גליון 1177 מתאריך 13 באפריל 1960

נסדר ת התחרות

חג הפסח

כבוד
אפ שר להשיג בכל ה חנויו ת

ת ה צילון מ שוב ח
ג ם בלן ופסאות של 100 גרם
מאתר שלא חיה באפשרותנו
לספק את הדרישה המוגברת
יגס לקוחותינוהסליחה

וי סו ע קי

־נז ל

אחד התפקידים המשניים של עורך העולם הזה, הוא לארח
עתונאים זרים. משרד־החוץ אינו שולח אותם אלינו, וגם לא לשכת
העתונות הממשלתית. אך איך שהוא מוצאים רבים את דרכם
אלינו. במוקדם או במאוחר, בלונדון או בתל־אביב, הם נתקלים
באדם האומר להם :״אגב, כדאי לך להיפגש עם אנשי העולם
הזה. תשמע שם דעות השונות מן הדעות הרשמיות.״
יתכן שהעתונאי אינו מתכונן כלל לקבל עצה זו. או כשהוא
מתחיל במסלול־הביקור הרשמי, ועובר מדובר אחד למשנהו,
ושומע בפעם האלף את אותן הסיסמות השדופות, בא הרגע בו
מתגבר בו הרצון העז לשוחח עם מישהו שיגיד לו משהו חדש.
ואז הוא מגיע אלינו.

בחודש שעבר טילפן אלי אדם בלתי־מוכר, בעל דיבור אנגלי
רהוט, וביקשני להיפגש עמו. הזמנתיו אלי הביתה. דיה זה
גבר צעיר, גבוה׳ יפה־תואר, בעל חזות אצילית ונימוסים מושלמים•
הוא הציג את עצמו בשם איטלקי ארוך, שלא תפסתיו,
ואמר שהוא כתב של השבועון האיטלקי ל׳אספרסו. הוא רצה
להחליף דעות על יחסי ישראל־ערב.
מאחר שלא תפסתי את שם המשפחה שלו, והוא גם לא הגיש
לי כרטיס־ביקור, אמרתי שאקרא לו פשוט ״ניקולה״ .הוא נראה
שמח — ועדיין לא ידעתי למה.
שוחחנו כשלוש שעות. אחר־כך הלך לתיאטרון. לאחר מכן
חזר, והוספנו לשוחח עד השעות הקטנות של הבוקר. עברנו מן
השטח הפוליטי לשטח העתונאי, גילינו זהות רבה בין הבעיות
והפתרונות של העולם הזה ול׳אספרסו. שניהם שבועונים בלתי-
תלויים, בעלי נשמה אופוזיציונית, המשלבים גישה פוליטית רצינית
עם סגנון עתונאי חי, ואפילו סנסציוני. שניהם בלתי־אהודים על
השלטון בארצם.
שעות מעטות אחרי שנפרדנו, טס ניקולה לאיטליה. עוד
באותו יום טילפן אלי ידיד, שאל אותי בהתרגשות :״אתה יודע
מי היה אצלך אמש?״ אמרתי שכן, עתונאי צעיר בשם ניקולה משהו.
״משהו!״ קרא הידיד .״זה היה הנסיך ניקולה קאראצ׳יולו, בן
אחת מחמש המשפחות האצילות ביותר של איטליה! משפחתו היא
בעלת ל׳אספרסו. אחותו היא בעלת מפעלי פיאט האדירים. הוא

כשר לפ סח

€4 8 4 <:1.1<11.0

ויקטור לחג
אגבגגז האביב גרגרי חלחשח גבריח לחג נזגצגינז בוזדגדז האלגוגויוז
ויקטור בתל־אביב, רחגב בג־יהגרה ,6ריר גגגגרבי. גזבננזי ר!\רג\,
קגוגר\ גגגרילג, הגלאגת 5יציגה, גזגדליגז איגולקייח גא\זרי 5אצ1ג >גח
טרחליח ארגביח וקצרינז, ויקנו 3יאי?ל לערבה ההרטה. בגרי הינג
החריטים, חבגחייח אג חליב, חחחרסיט אג בלג

4 <*1*01.4

הראית את הספה הכפולה אצל

א 1ש • נסק
תל־אביב, רחוב הרצל 56

1ן מקורי, נפתחת למטה בקלות רבה וקוויה
ן ומודרניים. כן תמצאו מבחר עשיר ורבגווני של
;כות ריהוט סלוני וחדרי שינה בדוגמות חדישות.

גם לאוטו
גם לנוף
גם לבית
ולחוף

מערכות הריהוט החדישות ביותר
תמצאו אצל

א ! .וזובסק ״
תל־אביב, רחוב הרצל 39

ספות כפולות נהדרות ונוחות, לפי
התכנון החדיש ביותר, מערכות סלון
מפוארות, חדרי אוכל וחדרי שינה.

חרושת לרהיטים ב. ג .את א. לוינשטיין
מות חדישות ביותר בבית־המסחר לרהיטים

דוינ ש ט״ן
ת החרושת:

בית המסחר:

ל-אביב,
כז וולובלסקיזוב מם׳ 2
יפון 82525

תל־אביב,
רחוב הרצל 43
טלפון 83575

רהיטי בית ומשרד מוכנים ולפי הזמנה

התחלת מאמרו של קאראצ׳יולו ב״ל׳אספרסו״
הוזמן לארץ מטעם מפא״י!״ נסתבר כי הנסיך הענוותני והשקט
סבל מאד בארץ בגלל היחס הסנובי לתואר־האצולה שלו, שעשה
רושם כביר על כל הישראלים. לכן כל־כך נהנה גם על
שהתעלמתי משם־המשפחה שלו. בשדה־התעופה (סליחה: בנמל-
התעופה ),הזכיר לטובה את העולם הזה באוזני אותו ידיד.
מכיוון שהיה אדם סימפאטי מאד, בעל דעות מתקדמות מאד,
שמחתי על הפגישה. התכוננתי לשכוח אותה.

הדבר לא ניתן לנו. הנסיך הזכיר את עצמו בצורה יפה מאד.
לפני שבוע הגיע לארץ מאמרו הגדול על ישראל (שהזכרתיו
בשבוע שעבר) ,בו הקדיש מקום נרחב מאד להעולם הזה.
בראשית מאמרו תיאר קאראצ׳יולו את המתיחות אותה מצא
במטכ״ל הישראלי אחרי פרשת חירבת־תוזאפיק, ואת אח־ירת־המלחמה
הכללית במרחב. הוא לא הטיל ספק ברצון המנהיגים הישראליים
בשלום, אך פיקפק אם מנהיגים אלה מסוגלים לחתור לקראתו
ברצינות, לאור השגותיהם הרעיוניות .״איש בישראל אינו מעז
כיום למתוח ביקורת על השגות אלה,״ *וסיף הנסיך ,״מלבד
העולם הזה, השבועון הנפוץ ביותר בישחול.
״כדאי לתת את הדעת על רעיונותיו: אם נכון הוא שהממשלה
הישראלית רוצה בשלום, נכון גם שהאנשים הממשיכים לקיים
מדיניות זו אינם׳ אולי, המתאימים ביותר להשגתו.
ביותר, המפרידהכיום בין ישראל ומדינות״
״הבעיה החריפה
ערב, היא בעית הפליטים הערביים, אשר עזבו ב־ 1948 את
השטחים שנכבשו על־ידי היהודים ...ממשלת בן־גוריון הכריזה
פעמים רבות שמדינת־ישראל יכולה לקלוט לפחות שלושה מיליון
עולים יהודיים נוספים. לכן לא מובן מדוע אי־אפשר מבחינה
כלכלית לקלוט את הפליטים הערביים, הסיבה האמיתית להתנגדות
הממשלה, לה מסכימות כל המפלגות הציוניות — מלבד מפ״ם,
היא אחת: החזרת הפליטים פירושה חיסול הצביון היהודי של
המדינה.
״אין דרך טובה יותר לסיים ויכוח זה, מאשר לצטט מתוך
מאמר ראשי של עורך העולם הזה, :היהודים לחמו במשך אלפי
שנים להקים מחדש את מדינתם. הפליטים הערבים אינם יכולים
לוותר מרצונם החופשי על שיבתם לארץ מכורתם. שני הצדדים
צודקים. הטרגדיות האמיתיות בהיסטוריה קורות כאשר כל
אחד מהיריבים מגן על
זכות אמיתית, שאין לו כל
אפשרות לוותר עליה.׳ ״

מכתבים
גורל הפרט

אחרי קריאת מאמרו של משה אסולין
(על אשתו, שהרבנים אסרו לה להינשא
למאהבה — העולם הזה )1173 ברצוני
לשאול:
מה טעמם של הדיבורים היפים של נציגי
מדינתנו על אופיה המערבי־הדמוקראטי־המתקדם
של ישראל, בזמן שחוקיה גורמים
לטרגדיות אנושיות כאלה? מה טעמה של
מגילת זכויות־האדם של האו״ם, אם איז
באפשרותה למנוע ממדינה חקיקת חוקים
כאלה?
הציבור שלנו רגיש נורא לכל פגיעה
ב״כבוד הלאומי״ ,אבל הוא אדיש באופן
מחריר לגורלו של הפרט. מתי תתעורר
תנועה להצלת האזרח טהשתוללותה של
מכורת לאומית־דתית?
ד״ר אלכסנדר זק, תל־אביב

ז׳אן ד׳ארק במראר

קראתי את המכתבים בנוגע להדיה הדרוזית
בכפר מראר, הכפר הקרוב ביותר
לנביא יתרו (העולם הזה .)1172
לפי שאני יודע ומבין שאלוהים ברא את
בני־האדם עם עיניים קדימה, על מנת להסתכל
קדימה,
ולפי שאני מאמיז שאלוהים שלח מצדו
את הנערה הזאת לכפר הזה, שלחה כדי
להקדים ולהסדיר את הצעירים והצעירות
לקו ההתקדמות של המאה העשרים,
לפי שאני קראתי בהיסטוריה על הנערה
הצרפתיה אשר נשלחה להציל את העם הצר־פח״י
מהדיכוי — כז גם הנערה הנ״ל.
אני, וכל הצעירים של דלית אל־כרמל
מצדיקים את דעתה בנוגע לעניז הזה ועוממבקש

דים לימינהגוה אחד. כמו כן
עזרת משרד החינוך והתרבות, למלא את
דרישתה, שתהיה מורה בכפר, על מנת לקחת
את העניז לידיים.
מאחלים לד, הריה, הצלחה והתקדמות!
נסים נסראדין, דלית אל־כרמל

רגליים לדבר

הופתענו לראות במדור ״חפש את האשה״
(העולם הזה ,)1173 תצלום של חדרנו, בצר
כתבה על האדריכל גד שטרן.
מבלי להמעיט חלילה בערכו של האדריכל
הנכבד, רצינו לציין כי הידיים ידי מר
צבעי הריהוט והחדר הם
שטרן, אולם
אישיים בהחלט.
חיים ומלכה רוסו, בית הכרס, ירושלים
לטענת הקוראים רוסו, בניגוד לארון־הספ־רים
שלהם, יש רגליים.

מי ומי אצל איזי

ב״העולם הזה 1175 פורסם מכתבו של
קורא בשם דן ק.
שהוא כביכול אודות
.,פרטי מכתב זה
מסולפים בהחלט.
התמונה המופיעה
ליד המאמר, ותחתיה
השם י דייר, איננה
תמונתי שלי, אלא
של נערה אחרת, אשר
זהותה ידועה לי בסקרה.
מעולם
לא ביקרתי
במרתפו של איזי.
הריני דורשת במפגיע,
כי כותב המכתב
הנ״ל יפרסם
בעתוז תיקון טעות,
ובקשת סליחה
בקשר ״נערה אחרת״
למכתבו. אם לא יע
שה זאת, אאלץ לפנות
להתערבותו של בית־המשפט נגדו בנדון.
שושנה
ריין, הר הכרמל, חיפה לעתים כאחת הבחורות שנהגו לבקר
תכופות במרפתו של איזי, אני רוצה
למחות בתוקה על הנאמר בכתבה הראשונה
הזה 1160 על נושא יה,
של ״העולם
ולתמוך ברברי איזי
בכתבה השניה (העולם
הזה .)1173
שום אורגיות לא
היו שם. בהתחלה
היתה שם אווירה
נחמדה ממש, אווירה אנשים תרבותית.
באו וקראו מפרי
יצירתם. אולם מפני
שאיזי נתן לכל אחד
להיכנס, ונם אני —
ושאר הבנות שנהנו
לבקר קבועות —
הביאו כל מיני אנשים
שאולי לא היה
מקומם שם, השתנתה
האווירה.
אנשים ששמעו עוד
מודם לכן שמועות כוזבות, כאילו המרתה הוא
מקום שאפשר להתפרק בו מבחינה מינית,
באו והתחילו לנסות להתנהג לפי השמועות.
אנשים אלה גרמו לאווירה עכורה ובלתי־נסבלת,
עד כי האנשים הקודמים, ידידיו של
איזי, עזבו את המקום.
אי-אפשר להאשים את איזי במעשי אנשים
הזמין אותם, ושעשו במקום
שאיש. לא
בטוב בעיניהם.
צפי לוין, שיכון רמת־אביב
כתבת העולם הזה, שלא האשימה איש,
תיארה את התקופה שבה נוצרה, לדברי
חקוראיה לוין ,״אווירה עכורה ובלתי־נסבלת״.

הבעיה הלסבית

סוף־ כל טוף העלתה משהיא את בעית
הלסביות על הפרק.
יש לה מזל, לאותה הלסבית (העולם הזה
)1174 שמצאה את בת־זונחה, ושיחסיהן
ואהבתן נמשכו למעלה משנתיים — אר
מה עושות אלו שסובלות את הסוד בתוכן,
וזעולם הזה 1177

או הסובלות את הרכילות וההשמצות בין
אנשים שלא מבינים אותן, ושלא משתדלים
לעזור להן?
אדרבה, נשמע מפי לסביות כתובות מדו־ייקות,
כדי למצוא את החברה שתהיינה מקובלות
בה, ולא תמשכנה לסבול את ההשמצות
ואת הסבל כפי שסבלו עד כה.
פלונית, תל־אביב

זהו:

נסעתי על קטנועי יום אחר, ובצד הכביש
מצאתי החבילה הקטנה שאני מצרפת. היו
בה ארבע תמונות, של אותו אדם, שתים
מכל סוג.

זה הוא 1בכל רמח אבריו, בכל אחת
משערותיו (לקוסם־
טיקום רובינם הוא
ב״ה לא צריד ללכת)
כל זיע מפניו הנפלאים
רבי הבעת קידוש
השם ושמירת
המסורת.
היו שם גם כרטיסי
הגרלה של הביטוח
הרפואי לבני
ישיבות, מיסודו של
מפעל התורה. כל
כרטיס לירה. הגרלות:
ש״ם בבלי,
אינציקלופדיה תלמודית
ועוד. אני
מצרפת זאת. מסכן.
ודאי אבד לו והוא האלמוני יצטרר לשלם אם
לא יהא לו כסה,
אני אתן לו. בטח שאתן לו. הכל אתן לו.
(רק בלי כוונות!).
מה לאמר לד עוד רותי ב״ה? הכל כבר
אמרתי. שאיני יושנת בלילות? שאני מחכה
לראותו? שהוא הפר לחלק ממני? שאני
רוצה אותו? מה ריבון העולם לאמר? זה
הרי כל כד ברור. ראי את התמונה, בה הוא
חובש כיפה. ראי והסתכלי עוד פעם, רק
אנא, השאיריהו בשבילי. לא בשביל אחרת.
אם יתבייש העלם, אני מוכנה ללכת לבית־הכנסת
בבני־ברק. לשבת בעזרת הנשים (רק
שיעזור ולחכות עד שינש אלי וילחש
לי תפילת שמונה־עשרה (אני בת עשרים,
אבל לא חשוב) .אחר־כד נלד לגורן. נשב
ונשיר על נהרות בבל. יש על מה לבכות. זה
לא צחוק. אני מתכוונת ברצינות. בחיי
אני אסיים. מאוד רוצה לפוגשו. אבוא
ללא מחשוד (חם אבל לא חשוב אבוא
ללא עקבים. עם שטלה ארוכה (צריך ציציות
נם לאשה?) כולי טהרה וקודש ושמירת
ערכים. את הכל אשמור עבורו ועבור ה־ריבונו־של-עולם
שיהיה שותה בביתינו.
אני רחובותית ועובדת כמורה להתעמלות.
אין צורך להזכיר שטי כבר בפעם הראשונה.
הוא עלול לקבל זאת לא ברוח־אלוהים

יעל, רחובות
בעל התמונה מתבקש לקבל את תצלומיו
ואת כרטיסי ההגרלה במערכת העולם הזה.

ש שה מ> יודע?
שבעה מי יודע?
ש שה שהם שבעה -
אני יודע !
איו זו הגדה -זוהי כמעט אגדה!

ששה ספרים ממבחר ;,עשרות רומנים מפורסמים
לבחירתך״ ,ממיטב הספרות העולמית, בהוצאה מהודרת,
בכריכה קשה ועל נייר משובח, מוגשים על-ידי

מועדון הספרה טוב
במחיר ללא תקדים 2.50ל״י כל ספר
לרוכש ששה ספרים, ספר לחודש, יינתן

ספר שביעי בפרס חינ ם
להשיג בתחנות ״מועדון הספר הטוב״ ובחנויות הספרים.

ידו של אבא
עלי לציין שבכתבה על האסון ב״כרמלית״
(העולם הזה )1174 היה חומר רב לקריאח
ולמחשבה עצמית. כיצד יורד לטמיון מיטב
כספו של האזרח! וכיצד הופכים את התחבורה
לתעמולה פוליטית, ולמכשיר־עזר בידי
פוליטיקאים מפלנתיים, שמעל לכל מטשטשים
ומעלימים מאוזנו וטעינו של האזרח
את אשר מזיק לאנשי־שלומנו!
ער כאן הכל שפיר. אבל אני שואל: היכן
היה השבועון הנכבד, הנקרא ביותר במרינה,
בעל התפוצה ההמונית, ובעל השער עם
הסיסמה המפוצצת ״בלי מורא — בלי משוא־פנים״
,במשך כל שלושת השבועות מאז אותו
יום בו התחוללה הטרגדיה, שרק בנם לא
עלתה בחיי אדם? האם נם אתם נאלמתם
מחשש ידו הכבדה של אבא? ,או אולי הוקצב
לכם סכום מסוים, מקרן מסויימת, לשתוק
מספר ימים עד שיקהה העגיז?
נפתלי כהן, תל־אביב
העולם הזה לא ניגש לפרסום האשמותיו
התם רות, עד אשר ווידאו חוקריו לחלוטין
את כל הפרטים. צוות החוקרים של העולם
הזה עבד במשך שלושה שבועות תמימים
על פיענוח התעמולה, תוך שבירת חופת־היה
שתקה של חושיסטאן המאורגנת.

״אכסודום״

שבת אחר־הצהריים. ליד מלוז ״ציון״ התקהלות.
קהל, לרוב ילדים וצעירים, וכמובן
צעירות, מחכה לכוכבים. אוטו פרמינג׳ר יורד
מאוטו אדום נוצץ ואומר ״שבת שלום״.
אין לו זמן לתת חתימות.
בחזית הדרומית של המלון, במעבר בין
המלון והבית הסמור, כמה ילדים מחליפים
משפטים, בשפה המובנת רק להם, עם נער
הניצב ליד אחד החלונות של המלון. גם
הנער מלמעלה, נם אלה למטה, יודעים שזו
התחכמות גרידא.
לפתע נשמע קול מלמטה :־ז\ 110״ ״6,ות 1ג׳*׳761
״ססץ. לא, זה לא צחוק, לא בדיחה. אין
בקול הזה שמץ של בדיחות־הדעת. זעקת־יאוש
כזאת נשמעת רק על קברותיהם של
הקדושים. קול זה שומעים רק מפיהם של
המשתחווים על קברות הקדושים. זאת זעקה
הקורעת את הלב. זעקה של נשמה שהגיון
ובושת וכל יתר סממני מחשבה הם מאחוריה.
זו זעקת הצמאון והכאב, הכמיהה לכל
מה שאין לה. הנער עם הילת־הוליבוד הוא
בשבילה הקלוש.
לנער מלמעלה נמאס כל המשחק. הוא סונר
את החלון. הקול נדם. אני מסתכל על
בעלת־הקול. היא נראית כבת עשרים.

יעקב לוי, חיפה

במדינה

העם
מ תנ ת א רו ה־ ם
בכל יום, עם רדת ערב, מעניק הטבע
לעיר תל־אביב מתנה שאין דומה לה ביופיה
העוצר־נשימה: שקיעת החמה בים. זהו מראה
מרהיב החוזר בואריאציות אינסופיות,
אשר לעולם אין שתיים מהן דומות זו לזו
— ושיש בכוחו לרומם בבל יום מחדש
את נשמת החוזה בו.
אולם זולת קומץ זעיר, אין בני תל־אביב
יודעים כלל על קיומה של מתנה עילאית זו.
העיר הגדולה ביותר בארץ, השוכנת על
חוף ים, נוהגת כאילו נמצאה בלבה של יבשת
— בדומה לגטאות בהם גדל חלק גדול
מאבותיה.
כך הופקר היתרון העיקרי של העיר —
שפת הים — להזנחה ולירידה. דירה ברחוב
בלוף הסואן, בלבו של ג׳ונגל אספלט, חסר
חן ונשמה, עולה יותר מדירה ברחוב הירקון,
המשקיפה על הים. ובעוד שהחברה
הסנובית מתרחקת מן המים והחול, הופקרה
הטיילת לגברברים ולטירים, אשר אזרחים
הגונים מתרחקים מהם כל עוד נפשם בם.
ביב השופכין. בפסח תש״ך, בו התחילה
כמו בכל שנה הנהירה ההמונית לחופים,
יכלו חובבי־שפת־הים לעמוד שוב על
ההזנחה הפושעת, שאינה תלוייה בחילופי משטרים
עירוניים וארציים. הים נשאר ביב שופכין.
חובבי־הים, היוצאים מדי יום למצוא חרות
על גבי חמקה בלב ים, מוצאים את עצמם
לא פעם עומדים בלב ים של הפרשות. בכל
שפת־הים של העיר אין מזח לסירות, אין
סירות־חתירה ואין מפרשיות לשייט־שעשו־עים.
העיר מנותקת מן הים כמחנה עגלות
של צוענים, שנזדמן זמנית לסביבה.
עם מעט דמיון, יכולה היתד, שפת־הים
להיות למרכז של פיתוח עירוני. ניתן היה
להרחיב את החוף, לפתח חצי תריסר ענפי
ספורט ובידור, להפוך את חוף תל־אביב
למרכז קיט, בקירבת המרכז הרוחני וד,אמ־נותי
של, המדינה. אך נדמה כי האופי הי־בשתי־גטואי
של העיר מונע זאת.
רק קבוצה קטנה של משוגעים־לים רואה
בכך ברכה. אמר השבוע אחד מהם, בעלותו
על החסקה שלו :״אם יעשו פד, שיפורים,
יבואו הנה המונים. אני מעדיף שיהיה כאן
שקט, אפילו אם הים קצת מלוכלך.״

משנה עובדה מוגמרת. שרון וייץ עושה במחלקה
המאוחדת כבתוך אחוזתו. הסערה
הציבורית הגדולה, שקמה בעת שהורחק
ראש מחלקת היעור הממשלתית, עמיהוד
גור, כדי לפנות מקום לוייץ (העולם הזה
)1142 שככה מזמן.
רק בשני מקומות אין שוכחים את הפרשה.
בערבות הצחיחות של פטגוניה, דרום
ארגנטינה, המשיך עמיהוד גור לתכנן את
יעור הארץ שאליה נשלח כמומחה האו״מ;
אך בליבו קיננה ההחלטה לתקן את העחיל
שנעשה לו. בחצי השני של כדור הארץ,
בדירה נאה ברחביה, ירושלים, ישבו שתי
נשים יפות וגם הן לא הניחו לפרשה להישכח.
שיפרה גור, שזה עתה חזרה מארגנטינה,
ובתה דינה נתן, היוז מטה קרבי
לניהול המלחמה על צדקתו של הבעל־האב.
אנשי־ייעור שהתייצבו לצידן הצביעו על
ניהול בזבזני של הייעור המשותף, על נטיעת
מאות אלפי עצים בשנת בצורת —
והשקייתם במים יקרים — על בירורים המתנהלים
במשרד החקלאות ובנציבות המנגנון

מפלגו ת
תנו ע ת המע 3ר

מכונת הכביסה המשוכללת מיוצרת
בפקוח מת מיד של מכון ה ת קני ם
הישראלי. לכל מכונה תעודה נפרדת.

הסיפור שעבר השבוע מפה לאוזן במפא״י
היה עצוב: הנצחון של מפא״י, עם עריקת
סניף אחדות־העבודה בבני ברק אליה (העולם
הזה ,)1176 היה בעצם דפיקה.
כי מזכירות מפא״י שקדה מזה זמן רב
על אירגון מבול עזיבות של סניפי אחדות־העבודה,
כדי לתת תוקף דרמתי לקריאת
ראש־הממשלה לאיחוד תנועת־הפועלים. ה־מיבצע
תוכנן בדייקנות של פעולה צבאית.
נקבע כי ראשון יעבור הסניף בעפולה, שה
ה צריך להוות את מנהיגות תנועת־המעבר.
לאחר־מכן היה צריך לפרוץ המרד
בעכו׳ ,לאחר מכן בלוד. רמת־גן, בה קיימת
תסיסה רבה לטובת האיחוד בטניף אחדות־העבודה,
תפסה גם היא מקום נכבד ברשימה.
מעשהו הפזיז של מנחם ציון, איש אחדות
יערן גור בפטגוניה
העבודה בבני־ברק, הרס את התוכנית. הוא
מטה קרבי בירושלים
בא שלא בעתו, הזהיר לפני הזמן את הנהגת
אהדות־העבודה (שמיהרה לזרוק את
כדי לגלות מי הדליף חומר נגד גור לעתו־הפורשים
הפוטנציאליים מן הסניף בלוד,
נים. אולם עם כל מסירות לוחמיו של גור,
שבועיים לפני המועד שנקבע לפרישה) ,קיל־נראתה
המלחמה אבודה.
קלה את האופי הדרמתי של ההשתלשלות.
גור עצמו, שהביע תחילה את נכונותו לבאחדות־העבודה
עצמה לא בא התהליך מלא תפקיד נמוך־ביחס במחקר, בתנאי
כהפתעה גמורה. כמה מנהיגים ראוהו בסשבמקום
שרון וייץ ימונה יערן אקדמאי,
תר לבם בקורת־רוח. כי רוב מנהיגי המפהבין
כי סיכוייו פעוטים, הגיש לפני שבוע
לגה, התומכים בלבם באיחוד עם מפא״י, את התפטרותו לשר החקלאות. אחרי שאינם
רוצים ליטול בגלוי את היוזמה לידיתסתיים
שנת החופשה ללא־תשלום, לא ישוב
בנו של מחבר מילון גור ארצה, כי אם ימהם,
מעדיפים שיווצר מצב בו תידחף המנשיך
בשירות האו״ם.
היגות על־ידי חברי־המפלגה מן השורה בכיוון
הרצוי.
דרייפוס בישראל. הרקע בא בהדהתצפית
במפלגה: איחוד עם מפא״י, ברגה.
בחודשים הראשונים של שהותו בארגנטינה,
גם בהיותו ממורמר על הצורה
אופן הדרגתי, בלי מפ״ם. רק הפסימיסטים
כפרו בכך. הם חששו כי אנשי המפלגה
שבה הורחק מתפקידו, הקפיד הצבר כסוף־
השיער ( )62 להפגין את ישראליותו. כסמל,
יעברו למפא״י עוד לפני האיחוד הרשמי
היה נושא עמו בכל מסעותיו תיק של חברת
ולכלה הפוטנציאלית לא תהיה נדוניה מסאל־על.
פקת
ללכידת החתן.
החידוד הראשון בא בעקבות פירסום
מאמר בעתון האידישי של בואנוס. איירס,
שפירסם האשמות של הקק״ל על היעור
שליח פרט 3חו״ר
הממשלתי בישראל. גור, אשר באופן רשמי
איחוד מחלקות היעור של הממשלה ושל היה עדיין פקיד ממשלה, ציפה לתגובה מטהקרן
הקיימת לישראל הינו מזה למעלה עם שגרירות ישראל או ממשרד החקלאות
בישראל. שום תגובה לא הגיעה.
• שם עבר בינתיים הנציג היחיד של
תחת זאת פגש במסיבה שנערכה בשגרי־אחדות־העבודה
בעיריה למפא״י.
(המשך בעמוד )7

יעור

העולם הזה 1177

**•ש יריות הידהדו השבוע ברחוב בן־
14/יוסף ברמת־גן. אהרון ג׳ורג׳ ריבם,
מזכיר שני בשגרירות ליבריה, כיוון את
אקדחו בכעס אל גלגליה של משאית, ובזה
אחר זד, ניקב את צמיגיה.
כדי שדיפלומט ישכח את שלוזתו המקצועית
עד כדי כך, חייבת להיות סיבה חמורה
ביותר. ואמנם׳ היתה סיבה חמורה:
״הוא אחז בצווארי וקרא לי כושי!״ התלונן
ריבס.
תחילה לא רצה לדבר על כל הפרשה.
״אין לי מה לומר,״ הודיע ,״אם ברצונכם
לשמוע על הענין, נא לפנות למשרד החוץ.
מסרתי שם כל מה שיש לי למסור.״ אך
העניין היה קרוב מדי ללבו, מכדי שהחלק-
לקות הדיפלומטית תנצור את שפתיו לזמן
ממושך. ראשונה דיברה אשתו, אשה צעירה
נאה מאד :״המלה הזאת כושי! היא מטריפה
את דעתנו!״
במהרה הסתבר כי היריות היו תגובה
לשורה ארוכה מאד של פגיעות ועלבונות.
המשאית שהעלתה את חמתו של ריבם היתר,
רק הקש האחרון .״יצאתי בשעות הצהרים
מביתי,״ סיפר הליברי הצעיר ( )31 והנמרץ,
״וראיתי את המשא־ת הזאת חונה במקביל
למכוניתי. על כנף מכוניתי ראיתי סריטה.״
רחוב בן־יוסף הוא רחוב מגורים שקט
ולא רחב־במיוחד. בדרך כלל יכולות לעבור
בו שתי מכוניות זו לצד זו, רק בקושי. אך
מזה חודשיים מתבצעת שם עבודת חפירה,
שכתוצאה ממנה מכוסה הצד הימני של
הרחוב בתל עפר מתמשך. ריבס החנה את
הווקסהול שלו, נושאת השלט הדיפלומטי,
מול ביתו. נהג המשאית יצחק לויטה הגיע
מאחורי המכונה הדיפלומטית, ניסה לעקוף
אותה, בחלק הצר של הכביש, בינה לבין
תל העפר.

גווע ירח אחרון רבס(שמאל) במשאית יצחק לוים ה(1ימי1)1

ארת קו־ או
לנו כו שי ר
את ההזדמנות, עבר מגלגל אחד לשני והריק
את כל המחסנית שלו. הקליעים היו קטנים
וחלקם כנראה לא עבר את הגומי העבה.
למרות שירה בכל הגלגלים נהיו רק שני
פנצ׳רים.
״רק אחר־כך חשבתי איזה טיפש הייתי
שניסיתי לעצור אותו. הוא יכול היה גם

לדברי ריבם, שיפשפד. המשאית את הכנף
השמאלית של מכוניתו. לדברי לויטה,
עלתה משאיתו מצד אחד על תל העפר, וכשנוכח
לדעת כי לא יוכל לעבור מבלי לגעת
במכונית הדיפלומטית, ירד מן המשאית.
סיפר לויטד ,)40( ,סוחר עצים, יליד הארץ
מדור רביעי, איש אצ״ל וההגנה לשעבר,
אב לשלושה ילדים ובעל שתי מכוניות.
״נוכחתי שאני עומד קרוב מאוד למכונית
שבצד הדרך. הייתי כמעט צמוד אליה. ראיתי
אז שזאת מכונית דיפלומטית. רציתי לקרוא
לנהג, כדי שתוך תיכנון משותף נוכל אולי
להזיז ולחלץ את המכונית שלנו. לי לבד
לא היתה אפשרות לזוז, לא קדימה ולא

אחורה. בכל תזוזת היתד, המכונית שלי
יכולה להתחלק ולפגוע במכונית הדיפלומטית.

ידעתי איך למצוא את בעל המכונית.
החלטתי לסייר ברחוב כדי לברר למי היא

שייכת. לא ידעתי שיש שם צירות של ליבריה.
אני לא מסתובב בחוגים דיפלומטיים
ולא יודע איפה הם גרים. כשעליתי במעלה
הרחוב, לכוון רחוב מעגל, הפניתי באופן
אינסטינקטיבי את ראשי לאחור, וראיתי
אשד, אפריקאית שחורה ושני ילדים כושיים
עומדים ליד המכונית.
״שמחתי, כי הבינותי שיש להם קשר למכונית
הדיפלומטית. ירדתי חזרה ואז הבחנתי,
מצד שמאל, שמתוך וילה קטנה יוצא
כושי אפריקאי לבוש אירופאית, ותוך כדי
הליכה טוען אקדח. לא קישרתי בכלל טעינה
זו לענין המכונית. לא ידעתי אם הוא שגריר
או מצחצח־הנעליים שלו, אבל חשבתי
שבטח יש לו רשיון לאקדח וזה לא עניני.״

״אין רי רגשי־גחיתות :״

111¥1 ? 1ך 1ן 7ן י ך * ן ן תלמה ריבס ושלוש בנותיה, בדירתן ברמודגן.
1 1 1 1 1 1 1 1 1_ 1 1 1 1 /1 11 האם מלאת התמרמרות על העלבונות שמעליבים
אוו/ת אנשים ברחוב, כשהם רצים אחריה וקוראים לה ״כושית!״ ועל היחס הגס לבנותיה.

ך* יבם שאל באנגלית :״מי נהג המכונה
1הזאת?״
״אני,״ השיב לויטה. ואז, לדברי בעל המשאית,
פנה אליו הדיפלומט בשאלה :״אתה
לא יודע מי אני? באיזו רשות אתה מעמיד
את מכוניתך ליד מכוניתי?״ ״אינני מכיר
אותך ולא מעניין אותי מי ומד, אתר״״
השיב לויטה ,״העיקר שתבוא לראות מה
קרה ואיך נוכל להזיז את המכונית.״
המשיך לויטה בסיפורו :״הוא ענה לי
מיד בכעס גדול שהוא הולך לירות בגלגלי
מכוניתי.
״אמרתי לו, :אני חושב שלא תעשה זאת׳
הוא השיב בכעס, :אני הולך לירות!׳ זה
הרגיז אותי, .אתה טוער״׳ השבתי לו, ,אתה
לא תירה!׳
״כל הזמן האקדח היה שלוף בידו. פתאום
התחיל לירות בגלגלים. היו שם אנשים וילדים,
והוא יכול היה לפגוע במישהו. תפסתי
אותו בפרקי ידו והזזתי אותו אחורה,
על מנת שלא יוכל לירות. אשתו, שעמדה
לידנו, תפסה את שהיתה על המדרכה, הרימה
אותה ורצתה להלום בי. ראיתי, מה
זה פה? ג׳ונגל? אם היו עוד קצת עצים
היה זה בדיוק כמו ג׳ונגל. הנחתי לאפריקני
ופניתי לתפוס את האת מאשתו. הוא ניצל

לירות בי, ככה סתם. כשהוא גמר את כל
היריות ניטה ללחוץ על ההדק עוד פעמיים,
וראה שאין כדורים. הוא לקח את אשתו
והילדים, נכנס למכונית ונסע. אשתו עוד
קיללה אותי באנגלית ובשפת הכושים, שדומה
קצת לערבית. אני מכיר את השפה
הזאת מזמן שעבדתי עם הצבא האמריקאי
שהיה בארץ והיו בו כושים.
״אני הלכתי למשטרה. לא קראתי לו
כושי ולא כלום. הגישה שלי היא חיובית
בהחלט לכושים. אני יליד הארץ ולא סבלתי
מרגשי־נחיתות של הפליה גזעית. איש לא
קרא לי אף פעם יהודי, ואם ערבי העז
פעם ללעוג לי הוא חטף ממני מנה, וזה
הכל. יש לי השכלה תיכונית ולא אמרתי
לו שום מלה רעה. אינני מסוגל להגיד את
זה. כל המקרה לא נוגע לי. לא קיבלתי
אותו בצורה רצינית. מה שפגע בי, זה שהוא
פתח באש שלא לצורך. העתונים כתבו על
הכושי. למה לא כתבו גם על לויטה. לויטה
זה לא נגע אף פעם באף אחד ולא הסתכסך
עם איש, ואין לו שום תיק.
״אני חושב עכשיו להגיש נגדו תביעה
אזרחית על נזק ותקיפה. אני לא אעבור לו
בשתיקה על זה. יתכן שמישהו פגע בו.
אני לא. מאוחר יותר הבנתי שאולי כל המקרה
איתי הוא תוצאה של מרירות שהצטברה
בו כלפי אחרים.״

השוטר -כור*:

**ה היה בפי ריבם עצמו? ״אילו היה
^ ),עונה כמו ג׳נטלמן,״ אמר אחרי־כן,
״ומביע צער או אפילו אומר שהוא מיד
מזיז את מכוניתו — לא היה קורה שום
דבר. אבל הוא ענה בגסות ובתוקפנות מעליבות.
הוא ראה את המספר הדיפלומטי של
מכוניתי, אבל זה לא מנע בעדו מלתפוס
אותי בצווארוני ולהרים עלי יד. רק בקושי
הצליחו דיירי הפנסיון להרחיק אותו ממני.
אשתי עמדה כל הזמן מן הצד, מבוהלת
מן התוקפנות הזאת.״
יותר מכל דבר הרתיחה את דמו של ה־ליברי
המלה ״כושי״ ,שלויטה השמיע, לד־

כריו, תוך כדי ויכוח. העובדה שלמטה
הרים עליו יד נראתה לו אף היא קשירה
בבוז שנהג־המשאית הפגין במלה ״כושי!״
אמר ריבם :״אני בטוח שהוא לא היה מרים
יד על מיסטר ריד, השגריר האמריקאי, או
על אחרון המזכירים של השגרירות הרוסית.
אם העז להתנפל עלי, על אף היותי דיפלומט
זר, הרי זה רק בגלל היותי שחור!״
את זאת לא יכול היה ריבם׳ יליד מוני
רוביה ובוגר אוניברסיטת ליבריה, לסבול.
הוא כיתן את אקדח נז.א.ב. הצרפתי שלו,
הריק את מחסניתו בגלגלי המשאית. רק
אחרי שהגן בצורה זו על כבודו המחולל,
אסף את אשתו ושלושת בנותיהם, הסיען
לקרקס בתל־אביב והמשיך בענייני עבודתו.
בשעות הערב מסר על כל הפרשה למשרד־החוץ
הישראלי. פרשת המכונית, בעיניו,
היתה מחוסלת.
לא כן פרשת הפגיעות האחרות, שנפגע
במשך השנה־וחצי של שהותו בארץ. ערב
אחד, לפני שלושה חדשים, למשל, נסע במכוניתו
ליד קולנוע תנזר בתל־אביב .״ירד
גשם ונסעתי לאט. לפני ראיתי זקן מכורבל
במעיל־גשם, הממהר לחצות את הכביש. אשתי
אמרה לי, :הזהר, יש שם זקן!׳ ראיתי
את האיש עוד מקודם. עצרתי את המכונית.
הזקן התחלק כנראה, או משהו, ונפל על
הארץ. מיד יצאתי ממכוניתי לעזור לו, אבל
הוא קם לבד והמשיך לחצות את הכביש.
אילו היתד, נוגעת בו המכונית, לא היה
יכול בכלל לקום, זקן כזה. ניגשתי אליו
בכל זאת, לראות אם י קרה לו משהו —
כפי שכל אדם היה ניגש לזקן שמעד ונפל.
היה שם שוטר. הוא התנפל עלי בגסות,

סגר את חלונות מכוניתו, אך הדבר רק
הגביר את סקרנותם חסרת־החינוך של הילדים
:״כושי! כושי! אתה כושי!״ צעקו לעבר
השגריר.
באחת ההזדמנויות התלונן ריבס על כך
באזני אחד מאנשי משרד החוץ .״האם הייתם
רוצים שבחוץ־לארץ יקראו לשגריר
שלכם יהודי! יהודי!?״ האיש הודה שלא היו
רוצים שדבר כזה יקרה.
״איננו יכולים ללכת לקולנוע,״ המשיך
ריבם להתלונן ,״מבלי שעשרות יצטופפו
סביבנו וילחשו: כושי! כושי!״
התערבה טלמה, אשתו של ריבם :״פעם
הלכתי לשוק עם אשת דיפלומט גאנאי. אנשים
עזבו את עיסוקיהם ורצו אחרינו. ידידתי
אמרה לי, :אם עוד מישהו יקרא כושי,
אשבור לו את הראש!׳״
״שגרירות ליבריה קיימת כאן כדי להדק
את היחסים בין שתי ארצותינו,״ המשיך
ריבם ,״ואין אנו מעונינים לעשות כל צעד
שיקלקל יחסים אלה. על כן אנו שותקים,
סופגים את העלבונות ומחרישים, מעולם
לא התכוונתי להפוך עניין זה נושא לכותרות
ראשיות, אבל הפעם לא יכולתי יותר.
כשמרימים עלי יד בפעם השלישית, ומקללים
אותי בפרצוף על צבע עורי, אינני יכול
להבליג!״

הכשים והג׳סטה הכ׳גטדמגית

ך! חדר־האורחים הגדול שבחוילת
^ רי ב ס, שיחקו שלש בנות המשפחה:
שאלין (ארבע וחצי) ,אינה (שלש וחצי) ,תלמה
2אמם הצביעה לעברן :״אין יום שהן

ממניח המריבה

של יצחק לויטה, שבה ירה הדיפלומט הליברי.
ברוב כעסו ירה ריבם ששה כדורים בגלגלי
המכונית של לויטה, אולם בשל נוובים של הצמיגים, נעשו בהם רק שני תקרים.

ותבע לראות את הניירות שלי. כך אין
נוהגים כלפי דיפלומט לבן!״
הוא הגיש תלונה למשרד־החוץ, קיבל
כעבור זמן תשובה מרגיעה כי אין ליחס
חשיבות לתקרית, מאחר והשוטר היה סתם
בור בלתי־מחונך.
אולי 850ל״י הוציא ריבם על תיקונים
במכוניתו, שנגרמו לדבריו, מפגיעות מכוונות
של אחרים. פעם התנגשה בו, למשל,
מונית. הוא עצר את מכוניתו וניגש אל
נהג המונית. הנהג לא הראה כל סימני חרטה
.״מה יש, כושי?״ שאל אותו .״שלושה
סטודנטים מליבריה ישבו במכוניתי באותה
שעה,״ סיפר ריבס ,״והם הזדעזעו מהתנהגות
זו. היה להם ברור כי אותו נהג מונית
הרשה לעצמו להרים עלי יד רק מפני שאני
שחור, .אלוהים הטוב!׳ הם אמרו, ,האם כך
מתנהגים בישראל כלפי שחורים?׳ מרוב
בושה, אמרתי להם שזה דבר יוצא־דופן.״

עדכון לשגריר

^ פסחשעבר נסע ריבס, בלמיית שג־
^ ריר ליבריה, לקנות לחם ביפו. הוא
החנה את המכונית בצד הרחוב וניגש למאפיה
המיוחדת, המספקת לחם לדיפלומטים
בימי החג היהודי. השגריר נשאר במכונית.
ניגשו אליו כמה ילדים והחלו צועקים:
״כושי! כושי!״
השגריר נעלב .״הרם את הזגוגיות,״ יעץ
לו ריבם ,״ואל תשים אליהם לב.״ השגריר

יוצאות החוצה וחוזרות, מבלי שאהיה נאלצת
לסרק אותן מחדש. הן חוזרות עם
שערותיהן פרועות, כי האנשים ממששים את
השיער המקורזל ומושכים אותו לכל הכי־וזנים.״
הוסיף
האב :״זה הגיע לידי כך, שכאשר
היו אומרים לבתנו הבכורה, :את כושית,׳
היתד, עונה, :לא נכון, אני לא כושית, כושים
הם אנשים רעים!׳ היא דוברת עברית
שוטפת, ולכן הבינה כל מה שדיברו סביבה.
הייתי נאלץ לקחתה ולומר לה: אם פעם
שניה אשמע אותך אומרת שאת לא כושית
ושבושים הם אנשים רעים, לא אדבר איתך
יותר . .אסור להתבייש מזה שאת כושית.
כושים הם אנשים טובים!״
שתי הבנות, שלמדו עד לפני זמן קצר
בגן־ילדים בסביבה, הוצאו משם והועברו
לגן־הילדים ביפו, שאליו נשלחים ילדי
דיפלומטים אחרים, אשר הוריהם אינם חפצים
בקליטתם בסביבה הישראלית.
טלמה ריבם הסיטה את וילונות החלון
האחורי של חדר־האורחים .״אתם רואים
את הגדר?״ שאלה ,״היא נפרצה שוב ושוב.
ילדים שברו אותה כדי להיכנס לגן שלנו
ולגנוב את הפרי שעל העצים. אחרי שהם
גונבים, הם עוד רצים אחרי הילדות שלנו
וצועקים: כושי! כושי! אם אני צועקת על
הילדים, מיד מתערבות אמהותיהם מן הגזוז־טרות
שלהן, בצעקות: כושים!״
פעמיים היתד, נאלצת להתלונן במשטרה
על פריצות אלה .״מדוע אין מחנכים את

הילדים ואת המבוגרים איך להתנהג כלפינו?
מדוע אין מסבירים להם בגן ובבית־הספר
שעכשיו מגיעים אורחים מאפריקה, ומלמדים
אותם נימוס?״
היא למדה כלכלה בארצות־הברית, שם
הכירה את בעלה שבא אף הוא ללמוד מקצוע
זה בניו־יורק. אבל אפילו שם, לדבריה,
לא חשה באי־נעימות כזו בגלל היותה שחורה
.״שם יודעים שיש מקומות סגורים בפני
שחורים. הם אינם הולכים לשם, ומונעים
מעצמם אי־נעימות. אבל לא קרה מעולם
בניו־יורק, שמישהו ירוץ אחרי ויקרא כושי!״
שמא כאן עניין רק של סקרנות וחוסר־חינוך?
השיב
על כך ריבם :״אילו היו תופעות
אלו מתגלות רק אצל ילדים׳ היינו אומרים
— מילא, סקרנות. אבל כשגם מבוגרים
נוהגים כך, ברור לגמרי שזה כבר מעבר
לסקרנות. זו הפגנה של זילזול ברגשותינו,
הפגזנה של בוז כאילו היינו זן נחות, איזה
מין חיה מגן החיות.״ לעיתים הוא עוצר
את מכוניתו, כדי לתת לנשים לחצות את
הכביש .״האם הן מעריכות את הג׳סטה
הג׳נטלמנית הטבעית? הו לא! הן עומדות
במקומן מועצות בנו עיניים. אני יכול לראות
בהן אח ההפתעה, מן העובדה, שכושי נוהג
במכונית וכושי עוצר בשבילן. אחרי דבר
כזה אני מקלל את עצמי על שעצרתי.״
האם תיאר לעצמו כי בישראל ייתקל ביחס
כזה? ״בשום אופן לא!״ השיב על השאלה
ריבס .״גם היום איש אינו יודע על דברים
אלה, כי איננו מגישים עליהם דו״ח למונרו־ביה.
בכלל, לעזוב את ליבריה ולבוא לישראל,
זה כמו שאדם עוזב את ביתו מדלת
אחת כדי להיכנס אליו בדלת אחרת. זה
אותו בית. תיארנו לעצמנו שבכל מקום יכולה
להיות הפליה גזעית, רק לא בישראל.
שהרי אם יש שני עמים בעולם שסבלו בגלל
חוסר־סובלנות, הרי הם היהודים והכושים.״
לפני שיצא בדרכו לישראל, שוחח ריבם
על מינויו החדש עם שני ידידים לבנוניים.
״למה לך לנסוע לשם?״ שאלו אותו ,״לא
תרגיש טוב שם. יביטו עליך מגבוה.״
״אני לא מאמין,״ השיב ריבם .״לנו, הלי־ברים,
יש יחסי־ידידות עם ישראל, ואיננו
נוקטים כל עמדה בסיכסוך בינם לבין הערבים.
אני מקווה שיום אחד ישרור ביניכם
שלום.״
אמרו לו הלבנונים :״היהודים סבלו קשות
מידי הגרמנים באירופה, והם מנסים להתנקם
על כך בכל זר! תיוזכח בכך בעצמך
ותכתוב לנו על כך.״
ריבם חשב אז את הדבר לתיאוריה פנטסטית.
כיום אינו משוכנע בכך :״האם אנחנו
היינו שותפיו של היטלר?״ התרעם ,״האם
אנחנו אשמים בסבל של העם היהודי? בכלל,
קולה של ליבריה היה בעל חשיבות
מכרעת, בעת הצבעת החלוקה של 1947
באו״ם!״
ליחס שהם נתקלים בו ברחוב יש, ללא
ספק, גם משמעויות מדיניות ספונטאניות.
ריבס, כמו רוב האורחים האפריקאים המבקרים
במדינה, אינו יכול שלא להבחין
בכך. לא מזמן למשל, ראיין עתונאי ישראלי
שני אורחים מליבריה. הפגישה נערכה
במלון דן, ואחרי שהעתונאי שמע מן האורחים
את אשר רצה, החלו הם שואלים
אותו שאלות. השאלה הראשונה היתה: מדוע
אין ישראל מגנה את ממשלת דרום־אפריקה
על אשר היא עושה לשחורים?
הסביר הישראלי :״חיים שם הרבה יהודים.
יש להם כסף. מדינת ישראל זקוקה
לכסף זה. אם תרגיז את ממשלת דרום־
אפריקה, זו תנכל ליהודים ותאסור עליהם
להעביר כספים לישראל.״
התפלאו האורחים :״משמע, שכל יחסה
של ישראל בעניין זה ד,וא עניין של כסף?״
העתונאי לא ידע מה לענות. גם אהרון
ריבס לא ידע לענות, כאשר הציגו בפניו
האורחים את אותה השאלה .״עניתי שזה לא
נכון, שהעתונאי פשוט לא ידע מה להשיב,
לכן גימגם משהו טיפשי.״
הצהיר ריבס :״תהיה זו איוולת להאשים
את כל המדינה בשל מעשים אלה. ידוע לי
שיש בישראל אנשים ישרים וטובים מאד.
לי עצמי יש ידידים רבים בין הישראלים.״
אולם כל זה אינו מונע בעדו מלהישאר
לילות שלמים ללא־שינה, כשהוא מחפש
תשובה לשאלה :״איך זה יתכן שבישראל
נחשב צבע עורי נגדי?״

העיקר: הגיסה

ך* אם לא יתכן כי ריבס רק מדמה ל!
| עצמו דברים אלה? שמא אופיו הוא
כזה, שהוא מזכה אותו ביחס שלילי לא
בגלל היותו בעל עור שחור, אלא בגלל
אופי מסויים? או אולי פיתח
היותו בעל
לעצמו תסביך רדיפה כה חמור, עד שהוא

!.ה יעבור!״ ?313

שגרירות גאנה, זה בעיקרו תוצאה של סקרנות.

רואה בוז ועלבונות במקום ששם מצוי
יחס רגיל לגמרי?
אילו היה ריבם האפריקאי היחידי שהתלונן
על יחם דומה כלפיו, אפשר היה לחשוב
כי הינו יוצא־דופן קיצוני. אולם גם בשגרירות
ליבריה וגם בשגרירות גאנה יודעים
לספר על תדהמתם של אורחים אפריקאים.
רבים בבואם במגע עם הרחוב הישראלי.
לפני כחצי שנה אף התחוללה סערה רבתי
בפרלמנט הגאנאי, כאשר חבר הפרלמנט
התלונן על הפליה גזעית גלויה, בה נתקל
בעת ביקורו בישראל. חבר אחר של הפרלמנט
הטיח! ״היהודים הם שיילוקים הרוצים
רק למצוץ את דם האדם השחור!״ ראש
ממשלת גאנה, ד״ר קוואמה אנקרומה, שלח
את התנצלותו הרשמית לנציגי ישראל על
פרשה זו.
אולם הפצע העדין קרם רק עור דקיק.
עם הגירוי הקל ביותר, נוטה הוא להיפתח
שנית. כי יחסים לבנים־שחורים הם כיום אחד
הנושאים הכאובים ביותר לאורכה ולרוחבה
של אפריקה המתעוררת• עמי היבשת השחורה
נכנסים עתה בזה אחר זה למשפחת האומות,
והם ערים מאד לכך, שאיש לא
יתייחס אליהם כאל נחותים, בשל צבע עורם.
לכן רגישים הם לכל רמז של זלזול או בוז.
את רחשי ליבו של ריבס אישר, במלים
מאופקות אמנם, המזכיר השני של שגרירות
גאנה, וסגן הקונסול שלה בתל־אביב, גורמן
קודג׳ו. קודג׳ו הוא גבר אלגנטי, בעל
הופעה נעימה, שסיים את לימודיו באקרה
ואשר ישראל היא המדינה הזרה הראשונה
בה ביקר .״גם בגאנה אין קוראים לאיש
הלבן אירופאי או אמריקאי. ברחוב קוראים
לו ברוני, כלומר לבן. אולם בעוד שבישראל
קוראים לך כושי לפרצופך, הרי לא תשמע
איש בגאנה קורא ברוני לפרצופו של איש
לבן.״
קודג׳ו ,26 ,אינו מצפה מישראל שתשנה
את השפה ותמחק מתוכה את המלה כושי
עברית .״אמנם זה מאד לא נעים לשמוע
את המלה הזאת, אבל לא מעצם המלה אנו
נפגעים, כי אם מן הצורה שבה משתמשים
בה. צריך להיות בעל עור עבה, כדי לא
להבחין בנימה של בוז המתלווה למלה כושי.
אני כשלעצמי כבר התרגלתי לכך, אבל
גם כיום איני אוהב לשמוע. מלה זאת.״
מה קורה לאדם לבן הנקלע לכפר נידח
באפריקה, שם אין רגילים לראות לבנים?
קודג׳ו הצטחק :״הו, גם שם סקרנים לראותו,
וכולם לוטשים בו עיניים. אבל שם
מסתתרים מאחורי עץ או מאחורי קיר כדי
ללטוש בו עין, שלא להביא אותו במבוכה.״
בקול אנגלי תרבותי הסביר נציג גאנה,
שהגיע ארצה לפני 10 חדשים :״אלה מאתנו
אשר נמצאים כאן זמן ממושך יותר, התרגלו
לתופעה זו. אולם בני ארצנו הבאים
הנה לביקורים קצרים, נפגעים עמוק מאד.
בלי יוצא־מן־הכלל כמעט, התלוננו באזנינו
סטודנטים ואורחים מגאנה. אנו תמיד מסבירים
להם כי זוהי תופעה שבודאי תחלוף.״
גם בדבריו חזרה אותה גירסה מהממת,
שריבס אמר כי שמע אותה מפי חבריו הל־בנוניים
.״יש בינינו הסבורים.״ אמר הודנ׳ו.

דים, ושנחשב אפילו לנחות ולבזוי יותר.
אינני יודע אם עושים זאת בסדנה כדי להכאיב,
אבל יתכן שיש בזה יסוד של אמת.

כמדינה

רות גאנה, לשמוע כי קוראים לן ״כושי.״

על כל פנים, באופן תודהכרתי, הם מפגינים
כלפי האפריקאי את אותו יחס שהם
עצמם סבלו ממנו באירופה.״
המשיך הדיפלומט הצעיר :״כאשר צעקו
כלפיד,ם יהודים, לא המילה היא שהרגיזה
אותם. שהרי באמת הם בני העם היהודי.
הרגיזה אותם הנימה, האימפליקציות, שמא חורי המלה יהודים. אותו הדבר קיים לגבינו!״

הנשים חיות בגיטו

״ ייי
ף ותר מבבל שטח אחר, נמדדת מידת
1הסובלנות העדתית וד,גזעית ביחסים האישיים.
סיפר אחד הגאנאים הרווקים, שביקש
לא לצטט את שמו :״דווקא ביחסים האישיים
אין לנו בעיות. לצאת עם בחורות ישראליות?
קל מאד. אנחנו מבלים איתן בבתי
המלון הכי מפוארים.״ לאחר הירהור הוסיף
:״עם הבחורות עצמן, אין שום בעיה.
אבל האנשים מסביב נועצים בנו מבטים
משונים — לא הייתי אומר מבטים של בוז,
אבל מבטים של תמהון על כך, שבחורה
לבנה יוצאת עם שחור. אבל איש לא העיר
לנו איזו הערה בלתי־מנומסת או העליב
אותנו על כך. רק פעם אחת באה ידידתי
הישראלית, ואמרה שקרוביה וכמה מידידיה
נזפו בה על שהיא הולכת עם כושי. אבל
זה לא השפיע עליה.״
הגברים, בסך הכל, הסתגלו למציאות הישראלית,
עם כל היותה בלתי־נעימה. אך
מה מצבן של הנשים? לפי כל העדויות,
מצבן איום .״אנחנו חיות בגיטו!״ נאנקה
אחת מנשות הדיפלומטים האפריקאים .״אני,
כשלעצמי, נמנעת ככל האפשר מלצאת לרחוב.
כשאני הולכת לשוק, רצים אחרי
כאילו הייתי מוצג מוזיאוני.״
התערב בעלה :״זה הגיע לידי כך, שאני
הוא העורך את קניות המשפחה בשוק. בהתחלה
גם אני לא הייתי יוצא, מלבד למקומות
שעבודתי חייבה אותי. כשילדים
קוראים אחריך כושי! כושי! מילא. אבל
כשאדם מבוגר מצביע לעברך ואומר לילדיו:
,הנה כושי!׳ זה מעליב אותך עד עומק
הנשמה.״
ג׳ון סיריל אקאי־נטי, הנספח לעתונות של
שגרירות גאנה, לא רצה להגיב על כל
פרשת היריות של ריבס. הוא גם ביכר
לדבר במלים מאופקות על נסיונו בארץ.
״בדרך כלל,״ הכריז ,״אזרחי המדינה הם
ידידותיים מאד אלינו. אני אישית שייך
לאיגוד שופטי הכדורגל בישראל, ומדי שבת
אני משמש כשופט במשחק כדורגל. שכנינו
נחמדים מאד: אני, אשתי ושתי בנותינו מרגישים
לגמרי בבית כאן.״ לבסוף הוסיף:
״אמנם, קיימת תופעה מסויימת. אבל לדעתי
זהו דבר חולף.״
חבריו, לעומת זאת, לא היססו להביע
את דעתם :״זה יעבור — רק אם יחדל משרד
החוץ לומר אחרי כל תקרית, :זה דבר
פעוט, זה לא יקרה שנית, אשמים אנשים
בלתי מחונכים.׳ ישראל רוצה לקשור יחסים
ידידותיים עם עמי אפריקה: לא מספיק
לקשור יחסים ברמה הממשלתית והבינלאומית.
הידידות חייבת להתחיל ברחוב, בבית.
על ישראל להסביר לכל אזרחיה מה. מקומה
של אפריקה, ללמדם לכבד כל אדם באשר
הוא אדם, ללא הבדל של צבע עור. איננו
חשים שהיא עושה דבר בדרך זו — וזה
כואב לנו עוד יותר מאשר לשמוע ילד קורא
לנו כושי! ברחוב.״

(המשך מעמוד )4
רות בואנוס־איירס עתונאי יהודי מקומי בשם
נסים אלנקוזה, שהתעניין בגישתו של גור
אל הקק״ל. כעבור ימים מספר פירסם אל־נקודה
מאמר בשבועונו לה לוס, תחת הכותרת
״פרשת דרייפום בישראל!״ ובו התקפה
על שיטות היעור של הקק״ל. המאמר
עורר תדהמה בקהילה היהודית המקומית,
שלא הורגלה לשמוע דברי־ביקורת על הפרות
הקדושות של הציונות.
נציגות הקק״ל בבואנוס איירס שלחה העתק
של המאמר לישראל, בצירוף הערכתה
כי מאמרו של גור, בצירוף נאום הרב יצחק
גורן שביקר אותו זמן בבואנוס איירס
(״הגיע הזמן לשים קץ לשנור ולקישקוש
בקופסת התכלת!״) גרמו לקרן הקיימת נזק
של חצי מיליון פזטות.
מיד הגיע לגור מכתב־נזיפה משר החקלאות
של אז, קדיש לוז. מאותו יום הניח
גור את תיק אל־על הצידה, חדל להדגיש
בכל מקום כי הוא ישראלי.
ידידו הסורי. כשליח האו״ם, היתד,
לגור אפשרות להתקבל בחוגים שהם סגורים
בדרך כלל בפני נציגי ישראל. כך, למשל,
התיידד עם מנהל מחלקת הייעור הארגנטינית,
סורי בשם אליאם דוואס, דור ראשון
בארגנטינה, ששמח לדבר ערבית עם
הצבר יליד מקוזה־ישראל והם הפכו לידידים.
באוגוסט השנה, ישתתף גור בקונגרס
עולמי לייעור, שייערך בסיאטל, ארצות־הב־רית׳
שם יהיה אחד משבעה נואמים. שגרירות
ישראל ביקשה ממנו כי יופיע כנציג
ישראל, אך גור סירב לעשות זאת, יופיע
באותו קונגרס כמומחה של האו״ם.
הדבר חרה בעיקר למשרד החוץ הישראלי.
כי הופעת עמיהוד גור בתפקידים בינלאומיים
הוסיפה תמיד ברק לשמה של ישראל.
לפני כשנתיים, למשל, הציע האו״ם לגור
שינהל במשך ארבע שנים את כל תוכניות
הייעור באפריקה המרכזית, עם מושב־קבע
באקרא, בירת גאנה. אך גור סירב :״איני
מוכן לצאת מהארץ לתקופה כה ארוכה.״
עתה, עם הגשת התפטרותו הסופית למשרד
החקלאות, נראה היה כי בכל זאת
ייאלץ לשהות תקופות ארוכות מחוץ לישראל
— ולאו דוזקא כשליח המדינה.

תמיד מנהלת המוסד את החלטות המועצה.
כאשר דרשה המנהלה, לפני חמש שנים,
את התוספת בסך אחוז אחד של המשכורת,
קיבלה אותה רק כעבור ארבע שנים, בצורת
העלאה של 0.4אחוז.
לפני שנה שוב תבעה מנהלת המוסד העלאה
בסכום של אחוז וחצי נוספים מהמשכורת•
הפעם נתקלה בהתנגדות מוחלטת
של המועצה. ועדה מיוחדת, שמונתה לבירור
המצב, התנגדה לכל העלאה שהיא. כל
המתנגדים, נציגי העובדים והמעבידים גם
יחד, היו בועה שהממשלה חייבת לכסות
ממקורות אחרים הוצאות של הביטוח
הלאומי, ולא באמצעות העלאת דמי־הביטוח.
דרך אחורי הקלעים. גיורא יוספטל
שינה את דרישתו, תבע רק תוספת של
0.8אחוז מהמשכורת. אילו היתד. דרישה
זו מתקבלת, היו נוספות למוסד לביטוח
לאומי כבר השנה 15 מיליון ל״י נוספות.
יוספטל החליט לעקוף את המועצה. הוא
פעל מאחורי הקלעים, קיבל את הסכמתן
של מפלגות הקואליציה להצעת ההעלאה.
מצויד בהסכמה זו שלח טלגרמות בהולות
לחברי המועצה הציבורית, לישיבה שהיתר,
צריכה להתקיים למחרת היום. מתוך 40
חברי המועצה הופיעו לישיבה .14 השאר
היו נציגי העובדים, שבחרו לא להופיע
לישיבה כדי לא להצביע בעד הצעת ההעלאה׳
בניגוד למצפונם והחלטתם הקודמת.
בישיבה שכונסה ביום שלישי הקודם,
בבית קרן־היסוד בירושלים, העמיד יוספטל
להצבעה מידית את הצעתו להעלות את דמי-
הביטוח הלאומי. הוא הסביר את דחיפות
ההחלטה בכך, שברצונו להביאה בפני ועדת
הכספים של הכנסת לאישור עוד לפני הפגרה׳
כך שההעלאה תאושר רטרואקטיבית
החל בראשית שנת הכספים הנוכחית.
כמה מחברי המועצה טענו שאין קוורום
להצבעה. אולם יוספטל שלף מכיסו החלטה,
שקבעה שרק היושב־ראש הוא הקובע את

שני האדריכלים התל־אביביים ניגשו במר
לעבודה. הם הזמינו מומתים לעבודות־בני
אינסטלציה והסקה מרכזית, מסרו לידיה
שטרות של משרד־האוצר. שרון, הנוה
לדבר רוסית, קיבל את אישור העיריה ל
תוכניתו, עשה סידורים מתאימים עם ניס
הכנסה והמכס. האדריכל האדמוני הספי
אפילו לערוך מדידות על המגרש. הוא קב
תמחיר, לפיו יעלה כל מטר מרובע [05
לירות, סך־הכל שלושה מיליון ל״י.
האדריכל הפעלתני לא זכה לסיים אן
הבנין. מכתב רשמי ממשרד־האוצר, חתו!
בידי הפקידים ז. הפטה ושלמה ארזי, הורו
לו ברורות :״להפסיק את עבודות הבנין.
מיזוג־אויר יקר. מיד אחרי שקיבל א־המכתב,
בירר שרון את הסיבות להחלטו
המוזרה של משרד־האוצר. הוא נדהם: מש
רד־האוצר החליט לפתע לרכוש חלק מהבד
המסחרי, הנבנה על מגרשה הישן של גימ
נסיה הרצליה, לשכן בו את משרדיו התל
אביביים.
כתב שרון לשר־האוצר לוי אשכול, עמ
ניסה לשווא להיפגש :״האם כדאי לקנו!
קומות אלו במחיר של 200 לירות למט!
מרובע, ולהוסיף מיזוג־אויר, שעה שעל פ
תוכניתי יעלה אומנם כל מטר מרובע חמג
לירות יותר, אך היא מאפשרת לחסוך 00
אלף לירות של מכשירי המיזוג האלו?״
השאלה נשארה ללא מענה. גם שאלה אח
רת חשובה לא פחות, לא זכתה כלל לת
שובה: מדוע ביזבז האוצר 80 אלף לירוח
לפני שביטל את התוכנית לבנות בנין־פאר

עת1נ 1ת
גוף זר
״מערכת למרחב מצטערת על התקלן
שאירעה בגליון אתמול, כאשר נשתרבו
משפט זר באחת הידיעות. המערכת חוקרו
את המקרה והפסיקה את עבודתו של אח

מסים
מה ש ב טו ח -דאב טו ח
שר העבודה גיורא יוספטל רתח ורגז.
הוא היה עצבני ואדום מרוב חימה. המשפטים
שיצאו מפיו נאמרו באוקטבות הגבוהות
ביותר שיכול היה להשמיע.
היתד, לו סיבה טובה להתרגזות. כי בפעם
הראשונה מאז נכנס לתפקידו כשר
לפני ארבעה חדשים, נוכח יוספטל כי ה־דמוקראטיה
הינד, מכשול רציני בעבודתו זו.
כאשר נכנס יוספטל למשרד העבודה, ירש
מקודמו מרדכי נמיר בעיה חמורה, שהיתר,
קשורה במוסד לביטוח לאומי. הגורם לדאגה
היתר, קיצבת הזקנה, שהמוסד לביטוח
לאומי משלם מזה חמש שנים לעובדים
שפרשו מעבודתם בגיל .65 אמנם גם כיום
עולות הכנסות ענף הקיצבה לזקנים במוסד
לביטוח לאומי על הפנסיות המשתלמות על
ידו, אולם מומחי המוסד הגיעו למסקנה,
שמצב זה לא ימשך לאורך ימים. בחשבון
האקטוארי, לטוזח ארוך, התברר כי בעוד
שנתיים בלבד, כאשר יגדל מספר המבוטחים
שיכנסו למעגל הזקנה, יחל המוסד לשלם
קצבות מהרזרבות שצבר ולא מהכנסותיו.
בשנת המם ,1961 — 1960 יצטרך המוסד
לשלם 40 מיליון ל״י כפנסיות, לעומת 55
המיליונים שיכנסו לענף זה מהכנסות הביטוח
הלאומי 15 .הל״י שילכו לרזרבה
המצטברת הם אמנם אותו סכום שנכנס
לקופת הרזרבות בשנת המם ,58/59 שבה
היתד, ההכנסה 42 מיליון לעומת 27 מיליון
ששולמו לזקנים. אולם היחס בין ההכנסות
להוצאות הולך וקטן, ובעוד 10 שנים, לפי
החישובים, חגמר כל הרזרבה שתצטברעד

הועדה הציבורית מתנגדת. הפתרון
לבעיה זו היה פשוט — העלאת דמי
הביטוח הלאומי. עוד לפני חמש שנים תבעה
מנהלת הביטוח הלאומי להעלות את דמי
הביטוח המשתלמים על־ידי המבוטחים.
למזלה הרע, לא יכלה לעשות זאת על־ידי
החלטה שרירותית. כדי למנוע מצב שבו
יראה התשלום לביטוח לאומי כמם עקיף
על האזרח, שילך ויגדל בהתאם להוצאות
המוסד לביטוח לאומי, הורכבה לפני שש
שנים מועצה מיעצת למוסד, מורכבת מנציגי
גופים ציבוריים וכלכליים.
כל החלטה של המוסד לביטוח לאומי הובאת
קודם בפני מועצה זו, ועד כה קיבלה

תכנית בנין משרד־האוצר בתל־־אביב
בזבוז +בזבוז = בזבוז
הקוזרוס כראות עיניו. במקרה זה היד, ה־יושב־ראש
יוספטל עצמו. הנוכחים נדהמו.
השר הכריע. לבסוף העמיד יוספטל
את ההצעה להצבעה מידית. בעד ההצעה
להעלות את דמי הביטוח הצביעו 8איש,
מהם חמישה פקידים ממשלתיים, היושבים
בועדה כנציגי משרדיהם. נגדה הצביעו .7ה־,
קול שהכריע היה קולו של יוספטל.
כשהוא חוגג את נצחונו, מיהר יוספטל
להביא את ההעלאה לאישור ועדת הכספים
של הכנסת. לאחר חילופי דברים חריפים
דחתה ועדת הכספים את ההחלטה.
אם תאושר ההעלאה, תאושר רק אחרי
פגרת הכנסת, ואז ספק אם יצליח יוספטל
להעביר החלטה שר,העלאה תהיה רטרואקטיבית•
אולם דבר אחד הצליח הוא להשיג
בינתיים — את אבדן האמונה של הצבור,
שהביטוח הלאומי אינו צורת מם מוסרית.
מנגנון פרקינסון בתל ־ אביב
אילו נזקק פרופסור נורתקוט פרקינסון
להוכחה נוספת, כי כספי המנגנון הממשלתי
מוצאים ללא ביקורת יעילה, היד, יכול
למוצאה השבוע באחד התיקים של משרד
האוצר: אחרי שביזבז 80 אלף לירות, החליט
משרד־האוצר לבטל את תוכניתו לבנות בנין
בן שש קומות ברחוב ליאונרדו דה־וינצ׳י
בתל־אביב.
היה זה אימות טיפוסי של חוקי פרקינסון
המפורסמים: תחילה קיים האוצר תחרות
לבנית בנין הפאר, אישר את תוכניתם של
האדריכלים אריה שרון ובנימין אידלסון.

מפועלי הדפוס, עד להסקת מסקנות
מי שראה משפט זה ביום החמישי השבון
יכול היד, לתמוה מה ״המשפט הזר״ .אולו
בחוגי העתונות לא היה צורך לחפש: כ
עתונאי בארץ ידע אותו על־פה. כי אות
משפם, שהופיע בעמוד הראשון של למרח
יום קודם לכן, בידיעה על ביקור פקידי ה
רכבת הסודאנית בקאהיר, עורר שמחר,־לאיו
נוסח המשפט :״בנ״ש איננדינק יא אר
קום אוחטק״י.
חקירת חבלה זו היתד, קצרה ונמרצת. אח
רי חקירת כל העובדים, נתברר כי המגי
הקבוע, המשורר יונתן רטוש, לא הרגי׳
בטוב, הוחלף על־ידי איש־קבוץ בגיל הן
מידה, שלא הבחין בשורה. זו הוכנסה לעתו
על־ידי פועל־דפוס שיכור, שהיה מסוכס
עם חבריו. לא ברור: אם באמת התכוון הפו
על שהשורה תופיע בדפוס, או שהכניס או
השורה רק כדי להרגיז את חבריו, מתו
בטחון כי המגיד, יסלקה.
באותו בוקר טילפנו כ־ 500 איש למערב
למרחב .״לא ידענו שיש לנו כל כך הרב
קוראים נאמנים,״ הודה אחד העורכים. לגג
עצם המקרה, רק משך בכתפיים. הוא יד
כי אין כל אפשרות מעשית למננע חבל
כזו מידי פועל־דפוס, היכול להכניס שור
לטכסט גם אחרי גמר ההגהה. התלוצץ אוו
עורך :״אילו רצה, יכול היה להכניס שור
הרבה יותר איומה. למשל, שדויד בן־גוריו
איננו איש גדול.״•
• כתיב משובש של המלים הערביוו
״בן־פרוצה, תקולל דתן, הוי וועה־זונח
ערוות אחותן.״

זי 1

במדינה
תעלומות
״איה בו•?״

כלהעיר כ/ופתע(!.1..
הלונה פרק המפורסם

״באילו ג׳זנאני״
1אאגע 84110 610
מילנו — איטליה

לבקור קצר בישראל
(בין האטרקציות,
דגם של ספינת חלל)

קולות יבבה חרישים נישאו מעל קברו
העוטה שעוות־נרות של רבי שמעון בר־יוחאי
בכפר מירון. אשה דקת־גזרה, טפוחת־עינים
מבכי בלתי־פוסק, חיבקה בזרועותיה
את דפנותיו המסוידות של הקבר הקדוש,
זעקה כאילו לתוכו ברוב מרירות :״אנא,
רבי שמעון, החזר לי את בני חיים, החזר
אותו לחיק אמו בריא ושלם, אנא רבי

היתר, זאת חנה ועקנין 28 אמו של
הפעוט הנעדר חיים ועקנין בן השנתיים
מקרית־שמונה (העולם הזה ,)1172 שיצא
עוד ב 29 לפברואר ללקט פרחים בלוויית
חבריו במורדות הרי מנרה — ומאז כאילו
האדמה פערה פיה ובלעתו.
חמשה ימים רצופים נמשכו חיפושי המשטרה
אחרי הפעוט הנעדר. היה זה המבצע
הגדול ביותר של משטרת ישראל
בכל תולדותיה בחיפושים אחר נעדר כלשהו.

״שילמנו עבור 48 בוררים, ואנו צריכים לטפל כ־ 48 בוררים, אם כי
פועלים למעשה 12 בוררים בלבד. החזקתה של מרכזיה בזאת היא
לפחות פי שלושה יותר יקרה מאשר החזקת מרכזיה של 12 בוררים״.
תלונה זו זכתה לתשובה חמקנית ומתמיהה כאחת מצד האוצר, אליו הופנתה (אחרי
שגם מבקר־ד,מדינה נכנס לעובי־הקורה — דבר שנשמר עד כה בסוד כמוס) .טען האוצר:
לא תמיד קונים במקום הזול ביותר, מכיוון שהדבר תלוי בתנאי התשלום ובמצב קופת־המדינה.

הופיע!

כמלים אחרות: הממשלה הזמינה ביודעין ציוד קלקול, שהוצע לה
בתנאי־תשלום נוחים דווקא מפני שהיה פגום ומפני שבעליו רצו
להתפטר ממנו. הממשלה קנתה ״מציאה״.

בסבך הריגול
רומן מרתק בו מפוענחות תעלומות
ריגול רבות עלילות והרפתקאות
160 עט׳

יריות ב א פל ה

הרומן מס 15 .בהוצאת סיפורי
המערב הפרוע
68 עט׳ גדולים

המחיר 50 אג׳

יש להשיג בכל הקיוסקים

בי״ס

14 0

לרקודים
אקסק לז סי ב
ההרשמה: תל-אביב
רזד פינסקר 0-5 2אחה־*
פקידים !
תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקורם ל־

קצר נו ת
עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

גרג״ (סספמס).

תל־אביב, רחוב גורדון .5
חצלחח מובטחת!

ציוד פגום -כהזדמנות

ך י* גילו הסנסציוני היה טמון בחליפת־מכתבים בין משרד־האוצר ובין מהנדס־הבדק
1 1חבצלת — שהוא עצמו לא העז למסרה לידיעת הציבור, ושגם השבוע לא היה מוכן
להסתמך עליה. בהתכתבות זו, שהתנהלה עוד בסוף , 1957 התריע חבצלת על הזמנת ציוד
שהיה בחלקו לקוי ומיושן, ובחלקו בלתי־בדוק ונסיוני.
קבע חבצלת, במכתב מיום 15 לספטמבר ,1957 שסומן במשרדה,אוצר במספר : 49645
״הדואר קנה בשווייץ מרכזיות אוטומטיות , 5+32 שמסיבת רגישותן הגדולה לגבי התקלות
הזעירות ביותר ברשת־הטלפונים, אינן מתאימות לתנאי ארצנו, ושהוצאו מכלל שימוש גס
בשווייץ עצמה.
״הדואר קנה מחברת בל בבלגיה מרכזיות־טלפונים אוטומטיות, אשר כל יחידה ויחידה של
100 מנויים מצוידים בה ב־ 48 בוררים** ,ורק 12 מהם יכולים לאפשר שיחה טלפונית.
זאת אומרת שרק 12 מנויים מתוך 100 יכולים לשוחח ביניהם בעת ובעונה אחת הדואר
ששילם בעד כל 48 הבוררים, מוציא כל הזמן כספים לקיום מרכז״ת־ענק כ!אילו ישנו מספר
גדול כל־כך של בוררים, שעה שלמעשה פועלים 12 מהם בלבד.

ספר פיס מהודר

ך* מלחמה גכנסה השבוע לחודש השביעי. בחדר רחב, מוקף ארבעה טלפונים שחורים
( ) ומד־שיחות אפור שאינו פועל, ישב המפקד של כוחות־ההגנה: מי שהיה מראשי הש״י
והנהו כיום המנהל הכללי של הדואר, חיים בך מנחם (.)60
מולו ניצבו 54 אלף מנויי־ה,טלפון בישראל. בראשם התיצבה הנהגה שלא היתד, רצינית
ביותר, ושהורכבה במקרה: המהנדס משה בן־חורין, שפתח בשעתו במאבק, כשטען לראשונה
כי רישום שיחותיו כוזב; פרקליטו שמואל פישלב; הרב הפתח־תקודאי שמעון כץ, שגם הוא
התפרסם בחריפות תלונותיו. החבר הרביעי, טכנאי־הטלפונים בפנסיה, מנחם חבצלת, כיועץ טכני.
אולם אפילו הנהגה מקרית זו הצליחה לתת ביטוי להרגשה הקיימת זה מכבר בלב
הציבור הרחב: שמשהו רקוב בממלכת הטלפונים. הטענה המעשית, כי המנוי מקבל
חשבונות על שיחות שמעולם לא שוחח, קשורה בטענה רחבה יותר: שציוד הטלפונים
בארץ לא רק שהוא דל ועלוב בכמות, אלא שהוא גם פגום לחלוטין מבחינה טכנית.
מנהל הדואר, בעל הסמכויות ד,דיקטטוריות״ ,ניסה להכחיש זאת בתוקף. הוא טען שהציוד
משוכלל וחדיש. השבוע הצליחה חולית־החקר של העולם הזה לשים את ידיה על צרור
מיסמכים בעלי משמעות סנסציונית, המוכיחים בעליל כי טענה זו אינה נכונה.

+77 שדרי מ ם וי ק19

המחיר 90 אג׳

ה ־דעו
מנהל־הדואר, משרד־האוצר, מבקר המדינה ושורה של מחלקות ממש־שלתיות
אחרות לא רק יודעות כי ציוד־הטלפונים בארץ פגום, אלא
שידעו זאת עוד לפני שלוש שנים -זמן רב לפני שמנוי־הטלפון כך
חורין גילה כפעם הראשונה כי הוא משלם עכור שיחות שלא שוחח.

הפתיחה ג חג הפסח
במגרשי הלונה-פרק ביפו

הופיע!

מגדה את המיסמכים

חיים ועקנין*
על־אף החוקרים, על־אף העובדות
אך ככל שהמשיכו החוקרים בחיפושיהם,
גבר מעטה המסתורין סביב העלמו של
חיים ועקנין. גם מבצעיו של מחמוד מוסר,.
אשר צד באחד ממארביו זאבה בסביבה, לא
העלו דבר. ניתוחה של הזאבה במכון הפתולוגי
באבו כביר, לא זאת בלבד שלא
גלה שום שיריים של בשר אדם או שרידי
בגדים כל־שהם בגופה, אלא יתר על כן :
מומחה קבע כי הפגר אינו אלא של כלב.
ובניגוד להנחת החוקרים, לא גרם מומחה זה
כי חיים ועקנין נטרף, בעיקר מחוסר סמני
גרירה של הפעוט בשטח.
עם קבלת התוצאות המעבדתיות נכנסה
חקירת המשטרה למבוי סתום, ולא נותר
לחוקרים אלא לסגור את התיק, בטביעת
חותמת גדולה: נעדר.
כלב שומר. הוריו של חיים, חנה ויצחק
ועקנין, לא האמינו — גם בהמצא כתמי בולו
הדם והשערות — כי בנם נטרף. כבר מן
היום הראשון להעלמו של הפעוט, הטרידו
השניים את חוקרי המשטרה בסיפורי חטיפה.
״חיים רק נחטף!״ חזרו ההורים והתריעו
בפני החוקרים.
תחילתה של אמונה זאת בסיפורי שכנים,
כי ראו מכונית מהודרת נוסעת בדהירה,
סמוך למקום העלמו של הפעוט — ובאותה
שעה בדיוק. במכוניתו נמצאו, לטענת השכנים,
זוג בגיל־העמידה ועמם כלב שחור
גדול. ואמנם המשטרה עשתה מאמצים רבים
לאתר את המכונית האלמונית. המכונית נתגלתה
על בעליה — אך חקירתם לא העלתה
דבר .״הם אנשים ידועים,״ מסרו החוקרים,
״יש להם ילדים ואין כל סיבה לחשוד
בהם.״ בכל זאת המשיכו ההורים להאמין
בעקשנות :״אלה היו חוטפיו של חיים!״
לאחר שהופרכה גרסת החוקרים על טריפתו
(המשך בעמוד )10
* בתמונה היחידה שנשארה בידי המשפחה.

גם ציוד זה לא הוזמן על־ידי הממשלה בשביל מנויי־ז־,טלפון. אלה זכו בו רק במקרה:
מנגנון ממשלתי אחר, שהציוד היד, מיועד בשבילו (ושלדברי האוצר אף דרש בדיוק ציוד
זה) ויתר עליו. בלית ברירה, אחרי שכבר נקנה ולא נמצא לו שימוש אחר, הועבר ציוד
פגום זה לשרות מנויי־הטלפון חסרי־הייצוג. התנצל איש־האוצר ב־ : 1957״הציוד נקנה עוד
במסגרת החלטה משנת 1950״

ציוד מיושן -ודגם כלתי־כדוק
• ץ לונה שניה של חבצלת, במכתביו הסודיים, נגעה לציוד שנקנה בשנת 1955 עבור
4 1מרכז־ד,טלפונים החדש בתל־אביב — מרכז שאז עוד היה בשלבי תיכנון. קבע חבצלת:
״אם כי היצרנים הציעו לדואר מדגם חדש, שהיה כבר בשימוש מאז שנת , 1950 הנקרא
ם י־ ,50 בעל שיכלולים רבים, הדורש מומחיות! קטנה יותר ופחות טכנאים לשם החזקתו,
והמחושב ל־ 80 שנות קיום, בחר הדואר דווקא בציוד מדגם מיושן, שהיה צריך לבנותו
במיוחד,כי בעולם הוא אינו מיוצר יותר. אנו מפגרים אפילו לגבי ירדן, שהזמינה את הציוד
החדיש סי־ ,50 ולא את הדגם המיושן.״
תשובתו של מועלם, הממונה על תקציב משרד־הדואר במשרד־האוצר :״נכון הוא שהציוד
סי־ 50 הוא יותר משוכלל, אך יש לזכור שהזמנה זו בוצעה בשנת , 1954/55 ואז עדיין לא
הוחלט על כדאיות הציוד החדש ...אינני מבין איך מר חבצלת רצה שדואר ישראל יקנה
לפני שנתיים ציוד שלא ידע סופית את כדאיותו...

היתה זאת טענה שיבלה לעשות רושם על כיורוקראט כמשרד בלבלי,
אך לא על מומחה לעניני טלפונים. בי כשנת 1955 כבר היה בעולם
שכדאי להזמינו.
ברור לחלוטין כי ם י־ 50 הוא הציוד המשוכלל
מכיון שמרכז־הטלפונים החדש בתל־אביב לא היה עדיין בנוי, גם לא היתד, דחיפות בהזמנה.
אולם אם במקרר, זה היה דואר ישראל שמרני אפילו מדואר ירדן, הרי במקרה אחר היה
מהפכני ממש. היה זד, בשעת הזמנת ציוד בין־נפתי, שגם עליו התלונן חבצלת:
״הציוד, שלא הוכנס לשימוש באף מקום בעולם, הוזמן סבלי לתת ליצרנים את הפרטים
הדרושים על הציוד הקיים, כדי שאפשר יהיה להתאים את הציוד החדיש אליו. הכוונת לציוד
שנקנה בחברת אלביס, עבור חיוג בין־נפתי במחוז תל־אביב והמרכז. כתוצאה מכך לא
יכלו מנויי פתח־תקווה לקבל את המספרים המבוקשים בתל־אביב במשך שלושה שבועות.
לפעמים רק שיחה אחת מ־ 20 היתה השיחה הנכונה היה צורך להביא את המהנדס
הראשי של חברת!אלבים בעיות אלה נשארו ללא פתרון, ואנו היינו שפן נסיונות לחברה.
יתכן כי הדואר התחרט עלכך, כי פרשה זו היא שגרמה בעקיפין לכך שהמנוי הפתח־תקוואי
בן־חורין שם לב לרישום המוגזם של שיחותיו — ועורר לראשונה את הרעש
שהפנה את תשומת־לבם של רבבות מנויים אחרים למס הבלתי־חוקי המוטל עליהם
בצורת רישום כוזב של שיחות.
אולם גם במקרה זה התחמקו משרדי־ר,ממשלה מתשובה. התשובה הרשמית של האוצר:
״לא היתה שוס בעיה בקשר לחיוג מפתח־תקווה לתל־אביב.״

בל התלונות האלה -והעובדה שהיו ידועות עוד לפני שלוש שנים
* כי לפי החוק המנדטורי שלא תוקן, המנהל־הכללי של הדואר הוא אחד משלושת
הפקידים הבכירים המשוחררים מכל פיקוח ומרות. שני האחרים: המפקת־הכללי של המשטרה,
היועץ המשפטי לממשלה.
** הבורר הוא אותו חלק בציוד הטלפוני הבורר את המספר המבוקש מכל שאר
המספרים שברשת־חטלפונים.

הסוו״ם המוכיחים את אשמתה של הממשלה

עד החמס!
לדואר, לאוצר ולמכלן ר־המדינה -מסבירות דבר אחד: מדוע מתנגד
מנהל־הדואר בעקשנות בה רכה לבדיקת ציוד הטלפונים על־־ידי מומחים
ניטראליים. בי מומחים אלה היו מצביעים על בל הציוד הלקוי, על
הרכש הבלתי־אחראי ועל המצב הפרימיטיבי בכללותו.
את המחיר משלם האזרח — הן זה העומד בתור כדי לקבל טלפון, הן זה המשלם
25 אגורות כדי לטלפן מטלפון ציבורי — והן המנוי עצמו, המשלם לא רק מחיר קטלני
בשביל החזקת הטלפון שלו, אלא נאלץ להוסיף תשלום עבור שיחות מוטעות תכופות ואף
עבור שיחות שלא שוחח מעולם — ושנרשמו באורח פלא על־ידי המונים.

טלפון אחד -ל־ 25 נפש:

דרישה של הועד הציבורי הנוכחי מצטמצמת למעשה בנקודה אחת: להתקין מדין
| שיחות, שיאפשרו למנויים לבקר בעצמם כמה שיחות שוחחו.
כתשובה על כך מציג בן־מנחם דגם של מד־שיחות מיוחד, שלמעשה אינו מודד שיחות
כלל, אלא רק עוזר למנוי לזכור לרשום כל שיחה בעצמו* .טוען בן־מנחם, בתמימות:
״התקנת מד זה היתד, מכריחה אותי להאמין למנויים. אם המנויים לא רוצים להאמין לי,
אז למה שאאמין להם?״ זוהי תשובה נכונה — אך היא מבוססת על המכשיר הלא־נכון.

מה שדרוש הוא מד־שיחות מסוג אחר, הרושם את השיחות בדומה
למד־המהירות של המכונית או מונה־חשמל, אינו מאפשר למנוי עצמו
להחזיר את המספרים אחורה. מד־שיחות בזה קיים כעולם, וגם בארץ
-אולם עליו אין גן־מנחם מדבר.

כל הויכוח הזה צדדי בהחלט, מעיד על חוסר־היכולת של הועד הציבורי לקרוא תגר על
משרד־הדואר לאורך החזית העיקרית. כי רישום השיחות הכוזבות הוא רק פרט אחד מני
רבים. חשובים הרבה יותר פרטים אחרים: המחסור הכללי בטלפונים, יוקר השיחות׳ החובה
המוטלת על המנוי לשלם בעצמו עבור התקנת הטלפון ועבור רישום שמו בספר — מצב
ההופך את החזקתו של טלפון למותרות שרק קומץ קטן במדינה יכול להרשות אותן לעצמו.
מבחינת מספר הטלפונים, ישראל היא אחת המדינות המפגרות בעולם. קיימים בה 54 אלף
מנויים, המחזיקים כמעט במספר כפול של מכשירי־טלפון. בישראל קיימים 4.45 מכשירי
טלפון על כל מאה איש — לעומת 37.9בארצות־הברית 70( ,על מאה בוושינגטון 53.8 ,על
מאה בניו־יורק).

ארצות־הכרית הגיעה לרמה הנוכחית של ישראל בשנת - 1905
כדיוק לפני 55 שנה.

אולם לא רק ארצות־הברית, המחזיקה בלמעלה ממחציתם של 117 מיליון מכשירי הטלפון
בעולם, הופכת את המצב בישראל ללעג. גם צרפת — העומדת כמעט בתחתית הטבלה של
המערב, אחרי שוודיה ( 34 למאה) ,קנדה 29.6שוייץ 22 אוסטרליה 20 בריטניה (,)14
הולנד ( )12.4וגרמניה 9.3עולה כמעט פי שתיים על ישראל. בצרפת 8.29 טלפונים על

כל מאה איש״.

מדד יוקר הטלפון

ף* א פחות ממספר הטלפונים, קובע מספר השיחות המתנהל בהם. גם בשטח זה
/נמצאת ישראל בתחתית הטבלה. כי ההתקשרות הטלפונית — האמצעי הזול והיעיל
* מד זה, מן הסוג המותקן בבתי־קפת, אינו מאפשר לנהל שיחה שניה, לפני שבעל
המכשיר לוחץ על כפתור, מחזיר את המודד מ־ 1ל־ס.
** בשיחה עם כתב העולם הזה, רגז בן־מנחם על כך כי העולם הזה ( )1175 כתב שישראל
קרובה במספר הטלפונים שלה יותר ללבנון מאשר לצרפת. אולם טענה זו מבוססת על
המספרים: ישראל ( )4.45 באמת קרובה יותר ללבנון ( )2.64 מאשר לצרפת (.)8.29
ביותר להתקשרות בין האזרחים בחברה מודרנית — היא בישראל מן היקרות בעולם כולו

בו־משם

מנהל משרד־הדואר והאיש השליט על מערכת הטלפונים, הוא נועבדן
לפי מקצועו, מוותיקי הש״י, איש, אמונו של מנעון־החוישך. חניך
הרצליה הסימפאטי מצטיין בכשרון־הסברה, עולה על יריביו בכושרו לנהל מאבק ציבורי.

— ואולי אף היקרה ביותר.
בן־מנחם לא ניסה אף להכחיש זאת. כשנשאל על־ידי כתב שעסק בחקירת התעריפים,
ענה בגילוי־לב :״אין לך מה לטרוח. אני יודע שהמחירים הם מן הגבוהים.״ ההסבר שלו:
ישראל נמצאת במשבר, זקוקה לכסף.
לא השיחות לבדן הן יקרות. עצם קבלת הטלפון והחזקתו יקרות בישראל במידה
מבהילה. בעוד שחברה אמריקאית מתקינה את הטלפון חינם, כהשקעה מסחרית הדרושה
כדי להרוויח לאחר מכן משיחות המנוי, הרי משלם הלקוח בישראל בעצמו בשביל המכשיו
(שאינו שייך לו) ,מנדב למעשה מכיסו את הון־ההשקעות של רשת־הטלפונים — דבר שהוא
בלתי־נשמע בעולם.

בך אין פלא שרשת־הטלפונים הפגומה והמצומקת של ישראל, אחה
הנחשלות בעולם, מכניסה לממשלה בבל זאת רווחים גדולים -שהם׳
תפמו בשנת־הבספים 1958/59 בלבד ב־ 5,685,549.457ל״י -רווח נק
של 100 לירות על בל מנוי.

מאחר שההשקעה באה ברובה מכיסי הצרכנים עצמם, היה זה רווח שכל עסק יתקנא בו
כאשר רתח כזה מושג על־ידי מנגנון ממשלתי, שהצטיין בהזמנות בלתי־יעילות ובביזבו
— עד כמה יותר יכלה להרתיח חברה פרטית, שהיתה מנוהלת בידי אנשי־מקצוע, האחראיג
בפני מנהלים? או, במלים אחרות — כמה זול יותר היה השרות אילו הוגש בידי חברה פרטית

במקום לבזבז את תשומת־הלב של הציבור על דרישות חלקיוו
ומשניות, היה ועד ציבורי אמיתי של צרבני־־הטלפון צריך להתרב
כדרישה מהפכנית זו: להוציא או
בל מערבת הטלפונים מידי המב!
נה הממשלתית המסורבלת, לה;
כירה לידי הכרות פרטיות, תו
השקעת הון זר.
בשנת 1947 היו 68 של כל שרוו
הטלפונים בידי חברות פרטיות. בארצוו
הברית בלבד קיימות עתה 3798 חברו!
טלפונים — והן שהפכו את הארץ לביו
הטלפונים העולמית, בה מושקע כיום ה
רב במודעות שמטרתן לשכנע את הקהל
התקין טלפונים נוספים — דבר שהוא
חזקת חלום במציאות הישראלית.
היתרונות של מסירת שרות־הטלפונ
לידיים פרטיות בולטים:
• שום חברה פרטית לא היתה מזמי
ציוד קלוקל. כשם שהחברות הפרטיות
אמריקה לא הזמינו מטוסי בריטניה, עלי
ביזבזה חברת אל־על מיליונים שלא יח
לעולם, כן לא היו חברות כאלה מזמין
ציוד טלפוני באורח בלתי־אחראי ובלו
מקצועי, בידען ששום משלם־מסים לא יב
את הגרעונות.
ס חברה פרטית, שהיתר, משקיעה
משלה, לא היתד, מטילה את מחיר התי
הטלפון על הצרכן. הצרכן היה משלם 1
ביל שרות, לא בשביל ההשקעה.
• חברה פרטית זרה המעוניינת ב
חים, היתד, ממילא מחישה לארץ את ד,צ
הדרוש כדי להרבות במנויי־טלפון, להג
את מחזור רווחיה.

״11 ) 111 1111 \ 011 8 6 )> 11010 1( 1 11111
,ץ 43

>£מ 5>,*0מ*13ן ׳מיס 4

|<חם 760*19

004

.־מ*01!3מן 105 0סי 1x11€
\ 1$ 351*13 מממ1מ00 $־0$111*11
*135001?3 33*1
׳*11 אמ*ון*־0מ 005 304
ש> *31111 ססץ
סי ץ*,״
. ,\0<111^ 1י4מז 10 זז1
1330ס ל * 10115

111 111ז 3 £004מ
10 09

?*1*0*6*7. 11׳$ 714*0* 04 £ 0#),

למי לצלצלי

$ץ 0ן וז* 0 1 4 ,

• חברה פרטיה לא היוגה מי
זה להתיחס למנויי הטלפון נ
שעושה זאת הדואר, הישראלי. ד
לא היתה מבטלת בבוז את דג

מודעה אמריקאית טיפוסית שלחברת
בל הפרטית, שמטרתה להמריץ את
הציבור לדבר יותר בטלפון, להתקין יותר מכשירי טלפון בבתים.

\ 1י ך * 1ק 411111 מרכזיית־טלפונים תל־אביבית, יפי שצול ׳
11 /מ • 11 מה למטן חוברת־תעמולה של הדואר,

שאינה מפרטת את מצבה הגררע־יחסית של ישראל בשטח זה.

מוקדמת את הטלפונ ם של פ
יים ששבחו לפרוע השבץ בז

תצפית

כל הזכויות שמורות

• הדיון על מתן הלוואה נרמנית ניכרת לישראל לא היה

הנושא היחיד כשיחת כיג׳י־אדנאור בניו־יורק. ההבסחות, שלהן
מיחסת ישראל חשיבות רבה לאין־ערוך יותר, קשורות בתוכניות הפיתוח קאמומי
של ישראל. תוכניות אלה מבוססות על הקמון מפעל אטומי שינצל, בין השאר,
את המצאת זרחין להשקיית הנגב הצפוני, בעזרת כור אטומי.
בסיורו בארצות־הברית, עשה ראש־הסמשלה לגיוס עזרה אמריקאית וגרמנית
להקמת מפעל אטומי, שיעלה לפי התוכניות שהוגשו לאמריקאים, קרוב ל ׳350
מיליון דולאר. נימוק ששיכנע את אייזנהואר להבטיח עזרה: פיתוח הנגב
והפיכה; מרחביו לאדמה הניתנת לעיבוד, יסירו מלב הערבים את פחדם מפני
התפשטות טריטוריאלית ישראלית.

• סיעת צמרת ההסתדרות במפא״י תאמץ לעצמה קו
עצמאי נ 0בעניני חוץ ובטחון. בעוד שעד כה היתה המערכה בין
פנחס לבון וחבריו לבין צעירי בן־גוריון נטושה רק במערכות כלכליות,
מחו5זר עמדה פוליטית, ברורה של לבון, מהווים הזעזועים האחרונים
בצמרת ההסתדרות, סימן ראשון לשינוי המצב. התפומרות ברקת חסר
העמדה הציבורית, וצירופו של אליהו אילת בעל הילת־השגריר לצמרת
ההסתדרות, מסמנים קבלת קו פוליטי מתון, אנטי־מיליטריסטי, של צמרת
ההסתדרות, בניגוד חותן לקו ריין, פרס ושות .,פרט מאלף: בן־גוריון
סירב להתערב במחלוקת בין ברקת ואילת, מאחר שהוא מתנגד לשניהם.

בשעתו מנע בן־גזריזן את מועמדותו של אילת לתפקיד יזשב־דאש הכנסת,
אחרי אישורה בידי מוסדות מפא״י.

• מפא״י עשויה? 1הפסיק את הופעת פטאונוז הצרפתי
״ל׳אינפורמסיון״ .הצעה כזאת הועלתה על־ידי עורך אחד העתונים
הלועזיים של מפא׳׳י, הטוען כי המפלגה מפסידה בל חודש 15 אלף לירות,
מהופעת היומון הצרפתי. משה שרת, המדריך את עורכי העתונות הספא״יית
בעניני הסברה, יתנגד להצעה החדשה לסגור את העתון.

• הסטודנטים בפקולטה למדעי־החכרה, יאיימו בהשבתת־הלימודים
באוניברסיטה. תלמידי המכון להנהלת־חשבונות אירגנו את
הסטודנטים לכלכלה ולמשפטים בירושלים ובתל־אביב, להשבית את הלימודים
בגלל ריבוי אחוז הנכשלים בבחינות.

• תשמע על סכסופים חמורים כסנין 6תנועת־החרות בתל־אביב.
עורך־הדין דוב מילבן, יארגן את וותיקי העסקנים, שפרשו מן
ההנהלה, יבקש ממרכז המפלגה להחליף את יושביראש הסניף, אברהס
שכטרמן. בקשר לכך תועלה טענה כי שכטרמן לא היה זכאי לעמוד בראש
רשימת המועמדים בבחירות לעיריה, דחק את מקומו של ח״ב בנימין אבניאל,
שהוצע כמועמד. גילוי זה עלול להחריף את היחסים בין אבניאל וח״ב יוחנן
באדר. אס תתקבל דרישת מילמן וחבריו, עשוי שכטרמן לאבד את מקומו
כראש הסיעה במועצת עירית. תליאביב, וחברו דויד יומן יתפוס את מקומו.

• נוער ישראלי יפגש בקרוב עם נציגי נוער עיראקי ומצרי.
הפגישה תתקיים במסגרת פסטיבל נוער דמוקרטי אזורי, שייערך בחודש יולי
בקפריסין. למרות שהערבים ידעו על השתתפותה של משלחת ישראלית, לא הודיעו
על פרישתם.

• למרות נצחונה הגדול האחרון של הנבחרת הישראלית
בכדורגל על נבחרת יוגוסלביה, עלולים להתעורר קשיים
בקשר להמשך עבודתו של גיולה מאנדי כמאמן הנבחרת.
אחרי ההפסד נגד הנבחרת היוונית, הטיחו שניים משחקני הנבחרת עלבונות
קשים בפניו של המאמן, ומאנדי הודיע במקום למקורביו כי איננו מוכן להמשיך
לעבוד עם שחקנים אלה. אם יחזור בו המאמן מהחלטתו הנחפזת, יגרור ענין זה
בכל זאת לסילוקו של שחקן נבחרת אחד לפחות•

במדינה
(המשך מעמוד )8
של הפעוט, גברה שבעתיים אמונת ההורים
בחטיפה.
סיפוריה של חנה, שטיפחו בלבה יותר
ויותר את אמונתה בחטיפת בנה, רבים
מאוד. חוט השני העובר בכולם הוא סיפור
השכנים על המכונית האלמונית.
סיפרה שכנתם של משפחת ועקנין, מרגלית
אליהו, אשד, צנומה וממושקפת :״עוד
ביום הראשון שהילד נעלם הלכתי לאחת
מקרית־שמונה, שאומרת כל מיני דברים. לא
אמרתי לאשר, שום דבר. היא גם לא ידעה
על המקרה כלום. רק שנכנסתי בקשתי כוס
קפה. כך עושים כולם. היא נתנה לי כוס
קפה ובקשה שאחשוב בראש על העניו בשבילו
באתי. גמרתי את הקפה וכל הזמן
חשבתי על הילד שהלך לאיבוד. כשגמרתי
את הקפה, לקחה האשד, את הכוס והסתכלה
במה שנשאר. ואז התחילה לדבר שאני ממש
פחדתי ממנה. היא מיד אמרה לי בשביל מה
באתי. ואז סיפרה שחיים נחטף על־ידי שני
אנשים עם מכונה. היא אמרה שחיים ירד
אחרי החברים שלו מן ההר. בהגיעו לכביש,
הוא התחלק ונפל וקבל מריטה ברגל ובישבן.
באותו רגע בדיוק עברה מכונה עם שני

אנשים וכלב שחור. הכלב יצא מן המכונה
ותפש את הילד בבגדים שלו וכך נכנם
למכונה והאנשים ברחו. היא אמרה עוד
שהילד חי והכלב שומר על הדלת.״
ולא למגדת־עתידות אחת בלבד סרה משפחת
ועקנין. מגלה־עתידות אחר, אף הוא
תושבה של קרית־שמונה, הידוע בכינויו
״העיראקי גם הוא אמר לי אותם
דברים בדיוק,״ הכריז אבי הילד הנעדר,
ברזלן בסולל בונה. ואולי שמע ״העירקי״
את סיפורה של מגדת העתידות? ״לא, לא!״
השיב האב ,״אנחנו הלכנו אליו באותו רגע
שהשכנה הלכה לאשה. ורק אחרי ששמענו
את הסיפור הזה משניהם הלכנו למשטרה
ובקשנו לעשות חקירה.״
סודו של רבי שמעון. לחיזוק האמונה
בחטיפת הפעוט אף נמצא לקט חלומות. סיפר
אחד השכנים של משפחת ועקנין, יוסף
נחמיאס :״לפני כמד, ימים חלמתי על אדם
אחד עם זקן לבן. הוא בא אלי בחלום
ואמר לי שהוא רבי שמעון בר־יוחאי וביקש
ממני ללכת לאמא של הילד חיים ועקנין,
ולהגיד לה שחיים חי ושלם ושהוא נחטף
על־ידי אשד, עם מכונה.״
התערבה חנה ועקנין :״בכל לילה ולילה
מאז הלך הילד, אני גם כן חולמת על רבי
שמעון בר־יוחאי. הוא בא אלי בחלום. בכל
פעם הוא אומר לי אותם דברים. הוא אומר
לי, :אל תחשבי הרבה. ולא תדאגי כל כך,
חיים בריא וחי והוא נחטף על־ידי אשד, אחת
עם מכונה ונמצא בתוך בית. כלב גדול
שומר על הבית.׳ הוא בכל לילה בא בחלום.
זה אדם יפה מאוד, עם זקן גדול. אבל אני
לא יודעת למה הוא לא אומר לי איפה
נמצא הבית הזר״״ הקשתה חנה לעצמה.
פעמיים בשנה נהגה חנה ועקנין לעלות עם
בניה לקברו של רבי שמעון בר־יוחאי במי-
רון, כשבעלה מחלק ביד רחבה תשורות
ומזומנים לחיי בניו .״רק ביום רביעי, בד
יוק
חמישה ימים לפני שחיים נעלם, היינו
כולנו במירון אצל רבי שמעון,״ שחה חנה
בעינים זולגות דמעות .״הדלקנו נרות, חלקנו
כסף וביקשנו לחיי ילדינו. אחר כך חזרנו
הביתה. עברו חמישה ימים — וחיים נעלם.״
השבוע שוב עלתה משפחת ועקנין לקברו
של רבי שמעון בר־יוחאי. הפעם נעדר מקרב
המשפחה חיים .״רבי שמעון,״ מררה האם
בבכי על הקבר ,״רק לפני חודש היינו כולנו
כאן ובקשנו רחמים על ילדינו שיחיו. ועכשיו
שוב באנו אליך, אבל הפעם חסר
מתוכנו חיים. אנא רבי שמעון, באתי לתבוע
ממך את חיים! החזיר את בני אלי,
עורר רחמי שמים עלי! אין יותר טעם לחיי,
אנא רבי שמעון, גלה לי את סודך, היכן
חיים?״
בקומה ללכת מעל פני הקבר, לאחר הדלקת
נרות־נשמה, בקשה ״מי שברך״ מפי
החכמים. בראש שמות בניה* ,ביקשה חנה
להזכיר את שמו של חיים הנעדר דוקא,
כמאמינה שהוא בין החיים.
כל דאגתה של חנה היא שחוטפי בנה
ירצחו את חיים, מחשש שיתגלו בידי החוקרים
ויועמדו למשפט. לכן יוצאת האם
כמעט מדי בוקר לשוטט בהרים בהם אבד
בנה, בודקת היטב כל
שיח ואבן ויורדת לכל
מערה, בין אם יחידה או
בלוויית שני בניה, כשאותו
פחד מלווה אותה:
אולי החוטפים רצחו את
בנה והטילו את גויתו
בחיק ההרים, באחד המקומות
הנסתרים? אולי,
יש בכל זאת איזה סיכוי
למצוא אותו באחד המקומות
האלו? אולי בכל
זאת כדאי לחפש?
באזני כתב העולם הזה,
שביקר השבוע בביתה,
התחננה האם האומללה
:״תפנה בעתונך
לאשה הזאת שחטפה את
הילד. תגיד לה שאני
מתחננת בפניה, אם היא
לא רוצה להחזיר לי את
חיים — שלא תחזיר.
אני סולחת לה בכל לבי.
רק זאת אבקש ממנה,
למען השם, שלא תגע
בחיים לרעה. שלא תעשה
לו שום דבר. אין
לה מה לפחד. החיפושים
כבר נגמרו, ואפילו אם
ימצאו אותו אצלה, אני
אבקש שלא יעשו לה
שום דבר. רק שתשאיר
את חיים בחיים, אנשק לה את הרגלים רק
שלא תגע בבני לרעה. העיקר שהוא יחיה!״

ד עו ת
מלר, זו, בכתב־ראי, משכה השבוע את
מבטי העוברים והשבים ליד הקיוסקים. היא
הופיעה בתחתית השער של חוברת שנשאה
את הכותרת אתגר .״אין לזה שום כוזנה
אידיאולגית,״ הודה העורך האחראי של ה־ירחון
החדש, נתן ילין־מור .״זה רק נועד
למשוך את העין!״
בכל זאת אפשר היה לייחס משמעות
רעיונית לטכסים גראפי זה: כי בכותרת
ההפוכה היה משהו סמלי לגבי תוכן הגליון.
הוא הכיל שורה של מחקרים ומאמרים
רציניים. שהיו ההיפך מהתפיסות המקודשות.
• לגבי החקלאות טוען דן יוגב, במאמר
מקצועי מקיף: החקלאות הקיימת יכולה לכלכל
כבר עתה חמישה מיליון נפש, נחנקת
מרוב עודפים. ישראל אינה זקוקה
לאדמה, אלא לארגון חדש של ייצור המזון.
• לגבי תוכנית המיס מוכיח אריאל
רגב במחקר מקיף: אין הגיון בהפניית מי
הירדן אל הנגב הרחוק, כאשר כדאי יותר
לנצל את אותם המים להשקיית אדמות
הצפון והמרכז.
• לגבי צלבי־הקרס טוען ״גרא״ (שם
המחתרת של ילין־מור, לשעבר מפקד לח״י):
אין זו מלחמה בין גרמניה וישראל, אלא
בין החלאה שבכל אומה לבין שוחרי־הח־רות
שבכל אומה. ישראל לא תוכל לעלות
ע ל המ ית ר ס במאבק זה כאשר יש בה
• הנקראים כולם על שמות צדיקים ידועים:
מאיר, על שם מאיר בעל״הנס; חיים,
על שס אחד מגדולי יהודי מרוקו; שמעון,
על שס שמעון בר-יוחאי.
ה עו ל ם הז ה 1177

״מטמאי סמל המדינה, המקריסים לו קרסים
כדוגמת הצלס הנאצי״.
• לגבי הדוקטורינה של צה״ל טוען
אורי אבנרי כי היתרון הצבאי שמבטיח
צה״ל לישראל הוא זמני, ויבוזבז לריק
אם לא ינוצל להשגת הכרעה מדינית סופית.
דרוש דדשיח. יתכן כי הנונקומפור־מיסטי
ביותר של אתגר. הוא עצם הופעתו.
שכבת קוראי המאמרים הרציניים בישראל
היא קטנה־יחסית. כל הירחונים הרציניים
שהופיעו עד כה בארץ פשטו את הרגל,
מומנו על ידי מפלגות שמנעו את רצינותם,
או הפכו עלונים דוקטרינריים של קבוצות
רעיוניות קטנות.
יוזמי אתגר רוצים להימנע מן הסכנות
האלה, להוציא ירחון רציני שיתבסס על
הקהל האינטליגנטי, ישא את עצמו מבחינה
כלכלית, לא יהפוך לבטאון של קבוצה
אחת — אף שהיוזמה עצמה יצאה מראשי
הפעילה השמית.
הסביר השבוע בועז עברון, אחד העורכים:
״הצרה בארץ היא שכל אחד מדבר אל עצמו.
מזה שנים רבות אין דו־שיח ורב־שיח רציני
בין אנשי מחשבה, בעלי דעות שונות.
כוונת אתגר היא להחיות את הדו־שיח, שהוא
תנאי להתפתחותו של כל ציבור חושב.״

חינור

על ף הנצחון

מיטב השפה המליצית היתה השבוע שגויר•
על שפתותיהם של מרבית חברי מועצת
ארגון המורים התיכודים .״בפעם הראשונה
בתולדות הישוב העברי, שמישהו ניצח במאבק
ציבורי את ההסתדרות והממשלה ביחד,״
הצהיר בדרמטיות אחד החברים, שהשתתף
בישיבה מיוחדת של המועצה.
המאושר שבין הנוכחים היה גבר ממושקף׳
חובב־ספורט מובהק: יצחק איינהורן,
מורה בגימנסיה הרצליה, שקיבל לידיו לפני
חמישה חודשים את הנהלת המאבק הציבורי
של התיכוניים. הוא עמד לפני המועצה שהתכנסה
בתל־אביב, החזיק בידו גליון נייר.
איינהורן הקריא את ההבטחות שקיבל מדויד
בן־גוריון, כדי לחסל את מצב אי־שיתוף
הפעולה בין המורים ומשרד־ר,חינוך:
• ראש־הממשלה ייכנס לעובי הסיכסוך,
יעשה כמיטב יכולתו למציאת פתרון.
• בן־גוריון מכיר בזכותו של ציבור המורים
למעמד עצמאי, אך מאמין שדבר זה
ניתן להשגה במסגרת הסתדרות המורים.
• בתקופת המשא־ומתן לא ינוהל משא־ומתן
ולא ייחתם שום חוזה בשאלת תנאי־העבודה
והשכר של המורים, ללא שיתופו
של ארגון המורים התיכוניים.
מלחמה כשלושה גופים. היה זה
נצחון גדול למורה לספרות עברית. אף־על־פי־כן,
לא הושג בקלות. כי איינהורן נאלץ
להיאבק עם שלושה גופים בעת ובעונה
אחת: עם שר־החינוו זלמן (״זיאמה״) ארן,
שסירב בתחילת המאבק להכיר בזכותם של
המורים התיכוניים לנהל מאבק עצמאי; עם
מזכיר הסתדרות המורים שלום לוין, הנעזר
בתמיכת ראשי ההסתדרות, ועם מרדכי הכהן׳
מנהיגם הקודם של המורים, שהורחק
על-ידי איינהורן.
היה זה מאבק מפוכח. איינהורן, שניהל
את המאבק כמעט ללא ידיעתם של חברי
הועד האחרים, נהג בגמישות רבה. שעה
שחבריו סירבו למסור את ציוני־השליש של
התלמידים, ויחד עם זאת לא נקטו בנשק
הקיצוני של שביתה טוטאלית, נפגש איינ־הורן
עם שר־החינוך. ארן, שהבין את עוצמתו
הרבה של ארגון־המורים, אותם אי־אפשר
היה להוציא מן הכיתות ולהחליף
באחרים, נאלץ ללחום את מלחמתם במזכירות
מפא״י להכרה כארגון עצמאי.
מילא אחריו בן־גוריון, שנפגש שלוש
פעמים עם יצחק שפירא, מנהל בית־הספר
הריאלי, שפרש מעבודתו בגלל אי־שיתוף
הפעולה, שימש כמתוזך. הוא שהצליח להשיג
מביג׳י את ההבטחות, שם ללעג את
מורת־רוחו של שלום לוין, שאיים השבוע
להשבית את בתי־הספר היסודיים.
טענות הכהן. אחרי שניצח במאבק הציבורי,
ציפה לאיינהורן השבוע מאבק חריף
במועצת המורים התיכוניים. קודמו, מרדכי
הכהן, שנעלב מהדחתו לפני חודשים אחדים,
כיוון שנקט בקו קיצוני נגד הממשלה, הצליח
לגבש גוש של מורים שהתנגדו להסכם.
״הבטחות ראש־הממשלה אינן נותנות לנו
שום בטחון שנצליח,״ טענו תומכיו של
הכהן .״לעומת זה אנו מוותרים מראש על
הנשק היעיל של אי־שיתוף הפעולה. מה
נעשה אם ההבטחות לא יקויימו?״
21 חברי המועצה שאישרו את הבטחות
ביג׳י כמספקות, לא התחשבו בטענה זו.
״אם יפר את הבטחותיו נתחיל במלחמה
חדשה,״ הבטיח איינהורן ליריביו בארגון,
והפעם תהיה טענתנו יותר חזקה ומבוססת.״
ה עול ם הז ה 1177

תגובתו שד חחו החרו היחווווווי ווו חיונו נצשוזת הצג!

ערווה בצד האילנוח
מאת משההכהן דווי ק
*י* ודם כל, לפני שאני מתחיל לספר את סיפורי, אני חייב
1/דברי התנצלות לירושלים עירי. כבודה חולל, אוי לי ואבוי
י לי כי כך עוללתי לה. לא ברשעות לבי עשיתי לה ואת.
מעשה שהיה כך היה: כל ימי ילדותי הקדשתי את חיי להורי.
20 שנים היה אבי עידור וחולה במחלת־הסוכר ולוקה בהתקפות־לב,
ואני הייתי לו לסעד ולמרפא. תמכתי אותו בדלותו ואשאל:
״הצרי אין בגלעד?״ כפי שאמר הנביא.
לימים מת אבי במחלתו, ואני איש גלמוד וערירי. באו אצלי
שדכנים ואמרו :״משה, מדוע לא תישא לך אשה?״ הלכתי אתם,
ויביאו לפני אשר, כבת ,50 חולה וחיוורת־פנים, ויאמרו:
״מצווה היא לך, לך שאנה.״
ידעתי כי טובה לא תצמח לי מכך, וילדים לא תביא לי אשה
זו. ואומר אל השדכנים :״מוטב שאקדיש את חיי לטובת עניי
עמי הצריכים לי ולאמי, אשר מחלתה קשתה עליה, והרי נאמר
כבר בתורתנו הקדושה: כבד את אביך ואת אמך.״
כך באתי הזרה אל ביתנו והמשכתי לגור עם אמי ולשרתה.

כמעט וחרבעלי עולמי. לא האמנתי למראה עיני: מאחורי הג
ראיתי מבנה בצורת פיראמידה. אימצתי את עיני לראות שני
ואכן נתגלה לי הסוד: צדק אחי בנבואותיו.
מוסר .״פיתיתני ואפו
באתי אל השכנים והטפתי להם
אמרתי לבעלה ־של ויקטוריה .״על מה ולמה עשית לי עוול זה? ו
לא ידעת, שאחי החולה לא יוכל לחיות באקלים זר, ועו
חלילה וחס קרבים ימיו מות?״
הסכימו להרוס את בי
מהלעשות? השכנים שלנו לא
השימוש. רתחתי עליהם, הרגשתי שאני עצבני. עברתי !
הגדר ובלי כל רחמים ניפצתי את הפירמידה המשונה שבנו ש
שברתי את בית־השימוש עד היסוד, ואכה אותם שוק על יו

״ 7א כסדר כעגיגי ;שיג

ץ *,אז לא פסקו צעקותיה של האשה. ריא נתנה אותי ל1
ולקלס בעיני שכני. כל בוקר היתד, צועקת עלי :״מנו

1ן 71ה | כפי שצולם עם ראש־הממשלה בטקס הכתרתו, ב!
111111 סיום חידון התנ״ך, לפני חמישה חודשים. אחרי שהורשע
באשמת גילוי ערוותו, החזיר דוויק את כל המתנות שקיבל.

ויקטוריה דובארוב הצליחה לשכנע את הש
שדוייק הופיע עירום בפניה, לעגה לחתן הת
1 1 1 ^ 11111
כאילו התנקמה בו כיוון שמנע ממנה ליהנות מפרי עץ השזינ

את כל ימי הקדשתי לה, לעניים אשר בשכונתנו וללימוד התורה.
ודבר הפרנכר המעיקה עלי לא החשבתי כלל.
הייתי שמח בחלקי, ולא ביקשתי דבר לנפשי, פרט למעשי
הצדקנות. בלילות, כשהייתי נפנה ממעשי יום־יום ועולה על
משכבי, היה גל הרהורים מציף את לבי: מתי יבוא המשיח לבני
עמי, ואהיה כפי שכתוב בתלמוד ,״פרס לחמורו של משיח בך
דויד?״
רק טירדה אחת היתה בלבי מדי פעם בפעם: כשהיה עץ
השזיפים אשר בחצרנו מבשיל את פריו, היתד. השכנה בחצר
הגובלת, ויקטוריה דובארוב, מתחילה לצעוק כאילו ענפי העץ
מסתירים את השמש בפתח ביתה.
היא שיקרה כאילו היא מתרגזת. שהרי העץ נתן צל על ביתה
ויהי לה כסוכך. אך אני הבנתי את רצונה ולא רציתי לריב אתה,
כי לא איש ריב ומדון הייתי לשכני. לא רציתי שתתן אותי לבוז
ולמישסה. ועל כן הייתי אומר לה :״קחי כל הפרות לך ולבני
ביתך והניחני לנפשי.״ מיד פסקו צעקותיה וגידופיה ושוב לא
התלוננה כאילו הסתירו הענפים בעדה את אור השמש.

מופרע, אולי אתה חושב שגמרת אתי? אתה טועה. אני עוד אקו
אותך! אני אוביל אותך אל הקבר שלך! יהיה לך סוף שחו
עכשיו אני מתרגש ובוכה. אבל אז, כשצעקה עלי,
התרגשתי. אצלנו, בני העיר חלב היושבים כבר דורות בירושי
לא נבהלים מאחת כזאת. צחקתי על כל מה שהיא אמרה לי.
הגיע היום המר והנמהר. כבשתי בבית זיתים. אחרי שגמרתי
מלאכתי, יצאתי לחצר לשפוך את המים שנשארו מהכבישה
עץ השזיפים. זה חשוב בשביל העץ, שלא יירקב על־ידי החולז
פתאום יצאה ויקטוריה החוצה והתחילה לצעוק עלי, בנק
הכי חלשה שלי, בעקב אכילסשבחיי: שאני ערירי, בלי א
היא ניצלה את זה, וצוזחה כאילו בענין נשים איני בסדר.
על פי שיצאתי את הדלת לבוש כהלכה, פרצה בצעקות היסטר
כאילו יצאתי לחצר כשאני ערום כביום היוזלדי, ומתחת
הצגתי לפניה את ערוותי.
היא הביאה שוטרים והכניסה -אותם לביתה. אני לא יודע
שהם עשו אצלה, אבל בסוף הם אסרו אותי ולא נתנו
בכלל לדבר. ויקטוריר, הזמינה את השכנים להעיד על המו
ואמרה לכל מי שהוזמן למסור עדות :״מה, לא ראיתם את נ
יוצא לחצר ערום? אל תפחדו ממשה, תפחדו מהשם.״
וכך לא שמע השופט ויינר את כל האמת, ושפט כפי ש,
כפי שנאמר, שהאדם רואה לעיניים והשם רואה ללבב. נקו
לשלם 100 לירות או שלושה חודשי מאסר.
מצבי הכלכלי היה דחוק, ולא ידעתי מה אעשה לקראת
הפסח הממשמש ובא. מכרי אשר ידעוני בתומתי, הזמינו 1
לבנין הפועל המזרחי, כדי למסור לי לנהל את אחד מלי
הסדר הציבוריים, ולהרויח 100 לירות. חיכיתי באולם עם
כ־ 40 חרדים, שהוזמנו לשם. לפתע נכנס סטודנט צעיר,
בן 19 או ,20 יהושפט בון שמו, ואמר בנוכחות כל הקהל :״:
משה דוייק. קראתי בעתון שקיבלת שלושה חודשים או מאה ל
קנם, על שיצאת ערום לפני השכנה שלך, יפה יפה!״
החלטתי להתאבד. לא היה טעם לחיי, ושוב לא חפצתי
אך היה בבנין הפועל המזרחי יהודי טוב־לב, דויד ברגמן7 ,
בידי ומנע ממני לעשות המעשה הרע, ואינצל. אבל את נ
ליל־הסדר לא מסרו לידי, ומאה לירות אלו חסרות לי מאד מא
עתה חזרתי אל החיים. שכרתי את עורך־הדין שלמה תוסיה׳
נתתי בידו 380 לירות. ואשוב לחדש את המשפט בבית
המחוזי. שבתי לאמונתי, וחזרתי להאמין כי יתגלה צדקי,
לקצין דרייפום, שנשפט על לא עודל בכפו, נדמיתי. ואחר שתו
צדקתי, ותושב החרפה שהושמה עלי, ארים כוסית לחיי המו
ואומר :״כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים.״

דו־קרב?אור השמש
מינהגה המשיכה ויקטוריה לצעוק גם בשנה שעברה,
^ כשאחי הגר באינדונסיה הבריטית ביקר בביתי ושכן בו
תשעה חודשים. אני מוכן הייתי לתת לה כמדי שנה בשנה את
השזיפים. אך אחי לא אבה לעשות כך.
באחד הבקרים השכים לקום וגזם את כל השזיפים הבשלים
שנמצאו על העץ. ויקטוריה התרגזה עלינו. מאותו בוקר התחילה
לצעוק, שהענפים של העץ שלנו מסתירים את החצר שלה
ואור השמש אינו מגיע לילדיה. אחי לא אמר לה אף מלה. הוא
טיפס על העץ וגזם את כל הענפים שסוככים את חצרה של
ויקטוריה, כדי שלא יהיה לה תירוץ להתרגז. היא ראתה את
זה ושתקה. כך נאלצה לגנוז את כעם לבה ולשמור לי טינתה.
יום אחד סובב בעלה של ויקטוריה ליד פתח ביתי, הלוך
וחזור, הנה ושוב. קראתי לו להיכנס לביתי כמצוות הכנסת
אורחים, והתחלנו לשוחח. לפתע פצה את פיו ויאמר לי :״משה,
אנחנו רוצים לבנות גדר בין החצר שלך והחצר שלנו. אתה
יודע, יש הרבה גנבים, ומדוע יקל עליהם המעבר בין החצרות?״
אחי אברהם חולה־הלב, שהיה שרוע על ערש הדתי׳ לא
הסכים. הוא הזהיר אותי, שויקטוריה רוצה לבנות את ביתד,שימוש
שלה מאחורי הגדר, ואנחנו נסבול מהם כל חיינו.
אבל אני האמנתי לדיברתו של השכן, והסכמתי. עד שבוקר אחד,

מעולם לא נושעתי כני שנושסתיאו
מעולם לא הרגשתי עצמי כה אשה...
רפגי שש\ז ש בגפך! פירפם נגגרך ״הגוגרגז הוגז־י בגזתרג
הכתב שהגיע רגזמרסז בטיירום־-שפ. בוגכגזב וה, שגגנגר
להגיב ער הגפעת הביבוגי\2יב בישראר, תיארה הכגתבגז
בנן יצגר גב את דרך הייה — תיאגר תגע-ררב, אתשי גכן.
״חגזגי כי 2ן גראת ארגזתית ת היתה יכגרה רשרתז־ יצירה
תצגיינת רתהרגת, ארה ח־ייי,״ הגביף אג העגרך
ררבריה. כעבור יגהייב צרצרה ה מ תב ת הארתתית
רתערכת, תברי רגרות את והותה. רבעוף נעגתה
רב\2שה הוזוורת להערות את
הורות הייה בכתב. התוצאה
היא הנזיענזך האנושי הגזיוהד־בתינו
הנזוגש בעתוריה
ארה. בתוה דבריה כתבה
״אורה״ וששתה שונה
כתו שאר השגזוחס•.
״אינני הושבת אף ררגע
שאיוה שהוא ערך פפ-
רותי יש ררשיתה וו.
אבר ערך אהד רפהות
יש רה רגבי -היא גנו־רה
רי רפרוה תערי תבו־ען
עצוב, תבוען תכביד.
וברגע שתיבוען וה הופך
רהיות רנהרת ה־כרר,
שוב אין כובדו
תעיה ערי יותר.״ ובת־הוגו
אהר הועיפה תריב,
שאורי יתרתה הודאית
נותפית לכתוב את הורות
הייהת •.״הכתיבה
הוו גדתה רכך שבת שך השבועות האהרו-
נית אני פשובו הורתי
להיות את העבר. נותף
רכך, בגרר תנאיה גי־אוגרפיית,
כתבתי בדרך
כרר בשעות הלירה
התאוהרות, בין הצות
ושלוש בבוהר. כך שגת
תבהינה פיוית וה
השה היה. אך הוהל רי
— וער כך תורה רכת...־י

מאת

״אזרה״

^ אי דו היה זה אתמול.
^ היום הראשון בשנה חדשה. יום אביבי במסגרת חורפית. היום מלאו לי 19 שנה. נפלא
לאי לעזאזל, מצב־רוחי מעונן חלקית. אני עושה לי את חשבון־הנפש. מה עשיתי עד
עכשיו? מה הספקתי? — כלום!
עוגות מרציפן, שאני אוהבת, ועוד איזה הפתעה קטנה בשקית. מה אני רוצה בעצם? לו
ידעתי!
אני בדרכי מן המחנה הביתה — מדים, תרמיל, דרך ארוכה וחופשה רבע־שנתית. יום
יפה כל־כך, שכל המחשבות האפורות נדחקות לקרן זוית ונהנים רק מזיו הבריאה.
כמה עננות מסתמנות להן בשיפולי הרקיע.
בעצם, לא אלך מיד הביתה. אני מוכרחה להסתובב מעט באלנבי. לראות חלונות ראווה.
ואולי אמשיך לחיפה. אבקר את מוטי. מה הוא יאמר? כן, הוא ישמח ! יופתע. יתנצל על
לבושו ואחר־כך יערוך אתי סיור בטכניון. לכאורה, כדי להראות לי את המקום בו הוא
לומד. למעשה, כדי שהחברה יראו כמה הולך לי. חברתו באה אליו אפילו לטכניון המקודש,
את מתגעגעת אליו, בעצם? לא, בכלל לא! המכונית המשיכה להזדחל לה, והמחוגים
המשיכו לרוץ. כשהגענו לתל־אביב, היתה השעה שעת־צהריים מאוחרת, כמעט לפנות־ערב.
בתחנה המרכזית מעסיקה אותי רק מחשבה אחת — כוס סודה.
רצתי לקיוסק — ובמי נתקלתי? באורי, אחד הקצינים במחנה. למעשה הוא התאום
שלי. כך כולם קוראים לו, מפני הדמיון בין אורי ואורה.
״אהלן, מה נשמע?״ מסתבר שאורי חוזר לבסיס. אצלו החופשה נגמרה כבר, ואני
מתחילה אותה .״אורה — מתחת לשכבת־האבק את נראית מיוחדת היום. מצפה למשהו
מיוחד או למישהו? כן, יודעים יודעים
אורי תמיד עם החכמות הישנות שלו. הוא אינו מצפה בכלל לתשובה .״ודאי שאני

מחכה למשהו למה? — אלהים יודע ואני מחייכת לעצמי חיוך מונה־ליזה.
המשכנו בשיחת־הסרק, כשלפתע ראיתי אותו. הוא ניגש לאורי, כנראה חבר ותיק שלו.
ולי הושיט ידו בלי לצפות שאורי יעשה משהו.
״שמי דניאל.״
״שמי אורה.״
הוא עמד לידי, גבוה, בהיר־שיער. מבט שליו ומחייך, וקולו עמוק. ואני הרגשתי שכל
בטחוני עוזב אותי. בדיוק באותו רגע התחיל האוטובוס של אורי להראות סימני־תזוזה,
ובלי להתנצל הרבה נפרד לו ורץ.
״לאן זה, אורה?״
״לשתות סודה.״
״בואי נשוטט מעט ברחוב.״

ך• כה זה התחיל. צעדנו לאורך רחובות אלנבי ובן־יהודה. דיברנו על הא ועל דא.
^ מזג־אויר, תחביבים, עיסוקים ומן הכלל אל הפרט. מצאנו את עצמנו דנים לפתע
איש איש בעצמו.
השעה התאחרה .״בעצם עלי להיות בבית. מחכים לי.״
״גם לי מחכים. אולי נסיים בסעודה קלה, חומוס?״
״כמובן.״ שמחתי לכך.
נכנסנו לרבקה, מאחורי קולנוע אלנבי, אכלנו וחייכנו. לא היה צורך לדבר. כשסיימנו,
ביקש דן :״מי יודע אם נתראה עוד? אל תלכי עכשיו, אסי!״
בני־אדם בדרך כלל מתחלקים לשני סוגים — כאלה שנולדים ומתים עם שמותיהם, וכאלה
שכל אחד ממציא להם כינוי משלו. אני השתייכתי לסוג השני. כנויי היו נדושים. אבל

״אסי״ קרא לי רק אדם אחד, והיה לשם צלצול כל־כן־ עדין ונפלא ומתנגן, שלעומתם כל
שאר כינויי נראו חיזזרים ובנליים כל כך.
המשכנו ללכת, והגענו לגן־מאיר• נכנסנו וישבנו על ספסל צדדי, ליד פנס גדול. דיברנו
על פנסים, ירח וכוכבים, ועל שני אנשים. אורה ודן. לפתע לקח את ידי .״אצבעות ארוכות
לך, אסי, אצבעות ארוכות יודעות לאהוב.״ זרם עבר בכל גופי. הרגשתי שאני כולי רועדת,
ולדבר לא יכולתי .״תוכלי לאהוב אותי, אסי?״ שאלתו היתר, רטורית. לתשובה בכלל לא
חיכה. ואני, נבוכה כולי, בושה להודות במה שקורה לי ברגע זה. מסתכלת על השעון.
״השתגעת? השעה כבר חצות!״
בלי לשים לב לדבר פתחנו בריצה מטורפת. רצנו וצחקנו. כשהגענו לתחנה אמר דן:
״מחר ב־ 7אני מחכה לך כאן!״ ופרח לו. ואני רציתי לרקוד. היה באמת מאוחר. נסעתי
במכונית וחייכתי לעצמי ולאנשים. כל־כן־ נפלא להיות בת 19 ביום כלה !

ך• פית כפר לא ידעו מה לחשוב כשהגעתי. אבל מצב־רוחי הטוב דבק עד מהרה
בכולם. סיפרנו בדיחות. אמי הזכירה כמה מהלהטוטים שלי כשהייתי קטנה. היתה לנו
מערכת של כוסיות כריסטל נוצצות מאד, ואני תמיד רציתי לדעת מנין הברק הצבעוני של
הכוסיות. כל הסבר על הזכוכית המלוטשת לא הגיע למוחי הקטן ולא שיכנע אותי.
יום אחד, כשכולם הלכו ואני נשארתי לבד, טיפסתי למעלה, הורדתי את הכוסיות
וניפצתי! אחת אחת כדי לראות מה יש בתוך הזכוכית הבוהקת הזו. את זה לא סולחים
לי עד היום
או המקרה עם הראי הגדול בבית. גרנו בבית גדול ובודד, וחברים לא היו לי. זה היה
נדמה לי בגיל 4־ .3אחד השעשועים שלי היה להסתכל בראי הגדול׳ ולא תפשתי מדוע
הילדה הקטנה והנחמדה שמביטה אלי מן הראי, פעמים חייכנית ופעמים זעפנית, לא
יוצאת לקראתי ואינני יכולה לגעת בה. כמה שניסיתי לחפש אותה מאחורי הראי לא הצלחתי
למצוא אותה. עד שיום אחד ניפצתי אותו — ללא כל כוונה רעה, רק כדי למצוא לי חברה.
בקיצור, הורי רוו ממני נחת רב, וכל כלי הריהוט השכירים החלו לעלות למרומי הבית.
--א ת יום ההולדת סיימתי בתלם עם אחותי הגדולה, ואחר־כך הלכנו לישון. הייתיעייפה, אבל אותו לילה לא נרדמתי. הרגשתי שקרה בי משהו. לא העליתי בדעתי שזאת
היא אהבה. הרי אני חברתו של מוטי מזה שנתיים או יותר, עוד מהגימנסיה. אני מחבבת
אותו, והוא מאוהב בי. בקושי נרדמתי לפנות בוקר.
למחרת הסתובבתי כסהרורית. ספרתי את הדקות והשניות. ב־ 6.30 לפנות ערב הופעתי
בתלבושת היסה ביותר שלי לאמצע השבוע. חצאית כהה וסוודר לבן. היתד, זו פעם
ראשונה שהופעתי לפגישה ברחוב לפני הזמן. בדרך כלל ידע מוטי שמוטב לו לבוא לביתי,
כי ברחוב היה מחכה לי חצי שער, ושעה.
היינו צריכים להיפגש ליד השעון בתחנה המרכזית. הסתובבתי פעמים אין ספור מסביב
לתחנה, עד לשעה .7בסיבוב האחרון שלי מיהרתי ביותר, שלא להחסיר אף לא שניה. ברגע
האחרון נתפסתי לפחד. מה יד,יה אם לא יבוא? אולי לא אמצא חן בעיניו בתלבושת זו?
ואני? אימה חשוכה נפלה עלי.
אבל הוא עמד שם, נשען אל הקיר גבוה, ענק, מחייך אלי ומחכה. לא הלכתי, כי אם
רצתי.

•111 עדנו חכוקים פרחופות .״את יודעת, אסי, מעולם לא
£צעדתי חבוק עם נערה ברחוב סואן. איני סבור שאנשים
צריכים להפגין את רגשותיהם בציבור.״
לעשות ומד, לא.
איני רוצה לדעת עכשיו מה צריכים אנשים
כל כך קריר בחוץ וכל־כך נעים ללכת כך עד לסוף העולם.
צעדנו כך. אני שתקתי והוא דיבר. על מה דיבר? יותר נכון,
על מה לא? הוא דיבר על גורל ואדם, על אמונה באלוהים, על
כוח מכוון. אותי, שאלות אלה מעולם לא הטרידו. ברגע שהייתי
קלבמוחי ודוחה
מנסה לחשוב בכיוון זה, הייתי מרגישה ערפל
את המחשבות על נושא זה למחר. ככה זה נמשך. מסתבר שדן
הקדיש לזאת זמן רב ומחשבה רבה.
טיילנו כך ויצאנו מגבולות תל־אביב. מתחת לאחד העצים בשדה רחב ישבנו.
״אסי, ספרי לי עליך. על איזו חתיה מרטיטה שעברה עלייך. משהו שתמיד תזכרי. ספרי
לי על משהו בחייך.״
ניסיתי לאמץ את מוחי וזכרוני להמציא משהו. התאכזבתי. נוכחתי שאין כל דבר כזה
בחיי. היה גבר בחיי, חברי וידידי מנער. יחד למדנו ושיחקנו ובילינו את זמננו. יחד
תיכננו תכניות לעתיד, כהמשך למשחקי הילדות, אבל מעולם לא הרגשתי את עצמי
יוצאת מן המסלול אף לרגע. תמיד שלט הגיוני על רגשותי וקשר, לומר שהמאמץ היה קשה.
כעת, ליד דן, נראה העבר כה חיוור. כל כך היה קשה להעמיד אתשניהם, דן ומוטי,
זה ליד זה. סיימתי את קריאתו של המעין המתגבר של אין ריד. הספר מצא חן בעיני,
למרות שלא נראה לי מציאותי ביותר. באותה שעה, ליד דן, נראה הוא מציאותי ביותר לגבי.
בדן ראיתי את ד,אורד רורק, האדם העליון. במוטי את קיטיניג, הרגיל והקטנוני. כמובן
שאני הייתי דומיניק — יפה, גאה, אוהבת.
״אסי, אני אשנה את חייך. אסי, אני מבטיח לך זאת. אני אלמד אותך לחיות. לחיות את
החיים ולא לעבור בצדם ולהשקיף. אסי, אנחנו נולדנו זה לזו. אני מאמין בכך ואל תעני
לי. אל תאמרי כלום. עיניך אומרות לי הכל ! ״
מעולם לא נושקתי כפי שנושקתי אותו ערב.
מעולם לא הרגשתי עצמי כה אשה.
ימים חדשים התחילו. שמש או גשם. לא עמד דבר בדרכנו. דן היה טייס. היה עליו
לעבור שלב גבוה יותר, והיה צורך בלימודים רבים. בשעות הפנאי שלו ושלי נפגשנו בכל
מקום אפשרי. כל דקה פנוייה בילינו יחדיו. עסקנו בפילוסופיה ובאהבה.

ן• 01 אחד ישבנו באחת החורשות שעל הכרמל. שוחחנו על ספר שקראנו. פתאום החל
לרדת גשם. היינו עסוקים כל כך בשיחה שלא שמנו לב אליו, ולא הרגשנו בו. וכשהרגשנו
בו היה כבר מאוחר מדי מכדי לברוח. נרטבנו עד לשד עצמותינו. שערותינו דבקו לפנינו.
צעדנו חבוקים ורטובים במורד הכרמל, כשהאנשים מנידים בראשם לעומתנו ומחייכים. גם
אנחנו חייכנו. היה נפלא. הייתי כל כך מאושרת שלא פעם חשקתי לתפוס את הזמן ולעצרו.
קשה היה לי להאמין שאוכל להחזיק זמן רב מעמד בדרגה כזו של אושר.
למטה, בע־ר, פגשנו זוג חברים שיצאו לטיול לעמק ולגליל. הצטרפנו אליהם. לפנות
ערב הגענו לטבחה, על שפת הכנרת. למרות שהיה די קריר, יצאנו לרחצת לילה בכנרת.
היינו ערומים, ולא התבוששנו. היה ירח מלא. הוא האיר את פנינו באור לבן מיוחד.
בפעם הראשונה ראיתי את גופו של דן, והוא ראה את גופי. היו לנו גופות נהדרים,
כאילו קורצנו מחומר אחד, שכן ממש השלמנו זה את זו בכל בליטה או שקע שבגופנו.
נכנסתי כולי לתוכו, והוא כולו כיסה אותי. שחינו בכנרת ומשם הגענו לוילה עזובה.
שם לנו בלילה, והיה זה ליל נשואינו.
רגשותי שלי לאחר מעשה היו מעורבים. נדהמתי. אמנם טבעי היה שזה יקרה בינינו
במוקדם או במאוחר, אך בפעם ראשונה זו מאז הכרתי את דן תקפה אותי מן חרדה
סתומה. אולי זו השמרנות הטבועה באופיי, חינוך שקיבלתי, או מי יודע, אולי גרמו לכך
דבריו של דן :״אסי, ברכותי לך, כעת את אשתי, את שלי בגוף ובנפש, ואני שמח ומאושר.
את שלי כעת יותר מאשר אני שלך, יותר אפילו ממה שאת חושבת.״
המשפט הזה חדר להכרתי. אני קשורה לדן בקשר גופני ונפשי, ומה קשר אותו אלי?
קשר נפשי בלבד. זה היה גילוי שאולי לא התאים למעמד, אבל הציק לי.

כתבתי אז בפנקסי. ציינתי את התאריך ולידו כתבתי :״אור גדול וחושך מצרים״ .זו
בדיוק היתד, הרגשתי.
חזרנו.

״הייתי מעניק לימי אב!״
מחרת היה צריף דן לחכות לי ליד שער הבסיס. כרגיל
/היה הוא מדייק. הפעם לא הופיע.
לא ידעתי מה לחשוב. התחלתי לא למצוא מקום לעצמי. הסתובבתי
כדוב שכול מחוץ למחנה ובתוכו• לא ידעתי מה לעשות בעצמי ומה
לחשוב. דבר נורא היה זד .,ראיתי שאני קשורה לדן ותלויה בו כל־כך
עד כדי חוסר אפשרות של פרידה בת יום.
חזרתי לחדר. שכבתי על מיטתי ובכיתי. בכיתי כמו תינוקת כל
אותו לילה.
למחרת הגיע מכתב. מכתב דחוף. היה כתוב בו :״אמי, אני חולה
ושוכב בבית. את חסרה לי ביותר, אני חייב לראות אותך. אסיר
תודה אהיה לך אם תוכלי לבוא אלי. אני מצפה לך ואוהב אותך. דן.״
המכתב הזה היה פיצוי מלא על הלילה שעבר עלי. הייתי אותה שעה בתפקיד. השתדלתי
לסיים מהר, וכמו שאני, עליתי על האוטובוס שיובילני לביתו של דני, מרחק של 3שעות
נסיעה.
לא חשבתי על כך, על כניסתי לבית זה שמעולם לא הייתי בו לפני כן, ושצורתו
והאנשים הגרים בו העסיקו לא פעם את מחשבתי.
היה זה בית משותף גבוה ואפור, באחד מפרברי העיר הנאים. ירק לא פאר את חזיתו.
עליתי לקומה השניה וצלצלתי.
״מי שם?״ שאל דן. היססתי אם לענות.
״אמא, מצלצלים בדלת ! ״
הדלת נפתחה. עמדה לפני אשד, נאה, בגיל העמידה. חיוך רצד בעיניה. חיוך הבנה או
חיוך למשוכה באתי אל דן. הוא בבית?״
״כן, הוא שוכב. מה לומר לו?״ באותו רגע קפץ דן ובא .״אמא, הכירי את אסי!״
היא לחצה את ידי .״שמעתי עליך רבות מפי דן. את מוצאת חן בעיני.״ חבל שלא יכולתי
לומר זאת עליה. החוש השישי שלי הזהירני מפניה.
נכנסתי לחדרו של דן. הוא נראה חיוזר ותשוש. דלקת ריאות.
״ובכן, אסי, הכירי את מקדשי.״
״מה שלומך, דן? התגעגעתי אליך. לכן באתי׳.
שבוע ימים נסעתי אל דן מדי יום ביומו. הכרתי את אביו, את אחיו. הוא החל להחלים.
בינתיים הגיע האביב, ליבלוב, פריחה. החלה עונת הטיולים הרשמית. יצאנו הרבה לטבע,
הרים, גיאיות, מערות ונקרות. היו אלה ימים נפלאים.

ת מו ט י חדלתי לראות. בתחילה השתמטתי בתואנה של תורנות זו או אחרת, תפקיד,
מצב הכן. אחר כך, משעמדתי עצמי בפני העובדה שאין בלבי מקום לשניים, והעדיף
— מבחינת הרגשות — הוא דן, דיברתי עם מוטי גלויות.
אמרתי לו שאינני בטוחה שצעד זד, הוא נכון׳ אד אין לי שליטה יותר כהגיוני. מקומו
של ההגיון בחיי עבר ללב, והרגשות עברו להם אל המוח. ביקשתי את סליחתו של מוטי.
צערו פגע בי. הוא עצמו נפגע עד שרשי לבו, וידעתי שצלקת זו לא במהרה תמחה, וזה
כאב לי, אבל לא יכולתי לנהוג אחרת.
לא רק מוטי סבל. הורי הבחינו גם הם בשינוי שחל בי. נעשיתי מפוזרת. התיחסתי
בקלות־דעת לבעיות שעמדו ברומה של המשפחה. לא התעניינתי בבעיותיהם של הקרובים
לי. למזלי ו הייתי בצבא, ולא חייבת הייתי אז למסור דו״ח על כל צעדי. הצבא
פתר את כל הבעיות. לא חייבת הייתי להסביר יותר מדי את פשר ניתוק היחסים עם מוטי,
דמיהו האדם החדש באופק חיי. הכל היה נוח וטוב. יותר מדי טוב.

ך* ן, הכל היה ,010 פרט לגילויים חדשים באופיו של דן. הוא התגלה כרודן מדרגה
•>/ראשונה. ואנוכי במקצת.
אהבנו. אהבנו אהבה שגעונית. אולם בכל אהבה שהיא — שהיא פעולה רגשנית התלויה
בשנים — אין כפות המאזניים משתוות, ותמיד כף אחת כבדה יותר. כף אהבתי היתד,
כבדה יותר.
דן ידע זאת וניצל זאת. פעם אחר לפגישה. זו היתה הפעם הראשונה שעשה זאת. פעם
שניה בא לבוש בצורה פרחחית. מכנסי ג׳ינס וחולצה שלושת־רבעי. התביישתי לעבור
בחברתו את הרחוב, והוא בשלו .״זה לבוש נוח אסי, ממתי את שייכת לחוג הסבור
שהלבוש הוא העושה את האדם?״
הגילויים באופיו התבטאו בפרטים קטנים, אבל הם פגעו בי והפחידו אותי. פעם אחרת
נכנם לחנות לקנות משהו. חכיתי עד בוש והוא לא יצא. כשהצצתי פנימה, לא ראיתיו.
חיכיתי כחצי שעה. דמעות עמדו לי בעיניים, והבכי חנק את גרוני. צעדתי לעבר התחנה
כשפתאום הוא צץ מאחורי .״לאן נעלמת, אסי?״
יום אחד ראינו סרט שודדי על הילודה הבלתי־חוקית. דן יצא מזועזע מהסרט עוד
יותר ממני, כך על כל פנים התרשמתי .״אינני מבין כיצד יכול אב להזניח את פרי בטנו.
אם טעה ושגה בבחירתו, עליו לשלם את החשבון! אנשים כאלה הייתי משליך לבית הכלא.
זה פשע ביודעין. אני הייתי מוזתר על כל אושר צפוי, ולילדי הייתי מעניק אב!״
כל כך אהבתי אותו ברגעים אלה. שוב היה הוא הדן שלי.
חלפו ימים. מזג־האויר הלך ונעשה חמים יותר. שינויים חלו בטבע, ושינויים חלו גם
בי. מבחינה נפשית גברה רגישותי. מצבי־רוחי התחלפו במהירות. קפריזית ביותר הייתי,
וכשאחרתי פעם אוטובוס, עמדתי ובכיתי. מבחינה פיזית הרגשתי חולשה עצומה. רזיתי
והחוורתי. פעם, כשהיינו באחת ההופעות של התזמורת, תקפה אותי בחילה עצומה. עזבנו
את האולם באמצע הקונצרט, ואת כל מעי הוצאתי על המדרכה בחוץ, מבלי אפשרות
לזוז ממנה.

״בואי נגמור עם זה! ניגש רהנאר
ך * ן נראה מכוהל .״מה לך, אסי לא טוב לי, פשוט
1לא טוב!״ על כפיים נשא אותי דן למונית והחזיר אותי הביתה.
לא חשדתי במאום• למחרת שוב הרגשתי בטוב.
כעבור ימים מספר, בשעת־נסיעה, הרגשתי לפתע זיעה קרה
עוטפת אותי, ואני לאט־לאט מתעלפת. כמדומני שרק כוח־הרצון
והבושה מנעו בעדי מלצנוח על רצפת האוטובוס, אבל למקום
ישיבה ליד חלון זכיתי מיד. מאחר שזה נמשך כך, ואני תמיד
הייתי בריאה, פניתי לרופא. כעבור זמן קצר, קצר מאד, התבשרתי
— את הרד״

ך* ן רג ע נעשיתי בריאה. הייתי מאושרת. הלכתי לדן. רצתי אליו. קניתי פרחים בדרך.
^ ״השתגעת? אין לי היום יום הולדת. מה בכלל קרה לך, אסי?״

הוא נראה חסר סבלנות .״דן, אני הרה!״
דן קפץ ממקומו. הוא הסתכל בי עמוקות .״את בטוחה בכך? זה לא יתכן!״
״כן, אני בטוחה. כך אמר לי הרופא. חשבת את עצמך לעקר?״
עיניו נעשו כהות. הוא נראה כזיקית המחליפה את צבעיה עם החלפת הרקע.

״אסי, בואי ונגמור עם זה. ניגש לרופא.״
הוא אפילו לא אחז בידי.
הרגשתי כאילו סטרו לי, והפרחים נשארו מיותמים על השולחן.
*מה אמרת? מדוע? אתה שומע מה שפיך אומר?*
״כן, אינני רוצה בילד זה. יהיו לנו ילדים, הרבה ילדים, כשנרצה בהם, אבל לא כעת
הזמן לכך. אני אוהב אותך ורוצה בך, אסי, אבל אני לומד כעת. אני באמצע שלב מסוים
בחיי, את מטרתי עדיין לא השגתי, ואיני רוצה להיות קשור בקשרי־נשואין והתחייבויות
משפחתיות.״
הרגשתי תהום עצומה לרגלי ואטימות במוחי ובפי.
״מה את שותקת, אסי? מה את בודה בי כך? את לא מסכימה אתי? תראי שדבר
לא יקרה. אני מכיר רופא טוב, אשאר אתך משך כל הזמן, ואחר־כך נסע יחד לכמו.
ימים. את תחלימי, אסי!״
בכיתי אז כפי שלא בכיתי מימי .״אני רוצה בילד הזה! אני רוצה בו, ולא אודתר
עליו! איני מסוגלת לרצוח! אני מוכנה לוותר עליך, אבל לא עליו!״
,׳את שומעת את דבריך?״
״כן, בדיוק!״
״אם כן בחרי לך: או הוא או אני
ברחתי משם. איך הגעתי לחדר אינני יודעת. חשבתי על איבוד לדעת, אבל היתד, זו
מחשבה עקרה. מה יצא לי מזה? כדאי לעשות משהו שאפשר יהיה להתחרט עליו.
דבר שאי־אפשר להתחרט עליו, אין בו ממש.
לא סיפרתי דבר לאיש. ישבתי בחדרי ובכיתי או בהיתי.

.עינייה הנוויהוה היו דה. חסרות ישו
ע כו רכמהי מי ם, אולי יומיים יאולי שלושה, בא דן שוב
לשכנע אותי. לא הסכמתי. אם כך, אמר, לא נתראה יותר.
אני נוסע לחו״ל.
ילדך יודלד, אמרתי לו, מלבד אם יתערב בכך אלוהים, שאתה כל־כך
מאמין בו. זו היתד, המריבה הראשונה שלנו, והאחרונה.
כשהדבר נודע בבית, ניסו הורי להתקשר עם הוריו. הוא עצמו
חזר על מה שאמר לי. הוריו העלו סברה אחרת :״ומנין לנו
שדן הוא האב?״ זר, הפריד בינינו לגמרי.
הורי ניסו גם כן לשכנע אותי לגמור עם זה, בשידולים
ובאיומים. אצלי היתד. זו אמביציה ועלשנות ללא ויתור.
ימים תמימים נשארתי במחנה. עבדתי ללא לאות, אך לא חייכתי ולא צחקתי. גם
כשרציתי לחייך, לא הצלחתי בכך. אנשים תארו לעצמם — משבר. התערערתי לחלוטין.
באחת מישיבות המטה תקפה אותי, ללא כל סיבה, הסטריה של בכי. אי־אפשר היה
להרגיע אותי. שעות תמימות לא הרפתה ממני עווית הבכי הזאת, למרות שלא
רציתי לבכות.
למחרת שוחח אותי מפקדי :״אורה, אולי תסעי לנוח? הרי מגיעים לך ימי חופשה,
סעי לנהריה. אני מבין שקרה משהו בינך לבין חברך. הרבה לא אוכל לומר לך, אך
אולי תתנחמי בעובדה שדברים מרים אלה הם שעושים את החיים מתוקים, ובעוד
כמה שנים תצחקי מאפיזודה זאת, תצחקי מדברים שכרגע כואבים לך ותחייכי לעבר
העבר בחיוך סלחני״ .הוא היה אדיב מאד. אבל מה יכולתי לומר לו?
בחנתי את גופי יום יום בראי. תופעה מוזרה. במקום להשמין, רזיתי. ידעתי שבדרך
כלל בהריון תופחת הבטן וגדלה. אצלי נעלמה הבטן לחלוטין. פשוט הרגשתי שהכל
נופל ממני, ואפילו בעירום מלא לא הבחנתי בשינוי קל שבקלים.
השינוי ניכר היה במקומות אחרים בי. יום אחד, כשנסעתי באוטובוס, ישבתי במקרה
אחרי הנהג. הרמתי את עיני, והסתכלתי בראי הנהג. ראיתי בחורה צעירה, בתלבושת
צבאית, ניבטת אלי. היו לה תווי פנים דומים לשלי, אבל עיניים מבעיתו׳ת היו לה,
נוראות, כהות, חסרות־ישע, עצובות כל כך, ופנים מאורכים. לי היו תמיד עיניים
ירוקות וצוחקות, כולם אהבו את עיני. הסתכלתי סוב בזו שבראי, והסתכלתי בעצמי,
חזרתי והסתכלתי. ניסיתי לוודא אם זו אני, וחייכתי. גם היא חייכה אלי, חיוך מאונס,
קפוא.
הזעזוע היה קשה מנשוא, עד כדי כך יכול אדם לשנות את צורתו?
בלילות החלו חלומות בעתה תוקפים אותי. מחלום אחד לא יכולתי זמן רב
להשתחרר. חלמתי שאני רוכבת על סוס על פסגת מצדה, ולפתע התחיל הסוס לדהור
למטה, לכיוון ים־המלח. ירד וירד וירד אל המים הכבדים, ואני רציתי לעלות ורציתי
לצעוק ולקרוא בקול. וקול לא יצא מפי ואף אחד לא שמע.

ן י • מכטכראי וחלום־ה״זוועות הזה הצליחו לעשות מה שלא עשו אחרים. הרגשתי
1 1שאני מתדרדרת בתהום עמוקה. כרגע אפשר עוד לעלות, אך עוד זמן קצר, קצר מאד,
מאוחר יהיה.
החלטתי לקחת את עצמי בידיים. למעני ולמען זר, שאני נושאת בקרבי.
היחידים במחנה שיכולתי לדבר אתם על כך היו אורי והמפקד הישיר שלי. יום אחד
פניתי אליו. ביקשתיו להסיר את כובע הקצונה ולהיכנס לחדרי. לחדול מהיות מפקדי
ולהיות לחברי. י
ברגע שהסכים לכך, סיפרתי לו הכל. הצעתו היתר, קונקרטית. בבגדים אזרחיים נסענו
לרופא צבאי — רופא ופסיכולוג. אדם בעל אישיות מקסימה. יחדיו ניתחנו את המצב
לאשורו. להשתחרר חייבת הייתי, אך חייבת הייתי לצאת לפחות שלמה ברוחי, עד כמה שזה
ניתן היה לביצוע. הפסיכולוג יעץ לי לנקוט בפעולה משפטית — לכך התנגדתי. לא רציתי
לאנוס.
הוא תיאר לפני את העתיד בצבעים קודרים. ילד ללא אב במציאות החברתית של ימינו.
ואיך תגדלי אותו? ואת עצמך צעירה, יפה, עתידך לפניך. במצב זה סיכוייך להתחיל בחיים
חדשים הם אפסיים.
ידעתי את כל זה. ידעתי שזה יהיה נורא. אבל ידעתי שאני משתוקקת ליצור הזה, לפרי
האהבה. אולי היד, זה האגואיזם העצמי שלי. חשבתי על עצמי, ולא על הילד. יתכן שבסתר
לבי קיוויתי להחזיר אלי בדרך זו את דן באחד הימים.
על כל פנים — השיחות עם הפסיכולוג דזה נועדו לבסס אותי במציאות החדשה שעמדה
בפני, ומבחינה זאת עזרו לי, פקחו את עיני לראות את הדברים נכוחה.

.חייתי זקוקה רוזלה סונה. דד (רסנה...־
** פקדי אירגן שיחדור שקט. במחנה ידעו שר,ועברתי
^יו לבסיס אחר. להורי הודעתי: יש בפני שתי אפשרויות — או
לנצל את סכום הכסף שעמד לרשותי לנסיעה לוזוץ־לארץ למכירים,
או לחזור שוב למשפחה. הפלה. היה כבר מאוחר מדי לבצע, מבלי
שהדבר יפגע בבריאותי. ועל־כן, בלית ברירה, מתוך צער עצום,
כלימה וכאב, קיבלו אותי הורי.
רוב הזמן שהיתי בבית אחותי הגדולה, וימים תמימים, חודשים,
לא יצאתי מהבית. הורי קנו דירה חדשה בעיר אחרת, רחוקה מאזור
מגורנו הקודם. כאב לי לראותם סובלים בגללי. אבל חשבתי על
עצמי.
אני ביליתי את זמני בקריאה, בסריגה. מדן לא שמעתי אף מלה. אוריו שהיה בא לבקר

אותי, סיפר לי שדן נסע, או נשלח, לחוץ־לארץ. יותר לא ידעתי וגם לא רציתי לשמוע. או
יותר נכון — התיימרתי כך.

ך* הריון עצמו היה קל יחסית. אם כי שוב לא הייתי צריכה לחפש את בטני, ניתן
| | היה להסתיר זאת בתלבושת מתאימה ורחבה. התקופה הזאת היתד, נוראה. ההסגר
שהייתי נתונה בו, הבדידות הנפשית בימים בהם הייתי זקוקה למילה טובה וליד מלטפת

יותר מכל.
תחת זאת הרביתי לשמוע טענות. הורי התביישו בי וקינטרו אותי ללא הרף. לעיתים
רחוקות הרשיתי לעצמי לצאת העירה. במשקפיים ובכיסוי־ראש טיילתי על שפת־הים.
פתרתי תשבצים וכתבתי. כתבתי המון מכתבים לדן, ואת כולם קרעתי. שוחחתי איתו בלבי.
ניסיתי לשוחח עם אלוהים.
על מה ולמה? מדוע עלי לסבול כל־כך? מה פשעתי? מדוע מרגישה אני שבטני מתכווצת
מרוב כאב, ולבי נצבט בי ודמעות חונקות אותי ברגע שעוברת אני על־יד עץ מוכר,
קיוסק ששתינו בו?
את מסעדת רבקה עקפתי.
הייתי בודדה לחלוטין. אני, שתמיד היה לי רע ושותף שהתחלקתי עמו בכל. אני, שתמיד
הייתי מוקפת, שבלילות־שבת קשה היה לי לפעמים להחליט לאיזו הצעה להיענות. הדואר
חדל לשמש, אותי, שתיבת־הדואר שלי מלאה היתד, תמיד.
הרגשתי את עצמי מוצאת ממעגל החיים איי צדם, וכל־כך כאב לי. חייתי על חלומות
ועל זכרונות. קשה היה לי להאמין שרומיתי. לא יתכן שלא היתד, זאת אהבה.
אומרים שהנשים כגברים מבורכות בחוש השישי, המזהיר ומבדיל בין האמיתי למזוייף.
היתר, לי תמיד הרגשה שהיחסים בינינו היו מושתתים על יסוד של אמת, כי אחרת איך
להסביר את התופעה שנפגשנו משך חודשים •ארוכים יום־יום, שנסענו מרחקים כדי להתראות
וויתרנו על צורות בילוי מקובלות כדי שיישאר פנאי בידינו לשוחח ולא רק ל״אבהב״?
לא אשכח את הערב הגשום, קרוב לחצות, כשתקף אותי חשק לאכול קצפת עם תות־שדה,
ודן, בלי לדבר הרבה, רץ לחפש והביא לי.
למה בכל זאת קרה שנפרדנו? מדוע עזב אותי לבדי דוזקא כעת, כשידע שאני כל־כך
בודדה ותלויה בו כל כך?

הריון התקרב לסיומו. אני הייתי מלאה ברגשות צפיה ופחד. לא ידעתי מה תביא
| 1לי הלידה. מר, דמות תהיה ליצור הנעלם, המכונה ילד. האם רק לרעות יגרום, כפי
שכולם סביבי משיחים ואומרים? לאיזה טיפוס יגדל ויהיה? האם יהיה הוא חברי וידידי —
או שונאי בנפש? האם איני מועילה לו בעצם זה שאני מביאה אותו לאויר העולם?
על עצמי, במצב מיוחד כאם, לא הרביתי לחשוב. מה שהפחיד אותי היה החשש שלא
אעמוד במאמץ הלידה. הכרתי נשים רבות וחזקות. נשים נשואות, שהיו מוקפות בחומת
אהבה משפחתית, שהיה להן קן חם משלהן, ובכל זאת לא עמדו במאמץ הפיזי הקשה
של הלידה ועצביהן התערערו. מזה חששתי יותר מכל.
ברור היה לי שיציבותי שלי אינה מבוססת כל עיקר. קשה היה לי בימים אלה לקבוע
תכניות אף לטווח של ימים מספר, כי מדי יום ביומו הייתי קמה במצב־רוח שונה לחלוטין.
יום אחד הייתי נערה בשנות ה־ 20 שלה, משוחררת ומלאת־בטחון. ומשנהו — אשד,
למודת־אכזבות, אפופה במרה שחורה.

.הרגשת שנודד־סנח״ם חושים...־
**צבי־רוחי התחלפו ללא כל יכולת של שליטה בהם,
- 3ז ובגלל פרטים קטנטנים. סרט שהופיעה בו סצינת־אהבה או
כל סצינה רגשית אחרת, היה גורם לי לפרוץ בבכי־תמרורים,
שקשה היה לעצור בעדו. ספר שתוארו בו מאבקים נפשיים, או
שהייתי מזדהה עם אחד מגבוריו, או מזהה בספר אחד מגבורי,
היה מעורר בי התרגשות עצומה עד לדמעות.
הודאגתי ממצבי זה, וחששתי שלא אתגבר על כך — ומה יהיה
אז? זה הפחיד אותי וגרם לי לסיוטים. הרגיעו אותי רק התשבצים,
המסרגות ועץ־האגוז של אחותי.
היא גרה באחת השכונות היפות של תל־אביב. ליד ביתה גדל
לו עץ אגוז גדול, עתיק כנראה. היה לו לעץ הזה מראה נהדר. גזע לבנבן־אפור, סדוק
וגבוה, וצמרת נפלאה. צורת עליו היתד, מיוחדת. נפלאים הם עלי האגוז. עלים גדולים
ביותר, ששה־ששה על עמוד. בעלי צורה יפה, כל־כך פשוטה ומושלמת, וצבעים — כל
גוני הירוק. גם הפריחה היא מיוחדת ביותר — תפרחת אשכולית עשירה באבקנים•
בחורף היה עומד לו בשלכת, ערום ועריה, כשלרגליו פרוש מרבד עלים רחב ורך. עץ
מזמין ויפה. מתחת לעץ עמדה מיטת־שדה, ואני נהגתי לשכב בה, להסתכל בעץ ולחלום.
בין ענפיו המתנשאים היתר, קרחת קטנה. בימים עברו נהגתי לטפס ולשבת שם. כעת
שכבתי וחלמתי והרגשתי איך כל המתיחות והפחד מרפים ממני, הרגשתי שאני שוב שלחה
ומצפה.

ך* ד כבד עם מצבי־הרוח, החילותי להרגיש בי חיים חושים, הרגשתי שנברא בי
^ משהו. לא יתכנו מלים לתאר את אושרי או שמחתי, או איך לומר זאת — הגאוה שחלה
בי, כשהרגשתי את בעיטותיו הראשונות, את תנודותיו. חייכתי או בפעם הראשונה מזה
ימים, עם דמעות בעיניים. המצב בארץ היה אז מתוח, אבל את מי זה מעניין? תפרוץ
מלחמה — למי זה חשוב? אם נמות — נמות יחד, ואם נחיה — לא ניפרד.
שמחתי דבקה מעט בהורי. אסותא היה בית־החולים שנבחר. חדר מיוחד עמד לרשותי.
לא כולם זוכים לכבוד כזה. התרגשתי ביותר ופחדתי נורא. החלטתי שזה יהיה בן. ושמו
יהיה יובל. הוריו הם שני הרים שלעולם לא יקרבו זה אל זה, גאים, יפים וחזקים, אבל
היובל הוא שיזרום ביניהם ושיקשר אותם לעולם. זה גם שם ישראלי, ויחד עם זאת
צילצולו נעים.
הורי הסכימו לגדל את התינוקת. כן, הם ידעו שזו תהיה בת, ושמה יהיה רבקה, על שם
הסבתא. המתיחות, שהיתה בבית בזמן הראשון, רפתה. כנראה שהורי השלימו עם העובדה
שתתווסף עוד נפש למשפחה, והם כנראה ימלאו שוב את תפקיד ההורים.
ביום שני בבוקר הלכתי לתומי באלנבי ונכנסתי לתמר לראות סרט• באמצע הרגשתי
שזהו זה. ביקשתי מהסדרן להזמין מונית. כעבור שעה ילדתי את יובל — בלי תופים
ומצילתיים. הלידה היתד, קלה ביותר, באופן יחסי לחבלי הלידה, שארכו תשעה וחצי
חודשים.
הלידה היתד, קלה משחשבתי, קלה לאין ערוך לעומת הסבל הנפשי הממושך שבהריון.
חזרתי הביתה. התקופה הראשונה עברה עלי בשקט ובהנאה מן היצור שבראתי. תחילה לא
טיפלתי בו. פחדתי לגעת בו. הפעמים היחידות שהיה בידי היו רק כאשר ינק את חלבי.
הוא נראה כל־כך חסר אונים בפניו ד,קמוטות והקופיות, בעיניו הבוהות ואינן רואות,
בפיו המתעוות לבכי או חיוך, בידיו וברגליו הזעירות, שפשוט פחדתי ממנו, וכל ניע וזיע
שלו, כל בכי קט, היה מקפיץ אותי ממקומי וגורם לי לטיולי יום ולילה בחדרי. צעדות
צעדתי באותם הימים סביב מיטתו.
אחר־כך, כשהתרגלתי, חלף הפחד ופנה מקומו לדאגה, לזה התלוי בי וזקוק לי. הפחד
פינה מקומו לגאוזה. גאווה בעצם הבריאה של יצור שהוא כולו שלי. יצור חי, בשר מבשרי ודם
מדמי. יצור שלפי כל הסימנים עמד להיות פעם אדם גדול, נבון ועצמאי. ילד שימצא חן
בעיני, שיהיה שלי. כל־כך אהבתי $ותו, שפעמים הייתי עומדת לידו ורוצה לצעוק מרוב

..׳ונד היה 1י ד, שר ,,פד אהבתי, חלק
מגופי. חלמתי על התע שיקרא לי,אמא
אושר. הגאווה שגאתה בי חנקה אותי, אך
אני חייבת הייתי לחנוק אותה בקרבי ולשתוק.

היה מעט מן המחיר שחייבת הייתי
לשלם.

ך* שהודיעו להורי על הלידה, נראו
מאושרים. הם חידשו את הדירה החדשה,
יובל קיבל את שם משפחתי. הזמנתי
את אורי, את מפקדי ואת הרופא־הפסיכולוג.
הם מצאו אם צעירה, אוהבת ובריאה, ככל
אם צעירה אחרת.
יובל היה ילד שלי, פרי אהבתי, חלק
מגופי. עיניו בהירות, שערו בהיר, גופו
מוארך ואצבעותיו ארוכות. אצבעות ארוכות
לך, יובל, אצבעות ארוכות ויודעות
לאהוב — נזכרתי בדברי אביו.
הימים עם יובל׳ה היו פיצוי לכל הסבל
הנורא שעבר עלי. הוא היה תינוק נפלא,
ואהבתי אליו גאתה מיום ליום. טיילתי איתו
ברחובות. יום אחד פגש אותי חבר מר,גמ־נסיה
בר, למדתי .״למה לא סיפרת שהתחתנת,
אורה?״
״אני? נשואה*״
״אה, זה אחיך? בכלל לא דומה לך. הוא
מקסים! יש לך אמא מוכשרת!״
כך ־הפך יובל׳ה להיות אחי. וכך קיבלו
אותו גם דיירי הבית.

* 01 אחד נסעתי עם יובל לאחותי. היי׳
תי מאושרת. ישבתי במונית, יובל בזרו־עותי,
מחייך בעיניים עצומות, ספק ישן,
ספק ער. חלמתי על הרגע שיגדל ואתן לו
יד ויחדיו נטייל, והוא יקרא לי, אמא׳ ,ואני
אקרא לו, יובל שלי׳ .לא רציתי לחשוב
על השאלות שיתעוררו אז. חשבתי רק שאם
ישאל, אסביר לו בשפתו שלו מה בערך
קרה, היכן אביו.
הבעיה עם יובל נפתרה פחות או יותר
זמנית. הבעיה שנשארה היתד, מה לעשות
אתי. יעצו לי להמשיך ללמוד. ראשית, ארכוש
לי מקצוע. שנית, אכנס שוב למסלול
החיים. תלמידה מוכשרת הייתי, אך הפעם
דבר לא משך אותי במיוחד, והפרידה מיובל
העיקה עלי.
בלית ברירה, מתוך הצורך במקצוע ובפרנסה,
בחרתי לי במדעים המדוייקים. עברתי
לירושלים. שוב הייתי ציפור־דרור. אבל חשיבות כל־כך מועטה יחסתי לזאת!
מדי שבוע הייתי מגיעה הביתה כדי לראות את יובל. היינו מצטלמים ומצלמים אותו
בלי סוף, ובחזרי לירושלים היה תיקי מלא בתמונותיו.
תנאי למודי היו נוחים ביחס, לא היה עלי לעבוד — פשוט לא יכולתי מבחינה פיזית,
וגם משום ששעות הלימוד התפשטו על פני היום. גרתי אצל קרובים. זה הגביל את
תנועותי ביותר. חייבת הייתי לחייך תמיד, לשוחח שיחה שיגרתית ליד השולחן, דווקא
כשרציתי לשתוק ולספר חדשות מן הבית. במשך הזמן התרגלתי גם לכך, והשעות שלי
היו כאשר הייתי מסתגרת לי בחדרי הקטן, עם החלון הגדול. הייתילומדת בו, ישנה
וחולמת. חולמת הרבה, זוכרת הרבה, מתגעגעת עד כדי כאב לאדם אחד שלא היה ראוי
לכך. לדן.
מצבי־רוחי שוב לא התחלפו באותה מהירות, וגברה שליטתי בעצמי, עד כדי כך שיכולתי
לחייך בנימוס לאנשים שברצון הייתי מוזתרת על חברתם.
היו רק ימים מסויימים בחודש, ימי המחזור החודשי, שבהם היה שוב תוקף אותי
הדכאון. הייתי מסתכלת אז על המציאות בעיניים פקוחות, רואה את כל השחור שבמצבי,
את העתיד שאינו עשוי לצפון הפתעות לגבי. היו אלה ימים קשים, ימי שנאה עצומה לכל
גבר עלי אדמות, ובמיוחד לאותו אחד — דן. דן היה בעיני כולם. בכל אחד שהסתכלתי
ראיתי רק אותו. ויחסי לגברים היה למעשה יחסי אליו.
בטוחתני שאילו היד, מזדמן לידי באותן שעות, הייתי מסוגלת אף לרצחו בדם קר.
בימים אלה הייתי ממש פושעת בפונטנציאל.
הייתי מסתובבת בחדר כלביאה בכלוב. לא היו שם כלים שאפשר היה לנפצם מבלי
שירגישו בכך, אבל את אצבעותי הייתי נושכת.
זד, היה אורך יום או יומיים, ואחר שוב היה הכל רגיל, יום־יומי, למשך חודש ימים.
הייתי שוב צעירה אחת מני רבות•

.גופי היה ווונ רקזנתו שד גנו...״
* רושלים היא עיר יפה, אצילית, והוד קדושה אופף
אותה. יש בה מדרשי למוד גבוהים. לומדים בהם נשים וגם
גברים. אני הייתי — לגבי רעי ללימודים — צעירה, נאה,
בוגרת ברוחה, מושכת. גופי היה נהדר. גוף בשל. שערי היה
כהה ועיני ירוקות. גברים הרגישו מאז ומתמיד בקיומי, וגרמו
לי להרגיש גם בהם, למרות שלא הייתי מוכנה שוב ל־ £ז\ 1,0
פשוט לא הייתי מוכנה לשחק את תפקיד האשד,
האוהבת, בשעה שהייתי רחוקה מזאת, ואת מחשבותי העסיקו
רק דן ויובל.
גופי חשב אחרת• הוא לא התחשב ברגשותי ומחשבותי. הוא

היה רעב ומשתוקק לקירבת גופו של גבר. היו לילות שלא יכולתי להירדם בהם. ימים
שנסעתי בהם באוטובוסים דחוקים׳ וכל מגע זר הכאיב לי וגירה אותי. לפעמים אף
הזכירו לי ריחות מסויימים את ריחו המיוחד של דן.
ובאחד הימים האלה פגשתי בו. גבר ככל הגברים. היה בו משהו שהזכיר לי את דן.
איני יודעת בדיוק מה היה זה. אך כיוון שזה היה, לא היססתי הרבה. גופי שקט במקצת,
ואני עזבתי אותו. אחריו בא אחר.

חר כך הופיע אמנון. הוא השתייך לסוג הבחורים הלבביים והפשוטים. הוא כבש
\ £אותי בכנותו וחיבבתי אותו. מצדו הרביתי לשמוע הצהרות אהבה. התקרבנו מאד זה
לזו. ידידותנו גברה ובקירבתו הרגשתי את עצמי רגועה לגמרי. יחסינו קרובים היו, אם
כי לחיות כבעל ואשתו לא חיינו. נעים היד, לי וטוב לי, השהיות בקירבתו העלו חיוך
על שפתי. אלא — שיום אחד הוא נעלם. כתב מכתב ונגמר.
כעבור יומיים התברר לי שיד הרכילות היתד, בדבר. מישהו כנראה דאג לספר לו מי
היא בדיוק הנפש הטובה והתמימה שהוא יוצא בחברתה. זה פגע בי והכאיב לי. לא משום
שאהבתי אותו, כי לא היתד, זאת אהבה. אלא פשוט משום חוסר הערכתו אותי עד כדי כך
שלא יכול היה לומר לי בפני את האמת. התהלכתי ימים אחר־כך כשטעם רע צורב את
שפתותי. לא יכולתי להישיר מבט בפני אנשים. פחדתי שמבטי עיני יגלו את הנעשה בי
והתביישתי בכך. לא ניסיתי ולא רציתי להבין אותו, יתכן שגם הוא נפגע.
ימים אחר כך הזדמנתי למסיבה. אחת מאותן מסיבות מצומצמות על כוס קפה וכריך.
אני באתי לשם בגפי. סתם כך, להתבדר. ראיתי שם את אמנון עם בחורה אחת. הוא ראה
אותי וחייך אליה. הוא חייך אליה בדיוק כפי שפעם חייך אלי. ידעתי שהוא אוהב אותי,
והחלטתי לפגוע בו.
ראיתי בפינת החדר את חיים. הוא היה כמעט זר לי. הכרתיו היכרות רופפת, בת שעה
אחת. הופעתו היתד, נאה ומרשימה. ניגשתי אליו, חיבקתי את זרועו וביקשתיו לצאת עמי
החוצה. שם, במסדרון החשוך, ביקשתי את שירותו.
״אני זקוקה כעת למאהב, ואני מוכנה לשלם את המחיר.״
הוא היד, גבר נאה, מושך ואיש שיחה נעים. דקורציה מוצלחת ביותר. יתכן שאילו חופשית
הייתי לנפשי, הייתי מבחינה בו ורואה בו אובייקט לציד. כעת רציתי להכעיס את אמנון,
והייתי מוכנה לכל. חיים גם כן היד, מוכן.
נכנסנו לחדר כזוג מימים ימימה. רקדנו צמודים, חייכתי אליו. הסתכלתי הישר לתוך
עיניו. הרביתי לשמוע מפיו לחשושי אהבים, ולא הטרחתי את עצמי גם לנסות ולמיין
את האמת והשקר שבהם.
אחר כך נגמרה המסיבה ויצאנו. הגיעה העת לשלם את המחיר. זה היה מלאכותי כל כך,
ומסחרי כל כך, שאף חיים לא עמד בתוקף על מילוי הבטחתי. הוא רק ביקש הסבר.
ניסיתי לספר לו מר, גרם לצעד זה. הוא בשום פנים לא רצה להאמין לי שסתם, כדי

עירית תר־אביב -י פו

להרגיז מישהו, מסוגלת נערה לצעד כזה. הוא היה בטוח שאני מאוהבת בו ומתביישת
להודות בכך, וכתחליף לכך בא סיפור זה.
גם לי קשה היה להאמין לעצם מעשי. ידעתי בבטחה שדבר אין לי אל אמנון. רק
הרצון לפגוע בו הוא שגרם לי לעשות צעד זה, כה עקשנית וקפריזית אני.
לא חשתי כל חרטה על התנהגותי, וזה הרגיז אותי. עד כדי כך ירדתי? את נוראה,
אורה! את מושחתת ללא תקנה! תמיהה ותדהמה תקפו אותי לנוכח גילוי צד חדש זה בי.
אך לא התחרטתי.
נוכחתי שאסי, החביבה, הצעירה, התמימה, איננה. היא פנתה את מקומה לאשה. אשה
שקירבת גברים מסעירה אותה. אשה שיודעת לאהוב ולזנוח׳ ויחד עם זאת לעתים נבוכה
וחסרת־אונים כל־כך.

עירית תל־אביב-יפו החליטוה להעניק הנחה
כמסים לכל אזרח שישלם כחודש אפריל את
מסיו לשנה אחת מראש.

כל מי שישלם את
מסיו לשנת 1960/61
באפריל, יזכה להנחה
של /0״ 7ואילו המשלם
עד 15 במאי יזכה
בהנחה של /0״.5

1 1 ^ 1
תשלומים, בניכוי אחוזי ההנחה, מתקבלים בכל
סניפי הבנקים בעיר ובסניפי הגביה העירוניים, כנגד
הצגת ההודעה מהעיריה על תשלום מסים.

מרדכי נמיר

ניסן תש״ך
אפריל 1960

.תיו ד וגקוס להסתתר בו...״
ך* עם הזדמנתי לביתם של מכרים. לפתע נכנס בחור אחד,
ששרת אתי בצבא והכיר היטב את דן.
״אהלן, אורה, מה את עושה פה? לבדך? איפה דן?״
״מה אתה שואל אותי? השומר אחי אנכי?״ עניתי לו מעט בכעס.
הטון של תשובתי כלל לא התאים לטון שאלתו. הוא כאילו לא
שם לב והמשיך :״ככה זה, חבריא, אם צמד־חמד כמו אורה ודן
יכול להיפרד — חסל סדר אמונה באדם ובאהבה — וצדק אותו
חכם זקן שאמר שהאהבה היא אמנם נצחית, אבל האוהבים חולפים
עם ה רו ח...״
כולם צחקו, וגם אני ניסיתי לעוות את פני בחיוך.
מדוע יש אנשים שלא מסתפקים במה שיש להם, ומוכרחים לתקוע את אפם בחייו של
הזולת? כל־כך קשה לאדם לשמור את מחשבותיו, דעותיו ותגובותיו לעצמו? הוא כל־כך
עיודר, שאינו מרגיש שזה עשוי לפגוע? חרוני צרב אותי, והרגשתי את אותה הרגשה
ישנה של שריטה בפצע ישן. הפצע זב שוב דם, והדמעות שוב עולות לעיניים, ואני, בלי
להתנצל הרבה, קמתי והלכתי.
רציתי לבכות ולילל, אבל איפה אפשר לעשות זאת? בחדרי, אצל הקרובים? אי־אפשר.
כתלי החדר דקים, הם ישמעו וישאלו, ואני רוצה לבכות בקול ולשתוק. ברחובות העיר?
אי־אפשר שם לבכות בקול. השעה מאוחרת בלילה. אעיר אנשים משנתם.
הלכתי והלכתי, והגעתי למבואות העיר, לכיוון הכביש המוליך לעין־כרם. היה שם שדה
ליד הכביש. נכנסתי אליו. התישבתי על האדמה, ונתתי פורקן למה שהצטבר בי. בכיתי
בקול ממש, יללתי עד שלאט־לאט גווע קולי, ורק גהוקים עמוקים נשמעו. נשארתי שם
לשבת. לא איכפת היה לי ששמלתי מתלכלכת. לא איכפת היה לי שקר לי, ועיני אדומות
תהיינה מחר ותפוחות.
פתאום שמעתי קול צעדים. הפניתי את ראשי והבחנתי במרחק קטן ממני בדמות עם
מקל על כתפה. אולי שומר? אולי רועה? אולי סתם חולה־רוח? או חונק־נשים? קמתי וברחתי
כל עוד רוחי בי.
אין לי לאן לברוח. אין לי מקום להסתתר בו. אפילו לבכות כרצוני איני יכולה. למה
אין כאן מרחבים, שדות, שאפשר לרוץ בהם לעבר האופק, ולבכות או לצחוק? כבלים
כבדים היו על זרועו תי!

ראש העיריה

ך 1רימודים הסתיימו.

שלוש שנים ביליתי בירושלים, שנים שהחזירו אותי אל החיים,

ן | מבוגרת ומפוקחת.
יותר מדי מפוקחת. ראיתי את כעורם של החיים. נוכחתי כמה הרבה אשליות יש בהם,
וכמה אפורה המציאות.
בתחילה נפגעתי כשנוכחתי שלא אני היחידה בעולם שידעה מה זאת אהבה. שלא אני
היחידה שאהבה ונכוותה. במשך הזמן התרגלתי גם לזה.
מד, תהיה צורת חיי בעתיד לא ידעתי, אך כיון שגמרתי עם הבחינות עוד במועד
הראשון, וגמרתי טוב, החלטתי לנסוע לחוץ־לארץ. לא נסעתי לטייל. נסעתי לקבל כסף,
ירושה שהוריש איזה קרוב, אדם שמת ערירי ללא בנים. לי כבר לא יקרה דבר כזה.
הייתי חודשיים וחצי בערך בארצות־הברית. קיבלתי שם מושג על קצב חיים מטורף.
קיבלתי שם מושג ממשי על גודל, שטחים ענקיים, בתים ענקיים, גשרים ענקיים, אפילו
עצים ענקיים, הגדולים ביותר בעולם. הכל גדול היה, רק האדם היה כל־כך קטן. נפחדתי
וחזרתי הביתה. כאן הבתים לא כל כך גדולים, הארץ קטנה ובאופן יחסי אליהם, האנשים
אינם כל כך קטנים.

§ הופעות בלבד כישראל - £
הבלט לימיני
51 רקדניות, רקדנים ומנגנים
סגנוני המחול של: סין, באלי, הודו, מאלאיה, ספרד.
״הופעה אמנותית נהדרת שכמותה לא ראה המערב
(״ניו־יורק טיימס״)
עשרות בשנים.״

תל־אביב־ ״אהל-שם״
יום ג׳ 19.4
יום ה 21.4 ,

יום ד׳ ,20.4

ב־8.30

— שתי הצגות לצה״ל

ירושלים :״אדיסוף -הצגה יחידה 23.4ב־9
עין־גב: יום ב׳ 18.4
כרטיסים להשיג: בת״א :״כנף״ ,״רוקוקו״ ,״לאן״ ,״רדיו־אוניוך,
״כרטיס״ ,״במה״ ,״שעשועון״ .בירושלים: ש .כהנא.

* ש ימים שבני־אדם עורכים לדם את המאזן השנתי שלהם. מעין חשבון הנפש. בדרך כלל
עושה זאת האדם בשעה שהוא מרגיש שטעה בדרך, ואז הוא מנסה לחזור ולגשש אחרי
אותן פרשות הדרכים בחייו שבהם תתכן הטעות. האם זה ניתן לתיקון? האם החרטה תעזור?
חשבונות הנפש שלי נערכו בדרך כלל בשני מקרים: בשעות שעצובה הייתי, כשנוכחתי
שלא השגתי, וכנראה שלא אשיג, את מה שאני רוצד. ולא רציתי הרבה! רציתי להתגאות
בבני, לאהוב את אישי ולחיות עמו בבית אחד קטן. רציתי שהפחד יעזוב אותי. שמלים
מסויימות תחדלנה לדקור אותי.
חזרתי אחורה לפרשות־הדרכים בחיי. היתד, רק אחת כזו. אותו יום ראשון שבו פגשתי
בדן. בעצם, ההיתר. זו פרשת דרכים? ההיתר, בכלל דרך אחרת? מה היה אילמלא כל זה?
שטויות. הענינים לא יכלו להתגלגל אחרת.
יתכן שלולא פגישה זו, הייתי שלווה יותר, אבל הייתי גם ריקה ועניה. בתקופה קצרה
זו מיציתי את החיים, יכולתי לחוש ולמשש באושר. ממש לתפסו באצבעות .,
חשבון הנפש שלי נערך, כמעט תמיד, גם בשעות שבהן הייתי עם יובל. בעצם, כמדומני
שמיותר בכלל לכנות זאת חשבון־נפש. כי יובל, בעצם קיומו וחיוכו, סילק כל פקפוק
ומחשבה.
ברור לי שהדברים לא יכלו להיות אחרת משהנם. בחייו, כעת, אין מקום לחרטה. ושטותית
ולא מעוררת התרגשות לגבי היא גם השאלה: מה היה אי לו ...כל זה היה חלום?

.אני רוצה להיות האוזא שר ונר״־
**ינתיים התחלתי לעבוד. יובל גדל. הוא כבר מבקר
^ בגנון. הוא מפטפט, והוא כל־כך טוב. למי הוא דומה?
בפורים הגשמתי חלום ישן שלי, לשחזר עם יובל את אחד
הטיולים שלי עם אביו, עם דן.
נסעתי איתו לחיפה. בדרך, ברכבת, שאל אותי :״אורה׳ למה
כולם לובשים מסיכות מצחיקות כאלה על הפנים?״
״הם מתחפשים, יובל׳ה. היום פורים, ובפורים כל אחד יכול להיות
מה שהוא רוצה.״
״גם אני?״
״ודאי. מה אתה רוצה להיות, יובל׳ה?״
״אני רוצה להיות גדול!״
״טוב, יובל׳ה, היום תהיה גדול. אקרא לך כל היום יובל. אתן לך כסף. אתה תשלם
בכל מקום, ואתה תשמור עלי בדרך.״
הילד נראה מאושר. עיניו נצצו .״ומה את — אורה?״
״אני? אני רוצה להיות היום אמא של יובל הגדול. תקרא לי אמא, יובל?״
נדמה היה לי כאילו שמח לכך במיוחד. שיחקנו כל היום את המציאות.
התחפשנו בפורים, ואני כמעט בכיתי.

. .חפש את האשה חפש את האטה חפש את האשה חפש את האשה חפש את האשה ת פ

0׳ מכיר-הנדסה שבסיר?
מי רוצה לישון בתוך ארון ספרים? במגמה ליעול מכסימלי
של הדירה ,׳מוצנעת מיטה זו (תמונות, נדשנזאל) בארון
הספרים שבקיר. הארון כולל גם שולחן־עבודה. מכאן שאין
נזקקים יותר לחדר־עבודה ולחדר־שינה מיוחדים! ואותו חדר,
ששטחו נשאר פנוי, יכול להוות חדר־אוכל, סלון וכדומה
— דירה שלמה בחדר אחד. חידוש זה תוכנן על־ידי
האדריכל משה ספיר. למעוניינים: מיטה זו מופעלת על־ידי
לחיצת־כפתור, המתניעה קפיץ מיוחד. המיטה עצמה קלה,
מגומאויר, שתחתיתה עץ צבוע בפלסטיק צבעוני, על־ו
מודבקת תמונה. כשר,מיטה מורמת, היא מהווה קיר דקורטיבי
ואוריגינלי עליסה כארץ הפלאות״ —
זה שמה של סדרת שמלות לאביב ולקיץ האמריקאי. שמלות
אלו מבוססות על גזרת הכותונת שכל־כך מוכרה לנו
מהשנים הקודמות ושהתחבבה על הנשים בכל העולם בשל
היותה פרקטית. על שמלות כותן בגזרת כותונת אלו, מודפסים
צמחי בר ופרחים מוארכים, דוגמת אלה שביניהן
שוטטה עליסה עצמה בארץ הפלאות. תסרוקת החתול
המעוטרת בסרט משלימה תלבושת זו חלב אתונות
כבר לא באופנה. את התחליף המודרני מרכיבים מ־ססז גרם
מי־שושנים ו־ 60 גרם גליצרין, מהולים היטב בשני ליטר
מים. תמיסה זו, אשר נועדה לרכך עור מקומט׳ בעיקר
של סבתות, ממיסים באמבטיה תצוגת נעליים
צרפתית בלונדון מבשרת שהחוד שבחזית הנעל —
השתרש היטב, בשוותו לרגל צורה מאורכת וצרה. גם
הקיץ החוד באופנה, אולם בשנוי פרקטי וחיוני. כנראה התחשבו המתכננים באצבעות
הרגליים הכואבות ור,מעוכות של הנשים, וכדי להחזירן למצבן הנורמלי (על מנת שהיחפות
תראינה יפות על חופי הרחצה למיניהם) יהיה השנה החוד בלתי סימטרי, בצורה שיפנה
מקום חיוני לבוהן. כן תהינה הנעליים עדינות ודקות־עקב, אך לא גבוהות ביותר, כך
שאפשר יהיו) לנעלן משך כל היום. גובה העקבים יהיה 75 :מ״מ 60 ,מ״מ 50 ,מ״מ ואפילו
40מ״מ. הנעל בעלת העקב הנמוך ביותר נקראת דופין. העקב לערב הוא עקב לואי ה־,15
שהוא מעט גבוה מן האחרים. גזרתו הישרה, היוצרת עם הקרקע זוית של 90 מעלות, תקל על
ההליכה. צבעי הנעלים יהיו כמובן צבעי הפסטל, השולטים בכל אופנת קיץ ,1960 כשבראשם
חולש הלבן על כל גווניו המלוכלכים כמו חלב, מרגרינה
ושמנת. שרידים מצבעי החורף, שנשארו גם
לקיץ, הם הקפה וכחול־הצי. חידוש בחומרי הנעלים
יהיה עור המרקסין, העומד בפני מים, ויתד עם זה
נושם — כלומר, מאפשר איוורור הרגל. הנעליים
תהיינה עשויות גם מאריגים שונים כמו סטן, רקמות,
אפליקציות, ומקושטות בפרחים, כפתורים, סרטים
ואפילו בפנינים משאל מצומצם, שנערך
בקרב נשים אנגליות נשואות, הראה שכל
הבעלים נוהגים לזרוק את גרביהם וממחטותיהם
המלוכלכות למקומות מוזרים, שאי־אפשר למצאן שם
אחר־כך, ולא נודע כי באו אל קירבם: כולם טוענים
שהם יודעים לבשל כמה מאכלים יותר טוב מנשותיהם:
וכולם אינם סובלים את ריח האבק אך אוהבים
שהכל יהיה מבריק ומצוחצח( .האין מצב דומה
שורר גם בכמה בתים ישראליים חולצת
טרפז מפוספסת זו (תמונה מינוי!) עלולה לגוון
במקוריותה את מלתחת החוף של בעלות הרגלים
הדקות והיפות, שלא אוהבות להיות לובשות המכנסיים
שבמשפחה למי שאוהבת עתיקות,
מסוגם של אלו שנתגלו בחצור, ומוכנה להסתפק
ברפרודוקציות — הוצאו לשוק כדים ומסכות־חימר,
עליהם כתוב ״חצור״ .הם מאוד דקורטיביים, ולא
יקרים. מסכת חימר ״קדומה״ ,למשל, עולה 6ל״י
חסר 5אגורות. אם זו דווקא ידידתך מעיר אחרת,
שאוהבת סוג זה של מקוריות — תחצי כיכר לחם,
הוציאי את התוך, ובמקומו הכניסי את החפץ השביר.
אחר־כך תרפדיהו בתוך שהוצאת, חברי את
חצאי הכיכר, עטפי ושלחי בדואר. בצורה כזאת
מובטח לך שהחפץ השביר יגיע שלם לתעודתו.
(דעתי האישית היא שכל החן של חפצים עתיקים הוא דווקא בזה שהם שבורים במקצת.
במקרה כזה תמנעי מאיבוד כיכר לחם שלמה).

כדאי להיות כעל -בצרפת

מיזוג גלויות שמידותיו 1.70מ׳ ו־ 49ק״ג בממוצע. בימים אלה צרף איב סאן־לורן
שש דוגמניות חדשות לבית דיור, שרק שתיים מהן צרפתיות. וזאת משום שמר סאן־לורן
רוצה להדגיש את העובדה שהאופנה הצרפתית איננה מכירה בהבדלי עמים, והולמת כל
אשד, באשר היא אשה. הדוגמניות הצרפתיות הן נאד,ל 26 השואפת להיות שחקנית (שניה
מימין) וגילס 20 שהיתר, דוגמנית מפורסמת עוד בטרם צורפה לבית דיור (שלישית

מימין) .הלא־צרפתיות: גיי ולש, אוסטרלית בת ,22 שהיתר, הדוגמנית האהובה של נורמן
הרטנל, החייט של בית המלכות האנגלי (ראשונה משמאל)! פידליה גספרד, הודית בת ,22
בעלת מראה מזרחי מיוחד במינו (שניה משמאל) ,שהתחייבה בפני הוריה לעשות את תעודת־

הבגרות טרם תהיה לדוגמנית. ריסה רואל, גרמניה אלגנטית בת ( 23 השלישית משמאל),
שהיתר, עד לפני זמן קצר לקוחה של הבית, ונעתרה לבקשת סאן־לורן להיות לדוגמנית!
ואירן קוזמין (ראשונה מימין) ,בת ,22 אשר נקראה בבית דיור דבורה (למה?) ואשר אהבתה
הגדולה היא התיאטרון לית מאן דפליג (אין חולק) שצרפת הינד, שם־דבר לא רק
באופנה אלא גם באהבה. ובכן, לידיעתכם, רק 40/0מכלל הנשים הצרפתיות מצדיקות בגידת
אשר, בבעלה מתוך הנחה שגם הבעל בוגד, ומהיותן דוגלות בשיוזי־זכויות לאשר, ולגבר.
־ 407 מהן שוללות באופן מוחלט בגידת אשד, בבעלה, ואילו 6ל 50 עשויות להבין ללב
חברתן הבוגדת ולסלוח לה במקרים הבאים :־ 187 אם הבעל פסק מלאהוב אותה 90/0 .אם
הבעל בוגד בה• ־ 47 אם הוא מזניחה .־ 127 אם הוא לא גורם לה סיפוק מיני .־ 47 אם זה
פלירט חולף ו״־ 37 אם היא מאוהבת באותו מאן־דהוא .־ 67 לא הביע דער, בנדון. לגבר
הצרפתי הרבה יותר קל. על בגידותיו סולח לו באופן עיוזר רוב של ־ 527 נגד ־ 387 מבין
הרווקות. וכן רוב של ־ 497 נגד ־ 417 מבין הנשואות 107 מד,רווקות ומהנשואות
לא חיוו דעה).

חתונה באיגלו

אשת חיקו הנצחית של המו״ל הירושלמי הצעיר מיכאל זק הינד, משבוע שעבר —
אורה (וכסלר לשעבר) .אורה — העובדת כאחות בהדסה ויחד עם זה מסיימת עתה את
שנתה השלישית בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת ירושלים — נישאה לזק כשגופה הדק
והשביר נושא שמלת־פאר כלתית, שנתפרה על־ידי הפירמה פרוינד, המכונה ״לולה בר של
ירושלים.״
קהל הקרואים, כ־ 250 איש, נהנה לא רק מהצרוף של עיניה הירוקות של הכלה וראשו
הזהוב של החתן. גם המקום בו נערכה החתונה — בית־הכנסת בקרית־ר,אוניברסיטה — ,גרם
לגל התפעלות. בית־כנסת זה, הבנוי בצורת
איגלו אסקימוסי, מהווה גורם התחרות קשה
אפילו לבתי־המלון המפוארים. את ירח־הדבש
יבלה הזוג הצעיר (בן ד,־ )25 באחד ממלונות
הפאר על חוף הרצליה. מזל טוב.

נכרים כשק
הורמונים נשיים הוזרקו לאופנתי
הגבר .1960 ,לא רק שאופנת הגברים משתנה
כל עונה ועונה, בד בבד עם אופנת
הנשים, הרהיטים וכר, אלא שהיא אפילו
גונבת קצת נשיות. הרי זה מידה כנגד מידה
עבור החולצות הגבריות והמכנסיים שלקחו
הנשים מהגברים (ותרתי משמע) .ובכן,
הגברים המודרניים ילבשו חולצות בעלות
צווארון נשי מעוגל, כובעים בצבעים
בהירים, כמו ירוק ואדום, מקושטים בנוצות,
וז׳קטים בעלי כתפים צרות, רכות ונשיות.
בציור שתי תלבשות גבריות חדשות: אלגנטית
וספורטיבית. האלגנטית הינד, חליפת
הפסים, העשויה מפלאנל אפור עם פסים
לבנים. לחליפה זו לובשים חולצה אפורה
עם צווארון לבן מעוגל, וחובשים כובע שחור,
בעל שוליים כמעט סמליים, המורמים מאחור.
האביזרים לחליפה זו, כגון עניבה, נעלים
וכפפות, הם בצבע תפוז או זהב. התלבושת
הספורטיבית מורכבת מז׳קט משובץ,
שצבעו העיקרי הוא הצבע הגברי־אביבי
החדש, אדום חם הנוטה לגון השזיף. ז׳קט
זה יכול להיות מגזרה צמודה לגוף (בציור
השמאלי) וכן בגזרת השק הישר, המטשטש
״משולשים״( .תראו כמה מהר תביא העברת אופנת השק, מהאשה לגבר, להפסקה תמידית
של היחס המזלזל לשגעונות האופנתיים של האשה!) לז׳קט זה מותאמת חולצה לבנה מבד
קל, המעורב כותן וניילון, ומכנסיים בצבע הז׳קט אך בלי משבצות. הכובע אפור כהה,
עם נוצה ירוקה ואדומה. הכפפות והעניבה אדום־שזיף. חידוש גברי בולט נוסף הוא גובה
צווארון החולצה המזדקר מעל צווארון הז׳קט בארצוודהברית הפכה הפסיכולוגיה
לצורך חיוני עממי. הגיעו הדברים לכך שבמספר בתי־מלון אפשר למצוא על ארון הלילה,
בצידו של ספר הברית החדשה, את סערו של פרויד — פשר החלומות. כשתתעורר אחרי
חלום מעניין, תוכל מיד להדליק את מנורת־הלילה ולערוך לעצמך פסיכו־אנליזה חינם.

האשה חפשאתהאטה חפשאתה אש ה חפש. אתה אש ה חפש. אתהאש חפשאתהאשה חפשאת האטה . .

במדינה
ד רכי אדם
נהג עצור!
תעשיין הטכסטיל אליהו שיינברג, נהג
את מכוניתו ברחוב אחד־העם, תל־אביב, שהיה
מלא אותה שעה מכוניות שחנו לאורו
כל צידו הימני. לפתע שמע צפירה חדה
מאחור. בראי שלפניו הבחין במונית גדולה
שניסתה לעקוף את הקטר־שבו הקטן שלו.
שיינברג המשיך לנסוע במהירות הרגילה.
בסיבוב אל ככר הבינוה, נדהם שיינברג
לראות את המונית הגדולה עוקפת אותו
בסיבוב עצמו. הוא האיט, המונית נעמדה
לרוחב הכביש, עצרה את כל התנועה.
מהמונית ירד גבר :״הראה לי את הניייות
שלך!״ פקד.
״אינני מוכן להראות לך כלום, האם אתה
שוטר?״ שאל שיינברג את האיש ההדור.
״אני שופט,״ ענה. והציג תעודת ש־פט
מחוזי, שעליה התנוסס השם זאב צלטנר.
״אם לא תראה לי את הניירות שלך זה
ייחשב כבריחה ממעצר,״ התרה השופם ב־שיינברג.
שיינברג, שהיה משוכנע כי לא
סטה כמלוא הנימה מהחוק, התעקש :״לא

אנשים
זכר הו ת מידיד
כמה מאנשי״הרוח של ההסתדרות נסעו
השבוע באוטובוס של משרד הבטחון לעץ
יהב שבנגב, כדי להחליף דעות על משבר
האמונה. בדרך נעצרו בכמה תחנות, לתדלק
את עצמם בבקבוקי קוניאק. תוך כדי כך
המציא כתן אלתרמן תואר חדש לזאב
יוסיפון :״שמרבוק״ על משקל ״שמרטף״
מעריב ידע השבוע לספר לקוראיו כי
המחזה שנת בגרות, שיועלה בקרוב על
במת האהל, הוא מפרי עטו של ג׳ון אוס־כרץ?
שהוא מחזאי זועם ונציגם של המח־זאים
הזועמים. מעריב גם המשיך לספר שמחזהו
זה שונה מכל המחזות הזועמים של
אוסברון. מעריב לא הסביר מדוע המחזה
שונה — מפני שכתב אותו אוסברון אחר,
פול אוסכורן, מחזאי אמריקאי שמת
זה מכבר. כשנשאל הכתב שפירסם את
הידיעה, יוסף לפיד, כיצד נפל בפח,
השיב :״מה אני יכול לעשות, באהל אמרו
לי שזה ג׳ון שעה שקרא השבוע
ספר חדש על חייו של ״הידיד״ אורד
וינגייט, נזכר מפקד חיל־האויר אלוף
עזר וייצמן, בפגישותיו עם הקצין הבייט,
שהקים בארץ־ישראל את פלוגות הלי-
לה המפורסמות. היה זה כאשר וינגייט נהג
לבקר בבית אביו של וייצמן בחיפה, שם
בילו האורח ומארחו שעות ארוכות בויכוחים
על התנ״ך. באחד מביקורים אלה ניתנה
לראשונה לעזר בן ה־ 12 הזדמנות לפרק
ולהרכיב באופן חוקי ובגלוי רובה אנגלי,
אותו הביא וינגייט לבית אגב, בספר
החדש, המתאר את וינגייט כאיש בעל אופי
מיוחד ומשונה, מובא בין השאר סיפור
מתקופת צעירותו, כאשר היה חניך האק־דמיה*
הצבאית המלכותית באנגליה. בשל
רכיבה מופרזת על סוס, על חשבון זמן
הרכיבה של חבריו, הוטל על וינגייט הצעיר
עונש מסורתי: לעבור עירום כביום היוולדו
בין שתי שורות חניכים, המצליפים בו ב־מגבות
רטובות, ולקפוץ לבסוף לבריכה.
הנענשים היו תמיד עוברים בריצה, אך ויד
גייט צעד באיטיות גאה. רק שתי המגבות
הראשונות צלפו בו, והוא צעד לאיטו עד
הבריכה השחקן זיגמונד טורקוב
קיבל ביום שישי האחרון מכתב משר־החינוך
הברזילאי, בו מודה לו השר על הצגת
המחזה השועל והענבים, פרי עטו של הסופי
הברזילאי, גילרמה פיגיראדו.

העבר מדבר

השופט צלטנר
שירה ארוכה בשר החיים
אראה לך את נירותי.״ השופט שתחילה היה
נרגש ביותר, נרגע, חזר למונית.
כעבור שבועות אחדים קיבל שיינברג הד
מנה למשטרת התנועה .״הוגשה נגדך קוב
לנה על־כך שעיכבת את התנועה,״ הודיעו
לו שם .״אם כך,״ הודיע לשוטר ש
חקר אותו ,״רשום בבקשה את תלונתי נגד
נהג המונית על שלוש עבירות על החוק:
צפירה, עקיפה בסיבוב ועצירת התנועה.״
בסוף השבוע לא ידעה המשטרה לענות,
את מי משני הנהגים תתבע למשפט.

תזכיר
למחרת 01ה ש חור

גולדה מאיר ניסתה השבוע להרגיע את
הציבור הנדהם מעמדת המשלחת הישראלית
באו״ם, שנקטה בקו האוהד את ממשלת
דרום־אפריקה. למחרת הופעת מאמרו של
עורך העולם הזה ,״היום השחור״ (העולם
הזה ,)1176 אשר פתח את המערכה שהתפשטה
גם לעתונים אחרים, ענתה גולדה
לשאילתא מוזמנת של ח״כ מפא״י, הרצל
ברגר כי ישראל רוצה בפתרון צודק בדרום־
אפריקה. גולדה תירצה את עמדת המשלחת
באו״ם בעובדה כי ״לא הוזמנה לקחת חלק
בפניה למועצת הבטחון״ .גולדה לא הזכירה
כי נציגי ישראל באו״ם הודיעו במפורש שגם
אילו הוזמנו לקחת חלק ביוזמה זו,
לא היו נענים להזמנה שר־המשפ־טיס
נטל השבוע לידיו רשמית את סמכויות
היועץ־המשפטי, באורח זמני. היה זה נצחון־
ביניים במאבקו הממושך של העולם הזה
לבטל את משרתו הבלתי־תלויה של היועץ
המשפטי, שאינו כפוף לשום ביקורת, בגלל
מצב חוקי אבסורדי ששרד מימי המנדט.

״החיים אמנם זוללים את עצמם, אולם
לעזאזל, את התודה על היכולת לחשב את
הנוסחאות המתימטיות שלפיהן אנו מיצרים
את פצצות הקובלט, אנו חייבים ליפיו של
העולם אותו אנו מפוצצים.״ מי חיבר משפט
פילוסופי זה? אחת, שתיים, שלוש. לא
נכון. מסקנה זו היא קטע הסיום של חיבור
פילוסופי, שיצא מתחת ידיו של השחקן
והבמאי אורי זוהר. זוהר, הידוע בתור
לץ, הוא גם תלמיד השנה השניה בפילוסופיה
באוניברסיטה העברית. חיבור הבתולין
שלו בשטח זה, בעקבות הסרט הירד
שיטה אהובתי, התפרסם בחוברת האחרונה
של כתב־העת קשת שחקן הבימה
שמוליק סגל, זכה סוף־סוף לריהביליט־ציה
מהוריו. שמוליק, שבא ממשפחה חיפאית
דתית, נחשב על־ידי משפחתו כאילו
למשומד מאז בחר לפני 15 שנה בקריירה
תיאטרלית. הוריו לא יכלו לסלוח לו על
כך וכמעט נידוהו. אולם בשבוע החולף,
כשהוסרטה סצינה של אקסודוס, בה ממלא
סגל תפקיד של חנווני קטן, התרשמו הוריו
מהמעמד החדש שקנה לו ככוכב קולנוע
ובאו לראותו בשעת ההסרטה ריקה
ויוחנן זראי עומדים לחזור ארצה בעוד
כחודשיים, אחרי שהייה של למעלה משנה
בפאריס. לאחרונה הופיעה ריקה פעמיים בטלביזיה
השוייצית, ותמונתה פיארה את
שערו של עתון הרדיו והטלביזיה שם. אחת
מהופעותיה נערכה במסגרת חידון טלביזיה,
בה שרה שיר עברי ועל הצתת היה לנחש
באיזו שפה היא שרה. תשובות הצתת:
פורטוגזית, יתנית. השבוע החלה ריקה להופיע
גם בתכניות רדיו צרפתיות נוספות.
אחת מהן היא תכנית מרטיני קלוב, הנערכת
על־ידי סרג׳ ויטל, והשניה היא תכנית בשם
תיבת נח, של הזמרת המפורסמת מיק מישל.
לאחרונה הופיעה ריקה גם בסרט קצר באורך
של 12 דקות, לפי סיפור של יעל דיין,
בשם העבר במדבר ישראלית אחרת
בחו״ל, היא הבמאית שולמית בת־־דורי,
המסיירת בארצות־הברית. שולמית ביקרה
לאחרונה במועדון צברה של ליאו פולד, שם
פגשה את השחקן תיאודור 3יקל, שהיה

ריקה זראי בשער עתון הרדיו השוויצי
שירה עברית לשר חידון
חניכה בקיבוץ משמר־העמק. ביקל התרגש
מהפגישה עד כדי כך, שביקש רשות לגשת
למיקרופון והשמיע במיוחד עבור שולמית
את שיר השומר־הצעיר שומריה השחקנית
יונה עטרי, הוזמנה לחתום על
חוזה בהבימה, לקראת הופעתה במחזה
אופרה בגרוש. אך בעלה, טייס אל־על,
אורי יפה, התעקש להכניס בחוזה בסוגריים,
אחרי השם אופרה בגרוש, את המלה
״אגורה״ .טען אורי :״עוד יחליפו את שם
ההצגה, ויונה לא תקבל את הגרוש
במסיבה שנערכה השבוע, היה המשורר נתן
ז ך, עליז וצוהל. כטוב לבו ביין השמיע
ללא הרף אמרות, חלקן חסרות משמעות
וחלקן שצלצלו כבעלות תוכן. אחת הנוכחות
במקום, שסבלה מטרדנותו, שאלה :״מי
זה האיש הזה שמדבר כל הזמן שטויות?״
גילה את אזנה שאול כיכר :״זה ד״ר
נתן זך, מנהל משרד החוץ. תראי כמה
שהוא עממי, אפילו הסיר את מעילו כדי
להיות כמו כולם.״ הערכתה של הצעירה
השתנתה מיד :״בחיי, הוא מדבר דברי חכמה.
כל משפט — פנינה.״

עצה מחברא -ק די ש א
בתכנית הפתיחה של מועדון התיאטרון
החיפאי נערכה גם הופעה אקסקלוסיבית, שלא
תוצג בהמשך התכניות: הופעת־יחיד של
ראש העיר חיפה, אכא חושי. פנינה
מהמונולוג הארוך של חושי :״שואלים בעולם:
לפי מה נמדדת תרבותו של עם? יש
אומרים לפי צריכת הסבון. אני גורם —
לפי כמות האנשים הרואה את זריחת השמש
בבוקר.״ היה זה רמז דק לתושבי חיפה,
היודעים כי אבא חושי משכים קום, כיצד
יש להעריך תופעה זו אגב, לקראת
ערב־הפתיחה פורסם כי שחקני הסרט אכסו־

דום יהיו נוכחים במקום. אולם הנוכחים

התאכזבו מעט, כשפגשו רק את סול מיני־או
ואת אווה מרי סינט ועוד כמה

שחקני־משנה, שגם הם נאלצו להמתין ארוכות
במסדרון, עד שסודרו עבורם מקומות.
ואילו פול ניומן ואשתו ג׳ון וודוורד
נשארו במלונם, סירבו להענות להזמנת מל־ידיהם
הישראליים, בטענה שלא קיבלו כל
הזמנה רשמית. אווה מרי סינט לעומת זאת,
נעלבה מאוד מכך שלא טרחו לברכה. טענה
השחקנית :״לכל מקום בעולם שאני באה
מברכים אותי באופן א־שי, וכאן אפילו לא
מצאו לנכון להזכיר את קיומי .״כאשר
הזמר־שחקן, שמעון ישראלי, הופיע בקטע
על דוור. המטפל כל חייו בטלגרמות
וחולם לקבל מברק לעצמו, לא הבינה השחקנית
מלה. לבסוף פלטה באנגלית :״תשלחו
לו כבר מברק, שיפסיק!״ אגב, הגברת
סינט סבורה, שתכנית מועדון התיאטרון
התל־אביבי היא ״התכנית היפה ביותר בעולם״
כרוך דינר, שהחל השבוע
בהסרטת הסרט הם היו עשרה בגליל המערבי,
רצה לברר כיצד קוברים מת לפי
המסורת. הוא צלצל לחברה קדישא בנהריה.
״איפה נערכת הקבורה?״ שאלוהו ממשרד
החברא־קדישא .״בסרט,״ השיב דינר. אנשי
החברא קדישא היו סבורים ודאי שסרט הוא
שמו של מושב חדש, על כן השיבו :״תחכו,
אנחנו תיכף באים שחקני סרט זה
חיים בתנאים חלוציים ממש, כיאות לשחקני
סרט חלוצי. הם מתגוררים במושב שגב
בגליל המערבי, שאין בו אפילו חשמל. לצלמים
הבריטיים, הנוהגים להתגלח במכונות
גילוח חשמליות, זאת סיבה טובה להתרגזות.
בהופיעם מדי בוקר בלתי־מגולחים לארוחת
הבוקר, אין הם שוכחים לבקש סליחה על
כך בפניה של נערת־התסריט מינה כרוכי־

צור.

09ו>ן* השבוע
• אכא חושי, ראש עירית חיפה

:״אני דווקא אוהב עתונות, אבל רק

עתונות טובה.״
• משה דיין, שר החקלאות :״במדינת ישראל לא תהיה התחרות
חפשית, כל עוד אנו נרתמים בעול עליה ובנין!״
• מרדכי נמיר, ראש עירית תל־אכיכ, בעת נאום בכנסת :״ח״כ
מפ״ם חנן רובין חי חיים כפולים: יונק מחלב הקואליציה ובאותו זמן רוכב
על סוס האופוזיציה.״
• יצחק רמכה, עורך ״חרות״ ,על עמדת ישראל בקשר לנעשה
בדרום־אפריקה :״האם זה מוסרי כל־כך לסייע לאחרים ועל־ידי כך לגרום נזק
לעצמנו? מה עדיף? המוסר המופשט, או זכות הקיום של האומה?!״
• -אידוב הכהן, ח״כ המפלגה הפרוגרסיבית :״תקציב המדינה דומה
לגבינה שויצרית — יש בו חורים רבים, והריח שלו אינו מן הנעימים.״
• הכמאי יוסף שאן :״לביקורת בארץ יש גישה קטלנית מדי לתיאטרון.
היא גורמת נזקים לא ישוערו הן לתיאטרון והן לצופה. זוהי ביקורת בלתי
מקצועית, בעלת רמה נמוכה, וכל דבר הטוב בעיני התיאטרון הוא רע בעיני
המבקרים.״

קולנוע
סרטים

סוד המחתרת

מרי אוקטובר (גת, תל־אביב; צרפת)
הוא שמו של. בית־מסחר לאופנה, שהיה גם
שמה המחתרתי של בעלת העסק (דניאל
דרייה) בתקופת מלחמת העולם השניה. יום
אחד נקלע לעסק לקוח גרמני, המתגלה כקצין
מודיעין גרמני לשעבר. הוא מגלה
באזני בעלת־העסק כי בשעתו הוסגר תא
המחתרת שלה, והעומד בראשו נהרג, בעקבות
הלשנה של אחד מחברי התא.
מרי אוקטובר מכנסת בביתה את כל חברי
התא 11 ,במספר 15 ,שנים מאז אותו מאורע.
כל אחד מהם הוא אזרח מכובד, כומר,
רופא, תעשיין, בעל־דפוס או קצב. חברי
המחתרת לשעבר מנסים לגלות מי הוא
שהסגיר אותם לנאצים.
השתקנים דא ידעו. כל עלילת הסרט
מתרחשת בחדר אחד, בו נמצאים האחד־עשר.
כדי לשמור על המתח במגבלה זו
דרוש תסריט גאוני או בימוי מבריק. במקרה
זה יש לזקוף את ההצלחה לזכות התסריט.
התסריט מצליח לרומם את הדרמה
למספר שיאים כמספר האנשים שמשתתפים
בה. בכל רגע נחשד אדם אחר כמלשין. באותו
רגע בטוחים כל חבריו בהאשמתו,
אולם כעבור רגע מופנה החשד כלפי אחד
והראשון נשכח כאילו לא היה. אף אחד
מחברי התא אינו מצליח לצאת נקי מחשדות,
והבעיה המועלית בסרט — אם אפשר לדון
אדם על מעשה שעשה לפני 15 שנה —
תופסת מקום משני בלבד.
כך אין המתח פוסק אף לדקה אחת, עד
לגילויו של המלשין והמתתו המיוחדת.
ג׳וליאן דוביבייה, הבמאי, הצליח לסחוט
מצודת השחקנים, הכולל את מיטב שחקני
הקולנוע הצרפתי, התרגשות של אמת, בכך
שלא גילה להם גם בשעת ההסרטה מי
מהם יתגלה לבסוף כמלשין. אולם דוביבייה
התרכז יותר על עצם העלילה מאשר על
דמויות גיבוריה. משום כך נראים כל 11
המשתתפים כאילו קורצו מאותו חומר עצמו.
להוציא אחד או שניים מהם, הם מתנהגים
לא כאילו היו בעלי מקצועות שונים שבאו
מקצוזת שונים ושעשר שנים מאז תום
המלחמה הפכו אותם לאנשים אחרים. הם
נראים כדמויות שיצאו מאותה תבנית, תגובותיהם
שוות, צורת מחשבתם אחידה כמעט.

ודיו ומותו של הומו
לפתע בקיץ האחרון (מוגרבי, תל־אביב;
ארצות־הברית) היא עלילה היכולה
להיח־לד רק כפרי רוחו החולנית של המחזאי
טנסי ויליאמס. בכשרון גאוני־כמעט מצליח
ויליאמם לדחוס לתוך עלילה קצרה מקסימום
של יצרים, טירוף, סטיות מיניות והפרעות
נפשיות — תמצית מרוכזת של
כל המסולף והחולני בחיי החברה המודרנית.
גם במחזהו זה נוגע ויליאמס בנושא
האהוב עליו ביותר — ההומוסכסואליזם.
עלילת מחזהו המקורי של ויליאמס עוסקת
במשפחה ניו־אורליאנסית, בה כולאת דודה
עשירה (קתרין הפבורן ).את אחייניתה היפה־פיה
(אליזבט טיילור) בבית־משוגעים, כדי
למנוע ממנה לגלות סוד נורא — את עובדת
היותו של בנה, המשורר הגאון סבס־טיאן,
הומוסכסואליסט.
מבחינת בנין דרמטי, זהו מחזה מצוין,

המתחיל בנסיונה של הדודה לשכנע מנתח
צעיר (מונטגומרי קליפט) לנתח את אחיניתה
המטורפת כדי להוציא ממנה את זכרונה,
ומסתיים בהכנסתה של הדודה לבית־משוגעים
במקומה של הצעירה המתגלית כנורמלית,
ואשר רק זועזעה ממות האימים של סבסטיאן.
ההומוסכסואליסט עצמו אינו מופיע במחזה,
אולם דמותו הולכת ונחשפת בהדרגה
לקראת הסיום. הוא מתגלה כצעיר בישן,
המשתמש באמו, האוהבת אותו אהבת אשה
לגבר, כדי לצוד בני־זוג למשכב. כשאמו מזקינה
הוא לוקח כפתיון את אליזבט טיילור,
בת־דודתו הסובלת עדיין מזעזוע של אונס.
הוא מוצא את מותו בעיירה ספרדית, שם
הוא מפתה צעירים רכים. ,באמצעות כסף
ובגד־ים שקוף שהוא מלביש על בת־דודתו,
לשכב עמו. כשמגלים זאת בני הכפר הם
טורפים אותו בידיהם ומשסעים את אבריו.
ברמזים, סילוף. היתר, זו העזה מצד
המפיק סם (הגשר על נהר קווי) שפיגל
והבמאי יוסף (הכל אודות חוה) מינקביץ׳
לטפל בנושא זה. הם היו מוגבלים על־ידי
הקוד האמריקאי והצנזורה השמרנית ברוב
ארצות העולם, שלא היתר, מתירה הצגת
סרט על נושא זה. המלה הומוסכסואליסט
אינה נזכרת אפילו פעם אחת בסרט, והצופה
צריך לנחש במה המדובר. לולא הקדמה
קצרה של מפיצי הסרט על נושאו היה
הצופה מבולבל, מבלי לדעת במה המדובר.
אולם ההגבלות החמורות שחלו על היצרנים,
ונסיונם לעקוף הגבלות אלה בשורה
של רמזים וסמלים, הביאו לכך שההומו־סכסואליזם
מתואר בסרט כפשע חברתי
איום, העשוי להביא לתוצאות חמורות —
דבר המנוגד להשקפותיה של הפסיכולוגיה
והפסיכיאטריה המודרנית.
למרות המגבלות הללו, זהו סרט בעל
עצמה דרמתית, מבויים היטב, בו מתבלטת
הכוכבת אליזבט טיילור־פישר כשחקנית
דרמטית המשתפרת והולכת. אולם כסרט שנועד
להתיחס ולטפל בבעית ההומוסכסו־אלתם
— הוא יצירה מגוחכת וסלפנית•

•סוריו של •לד
קסם געורים (תל־אביב, תל־אביב; אר־צות־הברית)
הוא סרט ילדים, אודות ילד
הולנדי המאוהב בכלב ובציור. זהו סיפור
על יתום עני החי בחברת סבו, מאמץ לו
כלב משא הגווע ברעב, וחולם להיות צייר.
יש בו מידה גדולה של תיאור סבלות־חיים,
כדי להניע ילדים להזדהות עם הגבור־הילד
דוד (בנו של אלן) לאד, עד להפי־אנד הצפוי.
תיאודור ביקל, המשחק ברצינות מופרזת
את תפקיד הצייר המורה, ומידה גדושה
של צילומי נוף הולנדי, תמיד עם
טחנות רוח, עשויים לספק בידור טוב לילדים
ולאלה האוהבים לחזור לחוויית נעוריהם.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• הקבצן העליז (הוד, תל-אביב) —
ז׳אן גאבין, בתפקיד הנודד הפאריסאי שה־נוודות
היא תורת חיים עבורו, בסרט מקסים
באוירתו, עם שמץ ביקורת חברתית.
• גיהנום ככרד (צפון, תל־אביב) —
בית־סוהר לנשים הופך נערה כפרית לפרוצה,
ופרוצה לחוזרת־בתשובה. אנא מניאני.

טיילור וקליפט כ״לפתע בקיץ האחרון״
קרבן של אונס הופכת פתיון למשיכת גברים

ספן ו־ט כדורגל האנחון
עשרות האוטובוסים בתחנה המרכזית ב־תל־אביב
פצחו בצפירות מחרישות אזניים.
ברחובות נעצרה התנועה והאנשים על המדרכות
ובמכוניות קפצו וחיבקו זה את זה
בצווחות צהלה. הבכרות התמלאו אדם וילדים
יצאו ברקודים במעגלים. בתי־הקפה-חיל־קו
משקאות חינם. בעלי החנויות ברחובות
הראשיים הציגו פלקטים בחלונות הראווה
שלהם עם הכתובת ״מזל טוב!״ ״היום בזול
לכבוד הנצחון!״ צווחו רוכלי הירקות בשוק
הכרמל .״הודעה חשובה לכל ניידות המשטרה!״
עברה קריאה אלחוטית במקלטי מכוניות
השיטור :״ניצחנו את יוגוסלביה !1:2״
שום מאורע לא יצר שמחה לאומית כה
מקיפה, כה ספונטנית ואדירה כמו נצחונה
של נבחרת הכדורגל הישראלית על זו של
יוגוסלביה. האוירה הכללית ברחוב והתפרצות
השמחה והגאוה הלאומית בתחילת
השבוע, דמו לאלה שנראו בישראל בימים
הראשונים של מבצע סיני.
אין ספק שהישגה של הנבחרת הישראלית,
הגדול ביותר שהושג ביום מן הימים בענף
ספורטאי כלשהו או בתצוגה ישראלית אחרת
כלשהי בחו״ל, היה גם סנסציה בעולם הספורט•
לגבור על מעצמת כדורגל כמו
יוגוסלביה, שעוד לפני שנים מספר נחשבר,
לאחת מחמש הגדולות בכדורגל הבינלאומי,
ועוד על מגרשה היא — היה הישג בלתי
צפוי שרק אופטימיסטים וחולי שגעון גדלות
יכלו לחלום עליו.
מזל או הבנה? הצופים הישראליים
המעטים שהיו נוכחים באיצטדיון הצבא ב־בלגראד,
בכו בדמעות של אושר. יחד עם
השחקנים הם נשאו על כפיים את מאמן
הנבחרת גיולה מאנדי ואת החלוץ המרכזי
רפי לוי, שכבש את שני שערי הנצחון.
כי מבצעה של הנבחרת הישראלית היה
חסר תקדים. היא ניצחה נבחרת שלא רק
שלא שיחקה משחק חלוש, אלא שכמעט
בכל שלבי המשחק שלטה במגרש וגילתה
עדיפות טכנית ופיזית על הנבחרת הישראלית.
היכן, איפה, טמון סוד הנצחון? האם הוא
נמצא ביכולתם המזהירה של שחקנים שהצטיינו,
כמו רפי לוי, חודורוב, בנבנישתי
או אמר, לפי דברי העתונות הישראלית
וחודורוב, רפי לוי ושייע גלזר, לפי העתונוח
והמומחים היוגוסלביים? האם היה נעוץ במשחק
ההקרבה השאפתני של כל שחקני
הנבחרת הישראלית מבלי יוצא מהכלל? האם
היה למזל חלק בו?
לכל אחד מגורמים אלה חלק בנצחון.
אולם נצחונה של הנבחרת הישראלית, היה
בראש וראשונה, נצחונו של היהודי בן ה־60
וגבה הקומה, גיולה מאנדי — מאמן הנבחרת•
במשחק זה התגלה חוש התמצאותו
והבנתו הגאונית בכדורגל.
אחרי ההפסד המעליב נגד יוון לפני שבוע,
בו נכשלו מספר רב של שחקני הנבחרת,
היה כל מאמן אחר מאבד את עשתונותיו
ומחולל שינויים קיצוניים בהרכב. גם יועציו
של מאנדי ופרשני הספורט שהצטרפו
אל המשלחת לא חסכו בעצות ובתביעות
להרכב חדש של הנבחרת נגד יוגוסלביה.
מאגדי יכול היה לערוך שני שינויים בין
שחקני ההתקפה, להחליף מגן, להחליף רץ
ולשנות את כל מערך ההגנה. הוא יכול היה
גם להטיס מהארץ שחקן־מפתח כמו יוסף
גולדשטיין שהושאר כאן — עצה שהוצעה

לו על־ידי רוב מומחי הכדורגל בישראל.
אולם מומחיותו של מאנדי עמדה לו להבין
שלא יתכן שהרכב אחד של נבחרת
עשוי להיכשל פעמיים תוך שבעה ימים. הוא
השאיר בבלגראד את אותה הנבחרת ששיחקה
נגד יוון, בשינוי היחיד — החלפתו של
רחביה רוזנבוים בשלמה נהרי.
ואמנם, דרך זו הוכיחה את עצמה כנכונה.
דווקא השחקנים שנכשלו לחלוטין ביוון,
כמו המגן בנבנישתי, החלוץ רפי לוי והרץ
אהרון אמר, היו הפעם גורמי הנצחון הישירים,
בשיתוף עם חבריהם.
בטחון עצמי -מתנקם, אולם המסקנה
העיקרית של הנצחון הסנסציוני על
יוגוסלביה היא — בטחון עצמי מופרז
מתנקם תמיד. לפני המשחק נגד נבחרת
יוזן היתד, הנבחרת הישראלית חדורת בטחון
בנצחונה .״בחורי ינצחו היום!״ הכריז
מאנדי עצמו. השחקנים, שזכרו את נצחונם
על יוזן במשחק הראשון בארץ, זלזלו ביריב
לפני המשחק — התוצאה היתד, כשלון.
לפני המשחק נגד יוגוסלביה היו הישראליים
פסימיים מאוד .״אם נפסיד בהפרש
של שני שערים, יחשב הדבר כתוצאת כבוד,״
אמר מאנדי. השחקנים היו בטוחים שיפסידו,
אולם הבטיחו להפסיד בכבוד. ואילו
היוגוסלבים עלו הפעם על המגרש כבטחון
מופרז שההצלחה מונחת בכיסם, והפסידו.

שערוריות
אי מתהקהל
החלטת השביתה הספונטנית של שופטי
הכדורגל במדינה התקבלה באהדה.
השופטים לא הסכימו, ובצדק, לעלות
למגרשי הכדורגל, כשהם נתונים לחסדיהם
של בריונים ופושעים, וכל משחקי ליגה א׳
שעמדו להתקיים בשבת נדחו. רק את משחק
השארית החשוב, בין הלוחמות לעליה לליגה
הלאומית, הכח ושמשון, החליטה ההתאחדות
לקיים. כשופט קבעה ההתאחדות
את מזכירה אדום־השיער יוסף דגן.
ביום ששי בצהרים הודיע דגן, כי גם
הוא אינו מוכן להסתכן ולהיכנס לגוב האריות
של שתי הקבוצות, ובמיוחד לא
להיות מטרה לאבני האוהדים. מאותו רגע
שותקה ההתאחדות. ארבעת אלפי הצופים,
מספר חסר תקדים במגרש מכבי ברמת־גן,
ראו את אחד המחזות המבישים ביותר
שנראו אי־פעם על מגרש כדורגל.
ההתאחדות ייחסה חשיבות מרובה למשחק
זה, שלחה אליו כמשקיפים את זלמן קליאוט,
איש מכבי, וצבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים
מהפועל. בשעה שלוש וחצי, שנקבעה לתחילת
התחרות, עדיין לא היה שופט בנמצא.
״ הכסף במשך שעה וחצי הציעו שתי
הקבוצות מועמדים, אך להסכם לא הגיעו.
בכל פעם התנגד צד אחד למועמדי הצד
השני. נציגי הכח, שביקשו עוד מלכתחילה
לדחות את המשחק עד לגמר שביתת השופטים,
התחננו בפני המשקיפים :״תקבעו
אתם מי ישפוט ונקבל עלינו.״ אך גם
קליאוט וגם ברים ישבו כגלמים בתוך סערת
הרוחות והקללות שניתכו עליהם, סירבו
להתערב.
הקהל עלה על המגרש, שבר גדרות, הרם
מושבים וצעק ״את הכסף!״ ו״ההתאחדות
הביתה!״ נמצא מי שנעל את המשקיפים
בחדר עד שיחליטו; אולם לא אנשים כקלי־אוט
וברים יכנעו. הם עמדו במשך שעתיים
בלחץ הכבד ולא נכנעו. לבסוף שוחררו
בעזרת המשטרה, ברחו מן המקום.
הקהל, ששילם במיטב כספו כדי לחזות
במשחק, הלך כלעומת שבא מבלי שדמי
הכרטיסים יוחזרו לו.

מ שאל ב7>7

נקוות רמי נצחון מפתיע

המומחים כבר אמרו את דברם. פרשני הספורט ניתחר ביקרו ופירשו את
מאורע השבוע האחרון: משחקיה של נבחרת הכדורגל הישראלית נגד נבחרות
יוון ויוגוסלביה. אך מה היתה דעתו של האזרח שאיננו אוהד ספורט נלהב
ומושבע? אלה הן התשובות שנתנו שורת אנשי־ציבור, על השאלה שהופנתה
אליהם על־ידי ״העולם הזה״ :מה דעתך על הפסדה של הנבחרת הישראלית
נגד יוון. השאלה הוצגה לפני שנודע נצחון ישראל על יוגוסלביה בתוצאת .1:2
* בנימין מינץ, ח ׳׳כ אגודת־ של כח ויכולת של קבוצה, ומאמין שהיא
ישראל :״מה הרווחנו? -לא שמעתי תתגבר בעתיד על הקבוצות היריבות. לאח

התוצאות. אם הפסדנו, סימן שלא התכוננו
מספיק. אז צריך להתכונן כך שלא
יפסידו.״

+אילנה רובינא, שחקנית וז
מרת
:״קיוויתי שהם ינצחו ושיהיה ביוון
1:2לטובתנו, ניסע לבלגראד וסוף־סוף
ניהפך למעצמת כדורגל. חבל שזה נגמר
כמו שנגמר. בזמן האחרון גברה התעניינותי
בכדורגל, מכיון שהחברה סביבי מתענינים
בספורט זה ואני תמיד מנסה להתאים את
עצמי לסביבה. בהתחלה הכדורגל שיעמם
אותי מאוד, אבל עכשיו תפסתי כבר את
הפרינציפ ואינני משתעממת במשחקים. אני
מבקרת במשחקי ליגה חשובים וכמובן גם
בבינלאומיים: בכלל מתחילים כבר להכיר
אותי במגרשי באסה ורמת־גן. אוד — אני
מעריצה גדולה של נחום סטלמך ואני רוצה
בהזדמנות זו לשלוח לו את מיטב איחולי
,ושתמיד יצליח בכל מעשיו. אני חושבת
י שהפסדנו מפני שתסביך יוון נטוע בנו עוד
י מימי אנטיוכוס.״

* ישראל כהן, עורך כטאון

מפא״י ״הפועל הצעיר״ :״אינני מת1ענין
בספורט באופן מיוחד בארץ, עד שהם-
פורטאים שלנו יוצאים לחוץ־לארץ ואז אני
רואה את זה כשליחות מדינית והצלחתם
או כשלונם נהפכים לשאלה של פרסטיג׳ה
לאומית. ואותה שעה אני רואה גם את
מדרגתם הספורטאית מבחינה מקצועית. כמובן
שכשלונר, של להקה ספורטאית בחוץ־
לארץ מכאיב ומוכיח שיש צורך לאמן אותה
! יותר לפני יציאתה. אני מאזין לרדיו כשהם
נוסעים, ובעיקר לתוצאות. אני מתאר לעצמי
שחוסר יכולת הביא לתוצאות האחרון
נות. אין לי הצעות לדברים שאני כן מת־ענין
בהן, וממילא לא בשטח זה.״
* יוסף ספיר, ח״כ הצ״כ: שמחתי
מאוד בהישג שלנו נגד יוזן כאן, ואני
מצטער שהישג זה לא נמשך גם במאבק
ביוון. אבל אני רואה גם בתוצאות אלה סימן

רונה גברה כמובן התענינותי בספורט, כי
ההשגים האלה הם בעלי משמעות מדינית״
לאומית ומשום כך אני עוקב אחריהם עכשיו
ביתר התענינות. ברצון הייתי הולך
גם למשחקים אם היה לי זמן.״
• אמנון אריאלי, פרסומאי :״כשחקן
נבחרת ישראל בכדורסל לשעבר, אני
יכול לומר שקורה שיש ימים שחורים לקבוצה.
כמו שנצחנו אותם כאן יכולנו גם
להפסיד. בדרך כלל אני מתענין מאוד בספורט.
אני חוזה בכל משחקי הנבחרת ובעיקר
אלה שנערכים ברמת־גן, שם אין
קטטות ויש מקום לשבת. לדעתי המתח
שמאנדי החדיר בקבוצה ירד קצת וגם התנאים
החמריים הרעים של השחקנים משפיעים.
לדעתי יש להקים בממשלה מיניסטריון
מיוחד לספורט.״

• שמעון פינקל, שחקן ״הבימה״
:״אינני מתענין בספורט, אבל כמובן

הייתי רוצה שישראל תנצח. גם ההשגים האחרונים
בשטח הספורט לא העלו את הת־ענינותי.
אני מעדיף לראות הצגה או לשמוע
קונצרט.״

• מאיר וילנר, ממנהיגי מק״י :

״אתם מחכים לתשובה פוליטית? איך זה
מתקשר? ודאי שספורט מתקשר עם פוליטי-

קה. לדעתי זה שייך לתקציב המדינה. אם
המדינה היתד, מקדישה תקציב מתאים לספורט
ולספורטאים, כי אז הרמה היתד, יותר
גבוהה ולא היו מפסידים. אני מתעניין
במשחקים הבינלאומיים כמו כל אזרח, אבל
לראות הלכתי רק למשחק נגד רוסיה. שיחקו
לא רע החברה. לא הרוסים, שלנו. אבל
זה דבר ישן. אם יקציבו לספורטאים סכום
רציני יותר, אז תהיה להם אפשרות למנוחה
ולאימונים. עתה אי־אפשר לדרוש מהם הרבה,
כי הם עייפים.״
• מידה אכרד, רבילאית :״זה
כואב. אינני מתענינת באופן מיוחד בספורט,
אבל בדבר לאומי שכל המדינה מתענינת בו
גם אני מתענינת. כמו אלפי אחרים ישבתי
גם אני מרותקת לרדיו, למרות שאינני מבינה
מאומה בחוקי הכדורגל. קפצתי מהתרגשות
כשניצחנו פה בארץ, וטילפנתי לכל

• שמעון כר־כהן, מנהל יחסי
הצבור של האיגוד הישראלי של
חברות הביטוח :״אני מאוכזב. אם זה

רובינא

מינץ

הידידים לשאול: שמעתם? באותה מידה,
בלי להיכנס לפרטים מי אשם, זה כואב שאנחנו
מפסידים. בכדורגל התחלתי להתעניין
מהרגע שחודורוב שבר את אפו באנגליה.
הוא הפך אותנו באותו רגע לשיחת
היום בכל אירופה. והכל בגלל כדור קטן.
מושג אין לי, אבל אני מתרגשת נורא. אינני
הולכת למשחק כי ברדיו לכל הפחות אני
מבינה מה שמדברים, ועל המגרש לא הייתי
מבינה כלום.״

• שמעון בן־צכי, ראש עירית

• עודד קוטלר, שחקן התיאט
וילנר

כך צרה. אני מעריץ גדול של שייע, כי
הוא שהכניס את גול הכבוד, וחוץ מזה
אני ידידו ומכיר את אחיו.״

היה קורה עם נבחרות כמו אנגליה, ברזיל,
צרפת — מילא. אבל היות שזה היה עם
יוזן, וכולנו היינו מוכנים לנצחון, התאכזבתי
ובעיקר לאור משחקה הרע של הנבחרת•
חבל שגולדשטיין לא שותף במשחק.
אני מעריץ אותו במיוחד, אותו ואת סטלמך,
ודעתי תמיד חיובית גם על השוער חודורוב.
הנבחרת שלנו היא עדיין בשלב של קבוצה
חובבת ובחורינו חלשים מבחינה גופנית.
אנחנו צריכים לשאוף שהחזקתם תהיה על
חשבון המדינה.״

גבעתיים :״אם תשאלו אותי, אז בכלל
לא צריך לנסוע לחוץ־לארץ. בכלל, על מה
יש לדבר, איזו מין תוצאה היא זאת?״

ספיר

רביקוכיץ

רון הקאמרי :״אני מצטער, אבל למרות
העובדה שמאנדי קיים, הנבחרת היא עוד
לא נבחרת, וכנראה שיעבור זמן עד שימצאו
11 שחקנים שרצים אחרי כדור ומסוגלים
להכניס אותו למסגרת השער, שאיננה

דליה רכיקוכיץ, משוררת:

״כל העסק הזה נוגע לי פחות מאשר נזקי
הבצורת אצל הבדואים. שחקנינו הרוויחו
מספיק כדי להפסיד. ראיתי איש שהפסיד
לעיתים קרובות יותר בפיס. בפעם האחרונה
שהתענינתי בכדורגל זה היה כשהייתי בת
שבע.״
• יוסף כר־יוסף, סופר :״בן־גור־יון
אמר, אחרי שנבחרת הכדורגל חזרה
מהמשחקים בהודו, שנצחון הנבחרת באליפות
אסיה הוכיח שוב את עליונותו של
עם ישראל. כך בערך הוא אמר, או כך
פורסם בעתונות. ההפסד בא לומר שהעליו־נות
עדיין אינה מוחלטת. ונראה שדרושים
עוד אימוני כדורגל, כדי להשיג עליונותו של
עם ישראל. כשהייתי ילד התענינתי מאוד
בכדורגל, והייתי תופס כדורים שיצאו מחוץ
למגרש הפועל בירושלים. הפולחן הזה של
הכדורגל משגע אותי. במיוחד כשהוא עובר
מעל הממדים הטבעיים שהוא ראוי להם. ההפרזה
הזאת בפולחן מונעת מהכדורגל
מלהיות ספורט מקצועי משוכלל, ולא ייצור
המגלם את סגולות האומה.״

חברת בי טו ח י שראלית חד ש ה
המפקח על הביטוח אישר בקשתה של ״הדר, אגודה שיתופית
לביטוח הדדי בע״מ״ לההפך לחברת ביטוח כללית. החברה
תפעל בשם ״הדר חברה לביטוח בע״מ״ .החברה החדשה אשר
כידוע נוסדה על־ידי שני המוסדות המרכזיים של החקלאות
הפרטית, חברת האכרים בישראל בע״מ ופרדס סינדיקט בע״מ,
בעלת הון משולם של יותר מחצי מיליון ל״י ותפעל בכל
ענפי הביטוח.

קוטלר

לחברה החדשה מובטחים חוזי ביטוח משנה מבוססים על
הדדיות עם החברות העולמיות הראשיות בשוויצריה ובאנגליה,
ון הו דבר שאפשר להסבירו בקשרים האמיצים של המייסדים
עם שווקי הביטוח העולמיים משך שנים רבות. כידוע משמשת
פרדס סינדיקט כיצואן של מרבית תוצרת פרי ההדר, בזמן
שהמפעלים של חברת האכרים תופסים חלק חשוב בייצור, עבוד
ושיוזק התוצרת החקלאית על ענפיה השונים בארץ וזמן האחרון
גם ביצוא.
החברה החדשה תקבל לרשותה את המשרדים והסניפים של
״הדר אגודה שתופית לביטוח הדדי בע״מ״ בערים הראשיות
בארץ, וכן את רשת סוכניה. מתוך המאזן של האגודה לשנה
האחרונה נתברר כי כבר בתחילתה עובר לחברה תיק ביטוחים
עם הכנסות פרמיות שנתיות קרוב ל־ססס 1,000,ל״י.
המנהל הכללי של החברה מר ו. פרידמן מסר כי חברת הדר
תמשיך בפיתוח ענפי ביטוח חדשים ושיפור הכסויים בענפים
הקיימים, בענפי החקלאות השונים וכן בענפים האחרים.
לרשות החברה עומד צוזת מומחים בענפים השונים. כיו״ר
ההנהלה מכהן מר צבי איזקסון, מראשי צבור החקלאים בארץ,
וכסגן יו״ר החברה משמש מר א. קינן, מחלוצי הביטוח בארץ.

א 0 €זו 5

מאיץ 1884 הגדנזי־ הבננינרמם.בעננים כולו

^ נדיאקס קויז

אמנות
ציור
ה ע רי צהלב רו דוו ״
צבי גרא ישב השבוע בדירת אחיו גרשון
גרא בתל־אביב, כשעל ברכיו קופסת מתכת
שטוחה. בתוך הקופסה, בכמה עשרות
שיקופיות צבעוניות, היה רשום אחד מסי־פורי־ההצלחה
הרציניים יותר של אמנים
ישראליים בחו״ל. השיקופיות תיארו את התפאורות
שצבי (״ציצי״) גרא, יליד ירושלים
בן ד,־ ,33 צייר עבור למעלה ממאתיים הצגות
תיאטרון בארצות־הברית, מתיאסרונים
חובבים־למחצר, ועד לתיאטרוני ברודוזיי
הרציניים ביותר.
לפני שבע שנים עבד ציצי בתיאטרון
הקאמרי. ציירי התפאורה של התיאטרון היו
מציירים, וציצי היה מורח מישטחי־צבע. אז
כבר היו לזכותו שנתיים של לימוד בארצות־הברית,
אצל פיסקאטור. צייר תפאורות
שהובא על־ידי הקאמרי מחו״ל הביע את
דעתו כי הישראלי הצעיר נחון בכישרון
מיוחד. אך התיאטרונים הישראליים האמינו
באותם הימים רק בנביאים זרים, וצבי גרא,
היה צריך לעסוק בעבודות הנחותות ביותר
של הבמה כדי שיוכל לקיים את עצמו
ואת אשתו.
תקופה זו השאירה בפיו טעם מריר, שלא
נשכח עד היום.
לבסוף לא יכלה אשתו לשאת יותר את
המצב, חזרה לארצות־הברית. ציצי נסע אח־

צייר גרא ואשתו
פועל שחור בעירו, נביא בניו־יורק
ריה, אולם כעבור זמן קצר נפרדו השניים.
היתד, זו אחת התקופות הקשות ביותר בחייו.
עבודה יכול היה אמנם להשיג, אך
לא בתיאטרוני ברודוויי. לשם התקבלו רק
ציירים ועובדי־במה, חברי האיגוד המקצועי
כמעט־
— והאיגוד המקצועיהיה סגור
הרמטית בפני ציירים חדשים.
ההפרש בין שכר שמתקבל בברודודיי לבין
זה הנהוג בתיאטרונים הקטנים, בחלקים
אחרים של העיר, הוא עצום. עבור תפאורה
בברודודיי משלמים 4000 דולר, בתיאטרון
אחר 400 דולאר. גרא נאלץ לעסוק בכל הבא
ליד, אף צייר מודעות מסחריות, כדי להינצל
מחרפת רעב. פעם בשנה, במשך ארבע שנים
ניגש לבחינות המקצועיות
רצופות, היה
של איגוד ציירי ועובדי ד,במד״ ארבע פעמים
נכשל. מאוחר יותר, נודע לו כי כשלונו
בא מתוך חששם של חברי האיגוד לקבל
חברים חדשים, היכולים להתחרות בהם בקבלת
העבודה המצומצמת בלאו־הכי.
אחת העבודות שקיבל על עצמו באותם
הימים, היתד. לצייר תפאורות למחזר, הדוד
ואניה. כוכבי ההצגה היו שחקן הקולנוע
הותיק פרנצ׳וט טון וטיגנה האסו. הביקורת
היתד, מצויינת, ציינה במיוחד את התפאורה.
״זה הרג אותי,״ מודה עתה גרא ,״ועדת
הבוחנים של האיגוד החליטה שחבר חדש,
בעל־שם, רק יגביר את התחרות בין ד,אמ״
נים המבוססים.״
אגב, כאשר גרא כבש לבסוף לעצמו מקום
בצמרת, הפך יושב־ראש אותה ועדה אחד
מן האומנים שהועסקו על־ידי ציצי באולפנו
הפרטי.
העולם הזה?117

זדז 1ז ו * וזד: 7

עכודה עם חוזה פראר. הפריצה
הפלמ״חאי לשעבר הבין כי התקפה חזיתית
לא תעזור לו, קפץ על ההזדמנות לצייר
תפאורה עבור תיאטרון מחוץ לניו־יורק,
שבזכותה נתקבל לאיגוד המקומי. כעבור
שנה מזמן קבלתו לאיגוד זה, היתד, לו
הזכות להתקבל אוטומטית לסניף הניו־יורקי
של האיגוד.
את השנה בילה גרא מחוץ לניו״יורק. עם
אשתו השניה, כוריאוגרפית מחוננת שכדי
לפרנס את המשפחה נאלצה פעם לעבוד כדוגמנית
לבגדי־הריון, נסע לסן־פרנציסקו,
בחוף המערבי של אמריקה. היה זה בתחילתו
של המשבר הכלכלי לפני כשנתיים,
וכולם ציפו למשבר גם בענף הבידור והתיאטרון.
גרא זכה בכל זאת לצייר את התפאורות
של הצגת עור שינינו, בהשתתפות
השחקנית השחורה ארתה קיט, שמילאה
תפקיד אשר בו הופיעו עד אז רק שחקניות
לבנות.
התפאורה שגרא בנה עבור ההצגה היתה
נועזת עד כדי קיצוניות, התאימה לרוחו העזה
של המחזה, הסתיימה בפיצוץ פצצה אטומית
זעירה על הבמה.
הבמאי התרשם מן הישראלי בעל העיניים
השחורות היוקדות, וכאשר הציע חוזה
פראר להציג באותו תיאטרון את המחזה
זהו אדווין בות, לפני העברתו לניו־יורק,
יעץ לו להפקיד את בניית התפאורה בידי
גרא.
בניו־יורק קטלו המבקרים את המחזה,
המסורבל, אולם את התפאורה של גרא —
שבלטה דווקא בפשטותה היסודית — צויינה
לשבח׳,
״רוצים לשתות כירה? ״ משנפתחה
ברודוויי לפניו באה ההצלחה בקצב מסחרר.
כאשר הציע לו אחד היצרנים כי יצייר את
התפאורות למחזה משחקים קטלניים, של
מחבר ביקור הגברת הזקנה, תמורת שכר
מינימלי, דחה גרא את ההצעה. כי אז כבר
היה בין הציירים הזכאים לקבל את השכר
המכסימלי.
לפני כשנה נתמנה כמנהל האמנותי של
חברת נ.ט.א ,.בעלת תחנת הטלביזיה מספר
13 של ניו־יורק. זוהי אחת התחנות המתקדמות
והנועזות ביותר באמריקה, שאנשיה
רובם ככולם יהודים. אחד מהם, הנרי מורגן,
למשל, עורר תדהמה בשעת שידור פירסומת
עבור פירמה מסוימת של בירה .״אני צריך
לפרסם את הבירה הזאת,״ הכריז לעיני הצופים
,״אתם רוצים לשתות את זה?״ שאל
בהציגו את הבקבוק ,״נו, מילא, אם אתם
מוכרחים, שתו. לא מתים מזה.״
חידוש של תחנה 13 היה שידור הצגות
תיאטרון במלואן .״זה ישעמם את הצופים!״
הזהירו את בעלי התחנה ,״איש לא ירצה
לחזות בהצגה של שעתיים־שלוש.״ הנבואות
התבדו, ותוכנית זו הפכה אחת ההצלחות
הכבירות באמריקה.
כלי תסכיכים. אחת ההצגות האחרונות
בתוכנית זו היתד, ע 1למו של שלום עליכם.
צבי הגיש הצעת־תפאורות, בה הופיעו השחקנים
בלבוש המסורתי של יהודי אירופה
המזרחית .״ציירתי טיפוסים חביבים, שאפשר
לאהוב אותם,״ סיפר גרא ,״כפי שהכרתי
אותם משיעורי המורה חנוך, במוסד החינוכי
במשמר־העמק.״
בתחנה השתררה תדהמה. החיאת הגיטו
המזרח־אירופי הבהילה את היהודים האמריקאיים
.״לא היינו צריכים לתת לך לצייר את
זד״״ אמר הבמאי ,״אתה מצייר אותם יותר
מדי כפי שהיו בחיים!״ מד, שהתכוון לומר:
אין לך את האינהיביציות ורגשי־הנחיתות
ההופכים בדרך־כלל יהודי מתבולל לשונא-
יהודים.
ציצי הנבוך חזר לביתו, ועל אף שאינו
שומע אידיש, הקשיב כל אותו לילה לשירי
תיאודור ביקל באידיש. גם הבמאי לא ישן
אותו לילה. הוא קרא ספר אודות שמש
יהודי זקן שסירב להיטמע בסביבתו האמריקאית,
ולמחרת נתן לציצי את האוקיי. באשר
הופיעו בטלביזיה דמויותיו של שלום עליכם,
המדברות אמריקאית רהוטה, איש לא
ראה בהן תופעה בזויה.
הביקור בישראל בא במפתיע. גרא ארו
את אשתו ואת שני ילדיהם, כדי שיכירו
מקרוב את ארץ־מולדתו ואת משפחתו הענפה.
במשך שבע שנותיו באמריקה לא החליף
את נתינותו, ותקוותו המוצהרת היא
לעבוד עוד תקופה קצרה בארצוודהברית,
לשוב ולהשתקע בישראל. הפעם, יש להניח,
לא ימרח מישטחים.

תשבץ הו!1ח 0חוה 1177
״פרטים אישיים?״ כותב יצחק וק־סנבוים
,״בבקשה: אני נשוי, אב לשני
ילדים, בעל נקניקיה ברחוב דיזנגוף,
עתונאי לשעבר ב,הבוקר /עסקתי ב־עתוניס
בספורט, הייתי כתב פלילי,
כמו־כן, שמשתי כמזכיר חברת,עמיר/
״לנקניקיה הגעתי היות ולא הצ לחתי
בדרך אחרת להדביק את ה אינדקס
המרקיע שחקים; זנחתי את
מ א תן )1 :סטי פנדיה
; )4תי אטרון
סטירי ישראלי
; )10 מנהיג
דתי )11 :מתנועע
)13 :שמו ה פרטי
של מולה,
ראש ממשלת צר פת
לשעבר; )14
כלל עצמות הגוף
)15 :שלל;
)17 לא לי; )19
גר ; )20 כד, בק בוק;
)22 הצלה;
)25 דק; )26א חד
משמות אלהי יש ראל
; )27 אחת מ פרשות
ספר ברא שית
; )30 אבוקה :
)32 מכהן בממש לה;
)33 חלק מ׳
מין ; )34 שמח ; )36 אביון ; )37 מחנה
אהלים; )39 הבריקו; )41 פחדן; )42
כסא; )44 הצעיר בבני המן; )46
מערכת כוכבים; )48 עמוד מים; )50
עני; )51 זבוב טורדני; )53 שר בלי
תיק; )55 מצבת זכרון; )57 פקודה;
)58 גב; )59 אמרה של מאמין; )60
משורר תימני.
מאונך! )1שליח מדינה אויבת;
)2מניע החיים ; )3האכיל ; )5קוסם ;
)6בית יעקב לכו ונלכה; )7קיים;
)8תינוק בטרם הוולדו; )9הולנד;

חיי הרוח ועברתי למרק גולש, עלי
כתבה בהתפעלות, אפילו רותי ורד
אולם, בכל זאת, נשאר בי משהו מחי
הרוח, והראיה: אני מחבר תשבצים
כשמתרגלים שהשם מתפרסם בעתון!
חסר קצת שזה איננו.״ לכן לפניכג
תשבצו של יצחק וקסנבוים, עתונאי
מזכיר, בעל נקניקיה וסופר לעניני
תשבצים. הפותר ינסה לזכות בגולש

)12 חזק; )15 שחקן קולנוע ישראלי
)16 קריאת שמחה; )18 אינה יפה
)21 מתיהד; )23 מתנה; )24 מלה
קריאה; )26 אבן קשה; )28 סוד:
)29 בן משפחת גבורים עתיקה; ;31
יוצר הפסיכואנליזה; )32 נהם; ;35
מזמר; )37 מדינה שמית עתיקה;
)38 חבל פתוח בארץ; )40 תמיד
ישר ; )41 איש שחייו תמו ; )43 רעל
)45 חלום כל רוכש פיס )46 :רזה
)47 מדור בהעולם הזה; )49 ממכור
מצרים! )52 הולך מהר; )54 רוגע
)56 חלק ממעיל ; )58 חג רועים.

האמת על להקתכרמון

,״ המרד בבוגוטה
ה שנים שהצבור יודע את יונתן כרמון ככשרון• הצעיר, התוסס והמצליח ביותר בשדה היצירד, הכוראו־גרפית
שבמחול הישראלי העממי. על רקע התנ״ך והחגים
החקלאיים מזה וחיי הקיבוץ מזה, שזר כרמון את פסיפס
יצירתו והביא כבוד להסתדרות העובדים, שהועד הפועל
שלה תמך אז בעבודתו. הלהקות נשלחו לייצג את ישראל,
מרומא עד אדינבורג, אוסלו ואמסטרדם. בפסטיבל הבינלאומי
למחולות עם שנערך בליל, בצרפת, זכה בפרס
הראשון, בהתגברו על תחרות להקת המחול הסובייטית
המהוללת של מוטאייב. בימי הפסטיבל הגדול במוסקבה
הביאו רקדני כרמון את בשורת ישראל החדשה אל לב
ברית־המועצות.
לפני כשנתיים הוזמנה להקת כרמון לארצות־הברית להופיע
בתכנית הטלביזיה של אד סוליבן ולאחר מכן הופיעה
במועדון הלילה הגדול ביותר בניו־יורק — לאמין קזזרטר,
במלון שורהאם האקסקלוסיבי בוושינגטון הבירה ועוד.
העתונות, כמו הקהל, הופתעו מרעננית העלומים וכוח
היצירה שהדגימו הישראלים. הקפדן במבקרים בשטח הבידור
— וראייסי, התפעל מאש ההתלהבות ששלחה הלהקה בקהלה
וקבע שהיא ״מציגה את הצעירים של אמריקה כעצלנים
עייפים ולא יוצלחים״.
לאחר הצלחר, זו החליט כרמון להפוך את להקת החובבים
ללהקה מקצועית. עם להקה זו, בת 10 איש חזר
לארצות־הברית, להיות מסמר התכנית הישראלית ברדיו־סיטי,
שהביאה בשורת אמנות ישראל בצורה עממית, למאות אלפי
יהודים ולא יהודים. עם תום הופעה זו נערכה הלהקה
לשורה ארוכה של הופעות במדינות אמריקה המרכזיו.
והדרומית — ,פנמה, סן־סלבוור, מקסיקו, גוואטמאלה, קוס־טה־ריקד,
וקולומביה.
נוסף על ההצלחה האמנותית הגדולה. היה ערך בלתי
ישוער לביקור הלהקה, מבחינה ישראלית לאומית. נצטט
דוגמה אחת מרבות, מתוך הדין וחשבון הרשמי ששלו
קונסול ישראל בפנמה למשרד־החוץ בייושלים:

מאת

גדליהו

ש>נא

ואם חתמו על חוזה, הרי חתמו. איש לא הכריח אותם
לחתום על חוזה שלא נראה להם. ואם בחרו לחתום על
חוזה ״גרוע״ ,רק משום ״התרגשות שלפני הנסיעה״ או
משום שרצו בכל מחיר לצאת לחוץ לארץ — ,הנימוק
הוא ענינם אך את החוזה יש לקיים.
גם מועד החתימה על החוזה אינו עשוי לפגוע בכוחו.
מה גם שהאמת היא שאי־אפשר היה לערוך חוזים עם חברי
הלהקה, לפני שמנהלי החברה עצמה חתמו על החוזה שלהם
עם המארגן ליאונידוב על הופעתם העיקרית — ברדיו־סיטי.
חוזה זה נחתם כשבועיים לפני התאריך המיועד ליציאה
לאמריקה ואז נמסרו לחברי הלהקה טפסי החוזים, אולם
לפתע פתאום — כאשר קורה בשטח האמנות — באה
הצעה באמצעות האמרגן גיורא גודיק — להופיע בריביירה
הצרפתית, בדרך לארצות־הברית. עם קבלת הצעה זו הוקדמה
היציאה מישראל לפתע ויצא כך שטפסי החוזים היו
אצל הרקדנים לעיונם רק שלושה ימים בלבד. העובדה
שמרביתם התרשלו לחתום על החוזה גם במשך ימים
אלה, כדרך אמנים, וחתמו ממש ברגע האחרון, אינה יכולה
.׳ת ״שמד. נגר מ.הל הלהקה. עלינו להוסיף שבמה

בארצות־הברית, כשהלהקה הופיעה בקואופרטיב, זכה כל
חבר בממוצע למחצית משכורת זאת וגם אז לא מת איש ברעב•
בענין ״הרעב הגדול״ מסתבכים חברי הלהקה בסתירות
ודי לקרוא מה שהם עצמם כותבים כדי להיווכח באמת.
הנה הם מתלוננים שבשבוע מסוים, אחד מתוך אחד־עשר
השבועות של סיורנו בדרום אמריקה. הופענו רק פעמיים
ו״מובן ששלמו לנו רק 40 דולר. הוצאות מינימליות של
כלכלה ולינה, שלא לכלול הוצאות תחבורה בתוך הארץ
שהיו עלינו, הגיעו ל־ 7דולר ליום, כלומר ל־ 49 דולר
לשבוע. היינו מוכרחים לשלם בעד נוכחותנו בכספנו אנו״.
נכון ! באותו שבוע קבלו האנשים רק 40 דולר ואם
נניח שהחיים אמנם עלו להם כדבריהם 49 ,דולר, הרי
שהוציאו איש איש מכיסו 9דולר נוספים. אך מה בדבר
השבועות האחרים, בהם קבלו 80 דולר בשבוע, הרי או
נשארו להם עודפים רציניים אפילו לפי חשבון •זה שלהם!
היכן, איפוא ,״סחר העבדים״?
אומרים האנשים :״קבלנו אמנם 80 דולר לשבוע׳ אבל
מזה היינו מוכרחים לשלם 40 דולר לאיש כתשלום לאגודת
האמנים המקומיים״ .זה נשמע בזוועה; מחצית המשכורת
שלמו המסכנים כמס! אלא שהאמת היא — א) — 80 דולר
קבלו שכר לכל שבו?} ואילו תשלום 40 הדולר מס היה
ענין חדפע מי, שתקפו לשנה שלמה. ב) — גם התשלום
הזה לא נעשה כלל על־ידי הלהקה אלא על־ידי המנהלים
וכרטירי החברות באיגוד המקומי נמצאו כל הזמן אצל

״רגו1ן גז כרגזגג גזגסינגגז. נניגגזגז גגזגזילגז
יגואר 960ו הכתה להצלתה החורגת
ת\ הרגיל גגורבה הגתנוה לכבגר גטויא
הגתה. שאליה היג תתתגית סל תתרי
תתשלת הגתה, הסגל הריהלגתתי, גציגי
השלתגגגת השגגית, הרקטור גההרגהתגרים
של האגגיהרתיתה. שתגתה גתלתה של
ההברה ההגתית גגבחה בהצגה, שגבתה
להצלתה רבה תאר. לתתרת הגהיוגה להקה
כרתג\ בקריה האגגיברתיתה. הקהל ש־גגבת,
תגה אלהי איש. רקטור האגגיבר־תיתה
הגגיר לקגגטגל, שגה שגית רבגת לא
היה ארגנו באגגיברתיתה, שגבה להצלתה
בה רבה״.
למותר לציין מה פירוש הופעה כזו והצלחה כזו של
להקה ישראלית בשביבי יהודי כל אחת מהארצות שבהן
ביקרה הלהקה, ארצות אשר לא ראו כמעט לפני כן הופעות
אמנות מישראל.
ובכן, לכאורה, הכל טוב ויפה, והנה — בומם! להקת
כרמון נתמרדר, נגד כרמון וחבריה שלחו לעתונים בישראל
חומר השמצה שצייר את הרקדן המחונן של ישראל כמפלצת.

היוו את השיאים של הופעות נרמון באמריקה הדרופית.
במקסיקו הופיע כרמון עם להקתו לפני הנשיא בארמונו,
ובפנמה נתקבל יונתן נרמון (בתמונה למעלה, מימין) בקבלת־פנים רשמית עליידי שרי־החוץ, הבטחון והחנון הפנמיים.

ק ב לו ת פני םממ של תיו ת

מהרקדנים לא יכלו לחתום בין כה וכה עד הרגע האחרון,
באשר שיחרורם מהצבא לא הושג סיפית עד לרגע האחרון
(כך הדברים אצלי.׳ וגס זה לא באשמת מישהו).

חע שיז ב חוז ה

הטיגגה העייקריה של גזברי הלהקה, להט,
גז-א שגזגאי גזגגגגגז לא גזיג גזגגגיגז גהגי-
>גג ם גוש ל״ם םר (גברים״ ,רגזגזגא־ליאט.

^ דיך להודות שהכביסה ששלחו חברי הלהקה לעתו*
-נות היתה מלוכלכת מאוד. אבל, מכיוון שאין כלל
בדעתו של כרמון להפסיק את פעילותו בארץ או בחוץ־
לארץ, אין לפניו ברירה אלא להביא את העובדות לידיעת
הצי בור הרחב.
העובדה היסודית, שחברי הלהקה אינם מנסים כלל
להכחישה, הרי היא שהם שברו את ה ווזה שחתמו עליו
וערקו מהתחיבויותיהם לארצות־הברית. ברור שכדי להצדיק
עובדת יסוד זו, בדו שורה שלמה של האשמות.
כיצד אפשר להציג עובדות פשוטות וניטראליות באור
של חטא נורא כביכול, נראה כבר מהשורה הראשונה של
כתיבת ״המתמרדים יונתן כרמון וגדליה שיבא (המנהל
האדמיניסטרטיבי של הלהקה) הקימו לעצמם חברה בשם
״חברת כרמון בע״מ״ שלהקת כרמון עבדה בשבילה״.
אבל מה החטא בזה? הכיצד אפשר ליצור להקה ולהסיעה
בעולם, בלי המסגרת החוקית של חברה וחוזים? ומדוע לא
היו קיום החברה ועבודת הרקדנים בשבילה פסולים בעיני
״המתמרדים״ עד לשעת ההתמרדות?

הבה נראה. חברי הלהקה מצטטים נכון את הסעיף הכספי
בחוזה: תשלום 80 דולר לשבוע עבור כל שבוע בעל שלוש
הופעות לפחות ו־ 40 דולר עבור שבוע בטלה. כל הוצאות
נסיעה וכדומה — על חשבון החברה ולא על חשבון הרקדנים.
ה.מנם זהו שכר עבדים?
ראשית צריך להיות ברור שחברי הלהקה עבדו בארצות־הבר
ת במסגרת שהחוק מחייב, דהיינו באישור האיגוד
המקצועי של האמנים וחזקה על היוניון האמריקאי שאינו
שש להתחרות מבחוץ ולא יתיר העסקת אמנים מהחוץ
בתנאים כספיים שלמטה מהמחיר שהוא קובע. ובכן, המינימום
המקצועי באמריקה לרקדני להקה, לשבוע הופעות,
הוא 75 דולר. רקדנית בלהקה המפורסמת והמעולה של
רדיו־סיטי מקבלת 80 דולר ומזה היא חייבת במסים.
מגורים סודרו ללהקה על־ידי מנהליה במלון אלאמאק
במרכז מנהטן ב־ 12 דולר לשבוע( .נכון שהמלון לא כל כך
מצא חן בעיני כמה מהסנובים בלהקה, אך זהו המלון שבו
מתאכסנים חברי כנסת מכובדים כמר אלמוגי והררי בשהו־תם
בניו־יורק ואנחנו חשבנו שזר, מתאים גם לנו.

״שנגגת תסיתר לתגי הגטיקה והט גוגנג־גיבו
).הגבאג לגג צגגתתינג תתגגינג לתתי-
תת הייגג גרגשית תאר לתגי הגנוינגת
גבטיגהר כשלאגגרית תאתגג תיתה גג
גסינגת ראשגגת. תתתגג גגל תתגגת״.

הי ע ב הגדול

אפילו היו הדברים כך, הרי חברי הלהקה כולם למעלה
מגיל , 18 שרתו בצבא ובחרו לכנסת, אינם ילדים קטנים.

0נוסיף לדמי המלץ 4דולר ליום לאוכל, הרי שד
• הוצאות אשל התסכמו ב־ 40 דולר לשבוע. במלים אחרות:
נותרו לכל חבר להקה עוד 40 דולר בכל שבוע לשימוש
חפשי. ואמנם, חברי הלהקה לא חדלו לקנות לעצמם כל
שחמדו עיניהם( ,ויבושם להם) .ואגב, בביקור קודם

המנהלים ונמצאים בידיהם גם היום. החברה היא ששלמה
את תשלומי רשיונות עבודה ודמי ויזות וכל זאת לפנים
משורת דין החוזה.
״כרמון ושיבא,״ טוענים האנשים ,״הגיעו אתנו להסכם
ג׳נטלמני להגדיל את שכרנו בכל מקום בו גבוה יוקר
המחיה (מאשר בארצות־הברית) ,אולם לא קיימו הסכם זה״.
אכן, הסכם זה לא קיימה הנהלת ה חברד״ והסיבה
פשוטה: שהלהקה כלל לא הופיעה בשום ארץ שבה רמת
החיים יקרה מאשר בארצות־הברית. יש רק ארץ אחת כזו
באמריקה הלטינית, ונצואלה, אך לשם לא הגענו. הארצות
שבהן ביקרנו זולות לא רק מארצות־הברית, אלא אף מישראל׳
אולם חברי הלהקה המשיכו לקבל את משכורתם
״האמריקאית״.
מספרים ״המתמרדים״ :בארצות אמריקה המרכזית ״נאלצנו
לגור במקומות היקרים ביותר והוצאות הנסיעה עלו על
המשכורת שקיבלנו״ אבל הם עצמם הודו שהמחיה עלתה
להם 49 דולר לשבוע והם קיבלו 80 דולר, אוי על מה
הבכי? חוץ מזה מדוע נאלצו לחיות במקומות היקרים
ביותר? היכן נשמע שיכריחו אמן — והוא יסכים לכך —
לחיות על חשבונו במלון היקר ביותר במדינה?
האמת היא שהקהילות היהודיות בכמה ארצות תבעו
מהנהלת הלהקה שחבריה יתארחו בבתי המלון המהודרים
ביותר (״עניו של כבוד״) ולינה במלון הילטון בפנמה עולה
23 דולר, אבל כסף זה לא שולם על־ידי הרקדנים אלא על־ידי
הנהלת הלהקה, בהתאם להסכם ג׳נטלמני שההנהלה עשתה
מרצונה הטוב עם הרקדנים, שלעולם לא יעלה שכר מלון
לחבר להקה יותר מ־ 3דולר לאיש. אילו דם ששלמו כל
אחד 23 דולר לאיש לערב עבור מלון — לא היו שוכחים
לציין עובדה זו בהשמצתם ואם אינם מזכרים זאת, משמע
שאמנם הנהלת החברה שילמה — ואז למה להם שיתלוננו?
ובעצם: אם אמנם עלה שכר המחיה לאנשים בארצות אלו
יותר מהמשכורת שקבלו, מהיכן ג מ לו את הכספים

לשלם אתה הפר ש? הרי לדבריהם היו כבר שבועות
רבים קודם לכן בתנאי עבדות: אז מהיכן לקחו לשלם?

קצת פ>קאנט>ות

* מפיון שהחש בונו ת הכ ספיי ם ״צולעים״ ,מתבלים
1״המתמרדים״ את השמצתם בספודי מעשיות ״פיקנטיים״:
״ברמון התנהג אתנו באכזריות בחזרות ובהצגות והיה
מטיח כלפינו ביטויים גסים״ אבל לעומת ההכללה הזאת
מספרים האנשים רק על מקרה אחד, בצרפת :״שעות מספר
לפני ההופעה קימנו חזרה באולם בו עמדנו להופיע, לפני
1מספר רב של נוכחים. בעת החזרה התחלקה אחת הבנות
ונפלה. באופן בלתי צפוי הומטרו עליה מצד המנהלים
ביטויים גסים ומעליבים כגון, :פרוצה, אל תלכי לטייל
בלילות עם בחורים, אז לא תתחלקי בחזרות!׳ הופתענו
מאד מהתקרית, שהעלינו, אותנו בפני הקהל שנוכח בחזרה.
החלטנו לעבור על זה בשתיקה״ .הסיפור, כמובן, מלא
סתירות. חברי הלהקה מודים כי ההתקפה באה ״באופן
בלתי צפוי״ וכי ״ הופתענו מאד מהתקרית״ .אז אם
כרמון תמיד כל כך גס כיצד הו פ ת עו החבר•״ מיוזייזוי
וכיצד אפשר להעלב מהתקפה ״בפני קהל״ ,כאשר הדברים
נאמרים בעברית שאותה אין הקהל מבין? 1אם כ? כך
1נורא היה הדבר, למה ״החלטנו לעבור על כך בשתיקה״?
1ואם כזו דרכו של כרמון, הרי בלהקה היו אנשים שעבדו
1עם כרמון מזה שמונה שנים, למה עבדו במשטר כזה כל
ן השנים והסכימו לצאת עמו לחוץ־לארץ בפעם השניה?
למעשה ברור שמנהל להקה, העושה חזרה כמה שעות
! לפני ההופעה, הוא עצבני במקצת. הגדולים שבראשי להקות
אמנותיות מטיחים במתח שעות כאלה דברי התקפה על
האמנים הדגולים ביותר וכאשר מדובר ברקדנית שהיתה
נעלמת באורח קבע לבילויים של לילות שלמים ומופיעה
בלתי מוכשרת לחזרות והצגות, הרי רגישותו של האיש
האחראי להופעתה מובנת מאליה. אם נוציא מהמשפט
את המלה ״פרוצה״ ,שלא נאמרה, הרי לפנינו גערה מתונה!
מי שאינו בטוח ש״המתמרדים״ נכונו בחוש דמיון מפותח
! מאד, יקרא־נא תלונתם הבאה:

״הרגשוו שאוג וזוזוזונוגוינו וורוב (ובודה
הובגווו בכל גורב בא ובו רצוף
וזוזשנו בגורב גור שלוט לבווה בו!\ר.״

האמנם? מתשע בערב עד שלוש לפנות בוקר? הרי זה
שש שעות! היש בכוח אדם לרקוד במשך שש שעות באופן
רצוף? לא רק ערב ערב אלא אפילו ערב אחד? האם יש
בכלל להקה בעולם שיש לה תכנית לריקוד של שש שעות
רצופות? האם אתם מתארים לכם מועדון לילה שחפץ
כי הלהקה תופיע בו במשך שש שעות רצופות?
האמת? — ההופעה המקסימלית של הלהקה היתד. במשך
; 60 דקות! אלא שההופעות היו מחולקות לשני חלקי הערב
! במועדון לילה שדלתותיו היו נפתחות ב־ 9בערב ונסגרות
1ב־ 3בבקר. אפילו במשך שבועיים מסויימים שבהם הופענו
גם במועדון לילה וגם מעל במה תיאטרונית בכל ערב, לא
עלה סך הכל של זמן ההופעות ליותר משעה וחצי. אכן
״הבדל קטן״ בין מציאות והשמצה.
וכך אנו מגיעים לפרשת ״המרד בבוגוטה״.

ד>ן וחשבון רשמ>
1.כ אור ה הגי עה הלהקה הישראלית לבוגוטה בשיא
/הצלחתה. אין לנו אלא לצטט את הדו״ח ששלח קונסול
ישראל בקולומביה ד״ר אבדור רוזנטל, למשרד־החוץ בארץ:
רה?וז בר1זג\ הופיגוה בבוגוגוה מל ר?>ו
ההתפרצויות האגגוישגזיגת שלא פסחג
גת (וליוו. צוירו צלבי?רם וכתובות
״יהודינז התוצה ״.הגותווות הנן ולווזביוית
כתבה הרבה גול בל העויוית האלה וור־אה
היה כי הצירות הוזצרית וזאתוריה.
לה!ן ת ברוזוו הופיפה באולמי \!,ולו\י.
הוז1ן ביל בחשיבותו ל,היכל התרבותי ב־תל־אביב.
הכיסוי בפ תווו ת להופפת ה־לה!ן
ה הישראלית היה (וצוגז. ווסיבת ה־פתוואית
פת האוזויוו היתה אתת הוזוצ־לתות
ביותר. וכחו וציגי כל הפתווות,
וזהיוזט ופר השוזאל, וזהרציוית ופר ה־
?לה. הס?יבלו התבר פל הלה!\ה, פל
הפול?לור הישראלי, פל היי הוופר בארץ,
שרות האשה בצבא, וכולי. לאתר סכ\
הופיפו כתבות גדולות וצילווזיס בפוזו־ריס
הראשוויס. לא היה פתו\ שלא ויכה
את הלה?ה בתשווזת־הלב הראויה ויותר
וזוה. רביס סהפתוויס הרגישו את הפרך
הפוליסי של הופפת לה?ת פול?לור ישר־אלית
וכי ווהי התשובה פל הגל הפכור
של האוסישוזיות ארגוץ ההופפות
פוור בחסות הווכו\ ליתמי תרבות?ו־לוסביה־ישראל
ווזיויססריוו התיווך של
תריות?ולווזביה. אשר להופפה בתאס־רו\?,ולוו־
— האולס היה וולא פר אפס
ת?וס. ביו האורתים היו שרי התיווך,
הפבורה והבריאות, ופרכי הפתווות, יו׳
שב־ראש הסוס, שגרירים וציריס. ההצלחה
פברה פל הסטופר. התלהבות ה?הל
לא ירפה גבול. וותוה רוסה תור בפרב
השוי. הופפת הלה?ה הפכה לשיתת היום 1 בציבוריות ה?ולוווביוית. תשיבות רבה
היתה גם להופפת הלה?ה בסלויויה ה־לאותית.
בוכות הופפת הלה?ה, הופסר
פוי\ ישראל בתרכו התפויוות ה?הל.

אולם, כיוון שהכסף יעתר עיני פקחים, הוא גם מעוור עיני
רקדנים. כיוון שנפל לידיהם מכתב ובו תנאי חוזה שהוצע
מקאראקאס, בירת ונצואלה, ובו התנאים המצויינים והטובים
ביותר שבכל המסע, החליטו שהנהלת הלהקה תכנע לכל
תביעה שלהם בגלל הסיכוי לזכות בהופעה זו בקאראקאס.
התואנה נמצאה עד מהרה, עקב התנאים המיוחדים של
חיי הקהילה היהודית של בוגוטה. קהילה זו מורכבת
משלוש קהילות נפרדות ומסוכסכות (גרמנית, אשכנזית
וספרדית) ,אשר חלק מעסקניהן מסוכסך עם קונסול הכבוד
של ישראל במקום. הנהלת הלהקה• העמידה את עצמה. בדרך
הטבע, תחת מרות הקונסול הישראלי שהיתר. לו יד בארגון
הצלחתנו. דבר זה הרגיז את יריביו במקום והללו כרתו
ברית בלתי קדושה עם חברי הלהקה, מאחורי גבה של
ההנהלה. עד מהרה נפוצה השמועה שחברי הלהקה מישראל
רעבים ללחם והכרחי לערוך הופעת צדקה למענם, במסגרת
הקהילה היהודית, שבה יתרמו הנוכחים למען האמנים.
כאשר פקד מנהל הלהקה על חבריה לבלי הופיע במסגרת
שנור כזו, לא נשמעו לו האנשים ובכך פורקה הלהקה.
מה טוענים ה״מתמרדים״?

כגגסם אסר ש לרם ואסר ש״ססגרם
היא ככגגוסה, כירה?גלגסכים, שכל־איסת
שם? 1רם לה?ה גרה, פגרכים הג־שכי
הפיר הגיגה סיהזרה, שכל הכגסץ־
היה גססרגה אישיה לכל הברי הלה?ה.״
תמהים אנו שנמצא• דתעי־ז ר־שר״ל שהדרים• ש ...ת
כאילו ולא הרהרו שלפניהם מסורת מוזרה עד מאד, שלפיה
גוף אנונימי כמו מיליון וחצי ״תושבי העיר״ בוגוטה עורכים
כל הזמן חגיגות של מגבית לחברי להקות זרות שמופיעות
אצלם. והאמנם תושבי העיר הקתולית הם שערכו
חגיגה כזאת ללהקה הישראלית?
בנוסח אחר של ״המתמרדים״ לא נזכרת כלל מסורת
עירונית שכזאת אלא ״מנהג״ של הקהילה היהודית. אך
מתי נולד מנהג כזה בקהילה היהודית? האם הקהילה
משמשת באורח קבע א־מפרסריו ללהקות? וכמה להקות
ישראליות הגיעו בכלל לבוגוטה שיכלו להוליד מנהג כזה?
מכלי מקום קובלים חברי הלהקה על מנהליה שהתנגדו
להופעתם משום שתבעו את ההכנסה לעצמם. אפילו היה זה
כך אין זה חטא. מהבחינה המשפטית ומבחינת הנוהג כאחד,
אין אמן או קבוצת אמנים הנמצאת בסיור, רשאים להופיע
בשום מקום שהוא, תמורת כסף או אפילו חינם, בלי רשות
ההנהלה או האמרגן. זהו אל״ף־בי״ת בכל העולם ואחרת
לא יהיה לדבר סוף ושום להקה לא תוכל להתקיים במשטר
של איש הישר בעיניו יעשה. אך במקרה שלפנינו האמת
היא שאיש לא פנה כלל למנהלי הלהקה לבקש רשות
להופעה הקהילתית, המנהלים לא ידעו כלל מהענין שהתארגן
״במחתרת״ ובשלב הסופי לא נמצאו כלל המנהלים
בבוגוטה, כיוון שיצאו לעיר אחרת לארגון הופעה ובשובם
ברגע האחרון שמעו שחברי הלהקה ככרכ אולם ההד
פעה, שעליה לא ידעו דבר. מובן שלא יכלו להרשות
״משמעת״ מעין זו ותבעו את ביטול ההופעה. משלא
נשמעו חברי הלהקה להוראה, ביטלו בכך את החוזה ואת
עצם קיום הלהקה.
אנו מצטערים שה״מתמרדים״ לא היססו להטיח דברים
גם נגד הקונסול הישראא במקום, בספרם שכאילו נתן
להם יד חופשית להופעת הצדקה בשבילם בקהיאז. האמת
היא שהקונסול התנגד להופעה ועובדה היא שסירב לבוא
ולהיות נוכח בה. כמו כן נמצא בידי משרד החוץ דין
וחשבון מאת הקונסול, בו הוא מספר כיצד ניסה לתוזן־
בענינים. אולם הלהקה לא חפצה בתיוזכו והתעלמה ממנו.
אולי הפיקנטי שבכל הפרשה הוא שלמרות כל הדברים
״הנוראים״ שעוללו כרמון ושיבא לחברי הלהקה, הם עצמם
מודים שלמחרת ההופעה בקהילה והריב הגדול בענין זה
— ״ניסינו לבוא במשא ומתן עם שיבא על המשך העבודה,
אולם ההנהלה ניתקה עמנו את כל היחסים״ .אבל, אם מנת
חלקם של האנשים היתה כל הזמן רק תנאי רעב ועלבונות,
כפי שהם טוענים, למה זה רצו כל כך להמשיך בעבודה
וקבלו על כך שההנהלה ה״איומה״ ניתקה עמם את היחסים?
סופו של דבר שחברי הלהקה, כפי שהם עצמם מודים,
הכניסו לענין את המשטרה המקומית, עם ביקורי לילה,
האשמות, בירורים ושאר בושות, שבסופן לא זכו חברי
הלהקה בשום דבר: לא המשטרה ולא שום גורם אחר יכול
היד, להצדיק את שבירת החוזה והפרת המשמעת האלמנטרית
על־ידי חברי הלהקה והללו נאלצו לחתום על פרוטוקול
שאין להם תביעות לגבי הלהקה והם חופשים לעצמם.
מה עשו? הם עצמם מודים שראשית חכמה שנוררו׳ מהקהילה
המקומית דמי נסיעה לארצות־הברית. והרי מאותו
נשף צדקה שעשו למענם בקהילה היו לכל אחד מהם
כ־ 200 דולר. למה הוסיפו לשנורר?
ולאחר שכבר הגיעו לארצות־הברית יכלו ליטול כרטיסיהם
המחכים להם במשרדי אל-על בניו־יורק ולחזור
לישראל, אך במקום זה החליטו לד,שאר בארצות־הברית.
לא נתפלא אם בכלל יש קשר בין העובדה ש״סבלו״ זמן
כה רב מהחוזה אותנו אך החליטו לשבור אותו דווקא
שבועיים לפני התאריך המיועד לשובם לישראל!

אנו ממשיכים בפעולה
** שר לכרמון ולי :
> ״ חזרנו לישראל וארגנו להקה חדשה. בשיתוף עם האמרגן
גיורא גודיק ובידיעתו והסכמתו של משרד החוץ, אנו
עומדים לצאת להופעות בשורה ארוכה של ארצות, מהן
כאלה שמעולם לא ראו הופעה אמנותית ישראלית. תכניתנו
כוללת חמשה חדשים של הופעות בפאריס, שטוקהולם,
אוסלו, בריסל, מדריד, ברצלונה, ליסבון, רומא וזנציה.
החי האלחמאעניא
ףתל ״ א כי ב, עורר מקבץ־נדבות את לעגם של ה־
#לעוברים ושבים, כאשר פרץ בבכי כי כייס גנב
מכיסו 500 לירות, אשר הקבצן היד. בדרכו להפקידן
בחשבונו בבנק.

_ המצאהמ פו צצת
ףעמק הי ר דן, נערך מחקר ליעול מסיק הזיתים
^ בעזרת מיטען קטן של חומר־נפץ, המופעל בין
ענפי העץ, ואשר בד,דף התפוצצותו מנתק את הזיתים
מהענפים מבלי שייגרם להם כל נזק, אך הושיטה הוכחה
כבלתי־יעילה, כאשר הסתבר כי ההתפוצצות מעיפה
את הזיתים רחוק מדי.

חג שמח

ף ירו שלים, חיפשה העיריה דרך להמתיק מעט את
; .ימי החג לתושבי העיר, החליטה לדחות את גביית
היטל העינוגים החדש על כרטיסי־קולנוע עד לאחר חג
הפסח.

מ ת לעבור
ף תל״אביב, כאשר הטיל שופט השלום מאסר של
^ שבעה ימים על החזן הספרדי של ביודהקברות
בקריית־שאול, על כי •תקף את החזן האשכנזי של אותו
מוסד, בראותו אותו עורך אזכרה לנפטר ספרדי, הסביר
להגנתו :״אני אדם חולה, ואותו יום לא היתד. לי כל
אזכרה!״

מ ש חקי ם אסורי ם
^ ירו שלים, עצרה המשטרה את נסים קריספין, בה
אשמת תקיפת עובדת לשכת העזרה הסוציאלית ביריית
מאקדחו, גילתה כי האקדח לא היד. אלא צעצוע.

רקבת

ך י לג הו רן, איטליה, עוכבו עשר רכבות, כתוצאה
*2מתקלה בתא־החשמל של רכבת אקספרס, שנגרמה
על־ידי חולדות, שכירסמו את חוטי החשמל.

דור הה משף
ך אי לתה שחר, הבחין האחראי למחסן־הכלים כי
^ נגנבו כלים ממחסנו, פנה למשטרה, שערכה חקירה
מקיפה, עצרה לבסוף שניים מילדי הקיבוץ שהודו באשמה,
למבוכת המשק כולו, כולל האחראי למחסן.

הנ ראה והאיגו רואה
^ כאר * שבע, יום אחרי שבדואית עברה דרך דלת
^ מזוגגת בבית־החולים החדש וריסקה את הזכוכית
לרסיסים, חזר בדואי על מיבצע דומה, ריסק את זכוכית
הדלת הראשית של. בית־ד,חולים, ומשנדרש לשלם את
הנזק בסך 100ל״י, טען :״ניקיתם את הזכוכית כל כך
טוב, שלא ראיתי אותה. האם אני צריך לנחש שיש שם
זכוכת?״

בי עור חמץ
ך * ת ל * א בי ב, הסביר משרד הדואר כיצד זה הגיעה
לגלויה למענה בעיר, שבעה חודשים אחרי שנשלחה
מכפר אביגדור, במרחק 45 קילומטרים- :יתכן שנתגלגלה
לאיזה סדק של שולחן, ואחרי שערכו נקיון —
נמצאה.״

טרמפ

ך* רמלה, פנה יצחק אלבז למשטרה שתמצא את בנו
^ ב ן השבע שנעלם, קיבל את ילדו בסוף היום, לאחר
שנתגלה כי הצטרף לצועדים שעברו דרך רמלה, הגיע
איתם עד לרחובות.

גן נעול א חו תי כדה
ף לונדון, הסתבר לאנתוני ארמסטרונג־ג׳ונס כי לא
^ כ ל השערים נפתחו לפניו עם אירוסיו לנסיכה מר־גרט,
כאשר ביקש להיכנס במכוניתו דרך שער ארמון
באקינגהאם, בעקבות שיירת המלכה אליזבת ואורחה
הנשיא דד,־גול, נאלץ להשתמש בכניסה צדדית, כדי לפגוש
את ארוסתו בארמון.

מעצר על תנ אי
ף ירו שלים, התחרטה ג׳וליאט אליעזר על מתן עדו־
^ ת ה במשפט נגד צעיר שהואשם ברצח, ראתה כיצד
יוצא הצעיר לחופשי, נשלחה בעצמה למעצר, באשמת
מתן עדות־שמ־.

מספר 1177

ער ונה מחמרונריס נציג
ליבריה ואשתוק

הקיים בישראל
״גסו בוש״?

חוסר חינון -
או חוסר סובלנות?