבר אמא אחת ואני מבסוט ממנה.
״אם הכותבת חובבת מוסיקה קלאסית, אני מוכן לתת לה
להאזין בשקט לכל יצירה, חוץ ממוצארט. כמובן שזה
בתנאי שגם היא תתן להאזין בשקט.
״רותי, ממילא לא תתני לכתוב את כל השטויות שאקשקש
לך, לכן אפסיק. אבל אני מזהיר אותך. התחכמות אחת
מצידך, ואני עושה לך פה ואדי סליב.״
אני לא מתחכמת אבל אני רוצה רק לומר שיש לי אח
יותר גדול ממך. רגע, עוד משהו. שלח את כתובתך. לא
בשביל מה שאתה חושב. בשביל המכתבים.

vPJy/׳-iv.לa t

jirT n

1נ1וו1כים

>2 ! 6 5ר

1 ׳j r w
המינוי -

למרותהזמנותי צו א גדולות, אנו
ממ שיכים לספק לחנויות מקומיות ־
לכן הקפידי תמיד על הסמל .,מיה

סיג ל ת
ת פזג ת ך,

•vmn
__.בתסדת.

החי

גזיה גב אוזה בין \זנזשת\זפינז בנזיפער זזנזר\-זגז2ן דיגו שר ״הנוגרגז \זו\ז״

ת שרי

ך• יכניאל, לא הצליחו בני משפחת ב. ש.
בלגלות היכן נעלם סנדל בתם ד,קטנד״
ניגשו לאכול את סעודת ראש־השנה, הופתעו
כאשר הורקסיר המרק ובתוכו נמצא הסנדל.
חשון

ך* חיפה,

סוף טוב, הכל טוב

תקף נסים עזרי את מרים ועק־
Jנין, חיבל בגופה, הכריח אותה לעבוד
אותה כשסירבה,
כפרוצהעבורו, היכר.
הועמד לדין אחרי שמרים התלוננה על
מעשיו, יצא חופשי כשמרים הודיעה ביום
המשפט כי בינתיים נשא אותה נסים לאשה.

כסלו

--ף* מכריה,

ראה איד שאתה הולד

•ירושלים, פרצו שני גנבים לדירה,
^ גנכו כסף, חפצים שונים ושני כרטיסים
להצגת הקומיקאים דז׳יגאן ושומאכר זיי
וי די גיי׳עסט (תראה איך שאתה הולך),
הלכו להצגה, נעצרו על־ידי שוטרים שחיכו
להם במקומותיהם.

--ך באר*שכע,

בריחת לבו

הודי ע ה״ ^ או ^ ש מו אל
ולמשטרה כי בעלה מנחם עזב את ביתם
לפני חמישה חדשים ועדיין לא חזר, הסבירה
מדוע לא הודיעה כל אותו זמן
על העדרו» :לא התגעגעתי אליו.״

אך ך

כאש וכמים

רגז נער בן 16 על מוריו על
לשנתנו לו ציונים גרועים, ניסה להתאבד נבהל בשפיכת נפט על בגדיוובהצתתם,
מהאש, קפץ לבריכת מי־גשמים, ניצל ברגע
האחרון מטביעה.
ניסן

ך ידיאליהו,

רפואה למכה

חשש בעל בית פרטי כי
Jשליחי־מפלגות ישחיתו את מראה קירו
המסוייד בלבן, צבע עליו את האזהרה הבאה,
באותיות שחורות ענקיות :״לאלהדביק
מודעות ולא ללכלך את הקיר!״

•ירושלים,

יום העצמות

הודיע קריין קול ישראל
* J,בטעות על פתיחת חגיגות יום השואה.

מיו!

כיד המלד

ן עיך שריד, ערכו שלושה ילדים בני
Jשש קומזיץ, גרמו לשריפת המתבן ובית
אימון על שלושת אלפי אפרוחיו.

ך רמת*גן,

ועדת מומחים

שם הוא עצור בכלא, שלח
—Lצבי בן־אפרים, המועל מאילת, תזכיר
ליועץ המשפטי, שאחיו חשוד בקבלת שוחד
בבני״ברק, הציע תכנית מלחמה במעילות.

הארץ המוכמחת

ן • חיפה, הזמין שמואל טוריאל מכשיר
Jטלפון, קיבל הבטחה כי המכשיר יותקן
בביתו תוך חודש ימים, מצא למחרת,
בתיבת־הדואר, חשבון על 51 שיחות.

אלול

תקנות התחרות:
ואלה

• טוטו בחירות הוא גור עצמאי, שבראשו עומדת ועדת•
נאמנים — רואה־חשבוז מוסמר, עורר־די! ונצי נ ״העולם הזה״.
• כל טופסי הניחושים יישלחו לתיבת דואר מיוחדת, אשר
מפתחה מופקד בירי רואה־החשבוז, בפיקוח ועדת הנאמנים. הטפסים
יופקדו בנספח מיוחדת בבנק, ער לסיום התחרות.
• מדי שבוע ״ערר סיכום הניחושים שנתקבלו באותו שבוע,
וייקבע מספר הצירים הממוצע אשר זכתה בו כל אחת משלוש
המפלגות שצעדו אותו שבוע בראש. המנחש אשר ניחושו קלע
בדיוק לממוצע זה — או התקרב אליו ביותר — יקבל פרם של
50ל״י. אם יגיעו ניחושים אחדים כאלה, יוגרל הפרם ביניהם.
קבלת פרם זה לא תפסול את מקבלו מקבלת הפרם הגדול.

--ן כפר״ויתקין,

הפרמ והכלל

התקינה המועצה חמקו־
Jמית שלט על חוף הים :״החוף אינו
ביתך הפרטי — אל תזהם אותו!״

זאת עליך דונשות:
• נחש כמה צירים מקבל כל מפלגה ככחי־רות
לכנסת הכאה, ורשום זאת כטופס ההשתתפות
בכתב־יד ברור, ללא מחיקות. צר!? 500
פרוטה (אך לא בכולים) לפקודת העולם הזה
כע״מ ושרה אותו במעטפה פגורה ל״טוטו־בחירות,
ת .ד ,3306 .תל-אכיב״.
• אם כרצונך לקבל אישור על קבלת ניחושך,
מלא את שני הטפסים כצורה זהה ושלח אותם

כמעטפה אחת להנהלת התחרות. לטופם הימני
צרך 500 פרוטה, לטופס השני צרך מעטפה
מבויילת הנושאת את כתובתך. הנהלת הטוטו
תטכיע את חותמתה על הטופס השמאלי ד
תחזירו לך.
• אתה רשאי לשלוח יותר מניחוש אחד -
כתנאי שכל ניחוש יהיה כתוב על־גכי טופס
השתתפות מתוך ״העולם הזה״.

גזור כאן ושלח עוד היום!
טב 3

טו טו ב הי רו ת של ״העולם הזה״

טב 3

״ .י ,3306 .ת״ א

שם השולח
כתוכתו __

שם השולח
כתובתו__

הריני מצרף 500 פרוטה תמורת הזכות להשתתף בטוטו בחירות.
הזוכה ייקבע ע״י ועדת־הנאמנים, לסי תנאי הטוטו. החלטת
הועדה אינה ניתנת לעירעור. והרי ניחושי למספר צירי המפלגות:
ה מפלגה
מס׳ צירים

הריני מצרף בזה מעטפה מבויילת, נושאת כתובתי,
:תובתי, ומבקש
להחזיר לי טופס זה, שהוא העתק מדוייק מטופס׳!־הניחושים שלי.
הזוכה ייקבע ע״י ועדת־הנאמנים, וק ביעתה לא תינתן
זינתן לעירעור.

א -מפא״י
ב -המפלגה הדתית הלאומית
ד -חזית דתית תורתית
ח -תנועת חרות
מ -מפ״ם
פ -המפלגה הפרוגרסיבית
צ -ציונים כלליים
ק -המפלגה הקומוניסטית
ת -אחדות העבודה
המפלגה הספרדית הלאומית
האיחוד הלאומי הספרדי
ארגון ליכוד עולי צפון אפריקה
רשימה צפון אפריקאית כלתי־־תלויה
תנועת עליה חדשה
התאחדות התימנים
ארגון הנכים ונפגעי הנאצים הכונד הכוח השלישי
תנועת המולדת
כנסת ישראל העולמית
מפלגת העבודה הערכית*
חקלאות ופיתוח*
רשימה עצמאית לערכיי ישראל*
הקידמה והעבודה*
חשיתוך והאחוח*
קידמה ופיתוח*
ם ך-הנל ן
* רשימה ערבית.

העולם חזר! 148 ,

• ישתתפו בתחרות כל הניחושים שיתקבלו במשרד חתחרות
עד יום 2.11.59 ועד בכלל. ניחושים שיגיעו לאחר מועד זה לא
ישותפו בתחרות ויוחזרו לבעליהם מבלי להיפתח.
• יזכה בפרס הגדול המשחת!* שינחש נכונה את המספר הם־
דוייק של הצירים של כל המפלגות. אם יהיו יותר טניחוש נכו!
אחד, יחולק הפרם במידה שווה ביז שולחיהם.
• אם לא יתקבל ניחוש מלא נכוז, יזכה בפרס בעל הניחוש
הקרוב ביותר — כלומר: זה שניחש נכונה את מספר הצירים
של מספר המפלגות הנדול ביותר. אם יהיו מנחשים אחדים
כאלה, יחולק הפרם ביניהם באופז שווה.

אל תתמהמה!
50ל״י יו ענ קו לאהדממשתת פי ה שבוע!

בין קודש לחול

ערכה העיריה מסיבת ליל־
Jשבת למוזמנים, הזמינה אורח דתי שיקדש
על היין, נאלצה להוציא למעלה מ־
200ל״י לקניית כיפות לגברים, כדי שיחבשו
אותן למשך שתי הדקות של הקידוש.

שבט

עליך דלן לנחש כמה צירים תקבל כל מפלגה ככנסת הכאה. אם ניחשת נכון, תוכל לזכות כסך של

הגעילה

טו טו בחירות
1000ד״* לפחות

פרקי הווי אלה הנציחו את דבטיו, נ שלו־נו
תיו ונ צ חונו תיו של האיש הק טן בישראל,
ב־ 12 חוד שי וז שי״ט:

120

המפלגה

מם׳ צירים

א -מפא״י
כ -המפלגה הדתית הלאומית
ד -חזית דתית תורתית
ח -תנועת חרות
מ -מפ״ם
פ -המפלגה הפרוגרסיבית
צ -ציונים כלליים
ק -המפלגה הקומוניסטית
ת -אחדות העבודה
המפלגה הספרדית הלאומית
האיחוד הלאומי הספרדי
ארגון ליכוד עולי צפון אפריקה
רשימה צפון אפריקאית בלתי־תלויה
תנועת עליה חדשה
התאחדות התימנים
ארגון הנכים ונפגעי הנאצים הבונד הכוח השלישי
תנועת המולדת
כנסת ישראל העולמית
מפלגת העבודה הערכית*
חקלאות ופיתוח*
רשימה עצמאית לערביי ישראל*
הקידמה והעבודה*
השיתוך והאחוה*
קידמה ופיתוח*
סך-הפל

120

* רשימה ערבית.

ספרים מקור מצצת זמן

פרברי אתונה.

(רומ! מאת מויי ס
פוליטי, מצרפתית חיים תכלילי, הוצאת עס־עובד
314 ,עמודים) מהווים את שדד, הקרב
האחרון של לוחמי הילאס היוונים שביכרו
להילחם בדארנאצים, משתפי הפעולה ה
ימניים,
במקום נגד הדמיזיה הנאצית האחרונה
שנותרה בימן, ערב כיבושה על״ידי
בנות־הברית.
מורים פוליטי — המזהה עצמו כמעט
במישרין עם גיבור סיפורו מאכס, משורר
ואינטלקטואל חלוש, המצטרף ללוחמי־המח־תרת
האתונאים כמעט ברגע האחרון —
מיתר מזמן על אשליותיו. לאחר מעיינת,
מחזה לא־מצליח־ביותר שהועלה על בימת
הבימה והעוסק בנושא מופשט כיחס בין
היוצר ליצירתו, גודש פוליטי את ד,תפכ־חותו
הפוליטית׳ ברומן רב־אירועים, אף
ספוג אכזבה טוטלית.
דריסת הגיבודיס. סיפורו של פוליטי,
שהצטרף לקיבוץ אפיקים לאחר עלותו ארצה
מימן, טומן בחובו, כפצצת־ומן הרסנית, את
הניפוץ המוחלט ׳של אידיאלי התקופה. גיבורו
מאכם, נדרס על־ידי המון מפגינים ביום
שחרורה של אתונה, לא לפני שהוא זוכר,
באשתו של גיבור המחתרת, המשלם בחייו
על אמונתו בחבריו. כסיפור של שקיעת־אלים
מודרנית שוקעים גם האידיאלים המדריכים
את בגי תקופתו של מאכס, מותירים
אחריהם חלל של ריקנות חסרת תקמה.
אולם סיפור העלילה, שעלול היה להתרחש
בכל מקום אחר בעולם בו התחוללה
מלחמה בכובש זר, טומן בחובו לפחות
נקודת־מפנה אחת י בסיפורת הישראלית המק רית. הרומן, הכתוב במקורו צרפתית,
שומר לכל אורכו על רציפות עניינית, אינו
משעמם את הקורא אפילו לרגע אחד.
תרגום רצה, כמיטה

ליידי ל.

(מאת רו מיין גאר ; ,תרגום
מירון אוריאל; הוצאת לדורי; 115 עמודים)

היא אצילה בריטית ממוצא צרפתי, ידידת
בית המלכות ואשת החברה הגבוהה, שביום
הולדתה השמונים מגלה את סוד חייה למשורר
החצר, שחיזר אחריה משך 50 שנה.
הסוד: הליידי המכובדת, שנכדיד, תופסים
עמדות מפתח בחיי המדינה, אינה אלא בתה
של כובסת שנולדה ברובע זונות פאריזאי,
עסקה בעצמה במסחר האהבה בגיל .15
קצת יותר מאוחר התאהבה היצאנית הקטנה
בארמאן דני, אנרכיסט מטורף למחצה,
שהכניסה לקבוצת אנארכיסטים שהיתר, פעילה
בסוף המאה ד 19 הפך אותה לליידי
מזוייפת, כדי לרגל את בתי החברה־הגבוהה
למטרות שוד. לכודה בין אהבתה לאנארכיסט
לבין שאיפתה לחיי מותרות ופאר, להם
הורגלה בתוקף תפקידה המיוחד, הסגירך,
הליידי את אהובה למשטרה האיטלקית, נישאה
לאציל בריטי. אלא שכעבור שמונה שנים
חזר האנארכיסט הצעיר כדי לבצע שוד בביתה
היא. השוד נכשל. שותפיו של האהוב
המוזר נהרגו, ואילו הוא הספיק להיכנס
עוד פעם נוספת למיטתה של הליידי.
בצורת סיפור קלילה ומרתקת, שהמתח
בה הולך וגובר לקראת הסיום, הצליח המחבר
לתאר, בסובייקטיביות עויינת, את התנועה
ר,אנרכיסטית של סוף המאה שעברה,
זו התנועה שניסתה בעזרת רשת טירור ורצח
שליטים להחדיר את התורה של אי•
חוקיותו של שלטון כלשהו בחברה.

סדידוה נוצרית

הנערה ממלאיה

בול,

כל ידידי סינסבון מתלהבים מהאריזה החדשה הנושאת
את תמונתו של החתול במגפיים כי היא חסכונית ושמושית
יותר. כל המשתמש בסינטבון בפעם הראשונה מתפעל
מכושר כביסתו המעולה והקצף הרב, קני עוד היום
סינטבון כי

0ינטב 11
כובס מנכה ומצתצת הכל יותר טוב
תוצרת נקה — תוצרת איכות. כשר,

תירגמה

חמונול,

(י ו מן
הוצאת

מאת פייר
הדר 164 ,

עמודים) היא לינג, מורדת מלאית צעירה,
הנאספת לביתה של בעלת מטעים צדקנית,
בעיצומה של מלחמת השחרור המלאית,
מהווה פתרון נוח לאי־נוחיות שגרמה לבעלי
המטעים הלבנים במלחמת המלאים
על עצמאותם.
פייר בול, הסופר הצרפתי שקנה את
עולמו ברב־המכר הגשר על נהר הקוואי,
אינו חוסך בסממנים מילודרמטיים כדי להפוך
את הרומן השלישי שלו מעניין
ביותר. הצרה היא שבול, שסייר בזמנו
בהודו־סין הבוערת באש המרד, מאמין מדי
בתורת הסליחה הנוצרית מכדי שיראה את
המציאות כמו שהיא. לדעתו: קצת אהבה
והבנה אנושית מסוגלות לכבות את תב•
ערות המרד בכל העולם הישן, הלוחם על
עצמאותו.
המציאות, למרבה הצער, טרם הכירה
בפתרון זה.
הגוולם הזה m a

אמנות

בקרוב וואדי סאדיב היפאני

הרוצה לומר אמת — ירחיק עדותו, זה
היה אחד הכללים המקובלים על ברטולד
ברכט, המחזאי הגרמני הקומוניסטי, מחשובי
היוצרים בתחום התיאטרון במאה
העשרים. התיאוריה שלו קבעה, כי על
הצופה להתבונן במחזה מזווית ראייה שב־לית־אובייקטיבית,
ואחת הדרכים לכך היא
הרחקת מקום העלילה לכפר נידח בסין.
ברכט נפטר, אך לא מבלי להשאיר אחריו
אסכולה שלמה, שגיאורג קייזר, המחזאי
האוסטרי מחבר החייל טאנאקה, נמנה
עליה. את מקום העלילה למחזהו זה, אשר
יוצג במוצאי ראש־השנה בתיאטרון אהל
בבימויו של האנס יאראי, קבע ביפאן
הרחוקה.
גיבורו הוא חייל, בן כפר עני, הזוכה
יחד עם חבריו ליחידה ליום חופש, בזכות
הצטיינותו באימונים. החיילים בוחרים לעצמם
כבידור ליום זה את הבידור העיקרי
המקובל בצבאות העולם כולו: ביקור בבית־בושת.
לקוח
כרגע אומלל. אולם לגבי החייל
טאנאקה, הופך היום־טוב לאבל: בבית־הבושת
הוא מגלה את אחותו יושיקה, שהוריה
העניים מכרוה לסרסור בשעת־דחק.
ביפאן עצמה, אין זה נחשב למקצוע מגונה
כלל ועיקר, וצעירות רבות חסכו בדרך זו
את הנדוניה שלהן, אבל מחבר המחזה
הוא אירופי והוא המכתיב לגיבורו את
מושגי הכבוד. החייל טאנאקה אינו יכול
לשאת את החרפה, רוצח את אחותו וגם את
קצין הצבא הקיסרי שהתכוון, לרוע מזלו,
להיות לקוחה דוזקא ברגע אומלל זה.
החייל טאנאקה מועמד לדין צב .%רק
חנינה מהקיסר יכולה להציל את חייו
העלובים. אולם — שלא כמסורת רוח ההכנעה
היפאנית המפורסמת — מסרב טאג־אקד.
לבקש חנינה. אדרבה, כמהפכן אמיתי
שהכרתו המעמדית התגבשה תוך־כדי־מחזה,
תובע הוא שהקיסר יבקש סליחה על העוני
ונטל המסים שהביאו את אחותו למקום
שהביאו — ועולה לגרדום.

מאחורי ה קל עי ם
5 :5 X 5

קומדיה מוסיקאלית נוספת הזמין
תיאטרון אהל, המתגעגע להצלחה של , 5:5
אצל המחזאי אהרן מגד והמלחינה נעמי
שמר. זהו אחד המקרים הראשונים בישראל,
בהם מזמין תיאטרון מראש הצגה אצל
מחבריה. יביים את ההצגה, לכשתיכתב, במאי
5:5גדעון שמר. תוכנית אהל לשנה זו
כוללת גם את הקומדיה המוסיקאלית נשק
סודי 707 מאת יהודה האזרחי, שאת המוסיקה
יצרף לה יוחנן זראי ממקום שבתו
בפאריז כינתיים עומד יוחנן זראי
לפני הצגת הבכורה האירופית הראשונה
שלו: מחזה מוסיקלי מפרי עטו (רק המוסיקה,
כמובן) יועלה בימים אלה בהצגת
בכורה בציריך שבשוזייץ יוסף כנאי,
שחקן תיאטרון הבי מה, הוא מועמד רציני
לבימוי התוכנית הבאה של ס מב טיון, זו
שתוצג לאחר התוכנית ע מוד על הראש,
בבימויו של גדעון שמר, אשר בכורתה
תיערך בקרוב. הוא זכה להצעה זאת, לאחר
הצלחתו בבימוי התוכנית החדשה של להקת
הנח״ל בדרך כלל, שהקהל טרם זכה לראותה,
אולם חוגי־המקצוע שנכחו בחזרות
הופתעו מאיכות בימוייה. מועמד אחר לבימוי
התוכנית. הבאה בסמב טיון• איש הבימה
שרגא פרידמן איחורו של
יוסף מילוא בחזרתו לארץ גרם לדחיית
שתי הצגות בכורה: בה בי מ ה נדחתה הצגת
הבכורה של ביקור הגברת הזקנה — דחייה
הנחוצה גם כדי להכין ממלא מקום למאיר
מרגלית, שעמד להופיע בתפקיד מרכזי בהצגה
זו — ואילו ב מו ע דון התיאטרון נדחה
מועד הצגת הבכורה של התוכנית החדשה,
בבימויו, שעמדה להיערך בסוכות. הסיבה
לדחייה אחרונה זו: החזרות טרם החלו.
אגב, מילוא רצה להכין לרביעיית ה מועדון
תוכנית של ערב־בחירות שהיתר, צריכה
להוות תעמולה עקיפה למפא״י, על־ידי עקיצות
מכוזנות כלפי כל יריביה. תוכנית זו
ירדה מן הפרק בגלל סירובו של הפיזמונאי
דן אלמגור לשתף אתה פעולה כית־הסוהר
סתל־־מונד עתיד לראות את
הצגת הבכורה. של התוכנית החדשה של
להקת בצל ירוק ו שלוש נקודות. הלהקה
פנתה בהצעה מעין זו לשירות בתי־הסוהר,
בעיקבות שליש התוכנית, המוקדש למתרחש
בתוך כתלי הכלא.
הסולם חזח « ז י

יש לך בודאי
רמוז גזטולך מל וזואאווז וזבזזירווז לכונזוז. אווה גגו בוד אי
נזוזכווך לוזטווזוזף מל גזגזך רמוז וו בגווגוו־בזזירווז. או לנוגז
לוזכווזי׳ טולוז נזופפ בבר וזיונז, ווזיוכל לוזטווזוז\< גנז בוזגרלוז
וזפרגז וזטובומי — לא רק בוזוזרווז מל וזפו־נז וזנזופי. וזוץ גוווז,
גיוזוטור יטזור לגזמרכוז העולם הזה לקבומ גזרי טובוט אילו
׳ וז\ וונזפלגווז וזגוומרווז בראטו וזגיוזוטוינז טול ביוסיו וובוזירווז.

L__ 31