גליון 1157 מתאריך 24 בנובמבר 1959

שנה 23

ב״ג חשון תש״ד24.11.59 ,

המחיר 550פרומה

נוסי הפושה שסוס

נתגלו עו ש

התצלומים המזעזעים
של וגעי הגילוי

העורך הראשי:
אורי אבנרי

עבודתם של שוטרים ועתונאים מצטלבת
לעתים קרובות. כאשר מפזרים השוטרים הנד
גנה, או כשהם חוקרים מעשה פלילי הפוגע
כבטחון הציבור, קיימים כל הסיכויים
פי יפגשו בעתונאי הממלא את תפקידו במקביל
להם. אך קירבה זו אינה מולידה
תמיד הבנה לתפקידו של העתונאי. להיפך:
לעתים קרובות רואה קצין־המשטרה כתפקיד
ראשון־במעלה להפריע לעתונאי בעבודתו.
מקרה
קלאסי אירע בתחילת השבוע שעבר.
כשאך הובהרו הפרטים הראשונים של
חטיפת הילדה דליה אליהו, הוטל על כמה
מחברי המערכת לכסות את המאורע. תפקידו
של צלם המערכת אריה קרן היה
להצטרף אל הוליות המשטרה, שערכו חיפושים
נרחבים אחר הילדה.
כך הגיע קרן אל תחנת המשטרה ברמת־גן,
משם יצאו חוליות החיפוש. הוא ביקש
להצטרף לאחת החוליות, אך הקצין האחראי
סירב להרשות לו לעלות על טנדר משטרתי.
גם כשביקש קרן לנסוע אחרי הטנדר בקט־נועו
שלו, עיכבו הקצין בחצר המשטרה.
״אתה רק תפריע לחיפושים!״ פסק. הטנדר
יצא לדרכו חסרת־התוצאות.

קרן מצא אפשרויות אחרות להילוות אל
המחפשים. כצלם עתונות מאז שיחרורו מ־צה״ל
ב ,1950 היה כבר מנוסה במציאת דרכים
לצלם גם במקומות שבהם אינו רצוי
כל־כך. בין יתר הריפורטז׳ות המיוחדות שהנציח
במצלמתו הניידת, נכללו סימני-דרך
בעתונות הישראלית, כמו: צילום הלגיון
הערבי מעל חומות ירושלים ביום העצמאות
; 1958 צילומי־קרב נועזים מדיכוי הפגנת ה־1
במאי 1958 בנצרת; וצילומי הפגנות ואדי
סליב.
את מלאכת הצילום למד בבית־ספר מקצועי
בצ׳כיה מולדתו, ומגיל 20 כבר אחז
כמקצוע במצלמת־עתונאי, ולעיתים במצלמת־מסריט.
״תפקידו
העיקרי של הצלם,״ סבור קרן
בן ה־ ,35״אינה לצלם מה שכל אחד רואה.
על הצלם לגלות מה שאין העין הרגילה
רואה.״

כך קרה, שבהגיע חיפושי המשטרה לשיאם,
ביום חמישי האחרון, היה קרן בין

ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
רוב איתז

ב ״ די

סגע

עורך כיתוב:
סלבי פשה

עורך תבנית:
וקי

כתב בכיר:
אלי הבור

צלם המערכת:
אריה פרז

רזזוב נליססון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד . 136 .ספן לסברקים :״עולנזפרס״.
חנזוציא לאור: העולם הזה בע׳׳נו.
ופוס משה שהם בע״נז, ת״א, טל.31139 .
החפצה: דוד מופל ובניה תל־אביב.
המערכת איננה אזזדאיוד לתוכן המודעות.

חברי המערכת:
שייע נלזר, לילי גלילי. רויד הורוביץ*
רוהי ורר, יוסר אבו־המרי, דו מרגליה,
אביבה במו, אבנר סרי, פסוס פינו.
שלמה קרן.

הנקר א

במדינה

העתון

ביותר

אימפרסריו ק. גינצבורג מציג

הממלמעמפולץ
ב חיפ ה

בתל־אביב
החלה מכירת הכרטיסים להצגת
הגאלה של העצים מתים
זקופים, במוצאי־שבת 28 ,לנובמבר
,59 ושאר ההצגות, במשרדי
כנף (אלנבי )83ורד
קוקו (דיזנגוף .)93

החלה מכירת הכרטיסים להצגת
הבכורה של העצים מתים
זקופים, באולם תמר במוצ־אי־שבת
19 ,לדצמבר ,59 שתי
הצגות 6.15ו־ .9.15 במשרדי
ישראל, רחוב ברולד והדר
על הכרמל, רחוב הפועל

ברק פנינים
הגויר פאריס וזביאוז וזוזיר אוזי
זזירוטז סו ה אופנה והיופי בנוולס כ\־
לו, כ\ גנו לכיני חרטוינו הנופר הוסינוו
בטיר וו הטוההווינז הראטווניה >\ם
הרגן הוינינז. הטוסהו\ ההרטו וו ה\ וז\
ובר? וזיווזר לטוסהיינו. הו ך ווז\ ?צר
הוא כבטו א ה הטולנז נהבך לאו
האובוה. בטוה קיסאבל פרל הואיאה
כטוז וזברה תיא לטור? היטוראלי, טוב־זזו\
זה ב־ 5גוווינז יפים ווזטגיויבו.
וזזטוהינז טובהזר הרטו זה בי הר הזז?,
\בר? הפניני ם ההבלגו זהזלך על
הטובהייה.

סכנה לאימפריה
בכתבה שהופיעה השבוע ב,.ידיעות אחרונות״
,גילתה נולדה מאיר לגדנ״עים שהביאו
לה את כתב מינויה כח״כית, שהבריטים
ל א,עצרו אותה מפגי שלא היה
בארץ מחנה־טעצר לנשים.
דברים אלה אינם נכונים. האימפריה הבריטית
קיימה בארץ שלושה מחנות מעצר
לנשים: בעתלית, לאטרוז ב׳ ובביודלחם. לי
היה הכבוד להימצא בבית־לחם במשר שבע
שנים, ויחד אתי היו עוד עשרות נשים,
כולו חברות האצ״ל והלח״י. אחרי פיצוץ
מלוז המלד־דויד היו נם חברות הנ:ה, שנכלאו
בלאטרוז.
התנאים היו קשים מאד. אני זוכרת שכאשר
יצאתי ממעצרי פניתי לאגודת ״אסי־רינו״
ואמרתי שם תור דפיקה על השולחן:
״אילו היו מכניסים לשם נם את נולדה
מאיר ודאי הייתם דואגים לשיפור מצבן
של הנשים האחרונות.״
אולם את גולדה לא הכניסו לבית־הסוהר.
בנראה שהיא לא היתה מספיק מסוכנת לאימפריה
הבריטית.
צילה עמי־דרור (הלר) ,תל-אביב

האש ובמים

להשיג בחנויות
אופנה מובחרת

|1תסס

לדקזדים

תקר //סרס

אקסק לו סי בי

בי ״ ס

׳׳ההרשמה: ת ל -אביב
ר ח״פינ סיזרג 0-5אחה־צ

צדם קרן כפעולה
הקצין מה היה חלקו של הצלם במציאת
הגופה. הוא פקד על אחד השוטרים לרדת
מן המכונית ולפנות את מקומו לצלם.
כאשר היה כבר קרן על המכונית, לחץ
הקצין את ידו לאות הוקרה. הוא הבין כי
לא תמיד מפריעים העתונאים.

מכתבים

כאדם העלול להקרא כל יום לבצע את מה
*שעשה חברי לפקוד שגיא, איני יכול שלא
לסמור את ידי על החלק האחרון שבמאמרי
של העורר ״אל תתנו להם רובים״ (העולם
הזה .) 1156 דרוש ספר־חוקים מיוחד לפיו
יוכל לקבוע כל קצין או איש משטרה מה
מותר ומה אסור בפזור הפגנות והתקלויות
אחרות עם המון מפגין. נדמה לי כי עד
שספר כזה לא יראה אור, בניסוחם של
אנשי חוק מובהקים, תקראנה עוד הרבה
וועדות חקירה משטרתיות, כפי שאירע אחרי
איש משטרה, חיפה
תקרית שפרעם.

חליפות, מ עי לי ם
ושמלותג׳רסי

המחפשים. הוא לא נלוזה אל השוטרים
עצמם (״אתה רק הפריע להם!״) כי אם שט
אחריהם בסירה משלו (ראה כתבה בעמודים
11־ .)10 הוא שט על פני אותו קטע של
הירקון, אשר שוטרים עברו על פניו שעה
קלה קודם לכן ולא גילו בו דבר. אך מה
שלא ראו המחפשים, ראו עיניו המאומנות
של הצלם הותיק.
כאשר הועלתה גופתה של דליה אליהר
הקטנה על מכונית המשטרה, שתובילה למכון
הפאתולוגי יאבו-כביר, נדחק קרן לבינה
.״אל תפריע!״ קרא לו שוטר. אך בטרם
נסעה המכונית, הופיע במקום אותו קצין
משטרה, אשר שלושה ימים קודם לכן מנע
בעד קרן מלהצטרף אל המחפשים. הפעם ידע

במידה וקציז־הטשטרה שפקד על היריות
בשפרעם אינו יודע זאת, כדאי להצביע על
דרכים אחרות לפיזור קהל — מסוכנות פחות
מיו שבה נקם חוא:
• קילוחי מים. משטרות רבות בעולם אינו
מהססות להעזר בטכשירי־כיבוי כדי לצנן
התלהבות מפגינים.
• נז מדמיע. אם כי אין זה אמצעי פיט־פאט׳
ביותר, הרי הוכיח את יעילותו, וגם
בארץ.
• הסתערות מחץ של כוח משטרה מלוכד,
המזוייז לכל היותר באלות.
מה שארע בשפרעם אינו אלא בדיחה טובה,
ואולי לא כל־כד טובה. ברור שאי-אפשר
לפזר המוז של מאות אנשים בעזרת עשרים
עזרא ע״מ. ן ,חורה
איש•
מקרה שפרעם היוה דונמה מצערת של
הסתה המונית. אינני מסכים עם דעורד

הרואה בכד מדיניות׳מכוונת ננד אוכלוסיית
המיעוטים בארץ.
גדעון ליכט, תל־אביב

המקום והזמן

שלוש פעמים כיפק לזכי. זוהי (העולם
הזה )1156 הקריקטורה הטובה ביותר שראית׳
על ה״לבטים״ של הרכבת הקואליציה
יואב מאור, רמת־גן
החדשה.
כראי לשמור את כל הקריקטורות
שהתפרסמו סביב קלחת מעשה המרכבה שי
הקואליציה החדשה. ולו רק בכדי שכל אותם
אישונים זעירים יזכרו אח מקומט לפני
הבחירות לכנסת הבאה.
ג. לויטה, נבעתים

הדיר הזולה

טה רציתם לומר בכתבה על מנהיגי המגבית
היהודית המאוחדת (העולם הזה )1156
— שכל היהודים החשובים האלה באו כד•
לצלם כמה תינוקות מסכנים בעוצם? אם זה
כד — האם לא היד. זה יותר זול לשלוח
את התינוקות להצטלם לארצות הברית?
שרה ליפשיץ, רחובות
הפעם עברתם כל גבול. כדאי שחוברו
כי הכסף שאנשים מכובדים אלה, מהם כל,
כד צחקתם, מפרנס נם אתכם
שמואל גלבוע, תל־אביב
הסתכלתי פעם שניה בכותרת׳ לתמונה
הזוג המסתכל בצנורות ״יובל נר׳ .האס
אתם בטוחים שזאת אשתו של אוטרג•-
שטייז ולא אנה מאניאני?
גייורא אביר, נתניה
לא זו ולא. זו. כלתו.
דו״ח שתי. נוסעות האניה ״ישראי
על מה שאירע באניה בשעת ההתנגש
(העולם הזה ,) 1156 היה מאלף טבחי
אחת: שתיהן קבעו בפירוש כי ניתן ה
לראות את האניה האמריקאית בברו
אחת מהן אפילו אמרה כי הלילה ה
בהיר ולא היה כל ערפל. מעניין אי
תרוץ תמצא עכשיו חברת האניות שטע
כל^הזט! כי ההתנגשות אירעה מפאת
יורם בן־טובים, חיו
לא הייתי על האנייה ״ישראל״ ב׳
רגע ההתנגשות, אולם מטה שסיפרו לי
מכירים היה ברור כי ההתנגשות לא
היתה בלתי נמנעת. עבר זמן רי ניכר
מרגע התגלות האניה האמריקאית ועד
לרגע ההתנגשות. האם אי־אפשר היה להטות
את הגה האנייה בזטז?
גאולה וזיספיש, ניו־יורד!
העולם הזה 1157

שט ושט טוב

ארמית מדוברת

שמתם לב כי פרשת דירתו של
מנהל ״יד ושם״ (העולם הזה )1156 מהווה
חומר מצוייו?תסריט קומי. איזו שהי וועדה
מם ש?תית מוכנה?העניק פרם של חטיפת
א?פי?״י?תסריט מקורי טוב. כ? מה
שאתם צריכים לעשות? :גזור את הכתבה
ולשלוח.
אריה ויגורשבפקי, ירושלים

מכתבו של מר יצחק אבינרי בדבר
מוש הנכה בשפה העברית (העולם
,)1156 נרם לי מבוכה רבה. תפשתי
המלונים מה פירוש המילים ״עלמא
רא״ ,ולא מצאתי. רק לבסון• נודע לי
מילים ארמיות שפרוש! עולם שקרן.
אם זוהי העברית אליה נכסף מר יצחק
אבינרי, הרי שבראי שלא ישכח מילים
ארם י(ות נוספות :״ריש לקיש״ במקום
חתול ,״ראש נולה״ במקום שנריר חוץ וכדי.
יצחק אנגל, המרו שה החקלאית עמק חפר

הגילוי כי סכום של רבע סליו! ?״י
שהוקצב לשם צלומי מסמכי ״יד ושם״ הלך
לאיבוד, היה חדש נם עבורי, אדם הקרוב
?פרשה זו. נראה כי חקירה מפורטת יותר
בעסקי ״יד ושם״ היתה חושפת גילויים נוספים
מלוא החופז. התוכלו לתת לי סיבה
אחת מדוע לא עשה זאת מבקר המדינה
פקיד ממשלתי החפץ בעילום שמי, ירושלים ברצוני להעטידכס על טעות אהת בכתבה-
על ״יד ושם״ .את המוסד הקים מרדכי
שנהבי, אשר יום את הרעיה ולחם למענו
למעלה מעשר שנים, ולא פרופיסור דינור,
אשר הגיש את החוק רק באופן פורמלי,
בשר החינוד.
ארי ארזי, ירושלים
דיני ר הגיש את הצעת החוק. מרדני״ שנהבי
ודויד רמז יזמו את הקמת המוסד זמן
רב לפני קנס המדינה.

ללא הפליות
מכתבי זה מופנה ל״צעיר המחכה לתשובה״
(העולם הזה .) 1153 כתבת כי האשמתי את
הבחורים המוסלמים שהוריהם הם הבוחרים
להם את בנות זוגם. בקשת ממני תשובה
לשאלה שלד ״מי בוחר לנערות המוסלמיות
את בחיר לבז?״
אח נכבד! ראשית — בשורות שכתבתי
על בעיית המוהר לא הפליתי ביו עדה זו
או אחרת. כוונתי היתה למעוט הערבי. מוסלמים
היו או נוצרים. שנית — אתה
צודק בשאלתו. הוריהן של הנערות המוסלמיות
בוחרים להן את בחירי לבז. גם
אחוז ניכר של הנוצרים נוהגים כד. בעיה זו
לא תפתר אלא בידינו אנו, הצעירים.
וזג׳ילה אבו־חטום, חיפה

איחוד נגדי
כחבר מפא״י זה למעלה ם־ 25 שנה, ודור
חמישי בארץ, התאכזבתי מהשיטה בה השתמשה
מפא״י בבהירות אלה. לא פלא שלאחר
בזבוז המיליונים הניעה מפלגה זו
לתוצאה זו בכנסת הרביעית. החלטתי לפרוש
ממפלנתי ולפנות אל שבע המפלגות
הציוניו ת האחרות להתלכד לגוז* אחד ולהקים
ממשלה לאומית כדלקמן:
פרונרסיבים — ראשות הממשלה, חינוך
דתיים לאומיים — פנים, דואר, דתות.
אנודת ישראל — סעד, בריאות.
אחדוודהעבודה — עבודה, תחבורה.
מפ״ם — פיתוח, הקלאות.
ציונים כלליים — מסחר, משטרה.
חרות — בטחון, חוץ, אוצר, משפטים.
דוד בן־יעקב, טבריה

והרגליים רגלי עשיו
הכתבה של רותי וורד על תערוכת
התצוגה האיטלקית (העולם הזה )1156
היתה מאלפת מאד. אולם, יותר מכל
השיהזה בכל
ושקשאלו

טוטו
פרטי׳
הידיעה כי זביתי בטוטו בחירות פרטי
ב 380-י ״י ושתי ארוחות ערב והפסדתי רק
18ל״י (העולם הזה )1150 הביאה לי
עשרות צלצולי טלפונים.
רוב המטל־פנים
פשוט לא האמינו
לכד. אי־לכר
אבקשכם לפרסם את
פירוט רשימת ההתערבויות:

.נורביץ, חבר
הדירקטריוז העולמי
של קרן -היסוד —
80ל״י שחרות לא
תקבל 21 מנדטים:
ננד רוזי שריונר, ברית יושבת־ראש
חרות־חצה״ר נשים בבלגיה, שחרות לא
יוגיצ׳מן
תקבל 25 מנדטים —
חמישה בקבוקי קוניאק צרפתי, שווים בערד
100ל״י; ננד משה אלפרט, מזכיר סיעת
חרות, שחרות לא תקבל 27 מנדטים, חמישה
בקבוקי קוניאק ישראלי בשווי 35ל״י; עם
התעשיין יעקב בורשטיין, שחרות תקבל
יותר ט־ 16 מנדטים — 100ל״י. בסיכום:
לא 380ל״ י אלא 320ל״ י.
נוסף על כד: התערבות על ארוחת ערב
עם ט קסלר, שמפא״י לא תפסיד חמישה.
מנדטים; ועם פ. חייטי! ,ממנהלי חרות,
שמפא״י לא תפסיד שלושה מנדטים.
ד״ר שמשון יוניצימן, תל־אביב

הומור מטוגן

צחקתי טוב טוב כשראיתי את המודעה
של דו בז אמוץ ביום הבחירות לכנסת
הרביעית (העולם הזד .) 1156 ,מה שלא
הבנתי היה המשפט המציין כי ״המודעה
שולמה בירי מר רז בז אמוץ״ .כל אחד יכול
היה הרי לנחש כי המטמנינו היחידים למודעה
היו או תנועת החרות או אחדות העבודה.
נחמן
רוז׳יק, גבעתיים
...היתה זו טעות להפוך את מודעת
הפרסומת למפא״י של מר בז אמוץ לבדיחה
גרידא. במדינות דמוקרטיות בעולם נמנעים
אנשי הרוח להביע את דעתם על הבחירות,
אלא בצורה מסוייגת וזהירה. מר בז אמוץ
לא נהג בצורה נבונה.
ד״ר ש. אלברט, ירושלים
רז ב! אמוץ הוכיח שוב כי י הוא
ההוטוריסט הי חידי במדינה הזקוק לפילטר.
אברהם בן־אטדיים, רחובות
הבל טוב ויפה.
ולילדות קטנות?

אבל

לאברמוביץ

לקט בהירות

השקעתם הרבה כוחות ועבודה רצינית ב־ י
־בחירות ואני מודה לכם על כד. אולם לדעתי
לא עזרתם לקורא הפשוט לקבל תמונה ברורה
על התוצאות העתידות. לדעתי ״מבצע תקלפי״
נכשל הפעם, למרות הצימוקים שאתם
מפרסמים ממנו לאחר הכשלוז. בכל זאת,
אני מאחל לכם הצלחה בבחירות לכנסת החמישית.
ישר
וישקובסקי, תל־אביב
אולי זה יעניין אתכם נם אחרי הבחירות.
המפלגה הדתית לאומית, שכה הבטיחה
לאוהדיה ובוחריה, טרם שלמה לעובדיה
על השתתפותם בבחירות. האין זה
מאלף?
ראובן דפני, באר שבע
הבריחה הכי-נדולה ש? הבחירות האלה
קרתה כאז לחבר שלי; איש מפא״י מובהק:
הוא התערב על כד שמפא״י תקבל ארבעים
מנדטים לכנסת הרביעית והפסיד את בל
ההתערבויות שלו.
יהושע רביב, לונדון

ישיבה ישראלית
המילים, שיכנעו שתי תמונות שהופיעו
זו בצד זו: האחת של הדוגמנית האיטלקית
וולטה, והשנייה של ישראלית מבנות
המעמד הגבוה. איזה הבדל בישיבה!
האם עורר התבנית שם אותן זו מול זו
בכוונה?
אסתר. ירין־ר־טנברג, תל־אביב
הדרן לגיהינום רצופה כוונות טובות של
עורך התבנית. ישיבת האיטלקיה והישראלית
— ראה תמונה.
העולם הזה 1157

• תפוקת ״אסקוט״ -יותר 1213
ליטר מים חמים (ס )50 כרגע.

סטלה ש ,.תל־אביב

איש לא חזה את תוצאות הבחירות לכנסת,
וברור על בז מדוע לא שקפה הקלפי
הנ סיוני ת של העולם הזה את מה שהתרחש
בשלישי לנובמבר. לדעתי מוקדם עדייז לבטל
את המבצע כפי שעשו זאת הקוראים
חומסי ובז־עמי (העולם הזה 1156 גם
מהתוצאות כפי שהתפרסמו לפני יום הבחירות
אפשר היה ללמוד לקח חשוב.
אליהו ברלב, חולון

ישיבה איטלקית

מיד עם פתיחת הברז זורמים
מים חמים לנוחיות עקרת הכית
וכל כני המשפחה.

הבר הכנסת אלמוני מסר לפני ימים את־
׳ידים במסיבת עתונאים כי מפלגתו ריכזה
בחוברת שכונתה על־ידו ״החוברת השחורה״
מסמכים המעידים על שורה׳ של מעשים בלתי
כשרים (אמצעי לחץ, שיחוד בוחרים
ובו׳) שבביצועם נטלו חלק יריבותיה של
מפא״י במסע התעמולה שהתנהל לקראת הבחירות לכנסת הרביעית.
אין ספק כי מעשים אלה נוגדים את
החוק ומר אלמוגי חייב היה להביא את
הדברים לידיעתו של היועץ המשפטי, אחרת
מתחייב הוא עצמו בעבירה כשותף לאחר
מעשה או כקושר קשר להטות משפט.
ברם, אם מר אלמוני אינו סבור כי
מוטלת עליו החובה להעביר את החומר הנ״ל
לידיעת השלטונות הנוגעים בדבר, חייבים
המשטרה והיועץ המשפטי לפתוח בחקירה
ולנקוט באמצעים משפטיים כננד העבריינים.
אמנון׳ זכרוני, גבעתיים

בכית:
נקודה
$חיכור לכל
לאמבטיה, למקלחת ולמטבח.

מחמס המי
ה מ סו ר ס
בבלרח בה
ע 1ל

מנגנון סגירה טרמו אלקטרי -
לפטי חזות מכסימלית .

תצפית

(כל הזכויות שמורות)

• שביתת־הנשר, מסכים לפרשת אהרון כהן עומדת להסתיים.
ההסכם הג׳נטלמני בין מפ׳-ם והש.ב. להשתקת העני ! עד למחרת הבחי־רות
הגיע לקיצו, והמשפט ייפתח בעוד חודשיים. הקרב הראשון יתחיל מסביב
לדרישתו של כהן לנהל את המשפט במכסימום הפירסום האפשרי, מ תוך סענה
שגס מענות הש.ב. קיבלו בשעתן פירסתזת קיצונית. התביעה תתנגד לכך.

• קרום לודאי שמעמדו של שלום לוין כהסתדרות־המורים
יתערער, אחרי שדויד בן־גוריון נפגש השבוע עם נציגי ארגון המורים
התיכוניים. כבר עכשיו ברור כי פגישה זו חיתה תוצאה של שינוי עמדתו של
זלמן ארן לטובת התיכוניים. שבא כדי להקל עליו לחזור לממשלה, אחרי
שהודיע לפני שבוע על התפטרותו ממנה.
• יגאל אלון עשוי להתפטר מן הכנסת. העסקן הצעיר, המאוכזב
מתוצאות הבחירות ומטענות מפלגתו נגדו, יבקש לשחררו על־מנת לנסוע
לאנגליה ולכתוב ספרים. נחום ניר, שגם הוא ביקש להתפטר, יוותר על בקשה
זו אחרי שמפלגתו -הבטיחה להציגו שוב כמועמד לתפקיד יושב־ראש הכנסת.

• לא מן הנמנע שהצעת מפא״י לבחור את עקיבא גוכרין
ליושב״ראש הכנסת תיתקל בהתנגדות ניכרת מצד השמאל.
על רקע זה אפשריות התפתחויות מעניינות.
• צפה לסילוק הנהגת סניף חרות בתל־אביב, אחרי כשלון
חרות בעיר. במקומם של דב מילמן ואוהדיו, ייכנסו למזכירות הסניף כל
ח-בי המפלגה בתל־אביב.

• הח״כים הצעירים של מפא־״י יאמצו להם סניפים בהם
יעס קו בקבלת ־ קהל

במדינה

שבועית. הסיבה: הם בטוחים שהבחירות הבאות

תהיינה איזוריות, מקווים לבסס להם מעמד באזורים שיבחרו בחס.

• קרוב לודאי שח־״כים מסיעות שונות יציעו להעלות
העם חידון ת1״ב•
התנ״ך הפך לספורט המדינה. ראש־ה־ממשלה
מנציח אותו בכל הזדמנות, ומבול
של חידוני תנ״ך מתחרה עם מפעל הפיס
על תואר השעשוע הלאומי מס׳ . 1
אולם ככל שגובר בולמוס התנ״ך, כן
נדמה כי תוכן התנ״ך נזרק לגרוטאות. עד
השבוע היה מקום לחידון תנ״כי מסביב לשאלה:
להיכן נעלם הפסוק ״לא תרצח!״
אי־נעימויות. לפני שבועיים הרג שוטר
בדם קר את האזרח הדרוזי מחמוד
סלים ראעד, בשעת פיזור הפגנה בלתי-
פוליטית בשפרעם.
ברגע הראשון חששו האחראים מפני
תגובות הציבור או הממשלה. הודעה רשמית
מגוחכת טענה כי השוטרים ירו רק
׳באוזיר, וכי להריגת ראעד אין הסבר. עתון
אהד ממשרתי השלטון אף העלה את ה־גירסה
שראעד נהרג בידי חבריו שלו.
אולם כשעברו הימים ואיש לא נחרד —
לא הממשלה, לא המפלגות המתקוטטות על
המקומות בקואליציה, ולא אנשי־הרוח —
ויתרו האחראים על טענה זו. הם גילו את
דעתם האמיתית.
אמר השבוע הקצין שנתן את פקודת־האש,
לכתב ידיעות אחרונות :״ידעתי (לפי
מתן הפקודה) שתהיינה לי אי־נעימויות, שיקימו
ועדת-חקירה. אבל לא יכולתי לסבול

הפסיקו הכושים להתחרות ביניהם בטיפוס
על עצים בעזרת הידיים בלבד. פעם היה
להם ספורטאי, שניצח את כל יריביו. משנה
לשנה שיפר הגיבור את כושרו, איש לא
הצליח להתחרות בו. כל היריבים נטשו
את המקצוע׳ הדור הצעיר לא ראה סיכוי
להצליח. אחרי שהאלוף מת, איש לא זכר
איך לטפס על עצים בעזרת ידיים בלבד.
השבוע דמה דויד בן־גוריון לאלוף הספורט
הכושי. עסקני מפלגות אחרות לא
הצליחו להתקרב לרמת התכסיסים שלו,
כמעט שלא ניסו אפילו את מזלם. אם היה
מישהו זקוק להוכחה שראש־הממשלה נש אר
התכסיסן הטוב ביותר בישראל, היא
סופקה לו לפני ימים אחדים.
לשון חתוכה. הכל התחיל בהצהרתו
המפתיעה של הרב יצחק אברמוביץ, נציג
אגודת־ישראל ב מעצ ת עירית תל־אביב. אב־רמוביץ
הצהיר כי יתמוך במועמדותו של
מרדכי נמיר לראשות־העיריה, לעג לכל
חישובי הקואליציות הימניות של הפרוד
רסיבים והצ׳־כ (העולם הזה .)1156
ההכרזה המפתיעה של אברמוביץ לא היתד,
מקרית. היא היתד, תוצאה של משא־ומתן
בין בן־גוריון וראשי מפלגתו, לפיו צריכה
היתד. אג!דת־ישראל להיכנס לק׳אליציה
הממשלתית.
חלומו של מרדכי שטרן, מועמד הפרוג־רסיבים,
להוות לשון־מאזנים במועצה, לסחוט
ראשות־העיר, התנדף במהירות. תחת
זאת התחילו ראשי הפרוגרסיבים לחזר אחרי
מפא״י, זנחו את הצעתו של נחום גולדמן
להקים קואליציה עירונית ימנית, מ הרו להב טיח
את חלקם בעוגה שהיתר, מונחת על
השולחן המפא״יי. הלשון נחתכה.
רק השבוע נתגלתה גאוניותו התכסיסית
של דויד בן־גוריון. אמנם לא הצליח לה־על׳
ת את אגודת־ישראל על המרכבה הממשלתית
שלו: רבני מועצת גדולייהתורח
אסרו על המפלגה להשתתף בקואליציה. הם
שלחו אפילו הוראה לאברמוביץ מגודל הזקן,
לא לתמוך בנמיר.
אולם למפא״י לא היה איכפת. כי בינתיים
כבר חוסלה החזית נגדה. הפרור
רסיבים, שרוחם נשברה, הבטיחו את תמיכתם.
גם הצ״כ רצו להיכנס לקואליציה
בכל מחיר. עוגת השלטון העירוני המשיכה
לנוח בשלווה על שולחן מפא״י.
אפילו אברמוביץ האגודאי הבין שנפל
קורבן למשחק הכפול של מפא״י. השבוע
היסס אם לה׳דיע למפא״י על התנגדותו
לתמוך בקואליציה הנמירית. הסיבה: זה
יכ,ל רק להזיק לו.
אלוף הטיפוס הישראלי יכול היה לחבוק
את ידיו. הוא שוב לא נזקק להן.

ניאו־ניריזם

את החזרת

׳ ה מוו ר] כבר במושב

הכנסת הרביעית.

• צפה לפעילות מחודשת של ר״ר אברהם ויינשל לאחד
את חרות והצ״כ. בשלב הנוכחי מנסח ד״ר ויינשל להפגיש את מנחם
בגין ויוסף ספיר, ראשי שתי המפלגות.

• הצעה להחזיר לחרות את חברי קבוצת המשטר החדש
שיצאו ממנה תועלה בקרוב במרכז המפלגה. כבר עכשיו ברור שמנחם
בגין לא יתנגד להצעה, פרט לחבר אחד של הקבוצה, אותו מסרב בגין לקבל
למפלגה. ההתנגדות העיקרית להצעה כולה תבוא דוקא מצד ד״ר יוחנן באדר.

• ההצעה להוריד את מחירי העגבניות ככל הארץ תיתקל
כהתנגדות חריפה של ״תנוכה״ .במקומה יציע מנהל תנובה, נחום
וורלינסקי, להוריד את מחירי העגבניות רק באיזורי־הפיתוח. הקושי: למנוע בעד
סוחרים זריזים לקנות בשחקי עיירות־הפיתוח את הסחורה הזולה, למכור אותה
אחר כך בערים הגדולות.

• דויד כך גוריון לא יעלה בממשלה הבאה את ההצעה

להלאים את קופת־החולים. בשיחתו עם פנחס רוזן הביע ביג׳י את
הסכמתו האישית לרעיון, הודיע לשר הפרוגרסיבי כי לא יכפה בשאלה זר את
דעתו על דוב חברי מפא״י, המתנגדים לח.
• שערוריה כספית עומדת להתפוצץ. המדובר באישיות ידועה,
שייצגה, בין השאר, נם משרד ממשלתי מסויים בועדת־העשור, ושנעצרה לפני
כמה ימים כחשודה במעילות במסגרת התערוכה החקלאית שנערכה בזמנה
בבית־דגון, ועוד כמה מהתערוכרת החשובות בשנים האחרונות. הפרשה נשמרה

והפגיעה בכבוד המדינה והמשטרה,
משמע: לא טעות, לא צעד בלתי־מחו־שב
של אבדן־עשתונות, אלא מעשה מחו שב
בכוונה תחילה מצד קצין המצווה להרוג
אזרחים כדי להגן על כבוד המדינה,
והמוכן בגבורה לקבל על עצמו את אי־הנעימויות
הכרוכות בכך.
דף חדש. גלוי עוד יותר היה בדבריו
״קצין משטרה גבוה״ ששמר על אלמוניותו.
הכריז הוא :״שגיא פתח דף
חדש בהיסטוריה של משטרת ישראל. הוא
הקצין הראשון במדינת ישראל שהעז לפתוח
באש על אזרחים. מעתה ידע כל אזרח
שהוא עלול לשלם על פגיעה בשוטר.״
אלה דברים ברורים. כך לא מדבר פקיד
ציבורי, המקבל משכורת מידי האזרחים
במדינה דמוקרטית כדי להגן על החוק.
כך מדבר קצין הרואה במדינה אליל מקודש,
אשר למענו יש לשפוך את דמם של
אזרחים בזויים.
האזרח הפשוט יכול היה רק להיחרד מ־השקפת־העולם
העקומה של אנשים, הרואים
גבורה ברצח אדם בלתי־מזויין מטווח
קצרצר, והסבורים כי זאת הדרך לשמור
על כבוד המדינה. אולם היה עליו
להיחרד שבעתיים על כך שדברים אלה
נשמעו מבלי שאיש יקום ויצעק חמס.

בסוד, אן נסיונם של כמה מגדולי המדינה לטשטש את הפרשת עלה בתוהו
בפרשה מעורבים כמה שמות ידועים ביותר.

מפלגו ת
בלי ידיים
אגדה

אפריקאית

עתיקה

מספרת מדוע

משה ברש לא היה אלא בעל תחנת־בנזין
קטוע־רגליים, שנפגע באחת מפעולות
ההגנה נגד הבריטים. אחרי ויכוח עם
אליהו גולומב, עזב את ההגנה, עבר לאצ״ל.
בכל זאת יכול היה ברש?היות יוצר
הסערה הציבורית של השבוע, לעלות לכותרות
הראשיות. כי ימים אחדים אחרי
הבחירות נפגש ברש עם ערי ז׳בוט נסקי,
העלה לפניו הצעה ישנה, שהפכה בשעתו
ל״בדיחה לאומית״ :מנחם בגין חייב
לדרוש מכל המפלגות הלא־מפא״יות להקים
קואליציה ממשלתית מסוג זו שבחרה
בשעתו בנחום ניר ליו״ר הכנסת.
״אם יסרבו מנהיגי המפלגות האחרות לקבל
את הצעתך,״ הסביר ברש, שהובא
על-ידי ז׳בוטינסקי לשיחה עם בגין ,״תאיים
עליהם שחרות תצביע יחד עם מפא״י בעד
שינוי שיטת־הבחירות, תעזור לחיסול כל
שאר המפלגות!״
בגין שמע את ההצעה, לא דחה את הרעיון.
בזאת נסתיים הענין, בגין וברש
לא עשו דבר לביצועו.
עוגה, עוגה, עוגה. החשבון של ב רש
היה פשוט: ציר, ף כל המפלגות, מלבד
מפא״י וערבייה, פועלי־אגודת־ישראל ומק״י,
יצור רוב של 62 נגד 58 קולות. ראשות
הממשלה תינתן למשה שפירא, השרים
יהיו ממפ״ם, אחדות־העבודה, הדתיים, ה־פרוגרסיבים
והצ״ב. חר׳ת תתמוך בממשלה
במשך שנתיים, מבלי להיות חברה
בה, בתנאי שלא יהיו שינויים כלכליים
במדיניות הממשלה.
היה זה שיקול מפתה למדי למפלגות
הקטנות, חזרה על ההצעה שהועלתה לפני
ארבעה חדשים, כשבן־גוריון פירק את הממשלה
בגלל משבר עיסקת־הנשק. אפשר
היה להניח כי נציגי המפלגות הקטנות יהיו
מעוניינים לחלק ביניהם את השלל הגדול
(המשך בעמוד )12
העולם הזח 11*7

ך * מאי גאון כמו ויטוריו דה־סיקה, לא
^ היה יכול לביים את הטרגדיה של דליה
אליהו בצורה מזעזעת יותר משעשתה זאת
המציאות.
החטיפה. הדאגה הראשונה. המתיחות הגוברת
והולכת. החיפושים. המשבר הנפשי,
כאשר החל מבצבץ החשד הכמוס כי לא
נותרה עוד תקוה לחיי הילדה. החרדה הלאומית.
ולבסוף, הצורה המקרית בה מגלה
הצלם שלנו את הגופה הצפה על פני הירקון׳
אחרי שהשוטרים כבר עברו על פני
המקום מבלי לגלות דבר.
האנשים המזועזעים המצטופפים בדומיה
מסביב לקרבן הקטן והתמים, בשעה שב־קירבת
מקום בוקעת תרועת־השמחה הצו הלת
של קהל־האלפים במגרש הכדורגל.
הכל היה בפרשה כמו בסרט ניאו־ריא־ליסטי
אכזרי. הכל, פרט לדבר אחד: מו־סר־השכל.

אי-אפשר היה לזעום. לא היה
על מי לכעוס. לא היה במי לנקום.
שהרי החוטפת האומללה לא הי•
תה אלא מובת־גורל כעצמה, הו
לת־נפש. היא לא שנאה את הילדה,
אלא דווקא אהבה אותה כדרכה.
דרמה
ללא לקח. פשע ללא אשם.

ף אולי -בכד זאת? אולי יש
מוסר־השכל במותה של דליה ז אולי

יש את מי להאשים, על מי להטיל אח ריות?

זרם
העליה מגביר אף הוא את מספר
חולי־הרוח. מדינות המגבילות בדרך כלל
את עלית תושביהן לישראל, רק שמחות
להיפטר מחולי־רוח הנופלים למעמסה על
קופת הציבור, ואנשים החסרים שודי־מש־קל
נפשי נוטים, אולי יותר מאחרים, לצאת
לארץ לא־נודעת ולחפש את האושר
בסביבה חדשה.
על אלה יכולנו לומר, כאכיש מלך גת:
״תראו איש משתגע, למה תביאו אותו
אלי? חסר משוגעים אני, כי הבאתם את
זה להשתגע עלי?״ אולם המדינה, המקבלת
כל יהודי, אינה סוגרת שערה בפני טיפוסים
מופרעים, והם מוסיפים את שלהם
למחנה חולי־הרוח שהתאסף כאן.

הנה בי בן, יש לנו בעיה חמורה
של חולי-רוח. מה אנו עושים כנידון?

עט מאד. יש לנו רופאים מסורים.
יש לנו כמה בתי־חולים, ממשלתיים
ופרטיים. אולם כל. אלה אינם מספ קים
אלא לקליטת מעטים מאד מבין הזקוקים
לכף.
האחרים?

אפשר לראות אחדים מהם כ חד
צות. הם מסתובבים, ערומים או
מכוסים סחבות, להנאתם של הילדים
ולמבובתם של המבוגרים.
כמו ״משוגע הכפר״ בימי הביניים,
הם עזובים לנפשם.
אחרים

חיים

בבתיהם

ללא

השגחה
ו מבטים
המיוחדים. איש מאתנו אינו יכול
לעזור להם.

לא פעם אנו שואלים את עצמנו:
מי ערב לכף שמחלתם לא
תעבור לפתע לשלב מסוכן יותר
לציבור?

>• זדמן לי לעקוב מקרוב אחרי מקרה
^ אחד, שעורר בי מחשבה רבה. אין הוא
יחיד במינו.
צעיר שהצטיין בצבא כלוחם אמיץ עד ששוחרר,
החל מתכנן את הריגתו של איש־ציבור
מסויים. הוא סיפר זאת לידידיו, אף
התיעץ עמם על דרכי הביצוע. הוא הסביר
/הם את סיבת החלטתו — הסבר פו ליטי
מסובך, מט, רף, אך עקבי. הידידים
הודיעו על כך לקרבן המיועד.
הלה החליט לבדוק את הדבר בעצמו.
חקירה פרטית שיכנעה אותו שהענין רציני.
הוא פנה למשטרה. זאת פעלה בזריזות
וביעילות. כת,צאה מכך אושפז הצעיר
בבית־חולים ממשלתי לחולי־רוח.
כעבור חודש־חודשיים נשלח לחופשה,
אותה ניצל כדי לנסות להיפגש עם האיש
אותו זמם להרוג. במקרה לא יצא הובר
לפועל.

בעבור חודש נום!? ,שוחרר הצעיר
מבית־החולים. הרופאים קבעו
כי מצבו השתפר, אף לא היו מובנים
לקבל על עצמם שום התחייבות
כלפי העתיד. הם ביקשו את

אדם אחד נתפס בכנסת כשנשק חם
בידו. הוא לא הספיק לעשות דבר. שני
נתפס אחרי שזרק רימון־יד לתוך אולם
הישיבות, ורק במקרה לא גרם לחיסול הממשלה
כולה או רובה.
לא כל החולים מחפשים הגשמה פוליטית
דווקא. יש המגבילים את עצמם לשאיפות
פרטיות. לפני כמה שנ ם הורשע
אדם חולה־רוח באונס וברצח של ילדה
קטנה ונחמדה אחרת. לא מכבר דקר חולה־רוח,
שזכה לחופשה מבית־החולים, את
אשתו. חולה־בחופשה שני הרג את אביו,
שלישי הרג בשעתו בבאר־שבע נערה מבנות
משפחתו.

המקרה של דליה אליהו, עם כל
היותו מזעזע ומחריד, אינו אלא
חוליה אחת בשרשרת ארובה. אם
לא יושם קץ לאדישות הממלכתית
לגבי געית חולי-הרוח, לא
תחיה זאת החוליה האחרונה.

** ה לעשות? איני רופא ואיני מוסמך
^ 1להציע פתרונות מקצועיים המבוססים
על ההישגים האחרונים של מדע הרפואה.
זה תפקידם של מומחים. לנו נועד תפקיד
אחר: להעיר את השלטונות האחראיים מתרדמתם
הארוכה.

אי-אפשר לטפל בבעיה זו כאמצעים
השיגרתיים. כי זה מכבר
חדלה הבעיה מלהיות שיגרתית.
גם בארצות־הברית וגם בברית־המועצות
אוחזים השלטונות באמצעים מרחיקי־לכת,
מגייס הציבור תקציבים גדולים כדי לעמוד
מול הסכנה הגוברת גם שם. זה
עתה הגיע דו״ח מברית־המועצות המלמד
על דרכים בלתי־שיגרתיות הנהוגות שם,
עד כדי גיוס בני־ביתם של חולי־רוח בל־תי־מאושפזים
כמטפלים־ארעיים, אחרי עברם
קורם מזורז ותוך קבלת משכורת. ב־ארצות־הברית
נעשה מאמץ קדחתני להגדיל
בהרבה את מספר בתי־החולים.

אחרי טרגדיה בזאת, יש להיזהר
מליצור היסטריה ציבורית. אכל
יש להיזהר עוד יותר מן האדישות
הבאה אחרי הזעזוע.
הה יסטריה לא תעז! ר לדליה הקטנה, או
להוריה. אולם האדישות עלולה להיות בעוכרי
דליות אחרות והורים אחרים. כי
פרשה זו מחייבת מחשבה דחופה, הסקנת
מסקנות מרחיקות־לכת.
הנה העובדות העיקריות המזדקרות מים
הפרטים הטראגיים של פרשה זו:
החוטפת, עזיזה צדקה׳ היא חולת־רוח.
היא ידעה כי היא חולת־רוח. בעלה וידידיה
ידעו זאת. הרופא שטיפל בה ידע
זאת.

היא רצתה להיכנס לכית־חולים.
הרופא יעץ לה להיכנס לכית-חו•
לים. אולם הרופא לא דאג שתעשה
זאת, ושום רשות ממלכתית
לא חייבה אותה לבך. די היה בהתנגדות
בעלה, שרצה כי תישאר
כבית, בדי למנוע ממנה את הטפול
-ולגרום למות דליה.
עזיזה צדקה הודיעה מראש כי תהרוג
את דליה הקטנה ותאבד את עצמה לדעת.
איש לא׳ שם לב לכך.

ך יעית חודי־הרוח מטרידה את כל
^ המדינות התרבותיות. יש ונדמה כי
ה,,י, ם בצל הפצצה ד,מ מנית, הדאגה וה מתיחות
המתמדת של החיים בחברה הלעליה
תעשייתית
מהירת־הקצב, גורמים
מתמדת בעקומת מחלה זו.
ישראל כובלת מכל הגורמים האלה, בתוספת
כמה נתונים נוספים, המיוחדים
לה. יש בה שיכבה גדולה שעברה את כל
מדורי הגיהינום של זוועות הנאצים, שעמדה
מול המוזת במחנות־השמדה, שסבלה
במרתפי־עינויים של הגסטאפו, שחזתה
במו עיניה במות יקיריה.

זעזועים אלה הביאו כהכרח לאחוז
גדול יותר של מחלות־רוח
מזה המצוי כדרך בלל בחברה
התרבותית.

ו1וי1ח צוקה, בחבות נושים, במקום הנ שע ויו הירקון
טיפול. כל עוד אין הם עושים מעשה הרסני,
אין הדבר איכפת לאיש. אחרי שהם
עושים מעשה כזה, מספל בהם מישהו ומשחרר
א! תם כעבור זמן קצר — עד
לפעם הבאה.
לאנשי העולם הזה נסיון רב בענין זה.
מערכת זו, הידועה כמוסד העוזר לקר־בנות
עוולה ואי־צדק, מ! שכת אליה. לא רק
אנשים המתלוננים על קיפוח ואי־צדק אמיתיים,
אלא גם חולי־רוח המוכים שג־עון־רדיפה.
כל אחד מאתנו למד להבחין
בחם — בסיפור על רדיפת הש. ב .או
המשטרה, בידיעות הסודיות המוזרות, ב
ידידי
הצעיר -להתעניין בו ולהודיע
על כל סימן של הרעה.
אותו איש־ציבור מצטיין בעצבים טובים.
יתכן שאדם אחר במקומו לא היה
ישן בשקט בלילות בידעו כי אדם, שהחליט
פעם להרגו, מסתובב חופשי — וכי הרופאים
אינם בטוחים שבריאותו הנפשית
תחזיק מעמו.

**אז קום המדינה, זועזעה הארץ
] *ו פעם אחרי פעם על־-די מעשיהם של
חולי־רוח.

מותה של.דליה אליהו צריך ל הזעיק
אותנו להברה אחת: כאן
דרוש מיבצע גדול וכעל-תנופה.
באן דרוש תקציב העולה כהרבה
על האמצעים שהיינו מובנים ל הקדיש
כעבר לצורך זה.
יש צורך להקים מועצת־מומחים לתיכנון
המיבצע — לא ועדת הטישטוש וההרגעה
המק;בלת אצלנו אחרי כל פרשה מזעזעת,
אלא מטה־פעולד, המסוגל להחליט החלטות
ואף לבצען.
אם לא נעשה זאת, נהיה אנחנו משוגעים
— אנחנו, ולא חולי־הרוח מוכי־הגורל.

החטיפה

שזיעועה

ישרא לי

חובכיא לי ל , 17 ,פרדס־כץ. שתי דירות, שתי משפחות, קיר משותף — וטרגדיה
משותפת. מצד שמאל של הקיר המשותף גרה משפחת צדקה: סלים (שלמה) ועזיזד,

ושלושת ילדיהם. דירתם מטוייחת בצבע תכלת עליז, הדלת והתריסים צבועים כהלכה
ומשווים לחלק זה של הבית צורה מטופחת, משגשגת. מצד ימין של הקיר המשותף —
דירה בלתי־גמורה. החדר שבחזית הבית פרוץ לכל הרוחות ; קירותיו לא הוקמו עדיין,
הריצפה לא רוצפה. בלוקי הבטון הערומים מתפוררים מהזנחה, רק החדרים הפנימיים של
הדירה גמורים. שם גרה משפחת אליהו: יוסף ולטיפה ושלושת ילדיהם. משעות הבוקר של
יום שני האחרון, בעצם, גרים כאן רק ההורים ושנים מן הילדים. השלישית — דליה בת
השש — נלקחה למותה על־ידי השכנה.
הכל התרחש בפתאומיות מחרידה. בתשע בבוקר קראה עזיזה לבת השכנים לבוא אליה,
וכעבור שעה היתד, הגופה הקטנה מונחת על תחתית הירקון. כשניקרה בלב האם הדאגה
החולפת הראשונה לשלום בתה, שבוששה לחזור מבית השכנים — שוב לא היתד, דליה
בחיים.
האם לא ידעה זאת עדיין, בצהרי אותו יום שני. איש לא ידע — מלבד עזיזה עצמה. וגם
היא ניסתה להטביע ידיעה מחרידה זו בפינה האפלה ביותר של מוחה המעורער. שוטרים,
קרובים, שכנים וגשש־ם חיפשו את עקבות הילדה. עתונים פירסמו את תמונותיה, מתוך
תקווה שמישהו יזהה אותה ויזכור אם ראה אותה. בכל מהדורת־חדשות מסר הרדיו על
כיוונים חדשים בחקירה. והאם — מה עשתה האם משך כל אותן שעות־אינסוף של יום
ולילה, יום ולילה ושוב יום ולילד,ז

״ לו ל ה; לו ל ה, מותקשלי ! ״
* * טיפהאליהוישכה בחדר־השינה שלה. היה זה יום חמישי בבוקר — היום האח/רון
של החיפושים אחר בתה הנעדרת. בעוד שעות אחדות עתיד היה שוטר לדפוק על
הדלת הבלתי־צבועה ולבקש מיוסף אליהו לבוא עמו למכון הפאתולוגי באבו־כביר, כדי
לזהות את גופת בתו. אולם בבוקר לא ידעו עדיין מתי ייגמרו החיפושים — אם בכלל
ייגמרו — .ומה תהיה תוצאתם.
טרם נתקבלה כל ידיעה מוסמכת, אך בחדר הקטן ריחפו אימים כנפי מלאך המוות .״אם
זרקה אותה לים,״ נאנח האב ,״היתד, הגופה כבר צריכה לצוף ולהגיע לחוף.״ וכשעיניו
לובשות מבט קפוא, הוסיף :״בטח זרקה אותה לירקון.״
על המיטה ממול ישבה לטיפה: שערה השחור היה פרוע, פניה נפוחים מחוסר־שינה, קולה
צרוד מבכי. יתכן ששמעה את דברי בעלה. יתכן שגם הגיונה הוביל אותה באותם שבילי
יאוש. אך המלים שנלחשו מתוך גרונה הניחר לא היו מילות הגיון .״לולה, לולה בתי, אל
שלי,״ התייפחה האם ,״את קוראת, אמא! אמא!׳ ואני לא עונה לך. לולה, לולה בתי, אל
תפחדי, אל תבכי!״ ופניה של האם התעוותו בנסיון להזיל דמעה. לשווא. מקור דמעותיה
חרב מזמן.
משמאלה ישבה אחותה, מימינה אמה. האחות ליטפה את ידה, האם החליקה באצבעותיה
על שערה המדובלל. לטיפה המשיכה למלמל בלחישותיה הצרודות, קורעות־הלב. היא לא
דיברה אל הנוכחים; רק שיחזרה לעצמה את״ המהלכים בטרגדיה .״היא אמרה לי, :לטיפה\ ,
תני לדליה לבוא אלי, שתשחק עם צאלח.׳ ככה, ,תני, לדליה, לבוא אלי,׳ כמו שאמרה מאות
פעמים קודם לכן. ואיך לא אתן לדליה ללכת אליהו האם יכול מישהו להעלות חשד נגד שכנתו
הקרובה ביותר — נגד חברתו הטובה ביותר? הלבשתי אותה ושלחתי אותה. והיא אמ? ^0
לי, :אמא, את רוצה שקודם אטאטא את החדר בשבילך?׳ המותק שלי, רוצה שלאמא לא
יהיה קשה. אלי, אלי, קח את נשמתי קרבן במקומה אמרתי לה, :לא כדאי, חביבתי,
השכנה מחכה לך

״ תגי די

-זרקת או ת ה?י ם? ״

•י* מיונהשלהאם ריחף מעל תמונה אחרת: יום שני בצהרים — עזיזה צדקה אחוזה
1בהלת־חרטה ניסתה להתאבד בים יפו — עוברים־ושבים הוציאו אותה מבין הגלים —
חוקרי המשטרה קישרו בינה לבין ההודעה על הילדה מפרדס־כץ שנעלמה בבוקר — עזיזה
מסרבת לגלות היכן השאירה את הילדה — אמה. של דליה הובאה למקום החזקתה של
ע;יזה, כדי לנסות להוציא מפיה את סוד היעלמה של בתה...
עזיזה!׳ אמרתי לה, ,שכנתי עזיזת! אמרי לי: איפה בתי? אני משביעה אותך
באהבתך אליה — הגידי לי מה עשית עם לולה! קחי את נשמתי, אבל אמרי לי: האם זרקת
אותה לים?׳ אבל היא לא גילתה לי. היא אמרה, :לא, לא זרקתי אותה לים.׳ ׳אז איפה היא?׳ ״
שאלתי אותה, .עזבתי אותה בשוק,׳ ענתה לי. אז איפה בתי, אם עזבה אותה בשוק? אי ם׳

לולה?״
איש לא ענה. איש גם לא יכול היה לענות. רק אחותה הפצירה בה :״די, לטיפה. די,
אחותי. תנוחי קצת. ארבעה ימים לא ישנת. מה יעזרו הדיבורים?״ לטיפה לא שמה אליה לב.
באו שוטרים. עתונאים, .יש לך תמונות?׳ הם שאלו, ,אנחנו רוצים לפרסם אותן
בעתונים. אנשים יראו את התמונות ואולי ייזכרו שראו אותה.׳ תמונות? תמונות? כן, היו
לי תמונות. כל־כך יפות. צילמתי אותה עם דגל. היא היתד, כל־כך יפה, לולה שלי. וגם עם
אקורדיון צילמתי אותה. בחגיגה בבית־הספר. לא חשבתי שבשביל העתונים אני מצלמת
או ת ה ...עתונאי אחד אמר לי, :אל תבכי. אנחנו עוי נבוא לצלם אתכם כולכם יתד, במסי־ .
£222

גונתה שר דליה, דקות מעסות אחו׳ שנמשחה גן הירקון, על וצנח ג׳יב המשסוה
בה שתעשו כשדליה תחזור.׳ כן, כן, אני אעשה מסיבה. עוד איזה מסיבה! ואני אזמין את
העתונאי, אזמין את כל העולם! הוי לולה, לולה בתי, איפה את?״

״חכם יצחק יודע:״

חדר נכנס גבר צעיר, מרכיב משקפיים, בעל הופעה משכילה. הוא לא אמר מלה,
/הצית סיגריה ונשען אל ארון־הבגדים החום .״צריך ללכת לחכם יצחק!״ הפליט לבסוף,
״רק הוא יגיד לנו.״
״חכם יצחק! חכם יצחק!״ התרעם עליו גבר אחר שישב בחדר ,״אתה והחכמים שלך!״
״אתמול נסעת לגליל — ומה יצא מזה?״ שאלה אותו אשתו׳ אחותה של לטיפה .״12
שעות נסעת, וכשבאת לשם אמרו לך שחכם סלים כבר התחתן ואינו עוסק יותר בדברים
אלה.״
הצעיר הממושקף לא ויתר :״אני אומר לכם שיש בארץ לפחות שלושה־ארבעה חכמים
אשר יכולים לומר לנו ברגע זה איפה הילדה.״
״ואתה חושב שהמשטרה לא הימה פונה אליהם מידי״ שאל שוב הגבר השני, שכנה של
משפחת אליהו, שישב עמה זה היום הרביעי. הוא ידע היטב מה התרחש בלב לטיפה ובעלה.
לפני כמה שנים טבע בנו יחידו בים.
הגבר הממושקף השיב :״המשטרה אינה יכולה לפנות לחכמים. משרד הדתות לא מרשה.
הוא נלחם בחכמים האלה —• כי הם משתמשים בשם המפורש ומגלים רזי־עולב.״
״אל לנו, אם כן, לעסוק בעסקי השם,״ השמיעה אחת הנשים ,״הוא יגלה לנו את הילדה
במועד שהוא קבע, ישתבח ויתפאר שמו

הרנה -כי אהכח
*^,כעד לדלת נשמע קול של בכי. אשד, צעירה, לבושה בקפדנות, נכנסה לחדר. הדס*
י עות שזלגו מעיניה חרשו תלמים באיפורה. היא הטילה את עצמה אל זרועות לטיפה,
והשתיים התייפחו. היתד, זו חברתן המשותפת של עזיזה ושל לטיפה, שרק אותו יום שמעה

על המקרה, והיא מיהרה לבוא מירושלים, אולי תצליח לעזור במשהו, במקום שאחרים נכשלו.
״איפה עזיזהי״ שאלה לבסוף. אחותה של לטיפה השיבה :״בבית־החולים. היא כמו קרש.
לא מדברת, לא עונה. אם היא רק תוציא הגה מפיה, נדע איפה הילדה. הרופא אמר כך. צריך
שאדם המכיר אותה יגש אליה וינסה לדובב אותה. הצעתי למשטרה שירשו לי לגשת אליה.
אני מכירה אותה. הייתי אומרת לה כמה מלים, מדברת אל ליבה, והיא היתד, מגלה לי איפה
הילדה. אבל המשטרה לא לקחה אותי. אמרתי להם, :אל תפחדי, לא אעשה לה שום דע.
אני אשלוט על העצבים שלי. אתם אפילו יכולים לכבול לי את הידיים בשעה שאני מדברת
אליה.׳ אבל לא לקחו אותי.״
אחת הנשים סיפרה :״שכנה אשכנזיה אמרה שצריך לקחת תמונה גדולה של דליה ולקהת
ילדה בגודל שלה. יש סטודיו שם אפשר להלביש את הילדה בדיוק כמו דליה, ולצייר אח
הפנים שלה בדיוק כמוה. אחר־כך היו מביאים את הילדה הזאת לבית־החולים, איפה שעזיזה
נמצאת. עזיזה היתד, רואה את הילדה ומקבלת שוק. היא היתד, צועקת, :מה זה, דליה? איך
הגעת הנה? הרי השארתי אותך במקום זה וזה!׳״
י הידידה מירושלים התנדבה לנסוע לבת־ים .״אם רק אוכל לדבר עמה, בטח תגיד לי,״
אמרה בצאתה.
איש מהיושבים בחדר לא ידע כי אותה שעה כבר הודיעו עתוני הצהרים שעזיזה צדקה
גילתה למשטרה, כי טמנה את גופת הילדה ליד גשר הירקון.
האם ישבה כל אותה עת חצי־מעולפת על המטה. מישהו ניסה לנחמה :״בטח מישהו מצא
אותה ומחזיק אותה, עד שיעבור כל הרעש. אחר־כך יבוא וידרוש כסף בשביל להחזיר
אותה.״ מבטי הנוכחים השתיקוהו מיד, ושתיקה מעיקה ירדה שוב על החדר .״אחת פרסיה
אמרה לי שבפרס אומרים שמי שאוהב מאד׳ מסוגל להרוג את האדם שהוא אוהב,״ סיפרה
דודתה של דליה .״עזיזה החליטה להתאבד, אז כדי לא להיפרד מדליה, הרגה אותה. כי היא
אהבה אותה יותר מדי!״
לטיפה נעורה מעלפונה .״אהבה אותה? אהבה אותה?״ מילמלה כסהרורית ,״גם אותי אהבה.
למה לא הרגה אותי במקום את דליה?״
״כי את דליה אהבה יותר,״ השיב לה בעלה מן המיטה ממול, ופרץ בבכי.

״ה״רגו אותי! עשית
יי מחשכה המדבאה כיותר בכל
| 1הטרגדיה של דליה אליהו היתד״ כי
שום מעשר,־זהירות של אמה לא היה יכול
למנוע את האסון, שהרי החוטפת וקרבנה
גרו באותו בית. משפחת צדקה ומשפחת
אליהו היו ביחסים טובים׳ וכשבאה עזיזה

פחת צדקה מן המעברה הסמוכה אל רחוב
ביאליק שבפרדם־כץ, הקים סלים צריפון
במיגרש הריק. את הבית בנה שלב־שלב,
כשהמשפחה כולד, מצטופפת בצריפון. אך
משפחת צדקה עשתה הכל כדי לצאת מן
המעברה. עצביה של עזיזה לא יכלו לשאת

הלם חשמלי. זה היה יומיים לפני שנחטפה
דליה.

״אקח את חיזרה איתי!״

* זיזח רצתה להיכנס לבית־ד,חולים,
3 /אך בעלה מאן לשלחה. הוא האמין,
כנראה, כי אשתו תתגבר על משבר זה, כשם
שהתגברה על המשבר הקודם, לפני ארבע
שנים. אפשר להבין את רגשותיו של הבעל׳
שרצה שאשתו*תמשיך ותטפל בביתה וב־ילדיה.
כדי לשכנעו כי זקוקה היא באמת
לטיפול במוסד׳ ניסתה עזיזה להתאבד. היא
חתכה את ורידי ידה, אך ברגע האחרון
ניצלה ממוות על־ידי בעלה.
משך יומיים אלה — יום שבת וראשון
— לא עזב סלים את ביתו׳ עקב בדריכות
אחרי התנהגות אשתו .״אם לא תשלח אותי
לבית־הח־לים,״ איימה היא ,״אתאבד!״ ובפעם
אחרת :״אתה חושב שלא אוכל להתאבד?
אז דע לך: אני אטביע את עצמי בירקון
ואקח איתי את הילדה של השכנים!״
ביום שני בבוקר החליטה עזי־ה כי הגיעה
העת לבצע את איומה הנורא. היא
הביאה אליה את דליה׳ נתנה לה לשחק
שעה קלה עם בנד, צאלח בן השלוש. סלים,
שראה את אשתו עוסקת בשלוות־נפש בעבו דות
הבית, ובראותו את הילדים משחקים
בנחת, הסיק מרך שאשתו חזרה פ־ות־א•־
י יותר לאיתנה וכי יוכל לעזוב את הבית
ללא־חשש. הוא הלך לעבודתו.
אך שלוותה של עזיזה היתד, שלווה מדומה.
לבה סער וגעש. היא לקחה את דליה
— ונעלמה. כאשר נראתה שוב, היה זד,
סמוך לשעה עשר בבוקר׳ בשכונת סלמה
— והיא היתד, לבדה, בלי הילדה. מוכר הירקות
יוסף זבידה׳ זיהה אותה, מסר על
כך למשטרה. הוא הכיר את עזיזה מן התקופה
בה התגוררה שם עם אמה.

1101011111

שלמה (סלים) צדקה. הוא היה הראשון שהעלה בדעתו
מה עמד מאחורי היעלסן של אשתו עזיזה ובת־השבניס.

צדקה לבקש שדליה תשחק עם בנה לא
יכול היה להתעורר בלב לטיסה אליהו
שום חשש למה שהשכנה זוממת לעשות.
לפני שבע שנים נאחזה הארץ בחבלי־חרדה
דומים לאלה שאחווה השבוע, כאשר
נודע על חטיפת דליה בידי שכנה מטורפת.
ה־ה זה כאשר נחטפה הילדה רחל לוין כששיחקה
בקרבת בית הוריה בגבעתים, על־ידי
אלמוני אחוז־טירוף. כל מי שהיה בארץ
באותה תקופה, לא יכול היה השבוע שלא
להיזכר ברחל לוין ובסופה הטראגי —
אנוסה ושסועה, מוטלת ללא רוח־חיים על
גדר צברים. בעקבות אותו פשע שיננו
הורים חרדים לבניהם ובנותיהם, כי אין
לתת אימון בזרים ואין להתפתות ־אחרי *הצעות
של אנשים בלתי־ידועים.
אבל עזיזה צדקה לא היתה אשה זרה,
וכאשר פיתתה את דליה לבוא עמה לא
היתה עבורה אשרי בלתי־ידועה. שהרי אפשר
להזהיר ולהיזהר מפני זר — אך כיצד
אפשר להיזהר מפני שכנה?
עזיזה צדקה ( )36 היתה יותר מאשר
סתם שכנר״ היא ולטיפה אליהו היו
ידידות בלב ונפש. האחת היתרי נכנסת לבית
השניה בכל שעות היום, וכשלטיפה היתד.
מבשלת מאכל מיוחד לילדיה היתד. גם
עזיזה לוקחת ממיו לבניה שלה. אם קרה
שבמשך יומיים־שלושה לא נפגשו השתיים,
היתד. עזיזה פונה אל שכנתה. :מדי יש —
כועסת עלי? זר. שלושה ימים שלא אמרת
לי שלום.״
אך אהבה זו היתה כאין וכאפס, לעומת
האהבה שעזיזה אהבה את דליה. היא פשוט
השתגעה אתריה. כשאן הופיעה הילדה,
היו עיניה של עזיזה מתמלאות שמחה.
לעתים גם היו מתמלאות עצבות — על
שדליה איננה בתה שלה. .איזה עיניים!
איזה פנים!״ נאנחה לא פעם בהערצה קנאית
.״היא היתר, צריכה להיות הילדה
שלי!״ את בניה שלה לא אהבה באותה
מידה שאהבה את בת השכנים. בהשוואה
לדליה נראו לה חסרי־חן, פחות ראויים לאהבתה.
מבחינה
כספית, היה מצבה של משפחת
צדקה סוב. סלים, בעל נגריה קטנה, קיבל
עבודות רבות בבניינים החדשים שהוקמו
מש־כאשר
עברה
תחילה,
בסביבה.

עוד את המקום, ביתוד אחרי שלילה אחד
נעורה כאשר התפרץ גנב לצריף שכן.

תסביך הרדיפד

1 1 היא אשר
אולם

פריצה אירעה לפני ארבע שנים.
עזיזה כה נבהלה עד שעצביד, התרופפו.
נלקחה לטיפול פסיכיאטרי יקר, עד
שבה אליה בהדרגה שלתת נפשה.
לגור במעברה — לא יכלה עוד.

״דר! דח8ה אותה...״
* * הקרה באותו פרק זמן — שעה ו־
}׳ .חצי בערך — מאז עזבה עזיזה את ביתה
ועד אשר הופיעה בסלמה? האם לקחה
את דליה ברגל עד גשר הירקון, מרחק קילומטר
או שניים מביתן, או שמא נסעה
לשם? ומד, סיפרה לה? יתכן שאמרה לה
שהן הולכות לקנות אגסים, שכן בבואה
אל מוכר הירקות בסלמה נעצה מבטיה באגסים
ושאלה אותו כמה הם עולים. היא
לא שמעה את התשובה והתרחקה כסהרורית.
וכשהגיעה לגדת הירקון — מה עשתה

לילדה? כאשר נמשתה הגופה, לא היו עליה
כל סימני אלימות. אחרי שאביה יצא מהמכון
הפאתולוגי, שם זיהה את גופת בתו,
מילמל :״היא לא עשתה לה שום דבר. רק
דחפה אותה למים היא ילדה קטנה,
מספיק דחיפה קטנה לא ידעה לשחות...״
עזיזה מצידה, מילמלה גירסות שונות ומשתנות
לח־קריה. אך תמיד חזרה לטענה
עיקשת :״לא דחפתי א־תה. היא נפלה לבד.
ראיתי אנש ם מתקרבים, אז נבהלתי
וברחתי.״ גם לגבי אשד. בלתי־שפויה בדעתה,
היתד, זו התנהגות מוזרה. שהרי אם
אמנם נפלה הילדה למים, ועזיזד, רצתה
לה עזרה, לא היתד, נבהלת ברלהושיט
אותה
אנשים מתקרבים. להיפך, היתד. קוראת
להם לעזרה.
והילדה: האם צעקה? האם ניסתה בשניות
האחרונות להתחמק מידי האשה, כשנוכחה
לדעת מה היא מתכוונת לעולל לה? מכל מקום׳
איש לא הודיע למשטרה שחש בתכונה
כלשהי באותו מקום, איש לא שמע צעקה.
גם לא אותם האנשים שהופעתם הבהילה,
כביכול, את עזיזה.

״ היר כו אותי ! הידכואותי 1

ךיומ ; איהתורן של המטה הארצי של
1 1המשטרה בתל־אביב הרים את ראשו.
מולו ניצבה אשד, מרוגשת .״עשיתי דבר
רע מאד!״ מילמלה .״רודפים אחרי ורוצים
שוטר במלהרוגאותי!״
.היומנאי, ככל
דינה, היה כבר רגיל לת־פעות משונות כאלה.
הוא הרגיע את האשד, בכמה מלים
שלא הסתירו את ספקנותו. האשד, הביטה
סביבה כחיה נרדפת, ובאותה פתאומיות
שבה באה, סובבה לאחיר ויצאה לרח־ב. היומנאי
רשם :״שעה 10.30 נכנסה אשר
היתר, זו עזיזה אחוזת־בהלות. תסביר
הרדיפה התפתח לממדים היסטריים. נהג מונית
סיפר מאוחר יותר כי הסיע אותה
ליפו. אחוזת טירוף — תערובת של פחד
וחרטה — ירדה לחוף הים מול כלא יפו,
והחלה צועדת אל תוך הגלים. שני ילדים
ששיחקו במקרה בסביבה הבחינו בנסיון־
ההתאבדות. הם רצו לבית השכן, עובד
העיריה בנימין משה, וקראו לו החוצה.
הוא רץ לחוף׳ אחז בידה של עזיזה והובילה
כילדה החוצה .״למה את עושה את
זה?״ שאל משה. עזיזה מילמלה :״תנו לי
למות, נמאס לי לחיות.״
במכונית משטרה נלקחה לתחנת מגן דוד
אדום׳ לטיפול ראשון. לד״ר אשר גולדשטיין,
הרופא התורן שטיפל בה, סיפרה ע־

משך ארבע השנים שחלפו מאז, התנהגה
עזיזה כאשר, נורמאלית — כמעט.
הירקן המקומי ״העיד כי נהגה בצלילות־דעת
מוחלטת׳ בבואה, לערוך את קניותיה.
היתר, רושמת את סכומי הקניות, מסכמת
אותם ומשלמת את החשבון לירקן. בעל
הכל־בו הסמוך לביתה העיד, כי מעולם לא
הבחין בתופעה מוזרה בהליכותיה. אך המתח
הנפשי -היה ;שם. הוא התבטא במריבות
התכופות שפקדו את בית צדקה, באהבתה
המופרזת־של עזיזה ארל דליה, ובשיד
אה־כמעט שהראתה לילדיה שלה. לפני כמה
חדשים ביקש בעלה לעבור למקום אחר, אך
עזיזה פנתה אל מתתך־הדירות המקומי,
ביקשה ממנו׳ שלא ימצא להם דירה חדשה
או קונה לדירתם הנוכחית׳ כי אינה רוצה
להיפרד משכנתה — ובעיקר מדליה.
לפני חולש שוב אירע דבר שערער את
שווי־משקלה הנפשי, הפגום בלאו־הכי, של
עזיזה. בעברה ברחוב התנפל עליה כלב.
היא ברחה מפני החיה הקטנה בצווחות־בהלה,
ומאז לא הצליחה להשתחרר מן ה פחד
הסמוי שהיא נרדפת. היתד, זו תחילתו
של תסביר־רדיפה, שנועד להתעמק לממדים
קליניים בהטילה את הילדה לירקון.
כלפי חוץ, עוד הצליחה עזיזה לשמור
על מראה של נורמליות ושויון־נפש. אך
בחוג משפחתה התמוטטו עצביה. היא היתד,
צועקת על בעלה, מכה את ילדיה ופורצת
בבכי ל7א סיבה הגיונית. בעלה לקח אותה -
לרופא־עצבים. המשפחה לא היתד, רשומה
בקופת־חולים׳ והביקורים עלו לד, בכסף
רב. לבסוף פסק הרופא כי יש לאשפז את
עזיזה במוסד לחולי־רוח, שם תקבל טיפול

בבית־הקברות קרית שאול. למרות שפרשת חטיפתה וכדותה של דליה
הסעירה את חאר׳ז כולה, לא התאסת את לא מנייו בעת הלוו

זיזר, בהתיפחות. :דוקטור, הרוג אותי! עשיתי
דבר רע מאד!״
.מה עשית?״ שאל הרופא. עזיזה סירבה
לספר. היא רק ענתה. .אילו ידעת, היית מיד
הורג אותי
בתחנת המשטרה, לשם הועברה לחקירה,
קראה בהיסטריה לשוטרים :״הירגו אות־!
הירגו אותי!״ אחר־כך התעלפה. כשהתעוררה
כבר ידעו השוטרים כי הניצולה־מטביעה
אינה אחרת מאשר אותה אשה שנעלמה
אותו בוקר בפרדס־כץ, בלקחת עמה
את הילדה דליה אליהו. אולם משרצו לדעת
מה קרה לדליה, לא נענו. עזיזה
צדקה שתקה, שקועה בהלם עמוק.

מונית לירקון

ף<• אותופרקז מן, התפתחה הטרגד־עצ־
מסביב
לביתה של הילדה

מ ..בצהרים חזר ש; מה צדקה ימן הגג־ריה.
דלת דירתו היתד, נעולה, וקול בכיו
של צאלח הקטן בקע מן הדירה .״איפה
אמאז״ שאל צדקה את הילד .״הלכה עם
דליה,״ היתד, התשובה.
בחלל הדירה הידד,ד המשפט הנורא אט־איתי

צצנוי בירקון ואקח
ביע את
הילדה של השכנים! .צדקה מיהר החוצה.
ברגע זד, בדיוק באה לטיפה לחפש את
בתה. דליה למדה במשמרת שניה של ביתד,ספר
היסודי, ואמה רצתה להאכילה א־רוחת־צהרים
ולהלבישה לפני צאתה להאם

״איפה דליה?״ שאלה
לימודים.
צדקה. השכן החוויר. איומה של אשתו
עוד הדהד באזניו .״בואי מהר,״ אמר ללטיפה
,״בואי לירקון.״
הוא שכר מונית והשניים החלו תרים
אחרי עזיזה והילדה. הם עברו ברחובות
לאורך גדות הירקון, ביקרו בהשכונה,
בית
אחיד, של עזיזה בפתח־תקיה — ל־שוא.
זה היה כבר מאוחר מדי.
ולטיפה המשיכו שעה ארוכה בצדקה
חיפושיהם.
שכנים ששמעו על המקרה הצטרפו
אף הם לחיפושים. בשעה שלוש חזר
יוסף אליהו מעבודתו, נקלע אל תוך מ־ערכת־ד,חיפושים.
הוא יצא לכביש הראשי,
שיר את המונית הראש־נד, שעברה, והחל
סוקר את השכונה. עד רמת־גן הגיע, לשוא.
לבסוף פנו ההורים למשטרה. היה ברור כי
היעדרות עזיזה והילדה לא היתד, מקרית.
לכשנמצאה עזיזה ונקבעה זהותה, רק
גברה הטרגדיה. חוקרי המשטרה ורופאי
בית־החולים לחולי־רוח בבת־ים ניסו לדובב
את עזיזה, להוציא מסיה רמז כלשהו
על גורל הילדה .״יתכן שהילדה נכנסה לבור
או נרדמה,״ מסר מפקד נפת רמת־גן
רב־פקד רפאל יעקבי ,״אך קיימת גם אפשרות
שחילת־הנפש בכל זאת התנכלה
לחייה.״ כך או כך, היה חיוני לדעת מה
עשתה עזיזה עם דליה. אך האשד״ אחרי
התקפת ההיסטריה הראשונה בתחנת מגן
דויד אדום ובמשטרה, ענתה רק :״עזבתי
אותה בשוק (של סרדם־כץ).״

היסישיה בשלושה כיוייים

ך* חיפושים הסתעפו בשלושה כין
ן וונים: בפרדס־כץ (במקרה שהאשה סיפרה
בכל זאת את האמת, באמרה כי עזבה
את דליה בשוק); לאורך הירקון (במקרה
והגשימה חלק מאיומה, והטביעה או הסתירה
אותה בנחל או לידו); על חוף־הים (במקרה
והצליחה להטביע את הילדה ביבי, בטרם נתפסה
היא בנסיון־ד,התאבדות שלה).
האשד, עצמה הוחזקה תחת שמירה מתמדת,
בחדר עם עוד מספר חולות, כשהרופאים
מנסים ללא הרף לדובב אותה.
קצין המשטרה טוביה שמשוני, ניסה אף
הוא לחקרה. אך בראותה את מדיו סרבה
האשד, לפצות פה. הקצין לבש חלוק ריפא
ונצמד אל צוזת הרופאים שסובב אותה.
חוליות משטרה יצאו עם כלבי־גישוש לתור
אחרי עקבות ד,־לדה, פרשים סרקו בדקדקנות
את השדות, גששים ערביים הוזעקו
מן הגליל. שוטרים שטו בסירות על פני
הירקון, כשבידיהם מוטות־עץ ארוכים, לחיטוט
בין האבנים והעשבים שבקרקעית־הנחל,
מאות אזרחים התנדבו לעזור בעריכת
החיפושים. אחד אף התייצב במשטרת
רמת־גן בלוויית כלבו, גויים למיבצע. מול
חוף יפו ובת־ים סיירו סירות משמר־ה־חופים,
לראות אם נפלטה גופה מן הים.
רופא חיווה את דעתו כי ילדה בגילה של
1171111 1י4 1 1

1ן \ 1ך 1מפלחת את אוירת המועקה, אשר שררה משך ארבעה ימים בחדר־השינה של משפחת אליהו. אמה של לטיפת
י \ 1אליהו, היושבת מימינה, ואחותה האוחזת בזרועה משמאל, בוכות יחד עמה, בששכנות מציצות מבעד לחלון.

דליה יכולה להישאר בחיים שמונה ימים
ללא אוכל או שתיה.
כאשר הגיעה למשטרה הידיעה כי ע־זיזה
נראתה בסלמה, לפני נסיון־ההתאבדות,
נפתחה חזית נוספת לחיפושים. מפה לאוזן
עברה הידיעה כי עזיזה ביקרה בבית
אמד, בסלמה, מילמלה משפטים מקוטעים
על בורות ובארות שהיא מכירה בסביבה.
ביום השני של חקירתה אף הוסעה האשה
לביתה בפרדס־כץ׳ בנסיון לזעזעה ולהוציאה
מאדישותה, להניעה להיזכר במה שעשתה
מן הרגע בו עזבה את ביתה ,״יד
ביד״ עם דליה כפי שסיפרה אחת הילדות
בשכינה. אך נסיון השיחזור נכשל. עזיזה
הביטה סביבה בעיניים נטולות־הבעה.

״כאז:״ אמרה האשה

בסוף דיברה האשה. לפי ידיעה
/שלא קיבלה אישור אך גם לא ד,וכ־חשה,
קרה הדבר בהיותה בביתן ,33ב]
מחלקה הפסיכיאטרית של בית־החולים תל-
השוטר. סוהרות שמרו עליה, שעה שד״ר
קולצ׳ר ניסה להוציא מפיה הודאה על מה
שעשתה עם הילדה. נראה שנסיונו של
ד״ר קולצ׳ר, שהיה קודם לכן רופא בבית׳
החולים לחולי־רוח בעכו ואשר התנסה ב־חקירות
פ שעים חולי״רוח, עמד לו. שכן,
ביום חמישי בבוקר, פתחה סוף־סוף עזיזה
צדקה את פיה, ואמרה :״הכנסתי את דליה
לתוך בור, תחת גשר הירקון.״
מיד נלקחה באמבולנס אל גשר הירקון,
כשרופאים ובלשים נלחים אליה. טוביה
שמשוני אחז בזרועה, לבוש מעיל־קצר לבן
של רופא. השוטרים, שזה עתה ניתנה להם
נקודת־האחיזה הממשית הראשונה בפרשה
זו, חיפשו במאמץ מחודש. הם בדקו את
גשר ה רקון מפז עבריו, סיירו בשוח. ת
שלאורך גדותיו. לשוא. נראה היה כאילו
החולה רק היתלה בהם.
החוקרים הובילוה לאורך הירקון, לכיחן
האיצטדיון. מדי פעם היתד, ממלמלת :״כאן,
כאן, לא, ל א כאן? אני לא יודעת, לא

יו דעת לבסוף, בקירבת מעגן הסירות,
מול עמוד השיש המסמן את המקום בו
חצה הגנרל אלנבי את הירקון בדרכו צפונה,
בעת מסע כיבוש הארץ במלחמת
העולם הראשונה, נעמדה האשה והכריזה:
״כאן! כאן היא נפלה למים!״ הודעתה
היתד, פסקנית והחלטית, לא כמו בהוד־עותיד,
הקודמות. החוקרים ניסו עוד להוציא
פרטים נוספים מפיה׳ אך ברגע זה
הבחינה האשת בקבוצה גדולה של שוטרים.
לשוטרים אלה לא היה באותו רגע
כל קשר עם פרשת החיפושים. הם נמצאו
שם כדי לשמור על הסדר, בתחרות הכדורגל
על גביע המדינה. אך נוכחותם
הבהילה את עזיזה. ה־א נאחזה פחד ומיהרה
חזרה אל האמבולנס.

״גמדגו!״ אמר האב

**ספר שוטרים עלה על סירות, ו-
החל בודק בעזרת מוטות ומחבטים א ת רי
הירקון. מחפשים אחרים בדקו את השיחים
שלאורך הנחל. בשלב זה קיבלה הפרשה
כ, לה דמות של סרט ניאו־ריאליסטי
איטלקי׳ מזעזע בניגודים שבין המאורעות
המתפתחים בו זה לצד זה. בא־צטדיון שידרו
הרמקולים מוסיקה עליזה. הנשיא פתח
את התחרות בטכס חגיגי ומדי פעם קמו
אלפי אנשים על רגליהם, בהריעם ללהטוסי
כדורגלנים על המיגרש. ובמרחק עשרות
מטרים בלבד עסקו השוטרים במלאכתם
המחלחלת.
השומרים בסירות עברו על פני המקום
שבו נועדה להתגלות הגופה, מבלי להבחין
בדבר. רק במקרה, כעבור כחצי שעה,
נתגלתה הגופה על פני המים, על־ידי צלם
העולם הזה (ראה עמודים 10־ .)11 באותו
רגע בדיוק נשמעו תרועות־גיל מטורפות
של חסידי מכבי: שייע גלזר הבקיע זד,
עתר. את שער הפועל פתח־תקזזה. נהג דן
מזוקן חיבק את שני בניו מרוב שמחה, על
תוצאת .2:0
בבית משפחת אליהו, במרחק קטן מן
האיצטדיון, שררה מועקה מחניקה. ההורים

וכמה מקרוביהם ישבו דומם על שתי המיטות.
סמוך לשעה שלוש. דפק שוטר על
דלת החדר .:״מי האב?״ שאל. יוסף אליהו,
גבר צנום, בעל עיניים יוקדות וזקן דליל
בלתי־מגולח, קם ממיטתו .״בוא בבקשה
איתי,״ הודיע השוטר. יוסף, טייח מומחה
שעבר לפרדס־כץ מירושלים, היה לבוש
עדיין בבגדי־ד,עבודה שלו, יחף ופרוע־ש־ער
יצא אחרי השוטר, אל הטנדר שהמתין
בחוץ.
במכון הפאתולוגי באבו־כביר הקביל את
פניו הרופא המנתח. האב הובל אל חלון
זכוכית קטן. הרופא נקש בחלון, ח־ילון
הורם מן העבר השני. לנגד עיניו של
האב, על השולחן, היתד. מונחת בתו. שכן
שליווה את האב הזדעזע עד כדי דמעות.
״היא היתד, יפה כמו פרח. כאילו רק
נרדמה,״ סיפר.
הטנדר המשטרתי חזר לרחוב ביאליק.
הידיעה על מציאת הגופה הספיקה כבר להתפשט
בשכונה, ועשרות אנשים הצטופפו
סביב הבית. כמד, ילדים השליכו בזעמם
אבנים על בית משפחת צדקה. תריס של
חלון נשבר ושני שוטרים הופקדו לשמור
על הבית מפני התנכלויות נ, ספות. י ,סף
אליהו נכנם לביתו. אשתו נעצה בו מבט
תוהה. היא לא שאלה דבר, לא הוציאה
הגה מפיה. גם הבעל לא דיבר. רק השכן
הניד בראשו. לטיפה התקפלה כבובת־נ־סורת,
לפתע הוצא מתוכה מוט־הברזל ששימש
לד. עמוד־שדרה. צזזיחד. חדה פילחה
את חלל החדר .״בתי!״ רק אמרה האם.
אחר התייפחה בבכי .״בתי, לולה, ראית
אותה יוסף? איך היא? ספר לי. האם
אראה אותה אני?״
האב, אשר משך ארבעה ימים ישב נטול-
רצון, ענד, בקול החלטי, סופי :״לא׳ איש
לא יראה אותה. גמרנו!״
למחרת נערכה ההלווייה. היד, זה סיום
שהלם את כל שלבי הטרגדיה. כאשר נישאה
הגופה הקטנה למנוחתה האחרונה,
נסתבר כי לא התאסף אפילו המניין הדרוש
להיפרד מן הילדה, שכל הארץ ביכתה
את מותה.

,כר לית אותה
שהיה עטי היה, הולך לאיבוד. משכירת הטירות
הרגיעה א תי .״אנסי המשטרה יצ. ו
בסירות עוד יות־ גרועיח — ואף אחד לא
טבע!״ דברים אלה שכנעוני כליל. שכרתי
פירה והחילותי לחתור צפונה.
באותו רגע, לא השבתי כלל לחפש באופן
עצמאי אחר הילדה. כבר קרה לי, קודם
לכן, להסתכן או להיכנס למצבים בלתי־נו־חים,
במסגרת עבודתי. הפעם, נראה לי כל
סיכון כדאי.
כ? מחשבתי באותו רגע היתד. להגיע אל
סירת המשטרה, מהר ככל האפשר. השיטרים
עברו לפני שעה קלה על פני הנחל במקום
זד. ולא גילו דבר. אם יימצא משהו — יהיה
זה רחוק יותר, במקום בו היו מצויים הא
ט די ם באותו זמן.
מן החוף הגיעו אלי שאגות אלפי הצופים
באיצטדיץ• .כאן צועקים אנשים בטירוף של
שמחה, הרהרתי, ומרחק ממרים ספורים מהם
עוסקים שויסרים ומתנדבים במלאכה המחרידה
של חיפוש אחר גווייתה של ילדה תמימה,
שנרצחה בטירוף, אולי של אהבה.
התקדמתי בחתירה במ רד הנחל. המים
היו עכורים, כצבע הבוץ. צבע זה דבק
בכל עצם שחלף על פני הנחל. ללא כל
סיבה, הלם ב־ לבי בחזקה .״אולי אמרתי
לעצמי ונעצתי מבט בכל חפץ שצף על
פני המים.

חפץ מ^-ז^ל על הגלים

־־ מאת

אריה קרו -

ייוב רכי?{י היה כבר ברור כי החי״
פושיב אחרי דליה אליהו מתקרבים
יומם. אותו בוקר נכנעה סוף־סוף החוספת
!טורפת עזיזה צדקה ללחץ חוקריה, והו־
]ה כי גופתה של דליה נמצאת בירקון.
זילה אמרה שטמנה אותה בתוך שוחה,
;חת לגשר הירקון. אחר־כן־ שינתה את
ותה ואמרה כי הגופה בתוך הירקון

את הידיעה על כך קיבלתי מהמערכת,
ני הצהרים. מיהרתי יחד עם כתב אל
זר הירקון. לא מצאנו נפש היה. נסענו
ורך הנחל מבלי להיתקל במהפשים. לב־ף
החלטנו כי הידיעה לא היתה, ככלות׳
כל, אלא אזעקת־שודא. ליתר בטחון, בדק־את
המצב ליד הגשרים האחרים של ה קץ,
אולם גם שם לא נראה כל סימן של
וטרים או מחפשים אחרים.
בלוח־העבודה שלי לאותו יום נרשם,

עוד לפני חט־פתה של דליה, מאורע הטעון
צילום. היה זה מישחק הכדורגל על גביע
המדינה, באיצטדיון רמת־גן. כמובן שכיסוי
החיפושים אחר הילדה קדם לכל עבודה
אחרת, אך משראיתי כי בחזית זו אין מה
לצלם, החלטתי לפחות לצאת ולצלם את
התחרות- .
עד אשר הגעתי לאצטדיון והספקתי להח־נ־ת
את קמנועי השעה היתד, כבר .2,15 ליד
השער אמר לי שוטר :״אין לך מה למהר,
הנשיא כבר הגיע והטכס החגיגי כבר התחיל.״
זירזתי
את צעדי. לפתע, ממש בשניה
בה הושטתי את כרטיסי לסדרן שליד השער,
שיניתי את דעתי. משהו — קשה
להגדירו — אמר לי: חכה, אל תיכנס.
יתכן כי באותו רגע נקלטה בהכרתי העובדה
שהאיצטדיון עומד על גדת הירקון.
חזרתי והלכתי עד לאקליפטוסים הגבוהים,

נדור אל החוף
:שעה שתמונה זו

הנטועים על שפת הנחל .״מה עם ההיפו־שיפד׳
שאלתי שוטר שעמד שם. תפקידו
היה רק לשמור על הסדר במבואות האיצי
טדיון, אולם הוא ידע מה מתרחש בחיפושים
אחרי הילדה הנעדרת .״עוד מחפשים,״
השיב, והצביע לעבר המים הרדודים ,״יש
כאן סירת משטרה׳ בערך מאה מטרים במעלה
הנחל.״
״איך מגיעים לשם?״ שאלתי.
״אתה יכול לעקוף את האצטדיון או
לשכור סירה במעגן ולחתור צפונה,״ השיב
השוטר.

שאגות מעכר האיצטדיון
איחרתיאל מעגן־הסירות הקטן, בין
האיצטדיון לבין בית־חרושת ירושלמי.
אל מזח העץ הרעוע היו קשורות שלוש סירות,
רעועות עוד יותר, מלאות בחציין מי־נחל.
היססתי. אם יקרה משהו לסירה, חשבתי,
יכול אני לשחות לחוף, אך הציוד היקר

הקצין תמיר מחזיק בגופת הילדה על דופן הסירה, לאחר
שנמשתה מן המיס, בשעה שהשוטר חותר לעבר ׳החוף.
צולמה על־ידי אריה קרן, שגילה את גופת דליה אליהו, צולם הוא עצמו

ו־־ר־~וזו ו־חו 1ו—1וו 1ש1 ~1

**ץ דב לאהיה חשיב בעיני להגיע אל
השוטרים המחפשים. האטתי את מהירותי
והתמסרתי יותר ויותר לחיפוש מדוקדק.
הראות היתד, טובה. ראיתי בבירור קורות,
שיחים ופסולת שנישאו על פני
המים. מדי כעם נגעתי באחד החפצים הצפים
על פני המים העכורים בקצה המשוט, כדי 6
לעמוד על טיבו.
עברו עשר דקות. הייתי עתה במקביל
לשערי האיצטדיון. שאגות חובבי־הספורט
נישיוו אלי ביתר עוז. ממרחק כמאה מטרים
לפני, על הגדה המרוחקת מן האיצטדיון,
הבחנתי בעשרות אנשים הבודקים בעזרת
מקלות את השטח שבין העצים והשיחים.
זרם פתאומי סובב קלות את הסירה. העמקתי
את המשוט אל תוך המים, כדי ליישר
את הסירה. ואז, במרחק מטר בלבד מדופן
הסירה, ראיתי חפץ, שטיזלו המדויק נעלם
ממני, עולה ויורד על הגלים הקטנים שהעלתה
הסירה.
היה זה חפץ חום׳ שדמה לשיח קטן.
קירבתי אליו את משוטי, כדי להעלותו לב־

(תמונה משמאל) על־ידי חברו מיכה ברעם, צלם במחנה, שעמד יעל החוף ועקב אחרי המאור!
(השלישי מימין, בתשיה שבראש העמוד) .אותה שעה עמדו מאות שוטרים ואזרחים על הה
ביניהם נראה קהל רב שאיחר להיכנס לתחרות שהתקיימה באותה שעה באיצטדיון הסמ

אזרחים ושוטו׳ אוחזים בהיסטריה בגונח דליה, בשעה היא נ שנות לחוף
דיקה על פני המים. הוא היה כבד למדי,
התאמצתי.
החפץ התרומם. הרגשתי כאילו אלפי נמלים
מטיילות על גופי. השיח היו שערות
של ראש קטן. התקרבתי עוד יותר, וכשאני
רועד כולי הרמתי שוב את החפץ מעל לפניך,מים.
המחזה שנגלה לעיני היה המזעזע
ביותר שראיתי בחיי.
על קצה המשוט נחה גופתה של ילדה
קטנה.
את פניה לא ראיתי, כי היא צפה על
פניה. היא לבשה שמלה בעלת משבצות
כהות — אותה שמלה שהמשטרה תיארה
אותה בפירסומיה. ידעתי: מצאתי את דליה
אליהו.

שריקה היסטרית על החוף!

יו ^ווו רו זו ן י ווו 11־ ־ 111
^ ת חיפושי התחלתי אמנם במסגרת
תפקידי כעתונאי, אולם ברגע זה שכחתי

כי אני עתונאי. צעקתי — מאוחר יותר
אמרו לי שצעקתי כמטורף — לעבר קבוצת
המחפשים שעל החוף :״הנה הילדה! מצאתי
את הילדה בואו, בואו הנה מהר !
מהר ! ״
מאותו רגע התפתחו העניינים במהירות
מסחררת. תוך שניות נעלמו המחפשים מן
החוף והצטופפו לידי. שוטר ששמע את
צעקותי הוציא משרוקית והחל שורק בהיסטריה•
עשרות שוטרים, שניצבו בתפקידי
שמירה ליד שער האיצטדיון, שמעו את
השריקות ופתחו בריצה מבוהלת לעברי.
מאות אנשים שלא נכנסו עדיין למגרש הכדורגל,
וראו את השוטרים רצים, הצטרפו
אליהם בריצה ובצעקות. עד מהרה הייתי
מוקף המון רב, נרגש, נסער ומזועזע.
מהחוף צעק אלי מישהו :״קח אותה לסירה!״
אחר יעץ :״תחזיק אותה! אל תתן
למים לסחוף״אותה עוד פעם!״ קצין משטרה
קרא לי להתקרב בסירתי אל החוף. חתרתי

בכיוון אליו. ביקשתי שרק שוטר אחד יעלה
לסירה, מאחר וזו היתד, כבר מלאה מים.
אך בטרם השלמתי את המשפט, כבר התנדנדה
הסירה תחת משקלם של עוד שלושה
שוסייים. דסנותיה שקעו יותר ויותר במים.
מישהו צעק לעברי :״אתה בעצמך צא מהסירה

לבסוף נשארנו שלושה איש בסירה: קצין,
שוטר ואנוכי. השוטר חתר, אני הכנתי את
מצלמותי והקצין התכונן למשות את הגופה.

שינה במיטת המות
ך* זרנו אל אמצע הנחל. הקצין התכופף
| ! מעל למים, אחז בשמלתה של הילדה,
והרים אותה אל הסירה. השוטר ואני סו בבנו אינסטינקטיבית -את -מבטינו מן המחזה
המחריד. אפילו הקצין הסיר לרגע

בתדהמה את מבטו מן הילדה. היא נראתה
כאילו נרדמה במיטתה: רק רגליה וידיה היו
מעוותות. אולם על פניה היתד, נסוכה ארשת
של שלוה, כשל ילדה נמה׳.
התרנו במהרה אל החוף. עשרות ידים
הושטו לקבל את הגופה הרטובה. מישהו
הושיט נייר עתון — והילדה נעטפה בו.
כשהם נושאים את הילדה מעל לראשם, פתחו
עשרות אנשים בריצה מטורפת אל מכונית
המשטרה. את המהומה ליוו שריקות של
עשרות משרוקיות, צעקות היסטריות וצפירת
מכוניות. מישהו פקד :״סע למכון הפאתו־לוגי!״

האיצטדיון הסמוך-בקעו שאגות־גיל של
קהל משולהב.
אספתי את מצלמותי וקפצתי לחוף. הסירה
הריקה רעדה לרגע מן התנופה הפתאומית,
והחלה -שוקעת לאיטה במים. היא כבר
עשתה את שלה.

במרינה
(המשך מעמוד )4
של העוגה הממשלתית. במקרה זד, דדו ה״
משדרים הראשיים של הממשלה, שמעולם
לא הוצאו מידי מפא״י, עוברים לשרים
ממפלגות אחרות.
ברש העלה שיקול נוסף, שיכול היה לשכנע
את המפלגות השת,ת להסכים להצעה:
ח״כים רב פ, חסרי כל סיכוי לקבל משרד
ממשלתי, היו זוכים במקרים אלה לתפקיד
ם של שר. במקרה זה יכולות היו המפלגות
הקכנות לפתור כמה שאל! ת אישיות
ללא מריבות פנ מיוה.
קרוב לאפס. רעיונו של ברש, שצץ
בעת ובעונה אחת בכמה מוחות בארץ,
היה כמעט חסר־סיכויים לחלוטין. אפילו
היה המשא־,המתן עולה לפסים רציניים,
היד, נמצא מישהו שהיה מוכר אותו ברגע
המכריע למפא״י, תמורת מחיר מתאים.
בכל זאת לא דדה מופרך לגמרי. השבוע
טיילו רעית ת של קואליצית־ניר בכל פינות
הזירה המפלגתית בקשר לבעיות שונות
העומד,ת על סדר־היום. אלא שגם שם היו
סיכויי הניאו־ניריזם קרובים לאפס.
עולים צעקה מקיר אל קיר
״אנא,״ פנה ישיש אל מארגני האסיפה,

במערכה מחודשת למען איחוד המשפחות
יכול היה הנשיא, למשל, לפנות בקריאה
אישית אל נשיא רומניה, שיתערב
על רקע ה מג׳טרי; עולים, שבני־משפחו־תיהם
נשארו ברומניה, יפנו לצלב האדום ה־בינלא
מי; אמה, ת ,שבניהן נשארו ברומניה,
ונשים שבעליהן לא הצליחו לעל,ת עמן
ארצה, יפנו לארגוני־נשים ברחבי העולם.
״העיקר,״ סבורים מארגני האסיפה ,״הוא
להפר את השקט שירד על כל פרשת רד
עליה מרומניה.״

ד רכי חיים
רומ־או ו־וריה גיוון
״מעולם לא היתה עלילה כה עצבה,
כסיפורם של יוליה ורומיאו אהובה*.
(שכספיר, רומיאו וייוליה)
בדיוק כמו בין משפחות מונטגיו וקפולט
בעיר וורונה, הפרידה שנאה כתהום בין
חמול,ת זארב וזינדאבי בעירן בראט שבתימן.
שנאה עתיקה ומושרשת זו היתד, הרכוש
היחיד שהביאו עימם בני שתי החמו לות
היריבות כשעלו ארצה מתימן ב־. 1950
כמו במחזה השכספירי שהתרחש בורונה
העתיקה היתד, נעוצה סיבת השנאה העמוקה

לו הדליק מישהו את הניצוץ המוסתר, פרצה
השנאה שפיעפעה במסתרים, איימה בחורבן.
גלים גלים על היריב. בני חמולת
זארב סרבו לקבל את המשפחות ר,נ ספות,
שנמנו על בני החמולה היר בה. הסוכנות
היתד, נאלצת להביא את המתיישבים החדשים
בשעות הלילה, לחלק להם את בהמות
העבודה בחצות. עם בוקר פשטה השמועה
בכל בתי הזארבים. גלים גלים, כשהם ק, ראים
קריאות־קרב עתיקות, הסתערו הזארבים על
בתי הזינדאבים החדשים, ניסו להדפם מעמדותיהם
החדשות. אולם בניגוד לשל־טי־תימן
האדישים, היו השליטים החדשים בכפר
ינ ן ערים הרבה יותר. משטרת גדרה
התערבה ברגע הנכון, עצרה את היריבים,
איימה לגרשם מן הכפר. השנאה שפרצה
רוסנה שוב, אך רק מעל השטח.
על רקע זה נפוצה באחד הימים הבשורה
המרעישה. זכריה זארב מבקש לשאת את
בת החמולה השנ,אה, נירית זינדאני. כל כח
המחץ של השנאה שרוסנה כוון נגד בני
הזוג המרדן.

המאה ה־ 20 מול ה־ .12 השבוע,
לאחר למעלה משנה של מערכה נואשת,
הביא זכריה המאושר את אשתו נורית לביתם
החוש. למעלה מאלף אורחים הציפו את
ינון בחתונה הגדולה שנערכה בסוף השבוע

\ 1י 1ל ת
וזט בוו ך, וא פירם
או חו
ך וזסדסי

ףליר 1ו
אב זארב

חתן זכריה וכדה נורית
י׳ מעולם לא היה סיפור כה מלא־רון, כזה של

שנערכה לעולי רומניה ביפו לפני שבוע,
״התאחדו. הקימו קואליציה רומנית מקיר
אל קיר.״
הישיש לא התעניין במיוחד בתכסיסים המפלגתיים
להקמת ממשלה חדשה. אותו
עניין מצב משפחתו שנשארה בבוקארשם.
״כל זמן שמנהיגי. עדתנו מפוצלים בין ה-
מפלגוות יהארנטרס המפלגתי עולה בעינם
על האינטרס של בני עדתם,״ המשיך הזקן,
״לא נוכל לעשות דבר לטובת אחינו שם.״

דודמרסיאנו מרה ,
ולנסיה ,15 יפו, זכה
ב־ 30 אל!ז לירות כהגדלת
מפעל הפיס.
מם. הכרטיס .174400

ואתה ,..הנסית
מזלך!
ההגרלה בשבוע הבא !

6ל ^ ה

תסס

האסיפה כשלעצמה היתה חידוש בחייהם
של עולי רומניה בישראל. היא נערכה
על־ידי עורכי השבועון הרומני ה-
בלתי־תלוי אדוור־ל (האמת) ,שהזמינו את
נציגי המפלגות. הסבירו הם לקהל שהתאסף
באילם :״לכל מפלגה מסונף איזה אירגון
או מחלקה לעולי רומניה. אם נצל ח ללכד
את כל הכוחות, נוכל לעשות צעדים ממשיים
לחידוש ד,עליה מר: מניה.״
גלי השביתה. מה יכלו לעשות אותם
.אזרחי ישראל למען חידוש ד,עליה, לפחות
במידה שתבטיח את איח דן של 14 אלף
המשפחות המבותרות כיום בין שתי הארצות?
הסביר העורך :״הפסקת העליה,
יותר משהיא מדיניות החוגים הגבוהים
ברומניה, היא. תוצאת פעילותם של הדרגים
הנמוכים יותר, ושל הבולשת. בשני
מק מות אלה ממלאים יהודים תפקידים
מרכזיים, והם מעוניינים להוכיח לרומנים
כי היהודים אינם משתוקקים לעלות. על
כן מפריעים הס, על־ידי הערמת מכשולים
מינהלתיים, לעליה המונית.״
הדרך ללח־ם במצב זה, לדעת עורכי
אדתרול, היא להפעיל את דעת־הקהל בעולם.
כאשר שבתו מנהיגי עולי רומניה
שביתת־רעב בבית־הכנסת הגד, ל בתל־אביב,
לפני חמש שנים, ד,יכה הובר גלים בעולם
— גלים שהי רגשו היטב בבוקארשט.

׳במסורת רחוקה, שמקורותיה היו לויטים
בערפל. פעם אחת, כך סיפרה מסולת זו,
ביקש עובר־אורח יהודי את חסותה של
חמילת זארב מפני בני משפחת זינדאבי שרדפו
אחריו. הוא קיבל חסות זו, אך נתקל
במארב של בני זינדאבי, הוכה על ידם
קש־ת. בני זארב יצאו להגן על כבודם
שנפגע, ובקרב פנים־אל־פנים בין שתי הח־מילות
הגדולות נרצעו עשרות רבות של
לוחמים והשנאה העקשנית נולדה. בניגוד
למסורת הוורונית, לא ניסה שום נסיך או
אימאם תימני לפשר בין שתי החמולות
היריבות. כשעלו שתי החמולות לישראל,
העלתה איתם הס כנות על הקרקע במישב
ינון, דאגה לפרנסתם ומאוחר יותר לעצמאותם
הכלכלית. היריבים, שלא התאקלמו
עדיין, שתקו וזמן־מה פיעפעה השנאה המרירה
במסתרים.
דם כין שנאה לאהבה. זכריה זארב,
בז ר־יש ד,חט ילה הזארבית׳ סאלם, היה בן
11 רשהויע עם בני משפחתו לינוז. הוא ידע
כי שנאת מוות שוררת ביז משיחתו למש פחת
זינדאני, אולם הוא לא קישר שנאה זו
עם נורית זינדאני, בתו של ראש החמולה
היריבה. כל מה שידע היה כי נורית, אז
בת עשר, היתה ילדה שחרחירת וחיננית,
שלמדה כתה אחת נמוכה יותר בבית הספר.

שעבר. המאה ד,־ 20 ניצחה את המאה ד,־. 12
סיפר רומיאו המנצח, שלא קישר את גורלו
עם זה של בן דמותו האיטלקי׳ שסופו
הטרגי שימש עילה לטרגדיית־שיא של שכספיר
האנגלי :״ישראל זה לא תימן. כל ה צעירים
בכפר היו אתנו. אחרי שנה שהסתובבנו
יחד בא האבא שלי אל האבא של
נורית. עובדיה זינדאני נדהם כל כך שהיה
מוכרח להסכים.״
לשכספיר הישראלי, שהיה מבקר שלושה
ימים לאחר מכן באסיפת המושב, בה הצביעו
גם בני חמ-לת זארב וגם בני חמולת
זינדאבי על קבלתן לחברות של שלושים
המשפחות החדשות, יכול היה להיות סיום
אחר לרומיאו ויוליה. לפי קצב הפרולוג
של הטרגדיה השכספירית יכול היה ה־א
לסכם :״כי מעולס לא היה סיפח־ בה נולא-
רון /כזה של נורית וזכריה מינון״.

ד ר כי אד ם
הע 1טר האחרון
גבר גבה־קומה, חום־עיניים ובעל ש־ער
שחור הנ טה להקריח, עתיד לשמוע השבוע
את הבשורה הנוראה ביותר המצפה
ליל ד־אשה: הוריו׳ אנשים בני 66ו־,62
מפרפרים על סף המוות, לאחר שהרעילו
את עצמם ברעל בלתי־ידוע, בנסיון נואש
ואהרון לכפר על חטאיו.

רק כשהתבגר, הבין זכריה כי השנאה
הבין־משפחתית על לה־ להפכו לגבר המאוכזב
ביותר בינון. כי בחמש השנים שעברו
מאז הגיעו למ, שב, התאהבו זכריה ונ רית
זה בזו, הסתירו בפגישות מקריות את אהבתם
הל הטת. שנאה נוראה חצצה בין שני
הנאהבים, וכמו במחזה השכספירי היה עלול
להשפך דם לכשיתנגשו השנאה והאהבה.

אולם היה סיכוי מועט מאד לכך שבשירה
זו תרעיש את הגבר אדיב־החיוך.
כי נח דורון, שבילה באחד הבארים אישם
באירופה, בעת שהוריו הזקנים נטו
למית, רקח את הרעל שחדר לדמם של
הוריו, שנים רבות לפני רגע טרגי זה.

בינתיים התעצם ינון והפך למושב משגשג.
הסוכנות החליטה להרחיב את״הכפר
ולהוסיף 30 משפחות על יושביו. ואז, כאי-

מן הלב אל הכיס. כחייל בצבא הבריטי
במלחמת העולם השנייה, ומ״כ ההגנה
במלחמת העצמאות, לא בלט נח דו־העולם
הזח 1157

רון במיוחד. אולם בחיים האזרחיים, במועדוני
קלפים ובמקומות בילוי־יקרים אחרים,
היה הגבר הצעיר דמות מוכרת ואהודה
מאד. כי בנו של סוחר התבואה
העשיר מחיפה, לא קמץ מעולם את ידו.
סיפרה השבוע לכתב העולם הזה רחל
דורון, אשתו המזועזעת של הבן ההולל:
״לנח לא היה חסר כסף מעולם. הוא לא
אמר לי מעולם כיצד הגיע אליו כסף זה,
הוא לא סיפר לי גם כיצד הוציא אותו.״
השבוע התברר כי המקור היחיד והבלעדי
לסכומים רבים אלה היה כיסו הרחב
וליבו הנדיב של אבי נח — שאול
וינרב׳ סוחר התבואה יליד אוסטריה, שפרפר
בין החיים והמוות בבית החולים
רמב״ם בחיפה.
טעות אחרונה. רחל דורון, אשתו
של נח ואם לשני בניו, בן ה־ 14 ובן השש,
הכירה את בעלה לעתיד באטיאס קלוב
באיסמעאיליה שבמצרים. תוך זמן קצר נישאו
הצעיר החיפאי העשיר, והנערה החדרתית
בת־הטובים, ועברו לגור בחיפה. תוך זמן
קצר לא פחות הכירה רחל במשגה הפטאלי
שעשתה. הצעיר רב־הרושם במדים
הבריטיים, הפך לגבר הולל ופזרן. האשד,
הצעירה, ששרתה קודם בחיל הנשים הבריטי,
ציפתה בחרדה לרגע בו תתדפק על
דלתם המשטרה הצבאית או האזרחית.
באימה זו, ולאחר שלושה נסיונות גירושין
שלא עלו יפה׳ היתד, שרויה רחל
משך עשר שנים. ואז, בוקר אחד, התדפקה

אב זינדאני
נורית וזכריה מינון1״
משטרה על דלת בית משפחת דורון. לילד,
קודם נערכה פריצה בביתו של האב,
האצבעותשהיו
על הר הכרמל, טביעות
על הקופה הוליכו בברור אל הבן הפזרן.
אז טישטש האב את המקרה, הציל את
בנו מידי המשטרה. באותה הזדמנות פרץ
נח דורון בבכי, נשבע לאביו כי ״מעולם
יזנחאתדרכו
לא יחזור על טעות זו,
הנלוזה.״
דמי קבורה עד השידה. ערכה
של שבועה זו לא היה רב. לא עבר זמן
ונח, שהפך להיות סוחר חימיקאלים, הסתבך
שוב. הפעם ניצל את חתימת אביו ללא
נקיפת מצפון. האב, שחרד לגורל בנו, חתם
על שטרות בסכומים עצומים. נח, שיצא
אחת לכמה חדשים למסע עסקים לחוץ
לארץ, בזבז כספים אלה בהרחבה, בעיקר
במקומות בילוי בשוויץ וגרמניה.
באוקטובר נסע נח שוב. הפעם בלי לחזור.
נושים מבוהלים מיהרו אל הסוחר
המכובד ובידיהם שטרות חתומים על
ידו. האב, שחרד לכבוד המשפחה, שילם.
איש לא יודע בדיוק כמה. ברור רק כי
לאחר שחיסל את כל רכושו ועסקיו, נשארו
עדיין שטרות בלתי־פדויים בסך של
כ־ 139 אלף ל״י.
שאול וינרב ואשתו רוזה לא יכלו לשאת
עוד את הבושה. הס הסתגרו בחווילה
המרוהטת שלהם ברחוב התור 14
בהר הכרמל, בלעו רעל קטלני. על השידה,
ליד מיטתו, השאיר האב את סכום הכסף
שנותר 200 :ל״י להוצאות הקבורה.
שוטרים שהובהלו על־ידי עורך־דינו של
וינרב, הצליחו למצוא את הזוג הקשיש
בעודו בחיים. בסוף השבוע, כשהרופאים
עושים מאמץ נואש להציל את השניים, גייסו
ידידי המשפחה את כל האמצעים להביא
את המקרה לידיעת הבן. הם לא ידעו
את כתובתו, אולם בדבר אחד היו בטוחים
— הוא נמצא באחד ממקומות הבילוי
האכסלוסיביים באירופה.
העולס חזה 1157
אנשים ואצר במעטפח־קלפי
עתה התגלה כי מאמר ההשמצה המפורסם
של דויד בף גוריון, שפורסם בדבר ביום
שישי אחרי הבחירות, עוכב בזמנו במערכת
היומון. המאמר היה צריך להתפרסם כבר
ביום חמישי. אולם אחרי שעורכי העתון
קראו אותו, שלחו שליחים לביג׳י, ביקשו
ממנו לשנות את הנוסח. ביג׳י סרב והמאמר
הודפס רק ביום שישי. עתון מפא״י בשפה
האנגלית, ג-רוזלס פיסם, לא ידע על הדחיה,
כתב כבך ביום חמישי שהמאמר יופיע ב־איתו
יום בדבר ידידים אחרים של
ביג׳י לא היו אף הם מרוצים ביותר מן
המאמר המעליב. ידידו הטוב של בן־גוריון
לאחרונה, המשורר אורי צבי גרינברג,
לא התבייש, קרע את המאמר בנוכחות קהל
רב, התבטא בחריפות נגד בידי
נרגז ביותר היה השבוע גם ח״כ חרות
אליעזר שוסטק, שהעלה הצעה דרמטית
במרכז מפלגתו :״אם העם אינו רוצה בנו
— אני מציע שכל חברי הכנסת מטעם חרות
בכנסת השלישית יתפטרו ואחרים יבואו
במקומם.״ מרכז המפלגה עבר לסדר היום,
לא דן בהצעה סיפר הד״ר נפתלי
וידרא, המנהל הכללי של חברת שוהם
שחזר לא מכבר מסיור במזרח הרחוק, כי
ביאפן אסור לד,תהלך ללא כרטיסי ביקור
ובאופן מיוחד ל׳ידם זר. כשהגיע לארץ זו
היתד, אחת השאלות הראשונות שנשאל אם
יש לו כרטיסי ביקור .״לא,״ אמר וידרא,
״שכחתי אותם בישראל.״ מארחיו לא נתנו
לו להמשיך בדרכו, והוא נאלץ להמתין
בבית דפוס עד שהכינו לו 200 כרטיסי
ביקור. באותה הזדמנות גילה וידרא על
חידוש בכרטיסי־הביקור שהנהיגו ביפאן —
הטבעת מים של דיוקן בעל הכרטיס. במקרה
ומישהו לא יזכר מיהו נושא השם, יחזיק את
הכרטיס מול האור ויזהה את האדם
אין ספק כי כמה תיירים שיבקרו בכנסת
הרביעית יהיו מוכנים להישבע כי ראו את
גמאל עבד אל־נאצר יושב בכנסת. כי אחד
מחברי הכנסת הרביעית הערביים, דומה דמיון
מפתיע לשליט מצרים. האיש הוא מ ח מוד
אל נאשף, איש הרשימה הערבית
במשולש. נאשף, שהיה בזמנו איש אחדות־העבודה,
והתמנה עקב כך לקצין המחוז
בנצרת, עזב כחודש לפני הבחירות את מפלגתו
והצטרף למפא״י. הדמיון בינו לבין
נשיא מצרים דחף כמה לאומנים מבני כפרו
לשים במעטפת הבחירות את תמונת נאצר
כאשר ביקרה משלחת הסקר של המגבית
היהודית המאוחדת בירושלים, גילתה
אחת מחברות המשלחת את משה דיין
כשהוא נכנס למלון המלך דוד, שאלה את
מלוה המשלחת :״מי זה הטיפוס הזה הנראה
כלקוח מהספר אקסודוס?!״

דיאטה לשדת־־הוזזץ
בעוד שרי הממשלה מאבדים ממשקלם
בשלבים השונים של המשא ומתו ההואליצ־יוני,
מצאה שרת החוץ גולדה מאיר,
דרך נוחה יותר לרזות — דיאטה חמורה
של 600 קלוריות ליום, עליה היא מקפידה

בבית ההבראה ארזה בירושלים. במסגרת
דיאטה זו, המכילה בעיקר לבן וגויאבות,
מקפידה שרת החוץ לאכול פעמיים בשבוע
אך ורק פירות יוסף לו י, מי שהיה
מנהל חברת ארקיע באילת, שנבחר כראש״
העיר החדש שלה, סיפר השבוע על הקשר
הראשון שלו לאילת. היה זד, לפני עשר
שנים, בסיומה של מלחמת העצמאות. לוי,
יליד מצרים, נכלא עם קבוצה אחרת של
צעירים יהודיים בעוון פעילות ציונית בא־טור,
שבחוף מדבר סיני. בכלאו, תיכנן אז לוי
לגנוב סירה ולשוט בה עד אילת. מה שמנע
את ביצוע תכניתו, היד, שחרורו ועליתו
דרך חיפה היחידי מבין חברי
הכנסת הרביעית שהוא בן העדה הפרסית
הוא ח״כ מפא״י הירושלמי מרדכי זר.
סיפר השבוע מרדכי זר, לשעבר פועל בנין,
על המאורע הגדול ביותר בחייו :״זה היה
במשד, שבאיראן. מורה הדת המוסלמי ביקש
ממני באחת השבתות להוסיף עצים לאח.
סירבתי לעשות זאת וקיבלתי שתי סטירות
לחי.״ כי באותה עיר היתה היהדות כמעט
אסורה. היהודים כונו המוסלמים החדשים
ובתי הכנסת שלהם היו במחתרת
בתום גל האשמות כלפי כמה ממנהיגי
חרות, האשמים לדעת חברי מרכז מפלגתם
בכשלון בבחירות, היה רק ח״כ אחד שזכה
להערכה מפי כל הנואמים. היה זה מרדכי
אולמרט, שריכז את פעילות חרות
באזור חיפה, העיר הגדולה היחידה בה
זכתה חרות לעליה ניכרת. סיבת ההצלחה
— אולמרם עבד בשיטת אסיפות הבית, ב־חקותו
את שיטת התעמולה של מפא״י
כאשר תיערך הצגת הבכורה של התיאטרון
היהודי הפולני בהנהלתה של אידה
קמינסקה, יעדר מההצגה דווקא בעלה
לשעבר, השחקן זיגמונד טורקו־כ המנהל
כיום את תיאטרון זוטא. הסיבה —
לפי התחיבויות קודמות תיערך דוקא באותו
ערב הצגת המאה של המחזה דור בא באילת
מאז החלו בהרבצת שיעורי הצרפתית
לשחקני הבימה, הפכה שפה זו׳ לבת בית
במסדרונות התיאטרון. באחד השיעורים ה אחרונים
הטילה המורה לצרפתית על תל
פסוון*
השבוע
• הפיליטונאי יוסף (״נץ״) ויניצקי, אחרי שהרב אברמוביץ׳ מסר את 1
ראשות עירית תל־אביב למרדכי נמיר :״כעת אני מבין את ניקיטה כרושצ׳וב !
שאמר: יש לנו יותר מדי אברמוביצ׳ים.״
• ח״כית חרות אסתר רזיאל״נאור, בסכמה במרכז מפלגתה את
הדיון על כשלון המפלגה בבחירות :״הסיסמה שלנו בבחירות הבאות צריכה להיות1; :
יותר להצביע — פחות להריע!״
• שלום רוזנפלד, על מועצת גדולי התורה שהתכנסה לקבוע את דרכה 1,1
של אגודת־ישראל בעקבות החלטות מוסד חברינו של מפא״י :״מועצת גדולי התורה ;
עומדת לשנות שמה ותקרא — גדולינו.״
• פייר ז׳ילבר, מי שהיה שגריר צרפת בישראל, בנאום פרידה :״בכל פעם
שתתקלו בידיעה אודות קשיים ביחסים בין צרפת וישראל, הזכרו בי וחדלו 1
לדאוג.״
• מנחם בגין, בתגובה על העלבונות שהטיח כלפיו דויד בן־גוריון :״אותו 1
׳עבד כי ימלוך חייב ללמוד ולדעת, כי אף אם מנהיגי כל המפלגות יעמדו לפתחו1 ,
?ישלימו עם קצפו וירכינו ראש בפני רודנותו — אני אבוז להשתוללותו הפראית 1
ולשליטתו החולפת.״
• הסופר יורם מטמור, בהשוזתו את הדוגמניות האיטלקיות לדוגמניות
הישראליות, אחרי שאשתו אילצה אותו לחזות ב־ 80 דגמי אופנה :״לדוגמניות •
האיטלקיות יש יתרון אחד על הדוגמניות הישראליות — הן הולכות יותר מהר.״ |
• מבקראלמוני, על הצגת מלון פארדיסו באהל :״איזה מין מלון זה !
שאפילו לא נותנים לישון בו בשקם? !״
ס שחקן הבימה שמואל רודנסקי, הידוע בלהיטותו אחרי ארוחות, על
הצגת 12 אנשים זועסיס שהבימה עומדת להציגה :״איזו מין הצגה זו, שלא נותנים 1
בה אפילו ארוחה אחת? !״

מידיה השחקנים ללמוד קטע בעל־פה. שיסע
אותה שרגא פרידמן בקריאה :״מתי תהיה
הפרמיירה?״ כששאלה המורה :״איזו פרמי
יירה?״ הסביר לה פרידמן :״אצלנו בהבימח,
כשיודעים כבר בעל־פה עושים מיד פרט־יירה.״

סטירות־לח•
לשחקנית

הדוגמנית-שחקנית-זמרת אילנה רוכינא
הפרה את נדרה שלא תופיע עוד בתצוגות
אופנה. היא יצגה את ישראל בתצוגת האופנה
האיטלקית, אחרי שהוזעקה בקריאת
ס.או.ם. על ידי סלון האופנה גניה. באותה
הזדמנות נקמה אילנה את נקמתה בכל הדוגמניות
שלעגו לצורת הליכתה, שהיתר,
שונה מצורת הליכתן. היא היתד. הדוגמנית
הישראלית היחידה שהצליחה להתמודד בכבוד
עם האיטלקיות פחות מאושרת היתד,
שחקנית מתחילה אחרת, מרגלית אנקורי
בת ד,־ .20 מרגלית, לשעבר שחקנית בלהקת
פקוד מרכז, הצטרפה ללהקת איילון, הופיעה
עמם בחלטורות. למען עבודה זו דחתה
הצעות־עבודה שניתנו לה על־ידי האהל
ובצל ירוק. אולם התלהבותה באה אל קיצה
בצורה קיצונית ביותר. כשהתעקשה מרגלית
יום אחד כי מכונית הלהקה תיקח אותה
מכסית ולא מביתו של אחד מחברי הלהקה,
היא נכנסה בריב דברים עם חיים פולני,
הענק שבלהקה, שבסיומו העניק לה זה שתי
סטירות לחי, שסיימו את עבודתם המשותפת
בהופעתו של תיאטרון בצל ירוק
בירושלים, בהצגת ו שלש נקודות, יצא
חיים טופול כדרכו אל הבמה׳ הודיע כי
הקטע הבא יהיה הצגת סיפור בצורות סגנון
שונות. טופול הציע לקהל לספר את הסיפור
שיוצג על הבמה. אחד הצופים ביציע
שהבחין בדן בן־אמוץ שישב באולם, צעק:
״שדן יספר את הסיפור.״ הפסיק אותו
שמעון ישראלי :״יש לו סיפור, אבל
סיפור גס יותר רציני היה במאי
בצל־ירוק אורי זוהר, שהשתתף השבוע
במשחק כדורגל של קבוצת נסית נגד קבוצת
צופים. כאשר נגע בידו בכדור באחד משלבי
המשחק ואחד הצופים צעק ״הנדס!״ גער
בו זוהר :״אתה לא יודע שלצופים אסור
לשקר?! לא למדת את דיברות הצופה?!״
כדורגלן קצת־יותר־מפורסם, מאמן הנבחרת
הישראלית לכדורגל גיולה מאנדי
שחזר מבלגרד, שם חזה במשחק נבחרות
יוגוסלביה ויוון, הביא עמו רק חבילה קטנה
שהכילה כמה בקבוקי סליבוביץ׳ .הצהיר
מאנדי כשנשאל על מהות היבוא המוזר:
״אף פעם עוד לא השתכרתי. אבל אם ננצח
את פולין או נשיג תיקו, נחסל את כל
הבקבוקים, ואני נשבע שאלמד עברית באופן
אינטנסיבי במצב לא כל־כך נעים
מצא את עצמו השבוע עוזי לוי, מתסכי-
תאי קול־ישראל, שהתחיל השנה ללמוד
באוניברסיטה העברית בירושלים. כבר בשיעור
הראשון על בעית הנפט במזרח התיכון,
השיב לוי באריכות על אחת הבעיות, שמע
לבסוף את הערתו של הפרופסור דויד
איילץ :״אתה מדבר במושגים של המאה
ד,־ 19 אלה שהתגעגעו לשירתו
של אילקה רווה, יוכלו לשמוע אותו שר
ערב ערב במועדון עומר כייאם. ברקע תכניתו
נמצאת אשתו אביבה, המחזיקה בידו
במשך רוב זמן ההופעה לכבוד רב
זכה השבוע צעיר ישראלי השוהה בארצות־הברית.
הצעיר, זאב בופמן, שהתמנה
כמנהל תיאטרון בלוס אנג׳לס בשם לה־נרנד,
נבחר השבוע כיושב־ראש התאחדות בעלי־התיאטראות
בלום אנג׳לס.

כתב ״העולם הזח־ שליוה את מרכות הגיס מתאו את סיוון העליז

ויוה ויוה!

^ לכסנדר יהלומי איוורר את בדי-
חותיו הטובות ביותר. צלילי המפוחית
של יוסף דניאל מילאו את החלל. התגליות
האחרונות של נחום נרדי -שרו על אהבות
תימן. אולם הקהל, שישב דחום בבאר של
א/ק ארצה בערב הראשון של הפלגתה
מחיפה, היה עסוק בשאלה נוקבת: נ?י
יכה יותר?
שלוש מלכות־המים איחרו( .בהמשך ההפלגה,
התרגל לכך הקהל: הן תמיד
איחרו. כששלוש יפהפיות חייבות לעשות
את הטואלטה שלהן בתא אחד, לפני אותו
הראי, בזו אחר זו, זה לוקח זמן. משהו
בין שעתיים לשלוש שעות, בממוצע ).הן
ישבו בפינה, שכם אל שכם, והקהל יכול
היה לנתח אותן באין מפריע, להביע את
דעתו על המלכות.

״השחורה היא נהדרת ! איזה אף ! ותראה
את השערות
״איפה ! הבלונדינית היא הרבה יותר
חתיכה
״לא, ראית את הגוף של זיוה ! אני אומרת

מארגני השייט, הברות גלוב, דפנה ו־קוסמוטורס,
שהזמינו את המלכות לסיור זה
וזי לבחירתן, בתדאי תיארו לעצמם שנוכחות המלכות באוניה תספק לשאר הנוסעים הרבה
מר לשיחות. הם לא טעו. בערב זה, הן היו האטראקציה המרכזית.
אז מה אם האיניה קצת מתנדנדת? זיוה בינדר החיילת, נזכרת כי בלילה הזר, היתר,
׳יכה להיות בשמירה במחנה שלה, ורוקדת, דווקא במרץ כפול, את הצ׳א־צ׳א־צ׳א( .זיוה
פוגעת לצ׳א־צ׳א־צ׳א. היא לא צריכה אפילו לרקוד את זה — די לה לחשוב על כך.
!היא מצוברחת או מדוכאת, די להגיד ״צ׳א־צ׳א־צ׳א!״ וחיוך רחב של אושר מתפשט על
יה, כמעט מאוזן לאוזן).
רק כמה אנשים רומנטיים, על הסיפון העליון, מבחינים בכך שאורות הכרמל נעלמו
נתיים באופק. הים חלק מאד, הירח זורח וא/ק ארצה הישנה והטובה, שהיתר, פעם
נית־אם לצוללות של הצי הנאצי, מתקדמת במהירות של עשרה קשר.

שלישיית הניגודים

83ט * *י83886ם$963811!88886
4אמםז 3 1 2הפך במהרה לאחד ממרכזי ד,אוניה. אנשי הצוות שמעו כי יש שם שלוש
4יפהפיות, וכל מי שיכול למצוא תרוץ
:יר, וגם פחות סביר, בא לסדר משהו ב!
.יוסי השרברב מתקן את הברז (משום־מה
! פעל הברז כהלכה במשך כל זמן הניעה,
ויוסי נאלץ לתקן אותו יום מחדש)
וחק מכולם.
הקהל, שבחר ברמת־גן במלכות המים, לא
ול היה להרכיב שלישיה מגוונת יותר
*שר שלוש היפהפיות היושבות על שלוש
מיטות של התא ומשוחחות על מד, שהן
יצות לקנות בחו״ל. הן שלושה הפכים
:וריס.
זיוה היא הצברית התל־אביבית המוב־
;ת, המוצר המושלם של רחוב דיזנגוף,
מרוחק מביתה״מרחק שלוש דקות. יש
ז כשרון עילאי להסתדר. היא אוהבת
בה דברים. ריקודים, שמלות יפות, את
יזיים ואת ויוה בינדר. יותר מכל היא
הבות מתנות — לא בזכות עצמן, אלא
!ישור לכך שהיא שולטת בגברים והופכת
יתם למשרתיה.

מדוע הם משרתים אותה — החל מ-עקוב
׳־צבי, המנהל הנמרץ של חדר־האוכל, ה־ולח
בבוקר -קפה ולחמניות לתא המל־ת׳
וכלה במיכאל המלצר, המגניב ל־ולחנן
מנה שניה של כל דבר י לא רק
יופי בולט של נערת־זוהר,
נלל יופיה
פ גוף ארוך. ורגליים ארוכות, מידות אי-
׳אליות וטיפונת של וולאגריות כתבלין.
!ישהו אמר פעם כי היא דומה לנחש
יוך, שבלע שתי ארנבות וטרם גמר לעכל
:תן — אחת בחזה ואחת באגן) .זיוה
׳כשת חיבה על־ידי גילוי הלב המוחלט
י היא מנצלת את יופיה כדי להשיג את
לה, תשובותיה המהירות והעוקצניות
:ושרה לעניין אנשים בשיחה. כי זיוה
׳נדר רחוקה מלהיות טפשה.
עליזה גרוס, סגנית מס׳ , 1היא ההיפך
:מור. כמו זיוה היא צברית, אולם היא
תרקה מזיוה כרחוק הכרמל המערבי מ־
!ה רוול. את יופיה השחרחר והשחום

על הסינון

אביה הגרמני. שני

ירשה מאמה התימניה. אבל את חינוכה השמרני קיבלה כנראה מידי
הוריה הקפידו מאד לשמור עליה מפני השפעות העולם.
עליזה היה בעולם משלה, שאין לו שום קשר עם העולם החיצוני. זה עולם רומנטי של
ספרים. אילו נכנם אביר בשריון מלא מבעד לדלת התא, לא היתה מתפלאה. כשהיא שרה
שיר־אהבה איטלקי׳ היא משקיעה את מלוא נשמתה בכל מילה, בהיותה משוכנעת לגמרי
שכך בדיוק הם הוזיים. אף שהיא המבוגרת מבין המלכות, בת , 19 היא התמימה בין
שלושתן.
למראה זיוה, חושבים על תצוגת־אופנה ונשף הוליבודי. למראה עליזה, חושבים על
נערות שחומות הרוקדות באיי האוואי והלבושות בזרי־ירק, ועל ציורשל גוגן מטאהיטי.
סגנית מס׳ ,2בתיה בנדיקט, שוב שונה לחלוטין. היא בת רומניה, פלא בלונדי מיפו,
המזכירה חתול עגלגל מתחמם בשמש. היא נראית כאחת הבובות הגדולות הנמכרות
לתיירים באיטליה, היודעות לעצום את העיניים והמעוררות רצון אינסטינקטיבי ללטפן.
אולם בתיה מחוננת בפקחות ערמומית משלה. היא יודעת לדאוג לעצמה. בענינים הקטנים של
החיים, היא עולה בהחלט על שתי חברותיה. היא מתחרה רצינית לאליפות הים־תימנית
לעמידה על המקח.
לכל אחת משלוש המלכות יש מפלגה משלה באוניה. כמו בנשף הרמת־גני, יש גם כאן
לכל אחת סיעה של חסידים מושבעים, הסבורים שהיא ורק היא צריכה להיות המלכה.

יו? ברינר ורוצח נשים

ן• אוניה מתקרכת לאי רודוס. מימין סיירת אמריקאית. בחרטומה, ארבע סוללות
| | של קליעיט־־מונחים צהובים, נגד־מטוסים, המזקרים את אפיהם לפנים ואל על. ארצה
הטובה מתעכבת קצת. יש בעיות מסתוריות עם השלטונות.
המלכות קמו הפעם, לכבוד המאורע, בשעה בלתי־אנושית. בתשע בבוקר הן כבר מוכנות
על הסיפון הקדמי, מביטות בחוף בעיניים חומות, ירוקות וכחולות גדולות.
לשלושתן זו השעה הגדולה. כי אף אחת לא דרכה אי־פעם על אדמת נכר (מלבד בתיה,
שבאה מרומניה בילדותה) .הן נרגשות.
מרחוק דומה העיר רודוס לעכו. ולא במקרה: דמותה הנוכחית נקבעה על־ידי הצלבנים,
אבירי מיסדר סנט־ג׳ורג׳ שנולד בארץ, ושאנשיו עברו לקפריסין, לרודוס ואחר־כך למאלטה,
אחרי גירושם מכאן. המיבצר האדיר, המתנוסס במרכז העיר, דומה בדיוק למיבצר עכו.
הוא רק שמור יותר טוב, ואין בו בית־חולים לחולי־רוח. אנשי רודוס הפכוהו למוזיאון.
משוגעים לדבר.
הדבר הנכון לעשותו ברודוס הוא לשכור אופנוע קטן, הקרוי טוס־טוס, ולדהור עליו
לאורך החוף בשני הכיוונים. בצורה זו אפשר לראות את הכל בחצי־שעה — את העליה
להר הדומה לכרמל, את חצי־תריסר הבניינים הנהדרים, את המלון בו נחתם הסכם־רודוס
המפורסם לשביתת־הנשק בארץ־ישראל.
מלכות־המים תפסו קאבאלירים, המרכיבים אותן מאחור על אופנועיהם. באחד הרחובות
התרגשות גדולה: לפני כמה דקות היה כאן יול ברינר, המופיע בסרט המוסרט עתה באי.
אבוד.
בערב, כאשר מורד הדגל היווני מן התורן וארצה ממשיכה. בדרכה, מתמלאה האוניה

בתיה בנדיקט וזיוה בינדר יעל סיפון
א/ק ארצה, בחברת,אנ שי הצוות. מש־מאל
נראה החובל השני אתי בארי, בנו של איטר הגדול, נזי שהיה

מפקד הש״י של ההגנה. התמונה צולמה על־ידי המלח ויקטור
גאנגואיטיה, מאנשי הצוות, בן ארץ הבאסקים הספרדית. במשך כל
הנסיעה היו המלכות חביבות־ הצוות, כשלכל אחת מהן סיעה משלה.

קנוסוס

זיוה בינדר על רקע ארמון נוינוס האגדי 111 ,־
עמד על תילו אלף שנים לפני יציאת מצרים,
בקרבת הראקליון, הבירה הנוכחית של כרתים, מולדת הפלשתים.

וונציה

זיוה בינדר באחד הרחובות של עיר־התעלות,
לא הרחק סן המקום בו נקש רה
האוניה לרציף שלא היה אלא מדרכה של רחוב.

שמועות על סיבת העיכוב שחל בבוקר בהורדת הנוסעים. מבד. לאוזן מספרים כי רוצח־נשים׳
המבוקש על־ידי המשטרה השבדית, נמצא על־ידי השוטרים היוונים באוניה. הוא
הוגנב׳ בנראה״ על־ידי השוטרים המקומיים עצמם, שרצו להיפטר ממנו. אבל השוטרים
הרשעים טוענים שהוא בא מחיפה, ועתר. הוא כלוא בתחתית האוניה ומוחזר לחיפה.
שמועה מוזרה — אבל רוב נוסעי האמיד, האמינו בד, בעקשנות עד תום הנסיעה. סדי
פעם נתעוררו הרחמים על רוצח־הנשים המסכן, הנמק לו אי־שם למטה, רחוק מאור השמש.

מרד מול ר,ורינת

ך * אוניהעומדת בכניסה לתעלת־קורינת, החוצה את יוון לשניים. הנוסעים נהנים
( | מן החוף הקרוב. אין הם יודעים כי מאחורי הקלעים נרקם משבר נורא.
במרכזו עומדת (ליתר דיוק: שוכבת) אשתו של אחד מאנשי־הצוות הנמצאת באוניה
כנוסעת• בעלותה על ד,אוניה טענה כי היא בחודש חששי להריונה. עתה נסתבר כי לא היה
זה מדוייק. אחרי צאתנו מרודוס נולד לה ילד.
רופא ד,אוניה טוען שזה פג, ושיש להוריד מיד את האם והילד בקורינת, לטיפול בבית־חולים.
ד,אשר, הכריזה על מרד. היא קובעת עתה בבטחון שהיא זוכרת בדיוק את יום
ההולדה, שהיה לפני תשעה חודשים. אם הילד אינו פג, אין צורך להורידו. הצוות תומך
באשה. האמיר, עומדת.
מארגן־השיט דאג כי בין הנוסעים יימצא רופא־נשים ידוע, ד״ר פרידריך דורסט מתל־אביב.
הוא מוזעק ליולדת וטוען שהיא יכולה להישאר באוניה. רב־החובל מתלבט ומכריע
לטובת דעה זו. אפשר להפליג.
בינתיים ירד הלילה. הנוסעים מצטופפים בחרטום. משני הצדדים, בטווח־יריקה, מתנשאים
הקירות התלולים של התעלה, הגבוהים אף מן התרנים. מעלינו, על הגשר, עוברת רכבת
*־,ירה. המלכות משתאות למראה הנדסי זה. הקצינים דואגים לספר להן כי התעלה
הראשונה נחפרה עוד בידי נרון קיסר, וב־ לפני כן נהגו היוונים הקדומים לסחוב את
ספינותיהם על הגב, על פני ששה הקילומטרים המפרידים בין שני הימים.
עליזה עוברת את המרחק כבחלום. היא חורטת כל פרט בזכרונה. כי אחר־כך תצטרך
לרשום את הכל בדיוק, כדי לדווח על כך במכתב להוריה.
מתחיל להיות קריר. הבנות ממהרות לתא שלהן, להסתדר ולהתאפר בשביל הבאר
והצ׳א־צ׳א־צ׳א.

צאצא הוי קינגי םופ לי בו סי ץ

* * ראהמרהים ־ עין: הכניסה לנמל דוברובניק, יוגוסלביה. בפעם הראשונה ישנה
הרגשה של חוץ־לארץ. רודוס, איך שהוא, עוד היתה דומה יותר מדי לישראל. מבחינת
הנוף, היא חלק מן המרחב השמי (אגב, האם היא אסיה ׳או אירופה?) אולם הנה כאן
אירופה: אי נהדר, מכוסה כולו עצי־ירק, בכניסה לנמל. ממול הרים ירוקים, מגדלי כנסיות.
חשמלית נוסעת לאורך החוף.
הכל חיכו לסידורים ביורוקראטיים מסורבלים. אולם בעיר קומוניסטית זו הכל הולך
במהירות. שוטרים בעלי כוכב אדום על כובעיהם מחייכים לעבר המלכות, חיוך בינלאומי
שאינו תלוי במשטר.
העיר הקטנה מוקפת חומות, העומדות במלוא זוהרן. שום דבר לא השתנה מאז ימי־הביניים.
רחוב מרכזי אחד, סימטות בעלי־מלאכה בניצב לו. פעם היתד, זו עיר חשובה,
אחת• החשובות בים התיכון. אז נקראה ראגוזה, ותושביה היו ודלאכים, צאצאי הרומאים.
ריצ׳ארד לב־ארי, גיבור הצלמים׳ הגיע הנה בחוזרו מארץ הקודש. אוניתו נטרפה מול
החוף׳ וכאן החלה הדרך שהובילה אותו אל השבי( .את ההמשך נא לראות באייבנהו).
המלכות מתמוגגות מאושר. בארץ שמעה כל אחת מהן עשרות פעמים :״פה את יכולה
להשוויץ, אבל בחוץ־לארץ לא יסתכלו ע׳ליך אפילו הנה חוץ־לארץ — והנה מסתכלים.
מה זאת אומרת מסתכלים? ברחוב הראשי מופנות כל העיניים אל הבנות — שכל אחת מהן
מפליגה לבדה.
זיוה נפגשת בבית־קפה עם סופר דני .,ענק מזוקן ותכול־עיניים, הטוען כי הוא צאצא
׳ הויקינגים והכותב תסכיתים לרדיו. הוא כבר עיכל כמה כוסיות של־סליבוביץ, עומד על כך
־ שזיוה תרשום את כתובתו בקופנהאגן, ומאוכזב על כך שאינה נשארת בדוברובניק. הוא
שוכח להזכיר את אשתו היפה, הנמצאת בעיר.
בינתיים מוקפת עליזה חבורה גדולה של צעירים יוגוסלבים, הטוענים שהם סטודנטים
בטכניון בבלגראד. הם יודעים איטלקית, ואחד מאנשי הצוות של ארצה מתרגם. לעליזה יש
מנהג להסתכל בבני־שיחה במבט רווי הערצה תמימה ועמוקה, החודר ישר ללבם.
זיוה מוכרחה לנסות חשמלית. לוקחים את הראשונה המזדמנת למקום מבלי לדעת לאן
היא מובילה. הנסיעה מסתיימת בצחוק גדול: החשמלית הובילה ישר לאוניה. זה נותן
לזיוה הזדמנות להחליף בגדים.
בדרך חזזלה, בחשמלית, מתפתחת שיחה ערד, בין שני אנשי־צוות לבין אזרח. מקימי זקן,
הדובר גרמנית. משכנעים אותו שישראל אינה אשמה בגורל הפליטים הערביים, שהיא רוצה
רק בשלום. בינתיים ירדה בעיר האהדה לישראל, כי נודע שוד, עתה סיימה נבחרת יוגוסלביה
מישחק בישראל בתוצאה של תיקו. הקהל מאוכזב.
בערב נותנים אמני־ר,אוניה ערב־הווי ישראלי בבית־קפה מקומי, המשקיף על הנמל העתיק,
הדומה אף הוא בדיוק לנמל עכו. אל הישראלים הצטרפה אמריקאית בלונדינית, יהודיה
הגרה בפאריס ושנזדמנה לטיול בדוברובניק.

דונוומיק

עליזה גרוס במרום ההר המשקיף,
דוברובניק, יוגוסלביה. מאחוריה ן
אית העיר העתיקה, על מבצריה וחומותיה״ ונמלה העת

אחרי כמה הורות, נמצאת השפה הבינלאומית המשותפת לנוער המקומי ולישראל !,
רומבות וכמובן — צ׳א־צ׳א־צ׳א.

יווניה מול ם אן־ימאר׳

* * רפלסמיך מקי]? את האוניה מכל עבר. היא עומדת במקומה. אומללה וחסו
אונים, ומשמיעה כל כמה שניות זעקת־אימים בצופר. זוהי טרגדיה. בי במרחק כ
מאוח מטרים נמצא המראה הנהדר ביותר בעולם: וונציה.
עוברות שעות. קרוב לצהריים נמוג המסך. שלטונות הנמל נאותו לפצות את ארצה
העיכוב, ולהרשות לה לעגון ליד הרציף הקרוב ביותר למרכז העיר. בתנועות זד,יו
מתקרבת ארצה ונקשרת למדרכה של הרחוב הראשי. כאילו עמדה אוניה׳ ברחוב דיזנג
מגדל סאן־מארקו נמצא במרחק כמה מאות צעדים.
הפושטים המקומיים מתאספים לפני ד,אוניה. בעיניים של יודעי־דבר הם מעריכים !
המטען הנשי• כשהם רואים את המלכות, אוחזת בהם התרגשות של יראת־כבוד.
תוך חצי־שעה כבר נמצאת זיוה בראש מגדל סאן־מארקו, בכיכר החשובה ביותר בעול
כמו עליזה, המתכוננת לנסוע עם רוב הנוסעים לסיור מודרך בפירנצה, רומא ונאפולי, ה
שיכורה מרוב התפעלות. הקהל בכיכר, בני כל הלאומים, מחזיר לה התפעלות זו. בח
תריסר שפות נערך מישחק של ניחושים: מנין בחרה זו?
״גרקי!״ מנחש־שואל צעיר איטלקי, בשעה שזיוה מאכילה את היונים. לדעתו היא יווני
״ישראלית!״ עונה זיוה .״אה!״ אומר האיטלקי. אין לו מושג מה זה.
אחרי סיור במסי ת טאן־מארקו, בעלת כיפות הזהב, משתדלת זיוה להיכנס לארג
הדוג׳ים, שליטי וונציה בימי הביניים, כשהיתה זאת בירת אירופה. הארמון כבר נסגר. וו־ומבט
תחנונים — השיטה הבדוקה של זיוה פועלת, כמו תמיד. נכנסים. מסתובבים בחצ
נכנסים למסדרון הראשון. דווקא בית־הסוהר — שורה של תאי־צינוק נוראים. לפו
קריאת־זעם. אחד השוערים עמד לסגור את בית־הסוהר ללילה, שם לב במקרה שמיש
נמצא בפנים. אחרת היתר, זיוה מבלה את הלילה על הרצפה הקרה בבית־הסוהר של ד,דוג׳
צריכים למהר, לראות את העיר לפני רדת החשיכה. האוטובוס של וונציה _ סירת־מ!
גדולה — נוסע לאיטו לאורך הקאנאלה גראנדה, התעלה הגדולה. משני הצדדים, ס?
הארכיטקטורה של ימי־ד,ביניים, חזיתות הביניים שלא שונו מזה שמונה מאות שנים. היו
שמאחורי החזיתות שופצו, צוידו בטלפונים ובמקררים חשמליים. אך את החזית אס
לשנות — זאת קובע החוק. כך נשמרים במה מן הבניינים היפים ביותר בעולם.
אולם החוק אינו מחייב את הטבע. וונציה, הבנויה על כמה עשרות שרטונים, שוק
בהתמדה, במהירות של שניים וחצי סנטימטרים בכל עשר שנים. כבר עתה סגורות דלת
רבות לאורך התעלה במלט, ובשעת הגאות חודרים המים לקומה הראשונה של בר
רבים. בעוד כארבעת אלפים שנה תחזור ודנציה, שעלתה מתוך המים, אליהם.

שכלולים ויין ד

מכונההמוכה של הפיאט־ 600 מזמזמת בחשבה. האיר הקטן מא־ר את המפה.
1 1צורך: באיטליה אי־אפשר לטעות גם בחושך. בכל מסעף יש שלט מואר המראה :
הדרך לעיר הגדולה הבאה.
זיוה ושני ידידים החליטו לשכור את המכונית ולהגיע בלילה למילאנו, מרחק 300 קי?
ממרים. מצב־הרוח מרומם: ונציה נפרדה מהם בצורת ארוחת־עדב דשנה: מרק־דג
שבלולים, סאלאט ירקות, דג צלוי לגברים וסטייק לזיוה, פירות, יין לבן לגברים ואחר־קפה
שחור, כדי להתעורר. הכל במחיר חמש לירות ישראליות לנפש, כולל חיוך של מל
אדיב וידידותי, באחת המסעדות הטובות של העיר.
איטליה הצפונית נראית כשורה אינסופית של עיירות. גומרים עיירד, אחת, מתחי
השניה. לאורך כל הדרך, שיירות של אוטו־קארים ענקיים, הגוררים אחריהם טריילרים.
הכביש למילאנו הוא עורק־תחבורה תעשייתי מרכזי, והתחבורה הכבדה מתנהלת בעי
בלילות• אבל הכביש עצמו אינו עולה על כביש ישראלי רגיל — צר ומיושן.
כעבור שעה וחצי של נסיעה, לפני וזדונה של רומיאו ויוליאט, בא המשבר. כל נוב
המכונית הקטנה, כולל הנהג, מתנמנמיט. כדי להתעורר, נכנסים לבית־מרזח קטן בא:
העיירות הקטנות. ארבעה איטלקים שקועים במישחק קלפים. מלצרית חמודה ובלו
יפה מגישה אספרסו. שואלים על בית־שימוש. אין דבר כזה. גם החצר טובה.
ברשיה. ברגאמו. שני הנוסעים ישנים׳ למרות הקור. הנהג נמצא במצב של נירוואו
ריקנות מחשבתית מוחלטת, נוהג אוטומטית. מילאנו צריכה להיות קרובה. בשעה של
בבוקר לא נשאר ספק: אלה הפרברים של העיר. מוסב לעצור.
מחפשים כביש צדדי, ליד כמה בתי־חרושת. עוצרים מתחת לשורת עצים. מתכרבל
בשמיכות שנלקחו מן האוניה, מנסים לשכוח את הקור — ונרדמים.
זיל

נס כמידא

ן ״ עולם חיוור וערפלי. מה השעה? שש בבוקר. כלב נובח. מבעד לחלון נראה דע
1 1עצים. במרחק מאה מטרים, הכביש הראשי. שם עוד מטרטרים האוטו־קארים הכבד
המובילים מכוניות פיאט לנמל וזנציה, לייצוא.
זיוה מנסה להסתרק, לשים איפור כלשהו. השינה לא הספיקה, אבל איש אינו עייף. כו
(המשן בעמוד 6

(המשך מעמוד ) 15
דרוכים לקראת מילאנו, בירת איטליה המודרנית,
בסרטים — שופעת תנועה, רועשת, מודרנית?
המכונית הקטנה נבלעת חיש מהר בזרם התנועה. פועלים ממהרים לעבודה. חשמליות,
אוטובוסים, מכוניות פרטיות. הכל נע לקראת המרכז. והנה פלא ארכיטקטוני העוצר את
הנשימה: הדואומו, כנסית הפאר, אחת משלוש הגדולות ביותר באירופה, ארמון שצץ מתוך
ספר־האגדה. לא הרחק משם: קאסטל ו ספורצנזקה, מיבצר אדיר, גם הוא מימי־הביניים.
דרוש קפה, ובאופן דחוף. מחנים את האוטו באחת הפינות, יושבים באחד מבתי־האס־פרסו
המודרניים הבלתי־ספורים. עם הקפה והלחמניה, חוזר כוח־החיים. ועם כוח־החיים,
הרצון לקנות דברים בחנויות שהפכו את מילאנו למפורסמת אפילו בישראל.
לזיוה יוצאות העיניים. מטריה, העולה ברחוב דיזנגוף 35 לירות׳ עולה כאן 1000 לירטות
— ארבע ל״י. סוודרים עולים כאן כשליש ממחירם בארץ. הולכים מחנות לחנות, מסתכלים,
משוחחים בצרפתית, בגרמנית, אפילו באיטלקית.
אין הרבה זמן. בכל מילאנו אין זוג נעליים זמש בצבע בורדו, שיתאים לארנק של זיוה.
מסתפקים בכמה אגסים הנוטפים מיץ, זורקים מבט אחרון בבניני־הפאר המודרניים, מעין
מהדורות קטנות אך יפות של מגרדי־השחקים של גיו־יורק, מבנים פונקציונליים של בטון
וזכוכית, שילוב מופלא של יופי ותועלתיות.
סגנונם מעיד על כל הבנינים האלה שנבנו בשנים האחרונות, בגל של שיגשוג ובנין,
המעמיד בצל את ישראל הרחוקה. ישראלים רגילים לדבר ברחמים על איטליה הקטנה
והנחשלת. הם שוכחים כי איטליה גדולה מישראל פי , 15 ואוכלוסיתה פי ,25 שחלקה הצפוני
הוא ענק תעשייתי שופע מרץ, המתקדם בצעדים היאים לענק. מילאנו אינה מעוררת רחמים,
רק התפעלות וקנאה.
הדרך חזרה, הפעם לאור היום, נהדרת. נוף אינסופי של ירק ועצי שלכת, עיירות בלתי־ספורות
השולחות בגאווה השמימה את מגדליהן היפים. באמצע מפליטה זיוה קריאת־אימה:
היא שמה לב שהנהג עצם את עיניו ונוהג בשינה. עוצרים, שותים קפה כפול, מתחלפים,
מגיעים בשלום לגשר הארוך המחבר את וונציה ליבשה.
התעשייתית.

ברען פנינים
השפתיים
שפת 1ת • יךתהיינה
השפתון
יותר ע 0

חיוויות
החדיש

ראה

אותה

מ?חמת חספאנטי
תוצרת

תוצרת

ממזל ה

שינוי כתובת -
תתירגי וזתלמות את מזבוזו1 ,זוז!1ן טז להג־ריט
טל ס־ לוווזלנן וז תתיוגיית טובופיין ז
תדאש, כדי לגזרגט טיבגבית. בגזשלווז.

ך ארי, אחרי וונציה, היא כמו עקרון אחרי ירושלים. סתם עיר נחמדה, עם כמה
לכנסיות יפות והמבצר של הקיסר פרידריך השני, שהיה גם מלך ירושלים בימי הצלבנים(
.שוב צלבנים. מרודוס ועד דוברובניק, מוונציה ועד בארי, אי־אפשר לברוח מהם. הם
איחדו את ארץ־ישראל עם חופי הים התיכון, וכך הגשימו את החלום של שמעון פרם).
בבארי חגגה זיוה בינדר את נצחונה העיקרי. כאשר עברה ברחוב הראשי, בחברת בן-
לוויה, נעצרה התנועה בעיר. הזבנים נזעקו מן החנויות הסמוכות. הנשים הפנו את הראשים.
תהלוכה של עשרות צעירים אלגנטיים, שלא היתר, להם תעסוקה נראית לעין, ליותה אותה.
קריאות של קיי בלה (״כמה יפה!״ הומטרו עליה מכל צד, וגברים במכוניות נעצרו באמצע
הכביש כדי שלא להחמיצה.
אחרי תהלוכה כזאת, בא תיאבון. שום מסעדה לא נראתה באופק. בסוף, מרוב יאוש,
נכנסים למסעדה שנראתה יקרה מאד. במרכזה עמד שולחן אדיר, מכוסה דגים, שבלולים
וסאלאטים. לאורך הקירות המכוסים בקורות־עץ ישבו הסועדים, כולם גברים שנראו כמנהלי־חברות
מבניני־המשרדים הסמוכים.
מלאכת־האכילה הואטה במידה ניכרת מרגע כניסתה של זיוה. אחדים שלחו מבטים מעל
לעתונים, אחרים לא טרחו אף להחזיק בעתון. גבר צעיר אלגנטי ויפה־תואר, שרגלו האחת
היתד, נתונה בגבס, הסתכל בה בהערצה כה מחמיאה, עד שזיוה נאלצה לחייך בחזרה.
ההערכה הכללית הפכה במהרה לשעשוע ציבורי. קהל הסועדים הסתכל במתיחות גוברת
והולכת אחרי קרב־איתנים דרמתי, שהתפתח בין זיוה לבין מנת־ספאגטי עצומה על צלחתה.
הספאגטי פשוט סירב להגיע אל פיה.
חיוכו של הצעיר בעל רגל־הגבס הגיע לממדי צחוק לבבי. גם האחרים מחייכים. לבסוף
קוראת זיוה למלצר, המחייך גם הוא, כדי שילמד אותה את מלאכת הטיפול באיטריית
המרדניות. הודות לשיעור זה, שניתן ברצון ובחן, ובעזרת דוגמתו האישית של קצין־המש־טרה
הגבוה בשולחן הסמוך, מושלמת המלאכה.
גם ה״פטרונה״ ,בעל המסעדה, שם לב כי זיוה הפכה את לקוחותיו המתבודדים לקהל
מגובש. אחרי תום הארוחה, שנמשכה כשעה וחצי, הוא בא בעצמו אל השולחן, כשהמלצר
הקטן מזדנב אחריו עם בקבוק אדיר של יין אדום. ה״פטרונה״ רוצה לשתות לחיים עם
העלמה היפהפיה ובן־לוויתה. גם קצין־ד,משטרה הגבוה והצעיר, ששאל קודם את המלצר
אם העלמה היא צרפתיה (המלצר שואל את העלמה, כי אין זה מנומס שהקצין ישאל את
העלמה עצמה, בהעדר היכרות רשמית) ,מרים את כוסו.
בארי, שערה של איטליה אל המזרח (ולשעבר תחנת־ההסתד, העיקרית של מוסוליני לקהל
הערבי, נגד בריטניה והציונות) ,שותה לחיי מלכת־המים של ישראל.

אהבה בפומפיאה
ף ין כאלי ואתונה עוסקים כל הישראלים רק בנושא אחד: מי קנה מה, וכמה זה
^ עלד ״ הנוסעים שהשתתפו בסיור המודרך לרומא חזרו עמוסים. נוסע אחד אף הביא את
קניותיו במכונית מיוחדת. קציני האוניה טוענים, בחיוך, כי האוניה שקעה במים בחצי
מטר נוסף. בגלל תוספת המשא.
כל ישראלי קיבל 120 דולאר במטבע זר, בעוזבו את הארץ. אם לדון לפי קניותיהם של
כמה נוסעים, אפשר להגיע רחוק מאד בסכום זה. מנהל־המשק של האוניה טוען כי מומחה
זר אמר לו כי המטבע הקשה ביותר בעולם הוא הדולאר הישראלי. כי הישראלי יכול
כנראה לקנות בדולאר רשמי את אשר אין האחרים יכולים לקנות בעשרה דולארים.
זהו הנס הכלכלי השני של השיט — פרט למחיר הזול ( 325ל״י) של השיט עצמו. חלק
מן הנוסעים כבר חולם על השיט הבא של אותם מארגנים, באפריל הבא, לברצלונה, מונטה־קרלו,
ניצה ונאפולי.
אחדים מן הנוסעים הביאו לא רק קניות, אלא גם רשמים. עולה על כולם עליזה גרוס,
שהיא עדיין שיכורה ולא מיין. בפומפיאה התאהב בה המדריך האיטלקי, צעיר בשם אג־טוניו,
ועליזה עדיין סהרורית קצת מאד,בה זו, שנמשכה בדיוק שעה אחת, לאור השמש.
אתונה מכזיבה במקצת. זיוה נסעה לאקרופוליס באוטובוס־שאסון, שהיה מלא במידה
שאפילו דן לא היה מרשה לעצמו. האקרופוליס עצמו דומה בדיוק לתמונות שלו, ובעיר
הכל סגור בגלל חג לאומי.
הראקליון, למחרת היום, מעניינת הרבה יותר. במרחק קטן מבירת־כרתים נמצאות החפירות
של קנוסוס, העיר הכריתית האגדתית מתקופת מינוס, ששוחזרה בחלקה. המלכות
עוקבות בענין אחרי אופנת הגברות מלפני 4000 שנה, כפי שהיא מתגלה בתמונות שנשתמרו
להפליא, על שלל צבעיהן, על קירות הארמון העתיק. אופנה מעניינת: שמלה עם
שרוולים ארוכים, היורדת עד לארץ, אך המשאירה את החזה גלוי. שימו לב, מתכנני
משכית.
הראקליון היא התחנה האחרונה לפני חיפה. יש צורך להוציא את הדולארים האחרונים.
בהזדמנות חגיגית זו נותנת בתיה בנדיקט לשתי חברותיה הפגנה עילאית של כשרונה
לעמוד על המקה.
השיטה היא פשוטה. המוכרת אומרת את המחיר, למשל 60 דראכמות. בתיה קובעת כאוזת
נפשה מחיר משלה 30 .דראכמות. המוכרת נשבעת, נאנחת, מיבבת. מורידה ל־ 55 דראכמות.
בתיה אומרת 30 דראכמות. המוכרת מחייכת, אומרת 50 דראכמות. בתיה אומרת 30
דראכמות. בסוף מקבלת בתיה את הסחורה ב־ 30 דראכמות, או יוצאת.
יש מוכרים שאינם מאמינים שבתיה יוצאת באמת. אולם בתיה אינה מפנה את ראשה
אחורה. מוכר מסכן אחד רדף אחריה בשוק במשך למעלה מחצי שעה, עד שמצא אותה שוב
וסחב אותה בחזרה לחנותו. הוא מכר לד, שני ארנקים — במחיר שלה, כמובן.
הרגשה נהדרת, להיות בארץ זרה בלי פרוטה שחוקה אחת בכים. זיוה רוקדת ברחוב הריק
המוביל לנמל.

אמחוז אזפרה סאיונרה בפאריס
לה כ 1הם (האופרה הישראלית) מראה
מה קורה כאשר גיישה יפאנית בת 15 הופכת
לפועלת פאריסאית עניה ושחפנית, ה־מתאהבת,
מתקוטטת וגוסכת בחברת הבוהמה
של השכונה הלאטינית לפני 130 שנה.
הגיישה־הפאריסאית היא מיצ׳יקו סונהרה,
האורחת היפאנית של האופרה, שחגגה את
נצחונה התל־אביבי הראשון בדמות מאדאם
באטרפליי. עתה, בשחקה מעין מאדמואזל
צ׳ו־צ׳ו־סאן, היא מקסימה שוב את הצופה
במישחקה העדין, השובה־לבבות. תנועות־ה־ידיים
שלה לבדן, המרחפות כפרפרים באויר
בעשרות הבעות, משרות אח־ירה מיוחדת על
הבמה. השפה היפאנית בפיה, אף שהיא הו פכת
את שירתה לגרונית מאד, מוסיפה
משהו אכסוטי. כאשר היא שרה ״סאיונרהו״
(להתראות) ,מרוצה כל מי שזו המילה ה יפאנית
היחידה הידועה לו.
מכיודן שגם את שפת רוב שאר השחקנים
אי־אפשר להבין, בשל מבטאם העברי הלקוי,
אין הלשון הזרה מפריעה.
סונהרה שרה יפה, אך הפעם אין היא
יוצאת דופן לגבי הזמרים הישראליים. יז׳י
בקרסקי, בדמות המשורר הסנטימנטלי רו־דולפו׳
בעל קול קטן ולירי, משמש לה בן־
זוג מתאים. בחלקים הנמוכים הוא חלש
למדי, אך בטונים הגבוהים הוא שולט יפה.
ב־ן שאר הזמרים הצטיין מרדכי בן־שחר
בדמות מארסל הצייר. קולו בהיר למדי,
שירתו תרב,תית מ..ד, ומשחקו הער מצטיין
בהשוואה לזה של חבריו החיוזרים. אירנה
בליזניצקה שרה יפה ובבטחון את תפקידה
של מיזט, אך דרוש מאמץ של דמיון כדי
לראותה כפאריסאית קוקטית ונשכנית, הגוררת
אחריה את מאהביה. יתכן כי אולי
שוקן היתד מצליחה יותר לגלם דמית כזו.
כאשר גוועת מימי־מיצ׳יקו בעדינות יפאנית,
ישנם רגעים בהם נוגעים המוסיקה ו־המישחק
כאחד ללב. אחרי מאדאם באטר־פליי,
זהו פוצ׳יניצחון נוסף של במאית
אדים דה־פילים.

מאחורי הקל עי ם
אגרוף ער דגר אחת
ביטוח מיוחד במינו נתבקשה לעשות
חברת לוידס הלונדונית: החברה המסר •יטה
את חולות ל הטים ביטחה את התיאטרונים
הישראליים, ששחקניהם משתתפים בסרט,
מפני כל נזק אפשרי וביטול הצגות, העלולים
לחול אם יינזק, חס וחלילה, אחד השחקנים
בעת ד,הטרסה ברחבי הארץ
מצעד הפזמונים, שנחל אשתקד הצלחה
מרובה׳ עש.י ליהפך לתופעת קבע הד־שנ־תית
הקשורה ביום־העצמאות. מתקיימים דיונים
על ביצוע מצעד זה גם השנה
גך ילדים הוא נושא התוכנית החדשה שמכינה
עתה רביעיית מועדון התיאטרוז. את
התוכנית, הע סקת בענייני דיומא מנק דת
מבטם של ילדים, כתב דן אלמגור והבמאי
שלה הוא אחד מבעלי המועדון: יוסף מילוא
בדלתיים סגורות״ ,הצגתו
הראשונה (לעת עתה) של תיאטרון זווית,
איננה ממהרת לסגור את הדלתות: ההצגה
מגיעה השב ע למספר ה־ ,50 שהוא מספר
עגול מדי לגבי תיאטרון צעיר ומתחיל. ההצגה
תהיה חגיגית ותלווה במסיבה שעורך
התיאטרון לכבוד הצלחתו ז׳ק לוי,
מעמל ששמו ידוע היטב בין שחקני התיאטרונים
המרבים להשכים לפתח אולפנו,
זכה סוף סוף לקחת חלק פעיל בהכנת
הצגה: שניים משחקני אהל, ד,ד סמדר ואיתן
פריבר, לומדים אצלו את תורת האיגרוף
על רגל אחת, כדי להשתמש בה הלכה למעשה׳
בהצגתו הקרובה של אהל — ע ד נהר
אחד, בבימויו של יואל זילבר אורי
זוהר יחזור בהצגה הבאה של בצל ירוק
לתפקיד שחקן, אחרי שבהצגה האחרונה
הסתפק בתפקיד במאי. הבמאי של התוכנית
הבאה, שתיכתב בעיקרה על־ידי אפרים קי־שון,
יהיה שמ אל בונים מרד אנשי
הסתיו״ ,המחזה המקורי של זאב
בן־חיים, שהבימה הודיעה על הצגתו בעונה
זו, לא יוצג כנראה לפני ראשית העונה הבאה.
הסיבה: צוות השחקנים שעמד להופיע
בו הגיע, עם ראשית החזרות, למסקנה האחידה
כי המחזה טעון עיבוד יסודי לפני
שיוכל לעלות על הבמה. עיבוד זה נעשה
עתה על־ידי ניס ים אלוני. קרוב לודאי שהמחזה
י צג בכל מקרה משום שהביסה
כבר קנתה אותו מידי מחברו.
העולם חזח 1157

ש־יע ג חו, שתעניק את גניע־הנחוגל לקבוצה! ,מסבו

הנשיא ־ ואני!
ך* 3חכרהמספרים שהשבוע נפגשו בי
| ישראל שני נשיאים — נשיא המדינה
,נשיא הכדורגל, וכשהם אומרים את זה הם
מתכוזנים אלי. ונשיא דמדיוה, כך הם אומרים,
אמר לנשיא הכדורגל :״תראה, לנהל
את המדינה, יכ,ל גם אתר, אבל?.,הל משווק
כדורגל — אני לא יב!ל.״ אבל זה רק
בדיחה. מפני שאף אהד מהם לא עמד על
ידי כשיצחק בו־צבי לחץ השבוע פעמיים את
ידי והעניק לי את גביע המדינה בכדורגל.
נכון הוא שהשבוע הגעתי לשיא הקריירה
שלי בכדורגל. אני לא יודע אם זה היה
המשחק הטוב ביותר ששיחקתי, אבל אין
לי ספק שזה היה אחד המשחקים הבודדים
בחיי שאני.הייתי בו אחד הגורמים העיקריים
לנצחון קבוצתי. ובמשחק כדורגל, שבו
משחקים 11 שחקנים בכל קבוצה, זה לא
דבר פשוט. חוץ מזה הייתי הכדורגלן הראשון
אחרי אלפיים שנה, שוכה לקבל את
גביע המדינה מידי הנשיא בכבודו ובעצמו.
עכשיו אני יכול כבר לגלות שלפני שבועות
מספר, בעת שניפו אוחי מנבחרת ישראל
בכדורגל, עמדתי בפני משבר. אני יודע,
למרות שאינני נראה כזה, שלכל כדורגלן
בו ר״ 1.צריך לתנות את נעליהכדורגל שלו בארון. הרבה חברים שלי,
שהתחילו לבעוט בכדור יחד אתי, עשו זאת
מזמן. כאשר יגיע היום רו אדייש שאינני
ראוי עוד לתואר כדורגלן, אין לי ספק
שאעשה זאת בלי לכעוס על איש. אבל
,כשעשו לי מה שעשו, ידעתי שלא רק שאיני
גמור, אלא שאני יכול עוד לתת הרבה.
אולם אז חשבתי שאני לא אוביקטיבי.
יתכן שהייתי מקבל אי; ,עת הים,
לולא כמה ידידים ואוהדים שהמריצו אותי
ועודדו אותי להמשיך. אהד מהם, שאני
מ,כרח להזכירו, היה אברהם קיבר, חבר
ועד קבוצתי לשעבר. השבוע נוכחתי שאלה
ש עצו לי לעזוב — הם היו הטועים.

שטיח אדום ושם ע פרי
* 6כשיו הכל נראה ורוד ויפה, אבל
ב־ום חמישי האחרון לפני המשחק, זה

1לא ה ה ככה. מכבי תל־אביב הגיעה, עד
השנה, תשע פעמים לגמר הגביע. תמיד
היא עלתה כקב. צד, פייבוריטית, או לפחות
בעלת סיכויים שוים לנצח ן כמו יריבתה.
השנה עלינו בפעם הראשונה לשחק בגמר
הגביע, מתוך ידיעה שהיריבה שלנו ע!לד,
עלינו. הפועל פתח־תקוה הם היום, ואינני
מתבייש להודות בכך, קבוצה יותר טובה.
אני לא אגזים אם אומר שהיו חברה שפשוט
פחדו לרדת למגרש. אחרי, ההפסד שלנו
בשבת שעברה לבני יהודה, אני לא מכיר
הרבה אנשים ששמו כסף לנצחוננו. הפועל
פתח־תקוה היו כל כך בטוחים בנצחונם,
שכל הבוסים מד,פ על באו עם חליפות שחורות.
אני לא מומחה גדול בכדורגל, אבל

זאת היתד, אחת הסיבות להפסדם.
אנחנו עלינו בהרגשה שאין מה להפסיד,
ואחרי הפסד לבני־יהודה זאת לא תהיה כבר
בושה להפסיד להפועל פתח־תקוה. לפני
המשחק הורידו שטיח אדום מהבמה למגרש,
והנשיא ירד להכיר את השחקנים. אותי הציגו
בפניו ראשון בתור ראש קבוצת מכבי.
ואני הצגתי בפני הנשיא את כל חברי
קבוצתי. הנשיא ביקש ממני לבקש מהחברה
שיעברו את שמותיהם לעברית. אמרתי לו
שאשתדל להשפיע עליהם. בעצם מה זה עוזר
שם עברי?! לפני המשחק עם רוסיה
שינו את שמי לגל־זר. אתם מכירים מישהו
שקורא לי ככה?! אני לא.
אחר־כך התחיל המשחק. החברה מפתח-
תקוה התחילו בהתקפה הרצחנית שלהם.
ידענו שבמשחק גב ע מי שמשיג את היתרון
בהתחלה, הוא המנצח בדרך כלל. אותו
הדבר יודעים כנראה גם בפתח־תקוה, והיינו
בטוחים, שאוטו־טדטו הנה בא הגול הראשון•
למזלנו היו הפתח״תקואים כל כך בטו חים,
שאחת מתוך 20 בעיטות שלהם תיכנס
לשער, שלא דייקו כל כך בכוון. וכך קרה
שאת הגול הראשון הכנסנו דווקא אנחנו.
התפרצתי עם הכדור לשער שלהם, והמגן
יפת, שם את רגלו מרוב התרגשות דווקא
במקום הכי פחות מתאים, והש!פט המצוין
שלייפר לא היסס, כמו שופטים אחרים במקרים
כאלה, ופסק פנדל. רפי לוי, שפיספס
כבר פנדל אחד לפני שבוע נגד בני־יהודה,
וזכר את המנה שקיבל, הראה הפעם את
הדרך לכדור בדיוק.0:1 .
זה קצת עודד א! תנו, והחברה קיבלו מרץ.
אם לומר את האמת, ההתקפה של פתח־תקוה
היתד, יותר תכליתית. אב? אנחנו, עם ההתפרצויות
הבודדות לשער, היינו יותר מסוכנים.
וככה קיבלתי פתאום כדור מוימסקי
מצד ימין. עמדתי מול השער ומול המגינים.
אף אחד לא היה בועט ממצב כזה, ביחוד
שהיה שחקן אחר ש 7נ! ,רפי לוי, שעמד בעמדת
הבקעה יותר טובה. כל שחקן היה
מ, סר לו. עשיתי הטעית גוף כאילו אני
מוסר ונשארתי לבדי עם הכדור מול ויסו קר.
אחר כך ויסוקר ראה את הכדור ברשת.

״גם אני שמעתי עייד״
ף רדנו כמחצית ב־ 0:2לס,בתנו, ולא
האמננו למה שקרה. כמה חברה כבר
התחילו לשמוח, אבל המאמן •וסלד, מר-מו־ביץ
הזהיר אותנו שעוד לא ניצחנו ואם
לא נילחם נפסיד. לא על האפס, אבל נפסיד.
צריך להלחם עד הסוף. עכשיו כבר היה
בעד מה להילחם.
בחצי השני שוב פתחו המלבסים בהתקפה
רצחנית ומדויקת, אבל למזלנו תפס הש,ער
שלנו, אהר׳לה שרשט־נסקי, יום מצויין.
לא חשבתי אפילו שנצליח לד,על,ת את
התוצאה. ואיך שאני לא חושב על זה, מסר
לי פתאום נחמיאס כדור. בעטתי אותו לוי־

שייע גלזר, אדריכל הנצחון
של מכבי בפריצה אופינית.

סוקר וראיתי שהוא השמיט אותו. בעטתי
שוב. הכדור התחיל ללכת לשער. אלא שבדרך
היה ע. ד המגן יפת. ד״א רץ אחרי
הכדור וניסה לעצור אותו, אלא שבמקום
זה הוא רק עזר לו להכנס. תודה.
עכשייו כבר האמנו שאם לא יקרה נס
למלבס, הגביע ישאר שוב פעם אצלנו. עוד
לא הספקנו לתפס מה ק. רה ! אמנון אהרונס־קינד
הכניס לויסוקר את הגול הרביעי. גול
שאפילו אני הייתי מתבייש לחטוף אות .
נשארו עוד עשר דקות לסוף המשחק. שח
קני הפועל חרקו שן !היו אדומיים. אני
חושב שיותר מרוב בושה, מאשר מרוב
מאמץ. ודוזקא אז הפסקנו לשחק. זה לא נכו!
שלא היה לנו אויר וכח. פשוט היינו בטו
חים בנצחוין. דבר כזה מחליש באופן טבעי את
הקצב. את זאת ידעו הפתח תקואים לנצל,
והכניסו לנו שלושה אחד אחרי השני. ק בלגו
הלם. חשבנו שאפשר להגיד שלום לגב ע.
הרגעים האחרונים נמשכו כמו שנה. חכינ
לשריקת הש,פט במק!ם לשחק. עשינושטות.
אבל לא יכולנו לשחק יותר. זה משהו
פסיכולוגי שאני לא מבין בדי, ק .וכשנשמעה
שריקת הסיום נזכרנו בקושי שהמצב ה א
ע.ד 3:4לטובתנו. התחבקנו והתנשקנו ואני
הלכתי לקבל את הגביע-מהנשיא.
אני לא זוכר בדיוק מה הוא. אמר לי.
הייתי כל כך נרגש. אני חושב, אם איני
ט! עד, שהוא אמר לי :״שמעתי עליך.״ ואני
עניתי ל :,״גם אני שמעתי על ך.״
אהר כך התנפלו עלינו האוהדים. ומה
שלא הצלחתי לה,פצע בכל המשחק נפצעתי
אז. מישהו דחף את הגביע לתוך העין שלי
ועשה לי חתך בגבה. אין דבר, זה לא כאב.
גיבונס, המאמן של פתח־תקוה, חיבק א תי.
ראיתי את נחום סטלמך, דוקא־ בחור טוב,
כשהוא יורד עצ.ב קצת. אבל.כשראה אתי
אמר לי :״המשחק לא חשוב, העיקר זאת
העליה.״ זה מה שאני הייתי א, מר לו כשאנחנו
היינו מפסידים :״העיקר זה איך עולים
למגרש.״
נסענו לאכול ארוחת ערב, ואת הלילה
בילינו במועדון אדריה עד הבוקר. מכל בתי
הח ליט הביאו את השחקנים הפצועים שלנו,
ומרוב שמחה כמה מהם הבריאו קצת. אני
לא יודע כמה בקבוקים שתו. אבל בסוף
הערב נשארו 130 בקבוק ם של יין הנשיא
ריקים. בחיי שאני לא יודע מי גמר אותם.
אני גם לא יודע מי שילם.
סוף טוב, הכל טוב. מה שחבל לי רק זה
על החליפות השחיר ת של העסקנים של
הפועל. הם יצטרכו לחכות בארוו עוד שנה.
אולי אז תהיה להם הזדמנות להשתמש בהן.
בינתיים שישימ נ״טלין. אשתי פנינה אומרת
שזה דוזקא מוע ל.

רותי: תה״ ברוכה בבואך לכתוב למדור
זה. כל הבלה־בלה־בלה על יש־לי־חבוה הוא
מיותר בהחלט. אינני בולעת בקלות כל כך
דברים כאלה. ובכן, כאשר ואס תחליטי —
אני לשרותך.

דינמיט רוחני במעטפות

יש לי הרושם שלא תשתעממי להתכתב

עם 1157/27
אני רוצה להתכתב עס נערה, ומבי
קש אותה, אם אבשר, עם שאר־רוח ועם
לב. אבל לא כזו חכמה השולחת מעטפות
מלאות דינמיט רוחני. אני מחלים עכשיו
מכוויה כזו.
״הייתי רוצה אותה׳ איך אומרים, ,איך
שהיא׳ ,ולא כפי שהיתר, רוצה להיות. מובן,
היא חופשית לרצות, אבל שתקיים.
״אולי אחת שאומרים עליה שהיא מחייכת
בשנתה. מישהו אמר פעם שזה סימן
מובהק לטוב־לב, ואני נוטה להסכים עמו
ברגעים של חולשה. באמת לא איכפת לי
כל כך איך היא נראית. בעצם, חשוב לי
יותר שיהיה לה כתב קריא, מפני שבזה,
מסתבר, יהיה צורך להביט מדי־פעם.׳׳

הכרה, דווקא

אשמח מאד לדעת שאוכל לעזור ל(/ 28־
) 1137 הפתח־תקזזאית הקטנה בת ה־ , 13 למצוא
חברה בת גילה לעס. היא מבקשת תמונה.
מבטיחה שתשלח גם היא אזזת. אומרת
שהיא אוהבת דודקא חשבון.

מנערה בת
מכתב חמוד, שפעם קיבלתי
ג : 1״הבן שאני משתגעת אחריו, אף פעם
לא בא אלי, אף פעם לא מדבר את* ואף
פעם לא שם אלי לב. הגידי, רותי, את
חושבת שהיא אוהב אותי בתוך־תוכול׳

בערכות הנגב
אם תהיי י׳לדה טובה, ותוכיחי שאת בת
שמי־נה־עשרה, תל־אב-בית, ותכניסי תמונה
המודה למכתבך — יספר לך השיריונאי הצעיר
( )1157/32 על נגב, חולות ואבק.

אוטובוס הקרוי תשוקה
עוד משהו לכרוניקה הלבבות השותתים

עשי נא את אשר ביכולתך, וקשרי
אותי במהירות עם אותה עלמה תמירה, ה מרכיבה
משקפי־שמש, לובשת חולצה שחורה
וחצאית צרה, שהתיישבה מולי באוטובוס
מס 1 .בבירה, ביום ,11.11.59 ואשר
הרשיתי לעצמי להסתכל עליה כמעט במשך
כל זמן הנסיעה הקצרה עד לירידתה בתחנה
שממול בניני האומה.
״במידה ואותה נערה זוכרת בכלל — הרי
כותב שורות אלה הוא הצעיר שישב מולה
בחולצה תכלת, ואף הוא במשקפי שמש
ותיק בהיר על ברכיו.״
אני את שלי עשיתי. את רוצה? אז כתבי
למספר (.)1157/33

הוא לא אמר, אך הוא נשמע לי כרב־

נערת הע<ב1ע

דף עם לטיפה
שמעו, שמעו— ) 1137/29( :
״אינני יודע איך אפשר להתעלם מהמציאות
המסובבת אותנו, כשנאמר לפתוח דף
חדש בחיים.
״האם הוא יכול להיות ככל הדפים לכל
מטרה שהיא? ייתכן ולרגע קט!! אבל על
אף הרגע הזה הנני רוצה לגלות, ולהיווכח
בעצמי מכל ההתעלמות הזו של החיים.
״לכן הנני רוצה לפתוח דף חדש בלטיפת
ידיים עדינות שתוכלנה למלא הריקנות הזאת
של סטודנט שחלם בעבר וחי לקראת
דף חדש לעתיד הקרוב.״
הוא לא נשמע לך מבולבל במקצת?

מעל ומעבר
שתדעי לך ש( ) 1157/31 הוא בחור מסורתי
בן ,21 בוגר תיכון המבלה את רוב
זמנו בתל־אביב, למרות היותו פתח־תקוואי.
״הייתי מעוניין,״ אומר הוא ,״להתכתב עם
בת מעבר לגיל הטפשעשרה, אשר יודעת
לכתוב מכתב כהלכה ולא רק לקרוא עתון
קולנוע. והעיקר שתהיה גבוהה.״

שאלתם את עצמכם פעם מדוע אתם לומדים?
ככל שאנו יודעים יותר, ייתר אנו
שוכחים. ככל שאנו שוכחים יותר, פחות
אנו יודעים. ככל שאנו יודעים פחות, פחות
אנו שוכחים. ככל שאנו שרכחיס פחות, יותר
אנו יודעים. אם כן, למה ללמוד?
יפו

ידידותיה ואויבותיה אומרות שליה שהיא
היתה הילדה המכוערת ביותר בשכונה. אתם
יכולים. לתאר לכס דבר כזה? סתם השמצה,
בטח. הן פשוט לא מפרגנות לה.
בלונדית זו בעלת הפנים המלאכיים והגוף
השטני, היא לאה שווארץ, דוגמנית של בית
החרושת אלנית, שגויסה לתצוגה באופן
מיוחד של גניה, יחד עם התצוגה האיטלקית.
כידוע אין דוגמנית של בית־חרושת מסוייס
רשאית להופיע בדגמים של מתחרה, אולם
כאן היתה פשוט שאלה לאומית, אתם מבינים?
כשם
שהאמנו רובנו שהאיטלקיות הן כולן
עגלגלות, כהות וחושניות, חשבו הן שהישראליות
הן בעלות עיניים גדולות ועצובות
ושיער שחור. הן השתא! ,למראיה של
לאה הבלונדית וכחולת־העיין, בעלת פני
בובת החרסינה. הן החליפו ביניהן מחמאות
ידידותיות ובזה נסתיים כל חענין. אך אין
להניח שזה לא עשה דבר; ם לאגו של לאה.
למעונייניס; א ל. ת חיו. לאה היא נשואה,
אם לילד בן שבע.

הגשמה !1^ ,
ך•וירושלים, לא הצליחה הממשלה,
נו את הוועדה לקימוצים בתקציב
דינר, מחוסר תקציב מתאים.

עקב א5

אית.

הם לא קופים
שאני לא אחשוב לי ש( ) 1157/35 הם קופים
או משהו, הם מזהירים אותי, אבל קרה
דבר לא נעים. הס נשארו פתאום בלי חכרה.
גלוייתם נראית כקריאת ס.או.ם. הם
מוסיפים רק שהם בני 17ו״עזרי לנו מהר
מאד.״

יום דח ונאלח

אל תהיי גועלית. כתבי אליו. אינך רואה
כמה שהוא מתלבט 1137/36
״המכתב נכתב ונשלח. תפקידי בשלב זה

״תפקידך הח ל
״מוזר!
•״אמנם כותב אנכי שורות אלה. למי?
״מה אפשר לכתוב לאחת אלמונית, מה
אי־אסשרז!
״אז למה נטלת את העט ביד?
״לכתוב!
״אך לשם מד, סתם שורות למלאו
״באמת שמנסה אנוכי
״ד,אספר לך על היום שחלף, יום לח ו נאלח.
הרי גם עליך עבר יום זד, רק היום.
אותו יום, שכמו להכעיס לא חפץ לחלוף.
אך למה שיחלוף רק כדי שיבוא יום חדש
הדומה לו?
״האם לספר לך על אותן שנתיים שחלפו
מיום השתחררי מהצבא. חושבני ש כאן
היריעה רחבה יותר. אך האם התענייני
באותן התרוצצויות, התלבטויות.
״ואולי נפשך חשקה באותה תקופת־זוהר
בד, בילית־ שנתיים ומחצה ביחידת הצנחנים
או סתם שיחד, אודות ספר או כל
נושא הקיים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
אטיל משימה זו ואת היוזמה בידייך, כמו
כל גיבוב המלים לעיל לא נכתבו. ובאם
לאו, התעלמי מאותן מלים כמו לא נכתבו
מעולם.״

התעכבת פעם לשאול את עצמך למר,
מעשנת? הרי התחלת מתוך סנוביזם,

שכת מתוך צורך. איש אינו מתפלא
לראות אשר, מעשנת, פרט אולי ברחוב,
באמת לא יפה לעשן.
מסתבר שלנשים יש כמה סיבות טובות
לעשן. נמצא להן סניגור בדמותו של הפרו פסור
מנגן, מנהל מעבדת פיסיולוגיית הרגשות
של הסורבונה. לדעתו, הטבק הוא:
$סם מרגיע הכרחי בחיינו המעייפים
וד,עצבניים.
* זהו הפחות מסוכן שבין הסמים. לטבק
יש אותו האפקט כמו גלולות האושר,
בהן מרבים כה להשתמש באמריקה — ותוצאותיו
פחות הרסניות.
* התנועות המלוות את פעולת העישון,
משפיעות לטובה: אם, למשל, מתחשק לך
לסטור על פרצופו של בן־שיחתך, מספיק
למחוט בכעס את הסיגריה בתיך המאפרה.
זה מרגיע. ואם, בד,־ותך כבר רגועה, מתחשק
לך להיות פתאום הנפש המבינה ור,סולחת,
את מוציאה את חפיסת הסיגריות מ־ארנקך,
ומציעה אחת. זהו סמל ההבנה ההדדית
בין בני־אדם מתורבתים.
ואם את כבר מרגישה את עצמך כל כך
נאורה ומסופסטקת (פשוט לא יפה להשתמש
במלה הזרה ״סופיסטיקייטד הרי
אינך יכולה להיות בורד! בגינוני העישון:
$מארחת הראוייה לשמה, איננה מעשנת,
אם אורחיה אינם מעשנים.
י* אשר, לעולם איננה מדליקה סיגריה
לגבר.
• היא איננה מכבה את האש שהוגשה
לה. הגבר הוא הנושף. למה? ככדי*
היא איננה מפזרת את האפר לתוך
הספל.
• היא איננה מדליקה לעצמה סיגריה
בבדל סיגריה קודמת.
#כמובן, שאשר, איננה יכולה להרשות
לעצמה מה שמרשים לעצמם הגברים: לבקש
אש מאדם זר. את המעוד

ידידים
כלבד

גם דברים כאלה אפשר למצוא אצלי :
1157/30
״אנחנו בן ובת. אך נתכתב בנפרד עם
הפונים אלינו
״אני בת * 18•/לא מזמן גוייסתי לצה״ל
ואני מבסוטה הלם. אמא שלי אמרה לי
שאני יפה!״
״אני בן ,22 לא מזמן שוחררתי מצה״ל
ואניי מבסוט חלם. אמא שלי אמרה לי ש׳
אני
יפה!
...אין אנו זוג — אלא פשוט ידידים.
ואני הבחור לא מקנא כלל, אפילו אם
שייע גלזר יתכתב עם ידידתי — הן אין
אנו זוג בכלל.״

סמל (.)1157/34
קודם כל, הוא בשרות קבע. הוא כבן ,21
גבוה, ובענווה ניתן להבין שחיצוניותו נאה.
וה״א רוצה להתכתב ולהכיר נערה שתראה,
לדבריו, את עצמה בעיניה חיננית וחמודה,
וזאת ללא משוא פגים.
תחביביו הם טייס, מוסיקה קלאסית, וספרות.
מזגו ואיסיו, מודיע הוא, שקפים .״אי
לכך חייבת ידידתי העתידה להיות משכילה,
ושקטה לזאת שתראה עצמה כמתאימה,
הריני מבטיח להיות כתבן שקדן וקבוע ולאחר
מכן רע טוב רצוי שתהיה חיס־

החי

* יתל ״ מונד, עורר יחזקאל בן־אג
—1שצלל על רגל ימינו, את השרב
סוהרי בית־הכלא, נשלח למעצר נוש^ 3
שנמצאו 20 גרם חשיש בעקב נעיר י ס

קול ש־ש־ש־שץ וקול ש!
ך• ירושלים, בוטלו נשואיה של 0
—1ששוז לאחר שבעלה המיועד גילן
היא סובלת מגמגום קל.

העיקר הכריז!
ך• דיאז, בלגיה, תבע עורך־דיו י
^ מקומית על שנדבק במחלת־מין!
בדין לפי סעיף של גיהות מקצועית,

אילץ נוקם ו

ף רמת״גן, החליקה מכונית דופי
— טיפוס רנו, נהוגה בידי יעקב
פגעה במכונית הנרי ג׳ .תוצרת קייזרן
זר, התרסקה לחלוטין.

מלח*
מ־־ פתדדתקוה, קיבל אזרח מקוב
^ * ברת למניעת תאונות דרכים, ע׳
בלכתו ברחוב, הופל על־ידי רוכב א:

רצח בג
1תל״אכיב, הכתיר יומון הארץ
בידיעה כי טבח מומחה יגיע ל
כדי לשפר את רמת הבישול המקומי
כותרת :״רב טבחים יגיע לישראל.״

גלגל הג
^ יפו, ניחשה צלחה סאלם את מ:
* ±י ע קב אליהו, ניבאה לו כי ישלח
הקרוב לבית־הסוהר, נעצרה על־ידי
שזיהה עצמו כבלש.

קריאת
ף* כסיס קשר אי־שם, זכו כל ד
^ שהשתתפו במבחן מקצועי, לאן
העבירו איש לרעהו את התשובות 1
סימני־מורס.

מלחמות השן
ירושלים, סטרה שושנה יעק|
^ לחיה של רופאת שיניים, ד״ר
רוזנקרנץ (זר־שושנים) ,שברה את
שיניד, התותבות, חויבה בתשלום יש

אילו הייתי רוב
ף*י חיפה, נעצר שלמה רוטשילד
—1פשיטת־יד כשברשותו פנקס היסו
קאי על סכום של 630ל״י.
העולם הזה 57ו1

קולנוע
י שר אל
צבע הכסף
עוד בטרם דעכו הדי השערוריה שהתעוררה
בעקבות פסילתו של תסריט הסרט
חולות לוהטים על־ידי הועדה לעידוד הסרט
הישראלי, וכבר החלו לנבוט ניצניה של שע־רוריה
חדשה, הקשורה אף היא בחולות לי־הטיס.
אחרי שבשבועות האחרונים פירסם
רפאל נוסבאום, המפיק, התסריטאי והבמאי
של חולות לוהטים את עלילת סרטו, נזכרו
לפתע מספר אנשים בישראל כי העלילה מוכרת
להם. הם לא היו צריכים להרחיק ב־זכרונם
כדי למצוא את המקור.
לפני שלוש וחצי שנים כתב התסריטאי
ועורך בטאון חיל־האויר, רב־סרן משה הדר,
תסריט בשם הזהב הוא ירוק. נושא. התסריט:
שלושה נערי גימנסיה ההולכים לחפש

איים לתבוע את נוסבאום לדין, עיכב את
ביצוע איומו כאשר נעשו נסיונות פשרה.
דבר אהד היה ברור. חולות לוהטים עשוי
ליהפך לחולות לוהטים מאוד, ומספר אנשים
עלול להיכוות בהם

סרטים
ט* 3ו ל בג אוני ם
רופא על פרשת דרבים (טקסים,
תל־אביב; בריטניה) היא סאטירה צינית מפרי
עטו של ג׳ורג׳ ברנארד שאו על העוסקים
במקצוע הרפואה, בה מוצגים הרופאים כאויב
מספר 1של האנושות — עדה של
נאדות נפוחים, כיליים חסרי־דעת ולב, השוגים
בחלומות שוא. בפני חבורה מעין זו,
שאחד מחבריה גילה תרופה גאונית או
מטופשת נגד מחלת השחפת, הציב שאו את
ההכרעה בשאלה הבאה: האם עדיפים חייו
של גאון חסר־מוסר וחסר־מצפון על חייו
של אדם ישר הממלא את חובתו באמונה.
הגאון הוא צייר שחפן (דירק בוגארד)
הקובע לו חוקים משלו בכל מה שנוגע
לכסף ולנשים. אהובתו המצועצעת היא לסלי
קרון, יפהפיה השובה את ליבותיהם של
הרופאים, מנסה לשכנעם כי חובה להציל את
חיי אהובה ולו גם במחיר חולה אחר
שישאר חסר־טיפול. אולם הרופאים, כל
אחד מנימוקיו הוא, מחליטים כי מוטב למ:
סור את הטיפול בגאון לידיו של רופא
שברור להם שיהרגהו. וכך גם קורה.
ביקורתו השנונה של שאו, כפי שעובדה
ותוקנה בידי אנטול דה־גרינואלד ובוימה על
ידי אנטוני אסקוית, קיבלה יותר צביון של
מלודרמה רומנטית, שבמקום לעורר חיוכים
ורעמי צחוק, סוחטת לפעמים אף דמעות.
מה שמציל אותה היא הופעת צוות מצוין
של שחקנים, כולל אלסטר סיס ורוברט
מורלי בתפקיד הרופאים, ודירק בוגארד.

ת חרו תתש בץ

? 1 0 11^ 1 1 0

ח ש פנו ת ־ בעת צרה

כ, כ .וגאכן ב״אהגה לעת צרה״
מעמד

הפועלים במצב

שכיבה

מוצר של מגילות גנוזות בעבר־הירדן, גב־נ5ים
שם בקרב עם הבדואים. נושא סרטו
של נוסבאום: ארבעה צעירים ישראליים ההולכים
לחפש מגילות גנוזות בעבר־הידדן,
מסתבכים בהרפתקאות עם בדואים.
למען הדיוק, מלבד עיקר העלילה היו
שני התסריטים שונים בפרטים רבים. בתם־
ריטו של משה הדר היתד, קיימת גם קבוצה
של תלמידי גימנסיה מעבר הירדן, ההולכים
אף הם לחפש את המגילות הגנוזות, מסתבכים
אף הם עם הבדואים, נחלצים מהם
תוך שיתוף פעולה עם הגימנזיסטים הישראליים,
תוך הטפה ברורה לאפשרות של
חיים בשלום בין שני העמים. בעוד שבתם־
ריטו של נוסבאום שואפת הגיבורה להעזר
בכסף כדי ללמוד ריקוד בפאריס, הרי שיא
חלומותיהם של נערי הגימנסיה בתסריטו
של הדר הוא קנית שמלת נשף מהודרת לגיבורת
התסריט.
כוויה כחולות. מי קדם למי? על כך
לא היה כל ספק. הדר דאג עוד לפני שלוש
שנים וחצי להוציא קופירייט לתסריטו באמצעות
הפקדה נוטריונית אצל עורך־דין. כיצר
נוצרה הזהות בין שני התסריטים?
לפני שנה, כאשר החל נוסבאום בגישושיו
ליצירת חולות לוהטים, חיפש תסריט מתאים.
הוא ניפגש עם משה הדר במשרדי
חברת גבע בישיבה רשמית בה נוכחו מנהלי
החברה. באותה ישיבה סיפר לו הדר את
תסריטו. טען הדר :״נוסבאום התלהב, ביקש
לקרוא את התסריט, קיבל אותו והחזירו
כעבור כמה ימים. הוא הבטיח לעסוק בדבר
אחרי שיחזור מגרמניה.״ טען נוסבאום:
״הדמיון הוא מקרי. את תסריט חולות לוהטים
כתבתי בגרמניה לפני ששמעתי מפי
הדר את תוכן התסריט של הזהב הוא ירוק.
הדר קרא בפני את התסריט, אולם התסריט
מעולם לא היה ברשותי.״
מאחר שתסריטו של משה הדר נמצא אף
הוא בשלבי הכנה להפקה קולנועית, בביומם
של היי קילוס ונתן גרום, ברור היה שאחד
משני הצדדים יצטרך לותר. אין מקום לשני
סרטים על אותו נושא. הדר, שטען כי תם•
דימו של נוסבאום הושאל מתסריטו הוא,
חפולם הזה 1157

אהכה כעת צרה מזונרבי, תל־אביב;
צרפת) זהו בדיוק מה שבריג׳יט בארדו זקו קה
לו בסרט זה. היא נמצאת כאן בצרה
גדולה, היא תקועה בעלילה מטושטשת, שאין
היא מוצאת בה את ידיד, ורגליה. חוץ
מזה היא משחקות כאן לצידו של שחקן אמן
כז׳אן גאבן. ועוד נוסף על זאת ניסה הבמאי
קלוד אוטאן (האדום והשחור) לורה,
לעשות ממנה שחקנית רצינית. בריג׳יט המסכנה
— רק זוכרי חסדי נעוריה יכולים
לסלוח לה על הופעה עלובה שכזו.
היא משחקת כאן יצאנית קטנה המנסה
לשדוד בעזרת אקדח־צעצועים ולוח מזלות
המתפרסם בעתון, שען זקן, פוצעת תוך כדי
רתחה את אשתו. רק כשרונותיו המשפטיים
של עורך־דין זקן (ז׳אן גאבן) מחלצים אותה
מבילוי כמה שנים בכלא. בתמורה הופכת
בריג׳יט לפלגשו, מנסה לשחק עמו את מש־חק־האהבה
של לוליטה עם הגבר המזדקן
שלה, בצורר, בלתי־משכנעת לחלוטין.
זכרץ אהוב. אולם תוך כדי כך אין
היצאנית התמימה מסוגלת לה,נזר ממיטתו
של סטודנט לרפואה, איש מעמד הפועלים,
החי בדוחק, מחלקת את גופה בין השניים,
מה שמוליד כמה קונפליקטים מגוחכים. לבסוף
היא מעדיפה את הזקן העשיר על
הצעיר העני, הרה לו תוך שעמום. כאשר
באחד מרגעי החרטה שלה היא נזכרת בעקרונות
הסוציאליזם, חוזרת לחיק מעמד הפועלים,
היא מוצאת שם את סיפוקה ואת
מותה גם יחד. באותה הזדמנות היא מופיעה
גם בתצוגת־הערום המחרידה ביותר
שהציגה אי־פעם — חושפת את גויתד, המתה
כשחזה מגואל בדם.
כל מי שרוצה לזכור את ב.ב. כפי שאהב
לראות אותה עד עכשיו, מוטב לו שיפסח
על סרט זה.

נסה לחבר ת שבץ לפי דוגמה?!1
מערכת העולם הזה מציעה בזה לכל חובבי התשבץ בארץ
להשתתף בתחרות לחיבור התשבץ הטוב ביותר. המשתתפים
מתבקשים לחבר תשבץ לפי דוגמה זו, ולהמציא למערכת
העולם הזה, ת .ד , 136 .תל־אביב, את השאלות והתשובות.
בצירוף תצלום המחבר ופרטיו האישיים. התשבצים הזוכים
יפורסמו יחד עם שמות מחבריהם ותצלומיהס.

נסה את בוחר במלאכה זו!

ת דריך
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זר, בעדי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם•
איכן האיום (גת׳ תל-אביב) -
אחת מיצירות המופת של הקולנוע שנוצרו
אי־פעם. חלקה השני של יצירתו הגדולה
ביותר של סרגי איזנשטיין, אודות הצאר
האכזר של רוסיה במאה ד,־. 16
יי* מקום כצמרת (חן, תל-אביב) -
צעיר זועם מפלס דרך לצמרת החברה דרך
מיטות נעיד״ משחק נפלא של סימון סניורה.
• זההדה * שלי (סמדר, ירושלים)
— יצירת המופת של ז׳אק טאסי על האדם
בתקופה המודרנית.
הדודנים (ציון, ירושלים) — התלבטויותיו
של הדור הצרפתי האבוד בסרט
של איש הגל החדש.

ספרי צילום!
שג ב ה גי עהש רווו חי ד ש
וגדורט 2־ בפריבירוב
ו בגז
בוו בי הגזונ חזיגו !
שפההגר גו ניה ) .הנוהבי
נובהכינוב מו הי רווז. ב ־
נוו דיווז ו ב או וריוה !

פ 1ט 1בדנר
חיקה,רח 1ב ה חלזנן 31

אד>ה !7דן

מול זה

היים שר -

-כלב

קבצו חל־אביבי לרגלי מודעת קולנוע

כלב תל־אביבי על ספת אדוניו

חמעזיר״ס

לעולם צו דקת

דייג יווני מאתונה,
נשא תפילתו לפורטונה.
״את יפה,״ הוא אמר,
״לד חוכמה ויקר.
ועכשיו, מה בדבר דיג הטונה?״

מאמר בעדן מצרי( .חרות)
ל. לדי, תל ־אביב
מאת כתבנ לענ״נינז פליליים.

בעריכ ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד הקוראים מבין
המשתתפים בעמוד זה יזכה מדי שבוע בפרס
של 10ל״י. הזוכה השבוע הוא הקורא נחמיה
וילוז׳ני, תל־אביב, על עצותיו לשיחה תרבותית.

אצילה חסודה מאלזם
לא הקשיבה לכל דבר גש.
הבדיחה הזולה
רק בכתב היא קיבלה -
ככתב מנוקד, ועל טס.

בדיחה זו אמנם מונחת באמתחתי זה עידן ועידנים, אבל

* ׳-ויייי ׳ מאחר ובזמן האחרון עסקנו בחידוני תנ׳־ך, אפשר לפרסמה:

״מהיכן יודעים אנו כי כבר בזמן התנ״ך היו בדרכים נהגים בלתי־זהיריסי״ שואל
הקורא עדי שביט, צה״ל, והוא משיב בעצמו :״הרי כחוב בפירוש, על יהוא מלך
ישראל, כי בשגעון ינהג.״ עמום חכם, היזהר לכתרו.

בן־ם תואל, חיפה

שלו ש ה נו ש אי ם ל שי חהת רבו תי ת
בחור צנוע ותמים ניגש לשדכנית וביקש מנונה נערה יפה, ממשפחה
טובה. היא מצאה לו. אך בראותה שהבחור אינו הכי פיקח בעולם
הסבירה לו איך בדיוק עליו לנהוג בחברת העלמה — וביחוד על מה
עליו לשוחח עמה .״תחילה דבר על אהבה,״ הורתה לו ,״אחר־כך על
ענייני־משפחה וכשיכלו! גס נושא זה, דבר על פילוסופיה.״
בחורנו הלך לפגישה. אחרי ההיכרות הרשמית הגיע הרגע שיפצה פיו
וידבר. הנושא הראשון, כזכור, היה זה האהבה. שאל הוא :״תגידי,
את אוהבת איטריות?״ השיבה הנערה בקיצור ולעניין :״לא.״
הבחור עבר לנושא השני: ענייני משפחה. שאל הוא :״האם אחיך אוהב
איטריות?״ העלמה, כדרכן של עלמות נבזיות, לא הראתה כל נטייה
להשתתף בשיחה המבריקה. היא השיבה :״אין לי אח.״
לא נותר למסכן אלא להגיע לנושא השלישי — הפילוסופיה. הוא נשם
עמוק ושאל :״אילו היה לך אח — האס היה אוהב איטריותד״
נחמיה וילוז׳ני, תל• אביב

העחת־ שול״ ס
שני סנאטורים אמריקאיים מאשימים את ממשלת ירדן, על כי זייפה 150
אלף כרטיסי־מזון של פליטים ולקחה לעצמה את מנות ־ הםעד של ארגון
הסעד ה בינ ל או מי...

נם היא צריכה לחיות .

נתגלתה פצצת ־ זמן בבית־החולים של קאטם

אלה שהטמינוה פעלו מתוף הנחה, כי מה שלא עשה
השכל, יעשה הזמן .

משרד האוצר מצפה

לב וא ה של משלחת

הבנק

העולמי...

מזה צוחקים הצרפתען

מחיר ד,״דופי״ בשוק המכונית עלה.
דוד שודארץ, נתניה
(הארץ)
הפשע משתלסל
החליט לשים לץ לפרשה( .ידיעות
אילנה צור, ירושלים
אחרונות)
החליט שזו בדיחה גרועה.
התחתנה עם גורל בצבא ארצות־הברית(
.מעריב)
אליהו סטפאן, תל־אביג
וניצלה סננרל גרוע סמהת.