גליון 1181 מתאריך 11 במאי 1960

מה התרחש מאחור המאבק הדרמתי באמריקה:

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום כהו
עורך משנה:
דוב איוזז
עורך תבנית:
וקי

עורך כיתוב:
בי ל בי קשת

צלם המערכת:
־ אריה קרו

כתב בכיר:
אלי תכיר

רחוב׳ גליקסזך* ׳,תדאביב, טלפון ,26785
מ. ד .136 .מען למבדקים :״עולם פרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע״ם.
זפוס, מטה עיהם בע״מ, ת״א, טל.31139 .
ההפצ,ה: דוד; טופל ובניו, תל־אכיב.
הנוערכת איננה יאחראית לתוכן ר&ודעות.

הברי המערכת:
שיי* נלור, לילי י בלילי, דויר הורוביץ,
־ו הי וגר, יו ס ף אכו־חכו רי, דן נזרבליוז,
א בי בהפ טן, א בנ ר פ רי, ל מו ם קינו,
ישלכוה קרו.

הנקרא

במדינה

העתוו

ביותר

תחילה הוא ניסה להשתיק אותנו באיומים
גראנדיוזיים, בהודיעו לנו כי יהרוס אותנו
במשפטים ויוציא מאתנו ״את הפרוטה האחרונה״
.לאחר מכן הוא ניסה להתעלם מקיו־מנו
ולפטור את דברינו בתנועת־יד של זיל־זול,
השבוע עמד אוטו פרמינג׳ר ושפך דמי
עות־תנין במסיבת־עתונאים, אותה קרא במיוחד
כדי להתגונן מפני העולם הזה.
אכן, חל שינוי בפרמינג׳ר הגדול. כאשר
בא, היה נדמה לו כי אמריקאי עשיר, הממד
נף במיליונים, יכול לקנות ב שראל כל דבר
— מראש־הממשלח ועד לכפרים ערביים.
תחילה, אף הצלידזז ממשלית ישראל התפלשה
בעפר, לא שאלה למהות התסריט שלו והעמידה
לרשותו שרותים וזכרות בשחיי -שלי
הרבה מאות אלפי לירות. פרמינג׳ר תימן
למשוך אלפים מתושבי ירושלים״לסצנות.המוניות
על־ידי עריכת פים במקום, כנהוג
לגבי פראי הג׳יונגל.
ואז בא העולם הזה הרע ועורר את תשו־מת־לב
הציבור לאופיר, המפוקפק של היצירה
העומדת לקבל את הגושפנקה הרשמית־למעשה
של הממשלה .״לא אסכים להי^ת
כפוף׳ לצנזורה!״ קרא השבוע המפיק הגדול.
אולם העולם הזה לא ב קש להטיל שום צנזורה.
הוא רק תבע למנוע גושפנקה, רשמית
ועזרה ממשלתית׳ מיצירה סלפנית והמרת־ערך
.״העולם הזה גנב את התסריט מבית־המלון
שלנו!״ התיפדז ההוליבודי הגדול׳,ב־הוכיחו.בי
הוא מבין יוחס, במסחר בצלולויד
ומאשר בבלשות ׳.שיטות העולם הזה הן קצתפחות פרימיטיביות. הוא לא גילה ולא יגלה
לעולם איך הגיע התסריט לידינו.

בציבור העברי גרמו גילויי העולם הזה
על מהות התסריט לרגשות של סלידה וזיל־זול,
אבל לא היו תגובות חריפות. נרמה כי
האזרח אמר לעצמו: מדינת־ישראל כבר עברה
פורענויות רבות, והיא תישאר בחיים גם
אחרי הסרטת אכסודוס.
אולם בציבור הערבי גרמו גילויי העולם
הזה לתגובה הרבה יותר נרגשת. כמו׳ כל
.מיעוט לאומי, רגישים גם ערביי ישראל בצורה
קיצונית בענינים של כבוד. ל ארן יורים,
שהתיחם אליהם כאל אינדיאנים פראיים
שיש לירות בהם כמו בכלבים שוטים (״האינדיאני
הטוב היחיד הוא האינדיאני המת!״)
י לא מצא חן בעיניהם כלל.
אחרי המאמר הראשון של העולם הזה
( )1172 על הספר אכסודוס, מיהרו המשכי,לים
הערביים לעיין בו. בין השאר, מצאו בו
את; הקטע הבא:
ארי החנה את מכוניתו במרכז העיר (נצרת)
.הוא דחה מאליו קבוצה של פרחחים
ערביים, אבל ילד אחד התעקש.
״מדריך?״

״מזכרות? יש לי עץ מן הצלב, אריג
מאדרת ישרו״

עכשיו׳ בתפקיד
עם א מ די או
שו רי
ג׳ ורג׳
סופר מרודוקציה • וצבעים
מ מו ז; ש קו ל נו ע

או &ין ־

ד.׳גערר.

אנגלית •צרפתית

לומדים בשיטהיקלה ויסודית בב־ה״ם 5ד 1ה ״ ת״א, בן־יר,ודה ,74 טל.20314 .
נפתהיסו•
קו ר סי ם ו או ל פ ני ם לכז בונ רי ם ושפה שימושיו ,/דקדוק, כתיב, סגנון
ושיהה (מ\-6!-83/16 תס .) 0ד,למידים בסל שעות הבוקר והערב.
• קבוצותנפר דו תלתל מי די כ תי ־ ספר (מתחילים, מתקדמים ועזרה

בבחינות) .י י
הכנהלהג דו תכל שון האנכ לי תוספ רו ת ה ( מ אי 60ע .) 1

הלימודים בקבוצות קטנות, על־ידי מורים מע ול ים .

של הילדה הנחמדה מאוזן עד אוזן.
לגבי הצופה הזר, מוסר־ההשכל הוא פשוט
בתכלית: הפליטים כולם רוצחים נבזים, וטוב
שיירקבו במחנותיהם. ואילו ערביי ארץ־
ישראל הם נאצים, יורשיו של היטלר. לא
לשוא דואג התסריט לצייר צלבי־קרם על
קירות הכפר הערבי הנטוש הנכבש על־ידי
ארי בן־כנען.
אחרי שפירסמנו תסריט זה, הגיב הציביר
בישראל בצורה חותכת ומאוחדת. העתון ה־מפ״מי
בשפה הערבית פירסם מאמר חוצב־להבות
של ראשד חוסיין, המשורר הצעיר והפופולרי,
צעירי, נצרת הפיצו כרוז, בלתי־,

לי און יו רי ם ( בנ ש ף פו רי ם)

חוקי, בו דרשו׳ להטיל ׳ הרם על -עבודות־ההסרטה.
הם נאסרו. הכפרים הערביים, הסמוכים
למרכזי ההסרטה, הצטרפו מיד לחרם
זה. פרמינג׳ר נאלץ לשכור דרוזים מכפרים
מרוחקים, שהצטדקו באוזני הערבים שהם
״רוצים להגיע להוליבוד״ .לדברי פרמינג׳ר,
גם נרגמו מכוניותיו באבנים על־ידי נוער
ערבי נרגז.
המפיק היהיר קיבל משלחת של ערביי
מפ״ם, הגיש להם לעיון את התסריט (זו הפעם
הראשונה!) ,אך סירב להכניס בו את
השינויים שנדרשו על־ידם. גם באוזניהם השמיץ
את העולם הזה במלים שהוכיחו כי האיש
הגדול אינו גדול כל כך.
במיוזוד ניסה המפיק בכל הזדמנות להפריד
בין הספר לבין הסרט. זוהי הפרדה
חסרת־שחר. הספר והסרט ינהלו תעמולה
איש לרעהו. על עטיפת הספר האנגלי כבר
.״הסתלקו״
מכריזה הודעה מיוחדת שהוא יוסרט על־ידי
״תמונות פורנוגרפיות?״
ארי ניסה לעבור על פני הילד, אן הלה י אוטו פרמינג׳ר. הסרט נזשא את אותו השם
נאחז במכנסיו .״אולי אתה רוצה את האחנת כמו הסרט, גיבוריו המי אותם הגיבורים׳ ,ורוח
הספר שרויה עליו. מי שקורא כיוס
שלי? היא בתולהו״
ארי זרק לילד מטבע .״שמור על תמכו את חלף עם הרוח, רואה לנגד עיניו את
קלארק גייבל וויויאן לי, ומי שרואה את
״ נית, בחייך!״
גייבל וליי, חושב על הספר. השניים אינם
נצרת הסריחה. הרחובות היו מלוכלכים
ניתנים להפרדה.
בצואה, קבצנים עיוורים השמיעו קולות אומבכל
זאת הבטיח פרמינג׳ר כי לא יראו
ללים וילדים יחפים, קרועי־בגדים ומלוכלאת
רצח קרן, אלא רק את גווייתה; שלא
כים, רבצו על הארץ. הזבובים היו בכל
יסופר על עינוייה וחילול גופתה של ידידת
מקום. קיטי אחזה בכל כוחה בזרועו טל
ארי בידי ערבים; ולא יראו כפר עברי שהארי,
כאשר עברו בשוק קיט׳ היתת
ערבים שחטו את תושביו ופיזרו את גויותי־נבוכה
כאשר יצאו מנצרת. היה זה מקום
הם ברחובות.
נורא.״
אפשר להגיד הרבה דברים על נצרת. אפ

להגיד שהיא מלוכלכת (אם כי האומר
בארץ מוצג עתה סרט־זבל על שלמה הכך
מעיד על עצמו שהוא משולל כל חוש מלך ומלכת־שבא — סרט המכתים את פרקי
ליופי ולסגנון, כי נצרת היא אחד המקומות התנ״ך. הדבר הנורא ביותר בו הוא כי בעת
המקסימים ביותר בארץ) ,אבל בנצרת, בניגוד ההסרטה חשבה הוליבוד — בה שולטים הלתל־אביב,
אין זנות ברחובות. איש אינו
יהודים — שהיא עושה טובה לישראל. היא
מציע בה את אחותו לתיירים, והתמונות שמה בפי שלמה המלך המגוחך נאומים
היחידות הנמכרות בה הן תמונות הבתולה ציוניים של דויד בן־גוריון, ואת פרעה מלך
הקדושה והכנסיות.
מצרים היא מתארת, תוך רמיזה גלויה ל־התיאור
כולו בווי מלבו של אדם אכול־ גמאל עבד אל־נאצר, בדמות מפלצת מבחילה.
שנאה, ואולי הוא מועתק מסיפוריהם של
האם צריכה ישראל להיות מיוצגת על־ידי
חיילים אמריקאיים שהגיעו במלחמת־העולם
השניה לנאפולי. אין פלא שהקוראים הער סרטי־זבל, המעוררים סלידה בלב כל אדם
תרבותי בעולם? האם באמת אין המדינה,
ביים, ובראשם בני נצרת עצמה, נחרדו.
אמנם, בתסריט אין קטע מסית זה מופיע. וידידיה הרבים בעולם הסרטים, מסוגלים
תחת זאת יש בו תמונה אחרת, שלא הופי להפיק אף סרט מכובד אחד? אף סרט אחד
עה בספר. גילינו אותה בעת שפירסמנו את בעל רמה תרבותית? אף סרט אחד. שישאיר
בלב הצופהימישקע של אהדה אנושית, כר־תוכן
התסריט (העולם הזה .)117-5
הגשר על נהר קוואי, הירושימה אהובתי,
הדמות שהתטריטאי מבקש לחבבה ביותר
הדון השקט?
על לב הצופה היא קרן, הילדה הבלונדית
התמימה והנחמדה. בשיא הסרט היא נרצחת.
בדרכה מעמדה חיצונית לשער כפר־הילדים,
היא נתקלת במשפחה ערבית הבורחת מן
הארץ. הפליט שולף סכין וחותך את גרונה

פרטים והרשמה: מ־ 9עד 12 לפני הצד,דיים 3 :עד 9בערב(,.פרט ליום ר)
העולם הזה 1181

מכ תבי ם
כן מאה לשערים

קויתי?!ביום הולדתו ה־ 100 סל בנימיו
זאב הרצל אמצא על שער, העולם הזה״
)11801 .את תמונתו של מייסד הציונות. במקומה
שמתם שער מפוצץ על האפשרות של
רעידת־אדמה בתל־אביב. אנא, על תים בחו שלולא
הרצל לא היתה בארץ עיר עברית שזלמן
קרנוף, תל־אביב
יבלה להיחרבו
אס תרצו, אין זו אגאדיר.

השגריר מזמין

אני שולח לכם את הזמנתו של שנריר ישראל
בוינה, מר יחזקאל סהר, למסיבת יום-
העצמאות. שואל אני אתבם, האם בך נראית
הזמנתו של שגריר? היכן החלק השני של
ההזמנה, שהיה כתוב בשפה הנרמנית, וש־נחתך
לשם חסכון׳ בהזמנות? ומדוע יש מתיקות
ותיקונים בנוה ההזמנה בכתב־יר?
אוי ואבוי לשמה של ישראל אם כך נראית
ההזמנות לאנשים נרולים ממני!
א. ר ,.וינה, אוסטריה

ההול, והילדים

איני יודע מה הערר העתונאי של כתבתכם
בנוגע למשפחת
מילר, המבקשת בח־
.זרה את ילדיה (העולם
הזה ,)1170אבל
הודעתו של דובר
משרד הסעד (״אם
יש לי ילד ואני
רוצה אופניים, אני
מוכר אותו ומקבל
את האופניים — וזהו
זה!״) שווה לבדה
את כל הטירחה.
פסח אונגר,
,באר־נעבע
בעני! יוסלה שוח־מכר
(העולם הזה
אונגר
,)1178 איני יודע
יותר מטה שעקבתי
בעתונות. אד כל עוד לא שטענו ר״ ים
ברורים מהורי הילד, שאיז הם מתכוונים לשנות
עולמו של בנם במידה שתנרום לו
משבר נפשי חמור, ובהתחשב בעמדתם כלפי
׳הילד בעבר (בזת שכשהיה נוח להם, הטילו הו על כתפי הזקן׳) ,הרי הסיטפאטיח שלי
איני קנאי
.׳היא לעת עתה עם הזקן (ואני
דתי) .גם אני הייתי מושיט לו עזרתי ל־האבק
במאבקו, אילו נזדמן הרבר לידי.
...אי ו זה נכוו שאסור לדעודהקהל לבקר
את בית־המשפט העליון, כל עוד ביקורת זו
אינה נעשית בדרך של בזיון. כי אכן, במקרים מסויימים הגיע ביודהמשפט אף ליצירת
תקדימים חסרי־הגיון, הנוגדים את רוח
החוק. הטיפול בעניני משפחה, אף שהוא
נעשה על־ידי בית־המשפט, יש לבססו לארק.על ״האותיות המתות״ של החוק, אלא גם
על הבנה פסיכולוגית אבהית עמוקה לעטרת
כל הצדדים המתפלמסים, וראיית הנולד בפתרונות
כל־שהם המוצעים ו/או נקבעים על־יצחק
א. דגני, יו ועולים

.ידו.

בואו, כואו, ילדים

קראתי את המאמר על פיקוח הילודה (העולם
הזה 11170 וכן את תנובות האזרחים
ששאלתם, ונדהמתי לראות שהנשאלים, ואפילו
אלה שהיו נגד, לא נימקו את הדבר מבחינת
החטא שבפיקוח הילודה.
ז אוי ואבוי לעם •ישראל אם כד הוא המצב!
איברנו מיליונים, ועכשיו עוד לצמצם את
הילודה? אנה נגיע?
ובשביל מה? בשביל להעלות את רמת־החיים.
אבותינו נרו בניטאות והיו להם
עשרה ילדים ולא התלוננו, וזזנו רוצים שני
ילדים כדי שיהיה לנו פריג׳ידר. האם איו
בכד הקרבת ורע למולד המודרניזם? כל אדם
חש בתור ישותו הפנימית שזה חטא הטור,
והאם אתם חושבים שה׳ .לא יפקוד על כי
שיחת דרכו הדור הזה?
חיים ה ,.חיפה
...חבל שמוריכם בזמנו לא קראו את
טאמריכם לפני המעשה, והיו הוסכים לעולם
אנימים שאינם יודעים ואינם מסוגלים ״לייצר
טרקטור, להטים סילון, לאייש מעבדה,
לתכנן מכונה ולתקז טאנק בתנאי קרב.״
בשם כל המצטערים על כר,
שלמד, אלעזרי, רחובות
איני בא להסכים או לחלוק על העקרוז
של תיכנון הילודה. ברצוני להביע את דעתי
על המצוי, ולא על הרצוי. המדובר באן ברבבות
ההורים אשר ילדו וסנדלים משבעה
עד שנים־עשר ילדים בממוצע בכל משפחה.
מה לעשות בילדים אלה? אם יקבלו הינור
תיכון ותינתן להם האפשרות של חינוך גבוה,
הם לא יחזרו על טעות הוריהם — הולדת
ילדים ללא התחשבות עם אמצעינו הכלכליים.לי
עקירת הבערות מהילדים היא שתעצור את
העליה התלולה האינסופית של הילודה ה־בלתי־מונבלת,
ולא הרצאות של עובדת סוציאלית
או אחות קופת־חולים בישובים, שיחסו
לאוכלוסיה דומה ליחס שליט בארץ
קולוניאלית.
האם ניתנת האפשרות של חינוך על־יסודי
למאות אלפי ילדים, הבאים ממשפחות מרובות
ילדים? אענה בלאו מוחלט. קל לבדוק
את הדבר. ילדים אלה באים׳ רובם ככולם
מקרב בני עדות המזרח. אחוז בניי עדות המזרח
בבתי־הספר התיכוניים הנו דל ביותר,
ואחוז זה כמעט אפסי בחינוך הנבוה.
...זכורני, כשהייתי במצרים, היו נערכות
כל שנה, עם חידוש עונת הלימודים, הפגנות
אדירות של סטודנטים, אשר דרשו שלא
יסגרו את בתי־הספר התיכוניים והגבוהים
בפני אלה שלא היה באפשרותם לשלם
את חובותיהם הקודמים ואת שכר־הלימוד השוטף.
שום ממשלה מצרית לא העזה להתנגד
לדרישה זו. פה בארץ עוד לא שמעתי
על הפגנת סולידאריות של תלמידים, הרואים
איר חבריהם מגורשים בגלל אי־תשלום
שכר־הלימוד.
בעית הטיפול בילדים יוצאי משפחות
גדולות היא הבעיה בה״א הידיעה של מדינתנו,
אם איננו רוצים להפוך את מחצית
אוכלוסיחנו לציבור ממורמר אשיר יפרוץ בהעולם
הזה ; ז11-8

אחד הימים מרוב זעם וקנאה וישיג את
מבוקשו בדרכים. שאין מדינתנו יכולה להרשות
לעצמה, יש למנות וערה ציבורית שתדון
בכל הבעיה.
שלמד, כהן צידון, עורך־דין, תל־אביב
יעץ הרופא הנבון:
״הלטנוע תרצי הריון?
בכל פעם תשתי
שתי כוסות מיץ טרי!״
״לפני או אהרי?״ -י ״לא, במקום!״
אבי למד, ירושלים

מכתפי סוכר

יפה מצר עורר ״העולם הזה 1180שהדפים
את מכתב־ההשמצה
של הניה
סוכר כלשונו ,־ ואף
הוסיף באבירות נ׳נ-
טלמניח ״בה לחי,
הניה.״ בקוראה פשוטה
אני ׳חייבת לשאול:
האם הגברת
סוכר חושבת באמת
שהקוראים מטומטמים,
או שאין להם
חוש אבחנה?
למעשה היא מאשרת
כל מה ש ״העולם.
הזה״ כתב על
הביוגראפיה הכוזבת
שלה, ופשוט טוענת
שהעובדות הכוזבות
סוכר
לא הומצאו על-ירה,
אלא על-ידי סוכן פירסומת שלה. אז מה?
הן חדלות ׳להיות כוזבות? ואם היא טוענת
שטאמר־ביקורת עליה רחף אותת לחוץ־לארץ
— אוי לפטריוטים כאלה!
אני לא חושבת ש״העולם הזה״ היה צריד
לפרסם מכתב כזה בלי, תנובה.
עליזה פדרמן, חיפה
העולם הזה נוהג. לפרסם מכתבי־הכחשה נל׳
ש ונם וללא מענה, סומך על קוראיו שישקלו
בעצמם את מידת המהימנות של ההכחשה.

הצגת בכורה ארצית
7.5.60

אוריון וז״א
מריה של
קור דיורגנס
בסרט הדרמטי הגדול
העכברים שקיבל פרס ראשון בפסטיבל
הסרטים הבינלאומי 1559והעניק
למריה של את התואר
״השחקנית הטובה של השנה׳״.
בקרוב:

עצמון חיפה
וציון ירושלים
החברה להפצת סרטים
במזרח הקרוב בע״ם.

1־ 1111
3י״0

לרקנדיס
א ח סנז לו סי בי

ההרשמה: ת ל -א בי ב
רדו־ פינסקר 5 2־ 8אחה־צ

ח לי ס ח !

לא נותקה השלשלת

ז ״ ד/ן

כחניך בנק״י׳,קראתי בענין את הרשימה
״אבא נגד לנין״ (העולם, הזה ,)1178 ,בה
מסופר על סכסוך ב יז הבת ומשפחתה ע?
רקע השתייכותה למשמרת הצעירה של מק״י.
עברתי סמינר למדריכים והייתי חבר תא
אקטיביסטיים, שהיה סגור בפני חברי הת־
׳נועה, פרטי למדריכים וחברי מועצת הסניף.
לא נשאר לי איפוא אלא להביע <!ת צערי
שלא עלה בידי האב ובנו לשכנע את עדינה
לשלילת התנועה. אני סוכן לבוא לעזרתם.
יצחק שמו, חיפה
מצא האב• המסור לשכנע את בתו ה״לניני־סטית״
בנכונות עקרונות חופש הפרט ושאר
ערכי כבוד האדם בחברה דמוקראטית ליבראלית
— על־ידי שלשלאות, עינויים ״ער
זוב דם״ והשטצת הזולת!
האמנם השיטה מקורית? כמדומני קדמו
לו בכך, ועושים כד גם היום, עבד אל־נאצר,
.המלך חוסיין, פורוורד וסינגמן די. למי, זה
עוזר?
באשר לספרו של קאלינין (נשיאה לשעבר
של ברית־הטועצות, דווקא אהוד על יהודיה,
שלא כסטאלין בשעתו).״,החינוך: הקומוניסטי״
— קובץ מאמרים משעממים על דרכי
דזינו׳ד מקובלים בעולם כולו (אמנם, בלא שלשלאות!)
.יש ׳ גרועים מזה :״המניפסט הקומוניסטי״
,למשל, מהווה (בצדקו חלק בלתי־נפרד
נם בחינוך התיכון בישראל. כאמור:
׳ גנו של הקב״ה נרחב למדי,
יוסף לוינגר, קרית־חיים

לן׳4

01316112

נשמתו של תשבץ

״כל היוצר, בצלמו יוצר״ אמרו הקרטונים,
וצדקו באמרם. ולפי
שאני היא זו המופיעה
כ״יוצרת״ התשבץ
(העולם הזה
,)1178 ולפי שהיצירה
היא טפשיית, בנאלית
ותסרת־טעם,
כר שאיני רוצה להצטלם
בצלמה, הריני
לציין שמתוך 118
.ההגדרות — 11 שלי
הן בלבד. וכידוע,
נשמתו של תשבץ הז
הגדרותיו, ונטלתם
אותן טמנו. הפרחתט
את נשמתו ונטלתם
את חיותו.
אורחים לביתי׳ רה
ד ה אן
אני מזמינה, ורק
את אותם הרצויים.
מטי קיבלתם רשות
להזמין אורחים בשמי, בהקדמתכם לת׳טבץ?
אילנה דהאן, הבר יה
אחרי מכת הנוק־אאוט של הקוראה דהאן,
עורן מדור התשבצים הוא ז) מאוזן.
כדאי לומר למחמם־
הכפאות היקר מציריך,
שחיבר את תשבץ
״העולם הזה״
( ,)1178 שכסאי המסכן
לא הספיק להתחמם
אף כמלוא
הנימה, ביושבי לפתור
את תשבצו. כעבור
דקותיים כבר
קיפצתי מעליו כש־בעתו!
תשבץ פתור.
(אני מצרף תמונתו
של ידידמסויים,
סתם כד, בתקווה שהוא
ישבור את ראשו
איד הניעה התמונה
לידי. אם רצוידיד
מסוים
נך לרעת, שמור אי־פוא
על ארנקד וביתר
יעילות!
שאר חפציך האי
מנחם אור, תל־אביב
לו נשרו
\השערות
ולך?

דא גות שער
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינם
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי•
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 22128 חיפה, רחוב הרצל .1

ב מדינ ה
העם
כתם שחור
״גם עכו היא ארץ־ישראל!״ שרו פעם
אסירים עבריים, שנמקו מאחורי החומות
העבות של המיבצר האדיר.
עכו אינה סתם חלק של הארץ. היא אחד
מאתריה ההיסטוריים החשובים והיפים ביותר.
בה מלכו מלכי הצלבנים. בה נפלו
חלל אחרוני האבירים נושאי־הצלב, בהתמוטט
ממלכתם. בה שלטו כמה מן האישים
הבולטים של ההיסטוריה הארצישראלית
בתקופת העותמאנים, אנשים כמו דהר אל־עומר
וג׳זאר התליין. על חומות עכו
נשבר חלומו של נפוליאון להגיע להודו. בעכו
ביצעה המחתרת העברית את מיבצעה המזהיר
ביותר, ובה נפחו את נשמתם עולי הגרדום,
גיבורי מלחמת־השחרור נגד הבריטים.
כאשר חזרו השבוע לעכו משתתפי מיבצע
הפריצה וחברי עולי הגרדום (ראה עמודים
9־ ,)8שוב צרבה את עיניהם אחת השערוריות
המחפירות ביותר של המדינה: קיום
בית־חולים לחולי־רוח במיבצר, שהיה צריך
לשמש אנדרטה לרימום רוחה של האומה.
היה זה עוול כפול ומכופל, כי המיבצר
העתיק אינו מתאים לבית־חולים מסוג זה,
והישיבה בו היא התעללות בחולים חסרי־הישע,
המוחזקים בו בתנאים נוראים.
פינוי בית־החולים והפיכת מיבצר עכו
למוזיאון לאומי, הם דרישה של הכבוד הלאומי
והצדק ההיסטורי. ההתעלמות מצדק
זה היא כתם שחור על המדינה.

תשבץ ר.ו!1ב 0תוה 1161

דעו ת
ס לי טתפה

לאחר שהתנסה והצליח מיכאל קדמי
מירושלים בפתירת תשבצים, הוא גייס
את שלושת ילדיו, שגילם אינו מגיע
לעשר שנים, למלאכת חיבור התשבצים.
הגדרותיו, כך טוען מיכאל קדמי,
אינן כאלו כשל נערות הטפש־עשרה,
כיון שבעשר השנים אשר עברו עליו
מגיל זה העסיק עצמו בעבודת החשמל
ולא בלמוד הסלנג הנפוץ כיוס.
נראה מה הן תוצאות עסוק החשמל.

^1׳ 3ח £ף 5ז £7ר, זז
״ $ז 1? 16 £ץ! 4חר

£911 £310
^5 1ו ס

2ו-ו 3
1 ר 1די׳ 133 <3
\1ת 3 16₪ 6181 2
וע 8ד לג
53ר

מ אוזן )1 :אבי-
:ה )4 .עוח ארור
רגלים )10 .טשותף
אור, הור ורדיו.
)1מזל, הצלחה.
)1וו באח בעל
״ם )14 .מקום טגו־ים

לי משוא פנים״.
)1יחידת חשמל.
)1מודד )20 .צייר
המשמש לירידת
י נשסים )22 .מדיר,
שכנה )25 .צרור
רחים )26 .צרה,
סוז )27 .מיצר ב!:סוף
)30 .מיוחד
:שים בבית הכנסת.
)£מפתן )33 .פקו־ה
)34 .שונא)36 .
נבול המערבי)37 .
ותר, נוזר)30 .
דם החי על חשבו!
חדים )41 .קלל)42 .
ניע )44 .תא במכת
העצבים)46 .
ומר הימי המצוי
פלח )48 .חומת
ים )50 .נבוה, ני־א
)51 .מסית)53 .
פורר נודע בתקו-
ז ההשכלה)55 .
־ניש )57 .רקבוז.
!) מבני נח)59 .
זלבטויות, ספקות )60 .דברים הנאמרים
קברו של אדם.
מאונך )1 :משמש בבניו )2 .רסיסי
לה )3 .מכשיר חקלאי המשמש לנריפת
1בואה )5 .רטוב )6 .זרוע המראה כוון
:שירים שונים, אינדיקטור )7 .צדיק ותמים
ה בדורו )8 .קטוע יד )9 .שמן העשוי
1רחי ורד )12 .מתנורר )15 .קבוץ בעמק.
) זנבה השסז של הכבשה )18 .כנוי

לתפילין )21 .סוד )23 .ענף )24 .בכי)26 .
התיר תפר בבנד )28 .שליח )29 .חוזה בכוכבים
)31 .כיהן תקופה ארוכה כשגריר
צרפת בישראל )32 .לד )35 .מרח, אצטבה.
)37 בך אדם )38 .עיר נדולה ורחבה)40 .
מטבע יפנית )41 .מלת ברירה )43 .מדת
שטח אדמה )45 .משורר מקובל במאה הי״ח.
)46 נקבת הנמל )37 .נווד )49 .טפטף)52 .
רעל )54 .מקום דריכת ענבים )56 .מתנה.
58 שן המפתח.

״מר נחמיאם לא התכוון לחה ת דעה עקרונית.
תוך חילופי דברים על בעיות אחרות,
נשאל במקרה לדעתו על עונש־המוזת.
הוא הביע את דעתו, כי יתכן וביטול עונש־המתת
בישראל היה מעשה נחפז מדי. אין
הוא מוכן עתה להרחיב את הדיבור על כך!״
תגובה זו של דובר המשטרה באה בעקבות
ידיעה שהרימה גבות־עיניים רבות, הטילה
צל על דעותיו המקצועיות של המפקח
הכללי של משטרת ישראל. כי הודעתו השלילית
של המפקח הכללי על ביטול עונש־המתת
באה בדיוק ברגע בו הגיע
זעזוע הציבור הישראלי לשיאו — למחרת
המתת קאריל צ׳סמן (ראה עמוד .)20
ביטול התליינות בישראל היה אחת מן
הפעולות המוסריות ביותר שננקטו אי־פעם
במדינה — בימוי להכרה העליונה שאסור
לרצוח, וכי איסור זה חל על המדינה לא
פחות מאשר על הפרט. הוא נבע גם משורת
נימוקים מעשיים. שום אדם נאור בעולם
שוב אינו מטיל ספק בערכים אלה:
• רצח אינו מבוצע כמעט לעולם בדם
קר ואחרי שיקול הגיוני, ומעולם לא נמצא
אף שמץ של הוכחה לכך כי עונש־המתת
באמת מרתיע רוצחים ומפחית את מספר
הרציחות.
• כל רוצח, כמו רוב הפושעים האחרים,
הוא איש מופרע, שאינו זקוק לעונש
בארבארי ונקמני, אלא לריפוי נפשי. העובדה
ששום מדינה לא הצליחה עדיין להחליף
במלואם את בתי־הסוהר שלה במוסרות מתאימים
לריפוי העבריין, אינה יכולה לשמש
נימוק להריגתו.
• פושע הצפוי לעונש־מתת נוטה להשתמש
בנשק חם כדי להציל את עצמו ממאסר,
דבר הגורם להריגת שוטרים ולריבוי
הרציחות, תחת להפחית את מספרן.
• עונש המודת הוא סופי, אינו משאיר
מקום לתיקון טעות. בתהליך המשפטי אין
סיכוי לחסל כל אפשרות של חיוב מוטעה
בדין, דבר שהוכח בכמה פרשות טראגיות,
כאשר נתגלה הרוצח האמיתי אחרי הוצאתו
להורג של נאשם חף־מפשע. גם בפרשת
צ׳סמן נתגלו ספקות הן לגבי עצם המעשה
והן לגבי נכונות דחיית פסקי־הדין ברגע האחרון
(שלא יצאה לפועל בגלל תקלה טלפונית).
הודעתו
של המפקח הכללי שוב מוכיחה
שגם הישגים מפוארים של חברה מתקדמת
אינם סופיים — וכי הצורך בהסברה וב־שיכנוע
אינו מסתיים לעולם.

יחסים בינלאומיים
מג בי תצרפ תי ת מ או חדת
רק מעטים, מבין אזרחי ישראל השליחים,
רואים באהדה את מלחמתם חסרת־הרחמים
של המתיישבים הצרפתיים הקיצוניים
במורדי אלז׳יר. אין ספק שמעטים אלה
גם מוכנים לתת יד לפעולת־הטרור של ה
קיצוניים
הצרפתיים. אולם השבוע נתברר
לישראלים התמימים שמאבק חסר־רחמים זה
זוכה לסיוע לא מבוטל הודות לשמה הטוב
של ישראל.
הסנונית הראשונה הגיעה לחופי ישראל
יחד עם גליונות השבועון הצרפתי הסאטירי,
בעל המגמה האופוזיציונית לדי קנאר אנטנה
(״הבריזו הכבול״) .בין דפי העתון, בעל
ששת העמודים הלא־גדולים הסתתרה ידיעה
שדנה במסעותיו של ראש הקיצוניים הצרפתיים,
שר־הפיתוח של חבל א־צהארה המודח
וידיד ישראל המיקצועי, ז׳אק סוסטל.
כתב הקנאר :״פה ושם עשה רושם רב
ביקורו של מר ז׳אק (החתול הססן) סוסטל
באמריקה. במיוחד בלט הרושם המצוייך
שהוא השרה על הקהיליות היהודיות. יש
אפילו אנשים המעיזים לרמוז שסוססל ערך
את מסעו בתיאום מלא עם נסיעתו של בן־
נוריון, לפי הזמנתו של הלה.
״מה שברור, מכל מקום, הוא שהחתול
השמן קישר, בעת שיחותיו עם אישים שונים,
את בעיות אלג׳יריה לבעיות ישראל,
הטעים שהבעיה זהה בשני המקרים ושהם־
אבק — אותו המאבק.
״החוגים הצרפתים המקשרים עובדות אלה
אף העזו להסיק מסקנות הרפתקניות ומר־חיקות־לכת.
דעה אחת, הרווחת בחוגי-
ציבור אלה, היא שהחתול השמן משתמש
במזיד בקלף החשוב של השפעתו האישית
על הקהיליות היהודיות באמריקה, כדי
לסחוט ויתורים לקבוצתו. ואילו חוגים
אחרים סבורים שהוא אוסף כסף, אצל קהיליות
אלה, כדי לנהל בעזרתו את התעמולה
של קבוצת־סוסטל ברחבי ארצות־הברית.
״שמא יש אמת בשתי השמועות כאחת?״
אחד השואל זאת הוא בלי ספק נשיא
צרפת, שארל דה־גול, שז׳אק סוסטל הוא
עתה אויבו העיקרי והסכנה העיקרית לשלטונו.

אפאדטה ״ ד בי שראד
האפארטהייד — מדיניות האפלייה הגזעית
— חדרה השבוע לחיי האמנות בישראל.
היא הופיעה לראשונה בקרב הציבור הישראלי
הודות להתערבותם הישירה של נציגיה
הבלתי־רשמיים של המדינה שהמציאה שיסה
זו — אפריקה הדרומית.
בני־ישראל נתבשרו עתה לראשונה שבמידה
ורצונם להשתתף באירוע אמנותי
בינלאומי המתקיים במדינה זו, יהיה עליהם
לשמור על כללי האפלייה ולהימנע מלשתף
אנשים שגון־עורם הכהה מדי עשוי לא
למצוא חן בעיני המנהיגות הלבנה הדרום-
אפריקאית. הגורם הציבורי שהביא את הבשורה
לארץ: הפדראציה הציונית הדרום-
אפריקאית.
הפרשה החלה שעה שהגיע ארצה, לפני
שבועות מספר, נציג הפדראציה. הוא בא
לארגן את הופעתה של להקת־מחול עממית
ישראלית, שתטול חלק, בדומה ללהקות
עממיות מארצות אחרות, בחגיגות העצמאות
של דרום־אפריקה.
ללהקה שתיאות להשתתף, הוצעו תנאים
יוצאי״דופן: הובטח לרקדנים שכר־טרחה של
חמשת־אלפים ל״י, כמקדמה על חשבון דמי־הופעותיה.
כן הובטחו לחברי הלהקה דמי-
טיסה הלוך ושוב, ואש״ל מלא במשך זמן
שהותם בתו״ל. מלבד כל אלה יקבלו הרקדנים
דמי־כים גבוהים מאד.
משרד־החדץ לא התנגד. תחילה
פנה נציג הפדראציה ללהקת־המחול של הפועל,
שעמדה אותה שעה לצאת לסבוב הופעות
בקפריסין. אנשי־הלהקה התלהבו מאוד מהרעיון•
גם שעה שהנציג הדרום־אמריקאי הודיע
שאחד הרקדנים ממוצא תימני ושעורו
שחום מדי, לא יוכל להצטרף לסבוב, לא
פגה התלהבותם.
כאשר פנו אנשי הלהקה למנהל משרד-
החוץ, הד״ר חיים יחיל, הוא הודיע להם
שאם כי אין הוא מוכן להעניק את חסות־משרד־החוץ
להופיעה של להקה ישראלית.
בדרום־אפריקה דווקא בתקופה סוערת זו,
הרי שאין לו כל התנגדות שהלהקה תיסע
כגוף עצמאי.
אולם המכשול בא מביתן אחר. מזכיר
ההסתדרות, פנחס לבון, הטיל וזטו על נסיעת
הלהקה. הנימוקים היו ברורים. הופעת
רקדנים ישראליים בחגיגות העצמאות של
דרום־אפריקה עשויה להתפרש כהזדהות.
ישראל עם האפריקאנרים הלבנים.
כשנתקל נציג הפדראציה הציונית בסירוב:
מצד להקת הפועל, החליט הוא לארגן הופעות
אחרות. אבל גם להקת הסתדרות הסטודנטים
סירבה לנסוע, מטעמים מדיניים
וכן עשה אף הכוריאוגרף הפרטי יואב אשריאל.
נציג הפדראציה לא התייאש. הוא פנה
לאנשים פרטיים, שאין להם שום קשר עם
(הסטן בעסוז־ )6
העולם הזה 1181

רבעה כובעים מפארים ברגע זה את
^ ראשו של דויד בן־גוריון: המגבעת של
ראש־הממשלה: קובע־הפלדה של שר־ד,בטחון;
כובע־המצחיד, של שר־הדואר; וכיפת־הפרו־פסור
של שר־החינוך.

גם בשביל אדם בעל ראש גדול,
זה מספר רב מדי של כובעים.

תכונה זו לידי גילוי קיצוני. יתכן
שזו תכונתו הבולטת ביותר. הוא
האמין תמיד שתפקידו הוא החשוב
כיותר -לא רק לעצמו, לא רק
למפלגתו, אלא לכל האומה העברית,
ואולי אח להיסטוריה האנושית
כולה.

כדי להסיח את דעת הפועלים ממאבקם
המעמדי, מאבקם למען הגשמה סוציאליסטית.
גם המלחמה שניהלה ההסתדרות, בניצוחו
של דויד בן־גוריון, נגד העסקת פועלים
ערביים בפרדסים היהודיים, לא התנהלה
תוך שימוש בסיסמות לאומיות אלא
דווקא בקריאות מעמדיות. היה זה מאבק
למען ״עבודה עברית״ ,נגד פרדטנים נצ־לניים,
למען יצירת מעמד פועלי עברי
וגיבוש חברה עברית שתתקיים על עבודת־כפיים.

לפי
כל הסימנים, יצטרך מר בן־גוריון
לוותר לפחות על שניים מהם.
לגבי הויתור הראשון, אין כל בעיה.
לראש־הממשלה אין אמביציה לכהן כדוור
העליון של ישראל..אמנם משרד־הדואר חשוב
לו, כיזזן שמשולבות בו כמה מחלקות חשובות
של מנגנון־החושך, המקשיבות לשיחות־

הטלפון שלנו׳ והפותחות את מכתבינו. אבל
יו ימים, כאשר דויד בן־גודיון כיהן
פקידים אלה נתונים בידיו הנאמנות של
ן ) כמזכיר כללי של ההסתדרות הכללית
המנהל הכללי של הדואר; ואיש זה משוחרר,
לפי החוק הקיים, מכל פיקוח מינים־ של העובדים העבריים בארץ־ישראל. זה התטריוני.
על כן אפשר להעביר את כובעו של חיל ב־.1921
ההסתדרות היא ארגון מעמדי. שלט בה
שר־הדואר לבכור שיטרית או לכל המעוניין.
הבעיה האמיתית קיימת לגבי התפקיד;^1
השני שיש לוותר עליו. האם לפשוט את [/
הבאטל־דרם הצבאי, או את הגלימה החינו־ ־.
כית השחורה? לכאורה אין כל ספק: ראש
הממשלה יישאר גם להבא שר־הבטחון. אולם :
ייתכן שעוד אפשר לשנות את הדבר, אם ׳
נשכיל להגיע אל לבו של האיש הגדול.
לכן, הבה נשטח את תחינתנו, נבקש,
נתפלל:
ומכיון שבימי חייו הארוכים כבר הספיק
לעבור כמה וכמה תפקידים בשטחים שונים
לגמרי, גרמה תכונה זו למספר שינויים
קיצוניים למדי בהשקפת־עולמו — שינויים
שהחלו נותנים בדור האחרון את אותותיהם
לגבי מהות הישוב והמדינה.

לא היה אלוהים מלבד המעמד,
ודויד בן־גוריון היה נביא המעמד.

ףשנת 1933 אירע הדבר ששינה לפתע
! ״ א ת תפקידו של דויד בן־גוריון, וממילא
גם את אמת־המידה שלו לחשיבותם
של דברים.
כדור שנורה על שפת־ימה של תל־אביב

נתן לך את הכל. נעלר, את המסים, כדי
להגדיל פי עשר את תקציב החינוך.
נעזור לך להעביר את משרד החינוך למי

שתרצה, אפילו לשמעון פרם.

ובלבד שתישאר כדייר־קכע במשרד
החינוך.

בן־גוריון וזבוזכר בראי אוזרי \2ב2־ת תואר חגן בוור-הכבגד

דברים הרבה יותר חשובים אח׳׳׳
מן החינוך העברי מונחים על כך
המאזניים. לא אגזים אם אומר,
באותם הימים, לא היה איש מעכי
כאן מוכרע גורל המדינה ממש.
כדי להבין זאת, חובה היא לחדור לנבכי מדי יותר וסוציאליסטי יותר מלבבו
של דויד בן־גוריון — במידה שהדבר דויד בן־גוריון. הוא האמין כי ה ניתן
לבני־תמותה רגילים.
דבר היחיד החשוב באמת הוא
בנין הסוציאליזם הציוני.

הוא אירגן שביתות נגד הבורגנים -.הוא
ך* ל אדם הרוצה להצליח בתפקידו,

באישיותו של דויד בן־גוריון באה

עד מאי 1948 היה ברור לו כי
יהודי העולם הם הקובעים, ולא
הישוב העברי בארץ. החל במאי
1948 היה כדור לו, באותו בטחון
מוחלט, כי ההיפך הוא נכון.

עתה אין אלוהים מלבד המדינה,
ודויד בן־גוריון הוא נביא המדינה.

רוב בעל הכרה מעמדית והשקפה סוציא־ליסטית־מארכטיסטית.

חייב
להאמין כי המשימה המוטלת עליו
היא החשובה ביותר בעולם.
מי ששירת אי־פעם בצבא, מכיר תופעה
זו היטב. הטייס מאמין כי חיל־האויר לבדו
מכריע במלחמות, וכל אגורה הניתנת לחיל
אחר מבוזבזת בצורה משוועת. מפקד
חטיבת רגלים יודע כי ברגע המכריע קובע
רק מכשיר אחד: הכידון של החייל הרגלי.
האפסנאי בז מעומק לבו לרברבנותם של
הלוחמים, בידעו היטב כי הדבר החשוב
באמת הוא שהאספקה תגיע ברגע הנכון
למקום הנכון. הטבח הפלוגתי מחייך בעליונות,
בזכרו את הפסוק על הצבא הצועד
על קיבתו. שלא לדבר על סמלי־הדת, שרק
הם מסוגלים להבטיח לצה״ל את הסיוע העליון
של אל־אלוהי־צבאות.

^ מאי 1948 קמה מדינת־ישראל ודויד
^ בן ־ גו ריון הפך, בצדק, לראש ממשלתה
הראשון.
ממש באותו יום הבין האיש, שעוד אתמול
היה האדם מס׳ 1בתנועה הציונית, כי
התנועה הציונית אינה חשובה כלל. כאילו
והיה כנעני מובהק, החל טוען כי חשובה
אך ורק מדינת ישראל — שהיא המסגרת
המדינית של אזרחיה, תושבי הארץ.
לא היה זה שינוי קטן. כי גם לפני קום
המדינה היתר, נציגות פוליטית לישוב העברי
בארץ —״הועד הלאומי״ בראשות יצחק בן־
צבי. דויד בן־גוריון, יושב־ראש הנהלת הסוכנות,
התיחס למוסד זה בבוז תהומי.

כראש ממשלת ישראל פועל בן־גוריון
ללא לאות הן להמעטת דמותה של ההסתדרות
(אותה התקיף לפני כמה ימים במלים
חריפות, כקבוצת לחץ שיש לשעבדה
לאינטרס המדינה) והן להמעטת דמות״ ,של
התנועה הציונית (עליה שפך בעשור האחרון
קיתון של נאצות ודברי־לעג).
בשטח הראשון, מתייצב נגדו פנחס לבון,
יורשו כמזכיר ההסתדרות, המשתמש נגדו
בדיוק באותם הנימוקים שהשמיע פעם בן-
גוריון עצמו נגד ז׳בוטינסקי.
בשטח השני מתייצב נגדו נחום גולדמן,
יורשו כמנהיג התנועה הציונית, המשתמש
נגדו בדיוק באותם הנימוקים שהשמיע פעם
בן־גוריון עצמו נגד יצחק בן־צבי.
בן־גוריון מתנגד בתוקף לטענות שניהם
כאחד.

אנא, במטוטא ממד, הישאר שר-
החינוך שלנו !

ץ חינה זו אינה נובעת, חם ושלום,
4 1מאי־אמון כלשהו לשאר המועמדים
לתפקיד רם זה.
להיפך, יש לנו כל האהדה לזלמן ארן,
שיחזור אולי לתפקיד זה אם יישמט מידי
בן־גוריון. גם משה שרת יכול היה למצוא
במשרה זו הזדמנות מצויינת להשמיע
נאומים מלוטשים, לפי מיטב כללי הדקדוק
העברי, תוך מלוא תשומת־הלב לחשיבותו
של כל פסיק. אפילו אבא אבן לא ר,יה יכול
להזיק.
בכל זאת, בשם צפור הנפש וחזון הדורות,
נבקש מכל האנשים הנעלים האלה לוותר
על הכבוד ולהצטרף אלינו בהפצרתנו בראש־הממשלה.

עתה
לא היה אלוהים מלבד הציונות,
ודויד כן־נוריון היה נביא
הציונות.

ניהל מלחמה קיצונית נגד האוייב המעמדי.
כאשר תבע זאב ז׳בוטינסקי להקדיש
תשומת־לב לרעיון של מדינה יהודית, לא
היה אדם שלחם ביתר קיצוניות נגד כפירה
מחפירה זו מאשר דויד בן־גוריון. תענוג
לקרוא עתה את החוברות שפורסמו אז
על ידו — חוברות בהם ייסר את ז׳בויטינ־סקי
הריאקציוני, בן־בריתם של הבורגנים
והבועזים והנצלנים, נושא־הדגל של הרעיון
הפסול של המדינה.

דגלו של בן־גוריון היה אז הדגל האדום
— ולא מעט דם נשפך על דגל זה, בעת
ההתנגשויות בין הפגנות סוציאליסטיות והפגנות
רביזיוניסטיות. מי ששמע את נאומי
בן־גוריון בימים ההם, ידע כי הבורגנים
מפיצים סיסמות של אומה ומדינה אך ורק

— ״•יגגגגוצ

שם קץ לחייו של חיים ארלוזורוב, יושב־ראש
הנהלת הסוכנות היהודית. את המקום
שהתפנה בצורה כה טראגית ובלתי צפויה
תפס דויד בן־גוריון.
האיש שהיה עוד אתמול מנהיג הארגון המעמדי
של הפועלים, הפך פתאום ראש־המנד
שלה של התנועה הציונית, העל־מעמדית,
שהתימרה לייצג את כל ״העם היהודי״.

שינוי פתאומי זה בתפקיד היה
מלווה שינוי פתאומי בהשקפת־ה
עולם. הוא מצא את ביטויו בסיסמה
אותה יצר דויד בן־גוריון בשנת
1933 ובה הכתיר אז את ספרו
:״ממעמד לעם״.
המעמד, שעבר לידיים אחרות, חדל להיות
חשוב. העם, שעבר לידיו של דויד בן־
גוריון, היה לנושא היחיד של חזון הדורות.
מספר גובר והולך של תפקידים, שהיו עד
אז מרוכזים בידי ההסתדרות, עברו לידי
הנהלת הסוכנות.
הצבע הכחול־לבן החל מכסה את הצבע
האדום. סמוך לסוף מלחמת־העולם השניה
כבר עמד דוייד בן־גוריון על דוכן הנואמים
במלון בילטמור והכריז כי משימת הדור
היא להקים מדינה יהודית.

ולס לא כל שטחי־החיים של המדינה
^ חשובים במידה שווה. דויד בן־גויריון
אינו רק ראש הממשלה. יש לו תפקיד שני,
וגם תפקיד זה משפיע על קנה,־המידה שלו.
שלוש שנים לפני קום המדינה מת אליהו
גולומב, שר־ר,בטחון של המדינה־בדרך. ראש
הממשלה של המדינה־בדרך, דויד־בן־גוריון,
נטל תיק זד, לידיו.
עד אותו זמן, לא התעניין בן־גוריון
בעניני צבא. להיפך, הוא הויפיע כמעט כ־אנטי־מיליטריסט.
בתור מזכיר ההסתדרות,
הדהיר בפני האיצטלר, המיליטריסטית של
אויבי המעמד. כיושב־ראש הנהלת הסוכנות,
לעג למישחקי־החיילים של חסידי ז׳בוטינסקי
והעלה על נס את ההבלגה. בימי מלחמת־העולם,
לא טיפל בחיילים הארצישראליים
ובבריגדה היהודית, אותה השאיר ברוחב
לב לשרת.

אך כרגע שבא במקומו של גו־לומב,
הפך בן־גוריון לאיש-צבא
בלב ונפש. כמו חובבים רבים,
המגיעים לעניני צבא בשלב מאוחר
של חייהם, התערב בכל מעשיהם
של החיילים המקצועיים.
בנאומיו לא הסתיר שהוא רואה את עצמו׳
כיורשם של שרי־צבאות־ישראל, מיהושע בן־נון
ועד ימינו. הוא הופיע בכל הזדמנות בבאטל־דרס
מרופט, ועתונים זרים החלו מדברים
בחיבה על ״הנביא בעל האקדחים״.
בינתיים הפך דויד בן־גויריון לאיש חשוב
מאד. יריביו בעבר במפא״י, שהצרו את
צעדים, הלכו לעולמם או ירדו מנכסיהם
המפלגתיים, בן־גוריון היה לשליט־יחיד.
(המשך בעמוד )20

ב מדינה
שך מעמוד )4

ש המחול העממי, ולבסוף הצליח לארגן
ה ישראלית: השבוע טסה לדרום־אפריקה
ד, שאורגנה בחיפזון על־ידי הרקדנית
; ניקובה. למרות שלניקובה אין להקת־ל
עממית משלה (היא מורה לבאלט
סי) ,אירגנה הרקדנית להקה מעין זו,
רגל אחת והעיקר — נסעה עמה.
פני הנסיעה תוקן במהירות עיכוב פעוט:
רקדנים תימניים שחומי־עור נצטוו לה׳
בארץ. הוסבר להם שישראל חייבת
ית מיוצגת בחגיגות העצמאות של דרום-
יקה על טהרת הגזע הלבן.
סטודנטים דוש אר מעודד
שבוע שהסטודנטים בדרום קוריאה סילקו
יפה את סינגמן רי; בשבוע שהסטודנטים
קרה ואיסטנבול איימו על רודנות עדנאן
רם; בשבוע שסטודנטים באנגליה ובצרפת
ינו ברבבותיהם למען חרויות־האדם בם
אפריקה, יזמו גם הסטודנטים בישראל
ילה. הם הדביקו כרוז מתון ברחובות.

מחוסר פרנסה. מבלי לבקש זאת מהם, התגייסו
אפילו יריביו הפנימיים בצ״כ לעזרתו.
הם חיפשו משרה מתאימה עבור האינג׳ינר,
שדקדיש את כל ימיו לפעילות מפלגתית.
עבודה טובה למפרע. הפניה הראשונה
הופנתה לד״ר ישעיהו הרברט פרדר,
המנהל הכללי של בנק לאומי לישראל. הד״ר
(לכלכלה) ,שהיה לפני כן ח״כ הפרוגרסיבים,
נדהם לשמוע כי לבנון זקוק בדחיפות ל־מקום־עבודה.
הוא הבטיח לדון בקבלת לבנון
הממושקף כמנהל אחת מחברות־הבת הכלכליות
של הבנק.
אולם זמן קצר אחרי הגשת הבקשה קרא
פרדר לידידו של לבנון לפגישה, יחד, את
הבקשה .״אני מכיר את סגולותיו וכשרונותיו
של לבנון,״ הודה פרדר באדיבות ,״אך
איני יכול לקבלו לעבודה.״
לפרדר היה נימוק סביר: לבנון שירת
במשרה גבוהה מדי, מכדי להיות פקיד, ולו
גם גבוה, בבנק לאומי.
נם פניה לבנקים מסחריים אחרים נתקלה
בתשובה זהה. בנק דיסקונט, קופת־עס ובנק
לסחר חוץ השיבו תשובות שליליות. הם
איחלו ללבנון הצלחה בחיפושיו אחרי עבו־

נראתה פתיחת המועצה שלזזה ורגועה, הרי
למחרת היום התגלה כי חברי אתדות־העבו־דה
חרדים לגורל מפלגתם.
״התנועה הקיבוצית מתפוררת,״ הצהיר
עסקן הסתדרותי ידוע, המייצג את מפלגתו
בועדה המרכזית של ההסתדרות, אחרי שיו־שב־ראש
האסיפה נוכח כי אף עתונאי זר
אינו נוכח באולם .״גם בעיר לא נוכל להמשיך
להתקיים בכוחות עצמנו. אני רואה
צורך להסביר לכם כי לדעתי איחוד שלוש
מפלגות הפועלים הוא דבר קדוש, ואין
מחיר יקר עבורו,״ הכריז בלהט, שהדהים
את שלושת חברי ההנהגה העליונה של המפלגה
.״בניגוד לדעתו של גלילי צריך
לחזור ולחפש דרכים לאיחוד.״
הראשון שיצא מכליו היה ח״כ ותיק, הממהר
להתלקח .״מטומטם!״ קרא במיקרופון
לעומת הנואם .״אינך יודע מה שפיך מדבר!״
צירי המועצה לא מיהרו להיסחף בזרם
התלהבותו של הח״כ. הם נשארו אדישים,
ביחוד אחרי שלתדהמתם הגדולה חלק גם
יצחק בן־אהרון המשופם, על עמדת גלילי.
״גלילי טועה אם הוא חושב שעלינו לחתור
רק לאיחוד עם מפא״י ומפ״ם כאחת,״
קבע השר• ,לדעתי, די שמפ״ם לבדה תסכים
להצעתנו. יש להתאחד מבלי לחכות למפא״י.״
היה זה רמז דק כפול, המכודן לגלילי.
אשר ניהל שבועיים קודם לכן מו״מ קדחתני
עם ח״כי מפ״ם, מאיר יערי ויעקב חזן:
ראשי מפ״ם הציעו אז לראשי אחדות־העבו־דה
להצטרף חזרה למפלגה ממנה באו. היתד,
זו ידיעה מעודדת עבור צעירי אחדות־ד,עבודה,
התומכים באיחוד מחודש עם מפ״ם,
נתקלים בהתנגדותם הפסיכולוגית של זקני
המפלגה, אשר אינם מוכנים להודות בעובדה
קטנה ומצערת: לדעת הציבור הרחב, לא
נותר לאחדות־העבודה כל נימוק רציני לשמור
על קיומה העצמאי. במקרה הטוב ביי-
תר תוכל לבחור בין מפא״י ומפ״ם. במקרה
הרע ביותר יתקיים חלומם של רוב מנהיגי
מפא״י: בליעת אחדות העבודה בעל כורחה.

נסיעת ה א לו ף

עסקן לכגון
הבוקר טוב

קבע הכרוז, שנשא את חתימת התאחדות
טודנטים :״ציבור הסטודנטים מביע את
אתו נגד הרדיפות הגזעניות בדרום אפרי.הממשלה(הדרום־אפריקאית)
מנהלת מסע
יפות נגד התאחדות הסטודנטים ומרצים
:נים׳ ,שהביעו את התנגדותם למריניות ה־רטה״ד*.
אחרי
שההסתדרות, בלחץ האינטרנציול ה־ציאליסטי
הטילה חרם חלקי וסמלי על
ורות דרום־אפריקה, היה זה אות חלוש
ודד כי משהו זז בדעת־הקהל בארץ נגד
רפה הדרום־אפריקאית.
הכרוז לא נולד בקלות. ויכוחים רבים דחו
1הופעתו׳ עד אשר הופיע כרוז ברוח
מה, שהופץ בירושלים בלבד. היה זה מע־
; יזמתם של הסטודנטים שהם חברי ההס־
׳רות. כאשר הופיע כרוז זה׳ מטעמי תעמולה
?ערכת בחירות למוסדות הסטודנטים, הוקל
י הארגון הארצי להפיץ את הכרוז שלו.
נציגי מק״י ומפ״ם מבין הסטודנטים, שהת־
1מו ממעשי חבריהם בקוריאה ותורכיה,
:יעו לערוך הפגנה ברחובות. אך מרכז
1מפא״י ביטל את ההצעה :״זה רק יסת־
:במיון,״ אמר בנימה מעשית ,״אף סטו־ט
לא יבוא להפגנה!״

מפלגו ת
!והל בעל כו ר חו

צער אישי, שנמשך חמישה חודשים, הגיע
זבוע לקיצו: ראש עירית תל־אביב לשע־י,
חיים לבנון, התמנה אחרי מאמצים רבים
:נהל היומון הבוקר.
היה זה סיומה של פרשה, שהחלה בערב
זרבי בו תפס מרדכי נמיר את מקומו של
נון. על ראשו של ראש העיר הקודם
תך מטר ברכות ודברי־עידוה
כבר במסיבה החגיגית, שהתיימה לאחר
:ן, התברר לידידיו של העסקן הנמרץ בן
,60 כי מי שהיה ראש־העיר נשאר עתה

דה, שלחו אותו למוסדות כלכליים אחרים.
ידידיו המיואשים של הגבר הנשוי, שהוא
אב לבן מבוגר, ויתרו על הנסיון למצוא לו
עבודה בבנק. כשניסו את מזלם בהתאחדות
בעלי התעשיה — אוכזבו פעם נוספת. גם
מ יצא דחוק, למצוא עבודה בהוצאת־הספרים
מסדה — נכשל.
השבוע הבינו ראשי ד,צ״כ כי מי שהיה
ראש עירית תל־אביב אינו יכול להתקיים מ־משכורת־רעב
של 60 הלירות החודשיות, אותן
הוא מקבל כמו כל חבר אחר במועצת
העיר. אחרי משא־ומתן קצר, מצאו את הפשרה
המתאימה: הוא ינהל את עסקי יומון
המפלגה. בעל כורחו נאלץ לבנון להסכים.
נאנח השבוע עסקן צ״כי ידוע :״אם חיים
לכנון היה חבר מפא״י, הם היו מסדרים
לו עבודה טובה עוד לפני שהיה עף מעבודתו
הקודמת.״

: 1ה ע דר עתו 1אי
״נוסיף לחשוב כי איחוד שלוש מפלגות
הפועלים חשוב לקידום עניני המדינה, אך
לא נחדש את פעילותנו בשטח זה,״ הכריז
ח״כ אחדות־העבודה, ישראל גלילי, בפני
צירי מועצת מפלגתו, שהתכנסו השבוע בבית
הסופר בתל־אביב. היה זה נאום הפתיחה,
בו תיאר גלילי את כשלון מפלגתו
בשיחות האיחוד, ניסה בכל כוחו לשכנע את
הצירים הנבוכים, שיש זכות קיום עצמאית
למפלגה.
הצירים העייפים, שחזרו ושמעו בפעם
המי־יודע־כמה, כי אחדות־העבודה תומכת
ביישוב הנגב ומודאגת מירידת רמת־הקצונה,
לא הסתפקו בדברים אלה. הם תבעו מהד
הגתם, המורכבת משר־התחבורה יצחק בן־
אהרון והח״כים ישראל גלילי ויגאל אלון,
לחפש דרכים והסברים חדשים, כדי להשליכם
כפתיון לציבור האדיש.
״מטומטם!״ אם כלפי חוץ, ובנוכחות
כתבי היומונים המפלגתיים הזרים,

בעוד שמנהיגי אחדות־העבודה תהו על
עתיד מפלגתם (ראה לעיל) ,מצז* לפחות ח״כ
אחד מוצא אישי מן הסבך: יגאל אלון,
מי שהיה מצביא אחדות־העבודה, התופס
עתה מקום שלישי בסולם המנהיגות אחרי
יצחק בן־אהרון וישראל גלילי, התכונן
לארוז את מזוודותיו ולנסוע לאנגליה.
היתד, זו נסיעה פרטית: אוניברסיטה בריטית
הזמינה את אלון, יחד עם צוזת מומחים
מארצות שונות, לערוך מחקר חברתי
על ארצות אסיה ואפריקה. אם יסיים את
המחקר בהצלחה, עשוי אלון לחזור בעוד
שנה וחצי כשהוא נושא בתיקו את תעודת
הדוקטור לפילוסופיה במדעי החברה.
אף על פי שנסיעה זו, הכרוכה בהתפטרות
מן הכנסת׳ עתידה להיות פרטית, רגזו
צעירי המפלגה על כוונותיו של אלון. הם
האשימו אותו בסדנה לנטוש את מערכות
המפלגה, דווקא בשעת המשבר החמור העובר
עליה, כשהיא עומדת בפני הכרעות גורליות.
לצעירים היתד, טענה חריפה נגד האלוף,
התומך באיחוד אחדות־העבודה עם מפא״י:
״יגאל רוצה לחזור בעוד שנה וחצי ולמצוא
את המפלגה גוססת. אז הוא יופיע כמו
משיח, יכניס אותנו למפא״י ויקבל מקום
מכובד ליד שולחן הממשלה.״
השבוע, נוכח כעסם הרב של חוגי־ר,צעירים,
נאלץ יגאל לסגת :״לא אסע מבלי לקבל
את אישור מוסדות המפלגה,״ הבטיח האלוף׳
אך הוסיף לתכנן את נסיעתו לחודש אוקטובר
הקרוב.

*•עולם לא היה גמאל עבד אל־נאצר
?4בטוח יותר בעצמו. מעולם לא דיבר
בקול תקיף יותר. הוא נחל נצחון גדול,
ומנוי וגמור היד, עמו השבוע שאיש לא
ישכח זאת.
מקומו של חג־הנצחון לא נבחר במקרה.
אי־אפשר היה למצוא מקום סמלי יותר בכל
העולם הערבי: אל־מנצורה (״המנצחת״) הוקמה
במקום שם חיסל צבא מצריים את מסעד,צלב
ד,חמשי. וכעבור דור, בשנת ,1250
נחל הצבא המצרי במקום זה את נצחונו המזהיר
על הצבא המאוחד של העולם המערבי.
במשך יום שלם הזכירה מכונת־ר,תעמולה
המצרית את פרטי המאורע ההיסטורי. לואי
ד,־( 9״הקדוש״) ,מלך צרפת, ליכד מסביבו
לא רק את מיטב העוצמה הצבאית של
צרפת, אלא גם עוצבות גדולות מאנגליה,
מסקוטלנד, מערי־הנמל האיטלקיות — נוסף
על מיטב שלושת המיסדרים הצבאיים של
ממלכת הצלבנים עצמה. הוא החליט שלא
לבזבז כוח אדיר זה במלחמה בלת׳״מכרעת
לאורך גבולות המדינה הצלבנית המצומקת*.
לואי ביקש הכרעה צבאית, והוא הבין
כי אפשר להשיג כזאת רק על אדמת מצריים,
תוך כיבוש קאהיר וחיסול ממלכת
האויבים. כמו במיבצע־סיני־סואץ, ירדו צרפתים,
בריטים וצבא־ההגנה הצלבני על
מצריים. וכמו בשנת ,1956 נחלו תחילה שורה
של נצחונות צבאיים מזהירים. העיר
דאמייטר, בשפך הנילוס, שמילאה אז תפקיד
דומה לזה של פורט־סעיד כיום, נכבשה.
חיל־החלוץ שהתקדם משם הפתיע את
המצרים, קטל את מצביאם, פרץ לתוך אל־מנצורה.
בעיר זו נפל לתוך מלכודת. קצין
צעיר ומזהיר בשם בייבארם (שעתיד היה
לחסל את ממלכת הצלבנים, פרט לכמה שרידים)
היה גיבור היום. בהמשך המערכה נחלו
הנוצרים מפלה ניצחת. כל הצבא, ובראשם
המלך, נפל בשבי. רבים נשחטו, המלך והאצילים
שוחררו רק אחרי שויתרו על כל
כיבושיהם ושילמו כופר־נפש אדיר.
לא היד. דרוש למאזינים דמיון רב כדי
להחליף את בייבארס בעבד אל־נאצר, את
הצלבנים בציונים, את המלך לואי בנשיא
אייזנהואר. שוב ניצחה מצריים, בראש העולם
הערבי, את הכוח המלוכד של המערב.
* שהשתרעה באותם הימים רק לאורן
חוף הים התיכון, אחרי שירושלים עצמה
אבדה לצלבנים כחמשים שנה לפני נן, בימי
צלאח אל־דין.

גיונשן

אנשים
ל שונות האש ולשון הרע
הרכילות משולה לאש. די בניצוץ קטן על
מנת שתתלקח, ומשהתלקחה, היא מתפשטת
במהירות. היא משגשגת במיוחד כל עוד היא
יוקדת מתחת לפני השטח, באין מפריע.
וככל ששלהבת הרכילות אוחזת בעץ גדול
יותר, כן היא בוערת זמן ארוך יותר.
מזה שבועות אחדים אחזה אש זו בשניים
מן העצים הגדולים ביותר ביער החברתי
של ישראל. מבלי שאיש יצליח לקבוע מה
מקור הידיעה, פשטה מפה לאוזן השמועה
כי לוי אשכול עומדת לשאת אשה, חודשים
מעטים לאחר פטירת אשתו השניה, אלישבע.
אשכול ( )65 אינו רק שר־האוצר. הוא נחשב
כיום גם המועמד הרציני ביותר לרשת בשעת
הצורך את תפקיד ראש־הממשלה. מעמד
זה, כתוספת לאישיותו האהודה, הפכו אותו
לחומר דליק במיוחד, נתון לחסדי לשונות־האש
של לשון־הרע.
שרים התלחשו על כך, ח״כים העבירו את
(המשך בעמוד )10

סימינגטון

מאבק שוי מאשו• הקרעים חכויע את חנך וגרם לגנדה

קדיאופטרה -הסוף
אלא שהפעם לא
היאור ותעלותיו.
ובנמלי־ערב. הוא

הושג נצחון זד. על גדות
אלא בניו־יורק, בזזשינגטון
נשא את השם קליאופטרה.

הקלפים כידי היריב

ישראל נעשה הכל כדי להקטין את
^*.רושם הכישלון. השם קליאופטרה, שפיאר
ראש כל מהדורת־חדשות של קול־ישראל
במשך שבועות ארוכים, איבד לפתע
את זהרו. ביום ביטול החרם נגד האוניה,
הוזכר הדבר רק בדרך אגב.
אולם העובדות דיברו בעד עצמן. הימאים
והסודרים הניו־יורקים הפסיקו את שביתתם
מבלי להשיג מאומה, פרט להבטחה מעורפלת
והסרת־ערך של משרד־החוץ האמריקאי
לחקור את בעית החרם הערבי נגד אוניות
אמריקאיות הסוחרות עם ישראל. השביתה
הופסקה כתוצאה מלחץ מאסיבי של ממשלת
וזשינגטון, שהבהיר להסתדרויות העובדים
האמריקאיות שהעולם הערבי עשוי לגרום לאמריקה
נזקים חמורים.
זמן קצר לפני כן נכנס לתוקפו השלב הראשון
של חרם־התגמול הערבי נגד ארצות־הברית.
הוא נתן הזדמנות מצויינת לגמאל
עבד אל־נאצר להוכיח את כוחו דווקא בשטחים
בהם הוא מחזיק בקלפים חזקים:
• האיחוד הערכי. גם אויבי רע״ם
בעולם הערבי לא העזו שלא להתיצב לצד
מצריים במאבק אנטי־אימפריאליסטי ואנטי־ציוני
זה. גם עיראק וגם תוניס הצטרפו
לחרם האנטי־אמריקאי. בצורה זו עזרה
פרשת קליאופטרה דווקא לעבד אל־נאצר:
היא חיזקה מחדש את מעמדו כמנהיג כל
המחנה הלאומי הערבי.
• הנפט הערכי. אף שהחרם לא
הופנה בשלב הראשון נגד זרם הזהב השחור,
היה ברור כי יש בכוחו של עבד אל־נאצר
— להפעילו. איום זה הספיק כדי לגייס את
חברות־הנפט — אחת ממעצמות העולם —
לצד הערבי.

קנדי

האמנו״

• הגיאוגראפיה הערכית. המערב אולם תקוזה זה התבדתה. בחירתו מחדש
אינו יכול לקיים תחבורה תקינה בים וב של אייזנהואר היתד, כה בטוחה, עד שהלה
אוויר מבלי להזדקק לשטח הערבי. עובדה הרשה לעצמו להרגיז מיליוני בוחרים יהוזו
גייסה לעזרת עבד אל־נאצר לא רק את דיים. הוא נתל בכל זאת נצחון אדיר.
האינטרסים של חברות הספנות והתעופה,
מבחינה פוליטית־פנימית, דומה המצב באלא
גם את הפנטגון — מטה חילות היבשה, שנת 1960 הרבה יותר לזה של שנת 1948
הים והאוויר של ארצות־הברית, המקיים מאשר לזה של שנת .1956 הפעם שוב
עדיין בסיסים חשובים על אדמה ערבית שרויות תוצאות הבחירות בספק קיצוני. איש
(סעודיה, לוב).
אינו יכול לנבא בבטחה אם הנשיא הבא
• החשיבות הפוליטית הערכית. יהיה רפובליקאי או דמוקראטי. יתר על כן,
אמריקה לא יכלה להרשות לעצמה לדחוף כיום אין גם איש יכול לנבא מי יהיה האת
רע״ם ואת שאר מדינות ערב — לזרומועמד
הדמוקראטי.
עות הסובייטים, מבלי לסכן את בל עמדובעוד
שריצ׳ארד ניכסון הינו כיום המועמד
תיה ביבשות אסיה ואפריקה. לכן הפך ה הוודאי מטעם הרפובליקאים, הרי מטעם
בית הלבן לבן־בריתה הטבעי של קאהיר הדמוקראטים מתחרים על הנשיאות לפחות
בפרשת קליאופטרה.
ארבע מועמדים חזקים :
מכל הבחינות הללו, היה החרם נגד קליאו־
• ג׳ון קנדי הצעיר והקאתולי, בן משפטרה
נידון מראש לכשלון חרוץ. אחרי פחת מיליונריתהנצחון
הפסיכולוגי הראשון, שנבע מגורם
• היוברט הומפריי הליברלי, המופיע כהאפתעה,
לא יכלו יוזמי הפרשה לקוות מגן הפועלים והאיכרים;
לשום יתרון נוסף.
• לינדן ג׳ונסון השמרני מטכסם, מנהיג
הרוב בסינאט;

• סטיוארד ס־מינגטון, מי שהיה שר־למען
אינטרסים זרים
חיל־האוויר, ידידו של טרומן.
*מידה שעפיוזמ^זשכע?ד^מנו
חוץ מזר. עוד מחכה עדליי סטיבנסון,
ל גו ר מי ם ישראליים, הרי פעלו מתוך שמוגר פעמיים, אך טרם איבד את סיכוייו.
במצב מעורפל זה יכול להיות ערך מכקוצר־ראייה
משידע.
קרוב לוודאי כי משרד־החוץ הישראלי ריע לקולות היהודיים, בתנאי שקולות אלה
כמעט ולא היה מעורב כלל בפרשה זו. ה יהוד גוש מלוכד. לשם כך היה צורך ב־סימנים
מצביעים על כך כי הצד הישראלי סיסמת־בחירות, שתגיע ללבם של היהודים
היה מיוצג בעיקר על־ידי ראש־הממשלה עצותשכיח
מהם את שאר סלעי־ד,מחלוקת של
מו, שנוכחותו בארצות־הברית עזרה בלי מערכת־ד,בחירות.
ספק לשכנע את מנהיגי־הפועלים שם, ועל־מבחינה
זו נראתה פרשת קליאופטרה כמידי
פנחס לבון, שבתור מנהיג ההסתדרות עט אידיאלית. היא היתר, מוכרחה לקומם את
היתד. לו גישה ישירה למנהיגי הפועלים ה היהודים נגד הנשיא ומשרד־החוץ בוושינגטון,
אמריקאיים המבקרים תכופות בישראל.
שנאלצו לתמוך למעשה בעבד אל־נאצר. אילו
בהשואה לנסיונות קודמים לסכסך בין אמהצליחו
היוזמים להחריף את המאבק ולהפכו
ריקה לערבים, שהיה בהם יסוד של קלות־ למאורע לאומי, היו יכולים לגבש גוש מכדעת,
היתד. פרשת קליאופטרה מחוכמת יו ריע של קולות יהודיים הן במאבק בין שתי
תר. אולם גם היא סבלה מעירפול מחשבתי. המפלגות״ והן במאבק בתוך המפלגה האפילו
אדם המאמין כי המאבק בין ישראל דמוקרטית בצד אותו מועמד דמוקראטי הורע״ם
הוא בלתי־נמנע, אסור לו להניח כי קשור ביותר בארגוני־ו,פועלים.
ישראל מרוויחה אוטומטית מכל תקלה במיהו
מועמד זה? יתכן שהיה זה ז׳אק
דרכו של עבד אל־נאצר. סכסוך בין רע״ם ל־ קנדי הצעיר, המעוניין במיוחד בקולות הארצות־הברית
אינו מועיל בהכרח לישראל.
יהודיים, כדי להחליש את ההתנגדות לבחימתקבל
הרושם כי במקרה זה, כמו ב רתו של נשיא קתולי — בחירה שהיא חסרת
מקרים רבים אחרים, לא שאלו מכתני ה תקדים בארצות־הברית. קנדי גם נפגש עם
מדיניות הישראלית את עצמם :״מה זה בן־גוריון בשעת ביקורו של הלה בוושינגיועיל
לישראל?״ אלא ״מה זה יזיק לנאצר?״ טון. אך יתכן כמו־כן, כי היוזמים היו
גם חשבון זה היה שטחי. כל אדם בר־ קרובים יותר להאמפריי, הקשור בקשרים
דעת היה צריך להבין מראש כי בפרשת עזים עם תנועת־הפועלים האמריקאית.
קליאופטרה מוכרחה הממשלה האמריקאית

להתיצב לימין ממשלת קאהיר, וכי במקרה
חוסי הברד
זה תסתיים הפרשה בנצחון עבד אל־נאצר —
נצתון שהוא הרבה יותר מזיק לישראל
ף ראה כי חשבון מפלגתי זה נחל כש־מאשר
המצב שהיה קיים לפני הפרשה.
^ לון. פרשת קליאופטרה לא זיעזעה את
כי עתה הוחדר להכרת הערבים כי אין דעת־הקהל באמריקה, ואף לא את יהודיה.
גילר, השבועון טייס, שהזכיר את הפרשה
כוח בעולם המסוגל למנוע בעד הערבים
להמשיך ללא הגבלה בחרם האנטי־ישראלי. בפעם הראשונה בשבועה השלישי :״לעתוני
אולם יותר ויותר מסתבר לאחרונה כי ה ניו־יורק היתר, זאת רק ידיעה קטנה בעמוד
יוזמה האמיתית לפרשת קליאופטרה לא באה המוקדש לעניני ספנו ת...״
כה גרם לאדישות יחסית זו? שני האגוכלל
מצד ישראלי, וכי במקרה זה יש אמת
בהכחשות ממשלת ישראל. היוזמה היתד. דות המקצועיות המעורבות אינן אהודות באמריקאית,
והיא נבעה משיקולים שאין להם אמריקה. איגוד הסוזרים הוא המזוהם שבכל
האגודות המושחתות, וצביונן הגאנגסטרי שיכל
קשר ישיר עם ישראל.
כמו במיבצע־סיני, כן גם בפרשת קליאו־ מש בשעתו נושא לסרט חופי הכרך. ארגוני
פטרה, נגררה ישראל אחרי יוזמה זרה הימאים השמאלנים אינם פופולריים יותר.
שבאה לשרת אינטרסים זרים — מתוך אשהמצב
היה משתנה אילו התגייסה דעת־הקהל
היהודית במלוא כוחה לפירסום הליה
כי היא מנצלת שעת־כושר.
היוזמים האמיתיים של פרשת קליאופטרה שביתה. אולם בפעם הראשונה מאז קום
היו אינטרסים מפלגתיים פנים־אמריקאיים, ש המדינה התגנבה ללב היהודים שם ההרגשה,
ביקשו בעזרת פרשה זו להנחית מכה על שלא כדאי להרים יותר מדי את הקול למען
המפלגה הרפובליקאית השלטת, לזכות בית ישראל. הם לא רצו להוכיח לאויביהם כי
רון לעצמם לקראת הבחירות לנשיאות ש אכן יהודי ארצות־הברית משרתים מוינה
זרה, וכי הם מוכנים לתמוך במדינה זרה
יתקיימו בנובמבר .1960
אין זו הפעם הראשונה שההיסטוריה של זו נגד דעת ממשלת ארצות־הברית.
ישראל קשורה במערכת־בחירות אמריקאית.
עד כמה צדקו חששות אלה הוכיחה התק־עצם
הקמת המדינה וההכרה המהירה של פת־הנגד חסרת־ד,תקדים של הסנאטור וויליאם
הנשיא הארי טרומן בה, היו קשורים בבחי פולברייט. איש זה, יושב־ראש ועדת־החוץ
רות לנשיאות שהתקיימו בנובמבר .1948 של הסינאט, הוא אחד הסנאטורים החשובים
עמדתו הפרו־ישראלית המובהקת של טרומן ביותר בוושינגטון, אדם ליברלי מתקדם, שעזרה
לו להשיג את נצחונו הזעום על זכה לאהדה כללית במאבקו נגד ג׳ו מק-
מתחרהו הרפובליקאי, תומאס דיואי — נצי קארתי המנוח. הוא ידוע כאיש אחראי ונבון.
חון שבא בשעתו כאפתעה גמורה לרוב הבשיא
פרשת קליאופטרח, כאשר הוגשה ל־סינאט
הצעה אנטי־מצרית ופרו־ישראלית, על־פרשנים
האמריקאיים.
בחירת המועד למיבצע סואץ־סיני היה גם ידי סנאטורים המקזזים לזכות בקולות יהו־הוא
מושפע בלי ספק, מן העובדה שממש
באותם הימים הגיעה לשיאה מערכת הי
ניכסון מיהר השבוע להודיע שיבקר
בחירות של שנת .1956 היוזמים קיוו כי
בישראל מיד אחרי הבחירות, אם ייבחר ואם
הנשיא אייזנהואר לא יעז להרגיז את דעת־לא.
כך קיוה לשמור על אהדת היהודים,
הקהל היהודית באמריקה בשלב מכריע זה.
למרות עמדת אייזנהואר.

]ינשו
דיים בבחירות הקרובות* ,יצא פולברייט
מכליו. בפעם הראשונה גינה בחריפות את
צביעותם של רוב תומכי־ישראל בסינאט, המנצלים
את ישראל כדי לזכות בקולות.
חמור יותר פרט אחר: בפעם הראשונה
העלה מדינאי אמריקאי מרכזי טענה ערבית,
שיש לה כוח־שיכנוע רב. פולברייט טען
שיש לכבד את כל החלטות או״ם, ושאם
רוצים להכריח את מצריים לפתוח את תעלת־סואץ
בפני ישראל, יש להכריח את ישראל
לפתוח את שעריה בפני פליטי פלסטין. זוהי
הטענה אשר ממשלת ישראל יראה מפניה
יותר מכל. העלאתה היתד, מכה חמ-רה, שהיתר,
שקולה כנגד כל ההצלחות ד,התחלתיות
בפרשת קליאופטרח.
יתכן כי זו היתר, התוצאה העיקרית של
כל הפרשה: זו הפעם הראשונה הזדקפה ב־וזשינגטון
בגלוי חזית אנטי־ישראלית מובהקת,
מורכבת מאישים רציניים ורבי־השפעה,
שתמכה בפד, מלא בטענות הערבים.

האם כדאי רק להרגיז?

^ ל העובדות האלה נרשמו בקפדנות
^ במשרד־החוץ הירושלמי. בעוד שכתבי
העתונות והרדיו התחרו ביניהם במציאת נחמה
כלשהי בפרשת קליאופטרה, דובר במסדרונות
ירושלים בגלוי על מהות ד,כשלון
ותוצאותיו. פקידי משרד־החוץ ראו בכך
הזדמנות להוכיח מה רב הנזק הטמון בהתערבות
גורמים חובבניים — בהסתדרות ובקבוצת
בן־גוריון — בעניני־חוץ.
עד לאיזה עומק הגיע חשבון־הנפש בכמה
חוגים הוכית מאמר מפתיע, שהתפרסם השבוע•
תוכנו לא היה יוצא־דופן לחלוטין :
הוא השמיע טענות שהועלו מזה שנים במקומות
שונים — על עמודי העולם הזה,
באסיפות הפעולה השמית ובירחון אתגר.
אולם שם החותם נתן למאמר גושפנקה מיוחדת
בין יודעי־דבר. היה זה אליהו סלפטר,
כתב הארץ, הנחשב לשופרה הבלתי־רשמי
של גולדה מאיר.
רמז סלפטר: התוצאה העיקרית של קליאו־פטרה
לא היתד, אלא להרגיז את גמאל עבד
אל־נאצר ללא כל תועלת. ובעוד שיש הטוענים
בישראל בי עבד אל־נאצר הוא אויי־בה
המושבע של המדינה, הרי לא הוכח
הדבר מעולם, ויש רבים הטוענים את ההיפך.
טען הכתב, כנראה בהשראת משרד־החוץ:
אין כל בטחון שנסיון להגיע בהדרגה להסדר
עם עבד אל־נאצר אמנם ישא פרי. אולם
מעולם לא נעשה נסיון כזה. תחת זאת
לחמה ממשלת ישראל בשליט הקאהירי מן
הרגע הראשון ועשתה את הכל כדי להפריע
לו. דוגמה: שליחת האוניה אסטיפליאה ל־פורט־סעיד
ימים מעטים לפני אישור הלוזאת
הבנק העולמי לרע״ם, מתוך מגמה ברורה
לחבל במתן הלוזאה זו.
הצעת סלפטר לא היתד, מהפכנית, אך
נועזת למדי באקלים הישראלי: להימנע למשך
תקופה ארוכה מכל התגרות בעבד אל-
נאצר, להימנע מכל מתיחות בגבולות (כולל
האזור המפורז בצפון) ,להימנע מהעלאת
בעית השיט בסואץ. אחרי שפגה המתיחות
כתוצאה מכך, יש לנסות להשיג הסדרים חלקיים
עם עבד אל־נאצר בשטחים מסויימים,
להכשיר בהדרגה ובשקט את הקרקע להסדר
מקיף יותר. בינתיים יש להקים משרד מיוחד
שיחשוב אך ורק על דרכים להשגת השלום
במרחב.
דעות כאלה רחוקות עדיין מלשקף את
השקפת רוב הצמרת הירושלמית. אולם הן
הוכיחו מה רבה האכזבה אחרי קליאופטרה.
מספר גדל והולך של אנשים רציניים תוהים
אם דרך ההתגרויות הבלתי־סום קות מובילה
ליעד כלשהו — ואם לא הגיע הזמן לנסות
דרך שונה לחלוטין.
* יחד עם הנשיא וסגנו ייבחרו בנובמבר
שליש חברי הסינאס וכל חברי בית־הנבחרים.

רפני 13 שנה הם ביצש־ ארי הגונוות שבפנוורוגז הגחדתך וד השבריגז.
.בההרהבנה נזנזרה-הננצנרינו פרצנ אה הנהנה הכרא, שננהרנבהצרהה
בפני תנהח־ינ שר נפנריאנן, השבנם, שדורם נרציניים, הם הגינננ

חזר האל
חגויי

זהו השיחזור המלא של פריצת הכלא. בשלב הרא
שון נפרצה חומת הבלא בשני מקומות, מתחת
לחלונות הקומה השניה של המבצר(חץ .)1מיד לאחר
מבן חסמה חולית האסירים ה-אשונה את המעבר,
כין חצר הכלא ותאי־המעצר לבין משרדי הפקידות
הבריטית (חץ מספר .)2קבוצת האסירים שעמדה
כמרכז החצר (חץ ,)3הטילה רימוני־הפחדה על הז־ן
}/נדר אפור נעצר לפני 13 שנים ליד
^ 4המשרד הראשי של כלא עכו. באיטיות
ירדו׳ ממנו שמונה נשים, שניצלו את יוסד,שבת
כדי לבקר את בניהן, לוחמי המחתרת,
אסירי הבריטים.
מתא הנהג קפץ גבר שחרחר ורזה, הוביל
אל המשרד קופסאות ריבה שנועדו לחלוקה
בין האסירים. השומר הערבי, בעל תנועות
אדישות, נטל סכין חדה והחל תוקע
אותר, בתוך הקופסאות. נשימתו של הנהג
הצעיר בן ה־ 23 נעצרה.
בהגיעו׳ לקופסה האחרונה, תקע השומר
את הסכין בכוח. בקצה הלהב הופיע חומר
לבן. היה זה חומר־נפץ, אותו התכונן הנהג
הצעיר להבריח לתאי אסירי האצ״ל.
השומר טעם את הריבה, שנמצאה בקופסה
בעלת התחתית הכפולה, בה הוטמן החומר.
״טפו,״ רקק את הריבה המרה .״שהיהודים
יאכלו את הזבל הזה!״ הנהג המאושר מיהר
לאסוף את קופסאות הריבה המרות, להובילן
לתאו של ירוחם (״איתן״) ליבני, קצין המבצעים
הקודם של הארגון הצבאי הלאומי,
שנתפס בשעה שקבוצה של 31 אנשי אצ״ל
התאמנה על חולות בודים.
״תביט על הז קי ף ...בוקר יפה ריום,
הביט ימינה אמר איתן לנהג ברוסית.
״נפרוץ מכיוון תאי הערבים ...אתם תזרקו
רימונים על הזקיפים מתוך החצר ...נבוא
ביום ראשון הבא בין ארבע לארבע וחצי
השיב הנהג, שהיה קצץ־המבצעים
הנוכחי של האצ״ל, עמיחי (״גידי״) פאגלין.
״ואם לא תבואו?״
״אז נבוא למחרת, באותן השעות.״
״בסדר, ואנחנו נארגן בתוך הכלא משחק
כדור־יד בין אסירי האצ״ל וההגנה.״
״כמה יברחו׳?״
״מפקדות האצ״ל והלח״י סיכמו שיברחו

ר!יפים, שעמדו עיד גגות המבצר. חץ מס׳ 4מסמן את
מיקומה של הדלת הפנימית שנמצאה בקומה השגיה
של הבנין, והפרידה כין תאי האסירים לבין שתי ה־פירצות.
חץ מם׳ 5מראה את ביוון בריחתם של
אסירי המחתרת, שקפצו מן הפירצות אל הרחוב.
משתתפי אותה פעולה נועזת שיחזרו עתה קט־עים
אלה (ראה תמונות מסומנות כאותם מספרים).

31 אנשי אצ״ל ו־ 11 אנשי לח״י. כל שאר
האסירים חייבים להישאר בכלא ולא לברוח
מכאן,״ סיכם פאגלין את השיחה.
כך, שבוע ימים לפני הפריצה למבצר
ההיסטורי, וידא קצין־המבצעים של אצ״ל
כי תוכניותיו המורכבות ניתנות לביצוע.

המשימה הדחופה שהוטלה על גידי: לברר
תוך שבוע מה האפשרויות הריאליות לפריצה.
בימים הראשונים שאחרי קבלם את פקודת
מבצע הפריצה, נראו סיכויי הצלחת התוכנית

אפסיים. על אף כל מאמציו לא הצליח
פאגלין למצוא מפה מדוייקת של הכלא.
שברי התוכניות שהועברו אליו על־ידי איתן
האסור, נראו לו חסרי ערך.
דווקא אז באה הישועה ממקום בלתי־צפוי
לחלוטין. אחד מחברי אצ״ל מצא במועצת
העבודות ד,צמריות החיפאית מפד, מפורטת
של האזור. הוא גנב אותה. מסרה לגידי.
לאחר סיור במקום, חזר גידי עם תוכנית:
״הבעיר, לא תהיה לפרוץ, כי אם לסגת,״
הסביר לחברי המפקדה .״נציב בעיר כמה
עמדות חשובות, שישלטו על עכו וימנעו
הצטרפות כוחות תגבורת בריטית למערכה.
״חוליה בת שלושה אנשים תוצב מול
מחנה הצבא הבריטי בסמריה (מצפון לעיר).
ממרחק של 200 מטרים הם יתחילו להפגיז
את מחנה הכלניות במרגמה בודדת. ההפגזה
תתחיל דקות אחדות לפני הפריצה לעכו.
כך נצליח למשוך חלק מהכוחות הבריטיים
בצפון הארץ למחנה זה, והם לא יוכלו להשתחרר
כדי להגן על מבצרם בעכו.״
התכנית היתד, גמורה, עברה לשלבי ביצוע.
שני אסירי אצ״ל ולח״י ידעו׳ על המבצע.
תפקידם היה להודיע לשאר האסירים על
הפעולה רק יומיים לפני הפריצה. הם היו
צריכים לחלק את אנשיהם לשלוש חוליות
עיקריות, לפרוץ את הדרך מתאיהם אל
הפירצה שתיוזצר בחומה.
מפקדות שתי המחתרות קבעו שני כללים:
• לאיש מאסירי ״ההגנה״ אסור היה
לדעת על המבצע, ולו גם ברמז קל.
• איש, פרט ל־ 42 האסירים שאושרו
על־ידי שתי המפקדות, לא היה רשאי להימלט
מן הכלא.
שמונה ימים אחרי ביקורו של גידי בכלא
עכו, נערכה תחרות כדור־יד סוערת בחצר
בית־הסוהר, בין אסירי האצ״ל וה״הגנה״.
פרט לאותם אסירי המחתרת, שתפקידם
היה להימצא בקירבת מגרש המשחקים, העדיפו
כל האחרים לשבת בתאיהם הפתוחים.
השעה היתד 4.15 ,אחרי הצהרים. בסמריה
החלו כבר מזרחי ושני עוזריו להפגיז את
מחנה הצבא האנגלי במרגמה קטנה בודדת.
אותה שעה היה ז׳ק (״גויגו״) לוי, איש
קיבוץ בעמק שהצטרף לאצ״ל בגלל הסיזון,
עסוק במילוי פחי־נפט בתאו בכלא. היתר,
זו כמות מועטה של החומר היקר, שהושגה
בדרך מקורית: חבריו לתא המאסר שמרו
במשך שבוע את הנפט שניתן להם על־ידי
הנהלת הכלא, כדי לחמם את מאכליהם. תחת
זאת חיממו את המאכלים על־ידי הצתת אש
בכרי־השינה שלהם.

דרוש: זעזוע עולמי

בועיים לפני ביקור זה היתה
\ עדיין תוכנית לפריצה בבחינת דבר
בלתי־אפשרי.
אפילו מפה מפורטת של הכלא, חלוקת
האיזורים, מגדלי הפיקוח ומיקום העמדות
הבריטיות, לא היו בידי מפקדת האצ״ל. כי
על דעת איש לא עלה אפילו סיכוי קל
לפרוץ את חומות המיבצר האדיר.
אולם דוזקא בתקופה זו הסתבר כי אצ״ל
מוכרח לפרוץ את החומות שעוביין היה
1.80 מטרים. לפעולה צבאית זאת היתה
חשיבות משולשת:
• באותה תקופה החלו גורמים בינלאומיים
להתעניין במצב בארץ־ישראל. פעולה
בקנה־מידה מקיף, מסוג פעולות הפיצוץ
של מלון המלך דויד וימועדון הקצינים הבריטיים
בבנין גולדשמידט, עשויה לגרום
לזעזוע בכל רחבי האימפריה הבריטית, ולרעש
גדול בעולם. דוקא לעכו היתר, חשיבות
רבה. כי פריצת המבצר, הידוע כמבצר
איתן, תעורר הדים עצומים בעולם.
• למפקדה הראשית היו התחייבויות
כלפי האסירים, שלחצו עליה לשחררם. אחרי
שתוכנית שחרורם מכלא ירושלים לא יצאה
לפועל (כיון שהועברו לעכו) לא יכלה מפקדת
אצ״ל להתעלם מדרישותיהם.
• תליית דוב גרונר וחבריו, שבועות
אחדים לפני כן, חייבה לכודן את מאמצי
אצ״ל לכלא בו הועלו הארבעה לגרדום.

במקום המסומן בסס׳ ,4הטמין אז
י ^ 4קוז׳ינובסקי את חומר־הנפץ בדלת הפנימית,
שחסמה את המעבר לפרצות. הוא היה
היחיד שלא נפגע במכונית שנתקלה באש הבריטים.

במקום המסומן במם׳ ,3זרק
*3כך יצחק גן־צבי, איש האצ״ל,
את רימוני־ההפחדה אל השומרים הבריטיים
והערבים, שנמצאו על גגות המבצר.

מהמקום המסומן במספר זה בתנוונת־המיניאטורה, ברחו כך
אסירי עכו, בשלב האחרון של המיבצע, לכיוון המכוניות. שחיכו
להם. בתמונה: ז׳ק לוי, כיוס חבר־קיבוץ המשרת בצה״ל, מנחם שיף,
מפקד החוליה השניה, כיוס סוחר, ויצחק גן־צבי, כיום מנהל בית־תרושת.
בתא אחד הסתודדו• יוסף כנעני־קוז׳ינובסקי
ומנחם שיף, מפקד החוליה השניה. מנחם
מסר לכנעני מטען של חומר־נפץ שהוגנב
על־ידי גידי לבית־הסוהר שבוע לפני כן.
אותה שעה הצטודדה בחצר חוליה אחרת.
יצחק גן־צבי, מבוגר משאר האסירים, הכין
את רימוני־ההפחדה, אותם התכונן להטיל
על שומרי הכלא, שנמצאו על הגגות.
שאר האסירים ישבו דרוכים בתאיהם. בשעה
4.20 התאכזבו כבר רבים מן המשתתפים.
הם חשבו כי הפעולה נדחתה ליום שני, קיוו
כי חבריהם הפורצים יגיעו למחרת באותה
שעה.
דקה לאחר מכן הזדעזעו חומותיו העתיקות
של הכלא, שעמד בהצלחה בפני תו־תחיו
של נפוליאון.
היתה זו פעולת־בזק. שלוש מכוניות ברי־טיות־כביכול
נצמדו אל קירות הכלא, בצד
האחורי, ליד בית־המרחץ התורכי. נהגיהן
ניסו לפתוח סולם כבאים כדי לטפס על
גשר בגובה חמישה מטרים, המחבר את בית־המרחץ
עם חלון הקומה השניה של הכלא.
אולם הסולמות, שצובעו יום לפני הפעולה
מחדש, לא נפתחו. יהודה אפיריון, חלל
קרב עיראק־אל־סוידאן, ועובדיה סולומון,
נטלו בידיהם שני מטעני חומר־נפץ, בני
40 קילוגרם כל אחד. הם טיפסו על הגשר
אחרי שחבריהם, בעזרת קללות בריטיות
טיפוסיות, שיכנעו את השומר הערבי כי הם
אנגלים כשרים למהדרין.
ואז הזדעזעה החומה. היא נפרצה בשני

כך צולמו שתי הפירצות למחרת ההתקפה.

קוטרן של הפירצות, שמקומן נראה גס על־ידי
חץ , 1איפשר בקלות מעבר של שני בורחים בעת
ובעונה אחת. החייל הבריטי הנראה בתמונה עומד על

מקומות. עתה הגיע תורם של האסירים.

״אגו באגו :״
ך-אשונה נכנסה לפעולה החוליה
1האחורית, מספר אחת. גוגו, כיום קצין
בצה״ל, וחבריו, מיהרו עם פחי־הנפט הבוערים
אל הדלת שחיברה את החצר עם משרדי
בית־הסוהר. חגורת־אש ענקית הפרידה
ב־ן משרדי הבריטים לבין תאי־האסירים,
שהיו קרובים אל הפירצה.
אותה שעה היו כבר רימוני״ההפחדה של
יצחק גן־צבי מוכנים לפעולה. הוא הטיל
אותם אל שומרי הכלא, שנמצאו על גגותיו.
השומרים היו משותקים. במשך דקות
אחדות לא הצליחו לתפוס מה קורה.
מנחם ש ף ויוסף כנעני, מפקדי החוליה
השלישית, היו כבר בדרכם אל החופש. במסדרון
הפנימי, המוביל אל הפירצה, נתקלו
בדלת־הברזל, א־ תה היו צריכים לפוצץ.
הם מצאו את צירי הדלת תלויים על בלימה•
חומר הנפץ, שהוטמן ליד החומה החיצונית׳
זיעוע גם את הדלת הצרה הפנימית,
שחסמה את מעברם של האסירים לפירצה.
כנעני הטמין את החומר ליד המנעול, פתח
את הדלת לרווחה על־ידי פיצוץ. האסירים
המאושרים, שנמצאו ברשימת הזכאים לברוח,
החלו לרוץ במסדרון האפל.
אחרי שפנו ימינה 30 ,מטרים אחרי העיקול,
גילו קרני אור שבקעו לתוף המסדרון•
לעיניהם התגלו שתי פירצות בקוטר
מטר, שנתהוו בחומה העתיקה אחרי פיצוצה.
ראשוני הבורחים הגיעו נרגשים אל ה־פירצות
.״אנו!״ צעקו אל חבריהם הלבושים
מדים בריטיים, שחיכו בחוץ.
״באנו!״ השיבו הפורצים. היתר זאת סיסמה
מוסכמת בין הבורחים והפורצים.
האסירים מצאו את עצמם על הגשר, חמישה
וחצי מטר מעל לכביש. ללא היסום,
קפצו למטה, פתחו בריצה מהירה דרך
רחובות עכו, אל מקום ריכוז המכוניות.

?רב כבגדי־ים

יוסף קוז׳ינובסקי מתנשק עם אשתו
ליד השער, שלידו הוצתו פתי הנפט.
במשך כל שנות שבתו בבית־הסוהר הצליח
רק פעם אחת לנשק לאשתו בשעת הפגישה.

ך • שעה שעיני הנשארים ליוד בקנאה
^ א ת זרם אנשי המחתרת בדרכם אל ה־פירצות,
פרצה בכלא מהומה חדשה.
״אטום, פצצת אטום!״ צעקו האסירים
הערביים, שהיו• כלואים אותה שעה בתאיהם.
אולם בניגוד לשומריהם, לא קפאו בתאיהם.
הם פרצו בכוח את דלתות התאים, נסחפו
ללא סדר ותיכנון לאורך ולרוחב בית־הסוהר.
בעוד שמרבית הבורחים היו כבר
קרובים אל הפירצה, הסתערו׳ נחשולי אסירים
ערביים על משרדי הנהלת בית־הסוהר: למעשה
שיתקו כל אפשרות לארגון פעולה
נגדית בתוך הכלא.
במרוצתם חסרת המטרה, הגיעו גם ל־פירצות.
האסירים הערביים, שהיו שפוטים
לתקופות מאסר ארוכות, החליטו לנצל את
ההזדמנות ובחרו• בחופש 251 .אסירים ערביים
נטשו את הכלא, התערבבו בקהל ה־אוכלוסיה
הערבית של עכו.
אולם בעוד שאסירים אלה מצאו מקלט
מהיר ובטוח, התחילו אנשי אצ״ל והלח״י

יי3יי

^ 4ז׳ק לוי, דוב אפרים, כיום מנהל בבית־דפום תל־אביב, ושמעון סינוואני, איש
׳ הלח׳׳י לשעבר שנידון למוות וחונן על־ידי הבריטים — שלושתם היו מאנשי
החוליה אשר הניחה ליד השער את פחי הנפט הבוערים. מעשה זה שלהם, ניתק את, ו
מרכז הכוח הבריטי ממקום ריכוזם של האסירים, אשר היו קרובים יותר לשתי הפירצות! .
את מבצעם הגדול: מבצע הנסיגה.
הקבוצה הראשונה, בה נמצאו מפקד הפעולה
דוב (״שמשון״) כהן ומיכאל (״עלי־באריקדות״)
אשבל, ניסתה להימלט מן העיר.
למזלה הרע נתקלה בקבוצה של חיילים
בריטיים, שלשמע ההתפוצצויות ויתרו על
המשך רחצתם בים, נטלו את רוביהם, ונכנסו
לקרב כשהם לבושים בבגדי־ים.
זה היה קרב קצר. הבריטים, בכוחות עדיפים,
שיתקו בקלות את 15 הנמלטים שנמצאו
על המכונית. נוסעיה ניסו לסטות אל השבילים
הצדדיים, להסתלק בחיפויו של שמשון
שהיה לבוש בבגד־ים של קצין בריטי.
אולם האנגלים חיסלו את שמשון. כדור
שפגע בבטנו קטל את המפקד בן ה־.36
פרט לו נהרגו עוד שני בורחים 11 .אתרים
היף פצועים, נלקחו על־ידי האנגלים אל
הרחבה שלפני הכלא, מקום שם נטבחו על־ידי
מקלען אנגלי אחוז טירוף.
שתי קבוצות הבורחים האחרות הצליחו
להסתלק. ואז התבררה הטעות השניה: דקות
ספורות לפני שעזבו את המבצר הדומם,
קראו הבורחים לאבשלום חביב, מאיר נקר
ויעקב וייס, שלושה מחיילי יחידת ההבטחה,

להצטרף אליהם ולהמשיך אתסיבנסיגה מעכו. ן
״איננו יכולים,״ השיב להם חביב, שהיה
מפקד החוליה .״קיבלנו הוראה לא לסגת
עד שלא נשמע את קול החצוצרה!״
אולם הם לא שמעו את קול החצוצרה.
חביב וחבריו נשארו בעמדת־החיפוי שלהם,
אחרי שמכונית הבורחים האחרונה עזבה את
עכו. האנגלים, שלכדו את השלושה, העבירו
אותם לכלא. כעבור זמן קצר ניתלו השלושה.
הם היו שלושת הקרבנות האחרונים של
ההתקפה, שגם לדעת מפקדי הצבא הבריטי,
מוטטה כמעט לחלוטין את המשך השלטון
המנדטורי בארץ ישראל.
השבוע 13 ,שנה אחרי המבצע הנועז,
שבו פורצי כלא עכו ובורחיו לחגוג בו
את שנת בר־המצוזה למיבצע הגדול. במקביל
לדעות האנגלים על המיבצע הצבאי, זכו
לראות גם מה היתר, דעת השלטונות הישראליים
על מבצעם ההיסטורי: בית־חולים
לחולי־רוח, שהוקם במקום על־ידי הממשלה,
ברחוב הנקרא על־שם ההגנה ובמרחק מטרים
אחדים מתא עולי הגרדום — לא
סולק מכלא עכו.
רוח השגעון הוסיפה לרחף על המקום.

כ מדינה

כל הזכויות שמורות

• פרשת הריגול בקאהיר תטיל צל נום!) על יחסי ישראל
וכרית ״ המועצות. בעוד שמצד אחד תישמע הטענת כי ברית־המועצות
עזרה לגילוי הרשת, יחזרו המצרים על הודעתם שהרשת הישראלית פעלה,
כביכול, תוך שיתוף־פעולה עם גופי מודיעין מערביים אנטי-סובייטייס ואף עם
ארגוני מחתרת של מהגרים רוכיים לבנים, ביניהם ארגונים פאשיסטיים
אנטישמיים. צפה גס לטענה בי ורוסים מסרו את ידיעותיהם למצרים כדי
להתנקם בישראל על שיתוף פעולת זה עם הגופים האנטי־סובייסיים.

• מכרן ר־המדינה יגרום לבירור מחודש של השימוש ברכב
צבאי למטרות פרטיות. המבקר גילה כי קצינים רבים משתמשים ברכב
ובדלק צבאי לצרכיהם הפרטיים, בניגוד להוראות המטכ׳׳ל. מקרים אלו, שהועברו
לידיעת המשטרה הצבאית, עשו״ם לגרום לבירור משפטי נגד האשמים.

• סערה חדשה תקום כתנועת־החרות מסביב שאלת יחם
המפלגהלסחורותגרמניות. חלק מעסקני התנועה ידרשו ממנהיג תנועת
החרות, מנחם בגין, לחקור מדוע הדפיס יומון המפלגה ב־ו למאי מודעה שר

חברת מכונות ההקלטה הגרמנית גרונדיג.

• ועדת־הביקורת של ההסתדרות תדון מחדש כתלונות
על שחיתות בהנהלת מוסד ״משען״ .הפקיד המתלונן, אברהם בורשטיין,
הגיש לועדת־הביקור ת מסמכים מפורטים הקשורים בהאשמותיו, וחלק
מחברי הועדה הבטיחו לעורר את השאלה מחדש.

• הבחירות לועדה המרכזת של מפא״י במחוז תל־אכיב
יתקיימו ללא מאבק פנימי. כבר עתה ברור כי 10 מתון 11 חברי
הועדה יהיו אנשי הגוש. המקום ה־ 11 יישמר למאיר בראלי, נציג הצעירים,
האהוד במידת־מה גס על יריבו, ראש־הגוש שרגא נצר.

(המשך מעמוד )6

השמועה בשיחות טלפוניות, ומנהלי משרדים
הרשו לעצמם בדיחה קלילה על נושא זה.
היתד, זו, לרוב, רכילות שמתוך טוב־לב;
רכילות אנשים השמחים להעביר ידיעה עליזה.
מי המציאות. אך לא רק בכרם האוצר
הפגיע נפלה השלהבת. אש הרכילות שאחזה
באשכול אחזה גם באסתר רוקח, אלמנתו
נאת־ההופעה של שר־הפנים לשעבר, ישראל
רוקח. ידידים משותפים נזכרו ביחסי־החיבד,
ההדדיים שהיו קיימים בין משפחות אשכול
ורוקח, גם בחייהם של ישראל רוקח ואלישבע
אשכול.
היה בכך משום פגם של חוסר־טעם, שהשמועות
הופצו על־שני אנשים שהתאלמנו זה
מקרוב. אך הפגם לא היתד, מחסום בפני
הלהבה המכרסמת. לשם כך היתה דרושה
פעולה ישירה יותר, פעולת כיבוי.
היא באה מצידה של הגברת רוקח. כאשר
נתבקשה השבוע על־ידי עתונאי להגיב על
השמועות העוברות מפה לאוזן, השיבה בקול
מזועזע :״אינני יודעת מי מפיץ שמועות
אלה ומי מעוניין בהפצתן. לא רק שאיני
מוכנה לענות עליהן, אלא שאיני מוכנה
לשמוע אותן!״
אלא שכדרכן של תבערות, גם אש זו לא
כובתה לגמרי מהתזת מי המציאות. ח״כים
וידידים המשיכו להפיץ את הידיעה, כאילו

2\2־יאגבטרה בהרשוה: ביגב הכתה השביתה גביוגד סייגוזה
• חברת התחבורה ״אגד״ עשויה להגיש תביעת פיצויים
בסד 4000 לירות נגד במאי ״אכסודום״ ,אוטו פרמינג׳ר. לדברי
אנשי אגד בחיפה, נהג האחראי להסעוון מטעם מפיקי הסרט, ללא רשיון,
אוטובוס של אגד, התנגש וגרם נזק למכונית.

• ״שלוש ידיים לפוקר״ יהיה שמו של מחזה ישראלי
חדש, פרי־עטז של המחזאי החיפאי יואל ניר. המחזה יכיל שורה של
סצינות־מין־וגירוי, העשויה לגרום לויכוחים רבים מסביב להצגתו האפשרית
בתיאטרונים.

2500צ״כים כלבד ישתתפו בבחירות הפנימיות לועידת

מפלגתם כתל״אביב. סיעת הצעירים תהיה הסיעה המגובשת ביותר
במפלגה, תנהל מאבק חריף נגד קבוצת חיים לבנון, הנתמן על־ידי הח״ס
הציוני־כללי, יוסף סרלין. אנשי לבנון יציגו את הצעירים כבלתי־אחראיים,
יטענו כי השתתפות הצעירים בבחירות ראויה לגיחוך. הסיבה: את הרבב
רשימתם

לבחירו ת

קבעו

הצעירים

בעזרת

הגרלה

שנערכה

בינם.

לבין

עצמם.
• שורת טענות חדשות תושמע נגד שמואל גם, החשוד
בהעלמת מיליון לירות ממס־הכנסה. לדברי סוחרים ידועים ניצל גם, שהיה
אף מנהל בנק אוצר המעמד הבינוני, את מוסדות הבנק לטובת חברתו הפרטית.

• ״באלט וורדים״ ישראלי יזכה בקרוב לפירבום נרחב.
שערוריה של אורגיות מיניות, בהשתתפות עסקנים דתיים מקומיים, חברי
מפלגה אופוזיציונית, תשמש מכשיר נוסף לנגוח בו באופוזיציה הימנית.
• סרטים צפון־אפריקאיים יוצגו כקרוב כישראל. עולים מטו־ניס
ומאלג׳יריה הביאו עמם כמה סרטים מארצות מולדתם. הסרטים דוברי הערבית
ישמשו כ תחליף לסרטים המצריים דוברי הערבית, שהצגתם נאסרה לאחרונה
כליל. הסרט הראשון שיוצג יהיה סרט טוניסי על תעלולי ג׳ורה — דמות פולקלוריסטית
הדומה להרשלה היהודי.
• שוער הפעל חיפה מישל פורטל יעזוב את הארץ. פורטל,
שהוא המועמד העיקרי לרשת את מקומו של שוער נבחרת ישראל, עומד להצי
טרף לרשימת הכדורגלנים הישראליים המהגרים מהארץ, ישחק בקבוצה צרפתית
מפורסמת.

לא ידעו כי בזאת נתנו יד למסע חסר דית־השבות
ברגשות הגבר והאשר, הנפגעים.

אקלים
הב חו רי םכבד יבשי
גבר שחום נכנס השבוע למגרש הכדורגל
בפתח־תקוזה, כשהוא נושא מכשירים רפואיים
חדשים. במשך מחצית השעה בדק את
מצב בריאותם של מילואי מכבי פתח־תקווה
והפועל רמת־גן, שהתכוננו לתחרות כדורגל.
שעה וחצי לאחר מכן בדק הרופא בשנית
את 22 השחקנים: בממוצע איבד כל שחקן
במשך המשחק השרבי, האיטי למדי, שניים
וחצי קילו ממשקלו .,הרופא, ד״ר עזרא
זוהר, לא היה יכול להתאפק :״הבחורים
כבר יבשים לגמרי,״ העיר.
לד״ר זוהר (רופא־השנה של העולם הזה)
היתד, סיבה טובה להיות מופתע: הרופא הצבאי,
שהתפרסם בזכות מחקר מדעי־אקלימי
על תגובותיהם הגופניות של חיילים בשעת
מאמץ פיסי, לא העלה על דעתו שהשרב
עשוי להתיש את גופות השחקנים במידה
רבה כל־כך.
הרופא, שתוצאות מחקרו לא פורסמו
עדיין, לא היה היחיד שהופתע מן השרב.
אותה שעה ישב ידידו ועוזרו בעבודת־המחקר,
מנהל תחנות החיזוי נפתלי רוזנן
( ,)59 במשרדו הצנוע בתל־אביב, קיבלדו״חות
שוטפים על החמסין,״ אשר גילו כי היה
זה השרב הארוך ביותר מאז שנת .1935
נהמה לאילת. רוזנן, העוסק בעבודה
מטרולוגית כ־ 27 שגיס׳ ידע את סיבת התופעה:
השרב היה מורכב משני גורמים:
לפי הערכה זהירה, איבד השבוע כל
כדורגלן שהשתתף בתחרות יבין.מכבי ת״א
והפועל פ״ת, ארבעה קילוגרם נוזלים.
•• מושג ערבי־קופסי, המציין את המספר
50 והקובע ני השרב תדיר ביותר ב־ 50הימים
שבין פסח לחג־השבועות, בדת הנוצרים.

• קיום גורמים שונים בשכבות הגבוהות
של האטמוספירה, המונעים חדירת אויר
קר לישראל.
• שקע בארומטרי( ,כלומר: שטח
סגור שמסביבו קיים קו שזזה־לחץ ואשר
במרכזו לחץ־האויר נמוך יותר) שנע בכיוון
לישראל ומשך אליו אויר יבש ממדברי
מדינות־ערב.
למזלה הרע של ישראל התמזגו שני סוגי
השרב הללו, הידועים היטב בארץ, פקדו
אותה במשך שבעה ימים וגרמו לטמפר־טורות
ממוצעות של 37 — 38 מעלות חום
בכל איזורי הארץ.
הסביר השבוע רוזנן, במבטאו הגרמני המובהק,
לכתב העולם הזח :״היחידים שיכלו
להתנחם היו תושבי אילת, כיוון שבגלל הסוג
השני של השרב, זרם אתיר מכיוון ים־
סוף אל השקע הברומטרי ליד חופי הים־
התיכון.״
התוצאה: בפעם הראשונה יכלו אנשי העיר
הדרומית, קורבנותיו של השרב ביתר ימי
השנה, להינות מטמפרטורה נמוכה יותר,
שעה שתושבי באר־שבע ותל־אביב סבלו
מחום הנע מסביב ל־ 40 מעלות.

עתונות
א די מדך והזא 3
הידיעה הסנסציונית התפרסמה בהבלטה
מיוחדת, במסגרת, בעמוד האחרון של חרות,
״מאת סופר חרות א. הרשקוביץ״:
לפני שעה קלה הסתובב לידי זאב, כאשר
ישבתי עם ידידתי על שפת הירקון״ —
סיפר אמש בהתרגשות לסופרנו צעיר ת,ל־אביבי
בן .22 הצעיר מם ידידתו מיהרו להסתלק
מהמקום, והצליחו להתחמק סן הזאב.
בשיחה עם סופרנו מסר הצעיר א. ע,.
סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים,
אשר ביקש להקפיד על עילום שמו, את
הפרטים הבאים :״ישבנו על שפת הירקון,
בקרבת הגשר החדש, כאשר לפתע שמענו
רישרוש בין השיחים. מיד הארתי בקטנוע,
שהיה אתי, לכיוון הדמות החשודה, ולהפתעתי
נוכחתי כי זאב עומד בקרבתי.
מיד הודעתי לידידתי כי עלינו להסתלק
מהמקום, כי דמות חשודה מסתובבת פה.
לא רציתי לומר לה כי נדמה לי שהדמות
היא זאב. חששתי שמא היא תפתח בצעקות
ותאבד את עשתונותיה. מיד הודענו על כן
למשטרה, שיצאה למקום לסרוק את השטח,״
סייס הצעיר את סיפורו הדרמטי.
בשיחה עם סופרנו מסר ד״ר אריה לויט,
אחד ממנהלי גן־התיות בתל־אביב, כי יכול
בהחלט להיות שהניע זאב לסביבות תל־אביב
אף מהגליל הרחוק. לשאלת סופרנו אמר ד״ר
לויט כי מגן־החיות בתל־אביב לא ברח זאב.

מעולם לא טרח עתונאי פחות כדי להגיע
אל מודיע. כי המודיע, שמסר את הידיעה
לכתב־חרות א(לימלך) הרשקוביץ, לא היה
אלא אלימלך הרשקוביץ. מטעמי צניעות
כינה עצמו בשם א. ע — .ראשי-התיבות
של אלימלך ועתידה, שם החברה עמה בילה
באותו ערב על שפת־הירקון.
אם החליף הרשקוביץ הצעיר ( )22 כלב
רגיל בזאב טורף, אי־אפשר היה לבוא אליו
בטענות. אמנם, בעלי תעודת־בגרות בישראל
מצויירים בידיעה מינימלית בזואולוגיה.
אולם הרשקוביץ, שנידון בשעתו לקנס של
10ל״י בקשר עם שערוריית תעודות־הבג־רות
הכוזבות של בית־הספר מונטפיורי, ולא
היה בעל תעודה בעלת־תוקף, היה פטור
מחובה זו.
חדרה שערוריה מסי 9
עירית חדרה מצאה השבוע את עצמה במרכזה
של שערוריה כספית חדשה. שש
שנים אחרי שראש העיר הקודם, דוד ברמן,
וגזברו אריה קראום, נמצאו מעורבים בפרשה
של מעילות — חיטטו מבקרי משרד־הפנים
ומבקר המדינה מחדש בספריה של
העיריה. הפעם עמדו במרכז החקירות גזבר
העיריה ראובן גורדובצ׳יק והיועץ הפיננסי
מנחם נחליאלי.
גורדובצ׳יק ( )40 נתמנה כגזבר עם סילוקו
של קראום. למרבית אסונו לא הצליח
לקשור יחסים ידידותיים עם עובדי מחלקת
החשבונות, ובמיוחד עם מנהל החשבונות
הראשי בעיריה, יוסף שיינברג. היחסים
היו כה גרועים עד שהנהלת העיריה היתד,
נאלצת למצוא להם מתווך. המתווך: נחליאלי.
נחליאלי, בן למשפחה חיפאית ענפה, עלה
בסולם המנגנון הודות לקשריו בשורות
הפועל המזרחי. כשמשרד־הפנים היה לרא־העולם
הזה 1181

שונה בידי הדתיים, מונה קצין מחוז בנפת
חדרה. אך הפרקטיקה הפרטית קטסמה לו
יותר. הוא התפטר, הציע את שרותו כיועץ
פיננסי לאותן מועצות שעמן עמד קודם לכן
בקשרים כקצין מחוז.
ניפוי פיננסי יעיל. בעירית חדרה הוכיח
נחליאלי את בקיאותו, כאשר ניפח את
ספרי החשבונות, בצורה שהראו גדעון של
100 אלף לירות במקום 25 אלף הלירות
שהופיעו שם קודם קודם לכן. יצחק וידרקר,
ראש־העיר, ידע להעריך שרותים מסוג זה.
תוך זמן קצר היה היועץ הפיננסי השליט
האמיתי על הענינים הכספיים של העיריה.
החיכוכים בין הגזבר לבין מנהל החשבונות
עזרו לנחליאלי, לכן לא נקט בכל
פעולה העשויה לפשר בין השניים. תחת
זאת נוצרו שתי רשויות ששילמו כספים:
הגזבר ו״גזברות עליונה״ ,המורכבת מראש
העיר ומנחליאלי. תודות לכפילות זו זכו ספקים
רבים לתשלום כפול בעד סחורתם.
מצב זה משך בסופו של דבר את תשומת־ליבם
של מבקר המדינה ושל משרד־הפנים,
שגילו דוגמאות נוספות של ניהול ספרים
מפוקפק. בין השאר׳ הוברר מדוע העדיפה
העיריה את סולל־בונה על פני קבלן אחר.
וידרקר נהג לתרץ זאת בהסבר כי סולל
בונה מעניק אשראי. הסתבר כי המצב הפוך.
העיריה היא אשר העניקה אשראי, בצורת
שטרות, ששולמו מראש לחברה הקבלנית
תמורת עבודה שטרם החלה.
גם הליטוש של נחליאלי לא יכול היה
לשנות עובדות־יסוד אלה. שעה שחוקרי משרד
הפנים הטיחו את האשמותיהם, ויצחק
וידרקר העמיד פני נעלב מן הגילויים, כבר
שוחחו בחדרי החדרים של מפא״י על המועמד
שיירש את מקומו של ראש־העיר:
מאיר רפופורט, מזכיר מועצת פועלי חדרה,
שעזר בשעתו לסלק את ברמן ואשר לטש
מאז עין לעבר כס ראש־העיר.

נוער
בי ח־ ה סו הדהמ חנ ך
על ספסל בית המשפט, ליד ״נעדת־הפי־תוי״
ז׳אנט גולדמן (ראה מסגרת) ,ישבה
השבוע נערה אחרת. גם היא צפתה באימה
לעבר השופטים המחוזיים, מרדכי קנת,
אליהו מני ודיר יצחק זונדלביץ. אולם בעוד
נערת הפיתוי נראתה עליזה, שוחחה בחפ-
שיות עם שני ידידיה, ישבה הצעירה השניה
נפחדת. היא לא ידעה את הצפוי לה.
הנערה ,)17|( ,כבר נשפטה זמן קצר לפני
כן על־ידי שופט־השלום יעקוב סגל. היא
נידונה לעונש חמור של שנה־וחצי מאסר,
באשמת גניבת בגדיה שלה מבית אמה.
השבוע הופיעה בפני בית־המשפט המחוזי
כדי לערער על פסק־הדין החמור.
״היא לא ידעה במה היא מודה,״ טען פרקליטה
אביגדור שלוש ,״לדידה, גניבה הוא
מושג של רחוב ולא ביטוי־משפטי. כשנשאלה
אם גנבה את הבגדים שלה מבית אמה,
הודתה, כי ללקיחתם ללא רשות האם ייחסה
ערך של גניבה.״ שלוש טען כי יהיה זה
הרם חיים צעירים לשלוח את הנערה, הנעדרת
הרשעות קודמות, לבית־הסוהר נוה־תרצה,
בו תלמד את הרגלי הזנות והפשע.
בניגוד לשלוש, טען סגן פרקליט המחוז
אליעזר לייבסון, כי נוה תרצה יועיל לנערה
הצעירה. הוא סיפר שכאשר עזבה את בית
אמה בגלל סכסוכים עם הוריה, עסקה הנערה
מספר חדשים כיצאנית בשטח הגדול.
בין התובע והסניגור אף התפתח דו־שיח
חריף, שעה שלייבסון האשים את שלוש
בקבלת שכרו כסניגור מידי סרסורי הנערה.
״אין זו פניה משפטית אלא רגשית,״ אמר
לייבסון לשופטים ,״אנא, רבותי, עזרו לנערה
על־ידי הרחקתה מהחברה ושליחתה לנוה תרצה.
הנערה ישבה קפואה, כחושה, מסופרת
קצר כנער, לא הגיבה כלל על הדברים שהוטחו
באוזניה. היא לא הגיבה אף שעה ששמעה
את השופט מרדכי קנת מכריז כי
השופטים החליטו לבטל את פסק־הדין, להחזיר
את התיק לדיון בבית־משפט השלום.

דרכי אדם
הדוד הווו
בצריף קטן, בשיכון האקדמאים שבהרצליה׳
היו מונחים השבוע שני קטעים הגזורים
מעתוני־חוץ. הקטע האחד, מתוך עתון־
קולנוע אמריקאי, הכיל ידיעה קצרה, בה
נאמר שהסרט חמים וטעים, שהומלץ ל־אוסקאר,
יכניס כמיליון דולאר לשחקנים
מארילין מונרו ולבמאי בילי תיילדר.
בקטע השני, הלקוח מתוך השבועון השוויצי
זולטווצה, תיאר וויילדר עצמו את שתי
השיטות בהן הוא משתמש כדי להיפטר
משנוררים טורדניים.
״כשבא למשרדי שנורו וגיל,״ כתב תיי־העולם
הזה 181ן

האחיין וויילדר ואשתו בהוליבוד

הדוד בלדינגר ואשתו בהרצליה

פעם השתגע לראות, עכשיו שכח לכתוב
לדר ,״אומרת לו המזכירה שיצאתי מן
המשרד. אולם שעה שמבקר אותנו שנורר
מיוחד, ממנו קשה יותר להיפטר, מוסרת
המזכירה שיצאתי בזה הרגע מן המשרד —
ושאם ימהר עשוי הוא להשיגני בחדר־המדרגות
או בדירתי.״
הקטע, המשעשע כשלעצמו, מילא את לבו
של יושב אותו צריף בהתמרמרות מרובה.
כי מיכאל בלדינגר ,70 ,שעלה לא מזמן
מפולין, ראה בידיעה כעין פגיעה ישירה,
המכודנת אליו. הוא התיישב ליד שולחנו
הרעוע, כתב מכתב לבמאי המהולל של
חמים וטעים, שדרות סנסט ועשרות סרטים
גדולים אחרים, שאל בו, בין היתר, לאיזה
סוג של שנוררים וויילדר משייך אותו. על
המכתב חתם, כרגיל, במלים ״הדוד אומבה״.
פרקליט במקום אומן. סיפר בלדיד
גר, שזכה לכינויו ״אומבה״ בארגון הציוני
אמונה :״בילי רצה להיות סוחר או פרקליט.
אבל אני התנגדתי. בתור דודו, היתר, לי
השפעה רבה מאוד על אחותי, בענינים אלה.
אמרתי לה — יש לו כישרון רב מדי, אסור
לבזבז אותו. השגתי לו עבודה באחד העתו־נים,
בתור כתב.״
דרך כתיבתו המיוחדת של הרפורטר החדש
זיכתה אותו, תוך זמן קצר, בתהילה
רבה. שעה שפול וזיטמן ביקר עם ;זמורתו
בווינה, שם התגוררה משפחת בלדינגר, הוא
הציע לבילי להתלוות אליו לברלין.
בילי כתב תסריט בברלין, ביים באולפני
ההסרטה אופא. עם עליית היטלר לשלטון,
הגר לפאריס. שם כתב תסריט לדאנייל
דארייה והמשיך בהצלחה בדרכו להוליבוד.
על הדוד בלדינגר המזדקן עברו בינתיים
תלאות ויסורים רבים. בעוד שבמלחמת העולם
הראשונה שימש כקצין אוסטרי, גויים
במלחמת העולם השניה לצבא הפולני, כקצין.
לאחר המלחמה ביקר בפולין על מנת לנסות
לקבל את רכושו ח;רה.
את הרכוש הוא לא מצא־עוד. לעומת זאת
מצא את סטאניסלאבד, היפה, פולניה נוצרית
בת .25 בלדינגר, שאיבד את משפחתו
ואת דירתו, שכר חדר, מרוהט אצל הוריה.
כעבור שבועות אחדים עברה גם סטאניס־לאבה
לגור אתו. הם נישאו. בלדינגר עבד
כמהנדס וסטאניסלאבה כקוסמטיקאית. את
החסר מילא בלדינגר מחבילות אשר בילי
שלח לו מארצות־הברית. כשהחבילות אזלו,
כתב הדוד אומבה :״בילי היקר, אכלנו את
הכל.״ במשך הזמן החל וויילדר להעביר
לדודו סך 25־ 50 דולאר לחודש.
ללא כרכה. ב־ ,1957 לאחר שסיים עבו־דות־בנייה
בקנה מידה גדול, הורשה המהנדס
בלדינגר לעלות מפולין לישראל, יחד עם
אשתו. התחלת חייו החדשים היתר, מעודדת.
הוא זכה בצריף בשיכון האקדמאים שבהרצליה
ועבד בסולל בונה. אך הישיש לא היה
מסוגל להתמיד בעבודה הקשה. כושר־עבו־דתו
הלך ופחת. הוא חלה, נותח, ושעה
שרצה לשוב לסולל בונה נודע לו שמקום
עבודתו הקודם קלט עולה אחר, צעיר ממנו.
בלדינגר כתב לבילי, פעם נוספת, הסביר
לו את המצב .״נתתי לו להבין כי לזקן
כמוני אין תקוזה רבה בארץ,״ סיפר השבוע
המהנדס הישישד ״בילי ענה לי בנימה חביבה.
הוא טען שחוקי־ההגירה אינם מאפשרים
לו בשום פנים ואופן להביא את דודו אליו.
לעומת זאת, הוא הבטיח לשלוח לי שוב
25־ 50 דולאר לחודש.״
אך בעוד שבפולין 25 דולאר הם סכום
גבוה למדי, אין לסכום הזה תועלת רבה
לאדם הרוצה לחיות ממנו בישראל. במכתב
זהיר ונימוסי ניסה בלדינגר להסביר לבן־
אחותו עובדות אלה, נתאכזב קשות כשנוכח

שכתוצאה מכך ניתק הבמאי המהולל והעשיר
את היחסים עם דודו המזדקן.
הדוד אומבה חש היטב בחסרונם של
אותם הדולארים. תחילה סבל הזוג ממחסור
רב, כי מאז הניתוח שוב לא הצליח
המהנדס להשיג עבודה כלשהי. רק לאחר
מאמצים רבים הצליחה סטאניסלאבה להשתלט
על המצב, חכרה טרקלין ליופי במלון
השרון, היתר, למפרנסת המשפחה.
לא מזמן, כאשר מילאו לבלדינגר 70 שנה,
הוא זכה למכתבי־ברכה ולביקוריהם של
קרובים, מכל חלקי תבל.
בין עשרות הברכות הללו חסרה רק אחת:
ברכתו של אחיינו בילי וויילדר, שנהג לכתוב
ל״אומבה היקר״ בפולין, שהיה מוכן
לתת הון־תועפות כדי לחזות בפניו של דודו
היקר או כדי לשוחח אתו טלפונית. בילי
לא טרח אפילו לברכו במלה ליובלו.

מ שטרה
הצעת ב שדה
גבר צעיר, שחרחר ומקריח, משך השבוע
תשומת־לב כללית ברחובות הראשיים של
תל־אביב. האיש לא היה שונה במראהו או
בהתנהגותו מכל עובר־ושב. מבטי האנשים
המהלכים ברחוב הופנו אליו בגלל מכונית
שיטור ירוקה שעקבה אחריו, נסעה בהילוך
איטי ליד שפת המדרכה.
״אנחנו לא ניתן לך מנוחה עד שתודה
שביצעת את הפריצות האלה,״ הודיע כמה
שבועות קודם לכן קצין משטרה בכיר, ממדור
הבילוש המרכזי, לשמואל שלום (,)30
כאשר השתחרר בערבות לאחר 21 ימי מעצר.
מעצרו של שמואל שלום עורר מהומה
עצומה .״נתפס פורץ הצפון שביצע עשרות
פריצות נועזות ביום ובלילה בחדשים האחרונים,״
הודיעה אז המשטרה בקול תרועה.
מעצר בשעת־שידון* .מיד עם מעצרו,
בשעת לילה מאוחרת, נתלתה מפה של
צפון תל־אביב על אחד הקירות שבבנין מטה
משטרת המחוז של תל־אביב. חוקרים החלו
לשחזר את צעדיו של שלום, ניסו לקשר
בינו לבין פריצות רבות ככל האפשר. הם
היו משוכנעים באשמתו, כי שלום נידון כבר
פעם לשנת מאסר בעוון התפרצות. הדבר
אירע לפני כעשר שנים, בירושלים.
מאז הספיק שלום לקבל עבודה (בתוקף
היותו נכה) ,באמצעות משרד־הבטחון. משפחתו׳סידרה
לו מקום מגורים קבוע והוא
החל לבקר אצל שדכנים במטרה למצוא אשה.
״טיילתי׳עם אחת הנשים שהכרתי אצל שדכנית,״
אמר הבחור לבלש שהניח את ידו
על כתפו ברחוב החשוך. הבלש צחק לו.
״בוא, בוא מהר, אנחנו כבר מחכים לך.״
לבית־המשפט הופיע המשטרה עם אשמות
כבדות מאד .״יש לנו יסוד להאמין שהוא
ביצע את כל הפריצות המיוחסות לו,״ נשבע
קצין המשטרה אליהו קידר בפני השופט. צו
המעצר ניתן.
כאשר הופיעו באי־כוח המשטרה, בפעמים
הבאות, לבקש את הארכת פקודת־המעצר,
התמרדו השופטים. הם ביקשו הוכחות של
ממש. המשטרה התחמקה, טענה כי פרטי־החקירה
נשמרים בסוד. אולם סיבת ההתחמקות
הימה פשוטה יותר ושונה מאוד: בידי
המשטרה לא היו כל הוכחות של ממש.
הוא שוחרר בערבות.
במקום עבודתו, בחברה תל־אביבית ידועה,
הסכימו לקבלו חזרה על אף טענות המשטרה.
שלום הצליח לעבוד רק רבע שעה.
כשראו מנהלי החברה כי יחד אתו נכנסו
למקום שני בלשים, שליוו אותו לכל מקום,

הם ביקשו ממנו ללכת הביתה .״איננו יכולים
להסביר לכל לקוח מה עושים כאן הבלשים,״
אמרו גלויות. רק לאחר שהעובד
התחנן לפניהם נואשות, הסכימו להעבירו
לעבודת סבלות ונקיון בסניף החברה.
שמואל שלום רץ למשטרה. משפחתו פנתה
לקצינים הבכירים ולשר .״מדוע אין מניחים
לו לחיות?״ הם שאלו .״נעשה לך את זה
עד ,1970״ היתה תשובתו של אחד הקצינים
ששוחח עם שמואל ,״עד שתודה שגנבת.״
יומם ולילדי ליוז אותו הבלשים לכל מקום.
כי אחרי שניסו להאשימו בעשרות פריצות,
ברצח שבוצע לפני זמן רב ואפילו בריגול,
נאלצה המשטרה להסתפק בסעיף השוטטות,
הניתן להפעלה כמעט ללא הוכחות. ליתר
האשמות לא נמצאו הוכחות.
עד למשפט נותר זמן רב. לכן החליטה
המשטרה למצוא בינתיים את ההוכחות —
ויהי־מה. בעזרת עיקוב צמוד וחקירות ממושכות
קיוד לשבור את רוחו של שלום.
״אנחנו רק שומרים שלא יגנוב,״ הסביר
השבוע אחד מקציני המשטרה.
עורך־הדין חיים קאזים קרא לשמירה זו
בשם פשוט יותר. הוא השיג בבית המשפט
העליון צו, שחייב את המפקח הכללי לבוא
ולנמק מדוע לא יחדלו מהעיקוב אחרי שולחו
ומהלחץ המופעל. הכינוי לחץ מתאים גם
להצעות־הפשרה של המשטרה: אם שלום
מוכן לשמש לה כמודיע, מוכנים נציגי־החוק
לוזתר על הוראותיו בהאשמות המיוחסות לו.
תזכיר כזיון יום השואה, שעליו התריע
העולם הזה 1179 הניע השבוע את הנהלת
יד ושם להציע לממשלה לפרסם תקנות האוסרות
פתיחת בתי־קולנוע, תיאטראות ו־בתי־שעשועים
ביום השואה, ולפרסם גם
רשמית שיום הזכרון מתחיל עם רדת החשיכה,
ערב קודם לכן המחקר על
הדת הדרוזית, שעל קיומו נתפרסם
לראשונה בהעולם הזה 1177 ואשר גרם
לסערת רוחות בקרב העדה, ישמש מוצג משפטי.
שלטונות הבטחו! נטלו לאחרונה את
המחקר מידי מחברו, כדי שישמש חומר־ראיה
בתביעה נגד עובד גלי צה״ל, המואשם
בגניבת המסמך אוברלנדר ה!*
פטר. השר המערב־גרמני לשיקום הפליטים,
שהיה מדריך פוליטי בגדוד אוקראיני בצבא
הנאצי, שעה שביצע רצח המוני של יהודים
בפולין, נאלץ סוף־סוף להסתלק מן הבמה
הפוליטית. העולם הזה 1168 היה העתון
הראשון בישראל שפירסם דו״ח מפורט ומוסמך
על ההאשמות נגדו המרגרינה
החלבית תישאר בשוק. במאמר
מקיף גילה העולם הזה ( )1178 את המאבק
שמנהלים יצרני החלב והחמאה נגד המוצר
החדש, והדגיש את האבסורד הכלכלי
של מאבק זה. השבוע, אחרי שנודע כי
יצרני החלב חדלו לספק חלב ליצרני המר־ ,
גרינה החלבית, הודיע משרד המסחר וה־תעשיה
כי יקצה אבקת חלב, יאפשר למפעלים
להמשיך בייצור המיצרך הזול
האורה הבלתי רצוי של קריז־ענבים,
שסיפורו המלא פורסם בהעולם הזה ()1178
הסכים לעזוב את המשק. הפיצוי; :ילף ל״י
במזומנים, שבעזרתם שכר דויד זיו חדר
בעיר חגיגות העשור שימשו השבוע
נושא מרכזי לדו״ח מיוחד של מבקר
המדינה. שנתיים אחרי שהעולם הזה (1132
והלאה) חשף את פרשיות השחיתות שהיו
קשורות בארגון חגיגות אלה, אישר מבקר
המדינה את רוב רובם של גילויים אלה.

נחבת מיוחדת, שרתחנשה לנוורת קאבאוס, חווה אל מאחוו׳ הקלעים שד מקצוע ה

״הייתי מארחת
ב־מיס הספורים בהם עסקתי במקצוע, ששמו
בלבד אפוף מסתורין וחטא — מארחת בר.

א:י מציעה את עצמי

קובה פנה אלי בקול רציני וזועף :״מה
אני יכול לעשות בשבילך?״
אמרתי לו שדיברתי כבר עם מרי ועם
המלצר; שאני רוצה לעבד כמארחת בבאר
שלו .״אין לך מה לדבר איתם,״ פסק קובה,
״אני כאן בעל־העסק.״ הוא בחן אותי מכף

אותך לנסיון לכמה ימים.״ כששאלתי מה
הם תנאי העבודה השיב :״על התנאים נדבר
בסוף הערב, לאחר שנראה איך הצלחת ב־תפקיד.״

המשכתי לשבת במונסניור. מכיוזן ש־הערב
רק החל ועדיין לא היו לקוחות במ־

פלוס, נאן
שברצוני
בי בחשד
למזלי,
העסק ה׳
במקום 1

ך • 3עיה הראשונה שעמדה בפני הין
1תה: כיצד לחדור למקומות אלה, לא
כאורחת או כעתונאית, אלא כעובדת; כאחת
מאותן עשרות הנערות המפורכסות המוצבאש!
מקצוע
חדש נום!? בשנים האחרונות לשורת המקצועות של
אות בהם את פרנסתן מדי לילה בלילה. פות נשות ישראל -מארחתרהב־אר, או בפי שהיא מפונה לעתים לבעלי הפתרון הפשוט ביותר היה לגשת
במאי
,אחרות -נערת־הקבארט. בעולם הגדול זהו עיסוק נשי מפותח
המועדונים ולהציע את עצמי כמארחת. כאשר
מיו׳
למדי ; כישראל נכנס המקצוע לאופנה רק לאחרונה, עם התרכותס
עשיתי זאת, לא היד, לי מושג על תנאי־תנאי

מועדוני־הלילה. שום לא די, כימינו, למועדון־לילה להציע
העבודה, על דר׳ישות הלקוח מן המארחת או נזקק ללקוחותיו אוצר משקאות מגוון ותוכנית אומנותית. הוא זקוק
׳על ההווי בו היא חיה. ידעתי רק שמארחת־באר
הינד, נערה העובדת במועדון־הלילה, נותנו לתפאורה נופפת: נערה יפה היושכת ליד הדלפק והמנעימה את
השותה עם הלקוחות תמורת אחוז מסויים את הערכ ללקוחות הכודדים.
ממחיר משקאות המבקרים.
הזה״
כשנתיים האחרונות יצאו פעמיים נערות־הקכארט מן האפלה
חששתי מאוד מפגישות עתידות אלה עם
של ד
הרגילה של חייהן אל אור ההתעניינות הציכורית. לראשונה,
בעלי הבארים. לא תיארתי לעצמי שהם מארז היה זה באשר חצו שלוש נערות ישראליות את גכול רצועת־עזה,
יסכימו לקבל לעבודה נערה כמוני, שתופיע כעמו יחד עם חכריהן מכוח החירום של האו״ם. כפעם השניה היה זה
ככה סתם — בלי המלצות, בלי נסיון וללא
היכרות קודמת.
הכנתי לי מראש סיפורים דימיוניים למקרה
שיחקרוני. סיפור אחד, אותו שיננתי היטב,
מזמן ב?
תיאר אותי כבחורה נורא אומללה, שזה רגל עד ראש, אך לא גילה סימני־התרשמות קום, החלטתי לנצל את הזמן ולנסות להתכמארחת,
חיצוניים
.״מר, את יודעת לעשות?״ שאל קבל לעבודה גם במועדוני־לילד, אחרים.
עתר, התגרשה מבעלה וחייבת לפרנס את
נכנסתי ל מו ע דון , 51 השוכן ברחוב היר הייתי זק
אותי ,״האם כבר עבדת בבאר?״
ילדיה בכל מחיר. בסיפור שני הפכתי לנערה
בעיות ע!
שחלום־נעוריה (בהשפעת הסרטים כמובן)
״לא,״ אמרתי ,״זו הפעם הראשונה.״
קון .51 זהו מקום קטן, אינטימי למדי. הבעלת־ו
היה
להיות מארחת־באר ושזה עתה הגיעה
קובה לא נראה מרוצה ביותר .״בסדר,
תזמורת ניגנה מרינה־מרינה. שאלתי מי הוא
לגיל בו ניתן לה, סוף־סוף להגשים את אבל אני צריך לנסות אותך, אני מ; כן לקבל בעל־העסק. לקראתי קמה אשד, בת ארבעים־ היה שהי
חלום־חייה.
הלכתי לרחוב הירקון. לא ידעתי אם ללבוש
בגד פשוט או שמלה צעקנית׳ בעלת
מחשוף. בחרתי בשמלת צמר שחורר, צרה
ובנעלייס בעלות עקבים. התאפרתי כיאות
לגערה שחייבת להיראות טוב גם בחושך, או
ליתר דיוק — רק בחושך.
המקום הראשון אליו פניתי לא היד, דווקא
ברחוב הירקון, אלא סמוך לו — ברחוב
אלנבי. היד, זה מועדון הלילה מונסניור,
השוכן בין בתי־המלון הקטנים של ככר
הרברט סמואל. למזלי פגשתי עוד קודם
לכן, באותו יום, מכרה ותיקה מח־פר״ שסיפרה
לי כי היא עובדת כרקדנית במונ־סניור.
סיפרתי לה, כי אני במצוקה כ־פית
וזקוקה מאיד לסעד וכי אני רוצה לעבוד
כמארחת. היא הבטיחה להמליץ עלי בפני
בעל־העסק.
השעה היתד, עשר בלילה. בפתח המועדון
עמד גבר שחרחר וגבר,־קומה. אמרתי לו
שאני חברתה של הרקדנית והוא הובילני
לבאר. היתר, זו הפעם הראשונה שביקרתי
במקום. מלבד אנשי התזמורת והמלצרים, לא
היו כלל אנשים במקום.
ליד הבאר ישבה מרי, מכרתי הרקדנית,
התייר האמריקאי קורן( ,שמאל) שהה כשלוש שעות בקאזינו בר
ומזגה לעצמה משקה. מרי הינד, ילידת מרוקו
״ ״ 1 1 1 1 0 ^ 11 1בחברתה של המארחת תמי (במרכז) ,תוך תקוה שאחרי הבילוי
מלאת־גוף; היא גרושה שעבדה בזמנו כרקימשיך
ליהנות בחוץ. בתמונה הוא לוחץ את ידה של נעמי, שהצטרפת למורת רוח חברתה.
עד לס
דנית בבאר של מלון דטת־הדר, בחיפה.
ידידתי המיסכנה קיבלה את רצוני לעבוד
כמארחת בפשטות טבעית. היא לא שאלה
שאלות. כשקרבתי אליה, היא אמרה ששכחה
איזה מפתח בבית ושאחכד, לה שם .״מיד
אחזור״ ,הוסיפה.
ישבתי וחיכיתי. האורות בבאר היו עמומים.
על הקירות הוצבו תמונות של רקדנים
ספרדיים. השולחנות היו מכוסים במפות לבנות
ועליהם בקבוקי־יין כהים, שבצוזארם
תקועים נרות.
לפתע פנה אלי המלצר, הונגרי גבר,־קומה
ואדום־פנים. הוא ניגש ישר לענין ושאל:
״האם זאת הפעם הראשונה שאת עובדת בבאר?״
אינני
יודעת בעזרת איזה חוש הבחין שאני
רוצה להיות מארחת.
״אינני עובדת, עדיין,״ עניתי לו ,״אבל
אני מקרה שאתקבל כאן לעבודה.״ הוא
התחיל לשאול שאלות כאילו היד, בעל־העסק:
איזה שפות את מדברת, מאיזה ארץ
את, איפה את גרה? ועל כל תשובה שלי
הניע את ראשו בשביעות־רצון. הוא נראה
כמתחנף, וחייך אלי ללא הרף.
כעבור דקות מספר נכנם למקום גבר
שהתפרסם בשעתו במשפט רצח
מקריח, בעל כרם ופרצוף מבריק. שרוזלי 1 11
ידוע, רוקדת נעמי בבר מונסניור.

חולצתו היו מופשלים שלושת־רבעי. זה
בקאזינו בר, רוקדת נעמי
היה ״קובה״ — יעקב זילברפינג, בעל־העסק. האיש, בעל־מסעדה ידוע, לא פסק להציע הצעות פיתוי למארחת המדומה.

י מא״ נע מי א

בתפקיד

בחברתו של אמרי-
אי שהציג את עצמו
כעובד אכסודום, סירב לשלם עבור כוסית.

ך* אחת אחר חצות, כשגם בתי־הקפה
,.2הסואנים של רחוב דיזנגוף מתרוקנים,
ואורות חלונות־הראוה כבים בזה אחר זה,
מתחילים החיים ברחוב הירקון.
זהו רחוב בעל אוירה משונה. רוחות של
ים, המביאות למטייל בו ריח של מלח,
מנשבות בחוזקה. רוב בתיו אכולי־רוחות.
בלילה הרחוב אפל למחצה. רק השלטים
המוארים של בתי־המלון ושל מועדוני־הלילה
השרועים לארכו מבצבצים באפלה.
מבחוץ נראה רחוב הירקון תמים ושקט
גם בלילה. אפילו האורות האדומים הבוקעים
מסדקי פתחיהם של מועדוני־הלילה,
ומנגינות הג׳ז העמומות של התזמורת, אינם
משנים הרגשה זו. אולם מאחורי השלטים
הקטנים, מאחורי הכניסות הבלתי־מפוארות,
המקושטות בחלונות־ראווה קטנים ובהם תמונות
של רקדניות וזמרים הניצבים בחן מעושה
לפני המצלמה — מאחורי כל אלה שוקקים
חיים. חיים, הרחוקים מאוד מעולמו
של הרחוב לאור היום.
ביקרתי מספר פעמים במועדוני־לילה אלה,
נתור אורחת. כשאין בילוי אחר, הם משמשים
מקום נעים למדי לבלות בו את הזמן
•לרקוד לצלילי תזמורת. אלא שהתרשמותו
של מבקר מקרי במקומות אלה, השם את
׳בו בעיקר לחברתו ולא לסביבתו, רחוקה
גאוד מן האמת: כי המבקר עשוי להתרשם
שאלה מקומות־שעשוע, אינטימיים וסולידיים
׳מדי.
מהי המציאות האמיתית של מקומות אלה
׳החיים המתנהלים בהם? זאת למדתי להכיר

עם ר!אוז־

(וחיה בתשלום

,למדי, ושאלה לרצוני. אמרתי לה
ובור אצלה כמארחת. היא הביטה
ז ושאלה :״מי שלח אותך?״
כרתי כי מישהו סיפר ל׳ שבעלת־מת
היתה אשה בשם לאה. בו
צאתי סיפור. אמרתי לה שלאה

״אפשר שאקבל אותן, אבל אינני יכולה להחליט
לבד. בעלי הלך לקולנוע, חכי שיחזור.״
לא הייתי מוכנה לחכות. המשכתי הלאה.
תחנתי הבאה היתד, קזינו בר, הידוע גם
בשם .63 וכא־לו הלך לי קלף משוגע, היה
האדם הראשון בו נתקלתי מכרה. בבאר
ישב,׳ אתה כחמש נשיב; באור העמום ששרר
במקום נראו לא רע• .כולן הפנו אלי מיד
מבטים לא־נעימים ביותר. אחת מהן היתד,
תמי, המכונה גם מריאלה. הכרתי ים אותה,
משום שהיא הסתובבה זמן־מה בחיפה. זוהי
נערה ממוצא סלוניקאי או בולגרי, אינני
יודעת בדיוק.
ת־כף כשנכנסתי היא שאלה אותי :״מה
את עושה כאן?״
אמרתי לה שאני רוצה לדבר עם בעל־

נעצרה ״נערת הפיתוי״ ,דינה גולדמן, שהואשמה כהשתרד
:שוד מזדיין. עם מעצרה, נשתכר, שאף היא מכהנת
ת־באר.
אם כן, מארחות־הכאר? מה תפקידיהן האמיתיים? מהם
בודתן? האם אלה בדרניות זולות או יצאניות יקרות? מי
׳חפדיהן בישראל? מה מחיר הבילוי בחברתן, ומה הן
תמורת מחיר זה?
זשאלות לתשובות אלה נותן מיבצע יחיד במינו ש״העולם
זטיל על כתבת מיוחדת. היא חדרה אל מאחורי הקלעים
הלילה התל־אביביים וניסתה בעצמה לחיות את חייה של;באר, כשורה של מועדוני־לילה. התוצאות מובאות
ם הבאים.

זר, אותי לבוא ולעבוד במקים העסק. היא הציגה אותי בפני גבר פולני
אבל תמיד סירבתי מפני שלא רזה, שישב ליד השולחן.
/ 11י-
לכסף. כעת התגרשתי וייש לי
״מה את בעצם רוצה?״ שאל.
קסף: אני מוכרחה לעבוד.
״אני רוצה לשתות אצלך באחוזים,״ עניתי.
)קום התרגשה למראית־עין. ניכר השתמשתי בביטוי שלמדתי הערב כדי לעגשתתפת
בצערי :״בסדר״ ,אמרה, שות רושם של מנוסה. גם הוא פתח בחקירה
השגרתית. כמו
בעלי־העסק הקודמים,
לא דרש כלל תעודות כלשהן. הוא רק
רצה לדעת אם אני ספרדיה או אשכנזיה.
כשאמרתי לו אשכנזיה, לא האמין לי. נוסף
לכך חקר על נסיוני, על השפות שאני יודעת
והתרשם — כמו היתר — מהעובדה שאני
מדברת אנגלית, צרפתית וגרמנית. ידיעת־שפות
מעלה כנראה את מניות המארחת.
במיוחד בלטה בעת החקירה שאיפתו לדעת
אם יש לי משפחה. סיפרתי לו שמשפחתי
מתגוררת בחיפה. ברגע האחרון נזכרתי שתמי,
שהאזינה לשיחה, יודעת שלא הייתי
נשואה; לכן לא השתמשתי בסיפור על גירושי
האומללים. לעומת זאת, סיפרתי כי רבתי
עם בני־משפחתי ועזבתי את הבית.
״ואץ לך שום קשר אתם יותר?״

״את אפילו לא מדברת אתם?״
״אפילו לא מרחוק!״
״אני מקווה שיש לך שמלות יפות׳ כאלה,
את יודעת, שמתאימות למקום.״
״אין לי כרגע, אבל אני מקוד, לרכוש
כאלה בעזרתך.״
הגבר הרזה• חייך.
אבל גם שם לא האירה לי ההצלחה פנים.
אחרי שהשקיע קרוב למאתיים ל״י
בבילוי עם המארחת, היא מלמה אותו בעל־המקום סיפר גם הוא שיש לו שותף

והוא חייב לשאול בעצתו׳ .הוא ביקש אותי
י של מועדון־הלילה ונפרדת ממנו לאכזבתו הרבה.
לחזור למחרת, כדי לזכות בתשובה.

מקום הגון -עד שעה ארבע

1 1 ״1 1 1 1 0משה דואר, אחד מנאשמי משפט
| מינהל־יפו שבא להשכיח צרותיו

אתו. המארחת ח״בוק לרקוד עם הלקוח המזמין אותה.

ך* חלטתי לנסות את מזלי בעוד מקום
ן | אחד. נכנסתי לקוקטייל בר, שמאז נכנסו
המספרים לאופנה מכנה את עצמו גם
כן במספר הבית — .73 את פני קיבל מלצר
חייכני שעשה רושם אדיב. הוא הפנה אותי
לבעלת־הבית, רומניה מזדקנת. לא הצלחתי
לקשור עמה שיחה. היא הפליטה לעבר המלצר
משפטים ספורים ברומנית והוא לקח
אותי עמו לאולם.
המקום היה ריק, אם לא להתחשב בתזמורת
ובשתי מארחות שנראו מאוד עגומות.
המלצר החייכני דיבר בעברית צולעת.
תחילה שאל את השאלות השיגרתיות ולבסוף
הוסיף, כרגיל :״מי שלח אותך?״
אמרתי לו שבאתי לבד.
״טוב מאוד,״ אמר המלצר,״ ״זהו המקום
בשבילך, כאן המזל שלך. זה לא מקום כזה
מה שחושבים. לא, זה מקום הגון. אנחנו
לדאוג מאוד לעובדות שלנו. תראי שיהיה לך
טוב. אם בחורה מוצא חן אצלנף אז היא
כמו העיניים שלנו• את כל הלב אנחנו נותנים
לך. אצלנו זה מקום הגון, מקום טוב.
באים רק קליינטים טובים. אבל אסור לבחורה
שעובדת לעזוב לפני ארבע בבוקר. מה
שהיא עושה אחרי זה לא איכפת לנוי.״

שאלתי לתנאי־ר,עבודה. הוא הסביר :״קודם
כל, את צריכה להיות בנס-־ון שלוש־ ימים.
הבחורות כאן שותות משקד, שנקרא קוקטייל
ומקבלות לירה על כל כוסית. ישנו גם
קוקטייל קטן, אבל זה לא נהוג להזמין. אם
הקליינט מזמין אותך לשמפניה, בקבוק, את
מקבלת 6לירות. חוץ מזה מקבלים גם
משכורת, אבל בקשר למשכורת נשוחח אחר־כך.״
הבטחתי
לחזור ויצאתי.
נשמתי לרווחה. טבילת־האש הראשונה שלי
עברה בקלות רבה משחשבתי. התברר לי
שלמעשה מוכנים בעלי־הבארים לקבל לעבודה
כל נערה המוכנה לעבוד — אם היא
מוצאת חן בעיניהם. היא אינה חייבת להביא
המלצות או תעודות. היא יכולה להיות בעלת
עבר פלילי׳ עבריינית או פרוצה ; פרטים
קטנים כאלה אינם מענינם של הבוסים. קנה־המידה
היחיד שלהם לקבלת בחורה לעבודה
הוא ההערכה באיזו מידה תוכל הנערה
לעודד לקוח להזמין משקאות בכמות מתקבלת
על הדעת.

תשוקה, שיעמום ושמפניה

שעה היתה ככר אחרי ,11 כשחזר-
1 1תי מסיורי לנוונ סניו ר והתחלתי בעבודתי
כמארחת. בינתיים נכנסו למועדון כמה לקוחות.
שני זוגות שתו ליד שולחן צדדי. שני
זוגות נוספים ישבו ליד הבאר. גם הרקדנים
הספרדיים המופיעים במקום ישבו׳ שם.
מרי ישבה בעיניים עצובות ליד הדלפק
וזימזמה איזה פזמון. מאחורי הדלפק עסק
קובה, יחד עם המוזג שלו, בניגוב כוסות.
האווירה דיכאה אותי מאוד. שתיתי יחד עם
מרי; הבטנו בקנאה לעבר המארחת השלישית,
אשר ישבה ליד שולחן, בפינה, עם
גבר כבן .40
המארחת היתד, יפהפיה. היה לה עור פנים
חלק־לבן, שיער שחור ועיניים כחולות־כחולות.
גופה המחוטב היה לבוש בטעם —
שמלה תכולה וסודר לבן. הלקוח שהזמין
אותה לשולחנו הזמין בקבוק שמפניה. הם
לא היו מסוגלים לשתות את כל הבקבוק
והוא הזמין גם את המלצרים לשתיה. אחר־כך
נשאר שניהם לבדם׳ הביטו בתזמורת,
ומדי כמה דקות החליפו משפט אחד או
שניים. הוא נראה כאיש מלא תשוקה׳ .היא
נראתה משועממת. הייתי נותנת הרבה לו
יכולתי לשמוע מה דיברו ביניהם.
מחוגי השעון קרבו לחצות, ולקוחות לא
נראו. אמרתי למרי שהמקום לא מוצא חן
בעיני. אני זקוקה לכסף וכאן ריק. מרי
הסבירה לי שהיום שקט, כיוון שזה אחרי
אגו

כמה ימים של חג. אז היה מלא. חוץ מזה [
עלי להיות סבלנית. קליינט שמן לא תופשים ;
כל יום.
בינתיים ניגש אלי שומר־,־,סף התימני !
גבר,־ר,קומה. התברר שזהו דנוך, שוער קבו־ |
צת־הכדורגל שמשון. כן, הוא סיפר, הוא
גרוש ואב לשלושה ילדים. ביום הוא עובד
בעיריה. בלילה כאן. עד חמש בבוקר. אחר־כך
עוד מתפלאים שהוא מקבל גולים בשבת.
כחצי שער, לאחר חצות התחיל המק,׳.־ז ן
להתמלא במקצת. נכנסה חבורה של מנהלי־ .׳
קרקס ווארשה, עם מנהלי הזירמרון, הישראליים;
זוג או שניים וחבורה של הומו־ :
סכסואליים נודעים — אורחי־קבע של המקום.
התכנית
עמדה להתחיל. כדי שלרקדנים
תהיה הרגשה של קהל ביקש קובה מאתנו
לשבת ליד השולחן. ישבנו שם במשך כל
התוכנית ומחאנד כף כדי לעודד את הרקדניות
הספרדיות החמודות. אני עצמי התחלתי
להתיאש; נדמה היה לי שהערב יסתיים
בלא כלום, ולא ימצא אפילו לקוח אחד
לרפואה שיזמינני למשקה. אחרי התוכנית
חזרתי לבאר.
שם התרחשה אותה שעה סצינה מענינת
ביותר. ליד הדלפק עמד בחור תימני מהודר,
בעל צלקת על לחיו. היפהפיה בעלת העיניים
הכחולות, שהמשיכה לשתות עם הגבר המביט
בה בתשוקה, קמה ועברה לידו. הוא
תפש אותה ונשק לה בערפה. ניכר היה
שהם מכרים ותיקים.
״תפסיק,״ היא אמרה ,״לא נעים לי שהוא
יראה.״
ואמנם הלקוח שהזמין אותה לשתות ראה.
כשחזרה לשולחנו החל לשוחח עמה במרץ.
לבסוף קם, ניגש לקובה ויביקש בזעם גלוי
את החשבון. הוא השאיר על השולחן כ־סד
ל״י, תמורת בקבוק השמפניה ומשקאות
אחרים שהזמין עבור המארחת. הוא כעס
מאוד .״היא לא רוצה ללכת אתי,״ אמר
לקובה .״היא לא מוכרחה,״ ניסה קובה
להתנצל.
האיש שילם את החשבון ואמר ליפהפיה
כחולת־העיניים :״לא תיארתי לי שלא תלכי
אתי.״
״אני מצטערת,״ אמרה הנערה בתמימות,
כאילו היתה מלאך הצניעות בכבודו ובעצמו.
האיש עזב את המקום וכחולת־העיויים נפלה
ישר לזרועותיו של התימני הניצב ליד
הבאר; הוא דחף את ידו לתוך מחשופה.
״הוצאתי 13 לירות ממנו,״ אמרה.
החשבון היה פשוט. היא קיבלה שמונה
לירות בעד בקבוק השמפניה שהוזמן, ועוד
חמש לירות תמורת חמש כוסיות קוקטייל
ששתתה בהזמנת הלקוח. היא נראתה מאו

שרת. אני ומרי ישבנו לבדנו ליד הבאר.
התברר לי ששמה של המארחת כחולת־העיניים
הוא מרגלית. החברה קוראים לה
מרגול, אבל היא אוהבת שיקראו לה מרגרט.
התימני שחיבק את מרגול נראה זועף במקצת
:״למה נתת לו שיחבק אותך?״
״עזוב שטויות. מסכן, הוא היה בטוח
שאשכב אתו.״
.שניהם פרצו בצחוק.

לבאר -משדדדהתעופה
** הרי שעה אחת בלילה התחיל ה״
באר להתמלא .״חבל שלא היית בשבוע
שעבר, בחגים,״ אמרה לי מרי .״יכולת אז
לעשות 150 לירות בערב.״
״ 150 בערב, משודד?,״ שאלתי.
״לא משתיה. מקליינט. אם היית יוצאת
אתר אחר־כך,״ הסבירה .״גם ממני בקשו,
אבל אינני הולכת עם אף אחד,״ הוסיפה.
לפתע התישב מישהו על הכסא הגבוה,
ביני לבין מרי. ראיתי שמרי מתקרבת אליו;
לכן קרבתי גם אני את כסאי אליו.
הוא היה גבר יפר,־תואר כבן שלושים,
טיפוס של אמריקאי. ואמנם התברר שהוא
תייר. הוא בא מקנדה, במיוחד ליום העצמאות.
התייר הגיע לבאר ישר משדר,־ר,תעופה
בלוד. הוא רצה ללכת למלון, אבל קודם
רצה לבלות קצת. הוא דיבר באנגלית. פיט־פט
ללא הרף. הוא צחק, חיבק את שתינו,
יקנה לעצמו בקבוק בירה וכוסית קוקטייל
לכל אחת מאתנו.
סוף־סוף הצלחתי לשתות את הכוסית הראשונה
שלי כמארחת. קובה הגיש לנו את
הקוקטייל. היתר, זו כוסית שטוחה נמוכה
ובה נוזל בצבע ירקרק; בתוך הכוס היו
תקועות שתי קשיות. בחרדת־קודש לגמת־את
לגימתי הראשונה. נדהמתי: יה היה
עסיס פשוט, ללא טיפה של אלכוהול. עסיס
הנמכר ב־ 12 אגורות, בכל קיוסק. כאן זד.
עולה חמש לירות. לירה אחת מגיעה למאר
רחת, והשאר לכיסו של בעל־הבאר.
כך נהוג בכל הבארים. לזכותו של קובר
ייאמר שהוא היחיד, מכל בעלי המועדונים
שפגשתי לאחר מכן, שאינו משלה את הלקוח
.״אתה משלם בעד מים וחברה,״ אמר
לתייר הקאנדי.
הקאנדי המשיך לפטפט. כן, בשדה־התעו־פה
פגש בדיילת, והיא דחפה לידו את הכתובת
של הבאר ויעצה לו לבוא הנך. לא,
הוא לא הכיר אותה. היא סתם עשתה זאת
הוא מתרשם מאוד מהבחורות הישראליות.
כל־כך יפות! הוא לא האמין שאנחנו יהו
דיות.
איך יכולות מארחות להיות יהודיות?
מרי מצאה כנראה חן בעיניו יותר ממני.
היא חיבקה אותו והתרפקה עליו, דבר שלא
העזתי לעשות. הוא הודיע מיד שהוא רוצה
להתחתן בישראל ושאל את מרי אם היא
מעונינית. ושוב התפלא על שאנחנו יהודיות.
״אצלנו,״ סיפר ,״כשיהודי רוצה לבלות
עם בחורה שורט טייס, הוא הולך רק לגויה.
את היהודיות אנו מכבדים. חס ושלום,
אינני חושד בכן שאינכן הגונות. אגב, מה
אתן עושות אחר־כך?״
אחרי חצי־שעה התברר לקאנדי העליז שאין
לו כסף די הצורך ושהוא עייף. הוא
קבע עמנו מיפגש למחרת והסתלק מהמקום
בינתיים נדמה היה שההצלחה מאירה פניה
למרגול שוב. ליד אחד השולחנות התישב
לקוח קרח כבן חמישים, קרא למלצר והורה
לו להזמין את מרגול לשולחנו. מרגול חייכה
בארשת של נצחון, והלכה אל הזקן. לא
עברו חמש דקות והיא חזרה. התברר שהזקן
רצה להזמין לה משקה בשתי לירות בלבד.
כשאמרו לו שהקוקטייל עולה חמש, הוא
ענה :״זה יותר מדי,״ ושלח את מרגול.
ואז הגיע תורי. ליד הדלפק התישב גבר
בעל גוף, כבן ארבעים. התבוננתי בו פעמיים
וראיתי שהוא מוכר לי. ניסיתי לקשור
עמו שיחה, ואז התברר לי מהיכן אני מכירה
אותו. הוא חיפני, סוכן חברת סיגריות
ידועה בחיפה. כשהוא רואה אותי בחיפה,
הוא תמיד עוקב אחרי במכוניתו; אך מעולם
לא התקרב אלי. עתה פשוט צהל לפגשני.
״מה את עושה פה?״ הוא שאל.
״באתי לנוח קצת בתל־אביב.״
לא הספקנו לפתוח בשיחה וקובה כבר
התערב :״מה זה? בחורה יושבת על ידך
עצובה, למה אתה לא מצחיק אותה? אתה
לא רואה שאין לה מצב־רוח? למד, אתה לא
קונה לה משהו לשתות?״ באי־חשק ניכר
הזמין לי האיש קוקטייל.
אותה שעה שמעתי כיצד חברה התימני
של מרגול, בעל הצלקת, מתעניין אצל קובה
אודות זהותי .״אני לא יודע,״ ענה קובה,
״אחת שבאה ורוצה לעבוד. שתעבוד.״
״אפשר לעשות לר, טסט?״ שאל התימני.
״תעשה לה טסט!״ צחק אליו קובה.

תדל להיות בבית. אבל ...כשנמצאים בתל־אביב
...את יוד ע ת ...זה משהו אחר, אפשר
לבלות קצת, את מבינה? אולי נלך לאכול?
השעה היתר, מאוחרת. רוב האורחים קמו
לעזוב. הייתי בטוחה שזהו זה. שהערב הראשון
שלי כמארחת־בר עומד להסתיים. עד
מהרה התברר לי שטעיתי. לפתע, בשלוש
לפנות בוקר, התחיל הבאר להתמלא. המקום
הפך יותר גועש ורועש מאשר בכל שעה
אחרת בלילה. הופתעתי, אבל מרי אמרה לי
שככה זה תמיד.
בזה אחר זה החלו לנהור לתוך הבאר אנשים
מוכרים. בעל בית־קפה תל־אביבי ידוע
הגיע למקום, יחד עם שותפיו, אחרי שסגר
את עסקו. הוא בא לכאן מדי לילה בלילה.
אחת מעובדותיו,-מועדון הינד. אהובתו. הוא
בא לכאן לפני סיום עבודתה, שותה כוסית
או שתיים ואחר־כך לוקח אותה במכוניתו
לארוחת־בוקר דשנה. הם סועדים את לבם
במסעדה ברחוב בן־יד,ודד, הפתוחה עד הבוקר.
בין המבקרים ניצב גם תימני צעיר אשר
ישב לידו ליד הבאר, וגמע כוסיות ויסקי
בזו אחר זו. מהשיחה שניהל עם שכניו לדלפק
התברר שהוא כדורגלן בקבוצת שמשון,
כמו שוער־המועדון. אולם הצעיר החדש
אינו עובד המקום. הוא סתם אורח. הצעיר,
הנראה כבן 23 לכל היותר, היה אלי כהן,
בלם קבוצת שמשון. הדבר אירע יומיים לפני
משחק קבוצתו נגד קבוצת מכבי־רחובות,
אך הוא נשאר בבאר עד אור הבוקר, ולגם
מן המשקה. כל הזמן דיבר על סיכויי קבוצתו
במשחק בשבת :״נדפוק אותם כמו
כלום אם הם יצליחו להכניס לנו גול
אחד, תבואו ו --אותי בשבת!״
למזלו, לא התייחסו האורחים לדבריו ברצינות.
כי בשבת הפסידה קבוצתו, הטוענת
לאליפות, אצל האחרונה בליגה, מכבי רחובות
.0:1 ,ואלי כהן החביב ודאי אינו מבין
מה הקשר בין הפסד זה לבין השתיה המאוחרת
שלו בבאר, יומיים לפני המשחק.

אפילו תרגכול-הודו
ך* וכן הסיגריות מחיפה התחיל להת־

חמם ולהתקרב אלי. קודם התנצל שהוא
אינו קונה משקה לעצמו. חס וחלילה, הוא
אינו קמצן. אבל הוא אינו אוהב לשתות
סתם לשם שתיה. מד, הטעם סתם להשתכר?
״אני מבין שנוכל לבלות אחר־כך. אם את
רוצה, תבואי איתי ונאכל ארוחת־ערב. נוציא
30־ 40 לירות ונאכל אפילו תרנגול־הודו.״
״בשביל מה ולכבוד מר?,״ ניסיתי לחקור.
״לא, סתם ככה, בשביל לאכול.״ הוא ניסה
להיתמם ובחן בעיניו את גופי.
״בחיפה לא הייתי מרשה לעצמי ללכת לבאר,״
התוזדה .״אני אדם עובד. פעמיים בחודש
אני נמצא בתל־אביב ורק אז אני מרשה
לעצמי דבר כזה. חס ושלום, אינני מתכוון
לכלום. אבל אני אוהב קצת להסתובב.״
הוא סיפר לי, כמובן, גם על האשד, והילדים
המחכים לו בבית. כל לילה הוא מש
הפסיכיאטר
בחופשה
**לבד אורחים מיוחדים אלה, נכנסו
3זלבאר מספר יצאניות שסיימו את עבודת
הלילה שלהן ובאו ללגום כוסית, סתם להנאתן.
אחת מהן עוד הצליחה לתפוס לקוח
בארבע לפנות בוקר-,במועדון, ויצאה עמו
במכוניתו. באו גם נהגי מוניות העובדים בלילה,
כמה אנשים שפרצופיהם בלבד מעידים
עליהם לאיזה עולם הם שייכים. וכמובן,
גם אותו פסיכיאטר תל־אביבי ידוע, שהוא
בן־בית במועדוני־הלילה.
הכרתי את הטיפוס הזה ממקומות אחרים.
הוא ניגש אלי, מיד לאחר שהבחין בי. הוא
התפלא לראות אותי בתל־אביב ושאל לשלומי;
ותוך כדי כך הזמין אותי לכוסית
וודקה. אותה שעה לא ידעתי כלל שלקוח
המזמין עבור מארחת כוסית משקה אמיתי
מזיק לה ולפרנסתה. תמורת שתיית משקה
אמיתי, במקום כוסית מים צבעוניים, אין
המארחת מקבלת אפילו פרוטה אחת.
ניצלתי את בואו של הדוקטור והפניתי
את גבי לסוכן הסיגריות החיפאי, שלא חדל
מלשדל אותי לצאת עמו. הדוקטור, לעומת

^ המארחת של מונסניור, מופיעו
בריקוד אכזוטי, כשהיא מפגינר
בפני לקוחות הבאר את מעלותיו של גופה.

שתי המארחות של קאזינו באר, האוסטרית
והיווניה. שתיהן נלהבות מישראל ומן הגב־ריס
שלח, בחברתם הן סבלות סד ערב בערב בשתייה, תמורת תשלום עבור כל כוסית.

מרגרטה זמריינה

שלפי התנהגותה למדה
1 1 1 1 1 3 1 1נעמי להתנהג, היתהמרי,
המופיעה כרקדנית (תמונה למטה מימין).
זאת, החל לשפוך לפני את ליבו וגילה לי
את חיי האהבה האחרונים שלו. שוחחנו
שעה ארוכה, בעוד שהדוקטור מספר לי סיפורים
שאינם מחווירים בעוצמתם אפילו בהשוואה
לסיפורי הדקמרון.
סוכן הסיגריות ישב כל אותה עת לידנו
והקשיב. לבסוף נמאס לו. הוא קם ויצא למסדרון
ועשה לי סימנים לצאת אחריו. התעלמתי
מאיתותו לחלוטין.
הערב עמד להסתיים. הגיעה שעה ארבע:
מועד סיום העבודה. ניגשתי אל קובה, כדי
לדבר עמו על תנאי־עבודתי. ואז, לפתע,
החלה ממש מריבה עלי. הדוקטור הודיע לי
שהוא עומד לקחת אותי איתו הביתה. סוכן
הסיגריות, שהמתין במסדרון, ניגש גם הוא
אלי ולתש לי :״בואי אתי) תראי שיהיה
כדאי לך! זה ישתלם לך!״ אמרתי לקובה:
״אני לא יודעת מה לעשות, איך אצא מכאן?
כולם רוצים אותי.״ ואז חרץ קובה משפט־שלמה
משלו :״שילכו! אני אקח אותך!״
קובה היה כל־כך עסוק, שלא היה לו
זמן לדבר עמי על תנאי־העבודה. הוא הוציא
מכיסו שתי לירות, תמורת שתי כוסיות העסיס
ששתיתי. אינני יודעת כיצד הייתי יוצאת
בשלום מן הבאר, שעה שכמה זאבים
ממתינים לי ליד הפתח בעקשנות, לולא חברי
המערכת שבאו לקחתני והוציאוני בשלום.

8י8ורה שד מרגו?*
** ד ששכבתי לישון, אותו לילה, הי־תה
השעה חמש־וחצי בבוקר. נוכחתי
שעבודתה של המארחת אינה כה קלה כפי
ששיערתי מראש. היא חייבת להימצא במועדון
מתשע בערב עד ארבע בבוקר. למעשה,
היא ערה כל הלילה. שבע שעות עבודה
רצופות באווירתו הדחוסה של מועדין־לילה,
אווירה חזית־העשן והאלכוהול, מעייפות ומתישות
כוחות.
למחרת, הלכתי שוב למונסניור. באתי למועדון
בשעה עשר בלילה ולמרות שהיד,
עדיין ריק לחלוטין, פרץ קובה בצעקות:
״מה זה? את צריכה לבוא בתשע ובאה בעשר.
מה היה אם היה בא קליינט?״
,׳מהיום, תבואי בדיוק בזמן, בלי שום
תירוצים!״ ציווה עלי קובה. התבוננתי סביבי
וראיתי שאותו ערב נוספה עודי מארחת.
הפעם אפילו מרגלית היתד, מובטלת. הת־ענינתי
בה במיוחד בגלל יופיה ומשום שלא
נראתה לי כטיפוס של מארחת־באר. הת־ישבתי
לידה. היא חייכה אלי. ניסיתי לדובב
אותר .,״את עובדת כאן על אחוזים?״

״כמה זמן?״
״שבוע.״
״איך צעירה כמוך מגיעה לעבודה כזאת?״
ואז שפכה מרגלית את לבה. היא סיפרה
שהיא בת ;21 עוד לפני שבוע עבדה בפקידות.
היא הפסיקה את עבודתה מרצונה הטוב.
מדוע? מפני שהיא אוהבת לחיות בבארים
והיתר, מסתובבת בהם עד ארבע בבוקר
ואחר־כך היתה כושלת בדרך לעבודתה
ונרדמת באמצע. היא סיפרה שהיא ילידת
הארץ, אביה אנגלי ואמה רוסיה. היא
עובדת בבאר מפני שהיא רוצה לחסוך כסף.
ניסיתי להעמיד פני מנוסה ואמרתי לה:
״אינני חושבת שתצליחי לחסוך כסף. הכרתי
נערות שעבדו בבארים ואף אחת מהן לא
הצליחה לחסוך פרוטה.״
היא סיפרה שהיא מקבלת משכורת קבועה
של 150ל״י לחודש, חוץ מאחוזי השתייה.
מרגול גילתה לי שהיא גרה אצל חברה שלא
עושה דבר, גרושה המתגוררת לבדה, ויש

יכולה לצאת לפני הסוף .״אין דבר,״ אמר
הלקוח ,״אני יודע. אחכה לך. ניקח טקסי.
או את יודעת מה? אשלם לקובה ואת תעזבי
איתי ביחד, עכשיו!״

ההומוסכסואלי צבע שערו
ך* יד אחד השולחנות ישבה קבוצה של

מנסת לשכנע את

11 1 1 1 1 1הלקוח תשה דואר
/רואה־חשבון, להזמינה לכוסית משקה.
לה דירה מרתחת. שם היא גרה, מביאה קצת
אוכל וקצת כסף והן מסתדרות ביחד. היא
סיפרה לי שהיא עושה בממוצע שמונה כוסות
לערב, כלומר, שמונה לירות מלבד שכרה
הקבוע. בערב שעבר עשתה בסך הכל
18ל״י.
אבל בערב בו סיפרה לי את סיפורה, לא
הצליחה מרגלית היפה להרויח יותר ממני.
היא השתכרה שתי לירות בלבד.

מקצוע אחר

**רגלית הרגישה, כנראה, שאני שו־
!ז אלת יותר מדי שאלות. היא קמה מן השולחן
ואמרה שהיא הולכת לתפוס מישהו.
בינתיים הגיעו כמה אנשים מבוגרים למדי,
רובם בעלי קרחות וכרסים, שהתישבו ליד
השולחנות. מרגלית ניסתה לעבור ליד שולחנותיהם
בנענעה את ירכיה, אולם הזקנים
אפילו לא הביטו בה.
מרגלית עשתה עלי רושם של בחורה מסכנה.
עם יופי כשלה היתד, יכולה להצליח
בכל חברה. דוזקא האמנתי לסיפורה. אולם
כשדיברתי עם מארחת אחרת על־ה, התברר
לי שהיא באה לבאר לא מפקידות אלא ממקצוע
אחר.
ישבתי והסתכלתי בעבודת המארחות. הן
היו פעילות כל הזמן. ברגע שהופיע לבאר
לקוח פוטנציאלי, כלומר אדם שבא בגפו
או יחד עם גברים מעטים, התחילו המארחות
להסתובב סביבו כמזמינות את עצמן
לשבת. אל אורח היושב לבדו היו ניגשות
ומנסות לקשור שיחה בשאלות הש־גרתיות
כמו :״אולי יכול אתה לתת לי אש?״
קמתי ממקומי והבחנתי בגבר המסתכל בי
בעיניים בוחנות. הוא ישב ליד שולחן עם
גבר שני. כשעברתי לידו, הוא אמר לשכנו:
״תקום ותתן לה לשבת.״
מיד הזמין פעמיים ויסקי. קובה חייך אליו
בחיוכו המעושה :״היא עובדת כאן, אסור
לה לשתות ויסקי, רק קוקטייל.״
״תן ויסקי, אני אומר לך!״ הרעים האורח.
חיוכו של קובר, נעלם גס הוא :״אמרתי לך
שהיא לא שותה ויסקי. אם אתה רוצה להזמין
אותה, קנה לה מה שהיא שותה.״
האיש הנמיך לפתע את הקול ולחש לעברי
:״תראי, תשתי ויסקי ואת החשבון
נגמור כבר בינינו 30 .לירות זה בסדר?״
נדהמתי מההצעה ולא ידעתי מה לענות.
פלטתי רק ״לא!״ מכך יכול היה האיש להבין,
לו רצה בכך, שאני מסרבת מפני שהסכום
אינו די גבוה. למולי הוא הבין זאת
אחרת ואמר :״טוב, תן מה שהיא רוצה.״
שתיתי עמו והתחלנו לשוחח. התברר שהוא
בעל מסעדה מטבריה, דמות ידועה ומפורסמת
בעירו, אדם שהיה מעורב בשעתו
במשפט רצח שהרעיש את המדינה כולה. ניסיתי
להביא אותו במבוכה ואמרתי לו:
״הא, כן, אני זוכרת אותך מהמשפט!״
״איזה משפט?״ היתמם האורח וכדי להפסיק
את השיחה, הזמין אותי לרקוד. הלכתי,
כיוזן שגם הריקוד עם הלקוח נכלל בין
תפקידיה של המארחת. תוך־כדי ריקוד, המשיך
הטברייני ללחוש באוזני :״טוב, אז
ארבעים. בסדר? אני אקח אותך מכאן.״
לא ידעתי איך להתחמק ממנו. הצבעתי על
המלווה שלי, שישב ליד הבאר ולא גילה שיש
לו איזה שהוא קשר אלי, ואמרתי :״אני
מצטערת, אבל אני נמצאת פה עם מישהו.״
״מי זה, חבר שלך?״ שאל הגבר.
״לא׳ אבל הוא מחכה לי וזה לא נעים.״
״תזרקי אותו לעזאזל!״ קרא האיש ,״זה
החיים שלך! את חיה מזה. הוא מפריע לך
לחיות. תסלקי אותו!״
אמרתי שאני עובדת עד ארבע ואינני

/ששה גברים בגיל העמידה, קרחים ומרוצים
מאוד מעצמם; הם התעסקו עם שתי
הרקדניות הספרדיות החמודות המופיעות ב־נוונסניור.
ליד שולחן אחד ישבה החבורה
של ההומוסכסואלים. הם ביקרו פה גם אתמול.
כשצלם ניסה לצלמם, שמעתי אחד מהם
קורא כלפיו בקול :״תתן לי חמישים לירות,
אז אני אלך איתך.״ שני ניסה אפילו להיטפל
למלווה שלי, אשר ישב ליד הבאר והסתלק
משם רק כשאיימו עליו במכות.
אחד ההומוסכסואלים קרב גם אלי. הוא
רצה לדעת כיצד אני צובעת את השער שלי.
האיש סיפר לי שגם הוא מנסה לצבוע את
שערותיו, אבל זה לא הולך לו כל כך טוב.
ניסיתי לטייל לעבר שולחנם של הזקנים,
כדרך שעשו זאת המארחות. תחילה הם לא
הסתכלו עלי כלל. אולם בפעם השניה שמעתי
אחד מהם אומר לחברו :״תשאל אותה
אם היא אחות של זהבה!״ התקרבתי והם
הפנו אלי את ראשיהם :״תשבי גברת, תשבי.
תגידי, את אחות של זהבה?״
״לא,״ עניתי בתמימות ,״אין לי אחות.״
הם התחילו לחקור אותי למעשי. סיפרתי
להם שאני חדשה בעיר, והתחלתי לעבוד
בבאר.״ואיפה את גרה?״
״אצל מכרים; אבל אני מחפשת חדר.״
״חדר?״ אמר אחד מהם. שמו היה סגל.
״אני אשיג לך חדר.״
״מה זאת אומרת? אתה יכול להשיג לי
חדר? זה בטח יהיה יקר מאוד.״ אמרתי לו.
״על כסף את לא צריכה לדבר,״ ענה האיש,
אותו הכרתי לפני שתי דקות בדיוק,
״אני אשלם בעד זה.״
צחקתי ועזבתי אותם מכיון שלא הזמינו
משקה עבורי. חזיתי לשבת ליד האיש מטבריה,
לפי הזמנתו. הוא ניסה להמשיך
לשכנעני לא ללכת עם זה שמחכה לי. לפתע
התברר לי שישראל מלאה מיזגטרופים, וכולם
מתרכזים במועדוני־הלילה .״תעזבי אותו,״
אמר הטברייני ,״הוא לא בשבילך. את
צריכה אדם בגילי, בן ארבעים, שידאג לך
ויחזיק אותר.״ והוא הזמין אותי לשתות
כוס קוקטייל נוספת.
הוא היה כבר שיכור־למחצה .״אני לוקח
אותך!״ הכריז בקול. היה ברור לי שהוא
אינו מהתל. היה ברור לי שהוא, יחד עם
חברו, לא יתנו לי לצאת בשלום. לא יכולתי
לשאת יותר את האוירה של המקום ובאמתלה
כלשהי עזבתי את המועדון והסתלקתי.
באותו ערב הרויח קובה שתי לירות נוספות:
שתי הלירות שהגיעו לי עבור הלימו־נדות
ששתיתי ושלא הספקתי לגבותן.

צחקה אליו וניסתה לחבק אותו, אולם הוא
אמר לה משהו והיא הסתלקה.
בלי שהיות רבות הוא פנה אלי :״מה
.שלומך?״ שאל באנגלית.
״בסדר״ ,עניתי לו.
הוא התחיל לשאול מיד לפרטים אודותי.
עניתי לו בתשובות חמקניות. שאלתי אותו
מדוע אינו מתישב והוא ענה שהוא פצע את
רגלו באכסודוס. ואז לחש לי המלצר שהגבר
הצעיר והיפה הוא איש השגרירות האמריקאית
ושכדאי לי.
האמריקאי דיבר אלי דוגרי :״את צריכה
לסלוח לי. אינני קונה משקאות לבחורות
מהבאר. זה פרינציפ אצלי. אמרתי את זה
גם למארחת השניה, לכן הסתלקה.״
״מי ביקש ממך בכלל לקנות לי משקה?״
השבתי לו בחוצפה.
״את יודעת היטב אנגלית, היכן למדת?״
שאל האמריקאי.
״בבית־ספר.״
״שם גם לימדו אותך לעבוד בבאר?״
״לא,״ העמדתי פנים עצובים.
האמריקאי התגלה גם הוא כפילנטרופ .״זה
לא בשבילך, העבודה הזאת. את בחורה אינטליגנטית
ומוכרחה למצוא לך עבודה. יש לי

״זה לא ענין של כסף,״ אמרתי לו.
״אם כך, ספרי לי מה זה. את מוכרח
לתת בי אימון. מוכרחה.״
האמריקאי היהיר והשחצן התחיל לשעש
אותי. אני מוכרחה לתת בו אימון!

לבדות -אף מתיך אהבו
ך * י א ^ ד? למד 7ך ד,

| 1ריקוד שאל :״תגידי, את רוצה לד,תה
תן? את רוצה איזה מישהו שיאהב אותן
איזה גבר שידאג לך?״
אמרתי לו :״ברור.״
״איזה מין גבר?״ שאל.
״אחד שלא שואל כל־כך הרבה שאלות.״
הוא ניסה בכל האמצעים לשכנעני לספו
לו את סיפור חיי. לבסוף שאל:
״מתי את גומרת לעבוד פה?״
״מאוחר מאוד׳ בשלוש״ארבע.״
״את רוצה שאלווה אותך?״
״לא, תודה. אני אמנם עובדת פה, אולב
אינני הולכת עם הלקוחות אחרי העבודה.״
״אה, אני מבין. אם הייתי קונה לך משקה,
אז היה המצב שונה.״
״תראה, אין לזה שום קשר עם המשקה,״

האמריראי היפה

ן* ערב השלישי לא יכולתי לחזור ל־
1״ם ונסניור. אחרי בריחתי הפתאומית, לא
היה טעם בדבר. החלטתי לנסות את מזלי
במועדון־לילה חדש. זכרתי את ההצעות הקוסמות
שהוצעו לי בקיקטייל־באר, שם הבטיחו
לדאוג לי כמו לעיניים שלהם. הלכתי,
איפוא, לקוקטייל־באר.
באתי למקום בשעה עשר־וחצי. למרות האיחור,
קיבלו את פני בשמחה.
״מה שלומך? למה לא באת אתמול?״ המלצר
הושיב אותי ליד הבאר.
המקום היה ריק לגמרי. ליד הבאר ישבה
רק מארחת הונגריה אחת. שלושה חודשים
בארץ. לצידה ישבו הרקדנים המופיעים במקום.
התזמורת ניגנה לאולם הריק. השתעממתי.
שום נפש חיה לא נכנסה למקום,
מלבד שומר־הראש שלי, שנכנס והתישב ליד
אחד השולחנות. התעניינתי לדעת אם תמיד
כל־כך מלא שם .״לא,״ אמרו לי ,״זה רק
היום.״
ישבתי שם עד שעה אחת בלילה מבלי
לעשות דבר. כדי לא להרדם מרוב שיעמום,
ניגשתי אל המלוה שלי והחלפתי עמו כמה
מילים כאילו היה לקוח. אחרי מספר דקות
חזרתי לדלפק. המלצר שחשב כי הוא דחה
אותי, ניגש אלי :״מה יש? מה היה פה?
איזה מין קליינטים אלה? זה בן־אדם זה?״
שאלתי אותו :״מי זה בכלל?״
״אני יודע? איזה מלוכלכים באים הנה!״
ואז נכנס פתאום לבאר צעיר גבה־קומה.
די היה להתבונן בו במבט חטוף כדי לדעת
שהוא אמריקאי. הוא היה יפר,־תואר, בעל
שיער שחור ועיניים ירוקות. צעיר כבן .28
הוא התבונן סביבו ועמד ליד הדלפק כבטחון.
המארחת ההונגריה רצה אליו. היא

עם בקבוק הדקה

בחברתו של בעל באר פאריזיין, חוגגת
נעמי את הזמנתו לעבוד במועדון שלו.
בעל נזועדון־לילה זה היה האדיב יהפחות חשדני משאר בעלי המועדונים שאליהם פנתה.
אנשים שיש להם קשרים ואני יכול לסדר
לך עבודה באכסודוס. אני בכלל יכול להפגיש
אותך עם אנשים מאוד מעניינים.״
״מה הם ירצו?״ שאלתי.
״לא,״ נעלב האמריקאי היפה ,״לא בשביל
מה שאת חושבת.״
הוא המשיך להטיף לי מוסר :״חבל עליך.
מי יודע לאן תגיעי. את תתדרדרי מטה מטה.
אני בעצם רואה שאת טיפוס לא כל־כך רע.
ממבט ראשון הרגשתי זאת. אבל והוא
כבר הציע לי לנסוע עמו למחרת לחיפה.
שם יקח אותי לאחראית על האיפור באנסו־דוס,
שתכין לי תסרוקת.
הודיתי לו באדיבות אבל הוא המשיך:
״למה את לא נוסעת לארצות־הברית? אם
את אוהבת כסף, אפשר להשיג זאת שם ביתר
קלות.״

אמרתי.
״לא, אני לא מתכוון שתצאי בשביל כסף.״
״אז למר, אתה מתכוזן?״
״בשביל אהבה.״
האמריקאי ניסה להמשיך לשדל אותי. הוא
קבע לי אפילו פגישה למחרת, בשמונה בבוקר,
וניסה להזמין אותי למסיבה של כוכבי
אכסודוס במלון ציון, בחיפה.
״מה בעצם אתה עושה באכסודוס?״
״כשתראי את הסרט, תראי אותי.״
למועדון נכנס בינתיים תייר. לאחר־מכן
הסתבר שהוא משווייץ. התבוננתי בו וניסיתי
להסב את תשומת־ליבו אלי. האמריקאי
פשוט קינא לי :״טוב, אני הולך! תנסי את
המזל שלך איתו, אולי הוא יקנה לך משהו.״
חוצפתו נמאסה עלי .״תראה,״ אמרתי לו,
( .הסשן בע^ד .) 19

ק 1לנ 1ע
סרטים
1ו 1״ ם אוחזים בז הו ת
ה ש עי ר ל עז אז ל (מגדלור, תל־אביב;
.ריסניה) הוא מורה לצרפתית במכללה אנ־לית,
הבא לבלות חופשה בצרפת. המורה,
:בר בגיל העמידה, הוא אדם בודד. אט־אט
:וברת עליו׳ ההכרה כי חייו הבטלים עוברים
1ריק. ואז מזדמנת לו הרפתקת חייו.
בעיירה צרפתית קטנה הוא פוגש בגבר
:ן־גילו, בעל אחוזה ובית יציקת זכוכית,
־,דומה לו כאילו והיה אח־ו התאום. בלילה
פרדים הצרפתי את האנגלי, מחליף עמו את
בגדיו ותעודותיו, וכשהמורה מתעורר בבוקר
הוא מוצא את עצמו כבעל אחוזה צרפתי,
המוסע לאחוזתו על־ידי נהגו־משרתו.
טבעי הוא שהמורה מנסה להתמרד בזהותו
החדשה: אך הוא נחשב למטורף. כדי
לא להכלא בבית־חולי־רוח מצד אחד, ומתוך
רצון לשינוי בחייו, מצד שני, הוא מוסיף
למלא תפקיד של בעל־אחוזה, בעוד ש״בני־משפחתו״
אינם מבחינים כי הוא אדם אחר.
המורה דומה אמנם בחיצוניותו לאציל צרפתי,
אולם אופיו׳ שונה. כשהוא נכנס למסלול
חייו של קודמו, הוא מחולל מ־,ם
שינוי, בעדינותו ובטוב־לבו. כתוצאה מכך
משתנים חיי כל הסובבים אותו. רק המאהבת
האיטלקיה של האציל מבחינה כי הוא
אדם אחר, אולם ממשיכה להיות אהובתו,
ושמחה מאוד על השינוי.
סרט״מתח ספרותי. עד כאן נראה
סיפורה של דפנה (רבקה) די מוריה, כיצירה
פילוסופית בעלת מוסר־השכל. אולם לא זאת
היתד, כוונת המחברת. רק בחלקה השני

מקבלת היצירה את אופיר, הנכון כסרט־מתח.
מתברר כי המורה נפל קורבן למזימת־ה־רצח
של האציל הצרפתי, הזומם לרצוח
נפש וליצור לעצמו אליבי. אחרי שהוא מצליח
לבצע את זממו, מנסה הבעל האמיתי
לחזור לתפקידו, ולהחזיר את המורד, למסלול
חייו הקודם. המורה מסרב. בדו־קרב בין
השניים נהרג אחד, והשני חוזר לאחוזה, למשפחה
ולמאהבת. מי מן השניים? זאת אין
לדעת, שהרי הם דומים זה לזה ללא הבדל.
אלק גינם משחק בעצמו את שני התפקידים,
את תפקיד המורה ואת תפקיד הבעל
הרוצח. בטי דייוזיס מופיעה בסרט זה
בתפקיד אפיזודי קצר, בתור אמו הזקנה של
הבעל. שניהם מעלים את רמת הסרט מעל
לבינוניות של שאר השחקנים.

ב ביו ב האנושי
העכב רי ם (אוריון׳ תל־אביב; גרמניה)
הוא אחד ממחזותיו המפורסמים ביותר של
הסופר הגרמני גרהרט האופטמן, מי שהיה
סוציאליסט ו׳,־,פך לאחד ממעריציו הגדולים
ביותר של היטלר בתקופה הנאצית.
המחזה, הנקרא במקורו העכברושים, שייך
לתקופה הסוציאליסטית של האופטמן, בה
היה עדיין אבק־האדם במרכז מחזותיו. את
המחזה עצמו כתב האופטמן, שמת לפני 14
שנר״ ב־ .1911 אולם יצרני הסרט (שהותר
להצגה בישראל משום שהופק כאילו• בשיתוף
עם הון אנגלי וצרפתי) העבירו את
מועד התרחשות העלילה להודה.
מריה של הינד, פליטה הבורחת ממזרח
ברלין מערבה, ברדפה אחרי מאהב שזנח
אותה והשאיר את זרעו ברחמה. בחיפושיה
אחריו היא נקלעת למשפחת כובסים, שם

א׳ 3ה

מריה של(ימין) ב״העבכרים״
אמהות, סירוף ורצח
ניתן לה מחסה. ראש המשפחה נוסע לתקופה
ארוכה למערב, ויאז מתברר למדיה של
מאיזו סיבה הושארה במקום. בעלת המכבסה,
אשר, מרת־נפש שהפילה את ולדה
ונמצאת כבר בהריונה השני, חוששת שגם
הפעם תסתיים הפרשה בהפלה.
כאשר היא באמת מפילה, מנסה האשד,
לשכנע את מריה ללדת את בנה ולתת לה
אותו, כאילו היא ילדה אותו בעצמה. מריה,

ה׳ 1ם?

מנוחתו שד
משו^ע־דדבד

דוכ שילנסקי ()1960
סופר, עסקן ואוגר־כוחות

^ יהזה ביום ה־ 5באוקטובר .1952
1גבר נושא תיק תחת בית־שחיו נתפס
משרד החוץ, ששכן עדיין בקריה שבתל־ביב.
בתוף התיק נמצאה פצצת־זמן, במשקל
:ל 800 גרס. דוב שילנסקי, לשעבר אסיר
חנה הריכוז הנאצי דכאו, מי שהיה מפקד
!אצ״ל בגרמניה ומי שעלה לארץ באונית
׳דמים אלטלינה — ניסה למחות בדרך מקו״
ית זו על חתימת הסכם השילומים בין
סראל וגרמניה המערבית.
מאסרו היה בלתי־נמנע. חודש וחצי לאחר
ונתפס וזיזע את דעת־הקהל הישראלית ב־צהרת
הסיכום שלו בבית־המשפט, שלח
ותו השופט המחוזי, מרדכי קנת, לבלות
2חדשים בבית־הסוחר.

ראשוני האסירים במחנה מעשיוזו, מקום בו
נהנו השלטונות באסירים ברכות. בין השאר
הציע לו הפסיכולוג לשמוע הרצאות אחדות
בפסיכולוגיה, להיות עוזרו.
ד״ר רודי חולל את המיפנה בחיי־הכלא של
שילנסקי. למרות חוסר אמוינו בשיטותיו
המתקדמות של הד״ר, הוא התמיד להאזין
לה־צאותיו, הפך למעריצו הנלהב. את החד־שיש
האחרונים של מאסרו הקדיש שילנסקי
לעבודה פסיכולוגית בין האסירים, עודד
אותם לפעילות תרבותית על־ידי הקמת תיאטרון
החובבים של המחנה: הוא הפך חיש
למנהיגם הבלתי מוכתר של האסירים.
אולם נושא הפצצה, שבנו השני שמואל
נולד בתקופת מאסרו, לא הסתפק בעבודה
זו, המלווה כתיבת בקשות חנינה של אסירים
אחרים לנשיא־המדינה. הוא כתב רומאן
על בחורה יהודיה שהתגלגלה במחנות הנאצים,
הגיעה לישראל באניית־מעפילים.
הספר לא פורסם, אף־על־פי שקיבל את
המלצות הד״ר (לפילוסופיה) ישראל שייב
והמשורר שלמה סקולסקי, והיצירה נגנזה.
הסיבה האמיתית: כדי להשלים את הרומאן
נאלץ דוב להיפגש עם מספר נשים שעוקרו
על ׳ידי הנאצים, לא היה יכול לעמוד במתח
הפנישות האיומות, שהזכירו לנשים ולו את
האיירה האיומה של מחנות־הריכוז במלחמת־העולם
השניה.
ספר שני, שגם אותו התחיל לכתוב בכלא,
ראה אור 2200 .הטפסים שהדפיס, אזלו
מד־כני המכירה. תקופת המכירה המוצלחת
ביותר: בשבוע בו נודע על המרד בכלא
שאטה.

האסירים׳,

שליחות מפלכתית

*אפרו־ שלהגכד שחור־השיער ודי־
/.חיי כני היה נוח־למדי. בחודשים חרא־
!,ונים נכלא בבית־הסוהר ברמלה וביפו. עד
8ד״ר דויד רודי, שהיה באותה תקופה הפ־פיבולרג
הראשי וראש המחלקה למייו יל׳
!פול אינדיבידואלי של שרות בתי־הסוהר,
;זמין את דוב לנסיון חדש: להיות אחד מ״

רבעה ״ עשר חודש אחרי שנכלא,
\ ! 1שוחרר דוב ממחנה סעשיהו. הוא התכונן
לעסוק בעניניו הפרטיים, לבסס את כלכלת
משפחתו. שנתיים היה בעל משרד
להכפלות ושיכפולים, הצליח בעסקיו. אולם
האיש הסוער, שנשא את הפצצה למשרד-
החוץ, כיוזן שהאמין בכנות היעוד העליון

שהוטל עליו בענין זה, לא היה יכול לשבת
בשקט בביתו.
מיד אחרי שיושב ראש תנועת החרות,
מנחם בגין, אירגן בשנת 1955 את כנס חיילי
האצ״ל, קרא להם להצטרף למפלגתו —
התייצב שילנסקי לפקודת המנהיג. דוב
נבחר למזכיר תנועת־החרות בתל־אביב .״כן,״
נאנח שילנסקי בן ה־ 36 בגעגועים ,״זה היה
בימ-ם שחשבו כי חיילי האצ״ל כבשו את
הנהגת הסניף.״
שנתיים ימים היה דוב מזכיר, התרחק מכל
עסקיו הכלכליים. אחר־כך נסע בשליחות
מפלגתו לבראזיל. כשחזר, לאחר חצי שנה,
גילה דוב, שסירב לקבל פיצויים אישיים
מגרמניה, כי הוא חייב לדאוג לכלכלת
אשתו ושלושת בניו. שילנסקי התחיל לעבוד
כמנהל חשבונות ראשי בחברה פרטית בתל
אביב.
החלטתו היתה נחושה: לדאוג לעניניו
האישיים מבלי להתפתות לשוב ולשמש
שליח ציבור. הוא נרשם לפאקולטה למשפטים
באוניברסיטה בתל־אביב, ה-רבה בפעם
הראשונה בחייו לבקר בקולנוע ולהשתתף
במסיבות פרטיות.
אך ההחלטה האיתנה לא החזיקה מעמד
זמן רב. דוב המשיך להיות יושב־ראש
צעירי־חרות, הנהיג בעקביות עיקשת את
קומץ העסקנים שלא היו׳ מרוצים מן המצב
הפנימי במפלגתו. גם התפתחות היחסים
בין ישראל וגרמניה הציקה לו; שילנסקי
ניצל כל הזדמנות כדי להתריע נגדה.
אחד הרגעים הגדולים בחייו קשור במאבק
זה: כשהביע את עמדת מפלגתו בפרשה
זו בקונגרס הציוני ה־ ,24 זכה אחר הנאום
לנשיקת מנהיגו מנחם בגין, למחיאת־כפיים
של כל הצירים מחו״ל.
למרות שהתרחק מהנהגת הענינים בתנו•-
עת־החרות, שם הוא חבר במועצת המפלגה,
הוסיף שילנסקי לתכנן מבצעים פוליטיים,
אותם לא ניתן לו עדיין להגשים.
״זוהי תקופת־המנוחה שלי,״ הסביר שי־לנסקי
החייכן, הנראה מבוגר מכפי גילו,
לכתב העולם הזח ,״אני אוסף כוחות עד
שאהיה שנית משויגע־לדבר, ושוב אקדיש את
כל חיי וכוחותי למאבק ציבורי.״

הזקוקה לכסף ולתעודות כדי להמשיך בר־דיפתה
אחרי מאהבה בכוזנה לנקום בו,
משתכנעת. בעזרת אחיה של בעלת המכבסה,
טיפוס מושחת ומפגר (קורד יורגנס),
יולדת מריה את בנה, הנמסר לבעלת־המכ־בסה
עוד לפני שהאם הספיקה לראותו.
חרטה לאחר מעשה. כעבור תקופה
קצרה מתחרטת מריה על הפקדת בנה. היא
מנסה להחזיר אותו לידיה, חוטפת בטעות
ילד אחר — המת בזרועותיה. אחיה של
בעל־ד,מכבסה נשלח לחסלה, אולם מריה
הורגת אותו בשעה שהוא מתקיפה. במשטרה,
שם מתגלה גם לבעל כי לא אשתו
ילדה את בנו, מקבלת מריה את בנה חזרה.
השחקנית מריה של מופיעה הפעם בדמות
שונה לגמרי מדמותה הזוהרת והחייבנית, ומשחקת
להפליא את תפקיד האם מוכת־היגון.
זהו סרט מדכא למדי, בעל אוירה קודרת
וסצינות, שעם כל שלימותן האמנותית, מעוררות
הרגשה של סלידה.

בעק בו ת זיווד.
וידוייה של מלכת־יוסי (ירו!,
אביב; צרפת) הוא דוגמה של מלחמת־מנע
של הקולנוע הצרפתי נגד זרם הנערות המנסות
לחדור אליו בכל האמצעים.
נערה צעירה, הזוכה בתחרות־יופי, מכניסה
לה לראש צפרים, המצייצות כי יעודה להיות
כוכבת. לעזרת הציפורים באים גם כמה
פרצופים שפלים מעולם־הקולנוע, המוכנים
לעזור לה תמורת העקרת בתוליה.
ועל הילדה המסכנה עובר כל מה שאפשר
שיעבור, בפאריס, לפני שהיא מצליחה לראות
את עצמה על הבד. היא רעבה ללחם, גרה
בדירה צרה, נופלת לזרועות רמאי (איבן
דסני) הזורק אותה מיד אחרי שבעל אותה
ו — אוי לאותה בושה! — היא גם הולכת
בדרכה של זיוה שפיר, עומדת לפלס לה
דרך לכוכבות בעזרת צילומי־עירום. אלא
שהמשטרה היעילה מצילה אותה.
אחרי שהיא מנסה לאבד את עצמה לדעת
בדרך הפרוזאית של זריקת עצמה מתחת
לגלגלי מכונית, היא מסיקה את המסקנה
המתבקשת מראש: חיי אושר בזרועות האהוב
עדיפים על חיי סבל בזרועות זוהר.
מה שאין הסרט מראה הוא באיזו דרך
הגיעו חצי תריסר הכוכבניות המשעממות
המופיעות בו אל מפיקי הסרט הזה.

תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ עליהם:
• עד ראיה (צפון, תל־אביב) ידידות־של־אמת
בין רוצח פולני לבין יתומה בריטית
בת .11 הורסט בוכהולץ, הילי מילס.
• לפתע כקיץ האחרון (מוגרבי,
תל-אביב) אליזבט טיילור משתגעת אחרי
שאהובה מנצל אותה כפיתוי לנטיותיו ההומוסכסואליות,
במחזה גדוש מופרעים של
טנסי ויליאמס.
400 המלקות (פאר, חיפה) קרו־

סלת־החיים מעצבת דמותו של גברבר בסרט
אוטוביוגראפי של פרנסוא טריפו.
• דו־שיח כחדר המיטות (ארנון,
ירושלים) קומדיה על קשרי־מין באמצעות
הטלפון. דוריס דיי.

אד תקראו ד
״נערת הפתן׳!׳,
ך* שבוע ניתן פסק־הדין במשפטי. ב!
!שבועות שלפני פסק־הדין כמעט ולא
התרגשתי בכלל. ישנתי טוב, אכלתי מצויין.
גרתי אצל החברה הטובה שלי. כל העסק
כאילו לא היה איכפת לי כלל. הייתי בטוחה
שאקבל מחצי שנר, עד שנת מאסר. בחדשים
שעברו עד לפסק־הדין השלמתי כבר עם העובדה
שאני הולכת לבית־סוהר.
כשהורי, שבאו במיוחד למשפט, עזבו את
הארץ, הם השאירו לי כסף. ניסיתי להעביר
את הזמן. הלכתי לים, הלכתי לרקוד, הלכתי
לקולנוע. בכל זאת, גם ניסיתי לחפש עבודה.
רציתי לעבוד. חברתי מצאה לי עבודה במלון
השרון, בתור חדרנית. ר,ם היו מוכנים, כאילו,
לקבל אותי לעבודה, אולם שלחוני לקבל
אישור מלשכת־העבודה. במשך תקופת־מה
הריצו אותי הלוך ושוב. לא היה לי כסף
לבזבז על הנסיעות. עזבתי את העדן.
הלכתי בעצמי ונרשמתי בלשכת־העבודה.
הם נתנו לי מקום־עבודה כמלצרית באיזו
מסעדה. הלכתי לשם, אולם הם הכירו -אותי
כ״נערת הפיתוי״ ,והם שלחוני חזרה. נרשמתי
גם במשרד פרטי לתיווך.
הם נתנו לי כמד, כתובות, בהן הייתי צרי־כה
להתקבל לעבודה כמלצרית. אבל בכל
מקום הכירו אותי. ממבט ראשון הם זיהו
אותי כ״נערת הפיתוי״ .הם אמרו :״תודה
רבה!״ וזה היה מספיק.
גם ברחוב, כשאני עוברת, מצביעים עלי
אנשים באצבע וקוראים לי נערת־ד,פיתוי. אני
רק צוחקת מזה. ידידי, שהכירו אותי לפני
כל הפרשה, נחלקים אף הם לשניים. הצר־פתים
לא שינו את התנהגותם כלפי. אולם
מתן גזר־הדין, בחדר המדרגות של בית־המשפט המחוזי בתל
מכרי הישראליים מסתפקים ב״שלום״.
אביב, משוחחת דינה (ז׳אנט) גולדמן עם קצינת־מבחן. לידו
ביום ששי היה צריך להיות פסק־הדין.
עורו־דינה, אברהם דינרי, אשר עשה את כל המאמצים, על מנת להוציא אותה לחופשי
ישבתי באולם בית־המשפט ולא הקשבתי
למה שמדברים. לא התרגשתי כלל. בעתידם
דבר אצטרך לשכב עמו. ואת זה לא רציתי.
לא חשבתי שאני עושהמשהו רע. לז
כתבו שבכיתי. זד, לא נכון. אינני בובה,
אחד המקומות שבקרנו בהם היה מרתף עשיתי שום דבר שמגיע לי סקנדל כזה

בדרך כלל. הייתי אדישה למה שמתרחש
בוהמי אחו, לשם היו באים זוגות. זה לא אחרי שלושה ימים אמרתי לחברה שאג
סביבי, ולא עקבתי אחרי מהלך הדברים.
״ג 3י נזוכים — ?אן ץ״ היה מועדון־לילה, אלא מרתף פרטי עתיק, רוצה ללכת לקבוץ. אמרתי לה שצריכת
חיכיתי רק שהכל ייגמר ועורך־הדין יאמר
ך * מצב הכלכלי״ ,אצלנו בבית, ימיו עם הרבה כוכים אפלים. אחרי שהיו שותים לנסוע למרסיי, לעלות על אניד, ולנסוע ל
לי מה גזר־הדין הסופי. אולם גזר־הדין נדחה.
| ! טוב. לא היה חסר לי דבר, מעולם. ורוקדים, היו הולכים זוגות־זוגות לשכב ב קבוץ. חשבתי שזה פשוט מאוד.
ביום ראשון חזרתי לבית־המשפט. ה־לקחתי
את החברה ונסענו למרסיי ע:
שופט נתן קנת דיבר. אולם אני לא שמעתי השגתי כל דבר בנקל. תמיד הרגשתי שהכל חדרים שם. אני הייתי נשארת לרקודים, אחר־מאתיים
פראנק בכיס, משחת־שיניים, מבשרו
בא לבד ואין צורך להתאמץ. אבל האוזירה כך הלכתי הביתה.
את דבריו. לא רציתי לשמוע. אני זוכרת
ואפודה אחד, בסך הכל. בלילה ד,ראשו
בבית היתד, תמיד קצת מחושמלת. אבי מעויום־יום
היו נערכים שם נשפים, משעות
ששמעתי רק שאני חופשיה.
ישנו בבית־חלוצות בליאו׳ן. למחרת המשכנ
מרי-
לו. שאומרים למה להאמין רצה
לא לם אחר־הצהרים עד שעות מאוחרות בלילה. ככה
נשארתי מאובנת ולא זזתי מהמקום. אף
למרסיי, ואת הלילה בילינו על ספסל בנמל
אחד לא דיבר. היה שקט גמור באולם. כו־

לם חיכו כנראה לגזר־דין חמור יותר, והנה
מאת
״כמו תיירת׳
פתאום הייתי חפשיה. הורדתי את הראש
בנזשך נזנרשיט ריבת הכר ער דיננן־ן׳אנט גנררנזץ,
ועצמתי את העיניים. פחדתי לבכות, כי ידע־ך*
כוקר הלכתי לקונסול הישראלי ואמר
תי שאם אתחיל לבכות לא אוכל להפסיק.
^ ת י לו שאני רוצה לעלות לארץ־ישראל
שרהענה הצר הושג הרש בהרה העברי _ ״מנרנן
לקחו׳ אותי למשרד בית־המשפט, כדי
הוא אמר שזה לא כל־כך פשוט, לא נוסעי:
הפיהוי״ .השבוע ההגה רה בבעע הראשהה ההורה-
שאקבל את הדרכון שלי בחזרה. ואז הת־ככה.
הוא טילפן להורי, והודיע להם שאג
הה רהעביר אה עצהה. היא עשהה ואה בהערכה
עצבנתי. כשלקחו את הדרכון שלי, זה נמשך
נמצאת במרסיי. למחרת בא אבי והחזיר או
״העורה הוה״ ,אריה הגיעה רבע שעה אוזרי שהשופה
דקה אחת בלבד. אבל כשהייתי צריבה לקבל
תי לפאריס.
אותו חזרה, זה נמשך ונמשך בלי סוף.
הוציאה רוזופשי, בפע\2ו שהעהור בהשך שגהייה
אמרתי לאבי שאני בכל זאת אסע לישראל
אם אני אומרת פעם אחת, אני עושה זאח
לבסוף קיבלתי את הדרכון. כשיצאתי את
הוזה פי\2ווז ההבהג אך שוכוהה רעווב אה הארץ בכר
אפילו אם אחר־כך אני מתחרטת על כן
בית־המשפט, לא הסתכלתי באף אחד. לא
הועד. כבגן שהה. פע-\2רי\ זה, שהפהיע בכרוהו. היה
חשבתי על שום דבר. כל הזמן חשבתי רק
הוא עשה את עצמו כאילו הוא מסכים, ועזו
הוררוה אה בזזשבון
שרגן זז האודר בהפיעהו. ההפכה ללכת לאכול, לקולנוע ולשפת־הים — כמו
לי להכין את הדרכון. אבל כשהיה לי ח
ודייה. שפורבהו רראשהה הער עהורי ״העורב הוה״
תמיד. אולי אלך עוד הערב לשתות, וזה
כרטיס לנסוע להכשרה בטולוז, אבי אמר
הכל. צריך לשתות, לא? אני חושבת שזה

לא, את לא נוסעת.
ושהוכיודו כי רינה ד2ן ו2ן ה רהררכה וריוזב שר הבנה
הדבר הראשון שעושה כל בן־אדם במצב
מבלי שאף אחד ירגיש, ארזתי את ה בעצהה דינה
העבירה דה בעהור
רעונש. האשר יוהר
מזוזדה ונסעתי. ההכשרה בטולוז היתד, כמ
כזה, הולך לשתות כוסית.
— רביבוץ הגיעה
בני-בווביב. עב הבהכבכה
גררה, כיצר קיבוץ. עבדתי במטבח ובחקלאות. עבדר

נטשה את ההתישבוה ויצאה רררך שהביאה רפשע
כמו חמורה, אבל הרגשתי טוב. החבר
״?א אהבתי ללמוד ..״
היתה טובה, והחיים היו נעימים. ד,רגשו
שאני עושה משהו, סוף־סוף. אבל אחו
** כשיו אני נוסעת לצרפת. הנסיעה ל :
הייתי מעבירה את זמני. כל ערב הייתי שלושה חדשים בא אבי. הוא סיפר שאחוח
בות היו תמיד. הייתי רגילה לזה, ולא היה
שם, פירושה בשבילי חיים חדשים. אם
חולה, וחזרתי בשביל לראות אותה. אנו
אני נוסעת לשם זד, לא בשביל לעבוד ב איכפת לי. את אמי אהבתי, אבל אל אבי
חוזרת בשלוש לפנות בוקר. פעם לא חזרתי
במשך 24 שעות. השעה היתד, כבר פ בבוקר לא הרשה לי לחזור. ברחתי שוב.
זנות. זה חיים, וה י ללכת לבית־סוהר, ול לא הרגשתי כמעט כל קשר.
אבי בא עוד פעם לבקר בהכשרה. הו;
אחרי בית־הספר היסודי הלכתי לבית־ספר כשנגמרה המסיבה. עשיתי חשבון — אם
חכות עד שנגמר המשפט?
מסחרי. יצאתי אז בחברת בני־טוב־ם, כמו אלך עכשיו הביתה, אקבל מכות. אם אחזור ראה את המקום, ואמר אם באמת או
מעולם אינני מעלה במחשבותי את
עברי. שראו בסרט בני טובים לאן. היינו הולכים למהרת בערב אקבל את אותן המכות, אז מרגישה טוב בחברה כזאת, אז אני יכול
אף פעם לא. פשוט, מפני שאינני רוצה לחיותר
טוב להסתובב ולרקוד עם החברים. לנסוע. הייתי בהכשרה שמונה חדשים, ואחו
לרקוד במרתפים. לפעמים הלכנו׳ לרקוד גם
שוב. אם אני סוקרת את חיי עד כה, אני
כך הפלגנו לארץ־ישראל. כשבאנו ארצה הין
בבתים פרטיים. היינו מקימים אז רעש. הרואה
שהם היו כשלון. החלום גדול ביותר
הייתי או בת שבע־עשרה. הייתי מאושרת,
תי מאושרת. לא היה איכפת לי שכל העול
חברה עשו כל מיני דברים. פעם אנסו בכוח הרגשתי טוב מאוד אז.
של חיי היד, להיות בקיבוץ.
יתפוצץ, העיקר שאני בארץ־ישראל.
בנעורי קראתי המון ספרים על ארץ־ בחורה, ובפעם שניה שיכרו בחורר, אחת וחוץ
מהחברה הזאת היתד, לי גם חברה
לקחו אותנו לקרית־ענבים. המקום עצק
הכניסו אותה לחדר עם חמישה אנשים. באתי
ישראל. היו לי גם הרבה חברים מתנועת-
של נוער יהודי. הם דיברו כל הזמן על
יפה, והוא מצא חן בעיני. החברה שבאו
הנוער, שסיפרו על חיים אלה. הייתי בטוחה לשם כדי להסתכל. אהבתי לרקוד ולשמוע וסיפר לארץ טיול שעשה אחד היה
ישראל.
עמה לא היתר. אותה החברה שהייתי את
מוסיקה ואת האווירה.
שהם החיים הטובים ביותר שיכולים להיות.
עליה. התחלתי להתעניין בארץ. קניתי ספרים
בהכשרה. היו שם פושעים. שניים ישבו 1
הזכרון הראשון שלי הוא שחייתי אצל
כולם היו׳ בנים בורגניים. לא היה שם
על הארץ, והחלטתי שאני רוצה להיות בקבוץ. בית־סוהר, ושניים נמצאים עכשיו בביו
גויים. זה היה כפר קטן, ליד פאריס, בזמן
הבדל בין יהודי ולא־יהודי. היו להם מכונות
אמרתי לאבי שאני רוצה לנסוע לארץ.
משוגעים. אחת הפכה עכשיו לחצי־וונה,
המלחמה. גרתי אצל משפחה אחת, זוג מבו וקטנועים, והיינו נוסעים לעשות מסיבות.
הוא אמר: לא. הוא אמר שזה לא חיים
הכניסו אותי לעבוד במטבח. לא עבדו
גר. הבעל היד, מותיקי מלחמת־העולם הלא
היו׳ שם זוגות קבועים. הבחורים היו בשבילי, שזה קשה ושאני צעירה מדי כדי קשה. לא הרגשתי שאני חברת קיבוץ. הייו
ראשונה: הוא כבר לא עבד.
מחליפים בחורות כמעט בכל יום. לפעמים
לדעת מה שאני רוצה. ופעם, כשעשה לי
כמו תיירת שבאה לעבודה, עובדת וחוזר
לזוג לא היו ילדים. הבעל קיבל עשרה גם שתיים באותו ערב. אני לא רציתי לצאת סקנדל, שאני חוזרת יותר מדי מאוחר בלילה, הביתה. הצברים לא דיברו אתנו בכלל, והו
ילדים יהודיים להחזקה.
עם חבר באופן קבוע. ידעתי שבסופו של
אמרתי לו שאם זה ככה, אלך מהבית.
גשתי את עצמי בודדה. ואז בא ההמשך.
הייתי אז בת שלוש־ארבע. ידעתי שיש לי
הורים אחרים — למרות שקראתי לזוג
הזקנים, שהחזיקו אותנו, אבא ואמא. הורי
האמיתיים גרו בפאריס. הם באו לבקר
אותי פעם בשבוע. כשהיה נערך מצוד על
יהודים בעיר, היתד, גם אמי מסתתרת בכפך.
אחי הגדול היה אז אתי, ואילו אחותי הגדולה
גרה אצל משפחה בקרבת מקום.
היו׳ לי שם חיים טובים, בכפר. תמיד
הרגשתי טוב. היו המון ילדים מסביבי, וגם
די אוכל.
בתקופת המלחמה לקחו את אבא שלי ל-
אושוויץ. רק כשנגמרה המלחמה הוא חזר.
אז לקחו אותי הורי אליהם הביתה, לפאריס.
אמא שלי התחילה לעבוד, ואבא שלי חזר
לא־בריא ברוחו. הוא לא ידע מה לעשות
ויהיה עצבני מדי. כל הזמן היו מכות בבית.
לא רק עם אמא, אלא גם עם אחותי ועם
כל המשפחה.
הלכתי לבית״ספר של נוצרים. כבד ידעתי
שאני יהודיה אבל לא ידעתי בדיוק מה זה.
הייתי תלמידה לא טובה. לא מפני שלא היה
לי חשק ללמוד. זה היה בית־ספר לבנות.
בכיתה היו יותר מדי ילדות. הם דיברו רק
על הילדים מבית־הספר השכן, בי״ס לבנים,
ואני לא הבנתי שום דבר. מעולם לא היה
לי חשק ללמוד. רק לקרוא, זד, הכל. אהבתי
לטייל, לשמוע מוסיקה — אבל לא ללמוד.
שום דבר לא קרה, אף פעם. כך נמשך
המצב עד גיל .14 בגיל 14 התחלתי ללכת
לבית־כנסת. כל ערב הייתי הולכת להתפלל.
התפללו שם בעברית. לא הבנתי שום דבר.
אבל בסוף כל תפילה חילקו שוקולד, ולכן
הלכתי. לא מפני שזה היה חסר לי, אלא
פשוט זה היה משהו אחר. אבי אינו דתי.
הוא לא הכריח אותי ללכת ולא מנע בעדי.
הלכתי מפני שהחברה שלי הלכה לשם.

רגע לפני

דינה גולדמן

אמנות

ספ 1ר ט

עסקים
כדורגל שני כ ר טי סי־ טי ם ה

=ד הז מ 1ו ת
לפני שנה, כאשר ערך משרד ראש־המם־
זלה את מיצעד הפיזמונים היו זמנים, ב־
!סגרת חגיגות יום־העצמאות, הסתיים ת־
?יבצע בהפסד כספי של ששת אלפים ל״י.
השנה החליטו מארגני המיצעד הראשון,
ן בן־אמוץ וחיים חפר׳ להמשיך במסורת
גל חשבונם הפרטי. הם אירגנו מיצעד פיז־רוניט
בשם היה היו זמנים, שיוצג בתחילת
־,שבוע הבא בהיכל התרבות. יהיה זה מיצ־לד
של פיזמוני היישוב מראשיתו וער להקמת
המדינה.
כאשר ניגשו היוזמים, אשר צירפו אליהם
ות יעקב אגמון, מנהל התיאטרון הקאמרי,
את עמיקם גורביץ, קריין התנ״ך, לערוך
את מאזנו הצפוי של מפעלם, תהו כיצד למנוע
את ההפסד הכספי שהיה נחלתו של
המיצעד הראשון.
סכום ההוצאות היה ברור מראש. ארגון
המיבצע היה צריך לעלות 18 אלף ל״י.
סעיפים לדוגמה מהתקציב:
• אולם היכל התרבות — 3000ל״י.
#תזמורת של 15 מנגנים — 1800ל״י.
• עיבוד תווים וכתיבתם — 1300ל״י.
<• תפאורה — 1500ל״י.
#תשלום למשתתפים — 7000ל״י.
י• להקת־המנחים — 1500ל״י.
הזמגות תמורת חיים. כדי להימלט
מגרעון כספי, החליטו המארגנים על
צעד חסר־תקדים בחיי הבידור והאמנות ב־
!ארץ — לא להעניק הזמנות לאיש. הם הגיעו
למסקנה כי ההזמנות המחולקות חינם
אין־כסף למכובדים, הביאו לגרעון הקיים.
אילו רצו לחלק הזמנות לפי רשימת המוזמנים
של רוב התיאטראות בארץ, היה
עליהם לחלק אותן ל־ 750 אישים.
במספר זר, נכללים רק נציגי העתונות,
קול־ישראל, אגודת העתונאים׳ העיריה, המוסדות
הממשלתיים וכן הזמנה לאיש לכל
אחד מ־ 300 המשתפים במיצעד .״חוץ מזה,
היינו כמובן צריכים לחלק הזמנות לחברים,״
טען דן בן־אמוץ .״לי לבד יש רשימה
של 500 איש שאני חייב להם את חיי.
כך לפחות הם אומרים. אלה אנשים שגידלו
אותי, אנשים שחינכו אותי, אנשים שהאכילו
אותי ונתנו לי לישון. הם באמת חברים
טובים.״
כצעד הפגנתי, החליטו מארגני המיצעד
לרכוש גם לעצמם כרטיסים במחיר מלא,
אולם אף־על־פי־כן עוררה החלטתם זעם
עצום בקרב כל מקבלי ההזמנות הפוטנציאליים.
מזכיר אגודת העתונאים, משה רון,
רמז להם. :זה לא יהיה כדאי לכם.״ מוסדות
רשמיים איימו להקשות עליהם את ההופעה
בפעם הבאה. ידידים הבטיחו לזכור
להם זאת לעד.
אמר דן :״לא איכפת לי שיזכרו לנו את
זה לעד, העיקר שגם את ההצגה יזכרו
לזמן מה.״

תיאטר־ן ן

על משחק הכדורגל שנערך השבת,
בו גכרה מככי תל־אבי־כ
על הפועל פתח־תקוה כתוצאה
,0:2כותב שייע גלזר:

אנשים
יש ל ש מו ר עד הקיים
בשעת קבלת־הפנים ההמונית שנערכה לראש
עירית תל־אביב מרדכי נמיר, שהשתתף
בחגיגות יום־העצמאות של ישראל,
שנערכו על־ידי עירית ניו־יורק׳ נדחקו אליו
מאות יהודים, ביקשו את חתימתו על טפסי
מגילת־העצמאות של ישראל שחולקו להם.
אחד ממקבלי החתימות, שהתבונן בחתימה
שניתנה לו, נראה מאוכזב מאוד :״מי זה
נמירז זה לא האבא של יול ברינר
בשעת ראיון שהעניק השר ללא תיק אבא
אכן לכתב הבוקר יהושע שגיא, הקפיד על
כך שהכתב יציין בכל מקום את• המלה שר,
ללא התוספת ״ללא תיק.״ לבסוף הסביר
אבן את צעדו זה :״בן־גוריון אמר בזמנו
שצריכים לציין מה שיש ולא מד, שאין״
למרות האחריות הרבה המוטלת עליו
כשר בממשלה, לא הפסיק שר החקלאות
משה דיין את תחביבו הישן — לחזות
בסרטי קולנוע. מדי שבת בשבת הוא הולך,
לבוש בחולצה חפותת שרוולים, לסרט ככל
צופה אחר, כשמלווהו הקבוע הוא מנהל
לשכת התיירות הממשלתית מאיר דה״
שליט השתלבות של אמת בחגיגות
העצמאות הפגין שגריר ארצות־הברית בישראל,
אוגדן ריר. ביום־ד,עצמאות ירד ממכוניתו,
הצטרף למעגלי ההורה של הרוקדים
במרכז הבידור ברחוב המלך ג׳ורג׳
פינת שלמה המלך, יחד עם אשתו כל
הסנדלרים הולכים יחפים ומארגני שמחת
יום־ד,עצמאות, שהרקידו רבבות בערב החג,
אינם יודעים לעשות שמח בעצמם. מסיבת
הסיום של עובדי ועדת יום־העצמאות, שנערכה
בביתו של רכז החגיגות יעקב אג*
מון, נתקיימה על מהרת הרצינות מבלי
שאיש מהנוכחים ירקוד או יגלה את שמחתו
ברבים.

ס ט רי פ טיז ל פו ע לי ם

צריך רזג לצל פעמיים

שנתהבגרות (אהד; מאת ז׳וזה אנדרה
לאקור; בבימוי ביטוש דוידוב) הוא מחזה

בקרב שחקני אכסוזוס שוררת התמרמרות
על הבמאי אוטו פרמינג׳ר. הסיבה: מהלך
ההסרטה. פרמינג׳ר, ההולך ונוכח מיום
ליום כי פול ניומן אינו השחקן המתאים
ביותר לתפקידו של ארי בן־כנען, מנסה
להבליט אותו בכל סצינה על חשבון שאר
השחקנים. ביחוד בלט הדבר כשצולמו סצינות
בהשתתפות ניומן וג׳ון דרק, הממלא
את הפקידו של הערבי טאהא. בסצינה זו
מתגברת אישיותו של דרק על זו של ניומן,
ופרמינג׳ר ניסה כל הזמן להורידה בהוראות
כמו: תהיה יותר היסטרי! תראה פחות בעל
כבוד עצמי! את נקמתו נקם דרק בסצינה
בה מוריד אותו ארי בן־כנען מעמוד התליה

העוסק בנושא נדוש על במת התיאטרון —
יחסי הורים ובנים. המיוחד במחזהו של
לאקור, מחזאי בלגי לא מבריק ביותר, הוא
מוסר־ההשכל שלו. מרד הבנים בהוריהם בתקופה
המודרנית, מנסה לאקור להוכיח, נובע
כתוצאה מאבדן ההערצה ויראת־הכבוד
של הבנים — שעה שהם נוכחים שהוריהם
אינם אותן דמויות נעלות ונערצות כפי שתארו
לעצמם. ההורים אינם מוכרחים להיות
פושעים או מופרעים. עצם מעשיהם האנושיים
מנפצים את אגדת אלוהותם.
כדי להוכיח זאת׳ העלה לאקור על הבמה
ארבע משפחות צרפתיות פרובינציאליות,
הציג את בעיותיהן בצורה פשטנית ביותר,
בעגה המתובלת בניבול פה ובסצינות אירו־טיות,
כולל הצגת סטריפטיז.
בבימויו של ביטוש דוידוב, שהיה צריך
להתחשב בטעמה של מנהלת תיאטרון הפועלים,
הפכה האירוטיקה לקאריקטורה: בעת
הצגת־הסטריפטיז לפועלים, מסתיימת ההצגה
כשד,מתפשטת נותרת בבגד־ים שחור.
ערכו של המחזה שנת הבגרות לגבי האהל
טמון בעובדה שהוא מבשר שנת־בגרות
לדור של שחקנים צעירים, הממלאים את
רוב התפקידים במחזה, מעוררים תקוה ששעה
שהעתודה הצעירה תירש את מקום
וותיקי האהל, הוא ייהפך סוף־סוף תיטרון
שהביקור בו לא יהיר, כרוך בסבל נפשי.

ונושא אותו על גבו. דרק נשען בחזקה על
ערפו של ניומן, אילץ אותו להרכין את
ראשו. אמרו אנשי אכסודוס :״זה הקטע היחיד
בסרט בו השתלטו הערבים על היהודים
ושבו לא יראו פניו של ניומן בצילום
סגן־אלוף גרשון ריבלין, מראשי
הוצאת מערכות, שהתמנה כיועצו של פר־מינג׳ר
לעניני היסטוריה וצבא, לא הפגיש
את פורצי כלא־עכו מקרב השחקנים עם הפורצים
האמיתיים של הכלא, הפגישם, לעומת
זאת, עם פורצי מחנה עתלית, שהיו
אנשי ההגנה איך את התאקלמת בחיפה?״
נשאלה שחקנית חמישיית־היחפניות
של מועדון־התיאטרון החיפאי רבקה מי״
כאלי .״מצוין,״ השיבה רבקה ,״יש רכבת
מהירה לתל־אביב מי שנדהם השבוע
היה נתן אל־נתן, בעל מסעדת ענת בירושלים.
כאשר נכנס סטודנט למסעדתו וביקש
רשות לצלצל, הראה לו נתן באצבעו
על מכשיר הטלפון ואמר :״בבקשה.״ הסטודנט
שלף פעמון גדול והחל לצלצל בו,
החריש את אזני הסועדים אחרי הצגת
12 המושבעים בוזבימוז, בה נוכח גם שחקן
הקולנוע לי ג׳י. קוב, שהשתתף בגירסה
ההוליבודית של המחזה, ניגש השחקן ד,יה,ו־די-אמריקאי
אל שמואל רודגסקי, שמילא
את אוחו התפקיד על הבמה, לברכו
על משחקו .״לא הייתי מתנגד׳״ אמר רות־סקי
,״שתבוא פעם בערב ותחליף אותי.״
״אני עוד אחשוב על זה,״ השיב קוב.
״תישן עם זה הלילה,״ הציע לו רודנסקי.
״יש לי ברירה ״ אמר קוב ,״עם מי אני
כבר יכול לישון כאן בארץ יוס!5
גולנד סיים הקלטת תקליט, בו הוא משמיע
שירים ישנים־נושנים כדוגמת דודה,
הגידי לנו כן. התקליט יצא במלאות 25
שנים להקלטת תקליטו הראשון, שהוצא כזמנו
לשוק על־ידי חברת דקה בלונדון
דליה לביא־־לוינבוק, שנישאה לפני
חודש לאיש טקסטיל צרפתי, הצליחה כבר
לחדור לקולנוע הצרפתי. היא שינתה את
שמה לדליה וילה (לביא, במהופך) ,קיבלה
תפקיד ראשי בסרטו של פייר אלגרה כלבו
של פיק, לצידו של אדי קונסטנטין.
עתונאים שראיינו אותה, הגדירוה כבעלת
יופי ״הממזג את יופיה של בריג׳יט בארדו
עם זה של אור, גארדנר שחקן אחר
של חולות לוהטים, הלל נאמן, השוהה
עתה בברלין, הספיק כבר לחזות בגירסה
הגרמנית המוגמרת של הסרט .״הסרט הרבה
יותר טוב ממה שחשבתי,״ אמר נאמן, שהספיק
לראות ב־ 16 ימי שהתו בלונדון 12
הצגות תיאטרון, ביקר פעמיים בהצגת הווסט
סייד סטורי, המוצגת בלונדון על־ידי
להקו* אמריקאית. הוא עשה זאת מפני שאחת
משחקניות־ה,מישנה בהצגה דומה דמיון מפתיע
למזכירת התיאטרון הקאמרי, רחל כהן,
והוא הלך, לדבריו, בפעם השניה לוודא אם
אין זו באמת רחל.

*1(109 חטזבוע
• הסינאטור וויליאם פולברייט, יושב־ראש ועדת־החוץ של הסינט
האמריקאי :״אם מידת השחיתות היא כמידת הסיוע שמדינה מקבלת, יכולה ישראל
להיות המושחתת שבמדינות.״

• מזכיר ההסתדרות, פנחס לבון,

על עתונאי ישראל :״אינני סבור

שהם מוצלחים ביותר.״
• המבקר בו ע ז?{ברון, על שירי האהבה החדשים שהושמעו בפסטיבל הזמר
הישראלי :״מאהבה כזו לא יוולדו ילדים.״

אחרי משחק־גמר
הגביע בו ניצחנו את
הפועל פתח תקוה
בתוצאה ,3:4אמרו
לי אוהדי הקבוצה
המלבסית :״חבל שהמשחק
לא נמשך
עוד עשר דקות, היינו
מנצחים אתכם.״
״אתם רוצים לנצח?
אמרתי להם, בבקשה,
קחו! לא עשר דקות אלא תשעים.״
ולכן, בסיבוב הראשון בליגה הם יצאו איתנו
בתיקו .2:2השבת, בעת הסיבוב השני,
אמרתי להם :״קחו עוד תשעים דקות, לא
עשר, ונראה מה אתם יכולים לעשות.״
הם רעדו מהמשחק הזה ואנחנו רעדנו.
אמנם המשחקים בינינו הם תמיד בעלי מתח
גבוה, אבל הפעם זה היה משחק שהיה
צריך לקבוע את האליפות. אם היינו מפסידים,
האליפות היתד, אבודה בשבילנו.
משום־מה הם פחדו הכי הרבה ממני. המאמן
האנגלי שלהם גיבונס, אפילו פירסם
בעתון ההתאחדות בדיחה שריאל מאדריד
קנו אותי ושאני עולה למטוס בשעה שלוש
ביום שבת, שעה לפני המשחק. אבל אחרי
המשחק התברר שאדון גיבונס טעה בחשבון.
הוא היה צריך לקנות שני כרטיסים בשביל
נחמיאם ואהרונסקינד שהבקיעו את השערים.
הכי מפחיד. נכון שאני לא הייתי הכי
טוב במשחק הזה, אבל לפחות הייתי הכי
מפחיד. בזמן שהפועל פחדו ממני, הכניסו
החברים שלא בלטו כל־כך את הגולים. במחצית
הראשונה שיחקנו עם הרוח, ובמשך
כחצי־שעה הפגנו את אחד המשחקים הטובים
שלנו בזמן האחרון. לפי ההזדמנויות
שהיו לנו, היינו צריכים להכניס לפחות
ארבעה גולים, אבל רק כדור אחד נכנס.
במחצית השניה גם הרוח היתד, נגדנו.
הפועל פתח־תקוזה תמיד מסוכנים במחצית
השניה. הם שולחים כדורים בגובה, לרחבת
ה־ ,16 ושם כל החלוצים שלהם קופצים
ביחד כדי להכניס אותם לשער. למרות שהם
התקיפו כל המחצית והיו להם הזדמנויות
כמו שלנו בחצי הראשון, הצליחה ההגנה
להדוף את כל ההתקפות. לכוחותינו שלום.
ואז, כשהם הוציאו את הנשמה שלהם
לכבוש שער שוויון, עשינו להם נא! נח־מיאס
שלח כדור מהפינה, שאני חושב שאפילו
הוא לא ידע לאן הוא ילך, וזה
נכנס כמו טיל מונחה ישר לתוך השער.
עכשיו הפועל איבדו כבר את העצבים וניצלו
את שני הרגעים האחרונים כדי לעשות
לנו קציצות מהרגליים.
אבל כמו תמיד, הצדק ניצח והאוהדים
הביאו לנו בירה לחדר־ההלבשה. עכשיו,
אפילו אם הפועל פתח־תקזזה יקח את האליפות
זה כבר לא חשוב. להיפך, ככה
ניצחנו סתם קבוצה, ואם הם יהיו אלופים,
אז ניצחנו על האפס את האלופים.

גור ם מס״ע
חלק כלשהו בנצחונה של קבוצת מכבי
תל־אביב על הפועל פתח־תקווה, השבת, היה
לכדורגלן הפועל תל־אביב אורי קויאטק.
לפני שבוע, בעת משחק נבחרות מכבי
והפועל ביום העצמאית, הוצא פלשל מהמשחק
על־ידי השופט שלייפר, אחרי שפגע
כביכול בגסות, שלא כחוק, ככדורגלן הפועל,
אורי קויאטק. היה ברור שהוצאה כזו
תעלה לפלשל בעונש של הפסקת משחקיו.
הסגן אמר :״ללכת:״ פלשל נקרא
להופיע בפני ועדת המשמעת של התאחדות
לכדורגל. אותה שעד, הופיע למשרדי ההתאחדות
גם אורי קויאטק. כאשר ראה אותו
צבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים, סגן יושב־ראש
ההתאחדות, התעורר בו חשד ממה
שעשוי לקרות. ברים ניסה לסלק את קויאטל
ממשרדי ההתאחדות, נתקל בסירוב. בזריזות,
טילפן ברים לאחד מראשי הפועל תל־אביב,
ביקש ממנו ליעץ לקויאטק להסתלק מהמקום.
אולם אורי, הידוע ביושרו, עמד על זכותו
להשאר במשרדים ולהופיע בתור עד.
קויאטק העיד, הסיר כל אשמה מעל פלשל,
טען כי פגיעתו של פלשל בו היתד, מקרית
וחסרת־חשיבות. לועדת־ר,משמעת לא נותרה
ברירה אלא להסתפק בנזיפה לפלשל. קו־יאטק,
לעומת זאת, נקרא לבירור משמעתי
בר,פועל, על הפרת פקודתו של בעל־הצלקת.
העולם הזה 1181

מארחת בר
(המשך מעמוד ) 15

״אף אחד כאן לא ניגש אליך ולא ביקש
ממך שתזמין אותי לשתות. אתה הוא שנטפלה
אלי.״
השוויצי הזמין כוסית עבורי ושילם חמש
לירות. הוא היה צריך לקבל עודו< ,אבל
משום מה עיכבו לו אותו. לבסוף הוא הקים
צעקות, קיבל את העודף והלך.
המועדון נשאר בלי קליינטים. ראיתי שתפקידי
לערב זה הסתיים, והסתלקתי.
באותו ערב, מאוחר יותר, ניסיתי את מזלי
בבאר אחר. נכנסתי לפאריזיין־באר. זה הוא
באר קטן במרתף שברחוב בן־יהודה, ליד
ככר מוגרבי. המקום היה גדוש שיכורים.
בעל הבאר עצמו, יהודי מבוגר ובעל ארשת-
פנים עצובה, היה גם הוא שתוי במידה שלא
יכול היה להבחין בין חתול לכלב. מישהו
שראה אותי אמר: הנה באה כוכבת־קולנוע!
ולפני שהפסקתי למחות נגד המקצוע החדש
שהדביקו לי, כבר קיבל בעל־המקום את פני
בהדרת־מלכים. הוא הציע לי מיד לשתות
והגיש לי כוסיות וזדקה בזו אחר זו.
מובן שהוא הציע לי לעבוד אצלו כמארחת.
אבל כאשר באה הצעה זו, אני הייתי
כבר מסוחררת מכיבודיו הרבים. הרגשתי
שאם אשאר במקום עוד רגע, אני עשויה
לחתום על חוזה לעבוד אצלו כמארחת
שלוש שנים. עזבתי את הבאר.
את הנסיון האחרון שלי כמארחת־באר
רכשתי ב־ ,63 מועדון־לילה הנקרא גם קא־זינו
והשוכן ברחוב הירקון. הלכתי לשם
בערב שבת. כשנכנסתי, הבחנתי מיד בתמי.
תמי היא בחורה גבוהה ודקת־גו, שמרחוק
עושה רושם של יפהפיה. הכרתי אותה
מחיפה. היא היתד, שם זמרת, רקדנית או
משהו כזה ברמת־הדר. תמי ישבה באחד
התאים שבאולם המועדון, ליד שולחן עמום
משקאות, עם גבר ממושקף בעל שער־שיבה.
ניגשתי אליה ואמרתי לה :״איפה בעל
העסק? אני רוצה לדבר איתו בקשר לעבודה.״
הרגשתי בהבעת אי־רצון העולה על
פניה. תמי ידעה כנראה שאני יודעת אודותיה
פרטים רבים ולא היה לה חשק שאעבוד
במחיצתה .״הוא איננו,״ אמרה. ניגשתי לדלפק
ושאלתי על בעל הבאר והוא בא. אמרתי
לו שאני זו שהיתר, כאן שלשום.
״למה לא באת אתמול?״ אמר האיש ,״בינתיים
קיבלתי כבר אחת, ואינני יכול להחזיק
עוד אחת.״
״אז מה יש?״ עניתי .״קח אותי לעבוד
כאן ערב אחד לנסיון ואם לא אהיה בסדר,
תשלח אותי.״
הוא הסכים, אבל הרגשתי שהוא עושה
זאת פשוט מתוך רחמים על בחורה אומללה
כמוני. למרות שהשעה היתר, רק עשר בערב,
היה המקום מלא מפה לפה. יום ששי
בלילה הוא יום של פרוספריטי. ביום זד,
באים למועדוני־הלילה טיפוסים אחרים לגמרי.
אין אלה הלקוחות הקבועים של ימות
השבוע. ביום ו׳ באים בעיקר זוגות צעירים
המחפשים מקום בו יוכלו לרקוד לקצב
מוסיקה איטית או סוערת ולשתות קצת. ביום
כזה אין הרבה סיכויים למארחות.

צרות ביפו

ך* יד שולחן ישבה דמות מוכרת. שמו
/של הלקוח: משה דואר, גבר בגיל
העמידה, לבן־שיער וגבר,־קומה. פגשתי בו
גם ערב קודם לכן. ניסיתי את מזלי אצלו.
מיד הוא שאל אותי :״מה תשתי?״ עניתי לו:
״קוקטייל.״ הוא סרב :״לא, בואי תשתי
מה שאני שותה, ויסקי.״ כשסרבתי, אמר:
״אז לא נשתה בכלל.״
הוא סיפר לי סיפור טראגי למדי. הוא
כבר 30 שנה בארץ. עלה מלבנון. הוא
רואו־,־חשבון והיה לו משרד לטיפול בעניני
מס־הכנסה ביפו 22 .שנה היה נשוי ולפני
ארבע שנים התגרש. הוא בא למועדוני־לילה
סתם ככה, לשתות ולהעביר את הזמן.
יש לו צרות. הוא אחד הנאשמים בענינים
שהיו במינהל יפו.
בצד ישבו המארחות, ליד שולחן. ניגשתי
אליהן כדי לחטוף שיחה. אחת מהן, שעשתה
רושם טוב, היתר, בלונדית. היא דיברה
גרמנית, וכיוון שגם אני מדברת שסה זאת,
נקשרה בינינו שיחה ידידותית. שמה מר״
גרטה. מרגרטה פרסלינגר. היא אוסטריה,
ילידת ווינה. היא מבית טוב אבל כבר ארבע
שנים לא היתד, בבית. היא סיפרה לי שבעצם
היא רקדנית, רוקדת קאליפסו וסמבה.
היא עבדה עם להקת־רקדניות מאיטליה,
שערכה סבוב בארצות הים־התיכון. היא
היתה בכל מקום. אפילו בארצות־ערב. בקפריסין
עזבה את הלהקה ואיזה אמרגן
ישראלי הביא אותה ארצה. אבל כיון שעדיין
לא מצאה עבודה בתור רקדנית, היא
עובדת כמארחת.
למרגרטה הקתולית אין שום טענות נגד
הארץ .״כאן זה כמו באירופה,״ אמרה.
העולם הזה 1181

הנחווה

הזקנה!

ין סו ף להפתעות שזיוה שפיר־רודן
מכיגה לקהל. הנציגה הישראלית הבול־טת
ביותר בהוליבוד כיום, נמצאת עתה ב־מרכזו
של מסע־פירסומת שעורכת לה חב־רת
פוקס הסאה העשרים. תמונותיה מופי-
עות במאות עתונים בארצות־הברית, היא
מעניקה ראיונות על ימין ועל שמאל. אבל
לבחורה הזאת יש מעיינות עמוקים מאוד,
מתוכם היא דולה בכל ראיון חידושים אחי0
,׳ פנינים ממש. לעולם אין לדעת מה
מסוגלת זיוה להגיד.
הנה הדוגמה האחרונה. סיפור״ענק שהו־פיע
בשערו של השבועון האמריקאי ד,סנ־מציוני
נישונל אנקוויירר, שהדפיס לא פחות
מחמש מהדורות מהגליון שבשערו התנוססה
תמונתה של זיוה בצרוף הכותרת :״היא
יכולה לנצח במלחמה את רוב הגברים, אבל
היא אומרת — עדיין לא יכולתי ללכוד את
הגבר שלי!״ ולא די בזה. מעל לכתבה עצ

מתנוססת כותרת לא פחות מסעירה:
״זיוה היא חתיכה בכל רמ״ת אבריה, אבל
היא אומרת שהיא בתולה זקנה!״

מה הביא אותה למסקנה הנואשת? הנד,
סיפורה, כפי שהופיע באנקוויירר, המגדיר
את עצמו כ״עתון שופע־החיים בייתר בעולם.״

* כ רי ההקדמה הם שיגרתיים, קוב!
עים כי זיוה היא צלפת המסוגלת לפגוע
בעין של שפן ממרחק מאה מטר, סכינאית
המסוגלת לזרוק פגיון למטרה ממרחק 20
מטר, מטילת־רימון המסוגלת להטיל רימון־
יד 35 מטר, ונוסף לזאת היא גם טבחית,
חקלאית, ותופרת. רק אחר־כך בא הווידוי
משובץ־הפנינים של זיוה:
״בישראל לומדים הילדים להגן על עצמם
מהרגע בו הם די מבוגרים כדי לאחוז בנשק.
כשיש צורך להילחם, הנערות׳ נלחמות
לצד הגברים. עבורנו זהו פשוט חלק מתכי
נית־ר,לימודים, כמו שהנערות אצלכם צריכות
לקבל שיעורי התעמלות.״
זיוה מספרת על נערה ישראלית ששמה
שאלתי אותה איך מתיחסות אליה שאר המארחות,
והיא השיבה שהן די ידידותיות.
לא, אין לה גבר קבוע כאן. היא לא הספיקה
להכיר עדיין איש כזה. בכלל, הגברים
דומים זה לזה בכל העולם. היא היתד,
רוצה מאד להתחתן, אבל עדיין לא מצאה
את הגבר המתאים. עמדה כבר כמה פעמים
על סף החתונה, אבל למזלה הבחינה תמיד
ברגע האחרון שזה לא זה ואמרה שלום.
שאלתי אותה כמה היא מרתיחה, היא השיבה
שעדיין אינה יודעת. היא רק כמה ימים
כאן, ועדיין לא חתמה על חוזה. בינתיים
היא שותה ומחפשת לקוחות.
השניה היתד, שחורת־שיער. שמה מאריינה.
היא יוונית ולא יודעת כמעט עברית. גם
היא נוצריה, שבאה מאתונה לפני עשרה
חדשים; למעשה היא באה לתקופה של
שלושה חודשים בלבד, לשיר קצת ביתנית
באריאנה שביפו. אבל היא התאהבה בארץ
והחליטה להישאר. כעת היא רוצה להביא
הנה גם את אמה, להשתקע בארץ. היא הכירה
בחור נפלא, והיא מקתה להינשא לו.
היא שרה ורוקדת קצת, ואחרי ההופעה שלה
גם עובדת קצת בתור מארחת, פה ושם.
המארחות הנוצריות התחילו לחפש לקוחות
ואני ניגשתי לראות מה קורה עם
תמי, אשר המשיכה לשבת בתא עם התייר
הזקן שלה. על שולחנם התחלפו בקבוקי
השאמפאניה בזה אחר זה. תמי גילתה שוב
סימני אי־שביעות־רצון בולטת שעה שהתיישבתי
לידם. היא אף לחשה לי :״אני מקווה
שלא סיפרת מי אני.״ הזקן שלידה היה
דווקא מאד ידידותי: הוא חיבק את ידי,
נשק אותה ומזג גם לי כוסית.
הגבר כבר היה שתוי במקצת. כאשר תמי
קמה לרגע, הוא סיפר לי הכל על עצמו
באנגלית מתובלת באידיש. שמו קורן. הוא

אודם על שפתיה, השחירה את עיניה ונעזרה
בשאר אמצעי־היופי לפני שיצאה לשמירה
.״כאשר נערה אחרת שאלה אותה
מדוע היא מיפה את עצמה לפני שהיא יוצאת
למדבר החשוך והמאובק, היא השיבה:
יכולים להיות שם חתיכים שכדאי להתלבש
עליהם. לעולם אין לדעת את מי את עלולה
לפגוש!״ הנערות הישראליות הן בדיוק כמו
הנערות האמריקאיות שלכן — משוגעות
אחרי יופי. הן לא תעזובנה את הבית לפני
שתתלבשנה כיאות!״
מה הסיבה לכך?
מסבירה זיוה :״למעשה יש בישראל מספיק
גברים — מבחינה מספרית.: .בל כל
כך רבים מהם מרוחקים כל הזמן — משרתים
בצבא, מכשירים את אדמת המדבר, או
עובדים בהנדסה! לכן ההתחרות על הגברים
המעטים שנשארים היא חריפה. אפילו מעמדי
המיוחד ככוכבת־קולנוע אינו עוזר לי, כשזה
מגיע לצוד גבר!
״שם, בישראל, נחשבת כוכבת־קולנוע ל־בלתי־חשובה,
משום שהעבודה שהיא עושה
אינה חיונית למדינה. קחו נערה הלומדת
רפואה, מעבדנית או חקלאית — אלה הן הנערות
שהגברים מחפשים שם. הבחורים הישראליים
יתלהבו למראה פנים יפים, ויש־רקו
באופן פרובוקטיבי באותה המהירות
כמו האמריקאים. אבל יש בעיה אחת שהנערות
בארצות־הברית אינן צריכות לעמוד
בפניה.
״הבחורים הישראליים חייבים להיות מעשיים.
הנערה היפה ביותר חייבת להיות
מצויידת לא רק בסקס־אפיל, אלא גם בכשרונות
מעשיים. בישראל, חתיכה טובה, שאינה
יכולה לחרוש ולקצור, אינה די טובה
לבחור שיעבור עוד מעט למדבר הנגב, כדי
לבנות שם בית מהאדמה הצחיחה.
״בישראל אין המשטר מאמין בצניעות

אדם חשוב מאוד. הוא בא מניו־יורק לארץ,
ל־ 15 יום, לרגל יום העצמאות. הוא בעצם
לא אמריקאי כיוון שנולד ברוסיה, בפינסק.
אבל בן שלוש כבר הביאו אותו לאמריקה.
הוא ציין בגאווה רבה שהוא פעיל מאוד
למען הבונדס. בניו־יורק הוא עומד בראש
איזו מגבית יהודית שלא הבנתי בדיוק מה
היא. הוא נשוי ואב לשני ילדים, וג׳ימס
מקדונאלד, השגריר האמריקאי הראשון בישראל
הוא ידידו האישי.
כנראה שמצאתי חן בעיני התייר קורן.
הוא התחיל לגפף אותי. רק אז הבנתי למה
קמה תמי ממקומה. אל השולחן ניגש מלצר
והודיע לי בחריפות ששולחן זד, אינו מקומי.
ניסיתי את מזלי אצל לקוח אחר. שעה
שכמעט כל הזוגות רקדו על רחבת הריקודים,
הבחנתי בבחור אחד, שחרחר, שישב
לבדו ליד הבאר. התקרבתי אליו אבל הוא
מיהר להזהירני :״את יכולה לשבת כאן עד
שגומרים לרקוד, אך כשהחברה שלי תשוב
— תסתלקי מהר. היא רוקדת עם החבר
שלי ואני לא רוצה צרות איתה.״
לא עבר זמן רב וגם תמי סיימה את עבודתה.
התייר שלה כבר היה שתוי. הגישו
לו חשבון והוא שילם אחרי שהתווכח במקצת.
תמי והשוער הובילו אותו לדלת ושם
אמרו לו שלום ולהתראות.
יצאתי אחריו. הייתי מעונינת לדעת כמה
מוציא אדם השוהה בבאר בחברת מארחת
במשך שלוש שעות. הוא הראה לי את
החשבון שלו. לא האמנתי למראה עיני. עבור
שלוש השעות של בילויי, שילם התייר קורן
סכום של 199 לירות בדיוק.
החשבון היה מורכב כך: שלושה בקבוקי
שאמפניה לפי 40ל״י הבקבוק — 120
לירות. שש כוסיות ברנדי ו־ 11 וויסקי לפי
חמש ל״י הכוסית — 30ל״י. שלושה

מזוייפת. לכן, ברוב הישובים בהם מעבדים
את האדמה, הילדים והילדות חיים ביחד ואינם
מתחשבים במין. מאחר שאפשרויות־הרחצה
אינן כל־כך בשפע, מתרחצים הילדים
והילדות יחד. כך, למשל, רווק בגיל
הנשואין מתבונן בנערה יפה, וזוכר אותה
כילדה ג׳ינג׳ית שיש לה סימן לידה ע ל
אה הגב.
״הילדים הישראליים לומדים גם את עובדות
החיים מיד כאשר הם מסוגלים להבין
על מה שהמורים מדברים. בגיל 12 אנחנו
יודעים הכל על הצפרים והדבורים. אין הרבה
מסתורין אודות מבנה האשה אצל הבחורים
הישראליים, וזה מקשה מאד על בחורה.
״אחרי הכל, אנחנו החייבות לעגוב על הגברים.
ואם הם יודעים הכל על טיב הסחורה
והמלכודות, איך אנחנו יכולות להגיע
איתם אל מתחת לחופה במשקים?״
״אני מתכוננת לחזור לישראל, למרות שבבית
מתבוננים עלי כעל כשלון, משום שרוב
הילדות שגדלתי עמן הן נשואות ואמהות
לילדים. הן עובדות במשקים, מלמדות
או עוסקות במקצוע מועיל אחר. חוץ מזה,
נערה כמוני, שהגיעה לשנות ה־ 20 ועדיין
אינה נשואה, נחשבת לבתולה זקנה — נערה
שאיש אינו רוצה בה. גורל כזה הוא
לגבי נערה ישראלית גרוע ממידת. היא משמשת
מטרה לרחמים ולבוז.״
״טוב,״ מסכם העתונאי שקיבל את הראיון
,״התפלאתי, האם אין מישהו המסוגל
לפתור את בעייתה זו?״
״אתה רואה,״ אמרה זיוה ,״הוא אינו יודע
זאת עדיין, ואם יגלה זאת, יהיה יותר
קשה לדוג אותו. הוא פיקח מאוד, ואין זה
בטוח שהוא רוצה לקשור את עצמו.״
״הבחור,״ מסכם בעל המאמר ,״צריך להיות
אידיוט!״
וגם הקורא האמריקאי, כנראה.

קוקטיילים נוספים ששתתה הגברת תמי,
שתי ל״י הקוקטייל (ההנחה ניתנה לו בג־לל
השאמפניה) — שש ל״י.
מלבד זאת צילם אותו צלם־המערכת ובחשבון
נרשם במפורש: שלוש ל״י עבור
צלם מוזמן. בסך הכל 159 :ל״י; בתוספת
10 אחוז שרות ו־ 11 אחוז תו־מגן הסתכם
החשבון, איפוא, ב־ 199ל״י.
קורן הבחין גם כן בפעם הראשונה בגודל
החשבון .״הרי זה כמעט 80 דולאר! באף
באר אמריקאי לא שילמתי כל־כך הרבה!״
הוא היה בטוח שכל הכסף הולך למארחת.
״חבל שלא נתתי לך את זד״״ אמר ,״מילא,
גם היא א יידישע קינה שיהיה לה לבריאות.״

שכר־א שדיות

ך* יימתי את סיורי על פני מועדוני־
^ הלילה התל־אביביים. ארבעת הימים בהם
הייתי מארחת היו ימי־עבודה מפרכים. לדידי
היה זה גם נסיון מדכא. ראיתי את חיי־ד,מותרות,
את תפנוקי־החיים של תל־אביב,
את הגברים הנהנים מהם ואת הנערות המנסות
למצוא את מחייתן בהם.
היה זה עולם זר, שונה לגמרי ממה שתיארתי
לעצמי. עולם של מסחר, שלדעתי
אינו שונה ממסחר־הבשרים המתנהל ברחובות:
אלא שכאן מתקיים מסחר זה בצודה
הוגנת פחות מן הזנות עצמה; כי המארחת
מטפחת את אשליות הלקוח שלערב יהיה
המשך — על מנת להוציא מכיסו כמה עשרות
לירות ולשלחו לדרכו. מארחת שאינה
מטפחת אשליה כזאת אינה מארחת. ימארחת
המגשימה אשליה זו, שוב אינה מארחת בלבד
— אלא משהו גרוע מזה.
אבל יש אנשים המוכנים לשלם בעד
שעות אשליה. שייערב להם.

תשאל ב

הנידון1
(המשך מעמוד )5
כל הובי אישי שלו הפך בהכרח לסגנון
לאומי. אמת־המידד, האישית שלו הפכה
להשקפת־עולם לאומית.
בן־גוריון הסוציאליסט לא הפך את כל
האומה לסוציאליסטית. בן־גוריון הציוני לא
הפך את כל האומה לציונית. אולם בן־גוריון
איש־הצבא הפך את כל האומה לצבא.

רפי ההגזרים *והריגן אייגו הרכה וגברגז הרותמגיינות
בעורם בנזשך 11 שנים, בהאב\\2־ שר \2אריר צ׳כהן נגר
גרורות הציאניר המהיתות. אף־ער-פי שצ׳עבן הזר בהכזזגה
שגגות פר הכפיפה ההשפבגייפ רהצרה היה, רא פגה
התפגיתת ה\2הר. רהיפך: הפפריפ שכתב הגושיכו רהיות
רבי-נוכר גפ בדוח־שים בהפ רא וכה תאב 1\2רפרפופ רפשגי
וגזתוזז. אורם בשפה שההתפניתת בגזאב2ן היתה כררית,
הרי הרגשות כרפי ״השורר בפר הפגם האדום״ היו גזפוו־ביפ.
השבופ אפרי שהוגזת בתא הגוים בפרי ריר האפרפגן שר
תריגת ^ריפורגיה, פגו כתבי ״הפורם הוה״ בשארה•.

האיש שדגל שלשום כ״עבודה
עברית׳ /שהכריז אתמול ״ממעמד
לעם׳/קבע עתה :״כל הארץ חזית,
בל העם צבא !״ הסלאנג הפטחוני
חדר לכל שטחי החיים. לא היתה
עוד תופעה, לא היה עוד מאורע,
שלא היו קשורים במישרין ד־
״עניני בטחון״.

גגה היתד התגובה הראשונה שלו לשמו!

המתת

• משה ערמוני, איש לח״י שנידון
למודת ונחון על־ידי האנגלים, כעת פקיד
בעירית תל־אביב :״אני אנטי, בכל הקשור
להמתת צ׳סמן. המעשה הזה בלתי מובן לי.
אבל עקרונית, אני מחייב את קיום עונש־המוות.
ביחוד במדינתנו; כיון שגל הפשעים

כף עתו

מגיד

מסוג מעשיו של צ׳סמן הולך וגובר בכל
העולם, ורק על־ידי עונש־מוות אפשר לרסן
אותם במקצת.״
יוסף סרדין, ח״ב הצ״כ :״תגובתי
הראשונה היתר, שהספרות העולמית הפם י1ה
כשרון כתיבה גדול, שמעטים היו כמוהו
ושהיה יכול להיות סופר רציני ביותר;
וחבל.״
• ד״ר פפיטה האזרחי, מרצה לפילוסופיה
באוניברסיטת אוקספורד וירושלים
:״אין לי תגובות לכך. המתת צ׳סמן
כל־כך רחוקה מעניניי, עד שאיני יכולה
לומר כן או לא, בעד או נגד״.
• אריה איינשטיין, שחקן בצל-
ירוק :״אם ההאשמות שצ׳סמן הואשם בהן
נכונות והוא באמת עשה את כל הפשעים
האלו — הייתי ברצון משמש כתליין מתנדב,
ללא תשלום — ומבצע את פסק־דין המוות
במו ידי.״
• אמנון דרור, עתונאי :״תגובתי הראשונה
היתד, הרגשה כבדה של זוועה.
בראש ובראשונה חשבתי על דעת־הקהל האמריקאית
החובבת מעשים דראמטיים, ואשר
השתעשעה, במשך 12 שנה, במשחק הזה
של הצלתו ברגע האחרון. מה שזיעזע אותי
במיוחד הוא הנוהג האיום, המתיר לחמישה
אנשים לחזות ברצח ולתאר אותו בפרוטרוט.
חוץ מזר״ המוות של צ׳סמן היה ברברי ונמשך
שבע דקות תמימות. אני זוכר שאחרי
המתת הזוג הקומוניסטי אתיל ויוליוס רוזנברג
הייתי במצב־רוח דומה, מפני שה־עתונאים
תיארו כיצד נוכחו ילדיהם בטכס
הריגתם ובגילוח שערותיהם. המתת צ׳סמן
הינד, מעשה זוועה חולני, שראוי שלא יהיו
כאלו בהסטוריה האנושית.״
• חיים לנדאד, ח״כ תנועת־החרות:
״המעשה נראה לי כמוזר, מוזר מאד. לקחת
גוי, להחזיק אותו במשך 11 שנים ולבסוף
לתלות אותו בחפזון גדול כל־כך, בגלל
טעות טלפון? כן, זר, מוזר.״
• הדסה בן־עתו, עורכת־דין :״בעקרון
אני נגד עונש־מוזת בכל התנאים. אך
במידה ועונש זה קיים על־פי החוק, הרי
שדחיה במשך שנים שנגרמה בגלל צ׳סמן
עצמו — אינה מצדיקה את אי־ביצוע גזר
הדין.״
9משה דג מגיד, עסקן חברה*
קדישא :״כל השנים עברתי על הענין ברים־
רוף, ולמרות שאני מתנגד לעונש־מוזת, לא:
הקדשתי לו מחשבה רבה. בכל זאת, התפלאתי
על כך, שמנהל בית־הקברות לא רצה.

צ׳סמן

לקבור את עפרו של צ׳סמן. אילו היד,
יהודי, היה נקבר כצדיק, אף־על־פי שנהרג
בידי אחרים על עוונות פליליים. וזה מן
הטעם: שמא ברגע האחרון שב וחזר בתשובה,
כנאמר: במקום שבעלי תשובה עומדים
— גם צדיקים גמורים אינם יכולים
לעמוד.״
@ יו0ן 5ידין, שחקן הקאמרי :״עקבתי
אחרי הענין שנים רבות, ולבסוף חשבתי כי
הוא איבד את האקטואליות שלו, כלומר:
שבגלל איבוד האקטואליות של הענין, צ׳סמן
לא יומת. לכן כאשר נודע מה היה בסופו,
היתד, תגובתי הראשונה התחלחלות והזדעזעות
נוראה.״
$מיטה סנה, ח״כ מק״י :״תגובתי
הראשונה היתד :,נו, מה? עוד הדגמה של הדמוקרטיה
והמשטר האמריקאיים. כי ישנו
נוהג לפיו נידון למוות, שחבל החנק שלו
נקרע — אין מעלים אותו שנית על הגרדום.
עם צ׳סמן היה הדבר הפוך 12 :שנים סבל
עיוותי דין ועינויים רבים, ולבסוף לא יכלו
האמריקאים להתגבר על רגשותיהם ותלו
אותו.״
אייה שטיין, דובר עירית תל־אביב
:״אחרי שהרגו את צ׳סמן פעם אחרי
פעם במשך 12 שנים, שבו והרגו אותו פעם
נוספת.״
• דינה פייטלסון, מרצה לחינוך:
״אני חושבת שאסור היה להמית את צ׳סמן;
לא רק מפני שהפרשה המשפטית נמשכה
11 שנים — אלא משום שלדעתי אסור לה־

דרור

חוסיין

מית אפילו פושע אחד, שאינו נאשם ברצח,
ואילף לצ׳סמן לא ייחסו האשמה זו. אני
בעד זה שימיתו רק כאלה שמבצעים ממש
מעשה רצח.״
@ אייכי נתן, בעל מסעדת קאלי־פורניה
:״המתתו של צ׳סמן צודקת. מדוע
מותר היד, להמית, במשך כל השנים האלה,
עשרות פושעים אחרים? האם מגיע לו יחם
מיוחד רק משום שהוא אינטלקטואלי יותר
משאר אלו שנהרגו? אם בכלל קיים עונש־מוות,
חייב היה צ׳סמן למות ממש כמו
פושעים אחרים. ואני חושב שהוצאתו להורג
היא הפחות מחפירה מכל שאר ההמתות.״
• אריה אברמוב, ד״ר לרפואה, העוסק
במחקר הדם :״זהו מעשה אכזרי, כי
אי־אפשר למתוח אדם 11 שנים. אם הוא
אשם, צריך להוציא אותו להורג מיד אחרי
המשפט. אסור היה לאפשר לו להתמודד זמן
רב כל־כך בערכאות משפטיות.״
• ראשד חוסיין, משורר :״אילו הרג
צ׳סמן אפילו 20 איש, לא היה צריך להרגו.
שני הספרים שכתב מכפרים על מעשים כאלו.
כי בהם הוא הראה לאנשים דרך כיצד
להירפא מן הפשע. יתכן שאילו היה נשאר
בבית־הסוהר, היה כותב עוד ספרים מעניינים
וחשובים.״

• גדעון האוזנר, היועץ המשפטי החדש
לממשלת ישראל :״תגובתי היא שאדם
אשר נמצא 12 שנים בצל הגרדום, סובל עונש
חמור מאד וצריך לתת לו את שאר שנותיו
במתנה. חובה היא להבין את מצבו של
צ׳סמן, שפעמים רבות ראה את הגרדום לפני
עיניו, והיה קרוב למוות, ולהמיר את עונשו
במאסר עולם.״
• שמואל הכהן־אבידור, עורך
פנים אל פנים :״האמת היא שלא התענינתי
בפרשת צ׳סמן. אך בדרך כלל, כשאני שומע
על נטילת נשמה בידי אנשים ולא בידי
שמים, הריני מזדעזע. לכן לא חשוב לי כלל
מי הנאשם. אומנם לפי מצודת־הדת מותר
להרוג אדם על פשעים מסויימים, אולם כבר
אמרו חז״ל: סנהדרין שהרגה את הנפש אחת
ל־ 70 שנה נקראת קטלנית. דברים אלו נאמרו
לפני 2000 שנה, ואין ספק כי על אחת כמה
וכמה הם תופסים גם בימינו.״
• אברהם שדונסקי, משורר :״הרגשתי
התמרמרות איומה. ראשית, בגלל התנגדותי
העקרונית לקיום עונש־המוזת. אבל
במקרה זה התמרמרתי במיוחד, כיוון שענין
צ׳סמן קיבל צורה של התעללות ממש, ולא
הריגה סתם.״
• מקסים גילן, משורר :״ראשית, לא
התפלאתי על שהרגו את צ׳סמן, כי חששתי
מראש שלא יהיה להם השכל הדרוש כדי
להתעלות מעל לקטנוניות הפורמאלית של
המשפט. שנית — בכל זאת לא הזדעזעתי
במידה שהזדעזעו רבים אחרים, כיזזן שבכל
חלקי העולם לא רואים דברים פחות חמורים
— אם כי מקרים אחרים לא זכו לפיר־סום
כה רב. המעשה עצמו הוא מעשה־זוועה.
בעונש מסוג זה אי־אפשר להיטיב את החברה.״

ד״ר הרצל רוזנבלום, עורך ידי-
עות־אחרונות :״תגובתי להמתת צ׳סמן היתד,
שלילית. אבל שלא יובן מדברי כאילו אני
נגד עונש־מוזת. ההיפך מזה: אני חסיד גדול
של העונש הזה, כיוון שלדעתי יש להשתמש
בו כנגד כל מעשה רצח ופשע פלילי מפורש
מאותו סוג.
״אני רואה בביטול עונש־המוות בישראל
צעד שאין להצדיקו ושכתוצאה ממנו רבו
מקרי־הרצח בארץ.
״אמנם, איני בדעה שהנהגת עונש־המוות
תחסל את הרציחות במדינה, אך אני מאמין
שהוצאה להורג של רוצחי־אדם תקטין את
מספר הפשעים מאותו סוג בישראל.
״אני גם חושב, שאם צ׳סמן באמת ביצע
את הפשעים שיוחסו לו, כפי שנקבע על־ידי
בית־המשפט האמריקאי — דינו מתת, בין
שהוא סופר מוכשר ובין אם לאו.
״אך בכל זאת הייתי נגד המתתו. וזאת מן
הסיבה שכבר תשע או עשר פעמים במשך

ישראל אינה המדינה היחידה בעולם שיש
לה בעיות חמורות של בטחון צבאי. ארצות־הברית
צפויה לכליון מימני תוך חצי שעה
— סכנה חמורי, יותר אף מן הסיוט הפסימי
ביותר הקיים בלב ישראלי. בכל זאת אין
באמריקה עירבוב תחומים בין ענינים מדיניים
לבין עניינים צבאיים. המושג ״עניני
חוץ ובטחון״ הוא המצאה ישראלית —
תוצאה ישירה של העובדה כי דויד בן־
גוריון הוא גם ראש־ממשלה וגם שר־בטחוין.
בארצות אחרות ברור כי קביעת המדיניות
נעשית על רמה שונה לגמרי מאשר הטיפול
בעסקי נשק.
ההפרזה הזאת במקומו של הצבא בחיים
הלאומיים — הפרזה שיש לה השפעה עמוקה
על דמות הדור הצעיר — החלה ביום
בו תפס בן גוריון את מקומו של גולומב
המנוח. אין ספק שהיתה נמנעת אילו חי
גולומב היום, וממילא היה נשאר שר־

הבטחון.
אולם דויד בן־גוריון רואה את צד,״ל
(לא לגמרי בלי צדק) כחלק מאישיותו. מאחר
שהוא, כמו לואי ד,־ ,14 משוכנע לגמרי כי
״המדינה — זה אני!״ הרי מובן כי ״המדינה
— זה צר,״ל; וצה״ל — זה אני״.

אין אלוהים מלבד הבטחון, ודויד
בן־גוריון הוא נביא הכטחון.

ף הנה רצה המקרה, ודויד בן־גוריון
| נאלץ לקבל לידו את תיקו של שר־ד,חינוך.
רק זמנית, רק בימי משבר חולף, רק מחוסר
ברירה. אבל האוזן חדת־ד,שמיעה כבר
מבחינה בצלילים חדשים.

ביום העצמאות עלתה חלוקת
פרסי ישראל מטעם שר-החינוך
לדרגת מאורע שווה־ערו עם מיצ־עד
צה״ל על פני שר־הבטחון. ושר
החינוך אף התלונן בי ריבוי
הצופים במצעדי צה״ל יבול לעורר
את הרושם השלילי שאנחנו עם
מיליטריסטי.

שר־החינוך החדש הכריז בגאווה (אם כי
בניגוד לעובדות) שישראל מוציאה יותר כסף
על חינוך מאשר על בטחון.
אין צורך בדמיון פורה כדי לתאר מה
יקרה אם בן־גוריון יישאר שריד,חינוך וימסור
את תיק ד,בטחון לזולתו:
הצבא יחדל מלהיות מרכז החיים הלאומיים,
צעצוע לראווה ומכשיר־לכל־דבר, ויוכל להתמסר
בשקט וללא הפרעה לתפקידו הטכני-
המקצועי של הגנה על גבולות המדינה.

״ועדת החוץ והבטחון״ של הכנסת
תתפרק, ובמקומה תבוא ״ועדת
החוץ והחינוך׳/
הארץ תמלא מאורעות דרמתיים — מיב־חני
השכלה, חידוני תנ״ך, מיבצעי־מדע.
המבנים המכוערים של בתי־הספר, הנראים
עתה ברוב חלקי הארץ, ייהרסו. במקומם
יקומו בניני־פאר.
מיטב הנוער יזרום לתפקידי הוראה. בנות־ישראל
יסגדו לפרופסורים צעירים, כפי שהן
סוגדות כיום לסגני־אלופים.

לא יהיה אלוהים מלכד החינוך,
ודויד כן־גוריון יהיה נביא החינוך.

^ ינני מעז להפליג בחלומות נועזים מדי
ולהשמיע את התקח־ד, שהממשלה תקבל
הצעה שהשמענו לפני שנים — להקים מיניסטריון
מיוחד לעניני השלום הישראלי־ערבי,
מעין משרד־המרחב, כדומה למשרדך,חוץ.

היה קורה אילו היה דויד בן־גוריון
הופך ״ראש הממשלה ושר השלום״? אילו
קמה בכנסת ״ועדת החוץ והשלום״? אילו
הפך השלום השמי למשימת הדור?

11 השנים האחרונות, נדחה ביצוע גזר־דין
זה. המקרה עצמו הינו עונש, שאינו נופל
במשמעותו מעצם ביצוע פסק־דין המתת, ואולי
אף עולה עליו. וכיתן שכך, היה מן
הצדק לבטל את ביצוע פסק־הדין הסופי.״

אין בל ספק: השלום במרחב
היה מושג תוך שלושה חודשים.
תוך הבלטת האופי השמי של התנ״ך, היה
בן־גוריון משנה במהרה את רוח המדינה.
אבל על כך עוד אין אנו מעיזים לחלום.
אם יישאר, לפי שעה, שר־החינוך — דיינו.
העולם הזה 1101

דרת מועמד תשנ
שאלון מועמדות
ג ת השאלון חזה זכאית למלא המופמדת
פצמוז, וכן כל אדם אחר הספוניין להט־י
י ז פל מופטדת, המתאימה לדפתו לתחרות.

השם:
מצב משפחתי :
הכתובת המלאה :

שנת הלידה :

צבע שיער:
צבע עיניים :
השכלה קודמת :

גאולה רוקח

ידיעת שפות:

בת ה־ , 19 תושבת נתניה ו ילידת
טריפולי, עלתה ארצה
לפני עשר שנים• מקצועה מטפלת והיא שואפת להיות דוגמנית.

ספורט (לציין איזה) :
שעבר כשבוע
פורסמה סדרת ה מועמדות
הראשונה
לתואר מלכת
המים .1960
שלוש המועמדות
הראשונות, אביבה שושנה ואג׳ים,
פרץ ונילי הלרמן,
היו בנות תל־א*
כיב, אשר צולמו
בחוף ימה של עירן.
אולם ברור שכוונת
מארגני התחרות
היא לאפשר
את השתתפותן
של בנות כל
הארץ, שיצולמועל
כל החופים, מחוף
אילת שבדרום ד
עד לכנרת שבצפון.
ואמנם כבר כשבוע
זה, בסדרת המועמדות
השניה,
חל גיוון רב יותר
במוצא הגיאוגרפי
של המשתתפות.
המועמדות הפעם
הינן הדרומית: רמת
גנית; המרכזית:
נתניתית והצפונית:
היפנית.
המשעשע שבדבר
הוא ששלוש
המועמדות הללו
לא נבחרו במתכוון
,״מטעמים גיאוגרפיים״
.הדבר
שאפיין את רוב ה-

מקצוע אושפזה לימודים:

מקום העבודה או הלימודים:

האם המועמדת היתה או חינה חברה
כתנועת־נוער, תנועה קיבוצית, אירגון־
ספורט, להקה אסנותית או כל אגוד אחרז

פרט איזה ומתי :

חובכויות :
אם אחד הפריסים אינו חל פל המועמדת,
אל תמלא אותו. יש לצרף לסאלון דה
ת תולדות החיים של המועמדת( ,ממה
שהן ידועות לממלא שאלון זח.

נא לשלוח את השאלון הממולא
בצירוף החומר, למערכת העולם
הזה׳ ת.ד , 136 .תל־אביב, ולציין
על המעטפה *מלכת המים .1960״
גא להדביק את תמונת חמופמז־ת כאן.

סימה ברגמן

בת ה־ 21 דוברת עברית,
אנגלית, גרמנית, פולנית וצרפתית
ומתעניינת במדפי־המדינה, אוהבת מוסיקה, ציור ונהיגה.

׳ החיפאית בת ה־ 7ו, עלתח
*.מאלכסנדריה, מצרים, כשרוי־י*

תה בת שנה בלבד. היא לומדת ריקוד ושואפת להיות דסרת אופרה.

גר״סי גולדנברג!

מועמדות של השנה,
שהופיעו בעצמן
כמערכת ״העד
לם הזה״ ,או שלחו
את שאלון המועמדות
בדואר, היה
שרוכן הגדול חי
במקומות שמחוץ
לתי-אביב. היו ביניהן
בנות ירושלים,
חיפה, מושבים,
ואפילו שתי
קיבוצניקיות -א ם
כי נערות חמד אלה
שלחו בדואר: צילום
שאינו ממלא
כדיוק את תנאי
התחרות. הן הוד
מנו להצטלם על־ידי
צלם התחרות.
ההיענות הרבה
מוכיחה כי בחירת
מלכת המים נתקבלה
כץ היוצאים
אל החופים, בעונה
זו של השנה, כדבר
שהכל מצפים לו.
מה עוד, שכל יפה־פיה
המציגה את
מועמדותה עשויה
להיות המלכה שתזכה
כסיום התחרות
במסע להכרת
ארצות אחרות.
הכתר ככר ממתין
למלכה. אבל
אל תמתיני את.
שלחי עוד היום את
השאלץ המצורף.

החי
עזה כמדות אהגה
ף ראשון לציון, אחרי שאלמוני הזהיר
!— את המשטרה כי אדם בשם בן־הרוש
מתכנן להתנכל לחיי אשתו, הופיע בן־הדוש
ליד בית־אשתו־לשעבר, כשהוא מזויין בסכין,
הותקף עד לוב דם על־ידי שניים מקרוביה,
שלא האמינו להסבריו כ־ בא לבית אשתי
רק מתוך געגועים אליה.

ביקורת עצמית
.ף־* רויריו, ארגנטינה, אחרי שחווה מרון
- 2נתמנה לדרור ביקורת במשרדי הממשלה,
כדי לגלות ולחסל את ההוצאות ר,מ־
:יותרות .,שלח־ ׳מכתב התפטרות לממשלה:
״חקרתי, גיליתי שמשכורתי היא הוצאה מיותרת:
,על כן אני מבקשכם לחסלה.״

7א תחסום
ףדנבד, ארצות־הבתת, הועמד שופט
!— בית־המשפט ליחסים משפחתיים במצב
עדין, כאשר היא נתבע. לבירור על־ידי אשתו,
בפני אותו בית־משפט.

חובה אזרחית

3־* נתניה, נתן שלמה יחכם עדות נגד
^ פורץ שהואשם בגניבה מדירתו, סיים
את-מתן העדות, נכנס׳.למונית י-שחמתינה לו
בפתח, נסע ישר לחיפה, עלה עם משפחתו
על סיפון ,.האניה, לאחר י שנרשמו כיורדים
מן הארץ.

שמש בגבעץ, דום:
ף & ת ל ־ א בי ב, נהרו. רבבות מתרחצים
* 2לחוף־הים, לא מצאו שם מצילים עירוי
ניים, מאמר שלפי לוח־העונות הרשמי לא
החלה עדיין עונת הרחצה.

אי־הזדהות

מילאנו, איטליה_ ,לא הצליחו חמישה
עדים לזהות פושע, מועד, כאשר זה
הופיע בבית־המשפט, מאוזר שהאיש הצליח
כתקופת מעצרו לצבוע את שערו ולגלח
את שפמו, מבלי שהסוהרים השגיחו׳ בכך.

ל נווויו ת
ל 11

ס 1 3־ 1

פתקה קוראת לננב

— 111111111 11־ הודו
111 | 11
*מתל ־ א כי ב, גילה פורץ פעלתן את סוד
! -הצל ח תו :״אני עובד רק ־בערב שבת,
בצפון: עובר מבית לבית. איפה שאני רואה
פתק, נא לא לצלצל׳ מודבק לדלת, אני מבין שההורים
•יצאו לבלות בלי לשבור בייבי־סיטר.
אני יודע, מפני שאשתי ואני עושים כך.״

השכל הישר
*־־קאהיר, הגן עורך־דין כמאל עבד אל־
!— כייר על לקוח, שהואשם בריגול :״ריגול
דורש מידה של. תבונה. והלא איברהם אל־עאווי
ידוע כאידיוט מושלם. לכן אינו יכול
להיות אשם!״

פתית•([

מוצג מס 1 ,
תל־״אכיב, הובא פושע מועד למשפט,
!— באשמת פריצה וגניבה, נמצא אשם
כאשר קם אחד העדים והצביע על החולצה
שהנאשם לבש, זיר,ה אותה כחולצה שנגנבה
מביתו.

ריהוט ״לכל״
ף* דטרויט, גנבו׳ פורצים רהוט של בית
ולדוגמה בתערוכה המקומית, חזרו כעבור
לילה וגנבו שטיח מבית־לדוגמה סמוך.

תכנית כבקשתד
ירושלים, הציגו מנהלי קול ישראל
!—בגאווה מכתבי מאזינים שהגיעו אליהם
מאפריקה, ואשר בהם ביקעזו, בין השאר:
ארנק מלא כסף שיישלח בעזרת כישוף;
ונוסח של תפילה שתבטיח להם עליה אוטומטית
לגן־העדן, בבוא העת.

העולם הזה 1181

.קלסתר קלסתר .

.קלק

סחר #

.קלסתר

,קלסתר .

זהו -יהווה וב.

הטוב בשח שואד

חדשות

כבק שתך

ף יסקי! ויסקי אנד סודה!״ קרא יהודה לב, כשהוא
1 / /נשען אל הם8ד״ בביתו שבקרית היובל בירושלים.
איש לא התחשב בקריאה. אשתו, אידל, המשיכה להכין את
ארוחת־הצהרים במטבח. באופק לא נראה כל סימן של המשקה
היקר. עד שיהודה עצמו הסביר את האדישות הכללית
:״ויסקי אנד סודה הוא שם הכלבה הקטנה שלנו. לא
יכולים להרשות לעצמנו סקוטש אמיתי, אז לפחות שתהיה
לנו כלבה בשם זה.״
הוא העיף מבט בשעונו: שתיים פחות כמה דקות. קצת
מאוחר, אבל לא נירא. עוד יספיק. הוא התבונן בארוין הספרים׳
-שתפס קיר שלם של החדר, בדירה הקטנה בת שני
החדרים. למעלה מאלף ספרים נדחקו שם. הוא עצמו בנה
את המדפים. בחדר השני של. הדירה שכב דני, פעוט בן
פחות משנה. יהודה ( )33 אוהב את בכורו עד לידי שגעון.
״כשנולד,״ נזכר ,״אידל חלתה, ובמשך שלושה חודשים
הייתי נאלץ להאכיל אותו, לרחוץ אותו, להחליף אותו.״
הוא הצית סיגריה בבדל־הסיגריה הקודמת, העיף מבט
חטוף בבן המנמנם, אמה שלום לאשתו ויצא אל המכונית
שחנתה בחוץ .״ויסקי! ויסקי אנד סודה!״ נשמעה הקריאה
מחדש. הפעם הופיע התחליף החייתי. הכלבה העגלגלה
קיפצה אל תוך המכונית והתיישבה. על המושב...האחורי•
יהודה העיף מבטיאחרון בשעון : 2.30 ,הגיע באמת הומן לזוז.

דום ;׳ד, שלום מרים,״ יהודה לב עבר על-פני
העובדים המעטים שעוד נותרו אותה שעה באולפני
קול ישראל בירושלים. הוא פשט את מעילו, הניח לפניו אר־יז
קרטון, שפעם הכיל שימורי־בשר ושהיה עתה מלא
דפים צבעוניים: הביולטינים של סוכנויות החדשות, שהגיעו
במשך 24 השעות האחרונות.
נראה מה הגיע בכל הערימה הזאת. המט ...אדנואר.
גינבה סר רוגיר באור הגיע לניקוטיה יטוס לצפון-
אפריקה ...בוקס בפלורידה ...תערוכה סובייטית בבגדד
שווה? הממס, ל א ...נתפסה מרגלת בטורונטו, יופיו בדיוק
בשביל הקנאדיס שלנו. נשים את זה הצידה איש־עסקים
אוסטרי זוכה מאשמת רצח 11 יהודים במלחמה ...אוהו,
אוהו, בייסבול! גם כן הצידה ...הודו ופאקיסטאן ח ת מו...
חביבי, איזה יום מת אילו היה לי זמן, הייתי מבשל
איזה סיפור קטן או לוקח משהו מלפני שנה. בלאו הכי זה
מה שהחברה ההם של יו.פי. עושים בניו-יורק ...היוס
אפילו הם לא מצאו שום דבר מעניין. איזה מפקד משטרה
שנקנס על נהיגה רשלנית, או איזה מהלך־על־חבל שמעד׳

ברחוב ושבר רגל.
יש הסיפור ההוא. ,נגל.אמקימוס שנכנס לבאר בלב המדבר,
וביקש בקבוק.בירה קרה. דרשו עבור התענוג חמישה דו־לאר
.״אתוזי לא אסקימוס?״ שואל הבארמן; ״לא רואים
הרבה כאלה כאן.״ והאסקימוס עונה :״בטח, אם אתם דור-
שים מהם חמישה דולאר בעד בקבוק בירה!״ אפשר לשנות
את הדולארים ללירות, את המדבר לנגב — ויש סיפור.
אבל לבר שידרתי אחד כז ה ...מילא, לפחות מוג־אויר יש.
~ ועוד איך! זה ילך בערך כך: י אתה חושב שהיום חם, מה?
חכה סד שתשמע מה שהחזאי אומר שמצפה לך מחר!״

ידור החדשות כאנגלית, בשעה 4.30 אחר*
/הצהרים, שונה מכל שידור אחר בקול ישראל. הוא
העתקה מוחלטת משידור אמריקאי, ופועל באותם התנאים
שבהם פועל שידור אמריקאי: הוא חייב להתחרות על

תשומת־לב המאזין. לא רק המאזין בארץ, כי אם בארצות
השכנות ובין חיילי כוח החירום של האו״ם בגבול המצרי.
יהודה לב צריך למכור להם את החדשות, כשם שבניו־יורק
מוכרים סבון. והוא התנסה בשידור המסחרי, זמן רב לפני
ששידר חדשות בקול ישראל, כאשר עוד נקרא ג׳ון לו. הוא
היה בן שבע כאשר ׳נתגלה על״ידי מגלת־כשרונות.
מה שזה עשה לאגו שלי! 200 דולאר לשבוע הייתי מרוויח.
ההורים נתנו לי דמי־-כיס 25 סנט, אבל זה לא שינה. שוויצר
א־א. כשחברי לכיתה התחילו לבקש ממני אוטוגרפים —
הורי החליטו שזה, כבר הגיע מספיק רחוק. הם הכריחו,
אותי להפסיק את השידורים, והצילו אותי משגעוך הגדלות.
הייתי בן .14 זאת היתה הכשרה מצויינת. לא היו אז
טייפ והקלטות. הכל הלך בשידור חי. אחרי שבע שנים
כאלה אתה כבר לא פוחד מהמיקרופון.
לב אסף את הקטעים שבחר מתוך הביוליטינים, עבר
עליהם בריפרוף וניגש למכונת־כתיבה אנגלית. הגיעה השעה
לחבר את מהדורת החדשות. לרוב, זוהי עבודתם של עורכי־החדשות,
אולם בתוכנית האנגלית של. אחרלהצהרים, עושה
עבודה זו הקריין עצמו.
מה תהיה הגלולה של היום — הידיעה הערבית רק
בשביל זה מקיימים את כל השידור. ידיעה אחת חשובה
באמת, בתוך ים של הומור. גלולה מצופה בסוכר. אוהו,
זה נושא! קאסם מקלל את נאצר, נאצר בולע את קאסם
!ע0נ 1ג,01
לארוחת בוקר, וכולם מגדפים את חוסייך!
אתה לא צריך להתאמץ עם הידיעות האלה. מספיק לחבר
שתי הכרזות אחת לשניה, כדי להבליט את האבסורד שבהן.

ך די לערוך תוכניתי זו, דרושך, מידה לא קטנה של
^ נסיון עתונאי. וגם זה יש ליהודד, ,לב.
בעצם, אפשר לקרוא לזה נסיון עתונאי. קיבלתי אותו
בסטארס אנד סטרייפס, עתון הצבא האמריקאי 20 ,עמוד
ליום. גייסו אותי ישר מהאוניברסיטה ושלחו אותי לפרנקפורט,
גרמניה. המלחמה אז הסתיימה, ולא היה מה לעשות
איתי, כולם הלכו, כשאני באתי .״מה אתה יכול לעשות?״
שאלו אותי בבסיס. אמרתי שיש לי מ.א. במדעי המדינה
מאוניברסיטת שיקאגו. דבר כזה לא שולחים לחיל־רגלים.
שלחו אותי להיות עתונאי בסטארס אנד סטרייפס. בכלל לא
קשה. בהתחלה רק כתבתי על תוצאות תחרויות: הבייסבול
בצבא. חטיבה זו ניצחה חטיבה אחרת, הדיביזיה ה־123

זכתה בגביע. מסעיר.
ואז באה נקודת המיפנה. שלחו אותי לכתוב סיפור על
העקורים. זאוך היתה הפעם הראשונה שפגשתי יהודים בהמוניהם.
משפזזתי היתה מתבוללת מאד. כתבתי סיורה פולי״
8־ 10 סיפורים על האומללים האלה, וזה פתח את׳ עיני
לעולם חדש לגמרי עבורי. ביקרתי בברגן־בלזן, בדכאו.
קיבלתי הלם. יאבל כשבאתי לכתוב, חיפשתי את ף צד האנושי
של..הטרגדיה — לא המאורע ההיסטורי הגדול:
התוצאה: אחד מאנשי עליה ב׳ התקשר עם הרב־טורא׳
היהודי של צבא ארצות־דיברית, גייס אותו לשירות ארגון
הבריחה. כתום שירותו הצבאי, ב־ ,1947 חזר ג׳ו לו ללימודיו
באוניברסיטת שיקאגו. החיים ד,שקטים, בחברת אנשים
צעירים ממנז, שיעממו אותר. הוא לא יכול היה להתרכז
בלימודיו. היה חסר מעט מאד, כדי שייכשל בבחינות.
המעט שהציל אותו: פרוץ מלחמת העצמאות בארץ־ישראל.
ההתנדבות ליחידת מח״ל היתד, עבורו מוצא של כבוד.
הוא שירת בחטיבת הנגב, עלר, להתיישבות בתל־רעים,
הפך לאחר־מכן קריין בקול ציון לגולה, וב־ 1950 חזר לאמריקה.
הפעם כבר קיננה בו החלטה נחושה לסיים את לימודיו•
כדי להתפרנס, עבד כנהג של חדר, היה מעביר את
הילדים היהודיים מביתם לחדר ובחזרה. שירותו הצבאי
בישראל, וכוונתו המוצהרת לשוב ולעלות לישראל, הפכו
אותו נכס יקר בעיני המנגנון הישראלי בשיקאגו• והקונסול
שכר אותו כקצין הסברה של הקונסוליה — ״תואר גדול
בשביל משכורת קטנה.״
בזמנו ד,חפשי היה נואם בפני ארגונים שונים. פעם הזמינו
אותו לנאום בפני ארגון לא־יהורי, אמריקאים למען
פעולה דמוקראמית, שבראשו עומדת אלינור, רוזבלט. בשעה
הקבועה התייצב במשרד הארגון. המזכירה, שהוטעתה על־ידי
מראהו הצעיר מאד, נתנה לו לחכות בחדר־ר,המתנה, בחשבה
אותו לנער־שליח. לבסוף הודיע על זהותו, והמזכירה
נאלצה לפצותו בהזמנה לארוחת־צהרים על חשבונה. מאז
היא מבשלת עבורו. לד, לא היה קשר עם ישראל׳ ,למרות
היותר, יהודיה. אולם משאמר לה יהודה כי כודנתו לעלות
לישראל ולהשתקע, הסכימה אידל להתלוזת אליו. הם התחתנו
לפני שלוש שנים, בדירתו של מיכאל קומיי בירושלים.

ן * וא חדל לרגע לתקתק על המכונה בשתי אצבעותיו,
| 1וקרא את אשר כתב עד כה. מגרונו יצאו קולות חנו־קים־למחצה.
לולא נוכחותם של עוד שלושה עובדים בחדר,
היה קורא בקול רם את אשר חיבר.
למעשה, תוכניתו של יהודה לב היא הצגה יותר מאשר
שידור מהדורת חדשות. הוא אינו מקריא את משפטיו
- 1 1 1 1 x 1 * 1איול סוקרת עם יהודה את תקליטיהם כאילו היה כרוז ממשלתי, המודיע על הטלת עוצר, או
| | ן י 141 בבית. אידל הינה כנרית ויהודה חובב המבשר החלטות הרות־גורל. הוא מספר למאזיניו את הדבמוסיקה
מושבע, ובדירתס התיקנו מערכת סטריאופונית שלמה. רים שמעניין אותם לשמוע, בקול של מספר ידידותי. שיטתו

כה מוצלחת, עד שהשם יהודה לב הינו שם־דבר בין דוברי,1
אנגלית לא רק בארץ אלא בקפריסין, בעמאן וברצועת עזה.
אל תחשבו שזה מפני שאני קריין נדו שלם. להיפך, אנץ
הקריין הנכשל בלשונו יותר מכל קריין אחר בקול ישראל.
אבל אני תמיד מצליח איכשהו להסתדר. כי השידורים שלי
נעשים באוירה ידידותית. פעם, למשל, לא הצלחתי בשום
אופן לבטא נכון מלה אחת. לבסוף אמרתי :״יש ׳לי את כל
האותיות בפה, אבל הן פשוט אינן יוצאות לפי הסדר,״
ופסחתי על המלה. לפעמים קורות טעויות. כמו באחד
השידורים השבועיים של מוסיקה יוגוסלבית. הסתבר שניגנו
את התקליטים הלא־נכונים — מוסיקה דדום־אמריקאית.
להפסיק את. השידור לא ״יכולתי, יכי לא היו לנו תקליטים
אחרים בחדר השידור. בסוף הודעתי :״כבר שמעתי הרבה
מוסיקה יוגוסלבית. אבל מוסיקה יוגוסלבית בקצב דרום־
אמריקאי כה מודגש לא שמעתי יעוד מי׳מיו״ המאזינים קיבלו
את ההסבר ברוח שניתן. יש בינינו יחסי ידידות.
הקשרים האלה מתבטאים בכל מיני צורות. כמו פעם,
בראיון עם, מנהל גן־החיות התנ״כי בירושלים, ד״ר אהרן
שולוב. הוא הודיע כי נולדו לו שמונה אריות, שלא היה
לו מה לעשות בהם .״האם אתה סוכן לתת אותם למאזין
שייפנה אליך?״ שאלתי, הוא ענה בחיוב ובזה חשבתי
שנסתיימה הפרשה: אבל -כעבור כמה ימים הגיע אלי מכתב
מחבר קיבוץ דברת, שהודיע כי אחרי התייעצות עם אשתו
החליט שהוא מוכן לקבל גור אחד. ד״ר שולוב הסכים
לבקשה, שאל רק אם יש בקיבוץ תנאים להחזקת האריה,
לכשיגדל. שהרי לאריות יש מינהג מגונה של אכילת ילדים
וכדומה. בקיצור, נערכה אסיפת חברים בקיבוץ, שהחליטה
כי אין מקום לאריה. אבל החבר היה עקשן: אס אינו יכול
לקבל אריה, ביקש לפחות חתול סיאמי מגן־החיות.

ן יהודה ל כ הדליק עוד סיגריה, העיף מבט בשעונו.
השעה היתד, כבר קרוב למועד השידור. הוא אסף את
נירותיו, קרא לויסקי אנד סודה והחל צועד דרך החצר,
לעבר תא השידור. הוא ניצל את הזמן לקריאת החומר. שהרי
כך הוא עובד: בריצה. כי מלבד עמדתו בקול.ישראל, עוסק
יהודה לב בארבע עבודות חלקיוך נוספות: הוא סופר
חברת השידור קולומביה, סופר של ארבעה עתונים באמריקה;
יועץ לחברת טל אריאלי בפירסום מסחרי, וקוב־פרנסיה
של לשכת התיירות. זמן לבילוי כמעט ולא נותר.
מדי פעם יוצאים יהודך, ואשתו — שהיא כנרית בתזמורת
קול ישראל — .לקונצרט, ופעם לכמה שבועות הולכים
לקולנוע. רק בילוי אחד מקודש: משתק הפוקר.
הוא החליף ברכה קצרה עם הטכנאי, ונכנס לתוך חדר-
השידור. מבעד לחלון הזכוכית הגדול נראה פושט את
מעי^ו, מסיר את עניבתו, מתיר את חגורתו ופורם את שניהכפתורים העליונים של מכנסיו. בעת הקריאה הוא חייב
להיות בנוחיות מקסימלית. ביחוד שבזמן האחרון קשה לו
לנשום, אחלי שהוא מטפס במדרגות. הוא עוד לא הלך
לרופא, והתופעה אינה מדאיגה אותו במיוחד. גם על קולו
אינו מנסה לשמור בצורה כלשהי. הוא מאמין בטבע.
מחוג השניות של השעון הגדול דהר. הטכנאי לחץ על כפתור.
פמ־פא־פא־פס! הנכם מאזינים לקול ישראל. השעה היא
עתה 4.30 והנה ׳סיכום ידיעות היום, מוגש על־ידי יהודה
לב. ובכן, הקיץ הגיע, אבל הגיעו אבל חמסין או לא חמסין,
עלינו לעלוד — כל עוד אפשר להחזיק את המיקרופון. הבה
נבדוק תחילה מה קורה׳בעולם, ביום קיצי זה.

בחיי יהודה לב הוא המיקרופון.
11X1 1^ 1 1 ^ 1 1יהודה, המצטיין בהגשת תוכניות
מושכות, מעיד על. עצמו כי השידור הוא גם תחביבו.