גליון 1173 מתאריך 16 במרץ 1960

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום כגזר
עורך משנה:
דוגאיתו

גליי ב;־/צ\וא סבי.ם•
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, סלפו! ,26785
ת. ד .136 .מעך לטברקים :״עולספרס.-
המוציא לאור: העולם הזה בע״נז.
דפוס משה שהם בע׳׳נו, ת״א, סל.31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא

עורך כיתוב:
סלבי השת

עורך תבנית:
והי

כתב בכיר:
אלי תבור

צלם המערכת:
אריה הרז

חברי המערכת:
שייע נלור, לילי גלילי, רויר הורוביץ,
רותי ורד, יוסר אבו־חמרי, רו מרגלית,
אביבה סטן, אבנר טרי, המום הינז,
שלמה הרן.

ביותר

במדינה

פירן
פן יד1
אסיק #רמו׳

ו1ו1ןופ
ת עו לו
הוו *ו * לטיריה

בתזמ! מועדזהת חו י ב כל

יתרהבקנס של 2 0 0|0

תשלומים מתקבלים בבל סניפי הבנקים בעיר.
בל סניפי הגביה פתוחים החודש מ־7.30
בבקר עד 6.00 בערב ללא הפסקה.

עירית תראביביפו
תוך זמן קצר...
יכוליסי לוזגורגז פאכי הכגרגוך. כי אוע ה3ג>\ אפטר
לח־ם־ל טל־ירי הגויכעל הכטגגו כ!\רם ־ הינזיל, פ־ .14
}\רגז גה \זו?\ 1א\ז \ז כופצעיגז, מ\1רג\ז טוזורגוז
\טאר תרכנוות הלגגאי טל פאגוי הרגרווז. ג\זגך גוז\
\2אר כיותר טל טיפגט כלרמ פ־ 14 אפטר לראווז א\ז
תטיווי תוזופלא כטור הפוית.

שלא בכוונה, ממלא העולם הזה גם תפקיד
צדדי מאלף — הוא מודד את מצב־הרוח
של הקהל. אפשר לקחת את גליונות
העולם הזה בכל חודש שהוא ולעמוד בדייקנות
על מידת ההתעניינות של הציבור הישראלי
בשטחי־החיים השונים: פוליטיקה,
כלכלה, בטחון, פשעים או רכילות•
אין זה מקרה. קיום העולם הזה, יותר
מכל עתון אחר בארץ, מבוסס רק על תפוצתו
ההמונית. אין לו תקציב מפלגתי, גב
ממשלתי או עסקים מסחריים צדדיים. על־כן
פיתח במרוצת השנים מתכונת שהיא גמישה
להפליא. לא בקו העתון, בסגנונו או בשיטתו
העתונאית, אלא בחלוקת עמודי הגליון
בין הנושאים השונים. חלוקה זו משתנית
ללא הפסק, ואין כמעט שני חודשים דומים
מבחינה זו.
במשך הזמן יצר העולם הזה שיטות כמעט
מדעיות לגילוי אפיקי ההתעניינות של
הקהל. התוצאות מובאות בחשבון בתיכנון
השוטף של העתון. מבלי לזנוח אף לא אחד
מתפקידיו, שם העתון את הדגש על הנושא
המעניין באותו רגע את הקהל.
רבים מן העתונאים והעסקנים בארץ למדו
לסמוך על ״חוש״ זה של העולם הזה. במיוחד
שערי השבועון מהווים מעין מדד
ההתעניינות הציבורית.

מדד זה מוכיח כי מאז הבחירות האחרונות
חלה תפנית חדה בהתעניינות הציבורית.
במשך ארבעה חודשים אלה התרחק הציבור
הרחב בהתמדה מנושאים פוליטיים. מופעי־סטריפטיז
ונערות־פיתוי מעניינים אותו יותר
מנאומי שרים ועלילות נערי־הזוהר של
בן־גוריון.
זוהי עובדה מדעית. השאלה היא: מה גרם
לכך?
איני זוכר בעשר השנים האחרונות תקופה
דומה של אדישות ציבורית לבעיות הגורליות
של המדינה והחברה. מכיון שהיא
החלה בדיוק למחרת יום הבחירות, אי־אפשר
שלא לקשר בין שתי התופעות.
בבחירות האלה נתן הציבור הישראלי כמעט
שלטון־יחיד בידי מפא״י. הבחירות הנוספות
שהתקיימו בינתיים בארגונים שונים
מוכיחות כי קו זה נמשך, ואולי אף מתגבר.
לעומת זאת, אין כל סימן לבך כי הקהל
מתייחס למפא״י בהתלה^ז גדולה יותר מאשר
קודם לכן. ההסבר ההגיוני הוא כי
הקהל התיאש מכל האישים והפלגים שהבטיחו
לו שינוי.
האם התרנגולת קדמה לביצה, או הביצה
לתרנגולת? האם הקהל הנחיל נצתון למפא״י
מפני שהתיאש ממתנגדיה, או שהתיאש ממתנגדיה
בגלל נצחונה של מפא״י?

אפילו ייראה הדבר כהתפארות, חייב אני
להזכיר כי העולם הזה הזהיר מראש מפני
תהליך זה. בפרוס מערכת־הבחירות, הצבענו
על הצורך החיוני שכל המטיפים נגד המשטר
הקיים יתאחדו לפחות זמנית וישתתפו
במאבק במסגרת משותפת.
לא היה אז (ואין גם כיום) כל ספק כי
איחוד כזה היד, זוכה לאשראי ציבורי ול־נציגות
נכבדה בכנסת. ואילו היתה קיימת
עתה נציגות כזאת, לא היתד, הכנסת נראית
עתה לקהל כמוסד חסר־ישע ועובר־בטל,
שאינו יכול אלא להגיד אמן אחרי כל החלטות
צמרת מפא״י. כוח חדש כזה בכנסת
אמנם לא היה משנש את יחסי־הכוחות, אך
לפחות היה מאפשר תכוה נוקב והתמודדות
ציבורית עניינית.
תתת כוח מאוחד כזד, הופיעה לעיני הקהל
הצגה אומללה של מתנגדי־המשטר, המקדישים
את עיקר מרצם להריסת איש את
רעהו. עסקני עדות־המזרח, שחזרו כולם בדיוק
על אותן הסיסמות (אותן לקחו מוכנות

מעל עמודי העולם הזה) ,הונייעו בארבע
רשימות נפרדות ופשטו כולם את הרגל —
אף שיחד צברו די קולות לבחירת שני
ח״כים. שאר הפלגים, שבגלל מלחמתם ההדדית
ופיצולם החולני לא יכלו אף להעיז
לגשת לבחירות, נמצאים באותו מצב.
הציבור דרחב אינו מורכב ממומחים פוליאך
יש לו חוש מצויין לגבי מידת
טיים,
הרצינות של אישים פוליטיים. הוא שאל
את עצמו, בצדק: אם אנשים אלה אינם מסוגלים
להתאחד ולשתף פעולה כאשר הם
בטלים בששים, איך אפשר לצפות מהם שיתמודדו
ברצינות במפא״י, ואיך אפשר למסור
להם את האחריות לניהול המדינה?
השבוע מצאתי בתיבת־הדואר שלי כרוז
של קבוצה חדשה הקוראת לעצמה בשם
מערך. הכרוז מוקדש למגביות המפלגתיות
בחוץ־לארץ, ודוא חוזר מילה במילה על כל
אשר נאמר על נושא זה על־ידי חצי תו*ם ר
פלגים חדשים אחרים, שקדמו לו. במלים
אחרות: הוא חוזר על קו הביקורת של
העולם הזה בעשר השנים האחרונות — קו
רעיוני שכל הפלגים החדשים ניזונים ממנו.
אם כן, מדוע יש צורך בפלג נוסף? איך
אפשר לדרוש מן הציבור שיתיחם ברצינות
לכל הפלגים האלה, החוזרים בשינויים קטנטנים
איש על דברי רעהו? ואיזה תוצאה
מעשית יכולה להיות לפעולתם, פרט לשנאה
דדדית ולחבלה הדדית? האם לא הגיעה השעה
שכל הפלגים האלה יתרוממו לדרגה של
רצינות שתאפשר להם לשתף פעולה ולהתאחד
במסגרת רעיונית ומעשית כלשהי?

בינתיים משוכנע הציבור בחוסר הרצינות
הפוליטית של כל הפלגים האופוזיציוניים החדשים.
עוד קודם לכן התיאש מן המפלגות
האופוזיציוניות הישנות. הוא רואה את וד
צ״ב ואת חרות מתנדנדות ללא קו ברור
ועקבי, ואת אחדות־העבודה ומפ״ם מוכנות
נפשית להתמזג בהדרגה במפא״י־רבתי.
מכאן אמונת הציבור כי לשום מאבק פוליטי
אין עתה כל ערך — אולי מלבד המאבק
בתוך מפא״י עצמה. ואם אין הציבור
מאמין בקיום אפשרות מעשית של שינוי
(לטובה או לרעה) — מוכרחה האדישות לנצח.
זה המצב כיום.
פרשות־שחיתות, שהיו פעם מזעזעות את
הארץ, אינן מעוררות עתה אף התעניינות
קלושה. הכרעות מדיניות גורליות, כמו
ייזום פעולת חירבת־תוואפיק, גורמות לויכוחים
קלושים בקהל. נדמה לציבור כי
ממילא ״מפא״י״ או ״בן־גוריוך יעשו כאוזת
נפשם. ואם כן, מה הטעם להתרגש? לשם
מה להעסיק את המוח בבעיות מופשטות,
תחת לנוח למקרא שערוריה פרטית משעשעת?

עוד נמשך מצב־רוח זה — ואני אישית
מקוזה שיפנה במהרה את מקומו לגישה
רצינית יותר — תפקידו של העולם הזה
נתון. עליו להמריץ את ההמונים להקדיש
בכל זאת תשומת־לב רצינית לבעיות הציבוריות
החשובות ביותר המחייבות את התעניינותם.
הוא יכול לעשות זאת רק תוך
הסתגלות כלשהי למצב־רוחו של הקהל, ו־על־ידי
מתן מקום נרחב יותר לחומר קל.
אם חומר קל זה יעזור להחדרת הנושאים
הרציניים הגורליים לתודעת הציבור גם בתקופה
זו — תבוא עליו הברכה.
דווקא עתה, בתקופה זו של אדישות והתפטרות
ציבורית, חשוב העולם הזח יותר
מאשר אי־פעם.
נומזבים ריקוד לפי החליל

לפני כמה שעות הגיע אלי ״העולם הזה״
( )1170 ובו המאמר על להקודכרמוז. מאמר
בז ואמיתי, שאיז בו אר לא שמץ של שקר
או גוזמה. זו האמת לאמיתה, כפי שראיתי
במו עיני בזמז שהות הלהקה במשר חודש
ימים במכסיקו.
בשרה־התעופה נראו חברי הלהקה עייפים
ורצוצים. כאז עבדו כחמורים, ארבע־חמש
הופעות ליום, ביז שש אחרי־הצהר״ם עד
שלוש בלילה. איז לתאר במלים את היוזמה
והרצוז הטוב שהם נילו. אולם בחזרה בה
נוכחתי, פרץ זרם קללות וגידופים מפי יונתן
ברמוז על עטי נלער האקורדיוניסט, שמשום
אי־ידיעתו את השפה הספרדית חילק
את התווים הלא נכונים.
האם יש רע בזה שחברי הלהקה חסכו בל
פרוטה מכיסם על־מנת ליהנות מזמנם הפנוי?
עזרנו להם, לקחנו אותם לטיולים ו
השתדלנו
להנעים את זמנם החופשי. דבר זה
לא מצא חז בעיני יונתז וגדליה שיבא,

ליליינטל ורקדניות כרמון
העולם הזה 73ז ז

אשר החלו להצר את חייהם על-ידי חזרות
בשעות־המנוחה. הם היו חייבים ללכת בזמנם
החופשי לכל מסיבה ׳שיונתן הוזמן אליה,
לשיר ולרקוד לפי חלילו ולעשות כרצונו.
.. .במו אוזני שמעתי איר כרמו! התבטא
כלפיהם במלים אשר לא כדאי להעלותו על
הנייר. איד הפיץ בין אנשים כאן כאילו
בלית ברירה היה צריר לאסור אוסר סוציאלי
מהארץ, אשה הרוצה להיפרד מבעלה,
בעל שאינו רוצה לחיות עם אשתו, מחוסרי־עבודה
כרוניים.
אנב, אני עצמי ישראלי, דור חמישי בארץ,
שהתחתנתי כאן עם בחורה שהכרתיה
בביקורי הראשון כאן.
אריה ליליינטל, מכסיקו
...הייתם העתוו היחידי בישראל שסירסם
את הפרשה בטדוייק. אנו שמחים שהבאתם
ליריעת הציבור את השערוריה המבישה שנדמו
האדונים גדליה שיבא ויונתן כרטון
לנו, חברי הלהקה, ולטענת ישראל כולה.
תבואו על הברכה.
גבריאל לוי, בשם •להקת
צברים״ ,מיאמי, ארה״ב

מרחמרדהמנע

אני מוצא לנכון לברבכם על המאמר ״ההשתוללות״
,המתאר את המציאות בשלטון
המסים הרקוב בממשלת ישראל.
כ! אני מעיד על מכתבו הטיפשי של דויד
יערי בקשר להימנעות מפ״ם מהצבעה על
המימשל הצבאי (העולם הזה .)1171 טפ״ם
הודיעה בפירוש שהיא בער המימשל ־ הצבאי,
אולם בגלל ההסכם הקואליציוני אי1
לה ברירה אלא להיכנע.לרוב. את זה כנראה
שטר דויד יערי איננו מסונל לתפוס.
אורי אברמוביץ, קרית־ביאליק

אז למה פורר! הפלמ״ח?

לפני כמה חודשים גילה ״העולם הזה״ כי
ממשלת ישראל מנעה, לפי בקשת נולדה
מאיר, את הסרטת ״פנים חדשות במראה״
של יעל דיין. עכשיו נעשה הכל כדי להקל
על הסרטת ״אקסודוס״ (העולם הזה .)1172
אני חושב ששני הספרים רעים, אבל יעל
כתבה לפחות בכנות, והיא מתארת דברים
שהיא מכירה. ואילו ״הרומן הזעיר המונומנטלי״
של יוריס חסר אפילו תכונות אלה.
אני מסכים בהחלט שעל המדינה לנער את
דויד ברמן, תל־אביב
הוצגה מזה
תיאור הקומזיץ של הפלמ״ח, כשכל הזוגות
״שכבו זה בזרועות זו,״ מעורר את השאלה:

בן־נוריוז רוצה כל־כד בריבוי טבעי —
מדוע הוא פירק את הפלט״ח?
אילן בן־יוסף, רחובות
״מתנשקים תמיד אנחנו /לאור היום (ובעיקר)
במחשד /דור חדש כאן נייצר לאומה
/בעזרת פסוקי תנ״ד
פלמ״חניק משוחרר, עפולה
תענוג רב הוא לי להניד לכם ״שלום״ ב

הבחורות שאני מכיר הו אווזות,
וכולן דומות אחת לשניה כמו טיפות של
אברהם גולד, תל־אביב
קפה ב״רוול״.
מעשה בזוהרה, בת־נ׳ודו,
שכבשה את לבי הגלמודו.
אד אם רע לה, נ׳ד,
שנם נ׳ודו למד —
העניו, חוששני, אבודו.
ירון הררי, באר־ שבע
...השתגעתם? נערות נ׳ודו? רק זה עוד
חסר לנו! עוד מעט אי אפשר יהיה להתקרב
אליה! ולדבר איתז.
יגאל כהנא, ירושלים
לדברל

מי, מה ומו

פויה! אתם כאלה מין? ראיתי שער צבעוני
של ״העולם הזה ( )1172 עם חתיכה נורא
נחמדה. הוצאתי
60 אגורות ט! ה־כים
(של חברי, לי
לא היה) .בשביל לברר
טי זאת ולתכנז
טיבצע. קראתי מן
ההתחלה עד הסוף,
וטו הסוף ער ההתחלה,
וטו האמצע לאמצע
— ואיו. אף
טילה עליה. לא מי,
לא מה, לא מו.
אז זה יפה, זה?
רוצים לשמור אותה
בשבילכם?
רמי ציפורי, צה״ל
לאו דווקא. קוראים
שאין להם זכרון של
צפורי יזכרו את נערת־השבוע לאה באנק
בת ה־ 9ו (העולם הזה ,)1159 זמרת להקת
חיל־השריון.

הדח והיבש

בגליו! האחרוז של השבועון ״טיים״ קראתי
על מאורעות תוואפיק, אחרי שקראתי
את כתבתכם על פעולה זו. וכאן אני רוצה
לציין: אם שבועון טצויי! ומשובח כזה מטריח
את עצמו להעתיק מ״העולם הזה״ כמעט
מילה במילה, הרי מעשה זה מוכיח את
עצמו.
מבלי להיכנס לויכוחים וביקורות רעיוניים
פה ושם: החימר של ״העולם הזה״ הוא
לחלוחית המעובדת באמנות עתונאית רבה,
והמצליחה לשמור על החוט היבש הקושר
כאן את הישראלים לנעשה בארץ.
ארז לוין, ברוקלין, ניו־יזרק, ארצות־הברית

אג״ם הברבורים

במדור משאל־הבזק (העולם הזה ,)1172
בתשובתה של הנברת דייו שהתהפשיוז, לבר־בור׳
הנכם מסבירים בסונריים את פירוש
ראשי־התבות (שהפכו כבר למונח צבאי
מקובל כשלעצמו) אנ״ם.
הסברכם זה מקורו בטעות. שכן אנ״ם הוא
״אגר המטה הכללי״ ,ולא אגר המבצעים״,
כפי שרבים נוטים לחשוב. ראוי לה למערכת
שמדקדקת בקוצו של ״יו״ד בענייני כיתוב,
שלא תטעה גם במכובדות.
יואב מערבי, ירושלים
לעורך הכיתוב: צדתנועה לאגף הדרכה.

ירח הדבש

בואנו לארצכם הנחמדה, כדי להכין את הסרטת
״אקסודוס״.
...מר אוטו פרמיננר וכל הצוות רוצים
לעשות את כל האפשרי כדי שתהיה לכם
אינפורמציה מלאה.
...אנו מצפים לשיתווי־הפעולה הטוב ביותר
האפשרי ביו הצוות שלנו וביו עתונ•
פרד היפט, מנהל הפרכם•
סונות,
צוות ״אקסודוס״
סמל ״אקסודוס״ ,כפי שהוא מופיע בראש
ניר־המכתבים של הצוות — ראה גלופה.

שואלי־עם

לאקדמאים ולאנשי־הציבור המתרכזים בחוג
לשינוי שיטת־הבחירות:
למה אתם תובעים משאל־עם דווקא בשאלה
זו? למה הכלכלנים שביניכם, הבאים
להורות לנו כיצד לבחור בצורה ״דמוקרא־טית״
בשיטה מתוקנת, אינם באים להורות
לנו כיצד-לחלק את המסים בצורה יותר
רמוקראטית ומתוקנת?
למה 8ם לא קמים לשאול אותנו האם
אנחנו רוצים לקיים את שיטת-המסים, בה
אדם המשתכר 200ל״י משלם על סיגריות,
מברשת־נילוח או כרטים־קולנוע מם השווה
למס שמשלמים אתם, המשתכרים כדרר כלל
לא פחות מ־ 600ל״י?
למה הפיזיקאים והרופאים והפרופסורים
שביניכם, הבאים להורות לנו כיצד לבחור,
לא באו להורות לנו על טבען של פצצות
אטום? האם הם בטוחים שפצצות אלה אינן
מזיקות לבריאות עמים? למה לא תבעו
משאל־עם על תמיכתנו בפיצוץ אטומי נוסף?
שימו לרגע יד על הלב ואימרו, בינכם
לבינכם: האם שיטת־הבחירות אותה מציעה
מפלגתכם באה לתקן את הדמוקראטיה, או
ששיטה זו באה להבטיח למפא״י שלטון
נ. נסים, קיבוץ מרחביה
מוחלט?

הזוהר של זוהרה

גלו לי את הסוד: איר אתם מוצאים את
כל הבחורות המעניינות האלה? קודם אדווה,
הנימפה מבודנלים; אחר־כד דליה רביקוביץ,
התפוז המשורר: ועכשיו זוהרה, נערת־הג׳ודו
(העולם הזה .)1172
העולם הזה 1173

אם אתם חושבים שירח־הדבש בין ברלה
והמשטרה (העולם הזה )1171 כבר נגמר, אז
איר תסבירו את העובדה שברלה שוחרר
תיכף כעבור יומיים, בעוד שנשים זקנות,
המתפרנסות מזה שהן מעסיקות בדירתו בחורה
אתה או שתיים נעצרות כמעט תמיד
״להשלטת החקירה״ לחמישה או אפילו עשרה
ימים?
קודם חשבתי שברלה הודה ולכן הוא שוחרר
מיד, אבל מהכתבה עליו הבנתי שהוא
מכחיש כל שייכות לבית הבילויים שנתפס
במלון ״אופיר״ .זאת אומרת שהוא בכל
זאת זוכה ער״! ליחס מיוחד.
דרד אגב, ה״עובדות״ שנעצרו במקום לא
הובאו אפילו לבית המשפט. מי יכול להסביר
לי מה קרה להז?
לוניה פינקלשטיין, תל־אביב

עט האשה 7# -עררז...

אבא שואל

— ועל או צר ה על י ה לשמ ור!

אבא, שאינו קורא עברית, רק מסתכל בתמונות
שבעתונכם ותמיד מבקש ממני להסביר
לו כמה קטעים מן העתון. באופן מיוחד
את המאמרים במדור ״הנדון״ .אבא שואל
אתכם, לאן נעלמה הסיסמה שלכם מעל
דפי הנליון. האחרוז (העולם הזה .)1172
הוא אומר: תהיו הלאה אמיצי לב, ללא
מורא וללא משוא-פנים.
סעיד יוסף נסאר, כפר עך אבה

חושף כאור־יהודה

מתגורר אני עם בני משפחתי בצריף רעוע,
אשר סכנת התמוטטות צפויה לו בכל שעה,
וכבר ארבעה חודשים מתרוצצים אנו לשם
קבלת אישור להחלפת הצריף. מתחילה דחו
אותנו פעמים רבות, עד שלבסוף הניעה
תשובה שהעני! יסודר. ביום בהיר אחד
הופיע במקום מהנדס ״עמידר״ ,ולאהר בדיקת
הצריף המליץ על החלפתו המיידית.
מאז נטשד העני! זה למעלה מארבעה חודשים,
ואנו וילדינו עדיין סובלים קשות. בליל
נשם ורוח קרירה התמוטטה לפתע שארית
התקרה. ואז, מתור פחר ויאוש, החלטנו
סופית כי לא נחכה עד שנקפא מקור, ועברנו
על רעת עצמנו לצריף מנורים מתאים יותר.
למחרת בבוקר סרנו לחברת ״עט י דר״ וסיפרנו
לה על כד, אולם הם לא גילו כל הבנה
לצערנו המיואש, ולא התחשבו בסבל הרב
שעבר עלינו במשד כל החורף, אלא התפרצו
בצעקות־זעם ובאיומים להביא משטרה. ואכן
כר גם עשו.
בעזרת השוטרים שהוזעקו למקום פירקו
את הצריף ללא רחמים, ואת חפצינו האישיים
פיזרו בחוצות, ועד עתה לא מצאנו
את כל החפצים שהיו לנו.
ש. אברהם, מעברת אורייהודה ב׳

גס על נשים צעירות לטפל ולשמור
על עור הפנים לבל יתקמט בגיל צעיר.
עוזרההנאמן הוא

רוי א לו־ ט
יד 0 ¥ .4 1, ¥ 1מ

קרם הפנים הנפלא לפי דר. לברן, פרים, המכיל
ג׳ להרויאל, מזון מלכות הדבורים. רויאלויט
מונע התהוות קמטים ושומר על עור פנים חלק ויפה.
מחירהשפופרת 4 . 2 5ל״ י .
פרסום צימס

זד 1

בי״ס

ל ר 1 §1דים

אחסחל 1סי בי
ההרשמה: ת ל -אביב
.רדדפינסקרג 8-5אחה ־ צ
09111 תקס /סרס

?71? 1*171 71

במרינה העם
הבה נרעי ש ה
״עוד מעט יהיה לכם עם בצבע קפה!״
העירה תיירת אנגליה בתל־אביב, שעה שעברה
על פניה העדלידע של פורים תש״ך.
ואמנם, כאשר פסעו, רקדו וקיפצו אלפי
ילדי בתי־הספר ותנועות־הנוער במסלול ה־מיצעד,
היו הם עצמם הרבה יותר מעניינים
מאשר המסיבות והמוצגים. ים זה של
פנים צעירות, שהבליט בצורה חיה את כור־ההיתוך
של הדור הצעיר, היה מושך לב
גם כאשר לא עשה זאת פרי דמיונם של
מתכנני המוצגים.
כי העדלידע של פורים תש״ך לא היממה
בעושר המצאותיה. הקהל שציפה כי ה־עיריה
החדשה של מרדכי נמיר תפעל גדולות
כדי להוכיח שינוי, התאכזב. מה שפיצה
אותו היו הרוח הרעננה של הנוער הצועד,
ריבוי תזמורות הילדים, שובבותן של המנצחות
הקטנות שנופפו בשרביטים, והרוח
הטובה הכללית של המשתתפים.
הלב הנמס. פורים תש״ך היה חג
נעים מפני שאיש לא ציפה להרבה, מפני
שאיש לא קיווה ליוזמה חגיגית מלמעלה.
ההמונים נשפכו אל הרחובות, מצאו פורקן
חדש למרצם החגיגי. הם ציפצפו בצפצפות
הבלתי־ספורות שנקנו בזול.
אחרי כמה שעות של עשיית ושמיעת
רעש בלתי־פוסק, נמס גם הלב הנוקשה
ביותר.

1ש כץ הש 6ו הוד 1173
זזזזבר העבבץ זה זזזעיזז. ביזזינז אלה
.בטזלבי גויבזזזהז הזזזזרזגיגז. נצבא.
בזזזזז הזזזפעזי, הזזצזזזצנז לגזרי, נ \ א
בז\ 1נ זזבזזביזז אז בזזזר זזפונציבו.
ההזבי טונזיגל לגזצזזז נננזיסי זזגוירז־זיה.־
ליט\ז\ — אנז הרגז״ז־ איזז זזה־זגר
לנך .״הרבו העוזב,״ בז הב הזא,
״בפיסר לגבי הזזי\ היפה -.אזי ביזזי־רה
סרביה ״.בהזבהז -.סיזראי 444401
אזזזר זייגר, ר.צ 22 .ז ז, צזז״ל. בהה־לנז
זזזב\ לסבל זזגזבזזז בבהב, זזזב־גויזז
לעזזה גזל בל הזזבהבינז, לההזה
הגזבה ראעזזזה .״ליזזירי (יבגזיסר יהי־רזה
).הגזלה, זזזזזזייב לעזזה עוזב ז־עוזב.
אצלי זאה לא בפיה — הצבא
בבר רזאג לבזליה,״ הזא זזבהיה.

אוז ו )1 :כוכבת
ט הישראלי ״חו־לוהטים״
,בעב•
)4שיחקה ביר
אשת הטנהל,
ט ״תה וסיטפט-
)10 קרם)11 .
א התאחדות ה-
•נל בישראל)13 .
ייו י/או <14
הפרטי של פר-
אמריקאי ידוע.
אסטרונום)17 .
ר לא יכול היה
ות טמנו, נשבר
הנטל )19 .ר י
! )20 .זיוה זו•
בהוליבוד)22 .
)25 .מה שר
4מאוזן הגיעם
האהדה)26 .
:כשלונו הטח־נקרא
הסרט האלי
״חבל על

לניקיטה כרוש־כר,
אבל הוא
א לא )30 .היס־יון
ישראלי)32 .
)33 ישן)34 .
זת צער )36 .סב־עינויים)37

מה שהיתה טו-
היטב לישראלי
לצערם הרב.
יורשו של הם־
)41 אבן יקרה )42 .״הוי הבל שנם
אינני בזה,״ שרה יפה ירקוני לפני
ז ׳פנים )44 .מלאת תוגה )46 .סיסמתו:
!:עוקצו, רק מדבשו )48 .כשהוא עף, זה
מאד, אבי; זה היינו הר )50 .עד כמה
ק מסכן, בבל זאת היתה לו כבשה 151 .
ת, נם בלי ידיים )53 .חברת תקליטים
זית, המפיצה בארץ, ביז השאר, את
טיו של פול אנקה )55 .שוב אותה
וה, המצערת כל מחבר תשבץ ומשמחת
!ותריו )57 .מלת תנאי )58 .כועס בצו
ספרותית )59 .גיבור ישראלי קשור בסס)
כל הדרכים מובילות אליה.
ונו )1 :גלדיאטור )2 .בתוכו )3 .הוא
! שואל: למה פירקו את העסק שלו.
:צורה זו או אחרת, מונת עליד ברגע
)0פרשה בספר בראשית )7 .קול חוזר.

)8וו ברזל )9 .אהבתו׳ לכוכבת סרטו נעשה
כשמו של הסרט )12 .חוליה קטנה מאד ב־חוט־השדרה
של פיקוד צה״ל )15 .מיו עץ.
)16 קרח מכאז, אבל לא מכאן )18 .עיר
צרפתית, שהפכה צבע )21 .יחידת חשמל.
)23 מלת הכללה )24 .אם )26 .מפקד כמה
פלוגות )28 .על מה שיש בתוכו מתבסס
המדד )29 .ברכה שינרתית מאד )31 .עוף
דורם )32 .חסר מאד בזמן האחרון• )35 .מפתח
פטנט )37 .חציו הטוב יותר )38 .מכופתר
)40 .אבר חיוני בגוף הנבר )41 .אבר
עוד יותר חיוני )43 .מתגורר )45 .תולים
בו מתנות ביום הולדתו של יהודי מסויים.
)40 רב, אבל לא יהודי )47 .מבעית)49 .
שסתום )52 .חצי־מבושל )54 .קריאה למשיכת
תשומת לב )50 .שחקני קבוצת כדורגל.
)58 או שהוא נותז חיים או שהוא לוקח
אותם.

ראש־וזממשלה
ב מועדון המשוטט•
מועדון המשוטטים הבינלאומיים זכה השבוע
לחבר חדש. הוא לא בייש את הפירמה.
מדינאים
בני דור אחר נרעדים למראה השוטטות
הדיפלומטית שנעשתה מקובלת
בעולם בשנים האחרונות. פער היסטורי
רובץ בין דמויות כמו טאליראן, פאלמר-
סטון וביסמארק לבין חברי המועדון החדש:
אייזנהואר, כרושצ׳וב, טיטו, סוקארנו, עבד
אל־נאצר. אלה הפכו את הזרועות המנופפות,
את החיוך האדיר, את ההצגה המדינית,
לנשק חדש.
ראש ממשלת ישראל הוא שחקן חדש
אך לא מבוטל. מן הרגע הראשון, בו דרך
השבוע על אדמת ארצות־הברית, גילה כשרון
רב באמירת המלה הנכונה, בעשיית
הג׳סטה הנכונה. הוא הגיע לפחות לממוצע
הטוב של להקה מובחרת זו.
הישג זה הושג על אף העובדה שבן-
גוריון אינו מן הצעירים על הבמה. הוא
אחד הקשישים ביותר. ואילו השוטטות הבינלאומית
היא מקצוע מפרך מבחינה גופנית•
נוסף על שאר התכונות הדרושות למשוטט
דיפלומטי — כשרון־מישחק, חוש
תעמולתי, מהירות־תפיסה — דרוש גם כה־התמדה
פיסי. בן־גוריון הקשיש ( )73 עמד
גם במבחן זה.
כאשר קיבל את תואר דוקטור המשפטים
באוניברסיטת ברנדייס, כאשר נפגש עם איי-
זנהואר (וכמעט לא נתן למנהיג האמריקאי
לפתוח את הפה במשך שעתיים רצופות),
כאשר התראה עם המועמדים הרפובליקאים
והדמוקראטיים לנשיאות (שהיו מעוניינים
בשנת־הבחירות לרכוש את קולות הבוחרים
היהודיים) ,כאשר נפגש סוף־סוף עם דאג
האמרשילד החמקני — תמיד נראה צעיר,
רענן, שופע־מרץ ואגוז קשה.
פירות מעץ התעמולה. האם הצליח
במסע גם מבחינה מדינית? כמו אחרי כל
מיבצע של שוטטות דיפלומאטית, היה גם
הפעם קשה להשיב על שאלה זו.
ביקור סנסציוני אינו יכול לבוא במקום
הדיפלומטיה האמיתית: המשא־והמתן האפור
והמייגע המתנהל בסודיות, תוך מגע ממושך
בין מומחים. פירותיו של מסע־בצמרת
הם לרוב אחרים לגמרי: נצחון במלחמת-
התעמולה הבינלאומית, ועשיית רושם במולדתו
של הנוסע עצמו.
החבר המצליח ביותר במועדון הוא ני-
קיטר, כרושצ׳וב. בכמה מסעות עטורי־הצ־לחה
השיג פירות חשובים ביותר: הפגת
המתיחות הצבאית במערב (וכתוצאה מכך,
עירעור יסודות נאט״ו) ,חדירת ברית־ה־מועצות
למרחבי אסיה, פרסום הישגי מדע־החלל
הסובייטי.
דוייט אייזנהואר הצליח במסעו באפרו״
אסיה להפגין מחדש את הנוכחות האמריקאית
באיזור חיוני זה, שכאילו התרחק
מיבשת אמריקה. טיטו ועבד אל־נאצר ד,צ־

בן־גוריון כעדלאידע
למטן הסיבוב השלישי

ליחו, יחד עם נהרו וסוקארנו, לבצר את
הרושם כי עולה כוח שלישי עצמאי וחזק
— רושם שהנחיל לכל המשתתפים במיבצע
מאות מיליוני דולארים ורוכלים.
מה רצה בן־גוריון להשיג במסעו?
הזקן השלישי. ברור לחלוטין כי
מטרת המסע לא היתר, להכשיר את הקרקע
ליזמת־שלום ישראלית סנסציונית, ליצור
אוירה בינלאומית נוחה להפשרת הקרח במרחב.
מבחינה
זו צדקו הפרשנים האמריקאיים
שהישוו השבוע את בן־גוריון לסינגמן רי
הקוריאי ולקונראד אדנואר הגרמני. הזקן
הישראלי, כמו שני זקנים אלה, הוא לוחם
נוקשה. אולם שלא כמו אדנואר ורי, הצליח
בן־גוריון לעורר בדבריו ובתופעותיו את
הרושם ״ההפוך: שהוא בעצם איש־שלום
מדופלם, הנאלץ לעסוק בעניני מלחמה רק
על כורחו, בגלל עקשנות יריביו.
מה, אם כן, היה היעד המדיני שעמד לנגד
עיני ביג׳י?
פתרון התעלומה, שפרשה צעיף של מסתורין
ע> כל השיחות החשובות של בן־
גוריון, היה פשוט למדי. הוא היה נעוץ
באימרתו המפורסמת של בן־גוריון בועידת
ההסתדרות :״בעשור השני צפוי לנו מבחן
צבאי מכריע!״ בן גוריון מאמין כי המבחן
יקרה בחלק הראשון של העשור, לא
בחלק האחרון.
כאשר מדינאי אחראי חושב על מבחן
צבאי — ולא חשוב מי יזום אותו — הרי
מחשבותיו נוטות לכיוון מסוים מאד: נשק.
גם בן־גוריון יודע כי ארצות־הברית לא
תספק לישראל ציוד מלחמתי, מחשש פן
יערער הדבר את עמדות אמריקה בעולם
הערבי ובאפרו־אסיה. בכל זאת היה חשוב
לשכנע את אמריקה לנקוט בעמדה אוהדת.
כי בלי הסכמת אמריקה אין שום מדינה
אחרת של נאט״ו — כגון בריטניה, צרפת
אי גרמניה המערבית — יכולה לספק נשק
לישראל. ואילו הסכמה אמריקאית כמוה
במתן צ׳יק על בנק הכסף המערבי, צ׳יק
שאפשר לפרעו בסניפי־הבנק בלונדון, בפאריס
או בבון.
צ׳יק לפרעון. הפרשנים הרציניים בעולם
הבינו משמעות זו של הביקור. כתב
השבוע השבועון הבריטי אקונומיסט, במאמר
המשקף, קרוב לודאי, את דעת משרד־החוץ
הבריטי :״כדאי שישראל לא תפגר בנשק
חדיש אחרי הערבים, כל עוד אין הסובייטים
מאיטים את קצב מרוץ־החימוש במרחב.״
במלים פשוטות: כל עוד שולחים
הסובייטיים נשק לערבים, כדאי למערב
(אך לא לאמריקה עצמה) לשלוח נשק לישראל.
הוסיף
האקונוסיסם, ברמזו על בעיה הנשכחת
לרוב בישראל עצמה :״צרתה האמיתית
של ישראל אינה במציאת מקורות
לקבלת נשק, אלא במציאת הכסף הדרוש
לכך.״ כי הצ׳יק על בנק־הנשק של המערב
לא יינתן בלי תמורה. הצלחת מאמצי בן־
(המשך בעמוד )6
הטולם הזה 1173

**•ני סוסים רתומים לעגלת המשטר הקיים במדינה.
* /ן סוסים בריאים, חזקים ושופעי־מרץ. האחד מודרך
על־ידי דויד בן־גוריון. השני על־ידי פנחס ספיר.
הסוס הראשון הוא סוס הבטתון. מה אי־אפשר לעשות
בשם הבטחון? מה אי־אפשר להצדיק בשמו? מי אינו
נחפז לפנות את הדרך כאשר שעטת פרסותיו נשמעת
מרחוק?
הסוס הבטחוני הוא סוס סודי. כמעט ואי־אפשר להתווכח
עליו. ועוד יותר קשה לדון על מחירו.

הסוס השני הוא גלוי יותר. זהו סוס הפיתוח.
אין הוא יורק להכות ברעהו. אבל בסוס־עכודה
להבטחת שיגשוג בעליו אץ דומה לו.
מי שמבין מה נעשה בארץ בשם הפיתוח, מחזיק בידיו
את המפתח להבנת המשטר כולו.

ך* יתוח — זוהי מילה נהדרת. אין בה שמץ של
£ 4שלילה. כולה חיוב טהור. מי אינו רוצה בפיתוח?
מי יעז להתנגד לו?
מישהו מנופף במטה־הקסמים של הפיתוח, והנה עולות
לנגד עיני קהלו המכושף תמונות מרהיבות של שדות
מוריקים, ארובות עשנות הצצות בלב השממה, גלגלים
המסתובבים בקצב קדחתני ודחפורים המזיזים הרים.
היפות מתלווים צלילי־נועם.סטאטיסטיקות לתמונות מרשימות בחדשות קול ישראל בשבת בצהריים. נאומים
גאים באסיפות המגבית היהודית המאוחדת בברונכס. דברי
שרים בכנסת. סימפוניה של הבטחות ותצפיות.

הכסף בחצי, בשליש או ברבע המחיר שאותו כסף היה
עולה לו אחרת. זוהי המתנה הראשונה.

מתנה שניה טמונה כאינפלאציה המתמדת
הקיימת כארץ. אדם הלוקח הלוואה לשמונה
•בנים, יכול דהיות בטוח כי כבוא מועד
החזרת ההלוואה יהיה הכסף שווה כהרבה
פחות -וההפרש הוא רווח נקי על חשבון
הכארון.
אמנם קיים סעיף המצמיד את ההלוואה בחלקה לשער
הדולאר, אולם סעיף זה יכול להיות מופעל רק במקרה
של פיחות רשמי. אין הוא חל על הירידה המתמדת של
ערך הכסף, שאינה קשורה בפיחות כזה דווקא.

על כן מעוניין כל אדם לקבל הלוואת-פיתוח,
כגודל מכסימלי. המרוץ אל ההלוואה הוא הספורט
העיקרי במשק הישראלי.

* 4י מקבל את ההלוואות? איש נאיבי, המקשיב לרדיו
ולנאומי אסיפות, יענה בלי היסוס: מי שמקים מפעלים
בדימונה, בעדולם או בקרית־מלאכי. הוא יטעה טעות
גמורה.

זה הצד הלירי של הלירה. יש נם צד שני,
פרוזאי יותר. זה הצד המתגלה כדו״חים ממשלתיים
יבשים, מסוג הדו״ח שהופץ השבוע,
המראה את הוצאות הפיתוח כארבע השנים
האחרונות.

התבונה העיקרית של המשק הישראלי היא
שאץ בו אשראי ככמות המתקבלת על הדעת.
משמע: אדם המבקש לעשות עסק, או לייצר
מצרך, או סתם לנהל את מפעלו, אינו יכול
להשיג את הכסף הדרוש לו.

כמעט כל הקיבוצים בארץ נזקקים לה אף הם. מישהו
טען, לא מכבר, שכל עובד בקיבוץ עובד עתה שעתיים ביום
רק לכיסוי הריבית השחורה.

ך * ק על רקע זה של חניקה כספית כללית אפשר
להבין את חשיבותה של הלוזאת־הפיתוח.
הלוואה זו ניתנת בריבית של 10/0בממוצע. תחת
לקחת אשראי שחור או חצי־שחור, מקבל בר־המזל את

חלק ניכר מן ההלוואות נוצל כחפזון, ללא
חשבון ובקלות־דעת. מקבליהן המאושרים מיהרו
לקנות מכונות, מבלי לחקור אס אמנם
מכונות אלה דרושות. בכמה ענפים נוצר
עודף עצום של כושר-ייצור, שאין כל צורך בו.

קערת הפיתוח היא קערה גדולה. רכים ש&זנו
לידה. ואל יתהלל מלווה כמפתח.

אילו חי אותו אדם בארצות־הברית, למשל, היה פשוט
ניגש לבנק הקרוב ביותר. שם היה מפרט באוזני המנהל
את תוכניותיו וצרכיו, מצביע על בטחונותיו. אם נמצא,
אחרי שיקול אחראי, כי התוכניות הן סולידיות והערבויות
טובות, היה מקבל את ההלוואה הדרושה לו, תמורת רבית
של שלושה או חמשה או שבעה אחוזים.
הכסף הוא מצרך, כמו כל מצרך אחר. איש־עסקים
בחו״ל קונה את הכסף, כשם שהוא קונה כוח־עבודה או
חומר גולמי, תמורת מחיר הוגן (הקרוי ריבית).

בארץ אין ביום במעט אך עסק אחד שאינו
זקוק לנסך ״שהוד״ ,ושאינו משלם ריבית
״שחורה״ בזאת. מפעלים פרטיים, כעלי מחזור
של מיליונים, נאלצים לזיין? את ספריהם ולנהל
עסקים שחורים בדי לחפות על תשלום
הריבית הקצוצה.

חלק ניכר ממקבלי ההלוואות לא טרח אפילו לנצל את
הכסף בצורה בלתי־יעילה. כל אדם המצוי בכלכלה, מכיר
מקרים רבים של תרמיות־פיתוח. הדבר קל למדי: מגזימים
במחיר המכונות שרוצים להזמין, משאירים את ההפרש
בחשבון סודי בחו״ל. או מגזימים בתוכניות הפיתוח
ומעבירים חלק גדול מן ההלוואה למימון עסקים אחרים
לגמרי.

אדם שאינו יכול להשיג אוזיר, מוכן לשלם הרבה מאד
תמורת כל נשימה. איש־עסקים שאינו יכול להשיג די
כסף בתנאים שהם נורמליים בעולם, נאלץ להשיגו בתנאים
בלתי־נורמליים. במלים אחרות: תחת לשלם ריבית של
חמשה אחוזים לשנה, הוא משלם רבית של עשרים,
שלושים ואפילו שלושים־וששה אחוזים.

ין ספק כי לנותני ההלוואות — פנחס ספיר ואנשיו
— כוזנות טובות. אין ספק גם כי חלק מן ההלוואות
שימשו מטרות טובות ונוצלו ביעילות ובנאמנות. אם
ממגורת דגון בחיפה, למשל, קיבלה במשך ארבע השנים
מיליון ו־ 505 אלף לירות, אחרי שהשקיעה בארץ מיליוני
דולארים של משקיעי־חוץ, נראה הדבר הגיוני. המפעל חוסך
למדינה סכומים אדירים של מטבע זר. אולם האם דגון
אופייני לכל, או אפילו לחלק הארי, של מקבלי הלוואות
הפיתות?

כך נוצר כגזרות רכות של הכלכלה הישראלית
משק משובש, החסר הגיון כלכלי -
והמודרך רק על-ידי המקריות של גשם ההלוואות.

לוואת־פיתוח היא המצאה שאפשר להשחיתה רק
| | למן שירד על בני־ישראל במדבר, אחרי שנאלצו בצורה
כה בלתי־נעימה להיפרד מסירי־הבשר של מצריים.

אולם הכסף אינו מצרך רגיל. הוא מצרך
חיוני. משק בו אין איש־העסקים יבול להשיג
די־בסף, אינו יבול לקבל הלוואה הדרושה לו,
הריהו דומה לאדם שאינו יבול להשיג אוויר.

זה מחיר יקר.
לוי אשכול אמר בשעתו כי קליטת כל עולה חדש, עולה
2000 דולארים, שהם למעשה 5000ל״י. סכום זה כולל
הוצאות שיכון, בריאות, חינוך ועוד. נניח שמחצית הסכום
מוקדש לתעסוקה. במקרה זה צריכה התעסוקה של העולה
החדש לעלות 2500ל״י. אם עלתה 7898ל״י, מתקבל
הרושם כי ההפרש בסך 5398ל״י לכל עובד לא הוקדש
כלל לקליטת העובד, אלא שימש למקבלי ההלוואות למטרות
אחרות.

אחרי שהגיעו המכונות היקרות והמיותרות, כיתתו הבעלים
את רגליהם כדי לספק להן עבודה ולהשיג הון
חוזר. הון חוזר זה עלה בריבית שחורה. הריבית מייקרת
את הייצור.

הוא כולל, בין השאר, את אחד המיסמכים המרתקים
ביותר שראה אי־פעם אור בישראל: רשימת המפעלים
התעשייתיים והחקלאיים שקיבלו בארבע שנים אלה הלוז־אות־פיתוח.

להלוואות
(דבר שאינו סביר) ,מסתבר כי תעסוקת כל
עובד כזה עלתה 7898ל״י.

פנזזנז גזפיר: אל־ י\זה2־ר גזרווגז כגזפתזז
הלוואת־פיתוח אינה קשורה -דווקא כאיזור־פיתוח,
גם לא כענף־פיתוח. למעשה יכול לקבל
אותה כל מפעל שהוא.
ברשימת מקבלי הלוואות־הפיתוח בארבע השנים האחרונות
נמצאים מפעלים כמו טמפו ( 200 אלף ל״י) ,לוזז׳־ה
( 400 אלף ל״י) ,תנובה ( 5.8מיליון ל״י) .מסתבר שאפילו
האנציקלופדיה העברית ( 305 אלף ל״י) ,היא מפעל פיתוח.
היא מקימה בכסף זה בית־דפום בחולון, שיעסיק 20 פועלים
נוספים.
לא רק דפוס איחוד הקיבוצים (מפא״י) בעין־חרוד יכול
לקבל הלוואת־פיתוח ( 25 אלף ל״י) ,אלא גם חברת התקליטים
התל־אביבית מקולית ( 41,400ל״י).

אם כן, מה המודד המדריך את הממשלה
כמתן ההלוואות?
מנוסח הדו״ח אפשר להסיק: הכושר ליצור מקומות־עבודה
חדשים. כי ליד כל הלוואה רשומה עליית מספר
העובדים במפעל שנהנה ממנה.
ב־ 72 המפעלים שקיבלו הלוואות של למעלה מחצי
מיליון ל״י כל אחד, וביחד סכום של 72 מיליון ל״י,
עלתה התעסוקה בארבע שנים אלה ב־ 9122 עובדים. נניח
אפילו שכל העובדים האלה זכו לתעסוקתם רק הודות

ף תכן כי התוצאה העיקרית של שיטת הלומות-
הפיתוח אינר, כלל כלכלית, אלא פוליטית.
המסקנה הראשונה המזדקרת לעיני הקורא את רשימת
מקבלי ההלוואות היא: כולם קיבלו. כל סקטורי המשק, כל
חוגי הציבור, חברי כל המפלגות הפוליטיות. אדם מקבל
יותר ככל שהוא קרוב למפא״י — אך גם אוהדי חרות
ומפ״ם קיבלו את חלקם מן הקערה.
אם אושרו לדפוס דבר 28 אלף ל״י, הרי אושרו גם
40 אלף לדפוס למרחב 36 ,אלף לדפוס על המשמר,
76 אלף לידיעות אחרונות, ואילו עובד בן־עמי, בעל
המניות העיקרי של מעריב, קיבל 45,110ל״י לייצור
סרטים. הוא הדין בכל שאר הענפים.
זוהי שיטה המוכיחה הגינות רבה מצד בעליה. היא מוכיחה
גם פקחות רבה. כי כאשר כולם מקבלים, כולם מעוני
יינים לשתוק, כולם חפצים בהמשך קיום המשטר.
נניח לרגע כי מפלגה פלונית רוצה לפתוח במסע פוליטי
מוחץ, המסוגל באמת לפגוע במשטר. מפלגה זו תלויה
בתרומות מידי הממשלה. עובדה פשוטה זו קובעת מראש
גבול ברור לכל פעילות אופוזיציונית. היא בוודאי אינה
מאפשרת פעילות מהפכנית.

כך שולטת הממשלה למעשה על כל הסקטורים
והחוגים של הכלכלה הישראלית -ובעקיפין
גם על כל הזרמים הפוליטיים. אולי זו
הדוגמה החותכת כיותר של מהות משטר
החלוקה. היא מסבירה מדוע לא תיתכן אופוזיציה
אמיתית כתחומי משטר בזה.
ר,יא מסבירה גם מי הנהנה האמיתי מן המשטר, מיהו
המעמד המשמש לו בסיס. כי מעמד מקבלי הלוזאות־הפיתוד
— ומקבלי כספי השילומים, המענקים ושאר מאות הד,טבור
השונות — הוא בכל זאת מיעוט. אין הוא מגיע לואדי
סאליב, למעברת עמישב — ולמאות האלפים המנסים לחיוו
על משכורות שמאבדות בהדרגה את ערכן.

1זצפית

במדינה

(כל הזכויות שמורות)

• אל תיחם חשיבות לנסיונו המחודש של יגאל ידין לפעול
למען שינוי שיטת הבחירות. אחרי הבחירות האחרונות, חלת תזוזת
גמורה במפא״י בעני! זח, אחרי שרוב עסקני המפלגה שינ נעו בי מפא״י

(המשן מעמוד )4

גוריון תטיל עול כבד נוסף על משלם־ה־מסים
הישראלי ועל התורם היהודי באמריקה.

על רקע אמונתו של ראש־הממשלה
בסיבוב שלישי קרוב, אפשר להבין את
הפרשה התמוהה ביותר של ביקור בן־גוריון
באמריקה: פגישתו עם אדנואר.
מחיר ניקוי האדרת. הקאנצלר הגרמני
הזקן, הקשיש מבן־גוריון בעשר שנים,
בא לאמריקה כאשר שני כתמים שחורים
מלכלכים את אדרתו.
גל האנטישמיות האחרון בגרמניה החיה
בלב המוני המערב את כל השנאות והפחדים
מימי הנאצים. הגילוי, כי גרמניה
חתמה מאחורי גב המערב הסכם סודי עם
ספרד הפאשיסטית להקמת בסיסים צבאיים
גרמניים שם, נתן לשנאות אלה חריפות
כפולה.
אדנואר היה זקוק באופן דחוף להפגנה
שתנקה את הכתמים, לתעודת־הכשר שתחזיר
לו את כתר הדמוקראטיות הליברלית.
רק אדם אחד היה מסוגל לעשות זאת בשעה
וחצי: ראש ממשלת ישראל, מנהיג מדינת

תזכה

לרוב מוחלט בבחירות הבאות גם לפי השיטה הקיימת, עקב ירידת כוחות האופוזיציה,
שיכלול מנגנון המפלגה ופעולה מתמדת. ל כן נוסף הבטחון המוחלט
כמעס ביצירת ״מפא״י רבתי״ עד לבחירות הבאות, תוך סיפוח ספ׳־ם ואחדות־העבודה.
עתה חוששים עסקני המפלגה להיפן, כי שיטה אזורית תערער את
מעמדם, תעלה עסקנים עדתיים ומקומיים מ תון מפא״י עצמה.

• מנחם כנץ יפתח את המגבית הנפרדת של תנועת־

החרות בארצות־־הכרית. יחד עם בגין תבוא משלחת של ח״כים. מועד
פתיחת המגבית הנפרדת 15 :לינואר . 1961

• עובדי משרד־הכריאות, חברי מפ״ם, לא יעבירו

הטיפול בעניניהם לועד־העובדים של המשרד. הוראה על כן נמסרה
לחברי מפ״ם במשרד־הבריאוית, שנדרשו לסדר את עניניהם בסניף המפלגה
בירושלים. הסיבה: בניגוד לשר, רוב חברי ועד־העובדים הס אנשי תנועת-
החרות והדתיים־הלאומיים.
• ההסתדרות תקים שורת־מתנדבים חדשה כירושלים. הנוף
החדש יהיה מורכב מסטודנטים, שיטפלו רק בהוראה לנערים בפרברי הבירה, לא
יתערבו בבעיות ציבוריות ובשערוריות פוליטיות, צעד נסיוני ראשון בקשר לכן

כל עוד הוא יוצא מגרונו של שחקן כה
מעולה כמו דויד בן־גוריון.
אולם שינוי ההרגשה, עם כל ערכה, אין
פירושו שינוי העובדות היבשות. כן לא
יכול היה שגריר ישראל בוושינגטון לעשות
דבר המקובל לגבי כל ראש־ממשלה המבקר
בארץ זרה — לערוך לכבודו בסיבה דיפלומטית
בשגרירות. בחששו כי חלק גדול
מן הדיפלומטים — ערבים, קומוניסטיים,
מוסלמים וסתם אפרו־אסיאתים — לא יופיעו,
ערך השגריר רק מסיבה פרטית קטנה, בנוכחות
שגרירי צרפת וגאנה.
אותה תופעה חזרה בניו־יורק, כאשר שקל
דאג המרשילד אם לערוך לכבוד ביג׳י מסיבי׳
שיגרתית, אליה יוזמנו משלחות כל
חברות האו״ם. גם כאן היה ברור כי ההשתתפות
תהיה לקויה, תפגין את בדידות
ישראל. נציגי ישראל דחו את הרעיון.
הצלחתו של בן־גוריון יכלה להסתיר
עובדות אלה — וגם דבר זה חשוב בטוזח
הקצר. אך היא לא יכלה לשנות את העובדות
עצמן. שום מיבצע של שוטטות
לא יוכל לעשות זאת — כי גם המשוט
המזהיר ביותר אינו יכול לבוא במקום
יוזמה מדינית אמיתית.

מדע
ח״ם חדשי

נעש ה בגיוס 60 מורים פרטיים לעבודה בשכונת מוסרדה. יוזס המפעל: עסקן
מפא״י מיכה לינדשטראום.

• כית־״ר תקים מכון מיוחד לגילוי ופירסום מעשי פקידים

גרמניים, שהיו חגרי המפלגה הנאצית. החלטה על כן התקבלה אחרי
שהוברר, לדעת בית״ר, כי הממשלה אינה מעוניינת בגילויים חדשים על נאצים־
לשעבר. הצעד הראשון של המכון החדש: בחודשים הקרובים יצאו׳ כמה משלי•
חיו לאירופה.

• משרד החוץ יתגבר על פיקפוקיו, כקשר למסע משלחת
אופנה ואמנות ישראלית לגרמניה המערבית. המסע, בו עמדו
להשתתף דוגמניות ואמנים ישראליים, תוכנן על־ידי חברת התיירות סיתור, כדי
לע ודד תיירות מאירופה המערבית בין השאר, עמדה המשלחת להופיע גס בערי
גרמניה המערבית. משרד החוץ היסס לאשר מסע זה, ומסע המשלחת נדחה. רק
אחרי שאנשי משרד החוץ נועצו בעורכי העתונות הישראלית, על התגובות
העשויות להתעורר עקב מסע כזה, הוצע לאשר את המסע, בתנאי שהביקור
בגרמניה יכלול עיר אחת בלבד.
• סרט הוליבודי חדש עשוי להסעיר את ישראל. המדובר הוא
בסרט שיוסרט בחודש מאי השנה על־ידי חברת־בת של חברת הסרטים פרמונט,
לפי סיפור של מילארד למפל. עלילתו: סיפור אהבה בין נערה ישראלית ונבר
גרמני. הישראלית, שדמותה תגולם לפי התוכנית על-ידי אודרי חפבורן, מתאהבת
בגרמני בלונדון, מפנה לו עורף בשאט־נפש, כשהיא מגלח את מוצאו
הגרמני ואת עברו, מתאהבת בו שוב כשהוא נוסע בעקבותיה לישראל. לפי
התוכנית, יוסרט הסרט בלונדון, ברלין ותל-אביב! ,ישותפו בו מספר אמניס
ישראליים. קרוב לודאי שבישראל תתפורר חתנגדות ציבורית לתוכן תעלילח

של סרס זח.

היהודים. הסכמתו של בן־גוריון להיפגש
עם אדנואר — ולקיים את הפגישה בחדרו
של הגרמני דוזקא — נתקבלה בעולם כולו
כרהביליטציד, מוחלטת לגרמניה.
אין ספק שהדבר היה ברור לבן־גוריון.
מדוע בכל זאת נהג כך? יכול היה להיות
לכך רק הסבר אחד: בן־גוריון החליט לשעבד
את כל השיקולים לשיקול אחד ויחיד
— כוננות ישראל לקראת ״המבחן הצבאי
המכריע״ .גרמניה המערבית, החוזרת
להיות מעצמה צבאית, עם תעשייה צבאית
עצמאית, יכולה לעזור הרבה לכוננות זו.
בדידות זוהרת. יעברו חודשים עד
שיתברר אם — וכמה — הצליח בן־גוריון
בשטח בטחוני זה. בם אחרי תום ביקוריו
בלונדון ובפאריס לא יפורסמו, מן הסתם,
סיכומים רשמיים.
לעומת זאת אפשר כבר עתה לשקול את
הפירות הפוליטיים של הביקור. הוא הצליח
להזים במקצת את ההרגשה הכללית כי
מאז מיבצע־סיני הצליחו הערבים לבודד את
ישראל יותר ויותר. המסע מוכיח כי קולה
של ישראל עוד נשמע במערב — לפחות
* ההסכם שהזכיר לרבים את שיתוף-
הפעולה בין הימלר ופראנקו, נועד, לדברי
הגרמנים, להבטיח לצבא הגרמני בסיסי־איח־סון
לאספקה צבאית בטווח רחוק יותר
מגבול חגוש הקומוניסטי. אולם פרשנים
רבים מאמינים כי חכוונח חיתח לבסיסי
סיליס, שחיו סאנשרים לגרמנים לנחל בבוא
סעת מדיניות אנסי־סובייטית תוקפנית משלח•
,מדו • למלחנוודעול* סעיסית.

ידיעה קטנה, פיקנטית אך סתמית, הופיעה
השבוע בעתונות הישראלית ,״פרופסור אפרים
קצ׳לסקי,״ נאמר ,״ראש המחלקה לביו־פיסיקה
במכון ויצמן, יהיה המדען הישראלי
הראשון שיכהן כיושב־ראש בישיבה של
ועידה מדעית בברית־המועצות.״ מאחורי הידיעה
/בה הופיעו מלים כמו פוליפפטידים
ופולימרים סינטטיים, כשמות החמרים הכימיים
בהם תעסוק הועידה, הסתתר אחד
הסיפורים הסנסציוניים ביותר בעולם המדע.
קצ׳לסקי ( )44 לא זכה בכבוד הגדול בשל
היותו ישראלי דווקא, או משום שהוא יליד
רוסיה. המדען הצעיר, הנמנה על המבטיחים
שבמדעני ישראל והעומד מזה 11 שנה
בראש המחלקה לביוכימיה במכון ויצמן,
זכה להיות יושב־ראש בועידה של האיגוד
הבינלאומי לכימיה, הנערכת בחסות האקדמיה
למדעים של ברית־המועצות, בשל הישג
נדיר. במחקר מדעי.
גילוי כמעבדה. הועידה, שתתכנס בחודש
יוני במוסקבה, תעסוק בהישגי המחקר
בחמרים פולימריים (כמו גומי, ניילון,
בקליט ועוד) ,ובחמרים גבה מולקולרים (עליהם
נמנים גם חמרים טבעיים כמו שערות
ועצמות).
חשיבותם של מחקרים בשטחים אלה היא
עצומה. כי בעוד שבשטח כמו מחקר האטום
ניצל המדע עם פיצוץ הגרעין האטומי
ומחקרו, את השטח כמעט עד תומו, עומד
המחקר של ייצור סינטטי של חומרים פלסטיים
בראשית דרכו. במחקר זה הושגו בעשור
האחרון הישגים נכבדים וחשובים,
אולם במחקר החמרים הטבעיים שבחי והצומח,
שהוא למעשה מחקר תהליכי החיים,
נמצא עדיין המדע בחיתוליו.
הבעיה היסודית שאנשי המדע מתקשים
לפענחה׳ במחקרם אחרי סוד החיים, היא
כיצד מצליח גוף החי ליצר חמרים אלה
ללא כל מאמץ, בעוד שבשיטה סינטטית מתקשים
ליצרם אפילו בעזרת המכשירים המשוכללים
ביותר.
כבר בראשית המאה הגיעו אנשי־מדע
למסקנה, שהחומר היסודי בגוף החי והצומח
הבונה את החמרים, הוא החומצות
האמיניות. חומצות אלה הן תרכובות אורגניות,
המשמשות כאבני־בנין של כל הח־מרים
החלבוניים בחי ובצומח. הם היסוד
הכימי של החיים.
על כן החלו לאחרונה לחקור בכל העולם
אחרי החלבונים הטבעיים. בישראל עסק במחקרים
אלה הפרופסור אפרים קצ׳לסקי, אך
השוני במחקרו של קצ׳לסקי היה בכך, שהחליט
לנסות לייצר חומר בצורה סינטטית,
שיהיה דומה לחלבון בגוף החי. תוך כדי
התפתחות המחקר הצליח קצ׳לסקי ליצור
חוט חיים העשוי מחומר סינטטי, ולהחדירו
לחיידק. התוצאה היתר, מפתיעה: החידק
הפך ליצור חי חדש לגמרי, שונה במבנהו
ובאורך חייו מהחידק הקודם. תכונותיו ד,ח־דשות
עברו בתורשה, וכך נוצר במכון
ויצמן שברחובות יצור חי חדש לגמרי.
קביעת תבונות מראש. להישג זה,
היה לדעת אנשי קצ׳לסקי, חשיבות רבה.
אמר קצ׳לסקי :״אם נצליח לפתח בעזרת
החמרים הסינטטים תכונות חדשות ביצורים
יותר מפותחים, ואולי גם באדם, אפשר יהיה
להגיע למצב, שגי אפשר יחיה לפתח בבעליחינזלס
תזה ^117

החיים תכונות לפי הזמנה.״ על־ידי הרכב
מתאים של חומצות אמיניות, אפשר יהיה,
למשל, לפתח אדם בהרכב תכונות קבוע
מראש.
קצ׳לסקי, הרואה את עתיד מדע־הטבע בחקר
היסודי של תהליכי־החיים, הצליח בעבר
ליצור סטייק סינטטי, הדומה בטעמו ובתכונותיו
התזונתיות לסטייק של בקר. אלא
שכיום עדיין זול יותר לאכול בשר בקר
מאשר בשר סינטטי.
פרסומיו של קצ׳לסקי על מחקריו בכתבי-
עת מדעיים בעולם עוררו הד רב, ואנשי-
מדע רבים החלו לחקור לפי שיטתו, ובהסתמך
על מחקריו. הד זה הוא גם שהביא
למינויו כיושב־ראש בכנס המדעי החשוב.
אולם התקוזה שבעתיד הקרוב אפשר יהיה
לייצר אדם חי במעבדות, עדיין רחוקה מאד.
מבחינה תיאורטית, ולדעת קצ׳לסקי וחבריו,
הדבר הוא כמעט אפשרי בעתיד הרחוק. כי
אנשי־המדע טרם הצליחו לעמוד על מהותם
הכימית של תכונות מסויימות של החי, כמו
מחשבה ורגשות. ברגע בו יצליחו אנשי-
המדע לפענח תעלומות חיים אלו, תיפתח
הדרך ליצירת יצור חי סינטטי.

אגש המערות
קשה לתאר שני טיפוסים שונים יותר מאשר
שני הארכיאולוגים הצעירים החשובים
ביותר במדינה. ד״ר יוחנן אהרוני הוא אדם
צנוע, הנחבא אל הכלים, שעל אף שנותיו
הרבות בארץ לא השתחרר עדיין ממבטאו
הייקי ומחיוכו הביישני. ד״ר יגאל (מתחרז
עם ישראל) ידין הוא צבר הבוטח בעצמו,
המרגיש בנוח באור הזרקורים והעטוף הילה
רמטכ״לית. אהרוני הוא מדען־גרידא, ידין
הוא בעל אמביציות פוליטיות מרחיקות־לכת*.
לכן
היה טבעי כי השניים יתנגשו לא פעם
בשטח הרעיוני. ידין השתדל להוכיח את
אמיתות התיאור התנ״כי המקובל, הקרוב
ללבה של הצמרת הפוליטית במדינה. אהרוג,
נוטה לביקורת המקרא, הקרובה ללב הצמרת
המדעית בעולם. כך טוען ידין, כמו
בן־גוריון, כי בני־ישראל כבשו בשעתו את
הארץ בסערה, ככתוב בספר יהושע. ואילו
אהרוני ניסה להוכיח כי מעולם לא היה
כיבוש ישראלי פתאומי כזה — אלא רק
הסתננות הדרגתית והתמזגות איטית עם
הכנענים, כפי שנרמז בשופטים, פרק א׳.
013 בלתי־צפוי. החודש עברה ההתנגשות
בין השניים לשטח מעשי יותר. סלע-
המחלוקת: מי ינצח על המיבצע לגילוי
מגילות גנוזות במערות של אזור ים־המלחי
לפני כמה שבועות אירגן אהרוני משלחת
קטנה, שגילתה קטעי־מגילה במערה
ישראלית, זכתה לשבחים בינלאומיים. למחרת
היום אץ ידין לדויד בן־גוריון, הנוטה
לו חסד עוד מתקופת הצבא (למרות חילוקי
דעות חוזרים, שגרמו בשעתו להתפטרות
ידין) .ידין שיכנע את ביג׳י בנקל שכדאי
להקציב כסף ממשלתי למיבצע גדול, לפני
שהברואים הנודדים באזור ימצאו את כל
השלל האפשרי וימכרו אותו בירדן.
בן־גוריון הסכים. ידין הפך אוטומטית למפקד
המיבצע, ואהרוני מצא לפתע שיש לו
בוס. הוא סרב להסכים לכך.
הגניזה נגנזה. המצב היה עדין. בלי
אהרוני נידון המיבצע לגניזה. כי אין בארץ
איש המנוסה כמוהו במלאכה זו.
לבסוף נמצא המוצא בצורת פשרה. ידין
חילק את המיבצע לארבע יחידות עצמאיות
לגמרי. אחת מהן שייכת לאהרוני, שהובטחה
לו אי־התערבות מוחלטת מלמעלה. בחוגי
המקצוע לא היה ספק כי אהרוני ה־שקנא
לא ידין הנמרץ, יהיה הרוח החיה
של המיבצע.
חקלאות היה רעבבארץ
הספק האחרון נמחק השבוע: שנת 1960
היא שנת הבצורת הקשה ביותר מאז הוחל
בארץ ברישום במות הגשמים. בכמה אזורים
צפוניים, קיוו עדיין חקלאים ליבול כלשהו
משדותיהם. אך ככל שהדרימו, קמלו התקוות:
האדמה החרוכה לא הראתה סימן לנביטה.
קשה במיוחד היה מצבם של הבדואים,
תושבי הנגב הצפוני, שם ירדה כמות הגשמים
הקטנה ביותר.

מד,,ח כתב ״העולם הזה״ ,לאחר
סיור מקין! באזורי הבדואים:

דונמים, אלפים רבים של דונמים, משתרעים
בקוטר גדול סביב באר־שבע: הם
נחרשו ונזרעו, אך שום דבר אינו צומח
בהם. הכל חום, יבש, מת. האדמה מתבקעת,
* שהמריצו אותו, חחודש, לחדש את
התקפת קבוצת חמנובדיס ותמלונף־ים שלו
על שיטת־אמזירות יחדיזות.

נו מסתנן גשוו-החושו בחשאי רעתונות

משננו פנימי
בביתסוקולוב
^ נ י בו ר בעניני חוקים. אבל אני
1חושב שצריכים להעמיד את שמואל
שגב לדין בגלל עבירה על האתיקה האנושית
והמקצועית!״ הגבר שהשמיע השבוע
משפטים אלה בחדר־הישיבות בבית סוקולוב
התל־אביבי נראה שקט. אבל בלבו היה נרגש
מאד.
ששה שבועות לפני כן ישב אמנון דרור,
הכתב הפוליטי של יומון אחדות־העבודה
למרחב, בביתו בשיכון רמת־אביב, בחברת
אשתו היסה, תמר. הוא עילעל בהיסח־ה־דעת
בצהרון מעריב, כאשר נתקל מבטו
במאמר בולט, מקושט בסיסמות אדומות
ובתמונות של אהרון כהן. הוא היה חתום
בשם ש. שגב.
דרור קרא את המאמר .״קפצתי מרוב
התרגשות מכסאי. הראיתי את זה לאשתי,
כדי שגם היא תתרשם. גם היא הזדעזעה.
החלטתי שאי־אפשר לעבור על זה בשתיקה.״

7תגיד די שרום!״
**מאמר שכה הרגיז את אמנון
ן צ׳רלי״) דרור, בן־עפולה 31 לא היה
אוהד לכהן, שחקירתו המוקדמת עמדה להתחיל
בדיוק למחרת היום. הוא נכתב בנימה
עויינת קיצונית, הביא כעובדות מוכיחות
את כל הטענות של מנגנון־החושך
נגד הנאשם.
שגב לא השאיר שום ספק שכהן אשם
בריגול, ראה את תפקידו רק בתיאור הפרטים
.״אהרון כהן עצמו הטיף לא פעם
ברשימותיו ובנאומיו לרעיון שהמטרה מדר
דשת את האמצעים, והוסיף כי לשם השגת
מטרה זו מותר אפילו לשקר ולסלף עובדות.״
כאשר הצליח הש.ב ,.כביכול, לגלות את
מעשיו, וערך לו מארבים, לא נפל כהן במל

כתב דרור
״עבירה על האתיקה האנושית
כודת. הסביר שגב :״בין אם מתון זהירות־יתר
ובין אם מתון, הרגשה מוקדמת׳ —
לא נערכה הפגישה (בין בהן והסוכן הזר)
באותו תאריך...״
על חקירת כהן בש.ב ,.שתהווה מרכז המשפט
:״כהן אך הגביר את החשדות נגדו
כאשר ניסה להכחיש באותה שיחה שקיים
בכלל קשר עם אותו אדם. הוא גם ניסה
!אה לגשם. הכבשים מתות, רעבות למר;
.האנשים אינם מתים, אבל הם רעבים.
עצרנו אח המכונית במבואות המאהל של
:ט אל-אסד, לצד כביש חברון. בדואי מצו־ן,
יחף, לבוש־סחבות, ניגש אלינו .״מר־
:ה!״ בירך אותנו ומיד שאל :״הייתם
ום אולי בשוק?״
״בשוק?״ שאלנו.

להעלים את קיומן של הפגישות, שנערכו
לפי מיטב כללי הקונספירציה. אולם כשהעלו
ראשי הש.ב. בפניו את כל העובדות הידועות
להם, הסתבך כהן בסתירות בביתו
הוחרמו) מסמכים מחשידים, לרבות רשימות
בכתב־סתר!״
פרטים אלה ואחרים במאמר, בחלקם מסולפים,
בחלקם בלתי־נכונים ובחלקם סלעי־מחלוקת
במשפט העומד להיערך, לא יכלו
להתפרש אלה כנסיון מכודן מצד מנגנון־
החושך להשפיע על דעת־הקהל ועל השופט,
ערב פתיחת הדיון. דרור חיכה שלושה
ימים, קיווה כי העתונים ינקטו באמצעים.
תוך כדי כך שמע כי גם עתונאים אחרים
היו נרגזים על ההתקפה הזדונית על נאשם
שאינו יכול להתגונן. איש אחד אף טילפן
לביתו של שגב, ביקש ממנו שלהבא לא
לא יגיד לו שלום ברחוב.

סקופים תמורת שרות
ך ב עי השהרגיזה את דרור לא היתה
ן | חדשה, ידועה לכל המצוי בעניני העתו־נות
בארץ. זוהי בעית חדירת מנגנון־החושך
לתוך העתונות.
תחילה היתד, חדירה זו עקיפה. כמעט כל
מי שמכסה ביומונים את עניני המרחב,
המיעוט הערבי בארץ ושטחים דומים, נזקק
לאינפורמציה שאפשר להשיגה בדרך הקלה
ביותר ממנגנון־החושך. המנגנון נקט תמיד
בקו ברור: שרת אותי, ואני אשרת אותך.
עשר, את מלאכתנו, ואנו נספק לך מפעם
לפעם סקופים.
הכתבים, שפרנסתם תלויה בטיב האינפורמציה
שהם מצליחים להביאה לעתוניהם,
התפתו ברובם לסידור נוח זה. כך קרה
כי גם בעתונים הנוקטים, במאמריהם הראשיים,
בקו התומך בזכויות הערבים בארץ
ובשאיפותיהם במרחב, מופיעות בהתמדה
ידיעות בעלות גוון הפוך קטעי־הסתר,
קיצוניים הבאים לשלול בצורה ״עובדתית״
את האפשרות של שלום במרחב, ולהטיל
ספק בנאמנות ערביי ישראל. ברור כי קטעים
אלה, שהופיעו במדור הידיעות ונקראו
ללא ביקורת, עשו רושם עמוק יותר ממאמ־רי־המערכת
המופשטים, שפנו להגיון.
הדוגמה הבולטת ביותר הידועה בעתונות:
כתב על המשמר אמנון קאפליוק, המפרסם
מדי פעם כתבות המודרכות במישרין על־ידי
מנגנון החושך, בעתון הנוקט כביכול בקו
הפוך. אותו דבר קורה לא פעם בהארץ.
אולם בהדרגה החליט המנגנון שיש דרך
בטוחה עוד יותר להשתלט על העתונות. מדי
פעם משתחררים אנשים שמילאו במנגנון
עצמו תפקידים המקנים להם בקיאות מסו״
יימת בענינים ערביים. אנשים אלה פונים
לעתונים, זוכים בנקל למשרות של כתבים־
לעניני־ערבים, הודות לקשריהם הטובים עם
המנגנון. בתפקידם החדש, לא תמיד ברור,
את מי הם משרתים — את העתון או את
המנגנון.
שמואל שגב (לשעבר סבאג) ,עולה מסוריה
שהתמחה במנגנון־החושך, הוא דוגמה
לטיפוס חדש זה של עתונאי. מעולם לא
ניסה להסתיר את מי הוא משרת. מיבצעו
הבולט ביותר: בימי ועידת פירנצה הראשונה,
שמנגנון־החושך (בהנהגת ראובן שילוח
המנוח) היה מעוניין לחבל בה, שלח מאיטליה
חומר שנועד להוכיח את אפסות הועי־

הוא הניע את ידיו במעגלים מבויישים.
״כן, אולי קניתם שם איזה סיגריה או

הרמז היה ברור. היתד, זו הפעם הראשונה
במשך כל שנות היכרותי עם בדואים שאחד
מהם ביקש נדבה, בעצם מאהל שבטו. הרעב
לטבק ניכר בעיניו, מהול ברעב סתם. נתנו
לו סיגריות, והוא הציג את עצמו. אידר־

כתב שגב (בועידת פירנצה)
״המטרה מקדשת את האמצעים...״
דה, להשמיץ את הפרופסור מאיר פלסנר,
שסירב לציית להוראות שילוח (העולם הזה
.)1099

האם כדאי לקרוא ז
ף יה זה מעשה נאיבי מצד דרור,
| | להביא ענין זה דווקא בפני אגודת ה־עתונאים.
חיש מהר נוכח בכך גם הוא.
ועדת־האתיקה של האגודה מינתה ארבעה
שופטים: יהודה גוטהלף (דבר) ,אליהו עמיקם
(ידיעות אחרונות) ,גבריאל צפרוני (הבוקר)
ואייזיק רמבה (חרות) .דרש דרור,
בפתיחת הישיבה :״צריכים לקרוא את המאמר
של שגב בקול רם השיב צפרוני:
״לא צריך. החוק חל על מקרים כאלה. זה
ענין של היועץ המשפטי, ואם הוא לא נוקט
בפעולה, זה ענינו. ועדת־האתיקה עוסקת רק
בדברים שהחוק לא חל עליהם!״
שגב :״רוב המאמר היה מורכב מצירוף
פרטים שהופיעו כבר בעתונות!״
רמבה :״זה נכון?״
דרור :״אולי רוב הפרטים באמת פורסמו
בפיזור בכל מיני עתונים, אבל מי כמונו
יודע שכאשר מצרפים יחד פרטים מפוזרים,
מצטרף הדבר לאמת אחרת. במקרה זה גזר
שגב את דינו של אהרון כהן יום לפני
שעמד למשפט. זה סוב־יודיצה!״•
צפרוני וענזיקם :״סוב־יודיצה זה לא ענין
שלנו. זה של היועץ המשפטי!״
גוטהלף, איש דבר, הרגיש כי מלאכתו
נעשית על־ידי שלושה אנשי הימין, מהם
שני רביזיוניסטים (רמבה וצפרוני) ואחד
מאנשי שייב (עמיקם) .הוא היה מתון יותר:
״אני חושב שכדאי אולי לקרוא בכל זאת
את המאמר.״
אולם לא נמצא אף עתו-ן בחדר, שגב
סיפר בקיצור את תוכן מאמרו. היה ברור
כי השופטים, שכילו בינתיים קפה, עוגות
ועוד קפה כפול לאיש, מסרבים להיכנס
אפילו לעצם הענין. הישיבה נסתיימה באנקדוטה
משעשעת של גבי צפרוני, איש השלושה
בטירה אחת. סיפר הוא :״ביום פתיחת
משפט רצח ארלוזורוב כתב דבר ״״רוצחי
ארלוזורוב יובאו לדין!״ ואילו העתון
הרביזיוניסטי כתב ״עדי שקר יופיעו למשפט!״
היועץ המשפטי האנגלי, שלא הבין
חוכמות׳ תבע את שני הצדדים לדין על
בזיון בית־המשפט.
ברל כצנלסון, עורך דבר .,הופיע מוקף
חמשה עורכי־דין. יהושע ייבין, העורך הרביזיוניסטי,
הופיע לבדו, נעול סנדלים. השופט
האנגלי ראה שכצנלסון איש עשיר,
קנס אותו ב־ 80 לירות. ייבין נראה לו
כמסכן, והוא קנס אותו בעשרה גרוש.
בסיפור זה נסתיים הנסיון לטהר את ה־עתונות
הישראלית מחדירת מנגנון־החושך.
תלוי ועומד במשפט.

הים סאלם אל־אסד, בן 30 או 40 או .50
הוא רועה׳ לפי מקצועו, ובשנים כתיקונן
לא חסרה לו הפרנסה. אדרבא, היה אפילו
מכבד אורחים בסיגריות. אבל עכשיו אין
צורך ברועים. עדרו של השייך הצטמק עד
כדי כך, שילד קטן יוכל בלי קושי להשגיח
עליו.
(ח*שך בע*,־ו •ו)

קנוצה קטנה ונאתסית ליו קנו חדש־בנו של רונניציי אומו קדיש לזנו אביו
* צחקלה שלי, אתה לא מת!״ פילחה
/ /צווחה חנוקה את חלל בית־הקברות
הירושלמי בגבעת־שאול .״אוי בוא, בוא!״
היכתה אלמנה נואשת על רגבי־העפר הסל־עיים
של הרי־יהודה .״צא אלי, אלי!״ השתוחחה
על הקבר.
פיה של האשד, קמוטת־הפנים רעד. קצף
עלה בשפתיה השסועות. עיניה הירוקות
ננעצו בהבעה קפואה בקצה־הקבר, שהיה
מוקף אבנים אפורות. נשימתה הלכה וקשתה.
היא נשכבה על האדמה ודפקה את ראשה
על אחת האבנים החדות .״אני באה אליך,
מה יש לי לעשות בלעדיך? אין לי חיים!
מתו כל החיים!״ יבבה חרישית, נצמדה אל
האדמה החומה־בהירה, שכיסתה את ארון
בעלה המת .״אני רוצה לראות אותך!״
צרחה בקול משונה, שהדו הרעיד את העמק.
פועלי בית־הקברות, הרגילים למחזות־זוועה
מסוג זה, הפסיקו לכרות קברים
חדשים. הם קפאו על מקומם, לא מחו את
טיפות־הגשם הגדולות, שירדו על פניהם.
קרובי־המשפחה המעטים, שעלו עם האלמנה
ובניה לבקר את קבר אביהם ביום
השביעי למותו, התאבנו.
״מת, מת, יצחקלה שלי?״ צחקה נחה לוב־ניצקי,
האלמנה בת ה־ ,61 בקול היסטורי שהלך
והצטרד .״לא!״
״גש אליה,״ לחש נהג־המונית, שחיכה
עם מכוניתו למשפחה, לאחד הפועלים.
״אין לי דם,״ השיב .״אני מפחד שהיא
תמות לי בידיים.״
״מה עשית להם?״ רעדה האשה ההיסטרית
.״מדוע זה קרה דווקא לך, יצחק שלי?
ספר לי, ספר לי!״
בנה דויד, עטור זקן שחור, הביט באמו
ולא ראה אותה. בעיניו נצצו דמעות .״יתגדל
ויתקדש שמיה רבא,״ פלט מפיו ב׳
היגוי מאונס את התפילה — ולפתע זעק:
״מס־הכנסה, מם־הכנסה! החזירו את אבא!״
שני גברים תפסו בזרועו. דויד גבה־ה־קולה
קימט את מצחו .״החזירו את אבא!
*ס־הכנסה, איפה אבא?״

שלווה בבגין״;׳:ואלי״

ותה שעה לא זכר איש מפקידי מס־הכנסה
את לובניצקי. לא היה להם פנאי.
משה רטן, עוזר מנהל מם־ההכנסה, ישב
בחדר מספר 15 כבנין ג׳נראלי. הוא השתעשע
בספר הטלפונים, הביט דרך החלון
האחורי לרחוב יפו.
מזכירתו, חייכנית וממושקפת, ניהלה שיחה
ארוכה עם חברתה .״אני לא מבינה
מדוע שושנה עוד לא שלחה שום מברק,״
העירה בכבדות־פה ,״היא הגיעה לנמל ניו־יורק
כבר ביום השני.״
רטן לא חיכה לסיום השיחה. בשלווה

1 ^ 1111171ו | 1 1 1 1 *1 * 1 11¥היא נחה לובניצקי, שהשתטחו! על הקבר המוסתר
4 1 1 1 1 1 /1 1 1 111| \ 11 מאחורי המצבה. הנוכחים נשארו קפואים במקומם
למשמע זעקות כאבה. בתה היתה היחידה שהתקרבה אליה, ניסתה לשווא להרימה.
ניגש לחדר מספר , 18 מצא על השולחן
ספלון קפה תורכי. הגבר שחור־השיער, הנוהג
לשוחח באדיבות, הריק את מאפרתו
המלאה בדלי־סיגריות, התבונן בשקט בתיקו
של אחד הנישומים, שחיכה במסדרון
הארוך של הבנין הירושלמי המפורסם.
מתחת למכשיר הטלפון מצא רטן קטע
מיומן חרות, העתון היחיד שהעז להפר את
קשר־השתיקה סביב נסיבות מותו המוזר
של יצחק לובניצקי, ושפירסם ידיעה על כך.
הסביר עוזרו של מנהל מס־ההכנסה בירושלים
לכתב העולם הזה, כשחיוך נסוך
על פניו :״אחרי שקראנו את הידיעה בחרות,
שלובניצקי מת בגלל חקירה במס־הכנסה,
לא רצינו שתהיינה אי־הבנות. שלחנו
מכתב לממונה על הכנסות־ד,מדינה, והסברנו
כי יחס חוקרינו לנפטר לא היה שונה
מן היחס לכל נישום עצמאי אחר של מס-

ההכנסה. לא רצינו,שברחוב יפרחו שמועות
חסרות כל בסיס עניני ואינפורמציה יסודית.
כל קשר בין מותו של לובניצקי ובין
חקירתו על־ידי פקידי מם־ההכנסה הוא
דמיוני.״ הפקיד סירב למסור את פרטי ה־דו״ח,
לדון בפרשה עצמה.

ה;גר השקט
ך ) משפחת לוכגיצקי, שהסתגרה ה/שבוע
בדירתה בבנין בנק לאומי בירושלים,
בהתאבלה על מות אבי המשפחה,
היתד, דעה אחרת בפרשת האסון.

סיפר דויד לובניצקי, בגו שד
הנפטר, כמטכח דירתה הצנועה
של המשפחה לכתב״העולם חזה*:

,אנחנו משפחה רגילה, שאף פעם לא היו
לה ענינים• כמו לכל מיני אגשים, היו גם

לנו דברים שקורים בחיים. אבל אף פעם
לא היו לנו סקנדלים ולא ענינים עם עתו־נות
ותלונות, ועוד כל מיני שערוריות.
מאז שאבא עלה לארץ לפני 25 שנה, היתד,
לו נגריה קטנה ברחוב אגריפס בירושלים, מול
קולנוע עדן. הוא היה עובד קשה כדי
לדאוג לנו. אבל למרות כל דאגות הפרנסה
והבעיות, כולם יודעים שאצלנו בבית היה
תמיד הכל בסדר. פה לא התרגזו ולא הרימו
את הקול ולא שברו כוסות. אבא שלי
דאג שהאוירה תהיה טובה.
הוא גם לא רצה הרבה מן החיים שלו.
אנחנו משפחה מסורתית, והנחת העיקרית
של אבי היתד, כשהיו מדליקים נרות, או
כשהייתי בא עם אשתי לאכול אצלו ואצל
אמי ארוחת־צהרים. יותר מזה הוא לא רצה.
היה עוד דבר שגרם לו נחת: הוא היה
אוהב לספר לנו על מעשיו בפולניה, איך
התמחה בנגרות — ואיך בשנת 1929 ביקר
אצלו בפולניה אברהם קריניצי. אבי רצה
אז לעלות לארץ, אבל בגלל כל מיני סיבות
משפחתיות, דחה את ד,עליה בשש שנים.
כל הדברים שגרמו לאבי נחת לא עלו הרבה
כסף. הוא היה אדם צנוע בדרישותיו. בגלל
זה היה יכול לאפשר לעצמו לעבוד בשנים
האחרונות לא כל השבוע. היה עובד שלושה
או ארבעה ימים. רק כשהיתה עבודה
דחופה, היה עובד כל השבוע.
תמיד היה אומר לנו :״למה לי לעבוד
יותר מזה? מי צריך להתעשר? ברוך־השם,
מה שנתן לנו אלוהים. מספיק לפרנסה בכבוד.״

חייו היה אדם בריא. אני לא זוכר
אף פעם אחת שרופא ביקר אצלנו בבית.
ואף פעם לא דיברו גם על קופת־חולים או
על שמירת הבריאות. אצלנו במשפחה אין
חולים.
לא היו גם ענינים מסחריים שהרגיזו
מישהו. אבא שלי לא היה מתמקח עם
סוחר, או לקוח. תיכף כשהקימו את המדינה
הוא הלך אל משרד מס־ההכנסה ואמר
להם :״פתחו לי תיק. אני רוצה לדעת כמה
אני חייב, ולשלם את הכסף. לא רוצה שיהיו
לי ענינים ואני אתחיל לסחוב את
החובות, ולשלם כל פעם בעד שנודשומה
מלפני חמש שנים.״
ובאמת ככה זה היה כל השנים, עד עכשיו•
לא חשוב אם המצב אצלנו בנגריה
היה טוב או רע, אם היו קליינטים או שלא
היו. אבא שלי תמיד דאג לתשלום המם
בזמן. הוא לא קנה לבית שום דבר חדש,
וגם לא החליף או תיקן משהו, עד שלא
גמר את כל תשלומיו למם־ההכנסה.
זה אולי לא כל־כך חשוב, אבל זאת עובדה
שלאבא שלי היו מספיק הזדמנויות
להרויח מן הצד. ביחוד בתקופת הצנע, כשהיה
מחסור בכל מיני עצים וחומרים אח־

ריס. איזה בעיה זאת היתד. לעשות שוק-
שחור ולרמות את מס־הקניה ומס־ההכנסה?
אבא לא עשה זאת מעולם. היתד, לו גישה
של ציוני ודתי ביחד. הוא הרגיש את עצמו
כאיש מאד מאושר, שזכה לדור־ד,גאולה
ותמיד היה אומר שאין אנשים יותר מאושרים
מאלה שגרים בארץ.
ככה זה היה — עד שלפני שבועיים קראו
לו לחק רה אצל מס־ההכנסה. מאז היה בן־
אדם אחר.

״חקירה סדיסטית״

ף* אותו יום הייתי בנגריה, בה עבדתי
^ ע ם אבא. הוא הלך למעלה, לקומה השלישית
של בנין ג׳נראלי, ששם יושבים כל
המפקחים של מס־ההכנסה. רציתי ללכת
אתו, אבל הוא לא הסכים.
כשאבא חזר ממס־ההכנסה אי־אפשר היה
להכיר אותו. זאת היתד, הפעם הראשונה
שראיתי אותו כל־כך נסער. הוא היה מרוגז
והלך בתוך הנגריה כמו איזה אסיר בבית-
סוהר. הלך קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה.
ניגשתי אליו ואמרתי לו :״אבא, מה
קרה?״ הוא לא השיב לי בהתחלה. בכלל,
זה היה מנהג אצלו, לא לספר על כל מיני
דברים פרטיים, שקרו לו והרגיזו אותו.
כי הוא לא רצה להעציב את כל המשפחה,
ובמיוחד את אמא שלי.
אבל בפעם הזאת הוא לא יכול היה כבר
להתאפק. כמו גלים של ים סוער יצאו מפיו
המלים. הוא סיפר לי איך טיפס למס־ד,הכנסה
ונכנס לחדר של הפקיד שנתן לו
לחכות כמה זמן.
אחר כך התחילה החקירה. הם רצו ממנו
פתאום עוד 300 לירות בעד שנת הכספים
.1958 אני בעצמי לא יודע בכלל כמה הוא
שילם בשנה ההיא או בשנים האחרות, כי
כמו שאמרתי, אבי היד, שומר את הצרות
והחלק המרגיז של החיים בשביל עצמו,
ולמשפחה היה משאיר רק את החלק הנעים.
אבי התפלא על הדרישה שלהם. הוא בכלל
לא הבין מה הם רוצים ממנו ואמר להם
את זה. ואז איזה פקיד צעיר, המרכיב משקפיים
ושיש לו שערות בלונדיניות, התנפל
עליו. כנראה הפקיד הזה רצה לעשות רושם
על הממונים, שהוא עובד טוב.
זאת היתד, חקירה סדיסטית. סתם, אני
עד עכשיו לא מבין למה הם עשו את זה,
מדוע הפקיד התנפל על אבי בצורה כזאת.
הרי מס־ההכנסה יכלו לראות את הנגריה
הקטנה שלנו ויכלו לבלוש ולראות כמה

מודים בשמח

תקבר, הפסיקו את
תפילת קדיש לזכר

היו קרובי המשפחה המועטים,
שבאו לכבד את זכרו של המת
ום השביעי למותו. עובדי בית־הקברות שלא התקרבו למקום

ימים בשבוע אבי עובד. כך יכלו לדעת הכל.
אבל הם לא עשו ככה. בהתחלת החקירה
ישב הפקיד הזה בשקט עד שפתאום התפרץ
על אבי :״כמה בולי מס־מותרות העלמת?
אנחנו יודעים שאתה העלמת! אל תגיד
לנו שלא! אז כמה? גלה כמר״ ואז הכל
יהיה בסדר בינינו.״
אבא שלי, יותר מכל, נעלב מזה. זה היה
׳החלק שהכי השפיל את כבודו האישי. הוא
בעצמו אמר לי :״מה זה, במדינה שלי קודם
כל שואלים כמה גנבתי, ולא שואלים אם
בכלל גנבתי! אפילו נניח שהייתי גונב,
בשביל הנימוס הם היו צריכים לשאול אם
באמת גנבתי.״
אבל זה לא היה הכל ,.הם רצו לדעת כמה
מנורות יש לאבי בבית. השתגעו הפקידים
במס־ההכנסה! יש איזה פקיד במס־ההכנסה
שיודע כמה מנודות יש לו בבית? אצלנו
זאת דירה עם מטבח וחדרי־נוחיות, כמו
כל דירה רגילה. אז מי יכול לדעת כמה
מנורות יש לו בבית?
גם זה לא היה הכל. אחרי שאבי לא היה

יכול להשיב להם כמה מנורות יש אצלנו
בבית, אז בכוונה הם שאלו אותו כמה ואט
לכל מנורה. דבר כזה יכול לעשות רק
סאדיסט. כי אם אבי לא ידע כמה מנורות
יש לו בבית, בטוח שלא היה יכול לדעת
גם מה הגודל והחוזק של כל אחת. והפקיד
שאל את השאלה הזאת רק בשביל להרגיז.
ככה הפקיד הילדון הזה עשה עם אבי
״סיור״ כמעט בכל הדירה. הוא רצה שאבי
ידע כמה פעמים אנחנו מחליפים את בלון־
הגז בחודש, ואיך היה לו כסף לקנות גז.
ואחרי כל שאלה כזאת, הפקיד היה עושה
עם היד לאבי, בכה, כאילו הוא אומר: אל
תבלבל את המוח, והיה צועק עליו :״אתה
משקר לנו! תפסיק, אנחנו יודעים את הכל.״

הפחד חקטזגי
^ הרי החקירה הזאת אבי חלה
כמה ימים ושוב ניסה לעבוד בנגריה,
כאילו כלום לא קרה. אני ניסיתי לא לדבר
אתו על כל הענין, וחשבתי שכל המכתבים
שכתבתי למס־ד,הכנסה במשך כל השנים,
שאנחנו בסדר, יעזרו לאבי.
אבל אבי, שניסה לעבוד כרגיל, כמו שאמרתי,
לא היה שקט. הוא היה פונה אלי
באמצע העבודה ואומר לי באידיש :״דויד,
כל פעם שאני צריך לעלות למם־ההכנסה,
אני יותר הרום מאשר מקודם.״ אני ניסיתי
להרגיע אותו ואמרתי לו שזה היה סתם,
והפעם החקירה תהיה בסדר. סוף־סוף הם
לא יתעללו סתם ביהודי שקט בן .64
ראיתי שהוא בכל זאת כל הזמן מודאג
מהענין של הפגישה הנוספת, שנקבעה לו
ליום הראשון. לא היו לו השקט והבטחון,
כמו שהתרגלתי לראות אצלו. משהו צבט
לו בלב.
ואז הגיע היום הראשון. אני פגשתי את
אבי בדרך לנגריה, בשעה שבע וחצי בבוקר.
הוא נראה לי לא בסדר. מתנדנד. משהו בעיניים
שלו ואמר לי הכל. הוא שתק. דיברתי
אתו והרגשתי שנעשה לו רע מרגע לרגע.
אני לא יכול לתאר איך ראיתי אותו משתנה
תוך כמה שניות, כשדיברנו על הפגישה
שלו עם מס־ההכנסה. אבל זר, לא
חשוב. לקחתי את אבא לחנות והושבתי
אותו על כסא. היה לי ברור שהוא כבר לא
ילך באותו יום למס־ההכנסה.
תיכף אחר כך לקחתי אותו הביתה. כשהבאתי
אותו, הוא היה חולה אנוש ולא
הפסיק לדבר על מס־ההכנסר .,במדרגות הוא
כבר לא שלט במה שהוא מדבר, וניסה כל
הזמן לשכנע אותי, שאינו יכול לשלם את
המס כמו שהפקידים דורשים אותו ממנו.
הוא אמר לי :״דויד, אם היה לי כסף הייתי
משלם להם יותר ממה שמגיע, רק שיהיה

עבודתם בשעה שדויד, הבן, הקריא את
אביו. תוך נדי בכי וצעקות אשמה בלפי
בני המשפחה, אשמים היו במות יקירם.

שקם ושלום עם מס־ד,הכנסה. אבל אין לי!״
אני ניסיתי להרגיע אותו. אמרתי לו שאני
יודע כי אינו יכול לשלם את הסכומים,
ויהיה בסדר. אחר־כך לקחו אותו לביתר,הולים
וקבעו שיש לו שטף־דם במוח. ואז
אבי מת.
למרות כל הרוגז שלי, אני לא יכול לקבוע
בודאות כי רק בגלל מס־ההכנסה אבי
מת. איך אפשר לומר דבר כזה בודאות?
אבל דבר אחד ברור לי בלי שום ספק,
ואני מוכן לחתום עליו בשתי הידיים שלי:
הפקיד הזה היה גורם מאד מרכזי בפטירת
אבי. זה ברור לי. אני ראיתי את זה כל
יום, מאז החקירה הגדולה, לסי המבט שלו
בעיניים ולפי העצבון על הפנים.
את האסון המשפחתי שלי אי־אפשר כבר
להחזיר אחורה• אני יודע זאת היטב. ובתור
משפחה דתית אני יודע כי אולי לא כל
קרובי ירצו לעשות ענין מן המקרה הזה.
כי לנו כבר שום דבר לא יעזור, ושום
תיקון לא יתקן בשבילנו שום דבר.
אבל בכל זאת, אני חושב, שאם יש עוד
קצת צדק בארץ, צריכים להקים ועדת־חקירה
ציבורית, לברר מי אשם במות אבי,
ומדוע חקרו אותו בצורה שאני יכול לכנות
אותה בלי היסוס: צורה סדיסטית.

לחץ האדם עלה

** ד כאן סיפורו של דויד לובניצקי, הבן
* שהיה קרוב לנפטר בימיו האחרונים,
יותר מכל אדם אחר. הוא היה משוכנע כי
אביו קיבל את שטף־הדם במוח בגלל התרגשותו
הרבה מן החקירה במס־ההכנסה,
ופחדו מפני החקירה הנוספת, שהיתר, צריכה
להתקיים ביום בו נפטר.
הסביר השבוע רופא תל־אביבי ידוע, שדעתו
על נסיבות־המוות היתה קרובה לדעת
בן־הנפטר :״לא בדקתי את הנפטר, וגם אילו
הייתי בודק, איני יודע אם הייתי מצביע
על מם־ד,הכנסה כגורם יחיד למותו של
לובניצקי. אבל הדבר מתקבל על הדעת. כי
יתכן מאד שלחץ הדם של הנישום הנרגש
היה בעליה, גרם לפיצוץ עורקי־הדם בראשו.
״כשאדם מתרגש, הוא מגביר את פעולת־הלב
שלו, שמזרים את הדם לעורקים במהירות
גדולה יותר. יחד עם זה, ישנה הפרשה
של חומרים שונים מבלוטות פנימיות, כמו
בלוטת סוראמל. הגברת מהירות מחזור הדם
גורמת ללחץ על דפנות העורקים. לחץ זה,
שנוצר על־ידי התרגשות, עלול לגרום לפיצוץ
צינורות הדם.״
הוסיף הרופא :״מי זה בימינו יכול למדוד
כמה אנשים מקבלים התקפות־לב ושט־פי־דם
בגלל מם־ד,הכנסה? אנחנו, הרופאים,
יודעים על כך!״

פורים ת ש׳ו: אינדיאני בעולאידע, ילדים מחופשים,
במרינה
(המשן מעמוד • )7
חיסול העדרים החל עוד לפני שנתיים,
בשנה הראשונה של הבצורת. התמותה, ומכירה
מוגברת, דיללו אותם. השנה קיווה
השייך, ולא פחות ממנו איברהים הרועה,
כי השדות ינבטו והגבים יתמלאו מים.
תחת זאת באה בצורת קשה עוד יותר.
השדות התפוררו לרגבים יבשים, הגבים
נשארו ריקים, הבארות החלו נחרבות והצאן
התנפח, גווע והתפגר לעיני בני השבט.
אפילו כאשר רצו להובילו לשוק בבאר־שבע
נמנע מהם מוצא זה, בגלל ההסגר שהוטל
בעקבות מחלת הפה והטלפיים. רק
לפני כמה שבועות נפתח השוק מחדש.
נזקי השנה שעברה. לא היתה זו
הבצורת הראשונה שבה התנסו בדואי הנגב.
אולם מעט מאד זכרו בצורת כזו, שפקדה
את שדותיהם שלוש שנים רצופות. הבצורת
הקשה האחרונה ארעה ב־ , 1946 וכדי להקל
על מצוקת הרעב, העסיקה ממשלת המנדט
אלפי בדואים בסלילת כביש הרעב• את
עדריהם העבירה לשדות בצפון הארץ, או
התירה להעבירם לעבר הירדן.
לפני שנה הלכה ממשלת ישראל בעקבות
ממשלת המנדט, העסיקה כ־ 150 בדואים בסלילת
כבישים בנגב. אך התעסוקה הופסקה
מאז. הבדואים, שהאמינו כי לא תיתכן
בצורת גם בשנה שלישית, שקעו בחובות
בדי לעבד שטחים רחבים ככל האפשר. כאשר
לא באו הגשמים, ושני ענפי כלכלתם —
הצאן והפלחה — חרבו, החלו מחפשים

מקורות־פרנסה אחרים׳ שיאפשרו את קיומם.
המיבחר היה מצומצם ביותר. אלה שהצליחו
למצוא עבודה בפרדסי הצפון, גורשו
לרוב על־ידי מזכירי לשכות־העבודה, שדאגו
למבוטליהם. ההברחה, שפעם סיפקה קיום
לקרוב ל־ס /ס 10 מן האוכלוסיה הבדואית,
הפכה אף היא עסק מצומצם. ל־ 15 אלף
הבדואים של ישראל לא נותר, איפוא, אלא
לצפות לתשלום משרד החקלאות עבור
נזקי הבצורת.
גשם הכספים היה נדיר עוד יותר מן
הגשם הטבעי. אמנם הקציבה הממשלה
מיליון ל״י לבדואים, אולם משך כמעט שנה
לא חולקו אלא כמה רבבות ל״י, לשלושה
שבטים בלבד. החלוקה נעשתה באמצעות
בנק הפועלים, באר־שבע. כאשר היה הבדואי
מופיע בבנק, ובידו המיסמכים המזכים אותו
לפיצויים, היה זוכה לתשובה אחידה: אין
עדיין כסף.
אך פנה עורף לדלפק, וניגשו אליו אנשים
שהציעו לו כסף מזומן, תמורת העברה
בלתי־חוזרת של זכות הפיצויים שלו. עבור
השירות גבו האנשים כמד, אחוזים שמנים,
מבלי שהדבר יעלה להם מאומה. כי ברגע
שהיו מציגים את ההמחאות בפני אותו
פקיד, שהשיב את פני הבדואי ריקם, היה
מסתבר לפתע כי יש לו כסף לפרעון החשבון.
הרעב
עוד לפנינו. לא היתה זו ה-
שערוריר, היחידה הקשורה בתשלום פיצויי
הבצורת. כיום מתכוננים חקלאים עבריים
לקבל ממשרד החקלאות את הפיצויים המגיעים
להם עבור נזקי הבצורת של השנה
השוטפת, ואילו רוב הבדואים לא ראה עדיין
לירה אחת מן המגיע עבור השנה שעברה.
״פיצויים בשביל השנה החדשה?״ שאל

קאעד אל־עטאונה, בן־דודו של שייך שבטו,
״עוד לא העזנו אפילו לחשוב על זד.,״ ולא
מפני שבני אל־עטאונה אינם זקוקים לכסף.
״יש אצלנו אנשים, ששק קמח הוא המתנה
הנשגבה ביותר שהם יכולים לחלום עליה,״
סיפר בצער.
היה ברור שהלחץ הכפול — של רעב
ותוסר־מרעה — ידחוף את הבדואים צפונה
בכל מחיר. ובצפון יושבים ישובים עבריים,
שהיו הודפים בכוח את הפלישה הבדואית.
ברגע האחרון ממש נמצא מוצא של שלום:
שדות פלחה, שמיעוט הגשמים לא העלה
בהם יבולים הראויים לקציר, נפתחו בפני
עדרי הבדואים. הלחץ המידי הופג, אך הבעיה
נשארה עדיין רחוקה מאד מפתרון. כי המרעה
שסופק לבדואים על־חשבון משרד
החקלאות, יכול להספיק לעדרים לימים אחדים,
לא לעונה שלמה. מה יהיה אחרי שיכלה
מרעה זה?
״אללה רק יודע!״ השיב אחד השייכים.
״עכשיו אנחנו צועקים שמתים מרעב, אבל
זה עוד לא כלום. הרעב האמיתי עוד לפנינו,
ישמרנו האל!״

יחסים מרחביים
אחר האסון
חדשים מעטים בלבד אחרי שמרוקו הודיעה
על ביטול קשרי הדואר שלה עם ישראל,
בעקבות הצטרפותה לארגון הדואר
של הליגה הערבית, חודשו השבוע קשרים
אלד, עם ישראל. לא היתד, נל הכרזה רשמית
על כך, והקשרים עדיין לא חודשו במלואם.
אולם במשך השבוע קיבלו אזרחים
ישראליים רבים מברקים שנשלחו ממרוקו,

בגליו! הבאעול הווו 03 חוה
כילדים שידהימו אותך — ד!מחקד הדציגי הראשיו?זל
התופעה החדשה שפלשדו לחברה הישראלית; אחרי
שהטביעה את חותמה על היי ההברה בארצות ר בו ת -

אחבת נשים
אנשי־מדע, רופאים וסוציאולוגים מזהירים
מפני התפשטותו של ההווי הלסבי בשכבות
מסויימות של האוכלוסיה. מה גרם לכך? ממה
ניזונה התופעה? מה ממדיה בישראל כיום,
ומה דרכי התרחבותה? ״העולם הזה״ יביא לך
את הדעות המוסמכות של המדענים, את
העובדות הכמוסות המאלפות -ואת וידוייה
האישי גלוי־הלב של אמנית ישראלית ידועה,
המעורה בהווי זה והמסבירה את מניעיו.

וכמה מהם אף השיבו במברקים ישירים
לקזבלנקר.,
הצבת שניתקה את שרשרת החרם היתה
האסון המזעזע בעיר־החוף המרוקאית אגא־דיר,
שנהרסה ברובה בעת רעידת־האדמה
לפני שבועיים, קברה תחת מפולותיה כ־6
אלפים מבין 48 אלף תושביה. אסון המוני
זה אף הביא את הכנסת הישראלית לצעד
חסר־תקדים — היא התיחדה השבוע עם
זכר הקרבנות, הודיעה מפי קדיש לוז על
השתתפותה בצער העם המרוקאי, הביעה
תנחומיה לכל הנפגעים — ולא ליהודים
בלבד.
לעומת זאת התיחסה העתונות הישראלית
אל אסון אגאדיר כאילו היה זה אסון יהודי.
היתה אולי סיבה לנקודת־מבט זו. כי אסונה
של קהילת יהודי אגאדיר היה הכבד ביותר
באופן יחסי 1500 :מתוך 2200 יהודי עיר-
החוף ניספו ברעש.
הסלקציה. ביחוד עקבו בדאגה אחרי
הידיעות, שהגיעו באופן ישיר ממרוקו או
דרך צרפת 7000 ,יוצאי אגאדיר בישראל,
המרוכזים בעיקר באיזור בית־שאן ובאזור
באר־שבע. הם בחנו בעיון את רשימות
הניצולים שהגיעו מדי יום. משפחה אחת ממצאי
אגאדיר, המתגוררת בזכרון יעקב,
קמה מאבלה אחרי שלושה ימי אבל, כשהסתבר
שבני המשפחה ניצלו. האחרים, שלא
קיבלו ידיעות על קרוביהם, התאבלו עליהם
כעל מתים.
רק מעטים ממצאי• אגאדיר השתתפו בעצרות
האזכרה שערכה השבוע התאחדות
עולי צפון אפריקה. בעצרת אזכרה כזאת,
שנערכה בבית־הכנסת אוהל נזעוד בתל־אביב,
בהשתתפות שרים וחברי־כנסת, היו רק שתי
עולות מאגאדיר, שבאו במיוחד מלוד. שאר
חמשת המנינים שנוכחו בעצרת היו סתם
יהודים, שבאו להשתתף באבל ההמוני.
כי קהילת אגאדיר נחשבת לאחת הקהילות
היהודיות העתיקות ביותר בעולם.
טען שר הדתות, הרב טולידנו, במחקר על
יהדות אגאדיר, אצלה ביקר לפני תשע שנים:
״יהודי אגאדיר הם ברובם מצאצאי אנוסי
ספרד. יש אומרים שהם גרים שם מזמן
שלמה המלך, ויש אומרים שבאו מגלות
עשרת השבטים.״ הרב סולידנו אף הביא
ראיות, ששמה של אגאדיר נגזר מהמלה
העברית גדר.
שאר הדוברים בעצרות פרטו רק על
נימה אחת — הם תבעו ממלך מרוקו להתיר
ליהודי ארצו לעלות לישראל. הם התעלמו
לגמרי מהעובדה, שבשעה בה אפשר היה
עדיין להעלות יהודים ממרוקו באופן חפשי,
הנהיגה הסוכנות סלקציה. חלק ניכר מהמשפחות
היהודיות שנספו באגאדיר, נפסל לעליה
לישראל עקב משטר סלקציה זה.
נשים האשה שבדסע
מותה של מסעודה חנה טולידנו בת ה״,75
אשתו של שר הדתות הרב יעקב משה טו־לידנו,
היה הפתעה לאזרחי ישראל. מרביתם
לא ידעו כלל שלשר הדתות יש אשה.
כי מסעודה חנה היתד, האשה שמאחורי
הקלעים, מהיום שנישאה לאברך המשי
הצעיר בטבריה, לפני 62 שנה, ועד התמנותו
לשר בישראל. שום מינוי או תפקיד
תפוקס חזח 1173

לא גרם לכף שמסעודה תשנה את אורח
חייה ומנהיגיה.
אולם אם רוב אזרחי המדינה לא הכיר
אותה ולא ידע על קיומה, הרי אלפי אנשים
ומאות זוגות נשואים הכירו והעריצו
את האשד, שהיתר, מקבלת את פניהם, כאשר
באו לשפוך את ליבם בפני הרב טולידנו.
מסעודה חנה, ילידת פס שבמרוקו, היתד,
נבדתו של ״האיש הגדול״ ,רבה הראשי של
פס, שעל קברו משתטחים היהודים עד היום.
השכלה כמעט ולא היתה לה. היא למדה
בכדר במרוקו. אולם במשך עשרות השנים
ששהתה במחיצת רבנים ולמדנים, הפכה
לשופט ודיין בזכות עצמה. מאות זוגות
שבאו לדין בפני הרב בעניני אישות, היו
יוצאים ביתו מבלי להופיע לפניו. מסעודה
חנה דאגה לפשר ביניהם.
חילוקי דעות לא היו בין בני־הזוג, אלא
בדבר אחד: לצאת להופעות רשמיות פומביות
לא הסכימה .״האשד, היא בשביל הבית,״
טענה. לכן גם לא העסיקה עוזרת
קבועה, עשתה בעצמה את רוב עבודות
הנקיון והבישול !,לא שכחה להזכיר מדי
פעם לנהגו של השר לבל ימהר לירושלים,
כי שמעה שבעלה מאיץ בו לפעמים.
ערב פורים הכינה דמי־פורים לילדים. היא
רק הצטערה על כי השנה לא יבוא אליה
כמנהגו הרב אזולאי, לקרוא בפניה את
המגילה, כי רק השנה נפטר. ביום חמישי
יצא השר לבית־הכנסת אהל מועד, לאזכרה
לחללי אגאדיר. הוא הוציא מכיסו את נאומו,
החל לקרוא בקול רועד. פתאום הפסיק,
קולו נחנק והוא הוציא ממחטה מכיסו
למחות את הדמעות שנגרו מעיניו. באותו
רגע בדיוק, בביתו הצנוע ברחוב לילינבלום
10 בתל־אביב, הוציאה הרבנית את נשמתה.

מפלגות
ב שור ה בי רו ש לי ם
תושב רגיל
להקדיש את
סניף מפא״י
ההתקשרות,
ישוב־העולים

גז גולן לא רצה להיות
במבשרת־ירושלים. הוא החליט
חייו לעסקנות, התקשר עם
במקום. חודשים אחדים אחר
מינתה אותו מפא״י לראש ועד
הצופה על ירושלים.
התפקיד החשוב איפשר לגולן לעשות בתושבים
כרצונו, בעיקר השתדל לפגוע בתושבים
שלא שילמו את מיסי־המים, חשב
אותם ליריבים הרוצים להכשילו בתפקידו.
כנקמה דאג לסגור את ברזיהם. בנוסעו כל
בוקר לירושלים איים. על המפגרים בתשלום
המס כי יביא פקיד ממשלתי גבוה
שיתנקם בהם. כל התושבים חששו מגולן.
היחיד שלא פחד מגולן היה, סלומון
סוזיג, פקיד־דואר שחור־שיער, שהיה ממקורבי
תנועת־החרות. הוא לעג לגולן נמוך־
הקומה, הסתכסך אתו.
לפני חודשים אחדים הצליח גולן, הלבוש
תמיד חליפות אלגנטיות, להפחיד את סוזיג.
הוא שלח לאשתו של סוייג כמה מידידיו,
שסיפרו כי בעלה נאסר לפי בקשת ראש־הועד.
האשד, הנפחדת, אם לילד בן ארבע, מיהרה
לבית־גולז, לא מצאה אותו במתום. תחת
זאת קיבלה אותה אמו, שהזמינה את מזל
סוייג באדיבות לבקר בדירה.
מה קרה כדירה ז מה קרה לאחר
מבן בבית־גולן, צריך היה השבוע לקבוע
שופט־השלום הירושלמי ישראל ויינר, כשלפניו
ישבו, על ספסלים נפרדים, בני שתי
המשפחות, חמורי־פנים. סיפרה אמו של
גולן :״גברת סוייג פרצה אל דירתי ולא
רצתה לעזוב אותה. נאלצתי לסבול את נוכחותה.
בסוף היא השתוללה ושברה את חלון
המטבח. בגלל זה תבעתי אותה למשפט.״
הסביר בנה, ראש־הועד של מבשרת־ירו־שלים,
לחבריו שמילאו את האולם הצר
של בית־המשפט :״אנחנו לא רוצים כסף.
אנחנו רוצים שישימו את אשתו של סלומון
סוייג בבית־הסוהר.״
אולם האשד, לא רצתה להיאסר. סיפרה
מזל סוייג בצרפתית שוטפת לשופט־השלום
כחול־העיניים :״אמו של גולן הכניסה אותי
לדירה בכוח. היא והקרובים שלה ד,יכו
אותי. אחר כך סגרו אותי בתוך הדירה, כאילו
שהייתי בבית־סוהר. אז שברתי את
החלון ויצאתי.״
השופט המקריח השתכנע .״התובעת תפקיד
150 לירות, שלא תתנקם במשפחת
סוייג,״ בישר לאמו של גולן ,״אחרת׳תיאסר
לחודש ימים.״

דרכי אדם
טעות במספר
״עורך־דין נאשם בפריצה״ ,עברה השמועה
במהירות במסדרונות בית־משפט השלום
(המשך בעמוד ) 14
תעולס חזה 1175

אחת הנשים היפות ביותר בעולם היא
גם אחת האומללות ביותר. שמר, סוראיה,
אשתו לשעבר של שאח איראן. כי היא
עדיין אוהבת אותו• היא כל כך אוהבת
אותו, שכל שבועיים־שלושד, רואים אותה עם
מחזר חדש. זה כמו המודעה של אסקוט:
״ניסיתי את כולם, אבל השאח נעים יותר,
טוב יותר.״
בקיצור, העניינים הגיעו לידי כך, שהנסיך
אספנדיארי, שגריר איראן בגרמניה
המערבית, קרא אותה למשרדו והגיש לה
אולטימטום מהשאת: או שתפסיק את ה־סקאנדלים,
או שהוא מפסיק את ההענקה
החודשית, השגריר הכנים את כל לבו בשי־

בל* ססנרליס,
סזראיהי
חה, כי גם הוא היה בדעה אחת עם השאח.
העובדה שד,שגריר הוא גם אביה של סו־ראיה
איפשרה לו להיות גלוי מאד.
השאח, שרק לפני חודשיים־שלושה התחתן,
סבור שהפלירטים הגלויים של סוראיה
פוגעים בשמו הטוב של בית־המלוכה האיראני
.״אל תשכחי שהיית מלכה,״ הודיע
לסוראיה ,״מדוע אינך נוהגת כפי שנוהגת
פאוזיה היא אשתו הראשונה של פאוזיה השאח, שמיום גירושיה לא שמעו עליה דבר.
המחזר האחרון של סוראיה הוא הרוזן
הרלד קרופ פון־כוהלן, תעשיין־הנשק
הגרמני. ערב הקרנבל במינכן נסע יומיים
שלמים כדי להגיע לאהובתו, וכשהגיע היא
אמרה לו: מצטערת מאד. כי אזהרתו של
השאח היתר, עדיין רעננה בזכרונה.
הרוזן הבטיח שיהיה דיסקרטי, ושאף עתון
לא יכתוב עליהם הפעם. לבסוף הסכימה.
בת 28 או לאי בתשע בערב העמיד הרוזן
את מכוניתו ליד כניסת־ו־,משרתים של מלון
קונטיעטל, וסוראיה הצטרפה אליו בלי רעש.
ארוחת־הערב היתד, אינטימית, ליד שולחן עם
36 ורדים, ונמשכה שעתיים. אחר־כך נסעול־מועדון־הלילה
המפורסם, אצל היינץ, במינכן.
בדרך כלל, היה בילוי כזה שט על גלי
שמפניה עד 6־ 7בבוקר. אבל הפעם נגמר
הקרנבל מהר מאד. לפני אחת בבוקר. בארון
היתד, תלויה תחפושת החתולה, אותר,
הזמינה במיוחד מרומא, ושלא העזה להופיע
בר, כוי לא למשוך את עיני סוכני השאח.

בריג׳יט בארד!
לגבר ־ לא לשאריה
הוא אוהב אותר, עד לשגעון.
היא אוהבת אותו — עדיין. הוא
הגבר המאושר ביותר בצרפת —
וגם האומלל ביותר. כי אשתו היא
כריג׳יט בארדו. ולהיות בעלה
של ב.ב. אינו דבר פשוט — כפי
שגילה השחקן הצעיר ז׳אק

שאריה.

מזה כמה חודשים נתונים השניים
במשבר נורא. אפילו לידת
בנם ניקולא לא תיקנה את המצב.
ר,ם ניסו להחזיר את אהבתם לקדמותה,
נסעו לשלושה שבועות לעיר
השלגים שאמוני, הרחק מן
הרעש, הרחק מן הרכילות, הרחק
מן הפרסומת. שעות ארוכות נראו
משוטטים ברחובות העיר, צוחקים
כילדים, מפציצים זה את זו בכדורי־שלג.
חדרניות המלון הביטו בהם
באהדה אינסופית, כאשר היו השניים
נכנסים מחובקים למעלית, כשהם
מחליפים ביניהם הבלי־ארבה.
אבל זה לא עזר. מבעד לדלת
חדרם היו בוקעות מדי פעם צעקות
וצווחות• תמיד היתד, זו ב.ב.
שצעקה. פעם, מרוב כעס, השליכה את כוס
הוויסקי לקיר. הכוס התנפצה והוזיסקי השאיר
פס רטוב לכל רוחב השטיח. למחרת
נראה ז׳אק צולע, מרסיס זכוכית ברגלו.
ומה שכואב יותר מכל, הוא ששניהם עדיין
מאוהבים. אבל מתחת לאהבתם גועשים הבדלי
המזג. בריג׳יט היא יפה ומפונקת. היא
זקוקה לגבר חזק, שיוכל לכופף אותה
ואולי אפילו לשבור אותה. ואילו ז׳אק
הוא בחור ביישן. הוא היה זקוק לאשר,
בעלת אופי, שהיתר, יכולה גם לתמוך בו
וגם לדרבן אותו, מבלי לפגוע ברגשותיו.

גיוסו של ז׳אק לשירות צבאי הוא
שגרם לקרע ביניהם. כי הבעל לא יכול
היה לשאת את הפרידה מאשתו. לפע גילה

אווה \ אדדנד הסולידית
זאת היתד, פגישתם הראשונה. מצד אחד: אווה כארדנר, שתוארה כ״חיה היפה
ביותר בעולם,״ נשואה שלוש פעמים (לארטי שו, מיקי רוני ופראנק סינאטרה).
מצד שני: אריסטוטל אונאסיס, המיליארדר היווני, איש הנפט והקאלאס.
יתכן שזה היה מתוך כלבתיות, שהנסיכה גרייס ממונקו, הושיבה את השניים זו
מול זו, ליד שולחנה, בבאל הוורדים שנערך בארמונה. מאז הוליווד לא נפגשו שתי
הכוכבות, אבל אם היה להן מה לספר אחת
לשניה, לא הצליחו. אוזר, ואונאסיס היו — קגוי והזאבים --
עסוקים מדי אחת בשני.
מה קורה ליפתפיה בודדה, הרחק
מביתה ומבעלה? כ 5אחד יודע: נטפאיל־ד,ספנות
היוזני נכנע ללא תנאי ליופיו,
לים אליה הזאבים. זה בדיוק מה ששל
אוזר .,יופי כזה, שהשביח מלבו את
קרה לעתונאיודדונמניודאופנאית הבלונדית,
קמי רודר.
בקשת הגירושין של אשתו ואת זעמה האובתמונה
זו נרשנים
לימפי
של קאלאם. כאילו ירדו עשר
אית קמי, המבי־מעל
כתפיו. אחרי הסעודה הזמין את אווה
סה את המחזרים
הרבים שהסתערו
לצ׳א־צ׳א־צ׳א סוער. הוא, האיש הידוע כשו־עליה.
אבל היא
נא־ריקודים מושבע. לא נותר שום ספק:
ה י תה צריבה רק
היתר, זו פגיעת־ברק.
לחשוב על בעלה,
המחזאי יוידה את ארוכות נשק כשנסתיים
הערב,
רם מטמור, כדי
הענוגה של בת־זוגו. למחרת טסה אווה
לשאוב עוז להמשיך
במלחמתה.
חזרה לרומא, שם חיכתה לה הפתעה לא־ההצעה
המדהתפרצו
נעימה.
תריסר עתונאים איטלקיים
הימה ביותר הוצלדירתה
ודרשו לדעת איפר, אריסטוטל אונא-
עה לה דוקא בסיס.
היתד, מוכרחה להוכיח להם שאינו
מזנון הכנסת. כשהזמינה
לשולמסתתר
מתחת למיטה. זה הרגיע אותם, אבל
חן המרזות (בעברית) חבר כנסת פלוני,
משך שבוע שלם המתינו ליד ביתה, להיות
מה אתם חושבים שענה — ודוקא בהוננוכחים
ברגע הדרמתי בו יופיע נסיך הגרית?
״מה את עושה הערב? אני

חלומות המזדקן וישא אותה ליאכטה שלו.
אין צורר לומר שהסבירה לו שהיא
אוהבת פוליטיקה מרחוק.
אבל הוא לא בא. רק כששאלו את אווה
במקרה אחר בירושלים מספרים שהרגע
מה דעתה עליו בכלל, היא נאנחה שכבר
הנחמר ביותר היה אחרי -ביקורה בבית
נמאסו עליה כל השחקנים והכוכבים. הם
הגשיא. בצאתה ניגשה לשוטר שעמד בפתח,
ו״עוזי״ על כתפו .״אבקש ממד
לא גברים בשבילה .״אני כל־כך מתשוקקת
להזיז את הפצצה שהשארתי מתחת לסלהניח
את ראשי על כתפו של איש־עסקים
פה. היא עלולה להזיק למישהו.״ השוטר
סולידי.״
עיגל את עיניו .״נברתי,״ השיב בג׳נטל־מניות
,״הפצצה יצאה כשאית ־יצאת.״
ומד, שלא תגידו על אונאסיס, הוא איש
עסקים סולידי מאד.

שמחלה נוראה מכרסמת בו: הקינאה. איי
היד, משרת שנתיים בצבא, היתד, בריג״
נשארת לבדה בפאריס — וזאת לא יכו
היה בעלה לשאת. בדיוק כמו ילד אומל
ברוב יאושו ניסה להתאבד, חתך את ורי!
ידיו. רק הטיפול המהיר בבית־חולים הצי
את חייו.
שבועות היה נתון בדכאון נפשי נור;
משקלו ירד בתשעה קילו, ועווית עצבני
היתד, מעוותת את פניו. זאת היתה מב
קשה לבריג׳יט. זאת תמיד מכד, קשה לאשו
כשהיא מגלה כי האיש אותו היא אוהב
אינו סלע איתן. מאז, החלים ז׳אק מדו
אונו; אבל בריג׳יט אינה יכולה לשכו
שהוא. בכה כמו ילד קטן לפניה, מפ
שנאלץ להיפרד מזרועותיה. כיום היא מו
עצבנת כשהוא מבקש עזרה בדבר כד, פעוו
כמו החלפת סרט במצלמה.
ואילו הוא, מצידו, עושה את כל ש!
יכולתו למצוא חן בעיני בריג׳יט. הוא מגי
לה ארוחת־בוקר במיטה, הוא חותך בשביל
את הבשר בארוחת הצהרים. כשבריג׳יט א
נר, יכולה לעזוב את חדרה, רץ ז׳אק לערו
עבורה את קניותיה. כשהטלפון מצלצ
ז׳אק הוא הנחפז לענות. ואם בריג׳יט פ
רצת בצעקות, הוא מבקש מיד סליחה ומנכ
לפייס אותה. הוא באמת נחמד.
אבל הפרסטיג׳ה שלו בעיני אשתו ה׳
כה — וזה דבר שאף אשה אינה סולחת.

עכשיו, שבריג׳יט חזרה לעבודת הד,סרטו
הוא סובל יותר מאשר אי־פעם. לפני של
שה־ארבעה שבועות הסריטה כמה קטעי־נו
יון, לסרט הבא של קלוזו, האמת. ז׳אק עב
בצד וראה איך שגבר אחרי גבר מנשק א
אשתו בלהט אמיתי. בן־זוגה האחרון בצ
לומים היה טרנטיניאן -
— וטרנטיניאן היה פעם ארוסה ומאהב
של בריג׳יט.
זה היה יותר מדי. אותו יום התח
ז׳אק בפני בריג׳יט שתעזוב את ר,קולנו
הם יחיו שניהם בווילה שלהם בסן־טרופ
היא תטפל בניקולא והוא ירוויח את מחייו
בפיסול ובעבודות קרמיקה. אחרי בריג׳יו
זהו העיסוק האהוב ביותר עליו. אבל בר
ג׳יט אינה מוכנה לוותר על הקריירה שלו
היא אוהבת את מקצועה, והיא רוצה לנ2
את הפופולריות שלה כל עוד היא נמשכו
זאת גם לא שאלה של תהילה בלבד, אל
גם של כסף — וכסף הוא דבר חשו
בעיני ב.ב . .בסרטים שלו, קיבל שאר^
סכומים רציניים, אבל עכשיו אין לו פ
הצעה ממשית לשחק בסרט. ובקרמיקה א
כל בטחון שיצליח להרוויח את הסכומי
הדרושים לנהל את אורח־החיים שב.ב. התר
לה לו.
מה המוצא? הם עצמם אינם יודעים עדיי

מה התרחש ב מר תפו 11
פירסום הכתבה ,,אורגיות ברמת־גן״
(העולם הזה )1169 עורר בשעתו
תגובות נרחבות, והכיס פנו
למערכת ״העולם הזה״ בבקשה
להבהיר את רקע המרתף של איזי.
בתוצאה עיד ״העולם הזה״ חקירה
בין אמנים ואנשי-שם רבים,
שהכירו מקרוב את מרתפו של
איזי. אולם, מאחר שרוב המרואיינים
לא רצו שדעותיהם יובעו
בשמם, בניגוד למקובל במקרים
אלה, מצא ״העולם הזה״ לנכוו לפנות
לאיזי עצמו, שהמרתף ה־רמת-גני
שימש לו אולפן, שיסביר
מה התרחש שם. איזי (שרק מעטים
יודעים כי שמו בן־יעקב) נענה
לפנית המערכת, ושיתף פעד
לה עם חברי המערבת. בעמודים
אלה מפרסם ״העולם הזה״ את
דבריו של איזי כן־יעקב כלשונם.

ב ן ־ יעקב

איו*

^ תה נפגש עם אנשים. אתה רואה
שהם רוצים משהו. הרבה חושבים אותם
למשוגעים ולבלתי־נורמליים. אבל הם אמ־נים,
שלצער בולם אין להם כוח־יצירה. הם
מחפשים. מחפשים כל מיני דרכים. התקשרתי
לאנשים מסוג זה. הייתי פוגש אותם
בכל מיני מקומות, איפה שאמנים — וכל
אלה שמזדנבים אחריהם — נפגשים.
נוצרה בינינו ידידות והבנה, ופחות או
יותר שפה משותפת. אני כשלעצמי פסל,
מזה 12 שנה, והאטליה שלא נמצאת במרתף
ברמת־גן. זהו אולם גדול, ששימש פעם
חדר־איפור להצגות תיאטרון.
בעיותיהם של ידידי האמנים לא היו חדשות
בשבילי. התנסיתי בהן גם אני: חוסר
חברה מתאימה, לא מבינים אותם. הם פשוט
רעבים לחיים. כי החברה לא מצאה את הדרך
להעמיד כל אדם ואדם במקומו. הם
אינם רוצים רק לאכול, לחיות ולהסתובב.
הם רוצים גם לשמוח.
התחלנו להיפגש אצלי באטליה. היינו
משוחחים, לעתים רחוקות מאד היינו רוקדים.
בעיקר היינו שומעים מוסיקה. היה
לי טייפ־רקורדר שקיבלתי תמורת כד, שיצקתי
משיש טחון. תייר אמריקאי ראה
אצלי מסיכה בצורת כד, ולפיה הזמין את
הכד. תמורתו נתן לי את הטייפ.
היינו שומעים מוסיקה — בפרט ספירי־טואלם
כושיים ומנגינות המתאימות לקצב
של זמננו. קצב הסילון. שיריה של מהלי
ג׳קסון, למשל. או טנסי ויליאמס. בכל אופן
לא של אלודיס פרסלי. הוא יותר מדי גם
והיסטרי. זה, כפי שאתם יכולים להיוזכח,
בניגוד לביטניקים. אגב, מה זה ביטניקים,
נודע לי רק לפני שבועיים. קראתי עליהם
מאמר. הם אנשים שלא רוצים כלום —
ואני רוצה משהו מהחיים.
מה אני רוצה? אני רוצה שיתנו לי לחיות!

כולם נתפסו לזיו״כל

^ 1ו יי <ייאיי * *
^ יינו ידידים ללא קשרים אינטימיים.
| 1זאת אומרת לא היה משהו מן המתי־

55551255

=552

קות של הידידות המקובלת, אלא פשוט
מאד הבינונו שאנחנו שייכים לסוג אחר של
אנשים, הרוצים להתקיים, ואינם מחפשים
שכם עליו אפשר לבכות.
בדרך כלל כל הדרך לאולפן שלי היתר,
פתוחה, מכיוון שזה מרתף והייתי זקוק
לאויר. גם הילדים בסביבה היו מציקים לי,
על־ידי הצצה לתוך החלונות. חשבתי שרק
לילדים המרתף הוא מיסתורין. אחרי הכתבה
בהעולס הזה הבנתי שגם מבוגרים
נתפסים לדעה זו. מה ההבדל בין מרתף
לבין קומה ראשונה או שניה? אני משוכנע
שאילו התנהל כל מה שהתנהל במרתף, בקומה
ראשונה או שניה, לא היו נתפסים
כל האנשים לזיו״מ. זוהי מילה שאני עצמי
המצאתי אותה, ופירושה זיהום מוח.
אבל פתיחת הדלת של מרתפי לא היתה
רק כדי לנשום אויר. ראיתי בה מעשה
סמלי חשוב. כי אנחנו אוהבים בני־אדם,
ורציתי שפינה זאת תהיה פתוחה לכל אחד
— באשר הוא אדם.
אינני עשיר. קיבלתי ספה במתנה מתושב
רמת־גני, וציירתי את הקירות בציורי פר־סקות
מודרניים. נתתי למקום צורה אסט־תית,
לפי טעמי שלי. היה אור חמים. בכל
אופן היתד, לו צורה פחות אכזוטית מאשר
כל מועדון־לילה. היתה אוירה ביתית. אוירת
אולפן אומן.
באמצע השבוע היינו נפגשים — אבל רק
בערבים, כי בשעות היום שימש לי המקום
כאולפן לעבודה. אגב, לפעמים, כשהיו באים
אורחים בערבים, הייתי עוד ממשיך בעבודה.
להם זה לא היה איכפת, כי הם הבינו מה
זאת עבודת יצירה
היינו משוחחים, שרים. לא התפללנו, אבל
גם לא השתוללנו. לא נערכה שם שום
אורגיה — לא אורגית־שתיה, או אורגיה
של זלילה ולא אורגיה מינית או כל אורגיה
שהיא. ובפרט לא מאותן אורגיות, שהקהל
מעלה קצף על שפתיו כשהוא שומע
עליהן. אנחנו די מבוגרים כדי לעשות זאת
ביחידות.
באמצע השבוע היו באים רק ידידים מעטים,
שבאמת חיפשו התייחדות. בערב־שבת
היינו רוקדים. הידידים הקבועים היו מביאים
איתם אורחים, ללא כל נטילת רשות
מצידי, והיה ברור שהדלת פתוחה לכולם.
אבל בעיקר היו באים אנשים שלא הכרתי
מימי. כולם היו סימפטיים באותה מידה.
אם הזדמן לי להתקשר בצורה יותר מעמיקה
עם מישהו, מצאתי בכל אחד משהו
שעניין אותי במיוחד.

צפופים, אף גורמריים

ך* שה לי להגיד מה משך אותם. לדעתי
׳ — 1/חוסר המזומנים. אצלי לא שילמו
י בשביל להיכנס. בחורה אחת סיפרה לי:
״כשאני יוצאת עם בחור לתדמור, למשל,
והוא מלריה אותי בלילה הביתה, הוא חושב
שמגיע לו ממני משהו. מה זאת אומרת?
הוא הוציא עלי עשרים לירות — ולא יקבל
כלום? אבל אצלך, אין לי פחד כזה. אני
יכולה בעצמי להזמין לכאן מישהו, ואז לא
יבוא אלי בטענה שהוציא עלי כספים. ואם
אני מכירה כאן בחור, והוא מלוזה אותי
הביתה, גם כן אין לו תביעות. ואנחנו
נשארים ידידים, בלי טינה.״
מה היינו עושים בליל־שבת? עד שעד 11 ,
היו באים ציירים, גרפיקאים, סטודנטים מבצלאל.
היינו מציירים פורטרטים. אחר־כך
היו באים אנשים רבים והיינו מתחילים
לרקוד. הריקודים היו נורמליים בהחלט. אז
נניח שרקדו צפופים אחד לשניה. אבל זה
הרבה יותר מוסרי מאשר אצל משפחת
רבינוביץ׳ או כהנוביץ /ששם משחקים משחק
ברידג׳ ומתחת לשולחן משפשפים אחד
לשניה את הרגליים.
אני כשלעצמי רקדן נלהב. אוהב לרקוד.
יתכן שזו בשבילי תפילה. אבל אני לא

שבעמוד משמאל, נחתכו מתוך הסרט, והן מצליחות להמחיש את האוירה המיוחדת ששררה במקומ״ב

ל איו י
חושב שאני זקוק לתפילה כזו, בשביל לחדד
את החושים האירופיים שלי. אני רוקד באותה
שמחה שרוקד החסיד במירון. ואני
אוהב את זה.
נכון, היו יותר מדי אנשים. לכן היה
צפוף. ניסיתי, על־ידי קביעת מארחת לכל
יום שישי, לצמצם את החבורה. אבל כל
מי שבא לשם היה ידיד, וא־־אפשר היד,
שלא לתת לו להיכנס. את המארחת הייתי
קובע באופן מקרי לגמרי. בין באי־המרתף
היתד, קבוצה של בנות, ואם אחת היתד,
אומרת לי :״שמע, איזי, אני רוצה להיות
מארחת השבוע,״ הייתי אומר בבקשה. ואז
היתד, הופכת, למעשה, בעלת־הבית לאותו
ערב. אני הייתי עסוק מדי בריקודים. תפקידה
של המארחת היה לסגור את הדלת
בפני אנשים זרים לה — לא רק מבחינה
אישית, אלא גם זרים לרוחה. מאותו סוג
של סקרנים, שנדחפים כמו פילים לחתונות
ולבריתות של אחרים.
המארחת לא עשתה את עבודתה תמורת
שכר. בכלל, לא היה אצלנו אף פעם ענין
של כסף. אף פעם לא הכינו משקאות.
איש לא רקד כשביד אחת הוא מחבק בחורה,
וביד השניה כוסית. פשוט לא היו שם
כוסיות. אלא אם קבוצה רצתה לשתות,
אספו ביניהם כסף, ניגשו לאיזה מקום, קנו
בקבוק, הביאו וגמרו אותו. שתו ישר מהבקבוק.
למרות שבליל שבת היו שם 100
עד 120 איש, לא קרה ששתו יותר מאשר
שניים־שלושה בקבוקים. האוירר, היתד, טובה
ושמחה, ולא לכולם היתר, דרושה הטיפה
המרה.

מה געשה טחדר השלישי{

מרלשדמרתףללו באים זוגות ל-
י 1התמזמז. יתכן שפה ושם היה איזה זוג
מתגפף. אבל איפה המסיבה ששם לא קורה
דבר כזה? הרי זה דבר טבעי. אבל לומר
שהיו באים לשם במטרה להתמזמז, כאילו
היה שם מקום שכולו נבנה למטרות אידו־טיות
— זה כבר סתם שקר. ואני רואה
בזה פגיעה אישית בי ובאנשים שלמדתי
לחבב אותם במשך הזמן.
אחד התיאורים הפיקנטיים ביותר שסופרו
עלי ועל המרחף, הוא הסיפור אודות ״החיי
השלישי״ .שם, נאמר, היו ספות ומיטות.
שם התנהל השלב השלישי — המאוזן
— של האורגיות. אם אפשר להתאזן על
חביות, על רפש, על פסולת של תבניות-
פסלים, על ברזלים שהשתמשתי בהם לקונסטרוקציה
— הייתי ממליץ לקרקס שיקח
זוגות אלה כלוליינים. זד. היה גם פותר
את בעיית חוסר־העבודד, של אותם זוגות.
האמת היא, כי חדר שלישי זה שימש
למחסן גרוטאות. אין בו לא מיטה, לא ספה
ולא כל מיתקן דומה שאפשר ל״התאזן״
עליו. היו שם שיירי הבניה שנצטברו משך
שנים. זרקתי לשם גם את הפסולת מעבודתי.
כדי להפריד בין מחסן זה לבין שני החדרים
שבהם עבדתי וחייתי, הקמתי שורה
של חביות ברזל, ומעליהן מתחתי מחיצת
יותה, כדי לתת להם צורה אסתטית.
אלא מה? בערבי־שבת המרתף המה כמו
תחנת־רכבת, בשעה שמגיעות אליה עשר
רכבות בבת אחת. ביחוד אחרי חצות. כל
הסנובים, שהיו מבלים את הערב בתדמור,
באכדיה, או בדן, ראו חובה לעצמם לבוא
לראות מה הולך אצל איזי. בלי זה, כנראה,
לא היה הערב שלהם שלם. יתכן שרצו
לראות ״חיות״.

בזי דעות קדומות מטומטמות
וצלם
!מונה

יףככלזאת נוצרו הסיפורים ד.פנ־טסטיים
על אורגיות ו״איזון״ ? תהרגו
אותי, אבל אני לא אשנה את דעתי כי זה
רק מפני ששם מרתף. אנשים חיים עדיין
בתסביך הנפשי, שמה שנעשה בתוך מרתף

אורחות המחור

חברתה התל־אביבית. מבין האורחות הקבועות של המרתף חית איזי

מוכרח להיות אפל. היו הרבה אנשים, שמשום
מה היה להם יותר עוז, אצלי, לפנות
לבחורה ולהזמין אותה לרקוד. יתכן שאני
שתרמתי ליצירת אוירה זו.
פשוט לא היו קיימות אצלנו אותן מחיצות
מטומטמות של העמדת־פנים ודעות־קדומות
מסולפות. היינו פשוט מאד — בני-
אדם. סוף סוף מה רצה אותו בחור מן
הבחורה? ריקוד זד, תענוג, בלי מחשבה
מלוכלכת מאחוריו. הייתי אפילו משוזה את
המצב ששרר במרתף שלי, לזר, שהיד, קיים
פעם בתל־אביב׳ כאשר זוגות היו רוקדים
ברחובות העיר. פשוט כך, מתוך שמחה.
אתם יכולים לקרוא לזה ה־ 14 ביולי ה־פאריסאי.
אחרי
כל יום שישי כזה, הייתי מתעורר
למחרת במצב־רוח טוב, מלא כוח־יצירה,
בלי טעם מר בפה. כי הכל היד, נקי ויפה.
למשל בא לשם חיים חפר. הוא בא רק
פעם אחת ויחידה, ולא הכרתי אותו מקודם.
גם כיום איני מכיר אותו אישית. ראיתי
אותו יושב על ספה, משוחח בשקט עם
מכרים. היה לי הרושם שהוא חסר שמחה.
ניגשתי אליו ואמרתי לו :״יא שייך,״ בדיוק
כך ,״תרקוד! תכנים קצת חיים לתוכך!״
הוא ענה לי :״את המקצוע הזה עוד לא
למדתי.״ אמרתי לו :״אם כך, אז באמת
החמצת הרבה.״
אמרו כי למרתף שלי היו באים אמנים
מדרגה שלישית. אין דבר כזה. לא יכול

קובע מדי ערב־שבת מארחת, שבידיה הפקיד את ניהול המסיבה,
ואשר יכלה לקבוע, לפי ראות עיניה, מי רשאי להיכנס למקום ומי
לא רשאי. את התפקיד הזה מילאו המארחות, בדרן כלל, בהתנדבות.

גם להיות דבר כזה. אם אני אומר על אדם
שהוא שחקן מדרגה שלישית, יכול הוא
להיות רק אדם בן 50־ ,60 בסוף הקריירה
שלו, אחרי שהוכח כי הוא כבר הגיע לשיא
יכולתו ושיא זה הוא ירוד. אבל איך אפשר
לומר על אמן צעיר, שהוא מדרגה שניה
או שלישית? הרי רק עכשיו הוא מתחיל
לעלות בסולם! עוד יבוא יום ואותם אמנים
צעירים, שהיו מבקרים אצלי, יקחו את ה־עתון
לידם ויצחקו צחוק בריא, כשיקראו כי
הם ״אמנים מדרגה שלישית.״ כי אז כבר
יהיו אמנים מדרגה ראשונה.

מה זה ״שכבגית מופרעת?״
** מרו עוד, כי לשם היו באות ״שכ־בניות
מופרעות״ .מה זה שכבנית מופרעת?
מה שנוגע לשכיבה, אותי לא מענין
מעשיהם של אורחי — זה דבר פרטי שלהם.
לי על כל פנים לא נזדמן לשכב עם מופרעת.
לא ביום ששי במרתף שלי, ולא
במקום אחר.
מר, בכל זאת המלה ״מופרעת״? האם
המזנה לנימפומניות? יש כאלה גם במשפחות
הכי הגונות. ויתכן שזו מחלה. אבל
אם זו מחלה, הרי שזו מחלה כמו כל
מחלד, אחרת. מה צריכים להצביע על נימפומנית,
כאילו היתה חיה משונה?
אם התכוונו לומר כי למרתף שלי באו
״מופרעות״ רק כדי לצוד שם גברים — זד,

פשוט מצחיק. הרי בארץ יש עודף של
גברים, ושכבנית מופרעת אינר, חייבת לבוא
דוזקא ביום ששי בערב, ודווקא למרתף
שלי, כדי לצוד לה גבר.
תוארה סצינה מרטיטה של בחור אחד, שכאילו
רצה להתחיל עם בחורה — כשלפתע
גערה בו לסבית אחת :״עזוב אותה, היא
שלי!״ אני מכיר רק לסבית אחת, שהיתר,
מבקרת אצלי בקביעות. זוהי בחורה מליאת
חוש־הומור, ושהיא מספיק אינטליגנטית
כדי לא להציג את עצמה לראווה, ולד,יטפל
לבחורה בפומבי, באמצע מסיבה.
אמנם, החברה היו מפעם לפעם מותחים
אותה, והיות והיא פיקחית מאד, היתד,
מרכיבה עליהם כמה מספרים. חבל שהכתב
לא הבחין שכל העסק שהוא תיאר היה רק
הצגה. אני כשלעצמי יודע גם שהיא יודעת
לבכות.
בכלל, הבעיה של לסביות, והומוסכסואלים בכלל,
עומדת אצלנו ברמה החשוכה שמלפני
דורות. כדאי היה לנו ללמוד מן האנגלים,
אותם שמרנים בנשמד. שהכירו בעובדה שזוהי
מחלה כמו כל מחלה. צריכים להתייחם
אליה בהבנה ובטולרנטיות. כשם שאינך
רגיל להצביע על חולה שחפת בבוז
ולצחוק עליו בפומבי, כן אסור לך להביט
בתיעוב על בחור או בחורה, שיש להם
נטיות כאלה.
אגב, שלא יתעוררו כל מחשבות, אני
בריא בהחלט.
(המשך בעמוד 4ו)

״חשבתי הרבה אם כדאי לעשות מזה ענין
גדול,״ סיפרה ,״אבל כשנזכרתי איך ישבתי
עם אילן שלוש שעות באותו לילה, כדי
להרגיע אותו, וחשבתי על מעמדו של האיש
שגרם לכל זה, צלצלתי למחרת למשטרה.״
בבית־המשפט
נחלקו הדעות. חלק מהצופים
הזדהה עם משפחת בן־זאב המותקפת. כל
אלה היו חסרים טלפונים. בעלי הטלפונים
לא רצו לשמוע פרטים. הם הזדהו הזדהות
מלאה עם עורך־הדין הנאשם .״הוא עשה
סוף־סוף מה שרבים מאתנו משתוקקים
יום יום לעשות למטרידים למיניהם.״
היו אלד, רק נסיבות מקילות. העונש המכסימלי
הצפוי לנעמן על מעשהו: שתי
שנות מאסר.
מנגנון קפיצה מן הגג

המרתו ההרוס

כפי שהוא נראה כיוס, אחרי שאיזי חדל להשתמש בך.
הקירות מקושטים לרוב בציורים חסרי־משמעות, אשר
צויירו במרתף לפני שש שניסר על־ידי חבורת צעירים שערכו שם נשף פורים. בין ציורים
אלה נמנה גס הציור המופיע בשער האחורי של גליון זה. הכתובת שונתה לצרכי המאורע.
(המשך מעמוד ) 13

הייתי עוד מוסיף: יתכן מאד שלמרתף
שלי באו עוד בחורות כאלה, המוכרות כנראה
כלסביות לכתב. אבל זאת עדיין לא נראית
לי — ואיננה נראית לי כיום —
סיבה לנעול בפניהן את הדלת.

בצר בשב אירגה
* 4י ככל זאת ביקר אצלי? תחילה עלי
!ולהדגיש דבר אחד: מעולם לא הזמנתי
איש. באו. ומכיוון שלא הזמנתי, לא הרגשתי
את עצמי חייב לשעשע אותם. היו
באים ולא ראיתים יותר. למשל, באר, לשם
פעם אחת אילנה רובינא. היה לי ברור,
לפי מבטה, שהיא לא מוצאת את מקומה
שם. אבל לא חשתי כל חובה לשעשע אותה
במיוחד, או להתייחם אליה בצורה אחרת
מאשר לכל אדם אחר.
כעבור איזה חצי־שעה הלכה .,ואחרי זמן
מה קראתי באחד מטורי הרכילות שחברי
בצל ירוק, שבחברתם הגיעה אילנה לשם,
התאכזבו מרה והלכו לאכול במסעדה. לדעתי,
באותו זמן עדיין היתד, אילנה רובי-
נא בצל ירוק מאד. אחרת היתד, יודעת
שכמה מחברי בצל ירוק לא היו אצלי זו
הפעם הראשונה, אלא שהיו אורחים די מת-
מידים. ומי מתמיד אם המקום לא נראה לו?
באו לשם אמניס ואנשי־רוח, שיכולים להעיד
על טיב המרתף של איזי. אבל אינני
חש כל חובה לציין את שמותיהם, כאילו
כדי שיגנו עלי. הם יודעים בדיוק מה היה
המרתף שלי, ואני יודע זאת כשלעצמי ואינני
חש כל צורך בסניגוריה.
באמנות הפיסול והציור, האמן בדרך כלל
בודד. הוא עובד לבד. לא כמו בתיאטרון,
איפה שעובדים בצוזתא. רציתי, אחרי סינון
שהיה בא מאליו, ליצור חבורה של אנשים
חיים. מטרתי העיקרית היתד, לקבל הדרכה
אינטנסיבית באטליה, במשך כחצי שנה,
לחזור ארצה ולפתוח במרתף סטודיר, לפיסול
ותערובת מתמדת של פסלים וציירים, ללא
תשלום. היד. בדעתי, למשל, להציע לכל
מבקר ספל קפה. את ההוצאות הייתי מכסה
בזה שכל אמן היה משלם שתיים־שלוש
לירות לחודש, במקום שכר הצגה. האדם
שהיד. אולי בא רק בשביל ספל הקפה היה
גם רואי, את יצירותיהם של האמנים. בשעות
הערב רציתי להפוך את המקום, על־ידי
סידורים מתאימים, למקום מיפגש לבני-
אדם. איפה שמותר גם לשמוח.
אם כל הפרשה לא היתד, עצובה, הייתי
מוצא אפילו צד מצחיק. למשל, אחרי פרסום
הכתבה על האורגיות, התחילו פתאום
אנשים שלא הכרתי מקודם, לחשוב אותי
למספיק ״מושחת״ כדי לומר לי שלום ברחוב
ולהזמין אותי לעשרן,ס^.מסיבות שלהם.

במדינה
(המשך מעמוד )11
בתל־אביב. אולמו הקטן של השופט בנימין
קורנגולד התמלא. כולם ציפו לגילוי
סנסציוני חדש, נוסח הפורץ הנוצץ. הם
התאכזבו, אך לא לגמרי. עורך־הדין לא הובא
באזיקים. הוא אפילו הורשה לשבת ליד
שולחן עורכי־הדין. אך ההאשמות נגדו היו
בכל זאת רציניות למדי: דוד נעמן הואשם
על־ידי המשטרה בהסגת־גבול פלילית, גרימת
נזק לרכוש בזדון ובתקיפת אדם שלא כחוק.
״עד איפה הגענו!״ התלחשו צופי בית־המשפט.
התדהמה היתד, גדולה עוד יותר,
כשנתגלה כי כל מי שהותקף על־ידי עורך-
הדין איננו אלא ילד בן .13״בושה וחרפה,״
היתר, הדעה הכללית.
גם השופט לא יכול היד, להסתיר את ד,ש־תוממותו
.״מה קרה לאדון נעמן, הוא השתגע?״
שאל בחיוך. הפרקליט־הנאשם רק
כבש את פניו הסמוקים בקרקע.
הוא עקב אחרי דברי העדים, נזכר באותו
לילה מורט־עצבים לפני כשנתיים, כאשר
חזר עייף מעבודתו, מצא בבית את אשתו
חולה. שניהם ביקשו אז לישון, כשלפתע
צלצל הטלפון. אסתר נעמן הרימה את השפופרת,
הורידה אותה מיד .״זה שוב אותו
האילן,״ הודיעה לבעלה בכעס. בקומה שמתחתם
ישב אילן בן־זאב 11 חברו של
בנם משה, וניסה לקיים את הבטחתו שיצלצל
למשה, כשאמו תצא מן הבית בערב.
ליחס כזה מצד המבוגרים הוא לא ציפה.
על כן החליט ללמד את אסתר נעמן לקח.
במשך שעה חייג פעם אחר פעם את
מספר הטלפון של משפחת נעמן. ברגע שהיה
מישהו בקומה העליונה מרים את
השפופרת, היה אילן מנתק את הקשר.
הדלת נפרצה. לאט־לאט נתקפה משפחת
עורך־הדין בהיסטריה. כשהתעוררה גם
הבת הקטנה והחלה לבכות, החליטו ההורים
לנסות להשפיע על אילן שהשיעור
הספיק להם. הם ירדו למטה, צלצלו בדלת,
ומשלא נענו צעקו לאילן שיפסיק — אחרת
יספרו להוריו. אילן לא השיב. הוא התחבא
מתחת לשמיכה, בחדר־המיטות של
הוריו. למהלומות הידיים והרגליים של ה־נעמנים,
הושבו רק נביחות כלבו של אילן.
כעבור דקות מספר שמעו השכנים צריחות
אימים. תחת לחצם של הזוג נעמן נשבר
המשקוף, המנעול הועף ושניהם פרצו פנימה.
השכן שמעון לוינשטיין ראה את אילן
עומד במיטתו, צורח בהיסטריה. לידו עמד
עורך־הדין, שד,יכה אותו בידיו בלי אבחנה.
כשחזרה אמו סיפר לה אילן על המקרה.

צריחה חדה פלחה את ד,אויר. שוטרי משמר
בנין המטה הארצי של המשטרה, ברחוב
הרכבת בתל־אביב, הפנו את ראשיהם לכיוון
בית הדר, ומ־ד פתחו בריצה מטורפת לעבר
גופה שהיתר, מוטלת על המדרכה בפישוט
ידיים ורגליים. סביב גופת הגבר הצטופפו
עשרות סקרנים, שבאו במרוצה מתחנת
הרכבת הסמוכה .״נפל מהגג, בטח מת,״
אמרו כמה מהם. השוטרים בדקו את דפקו
של האיש. הוא היה חי. בתעודת הזהות
שנשא עמו היה רשום: יוסף נאמן (ארליך)
,בן ,39 יליד אוסטריה, תושב ירושלים,
נשוי ואב לשני ילדים, בן ובת.
רופאי בית־החולים הדסה, לשם הועבר
המתאבד, ניצבו פעורי־פה כשסיפרו להם
השוטרים מאיזה גובה נפל האיש. הם לא
הבינו כיצד נשאר בחיים. אבריו הפנמיים
לא נפגעו. רק הידיים והרגליים נשברו לחתיכות
.״הוא איש חשוב אצל מבקר המדינה,״
סיפרו השוטרים ממה ששמעו מפי
דיירי בית הדר, אנשי המכון לפריון העבודה
ומשרדי מס הכנסה.
במשך השעות הראשונות ששהה בבית-
החולים, הוצגה לנאמן עשרות פעמים השאלה
:״למה עשית זאת?״ גם כשהתפתל
מכאבים נוראים לא סטה מחוקי משרדו,
ענה בלחש :״אני עובד מדינה. בירושלים
יודעים בודאי למה עשיתי זאת. חברים שלי
לעבודה התנכלו לי בכל מקום ודיברו עלי
רעות.״
הסיפור שהתפרסם בעתוני יום א׳ מסר
על מנהל מחלקת הביקורת במשרד מבקר
המדינה, שניסה להתאבד בגלל חשד של
שוחד, שהביע אחד הפקידים במשרד בית
הדר, בו עמד נאמן לערוך בקורת.
רק מנהלי מחלקתו של נאמן, שבעצמו
היד, פקיד בדרגה ד, ידעו כי לא זו הסיבה
למעשהו. נאמן גם לא בא לתל־אביב באותו
בוקר כדי לערוך ביקורת במשרד כלשהו
השוכן בבית הדר. המשרד היחיד באותו
בנין, אתו עמד בקשר, היה המכון לפריון
העבודה והייצור. שם לא ראה אותו איש
באותו יום.
״אבל גם מבלי שפקיד כלשהו יחשוד
בו בשוחד, חששו חבריו שמשהו עלול לקרות
לו,״ סיפר אחד מידידיו הקרובים.
״רודפים אותי!״ כי מיום שבא יוסף
נאמן, ששמו היה עד לפני כשנה ארליך,
לעבוד במשרד מבקר המדינה, היה פיו מלא
תלונות .״חברי ממקום עבודתי הקודם ברשות
הפיתוח מתנכלים לי,״ טען תמיד ,״הם
לוחצים גם כאן שלא יעלוני בדרגה.״ הוא

מתאבד נאמן
״בולם רודפים אותי

פנה לאחראים במחלקתו, בעניגי עמדתו
החדשה. הבירור העלה כי אין יסוד לטענה
זו, ועל כך מסרו לו.
נאמן לא נרגע, נשאר נאמן למחשבותיו
על הרדיפה שרודפים אותו חבריו. היה לו
גם יסוד לחשוב כך. כי כאשר עבד ברשות
הפיתוח שבמשרד האוצר, התלונן על
כמה מחבריו לעבודה שאינם מבצעים את
עבודתם בדייקנות. המומחה לתכנון טפסי
מיכון משרדי של משרד האוצר חש כי בכך
הפך להיות אויבם־בנפש של חבריו. הוא
טען כי ברצונו להתקדם בעבודה, ביקש
לעבור למשרד מבקר המדינה.
ההעברה אושרה. אולם גם כאן לא פסק
מלדבר על רדיפות והתנכלויות מצד חבריו
הקודמים. הוא השתלב להפליא בעבודתו,
שהיתר, יותר מציאת דרכים ליעול מאשר
מציאת הליקויים. קשריו עם אנשי המכון
לפריון העבודה לא נבעו מהיותו עובד משרד
מבקר המדינה. נאמן היה אחד המרצים
הקבועים בקורסים של המכון, על דרכים
לתיקון וייעול מפסים משרדיים.
חבריו החדשים במשרד המבקר לא ידעו
כי לפני שנתיים לקה נאמן בהתמוטטות
עצבים חריפה. הם בדקו כל תלונה שלו,
היו מודיעים לו על תוצאות הבדיקה. לפני
חדשיים ידעו רק אנשים בודדים בירושלים
על דבר החשד נגד נאמן, כאילו קיבל שוחד.
הוא עצמו סיפר להם כאילו חושדים

בשבועיים האחרונים כבר ידעו על כך
עשרות ממכריו, להם סיפר בסודיות על
החשד נגדו. האנשים כבר היו רגילים לכך.
הם לא שמו לב.
לפני כשבוע השתתף בכנס למיכון משרדי
בתל־אביב. בפני ידידיו הביע את שביעות
רצונו מעבודתו החדשה, כי ראה מקום
להתקדמות רבה. אולם באותו זמן כבר
סיפר לידידים אחרים כי מלבד החשד בלקיחת
שוחד, חושדים כו גם במסירת סודות
למעצמה זרה ובסטיות אישיות שונות. הוא
ביקש מהם לשמור על כך בסוד — והם
שמרו.
ביום ששי, אחרי שקבע בירושלים פגישות
אחדות ליום ראשון, יצא לבקורת במוסד
הנמצא רחוק מבית הדר. הוא לא הגיע
לשם. במקום זה עלה לגג הבית הגבוה
שליד בנין המטר, הארצי של המשטרה, והשליך
עצמו לרחוב.
תזכיר עוד ועדה
עוד ועדת־־טישטוש סיימח השבוע
את מלאכתה. אחרי מאורעות שפרעם, לפני
ארבעה חדשים, הדגיש העולם הזה ()1155
את העובדה כי השוטרים ירו בדם קר על
מפגינים בלתי־מזויינים ובלתי־פוליטיים, והרגו
תוך כדי כך מפגין מקרי, על אף
ההודעה הרשמית כאילו ירו השוטרים רק
באויר. השבוע הגישה ועדת שרים בהרכב
השרים רוזן, בורג ושיטרית את מסקנותיה,
שיבחה את המשטרה וטישטשה את כל
הפרשה שני מומחים טכניים
מטעם הועדה הבינמשרדית להרכבת רכב
בישראל יצאו השבוע לגרמניה, כדי לבדוק
את מכוניות הגוגתזוביל במפעלי הנס גלאס
בדינגולפינג, בווריה. הם יצטרכו להביא
נתונים על כדאיות תכנית הרכבת מכוניות
הגוגונזוביל בישראל, עליה הודיע חעולס
הזה 1165 היכל התרבות ובית-
ציוני אמריקה בתל־אביב סירבו השבוע להעמיד
את אולמותיהם לרשות בילי גרהאם,
המטיף הפרוטסטנטי שעל שיטות פעולתו
סיפר העולם הזה 1166 בילי, המגיע השבוע
לישראל, הצליח להשיג אולמות בירושלים
ובנצרת, אך לא בתל־אביב
נערת הפיתוי ג׳נט גולדמן (העולם הזה
)1169 הודתה השבוע באשמת שוד, בבית-
המשפט המחוזי בתל־אביב, וד,ורשעה. מתן
פסק־הדין נדחה לשלושה חדשים, עד לשמיעת
חוות־דעתה של קצינת המבחן. הוריה,
שעמדו לצאת את הארץ לפני תחילת המשפט,
במטוס בו יצא ראש הממשלה, דחו
את צאתם לימים מספר, הביעו את בטחונם
כי בתם תימסר לפיקוח בלבד, ללא מאסר
שר המשטרה בכור שטרית אישר
השבוע את גזר־הדין שהטיל בית־דין משמעתי
של המשטרה על שמשון שחורי, איש
מדור הבילוש שהתרועע עם יצאניות (העולם
הזה ,)1167 אולם הפחית את העונש ממאסר
חצי שנה למאסר ארבעה חודשים בלבד
מלחמה ננד הסטריפטיז הכריזה השבוע
משטרת ישראל. אחרי קרוב לשנה של
הופעות־חשפנות במועדוני־לילה רבים (העולם
הזה ,)1160 , 1141 בידיעת המועצה לביקורת
סרטים ומחזות והמשטרה, החליטה
המשטרה השבוע לפתע לפעול נגד מועדוני-
הלילה, שפעלו כל הזמן ללא רשיון להצגות
החשפנות מטעם המועצה לביקורת.
חננולס הזר 1173

אמחת

אנשים

בידור

קד ח ת אד,ס 1דו ס
מגיפה פשטה השבוע בישראל, ושמה —
אקסודוס. כמעט כל אזרת שני היה או הינו
מועמד לתפקיד בסרט הגדול, או שכבר צורף
להמון הניצבים הישראליים שישתתפו בסרט.
התפקידים מתחלקים, לפי דרגת חשיבותם,
לאלה המופיעים בסרט מבלי להוציא הגה
מפיהם תמורת 50ל״י ליום, ואלה האומרים
משפטים בודדים, תמורת 100ל״י ליום
הסרטה• בתפקיד הגדול ביותר זכתה שחקנית
הבימה הצעירה, דליה פרידלנד־אשרוב,
שתאמר כחמישה משפטים. כאשר
נתקבלה דליה לראיון אצל במאי הסרט,
אוטו פרמינגר, סיפרה בין השאר כי
היתד. בלונדון .״האם שיחקת שם?״ שאל
פרמינגר. י״כמעט והופעתי בתפקיד אנה
פראנק,״ השיבה דליה בצניעות .״אין דבר,״
ניחם אותה פרמינגר ,״כמעט, זה יותר טוב
משבכלל לא גס שחקן תיאטרון
זוטא, מאיר ינאי, זכה לתפקיד ניצב בסרט.
כאשר שאלוהו חבריו בהערצה כיצד
זכה בתפקיד, השיב :״לקחתי סדין, באתי
לפרמינגר ואמרתי לו: תעשה מבחן בד.
פרמינגר ניסה את הבד ואמר שהסדין עשוי
מבד מצוין, ולקח אותי פחות נלהב
היה שמדליק סגל, שחקן הבימה, שקיבל
תפקיד (שלושה משפטים) כבעל חנות ממתקים,
התנצל שמוליק על שהוא מופיע כסט־טיסט
:״אני לא עושה את זה בשביל הכסף,
פשוט רציתי לנסות מה זה קולנוע. ואם
לנסות, אז מוטב עם פרמינגר מאשר עם
סרטי גבע אחת שלא תופיע כנראה
בסרט היא הקוסמטיקאית עליזה עולש.
כשנשאלה מדוע אינה עדיין בצוות השחקנים,
השיבה :״קראתי את הספר, הוא לא
מוצא חן בעיני גם עורך־הדין החיפאי
יעקב גיל, יועצה המשפטי של
מועצת פועלי חיפה, הותקף בקדחת אקסודוס.
גיל, צעיר וג׳ינג׳י, הלך לתומו ברחוב,
כאשר ניגש אליו מגלה־כשרונות ותקף אותו:
״אתה תהיה הבלש האנגלי! ממבט ראשון
ראיתי שאין כמוך מתאים לתפקיד זה. תעשה
עסק טוב ולא תתחרט!״ עברו דקות מספר,
עד שהבין גיל במה המדובר. לבסוף
התחמק בתירוץ :״אני עורך־דין, ולהופיע בסרט
אינו הולם את מקצועי ואת מעמדי
בחברה ג׳1אן (נס לוש פנים לחוה)
וודוורד, הכוכבת ההוליבודית החדשה, ש־הגיעה
לישראל יחד עם בעלה פול ניומן,
שיככב כארי בן־כנען באקסודוס, נשאלה
כיצד אין היא חוששת לטלטל את ילדתה
בת 11 החדשים בנסיעותיה, השיבה :״יש לה
אותו דם צועני שזורם בעורקינו. אנחנו לא
צריכים שום דבר, כל מה שאנחנו לוקחים
עמנו, פרט לבגדים, הם מכשירי התפירה
שלי והטייפ״רקורדר של פול*.

מ פ לג ת המן
חג פורים היה השנה חג שמח לא רק
לישראלים. גם עובדי השגרירויות הזרות בישראל
הרבו לחגוג את החג כדת וכדין,
ובתחפושות. במסיבה שנערכה על־ידי עובדי
השגרירות הבריטית, בה נוכחו כרום יוד*
כרי, מיופה־הכח האוסטרלי בישראל, וביל
אנתוני, נספח התרבות והעתונות של
שגרירות ארצות־הברית, הופיעו כמעט כל
הנוכחים בתחפושת אחידה — של בדואים.
התברר כי ערב פורים ירדו כמעט כולם
לעיר העתיקה בירושלים, רכשו שם תלבשות
ערביות גם בניו של שגריר ארצות־הברית
בישראל, אוגדן ריר, התחפשו
השנה. בעוד שאחד מהם התחפש לקאובוי
אמריקאי, התחפש השני לשוטר ישראלי
בסוף מסע העדלידע זוטא בתל־אביב, צעדו
השנה שני גברים מחופשים לבקבוקי בירה
ענקיים. כאשר ניגש אחד מכתבי היומונים
לראיינם ושאל לשמותיהם, הציגו את עצמם
כרב גוטסמן ואליעזר ז׳ורבין. הידיעה,
בצרוף השמות, כבר עמדה להופיע
בעתון, כאשר התברר לעורך הלילה כי השמות
הם של מנהל המכירות של חברת
הבירה נשר ושל בעל סוכנות הפרסום דחף.
ברגע האחרון הוציא את השמות
פרסומאי אחר, אמנון אריאלי, היה
עסוק אותה שעה בעדן אחר. אחרי שהעולם
הזה ( )1170 פירסם סיפור על אבדן כלבו
של בנו בן ד,־ ,10 קיבל השבוע איראלי האב
מכתב מניסן פרדו, סטודנט ישראלי מסאן־
דיאגו, קלפורניה, שהודיע לו :״כרוב הסטודנטים
הישראלים השוהים בחו״ל, הנני
נמנה על קוראיו הקבועים של העולם הזה.
השבוע, כרגיל, הגיע אלי העתון ובו כתבה
על אבדן כלבו האהוב של בנך אורי.״ בצרוף
למכתב שלח פרדו לילד, כמתנת ניחומים,
חעולס הזח 1175

הגערה החמישית

כוכבת ג׳ואן וודוורד
כלי־תפירה לצוענים
כלב מפלסטיק לבן משה (״מישקה״)
לוין, שהתמנה כקצין העתונות של קרקס
ורשה בישראל, הוא בעל זכות־קדימה לתפקיד
זה: אביו הופיע כמרים־משקלות בקרקס
זה, לפני מלחמת העולם השניה
סיפור קצת ישן, אבל בכל זאת מעדן:
בהצגה האחרונה של דז׳יגאן ושומבר,
לפני התפרקות השותפות, הופיע מאחורי
הקלעים צלם, שביקש לצלם את הזוג.בפעם
האחרונה יחד. אמר לו שמואל שומכר:
״תבוא בהפסקה.״ הלך הצלם, ישב בשורה
הראשונה ותוך כדי הצגה צילם את הזוג
על הבמה, בעזרת הפלאש שלו. הדבר הרגיז
את שומכר מאוד והוא גער בו מעל
הבמה :״מה אתה מצלם שם, אתה מקלקל
לי את כל הבדיחות!״ הקהל פרץ בצחוק
למשמע ההערה, בחשבו שהיא חלק מהתכנית
ח״כ מפא״י אשר חסין, שהוא גם
יושב־ראש התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל,
ניצל פגישה עם עולי צפון־אפריקה,
באזכרה לחללי אגאדיר, כדי להשמיע באוזניהם
פרשנות על מגילת אסתר. אמר חסין:
״למה תלו את המן ואת מרדכי הרכיבו על
סוס? זה בטח מפני שמרדכי היד, מפא״יניק,
והמן חבר מק״י.״

ערך הערום
אין להתפלא, אם יבנו בעתיד הקרוב בתים
באלכסנדריה שבמצרים, לפי תוכניותיו של
האדריכל הישראלי אריה שרון. בפקולטה
לארכיטקטורה של מכללת פראט בניו־יורק,
ניגש סטודנט מצרי, המסיים שם את שנת
לימודיו האחרונה, ביקש מהסטודנטית הישראלית
רחל שנץ לעזור לו בהכנת עבודה,
על־ידי תרגום קטעים מספרו של הארכיטקט
שרון על תכנון ערים בישראל .״האק
לים
שלנו דומה,״ הסביר הסטודנט ,״ואנו
משתמשים באותם החומרים; מדוע לא נוכל
ללמוד זה מזה עתון הגברים האמריקאי
נ׳נט, המפרסם מדי חודש את תמונותיהן
של נערות־זוהר אלמוניות בלבוש חוה,
מתפאר בגליונו האחרון כי פירסום צילומי
העירום של זיוה שפיר רודן הוא שהעלה
אותה בשלבי סולם ההצלחה. הירחון,
המונה שורה שלמה של שחקניות צעירות,
שזכו לאחרונה בפירסום, אחרי שהופיעו
חשופות מעל דפיו, קובע כי זיוה שפיר, שתמונות
העירום שלה פורסמו בעתון זה,
הבולטת והחשובה ביניהן בראיון טלביזיה
בן חצי שעה, ששודר בימים אלה ב־ניו־יורק,
נשאל השחקן הישראלי תיאודור
כיקל שאלה נוקבת :״כיצד תסביר את
העובדה, שלמרות היותך יהודי, אין אתה
שומר מצוות, ולמרות היותך ישראלי, אתה
נושא דרכון בריטי וחי באמריקה?״ ביקל
לא התבלבל :״אני חש רצון להזדהות עם
היהודים, אך לאו דווקא בבית־הכנסת.״ אשר
לדרכון הבריטי: כל תושבי ארץ־ישראל
נשאו דרכונים כאלה, והוא פשוט לא החליף
אותו• זה הכל. אין לזה כל קשר למה שהוא
חש בליבו כלפי ישראל. כאשר נשאל למי
הוא חייב נאמנות, השיב :״אני חייב נאמנות
לעולם המערבי; כאן אני עובד וחי ולא
רק משלם מיסים.״ ומה דעתו על הנשים
בהוליבוד? ״מה, יש נשים בהוליבוד?״
שחקנית התיאטרון הקאמרי גילה אל״
מגור עומדת לצאת במחצית החודש הבא
לגרמניה. היא הוזמנה לשם על־ידי רפאל
נוסבאום, מפיק הסרט חולות לוחטיס. יחד
עמה יסע לגרמניה גם השחקן הלל נאמן,
המופיע אף הוא בסרט זה. למרות שגילה
הופיעה בחולות לוהטים בשתי סצינות בלבד,
ותפקידה היה משני, היא תיבחר כנראה
לשחקנית שתערוך סיבוב באירופה כדי לפרסם
את הסרט.

פס!(ן> העזביע
0ראש־הממשלה דויד בן־גוריץ, בצאתו מפגישתו עם הקאנצלר
המערב־גרמני, הד״ר קונרד אדנאואר :״נו, עכשיו תנועת החרות תהיה
מאושרת.״
• ראש מערכת ״הבוקר״ גבריאל צפרוני, בצטטו שיחד,
ששמע, עם הבאת ארונו של זלמן, שניאור לישראל :״שמעת, הביאו את
ארונו של המשורר.״ ״כן, ומה עם שאר הרהיטים?״
0המשורר אורי צבי גרינברג, בטקס קבלתו את מילגת דויד
בן־גוריון :״לא הייתי אף פעם משורר־חצר, אלא משורר חצר־מלכות־ישראל.״
0חכר מועצת עירית תל־אביב אליעזר שכטר, בתשובה
לנאום חיים לבנון, בדיון על תקציב העיריה :״יש להתפלא על אדם נבון
כלבנון, שבחר לו כמקצוע נוסף את הנבואה, שאחרי חורבן ביודהמקדש
נמסרה לאו דווקא לאנשים נבונים.״
0אחמד עותמאן, המסתנן המצרי הידוע בכינוי ״העתונאי״ ,בעת
עדות במשפט, בו הוא נאשם ברצח סוהר בכלא שאטה :״ראיתי את הקצין
ויילר, רצתי אליו ודחפתי אותו• לפני שהמשכתי, ביקשתי את סליחתו, על
שאני נאלץ לדחפו.״

111

יוסף (״פפו״) מ־לוא נסע במונית לירושלים•
בשידור הרדיו ששמע בעת הנסיעה,
היה נדמה לפפו כי הוא שומע את קולה של
ריקה זראי. בהגיעו לירושלים מיהר׳ הבמאי
לקול ישראל .״מה, ריקה זראי חזרה אד־צר?,״
שאל. רק אז התברר לו שהקול היד,
קולה של השדרנית רבקה מיכאלי, שהתפר־סמה
בעיקר כמגישת תכניות כבקשתך לשירים׳
ושחיקתה הפעם בשידור חי את
קולה של ריקה. זראי, בצד חיקוי קולן
של דלידה ויונה עטרי• בו במקום החליט פפו,
מבלי לראות את רבקה, שהיא הצעירה
הדרושה לו.
כי מזה כמה שבועות חיפש מילוא ובחן
עשרות שחקניות וזמרות. הן היו דרושית
לו כדי להרכיב חמישייה של בנות, שתופיע
במועדון־התיאטרון החדש בחיפה. המועדון,
שיפתח בראשית החודש הבא, שייך לבעלי
מועדון התיאטרון התל־אביבי, בשותפות
עם עירית חיפה. למרות שרהיטו יהיה זהה
עם ריהוט אחיו התל־אביבי _ רהוט עץ
שרוף שנעשה בידי חוה הגדיש — יהיר, זה
המשוכלל במועדוני־הלילה בישראל.
הוא ישכון במרתף בית־העם, שנבנה במתכונת
אולם התיאטרון הקאמרי החדש
בתל״אביב, לא קיפח גם את מרתפו. רוחבה
של במת המועדון (ששה וחצי מטר) הוא
כרוחב במות התיאטרונים הגדולים בישר־ראל.
הוא מצוייד בחדרי־הלבשה, מקלחות
לשחקנים, חדרי״איפור, כמו תיאטרון מודרני
מושלם.
גם משורר קבוע. מועדון התיאטרון
החיפאי, שנועד להפסיק את נהירת החיפאים
למקומות הבידור התל־אביביים, יהיה
יותר בעל אופי של קאברט ספרותי. יופיעו
בו צמד זמרים, להקת פנטומימה של סמי
מולכו, וחמישית בנות שתמלא את מקום
רבעיית המועדון התל־אביבית. משורר ה־מועדיו
הקבוע יהיה יעקב אורלנד.
ארבע מתוך חמש הבנות שחיפש מילוא
נמצאו לבסוף. היו אלה הפנטומימאית מיה
זיו שחזרה מפאריז, אסנת שדה (ראה נערת
השבוע) ,מרגלית אנקורי וגאולה נוני. רק
לגבי רכישתה של רבקה מיכאלי התעוררו
קשיים. מנהל קול ישראל צבי זינדר, סירב
להעניק לה חופשה, דרש שתתפטר אם
ברצונה להופיע במועדון. רבקה, שההבטחות
על ההעלאה בדרגה מצד זינדר קסמו לה,
היססה תחילה. השבוע החליטה הקריינית
סופית: לבחור בקריירה של בדרנית, להגיש
את התפטרותה לקול ישראל.

מאחורי הקלעים
חתוד פראק
למגהלי ״כצל ירוק״ ,העומד להציג
בקרוב את הצגת־הבכורר, של חתול בשק,
יש כבר תכנית להצגת־גאלה סנסציונית.
הם חושבים לערוך הצגה מיוחדת, אליה
יבואו רק בעלי חתולים, בלוזית חתוליהם.
הבטיח מנהל בצל־ירוק, אברהם דשא :״כל
מי שיבוא עם חתול, יקבל הנחה. במקום
מחיר של שתי לירות לכרטיס הוא ישלם
שתיים וחצי בלבד, בשבילו ובשביל החתול
בקרקס הורשאי נולדו השבוץ
במזל טוב שלושה נורים לאחת הלביאות,
שהוחלט לקרוא את שמותיהם: ירושלים,
ורשה וצברה. מה שלא פורסם הוא, שאבי
גורי האריות הוא אריה אלים בשם
בריה. השם ניתן לו כיון שנרכש בעת ביקור
הקרקס בברית־המועצות, בתקופה בה
הודח מפקד המשטרה החשאית לברנטי בריר
סרט ישראלי חדש עומד על
הפרק. הסרט הם היו עשרה יוסרט על־ידי
ברוך (עיר האהלים) דינר, ויהיה מבוסס
על יומנים מעזבונם של הבילוי״ים. בתפקיד
הנשי הראשי תופיע שחקנית אהל הצעירה
נינט דינר, שאין כל קירבת משפחה
בינה לבין במאי הסרט תיאטרון
״הבימה״ יבול להפוך בקרוב תיאטרון
של סריסים. לא פחות מחמשה משחקניו
מופיעים כיום בתפקיד נטול־עוקץ זה. יוסי
בנאי ואברהם ניניו מופיעים בתפקיד זר,
בביקור הגברת הזקנח, ואילו שמואל רודני
סקי, שמוליק סגל וישראל רובינצ׳יק יגלמו
תפקידי סריסים באגדת שלושה וארבעה
באחת מהופעותיו של הילד־הזמר הספרדי
חוזליטו, נשמע לפתע קול צעקה מאחורי
הקלעים. הצעקה נפלטה מפיו של
מנגן הגיטרה הספרדי, המלווה את חוזליטו
בהופעותיו. חוזלימו, שכעס על שהנגן זייף
טון בעת הליווי, פרע ממנו את החשבון
מאחורי הקלעים, על־ידי בעיטה באחוריים.

קולנוע סרטים אזטומיה ש ד הצלחה
דו־שיח בחדר המיטות (אופיר, תל-
אביב; ארצות־הבויוז) הוא אחד מסרטי־ה־קופה
המוצלחים ביותר שהפיקה הוליבוד
בשנה האחרונה, המוצג מזה חודשים בפני
אולמות מלאים. כוכבתו מועמדת לאוסקר,
ואפילו הביקורת התיחסה אליו ברוחב־לב.
אליזבט טיילור בגוף גבר. מה גורם
לכך? ו$ם שמו של הסרט, המרמז על עלילה
פיקנטית ושבעצם אין הרבה קשר בינו
לבין תוכן הסרט? האם כוכביו — רוק
הדסון האלים וחסר כושר ההבעה, מין
אליזבט טיילור בגוף גבר, שהוא שחקן
מם׳ 1של אמריקה; או דורים דיי, הג׳ינ־ג׳ית
החמודה בעלת עיני התכלת הצלולות?
או שמא המצבים הקומיים, השזורים לאורך
העלילה והמעוררים סערות צחוק?
לכל אחד מגורמים אלה חלק בהצלחה.
אך סיבתה העיקרית נעוצה באפיו של הסרט,
המחזיר את הצופה אל התקופה ש־הוליבוד
ייצרה סרטים בלתי מיוחדים במינם,
שלא הציגו בעיות, שלא הצריכו מחשבה,
ושגם הקומי שבהם סחט את הצחוק מתוך
הבטן ולא מתוך הראש. זהו פשוט סרט

חבא מעיני הרודפים, אך כאשר הרעב והגשם
מציקים להם יוצא הנער לכפר לחפש
מזון. הוא נתפש כבן ערובה, מצליח לה־מלט
במבצע נועז. לבסוף נלכדה הילדה
בידי הגסטפו. הדבר נודע לאביה, המצליח
לשחררה כשהוא מחופש כגנראל נאצי, מכלי
שהילדה עצמה תכירהו. רק כשהוא שוכב
פצוע על שולחן הניתוחים, נערכת הפגישה
בינו ובין הבת, המזכירה בעצמתה ר,סנ־טימנטלית
את הסצינה מתוך גורלו של אדם,
בה מגלה גיבור הסרט לאסופי שהוא אביו
— סצינה שהיחד, יכולה לזכות במקום
הראשון בסצינות סוחטת־הדמעות.
למרות הקיצוניות המופרזת שבגילום הדמויות,
ממש כמו במערבון הוליבודי, מצליח
סרט זה להתעלות לדרגה גבוהה כסרט
אנושי חמים, בעיקר בשל משחק הילדים.

מרט כ כ תיון
במלכודת השפן (מקסים, תל־אביב)
מנסים יצרני הסרט ללכוד את הצופה באמצעות
פתיון מחוכם — הנימה האנושית
הכנה והפשוטה, שהעלתה מספר סרטים
הוליבודיים כמו מרטי ומסיבת הרווקים אל
פסגת ההצלחה.
אל המלכודת הוכנס גם מרטי הגדול

6גזבוור (ושיר ורב־גוני פזל הברים \ז1ז\1גלים
ביווזר וזוווגירוו וזארץ ררררלוברז־ חיוץ ווזגואיגז בוזרי־ררז
היוהרה רחיוווו בראון את ביצר,הל־^בי.ב,
רזרוב ווזלה־בויוויר 43 ן נולפו 64005 בראון
את בילר — נוהל האיכוה. ההירינז ווהיה ושרוה
הנוולה.

דודים דיי ב״דדשיח בחדר המיטות״
בטן במקום ראש

הראית כבר את הספה
האכסקלוסיבית החדישה של
אושינסקי רחוב הרצל ,56 תל־אביב

שי אהשכלול, מרופדתבגומאויר
ובקפיצים, כמו-כן מערכות ריהוט מובחרות
בקוים מ וד רנ י ים, בצוע מעולה.
הריהוט מערכות כל החדישות ביותר תשיגו אצל

א. זוזובסקי
רחוב הרצל ,39 תל־אביב

חדרי סלון מפוארים בקווים המודרניים ביותר -
ספות ובורסות נוחות -מגומאויר ומבד ריפוד
המעולהביותרובצבעיםלפי טעמ ך .
מתקבלות הזמ נות מיוחדות.

העשוי לפי הנוסחה הישנה של בית־חרושת
לחלומות, שעודנה יפה למשיכת הצופים.
גיבורי החלום הצבעוני הפעם ארכיטקטית־פנים
יפהפיה, המופיעה בכל סצינה ביצירת
אופנה מפוארת אחרת והגרה בדירת רווקות
חלומית, ומלחין יפהפה, הקשורים יחד בקו
טלפון משותף. בגלל ההדדיות שוררת איבה
עזה בין השניים. כאשר מחליט המלחין
להתלבש על ד,מרהטת, הוא מתחפש לתייר
טקססי עשיר וכובש את ליבה בגינוני
הטקס שלו ובתמימותו המעושה. המתיחה
נמשכת לאורך כל הסרט, עד שטוני ראנדל,
הקומיקאי האמיתי היחיד בסרט, המאוהב
בדוריס, עוזר לה לגלות את התרמית.
דוריס נופלת סופית לזרועות הרמאי, אך
לא לפני שהיא נוקמת בו על־ידי רהוט דירתו
בצורה שגעונית, ובטעם קלוקל.

•לד בי ער
איה אבי ץ (אורה, חיפה; ברית־הנוו־עצות)
נמנה על הסרטים הסובייטיים מהתקופה
שאחרי סטאלין, שהחליפו את הסיסמות
הקומוניסטיות בדו־שיח אנושי חמים
ואת הדגלים האדומים בממחטות לניגוב
דמעות. כמו רוב הסרטים מסוג זה, ניזון
גם איה אבי ממלחמת העולם השניה, שעל
רקעה מתגוללת טרגדיה סוחטת דמעות,
שגיבוריה הפעם הם ילדים.
גיבורת הסרט היא ילדה כבת ,8שאמה
נהרגה בהפצצה אוירית ואביה הוא מפקד
פרטיזנים המבוקש על־ידי הנאצים. בשעת
ההפצצה נלקחת הילדה על־ידי יערן אל
בקתתו הבודדה, שם הוא גר עם נכדו בן
ה־ .12 במאמציו לחפש אחרי אבי הילדה,
מגלה היערן ללא־כוונה לנאצים את מקום
מחבואה. מכאן מתחילה פרשת הרפתקאות,
בה מנסים הגרמנים לצוד את הילדה, כדי
להשתמש בה כפתיון לציד אביה הפרטיזן.
במצוד אחד נהרג היערן עצמו ושני הילדים
נשארים לבדם ביער. הם מצליחים להוד

(ארנסט בורגנין) בכבודו ובעצמו. הוא מנסה
להיות יותר מסכן משהיה בסרט שהעלהו
לגדולה, כופה על עצמו בעיות מאולצות.
יש לו אמנם אשה חמודה (בתל לסלי) האוהבת
אותו, ובן נורמלי. אבל משהו מדכא
אותו. משרתו, כמהנדס בחברת בנין, מתחילה
להעיק עליו. הבוס (דוד בריאן) אינו
מבין אותו.
כשמר מרטי יוצא עם משפחתו לחופשה,
ומציב עם בנו ביער מלכודת לשפן, קורא
לו הבוס לחזור חזרה לעבודה. מר מרטי
חוזר כמו ילד טוב, אבל שוכח לקחת את
המלכודת, דבר המדכא מאוד את בנו. כאן
צפה ועולה הבעיה הנוקבת: האם לחזור
ולשחרר את השפן שבודאי נלכד במלכודת,
או להניח לו למות? מרטי בעל עקרונות.
הוא רוצה לחזור. הבום, שאינו מבין במה
הענין, קונה לבן שפן אחר. מרטי עצמו
מרגיש כשפן. שיא הסימבוליקה.
לבסוף משתחרר מרטי מאימת הבוס וה־פיטורין,
לוקח את אשתו ובנו, וחוזר לקי־טנה.
כשהם מוצאים את המלכודת, מתברר
שהיא ריקה .״חה, חה, חה,״ צוחק מר מרטי,
״אין שפן ואין משח !״ והצופה, שאין לו
כל חשק לצחוק, מוסיף :״ואין גם סרט!״
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• תנו לי דחיות (צפון, תל־אביב)
—מחאה מזעזעת נגד עונש המוזת. דרכה
של ברברה גראהם אל תא הגזים בכלא
אמריקאי. הוזאן היווארד.
400 המלקות (גת, תל-אביב)-

קרוסלת החיים מעצבת גברבר בסרטו האוטוביוגראפי
של פרנסוא טריפו. שבוע שביעי.
• אורפיאו נגרו (אורלי, חיפה! -
אגדת אורפיאו ואורידיקה, בלבוש מודרני,
על •רקע קרניבל ברזילאי.
חמול• הזה 1173

איש מענוה נתפס בזיוו תעודת גוושין
ובאחור המעשה חסמו נתגלתה דומה
רבני שרושת שבתתת 1שצר תושב ששברת אש\2רון בשגג
יש\ 2ב רוש\2י. האשתוז •.שגף תשורת-תגירושי\ שר פרי
אשורין, וההדפה השם 2־רבד\2י שבאותה תשורת בשם רמג\21י.
תאשורי ויוף וה -שתוי האוה וי ראוה ה, והאוה נוי ראוה
שי — נופרה דרפה תושושת, שפגזורה בשו \2רהי ישן. הו\2
וה קוובש כי אפור ראשה ושואה רהעשא רפאהב, ש שפו
וזיהה בהיוהה שוד ושואה רבשרה. ופרי אשורין ששהה
בדיו \2ואה. בשה שבייזשה גפ פבשרה הראשון, הורישה
ברבווה כי כבר וזיתה וזיי אישוה שגז פאהבה, יששב רוש\2י.
היא שיברת אה הגפ, בתאוות ששום פכשור איוו שופד
בדרכה אר השופה, בצירו שר רושגוי. השבוש שיפר בשרה
הראשון שר פרי אה תרשש ששריו צפשה הפרגריה שר
אשתורששבר, ששובה איש אשר כרירהושא ראשר ואשר -

הרבני אמדו ל ה -

איש 1ה אסור לך!
שתי מרי, שכיום ד,יא בת ,28 מעולם
\ £ל א אהבה אותי כמו שרציתי. אם בכלל
התחתנו, היה זה מקרה. מצאתי אותה לעני
16 שנים ברחוב, כשלא היה לה שום דבר.
גרתי אז בעיר פס במארוקו. בוקר אחד
הלכתי לעבודה, וברחוב ראיתי את מרי
מחפשת׳אוכל בפחי־הזבל של העיריה. הייתי
פקיד בן ,17 וכל מכרי ידעו שיש לי לב
כואב למסכנים.
מרי היתד, יפה, גדולה בגוף ולא חשבתי
שהיא רק בת .12 לקחתי אותה למלון שלי
ואמרתי לה :״תחיי יחד אתי. מה שיהיה לי
לאכול — יהיה גם לך.״
היא הסכימה ושנתיים גרנו ביחד. כל יום
אהבתי אותה יותר. היא סיפרה לי איך אמה
עזבה אותה כשד,יתר, בת שנתיים, ואיך שאביה
היה מעשן חשיש ומקלל את הדם
שלו. כל פעם שסיפרה לי את זה הייתי
בוכה , ,והיא היתד, מנשקת אותי ומלטפת
אותי.
בגיל 14 נכנסה מרי להריון. לבי שמח על
המקרה, ובירכתי את אלוהים שיתן לי ילד
ממרי. הלכתי אתה לרב והתחתנו. מאז, כל
שנתיים בערך, היתד, נכנסת להריון ונולדו
לנו ארבעה בנים. ב־ 1950 עלינו ארצה, ישר
למעברת מגדל־אשקלון. שם באו לי כל הצרות
הגדולות.

משהו דפק כ 7כ
** יד שלחתי מכתבים למוסדות, ש-
^ /יתנו לי כסף עד שאגמור ללמוד עברית
באולפן לעולים, ואהיה פקיד כמו ב־מארוקו.
לא קיבלתי תשובה. חיכיתי עד
שנגמר הכסף של הסוכנות ולילדים לא היה
אוכל, ואז אמרתי לאשתי :״אני בריא בגוף
— אלך לעבוד בסבלות. אם רק תשימי עין
על הילדים.״
היא לא אמרה שום דבר, וכל בוקר הייתי
הולך לעיר לחפש קצת עבודה. לפעמים
מצאתי, לפעמים קיבלתי עבודת־דחק מלש־כת־עבודה.
הייתי בא הביתה רק בערב, וכל
היום לא הייתי רואה את מרי.
עד שפעם באתי, והיה נדמה לי כאילו
כל תושבי המעברה באים והולכים מאצלי,
ומדברים כל מיני דברים לא בסדר. זה לא
מצא חן בעיני, אבל לא אמרתי שום דבר.
רק התחלתי לשים עין על מה שעשתה,
והייתי שואל את חברי אם ראו אותה ב־נמכרה,
בזמן שאגי בעבודה. יזם לא סיפרו

שום דבר, אבל משהו דפק בלב ואמר לי:
״מוסה, משהו לא בסדר.״

״כולם יודעים:״

כרזה נשאר לי בלב, עד שפעם
1תפסתי איך היא נותנת עינים ביעקב
לוסקי, שכל המעברה ידעה שהוא סתם
קורץ בעינים שלו לכל מיני בחורות צעירות,
והולך כל היום בבגדים יפים.
גיליתי שמרי נהגה ללכת לחנות, בזמנים
שלוסקי היה שם. בערתי כמו אש ואמרתי
לה :״תפסיקי את זה, מרי. הוא סתם עושה
ממך צחוק, יש לך ילדים ובעל. מה יגידו
עליך השכנים במעברה?״
היא הבטיחה שתהיה בסדר, אבל לא
היתה. היא המשיכה להיפגש אתו, והדם
היה עולה לי לראש. ביחוד כשראיתי את
השכנים מצביעים עליה.
לא ידעתי מה לעשות• אחרי העבודה

מאת

אבל הלב של מרי לא היה פניי לדברים
כאלה. כל הזמן דיברה על לוסקי, וכל דבר
שאמר — כאילו אמר זאת אלוהים. היא
לא רצתה לעזור לילדים שלה, וכל הזמן
אמרה :״לך לעזרה סוציאלית, יעשו הכל.
כולם מסתדרים, רק אתה לא.״

פטיש ככד כראש
• י • לכתי לעזרה סוציאלית ואמרתי
| | להם: תנו עזרה. הם לא רצו לתת עזרה.
הסברתי להם שהילדים שלי כמו ילדים יתומים,
אין להם אמא. אבל בעזרה סוציאלית
לא מבינים דבר כזה. אמרו האמא היה,
האבא לא מת — סימן שהילדים לא יתומים.
התחילו הדאגות. בשעות העבודה, כסבל
בהמשבר המרכזי, הייתי חושב רק על הילדים
המסכנים האלה. בחיי, ילדים טובים

משה אסולין

הייתי הולך לבית־הקפה במגדל־אשקלון, ולא
חוזר הביתה עד הלילה, כדי שלא יראו
אותי השכנים. כל הזמן שתיתי שם קצת,
והיה לי שמח בלב, בלי לזכור את הצרות.
שמה הייתי נפגש עם כל האנשים שאני מכיר
במגדל־אשקלון. ואז בא חבר ואמר :״מה
אתך, מוסה? כולם יודעים ואתה לא יודע?
מה אתה נותן לה שתעשה מהכבוד שלך?״
כשבאתי הביתה אותו ערב, כמעט שהלכתי
עם לוסקי מכות. אבל לא היה לי
כוח, בי באותו זמן הייתי פועל בנין. מרי
לא היתד, בבית; שכנים אמרו שראו אותה
הולכת עם לוסקי כמעט ערומה, רק בבגדים.

זה כבר לא יכולתי לסבול. לא ידעתי
בכלל שיש לה בגד כזה. למחרת צעקתי
עליה למה היא מזניחה את הילדים, אבל
בלבי כבר החלטתי להתגרש ממנה. הלכנו
לרבנות ברחובות, ושם שידלו אותנו שנהיה
בסדר. עברנו לירושלים, לשיכון קטמון ח׳.
חשבתי שנגמרו כל הענינים עם לוסקי, ושהכל
יהיה בסדר.
אמרתי לה :״מרי, כאן נוכל לתקן את
הכל. רק תהיי בסדר עם הילדים ולא תעזבי
אותם. וביחוד את שלמה שאין לו שכל
בשביל ללכת לבית־ספד, ואת מרדכי שיש
לו יד אחת משותקת.״

הבנים שלי, שאמא שלהם לא רוצה לעשות
כלום בשבילם.
ראיתי שלא אוכל לחיות עם כל המרירות
בתוך הלב. באתי הביתה ואמרתי למרי:
״די, לא רוצה יותר. בואי נלך לרבנות —
אני נותן לך גט. שתחיי יחד עם לוסקי
ושלום על ישראל!״
היא הסכימה, והלכנו לרבנות. סיפרתי
להם את כל העניו ומרי אמרה שזה נכון.
הם כתבו תעודת־גירושין — וציינו שאסור
למרי להתחתן עוד פעם אתי, וגם לא עם
יעקב לוסקי, שהיא אוהבת אותו. למרות
שכעסתי עליה, אמרתי לה רק דבר אחד:
״מרי, לא חשוב לי כל הצער שעשית לי.
העיקר שיהיה לך טוב ותהיי מבסוטה בחיים
שלך אתו.״ לא ידעתי עדיין איזה טרגדיה
מחכה לה.
ביקשתי שתיקח שני ילדים — לא חשוב
איזה — כדי שלא יהיה לי כל כך קשה.
שתשאיר לי אפילו את שלמה ומרדכי המסכנים
ותיקח את מתתיהו וראובן הבריאים.
אבל מרי לא רצתה. היא אמרה שלא איכפת
לה, והיא תלך ללוסקי בלי ילדים, שלא יהיו
לה צרות. אני קצת התרגזתי עליה, אבל
שום דבר לא עזר. היא הלכה ללוסקי ואני
נשארתי ענן ארבעת הילדים. פעם כתבו על
מיי מ תון ידיעות־אחרונות כאילו ששני

ילדים נמצאים אצלה והיא דואגת להם יחד 1
עם לוסקי. זה לא נכון. כולם אצלי. לוסקי
לא היה מסכים לקחת על חשבונו ילד, והוא
הכנים למרי בראש שלא צריכה לקחת אתה 1
אף ילד מהילדים שהיא ילדה לי. נשארתי
לבדי עם הילדים. ככה הייתי כל יום ,
הולך לעבודה וסוגר את הילדים בבית.
הייתי מצודה עליהם :״אל תלכו לבית־ספר 1
ולרחוב. תשגיחו על מרדכי.״ כי מרדכי הוא ,

בן חמש ומשותק.
גם על שלמר, אמרתי למתתיהו ולראובן
לשמור, כי זרקו אותו משני בתי־ססר וחסר |
לו שכל. הוא צריך טיפול פסיכיאטרי של
רופא. הגוף שלו כזר, מפחיד, אף פעם
הוא לא עזב את הבית לבדו. אפילו לחנות [
לא יכולתי לשלוח אותו. מתי שהיה לי
כסף לתת אוכל לילדים, הייתי קונה בעצמי
בחנות.
עד שכבר לא יכולתי יותר. לא הייתי !
הולך לעבודה, כדי לטפל בילדים ולקחת
אותם לשיקוף ריאות. אחד חולה בראש1 ,
אחד משותק ביד. צרות עם הילדים. כל זה
בגוף שלהם בא להם מהמשפחה של אשתי,
שכולם חולים מהחשיש. כשהייתי הולך לעבו־ !
דה, דאגתי כל הזמן. לפני שבועיים חשבתי |
על הילדים בזמן העבודה, ונפל לי על הראש .
פטיש כבד. עכשיו אני בחופשת־מחלה.

ככיתי כשכילה !
ך כל זאת לא שכחת/את מרי. חברים
^ .היו באים לספר לי איו היא עם
לוסקי, ושכל הזמן היא בוכה מפני שאסור
לה להתחתן איתו. פעם אפילו הלכתי לאמא !
שלה ביפו, ושמעתי כמה היא מסכנה: נכנסה ן
להריון ולא יכולה להתחתן עם לוסקי. נהיה י
לי עצוב בלב וכבר ראיתי לנגד עיני את
מרי הולכת עם בטן במעברה וכולם צוחקים
עליה. רציתי לנסוע אליה ולעזור לה. בלב
שלי היה רגש־בושה, למה מרי, שכולם ידעו
כי היא אשתי, קרה לה דבר כזה. מדוע
היא סובלת מכל הלעג. כמעט שבאתי אליה,
אבל לא. מספיק שפעם עשיתי לה טובה.
ראו מה עשה לה אלוהים: לא יכלה
להתחתן עם לוסקי ברבנות, והסוף היה
שנפרדו. היא בטח מצטערת עכשיו על כל
המעשה. מסכנה זאת מרי, אפילו בן לא
יהיה לה מיעקב לוסקי, כי היא הפילה.
בכיתי בשבילה. כי עם כל הרע שעשתה לי,
לא מגיע לד, גורל כזה. לשום אדם לא
מגיע גורל כזה.

גיבור השאץ ־ בניו־יורק
המהומות בואדי־סאליב, ואחר־כך תדאגי לשכנים שלי.״

לויצקי למחסום הגבול בקילומטר ה־ ,95 שם חיכתה לו כל
משפחתו.
שום דבר 7א זוחץ
חודשים אחדים אחרי שובו לישראל, הפליג שלמה המזוקן 0
על אוניית הנוסעים ירושלים. בניו־יורק נפגש עם חברתו
* 6ה עושה הכמעט־צבר בארצות־הבריתי מה תוכניותיו חמישה אלמה, שלפני הפלגת בת גלים שהתה שנה בישראל.
של גיבור בת גלים? סיפרה על כך אחותו מרים, בדיימים
אחרי פגישתם השניה, היו נשואים, החליטו להתיישב
רתה הצנועה בגבעת־רמב״ם :״הילדות שלו הן הדבר הכי
בארץ.
חשוב בשבילו. כל היום הוא חושב רק עליהן. כי עצמונה
ובברלי מכשפות אותו. גם על ישראל הוא חושב לפעמים.
במשך חצי שנה ניסה הגבר יפה־התואר לעבוד בדפוס
אבל המצב הכלכלי באמריקה סוב, ושום דבר לא לוחץ
המשפחתי בשוק־בצלאל, תל־אביב. אך החיים הרגועים בעליו
לחזור לארץ. אולי בעוד כמה שנים. מי יודע?״
מרכז תל־אביב לא קסמו לו. לויצקי שכח את הבטחות ימי־המאסר
השחורים, כשכמעט נשבע לא לעזוב את ישראל:
לפני שלוש וחצי שנים היגר עם אשתו לארצות־הברית.

מי הם השכנים?

״כשחזרתי, התנגנו באוזני המלים, שהפליט פפו בימים
השחורים של המאסר: אס אחזור לישראל, לא אצא ממנה

לעולם, לעולם!״
כך סיים שלמה לויצקי, מלח בת גלים ויוזם נסיון הספינה
ישראלה לשוט סביב העולם, את סיפורו האישי (העולם
הזה )899 על 94 הימים, בהם היה כלוא יחד עם חבריו
בבית־הסוהר המצרי, שם הוכה ועונה.
היה זה לפני חמש שנים, כשהמצרים החליטו לפתע להחזיר
לישראל את מלחי בת גלים, שנעצרו כאשר ניסתה
אונייתם לעבור את הסואץ. יחד עם חבריו הגיע שלמה

יד אחרי שהגיע לנמל ניו־יורק, התקבל לעבודה
בבית־הדפוס של השבועון היהודי מורגן־ז׳ורנאל. הוא
רכש דירה של שלושה חדרים, הסתפק במשכורת בינונית.
אילו ביקר אצלו מישהו מחבריו הוותיקים, לא היה מכיר
אותו. כי הגבר בעל חוש־ההומור המפותח שוב לא התעניין
עוד בהרפתקאות, שפירסמוהו לאורכה ולרוחבה של ישראל
.״זה היה בית־ספר טוב — לא יותר,״ התבטא פעם,
כשהוא נוהג במכוניתו המרווחת מדגם שברולט .1959
איש הפלמ״ח הוותיק שקע בעניניו הביתיים, גידל את
שתי בנותיו, עצמונה ובברלי *.את שאר הזמן החופשי הקדיש
למלאכת־יד. לפני שנה מצא לו תחביב חדש: ככל
בעל־משפחה אמריקאי טוב, התחיל לצלם סרטי־קולנוע,
להציג אותם לפני חוג ידידיו הקרובים.
היה זה חוג ידידים מוזר. כי שלמה, שהתמחה באנגלית
ובאידיש, ויתר על ידידותם של מרבית הישראלים והיהודים.
בניגוד ליורדים אחרים, לא הסתגר בחברות סגורות של
סטודנטים ומהגרים מישראל. בין ידידיו ישנם אמריקאים
וותיקים.
כששאלה אותו אחותו, מרים אלקיים, שביקרה אותו ערב
הבחירות האחרונות לכנסת, אם שכניו יהודיים, ענה לה
בזעם :״מה זה איכפת לך? בישראל קורה עכשיו דבר יותר
מדאיג מהשאלה מי הם השכנים שלי. קודם תחשבי על

לויצקי כניו־יורל)1960( ,

בעברית: איריס.

— לגידול בנות

חדש בשוק

רוזנברג את א>כלר
ת־א, ג ו ־ יהודה 43
טלפון

22136

• לסראה האביב גזגיטו לך וז 9לג\ לגזגלייגג עדין
ההל־אביב, רהגב אלובי ,92 אה הרהנההז האביביוה
גההריטוגה פזל גמלי גבריה גגבג־גגז. הבהר גוטזיו
ברגגהגה איהלסיגה גצרההיגה, באבעי אביב בהיריה.
בל גברה גבל גבר בעלי הנגה ה>זגר\ הב1ן דיה בהל\\

עדין.

כעור

ק רי סטל

מי ק ס

גם מחיר המכשיר עממי
מי מכן לא מאסה בחתכים
בחו״ל, אלא אף עולה עליבידים?
בריסוק ירקות ב־בהחלט.
אם אין באפהם
באיכותו ובהרכבו המיושרותך
לקנותו בתשלום חד
פומפיה ובאצבעות דביקות
חד אשר פעולתו מבוססת
ממיצי הפירות למיניהם? מי
פעמי, תוכלי לרכשו בתשבעיקר
על מיצים ורסק המכן
א־נה חומדת בלבה
לומים ל־ 6חדשים.
דרושים ביותר בארצנו רבת
לרכוש לעצמה אותה מכונת
הפירות והירקות. מיותר
המכשיר בנוי מחומרים
פלאים הקרויה ״מיקסר״?
להוסיף את התועלת הבריאשר
אינם משאירים כל
סימן וריח בבואם במגע עם
עבורן עמלו, השקיעו מרץ1
האוכל, ואף קלים לניקוי
ואף יצרו מנהלי ביהח״ר
(מלמין וירסינה) .המנוע חזק
״קריסטל״ את ה״קריסטל
ויציב ומוכן מראש במידה
מיקס״.
ויבואו חלקים נוספים ש1

׳ מיו הראשונה

הס זו ידרשו
יתר עומס. ואמנם,
צר המיקסר כולו בארץ ׳ -
המפעל מתכונן להוציא בעוד ן מותאם ביסודו במיוחד לתג־חודש
וחצי לשוק חלקים
איה ודרישותיה של עקרת *
נוספים לקיצוץ ירקות (דם־
הבית הישראלית.
קיות בעלות חתכים בגדלים
שונים) ,זרועות לקצפת
שתי מטרות עמדו בפני
וחלק לטחינת קפה, נוסף על
מהנדסי ומתכנני המפעל:
החלקים הקיימים כבר כמד,
להוציא לשוק מכשיר טוב
חדשים.
וזול כאחד. ויכולים אנו
לאמר בפה מלא שלשתי
ה״קריסטל מיקם״ מיוצר
תכונות אלו הגיעו בהחלט.
ומיועד לא רק ליצור המקומי
אלא גם ליצוא. דוגאותית
בשתיית מיצים אלה
ה״קריסטל מיקס״ לא רק
מאות נשלחו לפרס, תורכיה׳
ותנאי ההיגיינה בם. הם
שיכול הוא להתחרות במו**
בורמה ואפילו ארה״ב.
מיוצרים ללא מגע ידים•
צרים הדומים לו והמיוצרים

ס /ס !0לן
מ ר חי קכת מי ם מכלי פל ס טי ק

ספורט כדורגל חברי ם, ח בר ם, אבר...
על משחקי הליגה הלאומית שנערכו
השכת, בהם גברו מכבי
תל־אכיב על מכבי נתניה כתוצאה
,2:3והפועל תל־אכיב על הפועל
פתח־תקוה כאותה תוצאה, מספר
שייע גלזר:

להפועל פתח־תקוזה. כי המשחק הזה היה
בשבילנו כאילו אנחנו בעצמנו משחקים. כל
נקודה וכל שער היו חשובים גם בשבילנו.
להפועל תל־אביב אפשר לקרוא החל מהשבת
הפועל השחור. למה? כי הם עשו
את העבודה השחורה בשבילנו, וניצחו את
הפועל פתח־תקוה, הראשונים בטבלה. ככה
יצא כאילו הרווחנו 4נקודות ולא רק .2
מה שמצחיק הוא, שלמרות שהמשחק השני
היה הרבה יותר טוב מאשר שלנו, ולהפועל
תל־אביב הגיע בלי ספק לנצח, הרי זה היה
כאילו הצגה שניה של המשחק שלנו. לעתו-
נאים לא היתד, בכלל עבודה. הם היו צריכים
רק לשנות את שמות השחקנים והקבוצות
מהמשחק הראשון והכל היה אותו
דבר: הפועל תל־אביב הובילו ,0:2פתח־תקוה
הצליחו להשוות עד המחצית ,2:2
ותל־אביב ניצחו במחצית השניה .2:3הגולים
אפילו היו כמעט באותם הרגעים.
מה שכן, הגולים של הפועל תל־אביב היו
יותר יפים מהגולים שאנחנו הכנסנו. והפעם,
למרות שאתם יודעים מה אני חושב על
הפועל תל־אביב, אני מוכרח להגיד להם:
כל הכבוד, ותודה על העזרה.

בזמן האחרון שמעתי על אריות חדשים
שקמו בארץ. אני לא מתכיזן לאריות של
קרקס ורשה, אלא לקבוצת מכבי נתניה.
החברה האלה, שכל השנים עשו רק בונקרים
ועמדו תמיד באמצע טבלת הליגה,
׳.געשו לי פתאום פריירים. ממש הפתעת השנה.
הם הצליחו לחסל יריבים כמו הפועל
חיפה והפועל פתח־תקווה, ורק בשבוע שעבר
עמדו במקום השלישי בטבלה, לפני
מכבי תל־אביב.
הנתנייתים האלה חשבו בטח שמכבי תל־אביב
מחלקת נקודות לכל אחד. אם היא
מפסידה להפועל ירושלים ולבני־יהודה, למה
שלא תיתן נקודות גם להם? והם באו בשבת
במרץ לבאסה לקבל אותן. אחרי הנצ־חונות
האחרונים שלהם, לא קיוו להתנגדות.
הצרה היא ששכחו שהמשחק הזה היה
חשוב לנו מאוד• ההבדלים השנה בליגה
הלאומית הם נורא קטנים. גם השבוע יש
רק 4נקודות הבדל בין הראשונה בטבלה

כאשר אירגן העולם הזח לפני 10 שנים
את מירוצי־האופנועים הראשונים בארץ, על

ובין השביעית. כל זעזוע קטן היה עלול
להרחיק את מכבי תל־אביב מהמירוץ -לאליפות,
והפעם בלי נימים ובלי חכמות.
לכן, למרות המשבר אצלנו בקבוצה, החלטנו
שמה שלא יהיה הפעם אנחנו לוקחים
את הנקודות, אפילו אם זה יכאב לנתניה.
חברים, חברים, אבל כשזה נוגע לאליפות?!
רעדנו כר הזמן. התחלנו את המשחק
במהירות, מתוך הרגשה שכבר במחצית
צריכים לקבוע יתרון. מכיון שזה היה
קרוב לפורים, התחפשנו לשחקנים ותוך
20 דקות כבר הובלנו ביתרון ,0:2אחרי
שער של נחמיאם ומכת פנדל של רפי לוי.
אחרי תוצאה כזאת ירד קצת המתח אצלנו,
כי היינו בטוחים שהניצחון כבר בכיסנו.
החשבון פשוט: ב־ 20 רגע היו שני גולים,
אז כמה יהיה ב־ 90 רגע? את החשבון
תעשו כבר בעצמכם.
אבל כמו תמיד במקרים כאלה, יש מישהו
שמוכרח לקלקל את הרושם. הנתנייתים,
ששיחקו בשיטה של פריצות לעומק, בעיקר
על־ידי החלוצים היינה והוזיאס, עשו שתי
פריצות מוצלחות, ניצלו את שגיאות ההגנה
שלנו ובמשך עשרה רגעים הם הצליחו להשוות.
זה הוריד לנו את המוראל כמעט
לגמרי, ולא היה רחוק לזהיינו חוטפים עוד
גול. למזלנו באה ההפסקה.
במחצית השניה התחלנו לשחק כאילו מהתחלה.
שוב פתחנוי בסידרת התקפות וסיס־פסנו
כמה שערים בטוחים. כשראיתי שה־ענינים
לא הולכים התחלתי לשחק כמקשר,
וסיפקתי כמה כדורים טובים לקיצוני הימני
שלנו, בן־הרוש. הוא היה אחד השחקנים
הטובים שלנו במשחק ;ה, והוא גם שהבקיע
את שער הנצחון.
כל הכבוד, ותודח. בדרך כלל, אחרי
טשחק כזה, הולכים הביתה. הפעם נשארנו,
•יי ׳)ראות את המשחק בין הפועל תל־אביב

גביע שועלי שמשון, היו אברהם נוריאל
וחיים משולם עדיין נערים בגיל הבר־מצוה.
למרות שכבר אז התאהבו בסוס הפלדה,
היו צעירים מכדי להשתתף בתחרות ההמונית
הראשונה, בה התחרו 37 אופנועים לעיני
5000 צופים, על מסלול־מכשולים באורך
של חמשה קילומטרים בגבעתיים.
מאז איבד האופנוע את כתרו, כנערץ ש־בכלי־הרכב
הממונעים. הקטנועים ומכוניות־הפאר
תפסו את מקומו. אולם אברהם נו־ריאל
וחיים משולם המכונה בפי חבריו
״הנץ השחור״ ,נשארו נאמנים לאהבתם הראשונה.
שניהם החלו לרכב על אופנועים
מיד לאחר שגילם איפשר את קבלת הרשיון.
הם גם נשארו במקצוע, פתחו בתי־מלאכה
לתיקון אופנועים, ערכו מדי שבת עם חבריהם
טיולים בכל רחבי הארץ.
באחד הטיולים נתקע אופנוע בחולות
בת־ים. כשהוזעק למחרת אברהם נוריאל
כדי לחלצו, עשה סיבוב בחולות, נוכח שהנסיעה
המהירה בחולות, בהם אפשר לפתח
מהירות עד 70 קילומטר לשעה, היא מסחררת
ומהנה.
מאז החלה קבוצת אופנועים להתאסף מדי
שבת בדיונות החול שבקצה חולון, ליד
שיכון ג׳סי כהן, לערוך שם תחרויות בדהירה
על אופנועים. תוך זמן קצר החליטו
להפוך תחרויות אלה למשהו מאורגן יותר,
לחדש את מסורת, תחרויות האופנועים בישראל.
התחרות
הראשונה, הפתוחה לכל בעל
אופנוע של 3.5כוחות־סוס, תיערך בשבת
הקרובה בבוקר, בחולות של שיכון ג׳סי
כהן. כל מתחרה יזנק הפעם לבדו אל המסלול,
יצטרך לעבור שטח של מכשולים
כמו גבעות חול, חול עמוק וסיבובים בין
דגלונים במהירות המקסימלית. יזכו בגביעים
בעלי תוצאות הזמן הטובות כיותר.
אופנועים סוס הפלדהב חו לו ת

ג דו בךגואליו :

נלסיו ולוא נועעזף \
ז ד זז ד

הגד * ?
המכון להוצאה לאור בישראל בע״מ, רחוב המלך ג׳ורג׳ ,75 ירושלים.

גיי /יי׳
תיאטרון המריונטות האיטלקי
מציג הצגותיו
האחרונות באולם ״פאר״
בתל־אביב.

צ ימים אחרונים
בתל־אכיב

יום יום ב 4-וב־.6.45
ביום חמישי .17.3

צ הצגות פרידה
מתל־אכיב

כרטיסים במשרדים
ובקופת ״פאר״
ירושלים , 4 :ם ים מ•
בר באולם ״אדיסוז״ .ב־טוצ״ש
( )10.3ב6.30-וב-
.9.15 ביטים ראשון, שני,
שלישי בשבוע הבא שלש
הצגות ביום 6.15,0.30,4
כרטיסים בטשרד כתנא.

להן חברה מתאימה, מה )1173/10( .הן שתי
חברות נורא טובות ונורא־נורא בנות חמש־עשרה
ונורא תלמידות שישית. נמאסו להן
כל הבנים׳האלה, מה. אז הן רוצות להכיר
שני בחורים עד גיל שמונה־עשרה כאלה נחמדים
עם שכל ועם תמונה ש״לא יהיו צו־ציקים
ולא גברברים.״

הרי תתמוגגי ממכתב כזה, אם אני מיטיבה להכיר אותך:
״רותי — שלוש בקשות יסוד( :א) הרחיקי לרגע את סל
הניירות הקדוש( ,ב) פרסמי מכתב זה כמשלוח־מנות לפורים(
,ג) חסכי מאתנו הערות מורעלות, שכמוהן כהוצאה
פומבית להורג.
״במוצאי־השבת האחרון, פילסנו דרך במרפקים פעילים
ברחוב דיזנגוף. עשרה היינו, כולנו סטודנטים פקחים־למדי
ובעלי הופעה סבירה. בקטע של מאתיים מטר היזנו עיניים
נוצצות במראיהן של נערות, שהיו בוודאי מקפיצות גם
לבו של נזיר.
״להרף־ע־ן הבטנו בהן והן הביטו בנו, אלא שהיינו
מחונכים די הצורך — או שמא לא ניחנו במצח נחושה
— ולא צעדנו אליהן. חששנו גם פן תנעץ בנו יפהפיה
כזאת עיני פלדה ותפליט :״כן, מה ישי״
״אנו מקווים להיעזר במדורו ההומני מאד. אנו מזמינים
כל נערה או קבוצת נערות בנות 17—19 שניחונו בהופעה
נאה, והמצויידות במטען שכלי מתקבל על הדעת, להתקשר
עמנו, לפי הכתובת: דן תדמור, ת.ד ,7041 .תל־אביב.
״אנו, מי שעתידים להיות עורכי־דין, רופאים וקצינים
בכירים של מחר, מבטיחים (ומתכוונים לכך) לתת לנערות
אלה שעות יפות, הראויות להיזכר.״

אין לו

הייתי רוצה ש( )1173/9יישמע קצת מסעיר יותר, אך אני
מצטערת. הוא אומר שאיננו סטודנט ואין לו וספה. שיש
לו 23 שנה, ואת השאר ימסור לך, בתנאי שאת בת 18־,21
בעלת את־כבר־יודעת־מה.

( )1173/11 אומר, ובצדק, שהוא נושא עמו רוח ימית
רעננה, לאחר אוסף הצנחנים, הילדות והסטודנטים הכותבים
הנה. הוא צעיר בן ,23 איש צי הסוחר, ורוצה, זה טבעי,

(פרת השב1ע

לא צוציקים, לא גברברים

זר, דווקא לא מפני שאין להן חברה, באמת. פשוט אין

זיר! אורה ותוחלת
נשמע קצת כמו סיפור עם מוסר השכל (:)1173/12
״ 23 אביבים. בעייתי — נורמלית לחלוטין. התנסיתי
בנסיון קשה. הייתי נשואה• לאחר זמן קצר היה בי הכח
— ואני גאה על כך — להפסיק את הנסיון ולדעת שלא
לחדשו, ומאז הבנתי כי עלי למצוא את דרכי הנכונה בחיים.
חיצוניותי מושכת את הגברים, וזהו אחד ממכשולי חיי,
שעליו אני מתכוזנת להתגבר בעתיד.
״כאמור, נוכחתי כי דרכי עתה אינה היעודה לי מטבעי,
וכותבת אני מכתב זה כי בטוחה אני כי אפשר למצוא
עוד נשים כמוני, שתקראנה מכתבי זה וזיק אורה ותוחלת
יבזיק בעיניהן. לכן הנני מצפה ולא רק לכך. כי על
הנערה הזו לכתוב לי. יש בי רגש האומר כי אני והיא
נמצא עצמנו ראויות זו לזו.״

הקוסם השחור

ראה איזה מכתב פוטוריסטי משגע 1173/8האם אתה
ראוי בכלל לנערה כזאת?
״כבר התגוררנו כמה פעמים בטירות ואיים בודדים
ולא עלתה אל גרוננו שום מלת תלונה.
אבל הנה בשבועות האחרונים שבנו לדור במבצרים
ונדמה לנו שאין זה עוד בית. עוד.
כשנכנסנו בפעם האחרונה אל דירתנו בראש
הצריח השמאלי של טירת מכשף מפורסם,
ערכו לנו הכלבים קבלת פנים נושכנית.
שוב איננו חיות בשלום.
אנו רוצות לצאת קצת אל הרחובות ולשכוח את הקוסם

השחור.
ולא איכפת לנו אפילו לראות את האנשים עם המסכות;
מוטב כבר להתידד עם אלה, מאשר עם הכלבים השחורים שגרשנו ואנו רוצות קצת לדבר עם האנשים -ד
לא רק לצלם אותם בעיניים מן האשנב בצריח
בשלושה ממדים רדודים.
ועתה באנו אל מדורך. הכלבים עוד רודפים אחרינו.
רותי — עכשיו בלשונם של בני אדם: אנחנו אחת ולא
כמה. אנחנו נערה כבת עשרים ואחת.
אנחנו לא בוהמיות וגם שונאות אלגוריות, ולכן לא
נתרשם יפה ממי שיכתוב אלינו בסגנון דומה לזה שלנו.״

דוה ימית רעננה

להתכתב עם אחת חביבה ונעימה, לה יוכל לספר על כל
הארצות בהן הוא מבקר.
רגע, רגע — אל תבריקי את העיניים שלך. לא בא
בחשבון שתסתערי עליו בבקשות לסרטים של פרלון, לאפו-
דות מוהייר. הוא לא ספק הגרדרובה שלך. והנשמה שלו,
זה צימוק? הוא רוצה נערך, בוגרת ונבונה, לא טפשעשרה
באופי.
אשר לו, הוא, לדבריו, נער גבוה, נאה, מעריך ספר טוב.
מודה שאיננו מבין דבר במוסיקה, אך לעומת זאת הוא
מעשי וחושב. בגלל עבודתו, אין הוא סבור שתוכלו להתראות
הרבה, אך למרות זאת רוצה היה שתהיי מחיפה או
הסביבה. בבילויים, מעדיף הוא טיול, או קומזיץ, או
רחצת לילה בים. הוא שבע כבר מהליכות למועדוני־לילה.

פש1שרח על חשייגץ
של ספא״י

יצור חמוד זה הניבני אליכם, ואשר אינכם יכולים לראות
את עיניו הכחולות ושערו הבהיר (הטבעי) ,היא נערה שעלתה
ארצה רק לפני חצי שנה. היא רוסיה קטנה. שמה כיום
אסנת שדה, והיא מקשטת בהצגת מריוס את הבמה של הקאמרי
בתפקיד המאלאית היפהפיה. אסנת בת ה־ ,22 שאחרי
חודשיים של לימוד באולפן היא מפטפטת (כמעט) כמוני
וכמוך עברית, היתה שחקנית גם בחוץ־לארץ• בלהקה של
אידה קמינסקה. היא שיחקה את תפקיד הפקידה במערכה
הראשונה. של העצים מתים זקופים, וגס בשני קוני למל.
משן היום היא עובדת כמניקזריסטית במספרה, ומתביישת,
משום מה, לדבר על כך. כששואלים אותה את השאלה
שכל שחקנית שומעת: מהו התפקיד לו היא נכספת,
היא משיבה :״התפקיד של חנה מרון בהלילה ו;־.12״ אחר־כך
היא אומרת בהיסוס :״אולי לא כדאי שתכתבי ככה. היא
יכולה עוד לחשוב מי יודע מה עלי.״ היא הולכת המוין לתיאטרון
ומעריצה את לביוש ואת אורנה פורת( .״היא
מותק״).
ברגע זה הופיע לי פוקאום עמי גורביץ, שאמר בקול שדי
שלו :״את יכולה בפירוש לציין שהיא חביבה עלי.״

אני אומרת לך אף פעם אי אפשר לדעת אצל אנשים.
ישבתי לי בכסית לא חשוב עם מי השבוע בצהרים, כשפתאום
נכנס איש קצת נמוך עם בלורית כזאת גדולה
וכולם קראו הו הנד, בא צחר לא ידעתי מי זה צחר אבל
זה לא היה נעים לי אז לא אמרתי כלום. אז האיש הזה
צחר ניגש לשולחן שלנו והזמינו אותו לשבת אז הוא
ישב אז כולם אמרו לו שהם איתו והוא חייך כל הזמן
ואמר שהם לא היחידים הוא נוכח שבאמת כולם הם אתו
הנה אתמול הלך ברחוב עם כלתו אז ניגש אליו מישהו
ברחוב אלנבי ולחץ לו את היד הוא אפילו לא מכיר אותו.
שכחתי לספר לך כשהוא ניגש לשולחן ישבה שם גם
עתונאית אחת אז הוא אמר לה שהוא היה מנשק אותה
אז היא אמרה לו נראה אם יש לך דם אז הוא אמר
מז׳תומרת בטח יש לי ונתן לה נשיקה מצלצלת על הלחי.
אז פתאום מישהו שאל אותו ואחרי כל זה אתה עוד
מפא״יניק? אז הוא אמר בטח שאני מפא״יניק לא יזיק
להם שיהיה להם שייגץ כמוני. אז מישהו אחר שאל אותו
נו, מתי יהיה סטרינדטיז אצלכם? אז הוא אמר שאף פעם.
אחרי מה שראה בפאריז הוא לא רוצה. ופתאום הוא התחיל
לדבר אידיש כמו דז׳יגן ושומכר וסיפר סיפור נורא מצחיק
איך שהוא היה בפאריז וממשרד התיירות אמרו לו שילך
לראות סטריפ״סיז. אז הוא הולך למולן רוז׳ וניגשה אליו
אשה אחת והיתד, נורא נחמדה אליו ושאלה אותו בגרמנית
מאיפה הוא אז הוא אמר לא חשוב מאיפה והיא נתנה לו
תכנית ופתאום עלו כמה נאקמה מיידלאן והתחילו לרקוד
אז הוא הסתלק וכבר בשעה 12 בלילה היה בחזרה במלון
שלו. הוא סיפר עוד כל מיני סיפורים נחמדים כאלה והיה
נורא נחמד וזה, אז כשהלכנו שאלתי את איציק מי זה אז
הוא אמר טמבלית זהו ראש העיר טבריה.
לכל אשה צעירה כדאי
לדעת.
אשה צטירה, ההטוויוה לש־
1111־ טל (111־ גוי ה הל? ויגה
והוגך ההוגטוה ז?וה גהרה
נ\1ז, הייגה להההיל ג הגול
בגר 1זגיל צטיר. גזסי^גל היטיל
גיוהר הוא ג?רה הגויה ה־וגלא
רויאלויה, לגי ג״ ר לגגך,
גריה, ההביל גילה רויאל,
1זו!\ 1זלב 11ז הרגוריה.

אב אתה בגיל 23־ 17 ושואף להצטרף לשורות טייסי חיל האויר, פנה לנציג
חיל האויר כלשכת הגיוס הסמובה למקום מגוריו, לקבל הפרטים הדרושים.

— ן וווו...וו וצווווו 1יוויוו 111 זזוהו—־רזוזוז ־1־11

?רה רויאלויה 1 ,וג\ טל הטור
ור?הוהיו הטריווה, ההג?
לו הוווה גרבוו גגוה וגורה
לשהירה טל צטירוהו ורטוווהו
של הטור, ההרטז אה ההאיה,
שרירוט הוה הגורה לטלוהי
הטור, והגהיה אה גהישוהה
של הטרבה שרירי הגויה.
ג הו־נו הווט רויאלויה הההווה
?ההי גוי ה והההר אה גווך
הטור טל־ירי גטילוה הוגגרה
של ההוור חדה.

טעות
לעולם צודקת
קול ישראל 9.30״המלך
עולה.״ (הארץ)
יורם ברונשטיין, תל־אביב
השאלה היא: נמהל
״שי״ הוא שמו של ירחון, לדברי
עוכריו( .למרחב)
מרדכי דן, תל־אביב
עוכרי ישראל! עורכיו טוענים שזה
עתון יומי.

מילון גלילי המקוצר תוך כדי האזנה לשירי הפירסומת, ששודרו
ברמקולים של העדלידע בתל-
אביב, הצליח יורם הוכשיץ לקלוט מילון
פורימי. הוא מוקדש לכל אלה שישנו
באותו יום, או הפריעו לאחרים
לשמוע את המילון הבא:
אבטיח — פרי שאתה אוכל אותו,
שותה אותו ורוחץ בו את הידיים.
בום — האיש המקדים לבוא לעבודה
כשאתה מאחר, והמאחד לבוא כש־ן
אתה מקדים.
גסות דרך״ארץ — הרעש שאינך עושה
— התנהגותם של אחרים.

בשעת אכילת המרק.
השכלה — היכולת לצטט את ביא־ליק
בלי לומר שהציטטה היא מהתנ״ך.
וו עדה — גוף שמעולם לא מצליח
לעשות משהו, אלא אם כן הוא מורכב
משלושה חברים שהאחד מהם חולה והשני
בחוץ־לארץ.
זמן — דבר שאלה שיש להם אותו
בשפע מבזבזים אותו בחברת אלה שהוא
חסר להם.
חרטה — הרגש המניע אודך לספר
הכל לאשתך לפני שיספרו לה אחרים.

ביג ,,אסר :״סי?״
(רשמי מסע מאת ד״ר שלום־הרצל רוזן, כתב מיוחד לאדצות־הברית)
אמריקה עוטה חג. היום יתקבל אצל נשיאה דוד בן־גוריון. נהג טכסי אחד אמר
לי :״אכן, איש גדול הוא ראש הממשלה שלכם.״ כך ניתן לסכם את הביקור עד
כה. גדול! הנשיא איזנהאור דיבר עם בן־גוריון אנגלית וזה ענה לו סנסקריטית,
דבר שהדהים את הנשיא ביותר. יותר לא נתן למסור על שיחה זו, שהוכתרה, אגב,
בהצלחה רבה. לשאלת עתונאי ישראלי :״מה שלומך?״ ענה בן־גוריון :״מי?״
מאחורי עמד עתונאי צעיר־ממונאקו שאמר :״איזה אדם!״ אגב, מונאקו עדיין לא
מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. דעת העתונאי הצעיר על מנהיג ישראל יש
לה חשיבות רבה.
בארוחת־הערב שהתקיימה אצל גברת איזנהאור ושהשתתפו בה בני משפחתה
בלבד, שאל הנכד ג׳ימי :״סבתא, מיהו האיש עם התסרוקת המצחיקה שהיה אצל
סבא?״ הגברת איזנהאור השיבה :״לא יפה לדבר ככה. זהו אחד מהדודים שצריכים
את סבא.״ תשובה זו מוכיחה עד כמה נעשתה ישראל פופולארית לאחר ביקור זה.
לפני אלפיים שנה לא היה מעז איזה אינדיאני באמריקה לקרוא ליהודי ״דוד״!
גישתו המשפחתית של בן־גוריון משגעת את כולם. הוא עצום! הוא נהדר! מחר
אנחנו נוסעים אחריו לניו־יורק. בניו־יורק יש לו סדר־יום עמום מאוד. כולם
רוצים לראות אותו. עכשיו מתברר שאדנאור טס לשם־כך לניו־יורק. באוניברסיטה
היהודית בניו־יורק ירצה בן־גוריון בלאדינו על ״השפעת הכרומוזומים על הרס
הקאפיטליום.״ כל הכרטיסים נמכרו.
גם הכרטיסים להופעתו במחרוזת שירי־עם מאת קונפוציוס אזלו. נותר עדיין מספר
מצומצם של כרטיסים להצגת היוגא שלו במדיסון סקחר.
אולם מר טדי קולק, מנהל משרד ראש הממשלה, המשמש כאמרגנו בסיבוב
האמריקני, אמר במסיבת עתונאים :״אנו משוכנעים שהקהל יגלה עניין בהופעה זו,״
והראה קטעי ביקורת נלהבים מישראל.
אני מסיים את הכתבה שלי, בהדגשה כי מה שכתבתי אתמול כוחו יפה גם היום.
יהושע קליגר, חיפה

מה ש מ תו ח ־ מ תו ח
פירסומת טובה
מגון הוא הספר השני הכי מפורסם ברחוב דיזנגוף. הוא לוקח לירה בעד
תספורת. אבל לשאול ביבר הוא מוכן לשלם שתיים, כדי שלא יסתפר אצלו.
למה? תשמעו.
שאול ביבר יושב בתור ומחכה בשקט, בדיוק עד הרגע שבו מוציא מגון את
התער ומתחיל לסדר את הפיאה אצל הלקוח. פתאום נזכר ביבר במשהו .״תשמע,
מגון,״ הוא אומר ,״הייתי אצל האיש הזה עם האוזן. הוא עוד אומר שזה
כואב לו נורא.״ מגון עושה לביבר עם העיניים שישתוק, אבל ביבר ממשיך.
״אמרתי לו שלא עשית את זה בכוונה אבל הוא לא רצה להבין. הוא אמר שזה
עוד כואב. אמרתי לו מה יש, רק קצה האוזן ירד לך, החלק הזה לא בשביל
שמיעה, וחוץ מזה עושים היום חלקים מפלסטיק שלא מרגישים שזה מלאכותי.״
הלקוח מסתכל בביבר דרך הראי, אבל הוא לא שם לב :״הסברתי לו שזה
באמת לא אשמתך. אתה עומד על הרגליים משמונה בבוקר ואין פלא שבארבע
אתה עייף. חוץ מזה אמרתי־ לו שאתה טובל את, התער בספירט לפני השימוש
ואין שום סכנה של הרעלה.״
מגון גמר לספר .״אתה רוצה גם גילוח?״ הוא שואל את הלקוח .״לא, תודה.״
״אני אנקה לך את המעיל!״ ״לא, תודה! שלום

טרדן — אדם המדבר על עצמו בשעה
שאתה היית רוצה לדבר על עצמך.

כתובה

— רשיון לאשה לנהוג ב
גבר.
לעג
לרש — כשאשר, נותנת לבעלה
ארנק במתנה.
עורך־ידין — האדם היחידי שאינו
נענש בגלל אי־ידיעת החוק.
פסיכיאטור — אדם שאין לו בעיות
כל עוד לאחרים יש.
קיץ — התקופה שבה אינך יכול לפתוח
חלון, שאותו לא יכולת לסגור בחורף.
רופא
שינים -אדם החי מהיד
לפה.
תורשה — תורה שכל אדם חדל
להאמין בה, אחרי שהוא משוחח עם
המורה של ילדיו.

מזה צוחקים הצרפתים
מאגדות העתונות הפועלית הקורא האחרון
פרופסור דב סדן, שהיה פעם עורך-
הלילה של דבר, חזר יום אחד, אבל
וחפוי־ראש, מהצנזורה הבריטית.
״מה קרה?״ שאלו אותו חבריו.
״הפסדנו את הקורא האחרון שלנו!״
גנח.
במערכת רצו כבר להכין מודעת אבל
גדולה, אבל דב סדן הסביר; הצנזור הודיע
שאין יותר צורך לשלות את המאמרים
של שטיינמן לצנזורה.

למגוייכו כעולם הכא
זכור הסיפור של דן בן־אמוץ, שרק
בזכות הפרוטקציה הצליח להפסיק לקבל
מנוי של דבר חבר שלי מקבל
שלושה גליונות של הפועל הצעיר לשבוע.
יום אחד רץ למערכת ואמר:
״רבותי, אני מקבל כל שבוע גליון
אחד על שמי העברי, אחד על שמי הקודם
ואחד על שם אשתי!״
״חבר״ ,השיבו לו ,״אצלנו לכל מנוי
יש דפסת עם שמו, ואנחנו כבר חמישים
שנה לא זורקים דפסות. אין דבר
— תתאפק!״

הוכהה לציניקנים
בדבר יש שני עורכים, פיקמן ופורמן.
אלה הם פועלי־דפוס, והם קובעים למעשה
את דמות העתון. באחת המסיבות
סיפר עתונא׳ צעיר, כי על מנת
לפרסם ידיעה בדבר, מספיק להיות חבר
של פיקמן. איש תנועת־הפועלים, שהיה
באותה מסיבה, לא האמין למשמע אזניו.
״בוא איתי פעם בלילה למערכת, ואני
אוכיח לך,״ התעקש העתונאי המתחיל.
למחרת ניגשו למערכת .״ם יקמן,״אמר
העתונאי ,״הבחור הזה לא מאמין שאתה
מלך בעתון.״
״מה,״ התרגז פיקמן ,״אתה רואה את
זה?״ והצביע על גוש גדול של עופרת.
״זה מאמר גדול ליום שישי. במקומו
תהיה מודעה גדולה, רק בגלל זה שאתה
ציניקן שלא מאמין!״ אמר, וזרק
את כל העופרת לדלי.
יצחק ברזילי, ירושלים

ב שתי מלי ם הדעת מאת אברהם שלונסקי

יש עומדים על דעתם,
יש יוצאים ממנה.
יש כאלה שאצלם
היא ככלל איננה.

ספרים
1 בוגלבז בתוכו
את ה הי שגי ם
האחרונים של
ה תע שיה ה אלק טרוני ת

מקור
עפר דע־נ״ם
עפר שמתנסים בו כולם (רומן מאת
נתן הוכברג, הוצאת המחבר 171 ,עמודים)
הוא עפרה של מושבה דרומית מסויימת
מאד, שבמקרה נולד בה לפני 25 שנים
נתן הוכברג עצמו, בן למשפחת איכרים
ישראלית ודתיקה, ששלוחותיה מבצרון בדרום
ועד נס־ציונד, ומקווה־ישראל בשפלה.
במקרה זה מוטח העפר לעיני הקורא כלהטוט
מביך של ג׳ודו ספרותי.
הוכברג, שנולד לאחד ממורי מקוזה־ישראל
הוותיקים, חונך במוסד החקלאי, למד בעצמו
באוניברסיטה חקלאית בארצות־הברית,
מכיר היטב את ההווי המתואר בספרו —
הווי המדכא־נעורים של מושבה ישראלית
נחשלת. הוא למד על גופו את שלטון החמולות
במושבות אלה, שירך רגליו בסימ־טאות
המושבה בערבים קודרים, חסרי־חיות.
יחד עימו מכירים ודאי את ההווי הזה מאות
רבות של צעירים שגורלם א-נה להם להיוז־לד
באותה סביבה.
ההבדל: הם אינם מנסים לכתוב רומן.
חוטים לבובות. כי כברת־דרך ארוכה
מבדילה בין הרצון לכתוב ספרים לבין הכשרון
לעשות זאת, נתן הוכברג, לצערו של
הקורא, טרם פסע אפילו חציה של הדרך.
סיפורו של ראובן, בנו הבכור של האיכר
העשיר, הרודה בבניו, מכריחם ללכת בדרכו
למרות רצונם, בוחר למענם אפילו את
בנות־זוגם, אינו — למרות שיטות הכתיבה
המודרניות בהן נוקט הוכברג — בשל להעלאה
על נייר. עם כל הרצון הטוב, דומה
סיפור העלילה המועלה בספר יותר לעלילת
מאריונטות, המחוללות בעזרת חוטים הקשורים
לגבן, מאשר לסיפורו של בשד־ודם.
במושבות אחרות בארץ שקדו ודאי, ושוקדים,
צעירים אחרים על יצירות דומות.
כדאי להם לצאת לחנות הספרים הראשונה
ולקנות את ספרו של הוכברג, בטרם יחליטו
אם יצירתם בשלה לדפוס.

תרגנם
אמפא תל־אביב. חיפה, י רו ש לי ם

וסוכני ם מוס מכי ם

המחר כברבא
החי צרות צרורות
ך* תל־אביב, נכנסו לאחד הבתים שני
לגברים מחופשים כגנבים, נעצרו בצאתם
ממנו על־ידי שוטר, שהבחין כי נשאו על
שכמם צרורות גדולים, שלא היו להם בעת
הכניסה לבית.

עד דלא־ידעה
ך * ת ל ־ א בי כ, סמוך למסלול העדלאידע,
_ 1נראתה אם עצבנית גוררת בכוח את
בנה הבוכה, הרימה את מסכתו כדי לנגב
את דמעותיו, גילתה לתדהמתה כי גררה כל
העת ילד זר, שהיד, מחופש בתחפושת זהה
לזה שבה התחפש בנה.

מפח חוזרת
ף* חיפה, קיבלה המשטרה את תלונתו
של מוסא נאסיף, כי נתקף ונפצע בידי
שכנו, יצאה לעצור את התוקף, גילתה כי
נלקח לבית־החולים, מחוסר־הכרה מן המכות
שקיבל מידי נאסיף.

ילד התעתועים
* 9ירושלים, במאמץ להפריע למשטרה
_ 1בחיפושיה אתר הילד יוסלה שוחמכר,
החלו אמהות רבות בשכונת מאה שערים
לקרוא לילדיהן יוסלה, ומשבדקו השוטרים
ארון שעורר את חשדם, יצא ממנו ילד ש־הוחבא
שם על־ידי אמו כדי לבלבל את
השוטרים.

שערה בבום מרק
ף* פירנצה, איטליה, עייף פאסקואלה
4״מארטוני מלדלות שערות אשתו מתוך
המרק, גזר את צמותיה הארוכות, ומשנע־צר
בידי המשטרה באשמת תקיפה, טען:
״זד, היה רק ענין של היגיינה ציבורית.״

איש המחר (רונזן־נותח נזאת וילסון
סאקר, תרגם דוד ליאור, הוצאת דשא 191 ,
עמודים) גורם כאב־ראש לראש הש.ב. הך
ט חיפה, אחרי שגמר לעסות את כל
אמריקאי, כמה דקות אחרי שהוא מוצג ל—1שחפני
הפועל חיפה, לפני משחק השבת
פניו כפצצת־המימן החדשה של מין האדם. שלהם, לקה המעסה הקבוצתי בהתכווצות־כי
איש המחר, במקרה זה פאול ברין, הוא שרירים, נזקק לעיסוי נמרץ מידי השחקן
אוברטורה מדהימה של הטבע, הרומז, לדברי שלמה לוי.
וילסון טאקר, אחד מטובי סופרי המדעוניט,

על כליונו של ההומו־סאפיינם, צמיחתו של
?ז בו די ת -דחק
מין אדם חדש.
פאול ברין, צעיר מעיירה זעירה באיליאפטון,
אנגליה, נחרד אחד התושבים
נוי, ארצות־הברית, נחן בכוחות־נפש טמירים:
לא רק שהוא מסוגל לקרוא את מח - 4ממצבם הירוד של כבישי העיירה, כתב
שבותיו של הזולת, אלא שהוא אף עוקב, מכתב לממשלת איטליה, ובו קריאה לרומבעד
לעיני השני, כמו דרך מצלמת הטלביז מאים שיבואו ויתקנו את הכבישים שבנו
יה, אחר המתרחש במקום שהלז נמצא.
בעת כיבוש בריטניה, לפני 1600 שנה.
למרות כאב־הראש האימתני ומצב־הרוח

המוזר, שגורם פאול ברין לראש הש.ב. הח
היג ש
אמריקאי, מגייסו האחרון לשרותו, מצליח
באמצעות כוחו הטלפטי להזהיר את האומד,
תל־אביב, הוצעו למכירה עגבניות
האמריקאית מפני שורה ארוכה של שואות
פוליטיות• אחדות מהן: פיצוץ פצצת־האטום - 2בטנות שכונו בפי המוכרים כ״משה
הראשונה על־ידי הרוסים ופריצת מלחמת־ דיין יפה וזול״ ,על פי הצעתו של דיין
קוריאה, עליהם ידעו האמריקאים, לפי ספרו לגדל זני־עגבניות קטנים, המקובלים בשוק
האירופי.
של טאקר, כמה ימים מראש.

אנרגית המחשבה. עלילת המתח הנלווית
לספרו של טאקר, אותה הגדיר מבקעץ
התליה
רו הספרותי של הניו־יורק הרלד טריביון
האמריקאי כ״ראשון לספרי־המתח וההפתך*אוליכ
כראנץ׳ ,ארצות־הברית, נש־עה״
,היא רק התבלין לסיפור המדעוני. ה4קאר
צנחן תלוי בין ענפיו של עץ גבוה,
דגש בסיפור מונח על_£ה שהתיאורטיקן ב התחנן בפי איכרה לשחררו, נענה :״אין לי
ספר, פרופיסור וויליאם רוי, מגדיר כתנועה זמן, אני עסוקה עכשיו באפייה.״
פסיכית. לדברי אותו מלומד — שכארכי־טיפוס
עבורו שימש איש־המדע האמריקאי

ריין, החוקר מזה עשרים שנה את תופעואוקיי
נירון
תיה הבלתי־מוגדרות עדיין של הטלפטיה —
ניתן להעביר מחשבות מאדם לאדם שלא
ך*גידוניה, איטליה, הודה פועל בבסיס
באמצעות דיבור, להשפיע על תנועת גופים
^ חיל־ ה אוי ר האיטלקי ב־ 14 מקרי הצתה,
בעזרת אנרגיית המחשבה, ולחזות מאורעות
העתיד, שעות אחדות לפני התרחשותם, הצטדק :״העצבים שלי נרגעים, כאשר אני
רואה להבות.״
מבעד לעין פנימית מסתורית.
ברור שטאקר אינו מנסה לנסח חוקים

חדשים. כג׳ול וורן בשעתו, הוא רק מנצל
שיעור על־תגאי
את תגליות והשערות אנשי־המדע כדי לטוות
את דמות העתיד. מאידך, אין הוא נמלט
ך*יד־אליהו, התפרץ אב נזעם לכיתה
מסיכום מדעי־למחצה. לדבריו: כשם שהאדם
—£בבית־הספר חורב, כדי לברר מדוע גורש
החושב החליף את האדם הניאנדרטאלי, בסיוע
מוחו המפותח יותר, כן יחליף האדם, בנו על־ידי המורה, נעל כנקמה את דלת
המפתן בכוחות הנפשיים המיוחדים שנוסחו הכיתה, השאיר את המורה ותלמידיה כלואים
על־ידי ראן־ריי, את האדם בן־זמננו.
משך שעה תמימה.

מעשה במעסה

פקידים !

0ל 1 0נ .7ד//
תלמידים !
סטודנטים י

הרשמו עוד היום ל קו ר ס *7

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

גרג״ ס .)08£0

תל־אביב, רחוב גורדון .5
הצלחה מובטחת!

( * 1שדר׳ מסך יק 19
* 0121611

62 1 9 / 3 / 2
נשרו השערות

דא גות שער
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינס
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 22128 חיפה, רחוב הרצל .1

העולם הזה 1173

!...חפש את

..חפש את האטה...חפש את האטה...חפש את האשה...חפש את האטה...חפש את האשה...תפ;

כר צרפתית רביעית
שו בנתכנסה השומן והסולת של מפלגת המרכז — הפעם לנשף תצוגה במלון דן,
שם הוצגו השמלות של אקסקלוסיב, הפרוות של נוילנדר, הנעליים של מנדלר, ועוד. במרכז
מפלגת המרכז ישבה הגברת קריניצי, אשר היתד. עגונה לערב אחד — אנו מניחים שלא
ליותר — והיחידה שיכלה להרשות לעצמה לחזות בתצוגת הפרוות בשלוות־נפש לאולימפית.
הגברת קריניצי כמעט ולא חייכה חיוך מכל סוג שהוא כשעקיבא רובינשטיין ניסה לשעשע
בלהטוטיו את שאר זני הסולת (כי אי־אפשר לדבר על זני שומן כשהכוונה לגברות כה
תמירות ורזות) .אגב, רובינשטיין (שהוא קוסם צבר ראשון בארץ, ואשר ציין זאת בעזרת
דגל ישראל על שולחן הפלאים) ,לא הסתפק בהדגמת זריזות ידיים ואחיזת־עיניים. הוא אף
גילה את רזי מקצועו לנוכחים — כל הישראלים אוהבים ללמד. דבר זה עורר בי חששות
רציניים כי רובינשטיין עלול לדרוש, במוקדם או במאתחר, איסור על הבאת קוסמים מחוץ-
לארץ. אם תשוז את האופרה האיטלקית לזו של דה־פיליפ, תבינו.
ישראלית נוספת שגויסה היתר, הזמרת המתחילה עליזה גבאי, שגילתה התנגדות טבעית
לצווי האופנה האחרונים, על־ידי כך שגילתה טפח מיותר מחלקו העליון של גופה, וכיסתה
(ללא צורך) טפחיים מרגליה. שמלתה היתד, ארוכה ב־ 30ס״מ משמלה רגילה, וצרה ב־15
ס״מ משמלה נישפית( .שירתה? האם זה חשוב?)
התצוגה החלד, באיחור של שעתיים. בינתיים התרוצצו השומן והסולת, כשחבילות איט־ריות
אוסס, בהן זכו בהגרלה, בידיהם. כאשר העתונאים החלו מתרגזים כהוגן ושאלו איש
את רעהו מי האחראי לארגון, הופיע גבר גבר,־קומה כבן ,45 חייך בגאוזה רבה והודיע:
״שמי גורניק. אני המארגן!״
בשעה שתים־עשרה ושלושים אחר־חצות הופיעה סוף־סוף על מסלול התצוגה הדוגמנית
היפהפיה סוניה מיל, האדמונית מחיפה. היא טפפה קלות, קצרה את חיוכיהם של הכמהים
להחליף בה את נשותיהם. סוניה הדגימה בצניעות בתולית שמלת־כלה לבנה, עטורה בשושנים
ורודות. הדגמים המיוחדים שנועדו לחופשה בחוץ־לארץ היו: שמלה בעלת גב מכווץ
ותפוח, מבד אפור־לבן, עליו מודפסות שושנים גדולות אדומות (הציור באמצע) .שמלה זו
הדגימה סילביה פרי,
בעלת היופי המזרחי
המיוחד, אשר גרמה
מאוחר יותר לגל
התפעלות, כשהופיעה
במכנסי־עור ה־דוקים־ר,דוקים
בצבע
אפור עכברי ובאורך
.7/8באימרות
המכנסים היו תפרי
יד גסים בלבן, והם
הושלמו על־ידי חול־צת־משי
מודפס, בגזרה
גברית ובסגנון
החולצות האיטלקיות
שהוצגו לא מכבר
בארץ.
ד,טוניק הזכור לנו
מהחורף התחבב במיוחד
על יוצריו,
או על קהל הנשים.
הוא חוזר ומופיע
גם באופנת האביב
והקיץ. הוא הופיע
בתצוגה בצורת שמלה
חסרת שרוולים
וצוארון, בעלת שלוש
שכבות ההולכות וצרות
כלפי מטה,
הבד היה מודפס בפרחי־ענק
בצבע זית בהיר על רקע תפוז. לשמלה זו הותאם מעיל ירוק־חיוור ונעלים באותו

צבע (הציור השמאלי).
החליפות הספורטיביות לעונת המעבר היו לרוב בגודני הקפה השונים (רגיל, הפוך, נמם־
קפה ואפילו קאפוצ׳ינו) וכן באפור. החצאיות היו צרות, והז׳קטים החופשיים מתהדקים על
הגוף בעזרת חגורה. ז׳קטים אחרים היו בגזרת השק הנכנע, התפור בגזרת הגוף, אך מעט
רחוק ממנו. הנעליים של סלון מנדלר נראו עדינות ואלגנטיות והותאמו בטוב־טעם לדגמי
הלבוש. הפרוות של נוילנדר היו רובן מאותו חומר בגזרות ובאורכים שונים.
במיוחד יפה היה מעיל ברייטשוונץ שחור, באורך מלא, אותו הדגימה אילנה השחרחורת,
הדוגמנית של איוניר. מעיל זד, קושט בכווצים ששפעו מגב צוארונו. ד,פרוזת בעלות אורך
3/4וה־ 6/8חסרו את האלגנציה המיוחדת לפרווה, מפני שגילו טפח מהשמלה ופגמו
בהרמוניה.
אחרונים־חביבים היו בגדי״הים של סלון זהבה, רובם בעלי מחשופי־ענק בגב, בצורת
או טרפז. מרשים במיוחד היה בגדיים מסטרץ׳ שחור בעל ו\ עמוק בגב ו־זו מרוסן בחזה.
לבגד זה הותאם כובע בצבע זהב בצורת קונוס (למרות שבהזמנה צויין שר,נשף הנו לכבוד
פורים, היה כובע זה הרמז היחידי לכך) ,ומגבת מפוספסת באדום, צהוב, ירוק ושחור
(למטה בציור) .סוניה מיל היתה קצת יותר מדי סכסית מכדי להדגימו (אתם בודאי מבינים
את הכוזנה) ,אבל זה לא הפריע לגברים שנכחו. להיפך.
חבל שלא היתד, הפרדה כלשהי בין פרוות־החורף לבין שמלות־האביב והקיץ. על כל פנים,
מתקבל הרושם שהצבע האפור, על גוניו הכהים והבהירים, מבטיח שיהיה לו הרבה מה
להגיד הקיץ. ד,סולידיות שולטת אף בכיפת אופנת־האביב.

האם הנשואץ הפרחיים?

גברת אנגליה נישאה לגבר בקנדה. הוריה לא נכחו בטקס הנשואים. מצב נואש זה
הוליד בלבד, רעיון: היא הכניסה לזר פרחי הכלה את תמונת הוריה, כך שיכלה להציץ בה
בזמן הטקס ולחוש את נוכחותם מבלי לעורר את תשומת־לב הסובבים אותה. לישראליות
הנתקעות למצב כזה מותר להשתמש ברעיון (נשואי פספורט פרומין״ החל
לייצר ביסקויטים־סנדויץ׳ בעלי ערך תזונתי גבוה עבור ילדים. לביסקויטים אלה צורות
בעלי״חיים שונים כמו סנאי, שפן וכו מתוך 8.5מיליון הנשים הצרפתיות —
שני מיליון (בגילים שבין 20ל־ )50 הן רווקות. מתוכן 230,000 בקירוב — גרושות. מספר
דומד — ,אלמנות. מבין הרחקות שלא נישאו — 760,000 צעירות (21־ )24 בעלות הזדמנויות
רבות להינשא; 520,000 בגילים שבין 25ל״ :34ו״ססס 400,בגילים שבין 35ל״ .50 רובן של

״ 66״/מבין הצרפתיות הנשואות הגיע למסקנה שהנן שבעות־רצון מהעובדה שנישאו ו־־57
מתגעגעות לתקופה שלפני הנשואין. מבין הרווקות שמעל גיל ,35 רק 27 מרוצות מהיותן
לא נשואות; אך ס/״ 50 מהן/0 ,״ 61 מהאלמנות ו 62 מהגרושות, משוכנעות שחיי המשפחה
הכרחיים לפריחת האשה, ומבכות את מצבן. הרווקות שמעל גיל 35 היו מתחתנות ברצון.

״ויאולט״ 1960
כעש רי ם נ שי ם ישבו ליד מכונות־ד,ייבוש והמראות
של סלון ויאולט לתסרוקות• הן היו שחורות, אדומות
ובלונדיות בגוזן הזהב. אף ראש לבן (בלונד־פלטינד ),לא
נראה לרפואה. מאחר תיאולט חזרה בימים אלה מפרים,
יש לשער שהצו על ביטול שער ״השיבר,״ הובא משם.
אם יש ביניכן שעדיין אינן יודעות על ויאולט, מוטב
שלא יגידו זאת בקול רם. ויאולט הפכה לאחרונה שם
דבר בענף התסרוקות בארץ. ד,מפקירות ראשן לטיפולה
מעידות על כך שנוסף על אומנותה המעולה, הנה גם
אמנית יוצרת בשטח זה• בבקרי-.לאחרונה בסלונה של
ויאולט חזיתי על בשרי חידוש נוסף שהביאה עמה
מפרים, והוא — התסרוקת לאביב .1960
תסרוקת זו מהווה מעין שילוש סגנונות: השיניון,
הפלו והפופון — כלומר, היא עדיין מזכירה במבנה את
הקוקו, למרות זאת היא חופשית בשולי השער, דוגמת
תסרוקת החתול, והיא גם נפוחה — בעיקר מעל המצח.
שרביט האופנה נשאר בידי השער החלק — האהוב
כל־כך על ויאולט — והנטיה להוריד קווצות שער חופשי על המצח עברה ממנו לדקות.
מעלתה הפרקטית של תסרוקת זו שהיא אלגנטית וספורטיבית גם יחד, שילוב של רוח
ילדותית שובבת והידור בוגר וסולידי.
אגב, צירוף זה של שיניו! ,פלך ופופון נקרא עתה בישראל ויאולט.

אופנת הרגל הארוכה

מלך האופנה השוכן בפרים איננו צרפתי. הטונה אינה לאיב סן־לורן, לקארדן או
לשאנל, כי המכתיב האמיתי הוא ספרדי בשם באלאנסייגה. מרבית יצירותיהם של גדולי
בתי־האופנה, כדיור, מעתיקים מבאלאנסייגה באיחור של שנתיים .״המלך״ האמיתי איננו
שואף לפירסום בינלאומי, ולכן אינו משתק את יצירותיו לייצוא, כפי שעושים דיור, קארדן
ואחרים. כל דגם הוא יחיד מסוגו — מודל. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לתפור אצל
באלאנסייגת, ובאלאנסייגה אינו תופר לכל מי שיכול להרשות לעצמו. לצערי, לא ידוע לי
מהו סוג הפילטר דרכו מסנן המכתיב את לקוחותיו. על כל פנים, אינגריד ברגמן וגרטד,
גרבו היו מספיק דקות כדי לחדור דרכו כלי המיטה הצרפתיים לשנת 1960
יהיו לבנים. רקמות הפרחים הצבעוניים, עליהם, מותאמות לצבע עיני הקונה, אלא אם כן
חושב הקונה ־על מישהו במיוחד האופנה האמריקאית עומדת לד,קיץ בסימן ה־
״ 10011ע .״ 10112 1622 מתכנני האופנה משתים ללובשות יצירותיהם מראה של רגל ארוכה׳
באמצעות הפסים (המאונכים בעיקר) .סוג זה של בגדים מיועד במיוחד לבילוי על חוף-
הים ולבית אופנת הפסים פלשה אף לקומבניזונים הגרמניים 7 ן ד הבגדים
התחתוניים האמריקאיים רקומים שמות ימי השבוע. לכל יום מיועד צבע שונה. הצבעים
לפי ימי השבוע הם: לבנים, תכולים, צהובים, ורודים, סגולים ושחורים. לפעמים רקומים
עליהם משפטים כמו. :״אהה, אהובתי״ ,״אל תשכחיני״ ,״אל תעזביני״ ועוד. סידרת לבנים
אמריקאית זו ניתנת להשגה גם בארץ. מחירה 25ל״י עציצים כצורת ראש
אשה החלו להיות מיוצרים באנגליה. הראש אמנם חלול, אך מה הולם לו כובע פרחוני!
עציץ דקורטיבי זה עולה באנגליה 2לי״ש ו־ 15 שילינג. רעיון מענין לקרמיקאיות הישראליות•
חישבו רק על כל הבדיחות שיעלו בלב גברים בעלי הומור שטחי האלכוהול
הוא יסוד כל מוצרי הקוסמטיקה. משיחת העור במשחה המכילה אחוז מסויים של
אלכוהול — בהתאם למידת השומן שבעור — מחסנת את הגוף, מחטה וממריצה את מחזור
הדם עגלתיתה פנטסטית הומצאה בצרפת עבור אותן המנהלות את חייהן
מהמיטה, ועבור הילדים הרוצים לפנק את אמותיהן ביום־האם. עגלה זו הנה בעלת שתי
קומות. האחת נמוכה וקרובה לרצפה והשניה די גבוהה. המיוחד בה, שהיא כולה עשוייה
בצורת האות כ׳ ,כך שהיא מתלבשת בקלות מן הצד על המיטה, כשהקומה התחתונה מתחתיה.

כלי רגליים, בבקשה

גם לריהוט יש אופנה. אחד ממתכנני אופנה זו בישראל שוכן ברחוב שקט בצפון
תל־אביב, במרתפו של בית נאה.
זוהי ממלכתו של אדריכל־הפגים
גד שטרן. כאן נולדו שרטוטי
חנויות־הפאר החדשות של רחובות
דיזנגוף ואלנבי: איוניר,
המוזג, שינמ! ועוד.
גד שטרן, אדם צעיר ותוסס,
גילה לי שסגנון הריהוט משתנה
כל ששה חודשים ושהמילה האחרונה
מצודה על שיחדור הרהיטים
(בעיקר הארונות) מרגליים,
חזית, צדדים וגב. מה שנשאר,
נראה בתצלום: ארון
משוחרר־רגליים, התלוי במקביל
לקיר, בעזרת צינורות נחושת.
ארון זד, משמש מזנון, בר וא־רון־ספרים
גם יחד, ומבנהו המודרני
מקל על ניקויו. קיר צבעוני
(בחום בהיר) מאחורי הארון
משמש לו רקע דמיוני.
מול הארון נמצאת ספה בעלת
מזרון גומאויר ומשענת הניתנת להורדה. צבעי הריפוד הם: לבן טבעי (קרם) .הפסים
באותו צבע ובבריק (צבע חלודה) .מעניינות רגלי השולחן העגול שליד הספה.

אשח,..חפש את האטה.. .חפש את האטה ...חפש את האשה חפש־אה האטה ...חפס את האטה ...חפש את האטה...ו