גליון 1178 מתאריך 20 באפריל 1960

ן ף1

1מר: מסתתר מאחורי
1הרעלת 1חיות הטרף*

מפצי

81131-1(168 ? 100688 = 81 תהליך הזקוק הרצוף והכפול של
״לשד יצהר״
משביח את השמן, שומר על יציבותו ומבטיח שמן טהור והיגייני,
המופק ללא מגע חיצוני.
״יצהר״ — היצרן בעל הידע והנסיון המקצועי המעולה ביותר —
הוא המפעל היחידי בארץ המזקק את שמניו בתהליך החדיש הזה.
״ל שד — י — 81ס פ צי אל״ הוא השמן הטוב ביותר לטיגון,
לבישול, לאפיה ולסלטים.

ה מ חי רלצר כן 68 אגור 1ת

לע 1ד יצהר
״ העולםהזה * ,שבוזוזהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ, ת״א,
פין . 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזהבע״מ.

בי״ס

ווו־קנדים

מעון כרמליה בחיפה ידוע כמקום בו
נוהגים תושבי עיר הכרמל להקים את חופו־תיהם.
ביום החמישי לפני שבועיים היה
האולם הראשי גדוש קהל, כרגיל. אך העוברים
והשבים לא יכלו לנחש כי החתונה
המתקיימת בו היא של העולם הזה וחלק
מקוראיו — המשכילים הערביים.
באולם ישבו 70 צעירים ערביים (כמחציתם
צעירות) ,שבאו לפי הזמנת משרדיה־חינוך
והתרבות ומינהל־ההסברה, כדי להשתתף
בקורס העשירי
של המינהל. על הפרק:
העתונות והמשטר
הדמוקראטי.
המרצה היה איש
מכובד: יושב־ראש
העתונאים, אגודת מיכאל אסף, איש
מערכת דבר וחקיקת
אל-אמר, שבועון
ההסתדרות בשפה
הערבית. אולם
אם קיווה הקהל כי
יושב ראש העתו־נאים
יקום חוצץ להגנת
חופש העתונות בארץ, טעה. בפי אסף
היתד, דווקא תלונה הפוכה: שיש בארץ
עתונות ״בלתי־אחראית״ ,הנהנית מחופש
רב מדי. ולדוגמה: העולם הזה, אל־ארד,
קל העם ואל־אתיחאד.
קרא אסף בזעם :״אם אין השלטונות
נוקטים בפעולות,ההכרחיות נגד עתוניסאלה,
זה רק מחשש התנגדות דעת־הקהל בארץ!״׳
המשכילים הערביים היו די מופתעים
לשמוע כי ראש עתונאי ישראל מתלונן על
דעת־הקהל, שאינה נותנת לשלטונות להרוס
את חופש העתונות. כשהוכרז על הפסקה,
ניגש עטאללה מנצור, לשעבר כתב העולם
הזה וכעת כתב הארץ לעניני מיעוטים, אל
המרצה ושאל בתמימות אם יש לדעתו לסגור
עתונים בלתי־אחראיים.
תחילה ניסה אסף להתחמק ולדחות את
מועד מתן התשובה. אך כשמנצור ביקש
תשובה מיידית, כדי שיוכל לשלוח את הידיעה
מיד לעתונו, נרתע אסף .״הצעדים
ההכרחיים אין פירושם סגירה דווקא,״ הסביר.
הוא לא פרט מהם הצעדים האחרים
שבהם יכולים השלטונות לחסל עתונים.
אולם בינתיים התאוששו גם שאר הנו־כחינק
כמעט כולם קוראים מושבעים של
העולם הזה. בזו אחר זו נשאלו שאלות על
היחס להעזלם הזה. כתגבורת הזעיקו מארגני
הקורס את שמואל שלמון, מנהל המחלקה
הערבית במשרד־החינוך. הוא התנדב להסביר.
ראשית כל, אמר שלמון, בכלל לא נכון
כי אסף דרש לסגור את העולם הזה. אולם:
״אוי ואבוי לתלמידיו של אותו מורה השואב
את חינוכו מהעולם הזה עתון
זו ל ...לא קראתי בו מימי!״
כאן קפץ עטאללה מנצור שוב ממקומו.
״הרשה לי להעיר, אדוני, שאינך אומר אמת.
אתה בעצמך גילית לי בשעתו שקראת מאמר
מסויים בהעולם הזה על מורה עבריה בכפר
ערבי, ושיבחת את המאמר באזני!״
המורים צחקו. שלמון הסמיק וחיפש הסבר
.״קראתי את הגליון הזה במקרה. אדם
אחד נתן לי אותו!״ טען. אך בזה לא סיים
את הויכוח. המשורר ראשד חוסיין, עורך
הירחון הספרותי אל־פג׳ר, רצה לדעת אם
משרד־החינוך העביר חוזר בין המורים בו
אסר על קריאת עתונים מסיימים, וביניהם
העולם הזה.
הוא קיבל תגבורת נשית. חג׳לה אבו
חאטום הנמרצת, מורה חיפאית ובוגרת
בית־הספר הריאלי, מיהרה לשאול :״האם
מותר או אסור לקרוא את העולם הזה?
מנהל בית־הספר שלי אסר עלי את הדבר!״
כאן התגלה שלמון כדמוקראט מובהק,
שאינו דוגל כלל וכלל ב״צעדים הכרחיים״
נוסח אסף .״משרד־החינוך ינקוט בצעדים
נגד מנהל שניסה לאסור קריאת עתונים מכל
סוג,״ הרעים .״אבל אני נגד פורנוגראפיה!״
מיד בא מטר של שאלות :״מה זה פור־נוגראפיהז״
אולם לרוע המזל נסתבר כי
מנהל החינוך הערבי לא ידע מה זה. הוסיף
יוסף אבו־חמדי, כתב העולם הזה, לתיאור
המאורע :״עתה מחכים המורים הערביים לחוזר
שיסביר מה היא פורנוגראפיה.״
סיכם אבו־חמדי: מכל הויכוח אפשר היה
להסיק מסקנה ברורה אחת: העולם הזה,
יותר מכל עתון עברי אחר, הוא בן־בית
בחוגי הנוער הערבי המשכיל בארץ. ברית־הנשואין
שלהם עמו היא קאתולית, ואיש,
גם לא משרד־החינוך, אינו יכול להתירה.

אקסה דו סי ג•

ההרשמה: ת ל -א בי ב
רח־ פעסלזר 8-5 2אחה־זג
העולם הזה 1178

מכתבים
דווקא בנו, כי אם אדם אחר מאותו כפר
ריב ומדון
אזרח דרוזי, חיפה
אם התמדתכם במשד. עשר שנים בקנאות־ של ראש-העדה.
כם באמת כי תיאמר, יעי ׳ימידתכם האיהנני
להניא יתשומת לבכם: איו לי אף בז.
תנה בלי מורא ובלי משוא-פנים — מיטב
הנני מנצל הזדמנות
ברכותי.
זו ופונה אליכם וללכו
בכוחכם זה!
כל העתונים בארץ
שלום בן־פורדו, ירושלים
לכבד את המסורת
הדרוזית ולא לחפור
כקורא ותיק מאוד של העולם הזה (נרמה
את עניני הדת שללי
טהגליוז הראשוז) ולפעמים גם כמשתתוי,
נו לויכוח במאסרים,
אני מוכרח לברד אתכם ליובל ה־ .10 אני
כמו מאטרכם הנ״ל. מרגיזים אומר מוכרח, כי לפעמים אתם נם
אמין טריף, ג׳ולס
אותי ופעמיים ושלוש אפילו הצלחתם להוציא
אותי מהכלים. אבל ירד עם זאת, ני־הצעיר
שאירח את
הלתם לעתים קרובות מאבקים צבוריים כה
פרידמן, לא היה בן
חשובים ובאוטץ־לב כה רב, שטלחמחכם היתח
משפחתו של שייך
מלחמתי ועל בז יישר כוח בתקווה לאחל לכם
איחולים גם ביובל ה־.20
אמין טריף, אלא של י שמעון צבר, תל־אביב
דרזיזי אחר. חבל שהשייך
טריף אינו
אינני זוכר מתי החילותי קורא את העוטרין*

הזה. כשקיבלתם אתם את העבודה עלימפרט
באילו צעדים
כם, הייתי ילד בז .12 זוכר אני את המאנקט
אתרי גילוי
מרים הראשונים על יעקובוביץ. דומני
שבזה התחיל ״הענין״ .מאז ממש לא מש העולם הזה על גניבת המחקר. שכמו העתוז מביתנו. הורי, יוצאי גרמניה,
קשה לי להביז מדוע העלמתם בכתבה את
ייקים רבים אחרים אינם שולטים בשפה, שמו של קרייז גלי־צה״ל, שננב את העבודה.
דורשים תמיד את תרנים העתוו.
ההגינות מחייבת שלא תסתירו את שטו
המאמר ״אנשי ריב״ (העולם הזה )1176 של עמנואל דודאי, ששום תירוץ של חילול
היה אולי סנטימנטלי במקצת, אר לאחר הדת הדרוזית לא יכול לחפות על מעשהו.
עשר שנים ברוכות־הישנים זה מותר לכם.
א. דויד, תל־אביב
חזק ואמץ, ויישר כוחכם.
נתן מיכאלי, רחובות גבאים וכבאים
במדור המכתבים של ״העולם הזה״ ()1176
למרות נילי הצעיר אני סולד טז
הכתבות כתב מר יוסף אלחדיף מנווה־שאנז מכתב
אשר מציפות את העולם היה בחדשים האח
הנקרא תחת הכותרת ,.אש ודמים״ ,ובסוף מכחבו העתוז רונים על עירום וסטריפ-טיי.
מציע הכותב הנכבד להודות למתנדבים על ביותר במדינה.במדינה יהפוד לעתוז הנקרע ביותר שרותם הנאה ועל דאגתם הרבה להבאת
מכוניות־כיבוי נאות ולשים קץ לגבאות. ירושלים הילמן, אמנון כנראה שהכותב מנווה־שאנז אינו יודע מה
זה כיבוי אש, ומה זאת אומרת להיות איש־מלחמת
הבורים
שגרירות דרוט-אפרי -כיבוי. הוא בטח אינו מתנדב. הוא לא הרחבל
שאיז בארץ
גיש אף פעם את רגשותיו של איש־הכיבוי מאמרי שמשותיה. את לנפץ שאפשר קאית
היוצא באישון לילה ממיטתו החמה, ותחת
העולם הזה ( 1176 והלאה) על חרפודדרום
מלחמת־ הצלפת הרוח והנשם הוא מעמים על כתפיו
אפריקה הם תחליף מתאים. זוהי
ילד או אשה ומצילם מתור שטפוז. הוא
הבורים השניה!
בטח לא ניסה אף פעם לרוץ ביום קיצי, חיפה גולדשטיין, יוסף כשהחמסיז במלוא עוזו, אחרי אש משתוללת
בשדות.
הבורים נגד עם־הארץ.
אשר לפרשת מכוניות ה״מוריס״ ,הייתי
...א ח רי ״היום השחור״ הראשוז של מציעי למר אלחדיף לתלות את הקולר על
תמיכת ישראל בדרום אפריקה באו״ם, בא הפיסקה המפורסמת ״לא תחסום״ ,שהיא גוהיום
השחור השני, בו נתגלה כי גם ביש רם כללי למקרים כאלה בארצנו.
ראל חיים הכושים בגיטו.
נחמן אדמסקי, הרצליה
אסתר סגלוביץ, רחובות
על ראשו של הקורא אדמסקי, כבאי־מתנדב
עם כל הכבוד לדיפלומטים
האפריקאיים מזה למעלה מ־ 20 שנח ומפקד תחנת־כיבזי
המתלוננים על היחס לכושים בישראל (העו
לם הזה ,)1177 אני יכול להניב על דבריהם כעשר שנים, אין הכובע בוער.
רק במלה אחת: קיש־כושים.
ביום השלישי 5 ,באפריל, בשעה 13.15
איז אצלנו שום הפליה!
יהודה בילין, רמת־גן בערד, הוצת צריף־עץ שעמד על מגרש ריק
מאחורי הבית של חבררדהחשמל שברחוב
אני מצרה לכם את שירו של הפרופסור דויד המלד בירושלים. במרחק חמישה־עשר
מטר מהצריף הבוער, ממש על אותו הטנרש,
רולנד דמפסטר מלי, יה,
רית:שתירגמתיו לעב חנתה מכונית־״כבאים״ פרטית מסוג ״מואה,
אפריקה, הנה רים״ ,שמספרה ( 69608 אנב, מכונית ש״בע־בא
הזמז להכות על לה״ — פקיד בחברת החשמל — נמצא בעבודתו
האזרחית

הדליקה אחזה את כל הצריף ולא השאילרוצץ
לרסיסים
צוואר רה ממנו כל זכר כמעט, אף על פי שעל על העוול את אותו המגרש חנתה, כל עת השריפה, המכוהמונח
זה עידן.
תעו נית הנ״ל, כשהיא סגורה ומסוגרת.
שהיית

שתי מכוניות גדולות של כבאים הניעו
בי של אנוש,
שטעמת לע כעבור כמה דקות, ומצאו רק נחלים עשנות.

שמואל צ ,.ירושלים
נה, ריק ורוש,
נווד ששח מכאב לגמרי לא פרטי
של צליפות־הפרגול,
מתור ידיעה קצרה ב״העולם הזה 1175
טי לא ניסה לשע־ משתמע כאילו סאל מינאו יוצא בחברתי הבדד
כר בעול?
קבועה. ראשית׳,ברמי
לא ניסה לשוה
צוני להעיר כי באעקב

שר לסרט ״אהובתי
להכות את נפשד,
הירושימה״ בו ביאלתגר
לשריד
אוצרותיר?
קרתי, הייתי בחברת
מפורדת, ממושכידידים
וידידות, ו ב
חברתו של סאל
נת, עלובה ושבורה
ניסית לקום כד ללא כל תמורה.
טינאו, אולם ללא כל
..אה, אפריקה, עורי, עורי, דברי שיר,
שמץ של פרטיות.
חזקי לבך, ולא עוד תהי ש עי ר...
טוניה מיל, חיפה
אז ירד שריד לאדירים.
אם אין מיל לו, מי
לא עוד הזל דמעה, לא עוד בכי־תטרורים,
לא עוד לשתות מכום־התרעלה,

לא עוד לחלום — ורק לחלום! — על
עוד יותר
.י. מגדלור היית בחיק־היסמוריה, מאוחדת שובי, שובי, הגיהי אור־יה.
כתבכם העוסק ב-
למכ

עורי, נכסי-צאז־ברזל לד
עניני נוער אינו
ביר,
מעודכז כלל ועיקר.
אמנות, ריעות, אהבה ושיר,
זאת אפשר להיווכח
כבודד, בת־מלר, פנימה,
מהרשימה ״הצופים הנודדים״ (העולם הזה
לא עוד נבליגה, לא! — ק די מ ה...
. )1175
לא רק נ׳ז למערב השליכי,
מבלי להיכנס לכמה פרטים בלתי־מדוייקים
לבטלה אמרי כבר ״די״ ,ושוב השיחי
ברשימה, אבקשכם להעיר את תשומת־לבו
אמא,
שיר ודרור ...עורי, עורי,
של הכתב על העובדה כי ״התנועה המאוחאה,
אפריקה — קדימה ...
דת״ (המונה לפי מיטב ידיעתו 9000 חבזאב
אלתגר, רמודגן רים) אינה קיימת בתור שכזו זה קרוב לשנה•
במאי 1959 התאחדה ״התנועה המאוהמגילות
הגנובות
חדת״ עם הסתדרות ״הנוער העובד״ והוקמה
תנועת ״הנוער העובד והלומד״.
קראתי ונדהמתי אודות הכתבה על ארוז
אנא העבירו לידיעת כתבכם את האינפורעמום
פרידמז, האדם הזה אשר נתנו בו
מארחיו הדרוזיים אמון מלא וקיבלו אותו מציה המספרית הבאה אודות ״הנוער העובד
בסבר פנים יפות (והוא התכווז לפרסם את והלומד״ בשעה זו: התנועה מקיפה כ־ 80 אלף
בני-נוער. כ־ 50 אלף מאורגנים בסקטור העיקרי
דתם הסודית — העולם הזה )1175
חינוכי — בעיר, במושבה, בישוב העולים
— האם זו התמורה, בנידה ונניבה?
ובהתישבות העובדת 30 .אלף הנותרים נמאנו
תובעים החזרת המחקר לראש העדה
הדרוזית, מבלי לפרסם אף מלה ממנו, אם נים על הסקציות המקצועיות של ״הנוער
העובד והלומד״.
ישנו באמת בארץ חופש דת ודימוקראטיה.
מה רוצה מהדרוזים פרידמן זה? זו היא
מרדכי נאור, דובר ״הנוער
מסורת, זו היא דת אשר בניה שומרים עליה
העובד והלומד״ ,תל־אביב
דורות מפני הרודפים הקנאים אשר רצו
להשמיד אותנו כליל. ואם הדרוזים באו
סליחה מאוחדת. מרוב איחודים לא ראה
לצד היהודים ב־ 1947 זה לא בגלל שהם
הכתב את היער המאוחד. כוונתו היתה לקני
פחדו מפגי היהודים, לא ולא. הם האמינו
התנועה המאוחדת שהם אמנם חלק מן ״השבישראל
יקבלו את חופש הרת שהם צמאים הם אליו עשרות שנים. מפני שהיהודים
נוער העובד והלומד״ ,אך פועלים עדיין בדמיעוט
קנאים.
בעולם וכל חייהם נרדפו על־ידי פוסים הקדומים, למרות האיחוד שמספריו
המרשימים נובעים בעיקר סן הנוער של
אשר לבנו של ראש־הערה — אי! לו אף
בז אחד, לא קטן ולא גדול. זה לא היה
ההתיישבות העובדת.
העולם הזה 1173

מכזנת הכביסה המשוכללת מיוציי1
בפקוח מתמיד של מכון ה ת קני ם
הישראלי. לכל מכונה תעודה נפרדת.

פקידים !

תלמידים !
סטודנטים !

הרשמו עוד היום ל מו דםל

ק צ רנו ת

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 2 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־אכיב, רחוב גורדון .5
הצלחה מובטחת!

סוגי ודאו
ב א ריז ת

(מזון מלכות)
+ויטמין £

ח ס כון

מיו חדת

לפי ה מחקר והנסיון שנרכש לגבי
השימוש ב? 1ונ * רוי אל, נוכחנו
לדעת כי על מנתלה פי קאת
התוצאות הדרושות: ה ענ ק ת
חדוות חייב, עליצות, שפע און
ומרץנעו ־ י ם, יש להשתמש
במחזור ( 8£ט ) 0של } צנצנות
לנוחיות לקוחותינו הוצאנו לשוק

אריזה כפולה
אריזה מ שול ש ת במחיר ־ 40 .ל .
במחיר

להשיג בכל בתי המרקחת

חדוש מהפכני בשטח הריהוט הקל

שלחן אידיאלי
להול, למטבח, למרפסת
לבתי קפה ובתי מלון
תופס מקום מינימלי כשהוא מקופל

נאה בצורתו יציב
מאד וניתן להזמין טס
צפוי של דיקט, פלסטיק
או פורמאיקה להשיג בחנויות
.פרימה* בכל הארץ.
בוימה ביח״ר לרהיטים מתקפלים ורהיקי ילדים
מיכאל קג ו
כיח״ר לרהיטים וארונות לרדידפטיפונים

תל־אביב, רחוב אילת 42
(בסימסה רח 360 ,מס)6 .
טלפון *5638 שרזסזזת
במדינה העם

משבר בין החרציות
ריח פרחי התפוזים פשט בארץ, מילא
אותה מגבול אל גבול. מרבדים זהובים של
חרציות, מנוקדים בפרגים אדומים, כיסו
הרים ושדות. הארץ כולה זהרה בזוהר
אביבי.
במשך שני סופי שבוע ארוכים של פסח
עברו המוני בני הערים בנוף המקסים, באו
במגע חדש עם האדמה. הם עברו על פני
קיבוצים ומושבים, נפגשו עם יושבי הספר,
חזרו הביתה עם ההרגשה המרגיעה בי
הכפר העברי נשאר איתן על כנו.
היתד, זאת הרגשה שטחית. כי מעולם לא
היתד, ההתישבות העברית אחוזה משבר כה
עמוק כמו בפרוח חרציות האביב של תש״ך.
לא היה זה משבר שנגע רק לה. מבחינה
נפשית, פוליטית וכלכלית חופסת ההתיש־בות
העובדת בישראל מקום שאין דומה לו
במדינות אחרות. כל משבר עמוק בה עשוי
לשנות במידה רבה את דמות החברה העברית
כולה.
אסון ושמו שפע. הביטוי החריף וה־פאתטי
ביותר של משבר זה עד כה בא מפי
מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים, חיים
גבתי, לשעבר מנהל משרד־החקלאות ומועמד
תנועתו לתפקיד שר־החקלאות. בשורות ספורות,
שפורסמו בבטאון פנימי, חשף את
המצוקה, ואף את הסתירות הפנימיות של
הנשמה הקיבוצית ברגע זה.
הסתירה הראשונה היא כלכלית. גבתי מתלונן
על כי ״כוחות הייצור שהמתיישבים
גילו במשד השנים מאז קום המדינה יצרו
שפע של סזון ודחקו את המחסור. וכוחות
הייצור האלה עומדיק עתה להמיט שואה על
המתישבים. השפע של הייצור, שגרר אחריו
ירידה של המחירים, וירידה בהכנסות, יצר
מצב שבו החקלאים הם כיום השכבה העובדת
יותר קשה מאשר רוב שכבות האוב־לוסיה
במדינה, ותמורת עבודתך! היא התמורה
הנמוכה ביותר.״
המסקנה ההגיונית של תיאור זה היא
כי החקלאות הישראלית עברה את הממדים
הטבעיים שלה במשק הלאומי (ראה להלן)
וכי אין עתה מקום להגדלה נוספת, לפחות
עד אשר תגדל אוכלוסית הארץ במידה ניכרת
מאד.
אולם אנשים שחונכו על ברכי האידיאל
החלוצי אינם יכולים אף לראות הגיון פשוט
זה. התרחבותה המתמדת של החקלאות העברית
היא בשבילם נכם־צאן־ברזל, מושכל
ראשון שאין עליו עירעור. וכך מסוגל איש
חכם ונבון כמו גבתי, אחרי תיאורו המדכא,
להוסיף באותה נשימה עצמה דרישה
הפוכה:
״ישנן עוד אפשרויות פיתוח עצומות שלא
ניצלנו. אולם לשם זה יש צורך לגבש מדיניות
חקלאית לטווח־ארוך( .מפא״י) חייבת
למצוא את הפתרונות המתאימים בשביל
לאפשר את פיתוח (החקלאות).
״הישובים מתרוקנים הסתירה
הכלכלית היא רק סימפטום לסתירה עמוקה
יותר, נפשית ורעיונית.
זועק גבתי ׳,שהיה בין עוזבי קיבוץ גבת
שיסדו את קיבוץ יפעת :״ההתישבות החדשה
נחנקת מחוסר ידיים. הדור הצעיר איננו
בא לחקלאות, איננו בא לקבוצה. הקמנו
עשרות ישובים צעירים ...והישובים האלה
מתרוקנים מחבריהם. מספר החברים
היושבים בישובים האלה לא גרל בשנים
האחרונות, ני אם להיפך — הוא נגרע והוא
פוחת והולך. אנו חושפים את העמדות
שלנו. הנוער בורח מהעבודה. הוא בורח
מהכפר.״
לא רק הנוער עורק מן האידיאל החלוצי.
״מה עושים חברי המפלגה להשפיע על בניהם
שילכו לכפר ולקבוצה? האמת היא שבמציאות
באים חברים טובים מאד, ונאמנים
מאד להסתדרות ולמפלגה, ומשקיעים מאמצים
רבים להוציא את בניהם מהחקלאות
ומהכפר.״
מוסיף איש־הקיבוץ הותיק :״אנחנו מביאים
עולים מהאוניר! ישר לכפר. מהי הזכות שאנו
נוטלים לידינו להביא אותס בעל־כור־חם
מהאוניה לכפר, אס איננו רוצים להביא
גם את הנוער שלנו לכפר?״
האידיאל החלוצי היה מטבע ברייתו אידיאל
של התנדבות, של היחלצות־מרצון להגשמה־עצמית.
מכך ינק את גדולתו המוסרית. תלונתו
של גבתי היתד, צריכה להוביל אותו
למחשבה איך לחדש התפרצות זו של התנדבות,
של הקרבה־עצמית של הפרט. אולם
גבתי אף אינו חולם על כך. ביאושו הוא
מגיע למסקנה הפוכה, הסותרת את עצם
מהות האידיאל החלוצי: לכפות על הנוער

בכוח ללכת להתישבות, כפי שהעולים החדשים
מובאים לשם, לדבריו, בכוח המיה.
״יש צורך לנקום לא רק באמצעים חינוכיים.
דרושים גם אמצעים אדמיניסטרא־טיביים.
יותר מרי אנו מקילים על הבורחים
מהעבודה מהכפר. בל נקל עליהם את
החיים! נכביר עליהם את החיים!״
גבתי אינו מרגיש, בהתרגשותו, כי בדברים
אלה הוא גוזר דין מתת על המוסר החלוצי
— ומודה בפשיטת רגלו הרעיונית.
ספק אם אפשר לבנות התישבות חקלאית
על כוח־הכפיה, על איומים ועל פיתויים
של רמת־מחייה. אולם אפילו היה
נסיון כזה מצליח — שוב לא היה זה ענין
חלוצי.
גבתי׳ ,59 אינו יודע איך להדליק מחדש
את ניצוץ האידיאל החלוצי — שהפעים
פעם את לבבות בני דורו והלהיבם למעשים
כבירים. ללא ניצוץ זה לא יועילו שום
״אמצעים אדמיניססראטיביים״.

מזון
לחםומרג רינ ה
כמו בימי מלחמות־הדת, כאשר שני צבאות
קטלו זה את זה בשם אותו האל, תוך
שירת אותם פרקי־התהילים — כך נטוש
עתה בישראל קרב• נואש בין שני מחנות
הרוקדים סביב אותה הפרה, מקדשים את שם
אותו החלב.
שדה־הקרב הוא בכל חגות, בה מונחות
על מדפים סמוכים חבילות של חמאה (39
אגורה ל־ססז גרם) וחבילות של ״מרגרינה
עם חלב״ ( 30 אגורה ל־ 200 גרם) .אלה גם
אלה היו עטופות בניירות כסף וזהב נוצצים•
מספר גובר והולך של עקרות־בית
קנו את המרגרינה, השאירו את החמאה
לגורלה.
פרה קדושה כשבי. הרעיון לערבב
כמות חלב במרגרינה ולקרב על־ידי כך
את טעמה לטעם החמאה, הושמע לראשונה
לפני שנה, במכתב שפורסם דווקא ביומון
הדתי הצופה. יצרני־המרגרינה עטו עליו,
תרגמוהו למוצר ששינה באופן קיצוני את
היחס למרגרינה. תחת להיות מיצרך לעניים,
שידם לא השיגה את החמאה היקרה, הפכה
המרגרינה עתה למיצרך מכובד, בעל טעם
טוב — שמתירו מגיע ל־ 330/0ממחיר החמאה.
היה
זה עסק טוב ליצרני המרגרינה. תמורת
הוספת 32 גרם חלב לחבילת מרגרינה
רגילה, העלו את מחירה בשבע אגורות —
מחיר השחיר. ל־ 42 אגורה לכוס חלב. ובאותה
שעה הנחיתו מכה מכרעת על אויבם המסורתי
— יצרני החמאה*.
אלה לא ישבו בחיבוק ידיים. באמצעות
ארגוניהם אדירי־הכוח — תנובה והמועצה
לשיווק חלב — השיבו מלחמה זועמת
שערה, הטילו על ח״כ מפא״י ברוך אוניה
להגיש לכנסת הצעת־חוק שתאסור את ייצור
המרגרינה הפופולרית החדשה. כך קיוד
לשחרר את הפרד, הקדושה מידי אנשי המרגרינה.
מושכים
מרופדים. מכיוון ששלוש
מפלגות ההתישבות העובדת מהוות את רוב
הכנסת, יתכן מאד כי חוק זה יעבור בכנסת
בקלות של גלגלים מרוחים בחמאה.
מאות אלפי עקרות־בית יוכרחו לחזור מן
המרגרינה הזולה אל החמאה היקרה. יהיה
זה מצב פוליטי מוזר, מיוחד לישראל.
כי בכל ארץ אחרת, קיים תיחום ברור בין
סיעות האיכרים, המעוניינים במחיר גבוה
למזון, ובין סיעות הפועלים, המעוניינות
במחירי־מזון נמוכים, שיגדילו את ערך שכר־העבודה.
ואילו בישראל, בגלל סיבות היסטוריות,
שולטים נציגי האיכרים על מפלגות
הפועלים, לוחמים נגד הוזלת המזון.
מצב שונה זה הגיע לביטוי חריף בישיבת
איגוד הצרכנים. כל הנוכחים הצביעו
בזעם נגד הצעת־החוק לאיסור המרגרינה
החלבית. רק שניים הצביעו בעד חוק זה.
היו אלה שתי נציגות ארגון אמהות עובדות
— שדרשו בתוקף לחוקק חוק שיאסור על
אמהות עובדות לקנות את המרגרינה החלבית
הטובה והזולה, מפני שהדבר מזיק לשיווק
החמאה היקרה.
העיר אחד הצרכנים, בלעג נרגז :״זה
(המשך בעמוד )7
* ב־ , 1959 כשהיתה מצריה בשוק חמאה
אמריקאית, שהיתה זולה כמעט כמו מרגרינה,
צרכה הארץ 400 טון חמאה לחודש, לעומת
883 מוז מרגרינה. בשנים 8־ 1957 צרכה
הארץ כ־ 1300 מון מרגרינה לחורש, וצריכת
החמאה היתר! מצומצמת מאד. השנה התכוונו
יצרני החמאה לשווק כ־ 225 מון חמאה
לחודש.
העולם הזח 78י ז

* ש נן שתימ לי ם במילון המשפטי, המעוררות רטט
של חרדת־קודש בלב כל איש הדוגל במדינת־החוק:

״הבו את הגון?״ .הביאו את האדם.

למען שתי מלים אלה, נשפך הרבה דם בהיסטוריה. עליהן
נלחמו שוחרי החרות במשך מאות בשנים. הן היו חרותות
על דגלם של חלוצי הדמוקראטיה באנגליה, שלחמו נגד
שרירות המלך והאצולה. הן הושמעו כסיסמת־קרב עוד
במאה ה־ ,12 גובשו סופית כעקרון משפטי עליון בשנת .1679
כאשר שופט המדינה מצודה על המלך, על שוטר או על
אזרח פרטי להביא לבית־המשפט איש המוחזק על־ידו שלא
כחוק ,״להביא את הגוף״ ,נגמר כל ויכוח.

באשר מושמעות שתי המלים המקודשות
״האכיאס קורפוס מדינת־החוק היא המדברת,
וחרב החוק מונחת על בך המאזניים.

ך* חודש נעשה מעשה שלא היה כדוגמתו בתולדות
} \ המדינות הדמוקרטיות בארבע מאות השנים האחרונות.
שני אנשים קמו נגד צו האביאס קורפוס.
אחד מהם הוא אזרח פשוט, שאינו מכיר במרות המשפט
הישראלי ואף לא בעצם קיום מדינת ישראל. מכיון שזה
קנאי דתי, שבשנות יסורים בסיביר עברה דתיותו את
גבולות ההגיון הצלול, אין כאן בעיה ציבורית. זוהי בעיה
אנושית, פסיכולוגית, ואולי פסיכיאטרית.

אף האיש השני הוא המפקח הבללי של מש־

טרת־ישראל, האיש שמדינת ישראל הפקידה
בידיו את התפקיד העליון של שמירת החוק.
כאשר אדם זה קם נגד צו האביאס קורפוס — נגדו מרותו
העליונה של החוק —
לא בגניבה. אלא בגלוי ובפה מלא —
לא בהיסח־הדעת, אלא אחרי שיקול ממושך, ישיבות־מטה
בלתי־ספורות והתיעצויות נרחבות —

הנוקבת: האם אמנם עשתה המשטרה הכל כדי לבצע את הצו?

עם כל הכבוד לצמרת השרות, התשובה היא
לאו מוחלט וקיצוני.
אמנם, בעזרת עתונאיה ודובריה עוררה המשטרה רעש
לא־מעט במיבצע זה. העתונים מלאו סיפורים רבי־רושם
על התנגדות המונית, כגון הסיפור על אמהות מאודשערים
שהחלו קוראות לכל ילד בשם ״יוסלה״ כדי לבלבל את השוטרים
האומללים.

אולם במציאות המשטרתית, המולה אין פירושה
פעולה. במעט ההיפך הוא נבון: כבל
שגובר הרעש, בן פוחת המעש.
כאשר דוברי המשטרה מסננים לעתונות את הידיעה כי
״מחר עומדת המשטרה לערוך חיפוש״ — קשה להניח כי
החיפוש ישא פרי. וכך בדיוק היה — לא פעם, כי אם
פעמים רבות. לעומת זאת לא נקטה המשטרה בפעולות
השיגרתיות, המובנות־מאליהן, לגילוי אדם שנעלם.

בית־המשפט נענה לבקשה בלתי־רגילה זו, מפני שבישראל
אינה קיימת המשרה של 13מ־ 1;-8.1-31מ ,861׳^ 03״הסמל
המזויין״ .איש זה, בבריטניה, היד, קצין־חוק בעל דרגה
גבוהה ביותר, שהיה יוצא אישית, כשהוא נושא את סמלי
המלוכה, לבצע את הצו המקודש של האביאס קורפוס.
בהעדר קצין כזה בישראל, שוכנע בית־המשפט כי המפקח
הכללי של המשטרה חייב במילוי חובה זו בתוקף תפקידו
— ופקד זאת עליו בצו מיוחד.

המפקח הכללי לא מילא תפקיד זה כחודשיים
שעברו מאז. עתה פנה אל כית-המשפט
העליון כבקשה רשמית לשחרר אותו מן החד
בה למלא את החוק ולבצע את הצו.

ך ם לולא הוגשה בקשה כד, מחפירה ומזעזעת, היה
האזרח החרד לקדושת החוק חייב להעלות את השאלה

קצין עליון המסתמך על רעתו של ילד בן
שמונה, בדי להזים את החלטתו של בית־משפט,
שם את עצמו במצב תמוה. ילד כן
שמונה אינו יבול לדעת מה קורה סביבו. הוא
מושפע מדברי המבוגרים הסובכים אותו, ביהוד
כשאלה הם הסב והסבתא שגידלו אותו.
אולם נניח אפילו כי הילד אמר כי הוא רוצה להישאר
אצל הסבתא — ולמשטרה אין כל אפשרות חוקית לדעת
זאת — הרי אין לכך כל חשיבות משפטית. חוק המדינה
הוא הקובע — עד ליום הולדתו ה־.18
קשה להאמין כי קצין־משטרה היה מסתמך על טענה כה
מגוחכת ופסולה, אלמלא רצה למצוא אסמכתא לעמדה שקבע
לעצמו מראש. ואכן, עוזר־המפקח הוסיף, במשפט הגובל
עם בזיון בית־המשפט :״הילד לא נחטף. הסב מגדל אותו
במסירות. הילד נמסר לו לחינוך, הוא חינך אותו ומחנך אותו.״

היא לא הפיצה את תמונות הילד בבל תחנות
המשטרה. היא לא ביקשה מן העתונים
כמלים פשוטות, המוכנות לבל: עוזר המפקח
לפרסם את תמונת הילד. היא לא הציעה ב הכללי קובע כי בית־המשפט הגבוה לצדק החפומבי
פרס גדול לבל אדם שימציא אינפור ליט החלטה שרירותית ובלתי־צודקת.
מציה שיש כה בדי להביא לגילוי הילד.

אחרי דרישות חוזרות ותקיפות של התובעים, נאותה
המשטרה לבסוף להגיש לבית־המשפט דו״ח על פעולותיה ף* חיזוק דיעה זו הביא המפקח הכללי של המשטרה
— דו״ח מרשים על מאות חיפושים. יש לדו״ח זד, חלקים
כמעט מבדחים. הוא מספר על מעקב אחרי הסב, כאילו

בבקשתו נימוק, שהוא המסוכן מכל הנימוקים האחרים

ציפתה המשטרה שהזקן הערמומי והקנאי ילך ישר אל
מחבוא הילד ויקח עמו את שני הבלשים הצמודים אליו.
שוטרים במדים הסתובבו במכוניות משטרתיות בשכונה.

הבל נעשה -חוץ ממה שצריך היה להיעשות.

ץ },כל זה מתקבל הרושם המוחלט כי המשטרה לא
}*.ן היתד, מעוניינת במיוחד למלא אחרי הצו המקודש של
המרות המשפטית העליונה.
הרי אז על כל החרד לאופי המדינה, על כל
מדוע?
קולו.
החרד למשטר־החוק, להתעורר ולהשמיע
התשובה הידידותית ביותר היא שהמשטרה פשוט אינה
מוכשרת. אולם המשטרה עצמה עשתה את הכל כדי למנוע

^ צד האנושי והעובדתי של פרשת הילד יוסף שוחמ־ תשובה נוחה זו לשאלה.
מפי דובריה הרשמיים, בראיונות רשמיים, נסתבר במפו|
) כר ידוע לציבור בקוים כלליים, אחרי ויכוח רצוף של
רש כי המשטרה כופרת בפרשה זו בצדקת המרות המששמונה
חדשים (ראה עמודים 9־ .)8יש להבינו במלואו
פטית. כך אמר ניצב־משנה יוסף בן־פורת, עוזר המפקח הכללי,
!וכראוי, על מנת לעמוד על הרקע של פעולת המשטרה.
אולם חשוב ממנו הצד הציבורי — הצד שהפך החל האיש מספר 2במשטרה, בראיון רשמי עם כתב העולם הזה:
״כשראינו, תוך כדי פעולה, מה משמעותה מבחינת
בשבוע זה את פרשת שוחמכר לעינינו של כל אזרח בישראל.
בית המשפט נתן צו של האביאס קורפוס נגד סבו של הילד, ההדים הציבוריים, וכששוכנענו כי יש כאן סיכסוך משפחתי,
והילד שלם עם עמדת הסב, ונוכח העובדה כי הילד הגיע
נחמן שטרקם — שיביא את הילד וימסרו להוריו.
צו זה היה צריף להספיק בדי להפעיל את אל הסב בדרכים חוקיות ולא נחטף, היתד, שאלה אם בכל
התנאים האלה יש מקום לערב את זרוע החוק בכל כוחה.״

זרוע החוק. אולם בישראל לא היה די ברך.
פרקליטם של ההורים, עורך־הדין מאיר לקר,
ביקש מכית־המשפט צו מיוחד נופך, שיטיל
על המפקח הכללי של משטרת ישראל, כאופן
אישי, להביא את הגוך לכית־המשפט.

אמרו לו. לפי העדויות שגבינו, הילד נוח לו להיות עם
הסבא. הוא לא רוצה להיות עם ההורים.״

הנימה הנשמעת בהודעה זו חמורה מאד. הקצין
פוסל בפירוש את החלטת כית־המשפט
העליון. שהרי השופטים ידעו את בל אותן
הנסיבות. על סמך נסיבות אלו החליטו באשר
החליטו. מפקד המשטרה -זרוע מבצעת, שאין
לה סמכות שיפוטית -שם את עצמו
במוסד לעירעורים על החלטות כית־המשפט
העליון.

די להצדיק עמדה מסוכנת זו, מגיע עוזר המפקח
הכללי לטענה •תמוהה ביותר. הוא מסתמך על הילד.
מנין יודעת המשטרה מה דעתו של הילד? אם מסר על
כך מישהו, הרי מישהו זה יודע היכן נמצא הילד —
ויש להכריח אותו כחוק לגלות את הסוד או לאסרו כשותף
לפשע. ואם למשטרה עצמה היתה הזדמנות לגבות מפי
הילד עדות מוסמכת ולא הביאה אותו לבית־המשפט —
הרי המשטרה עצמה שותפה לפשע.
עוזר המפקח מנסה להיחלץ ממלכודת זו באמרו :״אחרי
פרסומת כל כך גדולה, היה הילד מוצא, אילו רצה, דרך
לברוח. הוא בא במגע עם עוד ילדים. לא יתכן שהם לא

שנתן, באשר הוא חותר תחת כל אושיותיה של מדינת־החוק.

זהו הנימוק בי יש לפטור את המשטרה
ממילוי חובתה מפני שדעת הקהל מתנגדת
לבך.
אילו הביא המפקח הכללי טענה זו רק כדי להסביר מדוע
נכשלה המשטרה עד כה כשלון חרוץ, כבר היה זה דבר
מפוקפק למדי. במקרה זה היה עליו לבקש את סליחת
בית־המשפט, להבטיח שימשיך במאמציו במשנה מרץ. אולם
כאשר הוא משתמש בנימוק זה כדי לדרוש את שיחרורו מן
החובה לשמור על החוק — הרי זה אות־אזעקה למדינה.
אין סמכות משפטית ששמה ״דעת־קהל״ .דעת־קהל יכולה
להשפיע על חברי כנסת, כדי שישנו את החוק. שינוי החוק
ישנה את עמדת בית־המשפט, המופקד על הפעלת החוק.
אולם כל עוד קיים החוק — החלטת בית־המשפט היא קודש.

ומי שמביא את דעת־הקהל כנימוק נגד החוק,
בערכאה משפטית שמעל לכית-המשפט
העליון -פותח את הפתח לאנארכיה, לשלטון
האספסוך, ובסופו של דבר למשטר של שרירות.
אם ״דעת־הקהל״ פונה נגד אישיות ציבורית — נניח הרב
עמרם בלוי — וההמונים עולים לערוך לו משפט לינץ׳ —
האם תימנע המשטרה מלהגן על חיי אשיות זו בטענה כי
הדבר יעורר עליה את זעם הציבור ויקלקל את פופולריותה?
האם תפקיד המפקח הכללי הוא להיות פופולרי — או לבצע
את החוק, יהיה כאשר יהיה?
אולם — כיצד בכלל נמדדת ״דעת־הקהל״? מי קובע מהי
דעת־הקהל — ביחוד כאשר המשטרה לא אחזה באמצעים
הפשוטים ביותר כדי לגייס את עזרת הציבור לגילוי הילד?

ך * עת־הקהל של אזרחי ישראל, ברובם המכריע, אינה
1תומכת בפרשה זו בסב. כל תמרוני המלחמה הפסיכולוגית
שהפעיל זקן ממולח זה — השמועות על הגירת
ההורים, ההסתמכות על הדת והמולדת בסיכסוך משפחתי
מובהק — אינם יכולים לטשטש לגבי כל אדם בר־דעת את
העקרון היסודי:

ילד שייך להוריו. בל עוד הם בני-אדם נורמליים,
לא פושעים ולא מטורפים, אין שום
(המשך בענדוד )6

ניו־יודק -קונאקר
מותיהס שד חודורוב ורפי לוי
[£ /הושמעו השבוע בחרדת־קודש. מונחים
מסלאנג הכדורגל מילאו את השיחות. באווירה
זו, שהשתררה בישראל מאז נצחון
נבחרתה על יוגוסלביה, החלו גם המאורעות
המדיניים לובשים צורה של ספורט.
במגרש המדיני קרה השבוע מאורע שעורר
גל של צהלה בישראל. מזווית בלתי־צפויה
לגמרי, הבקיעו שליחי ישראל את
שערה של רע״ם. מכיוון שהיה זה הגול
הראשון שהבקיעה המדיניות הישראלית מזה
שנים, היתר, התגובה נלהבת שבעתיים.

- 0:1קדיאופמרה בלי אהבה

ך* שערעמד במקום שכמעט איש לא
| | חלם עליו: בניו־יורק. סוורי הנמל הטילו
חרם על האניה המצרית קליאופטרה, סירבו
לפרוק את מיטענה. בעיר, בה שוכן הריכוז
היהודי הגדול ביותר בעולם (2,150,000
נפש) לא עוררה קליאופטרה אהבה או רחמים.
היא הפכה מרכז של הפגנה עויינת.
יתכן כי לעולם לא יודדע כיצד הצליח
המנגנון הציוני האדיר באמריקה לשכנע את
הסוורים (רובם ככולם לא־יהודים) לנקוט
ביוזמה זו, ואיזה תהליך של קח־ותן קדם
לה. אולם כאשר נפתחה הפעולה, באה
כהפתעה גמורה גם לערבים׳ למרות שד,הנ־מקר,
הרשמית המחוכמת העידה על הכנה
יסודית ומפוכחת. המחרימים לא דיברו
כלל על זכויות ישראל, הסתמכו רק על
העוזל הנגרם לאוניות אמריקאיות שהושמו
בתוך הרשימה השחורה של החרם הערבי.
הנמקה זו היתד, חשובה, ולא רק לגבי
דעת־הקהל. בארצות־הברית קיים חוק נגד
שביתות פוליטיות, ועל כן היה חשוב להוכיח
כי חרם זה לא הוטל לצורך פוליטי,
אלא כדי להגן על זכויותיהם של ימאים
אמריקאיים. כאשר הגישו המצרים תביעה
לבית־המשפט, למתן צו על תנאי נגד השובתים,
כבר היה ברור כי המשפט יהיה
ממושך, לא יביא הרבה תועלת למגישיו.
הגול הניו־יורקי עורר שמחה אינסטינקטיבית
בלב האזרחים הישראליים, בלי כל
קשר עם תועלתו המעשית. אחרי שורה
ארוכה של השפלות בפתח תעלת־סואץ,
נוצר הרושם כי בחזית זו ישראל היא חם״
רת־אונים, וכי כל הקלפים הם בידי גמאל
עבד אל־נאצר. גילויו של קלף אחד בידי
ישראל רומם את הלבבות — ושימש תרופה
נפשית למועקת החרם.
אולם היתה לגול הניו־יורקי גם חשיבות
מעשית. לרע״ם יש רק צי מסחרי קטן, וחרם
נגדו בנמלי אמריקה (ואפילו בשוודיה
ובפינלנד) לא יביא לו נזק מעשי רב (כשם
שסגירת הסואץ לאוניות ישראל אינה מביאה
נזק מעשי רב) .אולם הנזק הפוליטי הוא
הרבה יותר גדול.
גמאל עבד אל־נאצר לא יוכל להיות אדיש
כלפי התגרות סנסציונית זו. הוא יצטרך
לנקוט בפעולות תגמול — החרמת אוניות
אמריקאיות בנמלים הערביים, ואולי גם
צעדים פוליטיים חריפים. בעוד שממשלת
ארצות־הברית שקדה בשנים האחרונות לשפר
את יחסיה עם העולם הערבי, תיגרר עתה
בעל כורחה לתוך סיכסוך עמו, ממנו לא
תוכל להיסוג בקלות.

זוהי, כמובן, המטרה האמיתית של מדיניותו,חוץ
הישראלית: לתקוע יתד בגלגלי
הידידות האמריקאית־הערבית, ליצור דעת־קהל
אנטי־ערבית באמריקה. מכיוזן שקברניטי
מדיניות־החוץ הישראלית משליכים את כל
יהבם על השתלבות ישראל במערב, תוכל
לצמוח בעיניהם רק תועלת מהתפתחות זו.

- 1:1בורים ועם הארץ
רוע המזל ספגה הנבחרת המדינית

/הישראלית באותו שבוע שני שערים
מכאיבים. בטווח ארוך, הם היו חשובים
יותר מן השער שהושג על־ידה.
את השער הראשון ׳ספגה ישראל בניו־יורק,
לא הרחק מן המקום בו עגנה קליאו־פטרה
המצרית המושבתת. שוב הזמינו מדינות
אפריקה את נציגי העולם למסיבה
דיפלומטית לכבוד החרות האפריקאית —
ורק שתיים הוחסרו באופן הפגנתי מן הרשימה.
שני הנציגים שלא הוזמנו נולדו
בדרום־אפריקה — האחד, מיכאל קומיי,
יליד קייפטאון, הוא נציג ישראל! השני
נציג ממשלת דרום־אפריקה.
החברה, בה מצאה ישראל את עצמה, היתר,

בלתי־נעימה. אולם הפעם לא יכלה ממשלת
ישראל אף להתלונן על הקיפוח הממאיר —
כי היא עצמה בחרה בחברה זו. אין באו״ם
כולו אף נציג אחד שלא ידע כי מדינת־היהודים
היתד, לפני שבועיים היחידה בעולם
שלא גינתה את מדינת־הבורים על אכזריותה
הבלתי־אנושית בדיכוי התושבים האפריקאים.
כשהיה עליה לבחור בין הבורים
ובין עם הארץ, בתרה ישראל בבורים.
ממשלת ישראל, שנקטה במדיניות זו
כביכול כדי להגן על יהודי דרום־אפריקה
מפני זעם הבורים ,-לא יכלה להאשים איש
אם סיפקה בכך תירוץ מצויץ לערבים לשכנע
בו את מדינות אפריקה להחרמת ישראל.

: 2:1סטירת־לחי בקדגאקרי
* *י לו נסתיים בכך השבוע, היו תוצאות

המשחק תיקו — .1:1אולם על כל
ידיעות השבוע האפיל מאורע שקרה בקו*
אולם באותו שבוע
נוביץ, רבם הראשי של
זרום־אפריקה ורביזיוניסט
פה ביותר נגד מדיניות

נשא הרב רבי־
110 אלף יחודי
ותיק, דרשה חריההפרדה
הגזעית.

\ולי 3ד מ תעורר

נאקרי, בירת גמיאה המשוחררת. הוא העלה
את התוצאה ל־ 2:1לרעת ישראל.
היה זה מאורע מביש ומשפיל במיוחד.
שלמה הילל, ספרדי חייכני ואהוד, לשעבר
ח״כ מפא״י ועתה שגריר ישראל בגמיאה,
הוזמן להיות נוכח בועידת ארגונים אפרו־אסיאתיים.
הייתה זאת הזמנה שיגרתית, מן
הסוג שנשלח לכל הדיפלומטים במקום. הוא

הועידה לא היתד, ממשלתית. השתתפו בה
ארגונים לאומניים ושמאלניים מכל רחבי
דו־היבשת. היתד, זאת אחת מן הועידות
הרבות המתכנסות לאחרונה באפריקה, כדו־רי־מישחק
בתחרות הסמויה בין מנהיגי היבשת
— עבד אל־נאצר בקאהיר, אנקרומה
באקרה, טורה בגמיאה, אמבויה בקניה —
על כתר המנהיגות הכל־אפריקאית. ועידה
זו נועדה להאדיר את שמו של סקו טורה,
המנהיג הלאומני־השמאלי של גמיאה.
רק התאספו הצירים, כאשר שמו הערבים
לב לנוכחותו של הדיפלומט הישראלי. הם
שלחו את המשלחת הפלסטינית ליושב־ראש
הגיניאי, תבעו את סילוקו. הגיניאי, נציגו
של סקו טורה, נענה לבקשה. לפי התיאור
הערבי, נדרש הילל שלוש פעמים להסתלק,
קיבל את הדין המביש רק בפעם השלישית.
היתד, זאת סטירת־לחי. הילל קיבל הוראה
למחות מיד באזני סקו טורה. הלה התחמק
בטענה שאינו יודע דבר, וכי יערוך חקירה.
אך בינתיים כבר קיבלה הועידה החלטה, שהשמיטה
את הקרקע מתחת לכל סנטימנט
פרו־ישראלי במקום. ההחלטה הזכירה את
תמיכת ישראל באו״ם בפיצוץ האטומי הצרפתי
באל־צחרה. המשלחת האלג׳ירית, שתפסה
מקום של כבוד בועידה, לא היתד,
זקוקה אף לתזכורת זו. היא ידעה כי ישראל
הצביעה גם נגד שיחרור אלג׳יריה.

המשחק בוטר

*ץ וצא ה /טל :1צ היא תוצאת־כבוד

גוליבר מתעורר: שתי נירסות של רעיון אחד. שלושה ימיים אחרי
שפורסמה ב״העולם הזה 1177 הקאריקטורה של זקי, שתיארה את
אפריקה המתעוררת (למטה) ,הגיע לארץ גליון השבועון ״ניוז־וויק״ ,בו
פורסמה קאריקטורה של אילינגוורת הבריטי, על אותו גושא (למעלה).

| 1במיגר ש בו סיימה המדיניות הישראלית
עד כה את רוב המישחקים ללא כל שער
לזכותה. אך לא היתד, זאת תוצאה מעודדת.
כי היה הבדל גדול בין הנצחון הישראלי
לבין שני כשלונותיה. הנצחון הושג
על רקע של קילקול היחסים בין אמריקה
והערבים. במקרה הטוב ביותר, יקל על
ישראל להדק את יחסיה עם אמריקה.
ואילו שני הכשלונות ננחלו על רקע של
יחסי ישראל־אפריקה. בשבוע בו מלאו
חמש שנים לועידת־באנדונג ההיסטורית, שציינה
את הפיכת האפרו־אסיאתים לגורם
בינלאומי ממדרגה ראשונה, הופגן שוב כי
צעדי ישראל מובילים לניתוק מוחלט ממחנה
זה. כמה מדינות אפריקאיות מוכנות לקבל
בשקט סעד וכסף מישראל — אך אף לא
אחת מהן מוכנה להזדהות בגלוי ובפומבי עם
ישראל בזירה המדינית. מעשיה של ישראל
— בדרום־אפריקה, באלג׳יריה ובאל־צחרה —
הופכים הזדהות כזו כמעט לבלתי־אפשרית.
אולי היה זה סמלי כי שבוע ספורטאי זה
נסתיים בידיעה ספורטאית ממש: ביטול
מישחק־הכדורגל בין נבחרות ישראל וגאנה,
שהיה צריך להערך ברמת־גן ביום־העצמאות.
הגנאים הודיעו שלא יבואו. הם עמוסים.

(המשך מעמוד )5

גורם רעיוני או דתי או פטריוטי
יכול להתיר את הקשר הפשוט,
הטבעי, העליון, כין אם ובנה, בין
אב ובנו.

יתכן, כמובן, כי בדברה על דעת־הקהל,
מתכוזנת המשטרה לדעתה שלה עצמה. יתכן
כי קצינים רבים במשטרת ישראל אינם רואים
את עצמם כשוטרי המדינה, אלא כשוטרי
היהדות, ואין ברצונם לבצע את צו
החוק הישראלי, כאשר עומדים נגדו נימוקים
(אמיתיים או מדומים) של שמירה על
ערכי היהדות, קיבוץ גלויות ונצח ישראל
לא ישקר.
כאשר מתגאה צמרת המשטרה בכך שהציבה
במיוחד שוטרים דתיים לפעולה זו,
בגלל כושרם המיוחד לפעול בסביבה הדתית,
הרי יש למטבע זה שני הצדדים. הצד
השני הוא כי דווקא שוטרים דתיים מושפעים
מפסק־דינו הבלתי־חוקי של הרב פראנק,
וכופרים בצדקת בית־המשפט העליון של
המדינה בפרשה זו.

כך או כך, מוזר כי המשטרה,

שאינה צד לפרשה ושאין לה שום
מעמד חוקי כה, הגישה כקשה
שלכאורה היתה צריכה להיות
מוגשת על־ידי הסב. נכונות זו של
המשטרה לעשות את מלאכת
הסב אומרת דרשני.

•כול להיות, כמובן, נימוק שונה לגמרי
לאי־רצונה המפליא של המשטרה למלא
את חובתה. דובר עליו לא פעם במסדרונות
ירושלים: הנימוק כי גילויו של הילד יביא
לאסון, למהומות ולהתפרעויות, אשר יאפילו
על מהומות השבת והבריכה המעורבת.

אין ספק כי המשטרה לא רצתה
למצוא את עצמה בלב התקוממות
של ציבור הקנאים, ועל כן קרוב לראי
בי לא שקדה למצוא את הילד.
יתכן גם בי גורם העומד מעל
למשטרה -גורם ממשלתי או
מפלגתי -רצה למנוע משבר שיסכן
את קיום הקואליציה בארץ,

ואת הכנסות השנור בארצות-הב-
רית.

ך* בקשה לכית־המשפט העליון ל(
| שחרר את המשטרה מחובת ההאביאס
קורפוס היא תקדים מסוכן, ואזרחי ישראל
יכולים לקורת כי בית המשפט העליון
יביע את דעתו על כך בצורה שלא תשתמע
לשתי פנים.
צמרת המשטרה עצמה גילתה את כל הסימנים
של מצפון בלתי־נקי. המפקח הכללי
של המשטרה — אדם הנושא באחריות אישית
בפרשה זו — סירב להסביר אישית
את החלטתו. הוא סירב אפילו לתת לעתו־נות
העתקה של בקשתו לבית־המשפט, בטענה
המחוכמת כי ״אין זה מן הנימוס לפרסם
את הבקשה לפני שבית־המשפט עצמו
הספיק לדון בה.״ מעולם לא נשמע נימוק
זה לגבי כל בקשה משפטית אחרת של
המשטרה.
מצפון בלתי־נקי זה׳ שנתן לכל תגובות המשטרה
גתן של התחמקות ומבוכה, הוא
מוצדק לגמרי. כי מבחינת הנוהל הסדיר
במדינת־חוק, המסקנה האמיתית מן המצב

היא חד־משמעית:
מפקח־כללי שלבו אינו שלם עם החלטת
בית־המשפט העליון, ואין מצפונו נותן לו
לבצעה — חייב להתפטר ולפנות את מקומו
לאדם שלבו שלם עם החוק.
מפקח־כללי הסבור כי אין זה נעים לבצע
את החוק בניגוד למה שנראה לו כדעת-
הקהל — חייב להתפטר ולפנות את מקומו
לאדם המוכן לשאת בקרבן זה.

מפקח כללי המגיע למסקנה בי
הוא ועוזריו אינם מוכשרים לעמוד
בתפקיד שביחרהמשפט העל יון
של המדינה מטיל עליהם -
תפקיד הקשור עם העקרון המקד
דש ביותר של מדינת־החוק -
חייב להתפטר, ולפנות את מקומו
לאדם המסוגל לבצע את החוק.
מאז ירש את מקומו של קודמו ביש-
המזל, נהנה המפקח הכללי של המשטרה
מיחס ציבורי חיובי למדי. מוטב שיחזור
בו בפרשה זו ויבטל את בקשתו המדאיגה,
תחת לאבד יחס זה.
חעולם חזה *117

במדינה
(המשך מעמוד )4
כאילו הצביעו נציגי הפועלים נגד ריפוד
המושבים באוטובוסים, מפני שהדבר מזיק
למוניות!״ טען שני :״פירוש הצעת־החוק
הוא שפועלי העיר ישלמו מכיסם סובסידיה
לקיום חקלאות /שהיא גדולה מדי לצרכי
הארץ!״•

פיתוח
מע שה ב ס דו ם
יצחק אורנשטיץ ואברהם בוטקובסקי לא
ידעו דבר על המאבק הנצחי בין מפא״י
לבין מפעלי משרד־הפיתוח. עניני המדיניות
הגבוהה לא עניינו אותם.
עניניהם היחידים עם הממשלה היו פשוטים
יותר: כשהציע להם משרד־הפיתוח להשקיע
30 אלף לירות בבנית מסעדת הפאר
הסדומית מפגש לוט, קפצו השניים על המציאה׳
גייסו את הכספים הדרושים. בידיהם
היה חוזה עם המשרד, שהבטיח לדאוג לבניית
המסעדה, להקים להם שני צריפי מגורים.
זמן קצר אחרי חתימת ההסכם היתד. המסעדה
מוכנה. כל תייר שהגיע לאיזור
ים־המלח הופנה אליה — דבר שנחשב בהתחרות
באכסניית־הנוער, השייכת למועצה
המקומית וזמפא״יית. ואז החלו צרותיהם של
שני בעלי המסעדה הקשישים: הם נתקלו
בקשיים שהערים לפניהם ראש המועצה המקומית
יהודה אלמוג.
כמעט ח ״כ. תחילת הסכסוך היתד, כבר
לפני שנה. השניים, שצריפי מגוריהם לא
נבנו עדיין, גרו באכסניית־הנוער הנתונה
לפיקוחו של אלמוג. כשחזרו באחד הערבים
אחרי העבודה, מצאו את חפציהם מושלכים
בפתח מערת־סדום, נדרשו לא לחזור
לאכסנייה.
מיד אחר כך הסתכסכו עם אלמוג פעם
נוספת: אורנשטיין, שנפגע קשה בתאונת-
דרכים, עזב את סדום, ואלמוג ניצל את
היעדרותו כדי לנסות לרכוש עבור המועצה
המקומית את מפגש לוט.
כשנכשל, הגיע השלב השלישי במלחמתו
של ראש המועצה נגד המסעדה: הוא סירב
לאשר אח בנית צריפי המגורים של שני
בעלי המסעדה, טען כי הם קרובים מדי
לסלעי־ההר. למרות זאת התיר להם לישון
באותו מקום, באוהלים מיושנים.
השבוע נפלו בעלי המסעדה קורבן לתכסיס
חדש של פקידי אלמוג: ערב חג־הפסח
גדוש האורחים, קיבל הטבח הראשי של המסעדה,
אלכסנדר סייער, פתק־מחלה מן החובש
המחוזי בסדום, נטש את מטבחו. שעה
ש־ 150 תיירים מילאו את מפגש־לוס עד
אפס מקום, מצא אורנשטיין את פייער עובד
במטבח אכסנייודהנוער של אלמוג.
נאנח השבוע בעל המסעדה, שמשרד־הפיתוח
לא דאג להגנתו :״אני כבר כל כך
בקיא במלחמה בין משרד־הפיתוח ומפא״י,
שאני יכול להיות חבר־כנסת.״

אנשים
מות הז קן
מאד,־ועשר שנים חי חסן אל־עיסא. כאשר
נולד היה בן למשפחת פלחים צנועה בכפר
קארה שבמשולש. במותו היה אחד הזקנים
המכובדים ביותר בין ערביי ישראל, שתכונתו
והשפעתו היו שם־דבר לא רק בכפרי
המשולש. השבוע, לציון 40 יום למותו, התכנסו
בכפרו קרוב לאלף אורחים, להשתתף
בסעודת האזכרה המסורתית ולעלות לקברו.
היה שם המושל הצבאי למחוז התיכון
סגן־אלוף זלמן מרט, היו שם מפקדי משטרה,
חבר־הכנסת מחמוד אל נאשף מטייבה
וח״ב־לשעבר שייך ג׳בר מעדי מהגליל, כהני־דת
ומשלחות מכל כפרי המשולש. הם נסבו
בדיוואן, חדר־האורחים הענקי, שממנו לא זז
כמעט חסן אל־עיסא בחודשיו האחרונים.
שורה של בני הכפר העבירה בשרשרת
מגשים אינסופיים של אורז, בשר ותבשילים
לכיבוד האורחים.
בין מנה למשנתה סובבו בין האורחים
סיפורי חייו של אבו יוסוף האגדי. אחד הסיפורים
שהוא עצמו אהב לחזור עליהם היה
סיפור גיוסו לצבא התורכי, וצאתו למלחמה
נגד הרוסים. הוא עבר את מחצית העולם
במסעותיו, וכאשר שב לכפרו, היה
כבר עטור הילה של גבורה, שלא משה
ממנו עד יומו לאחרון.
* הצעה שניה, מכוונת לאותה מטרה :
דרישתו של משה דיין למנוע בכוח בעד
בעלי רפתות פרטיות בסביבות הערים לייצר
חלב, כדי להגדיל את הרפתות במושבי־העולים
החדשים בנגב, באיזורים מרוחקים
אחרים, שם יהיה ייצור החלב יקר יותר.

הוא גם הצדיק את הילתו, במעשיו היומיומיים.
כאיש בעל־נסיון, הפך לבורר
ופוסק בין שכניו, והיה משכין שלום בין
משפחות יריבות. עד כי, בימי המנדט, הציעו
לו האנגלים את מישרת מוכתר כפרו —
מישרה שבאותם הימים היתד, מישרה של
ממש. אך חסן אל־עיסא דחה את ההצעה;
הוא העדיף לשלוט מאחורי הקלעים.
״אלחם כשודדים:״ היתד, לכך סיבה
נוספת: הוא לא אבה לשתף פעולה עם
האנגלים. כאשר היו השלטונות מבקשים את
התערבותו להשכנת שלום או להרגעת כפרי
המשולש, היה נענה .״לא למען האנגלים,
כי אם למען בני עמי,״ היה מסביר.
אבו יוסוף היה אחת הדמויות המופלאות
והמפליאות של ערבים גאים, שבשחר
ימיה של ההתיישבות הציונית בארץ האמינו
כי שתי התנועות הלאומיות — העברית
והערבית — •יוכלו למצוא ביניהן שפה
משותפת. כאשר יסד הבארון רוטשילד את
פיק״א והחל לבנות את פרדס חנה, היה
שבתאי לוי• ממונה על רכישת קרקעות מטעם

כל הזכויות שמורות

וו צ הי ת

• יחול שינוי יסודי כקו התעמולה של גמאל ערד אל־נאצר
כלפי ישראל, ההערה שהשמיע בהודו, על האפשרות של צירוף לפדרציה
מרחבית (יחד עם מחה קורדי והמחוזות הערביים) ,היתה כדור־נסיון לקראת
שינוי זה, שירגיל את הערבים למחשבה כי שראל היא עובדת קיימת, אך יאפשר
למשמיעיו להעמיד פנים כאילו הס מחסלים את ״הסכנה הישראלית על־ידי הפיכתה
לחלק בפדרציה, בה ישלטו הערבים.

• קו מתוף־יחסית זה יסתמך גם על ההצהרה האחרונה של
המרשל טיטו, פי ״הביכבוך הישראלי־ערבי מלוכה על־ידי
כוחות מבחוץ ״.על־ידי הטלת האשמה על כוחות זרים, אימפריאליסטיים
וסובייטייס, יקל על מדינאים ערביים לשנות בהדרגה את עמדתם הנוקשה, לדגול
בפתרונות חדשים. מכיוון שממשלת ישראל לא תקבל את הפתרונות האלה.
עשוי הדבר לשנות לרעה את האקלים הבינלאומי של ישראל,

• חיים גכתי עשוי לרשת את מקומו של משה דיין
כשר־החקלאות. אנשי איחוד הקבוצות והקיבוצים, העוקבים בספקנות אחרי
פעולותיו של דיין בתפקיד זה, מקוום כי זיין יעבור בבוא המועד למשרד
ממשלתי אחר, יותר פוליטי, יניח לגבתי, שהוא מומחה לחקלאות, ליזום
מדיניות חקלאית חדשה (ראה במדינה).

@ זהותו של המודיע האלמוני, שקיכל 20 אלך לירות תמד

שינוי ערכיבו
פיק״א. בין לוי לבין אבו יוסוף התפתחה
ידידות כנה. הידיד מכפר קארה רכש רבבות
דונמים מן המשפחות העשירות של
הסביבה, העבירם על אחריותו האישית למתיישבים
העבריים. הודות לו נרכשו אדמות
עין עירון, כפר פינס וכרכור. הוא
עשה זאת מתוך אמונה כי אפשר למצוא
שפה משותפת עם היהודים, ובי התנגשות
הדמים אינן אלא פרי הסיכסוכים האנגליים.
על כן, בפרוץ מאורעות ,1936 בודן זעם
הכנופיות במשולש בראש וראשונה נגד
אבו יוסוף ומשפחתו. חסן אל־עיסא בינם
את גברי ביתו והכריז :״הכנופיות אינן
נלחמות למען העם הפלסטיני, כי אם
כדי לשדוד ולבוז למען עצמן. אני ערבי
ווטני (לאומי) ואלחם למען עמי כמו גבר.
אבל כל עוד משתוללות כאן הכנופיות, אלחם
בהן. לא אתן יד לשודדים, אפילו בראשות
חג׳ אמין אל חוסייני!״
בכוד מאויב־לשעבר. בפרוץ מלחמת
העצמאות נעצרו כל נכבדי משפחת אל־עותמני
בידי העיראקים. כמה תושבים, בני
המשפחה היריבה, העידו נגדם כי שיתפו
פעולה עם היהודים י ובגדו באינטרסים הערביים.
המשפט התנהל בג׳נין ונשי המשפחה
היו נאלצות למכור את עדיהן כדי לשחד
את קציני הצבא ואת השופטים.
חסן אל־עיסא ואנשיו שוחררו, אך בשובם
לכפר מצאו את בתיהם הרוסים, דלתותיהם
ומשקופיהם שרופים. היה זה
מעשי ידי המשפחה היריבה, שהעידה נגדם.
הסבם שביתת־הנשק ברודוס העביר את
כפר קארד, לידי ישראל. חסן אל־עיסא, שנתמשך
בעמוד )*10
* לאחר מכן ראש עיריית חיפה.

דת הסגרת איש העסקים הנחשד בהעלמת מיליון ל״י ממם•
הכנסה, תתגלה כמשפט שיוגש נגד החשוד. סוד אחר הקשור בפרשה:
האיש שהוסגר תמורת 20 אלף לירות הוא שמואל גם, מנהל חברה לחומרי
נפץ. קרוב לודאי כי חלק מן המשפט נגדו יתנהל בדלתיים סגורות, בגלל עסקיו
המרובים של שמואל גם עם הממשלה.

• ״סולל בונה״ יהיה הקבלן שיבנה את כנץ הסוכנות
כתל־אכיג. כבר •עתה ברור שכמה מהקבלנים הגדולים ישלחו סכתבי־מחאה
לסוכנות, יתבעו לערוך מיררו סודי, שיאפשר להם להתחרות בסולל בונה.

9מעילי־העור עשויים להשתיק את הפעילות העצמאית
של תאי־הסטודנטים המפא״יים. צעד ראשון בכיוון זה נעשה על־ידי
שמואל אביעד, שתבע ממזכיר תא מפא״י בירושלים, מיכאל לינדנשטראוס,
להימנע מכל הדלפה עצמאית של פעולותיו לעתונות.

• אם תתלונן על חשבון־הטלפונים שלד, היה כמוה כי
יחובר בחשאי מכשיר־האזנה לקו שלך. מקרה אחז /בו הוזמן מתלד
נן בלילה לסדור הטלפונים ונדרש להכחיש את תלונתו, אחרי שהושמעו לו הקל־טות
של -שיחות אינטימיות של בנות ביתו, אינו יחיד במינו. מדוו־חטלפונים
טוען כי רק שיטה זו, שהיא עבירה פלילית בארצות אחרות, דרושה נדי להפריך
את התלונות מצד מינויים, שאינם יודעים כי עוזרותיהם ונשותיהם משתת־שות
בטלפון בהעדרם.
• עתץ־ילדים ישראלי ייוצא לילדי היהודים בעולם. תהיה
זאת, מהדורה אנגלית של אצבעוני, שעורב! מקווה להוסיף בצורה זו סוג
חדש לייצוא הישראלי. העורך מקווה כי חידוש זה ימצא חן לא רק בציבור
היהודי, אלא גם בציבור הכללי, נמנע לכן מלהבליט נימות ישראליות מובהקות.

• רוב התיאטרונים העבריים עומד בפני משבר כספי

מחודש. גם תיאטרונים מבוססים־לכאורה, אשר כמה ממחזותיהם האחרונים
היו מחזות קופה, יעמדו בפני קשיים כספיים ניכרים בשבועות הקרובים.
במיוחד יתקשה תיאטרון סמבטיון, ששתי תוכניותיו האחרונות נכשלו.

1עקת אמו של הילד אשד המשטרה מסרבת למצאו

*** ני פתים כישראל -וביניהם
רובצת תהום. האחד: דירה ישנה, דלה,
בתוך חצר צרה, בלב שכונת מאה־שערים
בירושלים. השני: דירה של חדר־וחצי, בתוך
שיכון עולים צפוף בחולון. במאה־שערים
גרים רב נחמן שטרקם ואשתו מרים. בחולון
גר אלתר שוחמכר ואשתו איטה.
איטה שוחמכר ( )32 היא בתם של מרים
ונחמן שטרקם. אך שני הבתים רחוקים זה
מזה במרחק העולה פי אלף על 70 הקילומטרים
המפרידים בין ירושלים וחולון. מפרידה
ביניהם תפיסת־עולם שונה: האב דתי
קיצוני, קנאי שרוף שחוקי המדינה חסרים
כל תוקף בעיניו. הוא חי בעולם הזוהר
והקבלה, האידיש והציפיה לבוא המשיח.
הבת שייכת למחנה ״החופשי״ של אזרחי
המדינה. היא עובדת במעבדה לצילום בתל־אביב,
משתדלת לא להתבלט מבין רבבות
המשתכנים בשיכוני העולים מסביב.
אך לא רק הבדלי התפיסה של שני עולמות
מפרידים בין הבת להוריה. בין שני
הבתים בחולון ובמאה־שערים, פעורה תהום
של שינאה לוהטת, שרשית, בלתי־מתפשרת.
שני הבתים נלחמים על נפשו של ילד
בן שמונה — בנם של איטה ואלתר שוח־מכר.
״החזירו
לי את יוסלה!״ זועקת האם שסו־עת־הלב
,״הוא בני, פרי בטני!״
״לא זו שילדה אותו היא האם,״ משיב

האב ,״אלא זו שחינכה אותו. ואנחנו חי-
נכנו את יוסלה — לא את!״
שינאת הבתים עברה על גדות הצינעה
המשפחתית, טיפסה בשלבי ההאשמות־הפומ־ביות
והחוק, עד הגיעה להכרעתם של שופטי
בית־המשפט העליון. במקביל, באותה
שעה שאימה ובעלה ביקשו את פסק־דינו
של הצדק הישראלי, פנה שטרקם אל הרב
הראשי הירושלמי פסח צבי פראנק, בבקשו
ממנו פסק־דין של הצדק היהודי.
הרב פראנק לא נקרא להחליט אם הילד
שייך לסב או לאמו — ועל כן גם לא
קרא את הצדדים לבירור. הסב פנה אליו
רק בכדי לשאול אם מותר ליהודי דתי למסור
ילד יהודי לאנשים שיוציאוהו לרוסיה.
על כך החליט הרב שלפי החוק היהודי
אסור למסור ילד לשמד — והבאתו לרוסיה
דינה כשמה החלטה זו, שכמובן אין לה
שום תוקף׳ חוקי, אינה מנסה אפילו לחקור
אם אמנם היתה כוונה להביא את הילד לרוסיה•
אילוניתנה החלטה זו של הרב
אחרי החלטת בית־המשפט העליון, הרי
היתה בחזקת בזיון בית־המשפט. אולם מאחר
שניתנה לפני כן, אין היא בזיון, אלא סתם
חודת־דעת חסרת תוקף חוקי.
השופטים פסקו את דברם — ושוב התנגשו
שני עולמות זה בזה.
קבע בית־המשפט העליון של מדינת ישראל:
על שטרקס להחזיר את הילד להוריו;
ולא — על המשטרה
למצוא את המקום בו
הסתיר הסב את הילד,
ולהחזירו להוריו.
קבע אב בית־הדין הרבני
של העדה החרדית:
״בהיות שר׳ נחמן שטר־

קם מעכב על נכדו יוסף
שוחמכר שלא להוציאו ל־חו״ל,
היינו שחתנו רצה לנסוע
עמו לארץ רוסיא ושם יעבידוהו מדת
ישראל כידוע, הנה על פי דין תורה מחויב
רח׳ נחמן שטרקס לעכב את נכדו שלא יצא
מארץ־ישראל, למקום שם גזור שמד על
ישראל — ובני־בנים הרי הם כבנים על פי
דין תורה — ומחויב בכל כחו לעכב שלא
יבא לידי שמד ויצא לתרבות רעה, וכל מי
שיכול לעזור לו בענין זה חובה עלי׳ לסייעו
בכל כוחו.״
טחנות הצדק החלו פועלות — בשני העולמות.

נשואי־פפפורט
ברוסיה
ך* משטרה ערכה חיפושים. הסבא ()61
| ן נעצר ושוחרר מיד מחמת בריאותו הלקויה,
ניידות משטרה פלשו לסימטות מאה־שערים.
התושבים החרדים הפריעו לבלשים,
בתיהם נפתחו כדי להסתיר את הילד המבוקש.
הפרשה הפכה להתמודדות בין עקרונותיהם
של שני העולמות — עד כי נשכח
שבין גלגלי הטחנות עמדה טרגדיה אישית
עמוקה, הטרגדיה של אם הזועקת להחזרת
בנה.

סיפרה השבוע איטה שוחמפר
לכתבי ״העולם הזה״ ,כאשר נודע
בי המשטרה הודיעה בפומבי על
כניעתה ללחץ של מאה־שערים
(ראה הנידון) וכיקשה מבית־המש־פט
העליון כי ישחרר אותה מן
החובה לחפש ולמצוא את כנה :

די גחמן שטדקס
מצדיק את מעשיו

נ* ם התורה היתר, מרשה לי להחזיר את הילד, הייתי מחזיר
ץ! אותו. אבל אני לא אלך נגד התורה. בן־גוריון באמת אומר
אין שום הבדל בין יהודי וגוי. אבל זה רק בן־גוריון החכם הזה
ומר. אפילו הגויים, שאיתם ישבתי בבית־הסוהר שש שנים בסיביר,
עו לראות את ההבדל בין יהודי וגוי. ביניהם היו אנשים משכילים
יידעו תלמוד, והם הודו שהיהודים הם עם נקי, הגון ומאוחד,
*ין ביניהם רציחות הרבה כמו שיש אצל הגויים. הוכחתי שבית־משפט
העליון אינו צודק כי הם הולכים לפי חוקי הגויים —
נגלים, מוסלמים ושאר גויים. בודאי שהייתי מחזיר את יוסלה
• ציוותה התורה. אבל לא אחזיר, כי הוא ילך לשמד.

י* משטרה לא רצתה להאמין שאביו רצה לנסוע לרוסיה.
) יש לי הוכחה. יש לי שתי בנות ברוסיה. הגדולה כתבה לנו
בעלה של בתי איטה, אמו של יוסלה, כתב לד, שתשלח לו ויזה.
צסיפרנו לו את זה הוא טען שאלה מכתבים שלי, שאני כביכול
זבתי בשמו. אז אשתי מרים ביקשה מהבת ברוסיה שתשלח לנו
נתבים שלו, כדי להראות לו את כתב־ידו. היא ענתה לי שקראה
; המכתבים שלו בבית ושרפה אותם, כדי שלא ימצאו אצלה.
נל היא כתבה לנו מה שהוא כתב. הנה מה שהבת כתבה לנו:
זמעו ותבינו אותנו. איטה ואלק לא התכתבו אתנו כל הזמן.
ן לפני כמה חדשים כתבו לנו איך שאתם חיים והמצב שלכם.
1כתבו שאתם חיים מנדבות וממה שהאנשים מביאים לכם מתנות
ניתה. שאת שלום דחפתם לישיבה בלוד והוא לא רואה את אור
יום. אלק כתב לנו שכואב לו כשהוא רואה לידו את ילדיו זינה

ויוסלה, ויודע שלא יהיה להם עתיד בישראל. הוא ביקש שנכתוב
למוסקבה בקשר אליו, ושאין לו חיים בישראל. איטקה כתבה כמה
מלים, שכשנתראה יהיה לה הרבה לספר על הארץ.״
הבת מרוסיה כתבה לנו שהיא נקראה למיניסטריון, ושם שאלו
אותה אם היא רוצה שהאחות והגיס יבואו. היא אמרה שאינה
מתנגדת, אבל בתנאי שיביאו גם את ההורים הזקנים שהם עצמם
הביאו אותם לארץ־ישראל.

* כץ שאני לא אוהב את אלק, אביו של יופלה. אבל זאת לא
^ הסיבה שאיני רוצה להחזיר לו את בנו. תמיד לא אהבתי אותו.
עוד כשנכנס אלינו הביתה בקזאכסטאן. שמעתי שהוא היה קומסו־מוליץ*
בפולניה ולא רציתי אותו. זה לא התאים לי, כי אני מתנגד
לדרך הזאת. הוא הריח שאני מתנגד לו והתחיל פתאום להיות אדוק.
היה מתפלל ביום זכרון בבית־הכנסת במקום, וסיפר שאביו היה
חסיד בפולין.
לידינו גר שכן צעיר שהכיר אותו, והתחיל לדבר על ליבי שאלק
הוא שקנו והגון, ואביו היה יהודי כשר. אמרתי שיתחתנו רק בארץ,
לא ברוסיה. אבל כשנגמרה המלחמה ורצינו לצאת מהארץ ידעתי
שהוא יוכל להוציא את כל המשפחה, אם יהיה נשוי לאיטה. הם
נרשמו כבעל ואשה. אבל הוא התחרט פתאום ולא רצה לנסוע,
אלא להישאר. אנחנו נסענו ללמברג, שם היינו עשר שנים ושם
נולדו הילדים לידינו.
שעלינו לארץ, הילדים היו אצלנו. לפני שנה נתנו להם את
הילד. אחרי פסח הודיעו לנו שנבוא לקחת אותו. במשך כל הזמן לא
הלכו אתו לטייל. כשחזר אחר כך לירושלים, אמר שהוא לא יודע
כבר אם יש לו אמא בכלל.
כשהיה בחולון, אחי בא פעם לקחת את יוסלה לבית־הכנסת.
כשחזר שאל את אביו, מה לא היה בבית־הכנסת. האבא ענה שהיה
בחדר קטן בבית־הכנסת. יוסלה הבין שהוא משקר. ואמר לו שהוא
היה גם בחדר הקטן ולא ראה אותו. בסוף הודה אביו שהיה עייף
ולא הלך לבית הכנסת. כשאמו היתד, באה לבקר אותו פה היה
אומר לה :״אמא, איך את הולכת כמו פרוצה, בלי שחזלים ובלי מטפחת?״
• חבר הנוער הקומוניסטי.

נתחיל בזה: אבי שונא את בעלי.
הוא שנא אותו מהרגע הראשון
שבא אלינו. היה זה עוד בימי
העולם השניה. זה עתה שוחרר אבי
משש שנות מאסר בסיביר, והוא החליט
לעקור מביתנו הקודם לקאזאכסטאן.
שם, בעיר קראגאנדה, הכרתי את אלק
שוחמכר, שהגיע לרוסיה כפליט מפולין.
הוא עבד בבית־מלאכה לחייטות, ובנשף של
ארגון הפליטים הפולניים במקום הכרתיו
והזמנתי אותו הביתה. הוא ביקר אצלנו,
והחלטנו לצאת יחד. סתם הסתובבנו, בלי
כתנות מיוחדות.
אבא הביט בעין זועמת על הידידות בינינו.
הוא היה אדם דתי מאד, וכדי להיות
דתי מאד ברוסיה צריך להיות בעל אופי
קנאי קיצוני. על כן לא מצא חן בעיניו
הבחור הזה מפולין, שלא היה יהודי פנאטי.
פתאום שינה אבי את יחסו. יום אחד,
ללא כל הסבר, אמר שאין לו יותר התנגדות
לכך שאלק ואני נירשם לנישואין.
רק מאוחר יותר הסתבר לי מה עמד מאחורי
השינוי הקיצוני: אבי האמין שאם אנשא
לאלק, תוכל כל המשפחה איכשהו לעזוב
את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל, בזכות
נתינותו הפולנית של בעלי. ובאמת, כך
בדיוק התייחס אבי אל אלק: כאל פספורט
— חיוני, אבל לא אהוב.
אבי כבר שכח את הטובה הגדולה הזאת
שהוא חייב לבעלי. הוא כבר גיבור גדול:
מצפצף על אלק, עלי ועל כל המדינה. אבל
לולא אלק, היה ממשיך לסבול ברוסיה עד
היום. בזכות בעלי יכולנו לנסוע לפולין
עם גמר המלחמה, ומשם להכין את עלייתנו
ארצה.

״זה היה יום שחור...״
ך* למכרג,פולין, חלה בעלי, והורי עלו
לרא שוני ם לישראל. תחילה קיבלו צריף
בבית־שמש, אבל כעבור זמן קצר מצא אבי
קשר אל החסידים של מאה־שערים, קיבל
מעט כסף מהסוכנות היהודית וקנה את החורבה
שהוא גר בה עכשיו.
אנחנו עלינו כחדשיים אחריהם. שיכנו
אותנו ליד נהריה, אבל שם לא היתה לבעלי
עבודה ועברנו לגור אצל אחותו של אבא,
בדירה של חדר־וחצי בחולון. היה צפוף
מאד. משפחת דודתי מנתה חמש נפשות,
ואנחנו היינו ארבע: בעלי, בתי זינה, יוסלה
ואני.
ואז עשינו את הצעד שהביא על ראשנו
לאחר מכן את האסון: לא יכולנו להידחק
כולנו בדירה הקטנטנה. לכן החלטנו למסור
את שני ילדינו לאמי, עד שנצליח להסתדר
בבית משלנו. רציתי, בעצם, להכניס אותם
לקיבוץ. אבל שלום, אחי, הלומד כיום בישיבה
בלוד, אמר שלא כדאי. כי בקיבוץ
רע מאד —.אוכלים טריפה ומתנהגים כמו
גויים.
זה היה יום שחור — היום בו שמעתי
לדבריו.
וכך עברו הילדים לבית הורי, ונשלחו
ללמוד במאה־שערים: יוסלה בחדר וזינה,
שהיא כיום בת ,13 בבית־ספר מיוחד לבנות.
אחרי חצי־שנה החלטתי להוציא את זינה
מאותו בית־ספר. לא רציתי שהיא תגדל
עיוזרת וסגורה. לא מצא חן בעיני שבארץ
היא לומדת אידיש ולא עברית. לבסוף הסכימו
הורי להעבירה לכפר חב״ד.

״אם תתגהגי כיהודיה פשרה...״
^ינ תיי ם קיפלנו שיכון בחולון, וכמו
^ ש סי כ מ תי עם אבי מראש, הודעתי לו
שאקח את הילדים בחזרה, עם גמר שנת
הלימודים. אפילו רשמתי אותם לבית־הספר
של המזרחי בחולון. אחי בא בעצמו לבדוק
את בית־הספר, לראות אם הוא מספיק טוב
— כלומר, מספיק דתי. הוא הסתובב שם,

י יי

בדק כל דבר ולבסוף פסק: זה כשר, אפשר
לתת לילדים ללמוד שם.
בגמר שנודד,-לימודים החזרתי את זינה
מכפר חב״ד. את יוסלה השארתי עוד אצל
הורי, כי בדיוק באותו זמן קיבלתי עבודה
בתל־אביב, וגם בעלי נכנס לעבוד כגזרן
בבית־חרושת לבגדים, ולא היה לנו סידור
להשאיר את שני הילדים לבדם בבית. אבל
שבוע לפני התחלת הלימודים נסעתי לירושלים,
לקחת את יוסלה.
הגעתי לבית הורי; יוסלד, לא היה שם.
״איפה בני?״ שאלתי.
״החבאתי אותו,״ ענה אבי.
לא הבנתי למר, הוא מתכוון .״איפה יוס־לה?״
שאלתי שנית.
״החבאתי אותו,״ השיב אבי שנית ,״לא
תראי אותו.״

הורי לשכנע אותו במלים רבות .״מה איכפת
לך?״ חזרו ושאלו ,״תשאיר את הילד
עוד שנה אצלנו.״
לבסוף נכנע, אבל העמיד תנאים: שיוציאו
אותו ממקום מחבואו כדי שנראה אותו;
שיוציאו אותו מהחדר שבו למד וירשמו
אותו בבית־ספר של המזרחי; ושבחופש יבלה
אצלנו. הורי הסכימו. אבל השעה היתה
שעת לילה מאוחרת, ואחי הבטיח חגיגית
לאלק כי למחרת יחזירו את הילד העירה
והוא יתחיל ללמוד בבית־ספר של המזרחי.
שוב נסענו לירושלים, לתדא אם באמת
מקיימים הורי את ההסכם. יוסלה לא היה
בבית, ואמא סיפרה לנו כל מיני מעשיות,
איזה תלמיד טוב הוא בבית־הספר. באיזה
בית ספר הוא לומד? זאת סרבה לגלות.

״אתה כמו היטלי!״
ך * גין $החופש הראשון ונסעתי להביא
י > את יוסלה אלי הביתה .״הוי באמת,״
קיבלה אמא את פני ,״בדיוק עכשיו יצא עם
הסבא. סעי לחולון. אני בעצמי אביא לך
אותו מחר בבוקר.״
היא לא הביאה אותו.
הפעם נסע אלק .״הוי באמת,״ אמרה לו
אמי .״יוסלה רק עכשיו נסע עם הסבא
לאיזו מסיבה מחוץ לעיר.״
הפעם כבר פקעה סבלנותו של אלק .״אם
לא תשלחו את יוסלה אלינו לחנוכה,״ הוא
איים ,״נבוא וניקח אותו בכוח!״
כמה משכנינו יעצו לנו לא לחכות עד
חנוכה, ולפנות מיד למשטרה. אבל לא רצינו
לעורר שערוריה ולעשות בושה להורים הזקנים•
איכשהו נסחבנו עד חנוכה, כשליבנו
מנבא לנו רעות. הרגשנו שאנחנועומדים
מול תופעה חולנית, לא נורמלית — אבל
מה יכולנו לעשות? בקיצור, הגיע חנוכה
— ויוסלה איננו. אלק הציע שניסע למאה-
שערים בלילה, אחר העבודה: אם אז לא
נמצא את הילד, פירוש הדבר שהוא לומד
ולא הוחזר לירושלים — ושאנחנו כבר לא
נראה אותו עוד.
לא מצאנו את יוסלה בבית. אמא אמרה

ן* אלתר (אלק) שותמכר בן ה־37
מקונן על רוע מזלו. למרות
שנאת הסב אליו, לא נוטר לו אלתר איבה.
הוא דיבר בשקט, כאילו דיבר על איזה
זבוב .״אבל באתי לקחת אותו הביתה. אתם
יודעים שהייתי צריכה לבוא היום לקחת
אותו הביתה,״ אמרתי. הורי הביטו בי בשלווה.
התחלתי להתרגז .״איפה יוסלה י
תנו לי את יוסלר ;,אני רוצה לראות את
בני!״
אבי צחק .״תראי אותו רק אם תזכי ותהיי
ראויה לכך. אם תתנהגי כיהודיה כשרה׳
בצורה שתמצאי חן בעיני, תוכלי להודיע
כמד, ימים מראש שאת רוצה לראות
את הילד ואז — אם ארצה — אראה לך
אותו.״
חשבתי שהעולם התהפך פתאום. מה פירוש
ההתנהגות המוזרה של אבי? יוסלה
שלי — למה לא יחזיר לי את יוסלה שלי?
אבי המשיך להסביר לי :״בית־ספר מזרחי זה
בשביל גויים!״ הפעם כבר לא דיבר בשלווה.
הוא צעק בקול רם :״לא אתן לך שתעשי
מיוסלד, גוי! אחזיק אותו אצלי, ורק אם
תזכי, תוכלי לראות אותו. ככה זה, וככה
זה יהיה!״
ניסיתי לדבר אליו בהגיון, לעורר את רחמנותו,
לצעוק עליו, לבכות. שום דבר
לא עזר. הזקן אמר את שלו — וזהו זה.

״חולון -עיר ש 7גויים...״

•זרתי לכעלי וסיפרתי לו. הוא הבין
| 1מיד את הענין. הוא ידע שאבי שונא
אותו ושהתנגד לנשואינו. הוא הבין שעכשיו
מצא הזקן דרך לקלקל את נשואינו.
תיכף למחרת בבוקר הוא נסע לירושלים
ודרש את יוסלה. הוא מצא את אבא רוגע
ושקט, כמי שכבר החליט משהו ולא איכפת
לו כלום.
אבא ניסה שיטה חדשה עם אלק .״מה
איכפת לך שהילד יישאר עוד קצת אצלי?״
שידל אותו ,״אתה הרי יודע שחולון היא
עיר של גויים.״
אלק לא רצה לריב עם אבי. כשחזר,
אמר לי :״לא רבתי איתו בחוץ־לארץ, למה
שאריב איתו כאן, בארץ הקודש?״ תחת
זאת ניסה להסדיר את העניין בדרכי שלום.
הוא פנה לדודתי, אחות אבי, ביקש שתשפיע
על אבי שיחזיר את הילד. היא סירבה להתערב•
אלק
1ם ע שנית לירושלים, ושוב ניסו

הנו וחבת

יוסלה שוחמכר ואחותו זינה, כפי שצולמו לפני ארבע שניט,
בטרם עלתה המשפחה לישראל. זינה היא כיום בת .13 זינה
בוכה כשהיא מתבוננת בצילום, מסרבת להאמין כי הסבא אינו׳ רוצת להחזיר להם את אחיה.

תגלה לנו מיד איפה יוסלה, עליה ללוות
אותם למשטרה. היא העדיפה ללכת. למשטרה
מאשר לפתוח את פיה.

״זהו שקד! שקד!״
ך• שעה שחקרו את אמי במשטרה, הו־
—1פיע לפתע אבי. הוא נראה מודאג, כי
חשש שאמי אולי סיפרה משהו. עיניו נתקלו
באלק, שישב מן הצד. הוא הרים את
מקל־ההליכה הכבד שבידו והנחית אותו בכח
על ראשו. אבל אלק זז ברגע האחרון והמקל
נפל מידי אבי .״הוי! רופא!״ הוא התחיל
לגנוח ,״הביאו לי רופא!״ אבל השוטר
ענה שאדם אשר יכול להכות בכח כזה
אינו זקוק לרופא.
לבסוף, אחרי שדיברו ודיברו עם כולנו,
הודיעו לנו השוטרים שאינם יכולים לעשות
שום דבר, בלי הוראה מבית־המשפט. פנינו
לעורך־דין והגשנו בקשה לצו־על־תנאי נגד
הורי, שיחזירו לנו את יוסלה.
אבא בא לבית־המשפט. אבל אתם חושבים
שעשה עליו רושם מה שאמרו לו? הוא
כרך את ידו מסביב לצוזאר, ואמר שאפילו
אם יעשו לו ככה לא יחזיר את הילד.
הייתי כבר מטורפת. איפה נשמע שאם
אינה יכולה לקבל את בנה? עשיתי נסיון
אחרון לדבר אל ליבו ונסעתי אל הורי לבדי,
בלילה. הם רק צחקו ממני. ישב שם מכר
שלהם, שהראה לי עתון באידיש, שם כתוב
כי אבא מקריב את חייו על קידוש השם.
״איזה מין בת את, שהבאת אותו לידי זה?״
שאל אותי. כמעט הכיתי אותו.
במשפט הופיע אבא עם המצאה חדשה.
שהוא לקח את הילד, כדי למנוע מאיתנו,
כביכול, להחזירו עמנו לרוסיה. זהו שקר!
שקר! אנחנו לא התכוונו מעולם לחזור לרוסיה•
זוהי סתם עלילה שטנית של אבי.

נואשה מהמשטרה שתמצא את
1ילדה בלי הסכמת אביה. אותו
היא שונאת כיום בגלל מעשיו האנזרייס.
שהוא לומד באיזו ישיבה, וקשה להגיע אליו.
אבא קם וצעק אל אלק :״בחלום תראה אותו,
אתה שומע? בחלום! רק אם תזכה ותוכיח
את עצמך ראוי לכך, אז אולי בעוד חמש
שנים ארשה לך לראות או תו ...אתם לא
יכולים לעשות לי שום דבר!״
עיניו נצצו, ופניו היו מעוותים בשינאה.
היה ברור ששום דברי הגיון לא ישפיעו
עליו. עזבנו את הבית ופנינו ישר למשטרה.
השעה היתד, קרוב לחצות. השוטר התורן
רשם את כל הפרשה והזמין אותנו לחזור
למחרת בבוקר.
למחרת הסיעו אותנו בניידת למאד,שערים.
כשאמי ראתה את השוטרים, נעשה
לה לא טוב. אבל היא אמרה שאינה יודעת
איפה יוסלה. אחר־כך התחילה לקלל את
אלק .״היטלר! אתה כמו היטלר!״ צעקה
עליו. וזאת לאדם שסבל מהיטלר לא פחות
ממנה, ושאיבד את בל משפחתו בידי הנאצים.
השוטרים
התערבו ואמרו לה שאם לא

אבל על עלילה מטורפת זו נסינו להשיב
בהגיון. למרות שיוסלה הוא בננו, ואיננו
חייבים שום דין־וחשבון לאיש על מה שאנחנו
מתכוונים לעשות איתו, מסרנו לאבי
התחייבות בכתב שלא נוציא אותו מהארץ.
רק שיתן לנו לראות אותו — אם הוא חי,
אם הוא בריא.
היינו מוכנים לעשות את הכל, לתת חינוך
דתי ליוסלה, אפילו הלכנו עם אבי
לשני רבנים, שהוא מכיר. הם שמעו את
שנינו. לבסוף שאלתי אותם :״תגידו, של
מי הילד?״ הם אמרו שהוא שלי, וכי זכותנו
לקבל את הילד. אבל גם הם לא יכלו להשפיע
על אבי.
שמעתי שהרב פראנק פסק לטובתו של
אבא. איפה הצדק היהודי? מדוע לא שמע
קודם את שני הצדדים, לפני שפסק לטובת
אבא? אילו שמע אותנו, היה רואה שאנחנו
צודקים, לא הזקן! אבל הוא לא קרא לנו
אפילו. האם זה דין תורה? האם כך אומר
המוסר היהודי — ל?!רוע בן מאמו?
חוץ מפסק־הדין של הרב פראנק, היה עוד
דבר שנתן לאבי מרץ להילחם בחוק. שבועון
דתי, המופיע במאה־שערים ונקרא דער
אידישע ליכט, זאת אומרת האור היהודי,
הדפים שני דברים לטובת אבי.
אחרי שסיפרו לי מה היה כתוב שם, אני
חושבת שצריך לשנות את השם של העתון
מהאור היהודי לאפלה היהודית. אם אנשים
שכותבים עתון ושולחים אותו גם לחוץ-
לארץ, מרשים לעצמם לכתוב בצורה כזאת
נגד הורים של ילד שנחטף, נגד המשטרה
ונגד המדינה, בלי שעושים להם שום דבר,
אז אני כבר לא מתפלאת מכלום.
העתון כתב על שיחה שכאילו היתה ביני
ובין יוסלה ושמישהו שמע אותה והביא
לעתון. אותו איש שמפחד אפילו לחתום את
שמו, כותב כאילו שמע איך שאני מתחננת
בפני יוסלה ושואלת אותו אם זהו כיבוד אב
ואם שלימדו אותו. יוטלו־ ,עונה שאסור לי
לדבר על כיבוד אב ואם מפני שאני בעצמי
לא שומרת על המצודה הזאת ואני אשמה
כאילו שהמשטרה ממררת את חיי אבי ואוסרת
אותו. יוסלה גם אומר לי, כמו שכתוב
בעתון, שאני עוד אבין פעם שמה שעשו
איתו ומה שהוא בעצמו הסכים לעשות היה
צודק.

״לא נותרו לי דמעות...״

הסבתא

מרים שטרקס 62 היא
מבוגרת בשנה אחת מ-
בעלה, עומדת בכל כוחה לימין הבעל.

כשיו אפסה תקוותנו. כל זמן ש־המשטרה
ערכה חיפושים, עוד ניחמנו
את עצמנו. האמנו שבמדינת־חוק סופו של
הצדק לנצח. אבל הנה באה המשטרה עצמה
ואומרת שאבי וחסידי מאה־שערים חזקים
יותר מן החוק. האמנם ככה זה? האמנם
שנאתו העיוורת של זקן עקשן תתגבר על
החלטתם של שופטים, על המשטרה, על חוקי
הטבע?
אינני יודעת אם אראה שוב את יוסלה.
לבי כבד בי כמו אבן. אפילו דמעות לא
נותרו לי. רק ריקנות גדולה אופפת אותי.
כל פעם שאני רואה ילד ברחוב, אני צריכה
לצבוט את עצמי כדי לא לבכות, כדי לא לצרוח
כמו מטורפת באמצע הרחוב :״בני,
איפה בני? החזירו לי את ילדי!״

כמדינה
מ תו ך ג דיון

1יוגב:

״יכו? ,אפוא, טי שרוצה להצדיק שאי־ת
ש? התפשטות טריטוריאלית בכל
ני נימוקים אחרים. הנימוק החקלאי
אי איננו עומר בפני המציאות. גם
1נצווה לקלוט עוד שניים או שלושת
ליו! נפשות, נוכל לספק את תביעו-
הם למזון מז הקרקע העומדת לרשות
;ודינה היום. כי קרקע הוא ערד קבוע
וגבל בשטח הרועמים רק מבחינה פית.
במובן העיבוד החקלאי הוא גמיש
יתן להרחבה ניכרת גם על־ידי הגדלת
בולים ונם על־ידי תיכנו! הגידולים
וחזור, אשר יאפשר ניצולו כמעט כל
ות השנה, ללא ריווח זמן ניכר בין
מול לגידול. ביתם ליבולים יכולה
מש דוגמה החקלאות של ארצות־רית.
ובתיכנוז הגידולים אפשר למצוא

פת בעיקר בי פן
(מתוך המאמר :״חקלאות
מעבר לרומנטיקה״)

ירי אבנרי:

״אין ישראל יכולה לסבול שעל גבולו־ה
ייערכו כוחות צבאיים נדולים, בצו־המאפשרת
התקפת פתע מתואמת. מן
שמדי היווצר מערד עויין כזה, תגבר
טייה לשבור אותו בעוד מועד, אפילו
ן בטחון או נם סיכוי סביר שמערד
ה אמנם ינוצל להתקפה על ישראל.
ב זה עלול לנרום למחזוריות כמעט
ועה של מלחמה אחת בכל שלוש עד
ש שנים
(מתוך המאמר :״הדוקטרינה
הצבאית של צר,״ל״)

•יאד רגב:

״אם תאליז דעת הקהל את השלטון
תר על הטיית מי הירדן לננב, להסכים
צל מים אלה בצפון המדינה, תיווצר
לי האפשרות שמחיר המים באר׳ו לא
שלא יעלה, אלא או־ יירר. דבר זה
8נ, אם נצליח להחיות את תכנית
ין המקורית. שכן בניגוד לכל מפעלי
שקייה בארץ, הצורכים כוח, הרי
!קיית הגליל המזרחי והעמק המזרחי,
י תכנית מיין, שייצר כוח, ולכן תוכל

פק מים זולי ם״...
(מתוך המאמר :״המוביל
הארצי — לגרעון נצחי״)

(המשך מעמוד )7
התקרב כבר לגיל 100 שנה, היה כבד־תנועה
ובנו הבכור אבו רושדי היה צריך
לשאת בחלק ניכר של העול המעשי. אך עד
יומו האחרון ממש, היה האב חכמו המוכר
של המשולש.
כאשר עלו השבוע האורחים על קברו,
ונציג אחר נציג השמיע דברי הספד, בלט
במיוחד גבר צעיר, לבוש חליפה אפורה
מהודרת שניהל וריכז את כל טכס האזכרה.
היה זה בן אותה משפחה יריבה,
שבדרך זו ביקשה לחלוק כבוד אחרון
למי שהיה אויבה הגדול.

מנגנון
ע בו דהנוספת
שליטם האמיתי של 1200 עובדי הדואר
ביר־שלים אינו המנהל הכללי של המשרד
חיים בן־מנחם, גם לא ח״ב מפא״י ומזכיר
מועצת פועלי הבירה משה ברעם. השלטון
האמיתי נתון בידי חבורה קטנה של חברי
ועד־ר,עובדים, שבראשה עומדים יהודה בי־ברשטיין
ושלמה מרגלית.
במשך חמש שנים חילקו ביניהם שני השליטים
את התפקידים: ביברשטיין האדמוני,
ששערותיו הלבינו ב־ 35 שנות עבודתו בארץ׳
דאג לאינטרסים של מפא״י בין עובדי
הדואר; מרגלית, הלבוש־תמיד בחליפות מהו
דרות, אותן הוא מקבל מקרוביו בארצות־הברית,
זכה לטובות הנאה כספיות.
אהרי הנזיפה, עדיה. כבר לפני שלש

מה גדסרשביתתיוס!

דה הזאת היא עבודה נוספת. אילו הייתי
מחלק עתונים בין עובדי הדואר, גם כן
הייתי דורש תשלום נוסף. שהרי במקום זה
יכולתי לשבת בחדר שלי במשרד, ולא
להתרוצץ.״

**ערוריות פנימיות של קיבוצים
׳* /מגי עו ת רק לעתים רחוקות מאד לעמודי
העתונות. כי את בעיותיו פותר הקיבוץ
בעצמו. הועדות השונות ואסיפת החברים
קובעים מה ייעשה בכל מקרה, והחלטות
אלר, מחייבות את כל החברים, בכל ענין
וענין.
לא כך קרה השבוע בקרית־ענבים!,הקבוצה
הותיקה בהרי ירושלים. האסיפה הכללית
החליטה כי דויד זיו חייב לעזוב
את המשק — והגבר הקשיש ( )64 סירב
לעשות זאת. הוא הרחיק־לכת עוד יותר:
פתח בשביתת־רעב וניגש לגייס לצידו דעת־קהל
מחוץ לקבוצה.
זיו התחתן לפני שנה וחצי עם חברה
קשישה של הקבוצה, שהתאלמנה. כעבור
שלושה חודשים החליטה ריבה שפירא ()55
כי אינה רוצה לחיות יותר עם בעלה החדש.
אך זיו לא חשב בשל כך לעזוב את
ביתו הנוח, בשיכון הותיקים של הקבוצה.
הוא טען כי מגיעות לו זכויות חברתיות
וכלכליות, גם כגרוש.
תגובת הקבוצה היתר, נמרצת וקיצונית.
מצד אחד עמד זיו הקשיש, וממולו כ־600

דרכי אדם
אבא גוריו בשבונהמחלזד
מהנץ החמה עד שקיעתה, יושב אפרים
פריש מרותק אל כסאו בפתח צריפו שעל
חוף הים, מול בריכת השחיר, תל־אביב.
מלבד הילדים המתקהלים סביבו כדי לשמוע
את סיפוריו, אין איש ניגש אליו במשך כל
היום. רק לעת ערב, כשהוא רוצה להכנס
לצריפו העלוב, הוא קורא אליו את אחד
העוברים ושבים כדי שיעזור לו להכנס.
כי אפרים פריש בן ה־ ,60 הוא משותק
לחלוטין בחצי גופו השמאלי. בצריף, בין
חורבות של רהיטים, הוא מחכה לבוקר. במשך
יום תמים הוא אוכל מצה אחת או
כוס תה שמביא לו איזה שכן רחמן. אולם
כמעט כל היום הוא בוכה.
עד לפני שנתיים היה עוד כוחו של פריש
במתניו. הוא היה צלם רחוב, שמצא את
פרנסתו בשפע זה שלושים שנה בצילומים
על חוף הים. בחורף היה נוסע למקומות
הקיט ומוסיף גם שם לחסכונותיו. אולם
במשך שלושים שנה לא עזב אפרים פריש
את צריפו הקטן בשכונת מחלול מול חולות
הים. רוב תושבי השכונה התחלפו, רק הוא
נשאר. כי אבא פריש חם ך את הכסף לילדיו.

עגב׳

(ן ילין־מור:

,הנסיון מוכיח מעל לכל ספק, כי
ן אנו יכולים להפיק שום תועלת
עמדת מדינתנו בקוטב מנונד לכל
!ר עמי המרחב. דרד זו מובילה לת־
.ות, שאחת מהן עלולה ליהפר לקט-
ת. אנו מעוניינים ברווחתם של הע־פ
השכנים, בעליית רמת חייהם, לא
ות משאנו מעוניינים ברווחתה של
ומה העברית. האינטרסים של כל
צות המרחב זהים בקוויהם היסודיים,
־ השנאה והאיבה, שיחלפו. להדגיש
החולף בלבד ולהתעלם ממה שעתיד
•ות יסור קיים — זה גרוע מפשע,
שטות. פירושו שיעבוד הנצח לצרכי

(מתוך המאמר :״תאונות דרך:
ביבשה, באויר, ובים״)

ושכר שלם:

אד בעצם יש לחשוש לדבר המור
בה יותר — שמר בן-גוריון הפד את
־נותו האינטלקטואלית, הברוכה כשומה,
קרדום לחפור בו, אמצעי להג!
הפרסטינ׳ה האישית שלו, בלי ש־יצדיק
זאת.
ישגהאינטלקטואלי
מר — בדנוריו! זוכה לשבחים
.ערצה עלשום עצם העובדה שהוא
יין באפלטון ובבודהא, ולא על שום
זר מהפכני ומעמיק שיצא מתחת ידו
צאה מעיון זה. העובדה שהציבור
פעל מכד היא בעצם תעודת עניות
בור, שכן אין שום רבותא כעיון
־לטון ובבודהא, אלא אם כן מביא
ון לידי תוצאות חשובות. כל אדם
:יל ראוי שיעיין באפלטון ובעוד
:ה הרבה ספרים, ושום פרם אינו
ע לו על כד, פרט לתואר ״טשכיל״.
יש לתלות את הקולר בראש המס;
על שהרשה לטנננוני־הפרם וטת
ל בורות ופרובינציות זו של הציבור,
לו דורש זה כוח רוחני יוצא מגדר

(מתוך המאמר :״למדנות
במקומה ובשעתה״)

עז עצמן:

בד נדל אותו דור ומספריו מתור התות
למהות עצמו, מתור זיוף ואונם
זיים, שקוע בעולם של מושגים שחוג
תו של הסופר צומצם דראסית לתהום
של התיישבות צעירה, הגנה ו״הב•
־ טנוייסת״ ,התחום שזכה לנושה
האידיאולוגית ניבט אלינו מכל
מנים והסיפורים האלה עולם נערותי
י, עולם שרמת הרגשות והבעיה שלו
1של תנועת נוער. במקום בעיות
שם ויכוחים על בעיות; במקום
וות ותשוקות — דיבורים על רגן
ותשוקה ותיאור סנטימנטאלי, יל־י,
של יחסים ארוטיים; במקום גפן
— ״טיפוסים״ .המבהיל שבכל
ול הספרותי הזה היא האדולסצנ-
ת הבוסרת וחוסר הכנות הפנימיות
(מתוך המאמר :״המלחמה
בסיפורת העברית״)

}זכירה בכד וז\2יגגן\2ים

נפה פריש מדידים כפתח צריפו
כל דיכפין — חוץ נזאבא
שנים הציע מרגלית לעובדי הדואר הצעה
מפתה: לרכוש בעזרת הועד מקררים. הפרט
שהועלם מידיעתם של מפקידי הכספים: חברי
הועד דאגו לגבות מכל קונה 50 לירות דמי־טירחה,
על אף העובדה שהעיסקה נעשתה
במסגרת עבודתם.
התוכנית לא יצאה לפועל. סוחר המקררים
הסתבך בחובות, נגד מרגלית הוגשה
תלונה לנציבות שירות־המדינה. התוצאה:
הוא נאלץ להחזיר את הכספים שגבה מעובדיו,
נדרש להפסיק את פעילותו הכספית.
מיד אחרי קבלת המסקנות התערב משה
ברעם בפרשה. הוא העביר חוזר מיוחד מטעם
מועצת הפועלים הירושלמית, דרש מועד
העובדים להפסיק את הנוהג, לפיו משמש
הועד מת1זך מסחרי בין העובדים והסוחרים
למיניהם. אך מה שנראה לברעם נכון, לא
חייב את מרגלית. הועד המשיך למכור לעובדיו
תנורי־חשמל, נקניקים ועניבות. ומרגלית
קיבל, חודש אחר שננזף, העלאה בדרגה.
אחוזים פרטיים. לרוע מזלם של עוב־די־הדואר,
לא הסתפק מרגלית בהצלחתו
המסחררת. בעזרת תומכו, ראש־הועד ביבר־שטיין,
המשיך בעסקיו. שטח פעילותו החדש:
הוא קיבל מעירית ירושלים זכיון לגבות
מ־ 1200 עובדי הדואר את מיסיהם העירוניים,
לנכות מהם ס 30/לכיסו הפרטי.
הרודח הנקי 3000 :לירות בשנה.
שאלו השבוע אחדים מעובדי־הדואר הירושלמי,
במכתב שניסחו אל נציבות שרות
המדינה :״מדוע מסכימה נציבות שרות־המדינה,
שהפקיד שלמה מרגלית יעשה בשעות
העבודה רוזחים נוספים? האם ידוע
לנציבות כי רבים מאיתנו חוששים לשלם
את המיסים בצורה ישירה לעיריה, היות
וקיים פחד מפני נקמתו של מרגלית?״
גובה־המיסים לא התרגש מן הטענה :״אמנם
אני עושה את גביית המיסים בשעות
העבודה,״ הודה מרגלית, כשטבעת זהב
נוצצת על אצבעו ,״אולם בכל זאת ד,עבו־

לא רוצה למות ברעב: כשהתחתן
בנו הבכור יהודה, לפני עשר שנים, קנה לו
פריש הזקן דירה בת חדר וחצי בצפון תל־אביב.
כעבור שנים מספר, כאשר בתו הגדולה
הגיעה לפרקה, הוא קנה לה גם כן
דירה, בת שני חדרים וחצי, אף היא בצפון
העיר. בתו הקטנה עברה לגור עם הגדולה
ואבא פריש האלמן, נשאר לבד.
אולם׳הוא היה שמח בחלקו על שהצליח
לסדר את בניו. יום אחד לפני כשנתיים חלה
פריש לפתע וחצי גופו השתתק. הוא שכב
למעלה משנה וחצי בבית־החולים עד שהרופאים
מצאו אותו חשוך מרפא. בתו הגדולה
לקחה אותו אליה. בעלה, מיכאל פינקוס,
חבר קואופרטיב תובל לייצור כלי אלומיניום,
היה עתה אדם מבוסס. היתר. לו מכונית
פרטית אפילו. אפרים פריש היה
סבור שעתה הגיעה השעה בו יגמלו לו
בניו על שעזר להם להסתדר בחיים.
אולם כמו בספורו המפורסם של באל־זאק,
אבא גוריו, לא כך היה. אחרי שבילה
שלושה חדשים בבית בתו, כשהוא מרותק
למיטתו, החליט אפרים פריש, כי אין
לו יותר מקום שם. בניו הזניחו אותו,
סרבו לתת לו אוכל, לטפל בו או לקחתו
לרופא. טען פריש :״אני לא רוצה למות
אצלם ברעב. מוטב לי למות בצריף.״
הוא חזר לצריפו, שבינתיים נפרץ וד,חפ־צ־ם
נגנבו מתוכו. שם המתין לחסדי בתו
הצעירה שהיתר, מביאה לו אוכל לפעמים.
בנו ובתו הגדולים שכחו אודותיו לגמרי.
ערב הפסח הם באו לבקש אותו לחגוג
עמם את ליל הסדר. פריש הסכים .״לא
מפני שרציתי לאכול, אלא כדי להתרחץ
באמבטיה.״ יחד הם ישבו סביב שולחן
הסדר, כשהם• קוראים בכל רם :״כל דיכפין
יתיי ויאכל!״ אולם למחרת זרקו הבנים
את אביהם החולה וד,משותק מהבית.
(המשך בעמוד )18

חברים. כתב העולם הזה, שביקר במקום,
מדווח :
ד,אוירה בקבוצה, המונה 180 חברים, רגועה•
חברי הקבוצה משוחחים ביניהם על כל
ענין חשוב, פרט לפרשת זיו. בשיכון־הוותי־קים,
צעדים אחדים מביתו של זין _ איש
אינו יודע, כביכול, היכן הוא גר. אחד הוותיקים
מיתמם :״מי זה זיו בכלל?״
בשביל העולה אל בית־ההבראה של קרית-
ענבים מהלכים להנאתם נופשים שבאו מן
העיר. מישהו נזכר בשיר החלוצי הישן :״הוא
בא לקיבוץ, רוצה לאכול /מוצא לו אשה,
שוכח הכל.״ איכשהו כולם מרגישים שהשיר
אקטואלי במקום זה. בכל זאת איש אינו
מטריח את עצמו לרדת אל חדרו של זיו,
להיכנס בעובי־הקורה.
ליד חדרו דל־הריהוט של המתמרמר ניצב
שומר־ראש: יהושע מלכין. הוא אינו מתיר
לאיש לצלם את המקום .״עיזבו את זד״״
הוא מבקש. תפקידו הבלעדי הוא לבודד את
הגבר לבוש־הפיז׳מה.
זיו נמצא על המרפסת, מטאטא אותה. ה־נקיון
חשוב עבורו יותר מכל דבר אחר.
על שולחנו מונח ספר תנ״ך בעל אותיות
זעירות, משקפים מוטלות לידו. איש מחברי
הקיבוץ אינו מדבר אליו. מי שעושה זאת,
מסכן את מעמדו.
קרוב לחדרו גר יהודה בן־אברהם׳ כסוף-
שיער, מוותיקי הקיבוץ. שטף־דיבורו מהיר,

ת צל ס! ״

של השובת, חנמנה על וותיקי הקבוצה, שהופקד
על ביתו של זיו, לשמור על בידודו. המוחלט.

שד וויו זיו(שמאל) נגד הקבוצה הרוצח
מטובל במשפטי אידיש. פניו נעדרים חיוך,
והוא מרבה להשתמש בתנועות־יד נמרצות
כדי להסביר את בוונותיו. הוא מחרים את
זיו׳ אינו מוכן להתווכח עם השובת המרדני.
כדי להציב את דעות זיו מול עמדת
בן־אברהם, איש הקיבוץ, צריך לשמוע את
דבריהם אחד ליד השני:
זיו ג את מרבית חיי הקדשתי עבור
היהדות והשפה העברית. כבר 30 שנים
שאני מורה לעברית ולספרות, בעיקר לספרות
מקראית. אני בקיא בכל הפירושים
וההסברים לספר הספרים, ואף־על־פי שאני
יהודי דתי, הריני מתעמק גם בפרשנות
החדישה. בגלל כל אלו סבלתי רבות בחיי.
נולדתי באוקראינה, וישבתי שנה וחצי
בבית־הכלא בגלל סעיף 58 של החוקה הסובייטית.
זה סעיף של קונטר־רבולוציונר.
זה היה שנה לפני מותו של סטאלין.
דן־אברהם: זהו זה, ועל כך אני
תמיד נוהג לספר את הבדיחה האכזרית,:
מדוע סטאלין מת בזמן שזיו ישב בבית־הכלא?
כיוון שאפילו הוא לא היה יכול
לסבול את העקשן הזה.
זיו: מתנהגים אלי כפי שנהגו בי בכלא
הקומוניסטי. אפילו גרוע מזה: היחס אלי

גירשתי אותה ברבנות. אך לא סיימתי
עדיין לספר על מה שקרה בתקופה הקצרה
של שלושה חודשים, לפני חג הפסח בשנה
שעברה, כשהיינו עדיין נשואים. אני לא
רציתי לשלוט בה. אלא שזה טבעה של
אשה: כיודן שלא שלטתי בה, החליטה היא
לשלוט בי. ולזאת לא הסכמתי! אמרתי לה
כי ברגע בו תנסה לדרוס את גאוזתי
אתקומם נגד כל מזימה נגדי!
בף אכרהם: ריבה שפירא שלנו לא
רצתה כלל להשתלט על הזקן. פשוט לא
יכלה לחיות אתו, ולכן עזבה אותו. בנקודה
זו אני רוצה לומר משהו למען
האובייקטיביות: לחובתה של ריבה יש
לומר, כי איננו מבינים כיצד יכלה להתחתן
עם זיו, לפני שלמדה להכירו היטב, ובידרה
לעצמה מי הוא בעצם. זה היה משגה
פזיז מצידה.
זיו: קיצורו של דבר — בתקופת הנישואין
נכנסתי לגור בחדרה, לימדתי כיתה
של מבוגרים וקבוצה של תלמידים נחשלים.
כולם היו מרוצים ממני. אפילו אחרי
מה שקרה, אמר לי חבר המזכירות ליר,
שדיברו אודותי בקיבוץ דברי־שבח רבים.
עבדתי כל הזמן. היה פה ילד אחד, מגמגם
ומפגר בלימודים. לקחתיו אלי ואחרי שלו־שה־ארבעה
שיעורים השיג את בני כיתתו,
והיה ככל האחרים. כך עבדתי ללא הרף.
כן־אכרהם: לא דובים ולא יער. זיו
היה טפיל, שאכל על חשבון הקיבוץ. במשק
אחר כבר היו מסלקים אותו מזמן.
כשאני הייתי חבר תל־יוסף, עוד בימים
ההם, סילקו חבר אחד בצורה פשוטה. הראו

אינו טוב מיחסם של הגרועים שבאנשי העולם
התחתון, הגנגסטרים הנוראים ביותר.
הם כמו פושעים! ואני יודע מה־ הם פושעים,
שהרי ישבתי עמם בבית־הסוהר.
כ ף אכר הם: כך הוא חושב עלינו, על
ראשוני המתיישבים בארץ. ואפילו שלח מכתבים
אל (עורך דבר) חיים שורר ולזלמן
רובאשוב (שזר) בנוסח הזה. שאנחנו מנוולים.
אבל הם ידעו את האמת וצחקו. רק
המשטרה לא יכלה לנהוג כמוהם מבחינה
חוקית, וכשהוא שלח אליה מכתב, הם
באו הנה לחקירה. איזה בושה, משטרה ב־קרית־ענבים!

י ו: רגע אחד. לפני זה קרו עוד הרבה
דברים. עזבתי את רוסיה ועליתי לארץ.
באתי לישראל לפני ארבע שנים, ומיד
קיבלתי עבודה במדור להנחלת־הלשון במש-
רד־החינוך והתרבות. היתח לי משכורת
אקדמאית, והרווחתי למחייתי יותר מ־300
לירות לחודש.
בן״אכרהם: זה כנראה נכון.
זיו: ואז, במסגרת עבודתי נתקלתי בנערה
מקרית־ענבים, שהיתר. זקוקה לעזרה
בלימודים הריאליים. אף־על־פי שאני לא
מן רה למתמטיקה, באתי כל ערב־שבת לקיבוץ
כדי לקדם אותה בלימודים, והצלחתי
היתד, רבה. במשך הביקורים שלי בקרית־ענבים
היכרתי את האשה, זאת ריבה שפירא,
שהיתר, אלמנה ואם לשלושה ילדים.
ב״ אכר ה ם: נכון, אלמנה שבעלה
נהרג במלחמת השחרור.
זיו: היכרנו איש את רעותו ועל הפרק
עלתה אפשרות של נישואין. הייתי
זהיר, ידעתי את ההבדל שבינה לביני.
אני, למשל, שמרתי מצוות והיא היתד,
חופשית. אך דבר זה לא היה לי למכשול.
הסברתי לה: לא איכפת לי אם את נאלצת
לעבוד בשבת במטבח. אולם איני מסכים
שתשקי את הפרחים ליד ביתנו, ביום זה.
או: אני מתנגד להבעיר את המים החמים
ביום השביעי אך אם יבוא בנך וירצה
לרחוץ פה את גופו — זכותך לחמם
עבורו את המים. קיצורו של דבר, הייתי
סובלני כלפיה.
כך אכרהים: אבוי לסובלנות הזאת! אנחנו,
חברי הקיבוץ הוזתיקים, ראינו מה
ערכה. מיד אחרי שנפרדו, התחיל זיו
לרוץ אחריה עם מטאטא ולזרוק אותו בהלולא
הזהרנו את צעירינו שלא יפגעו בו-
לרעה, היו עושים בו שפטים.
זיו: דבר לא עשיתי לה, ועד היום
אני מוכן ורוצה לקבלה בחזרה. על פי
החוק הדתי היא עדיין אשתי, כיוזן שלא

לו את הדרך לשער, החזיקו אקדח מאחור
ואמרו לו: אם תסתובב — תיירה. והוא הלך.
זיו: איני יודע על כך. אולם מה שחשוב
הוא מה שקרה אותי בקרית־ענבים.
יום אחד באה האשד, וביימה מריבה בינינו.
הכל היה כדי שאפייס אותה. .החלטתי
שלא אתן את עצמי מרמס בידי אשה.
סירבתי לפייס אותר, והיא עזבה את החדר.
מאז התחילו צרותי: שני בניה באו יחד עם
כמה צעירים כדי לכופף את ידי, ולקחת
את מעט הבגדים שהבאתי עמי. בעיקר הצטיין
בנה צביקה, שהתנגד תמיד לנישואים
בינינו. היו לי עשר פיז׳מות, אולם הוא
והצעירים לקחו שמונה מהן והשאירו לי
רק שתים.
בן־אכרהם: עלילה! עלילה, אני אומר
בכל האחריות! הצעירים באו לקחת את
כל חפצי אמם ונתקלו בהתנגדותו של
הזקן. לא גנבנו ממנו שום דבר.
זיו: שתקתי על החפצים. המשכתי את

זעם

״אין תשובה!״

אפרים בן־חיים, סירב להסביר מדוע לא חיכו
בהטלת הסנקציות נגד זיו עד לסיום המשפט.

היי כרגיל. אך עבותדי הופסקה. לא נתנו
לי ללמד. במקום זה בא אלי המזכיר
בן־חיים ואמר לי כי עלי לעזוב את הקיבוץ.
לא רציתי. זה היה בלתי־צודק.
מדוע שאעזוב בגיל זה את הקיבוץ? כיצד
אסתדר? מי יקבל אותי לעבודה אחרי
שנטשתי את עבודתי במשרד־ד,חינוך? לכן
סירבתי לנטוש את הקיבוץ.
בן ־ אכרהם: זיו שכח כנראה את עקרונות
הקיבוץ. .אנחנו חברה החיה חיים
פנימיים. וחברה קטנה מן הסוג שלנו, אינה
חייבת לקבל לתוכה אנשים, שאינם רצויים
לה. מדוע שתושב תל־אביבי לא יסכים להכניס
את זיו לביתו? מדוע קיבוץ קרית־ענבים
צריך לסבול מן האיש, שאף אחד
לא רוצה לשבת על ידו בחדר־האוכל או
במסיבות ש$נו?
זיו: זה שקר מוחלט. רבים אוהבים
אותי פה. אני הבחנתי כבר ברבים אשר
נוהגים לברך אותי באמירת שלום בדרך
כלל, ורק כשבן־חיים עובר לידם הם מפחדים
ממנו ומתעלמים ממני.
כףאכרהם: לא נכון, הרי אסיפת־חברים
כללית אישרה פה אחד את סילוקו
של המשמיץ מהקיבוץ.
זיו: לא. פשוט לא יתכן. ישנם פה
רבים שחייבים לי תודה. דעו לכם אנשי
קרית־ענבים, שאינכם יודעים את הסוד
השמור ביני לבין מעטים שביניכם: עד
לפני שלושה שבועות התקיימה פה מחתרת!
בחשאי באו אלי עשרות מכם — ובעיקר
בניכם הצעירים — כדי ללמוד דבר תורה
ולהתקדם בלימודים! הם רצו את המחתרת
הזאת וביקשו ממני להמשיכה. מבלי שאיש
ידע על כך!
בן ־ אברהם: ידוע לי, שאשה אחת
הביאה לו אוכל בהסכמתנו, אחרי שדרשנו
מזיו לא להופיע לחדר־האוכל. זה הכל.
זיו: לצערי, נחנקה המחתרת הלימודית
באיבה. לפתע הפסיקה חברת־ד,קיבוץ
להביא אוכל לחדרי. נאלצתי לחיות על מים
וסוכר בלבד. נחלשתי. תחילה החלטתי לקיים
שביתת־רעב. אבל עד מהרה נוכחתי
שטעיתי. הם רצו להרעיב אותי, שהרי
אחרת לא היו חוסמים בפני את הכניסה
לחדר־האוכל, ואחר־כך לא היו אוסרים
להביא לי מעט מזון לחדרי. לבם לא היה
מתרכך נוכח הרעב. לעומת זאת הרגשתי
כי דעתי הולכת ומתערפלת עלי יותר ויותר,
איני יכול לחשוב ולהגות. כדי למנוע זאת
התחלתי לשתות מים עם סוכר. כי יותר
משאני ירא את המוות, ירא אני את השגעון.

בךאברהם: זה סתם רעש והגזמה כמו
תמיד. אבל אפילו אם הטענות האלו נכונות,
מדוע אנחנו חייבים להחזיק אותו? מדוע
על חשבוננו, ולא בתל־אביב? הצענו לו
לעזור לו במציאת שיכון ועבודה. מה הוא
רוצה שנעשה לו — ביטוח סוציאלי?
זיו: זה הגרוע שבכל. הם רוצים לגרש
אותי, לתת לי עבודה זמנית. ומה אעשה
אם יפטרו אותי? אל מי אלך להתלונן, וטי
יקשיב לי? מי יקבל אותי בגיל זה לעבודה?
לכן לא אצא מכאן חי! מת, גופתו המתה
של זיו תוצא מכאן, אך לא זיו החי יעזוב
את המקום!
כן ״ אכרהם: שטויות. אנחנו מחכים
לפסק־דינו של השופט, לפניו מתקיים דיון
בתביעתנו לפנות את זיו. אני חושב כי
פם ק־הדין יינתן בעשירי למאי, ואז נראה
כיצד ייאלץ זיו לעזוב את המשק.

** ד כאן הטענות והתשובות, עמדת
=3/היחיד שיצא להילחם נגד קיבוץ שלם
ועשיר. רק שאלה אחת נשארה בלתי פתורה:
מדוע סגר הקיבוץ את רשת המים׳
והחשמל של זיו, נגדו מתנהלת כבר למעלה
משנה מערכה כבדה, דוקא חודש ימים לפני
פסק־הדין של השופט? מדוע לא חיכה עוד
זמן קצר?
השיב מזכיר קרית־ענבים, אפרים בן־חיים:
״על שאלה זו אינני רוצה להשיב תשובה!״

״נושה!

י׳ אמר יהודה בן־אבר־הם,
שהצטער על
הופעת המשטרה בקוית־ענבים, כתוצאה
ממכתבי הזוועה שכתב זיו נגד הקבוצה.

״רכל
ן \ ת ם לא צריכים להגיד לי
הפעם אני יודע בעצמי מה ש
לומר. אתם מבסוטים. יש לכם א!
אילו טענות, אבל אתם מוכנים
אותן. אני יכול לתאר לעצמי אין
יושבים בליל הסדר, שותים כוס
ואומרים: לחיים׳ לחיי הנצחון על יו1
אחר כך אתם מלקקים את עצמ
ונהנים: דפקנו אותם! וכשהפולקה
עוף עוד בתוך הפה אתם נהנים:
היד, קשה מאד. הוצאנו את הנשמז
אבל מה, זה היה כדאי. סידרנו או
אני יודע, ככה זה תמיד אצלכם.
חרת מפסידה אתם אומרים: לעזא
הפסידו! אבל כשהנבחרת מנצחת:
נצחנו. אתם לא חושבים שהטבע שלכם[
אבל שיהיה לכם לבריאות. לי לא ד
השנה. קניידלעך לא הספקתי לאכו
הבן שלי שואל ארבע קושיות לא
אבל באמת שאינני כועס על אף אח
סוף, בשביל מי אנחנו עושים את
בשבילנו? בשביל מי אנחנו שוברים׳
ורגליים, מבזבזים את השנים הטובח
והורסים את העצבים א־ם לא בשביל
אני מקווה שהיה לכם חג שמח, ב

מזכרת מכנין

יומיים אחרי שחזרה נבחרת ישראל לארץ, הופיע כוכב
:נבחרת, החלוץ רפי לוי, כמשחק קבוצתו, מכבי תל־אביב,
גד מכבי פתח־תקוה. הוא הבקיע את השער הראשון
:דקה השלישית (תמונה למעלה) ,נפצע כהמשן* המשחק

כונית זינקה במהירות בלילה מש!
ער הכניסה של נמל־התעופה בלוד.
עבור דקה כבר דלקו בעקבותיה שורת
סוניות, שצופריהן רועשים ואורותיהן מ0נ־דים.
בכביש המוביל מלוד לתל־אביב
תפתחה רדיפה לילית מטורפת, כשהמכו־ו
ת הרודפות מנסות להדביק את הבורחת.
לבסוף הצליחה אחת המכוניות הרודפות
השיג את הנמלטת. היא עקפה אותה, ד,מ־זיכה
בדהרה עוד כמה מאות מסרים ונערה
לרוחב הכביש, כשהיא חוסמת את
;מעבר. לא היתה ברירה. המכונית הלכודה
עצרה גם היא.
מתוך המכונית שחסמה את הכביש קפצה
וחוצה קבוצת אנשים, הקיפה מיד את המונית
שנעצרה. בהבעה מאיימת .״מה אתם
וצים?״ שאל הנהג .״אנחנו רוצים לראות
ת רפי לוי!״ היתה התשובה.
הנסיון שנערך בערב פסח האחרון, עת
זרה ארצה נבחרת הכדורגל של ישראל,
מלט את החלוץ המרכזי רפי לוי הביתה,
בלי שהקהל ירגיש בו, בא בזאת לסיומו.
ברגע בו ירדו הכדורגלנים מכבש המטוס
קיפה אותם חבורה ענקית של ידידים
:ני־משפחה, להם ניתנה גישה למסלול.
לפי אוהדים אחרים, שויתרו על סדר פסח
די לחזות בשחקנים החוזרים, עמדו מרחוק
המתינו. מפיותיהם פרצו קריאות קצובות

~ 1 2יי

בהתנגשות ברוטלית עם אהרונוב (משמאל, בתמונה למעלה)
ואיבד את הברתו. כתמונה התחתונה הוא נראה שוכב
מחוסר־הכרה, כשהוגש מטפל בו. רפי חזר להכרתו רק
כעבור כמה שעות, לא זכר היכן וכיצד נפצע כמשהק זה.

של שמות השחקנים. השם שחזר ונשמע
בתכיפות היה :״ר־פי ל־וי! ר־פי ל־וי!״ לוי
עצמו היה חיוור ונרגש .״הם יהרגו אותי!״
הפליט באזני קרוביו שחיבקו ונישקו אותו,
בהיזכרו בקבלת־הפנים שנערכה לנבחרת
אחרי שחזרה ממשחקי אליפות אסיה בהודו.
אז כמעט קרעו אותו ואת בגדיו מהתלהבות.
הפעם הצילה את המצב מכונית כיבוי שניצבה
ליד המטוס. רפי הושכב מאחורי
תא הנהג, והמכונית חלפה בדהרה על פני
המעריצים הנלהבים, מבלי שיראו את אלילם.
אולם הם המשיכו להמתין לו ביציאה
מאולם המכס. רפי לוי הוצא, שלא כרגיל,
מהכניסה הראשית, שם חיכה לו רק אחיו
שהובילו למכונית בה המתינה משפחתו.
במאוחר תפסו המחכים כי נפלו בפח. הזריזים
שבהם עלו על מכוניותיהם ומיהרו
לרדוף בעקבותיו .״תנו לנו רק לראות
אותו, הרי רק בשבילו באנו לכאן!״ התחננה
אשה מבוגרת למדי, שנתלתה על דלת המכונית.
רפי רק חשף בחיוך טוב־לב את
שיניו הצחורות, כולו נרגש, והמכונית
זינקה הביתה.

עולמו הפרטי של רפי

ארב עי ם ושמונה שעות לאחר אותו
\ * ערב בו ביטאו אלפי משוגעים־לספורט

והביא לנצחו!

רפי לוי מתפרץ לשער הנבחרת היוגוסלבית,
במשחק הגדול בו הבקיע שני שערים
ישראלי גדול. מימינו נראה שלמה נהרי.

ן* ש דבר אחד שאני רוצה שיהיו
1לפני שניגש לעצם הענין. זה עני
נגשות שלי עם סאנדי. אני יודע
עפו כל מיני סיפורים על מה שה׳
ובינו, אחרי המשחק וההפסד באתו!
אנשים שהיו מעוניינים לפרסם אח
ולנפח אותו. סיפרו כאילו בגללי
מאנדי את הארץ, אחרי שהעלבתי
לא חשבתי לספר על זה. היחסי
ובין מורי ורבי מאנדי הם עכשיו 0
בן לאבא. רצינו לשמור על כל ה!
משפחה. אבל אחרי שהכריחו את
במסיבת עתונאים לספר מד, קרה, אני
שגם לי מותר לעשות זאת. ובכן,
המשחק באתונה אסף מאנדי את
ניתח את משחקו של כל אחד ואו
היו השגיאות. כמובן שגם לי היו
שעשיתי ומאנדי העיר לי עליהן.
את זד, כמובן מאליו שמאנדי יעש:
אחר־כך, בין החברה, ניסיתי קצו
לות את המוראל והתלוצצתי. אמרתי
שיו אפשר יהיה להפוך את הלוח,
פסח להכניס את יום כיפור. מאג
לא יודע עברית. אבל סיפרו לו את ז
לא היה במצב־רוח בשביל בדיחות; ,
התרגז מזה, ואמר משהו כמו ״א
לעשות שום דבר בישראל.״ היה מי
את זה לסנסציה. אבל בינינו זה נגנ
באותו יום. באתי אל מאנדי לחדר 1
שוב ידידים ושכחנו מה שקרה.
עכשיו לעצם הסיפור. יש כיום עוד
אנשים המאוכזבים מזה שהפסדנו נ*
אני לא חושב שהם צודקים. לא ה
שום סיכוי לנצח במסע הזה גם א
וגם את יוגוסלביה. לפי התכנית

את הערצתה של המדינה כולה לא
בשתי בעיטות העלה את הגאוה ה
בישראל לאחד משיאיה, שכב רפי
מיטה צחורה בבית־החולים בילינסון!
תקוה, כשהוא מחוסר הכרה.
משך כמה שניות נעצרה נשימתם שק
בארץ, כאשר שודרה הידיעה שהאי׳
שעות מעטות קודם לכן שימש מוק
רצתם, נפצע קשה בתחרות כדורגל
מזעזוע־מוח. רק למחרת רוזח לרבי
שר התברר שרפי לוי שב להכרו
הזעזוע הוא קל בלבד ותוך ימים
ישוב רפי לאיתנו.
אולם חדר המחלקה הכירוגית בקו:
ביעית, בו שכב רפי בחברת עוד?
לים, לא נרגע. הוא המה במשך כל
משעות הבוקר ועד הערב, היתד, מע
למאמיני דת הכדורגל במדינה, שנה
הפסק כדי לברך את רפי ולאחל לו
לא רק ראשי הכדורגל, חבריו או ב
פחתו, אלא גם מכרים שהיה לו עמ
מקרי בלבד, או סתם אלמונים, היו
עולים לרגל.
״אתר, לא מכיר אותנו, אבל אנחנו
אותך,״ היו אומרים לו ,״באנו לא
החלמה מהירה.״
הצעיר השחרחר והחייכני בן ה־!2
את עצמו לפתע במרכזה של התעניינו!

אודוו

ה ט נו שי ם

מנצחון. אבל היתנים התאוששו, השת וניצחו.
הקהל שלהם דתקא די פייר. מזכיר
את הקהל שלנו. כשאנחנו הבקענו את הגול,
אף אחד מהם לא הוציא הגה. אבל כשהם
הכניסו, הקהל קפץ כמו משוגע. הם גם
לא שכחו לצעוק לכמה שחקנים שלהם בוז.
גם מבחינה זאת זה מזכיר את המצב
שהיד, פעם בארץ — שלא השחקן הטוב
נכנם דתקא לנבחרת. היתנים האלה, למשל,
צעקו כל הזמן שהמגן הימני שלהם נכנס
לנבחרת כי הוא עובד אצל מרכיב הנבחרת.

אפילו•
ז לכם

ש אי־

:ישנות שאתם אחת
זלביה.
הדג
זל הה,

ממש,

שהנכהם
:חנו
שונה?

סדר
ואת
|מעתי.
סוף־

סטריפטיז?מען המוראל
שעזר ליוונים לנצח אותנו, לנד

שלנו
?1אז

;רום

ברור,
ההת־בארץ
ביני

היו הדבר יעזוב
ותו.
ביני
חושב אחרי
וברה, מה כיאות קחתי זאת.
להע־שעב־ מקום עוד הוא הוא
!פשר
)הפך
עוד
:שינו
גרבה יזו!. לנו יוון
בענו

!ומית

:פתח־
בבוית שרק
להע־
־סובל
כא־וכי
מספר

הרי

)בוע, מכה ללא

ולמה.
משקשר

:ירים

התמונה שצולמה בשעת התקפה יוגוסלבית על השער הישראלי, נזראה
1 1 4 .9 1שמץ מהמאמץ שהשקיעו הישראלים. לעומת, שחקן יוגוסלבי אחד, שבעה
ישראלים. משמאל לימין: מויססקו, טיש (מאחוריו) ,אמר, מנצ׳ל, סטלמך, בנבנישתי ולבקוביץ.
אמנם לנצח את יוזן ולהפסיד בכבוד ליגוס־לביה.
אבל מה יש, האם זה לא הרבה יותר
יפה שעשינו את ההיפך? לדעתי זה הרבה
יותר נעים לנצח את יוגוסלביה ולהפסיד ליוון
מאשר לנצח את יוון ולהפסיד ליוגוסלביה.
באנו ליוון עם מצב־רוח טוב. קבוצת ה־עתונאים
שנסעה לפנינו עוד הגבירה את
מצב־הרוח. הם סיפרו וכתבו שראו את
נבחרת יוון משחקת, ואין לה בכלל סיכויים
נגדנו ושבכלל אנחנו מנצחים על

מאת

היוונים אינם נופשים
ף */ו ,0אז התזמורת ניגנה את שני ה־
1/המנונים וכולנו עמדנו דום. הם דווקא
לא התבלבלו בחתקווה, אבל הם ניגנו את
זה כל כך ארוך כאילו לא ידעו איפה הסוף.
אני לא רוצה לעשות לכס רע על הנשמה
ולחזור לתיאור מהלך המשחק. אבל אם

שייע גדור

בטוח. כבר למחרת בואנו הלכנו לאימון
במגרש הזכור לי היטב מהמשחק בשנת
.1953 המגרש דווקא נראה טוב.
מה שלא היד, כל־כך טוב היה המלון
שבו שמו אותנו. היוזנים האלה, כשבאו
לארץ נתנו להם את אכדיה ולנו נתנו את
סורינה — מלון אמנם חדש אבל בסביבה
מחורבנת, סביבה של בתי־זונות ודברים
כאלה. אני לא יודע אם היתר, להם כוונה מיוחדת
ליוונים, אבל את החברה זד, הרגיז.
הכל היה טוב ויפה, עד למשחק עצמו.
היינו בטוחים בעצמנו וגם היוונים. הם
קנו את כל הכרטיסים, ואפילו בשוק השחור
אי־אפשר היה להשיג. בא איתנו הבן של
איוניר כדי לראות את המשחק, והוא לא
יכול היה להשיג כרטיס. אז הלבשנו אותו
חולצה של שחקן והוא עלה איתנו למגרש
בתור השחקן ד,־ 17 של הנבחרת. זה קצת
בלבל את מאנדי, שלא היה יכול לתפוס

אתם מעוניינים לשמוע את דעתי על המשחק,
בבקשה. ובכן, לי יש קצת יותר נסיון
משלכם אז תאמינו לי: ליוזנים הגיע נצחון
במאה אחוז. לא רק משום שאנחנו היינו
גרועים, אלא שהנבחרת היוונית, ששיחקה
נגדנו ביתן, היתה הרבה יותר טובה מהנבחרת
שלנו, גם כשאנחנו לא משחקים גרוע.
ידוע לכם בטח הפתגם הקלאסי באידיש:
״אלע יתנים האבן די זעלבע פונים!״ (לכל
היתנים אותן הפנים) .ובכן, הפעם לא רק
שליתנים היו פנים חדשות לגמרי מאלה
שאנחנו רגילים להכיר, אלא שהם לא היו
יוונים בכלל.
דתקא אנחנו הבקענו בגל ההתקפות שלהם
את השער הראשון, כשנגחתי ממסירה של
סטלמך את הגול הבינלאומי הראשון שלי
שאני מבקיע בראש. לא היינו רחוקים אז
* יוון באידיש פירושו טיפש.

מן המגרש -לכלא

ף, למשל, היה בשנת ,1956 כאשר
רפי לוי שירת בצבא. קבוצתו, מכבי

טוף. כשאיש אחד הראה רק ארבע אצבעות
רצו החברה לנשק אותו פשוט, אבל בטוף
התברר שהוא עשה זאת מפני שרייתה לו
אצבע חתוכה ביד.
מאנדי נתן לנו כמו תמיד הוראות באיזו
צורה לשחק. לי, למשל, אמר שכקיצוני
שמאלי עלי לשחק לא רק על הקו אלא
להכנס גם לעמדת המקשר, כדי שיהיה לי
יותר שטח לקבל כדורים.
המשחק התחיל. המזל הגדול שלנו היה
שרפי לוי הבקיע גול כבר בדקה הראשונה.
זה היד, כאילו שהתחלנו לשחק עם גול
אחד פור. כל החברה קיבלו פתאום מרץ
כזה, ושיחקנו לא ברמה יותר גבוהה אלא
בהרבה יותר הקרבה. עד היום אני לא יודע
מאיפה לקחנו את הכוח לכך, אבל היינו
בכל מקום. כשהתקפנו, התקפנו עם חמשה
חלוצים. כשירדנו להגנה, היו כמעט כל
החלוצים בהגנה. לא היתד, כמעט פעם שהיה
כדור עם יוגוסלבי לבד. תמיד היה
יוגוסלבי ושניים משלנו.
נכון שהיוגוסלבים היו יותרטובים. אבל
יחידים. הם שלטובמרכז השדה בתור והשליטה שלהם בכדור היתה יותר טובה.
אבל כמשחק קבוצתי אנחנו שיחקנו יותר
טוב, וזאת הסיבה שניצחנו.
כשחזרנו למלון לא היו מלצרים שיגישו
לנו אוכל. הם התביישו להתקרב לשולחנות
שלנו, כי לפני המשחק הם רק עשו
לנו מספרים כמה גולים נחטוף. אפילו הע־תונאים
שקודם ליכלכו אותנו, נעשו פתאום
החברים הכי טובים שלנו.

* !,רות שהיו יותר טובים, הם השופטים.
שני שופטי־הקו היווניים עשו לנו בדיוק
מה ששופטי־הקו בארץ עושים לקבוצות
זרות. והשופט האיטלקי יכול מזמן להיות
קליינט טוב לד״ר טיכו בירושלים. לא רק
שהוא אישר את הגול הראשון שלהם שלא
היה גול, אלא שהוא קיפח אותנו הרבה
פעמים. אבל אנחנו לא יכולים לבוא בטענות
אליו. סוף־סוף הוא אישר לנו ברמת־גן
במשחק נגד רוסיה גול שגס כן ספק
אם היד, גול. הוא פשוט טיפוס כזה.
הפסדנו. לא בכינו, אבל היינו מדוכאים.
פחדנו שעכשיו, אחרי שנחזור עם שני הפסדים
ארצה, ישחטו אותנו. מה שהרגיז
אותנו במיוחד היו העתונאים. למחרת קיבלנו
את העתונים מהארץ ושני עתונאים, דב
גולדשטיין ממעריב וישראל פז מעל המשמר,
כתבו דברים שלא היו ולא נבראו. הם
ביקרו קשות כל שחקן ושחקן והתנקמו בנו
מכות וגם רספקט
על שקילקלנו להם את הניחושים שננצח
את יתן. כמה מהחברה כבר חשבו שאין
להם מה לחזור ארצה. רציתי לכתוב לאשתי ך*י יוגוסלכים עשו לנו מסיבה, כמו שן
1עושים אחרי כל משחק. עם נאומים
שתשלח את החפצים שלי, ואשאר באירופה.
וברכות ומתנות. לחולצות העבודה של פולמזלנו
ידע מאנדי להציל אותנו ממצב״
עלים שחורים שקיבלנו במתנה מהיוונים
הרוח המחורבן שירד עלינו. לקחו אותנו
למועדון סטריפטיז, שם התפשטה רקדנית הוספנו כדים מקריסטל וסמלים יוגוסלביים.
אחת כמעט לגמרי. אבל למרות שהיא אבל כל הזמן חשבנו איך לחזור יותר מהר
מתפשטת שם כל יום היא עוד לא יודעת הביתה. אף פעם לא רצינו לעזוב את חוץ-
לעשות את זה לבד, והיא ביקשה מהחברה לארץ כל כך מהר כמו הפעם, ודדדקא הפעם
לעזור לה קצת. מה שמעניין הוא שכאשר קרו פנצ׳רים.
ביקשה אותנו להוריד לד, את הגרביים ידע
בדרך חזרה חשבנו כל הזמן איך אליהו
אברהם בן־שלום, המתרגם של מאנדי, איפה הנביא יאכל לנו את המנות והיין שהכינו
בדיוק נמצאות הביריות שלה. אפשר היה על השולחן בשבילנו. אבל לא תיארנו שיהיה
גם מישהו שיאכל את פירות הנצחון
להרגיש שהוא כבר היה שם קודם.
טיילנו קצת ביוון והתאמנו, ונסענו ליו שלנו בבלגראד. העתונים היוגוסלביים חילקו
גוסלביה. קבלת־הפנים שעשו לנו היוגוס לנו את כל השבחים. והם לא עשו זאת
מטעמי נימוס. הם גם נתנו נקודות לשחקני
לבים העלתה לנו בכלל את המוראל. הם
קיבלו אותנו בכל הכבוד. ההבדל בין קבלת־ הנבחרת שלנו, לפי משחקם. ואילו כאן
פנים זו לקבלת־הפנים שעשו לנו באתונה בארץ נמצאו כמה עתונאים שחושבים שהם
הוא כמו בין יום ולילה. הם הכניסו אותנו מומחים יותר גדולים מהיוגוסלבים ומבינים
במלון הכי יפה שיש להם בכלל, מלון יותר ממאנדי עצמו, והפכו את כל הסדר.
מטרופול, ואז הרגשנו כבר כבני־אדם.
אולי בגלל זה יכלו שחקני מכבי פתח־תקזזה,
איתם שחקנו יומיים אחרי שחזרנו,

גו? אחד פור להתיחס אל שחקני הנבחרת בזלזול כזה,
ולנסות לשבור להם את העצמות. את רפי
** לינו למשחק בהרגשה לא־כל־כך הם חיסלו. אבל אלי, צריך להגיד, היה להם
טובה. ברחוב הראו לנו האנשים כל דווקא רספקט. כל פעם, אחרי שנתנו לי מכה
הזמן חמש אצבעות, סימן לחמישיה שנה או הפילו אותי, הם נתנו את היד.

נית, שספק אם כדורגלן כלשהו זכה לה
לפניו. שמו הצטרף לגלריה המפוארת של
שמות כוכבי כדורגל בארץ כמו נויפלד,
ברגר, אלי פוקס, חודורוב, שייע גלזר ו־סטלמך,
שהערצתם הפכה פולחן ממש.
רפי עצמו קיבל גילויים אלה בצניעות
ובביישנות־מה. גם כשהוא שכוב במיטת
בית־החולים וגלי הערצה מקיפים אותו,
היתד, לכדורגלן הצעיר רק משאלה אחת:
לחזור במהירות האפשרית למגרש הכדורגל.
לא להחמיץ בשום פנים ואופן את משחק
הליגה של קבוצתו מכבי תל־אביב נגד
הפועל תל־אביב, בשבת הבאה.
הרופאים, בתוכם ד״ר אשכנזי הגדול, אסרו
על רפי להשתתף במשחקים במשך חודש
אחד לפחות. אולם כל אלה המכירים אותו,
מסופקים אם רפי יקיים את דרישת הרופאים.
הם היו בטוחים שאפילו אם יושאר
בבית־החולים, הוא ימצא דרך להתחמק ולהשתתף
במשחק. הוא לא יעשה זאת לשם
שויץ ורושם, אלא משום שעולם הכדורגל
הוא עולמו הפרטי של רפי לוי: קבוצתו
היא משפחתו, והכדור הוא חלק ממנו.

י לו
מצא המו־

איך פתאום נולד לנו עוד שחקן אחד.

פני סויי

* ן כוכב הנבחרת הלאומית במשחק יוגוסלביה, רפי לד, על מיטת החולים

13 11 1בבית־חחוליס ביילינסון, לשם הובא חסר הכרה, לאחר שנפגע קשה
בראשו במשחק שנערך בין מכבי פתח־תקוה לבין מכבי תל־אביב וסבל מזעזוע־מוח.

תל־אביב, עמדה לשחק בשבת משחק, שהיה
מכריע לגביע, נגד הפועל תל־אביב. רפי
לא יכול היה לקבל חופשה כדי להשתתף
במשחק. אולם ליבו לא נתן לו להחמיץ
מיפגש כה חשוב. הוא ברח ממחנהו, התייצב
ברגע האחרון למשחק. שני שוטרים
צבאיים הופיעו במגרש, המתינו עד לרגע
בו תסתיים התחרות, ואז אסרו את רפי
והובילוהו במכונית צבאית מהמגרש לכלא.
באותה שנה נפצע רפי באחד המשחקים,
והוא שכב בביתו כשתפר בראשו. בשבת
נסעה קבוצתו לחיפה, לשחק נגד קבוצת
מכבי המקומית. ברגע האחרון קם רפי ממיטתו,
שכר מונית מיוחדת והשיג את קבוצתו
בחיפה. למרות התפר הטרי בראשו השתתף
במשחק.
ב־ ,1958 כאשר מכבי תל־אביב עמדה לשחק
נגד הפועל היפה באחד ממשחקי הליגה
הקובעים, שכב רפי בביתו קודח בחום של
40 מעלות. הפעם שמרה עליו אמו שלא
יקום ממיטתו. אולם בשעות לפני־הצהרים
הודיע לה רפי כי הוא יוצא רגע לחבר.
ונעלם. הוא הגיע לחיפה, קיבל זריקה שהורידה
את חומו, וכשתחבושת פלסטית
עוטפת את גופו עלה לשחק.
רפי לא עשה זאת מתוך שויץ, או משום
שציפה לתשבחות ולתשואות. הריצה אותו
אהבה ללא־סייג לכדורגל ונאמנות עדר,סוף

ר פי הגדול

משך מעמוד )13
בוצתו. הוא פשוט אינו יכול לתאר כיצד
!וגלת קבוצתו לשחק בלעדיו.
גמשך שלוש שנים רצופות, כשקבוצתו
נאמנה באיצטדיון המכביד, בצפון תל־אביב,
ה רפי עושה פעמיים בשבוע את הדרך
:יתו שבחולון עד למגרש כשהוא רכוב
1אפניים. בגשם או בחום לוהט, מעולם
1היה מחסיר אימון. פעם, בתחילת הקרה
שלו בקבוצת הבוגרים במכבי תל־ניב,
נשאר רפי ללא פרוטה, אחרי משחק
השתתף. הוא התבייש לבקש דמי־נסיעה
*ישהו, עשה את כל הדרך מצפון תל־ניב
עד לביתו בחולון ברגל.

או בדודג? -או ים1

^ 11 שחק הכדורגל היחידי בתולדות
^׳המדינה בו נוכח ראש הממשלה דויד
־גוריון היה המשחק שנערך בשנת , 1957
ן נבחרת צה״ל לנבחרת הצבא הצרפתי.
ג׳י, שצהל לנצחון נבחרת צה״ל בתוצאה
,1בירך את רפי לוי, שהבקיע את אחד
מערים לטובת ישראל :״אני שמח שיש
?חות תימני אחד בנבחרת.״
ביג׳י טעה אז טעות שעושים רבים ביחס
־פי לוי. אולי גרון פניו וגופו הצנום הם
גורמים לכך, אפילו כמה מבין חבריו לקיצה
בטוחים שרפי לוי הוא תימני. האמת
יא שרפי הוא צבר. יליד חולון, בן למשחה
שעלתה מתורכיה לפני 42 שנה, ושלא
יאה מחולון זה למעלה משלושים שנה.
רפי לוי עצמו נולד בשכונת גרץ המפורטת
בחולון, אחרי שלהוריו היו כבר שתי
נות. מאז החליפה משפחתו דירות פעמים
כות, אולם לא הצליחה לחרוג מחולון.
מת חייו של רפי כיום אפינית למצבם
ל רוב הכדורגלנים במדינה. הכוכב המד
יר, שרבבות עוקבים בנשימה עצורה אחרי
בצעיו, שהצליח לא פעם בשנים האחרונות
זציל את כבודה הלאומי של ישראל במגש
הכדורגל, מתגורר בדירה בת חדר־זצי,
בשיכון עולים בתל־גיבורים, יחד עם
מו, שתי אחיותיו ואחיו הצעיר. הכדורגלן
שמו אינו יורד מעל כותרות העתונים
מעט מדי שבוע, משתכר משכורת רעב,
מגיעה ל־ 150ל״י לחודש, כמכונאי בסדנה
יידת של חברת התחבורה דן.
רפי עצמו אינו מתלונן על מצבו. המעמד
ליו הגיע בשדה הכדורגל מפצה על הכל.
זו לגביו הגשמת חלום שחלם מאז היה
!ד קטן, שהתרוצץ אחרי הכדור בחולות
נודדים של חולון. הוא היה כבן חמש
שאיבד את זוג הנעליים היחיד שהיה לו,
יעה שחלץ את נעליו כדי לשחק יחף ב-
ולות. אולם אבידה זו לא הרתיעה אותו.
וא המשיך, כפי שנזכרת אמו, לאבד נע-
יים, כי עד שהגיע לדרגת כדורגלן מקצועי
ייחק יחף.
בבית החינוך של חולון היה רפי ספור־אי
מצטיין, שהיה מופיע בתצוגת־ראוזה
פני התלמידים, בקפיצות ותרגילי אתלטיקה
חרים. תקופה מסויימת גם היה ימאי,
ט לאורך חופי הארץ בסירות המיפרש
ל הפועל בת־ים. אולם יום אחד, כשסירתו
מעט טבעה ורפי חזר הביתה רטוב ועייף,
איחוד של כמה שעות, לא יכלה אמו
שאת את ההתרגשות הכרוכה בכך והודיעה
־ :״או כדורגל או ים, שניהם ביחד לא!״
רפי בחר בכדורגל, שיחק בקבוצת הכוכב
יל שכינת גרץ. הוא היה הנמור והקטן
׳בשחקני הקבוצה. אבל היחידי שלקח את
כדורגל ברצינות.

כשהוא מדיח פרור

ייי וא היה כבן 14 כשהצטרף לקבוצת
! כדורגל מוכרת — מכבי חולון — אולם
ספיק להופיע במדי הקבוצה רק פעם אחת:
גד נבחרת הגימנסיה הרצליה. אריה כהן,
!היה מאמן נבחרת הגמנסיה וגם מאמן
בוצת הנוער של מכבי תל־אביב, הבחין מיד
כשרון הטבעי של רפי, הציע לו להצטרף
קבוצה התל־אביבית. גם רפי וגם מכבי
ל־אביב לא התחרטו על העסקה. כבר בשחק
הראשון ששיחק במסגרת קבוצתו
חדשה כבש רפי חמישה שערים, מתוך
שמונה שהבקיעה קבוצתו. במשחק שני
זרה ההצגה שנית: נגד נערי מכבי יפו
זב הבקיע רפי חמישה מתוך שמונה שערים.
מאז הפכה הבקעת חמישה שערים במשחק
חד למבצע שיגרתי עבור רפי. הוא ניחון
חוש מיוחד, שהכדורגלנים מכנים אותו:
להריח כדור״ .זהו חוש טבעי שאי־אפשר
כשו באימונים — הניצוץ המוליד כדור־לנים
גדולים. רפי אינו מצליח בכל משחק.
ולם כשיום אחד הוא כבר מתחיל להריח
דורים, אין זה מסתיים בהבקעת שער אחד.
זאת למדה מכבי פתח־תקוה ב־ ,1958 כש־פגה
חמישה מרגליו, וזאת למדה שמשון

לפני שנה, כשקיבלה את אותה המנה. זאת
למדה נבחרת הודו, ששערה הובקע השנה,
במשחקי אליפות אסיה, שלוש פעמים רצופות
מרגליו, וזאת ראו גם כדורגלני נבחרת
יוגוסלביה לפני שבוע.
עד לפני כמה שנים היד, לרפי לוי, חרף
גופו הצנום, כושר מדהים. הוא היה משחק
בקבוצות הנוער של מכבי תל־אביב, ומיד
בסיום המשחק.היה עולה לשחק שעד,־וחצי
נוספות עם קבוצת הבוגרים. אמרו חבריו:
״אם היו עוד משחקים, היה מסוגל להמשיך
ולשחק ברציפות לפחות עוד ארבעה.״
היה זה ג׳רי בית־הלוי, מאמנה־לשעבר
של מכבי תל־אביב, שגילה את כושרו של
רפי, השקיע בו אימונים והפך אותו לכוכב.

?א שותה 7 ,א מעשן

ףהד רו המקושט באוסף מזכרות מכל
£״רחבי העולם — פילי עץ מהודו, בובה
סינית מהונג־קונג, כלי חרסינה מיפאן ואק־רופוליס,
מלח מאתונה — שומר רפי אלבום
אדום ענק, באורך של חצי מטר, בו הוא
אוסף את תמונותיו וקטעי־העתונות עליו.
עורכי מדור הספורט ודאי לא הרגישו בכך,
אולם תוך עיון בקטעי העתונות הם היו
מגלים זאת: מדי כמה חדשים הם משתמשים
באותה כותרת לתיאור המשחק — רפי
לוי הציל את מכבי תל־אביב נוכשלון.
לא תמיד מצליח רפי להציל את קבוצתו.
מומחי הכדורגל מוצאים בו מגרעת עיקרית
אחת: חוסר יציבות. לא אחת עולה רפי על
המגרש למשחק, ובמשחקו אי־אפשר להכיר
כלל את הברק והזוהר של משחקיו הטובים.
לפעמים, אמנם נדירות ביותר, הוא אף
נראה ככדורגלן טירון.
כי מאחורי הדמות המוצקה של הכדורגלן
מסתתרת נפש רגישה ביותר, תכונה בלתי
מקובלת אצל כדורגלנים. הגורם לכך היה
אולי חוסר אב מגיל צעיר. רפי גדל רגיש,
פגיע וביישן. ביקורת בעתונות על משחק לא
טוב שלו, עשויה לגרום לו מרה שחורה,
ואז הוא מתבודד ומסתגר ומחזיק שעות
ארוכות את ראשו בידיו. בתקופה מסו־יימת,
כשאחד השחקנים בקבוצתו פגע בו
והעליב אותו, לא יכול היה רפי לסלוח לו,
ובמשך תקופה ארוכה לא שיתף איתו
פעולה על המגרש ולא מסר לו כדורים.
בשובו הביתה אחרי יום עבודה, הוא מסתגר
בחדרו ומתבודד עם עצמו. אך לא
למשך שעות רבות. כי מלבד משחקיו במכבי
בנבחרת ובקבוצת־דן, נטל על עצמו
רפי גם את אימון קבוצת הכדורגל של
מכבי חולון. הצעיר ׳,שהיה מדריך ספורט
בצבא הצליח לקחת קבוצה מתחתית ליגה
ג ,.ובכוח האמון שרחשו לו חניכיו העלה
אותה למעמד בו היא כיום מועמדת רצינית
לעלות לליגה ב׳ והלאה.
רפי אינו שותה, אינו מצטיין במשחקי
קלפים כשאר חבריו לנבחרת, ואינו מרבה
לצאת בחברת נערות. רק לאחרונה החל
לעשן. אולם מאז קיבל צרבת בגלל עישון,
משחקאחד, אינו נוטל סיגריה לפיו ערב יומיים לפני משחק כדורגל.

ראשיו -אף לא אחרון

וווי! ן<11— 1>*||0־ יו 1111
* \ יןלר פי מעריצות כה נלהבות כמו
שתי אחיותיו, אסתר ושרה, יפהפיות
בעלות חן מזרחי שאינן מחמיצות משחק
שלו. אמו ראתה רק משחק אחד. היה זה
ר,משרק נגד נבחרת יוגוסלביה שנערך לפני
כמה חדשים ברמת־גן. סיפרה היא :״נבהלתי
נורא, כל הזמן דפק לבי. כל פעם
שראיתי אותו נופל לא יכולתי להסתכל.
הייתי צועקת כשהיה נופל. רק שיהיה בריא.
בריאות שלו שווה כל העולם אצלי.״
ההוכחה המוחשית ביותר כי הפך כוכב
היא קבלת מכתבי מעריצים. מאז משחקיו
בקוצ׳ין. במשחקי אליפות אסיה, אין רפי
חדל מלקבל מכתבי מעריצים. אחד מהם,
ילד בן 11 בשם אמנון ניסים, אף חיבר שיר
לכבודו:
כל הקהל והאנשים עומדים /מחכים למשחק
בקוצ׳ין / .כל עם ישראל ישמח /
כי את השערים הבקיע סטלמך / .לרפי לוי
לא ינסו לגשת /כי הכדור כבר נמצא ברשת
/ .ומטוס עם שחקנים הגיע /ורפי
לוי מחזיק בגביע / .ורפי צועק אי! אי! /
הרי אנו עייפים מדי.
את רפי עצמו אין הצלחה מסחררת. הוא
נשאר אותו רפי לוי משכונת גרין בחולון,
שאין דבר נורא יותר בשבילו מאשר הרחקתו
מכדור, והיודע שהוא רק בראשית
דרכו. כתב הוא בפתח האלבום שלו :״זהו
אלבום מחפר ,1אשר בו מצויות תמונות
וכתבית שצולמו ונכתבו עלי בראשית דרכי
בעולם הכדורגל. זהו האלבום הראשון
ואני מקמה שגם לא האחרון. מי יתן וש־איפתי
תתגשם. רפי לוי.״

**ורח חייהן של החיות בכלובים
אינו שונה ביסודו מחייהן בחוץ,
בחופש: קנאות, מריבות, תאמת, אהבה, ולבסוף
— הממת. אלא שבגן־החיות אין להן
דאגות כלכלה. אין להן דאגות לגג מעל
לראשן ולמחסה. במקום האויבים השונים
האורבים להן בחופש, קיים עתה המטפל
כך טען ברוך גופר, מנהלו של גן־
החיות העירוני בתל־אביב, בהקדמה לספרו
ג׳ונגל בכרן, על חיי החיות בגן. השבוע
התברר לגופר כי טעה בהערכתו. בתוך
גן־החיות, מאחורי הסורגים, קם לחיות
אויב מסתורי שכמוהו לא היה להן בחופש.
היה זה אויב שבישר ממת, ודמקא לחיות
הטרף. אלא שהפעם, בניגוד לחייהן בחופש,
לא היו חיות הטרף מסוגלות להתגונן ולהלחם
על נפשן. כי הממת ארב להן במקום
שלא ציפו לו, ומידי אויב שלא הכירוהו
ולא חשו בקיומו.
הממת הופיע יום אחד, לפני כחודש
ימים. הוא בא לשורת הכלובים הראשונה
של גן־החיות, בה מאוכסנים בני משפחת החתולים
הטורפים: אריות, נמרים, פנתר,
וטיגריסים*.
לפתע גילו כל בני המשפחה סימנים
מדאיגים. הם סרבו לגעת באוכל שהוגש
להם, הקיאו ונראו חולים. מיום ליום הלך
המצב והחמיר. החיות הטורפות — מלכי

היה במזון שהוגש להם. הבשר המוגש לחיות
הטרף הוא בשר נבלות או בהמות עבודה
הנשחטות במיוחד עבורן. יתכן שאחת
או כמה מבהמות אלה היו מרוססות בחומר
החיטוי המרעיל. אולם בחומר זה משתמשים
רק בצורה חיצונית ומכיון שאת עור הבהמות
לא נותנים לחיות׳ קשה היה להניח
שהרעל אמנם חדר לגוף הבהמה ולבשרה.
אפשרות שניה היתר, כי החיות הורעלו מבשר
מקולקל שהוגש להן. אולם גם אפשרות זו
נראתה רחוקה מלהיות נכונה. חיות הטרף
מסוגלות להבחין בבשר העלול להזיק להן.
מצד שני הוגש אותו בשר גם למשפחות
חיות אחרות, שלא נפגעו כלל ברעל.
האפשרות השלישית היתר — מישהו
הרעיל את החיות במזיד, מתוך סיבה כלשהי.
אפשרות זאת קיבלה חיזוק, כאשר
אנשי הגן סיפרו על אחד העובדים, שאיים
בשעת סכסוך עם מנהל הגן להרעיל
את החיות. כאשר הביאה המשטרה השבוע
לבית־המשפט את חנוך גוטמן, מעובדי גן־
החיות לשעבר, האשימה אותו בסעיף 100
מפקודת החוק הפלילי, שהוא סעיף האיום
במעשי אלימות. פרטי־האשמה :״איים על
סגן מנהל גן־החיות שהוא ירעיל את החיות
בגן, על רקע סכסוך פיטורים מהעבודה.״
חנוך
גוטמן ן )30 הוא עבריין־לשעבר.

שמונה תיות הורעלו -עובד אחד איים
היער — רבצו בכלוביהן ללא תנועה. הן
לא הבחינו בקהל הצופים שהצטופף מחוץ
לסוגרים, לא הגיבו לקריאות או חפצים
שהושלכו אליהן. אחר כך החלו למות בזו
אחר זו, מבלי שרופא גן־החיות או מטפלי־הן
יוכלו להושיען.
ראשון מת הפנתר השחור של הגן, היפה

§ במשפחה. הוא החל גוסס ואנשי הגן רצו
לגאול אותו מיסוריו והמיתוהו ביריה.
אחר־כך, בהפסקות של כמה ימים, מתו
שני אריות, פנתר נוסף, שלושה טיגריסים
ונמר אחד. אנשי הגן עמדו אין־אונים נוכח
המוות ההמוני. הכלובים נשארו ריקים ברובם.
נשארו בהם רק שלושה אריות, שני
גורים קטנים ונמר אחד.
לא היו שום סימנים כי מגיפה פקדה
את בני משפחת החתוליים. גם בדיקת המזון.
שהוגש להן לא העלתה דבר. כל
הסימנים העידו כי חיות הטרף נטרפו על־ידי
רעל מסתורי, שמגש להן באיזו צורה

י שהיא.
אולם גם הניתוחים שנערכו בגוזיות החיות
לא הביאו תוצאות, גילו אצלם רק
סימני דלקת בושט. רק השבוע, כשנותחה
גוויתו של אחרון הטיגריסים שנפח את
נשמתו, נמצאו סימנים כלשהם: בקיבתו
נתגלו שרידי רעל־ריסוס חריף, באמצעותו
מגינים על בהמות מפני עקיצות.
היה זה רעל בשם גמקסאן. אולם גם בדיקת
המעבדה לא יכלה להצביע אם אמנם
רעל זה הוא שגרם למות החיה.

שלוש אפשרויות ונאשם
ה גרם למוות המסתורי? אנשי גן־
!!החיות ניסו תחילה להסתיר את דבר
המוות, מחשש שהידיעה עשויה לגרום למי!
עוט מבקרים בגן. אולם גם כשנודע דבר
המוות, ניסו להמעיט בערכו. טען מתתיהו
בן־דב, סגן מנהל הגן :״חיות מתות ונול־דות
כל הזמן. אין בזה שום דבר מיוחד.
הנה, לפני כמה זמן, קיבלנו בקשה מגן-
חיות בהולנד לשלוח להם כמה חיות טרף,
אחרי שכל חיות הטרף אצלם מתו בנסיבות
מסתוריות.״
היו כמה אפשרויות באשר לסיבות המוות•
טען יושב־ראש הנהלת גן־החיות,
הד״ר אריה לויט :״החיות מתו כתוצאה
מחיטוי. הן נפגעו בכלי הבליעה וחדלו
לאכול.״ אולם מצד שני התברר כי בגן־
החיות לא השתמשו מעולם בחומר־החיטוי
שנמצא בגווית הטיגריס. אפשר היה להעלות
את הסברה כי הרעל הגיע לחיות אחרי ש•
טיגריס ה!א בנזר חסר חברבורות,
הדונזה לאריה אך עולה עליו בכוחו,
ונחשב לגדול ולנערץ במשפחת החתולים.
מוצאו מהודו, מסביבת הנהר טיגריס.

ו ן ן 1ך > רחל גוטמן, אשתו של
ן [ 1י| 1 1 11.1חנוך, שהיתה אף היא
עובדת הגן ונושכה ברגלה בפי בלגי הגן.
הנכה, שאיבד את משפחתו ואת רגלו בגטו
ביאליסטוק במלחמת העולם השניה, הגיע
ארצה כשהוא חולה בשחפת העצמות. הוא
שכב כשנתיים בבית־חולים. כשיצא ממנו
מצא את עצמו מחוסר משפחה, ידידים או
מקצוע. הוא הפך לפורץ, ביצע שורה של
גניבות ופריצות במשך תקופה ארוכה. לבסוף
נתפס, נידון לחמש שנות מאסר
והושלך לבית־הפוהר.
לפני כשלוש שנים־וחצי שוחרר גוטמן
מבית־הסוהר. הוא הביע את רצונו לחזור
למוטב ולהתחיל בחיים חדשים. הועדה לשיקום
האסיר והעבריין ניסתה לעזור לו.
המשטרה עצמה פנתה אל הנהלת גן־החיות,
שמנהלו ברוך גופר וסגנו בן־דב הם אנשי

חנוך גוטמן, עובד הגן שפוטר, נעצר
1 1 1 1 1 0 ^1
כחשוד באיומים להרעיל את החיות. טוען

גוטמן, כי הוא הפסיק את עבודתו, נוכח ה חס המשפיל כלפיו.

ההדדי ! אחד האריות שנפלו קרבן להרעלה
י י ^ ן המסתורית, ששמה תוך חודש אחד
קץ לחייהן של שמונה חיות: אריות, טיגריסים, ונמרים.

למרות החקירות הקדחתניות, לא התברר עדיין באיזו
צורה מתו החיות. ההשערות שהועלו היו שהמוות בא
מחמרי חיטוי, מבשר מקולקל או מרעל שנתן להם במז,יד.

ת חיו ת הטרף?
להרעיל אח החיות

הנפטר

נמר מתוך שני הנמרים

גם הוא נפגע בהרעלה, אן הצליח להתגבר.
משטרה לשעבר, ביקשה מהם להעסיק את
גוטמן.

השדכנית: המשטרה
ך וטמן החל בחייו החדשים. הוא עבד
^ כשוחט ופושט עורות של בהמות שהובאו
לגן־החיות כדי לשמש מזון לחיות.
הוא החל לעבוד תמורת שכר של חמש
ל״י ליום, קיבל גם ארגז עץ גדול שישמש
אותו למגורים.
כך עבד גוטמן במשך שמונה חדשים.
אחרי תקופה זו נשא לו לאשר, את רחל,
ילידת מרוקו. גם היא היתר, בעלת עבר
דומה לשלו: נערת־רחוב שבילתה בבית־הסוהר
ורצתה לחזור למוטב. חתונתם נערכה
בגן־החיות, בנוכחות כל העובדים. השדכן
במקרה זה היתר, המשטרה. היא היתה

האס יש קשר בין שני העקרים?

סבורה שנשואי שני העבריינים המועדים
עשוייה להשפיע על שניהם לטובה, השפיעה
עליהם שיתחתנו. רחל קיבלה עבודה כסדי
רנית בגן, גרה עם חנוך בצריף הקטן
בתוך הגן.
כך נמשכו הענינים עד לפני חדשים מספר.
חנוך הסתכסך עם עובדי הגן ועם
מנהליו, ולפני למעלה מחודש עזב את
עבודתו.
על איזה רקע עזב? טוענת הנהלת הגן:
גוטמן פוטר. גוטמן טוען: התפטרתי מרצוני
הטוב.
הסביר גוטמן מדוע התפטר :״רציתי
כמה פעמים לעזוב את העבודה בגן. התנאים
הסוציאליים קשים מאוד שם. גרנו
בארגז שאפילו לבשל לא יכולנו שם. בעד
הדירה הזאת, דרשו ממני לעבוד שעות
נוספות. באמצע הלילה היו מעירים אותי
מהשינה ואומרים: בא סוס, בוא להפשיט
אותו.
״גם ג׳וני, מטפל החיות של הגן שם
עלי עין. קודם היינו חברים טובים. מה
שהוא היה אומר לי הייתי עושה. אחרי
שנתיים שעבדתי בגן, הוא התחיל לשנוא
אותי. כולם אמרו שהוא רוצה להפטר ממני,
כדי להכניס במקומי. ערבי אחד שעבד פעם
בגן. כל יום היינו רבים. הייתי מתלונן אצל
גופר והוא היה אומר לי, :ג׳וני צודק.׳
״במשך הזמן ראו שיש לי כשרון לצבעות.
התחלתי לעבוד בגן בכל מיני עבודות
של צבעות, בנאות ואינסטלציה. מיום ליום
התקדמתי, אז הוציאו אותי מהמחלקה ונתנו
לי עבודות כאלה. דרשתי שכר של עובד
מקצועי. אבל הם רצו שאעבוד גם בנבלות
וגם בבנין. אמרתי להם: אני דורש דרגה
מקצועית, אני רוצה להרגיש את עצמי בעל
מקצוע. אז הם ראו שנהייתי פיקח וחיפשו
לשים לי רגל. יום אחד בא אלי אגסי,
מנהל העבודה, ואמר לי, :ראינו את התיק
שלך, הוא שחור כולו. יש תלונות נגדך
ואתה ברשימה השחורה.׳
״לא ידעתי מה לעשות ולאן אלך. יש
לי אשה ואני לא רוצה ללכת לעשות מה
שעשיתי פעם. אז אמרתי לו: אני לא בבית״
סוהר פה ולא במחנה ריכוז, אני במקום
עבודה מסודר.
״דיברתי עם המנהל, הצעתי שיתן לי
פיצויים ואעזוב את המקום. הם עשו פנים
עקומים, חיפשו דרך לסלק אותי בלי
פיצויים.״

אחה״צ: קן פריצות
*3ו 0אחד, אחרי העבודה, אשתי
יצאה מהבית והלכה למכולת לקנות

דברים. אז כבר לא עבדה בגן אלא אצל
מישהו, ניקתה מדרגות של בתים. איך
שהיא נכנסה לגן, פתח ג׳וגי את השער
ושני הכלבים האפריקאיים שלו התנפלו עליה

ונשכו אותה חזק ברגל השמאלית. יש לי
אפילו תעודה מרופא. למחרת היא לא יכלה
לעבוד, הסתובב לה הראש והיא נפלה
מהמדרגות בבית שעבדה שם. הרופא נתן
לה פתקה שהיא לא מסוגלת לעבודה.
הגשתי נגד ג׳וני משפט, שעדיין מתברר.
״ראיתי שאני מוכרח לעזוב את המקום.
הגשתי מכתב בקשה להתפטרות. באתי אל
גופר. בחוזה שלי אתם היה כתוב שבמקרה
שאני עוזב מרצוני הטוב, אני מקבל פיצויים
500ל״י. על חשבון זה שכרתי לי
חדר עלוב בצריף ברחוב וולוז׳ץ על־יד
מנשיה.
״הם האשימו אותי כאילו איימתי שאר־עיל
את החיות בגן. נכון שאיימתי, אבל
לא את כל החיות. אחרי שהכלבים של
ג׳וני נשכו את אשתי, אמרתי לגופר שכלבים
כאלה צריך להרעיל. גופר אמר
שהכלבים של ג׳וני, וג׳וני אמר שהכלבים
של גופר. אז אמרתי לו שאם תהיה לי
אפשרות ארעיל אותם!״
לעומת סיפורו של חנוך, טען יושב־ראש
ועד גן־החיות הד״ר אריה לויט, כי חנוך
פוטר אחרי שחשדו בו כי הוא עומד
להשתמש בחדרו למטרות בלתי מוסריות.
יתכן שהנהלת גן־החיות לא ידעה על
כך, אולם בתקופה האחרונה התנהל קן
פריצות בתוך הגן:
הגן נסגר בשעה שש־וחצי אחרי־הצהרים.
סמוך לשעה זו היו מופיעות כמה פרוצות
בגן, מסיירות כאילו להנאתן בין
הכלובים. אולם הן לא היו חובבות־חיות
כה נלהבות. הגן שימש כמקום מיפגש
אידיאלי בין פרוצות ובין לקוחות.
בשעות הלילה, כאשר הגן היה נסגר, עדיין
שקקו בו החיים. הכניסות הראשיות של הגן
היו אמנם נעולות, אולם הכניסה הצדדית,
מצד רחוב אבן־גבירול, היתה פתוחה, ואחד
הצריפים הנמצא מאחורי כלובי החיות הועמד
לרשות הפרוצות, שהיו מביאות לשם
את לקוחותיהן.
עוד יותר מזאת. הטלפון הציבורי, בבית־הקפה
שבתוך הגן, שימש לפרוצות שהסתובבו
שם בשעות אחר־הצהרים, כאמצעי
קשר, באמצעותו יכלו הלקוחות להתקשר
עמן טלפונית.

״ ה ח לן ידה עו ד גמשר״ת״
ך* א ח רו נההגי עו שמועות להנהלת ה/גן,
כי משתמשים באחד הצריפים כבית-
זונות. למרות שהנהלת הגן לא הודיעה על-
כך ברורות, רנזזו כמה מאנשיה כי חנוך
גוטמן פוטר על רקע זה. הצהיר גוטמן בתגובה
על כך :״זה שקר, אני אתבע אותם
למשפט!״
אולם היו כמה סיבות שיכלו להחשיד את
גוטמן. למרות שעזב לפני חודש את מקום
העבודה, המשיך להשתמש בצריפו בתוך

הגן. הוא נראה גם מסתובב שם בנסיבות
מסתוריות בשעות מאוחרות בלילה.
גטומן הסביר נסיבות מסתוריות אלה :״ל,
3החוזה שלי עם הגן מותר לי להשתמש
בצריף שלי חודש אחרי שאני גומר איתם.
מגיע מגיע לי חודש אחד חופש, זאא אומרת
שהיה מותר לי להשתמש בצריף חודשיים
אחרי שעזבתי. עד עכשיו אני מחזיק שם כל
מיני חפצים שלי ושל אשתי. או, כשמצאו
אותי ב־ 11 בלילה, באותו יום עבדתי בחוץ
בצבעות ובאתי לקחת כמה פחים.״
לגוטמן היה גם הסבר משלו, מאין נובע
החשד כי השתמש בצריפו למטרות בלתי-
מוסריות :״רבתי עם אשתי והיא עזבה אותי
וברחה להוריה. לא ידעתי מזה. חשבתי ש־י׳יא
הלכה לצריף של בחור אחד, כמו תמיד.
באתי לבחור ושאלתי אם ראה את אשתי.
למחרת הלך להנהלת הגן וסיפר שאני
הצעתי לו לעשות מהחדר שלו זנות. זה
שקר גמור. הוא בעצמו הציע פעם לאשתי
לעבוד אצלו בזנות תמורת שליש מהרווחים.
אבל ברור שהיא סירבה.
״אני לא הרעלתי שום חיות, גם לא את
הכלבים שאמרתי שצריך להרעיל. כל השכנים
מכירים אותי. כולם יודעים שאני חזרתי
כבר למוטב. אבל הם התנהגו אתי בשפלות.
אצל הגרמנים לא התנהגו ככה כמו שהם
התנהגו אתי!״
אנשי גן־החיות סרבו להגיב על ההאשמות
נגד גוטמן. טען בן־דב, סגן מנהל הגן:
״כאיש משטרה לשעבר, אני יודע שכל אדם
הוא בחזקת זכאי עד שהוכח ד,היפו. כל
הענין נמסר לידי המשטרה, החקירה עוד

נמשכת.״

ברוך גופר, מנהל גן־

3 1 1 3 14 1 1החיות מזה כ־ 20 שנה,
נפל למשכב מרוב צער על מות החיות.

אמנות בידור אין כמוחיפה

כשורה לכל שוחרי
הספר הטוב
לאחר ההיענות המרובה של
אלפי הקוראים למפעל ״עשרת
הרומנים המפורסמים״ מכ ריז
״מועדון הספר הטוב״ על
מפעל חדש ללא תקדים במול״ות
הישראלית

״עשרות רומנים מפורסמים

לבחירתך״ ,שהוכרו כ״בסט סלרים״
עולמיים, הוסרטו על בד
הקולנוע, וזכו לאהדתם של מיל יוני
אגשים בכל רחבי תבל —
מוגשים עתה לקורא העברי, בהו צאה
מהודרת, ובבריכה קשה על
ניר משובח
במחיר ללא תקדים
2 .5 0ל ״ י

כל ספר
נוסף לכך ניתן:

ספר שמחירו 7.50ל״י כפרס
חינם לכל הקונה ששה ספרים
תוך תקופה של ששה חדשים אין צורך בכל התחייבות וחתימות אין צורך בקנית כל ששת
הספרים בבת אחת
אין צורך בהוזלת מחיר הספר
ע״י כריכה זולה וניר
גרוע.
אין צורך בקנית ספרים
שנבחרו על ידי אחרים עבורך אין צורך לחכות חדשים
רבים עד שיופיע הספר
המענין אותך.
ספרים ראשונים כבר הופיעו !
אל תתמהמהי
רכוש אותם עוד היום.
בתחנות החלוקה של
״מועדון הספר הטוב״
ובחנויות ספרים

הפצהראשי תם
זרחי, רחוב אלנבי 60
טל 64755 .

תל־אביב

תכניתהפתיחה (מועדון התיאטרון,
חיפה) עושה מאמצים רבים — רבים מדי —
לה־ציא את חיפה מתרדמתה הפרוביניאלית.
צוות אמנותי שלם — החל בבמאי יוסף מילוא
ובזמר שמעון ישראלי, וכלה בדן אלמגור
ובזזמישיית היחפניות — גויים מתל־אביב,
עד כי נוצרה בדיחה האומרת, כי מרדכי
נמיר החליט לפתח את פרברי תל־אביב,
וכצעד ראשון הקים סניף של מועדון התיאטרון
בחיפה.
יש בתוכנית הפתיחה כמעט הכל, אך לא
הכל נחוץ. צמד הרעים שר יותר מדי שירי־עם,
רביעיית הפנטומימה של סמי מולנו
מקפצת זמן ארוך יותר מדי על הבמה, ואפילו
שמעון ישראלי שר שיר אחד יותר
מדי. היחפניות אף הן מאבדות לכמה דקות
את הקצב המלבב של הופעתן, בדי לתעות
בסילסולי שירת פו הדוב הילדותית.
אך הקהל החיפאי, שמילא את המועדון
בשבוע הראשון לפתיחתו, לא התלונן. באזני
חיפאים היה צליל משכר למלים של אל־מגור:
כרסליון עולה למעלה /במהירות
זבלי סיכזן / .אבל כשאת זקוקה לה — /
נמצאת היא ב תי קון ...מקזמזת להתבדר /
כאן בחיפה לא חסר /הבידור הכי חביב /
הוא — לקפוץ לתל־אביב ...כאן ישנה
תזמורת נוער /כל ראש־עיר בה מקנא/ .
כי בחיפה זה השלאגר / :דו־רה־מי־פה־סול־ל־בונה.
האסיר
והנמלה. התגלית של הערב
היא, ללא ספק, שמעון יש אלי. עד כה הופיע
זמר הבאס הסימפטי במסגרת תיאטרלית
בחקאמרי, בסמבטיון ובבצל ירוק. במועדון
התיאטרון הוא תופס לבדו את הבמה,
למשך 25 דקות של שירים וסיפורים.
שיריו רציניים כולם, כמעט קודרים. סיפוריו
מעוררים מדי פעם צחוק — אשר כמעט
נחנק ברצון הפתאומי לבכות. סיפורו
על האסיר המתידד עם נמלה הוא פרי המצאתו
שלו, והוא בונד, אותו בקלילות לקראת
שיא פתאומי, אכזרי.
כאשר הוא מגלם את דמותו של אישר,עבודה
הקשיש, המתלונן על החמסין ומעלה
תוך פדי כך זכרונות מימים עברו,
הופכת דמותו החסונה והגבוהה של ישראלי
לגוף של זקן מצומק, אשר על אף
הצחוק שהוא מעורר משתמר כדמות פא־תטית
נוגעת ללב.
הקטע היחיד בו מרשה ישראלי לעצמו
להשיר מעליו את הקדרות הוא הפזמון
המש וניע לחיים. בשיר זר, הוא מזכיר להפליא
את אמן השאנסון הצרפתי, איב מונטאן:
קליל, מרמז, מצחיק.
נוח והסוס. המשקל הנגדי הן היחפניות.
המישיר, ירוקה זו לא הסתגלה עדיין לבמה,
אולם אין ספק שעוד לפני שתוסר תוכנית זו
יוכל לפחות חלק מן החמישיד, להימנות
על אמני־הבידור הקלילים ורמחוננים ביותר
בארץ.
בולטת במיוחד מרגלית אנקורי השחרחורת,
שחקנית להקת איילון לשעבר, שהתפרסמה
דווקא בשל סטירת־לחי שספגה מדי
אחד מחבריה בלהקה .״נוח היה איש צדיק
ותמים, ולכן נשאר יבש,״ היא שרד, את
שיר־תעם הכושי המפורסם.
אסר האל: נוח, ת׳עולס צריך לרחוץ /
אביא מבול כהוגן: תראה כמה בוץ / .אז
קח עצים, נוח, אלפיים קוב /ובנה תיבת
גופר, ממש כמו שכתוב / .נוח שח: בום,
זה ג׳וב נורא קשה. האל אמר: קח את יפת,
חם ושם / .בוס, קיבלתי כאן בגב אקסנ־שוס
/ .בלי פוילישטיקים, נוח /מובן?
אפישחייס, ז וז נוח שח: בוס, מרגישים
כבר טיפות! /האל שח: מהר, סגור

ת׳פה ות׳דלתוח!
סילסוליה של מרגלית בת ד,־ 20 ותנועותיה
הקלילות מוסיפים לתרגום של אורי
סלע את התבלינים שהפכו אותו להדרן.
כאשר נסתיימה התוכנית, ד,יהד, השעה
כבר קרוב לאחת אחרי חצות — זמן בלתי־מקובל
בחיפה של ימי־חול. כמה עשרות
זוגות נשארו לרקוד. אלה שיצאו נוכחו
לדעת כמה צדקו היחפניות, בשיר: כבר
אחת־עשרה וחצי בחיפה /ולפתע בא הקץ/
לכל חטרללה / .ברחובות אין אף אדם /
בבת אחת.
כי על אף מאמציו המשעשעים של מועדון
התיאטרון —
אין עיר שקטה כמו חיפה /אין עיר כל

צייר אטלן ויצירה
ממעמקי הזוהר והקבלה לפסגת הרובע הלטיני
כן שקטה / .כי בתשע כבר בחיפה /
העיר פשוט מתת.

בן הרב

ציור

אמן גדול מת לפני כמה שבועות בפאריס.
שמו ז׳אן אסלן, אחד מגדולי האמנות
האבסטרקטית. ציוריו בעלי הצבעים הקודרים,
המזכירים ציורי־זכוכית באופי ביצועם,
אינם ידועים בקהל הרחב. אולם אספנים
נלחמים עליהם ברחבי העולם כולו.
ראשוני הרוכשים קנו את יצירותיו ב־300
ל״י בממוצע, לפני שבע שנים. כיום עולה
כל ציור מציוריו 8000ל״י ומעלה. גדולי
המבקרים אמרו עליו כי היה היחיד מבני
דורו, שזוהרו יכול היד, להשתתת לזה של
פיקאסו. ובגיל 47 מת מסרטן, ימים ספורים
לפני שתערוכתו הראשונה היתה צריכה
להיפתח בניו־יורק.
לא תהיה זאת התערוכה היחידה. בשבועות
הקרובים יוצגו יצירותיו בטוקיו,
כשבעולם האמנות מסמל שמו של יוצרן את
סבלו הנצחי של האמן, כבימי ואן גוף וגוגן.
כאשר יצא מסע הד,לתייר, מדירתו בלב
פאריס, אל בית־ד,קברות היהודי במונפאר־נאם,
לית אותו גדולי הציירים של פאריס,
ילידי ספרד, סין, אמריקה וצרפת. היתד,
שם גם בללה בריזל, ילידת תל־אביב בתה־28
שהצלחה לכבוש לעצמה עמדה בין ראשוני
הציירים האבסטרקטיים בבירת האמנות.
לשמור על טרוצקי. מיהו ז׳אן אטלן?
אילו היה גורלו שונה במקצת, היה מוצא
את עצמו במחנה עולים ישראלי, אחד מהמוני
״המארוקאים״ .הוא נולד בעיר קוג״
סטאנטין שבאלג׳יריה, בן למשפחה יהודיה
אדוקה, שרבנים רבים נמנו בין מייסדיה.
אביו, סוחר הבדים, אהב להתעמק בספרי
הזוהר. מדי פעם היה מנסה לגלות לעיני
בנו המהופנט את מסתורי הדת היהודית
— מיסתורין שהטביעו את רישומם בכל
יצירותיו. הוא סיים את בית־הטפר היסודי
במקום, נסע להשלים את לימודיו בפאריס.
שם, בזכות הזוהר והקבלה, הגיע אל הפילוסופיה.
בזכות מזגו הגועש הגיע אל אחד
מפלגי הקומוניזם. כאשר טרוצקי עבר בצרפת,
בדרכו לגלותו במקסיקו, הופקד אטלן
מטעם ארגונו לשמור ליד תא־הרכבת של
טרוצקי, פן יתנקש מישהו בחייו.
לפתע שאל את עצמו :״מד, לי ולשליחות
המוות?״ בתחנה הבאה עזב את הרכבת,
סובב כסהרורי ברחובות. לבסוף נכנם לביתר,כנסת,
נשאר שם שעות, שקוע במחשבות
עמוקות.
באותם הימים כבר היד, אטלן ידוע ברובע
הלטיני של פאריס — כמשורר. כאשר הכין
את קובץ שיריו הראשון לדפוס, החל משרטט
ציורים לספר. ואז, בגיל ,27 גילה את
יעודו: הציור.
מטורף. במלחמת העולם השניה נעצר
אטלן בידי הגרמנים, כחשוד בפעילות מחתרתית.
הוא הצליח להתחמק מאשמה זו, אך
לא מן האשמה הנוראה הרבה יותר —

יהדותו. הוא החליט להעמיד פני מטורף.
הרופאים הצרפתיים העבירו אותו שבעה
מדורי גיהנום. תוך כדי טיפול אף עבר
ניתוח־מוח. לבסוף מצא רופא שיכול היה
לתת בו אימון, וגילה לו כי כל שגעונו
לא היה אלא העמדת־פנים. הרופא חיפה
עליו, איפשר לו לחיות בתא עם חולים
שקטים. את זמנו בילה בציור.
בא שיחדור צרפת ועמו תקופה של
רעב וסבל. הציור האבסטרקטי כבר כבש
אמנם לעצמו עמדה בעולם האמנות, אך לא
כל צייר יכול היה לחיות מציוריו. לא
פעם נאלץ אטלן למכור שרוכי־נעליים ברחובות
פאריס, כדי לפרנס את אשתו ואת עצמו.
לבסוף הגיעה ההצלחה. השם אטלן הפך
לגילוי הסנסציוני ביותר בפאריס. הצייר
מקונסטאנטין יכול היה סוף־סוף לרכוש
לעצמו מעון כפרי וסטודיו מרתח בפאריס.
אך לא לזמן רב. כי אטלן, לדברי אחד
ממספידיו, יכול היד, ליצור רק בכאב ובצער.
ברגע שהוטב לו — נעלם.

מאחורי הקלעים
מדם 91ןהלב

למרות הבקורת שנמתחה עליה בחלק
מהעתונות, על שהסכימה לקבל פרס הניתן
על־ידי ״קבוצת אנשים שיש להם מרתף״,
קיבלה השבוע השחקנית הנה מרון את פרם
מו ע דון ק ל או זנ ר למשחק, על משחקה במחזה
ביודהבובות. בדברי תודתה הנרגשים,
השיבה חנה בעקיפין לא?ה שמתחו עליה
ביקורת .״אני שמחד, לקבל פרס זה לא
רק משום שאני חושבת שהוא מגיע לי,״
אמרה השחקנית בבדיחות ,״אלא משום שאני
חושבת שזה אולי הפרם היחיד הניתן
מהלב, בלי שיקולים ואינטריגות כשם שישנם
בפרסים אחרים להצלחה
יוצאת מגדר הרגיל זכה ערב הקריאה
של יוסף ידין ואורנה פורת, בו הם מקריאים
ומציגים שתי יצירות של ג׳ורג׳ בר־נארד
שאו. התכנית מורכבת מחליפת מכתבים
שהתנהלה בין שאו לבין השחקנית
הבריטית פטריק קמבל, במשך למעלה מ־30
שנה: והומורסקה בשלוש מערכות, הוא
והיא, על היחסים בין סופר לבין זבנית
כפרית. אורנה פורת מגיעה בערב זה לאחד
משיאי המשחק שלה. שני השחקנים
ימשיכו בערב הקריאה, שנערך ביזמתם,
מחוץ למסגרת התיאטרון שינויים
קלים יחולו כנראה בתכניתה של להקת
בצל ירוק, חתול בשק. אחרי הצגת הבכורה
הגיעו מנהלי התיאטרון למסקנה, כי יש
צורך להחליף קטע אחד של התכנית שאינו
הולם את רמתה הכללית המזרח
הרחוק והקרוב יותר ייפגשו בתל־אביב,
בצורת הופעות מחול. שעד, שלהקת הרקדניות
הפיליפיניות תציג את אמנות ארצה,
תופיע הצברית רוני סגל השבוע בערב
מחול באולם אוהל. הערב יהיד, מוקדש להד
פעת־יחיד של רוני בת ד,־ ,22 שתכלול מחולות
במיקצבים פרסיים, ארמניים וישראליים,
שהיא שחיברה ומימנה את הצגתם.
י־יייי*^

לסחר

קלסתר

קלסתר

סחר .

קלם

.קלסתר .

.קלסתר # .ק

זוהי -גילה אלמגוו,

יתומת מתוסבכת שהתבגרה

מ א רי ל ץ

מ מל אכ ס

ךיארצתה להיות שחקנית־אופי וצינית — אבל הקהל
1 1והמבקרים התעקשו לראות בה ״פצצת־מין בלונדית״.
בעל בורחה, הפנו אותה לסמל של מיניות.
היא עצמה היתה מופתעת מזה. כי בילדותה היתה דוקא
ילדה מכוערת. כאשר גדלה בבית־היתומים ובמוסדות־הנוער,
חשבה את עצמה לבלתי־מוצלחת מכל הבנות. כאשר הפכה
לפתע ליפה, בשנות הנעורים המאוחרות, נבר היה זה
מאוחר מדי מכדי להשפיע על אופייה. מתחת למעטה החיצוני
של פצצת־המין שננה אשה רצינית. הרגילה לחיים קשים,
והרוצה להיות הכל מלבד נערת־זוהר
זוהי, פחות או יותר, התמצית של כל מאמר רציני על
מרילין מונרו. זוהי גם תמצית חייה ובעיותיה של גילה
אלמגור.

ל מגו ר — השם עצמו טומן בחובו סיפור , .אין הוא
רשום בשום מיסמך רשמי. השם המפאר את תוכניות
התיאטרון הקאמרי, ושהפך לנקודת־משיכה, אינו קיים בחוק.
גילה נולדה בשם אלכסנדרוביץ׳ ,התחנכה בשם גרייבר,
ונישאה לשם גורליצקי. אלמגור הוא שעטנז של שני
השמות הראשונים. יחד עם השם השלישי, טוענים הליצנים,
היה צריך להיווצר השם ״אלמגורליצקי*.
את האדם שהעניק לה את השם אלכסנדרוביץ׳ לא הכירה
גילה מעולם. הוא נרצח במרס ,1939 ארבעה חדשים לפני
לידתה של גילה, על רקע פוליטי שלא הובהר עד היום.
מכס אלכסנדרוביץ׳ ,סרג׳נט במשטרת פלשתינה (א״י) ,העניק
לגילה לא רק שם, אלא גם כמה תכונות: קלסתר־פנים,
נטיה אמנותית כלשהי, וחוש לדייקנות גרמנית. כי אלכסג־דרוביץ׳
,יליד גרמניה, הוא האחראי לנימה הגרמנית שבאופיה
של גילה.
גם אברהם גרייבר היה (ונשאר) איש־משטרה. כאשר באה
אליו אלמנת הסמל אלכסנדתביץ׳ כדי לקבל את הקיצבה
עבור הבת היחידה, התאהב הגבר הרוסי בצעירה הפולניה,
התחתן עמה. גילה חשבה אותו לאביה, קוראת לו ״אבא״
עד היום.
הנשואין השניים של האם הוציאו את גילה מבית־היתו־מים
הירושלמי, בו בילתה את שלוש־וחצי השנים הראשונות
של חייה. אז זכתה גם לאחים. האב החורג הביא עמו ילד
וילדה מנשואין קודמים, ואילו הנשואין החדשים הולידו שתי
בנות נוספות. המעבר ממעמד של בת־יחידה למעמד של
אחת מחמישה, המתחלקים לשלושה מוצאים שונים, לא
עבר ללא משברים.
היום, אחרי שהתבגרה, מסתכלת גילה על חיי־משפחה
מתוחים אלה בחיבה מסויימת, כעל שלב שעשה אותה למה
שהיא. אולם בשנות הילדות זה נראה אחרת — גם כשעוד
לא היה ידוע לה עד כמה מעמדה בבית יוצא דופן.

ך•* לם זה בא בגיל .10 גילה שיחקה עם ילדה בחצר
1 1הבית המשפחתי הקטן בפתח־תקווה. תוך כדי מריבה
רגילה הטיחה החברה כלפיה :״אה, לך אין אבא! זה לא
אבא שלך!״
ברגע הראשון לא תפסה גילה מה נאמר, אך הוסיפה להתווכח
עמה. אך ברגע שמשמעות המלים חדרה להכרתה,
החלה התמיהה הגדולה. בשעת המריבה נוכחה במקרה

דודתה של גילה, שעמדה ליד החלון והיתד. עדה לסצינה.
דודה זו, אחות אביה האמיתי. קראה לגילה הביתה. במלים
פשוטות אמרה :״מה שהילדה אמרה, זה נכון. תשתקי
עכשיו. אחר כך אסביר לך.״
דודה זו סברה מזמן כי הגיעה השעה לספר לילדה את
האמת על מוצאה — בניגוד לדעת האם, שכסו הורים רבים,
פחדה מן הרגע הגורלי, דחתה אותו לגיל מאוחר יותר.
הדודה לקחה את גילה לביתה בחדרה, שלפה ערימה של
תמונות, הסבירה לגילה בפעם הראשונה כי אבית נהרג לפני
לידתה, כדי לרכך את ההלם, סיפרה הדודה סיפורים רבים
על האיש, השתדלה לתאר דמות שילדה קטנה תוכל להיאחז
בה ולהתגאות בה. כמה מן הסיפורים ששמעה אז נחרתו
בזכרונה של גילה עד היום.
הילדה שחזרה מחדרה היתד, אדם חדש. המחשבה על
אביה לא הרפתה ממנה. הדבר הפך לדבר־שבכפיה. הילדה
ניסתה לשאול בתמימות שאלות חקרניות שהעלו את חמת
ההורים, שלא ידעו כי גילה יודעת את הסוד. כשנעדרה
אמה מן הבית, ערכה גילה חיפוש בין חפציה, כדי לגלות
שרידים מחפצי אביה. במעטפה מצהיבה מצאה תמונות של
נשואי אביה עם אמה, ושל קבורתו. הדבר שם קץ לפחות
לסיוט אחד שהטריד אותה: שמא היא בת בלתי־חוקית,
כמו חברותיה מבית־היתומים.
גילה גנבה את התמונות, החביאה אותן בין חפציה. הן
הפכו מרכז של פולחן סודי. בלילות היתד. מוציאה אותן,
מסתכלת בפני אביה, משוחחת עמו ושופכת בפניו את ליבה.
והיה מד, לשפוך: כי מאותו רגע החלה גילה לראות בכל
מכה שספגה מידי ההורים סימן של התנכרות, לייחס משמעות
עמוקה ועויינת לכל מלה שנאמרה לה.
כמו תמיד במקרה כזה, החלה גילה במהרה להצדיק יחם
עוין. היא הפכה בלתי־נסבלת, היסטרית, מרדנית ומרגיזה,
מזניחה את לימודיה ובעלת מצבי־רוח קיצוניים משתנים.
העובדה שנתבררה לה עתה — כי רבים מילדי השכונה
ידעו על מצבה המשפחתי זמן רב לפניה — עוד הגבירה
את שנאתה לילדים, הפכה אותה לבלתי־חברתית. מדי שמעה
רמז כלשהו על חיי־המשפחה המאושרים של חבריה, היתד,
מרגישה צורך להעליב ולפגוע. פעם הרימה את הסמרטוט
של הלוח, צעקה לעומת חברה :״אתה רואה את הסמרטוט
הזה? זה אביך! סמרטוט!״
המתיחות בבית לא פגה גם כאשר גילתה גילה לאמה שהיא
יודעת את הסוד, שמעה מפיה פרטים נוספים על אביה.
כשהיה אביה החורג מעניש אותה עונש רגיל, שכל ילד
משלים עמו, היתד, צועקת לעומתו :״אין לך זכות להרביץ
לי! אתה לא אבא שלי!״
בלית־ברירה שלחו ההורים את גילה למוסדות־נוער שונים,
ברובם שנואים על הילדה המתבגרת. בין מוסד למוסד
המשיכה ללמוד בבית־הספר העממי בפתת־תקוה. אולם
היא החליטה מראש שבתום הלימודים היסודיים תעזוב את
הבית לגמרי, תסע לקיבוץ או לבית־ספר חלקאי.
במקרה שמעה על הדסים, כפר־הנוער ליד אבן־יהודה.
הדבר שמשך אותה למקום זה היה פסוק ששמעה במקרה:
* ללא קשר־משפחה עם הפזמונאי דן אלמגור.
שבהדסים יש• הרבה ילדים עם בעיות משפחתיות. בין
הרבה ילדים מתוסבכים, חשבה גילה, לא תהיה יוצאת־דופן.

ך>* דסים שינה את גילה. המוסד, אחד הטובים ביותר
( | בארץ, הפגיש את גילה עם ילדים שבעיותיהם היו עד
אין שיעור חמורות משלה — ילדי־מלחמה מפולין שראו
את הוריהם נרצחים לעיניהם, שתעו שנים ביערות ולמדו
לדאוג לעצמם. גילה למדה לראות את בעיותיה שלה בפרו.
פורציה
חדשה.
היא התפתחה במהרה לנערה פעילה, בעלת יוזמה, שהפכה
אחראית לענף חקלאי, השתתפה בלהקה דרמתית.
בד בבד עם השינוי הפנימי חל שינוי חיצוני מפתיע. עד
אז היתד, גילה שמנמונת, בלתי־יפה ובלתי־בולטת. היא
חשבה את עצמה למכוערת מאד, וסבלה מכך כל חייה. ראשית,
מפני שהיתר, נמוכה (כיום — 1.57 מטר) .שנית, מפני
שהיתר, שמנה (משקל נוכחי — 50ק״ג) .שלישית, מפני
שהיתר, מכוערת בפניה.
פעם, כשהייתה בת ,12 עמדה ערומה לפני הראי באמבטיה.
היא השתעשעה בחלום־בהקיץ: שמא כל המעטה החיצוני
שלה אינו אלא לבוש, שיש לו רוכסן — ואפשר לפתוח
אותו ולהוריד את המעטה, כדי שיתגלה מתחתיו בחורה
יפה, לגמרי שונה.
והנה, לפתע, כאילו התגשם החלום. גילה הפכה נערה
חיננית, בעלת־גוף נשי מפותח. יפת־מראה, שנערים וגם
גברים מבוגרים העיפו בה מבטים. השיער החום הארוך,
העיניים החומות הכהות, ההבעה הילדותית־קונדסית, הפכו
את גילה גרייבר לאטרקציה במוסד.
באותם הימים הגשימה את החלום הכמוס של נעוריה:
לעלות על קבר אביה. אמה לא סיפרה לה היכן הוא קבור,
כשם שהסתירה כל דבר הנוגע להריגתו המסתורית. אך על

אחת התמונות גילתה גילה את מקום הקבורה ותאריכה.
מבלי להגיד דבר לאיש, זולת חברותיה הקרובות ביותר,
המכוער — גילה ביום הולדתה
ילךף > 7 1 1
ה־( 9באמצע) ,ליד אחותה היפה יצאה בת ה־ 14 לכביש, עצרה טרמפ, ירדה במקום שהנהג
| 1 1 1 •1 1 1
ודדה. אז היתה גילה בלתי־יפה, שמנמונת ובלתי־אהודה. אמר לה. שם ראתה בית־קברות מלא צלבים, חיפשה בו

במשך למעלה ממחצית היום, עד שחדר להכרתה כי זהו
בית־קברות נוצרי. היא עברה לבית־הקברות היהודי הסמוך,
הסתובבה שם שעות, עד שגנן טוב־לב שם לב לילדה הבודדה,
חקר אותה לחפצה וכיתן אותם למקום הנכון.
שם מצאה גילה את שם אביה חרות על אבן ישנה ומוזנחת•
בלי משים הוציאה מטפחת, החלד, מנקה את האבן
ברוק. רק אז נתעוררה לפתע לעובדה שזה קבר אביה —
והיא שפכה עליו ים של דמעות.
מאז רגילה גילה לבקר ליד הקבר לפני כל מאורע חשוב
בחייה. תוך כדי כך גילתה במקרה, כי גם אביה החורג
נוהג לבקר בשקט במקום — דבר שעזר להחזיר יחס של
הבנה בין השניים.
כעבור שנים, כשניסתה להתקבל ללהקת חובבים, הטילו
עליה לשם נסיון תרגיל דרמתי: לגלם אשה המחפשת את
קבר חברה, שנהרג במלחמה. גילה שיחקה את היום ההוא
בהתרגשות כה אמיתית, שהחוויה נחרתה עד היום בלב
כל הנוכחים — שהיו משוכנעים כי שחקנית דרמתית
עילאית נזדמנה ללהקה.

ך שהגיעה לגיל 16 החליטה הנערה הרגישה כי לא
^ תרצה יותר לחיות על חשבון אביה החורג, שמשכורתו
הדלה, כמפקח ראשון במטה הארצי של המשטרה, הספיקה
רק בקושי למשפחה הגדולה. היא ארזה את חפציה, עזבה את
הדסים, חזרה הביתה, העמידה את אמר, הנדהמת בפני
עובדה קיימת: החל מעתה תרוויח את לחמה לבד. וזוץ מזה
תלמד בבית־ספר דרמתי.
האמביציה להיות שחקנית היתד, לה מאז ומעולם — ואין
לה התחלה ברורה. בהדסים עודד אותה מורה לספרות בעלי,בנה,
שהבחין במצבי־הרוח הקיצוניים של תלמידתו, שאל
לפשר אי־ר,מנוחה, חקר לתוכניותיה בחיים. כששמע על
רצונה להיות שחקנית, ראה בכך מן הסתם הזדמנות להעסיק
את התלמידה במשהו, להרגיע את נפשה הבלתי־יציבה. הוא
נתן לה ספרים על תיאטרון ומחזות.
הקיר ליד מיטתה בהדסים היה מצופה תמונות של חנה
מרון. היא לא חלמה אפילו להופיע עמה באחד הימים על
במה אחת.
כאשר שמעה המשפחה על רצונה המוזר של הבת, נערכה
מועצה משפחתית כללית. הציעו לה להיות זבנית של
נעליים, ללמוד בערב פקידות. איש לא האמין כי הילדה
הרגילה, הבלתי־מצטיינת בלימודים, תצליח למשהו מיוחד.
ערב שלם לחמה גילה בכל המשפחה. בחצות ברחה מן
החדר, פרצה בבכי.
הדבר האחרון שנשמר בזכרונה היה קולו של דוד, שנכנס
לחדרה, זרק לעומתה בלעג :״גברת, כשתהיה לך
פרימיירה תודיעי לי. אדאג להכין ביצים סרוחות!״ עד היום
לא קיבל אותו דוד הזמנה לשום הצגה של גילה אלמגור.
אחת ההנאות שלה כיום היא לחשוב על כך שבני משפחתה
מתפארים בשמה, גוזרים את תמונותיה מן העתונים, מכריזים
:״אני עזרתי לה כשהיה לה קשה. תמיד האמנתי שהיא
שחקנית גדולה.״

ך 1נערה כת ה־ 16 עברה העירה, מצאה לה מקום־
| § לינה על מיטה בהול של זקנה בשדרות חן, שפחדה
לישון בלילה לבד. עבודה מצאה כפועלת בסוכנות קטנה
(המשך בעמוד )22

רררד 1ך ״ גילה בת ה־ ,20 בהצגת גנרל קישוט,
כשחקנית צעירה הנאלצת בכל כוחה
1 1 1 - 1 1 1
ללחום בדעה שהיא^זוהרת מדי כדי לשחק דמות רצינית.

במדינה

נשזיחגוו הזעגחת גתגוגות נזווגות
אבא נגד
לדן
י• וסעיה של מונית־השרות התל־אביבית
^ נדהמו׳ אל תוך מכוניתם זינקה נערר.
שחורת־שיער, שחומה וצנומה, שנראתה
המומה ונפחדת. כשהתישבה נשמע צלצול
מתכתי. אחד הנוסעים הציץ לרגליה של הנוסעת
המוזרה ופער את פיו מתמהון. קר״
סוליה היו צמודים זר, לזה וקשורים בשרשרת
ברזל, סגורה במנעול .״אפשר לעזור?״
החל שואל את הנערה. בטרם הספיק לגמור
את דבריו, פנתה זו אל הנהג, ביקשה להורידה.
כעבור דקות עמדה עדינה טובי בת ה־18
בפתח ביתה של חברתה הטובה רות איילון.
״תראי מה הוא עשה לי הפעם, יותר אני לא
חוזרת אליו.״ החברה לא היתד, צריכה להרבות
בשאלות. כמו כל יתר חבריה וחברותיה
של עדינה, ידעה כי ביום מן הימים
תקרה התפוצצות בביתה של משפחת טובי.
רות מיהרה החוצה אל מתקן האופניים
ד,סמוך י, כדי להביאו עם כלים להתרת הכבלים.
עדינה לא היתד, מודאגת. כי מאחורי הבחורה
הצעירה עמדה מפלגה שלמה. מדרי־׳

ועברתי לתל־אביב. חברות שידעו על דעו־תי
הזמינו אותי לבוא לועידה השביעית
של המפלגה שהתקיימה אז. הלכתי ונכבשתי.״
המפלגה הכירה מהר מאד בכשרונותיה של
הצעירה הזריזה והתקיפה, הפכה אותה למדריכה
בארגון ילדי עמל. בתקופה הראשונה
לא ידעו ההורים מאומה על הפעילות
החדשה של בתם. עדינה לא טרחה לספר
להם, אחרי שראתה באיזו חמת־זעם קרע
אביה את הגליונות הראשונים של יומון המפלגה
קול העם, שקיבלה הביתה.
שלמה טובי הצליח בכל זאת לגלות מה
עושה עדינה בתו בשעות שאחרי לימודיה
בסמינר למורות. הוא עקב אחריה, קרא
את הספרים שהביאה הביתה ואת המכתבים
שקיבלה. יום אחד הודיע :״עדינה, את יודעת
שאנחנו נותנים לך כל מה שאת רוצה:
ספרים, אנציקלופדיות, שיעורי נגינה וכסף
כיס. אבל אם לא תפסיקי את הענינים האלו,
לא אשלם בשבילך אפילו את שכר־ד,לימוד!״
האזהרה לא עזרה. טובי ראה בדאגה
גוברת כיצד מתמסרת בתו יותר ויותר למפ־לגתה.
פעם, בשובה מפעולה לילית, הבטיח
לה כי אם תתמיד בעקשנותה לא יירתע
מלגזור את שיער ראשה, כדי שתתבייש
להופיע ברחוב ובתנועה.
התשובה היחידה שקיבל טובי מבתו
היתד, מרכסיסטית־דיאלקטית :״אני מוכנה
להתווכח איתך. אם תוכיח לי שעמדתך לשלילת
התנועה צודקת, אעזוב.״
טובי האב לא ידע את כללי המשחק .״אני
לא מתווכח עם קומוניסטים!״ צעק על בתו.
במשך כמה חדשים אף הפסיק לשלם את
שכר־ו־,לימודי, אולם חזר בו לבסוף.
כאן התערב גורם משפחתי, שעד אז לא
הגיב על מעשיה של עדינה. היה זה האח
נחום בן ד,־ ,23 בוגר האוניברסיטה העברית
המתכונן לצאת להשתלמות בלונדון. הוא

(המשך מעמוד )10
היה זה כאשר למחרת היום רצו להחזירו
לצריפו. אפרים פריש התנגד .״נתתי לכם
מספיק כשהייתי צעיר כדי שתחזיקו אותי
כשאני זקן וחולה.״ אולם הבנים סרבו
לשמוע. הם אחזו בזקן ובעזרת שכנים
סחבוהו למכונית. הם הביאוהו לפתח צריפו,
זרקוהו שם כשהוא צועק ומתפתל מכאבים
והסתלקו.
״הם לקחו ממנו הכל,״ בכה השבוע
פריש אחרי שלא אכל דבר במשך כמה
ימים .״מלבד הדירה נתתי להם כסף ומגרש
של שני דונם, וגם את הצריף הזה
הם הכריחו אותי לרשום על שמם. עכשיו
זרקו אותי כמו כלב עלוב. הבן הגדול
לא רוצה לטפל בי מפני שנתתי לבת
חדר אחד יותר משלו.״
אבא פריש משכונת מחלול ממשיך לחכות,
משותק בצריפו, לחוק שיכריח את
בניו לתמוך בו בחליו ובזקנתו.

מער
המדריךהעק שן
* 1ף 1ן עדינה, שברחה נזמשפחתוז כדי
1 1 ^ 11 לא לותר על רעיונותיה, מתחת
לתמונת לנין, במועדון המפלגה בתל־אביב.
ביום ראשון, כשחזר מהעבודה ניסה לרכך
את ליבה בדברי נועם .״תראי. עדינה,״ אמר
לה ,״אם תעזבי את התנועה אדאג שיהיה
לך עתיד מאושר. דבר לא יחסר לך. אם
לא, תגידי לי שלום ואין בינינו יותר דבר.״
הוא נתן ארכה עד יום שלישי אחר־הצהרים.
אבל לא היתר, לו סבלנות לחכות עד אז.
ביום שני פנה אליה, ביקש את תשובתה.
״אינני חושבת שאני צריכה לעזוב את הבית,
אפילו אם אני נשארת בתנועה,״ ענתה
לו עדינה. הוא החל להכותה.
״לא הצלחנו לשבור את הקומוניזם,״ קרא
האב הנזעם ,״אבל אותך נשבור! אכלא
אותך בבית, לא תלמדי, עד שתסכימי!״

שרשרות נגד רעיונות

ך ן ^ ן ף שלמה טובי, שניסה בכל הדרכים להניא את בתו מלהיות חברה בבנק״י. הוא
1מחזיק בידו ספר בשם החינוך הקומוניסטי, טוען כי אחד ממורי בית־ספרה של
בתו הוא שמשך •אותה למפלגה. מאחוריו נראה חלון הדלת, אותו׳ שברה עדינה בבריחתה.
כיה בארגון הנוער הקומוניסטי, חבריה בארגון
וחניכיה בארגון ילדי עמל — כולם
עודדו אותה לעזוב את הבית שבו לא
הבינו אותה ואת רעיונותיה.

תשובה דיאלקטית

** שה היה לדרוש מאביה של עדינה,
שלמה טובי 44 להשלים עם רעיונות
1בתו. כי טובי האב, שעלה לפני שנים
רבות מעדן, הינו עובד ותיק בחברת החשמל,
חבר ותיק במפא״י וגם חזן בבית־כנסת
גדול בתל־אביב. הרעיונות והדרך שבהם החליטה
בתו ללכת, עמדו בניגוד להשקפות האב.
טובי לא התלהב גם כשהודיעה לו עדינה,
בסיימה את בית־הספר היסודי גאויל ה,
שהיא מצטרפת להשך מר הצעיר. אולם הוא
לא התנגד .״השומר הצעיר זר, בכל זאת עוד
לא שונאי ישראל,״ קבע אז ועדינה עברה
לבית־הספר החקלאי עיינות ליד ראשון־לציון.
שם בא המיפנה. סיפרה על כך השבוע
עדינה עצמה :״זה התחיל בזמן מיבצע סיני.
בזמן המבצע נוכחתי לדעת כי מפ״ם החליפה
פתאום את עורה, והיחידים שנשארו
עקביים לרעיונותיהם היו הקומונוסטים.
המורים בכיתה היו לא פעם נכנסים אתנו
לויכוחים פוליטיים, ואני הייתי היחידה שיצאתי
נגד דיעותיהם שחייבו את המבצע
הצבאי. כולם היו נגדי. עזבתי את עיינות

הגיע למסקנה כי חברות אחותו בבנק״י
עלולה להפריע לו, ניסה לשכנע את עדינה
במלים טובות שתעזוב את בנק״י. עדינה
לא שוכנעה .״הוא לא האמין שלמעמד הפועלים
יש כח לנצח במהפכה ולכן לא
ראיתי שום אפשרות לד,תוכח איתו.״ סיכמה
בפשטות ריטורית ,״את ברית־ד,מועצות הוא
רואה כמדינה של ביטול החופש האישי.״
האב לא היה זקוק לשיכנוע ממושך.
יחד עם נחום, פנה לפני שבועיים לעדינה
באולטימטום :״או שאת עוזבת את התנועה,
או שאכה אותך עד שתסכימי.״ כדי להמחיש
לה מה בדיוק התכוון בדבריו, הנחית עליה
כמה מכות בו במקום, פצע אותה באבזם
החגורה .״תכתיבי לי 50 פעם שאת עוזבת
את התנועה!״ דרש ממנה.
אמה של עדינה, לאה, התחננה בפני האב
שיפסיק. אולם הוא לא נכנע, עזב את עדינת
רק כשנפנה לטפל באם שהתעלפה. עדינה
ניצלה את ההזדמנות ונמלטה אל אחת
מחברותיה,־לתנועת. שלושה ימים היתד, מוטלת
חולה במיטת חברתה, אחרי טיפולו
של האב. אחר־כך קמה והלכה למועדון ה־נ
פלגה לשמוע את הרצאתו של מזכיר מק״י,
דמואל מיקוניס, על תולדות המפלגה.
באמצע ההרצאה הופיע האב באולם, ניסה
להוציא את עדינה בכוח. הבת התנגדה
ללכת אתו, אם לא יבטיח שלא יגע בה
יותר לרעה. האב הבטיח שלא יתערב במעשיה.

ך * לאותוזמן לא פסק האב מלהמטיר
^ על עדינה מכות וסטירות לחי. הכרתה
הלכה והתערפלה. היא עוד הספיקה לראות
את האב ניגש אליה כשבידו שרשרת
ברזל ומנעול. הוא קשר את רגליה ונעל
את הדלת. כשיצא ניסתה עדינה לצאת למרפסת
הדירה דרך התריס. כששמע האב
את הרעש, בא לחדר, שבר את התריס כדי
שלא תוכל להרימו.
כל הלילה היתד, מוטלת בחדר הנעול
כשר,שרשרת לוחצת על קרסוליה. האם התחננה
שישחרר את עדינה, אך האב איים
עליה שלא תתערב .״חכי, חכי,״ איים על
עדינה גם נחום אחיה ,״אני אביא גדוד
חיילים מהחברים שלי ונהפוך את מועדונכם.״
למחרת הודיע האב כי הוא יוצא להביא
שרשרות נוספות, לכבילת הידיים. האם
היתד, באותה שעה במטבח. עדינה שברה
את שמשת הדלת, פתחה את הדלת וקפצה
לחדר המדרגות. בעזרת המעקה דילגה במהירות
על פני כל המדרגות, מהקומה השלישית.
היא יצאה לרחוב, הגיעה בקפיצות
לשדרות רוטשילד, זינקה למונית חולפת.
ההורים סרקו את כל המקומות בעיר
ששם היתר, עדינה עשויה להימצא. הם
חקרו את כל חבריה, אך העלו חרם. כי
אלה קיבלו הוראה לא לגלות את מחמאה.
רק בשבת אחר־הצהרים יצאה עדינה מהבית
— כדי להשתתף בסמינר למדריכים,
שהתקיים במועדון המפלגה. באמצע ההרצאה
הופיע האב, בלוזיית שני אחיה וכמר,
מחבריהם. הם דרשו את עדינה. החברים
הקימו חומה צפופה מסביבה. התפתחה מהומה.
מישהו טילפן למשטרה, ובני משפחת
טובי הובלו ישר לבית הכלא.
כעבור יומיים שוחררו בערבות, וכעבור
שלושה ימים נוספים נודע להם כי עורך־דץ
פישל הרצברג הגיש נגדם תביעה בשם הבת
על תקיפה והתאכזרות. בינתיים ישבה המשפחה
בביתה ובכתה. לאה ושלמה טובי
התאבלו על בתם כאילו היתה מתה.
כאשר הובא האב לשחרור בערבות בפני
שופט השלום יהודה טרייביש, ביקש ממנו
טובי לתת הוראה למשטרה לחפש ולמצוא
ולהחזיר לו את בתו. קצין המשטרה ביקש,
לעומת זאת, למנוע מהאב לחפש את בתו.
השופט שקל בדעתו, החליט לדחות את
שתי הבקשות. אין להכריח את המשטרה
לחפש, אולם אין למנוע זאת מהאב.
הוא רק צריך לשבור את חומת השתיקה
של חבריה, ואחרי שיחזירה לביתו להמשיך
את הסימפוזיון הרעיוני על רמה שלא
תצריך את התערבות המשטרה.

52 הצופים התל־אביביים, שעזבו השבוע
את ראש־ד,ניקרה• והתכוננו להגיע תוך שלושה
ימים לטבחה על חוף הכינרת, לא היו
במצב־רוח טוב. השרב הכביד עליהם והם
כעסו על מדריכם עמוס אילני, שצעד במהירות
רבה מדי.
״עצור קצת!״ התחננו בפני המדריך הנוקשה,
חבר קיבוץ שדד,־בוקר .״רוצים לנוח.״
עמום,
הנוהג ללבוש מכנסיים קצרים גם
בחורף, המשיך בדרכו .״אנחנו נסדר אותך!״
הבטיחה לו נערה שחורת־שיער.
״אתן לא מסוגלות,״ השיב לה אחד הצופים׳
״רק הבנים מסוגלים לסדר אותו.״
עמוס חייך, הצופים זעמו.
0:1דטוכת הכנות. הזעם הגיע לשיאי
דווקא בסיום הטיול. הצופים, תלמידי
המחלקה השביעית בגימנסיה, דרשו מן המדריך
להתרחץ במימי הכינרת, אחרי שעברו
את כל הדרך הקשה.
״כל הזמן חשבנו רק על זה,״ הסביר
אחד הצופים :״לולא המחשבה על הרחיצה
בכינרת לא היינו מצליחים בכלל להגיע
לכאן,״ ניסו לשכנע את המדריך העקשן, שהסתפק
בתשובה קצרה וענינית :״לא!״
הצופים המפונקים לא יכלו לסלוח לעמום
על החלטתו. חמישה בחורים תפסו אותו
בידיו וברגליו, חיכו לצלם חובב שהנציח
את המאורע והטילו את מדריכם עם בגדיו
למים .״אתן רואות,״ הוציאו את לשונותיהם
כלפי הבנות ,״אנחנו סידרנו אותו, לא אתן.״
הבנות חייכו. כי עוד בדרך הספיקו להטביע
כנקמה את מקלט הטרנסיסטור של
המדריך במימי אחד הואדיות, הוציאו אותו
מכלל שימוש.

משפט
ב לי ת ש לו
אולמו הקטן של שופט השלום בנימין
קורנגולד היה מלא עד אפס מקום. זה
היה יום ההקראות. בזה אחר זה עלו הנאשמים׳
הכריזו מודה באשמה או כופר בה,
נידונו או הוזמנו להביא הוכחות. כאשר
הגיע השוטר התובע לאחד התיקים האחרונים,
הסמיק .״כבוד השופט,״ אמר .״אין
צורך להקריא את האשמה. הם מודים.״ אל
דוכן הנאשמים התקרבו בצעד הססני צעירה
וצעיר שחרחרים.
השופט עיין בתיק שלפניו, חייך ושאל
את השניים :״מה זה אתכם, האם לא היה
לכם מקום אחר לעשות זאת?״ השניים
האדימו כסלק. הצעיר ענה ראשון :״אדוני,
אנחנו עומדים להתחתן ובאמת שזה לא
ענין של כסף.״ הזוג נתגלה על־ידי שוטר
מקוף, שהפתיעם מתנים אהבים על ספסל
ציבורי ביפו. תחילה חשבו להאשים את
הצעירה בשידול לזנות ואת שניהם במעשה
מגונה בפומבי. הצעיר יצא להגנת שמה
הטוב של נערתו .״זה לא היה בשביל כסף,
בחיי,״ נשבע בפני השופט ,״לא נתתי לה
כלום, אנחנו חברים.״
השופט בחן את שניהם, שמע שהוא פועל
מאפיה והיא טבחית מסעדה .״חמש לירות
כל אחד.״ פסק לבסוף ,״ולהבא תחפשו
לכם מקום אחר.״
הצעירה דחפה את חברה במרפקה לשלם
את הסכום לשופט .״משוגעת, את רוצה
שהשופט יראה שאני משלם?״ לחש לה בידענות.
הצעירה
נאנחה, שלפה את ארנקה, הניחה
על שולחן השופט עשר לירות.

מלכת

אנשים

המים

אשהכ 1בחררו
עתה מתברר כי משלחת נבחרת הכדורגל
הישראלית, שנסעה ליוון ויוגוסלביה, לא מג־תה
24 איש בלבד כפי שפורסם רשמית. מלבי
24 הגברים במשלחת 16 ,כדורגלנים
והשאר מלווים, היתר, גם אשה אחת. היא
נסעה עם המשלחת לשתי המדינות, גרה
עמם באותם בתי־מלון, בילתה עמם בין ׳
המשחקים ובמסיבות רשמיות. למרות שבכל
מקום ציינו ראשי המשלחת כי האשה אינה
שייכת למשלחת הרשמית, התיחסו אליה
כאחת מנציגות הכדורגל הישראלי וביוגוסלביה
אף העניקו לה מתנות כמו לשאר השחקנים.
האשה היתד, רעייתו של צגי
(״האיש בעל הצלקת״) כרים, סגן יושב-
ראש ההתאחדות לכדורגל, שדאג לפקח על
המשלחת באמצעות אשתו מאמן הנבחרה
גיולה מאנדי גילה כי שעות מס-
פי אחרי נצחון הנבחרת הישראלית בבל־גראד,
קיבל מכתב מאשתו בישראל, שנכתב
אחרי ההפסד ביוון, בו מיעצת היא לו
באיזה משחק לשחק ביוגוסלביה
המהנדס אלכסנדר זרחין, ממציא שיטת
התפלת מי הים, הגיב השבוע בזלזול על
הידיעה שחברה אמריקאית גילתה שיטה
הדשה וזולה להתפלת מי־ים. שיטת החברה
האמריקאית מבוססת על אידוי מי הים במקום
הקפאתם לפי שיטתו של זרחין. טוען
זרחין :״כל זמן שלא ימציאו דרך להפקת
זהב זול, אי־אפשר יהיה להתפיל מי־ים
באידוי. כי אין חומר שעשוי לעמוד בפני
מי־הים המחוממים לאורך ימים מלבד הזהב.״
זרחין, שזכה לאחרונה בדירה בת שניים
וחצי חדרים (ולא ארבעה כפי שפורסם בעיתונות)
בבנין הסופרמרקט בתל־אביב, אינו
מרוצה מהדירה וטרם העתיק משכנו אליה
מחדרו הצר שבמלון סגל.

שאלון מו ע מדו ת
את השאלון הזה זכאית למלא המועמדת
עצמה, וכן כל אדם אחר המעוניין להס־ליץ
על מועמדת, המתאימה לדעתו לתחרות.

מצבמשפחתי
הכתובת המלאה

שנת הלידה _ :
מקום הלידה- :
שנת העליה - :
חצקל איש־כסית משרת את השימפנזה
קופים מחוננים עוד פחות

בתו בת ד,־ 5במו ידיו. אולם לפי חלוקת מלית ואיתנו ישבה עוד אשד — ,אני מבקש
העבודה הקפדנית הנהוגה בבית וייצמן הוא סליחה מאשתי — יפה. כשהגענו לתחנה
זוכה לתפקיד ולתענוג זה רק בכל יום הסופית ראינו שהדלת נעולה, בדיוק כמו
שגי שמחה משפחתית צפויה גם במחזדד. אני רק לא מבין מדוע הגיבור

.בבית־מפא״י בתל־אביב, כאשר יונה כסה, של סארטר התחיל לדפוק על הדלת רק
מזכיר מפא״י בתל־אביב, ישא את כרמלה בסוף. אני תיכף בהתחלה התחלתי לדפוק
הכד במ שפחה
רון, מזכירתו. מועד החתונה נקבע לשעת על הדלת כאיש זהיר הוכיח את
עוד כוכב ישראלי העומד להצטרף לחטיבת
שמחה לאומית — יום העצמאות של המ עצמו הזמר הלל (״אילקה״) רווה, המושחקני־הקולנוע
ההוליבודיים: יו ר ם קגיו ק,
פיע מדי ערב במועדון הלילה של מקסים
דינה.
בנו של מנהל המוזיאון התל־אביבי, היושב
סלומון על חוף הכינרת. לפני שפתח במזה
כמה שנים באמריקה, עבר בהצלחה
שיר רוסי מפולפל, שאל :״האם יש פה מי
מבחן־בד
ועומד לקבל תפקיד של אחד מנשהו
שיודע רוסית?״ נענה במטר תשובות
הגי מכוניות־המירוץ בסרט בנו של בן-
חיוביות משולחן אליו נסבו, בין השאר,

כ ה הזר, בו יככבו מרלון ברנדו, בריג׳יט ברדו,
מנהל עסיס שמעון כדרנו, ומנהל חברת
לורנס אוליבייה ואליזבת טיילור
חנה מרון, שחקנית הקאמרי, היתד, פורד בישראל שאול ליפשיץ. מיהר
בינתיים מצפה יורם כי אשתו (השניה) ,נרגשת מאוד שעד, שהוגשה לה חבילה אילקה להכריז׳ :״אם כן, אולי כדאי להימירנדה,
אמריקאית ממוצא אירי ובתו של מאורכת, כשי, על־ידי המועדון הלאומי זהר פחות זהיר היה הבדרן אריק
אחד מעורכי השבועון טיינזם, תלד בחודש על־שם קלאוזנר. מאחר שלא ידעה מה נמ מחקה הקולות. כאשר הופיע כמנחה בערב
ספטמבר. יורם בטוח, משום מה, שתלד צא בתוכה, עזר לה בעלה, האדריכל יעקב בו השתתף גם הזמר צדוק סכיר, הסביר
בת ,״אחרת אצטרך מיד להתחיל שוב לפרכטר
:״זאת בטח חבילת מצות!״ אולם לו סביר כי הוא יעלה על הבמה רק אחרי
עול׳ כי לבי קנוי כבר בבת נחמדה שתגדל לבסוף התברר כי השי הוא אגרטל מבדולח שאריק יעורר את הקהל למחוא לו כף.
ותהיה בת 17 כשמירנדה תהיה בת 36 ואני כחול. הגיבה חנה על המתנה :״עכשיו יהיה אריק לא הצליח לעשות זאת וסביר סירב
אהיה ,47 ושתי נערות צעירות יטלו אותי לאמנון בני מה לשבור תיאטרון להופיע. בעזרת הרמקול חיקה אריק קולות
למסיבה ואהיה זקן אשמאי בין שתי חתי זוית מסיים את הצגת בדלתיים סגורזת של של מחיאות כפיים סוערות וסביר עלה בכות
צעירות.״ ספרו הראשון של יורם ז׳אן פול פארטר אחרי 140 הצגות, לה ריצה על הבמה, נוכח להפתעתו כי איש
יופיע סמוך לתאריך הלידה רושם ניבאו 15 לכל היותר. מספרת פנינה גרי, מהקהל אינו מוחא כף לאורח מכובד
עז בחוגי משפחתה עשתה בשבוע שעבר שחקנית התיאטרון היפהפיה :״הכתבה על זכה השבוע חצקל איש־־כסית. כאשר
יע ל (״יולד,״) דיין, השוכנת עתה בוילה הלסביות בהעולם הזה עזרה לסארטר מאד. השימפנזה של קרקס ורשה הביע את רצונו
ששכרה ליד קאן, בדרום צרפת. יעל, שהיא כשבאנו לקיבוץ אחד והצגנו את המחזה ש להסב בחברת הבוהמה התל־אביבית, לקח
עתה צעירה אמידה, שלחה למשפחתה שוב אחת מגיבורותיו היא לסבית, אמרו לנו אותו מדריכו לכסית. חצקל מיהר לשרת
כרטיס טיסה. הזוכה הפעם — אחיה הצעיר אחר כך כמה חברים :״אילולא קראנו את
את הלקוח הנכבד במו ידיו, העיר :״הגשתי
אפן? (״אסי״) ,האהוב עליה במיוחד. אסי
העולם הזה על הלסביות, לא היינו יודעים כאן כבר לקופים פחות מחונכים ממנו״
בן ד,־ 15 טס לבדו לביקור דודה של שהמחזה הוא כל־כך אקטואלי סיפור לשחקן הקולנוע ג׳ון דארק, שהיעל,
מפקד חיל האויר עז ר ויי צ מן (שנשא אחר של פנינה: באחת ההצגות, בפני מו גיע השבוע ארצה בחברת אשתו הגרמניה
את אחותה של רות דיין) ,גילה גם הוא עצת פועלי חיפה, קם אחרי ההצגה פועל אורסלה, כדי להשתתף בכמה סצינות ב־כי
ההובי העיקרי שלו מבוסס על חוש
מבוגר וטען שהמחזה הוא באמת אקטואלי. אכסודוס, נכונה הפתעה. כאשר ביקר דארק
משפחתי מפותח. הוא אוהב להלביש את סיפר הוא :״אתמול נסעתי עם אשתי בכר־ בארץ לפני כשנה הביע את חפצו בפני
מלוזתו, העתונאית מירד! אפרד, לשתות
כוס שוקולד טוב. הפעם שלחה לו מירד,
לחדרו כד מלא שוקולד כרוך דינר,
הממשיך בתצלומי הם היו עשרה בגליל,
אינו נזקק כלל לביים את סרטו. כאשר
עמד לצלם שטפונות, באו שני ימי שטפונות
טבעיים. סצינה נוספת של התסריט מספרת
על הביל״ויים שקנו פרד מערבים, ומאחר
• ועידו! ,ה סו פ רי ם, באחת מההחלטות שהתקבלו עם סיום הועידה :״הועידה
שלא הבינו בפרדות, גילו כי קנו פרדה חומציינת
בקורת רוח את עלית קרנה של המדינה בעולם ואת התגבשות מעמדה
לה. דינר מבין בפרדות עוד פחות מהביל״ו־בזירה
הבינלאומית.״
יים: הוא קנה פרד שמת ממחלה כעבור
ישראל
עם של הראש
״כובד
הסופרים: בועידת קריב
אברהם
• הסופר
יומיים נערת הזוהר חוה גיל, בתו
עבר לחריצות הרגליים של חמישה בחורים שמשחקים כדורגל!״
של הרב הראשי של הבריגדה היהודית וח״כ
הכנסת הראשונה יעקב גיל, מאוכזבת מאד
• יעקב צור, לשעבר ציר ישראל בארגנטינה ובצרפת, בנאום על חייו של
מדרום־אפריקה, ולאו דודקא בגלל המאורעות
שגריר ישראלי :״הבו שבח למסיבות הקוקטייל!״
האחרונים. אחרי שהכירה תייר מארץ זו, ששסגן על רשמית במחאה במקסיקו,

שמעון אמיר, מיופה הכח הישראלי
הבטיח לשאתד>,־ ולשלוח לד, כרטיס טיסה,
שר־החוץ המצרי חסן צברי טען במסיבת עתונאים כי רוב תושבי ישראל הם
חלמה חוה חלומות זוהרים על וילה ומכונית
ממ-־צא טאטרי :״סגן שר־החוץ המצרי התנהג ללא שמץ של נימוס ודרך ארץ!״
פרטית. אולם מזה שלושה חדשים שהיא
מבקרת יום יום בצירות הבריטית וטרם
• המבקר חיים גמזו, על הצגת בצל ירוק חתול בשק :״היחידים שלא
קיבלה איזו שהיא ידיעה מבעלה המיוער.
השתעממו היו השחקנים עצמם.״
• פרופסור שמעון הלקין, בפתיחת הרצאתו בועידת הסופרים :״אתם
* במחזהו של סארטר -,משחקים גבר
תירדמו ואני אשוחח עם עצמי שעה קלה.״
ושתי נשים, הכלואים בחדר דמיוני בעולם
הבא.

פסזין׳ השבוע

צבע שיער— :
צבע עיניים - :
השפלה קודמת :
ידיעתשפות- :
ספורט(לציין איזה) :

מקצוע או שטח לימודים

מקום העבודה או הלימודים :

האם המועמדת היתה או הינה חברח
בתנועת־נוער, תנועה קיבוצית, אירגון־
ספורט, להקה אמנותית או כל אגוד אחר?

פרט איזה ומתי :

חובבויות :

אם אחד הפריטים אינו חל על המועמדת,
אל תמלא אותו. יש לצרף לשאלון זה
את תולדות החיים של המועמדת, פד
כמה שהן ידועות לממלא שאלון זה.

נא לשלוח את השאלון הממולא
בצירוף החומר, למערכת העולם
הזה, ת.ד 36 .ו, תל-אביב, ולציין
על המעטפה ,.מלכת המים .1960״

נא להדביק את תמונת המועמדת כאן.

כמעט בכיתי כשקראתי את מכתבה של ד נערה הרוצה
להיקרא אלמונית. כמה שהגברים מנוולים, באמת .״אנא,
פרסמי זאת במדורו *,היא מבקשת ,״אולי הוא יקרא זאת
ויבין מה שצריך להבין. אנא.״ ואתם הרי מכירים את טוב־לבי
האגדי.
״עומדת אני, מול השמש השוקעת אט אל הים הגדול
ועיני עצומות. רוח חרישית מלטפת את פני ולוחשת לי,
מדוע נעצבת אל לבך? והגלים לוחשים גם כן: מדוע? מדוע?
ואני, מה אענה להם ומה אספר להם, האם אפתח בפניהם
את סגור לבי למען ילעגו לי? הו, הלוואי ומתי.
״והנה עובר אתה לידי והיא, האחרת, עמך. אינך מפנה
את ראשך לעברי ואפילו לשלום אינך מברכני. מדוע? מה
פשעי ומה חטאי? ואני, כה אוהבת אותך. דשמש שקעה
וכן גם אתה, הכל קודר מסביבי, צועדת אני לביתי בדד
ובלבי קדרות קדרות קדרות.״

להתכתב פירושו להכיר

לא צעד פזיז לכתוב כך/ :
״בקשה זו שטוחה לפנייך /אם אמצא חן
עבדך בעינייך /התיאותי להן להזכיר /שעדיין
ישנו כאן בעיר /עלם, לא בן יומו
או יומיים /מתקרב לעשרים ועוד שתיים/
נערה אם תמצא את העוז /במכתב לו תוכל
לרמוז / .ללא חייץ יחוס מעמד /יאהיל
מטובו לה בלבד. ולך הברכה תינתן /עד
מאה ועשרים מי יתן•״

( )1178/32 אוהבת, כנראה מאד, לשמוע את עצמה מדברת:
״כמנהגך מאז, ודאי תדביקי לי איזה כינוי אשר לא יוסיף
ולא יגרע מאומה, או סתם תמציאי איזה שם למכתב או
לתוכנו שיתפרסם. ובכך תהיה היצירה מושלמת. הבעייה
היא רק לכתוב את המכתב עצמו. במכתבים אלייך חייב
אדם לאמר משהו על עצמו ואפילו אם משהו זה לא יאמר
מאומה על עצמו. ובכן, אנסה לעשות זאת גם אני (האם את
מוכרחה?) ואציין כמה דברים אהובים או שנואים לי.
״דברים שאני שונאת: טפשות, שטחיות, רברבנות, פחד
מפני החיים, בטחון־עצמי מופרז, שקר וצביעות ועוד ועוד.
לולא פחדתי להיות כפויית־טובה כלפייך, הייתי מוסיפה

נערת השבוע

אחד מהחרזנים האלה 1178/31
״לרותי שלום רב /ידי כי תרהב /לכתוב לך /מנגד
אציץ /לעולם לא אשמיץ מדורך, אך /הפעם אעיז /זה

מחשכי הריר

הוא ( )1178/33 סטודנט חיפאי. אבל אין דבר, הוא מוכן
להכיר גם תל־אביבית. בטאקט פילי הוא רומז שיש לו
מכונית ומוכן יחד אתה >עם הנערה) ״להאיר ולהעיר את
מחשכי הליל״ .כשאני חושבת שכך אני נאלצת לבלות את
חופשת הפסח ש לי...

מתמתיקה וריקודים

רוצה איזה דוקטור? זה נחמד לקבל מכתבים, כשמאחור
כתוב ד״ר משהו. מה דעתך על (?)1178/34
״לאחר שקיבלתי ד״ר למתימטיקה בארצות־הברית, החלטתי
לבוא לארץ לסיור בקייץ זה. הייתי רוצה להכיר נערה בת
18־ 23 ונחמדה, שתראה לי את החדש ואת הטוב בארץ.
גובהי .1.80 הנני שחור־שיער ואני אוהב לטייל, לרקוד,
לדבר, מוסיקה קלאסית ומתמטיקה.״
הוא אומר שמטרתו ״להשתכנע להישאר בארץ״ .אבל אם
אני מכירה אותך, הרי תנסי לשכנע אותו ההיפך.

הוא משגע

עד כמה שייראה הדבר מוזר, כתב את המכתב קיבוצניק
1178/35
בדרך כלל אני נמנה על הללו שמעולם אינם חסרים
בשטח ״הצייד״ ,ולא פעם גם צחקתי עם חברי וחברותי על
מדורך. אך מגיע רגע שבו מרגישים פתאום בודד, וכל
ההרפתקות אינן ״זה.״
״אני גבה־קומה ושחרחר. מחזרותי טוענות שאני משגע.
אך הייתי רוצה שאותה בחורה אלמונית לא תקבע את
דעתה עלי לפי חיצוניותי, ולכן אני משאיר לה את היוזמה
להכירני דרך מכתבים.״

אני אבזרי לילדים

עד אור הבוקר

מנגד יציץ

מה שהיא אוהבת

הייתי רוצה לראות מישהו שמכתבו של ( )1178/29 לא
ייראה בעיניו מעניין:
א ני בחור דרוזי בשנות העשרים, מעוניין — בלי
דיקלום והרבה מלים יפות — להתכתב עם המעוניינות
והמעוניינים, בכל הגילים והצעירים עדיפים, מכל קצוות
ארצנו הקטנה. אני מבטיח לענות לכולם/ן. אולם אם אושפע
על־ידי נחמדה, ממכתביה, מרעיונותיו־״ ממטרתה ועוד ועוד
— עם השאר הסליחה. אבל לענות לשאלות במידה ויהיו
מעוניינים בכך — הנני מבטיח.
״למרות הפרסומת שנכתבה בעתונים רביב על העדה
הדרוזית ובניה, נשאר בפינות מספר איפול מוחלט. אינם
יודעים דבר על הדרוזים, ואם כן, בקורת רעה. השאר בודאי
נפגשו עם דרוזים בצבא, במשטרה, בשמירה ובמקומות
אחרים.
״להתכתב פירושו להכיר, ולהכיר הוא ארד מיסודות
מדעי־החברה החשובים. תלמידים וסטודנטים לומדים על
אומות העולם, ומחובתם החברתית והמוסרית להכיר קודם
לכן את אזרחי־מדינתם. ובזה את, רותי, תורמת תרומה
חשובה מאד באמצעות הפינה, שהינך מדפיסה על גבי העולם
הזה.
״לצעירות אשר אוהבות רומנטיקה, הנני נכו! לענות
בלשון רומנטית, ולשאר המבקשים לדעת דבר־מד, על הדרוזים,
על מנהגיהם, ואף על מיעוטים אחרים במדינתנו, הנני
נכון לענות להם בלשונם.
״רותי, הנני טבעי בדבורי, הלמתי, ובכל, ובדרך כלל,
אינני יודע אם למדתי מנהג לא־רצוי זה מג׳ונסון, אינני
נוהג לכתוב מכתב פעמיים, ואף לא לקרוא אותו לאחר
סיומו

אז הן שתי חברות. בנות .)1178/30( 18 ומשכילות, הן
אומרות. וחיילות. לשתיהן שיער בלונדי, אבל לאחת יש
עיניים כחולות ולשנייה ירוקות. אז משעמם להן, כי אין
להן חברה. הן נורא נחמדות באמת, כולם אומרים, אפילו.
אז הן רוצות להכיר צעירים בגיל ,20—25״אשר אוהבים
לבלות היטב עד אור הבוקר בסביבות תל-אביב.״
תודה לאל שיש לי רק מכתב אחד כזה, השבוע.

לרשימה זו גם מכתבים לרותי.
״מלבד גלידה טובה, אני אוהבת עוד דברים כה רבים,
עד כי קשה להעלותם במסגרת מצומצמת זו. כמו רבות
אחרות אני מתעניינת בכמה שטחים ובכמה אנשים, וחולמת
על חיים מעניינים. לזה המעיין בכמה מן השטויות שכתבתי,
ברצוני לאמר כי אני עלולה להתעניין בו, ביהוד במקרה
שהוא אקדמאי או סטודנט בגיל 35־ .28 במקרה כזה, או
אחר, אולי אשמח אם ירצה להסתכן ולנסות להיכנס לתוך
תחומי התעניינותי.״

היא רצתה אמנם להתכתב, אך לא יכולתי לעמוד בפני
הפיתוי לעשותה נעית השבוע. שמה אורית לבנה, וכתובתה:
המדרשה לחנוך משותף, בית ברל, על־יד כפר סבא.
״אני נערה צעירה וחביבה, אוהבת לעשות חיים אוהבת
את ים כנרת, נופו וחופיו. כל בני כיתתי גמרו עלי את
ההלל. ההובי שלי — דייג בחכה, אוהבת אני להתבודד ודי
רצינית. מוכנה להכיר בחורים צעירים, הגיל אינו כל כך
קובע, רצוי 18־ .20 הצורה קובעת, אולם העיקר התוכן.
מוכנה להתכתב מל כל נושא המעסיק את בני גילי. אוהבת
ניידות — היום בים סוף, מחר בכנרת — הכוונה לכלי
רכב.
מכיוון שלא מצאתי תמונה אחרת, ותמונה זו היתה
מיועדת לחברי הקודם, ומכיוון שגמרנו״ אקווה שתמונת זו
תשמש פתח לקשרים בעתיד.״

מכתב שקיבלתי מקורא־יקר:
״בגלל טעותו של הדוור, נתגלגלה לידי הגלוייה המשונה
המצורפת כאן. אם זכרוני אינו מטעני, הרי כבר פרסמת
במדורך ״צימוקים״ מסוג זה. הרשות ניתנת לך להשתמש
בחומר שבגלויה זו כראות עינייך, אך בתנאי שהשמות
יוסוו. אין כל צורך לגרום אי־נעימות לאנשים הנוגעים בדבר.
מה אמרתי — אנשים? גברברים תהיה מלה מתאימה יותר
למקרה זר״״
והנה תוכן הגלוייה:
״בראשית מכתבי אודיע לך ששלומי הוא טוב ולא חסר
לי מאומה כי אם ללכת עוד פעם לבית־הבראה. שנית: דעי
לך זאת — הגלוייה היא האחרונה והראשונה שאני שולח
לך. אני לא יכול לסבול את הקשקושים שלך, אמרתי לך
קטנה בשבילי וחפשי לך ילד אחר. מדוע
שאת יותר מדי
מצאת רק אותי. אמנם על אף שעשית לי צרות בכל זאת
קשה היתר, הפרידה. בקשר לגאולה, תגידי לה שהיא מלשנית
גדולה. אם תפגשי את לילי מסרי לה ד״ש בשמי. רציתי
להגיד לך שהיא ילדה טובה ואפשר לסמוך עליה. אותה
באמת אני אהבתי ועוד אוהב אותה מכל ילדי המחזור אין
דבר היא קצת רזה אבל במשך הזמן תשמין קצת ועוד
רצוני להגיד לך משהו. בבית־הבראה שכחתי את העבודות
היפות שעשיתי וגם את הגלובוס שכחתי אצל יעקב אבל
אין דבר. ד״ש לגאולה בחזרה. שלחתי מכתב ללילי.
שלום ולא להתראות.
אני אכזרי לילדים שמעצבנים אותי.״

עתי 1דיזנגוף 95

52100

חצות

מפעלה פי ס

עתיד
ההגרלה שר׳ ר,אגרת
במספר הגלוי
מתקיימת אחת לשבו1/יים

ובדוק מי דבר שי מתתוצאותההגרלה.
באםזבהמספרךתקבלאת הזכיר. בו ב מ קונ. 4

ה שבוע ההגרל ה

הגליל ( 5תחנה מרכזית)
טל 3 1 6 8 8 .עד 8בערב

אלפרן מלמר
רחוב נחלת בנימין 7 2
טל 6 5 0 5 5 .עד 7בערב

קולנוע
סרטים
גל ב רי טני ה
.9.0כיסמארק (תל־אביב, תל־אביב;
בריטניה) .היו זמנים בהם היתד. בריטניה
המעצמה הימית הגדולה ביותר בתבל. כיום,
כשאיבדה תואר נכבד זה, היא ללא ספק
מעצמת סרטי־הים הגדולה ביותר. שורת
סרטי־ענק על עלילות־הים הבריטיות, כמו
הגרף שפיי, הים האכזרי, או הלילה שיזכר
לעד, משמשים כנראה לבריטים פיצוי־מה על
אבדן השלטון על הגלים.
הביסנזארק שייך לשורת סרטים זו. זהו
סרט המגולל בנאמנות את פרשת אחת מע־לילות־הים
המרתקות והמסעירות ביותר של
מלחמת־העולם השניה — הטבעתה של אנית־

הנבונה שלו אופשרה השמדת אנית־האויב.
יותר משהוא דומה לסרט ימי, דומה הסרט
לתיאור משחק שח־מת רב־מהלכים, שאת
מקום חיילי העץ תופסות בו צלליות אניות.
העלילה כולה מתרכזת במשך ארבעה
ימים — ארבעת הימים שעברו מאז סיימה
הביססארק את שיוטי־האימונים שלה במפרצי
נורבגיה וניסתה לחוור לאוקינום האטלנטי,
במגמה להגיע לנמל צרפתי, ועד
טביעתה. אילו היתד, הביסמארק מצליחה
במשימתה, כי אז היה ביכולתה לערוך
פשיטות על שיירות־המזון של בריטניה,
לשתק כמעט את כל התחבורה הימית אליה.
הצי הבריטי גוייס כמעט כולו, כדי לחסום
את ארבעת דרכי המעבר של הביס־מארק,
מהים הצפוני לאוקינוס. המהלך הראשון
הסתיים בנצחון הגרמנים. כבר ביום
הראשון ליצירת המגע בין שני המחנות
טיבעה הביסמארק את הסיירת הזז, אניוד
המלחמה הגדולה ביותר שהיתר, ברשות
בריטניה. כעבור יומיים הצליחו מטוסים,
שהמריאו מעל נושאת־ד,מטוסים רריאל ארק
לפגוע בהגה של ביסמארק, וקברניטיה אבדו
את השליטה עליה — דבר שאיפשר לצי
הבריטי לחסלה למחרת על־ידי טורפדו.
אולם גם הסרט אינו זוקף את הנצחון
לזכות הצי הבריטי בלבד. חלק ניכר ממנו
מוקדש לטירופו של האדמיראל, שפיקד על
הצי אליו השתייכה הביססארק, ששגעון־
הגדלות שלו גרם לשיקולים מוטעים, שהביאו
למהלך האחרון ביסמארק־מת.

ל ת־־ מוסרידו ו ביי שני ת

שניידר ב״תעלולי בת ה־17״
בסוף, הבתולין חשובים יותר
הקרב הגרמנית המשוכללת ורבת־העצמה ביותר
בעולם בזמן ההוא, ב־ 27 במאי.1941 ,
הסרט אינו סרט תעודתי, למרות שישנם
בו כמה קטעי יומנים גרמנים מקוריים על
חניכתה של הביסמארק בידי היטלר עצמו.
אולם הוא הוכן בקפדנות כה רבה, בנאמנות
היסטורית עד לפרט הקטן ביותר, וב־גסיון
כנה לשחזר את פרטי הדו־קרב הימי,
עד שגם מספר הסצינות המלודרמטיות ששולבו
בו, ותצלומי האולפן של הקרבות
הימיים, אינם פוגעים בהתרשמותו החזקה
של הצופה, שהוא חוזה בקרב המקורי עצמו.
כיסמארק־מת. הסרט גם אינו סרט־ים
במובן המקובל של המונח. רוב רובה של
העלילה מרוכז לא על הקרבות הימיים, אלא
על עבודת־המטה של מפקדת הצי הבריטי,
שהביאה להטבעתה של הביסנזארק. גיבור
הסרט, קנת מור, אינו הפעם מפקד האניה,
אלא קצין מבצעים, שהומת להערכת־המצב
הטולס הזה 1178

תעלולי בת השכע־עשרח (ארמון
דוד, תל־אביב; אוסטריה) היא סאטירה נלבבת
על תופעות הדור האבוד של המחצית
השניה של המאה העשרים, המתפשטות, בגרסאות
שונות ברוב ארצות העולם. בהו־מור
גרמני ומבלי לעבור את גבולות הטעם
הטוב, כפי שהם נראים בעיני יקה, לועג
הסרט בעיקר לביטויים החיצוניים הנפוצים
ביותר של הדור האבוד — כמו סופרות
צעירות מאוד הכותבות בהעזה על מין ו־גורפות
כספים, והתפרעויות של בני טובים.
ניקול דאסאו (רומי שניידר) היא בת־טובים,
במובן הטוב של המלה. היא בת
למשפחה זעירה בורגנית עליזה, שכל אחד
מבניה מטפח כשרון אחר. האב, פקיד דאר
מזדקן, כותב ספרי בלשים בשעות הפנאי,
שאינם זוכים לפרסום. האם מחברת מנגינות
פיוטיות לפסנתר, בעקבות שוברט. הבן
הצעיר מבצע להטוטי קרקס ואחותו בת
ד,־ 14 היא ציירת מוכשרת. ניקול עצמה
היא זבנית בחנות ספרים, הכותבת שירים
ליריים בערבים.
כל בני המשפחה חולמים על הצלחה שתביא
בעקבותיה את הגשמת חלומותיהם,
אולם מסתבר להם שכשרונותיהם חסרי ביקוש
בדור מטורף זה.
לבסוף מחליטה ניקול ללכת בעקבותיהן
של בנות גילה המצליחות, כמו פרנסואז
סאגאן או יעל דיין, מחברת מחזה בלתי־מוסרי
שהמוסר־השכל שלו הוא :״המין הוא
צורך חיוני, ממש כמו נשימה או אכילה.״
כל אחד מבני המשפחה תורם את תרומתו
למחזה בצורת סצינה חסרת מוסר אחרת.
אולם ניקול מחליטה להשאר בעילום שם.
המחזה זוכה להצלחה מפתיעה. משפחת
דאסאו מתעשרת, זוכה להגשמת חלומותיה.
אולם כאשר מופיע מפיק מחזות אמריקאי
צעיר, מוכן לרכוש את המחזה רק תמורת
הסרת אלמוניותה של המחברת, מחליטה
ניקול לשחק את תפקיד הגברברת המודרנית
וחסרת־המוסר, שעליה כתבה במחזה.
היא נכשלת. הנערה שהרעישה את העולם
במחזה הבלתי־מוסרי שלה מתגלית כפתיה
תמימה, שהדבר היקר. לה ביותר הם
בתוליה. המסקנה :״ביי שנוק^מסוזה של
חדת של
אי־מוסריות היא הצניעות
הנוער בדורנו.״

אלה הסרטים הנווצגיס
הארץ, אשר העולם הזה

• מרי אוקטובר
11 חברי תא־מחתרת צ׳
צוא מי מתוכם היד.
המלחמה. דניאל דרי

תל־אביב) — אליזבת׳, שההומוסכסואלים תוי, במחזה
הפבורן.
• הלן
ז׳אן גאביך
נודדות א;

זה בערי
לראותם:

תשבץ 05111:1חוה 1178
״ברגע זה אני מדייזבו.י:וז אחד הכסאות
המפוארים של המלון בציריך היפה,
הקרה, והמשולגת,״ כותב מנחם קפלן
משריץ .״גליון העולם הזה הביא עמו
נמות בלתי מבוטלת של חוס נעים
מישראל. ברצוני שהגליון הבא יחמם
אותי עוד יותר ויהיה בו תשבץ שלי,
שיעמוד בודאי על רמה בינלאומית.״
תשבץ זה של מנחם קפלן קורא לכל
אלה שעדיין לא היו בשוייץ לפתור
אותו ולשלוח תשבצים לעתון לא רק
בדואר אויר, אלא גס בדואר רגיל.

מאויו )1 :אלהים
מאבן )4 .שוער ובעל
חנות )10 .רעל.
)11 בתוכו )13 .קרס.
חיה האוהבת גזר.
)15 בעל מקצוע המהושטת מתפרנס ידים
למקומות אפורים
)17 .נוזל חיוני
בנוף )19 .אחד מאברי
הנוף )20 .הבריא
)22 .בעל המקצוע
העתיק ביותר
בעולם )25 .געית
הפרה )20 .מחסן
לתבואות )27 .מנהיג
אסייתי)30 .
נפלא )32 .נוהגים
לבצע בו ניתוחים
פלסתיים )33 .מגורי
הצפודים )34 .ישז.
)36 גבוה )37 .סף
הבית )39 .סופר צרפתי
נודע שנהרג לאחרונה
)41 .אחד
מסוגי המיתה)42 .
כלי הקשה )44 .מסיבת
פיוס בערבית.
)46 לחם מזרחי.
)48 קריאת שמחה.
)50 מלת זרוז)51 .
בעל תפקיד זה חייב
להטצא בכל תיאטרון
)53 .דבר דברי
חזון )55 .מרכז )57 .שני עמודים)58 .
שליח )59 .ממלכת השחקנים והכוכבים)60 .
בעל חי ערום.
מאונך )1 :אדם שאבד חרותו )2 .שופט
ידוע )3 .אריה 5אות באלף־בית)6 .
כנוי לשם דוד )7 .אביון )8 .מהפכה ביפו.
)9הפורץ הנוצץ)12 .מלת כאב )15 .רעב.
)16 העוסק במסחר בשווקים שחורים)18 .
כובע )21 .בו הנד מתרחץ בקיץ )23 .נושא.
)24 מלת קריאה )26 .יצור אנושי)28 .

מלה המוציאה מן הכלל )29 .אחד הגנגם
טרים הידועים בארה״ב )31 .כשהאשה במצג
זה — מצפים להגדלת המשפחה )32 .קו
הראיה המקסימלי )35 .בבקשה )37 .ממנו
הנד פוחד במקום עבודתד )38 .חושב)40 .
צץ חדש לבקרים במשרד האוצר )41 .קרנ
באף הבהמה )43 .פרוסת לחם )45 .בסוכוו
משתמשים בו )46 .אפשר למצוא רבים מסוגו
במיטות בתי מלוז )47 .חוזה המדינה)49 .
תנו )52 .לא קהה )54 .לא )56 .בתוכי

יי קלסתר יי
(המשך נזעסוד )17
לחומרי בנין, שם ארזה ברזים, ניקתה את
המקום. משכורתה הגיעה ל־ 50ל״י לחודש
— מהן הוציאה כמעט מחצית על שכר־דירה,
בדיוק מחצית על שכר־לימוד בהביטה.
כשחברותיה היו מציעות לאכול יחד
במסעדה זולה, היתה אומרת :״תודה, כבר
אכלתי!״ היא התקיימה על פלאפלים וחומוס.
בשעות הפנאי בעבודה, בהעדר הבוס, למדה
לתקתק בעצמה על מכונת־כתיבה. סגולה
זו העלתה לאחר מכן את המשכורת החודשית
ל־ 60ל״י. בשכר זה הפכה הפועלת
לפקידה, ואף לאחראית על העסק כשהבוס
נסע לחו״ל.
עבודה פוריה זו הגיעה לסיומה, בתום
שנת־הלימודים בהביטה, כאשר מנהל בית־הספר
של התיאטרון הזמין את גילה לקבל
תפקיד נכבד בהצגה שביים הוא עצמו
בתיאטרון — המחזה בטור שינינו מאת
תורנתון ויילדר, שנגנז עוד לפני הצגת־הב־כורה.
אחרי
אסון זה נשארה גילה תלויה ב־אויר,
היתד. מאושרת כשהוזמנה לקבל תפקיד
של סטאטיסטית באיי לייק מייק. שם
קרה מה שקורה בספרים: בעלת התפקיד
הראשי, רינה פז, חלתה לפתע, אחרי ההצגה
הראשונה במוצאי־שבת. גילה נקראה
בו במקום לשחק את ההצגה השניה.
ההצלחה היתה אגדתית. באורח פלא הלן
הכל כשורה. הבגדים של רינה הרזה עלו
על גופה העגלגל של גילה, אף מילה לא
נשכחה, כל השחקנים עזרו, וגילה — שמעולם
לא למדה את התפקיד — שיחקה
אותו ברעננות ובחופשיות שהפליאה גם
צופים שראו הצגה קודמת.
היא שיחקה 25 הצגות, עד שרינה הבריאה
וקיבלה בחזרה את התפקיד. גילה לא
דרשה זכות עליו, חזרה להיות סטאטיסטית
— אולם בין לילה הפכה לילדת־השעשועים
של התיאטרון. תפקידים שאיש לא חלם
למסור לה קודם לכן, יועדו לה. הקאריירה
החלה.
לא כן המשכורת. במשך חדשים רבים
הוסיפה לקבל 60ל״י לחודש (ולהתקיים
עליהם) ,אף שעבדה עבודה מלאה. כשניצול
זה עורר תשומת־לב בקרב חלק מן השחקנים,
זכתה למתנה של 100ל״י ״לשם
קניית בגדים״ (אותם מיהרה להפקיד בבנק,
לעת צרה) ,ולהקצבה עבור שכר־הדירה שלה.
אז כבר מילאה גילה את תפקידה של אנא
פראנק, אחרי שעדה טל מסרה לה את התפקיד
(רק מחוץ לעיר) ,מבלי שהדבר נרשם
בתוכניה.

פנ> האשה ־ אוצרה...
ועל אוצרהע לי הלשמ ור !גם טל נשים צעירות לטפל ולשמור
על עור הפנים לבל יתקמט בגיל צעיר.
עוז ר ה הנ א מן הוא

ד •1א ל •1ט
יו 1ץ 0 . 1׳ 1 1מ

קרם הפנים הנפלא לפי דר. לברן, פרים, המכיל
ג׳ להרויאל, מזון מלכות הדבורים. רויאלויט
מונע התהוות קמטים ושומר על עור פנים חלק ויפה.
מחירהשפופרת 4 . 2 5ל״ י .
פרסום צימט
לו נשרו
השערות!
ולך?

דאגות שער
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינס
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 22128 חיפה, רחוב הרצל .1

אתה נוסע לאירופה ! ׳
התדע היכן לבקר, מה לראות?
איפר, לאכול וללון? לבלות? לנצל
את מעט המטבע הזר אשר ברשותך
במקסימום של יעילות וחסכון?

במדריד לתייר באירופה,

מאת ם. כוכבי, שיצא בהוצאת
אחיאפף, ירושלים, תמצא תשובות
לכל השאלות הנ״ל.

תהנה כפליים מטיולך -
עם המדריד בידף,

להשיג אצל כל מוכרי הספרים
בארץ והוצאת אחיאסף; ירושלים.

״אבל״ זה מרגיז את גילה יותר מכל
דבר אחר. בחורות רבות בעלות שערות
בלונדיות מבריקות ופרצוף שובב, מוכרחות
ללחום באמונה הכללית כי טיפוס כזר,
מוכרח להיות טיפש ונבוב. לגבי שחקנית,
נוסף לכך הצורך ללחום באמונה כי בחורה
כזאת יכולה להצליח רק בתפקידים של
יפהפיות צעירות, שטחיות.
״אני משחקת את פאני במריוס ואת או־ליביה
בחלילה ה־ .12 אני משתדלת למלא
את התפקידים, להחיות אותם. אלה שתי
דמויות שונות לגמרי, אפילו הפוכות. אבל
למחרת היום רואים אותי אנשים בתפקיד
של סופי בגנרל קישוט, שהיא הנערה הממוצעת
ביותר של התקופה שלנו. ואז האנשים
אומרים, :זה מה שהיא יכולה לעשות.
היא יפה ונחמדה, זה לא חוכמה.׳ זה אוכל
אותי.״
לא פחות אוכלות אותה הביקורות בנו־

צלחה זו הביאה ישר למשבר הגדול
1י בחיי גילה. אולי בגלל אינטריגות פנימיות,
אולי בגלל סיבות־יעול, כפי שטענו
לעולם הרחב ולקראת קאריירה קולנועית.
מנהלי הבימה, החליטו לפטרה.
גילה, שהביטה היתר, ביתה היחיד בתקופה
זו, היתד, המומה. בדרן הביתה, אחרי סח :״גילה אלמגור היתד, יפר, מ אד...״
קבלת ההודעה, פרצה בהיסטריה ברחוב, היא היתד, מעדיפה ביקורת בנוסח :״למרות
בעטה באבנים ובגדרות, החליטה לא לשחק הפגמים בחיצוניותה, הצליחה גילה אלמגור
לגלם דמות מ שכנעת...״
עוד לעולם.
מרילין מונרו — יתומה, מתוסבכת,
האיש שמנע ממנה להגשים החלטה זו
היה צעיר צנום, שקט ואינטליגנטי — בעלה פצצת־מין בלונדית, חולמת לגלם את תפאילי
גורליצקי, המבוגר ממנה בחמש שנים. קידה של גרושנקה באחים קאראמאזוב.
אילי(עמו התידדה במקרה, כאשר ישבה עמו גילה אלמגור חולמת לגלות דמותה של ליזה
ליד שולחן אחד בכסית ומשום מה ־החליטה דוליטל בפיגנוליון.

למתוח את החבריא ולהעמיד פנים כאילו
ף* ינתיים חיכתה לגילה חוזייד, מיי-
היא אשתו) ,ידע לעודד אותה ברגע זה,
^ דית יותר: היא נסעה לאירופה. גם אילהחזירה
למסלול.
אילי שיחק בתיאטרון הקאמרי (הלב הנמ דיאל זה הוגשם בלי עזרה. כאשר בא להר,
לעולם אין לדעת) .גרשון פלוטקין,איש ארץ רפי נוסבאום, עם הצוות הגרמני שלו,
הקאמרי, ששם לב לגילה עוד לפני כן כדי לצלם את חולות לוהטים, הוזמנה גילה
והציע לה אז לעבור לתיאטרונו, רמז לה לשחק אפיזודה קטנה של נערת־קיבוץ. העתה
כי אולי תוכל למצוא מקום שם. בינ סרט, בו התרשמה גילה במיוחד מן הדייתיים
עברה גילה להצגה אחת לסמבטיון — קנות והשקדנות של הגרמנים, נגמר.
לפתע קיבלה גילה הזמנה: לבוא בלי דיחוי
נסיון שעזר לה להתמצא בשטח הבידור
לגרמניה. הסיבה הכפולה: להתגבר על כמה
הקל יותר.
כאשר הציג הקאמרי את בעיות טכניות בסרט, לעבור מבחנים לסרט
ד,הזדמנו;
זציה, שם קיבלה גילה תנד אחר. אם יהיה הדבר פתח לקאריירה קולהערב
אימ!
באה לעזרתה העדרות של נועית, תהיה גילה שחקנית־הסרטים הישקיד
קטן,
פורת נסעה לאירופה, גילה ראלית היחידה שלא תודיע כי היתה מק־שחקניות:

תפקידה במלאך האבן. לענית במארינס או צנחנית־חובשת. גילה,
נקראה
ך סלולה לתפקיד שהתחבב הטוענת שהיא פשוט שונאת צבא ורובים,
משם היו
רכש לה את לב הקהל: לא שירתה מעולם — היא קיבלה דחוי עליה למען הבימה, נישאה לפני גיוסה.
פאני במו׳
הקאמרי נתן לה חופשה לחודשיים. גילה
להאמין כי גילה ואילי
עד היו;
ם נשארו דומים לזוג — שמעולם לא היתד, בחו״ל ושהחלה להרמהווים
סוג
המחזיק ידיים בר־ גיש רגשי־נחיתות בחברת בנות שדיברו
נאהבים
,מחייכים אליהם בטוב־ כלאחר־יד על חנויות של אוכספורד סטריט
חוב וש
טוב ממני,״ טוענת ובתי־קפה של שאנז אליזה, סטטה השבוע
לב .״א׳
רק להיות שחקן, לסיבוב שיוביל אותה מלונדון, דרך פאריס גילה פילוסופיה ואס; וברלין, לרומא. אלא בעלותה על המטוס, נשאה עמה את אווע
בספרים.
שחקנית אמי־ צרה הגאה ביותר: הידיעה כי השיגה כל
המשתד־ אשר השיגה עד כה, ב־ 20 וחצי שנותיה,
״כן, היא בכוחות עצמה, מבלי לזכות מעולם בטובה
מידי מישהו.
העולם הזה 1178

״לא תאמיני,״ אמר התייר המזדקן ,״אבל, שילמתי חמישה

דולר על מנת לנשק נשיקה אחת לנערה יפה כמוך אצלנו.״
<ז 1זיר 0 1 7 ^1
מלמלה הנערה :״איזו זוועה!״ ״לא התכוונתי להעליב אותך,״ התנצל התייר ,״לא
נעלבתי,״ השיבה הנערה ,״רק חשבתי, כמה הזיזים מבזבזת קופת המדינה ערב
ערב, כשאני כאן בתל־אביב.״
אהרון ירקוני, תל־אביב

ס1עדון העיזן תיס

מזה צוחקים הצרפתים

ברכת ראש

ראש גזר

שמעו! צבר, שחזר ביטים אלה מסיור
בארצות אסיה, סיפר לי את הספור
המשמש לדבריו סיפור חברתי קבוע
במסיבות סטודנטים ביפאז:
״הרצו מיז אהב מאד תפוחי עץ. יום
אחד אכל תפוח עץ: ותוד כדי שיחד.
בלע את חרצן התפוח. לאחר ימים מספר
החל לצמוח לו בקדקדו שתיל של עץ
תפוחים, שהפר בעונה המתאימה לעץ
נותז פרי, העניז גרם לו סבל רב. בכל
מקום היו אנשים קוטפים תפוחים ע0י־סיים
מהגידול שצמח לו בראשו. הרצי
התלונן, כעם, אולם חבריו המשיכו לט•
עום מתפוחיו הפרטיים שבגינת־הראש
שלו. להרצו נמאס העניז. סווז־ם ווי הוא
אינו חייב לשמש מטע נע לאזרחי טוק־יו.
הלך ועקר את העץ. אולם לאחר
הנתוח הפכה הגומה שפירנסה את
העץ לבור. באו הנשמים ומילאו אותו
טיט. חבריו הצעירים עטו על מרכז
הבלוי החדש, והפכו את המקום לבריכת־שחיה.
זה כבר באמת העלה את חמתו
של הרצו :״ראשי הוא רשות היחיד
שלי!״ צרח .״לא ארשה בריכת מעורבת
במרכז הטח שלי״.
אולם הסטודנטים של טוקיו צפצפו
על דעותיו השמרניות של הרצו ונהרו
בהמוניהם לבריכה האקסקלוזיבית• לא
עבר חודש ולהרצו נמאס העניו לנמרי•
התפשט, קפץ לבריכה שבראשו, ומת
בטביעה.

רב סמל חנן, המשמש
צבאי, נוהג להסביר את
אופן מפורט ביותר. יום
אסיר קוטף גזר, הגיש
כדלקמן:
״אסיר מס׳ 123456789 קטף גזר, רחץ
אותו, ניקה אותו, קילף אותו, נגס•
ממנו וכשראה אותי שתל אותו בחזרה.״
(י. ג״ צה״ל)

כרס״ר בכלא
תלונותיו באחד,
כשראה
נגדו תלונה

ראש הסידורים
לאיציק מקבוץ רמון לא היה מזל
בסדורים. כשהיה שם סיד בנעלים של
המג״ד היו תופסים אותו, כשהיה סוחב
תרנגולות מהלול היו מטילות עליו ביצים.
פעם החליט לסדר את השומר של
הקבוץ. לבש, עבאיה וכפיה, לקח סכין
והתגנב מאחוריו. השומר הבחין בדמות,
שלח לעברה צרור.
שלוש שנים שכב איציק בבית חולים.
כשבא השומר לבקרו, התפוצץ מצחוק
ואמר :״חשבת שאני מסתנן, אה? איך
סדרתי אותך!״
(מנחם פרמו, תל־אביב)

מזה צוחקים האמריקאים

עבדים חייבו לגל
קריין

— הנכם מאזינים לקול ישראל, גל
ב׳ .חג שמח. האזינו עתה לקריאות
מתוך ההגדה של פסח.
קריין קריינית

קריין

השמד את הכנות ושאר החרקים
בביתך בשלטוקס פזטוקם מה
פרוש.

קריינית

דבר, שחין, ברד, ארבה, חושך —

קריין

פרטים על מנגנון־החושך קרא
בהעולם הזה 600 ,פרוטה הגל״
יון. הנכם מאזינים לקול ישראל,
גל ב׳.

קריינית

בצאת ישראל ממצרים בית יעקב
מעם לועז.

קריין

והרי הודעה! נותר מספר מצומצם
של מלוני־כים לועזיים מאח
דן פינס. להשיג בכל הקיוסקים.

קריינית

שפוך חמתך על הגויים.

קריינית — שבכל הלילות אנו אוכלים בין
יושבין ובין מסובין —

קריין

אל תהיה כמו הקדמונים. רחם
על חמתך ושלח אותה לבית־זקנים,
באר־שבע.

קריינית

הודו לה׳ כי טוב.

— אין צורך ביד חזקה, כשבלמיך
משומנים בשמן סיכה; הנכם מאזינים
לקול ישראל, גל ב׳.

קריינית — כנגד ארבעה בנים דיברה תורה.

קריין

— גם לך ילדים; בטח אותם כבטחון
ח״ץ; הנכם מאזינים לקול
ישראל, גל ב׳.

קריינית — רשע מה הוא אומר? מה העבודה
הזאת לכם, אף תה הקהה את

— אל תקהה את שניך; צחצח אותם
בוקר וערב בסולידוקס. הנכם
מאזינים לקול ישראל, גל ב /

קריינית — ושאינו יודע לשאול, אתה פתח

קריין

— רק במפתחות ייל. נוח, חסכוני.

קריינית — והיא שעמדה לאבותינו ולנו —

— טוס להודו רק בק.ל.מ :.מהיר,
יעיל. הנכם מאזינים לקול ישר־אל,
גל ב׳.

אלו עשר המכות שהביא הקדוש
ברוך־הוא למצרים: דם, צפרדע,
כנים —

קריינית — עבדים היינו לפרעה במצרים;
ויוציאנו ה׳ אלוהינו משם ביד
חזקה.

קר ״ץ

— ואתה אל תעמוד! שב על כסאות
עונג המתקפלים והופכים לסולם.

קריין

בשתי

קריינית — אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב.

קריין

— מפעל החסכון לבנין יבנה בק־רוב
יותר.

קריין

— נסיים בארבע הקושיות מפי ילד
חניך ישיבת נוה אילן, ההרשמה
ברחוב הרב קוק .8

קריינית — מה נשתנה הלילה הזה מכל ה־לילות

* ״את מתחילה להשמין,״
אמר אדם לאחר שידע את
חווה.
* ״בוקר טוב,״ כירך הכוס
את חכוקר החדש.
* ״פלגמאט שכמותך!״ לעג
מחוג השניות למחוג השעות.
גוסט
חיים, גבעת־אולגה

— בקרוב הצגת המאה של הלילה
השנים־עשר בתיאטרון הקאמרי.

קי״נית — שבכל הלילות אין אנו מטבלין
אפילו פעם אחת —

— הסבל את לחמך בחומוס אלפא,
כשר למהדרין.

קריין

— קמח סובין להשיג בחיפה ליד
הנמל. האזנתם לקול ישראל, גל

ישראל סברניקוב, חיפה

פתאום

״מאיפה יש לך
מכונית חדשה?״
״מההגרלה של הועד למען
החייט״.
״כאמת? לא שמעתי שזכית
כהגרלה״.
״לא זכיתי כה. ארגנתי
אותה״.
א. סלצוביץ׳ ,תל־אביז:

* קאניכאל -לקוח שכא
למסעדה ומזמין מלצר.

מ. מבין, יפו׳

מלי ם