גליון 1175 מתאריך 1 באפריל 1960

העורך הראשי:
אורי אבנוי

לא מכבר הזכרתי את מאות הגליונות של
העולם הזה המג עים מדי שבוע אל מעבר
לים — אם בצורת מנויים ואם באמצעות
קוראינו בארץ, הדואגים לשלוח את גליונו־תיהם
למכריהם• פה ושם נקראים הגליונות
על־ידי אויבים מושבעים, כמו עודד גרודצקי,
סטודנט בבוסטון, הכותב לי בעדינות כי
״אנחנו מקבלים את שבועונכם מדי שבוע,
וכל פעם שאני קורא אותו, כן גוברת בי
השנאה אליכם, וביחוד אליך, אדון אמרי.״
אני מקווה שרוב קוראינו האחרים בחמש
יבשות מגלים לנו חיבה רבה יותר.
אחת התוצאות החיוביות של תפוצה בינלאומית
זו, היא שיש לנו מאות כתבים־מת־נדבים
ברוב ארצות העולם — קוראים הממהרים
להודיע לנו על כל דבר הקורה
מסביבם, אשר לדעתם עשוי לעניין אותנו.
כך קיבלתי, השבוע, מכתב לוהט מידי
משה ברנשטיין, מטובי הציירים הישראליים,
השוהה עתה בפאריס. ברנשטיין גזר מעתון

ראש המערכת:
שלום בוזז
עורך משנה:
דוב איוזז
עורך כיתוב:
ילבי לשת
פ ג׳׳ עתא

! ובימ
כתב
בכיר:
אלי תבור

עורך תבנית: זיזי צלם המערכת:
אריה לדן

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, פלפון , 26785
ת. ו 6 .ג . 1מען למבדקים :״עולנזפרט•.
המוציא לאור: העולם הזה בע׳׳ט.
דפוס משה שהם בע׳־מ, ת״א, טל.31139 .
ההפצה: דוד מופל ובניו, תל־אכיב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

חברי המערכת:
שייע נלור, לילי נלילי, דויד הורוביץ,
רותי ורד, יוסף אבו המרי, דן מרגלית.
אביבה סטן, אכנר פרי, עמוס לינן,
שלמה לרן.

הנקרא

במדינה

העתון

ביותר

לקיום הקשר עם הנעשה בארץ, ואודה ש־בראותי
את שער השבועון בתיבת־הדואר,
מתעורר בי רגש שקשה להעלותו בכתב
אגב, כמה צדקתם בכותבכם על חתונות ה פספורט!״
מארץ
אחרת — מגרמניה — כתב לי
מיכאל קפלן, הלומד את מדעי המדינה באירופה
.״במשך חודשי שהותי באירופה,
נפגשתי עם סטודנטים ושאר ירקות ממצריים,
מארוקו, סוריה ולבנון,״ הוא מספר,
״ונוכחתי לדעת כי הנ״ל קורצו מחומר
משובח ועתידים להיות חברים נאמנים ומסורים
לכל ברנש.
״כל אותם היהודים שבאו לישראל מי8-1
וחצי מדינות אירופה, הממאנים להשלים עם
מקומה הגיאוגראפי של ישראל ורוצים להזיזה
בכוח לעבר אירופה — נראים בכסילים
בעיני. השם, מדינות אסיאתיות׳ גורם
להם כנראה בושה רבה. אין הם רואים ואין
הם רוצים לראות את התכונות החיוביות
הברוכות הטמונות בעשרותיהן בעמים האסיאתיים.
רק השלום הסופי והמוחלט עם

צרפתי תצלום יפה במיוחד של דויד בן-
גוריון, בשעה שהוא מניח את ידו בתנועה
ידידותית על פרק־ידו של קונראד אדנואר.
כותב ברנשטיין :״אני שולח לכם תצלום זה,
כי אני יודע ששום עתון אחר בארץ לא
יפרסם אוחו. בראותי את התצלום *נ תון
צרפתי, נחרדתי עד עומק לבי. כ ל ^ ורי
ועינויי עמנו, כל מיליוני-הילדים שנשרפו
חיים בכבשנים — עמדו לנגד עיני, יחד עם
צחוק הגורל שלעג לכל המוסר והקדושה.״
ברנשטיין, שהוא בעל מגמה דתית־יהודית
מובהקת בציוריו, מוסיף :״לא תמיד אני
מסכים עם תוכן שבועונכם, אבל הנני מניח
ברגע זה את כל החשבונות שהייתי יכול לנהל
אתכם, ושולח את התצלום״ (ראה תמונה).

קטע יותר משמח גזר מעתון זר הקורא
משה (״פרד״) בראנד, השוהה בניו־בריטן,
ארצות־הברית. הוא שלח לנו כתבה משעשעת
על הכוכבות הישראליות בהוליבוד, שהתפרסמה
בעתון אמריקאי מקומי בעיר שהותו,
ושעזרה לנו בחיבור הכתבה המופעה בעמודים
11־ 10 של גליון זה.
מוסיף בראנד :״״אין כמו העולס הזה

מדינות ערב יעלה את ישראל לפסים הנכונים
וישחרר את כלכלתה מתלות בעמים
אחרים.״
אגב, הקורא קפלן, אחד הישראלים המעטים
שהצליחו לחדור לחברה הגרמנית הנוצרית,
משוכנע כי האנטישמיות עדיין
מושרשרת חזק בעם הגרמני״.

הייתי רוצה לנצל הזדמנות זו כדי להאיץ
בקוראינו בחוץ־לארץ לענות על השאלה
שהפניתי אליהם לפני כמה שבועות :״מה
הדבר העיקרי בו עולה ישראל על הארץ
שאתה נמצא בה, ומה הדבר העיקרי בו
עולה הארץ שאתה נמצא בה על ישראל?״
כמה מהקוראים כבר שלחו לנו תשובות
מאלפות, ואף המציאו את תצלומיהם ופרטיהם
האישיים, כבקשתי. מה אתך, קורא
יקר בחו״ל ז

מכתבים
גג אחד

נס מ ־ 8ר *בז9־ •יי מ־ז5כ

ד ח הי ר קון - 106ת לי א בי ב

מפע לי נותנתאשק לון נ ע נו

בהסתמד על טכתב העורר לקורא (העולם
הזה ,)1173 נו הוזכרו נם אנשי ההוג הרעיוני
״מערד״ ,המלוכדים סביב כתב־העת
הנושא אותו שם, הריני להעיר כדלקמן:
במידה שגוף מדיני או קבוצה רעיונית
מתלכדים סביב אידיאולוגיה מסוייטת, יש
להם זכות קיום עצמי, וכל הדוגל בדמוקרטיה
אינו יכול לכפור בערד פעילותם.
השקפת־עולמו של החוג הרעיוני ״מערד״
באה על ביטויה מעל דפי כתבי־העת שלנו.
הכרוז שהוזכר על־ידי העורד הינו רק חלק
קטן ממערך הרעיונות המאחרים אותנו.
אשר לשיתוף־פעולה ־ אפשרי בין פלגים
שונים, השואפים לחידוש מהותי במשטר
וברוח הציבורית שלנו — שיתוף זה רצוי
מאד נם לאנשי ״מערד״ ,ואמנם הוחל בו,
בינינו וביו נורמים ציבוריים שונים, בדרג
אינדיוידואלי ובלתי־טחייב, לפי שעה. נקווה
שמיפנשים אלה יורחבו בעתיד.
מקסים גילן, חוג ״מערך״ ,תל־אביב
...כאחד העוקב באהדה אחרי כל הנילו־
״ם הרעיוניים החדשים, טבלי להזדהות אישית
אף עם אחד מהם, הריני רוצה ללחוץ
את ידי העורף על דבריו הנבונים. נדמה
כי ההבדל היהיר בין כל הפלגים החדשים
נעוץ באמביציות האישיות של יוזמיה! .
מכיוון שכולם אומרים כמעט את אותו הדבר
(שהעולם הזה מטיף לו מזה עשר
שנים) ,הם נאלצים להשקיע את מיטב מרצם
בהסברת ״הניגודים התהומיים״ בין אחד
לשני. כד, במקום להילחם במשטר שכולם
מגנים אותו, הם לוחמים רק אחר ננד השני
ועוזרים למשטר לשנשג ולהתבצר.
מאחר שממילא אין כעת כל אפשרות
להפיל את הטשטר בעתיד חנראה לעין,

ואיש מיוזמי הפלגים לא יהיה בקרוב ראש־ממשלה,
מדוע לא יתאחדו כל הפלגים בינתיים
תהת גנ אחד לליבון משותף של הבעיות?
יחיאל
בן־דרור, ירושלים

הה שתוללות והפרופסור
שלוש פעמים הידד להעולם הזה 1174
על הפירסום המזורז של דברי הפרופסור
פארקינסוז, על המסים. זו הפעם הראשונה
שמישהו יעז להגיד
בגלוי את אשר כולנו
טרנישים: שטם־
ההכנסה הורם את
המדינה.
אנב, האם תמונת
האיש שחרב המסים
תקועה בגבו (בראש
המאמר) היא פאר-
קינסון עצמו?
גרשון הרצברג,
תל־אביב
כן — כפי שהוא
נראה בעיני הקארי־הבריסי קטוריסט אוסבורן.
אשר ל־פארקינסון
בתיי ־01
יוס — ראה תמונה.
באותו יום בו קראתי את מאמר העורר
״השתוללות״ (העולם הזה )1171 הופיעו
פקידי מם־ההכנסח בכפרנו לגבות טסים בל׳
תי־צודקים, וביקרו אצל אחד מתושבי הכפר,
המטופל בארבעח ילדים, והחטישי בדרד.
איש זח עודו מתגורר אצל אביו, בחדר
העולם הזה 1175

אחד צר. לקרבן זה יש אוטו משא, שלא זז
ממקומו בלי דחיפות־ידיים.
הפקידים, לאחר ויכוח, הטילו עיקול על
הרדיו, שטרם סולקו התשלומים עליו. התעצבן
האב הצעיר, ושבר את הרריו לרסיסים.
הפקידים צהקו עליו ואמרו בקרירות: נטיל
עיקול על האוטו. אז התפרץ המסכן ואיים
להעלות את האוטו באש. הבעיה לא נפתרה,
ויש עוד בעיות רבות דוטווב
הייתי חוזר על המלים של ציצרו: כמה
זמן עוד? היכן הגבול להשתוללות? ובפרט
כשישנם פקידים ערביים אשר לא הגיעו
לתפקידים כאלה אלא מרוב חוצפתם!
מ. סלמאן, כפר עיבלין
בפורים התחפשתי כלהלן: עמור־תליה ממנו
משתרד חבל, שבקצהו
השני עניבודחנק
ענובה על צווארי.
בגרי קבצן שלא
רואים אותם בבירור,
ושלט עליו
כתוב :״ככה ייעשה
לאיש אשר אשכול
חפץ ביקרו.״ כד
הלכתי ברחוב הרצל
בחיפה.
יודעי עברית, שתפסו
את העוקץ,
צחקו כולם. אחרים,
שלא הבינו בדיוק
במה המדובר, צחקו,
בהבינם שזה המן.
אגב, המן קראו נם
כמה אנשים שלא
ירעו עברית בלל,
בי ״אמאן״ היא קריאת־עידוד בספניולית.
י. לוי, חיפה
יישר בוח על הוקעת שיטות טס־ההבנסה
על הטבעת אות־קין על מצחם. כיליד הארץ,
לא הבינותי ״גסטאפו״ מהו, עד בואי במנע
עם שלטונות מם־ההכנסה. היש מי שילחם
את מלחמת האדם הקט! מהרחוב במכונת הסחיטה
המטילה את צלה האפל על כל חייו?
שמואל נהרי, תל־אביב

שריפה כ מכס
בקשר עם מכוניות טורים־אוכספורד שנר 1על־ידי מכבי־האש במסווה של מכוניות-
כיבוי (העולם הזה :)1174 יעילות חטבו־ניות
לכיבוי היא אפסית. צינור הגומי ה-
נמצא בתור המכונית יכול לכל היותר להועיל
בהשקאת הגינה.
עצם הבאתן על-ידי הכבאים פוטר אותן
ממכס, בול־בטחון, אנרת־רשיון וכר. יוצא
שמכונית לוקס זו עולה 4000ל״י (במקום
12,000ל״י בשוק החופשי) ,בעוד ׳מעיקר
מטרתן הוא לטיולים ובילוי. האוצר הפסיד
על כד 80,000ל״י. הלק נקנה על-ידי הנהלות
סכבי-האש, אבל החלק העיקרי נקנה עליי׳
מפקדי כבאי־האש, בכספם שלהם ולתועלתם
הפרטית.
אזרח, נשר

הדים דהדיה

הופתעתי מאד לקרוא מה שאמרה הנערה
הדיה מעדי אודות הגברים הערביים (העו־רם
הזה .) 1172
היא חושבח שאם יש לה השכלה שקיבלה
בלבנון, יש לכל הבנות הערביות פה בארץ
השכרה דומה? היא טוענת שלגברים חסרה
חשבלה ואם יתחנכו, יוכלו להתגבר על כל
הקשיים, ובראשם המוהר. את חושבת שהגברים
שקיבלו על עצמם להילחם נגד מנהג
הטוהר הנבוה אינם מחונכים? לא, אל
תחשבי כד.
נוכל לבטל את מנהג המוהר. היודעת את
איד? נוכל לשבות מלהינשא לבחורות סוס-
למיוח. ובזה נגרום נזק לא פשוט לנערות
המוסלמיות, ויתפשטו ביניהן כל מיני דברים
הכי שנואים על הערבים.
לכן אנו דורשים עזרתכן אתן הנערות,
יבזה נובל להתנכר על כל הקשיים.
סמיר, נצרת

הצד השלישי

כנראה שהחלטתם לדקור מדי פעם את
עיני. הפעם בא העורר הגדול בכבודו
ובעצמו והגדיל לעשות. כוונתי לביקורתו
על ״אכסודום״ (העולם הזה .) 1172
עדיין לא קראתי את הספר, אר לפי
ביקורתו של מר אבנרי, חשבתי כי על מר
ייריס היה לקרוא לספרו ״הצד השלישי
של המטבע״.
מיקי גד, אילת
...עוד יש לכם אומץ להשמיץ את
״אכסורום״? את הסרט שרוצה לפאר את המדינה
אתם משמיצים? אתם בעצמכם סוחרים
בדם הגיבורים שמתו בשביל שאתם תוכלו
להיות! אתם מחללים את זכרם! אתם
הולכים נגד המדינה, מפני שאתם מפחדים
שיבוא יום שנאצר אולי בכל זאת יכבוש
את המדינה, ואו אתם רוצים להבטיח את
החיים העלובים שלכם!
רפאל עטאיה, יוסף רחמים, תל־אביב
זה ממש זוועת אלוהים לקרוא את החומר
שאתם אוספים כדי למלא את רפי־כם
המזוהמים. האם הייתם באחת מאוניברסיטאות
בוסטון? אם לא — אני נמצא
שם. תתפלאו בודאי שלא רק ״היהודיה
בפרוות מינק בברונכם, או בניו־יורק״ קוראת
את ״אכסורום״ ,אלא אלפי קאתולים,
פרוטסטנטים וערבים למיניהם. האם אתם
יודעים מה ספר זה עושה לארצנו? אילו
.,אכסודוס״ היה זבל, לא היו קוראים אותו
מליוני יהודים, קאתולים, פרוטסטנטים ומוסלמים!
עודד
גרודצקי, בזסטון
לעניז ״אכסודום״ :שוב הייתם כמו הילד
הקטן המגלה כי המלד הוא ערום והזוכה
לזעמם של כל הכסילים שהיללו עד
לאותו רנע את האדרת הנפלאה
אסתר גורלי, חיפה
היה היתה גברת מרודוס
שרצתה לשחק ב״אכסורוס״.
היא אמרה: הפלמ״ח
אהבה לא זנח
בכל עת, בל מקום וכל מודוס.
אבי למד, ירושלים

העולם הזה 175ו

השם המפורש
אם מר שמואל שגב, כתב ״מעריב״,
משרת את מנגנון־החושד (העולם הזה ,) 1173
מדוע לא ימחוק את האות ג׳ משם משפחתו?
רות
אלוני, ירושלים

הכריס מוזרים
לאחרונה אפשר לשמוע דברים מעניינים
בשידורי התחנות הערביות. לא מזמן שידר
רדיו קאהיר סאטירה שהופיעה במדורה של
לילי גלילי בהעולם הזה, על כליאת פושעים
במלונות יקרים. הקריין תיאר זאת ככתבה
מדינית חשובה.
לפני חודש שידר רדיו ביירות את השיר
״הבה נגילה״ ,ללא מלים.
שלום וילצ׳ק, חיפה
אולי ״הבו נרגילה״?

דרך השלילה
לפני חודש נשפטתי בבית־משפט השלום
בפתח־תקווה לשלילת רשיון ולקנס של 300
ל״י. כתוצאה מכר נשללה ממני האפשרות לקיים
את משפחתי, המונה כעת חמש נפשות,
ביניהן ילדה החולה באסטמה. השוכבת רוב
זמנה בבית־החולים.
מאחר שאגי לא עובד, ולא יכול לפרנס
את ילדי, נאלץ אני באיו ברירה להעביר
את ילדי מבית־הספר למיסיון ביפו.
אני יליד הארץ. בגיל 15 נקראתי עליי׳
המוסרות הלאומיים להתגייס לצבא הבריטי,
שרתתי בפלמ״ח והשתתפתי במיבצע
סיני. כעת, כשאני נהג שכיר המפרנס בקושי
את משפחתו, האם מותר לשבור בצורה זו
את חיי משפחתי?
בנימין פולקוב, פתח־תקווה

לשאת ולהינשא בה
משאל־הבזק המאלה ״איר הכרת את בן־
זינך?״ (העולם הזה )1174 מלמד אותנו כי
רוב חברי התנועה הציונית, צדו שתי ציפוי׳
0במכה אחת: ציפור־הנפש וציפור־דרור
מתאימה לחופה. מתקבל הרושם כי התנועה
הציונית היתה, בין השאר, מועדודשידוכים
פנטסטי, וכי בדרכם אל הבית הלאומי מצאו
רוב עסקני התנועה גם את ביתם הפרטי.
שמואל גן, רמת־גן
אבותינו ואמהותינו השקיפו כנראה
על הרעיון הציוני דרד חור הטבעות. זו
נישה בריאה ואין פלא שהיא נשאה פרי.
חיים גולדמן, ראשון־לציון
כגון הקורא גולדמן.
הציר ראובן רובין מספר כי הציע לרעיתו
נשואי! אחרי חמש דקות של היכרות, ושהתחתן
עמה אחרי שנה. מה עשה בשאר
525,595 הדקות?
רינה סגל, כפר־סבא

מסגרת חבר תי ת מסוימת
לפני למעלה משלוש שנים, כשעמדתי על
סר סיום לימודי בבית־חינוד תיכון בחיפה,
הסבה את תשומת־לבי
נערה בלונדית,
תכולודעין ויפח־טר־אה
בשם שושנה
רייד, שסיימה אף היא
את לימודיה בבית
הספר הריאלי בשנה
ההיא. עשיתי צעדים
להכירה, אד לרוע
מולי לא הגיעו
הדברים לשלב ביצוע.
חלפו
שנים ולעתים
קרובות הייתי
פוגש את הסיט-
פאטיה שלי ברחוב, הכחולות כשעיניה רייך והפקחיות מביטות
בי בענין רב, אד
אפה החצור והגאה
רמז לי שאם אגש אליה בנסיבות אלה,
יהיה דיני כדין כלב מגורש.
אזרתי עוז, צילצלתי
לפני כשבועיים
לדירתה שעל הכרמל והסברתי לה שאני
מעריץ ותיק שלה ומבקש את היכרותה.
תור רעמי צחוק לענני, הסבירה לי הוד
מעלתה שאיננה מוכנה להיפגש עם אנשים
שאינה מכירה, והיכרות היא מוכנה לעשות
אר ורק ״במסגרת חברתית מסויימת״.
כשהתקשרתי שנית, עוד בטרם הספקתי
להציג את עצמי, כמעט ונחרשתי מהטלה
רעשנית ונרגזת של השפופרת מעברו השני
של הקו.
עשרים וארבע שעות בלבד אחרי כן
נזדמן לידי העולם הזה 1173 ומה אתם
חושבים, מי מביטה עלי מעמוד ,13 כאחת
האורחות של מרתפו של איזי? נחשחם,

...האם זו
״מת״ ,שבה
חברית?

--חדעו נ ₪ק —

קריסטל
מי מכן לא מאסר, בחתכים
בידים? בריסוק ירקות ב־סומפיד,
ובאצבעות דביקות
ממיצי הפירות למיניהם? מי
מכן א־נה חומדת בלבה
לרכוש לעצמה אותה מכונת
פלאים הקרויה ״מיקסר״?

מיקס

בחו״ל, אלא אף עולה עליהם
באיכותו ובהרכבו המיוחד
אשר פעולתו מבוססת
בעיקר על מיצים ורסק הדרושים
ביותר בארצנו רבת
הפירות והירקות. מיותר
להוסיף את התועלת הברי
עבורן
עמלו, השקיעו מרץ
ואף יצרו מנהלי ביהח״ר
״קריסטל״ את ד,״קריסטל
מיקס״.
זו הפעם הראשונה מיוצר
המיקסר כולו בארץ
מותאם ביסודו במיוחד לתנאיה
ודרישותיה של עקרת
הבית הישראלית.
שתי מטרות עמדו בפני
מהנדסי ומתכנני המפעל:
להוציא לשוק מכשיר טוב
וזול כאחד. ויכולים אנו
לאמר בפה מלא שלשתי
תכונות אלו הגיעו בהחלט.
אותית בשתיית מיצים אלה
ד,״קריסטל מיקס״ לא רק
ותנאי ההיגיינה בם. הם
שיכול הוא להתחרות במוצרים
הדומים לו והמיוצרים מיוצרים ללא מגע ידיים.

גם מחיר המכשיר
אם אין
בהחלט.
שרותך לקנותו בתשלו
פעמי, תוכלי לרכשו
לומים ל־ 6חדשים.
המכשיר בנוי מחו
אשר אינם משאירי^
סימן וריח בבואם במג)
האוכל, ואף קלים י
(מלמין וירפינר .),המנון
ויציב ומוכן מראש נ
ויבואו חלקים נוספינ
יורשו יתר עומס. ו[
המפעל מתבונן להוציא
חודש וחצי לשוק ז1
נוספים לקיצוץ ירקות
קיות בעלות חתכים
לים שונים) ,זרועות ל
וחלק לטחינת קפה, נוב
החלקים הקיימים כבר
חדשים.
ה״קריסטל מיקם״ 1
ומיועד לא רק ליצור
קומי אלא גם ליצוא.
מאות נשלחו לפרס, תו
בורמה ואפילו ארד,״ב.

״המסגרת החברתית המסו־היתה
מוכנה להכיר את
דן ק ,.חיפה

ערכי החדרה
הריעו לי להכחיש בתוקר את בל הסיפור
הדמיוני של יעקב מיכאלי מבנימינה.
הוא לא לקח את הערבי מפני שהיהודי
באילו הלר לעתודות. אלא פיע־טו כמשמעו,
לסבל הערבי הוא משלם פחות משכורת.
הדברים האמיתיים: השוער, כיעראה סבונית
מתקרבת, התחיל לפתוח את המנעול.
הוא אמר לנהג המכונית :״חכה רגע, אני
פותה את השער ״.באותו הרנע שטעו כל
הנוכחים שנהג המשאית פונה לסבל הערבי:
״לד תרביץ לו ותפתח את השער!״ הסבל
קפץ מהמכונה וניגש לשוער, ודחה את השער
על השוער וגם הרים יד.
לא נכון כאילו הפקידים התנפלו על
הנהג המסכן בצעקות והציעו להרגו יהד
עם הערבי. הנכון הוא, שכל המתאספים
התקשו להבין ושאלו אותו איד מרשה לעצמו
יהודי לשרל ערבי שירביץ ליהודי? ועוד
לאיזה יהודי — יהודי שכבר ספג מספיק
מכות של גויים נאציים, ושנשאר יחידי
בעולמו ממשפחתו היהודית הנדולה1
יהודה אלפרוביץ, נוהיחייס, חדרה
נשרו השערות

דא גות שער
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינס
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 22128 היפה, רחוב הרצל .1

תצפית

בש־ינו

(כל הזכויות שמורות)

• ה תוכניו ת לפירוק

הדרגתי של המימשל

הצבאי הן

לציניות. עסקני מפא״י הגיעו, אחרי הבחירות, למסקנות ני הם יכוליס
לוותר בהדרגה על שיטות־הטרור, להחליפן בשיטות של שליטה כלכלית,
מבלי שהדבר יערער את עמדתה ברחוב הערבי. ההוכחה: השלטון המוחלט
של מפא״י בקרב הציבור הערבי במקומות הנמצאים כבר עתה מחוץ למימשל
הצבאי. גורם נוסף: דעתם של מומחי־בטחון כי המימשל הצבאי אינו תורם
תרומה לפתרון בעיות בטחוניות אמיתיות,

ואולי אף

מזיק לו.

לעומת זאת, מתגב ש בכמה חוגיב קו תקין? ביו תר
נגד האינטליגנציה הערבית. חוגים אלה סבורים כי האינטליגנציה
הצעירה אינה ניתנת לעיכול במדינה, משמשת הנהגה טבעית ללאומנות
ערבית. בעוד שבעבר הסתפק!׳ חוגים אלות בהכשלת ערבים בבחינות הבגרות,
הס מציעים עתה לעזור למשכילים ערבים צעירים לעזוב את תחוס המדינה,
תוך קבלת פיצויים מתאימים במטבע קשה, כדי שיוכלו להתיישב באמריקה
הדרומיון. ערבים כאלה לא ירצו להגר לארצות־ערב, מחשש פן ייחשבו שם
לסוכנים ישראליים. מכשול רציני לתוכנית זו, לפי שעה: משרד האוצר,
שאינו ממהר לשחרר מטבע קשה.
• הפר ט ״קילומטר ״95 לא יוסרט. תוכנית ההסרטה שנדחתה
כבר פעמיים, תבוטל בעקבות הקרירות ביחסי ישראל וצרפת. מכתבי
התחמקות, על כוונת המסריטים הצרפתיים והבמאי כריסטיאן ז׳אק להימנע
מהסרסת הסרט הישראלי, התקבלו בתל־אביב כבר לפני שלושה חודשים.
העם שוד לאור היום
אין מודד טוב יותר לרמתה של חברה
מודרנית מאשר מכשיר הטלפון.
בכל ארץ מתקדמת, הטלפון הוא אחד
ממכשירי־היסוד של החיים, חיוני ומובן־
מאליו לא פחות מאשר האור החשמלי או
ברז המים. כי הטלפון, המונע ביזבוז של
זמן ומרץ באלפי דרכים, הכרחי ליעילות
הקשר החברתי. הוא יצר את דפוסי החיים
המודרניים, הטביע את חותמו על דרכי
החיזור ועל שיטות הפשע.
ישראל לא הגיעה מעולם לרמה זו. כמו
בארצות היותר מפגרות באסיה ובאפריקה,
נחשב הטלפון בארץ מאז ומעולם לדבר
שבמותרות, המגיע רק לצמרת החברתית —
לפקידי הממשלה, לגדולי המסחר ולעסקני
מפלגות. מבחינת תדירות הטלפון, כמו
מבחינת תדירות המכוניות הפרטית, ישראל
היא ארץ לבנטינית, הקרובה יותר ללבנון
מאשר לצרפת.
לא רק התדירות של הטלפון הטביעה על

פטזרגז בנו ת ג\
• צפה לשורת התק פו ת נגד יהודה איפר אונטרמן, רכה
הראשי של תל־אביב. אחדים מעובדי הרבנות בתל־אביב, טוענים בי
דחק את מינוי מנחם שפרן לרב־רושם במחלקה לנישואין, כדי לחכות לבנו
אברהם, שהיה בחוץ־לאדץ, העומד לקבל את התפקיד.

• הממשלה תפעיל בעלי־הון מקומיים, להגברת ה שקעות
יהודי דרופ׳אפריקה בישראל. אחדים מפקידי הזרוע השלישית משוכנעים
כי גל האנטישמיות, העובר על הארץ האפריקאית, יעזוי־ בגיוס ההון
היהודי. בקשר

לכן יצאו כמה תעשיינים ישראליים לדרום־אפריקה.

• צפה לויכוח ציבורי חריף, בין אחדים מראשי מפא״י
באיגוד המקצועי, לבין עורך ״הארץ״ גרשום שוקן. לדברי
אנשי מפא״י, מנהל עתה שוקן התקפה חריפה נגד האיגוד המקצועי, נוקם
בראשיו בגלל ענין עסקי שניהלו ביניהם ולא יצא לפועל.

9חוגי־הצעירים של מפא״י ייקראו להקדיש מיכפ ת לילות
בידור במשקי־הספר. מטרת ההחלטה היא ליצור מסגרות חברתיות
רחבות של צעירי מפא׳׳י בשני המקומות. לקיבוצים הצעירים
בהחלטה, העשויה להקל עליהם את בעית המחסור בבחורות.

היתה

• ישראל תנ פ ה להקים ארגון צופי איזורי, שיכלול א ת
יוון, תורכיה וקפריפין. בקשר עם כך תצא לאתונה משלחת של 30
צופים, שתנהל משא־ומתן עם הצופים היווניים. המגמה היא להקים ארגון
אזורי, לפני שיספיקו צופי מצרים לאחד את כל עמי האזור בארגון המיוחד שהקימו.

• איגוד העובדים של הצ״כ עשוי לפרוש ממועצות הפועלים
של הפ ת ד רו ת העובדים הכללית. הסיבה: לדעת עסקניז; לא
שותף במידה מספקת בארגונים המבצעים של מוסדות ההסתדרות. הם גם
פנו ללא

הצלתה

לחברי

הועד־הפועל

שיתערב

בפרשה.

ה פגז רי ם
ישראל חותם זה. סיב השרות הטלפוני קרוב
בה יותר לרמה אסיאתית. יש בה מכשירים
בהם שיעור ההתקשרויות המוטעות מגיע
כמעט לכדי מחצית, ושערוריית החשבונות
ד,כוזבים הפכה למכת המדינה. צמרת שרות
הטלפונים, המורכבת בחלקה מאנשי מנגנון-
החושך, לא ראתה את עצמה מעולם כמשרת
הציבור.
אין טעות כמספר. השבוע הונחתה
על מכשיר־ד,טלפון הישראלי מכה חבלנית
נוספת. היא היתה חלק מן ההשתוללות
החדשה של המסים — טכסיס נוסף להעלות
את יוקר המימשל ולייקר את הוצאות המחיה׳
מבלי להעלות את תוספת־היוקר והשכר.
כאשר הכריז משרד־הדואר, הכפוף לראש־הממשלה,
על עלייה גדולה נוספת של תעריפי
הדואר, מחיר התקנת הטלפונים החדשים
ומחיר השיחות, לא העמיד אפילו פנים כאילו
הוא מתחשב בצורה כלשהי בדעת הקהל.
היה זה שוד לאור היום — והנהלת הדואר
לא חששה לרגע כי הציבור חסר־האונים יענה
במלים :״סליחה, טעות במספר!״

הממשלה

צמרת מור צמרת

מעולם לא ניהל גוף מקצועי מאבק כה
מחוכם כמו המורים התיכוניים. הם לא
סמכו רק על ענינם הצודק — זכותם להתארגן
בארגון הרצוי להם — אלא נקטו
גם בשיטות שלא איפשרו ליריביהם לפתח
נגדם התקפה יעילה.
הם לא הכריזו על שביתר — ,אלא רק

על אי־שיתוף־פעולה. איש לא העז לגרשם
בכוח מבתי־הספר, ואי־אפשר היה להחליפם
במפירי־שביתה.
השבוע נחלו התיכוניים נצחון מוחץ:
שר החינוך והתרבות זלמן (״זיאמה״) ארן,
אחד מיריביהם הוותיקים, הגיש את התפטרותו
מן הממשלה. ארן לא הסתיר כי אין
עוד בכוחו להתנגד לדרישות התיכוניים.
אולם נכונותו להכיר בארגונם נתק, ה בהתנגדות
נמרצת של הסתדרות המורים הכללית,
שסמכה על לבון. שוב עמדה צמרת
ההסתדרות מול צמרת המנגנון הממשלתי.
כפי שאפשר היה לצפות מראש, לא נתקבלה
התפטרות ארן. ועדת־שרים מונתה
לבירור הפרשה, ראש־הממשלה עצמו הבטיח
התערבות. אלא שהפעם לא היה ספק:
הדרישה היסודית של התיכוניים להכרה
עצמית תתקבל, וכפי שהתיכוניים יודעים
היטב: הכרה זו תגרור אחריה בהכרח העלאה
ניכרת של שכרם, תוך זמן קצר.
מפלגות המנהיג בא
במת היכל התרבות התמלאה בנוכחותם
של זמרי מקהלת צדיקוב. משני צידי הבמה
ניצבו שומרים צעירים, שלא נראו כאידיאו־לוגים
מפלגתיים. המעברים, שם ח׳כו למנהיג,
היו תפוסים על־ידי חבריהם.
ח״כ מפא״י הקשיש אברהם הרצפלד פתח
בשירה צורמנית. שרגא נצר הצטרף אליו.
חברי המקהלה הביטו עליהם ברחמים.
הסדרנים חסמו את הכניסה לבמה. מן
היושבים עליה ביקשו, לשווא, להפסיק לעשן.
כתב, שרצה להגיע לכסאו נאלץ להציג את
עצמו כאיש מנגנון־החושך.
אשתו של בכור שיטרית נאלצה להיפרד
מבעלה. באגף השמאלי שוחח אבא חושי
בהתרגשות עם זלמן ארן, שעה ששמעון
פרס שאל את מלוויו :״חברה, אין לי מקום?*
משה דיין תפס את מקומו השמור בקצה
השמאלי של שולחן הנשיאות.
כרוך -כרוך -כ רו ך: אחרי יומיים
של דיונים משעממים, בהם בלטה רק
ה״כית לשעבר עדה מיימון, שהצטערה בנאומה
על כי משה שרת אינו תופס מקום
ליד הגה המדינה — התכוננו צירי ועידת
מפא׳׳י לשמוע את רשמי מסעו של דויד
בן־גוריון בחו״ל.
כניסתו לבמה עוררה את הקהל המשולהב.
מחיאות־כפיים וקריאות התפעלות הציפו
את הנוכחים. פרס לעשרות בודדות של
נוכחים, עברו כולם על כללי ההתלהבות
המאופקת הנהוגה בהיכל התרבוזז.
המנהיג הופיע עם אשתו. הוא חיבק בכוח
את שלמה לביא, הפיל אותו על כסאו. פולה
הלכה אחריו. היא הסירה לעיני הקהל את
מעילה הכבד, נשארה לבושה בסוזדר דק,
בעל שרוזלים קצרים.
האוירה באולם היתד, חמה. מזכיר המפלגה
יוסף אלמוגי, הגיע לשיא ההתלהבות .״ברוך
אתה בצאתך, ברוך אתה בבואך, וברוך
אתה!״ צעק לתוך המיקרופון. איש כמעט
לא הרגיש בכניסתו של נשיא־המדינה יצחק
בן־צבי לאולם. אלמוגי העביר את ניהול
האסיפה החגיגית, במלאת 30 שנה לייסוד
מפא״י, לידי ראש־ד,ממשלה.
אם קיווה מישהו כי בן־גוריון יתחיל את
האסיפה בנאומו — נאלץ לחכות בסבלנות.
הוא הזמין למיקרופון בזה אחר זה את
שמואל יבניאלי, שמואל דיין ויוסף קיציס,
הוסיף בין נאומיהם של שלושת הוזתיקים
דברי הסבר משלו.
קור על הכ מה. בשעת נאומי הוותיקים,
התגלה מה שהובלע על־ידי הנואמים
במשך שני ימי הועידה, שקדמו להופעתו
של בן־גוריון. התנהגות מנהיגי מפא״י, שתפסו
מקומות מכובדים ליד שולחן הנשיאות,
העידה על היחסים ביניהם.
הראשון שהביע את אי־שביעות רצונו היה
משה שרת, שסרב להפנות את מבטו כלפי
שכנו לשולחן, משה דיין.
שר־החקלאות, לעומתו, שהיה לבוש חליפה
אפורה, עזב את מקומו בעת דברי ההסבר
של ראש־הממשלה, חזר אליו כעבור דקות
אחדות. איש מן הנוכחים לא קיווה כי
דיין יאשר במהירות רבה כל כך את ההנחה,
שיחסיו עם ראש־הממשלה התקררו, בעקבות
סירובו של ביג׳י לשתף את דיין בפגישותיו
בארצות־הברית (תצפית העולם הזה .)1174
דקה אחת אחר־כך, כשסיפר בן־גוריון
על עברו של הנואם השלישי, יוסף קיציס,
הובלטה קרירות יחסיו עם דיין פעם נוספת.
באמצע דברי ראש הממשלה, ניגש שר־החק־לאות
אל ארן, בירך אותו בחביבות. כשגמר
(המשך בעמוד )6
העולם הזה 1175

י \ זרחי ישראל רגילים מזמן לכך ש־
^ ההכרזות של ראש ממשלתם דומות
תמיד לקטר, הגורר אחריו כמה קרונות של
הכחשות, טענות סילוף, הצטדקויות ונסיגות.
בשביל הקהל הבינלאומי, לעומת זאת,
הצגה זו עודנה בחזקת חידוש. לפיכך אין
פלא שקהל זה עוקב בסקרנות מבודחת
אחרי תוצאות הפגישה בין דויד בן־גוריון
וקונראד אדנואר בניו־יורק.
הפרטים היבשים הם כלהלן:
ראש ממשלת ישראל וראש ממשלת הרפובליקה
הגרמנית הפדרלית נפגשו, אחרי
הידברות מוקדמת בדרג נמוך יותר. הפגישה
לא התקיימה בהדרו של ראש ממשלת
ישראל, גם לא במקום ניטראלי, אלא בחדרו
של המנהיג הגרמני.

חים, ונראה מה אפשר לעשות״.

שים החזקים ביותר בבון (מלבד
אדנואר עצמו) -שר-הכטחון
שטראוס ושר המסחר והתעשיה
ארהארד -מתנגדים לכל התקר בו
ת לישראל. מולם עומד רק שר-
החוץ פון־כרנטאנו, שה שפעתו אפסית.

אדנואר
בן ה־ 82 הוא שליט־יחיד בבון,
לא פחות מאשר בן־גוריון בן ה־2ד בירו
הסכם
השילומים הושג, בשעתו, למרות
היערכות זו, בהכרעתו האישית של אדנואר.

יתכן כי בן־גוריון שמע את אשר רצה
לשמוע, והאמין כי קיבל התחייבות. יתכן
גם כי רצה להעמיד את הגרמני בפני עובדה
קיימת, ומיהר לפרסם את הידיעה כדי למנוע
התחמקות. כך או כך, היה זה צעד מוטעה.

כי אדנואר לא יבול להבטיח
הבטחה בזאת -אפילו רצה כפך.

אזרחי ישראל, כפרטים, יכולים לתעב *
הגרמנים — ואני, אישית, אינני נמנה ז
חובבי העם הזה. אזרתי ישראל׳ כפרטי
רשאים — ואף חייבים! — לזכור ז
הזוועות שבוצעו על־ידי חולי־הרוח, שפע
בשם העם הגרמני וכשליחיו החוקיים.
אולם מדינת ישראל, כמדינה, חייבת לפע
לפי אינטרס קר, מבלי להיות משועט
לרגשות. היא חייבת להיות במגע עם
המדינות ולהיות נוכחת בכל מקום. רק
תוכל לתמרן באופן חופשי, לנצל את הא;
נגד השני, לרקוד על כל החתונות, לה
תתף בגמישות מכסימלית במשחק המדיניות.
ישראל היא מדינה מבודדת — במי
רבה באשמת דויד בן־גוריון. בהיותה מג
דדת, אין היא יכולה לברור. אם ד
זקוקה לנשק, היא צריכה לקחתו בכל מק
שם הוא נמצא. אם היא זקוקה לעזרה מ
נית, עליה לגייסה בכל בירה. שותפוי
פוליטיות מבוססות על אינטרסים, לא
אהבה. והן תמיד זמניות, חולפות.

^ תום הפגישה אמר הקאנצלר הגר־
^ ״ מני לעוזריו :״אולי בכל זאת כדאי לשלוח
להם שגריר. זה יהיה יותר בזול!״
משמע, שדובר בפגישה על משהו יקר
יותר מיצירת יחסים דיפלומטיים — צעד
שגרמניה מתנגדת לו, מחשש פן יכירו הערבים,
כנקמה, בגרמניה המזרחית הקומוניסטית.

כדור, איפוא, שאמנם דובר על
כס!? .אולם האם סוכם מ שהו?
כעבור זמן קצר, בלונדון, כינס דויד בן־
גוריון את העתונאים הישראליים וסיפר
להם ,״שלא לפרסום״ ,כי הקאנצלר הגרמני
הבטיח לו עשר הלוואות שנתיות, בסך 50
מיליון דולאר לשנה. אותה ידיעה שודרה
כבר למחרת היום בהבלטה במהדורת־הח־דשות
של קול ישראל.

על כן אין הפגישה עם ראש מו
שלת גרמניה כפופה לשיקולי נ
סר. אך היא כפופה לשיקולי מ
הר. לפני הפגישה היה דויד נ
גוריון צריך לשאול א ת עצם
האם זה כדאי לי? האם אני מ
כל תמורה נאו תה לדבר שאני 1
תן? האס אין מרמים או תי?

״קול ישראל״ ,שהוא מחלקה של
משרד ראש־הממשלה, לא זזיה
מעז לשדר ידיעה כזאת ללא אישור
מגבוה -וקרוב לודאי בי
ראש הממשלה עצמו דאג לשדרה.
כעבור שעות מעטות באה הכחשה נמרצת
מבון. גם משרד־האוצר וגם משרד־החוץ
הגרמני הודיעו שלא ידוע להם דבר
על הלוואה כלשהי לישראל.
כעבור שלושה ימים, אחרי שהפקידים כבר
הספיקו לבוא במגע עם אדנואר ולקבל ממנו
הוראות, חזרו על הכחשתם בצורה שלא
השתמעה לשתי פנים :״בדין־וחשבון ש קיבלנו
מן הפגישה אין זכר לשום הלואה.״
בינתיים נשאר אדנואר בארצות־הברית
והופיע בראיונות טלביזיה. מדי פעם נשאל
בדבר הסכנה של החיאת הנאציזם בגרמניה,
לאור גל ציור צלבי־הקרס וגילוי התכנית
הסודית להקים בסיסים של הצבא הגרמני
על אדמת ספרד הפאשיסטית. בכל פעם
שלף, כתשובה, את התצלום עם דויד בן־גור־יון
ונופף בו לעיני מיליוני צופי־הטלביזיה.

אם ראש-הממשלה שלי המדינה
היהודית מאמין לגרמניה החדשה,
אמר, מדוע יפקפקו כה עמים שסבלו
פחו ת מן הגרמנים?

ה קרה, אם כן? מי רימה את מי?
מי התכחש לדבריו או בדה דברים מלבו?
אין ספק כי ראש ממשלת ישראל אמנם
דרש, בפגישתו, הלודאה גרמנית. מאחר שהסכם
השילומים מתקרב לקיצו, ואילו ישראל
רחוקה עתה מעצמאות כלכלית יותר
משהיתה אי־פעם, ענין זה קרוב ללבו מאוד.

קרוב לודאי בי אדנואר התחמק
מן הענין בפסוק די פ לו מ טי -מ שהו
ב רו ח :״כן, בן, הדבר בא בחשבון
-שלחו אלינו במה מומ

ש אנשים כישראל המאמינים כ
אסור היד, לראש ממשלת ישראל להי
פגש עם מנהיגו של ״עם המרצחים״ .ה,
רואים בכך חילול ובגידה בזכר הטבוחיב
אינני שותף לדעה זו. יתר על כן, א!
מאמין כי בשטח יחיד זה — היחסים ע
גרמניה — הוכיח דויד בן־גוריון תכונוו
של מדינאי אמיתי: אומץ־דב מוסרי, נכו
נות לחלוק על דעת הרוב ולעמוד על דעתו.

דויד כן־גוריון נב חר לתפקיד ש
ראש ממ שלת ישראל. הוא לא נג
חד על־ידי יהודי העולם, ואין?
שום חובו ת כלפיהם. חובתו ה?!
ח ת והיחידה היא כלפי מדינו
ישראל ואזרחיה. האינטרס שלה
ורק שלהם -חייב להנחהאותו כמילוי תפקידו.

ב שעת הפגישה הוזמנו הצלמים
להנציח א ת המעמד. ראש ממשלת
ישראל לא הקפיד על פוזה
רשמית קרירה, בנהוג כין מדינות
כלתי-ידידותיות. הוא גם לא הסתפק
בלחיצת-יד, בנהוג בין מדי נות
ידידותיות. הוא עשה ז׳סטה
אימפוליסיכית, שם א ת ידו על
זרועו של הגרמני, בדרכו של ידיד
ותיק ומסור.

חישים בהחלט שהסכימו להעני!
הלוואה לישראל.

* יישהבדל בין מסחר רגיל ומס
פוליטי. שני סוחרים הרוצים לעע
עסק, נפגשים כדי להחליט על התנא
כאשר נפגשים מדינאים, עצם הפגישה מו
לעיתים סחורה שצד אחד מוכרה לשני
כך סירב הנשיא אייזנהואר בשעתו לו
תתף בועידת־פיסגה, ללא תשלום סובי
מראש. כך מסרבים הערבים להיפגש
נציגי ישראל ללא תשלום מוקדם בצו
פתרון בעית הפליטים.

הסכמתו של כן־גוריון להיפו
עם אדנואר הי תה סחורה יקרה

בן־גוריון(נום בודי \ 2ור 2תאנו ריוזו אותו?
שלים. אולם בון אינה שולטת בגרמניה כמו
שירושלים שולטת בישראל.

אז היתר, גרמניה זקוקה עדיין להכרה בחברת
העמים התרבותיים, ודעתו של את־ואר
ניצחה. אולם מאז חזר לגרמנים הבט־חון־העצמי,
מקומם בעולם המערבי מובטח.
במצב זה, לא יכול היה אדנואר לתת
הבטחה קלת־דעת. אם בכלל היה לו סיכוי
לשכנע את אילי־ד,תעשיה ואת שרי הבטחון
והמשק שלו, שכדאי להעניק הלוואה לישראל,
הרי הפירסום המוקדם של הידיעה
הכוזבת הפחית סיכוי זה בהרבה.

מצב זה גרם לכך ששני האי
דבר
אחד ב רור: הגרמנים מכ
בגרמניה
קיימת תעשיה כבדה, שבעליה
חזקים מן הממשלה. תעשיה זו משליכה
את יהבה על השוק הערבי הנרחב, והיא
רוצה לחדור למרחב האפרו־אסיאתי. גם
הצבא הגרמני מאמין בצורך לקיים את
ידידות הערבים, אשר הנפט שלהם מפעיל
את הטאנקים הגרמניים.

וואמ

עצם הפגישה נתן לגרמני תעודת־כשו
ומחק את הרושם השלילי של גל צק
הקרס והפרשה הספרדית. כשהלך א ת
לסחור בתצלומי הפגישה, לא השאיר
ספק כי מלכתחילה התכוון אך ורק ל:
זאת היתד, הסחורה שמכר בן־גוריון: .
שילם עבורה בהרעה ניכרת נוספת של י
ישראל עם ברית־ה,מועצות — הרעההעשו
להתבטא במשלוחי־נשק נוספים למדינות ער

מה קיבל כן־גוריון ת מור ת פז
רה זו?
אם נוציא לרגע מן החשבון ענינים כ
יימים, שאיש אינו יכול ממילא לבדוק
אמיתותם, התשובה היא — מלים יפות

כניגוד לבל הבדיחות העממיו
בעסק מסחרי זה דפק דווקא
״גוי״ את היהודי.
הוא השיג ממנו משהו — משהו ש
שווה לו כסף רב — תמורת לא כלום.

במדינה
המשך נזעמוד )4
:זאת כבר ישב בן־גוריון, במרחק
יעדים ממנו. אך דיין, שעבר את
׳אורכה כדי ללחוץ את ידי ארן,
׳עשות את כל הדרך בחזרה מבלי
:ם ראש־הממשלה.
פנטומימה שרתית. אחרי שהתיישב
׳יין במקומו, סיימו הוותיקים את העלאת
במנותיהם. בן־גוריון פתח את נאומו ה־דול.
שופע
בריאות יותר מתמיד, קבע ביג׳י:
• מפא״י לא תירתע מהעדפת טובת
ומדינה על טובת כל ארגון חלקי אחר,
יהא בעל זכויות גדולות ביותר במדינה.
ויתד, זאת הכרזת מלחמה על פנחס לבון,
ודובר בשם ההסתדרות, ביחוד על רקע
זשבר המורים התיכוניים.
• איחוד תנועת־הפועלים חיוני לחיזוקה,
אין טעם וסיבה בקיום רסיסים מכובדים של
ופים פועליים.
׳ 9מרכז מפא״י צריך לנסח עקרונות־סוד
של תנועת־הפועלים כדי להמציאם לכל
:ובד בישראל, וכל מי שיקבלם ייקרא להש־גתף
בועידת איחוד, שתתקיים תוך חצי
וזנה.
הקהל המתוח, שקיווה לשמוע סרטים
והימנים על נסיעתו לארצות־הברית ו ב מידה,
לא שמע מפי ביג׳י דבר על תוכן
זיחותיו. צירי מפא״י הסתפקו בהערותיו
:ל תנועת־ד,פועלים.
היחיד שרגז היה משה שרת. הוא אטם
ות אוזניו. בשורת תנועות־מחאה חסרות
ובלנות, שנראו היטב בכל פינה בהיכל
ותרבות, הביע בפנטומימה ברורה, מלווה
וזוזות כסא צורמניות, את רחשי לבו כלפי
ונואם, עד כדי העמדת פני ישן (ראה
1מך נות.1
ביג׳י הבחין בכך היטב. במסכת התקפותיו
יל ״פלגי תנועת־הפועלים של ידידי מבניו
ויערי,״ לא שכח לשלוח חץ מורעל גם
ליבו של חובב השפה העברית משה שרת,
זבמשך הועידה דאג לעקוץ כל נואם, שתי-
:ל את דבריו בשפה זרה.
כשאמר באידיש כי לא ימסור ״תכל׳ם״
ל שיחותיו בחו״ל, היפנה ביג׳י את מחית
גופו של שרת, העיר כלפיו תוך הנסתר
:״אני יודע — תכל׳ס בעברית זד תב־ית.״
שרת
המנומס תפס בראשו.
דלת אחורית. למחרת ניתנה לו ההד
•מנות להשיב. הוא קיבל את רשות הדיבור,
׳עג להצעה לכנס ועידה של איחוד הפועלים,
זלא בהסכמת מפ״ם ואחדות־העבודה.
ביג׳י ישב אותה שעה ליד שולחן העתו־אים,
העיר בגיחוך :״אני עוד אענה לו.״
תשובת ראש־הממשלה היתד, קצרה .״אי־ווד
תנועת הפועלים לא יתגשם עוד בחיי!״
:כריז.
היתה זאת סתירה בולטת לדבריו מלפני שלושה הבמה העדיף לשוחח

15 שעות. אולם ראש־הממשלה החמקני,
מצא, כמו תמיד, הסבר שהניח את דעת צירי
מפא״י: יום לפני כן התכוון רק לאיחוד
בין מפא״י לבין הפועלים הבלתי־מפלגתיים,
עתה הוא מתכוון לאיחוד של מפא״י עם
שתי המפלגות האחרות.
לוותיקי מפא״י לא היתד, זו הצעה הדשה.
כי לפני 16 שנים, אחרי שיצחק טבנקין
הקים את המפלגה העצמאית של אחדות־העבודה
(שנקראה תחילה ״סיעה ב כינסה
מפא״י כנס איחוד דומה, הוסיפה לשורותיה
12 אלף חברים חדשים. אילו הצליחה לזכות
באותה הצלחה גם עתה, היתה מפא״י, המונה
170 אלף חברים, זוכה ב־ 30 אלף
חברי מפלגה נוספים.
אולם צירי הועידה, שאישרו את הצעת
בן־גוריון, לא הירבו להשקיע מאמצים לפתרון
הבעיה. שיכורי־נצחון הסתובבו השבוע
במסדרוני היכל התרבות, היו משוכנעים
כי בבחירות הבאות לכנסת יזכו לרוב מכריע,
גם ללא שיטת הבחירות האיזוריות.

הפוסק: שרגא נצר
״חובה להעלות כוחות צעירים בני 25־20
לעמדות מפתח,״ הכריז דויד בן־גוריון בסיכום
ועידת־מפא״י מעל במת היכל־התר־בות
בתל־אביב (ראה לעיל).
נחום רז, צעיר הגוש בן ה־ ,24 שבחירתו
למרכז המפלגה היתה מובטחת, ליקק את
שפתיו. הוא ידע שביג׳י כלל פיסקה זו
בנאומו בהשפעת מנהיגי הגוש, שניסו לשכנעו
כי ילדי־טיפוחיהם יותר צעירים ממנהיגי
מעילי־העור, שכבר עברו את גיל
ה־.35
היתד, זו תוצאה של שיחה קטנה, שנערכה
שבוע קודם לכן בקפה ורד, רחוב דיזנגוף,
בתל־אביב. ליד השולחן ישבה משלחת הצעירים
שד,ודרכה על־ידי שמעון סרס, ושבראשה
הופיע מאיר (״מוריק״) בראלי. אל
השולחן הצטרפו מנהיג הגוש שרגא נצר
ומנהל משען זאב ויינר. מטרת הפגישה
בין משלחת הצעירים ושני ראשי הגוש:
לחלק את 28 המקומות של נציגי סניף
תל־אביב במרכז מפא״י, בין הגוש והצעירים.

— למרכז. שני הצדדים הסכימו
לחלוקה הראשונית 23 :נציגי־הגוש, חמישה
מעילי־עור. בראלי השקט הקריא את שמות
נציגיו, הגוש לא התנגד.
גם בראלי וחבריו אישרו כמעט אוטומטית
את שמות אנשי הגוש, שד,וקראו בפניהם
על־ידי זאב ויינר• עד שוויינר הקריא
את שמו של נחום רז.
״מתנגדים,״ הכריז בראלי ,״כולם —
רק לא הוא.״
״לא נוזתר עליו,״ השיב ויינר.
בראלי חיפש מוצא, הציע לגוש פתרון
מפתה :״נוזתר על שנים מחמשת נציגינו,
בתנאי שתכניסו למרכז מפא״י מישהו אחר

במקום רז, לא ייתכן שהוא
ייצג את צעירי תל־אביב.״
ויינר לא נכנע .״אם אינכם
מסכימים — נלך לבחירות
חשאיות, במקום להגיע להסכם,״
איים על הצעירים,
״והנסיון האחרון הוכיח שלא
כדאי לכם.״
בראלי ניסה את מזלו פעם
נוספת .״בגלל רז תשברו
את ההסכם?״ שאל ונעץ
עיניו בשרגא נצר, ששתק
כל הזמן.
״כן!״ פסק נצר.
בראלי הבין כי הקרב
אבוד, הסכים לצירוף רז
למרכז, בו נשאר שרגא
נצר השליט היחיד על החברים
מן השורה.

מספר המזל
״מה יש? לפני הבחירות
הוא היה טוב בשביל לשבת
בכנסת, ועכשיו כבר לא?״
הטיח עסקן ספרדי ממורמר
כלפי מפלגתו הפרוגרסיבית.
״הוא״ ,במקרה זה היה
ברוך עוזיאל, שתפס ברשימת
הסרוגרסיבים לכנסת
את מספר המזל .7ערב
הבחירות הוגדר במודעות
מפלגתו כ״יליד המטרופולין

של יהודי ספרד, סאלוניקי
11111 * 1
שביוון, ממגיני ירושלים בש־נת
, 1920 חבר המועצה ה־משפטית
והועד הפועל הציוני המצומצם,
הוגה הרעיון המדיני של ברית הפריפריה —
ברית בין ישראל והעמים הסובבים את
עמי ערב!״ השבוע רצו הפרוגרסיבים רק
דבר אחד ממועמדם הספרדי: שיתפטר.
הכוס הפוטנציאלי. לא גרמה לכך
שום מגרעת של עוזיאל עצמו. כל אשר ביק שו
ראשי הפרוגרסיבים, יוצאי מרכז ומזרח
אירופה, היה להכניס לכנסת את חברם,
עורך־הדין גדעון האוזנר, יליד פולין 1915
העומד במקום השמיני ברשימה. הם רצו
שהאוזנר יהיה סגן שר המשפטים — וסגן־
שר חייב, לפי החוק, להיות חבר־כנסת.
לפרוגרסיבים שמורים רק ששה מקומות
בכנסת. כדי להכניס את האוזנר, היה צורך
לא רק בהתפטרות עוזיאל, אלא גם בהתפטרות
פנחס רוזן מחברותו בכנסת. מאחר
ששר, בניגוד לסגן־השר, אינו חייב להיות
חבר־כנסת, היתה התפטרות זו חסרת משמעות
מעשית.
אולם חסידיו הרבים של עוזיאל, נעים
ההליכות, התקשו בהבנת ההגיון הפוליטי של
ראשי מפלגתם. הם ראו בכך תמרון אשכנזי

שות מנסח את עיניו,
להיפטר מן הנציג הספרדי היחיד בראש־רשימתם.
מוצא
אפשרי: העברת עוזיאל לתפקיד
דיפלומטי בעולם הלטיני, פינוי הדרך לד,אומר,
שיהיה אז הבום האמיתי של משרד־המשפטים*.
עתננות הדלת
הנעולה
חברי מזכירות מפא״י ישבו דרוכים, ב אחד
מערבי השבוע שעבר, לפני שובו של
דויד בן־גוריון לארץ. הדיון בפרשת התפטרותו
של שר החינוך והתרבות זלמן ארן
מרט את עצביהם. ארן ויריבו, שלום לוין,
לא גילו סימנים של נכונות לפשרה.
גם מזכיר מפא״י יוסף אלמוגי היה נרגז׳,
* בתנאי שהפרוגרסיביס יצליחו להעביר
חוק, שיטול מן היועץ המשפטי את עצמאותו
המוחלטת וסמכויותיו הנרחבות, לפי
הצעת העולם הזה. הצעה כזאת הוגשה גם
על־ידי יוסף סרלין בשם הצ״כ.

תעלומה גנחה: כיצד שבו כתני הדת
הידיעה המרעישה ביותר, שהועברה הש־
:וע מפה לאוזן בין עובדי שרות השידור
גרמה לגל לחישות מדהים בחוגי הבוהמה
;תל־אביבית, יכלה להיות ידיעה משטרתית
־גילה: עובד גלי־צה״ל גנב עבודת־מחקר
יל חיי הדרוזים, שנמסרה לעיבוד רדיו-
!וני.
גילויו של הגנב עשוי היה להיות סיפור-
ותח. דווקא הקריין הצעיר 21 שהציג
ות עצמו כעד והירבה לשתף פעולה עם
ווקרי הפרשה ולעזור להם במציאת הגנב,
חשד על ידם. הם הזמינוהו לחקירה, הו־
׳יעו לו כי אין להם ספק שהוא הגנב.
הקריין הכחיש את ההאשמה שיוחסה לו. רק
רגע האחרון, לפני שהוכנס על־ידי שוט־יו
לדירת הוריו בצפון תל־אביב, נשבר
:ובד גלי־צה״ל, התחנן בפניהם :״אני מודה
אשמה. עבודת המחקר נמצאת אצלי. רק
ל תספרו להורי, כי אמי חולה. דעו שלא
נבתי את החומר. הוא נמצא אצל אחד
שם מיכאל הולר. כשהולר ניקה את חדרו
פרטי בתחנת־השידור מצאתי את העבודה
ין לבניו. לקחתי אותה הביתה כדי לקרוא

החוקרים רשמו את הודאתו, איימו עליו
לא יעז לגלות את תוכן החקירה לאף

אילו פירסמה המשטרה את הידיעה הפיק־זית,
היתר, הפרשה מסתיימת יום אחרי
דפסתה בכל העחונים, איש לא היה ממיר
להתענין בה. הבדיות המסתוריות ש־

הילכו סביבה, כאילו התכונן הגנב לנסוע
עם המחקר לאוניברסיטת טורבון הצרפתית,
להגיש אותה לפרופסורים שש, היו נמוגות.
אולם השלטונות העדיפו למנוע את פרסום
הפרשה. כי מאחורי הידיעה הקטנה
הסתתר אחד הסודות הכמוסים ביותר: גילוי
קיומה של עבודת־המחקר היה מערער סופית
את היחסים המתוחים בלאו־הכי, בין ממשלת
ישראל והעדה הדרוזית בארץ.
מחבר המחקר, עמום פרידמן, צבר צעיר
מראשון־לציון, עלול היה נוסף לזאת לגרום
אף לשפך־דם בלתי־פוסק בקרב הדרוזים.

קר עיוני. הוא חיפש משהו סנסציוני. הסנסציה
נמצאה: תוך עבירה חמורה על החוקים
הנוקשים של מארחיו, הצליח לגלות
את עיקרי הדת הסודיים של הדרוזים* ,להעתיק
פרקים שלמים מספריהם.
היה זה פשע חמור. כי מנהג דרוזי
קדוש קובע, שרק מי שהוכתר כזקן או חכם
רשאי לקרוא בספרים הדתיים. שאר בני
העדה הדרוזית, חייבים להסתפק בשמיעת
התורה בעל־פה, לפי משפטי הזקנים השופטים
את בני־עמם.
אף על פי שכל הדרוזים יודעים את
הכתוב בספרי הדת, רובם, פרט לזקנים,
לא ראו בכתב את העקרונות המקודשים.
גישת נוכרים לכתבי־הדת מחייבת את המתתם.
הזר היחיד שהעז, בעזרת בן־השייך,
לעלעל בספרי הדת של הדרוזים, היה עמוס
פרידמן.

הז רבקד שי חדת

ך * פרשה החלה לפני למעלה משנה.
| 1ליד באר־שבע הכיר עמוס פרידמן, שהתגורר
בשנים האחרונות בחיפה, את בנו
של שייך אמין טאריף, ראש העדה הדרוזית.
בוגר בית־הספר התיכון, שלא השלים
עדיין את בחינותיו, רכש את אמונו של
הדרוזי. ההיכרות בין השניים הפכה לידידות
עמוקה, שבאחד הימים נשאה פירות
בשלים: עמום הביע בפני ידידו את רצונו
לבקר בביתו. בזהירות רבה גילה לדרוזי כי
בכוונתו לחיות בין בני עדתו, לערוך מתקר
סוציולוגי על אורח חייהם.
לרמזי לא היתר. כל סיבה להתנגד. כאדם
המתפאר בהכנסת־האורחים שלו, הזמין את
פרידמן אליו, איפשר לו לחיות שבועות
אחרים בביתו. אך פרידמן לא הסתפק במח־

ראש־ העדחא מין ט א רי ף
לזר המגלח את הסוד — מתתו

הדת הדרוזית היא תערובת של יהדות,
נוצרות ואיסלאם, והיא דוגלת באל אחד
שהופיע לא פעם לעיני בני־אדם, בדמות
אנושית. הופעתו האחרונה היתה ב־1030
במצרים, בדמותו של הכליף אל־חאכס. הם
מאמינים שאל־חאכם ישוב כדי להעניש
את הכופרים ולהנחיל נצחון־עולם לדתם,
המבוססת על שבע מצוות: אמת, הבנה
הדדית, דחיית כל דת אחרת, התרחקות מרוחות
רעות ומאנשים שירדו מדרך הישר,
י הכרח בייחוד האל, הסתפקות בכל עבודה,
סבלנות בכל התנאים.

לא יכול לסבול את נוכחותם של חמישה
כתבי היומונים, שנמצאו בחדר הסמוך,
שמעו את הדיון הסוער .״למה הבאת
אותם?״ שאל את דני מנדלסון, דובר המפלגה.
״לא צריך להביא עתונאים לישיבות המז כירות!״
מנדלסון
הממושקף פנה אל הכתבים,
ביקש מהם להיכנס לחדרו׳ המרוחק יותר
ממקום הישיבה. אלי אברהמי (למרחב) ,משה
אישון (הצופה) ,שרגא הרגיל (ידיעות חדשות)
,שלמה נקדימון (חרות) ,ואברהם לוי
(ג׳רוזלם פוסט) ,מילאו את בקשתו של
הדובר שחור־השיער. הם התמקמו בחדרו,
חיכו לסיום ישיבת המזכירות.
כנין מפא״י -כית־סוהר. השיחה
הבטלנית שניהלו העתונאים בינם לבין עצמם
לא סיפקה את יצר רדיפת החדשות שלהם.
כתב חרות המשועמם החליט לעזוב
את החדר.
להפתעתו גילה כי הדלת נעולה על מפתח
.״צריך להזעיק את המשטרה!״ קרא
גקדימון בהתרגשות ,״סגרו אותנו כמו ב־בית־סוהר!״
״אני
מטלפן!״ הכריז משה אישון הדתי,

׳ הדרוזיים

כשהמחקר בידו׳ שגילויו עשוי היה לגרום
להריגת פרידמן ובן*השייך על־ידי דרוזים
קנאים, מיהר הצבר העברי לאישיות חינוכית
מרכזית בישראל. הוא הציע להדפיס
את מחקרו בחוברת מיוחדת, שעתידה היתה
לשאת את השם: דע את ארצך.
החוקר הנמרץ נענה בשלילה, ובלית־ברירה
הציע את גילוייו לגלי־צה״ל, ביקש
ממנהל תחנת־השידור לחבר סידרת תסכיות
על חיי הדרוזים. במשך כמה חדשים התגלגלה
עבודת־המחקר בארונו הפרטי של
מיכאל >״מייק״) הולר, אחד האחראים לתחנת-
השידור הצבאית, שלא היה לו קשר לגניבה.

הגונכ מגנב -פטור

ך * גניבההתגלתה במקרה, כשחזר
1 1עמוס לגלי־צה״ל וביקש את מחקרו. איש
לא ידע את מקומו. ואז הזעיק את המשטרה.
אך זריזותו של עמוס בהזעקת המשטרה
היתד, בעוכריו. הכריז השבוע אחד החוקרים,
שטיפלו בגניבה :״אנחנו לא נעמיד את
הגנב לדין. איננו משוכנעים כלל אם גנב
את המחקר או לקח אותו בתום־לב. בכלל,
הפסוק הנודע אומר: הגונב מגנב — פטור.
מה שברור הוא כי פרידמן עשה מעשה
מידמה חמור, בהעתיקו בגנבה את עקרונות
הדת של הדרוזים. מעשה זד, פוגע
בשמה הטוב של המדינה. אנחנו נעמיד את
החוקר הבלתי־אחראי הזה לדין!״

שהחליט למתוח את העתונאים הנבהלים.
הוא טילפן לאשתו.
אישון לא הספיק לסיים את השיחה. דני
מנדלסון האלגנטי פתח את הדלת, כשחיוך
רחב על פניו .״חברה,״ פנה בקול רווי־צער
אל העתונאים הנדהמים ,״ארן הלך כבר
הביתה.״
הכרזתו של מנדלסון איכזבה את הכתבים
.״לא יהיה לנו מה לכתוב,״ התאוננו
בפני מנדלסון השלוד ,״סדר לנו משהו!״
אך האכזבה שהיתר, מנת חלקם של כל
העתונאים לא כללה את אברהם (״כושי״)
לוי, כתבו המזוקן של הג׳רחלם פוסט. הוא
נטל את הטלפון, ביקש מעורך־הלילד, של
יומונו להשאיר מקום בולט בעמוד הראשון.
״יש לי ידיעה מצויינת,״ הודיע כושי בטלפון
,״דובר מפא״י נעל את העתוגאים בחדרו!״
מפא״י
נגד כטאונה. למחרת לא
חדל הטלפון לטרטר בחדרו הצנוע של מג־דלסון,
בבנין מפא״י ברחוב ד,ירקון, תל־אביב.
עתונאי־החוץ ביקשו אישור לידיעה,
שפורסמה בהבלטה בג׳רוסלס־פוסט, מיהרו
לטלגרף אותה לעתונאים בחו״ל.
הדבר הרגיז את מפא״י, במיוחד לאור העובדה
שג׳רוסלס פוסט הכושל, דל־התפוצה,
מתקיים מסובסידיה מפא״יית, וכי למעשה
הוא שייך לגורמים מפא״יים.
סיפר השבוע מנדלסון הצעיר :״טילפנתי
לשריה שפירא, ראש מערכת ג׳רוסלם פוסט
בתל־אביב, ואמרתי לו: המקרה חמור, אולם
לא אני סגרתי את העתונאים. תכחישו את
הידיעה, כי הענין רק היה בדיחה! שפירא
התקשר עם טד לוריא, עורך העתון בירושלים,
אבל לא פורסמה כל הכחשה לכתבה
של כושי. לכן אתבע אותם לדין בפני אגו דת
העתונאים. חוץ מזה אתייעץ עם היועץ
המשפטי של מפא״י. יתכן שאתבע את ה־עתון
ואת כושי למשפט על הוצאת דיבה.״
בסוף השבוע נשארה התעלומה בלתי־פתורה:
מי כלא את העתונאים בבית־מפא״י?

לבד במערכה
בשלושה מקרים נפרדים הושם השבוע
הדגש על עמדות, שהעולם הזה ייצג
אותן לבדו, מול נסיון ההשתקה של העתר
נות הכללית:

• פרקליט־המחה יעקב כר־אור

הופיע בפני ציבור העתונאים בתל־אביב,
הטיף להם מוסר על כניעתם להחלטות שרירותיות
לאסור פירסום של פושעים. תוך
כדי כך חזר בר־אור על טענות העולם הזה,
כי העלמת שמותיר,ם של פושעים מבטלת
גורם חשוב של הרתעה, מגינה על פושעים
ופוגעת בשלום הציבור.
• בפר שתה״ברמלית״ ניתן אישור
לגילויים המחרידים של העולם הזה
( .)1174 העתונים, שד,שתיקו את הגילויים,
נתנו פירסום לטענות החברה הצרפתית כי
ד,״תקלות״ נגרמו על־ידי הצתת הישראלי.
החברה סירבה להיענות לדרישות אבא חושי

ולשלם עבור הנזק החמור שנגרם באשמת
חושי ואנשיו.
#בפר ש ת ״אל על״ נאלצו העתו־נים
לאשר בעקיפין את ההאשמות החמורות
של חעולם הזה 1169 על ביזבוז המיליו נים,
בשעת רכישת הט־יטניות כך אישר
השבוע הארץ במאמר על רכישת הסילונים
החדשים :״לא הובא (בשעתו) בחש בון...
פיתוחם המזורז של מטוסי ה סי לון ...התוצאה
היתד, כי היתרון שמטוסי בריטניה
הקנו לאל־על הצטמצם לתקופה של שנתיים,
במקום חמש־שש שנים שלהן קית
(הדבר) מנע מאל־על לכסות את מחיר הקרן
של צייה הנוכחי.״ הארץ טען, משום־
מה, ש״אין להאשים בכך איש״ — תוך
התעלמות מן העובדה כי אף אחת מן
החברות האמריקאיות המנוסות לא קנתה
את הבריטניות, בהעריכן נכון את ההתפתחות,
בניגוד להנהלה השחצנית של אל־על.

נ 1ער
הצופי ה גודד•ם
תנועת־הצופים המפא״יית, הנהנית מתמיכה
כספית של הממשלה והרשאית לנהל
תעמולה בין תלמידי בתי־הספר, בעזרת
המורים (העולם הזה ,) 1140 נחשבת לתנו־עת־נוער
מאושרת. הורים רבים חושבים
שאינה תנועת־נוער מפלגתית. הם מסתמכים
על העובדה שנציגי מפא״י, ד,צ״כ והפרוגר״
סיבים נמצאים יחד באגודת אוהדי תנועת־הצופים,
כיהלומים ססגוניים בכתר הממלכתי.
הכתר
המכובד חיזק את הצופים. שעה
שתנועות־הנוער האחרות סבלו ממחסור
כרוני של חניכים ונותקו מבתי־הספר, הצליחו
הצופים לרשום במסגרתם, בערים וב־מושבות
12 אלף החברים•.
אך ראשי הצופים, לא שבעו נחת מהצלחתם.
הם ידעו כי חניכיהם אינם לוקחים
חלק פעיל בחיי הצופים, מזלזלים בעקרונות
הקיבוציים של התנועה.
התאונן השבוע אחד המדריכים, שנשלח
לבלות את שירותו הצבאי בעיר, והם־
נצל את הזמן כדי ללמוד באוניברסיטה :״החניכים
שלי באים רק למסיבות הקברט בפורים,
ולסידרת שיחות על בעיות־מין. כשאני
מזכיר להם את העקרון הצופי, חינוך
לחלוציות בכל שטחי החיים, תוך העדפת
ההתיישבות העובדת, מסתלקים כל החניכים
מן הצריף.״
תנורי*״ז רצופים. היחידים שאף פעם
לא סבלו מהתרוקנות צריפיהם היו צופי
רמת־גן. כי המדריך המבוגר משה למלש־טרייך,
בעל בית־חרושת לממטרות, שהתפרסם
בויכוח עם הממשלה על גובה מחיר
היצוא של סחורתו, ידע תמיד לשים בקצה
* בתנועה־הנזאוחדת (מפא״י) ; 9000 :ה־שומר־הצעיר
(מפ״ם) ; 2500 בית״ר (תנועת
חחרות) .600

חכתו פתיון מתאים, כדי למשוך את לב
הנוער.
תחת ללמד את צופי רמת־גן את ערכי
הצופיות הבלתי־נוחים של מייסד הצופים,
רוברט סטיפנסון סמית באדן־פאול, ולחנך
אותם לעבודה קשה בקיץ, נהג למלשטרייך
לשלוח את צופיו למחנות־נופש נוחים .״אצלי
לא יוצאים למחנה בלי תנורי־גז,״ התפאר
פעם בפני אחד ההורים. הבילוי הנעים, ללא
מאמצים וחובות, איפשר לו למנוע את פרישת
נעריו מצריף הצופים.
ה תירו ץ: עבד אל־גאצר. עד שלפתע
התברר כי גם שיטות אלו לא הספיקו,
והצופים הצעירים החלו נוטשים את
התנועה. למלשטרייך החליט לבלום את גל
העזיבות.
השיטה הבדוקה: הוא שלח מכתבים להורי
הצופים, הציע לארגן מסע־נופש לקפריסין.
במחיר של 100 לירות לצופה, התכונן
להשיט לקפריסין 300 נערים ובכך
לשמור על השתייכותם לתנועת־הנוער.
התנצל השבוע יעקב (״יאני״) אפשטיין,
האחראי הסימפטי של הצופים, שלא היה
נלהב לתוכנית המהפכנית ביותר בתולדות
תנועות־הנוער בארץ :״יש סיבה חשובה
לקיום הטיול. עבדול נאסר מארגן את צופי
המזרח התיכון נגד ישראל. אנחנו רוצים
לשלוח את הרמת־גנים כדי לחזק את הקש רים
עם צופי קפריסין, שלא יפלו ברשתו
של רודן מצרים.״
חינוך הסושי עשה את שלו
המורה הבלתי־מוסמך דומה לכושי של
המימרה המפורסמת: כאשר הוא גומר לעשות
את שלו, דורש ממנו משרד־החינוך
ללכת.
קיים עדיין ויכוח אם אמנם יכולים בתי
הספר בישראל להתקיים בלי 3500 המוריב
הבלתי־מוסמכים, שרובם משרתים באיזורי•
פיתוח, שם דורכת רק בקושי רגלו שק
המורה המוסמך.
אולם למרות אי־סיומו של הויכוח החי
ליט משרד־החינוך, לגבי כמה מן המורינ
האלה, שהם עשו את שלהם, יכולים ללכת
תעסוקה כ שרות הממשלה. שניו
כאלה הם סעדיה לנקרי ( )36 ואהרון צ׳פלו
( ,)40 בעלי משפחות מרובות־ילדים, שפוטר
מעבודתם החינוכית.
מאז סוף חודש אוגוסט 1959 מסתובביו
השניים ללא עבודה, אחרי שקיבלו מכתב
פיטורים, ומשרד־החינוך סירב לעזור לה!
להשלים את לימודיהם באולפן, ולקבל תוא
של מורים מוסמכים.
תחת זאת הצליח סעדיה לנקרי, עול
מספרד ואב לארבעה ילדים, לשכנע את מע
רד־החינוך והסתדרות המורים להרכיב ועד
פריטטית, שתדון בגורלו• קבעה אותה ון
(המשך בעמוד 4

״העולם רחת־ מגלה רואשוש את השכן!י8רא שר החס! יט
ן-י סרט ״אכסודום״ שונה במידה ניכרת מן הספר הנושא את אותו השם. למרות שגם
ן | ליאון יורים כתב את ספרו תחילה כתסריט (שנפסל על־ידי מטרו־גולדווין־מאיר) ,עבר
הספר ניתוח קשה לפני שהוכן לד,סרטה. נדמה כי התסריטאי, דאלטון טרמבו, לא התייתם
בכבוד רב למקור. טרמבו, קומוניסט לשעבר שסולק למשך זמן רב מהוליבור, ניסה למחוק
את התופעות המגוחכות ביותר, לפסול את הדיאלוגים הצורמניים במיוחד.
אולם גם התסריטאי הגאוני ביותר לא יכול היד. להפוך את אכסודום ליצירה ספרותית או
אמנותית. אם ספרו של יורים הוא רומאן זעיר מונומנטלי, הרי תסריטו של טרמבו מספיק
בקושי לסרט־מתח באנאלי. כמו הספר עצמו, נעדר גט התסריט דמויות חיות, בעלות אופי
מתפתח וסביר. אין בו קונפליקטים אנושיים של ממש. ארי בן־כנען, קיטי, קרן, דוב לנדאו
— כל אלה בובות־שעוור, מן הסוג המיוצר בסיטונות בבית־המלאכה ההוליבודי.
יוריס ניסה בעוז־רוח לכלול בספרו שמונים דורות של היסטוריה יהודית, ובמיוחד את
שלושת הדורות של ארץ־ישראל החדשה. התסריט צנוע הרבה יותר — הוא מקיף רק כמה
חודשים. אין בו עלילה אמיתית, אלא רק שרשרת של אירועים מותחים. חציו הראשון דומה
להפליא למאות סרטי־מחתרת אנטי־נאציים, תוך החלפת הנאצים הרעים באנגלים די נחמדים.
חציו השני הוא סרט־אינדיאנים מן הסוג המקובל ביותר, הנעשה זוועתי יותר ויותר ככל
שהוא דוהר לקראת הסוף. י
לא התסריט לבדו קובע את רמתו הסופית של סרט. הביום, המישחק והצילום חשובים
אף הם. אולם התסריט קובע לסרט גבול ברור. אנסודוס לא יהיה חלף עם הרוח, הגשר
על נהר קוואי, מלחמה ושלום או אפילו בן חור חדש. יהיה זה סרט־מתת שיכניס הרבה
כסף לבעליו, למגבית היהודית המאוחדת ולתעשית התיירות בישראל — אך שאמנות הקולנוע
תשתדל לשכוח אותו בהקדם האפשרי.

סודיות מוזרה אפפה השבוע א ת המיכצע הרועש ביותר במדינה :
הסרט ת הסרט ״אבסודוס״ ,שהחלה זה עתה בחיפה. הכל היה גלוי
לעיני זרקורי הפירסומת ה הוליכודי ת: הבובבים, הבמאי, מקומות
ההסרטה. ורק דבר אחד נשאר עד ע תה עטוף מ ס תו רין: ה תסריט
עצמו.
היה זה כאילו חשש אוטו פרמינג׳ר (תמונה למעלה) לגלות לאזרחי
ישראל מה בדיוק תובן הסרט המוסרט על אדמתם. היו לו סיכו ת
טובו ת לבך.
שבוע לפני בן זבה ״אכסודום״ לביקורת קטלנית מפי אדם ח שוב :
ראש־ר,ממשלה בבכורו וכעצמו. באשר נשאל דויד כן־גוריון כארצות־הכרי
ת לדעתו על ספרות יפה, גילה בי קרא רק רומאן אחד בשנים
האחרונות -״אכסודום״ .אולם, הוא מיהר להוסיף כזילזול בולט, גם
א ת הספר הזה גמר רק בקושי, כמאמץ רב .״פשוט רציתי לדעת מה
קוראים יהודי אמריקה על ישראל ״ 1
כעבור במה ימים בינם פרמינג׳ר מסיבת־עתונאים, הגיב בעקיפין
על הביקורת החריפה שמתח עורך ״העולם הזה״ על הסרט ת הספר.
למרות ש״העולם הזה״ נשאר בודד במערבה, הודה פרמינג׳ר כגלוי
שהביקורת השלילית מביעה א ת דעת הציבור הישראלי כולו .״תוש בי
ישראל לא אהבו א ת הספר״ ,הבריז ,״והם לא יאהבו א ת הסרט״.
כאשר נשאל אילו שינויים הבנים בעלילה, סירב בהחלט לגלות
פרטים. ה תסרי ט נ שאר סודי.
אך לא לזמן רב. אחד השחקנים הזרים, ששמע על ביקורת ״העולם
הזה״ ,השאיל על דעת עצמו א ת טופס ה תפרי ט שלו למערכת, מתוך
תקווה לשכנע אותה שאבן חד בו שינוי גדול לטובה, לעומת הספר.
להלן מגלה ״העולם הזה״ ,זו הפעם הראשונה, מה תוכנו של הסרט,
שזכה למעשה לגושפנקה ר שמית ולמלוא העזרה של ממשלת ישראל.

הירדים אינם מתאבדים
ך* סרט מתחיל בקפריסין. קיטי (אוזר, מארי סיינט) מסיירת בעיר, רואה במקרה
| | בנמל פאמאגוסטה כיצד מעמיסים הבריטים מעפילים יהודים על משאיות. תוך כדי כך
מנסה אחד המעפילים, דוב לנדאו (סול מיניאו) ,לברוח, נתפס ומוכה עד לאבדן החושים.
קיטי מבקרת אצל הגנרל סותרלנד (ראלף ריצ׳רדסון) ,המושל הבריטי בקפריסין( .בסרט
מושמט כל החלק הראשון של הספר, כולל העתונאי האמריקאי המטופש האוהב את קיטי
מילדות והשונא את האנגלים ).קיטי מכירה את הגנרל מפני שבעלה, צלם צבאי, נפל לידו
במלחמה. הצלם עוד הספיק לצלם את המטוס הגרמני שהרג אותו. הגנרל מבקש את קיטי
לעבוד כמה ימים כאחות במחנה המעפילים בקאראולוס, מתוך תקוזה שעבודה תסיח את
דעתה מן האסון שקרה לפני שנתיים. אחרי השיחה יוצאת קיטי עם האנגלי הרע, מייג׳ר
קלדודל (פיטר לופורד).
קלדוול (מפטפט) :אני מכבב מאד את הזקן. אחד הטובים( .מחייך ).לכן קצת קשה
להסביר את --נ ו, נגיד את הסטיה הקטנה שלו.
קיטי (במבט סקרני) :סטיה?
קלדוול (מנענע בראש) :בקשר עם היהודים. ראיתי שאת הבחנת בזה. כמעט ואפשר
להאמין לסיפור ששומעים עליו מדי פעם. קרוב לוודאי שזו שטות, כמובן. בכל זאת...
קיטי: איזה סיפור?
קלדוול נצר,זק) :שאם תנענעי היטב את אילן־המשפחה שלו, תמצאי למעלה איזה שהוא
יהודי.
קיסי שולחת בו מבט קריר, במבער לצעיף. היא לא תתוכח עם אחד כמוהו, ולא תתגונן
מפניו. הזקיף פותח להם את השער.
קיטי: בוקר טוב, מייג׳ר.
ברור שמסתבר לאחר מכן כי לסותרלנד אין כל דם יהודי (הסרט השמיט את כל הפרק
הזוזעתי של הספר, בו מסופר על אמו של סותרלנד, היהודיה החוזרת לעמה רגע לפני
מותה).
קלדודל הוא האנגלי הרע היחידי שנשאר באכסודום. תוך התחשבות בשוק האנגלי החשוב,
הפכו כל האנגלים האחרים לבחורים טובים. החיילים האנגלים מחבבים את היהודים ומריעים
כאשר הם מנצחים. בשיא המאבק מסתבר אפילו שהממונים בלונדון מפגינים לטובת
היהודים.
ך ייינתיים מגיע הגיבור. כמו בספר, מגיע ארי בן־כנען (פול ניומן) בשחיה לחוף
לקפריסין, מתקבל על־ידי ראובן, איש ההגנה, ומאנדריה (יו גריפית) ,סוחר קפריסאי
השונא את האנגלים והעוזר להגנה. הוא מתכנן מיד את הבריחה 611 :מעפילים, שהגיעו
באוניה האחרונה לקפריסין, יוברחו לארץ־ישראל.
בינתיים מתחילה קיטי לעבוד במתנה( .בספר היה זה מחנה־ריכוז אכזרי, בו קיימים
שליחים חשאיים של ההגנה. בסרט המחנה אמנם צפוף, אך נחמד. האנגלים טובי־הלב מסרו
מרוצנם את כל הניהול לאנשי ההגנה) .קיטי מכירה את קרן, מעפילה נחמדה בת ( 15ז׳יל
היוזרת) ומתאהבת בה מיד. היא משיגה מן הגנרל הבריטי רשות לקחת את קרן לחופשה
בעיר, דבר המאפשר להראות את הגוף של קרן בבריכת־שחיה.
קיטי: יש ילדה במחנה שהייתי מאד רוצה לקחת אותה החוצה, לחופש. רק לארוחת־צהריים,
ואולי לקניית כמה בגדים בשבילה.
סותרלנד (בחיוך משועשע) :אם כן, אני מניח כ י א ה את כבר לא מרגישה את
עצמך זרה בין היהודים?
קיטי (בחיוך נבוך) :אני יודעת שאמרתי (בשיחה קודמת) דבר טפשי. אבל מה אני יכולה
היא שונה
לעשות? אני באמת מרגישה זרה ביניהם( .הפסקה) .חוץ מילדה זו. איך שהוא,
לגמרי. נקודת ההשקפה שלה, הצורה בה היא עובדת. איך להגיד, היא פועלת ומרגישה
ומדברת כמו אמריקאית.
סותרלנד (ברצינות) :איני יכול לתאר לעצמי שבח רב יותר.
ליד הבריכה מבקשת קיטי מקרן לבוא עמה לאמריקה. קרן מסכימה בהתלהבות. הגנרל
מסכים לשחרר את הילדה. אולם --

קרו וקיט׳

ג׳יל היוורד בת ה־ 14 ואווה מרי סיינט, מנסות לשעשע את בנה בן
החמש של אווה, דרו היידן, שחזר עם אביו מטיול במכונית לנצרת,
שס קנו כפיה ועקאל בחנות ערבית. דרו, על אף גילו, עונה לאשלות כילד בן עשר לפחות.

ולם בינתיים נכנס האיש העליון, ארי בן־כנען, לפעולה. איך מבריחים 611 יהודים
> § ממחנה בריטי? פשוט מאד.
תמונה :73 ארי בן־כנען, במדי סרן בריטי, נכנס למחנה בריטי. התסריט טורח להסביר:

״כפי שעוד ניוזכח, זכה בן־כנען במדים
ובדרגה שלו בדרך הישרה במלחמת־העולם
השניה. אותות־ד,הצטיינות שהוא עונד גם
הם שלו הוא גילח את השפם הצברי
שלו.״ (כמו יורים בספר, מאמין משום־מה
גם בעל התסריט כי כל הצברים מצויידים
בשפם מסוג מיוחד, וכי בפגשם זה בזה הם
רגילים להתחבק ״חיבוק צברי״).
ארי בן־כנען מגיש ניירות, שזוייפו על־ידי
דוב לנדאו, והמזכים אותו ב־ 14 משאיות4 ,
אופנועים 18 ,נהגים 18 ,שומרים. מובן שהוא
מקבל את הכל מיד מן האנגלים הטפ־שים,
אחרי כמה רגעים של מתיחות. הוא
נוסע עם ציוד זה למחנה. אנשי ההגנה שם
מעמידים פנים כאילו הם מתנגדים, אך הקצין
הבריטי פוקד עליהם להעמיס את 611 המעפילים
על המשאיות.
בנמל כבר מחכה אוניה יודנית ישנה ש־מאנדריה
הקפריסאי השיג עבור ההגנה. אך
בדרך לשם, נתקלת השיירה של בן־כנען
במכוניתו של המייג׳ר קלדוול, הנמצא עם
קיטי בדרכו למחנה, כדי לקחת את קרן
לאמריקה. בן־כנען המחופש, מעמיד פנים
כאילו השאיר את קרן במחנה. רגע דרמתי:
האם יגלה קלדוול הרשע כי ניירות השיירה
מזוייפים?
הה, הה, הה. קלדוול הטיפש כל כך,
מתלהב מן הרעיון שמחזירים את היהודים
לגרמניה, שהוא נכנס ישר למלכודת. הוא
אפילו חותם על הניירות המזוייפים. ארי בן־
כנען לא י^ול להתאפק מלמתוח אותו.
בשעה שהמעפילים כבר עולים על האוניה,
מתפתחת שיחה בין בן־כנען וקלדודל, המאמין
כמובן שגם השני קצין בריטי:
לן לדוול (בהצביעו על המעפילים העולים
הוא פול ניומן. בצילום הוא נראה

הוא סול מיניאו. עם בת־זוגו בסדט,
לאוניה) :היינו צריכים להתחיל במדיניות זו
עם אשתו היפהפיה, ג׳ואן וודוורד ב11

ג׳יל היוורד. השני ם מרוצים א מרען״
לפני שנתיים. היהודים לא מעניינים אותי
אולם הכניסה של המלון, סוקרים את ההמונים הצובאים על הרלת.
כך בדיוק תיארו לעצמם את בן או בת הזוג.
כך או אחרת, אולם הם עושי־צרות.
ארי: אין ספק שזה כך, סר. כששניים
פירושו להראות
גברת פרנקל: אנחנו האמהות החלטנו. להחזיר את ילדינו למחנה
מהם נפגשים, מתחיל ויכוח. כששלושה נפגשים, מתחילה מהפכה.
חולשה. האנגלים יראו שאנחנו באוניה איננו רציניים.
רלדוול (מנענע בראש) :חצי מהם קומוניסטים, בין כה וכה.
ארי: לא חשוב מה חושבים האנגלים. אני לא יכול לקבל על עצמי את האחריות להניח
ארי: והחצי השני מלודים בריבית.
לילדים למות ברעב.
מ ל דוו ל: הם גם נראים מוזרים. אני יכול להכיר ביהודי ממרחק של קילומטר.
ארי (מצביע על עינו) :האם איכפת לך להסתכל בעין שלי, סר? נדמה לי שנכנס לי
גבר ת פרנקל (מנומסת, אך עקשנית מאד) :הקשב לדברי, בבקשה. אנחנו ניקח את
קיסם.
האחריות על עצמנו. אנחנו לא נשלח אותם חזרה, ולא נחזור איתם.
קלד וו ל: ברצון( .מרים עפעף של ארי ומתבונן בעין ).רבים מהם מנסים להסתתר מתחת
ארי (שולח מבט בשני היבריס שלה) :האם דיברתם על כך עם הילדים?
לשמות גויים. אבל מספיק מבט אחד בפרצוף שלהם, ואתה פשוט יודע.
גבר ת פרנקל: לדבר על מוות עם ילדים ש --ש --אינם יודעים עדיין מה
ארי: עם קצת נסיון, אפשר אפילו להריח אותם.
זה חיים?
קלד דו ל: מצטער. איני מוצא דבר בעיניך.
ארי: אני מצטער, הגברת פרנקל. על הילדים לחזור. את יכולה לחזור אתם, אם את
ארי: זה בטח היה הדמיון שלי. תודה.
רוצה. זוהי פקודה של ההגנה.

גבר ת פרנקל (מתפרצת) :הגנה, שמגנה. אתה איש חשוב, ארי בן־כנען, אבל אתה לא
יודע כלום. ומצביעה על שני ילדיה) :הבט בתינוקות שלי. נולדו מאחורי תיל דוקרני. זו
ך * ש ה מיי גי׳ רמגיע למחנה ורואה כי קרן נסעה בשיירה, מתגלה הזיוף. הצבא הבריטי
הפעם הראשונה שהם לא צריכים להסתכל דרך גדר, כמו חיות. עכשיו הם חופשיים, ושום
נכנם לפעולה. סיירת בריטית סוגרת את פתח הנמל. האוניה בנמל מכותרת. האנגלים
היטלר — שום אנגלי — שום הגנה — לא תכלא אותם עוד לעולם!
מאיימים לעלות עליה בכוח. בן־כנען מדבר ברמקול אל החוף.
גברת הירשברג: אני לא אקח את ילדי הזרה למחנה. הוא יבוא עמי לארץ־ישראל,
ארי (ברמקול) :אנו מפליגים לארץ־ישראל עם רב־חובל וצתת אמריקאיים. יש לנו 611
או שנמות יחד, פה באוניה. לא אקח אותו חזרה. שיקפא הירח! שייכבו הכוכבים! שימות
נוסעים. אנו נושאים 100 קילו דינאמיט בחדר־המכונות, עם פתילים מחוברים. אם חייל
בזרועותי ברגע זה — לא אקח אותו חזרה!
אנגלי אחד ידרוך על סיפון אוניה זו, נפוצץ אותה. האם שמעתם אותי?

קלדוול ועוזריו מוכים לרגע תדהמה.
* * ובן מאליו שקיטי נמצאת באוניה. היא באה לדאוג לקרן. מן הרגע הראשון היא
אדי (ברמקול) :האם שמעת אותי, רב־סרן?
קלד וו ל (בחיפזוין לתון רמקול) :כן, שמעתי את הודעתך.
תקומטת עם ארי.ארי: רצית לראות אותי?
(זה ההבדל העקרוני בין הספר לסרט. בספר לקח בן־כנען 200 ילדים על האוניה. האנגלים
מרעיבים אותם. בן־כנען מודיע שכל יום יתאבדו עשרה מן הילדים על הסיפון. ואילו
קיטי (מביטה בלעג במרים שלו) :כן, קפטן.
ארי (מחייך) :קפטן ארי בן־כנען. מדיביזית הצנחנים של הבריגאדה היהודית בצבא הוד־בתסריט
נמצאים באוניה בעיקר מעפילים מבוגרים, ורק כמה ילדים. איש א־נו מאיים להתמלכותו
אפריקה הצפונית, לבנון, סוריה, ארץ־ישראל• אותות־ההצטיינות הם אמיתיים.
אבד• האנגלים שולחים אוכל ורפואות בשפע. אבל המעפילים מכריזים על שביתת־רעב,
וזורקים את האוכל לים.
האם זה מה שגנרל סותרלנד שלח אותך לברר?
אבל קרן מסרבת עכשיו לבוא עם קיטי לאמריקה. היא רוצה לסבול יחד עם כל היהודים.
בן־כנען בספר הוא אדם עליון חסר־רגשות, המוכן לשחק בחיי הילדים והמאמין כי המטרה
היא גם חושבת שאביה, ממנו נפרדה בראשית מלחמת־העולם, נמצא בארץ־ישראל. קיטי
מקדשת את האמצעים. בן־כנען בסרט הוא עדין־נפש, כמו כל אמריקאי נורמלי בהוליבוד,
נשארת, ולאט־לאט היא מתהילה להעריץ את בן־כנען. ואיך לא תתאהב נערה אמריקאית
והוא מציע להחזיר את הילדים לחוף, כדי שלא יאונה להם רע. אבל דתקא האמהות הגיבורות
אינן מסכימות).
בגבר שהוא העתקה צברית של ״אמריקאי ס 100 לבן ופרוטסטנטי״?
הדרמטיות גוברת. דגל כחול־לבן עולה
בתורן האוניה, ששמה שונה עתה לאכסודוס.
בכל העולם נערכו הפגנות. אזרחי קפריסין
מתקהלים בהמוניהם, כדי לעזור למעפילים,
לבסוף נכנעת לונדון. לספינה מותר להפליג
לארץ־ישראל.
התפרצות של שמחה. המוני המעפילים,
הקפריסאים והאנגלים מתערבבים בהתלהבות
ציהלת. המאבק על הספינה נגמר — אך לא
הסרט. הוא הגיע ברגע זה רק לתמונה מספר
160 מתוך 578 תמונותיו.

דוב לנדאו

זוועות׳! שד לנדאו

קהל 1רהב

שאינו מש מפתח המלון, משעות הבוקר
המוקרמות ועד שעות הלילה המאו־חרות,
מקיף בטבעת צפופה את אתה מרי סיינט ואת סול סיניאו,

היוצאים מהמלון בדרכם לעבר המכוניות החונות בדחוב צדדי. על
אף המהומה והלחץ חותמים אווה וסול לכולם, מחייכים בלי סוף.
ביניהם (מרכיב משקפיים) נראה קצין העתונות של הצוות, פרד היפט.

י• חיפה מתקבלים המעפי־לים על-
! -ידי השלטונות הבריטיים, הסוכנות היהודית
והאוטובוסים של הקיבוצים. אולם
דוב לנדאו מסתלק מיד. הוא מחפש בית,
לפי הכתובת שבידו, כדי להצטרף ל״ארגון״.
אך כשהוא מגיע לכתובת, הוא נעצר על
ידי בלשים בריטיים( .זה הקטע הראשון
שהוסרט השבוע) .אולם כאשר רואים הבריטים
שדוב אך זה עתה הגיע ארצה, הם
משתכנעים כי אין הוא יכול להיות ״ארגון*
(לדעת התסריטאי ,״ארגון״ הוא תואר של
חבר הארגון) .הם משחררים אותו.
זו טעות, כמובן. שליחת הארגון הבחינה
במאסר דוב, ואיש הארגון מחכה לדוב בצאתו

מן המשטרה. הוא מובל אל המפקד הראשי של הארגון, עקיבא (דויד אופאטושו) ,דודו של
ארי בן־כנען, שהוא ״אדם קטן ועדין, בשנות ה־ 60 שלו. יש לו זקן המסופר כראוי
ומשקפייצביטה מחוברים עם סרט לחזייתו. הוא יושב בכורסה ישנה, ועובר על עתוניס
רבים, כל אחד בשפה אחרת. מדי פעם הוא חוזזך קטע במספריים, ושם אותו בזהירות בתוך
קופסה קטנה. הטרוריסט המבוקש ביותר בארץ־ישראל דומה יותר לתלמיד־חכם עדין ומזדקן.״
דוב עובר חקירה של אנשי האצ״ל. הם שואלים אותו על עברו באושוויץ. תחילה הוא
מנסה להכחיש שהיה שייך לפלוגה המיוחדת, שעזרה לנאצים לקבור את היהודים.
עקיכא איך נקבע מי יחיה ומי ימות?
דוב: ובכן, תחילה היה עליך להתפשט. אחר־כך גזזו את שערותיך. אחר־כך כולם הסתדרו
בשורה והלכו לחדר התחנה.
עקיבא: כפי שאתה זוכר, הם היו גברים, נשים וילדים — כולם יחד — וכולם
ערומים?
דוב (כמעט רואה את זה) :כן. והרופא בדק אותם. ואמר להם דרך איזה דלת לצאת.
היו --היו שלוש דלתות. ואם רצו להרוג אותך --א ז יצאת דרך הדלת הראשונה.
עקי = א: וזה היה הרוב?
דוב: כן. רובם. אבל אם היית די חזק כדי לעבוד — אז יצאת דרך הדלת השניה.
עקיבא: כמוך.
דוב: כן. והם שלחו אותך --
עקיבא: אמרת שהיו שלוש דלתות. מי יצא דרך השלישית?
דוב: נערות.
עקיבא: כל הנערות?
דוב: לא. רק הצעירות. והיפות.
עקיבא: ומד, קרה להן?
דוב: נו --אנ שי הם.ס. במחנה החזיקו באחדות מהן. האחרות נשלחו למחנות הצבא.
בשביל --ב ש בי ל החיילים.
לבסוף מגיעה החקירה לשיאה:
עקיבא (בעדינות) :אתה הצלת את חייך על־ידי כך שעבדת בפלוגה המיוחדת? נכון?
דוב (ביאוש) :כ־כן.
עקיבא: תפקיד היהודים בפלוגה המיוחדת היה לגזוז את שערות שאר היהודים?
דוב: כן!
עקיבא: להוציא את הגופות מתאי הגאזים?
דוב: כן!
עקיבא: לאסוף את סתימות הזהב משיניהם?
דוב (בצווחה של כאב) :כן, כן, כן! (פניו מעוותות, עיניו דומעות, הוא מכה באגרופים
קפוילים על השולחן ).מה יכולתי לעשות? מה יכולתי לעשות?
עקיבא קם לאיטו, עומד ומסתכל בצעיר הרועד.
עקיבא: אנו לוקחים בחשבון שהיית בן פחות מ־ 13 שנה כשנכנסת לאושוזיץ. בכל
זאת, עלינו לדעת את האמת. האם יש עוד משהו?
דוב: כן!
עקיבא: אז ספר לנו.
דוב: לא! אני לא יכול לספר לכם! לא אספר! הרגו אותי, אני לא יכול!
עקיבא: ספר לנו.
זוב מתמוטט על השולחן, פניו חבויות בזרועותיו, והוא גועה בבכי כילד.
דוב (קריאה של השפלה מוחלטת) :הם השתמשו בי! הם השתמשו בי --כמו
שאתם משתמשים באשה
(פרט זד, הוא המצאה של התסריט, ואינו קיים אפילו בספר, הגדוש בזוזעות ).דוב מתקבל
לארגון.

רן נשלחה לגן־דפנה, כפר־הילדים בעמק־החולה (שנבנה מחדש ליד נצרת) .תמונות
של אושר וגיל. הילדים החדשים מתקבלים בטכס חגיגי, בנוכחות אביו של ארי, ברק
י בן־כנען (לי ג׳ .קוב) ,שהוא חבר הועד הלאומי ועסקן ציוני. הוא נואם נאום ציוני
ארוך על בנין הארץ ועל הידידות הגדולה בין היהודים והערבים. טאהא, מוכתר של אבו־ישע,
הכפר הערבי הסמוך (ג׳ון דרק) ,שאביו נרצח על־ידי הגאנגסטרים של המופתי בשעת
תפילה, מברך גם הוא את הילדים. תוך כדי כך הוא מספר להם כי הערבים ״למדו מן
היהודים את הברכה היפה, שלום!״ (אין לדרוש מבעל התסריט בהוליבוד שידע כי ״שלום״
היא ברכה שמית עתיקה ביותר, הקיימת בכל השפות השמיות — וביניהן ערבית — מאז
שחר ההיסטוריה).
טאהא ולמרות שאנחנו איננו שותים יין, בכל זאת אנו מציעים לכם את הברכה
העברית מ רי ם כוס חלב) לחיים! (מוריד את הכוס) שלום! (הילדים עוזים) .יהא
נא שלום בינינו לנצח! תהא ברכת אללה על כולנו!
בעוד אביו נואם בצפון, מתיצב ארי בן־כנען בפני מפקדת ההגנה. איפה? כמובן: בישיבה
ירושלמית. כל ראשי ההגנה לובשים כיפות ומחופשים כתלמידי־חכמים. מפקד ההגנה, אבידן,
מטיל על ארי למצוא את דודו, מפקד הארגון, ולדרוש ממנו להכריז על הפוגה של שבועיים
לפחות, מכיודן שפעולות הארגון מזיקות לישוב ומפריעות להשיג רוב למען מדינה יהודית

באו״ם•
ארי: אנסה.
אבירן: אמחיש לך עד כמה העניו חמור, לדעתי. אילו חייתי מגלח ברגע זה משהו
על פעולות הארגון — הייתי הולך למשטרה. הייתי מוסר אותם לאנגלים! הייתי הופר
למלשין!
לרגע נועץ בו ארי מבס.

פרמינג׳ר את הצנחנים הבריטיים שלו, הדומים עד להפליא לחיילי צה״ל ממוצא מזרחי.

ארי: אני חושב שכך זה אצל רוב הגברים.
(אבידן אינו מגשים, כמובן, את איומו.
בסרט, כמו בספר, אין זכר לסיזון).
כאשר מחכה ארי במלון המלך דויד לשליח
הארגון, הוא נתקל בקיטי. הם סועדים
יחד. תוך כדי כך ״היא מביטה בו בסקרנות.
הוא מעניין אותה. היא היתה יכולה
לחבב איש זה.״
ארי: בעלך לא ציפה לכך שתתאבלי
עליו כל חייך, לא כן?
קיטי (בבת־צחוק) :אתה אינך יודע על
מה אתה מדבר. אני חושבת שהאהבה שייכת
לאנשים חיים.
א רי: אם כן, מדוע לא מצאת לך גבר
אחר?
קיטי: סיבות רבות. אחת היא, שעבודת
בעלי מילאה את כל חייו. אני מניחה שזה
טוב — לפחות רוב הגברים חושבים כך.
אבל גבר שאין לו כלום זולת עבודתו, הוא
רק חצי גבר.
ארי: ואת רוצה גבר שלם.
קי טי: בדיוק. המחצית השניה של חייו
צריכה להיות — אני, אשה.
ארי (חיוך ותנועת־יד) :לא הייתי אף
מציע תחליף.
קי טי: אבל הוא לא צריך רק לרצות
באשה. הוא צריך לרצות לחלק את חייו
עמה, כמו שהוא מחלק אותם עם עבודתו.
האשד, לא צריכה להיות בעיניו דבר שבנו־חיות.
היא צריכה להיות דבר שבהכרח.
א רי: אני חושב שכך זה אצל רוב
הגברים.
קיטי (בעקשנות) :לא. לא הבהרתי את
כוזנתי. הוא צריך להיות זקוק לה לא רק
כאשד — ,אלא בשלמותה — הוא צריך
הוא סול מיניאו,
להיות זקוק לה כאדם!
אשר שינה לגמרי את
דמותו. את המשקפים הסיר לפני ההסרטה.
אחרי דו־שיח עמוק זד, על בעיות החיים,
נוטש ארי את קיטי לפתע באמצע הארוחה,
ללא התנצלות, מפני שהוא נקרא לעקיבא. קושרים את עיניו, משכיבים אותו בתחתית
המכונית ומובילים אותו אל מפקד הארגון, בכנסיה החבשית. אחרי גילויי אהבה הדדיים,
כשהזקן מסתיר את רגשותיו בפולחן של עשיית תה, מגלה לו ארי את שליחותו.
עקיבא מסביר לו שטרור צריך להימשך, ונראה כי התסריטאי וארי מסכימים עמו. ארי
חוזר בלילה למלון המלך דויד ומנסה להיכנס לחדרה של קיטי. קיטי, הלבושה רק בכותונת
לילה, לובשת חלוק ופותחת.
ארי מתנצל, מנסה לגרור אותה לטיול לילה. אולם קיטי מתחמקת ממד, שעומד להתפתח
לסצנת־אהבה הוליבודית טיפוסית.
ארי (נוגע בכתפה בעדינות) :אז למד, איננו יכולים לשבת ולדבר? אני --אני
רוצה להכיר אותך.
קיטי מתרחקת ממגע ידו.
קיטי: נדבר מחר, כשניסע יחד לגן־דפנה. אנסח את זה כך, מר בן --
ארי (מפסיק אותה) :ארי.
קיטי (נענית) :ארי. שתינו יחד כוסית אחת או שתיים. בילינו כמה דקות בארוחת־הצהריים,
ומחר אני מקווה שתהיה לנו נסיעה נעימה. מעבר לזה, אני --אני פשוט
לא רוצה להתקשר.
ארי לזא׳ועת־יד. הוא מחייך) :אבל האם את לא מבינה? לא היית יכולה להגיד זאת, לולא
התקשרת כבר!
קיטי ניגשת לדלת, פותחת אותה) :הגיע הזמן ללכת הביתה, ארי.

האצרניק

אחנה בצד האיחוח
בצאתם מירושלים הם נוכחים
(״גופות --א ב רי ם מהן
המוט שלו, הועפו׳ לתוך חלון־
החולד, הם יוצאים מן המכונית,
הנוף ומתווכחים על ההיסטוריה

ףמחרתבבוקר נוסעים קיטי וארי לעמק החולה.
/בפיצוץ תחנת־משטרה על־ידי פצצת־חבית של הארגון
--מ פוז רי ם על המדרכה דגל בריטי, וחלק מן הראווה של חנות״־סעדנים מעבר לרחוב בכניסה לעמק
עולים לפיסגת דשא מוצלת עצים, יושבים, משקיפים על
הישראלית.
קיטי לבעדינות) :ארי ...
הוא מסתיבב באיטיות, רואת את החום השפוך על פניה. היא מושיטה לעברו את ידה
החופשית ומניחח כף יד על לחיו, תוך סיבוב כל פניו אליה. היא מרחיקה את ידה, מניחח
אותה על הדשא מעל לראשה.
קיטי (ממשיכה בעדינות) :אני צודקת, ארי, ואתה טועה. אין הבדל בין ה ע מי ם...
הוא מתכופף קדימה ומנשק אותה. זרועותיה נעות ממקוזון, מעל לראשה. הן מחליקות
על כתפיו ומחבקות אותו.
כך, אחרי כמה וכמה נשיקות, מגיעים לבסוף למושב יד־אל, שם נמצא המשק של משפחת
בן־כנען• אוכלים ארוחה יהודית דשנה, בנוכחות אבא, אמא ויורדנה, אחותו של ארי.
יורדנה נקראה בטלפון מגן־דפנה, שם היתד, עסוקה אותו רגע במתן תרגילי־סדר־חמושים
לילדים, הנושאים מקלות־עץ במקום רובים. בזמן הארוחה מתפרץ אביו של ארי ומקלל
את עקיבא אחיו, החשוב בעיניו כמת בגלל שייכותו לארגון. הסעודה נפסקת, קיטי ממשיכה
בדרכה.
בגן דפנה מראה קרן לקיטי את הכפר החמוד, וגם את הפסל של דפנה, חברתו הקודמת
של ארי, שעל שמד, נקרא המקום. בספר נאנסה דפנה על־ידי הערבים בחניתא, אולם בעל
התסריט רחמן יותר:
קרן: היה היתה פלמ״ח אחת, והערבים תפסו אותה, והם --ה ם עינו אותה
כדי להוציא ממנה דברים. והיא לא רצתה לספר. אז שלחו אותה חזרה למושב יד־אל
ב --שק, קשורה לגב של פרד. הם --חתכו את ידיה ורגליה והוציאו את
עיניה( .ממשיכה בקול מעריץ ונלהב) אבל היא לא סיפרה להם שום דבר!
קיטי (בעדינות) :היא היתד, צעיחה מאד.
בלילה מגיע גם ארי, רץ אל קיטי מחבק ומנשק אותר, לרגלי הפסל של דפנה. קיטי אינה
משתפת פעולה. היא מרגישה את עצמה זרה באווירת המקום. היא רבד. עם ארי.
הוא נוסע לירושלים, ומבטיח לחפש את אביה של קרן.

ץ ירושלים. בעוד שדוב לנדאו נראה מתעסק בחלונות המרתף של מלון המלך דויד,
| תחת עיני כל השוטרים הצבאיים האנגליים, יוצאים קיטי וקרן מן המלון, יחד עם ארי,
כדי לבקר אצל אביה של קרן, שנמצא סוף־סוף. הוא נמצא בבית־חולים של מנזר. חולה
נפש. פגישה מזעזעת. האב אינו מכיר את בתו. דמעות בעיני כולם. באותו רגע רואים
מרחוק את מלון המלך דויד מתפוצץ ומתמוטט.
אולם האנגלים הבחינו בדוב לנדאו. הם עוקבים אחריו ופורצים לחדרו של עקיבא בכנסיה
החבשית. עקיבא נאסר. דוב נמלט לתוך ד,כנסיה המלאה פסלי קדושים. רדיפה רבת־מתח
בין הפסלים. דוב, הערום כמעט, מעמיד פני פסל. האנגלים אינם מבחינים בו. אך עקיבא

בן־כנען, ראש הארגון, נשפט על־ידם למוות.
הדבר מזעזע את ברק בן־כנען (בתסריט,
לא בספר) .הוא סולח לאחיו והולך לבקרו
בבית־הסוהר של עכו. שני האחים הקשישים
נפגשים משני הצדדים של אשנב צר ומסורג,
גועים בבכי מבלי לדבר.
אבל ארי בן־כנען הצעיר אינו מבזבז את
זמנו בבכי. הוא נפגש עם ראשי הארגון,
בכפר הדרוזי עספיה. הם חושדים בו, אבל
הוא משכנע אותם כי יש לו תכנית לפריצת
הכלא.
(בספר, ארי הוא מפקד המיבצע, בתסריט
לא ברור מי מפקד ).נערכת התיעצות־מטה.
ארי מציע שדוב לנדאו יתמסר למשטרה כדי
שיעביר את התוכנית, אחרי כליאתו, לאסירי
עכו.
130 התמונות הבאות — כרבע ד,סרס —
מוקדשות לפריצת הכלא, בסגנון ד,שיגרתי
של הוליבוד. הכנות קדחתניות, מתיחות העולה
בהדרגה, הלוחמים המחופשים נערכים
לפעולה, מתן האות, הפריצה, יריות, פיצוצים,
פאניקה, בריחה המונית, רדיפות, הרוגים
בכל הצדדים.
ארי נמלט עם עקיבא במכונית. בשעת
רדיפה דרמתית, כשהם פורצים מחסום, שניהם
נפצעים.
ארי: האם זה כואב מאד?
עקיבא: פצעי מוות אינם מכאיבים. המוות
שלי כבר מעסיק אותי.
ארי (בעדינות) :לא, דוד עקיבא, עוד זמן
רב לפניך.
עקיבא (מניע את ראשו) :באופטימיזם
מוטעה זה, אתה הגנה( .חיוך קל) .בגישה,
בעל החז>1ת הנוזרחית,
אתה ארגון( .עוד הפסקה) .אולם בלב —
חובש קולפאק, ליד האתר,
ישראל( .נמה אנחות) נשק את ברק
משוריין הנושא סמל של משטרת פלשתינה.
בשבילי --
הוא מת. ארי מסתכל לרגע בפניו השקטות, אחר כך משקיף סביבו בנוף.
ארי (מתחיל להזיז את גופתו של עקיבא מחיקו) :עלינו להסתלק מכאן לפני שהם וי ישיגו אותנו!
במקרה הגיעו הנמלטים לעמק החולה. ארי מתקרב לגן־דפנה. שם, בינתיים, דואגת קרן
לגורלו של דוב לנדאו, שהוזכר ברדיו כאחד מראשי הנמלטים.
קיטי: אל תדאגי לדוב. אם מישהו בעולם יכול להתחמק מהם, אז זה הוא.
קיז (במהירות) :או, אני יודעת! הם לא יתפסו אותו לעולם. אבל אני
חושבת כל הזמן שהוא פוחד ברגע זה.
קיטי (תמהה) דוב?--
קרן (מנידה בראשה) :כ־כן. הוא כה נפחד. כן, בתוכו הוא --הוא פוחד כל
הזמן.
קיטי: אולי יותר מאוחר --נביא גם את דוב לאמריקה•
קרן (אחרי הפסקה) :קיטי...
קי טי: כן?
קרן: אני לא יכולה לבוא אתך לאמריקה. אני --אני צריכה להישאר כאן.
רמקול (קול נפחד, דחוף) :גברת פרמונט! התבואי מיד אל בית־החולים? זה ענין חמור!
י ייייייי ד׳
מהרי, בבקשה!
כי בינתיים הגיע ארי. רופא המקום וקיטי מתחילים לנתח אותו. אולם באותו רגע
פורצת יורדנה פנימה ומודיעה שהאנגלים באים לעשות חיפוש. למרות שהוא יכול למות
כל רגע, מכניסים את ארי לארגז המזוודות של המכונית של קיטי, מכסים אותו בחבילות
ונוסעים לכפר הערבי אבו־ישע. בדרך נתקלים בשיירה הבריטית. אולם קיסי מנפנפת
בפספורט האמריקאי ומרמה את המפקד הנחמד והצעיר.
הערבי ממשיכה קיטי לבדה בניתוח, בעורת משרתת ערביה קטנה, היודעת באורח בכפר באמצע הניתוח
של ארי נואש.
פלא — כמו כל משתתפי הסרט — אנגלית רהוטה. מצבו
הלב. במשך כמה שניות נשמע
הוא מת, אבל קיטי מחזירה אותו לחייס בזריקת דם לתור
בפסקול הלם לבו של ארי. לא, הוא לא מת. הסרט צריך להימשך.

האנגלי

ף• בי אפשר למות כאשר ההיסטוריה מגיעה לשיאה? בירושלים יושבים חברי הועד
1הלאומי, וביניהם אביו של ארי, ומקשיבים בהתרגשות גוברת והולכת לשידור על
ההצבעה באו״ם. כאשר מסתבר כי יש רוב שהצביע למען החלוקה, נואם ברק להמונים מן
המרפסת. ברור שהוא חושב, תוך כדי כך, גם על קהל צופי־הקולנוע בבריטניה.
ברק: אנו רוצים ששעת הפרידה בינינו ובין האנגלים תהיה שעה של כבוד. עלינו׳
לזכור את המקרים בהם ביצעו חיילים בריטיים את תפקידם המכאיב בחיפושים, במעצרים
ובגירוש המעפילים, כשדמעות בעיניהם. יש מקרים בהם סיכנו חיילים ומלחים בריטיים
את חייהם כדי להציל פליטים יהודיים. לא את החייל והמלח יש להאשים, אלא את מה
שמר צ׳רצ׳יל קרא בשם ״המלחמה המזוהמת נגד היהודים.״
נאומו של ברק מועבר ברדיו (איזה רדיו?) ישר לחדר בבית טאהא, בו נמצאים ארי
וקיטי. ברק פונה ברדיו אל הערבים להישאר בארץ ולחיות כאזרחים שחי־זכויות במדינת
ישראל החפשית שתקום.
גם ארי מפציר בטאהא להישאר בארץ, ולבנות יחד חיים משותפים. אולם טאהא נקרא
לחדר שני.
שם נמצא חלומו של כל תסריטאי הוליבודי: קצין נאצי במדים המלאים של הצבא
הגרמני זהו קולונל פון־שטורך, נאצי המבקש להשמיד את כל היהודים ושנשלח על־ידי
המופתי כדי לארגן בינתיים את השמדת גן־דפנה. לשוא מתנגד טאהא. ההתקפה על כפר״
הילדים נקבעת למחר.

ה 3ד 8הוע חוחו גוון
•י* יטי וארי אינם יודעים מה מתרחש בחדר השני. הם עסוקים.
| /ארי (חוצה את החדר, לוקח אותת בזרועותיו) :את היית נהדרת. מחנות־ריכוז —
ה״אכסודוס״ — פריצת הכלא — אני מסתכל בך ושואל את עצמי מה את עושה כאן
באמצע מלחמה השייכת לאחרים( .הפסקה) מדוע אינך חוזרת לאמריקה? לכם כבר היתה
מלחמת־אזרחים.
ריטי: אני אשאר כאן. כל עוד אתה רוצה בי•
ארי: אני אוהב אותך, קיסי.
הם מתנשקים. הוא משעין את ראשה על החזה שלו.
אולם למי יש זמן לאהוב בימים טרופים אלה? טאהא פורץ לחדר ומפציר בהם לברוח
מיד, לפני שאנשי פון־שטורך יתפסו אותם. הוא גם מזהיר אותם מפני ההתקפה על גן־דפנה.
טאהא מסתובב במהירות, מתחיל לפסוע לעבר הדלת. בדלת הוא מ 0ת\בב. שני הגברים
קופצים איש לתוך זרועות רעהו.

טאהא (תוך כדי חיבוק) :ישמור נא אללה על כל ימי חייך!
ארי: להתראות, טאהא, שלום!
טאהא פונה לאחור וממהר מן החדר.

** כאן מתנהל הבל כמו בסרט אינדיאנים שיגרתי. טאהא, האינדיאני הטוב שגדל ב
ילדי הלבנים פונה, ברגע המכריע, עורף לידידיו הלבנים ונענה לקול דמו.
בעוד הערבים מתכוננים להשמדת הילדים של גן־דפנה, נערכת שם התיעצות המפקדה
הרדיו פתוח, ונשמעות הודעות דחופות של מפקדי ההגנה בכל מיני כפרים. מסתב
כי כל מפקד מקומי נהג לשור בשפה ברורה, ללא צופן, ולבשר לעולם את מצבו המיואק
תוך ציון מדוייק של מספר אנשיו וכלי־נשקו. בגן־דפנה אין בכלל נשק — האנגלים ד,חרימ
את הכל כשגילו מחבוא תת־קרקעי ליד פסלה של דפנה.
ההחלמה מובנת מאליה: צריכים לפנות את הילדים הקטנים, לתת בקבוקי־מולוטו
לילדים הגדולים יותר, שיגנו על המקום. כי אסור להפקיר שום ישוב.
איך מוציאים את הילדים הקטנים מכפר מכותר? לוקחים שקים ריקים, חותכים בב
אחד שני חורים, מרדימים את ־,ילדים בזריקות, מכניסים אותם לשקים כך שרגליהם יוצאו
מן החורים, מדביקים אלונטית לפיהם וקושרים את השקים לגב הילדים הגדולים יותו
כך מבוצע הפינוי הדרמתי, במדרונות תלולים, כמעט מאונכים, שגם ביום מסוכן לרד
בהם. עתה זה מבוצע בלילה, במיבצע המעמיד בצל את מיצעד הילדים בפונדק האושר תשביע
בינתיים מתכוננים שאר הילדים להגנה נואשת. דוב, שנשאר במקום, חפר לעצמו עמדו
הורג כלאחר יד ערבי שניסה להתקרב בחושך. שיירת מכוניות ריקות ומכוסות של הפלמ״ו
שמטרתה להטיל פחד על הערבים, פורצת לכפר. קרן גולשת לתוך עמדתו של דוב.
קרן אתה --תמיד לוחם, ואתה תמיד נמצא במקום שאתה יכול להיהרג
ואילו --א י לו קרה לך משהו --לפני שאגיד לך כמה שאני --שאג
אוהבת אותך --אני פשוט לא הייתי רוצה לחיות עוד( .הפסקה. היא נוגעת ביזו
בלחיו) .אני, אהוב אותי, דוב. אני לא פוחדת. באמת שלא.
הוא מרחיק את ידה.
דוב: לא. כשהכל ייגמר, אני אשא אותך לאשה. את תהיי גברת דוב לנדאו. אני ל:
אגע בך עד שהרב יגיד זאת. יהיה לך כבוד עצמי. ירימו את הכובעים כשאת תעברי ברחוב
קרן: ואני אחייך
היא נוגעת בשפקיה בשפתיו. הם מתנשקים בעדינות. כשהוא מרגיש שהוא נענה יותו
מכפי שהוא מעז, הוא מנתק את עצמו בחומרה ומתרומם על רגליו.
בתסריט אין קרן מבקשת מדוב בפירוש שיבוא עמה במגע מיני, כפי שהיא עושה בספר
בתסריט גם הושמט כל הקטע של המישגל ההמוני של הפלמ״ח במרומי הר תבור, וכ
ההתקפה האינדיאנית על גן־דפנה התופסת מקום כה רב בספר.
דוב מצ1דד. על קרן לחזור לכפר, ומחפה עליה בשעה שהיא נסוגה. מחוץ לטווח הראייו
שלו קורה האסון: קרן נתקלה בערבי עטוף־סחבות, הבורח מן הארץ בחברת אשת!

^138

ההגונה הואשונח

שהוסרטה בסרטאכסודוס, מראה את סולמיניאו
בתפקיד דוב לנדאו, מחפש את מפקדת אצ״ל
ברקע, הווי מנדטורי מובהק: משאית צבאית עמוסה חיילים, כשמאחור מתגודדים שוטרים
העיוורת ושני ילדיו. הערבי וקרן קופאים שניהם. הוא זורק את חפציו שנשא על גבו
תופס את קרן, חותך את גרונה וזורק אותה בין השיחים. אחר כך הוא ממשיך לברוו
מעבר לגבול — וברור כי לאדם המסוגל לתועבה כזאת לא מגיע לחזור לארץ.
כשארי חוזר, ולפני שמישהו הרגיש ברצח קרן, הוא מחליט לתקוף את הכפר הערב
לפני שהערבים יתקיפו את גן־דפנה. כשאנשי הפלמ״ח מתקרבים לאבי־ישע, מסתבר שהכפו
נטוש:
ליד ביתו של סאהא. הכל עזוב. שער החצר פתוח. צלב־קרס צויר בכל אחד משני צד
השער. ארי וכיתתו נכנסים, מביטים בדלת הבית. גס שם צוירו צלבי־קרם. טאהא תלו
על משקוף דלתו, כשהוא לבוש רק בתחתונים וגרביים. ראשו שמוט הצידה, מגן־דויד נחת[
לתוך בשר חזהו.
וכך מתקרב הסרט לקיצו המר שאינו נמהר, בניגוד לספר הנמשך עד אחרי מיבצע־סיני
נגמר הכל בראשית חש״ח:
לחיית קרן וסאהא יורדת במדרון לעבר קבר רענן ליד חורשת חזית״ס. נובחים כי
המזויינים והאכרות המזויימת, ילדי כפר
השחקנים העיקריים, הפלמ״חניקיס, האיכרים
הילדים וצוות הכפר. כל אדם מעל לגיל 13 נושא איזה שהוא רובה. קיטי לבושה במד
הפלמ״ח.
הגופות מורדות לקבר. ממרחק מגיע קול יריות. ארי נואם נאום ציוני ארוך, מסיים:
א רי כמה קילומטרים מכאן אנשים לוחמים ומתים, ועלינו להצטרף אליהם. אולו
על גופותיהם של טאהא וקרן, יבוא יום כאשר היהודים והערבים יחיו יחד בשלום בארי
זו, בה הם תמיד מתו יחד.
ארי זורק עפר על הגופות•
ארי: טאהא, ידיד וותיק, אח יקר( .זורק עפר על נופת קרן) קרן ב:
האור --ב ת ישראל --ש לו ם•
ולגמרי־לגמרי בסוף:
היריות נמשכות מחוץ לבמה. הילדים מוסיפים לשיר. הם מנפנפים שלום לפלמ״חניקי
המתרחקים במשאיות. על הרקע הקודר של מוות, עולה הפסקול לשיא של יריות, שיר!
וקריאות־פרידה — קריאת־הלידה של אומה חדשה.

סוף.

ביותר בעשר השנים האחרונות, תפקיד
אסתר בסרט המיליונים בן־חור. לא חשוב
אם היא הצליחה בתפקידה או לא. עצם
קבלתה את התפקיד בסרט ענק, שהוא אחד
המבצעים הטכניים המסובכים ביותר של
הקולנוע מיום הולדתו, מקנה לה כרטיס של
כבוד בחברה הגבוהה של כוכבות הוליבוד.
השניה היא זיוה שפיר־רודן, שאחרי שנים
של עבודה קשה והופעה בתפקידים זערורים
בחצי־תריסר סרטים חסרי־ערן, זכתה לתפקידים
של ממש, בסרטים כמו הרכבת האחרונה
מגבעת הרובים, החיים הפרטיים של
אדם וחווה ומגילת רות, עומדת לככב בקרוב
בתפקידים ראשיים בסרטים נוספים.
השלישית היא אילנה קופר־עדן, שזה מקרוב
הגיעה להוליבוד, זכתה בתפקיד הראשי
במגילת דוח, וגם לה מובטחת תעסוקה
במחצית העשור הבא. הרביעית היא
חנה מסינגר־עדן, שהופיעה עד כה בסרט
אחד בלבד, אולם ממשיכה להופיע בטלביזיה,
ומה שחשוב יותר, בטורי הרכילאיות של
עיר הסרטים.
האם זח מקרה בלבד? הודות למה זכתה
רביעיה ישראלית זו במקום מכובד ברשי מת
השחקניות ההוליבודיות, שאינו עומד
בשום יחם לממדי ארץ מולדתן ולממדי
הנהירה של בנות ארצן להוליבוד?
קבע החודש השבועון האמריקאי פארייד:
הוליבוד נמצאת בתחילת תהליך אופנת
הישראליות.
לא היה זה מקרה. כמד, מעתונאי עיר
הסרטים, שהבחינו בתהליך, ניסו לעמוד על
סיבותיו. הם הגיעו למסקנות הבאות:

שפיר־רודן, באחת מתמונות הפירסומת האחרונות שלה, המציגה אותה כחו־בבת
אמנות הציור. השכלתן ופקחותן של הישראליות נחשבות לתכונות
!בולטות המעלות אותן מעל מתחרותיהן. על זיוה נאמר שאביה פרופסור בטכניון בחיפה.

ווה

ךיארק היקף החזה ד,נשי, המופיע על
/הבד בסרטי הוליבוד, הוא עניין של
*ופנה, אף לא רק צורת התספורת הגברית
־,משתנה מדי כמה שנים. תעשיית הסרטים
־,הוליבודית נתונה, אולי אף יותר מתע־טיית
השמלות בסלונים של פאריס, לקאפ־יזות
של אופנה. בין השאר קובעת ה־נופנה
ההוליבודית גם את סוג היבוא הזר
טל שחקניות לבירת הסרטים.
זוהי עובדה שאין לערער עליה. כמעט
ודי עשר שנים משנה הוליבוד את טעמה,
1גבי סוג הנשים אותן היא עומדת להפוך
לכוכבות זוהרות, אלילות ההמון. משנות
העשרים דרשה אופנה זו יבוא שחקניות
גרמניות. שתי גרמניות, פולה נגרי ומרלין
דיטריך, פילסו לעצמן דרך אל מרומי התהילה
הקולנועית. בעקבותיהן זכו תריסר
שחקניות גרמניות אחרות לתעסוקה בהו ליבוד.
בשנות
השלושים קבעה האופנה שהיבוא
יהיה משוזדיה, וגרטה גרבו השוודית הפכה
לנערצת בכוכבות תבל. אינגריד ברגמן,
שעלתה מאוחר יותר, נהנתה אף היא מדרישת
האופנה. בשנות הארבעים ציותה האופנה
יבוא שחקניות אנגליות כמו דבורה קר,
ומיאן ליי או גריר גרסון, ואילו בשנות
החמישים היתד, המלה האחרונה שחקניות
*יטלקיות — ג׳ינד, לולובריג׳ידה, אנה מני
אני וסופיה לורן•
מה תהיה האופנה ההוליבודית בשנות ה שישים?
מומחי
בירת הסרטים ורכילאיה הגיעו
למסקנה — ישראליות.
הסטטיסטיקה ההוליבודית קובעת, כי
*די שנה זורמות להוליבוד למעלה מ־20
זלף נערות מכל רחבי העולם, בתקווה להיות
לכוכבות. רק אחוז אחד מקבל תפקיד
:לשהו בסרט, ורק כתריסר מהן מצליחות
להתבסס ממש. נוסף לאלה בוחנים מגלי,כשרונות
של הוליבוד מדי שנה כרבבת
נערות חדשות בכל קצוי תבל בחיפושיהם

אחרי כשרונות חדשים. בשנות השישים,
קבעו מומחי היליבוד — אם האופנה לא
תשתנה בניגוד לחוק ההוליבודי המקובל —
עדיפים סיכוייה של נערה ישראלית על סיכויה
של כל נערה אחרת בעולם, לפלס דרך
לעולם הכוכבות של הוליבוד.

ת ההוכחה לדרישת אופנה זו מבס-
מים מומחי הוליבוד על מצבן של
ארבע הישראליות, המפורסמות כיום בעיר
תעשיית החלומות. הראשונה היא חיה הררית,
שזכתה באחד התפקידים המבוקשים

י • האופנה הישראלית החלה משום שכיום,
יותר מאשר באיזו תקופה שהיא, עו מדת
הוליבוד להסריט סרטים תנ״כיים־הים־
טוריים־עתיקים. בן־חור, קליאופטרה, יוסף
ואחיו, הסיפור הגדול ביותר שסופר אי־פעם,
מגילת רות, הם עדות לכך. הוליבוד, הנוטה
לאחרונה להעניק תפקידים לאו־דוזקא לפי
השמות המפוצצים, אלא לפי נתוני השחקן
ההולמים את התפקיד, הגיעה למסקנה שאין
דבר הולם מאשר לתת לנערה עבריה לשחק
תפקיד של נערה עבריה באפוס תנ״כי.
#בשנים האחרונות, בעקבות המשברים
שעברו עליה, נעשתה הוליבוד יותר
זהירה והגיונית. אין בוחרים שחקן לתפקיד
מסוים לפני ששוקלים את הדבר לפי עשרות
נתונים, שפעם לא נטו להתחשב בהם.
אחד הגורמים העיקריים המביאים להעד־פתן
של צעירות ישראליות, כמו במקרים
של חיה הררית או אילנה עדן, היה השיקול

ן 1ך -י ז 1ן -ץ זיוה שפיר, בתפקיד אשתו האינדיאנית של
1 1קירק דוגלאס, נישאת בידיו בסוטה הרכבת

האחרונה מגבעת הרובאים. היא שיחקה גם לצידו של אנטוני קיוון.

שהי גירגווה שר אגדו! רכרוביה הו
ווה. שהיהן היו דוגזות אהה ררגווהו
ישראריה, שהשההפה בשני גורבויבו
הראשי בסרט הגזיריוניגו ״בן־ווור״1 ,
הגורה. אירוה קיופר־נודן, שודגן ניה ו
בן־רירה רכובבה נורבו-נונ\2יגן הוריו
וובשרה גוריהן הווהרה שר הישראל

קופר־עדן, שזכתה בתפקיד הראשי
ברות המואביה, זכתה להערכה בשל
עבודתה ולימודיה, תכונות שאינן מקובלות בהוליבוד.

אילנ ה

אילנה קופר־עדן, באחת הסצינות של רות ד,מואב
רור
היא משוחחת עס בועז. אילנה זכתה בתפקיד חע

1,3ן
בעיקר הודות להיותה נערה ישראלית, הקרובה יותר מהאמריקאית לרות ה

ונגח הדשה בעיר הסוטים

שלימו
־ף שו בישראר בשגתייגז האוזרו־חייה
הררית, שוז\2ני\ז \זיאטרגן
כך־הכר, הפכה רבעטז התפגן יד
ותה כפגישה ה2ן רי\ז כב בהאי
אבורון התזזירה, הפכה אף היא
די. האנו היה וה ה2ן רה, או שהא
וה ננ2־ אופנה הוריבודיה הרשה?

ך מסינגר־עדן, הנחשלת מבין הישראליות
1 1 ^ 1 1ההוליבודיות, גס לה מנבאים תעסוקה
ובסרטים, בשל האופנה הישראלית המתפשטת שם.
של חסכון בכסף. כל כוכבת הוליבודית
אחרת היתד, דורשת, תמורת הופעתה בתפקידים
שקיבלו שתיים אלה, מכוס של מאות
אלפי דולארים, ועוד זכות לקבלת אחוז
מסויים מחזחי הסרט. שחקניות זרות, מארצות
בהן קיימת תעשיית קולנוע׳ לא היו
מוכנות להסתפק בפחות. ואילו שחקניות
ישראליות אפשר להעסיק בסרטים אלה תמורת
סכומים פעוטים — והן עוד יודו על
עצם בחירתן. אפשר אמנם גם לקחת שחקניות
מתחילות בלתי ידועות מאמריקה
באותם התנאים, אולם הנסיון מלמד שהן
תתמרדנה תמיד בהיהפכן לכוכבות, ונוסף
לזאת אין בהן זוהר של גילוי חדש כמו
בזרותן של שחקניות ישראליות.

משכירת הממוצעת לש־קנית הוליבו־
$ 1דית, לא בתפקידים שזכו חיה ואילנה,
היא 750 דולאר לשבוע. הכוכבות המפורסמות
מרוויחות רבבות. אף אחת מהישראליות
אינה מקבלת כיום אפילו את הסכום
הפעוט הראשון. חיה הררית מקבלת כג׳סטה
מיוחדת 500 ,דולאר לשבוע. אילנה קופר —
פחות מ־ •300 זיוה שפיר וחנה עדן נאלצות
לקיים את עצמן מדוגמנות ועד הופעה
במועדוני־לילה. בהשוואה ליוקר־המחייה בהוליבוד
ולהוצאות על תלבשות, דיור ולימודים,
משכורת הישראליות היא משכורת־רעב
כמעט, שאינה מאפשרת דברים הכרחיים.

גם חיה וגם אילנה הוחתמו על חוזים
אורכי־טווח למשך שבע שני* המבטיחים
אמנם את העסקתן בתקופה זו, גם אם
לא תופענה בסרטים, אולם מונעים מהן
רווחים גבוהים יותר, אם תועסקנה בסרטים
מכניסים יותר. בתנאים אלה, מתקשים
מפיקי הוליבוד למצוא שחקניות מקומיות
בעלות שיעור קומה.
אולם זהו רק אחד הגורמים. גורם נוסף,
אותו ציין העתונאי ההוליבודי לויד שירר,
היא רצינותן של השחקניות מישראל :״כולן
דוברות משלוש עד חמש שפות, לכולן נסיון
דרמטי בתיאטרון, כולן פוטוגניות באופן
קיצוני ובעלות תשוקה עזה ללמוד. כולן
רגילות לעבודה קשה ומוכנות לכל מאמץ
הנדרש מהן.״
אין ספק שביחס לחומר האנושי האחר
הזורם להוליבוד, זוהי מעלה הראויה לציון.
כוכבניות צעירות אמריקאיות, הבאות להו־ליבוד,
מנסות לפלס את דרכן בעזרת הסקס,
הזוהר וסיפורי הרכילות. אם כי לפחות
אחת מהישראליות הלכה גם היא בדרך זו,
הרי דווקא המצליחות ברביעיה הישראלית
זכו להערכה בשל אישיותן הרצינית ובשל
יחסן הרציני לעבודה. כיום הבינה גם זיוה
רודן שדרך זו היא המיחדת את הישראליות,
שקועה אף היא בלימודים רציניים ובעבודה
מפרכת.

ךורם נו סן ז, הנראה כמגוחף ואוילי ב־
^ ארץ, אולם בהוליבוד מייחסים לו משקל
רב, הוא עברן הצבאי של הישראליות. האפשרות
לבנות את סיפורי הפירסומת סביבן
על רקע שירות צבאי, אמיתי או מדומה,
לציירן בעיני ההמון כמאומנות בנשק, שהשתתפו
במלחמה, היא מעלה שאף שח קנית
מארץ אחרת אינה יבולה להתברך בה.
לא מקרה הוא שסיפורי הפרסומת של
ארבע הישראליות דומים זה לזה בנקודה
מסוימת אחת — שירותן הצבאי. בהצלחתה
של חיה הררית יש תפקיד מכריע לעובדה
שהיא שירתה בחיל־הים. סוכניה אינם שוכחים
להזכיר זאת בכל הזדמנות. גם בספר
המפואר שהוצא לסרט בן־חור, בו מוצגת
חיה בשלושה משפטים בפני הקוראים, מת־יחם
המשפט העיקרי לעברה הצבאי. זיוה
שפיר אינה שוכחת להזכיר בכל ראיון או
סיפור, שהיתר, חיילת והתאמנה בשימוש
בנשק חם. חנה עדן ידועה בעיר הסרטים
מזר, זמן רב כמקלענית־לשעבר במרינם
הישראלים.
רק אילנה קופר־עדן, שטרם שירתה בצבא,
אינה יכולה להתפאר בהישגים כאלה. אף־

הררית, בתמונת פירסומת המראה אותה בחנות נרות הוליבודית, מדליקה נר

1קדוש. חיה, המסמלת ביותר את גל הישראליות בהוליבוד, מציינת לדעת מומחי
העיר סוג חדש של שחקניות העשויות להצליח בהוליבוד, שפקוחתן משמשת כתחליף לסקס.
על פי כן משחק הצבא תפקיד במסע הפרסומת
שלה. סיפרה אילנה לאחרונה, במסיבת
עתונאים :״ב־ 1958 עמדתי כבר להתגייס•
גזזתי את שיערי ונפרדתי מרוב ידידי.
הלכתי ברחוב תל־אביבי להפרד מעוד ידיד
אחד, כאשר בא ילד לקראתי והודיע לי על
שיחה טלפונית מלונדון, שהזמינה אותי
להוליבוד. אני עוד אחזור לצבא ואמלא את
חובתי למולדתי.״
אחד העתונים ד,הוליבודיים המקצועיים
מצא לאחרונה סיבה נוספת להצלחת היש

( 1 X 1ל! י ך #חנה מסינגר־עדן, בסרט הארוך היחיד בו הופיעה
[)י 1נ ״ י | 1עד כה, רוח מעבר לאברגליידס, לצדו של בול
איבס. הסרט נכשל, ובינתיים היא מופיעה בטלביזיה. בבמועדונים.

1הו די ה

ראליות: אי התענינותן בגברים. הוא מסר:
״כמו שאר הישראליות, אין אילנה עדן
מעונינת בגברים. היא אמרה: בארצנו העניה
וד,סלעית יש להפרות כל צעד בעבודה שוברת
גב, לכן לימדו אותנו שהעבודה קודמת
לשעשוע.״ והוליבוד שורקת מרוב התפעלות.
תהיינה
הסיבות לאופנה הישראלית כאשר
תהיינד״ רוב עתונאי הוליבוד הם בדיעה
אחידה :״הרביעיה הישראלית היא רק חיל-
חלוץ לגל הישראלי בהוליבוד.״

חיה הררית, בתפקיד אסתר, בסרט בן־חור,
י.,יחד עם כוכב הסרט, צ׳רלסטון הסטון. בן־
חור הוא הסרט החשוב והיקר ביותר שיצרה הוליבוד לאחרונה.

במדים־.
(המשך מעמוד )7
דד :,״לא ראינו לעצמנו אפשרות להסכים
לפיטוריו, אלא אם תימצא לו תעסוקה אחרת
בשרות הממשלה.״
גם החלטת הועדה המיוחדת לא יכלה
לעזור למורה הממושקף: הוא סולק ממקום
עבודתו, לא הועבר לשרות ממלכתי אחר.
כשפנה לשלום לוין, המזכיר הכללי של הסתדרות
המורים, נענה בצורר, ברורה :״אתה
מפוטר, ואני אינני יכול להגן עליך.״
מכית־ספר למיסיון. מיואש ניסה לנקרי
לארגן את ידידו צ׳פלוי ד,שלוז, להכריז
שביתה פרטיזנית במשרד־החינוך. אך המחסור
במזומנים שיכנע את המורה הממורמר
לוותר על המשכה, לקבל 2100 לירות פיצויים
על שש שנות עבודתו .״מה יש?״ אמרה
לו אשתו עליזה ,״נקבל את הפיצויים ונעזוב
את הארץ.״
השבוע, כשאזלו כל כספי הפיצויים, נאלץ
לנקרי לחזור אל הנשק הישן, להכריז
על חידוש שביתתו .״אני אשבות שביתת־רעב
ליד החדר של ראש האיגוד המקצועי
אהרון בקר!״ איים בהתרגשות .״וגם את
האשד, שלי אביא לשם. אבל את הילדים לא
אסכן בשביתת־רעב. אני אעביר אותם
למיסיון!״

תביעות
פל־סים מור סליטים
״בישראל,״ הבטיחו שליחי המדינה באירופה,
ליהודים שברחו ממצרים ,״תקבלו
את כל הזכויות המגיעות לכם.״ בעיקר:
פיצוי עבור הרכוש שהשאירו במצרים. כדי
להוכיח את כוונותיה הרציניות, אף ניגשה
ממשלת ישראל לעריכת רשימד, מדוייקת של
תביעות העולים ממצריים.
בעיני הממשלה, היה זד, צעד חסר־חשי־בות.
לא כן בעיני העולים עצמם. הם התאגדו
באגודה משלהם, דרשו מהממשלה
כי תקיים את הבטחתה. הם גם הצביעו על
המקור שממנו יבואו הפיצויים: רכוש הממשלה
והאזרחים המצריים, המוחזק בידי
האפוטרופס לרכוש האוייב .״איננו רוצים
שתשלמו לנו מרכוש הפליטים הפלסטיניים,״
הצהיר עורך־הדין שלמה כהן־צידון,
פרקליטם של העולים ,״כי אם מרכוש הממשלה
המצרית. כתוצאה ממלחמת ישראל
נוצרו שני קרבנות: פליטי ארץ־ישראל ויהודי
הארצות הערביות — ולשניהם זכות לפיצויים!״
לאפוטרופס
לא היתה כל כודנה לשלם —
דבר שדחף את הארגון להגיש נגד משחד,אוצר
תביעה לקבלת פסק־דין הצהרתי.
אין מקום למחוק. האוצר, שלא הת־יחם
ברצינות לכל הענין, ביקש מן השופט
המחוזי ד״ר יצחק רווה למחוק את התביעה.
ממשלת ישראל, הודיע נציג היועץ המשפטי,
אינה רואה את עצמה אחראית לנזקים
שנגרמו ליהודי מצרים, ואף לא הבטיחה
מעולם להשיג עבורם פיצויים.
תשובתו של כהן־צידון, יליד מצרים, שעמד
בראש אחת הרשימות הספרדיות לכנסת
הרביעית, השתרעה על עשרות סעיפים.
העיקרי ביניהם התייחס לנאום שנשא נציג
ישראל באו״ם מיכאל קומיי, לפני ארבעה
חדשים. הצהיר אז קומיי, בעת ויכוח על
בעיית הפליטים הפלסטיניים: ישראל מוכנה
לפצות את הפליטים הערביים, אולם עליה
תחילה לסלק מתוך סכום הפיצויים את תביעות
היהודים שעלו מארצות ערב.
הטעים כהן־צידון :״לא יתכן שמצד אחד
תענה לנו הממשלה שאינה יכולה לשלם לנו
מכספי הערבים, כל עוד לא חיסלה את תביעות
הערבים, ומצד שני לדחות את תביעות
הערבים בטענה כי עליה תחילה לשלם
לגו!״
היה זה נימוק ששיכנע את השופט. השבוע
החליט כי אין מקום למחוק את הב קשה,
וכי על האוצר להשיב לתביעת הפיצויים.
פשעים אונס
מסתובב בשקט
אונם של ילדה קטנה היה תמיד מעורר
במדינה סערה עצומה. הורים היו נתקפים
בהיסטריה, עתונים היו ממלאים עמודים
בתיאורים מהימנים, המשטרה היתה מגייסת
את מיטב כוחותיה לתפישת העבריינים. פר סומת
זו ר,יתה מעמידה את ההורים במצב
הכן, והילדים נשמרו בשבע עינים.
עד שעורכי העתונים היומיים החליטו כי

לא יכתבו יותר על מעשי התאבדות ואונס.
המצב החדש היה נוח מאד לכל הצדדים:
הפושעים לא חששו שיזוהו באמצעות התיאורים
שלהם בעתונים, המשטרה לא היתה
צריכה למסור באמצעות הרדיו דין־וחשבון
על פעולותיה לציבור.
בתוך דממה זו הסתובב השבוע אנס
אכזרי, שביצע את זממו בילדה בת שבע
משכונת שפירא, בדרום תל־אביב. העתונים
התעלמו מהפשע כמעט לחלוטין. השכנים,
שבמרחק צעדים ספורים מחלונותיהם בוצע
המעשה, לא ידעו אלא לאחר זמן רב. כולם
שתקו. רק הילדה בת השבע אמרה לאמה
כי היא ״מתביישת נורא מהחברות ורוצה
למות.״
העיקר -לא שמעו. הילדה, בת
למשפחה מרובת־ילדים מיוצאי אפגניסטן,
היתד, נוהגת להימצא ברחוב רוב שעות היום׳
מרגע שחזרה מבית־הספר. להוריה לא
היה זמן להשגיח עליה. האב הוא פועל לא
קבוע, האם דאגה לאח הבלתי״שפוי.
גם באותו יום יצאה לרחוב, אחרי שגמרה
את הכנת השיעורים. היא לקחה עמה את
בן השכנים בן השנתיים, עברה אתו את
הכביש לשדרה שממול לביתה. פתאום
הבחינה בגבר גבוה ושחור־שיער, שהתקרב
אליה בצעדים מתנדנדים, מכיח־ן ביתד,שימוש
הציבורי .״לפי העינים שלו ראיתי
שהוא משוגע,״ סיפרה אחרי כן הילדה.
היא דחפה את חברה הפעוט לכיוזן ביתו.
״תברח הביתה מהר, זה משוגע!״ הספיקה
לומר לו. הקטן נמלט לביתו. בבית היו
אורחים ואיש לא שם לב לזאטוט שניסר,
להגיד משהו לאמו.
בחוץ סחב הגבר את הילדה לאגף הגברות
של בית־ו־,שימוש. היא החלד, לצעוק שקוראים
לה הביתה והיא מוכרחה ללכת, אולם
הוא סתם את פיה, ואנסה בברוטליות. לפני
שיצא אמר לה לחכות עד שייעלם, ורק אז
לצאת הביתה. אחר־כך עלה על אופנוע
שחנה ליד המקום ונעלם במהירות.
הילדה חזרה בבכי מר לביתה. האם, שהבחינה
בכתמי־דם, הזעיקה אח גדול, שהעביר
אותה לרופא. המשטרה התערבה. החוקרים
עברו בכל בית בסביבה, בו גר
חולה־נפש׳ ללא תוצאות. ההורים הדתיים
שמרו את הדבר בסוד גם מפני השכנים.
למחרת בלילה, כשסגרה השכנה את התריס
הפונה לרחוב, הבחינה בשני בלשים
חבויים. ליד ביתה ראתה את הילדה משחקת
.״למה את בחוץ בשעה כזאת?״ נזפה
בה ,״לא היה לך כבר מספיק ז״ הילדה
שמה את אצבעה על פיה ואמרה :״אני
מחכה שהוא יבוא עוד פעם ויתפוש אותי.

המארב לא הצליח. הפושע לא חזר. גם
סריקות אחרות לא העלו שום תוצאות.
אולם אף אחד לא ידע על כך, וזה היה
החשוב ביותר.
משטרה נאש באש
הידיעה שהופיעה בעתונות עוררה התפעלות•
סופר בה על ״אנשי משמר משטרתי
שגרתי שהיה בסיור בירושלים, הבחין במכונית
נאש מדגם 1948 שנסעה בצורה חשודה.
המשמר עקב בזהירות אחרי המכונית.
שתי המכוניות יצאו מהעיר. כשהגיעו ל
מרחק
שבעה קילומטרים מירושלים, נעצרה
המכונית הפרטית. מתוכה יצא אדם ובאותו
רגע פרצה מתוך המכונית להבה גדולה. המשטרה
חושדת כי ההצתה בוצעה כדי לגבות
את דמי הביטוח.״
היה זה מעודד מאוד לקרוא על טביעת
העין המצוינת של השוטר האפור, איש
המשמר בניידת. אולם למטבע היה גם צד
שני. המבצע המשטרתי היה פשוט הרבה
יותר, אם כי קשה היה לקרוא למשמר
שנסע במכונית השניה בשם משמר שגרתי.
במשך החדשים האחרונים קיבלה המשטרה
ידיעות מאנשים שונים, שסיפרו כי
אברר,ים נדף, ערבי נוצרי בעל מסעדה
מיפו, הציע להם שישרפו עבורו את מכוניתו.
המכונית הישנה גרמה לנדף צרות
צרורות והוצאות גדולות. היו לו אמנם
הכנסות גדולות, אולם לא ממסעדתו אלא
מעבודות צדדיות בהן היתד, לו אשתו לעזר

האשד״ יהודיה, הינד, אחת הדמויות הידו עות
ביותר בחוגי הזונות וסוחרי־הסמים
של תל־אביב—יפו. אך בזמן האחרון גזלו
המשפטים את רוב זמנה של שרה, וההכנסה
הלכה וקטנה• המכונית, כמכונית, היתד,
מיותרת. נדף נזכר כי לפני כחצי־שנה שילמה
לו חברת הביטוח סכום נכבד, אחרי ש המכונית
עלתה באש בכביש באר״שבע.
הוא הזמין שניים ממכריו, אחד כנהג ואחד
כמצית, לירושלים. במשטרת הבירה חיכו
כבר למכונית הנאש הישנה. במשך כל
ערב שבת וביום שלמחרת עקבה המשטרה
אחרי המכונית, לפי ידיעה שקיבלה מראש.
כאשר יצאה החברה במוצאי שבת לכיוון
אבו גוש, היתד, בעקבותיהם מכונית משטרתית
בעלת מספר פרטי. כאשר עצרה
המכונית הראשונה בדרך, התחבאו השוטרים
בחושך בין העצים. הם יצאו משם ברגע
שהאש האירה להם את הדרך למכונית הבוערת•

דרכי
אדם
אהבה דלא תקווה
האהבות הגדולות בהיסטוריה הן אלה שאינן
מסתימות באושר בנאלי — אהבות
ללא תקווה, ללא מענה. ככה אהב דון קישוט
את דולצ׳יניאה, וזו לא ידעה כלל על קיומו.
כך אהבו המשוררים בכל הדורות. וכך
אוהב, בדור של אהבות חמדניות ועלובות,
מיכאל לרד.
לרר אינו רוכב בשם אהבתו על סוס
אביר, ללחום את מלחמת המדוכאים. עיסוקו
פרוזאי הרבה יותר. בוקר בוקר הוא קם
ממזרונו הקשה, בצריף עץ עלוב, נוטל
דלי ומטליות ויוצא לרחוץ מכוניות ברחובות.
אולם לרר אינו חש את עצמו מסכן.
כי בלבו מפעמת אהבה עזה, חסרת תקווה,
מהסוג שעליה כתבו המשוררים.
מיכאל לרר איננו משורר. הוא חסר
השכלה מכדי להפוך את אהבתו לשיר. הוא
עני אף מכדי לקרוא שירים של אחרים.
אולם שעד, שהוא מנקה את זגוגיות חלונות
מכוניותיהם של אחרים, נדמה לו תמיד כי
הוא רואה בהן את אהבתו הבלתי מושגת.
חרא הציע נשואץ. לרר 30 שעלה
לפני תשע שנים מרומניה, החל לרחוץ מכוניות
אחרי ששוחרר חסר־פרוטה משירותו
הצבאי. בין שאר המכוניות שעברו תחת

מטליתו, היתר, גם מכונית המהנדס התל־אביבי
ברקאי, המשמש כקונסול כבוד של
הונדוראס בישראל. לרר שטף את מכוניתו
המפוארת של הקונסול ולבו נשטף גם הוא
בגל רגשות. הוא ראה את רות, בתו בת
ה־ 16 של ברקאי.
רות לא היתד, יפהפיה מסחררת, אבל לרר
התאהב בה ממבט ראשון. הוא ידע מיד
כי זוהי אהבתו הגדולה. תקופה ארוכה היה
רוחץ מכוניות רק בדרך בה הלכה רות
ללימודיה בגמנסיה הרצליה, כדי שיוכל להתבונן
בה. לבסוף אף עזר עוז, הציג את
עצמו בפניה וגילה לה את אהבתו. רות
לעגה לו בפניו והמשיכה בדרכה.
לרר לא נואש. הוא ניסה שוב ושוב
לשפוך את לבו בפני תלמידת הגמנסיה. הוא
הציע להנשואין, הוא איים בצעדים נחפזים,
הוא הציף את ביתה במכתבים, שלח לה
פרחים — הכל לשוא. רות הבהירה לו
בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא
אינה מעונינת בו. אביה אף הורה לו להפסיק
לרחוץ את מכוניתו.
לרר העביר את דירתו לשכנותה של רות.
הוא זנח את חדרו, עבר לגור בצריף עלוב
ששימש כחדר־כביסה בחצר אחד הבתים,
מול בית המהנדס ברקאי. היה זה צריף
רקוב־קירות ופרוץ, שכל ריהוטו מיטה עלובה,
בין פחי־האשפד, וכבסי השכנים. אבל
לרר היה מוכן לכל, ובלבד להיות קרוב
לנסיכת חלומותיו. הוא בילה שעות בצפיה
לצאתה מדירתה, כדי להתבונן בה. כשהיה
מזדמן לו לנהוג במכונית אותה ניקה, היה
מחכה לרות בפתח הגמנסיה ועוקב אחריה
עד לביתה. גם כשרות עצרה שוטר וד,יפ־נתה
את תשומת לבו שלרר נוהג בלי
רשיון, לא כעס עליה לרר והמשיך לאהבה.
בלילות, מבלי שאיש ידע או יבחין בכך,
היה רוחץ בחשאי אח המכונית של אביה,
שחנתה ליל הבית.
מכתבגנוגג כך חלפו ארבע שנים.
אהבתו של לרר לרות הפכה לשיחה בפי
כל השכונה, ביחוד כשאביה של רות
הזמין שוטרים שיעצרו את לרר, בטענה
שהוא נטפל אל בתו ומפחידה, לרר המאוכזב
ארז את חפציו ונסע לצרפת, בתקוה ששם
ישכח את רות. אולם גם בעיר האורות
מליאת היפהפיות, המשיך לחלום על הנערה
הקטנה מרחוב אחד־העם בתל־אביב. הוא
חזר אחרי זמן קצר לרחוץ מכוניות בתל-
אביב.
לפני שמונה חדשים, כשרות סיימה את
שרותה בחיל־האויר, שלחוה הוריה ללמוד
בשוויץ. גם צעד זד, לא שבר את אהבתו
של לרר. הוא לא עזב את צריפו העלוב
מול דירת הוריה, חיכה ליום בו תחזור רות
ארצה.
באחד הימים גברו עליו געגועיו והוא גנב
מתיבת הדואר מכתב ששלחה רות להוריה,
כדי לכתוב לה מכתבי אהבה לפי כתובתה
החדשה.
ההורים, שהרגישו בכך כעבור זמן מה,
התלוננו במשטרה ומיכאל לרר נתבע לדין.
למרות זאת המשיך לחטט בפחי־האשפה של
בית משפחת ברקאי, אולי ימצא שם איזה
שהיא ידיעה מרות. יום אחד מצא מכתב. הוא
לקח אותו אליו, שמר אותו כמוצא שלל
(הנושך בעמוד *) 18
* בתמונה שצולמה
כאשר לרר התאהב בה.

לפני

חמש

שנים,

חעולם חזה צ 17ו

מדוע צעק עורו־הדין דן גחדיר בהתרגשות אל המשטרה :

ע! הרויחן דדדונויי

!! 1.11 11111[ 113 1^11א!
ן • כית־המ שפט המחוזי בתל־אביב,
השבוע, התהפכו היוצרות. מצד אחד
עמד חשוד בעבירה פלילית, ביקש מהנשיא
התורן, מרדכי קנת, שישלח אותו לבית־הסוהר.
מולו ניצב סגן פרקליט המחוז
אליעזר לייבסון, התנגד לכך בכל תוקף.
הבקשה, שהתבררה השבוע בבית־המשפט
בפני השופט קנת, נגעה לאחת הפרשיות ה חמורות
של השנה. היא נסבה סביב השאלה
העקרונית של חופש הפרקליט להגן על
לקוחו, מבלי שיהיה נתון להתערבות ולחץ
מצד המשטרה.
כך התפתח המחזה הקצר בבית־המשפט:
״דן גרנדיר!״ קרא השופט, ותיקן מיד:
״עורך דין דן גרנדיר!״
גרנדיר, בעל הקומה הממוצעת ומיבנה־הגוף
העדין, התרומם מעל מושב הפרקליטים,
בצד הימני של האולם .״אדוני ירשה
לי לפנות אליו ממקום זה?״ שאל בנימוס.
בהיותו חשוד, היה עליו, על פי הלכות בית-
המשפט, לפנות לשופט מעל דוכן העדים.
בדרך כלל, היה נכנס לאולם זה לבוש
בגלימה השחורה של עורך־דין. הפעם היתד,
הגלימה מקופלת על השולחן שלפניו, סימן
כי אינו כאן כפרקליט.
השופט הרשה לו להשמיע את טענותיו
ממקומו .״אני מבין שאתה מבקש לבטל
את הערבות־העצמית בסך 200ל״י, וכן
לבטל את צו איסור פירסום שמך, שניתן
על־ידי בית־משפט השלום.״
״כן אדוני,״ השיב גרנדיר בקול שקט —
ומן המשפט הבא החל מאבד את שלוותו.
״לפני כחודש ימים הגשתי תלונה לשר־המשטרה,״
הודיע ,״לפני שבועיים התלוננתי
בפני הקצין פראג שמאזינים לשיחות הטל־
11 פון שלי. עוקבים אחרי ואחרי העובדים
| שלי. ניגשים לקליינטים היוצאים ממשרדי
וחוקרים אותם, :מה עשיתם, מה דיברתם?׳
ביום ה׳ נעצרתי ונלקחו ממני טביעות
אצבעות. ניגשו לקליינטים שלי ברחוב חפץ־
חיים 3ואיימו עליהם, :מחר תשבו שניכם
במעצר!׳ למחרת עצרו פקידה שלי. במשך
שעתיים וחצי חקרו אותה ולעגו לה. נגד
קליינט אחר ערכו תוך חודש 63 רפורטים.
״ומי העדים נגדי? פרוצה, פושע מועד
וקצין משטרה. רמתם המוסרית של שלושתם
שיזה! כל זמן שאנשים כאלה משתוללים
בחופש, אני מעדיף להיות במעצר.
לא, אדוני השופט, הפושע הזה, דן גרנדיר,
לא נותן ערבות עצמית בשביל עצמו!״
היה זה מאמץ ניכר לפרקליט בן ה־,50
שומר מימי המנדט, להאשים את המשטרה
בהאשמות כה חמורות.

האתיקה המקצועית של עורכי־הדץ? היה
זה כאילו ביקשה לאסור את פירסום שמו
של רופא פלוני, שהותקף על־ידי שודדים,
פן יהווה לו הדבר פירסומת מסחרית.
מה שהפרקליטות — כשליחת המשטרה
היתד, מעוניינת להסתירו, לא נגע כל־כך
לדן גרנדיר, כי אם למשטרה עצמה. השופט
החליט אמנם שלא לבטל את הערבות־ה־עצמית,
אך באשר להתרת הפירסום, פסק
בהחלטיות :״לא נראה לי בתוקף מה ניתן
הצו האוסר את הפירסום המקרים בהם
ניתנת לבית־המשפט סמכות לאסור פרסום
מפורטים בחוק, ומקרה זה אינו נראה להיות
אחד המקרים המובאים בחוק, בהם מותר
לאסור פרסומים. ביחוד הדבר כך, כשהמ־עוניין
עצמו אינו מבקש את זה.״
כך קרה, שהסיפור אשר המשטרה רצתה
לשמור אותו בסוד, הותר לפירסום.
הספור מתחיל לפני מספר חדשים, כאשר
אל עורך־הדין גרנדיר פנה בעל בית־קפה
משכונת־התקוזה, שלפני שנים אחדות היה
מעורה היטב בשוק הסמים המשכרים בארץ.
בהזדמנויות שונות, אף שימש כמודיע של
המשטרה .״המשטרה רוצה שאני שוב אהיה
מודיע שלה,״ התלונן אברהם קנוש בפני
גרנדיר ,״ובשביל להיות מודיע, אני צריך
להיות סוחר בסמים. זאת אינני רוצה!״
החלה פרשת הדו״חים. בעוד שעד אז
העלימה המשטרה עין מן העובדה, שקנוש
( )58 החזיק בית־קפה ללא רשיון, החלה
עורכת לו, מאז סירובו, שני דו״חים בממוצע
ליום. מדי פעם היתד, המשטרה מופיעה
בבית־הקפה, מצוזה על יושביו להרים את
הידיים, בודקת את תעודות־הזיהוי שלהם,
חוקרת אותם על סיבת הימצאם שם. במהרה
הבינו הלקוחות את הרמז, נטשו את המקום.
הקצין שרביט והסמל מנולסקו, מהמדור

,,לתת יד לפרסומתץ״
ך ץ גן פרקליט המחוז, לעומתו,־ היה
קר כחודו של תער. אליעזר לייבסון,
אחד הוותיקים והמנוסים שבאנשי הפרקליטות׳
הכניס לדבריו נימה של אירוניה
חותכת :״התרת פירסום, כבוד השופט?״
שאל באלגנטיות, כאילו השמיע על־כרחו
מלה גסה ,״האם על בית־המשפט זה לתת
יד למין פרסומת כזו?״
גרנדיר לא הגיב. אך פרקליט אחר, בגיל
העמידה, לא הסתיר את הזדעזעותו מן ההתקפה
האישית של לייבסון. שהרי אין הא־שמה
מקצועית חמורה יותר כלפי עורך־דין,
מאשר לטעון נגדו שבהופעתו בבית־משפט
אינו אלא רודף פרסומת זולה• היה זה הקו
היחיד — אף כי בלתי־הוגן — שיכול היה
לייבסון לנקוט בו. אחרת, כיצד יכול היה
להסביר מדוע ירצה דווקא התובע לשמור
את שם החשוד בסוד, שעה שהחשוד עצמו
רוצה שהעולם כולו ידע על העמדתו •לדין?
אשר לבקשה השניה של גרנדיר, כי תבוטל
ערבותו־העצמית וכי יוכנס למעצר עד
לבירור משפטו, גם לזאת התנגד לייבסון
בתקיפות. שעה ששמש בית־המשפט הניח
כוס מים ליד גרנדיר ההמום, סיים ליי־בסון
:״הריני מבקש, אף אם יישמעו דברי
מוזרים באזני אדוני, שאדוני לא יבטל את
הערבות — ואל ייעשה בית־משפט נכבד
זה שותף לרצון של פרסום מיותר.״

כיצד לא לרכוש מודיע ז

דו ^ צתהלל ^ עהל מנו ^ ^
סום? האמנם רק כדי לא לפגוע בחוקי

לקוח קנוש
משפט בגל? אופיום
המרכזי לבילוש, הודיעו במפורש לבעל־הקפה:
״או שתעבוד אתנו — או שנהרוס אותך!״
כאשר כל הפעולות הללו לא הצליחו,
מצאה המשטרה צורה אחרת להתנקם ב־קנוש
הסרבן. לילה אחד הופיעה בדירתו,
ערכה בה חיפוש מדוקדק והפגנתי — ״אפילו
את רגלי המיטה שברו!״ ,התלונן קנוש.
הובילו אותו לתחנת המשטרה ברמת־גן
ערכו לו מיסדר זיהוי. גבר, שקנוש נשבע
כי לא ראה אותו מימיו, ניגש וזיהה אותו.
כעבור זמן שוב עמדו שני הגברים זה
מול זה: קנוש כמואשם במכירות 13 גרם
אופיום, ואיסמעיל עזיז כעד התביעה, שקנה
את האופיום בלירה וחצי — בעוד
שמחיר האופיום בשוק שתי ל״י לגראם
אחד. העד חזר על זיהויו הקודם, קבע כי
קנוש הוא שמכר לו את הסם. ואז הוציא
גרנדיר הודאה מפתיעה מפיו של העד:
שדקות ספורות לפני שנערך מיסדר הזיהוי,
הראו לו שוטרים תמונה של קנוש, כדי
שבעזרתה יצביע על האיש מיסדר־הזיהוי.
המשטרה לא סלחה על כך לגרנדיר,
ראתה בעמדתו בכל הפרשה הפגנה של
חוסר־התחשבות במאמציה לרכוש מודיע.
מה עוד, שבדברי־הסיכום בביודהמשפט,

התרעם גרנדיר בחריפות נגד שיטות המשטרה.

״ עוי ד־ דיו -כ רו פ א 1״
לתכןשכזה היתה מסתיימת הפרשה,
לולא קיבל גרנדיר על עצמו, במקרה, גם
את ההגנה על ראובן (״רומק״) גרינברג,
המואשם בהוצאת כספים משני אנשי העולם
התחתון, משה יונגשטיין ושלמה בורנשטיין,
החשודים בחטיפת הערבי מאבו־גוש
ועינויו (העולם הזה .)1169
כבר בהופעתו הראשונה בבית־המשפט,
הכריז גרנדיר כי המשטרה אינה מנהלת
את חקירתה נגד רומק על סמר העובדות
שאספה, אלא מתוך נקמנות עיוזרת. הוא
גם שלח מכתב תלונה לשר המשטרה, בו
האשים את הקצין אפרים הופשטטר, ראש
ענף החקירות במטה מחוז תל־אביב, כי
בכנס סמלים הצהיר בין השאר :״לא כדאי
להתעסק עם המשטרה. עוד מעט נסדר את

המכתב הפעיל את טחנות־החקירה הפני מיות
של המשטרה, דבר שהביא, במרוצת
הזמן, להתפתחויות הדרמתיות בבית־המשפט.
התעניינות השר והמפקח והכללי בתלונת
גרנדיר חייבה את מטה המחוז לפעול נגדו.
המהלך הראשון נגד גרנדיר נעשה בטלפון.
קצין הסעד של כלא רמלה צלצל לגרד
דיר במשרדו, הודיע לו כי העצור שלמה
בורנשטיין מבקש לראותו .״באיזה עניו?״
שאל הפרקליט. חלה הפסקה קצרה, והקצין
השיב :״עניו סודי.״
י־ גרנדיר, בעל נסיון של שמונה שנים כ־עורך־דין,
הכיר היטב את סעיף )2(117 של
החוק הפלילי, שלפיו עצרה אותו לאחר מכן
המשטרה. סעיף זה אומר :״כל המפתה
אדם אחר להעיד עדות שקר, ונפתה הלה
והעיד, יאשם בפשע. פשע זה קרוי הדחה
לעדות שקר.״ העונש הצפוי: שבע שנות
מאסר. בכל זאת החליט להיפגש עם בורנשטיין.
כי לפי כל הסימנים, לא נראה שבורנשטיין
יהיה עד במשפטו של רומק. כל
חלקו בפרשה הצטמצם בחטיפת עבד אל-
סלאם אבו־גוש ועינויו, ועד כמה שידוע
לא פגש מימיו את רומק.
נוסף לזאת, סיפר גרנדיר מאוחר יותר
לאחד מידידיו ,״אני עורך־דין ותפקידי להגן
על אנשים שהסתבכו עם החוק. זה כמו
רופא. אם חולה קורא לו, עליו לנסוע אליו!״

מ כ שי ר־ ה אזג הכפלא
ך * ואנסעלרמלה, במונית מיוחדת,
1י ששכרה טובה בורנשטיין, אשת שלמה,
פרוצה לפי מקצועה. הפרקליט והעציר נפגשו
בחדרו של הקצין התורן בבית־הסוהר.
אך החליפו ברכת שלום, לחש גרנדיר ב אזני
בירנשיין :״כאן יש הקלטה, אם אתה
רוצה דבר סודי, אל תדבר — רק תלחש.״
השיחה התנהלה בקול דם. בפי בורנשטיין
היתד, בקשה: שגרנדיר יתערב אצל רומק,
על מנת שהלה ישפיע על עבד אל־סלאם
שלא יעיד נגד בורנשטיין ויונגשטיין. הוא
גם הביע את רצונו להחליף את פרקליטו
ולשכור את גרנדיר עצמו להגנתו. גרנדיר
לא דיבר! רק הקשיב. לבסוף השיב בשלילה
על שתי ההצעות. בידעו שכל מלה היוצאת
מפיהם נקלטת במכשיר״האזנה, אף
טרח להדגיש :״אני מעוניין רק שתספרו
את האמת, בכל הנוגע לפרשה הזאת.״
אך חזר העירה, הרים גרנדיר את שפופרת
הטלפון, התקשר עם הקצין פראג,
ראש המחלקה הפלילית במטה הארצי .״זה
לא הוגן שמשטרת מחוז תל-אביב מנסה
להעמיד מלכודת לעורר״דין,״ התלונן ג ת־דיר,
והוסיף פרטים על הפרעות המשטרה
המרובות. פראג הבטיח לבדוק את העניין,
בהדגישו כי במידה ונעשה דבר הוא נעשה
על דעת מחוז תל־אביב לפעול נגדו.
לגרנדיר היה כל היסוד להאמין, כי כל
הפגישה עם בורנשטיין יוזמה בידי המשטרה.
כי למרות ששרות בתי-הסוהר אינו
נכלל במסגרת משטרתית, כפופים גם שרות
זה וגם המשטרה לשר אחד וקיים שיתוף־
פעולה הדוק ביניהם.

הבעיה -המרדנית

הרי שיחתו של גרנדיר עם פראג,
ניגש מחוז תל־אביב לפעולה, כדי ל־

עו רךהדץ גרנדיר
נסיעה על חשבון פרוצה
הוכיח כי כל הצעדים שננקטו נגד הפרקליט
היו מוצדקים. בורנשטיין, אשתו ו־נהג־המונית
שהוביל את הפרקליט לרמלה,
הוזמנו למסירת עדות במשטרה, וכשנפתח
התיק, הוזמן גרנדיר עצמו למטה המחוז.
בדרך כלל, כאשר מגיע לידי המשטרה
חומר כלשהו נגד עורך־דין אין היא ממהרת
לנקוט בפעולה ישירה נגדו, כי אם
מעבירה את החומר למועצה המשפטית.
קצין משטרה בכיר הודה השבוע, כי משך
כל שנות שירותו לא שמע על מעצר
עורך־דין מבלי שהיתר, תחילה פניה למועצה
המשפטית — גם כאשר היו חשדות מבו ססים
על עבירית פליליות חמורות.
הפעם סטתה המשטרה מנוהל זה, עצרה
את גרנדיר בו במקום — וזאת על סמך
עדותם של פרוצה ושל פושע מועד. היתד.
זו הדרך בה בחרו הופשטטר ומפקד מחוז
תל־אביב להסביר לגרנדיר, כי אי־שיתוף־
הפעולה איתם אינו משתלם. פעולתם נראתה
כנקמנות אישית, שהעמידה את המשטרה
באור של קובל פרטי, לא של גוף ממלכתי
אובייקטיבי. תופעה זו זיכתה לא מומן את
המשטרה בנזיפה מפי שופטת השלום מינה
שמיר, שהכריזה כי בית־המשפט אינו רואה
בעין יפה את העובדה שהמשטרה מופיעה
באור של קובל פרטי. במיוחד התריעה נגד
שיטותיו של הופשטטר — להרשיע בכל
מחיר — כינתה אותן ״מעשים הצורמים
את האוזן.״
כל זמן שמעצרו של גרנדיר נשמר בסוד,
יכול היה הענין לשמש רק שום סמוי
נגדו בידי המשטרה. אולם ברגע בו החליט
הפרקליט הצנוע לא להיכנע ללחץ
המשטרה, כי אם להשיב במלחמה, הועמדה
הפרשה במלוא אורה הנכון: מלחמה
עקרונית על זכות חיונית ביותר — זכות
שבלעדיה הופך התהליך המשפטי לבדיחה
תפלה.
לא רק גרנדיר הבין זאת. הבינו זאת גם
חבריו למקצוע. שעה שהוא שכב המום
במיטתו, פקדו את דירתו כמה מגדולי הפרקליטים
במדינה. אותם לא עניינה הש אלה
הפרטית אם אמנם עבר גרנדיר על
חוק העוויות. אותם העסיקה הרבה יותר
השאלה: האם מותר למשטרה לנקום בפעולות
כה קיצוניות, נגד עורך־דין המתעקש
ללחום בה, למען שולחו — ויהיה הלקוח
אפילו פושע מועד?
לפי כל הסימנים תעסיק פרשת גרנדיר
את הארץ בחדשים הקרובים, תגיע גם לכנסת.

—י 1 5

קולמע

גם לאוטו
גם לנוף
גם לבית
ולחוף

סרטים

*בון בא לעזרתך בנקוי כל פנות

*בון שוטף כלים להפליא, רוחץ׳
:ס ומנקה.
*בון מעלה קצף גם במים קרים
יל ו במי ים.
מבון נוח בשמוש וחסכוני בי״ותר.
*בון יעיל פי 3מכל סבון כביסה

עקרות הבית
בסיגטבון לדרשי
בתוקף
עם תמונת
האריזה.

סינטבון כשר לפסח

שדר מ סוי ק19
0131611

!נינה גלזר * מכון ליופי
תל־אביב, רחוב דיזנגוף 82

טיפול פנים (אינדיבידואלי)
טיפול מיוחד בקמטים
ריפוי פצעי־בגרות (״אקנה״)
טיפול רגליים בשעווה
פילינג ( 0ז^ג 1פ איפור התייעצות קוסמטית (חינם)
והתאמת תכשירים.
טיפולים פלסטיים.
עליזה נמצאת

נקודת ארכימדם

ל תר ת עי
־זנקיון הכללי לפסח

אין להתפלא שכל
זמשות בקביעות רק
נסיון אחד בלבד.
*בון מתוצרת נקה
;ול במגפיים על גבי

״אבא, אר תהווג את

6 2 >9

הקבצן העליז (הוד, תל־אביב; צרפת)
הוא התפקיד הקומי הטהור הראשון, המוטל
על אחד מטובי השחקנים של הקולנוע
הצרפתי — ז׳אן גאבין. גאבין ירד פעם
בדרגה, לעומת טיפוסי המעמד הבינוני,
אותם היה נוהג לגלם במרבית סרטיו, מופיע
בדמותו של ארכימדם, קבצן פאריסאי, שה־קבצנות
טבועה באופיו.
ארכידמס הוא דמות מיוחדת במינה. הוא
קבצן, אך בלבושו ניכר שמץ הידור. הוא
ישיש לבן־שיער־וזקן, אך צעיר ברוחו, מקפץ
ומזמר כנער. הקבצנות אצלו אינה מק רית,
כי אם ענין של אידיאולוגיה. כי אר־כימדם
בעל־השכלה, השוחה בין תאריכים
היסטוריים ופתגמי שירה, בז לכל העובדים,
רואה בהם עבדים. הקבצנות אצלו היא ביטוי
עליון של היותו בן־חורין.
הוא מתגורר בשלד בנין ההולך ומסתיים.
וכאשר גדל קצב הבניה והרעש גובר, הוא
מחפש לו דיור אחר. הקבצן נוטל־ את הרעיון
מסיפורי או. הנרי, מנסה להיכלא לתקופת
החורף. אולם כל מאמציו, כמו בסיפורו
של הנרי, אינם מועילים: הצדק הצרפתי
אינו מוכיח את עצמו, ועל ניפוץ ריהוט
בית־מרזח, נידון ארכימדס לשבוע
מאסר בסך־הכל.
לפרק זמן מסוים נדמה שארכימדס מאבד
את הרותו: הקבצן שפלש לדירתו, שבר את
רגלו בעת שסולק ממנה, מעניין את אר־כימדס
בעסק החזרת כלבים אבודים־גנובים
לבעליהם. בדרך זו מגיע ארכימדם אל החברה
הגבוהה הצרפתית. אך הוא מחליט לברוח
מחברת הקלושארים הפאריסאים, לנסוע
לריביירה. אלא שגם שם הוא נוכח לדעת
שאין מקום בו יכול אדם להיות חפשי באמת.
הבמאי
דיל גרנג׳ה יצר סרט נפלא באוי־רתו.
הוא העלה בו גלריה שלימה של דמויות
הרחוב הצרפתי, השתמש לשם כך במיטב
שחקני הבד הצרפתיים החל בצבי קואל
המוקיון וכלה בברנאר בלייר. הסרט אינו
מסתפק בתיאור עולמם של קבצני פאריס,
אותם הוא מציג בגישה אנושית, לבבית וחמה.
מדי פעם השתמש הבמאי בשיח השנון
למתוח ביקורת חברתית, שאינה מצטמצמת
למטרה אחת בלבד. אנשי החברה הגבוהה
הסנובים והריקים, בני המעמד הבינוני רוד-
פי־הבצע, הקומוניסטים הצבועים, העתונות
— כולם משמשים מטרה לחיצי לעגו של
גאבין, הקבצן העליז.

ר־טה עור •ומיום
היא חשקה כאושר (תל-אביב, תל־אביב;
ארצות־חברית) ולב, בוגדת ריטה היי־וורת
בבעלה. ריטה, ארבעימפלום, אינה
דומה הפעם לשום דבר שהיתר, בקריירה הקולנועית
הזוהרת שלה. במאמץ לקנות לה,
עם הזיקנה, גם את הכבוד הכרוך בתואר
שחקנית דרמתית, ויתרה הפעם ריטה לא
רק על רקודיה הקולנועיים המפורסמים ועל
הבלטת חמוקיה המפתים. היא ויתרה גם
על עצם היותה ריטה הייוזרת.
בתפקיד עקרת־הבית המזדקנת והמשוע־ממת,
הנשואה לקצין בולשת אכזרי ודוחה,
השליכה ריטה מאחוריה כל סממן שסימל
אי־פעם את דמותה הזוהרת. היא אף ויתרה
על האיפור, מציגה את עצמה על הבד בדמותה
האמיתית כיום: אפורה, מאוכזבת וז קנה.
הסרט
עצמו הוא דרמה משפטית, כתובה
ומבוימת בידי המחזאי קליפורד (בת־הכפר)
אודטס, שחזר להוליבוד אחרי הפסקה של
15 שנה. ריטה, המתנה אהבים עם רואה־חשבון
אלמן (דין ג׳אגר) ,מסתבכת במשפט
רצח. כאשר היא נפגשת עם אהובה במטבח
ביתה, מפתיע אותם הבעל המזוין באקדח.
בתיגרה בינו לבין המאהב נורה הבעל
ונהרג. ריטה ודין מואשמים ברצח בכוזנה
תחילה.
שחורים מאד ולבנים מאד. את
תפקיד ההגנה על ויטה נוטל על עצמו
עורך־דין צעיר וחסר־נסיון (אנטוני פרגצ׳יו־זה)
אך מלא התלהבות. למרות שמלכתחילה
אינו מאמין בצדקתה של לקוחתו, הוא
מנהל מאבק משפטי סוער ורועש, במיטב
מסורת משפטני הסרטים ההוליבודיים, כדי
לשכנע את המושבעים לזכות את לקוחתו.
הדרמה המשפטית יכלה להיות מרתקת
באמת, לולא היה ברור לצופים מראש מה
יהיה פסק דינם של המושבעים. כי תסריטאי־במאי
אודטס לא השאיר מקום למקריות
בפסק־דינם. הוא קבע אותו מראש. כל הקלפים
משחקים הפעם לצידם של הנאשמים.

ריטה 1940
עם זוהר ועם תואר

ריטה 1960
לא זוהר, לא טוהר
הנאשמים ופרקליטם הם סימפטיים, אנושיים,
מעוררי אימון. אפילו בגידתה של
ריטה בבעלה מתוארת בצורה עדינה ולא
כמעשה־הפקרות. לצופה ברור מראש שהבעל
הסאדיסט נהרג כתוצאה מתאונה מקרית.
לעומת זאת גרועים מאוד הם קלפי התביעה.
אמו של המאהב, בגללה אירעה התקרית בביתה
של ריטה, היא סמל צרות־המוחין,
מתגלית כמדכאת שיטתית של בנה. התובע
עצמו הוא טיפוס של קצין ס.ס ,.המדבר
בשחצנות שבגללה בלבד היה על המושבעים
לזכות את הנאשמים. מה הפלא שכל האהדה
נתונה לאשר, המזדקנת, שבסך־הכל חשקה
באושרז

מיו מצחיק
כלי ידיים כבקשה! (מקסים, תל־אביב;
איטליה) הוא סרט נוסף, הממחיש
מדוע משלהבת כל־כך מציאותן של חיילות
בצד,״ל את דמיונם של זרים. ליצרנים האיטלקיים
די היה להביא מחלקת חיילות מצבא
ארצות־הברית לבסים־תעופה איטלקי, כדי
ליצור קומדיה על רקע זה, שיותר מהיותה
מצחיקה, נועדה לגרות את הדמיון החולני
ולתאר בפניו את האפשרויות הגלומות ב הימצאות
נשים בצבא.
החיילות האמריקאיות בסרט זה לא רק
שהן חתיכות מושלמות אחת אחת, שמדיהן
על פי רוב הם חזיות וזוג מכנסיים קצרים,
אלא שאין להן מטרה אחרת בחייהן מאשר
להכניס מחלקות גברים לחדר המיטות שלהן.
כנראה שעצם הצגת חיילות על הבד נראה
ליצרני הסרט כשיא הקומדיה, ומסיבה זו
לא טרחו להכניס בה כמעט שום יסוד קומי
אחר.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם;
(צפון, תל־אביב)
• גיהנום כבדך
— בית־סוהר לנשים הופך בת־כפר לפרוצה
ופרוצות לחוזרות בתשובה. אנה מניאני,
ג׳ולייטה מסינה.
• דו־שיח בחדר ה מיטות (אופיר,
תל־אביב) — מלחין יפה־תואר מותח מרהטת
יפה עוד יותר, בקומדיה רומנטית.
דוריס דיי, רוק הדסון.
• ילדי גן־העדן (פאריז, תל־אביב)
— הזדמנות חוזרת לראות את סרטו הקלאסי
של מרסל קארנה, מתקופת מלחמת העולם
השניה. רומן על רקע התיאטרון הצרפתי
במאה ה־ . 19ז׳אן לואי בארו ופייר בראסר.

ך* זוז 1לפנות את המקום!״ צעק שו־
1טר נרגש ,״להסתלק מן המעבר!״ הוא

גירש בתוקף את הקהל, שהצטופף במסדרונות
הצרים של בית־משפט השלום בחדרה.
אולם השוטר לא יכול היה לגרש את
העתונאים, שזכותם להיות בכל מקום בבית
המשפט. אליהם פנה פקיד בית־המשפט ב שקט
ובנימוס .״העתונאים ייכנסו לאולם,״
הודיע ,״שם ייערך המשפט.״
העתונאים נענו לבקשתו, חיכו בסבלנות.
עברה רבע שעה. עברה חצי שעה. הזמן
נראה להם ארוך מדי. כי הדיון אשר למענו
באו, לא היה אלא בירור בקשת המשטרה
להאריך את מעצרו של איז׳ו שושן, שנאשם
בנסיון לרצוח את אשתו ואם ארבעת ילדיו,
עליזה.
לבסוף יצאו העתונאים בחוסר־סבלנות
למסדרון. הם לא מצאו עוד את הנאשם ואת
השוטרים. רק אז הבינו שנפלו קרבן לתמרון
מחוכם של המשטרה. השוטרים לא רצו
כי העתונאים והקהל יעקבו אחרי מהלך דיון
זה, סילקו אותם בכוח ובמירמה.
למראית עין, היתה לכך סיבה חברותית.
כי הנאשם איז׳ו שושן, בן ה־ ,40 היה בעצמו
שוטר. מה, אם כן, טבעי יותר מאשר
ששוטרים יגנו על חברם, אפילו הוא נאשם
בנסיון לרצוח אשה צעירה בת?25
אולם עד־ראייה אחד גילה לעתונאים סיבה
טובה שניה: הנאשם הובא לבית־המשפם
בלתי־כבול. היה זה נוהל בלתי־רגיל מאד.
כי פקודת־קבע היא במשטרה שנאשם־ברצח
חייב להיות מובא לדין באזיקים, מאחר שלגבי
נאשם־ברצח, הצפוי למאסר־עולם, גדול
הפיתוי להימלט. השוטרים לא רצו, כנראה,
כי העתונאים יווכחו ביחסם החברי והנאה
לחבר שסרח.

חמ שטרה -שו תפ ת לפשע ז
ולס באשר התעמקו חוקרי העולם
חזה השבוע בפרשה, מצאו כי היתד,
למשטרה סיבה טובה עוד יותר לפרוש את
צעיף־ההשתקה מעל לפרשה זו, ולהשתמט
בכל התחבולות כדי למנוע את פרסומה.
ואמנם, היא הצליחה לצמצם את הפרשה
לידיעות קטנות בעתונות היומית.
מדוע היתד, מעוניינת בכך?
מפני שמשטרת ישראל עצמה היתה, כמעט,
שותפת לעבירה.
כי לא היתד, זו הפעם הראשונה שהנאשם
ניסה לרצוח את אשתו. הוא ביצע לפחות
נסיון רציני אחד עוד קודם לכן.
למרות זאת לא אחזה המשטרה באמצעים
נגדו.
היא אפילו מסרה לו מאוחר יותר רשיון
להחזיק באקדח פרטי — אותו אקדח בו
בוצע לאחר מכן הנסיון־לרצח, שבגללו האריך
השופט השבוע את מעצרו ב־ 15 יום.
בשבוע בו תקף בתל־אביב פרקליט־המ־דינה
בחריפות את הנוהג המתפשט והולך
להטיל איפול על משפטים, ולהגן על פושעים
על־ידי העלמת שמם (ראה במדינה),
היה נסיון־השתקה זה של המשטרה חמור
במיוחד. הוא היה גם חסר־סיכויים, כי אי־אפשר
היה להעלים את ההאשמות הכבדות,
והמרירות הרבה, השוררת במשפחת הקר־בן•

סיפר
השבוע יצחק בחבוט, אבי
הנפגעת, יובתב ״העולם הזה״ :
לא יודע איך הכיר אותה. אומרים, בא
קרוב משפחה והביא את איז׳ו אצל עליזה
בתי, אמר לה משהו עליו, והתחתנו. אני,
לא איכפת היה לי שהם מתחתנים. עליזה
היתד, כבר בת , 16 וטוב היד, שתתחתן, ולא
תלך ברחובות.
בהתחלה היו להם חיים טובים. איז׳ו אהב
אותה והכל היה בסדר. אולי שש שנים לא
רבו כמעט אף פעם. עד שההורים של איז׳ו,
שהיה נהג טנדר של המשטרה, הגיעו לארץ.
ההורים עשו כל מיני סכסוכים ביניהם,
והיו אומרים לאיז׳ו דברים לא יפים על הבת
שלי. עליזה לא היתד, שמה לב בהתחלה.

אמא!״ צו1ק הילד מתור חלוס־בלהות ז1ועתי

ידעה שהיא

בצד המוות
חשבה, אולי ההורים של איז׳ו יתרגלו, ובלב
שלהם תהיה אהבה אליה.
אבל לא היה כך. הם נתנו בראש שלו
רמאויות על עליזה, ואיז׳ו היה משוגע להאמין.
היה הולך לשמור אחריה, וצועק לה
שלא תלך לקולנוע.
בעצמו לא היה הולך אתה. אף פעם לא
היה עושה אתה דברי פיוס, וגם לא תוכניות׳
שאולי ילכו לבקר את המשפחה או
שכנים. הוא לא היה צועק עליה בשביל
האוכל או הבגדים. רק: תעשי לי ככה,
תעשי לי ככה. אפילו שההורים שלו היו
דתיים, לא חשב דברי החוכמה: מצא אשה
— מצא טוב.

_ עגיבת החגק
ך • ליזה התחילה לכרוח לפעמים אל
צ הבית שלי. פעם אפילו באה לבדה
בלילה מבנימינה, איפה שהם גרו, אל השי-

עשו לו שום דבר. רק אמא שלו ידעה
שזה לא טוב, ותפסה אותו ביד. היא לקחה
אותו אצלה ועליזה באה אצלי.
אחרי שהשלימו, באה בתי אל בעלה ואמרה
לו :״לא יכולה יותר לגור על־יד הקרובים
שלך. נמאס לי, רוצה מקום אחר,
איפה שאין צרות, ואפשר לגור בשלום.״
כאילו אמרה לו: איש תחת גפנו ותחת
תאנתו.
הוא לא רצה. אחרי כמה ימים התחיל
צועק עליה, שהיא שונאת את המשפחה שלו.
הוא הוציא את האקדח שקיבל מהמשטרה
וירה פעם אחת על הריצפה. זה עבר לעליזה
על־יד הרגלים. באו השוטרים ולקחו לו את
האקדח.
אבל אחרי כמה זמן נתנו לו רשיון,
שיהיה לו בבית אקדח שלו פרטי. זה היה
אצלו, וכולם ידעו כמה אסור לתת לו דבר
כזה.
אף פעם לא היה אומר לה :״את אשה
שלי, אני מבסוט מזה.״ רק דבר אחד ידע
לעשות לה: פחד. הנה מה שהבן שלו משה
מספר על אבא שלו :״הוא היה צועק על
אמא, שיהרוג אותה. אחר כך היה אומר
לנו שנישאר בלי אמא. כשהייתי הולך
בלילה לישון, הייתי חולם במיטה שלי,
שאגי אומר: אבא׳ אל תהרוג את אמא.
כאילו אני בוכה בשבילה והוא לא שומע.״

״תן אתה אקדח,, :
הרי המקרה עם האקדח באו הצרות
הגדולות. איז׳ו בא אל עליזה ואמר לה:
״את זונה, שוכבת עם הגברים, וגם עם
האח שלי חיים!״
אפילו חיים השתגע מזה. הוא בא אל
הבית של בתי ואמר לאידו :״מה אתה

ה 1 1ה עליזה שושן (קיצונית משמאל, ענודת ענק) ,שנפצעה השבוע מיריות שנורו
1 1 111 עליה על־ידי בעלה. מימין נראה יצחק בחבוט, אביה המזוקן, גס הוא
ממוצא מארוקאי, המטיל האשמות כבדות על המשטרה. מצב האשה הפצועה, עודנו חמור.

חושב, אני אשכב עם גיסתי? צחוק אני רוצה
לעשות מהמשפחה שלי?״ אחרי זה חיים
תפס סכין והכנים לעצמו בבטן.
נכון, כעת כולם אומרים על הבת שלי
שסיפרה לאידו :״שכבתי עם אחיך.״ אבל
זה לא היה אמת. היא אמרה לו כך, בשביל
שיתן לה גט. עליזה ביקשה אותו ללכת
לרבנות, ולסדר את כל הדברים, בלי דמי־מזונות.
רצתה גם לקחת את הילדים.
מה לעשות? אידו לא רצה לגרש את
בתי. גם בשבוע שעבר ביקשה אותו: תן
את הילדים, ולא צריך מזונות — ונלך אצל
הרבנים. אבל הוא לא רצה. עליזה לקחה
שני ילדים ובאה אלינו. שנים חולים השאירה
בבית. זה היה תיכף אחרי פורים,
שכל המשפחה התאספה יחד, ושתו תה עם
עוגות, וכולם היו שמחים.
ידענו שאידו יבוא. תיכף איך שנכנס,
התנשק עם כולם. אשתי נתנה לו כוס תה,
והוא היה שמח וטוב לב. אמר לעליזה

ן איז׳ו שושן (במרכז, למפלה)
כפי שצולם בשעת חתונה של
קרוב משפחה. איז׳ו, יליד נזארוקו בן ,40
שירת במשטרת ישראל למעלה מתשע שנים.
כון שלי. כי איז׳ו התחיל להרביץ לה, ולא
היה שואל את דעתה, כמו שנאמר בתורתנו
הקדושה: נקרא לנערה ונשאל את פיח.
לפני תשעה חודשים הכניסו הרופאים את
עליזה לבית־חולים, כי היתד, לא בריאה
בעצבים שלה. כל כך הרבה צרות עשה לה,
עד שלקחו אותה שמה. זה היה שלושה
חודשים אחרי שלאיז׳ו היתד, תאונה באוטו,
ועשה פצעים למפקד־ר,משטרה שלו. היה כמו
משוגע, ועשה את הצרות לעליזה.
שבועיים היתה בבית־ד,חולים, וברוך־השם
באה בחזרה אל איז׳ו ואל הילדים. אבל
הוא לא עשה אתה תושיד .,ניסר, לחנוק
אותה בצוזאר שלה עם עניבה, בשביל שתמות.
מזל גדול שעליזה שלי היה לה כוח,
והיא קרעה את העניבה, ובאה אצלי בבית,
בוכה.
אחרי כן שבר איז׳ו את כל הרהיטים
והזכוכית שבבית. חלון לא השאיר בשביל
שיהיה חם בחורף. בתי הלכה אל הקצין
פישר ואמרה לו :״בעלי שוטר שלך. בוא
תראה מה הוא עושה בבית־״
פישר טילפן למפקד הנפה יצחק אבנרי.
הוא בן מזכרון־יעקב, ראה הכל, דיבר רע
אליו. אמר לו :״יותר טוב שתהיה כמו
שצריך עם האשד, שלך.״ וזה גם אני אמרתי
לו, שנאמר בספר תהילים: הולך תמים
ופועל צדק ודובר אמת בלבבו.
מה לעשות, ככה זה המזל של כל בן־
אדם: איז׳ו לא שמע כל הדברים האלה,
והיה מתנהג כאילו לא אמרנו לו כמה רע
להיות רשע. וגם הקצין אבנרי היה בא אצלו
כל לילה לבדוק. אולי עשר פעמים בא לבית
שלהם, עד שהפסיק. נמאס לו לבוא אצל
איז׳ו.
פעם אחרת בא איז׳ו עם האחיות שלו
וחנק את עליזה בגרון. הן עמדו שם, לא

שיכון

על־יד

הבית

שלנו,

והיא
שיקנו שמחה.
אותו זמן אני ישבתי על הספה וקראתי
תהילים. הוא דיבר עם עליזה, אשתי והיל-
דים. גמרתי לקרוא והלכתי לראות מה בחוץ.
אידו היה משחק עם האקדח, וכולם חש־בו
כאילו בצחוק. הוא אמר לה :״עכשיו
בואי לבנימינה.״ עליזה לא רצתה ללכת
אתו. היא אמרה לו :״אני לא יודעת לטפל
בילדים החולים. תביא אותם כאן, ואמא שלי
תטפל בהם.״
אז אידו שוב פעם התחיל לסובב את
האקדח ולהגיד לה :״יאללה יא עליזה, בואי
בבית ויהיה שלום.״ פתאום ענתה לו :״לא
רוצה לגור שמה. מספיק לי עם המשפחה
שלך!״
אידו היה חם בלב שלו, והפנים היו
אדומים. אחר כך עשה את הדיבור שלו
בשקט ואמר לה בשאלה רעה :״למה יש
לך לב אכזר?״ היא לא ענתה לו. והוא
שוב פעם שאל :״רוצה ללכת?״ אמרה לו:

בדיוק הייתי על־יד הדלת. הוא תפס את
האקדח וסגר את הדלת למטבח. תיכף בדית־חלה
פצע את האשה שלי בעין וביד. קודם
היכר, אותה ואחר־כך קיבלה מכה קשה מה־דלת.
אחר כך כיוון את האקדח לעליזה,
וירה שלוש פעמים.
בהתחלה לא ידעתי מה זה. אחר כך
קפצתי לפנים וחשבתי: תיכף יהרוג זה את
כולנו. מה יעשה לילדים שלו?
ראיתי דם על־יד עליזה. התפללתי בשבי־לה.
פתאום הסתכלתי איך הבן שלי יהודה
מתקוטט אתו. ככה, מכות בכוח. יהודה תפס
לו את היד, ואידו אמר שיהרוג גם אותו
אם לא יעזוב אותו.
באתי אליהם מהר. תפסתי את היד של
אידו, עד שנפל לו האקדח על הארץ.
שמחתי בלב שלי. הרמתי אותו וברחתי החוצה.
יהודה רץ אחרי ואמר :״אבא, תן
לי את האקדח. אני הולך להרוג אותו בגלל
מה שעשה לעליזה.״
אני לא רציתי את כל זה. אמרתי לו:
״יהודה בני, עזוב את האקדח בידי. למה
תהרוג אותו ותשב בבית־הסוהר? מספיק
האסון והבושה שיש לי. כבר כתוב במזמורי
דויד: מכל צוררי הייתי חרפה לשכני.

משגים כדתי אסתטיים
ך אמת כד ז ה לא חשוב. לא הייתי
—1נותן את השם שלי והצרות שלי בשביל
שיכתבו העתונים. אבל למה המשטרה נתנה
לו אקדח? למה לא נתנו את הלב שלהם
ואת המחשבה שלהם על המעשה הרע? איך
יכול להיות שנתנו לו רשיון לאקדח פרטי
בשביל שיעשה מה שרוצה?
אני חושב שהמשטרה רוצה הכל בשקם,
שלא ידעו על אידו שום דבר, כאילו לא
ירה כבר פעם קודם בעליזה, וכאילו המשטרה
לא אשמה שנתנה לו אקדח. ורק לא
יכול להבין למה עשתה ככה?

הילדים והבלתי

עדנה ואהובה, שתי בנות משפחת שושן, שיש לה גם שני בנים, אחד
מבוגר יותר, השני צעיר יותר. הילדים היו עדים למריבות התכופות
פוסקות של הוריהם ולמעשי האלימות האכזריים שביצע אביהם נגד אסם.

השבוע לא יכלה המ שטרה להסגי
ראת המעשה. קבע אחד מקצי־ניה
:״צריך להכין. קורים משגים.״

במדינה

גבעתיים

תקליט ארוך נגן מס 168

(המשך מעמוד ) 14
יקר. המשטרה, שעצרה אותו, האשימה אותו
גם בגניבת מכתב זה.
אולם אפילו בתי־המשפט אין בכוחם למעט
את עצמת אהבתו הטראגית של מנקה־המכו־ניות
הקטן .״אינני יכול לעשות דבר,״
השתפך לרר השבוע ,״אני יודע שלעולם
היא לא תסכים להתחתן אתי. אבל מה אני
יכול לעשות? אני אוהב אותר, ולא אחליף
אותה באחרת.״

משפט

תע שית תקליטים בע״ט

מתכבדים להודיע
כי יצאו לאור ־

3ימים

;הדר)
יום ד׳ 30.3ב־8.30 .6
בימים ה׳ ו, ב־8.30 .4

ראשון לציון 3ימים
יום א׳ 8 .4
(תפארת)
בשעות 8.30 .6
בימים בי. ג׳ ב־8.30 .4

פתח־תקוה

״תקליט מסיבה״
כולל 27 שלגרים מפורסמים
לרקודים סלוניים

4ימים

(היכל)
ב־8.30 .6
יוסד׳ 6.4
בימים ה׳ ,ו׳ ,ב־8.30 .4
ב־9.15 .6.45
במוצ״ש

תקליט ארוך נגן מס 170

כחו״ט פסח בחיפה

חבצלת רון
בשירים תימניים אורגינליים

תקליט ארוך נגן מס׳ 3 171

ספרי צלום באנגלית!

״תל-אביב
הקטנה והגדולה״

הגיעו במבחר גדול ביותר ! מ־בית־ההוצאה־לאור
הטוב ביותר
באנגליה 00 ^.11??£•88

מאת:

עליזה גבאי

מבחר שירים ופיזמונים
במקצב רקודים.

מבחר גדול גם בספרי צלום
בגרמנית. מבחר גדול של
מצלמות.

דרשו תקליטי ״מקולית״
ככל חנו ת לתקליטים
המחיר 9 :ל״י.
פרסום העליון

קנינו ב ר 63

הירקון 63 תל-אביב

מציג בפעם הראשונה בארץ

ערב ערב
את זוג האמנים
הספרדיים

כדמן
וארמנדי
הידועים ומפורסמים בעולם בשירה וריקודים

בתכנית בינלאומית עשירה
על יד המיקרופון: אנדרי בונדי ותזמרתו
פרסום לאור

מפעל וגדלו שת זב

של 50 000

ע ש רי םוחפשדירות

וע 1ד

מסחר או רפואה*
בין עשרות הסקרנים שמילאו לפני חודש
את רחבת בית־משפט השלום בתל־אביב,
כשהביאה המשטרה בפני השופטת את מלך
בתי־הבילויים של תל־אביב, וב (״ברלה״)
שמריהו, בלט צעיר תימני נמוך, רזה ובעל
פנים שחומים, שעישן בעצבנות והתלחש עם
פמליתו של ברלה. מפעם לפעם היה פונה
אל אחד העתונאים בצחוק :״מה באתם
כולכם לכאן היום? זה הכל שום דבר. בואו
לבית־המשפט המחוזי ותראו איך אני דופק
שם אחד ד״ר פינק.״
השבוע עמד אותו צעיר על דוכן העדים,
באולמו של הנשיא התורן של בית־המשפט
המחוזי, השופט מרדכי קנת. קשה היה להכיר
בו את האיש שהזמין שלושה שבועות
קודם לכן את הקהל להאזין לו.
אורי כהן היה עד־התביעה הראשי, במשפטו
של רופא העצבים הידוע מתל־אביב,
הד״ר ז׳אן פינק. פינק נאשם בכך, שלפני
כשנתיים מכר לאותו אורי כהן מורפיום
תמורת תשלום. העיד כהן :״קיבלתי מורפיום
עוד בזמן מלחמת העצמאות, כשנפצעתי.
הייתי בבית־חולים לחולי־רוה כבודים לריפוי
מנרקומניה, שם הכרתי את הד״ר פינק שבא
לביקור. כשיצאתי מבית־החולים, פגשתי
אותו שוב. לא ידעתי שהוא נותן סמים,
אבל לפי הסימנים ידעתי שיתן לי, כי הוא
רופא עצבים ויש לו קשר עם סמים.״
הוא סיפר כיצד התקשר עם המשטרה שציירה
אותו בכסף מסומן, קבעה אתו סימנים
מוסכמים ויצאה למארב ליד ביתו של הרופא.
בפעם הראשונה יצא אורי כהן בידיים
רייקות: המארב נכשל. בפעם השניה, כשעזב
את הדירה, היה בכיסו בקבוקון קטן
של החומר המשכר. אנשי המשטרה פרצו
לדירה, עצרו את הרופא. בחיפוש אצלו
נתגלה הכסף שמסרה המשטרה לאורי כהן.
״שילמתי לו בעד הסם,״ סיפר הנרקומן למשטרה.
חיוך
של שביעות רצון היה שפוך על
פניו של אורי כהן כשסיים להעיד. גם
נציגה המצטיין של התביעה הכללית במשפט
זה, איתמר פלפל, היה מרוצה. אולם
החלק המענין בעדותו של כהן בא רק עם
החקירה הנגדית, שאותה ניהל עורך־הדין
הותיק יעקב הגלר.
דווקא השפיע לטובה. מיד בתחילת
דבריו היה ברור כי עיקר התקפותיו יהיו
מכוזנות להוכיח, כי כל הענין אינו אלא פרי
המצאתו של העד. הגלר ביקש להוכיח, כי
אורי כהן, שהשתייך לצוזת עובדיו של
ברלה, נשלח על־ידו להפיל בפח את הרופא,
כדי שברלה עצמו יוכל להפעיל את
בתי־הבילויים שלו ללא התערבותה של המשטרה.
״הוא
עכשיו כמעט שיכור לגמרי,״ אמר
מומחה סמים מבין הקהל הרב, שמילא את
האולם. ואמנם, בשעה שנהקר על־ידי הגלר
המנוסה, עשה אורי רושם של אדם מעורפל
במקצת. הגלר בעל הסבלנות היה צריך לחזור
על כל שאלה פעמים אחדות, כדי לקבל
תשובה מספקת מאורי. בכל פעם שהיה
עורך־הדין חוזר על אותה השאלה, היתד,
התשובה שונה במקצת.
אורי כהן הודה לבסוף כי הוא עבד אצל
ברלה, כי קיבל ממנו סכומי כסף וכי
ברלה עזר לו בהזדמנויות שונות. אולם או רי
דחה בתוקף את ההשערות, כאילו היתד,
לברלה הקשיש השפעה רעד, עליו .״להיפך״,
קבע אורי בן ד,־ ,28 שטען כי היתר, זו
דווקא השפעה מבורכת ,״הרבה פעמים השפיע
עלי ברלה השפעה טובה, שלא אעשה
שום מעשים פליליים.״
פינק, לעומת זאת, סיפר כי אורי בא
אליו, התחנן לעזור לו .״אחרי כמה ביקו רים
נתתי לו מנת מורפיום, אחרי שקיבלתי
ממנו הבטחה שיכנס לריפוי בבית־החולים
שלי אחרי החגים. הוא הראה לי את צילומי
ילדיו ונישק את רגלי. עשיתי מה שמקובל
בכל מקום בעולם, לפי כל כללי הרפואה.״
מה שבית־המשפט יצטרך להחליט הוא:
היכן הגבול בין כללי הרפואה לבין מסחר
בסמים משכרים.
החי השבת אבידה
רגע אחד התנהלו החיים כסידרם במסעדת
המרכז בירושלים — וברגע השני עמד הכל
על ד,ראש. מלצרים חדלו להגיש אוכל לאורחים,
טבחים פסקו מלבחוש את המרק, מוי־חי־הכלים
יצאו לחצר, והקופאי נעל את
קופתו.
גרמה לבהלה הפתאומית שיחה טלפונית
של לקוח נרגש, והיא לא נמוגה עד אשר
פרצו כל העובדים בצחוק. היד, זה למראה
אחד המלצרים, שהגיש את פתרון התעלומה
על מגש. מאז הוגשה מדינת היהודים על
מגש של כסף — ואולי עוד לפני כן —
לא הוגש דבר כה משונה על מגש.
היתד, זו תשובה ישירה לבקשה הטלפונית
של הלקוח הנרגש, שהתחנן: אשתי סעדה
במסעדתכם ושכחה משהו. לא בטוח שזה
היה אצלכם, אבל אולי תעשו לי טובה
ותערכו חיפוש?״
החיפוש לא נשא תחילה פרי. איש מן
העובדים לא ראה את החפץ האבוד. עד

המלצר עם השניים ה תו ת בו ת
האברה נמצאה בפח־האשפה
שלבסוף נזכרו לשאול את מדיחת הכלים,
וזו הודיעה :״כן, זרקתי את זד, לאשפה!״
המלצר מיהר לחצר, מצא את האבידה,
רחץ אותה והניח אותה על מגשו. היתה זו
מערכת של שיניים תותבות.
תזכיר הדיה מתחתנת
אחד השרידים האחרונים של תקופת
סהר במשטרה הורחק השבוע, עם העברת
דובר־המשטרד, יעקוב נש לשרות־החוץ.
נש היה האיש שאירגן את מסעי-
ההשמצה נגד העולם הזה בימי משפט עמום
בן־גוריון ופרשת חטיפת תבור הדיה
מעדי, ד,״מדמואזל ממראר״ ,שעברה את
הגבול מלבנון כדי לשאת את בן־דודה, אך
התחרטה למראה מצבו המפגר של הכפר
(העולם הזה ,) 1172 , 1159 נישאה סוף־סוף
השבוע לארוסה הפטריפ-טיז
נאסר השבוע רשמית על־ידי המועצה לביקורו(
סרטים ומחזות. קודם לכן הפסיקה
אותו המועצה באמתלה של חוסר־רשיון
(העולם הזה .)1174 כך הגיעה לפי שעה
להכרעה ממשלתית בעיה שהעולם הזה () 1960
הפנה אליה לראשונה את תשומת־לב הציבור
שערוריית מכוניו ת הכבאים,
שהעולם הזה 1174 גילה אותה ל ראשונה,
עוררה השבוע תגובה של המפקח
הכללי של מכבי־אש בארץ. בתשובתו תקף
אפרים דקל ״השמצות חסרוודשחר״ ,אך לא
העז להכחיש אף אחד מן הפרטים החמורים
שפורסמו, בדבר ניצול־לרעה של מעמד הכבאים
להונאת אוצר המדינה. בתשובתו סתר
דקל את הדברים שהוא עצמו אמרם קודם
לכן לכתב העולם הזה.

אמש־]
מפעלים שוב צועז־״ס
אחת ההצלחות הגדולות ביותר של מפעלי
הבידור בשנת העשור היתר. תכנית הזמר
היו זמנים, שנערכה בהיכל התרבות. משרד
ראש הממשלה ניסה להפוך תכנית זו, בשינויים
קלים, לדבר של קבע: במקום
מצעד פזמונים, פסטיבל של זמר ישראלי
— מעין תחרות של יצירות ישראליות חדישות.
במקביל
לתכנית הממלכתית הכינה קבוצה
פרטית, המורכבת מהפזמונאי חיים חפר,
דן בן־אמוץ והקריין עמיקם גורביץ׳ ,תכנית
לעריכת מצעד פזמונים בעל אופי מיוחד,
שיערך אף הוא בהיכל התרבות. הפעם יהיה
זה מצעד פזמוני הישוב, שיכלול שירים
מראשית הזמר הארץ־ישראלי ועד הקמת המדינה.
המצעד,
שיחל רק בחצות וימשך שלוש
שעות, יכלול 55 שירים, שהם אבני־דרך
בהתפתחות הזמר הישראלי. המיוחד שבו
יהיה שאת השירים ישירו, במידת האפשר,
אותם האמנים שהשמיעו אותם בימים ההם.
זמרות כמו ברכה צפירה, אסתר גמליאלית,
לאה דגנית וחנה רובינא, יופיעו בשירים
ששרו אז, בתוספת זמרות פחות ידועות
כמו אמה טאובר מראשון־לציון, שהיתר.
הראשונה ששרה את ד,שן ר רינה, הביטי
נא אל השמיים. קבוצה של חמישה מנגנים
על בלי־פריטה מהמושבה כינרת, כולם בני
60 ומעלה, תשמיע שניים משירי רחל. ואילו
את השירים שמבצעיהם אינם עוד בחיים,
תשמיע רביעיית תל־אביב הקטנה.
תחילה נועד המצעד למוצאי יום העצמאות•
אולם קול ישראל, שחשש מתחרות
לפסטיבל הזמר, שיכנע את עורכיו לדחותו,
תמורת הבטחה לשדר גם את המצעד, נוסף
לפסטיבל.

מאחנרי הקלעים
ג* משותף

פרסהמשחקהטוב לשנת , 1959
המוענק זו השנה הרביעית על־ידי המועדון
הלאומי על שם פרופסור קלאוזנר, יוענק
השנה לשחקנית התיאטרון הקאמרי חנה
מרדן, עבור משחקה בבית־הבנבות. הפרס
יוענק בטקס חגיגי שיתקיים במחצית החו דש
הבא. בעלי פרס קלאוזנר בשנים הקודמות
היו מרים זוהר, רפאל קלצ׳קין ובתיה
לנצט הכימהוהקאמרי יקימו
בקרוב מוסד־גג משותף, שיטפל בענינים
מנהלתיים של שניהם. כתוצאה מכך יפר סמו
שני התיאטרונים את הצגותיך,ם במודעות
משותפות ברחובות ובעתונות, יקבעו
תעריפי מקסימום לתשלום לבמאים 1ער
3000ל״י להצגה) ותעריפי מינימום למכירת
הצגות ולאולמות. החוזים בין היוצרים לבין
התיאטרונים יערכו על נוסח קבוע, משותף
לשניהם קו לישראל ״ ישדר
קטעים מתכניתה האחרונה של רביעיית
מועדון התיאטרון. עד כה הוחרמה התכנית
בשידורים, בגלל גסותה והסאטירה הפוליטית
החריפה שבה הז מר ת
דרורהח 3קין סולקה ממסיבת הקוקטייל
של תיאטרון סמבטיון, פחות משבוע ימים
אחרי שהחלה להופיע בתכנית זו. מנהלי
התיאטרון מצאו כי הקהל אינו מקבל בחיוב
את זמרתה, החליפו אותה בצמד העופרים
פ תי ח ת הצגות מסיבת קוקטייל
החלה במזל רע, כאשר התהפכה המכונית
שהובילה את תפאורות ההצגה החדשה,
ורוב התפאורות נפגעו ונפגמו צייר
התיאטרון הצעיר והעולה דני קראזזן,
שצייר את התפאורות להצגת הגנרל קישוט
בהקאמרי, למסיבת קוקטייל בסמבטיוין ולכמות
הבידור ביום העצמאות, רשם השבוע
הצלחה נוספת: הוא זכה במכרז לציור קיר
ענק במלון שרתון תל־אביב, שהקמתו מסתיימת
בצפון העיר. הצעתו נשלחה לחוות־דעת
בארצות־הברית, זכתה לתגובות חיוביות
ביותר זמר הפולקלור האמריקאי
תום גלייזר עומד לבקר בקרוב
בישראל. גלייזר, המלווה את הופעתו בנגינה
על גיטרה, ואיננו יהודי, מתכונן להופיע
במועדון התיאטרון, במחנות צבא ובקיבוצים.
בעת שהותו בארץ יערוך גם
מחקר על המוסיקה העממית בארץ וינסה
גם לחבר יצירה משלו, שתהיה מבוססת
על נושאים ישראליים ברוח התקופה
יוסף ידין ואורנה פורת יופיעו ב־ 8לאפריל,
בערב קריאה של מערכונים מאת ג׳ורג׳
ברנארד שאו. במאי תכנית זו הוא גרשון
פלוטקין.

העולם הזח 1175

חמישית ״היחפניות־׳׳ של מועדון־התיאטרון החיפאי*
הרביעיה הגדולה ביותר בעולם

אנשים
ג 3וד שד חמש דקות
שר החקלאות משה דיין הוכיח השבוע
כי לא שכח עדיין את תפקידיו בצבא ההגנה׳
יצא להגנה נמרצת על רעיית ראש
הממשלה, פולה בן־גוריון. היה זה בערב
החגיגי בועידת מפא״י בהיכל התרבות,
כאשר מקהלת צדיקוב פצחה בזמר על
הבמה. פולה, מסיבות הידועות לה, לא
רצתה לשמוע את הזמרה, אטמה את אז־ניר,
באצבעותיה. כאשר ניסה צלם לתפסה
בפוזה זו, מיהר דיין להסתירה ולגרש את
הצלם באותה ועידה גילה בעלה,
דויד בן־גוריון, לעתונאים, סודות מפגי־שתו
עם נשיא ארצות־הברית דוויט
איזנהואר. סיפר בידי :״בתום פגישתי
עם אייזנהואר לחצתי ידו והתכוננתי ללכת,
עצרני לפתע ואמר: חכה, עכשיו צריכים
לבוא הצלמים. והם נכנסו ונתנו לנו פקודות:
תעמדו כך, תעבור הנה, תעשו את
זה, תשבו, תחייכו. אין ברירה, צריך להתרגל
לזה בועידה זו רדה היושב־ראש
אבא אכן ביד חזקה כמתווכחים.
הוא הקציב לכל אחד חמש דקות ניחם
אותם בעובדה שנאומו המפורסם של לינקולן
בגטיסבורג לא נמשך יותר. אולם כשנטל
אבן עצמו את רשות־הדיבור, דיבר במשך
40 דקות. הדבר חרה במיוחד לאיש עין־
חרוד שלמה לכיא, שעמד להפסיק את
אבן ולפנות בתלונה ליושב־ראש. שכנו לשולחן,
דויד בן־גוריון הרתיע אותו מלעשות
זאת .״אינך יודע מה הוא עשה לי אתמול,״
ניסה לביא לשכנעו .״אני יודע,״ השיב ביג׳י,
״אבל אל תשכח את הכתוב :״לא תיקום
ולא תיטור עיסוקים מעיסוקים
שונים מצאו להם היושבים על במת הנשיאות
בועידה. בעוד שיונ ה כסה, מזכיר

מפא״י בתל־אביב, שיחק כל הזמן בפרח
אדום, גזרה ככ ה אידלסון פיסות נייר
ועשתה מהם כדורים ח״כ אחדות
העבודה יגאל אלון גילה לאחרונה מר,
היה נוסח המברק ששלח לאליהו אילת,
ששהה אותה תקופה בואשינגטון, עם כיבוש
אילת :״אלון לקח את אפשטיין נשמו
הקודם של אילת)״.

רביעייה שד חאש
פגישה מקרית אירעה לאחרונה במסדרו נות
בית התיאטרון הקאמרי, בין גילה
אלמנה־ לבין מיה זיו, הפנטומימאית
שחזרה מצרפת והמשתתפת בחמישית בנות
מועדון התיאטרון החיפאי. מיה לא הכירה
תחילה את גילה, אולם כשזו הציגה את
עצמה בפניה, נזכרה מיד, הצביעה על צלקת
במצחה ואמרה :״זה ממך מזכרת מן
הימים שמיה היתד, עוד ירמיה סבטיצקי
וגילה היתה גילה גרייבר, ושתיהן ילדות
קטנות בשכונה פתח־תקוזאית. מיה ניהלה
בביתה חוג לריקודים, אליו באה גם גילה,
שהיתר, באותם הימים שמנה ולא־יפה־במיו־חד.
יום אחד ביקשה מיה מגילה שתשוב
לביתה ותחליף את בגדיה. גילה הנעלבת
ירדה לרחוב, המסירה ברוב רוגזה אבנים
על חלונה של מיה, שאחת מהן פצעה אותה
במצחה. נזכרה השבוע גילה בחיוך :״דוזקא
הבינו אותי אז, אפילו קצינת מבחן לא
,נתנו לי אם תקום פעם מפלגה שמרנית
בישראל, אין כמעט ספק שראשוני
חבריה יהיו ותיקי הפלמ״ח. הנה, למשל,
הפזמונאי חיים חפר. הוא אולי האדם
היחיד ברחוב דיזנגוף בתל־אביב הקורא
בקביעות את האובזרבר הלונדוני. מלבד
זאת החליף חפר את שעון־היד שלו בשעון־
כים גדול, ששרשרת מוכספת גדולה מחברת
אותו למכנסיו. אגב, זה אינו עולה כל־כך
ביוקר להיראות כשמרן: את השעון המשו מש
קנה חפר בשוק בצלאל בחמש ל״י, והוא

1 1ו מ3׳יו:וי 1 1

09 ולן י השבוע
!• מדינאי פרסי, שהגיע השבוע בעילום־שם לישראל :״פרס היא מדינה
שוחרת שלום בדיוק כמו ישראל — במידה והדבר ניתן לכם מדי פעם
#דוד טנא, מנהל אגף השיכון במשרד העבודה :״יותר קשה לגייס הון
מאשר להוציא אותו!״
י • דוד טוביהו, ראש עירית באר־שכע :״הארץ מעוברת -היא הרה
מפעלים.״
+חיים בן*מנחם, המנהל הכללי של הדואר :״אני יודע שאני הופר
להיות אוייב העם!״
#ניקיטה כרושצ׳וב, ראש ממשלת כרית־המועצות, בעת ביקורו
בצרפת, למתורגמן שתירגם את נאומו בלחש :״דבר בקול רם! אחרת יחשבו כי
התזונה בברית־המועצות אינה מספקת.״
#מ איי מלמד, ראש עירית רמלה, על התמרדותו של משה צחר,
ראש עירית טבריה :״טבריה היא עיר יפה ויש בה הרבה דגים טובים. ראש
עירית טבריה אוכל יום־יום דגים טריים ומקבל הרבה ויטמינים שצריכים לצאת
בצורת אנרגיה!״
י • יוסף קיצים, מוותיקי מפא״י, בועידת מפלגתו :״אמרתי לא מזמן
לאנשי ר,״מ״ ולאנשי ה״ת״ :בלעדי ה״אלף״ אתם ״מת״ ועם ה,,אלף״ אנחנו ״אמת״.
י• הזמר שמעון ישראלי, על רחוב דיזנגוף :״יש רחוב אחד בתל־אביב
שזקוק מאד לדיזנגפקציה!״

פועל כתיקונו הפשרה ביחסים המתוחים
בין הבמאי יוסף מילוא לבין התיאטרון
הקאמרי חלה השבוע. אחרי תקופה ארוכה
של חוסר־מגע בין שני הגופים נפגשו השבוע
מילוא ומנהל התיאטרון יעקב אגמון
באורח מקרי במועדון־לילה, ובין השניים
התפתחה שיחה ידידותית אגב,
מילוא עומד להעתיק את מושבו לחיפה, שם
יקבל כנראה שיכון עירוני. העתקת הדירה
קשורה בתכניות להפעלת התיאטרון העירוני
שם רכקה מיכאלי, השדר־נית־לשעבר
המשתתפת בחמישית מועדון התיאטרון
החיפאי, עברה לאחרונה ניתוח
בעינה והיא מופיעה לחזרות כשתחבושת
לבנה ענקית מכסה את פניה. את החמישיה,
שתוכננה מלכתחילה להיות רביעיה ורק
אחר־כך הורחבה, מכנה רבקה :״הרביעיה
הגדולה ביותר בעולם חנה רוכי*
נא התפנתה מהצגה והלכה השבוע למועדון
התיאטרון, כדי לשמוע בפעם נוספת את
זמרת בתה אילנה רוכינא. האם שמעה
את אילנה שרה קודם, בפתיחת תכניתה.
דעתה הפעם :״היא השתפרה מאד
פחות מצב־רוח היה למשורר נ תן אלתר־מן,
בעת שישב בכסי ת. הוא פנה לעוברים
ושבים ולשכניו לשולחן בשאלה :״אתה
אוהב אותי?״ כשלא קיבל תשובה רצינית,
הרים שולחן והטילו על קבוצת שכנים
קהל הצופים בקולנוע מאי בחיפה,
בו מוצג הסרט אהובתי הירושימה, כמעט
שלא התבונן בסרט באחד הערבים השבוע.
תשומת־לבם היתר, נתונה לאורח הצעיר,
השחקן ההוליבודי סול מיניאו, שבא לסרט
בלוזיית הישראלית הראשונה בחברתה הוא
יוצא — סוניה מיל, הדוגמנית החיפאית
האדמונית דוגמנית אחרת, שלא מצאה
סיפוק דומה בארץ, נאלצה לעזוב אותה.
נורית רונאי, הדוגמנית השחרחורת שלא
מצאה תעסוקה מספיקה בארץ, מופיעה כיום
בתור דוגמנית מצליחה בוינה, אוסטריה
נערת זוהר ישראלית נוספת, מלכה
רוזנשטיץ, נראתה לאחרונה במספרה
כשהיא קוראת כל הזמן. לא היו אלה שבו־עוני
קולנוע או סיפורי רכילות, כי אם
ספרים רציניים: היא מתכוננת לבחינות־הבגרות
שלה זוג שמזמן לא נראה
בארץ, והופיע בה שוב, הם זאב (״בונד
בה״) צור ואשתו מינה כרובי. בשנים
שנעדרו מהארץ חלו בהם שינויים: בומבה
רזה קצת אך שערו הלבין, ואילו מינה
עבתה במקצת. בומבה, שחזר השבוע ארצה,
כבר עשה גישושים ראשונים בקשר לאפשרות
חזרתו לתיאטרון הקאמרי מיד אחרי
שיסיים את עבודתו בסרט הגבעה, ה,מוסרט
יונה עטרי מתהלכת לאחרונה מדוכאת
מאד: היא נכשלה במבחנים התיאורטיים
לנהגות. נחמתה של יונה :״מה יש, חנה
מרון נכשלה שש פעמים לידידים
שברכו את שחקן הבימה אלברט חזקיהו
לרגל כניסתו כחבר הקולקטיב של התיאטרון
ושאלוהו כיצד הוא מרגיש בתור בעל־בית,
השיב אלברט :״אני רק לא יודע איך
מסתדרים עם חובות של חצי מיליון!״
• מימין לשמאל: גאולה מני, טיח זיו,
מרגלית אנקורי, אסנת שדה ורבקה מיכאלי
זזבושודהעין.

נזדודבגידגבר ע2־ צפוריבו טאינ\צפורי1-פטז וערנכס־ים טזאימז
נכעי-צא\-ברור, ער גזכר גער 2־א כרגם־-ערגזאובעיגן רערדא.

סול מדבר בניב פ1לנ
עד המתניים ופזל מעשו תפודם
בלי פוזות, בבקשה
ניסינו, לשוא, להתעלם מן הזלזול של מיודעינו, על
שאיננו משתתפים באכסודוס או לפחות מחככים מרפקים
עם פול ניומאן, ג׳ואן וזדווארו ואור, מרי סיינט, שלא
לדבר על סול מיניאו. מובן שבשלב זה כבר לא היה
נעים להודות שאיננו יודעים מי זה סול מיניאו. דיבו־רינו
הנלהבים על הסרט העברי איי לייק נזייק, שבהס־רמתו
עומדים להתחיל במיים אלה, נתקלנו באוזניים
ערלות. היינו מוכרחים, פשוט, להעלות את הסטטוס
החברתי שלנו. נסענו איפוא לעיר העתיד, החיה בהודה
את העבר.
הדבר הראשון בו נתקלנו במלון ציון, היה גברת
בלונדית עגלגלה ומאד מאד רשמית, שהציגה את עצמה
בפנינו בשם ריקי ברנשטיין, או משהו. היא היתה בעבר
מזכירתו של טדי קולק, וכעת היא אותו הדבר של
קצין העתונות, פרד היפט .״אני מצטערת מאד,״ אמרה
בקול מקצועי ,״אבל אסור לדבר עם האנשים. אסור
גם לצלם אותם• אפשר רק לשבת בפואייה ולהסתכל.״
מבט חטוף בפואייה הספיק להבהיר לנו שפרט לאינודנטר,
לא היה דבר לראות, אלא אב כן אפשר לקחת בחשבון
כמד, ישישות אמריקאיות שישבו וחיכו, דרוכות למשהו
נעלם.
הפעלנו את כל הקסם האישי שלנו, כדי לרכך את
ריקי, אך היא, כנראה, לא הבינה אותו .״אני מאד
מצטערת,״ פסקה ,״אך אלד. הן ההוראות של מר
פרמינג׳ר, ואסור לנו לסטות מהן ימינה או שמאלה.״
הושבנו את עצמנו, סובבנו אגודלים, וניסינו לספוג את
אווירת המקום בנשימה עמוקה. התרגיל הופסק הודות
או בגלל גבר צעיר, בעל תווים מחודדים, שניגש אלינו,,
קד קידה קלה, אמר שהוא פרד היפט והתנצל על
התקרית שלנו עם מזכירתו.
היפט אמר שריקי נהגה כשורה, כלומר, מה שאפשר
היה לכנות כשורה עד אתמול 11 ,בלילה. אבל אז באו
הוראות ממיסטר פרנמינג׳ר, שמותר מעכשיו .״אני מבקש
אתכם לסלוח לריקי. היא פשוט לא קיבלה את ההוראות
החדשות,״ אמר ,״אתם רשאים לצלם, אבל בלי פוזות,
כלומר, לא שאסור לכם לעשות פוזות, אלא לא לבקש
מהשחקנים שיעשו פוזות.״
אותו רגע חלף על פנינו יהודי יקר, לבוש מכנסי
חאקי דהויים ומקטורן קורדרוי ירוק. בשערו המכסיף
ופניו השזופים, נראה לנו כמו שריד מסג׳רה. ברגע
הראשון, והאחרון, ששוחתנ אתו, הספקנו לברר שהוא
אמנם יהוד ויקר, שמו ד״ר מיצ׳ניק, פרופסור לפילולוגיה
באוניברסיטת קליפורניה, שתפקידו ללמד את
סול מינאו, שהוא בן לאב סיציליאני ואם אמריקאית,
ומי שעליו להיות דב לנדאו בסרט — לדבר בניב
פולני. עוד לא הספקנו לעמוד על ניבו הפרטי של ד״ר
מיצ׳ניק, שנדמה היה לנו שהוא פולני — ניגש בהחלטיות
מר היפט ונעץ בד״ר הנכבד והקשיש מבט זועם מבעד

למשקפיו עבות־הקרן .״סורי,״ התנצל במבוכה ד״ר
מיצ׳ניק ,״אינני רשאי לדבר אתכם בלי הוראות.״ הוא
קם והלך כתלמיד נזוף .״מותר לכם לצלם, אם תרצו,
אך לא לדבר,״ קבע היסט בחיוך חמוץ.
נתקפנו חשק עז להביע בקול רם את דעתנו עליו,
ואם לא עשינו זאת היה זה רק הודות לצלצול פעמון
בית־ספר, שנשמע בבירור בפואייה. הוא טרם נדם, וכבר
תפסו שני שוטרי־תנועה עמדה ליד דלת הזכוכית של
הכניסה. המנקה הישיש בעל שער השיבה נטל באנחה
את המקל והסחבה, ועמד, תוך גניחות, במצב הכן,
בקצה המשטח הלבן והנקי שלפני הדלת מבחוץ. המקום
הוצף בעשרות תלמידים ובעיקר תלמידות, שהצמידו את
ידיהם ואפיהם לדלת הזכוכית. העובד הישיש מילמל
משהו וניסה לנקות את הדלת המבריקה בסחבתו.
תמהנו לראות, על אף
שהצליחו להסתנן דרך
להתרחשות, שלא איחרד
דלת המעלית נפתחה

הדלת הסגורה, כמה תלמידים
דלתות מיסתוריות. הם חיכו
לבוא.
ועל הסף הופיע, בכל הדרו

ובגודל טבעי, ארי בן־כנען, בחליפה קלה וקיצית, על
אף הגשם השוטף. במקום סיגריה צינית בזווית פיו,
מצץ פלח תפוז ישראלי, אותו ניפנף בחן בין מציצה
למציצה. הבאה אחריו היתד, אשתו, ג׳ואן וודודארד, לא
בשלוש פנים, אנו שמחים לומר, אבל היחידים הספיקו,
והכוונה לאו דווקא לפנים. במבט ראשון נדמה היה לנו
שמיסס ניומן יחפה עד למותניה. אולם מבט שני הבהיר
לנו, לצערנו, שהגורם לטעות אופטית זאת היו מכנסי
הטריקו ההדוקים מאד שלה. היא הרשתה לעצמה לזלזל
בהוראות של מיסטר היפט. היא הסתירה את פניה
בידיה, אך לא, השבח לאל, את גופה — דבר שעורר
את הערצתנו.
עקבנו בעינינו בהתעניינות אחר מיסטר דייפט, שניגש
אליהם בצעדים נמרצים, הוליך אותם ואת אווה מארי ם־ינט,
בלונדית דקה ומחוקה במקצת בהופעתה• ,יל דלת הכני־סה.
מאות ידיים קטנות הושטו לעבר הכוכבים הגדולים
לחתימה. לא יכולנו שלא להתפעל מקור רוחו של
פול ניומן, שפילס לעצמו דרך תוך כדי חתימה. הסרנו
את כובענו הדמיוני בפני האילוף ההוליבודי של ג׳ואן
וודווארד ואודה־מארי סיינט, שנשארו באותו רפלקם־מותנה
של חיוך בתוך כל המהומה. שמחנו לאידו של מיסטר
היפט, שלא הצליח לשכנע את המעריצים באוטוריטטה
שלו. הם פשוט התעלמו ממנו. הבעת פניו נשארה
קפואה גם כאשר ננעצו מרפקים בגופו הכחוש.
לבנו יצא אל הנערה הצנומה, שקולה הדק והמתחנן
נשמע מעבר לדלת הזכוכית, שמעברה השני ישבנו
בשאננות :״בחייך,״ אמרה לשוטר השומר, שניסה להסביר
לה שהכוכבים כבר הלכו ,״לא איכפת לי. אני
מוכרחה לקבל חתימה, ומהר, כי אם לא, אצטרך אני
להביא מחר חתימה למורה. תן לי להיכנס, בחייך, עוד
מעט מצלצלים.״
רצינו לקום וללכת להצגה יומית, כשנעצרנו למראה
שתי נערות בתלבושת בית־הספר הריאלי, שצצו מאי־שם,
כשהן תועות במבוכה בפואייה הגדול והשומם כמעט.
הן שוטטו בין דוברי העברית הבודדים, ונעצרו ליד
צעיר יפה־תואר שישב והפליט כמה מלים אנגליות לעבר
חבורת נהגים משועממים שישבו וחיכו לפקודות. הן
ניגשו אליו, שאלו באנגלית איטית ומהססת :״אולי אתה
רוצה יכול לחתום לנו כאן?״
חשבנו שיהיה זד, חזירי מצדנו לשבור את לבן של
אריאלה גוטסמן וחניה זרמי בנות ד,־ 15 ותלמידות כתה
ט׳ ,ולגלות להן שנושא הערצתן לא היה אלא סתם
עתונאי ישראלי. הוא עצמו שיחק בהנאה את התפקיד
שר,ועידו לו.
״קראתו את אכסודום?* שאל בקול מחמיר.
אריאלה וחניה הרכינו את ראשן בבישנות, הודו שלא,
הבטיחו לקראו בהזדמנות הראשונה. הוא בחן בקפדנות
את שתי הנערות, הרהר דקה ואמר :״אולי אתן רוצות
לשחק איזה תפקיד בסרט שלנו?״ הנערות היו המומות.
אריאלה התאוששה ראשונה, מילמלה במיטב האנגלית
שלה ,״אני מצטערת. אבל זה בטח יפריע ללימודים
שלי. הורי גם בטח לא יסכימו.״
העתונאי הרים, כיאות, את גבותיו. השתוקקנו באותו
רגע לטפוח על שכמה של חניה, האמיצה יותר,
שהתנדבה לתפקיד, וראתה, יחד עם זאת, צורך להודות:
״אני לא יודעת לשחק.״
״אין דבר,״ פסק האיש הגדול ,״את לא צריכה לדעת
לשחק.״
״כן, אבל האנגלית שלי לא כל כך טובה, המבטא,
אתה יו ד ע
״זה בסדר. נמצא כבר משהו. הצרה היא שבשלב
הראשון נוכל לשלם לך רק כ־ 80 לירות ליום, אני
חושש.״
חניה נשארה פענרת־פה ואריאלה הזדרזה לומר:
״בעצם, אולי בכל זאת אצליח לשכנע את ההורים
שלי שאני יכולה גם ללמוד וגם לשחק בסרט.״
״לא!״ שמענו בהתפעלות את האיש פוסק; ״אתך אין
לי כבר מה לדבר. את אמרת שאינך יכולה.״ הוא פטר
מלפניו את הנערות, אחרי שיעץ לחניה להתקשר אחרי
שתשוחח עם הוריה, וחתם על פנקסיהן בשם ג׳רי —
שהן נהגו כאילו הוא אומר להן משהו, השם הזה.
בקושי הספקנו לעלות כמה עליות ולרדת כמה
ירידות בחיפה וכבר היה עלינו לחזור למסיבת קוקטייל,
שצריכה היתד, להיות מסיבת היכרות בין כל משתתפי
הסרט ובין העתונאים. סקרנו בהערכה את אלפי העוגיות
הקטנטנות ומעוררות־ד,תיאבון שעל השולחנות
המקושטים, משכנו בכתפינו למראה המיץ והקפה,
וחייכנו בחביבות אל המלצרים שהתרוצצו עם מגשים
עמוסי־ודיסקי, כשאנו משתדלים מאד להקל עליהם. עמדנו
על רגל אחת ואחר־כך על רגל שניה והחלפנו מלים
ידידותיות עם אנשים שראינו בפעם הראשונה בחיינו,
ואנו מקווים גם האחרונה.
ניווטנו בזהירות את דרכנו, כשאנו משתדלים שאף
טיפה מן הנוזל היקר לא תלך לאיבוד, לעבר נערונת

מקסימה, בשמלה דקה מוי, עיניים ירוקות, גדולות
ומפוחדות, ושיער זהב 14 קאראט, שעמדה שתולה ונבוכה
כשהיא מחזיקה, במקום כוסית, ציפורן אדומה
בידה. בקול הססני וקטן, אמרה לנו שהיא ג׳יל היוזרת,
המשחקת את תפקיד קרן בסרט. היא בטוחה שתוכל
לשחק את התפקיד, כיוון שהיא לומדת כעת, עם מורתה
שנילוזתר, אליה, אח ההיסטוריה של ישראל. בינתיים
היא לומדת על הפרחים והצפרים של ישראל. שאלנו
אם גם על הדבורים, אך היא לא הבינה אותנו.
היא יודעת שהיהודים רצו ארץ משלהם, וקיבלו מה
שמגיע להם. הם בנו את ישראל לפני שתים־עשרה שנה.
היא חייכה בהתנצלות, ניגשה אל צעיר שחרחר, תקעה
את הפרח בדש בגדו. הוא נתגלה כאחיו הבוגר של סיל
מיניאו *,וכפילו, מייק, מנהל עסקיו. לא, לא, לא. אין
בינו ובין ג׳יל שום דבר. היא תינוקת בסך הכל. הוא

מעדיף, כחברה אינטימית, את נעמי לב בת ה־ 23 החיפאית.
הנערות הישראליות הן חמודות מאד, הבטיח לנו.
מצאנו את עצמנו, איננו יודעים איך, עומדים בקרבתו
של הכוכב — הוליבוד יודעת למה — סול מיניאו
שהיה לנו כבר העונג להתחכך בו בנשף בעין הוד,
כאשר ספג בעיטה בעכוזו הקולנועי העדין, מרגלו הגסה
של דן בן־אמוץ, חברו לסרט. נאנחנו והרהרנו שיש
אנשים שיש להם כל המזל שבעולם.
סול מיניאו, לדידנו, נראה כמו כל בן שכונת התקווה.
הוא צנום, שחרחר, שערו השחור מתולתל בקפידה,
לבושו הדור־מדי, והוא מסתכל על העולם בעיניים שחורות
לחלוחיות. סול בן זד ,21 המשתדל מאד לעשות
רושם של אדם בוגר, ניסה לשכנע אותנו ששאיפת
חייו היא לככב בסרט על אהבה נואשת וגדולה, בין
בחור צעיר ואשד, בוגרת. בינתיים הוא מסתפק באנחות
וקריאות־התפעלות של בנות חיפאיות צעירות בשעות
שלפני־הצהריים, ובנות יותר קשישות בשעות שלאחר
הצהריים.
הוא נשמע כנעלב, על שכל מה שעושים לו כאן
מעריציו, הוא לבקש אוטוגראפים, בעוד שבארצות־הברית
ואוסטרליה התנפלו עליו, תלשו תלתלים מראשו
וקרעו את בגדיו.
על כגון דא נאמר: ע׳1ז 111 11131ן< 11011111 5011
61186 נן.

חטאתנ עו רי ם
לכל אחד יש חטאת נעורים. אחד היה מנתץ ברוגטקה
את פנסי הרחוב, שני היה סוחב תרנגולות לקומזיץ
ורפאל קלאצ׳קין, כוכב הבינוה, היה כותב שירים. גילינו
אצלו מחברת עתיקה, כתובה בדיו שחורה, מלאה שירים,
אותם כתב בימים שהיה תלמיד מקווה־ישראל, כשתל-
אביב היתד, ימין ושמאל רק חול וחול. הוא נראה
כמתנצל כאשר הראה לנו את שירו פורים, שנכתב בתחילת
שנות העשרים.
כשחג פורים אצלנו מגיע /נשכחים יסורים, ואין
איש מפריע /אף הנשים הלקקניות /אזני הנזן לאפות
מתחילות.
באה מבית־הכנסת אשתי רעייתי חג טוב, בעלי,
המגילה שמעתי חג טוב, חג נעים!״ אנכי עונה /
״הלוואי ולשנה הבאה נזכה!״
״תני לי אשתי את היין ארק״ /אוזן המן, הדגים,
המרק!״ /רצה אשתי לתנור ברננה; /״אוי ואבוי,
נשרפה המנה!״
קיבתי רעבה, מתאוננת עד בכי / ,מכעס העפתי
לה יד על הלחי /״אוי בעלי היקר בתיי / ,הן אוזן
המן לא תעשה מאזניו״
כאן הפליג קלאצ׳קין, הידוע בציבור ידידיו בשם
״קלוץ״ ,בזכרונות .״בימים ההם, לא אמרו לנערה
,חתיכה ,.אמרו: א מויד וי א צימס.״

ד דו *

זוז

אהודי ״שמשוך׳ מפגינים כתל־אביב
דגלים שחורים ושדורי תודה למשטרה

ספורט

הפגנות
בל• טרור

עוד בשעות הצהריים של יום ראשון
הורגשה תכונה רבה בכל נקודות המשטרה
של הנפה הצפונית בתל־אביב. מאות
שוטרים גויסו למבצע. עשרות ניידות סרקו
את הרחובות. מכוניות אסירים עמדו נכונות
לקלוט את המתפרעים. אמבולנסים המתינו
לפצועים. היו אף שטענו, כי ראו
אצל השוטרים מסכות נגד גזים.
כל ההמולה היתה מכוונת נגד מאורע
פעוט־ערך לכאורה. אגודת הספורט הקטנה־יחסית
של כרם התימנים בתל־אביב, עמדה
להפגין נגד החלטת ועדת המשמעת של
ההתאחדות הישראלית לכדורגל, שהרחיקה
את קבוצת הכדורגל שמשון ממגרשי הדשא
למשך חצי־שנה. היה זה אחרי שהשמשונים
הואשמו בהתפרעות ובהכאת שופט, בעת
משחק נגד מכבי חדרה.
אך ההתפרעות לא היתד, הסיבה היחידה
שבגללה היה מספר גדול של עסקני ספורט
מעוניין לסלק את שמשון מתמונת הכדורגל
הישראלי. היה לכך גם ריח פוליטי.
לפני הבחירות לעיריות פנו השמשונים
לעירית תל־אביב, בבקשה להקצות להם קרקע
למגרש כדורגל. הציונים הכלליים דחו
אותם. הם פנו לאברהם שכטרמן, החרותי,
שהיד, אז ראש מינהל יפו, בבקשת עזרה.
״פנו לביתר!׳׳ הציע שכטרמן. השמשונים
הודו על העצה, טענו כי מצבם, אפילו ללא
מגרש, טוב יותר מזה של ביתר .״וחוץ
מזה אנחנו ספורטאים, לא פוליטיקאים,״
אמרו לו.
הפגנה שקטה. כשהגיע מועד הבחירות
נתנו השמשונים, כאילו, את הסותם
לרשימת השכונה החדשה ש.פ ,.שהצליחה
לגרד כמה אלפי קולות, בעיקר ממפלגות
הימין. מעשה זה לא הביא לשמשונים שום
הון פוליטי, אך הוא עזר אולי בכך שאושרה
להם חלקת אדמה מעבר לירקון, שתשמש
להם כמגרש כדורגל.
יחד עם המגרש הם זכו ליחס עוין מצד
אגודות הספורט הימניות. אלה לא הסכימו
לשכוח לשמשון את פשע רשימת השכונות,
הבטיחו להצר את צעדיה של הקבוצה
הבלתי־תלויה. הזדהות עם פסק־הדין הקטלני
נגד הקבוצה היה אחד הצעדים הללו.
אחרי שפסק עורך־הדין ויקטור חזן לאסור
על הקבוצה להופיע למשחקים במשך חצי־שנה,
הושלכה פצצה למשרדי ההתאחדות
לכדורגל. אנשי שמשון מיהרו לנער את
חצנם מהמעשה, גינו אותו בחריפות.
השבוע החליטו להראות לתושבי תל־אביב
בי הם יודעים למחות בשקט ובצורה תרבותית.
הם יצאו בהפגנה גדולה, שבראשה
דגלי הלאום, דגלים שחורים לאות אבל, ו־סיסמות
נגד פסק־הדין האכזרי וקנוניות
האגודות הפוליטיות נגדם. חמישה ימים לפני
מועד ההפגנה ביקשו רשיון מהמשטרה לעריכתה.
רק ביום ההפגנה, ממש ברגע האחרון,
נתקבל האישור.
ההפגנה היתד, שקטה. אנשי הנהלת הקבוצה
לא פסקו מלשדר ברמקול קריאות
תודה למשטרה על עזרתה בשמירת השקט.
היתה להם סיבה רצינית לשמירת היחסים
הטובים עם המשטרה. אחד משלושת השופטים
בבית־הדין העליון של ההתאחדות,
הצריך לדון בערעורם, הוא קצין המשטרה
אלי דקל.
בהגיעם לבית העיריה התברר כי אין מי
שיקבלם. במקרה אחר היו אולי עושים
משהו. הפעם התפזרו בשקט. למחרת הת.ה
מו ל ח הז ה 1 1 7 5

קבלו אצל ״אבי השכונות״ אליעזר שכטר,
ביקשו ממנו להפעיל את השפעתו לשם
ביטול פסק־הדין הקטלני נגדם :״ביטול משחקי
הקבוצה למשך חצי שנה, פירושו
סגירת המועדון. סגירת המועדון פירושה
שמאות נערים יצטרכו לבלות ברחובות השכונות
במקום במועדון או במגרש.״ שכטר
ביקש מהם לחכות לפסק הדין הסופי שינתן
השבוע. ד,שמשונים נענו. כי מה שחשוב להם
יותר מכל, הוא שמה הטוב של אגודתם
ו״שידעו כי אנחנו מגנים מעשי טרור.״

אופנועים

וחוזר חל לה

הגשם העז שירד השבוע לא הרתיע את
יששכר (״אבלה״) אלעזרוב, חיים (״הנץ
השחור״) ואברהם נוריאל, לחזור למסלול
האופנועים על הדיונות של חולון. מלוזים
על-ידי שני חברים וקהל סקרנים, עלו השלושה
על המסלול הרטוב, חזרו על התחרות
שבוטלה שבוע קודם (העולם הזה .)1174
היתד, זו תחרות מיוחדת במינה. כשופט
יחיד הסכימו המתחרים לבחור את יעקב
יחזקאל, אלוף ישראל ומנצח תחרות הריביירה
בשנת . 1953 שעונו נקבע בשעון המוסמך,
והוא קבע את דירוג הנקודות שנרשמו
לחובת כל מתחרה שסטה מן המסלול
או הוריד את רגליו.
יחזקאל החזיק בידו מצנפת אדומה, אותה
שאל מחברתו הבלונדית של הנץ השחור,
עמד על חבית הפוכה, וסימן למתחרים את
מועד זינוקם.
מעצור במעלה תלול. ראשון יצא
לדרך אברהם נוריאל, שדד,ר על אופנוע
צהוב, נושא הכתובת ״סוסי הפלדה של
המדבר״ .הוא פרץ אל המטרה, עבר את
המסלול ב־ 35 שניות.
באותה מהירות הגיע גם הנץ השחור, שאיבד
חמש נקודות בגלל הורדת רגל לפני
אחד המכשולים. אחרון דהר אבלה אלעד
רוב, על אופנוע שאול.
נצחונו של אלעזרוב, המנצח במירוץ
הקודם, היה מובטח. הוא עבר בקלות את
המכשולים החוליים המסוכנים, דהר במעלה
התלול שבסיום המסלול. אך שני מטרים
לפני המטרד, בגד בו מזלו: האופנוע התקלקל.
נצחונו של נוריאל המשופם, בעל
בית״מלאכה לתיקון אופנועים, נראה ברור.
לא כך חשבו הנץ השחור ואבלה ,״אנחנו
רוצים לערוך מבחן נוסף,״ דרשו השניים.
יעקב יחזקאל, שנועץ בארבעה מן הצופים,
קיבל את הדרישה. אך גם הפעם נשארו
שני מתחרים מאחור: אופנועו של הנץ השחור
נתקע בחולות, ואילו אבלה שזינק אחריו,
באופנוע מיושן, נאלץ פעם נוספת להפסיק
את המירוץ.
הפעם לא היה עוד ספק: אברהם נוריאל,
שאירגן את התחרות ביזמתו ועל חשבונו,
היה המנצח הבלתי מעורער. הוא זכה בגביע
בשוזי של 97ל״י, שהוענק לו על־ידי שלמד,
טיטלבאום, רוכב האופנועים הותיק, שעוד
ב־ 1935 זכה בפרס בינלאומי בתחרות אופנועים
מחיפה לבירות. אולם אושרו האמיתי
היה כשאשתו של מתחרהו, אלעזרוב, העניקה
לו נשיקה. הכריז נוריאל, מוקף המעריצים
המשולהבים :״אני מאושר, נורא
מאושר!״ סוף סוף לא בכל תחרות מצליח
המנצח לזכות פעמיים במקום הראשון.
היתד, סיבה נוספת לאשרו של נוריאל.
מיד אחרי שהגיע לקו הגמר, זינק לצינור
מים סמוך לשתות מים. חבריו שחשבו
שהוא צמא, מנעו זאת ממנו .״תנו לי
לשתות!״ צעק נוריאל ,״יש לי כדור בגרון.״
התברר כי ברגע הזינוק התרגש נו־ריאל
כל־כך, בלע כדור הרגעה, מבלי לדעת
שהוא יפעל רק אחר שיגמר המירוץ. הוא
גם שכח לשתות מים וב־ 35 שניות המירוץ,
היה הכדור תקוע בגרונו.

תשבץו 8 .ה! ם מי 1175 3
דרך ארוכה עבר שמעון הלפרין, יליד
ירושלים, במשך 40 שנות חייו. מישיבת
״עץ חיים״ לשרות באצ״ל, ב־צה״ל
בדרגת סמל ובמבצע סיני בדרגת
רב־סמל. משס הגיע שמעון
ישר לראשון־לציון, בה הוא משרת
בדרגת אזרח בתפקיד הנכבד של אחד
מקצבי העיר. רק מעטים מתושבי
ראשון שמו לב כי הבשר שנקנה נ־איטליזו
של שמעון הלפרין, אב לשני
ילדים, עטוף בעתונים שהתשבצים
בהם פתורים. תחביבו של הרב־ממל!
— קצב, ששירת במקומות שונים,
התפתח מפתירת תשבצים עד לנתח:
המונח לפנינו — תשבץ מפרי עטו.
מ אוזן )1 :לכאן,
)4ביוונית: היציאה.
באנגלית: סרט
מסויים ) 10 .תפקיד
דתי )11 .סוף)13 .
ידיד )14 .ירק שנוא.
)15 מארה )17 .עני.
)19 נר )20 .משתוקק
מאד )22 .הפתעה
מזעזעת) 25 .
יפני)26 . מטבע סלע )27 .קנו)30 .
השליד )32 .אולי.
)33 פתח הר געש.
)34 נבוה )36 .לא
ישז )37 .בעל כה.
)39 נביא, מתרי
עשר )41 .חסר חרבות
) 42 .מצוי בפה.
)44 מדינה באפריקה
)46 .חלקת אדמה
)48 .עף)50 .
חלק מהתנ״ד)51 .
נקוב במרצע)53 .
זרם מים )55 .כלי
בשחמת )57 .שם
כולל )58 .מספר הצדיקים
)59 .חותם
נאמז בערכאות)00 .
בלי נגינה.
מ אונך )1 :אבי
הציונות המדינית.
)2מרכז החיים)3 .
מחסה )5 .במטה מתחת
לראש )6 .מתחוללת למורת רוח המלחים
)7 .חק )8 .קוץ בו )9 .אחד מסדרי
המשנה )12 .בבואה של עצם לא מואר) 15 .
לקוח ) 16 .לצון )18 .חבר מפלגה אנגלית.
)21 מספד )23 .לא עבה )24 .הכה)26 .
שליח )28 .חטא בשגגה )29 .מלחיז מנצח
ופסנתר! ידוע בארה״ב )31 .מצולת)32 .

נס )35 .שכל )37 .רעל חריף )38 .חסר
דעת )40 .יחידת חשמל )41 .הפה שלי) 43 .
בעל מאור קטז )45 .זר )46 .בעל הצלחה.
)47 סלד ישראל )49 .הסתובבו )52 .צעיר
בגיל )54 .מספר המלקות )56 .פקודה) 58 .
לא להם.

ספרים
אף ער מ
מקזר

אפה
של קליאופטרה (סיפורים סאת
ד. אליר, הוצאת המחבר 153 ,עמודים)
משנה את ההיסטוריה׳ בסיפור הארוך היחידי
באחד מקבצי הסיפורים התמוהים ביותר
שהוקיעו אי־פעם בעברית. בסיפיר,
המשתרע על פני רבע מהקובץ, מנסה מחב רו
לכתוב מחדש את ההיסטוריה האנגלית
בתקופת נאפוליאון׳ להפכה למשעשעת יותר.
מסתבר כי נאפוליאון, שנואש מלכבוש
את האי הבריטי, מימן מיבצע מדעי שהפך
את היבשת האירופית לבוץ׳ איים להציף
את האי הבריטי. בשורה של תחבולות, המתאימות
יותר לגיבורו של סבאטיני, קפטן
בלאד, מציל קצין הפרשים גודפרי את בריטניה
מטביעה, הופך את ההיסטוריה לבדיחה.
אולם הסופר הישראלי׳ שנעזר בסיסמתו
של ברטרנד ראסל ״לוא היד, אפה של קלי-
אופטרה ארוך יותר, היתה ההיסטורית משתנה,״
אינו רואת את אפו הוא: אגב נסיון
לכתוב סיפורי־דמיון בלי שמץ כשרון ספרות הופך קובץ הסיפורים שלו לבדיחה־רבתי.

ה מ׳ מז־ הע 1ר־ש־

פ ר סו םאתט די ז י

פקידים !
תלמידים !
סטודנטים י
ד,רשמו עוד היום לקורס ל*

ק צו־נו ת

כבר*?
המכון להוצאה לאור בישראל בע״נז׳
רחוב המלך ג׳ורג׳ ,75 ירושלים.

עברית ו /או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־אביב, רחוב גורדון ,5
ה צ לח המובטחת !

1־ 1 1 0 1

בי ס

לרקוודיס^
אקסקלנסיבי
ה הר שמה: ת ל -א ב > ב
רזדפעסקרג 8-5אחה־ צ

וזו ך ז מן קצר !

נעליים מסומרות (מאת בנימין זאב
יפת, הוצאת יסוד 4 ,ו 2עמודים) ,אותן נעל
המחבר בתקופת שרותו בצה״ל, הישרו
עליו את המוזר, המתאימה לכתיבת רומן.
קילומטרים של ריצה, הליכה וקרבות, עשרות
יבלות מכאיבות והתעלפויות־חולשה,
יצרו את אחת הרפורטז׳ות הטובות שנכתבו
באוהלי הסיירים של צה״ל.
׳מצוייר במצלמה דוימימדית משוכללת,
כיון יפת׳ העוסק בביקורת סיפרותית, את
העדשה אל מוקד חייה של מחלקת גימנזיסטים
בצר״ל: הרהורים וערעורים על פקו דות
נוקשות, מלאי מתאים של בדיחות
גסות, אוסף רגשות פטריוטיים המציף את
ליבו של גיבור הספר גדעון שחם, בתוספת
הסתבכות בפרשת אהבה כנה וילדותית, שהחלה
במדור מכתבים לרות׳ בהעולם הזה.
המערך הספרותי־צבאי נע לאורך שני
צירי־התקדמות: בחזית פורץ גדעון שחם
אל שדה־הקרבות והדרכת הטירונים החדשים׳
בעורף הוא מנהל התקפת־מצח ישירה
על שוש, כשמקום היערכות הכוחות משמש
לו אחד הספסלים בגן הציבורי בירושלים.
למזלו, הצליח יפת בן ד,־ ,24 שוו!פרסם
בקשר עם זיוף הציונים בפאקולטה למשפטים
של האוניברסיטה, לסיים את דימירוץ
בין שני צירי־ד,ד,תקומות בתיקו: גדעון שהם
אינו נפגע מכדורי המצרים בגיזרת ניצנה,
וגם לא מהתחנחנותה המינית הארוכה של
ציפ השחרחורת׳ המנסה לשווא לכבוש את
ליבו. לפי כל הסימנים, עתיד גועון יפה־התואר,
לשמחת ד״ריו, לשאת את שוש לאשר״
מיד עם תום שרותו הצבאי.
אילו הסתפק יפת בכתיבת רפורטז׳ד, על הנעשה
בצד,״ל — היה זכאי לפרס עתונאי
מתאים. כי בין כל יצירות הקיטש המרובות׳
הקשורות בחיי הצבא, יצירתו של הירושלמי
רחב־ר,כתפיים בולטת לטובה.
אך הספר אינו יכול להיחשב לרומן טוב,
כיוון שיוצרן של הנ ע ליי םהמסומרות הזר
על השגיאה המקובלת במרבית הספרים העבריים
הנוגעים לצד,״ל. הוא העביר מכחול
דק על פניהם של גדעון וחבריו׳ לא הצליח
לגלות את אופיים האמיתי: מי ר,ם גדעון,
יחזקאל, ציץ, יעקב ודויד, מדוע גיבוריו של
תספר שונים בתגובותיהם להיי־הצבאי
על ציר התקדמות מרכזי זה העדיף לוותר,
קטע בהכרח את חיי גיבוריו בתקופה שקדמה
לגיוסם. כך איבד יפת את המימד
השלישי, הסתפק בשרטיט צורות גיאומטריות
דו־מימדיות, שאינן מאפשרות לגלות
את מהותם האמיתית של החיילים.
מוסיקה איש המוש־קה
מהי הספרות המקצועית המבוקשת ביותר
בישראלי אם להאמין לסיכומי אגודת ה־מו״לים
ולקטלוג הספר הישראלי של בר־דוד
958/59ו, התשובה תהיה: הספרות המוסיקאלית.״
החודש
נוספו שני ספרים חדשים לסיכום
זה׳ הגדילו את מספר הספרים המוסיקאלייס
בארונו של איש המוסיקה בישראל ל־247
ספר. השניים: המוסיקה העברי ת ויוצריה
(מאת ישראל שליטא, הוצאת צ׳צ׳יק׳
+ 268כ״ה עמודים) החלה, לפי עדותו של ה־אוכספורד
קומפניון, בדויד המלך, אי־שם בראשית
המאה העשירית לפני ספירת הנוצ־
• 23 ספרים בשנה החולפת 13 מכלל
הספרים שיצאו בעשור הראשון לקיום המדינה.

רים. ישראל שליטא׳ שפירסם כבר שני ספרים
קודמים על מוסיקה, אינו כד, בטוח בנכונות
עובדה זו. הוא מקדיש את רוב ספרו
ליוצרים עבריים במאה ד,־ 19 והעשרים.
הצרה היחידה בחלוקה זו: רוב היוצרים
המוסיקליים המנויים בספר, ועימם רבים
מהמלחיגים היושבים בישראל, אשר רשימה
מעודכנת של רובם ניתן למצוא בסוף הספר׳
אינם יוצרים עבריים.
בסקירה שוטפת, המקדישה מקום שווה
לטעמי המקרא הישראליים ולמוסיקה הליטורגית
הגלותית, עוסק שליטא בכלי הנגינה
בחנ״ך, במוסיקה חסידית ובסגנונות אישיים
של חזנים יהודיים שונים. המוסיקה
העברית, כמושג, כמעט ואיננה נמצאת בספר
המוקדש למוסיקה העברית.
המלחיןוהשוטר (סיפורים מעולם המוסיקה
מאת שושנה אשמן־שגב, הוצאת יבנה׳
87 עמודים) ,כמו דמויות רבות אחרות,
המופיעות בספרה הקריא של בת המחזאי
אהרון (מיכל בת שאול) אשמן, הופכים את
עולם המוסיקה המסתורי והמפחיד למשהו.
קרוב וידידותי כמו חצרו של השכן.
ב־ 21 סיפורים־ המקיפים למעשה את הולדות
המוסיקה המערבית החדשה מסקרלטי
ועד בלוף, ניתן לפגוש י את יוהן סבסטיאן
באך המחמיר, את ״פפה״ היידן המחייך, את
בטהובן המתחרש ומנדלסון היסהפה. קורותיהם,
וקורות יצירותיהם, כשהן מסופרות
בלשון קלילה אך מלאד. פרטים, עשויות
לקנות חסידים רבים לעולם המוסיקה הקלאסית,
ולא רק בקרב הנוער לו מיועד הספר.
תרגום 9111 במיטת־סדום
אסקימוס (רומן סאת פיטר פרויכן,
תרגם ק. קצנלסון, הוצאת דשא 182 ,עמו דים)
או במקר, ויקינג נע ונד, הוא פיטר
פרויכן עצמו, שבגיל 20 יצא למסע גורלי
של שנה לצפון גרינלנד, חזר ממנו רק
אחרי למעלה מעשרים שנה.
בסייר, מגלה ארצות, בעל תחנת המסחר
הצפונית ביותר בעולם, מייסד עיר, מופר,
תסריטאי׳ שחקן־טרטים ועתונאי, הסך פרוי־כן
לאחת הדמויות מעוררות הדמיון של
המאה העשרים. חיי־ של מחבר הרומנים, הראשון
שגילה לעולם המערבי את האסקימוסים
הפכו בביאוגרפיה זו לרומן ענק.
פצצת־זמן שד הידקים. בשנה השלישית
ללימודי הרפואה שלו בקופנהגן,
החליט פרויכן, ענק דני בלונדי׳ שהופיע
בסרטים לא אחת בתפקיד של ויקינג קדום,
כי הרפואה אינה בשבילו. הוא הצטרף כ־•
מסיק למסע תגליות של סייר צפוני בשם
אריקסן, פגש בחורף גרינלנדי נהדר את מה
שהתעתד להיות גורלו.
במשך 50 השנים הנותרות של חייו, סייר
פרויכן בגרינלנד׳ סחר עם תושביה האסקימוסים׳
יסד בה את העיר תולה, אחת מן
הערים הקרובות ביותר לציר הצפוני, נשא
אשר. לאפ ת, הוליד שני ילדים, איבד את
אשתו ואת רגלו במסע־תגליות בארץ באפין,
הקדיש את שארית חייו למטרה אחת: הצגת
העם ד,אסקימוסי בפני העולם המערבי, שיפור
תנאי חייהם של בני אותו עם, החיים
עדיין בתרבות של ילדות נצחית.
בשורה ארוכה של ספרים, שחלק מהם
הפכו אף לסרטים, גולל פרויכן פרשת חייו
של עם נפלא. עם שדאגתו ה* חידד, היא
מציאת לחם ובגד לבניו, ושצווי המוסר שלו
תמימים ונהדרים כשל אומה שלא ידעה
מלחמה מימיה. פרויכן, שראה כיצד חידקי
תרבות המערב חודרים לארץ המבודדת,
גורמים באיטיות ובביטחד, של פצצת־זמן
להשמדת בניד״״״ ניסר, להלחם בתופעה זו —
ללא כל הצלחה.
מותו של הויקינג הנע ונד, ששימש בגיל
70 ככתב עתוניט דניים באו״ם, היד, סמלי כחייו.
פרויכן, שסרב לקבל עזרה מאיש, ניסה
להעלות את מזוודותיו למועדון קצינים
באלסקה, בו התגורר, מעד על רגל העץ
שלו, התדרדר במדרגות, שבר את מפרקתו.
רווח והפסד. הקורא הישראלי עתיד
להפסיד חלק נכבד מסיפור־חיים זה, העו לה
על כל דמיון. הוצאת הספרים, שחפצה
כנראה לזכות בפירסומו של הספר בחוץ,
להישאר בגבולות תחשיבי הרווח שלה, הבי־
.אה בתרגום עברי רק אחד משלושת חלקיה
של הביאוגרפיד, המפוארת, התאימה אף חלק
זה למיטת־סדום של התקציב.
תורגם ל״27

* הרמון שלו, אסקימוס,
שפות׳ כולל עברית.
•* מקרה אחד: מחלת השפעת שהוחדרה
לגרינלנד ב־ 1920 על־ידי מלחים דנים׳ חיסלה
במשך שנה כמחצית מבני העס האסקימוסי.
העולם הזה 1175

החי
אץ כבאי כר חובו
ך * תל׳אכיב, נזעקו כל כבאי תחנת מב־
_1בי־ר,אש בצפון העיר לכבות דליקה גדו־לה
שפרצה בדרום ה>יר, ה׳״אירו בת.ונד, רק
כבאי־תורן, שעמד חסר־אונים כאשר פרצה
לפתע דליקה בבית שמול התחנה, ניצל רק
בקושי מזעמם של דיירי הבית, שהיכוהו
בהיוזכחם לדעת שאין בתחנה כבאים לכיבוי
דליקתם.

הובר מסדר היום

ף • ירושלים, התנצלו עורכי הג׳רוסלם
^ פזסט, על סעות־דפום שנפלה במאמר
ראשי על ציילון, כאשר במקום לכתוב ״לא
קיים רוב פרלמנטארי״ ,כתבו :״לא קיים
פרלמנט״.

שומרים הנגבים

ן * טולזה, ארצות־הברית, נתבקש מחלק
^ העתונים לאון סטאנג, על־ידי מפקד המשטרה,
להחליק את עתונו מתחת לדלת
משרדו הנעולה ,״כדי שהבלשים לא יגנבו

אותי•׳

כבוד של גבר

ע בו, התלונן שוטר משמר־הגבול נגד
^ אשה, תושבת אחד המושבים הסמוכים,
על שתקפה אותו באגרופיה, מפני שנעלבה
מטענתו שבעלה משתמט מיציאה לשמירת־לילה.

הלב
הנ מהר

ף* קהיר, שלחה קוראה נבוכה מכתב ל־ל
שבועון אל־נזוסאוור :״זה חודשים רבים
שארוסי דוחה את חתונתנו, בתואנה של
סכנת מלחמה. לפני שנה אמר לי, שעלינו
לחכות לסיומה של ועידת שרי החוץ. אחרי
כן מצא אמתלה אחרת ואמר שצריך לצפות
לתוצאות ביקור חרושצ׳וב בארצות־הברית.
עכשיו הוא אמר, שאנו חייבים לראות מה
תביא בעקבותיה ועידת הפיסגה הבינגושית.
מה עלי לעשות?״ זכתה לתשובה בטור העצות
ללבבות שבורים :״אל תאמיני לו.
הוא צוחק לך. אמנם צפויה סכנת מלחמה,
אבל היא תבוא רק כמה שנים אחרי הנישואים.״

צברינו
החמודים
ף* לונדון, ניצלו כמה מעובדי שגרירות
בישראל את טכס הגשת כתב־האמנה של
שגריר ישראל למלכה אליזבת השניה, כדי
להזדנב במכוניותיהם אחרי מכונית השגריר,
לפלוש לחצר ארמון באקינגהאס, אחרי שהמשמר
חשב אותם לחלק מן השיירה הרשמית,
גרמו בכך לשערוריה דיפלומטית, הסבירו
בצחוק צברי בריא :״זה היה סתם
קונץ•׳

גיבורי ישראל

ף • חיפה, חיפש במאי אקסודוס אחר
^ גברתנים מיוחדים בלשכת־העבודה, מצא
שם רק פועלים כחושים ועייפים, יצא לתור
את מקומות העבודה סביב העיר, גילה לבסוף
את מבוקשו בין קבוצת פועלי־דחק
שהתבטלו בצידי אחד הכבישים.

קנא ת נשים תרבה ילודה

• קהיר, נתבקש החייט כאמיל אל־עקבי
אלמנות את שמותיהם של 13 ילדיו, הצליח
לזכור רק עשרה שמות, היה נאלץ
להיעזר בפינקס־הזיהוי שלו, הסביר את סיבת
פוריותו :״יש לי שתי נשים, האוהבות
אחת את השניה, ורק בדבר אחד הן מתקנ־אות
ומתחרות ביניהן: כל פעם שאחת נכנסת
להריון, ממהרת השניה בעקבותיה׳.

מטבע קשה

יי לו ד, מצא הממונה על הנקיון בשדה־
^ התעופה 300 דולאר על הרצפה, החזירם
לבעלם החוקי, התייר הנרי פולאק, שעה קלה
לפני שזה המריא בדרכו לקנדה, קיבל לאות
תודה מתנה של לירה אחת, שהועלתה
לאחר הפצרות הנוסעים לסכום של שני
דולאר.

מם ברח1

^ נ צר ת, התרגז בעל־נגריה על שני פקי-
* 2די מס־קניה שבאו לערוך חקירה בבית-
המלאכה, השאיר את הפקידים בנגריה, נעל
את דלת החנות על מפתח, הסתלק מהמקום.
העולם חזה 175ו

הם לא מנוולים, הגברים׳ אני שואלת אותך?
הולך לו בחור צעיר עם נערתו לבילוי
בלונה פארק, וכבר הוא רוצה לעזוב אותה
בו במקום בשביל עיניה היפות של נערה
אחת הנקרית על דרכו. בעצם, מה איכפת
לי? זו דאגתה של הנערה שהלכה איתו— :
קשרי אותי עם אותה נערה שחיכתה
עם חברתה בפורים, בשעה 6בערך, לאוטובוס
מס׳ 7באלנבי. שאלתי אותן אם ידוע
להן באיזה אוטובוס אפשר להגיע ללונה
פארק והן יעצו לי לנסוע אתן. מכיוון שמספר
7לא עצר, נסענו במספר .10
״אנו ירדנו לא רחוק מהלונה פארק׳ וחברתה
המשיכה בנסיעה. סיפרתי לה שאינני
מכיר את הסביבה, והיא ניאותה ללח־ת אותי
ואת נערתי עד הלונה פארק. בדרך סיפרה
לנו שהיא חוזרת מעבודתה והיא ממהרת
לביתה שבשיכונים החדשים ליד בת־ים. נערתי
הציקה לי בשפה זרה שאפסיק להקדיש
לאלמונית תשומת־לב׳ והיא לצערי לא תפסה
אי? הרמז. אם לא נערתי, הייתי מגל־לה
את אשר בלבי ולוקח אותה לבילוי אתי,
או שהייתי מלווה אותה, לפחות, הביתה.
״רותי, החלטתי למצוא אותה בכל מחיר,
ואני מקווה שאת תעזרי לי לפני שתספיק
לשכוח את היום המאושר בו ראיתיה ל ראשונה.״
טוב,
נו. שמו: אברהם עפגון, רח׳ מנשה
קפרא , 39 רחובות.

״הפעם כותב לך אחד מבני הנוער הערבי
בארץ, אבל לפי דעתי, לך זה לא משנה.
״מזמן* עלה על דעתי לכתוב אלייך, אבל
חוסר בטחון מנע ממני זאה כל הזמן עד
שלבסוף החלטתי לכתוב ואני תקווה שלא
אתאכזב.
״עובדה היא, לפי דעתי, שקשרים הדוקים
בין נוער, הם ערובה להרבה דברים

(ערת השבוע

חדב סופות

איזה הומור 1175/18
היי, אתה שם, כן, אתה זה המעיין
בהעולם הזה. הגעת לדרגת שיעמום כזאת
ומעיין במדור מכתבים לרוחי שטותי. ובכן,
מה מעניין אותך, צורתי או נשמתי? טוב,
נתחיל בחלק החיצוני. התאזר בסבלנות,
נשום עמוק ועתה התחל:
״אני שמנה ונמוכת־קומה. ראשי עגול כאבטיח,
שערותי נאות מאד ומסומרות כגבו
של קיפוד. עיני צרות מאד. צבען לבן עם
נקודה שחורה בפנים. שפם דקיק מונח מעל
לשפתי הדקות. שיני עקומות וצהובות וה:
פצות לעלות אחת על רעותה. אפי פחוס
קמעה. נמשים ופצעונים חמודים מקשטים
את פני.
״צווארי שוקע בכתפי, ומפלי שומן זעירים
גולשים ממני. רגלי דומות לרגלי עז
ועורי צבעו כחלב סוסות. בקיצור, בחורת
חמד. מתעניינת בשטחים, בעיקר שטחי הנגב
והערבה. ואתה, היושב במכנסיים, אם
דם גברים זורם בעורקיך ויפה תואר הנך,
ואם אין פלאטפוס במוחך, כמו ברגלי —
שב וכתוב.
״רותי — הם בטח נרגשים ומבוהלים
כהוגן. תני להם כעת משהו מרגיע של
יפה, צעירה, חמודה ומתעניינת במוסיקה,
תיאטרון ובו׳ וכו׳.״
תסלחו לי, אבל אני מוכרחה לקום לשחות
משהו. יש לי בחילה.

שמ שה מי יודע
)ובכן ) 1175/19( ,הן שלוש נער! ת עובדות
הלומדות בשביעית בתיכון־ערב ורוצות להתכתב
עם שלושה חיילים מחיל האוויר,
או צנחנים, דווקא.
אני שותקת רק משום שהן כל כך התחננו
בפני שאניח להן.

שיעקצו קצת
הן שתי חברות נורא טובות,)1175/20( ,
בנות 18ו־ 19 ונשמעות כבנות . 14 הן כותבות
כל מלה שנייה במרכאות, ואני יכולה
פשוט לשמוע אותן מצחקקות. אחת מהן
היא חיילת ויש לי חשק עז להיות הרס״רית
שלה. השניה היא סתם שמיניסטית. והן
נורא נחמדות, כמובן, ונורא אוהבות ״לעשות
חיים״ ,כלומר, לבלות במסיבות, וכיוון
שלא נעים רק לציין מסיבות, מוסיפים
גם את המלה טיולים, אבל אתם כבר מבינים
את הרעיון הכללי, אני מקווה.
ואם אתם מפקפקים לרגע בכושר השיפוט
שלי, בבקשה, שמעו אותן בעצמכן :״בכדי
שהשניים האלמונים יוכלו להשתוות אלינו,
עליהם קודם כל להיות בני 21־ ,23 בעלי
אפשרות ״לעקוץ״ ,כלומר, צברים ובעלי
חוש הומור׳ וכן ש״חור ההשכלה״ יהיה
במקצת ממולא
״אין זאת אומרת שאנו רוצות ב״פרופ־סורים״
.פשוט כדי שיהיה עם מי לשוחח.״
אמרתי לכם!

בל הדברים היפים
מכתבו -של 1175/21 ראוי, לכל הדעות
לתשומת לב— :

אשר אנו מאד זקוקים להם בכדי להבין אחד
את רעהו ולעמוד על בעיות שונות. פוליטיות׳
חברתיות וכו׳.
״הבנה זו נותנת אפשרות לפעולה משותפת
ומאבק משותף, ובמיוחד להרים את ה־מם
ך ולסתום את התהום אשר הפרידה
בינינו זמן רב.
״צעד זה, לפי דעתי, הוא מאד חיוני
לכולנו. על ידו אפשר להגיע למטרתנו העיקרית.
״רותי,
אני בן ,22 יליד כפר גלילי (סב־נין)
.אני נמצא בקביעות בחיפה, בה אני
עובד. מנהל חשבונות במקצועי, וכעת אני
בקורם למשתלמים על־יד בית־הפקיד. יש
לי ידיעה בכל עבודות הפקידות, כתיבה
במכונה וכו׳.
״היסטוריה, וספרות וכל הרומנים למיני הם
אני מרבה לקרוא. התחביבים שלי הם
ציור ושחייה. אני מאד אוהב טיולים, גופים
וכל הדברים היפים. אני עובד בתור פועל
בניין אגי תקווה שאמצא מקשיבים לי
בקרב הנוער העברי.״

ה די ר השגיה

קשה לקבוע משהו ממכתבה של () 1175/22
בת ה־ , 19 אך היא נראית לי סימפאטית
וחביבה מאד. היא אומרת כי היא משתעממת
בזמן האחרון ורוצה שמישהו יטה את
הבניין ״להשתעמם״ ,או יעזור לה להיחלץ
ממנו. הדרך השניה עדיפה.
אי־אפשר לדעת מדבריה, תודה לאל, מר,
אומרים עליה מכריה ואם אחיה אוהב גבינה.

ג?8עד העוקץ

זוהי רוני סגל. רקדנית צעירה בת ,22
שחזרה ארצה אחרי שלוש שנות לימוד אצל
הרולד קרויצברג הגדול בשוויצריה.
רוני, האומרת שהיא שואבת את תנועותיה
מתון האינטואיציה העצמית שלה, מתון
מיקצביס עתיקים, משירים ונגינות פרסיות,
ארמניות וישראליות — היא נערה בלחי•
רגילה. קודם נל, בחרה לה לגור בבאר־שבע,
שם פתחה אולפן קטן. היא מתאמנת
כשש שעות ביום, מכינה את הופעתה הקרובה.
היא רצינית מאד, ודוברת בניב ״קי
מובהק, למרות שהיא דור רביעי בארץ. זה
נדבק לה בשוויצריה, שס דיברה שלוש שנים
רק גרמנית.
היא פשוטה מאד במראיה, והתויים המרשימים
ביותר בהופעתה, הן זוג עיניים
צהובות־כמעט, רבות הבעה וארוכות ריסים.
היא איננה בוהמית, טוענת שהאמן צריך
לבטא את החברה ולא ליצור סגנונות חיים
משונים .״את כל האוריגינליות שלו, עליו
לבטא ביצירתו, לא בהתנהגותו,״ היא אוסרת
ונראית כאילו היא מתכוונת לכך. על אף
היותה רווקה, היא דוגלת בחיי משפחה
תקינים ובריאים.
רוני יכולה אחרי שמיעת מוסיקה רבת־הוד
של באן או ויואלדי, להתרשם, להתיישב
ולכתוב שיר אותו היא מעבדת, לאחר מכן,
למחול, כמו השיר הבא, למשל•.
יראת כבוד זו לך ממני /מלאה היא
בצעדי בהונות לידך /הצלילים מלאו החלל
בשומם /ובגלי הדס הרימוני, נשאוני /
כאילו כנפי ציפור ענדתי /פסעתי, עמפתני
אדמה בחיקה /ונשארתי נושמת למרחב
וצמודה.
הוד מהדהד בבית /ממלאני בהתפעמות
אצילה /כאילו שרות עיני /את המנגינה
שבגרון /שהגוף מוכרח לציירה.
קישטתי בית מקדשך /בזרי נרות מרצדים
/פיזרתי במעגלי מחול /ריח היסמין
הבאתי /שירת השדה רעננה /טיפחוזז
לריס בנבל /והכוהנים תפילה במקדשך /
עשוה.

חבוב 1175/23( ,
״שמעתי פעם סיפור נורא מצחיק על
דבורה אחת שהחליטה שהדבש שלה ייוצר
בדרך אחרת ויהא יותר מתוק. היא פנתה לתנובה
ולסוכנות בבקשת מילגות ומכונים
לנסיונותיה. איך זה המשיך — אימי יודע
בדיוק. רק שבסופו של דבר אירע לה אסון.
היא נפלה על העוקץ שלה ומתה.
תמיד, כשאני פותח במדורך — אני נזכר
בתנובה שבסיפור הדבורה. איך כל אחד
מנסה לבקש את הדבש המוכן בלי שטרח
על הצוף. נורא מזכיר את הטיולים בטבע
בכתה א׳.
לי קרה דבר קצת אחר. אני כבר נפלתי
על כמה מעוקצי שלי ובכל זאת אני בא
לבקש דבש מוכן. אבל אצלי, זו באמת בקשי׳
לדבש מוכן. כי אני אפילו לא מתחכם
לצאת דופן. אני יודע שהדופן כל כך גבוהה
ושריטות ציפורני אלה שהקדימוני וניסו לצאת
ממנה — כל כך עמוקות, שלא כדאי
לי כל העסק. איך לומר את זה בצורה הכי
נדושה והכי פשוטה — אני מחפש ילדה.
זהו.
״אני — הייתי צנחן, הוזה סטודנט, עתיד
להיות משהו עם, לוג׳ בסוף.
כדי שהעסק לא ייראה ״עסק״ ,וכיד
המסורת הטובה של הסוזאה — אני רוצה
להסביר שאני קצת פחות וולגרי ממה שאני
מתרשרש על הנייר.״

במספרה שלי
״בסדר, תעשי לי גם פאקונג. אני שואלת
אותך, בשביל מה בעצם לעשות תסרוקת
אם אני יוצאת אחר כך לגשם הזה? ומה
דעתך עליו? הוא בא בגשם הזה.״

״בן־גוריון. לא שמעת היום ברדיו אני
שמעתי. זה היה יוצא מן הכלל. זקן, זקן.
אבל הוא שם את כולנו בכים. אה! איזו
פיקחות ואיזה הומור, בחיי. שמעת איך שהוא
אמר לעתונאי הזה: עכשיו אני יכול
ללכת?״

״איזה מותק. בחיי. אבל מה הוא מיהר
כל כך, בגשם הנורא הזה. מה יש? הוא לא
יכול היה לחכות עוד יום אחד? זד. מסוכן
לנסוע ככה באוירון, בגשם.״
״מה את חושבת? זה עולה כסף כל יום
נוסף בחוץ־לארץ.״
״אני לא דואגת לו. מה יש? הוא קנה לו
איזה מאה ספרים לקרוא, לא? אז לא היה
מזיק לו לשבת במלון ולקרוא משהו.״

ה ר ריו ת