גליון 1176 מתאריך 6 באפריל 1960

פסח ת>ו<״ך

פתיחת ומלכת

מספר 1176
$0אגורה

תחרות המים

הסנדביצ׳ים אשר על הדוכן היו
עטופים בשקיות ניילון, שסמל ״קריסטל״
התנוסס עליהן. השולחן היה מכוסה
במפת פלאסטיק שחותמות ״קריס טל״
היו זרועות עליה. מלצר לובש
סינור עם סמל ״קריסטל׳ הגיש לי
תפריט מתוצרת קריסטל׳ ואמר —
״בבקשה אדוני׳.
״אמור לי׳ ,שחתי למלצר ,״האם
המקום שייך לפירמה בשם ״קריסטל?׳
״לא׳ ,השיב לי המלצר ,״המקום
שייך לי ולאשתי. את כל ה״קריס־טלים׳
אשר אתה רואה קבלתי חינם
מבית החרושת המייצר את משקאות
״קריסטל׳.
״חינם?׳
״כן, חינם. הסוכן של בית החרושת
בא והשאיר את הכל. גם כוסות, גם
מחזיקי מפיות — הכל ״קריסטל״
אני — מה איכפת לי — לקחתי.
עכשיו אין מפות של בד שמתלכל־כות,
הזבובים לא מלכלכים את ה־סנדביצ׳ים.
הסינור לא מתלכלך ואפילו
קבלתי מדליה של משרד ה בריאות
על נקיון וזה הכל בגלל
״קריסטל״ .מה איכפת לי׳.

הכלל: גיוון המוצרים
המרחק ממחשבה למעשה — אצל
מר תבורי — איננו רב. הוא פרק
את שותפותו בייצור המשקה האחיד
והכשיר את מפעלו בפרדם חנה, לי צור
משקאות ״קריסטל׳ .כיום מייצר
המפעל את המשקאות הקלים הבאים :
סודה, לימון, אורנג ,,דובדבן, מיש־מיש,
ותפוחי עץ. כל המשקאות הללו
מבוססים על מים רכים העוברים תהליך
השבחה מחד ועל תרכיזי מיצים
טבעיים הנותנים לכל משקה את טעמו
וצבעו המיוחד מאידך. כל זאת —
ללא הזדקקות לחמרים מלאכותיים.
מחמת התחייבויות קודמות, הוגבל
שיווקם של משקאות ״קריסטל׳ עד
לנובמבר האחרון, לצפון הארץ בלבד.
ברם, תוך חודש, מאז הוסרה ההגבלה,
פלש ״קריסטל׳ אל מרבית דוכני ה־שתיה
של משקאות קלים בכל רחבי
הארץ. מר תבורי איננו מסתפק בהי שגו
זה ומוסיף :״אם עד כה התר כזנו
ביצור משקאות ״קריסטל׳ ה מכילים
דו־תחמוצת הפחמן, הרי
כיום מרחיבים אגו את רשת הייצור
שלנו גם למיצים מפוסטרים. לא

ירחק היום ובו כל אזרח יוכל לש תות
מיצי אשכוליות, תפוזים, ענבים
ודובדבנים, מתוצרת מפעלנו.

תכניות נרחבות לחדחבה
ברם לא רק גיוון המוצרים עומד
לנגד עיניו של מר תבורי. הוא
הוגה בכיבוש שוק המשקאות הקלים
על־ידי הקמת מפעלים נוספים: הוש למו
התוכניות לבנית ביח״ר למש קאות
קלים בבאר־שבע. שם המפעל
החדש יהיה ״מעין הנגב׳ בע״מ ושט חו
יהיה 600 ממ״ר. יהיה זה המפעל
הגדול ביותר בארץ, חציו של המפעל
יהיה שייך למר תבורי ותוצרתו תה־ה
מבוססת על הידע של ייצור משקאות
״קריסטל״.
במשך שנת 1960 תתברר אפשרות
להקמת מפעל למשקאות קלים באי לת.
מר תבורי רכש את המבנים
לצורך זה והוא מתכונן לרכוש גם
חלקת אדמה גדולה לצורך בניית ה מפעל.
המפעל האילתי ייצר שני מיני
תוצרת:
א. מי־אילת, אשר ישווקו בארץ
ובחו״ל לצורכי ריפוי. הם ייווצרו

ממימי מעיץ באר־אורה. לאחר שנתגלו
בהם תכונות שוות למימי מעיין
מילבורן בקארלסבאד.
ב. משקאות קלים לצרכיה של אילת
ומשקי־מפעלי־וישובי־הדרום הרחוק.
בשנת , 1961 מתכוון מר תבורי.
לבנות ביח״ר נוסף בתל־אביב, שיהיה
הגדול ביותר במזרח התיכון.

מזנכון ועד נגב
בתום הבצוע של תוכניות הפיתוח,
תהיה רשתם של משקאות ״קריסטל״,
פרושה על פגי כל הארץ: המפעל
בפרדם־חנה ישרת את צפון הארץ;
המפעל בתל־אביב ישרת את מרכזה,
המפעל בבאר־שבע ירווה את צמאונם
של בני הדרום והנגב הקרוב ואילו
המפעל באילת ישרת את אוכלוסיית
הנגב הרחוק.
״האם אין תוכניותיו יומרניות
מדי שאלתי את מר תבורי,
בסיימי את שיחתי עמו .״האם אינך
נוטל על עצמך התחייבויות שלא תוכל
לעמוד בהם?״
״איש צעיר״ ,השיב לי מר תבורי,
״אין דבר העומד בפגי אנשי, קריס טל׳.״

ספק
של ה נאפ־*
היה זה מוזר לגלות מפעל חרשתי,
המוציא סכומים כה גדולים על פרסו מת
ובדרך כה מקורית. לפיכך, קמתי
יום אחד, נסעתי לפרדס חנה אל
ביהח״ר המייצר את משקאות ״קריס טל״
.אף הכרתי את בעליו, מר יעקב
תבורי.
הרבה תנופה, וכח טמונים באיש
הזה, תבורי, וראשו מלא תכניות.
כשנכנס לענף יצור המשקאות הקלים
בארץ (היה זה בשנת 1936 עם ראשית
מאורעות תרצ״ו) הוא כבר הבין את
סיכוייה ועתידה של תעשייה זאת
בארץ. דחיפה גדולה קדימה קיבל מפ עלו
עם פיח מלחמת העולם ה שנייה,
שעה שהנאפ״י (השק״ם של
הצבא הבריטי) הפך ללקוח עיקר׳
שלו. בשנת , 1954 כשתמו גלי ה־עליה
הגדולים ארצה, הוא החלים
להעמיד את מפעלו על בסים יותר
מודרני. כך הגיע לייצור משקה עממי
וזול מטיפוס אחד בעל טעם אחיד.
״אבל ייצור ושיווק של משקה
זה לימדני׳ ,אומר מר תבורי .״כי
טעם הקהל דורש גיוון במוצרים.
החלטתי להגשים את המסקנה אשר
הגעתי אליה ולנהוג בה הלכה למע שה׳.

הבלבוליה
הההראיה. נפההיה ונוובריה
ביאורה לפדויה הול האוד בגול הצהה הד
הה, הבא רהבבויוו שלא ייכנהו גוצהיה ודיה.

כובדה וו היברה הכשרה היוחדה כדי רוהל
אה הבדילוה הההבדהיוה שר השלאוה
״לדיהבור״ ההעוריה, שבהה היציה בובנוייה.

מכתבים
מכתב חוזר

לפני כמה ימים קיבלתי גלויה מודפסת
מאת הנשיא מר יצחק בז־צבי, בקשר עם
תאונות־הדרכים. הרשיתי לעצמי לשנות רק
כמה מלים בגלויה זו ולהחזירה לנשיא.
נא לפרסם את הנוסח המתוקן כלהלן:
נשיא יקר!
בשנים האחרונות ארעו בארץ עשרות קרבות,
ובהם נהרגו אלפי אנשים ורבבות נפצעו
קשה, ורבים מהם ישארו נכים לכל ימי
חייהם. הנזק החטרי עולה לעשרות טליוגי
לירות.
מלאר רע של המלחמה טהלד בתוכנו,
ואינו מבדיל בין איש לאשה, בין זקן ונער,
אינו פוסח על עני ועשיר, על תושב עיר
ובדכפר. ומחרידה מכולן היא העובדה כי
הקרבנות — קרבנות־שוא הם.
את כולם ניתן היה למנוע, אילו גילו
המנהיגים המעורבים בהם יותר תבונה,
שיקול דעת ואדיבות.
המצב המדאיג השורר בשטח זה בארצנו
הניעני לפנות אליד:
הגבר זהירותד! שקול צעריר בתבונה!
התחשב בזולת! שמור על ילדי, לבל יפלו
קרבן.
וקיימת את כל הכתובים.
א. ש .עברי, תל־אביב

אש ודמים

״העולם הזה 1174 סיפר על מכוניות־הכיבוי
שהביא מרכז מכבי־האש ומכרם ל־אנשי־שלומנו
בין מפקדי מכבי־האיש ה״מת־נדכים״
.יש להצטער שלא נתתם תמונה ממכונית
מפוארת זו, שיש לה סירנה המקנה
לה זכות־קדימת בכבישים, הפטורה ממכס
ומאגרת־רשיון שנתית, שאין לגייסה לצבא,
ובו׳.
אני ראיתי אותה בחיפה. רבותי, זה משהו
עצום. כדאי וכדאי להיות ״מתנדב״ ולזבות
במכונית בזו, ועוד בסד של 4200ל״י.
אין להאשים איש. מר דקל הוא בחור

״מכונית הניכוי
מוכשר והבאת המכוניות תוכיח. אין להאשים
את בועז חניר, בעל הננריה; ואת מיכאל
אלקם, שמכר את ה״גרוטאה״ שלו לאשתו
של איזה מנהל־בנק והיא ממשיכה לנהוג בה
תחת השם והמספר של טכבי-האש, פטורה
ממסים ועוד מיני צרות; וכן לא את יתר
היהודים היפים, מפקדי מכבי־האש בחולוז,
בנהריה, בעפולה וכו׳ ,שנם הם נהנים ם-
״מכונית חסכונית וזולה״ ,כדברי מר דקל.
השאלה היא: איפה האוצר, שהקציב את
הלירות שטרלינג לרכישת המכוניות? איפה
המומחים של משרד התחבורה? אולי, והלוואי
שלא אחטא בשפתי ,״יד רוחצת ביד״.
היכן המשטרה הכלכלית? יישר־כוח יש לומר
למשרד־הרישוי בתל־אביב, ששם כנראה לא
הלר למר דקל.
מר דקל לא יכול להישבע, לדבריו, כי
המפקדים לא יסעו לקולנוע וכו׳ במכונית.
אנו פוטרים אותו מהשבועה, כי אנו והוא
יודעים שכל עיסקת־המכוניות היא קנוניה
אחת גדולה.
הניעה השעה להודות למתנדבים על שרותם
הנאה ועל דאגתם הרבה להבאת מכוניות
כיבוי קלות ונאות לשעת־חרום, להעביר
את הטיפול בכל עניני האש למשרד־הפנים,
ולשים קץ לגבאות ולהתנדבות העולות לאוצר
המדינה דמים מרובים.
יוסף אלחדיף, נוה־שאנן
ראה שירו של חיים נחמן ביאליק —
״המתנדבים בע״מ״.

הקיצו :
התברר לאחרונה למעלה טבל ספק שתהא
זו אשליה מסוכנת להניח שאפשר עוד ל־הרו!יק
את הסובייטים ל״טרחק הגון״ משי־תופם
בעיצוב גורל אזורנו. ויתירה מזו: ה־נסיח
כשלעצמו, כפי שהתבטא במשלוחי־הנשק
בלתי־פוסקים מצד מעצמות המערב לגורמים
תוקפניים כגון נורי סעיר והמלד חוסיין, וב
סירוב עקשני לשתה את ברית־המועצות בהצהרות
הנונעות לעניניו — הוא אשר גרם
ישירות לטשלוחי־נשק סובייטיים, לשרשרת
ההתגרויות בגבולות ישראל מצד גורמים
״מערביים״ ו״מזרחיים״ כאחר, למיבצע-סואץ
ולכל ההתפתחות הנוכחית — לרעתנו ולרעת
שכנינו.
השמעת קולה של ישראל למען שיתוה כל
הגורמים בפתרון — בצד ג׳סטות של רצון
טוב מצידנו, בדבר המיעוט והפליטים (על
דרד משא ומנע ישיר בנדון) — בודאי שתתרום
את התרומה הרצויה להשכנת השלום
החיוני ״לעיר ולעולם״.
הקץ לאשליות. הקיצו!
יוסף לוינגר, קרית מוצקין

מחתרת בחושיסטן
למקרא המאמר על אסון הכרטלית (העולם
הזה :)1174 זועזעתי.
ד״ר שרה סימון, קרית שמואל,
ירושלים

פרמיה ופרמינג׳ר

פירסום תסריט ״אכסודום״ על-ידכם (העולם
הזה )1175 היה שרות רב לאזרח. כמש-
לם-טים י 0אני מוחה בכל תוקה נגד זה ש־
(המשך בעמוד )4
העולם הזה 176ו

מכתבים
(המשך מעמוד )3
הממשלה תשתמש בכספי כדי לתת עזרה
לסרט טפשי, באנאלי וחסר־ערד זה, בצורת
משאיות צבאיות, חיילים, פרמיות מיוחדות
על הדולארים שהם מחליפים כאן, וכר.
דב ח בו ״ ,ח, אביב
האם גיבורי האצ״ל וההגנה, שמסרו
את נפשם על שיחדור המולדת, אינם ראויים
לתסריט רציני יותר?
אש שכולה, תל־אביב

כדי עוסמאן

ת שבץ 0 :1111:1גו ה

הצדק עם העורר במה שנונע לשודמת
ולמדבר צחרה (העולם הזה .)1174 אד אין
כן במה ששייר למילה עותומני. שכן יש
לבטא זאת כפי שהבבלים והתימנים מבטאים
את האות ת׳ הרפה (בלתי דגושה) ,וכן
כפי שמבטאים באנגלית
ממ׳ במילה
1׳11£למשל. קול
כזה יש נם בערבית,
ונם במילה תורכית

אוריאל ברוך
סגלוכיץ, תל־אביב
. ..אם כבר מדובר
על טהרת השפה
השמית, העברית אזי מדוע משתמש
העורר במילה רע״ם
(כלומר, רפובליקה־ערבית־מאוחדת)

זמן שהמילה השמית
הנכונה היא קע״ם
שאכי
(כלומר, קהיליה ערבית
מאוחדת) ,הנ־זורה
מהמילה קהל (בערבית: נ׳מהור) וקהי־ליה
(נ׳מהוריה).
אנב, הערכתי על התמונה המקיפה בענין
המסים, שהעורר הביע בכתבתו הענקית ״פרקינסון
על המסים״.
שרה שאבי, נחלת־יהודה

1,1176

כפי שאתם רואים החלטתי אף אני
׳השתתף בחיבור תשבצים,״ כותבת רבקה
רון. ואכן, רואים: תשבץ שנכתב בזמן
ולמודים באחת הגמנסיות בתל־אביב, ות־זונת
התלמידה, שגם בה יש מה לראות.
רבקה ירון עוסקת בחיבור תשבצים זה
שנים מספר, ומעדיפה לדבריה, חיבור
וה על כל החיבורים האחרים המוטלים
עליה בוזסגרת לימודיה בשעורי הספרות.
אם נשאר לה עדין זמן פנוי, היא מוכנה
לעבור על הפתרונות שישלחו ולקבל
הערות של

יוזן )1 :אחת
תות )4 .ישוב
י בעמק )10 .לא
)11 קרס)13 .
ה אננלי)1\ .
)15 עצום.
ראש ללא סור.
נר )20 .הה־שלי
)22 .אחיה
תמר )25 .קרי־הפרה
)26 .בן
ין )27 .נקי)30 .
.למה )32 .בן
תה קרוב ביותר.
מלת נהי)34 .
עבה )36 .הילד
׳יו )37 .בירה
פאית )39 .שמש
:ית )41 .בו ה־ידים
משתמשים
וד הכתה)42 .
דלק; מקודם
)44 נל עצים
ים )40 .לד.
יחידת חשמל.
עיר בהולנד.
)ורה )53 .לא-
זמוות עושים זאת )55 .נזכר לעיל)57 .
זרוז )58 .בתוכו )59 .רקוד סוער)00 .
אנגלי.

וונך )1 :על ראש הארי )2 .בז)3 .
ה באסיה )15 .אליו חותרים להגיע
זק השחמת )0 .אחי משה )7 .חלף.
שק )9 .מה שיש לכל שחקן )12 .קרי-
:אב )15 .דמות מדנית טהתנ״ר)16 .
ה )18 .הבאים לבקרני בביתי)21 .

קוראים

נסיונה

הבעיה הלסבית

בנשימה עצורה קראתי את טאמרכם על
התפשטות נל הלסביות בישראל (העולם הזה
.)1174 כאחת שזה אד ננמלה ממצב זה,
והמכירה אותו היטב, אציין שתאוריכם והסיבות
שהבאתם היו מדוייקים ביותר.
אשר לי: נתפסתי ללסביות, כי בנערותי
התנהגו אלי חברי בגסות ובוולגאריות וסל־דחי
מהם, וכד העדפתי את חברותי. לפגי
ארבע שנים נסעתי לפאריס, לפי עצת הורי,
וכאז הכרתי בחור, אשר בנישתו העדינה
נטלני מלסביות ונשאתי. כעת זה שנה ומחצה
שאני נשואה לו, ולנו בת חמודה בת 5
חדשים.
כתבתי לכם את מכתבי זה כרי לציין שרק
גסותם וחוסר־עדינותם של הגברים הישראליים
הביאוני לירי לסביות, ושרק אחרי
היותי כזאת כשש שנים נגאלתי מזה.
יפה אוריון, פאריס
בקשר לוידוייה של הלסבית, הרי הכל
״מהומה ומבוסה ומבוכה״ .היא כותבת :״הרגשתי
שעולם הגברים דוחה אותי יותר ויות
ר ...הנכרים עוררו בי נועל־נפש הגסות
של הגברים הישראליים דחתה אותי.
הרגשתי שהדבר היחידי שהם רוצים, זה
לפרוק את היצרים שלהם ותו לא.״
אם הדבר ככה, אז מה רוצות הנשים זו
מזו? למה הן מתחברות לזונות? ומה רצתה
תמר ממנה? הן לא רוצות לפרוק את
היצרים שלהן? ואם באמת לא, אז בעצם
מה הן רוצות?
היא מתאוננת על התנהגותם של הגברים,
שזו דחתה אותה. ואילו מעשיה של תמר
לא דחו אותה באותה מידה? הלא היא
בלילה שהיו ביחד:
כותבת על תמר,
״הרגשתי שהיא נהנית עור יותר ממני
הייתי כבר עייפה מאד, אבל היא לא הרפתה
ממני אף לרגע. היא סרטה אותי בכל
נופי, נשכה אותי והכאיבה לי. זה כבר לא
היה נעים, כי הכאב היה רציני.״ תו ולא
יייזי• איד אפשר שהתנהגותה של־ תמר ־לא אז עוררה בת נועל-נפש? הגסות של תמר לא
דחתה אותה? ובכלל, מה היא גסותם של
הנכרים לעומת זושל תמר?
יודע אם יש
אלה בעיותקשות, ומי
להן פתרון. בכל אופן, היא לא צודקת. כמו
שהרבה אנשים מנסים — על אף האכזבה —
את מזלם בלי הרף בטפעל-הפיס — כך צריד
כל אדם לנסות את מזלו כמה וכמה פעמים
גם בשטח זה. ישנם נם גברים שיודעים
להתיחם בעדינות ואולי נם לנשור (אולי גם
אני אחד כזה) .רק היא לא מצאה את שלה.
היא צריכה לחפש ולא להתיאש. עלי והצ.
ליחי.
אלי,
יחיעם

איש עס עכר

נבוה )23 .לא מחוק )24 .מלת זרוז)26 .
אנו רואים בעזרתה )28 .אות באלף בית.
)29 קבוץ מפורסם בנגב )31 .עמל)32 .
קלל )35 .לא כבד )37 .פער פיו לאות
עיפות )38 .מכסה האניה )40 .מזוהם ב־תל־אביב
)41 .ארוג מחוטי צמר )47 .הלל
במלחמה )49 .כנוי טורקי למשרדי הממשלה
העוסקים בעניני קרקעות )52 .תואר
הולנדי )54 .אד ו )56 מלת תנאי)58 .
תבואה.

...ל א פעם עזרתי למשטרה באינפורמציה,
עכשיו הם מתנכרים לי. אני נשוי
ואב לשני ילדים.
מקצועי נהג, ואני
מבקש מהמשטרה שתתן
לי תעודת־יושר
כדי לקבל רשיון למונית.
הם מסרבים,
בטענה שיש לי עבר
פלילי.
אני מודה שיש
לי עבר, אבל אם
זהו החוק — שיהיה
חוק לכולם. אני
מכיר נהגי מוניות
שהעבר שלהם שחור
פי כמה משלי. אחד
מהם, ערבי שעבר
עשרות פעמים את
הגבול, וגרם נזק
כני אברהם
גדול למדינה. הוא
נתפס, ישב כשנתיים בבית־סוהר ,׳וכששוח־רר
קיבל רשיון למונית.
גם לי מוכנה המשטרה לעזור, גם עם
העבר שלי, אבל בתנאי שאעבוד אתם, ואני

לא רוצה יותר. אני רוצה לנטור עם כל
הלכלוך הזה. פעם אחת ולתמיד. מדוע
לא נותנים לי?
יצחק אברהם, יפו

איש הבשורה
אני קורא כל שבוע את העולם הזה ותמיד
התענינתי מאד במאמרים ובידיעות
השוטפות. הייתי אומר: אם כתוב ב״העולם
הזה״ ,סימן שזה נכון. אולם כאשר קראתי
את שטי ושם בני משפחתי בסיפור על
מבשרת־ירושלים (העולם הזה , 11173 הבחנתי
שגם העולם הזה כותב דברים בלתי-נכונים.
לפני שהתחלתי לפעול כראש הועד המקומי,
הצטבר חוב לחברת ״מקורות״ עבור צריכת
מים בסד 5425ל״י. קיבלתי איום הטור
מחברת ״מקורות״ ,שאם לא נשלם תור שבעה
ימים, ינתקו לנו את המים. קראתי
לאסיפה כללית של התושבים, אבל כמה
מהם החליטו לא לשלם, ובין המסיתים היה
החבר סלומון אלסייג.
מכיוון שהרבה מאתנו שילמו ולא רצו
לסבול בשביל האחרים, שאלתי בעצתה של
המועצה האזורית הרי־יהודה, וקיבלתי יפוי-
כוח לנתק את המים לטסרבים, כדי להציל
את הכפר מסנירת־מים נקלית.
יום אחר באה אשתו של סלומון אלסייג
לדירתי בזמן שלא הייתי במקום. כשאמי
פתחה את הדלת, דחפה אותה גברת אל-
סייג, נכנסה לתור הבית ורצתה להכות את
אשתי, שהיניקה את בני, שאז היה בן 6
חדשים. בודאי שאמי הגנה על ילדיה,
וניסתה להוציא את גברת אלסייג מהבית.
בינתיים הגיבור אלסייג לקח בקבוקי בירה
ריקים וזרק אותם על החלון, קרע אח הרשתות
ושבר את השמשות. אבל בבית המשפט
נשבע על התנ״ד שלא התקרב לבית.
איד השופט האמין להם, עדיין לא הבנתי.
הוא נתז פסק־דין לפי מה שהבין. אין
זה באשמתו אם לא ידע שזה לא היה 0יכ-
סיד שכנים, אלא התקפת ביתו של ראש וער
הכפר, אחרי שניתק את המים למסרבים לשלם,
ובזה הציל את הכפר מסגירת מים
כללית:
אמי היתה מכובדת באלג׳יר, שם היתה
מנהלת ראשית במרפאה לילדים במשד 23
שנה. בנלל רשעות אנשי הכפר נאלצתי לבקש
העברה לעיר, דבר שנרם לי הוצאות
רבות. אני מאחל לתושבי הכפר ועד שיטפל
בבעיות מבשרת־ירושלים יותר טוב ממני,
ושיצליח לתת להם את כל השרותים בחינם.
אליו גולן, יושביראש הועד
המקומי, מבשרת־ירושליס.
העולם הזה לא יכול היה לחלוק על
פסק־דין השופט. חוץ מזה לא סטה תיאורו
מתאור הקורא גולן, נציג מיפא״י במקוס.

שועדות הוליבוד

לבי, לבי לארבע הישראליות בהוליבוד,
הנאלצות להתקיים במחסור ובעוני, במשכורת
של פחות מ־ 500 דולאר לשבוע.
אכן, צדקתם כשהכתרתם את הכתבה (העולם
הזה )1175 בכותרת ״החלוצות בהוליבוד״.
טוב לדעת שלא פסה חלוציות מישראל,
ולא נותקה עוד השלשלת.
אסתר
רוזין, נהריה
...אני רניל שבכל
גליוז של ׳״העולם
הזה״ יש תמונה
של זיווה שפיר•
רודן. לכן דאגתי
מאוד כאשר עברו
כבר כמה גליונות
— ואין אף תמונה
אחת. חששתי שקרה
משהו. הגליוז האח
רון, עם תמונת זיווה
בשער האחורי,
הרניע אותי. אני
רוצה למצוא את
תמונתה בנליון הבא.
סרן
יוסף א״ צה״ל
המפקד! ראה תמונה.
למקרא ההיסטוריה
הקרבית של ארבע
גיבורות ישראל בעיר
הסרטים (ביניהן
מקלענית של ה־
״מארינס״ הישראלים:
לא יכולתי זיוה להתאפק. אלוהים והעורר
יסלחו לי:
ארבע, ארבע שם בפילם הזוהר,
ובוקע השיר מן הלב —
הפרסומת סביבן תרקד ותזטר,
הפרסום המוביל אל הכיף —
שועלות הוליבוד התפשטו במר חב ..,ובו׳.
אבי למד, ירושלים
הנה קטע מן העתוז הצבאי האמריקאי
״סטארם אנד סטרייפם״ ,המופיע בגרמניה,
על ״נערות ישראליות זוכות לתפקידים
תנ״כיים שכולן רוצות בהם.״ בין השאר:
״שלוש יפהפיות ישראליות פלשו להולי־בור
בחודשים האחרונים וזכו לתפקידים בשני
סרטים י ק רי ם ...כל שלוש השחקניות
מדברות שפות רבות. מים הררית מדברת
חמש שפות. מים רודן היא ציירת ורקדנית,
ומיס אילנה עדן היא סופרת מנוסה.״
חנה גול, פראנקפורט, גרמניה

מסיכות טראגיות
אינני מתכוון להיכנס בויכוח על שתי
הגישות העתונאיות — ״למה לפרסם?״ ו־
״למה לא לפרסם?״ (העולם הזה .) 1170 גם
אתם מודים שלפעמים כדאי להשתיק משהו
משיקולים של טעם טוב. תרשו לי להעיר
שמשיקולים אלה היה מוטב אילו לא פיר־פמתם
באותו גליון את המאמר ״התאהבנו
במצרים״.
א. הר־זהב, חיפה
העולם הזה 1176

השבוע מלאו עשו שנים למערכת הנוכחית שר ״חעולם הזה״

ך* טלפון צילצל בשעות הבוקר. מזכיר־המערכת הרים את הש־ו
\ פופרת. דיבר אליו קול אנגלי .״כאן פרד היפט, מחיפה. אני
קצין העתונות של מר פרמינג׳ר,״ אמר הקול, בבטחון העצמי של
מושל קולוניאלי המדבר אל הנייטיבס .״נודע לנו כי השגתם את העתק
התסריט של אכסודום ..מר פרטינג׳ר אמר לי להודיע לבם שאם
תפרסמו אפילו שורה אחת מן התסריט, אנו נגיש נגדכם משפט עד
הפרוטה האחרונה שלכם!״
מזכיר־המערכת הניח את השפופרת וחייך לעצמו. גליונות העולם
הזה, שהכילו את הביקורת על התסריט ה״סודי״ ,כבר היו ברחוב.
עוד באותו יום הגיעה למערכת הידיעה כי פרמינג׳ר הבהיל לארץ
את פדי שאייבסקי, מטובי התסריטאים האמריקאיים, כדי לתקן את
התסריט הבאנאלי, עד כמה שאפשר.
הביקורת העיתונאית הועילה, למרות האיומים --
--יום לפני כן קיים אבא חושי מסיבת־עתונאים בחיפה.הנושא היחיד: גילויי העולם הזה על אסון הכרמלית. בפני העתו־נאים,
שעזרו לו עד לאותו רגע להשתיק את האמת, ניסה חושי לסתור
את הגילויים׳ הצליח רק לאשרם בזה אחר זה, תוך השמצת השבועון
שגילה אותם.
היה זה נצחון גדול. לא רק נצחון לעתון, אלא גם לקהל. כי
באותו מעמד גילה חושי שנקט מעתה באמצעים מיוחדים נוספים כדי
להגביר את בטיחות הנוסעים — הוכחה נוספת לערכה החיוני של
ביקורת עיתונאית בלתי־משוחדת --
--בערב אותו יום קרה מקרה בסביבות תל־אביב. סופרת,שהוזכרה בכתבת העולם הזה על אהבת־הנשים, ספגה בחושך,
ברחוב נידח, מכת־אגרוף מידי תוקפים אלמונים שהטיחו כלפיה:
״זה בשביל מד, שכתבת בהעולם הזה
למחרת היום הגיע למערכת גליון של ל׳אספרסו,
השבועון החשוב ביותר באיטליה. הגליון הכיל מאמר מקיף על
ישראל, מידי הנסיך ניקולה קאראצ׳ולו, אחד מבעלי ומעורכי העתון.
הנסיך הצעיר, שביקר לא מכבר בארץ כאורח מפא״י, הקדיש
כשליש ממאמרו להעולם הזה. הוא שיבח את הקו הפוליטי של
דעתון, פירט את דיעותיו והגדירן כדעות הנבונות היחידות ששמע
בארץ --
--כ ך התחיל השבוע הזה בחיי המערכת. שבוע רגיל,עם מנה רגילה של מתיחות. שבוע בו גילה העתון גילויים והקשיב
לאיומים, בו ערך חקירות וזכה להשמצות, בו הוזכר בשיחות
ובדברי־פולמוס ובויכוחים בלתי־ספורים בארץ וברחבי העולם.
שבוע רגיל. מלבד פרט אחד: היה זה השבוע האחרון לפני
שמלאו עשר שנים ליום בו הופיע בקיוסקים הגליון הראשון של
העולם הזה בעריכת המערכת הנוכחית.
העולם הזה הוא שבועון ותיק, הקיים מזה 23 שנה. אולם המערכת
שאימצה לה לסמל את האריה הנושא את הסיסמה ״בלי מורא —
בלי משוא־פנים״ ,היא צעירה יותר. השבוע הגיעה ליום הולדתה
העשירי.

הייתי יכול להתלונן על האיומים של
פרמינג׳ר, על ההשמצות של חושי, על מכת־האגרוף
של התוקפים האלמונים ועל מאמצי
מכונח־התעמולה הישראלית ברומא, העסוקה
ברגע זה במאמץ לשכנע את השבועון האיטלקי
כי הילל ללא הצדקה חבורת נבלים.
לא אעשה זאת. כי כל התופעות האלה אינן אלא הוכחות לכך
כי ביום הולדתה העשירי חיה ותוססת מערכת זו כמו בשבוע
הראשון שלה.
לפני עשר שנים לא האמין בכך איש. כאשר נשמע קולנו בפעם
הראשונה בארץ, לתדהמתם הרבה של כל הירחמיאלים, הם התנחמו
בנחמה אחת: זה לא יימשך הרבה זמן.
תחילה התכוזנו לומר שהעולם הזה עצמו לא יוכל להתקיים
הרבה זמן. וכי כיצד אפשר היה לצפות כי שבועון בלתי־תלוי, ללא
כסף וגב צ בורי, יוכל לעמוד בפני הלחץ הפיסי, הכלכלי וד,תעמולתי
המרוכז שהופעל נגדו? הם קיוו שייעלם, כפי שנעלמו במדינה
כל שאר הגורמים הבלתי־תלויים, ללא יוצא מן הכלל. משום מה
לא נעלמנו. וזד, היה פלא.
אחר־כך שינו הירחמיאלים את תוכן תקוותם. העולם הזה אולי
ימשיך להתקיים, אמרו, אבל הוא ישתנה. הבחורים הצעירים האלה
יתבגרו. הם יתעשרו. הם יהיו בורגנים שבעים ומרוצים מעצמם.
במשך כמה זמן יזעזעו את העולם. אחר־כך יבוא הרגע בו ירצו
לזכות בכיבודים, להתקבל לחברה ההגונה, להצטלם עם דויד בן־
גוריון ולקבל פרס ישראל. הם ישנו את הטון. הם ירצו להשתבץ
במסגרת. הם ישתוקקו להקים בנין־פאר למערכת. מישהו מהם
ירצה לקבל מינוי דיפלומטי בבלגראד או בריו דה־ז׳נירו. רק תנו
לזמן לעשות את שלו.
אודה שלפני עשר שנים קונן פחד זה גם בלבי — יותר מכל
חשש אחר. ידעתי שלא יצליחו לחסל אותנו במעשי־אלימות ובסחי־

טה. אולם שאלתי את עצמי: האם נוכל לעמוד בפני ההתנוונות
ההדרגתית, הנופלת בחלקו של כל מפעל מצליח?
ראיתי לפני את הדוגמה המרתיעה של מעריב, שהחל את דרכו
במאמרי ההתקפה הזועמים של עזריאל קרליבך נגד דוב יוסף,
ושהפך בהדרגה לחיית־בית מאולפת ושמנה של המשטר. איך
אפשר היה להימלט ממעגל־הקסמים של ביקורת בלתי־תלויה —
תפוצה המונית — שביעות רצון עצמית — תשוקה לכיבודים
ולהכרה רשמית — אבדן היעוד — התנוונות פנימית?
ביום הולדתנו העשירי יש לנו הצדקה לביקורת עצמית רבה.
אולם מפשע אחד זה אנו חפים: לא מכרנו את זכות בכורתנו.
וזה הפלא השני.

השעו הואשוו

חית הופיע בפסח , 1950 על גליון מספר ,1

אולי יש להודות על כך לאויבינו יותר
מאשר לנו עצמנו. הם דאגו לכך שדרי-
כותנו לא תפוג.
בעשר שנים אלה היו לנו חודשים יותר
מתוחים וחודשים פחות מתוחים. אולם
לא היה אף חודש אחד ללא מתיחות. מבין
526 הגלימות שהוציאה המערכת הנוכחית (ובכללם גליון זד ,),לא
היה אף גלי, ן אחד ש׳,א נולד באווירר. של מתח, של דריכות, ש ,
אתגר.
על כן אנחנו אוהבים את העולם הזה.
אני שואל את עצמי עתה: האם ידענו מראש שזה יהיה כך? האם
תארנו לעצמנו אז, באפריל , 1950 כי דרכנו תהיה רצופה קרבות
והרפתקנות עד כדי כך?
סבורני שלא.
לנגד עיני עולה תמונה מן הימים ההם. הנה הישיבה המכרעת
בביתו של יעקוב גל, בשדרות ח״ן בתל־אביב, בה החלטנו• ע7
התוכנית הסופית למערכת החדשה. מתחת לשעון הקוקיה הקטן
(משום מד, אני זוכר אותו במיוחד) ,מעל ספלי־הקפה שהכינה ל,
דינה אברך, אשתו של גל המנוח, החלפנו דעות על מהות השבועון,
על תוכנו, על צורתו.
כן, רצינו לשנות עד ללא היכר את פני העתונות בארץ. רצינו
לקרוא תגר על שלטון המפלגתיות. רצינו לתת בטוי לדור החיילים
שחזר זר, עתה משדות־הקרב של מלחמת־תש״ח, ושסלד באופן
אינסטינקטיבי מפני הרוח שהשתררה בעורף. רצינו להיות עתון חי,
לוחם, תוקפני. עתון שיגיד לכל אחד את האמת בפרצוף, ללא
חשבון.
אבל לא חלמנו לאן תוביל אותנו דרך זו.
הרמז הראשון ניתן לנו כעבור עשרה שבועות. הכינונו כתבה
תחת הכותרת ״האם גיוס הבנות מיותר?״ היא היתה ביקורתית,
אך לא חריפה במיוחד. בהשוואה לסגנון העולם הזה בתקופה מאוחרת
יותר, אף. היתד, כתבה מתונה.
צרפנו סידרת תצלומים שצולמה על־ידי מקסים סלומון, שהיה אז
צלם־ד,מערכת. בין הש&ר כללה תצלום של חיילת מסתרקת במשרד־צבאי.
תצלום זה הוסיף שמן על המדורה — כי משרד־ד,בטחון טען
לאחר־מכן שביימנו את התמונה בזדון, כדי להוכיח שד,חיילות
מתבטלות. סלומון נשבע כי התמונה לא בויימה. השנה פגשתי
במקרה את הנערה (עתה כבר מותר לומר שהיא אשד ),ולה היתד,
גירסה שלישית: בראותה את המצלמה בידי סלומון, מיהרה
להסתרק — והונצחה באותו רגע.
ערב פירסום הכתבה הוזמנו על־ידי מויש פרלמן, אז ראש לשכת
העתונות הממשלתית, כיום ראש שירותי־המודיעין. הוא ביקש
מאתנו לגנוז את הכתבה. סירבנו. לפתע נעלמה הנימה הידידותית
של השיחה .״אם תפרסמו את הכתבה הזאת,״ קרא ,״אנחנו נילחם
בכם עד חרמה. אנחנו נחרים אתכם. תחשבו טוב־טוב על מה שאתם
עושים.״
חשבנו טוב־טוב, ופירסמנו את הכתבה. עוד באותו יום ביטלה
הממשלה את ההזמנה הקבועה של גליונות העולם הזה לחיילי
צד,״ל. היתד, זאת הכרזת־מלחמה.
חודשים מעטים לאחר מכן באו למערכת כמה נכי־מלחמה משותקים,
ששכנו אז ב״ביתן 19״ .הם ביקשו את עזרת המערכת להשגת
זכויותיהם — כפי שעשו מאז אלפי מקופחים אחרים. יחד עמם
הכינונו כתבה על מצבם — כתבה שגם היא היתה ביקורתית־מתונה,
אך שהכילה כמה הערות על יחסו של הרמטכ״ל, יגאל ידין,
לפרשה זו.
הפעם התערב ידין אישית. הוא אסר את פירסום הכתבה. העולם
הזה ( )689 הופיע עם עמוד ריק, כמו בימי האנגלים, עם הסיסמה
התנ״כית :״לכן המשכיל בעת ההיא יידום״ .באותו ערב ראינו במו
עינינו את ההמשך. בשעת הפסקה בהצגת־בכורה באחד התיאטרונים
ראינו את יגאל ידין קורא אליו את עורך השבועון הצבאי ומסביר
לו ארוכות משהו. כעבור שבוע הופיעה באותו שבועון כתבה
ארוכה על ביתן , 19 רצופה דברי־שבח לטיפולם הנאמן של הממשלה
ושל יגאל ידין אישית.
פרשה זו, בשנה הראשונה לקיום המערכת, כבר הכילה את כל
הסממנים של פרשות בלתי־ספורות אחרות שבאו בעקבותיה, בחריפות
גוברת והולכת: התגרותנו בגדולי המדינה למען זכויות החלשים
וחסרי־הישע, התגובה הנקמנית, והנסיון להשתיק את קולנו בכוח.
התרגלנו במהרה למצב זה. הסתגלות מהירה זו היתד״ אולי, ירושת
השרות הצבאי, בו נפגשו ראשוני המערכת. הבינונו חיש מהר

האס גי 1ס הבנות

ז*יי*

זיסז* .

יגס יג\** 0יי **

בעם ,,בו נמתחה ביקורת על גיוסן של הבנו

לבד חביעע־ד בעת ההיא
י־ל״יז זמי?ו* עיי*ודה זיייל?

>מיי*6יאטה *

עימיל׳ ז ז ג י
י * ל ז תמי־י״עהע יגאד

ללבל*ח?זה

י* תקיט למל גת-
רש ישל,ס
״ טיי ל * יגיעעמלזעמש זו

:;:נדתמ?ר
יאפ יייי*אימ*£ואוד4
; ל ע טי זיד ייעוי יכגדי נ ע לי ת׳
:ג ; ז ע ״ריז תם
ילוד ז מ ״ ט
י א תחל־*׳ סגז־פ י * *זי /ע מיג

מבית״1•-־היד ל׳עה

עתדט זד־ מ י

ז ד רי גלדד3 >1/

זמ>אד;•6זי,
;,ילטזז יגליגות
י׳חזזמאפי״תמ*•**יד־* .
*י ת׳באי יזאיטז ז מי 7ל מ
יאפית 3־ מעז וזהמי* מק־יי:
מי למי אנהג• צנש זצץ ^

*עלי־לן ריאל*ויותז־ייטד׳

:ך**טדו!ואוליאיר. ע״וסיני׳,

ימנ*י י*י$יכי־זרותישרמ

העמוד הריק

קום כתבה על הנכים שנאסרה על־ידי הרמטב•

סז־ א ר

שימשו ר?!ע
לשער באוק־
:ר , 1950 שלחם את מלחמת המשפחות השכולות,

וד שת א 1ו

היה מרכז המאבק
באוגוסט , 1953 בשי
נסיון לגרש את אנשי הכפר מעל אדמתם.

בו־גו ש

אולי המאבק הדרוזי

תי ביו׳תך של העו־

* 1X11 0 1 1י |
הזה, מלמה בהחרמת־העתון, החל במאי .1955

שנכנסנו למלחמה חדשה. ערכנו את כוחותינו הדלים כדי לעמוד בה.

היו הרבה חזיתות למלחמה זו -
חזית של מעשי־אלימות וחזית של השמצה
טוטאלית, חזית של סגירת מקורות־האינפור־מציה
וחזית של משפטים. אולם יש חזית
אחת שלא דובר בה מעולם, אף שתוצאות המאבק
בה היו מכריעות. זוהי החזית הכלכלית.
נפוליאון אמר שהצבא צועד על קיבתו. עתון צועד על כיסו.
העולם הזה לא נוהל מעולם מתוף חשבון בלעדי של צבירת רווחים.
אולם היה ברור לנו כי כל העלילות וההרפתקות של העולם הזה
יגיעו לקץ מהיר אם לא נוכל לכסות את החשבונות.
היתד. זאת חזית שקטה מאד ופרוזאית מאד. אבל אותם שלחמו
בה היו הגיבורים האמיתיים של המיבצע ששמו העולם הזה.
לפני עשר שנים הצלחנו לגייס בסף הכל 7000ל״י 4000 .ל״י
מסכום זה הושקעו על־ידי שני אנשי־עסק פרטיים, אשר התרחקו
כעבור זמן־מה, עת החריפו מאבקי העולם הזה.
3000 הל״י הנותרות באו מכיסם הפרטי של חברי־המערכת הראשונים.
כשליש מזה הרווחתי כשכר־הסופרים של בשדות פלשת.
שליש שני בא — הוי אירוניה של הגורל! — ישר מקופת משרד־הבטחון,
שנתן לשלום כהן ולי כחיילים משוחררים, הלודאות־שיקום.
עוד לפני שצעדנו את הצעד הראשון שילמנו 5300ל״י עבור
רכישת השבועון מבעליו הקודמים. כך נשאר לנו הון חוור בסך
1700ל״י — סכום שהיה פחות ממחזור השבועון בחודש הראשון.
כשסכום מגוחך זה בכיסנו יצאנו לקרוא תגר על העוצמה הכלכלית
המקובצת של המשטר הקיים. עד היום איני, יכול להבין איך לא
פשטנו את הרגל בשנה הראשונה.
לפני כמל, ימים ישבנו, כמה חברים, וניסינו לחשב שחור על גבי
לבן בכמה כסף עלתה לנו מלחמתנו בכוחות המשטר. חישבנו את
מחיר גליונות העתון שהממשלה היתה ממשיכה להזמין אצלנו מדי
שבוע בשביל חיילי צה״ל, אלמלא בוטלה ההזמנה הקבועה שהיתה
קיימת בשעה שהעתון עבר לידינו. חישבנו את מודעות הממשלה
והטרסטים ההסתדרותיים שלא נתנו לנו בתוקף החרם שהוכרז עלינו.
חישבנו את מחיר הנייר־בקיצוב שנמנע מאיתנו. חישבנו את מחיר
שאר אמצעי־העונשין הכלכליים שננקטו נגדנו.
הגענו לסכום המדהים של מיליון ו־ 52 אלף לירות במשך עשר
השנים. זה היה המחיר הישיר של המאבק.
כנגד זה יש לחשב את הסכומים שהושקעו על-ידי יריבינו בנם־
יונות־הסרק שלהם לחסל אותנו 400 .אלף לירות הושקעו רק
בשבועון רימון, שהוקם על־ידי מנגנון־החושך כדי לסלקנו מן השוק.
סכום דומה הושקע בשבועון הצבאי, שהיו סוגרים אותו מזמן
לולא נחשב משום־מה למחתרת של העולם הזה. סכום של מאות
אלפים הושקע בכיסוי הגרעונות וברכישת־ציוד מיותר לשבועון
ההסתדרות, שגם הוא נחשב פעם כמתחרה לנו. אם נוסיף לכך את
הכספים שהושקעו בשבועונים מפלגתיים בישי־מזל כמו מצפן, את
ההענקה שניתנה להבימה כדי להציג נגדנו את המחזה זרוק אותו
לכלבים, את הוצאות הבילוש והעיקוב של מנגנון־החושך נגדנו
במשך עשר שנים, ועוד — יסתבר כי הוצאו עד כה בין מיליון
למיליון וחצי ל״י מכספי הציבור כדי לשבור שבועון זה.
איך בכל זאת החזיק העולם הזה מעמד מבחינה כלכלית, ואיך
ביסס בהדרגה את בנינו הכלכלי כך שכיום אי־אפשר לחלום על
הקמת עתון מתחרה ללא השקעה כספית אדירה?
התשובה העיקרית אינה, כמובן, כלכלית. כאשר החל הציבור
מבין את מהות המאבק שגעש מסביב לעתון, התלכד סביבו גרעין
נאמן של הרבה אלפי גברים ונשים שלא היו רק ״קוראים״ במובן
המקובל של המונח, אלא כמעט חברי־מערכת־בלתי־פעילים. הם היו
מוכנים לשלם כל מחיר לקיום העתון — ואילו היה צורך להכפיל
מחירו, היו עומדים גם במבחן זה. במצב זה, אמנם אפשר היה
לפגוע בעתון, אך אי־אפשר היה להרסו מבחינה כלכלית.
בכל זאת עבר העתון בשעתו מאבקי־קיום קשים. במשק הישראלי
אין מפעלים כלכליים בלתי־תלויים. מאחר שהממשלה חולשת
על האשראי, על הייבוא ועל רמת־המחירים, תלוי כל מפעל במישרין
בממשלה — וככל שהמפעל גדול יותר, כן הוא תלוי יותר.
הממשלה מעניקה הלוזאות זולות למטרות ״פיתוח״ ,מספקת חמרי־גלם
זולים, משחררת מפעלים ״מאושרים״ ממסים מחניקים.
יתכן כי העולם הזה הוא באמת המפעל הרציני היחיד בארץ,
העומד מחוץ למשק טפילי זה. אי־תלות כלכלית זו היא בהכרח
הצד השני של מטבע אי־התלות הפוליטית. אין זו בלי זו. היא
מסבירה מדוע יכול העולם הזה לומר דברים אשר שום עתון אחר
בארץ לא היה מעז להעלותם על דל שפתיו. זוהי זכות גדולה —
אך המחיר ששולם עבורה היה יקר מאד.

כל זה חייב את העולם הזה לארגן את
עבדתו בצורה שאינה רגילה כלל בארץ,
ואף לא בעולם• הפרופסור פארקינסון היה
נהנה אילו ביקר במשרדנו — השוכן עדיין
באותו מרתף בו שכן לפני שמונה שנים,
למרות גידולו והתרחבותו של העולם הזה.
קודם כל — פארקינסון לא היה מוצא אצלנו תיקים. פשוט אין.
פרט לתיקיית האינפורמציה (שמטעמים מובנים איננו מחזיקים אותה
במערכת) והתיקיה המינימלית של הנהלת־הפנקסים, אין אצלנו
ניירות, וגם אין פקידים ופקידות העוסקים בניירות.
עזרה לנו בכך תופעה שהלכה ונשנתה אצלנו. תיקי הקורספונדנציה
שלנו פשוט נעלמו, בזה אחר זה. באחד הימים החלטנו שאין זה
מתפקידנו לספק ניירות למנגנון־החושך. החלטנו שלא נחזיק העתקות
של מכתבים, פרט למיסמכים המעטים החשובים באמת. כך חסכנו
תיקים, ניר, פקידים וטירחה למנגנוני הבילוש. לאחרונה אף צעדנו
צעד נוסף בכיתן פארקינסוני זה: אנו כותבים את התשובות למכתבים
על גבי המכתבים עצמם, מחזירים אותם לבעליהם.
וולינגטון המנוח אמר :״על החיילים ללחום, לא לרשום!״ לגבי
עצמנו, תיקנו את הפסוק :״עלינו לכתוב עתון, לא מכתבים.״
גם בשטח העתונאי עצמו מבוצעת עבודת העולם הזה על׳ידי
צוות קטן־יחסית, מרוכז ודרוך. עוד לפני פירסום מאמריו הראשונים
של פארקינסון (שלא במקרה הופיעו בארץ לראשונה בהעולם
הזה) למדנו כי קיים יחס הפוך בין מספר העובדים של עתון ובין
טיב עבודתו. מעולם לא התרשמנו מאותם העתונים שניפחו את
הצוות שלהם כבועת־סבון, התפארו בריבוי חברי־המערכת שלהם.
אנו אוהבים להתפאר דווקא בתכונה הפוכה: שאין במערכת זו
אף איש אחד מיותר. איש העולם הזה עובד בעתון, נושם אותו,

אוכל ושותה אותו, והוא חולם עליו בלילות — שבעה ימים בשבוע
52 ,שבועות בשנה. ובשנים הראשונות עשה זאת במשכורת־רעב.
אחת מתוצאות־הלווי של שיטה זו היא המחזור המוגבר של
חברי־הצוות. אצלנו אין פנסיונרים. ולא כל אחד יכול לחיות לאורך
ימים במתיחות מתמדת, מול דרישות עתונאיות קיצוניות.
בעשר השנים האחרונות התבגרו מייסדי המערכת בעשר שנים
(אף לא יום אחד פחות!) ,אבל הגיל הממוצע של חברי המערכת
עלה אך במעט. עובדים עתה בעתון צעירים שקראו אותו בבית־הספר
העממי. הם החליפו חברים יותר וותיקים, שנשאו כמה שנים
בעול. אלה, חניכי העולם הזה, מהווים ביום את השכבה היותר
תוססת, כמעט בכל מערכות העתונים. עד היום אין כרטים־כניסה טוב
יותר לעבודה בכל עתון שהוא בארץ מאשר תעודה של העולם הזה.
דבר אחד אני מעז לנחש: שום אדם שעבד אי־פעם בשבועון זה
אינו מאושר לגמרי בעתון אחר. אי-אפשר להשתתף במשך כמה
חודשים או שנים בהרפתקה זו ששמה העולם הזה, לנשום את
אווירת־החופש המופלאה של עתון בלתי־תלוי באמת, לחוש את
המתח העילאי של מאבק בלתי־שוזה נגד גדולי הארץ — ולהיות
מאושר לגמרי באווירה הבורגנית השקטה של עתון רגיל, המשמיע
את קול אדוניו ועובד לפי השעון.
רק עובדת אחת עזבה אותנו כדי להגיע אל האושר. היתר, זאת
פקידה צעירה, שהיתר, ממונה על מיון המכתבים שהגיעו לרותי.
מכתב אחד כה מצא חן בעיניה שהפקיעה אותו לעצמה, מנעה את
פירסומו, השיבה לאיש בעצמה. כעבור חודש התחתנה עם איש זה.
התופעה המופלאה ביותר בעשור זה של העתון הוא כי חברי־המערכת
באו והלכו — וביניהם אנשים בעלי כושר רב בשטחם —
מבלי שהדבר השפיע על דמות העתון. כעורך ראשי, אני יודע
ומעריך את׳ תרומתו של כל אחד מהם. אך אין כמעט דבר בעתון
שאפשר לשייכו לאיש אחד, יהיה אשר. יהיה•
אחת הסיבות לכך נעוצה בשיטת־העבודה של העולם הזה. אין
היא מבוססת על עבודת־יחיד של כוכבים. היא דומה יותר לפעולת
תזמורת או קבוצת־כדודגל. כל כתבה, כל תמונה, כל קאריקטורה,
כל שער, עובר שלבים רבים של דיון, של עשייה, של עריכה. מח־ליפים
עליו דעות, מתייעצים, מעבירים מאיש לאיש. בסוף באמת
קשה לקבוע חותמו של מי טבוע על מה. החותם הוא תמיד
הקולקטיב. לכן אין זו התחמקות ואין זו פראזה כאשר, בהישאלנו
מי כתב כתבה מסויימת, אנו רגילים לענות :״מערכת העולם הזה!״
הסיבה השניה, והעיקרית, להמשכיות הרוחנית של השבועון, אינה
טכנית. ישנה אישיות של העולם הזה שאינה תלויה באישיות אף
של אחד מאתנו. לעתים קרובות קשה לקבוע אם אנו עורכים את
׳העולם הזה, או שהעולם הזה עורך אותנו. אולי זה נכון לגבי כל
מוסד גדול, בעל אופי ברור ומגובש. צה״ל אינו תלוי באישיותו
של רמטכ״ל או קצין זה או אחר. העולם הזה הוא בעל אישיות
משלו, רוח משלו, אופי משלו — בלי כל קשר לאישיותם, לרוחם
ולאופיים של עורכיו ועובדיו.

לולא האמנתי בלב ובנפש שזה כך

— שהעולם הזה עומד בהרבה מעל לכו־

לנו, המשרתים אותו — לא הייתי אומר

את הדברים שאני מתכונן לאמרם עתה. כי
אחרת היה טעם הדברים פגום.

העתון ההמוני, הממלא יעוד בהברה דמו־קראטית,
הוא תופעה מודרנית מאד. הוא פרי אופייני של התקופה
החדשה — תקופת החינוך הכללי, הבחירות הכלליות והדפוס
החדיש. אולם התפקיד שהוא ממלא בחברה אינו חדש. יש לו
תקדים. ותקדים זה עומד לנגד עינינו כיום כפי שעמד לפני עשר
שנים: לא כדבר שהשגנו, אלא כאידיאל שיש לשאוף אליו.
אני מאמין כי עתון אמיתי חייב למלא בחברה של ימינו את
אותו התפקיד בדיוק שמילאו הנביאים בימי קדם — כמטיפים
בשער, כמבטאים את המצפון החברתי והלאומי, כמצליפים על עור
הדודנים ובמגינים על חסרי־הישע.
לא פעם, בימים קשים של מאבק, כשעמדנו בודדים לחלוטין מול
כוחות שעלו עלינו עד אין שיעור, שאלתי את עצמי: מדוע חייבים
אנחנו לריב עם כולם? מדוע איננו יכולים להיות מקובלים על
הבריות? מדוע נגזר עלינו להיות כה בודדים במערכה, עד כי איננו
יכולים לסמוך על עזרתו של איש גם בעמדנו על נפשנו ממש,
כשאיננו זזים ללא אקדח טעון בכים?
באותם הימים נזכרתי בפסוקים שלמדתי פעם בבית־הספר, לפני
ימים רבים. פתחתי את התנ״ך ומצאתי אותם בספר ירמיהו :״אוי
לי אמי כי ילדתני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ. לא נשיתי ולא
נשו בי — כולו מקללני!״
איש אינו שואף להיות איש ריב ואיש מדון. כל־כך הרבה יותר
נעים להיות חביב על כולם, לקבל טפיחת־גב מידי ראש־הממשלה,
להיות מוזמן לשיחה ברדיו, לנאום במועדון המסחרי והתעשייתי,
להישלח על חשבון הממשלה או אליעל לסיור בגאנה או בבורמה.
מי אינו רוצה להיות מקובל בחברה ר,״הגונה״ ,בין כל האנשים
המכובדים, שזכו לכבודם מפני שהם משמיעים את הדברים המקובלים
על הרוב? מי יוותר בלב קל על כל אלה?
עתונאי הגון אינו יכול להיות כזה — ובוודאי לא בישראל, בה
אין עדיין מסורת של אי־תלות וביקורת דמוקראטית. עתונאי הגון
לא יוזתר על השמעת אמת מרה, רק מפני שאמת זד מכאיבה
ומרגיזה ומעוררת התנגדות טבעית. הוא לא יהסס לפרסם פרשה של
עוול וחמס — גם בידעו כי מעוללי העוול הם שליטי החברה ההגונה.
כן, אנחנו אנשי ריב ומדון — ואיננו יכולים להיות אחרת. בלב
כבד, אבל בעיניים פקוחות, ויתרנו על חסדיה של ״החברה ההגונה״.
החלטה זו הקנתה לנו חרות פנימית ולא אמנותית.
כמה פעמים הוטחה בפנינו ההאשמה כי אנו אנשי הרם, שביקור־תנו
אינה ״קונסטרוקטיבית״ ,שאנו שוללים את הכל, שאנו מערערים
את המוראל? גם לכך יכולנו למצוא תקדים עתיק בדברי
הנביאים. ירמיהו, למשל, תיאר את השליחות שהוטלה עליו כך:
״ראה, הפקדתיו היום הזה ...לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס,
לבנות ולנטוע.״
ארבע מלים של הרס, ורק שתיים של בגין.
ולא במקרה.
כי השלילה היא החלק הקשה ביותר של מלאכת הבנין. לשבור
את השקרים המוסכמים, לפנות את השטח משרידי בנין רקוב אך
מקובל, למגר את כל בעלי־החזקה המעוניינים בהמשך המצב הקיים
— זה קשה יותר ומסוכן יותר מאשר לבנות בשטח הריק. העוסק

בכך אינו יכול ואינו צריך לקוות לפופולאריות. הוא חייב להסתפק
בהכרה כי הוא מבצע את השלב הראשון והחשוב ביותר של הבניה.
איני יודע כמה פעמים נשאלנו, בכתב ובהופעות בעל־פה, מה
ההבדל בין ביקורת קונסטרוקטיבית לבין ביקורת דסטרוקטיבית.
ענינו תמיד: אין כל הבדל. יש רק הבדל בין ביקורת נכונה לבין
ביקורת כוזבת. והייתי יכול להוסיף: בין ביקורת הנאמרת מתוך
אהבה לאדם ולארץ, לבין ביקורת שמקורה בשנאה ובקנאה.
אני מאמין שאנו נקיים מזו האחרונה. אנחנו אנשי ריב ומדון.
אך איננו אנשי שנאה וקנאה. אולי מפני שזו מערכת צעירה, ואולי
מפני ששורר בה בטחון עצמי מופרז — נדמה לי שבעשר שנים
אלה לא הודפסה כאן אף מלה אחת בנפש מרה ובלב שונא.

הנביאים, שדבריהם נשתמרו, לא
היו הנביאים היחידים בשוק הנבואה של
ימי־קדם. יש להניח כי דבריהם לא היו
הנפוצים ביותר, והם עצמם מודים כי לא
היו המכובדים ביותר. הם היו מיעוט זעיר
לעומת אויביהם, שקראו להם ״נביאי־שקר״.
נביאי־השקר היו העתונאים־מטעם — אותם שפירסמו את אשר
שמעו מפי דוברים רשמיים. כאשר היה המלך יוצא למיבצע צבאי
בלתי־צודק, היו נביאי־השקר מברכים את נשקו. כאשר היה המלך
מחוקק את חוק נכסי־נפקדים כדי להפקיע את כרמו של נבות, היו
נביאי־השקר מהללים אותו על יוזמתו הכלכלית הברוכה. כאשר היה
המלך כורת ברית הרת־אסון עם מצריים, היו נביאי־השקר משמיעים
דברי־פשרנות לתפארת האוריינטציה המדינית הנבונה.
נביאי־השקר היו, בלי ספק, עמודי־התודך של החברה ההגונה דאז.
הם חילקו איש־לרעהו פרסי־נבואה על־שם סוקולוב, לפי הוותק
והמפתח המפלגתי. משרדיהם שכנו בארמונות־שן, והם דהרו
בדרכים במרכבות־קאדילאק.
ואילו עתה, מי יודע על קיומם? לא נשאר להם זכר — אלא
בספרי אויביהם, נביאי־האמת, אותם רדפו והשמיצו וקיללו ככל
יכולתם. התתכן השפלה שלמה יותר?
המושגים ״נביאי־אמת״ ו״נביאי־שקר״ אינם כה פשוטים. אין
להניח כי נביאי־השקר דיברו או כתבו רק שקרים. החטא האמיתי
שלהם היה שעשו שקר בנפשם. הם עשו את מלאכתם רמיה. תחת
להקשיב לאמת הפנימית שלהם, הם הקשיבו לקול המלך, או לקול
ההמון. והמוסר העברי לא גרם, כמו הפתגם הרומאי, כי ״קול
המון כקול שדי״.
יש אמצעי פשוט להבחין בין נביאי־האמת לבין נביאי־השקר
— וגם בין צאצאי שני המחנות כיום. אלה גם אלה היו עסוקים
במאבקים למיניהם. אבן־הבוחן היא: בעד מי הם נלחמים, ונגד מי?
נביאי־האמת היו אלה שלחמו תמיד — ללא מקרה יוצא מן
הכלל — בעד החלשים, נגד החזקים• לא במקרה לחם אליהו בעד
נבות, נגד אחאב — למרות שאחאב היה גיבור־חיל אמיתי, מדינאי
בחסד. אליהו לא יבול היה ללחום בעד אחאב החזק נגד נבות
החלש. נביאי־האמת לא נמצאו מעולם בצד הגדודים החזקים. שם
נמצאו נביאי־השקר, ועל כן היו נביאי־שקר.
גם זו טענה שאפשר להשמיע בשם העולם הנה, ללא חשש של
סתירה: בכל מאות המאבקים הקטנים והגדולים בהם היינו מעורבים
בעשר השנים האלה, לא היה אף מאבק יחיד בו עזרנו לחזק ללחום
בחלש. במקרה או שלא במקרה, תמיד מצאנו את עצמנו, איך שהוא,
ערוכים במערכה נגד המכונה הגדולה, נגד מחלקי השלל והכיבודים,
נגד גדולי המדינה.
ולעתים קרובות — קרובות מדי — מצאנו כי אנו לבדנו.
תופעה מוזרה היא — אולם מן הרגע הראשון של הקמת מערכת
זו, נתקלנו בשנאה אחידה, מתמדת ובלתי־פשרנית מצד כל שאר
העתונים במדינה. מעולם לא מצאתי הסבר לתופעה זו. אין היא
רק נחלת העתונים המפלגתיים הצמודים למשטר בלב ונפש. לא פעם
קרה שמנהיגי מפלגה פלונית ביקשו בשיחות פרטיות לשפר את
יחסיהם עמנו — והודו בפה מלא ובבושת־פנים שאין הם מסוגלים
למנוע בעד עורכי העתון שלהם להשמיץ אותנו בזדון ובחימה.
בעשר השנים האלה הופיעו בעתוני הארץ כחמשת אלפים קטעים
על העולם הזה. הם מתוייקים בתיקינו — אחד התיקים המעטים
שאנחנו שומרים עליהם. אולי עשרה אחוז מהם כתובים ברוח
ניטראלית. כל השאר — למעלה מארבעת אלפים וחמש מאות
קטעים — כתובים בשנאה בולטת. מי שקורא אותם — ורק אותם
— מוכרח להגיע למסקנה כי העולם הזה כולו זדון, כולו שקר,
כולו הרס, כולו טימטום, כולו בגידה — ושמעולם לא עשה אף
מעשה טוב אחד במשך עשר שנים.
לעתים מגיעה תופעה מוזרה זו לאבסורד ממש. זכורני כי פעם
שפטני שופט לקנס קטן על עבירת תנועה — מסוג הקנסות אשר
מוטלים בכל יום למאותיהם ברחבי הארץ. למחרת היום הופיעה
ידיעה זו בהבלטה בכל עתוני הארץ, ללא יוצא מן הכלל. באותו
יום עצמו הוזכר שמי, במקרה׳ בקשר עם פרשה בינלאומית. אף
לא עתון אחד הזכיר את הדבר.
הדוגמה האופיינית ביותר ליחס זה היא פרשת היחסים בין העולם
הזה ובין עזריאל קרליבך המנוח. קרליבך, כמו יורשיו במעריב,
היה בעל כשרון גדול למצוא לעצמו יריבים חלשים. כמעט תמיד
לחם הוא (כמו יורשיו כיום) בצד החזקים, נגד חסרי־הישע. הוא לא
היה צאצא הנביאים, אבל הוא היה עתונאי מוכשר.
כאשר רכשנו את העולם הזה, לא ידענו כי בעליו הקודם של
השבועון ניהל משא־ומתן מקביל עם קרליבך, שגם הוא היר,
מעונין ברכישתו. כאשר הקדמנו אותו, מן הסתם פגע בו הדבר.
אבל לא נתקלנו בכל תופעה של איבה מצדו — עד אשר חל
שינוי מסויים בקרליבך עצמו.
לפני כן פנה אלינו, באמצעות ידיד משותף, ושאלנו אם יש
מקום למשא־ומתן על איחוד מעריב והעולם הזה. השבנו תשובה
חיובית בלתי־מחייבת. נפגשנו כמה פעמים — תחילה במשרדו
של המכר המשותף, לאחר מכן במלון פארק. היה ברור גם לו וגם
לנו כי שילוב צהרון ושבועון במערכה אחת טומן בחובו יתרונות
רבים, הן עתונאיים והן כלכליים. בשיחה האחרונה הסתמן הסכם,
שהיה מבוסס על עצמאות של שני העתונים במסגרת משותפת.
בלילה הירהרתי בדבר שוב. ידעתי שמבחינה אישית, זו הדרך
לעושר. קרליבך אף רמז שהוא מייעד לי מעמד של יורש־עצר
באימפריה המשותפת. אולם כנגד כל זה בא לי פיקפוק מכריע.
ידעתי שאנו מסכנים דבר שאין לו תחליף — אי־התלות המוחלטת
של העולם הזה. וקרליבך כבר החל או מראה נטיות של שאיפה
אל מעמד של כבוד רשמי, נטיות שהובילו אותו בסוף לתפקיד של
משרת השלטון.

למחרת היום הודעתי לו באדיבות שאין אנו יכולים לקבל את
הצעתו, וכי אנו מקווים שהדבר לא יפגע ביחסים בין שני העתונים.
התשובה שלו באה כעבור כמה חדשים, בצורת שני מאמרים ארסיים,
בהם האשים אותנו בכל הפשעים, מפורנוגראפיה ועד לרמאות.
ענינו לו בהתאפקות, אך לא יכולנו לשים קץ למלחמה. באחד
הרגעים הקשים ביותר של קיומנו, בשיא המערכה על חושיסטאן,
כאשר הוטמנו פצצות במערכת ובדפוס שלנו, שאחת מהן פצעה
פועל, נעץ קרליבך את הסכין בגבנו. הוא טען, לא פחות ולא
יותר, וללא נסיון קל שבקלים להוכיח זאת, כי טמנו בעצמנו את
הפצצות אשר רק במקרה לא גרמו לאבידות בנפש. כל אנשי
מנגנון־החושך ומשטר־סהר מחו לו כפיים. הפעם לא התאפקנו,
והחל דו־שיח שלא היה מן הנעימים.
מזכיר פרשה זו מפני שהיא מצביעה, לדעתי, על מקור אני שנאתם של העתונים להעולם הזה — שנאה שמקורה במלחמה בין
שני מחנות־הנביאים בימי קדם. יש לנו הרבה ידידים במערכות
ה שונ^דדרבים מן הידידים האלה ממהרים לספק לנו ידיעות
בכוחם לפרסמן בעתוניהם המפלגתיים והמשוחדים. אולם שאין המערכות עצמן חדורות שנאה בלתי־רציונלית כלפינו.
סבורני — ואמרתי זאת לא פעם — כי הסיבה נעוצה ביסורי־המצפון
של אותם העורכים. עצם קיומנו הוא כתוכחה ובנזיפה
לגביהם. העובדה שמערכת אחת היא בלתי־תלויה, שהיא כותבת
כאוות נפשה, שהיא מפרסמת כל דבר שהיא חושבת לנכון —
מזכירה להם שאין בכוחם לנהוג כך אף הם. בגלל אותה סיבה
הושלך ירמיהו אל הצינוק וניתן על המהפכת.

יש עוד לקח חשוב שאפשר ללמדו
מן הנביאים של ימי קדם. הם דיברו אל
ההמונים. והם לא נרתעו מכל אמצעי כדי
להמריץ את ההמונים להאזין לדבריהם.
היתד, זאת שאיפה הגיונית. שהרי אם דבר
אלוהים חיים היה בפיהם, תפקידם היה
להביא דבר זה לכל — ולא רק לשכבה קטנה של אניני־טעם.
האנשים ההגונים של אז עיקמו לבטח את אפם למראה הטכסיסים
הסנסציוניים של הנביאים. כי אלה לא דיברו בסגנון הפועל הצעיר.
הם דיברו בשפת ההמון. הם השתמשו בתעלולים ובלהטוטים מכל
הסוגים — ירמיהו החביא אזור פשתים, התהלך בחוצות כאשר
מוסרות ומוטות על צווארו, שבר בקבוק חרם. האפשר לתאר
סנסציות זולות יותר?
אין לנו גם ספק כי העתונות ההגונה הגיבה כראוי על הפורנוגראפיה
הנלוזה של הז׳ורנליסטים ההם. יחזקאל, למשל, אף גיר,ה
את המון רודף־הסנסציות בתיאורי־מין פלאסטיים :״שתיים נשים
בנות אם אחת היו. ותזנינו, במצריים בנעוריהן זנו. שמה מועכו
שדיהן, ושם עשו דדי ב תולי הן ...ותזן אהלה תחתי, ותעגב על
מאהביה, אל אשור קרובים. ותתן תזנותיה עליהם, מבחר בני אשור
כולם, ובכל אשר עגבה, בכל גילוליהם נטמאה. ואת תזנותיה ממצריים
לא עזבה, כי אותה שכבו בנעוריה, והנה עישו דדי בתוליה
וישפכו תזונתן עליה האמנם אי-אפשר היה להביע רעיון זה
בשפה נקיה עתר, מבלי להיעזר בסממנים זולים של מין ופשע?
הנביאים שמעו את כל הביקורת הזאת, והם צחקו לה. הם ידעו
למשוך את לב ההמונים ולרתק את תשומת־לבם. יתכן כי גם נביאי־השקר
ידעו מלאכה זו. ההבדל היה רק זה: שנביאי־האמת השתמשו
בלהטוטים אלה כדי לנטוע בלב ההמונים זרע של אמת.
והרי זז״ במשפט אחד, המתכון המערכתי של העולם הזה.
כאשר יצאנו לדרכנו, לפני עשר שנים, היד, דבר זה ברור לנו
לגמרי. ידענו שכל קיומו של שבועון בלתי־תלוי, מוחרם ומנודה
כזה, יהיה תלוי ביכולתו לפנות אל ההמונים הרחבים, לרתק במידה
שזזה את חבר־הכנסת ואת בעל האיטליז, את הספרנית ואת הספרית•
הרכב הגליונות השתנה בתקופות שונות, בהתאם למידת הערנות של
הקהל לבעיות הלאומיות הגדולות. אולם המתכון היסודי לא
השתנה . ,והוא גם לא יוכל להשתנות, מבלי שיקדם לכך שינוי
מוחלט בהרכב החברה הישראלית.
לולא היינו מוכנים ללכת בדרך זו, לא היינו צריכים לפסוע את
הפסיעה הראשונה לפני עשר שנים. פסענו אותה בהכרה מלאה.
זיעזענו את הירחמיאלים עוד בשבועות הראשונים, כאשר נתנו בפעם
הראשונה בארץ כיסוי אמיתי, לפי מיטב המסורת האנגלו־סאכסית,
לפרשת הרצח בגן־מאיר. זיעזענו את הירחמיאלים שנית, באשר
שמנו בפעם הראשונה נערה יפה בבגד־ים על השער. זיעזענו אותם
פעמים רבות לאחר מכן. אני מקודד, שנוסיף לזעזע אותם, את
צביעותם החסודה, את מוסריותם הכוזבת, את שקריהם המוסכמים.
כאשר הירחמיאלים יחדלו מלהזדעזע למראה העולם הזה, תגיע
העת לערוך כאן בדק־בית.
כדג?} זה מונח הגליון ה־ 526 שלנו
על האובניים, והוא לגבינו חדש ויחיד־במינו
ובעל אישיות משלו, כמו כל ילד של אמא,
כמו כל 525 הגליונות שקדמו לו. וכמו
כל 525 הגליונות שקדמו לו, תיערך עליו
הצבעה גלויה באלף קיוסקים, שהם הקלפי.
איננו מוציאים גליון זה באופן שיגרתי, והקהל לא יקנה אותו
באופן שיגרתי. הגליון יזכה לביקורת ברחוב ובתוך המערכת. מסופקני
אם יש עוד עתון אחר בעולם אשר כל גליון שלו נידון בנפרד,
בלהט כה רב, על־ידי יוצריו וקוראיו.
יקראו אותו חסידי העולם הזה, אותם שהם שותפינו במפעל.
יקראו אותו סתם קוראים, שיתיחסו אליו כאל עתון רגיל. יקראו
אותו גם אויבינו — ולעתים נדמה לי שהם שותפינו לא פחות.
במקרים רבים אנו נוכחים לדעת כי הם מעריכים את העתון, מכבדים
אותו וזקוקים לו אף יותר מידידינו. אילו נסגר העולם הזה היום,
היו אויבינו מרגישים אף יותר מידידינו כי משהו חשוב, משהו
מיוחד, נעלם מן ההווי הישראלי.
בעשר שנים אלה עשינו טובות להרבה מאות אנשים, ואפשר
לספור על אצבעות ידינו את אותם שהודו לנו על כך. לעתים נדמה
לנו כי דווקא אותם שנבנו על עמודי העולם הזה הם הראשונים
המוכנים לנעוץ סכין בגבנו. ואילו ״אויבינו״ ,אותם שדעתם שונה
מדעתנו והמתנגדים לכל מעשינו, חשו לא פעם לעזרתנו, בצורה
שקטה וסודית, ברגעים מכריעים.
את כולם — אויבים וידידים — אני רוצה לברך בשם המערכת,
בשם האריה הנושא את הסיסמה ״בלי מורא — בלי משוא־פנים״.
איננו חוגגים את היובל הזה. הוא יום־עבודה לנו, ככל יום־עבודה
אחר. אין לנו הרגשה שעברנו דרך ארוכה. כי העיקר עוד לפנינו.

שער העולם הזה גז
1111־ 1 1 1 ^ 1ח
בינואר — 1956 שפו
1 1 1 1 1 11111
במערכה הגדולה על המשטרה, זכה בנצחו! נמו

גילויהש.א.

פורסם אי־פעם בעתון בארץ, בנובמבר 57

פרשת תבור

חריף וחסר־תקדים ולדיון בכנסת בדצמבר 17

תצפית

במדינה

• ישראל תהנה בעקיפין מן המהומות בדרום־אפריקה.

העם

המרד האפריקאי, שילד ויתפשט בהדרגה בחדשים ובשנים הקרובות, יגרום
לבריחה גוברת והולכת של האוכלוסיה הלבנה ושל ההון מאותה ארץ. חלק
קטן של בריחה זו יהיה מכוון לישראל. צפה להתגברות שקטה של עלית

המיסחור בא

יהודים, ובעיקר בעלי־הון יהודיים מדרום־אפריקה לארץ בשנים הקרובות.

כמובן, המשביר לצרכן
--קויק לכביסה לא מזיק ב לו־ בנ ד בטיב, אין לו תחליף —

• שוב גובר לחץ הגופים הכלכליים הבינלאומיים לביצוע
בשעתה דחתה ישראל את ההחלטה עד
פיחות המטבע כישראל.

כמו כל צרה שמתווכחים עליה הרבה
מראש, נראתה גם צרת השידורים המסחריים,
כאשר באה השבוע, פחות נוראה מכפי שנראתה
מראש. המודעות היו חיוורות, נבלעו
בין התקליטים ששימשו להן כסנדודיצ׳ים.
אולם בצורר, שקטה זו נולדה השבוע
בישראל תופעה שהפכה זה מכבר למכת־המדינה
בארצות־אחרות, והמטביעה את חותמה
על ההווי של כל ציבור הסובל ממנה.
כי כמו מכות ציבוריות רבות, מתרחבת
גם זו בהכרח בהדרגה. המפרסמים הנותנים
את הכסף ילחצו להגברת קולם, לקבלת
הזדמנויות טובות יותר להלום על ראשי האזרחים.
כאשר יוצאים לדרך זו, שוב אין נסיגה.
פרדוכס ישראלי. כמו בשטחים רבים
אחרים, נוצר גם בשטח זה פרדוכס ישראלי
מקורי. כשם שהמדינה נמצאת אי־שם בין
הסוציאליזם והקאפיטליזם, ללא היתרונות

מנסה להתחמק מצורך זה. אף שהמשק
אחרי הבחירות, וגס עתה היא
התגבר על בהלת־הפיחות לפני חצי שנה, יתכן כי תתעורר בהלה חדשה
מאותו סוג, מתוך הנחה שישר אל לא תוכל לעמוד לאורך ימים בפני הדרישה
הבינלאומית.

• לא אפסו התקוות לקבל הלוואה של 500 מיליון דולאר
מגרמניה המערבית. אף כי בשיחות בן־גוריון־אדנואר לא סוכם דבר
בענין זח, הרי קיימים סיכויים כי לחץ ישראל מוגבר בכיוון זה ישא פרי.
החשבו ן: גרמניה עדיין זקוקה לאהדת יהודי ארצות־הברית לשם קיום בריתה
עם אמריקה,

ובון תעדיף לרכוש

אותה בכסף

מאשר על־ידי

כינון יחסים

דיפלומטיים עם ישראל, שלדעתה יפגעו יותר ביחסים בין גרמניה והעולם הערבי.

• המוסד לביקורת של מפא״י יחקור בל מקרה של הדלפת
ידיעות פנימיות.

צעירי המפלגה רוגזים על ריבוי ההדלפות לעתונות מצד

ו ותיקי הגוש ומנהיגי ההסתדרות. בקשר לכך נערכת עתה חקירה מקיפה נגד
אחדים מראשי
בתל־אביב.

הגוש

וההסתדרות

• צפה להחמרת היחסים
בין מנהיגי ההסתדרות ד
אבא אבן, כתוצאה מאיומו
להתפטר מהממשלה, במקרה
שלא תתקבל עמדת זלמן
ארן כשאלת המורים התיכוניים.
איומו של אבן הוגש בש בוע
שעבר, אך השר בלי תיק הס־פיק
בינתיים להתחרט ולחזור בו.
עמדה דומה נקט גם שר־המשפטים
פנחס רוזן.

• קרוב לודאי שמבחני•
הסקר לקבלת תלמידים תי
ייבתייס יצומצמו. ועדה מיוחדת
של משרד החינוך והעיריות
דנה בהצעות למעט את חשיבות
מבחן־הסקר, בשיקולי הנהלות הגימנסיות
לקבל תלמידים חדשים. הנח
גמה היא לבסס את ההחלטות האלו
על תוצאות המבחנים הפסיכוטכניים.

• תשמע על מאבק בין
ותיקים וצעירים גם במפ״ם.
המאבק הראשון יתגלה
לגה בחדרה, מקום בו
עירים להחליף את נציג
עצת־העיר מרדכי פנחס,
קורן.

בסניף המפתובעים
הצמפ״ם
בתו־בחברם
דויד

• יעל דיין תעורר ש*כ
וויכוח כארץ, באשר יגיע
ספרה השני, שכבר נגמר ונשלח
לאמריקה להדפסה. הספר,

מזכיר־מפא״י אלמוגי ועסקן־מפא״י חייקין
תמרור פוליטי ונהי תמרורים

שישא את השם קנא בנפחדים, מותח
ביקורת פסיכולוגית בתסביך הגבורה של דור מקימי המדינה. יעל, השוהה
עתה בוילה בדרום־צרפת, כותבת עתה ספר שלישי, המיועד לילדים, לומדת
רוסית, מתכוננת לנסוע למוסקווח כ שלב ראשון של סיור מסביב לעולם, בו

תכתוב ספר על הנוער בארצות השונות, כולל ישראל. היא כבר חתמה על
חוזים עם מוציאים־לאור בשש ארצות לפרסום ספר זה.

• מפא״י תנסה לפלג סניפים נוספים של אחדות־העבודה
בגוש דן. מזכיר המפלגה יוסף אלמוגי משוכנע כי ניתן לפורר סניפים אלה
מבפנים. הסניפים העשויים לעמוד בפני פילוג: בקרית־אונו ובגבעת־שמואל.

• מפא״י לא תקים ועדת-חקירה לברר מי כלא את העתד
נאים כחדר דובר המפלגה, כשעת ישיבת המזכירות. ההודעה
על הקמת ועדת חקירה מיוחדת וזיתה מוקדמת, נועדה לטשטש את הרושם הרע
של המעשה. דובר מפא״י דן מנדלסון סירב להיחקר, על אף נסיונו של יוסף
אלמוגי להקים ועדת־חקירה כזאוון.

• סגן־ניצב אפרים הופשטטר, ראש הענף הפלילי במחוז
תל-אכיב, יועבר כנראה מתפקידו. האיש שעמד בראש המחלקה הפלילית
במטה הארצי מאז קום המדינה יועבר לתפקיד מינהלי צדדי, כמפקד בית־הספר
לקצינים בכירים בכפר ש לם. את הדחיפה האחרונה להחלטה זו נתנה
כנראה פרשת מעצרו של ׳עורך־הדין דן גרנדיר, שהאשים את הופשטטר בטמינת־פת
בלתי־הוגן.

• מחלקה מיוחדת להקירת עניני הונאה ושוחד תוקם

במשטרת מחוז תל-אביב. עד כה טיפל בענינים אלה הסדור המרכזי
לעיקוב ובילוש, אולם חקירות השוחד וההונאה הפריעו לחקירות פליליות
אחרות. בשל ריבוי המקרים מסויג זה הוחלט על הקמת מחלקה נפרדת
שתורכב ממומחים מיוחדים, כ־ 50 במספר, לחקירות בשטחים אלה. המחלקה
החדשה תוקם כנראה רק כאשר יעבור מטה מחוז תל־אביב לבנינו החדש.

אף של אחד. מהם וכשהיא סובלת מן המגרעות
של שניהם — כך מצאה את עצמר,
יושבת בין הכסאות גם בשטח השידור.
במדינות בהן קיימים שידורים מסחריים,
קיים לכך צידוק חשוב אחד: הם מאפשרים
מניעת המונופול הממשלתי ברדיו, מסירת
מכשיר חשוב זה ליוזמה בלתי־תלויה. ואילו
מתנגדי השידורים המסחריים טענו תמיד,
כי רק מונופול ממשלתי יכול להבטיח רמה
תרבותית גבוהה ברדיו.
השבוע היתד, ישראל מצויידת גם במונופול
ממשלתי, שהבטיח למפלגה השלטת
שליטה מוחלטת על גלי האתר, וגם בשידורים
מסחריים, שיעצבנו את האזרח. איכשהו
הצליחה המדינה לקבל על עצמה את המגרעות
של שתי השיטות — מבלי לזכות לא
לתחנות בלתי־תלויות ולא לרמה תרבותית.

מפלגות
א הב ת ציון
הידיעה שכל מרכזי־המפלגות בארץ —
ועמם אזרחים פשוטים רבים — דיברו עליה
השבוע, היתד, על הצטרפותו של סניף אח־דות־ד,עבודה,
בבני־ברק למפא״י. הסניף, כך
נאמר, נענה לקריאתו של דויד בן־גוריון
לאיחוד תנועת הפועלים. במרכזו של המאורע
המפתיע, שהעמיד את אחדות־העבודה
במבוכה והערים זרי פרסטיג׳ה על מרכז
מפא״י, עמד עסקן מדרגה שלישית.
כל חייו שנא ציון מנחם את מפא״י. כסוציאליסט
מתקדם מצא הצבר מחוסר־ה־עבודה־ור,מקצוע
את מקומו בסניף בני״

ברק של מפלגת אחדות־ד,עבודה. הוא התמנה
למזכיר הסניף, שבע נחת מעמדתו זו.
א־ש לא העז להרהר אחרי מעשיו ופקודותיו
של המזכיר הפעלתן. כי הגבר בן
ה־ 35 היה ידוע כתומך בקו הרעיוני של
המפלגה, אותו הסביר ל־ 420 חבריה במקום.
דבר אחד הפריע להכרתו הסוציאליסטית
של מנחם שחור״השיער: יחסם הפושר של
תשעת נציגי מפלגתו במועצת הפועלים
המקומית, בת 41 החברים, לרוב המפא״יי.
כדי לדרבן אותם, יזם המזכיר הנמרץ שורת
מבצעים מרעישים נגד מפא״י.
כיג׳י ועבד אל־נאצר. תחילת ה-
דירבון באד, בצורה של הדלפת יריעו־ ,ליומון
מפלגתו למרחב. האשים ציון: חברי
מועצת־ד,פועלים ולישכת־העבודר, בבני־ברק
(ביניהם גם חברי מפלגתו) ניצלו את מעמדם
הציבורי, כדי לקיים יחסים אינטימיים עם
נערות שנזקקו לחסדיהם.
הכחשת הידיעה על־ידי סניף אחדות העבודה
בלמה את פעילותו המופרזת של המזכיר•
הוא הפנה את מלחמתו נגד דויד בן־
גוריון .״תסבירו בויכוחים שלכם, שבן־
גוריון גרוע מעבר אל־נאצר,״ הורה לכנס
צעירי המפלגה לפני הבחירות.
תוקפנותו הרבה של מנחם לא מצאה חן
בעיני פנחס אפשטיין, הקומיסר הפוליטי
של אחדות־ד,עבודה בעיר הדתית. הוא שמע
לעצותיו של מנדל חייקין 45 הקומוניסט
האורוגואיי שעלה לפני חמש שנים לארץ,
הפך לאיש החזק של מפא״י במקום, שביקש
ממנו לסלק את מנחם ציון מכל פעילות
ציבורית .״אם תמנו אותו בין שלושת
נציגיכם במזכירות מועצת־ד,פוע?1ום,״ איים
חייקין ,״נכריע כל דבר בהרמת ידיים, וללא
שיקול הגיוני.״
אפשטיין עב־הגבות, שנבהל מפני איומיו
של חייקין, העביר את האולטימטום
המפא״יי למרכז מפלגתו. אל האולטימטום
צירף את המלצתו האישית להרחיק את ציון.
גניבת מכתבי ההתפטרות. מרכז
אחדות־העבודה קיבל את ההמלצה .״שבעת
חברי מועצת הסניף יתחלפו ביניהם בתפקיד
מזכיר אחדות־העבודה בבני ברק החל
מה־ 17 לינואר,״ קבע המרכז. וכך הפך
ציון, ממזכיר יחיד, לשביעית של מזכיר.
ההחלטה פגעה בנפשו של ציון. כי היא
השאירה אותו ללא משרה — וללא משכורת
בטוחה וקבועה, בניגוד ל־ 300 הלירות
לחודש שהרתיח בתקופת הבחירות. הוא
קיים פגישה עם מזכיר מפא״י יוסף אלמוגי
ועם ח״כ מפא״י דויד פטל. עם הוראה
ברורה לא לגלות כל סימני מרידה, המשיך
לנהל את עבודתו בסניף, כאילו לא הוחלט
להפסיק את עבודתו החל ב 17 בינואר.
איש לא עקב אחרי פעולותיו של מנחם,
שהסתובב בשעות הבוקר בסניף אחדות־העבודה,
החזיק בידיו את המפתחות לכל
מסמכי המפלגה. גם כשגנב את מכתבי־ד,התפטרות
האוטומטיים, אותם כתבו 41 מועמדי
המפלגה למועצת הפועלים, לא הורגש חסרונם•
כי הם היו מכתבים פורמליים, שבעזרתם
אפשר להכריח כל נציג אחדות־העבודה
שימרה את קו המפלגה, לפרוש מן המועצה.
השבוע התברר כי חשיבותם לא היתד,
מבוטלת: המבוטל קיבל אור־הכנד, צהוב
מד,תמרור של ח״ב יוסף אלמוגי, מטר את
מרבית מכתבי־ההתפטרות למנדל חייקין.
כלומר: בכל יום שמפא״י תחליט על כך,
ייחשבו נציגי אחדות־העבודה כאילו התפטרו
ממועצת־ד,פועלים. תשעה מן המכתבים השאיר
מנחם בביתו. היו אלה מכתבי־ד,התפטרות
של תשעה מידידיו, אותם התכונן מנחם
לצרף למועצה, תחת חברי אחדות העבודה
שמפא״י תחליט בבוא העת על פיטורם.
יחד עם הגשת מכתבי־ד,התפטרות של 32
המועמדים, שלח לחייקין גם את שמות חברי
אחדות־העבודה החדשים בועדת־המשנה של
המועצה. לעצמו שמר זכות חברות בשבע
ועדות. חמש אחרות העניק לידידו שמואל
שפירא. את שני המקומות האחרונים בועדות
המשנה שיריין לאשתו ולאשת ידידו.
המטרה: משרה קבועה. עוד באותו
ערב בו העביר לחייקין את מכתבי־הפי־טורין,
כינס ציון 30 חברי מפלגה, הסביר
להם כי בכוונתו להחריף את מאבקו נגד מפא״י.
למחרת, מיד אחרי נאום ביג׳י לאיחוד
מפלגות הפועלים, ניתן האור הירוק על־ידי
אלמוגי. מנחם הודיע לפתע על פרישתו
מאחדות־ד,עבודה והצטרפותו למפא״י. הוא
הכריז כי המקומות שתפסה אחדות־ד,עבודה
במועצת הפועלים שייכים לו ולשמונה חבריו,
שעברו איתו למפא״י.
וכדי שהניצן הראשון של תנועת איחוד
הפועלים יטיב לשרת את מפלגתו החדשה
ללא דאגה לפרנסה, הבטיח לו אלמוגי משרה
באחד ממוסדות ההסתדרות בבני־ברק.
חעולס חזח 1176

* וס שחור היה השבוע. יום בו
י היתה זאת בושה להיות ישראלי. יום בו
היינו כולנו חייבים להרכין את ראשינו.
כי ביום זר, קרא המצפון האנושי אל כל
עמי תבל ופקד עליהם :״התפקדו!״ וכאשר
עמדו העמים בשורה, שחורים ולבנים, חומים
וצהובים — נשאר מקומה של ישראל ריק.

נציגיהם של מיליארדים הרימו
את קולם נגד הפשע המתועב ביותר
מאז אושוויץ והירושימה -
הטבח של שארפוויל בדרום־אפ־ריקה.
ורק נציגיהם של שני מיליד
ני אזרחי ישראל -נציגינו שלנו
הצדיקו את הרצח.יבשת אפרו־אסיה, רכס־עמים אדיר מאיי
יפאן ועד חוף הזהב, קמה בזעם ובהתרגשות
לתבוע את עלבון המוסר האנושי. ורק שניים
נעדרו — רק שניים שזכו לבוז העולם —
פורמוזה וישראל.

גנת כבוד, מוסריות ותבונה?
אבל, אומרים הדוברים, ישראל לא היתר,
משוכנעת כי מועצת־ד,בטחון היא הגוף המתאים
לטיפול בבעיה.

שומו שמיים! איזה נימוק פור-
מליסטי מחוכם, באשר דם אחינו
זועק מן האדמה! כאיזו מהירות
למדו דוברינו הג׳נטלמנים, האלגנטיים,
שהסבירו בשעתם את שתיקתם,
עת הלבה בכל יום רככה
אל תאי-הגאזים!
חוץ מזה, מוסיפים הדוברים, לישראל
״סיבה טובה משלה להתייחם בהסתייגות לכל
נסיון להעניק למועצת הבטחון זכות לדון ב־ענידתם
הפנימיים של המדינות החברות״.

אבל אפשר לפחות להטיף להם להגיון.
אתם העמדתם את עצמכם כאפוטרופסי
הפזורה היהודית בכל ארצות העולם. לפני
כמה שבועות הגשתם לתריסר ממשלות
איגרות רשמיות, בהן דרשתם מהם (בחוצפה
לא מעטה) לנקוט מיד באמצעים נגד
מציירי צלב־הקרס בארצותיהן.
והנה אתם קמים בפרהסיה, לעיני אותן
הממשלות עצמן, ומצדיקים בפירוש טבח
המוני על רקע של תורה גזענית!

האם אינכם מסכנים את שלום
יהודי העולם? האינכם נותנים
עתה מראש צידוק מוסרי לכל התפרצות
אנטי־־שמית?
״מציון תצא תורה — ודבר אדוני מי־

האיש הלבן היחיד באו״ם הנמנע מלגנות
את האושוזיץ השחורה?
מי האיש שייצג את ישראל באו״ם בפרשה
ושעמד מחוץ למעגל המוסר האנושי?

הוא הדרוס-אפריקאי היחיד ב•
או״ם, מלבד הדרוס-אפריקאי עצמו.
מיכאל שאול קומיי, ראש משלחת
ישראל, נולד כשנת 1908
בקייפטאון, התחנד באוניברסיטה
שלה, והיה שם רב־סרן בצבא.
יש להניח כי דרום־אפריקאי לבן זה לא
פעל על דעת עצמו, אלא מילא באמת אחרי
״הוראות משרד־החוץ״ ,כפי שדובר המשרד
ראה השבוע חובה דחופה להכריז. אולם
עצם העובדה שדרום־אפריקאי לבן מייצג

יום שחור היה זה לישראל. יום
שחור לכולנו, אשר מעשה מחפיר
זה נעשה בשמנו.

ף* דברי הימים של עמים רבים יש
^ דפים שחורים של טבח. האנגלים טבחו
בהודו, והצרפתים מוסיפים לטבוח באלג׳י־ריה.
אפילו ישראל הצעירה כבר נושאת
על גופר, את הכתמים של דיר־יאסין, קיביה
וכפר־קאסם.
אולם כל מעשי־טבח אלה, אפשר להסבירם
(אם כי לא להצדיקם) בהתרגשות של
עת מלחמה או מלחמת־אזרחים, בטירוף רגעי
של פרט או כלל, במצב־רוח עכור חולף.
ואילו הטבח האפריקאי, לא מקרי היה.
הוא פרי מדיניות מחושבת, המוכרזת בראש־חוצות.
הוא תוצאה בלתי־נמנעת של תורת־גזע,
המרימה על נס את זכות האדם הלבן
להפוך את האיש השחור לעבד.

זהו פשע נאצי. פשע שאינו מתבייש
כעצמו. פשע המרים את
ראשו בגאווה. פשע הנובע מהדגשת
מבצעו שהוא בן לגזע עליון
ובי בני הגזע הנחות משולים לפשפשים.
אין הבדל באיכות בין פשעי היטלר ופשעי
פרוזרד. יש רק הבדל בכמות. אולם גם
הנאצים לא התחילו את דרכם באושודיץ.
הרצח־בסרט־הנע היה רק התחנה האחרונה
במסלול, שהחל ב־ , 1933 בפשעים שנפלו באכזריותם
השחצנית מן השחיטה בשארפוזיל.
האנושות יודעת זאת. מעולם לא היתה
כר, מאוחדת כמו שהיא מאוחדת עתה ביחסה
לרוצחי דרום־אפריקה. זעם אינסטינקטיבי
הציף את הלבבות בקאראקאס ובכלכותא,
בלונדון ובקיוב, בבגדאד ובתל־אביב.

ן * ק קומץ אחד של בני־אדם היה מחו־
| סן מפני התעוררות סנטימנטלית זאת.
היה זה קומץ דוברי ישראל, נציגינו בעולם.
הם הודיעו בפה מלא, לכל מי שרצה
לשמוע, שישראל לא הוזמנה להשתתף
בפעולת־הגינוי — ושגם אילו הוזמנה, היתה
נמנעת מלעשות זאת.

דוברי ישראל, המדברים השבם
והערב בשם המיליונים הטבוחים,
המגנים כבל הזדמנות את העולם
על שעמד מנגד עת בוצעו פשעי
הנאצים -ראו באיזו קור-רוח
דיפלומטי הם מתרצים עתה את
תמיכתם ברוצחים! כאיזו ציניות
עדינה ! באיזו זריזות נהדרת !
ראשית, הם אומרים, ישראל לא הוזמנה להשתתף
ביוזמתן של 29 מדינות אפרו־אסיה,
שקראו למועצת־ד,בטחון לקנות את הרצח.
האם דרושה הזמנה מיוחדת כדי לקום
נגד רוצחי ילדים ונשים?

האם לא היתה זאת הזדמנות
נהדרת לבייש את אוייבי ישראל,
על-ידי פניה ישראלית מיוחדת
ונפרדת למועצה -נוסף על פנית
דר? 29 האם לא היתה זאת הפ
היר
הירידה שהצביעה בער
איזו זהירות מופתית! ממשלת ארצות־הברית
עשתה עוד בערב הרצח מעשה חסר־תקדים
ופירסמה הודעה חריפה, שהיתר, בחזקת
התערבות ברורה בעניניה הפנימיים
של מדינה זרה וידידותית. היא לא התעכבה
אפילו לחשוב על כך שהיא יוצרת
תקדים, העשוי להתנקם בה מחר, אם יפרצו
מהומות חדשות בליטל־רוק.

אבל מדינאינו הדגולים -הם
זהירים יותר. הם אינם שוכחים,
בהתרגשות הרגע, למראה גל הגוויות,
בי יש להם בעיה קולוניאלית
משלהם -מימשל צבאי,
הפקעת קרקעות. לא, הם לא יתנו
יד ליצירת תקדים!
ולבסוף, הנימוק העיקרי: הרוצחים הלבנים
של דרום־אפריקה היו הממשלה היחידה
בעולם שתמכה ללא הסתייגות במיבצע־סיני
בעצרת או״ם.

רושלים זד, הפסוק החביב עליכם כלבך.
אוי לציון, אם זו התורה שיצאה ממנה!

ותכן כי אינכם דואגים כל כך לשלום
* יהודי העולם. די לכם בדאגתכם לתרו־מותיכם.
אם כן, דאגו לפחות לשלום ישראל.
לפני שבועיים־שלושה הופיע דויד בן־
גוריון בוושינגטון באיצטלה של המומחה
הגדול לרכישת אהבת האפריקאים. בצניעותו
הרגילה הציע ללמד תורה זו את מדינאי
ארצותיה,ברית. הוא אפילו קיבל על עצמו לשמש
כסוכן המערב כלפי העמים השחורים.

אוי למייעץ, ואוי לעצותיו! מי
לא צחק להן השבוע בושינגטון!

פעמיים הכתימה ישראל את עצמה בשנה
האחרונה, בעיני עמי אפריקה. פעם הצביעה
בעד הניסוי הצרפתי באל־צחרה, ופעם הצביעה
נגד מלחמת־השיחרור של אלג׳יריה.
אך שני כתמים אלה הם כאין וכאפס לעומת
הכתם הזה של שותפות עם רוצחי שארפוויל.

הנה בי בן, עבירה גוררת עבירה.
ומי שעושה מעשה הזקוק
לתמיכתם של רוצחים -למהרת,
הוא נאלץ להפון־ לשותפם ברצח.

ין טעם להטיף מוסר לאנשים המסד

האם באמת משלה את עצמו
מישהו כירושלים בי הכבישים של
״סולל-בונה״ באפריקה יעזרו לישראל,
באשר היא מזהה את עצמה
בגלוי בבת-בריתם של מטיפי תורת
הגזע הלבן?

גלים להושיט יד לרבי־הטבחים ושאינם
מרגישים בצורך לרחוץ את ידיהם.

כי מישהו יזכור את הקונסול שחום־העור
שלנו בלאגוס, כאשר ראש משלחתנו הוא

את ישראל בפרשה זו לא תיעלם מעיני
שאר הנציגים. כשם שלא ישכחו כי קודמו
של קומיי היה דרום אפריקאי לבן אחר —
מר אבא אבן, שנולד בקייפטאון בשנת .1915
שרשרת־מקרים זאת אינה מקרית כל־כך.
היא מסמלת את ההשתלבות האוטומטית של
המשטר בישראל במערך המערבי־הלבן, השתלבות
שהיא הרבה יותר עמוקה מאשר ה־נסיון
הרציני־למחצה לרכוש ידידים באפריקה.

ך* יום השחור של שארפודיל הוכיח
| ) שאי־אפשר לרקוד על שתי חתונות אלה.
כאן נערך מיפקד בו קבע כל עם את מקומו
— במחנה הקולוניאליזם השוקע, או
במחנה האפרו־אסיאתי המתעורר. והתשובה
שהשמיע כל עם במיפקד זה — לא תשכח.

לכן לא היה זה רק פשע מוסרי,
זה היה גם פשע מדיני.
אנו, אזרחי ישראל, אשר בשמנו בוצע
פשע זה — לא יכולנו למנוע אותו. אבו
יכולים אנחנו, וחייבים אנחנו, להשמיע או
קולנו כפרטים — כעכברים — כיצורי־אנוש

לבנו עם ההמונים השחורים ש?
דרום־אפריקה. כאשר יבוא היוב
הכלתי-נמנע, ויקומו בזעפאיתניב
על נוגשיהם -יהיה זה חג בלבנו
כי במקום שם מורם לפיד החופש האנושי
לפיד השויון בין הגזעים, שם מקומנו.

במדינה חקירות תלונה בעירום-שבו

צהר

*ק 11168 ?!•00688 = 8־ — 81181 תהליך הזקוק הרצוף והכפול של

״לשד יצהר״
משביח את השמן, שומר על יציבותו ומבטיח שמן טהור והיגייני׳
המופק ללא מגע חיצוני.
״יצהר״ — היצרן בעל הידע והנסיון המקצועי המעולה ביותר —
הוא המפעל היחידי בארץ המזקק את שמניו בתהליך החדיש הזה.
״לשד 8ספציאל״ הוא השמן הטוב ביותר לטיגון,
לבישול, לאפיה ולסלטים.

המחיר 2לצר כן 68ן אגורו ת! -כשר

• תנזנרלים תאביביים טל
נמלי גברנת נגברים תנם ימג נת
מתת בתננת תאלגנם ית לנמלים
יוסט, תל־אביב, אלנבי . 60
תנרלים תדטים טל נמלים נאנת
נננתנת ל1ן ראת נזמננת נהתג.
תבתר מטיב, דנגתנת בתנתנת,
צבמים בתירים.

ס תבתר ברים למננת תניב
תגימנ לתננת בראו! את
קר בתל־אביב, נתלת־בנים י\
(ם לם נ\ .)64005 לתגים
גוב תברים תת נצרת תארץ
נצרת תנץ, אצל בדאון את
קר, תתבבויתים תלבטה תמר
נתנם מת אלגנם ית.

לפסח

• למננת התרטה נלתג תם־
צא את תתנרלים תתריטים טל
גמלי גברנת נגברים 1 ,ז\ תאי־בנת
התמנלת בינתר, בם לנ\
לנמלים עדין, תל־אביב, אלנבי
.92 כל אטת נבל גבר. תרנאגים
לתנננלת נאת נננתת, יב!ן רנ ב־ם
לנ\ עדין — ננבתר מטיר

״נמצא אצלי מכתב אנונימי מלא תלונות
נגדך,״ סיפר יושב־ראש המוסד לביקורת
של מפא״י, נחום שדמי, למזכיר הכללי של
החברה ההסתדרותית משען, זאב ויינר .״מישהו
מאשים את משען בעבירות על חוקי־ההכנסה.״
ויינר
הממושקף נדהם .״מתי תיערך החקירה?״
שאל בהתרגשות.
״לא תיערך,״ ניסה שדמי להרגיע את
מנהל משען ,״איננו דנים בתלונות אנונימיות.״
״בכל
זאת אני רוצה שתיערך חקירה נגד
עצמי,״ דרש ויינר.
שדמי סירב :״אין צורך; על אחריותי.״
כך החל קרב פנימי נוסף במפא״י. ליד
הגה משען ניצב זאב ויינר ( )52 כפוף־הגו,
האיש הששי בצמרת מנהיגי הגוש ,,שלא
רצה לוזתר על עמדת הכוח החשובה שלו.
מולו, במעטה האנונומיות, ניצבו מעילי־העור,
שרצו לכבוש את מוסד הסעד ההסתדרותי.
מקום (ששי) בצמרת. לשני הצדדים
היה ברור כי משען היא עמדת־כוח
חשובה במאבק על השלטון בהסתדרות ובתוך
מפא״י עצמה. כי משען, שהיא חברה
הסתדרותית המלווה כספים בריבית, מהווה
מכשיר חשוב לשלטון על אלפי פועלים,
שלחמם תלוי בה.
אחרי שנסיון מעילי־העור לחדור למשביר
המרכזי נכשל, בגלל התנגדותו החריפה של
סגן ראש עירית תל״אביב יהושע רבינוביץ,
היה ברור שינסו להוציא את משען מידי
איש הגוש הוותיק.
גילו המספרים הדו־שנתיים האחרונים של
משען, שסוכמו לפני שלושה חדשים:
• משען חילקה 188,654 הלוואות, שהגיעו
לסכום של 10,345,661 לירות. חלק
ניכר מהלוואות אלו, שאינו נכלל בחשבון
זה, הוחזר למשען בתוספא ריבית של ,40/0
נכנס מחדש למחזור ההלוואות.
16,080 הלוואות ניתנו בצורת תלו־

שי־מזון לצרכניות, בסכום כולל של
476,698 לירות.
• הלואות ליוצאי צבא הגיעג ל־
1,364,210 לירות• לעולים חדשים במעברות
הוקצבו 267,250 לירות, פרט ל־ 150 אלף
ל״י שחולקו בין 1500 משפחות, כדי שיעברו
לשיכון קבע, .
• משען מקיימת 12 בתי־אבות ומוסדות
לילדים, מחזיקה 2700 חברי הסתדרות
שלא הצליחו למצוא לעצמם פרנסה.
• כל קיץ דואגת״ משען לספק ל־10
אלפים בנים של חברי ההסתדרות מזונה־נופש.
פרט לכף השקיעה בשנתיים האחרונות
רבע מיליון לירות, לצרכים בלתי-
מוגדרים של ההתיישבות החדשה.
אין על כן פלא, כי כל גוף פוליטי הנאבק
על השלטון בתוך מפא״י, אינו מזלזל
בחשיבות חברת משען, המאפשרת לראשיה
להישען על אלפי נתמכים, כדי להישאר
בבוא מועד הבחירות בשלטון.
אלמוגי כטלפון. גם ויינר, הגר בצפון
תל־אביב ושומר על אורח־חיים צנוע,
הבין את חשיבותו הרבה של המוסד למעי-
לי־העור. בכל זאת לא ידע מי מהם חדר
למבצרו, הצליח לגלות את הנעשה שם. הוא
קיווה למצוא את החודר בעזרת המוסד לביקורת.
מצוייד
בהמלצת אחד ממנהיגי הגוש פנה
שנית אל שדמי, הציע לפרסם מודעה בע־תונות,
המבקשת מכותב המכתב לפנות
אל שדמי. שדמי הסכים, פירסם את המו דעה
בדבר .״שמו של כותב המכתב יישאר
שמור בסוד׳״ הבטיח.
למחרת צלצל הטלפון במשרדו .״אני הוא
כותב המכתב,״ הציג את עצמו אדם בעל
קול עמוק .״אנחנו קבוצה של פקידים, שהתארגנו
כדי לטהר את השחיתות במשען.״
״מה שמך?״ שאל שדמי.
״אינני רוצה למסור,״ הודיע הגבר, הניח
את שפופרת הטלפון.
שדמי החליט לגנוז את הפרשה. אולם
ויינר פתח בחקירה פרטית, עבר על כרטיסיית
פקידי משען. לפתע נתקל בשמו
של הפקיד אברהם בורשטיין. לליבו התגנב
החשד כי הפקיד, ששבועיים קודם נדחתה
בקשתו להעלאת שכרו, יזם את המבצע
נגד המנהל. אף על פי שפיקפק בנכונות
חשדו נגד הפקיד, שהיה ידידו הטוב מאז
עזב את מזכירות סניף מפא״י בגבעת־עליה,
החליט ויינר להזמין את בורשטיין לשיחה.
* אחרי שרגא נצר, יונה כסה, מרדני
נמיר, מנחם כהן ויהושע רבינוביץ.

״אני יודע שאתה כתבת את המכתב,״
הפתיע את בורשטיין הנבוך .״למה אתה
מסתתר? אם יש לך אילו טענות נגדי תפנה
בגלוי למוסד לביקורת, ותגיד מה שיש
לך להגיד. אל תפחד. אני לא אפטר אותך.״
בורשטיין הודה כי המכתב נכתב ביוזמתו,
סירב לגלות מי ניסח אותו. הוא פנה
אל המוסד לביקורת של מפא״י, הפעם בשמו
המלא. דרישתו: לחקור את פעילותו
הכספית של זאב ויינר.
שיחה ככית־־קפה. היתד, זו אחת
החקירות הקצרות ביותר בתולדות המוסד
לביקורת. בורשטיין השמיע בשטף את טענותיו׳
דרש לפטר את חברי הנהלת משען.
אולם המוסד לביקורת לא רצה להיכנס
עמוק מדי לחקירה נגד המוסד בעל העוצמה
הכלכלית האדירה: חבריו החליטו להפסיק
את הדיון בתלונה.
״כל הפרשה הזאת אינה עניו שלנו,״
הסביר שדמי באדיבות לבורשטיין הממורמר•
״אם אינך מרוצה מהחלטתנו, פנה להסתדרות.
זה ענין שלהם, ולא ענין פנימי
של מפא״י.״
המשיך חבר אחר של הועדה להטיף
מוסר :״דבר אחד שלא תעיז לעשות: אל
תנסה לפרסם את הפרשה בעתונות, עד
לסיום החקירה. אם בכל זאת לא תשמע

איש־משען בורשטיין
לא טרח לאסוף הוכחות

בקולי,״ המשיך לאיים על בורשטיין ,״אל
תתפלא אם יעיפו אותך מן העבודה.״
בורשטיין, שדאג לגורל משפחתו, הודה
על העצה. כשעזב את הישיבה, שמע כיצד
שאל אחד מחברי הועדה את ויינר :״מדוע
בורשטיין להוט כל כך להתנפל עליך?״
מנהל משען לא ידע להשיב.
כעבור יומיים התגלתה לפתע סיבת תוק־פנותו
של בורשטיין, כאשר אחדים מצעירי
הגוש עקבו אחרי הפקיד שנכנס לבית־קפה
ברחוב בן־יהודה בתל־אביב, לא רחוק ממרכז
מפא״י. הם גילו גם מה הריץ את הפקיד
לקצה הצפוני של העיר: ליד אחד השולחנות
נפגש בורשטיין המשופם עם שנים
ממעילי־העור, יוזמי ההתקפה על ויינר.
הם הורו לו להגיש תלונה נוספת להסתדרות,
להאשים את ויינר בהעלמת כספים
ממם־ההכנסה.
הבלשים הצעירים שהאזינו לשיחה גילו
גם מה היתד, ההוראה שמסרו מעילי־העור
לבורשטיין. אילו ידע עליה מזכיר
מפא״י יוסף אלמוגי, היה נדהם. כי על פי
עצתם נפגש בורשטיין עם עורך־דין, הידוע
כמתנגד קיצוני של מפא״י, קיבל ממנו הדרכה
מקצועית.
החג: בחירות. ביוזמתו של עורך־
הדין זירז בורשטיין את הגשת תלונתו לועדת
הביקורת של ההסתדרות. בניגוד לחקירה
הפנימית הקודמת במפא״י, ניתנה
הפעם לבורשטיין ההזדמנות לפרט את טענותיו:

משען ניהלה רישומים כוזבים בספרי
החשבונות שלה, על מנת להתחמק מתשלום
מם־הכנסה, כסי שדורש החוק. זאב ויינר
אחראי לכך. הוא ניסח את חשבון ההוצאות
של הפקידים הנאמנים לו, הפחית סכומים
אלה מתשלום המס.
• ויינר עובר על התקציב החודשי המאושר
לו, הגיע לשיא 3שנת הכספים , 1958
העולם הזה 1176

כשחילק בין נאמניו שני מיליון לירות יותר
מן הרגיל.
• רבים ממקבלי ההלוזאות אינם נדרשים
להחזירן, בגלל נאמנותם האישית
לדינר ולגוש.
כשנדרש להוכיח את טענותיו, גימגם הפקיד.
הוא ידע כי טענותיו נכונות, לא טרח
להכין את ההוכחות המפורטות שישכנעו את
חברי הועדה באמיתותן .״אם יביאו את ספרי
החשבונות של משען, אוכל להצביע על
המקומות המראים את זיופי החשבונות,״
הציע.
לחברי ועדת הביקורת ההסתדרותית לא
דיה מספיק אמון בדבריו. הם דחו את
ההצעה. גם בקשה להפסיק את עבודת
וייגר עד לסיום החקירה, כפי שמקובל במקרים
אלה, הוסרה מן הפרק.
השבוע הגיעה ועדת החקירה ההסתדרותית
לסיכום הדיון, אף כי לא הספיקה
עדיין לחתום על מסמכה רשמית :״אין בסים
להאשמות נגד דינר,״ קבעו החוקרים ה־הסתדרותיים•
ויינר
יצא זכאי. אולם המנהל הכללי של
משען, הנוהג כל שבוע לערוך סיור במפעלי
מוסדו, לבדוק את יעילותם, לא היה
יכול השבוע לשמוח על ההחלטה האחרונה.
כי על שולחן עבודתו, בדירתו בת שלושת
החדרים ברחוב כצנלסון, מצא מכתב אנונימי
חדש, שהעיד כי מלחמת מעילי־העור
נגדו עשויה להימשך.
כתב בעל המכתב :״אם אתה חושב כי
סיימת עם החקירות, הרי שאתה טועה. בורשטיין
הוא פקיד חסר נסיון, שלא ידע לנהל
נגדך את המערכה• לא כן אנחנו. בידינו,
קבוצת פקידי משען, הוכחות למעשים בלתי
מוסריים אשר יכריחו אפילו את ידידיך
הטובים להודות כי מעשי הפקידות הם מעשים
מושחתים. האשמותינו חמורות ביותר.
בעיקר חמורה בעינינו השיטה, לפיה מקבלי
ההלואות הם חברי מפא״י, אריסים בדוכסו־יותיהם
של שרגא נצר, אורי אלפרט ואחרים.
״אנו
מואסים בשיטה לפיה ניתנו הלוז־אות
לפועלים, כדי שיצביעו בבחירות בעד
מפא״י — מבלי שהלווים ״הנאמנים״ העושים
את רצונך ורצון חבריך ייאלצו אפילו
להחזיר את הקרן של הד,לתאה, שלא לדבר
כבר על הריבית.
״אבחר לך דוגמה אחת, מקרה רגיל ובלתי
חמור במיוחד, כדי להוכיח שהחומר
הנמצא תחת ידינו אינו עורבא פרח, אלא
חומר רציני וניתן להוכחה: אדם בשם נסים
סינוני, משכונת־התקתה, רחוב יחיעם ,5
קיבל בהמלצת מזכיר סניף מפא״י במקום,
גד אבו, ר,לתאה בסך פעוט של 25 לירות.
תאריך קבלת ההלתאה • הוא ד,־ 2לחודש
נובמבר. התירוץ לתת לו את ההלתאה:
לכבוד החג. ואנחנו שואלים אותך — איזה
חג? חג הבחירות, שהתקיימו בשלישי לנובמבר,
יום הבחירות?
״לפי מיטב הכרתנו מעשים מסוג זה מכתימים
את שמה הטוב של מפלגת פועלי
ארץ־ישראל, בעיני מאות אלפי חברי ההסתדרות.
ולכן, כדי למנוע גילויים בלתי
נעימים, אנו מציעים כי תגיש את התפטרותו,
מבלי שנצטרך לעשות זאת על-ידי
הגשת שורת הוכחות על מעשי השחיתות
הנעשים בפיקוחך.״
עד סוף הקריירה. היתר, זאת קריאת־תגר
חדשה כלפי ויינר. כי המכתב אילץ
אותו להיכנס למערכה חדשה לטיהור שמו.
הוא ידע גם שהמערכה החדשה תהיה קשה
מקודמתה. כי מעיל־העור שחידש אותה,
גבר צעיר שהיה חבר מפ״ם ופרש ממנה
לפני שנה, התכונן לנהל אותה עד לסיום
הקריירה של המנהל הקשיש.

חיפה
תו ך ז מן קצר !

חוש׳ חושש
אבא חושי רתח. גילוי הסוד של אסון
הברמלית בהעולס הזה ( )1174 נפל על חיפה
כרעם ביום בהיר, על אף כל מאמציו של
חושי להשתיק את הפרשה. במשך חמישה
שבועות סירב לדבר עם איש על הרכבת
התחתית, דובריו התחמקו מלענות על שאלות
העתונאים בנושא זר״ ואפילו חברי
מועצת העיריד, לא זכו לכל תשובה לשאלותיהם.
גילויי
העולם הזה הפכו שיחודה,יום לא
רק בחיפה, ונוסעים רבים חששו להשתמש
בנרמלית. אל העובדות שפורסמו בהעולם
הזה נוספו תיאורים דמיוניים, שעברו מפה
לאוזן. תחילה ניסו עתונים אחרים להמשיך
את שתיקתם, כאילו לא הצביע העולם הזה
על אחת השערוריות המחפירות ביותר בתולדות
חושיסטאן. אך התסיסה הכללית לא
איפשרה להם לשתוק, ואחדים מהם החלו

ס נם

(המשך בעמוד ) 12

כמדינה

אר מוטל כחצי־שעה במקום בו נפל, עד
שבא אמבולנס נוסף לאספו. כל עובדי בית־המשפט,
העיריה ובית הממשלה, חזו במחזה.
כולם היו מזועזעים עד היסוד. אולם עובדי
בית־המשפט ועורכי־הדין מביניהם, אלה שהיו
עם צ׳רניאק בקשרי־עבודה, הופתעו
פחות מכולם .״לא פעם השבתי שצ׳רניאק
עלול לקבל סכין מהאנשים שאיתש עבד
ועליהם הגן,״ סיפר אחד מהם, אחרי ששמע
את סיבת המעשה שנבעה מסכסוך משפחתי,
״אבל מעולם לא הייתי מאמין שיהיה זה
דווקא ענין משפחתי שקט.״
ניגוד זה של התקרית, שהיתר, אולי
צפויה ושבכל זאת באה מידי אדם שהיה
ניגוד גמור לכל יתר לקוחותיו של עורך־
הדין, הוא אופיני מאד לצ׳רניאק, שלקוחותיו
באו כמעט כולם מבין אנשי העולם
התחתון של חיפה.
אך על אף העובדה שצ׳רניאק טיפל בפרשיות
המזוהמות ביותר שהובאו לבתי־ד,משפט
בעיר הכרמל, לא פחתה ההערכה של
חבריו־למקצוע כלפיו.

מ שן מעמוד ) 11

פרסמים רמזים כי לא הכל היה כשורה
:רמלית.

גם אבא חושי ניכה תחילה להעמיד פני
תעלם מן הגילויים. אולם גם הוא נכנע
!חץ דעת־הקהל, שהתבטאה בחשדנות גו־
־ת אל הכרמלית — ובירידת משפר הנושם.
מאחר שהכרמלית לא כיסתה את ה צי
יתיר. גם לפני החרמתה על־ידי נוסעים
:ים, הביט חושי בדאגה חמורה על עקומת
הפסדים התלולה, שהתהוותה אחרי גילויי
עולם הזה. היה ברור לו כי עליו לעשות
שהו.
הוא החליט לדבר.
אמת — ושקר. חמישה שבועות אחרי
הכרמלית נידרדרה ללא־מעצור, ונתקעה
תחנות הסופיות, נאלץ אבא חושי לכנס
סיבת עתונאים בבניין העיריה. לצידו הת־צבו
מהנדס העיר יוסף כהן, קצין העתו־ית
של העיריה, המהנדס רולאן דיוזאל
חברת אלסטון, שסיפקה את הציוד החש־לי,
ושני קונדוקטורים של הכרמלית.
שישיית המכחישים מצאה את עצמה, ב־וף
המסיבה, במצבו של בלעם: הם באו
הכחיש, ותחת זאת אישרו את כל ההאש־ות
נגדם• עוד יותר: כאשר גמרו להסביר,
תעוררו שאלות חדשות, חמורות לא פחות
אלו שנשאלו לפני המסיבה.
קבע אבא חושי :״מתנהלת תעמולת־זוועה
:די, על־ידי גורמים מסויימים, שזהותם
יועד, לנו.״ כולם ידעו שהכוונה לה עולם
זה, אך איש לא הזכיר את השם המפורש.
־ברו על ״גורמים״ ,על ״הם״ ,על ״פי־־
ומים״ ,כאילו כל אלה נפלו מן השמים.
• ״רק ציפוי הפח בצידו הקדמי של
קרון נמעך, וחל קלקול בכמה מגלגליו,״
כריז חושי.
נשאלת השאלה: האם לשם יישור ציפוי
ח דרושים שלושה שבועות של עבודה
דחתנית? האם לשם כך דרושים ג׳קים כבים׳
המסוגלים ליישר מתכת במשקל 60־70
ונות? האם לשם כך היה דרוש לערוך גיוס
יל מכונאים לא רק בחיפה, אלא גם בנצרת?
האמת היא: מרכב הפלדה בעצמו התעלם,
סני הקרונות שנתקעו בתחנת כיכר פאריס
תקפלו באוויר, כמו אולר הנסגר. מנהל־בודה,
שאין לו כל סיבה להסתכסך עם
בא חושי, תיאר את המחזה כ״חורבן״ ,לא
עיקום של ציפוי.
• ״העתון מסר, מפי סופרו שנפגש עם
דיג החברה הצרפתית — ולאמיתו של דבר
א נפגש אתו כלל וממילא לא קיבל ממנו
רמים,״ ליגלג אבא חושי.
האמת היא: שלום כהן, ראש מערכת העז־ם
הזח, שניהל את החקירה בעניין זה, נפש
עם המהנדסים ז׳אן גאסטון ורולאן די-
אל, וצלם העולם הזה אף הנציח את ד,פ־ישה,
בתמונה שפורסמה במסגרת המאמר
ל הנרמלית בהעולס הזה.
• ״בדו״ח של המהנדס גאסטון (של הטרו
הפאריסאי) לא נאמר כי האחריות לאונה
מוטלת על עובדי הכרמלית. האמת
יא, שבדו״ח זה אין אף מלה על העוב־ים,״
מסר חושי.
נשאלת השאלה: מדוע לא הציג חושי את
דו״ח עצמו בפני העתונאים?
האמת היא: הצרפתים תלו את האשמה
לא סייג בעובדי הכרמלית, שלא קיבלו את
הכשרה המספקת• זאת שמע כתב העולם
זה במו אוזניו, בעת שהמהנדסים הצדפים
שוחחו ליד שולחנם, במסעדת מלון
אנורסה. זאת ועוד: הצרפתים התרעמו על
אבא חושי לא שלח בשעתו עובדים אלה
־,שתלמות בצרפת, כהצעתם.
ס ״לא נפגעה תנועת הנוסעים, והיא
יום כשורה כפי שהיתה לפני התקר,״ קבע
ושי.
נשאלת השאלה: מדוע אין הוא מפרסם
ז מספרי הנוסעים, לפני ואחרי התקר. ופני
ואחרי גילויי העולם הזה?
9״הודיעו על פצ־עתם של נהגי הר־
:ת בשעת התקר — ולא היו דברים רעו!:״
התרעם חושי.
האמת ה-א: איש לא כתב שנפצעו שני
;גים של הנרמל-ת, לא לפני, לא בשעת
א אחרי התאונה. להיפך: העולם הזה
זב בפירוש כי בנם לא נפצע איש כעת
1סון. באין ביכולתו להוכיח את הכחש ־תיו
קודות אחרות, בחר חושי בשיטה הבדו־
״ של הכחשת דברים שאיש לא אמר
יתם מעולם.
• ״אין שום אמת בסיפור שנתפרסם,
דלו נתפס ילד בדלת של הרכבת, שהחלה
וע,״ הצהיר אחד משני הקונדוקטורים ש־יצגו
על־ידי אבא חושי.
האמת היא: ילד נתפס בין דלתות הכר־
(המשך בעמוד ) 16

הלקוחות ״ההגונים״ בורחים
^ ורך הדין מגן־הזונות, כפי שנהגו לב־

הנרצח

עורך־הדין גרשון צ׳רניאק, באחת התמונות, האופיויות ביותר שלו. כאן
הוא נראה כשבידו ספר החוקים, ור1,א גוחן להתיעצנת עם שני לקוחותיו,
אשר, וגבר שהנאשנזו בניהול בתי הפגישות בחיפה. בסופו של דבר, התאבדו שני הנאשמים.

נותו ידידים, לא החל את עבודתו המשפטית
דווקא עם סוג מיוחד ופיקנטי זה של
לקוחות. יליד רוסיה שעבר לגרמניה, התחנך

מותו שד פר
יויה הידהדה ביו שיחי הגן, גופתו של שוו־הדין צנחה, ומיד

** שרות נשים וגברים מכורבלים
במעילים עמדו דוממים, בחצר ההלוויות
של בית־החולים רמב״ם בחיפה. הם שמעו
את תפילת הקדיש יוצאת מפיו של ילד בן
. 12 הילד התפלל לעילוי נשמת אביו, עורך־
דין גרשון צ׳רניאק, שגופתו היתד, מוטלת
לרגליו 36 .שעות לפני כן, נרצח עורך־הדין
בידי אחד מלקוחותיו.
באותו זמן בדיוק, בחדר קטן שבמחלקה
כירורגית ב׳ של אותו בית״חולים, התפתל
מכאבים, החשוד ברצח צ׳רניאק. ליד דלת
חדרו ניצבו שני שוטרים, ששמרו על עמנו אל
בן־חיים. הירקן בן ד,־ 38 שכב במיטה,
כשכל גופו חבוש בתחבושות ומחובר אל
צינוריות דקות, שסיפקו לו נוזלים חיוניים.
בדיוק בשעה שמסע־ההלויה זז מחצר
בית־החולים, התעורר בן־חיים, לאחר שעות
רבות של חוסר־הכרה. הוא פקח את עיניו,
התבונן סביבו במבט עצוב .״מדוע עשית
את זה?״ נשאל. מבטו נעשה עצוב עוד
יותר. הוא הרים את שתי ידיו אל ראשו,
כמנסה לגרש סיוט רע, הניח את ידו האחת
על פניו ומלמל בקול כמעט בלתי־נשמע:
״לא אני עשיתי. הם עשו לי. אני מתרגש.
לא יכול לדבר. עזבו אותי.״ הוא עצם את
עיניו. מבחוץ נשמע קול בכי. בקצה המיטה
המשיכו הטיפות לטפטף מתוך בקבוקון קטן,
אל צינור שהשתלשל מתחת לשמיכת השוכב.
לפני יממה אחת בלבד נפגש עמנואל בן־
חיים עם גרשון צ׳רניאק, בגן הזכרון, המשתרע
בין בית־המשפט ובית־ד,ממשלה. השעה
היתד 10 ,לפני הצהריים, שבילי הגן המו
מעוברים ושבים שרצו לקצר את הדרך מהרחוב
הראשי לבית הממשלה. צ׳רניאק לא
הופתע כשניגש אליו בן־חיים וביקש לדבר
אתו. מראה פניו של הירקן היה משונה
מתמ ד: הוא לא היה מגולח, שערו היה
פרוע, בגדיו מרופטים ועיניו מזרות אימה.
עורך־הדין ביקש לעזוב את הירקן ולד,מ־שיך
לדרכו, אך בן־חיים התחנן בפניו שיקשיב
לו, וצ׳רניאק נעצר. במקרה עבר לידם
באותו זמן הפקח העירוני דויד רוזנפלד.
רוזנפלד שמע את בן־חיים מדבר בצרידות.
עיניו זלגו דמעות, והוא ליווה את דבריו
בתנועות ידיים .״בוא תשב רגע! מה אתה
בורח לי?״ שמע רוזנפלד את בן־חיים אומר
לצ׳רניאק. הפקח עצמו פנה לגרש קבוצת
ילדים ששיחקה על הדשא.

פרקליט העולם התחתון
וזנפלד לא הספיק להגיע אל קבו

צת הילדים. לפתע שמע קריאת בהלה
יוצאת מפיו של צ׳רניאק. הוא הפנה את
ראשו, הבחין בעורך־הדין שעמד משותק
מאימה במקומו. מולו עמד בן־חיים — אקדח
בידו, פניו מעוותים והוא צווח :״ אתה!..״
נשמעה יריה; פניו של צ׳רניאק הוצפו
דם. הוא הסתובב, החל לרוץ. אחרי כ־20

המתנקש

הידקז עמנואל בן־חיים, כפי שצולם למחרת יום הרצח ונסיון
ההתאבדות שלו. בן־חיים נותח, חלק מכבדו הוצא והוא סבל מדימום
ממושך. שעתיים וחצי נמשן הניתוח, שאחריו נשאר הפצוע שעות רבות ללא הכרה.

המשכהח השכולה

בשורה הראשונה (בין שני גברים) מובלת
אמו של הנרצח. מאחוריה(בראש מורכן) הבת
החיילת, לידה, במטפחת, האשה, המחזיקה ביד הבן, שלידו (גלוית ראש) הבוג הצעירה.

מטר נפל ולא זז יותר. היורה עצמו השמיע
״אוי!״ ארוך, החל לרוץ למרכז כר הדשא.
כשראה את העוברים ושבים רצים לעברו,
הצמיד את האקדח לחזהו, ירה והתמוטט.
היורה שהכחיל, אך נשאר עדיין בחיים,
נלקח ראשון באמבולנס. עורך־הדיו המת נש

עלה ארצה והחל ללמוד משפטים בירושלים.
הוא עבד כפקיד בבית־המשפט בירושלים,
סיים את לימודי המשפט ב־ 1943 ועבר
לשמש כתובע אצל המפקח על התעשיות
הקלות. לפני קום המדינה עבר לחיפה, פתח
משרד יחד עם עורך־דין ערבי בשם וליד

סלאח, ששנים אחדות אחרי קום המדינה,
שימש כשר־החוץ של הממשלה הירדנית.
כשבא לחיפה, ידע צ׳רניאק כבר היטב
את השפה הערבית. הוא גם נכנס לדירה
בשוק הערבי של חיפה, וכל זה עזר לו
להיפר עד מהרה לעורך־הדין המוכר והאהוד
ביותר על ערביי חיפה. גם שותפותו עם
עורך־הדין וליד סלאח, עזרה לו הרבה ברכישת
הלקוחות הערביים. מלחמת העצמאות
אילצה אותו לעקור מאזור השוק הערבי.
במשך כמה שבועות גר עם אשתו, שהינה
ממוצא הודי ובעלת דרכון בריטי, עם שתי
בנותיו ובנו שזה נולד, במשרד, עד שקנה
לעצמו דירה.
אחרי קום המדינה, המשיך בעיסוקיו הרגילים
עם לקוחותיו הערביים והיהודיים.
בתחילה היו אלה ברובם עינינים אזרחיים.
אבל במהרה הכירו בכשרונו גם בעלי התיקים
הפליליים, שמילאו את חדר־ההמתנה של
משרדו.
המתנה זו הייתה בעוכריו, גרמה לשינוי
מוחלט בהלך חייו. תחילת המפנה חיתך
בימי הפיקוח והצנע. צ׳רניאק היה עורך־הדין
של התאחדות בעלי־ההארחה בחיפה. לקוחותיו
היו בעלי בתי־קפה, מסעדות ובתי:
מלון, שעברו עבירות, קלות בדרך כלל, על
תקנות הפיקוח. אנשים אלה הופתעו מאד
כשגילו במשך הזמן, כי שכניהם ושכנותיהם
לספסל בחדר־ההמתנה אינם אלא גנבים וזו־

!שגעה עוד יריח אחת
נות, שאף עליהם הגן צ׳רניאק .״אנחנו לא
יכולים אפילו להיכנס לחדרי־הנוחיות שלך
מפחד שלפנינו ביקרה שם אחת הפרוצות,״
לא התביישו להצהיר בפניו חברי התאחדות
בעלי בתי־ההארחה, ולאם־לאם עזבו אותו
כולם.
צ׳רניאק לא הצטער במיוחד על כך. מאז
הקדיש את כל מרצו לסוג השני של לקוחותיו:
ערבים ואנשי עולם תחתון. אחד המשפטים
שבהם ייצג כפר ערבי בגליל העליון,
ושעורר בשעתו סערה גדולה בארץ,
היה משפט רבסייה: לפני שמונה שנים
הוציא המושל הצבאי צו, שבו נישל את
תושבי הכפר הגלילי ממקומותיהם. צ׳רניאק
השיג בשם התושבים צו־על־תנאי נגד המושל,
טען כי פקודת הנישול איננה חוקית
כיון שהיא בעלת אופי משפטי וצריכה הי־תה
להתפרסם ברשומות. בגלל אי־פרסום צו
המושל ברשומות, ביטל בית־המשפט את
הפקודה. אולם בזאת לא הסתיימה הפרשה.
הכנסת התחכמה לבני רבסייה, שינתה את החוק
בהתאם לצורך, נתנה לו בחוק תוקף רטרואקטיבי.

מגן
הערבים
ץ נ*דיגת ישראל איננה מדינת חוק,״
^ //זקבע אחרי זה צ׳רניאק ,״אלא מדינת
עסקנים, שמוכנים להתאים את החוק לסי
צרכיהם.״ הוא לא מתח בקורת רק על
גדולים ושליטים. גם פקידי בית־המשפט
פחדו ממנו פחד־מוות. הוא נהג להגיש תלונות
עליהם, בכל מקרה שגילה כי מישהו
נעדר ממקומו בשעות העבודה, או אכל כריך
תוך כדי חיפוש תיק בארכיון.
״הוא היה היחיד מבינינו שלא היה מוכן
להרכין ראש בפני השופטים,״ הודו השבוע
עורכי־הדין. פעם אפילו הגיש תלונה לשר־המשפטים
נגד השופטת מרים שטרקמן, בטענה
שהיא קובעת את דעתה עוד לפני
שמיעת התיק. התלונה נדחתה, אולם הוא לא
הופיע יותר בפני אותה שופטת.
המקרה שהניע אותו לחשוב על הגירה,
היה מקרה קיצוני ביותר. היה זה ערבי,
שלא היה תושב חוקי בארץ. צ׳רניאק ניסה
להגן עליו במשפט, להשיג עבורו רשיון
לישיבת קבע בארץ, אחרי שבקשתו לכך
נדחתה והוא גורש אל מעבר לגבול. המשטרה
דחתה את בקשתו של צ׳רניאק והאשימה
אותו בהאשמות שונות.
״אני לא יכול לחיות במדינה עם חוקים
כאלה,״ חזר וטען באזני מכרים. קשה להחליט
אם עשה מה שעשה מטעמים אידיאולוגיים,
אנושיים, או חמריים. עובדה היא שמעולם
לא הצהיר במשפטים, או בכל הזדמנות
אחרת, הצהרות אידיאולוגיות מפוצצות.
אולם המלחמות שניהל למען לקוחותיו היו

|1יי

שהיה בעבר גם מגינו בבתי־המשפט. התמונה צולמה
על־ידי צלם חובב, שהיה נובח במקום, יחד עם עוד
עשרות אנשים שהיו עדים למחזה המזעזע והמחריד.

המתנקש מתבוסס בדמו על כר־זזדשא המרכזי של
״גן הזכרון״ .לא הרחק ממנו, ליד שדרה הנקראת
״שדרת המגינים״ ,מוטל עורך־־דינו, גרשון צ׳רניאק,
מלחמות־קודש ממש, שאותן לחם בחירוף־
נפש.

הכנות להגירה
ץ* אשר גמלה ההחלטה בלבו להגר,
קיבל מכתב מידיד ותיק: ניסים פרנקו,
עוזר פרקליט מחוז חיפה לשעבר, שנסע
לאנגליה, נשא שם אשה ועבר לרודזיה.
״כמה טוב לחזור לאוירת ימי המנדט ולראות
שוב את הצדק הבריטי,״ כתב הידיד.
לפני שלוש שנים נסע צ׳רניאק כאילו לאנג־ליה
לחופשה• רק כשחזר, ספר שהיה ברודזיה.
מאז שב מלא־התפעלות מרודזיה, החל
לתכנן את נסיעתו. אשתו, בעלת הדרכון
הבריטי, והילדים, התנגדו בתוקף לעזוב את
הארץ. האשה גם החיה אז לעבוד בטכניון.
צ׳רניאק עצמו למד בינתיים כדי לעבור את
בחינות החוק האנגלי. שלוש פעמים נסע
לקפריסין להיבחן. בחודש הבא היה עליו
לנסוע ללונדון לקבל את התואר.
את תכניותיו הפר אחד מלקוחותיו הקטנים
ביותר.
עמנואל בן־חיים, יליד צפת שעבר לחיפה

חמוש

של עמנואל בן־חיים ואשתו
השניה, חנה בת ה־ 26 ביום
נישואיהם. השנים הכירו באמצעות ידידה.

בגיל צעיר ולמד בישיבת תפארת ישראל,
התחתן לפני 11 שנים עם ז׳וזפין (יהודית)
רנדל. נולדה להם בת; אך חיי בחור־הישיבה,
שהפך לשוטר ואחר־כך לירקן, לא עלו יפה
עם הצרפתיה היפה. אמה של ז׳וזפין ניהלה
בית־בושת ליד קפה דה פריס שלה. הזוג
החלים להתגרש. בצו הגירושין נאמר, כי
הילדה תישאר אמנם אצל האם, אך אסור
להוציאה מהארץ. פעם בשבועיים הלך עמנואל
לבקר אותה אצל אמה. עד שנמאסו לאם
בקוריו, והיא פנתה לבית־הדין הרבני. הבעל
ביקש מצ׳רניאק ליצגו. הוא זכה, יכול היה
להמשיך בביקוריו אצל הבת.

שגעונו שד אב
ך* אשה פנתה לבית־הדין בבקשה לב־
1 1טל את צו האיסור להוציא את הילדה
מהארץ. הפעם היה עורך־הדין צ׳רניאק נציג
האשד״ נגד הבעל. הצו לא בוטל, אולם
הילדה נעלמה. כעבור יומיים נעלמה גם
האם. בפורים לפני ארבע שנים ראה בן־
חיים את בתו בפעם האחרונה. הוא לא
תיאר לעצמו כי אפשר יהיה להבריח את

סיבת הוצח

אמה,

שנישאת

הילדה מבלי שירגישו בכך בנמלים. כי בן־
חיים, שחשש מצעד כזה מצד האם, נהג
לצלם את הילדה לעתים קרובות, להפיץ את
הצילומים בכל תחנות הגבול.
האם התקשרה עם תושב עכו שקיבל הי־תר־יציאה
לו ולבתו, מסרה לו את בתה
במקום בתו שלו. הם זייפו מסמכים והילדה
נשלחה לאנגליה. כשחזר אותו אדם, נעצר
ונידון לשנתיים מאסר־על־תנאי. כששמע בן־
חיים על פסק־הדין הקל פרץ בבכי, החל
מאז להפציץ את משרדי הממשלה והעיריה
בבקשות לעזור לו להחזיר את בתו.
הוא נשא אשד, אחרת, הוליד שלושה
ילדים. אולם את זהבה הבכורה, שהיא כיום
כבת , 12 מאן לשכוח. לאט־לאט לקה בעצ־ביו,
היה נתון לטיפול רפואי מתמיד. הוא
הפך בלתי נסבל ללקוחותיו בחנות הירקות
ולשכניו, היה רב אתם בגלל כל דבר פעוט.
״צ׳רניאק הוא האשם. הוא צריך להחזיר
לי את בתי מאנגליה׳״ היה חוזר ומצהיר.
יתכן שכאשר פגשו בפעם האחרונה, בנן
הזכרון, הוספיה לנקר במוחו המחשבה, כי
צ׳רניאק הוא שלקח ממנו את בתו; ועל כן
לקח הוא מאוחר יותר את חיי הפרקליט.

היא זהבה בן־חייס, בתם של עמנואל וז׳וזפין, כבת 12
כיום. זהבה, הנמצאת עם אמה באנגליה, שוב חסרת
עוד בשהותה בארץ לאנגלי, התגרשה ממנו באנגליה.

י - 13

הגיע
** שחק״ילדים ישן, שכיום אינו נפוץ
ביותר, נקרא בשם הגולם. הגולם עומד
:שפניו אל הקיר. מאחוריו, במרחק כבה
ישרות מטרים עומדת קבוצת חבריו למשחק.
;גולם סופר עד שלוש ומפנה את פניו
אחור• בזמן שהוא מונה, מותר לחבריו
התקדם לעברו. אולם באם זז מישהו כש־
;גולם מפנה את פניו, הוא מחליף את
;גולם בתפקידו. באם אין הגולם מצליח
תפוס איש בתנועה וכל אנשי הקבוצה
צליחו להגיע אליו מבלי שירגיש בכך,
;ם רשאים להכותו מאחוריו עד שיצליח
זהות את המכה.
בתקופה האחרונה דמה הציבור הישראלי
גולם שבמשחק. יריבו במשחק זה היתר,
;צנזורה הישראלית — הנקראת בשם המוע־יצר,
לבקורת סרטים ומחזות. בתחילה הי זה
:צנזורה מרוחקת מאוד. היא דאגה רק שלא
יצגו ברבים, מחזות או סרטים פורנוגרפ־ים
;ו כאלה העשויים לפגוע בשלום הצביר.
שהיפנה הציבור את ראשו להביט אליה,
יא כבר היתה קרובה יותר. הפעם היא
בר דאגה שלא יוצגו בפניו תיאורי אלימות
פשע מפורטים. וכך בכל פעם שהגולם
סתכל בצנזורה, היא היתה קרובה אליו
יתר ויותר. בשבועות האחרונים, עם איסור
צגות הסטריפ״טיז במועדוני־לילה, היאהיתה
ה קרובה, עד שהיה ביכולתה להנחית לו
ת המכות מבלי שירגיש בכך.
למעשה יכול היה האזרח הישראלי להיות
סיר תודה במאוד לצנזורה. כל מעשיה
נעו רק מדאגה לשלומו ובריאותו. אלא
ומרוב דאגה, עברה הצנזורה את הגבול
הגיוני של פעולותיה, ומקבוצת אנשים ה־
:מונה על דאגה לשלום הצבור, היא הפכה
קבוצת אנשים שראתה כמשימה לעצמה
חנך את הצבור, לחשוב במקומו, להחליט
מקומו מה ראוי לו לראות ומה לא, מה
שוי לפגוע ברגשותיו ומה לא.

הצלה או שטות ז
צנזורה אינר, המצאה חדישה וגם לא
| המצאה ישראלית. גדולי היוצרים בכל
דורות ובכל הארצות, נפלו קרבן לצנזורים,
חשבו את יצירותיהם לנועזות מדי ועשויה
להשחית. אולם תמיד התגלו דווקא ציות
אלה כעבור כמה שנים, כיצירות מ •פת
מנותיות וכעבור שנים נוספות אף נראו
!מרניות ביחס לתקופה. כל החלסות ו;צנ־ירים
שבשעתן נראו על־ידי בעליהן כמבצעי
;צלה חברתיים, התגלו מאוחר יותר כשדות.
אולם מלבד הסכנה שבאיסור ראית יצי־יות
מופת אמנותיות, הנחשבות על־ידי
.צנזורים בנועזות או כמשחיתות, טמונה
צנזורה סכנה נוספת. כאשר מתירים לצג־ירה
חופש פעולה, היא הולכת ומתרחבת
:ובשת יותר ויותר שטחים, פוגעת יותר
יותר בחופש האזרח.
שתי המגרעות העיקריות האלה, שבעצם
יומה של צנזורה כלשהי, מתגלות ומת־חות
בצנזורה הישראלית. די לעיין ברשימת
סרטים שהצנזורה הישראלית אפרה על
זרחי ישראל לראותם בשנה האחרונה כדי
הבחין בכך.
5סרטים נאסרו על־ידי הצנזורה, משום
יש בהם גילויי אהדה לגרמנים. ברובם אלה
רטים אמריקאיים בהם מוצגים חיילים גרמים
מתקופת מלחמת העולם השניה באור
יובי. הטענה לפיה פסלה הצנזורה דצגת
רטים אלה היא, שיש בהם כדי לפגוע ברג־ותיהם
של אזרחים שסבלו מזוועות הנאצים.
זוהי אחת הטענות המגוחכות ביותר
תקופה בה לוחץ ראש־ממשלת ישראל בבימות
את ידו של ראש־ממשלת גרמניה
בערבית, ומצהיר שגרמניה של היום שוב
ינה אותה גרמניה של אתמול, ובתקופה
־ ,שולחת ישראל משלוחי נשק לגרמניה
בערבית, הפוגעים יותר מאשר כל סרט
לול לפגוע, ברגשותיהם של קרבנות ה־וצים.
שני
סרטים פסלה הצנזורה הישראלית

הזמן לחסלה
משום שלדעת חבריה יש בעצם הצגתם, כדי
לפגוע במדינה ידידותית לישראל. דווקא
בשני הסרטים שפסלה בנימוק זה, נפלה
הצנזורה בפח.
הסרט הראשון שנפסל בטענה זו, הוא
הסרט הצרפתי הוא חייב למות, המבוסם על
ספרו של הסופר היווני הגדול ניקום נזורבה
היווני) קאזאנצ׳קיס. הצנזורה מצאה בו כאילו
פגיעה בתורכיה. אולם תורכיה עצמה לא
היססה להתיר את הצגת הסרט בארצה.
סרט אחר שנפל מאותר, סיבה הוא נתיבי
תהילה, סרט אמריקאי על משפט צבאי של
מחלקת צבא צרפתי במלחמת העולם הראשונה
שסירבה להישמע להוראות המטורפות
של מפקדה. הסרט הפציפיסטי, שהצנזורים
מצאו בו פגיעה בצרפת, הוצג בהצלחה בצרפת
עצמה.
נוסף לאלה, פסלה הצנזורה השנה שמונה
סרטים נוספים, משום שהם מתארים
לדעתה יותר מדי אלימות ומעשי פשע. לדעת
הצנזורים, עשויה ראיית סצינות מעין אלה
להגביר את מעשי האלימות והפשע המבוצעים
על־ידי הצופים.
לא רק שלדעה זו אין שום הוכחה מדעית׳
אלא שההיפך מכך הוא הנכון. הפסיכולוגיה
המודרנית נוטה לקבל את הדעה, שדווקא
ראיית אלימות ופשע על הבד, או
קריאה אודות אלה בספרים, משחררת דחפים
ומביאה לפורקן מתיחות נפשית.
אי־אפשר להשתחרר מהרושם שהמניע הדוחף
את הצנזורה באסור סרטי אלימות
ופשע, הוא שאיפה בלתי מבוטאת להתיר
להצגה רק סרטים המראים עולם יפה יותר.
בתקופה בה מקרים של אלימות, פשע
וזתעה, הם תופעות של יום־יום בכרוניקה
בעתונות, זוהי שאיפה אבסורדית.
הנקודה הרגישה ביותר של הצנזורה הם
תיאורי העירום המופיעים בסרטים. בדרך
כלל מגבילה הצנזורה סרטים אלה למבוגרים
בלבד. אולם גם אז היא ממשיכה לקצץ
סצינות עירום. אין דבר יותר מגוחך מאיסור
פוריטני של ראיית תמונת עירום, המופיעה
ונעלמת תוך שניות בסרט, על אדם מבוגר.
אולם למרות שלכאורה נראה שהצנזורה
התקדמה בגישתה לתופעה זו בשנים האחרונות,
אין הדבר כך. גם כיום ממשיכים
הצנזורים לקצץ בכל מקום שעירום נראה
להם מיותר או בלתי אסתיטי. וכאשר מפיץ
הסרט מסרב לקצץ קטעי עירום בסרטו,

עיר 1ם!

פוסלת הצנזורה את הסרט להצגה. השנה
נפסלו 3סרטים מסיבה זו, אולם הם לא
נכללו ברשימת הסרטים שנאסרו, משום שלכאורה
התירה הצנזורה את הצגתם אחרי
הקיצוצים.

זוועה פיוטית
יש שטח שבו נראות פעולות ה־צנזורה
כהגיוניות למבט ראשון, הרי
זהו שטח סרטי האימים 7 .סרטים נפסלו
השנה משום שלדעת הצנזורים יש בהם
תיאורים העשויים להפחיד את הצופר, ול־זעזעו.
רוב הסרטים מסוג זה היו סרטים
אמריקאיים, שהם סרטי מדע דמיוני עם
תיאורי אימים ומפלצות, בהם שני סרטים
מסדרת פרנקנשטיין.
אלה הם סרטים שיתכן ואף מבקר קולנוע
אחד לא היה ממליץ ללכת לראותם.
אולם, כלום יש בזכותה של הצנזורה לאסור
הצגת סרטים מעין אלה? זהו ללא ספק אחד
התחומים בהם חרגה הצנזורה מסמכויותיה,
נטלה לעצמה תפקיד של ביקורת קולנועית,
לא מייעצת בלבד, אלא פסקנית.
כדוגמה אפשר לקחת אחד מרשימת סרטים
זאת — עיניים ללא פנים. זהו סרט
מר,מבעיתים והמזעזעים שבסרטי האימים שנוצרו
אי־פעם. אולם יחד עם זה הוא סרט
בעל רמה אמנותית גבוהה, עשוי בכשרון
נדיר. יוצרו של הסרט הוא ג׳ורג׳ פרנג׳ו,
ילדו הבלתי־הוקי של הקולנוע הצרפתי, איש
הגל החדש שהצטיין ביצור סרטים תעודתיים
וזהו סרטו העלילתי הראשון.
עלילת הסרט עוסקת ברופא מנתח מפורסם
(פייר בראסר) ,שבתו נפצעה בתאונה
ופניה הושחתו. כדי להחזיר לבתו את מראה
פניה ואת אשרה, חוטף הרופא נערות הדומות
לה, מסיר מעל פניהן את עורן כדי
להדביקו לבתו. אולם הנסיון הראשון אינו
מצליח. כשהרופא חוזר על מעשהו, מתמרדת
הבת, רוצחת את עוזרתו וגורמת למותו
של אביה.
לא רק הנושא הוא זוועתי. פרנג׳ו לא
השאיר הרבה מקום לדמיון בתיאוריו. כאשר
הרופא מבצע את ניתוחו, מראה הסרט בפרוטרוט
כיצד הוא מקלף את עור הפנים
של קרבנו. כאשר בתו רוצחת את עוזרתו,
נשארת תמונתה על הבד במשך כמה דקות
כשסכין תקועה _בגרונה. וכאשר הכלבים

מתנפלים על הרופא לבסוף והורגים אותו, מופיעים ע?
פניו ר,מרוטשים של הרופא. זהו סרט אימים מתחילו[
סופו, משובץ גוויות, בתי־קברות ופרצופים מעח־תים[ .
אולם פרנג׳ו לא יצר את סרטו זה כדי להציג זוועות׳
ולשגע צופים .״בכל מקום שם נמצאת האימה — שם
השירה,״ טען הוא ויצר סרט בעל זוזעה פיוטית, עם כל
סורד שבהגדרה זו.
מעשיו של הרופא אינם לקוחים מעולם המדע הדמיוג
מתקבלים על הדעת ואפשריים לפי הישגי הכירורגיה המו
פרנג׳ו גולל את הסיפור המחריד בצורה הקיצונית 1
מסויימת. אין הבדל, לדעתו, בין מעשי הרופא למעשים
המבוצעים בעולם ושאינם מחרידים, משום מה, את הצו!
כך — אלה המעשים המתחילים בבתי־המטבחיים ומס!
בתא ההוצאה־להורג, אלה המעשים העוברים מאושוויץ ן
׳ורושימה.
בניגוד
לכל סרטי האימים הדמיוניים, סרטו של פרנג׳
סרט אימים ריאליסטי, המנסה להוכיח שהאימה אורבת
הרחוב, בתאונת הדרכים, ברעש באגאדיר, זהו סרט שן
שבו הוא מבטא זעקה לחיות בעולם אחר.
בהצגות הנסיוניות של הסרט, התעלפו כמה מן הצופי
סרט נועד לבעלי עצבים חזקים בלבד ובאולמות בו הוצז

אלימותו

זוועה

תמונה זה גרמה לפסילתו של הסרט פאריס
מיוסיקהול, בשל סירוב •המפיץ להוציאה.
במקרים אחרים מתירה. הצנזורה הופעות עירום קצרות.

לא יפה!

טוען הממונה על המועצה ל
סרטים ומחזות, באסרו את \

של החשפנית תמי אלק׳ ים בהצגה של סטריפיטיז במועדו,

תמונה מתוך הסרט •האיטלקי הבריחה
הנועזת, המספר על בריחת חמישה אסי־רים
ההורגים זה את זה. הסרט נאסר בשל אלימות מופרזת.

מימן נראית 1

דאיוו 8מיוחד עם,דו׳ גוינשפון *,הממונה על המועצה רביקורת סוטים ומח1ו1

ס 0וי פ ־ טיז -זהגועלנפש !

מר גרינשפוו, האם חלה כשנה האחרונה ולוו בפעולות הצנזורה הישראלית?
החמרה

אנחנו בדעה הפוכה. אנשי הסרטים עשו מחקרים כדי להוכיח
את זה. אבל סקר אפשר לעשות באיזו צורה שרוצים.
אמנם סרטים מעין אלה זוכים להצלחה והם סרטים קופתיים,
אבל זה לא אומר כלום. הנה לפני שנה אסרנו את הסרט
דרקולה. נפגשתי כאן בארץ עם הסוכן האירופי של חברת
אוניברסל, והוא שאל אותי מדוע אסרנו סרט זה, בעוד
שבאנגליה הוא הולך מצויין. אמרתי לו: אם החברה שלך
תמשיך לעשות סרטים כאלה, אולי תהיה לה הצלחה בעולם,
אבל בארץ אין לכם סיכוי. סרטים כאלה מביאים לתוצאות
שליליות, גם לגבי הנוער. אז הוא אמר לי, :אמנם הסרט
הלך בהצלחה, אבל למען האמת — לבני לא נתתי לראותו.׳

האם חילופי המשמרות כראשות משרד־הפנים,
וכניסתו של שר דתי לתפקד, לא
הביאו לשינוי בקו המועצה?

יש מפיצים הטוענים כי המועצה אינה
עקבית בהחלטותיה, ובעוד שהיא מאשרת

לא היתר. החמרה, אולם אפשר לפרש זאת כאילו
היתר, החמרה. כי השנה אסרנו יותר סרטים מאשר בשנה
הקודמת מבחינה מעשית. השנה אמנם נאסרו רק 23
סרטים להצגה לעומת 26 בשנה הקודמת, אולם למעשה
נאסרו יותר. כי לפני שנה, מתוך 26 סרטים נאסרו 11
בגלל בעיות גרמניות ונאציות, ואילו השנה נאסרו רק
חמישה סרטים מסיבה זו. אולם אינני חושב שההחמרה
תלויה במועצה לביקורת סרטים. היא תלויה יותר בטיב
הסחורה שמביאים. אם מביאים סרטים גרועים, נפסלים יותר.

האס אין באיסור מעין זה פגיעה כחוב
הפרט? סון נ־ם ון ז איש אינו מבריח אנשי
ללכת לראות הצגות סטריפטיז, מדוע לאסור
אותן על אלה הרוצים לראותן, ומדוע הוחלט
לאסור את ההופעה דווקא עתה, במעט שנה
אחרי תחילתה?
זה לא פתאום. כשנודע לנו שיש סטריפטיז, בדקנו
ומצאנו שזה נכון ואז בדקנו אם בכלל הוצא רשיון. אינני
חושב שזאת התערבות בחופש הפרט. להיפך, אנחנו מונעים
מאנשים אכזבה, רוב האנשים הולכים לראות את זה מתוך
סקרנות, וזה פשוט לא יפה. שמעתי זאת מרבים.

האס המועצה מתחשבת בטיבו של הסרט,
בביקורות להן זבה, לפני שהיא פוסלת אותו?
בלבד בצאת
האב

דנית. מטרה חרים
ז כל
יימים
י הי־

מדוע מרבה המועצה לאסור סרטי אימים?
מפני שהם מעוררים פחדים אצל הצופים, והם גם בבחינת
הוצאת כסף חינם מאזרחי המדינה. הנה ראיתי לפני כמה
זמן סרט, בו מראים איך שמטאור נופל מן השמים ואיש
הנמצא בשדה ניגש אליו. הוא מתחיל להרביץ במטאור ואז
נשפך עליו נוזל סמיך והאיש נהפך לגוש נוזל כזה, וככה
זה מתחיל להתגלגל בכל העיר. לדעתנו לסרט כזה אין כל
נקודת מגע עם המדע. אין ספק שזה לא סרט בידור.
הוא פינת
אימה

האם ידוע לבם שישנם אנשי מדע שממליצים
דווקא על ראיית סרטים כאלה, משום
שהם משמשים אמצעי פורקן לצופה?

׳מוצג

אני יודע שיש דיעות שסרטי אימים מורידים את המתח.

אם כן, מדוע נדחתה כקשת הרשיון להצגו
סטריפטיז, שהגיש כעל אחד המועדונים?

לא. רציתי להציע להם שילכו, אבל הם פסלו לפי התמו
נות בלבד. אבל אני ראיתי את ההצגה הזאת, בטח שראיתי
ואני חושב שזה פשוט גועל נפש.

לא. יש סרטים שברור שאפשר להתיר את הצגתם ללא
ביקורת מוקדמת. אנחנו מקבלים מן המפיצים את החומר
שכולל תוכן הסרט ותמונות. יש לנו כבר נסיון בדברים
כאלה. ידוע לנו, למשל, שבסרט רוסי אין לחפש עירום
ואלימות, אז אם אין בעיה פוליטית בסרט, כמו סרט מסוג
אותלו או גורלו של אדם, לא עוברים עליהם כלל. בסרטים
אמריקאים ידוע שאין לחפש אירוטיקה, לעומת זאת הסכנה
שבהם היא אלימות. לפעמים אפשר לפי סוג השחקנים
ואופים לשפוט אם יש בסרט אלימות או לא, מבלי לראותו.
לא. אנחנו לא מתחשבים בבקורות. העתונות כמעט תמיד
פועלת נגד המועצה. חוץ מזה ההתרשמות אינה קובעת
תמיד. לפעמים סרט טוב המראה אלימות, משפיע יותר מסרט
רע המראה אלימות. כי לסרט רע הקהל לא מתיחם ברצינות.

בפני המועצה לא הובא שום נושא כזה הנקרא סטריפטי׳
אם נאסרו הופעות סטריפטיז ויאסרו בעתיד, הרי זה ר
בגלל שלא היה להן רשיון. כמו בכל הופעות הבימה באר׳
יש צורך ברשיון גם לסטריפטיז.

האם חברי המועצה ראו את הופעותיה?

האם המועצה רואה בל סרט לפני שהיא
פוסלת אותו?
הבד ועד

מה הביא להחלטת המועצה לאסור הופעוו
סטריפטיז בארץ?

מה הרעש? יש גם סרטים שלא מתאשרים. השאלה הגדול!
אם הבחורה הזאת שמופיעה בחינגא בר בהצגות סטריפטיז הי;
בכלל יפהפיה, והשאלה השניה היא אם מה שהיא עושה זאו
אמנות. המועצה דנה והחליטה לאסור את ההופעה שלה,
מפני שזה פשוט לא יפה.

לא חל שינוי ולא יכול לחול. עד כה השר לא שאל
דבר בקשר לסרטים ומחזות, לא פנה בדרישה כלשהי ולא
אמר שום. דבר. המועצה נשארה אותה המועצה והיא
סוברנית להחליט כראות עיניה. רק במקרים עניניים, כמו
בשאלת התרתו של סרט גרמני מסויים, קשור גם השר,
שהיה צריך להביא את הבעיה לישיבת הממשלה. השר
יכול לחוות את דעתו בקשר למדיניות המועצה או
בקשר לסרט מסוים, אולם עד כה לא עשה זאת.

קורת
,פעתה
1לילה.

לעצמי שהתמונה אושרה. באתי למשרד ובדקתי, וד,נ
באמת הסרט קיבל אישור. רציתי לבדוק אם בכלל ראו א
הסרט הזה לפני שהוצג, ומי ראה אותו ואישר את תמונ
העירום. מצאתי שדווקא שתי חברות ראו את הסרט ואישו
אותו. והן דווקא יותר רגישות לבעיה הזאת מאשר הגברי!

בלומר, שאס תהיה הצגת סטריפטיז שתהיה
יפה לדעתכם, היא יבולה לקבל אישור?
סצינות עירום כסרטים אחדים, היא פוסלת
כאלה כאחרים. האם יש ממש בטענה זו?
אל תאמינו אף פעם למה שאומרים המפיצים. המפיץ לא
יכול להיות אובייקטיבי. אין הנחתום מעיד על עיסתו. כאשר
משמיעים בפני טענה זו, אני תמיד אומר: לאדם יש חמש
אצבעות. הן עשויות מאותו עור ומאותן העצמות. אף־על־פי־כן,
אין אף אחת דומה לשניה. כך זה גם בסרטים.
יש סרטים שהעירום בהם הוא מתאים, ויש שלא. זה ענין
של התרשמות. לפני־ מספר חדשים ראיתי את הסרט אהבה
לעת צוה^עה־ז׳אן גאבין ובריג׳יט בארדו, אני הולך לפעמים
לקולנו 6ח, ואת הסרט הזה ל) /ראיתי בעת שהוצג
אצלנו. ץ ןח׳אום, מה אני רואה?! א ה־ -א ת בריג׳יט בארדו
עוברת על הבד, כולה עירומד1 8 8 תי מאוד. לא תיארתי

למה לא? יכול להיות גם סטריפטיז טוב ויפה. כמו שאמר
קלצ׳קין במחזה בית התה של ירח אוגוסט; פורנוגרפיה זו
שאלה של גיאוגרפיה. בחינגא בר זה היה גועל נפש. היא
ממש ישבה כמעט על האנשים. אם יהיה סטריפטיז יפה,
אולי כן נאשר. זה תלוי בחברי המועצה.

מר גרינשפון. ביצד אתה מרגיש כתור
צנזור?
אין לי בכלל הרגשה של צנזור. אינני רואה את עצמי,
כממונה על מוסר הצבור. תפקידי ב־ 90 אחוז הוא לא
בסרטים, אלא בבעיות מנהליות של משרד־הפנים. המטרה
שלנו אינה איסור סרטים, אלא אישור סרטים להצגה. אני
רואה את הקולנוע כאמצעי חינוכי, ואני סבור שמתפקידי
למנוע הצגת סרטים בעלי גישות חינוכיות מסולפות, או
כאלה העשויים לפגוע ברגשות הציבור.

נשמע צחוק היסטרי מעורב בצעקות־פחד.
אולם הביקורת גמרה את ההלל על הסרט.
חשובי מבקרי הקולנוע בצרפת רואים בו
את אחד הסרטים החשובים בתולדות הקולנוע
הצרפתי. בפאריס, בה הוחל החודש בהצגת
הסרט, הוא מוצג בפני אולמות מלאים.
צרפת אף שלחה את הסרט כנציג
׳תעשיית הסרטים שלה לפסט־בל הקולנוע
באדינבורג• אפילו הצנזורה האנגלית השמרנית
הבינה את גדולתו של הסרט, התירה
את הצגתו ללא קיצוצים.
אולם כשהובא הסרט לישראל, הוא נפסל
על־ידי הצנזורה בשתי טענות פרובינציאלי
יות: זהו סרט המציג זוועה לשם זוועה
בלבד ופוגע במוסר המקצועי של הרופאים.
למשמע טענתה המוזרה של הצנזורה, אי
אפשר שלא להיזכר בגורל יצירה אמנותית
אחרת — סיפוריו של אדגאר אלן פו. סיפורי
אימים אלה נחשבו במאה ה־ 19כיצירות
של מטורף מסוכן. הן הוחרמו ונאסרו
לקריאה. כיום נחשב פו, דוזקא בשל
סיפורים אלה, לגדול סופרי אמריקה במאה
ה־ . 19 סיפורי האימים שלו נלמדים בבתי־הספר,
ואיש אינו מוצא אותם מזיקים מבחינה
נפשית או כל בחינה אחרת•

תמונות הלקוחות מתון סרט האי־של
ג׳ורג׳ פרנג׳ו עיניים ללא פנים.
מניאל, כקרבן שעור פניה מועבר

לאדית סקוב (משמאל) ,בתו של רופא, שפניה הושחת!
בתאונה. הסרט, שהוא בעל ערן אמנותי, נפסל בשל
תמונות הזוועה שבו ובשל פגיעה, כביכול, ברופאים.

אשם -העל,רון

י״אפשר להאשים את חברי המועצה
>4לביקורת סרטים באופן אישי על האי\!
יייייי

סורים
האת׳־ליים שהם מטילים על הצגת
סרטים. לא 18 חברי המועצה, שחציים פקידים
ממשלתיים והאחרים הם מחנכים ואנשי
תרבות׳ אשמים במה שמעוללת הצנזורה.
קרוב לודאי שכל קבוצת אנשים אחרת,
שהיו ממנים אותה לתפקיד הצנזורה והפיקוח
על מוסר הציבור, היתד, עושה את
אותו הדבר עצמו. כי כל אדם היושב בבס־או
של הצנזור, מתחיל להרגיש את עצמו
אחראי לכל מה שמוצג בפני הציבור.
לא האנשים אשמ־ם, אשם העקרון המחייב
צנזורה שכזו במדינה דמוקרטית.
לאור כל זאת מתבקשת מאליה השאלה:
האם לא הגיע הזמן לבטל מוסד זה הנקרא
צנזורה?! האם לא הגיע הזמן להשאיר בידי
המועצה רק את הסמכות להגביל סרטים
מסויימים למבוגרים בלבד — התפקיד החיוב
היחיד אותו מבצעת הצנזורה? !
את מקום הצנזורה יכול לתפוס חוק
פשוט בתכלית. חוק שיחייב את מפיצי הסרטים
ובעלי בתי הקולנוע להגדיר בפיר״
כומיהם בפירוש את סוג הסרט שהם מציגים.
ואז. כשיפורסם כי סרט מסויים הוא
סרט אימים או סרט אלימות או אפילו סרט
המציג באור חיובי גרמנים, ילכו לראותו
רק אלה המעוניינים בסוג זה של סרטים,
ומצופים מקריים תמנענה הפתעות בלתי־נעימות
העשויות לפגוע ברגשותיהם.
אחרת עלולה הצנזורה להתחיל במכותיה
על גבו של הגולם.

כמדינה
התחילה חלוקת המהדורה הרביעית
והאחרונה

כל סיפוריושל

שבעה כרכים
3268 עמודים
כמחיר מ״ל • 1 5 .ל״ ,
יננזהום 28 -ל״י)
להשיג • בתחנות ההפצה —
רנויית ספיים ניבי. הארץ״
יסיכניי בכל תלקי הארץ.

אל תאחר
את המועד לרכישת הסדרה
במחיר המוזל

(המשך מעמוד )12
מלית, שעה שזו החלה לזוז, באחת מנסיעו־תיה,
ערב האסון. העולם הזה מסר את שמו
וכתובתו של האיש, שעצר את הכרמלית
בעזרת בלמי־החירום והציל על־ידי־כך את
חיי הילד. שמו: שלמד, הדר פומרנץ, והוא
מפקח על הבניה בשוק הסיטונאי לירקות,
בעיר התחתית, חיפה. עשרות נוסעים אחרים,
שהיו בקרון הכרמלית אותה שעה,
יכולים להעיד על אמיתות הדבר.
9״התקר קרה כאשר ניתק חוט במערכת
החשמלית במגדל הבקרה,״ אמר המהנדס
רולאן דיוואל.
האמת יכולה להיוודע רק עם פירסום כל
הדו״חות שנכתבו על התאונה, ואחרי ש־יוברר
אם הנרמלית או החברות הצרפתיות
ישאו בנזק.
• ״המפעילים שהיו בקרונות ניסו לעצור
את הכרמלית, אך לא הצליחו,״ מסר
ד־וואל.
זאת אמת.
כאשר התפזרו העתונאים, ניצבה עדיין השאלה
בכל חומרתה: אם כל העניין היה רק
תקר פעוט — מדוע עשה אבא חושי מאמצים
נואשים לשמור את הדבר בסוד?

הקאד והכסף

הקאדי של יפו, שייך טאהר חמאד, פתח
את דלת חצרו, בדרכו אל הרחוב. לפניו
ניצבו לפתע שני גברים שבדבור,ו לשלום,
ביקשוהו באדיבות לחזור עמם לתוך הבית.
״אנחנו מהמשטרה,״ הציגו את עצמם ,״האם
היה אצלך אדם בשם מוסטפה, האם נתן

רכושו — שכלל 84 דונם של פרדס מניב,
שבעה בתים ביפו ומטבעות זהב רבות —
בפיקוחו של בנו מוסטפה, אשר ניהל את
הרכוש שנאמד ברבע מיליון ל״י, גם כשהיד,
האב בחיים. מלבד מוסטפה נותרו לפליטה
גם יתומיו של פואד, אהי מוסטפה.
שלוש שנים עשה מוסטפה ברכוש כבתוך
שלו, עד שנודע לאהמד, בנו של פואד,
כי גם לו ולארבע אחיותיו זכויות שוות,
והוא תבע את חלקו. בתחילה סרב מוסטפה
לשמוע על כך .״אביכם מת ולכם לא מגיע,״
קבע. אחמד פנה לבית־הדין השרעי ביפו,
השיג צו־ירושה מחייב מאת הקאדי. מום־
טפה השלים עם צו־הירושה, אך סרב לתת
דין־וחשבון על הרכוש ועל ההכנסות של
שלוש השנים. אחמד פנה אל עורך־הדין יצחק
בן־ישי, שהצליח להשיג צו מבית־הדין
המחוזי יתל־אביב למינוי בונם נכסים לטיפול
ברכוש.
בינתיים נודע למוסטפה, כי אחמד בן־
אחיו ביקש מהקאדי שימנה אותו כאפוטרופוס
על שתיים מאחיותיו, הנחשבות כקטינות.
הדוד פנה אל מכר משותף שלו ושל
הקאדי, שלח אותו אל הקאדי עם 500 לירות
ומסמך לחתימה. במסמך, שהמכר עצמו סיפר
לקאדי כי הוא מזויף, נאמר כאילו ראו שני
העדים החתומים עליו את אביו של מוסטפה
חותם על מינוי בנו כאפוטרופוס על בנות
פואד אחיו .״לולא הציעו לי כסף לא הייתי
יודע כלל כי המסמך מזויף, ואולי הייתי
חותם עליו,״ הודה הקאדי. אולם כשאמר לו
השליח כי התשלום הוא בעבור העבירה
שעושה הקאדי, גרש אותו השייך מביתו.
תגובתו של מוסטפד, היתד, שליחת מכתב
לשר הדתות, בו סיפר כי השייך ״שופט

והקאדי היה דורש בכל פעם כסף.״ בשביל
המכתב האחרון ביקש, לדבריו 200 ,לירות.
״התקשרתי עם המשטרה, שריססה את הכסף
באבקת־זיהוי ינתנה לי מכשיר־האזנה. לא
רציתי לבוא באוטו שלהם, כדי שלא יגידו
שאני מלשין.״
מוסטפה לא צריך היה להתאמץ הרבה,
כדי לשכנע את המשטרה לפעול נגד הקאדי
היפואי. כי מזה שנים שהוא הפך לצנינים
בעיניה של הממשלה. מבין שלושת הקאדים
בישראל, שייך טאהר חמאד יוצא־דופן בזה
שהוא נלחם מעט למען זכויות בני עדתו.
המפורסמת ביותר, וזו שגרמה כאב ראש
לא מעט לשלטונות, היא מלחמתו למען
השארת רכוש הווקף בידי העדה המוסלמית,
דרישה המתבטאת בהפסד של מליוני לירות
לאוצר.
אולם קאדי אין מחליפים סתם. אפשר
לעשות זאת רק אחרי שהוכחו נגדו עבירות
חמורות — כמו זו שמוסטפה בקר והמשטרה
טוענים כי שייך טאהר חמאד עבר
אותה ביום חמישי האחרון.

דרכי אדם
כלה בעל־כור ח ה
באחד השיכונים שבפרברי נתניה ישבה
השבוע אשד, בחודש הששי להריונה, שמעה
תורה מפי קרובי משפחתה וקצינת־מבחן
של משרד הסעד. השיעורים שלמדה היו
בנושא: כיצד להיות עקרת־בית.
כי בת־מרוקו הקטנה, העומדת להביא בקרוב
ילד לאויר העולם, חסרת־נסיון בשטח
זה• גם בעלה אינו לצידה כדי לעזור לה
ולהדריכה. הוא יושב כלוא בבית־הסוהר.

בנדה רגזזזשבה וזפעזיגז
הופיע -ונמצא
בכל הקיוסקים

ועש
| $יי/ייי
פתח-תקוה

4ימים

(היכל)
ב־9 ,6
יום רביעי6.4 ,
בנוכחות ראש העיריה
וחברי מועצת פתח־תקוה
יום חמישי ב־ 4וב־8.30
יום ששי ב־330
ב־ד9.15 ,
מוצ״ש 9.4

חיפה חוה״ם פסח
(תמר)
הצגות בקר. אחה״צ וערב

2הצגות ראשונות
במוצאי חג
מכירת כרטיסים החלה
במשרד גינצבורג־יובל

כבר הופיע
גליון מס 28 ,של

11^ 1
הירחון המצוייר לבידור והומור

מה עושים ה״ביטניקים״
בלילה

שלגו

תפסיקו עם הנסיעות
האלה! שמעתם!!

נוסף לכל המדורים
הקבועים והקריקטורות
64 עמודים

קאדי חמאד, עד חיפני

מאשים בקר

מכשיר האזנה מתחת לחולצה ומאתיים לירות בון וך מגירח בשולחן
לך כסף?״ הקאדי אישר בשקט כי אמנם
ביקר אצלו אדם בשם מוסטפה וכי הוא
רצה לתת לו תרומת כסף, אולם הוא דחה
אותו .״הוא לקח את הכסף ויצא מהבית
שלי,״ סיפר הקאדי לאנשי המשטרה.
השוטרים לא השתכנעו, ביקשו רשות לערוך
חיפוש בבית .״בבקשה רבה׳״ ענה השופט
המוסלמי בן ה־ ,70 ומיד הצטרפו
לשנים ששה שוטרים נוספים. הם חיפשו
בארונות, במגירות וגם על גופו של הזקן.
שום דבר לא נמצא.
כאשר עמדו להיכנס לחדר הנשים כדי
לחפש גם שם, גילה פתאום זוג מחפשים
את מבוקשו: ממגירה השולחן שבחצר רה־בת־הידיים
הוציא גליל עבה של שטרות
כסף .״מי שם את הכסף כאן?״ שאלו השוטרים
את הקאדי. הזקן לא ידע להשיב.
הוא היה מבולבל. באותו רגע ניגש אליו
נער קטן, שחום־פנים ושמנמן. היה זה
חאפז חיפני בן ה־ , 12 בן השכנים, שהיה
רגיל לבוא ולשחק עם סלימן, ילד־הזקונים
בן. ה־ 5של הקאדי. חאפז ניסה לומר משהו
לקאדי, אך הקאדי גירש אותו. הוא לא תיאר
לעצמו באותו רגע עד כמד, חשובים
הדברים שניסה חאפז ללחוש לו.
השוטרים ביקשו מהקאדי לבוא אתם, ולמחרת
ידעו ערביי יפו כי מנהיגם הרוחני
נעצר בגלל לקיחת שוחד. הרוב לא האמין,
אולם היו כאלה אשר לא רק האמינו: הם
גם שמחו לאידו של הקאדי. היו אלה שנשפטו
בפניו ויצאו חייבים. אחד הבלתי־מרו־צים
ביותר היה מוסטפה בקר.
ריב על הירושה. מוסטפה הוא בנו
של אחד מעשירי יפו לשעבר, שייך אחמד
סלים בקר. כשנפטר האב ב־ 1957 נשאר כל

לטובת מי שמשלם.״ הקאדי קיבל העתק
התלונה ממשרד הדתות, נתבקש להסביר.
הוא פנה מיד לאותו שליח, שאלו אם יהיה
מוכן להעיד על חלקו בפרשה. האיש הסכים
אולם לא הספיק להעיד. מוסטפה, שנודע לו
על הפגישה, שלח מכתב נוסף למשרד ה דתות,
הכחיש את כל הסיפור הראשון .״נוכחתי
שהקאדי אדם ישר,״ כתב•
סיפורו של הידד. השייך מינה את
אחמד לאפוטרופוס. מוסטפה ערער, המינוי
בוטל ושוב אושר. לבסוף באו כמה נכבדים
יפואים אל הקאדי, ביקשו למנות את מוס־טסה
כאפוטרופוס והם ידאגו שישרור שלום
במשפחה. הקאדי הסכים. במשך חדשיים לא
בא מוסטפה אליו. עד שפעם החליט לפטר
את בן־ישי, שבהיותו אפוטרופוס שימש כ־עורך־דין
שלו והמשיך גם לייצג את בני
אחיו נגדו. הוא ביקש את אישורו של
הקאדי לצעד זה.
הקאדי לא הסכים לפטר את בן־ישי, הסכים
לאפשר למוסספה למנות עורך־דין נוסף.
את מכתב האישור קיבל מוסטפה ביום חמישי,
ביום בו נעצר הקאדי. לפי דברי הקאדי
עצמו בא אליו מוסטפה והציע לו 200
לירות כתרומה, וכשסרב לקבלן עמד• על
כך שלפחות יספור את הכסף. הקאדי ספר,
החזיר את הגליל לידי מוסטפה, שלח אותו
החוצה אחרי שצעק טריק (דרך) לנשים, שיכנסו
לחדרן בעבור הגבר הזר .״כשחזרתי
מהמשטרה סיפר לי הילד חאפז, שמבין
העצים ראה את מוסטפה מכנים את הכסף
למגירת השולחן בחצר,״ סיפר הקאדי.
סיפרו של מוסטפה היה שונה :״בכל פעם
שהיה עלי לבצע עיסקה כלשהי ברכוש, הייתי
צריך לקבל את אישורו של הקאדי.

בעלה של המארוקאית מנתניה הוא גם
דודה. הוא הפך לבעלה רק במקרה. הדוד,
אחי אמה, היה פועל יהלומים מבאר־שבע
שבא לחפש עבודה בעיר היהלומים. הוא
חיפש גם אשה, ובאחד הלילות בעל את
בת אחותו.
על בעילה זו נידון למאסר. אולם כשהתגלה
הדבר היתד, הנאנסת כבר בהריון. הפתרון
היה פשוט — לדוד ניתנה חופשה
מבית־הסוהר, והוא נשא את בת־אחותו
לאשה. היה זה לאחר שהוריה והיא עצמה
הביעו את הסכמתם לכך, בפני בית־המשפט
שנתן אישור לנשואים. היתד, זו החלטה
בלתי רגילה. כי הכלה החדשה מנתניה ד,י!תה
בת 13 בסך הכל.
תזכיר המטה חוקר
גילויי הרקע של פרשת מעצר עורך־
הדין דן גרנדיר, בהעולם הזה ( 75 וי) ,הניעו
את המפקח הכללי של משטרת ישראל להקים
ועדת חקירה משטרתית, שתברר, בין
השאר׳ את ההאשמות נגד אנשי מדור הבילוש
של משטרת תל־אביב, שהטרידו את
בעל־הקפה אברהם קנוש, כדי להניעו לשמש
כמודיע קבוצת הכדורגל
״שמשון״ ,שנענשה על־ידי ועדת המשמעת
של התאחדות הכדורגל, זוכתה השבוע
מן ההאשמות והורשתה לשוב ולהשתתף
במשהקי הליגה, כולל המשחקים שהחמיצה
בינתיים. היה זה נצחון למגיני הקבוצה,
ובהם העולם הזה 1174,1175 שראו בעונש
החלטה שרירותית שלא נבעה משיקולים
ספורטאיים טהורים.

60 אגורד,
העולם הזה 1176

בשלט -או!
הבדיחה הפוליטית האחרונה, כפי שסופרה
השבוע בפי ח״כ הרות יוסף שוס*
מן: דויד כן־גוריון ולוי אשבוד מטיילים
על גדת הירקון .״תראה׳ לוי,״ אמר
ביג׳י .״מרדכי נמיר הפך ראש־העיר, ושום
דבר לא השתנה. הירקון עדיין מסריח.״
קפץ לוי אשכול :״מה? מה? איזה מסי
בדיחה אחרת קשורה בנסיונו של
משה דיין לעודד את גידול העגבניות
מסוג ^ 61מ1זג 6מ \10נ לשם ייצוא :״במשרד
החקלאות יש שני סוגים;61• :ז 31 ומע 16ז/10ן
ו״ •1:3^61 זג 10116ג. חבל שהסוג השני הוא
הרוב, ושהוא לא לייצוא אגב, מאז
חזר דיין ממסעו האחרון מחוץ־לארץ, בו
ניצל את שהותו בלונדון כדי לפגוש את
בתו, יעל דיין, הוא מלא הערצה כלפיה.
חיווה דיין את דעתו באוזני ידיד :״עכשיו
אני באמת גאה עליה.״ יעל, שהזמינה את
אמה על חשבונה ללונדון, ערכה עמה סיור
במכונית על־פני אירופה עד ונציה. היא מתעמקת
עתה במחקר על בעיות הנוער בעולם,
והתמנה ליפאן כדי להרצות על בעיה
זו. הזמנה זו פותרת אולי את התעלומה, מה
עשה דיין לאחרונה ביפאן ראש החברה־קדישא
בתל־אביב, משה דב מגיד, שהוא
גם נציג המפלגה הדתית הלאומית
בעירית תל־אביב, נבחר להנהלת בית־החו־לים
העירוני החדש. בישיבת ההנהלה, בה
הופיע מגיד לראשונה, לא ידע איש מיהו.
כששאלו אחד הרופאים את מי הוא מייצג,
היסס מגיד בתשובתו. לבסוף לחש לרופא
שלידו :״אני מחברה־קדישא.״ הרופא גילה
טאקט, הודיע בקול רם :״הוא מייצג את
החולים קשה גאולה כן־אדיעזר,
בתו של דויד בן־גוריון, שימשה במשך
תקופה ארוכה כמורה לעברית של שגריר
ארצות־הברית בישראל, אוגדן ריד. לאחרונה
פגשה גאולה את ריד עם רעייתו
באחת המסיבות, לא נראתה כשבעת־רצון
ביותר משפתו של השגריר .״הוא צריך
לעשות שיעורים בדרך קבע,״ העירה לאשתו
ההמצאה האחרונה שעלתה במוחו
של ראש עירית חיפה אכא חושי היא
לקבוע שלטים בפתחי העיר, שיכריזו :״נהג,
נהג לאט או לעיר אחרת ח״כ
הרות, הד״ר (למשפטים) יוחנן כאדר,
סיפר לאחרונה, כי בשעתו התעתד להיות
לא רק עתונאי, אלא גם צלם עתונות. אולם
כאשר ניגש ללמוד את המקצוע, התברר
לו שיהיה עליו לעסוק רק במצלמות גרמניות.
הוא החליט לוותר על מקצוע זה
וללמוד משפטים השר בלי תיק, אכא
אכן, שותף לאחרונה במשאל שערך שרות
השידור הבריטי בין ארבעה אנשי־שם עולמיים.
בין השאר נשאל אבן מהן לדעתו התכונות
הנדרשות מדיפלומט. תשובת אבן:
״שרירי רגליים בריאים כדי לעמוד במסבות
קוקטייל.״

ע שר ל״ או...
ממיכאל

דרישת־שלום הגיעה השבוע
}״מיקו״{ אלמז, מי שהיה מייסד תיאטרון

בלה כתיה כנדיקט עם מלכות המים* ועם חתנה
אחרי ההצבעה המלכותית, בחירה אישים

זירה, העובד עתה במשרה קבועה בבי.בי.סי.
הלונדוני. מיקו מצליח, ומחוותיו עומדים
להיות מוצגים בהולנד ובשוזדיה . .
בצורה אחרת הצליחה השבוע הזמרת הצעירה
שיכולת דהאל, בשעה שהפגינה
את יכולתה בנשיקות. שיבולת קיבלה ב־סרט
אכסויווט את תפקידה של חברת אצ״ל,
הנכנסת לבית־סוהר עכו בתור אשת אסיר,
מעבירה לו פתק מפה אל פה, תוך כדי
נשיקה• אחרי שחזרה כמה שעות על הנשיקה
עם השחקן האנגלי המשחק את האסיר׳
התיאש אוטו פרימינג׳ר מן השח-
קן, סילק אותו הצידה והתנשק בעצמו עם
שיבולת השחרחורת כמה פעמים, לשם הדגמה
אמן אחר שמגעו עם אשה זכה
השבוע לביקורת היה צדוק סכיר, שנידון
לקנס של עשר ל״י, על שסטר את לחיה
של אשה, בעת ויכוח על התנגשות בכביש.
אולם סביר כבר חלם השבוע איך להחזיר
לעצמו את הכסף עם ריבית: הצהרון מעריב
הכתיר את הידיעה על פסק־דינו במלים:
״זמר נקנס על תקיפת אשד,״ .טוענים ידידי
סביר: מאחר שנתפרסם כי העתונים החליטו
להחליף את המלה ״אונס״ במלים ״תקיפת
אשר,״ ,אפשר היה לחשוב כי נמצא אשם
באונם. משמע, שהוא זכאי לפיצויים
רומנטיקה מוצלחת יותר נשאה השבוע פרי
באילת, כאשר נולד בן ראשון לאוסקר
פרידמן בן ה־ ,60 מפתח הדייג התת־מימי
והתודעה האילתית בטקס בחירת
מלכת המים , 1959 בעת שהאורחים התבקשו
למלא את טפסי ההצבעה ולבחור באמצעותם
את המלכה וסגנותיה, היה בין הצופים
לפחות אדם אחד שלא היסס בציון
מספר המועמדות על פתק־ההצבעה שלו.
אלי כר־צכי 30 מנהל בית־החרושת
לנקניק בר־צבי, רשם את המספר . 10 היה
זה מספרה של המועמדת כתיה כנדיק

לפני חמשה שבועות הופיע במדור העורר
מכתב, שהכה גלים כין הקוראים. היה זה מכתב
נונע־ללב של צעירה אלמונית, שהזהירה מפני
הופעת הביטניקים בישראל, סיפרה תוף כדי בך
את פרשת־חייה באם לילד כלתי־־הוקי.
עם פירסום המכתב, פנה העורף במדורו לכו

ב י הבלונדינית, שנבחרה באותו ערב כסגנית
מלכת המים. השבוע, חצי שנה אחרי אותו
ערב, נשא אלי בר־צבי את בתיה לאשה.
החתונה החגיגית של הזוג, שנערכה בבית־ז׳בוטינסקי
ברמת־גן, הפכה למעין כנם של
מועמדות מלכת־המים של השנה שעברה.
בתיה הזמינה לחתונה כמעט את כל חברותיה
לתחרות באותה חתונה משכה
את תשומת־הלב הכללית חברת להקת השריון
לאהבנק (שער העולם הזה ,) 1172
שהופיעה בשמלה ירוקה הדוקה לגוף, בעלת
מחשוף נועז במידה בלתי־רגילה.

מטורף -או?•
כאוהד יהדות מושבע הציג את עצמו
השבוע שחקן הקולנוע המפורסם אורסץ
וולס. וולס תיכנן לשחק את תפקיד שיילוק
במחזהו של שקספיר, הסוחר מונציה, שעמד
להיות מוצג העונה בלונדון. ברגע האחרון
הודיע וולם כי לא יופיע במחזה, הסביר את
נימוקיו בפומבי :״כל היי רציתי לשחק את
תפקיד שיילוק וכל חיי מנע זאת ממני היט־לר.
השנה חשבתי שסוף־סוף המושג הזה
היטלר — מת למדי, כדי שאוכל להגשים
את שאיפתי במצפון נקי. אולם גילויי האנטישמיות
שהופיעו בכל העולם בעקבות
מגיפת ציורי צלבי־הקרס, שמו לאל את
תקוותי. החלום הפרטי שלי היה לשחק את
תפקיד היהודי של שקספיר. אני עצמי נולדתי
כנוצרי (ואין זאת אומרת שאני מצטער
על כך) אבל תמיד הרגשתי סימפטיה
לשיילוק ורציתי להעביר סימפטיה זו לקהל.
הצופים. אם אשחק את שיילוק, תופענה
תמונות שלי בתפקיד זה בכל רחבי העולם
— תמונות של יהודי מהגיטו. הגטאות
עברו מן העולם, אולם ישנם עדיין אנשים

תבת האלמונית, הזמין אותה לתאר את חייה
במדורו החדש של ״העולם הזה״ -בתחרות
״אלה חיי״ .פניה זו המריצה את האם הצעירה
לפנות למערכת ולהיענות לבקשה.
בגליון השבוע הבא, יפרסם ״העולם הזה״ את
תיאורה המזעזע -

בלתי־חוקית

סיפור הייה שר צנגירגז שהרתה רצנגיר שגבגש אותה
ושסירבה רהרוג את פרי אהבתה. סיפור אהבתה
הסריגה שר ח־יירת, נוסשגותה הברתי-תצויה בהתגברות
סר גזוסכגזות הסברה — וגצוזוגה הסופי בהשגת
גובורתה. הבבוסת סייס ת\2יגיס וגוסורריס~רבגה.

הרוצים להקימם מחדש. נאצים אינם קוראים
ספרים ואינם הולכים לראות מחזות של שק־ספיר,
אבל הם מסתכלים בתמונות. ואינני
רוצה שייהנו למראה התמונה של היהודי
הגטואי ל כ רי ףדינר, שהחל השבוע
בהסרטת סרטו אודות הבילויים, הם
היו עשרה, יש דיעות מוזרות מאד על ה־פירסומת.
שעה שכל יצרני הסרטים הזרים
והמקומיים, המסריטים כיום סרטים בארץ,
עושים מאמצים גדולים כדי לפרסם את סרטיהם
בעולם ובארץ בכל השיטות, הטיל
דינר איפול גמור על סרטו. לדעתו דווקא
חוסר הפירסומת הוא הפירסומת הגדולה
ביותר. דינר מתכנן מבצע פירסומת מיוחד
״שיפציץ את הארץ״ ,כשסרטו יהיה בשלבי
הסיום אגב, את תפקיד הצבר היחיד
המופיע בסרט, צבר מכמה דורות מראש־פינה,
ממלא דווקא שחקן תיאטרון דו־רה־מי
זאבפ רי ד, שהוא היחיד בין משתתפי׳
הסרט שהוא עולה חדש שעלה ארצה מקרוב
אחרי שנודע דבר זיכויה של קבוצת
הכדורגל שמשון מהעונש שהוטל עליה,
נערכה מסיבה חגיגית באחד מבתי־הקפה
של רחוב דיזנגוף לשחקני הקבוצה ופעיליה•
איצ׳ה ממבוש, מוכתר עין־הוד,
ניצל את ההזדמנות ונשא נאום אותו כינה
בשם :״הספורט שבאמנות פחות
מאושר היה שחקן כדורגל אחר. מישל
פורטל, שוער המילואים של הנבחרת הישראלית,
ניצל חופשה של כמה שעות באתונה,
נכנם לחנות וקנה 3פסלי שיש. רק
בחזרו למלון התברר לו כי הפסלים עשויים
•מלח לצוות מסריטי אכסודוס, שהסרי־טו
השבוע סצינררי בכלא עכו, המשמש כיום
כבית־חולי־רוח, לא חסרו חויות. ההסרטה
נערכה בנוכחותם של החולים. אחד מהם
ניגש לבמאי אוטו פרמינג׳ר׳ טפח על שכמו
ואמר לו :״אתה אדם גדול.״ ואילו חולה
אחר נטפל דווקא לקליף ריצ׳רדסון, המומחה
לטיפול בכלי נשק ובחומרי נפץ.
בשעה שריצ׳רדסון הכין כלי נשק לסצינות
קרביות, ניגש אליו אדם ושאל אם הוא וקוק
לעזרה. ריצ׳רדסון, שהיה סבור שזהו אחד
העובדים הישראליים בסרט, הפליט לעברו:
״עזור לי בהכנת כלי הנשק!״ לפתע נטל
האיש שני תת־מקלעים והחל לירות בהם
בצרורות. פרצה מהומה בחצר וריצ׳רדסון
החויר כסיד, כשהתברר לו שעוזרו אינו אלא
מטורף. למזלם של הנוכחים לא נגרם אסון,.
תת־המקלעים היו טעונים בכדורי־אימונים,
ללא קליעים מתיחת אחד באפריל מוצלחת
ערך השבוע שחקן האהל איה״
פריבר לחברי קיבוץ מצובה בגליל המערבי.
פריבר גבה הקומה ובעל הפנים המונגוליים,
הופיע בקיבוץ והציג את עצמו
כנסיך בורמאי, הצליח להפיל בפח את חברי
הקיבוץ, שארחו אותו בכבוד בלתי־רגיל
אכזבה מרה נפלה השבוע בחלקה של
כוכבת הקולנוע אליזכט טיידור־פישר,
שהיתר, בטוחה שתזכה השנה בפרס האוסקר.
למרות כל הניחושים המוקדמים, זכתה בפרס
השחקנית הצרפתיה סימון סניורה,
עבור משחקה בסרט מקום בצמרת. בתור
הסרט הטוב ביותר נבחר בן־חור, ושחקנו
הראשי, צ׳ארלטץ הסטון, נבחר כשחקן
הטוב ביותר השנה. בן־חור זכה ביותר
פרסים מאשר זכה להם סרט אחר אי־פעם.
סגנית ראשונה עליזה גרוס. ,מלכה זיוה
בינדר.

...העולם הזה 1176

החי

ח ג לד

אל ת שבי עייפה לסדר
חג הפסח קרב ובעית הכביסה
והנקיון אשר בכל ימות השנה
גוזלים את כוחותיה וזמנה של
עקרת הבית בפרט בערב פסח
ולכן נצלי את הקויק, אבקת
הכביסה אשר מכבסת בעצמה
עבורך. המבטיחה לך כביסה
נקיה ובטחון שחומר הכביסה
לא יזיק לכביסה. גם ה״קויק
לי״ חומר נקיון לכלים ולבית
גם ד,״שמפו לטקסטיל״
לכביסת אריגים עדינים גם ה־בילדן
קדיק לדברי נילון, אור־לון
ופרלון בעיקר הרצף לניקוי
רצפות, והבית. כולם חילי
הנקיון של קויק העומדים
לרשותו•
חג שמח לך.

חתו? בשק
ך • תל־אכיב, מצא נהג דן במכוניתו שקית
^ חתומה, מן הסוג שבו מוחזקים יהלומים,
הביאה למשטרה בהוסיפו כי הנהלת
דן קיבלה הודעה מתייר על אבדן יהלומים
והצעת פרס 5000 דולאר למוצא הישר, אך
משלא הצליחה המשטרה למצוא את התייר
ופתחה את השקית, גילתה בה אוסף של
ברגים׳ והודעה כי היתד, זו מתיחה של ה־1
באפריל.

סטטוס קוו
ן־* חיפה, ביקשו מסריטי אנסודוס כמה
לעשרות סטטיסטים, שכרו לצורך זה
סטודנטים לסטטיסטיקה של הטכניון.

הגוגב מגגב
ן־ם לונג־כיץ׳ ,ארצות־הברית, התלונן
^ ג׳ רום קולודל במשטרה, על~כי גנבים
אלמונים גנבו חלקים ממכוניתו, כאשר החנה
אותה ברחוב למשך החודשיים שבהם
ריצה את מאסרו על גניבת חלקים ממכונית.

מחבואים
ף ירושלים, חיפשה המשטרה אחרי פקיד
—1משרד־הרישוי. רחמים־ כהן, אשר נגדו
הוגשה תלונה של מעילה בכספי משרדו,
גילתה אותו כעבור זמן בבית־הסוהר, שם
ריצה מאסר על עבירה,קודמת.

יום הדין

הופיעי

הופיע !

בסבך הריגול
רומן מרתק בו מפוענחות תעלומות
ריגול רבות עלילות והרפתקאות

ף* רמלה, נעצר רוכב אופנוע על־ידי
^ שוט רתנועה, ביום הזהירות בדרכים,
ניסה לרכך את לב השוטר, נענה בתקיפות:
״אין רחמים ביום הזהירות.״

קודש וחול

ספר ביס מהודר
160 עט׳

המחיר 90 אג

להשיג בכל הקיוסקים:

יריות באפלה

ף&לוס־אנג׳לס, ארצותוהברית, אחרי ש־
—1ג׳ימם פיצג׳רלד נעצר באשמת חטיפת
ילד, תקיפת שוטר, שוד בית־קפה ויריה
בעובר־אורח, הוא סיפר לעוצריו כי מקצועו
סוכן־נוסע למכירת ספרי תנ״ך.

הרומן מם 15 .בהוצאת
המערב הפרוע
68 עמ׳ גדולים ^ המחיר 50 אג׳

= אדריה

מועדון הלילה המפואר של ת״א
מגיש לכם עתה תכניות אומנותיות
בינלאומיים : בידור ושירותי

ך> ירושלים, התלוננה התיירת אילנה
—1דוידובי׳ז במשטרה על צעיר שנסע אתה
במונית לקרית האוניברסיטה, קבע עמה
פגישה, וכדי לוזדא שהיא אמנם תבוא לפגישה
ביקש כי תפקיד בידו את מטרייתה,
נעלם מאז מבלי להשאיר את שמו או
כתובתו בידיה.

קונספירציה
^ אילת, נוצרה מבוכה קלה, כאשר עד
^ יום בואו של המנהל החדש של הנמל,
לא נמסרה למינהלת הנמל שום הודעה על
מינויו.
לבריאות1 הזמרת העולמית מפאריס,
כוכבת תכנית חוזליטו
ערב ערב במועדון הלילה
; 0 1 ,0 0 8־ 740814 . 8 1 ¥ 8 0
כל יום שבת אחה״צ בשעה 5
עם תזמורת ותכנית ״אדריה״

ף* ריכרסייד, ארצות־הברית, חיפש אמו־
^ ר י מינק את לשכת משרד הבריאות, כדי
לעבור בדיקת־דם לפני נישואיו, נכנס בטעות
ללשכת מפקד המשטרה, שזיהה אותו
מיד כפושע מבוקש, נעצר בו במקום, שוחרר
למשך רבע־שעה כדי להתחתן, נכלא לאחר
מכן בבית־הכלא לרצות את ששת חודשי
המאסר שהיה חייב בהם.

ג׳ז בדיזנגוף
כל יום ו׳ אחה׳׳צ בשעה 4.30
ג׳ם סשיון עם טובי מנגני הג׳ז
כל זה באולם המפואר והמאוורר
האינטימי והאלגנטי

* אדריה

פסג׳ דיזנגוף ,101 טל 51349 .

מי הבס ץ
ן* ירושלים, המציאו סטודנטים הלומדים
^ תנ״ך, ציון חדש, גבוה יותר מ״מעולה״.
התרגלו להודיע ״קיבלתי עמוס!״ ,על שם
חתן התנ״ך הראשון עמוס חכם.

** עירה דקת־גו הלכה השבוע לבדה בלילה. זה עתה ירדה ממונית־שירות שהחזירה
>}^ אותה מכיכר דיזנגוף לקירבת ביתה, בבני־ברק. היא הלכה בצד הכביש החשוך, כשלפתע
חשה באורות של מכונית מתקרבת מאחור. היא סטתה הצידה אל המדרכה. המכונית
עברה אותה, ובמרחק כמה צעדים נעצרה .״רינה!״ קרא קול נשי מתוך המכונית.
רינה בן־מנחם התפלאה על הקול הבלתי־מוכר. שוב קרא הקול הנשי :״גשי הנה רגע.״
הצעירה ניגשה למכונית הקטנה, התכופפה קדימה לראות מי זה קורא לה מן האפלולית.
היא לא הספיקה להתכופף לגמרי, כאשר חשה שמשהו אינו כשורה. מבלי לדעת מדוע,
נרתעה לאחור. בשניה זו הלם בפרצופה אגרוף.
המומה מן המכה מעדה רינה לאחור, עד שנעצרה בגדר של בית. כמתוך ערפל שמעה מלים
מקוטעות זה בשביל העולם הזה יותר לא קלט מוחה, לפני שהמכונית הקטנה
נעלמה אל תוך האפלה.
רינה, שזה עתה הופיע סיפור בהעולם הזה 1174 על ספרה הדווקאיס, צחקה. העניין
נראה לה פנטסטי מכדי שתבין אותו. היא מיששה את ראשה והמשיכה בדרכה הביתה,
כשהיא מחייכת למחשבה שדברים כאלה קורים רק ברומנים הזעירים, שהיא כותבת
עשרה לחודש בממוצע, למחייתה.
למחחת, עם הופעת הסימנים הראשונים של פנס כחול מתחת לעינה השמאלית, החלו
מנקרות במוחה השאלות: מי תקף אותה? מדוע?
המחשבה הראשונה היתד, כי אנשים, שכתבה עליהם בספרה, בחרו בדרך נאלחה זו
להתנקם בה. היא העדיפה לפסול מחשבה זו. שהרי הספר הופיע שבועיים לפני כן, ונושאיו —
או אלה שחשבו את עצמם לנושאיו — פגשו אותה לעתים קרובות ולא נראו כאילו נפגעו
מפירסום הספר.
נזכרת היא :״זה פנטסטי כמה אנשים חשבו שהם מזהים את עצמם בסיפורי על החזקאים.
ישבו חברה וניסו להדביק איש לרעהו ולעצמו זהות של נפש מתוך הדווקאים, כשהם
משוכנעים שבכותבי על זוג זה או על מאורע אחר, הכוונה דווקא אליהם.״
המחשבה השניה היתר, שמישהו נפגע מן הפרטים שפורסמו באותו גליון של העולם הזה,
בכתבה על הלסביות וההומוסכסואלים. באותה כתבה, הופיע וידויה של אמנית ישראלית
ידועה, שתיארה כיצד הפכה ללסבית. אולם גם מחשבה זו דחתה רינה כבלתי־מתקבלת על
הדעת, מאחר שלא כתבה את הוידוי .״אינני אמנית,״ אמרה למכרים ,״וידועה — גם כן לא!״
כמה ממכריה פנו אליה למחרת הופעת הכתבה, בחושבם כי היא שמסרה את חומר־הרקע
על הודי הלסביות בארץ; כי היא שסיפרה מה חלקה, למשל, של דני דוברסון בהווי זה׳

נ קנו ת
היכן מקומות המיפגש של הלסביות ואת זהות הנשים והגברים שדובר עליהם במאמר .״זה
עוד יותר אידיוטי מהמחשבה הראשונה,״ אמרה ,״כי אנשים כאלה, שכתבו עליהם, אינם
מגיבים בצורה זו כשהם נעלבים!״
וכך, שבוע אחרי המקרה, נשארה התעלומה סתומה כפי שהיתה בתחילתה. אולם המלים
״בשביל העולם הזה״ יכלו רק להתייחס לגילויים על הווי הלסביות, וההגיון אמר כי המכה
הלילית יכלה להיות רק נקמת הלסביות בבחורה שבה חשדו — ללא הצדקה — כי גילתה

את סודותיהן.

הילדה והחרבים

מטריליזם

סיפורי

מכת־אגווף לילית נחתה על פניה של וינה

ריבוי טבעי
ף* תל־אכיב, החזירה המשטרה פעוט
^לבי ת־ הוריו, אחרי שבילה לילה ברחובות,
הופתעה לשמוע מפי אמו כי לא הבחינה
בהעדרו, מאחר שיש לה עשרה בנים.

* * כתהאג רו ף היתד, תגובה קיצונית, אולם לא יחידה, להופעת הדווקאים. הספר הדק,
ב ן 132 העמודים, נתקבל בשוק כפי שאך ספרים מעטים התקבלו לפניו. לא היו לו
אמנם יומרות ספרותיות של יצירת־מופת, והוא גם אינו יצירת־מופת. השערוריה שעורר,
לעומת זאת, היתד, ראויה ליצירת־ענק.
יומיים אחרי שפירסם העולם הזה לקט פיקנטי מתוך הספר, אי־אפשר היה להשיג טופס
אחד של חדתקאים בדוכני־הספרים המרכזיים. כי היתד, זו הפעם הראשונה שנכתב בישראל
על הווי זה — לא בתור בעיה, אלא בתור הוזי חי ומוכר היטב לסופרת.
את החומר אגרה רינה ( )25 מתוך נסיונה האישי במשך השנתיים האחרונות. עד גיל 18
לא אהבה ילידת רמת־גן המסתגרת להיות בחברת בני־אדם; רק מאוחר יותר סיגלה לעצמה
את הגישה לחברה, שהובילה לדווקאים.
מהיות רינה בת חמש גרה משפחתה בבית מבודד, בתוך פרדסי בני־ברק. עם אחיה,
הצעיר ממנה בארבע שנים, ועם אחותה הצעירה ממנה ב־ 12 שנה, לא מצאה שפה משותפת.
״יכולתי להסתדר עם עצי התפוזים,״ התוודתה ,״יכולתי להסתדר עם עץ התות. עם השועלים
והנחשים והקיפודים והצבים. אהבתי אותם, אבל הורי לא הרשו לי להכניס אותם הביתה.
הם היו תופסים את הרמשים והחרקים הקטנים שאספתי בפרדס — ומטביעים אותם בחביות
המים. בעיניהם לא היה זה מעשה זוועה. הם פשוט רצו לשמור על נקיון הבית.״
בעיני הילדה הרגשנית היה זה פשע מחריד. ומכיוון שהוריה ייצגו בעיניה את כל עולם
המבוגרים, למדה להתרחק מפני המבוגרים ומפני העולם החיצוני, כאילו כל אחד מהם
הוא שהטביע את הקיפוד שלה.

בריחה מד הבית

^ בית ־ הספרהיתה רינה תלמידה מצטיינת. בכל — חוץ מלמרה! לא מצא חן
^ ב עיני ה לעמוד עם עוד 30 ילדים ולשיר .״אם רציתי לשיר, יכולתי תמיד לשיר לבדי,״
סיפרה .״שיר זה משהו. אין זה דבר שעושים על פי פקודה, כולם יחד. לא יכולתי לשיר
עם כולם את אותו השיר.״ בשבילה שירה, עד היום, היא דבר אינדיבידואלי .״יש לך שיר
שאתה אוהב אותו, ואתה יודע שיש אדם שני, מטומטם לאללה — האם אתה יכול לשיר את
השיר האהוב עליך יחד איתו? אני לא יכולה!״
אחרי הלימודים היתר, רינה ממהרת הביתה; הוריה לא הרשו לה לצאת, ולה עצמה לא
היה חשק רב להתחבר עם בני גי7ה. בהפסקות שבין השיעורים, לעומת זאת ,״עשיתי כל
מה שצריך לעשות.״ כשהיו הילדים משחקים כדורגל, היתד, משחקת איתם. בגיל מאוחר
יותר, כשהבנים לא רצו יותר לשתף ילדות במשחקם הגברי, היתד, מקפצת על החבל
או משחקת קלאס עם הבנות.
היחסים בין הבת לבין אמה היו מתוחים. אביה, לעומת זאת, הבין היטב לרוחה של
הילדה המסוגרת .״הוא מהטיפוסים הרוסיים השקטים האלה,״ נזכרת היא כעת. הוא כה
היטיב להבינה, עד שלפני פירסום הדווקאים הראתה לו את כתב־היד. פעמיים קרא את
הספר, ופעמיים יעץ לה לדחות את הפירסום ולהכניס בספר תיקונים קלים. הוא היד, האדם
היחיד שראה את הספר לפני שנשלח לדפוס, והבת קיבלה את הערותיו ברצון. אולם הערות
אלה לא יכלו לשמש תחליף לייעוץ ועריכה מקצועיים — דבר המוכר היטב ברמת הכתיבה
הבלתי־שווה. בקריאה השלישית קבע האב שהספר ראוי לדפוס.
מתוך יחסים כאלה, הבין האב לפני עשר שנים לרוחה של רינה, כאשר הודיעה :״די!
אני לא יכולה יותר! נמאס לי בית־הספר, נמאס לי הבית!״
הוא שלח אותה לירושלים, ללמוד בבית־הספר לאמנות גצלאל. היא למדה צורפות
בשעות היום, השלימה את השכלתה בשיעורי ערב.
עד שלפתע, כעבור שנתיים, דרשו ממנה הוריה כי תשוב הביתה. ההורים המודאגים

בן־מנחם(משמאל) ,מחבות ״הדווקאים״
חששו להשאיר את בתם לבדה בעיר זרה — ביחוד לאחר שהחלו מגיעות אליהם שמועות
שונות על חברת הפוחזים שבתם התחברה אליהם בירושלים .״ובאמת,״ אומרת היא ,״הסתו־בבתי
שם עם כל מיני חברה, אבל האסון היחידי איתם היה שלא היו אשכנזים! הורי לא
התנגדו לכך מפני שחשבו שהם פושעים או פרחחים; אמא פשוט פחדה שאביא לה איזה
״פרנק״ למשפחה!״

גערה במקום נער
ך י• ינד! שכה דכני־כרק, ניסתה למצוא עניין בעבודת צורפות בבית־מלאכח קטן
1בתל־אביב. משם עברה לבית־חרושת גדול — וגם שם לא מצאה את מקומה .״הכל
סגור!״ התלוננה. את הפירצה לחופש מצאה בצורת מודעה קטנה, שלעתון מסויים דרוש
נער־שליח עם אופניים.
״נער?״ שאלה את עצמה ,״למה לא נערה? אני יכולה לרכב על אופניים לא פחות טוב
מנער.״ והיא פנתה לאותו עתון. הרעיון נראה משונה לאדם שקיבל את פניה שם. כולם
חייכו למראה הנערה הצנומה, בעלת השיער הארוך והעיניים הירוקות, שביקשה למלא
מקומו של נער־שליח. אבל היא קיבלה את העבודה.
במשך ששה ימים מאושרים דהרה על אופניה, לבושה מכנסיים, בשליחות העיתון. היא
כבר חלמה על הצעדים הלאה — כי לא התכוונה להישאר נער־שליח. כבר ראתה לנגד עיני
רוחה את היום שבו תיגש לעורכים עם איזה רשימה קטנה ביד.
יום זה לא בא. במקומו בא יום הדין עם אמה. היא גילתה שרינה עזבה את בית־החרושת
מבלי להודיע על כך בבית, וקיבלה על עצמה עבודה ששום אם אינה יכולה לתאר אותה
כמתאימה לבתה. בסוף השערוריה הרבתי, היתד, רינה נאלצת להפסיק את עבודתה — דבר
שהיא מצטערת עליו עד היום .״לולא הטרדה שזה היה גורם לי, לשמוע את הערותיהם
של בני־אדם כל היום, הייתי חוזרת ברצון לעבודה זו גם כיום,״ גילתה.
אחרי ההתפוצצות, לא יכלה רינה לשוב לחיים תקינים בבית אמה .״עכשיו אני מבינה
שאף אחת מאיתנו לא היתד, אשמה,״ היא מתוודה ,״היה זה פשוט עניין של חוסר־הבנה:
אני מרדתי את חייה, והיא מררה את חיי!*

עשרות בנות במקלחת
*יךהופיעה יום אחד רינה בלשכת הגיוס ברמת־גן, ובפיה בקשה להתגייס לצבא על
^ אף היותה בת 16 וחצי בלבד. פקידי הלשכה אמרו לה לחזור בעוד חצי שנה. כי גיל
הגיוס הוא אמנם , 18 אבל אפשר להתנדב בגיל •17״לפני זה, אין לך מה• לעשות כאן!״
היא חזרה לפני זה. למחרת היום, ליתר דיוק. מדי יום היתר, מתייצבת בלשכה, מנסה לשכנע
את הפקידים שהיא מסוגלת ללבוש את מדי צד,״ל. לבסוף נשברה התנגדותם, והם מסרו
לה טופס שבו יצהירו הוריה כי הם מסכימים לחיולה. תחילה נבוכו ההורים! לבסוף חתמו.

1*3ת?
רינה הגיעה לקלט כמתנדבת, מוכנה לעבור את הקשיים הבלתי־ידועים של חיי מחנה. היא
הבינה כי חיי צבא מחייבים את הצפיפות, את משטר האימונים, את השמירה בלילה ואת
המדים האחידים. מה שלא הבינה היה ההכרח להצטופף בתור לאוכל, לשבת ליד שולחן
אחד עם חצי־תריסר בנות, והעיקר — להתפשט בנוכחות 30 בנות בצריף אחד, ולהתקלח
במקלחת משותפת עם עוד כמה עשרות בנות.
היא נזכרת במקלחת השיתופית כבאחד מרגעי הזוועה בחייה .״כל אחת מעמידה פנים
של גיבורה, כאילו לא איכפת לה, אבל מתחת לעור היא מסמיקה. היפות במיוחד הילכו
בגאוותנות; אבל היו גם שמנות וכל מיני גופות. והאחת מתחככת בשניה, מרוב דוחק
וחפזון. כל מקלחת היתד, סיוט.״
השרות כפקידה בחיל־האויר מצא חן בעיניה עוד פחות. טורים אינסופיים של שמות אלמוניים
ומספרים אישיים ריקדו מול עיניה, ושעות ארוכות היתד, מרכינה את ראשה
ביאוש ומנסה לסלק את הסיוט הביורוקרטי מנגד עיניה. עד שבא לעזרתה חבר, סמל ספורט
באותה יחידה. היא התחננה שיעשה משהו להוציא אותה מבין קירות המשרד.
הוא ידע על עברה הספורטאי, סידר לה תפקיד כמדריכת ספורט לבנות .״בנות,״ נזכרת
היא ,״זה דבר איום. הייתי אומרת להן להרים ידיים לצדדים, אז מתוך 100 בנות אולי
שתיים לרפואה היו מרימות את הידיים כמו שצריך. כל האחרות — עקומות, כאילו לא
היתד, להן עצם אחת ישרה בגוף.״
התענוג היחידי שהיא זוכרת מאותה תקופה הם אותם מקרי ,4בהם היתד, צריכה להחליף
את מדריך הספורט ולהוביל את הבחורים בריצה .״הם היו רצים כמו שדים, מרחיבים את
הצעדים כדי שאתאמץ להשיג אותם. הייתי חוזרת בלי אוזיר לנשימה. זה היה כייף!״
כאשר השתחררה, חזרה לירושלים, ולעבודה בצורפות. בשעות הפנאי היתד, יושבת בניצן,
בית־הקפה שבו נפגשים סטודנטים ואמנים• שם׳ נולדו הדזוקאים.

מי הוא דווקאי?

ך* מושג ״דווקאיס״ התגבש לאט, מתוך מחשבות מופשטות על כל מה שראתה
| | סביבה. רק אחרי שכתבה את הספר, ידעה איך לקרוא לגיבוריו .״אני יודעת?״ היא
אומרת, אולי מפני שאנחנו נולדים ערומים — ודווקא הולכים כל הזמן לבושים. אולי מפני
שאמא אומרת לילד תאכל את הבננה, והוא דווקא לא רוצה. אבל ר,דווקא, אינו תמיד רע.
אומרים למישהו לא תהיה שום דבר — והוא אומר דווקא אהיה. או שמישהו אומר שאינך
יכול ליצור יצירה השווה משהו — ואתה דווקא מצליח. זהו אתגר לקום ולהוכיח שאתה
יכול לעשות דווקא לא מה שקבעו אחרים עבורך, כי אם מה שאתה מחליט להיות ולעשות!״
״יש אנשי מדע,״ כתבה רינה ,״מדוע אינם עוסקים בהמצאת תרופות עבור דני, גבי, שמעון,
עבור כולנו? ..איך מעיזים ההורים הללו להוליד אותנו, אם אין להם מושג כיצד
להצמיח אותנו בעולם המחורבן הזה שלהם?״
את החומר לדווקאים אספה רינה באופן שיטתי, משך שנה. היא היתד, בהווי שהיא
מתארת בספר, הכירה מקרוב את גיבורי עלילותיה .״היכרתי אותם בכל מיני מקומות ובכל
מיני הזדמנויות. פעם, למשל, הלכתי במחנה,־יהודה, ובחור אחד התחיל לדבר איתי. הוא
דיבר כמו בן־אדם, ולא היה איכפת לי לשוחח איתו. בשבילי זה היה אדם חדש, שמעניין
להכירו. אמר, :בואי, נשב בבית־קפה.׳ הסכמתי. למה לא? זמן לא היה חסר לי. ישבתי
איתו, הוא הציג את חבריו, והם הזמינו אותי לאיזה מסיבה. או שפגשתי אחד מהם על

הטיילת בתל־אביב, והלכנו יחד לשחק ב־טירים.
ככה זה התגלגל, וכל פעם הכרתי
אנשים חדשים, חברות חדשות, הווי חדש.
פשוט לא הייתי סנובית. לא רציתי לחפש
את זה, אבל גם לא דחיתי את זה. אצל כל
אדם ראיתי משהו שכדאי לדעת אותו.״

ע 7 7ס 3יות, הומוס ועוד

לדון לפי סיפרה, אספר, רינה יידע
רב בהווי מסויים של הדוזקאיס. בספרד,
מתוארים מאורעות פיוטיים זעירים והילולות
סוערות, רוויי עצבות ושאט־נפש, אשר ברור
כי נכתבו מתוך נסיון אישי. ואמנם, אף כי מספרת הדווקאים נקראת יעל בספר, אין ספק
שהיא ורינה אחת הן.
תיאורי האורגיות השגעוניות יכלו להיכתב רק בידי אדם שהשתתף בהן. כשהסופרת
כותבת על לסביות והומוסכסואלים המתנים אהבה — ברור כי היתד, עדה לכך מקרוב.
כותבת היא בתיאור מגעה הראשון של יעל עם לסבית :״איני רואה דבר. לא כיוון שלילה
כעת, אלא שאיני רוצה לפקוח עיני. לפקחן? כדי לראות למי ומה הגוף השרוע לאורך גופי,
וצמוד לו ה שפתיים הצמודות לשלי — שייכות לאשה, והן שייכות לציפ השמנה,
וכעת — הן שייכות לי. לפקוח עיניים? כדי לראות את פרצופה השמן והמגעיל? ..גופי
והגוף הנצמד אלי כרוצה להשתייך לי, שרועים על שמיכת צמר הפרושה על הרצפה
טוב, אז מה יש? מה איכפת? שיהא כך!״
בעדינות מתוארת התקדמותה של יעל, מן הרתיעה הראשונה בעקבות מגע גופה של ציפ,
אל הלהיטות אחרי גבי, הלסבית היפה, המשיבה אהבה ליעל, על חולות ימה של תל־אביב:
״משכתי אותה אלי, ונישקתי את השפתיים שיכלו לשיר לי שירה כה נ ה דר ת ...אצבעותי
עברו בשערה המסולסל וחשבתי על סלסולי קולה. לבי נצבט בי, ואצבעותי ננעצו בגבה
עדינות הכתיבה של פרקים אלה פיוטית, בהשוואה לריאליזם המהמם, בו כתובים הפרקים
המתארים הזדווגותם של הומוס מתחת לשולחן, או שכיבת שלושה על מיטה אחת.
רינה מתארת את מעגל הציפיה, הריקנות, המתח הפתאומי, הסלידה והרפיון שהם מנת־חלקם
של יושבי הבית בשטח הגדול של יפו, שם מתגורר ״זוג של לסבית והומו, ואשר
היווה מיפגש לשכמותם. יושביו בזים למוסכמות החברה, מתמידים בדרכם על אפה ועל
חמתה של החברה. הם חשים שהם חייבים להיות דווקא — לא חשוב מה, חשוב רק דווקא.

עם כייכי כמיטה

ף* מנתה של רינה לא היתר, לכתוב ספר. היא רק חשבה על סידרת סיפורים קצרים,
^ ״להעיר את הערותי על מעשיהם של אנשים, מפני שכאב לי לראות איך שהם מבזבזים
את חייהם.״ לעתונות לא יכלה לחדור. עורכים היו קוראים את סיפוריה, מביעים התפעלות
ומבטיחים הבטחות שמעולם לא התגשמו. תמיד היו מסכמים :״זה טוב, אבל אולי תתני
את זה לעתון אחר.״
היא אספה את כל סיפוריה והחליטה :״אתם לא רוצים לפרסם אותם — אעבוד, ארויח,
ואפרסם אותם על חשבוני!״ כי רינה האמינה שחשוב מאד שדבריה יישמעו ברבים. חודשים
הילכה כשבראשה מנקרת רק מחשבה אחת: להוציא את הספר לאור. היא עברה ממו״ל
למו״ל, ספגה סירובים, פגיעות ועלבונות. ובכל זאת לא ויתרה. כדי להתקיים, כתבה
מערבונים ורומנים־זעירים בסיטונות, עבור פרוטות. אך תמיד היתד, חוזרת אל אוסף
הסיפורים של הזווקאים.
עד שלאט־לאט הצטברו אצלה הלירות הדרושות להוצאת הספר על חשבונה• היה חסר
רק העידוד הנפשי האחרון, שידחוף אותה להכין את הספר לדפוס. הוא ניתן לה דווקא
על־ידי אמה. היא שאלה את רינה מה חסר לה .״מכונת כתיבה,״ השיבה הבת.
האם לוותה את הכסף הדרוש, קנתה עבור בתה את המכשיר הנכסף .״ארבעה ימים לא
יכולתי להשתמש בחרמם בייבי, מרוב התרגשות,״ סיפרה היא ,״הייתי ישנה עם מכונת
הכתיבה שלי.״
ביום החמישי הסירה סוף־סוף את המכסה, הכניסה דף צחור למכונה, ובמשך 26 הימים
שלאחר מכן לא עזבה את חדרה עד שהיתר, מונחת לפניה ערימת הניירות, שכללה את
סיפורם של הדוזקאים.

11 אדו איש ואשת, זעו ונער1 ,קם ו השבוע בצעדים תקינים

זה הלך
ך* שעה היא שלוש לפנות בוקר 3000 .
ן | בנות ישנות באוהלי־סיירים ביער חולדה.
בכניסה למחנה מפלרטט קצין צעיר עם
סטודנטית מנומשת.
״מה, גם בתל־אביב יש בחורות שנאות
לצעדה?״
״כן,״ משיבה לו אילנה בחיל בת ה־.20
״ואני חשבתי שבחורות כמוך מתהלכות
רק ברחוב דיזנגוף.״
״אהה,״ מאשרת אילנה ,״שם עושים כל
שנה את הא־מונים לצעדה.״
השומרות הצעירות משתיקות אותם. הזוג
מסתלק, השומרות נשארות. טיפות־גשם מטפטפות,
אך הן אינן יכולות ללכת לישון. יש
להן תפקיד חשוב: לחכות עוד שעה־וחצי,
כדי להעיר את הבנות.
הן מיותרות. באחד מאוהלי ההיילות
נדלק לפתע נר זעיר. נערת־זוהר תל־אביבית
מוציאה מארנקה ראי גדול, מתחילה לאפר
את פניה. חברתה מסתכלת בה בתמהון,
פורצת בצחוק פרוע. גלי הצחוק מדביקים
את האוהלים האחרים. החיילות, המתכוננות
לצעדת ארבעת הימים, מתעוררות.
אחדות שולחות מבט אל מחנה הגברים,
שפנסי־לוקס החלו לדלוק באוהליהם. המחנה
נראה רחוק. אחת החיילות אינה יכולה להתאפק
:״הרבנות עשתה פה עבודה טובה״
היא מעירה בקול רדום.

השעה כבר 3.300 לפנות בוקר. הצעדה

הששית, בה משתתפים 13 אלף נשים וגברים,
עומדת להתחיל בכל רגע.

יא לצאת דופן
** טירוניות מסתדרות בקבוצתיהן.
| | מפקדות צעירות מנסות להתגבר בעזרת
תרגילי־סדר על הקור. הצועדות מחפשות
להן קבוצה מאורגנת כדי להצטרף אליה.
״קחו אותי אתכן,״ מבקשת אחת מארבעת
הבנות, לבושות כובעי הסומבררו והחולצות
הצהובות׳ הנושאות סמל מסחרי
של בנק דיסקונט .״כדאי לכן לצרף אותי:
יש לי טמבור ורדיו טרנזיסטור.״ הפקידות
הצועדות מצטערות מאד. אם תצרפנה את
הצועדות הבודדות תעשינה צעד בלתי נכון
— הן חייבות להופיע בתלבושת אחידה
ועם הסמל המסחרי של הבנק.
ליד אוהלו של קצין אג״ם מצטופפות נערות
החרדות למזג־האויר .״רק שלא יהיה
חמסין או גשם,״ מתחננת צועדת בפני הקצין
התורן .״שיהיה מזג אויר ככה־ככה.״
הקבוצות הראשונות של החיילות כבר
מזנקות. צועדות רשלניות מצטרפות אל
השורות, אחרי שמיהרו לקחת את כובעיהן.
רק הוותיקות אינן מתרגשות. הן כבר צעדו
ארבע פעמים, אחדות בילו עשרה ימים בהולנד.
מעלים
חוויות מן הטיול הנפלא לאירופה.
מישהו מחפש את דינה נאט, גיבורת הצעדות
הקודמות, שהובילה לפני שנתיים את

הבנות בהולנד. הפעם היא חסרה: עסוקה
בלימודים. הוזתיקות מוכנות להסתפק גם
במרים קישון, שכל חזה עטור מדליות מכובדות.
גם היא היתה בהולנד .״עכשיו אני
לא סטאר, אני סתם,״ אומרת הקצינה המחפשת
בקבוק חלב לשתיה.
מקום הזינוק התרוקן כבר ממרבית הקבוצות.
גם הבודדות יצאו לדרכן. הוותיקות
אורזות באדישות את חפציהן .״מרגיז שהפעם
אין צורך לסחוב שום תרמיל על הגב,״
נאנחת בת־קיבוץ•

צ׳י! בזי כיסוי
ן*זמן כורח. השעה שמונה. הקבוצות
ן !מתרחקות אחת מהשניה. רובן נעות
על ציר רמלה־מושב פדיה. כמאה צועדות
בודדות, שהתידדו באמצע הדרך, שוכבות ב־צידי
הכביש, בתוך התעלה. עשרות מקלטי
רדיו טרנזיסטור פזורים לדין, משמיעים
מנגינות שונות.
גלי־צה״ל נכנסו לפעולה לפני שעה וחצי.
״כי ג׳ינג׳י הוא אופי וג׳ינפ׳י הוא טבע /
על ראש הג׳ינג׳י בוער הצבע,״ מזמר הפזמון
הידוע. רינה השחרחורת סוגרת את
המקלט .״שחרחורת, כך קראו לה בפלוגה/
ילדונת מכולם את חמודה,״ היא מזמרת
בקול רם.
כמה מאות מטרים לפני הסיבוב למושב
פדיה מופיעות 15 בנות לבושות הולצות

יהודית חלף, חברת יוטבתא
#1י \ 1111 לשעבר, מדגימה בפני חברותיה
תרגילי יוגא, עליהם שקדה כמה שנים.

בקצה האצבע, הפריע לצועדת 1 במשן כל זמן הצעידה. בסיום 1 1פנתה לחובש המחנה, כדי שיחבוש אותו.

של ארבע צועדות, שדאגו׳ להופיע בתלבושת אחידה, ניסו לשכנע את
הצלמים להנציח את חיוכיהן הרחבים. כל הדרך לא פסקו הארבע
לשיר, סירבו בכל תוקף להוריד את משקפי־השמש, אותן קנו במיוחד לכבוד הצעדה.

וחבורה

ומכנסיים ירוקים, נעולות נעלי צנחנים. המשמעת
בשורות הן מופתית. מרגלית דינור
מפקדת עליהן בקול־רם. פקידות בנק לאומי
חייבות לשיר• לבושן מושך את עיני הנהגים
המאיטים את מהירותם .״הבגדים שלכן כמו
צ׳קים בלי כיסוי,״ מעיר אחד מהם.
הן רוצות להשיב לו תשובה ניצחת. הוא
מחכה לשומעה. אולם מרגלית, החובשת
משקפי־שמש, אינה מרשה להן לפצות את
הפה .״את השטרות שלו לא כדאי בכלל
לקבל, ולא צריך לפרוע,״ היא מסבירה להן.
״יותר טוב ללכת בסדר, לא להתפרע. אל
תשכחו, בנות,״ מוסיפה הרס״פית הצעירה,
״כי אנחנו פה בתפקיד ייצוג מטעם הבנק.״
באופק מופיעה קבוצת חיילות. הן מתקדמות
בקצב אחיד .״אנו הולכות ברגל /
הופה־היי, הופה־היי.״ הן מפזמות. המפקדת
בת־עמי גנץ נותנת להן קצב, מזכירה את
חלום הנסיעה הקוסמת להולנד. הן מתקרבות
למקום החניה. ליד שולחן השיפוט
יושבים קצינים צעירים .״עצור!״ פוקדת בת־עמי
.״לסדר את המדים.״ החיילות מסירות
את הכובעים. זנבות סוס פרועים מתגלים.
זהו צעד נבון. אחרת אי־אפשר היה להיכנס
לישוב האזרחי.

לא ילדה, צנחגית.

חזהמויבולטם

קיטו! היא אלופת ארבע
הצעדות הקודמות, ועל
הכוכב, שקיבלה בהולנד.

אסתר

היא אחת הנערות שהופיעה לצעדה
בקבוצת הפקידות המאורגנת
של בנק לאומי, ששמרו על אחידות ההופעה.

מרגלית

צפתי השתתפה כצנחנית
בצעדה שעברה. הפעם
באה לתחרות עם בנות הפועל עמק הירדן.

**ושב פדיה. בנות עמק־הירדן מגיעות
( /למנוחה קצרה. יש להן סיכויים טובים
לזכות פעם נוספת באליפות הצעדה לאד
רחיות. ביניהן נמצאות צועדות זזתיקות, שקיבלו
את השפשוף הראשון בעת השרות
בצה״ל.
הן רוצות לעשות רושם, רוקדות הורה.
״אל יבנה הגלילה,״ שרות אחדות. אחרות
מושיבות את ילדי המושב במעגל, מלמדות
אותם שירי מולדת, שהושרו בפי אבותיהם
בקיבוצי עמק־הירדן. אחד מבחורי המושב
ניגש ישר לענינים .״בת כמה את ילדה?״
הוא שואל את מרגלית צפתי, מארגנת

״1 * 111ך 1 * 1 | 1ן | והשבחים למעלותיה של הצעדה
| | ל 1 1 1 1 /השמיעו ארבע הבנות, שהיו בין
1 111
הראשונות שסיימו את המסלול. בתמונה הן נראות בכביש העולה
המשעממת ביותר. הבנות
קילומטר מן ר,־ 30 הדרושות
הרע אסור להגיע למטרה
שעות. הן צריכות להישאר
מספר 11ך ך 1 1ך *1 1צועדת
#י ן • יי ,58005 #שהאזינה 111 למוסיקה, באמצעות הטרנזיסטור שהיה בידה.

זוהי החניה
עברו כבר 22
ליום; ולמזלן
בפחות משבע
במקום.
קבוצות אחרות, שאינן רוצות להישאר
בפדיה, מזדחלות לאורך שביל העפר, המוליך
חזרה אל מחנה חולדה. הליקופטר
מופיע כדי להוציא אותן מהשעמום, מלווה
את צועדות חיל־האויר. הדרך הולכת ומתקצרת.
אחת המפקדות מציעה לחיילותיה
לעבור את שארית הדרך בזחילה, כדי לא
להגיע לפני הזמן. הן מבטיחות לדון בהצעה.

השירה־בציבור,
שאודם דקיק צבוע על שפתיה.

מגוחה
עד הראשי

״אתה טועה בכתובת .״אני כבר נשואה׳,
היא משיבה .״חוץ מזה אני לא ילדה: כבר
צנחתי אולי עשרים פעמים.״
הוא מסתלק לדרכו. הצעירה מדגניה ב׳
ממשיכה ללמד את הילדים :״נבנה ארצנו,
ארץ מולדת /כי לנו לנו ארץ זאת.״

ך! ו הסיום, בכניסה ליער חולדה. הק־
| /בוצה הראשונה מתקרבת לקצה מסי
לול הצעידה של הבנות .״הנה מה טוב
ומה נעים — שבת אחים גם יחד,״ נשמעת
שירה אדירה .״הללויה,״ עונה קבוצת גברים.
הקולות הגבריים, הבוקעים ממסלול הנ

ך 1:ךןן | ן | היו הראשונים שסיימו את מסלול ההליכה בן 40 הקילומטרים של
^ הגברים. עד לנקודת הסיום צעדו שלושה מהם לפנים, שני האחרים
1 1 / 1 1 ) 11
שמרו על רמחים מתאימים מאחור. הם התחבבו במיוחד על חבריהם במתנה הצועדים.

לירושלים, זמן קצר לפני שהגיעו לסיבוב המוביל למושב פדיה.
כל הדרך שרו, לפי המקצב שהכתיבה להן הצויעדת, שתופפה על
הטמבור וענדה שתי מדליות, כה!כחה להשתתפותה בצעדות הקודמות.

שים, מפתיעים את השוטרים בכניסה למחנה.
הקבוצה מתקרבת. אנשיה נושאים שלט
צהוב: מרכז לשיקום עיוורים — מגדל־אור.
אלו שמונת העיוורים, ביניהם שני ערבים
וצעירה שחומת־עור, שר!.וליטו להשתתף
בצעדה. הם הראשונים המסיימים את היום
הראשון של המסע.
הקהל מוחא כפיים. העיוורים אינם עוצרים
את הילוכם. מדריכם, אשר בן־נון, מוביל
אותם אל החלק השני של המסלול, מקום
בו מחכים השוטרים להופעת קבוצות החיילים.
העיוורים רוצים להימצא על המסלול
הגברי.
אחריהם זורמות קבוצות נוספות של צו.־
עדות בסך .״אנחנו נח״ל חוף /ראשונות
נגיע לסוף.״ קוראות חיילות, לבושות מדים
רחבים.
״הטייס לא ינום ולא יישן,״ משיבות חיילות
לבושות מחים כחולים .״חיל רגלים,
חיל רגלים /הפורץ אל האש גלים גלים,״
מתערבת מחלקה שלישית. מגיעה עוד קבוצת
בנות מן הנח״ל. החייל החלוצי אינו
מוכן, כנראה, לוותר על גביע הצעדה, אותו
הוא מחזיק כבר חמש שנים. האמצעית בשו

השלישית מאיטה את קצב הילוכה. היא
שולחת חיוך רחב אל גבר לבוש חליפה,
הנשען על מיתרי־אוהלו של קצין העתונות
שבמקום.
״מה את מחייכת אלי?״ הוא שואל אותה.
״אני לא צלם.״ הקבוצה ממשיכה בצעדה,
מקווה גם הפעם לזכות בפרס.
א,זריהן מתחילות להגיע האזרחיות. הן
מסתערות על האוהלים, ממהרות עם מגבו־תיהן
למקלחת הארעית, במורד הגבעה. השביל
המרכזי בין האוהלים נחסם. יהודית
ודלף, רחובותית הלומדת בבית־הספר לפי־זיוטרפיסטיות,
מבצעת תרגילי יוגא. חברתה
מגישה לה כוס מים להרוות את צמאונה.
היא דוחה את השרות האדיב.
כבר רבע שעה שהיא עומדת על ראשה.
״המורה שלי הוא ד״ר משה פלדנקרייז,״
היא מספרת לכל המצטופפים ,״זה גם המורה
של בן־גוריון.״
הבנות אינן משתהות לידה זמן רב. הן
ממהרות לאוהלים, משתרעות על השמיכות
בתאווה גלויה, לכמה שעות שינה.
״הנה מוטלות גופותינו,״ מצטטת בבוז חיילת
ממושקפת את השיר הידוע.

ך ן ן 111ן ן ן היו במקרה זה טייסי ארקיע, שהעדיפו להשתמש בהליקופטר ולא
11 לעבור את כל הדרן ברגליהם. הם באו לעודד את בנות חיל־האויר,
בקטע הקשה ביותר של מסלול־העפר. אחדות מן החיילות נופפו להם בידיהן לאות תודה.

גם הן עושות זאת, מסתבר:
״ביום שלישי ,22.3.60 ,הלכתי בחבית קצין מידידי לבית
הבובות. בחור אחד, שהלך בחברה ידידו, הביט בי במבט
שהפעים בי משהו. ממבטו ניכר הרצון לשוחח עמי.
פרצופו היה מוכר לי ונראה לי שגם אני הייתי מוכרת לו,
וכל זמן ההצגה הטרידה אותי השאלה מניין. תשובה לכך
לא מצאתי.
״בתום ההצגה ניגש הוא אלי, ושאלני אם הוא מוכר לי.
בהמשך שיחה זו נתברר לי שהוא בוגר בית־ספר תיכון ה׳
ובוגר צבא. גם לו נדעו מספר פרטים עלי, אך שיחה זו
נגמרה כחטף עם ההכרח ללכת כל אחד עם בן־זוגו. אם
יעלה הרצון בלבו לענות לי עם פירם־ם רשימה זו בעתון,
אהיה אסירת תודה לך עד כדי כך, שאכתוב לך מכתב
תודה.״
היא נשמעת נואשת, בחור צעיר. כתוב אליה.)1176/24( :

עצוב וקודר. הכוכבים אספו נוגהם, את הכל
כיסה דוק ענן וערפל. לפתע צמרמורת אחזה
בגופי ולא הרפתני. נדמה היה לי ששמעתי
קול בנבכי לבבי , :כך החיים. אפורים
ואפלים.׳
״,לא!׳ נשמע קול שני. הפניתי את מבטי,
וראיתי אלומת קרניים שנשלחה אלי
מן הפנס שברחוב, שהעיר (תגידי, יש לך
משהו נגד הא׳?) את האפלה, כלשהו.
״,ראי, נערתי. הן אני בודד כמוך ובכל
זאת איני מתייאש. אני נאבק בשחור הליל ויכול לו. ואת
צעירה, חביבה ועליזה. מדוע נפלו פנייך?׳
״לרגע הרמתי פני. סקרתי סביבותי. ייתכן והוא צדק.
הנני בחורה בת *! 1/ב אביבים, תמירה ונחמדה, בעלת הצלחה
לא רעה אצל המין השני, אשר אין לה כלל יסוד לחוש
עצמה בודדה. מה יכולה להיות הסיבה לכך, חשבתי?
״הגורם לבדידות הוא החוסר ברע, ידיד וחבר בעל הנתונים
הבאים. האחד הזה שעיני תרות אחריו.
״הוא צריך להיות גבה־קומה, פיקח ושנון. מוכשר, בעל
השכלה אקדמאית, דתי או לפחות מסורתי, בגיל 28־ ,26 ומעל
הכל — אחד שידע לעודד אותי בשעות הקשות שיפקדוני׳
ולאמור, :אל נא תפלי ברוחך, הן לאחר הלילה הארוך ורב
התלאות, יפציע לו עמוד השחר העולה!׳ האמנם

הרכה למעשה

מסע ארוך א 7תיד חריזה

צריך לראות את ( )1176/25.כדי להאמין לה:
״תשעה מתקרבת לחצות. לצדי מונחים גליונות הציונים
ותעודות תלמידי, לפני ספרי־עיון שונים. כי נוסף על היותי
מורה, אני אף סטודנטית בשנה השניה.
״לרגע אני מנסה להתרכז, אלא שאיני יכולה. אני מרגישה
את עצמי בודדה בחדר הגדול. אני סוקרת סביבותי. מולי
מזדקרים הספרים הרבים שבספרייתי העצומה ואומרים, :פתחי
אותנו, למדי בנו. הפליגי בעזרתנו למרחקים׳...
״אני עוזבת את החדר הגדול ונשענת על עדן (מורתי
וססודנטתי: אדן כותבים בא׳) החלון, שמא פה אחלים מהבדידות
שתקפתני לפתע?
״טעיתי. על פני היקום חולש הלילה. הכל נראה סביבי

כאלה 1176/26 עוד לא היו לי: שתי תלמידות תיכון
הטוענות שתחביבן הוא הטייס, הלכה למעשה. סיבה מצו־יינת,
לדעתן, להכיר כמה טייסים גבוהים ונאים.

אחות קטנה ומבינה

הוא ( )1176/27 אינו מחפש את שכנתו מהיכל התרבות,
אף לא את האלמונית מהאוטובוס, שלא לדבר על ייסוד
חברה. הוא רוצה להתכתב, ומאוחר יותר להכיר אישית,
נערה, שרצוי מאוד, אך לא הכרחי, שתהיה אחות במקצועה.
משום שהוא סבור שהיא תיטיב להבין את מצבו. עקב מחלה,
נשאר לו עדיין שיתוק חלקי ברגלו, אך קיימים סיכויים
טובים להבראתו המלאה.

בינתיים הוא נאלץ להשתמש בעגלת גלגלים וכמכונה
פרטית. את השאר יספר לה, ויש לי הרגשה שיש לו
הרבה לספר.

פנים חדשות כמכונית
הם נשמעים חבובים .)1176/28( ,הם שני חיילים גבוהי-
קומה ונאים, לפי דבריהם, אוהבים בילויים, צחוק והומור,
אך מבטיחים שהם רחוקים מקלות ראש. הם מוסיפים לזכותם
י״ב שנות לימוד ותעודות־בגרות, כהוכחה לבגרותם האינטלקטואלית.

אינם חסרי אמצעים, אם מכונית־של־אבא־העומדת־לר־שותי־לעתים־קרובות,
וכן אופנוע, נקראים אמצעים. הם משתוקקים
לפנים חדשות, ולכן הם רוצים להכיר שתי נערות
נאות ועליזות. הם רוצים תמונות. יום שיחרורם אינו רחוק,
ובאמתחתם תוכניות שהם מכנים פנטסטיות, הכוללות את
הארץ לאורכה ולרוחבה. הם מבטיחים לכן שמקמח זה יצא
לחם. ובכן?

פשעשרה ב 0לפ1ן
חזירה איפה היית כל הזמן!

לא נכון! אז את לא יו דעת...
אמרתי לך!
כן? אז מה את אמרת לו?
אז מה הוא אמר לך?
אז מה את אמרת לו?
אל תהיי טפשה!
אין שום חדש

לא יצאתי אתו עוד אבל הוא אמר שיצלצל.
אז מה אם הוא יוצא עם נירה?
מה, באמת?
מה, באמת?
אז מה אמרת לו עלי?
אז מה הוא אמר לך?
חזירה, צלצלי פעם.

שנים- היא יודעת...
ה מ שלי מים זה א ת זה
ב הכנו ת היופי של כל
אשהל?ן ראת החג :

מוסקט ו 1/כ חר
היין לאניני הטעם

פרתו
(מקודם ״פורט״) לקידוש

כרמל הוק

שפתון

לדגים ולעוף

אדום עתיק
לבשר

הלן ק ר טי ס
£א 1ז

ולסעודה

ברון ברנדי
לעידוד ושמחה

6א 14 1 5 5 1

בכל הגוונ ים המודרניים.
הנותן יופי לוהט לשפתיך

גו מ ל
מזי תי

מיקבי ואע וו ן יזניו! וז כ רי! יעקב

ו...לכה לצפרנים
בגוון

המתאים

לשפתון•

המנוי-
!!י 1לגז

1זפ\בו1ג,
ג א 3רנג
אגהו, ב\ז!\רם.

קולנוע
סרטים
ל כר צ -ציצ
אל תטוש אניה זד (ירון, תל-אביב;
ארצות־הברית); ראש כצל וארנוון־דוד,
תל־אביב; ארצות־הברית) הם שני סרטים

תאומים, שיצאו מחלציו של אותו אב עצמו
— הבמאי נורמן טאורוג. שניהם נולדו תאומים
זהים: מצחיקים, מבדרים ובעלי אותה
נטיה: לצחוק לכל אורך הסרט על מעללי
הצי.
אולם כל סרט נולד לאם אחרת: תסריטאים
שונים, שהעבירו בתורשה הבדלים בין
השניים. ראש בצל הוא סרט פרימיטיבי־למדי,
המנסה להיות משעשע ורציני גם
יחד. אל תיטוש אניח זו, הוא מבר-יק, אינו
חוסך בשום אמצעים כדי לעורר גלי צחוק
בקהל הצופים.
הטבח והנימפומנית. אחרי שהולי־בוד
פרעה, מאז תום מלחמת העולם השניה,
את חובה לכל הדרגות בצי — החל ברבי־חובלים
אמיצים וקציני צוללות נועזים, וכלה

ביים את שני הסרטים לפי אותה שיטה:
חמש דקות של צי, חמש דקות של ציצי.
בראש בצל חייב אנדי גריפית להתנשק חמש
דקות על הבד, על כל חמש דקות של קומדיה!
ובאל תיטוש אניח זו חייב לואיס, עם
כל חיפוש אחר האניה שאבדה לו, לחפש
גם את הדרך לנצל כראוי את זכותו על
אשתו החדשה — דבר שנמנע ממנו עד הרגע
האחרון של הסרט.

עצוב מאד
שלום לך עצבות

(אלנבי, תל־אביב;

ארצות־הברית) הוא תוצר אפייני של במאי
הוליבודי בשם אוטו פרמינג׳ר, המסרים כיום
בישראל סרט בשם אכסודום. צורת טיפולו
בספרה רב־המכר הראשון של פראנסואז
סאגאן היא בדיוק אותה הצורה בה הוא
מנסה לטפל באכסודוס.
פרמינג׳ר נטל רב־מכר שכבש את שוק־הספרים,
לקח תסריטאי מפורסם שיעבד את
הסרט לתסריט, הזמין חצי־תריסר כוכבים
קופתיים למלא את התפקידים הראשיים,

לואיס כ״אל תיטוש אניה זו״ וגריפית כ״ראש בצל״
תאומים מאב אחד ושתי אמהות

בסמלים גיבורים — מגיע ראש בצל סוף־סוף
אל הטבחים במשמר החופים.
אנדי (אני והסרג׳נט) גריפית הוא טבח
כזה: בנו של כפר, שהעצה היחידה שהאב
יכול ליעץ לבנו בצאתו למלחמה, היא כיצד
למנוע נשירת שערות. קשה היה למצוא
גבורה במעשיו של טבח משמר החופים:
הוא לא נלחם, אף לא הפליג מעולם באניה.
אך הוליבוד ידעה למצוא את הגבורה גם
בסוג אנשים זה.
גבורתו של הטבח מתבטאת בהכנת ארוחות
טעימות למרות שלא היה לו נסיון
לכך, בתפיסת קצינים מושחתים המנסים לגנוב
מתקציב האניה, ובעיקר בכך שעמד
בנסיון ולא התפתה לשכב עם אשת חברו
הטוב, גם כשזו עמדה על כך בתוקף וניסתה
להפעילו.
כאן מציג הסרט, אולי בפעם הראשונה
בתולדות הקוד האמריקאי, דמות של נימפומנית
— עם הסבר פסיכולוגי מתאים,
כמובן. שעה שרעיית הטבח הראשי מנסה
לפתות את גריפית, היא נותנת הסבר לדרישותיה
המופרזות :״אינני אשמה. נולדתי
כזאת. אני כל הזמן רוצה שאנשים יאהבו
אותי.״
אך גריפית האמיץ, שהוא קומיקאי ממוצע
ודל־העויות, עומד במבחן — דבר שאין
לומר לגבי הסרט.
תעלומת המשחתת. הבן השני, זה
של אל תיטוש אניה זו, הוא כבר קצין בצי.
זהו ג׳רי לואיס בתפקיד הקצין שטקלר,
שדוזקא בליל הכלולות שלו נקרא להתייצב
בפני ועדת־החקירה ולתת דין־וחשבון לאן
נעלמה משחתת עליה היה חתום. כל הצי
עוסק בחיפוש אחר אניד, זו, ומכיוון שלואיס
הוא שהיה חתום עליה לאחרונה, עליו לתת
את הדין.
ג׳רי לואיס מגלה בסרט זה את מלוא
כשרונו הקומי. בעזרת התסריט המבריק
הוא הופך את הקומדיה לפצצת צחוק, מתחילתה
ועד סופה. זהו ללא ספק אחד המוצלחים
שבסרטי הקומדיה הרבים של
לואיס.
השפעתו של האב־הבמאי על שני הבנים
התאומים ניכרת רק בנקודה אחת. טאורוג
העולם הזה 1176

מבלי להתחשב בכלל אם הם מתאימים לגילום
הדמויות של הספר, הפעיל מצלמות
סינמסקופ לתצלומי נופים ותמונות המון.
התוצאה — כשלון מחפיר.
ג׳ין סיברג היא בתו של נואף צרפתי
מזדקן (דוד נייבן) ,המבלה את זמנו על
חוף הריביירה ומתלבט אם להעדיף את
הליידי האנגליה המבוגרת וחריפת־השכל
(דבורה קר) על פני החתיכה הצרפתיה
הצעירה המטופשת (מיליין דימונג׳ו< כשהוא
נושא לבסוף לאשר, את האנגליה, המנסה
להשתלט על חיי הבת פורקת־העוזל, טומנת
לו הבת מלכודת, שבסופה הוא מאבד את
שתי הנשים גם יחד.
פרמינג׳ר העלה את סיפורה של סאגאן
בדרמתיות מופרזת ובחוסר רגש. אין כמעט
רגע בסרט, בו מרגיש הצופה שהמתרחש
על הבד נוגע אל ליבו. דמויות העלילה
הוצגו בשטחיות מדהימה, עד שגם
שמותיהם המצלצלים של הכוכבים אינם
יכולים לחפות על משחק שהוא לעיתים
מזעזע במלאכותיותו.
חדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• הקבצן העליז ( ה ת, תל-אביב)

— ז׳אן גאבין כקלושאר הפאריסאי שד,נ־וזדות
היא תורת־חיים עבורו, בסרט מקסים
באוירתו, עם שמץ של ביקורת חברתית.

• גיהנום בכרך

(צפון,

בדקי בקפדנות!
כל אריג לאחר שכובס בקצף הרך ללא אלקלי של
טקס סי ל שמפו היוצא נ קי להפליא כמו חד ש.
א ד ברא ש ורא שונה בד קי בקפ דנו תבעתה קני האת
טקס טי ל שמפו ש הנו א מי תי א ד ורק
באריזה א דו מ ה כחולה
הנו שאתאתת מונ תי. כל
אריזה דו מ ה בירוק או בכל
צבע אחר אינו אלא חקוי.

בכל קופסת ענק של טקסטיל
שמפו תמצאי הפתעה נעימה

תוצרת. נקה ״ המפיציםהיחידים חב ׳ גוריתבע ־ מ
פרסום או־קי

תל־אביב)

— בת־כפר תמימה הופכת פרוצה, ופרוצה
ותיקה חוזרת למוטב, בכור־היתוך של כלא
נשים. אנא מניאני וג׳ולייטה מסינה במשחק
מבריק.

• דדשיח בחדר המיטות

(אופיר,

תל־אביב; ארנון, ירושלים) — קומדיה רו־מנטיק,
על מלחין המותח מרהטת פנים.
דורים דיי ורוק הדסון, המועמדים לפרס
בשל משחקם בסרט זה.
• דודה טייב (אורה, חיפה) — דודה
בוהמית לועגת לסנובים ולאנטישמים, בקומדיה
מטורפת ומלאת בקורת חברתית. רוז־לינד
ראסל במשחק עילאי.

כל ה מ עוניני םבהקמת
חוג צלמים חובבים
מתבק שי ם לפנות בכ ת ב
אל ת. ד >225ת״ א ל שם קבל ת פרגוים

הרגשת בריאותם מצוינת, הופעתם צעירה, כח סבלם
וחסינותם נגד עיפות — מושלמת. הם נמרצים, ע ליזי ם...
עשו כמותם והשתמשו ב־

אפיסרום — הוא תוספת
הגיינית מבעית למזון עד
בסיס. מזון מלכות יציב״
<36166 8 0 ^316 8181(111866
נמרצות. סגולות בעלת

המפיץ

סל 74800 .

אם ו 1ת
שחקנים

וין ג

כיבו ש פאריס
אל חטיבת החיילות הלוחמות של צה״ל,
שהפכו לכוכבות קולנוע, נוספה השבוע
תגבורת רצינית. כי חיילת המרינס חנה
עדן, המקלענית זיוה שפיר ולוחמת הצי
הישראלי חיה הררית, קיבלו סיוע אגפי,
מהצלפת המקצועית חניה סוכר (מתחרז עם
בוקר) .אולם בעוד ששלוש החיילות המקצועיות
הראשונות כובשות את הוליבוד, יצאה
הצלפת לכבוש את ממלכת הבד הצרפתי.
מסתבר כי היא הצליחה לקלוע לבול.
חניה שותפה בסרט צרפתי בשם מעגל הקסמים
(שיוצג בקרוב בארץ בשם במנגל
החטא) ,כאחת מארבעת כוכביו הראשיים
של הסרט. הפרסומת סביב הסרט הגדירה
אותה כ״אחת מתקוותיו הבטוחות של הקולנוע
הצרפתי״ .לגבי שחקנית ישראלית צעירה
היה זה הישג ניכר.
מי היא חניה סוכר? הפירסומת הצרפתית
לא השאירה מקום לניחושים. היא פרסמה
ביאוגרפיה מפורטת בלודית ראיון.
צלפת מעולה .״דקה, שחורת שיער
(ארוך) ועור, חניה סוכר הינד, שחקנית ישראלית
צעירה בת ,22״ מכריז הפירסום
הרשמי .״היא נולדה בצ׳רנוביץ שברומניה,
לאב מהנדס ולאם מורה שנולדה על גדות
ים כינרת. בגיל שנתיים הובאה חניה לישראל,
תחילה לקיבוץ גבע ואחר־כך לתל־אביב
וירושלים.
״נטייתה לתיאטרון באה אליה בהיותה
לבושה במדי רב־טוראית של הצבא הישראלי,
שם שירתה 18 חודש. אחרי ששת החדשים
הראשונים של שימוש בכלי נשק, שעשו
ממנה צלפת מעולה, התנדבה הניד. לתיאטרון
הצבאי שהציג בפני החיילים הישראליים,
בעמדות הקדמיות של המדבר. היא
הציגה מערכונים בעברית, בהם התגלו כשרונות
המשחק שלה.
״בשובה יום אחד מעמדה קדמית, עלה
הג׳יפ שלה על מוקש והיא נפצעה קשה.
אחרי שחרורה, הגיעה חניה לפאריס להשלים
את לימודיה בפסנתר בקונסרבטוריון.
היא למדה צרפתית בזמן שיא, הצטרפה
אל שיעורי המשחק של סניה בלכובה•
״בשובה לישראל שיחקה במשך חדשים
רבים בתיאטרון הבינזח המפורסם, במחזות
מאריינה* ומראה מעל הגשר, שם התגבשה
כשחקנית מקצועית. אבל פאריס משכה אותה
והיא עברה לגור שם. כעת היא משתתפת
בחזרות במחזה של ויליאמס סוריאן, שיוצג
בסטודיו של שאנז אליזה.
״כאשר רואיינה חניה על־ידי היצרן שחיפש
נערה לתפקיד מנואלה בסרט מעגל

תוצרת מקורית של
1118י 8 8 מ 0111 יד^ 1^ 8 0 8

מתנות חג
היפות

ביו ת ר

אצל

פרו>נד
מתנות מועילות
בטוב טעם

ת״א, רחוב אלנבי 41
ומול קולנוע אלנבי)

פקידים !

תלמידים !

סטודנטיב !
הרשמו עוד היום לקורס ל•

קצו־נות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 3 0פמ .) 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב, רחוב גורדון .5

הצלחה

מובטחת!

י ־בינ״ סאי ^^

לדיזנז־ים
אקסחל 1סיבי

ההרשמה: ת ל -א בי ב
רדד פ עס קר 8-5 2אחה

לזיוה המקלענית, לחנה הימאית ולחנה הנחתת —

בץ השעות 19—15 , 10—8

מוצאים

* 6 1 6 ¥ 1 6 1 6 0־ 1 6 061

חניה סובר בסרט צרפתי 1960

מעתה להשיג ככל כתי־המרקחת
היחידי בישראל: א .מס, תל־אביב, ת .ד,402 .

4 .1 * 11*11

הכוונה למחזה מעיינה של משה פוליטי,
שהוצג בהבימה במשך כמה שבועות בלבד.

הקסמים, נבחרה היא מתוך 77 מועמדות
לתפקיד. מבחן הבד היה מוצלח ביותר,
הפך אותה לאחת התקוות הבטוחות ביותר
של הקולנוע הצרפתי.
״חניה סוכר מרוצה מאוד באולימפוס שלה
— כך היא קוראת לעליית־הגג בה היא
גרה. אם הגשם חודר מבעד לסדקי התקרה,
הרי שגם השמש עושה זאת וזוהי נחמה
נפלאה. חניה גרה שם עם כלבה גראנדל
ועם שני חתולי רחוב שאספה, ופסנתר
שבור עליו היא מנגנת מיצירות בטהובן.
היא מוצאת שכל דבר נפלא, מאז שבה
להכרתה אחרי עילפון של 48 שעות, כאשר
נפצעה בגבול הישראלי. המוות? — אין לחניה
דבר נגדו. הכסף? — היא מצפצפת עליו!
״היא מבלה את זמנה החופשי בקריאה
(בעיקר ניקום קאזאנצאקיס) ,בהאזנה לתקליטים
(בראהמס) בציור (מצבי־רוח וקריקטורות
של פרצופים) ,או בקליעה הרסנית
למטרה בירידים של פאריס.״
אהבת המחבר. אילו רצה מישהו מחבריה
של חניה בישראל לזהותה אך ורק
לפי הביאוגרפיה הרשמית הזאת, ספק אם
היה מצליח בכך. מכריה של חניה סוכר
מכירים אותה כנערה המבוגרת בחמש שנים
מלהיות בת ,22 גרושה ואם לילדה בת שש,
שמעולם לא שיחקה בלהקה צבאית ולא
רק שלא עלתה מעודה על מוקש, אלא שלא
היתד, אף פעם חיילת בצה״ל.
חניה שביקרה חדשים מספר בישראל בשנת
, 1956 אחרי תקופת־שהות ארוכה מילדות
בפאריס, לא הופיעה במ;.זה מראה
מעל הגשר בהבימה, השתתפה לעומת זאת
במחזה מעיינה וזכתה לביקורות קטלניות.
אולם היא התפרסמה יותר אחרי שאשתו
של מחבר המחזה, משה פוליטי, ניסתה
להתאבד כאשר גילתה את יחסי האהבה
המתוקים בין פוליטי לסוכר, שהביאו ״לחניה,
בין השאר, גם את התפקיד הנשי הראשי
במחזהו (העולם הזה .)954
אולם עוקצה של הקריירה המופלאה של
סוכר טמו! במקום אחר. חניה, שהוריה
גרים ב שראל, מחזיקה בדרכון צרפתי, והיא
אזרחית צרפתיה למעשה. אולם לצורך הפיר־סומת
היתד, חניה מוכנה לחזור ולהיות
ישראלית.
תיאטרון שיכוי־ים -ודא מ״ן
מסיכתכץק טייל של תיאטרון סמבטיון
אינה מ ויבה עליזה ביותר. היא לא
נערכה לציון מאורע חגיגי כמו הישג אמנו־תי
או הצלחה קופתית מסחררת, דומה יותר
למסיבת אזכרה למת. והמת, הפעם, הוא
הסאטירה ה שראלית המקורית.
אין זה סוד שסמבטיון הגיע בתכניתו האחרונה,
עמוד על הראש, שהועלתה ערב
הבחירות האחרונות, למבוי סתום ולמשבר
כספי. הסיבה לא היתה נועצה בחוסר־בשר, נם
של שחקני התיאטרון ומנהליו, כי אם בחוסר
העולם הזה 1176

האביב כבר הגיע, ה2ן יץ
בבצבץ העבר רפינה. ה־בבביניב
הראשנניב הריצנ
ריב אה ביר הברנץ שר
הבהרבציב, נבענר שבנע-
שבנעייב יתנפשנ בביבי
ההכרה באנה ארפיב שר
בני הארץ. ראנרך בנף ה־יב
ההיכנן, ער שהי גתה
יב כינרה, בביבי הבתרב
שר יב-בנף נבביב הכב־ריב
שר יב-הברח־ — אץ
! בפגן כי 1הנ הבירני ההבו־ני
בעפר 1שר ישראר.

שאלון מו ע מ דו ת
את השאלון הזה זכאית למלא המועמדת
עצמה, וכן כל אדם אחר המעוניין להמליץ
על מועמדת, המתא׳מה לדעתו לתחרות.

השם:

מצב משפחתי
הכתובתהמלאה: י --

גופות שזופים יוצגו שוב לראווה,
תחת קרני השמש. ד
שוב תישאל השאלה: מי הנאה
בבנות החופים? מי תהיה

שנת הלידה

מלכת

מקום הלידה
שנת העלית

צבע שיעד:

צבע עיניים :

וב״הבימה 1956
— תגבורת מצלפת
תנאי־קיום לתיאטרון סאטירה אמיתי בישראל.
סמבטיון לא היה מעולם תיאטרון סאטירה
במלוא מובן המלה. הוא העלה מערכונים
פושרים, שלעגו פעם נוספת לביורוקרטיה
ולמסים או להווי הקיבוצי, פזמונים שבמידה
והצליחו היו רומאנסות ולא הצלפות
סאטירה. סמבטיון לא הלך מעולם בדרך
הישרה של התקפה על נושאים אקטואליים.
הוא נמנע מלגעת בבעיות האמיתיות של
החברה הישראלית, הסתפק במערבונים על
נושאים שבינו לבינה ונושאים־שוליים אחרים.
מלאי נושאים אלה נוצל עד תומו, ובחורות
מספר. למחברים הבינוניים שסיפקו
את החומר לתיאטרון לא היה יותר מה
להגיד, מחברים אחרים לא קמו. הפזמונאים
גמרו את מלאי החרוזים המפולפלים שברשותם,
וסמבטיון ניצב בפני שוקת שבורה.
משקאות ייכוא. כדי לנסות ולהחלץ
ממצב זה, הקימו מנהלי סמבטיון הנהלה
אמנותית חדשה, בעזרתה הרכיבו את תכניתם
הנוכחית. הפתרון היה פשוט: במקום
סאטירה מקומית אקטואלית וחריפה, החליט
סמבטיון להעלות סאטירה של יבוא,
פרי עטם של מחזאים נודעים מכל ארצות
העולם.
תערובת זו היתד, צריכה להיות הקוקטייל
החריף והמשכר שיראה לקהל הישראלי
את טעמה של סאטירה אמיתית, צולפת ו־דוקרנית.
לצורך זה גויסו מהמפורסמים
שבשמות הסאטיריקאים בעולם. מיכאל זוש־צ׳נקו
הרוסי תרם מערכון בשם הערדל ש אבד;
ברתולד ברכט הגרמני מערכון בשם
המלשין; שאנדור גאבור ההונגרי ואנטון
צ׳כוב הרוסי נתנו אף הם משלהם.
אחדים ממערכונים אלה טובים יותר ואחדים
טובים פחות. כמה מהם, למרות
שמות מחבריהם, פשוט גרועים.
שני עמודי התווך של סמבטיון, זאב
ברלינסקי ומרדכי בן־זאב, השקיעו את
מלוא כשרונם הדרמתי בהצגת המערכונים.
במאי חדש (דן קידר) וצייר תפארות חדש
(דני קראוזן) גויסו גם הם לעזרה. אולם
התוצאה היתה מאכזבת למדי.
כי היבוא הזר היה אולי מעולה קצת
יותר באיכותו מהתוצרת המקומית, אולם
הוא היה אותו סוג של תוצרת. שוב חזרו
הנושאים של פקידות ביורוקראטית — הפעם
ברוסיה — ומס־הכנסה. מערכונים
גדושים, שעקצם ברור מלכתחילה, שאינם
מסוגלים עוד לסחוט אפילו חיוכים.
הקוקטייל של סמבטיון, למרות החוזיות
הזרות שעל הבקבוקים מהם נמזג, דמה
בטעמו בדיוק לקוקטיילים המקומיים הקודמים•
היה זה אולי סמלי שהטוב שבמערכו־ני
התכנית היה המערכון הישראלי היחיד
— מערכונו האוונגרדי של עמום קינן, לכל.
זוג העפרים, המופיעים בשירה בין מערכון
למערכון, הם נחמדים למראה וקולה
של הבחורה גם נעים לאוזן. אולם שירת
הקאברט העדינה שלהם, גם היא אינה
תחליף לפיזמונים של תיאטרון סאטירה.
* עם אהרון מסקין, במחזה מעיינה.
העולם הזה 1176

ידיעת שפות— :

בשנהייב האברנננה ננ \1הבנבר הישרארי ארו השנ-
בנהינ: יהנדיה בנרבי הברננדיה בינה בינרר השברבנ-
רה הן ברמה הביב בבפר 1נבבפר 2שר ישראר,
שז־מ רייצג אה הארץ בבבע בארצנה היב ההיכץ.
עתה הגיע המועד לבחור במלכה החדשה, לשנת ,1960 ומערכת
״העולם הזה״ מציגה שוב את השאלה: מי היפה בבנות המים
של ישראל? מי תזכה בתואר?
1הכתר מחכה לזו, שתסמל את
הרעננות של הדור הצעיד ואת
חדוות־החיים של העם השוכן
על חופי ימים. גם לה מצפה
סיור גדוש־רשמים בעולם. ואילו
לסגניותיה מוכטחים פרסים יק־רי-ערך.

כיצר
היבבר הברכה? כר
צעירה ימרה רהגיש אה
בנעברנהה. כר אשר עריה
רעשנההנארהבציא, הבר
בהשמע, רנערה ההב־רנה,
ה.ד ,136 .הר-אביב,
הצרנב שרה בבגר-יב,
בצירנף שבה, כהובהה
הבראה, גירה נהיאנר\2צר
שר בייה. אב אין בירה
הצרנב הנראה בהאיב ר-
הברנה ב, יכנרה היא רש־רנב
את הפרבניב הנ״ר ר-
נערה התברנה, נב תדאג
רצרבה. צרבי ההברנה
גב ישנבנבב בבנפי הארץ,
יצרבנ בדי שבנע בשבנע
בתרבצנה שהיראנה רהב
כבנעבדנה בהאיבנה.
השנה, במו כשנה שעברה,
יקבעו אך ורק התבונות האישיות
של המועמדת. הבחירה
תהיה שוב רק בידי הקהל, בהצבעה
פומבית, גלויה וישירה.
בל קורא יבול להמליץ על
מכרות, למלא עבורן את הטופס.

פפורט(לציין איזה

מקצוע או שטח לימודים :

מקום העבודה או הלימודים - :

מפורט, להקה אנזנותית או כלאגודאחדז

פרט איזה ומתי :

חוכבויות :

אם אחז הפריטים אינו חל על המועמדת,
אל תמלא אותו. יש לצרף לשאלון זה
את תולדות החיים של המועמדת, עד
כמה שהן ידועות לממלא שאלון זה.

נא לשלוח את השאלון הממולא
בצירוף החומר, למערכת העולם
הזה, ת.ז , 136 .תל־אביב, ולציין
על המעטפה ״מלכת המיס .1960״

נא להדביק את תמונת המועמדת כאן.

ספורט כדורגל שגעון הגדלו ת
מזה זמן רב לא התענו אזרחים כה רבים
בשל קול־ישראל, כשם שהתענו השבוע. לא
היה זה בשל תכנית ששודרה ברדיו הישראלי,
אלא בשל תכנית שלא שודרה. רבבות
האזרחים שרצו להצמד למקלטים ביום הראשון
השבוע, כדי לעקוב אחר מהלך תחרות
הכדורגל בין ישראל ל ודן, שנערכה
באתונה, התאכזבו קשה. קול־ישראל לא
העביר שידור חי ממהלך המשחק.
״זה בטח בגלל השידורים המסחריים!״
רטנו המאזינים, קול ישראל לא רוצה שיאזינו
לדבר אחר.״ הסיבה האמיתית לאי־העברת
השידור היתה נעוצה דווקא בשירות
השידור היווני .״אין לנו משדרים פנויים,״
הודיעו היוונים עוד לפני שבועיים לקול־ישראל,
בתשובה לבקשה לאפשר העברת
שידור חי מהמגרש. זו היתה הסיבה הרשמית.
היא השאירה הרבה מקום לניחושים
בקשר לסיבה האמיתית. אחד הניחושים של
אנשי קול ישראל: חשש של התערבות ערבית
ביוון.
הסיכוי — תיאורטי. האכזבה מקול־ישראל
מנעה מרבבות האזרחים דאבון לב,
חסכה להם מתיחות שהיתר, עלולה להוציא
אותם מכליהם. התוצאה הסופית של המשחק
הונחתה כמהלומה כבדה בבת אחת:
ישראל הפסידה ליוון בתוצאות . 1:2
לו נשרו
השערות!
ולך?

דאגות שע ר
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינס
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 2:2128 חיפה, רחוב הרצל .1

לא היה זה הפסד מחפיר. הוא גם לא
היה בלתי צפוי. אולם אף על פי כן היה
בו משום עלבון צורב. כי אוהדי הכדורגל
בישראל פיתחו בליבם תקווה נסתרת. בלב
רבים נרקם החלום, בו נראתה הנבחרת הישראלית
כקוטלת ענקים המצליחה לגבור
על נבחרות יוון ויוגוסלביה ולפלס לה דרך
למשחקי־הגמר האולימפיים ברומא.
השיפורים הרבים שחלו בנבחרת הכדורגל
הישראלית, מאז הצבתו של גיולה מאנדי
לתפקיד המאמן והמרכיב; נצחונה של הנבחרת
על יוון ברמת־גן ותוצאת התיקו נגד
יוגוסלביה, היו גורמים מעודדים לתקוות
הורודות.
נצחון שני על הנבחרת היוונית היה מאפשר
לישראל להסתפק בתוצאת תיקו נוספת
נגד הנבחרת היוגוסלבית, כדי להשאיר
סיכוי להגיע למשחקי הגמר. אולם ההפסד
הרחיק סיכוי זה מאוד, אם כי מבחינה
תיאורטית לא אפסו סיכוייה של ישראל גם
כיום להגיע לגמר. אם תשיג הנבחרת הישראלית
ביום ראשון הבא נצחון על הנבחרת
היוגוסלבית בבלגראד, דבר שהוא בלתי
מתקבל על הדעת, ואם היוגוסלבים יצאו
בתוצאות תיקו בלבד במשחקם־החוזר נגד
הנבחרת היוונית, דבר שגם הוא רחוק מל־התממש,
תזכה ישראל בכרטיס הנסיעה לאולימפיאדה
ברומא.
אולם הישובים אלה הם תיאורטים בלבד.
עם ההפסד ביוון, אבד הסיכוי הממשי ונגוז
חלום הכדורגל הישראלי שטופח בלב רבים.
דם צעיר. הנקודה המרגיזה ביותר בהפסדה
של הנבחרת הישראלית ביוון היא
העובדה, ששחקני הנבחרת — כמעט כולם,
להוציא שניים־שלושה — שיחקו למטה מרמתם
הבינונית הרגילה. למרות כל ההצהרות
המוקדמות של שחקני הנבחרת, מאמנה
ומנהליה, שהעידו על בטחון־עצמי בנצחון
על יוון, שיחקה הנבחרת הישראלית לא רק
בחוסר בטחון אלא בחוסר התלהבות בולט,
כאילו היה ההפסד ברור מראש.
משחקה של הנבחרת לא התעלה אפילו
לדרגת־המשחק הירודה שהפגינה במשחק
נגד יוון בארץ, בו הצליחה לזכות בגלל
שער מקרי של שייע גלזר, בדקה שלפני
האחרונה, בתוצאה . 1:2שחקנים שהצטיינו
במשחק הראשון בהשוואה לחבריהם, כמו
אהרון אמר ואברהם מנצ׳ל, היו הפעם הגרועים
במגרש. ביחוד הכזיבה שורת החלוצים,
שגילתה אזלת־רגל מחרידה בפריצות
ובבעיטות לשער.
במצב זה טבעי הוא שמחפשים אחר
האשם לצורת משחק גרועה זו של הנבחרת.
עוד לפני המשחק, ידעו כבר רבים את מי
אפשר יהיה להאשים, אם תפסיד הנבחרת
בצורה מחפירה. הכתובת היתה, כמו במקרים
דומים — המאמן גיולה מאנדי.
כי מאנדי, שעד כה לא חולל שינויים ניכרים
בנבחרת, לעומת הרכבה לפני בואו,
עשה צעד נועז לפני המשחק עם יוזן. מאנדי,
שבמשך שנת־עבודתו הראשונה השקיע את
עיקר מאמציו בהעלאת המוראל והכושר הגופני
של אנשי הנבחרת ובהקניית תכסיסים

טאקטיים, חולל רק לפני המשחק נגד יוון
שינויים של ממש. הוא סילק את המגינים
הותיקים של הנבחרת, שהכזיבו במשחקים
קודמים, הכניס במקומם שני שחקנים צעירים
חסרי־נסיון.
היה זה צעד שעורר תרעומת וביקורת
עוד לפני המשחק. אחרי המשחק היה ברור
שרבים יאחזו בנקודה זו כדי לנגח את
מאנדי.
מחיר הנפיון. למרות שאחד המגינים
החדשים, מרדכי בנבנישתי, היה אחראי באופן
ישיר לשני השערים שספגה הנבחרת
הישראלית, תה ר, זו שטות להאשים את
מאנדי בהצבתו לתפקיד זה. ממלאי־מקום
חדשים, חסרי־נסיון, חייבים למלא את מקומם
של כדורגלנים שנכשלו. אם לא ישותפו
במשחקים ישארו לעולם חסרי־נסיון.
הפסדים ומפלות של נבחרת לאומית הם
בבחינת חרפה ובזיון לאומי, כאשר הם באים
בשרשרת ללא־סוף. אולם הפסדים בתוך
שורת נצחונות נכבדים, ותוצאות תיקו נכבדות
לא פחות, הם תופעה טבעית גם לגבי
הנבחרת המעולה ביותר. שגעון־הגדלות
של כמה פרשני ספורט ואוהדי כדורגל, הרוצים
לראות את ישראל כמעצמת כדורגל
בלתי־מנוצחת, אסור לו שיביא לידי ערעור
האימון במעשיו והחלטותיו של גיולר, מאנדי.
אתלטיקה העיקר -ר• ו־כוח־ם
אם יכול היה מישהו לטעון, כי מקפחים
אותו בהשתתפות במשלחות ספורטאיות
בענף האטלטיקה הקלה, ניתנה לו השבוע
ההזדמנות להוכיח את יכולתו. מבחן האתלטיקה,
שנערך השבת באיצטדיון המכביד,
בתל־אביב, בישר חידוש בשטח הרכבת הנבחרות
בישראל. במבחן, שנועד לקראת
הרכבת הנבחרת להתמודדות גומלין נגד נבחרת
קפריסין בסוף החודש, לא נלקחו בחשבון
שום הישגים ותוצאות קודמים. שני
המנצחים במבחן בכל מקצוע, צורפו אוטו מטית
לסגל.
״מבחן אמריקאי״ מעין זה יכול להביא
להפתעות מרעישות. הוא יכול לגרום לכך
שספורטאים בלתי־ידועים יצורפו לנבחרת,
במקום של בעלי־שיאים. אולם הפתעות מצורפות
מעין אלו לא אירעו השבת. המנצחים
היו גם הפעם בעלי השיאים וההישגים, המתמידים
באימוניהם.
את ההפתעה היחידה בתחרויות היווה
עמום גרודז׳ינובסקי 20 הרץ המצטיין
של מכבי תל־אביב. עמוס, מורה להתעמלות
שהשתחרר רק לאחרונה מצה״ל, חולל סנסציה
בהישגיו השבת. הוא השתתף בשתי
ריצות — 100ו־ 200 מטר — הגיע בשתיהן
ראשון, לפני אלוף ישראל בריצות למרחקים
אלה, הרי קנה. אולם הרי לא איבד את מקומו
במשלחת; בשני המירוצים הגיע אחרי
עמוס.
דיסקוס ויום הולדת. המבחן האמריקאי
לא הביא אמנם להפתעות מיוחדות,
אולם שאלה אחת פתר: לא ד,יו. ולא יהיו
ויכוחים בקשר להרכבה של המשלחת. הסביר
חיים ארנברג, מאמן הפועל ראשון-
לציון ואחד משני המאמנים של הסגל האולימפי
:״מבחן כזה יש לו מעלות וגם חסרונות.
החסרונות הם שקורה שאתלט מצוין
נמצא במצב־רוח רע, נכשל ולא נכלל בהרכב.
כולם יודעים שאלה שנכללו גרועים
הרבה יותר, אבל זהו מבחן אמריקאי. קרה
באמריקה שספרינטרים מצוינים עפו בגלל
כשלונות מקריים. אבל יש בזה הרבה מן
הברכה. במיוחד בשבילנו בישראל. זה חוסך
לנו את המחלה הלאומית שלנו, שהורסת כל
חלקה טובה בספורט. זה חוסך את לויכוחים.
אין הפועל ואין מכבי — יש מי
שמצטיין!״
מי שלא הצטיין במבחן מיוחד זה היו
המארגנים. הזמנות נשלחו רק לחלק מן
המשתתפים; לא הוצאה תכנית תחרויות,
ומתחרים שהיה עליהם להופיע רק אחר־הצהריים
באו בבוקר מחיפה, ישבו ממורמרים
כל היום בחום הלוהט.
גם נשים הוזמנו. לקפריסין יסעו אמנם
רק הגברים, אך למען הגיוון הוזמנו נשים.
אלה שמצאו את מקומן הופיעו: אלה שלא
היה להן מקום נתבקשו לזוז הצידה .״מה
את עושה פה?״ שאל מאמן הסגל השני,
אברהם גרין, ממכבי תל־אביב, את אולגה
הררי אלופת הדיסקוס ,״הנשים רק מפריעות
כאן, לכי הביתה!״ אולגה לקחה את הדיסקוס
והלכה הביתה .״אם אין להם נימוס,
שילמדו. וחוץ מזה, יום ההולדת של בתי
חשוב לי יותר.״
העולם הזה ; 176

קול את 11; ,חם