גליון 1186 מתאריך 15 ביוני 1960

מספד 1186

ע* י יי י(

המחיר 60אגורו

העו &סהוד

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום נתן
עורך משנה:
רוב איתן

פגישן*? המס•

עורך כיתוב:
מעסים גילו

כתב ראשי:
אלי תבור

צייר המערכת:
יהי

צלם המערכת:
דויר אומר

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, סלפון ,26785
ת. ד .136 .מען למברקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע״מ.
דפוס משה שהם בע״ס, ת-א, סל.31139 .
ההפצה: דוד סופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

חברי המערכת:
נורית בת־יער, שייע נלור, לילי גלילי,
דויד הורוביץ, רותי ורד, יוסח אבו־חמדי,
דו מרגלית, אביבה סטו, אבנר סרי, עמום
הינו, סילבי השת.

הנקרא

במדינה

העתון

ביותר

ארוך מקו המשווז...
4.000.000 פעמים ויותר יצאו מכוניות ״אגד״ לדרכן בשנת . 1959
אם נכפיל מספר זה בארכו של אוטובוס ״טייגר״
החדיש והמשוכלל, המצוי בשרות ״אגד״ ,נקבל
מספר העולה במידה ניכרת על אורך קו־המשווה.
שרותים בהיקף נרחב כזה מצליח ״אגד״ להגיש
לציבור הנוסעים רק בזכות מבנהו הקואופרטיבי.
פרסום נאדל

למדו שפות
קורסים אינטנסיביים בכל שעות היום

ע ב רי ת -אנגלית

צ רפ תית -גר מנ
הורסים מסחריים ועזרה לתלמידי בי״ס
ברליץ-

2זו 8 £ 8 1

תר-אביב נחרת בנימין 2טרפ 1ן <2347

מכונת־כביסה ומקרר

אמקור

בתשלומים נוחים ומסירה מידית
החל מ־ 400ל״י
רדיו ״גאולה״ ,רח׳ גאולה 51 סנת רח׳ אלנבי, ת״א

במשך כל השבוע חיכינו בסקרנות להופעת
הודעה מסויימת בעמודי הארץ. היא לא
הופיעה.
סקרנותנו התעוררה ברגע שבית־המשפט
העליון פסק את דינו במשפט עמוס בן־
גוריון. אחד הקטעים המעניינים ביותר של
פסק־דין זה נגע לסידרת מאמרים בחתימת
שבתי סבת, שהופיעה לפני ארבע וחצי
שנים בהארץ.
שלושת השופטים העליונים אמרו דברים
חמורים מאד על אותה סידרה. הם קבעו
לא רק שהיא היתד, בחזקת בזיון בית־המש־פט.
הם הרחיקו לכת וקבעו כי סידרה זו
לא היתד אלא אוסף הטענות של יחזקאל
סהר ועמוס בן־גוריון — טענות שבית־המשפט
הגדירן סופית כ״שקרים״.
לנו, אנשי העולם חזה, יש עניין מיוחד
בקטע זד, של פסק־הדין. כי מאמריו של טבת
לא היו הרצאה מופשטת על ענייני צמרת
המשטרה. הם היו סידרה חסרת־תקדים של
מאמרי־השמצה פרועים נגד העולם הזה.
״מוקצה מחמת מיאוס״ היד, אחד התוארים
היותר עדינים שהועיד לנו .״רצח בדיבה״,
״לינץ״ ,״מלאכת השקר״ ,״עט מורעל״ —
מחמאות אלד, ועשרות דומות עברו כחוט־השני
במאמרים אלה.
הארץ לא פירסם מאמרים אלה כמודעד,
בתשלום של צמרת המשטרה, תוך ציון
עובדה זו. הוא לא פירסם אותם כמאמרים
אישיים של סהר ועמוס, על סמך חופש הויכוח.
הוא לא פירסם אותם אפילו תוך
ציון שזו הבעת דעתו הפרטית של שבתי
טבת. הם פורסמו כמאמרים אובייקטיביים
של כתב הארץ, שחקר כביכול את הפרשה,
ומוסר לקורא הנבוך מסקנות בדוקות ובלתי־תלויות.
הם נשאו את מלוא הגושפנקה הרשמית
של העתון.
עתה, אחרי שהוכח סופית כי דברי העולם
הזה צדקו להלוטין, וכי דברי שבתי טבת
היו מסכת שקרים מאלף עד תו, מתעוררות
כמה שאלות נוקבות, הנוגעות לאתיקה של
המקצוע העתונאי:
9האם מותר היה להארץ לפרסם כ־חוות־דעתו
שלו דברים שהוכתבו לכתבו (כדברי
בית־המשפט העליון) על־ידי יחזקאל
סהר ועמוס בן־גוריון?
9האם מותר היה להארץ להוסיף חטא
על פשע ולהכתיר כ״שקרים״ ,״לינץ דיבה״
וכו׳ את האשמות העולם הזה — אותן
לא בדק כלל? וזה במרכז התקופה בה העולם
הזר, עמד במערכה זו כמעט לבדו נגד
המנגנון האדיר של השלטון?
יתר־על־כן, כאשר הגיב העולם הזה על
כתבות אלה במכתב ממצה וענייני למערכת
הארץ — סירב הארץ לפרסם אותו (הוא
התפרסם לאחר מכן מעל עמודי העולם הזה
.)960
למרות כל העובדות האלה השתדלנו להניח
כי הארץ פעל בתום לב, וכי הוטעה
על־ידי הכתב שלו, שעשה את מלאכת השלטון.
לכן חיכינו השבוע לתגובת ר,עתון. אחרי
שבית־המשפט העליון פסק כאשר פסק,
חשבנו כי מערכת הארץ תרצה בעצמה לפרסם
התנצלות רשמית ולבקש את סליחתנו.
לא העולם הזה היד, זקוק לכר. הוא יצא
מנצח במערכה קשה, כאשר מימצאי הסמכות
המשפטית העליונה במדינה מאשרים את
מהימנותו, את טוהר בודנותיו ואת האובייקטיביות
של עבודתו. אולם הארץ היר, זקוק
סכך, כדי להוכיח לקוראיו כי אכן שגה
בתום־לב.
דומני כי המילה האחרונה על הפרשה
כבר נאמרה במדור זה, במאמרו של אורי
אבנרי, שהתפרסם במרס ( 1956 העולם הזה
: )959
״אני סמוך ובטוח כי האמת תתברר ב־בית־המשפס.
אם טבת וידידיו רמי־המעלה
רוצים להקדים את השופט במאסרים׳ שהם
בבחינת בזיון בית־הדין, מתקבל הרושם
שהם אינם סומכים כל־כך על המשפט שהם
עצמם הגישוהו.
אני מודה שקראתי (את מאמריו של
טבת) בצער אמיתי לא הצטערתי על עצם
הענין. האמת תתגבר. מאמרים מסוג זה רק
יעזרו להפיצה ברבים. אולם הצטערתי על
טבת עצמו הוא אופייני לעזובח המוסדית
המתפשטת בקרב החוג הנוצץ התל־אביבי.״

הארץ
לא הסיק את המסקנות. ואם הוא
נוהג כך, מה הטעם להתרגש על האתיקה
המקצועית והאנושית של אנשים מסוג עורכי
מעריב?
בשבוע שעבר פירסם העולם הזה כתבה

על מותו של מארטין בורמן. ה־ד, זה סקו3
עולמי. אף רמז לפרשה זו לא פורסם אי־פעם
בשום עתון בעולם; שום אישיות ציבורית
לא הודיעה על כך אפילו בחוגים
פנימיים. ספק אם ישנם בעולם כולו עשרים
איש שידעו את העובדות.
איני מדגיש פרט זה לשם התיהרות, אלא
כדי להטיל אור על הידיעה הקטנה, שהופיעה,
שעות מעטות אהרי הופעת גליון העולם
הזה, בעמוד הראשון של מעריב:
״הידיעה על מות בורמאן לא אומתה— .
אין כל בטחון שמארטין בורמאן מת באחרונה
באחת מארצות אמריקה הלאטיניח.
אמנם רווחה שמועה, כי מארטין בורמאן, מי
שהיה סגנו של היטלר, הותת על־ידי רופא
אליו בא לשס טיפול, במקום גלותו ביבשת
אמריקה, אך שמועה זו לא אומתה.״
אין צורך להיות עתונאי מקצועי כדי לה בין
כי ידיעה זו כולד, שקר זיווני ומרושע.
מעריב לא שמע על שום שמועה כזאת —
הוא פשוט קרא את הסיפור כמד, שעות לפני
כן בהעולם הזה. הוא לא חקר אותה —
מפני שלא יכול היד, לחקור אותה. לא היה
לו כל מושג מנין באו העובדות. הוא אפילו
לא שאל את העולם הזה — אליו יש לו
שינאה, עוד מימי ד״ר קרליבך המנוח, שאפשר
להגדירה רק כפסיכו־פאטית.
מעריב לא רצה לנהוג כעתון הגון —
כפי שעשה באותו יום ידיעות אחרונות,
שהעתיק את דברי
העולם הזה תוך ציון
המקור. מעריב גם
לא יכול היה לשתוק,
כי הענין היה
חשוב מדי, והוא לא
רצה להראות כחסר־אינפורמאציה.
לכן
פיברק במשרדו ידיעה
חסרת־שחר זו.
רק לשם השוואה:
באותו יום הבריקה
אחת מסוכנויות הכו
ר מן
ידיעות המפורסמות
ביותר בעולם, ווי-
טרם, את גילויי העזלם הזח לכל קצוזת־תבל.
כך עשו גם כתבי־החוץ הרציניים השוהים
בארץ. כי מותו של בורמן — הנאצי
החשוב ביותר שנשאר חי אחרי המלחמה —
הוא ידיעה בעלת חשיבות עולמית.

הידיעה על מות בורמן פורסמה בהעולם
הזה תחת החותמת ״סקופ״.
חותמת זו — בצורת הכוכב השחור —
חדשה בהעולם הזה. לפני שלושה חודשיב
החלטנו לשים אותר, להבא על ידיעות שהן
(א) בלעדיות של העולם הזה( ,ב) בעלות
חשיבות מכרעת, החורגת מגדר הרגיל( ,ג)
בדוקות עד ללא שמץ של ספק. מכיוזן שכמעט
לעולם אין אפשרות לגלות ברבים את
מקורות האינפורמציה של ידיעות מסוג זה,
תשמש חותמת זו כדי להגיד לך: העולם
הזה מקבל על עצמו בהכרה מלאה את מלוא
האחריות לנכונות ידיעה זו.
מלבד הידיעה על בורמן, הוכתרו עד כה
שתי כתבות בחותמת זו: הכתבה על אסון
הכרמלית (העולם הזה ,)1174 שהוכחה בינתיים
כנכונה עד לפרטי פרטיה, והכתבה על
לכידת אייכמן. זו האחרונה היתד, עדינה
במיוחד — לא זו בלבד שאי־אפשר היד.
לגלות את מקורות האינפורמציה, אלא שמטעמי
בטחון היד, צורך להסוזתם — תוך
טישטוש החידוש המכריע של סיפור זה.
היד, ברור לנו כי קוראים שטחיים לא יבחינו
כלל בחידושים המכריעים.
חלק מן הדברים שנאמרו אז ברמזים (אני
מקווה שאתר, הבינות אותם) ,ניתנים עתה
לפירסום במפורש: שאייכמן נלכד בארגנטינה;
שלא עבר ניתוח פלאסטי אלא שינה
את הופעתו בעזרת פיאה נכרית; שדבר זה
נתגלה אחרי שצולם בחשאי ואחרי שתצלד
מים אלד, זוהו; שנחטף ברחוב! שהוחזק
במחבוא בבואנוס־איירם מה־ 11 עד ה־ 21במאי;
שהוא עתה קרח: שהובא במטוס אל-
על אשר הביא את אבן לארגנטינה; שהותם
תחילה.
כיום הפכו כמעט כל הפרטים האלה לנחלת
הכלל, אך העולם הזה הוא שהנחילם
לראשונה לקהל הישראלי, בצורה שהיתר,
מוסווית במקצת אך ברורה לקורא בעל כו־שר־אב
חנה, ששאל את עצמו מדוע ראה
העולם הזה לנכון להכתיר את הכתבה בחותמת
״סקופ״.

העולם הזה 86

מכתבים
אייכמן והמוות
תפקידו של כל משפט כפול( :א) להרתיע
את הפושע מלבצע שנית פשע( ,ב) להרתיע
אחרים על־ידי הענשתו.
בענייו
אייכמז: האמנם
יש לדוז אותו
למות? או, מוטב לשאול,
האומנם אנו
צריבים לרצות במותו?
כרי
להרתיע אותו
מלבצע פשע שנית
(וזה כולל במקרה זה
אפילו הסתה בלבד)
רי יהיה לכלוא אותו
במאסר־עולם. אם
בא עונש־המוות להרתיע
אחרים — האם
משפטי נירנברנ הראייכמן
תיעו
את היסודות
האנטי־שמיים בעולם?
הוצאתם להורג של אלילי הנאציזם לא עצ־רה
את נלי״הסתי האנטי־שטי. האם יעצור
אותם אייכמז במותו?
נותר נימוק אחד — נקם. נימוק זה יש
לננות. אם נתקבל עקרונית בארץ חוק נאור
ננד פסק-דיז מוות, יש לשמור על העקרוז
בכל מחיר.
...נ רא ה לי שהיה הולם יותר אם במקום
סערת ההתפרקות הסאדיסטית היה בא בוז,
בוז שקט וקר. באמת אינו ראוי ליותר מזה.
קורא, תל־אביב
מאמרו של עורר ״העולם הזה״ ,״אייבמז
האיש ותקופתו״ (העולם הזה )1184 נתזלי הלם כיצד לא נרפו אצבעותיו בעת שחיי
והדגיש כי מה שהוא מכנה ״מחלת-
הרוח הקולקטיבית ששמה נאציזם״ עלולה
לתפוס מקום אי־פעם בציבור הישראלי, אם
רק יווצרו תנאים דומים לאלה שהיו בנר־מניה?
האם כתב דברים איומים אלה מתור
הברה בריאה?
יצחק הללי, ירושלים
תטה אני על המצוקה המוסרית בה נחוז,
לדבריו, העורר (העולם הזה .)1184 לא
משום שאני מפקפק חלילה בהכרה המוסרית
שלו, אלא מפאת ההשגה על הסתירודכביכול
ביז ההרגשה המעיקה על נטילת־חיים של
אדם, ואפילו אדם כאייכטז, לביז העונש המכסימלי
המניע לאדם זה.
אדם המשוכנע באמת ובתמים שחיי ארם
קדושים הם, אפילו שהאדם עצמו רחוק מאד
מלהיות קרוש, ושחיי אדם הם בידי שמיים
ולעולם לא בידי אדם — לארם בזה מספיקה
העובדה שאייכמז אדם, כדי להתנגד להמתתו.
ספק רב אם אפשר לראות מתנגד עקרוני
לעונש מוות באדם המתנגד לכר כשרוצת
הרג אבא של מישהו אחר, אד המצדד ב־עונש־טוות
במקרה שהנרצח הוא אביו.
אם אצל פושע רניל יש ספק רב אם
עונש־הטוות מהווה נורם מרתיע, על אחת
כמה ובמה כשהמדובר בפושע ״אידיאולוגי״.
ואשר לתגמול — איזה תנטול הוא יכול
לשמש לטבח של מיליונים?
יעקוב אלדה תל־אביב

סקופ!
אחרי שהתחלתם להשתטים בטילה ״סקופ״
• מה זה, בעצם?
אליהו שיבר, עכו
סקויפ (מתחרז, פחות או יותר, עם ״כרוב*):
את־חפירה גדולה, פעולת התפירה באת כזאת.
בסלאנג העתונאי: ידיעה בלעדית ש־עתונאי
״חפר* אותה ממעמקים, מפרסם אותה
לראשונה.

כדר תחתית

הכתבה על מותו של בורמז (העולם הזה
)1185 מילאה אותי בסיפוק עמוק. אצבע
אלוהים היא כי צורר ארור זה הלד דווקא
לרופא יהודי — וכי מצא את מותו בצורה
נאותה זוז
אייזיק כהן, תל-אביב
בורמן כרה ויחפרהו.

מין ונועד
בראבו! ניליתם את אמריקה!
בנים ובנות, ם־ 14 ומעלה (עד מאה ועשרים!)
הולכים ״בזוגות״ (העולם הזה .)1183
מה עוד: קבע (נדנדנו!).
באיטר לגופו של עניז: נסיוני מוכיח שהנוער
הזה של ״הולכים
בקביעות״ הם
הצעירים הנחמדים,
האחראיים והמאמנים
ביותר בקרב עמם.
את הפסיכולונים
הדואגים לפרנסתם,
הריני טביז. הקליינטורה
שלהם עלולה
להצטמצם בה בטירה
שהמנהג ״המסוכז״
הזה יתפשט. נם סונים
אחרים של בעלי
קליינטורה עלולים
להינזק, כגוז
נביאי-המיליטאריום,
סרסורי־זונות, עובדים
סוציאליים, בלשים
וצוות מוסדות
סגורים לטיניהם.
כננד זח — את אלה אשר כ״תרופה למכה״
דורשים הפסקת החינוד המשותף, לא
אביז. ראשית, משום שזח לא יעוור. הקשר
בי! שתי התופעות אפסי. ושנית: אם מדינה
כה שמרנית כברית־המועצות, ודיקטטור כה
פוריטאני ורב-אוגים כסטאליז בשעתו נכשלו
לחלוטיז בנסיוז ההפרדה הטינית בבתי־הס־פר
— איד מתארים זאת לעצמם הדגנראטים
הפרויריסטיים מצפוז תל־אביב?
ובכלל: מה הטעם ליטול פצעירינו את ההעולם
הזה 1186

חזיות הטהורות, המעודדות והתרעננות ביותר
— אשר הז בבחינת צבירת נסיונות
הכרחיים בחיי האדם האנושי? איש נם לא
יצליח בזה!
ייטיבו לעשות טומחינו אם ינשו למלאכת
מיבצע הינוד אירוטי מודרני, מותאם לטעם
הזמן והמקום, במטרה להצביע על האספקטים
הפיזיאולונים, ההיגייניים, הנפשיים,
החברתיים, המשפטיים והרחיים בהתבגרות הפרט
בחברה הנוכחית — בלא צביעות, בלא
התחסדות, ונם לא במטרה להנעיל את הנעלה
בהוויה.
כמובז, יתכז ורצוי לשכנע את הצעירים
לבל יחפזו בחיי אישות מושלמים — טרם
מגובשת במידה הרצויה השלמתם הגופנית,
הנפשית והכלכלית בצורה שתבטיח קביעות
אמיתית על יסור תואם וטעם טוב.
בעצם, זו מטרתנו בכל: יציבות, תואם
וטעם.
יוסף לזינגר, קרית־סוצקין

הזה :)1183 הכל טוב ויפה, שייע באמת
שחקז טוב וכל הכבוד לו, אבל בשביל מה
כל ההשתחצות וההתפארות שלו?
אני במקרה אוהדת מכבי. אבל כרבים שהיו
על המגרש בעת נסיח הוצאתו על־ידי
טאנדי, אני מוכרחה לצייז שבאמת במחצית
הראשונה הוא שיחק מתחת לכל ביקורת.
כנראה שאחרי שהרניש שמתחילה לאבד לו
האדמה, הוא התחיל לשחק טוב. שחקז טוב
צריך נם לדעת להפסיד בכבוד.
בשם רבים־רבים, תלמידי אוניברסיטת
תל־אביב, משפטים שנה א׳ ,ועוד כמה מהחברה,
צפורה
בארי, תל-אביב
נו, לשייע הנדול כבר לא נאה לקבל טפיחה
על הכתה ממאנדי. כדאי לו לזכור היכז
היו הוא ובל הנבחרת לפני בואו של מאנדי!
שלמה אלעזרי, רחובות

מקצועי בארמז. כשפיטרו אותי מטקום־
העבודה, הלכתי להיות רוכל סירות. העיריה
מצאה אצלי מקור טוב לפרנסה. כל יום
הייתי מקבל שלושה־ארבעה דו״חות.
זה היה לפני פסח. לא היה לי זמז ללכת
למשפטים. פתאום קיבלתי הודעה שעלי לשלם
630 לירות. לא היה לי. הלכתי לבית־הסוהר
בתל־מונד. שם היחה ועדה עם הד״ר
חרמוז, שאסרו לי לשלם 100 לירות במזומז,
כדי שאצא לחג־הפסח, והיתר אשלם בתשלומים.
שילמתי ויצאתי.
עכשיו, כשאני מסכים לשלם 30 לירות
לחודש, העיריה לא מסכימה. העזרה הסוצי־

עם כל הכבוד לגדולתו של טאנדי, ברור
עכשיו, לאחר נסיח הוצאתו של שייע באמצע
המשחק נגד אננליה הצעירה, שיש אמת
בכל הלחישות העוברות מפה לאוזן על השפעת
העסקנים, הסובבים את המאמז הלאומי,
ננד שייע. החל בהצהרותיו הידועות של
מרכיב הנבחרת לשעבר, סוחר, ועד למישחק
נגד אנגליה הצעירה — שרשרת התנכלויות
לבחיר כדורנלנינו עד היום!
אפילו בחצי הראשוז של המישחק היה
שייע טוב יותר מנהרי, סטלמד ובודאי ם־
בנבנישתי, והראיה — שתי פריצות מסוכנות
שביצע שייע, שאחת מהז נרמה למכת־עונש
בלתי־ישירה מקו ה־ 16 נגד האנגלים.
בכל אופן מצא מאנדי לנכוז להוציא את
שייע, וזה מספיק כדי שהדבר יאמר דרשני.
י. סמסונוב, בנימינה

מאסר לפסח

ג׳יכלי ומשפחתו
אלית המליצה במכתב לעיריה. אבל זה לא
עזר .״או שתשלם, או שתלד לבית־סוהר״,
אמרו לי. אני מסכים לשלם. אבל למה רוצים
להכניס אותי דווקא לבית־סוהר? למה
סיפרו לי סיפורים על תשלומים כשיצאתי
מבית־הסוהר?
שבתאי ג׳יבלי, תל־אביב

עניו קודק־כזיבי

בגליוז ״העולם הזה 1184 התפרסם מכתב,
החתום בידי שלושה סטודנטים מירושלים,
ובו תיאור מסולף של הפגנת הסטודנטים
נגד הסנאטור פולברייט בעת ביקורו
באוניברסיטה.
מר טדי קולק לא נבח באותו מעמד, וממילא
לא יכול היה לצעוק את מה שהושם
בפיו. הסנאטור פולברייט לא ״קרא בחיוך״
את הכרזות. הוא היה רציני מאד, נעצר
לרנע, קרא בעיוז את מה שהיה כתוב בפלא-
קאטים — והמשיך בדרכו מבלי להניב.
נתן ברון, ירושלים
מכתבם של הסטודנטים הטפא״יים אהרון
וקרטז, זיו סוכר ויעקב פלונמז על ההפגנה
ננד הסנאטור פולברייט רצוף דברי שקר.
טדי קולק בכלל לא נכח במקום. היה שם
נרשוז אבנר ממשרד־החוץ, שאמר למפגינים;
״תפגינו, אבל בשקט וקצת יותר רחוק!״
אריה גל, ירושלים
...בעוברת לשכתו של מר טדי קולק, ברצוני
להפנות את תשומת־לבכם לעובדה שבשעה
שהסנאטור ביקר באוניברסיטה, ישב
מר קולק במשרדו, ולא נתלווה אליו בביקורו

ממילא ברור שהדברים המיוחסים לו על־ידי
כותבי המכתב הם עורבא פרח.
עובדת לשכתו, ירושלים

האמת הערומה

בקוראנו את הנליויז האחרוז, התמלאנו
רגשות בוו למראה הפורנוגרפיות הנועליות
שהצנתם לראווה בעתונכם (בקשר עם משפט
תטונות־העירום ,״העולם הזה 1184 כתבה
זו, שלא לדבר על כתבות אחרות שפיר־סמתם
בעבר, מוכיחה עד כמה שפלים אתם
וכמה נבובים וריקניים אתם ועתונכם ״המפואר״
יחדיו.
שתי בנות, הנמנות על חוג
מתעבי העולם הזה, פתח־תקוה
מדוע לא יחזרו (התובע) מר בר־אור וחבריו
למאה־שערים ויעזבו אותנו במנוחה?
...כל הכבוד לשופטים שנתנו גושפנקה
משפטית למה שכולנו מרנישים: שרק מוח
דתי מעוות וחולני יכול לראות דופי ביצירה
העילאית ביותר של הבורא: גופה של
אש ה.
אם תמונה כזאת יכולה להביא את אנשי
התביעה הכללית למחשבות של הטא — שילכו
הם לפסיכיאטר. מה אשמים אנחנו?
יוסף גור, נהריה

מאגדי־הוא

בתור קוראת נלהבת של ״העולם הזה״,
הרשו לי להעיר למורו של שייע (העולם

לא היה זה יצחק מגדלוביץ (צוונציג)
שהעלה את הפועל לוד למקום הראשון בטבלת
לינה ב׳ (העולם הזה .)1183 הוא קיבל
את אימוז הקבוצה בהיותה בלינה ב׳ ,ולאחר
שנכשלה במישחקי המיבחז לעליה לליגה
א׳ בשנת .1958 כל תקופת האימון שלו
הסתכמה בחוישיים לערד, בהם שיחקו 8־6
מישחקים בלבד.
הטאמז הנוכחי הוא אשר זליקוביץ, לשעבר
שחקן הפועל פתח־תקוה. הפועל חיפה
ונבחרת ישראל. מי שראה את הקבוצה בראשית
העונה ורואה אותה כיום, נוכח כי
רמתה עלתה מאז לפחות בחמש דרנות. ל־צוונציג
אי! כל חלק בכד.
יצחק כהן, פתח־תקות

ירושלים כגרמניה

המאמר שלכם על יהודה לב מ״קול ישראל״
(העולם הזה )1181 היה נהדר ובא
בזמן. ממש רציתי לדעת עליו קצת פרטים,
מאחר ששלחו לי מהבית תקליט בשם ״צלילי
ירושלים״ ,בעריכתו. בבת ירושלים התרגשתי
עד לדמעות. החברים שלנו (בעלי משרת
בחיל-האוויר האמריקאי) נהנו והתפעלו, הז
מהעריכה והז מהאורינינליות היוצאת מז
הכלל של התקליט הזה.
לקחנו את התקליט איתנו לבית־הכנסת הצבאי,
לתוכנית ״עונג־שבת״ ,וכולם כאחד,
כאלה שמכירים קצת את ההווי הירושלמי
וכאלה שזה חדש בשבילם, התפעלו נורא־נורא.
מחמאותי ליהודה לב.
חנה גיל, פרנקפורט, גרמניה

זוהר הנשואין

בכתבה שהופיעה עליה לפני שלושה חורשים
(העולם הזה ,)1172 אמרה זוהרה, נע־רת־הנ׳ודו,
כי למרות
העובדה שיש לה
חבר קבוע מאד, היא
אינה מעוניינת להינשא
משום ש״הנשו־איז
הם מוסד מכובד,
אולם לא כל
אחד רוצה לחיות
במוסד״.
והנה קראתי מודעת
על נשואי זוהרה.
נתברר לי שבכל
זאת החליטה
זוהרה להכניס את
עצמה למוסד.
נו, זוהרה?
רות לרר, תד־אביב

איחולים לגד

ר נש י הערכתי הכנים
על חייו של
נד סקורניק (העולם
הזה .)1182
היחס לאנשים שפשעו
חייב להשתנות.
הרבה נכשלים פעם
בחייהם, אך איז זאת זוהרה אוסרת שהם נחשבים
כבר לפושעים. אולם
כאשר אדם גונב לחם מפני שהוא רעב, ומתייחסים
אליו כאל ננב, הרי רבים הסיכויים
שייכשל נם בעתיד.
שרתתי יחד עם נד תקופה די ארוכה
במקום אחד, והכרתיו היטב. למרות זאת לא
ידעתי שאיז לו הורים, ודברים אחרים אשר
העיקו על לבו. הרשו לי לשלוח מעל גבי
״העולם הזה״ ברכה לנד. הצלח בעתידו
נתן היידן, צת״ל
לגד: דבריד נגעו מאד ללבי, וראיתי לנכון
לכתוב לך כמה מלים טובות, באמצעות
״העולם הזה״.
אני מאחלת לך שתחיה מעכשיו חיים מאושרים,
שקטים ושלווים בחיק משפחה אוהבת.
אל יאוש. יש הרבה בני־אדם האוהבים
אותר ומבינים אותך היטב, ומוכנים לתת
לד את אשר חסר לך עד בה.
איחולים מידידה צעירה,
אהובה, תל־אביב

גדץ\

מותוך ה\זגב\
נזס־׳ 2

ג׳יימס וארבורג:
איני עו״ן את ישראל, ומעולם לא
ע״נתיה.
מאידך גיסא, כחוקר בעיות בינלאומיות,
ראיתי בחשש קחי מדיניות
ישראליים וציוניים מסויימים, בדיוק
נשם שהתנגדתי בפומבי לצעדים
מסויימים של ממשלתנו — כגון בעיקר
נגד מדיניות חימושה של גרמניה
מחדש.
באשר למזרח התיכון, הרי נאמתי
בשנת 954ו נגד האיוולת שבחימוש
המדינות הערביות. השמעתי את דברי
נגד פשיטות הפדאיון המצריות
ונגד החרם הערבי על ישראל. בעת
ובעונה אחת, בשנת , 1955 הצטערתי
בפומבי על מדיניות פעולות התגמול
הישראליות נגד כפרים ערביים חפים
מפשע ונגד העקרון של ״שתי מנות
תחת האחת״; נקטתי עמדה זו הן
מסיבות מוסריות והן משום שמדיניות
זו נראתה לי נמוליכה בוודאות,
בסופו של דבר, למלחמה.
(מתוך המאמר :״המגבית —
מכשיר פוליטי״)

אריא? רגב:
לאחר 50 שנח של ״תכנון״ ציוני,
קייס בארץ מבנה סוציאלי וכלכלי
שאינו בעל כושר קיום כלכלי, והסובל
מ״אימוביליזם״ שהוא כאבן
ננף בדרך ההתקדמות הכלכלית. לאחר
שה״תכנון״ החדש יוסיף למבנה
הקיים מבנה שני, בלתי יעיל
וצפיד כמוהו — אין דבר: נשפץ
ונייעל.
בתכנון בלי מדכאות כפולות מביאים
בחשבון את נושר הייצור הפיסי
בעת ובעונה אחת עם היכולת
התמחירית. מובן: תמיד צריך לשפץ
ולייעל, כי גם המתחרים אינם קופאים
על שמריהם. אולם הבסיס חייב
להיות בריא. המפעלים חייבים להיות
בעלי כושר תחרות מלכתחילה, אחרת
אין מה לשפץ ולייעל. גישתה
של ה״תצפית״ מבטיחה, שמפעלים
בריאים לא יקומו.
(מתוך המאמר :״מחירו של
ייצוא בכל מחיר״)

דן יוגב:
החקלאות בארץ איננה מסוגלת לקיים
מספר מפרנסים שאחוזו מגיע
ל־ 7ז מכלל המפרנסים• הציפוף המוגזם
בהכרח שהוא יגרום דלדול
נוסף של החקלאים, ויביא בעקבותיו
תהליך סטיני של עזיבת משקים,
נטישת האדמה והפקרת אמצעי־ייצור.
לא אורות הכרך הקורצים הם המושכים
אליהם את המתישב, אלא
החשיכה בכפר היא הדוחפת ודוחקת
אותו, נוטעת בלבו יאוש ואכזבה.
(מתוך המאמר :״משבר החקלאות
הוא משבר המושב״)

פגימין עומרי:
עם הוא חומר גלם להתהוות אומה,
ותנועה לאומית היא אשר נוטלת את
החומר הגולמי, מפיחה בו את הרוח
הלאומית ועושה אותו לאומה. אולם
אין עם חומר הגלם היחידי הבא בחשבון.
אומוא מתהזזת וחדלות, גדלות
ונסוגות אחורה, מנצחות וני
גפות — בתוך הפסיפס האין סופי
בשללצורותיו וצבעיו של ההיסטוריה,
מהמערבולת של גזעים ודתות,
מעמדות וארגונים, דעות ומפלגות,
תנועות סוציאליות ולאומיות,
נוטלת תנועה לאומית חומרי גלם
בשביל יצירת אומה.
(מתוך המחקר :״עם, אומה
ותנועה לאומית״)

§11 ין ו1^^ 11111
כמדינה העם
אי־כיננה

תשבץ העולים הזה 1166
למרות שוזבטחנו לגוון את מדורנו
בגלופה חדשה, לא נוכל לפסוח על
תשבצו של אורי שיקה, וזאת בגלל
העובדה שאנו מקנאים בלילי גלילי,
אצלה מתפרסם אורי שיקה מדי פעם.
לאורי שיקה, בוגר בית־ספר מקצועי,
תחביבים רבים. הוא הומוריסט, פזמו־

נאי (פזמוניו מושרים בפי צמד העופרים)
ואף מחבר תשבצים. פרטים נוס פים:
בן , 18 מתכונן לבחינות בגרות,
חיפאי. למרות הבלבול, אולי תפתרו
בכל זאת את התשבץ, ולו רק למען
היחסים שבינינו לבין לילי גלילי?
מאוזן )1 :דרגח
צבאית גבוהת)4 .
צמד זמרים ישראלי.
)10 אחורי הנו;*.
)11 הרגיש )13 .בר
מינן )14 .יבול העץ
.15 .סופר מספרים
)17 .קיים)19 .
ריהם )20 .מקצועה
של ריקה וראי)22 .
מתקשה )25 .מלת
שאלה )26 .בו ה־אשה
קונה מצרכים
והגבר חושק בזח.
)27 יראו )30 .מאזורי
הארץ)32 .
משמש למאור)33 .
מיניסטר )34 .פרוסה
)36 .מבני נוח.
)37 היכז )39 .קיסרות
יוליום )41.סחב.
)42 צעד )44 .בית
מדרש למורים)46 .
התעיפו )48 .מידת
חשמל )50 .בת קול.
)51 רקוד שקט)53 .
רוק אנד )55
מקוה מים )57 .המזה במדבר )58 .חיל
אויר (ר״ת) )59 .פטדה נמצאת שם)60 .
הור.
מאונך )1 :קשה לפיצוח )2 .אבר מרכזי
בגוף )3 .ההיפר מיותר )5 .אומה )6 .בעל
ותק )7 .איצטבא )8 .לבנה )9 .טמיר)12 .
שולח שרשים לחניכיים )15 .לוח עץ)16 .
קהל רב )18 .כסא נמוד )21 .מפקד מחלקת

ו ריויז

יי רזז -ת

יו רוז הו

61111 1!3

220:

מספר ילדים מרחוב עקיבא שבחיפה, המציא
השבוע משחק מיוחד. הם שיחקו ב״משפט
אייכמך. הוחלט כי דובי פריים, הצעיר שבחבורה,
יהיה אייכמן. בית־המשפט מצא אותו
חייב, דן אותו לתלייה. בו במקום נכרך
חבל סביב צוזארו והוא נתלה על עץ —
כמעט עד צאת נשמתו. ברגע האחרון הציל
אותו אחיו הבכור ממוות בטוח.
היה זה רק סיפור קטן מתוך נחשול של
ידיעות, ניחושים והודעות שהציף את האזרח
הישראלי, ואשר במרכזו עמד העציר
אדולף אייכמן. אוסף מקרי של ידיעות:
#פחות משעתיים אחרי שהתפרסמה
דרישת ארגנטינה ״ שישראל תסגיר לידיה
את אייכמן, צילצל אלמוני לשגרירות ארגנטינה
בתל־אביב, הודיע כי הוטמנה פצצה
בשגרירות. המשטרה ערכה חיפוש שלא
גילה דבר, המשיכה לשמור על בניין השגרירות
ועל בית השגריר.
<• ידיעה שהודלפה מחקירת אייכמן אמרה
כי לס.ס. היו סוכנים בארץ־ישראל, ביניהם
אף יהודי החי כיום בירושלים. יהודי
זה קיבל כסף מהנאצים, הכין רשימה של
הנכבדים שהיו מועמדים לחיסול מידי, במקרה
של כיבוש הארץ בידי הגרמנים.
<• הארי פייס, אביו של אחד הסרג׳נפים
שנתלו בידי האצ׳־ל ב־ , 1946 פירסם מכתב
בדיילי מלגראף, בו טען כי אם מדינת ישראל
רואה את עצמה מוסמכת מבחינה חוקית
לשפוט נאצי על פשעים שביצע לפני
קום המדינה, הרי שעליה גם להעמיד את
מנחם בגין לדין על תליית הסרג׳נטים.
#שלושה מפיקים הוליבודיים הודיעו
שיתחילו בקרוב בהפקת סרטים, שעלילתם
תהיה הרדיפה אחרי אייכמן ולכידתו.
<• מחפשי־הצדקות חזרו מאה שנה אחורה,
לתקופת המלכה ויקטוריה, כדי למצוא
תקדים לחטיפת אדם מארץ זרה. המקרה:
חטיפתו של אחד ז׳אבז באלפור בידי שליחי
סקוטלאנד יארד, אחרי שברח לבואנום־איירס
עם שמונה מיליון לי״ש גנובים.
#לרו־רסון, המופיע בבואנום־איירס, גילה
כי אייכמן הוברח כאיש־צוזת של מטוס
אל־על. שמו האמיתי אף הופיע ברשימת
הצתת שהוגשה לשלטונות הארגנטיניים, כשהיא
מוכתמת בכתם מקרי־כביכול של דיו.
משטרת הגבולות לא השגיחה בכך.
#דליקה שפרצה במיני האומה בירושלים
עוררה את השמועה הכסילה כי מחתרת
נאצית ביקשה בצורה זו להרוס את
האולם, שבו ייערך כנראה משפט אייכמן.
#מעריב נכשל כשלון עתונאי חרוץ,
כאשר טען כי האישיות הישראלית הראשונה
שביקרה את אייכמן במעצרו היא שר־העבודה
גיורא יוספטל, שעה שכל בעל־ידי-
עד, בארץ ידע כי המבקר היה דתקא ראש
משלחת השילומים פנחס שינער* .מעריב
נאלץ לפרסם את הכחשתו של יוספטל.
ידיעות אלה ואחרות מילאו השבוע את
העתונים, דחקו לפינה את כל שאר החדשות:
ההצעה להטיל מלתה־חובה גדול חדש על
האזרחים, כדי לממן צרכים ברורים לגמרי
עוד לפני הגשת התקציב הרגיל! נסיעתו
של בן גוריון לצרפת. אדישותו של הציבור
לגבי ביקור זה היתד, מאלפת במיוחד.
היה זה כאילו הרגיש הציבור כי שותפות
ישראל־צרפת, שעמדה פעם במרכז החיים
הישראליים, הפכה כמעט שריד מן העבר.

חקלאות
האדמהלא טובר.

המלר בפרס )26 .אחד מאלופיו של ביאליק.
)28 צווארון )29 .מונח בארוז הקודש)31 .
נתב שנכתבים בו שטות אנשים או חפצים.
)32 יושב ראש (ר״ת) <35 .סימז )37 .מגרש
החניה של תיבת נח )38 .שבחו, פארו)49 .
מתחביביו של אשכול )41 .מקום גרור שצומחים
בו עצים )43 .עשרים ואחד )45 .חבר,
דע )46 .הבי זמר )47 .בטוח )49 .שורה.
)52 יש! )54 .לעצמי )56 .שפת הפרה)58 .

הפצע בגרונו של החייל הלך ותפח, הרופא
ציווה עליו לפתוח את צווארון חולצתו.
״אם לא תכפתר את הצווארון, אשליך אותך
לבית־הסוהרו״ איים עליו מפקדו .״אם
תכפתר את הצווארון, אשליך אותך לבית־הסוהר!״
ענה הרופא.
כך תיאר הומוריסטן רוסי את מצבו של
חייל, הנקלע בסבך של פקודות סותרות.
כך קרה גם למשה ליפשיץ, יליד פתח־תקווה,
שחכר אדמה בכפר יבנה כדי לנטוע
פרדס והסתבך בין הוראותיו של אגף ה־שכון
במשרד־הפנים הממשלתי, לבין חברת
בינורי־ירק, השייכת להתאחדות־האיכרים.
הסתבכותו של ליפשיץ בין ההוראות
של שני המוסדות, החלה כבר לפני שבע
שנים, כשד,פקיד בביכורי־ירק 300 לירות,
תמורתן חכר 25 דונם אדמה למשך 49
שנים. בחגיגיות מרובד, חתם החוכר על
חוזה עם מנהל החברה אפרים אולטשינסקי,
• כפי שנמסר בתצפית בד,עולם הזה (.)1185

וליתר בטחון — בנוכחות קרובו, עסקן
ד,צ״כ, נתן ממלון. כשביקש העתק מן החוזה,
הסבירו לו אולטשינסקי ומטלון, כי
אין צורך בהעתק: הם ערבים לכשרותו.
היתר. זו הבטחה סתמית. מיד אחרי שסיים
לעבד את שטחי האדמה והכין אותם
לזריעה התערב יעקב דבי, פקיד אגף-
ר,שכון, במעשי ליפשיץ, הזהיר אותו כי
האדמה שייכת לממשלה. החקלאי בן ר,־54
מיהר אל אולטשינסקי, דרש ממנו להתערב.
אולטשינסקי לעג לחששותיו. כעבור זמן
קצר התברר כי הלעג עצמו היה מגוחך:
ליפשיץ הזעיק לעזרתו את שר־הפיתות מרדכי
בנטוב והתאחדות־האיכרים נאלצה להודות
כי החכירה לליסשיץ אדמה השייכת
לממשלה. כתמורה הציע לו אולטשינסקי
אדמה בקרבת מקום.
הסיבוכ השני. גם לאחר שקיבל את
החלקה השנייה לא הסתיימו צרותיו של
ליפשיץ. זמן קצר אחרי שהחל בעיבורה
ונטע בה את שתילי פרדסו, חזרה הפרשה
במהדורה שניה.
״פניתי אל ח״כ יוסף ספיר, אל יושב־ראש
מועצת ההדרים צבי איזקסון ואל בן-
דודי נתן מסלו!,״ סיפר השבוע ליפשיץ,
איש משכיל, שסיים בית־ספר חקלאי בצרפת
.״הסברתי להם שהשתילים שלי עומדים
ללא מים, שהשקעתי באדמה את כל כספי.
יש לי 10 אלפי לירות חובות, ומשכנתי
את הבית שלי בפתח־תקיזה. רציתי שהם
יתערבו לטובתי, אבל הם לא רצו לעשות
כלום. ספיר סתם הציע להגיש משפט.״
הצעת ספיר היתד, תחבולה פשוטה: כי
קרובו של ליפשיץ וידידו של ספיר, עורך
הדין נתן מטלון, שהיה נוכח בשעת חתימת
החוזה בין ליפשיץ ואולסשינסקי, לא רצה
להעיד לטובת החוכר במשפט שהתכונן להגיש
נגד התאחדות־ד,איכרים. תחת זאת הסתפק
בהסבר כי חברת ביכורי-ירק, שהחבירה
לליפשיץ הממושקף את האדמה השייכת
לממשלה, עשה מה שעשתה בתום־לב.
לליפשיץ לא נותרה השבוע ברירה. אחרי
שהטריד במכתביו את שר־ד,חקלאות הקודם,
קדיש לוז, נותר ללא תשובה, שלח השבוע
מכתב אל דויד בן־גוריון וביקש את התערבותו
האישית — נגד התאחדות האיכרים
וגיכורי־ירק, הצדדים שחייבים היו, לכאורה,
להגן עליו .״אם גם זר, לא יועיל, אפתח
בשביתת־רעב או שאכריז על עצמי כעל
פושט־רגל. כי אין לי כסף להחזיר את
חובותי,״ קבע החקלאי הסית־,אדמה.

3צ ר •דוק
״אנחנו לא נהיה השוטרים שלכם. אנחנו מדריכים.
את העבודה הבזויה הזאת עשו בעצמכם,״
הודיעו אנשי הסוכנות למועצה לשיווק
ירקות. המלאכה הבזויה שביקשו אנשי
המועצה ממדריכי הסוכנות לעשות: לעבור
בעשרות מושבים בלכיש ובנגב, לבדוק כמה
דונמים של בצל מסוג דיבר סייד המשובח
גידל כל מושב. במקרה של חריגה מהתכנית
המקורית של תכנון המועצה היה עליהם
להורות לאותם מושבים לעקור את הזרוע
בדונמים המיותרים.
מלבד הטענה שאינם רוצים להיות שוטרים,
היתה לאנשי הסוכנות סיבה נוספת להתנגדותם
לפעולה. הם ידעו שלא יצליחו לשכנע
בשום פנים את המתישבים, שמה שהם מגדלים
היום ייחשב תוך זמן קצר לעודפים שיש
להיפטר מהם בכל מחיר.
המתישבים זכרו עדיין היטב את פרשת
עודפי הגזר. המושב מנוחה שימש להם
דוגמה מצויינת. בחודש ינואר הודיעה המועצה
למנוחה כי עליהם לגדל 30 דונם
גזר. אנשי המושב החליטו על דעת עצמם
להגדיל במקצת את המכסה, גידלו לא פחות
מ־ 250 דונם גזר. המועצה נזפה בהם, איימה
עליהם שלא יקבלו את מחירי המינימום
לעורפים, אך המתישבים המשיכו בשלהם.
הסוף היה בלתי צפוי. הסכם ליצוא גזר
עם גרמניה העלה את ערך גזרי־ד,מריבה.
״אבל לא בכל יום קופץ ובא מין הסכם
בלתי צפוי כמו גרמניה,״ מענו אנשי המועצה
לשיווק ירקות .״זה היה רק מזל שהצלחנו
לקבל דולארים תמורת עודפי הגזר.״
המועצה הציעה לחקלאים 100 לירות לכל
דונם שיעקרו. רובם סירבו. הם מקווים כי
כשיגיע זמן שיווקו של הריבר סייד, יקבלו
תמורתו 600 לירות לדונם המניב בממוצע
ארבעה טונות.
השבוע הושגה בכל זאת פשרה בין הסוכנות
והמועצה. מדריכי הסוכנות הסכימו
לאתר את שטחי־ד,עודפים, לנסות לשכנע את
החקלאים למכור אותם מיד כבצל ירוק.
״אבל בלי לחץ,״ הם קבעו ,״לחץ לא נפעיל
על המתישבים. אנחנו לא שוטרים.״
העולם הזה 1186

מין קאריקטורה של הנחלה קולקטיבית?

1פני
שבועיים היתד. אהדת העולש €התרבותי כולו נתונה למדינת ישראל
הקטנה, שלכדה במיבצע מפואר את משמיד
המיליונים.

השכוע עקב העולם אחר הכרזות
ישראל בחשד, בחוסר-אמון, ואה
בשאט־נפש.
לפני שבוע דיבר כל העולם על פשעי
אדולף אייכמן ומרעיו.

השבוע דיבר העולם על מעשיה
הבלתי־חוקיים של ישראל.
לפני שבוע גינה העולם את ה־ם.ם.

השבוע גיגה העולם את הש.ב.
תוך שבוע אחד אבדה המטרה העיקרית
של לכידת אייכמן — להכריח את העולם
להתעניין בזח־עות הנאצים, כלקח לעתיד. התעניינות
העולם ירדה לשטח אחר — הפולמוס
בין ממשלות ירושלים ובואנוס־איירם,
בו היתד, ידה של ישראל על התחתונה.

אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בישראל.״
לפי הדעה האחידה של העתונות העולמית,
הובא אדולף אייכמן לישראל כאיש־צוות במטוס
אל על, אשר הביא קודם לכן את
השר אבא אבן לארגנטינה. מטוס זה חזר
לישראל. ביום ר,־ 23 במאי, בשעות הקטנות
של הבוקר.

בין חזרת המטוס לביו הודעתו
של ראש־־הממשלה עברו פחות מ•
14 שעות.
מישהו היה נחפז מאוד־מאוד.
גם גאון־הגאונים לא היה יכול, תוך 14
שעות קצרות, להתגבר, בין השאר, על הבעיות
הבאות:
• לחקור את המצב הבינלאומי שיוזצר
עם פירסום מעשה כזה.

היה לנסח הודעה רשמית שתעמוד בכל ה־מיבחנים.
בלעדיו גם אי־אפשר היה לקבוע
אם בכלל מותר לפרטם הודעה.

ב 14-שעות אי אפשר אן? להתחיל
בתהליד ממושד זה. כ14-
שעות אפשר רק לשמוח, לשתות
״לחיים ולצפצר על העולם.

** מו מיבצע־סיני, מבליטה פרשת^
אייכמן במה כוחו ובמה חולשתו של
מישטר אוטוקראטי מן הסוג הקיים כיום, למעשה,
בישראל — מישטר של שלטון־יחיד,
בו מחליט אדם אחד לבדו את כל ההחלטות.
במישטר כזה יכולות להתקבל החלטות
מהירות, הניתנות לביצוע בסודיות. פעולות

מאותו רגע ממש הסתבכה ה מדינה
בבל השטחים. שגיאה ג דרה
שגיאה. הכרזות סותרות יצרו
יחס כללי של אי-אמון לדבר המדינה.
טענות כוזבות, שהומצאו
בחיפזון בלחץ הרגע, יצרו את הבורח
להשמיע טענות מגוחכות
ובלתי־מבובדות עוד יותר.

בשני המהרים השחיתה ההנהגה
הפוליטית את פירות ההצלחה,
הפכה את הנצחון המעשי לתבוסה
מדינית.

אחרי מיבצע־סיני גרמה פשיטת־הרגל
של ההנהגה הפוליטית לאבדן
מוחלט של בל פירות הנצחון.
בפרשת־אייבמן אין איש יבול
עדיין להינכא מה תהיינה תוצאות
הכישלון המדיני. לפי שעה ברור
רר, בי הן תהיינה חמורות ובלתי־י
נעימות.

*חטא המכריע בפרשת־אייכמן נעשה
ן | ביו ם השני, ד,־ 23 במאי, בשעה ארבע
אחרי־הצהרים.
באותה שעה ניגש דויד בן־גוריון אל דוכן
הנואמים של הכנסת, והכריז באופן דראמתי:
״עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה
על־ידי שרותי־ד,בטחון הישראליים אחד
מגדולי פושעי־הנאצים, אדולף אייכ מן...

ך* אש הממשלה היה להוט אחר ה!
מעמד הדראמתי, אחר ההזדמנות לפוצץ
סנסצי׳ר, בינלאומית שתהפכו לגיבור־היום
בעולם.

במישטר דמוקראטי אמיתי, שם קיימות
מפלגות אמיתיות ופועלת ממשלה אמיתית,
היה ראש־הממשלה מתגבר על תאוזתו במהלך
הדיונים הבלתי־נמנעים. בישראל אין מעצור
כזה בפני ראש־הממשלה. הוא ניכנע
לחולשתו והכריז את הכרזתו הדרמאתית,
שהיתר, בלתי־מחושבת לחלוטין.

** בחינה מסויימת יש דמיון בין פר־

*] /שת אייכמן לבין מיבצע־סיני.
בשני המקרים הטילה ממשלת ישראל משימה
קשה ומסוכנת על שליחיה — חיילי
צה״ל מכאן, אנשי שרותי־הבטתון מכאן.
בשני המקרים מילאו השליחים את תפקידם
בהצטיינות — תוך דבקות־במשימה,
כושר־אילתור ונכונות־להסתכן.

אפשר להוסיף על כך עוד כמה קח־י־דמיון:
בשני המקרים היתד, אהדת העולם נתונה
ברגע הראשון לישראל, ובשני המקרים היא
פנתה לה עורף בצורה קיצונית ונחפזת.
בפתיחת מיבצע־סיני ראה העולם את ישראל
כמדינה קטנה ומותקפת, העומדת על נפשה
— וכעבור שבוע גינה אותה כמדינה תוקפנית,
כלי־שרת בידי אימפריאליזם עכור.
בראשית פרשת־אייכמן ראה העולם את ישראל
כנוקמת דם ההמונים הטבוחים — וכעבור
שבועיים גינה אותה כעבריין ממלכתי
צעיר, גברבר קולקטיבי המפר באופן ציני
את החוק הבינלאומי.
בשני המקרים פירסם דויד בן־גוריון בזו
אחר זו שתי הודעות הסותרות באופן קיצוני
אחת את רעותה. ב־ 1956 פיאר את
״מלכות ישראל השלישית״ ,מדן ועד יוט־בת
— והודיע כעבור 24 שעות כי מעולם
לא התכוונה ישראל לספח אף שעל אדמה.
ב־ 1960 פיאר את מיבצע שרותי־הבטתון הישראליים
— והודיע כעבור שבועיים כי
המלאכה בוצעה בידי ״מתנדבים״ אלמוניים.

איש לא שאל. איש לא דיבר.
איש לא עצר. במו תלמידים קטנים
בביתה. הודו למורה על שנאות
בכלל להודיע להם במה
דקות מראש על המעשה ההיסטורי
-דבר שגם הוא אינו אלא
בחזקת מעשה-חסד.

היתה זאת תאווה טבעית מאד
ואנושית מאד. אולם ראש־ממשלה
חייב לעמוד מעל לחולשות אנד
שיות.

היה דרוש גאון כדי לחולל תוף
זמן בה הצר מהפכה בה קיצונית
בדעת־־הההל העולמית. דויד כד
גוריון הוא גאון בזה.

בישיבה נכחה שרת־החוץ. האם היא הזהירה
את ראש־ממשלתה בפני התוצאות הצפויות,
מצד ארגנטינה? האם הוכיחה לו שהוא
עומד להסתבך עד אין מוצא? האם
הפצירה בו להתאפק ולוותר לפי שעה על
המעמד הדראמתי הבלתי־מחושב?
בישיבה נכח שר־התחבורה. האם העלה
את בעיית ההשפעה האפשרית של הפרשה
על המעמד הבינלאומי של חברת אל על?
וכל שאר השרים — האם השמיעו איזה
פיקפוק שהוא? האם העלו את שאלת אופי
המישפט? האם הזכירו את בעיית החוק הבינלאומי?
האם התעניינו באפשרות לדחות
את ההודעה כדי לייצר בינתיים עקבות כוזבים
לנוכחות אייכמן בארצות אחרות?

<• לקבל דו״ח על התגובות האפשריות
של ממשלת ארגנטינה ודעת־הקהל שלה.
• לעמוד על ההסתעפויות החוקיות השונות.

לקבוע גירסה סבירה של פרשת הלכידה.

לטשטש את העקבות האפשריים.
• לביים עקבות אלטרנטיביים לצורך
אליבי, הטעיה והסחה.
• להחליט על מהות המישפט שייערך
לאיש ולהשוזת את היתרונות והמגרעות של
מישפט ישראלי לעומת מישפט בינלאומי.
• להתודת קו ברור ועקבי להסברה
ברחבי העולם.
כל אחד מן התפקידים האלה מצריך ימים
רבים, אולי שבועות רבים. אחדים מהם
מחייבים קבלת חוות־דעת מפורטות של שגרירי
ישראל בעולם. אחדים מחייבים ביצוע
פעולות בכמה ארצות. כולם מחייבים ד,ת־יעצויות
ממושכות עם מומחים מסוגים שונים
— אנשי־בטחון, דיפלומאטים, אנשי-
ד,סברה.
זהו תהליך ממושך — ובלעדיו אי־אפשר

שרותי־ד,בטחון, בפקודת דויד בן־גוריון, מדגימות
זאת. כאשר איש אחד מקבל על עצמו
את כל האחריות, קל לפעול.

אולם כמישטר בזה תלוי הכל
במצב-רוחו של אדם אימפולסיבי
אחד, אדם שאיש אינו מעז לעצור
כעדו, שאינו מקבל עצה מפי איש,
המוקה אומרי־הן ומשרתים חסרי
שיקול־דעת.
תפקידו של מי היה לעצור בעד דויד יבך
גוריון באותו יום שני גורלי? תפקידו של
מי היה להגיד לו :״אדוני ראש־הממשלה,
למה לך למסור הודעה היום? שמא תדחה
אותה לחודשיים־שלושה? שמא תשקול מחדש
אם כדאי בכלל להודות שאייכמן נמצא
בישראל?״
כמד, דקות לפני שעה ארבע אחרי־הצהרים
כונסה ישיבה,־שלא־מן־ד־,מניין של ממשלת
ישראל. בישיבה זו הודיע בן־גוריון כי הוא
עומד תוך דקות מעטות למסור הודעה בכנסת.
הוא קרא באוזני השרים את תוכן
ההודעה.

לאזרח הפשוט נותר רק לשאול :
איזו מיו ממשלה היא זאת? איזו

הסיפור על ה״מתנדבים״ ,בבואו אחרי הודעת
ראש־ד,ממשלה בכנסת, מהווה עלבון
לשכל הישר של העולם. ייתכן שראש־המנד
שלה, שלמד לבוז לעסקני־המפלגות המקיפים
אותו בממשלה ובכנסת, התחיל לבוז גם
לממשלות ולפרלמנטים אחרים. אחרת קשה
להסביר כיצד העז לשגר סיפור כזה לממשלת
ארגנטינה.
הסיפור על מיכתבו של אייכמן היה יותר
מעלבון — הוא היה מביש. היד, זה מביש
להסתמך על מיכתב שנכתב, כביכול, מרצון
חופשי על־ידי אסיר חסר־ישע, אשר לשום
עתונאי לא ניתן אף להסתכל בו מרחוק.
היה זה מביש לנקוט בטכסים כה שקוף
ומבעית של התחמקות בפרשה הנוגעת לשואה
הנוראה ביותר בהיסטוריה.

ך זו התוצאה האמיתית של מאורעות
1השבוע. אין היא פוליטית. היא מוסרית.
משבר דיפלומאטי בין ישראל וארגנטינה
אינו יכול, אחרי ככלות הכל, להביא למדינה
נזק מעשי רב. אפילו גינוי באו״ם אינו
אסון. ישראל כבר התעלמה מהחלטות האו״ם
בעניינים חשובים יותר.

אולם בלכדה את אייכמן רצתה
מדינת ישראל לבצע מעשה בעל
משמעות מוסרית עמוקה. בהניפה
את דגל המוסר, רצתה לעורר מחדש
את מצפון העולם. כאשר
מכתימה הממשלה את טוהר הדגל
הזה כטבסיסים מבישים, פרי עק שנותו
של איש אימפולסיבי אחד,
היא פוגעת כאחריות ההיסטורית
שקיבלה על עצמה כלפי זכר המיליונים.

א -כ מן: אי שות קו פ תו

מאגו שלישי בסידוה: האנשים שחינכו והנהיגו את א״במן בדונו אד אושוויץ

מהד הלא־יוצלחים

במקצועות בהם בחרו. כולם קינאו בחברה המסודרת בה לא הצליחו להיקלט, ולה רחשו
על כן בוז עמוק ואכול־מרירות. ולכולם לא היה, בהחלט, מה להפסיד.
סטודנט, סוחר, שוב סטודנט, שוב סוחר, מזכיר סרטי (לאמיתו של דבר — מובטל),
מגדל עופות ושפנים — זוהי ההיסטוריה האישית של מפקדו של אייכמן, היינריך הימלר.
הימלר היה אפס מאופס מכל הבחינות — בעל הופעה חסרת־רושם, פנים חסרות־הבעה,
אדם נטול כשרונות מיוחדים. לאחר מכן, בשורות המנגנון הנאצי, נתגלה כמארגן טוב
אך חסר־דמיון. השכלתו היתד. אפסית, רעיונותיו מטורפים.
יוסף גבלס, האיש שנתגלה לאחר מכן כתועמלן שטני וגאוני כאחד, נכשל בתור עתונאי,
רצה להיות מחזאי, חלם על קאריירה של סופר מבריק, ניסה את מזלו בסרטים. הוא
נכשל בכל. העובדה שרגלו היתה מנח־נת מלידה ושצלע כל חייו, רק הוסיפה מרירות
וציניות לתסביך־הנחיתות שלו.
לא הרבה יותר נורמאלי היה ד,דמן גרינג, במשך זמן רב האדם מם׳ 2של המשטר.
הוא התחנך בבית־ספר לקצינים של הקיסר, הצטיין כטייס קרבי במלחמת העולם הראשונה,
נחשב לגיבור לאומי, השתייך בלי ספק לחברה חטובה. אולם אחרי המלחמה ירד מגדולתו.
ילד־התפנוקים של המלחמה הפך למובטל כרוני, שקוע תמיד בחובות, נרדף תמיד על־ידי,
פקידי הו׳,וצאו־,־לפועל. כנורקומאן מושבע (מורפיניסט) עבר כמה פעמים טיפול בבתי־חולים
לחולי־רוח. האיש הברוטאלי והילדותי, שהתרועע בימי המלחמה עם גדולי הקיסרות,
הסתובב כחיה בודדה — עד שנתקל בהיטלר.
ארנסט ריהם, מפקד פלוגות־הסער החומות, היה סרן קרבי מצטיין במלחמת־העולם
הראשונה, נפצע כמה פעמים, מצא את עצמו לפתע חסר עתיד בימי שלום. הוא חלם על
גן־העדן האבוד של המלחמה, היה מנותק מכל מקצוע אזרחי, מכל חברה סדירה, מכל חיי
משפחה.
ריהם היה ראש כנופיית הומו־סכסואלים שהתבצרה בצמרת המפלגה, וביחוד במנהיגות
פלוגות־הסער (עד שהושמדה על־ידי היטלר והימלר, מסיבות בלתי־מיניות, בטבח של
יוני .)1934 הומו־סכסואלים אלה, שהיו מנודים על־ידי החברה הסדירה, התקשו שבעתיים
להצליח בחיים נורמאליים.
היה זה צבא גדול של לא־יוצלחים, שהציף את בתי־המרזח של גרמניה למחרת סיום
המלחמה. בני־אצילים שירדו מנכסיהם, בני בורגנים מושתתים שהוקאו על־ידי החברה
המסודרת, קציני־מילואים שלא יכלו לחזור למקצועותיהם הנחותים שמלפני המלחמה, אנשי־בור,ימה
שלא הצליחו להגיע למעמד אמנים וסופרים, אינטלקטואלים חסרי־יכולת שרעיונו־תיהם
עוררו גיחוך.
כולם היו מרי־נפש. לכולם היה נדמה כי כוחות שטניים השתלטו על החברה ומנעו
בעדה להכיר בערכם. כולם ביקשו רעיון שיוכלו להיתלות בו, צבא שבו יוכלו להיקלט,
להיטמע, לאבד את תחושת אפסותם.
לבדו, היה כל אחד מהם אפס. אולם ביחד הם הצליחו ליד,פך לכוח אדיר — אכזר מאין
כמוהו, מוחץ מאין כמוהו, מכיון שהיה משוחרר מכל המעצורים המוסריים והאנושיים.
כדי להתלכד למחנה כזה, היו דרושים רק שני נתונים — רעיון ומנהיג.
כאשר נמצא המנהיג, היה זר, הלא־יוצלח העליון, האיש שנכשל יותר מכולם, הפרצוף
המחוק ביותר, אדם ״באנאלי ונורא״ כאחד, כדברי הביוגראף שלו. הוא היה מלך הלא־יוצלחים
והוא הוביל אותם עד למיפתן שלטון־העולם.

היטלו

שתי תמונות, שלא פורסמו בחייו, נמצאו אחרי המלחמה בארכיון צלמו
הפרטי. הן צולמו בראשית דרכו הפוליטית של הינולר, נפסלו על־ידו
מפני שהגיע למסקנה כי התלבושות בהן הוא לבוש אינן מתאימות, הופכות אותו למגוחן.
ולדות חייו נרשמו בכתב־יד רגיל, חסר־אופי. .נולדתי ב־ 19 במרס,1906 כתב
ן ^ א דו ל ף אייכמן. ,בעיר סולינגן שבמחוז הריין. בעיר לינץ (אוסטריה) ,שם שימש אבי
כאחד המנהלים של חברת החשמליות, ביקרתי בבית־הספר היסודי וסיימתי ארבע כיתות
של ב׳־ת־הספר הריאלי. כן למדתי שנתיים במכון הגבוה לטכניקה חשמלית והנדסת מכונות.
.בשנים 1925 עד 1927 עבדתי בתור מוכר בחברה של מכונות חשמליות. עזבתי משרה
זו מרצוני הטוב, מכיוון שחברת ואקום בווינה מסרה לי את הסוכנות שלה למחוז אוסטריה*
עילית. עבדתי אצל פירמה זו עד יוני ,1933 באוסטריה־עילית, בזאלצבורג ובסירול הצפונית.
לאחר מכן פוטרתי מעבודתי בגלל השתייכותי למפלגה הנאצית. הקונסול הגרמני בלינץ
אישר לי עובדה זו במכתב שצורף לתיק האישי שלי במיפקדת ה.0ס.
.אחרי שהשתייכתי במשך חמש שנים לאירנון לוחמי־החזית האוססרו־גרמניים (שנקרא אז
ארגון־המאבק האנטיימארכסיסמי) הצטרפתי למפלגה הנאצית האוסטרית ב־ 1באפריל, 1932 ,
וקיבלתי את מם׳ החבר .889,895 באותו תאריך הצטרפתי ל־ס.ס ,.שם קיבלתי את מסד,חבר
.45,326 הושבעתי בעת סיורו של היינריך הימלר אצל ה־ס.ס. האוסטרי בשנת 1932׳׳
בתיק בו נמצאו תולדות־חיים אלה היה גם דו״ח אישי כתוב בידי מפקדו, ב־ ,1937 בו
הוגדר אופיו של אייכמן .״הגזע: נורדי־דינארי. יציבות אישית: בעלת בטחון עצמי.
תכונות אופי: פעיל מאוד, חברי, שאפתני. כושר תפישה: טוב מאוד. ידע והשכלה:
טובים מאוד, במיוחד בשטח המקצוע שלו. כשרונות מיוחדים: לנהל מו״מ, לנאום, לארגן.
הגדרה כללית: אדם נמרץ ואימפולסיבי, בעל כשרון רב לניהול עצמאי של שטחו המקצועי.
לדעת הכל, מומחה בשטחו.׳׳
אם יסולק הסלאנג הנאצי מן המסמכים האלה, הרי מתקבלת תמונה ברורה למדי של
הטיפוס: אדם שלא הצליח להסתדר בחיים האזרחיים. צעיר מבית בורגני, שלא סיים את
חוק לימודיו באוניברסיטה ולא הגיע לדרגה אקדמית, שהיא תנאי־בל־יעבור לקאריירה
אמיתית בגרמניה ואוסטריה. במשך שמונה שנים נמק במקצועות שנראו לו בלי ספק
כמשפילים — זבן וסוכן־נוסע. גם ממשרה זו פוטר, קרוב לוודאי בשל חוסר־כשרון, שהוסודז,
על־ידו בנקמנות פוליטית.
ובאותו זמן: אופי שאפתני, בטחון עצמי מופרז, הרצון להתבלט.
אלה שני היסודות שהיו דרושים כדי להרכיב את אופיו של הנאצי האמיתי: אי־היכולת
להסתדר ובטחון עצמי מופרז. בגרמניה של שנות ה־ 20 ובאוסטריה של שנות ד,־ ,30 היה
לאדם כזה רק פתרון אחד לבעייתו: ליהפך לנאצי מקצועי.

בן ש 7אב עריץ

דולף היטלר נראה כאילו נלקח ישר מספר מנתח־דוגמאות של פסיכו־אנאליטיקן.
אביו, אחד אלואס שיקלגרובר (ששינה את שמו, מאוחר בחייו, ל״היטלר״ כדי
לזכות בירושה של קרוב־משפחה בעל אותו שם) היה ילד בלתי־חוקי. הוא נשא בזו אחר זו
שלוש נשים. אשתו הראשונה היתה מבוגרת ממנו ב־ 14 שנים. אשתו השלישית, אותה
נשא בהיותו בן ,48 היתה צעירה ממנו ב־ 23 שנה. אשתו זו ילדה לו חמשה ילדים, מהם
מתו שלושה בילדותם.
אדולף היטלר נולד ב־ .1889 אביו היה בן ,54 אמו בת ,31 משפחה בלתי־נורמאלית מטבעה.

הלא־יוצלחים מחפשים מלו

מפלגה הנאצית היתד, אגודה מקצועית של לא־יוצלחים. אותו מנגנון, שניהל לאתר
| | מכן בכשרון כה רב את מלחמת־ההשמדה ושכמעט השתלם על העולם, היד, מורכב
מאנשים שאיש מהם לא יכול היה להסתדר (להתקדם בחיים שקטים.
היו אלה אנשים שחיו בשולי החברה. לרובם לא היו חיי־משפחה. רובם באו מבתים
בורגניים טובים ומסודרים, אך נטשו את ההווי בו גדלו, או נפלטו ממנו. כולם נכשלו
• גזעם של בני אירופה הדרוסיודהמזרחית, שהוגדרו על־ידי מומחי הגזענות כ״גבוהים,
חומים, ארוכי-אף, קצרי־ראש*.

ריחם

הגבר השמן (מאחורי הכלה, משמאל) מפקד פלוגות־הטער, מוסד ליד גרינג
בחתונת אחד מראשי פלוגותיהסער, קארל ארנסט. היטלר פקד על ההומו־סכסואליס
בצמרת ה־ס.ס. להתחתן, נדי לטשטש את השערוריה. ריהם וארנסט נקטלו.

שר התעמולה בממשלה הנאצית, בפוזה אופ־
^ 13 # 1יינית. הוא הצטיין כנואס, אך נכשל בכל
(סיונותיו לכתוב ספרות רצינית, לחבר תסריטים או מחזות.

מפקד ה־ס.ס. והגסטאפו, שאהב להתעטף במדים

מבריקים מפני שלא הספיק להגיע במלחמה ל|

דרגה. הסדים לא הסתירו את חוסר־האופי של פניו ופשטות הופעתו.

האב היה עקשן ושתלטני, עריץ בביתו. הוא היה בן־איכרים שעלה בסולם החברתי,
בהתאם למושגים של אוסטריה דאז: הוא הפך פקיד ממשלתי קטן, שוטר־גבול ליד הגבול
הגרמני. היה מנוי וגמור עמו שאדולף הקטן יהיה כמוהו — אדם בעל עמדה, פקיד זעיר־בורגני.
כאשר אדולף מרד בו, נטל לידו את המקל.
איזה ילד יכול היה לגדול בבית כזד,ז אדולף שנא את אביו ואהב את אמו חלשת־האופי.
תסביר אידיפום קלאסי זה מצא את ביטויו בהזנחת הלימודים, בחלומות בהקיץ, בהם תיאר
הילד את עצמו כצייר גדול. הוא שנא כל דבר שהיה קדוש לאביו. האב היה אוסטרי
מושבע, קאתולי שהשליך את יהבו על הקיסר בוזינה ועל האפפיור ברומא. הבן שנא את
אוסטריה, את הקיסר ואת האפיפיור, השליו את *הבו על גרמניה.
האב מת ממחלת־ריאות תורשתית, כשאדולף היה בן .14 הנער שמרד במרות נשאר
לפתע בלי מרות, והוא ניצל את הדבר כדרכו. תעודתו בכיתה הרביעית של הגמנסיה,
שנשמרה, מלאה ציונים של. מספיק״ ו״בלתי מספיק״ .רק בשני מקצועות הגיע לציון
גבוה יותר — בהתעמלות ובציור. קשה להניח שהיה תלמיד רע בגלל מנת־מישכל נמוכה.
כשלונו בבית־הספר היתד. תוצאת מרדו באב.
אחרי מות אביו נשארו לאמו אמצעים כספיים מועטים, שהיו מספיקים כדי לסלול לו
דרך לקאריירה אקדמית צנועה. היטלר לא הלו בדרך זו. שנתיים עוד ביקר בגמנסיה.
שלוש השנים שלאחר מכן לא עשה מאומה — פשוט חי בבית, על חשבון אמו השקטה
וד,חולנית.
בגיל 18 הגיע תורו של הצעיר העצלן והמפונק להגשים את חלום חייו: להיות לצייר
גדול. הוא נסע לווינה, ניגש להירשם לאקדמיה לאמנות. לצורך זה היה צריך להגיש
ציורים לדוגמא. על סמך ציורים אלה נפסל מיד.
היתר, זו מכה נוראה. היטלר לא האמין למשמע אזניו. הוא נשאר שנה נוספת בווינה,
גר בעלית־גג, התבטל, התכונן כביכול, לבחינות הבאות. כעבור שנד. הגיש שוב ציורים
לדוגמא. שוב היה פסק־הדין: הציורים כה גרועים עד שאין לתת למועמד להשתתף אף
בבחינות־הכניסה.
כדי להחליש את המכה, יעץ לו מנהל האקדמיה לנסות את מזלו באדריכלות. היתד,
זאת מכה שנייה. כי התלמיד שפרש מן הגמנסיה בכיתה הרביעית, ושהתעצל להמשיך
בלימודיו, היה חסר תעודת־בגרות, אשר בלעדיה לא יכול היה להתקבל לטכניון.
בגיל ,19 שעה שאמו מתה מסרטן החזה, עמד אדולף היטלר בפני כשלון מוחלט וסופי.
לא היתד, לו משפחה. לא היה לו מקצוע. לא היו לו תעודות. אף שלא הכיר בכך, לא היה
לו גם כשרון.

צעיר כקאסוטה

ץ מש השנים שעברו על היטלר לאחר מכן, היו אפלות ביותר. כמו כל הלא־יוצלחים
| ן מן הסוג הזה, סירב היטלר להשפיל את עצמו עד כדי קבלת עבודה גופנית. הוא
סירב בהחלט לעבוד ולהיטמע בהמון. האפרורי והאלמוני של ציבור הפועלים, ממנו סלד
כל חייו, אותו שנא שנאה כמעט גופנית.
הוא חי בבית־מחסה לגברים. בלילות ישן על קפיצים קשים, מכוסה בשמיכה קלה,
כשבגדים משמשים לו ככר ונעליו לחוצות מתחת לרגלי המיטה, כדי להכשיל גניבה.
לעתים אכל במטבח לנצרכים, שהוקם על־ידי נדבן יהודי. מדי פעם בפעם, הרוויח כמה
פרוטות תמורת ציור גלויות צבעוניות של הנוף הוזינאי. מכיודן שלא היה די מוכשר
כדי לצייר ציורים מקוריים, העתיק ציורים של אחרים. כמה מגלויות אלה עדיין קיימות
ונמכרות מדי פעם במכירות פומביות במחיר אלפי לירות, בקוריוזים היסטוריים•
האנשים שהכירוהו אז תיארו אותו, לאחר מכן, כצעיר בלתי־מגולח, שהסתובב במעיל
ארוך שדמה לקאפוטה, היה ביישן ונכנע, ולא הסתכל לאנשים בעיניים — אלא בהיותו
ב״אכסטזה״ .אכסטזה זו תקפה אותו ברגע שהשיחה נסבה על פוליטיקה. אז התלקח
כמו שלהבת.
כי בשביל צעיר זה, שחי על עברי פי פחת, היתד, הפוליטיקה עוגן ההצלה הנפשי. כל
פעם שהרתיח כמד, לירות, זנח את הכל, הפסיק לצייר את גלויותיו וישב שעות ארוכות
בבתי־הקפה הזולים, רכון על ערימה של עתונים. הוא לא עישן (כל חייו פחד שמחלת־הריאות,
שהרגה את אבותיו תפקוד גם אותו) ,לא שתה משקאות חריפים ולא התקרב
לנשים.
יחסו של היטלר לנשים גרם במרוצת השנים לניחושים אינסופיים. היו שתשבוהו להומו־סכסואלי,
מבלי שתהיה כל הוכחה לכך. אחרים ייחסו לו סטיות מיניות חמורות עוד
יותר — החל במאסוכיזם וכלה בדברים שאף שונאיו חששו להעלותם על הנייר. הסבר
רחוק יותר הוא שהיה ביישן חולני. עובדה היא שמעולם לא הוכח שקיים יחסים עם
אשד, כלשהי. בת־אחותו, שהיתר, מאוהבת בו, התאבדה מסיבות בלתי־ברורות. אתה בדאון,

שר־התעופה. שגעונו למדים הפך יו
שא לבדיחות אינסופיות. נארקומאן
ופזרן. היחיד ממנהיגי הנאצים שבא מהחברה הגבוהה.

עמה התחתן באופן פורמלי בסוף ימיו, שעה שעולמו התמוטט, לא היתה מן הסתם אלא
ידידה אפלטונית, שנצמדה אליו כמעט בכוח.
את כל המרץ שלו הוציא הצעיר הלא־יוצלח על הזיות פוליטיות. במרכזן עמדה שנאתו
ליהודים — היסוד העקבי היחיד בכל חייו. הוא שנא את היהודים בקאפוטות ובשריימלים,
אותם ראה ברחובות תינה, אנשים שבאו מגאליציה האוסטרית. הוא שנא את האינטלקטואלים
היהודיים שהנהיגו את תנועת־הפועלים האוסטרית האדירה — כי תנועה זו סימלה בעיניו
את העבודה הגופנית ואת הפועלים בהם נתקל במקרים הבודדים בו ניסה את כוחו (לדבריו)
בעבודה גופנית, בבניין.
הוא שנא יהודים. ומדי מצאו כמה זרים סביבו בבית־מרזח, הרים את קולו ונאם על גזע
ארור זה.

המלחמה היא גאולה

* • ה יכול לשמש הצלה לאיש מסוג זה? המלחמה! אדם שאין לו מקצוע, שאין לו
| *ן משפחה, שאין לו חברים וחברות, שאין לו כל סיכוי להתקדם בחיים ולהשתרש בחברה
— בעיניו יכלה המלחמה להיראות רק כגאולה. כי הצבא הוא כלי־קיבול גדול לאנשים
חסרי־שרשים, משפחה ומקצוע כאחד.
הלא־יוצלחים של כל אירופה הצטופפו באוגוסט 1914 בכיכרות העיקריים של ברלין,
תינה ופטרבורג, פאריס ולונדון, וצעקו :״תחי המולדת!״ בתריסר שפות. היטלר, שהיגר שנד,
לפני כן למינכן הגרמנית, נמצא בהמון כזה, ובמקרה הונצח ע״י צלם באותו רגע. בספרו
הוא תיאר רגע גדול זה, הרגע בו החל הטבח הנורא שמילא את בתי־ר,קברות של אירופה:
״התלהבות סוערת התגברה עלי. נפלתי על ברכי והודיתי לשמיים מלב שגאה על גדותיו.״
הצבא הגרמני הציל את היטלר מקיומו הנואש, מעיסוקיו הנחותים כצבעי־דירות וכצייר־גלויות,
מלילותיו הבודדים על ספה בתדר של מכיר רחמן, מימיו חסרי־התוכן בבתי־המרזח.
הוא היה חייל קרבי מצטיין, אך חבריו לא אהבוהו ומפקדיו לא העלוהו בארבע שנות
המלחמה מעל לדרגת טוראי־ראשון. בקרב החיילים, שקיללו את המלחמה ורצו לשוב הביתה,
התבלט בתור דמות מוזרה — אדם שקיתה כי המלחמה תימשך עד אין סוף, ואף אמר זאת
בכל הזדמנות.
אולם המלחמה נסתיימה בכל זאת — ולאדולף היטלר היתד, צפויה הסכנה הנוראה לשוב
וליהפך מחדש לאפס רבתי. עתה כבר היה בן ,29 ושוב — חסר חברה, מקצוע, משפחה
או סיכויים. שוב היה זקוק לעוגן־הצלה. הצבא מת. כל הדרכים היו חסומות, זולת אחת:
הדרך אל הפוליטיקה, אל ההפיכה. בגיל 30 הפך הלא־יוצלח המקצועי לפוליטיקאי, הרים את
הדגל שקרא לכל הלא־יוצלתים להתלכד סביבו.

״ויהי עליהם לשר..״״

ך* מפלגה הנאצית לא היתד, היחידה בהיסטוריה שמשכה טיפוסים שפשטו את הרגל
ן | בחיים האזרחיים. כל תנועה, המתכוזנת ברצינות להפוך מישטר קיים, מושכת אליה
את אותם שלא־הצליחו במישטר זה, והמקווים כי במישטר חדש יעלו סוף סוף על הסוס.
״וילך דויד משם ויימלט אל מערת עדולם ...ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר
לו נושה, וכל איש מר־נפש, ויהי עליהם לשר.״
אין פירושו של דבר כי טיפוסים כאלה מתקבצים מסביב לדגל המהפכה בחפשם בהכרה
קאריירד, אישית. התהליך הפסיכולוגי מורכב הרבה יותר. המשבר של הלא־יוצלח אינו
חיצוני, אלא פנימי. הוא מפקפק בעצמו. הוא אכול נחיתות.
איש כזה זקוק לתקוזה גדולה,שתרים אותו מעל לסביבתו הקודרת. הוא זקוק למשהו
בו יוכל להטמיע את ה״אני״ האנוכי חסר־הערך שלו, לינוק ממנו בטחון ותחושה של כוח.
כדבריו של אריק הופנר :״ככל שיש לאדם פחות הצדקה לטעון לעליונות אישיותו, כן
גוברת נטייתו לטעון לעליונות אומתו, דתו, גזעו או השקפתו הקדושה.״ זוהי תופעה
שקל לעמוד עליה גם בישראל, בקרב שוביניסטים מקצועיים וקולניים.
אנשים כאלה, המיואשים מעצמם, יכולים להיות לאידיאליסטים נעלים ולחולל גדולות
למען האנושות. אין ספק שהציונות, שמשכה בשעתה טיפוסים כאלה מכל רחבי העולם
היהודי, העלתה אותם לדרגה גבוהה של הקרבה עצמית ופיתחה בהם את התכונות הטובות
ביותר. הכל תלוי בדגל, ברעיון אשר ״אנשי־המצוק ומרי־הנפש״ מוצאים בו את עולמם
החדש.
״משחק ההיסטוריה מתנהל בדרך כלל בין הטובים ביותר והרעים ביותר, מעל לראשו
של הרוב הגדול, הנמצא באמצע,״ כדברי הופנר. היתה זאת הטרגדיה של גרמניה שמרד
הלא־יוצלחים שלה התנהל תחת דגל הנאציזם — דגל הגזענות ומרחב־המחייה — שפיתת
בדוגליו את התכונות הרעות ביותר. הוא שהפך את אדולף הגדול, הצייר חסר־הכשרון
מווינה, למשמיד עמים; ואת אדולף הקטן, הזבן ביש־המזל מלינץ, לרוצח מיליונים.

במדינה עתומת מותו שד טחון חופ שי

חדשות ויקטור
י• גגגזגגג גגגרגל הגי>ג — *פשר לגגגזגבר פליג.בפג־רגז
ויקטור, גגגזגגגז גגאלגזבויגז לגזלבשגז גבריגג בגזל־
.אביב, רחוב בג־יגיגדגג 6וליד גזגגרבי .).זזגלצגגז זזיגגז־רוח
לשפרו חים•! ,זגגזבלגו ביביר (יזזגלבגז פגז חבוסיייחג
בגרי־ים נחרריח גזלנז3ו!ן גז וחסגוריזי, זזגלבגגז ר!זרו\
וויילו\ אים ל!\יוח ללא גיחוץ, חבום יים !ויביים גזד!ן ךג\.
בגרי ויקטור חבם יחים לכם בויול וטים וחופטח וטיחח.

ה־/ע 1960

ה ה ^ מיי
ה אי /גוו א,

הפיס

$ 0,000 לא

7 18/

לו נשרו
השערות!
ולך?

דאגות שעה
פנה למחלקה לטפול שער ב״רובינס
קוסמטיקום״ ,בהנהלת הביאוקוסמטיקאי
אלכם רובין, תל־אביב, רחוב פינסקר ,2
טלפון - 22128 חיפה, רחוב הרצל .1

יסוד־היסודות של דימוקראטיה בארץ כלשהי
היא העתונות החופשית. זוהי גם הסיבה
מדוע מנהלת מפא״י מאבק עקשני
כל כך לבלימת כל כתב־עת עצמאי, רכשה
במשך השנים האחרונות לא רק את רוב
השבועונים המופיעים בשפות זרות (ראה להלן)
אלא גם בלמה — הן על־ידי רכישה
לשם הופעה והן על־ידי רכישה לשם השתקה
— כמות ניכרת של בטאונים עצמאיים
ועצמאיים־למחצה.
השבוע נפל קורבן נוסף במאבק הסמוי
על חופש־הביטוי. כתב־עת בלתי־קבוע, מערך,
שבהופעתו הוחל בתחילת השנה, פורק
כתוצאה ישירה מלחץ אנשי מפא״י.
מישרה תמורת חבלה. הפעלת לחץ
קיצוני זה לא היתד. מקרית. הקמתו של
בטאון אינטלקטואלי־צעיר, המקורב בהשקפותיו
לפעולה השמית ולמשטר החדש, המדבר
אודות ״אופוזיציה חדשה הבאה למלא
את מקום המפלגות התלויות במשטר מפא״י,״
היוותה סכנה בכוח לשלטון השממה המילולית
של אנשי המפלגה השלטת.
דרך עבודתם של סוכני מפא״י היתה,
הפעם, פשוטה. הם חיפשו את האדם הפגיע
ביותר בחבורת אנשי־הרוח הצעירים שהתרכזו
מסביב לבטאון, הקימו חוג רעיוני.
איש תלש זה נמצא — באישיותו של המבקר
גזוז־השיער ומתוח־העצבים גבריאל( ״קפ־קא
הקטן״) מוקד.
חולשתו של מוקד: בתור טוען לכתר של
איש־רוח מושלם, אין הוא מוכן להתפרנס
ממישרה קבועה, חי בדוחק ובמחסור יחסי.
כאיש מק״י פעיל לשעבר, היה מתקשה למצוא
תעסוקה של קבע — כל עוד לא הזדהה
פומבית עם המישטר. השתתפותו במערך
לא הוסיפה לכלכלתו, גרמה למשבר
חריף בחייו האישיים.
בארצות אחרות׳ מסוגלים אנשי־רוח לנהל
מאבק אישי למען רעיונותיהם. אולם בארץ,
בה הפכו מלחכי־הפינכא האינטלקטואליים
לתופעה לא פחות שגורה מן הפקידים המפלגתיים
האחרים, היה הפיתוי ליהפך לאדם
מסודר, לאחד מן הנהנים מפירות המישטר,
גדול מדי בעיני מוקד.
לכן, שעה שפנה אליו ידידו דויד אבידן,
מוערכי לאשה, לשעבר איש שבועון־הרפש
המפא״יי רימון, נענה מוקד להצעות מנגנון
המשטר. ההצעות היו קוסמות מאוד: תמורת
חבלה בחוג הרעיוני, פירוק מערך והבאשת
ריחם של משתתפיו הקרובים לפעולה
השמית, הובטחה למבקר דאגה קבועה בצורת
מענקי עבודה־סיפרותית בכתבי־העת הרשמיים
וכן — פירסומו של לעומת, בט־און
חדש בעריכתו, שיופיע בחסות המשטר
ובמימונו העקיף, יהווה כעין סם־הרגעה לקוראי
מערך המאוכזבים, יתן למוקד אפשרות
לפאר את שמו בתואר העורכות ה־ניכטף.
המבקר
חסר־היציבות נשבר, ניגש למלאכת
ההשמצה, שהיתר. דרושה כדי למנוע כל
אפשרות של תחיית כתב־העת העצמאי.
בשורה של מכתבים אישיים, מלאי גידופים
ודברי־בלע, אשר יכלו להביאו לבית־דין
לולא רצו משתתפי החוג לפנות לערכאות,
גרם מוקד לסלידתם של כל מקורבי העתון,
מנע בצורה יעילה את המשך עבודתו.
כתוצאה מכך פורקו מערך והחוג הרעיוני.
גבריאל עצמו פוטר, אמנם, גם ממשרתו
כאחד מעורכי השנתון הספרותי עכשיו ,״בעקבות
האוירה העכורה וההאשמות שהוטחו,״
כפי שנכתב במכתב־הפיטורין של הבעל הירושלמי
של הוצאת עכשיו, ברוך חפץ *.אך
כאיש שרתם את עצמו לכרכרת מפא״י, יכול
היה מוקד לצפות עתה ברוח שלווה לתג־מולו
על עמל־ההרם.
השבוע, כאשר התכנסו שרידי מערך
לדיון על האפשרות להוציא במה בלתי־תלוייה
חדשה, אמר אחד מהם בעצב :״צדק
העולם הזה ( )1173 כאשר תקף אותנו במכתב
לקורא על הקמת זרם נוסף. במדינה
בה עצם קיומה של מחשבה חופשית ואופוזיציה
פעילה נתקלת במאמצי־חבלר, כה יעילים,
מן הדין שכל האנשים החופשיים ישתפו
פעולה במקום להתפלג בינם לבין עצמם.״
• ששימש גס כאחד מעורכי מערך, ידוע
בתמיכתו האישית והכלכלית במפעלי־ספרות
עצמאיים רבים.

השגריר הולו:ד=

שעות מעטות לפני צאתו את הארץ, בפקו־ות
ממשלת בואנוס־איירס ,״לשם התייעצות״.
זוהי הצורה המסורתית בחוגי הדיפלומטיה
להתחלתו של סיכסוך מדיני חריף במיוחד.

ך • ואנוס״איירס פירושה, בספרדית:
^ אויר טוב. השבוע לא היד׳ .בעולם מקום
שאווירו היה רע יותר לריאות ישראליות
מאשר בירתה של ארגנטינה. לפתע, להפתעת
כל מי שלא חשב על זה מראש, פרץ
משבר ממדרגה ראשונה ביחסי שתי המדינות.
הוא התבשל לאיטו. תחילה האמינו הכל
כי ארגנטינה תעצום עין, תשמח להיפטר
מאורח כה בלתי־רצוי כמו אדולף אייכמן.
העובדה שמשטרת ארגנטינה לא נחפזה ;לי•
חפשו — אחרי שאשתו הודיעה על היעלמה
ישבה בחיבוק ידיים במשך קרוב לשבועיים,
אף רמזה על האפשרות שהיתר. קיימת
הסכמה אילמת מצד פקידים ארמטיניים
בכירים לגבי מעשה ישראל.
שלווה זו הגיעה לקיצה ברגע הראשון בי
יצאה תפיסת אייכמן מתחת למעטה הסודיות
של ד,ש.ב. נאומו של בן־גוריון בכנסת,
וחקירת העתונות הבינלאומית שהוכיחה
במהרה כי האיש נחטף בארגנטינה, גרמו
לרוח־הפרצים הראשונה. מאז עשתה ממשלת
ישראל כמה מעשים — הסותרים זד. את זה
— וכל מעשר. הגביר את הסערה.
אמר השבוע דיפלומט זר, בתל־אביב:
״מעשי ממשלת ישראל בפרשה זו יכולים
להיכנס לספר לימוד על הנושא: איך לא
לנהל יחסים דיפלומטיים.״

_השידות אירס
^ ין זו הפעם הראשונה שסוכני מדינה
\ £מ סויי מ ת חוטפים אדם על אדמת מדינה

עלבון לזולת-מיון לעצמנו, זהו סיכום הטיפול הדיפלומטי בפרשת החטיפה

הקרב על א״כמן

שניה. הדבר הוא חזיון די תדיר. ברית־המו־עצות
חטפה במשך השנים מספר ניכר של
גנרלים לבנים בארצות־המערב. הקומוניסטים
הסיניים חוטפים במרץ לאומנים ב־הונג־קונג
ובסינגאפור. כל השירותים החשאיים
בעולם ביצעו, מי יותר ומי פחות,
חטיפות שהיו דרושות לבירור בעיות הנוגעות
לעבודתם.
אולם לכל החטיפות הללו היה -4וישנו
— מכנה משותף אחד: החטופים לא נראו
עוד. כאילו בלעה אותם האדמה; ומעולם לא
הודתה מדינה כלשהי כי ביצעה את החטיפה
משטחה של מדינה אחרת.
זהו הסכם אילם בין המדינות, שהתגבש
במשך מאות בשנים: מותר לבצע מעשה
בלתי חוקי במדינה זרה, כל עוד אין הוא
מכוון נגד אותה מדינה. אולם אסור להודות
בכך. כי ברגע שישנה הודאה, נאלצת
המדינה הנפגעת להיעלב רשמית, לעמוד
על כבודה ועל ריבונותה, לגרום למשבר
ביחסים הבינלאומיים.
לכן עומדים ראשי שירותי הבטחון בעולם
במצב המחייב התאפקות רבה. גם כשהם
מצליחים לבצע מיבצעים מפוארים ביותר
נשאר סוד הצלחתם כמוס, ורק הם עצמם
וראש ממשלתם יודעים על כך. זהו תפקיד
כפוי־טובה ותהילתו של אדם הפועל בשטח
זה נודעת תמיד רק לאחר מותו, או שאינה
נודעת כלל.
כך קרה לאיש־הצפרדע האנגלי לייונל
קראב, שהתפרסם רק אחרי שנעלמו עקבותיו.
מיבצעיו, כגון פיצוץ אניית ריגול איטלקית
בנמל ספרדי נייטראלי, בעת מלחמת
העולם השנייה, נודעו רק עתה בספרים
ובסרט המוצג כיום בתל־אביב. עד היום
הזה לא נמסרה שום הודעה רשמית בקשר
לפרשה זו. הודעה רשמית כזו על מקרה זה
גם לא תבוא לעולם.
מאידך, כאשר נחטף או נהרג קראב בנמל
על ידי הצודת של אניית מלחמה
בריטי,
סובייטית, שהובילה את ניקיטה כרושצ׳וב
לביקור ממלכתי — הוא פשוט נעלם. מעולם
לא השמיעו הסובייטים אף את הרמז הדק
ביותר על כך, שיש להם קשר עם היעלמו
של האיש.
בישראל הצעירה אין מסורת כזאת של
התאפקות עילאית. הפיתוי לבשר את הצלחת
אנשי־הבטחון, בפיקודו של דויד בן־
גוריון, היה גדול.
אך לא פיתוי זה לבדו גרם למצב האומלל.
במקרה זה עמדה ישראל לפני סתירה
בין שני רצונות יסודיים: הרצון להעמיד
את אייכמן למשפט פומבי, והרצון
להעלים את חטיפתו מעיני ממשלת ארגנטינה.

לטשטש
את העקבות
ילד ככלל חשב מישהו בישראל באופן
יסודי על האפשרויות השונות לטיפול
בפרשה — וכיום כבר ברור שאיש לא עשה
זאת בעוד מעוד — היה מחבר תזכיר, שיכלול
את האפשרויות הבאות:
• להרוג את אייכמן בארגנטינה. במקרה
זה אי־אפשר היה להטיל את האחריות
על ישראל. מחתרת יהודית כלשהי, הנמצאת
בז׳נבה או בליסבון, יכלה לבשר את העניין
לעולם.
ס להביא את האיש לישראל, לנהל חקירה
סודית, לגבות את עדותו, לערוך לו
משפם סודי ולהוציא את פסק־הדין לפועל.
את תוצאות החקירה אפשר היה לפרסם
בשם גוף יהודי אלמוני בחוץ־לארץ; שום
אחריות, ישירה או עקיפה, לא היתד. נופלת
על מדינת ישראל.
• לערוך לאייכמן משפט פומבי בישראל
— אך לנקוט בכל האמצעים כדי לאפשר
לממשלת ארגנטינה להעלים עין.
אפשר היה לעשות זאת בדרכים שונות.
בין השאר:
• לדחות את פירסום דבר תפיסתו משך
כמה חדשים, ליצור בינתיים עקבות־ביניים
בארצות אחרות, שיטשטשו את הקשר הישיר
בין בואנום־איירס ללוד. כמקרה זה היתד,
ממשלת ישראל יכולה, בבוא היום, להכחיש
שאייכמן נחטף בארגנטינה, וממשלת

ארגנטינה היתר, יכולה לקבל גירסה זו
במצפון דיפלומטי שקט.
• לטשטש לחלוטין את הקשר של שירותי
הבטחון הישראליים לעניין, להמציא
באמת ארגון מתנדבים, לפרסם דבר קיומו
של ארגון זה כמה חודשים לפני גילוי הימצאותו
של אייכמן בישראל. דבר זה לא
היה משחרר את ישראל מן האחריות, כי היא
היתד, הופכת רשמית למעין מחזיקה בנכסים
גנובים. אולם מצבה הדיפלומטי היה נוח
יותר לאין שיעור.
!• היא יכלה להציע משפט בינלאומי, אולי
אפילו תוך הזמנת ארגנטינה להשתתף בו,
מיד עם מסירת ההודעה הראשונה. דבר זה
לא היה משנה את המצב החוקי, אך גם
במקרה זה היתד, עמדת ישראל הרבה יותר
נוחה ומעוררת אהדה בעולם.

כלי גאווה לאומית
ף• חת לד 1שוכ על כל הדברים האלה,
4 1עברה ממשלת ישראל קו של זיג-
זגים, שבילבל גם את ידידיה הנאמנים ביותר,
חסם בפני הארגנטינים כל דרך של
נסיגה בכבוד.
בימים הראשונים השתעשעה הממשלה ב־אשלייה
המגוחכת והאיוולית, כי על־ידי
הטלת איפול בישראל אפשר למנוע את
גילוי פרטי־ר,חטיפה, שהיו בולטים לכל עין
עתונאית אחרי מאמץ קטן ביותר. התוצאה:
היא רק הרגיזה את העתונאים שבאו
לישראל, יצרה דעה,־קדומה עוינת במשרדי
רוב המערכות בעולם, מצב שהיה דומה למצב
שנוצר לאחר מיבצע־סיני.
היום קשה להבין איך תיאר מישהו שמשפחת
אייכמן לא תפנה מיד למשטרה, שלא
יתגלה כי במטוס אל־על נוסף איש־צוות
מסתורי (לדברי לה-רסון: ד,־ 20 במספר) ב־בואנוס־איירס,
שעתונאי העולם לא יבחינו
מיד בעובדה המוזרה שאבא אבן זכה
לאודירון פרטי שלכאורה חזר ריק לארץ,
באותה יממה שבן־גוריון נאם את נאומו בכנסת.
כאילו
לא די בכל אלה, מצאה הממשלה
את השעה כשרה לפרסם לראשונה, באותם
הימים, הודעה רשמית על הרכב שירותי המודיעין
וה,בטחון בישראל, בהקשר בולט לפרשת
אייכמן. בהגדרת התפקידים של ש־רותים
אלה (בהם הוכללה אפילו מחלקת
החקר של משרד החוץ) הופיעה הפיסקה:
״כן מתחקים השרותים אחרי פעולות נגד
העם היהודי ועושים בשטח זה בשעת הצורך.״
מכיוזן
שהעולם אינו מכיר בקיומו של
גוף פוליטי הקרוי ״העם היהודי״ (מאחר
שכמעט כל חברי הגוף הזה מיוצגים על־ידי
המדינות הריבוניות שהם אזרחים בהן) ,היתה
זאת הודאה גלויה ששירותים חשאיים ישראליים
עוסקים בעניינים הפנימיים של מדינות
אחרות( .גם במקרה זה חמורה ההודאה
הרבה יותר מן המעשה עצמו).
כאשר איוולת כפולה זו הביאה למבוי
סתום, וממשלת ארגנטינה נאלצת לפקוח
את העין העצומה שלה, לא נשאר למעשה
מקום אלא להכחשה טוטאלית מצד ישראל.
היא לא היתה משכנעת איש, אך לפחות
היתה מאפשרת לממשלת ארגנטינה להסתפק
בתהליכים דיפלומטיים שיגרתיים לסיום הפרשה.
כאן
עברה ישראל לקיצוניות ההפוכה. היא
הודתה בפר, מלא שאכן נתפס האיש בארגנטינה.
יתר על כן, בטון של מורה המטיף
מוסר, עוד נזף דויד בן־גוריון, שר החוץ
בפועל, בממשלת ארגנטינה, על שהיא נותנת
מקלט לפושעי־מלחמה נאציים — דבר שהוכחש
על־ידי ארגנטינה עוד קודם לכן בכל
תוקף.
אפשר היה להניח שבד,חליטה לשגר
איגרת כזאת פעלה ממשלת ישראל מתוך
נכונות לקבל על עצמה את התוצאות ולשמור
לפחות על ר,גאווה הלאומית. אולם גם
זאת לא עשתה. בו ברגע שחסמה בפני
ממשלת ארגנטינה כל אפשרות של נסיגה,
היא גם ביזתה את עצמה בעיני העולם,

בסיפור על המתנדבים• ועל מכתבו של
אייכמן (ראה הנידון).

זכות המיקלט

רור שבהחליטה על זיגזגים אלה,
^ ל א התייעצה הממשלה עם המומחים לענייני
אמריקה הדרומית. אחרת היתר, מבינה
מראש שהיא מכניסה את ממשלת ארגנטינה
למצב בלתי־נסבל.
התגובה הנרגזת והמחריפה של ממשלת
הנשיא פרונדיזי נבעה מכמה גורמים ברורים:
• בארגנטינה קיימת מושבה גרמנית
וותיקה ועשירה מאוד, שבימי היטלר רחשר,
אהדה גלויה למשטר הנאצי. שום ממשלה
ארגנטינית אינה יכולה להתעלם מרגשות
עדה זו — ביחוד כאשר רגשות אלד, צודקים
מבחינה פורמאלית.
#בארגנטינה ישנם עוד מיליוני תומכים
של הגנראל חואן פירון, הממלאים
תפקיד חשוב מאוד ביחסי הכוחות הפנימיים.
הפרוניסטים אמנם לא היו מעולם
אנטי־שמים, אך בהיותם פאשיסטים גלויים

לפגוע בצורה אחרת בישראל, פרט אולי לחסימת
תרומות אזרחיה היהודיים לישראל —
דבר שלא הועלה עד כה. היא יכולה רק
לפנות לאו״ם או לבית־הדין הבינלאומי.
אם יגיע העניין לאו״ם, תהיה ישראל
נתונה במצב בלתי־נוח למדי. העמדה הצפויה
של הגורמים השונים:
• כל ארצות אמריקה הלאטינית יצטרכו
להצביע בעד ארגנטינה.
• הגוש האפרו־אסיאתי יתן, מן הסתם,
את ידו לתלונה, מתוך יחסי־הגומלין המסורתיים
בין גוש זה לבין הגוש הדרום־אמרי־קאי.
לכל היותר יכולה ישראל לקוזת להימנעותן
של מדינות ידידותיות כמו בורמה
וגאנה.
• תמיכת כל הערבים בארגנטינה מובנת
מאליה.
• המערב יצטרך לתמוך בארגנטינה, לא
רק כדי להחזיק בידידותה, אלא גם מבחינה
עקרונית. מדינות המערב לא יוכלו לתת יד
ליצירת תקדים מסוכן, שירשה מחר לסוכנים
סובייטיים לבצע בארצותיהן פעולות בל־

מקום מעצרו של אייכמן .״הוא יושב באחד מהם. כולם דומים.״ בתמונה נראה אחד ממיבצרים
אלה, תחנת ג׳למי, ליד יגור, שצולם בשעה שנכלאו בו כמת מעצורי המאורעות בואדי סאליב.
נטו תמיד אהדה לגרמנים. נסיון ההפיכה
הצבאית שבוצע השבוע על־ידי קצינים ימניים,
הדגיש את האיום המתמיד המאיים על
הממשלה מצד ימין.
• כל זה לא היה כה חמור, אילמלא
נגעה הפרשה בציפור־הנפש של האדם
הדרום־אמריקאי: זכות המיקלט. ביבשת
זו בה המהפכות הן כמעט תופעות־טבע,
שמירתו של עיקרון זה הוא עניין של חיים
ומוזת לכל איש־ציבור, העשוי למצוא את
עצמו מתר כפליט מבוקש באחת מהארצות
השכנות.
גם אזרח ישראלי היה נעלב אילו חטפו
הסובייטים, למשל, אציל רוסי נוצריי, אנטי־קומוניסטי,
שהשתקע בארץ. בעיני תושבי
דרום־אמריקה זוהי פגיעה חמורה שבעתיים.

מבוי סתום באד״ט

ץ* ה תעשה ממשלת ארגנטינה?
0היא אינה יכולה להכריז מלחמה או
• סיפור שהזכיר את ״המתנדבים״ שביצעו
כביכול את פעולת־התגמול המאסיבית
הראשונה על הכפר הירדני קיבייה, בהתאם
להודעה הישראלית הראשונה.

תי־חוקיות מסוג זה או פעולות דומות להן.
כך יווצר המצב הפאראדוכסאלי שרק הגוש
הסובייטי — או חלק ממנו — עשוי
להתייצב בצד ישראל, מתוך שיקולים משלו.
כי בשביל גוש זה, המלחמה נגד גרמניה
המערבית היא כיום החזית העיקרית. פרשת
אייכמן תעזור לסובייטים לחזק את טענתם
שגרמניה המערבית בראשות אדנאואר היא
מדינה ניאו־נאצית.
קרוב לוודאי שכל הנואמים באו״ם יתחילו
את נאומיהם בגינוי חריף של פשעי הנאצים.
אולם בניגוד למה שאולי מקווה מישהו בירושלים,
לא על כך יסוב הוויכוח. נושאו
הבלעדי המוגדר יהיה: פגיעתה של ישראל
בחוק הבינלאומי וסירובה לתקן את העוול
על־ידי החזרת החטוף למקום החטיפה.
מכיוון שאיש בישראל אינו מוכן להיענות
לדרישת ההסגרה, קרוב לוודאי שהעניין יסתיים
במבוי־סתום. האו״ם יגנה את ישראל,
היחסים עם ארגנטינה יוכנסו למקרר (אף כי
קרוב לוודאי שלא ינותקו כליל) ,וישראל
תעשה כרצונה. אך ברור שהעולם יצטרף
לדברי הדיפלומט האמריקאי, שצוטט השבוע
בשבועון טיים:
״הדבר יפגע באמון שרוחש העולם לאובייקטיביות
של ממשלת ישראל.״

תצפית

במדינה׳

כל הזכויות שמורות

• כל סגל השגרירות הישראלית ככואנום־איירם יוחלף,
אפילו אם הארגנסינים ידרשו רק את החזרת השגריר (ובמקרה שלא יחול
ניתוק רשמי של היחסים הדיפלומטיים) ,יחליף משרד־החוץ את כל עובדי השגרירות,
מגדול ועד קטון, כדי להפגין כלפי ארגנטינה את הנכונות לפתוח דף חדש
ביחסים ולהעביר כל אדם העלול להיות חשוד בקשר לפרשה.

• יתכן שבקרוב יפורסם רשמית שמו של הטמונה על שרד

תי ־ הבטח ון. בין יועציו של דויד בן־גוריון רווחת בזמן האחרון הדעה,
כי יש להסיר את לוט הסודיות המחתרתית האופפת כמת מצדדיו של הש.ב. .
צעד ראשון בכיסן זה היה פירסום ההודעה הממשלתית על הרכבו ואופיו של
שרות הביון הישראלי. הופעותיו התכופות של הממונה על שרותי־הבטחון בפני
גופים ממלכתיים וציבוריים רחבים, הן צעד נוסף לקראת מתן מעמד גלוי
לאותה אישיות, כנהוג בכל מדינות העולם.

• שיתוף־פעולה מדעי בין מדינות ישראל וצרפת ישמש
נושא מרכזי בשיחות כין בן־גוריון ודה־גול _.אל תצפה לשום תוצאית
דראמתיות מיידיות מביקור זה. דה־גול יימנע סכל ג׳סטה הפגנתית העשויה להק־שות
את המצב העדין באלג׳יריה, ביחוד נוכח הגל הגובר של דרישות למען
השלום בדעת־הקהל הצרפתית. לעומת זאת, יימשך הסיוע השקט של צרפת
לישראל, והוא עשוי להתפשט על שטח חדש.
• עמום בן־גוריון לא יעוף מתפקידו. מנוי וגמור עם השלטון שלא
להקריב את עמוס, מחשש פן יפגע הדבר בשם בן־גוריון מיבצעי־פירסומת משטרתיים
בתל־אביב, כגון המצוד על הגברברים, נועדו להסיח את הדעת ולרומם

דרכי אדם
עזה מ חו מ צה אה 3ה
״מביאים את האשד, שעיורה את אהובה
בחומצה מלחית!״ עברה הלחישה ליד חור־המעצר
בבית־המשפט השלום בתל־אביב.
כל מי שהיה בסביבה רץ לראות. האכזבה
היתד, גדולה. ממכונית האסירים ירדה מרים
ביניצקה, אשד, בת ,57 שמנה וממושקפת.
היא היתד, רחוקה מאד מדמות מאהבת קנאית.
כאשר העלו אותה אל השופט והשוטר
ביקש להאריך את מעצרה ל־ 15 יום, לא
הגיבה מרים. היא גם לא נראתה שמחה
במיוחד כשהשופט פסק רק ששד, ימי מעצר.
״עשיתי פשע ואני חייבת לשאת בעונש,״
אמרה כשהוצאה מהאולם.
אך ההפתעה הגדולה ביותר חיכתה לקהל
לאחר שהורדה אל חדר־המעצר. שם המתין
לה מי שלפי הידיעות בעתונים התעמר
בשתי עיניו, נופף לה ברכה בידיו וצעק
אליה :״אין דבר! אני סולח לך! סלחי את
לי.״ האנשים הסתכלו בהם כבמטורפים.
רק אשד, אחת בארץ ידעה עד כמה אסיר
תודה חייב יצחק פלדמן ( )67.להיות למרים
ביניצקה. מאשר, שניידרמן רצתה לספר זאת

עצמה בים. כעבור ששה ימים בא אל השופט,
ביקש להיות נאשם במקומה ולשחרר
אותר. בערבות שלו.

ק ר בנ השל רדנה
הקברניט ראובן רון היה אדם צעיר מדי
ומוכשר מדי כדי לא לרכוש לעצמו שונאים
רבים. כקברניטה של האוניה תמר, היה
ידוע בחברת שהם כאיש שעלה בסולם־ה־פיקוד
במהירות מסחררת — ושגדלות לפניו,
אם ימשיך להתקדם בקצב זה.
לכן לא התפלא גם הקברנים הצעיר, שעה
שלפני חודשים אחדים הלשין עליו אלמוני
בפני שלטונות המכס, טען שרון מבריח
סחורות לתור גבולות ישראל. כתוצאה מן
ההלשנה ז#זלו אנשי־המכס לערוך לפתע חיפושים
בתאי הקצינים, לא גילו מאומה.
התנגדות שלטונות המכס עוררה סערה
בקרב הקברניטים .״בבקשה, אתם רשאים
לחפש, על פי החוק, ואנו רשאים להתפטר!״
אמר אחד מהם. החיפושים הופסקו,
אך לא לפני שמצאו את מבוקשם: במיב־צע־פתע
שתוכנן בקפדנות עלו על סיפון
תמר, בשובה של אניח זו מהפלגה לאירופה,
פרצו מיד לתוך תא הקברנים. הם מנעו
בעדו ובעד אשתו, ירדנה, לצאת מן המקום
— וגילו חבילה שהכילה 170 שעוני־שולחן
מוברחים, מתוצרת גרמניה.
הברחה פרטית. אויביו של רון שים־
שפו ידיהם, שמחו שנמצאה סוף־סוף עילה
להפסקת הקאריירד, המבטיחה שלו. רון
עצמו הורד מן האוניה, הובא עם אשתו
בפני שופט השלום בעודן הברחה.
רון כפר באשמה. ואז קמה ירדנה אשתו
מספסל הנאשמים. בקול שקט ובראש מורכן
הודתה השוטרת לשעבר באשמתה, טענה
בפני השופט שבעלה לא ידע דבר על מעשה
ההברחה ה״פרטי״ שלה. השניים שוחררו
בערבות עצמית. על הבעל הוטל עונש נוסף:
עד לגמר המשפט אסור לו לעלות על סיפון
אנייתו ולעסוק במקצועו.
הודעתה של ירדנה עוררה סנסציה בקרב
באי האולם. מבחינה מעשית, היתה גירסתד.
אפשרית ויכלה להציל, אם תתקבל, את רון
מעונש משפטי — ומן העונש המקצועי של
העברה לקוזי הכוכב השחור •,הגרוע שבעתיים
בעיני כל מלח ישראלי.
חינוך הציק ה מזו ״ ף
קורכן־חומצה פלדמן ושופכחרחומצה כיניצקה (במרכז)
האהבה היא עיוורת
את עמוס. לעומת זאת יושלך יזזזלואל סהר לכלבים, ישמש שעיר לעזאזל, יחזורץ
לעסקי משפחתו.

• משפט על הוצאת דיבה נגד מבקר אמנותי יוגש כימים

הקרובים בפעם הראשונה כישראל. הבמאי ניסן נתיב יגיש תביעה
על הוצאת שם רע במאמר נגד העתונאי ישעיהו בן־פורת.
• זינדר הולף. מנהל שרות השידור, שהסתכסן עם גורמים רביס~,ית־פוסר
מתפקידו תוך חודש. נפרס־תנחומים הוא עשוי לעמוד בראש משרד חדש
שיוקם במיוחד לצורך זה. אפשרות אחרת: שיבוא במקומו של יחזקאל סהר,
השקריר במינה.

אחת הסיכות האפשריות להתפוטרות: הבשלון המסחרי של

השידורים המסחריים. תוכנית הפירסומת לא הצדיקה את התיקוות הכספיות
שזינדר תלה בה, לא איפשרה מימון התקציבים שזינדר הבטיח.
• ״משכית״ תיהפך לחכרת־־מניות עצמאית. אחרי שהחברה
התבססה והניעה למחזור של מיליון ל״י, מתגבש הרעיו ן להעביר את כל עסקי
השיווק שלה לחברה שלא תהיה עוד תלויה בממשלה, להשאיר בידי משרד־העבודה
רק את צד הייצור, שעדיין אינו נושא את עצמו, בהיותו משולב
בתוכניות־פיתוח.

• צפה לגילויים על פרשות שחיתות בלשבת הסעד בקרית•
שמונה. משטרת־ישראל חוקרת עתה סביב מעילות בסכומים נבוחים בלשכה

• מיתקני ספורט חדישים יוקמו בתל־אביב על־ידי העיריה
ב ז מן ה ק רו ב. העיריה החלה כבר בעבודות המילוי להכנתו של איצטדיון ענק
ביד־אליהו וכן נשלמות ההכנות לבניית אולם התעמלות, בריכת־שחיה אולימפית
ומיתקנים אחרים לי ד איצטדיון באסל, ביפו, שיורחב עד יכולת קליטה של 20
אלף צופים.

• לא בלתי נמנע הוא שהליגה הלאומית בכדורגל תמנה

בשנה הבאה 14 קבוצות, במקום .12 מאחורי הקלעים נעשים מאמצים
:יוון זה, כדי למנוע את ירידתה של הפועל רסת־גן ללינה א׳.

לשופט, אך אמרו לד, שזה עדיין לא המשפט.״
קינאה ככן .67 משה עלתה לארץ
יחד עם מרים ערב קום המדינה .״מלאך
טוב ממנה עוד לא ראיתי.״ היא סיפרה
השבוע. פעמיים ניסתה מרים לבנות את תייר,נשואים
שלה ופעמיים נכשלה, עד שפגשה
לפני חמש שנים את יצחק פלדמן, זקן
חולה, שגר במעברה בראשון־לציון. פלדמן,
שבא לארץ עם אשד״ לא התגרש מאשתו,
אשר עזבה בינתיים את הארץ, לא יכול
היה לשאת אשה אחרת. הם גרו יחדיו ללא
נישואים. לפני שנה עברו לגור בתל־אביב.
היה זה תחילת הסוף המר.
מרים חששה שיצחק, שעמד לקבל סכום
גדול כפיצויים מגרמניה, בחל בה. היא
חשדה שהוא מקיים יחסים עם שכנות, מכרות
וכל מי שבא בחברתו.
המשבר הסופי בא כאשר הודיע לה יצחק
כי הוא עומד לנסוע לגרמניה, לבקר את
בתו ולהסדיר בהזדמנות זו את שאלת הפיצויים
שלו.
״קח גם אותי איתך, אשלם את הנסיעה
מכספי,״ התחננה הזקנה. אך יצחק סירב.
.חבל על ההוצאות המיותרות.״ טען.
השבוע קיבל את הדרכון החתום. מרים
לא אמרה מילה. היא אפילו ניסתה להעמיד
פני שמחה. בישלה ארוחת״לביבות חגיגית,
זירזה אותו למסור בבוקר את החליפה לניקוי

באותו בוקר, בשעה מאוחרת יותר, כבר
שכב יצחק בבית־החולים כשעיניו צרובות־החומצה
עטופות תחבושות .״לא רציתי
לעוור אותו,״ טענה מרים .״רק בלילה חנק
אותי משהו ושפכתי לו קצת על הפנים.״
יצחק קיבל את האשמה על עצמו. עוד באותו
לילה, כשנלקח לבית״ד,חולים, בכה
וביקש לדאוג למרים שלא תלך להטביע

ההצעה שהציע ראש עיריית הולון למש־רד־החינוך
נתקבלה ללא היסוסים: לרכז
קבוצה של 50 תלמידים מבתי־ספר תיכוניים
בתל-אביב, נתניה וחולון, לשלוח אותם
תמורת 710 לירות לטיול באירופה.
גם הבחירה לא וזיתה קשה. עשרות מועמדים
ביקשו להצטרף לטיול, עברו בחינות
שהעידו על מידת השכלתם. מתוכם
נבחרו המתאימים, והוריהם שלמו את הכסף.
כשהתלמידים החלו להכין את נסיעתם,
התברר כי עתיד התוכנית עומד בסימן שאלה:
אל משרד־החיגוך הגיע מכתב אנונימי
של אחת האמהות, שגילתה כי בנד, זייף
צ׳ק בסכום 710 לירות כדי להשתתף בטיול.
משרד־ד,חינוך נבהל. מנהלו הכללי, שריד,
שלח מכתב לראש עיריית חולון, פנחס
איילון, דרש לבטל את הטיול .״אם נאפשר
השנה קיום הטיול יחל עתה בולמוס של
טיולים,״ קבע שריד.
גם איילון נבהל .״העיריה אינה אחראית
לטיול הודיע ראש־העיר להורים הנבוכים.
על גלי הזעם. ההורים ששילמו את
הכסף לא רצו לוותר על הטיול. הם ערכו
השבוע אסיפה סוערת בבית־הספר התיכון
בחולון, התלוננו נגד משרד־החינוך, שהתערב
שלא לצורך, פעל נגד קיום הטיול.
״לא קניתי מיקסר כדי לאפשר לבני לטייל
באירופה!״ קראה אחת האמהות .״עכשיו
מגיע לי שבני יסע לחוץ־לארץ.״
השבוע הרכיבו ההורים ועדה מיוהדת,
החליטו לשכנע את משרד־החינוך כי יבטל
את איסורו נגד ארגון הטיול. אך לפי כל הסימנים
עתידים הצעירים להשאר ייקיץ בארץ.

פ שעי ם
קאזאנו 3ה 9 3ו ש 3
אין חדש תחת הירח — על כל פנים, לא
במה שנוגע למקצוע האהבה. כבר לפני
600 שנה ידע ג׳יובאני בוקאצ׳ו לספר ב־דיקאסרון
על תעלולי מאהבים, שהצליחו•
• שותפות יסית בין שהם לממשלת גאנת.

חעזלס חזת 1166

במאה צורות לזכות בחסדי בחירות ליבם.
אחד המפורסמים שבסיפוריו מתאר בעל
בעמיו, תושב אדוק מפירנצה, שחלם על
קדושה. הוא שאל את ידידו הכומר מה עליו
לעשות כדי ליהפך לקדוש. הכומר ציווה
עליו לבלות ליל־שימורים על גג ביתו, תוך
כדי שינון תפילות.
הכהן, מצידו, חשב יותר על הגוף מאשר
על הנשמה. ליתר דיוק: על גופה המגרה
של אשת המועמד־לקדושה. וכך, שעה שהבעל
התפלל על הגג, עבר הכומר על ה־דיברה
השביעית. ,לא תנאף״ .בבוקר עיטרו
את ראשו של הבעל לא רק שכינת הקדושה,
אלא גם זוג קרניים של בעל מרומה.
״קוב לסליחות ״ 1יוסף יהוד לא שמע
מימיו על בוקאצ׳ו. אך את תורת הניאוף
ידע על כל גינוניה ההיסטוריים. העולה בן
ה־ ,46 מתימן, שהתיישב במושב עזריאל לפני
כעשר שנים, חזר על מיבצעו של הכומר
מפירנצה, בכל פרטיו.
היה זה באחד מלילות הימים הנוראים.
בכפר התכוננו הגברים לתפילת הסליחות.
בשעות הקטנות של הבוקר, סיים את סיבוב
השמירה שלו, סנה לעבר ביתו. בדרך נזכר
בשכנו האדוק, אשר לא תמיד הרשתה לו
העבודה לשמור על כל חובות הדת. יהוד
החליט לזכות במצווה .״קום לסליחות!״ קרא
מבעד לדלת.
לשכן לא היתד, ברירה. לוא סירב, היה
מתפרסם מיד בכפר הדתי כי השתמט מן
התפילה. הוא קם מן המיטה הטובה והודיע
לאשתו המנומנמת שהוא הולך להתפלל.
״סליחה ״..יהוד זכה במצודה. אולם
יהוד לא חיכה לקבל את שכרה בעולם הבא,
ניגש לגבות במקום את המגיע לו. בשקט
פתח את דלת השכן, השעין את נשקו על
הקיר וניגש למימוש העיסקה השמימית.
מה שקרה לאחר מכן מתואר בפסק־הדין
שהוציא השבוע שופט בית־המשפט המחוזי
בתל־אביב, אליעזר מלחי:
.בהיותה במצב של נים־ולא־נים הרגישה
האשד, בגופו של גבר המתקרב אליה בתוך
המיטה. היא סברה כי בעלה חזר כבר ונכנס
למיטה. היא שאלה אותו בערבית למה חזר,
והוא ענה לה, :תתני לי, תתני לי.׳ אותו
זמן היא היתד, אחרי הריון, ומלמפרע סוכם
בינה לבין הבעל כי הוא יניח אותה לנפשה
לזמן מסויים, בכדי למנוע סיבוכים של
הריון תכוף מדי. היא סברה שהבעל לא
יכול לעמוד בהבטחתו, אך היא לא מנעתהו
להתקרב אליה --
.אילו ברגע זה הסתיים הדבר, ייתכן ש־האשה
לא היתר, יודעת בצאתו ובבואו של
גבר זר. אולם כאן נשק אותה הגבר על
פניה ובחושד, את זקנו, שהיה שונה מזקן
בעלה, סברה שאין זה הבעל. היא דחפה
את הגבר מהמיטה, הדליקה את האור וראתה
את הנאשם במערומיו. הוא התנצל, :סליחה,
זה היצר ה רע והסתלק.״
תעוזה ותעלולים. לשופט לא היה
ספק כי תיאור זה, אשר בפיה של האשה
הדתית, היה כולו אמת .״ער אני לעובדה,״

השופט המלומד טעה רק בפרט אחד: באותה
שעה בה קרא את פסק־הדין, בא לעולם
בן עשירי לקאזאנובה מעזריאל. על
כן היה נאלץ לדחות את מתן גזר־הדין,
כדי לאפשר לו להשתתף בברית• כאשר חזר
מן השמחה, נשלח על־ידי השופט לששה
חודשי מאסר בהם יוכל, אם רצונו בכך,
ללכת בדרכי קאזאנובה המקורי ולחבר ספר
זכרונות שינחת דורות באים בתורת האהבה.

טבריה

ותצלום בוק

תצלום־בזק המשקף את מצב־רוחם של
משלמי־המיסים בישראל צולם השבוע על-
ידי צלם מקצועי בטבריה. היה זה תצלומו
האחרון של אהרון שטיינר, בעל צלמניה
במרכז העיר מזה 12 שנים. בדמעות בעי-
נים לחץ שטיינר בפעם האחרונה על כפתור
המצלמה, הנציח את מה שהוא כינה
״ארון המתים שלי,״ הניח את המצלמה, סגר
את החנות והלך להיות חבר קיבוץ.
הצלם )40( ,יליד הונגריה, עלה לפני 12
שנים לישראל יחד עם אשתו, קיבל את החנות
מהאפוטרופוס על נכסי נפקדים. בשנים
הראשונות היה כמעט צלם יחיד בטבריה.
אולם בדיוק בשנה בה נדמה לשטיינר שהצליח
להתבסס, נכנסו לתמונה פקידי מם-
ההכנסה. כל ערעוריו על היטלי־המסים נדחו
בטענה שהנימוקים אינם משכנעים די צורכם.
השבוע, כאשר הגיעו ההודעות הנג־טיביות
האחרונות של נציבות מם ההכנסה
אל שטיינר, אסף בעל־החנות את כל ההתכתבות
שהיתר, לו עמם, תלה אותם על
חלון חנותו הסגורה .״אחרי 12 שנה אני
מוכרח לסגור את הצלמניה שלי, תחת לחץ
מכבש המיסים העירוני והממשלתי. יד ימין
אינה רוצה לדעת מה עושה יד שמאל. והאזרח
נרמס בין שני גלגלי המכבש.״

מ שפ ט

גערת הפיתוי מתערטלת
״האם אדוני מבקש לשמוע את העדה
בדלתיים סגורות?״ שאל שופט־השלום גרשוני
את סמל התביעה אליעזר ארנשטם.
עיניהם של עשרות הצופים הופנו אל הנאשמת
הקשישה, בעלת מראה של אם יהודיה
טיפוסית, ציפו בנשימה עצורה לתגובתה.
שולמית בופמן, שהואשמה על ידי המשטרה
בניהול בית־בילויים, לא זזה ממקומה.
היא פלטה בלחש :״שתספר, שתספר
שידעו כולם מי היא.״ הסמל כיעכע בגרונו:
״אינני רואה צורך בדלתיים סגורות. כולם
פה אנשים מבוגרים.״
הצעירה שעלתה בעקבות הצהרה זו על
דוכן העדים, לבושה שמלה פשוטה בעלת
מחשוף גדול, גרמה לרחש בין הצופים.
היתד, זו ג׳אנט גולדמן, נערת הפיתוי הנודעת.
.האם היא תודה או לא תודה שעבדה?
היתד, השאלה שניצבה בפני כל.

חלון הראווה של שטייגר
המס הוא המייאש
קבע. ,כי הנאשם מתואר כאן כקאזאנובה*
של עמק חפר. אדם דתי, איש אדמה ואב
לתשעה ילדים אשם במעשים הדורשים תעוזה
בלתי־רגילה וחוש תעלולים בלתי־מצוי.״

ג׳אנט עצמה לא התלבטה.
מאז נעצרה על־ידי משטרת
מת שוד מזויין ושוחררה
בחופשיות גמורה כי אמנם

• ג׳יובאני ג׳יאקופו קאזאנובה דה־סינ־גאלם
היה הרפתקן איטלקי מן הסאח ה־ 8י,
שהתפרסם כנואף מספר אחד של אירופה.
לא פעם נאסר; אן תמיד הצליח להתחמק.
ספר זכרונותיו מהתה עד היום מסמך חברתי
וספרותי ממדרגה ראשונה•

״לא זוכרת איפה ואיך הכרתי את הגברת
בופמן,״ סיפרה ג׳אנט, בעברית מתובלת
במשפטים צרפתיים .״באתי אליה בפעם
הראשונה עם שלמה, איש עשיר ששכר חדר
לשימושו הפרטי. בערך רבע שעה הייתי
(המשך בעמוד )115

המולק חזה 1$ $י ׳

בפעם הראשונה
תל־אביב באשלמבחן,
סיפרה
עבדה כיצאנית.

״באתי במנע עם מי שרציתי״

ספ 1רט
כדורגל
ח קיר הכללית
שעות מספר לפני שעזב את ישראל לחופשת
מולדת בהונגריה, רתח מכעס מאמן
נבחרת הכדורגל הישראלי, גיולה מאנדי,
במשרדי ההתאחדות לכדורגל .״זד, לא יתכן,״
הוא קרא בחימה. .לוקחים לי את השחקן
הטוב ביותר של הנבחרת. זאת בושה שכל
המדינה לא מוצאת סידור לבחור אחד.״
מה שהרתיח את מאמן הנבחרת הרתיח
השבוע כמעט את כל אוהדי הכדורגל במדינה.
היתד, זו הידיעה שרפי לוי, החלוץ
המרכזי של נבחרת ישראל ומכבי תל־אביב,
מלך השערים של הליגה הלאומית, האיש
שבעיטותיו הקנו לישראל את נצחונות־ה־פאר
על יוגוסלביה ואנגליה הצעירה, עומד
לעזוב את הארץ ולהצטרף לקבוצת כדורגל
מקצוענית בדרום־אפריקה.

משא־־ומתן על קיום של ככוד.
לא היה זה סוד כי מזה שבועות מספר מתנהל
משא־ומתן עם רפי השחרחר והצנום
בכיוזן זה. היד, זה המיליונר הדרום־אפריקאי
היהודי, מקם קרמר, האיש שנשא לפני
כשנה לאשה את רבקה׳לה מדניק נערת ה־צ׳יזבסרון,
אשר הציע לרפי את ההצעה הקוסמת.
הוא ייצג את קבוצת הכדורגל היי-
לנטיס־פארק מיוהנסבורג, אלופת הליגה המקומית.
קבוצה זו מתחבטת מזה זמן רב
במציאת חלוצים מבקיעי־שערים. מיד אחרי
נצחונה של נבחרת ישראל על נבחרת יוגוסלביה,
הועלתה ההצעה לרכוש את רפי לוי
עבור הקבוצה המקצוענית.
לרפי הוצעו תנאים טובים: כרטיס טיסה
הלוך וחזור, מקום עבודה בשכר תחילתי
של 100 לירות שטרלינג לחודש, ללא תשלום
נוסף מהאגודה, דבר שיאפשר לו לא
לאבד את זכויותיו ככדורגלן חובב.
לכדורגלן הצעיר והמוכשר, שהפך לאחרונה
לאלילם של חובבי־ה,ספורט בארץ, קס־מך,
ההצעה. רפי, המתגורר בדירה של שני
חדרים עם משפחתו בת 5הנפשות בשיכון
שבחולון, מחוסר כל בסיס כלכלי. בעבודתו
כמכונאי בדן, השתכר עד כה 170 לירות
לחודש, לכל היותר. הוא הסכים להצטרף
לקבוצה הדרום־אפריקאית לחודשיים נסיון.
מצב חם ר־תהדים. איש לא יוכל לגנות
את רפי לוי על צעדו זה. כי מצבם של
הכדורגלנים בישראל; המקריבים את זמנם
וחייהם למען הספורט, הוא חסר תקדים,
בהשוואה לכדורגלנים בעלי מעמד דומה בארצות
אחרות. למרות שהכדורגל הפך לעסק
מכניס, המזרים מדי חודש •רבבות לירות
לקופת ההתאחדות לכדורגל, לא נהנים הכדורגלנים
עצמם משפע זה. הם אינם יכולים
לקבל מההתאחדות אפילו הלוואה קטנה ביותר
לשיפור מעמדם הכלכלי.
במצב זה התפתחה מקצוענות סמויה בכמה
קבוצות, שם מקבלים הכדורגלנים תשלום
עבור משחקיהם. אולם צורה זו אינה
פתרון. משום כך גדל והולך מספרם של
הכדורגלנים החושבים ברצינות להגר מהארץ,
כדי לחפש עתיד על מגרשים זרים.
מלבד רפי עומדים לפחות עשרה כדורגלנים
מהליגה הלאומית לעזוב את הארץ:
• גדעון טיש, רץ נבחרת ישראל והפועל
תל־אביב, עומד להגר לארצות־הברית
כדי להנשא שם לחברתו שירדה מהארץ.
• אמציה לכקוכיץ, בלם הנבחרת
הישראלית והפועל תל־אביב, עומד לנסוע
לתקופה של כמה שנים לבריטניה.
• אברהם מנצ׳ל, הקיצוני של נבחרת
ישראל ומקשר מכבי חיפה, מנהל משא
ומתן על הצטרפותו לקבוצה תורכית מקצוענית.

שלמה לוי, חלוצה המחונן של הפועל
חיפה, עומד לנסוע לאוסטרליה, להצטרף
לקבוצת הכוח סידני.
• חיים לוין, לשעבר שוער מכבי
חיפה, עומד לנסוע לאוסטרליה אף הוא.
• יצחק נחמיאס, מקשר מכבי תל־אביב,
עומד להגר עם משפחתו לארצות־הברית.

מישל פורטל, שעור המילואים של
הנבחרת הישראלית, עומד להגר לצרפת,
להצטרף לקבוצת ריימס.
• יאנגו סימנדידים, מהפועל חיפה,
עובר לשחק בקבוצה תורכית.
+אברהם (כרה) עבוד, הקיצוני
הימני של קבוצת בני־יהודה, הודיע השבוע
כי הוא מצטרף לקבוצה תורכית מקצוענית.
• רחביה רוזנבאום, שחקן הפועל
תל־אביב, עומד לנסוע לבריטניה למטרות
לימודים.
אם לא תיעשה פעולה נמרצת להטבת
מצב הכדורגלנים, עתידים מגרשי הכדורגל

כדורגלן לוי
התהילה היא ענית
בארץ להתרוקן מהמובחרים שבכדורגלני ישראל.

חיפ
ה נ תנ ה ו חיפ הלקחה
על משחק הכדורגל שנעיד השבת,
בו נוצחה מבכי תל־אביב |
על־ידי הפועל חיפה כתוצאה ,1:2
כותב שייע גלזר:
איך, איך איך?! איך הלכה לנו האליפות,
ככה ממש בין אצבעות הידיים! ורק לפני
שבוע ניצחה מכבי
חיפה את הפועל
פתח תקווה ונתנה
לנו כמעט את הוהשבוע
אליפות.
באה
הפועל חיפה
ולקחה מאיתנו אותה.
ככה זה, חיפה
נתנה וחיפה
לקחה, והפועל פתח־תקוה
זכתה.
הייתם אומרים לי לפני שבוע שלא נהיה
אלופים והייתי צוחק עליכם. מה זה? צריך
רק לנצח את הפועל חיפה ודי. כל השמועות
אמרו שהם בטח לא יתנגדו שננצח
אותם. אלף: מפני שהם שונאים את הפועל
פתח־תקוה יותר משאותנו. ובית, מפני
שששה שחקנים מההרכב הראשון שלהם
לא השתתפו במישחק נגדנו. חוץ
מזה עשינו גם הכל כדי שעין הרעה לא
תפגע בנו. לא הסכמנו להצטלם יחד בתמונה
שיפרסמו בעתון כשנזכה באליפות.
לא הכנו מסיבה ולא קנינו מתנות. אז מה
צריך יותר מזה כדי לזכות באליפות?
שכחנו כנראה רק דבר אחד: שצריך
גם לדעת לשחק.
לב כואב ועצבנות. אוי, הלב כואב
לדבר על המשחק הזה. כשעלינו לשחק
היה בטחון והרגשנו אחריות. אבל
רק התחיל המשחק נעשינו עצבניים. לא
שחקנו מישחק צוזת, ופיספסנו כמה הזדמנויות
בטוחות שהיו יכולות לשנות את
מהלך המשחק. חיכינו רק שיכנס הגול
הראשון. השאר, ידענו, כבר יבואו לבד.
הצרה היה שהראשון לא רצה להכנס.
וכשהוא נכנס, הוא נכנס דוזקא לשער שלנו.
אי־אפשר היה להכיר את האדומים האלה
מחיפה. הממלאי־מקום ששיחקו במקום
ראשונים היו הרבה יותר טובים. בלי
צ׳יקובסקי הם שיחקו הרבה יותר טוב
מאשר עם צ׳יקובסקי. עלי ועל רפי לוי
הם שמו שומרים שלא נתנו לנו לזוז ושאר
השחקנים שלנו זזו בקושי. תפסנו
יום שחור ומרגע לרגע התעצבנו יותר.
החלוצים שלהם פרצו מדי פעם וסיכנו את
השער ורק מזל שלא קיבלנו יותר גולים.
במחצית השניה עשינו מאמצים להשוות,
אבל במקום זה הם הכניסו לנו עוד
גול. ראינו את כתר האליפות כשהוא בורח
לפתח־תקוה. היינו מיואשים לגמרי והשלמנו
עם כך שאנחנו רק סגנים. רק אז
הבנתי מה זה להיות מועמדת למלכת״
יופי ולא לקבל את הכתר.
אז זהו זה. כל הכבוד להפועל חיפה.
הם קבוצה שללא ספק מגיע לה לנצח.
חבל רק שהם היו צריכים לעשות את זה
לנו. אבל לא להתיאש, כמו שאמר אחד
האוהדים שלנו, מישקה :״מה אתם רוצים?
הייתם כבר במקום השביעי בליגה,
תגידו תודה שהגעתם למקום השני.״

.1המיסה

תמונה זו מראה את הכניסה לדירה,
כפי שהיא נראית מצד הסאלון. הוילון
משמאל מסתיר את הכניסה לחדרי־השינה. הכסא (שאינו
עומד במקומו) ניצב לפני קיר המטבח, חדר האמבטיה והנוחיות.
הקיר מצופה בציפוי־עץ בצבע לבן, ועשוי בצורה גלונית.

בתים בישראל

.2הדו האוכל

מצוייר בשולחן ושמונה כסאות, מזנון־עזר התלוי על
הקיר, וילון דקוראטיבי ותאורה המיועדת לחדר־האוכל,
באמצעות תיבות הקבועות בתקרה הכפולה. התקרה היא כפולה מפני שבאמצע חדר־ האוכל
עברה קורת־בטון־מזויין, שהיא חלק סן השלד של הבנין, ושעל האדריכל היה להסתירה.
חדר האוכל מהווה מצד אחד מעין המשך לסאלון, ומצד שני הוא קרוב ומחובר למטבח.

.4המרפסת
מימין ממול.
קטן מצופה בפלאסטיק. באמצע,
מצופות בסרן. על הרצפה מחצלק
על־ידי אמנית, משלים את התמונה

דידה תל*אביביו! של משה ספיר

״חס לי קיר מרכזר
היו ימים באשר כל הדירות בישראל דמו זו לזו במו תיבות תפוזים.
אז יבול היה עמום קינן לכתוב את רשימתו המפורסמת אודות הפקיד
שחזר לדירתו בשיכון, נישק את אשתו, ליטף את שלושת ילדיו ושקע
בכורסתו -והרגיש רק כעבור זמן בי נכנס בטעות לדירה לא לו.
כשנים האחרונות גבר מספר הדירות המתוכננות כאופן אינדיבידואלי
על־ידי אדריבלי־פנים מקצועיים, והמסמלות את התפתחותו של טעם
ישראלי כשטח זה. כתבה זו הינה הראשונה כסידרה חדשה, בה יינתן
לאדריכלי־פנים שונים להראות ולהסביר דירות שתוכננו ובוצעו על־ידם.

*ץ וכניותיו של אדריכל־הפנים אינן נרקמות בחלל ריק.
הן כפופות לכמה שיקולים נתונים: אופי האנשים,
תעסוקתם ואורח חייהם, מיבנה שטח הדירה וגורלה, גודל
המשפחה והתקציב.
כאשר ניגש משה ספיר לתכנן דירה זו, כבר ידע את
התשובה לכל השאלות הללו. לרשותו עמדה דירה בת
שלושה וחצי חדר, בבית־משותף בתל־אביב. בעלת הדירה

היתד, משפחה בת ארבע נפשות — שני ילדים, אב ואם ;
שניהם עבדו מחוץ לבית, במקצועות חופשיים. מקצועות אלה
חייבו אותם גם לקבל אורחים בביתם — ידידים מקומיים
ואורחים מחוץ־לארץ.
הנחייה נוספת: בעלי־הדירה הצטיינו בטעם חדיש, לפי
הרוח המודרנית המקובלת בחוץ־לארץ.
קודם כל צריך היה לחלק את השטחים לפי דרישות ה
כאן
שולם הקיר המרכזי, שאפ־גן

לראותו כמעט מכל מקום
0י 1411ג ! #ן |
בבית. הוא מצופה שברי־אבן ושברי־שיש בצבעים טבעיים
(לבן, חום, אדמדם, שחור, אפור ועוד) .העמוד שייך לשלד

משפחה. האדריכל הפריד לגמרי בין חדרי השינה לבין שאר
חלקי הדירה האחרים. לשינה הקציב את החלק השמאלי של
הדירה, אותו חילק לשני חלקים — חדר לילדים וחדר־שינד,
להורים.
תפקידו השני היה להקציב מקום לנוחיות. לצורך זה
ניצל את השטח ממול לכניסה, כדי להשאיר שטח רצוף
לחלק העיקרי של הדירה — בחלק שנועד למגורים.
בשטח זה נמצא מטבח עם פינת־אוכל, חדר אוכל שניתן ז
להאריכו עד כדי קליטת חמישה־עשר סועדים,
מקום־ישיבה, מקום מיוחד לבאר (הגזור מחלק
של הסאלון, אך אינו פוגע בשטחו) ,ומרפסת
סגורה המצטרפת לסאלון על־ידי זכוכית.
היתרונות: קבלת אורחים בכל מספר דרוש
בלי הזזת רהיטים, אווירור מכסימאלי שתי־וערב
בארבעת הכיוזנים .״קודם כל אני מחפש בדירה
איוורור,״ מסביר ספיר .״אני רוצה במעט רהיטים.
רק דברים בודדים ונחוצים, שאי־אפשר
לוזתר עליהם. אני אוהב שטחים ריקים. אני רוצה
שהרהיטים לא יפריעו לאנשים לנוע באופן ספי חופשי לגמרי בדירה; שתהיה להם גישה מכסימאלית
מכל חלק אחד של הדירה לכל חלק אחר שבד״״

תוכנית הדירה שפרטיה גראים בתצלומים שבעמודים
אלה. כתוכנית מסומנים המקומות
בהם עמד הצלם והזויות מהן צולמו התצלד
י — 1 2י

מים, כדי לתת לקורא את האפשרות להכין את
מערך החדרים. מימין, חדרי המגורים עם המרפסת,
משמאל חדרי הילדים וחדר-השינה.

פיר, בןה״ ,42 יליד רוסיה שהגיע לארץ לפני 16
שנה בשורות צבא אנדרם, אוהב להכניס לדירות

זוגרים התריסים מפני השנוש והרוח, בהעדר שנושרת.
!יצטבות זכוכית וכוסות למשקאות קרים, עם דלפק
זולחן עם מגש לפירות, לידו שתי כזרסות מברזל,
פשוטה של משכית, כד דקוראטיבי, שצוייר במיוחד
ן כללית. הדלת משמאל עשויה זכוכית ונפתחת לסאלון.

ה 1 1 1ה של החורים. במרכזו המיטה

ן | 18 מגומאויר, לפני קיר המכו1
1 1 1 0
סה בציור מעשה־ידי אמן שצייר בשחור על הטיח. לא בתמונה;
ארון־הקיר, המהווה את המחיצה בין חדר־השינה וחדר הילדים,
והנפתח לשני החדרים. ארון־הקיר מהווה על־ידי כך את הקשר
בין שני החדרים. אחד הדברים הבולטים בחדר זה, כמו בחדרים

אחרים בדירה, היא התאורה המיוחדת. יש שני סוגי תאורה
האופייניים לשיטתו של אדריכל־הפנים ספיר: סוג אחד היא
תאורה חגיגית ומלאה. הסוג השני היא תאורה אינטימית, המיועדת
ליצירת אווירה מתאימה. ספיר אינו אוהב צבעים רועשים
ורבים מדי. הוא מעדיף את צבעי הפסטל ובתוכם לבן,
צהוב, ביז׳ ,תכלת־אפור ומדי פעם — תורכיז. חדר־השינה בהיר.

,הבית, צופה בעיבוד מיוחד של טיח המשווה לו אופי
מבנה־לבנים. שתי הספות, אחת מול השניה, וביניהן
חן סאלוני בעל לוח זכוכית, המעביר את צבעוניות
ויח. משמאל חדר האוכל, מימין ווילון דלתות המרפסת.

־ד, אמנותית .״זה כולל תמונות, פסלים, כדים, שטי-
מקומיים בתוצרת משכית, מחצלות. אני בכלל מחבב
תוצרת משכיח״ כי זה נותן את הווי הארץ. בדי־הריפוד
י משתמש בהם בדרך כלל הם רק מתוצרת הארץ,
ות יד מתוצרת משכית. הם עושים בשבילי אפילו
ם אכסקלוזיביים.״
:רוב הדירות אני מחפש קיר מרכזי, אותו אני מבלים
ידי כל מיני המרים שהם זרים לדירה, מתוצרת הארץ,
שבשלמותם הם נותנים את האופי שלהם לדירה.
למשל, אבנים; שיש; אבני־ואדי חלקות ססגוניות
שהשתפשפו רבבות בשנים על־ידי המים בוזא-
דיות; עץ טבע מקומי; בוסים; מחצלות; וגם
פראגמנטים של טיח אמנותי.״
רק בבית שלו עצמו לא מצא ספיר, אבי
משפחה בת ארבע נפשות, קיר מתאים. הוא
צייד את הדירה בכמות גדושה של פסלים, בתמונות
ובאוסף נהדר של סכינים, פגיונות וכלי־

נשק, המהווים את ההובי הפרטי שלו.
נטייתו המיוחדת של ספיר לתחביבים מתבטאת
גם בעבודות התכנון שלו, בדירות
זותיו. כאשר הוא מגלה שיש ללקוחותיו הובי מסויים,
משתדל לשים אותו במרכז הדירה. למשל: הפרפרים
לקוח אחד, אוסף השבלולים של אחר, אוסף של
ית מכל העולם של אדם שלישי. כשמצטרף טעמו של
* לטעם בעלי־הדירה, מתקבלת התוצאה המתוארת כאן.

.5הבאר

העוזר בהרבה, לדעת ספיר, לקשור
את הקשר הראשון בין האורחים ומקל
על בעלת־הבית (שאינה צריכה לשאול מה להגיש, מה
למזוג ומה לתת) ,מצוייד בדלפק מצופה פלאסטיק ולוחות
נחושת רקועה. מאחוריו קיר מצופה בעץ טבעי, דו־צבעי, בו
נמצא ארגז המשקאות, המוסתר בלוח עור ותבליט אמנותי.

שנמצאות בו שתי הספות
ךןןן
״1 *1 0 ל לילדים (אינן בתמונה) ,ו|

שולחן כתיבה לעשיית שיעורי־הבית, עם ספרים על הקיר. חדר הילדים
נמצא קרוב לחדר־השינה של ההורים ועם זאת מרוחק מן
הסאלון. בצורה זו ההורים יכולים להגיע בקלות אל הילדים בשעות
הלילה, וקולות־הרעש של האורחים אינם מפריעים את שנת הילדים.

מאת אל חסר
**חליף התקליטים האוטומטי הניח אל מתחת למחט הפטיפון מנות עגולות של
7 3קצב מרקיד: ריקי נלסון, קליף ריצ׳רדסון, פול אנקה ודליוה. רגליים שזופות התפתלו
וקיפצו על ריצפת החדר בכל הצורות הבלתי אפשריות הקיימות. מבעדן נראו העיניים
הנוצצות של היושבים ליד קירות החדר, עיניים הנעוצות ברוקדים, עיניים בעלות מבטי
הערצה או ביטול. תמונה שגרתית של אחת מאותן מסיבות ליל־שבת רגילות, חדגוניות
ותמימות: הסאלון המהודר והמרוהט בצורה יקרה אך בחוסר כל טעם; שני תריסרי הזוגות
הצעירים בגיל 15־ ; 16 והאח הצעיר של בעל המסיבה המציץ בהתפעלות מבעד לדלת.
ישבתי מאוכזב על אחת מאותן כורסאות המרופדות בורוד. מזה כמה שעות ניסיתי
להתקרב אל בני נוער אלה, לדובב אותם ולעמוד על הפרטים הקטנים, היומיומיים, מהם
מורכב הוזי־חייהם. הם היו חברותיים וכנים במידה בלתי רגילה. תחילה אמנם התיחסו
בהסתיגות ובחשדנות לזר שחדר לחברתם .״אתה בטח רוצה למצוא אצלנו חומר על
גברברים,״ ציין בחיוך טיפוס אחד לבוש מכנסיים שחורים צרים וחולצה וורודה ששרוך
שחור שימש לה בעניבה.
״מה תכתוב עלינו, שאנחנו נוער הזהב?״ אמרה ברוע לב גלוי, מרשעת קטנה ויפהפיה,
בת , 15 שמתחת לחצאיתה התבדרו כחצי־תריסר תחתוניות מעומלנות.
אבל במשך הערב נשברה באיזו מקום מחיצת ההסתגרות. תחילה דיברו בודדים וביחידות.
אחר־כך כבר נהלנו שיחה בקבוצה. הם היו באמת נוער טוב. צעירים וצעירות בעלי מראה

שוב לא היו התשובות אחידות. אחד בחר לחיות בארצות־הברית, משום שלדעתו
אפשרויותיה,התקדמות לצעירים רבות שם יותר. שני בחר דווקא באיטליה ונערה אחת אף
ציינה: אוסטריה. מדוע? ״משום שיש לי משפחה שם,״ השיבה בהגיון קר.
מכל התשובות עלתה ובלתה לפתע משמעות מחרידה: אף לא אחד מהם טען שאין ארץ
זרה בעולם שהוא רוצה לחיות בה, שהוא רוצה לחיות אך ורק בישראל.
תחילה חשבתי שכולם נפלו במלכודת בשל הניסוח המכשיל של השאלה. רק כשהעמדתי
אותם על כך ושאלתי אם אין אף אחד מהם הרוצה להמשיך לחיות בארץ, חזרו בהם
כמה מך,ם וטענו שהם לא הבינו, כמובן את כוונתי ושהיו מוכנים לחיות בארץ אחרת
רק אם לא היתד, להם הברירה להמשיך ולחיות בישראל, או שהתכוונו לצאת לחו״ל רק
לתקופה קצרה ולחיות בארץ.
אולם יתרם — ובמקרה מיוחד זה היו אלו הרוב — המשיכו והחזיקו בדיעה שהיו
מבכרים לחיות בארץ אחרת מאשר בישראל. הסברם היה מגוון, מתחמק. אך. הקו הכללי
שבהם היה — שמשתלם יותר לחיות בארץ מערבית אחרת בגלל רמת־החיים הגבוהה יותר,
אפשרויות מציאת המקצוע ודרכי הבילוי העשירות יותר.
לאחר־מכן, כאשר הצבתי את אותה הבעייה בפני חבורות נוער אחרות, לא היה רוב
לטוענים שהם רוצים לחיות בארץ אחרת, אולם תמיד נמצאה קבוצה של צעירים שהיתה
בדעה, כי בעצם לא משנה באיזו ארץ עליהם לחיות בלמצוא בה את עתידם. גם חלק
מהמסייגים נימק את בחירתו להמשיך ולחיות בארץ בכך שכאן י חיות משפחותיהם ושהם
יתקשו להסתדר בארץ אחרת.
המעניין שבהבעת דעות אלה היה בכך, שכאשר התשובות ניתנות במסגרת רחבה,
בנוכחות חברים, התנגדו רוב הנשאלים בחריפות רבה לעצם הרעיון לנטוש את הארץ. אבל
בשיחות אישיות, שוב לא היו המתנגדים רבים כל־כך, שוב לא הגנו על דעתם בהתלהבות.
בשום אופן אי־אפשר להסיק מעובדות אלה שנוער ישראל 1960 שואף בחלקו להגר
מהארץ. זאת היתד, מסקנה קיצונית ובלתי־נכונה. אולם מורגש קיומם של נערים
ונערות שגדלו יחד עם המדינה, שאינם משוכנעים כי עתידם האישי קשור בעתיד הארץ
הזאת. קיומו של מיעוט כזה, המכריז בגלוי כי לו ניתנה לו אפשרות היה עוזב את
הארץ, מהתה תופעה מסוכנת. היא מעידה על כך שבאיזשהו מקום, בתקופה שחלפה מאז
מלחמת העצמאות, התרופפו הקשרים שבין הנוער הישראלי למולדתו.

גוער ללא מלחמות

ן* אותה שיחה, על המרפסת המאתררת, בצפון תל־אביב, הגענו לדיון בבעיות
,אחרות. ניסיתי לעמוד על יחסם של בני־נוער חביבים אלה להוריהם, למחנכיהם, למדו״־
כיד,ם, לדורות המבוגרים מהם, לכל אלה המכונים בפיהם ״זקנים״ .ניסיתי לאתר את טענותיהם
כלפי המיגבלות החברתיות בהן הם נתונים, כלפי תכנית הלימודים, כלפי צורת־החינוך.
ושוב היה מספר הדעות כמעט כמספר המשיבים .״הולכים לבית־הספר לא בשביל ללמוד
אלא להשיג ציונים,״ טען אחד מהם ,״לומדים יותר מדי דברים שאינם מועילים ואינם
מעניינים ושאחר־כך לא יוצא מהם כלום,״ התלוננה צעירה אחרת .״הורי לא מבינים אותי,״
ניצלה נערה בת 16 את ההזדמנות כדי לפרוע את חשבונה עם ביתה, אבל תוך בקשה
חוזרת ונשנית לא לפרסם את שמה .״הם מכריחים אותי לחזור הביתה לכל המאוחר ב־12
בלילה, אינם מרשים לי לנעול נעליים עם עקבים גבוהים ואינם רוצים לקנות לי מספיק
שמלות ובגדים אחרים.״ ״הורי לא נותנים לי מספיק כסף לבילויים,״ התמרמר נער אחר.
הטענות לא חסרו. אולם כולן היו אישיות, קטנוניות ומגוחכות. היו אלה הטענות השגרתיות
שיש לבנים כלפי הוריהם בכל דור ודור. לא היה בהן שום דבר אופייני לגבי מדינת
ישראל, במחצית השניה של המאה העשרים.
ואז, על אותה מרפסת, התבררה בפעם הראשונה משמעות התופעה האופיינית לגבי נוער
ישראל , 1960 תופעה שאפשר להבחין בד, בכל חבורת נוער ישראלי כיום, בין אם זה נוער
סאלוני, נוער חלוצי, נוער עובד או נוער לומד:
זהו נוער שלא קיימת בו שום תופעה בולטת של התנגשות עם החברה בה הוא גדל.
זהו נוער שלא קיימת בו כלל תופעה של התנגשות עם ההורים, או עם המחנכים. נוער
שכמעט ואין לו דבר נגד ה״זקנים״ שלו, נגד דפוסי־החברה שעוצבו על־ידיהם למענו, נגד
המטרות שהם הציבו עבורו. זהו נוער הנהנה, אולי, מחופש רב יותר בהתנהגותו מהנוער
בדורות הקודמים, שאולי אימץ לעצמו כמה מנהגי־הווי חברתי מארצות זרות שלא היו
מקובלים בדורות קודמים בארץ; אך בסיכומו של דבר זהו נוער ההולך בתלם. נוער המקבל
את דרכי־המחשבה של המבוגרים כמובנים מאליהם. נוער המקבל בשלווה גמורה את התרבות
שאחרים יצרו עבורו.
זהו נוער שאין בקרבו שום קריאת אתגר, שום ניצוץ של מרד.
בסיכום, זהו נוער שאין לו ולא כלום עם כל אותם הדברים המאפיינים את המושג ״נוער״
בכל הדורות ובכל הארצות.

מבוגרים צעירים

בריא ומלבב, מהסוג שכל מחנך כיתה בבית ספר תיכון יצביע עליהם כעל העילית שבכתתו.
כולם היו תלמידי גמנסיות. לרובם היה נסיון ארעי בתנועת־נוער. הנערים לא שתו ולא
עשנו. הנערות לא התפרכסו ונעלו נעליים נמוכות־עקבים. היה בהם שמץ של שחצנות
טבעית, אבל בגדר הטעם הטוב. ומתוך שיחה קצרה איתם ניתן היה להיתכח שרמת־האינטליגנציה
שלהם מעל לממוצע. הם התיחסו ברצינות ללימודים, התמצאו בבעיות עולם,
ומסיבת הריקודים שלהם שימשה להם כאפשרות בילוי בלבד ולא כהזדמנות להתפרקות.
הייתי מאוכזב, משום שחרף כל מאמצי לא הצלחתי למצוא כמעט כל מכנה משותף בין
בני חבורה זו לבין עצמם, ובינם לבין חבורות נוער אחרות שראיינתי. למרות שהיו להם
כמה דפוסי־חיים חברתיים משותפים המקובלים כיום בנוער בן גילם, לא היה בכך כדי
לראות בהם גוף חברתי שניתן להגדרה. הם היו אוסף של אינדבידואלים. לכל אחד מהם
היתה צורת מחשבה שונה, השקפה שונה לגבי בעייה זו או אחרת. בבל אחד מהם פעמו
שאיפות אחרות, כל אחד מצא בעייה שהטרידה אותו באופן אישי, שהיתה שונה לחלוטין
מהבעייה של חברו. אי־אפשר היה להכליל אותם במסגרת שאפשר לומר עליה שהיא
.חושבת כך״ או פועלת בדרך מסוימת. אי־אפשר היה אפילו להכליל הכללות לפי דיעותיהם
ומעשי הרוב שבהם: עד בדי כך נראו צעירים אלה כטיפוסים המיוחדים כל אחד לעצמו.

לאן לחגרז

*אז, כשעה מאוחרת של הלילה, כשכמה נערים כבר קמו ללוות את חברותיהם
1הביתה ומספר הרוקדים במרכז החדר הצטמצם, התגלגלה השיחה בדרך מקרה לפסים
אחרים. עמדנו, חבורה קטנה, במרפסת ומרגע לרגע הצטרפו אלינו נוספים. הצגתי להם
שאלה שנוסחה במתכוון בצורה מכשילה. :אם היתד, בפניכם הברירה לעזוב את הארץ,
באיזו ארץ הייתם בוחרים לחיותי״

*שנם כאלה הרואים את שיא השלילה שבנוער הישראלי בדור זה בכך, שגוועה בו
רוח החלוציות וההתנדבות למשימה חברתיות־לאומיות, שהיתר, אופיינית לדורות הקודמים,
שגדלו בארץ. אך השלילה האמיתית ממחילה ומסתיימת במקום אחר לגמרי — בעובדה שהצעירים
הגדלים בישראל, שהגיעו לגיל 14־ ,15 אינם נוער אמיתי. אלה סתם מבוגרים צעירים.
המטרה העליונה הניצבת לעיניהם היא אותה המטרה המנחה את הדורות המבוגרים
מהם, בחברה הישראלית — השאיפה להסתדר, לעשות חיים, להסתגר בתחומים הצדים של
החיים הפרטיים. משום כך כל מה שהם עושים הוא לחקות את המבוגרים.
אין זה חיקוי הנובע רק מהפסיכולוגיה המקובלת של גיל ההתבגרות, בו רוצים הצעי־הצעירים
להיראות כמבוגרים. זהו משהו עמוק ורחב הרבה יותר. אין הם מנסים להראות
כמבוגרים — הם הופכים למבוגרים. גילאי 14 עד 18 של הצעירים הישראליים אינם נראים
רק מבוגרים מכפי גילם לפי מראם החיצוני, התנהגותם החברתית, תלבושתם וגינוניהם.
גם השקפת־עולם היא מבוגרת, דרישותיהם הן של מבוגרים. המטרות האישיות העומדות
בפניהם של בוגרים וההודיות שהם מחפשים אינן שונות במאומה מאלה של גילאי 18 עד•
30 ואילך.
אותה תופעה מתפשטת בשנים האחרונות בין בני הנוער ברוב ארצות העולם המערבי.
בכמה מדינות היא מסתעפת לכיוונים שליליים יותר — כמו אצל ״הדוד האבוד״ בצרפת
או באיטליה. אולם שם הופכים הילדים למבוגרים בהוזי שעוצב על ידם. בישראל הופכים.
הילדים למבוגרים בעלי אותה המתכונת. והתבנית אשר למבוגרים .״האמיתיים״ ,למבוגרים
שקדמו להם ושגיבשו את אישיותם הנוכחית במשך חיי־מאבק ארוכים.
בגיל 14 הם אינם הופכים ילדי רחוב המחפשים חוויות תוך כדי עבירה על החוק. בגיל זה
הם מתחילים להלך בזוגות הקבועים, להקים משפחתם הפרטית והבלעדית. ומאז אין הם
מחליפים בני־זוגם; לא מתוך חוסר רצון להתנסות בנסיונות חיים, אלא משום שהחלפת
בן־הזוג כרוכה באי־נוחיות ותובעת מאמץ נוסף. בגיל 16־ 17 אין הם מחפשים פורקן
ובריחה מהמציאות באורגיות מכל הסוגים. בגיל זה הם כבר מנוסים ביחסי־מין רגילים,
ומכאן והלאה לא נשאר להם.הרבה ללמוד בשטח זה, לדעתם. ד

ישראל שוחט, בן ,74 מכפר־גלעדי
56 .שנים בארץ. מראשוני
ארגון השומר :״מדברים על כך שהנוער
של היום נופל מהנוער של
אז. ואני אומר שזח אינו נכון. הוא
אינו נופל ממנו. צריך רק לדעת איך
לכוון, להדריך ולעודד אותם בכיוון
הנכון. הנוער הזה, שמנסים כל כך
להפחית מערכו, הראה לנו הרבה
מאד פעולות שלא נפלו במאומה מאלו
שעשה הנוער של שנים עברו.״

יהודה כורלא, בן ,74 מחיפה,
סופר ומורה. יליד ירושלים :״הנוער
בכל תקופה ותקופה הוא טוב.
יש רק לפעמים אי־הבנות. אבל בדור
שלנו לית סאן דפליג שהנוער
הטוב הזה הוא שהביא אותנו בכוחו
עד הלום. בזמני נשא הנוער
אידיאלים נשגבים בכוח. לס לנוער
של היום יש אידיאלים, אלא שהוא
נושא אותם איתו בצורה אחרת, בכלים
אחרים — ביידע ובפיכחות.״

אברהם שפירא, בן ,90 מפתח־תקווה
80 .שנה בארץ. זקן־ד,שומרים
:״אי־אפשר להגיד יותר טוב ו־אי־אפשר
להגיד יותר רע. אז היה
מיעוט מובחר אבל זה היה בכל זאת
מיעוט. ויש דברים שעם מיעוט
קשה לעשות אותם היטב. שקר הוא
שאמרתי פעם על הנוער של היום
את אותם הדברים שמנסים לייחס לי.
אבקש בכל תוקף להכחיש זאת.
להיפך, אני גאה מאוד בנוער שלנו.״

חיים בוגר, בן ,84 מתל־אביב.
56 שנים בארץ. ממייסדי גימנסיה
הרצליה :״כתוב, אל תאמר טובים
היו הימים הראשונים מאלה ׳.ומדוע
כתוב שלא צריך לאמר דברים אלת?
מכיוון שנוהגים לאמר. לדעתי, טוב
יותר הנוער של היום לאין ערוך
מכל מה שהיה לפניו• הוא יודע לחיות.
הוא יודע לעבוד. זה נוער זה,
ואני גאה בו ומאושר שהצלחתי
לגדל נוער כזה והרביץ בו תורה.״

לוי אשכול, בן 46 .65 שנים בארץ.
ממייסדי דגניה :״אני בטוח
שבנוער של היום גנוזים כוחות
אדירים שמצפים לנקודת מישען, למנוף
שיכוון אותו. אי־אפשר לעשות
השוואה^ בין הנוער של היום ובין
הנוער של אז. הנוער של היום, אומרים
ע*׳ו שהוא אינו טוב כמו הנוער
שלפני כמה עשרות שנים, אבל
זהו הנוער שעשה את סיני. זהו
כוח פוטנציאלי גדול עד מאוד.״
— 4 1י־ יזו

זקני הי שו ב משווים: הנוער שלא 1ושד היו

אברהם אלדמע, בן ,76 מתל-
אביב 54 .שנים בארץ. מוחדר,ציור
הראשון בגימנסיה הרצליה :״הייתי
כל השנים מורה בהרצליה. היה לי
מגע קרוב עם נוער• אותו הנוער
שהיה לי כשהייתי מורה היה נוער
מצויין. עם הנוער של עכשיו אין
לי כמעט עניינים. נכון שזה לא אותו
הנוער. אבל האשמה היא לא רק
בהם אלא גם במחנכיהם בבתי-
הספרל״ובכל הרקע החברתי שלהם.״

אלתר אשכנזי, בן ,62 יליד
יסוד־המעלה, בנו של אחד המתיש־בים
הראשונים במקום :״כל תקופה
יוצרת את אנשיה. הנוער של אז חי
בתקופת אחרת. אבל כשאנו נזכרים
היום ביסים של אז — מה היינו,
בעצם? היום התנאים שונים וטבעי
שהנוער הוא אחר. אם היו אומרים
לי היום לרכב על חמור. שלושה
ימים לירושלים, לא הייתי עושה
זאת בשום פנים, ואילו אז — כן.״

שמואל דיין, בן ,69 מנהלל 52 .
בארץ. חבר הכנסת לשעבר :״חושבני
שבזמן ההוא היו יותר שאיפות.
אידיאליזם. היום יש יכולת יותר,
גבורה יותר. יש יותר אמצעים לכך.
יש יותר יידע ויותר בסיסיות. לנוער
של היום הבל קל יותר. אבל
את הבסיס כדי שהנוער של היום
יוכל לבנות עליו את ביתו בקלות
— בנו הקודמים, שהיו בשעתם
הנוער של אז, מגשימי היש מאין.״

נחום הלוי, בן ,70 תושב המושבה
כינרת ומראשוני פועלי היקב
בראשון 54 .שנים בארץ :״טוב ורע
זה דבר לא אבסולוטי. בנוער של
היום יש דברים שלא היו אז. למשל
— עניין של לחימה. כשאני
הייתי צעיר, לא יכולתי לעשות את
מה שבני בגילי עושים היום. הירידה
היום היא מוסרית. זה מתחיל
אצל ההורים ומהם מקבלים זאת גם
בני־הנעורים, הלוקחים מהם דוגמה.״

ניטה סוסקין, בת ,75 מתל-אביב.
50 שנה בארץ. אשתו של זקן הצלמים
בתל־אביב, אברהם סוסקין :״אני
כמעט לא מכירה בכלל את הנוער
של היום• אבל עד כמה ששמעתי,
זה כבר לא מה שיהיה לנו פעם.
אין אידיאלים, אין רצינות, אין שאיפות
גדולות. אז היו כל הד׳ברייס
האלה חשובים, ומה שחשוב עוד
יותר, אז לא היו לנו בני־טובים.
היום, נדמה לי, לא חסרים כאלה.״

דויד יזרעאלי, בן ,74 מהמושבה
כינרת ואחד ממתיישביה הראשונים.
55 שנים בארץ :״הנוער של אז חיה
צנוע. היו לו שאיפות, אידיאלים. עם
או בלי נעליים. כיוס קיימת רק ה־צזאיפה
לנוחיות, קאריירה. חוסר הסתפקות
במועט בניגוד לנוער של אז,
שטחיות לדברים שבקדושה, שלילת
העבר. אבל בכל זאת יש לזקוף
הרבה לזכותו של הנוער של היום.״

דויד תדהר, בן ,63 מתל־אביב.
יליד יפו. אחד מראשוני הקצינים
היהודיים במשטרת ארץ־ישראל :״לנוער
בימים ההם לא היו הרבה מדריכים
מפלגתיים. הם התחנכו לחיות
על הארץ, בתוך הארץ אך לא מן
הארץ ...לא רדפו אחרי וילה 1־
ארונות־קיר. הנוער של היום סומך
על המדינה שתפעל. הנוער של
היום מבלה את זמנו בשטויות.״

שרה יצקר, בת 49 ,65 שנים
בארץ. חברת קיבוץ עין־חרוד :״אינני
סבורה שהנוער היום רע מהנוער
בזמני. בבואי ארצה לא ידע הנוער
עברית ולא היה נלהב. כשמסתכלים
עליהם היום, הכל נראה טוב. היום
חושבים שאז היו כולם מלאכים. כל
ההגזמות מיותרות. גם עכשיו יש
הנוער מסור ואוהב, הבונה את המולדת
בכל לב ומקריב קורבנות.״

שלמה וינשטיין״ בן 70 ,88
שנר. בארץ. מראשוני המתישבים ב־סג׳רה,
המורה העברי הראשון בארץ
:״לא רק הנוער, אלא כל הקהל
היה בתקופתי הרבה יותר טוב. הוא
היה טוב יותר מבחינה של מסירות
ומוסריות גבוהה, ומבחינה של אסונה,
ולאו דווקא אמונה דתית. יש
בנוער של היום פנינים, שיש להתנאות
בהן, אבל זהו רק חלק קטן.״

יהודה גור־אריה, בן ,65 מעין־
חרוד איחוד 40 .שנה בארץ. ממש־תתפיו
הקבועים של מירוץ התבור:
״המושג, נוער׳ הוא בכלל טוב ומתמיד
היה כך. אינני חושב שהנוער
של היום גרוע מהנוער של אז. הזמן
הוא האשם. התקופה. לגורמים
חיצוניים יש השפעה רעה על הנוער
שלנו. לולא היתה קיימת השפעה
חיצונית רעה, היה הוא יותר טוב.״

ההבדל היחיד בינם לבין המבוגרים מהם הוא שהם משוחררים מהאחריות המוטלת
על הדורות אותם הם מחקים. אין להם צורך בקשרים חוקיים כדי לבוא ביחסי מין. הם
משוחררים מדאגות־הקיום של המבוגרים. אין הם חושבים אפילו על עתידם, שכן עומדות
בפניהן שנתיים וחצי של שירות צבאי, שרק בתומו הם יהיו חייבים להחליט את ההחלסות
המכריעות של חייהם.
ואז, כשהם עומדים בפני החלטות גורליות, בשאלות כמו בחירת מקצוע, המשך השתלמות
או נשואים, הם כבר קצרי־רוח לעבור את אותם השלבים שהמבוגרים מהם עברו בנעוריהם.
הם רוצים להסתדר עד כמה שיותר מהר, להרוזיח עד כמה שיותר ולא חשוב באיזה מקצוע,
להקים במהירות את המסגרת המשפחתית שתפטור אותם מבעיותיהם האישיות ותניח
להם להתמסר לבעיות של חיפוש בילויים וצבירת רכוש.
רק כעשרה אחוז מהם בוחרים להמשיך בהשתלמות בחינוך גבוה. אבל מספר זה מטעה,
משום שלא כל ההולכים ללמוד באוניברסיטאות ובבתי־מדרשה גבוהים אחרים עושים זאת
כדי להשיג מטרות שהציבו לעיניהם. חלקם הניכר, בעיקר בני האמידים הנתמכים על־ידי
הוריהם, ממשיך ללמוד מפני שזוהי לגביו הדרך הפשוטה ביותר להשגת נוחיות מאכסימאלית.
השאלה היא מה הגורם לתופעות. התשובה ניתנת במלים — אלו הם ילדי רמת־החיים.

העליה ברמת־המתייה בישראל, שלגבי חלק ניכר מהאוכלוסיה היתד קיצונית ומהירה
מאוד בשנים האחרונות, גרמה לאמירת הרדיפה אחרי מותרות ונוחיות מאכסימלית. אמירה זו
היא גם שהביאה למצב הקיים, כפי שהוכיח הסקר האחרון שנערך על ידי בנק־ישראל,
שרוב המשפחות בארץ מוציאות הרבה למעלה מהכנסתן. ואמירה זו מהמה גם את הגורם
העיקרי והמכריע בעיצוב דמותו של הנוער הישראלי — כפי שנחשף בסידרות המאמרים
על נוער ישראל , 1960 אשר התבססה על מחקר מיוחד שנערך על־ידי העולם הזה.
אין ספק שיש לרדיפה אחרי המותרות חלק גם בתופעות החמורות יותר, המתגלות מדי
פעם בפעם בקרב הנוער, מעבר לתופעה הכללית של חיקוי המבוגרים. תופעות העבריינות,
הבריונות והגברברות בקרב בני־הנוער ההולכות ומתגברות משנה לשנה, מושפעות
מאוירה זו.
לכן חייבות לשמש העובדות והמסקנות שהתבררו בסידרה זו על נוער ישראל ,1960
קריאת־אזהרה גם לגבי הנוער העומד מחוץ למסגרת התופעות של בני־טובים ועבריינים
צעירים. כי דווקא אלה הממלאים את כיתות הגימנסיות, את צריפי תנועות־הנוער, את חדרי
המסיבות הסאלוניות, ושלכאורה אין פסול בהתנהגותם החברתית, הם שיקבעו מה יהיו פני
העתיד של החברה הישראלית.

ן א 1ז ״ דשא ׳ ת ל ־ אביב

הופיע הספר

אויב במצולות

קומנדר ד. א .ריינר

במדינה
(המשך מעמוד 1ו)
שם בפעם הראשונה. אחר כך באתי עוד
כמה פעמים. לא זוכרת כמה כסף הרוחתי
שם. פעם שילמו לי ופעם לא. לפעמים
הרתחתי מאה לירות. לפעמים פחות ממאה.
באתי במגע רק עם מי שרציתי. עם מי שלא
רציתי לא הייתי באה.״
״עד שפעם אחת, כשהייתי שם עם תייר
צרפתי, באה המשטרה ועצרה אותנו. וזה
הכל.״ סיימה ג׳אנט, כשהיא ניצבת בדוכן
העדים בעמידה ילדותית, הסותרת את דבריה
המפורשים.
עורך הדין קאזיס לא האריך את החקירה
הנגדית. באותה הנימה השקטה בו העידה,
ענתה ג׳אנט לשאלות הפרקליט המועטות.
,,כן, שכבתי עם גברים גם כשעבדתי כמארחת
בבאר, אצל קובה. כן, רק אני
קיבלתי את הכסף.״
השאלה האחרונה ששאל קאזיס בשקט
היתד, מכרעת :״האם היה לך כבר משפט
קודם בארץ על משהו?״ ג׳אנט חייכה :״כן,
היה לי משפט על שוד מזויין, אבל הודיתי
בזה.״ היא העיפה מבט של מנצחת בעורך־ה־דין
.״תודה רבה.״ אמר לה קאזים .״על לא
דבר.״ השיבה ג׳אנט בחיוך.

דרכי־אדם
טרזן נגד אייכמן

׳פור הקרב הגדול ביותו
בין משחתת בריטית
לצוללת גרמנית
:מלחמת העולם השניה

המנו י-
!זיבלה

היגטבווך,
ו1ו פרגו

__אגוזו בוזנזז־נז

מאת

גילה אדמאור

ן־ייייתי בברלין המערבית. ישבתי
| | בבית קפה והעפתי מבט על שכני, כשנתקל
מבטי במילה ״ישראל״ ,שהתנוססה באותיות
גדולות בעתון שאחד היושבים החזיק
בידו. חשבתי שלא יהיד, זה מנומס
להציץ מעבר לכתפו, או לבקש את העתון.
גם איני יודעת לקרוא טכסט גרמני (אף
שאני מבינה דיבור גרמני וגם מדברת שפה
זו מעט בעצמי).
כעבור חצי שעה פגשתי במכר יהודי,
שהחזיק בידו את אותו העתון. הפעם ראיתי
שמתחת לכותרת יש תמונה של גבר לא
מוכר, ולידו השם ״אייכמן״ .ניסיתי לפענח
את הכתוב. הבנתי רק שאייכמן נתפס, וכי
ישראל מעורבת בעניין. הדבר לא התקשר
במוחי.
באותו ערב עברתי לברלין המזרחית
באס־באן (הרכבת העל־קרקעית, שנהגתי לקרוא
לר ,״הזיקית הצהובה״ ,בגלל צבעה
ומהירותה) .הייתי בחברת שני ישראלים.
בתחנה יש מתקן המכריז על החדשות האחרונות
העוברות לעיני הנוסעים באותיות־נאון
נעות. פתאום ראינו את השם ״ישראל״.
הכותרת אמרה :״נציג ריגול של המערב,
אייכמן, נתפס בתל־אביב״ .זה היה הכל.
למחרת היום כבר הופיעו בטלביזיה המזרחית
מראות מתל־אביב. הראו המונים נרגשים
המתזזכחים ברחוב. הקריין אמר שעם
תפיסתו של אייכמן סוערות הרוחות בישראל.
גם בימים שלאחר מכן דובר הרבה
על פרשת אייכמן, במזרח ובמערב. אולם
שמתי לב כי מדברים כל הזמן כיצד נתפס,
מה יעשו בו, וכו׳ — אך שמשתדלים מאוד
לא להרחיב את הדיבור על מעשיו של איי־כמן
בעבר.
״מה את אומרת?״ שאלו אותי הגרמנים
שנפגשתי עמם ,״איך תפסתם אותו?״ לא
ידעתי.
בשעת ראיון עמי, הפליטה עתונאית :״נו,
עכשיו, אחרי שתפסתם את אייכמן, בטח
לא יבואו אליכם עוד תיירים גרמניים!״
״מדוע?״ שאלתי ,״הם יפחדו שיתפסו
אותם?״
״לא לזה התכוזנתי,״ היא גמגמה, ומיהרה
לעבור לנושא אחר.

ברלין המערבית) ,יצאתי לרחוב וראיתי שזו
עיר נהדרת. אחרי פאריס ולונדון, ששתיהן
גדושות בניינים אפרוריים וישנים, היה
נעים לראות את צורת הבנייה המודרנית
של ברלין, על בנייניה המפוארים החדשים,
המבהיקים. אחרי כמה ימים הרגשתי נפלא,
התיחסו אלי יפה, וכששמעו שאני ישראלית,
קיבלו אותי נהדר.
אבל מדי פעם, כשהייתי שקועה בשיחה
עם אדם מבוגר וחביב, תפסתי את עצמי שואלת
ברוחי :״לעזאזל, איפה הוא היה בימי
הנאצים?״ מעולם לא נכנסתי עמם בשיחה
רצינית על העבר. הסתפקתי בדברי נועם
שהיו משמיעים באוזני :״אני מתכונן לבוא
לישראל,״ או ״שמעתי שזו ארץ נפלאה!״
וכר. בכלל, עכשיו שם הסנוביזם הכי גדול
לרצות לבוא לישראל.
המצב היה אחר כשנפגשתי עם בני־נוער.
חיפשתי פגישות כאלה. נזדמן לי לראות
נערים ונערות בני גילי. מצאתי אותם בבאר
השייך לבחור ישראלי, בשם שמעון עדן.
הוא נקרא עדן־סאלון, ועל הקיר תלוי שלט:
״כל אחד רצוי, בעיקר יהודים.״* באר זה
הוא עתה המקום הפופולארי ביותר בברלין.
יש שם אוירה מיוחדת. מבקרים בו לא רק
בני־נוער מסוג ה״האלב־שטארקה״ (ה,,חצי־חזקים״
,מעין דווקאים או ביטניקים גרמניים)
,אלא גם שחקנים, אנשי הבוהמה
וסתם אנשי החברה הגבוהה בחליפות שחורות.
בים
זה של הילדות הבלונדיות והלבנות,
משכתי תשומת־לב בגלל שערותי השחורות
(אותן צבעתי חזרה לצבען המקורי עם
הגיעי לברלין) .היו פונים אלי באיטלקית
או בספרדית. לא הייתי עונה. לבסוף היו
* רמז לשלטים שהיו תלויים בבתי־הקפוז
נימי הנאצים :״יהודים אינם רצויים״.

״סוחר מצרי, הסבור כי יש יותר מדי
יהודים בעולם, מוכן לתרום מהונו למען
קידום רעיון זה. על המעוניינים לפנות
לאיברהים סאלח, מלון אסטודיה.״
זו היתר, מודעה בעתוני צ׳ילי, של דן
טרזן הישראלי, האיש שנשלח על־ידי מפקד
המודיעין לפי פקודת ראש־הממשלה ללכוד
את הפושע הנאצי.
בעקבות המודעה התקשרו חוגים נאציים
בבירת צ׳ילי עם איברה,ים סאלח שלא היה
אלא דן טרזן, הזמינו אותו לפגישה חשאית
שבה הופיע גם מנהיגם רודולף טייכמן
(אדולף אייכמן) .טייכמן הציע לדן טרזן
להקים במדבר סיני מפעל לייצור גז מרעיל,
בעזרתו אפשר להשמיד את מדינת ישראל.
״הרעיון הוא טוב. אני מוכן לדון אתך
על הפרטים.״ ענה לו על כך דן טרזן .״אני
מציע שנפגש מחר אחר הצהריים, נצא
לטיול קצר ונשוחח בדרך.״
כאשר הגיעו למחרת לקרבת האגם, הניף
דן את ידיו בתנועת מספריים אדירה. ידו
הימנית של דן פגעה בערפו של הנהג וידו
השמאלית פגעה בצוזארו של רודולף. הוא
דהר במהירות שגעונית אל הרוקח היהודי
רבינוביץ. דן הסביר לרוקח את מצב העניינים.
לפתע הבריק רעיון במוחו של רבי־נוביץ.
הוא מיהר אל השוק וחזר עם תוף
ילידים צ׳יליני .״בתוך התוף תוכל להעביר
את הפגר לישראל — קרא הרוקח בשמחה.
כעבור שעתיים נמצא דן בשדה התעופה של
סנטיאגו״.
זה היה הסיפור. סיפורה המדומה של
הפרשה הסודית ביותר בישראל. סיפור
חטיפתו של אייכמן.
תאור דרמטי זה פורסם, למרבית הפליאה,
ימים רבים לפני שהצנזורה התירה כל גילוי
על הפרטים ״שלא ייוודעו לעולם,״ כדברי
המפכ״ל, אולם בעוד שהושמעו הצהרות
מפוצצות כאלה כבר עסקו שני כתבים
זריזים בתאור מרעיש ומסולף בחלקו.
״ישבנו וחיברנו יחד את הדימיון שלנו
עם האינפורמציה שהיתר, כבר אז בידי,״
סיפר בעל הסקופ והמו״ל של החוברת
זן טרזן הישראלי והפושע הנאצי —
זאב גלילי, עתונאי ביומון חרות.
גלילי, שעסק גם לפני פרשת אייכמן בהוצאת
חוברות טרזן ההמוניות, ניסה לחקות
את סידרת הגורילה הצרפתית — רומנים
בהם שילב מחברם, קצין מודיעין
לשעבר, מציאות ודימיון, השפיע על מאורעות
פוליטיים בטרם התרחשו.
לאחר הודעתו של ראש הממשלה בכנסת,
בא אליו. ידידו, הסטודנט אמנון כהן, הציע
לו להקדיש את החוברת של טרזן לאייכמן.
בו במקום ישבו ותכננו את הסיפור.
גם כיום, לאחר שרוב פרטי הפרשה פורסמו
בחו״ל ובארץ בנאמנות מלאה, נשמרה
לבעל דן טרזן זכות היותו הראשון שפירסם
— בניגוד להוראות הצנזורה, ומעל דפי
רומאן זעיר י— חלק מן הסוד ההיסטורי.
שאלה אחת נשארה סתומה, גם לאחר הפרסום:
לאיזו דמות ציבורית או צבאית התכוון
גלילי שעה שתיאר את טרזן, אדיר
המעשים י

השבוע ירדה ממטדם בלוד צעירה שחורת־שיער. גילה אלמגור, מי
שהיתה הכוכבת הבלונדית של ״חולות לוהטים״ ,חזרה מסיור כן
חודשיים באירופה, שעיקרו -שהייה בת חודש בגרמניה, לפי הזמנת
יצרני הסרט. בעמודים אלה מספרת גילה, הנראית כתמונה למעלה
מטיילת עם ידיד ברחוב הראשי של ברלין, קורפירסטנדאם, על חוויתה
העיקרית -פגישתה עם נוער גרמני, וכין השיטין, גם עם נוער עירכי.

איפה הם היו זי

י״אפשו* לברוח מן הבעייד, הנאצית
\ | בגרמניה. הגרמנים סימפאטיים מאוד,
נימוסיים מאוד. כשהם שומעים שאת ישראלית,
הם מעלים מיד חיוך רחב ומתחילים
להתחנחן. אחדים אפילו מכריזים שהם יהו־דים־למחצה.
לעתים קרובות מאד אמרו לי:
״הסבתא שלי היתד, יהודיה!״ או ״איך בין
איין האלבר יודה!״ (אני חצי יהודי).
בימים הראשונים היה לי קשה מאוד. כשרק
ירדתי בשדר,־התעופה בפראנקפורט ושמעתי
שמסביבי כולם מדברים גרמנית וכל
האנשים לובשים מדים, תקפה אותי
צמרמורת. אבל החלטתי להשתחרר מכל הדעות
הקדומות ולהירגע.
בברלין קיבלו את פני המארחים שלי,
ביניהם ישראלי. הוא אמר לי :״גילה, ברלין
מאכזבת לטובה. זו עיר של אנשים סימפא־סיים.״
אמרתי שאיני יכולה לתאר לי זאת.
״תשתחררי מזה,״ הוא אמר ,״את תראי!״
ובאמת, אחרי שהסתדרתי בחדר שהכינו
לי ליד הקורפירסטנדאס (השאנז־אליזה של

י ^ ערב נסיעתה לגרמניה,
ך 1*1
צולמה תמונת זו של. ג י ־
11 111 1
לה הבלונדית, ליד תמונת שקספיר, באנגליה.

הכוכבת מסכות על נגישותיה עם נוער גרמני ננולין, בימי רנידת אייכמו

׳׳מה ה אשמים?״
שואלים, בגרמניתז ״אז באיזו שפה אפשר
לדבר עמך?״ הייתי עונה :״היבראיש״ ועברית).

״היית גישאת רגרמגי?״
ך* תגובה הראשונה היתד. תמיד הפ

| תע ה .״האם את יהודיה?״ היו שואלים.
״אני יהודיה מישראל,״ הייתי עונה.
כשהפונים אלי היו צעירים, ועשו רושם
שאפשר לדבר עמם, התגלגלה השיחה מיד
לנושא המרכזי: איך מרגישה ישראלית בגרמניה.
מעולם לא הסתרתי שבאתי עם המון
מעצורים. לא היה להם נעים לשמוע .״מה
פתאום, עכשיו?״ שאלו. אמרתי שמעולם
לא הייתי בגרמניה (משם בא אבי) ,אבל
כל ילד יהודי יש לו הסתייגות מהמושגים
״גרמניה״ ,״גרמנים״ ,וכל הקשור בזד״
פעם ישב לידי, ליד דלפק הבאר, באותו
מקום, צעיר כבן ,24 נאה מאוד, עם פנים
מאוד אינטליגנטיים. הוא שתה הרבה. אחר־כך
ניסה לשוחח עמי באיטלקית, והתחיל
כל הדו־שיח שכבר התרגלתי אליו. הוא היה
קצת שתוי, אך לא שיכור.
לשאלותיו, סיפרתי לו שבאתי במסגרת
עבודה. לשאלותיו, אמרתי שברלין נראית
לי יותר סימפאטית מכפי שציפיתי, אבל
שאני משתדלת לא ללכת שולל אחרי הפנים
השוחקות. הוא שאל מה אני חושבת
על הנוער הגרמני .״נכון שהם לא כמו
ההורים שלהם?״
אמרתי שהם נראים בסדר .״מה אני אשם
שהיה לי אבא בס.ס?.״ הוא קרא ,״אני שונא
אותו!״ ומבלי ששאלתי אותו, סיפר כי
אינו מדבר עם אביו, ושהנוער הגרמני טוב.
״אילו היית מוצאת בחור גרמני כמוני,
והיית מתאהבת בו, האם היית נישאת לו?״
יצא לי כל האוויר. זו שאלה מאוד עדינה.
אמרתי שקשה לענות. הוא התעקש.
אמרתי שאני באמת לא יודעת. קודם כל,
זה מצב די נדיר, כי בכלל קשה לבחורה
ישראלית להתאהב כיום בבחור גרמני.
אבל אם כבר קורה דבר כזה, אני חושבת
שהתנאי הראשון יהיה שהבחור יבוא אחרי,
שיעזוב את ביתו וישתקע בארץ שלנו.
יתכן שאז זה היה יכול להיות אפשרי, למרות
שאני יודעת שהדבר היה בזזדאי למורת
רוחם של הורי וכל מכרי. בסוף אמרתי
שהשתדלתי לענות בכנות, אבל שאיני בטוחה
שאומנם הייתי נוהגת כך אילו זה
היה קורה לי< .
נדמה לי שהוא נעלב. הוא קם, התכופף
לעברי, אמר באנגלית :״ג׳רמן בוים גוד!״
(״הנערים הגרמניים טובים!״) והלך. הצטערתי
שפגעתי בו, אבל למה הוא ציפה?
שיחד, זו הטרידה אותי לא מעט לאחר
מכן. סיפרתי עליה לחבר ישראלי, אמרתי
לו :״תראה איזה נושא מעניין זה לסרט!״
והנה, כעבור שבועיים, בעת שיחר. שהיתר,

*.י וזי

*)י יי״

5*01* 0 0 5 151*06/

!16ק£15! 5

זנ1מ £1חח(3ן

ז י * י* 3 !**5מנ 5גמ*!4)1

ג<זזזזי1
מ! ז * 404 יייין ז זי)

3ח0!3!11א״
וזו!

צי*ג**<*יו*יוז*י * 4ז ג •יין!
(>!{ז1זג<)!ו>י מג 24א
יזגמסס ז<!ז*ת ) 0ז
ייי<)זז 5י י מע* י ! 1״ זי ז )
ז1זמ{־ז * 4ז!ימז>ג 0ץ**ז*.ר

יי ז ז 4י<זנ*זז)*מ *)1

ח 105$6
ז 8ו 86?|[0 9

״יייז ״״י, יי* ! 8ז*

•**יזסיזס 3x7י

ייי* * ז

[86 זז6גן5״

זז 14).4ג ״ 8ז>י! 10ז*י)0 * 1

״כוכב מישראל

׳ י ״ביקור חמוד מישראל,״ כתב
עליה עתון־הסליונים הגרמני,
בילד־צייטונג, מתחת לתמונה זו .״גילה אלמגור, שחקנית שתורת־

לי עם אשד. גרמניה, האחראית לבחירת השחקנים
בחברת־הסרטים הגדולה ביותר בגרמניה,
אופה, היא סיפרה לי שהיא מחפשת
צעירה המסוגלת לשחק ישראלית. שאלתי
מה התפקיד, ואז גילתה לי שחושבים לעשות
סרט על נערה ישראלית המתאהבת בחוץ-
לארץ בגבר מבלי לדעת מה מוצאו, ומגלה
לאתר מכן שהוא גרמני.

״את היית בגיטו?״
ך• פרולוג לפגישתי עם הנוער הגרמני
ן |ד,יה עוד בפאריס. עליתי על מגדל
אייפל בחברת שתי ישראליות. למעלה הסתובבו
שלושה בחורים צעירים עם מצלמה.
הם ניסו כל הזמן ללכת אחרינו ולצלם אותנו.
כשירדנו, ניגשו השלושה אלינו ודיברו
עמנו אנגלית. אחד שאל אם לא איכפת
לנו להצטלם עמם. אמרנו :״בבקשה!״ בשעה
שהכין את המצלמה, התחיל לשאול מאיפה
אנחנו. אמרתי :״מישראל!״ הרגשתי שהבחור
מחוויר, שותק, לוקח את חבריו וממהר
להסתלק.
קראתי אחריו :״מנין אתם?״ הוא הפנה
את ראשו וצעק חזרה :״גרמניה!״
החברות משכו בזרועותי :״בואי, נלך,
הם גרמנים!״ עצרתי אותם ועמדתי באופן
פרובוקטיבי, לחכות מר, יהיה. כעבור שניה
חזר אחד מהשלושה, חברו של השואל.
״תגידו לי, אנחנו מגרמניה, לא איכפת לכן
לשבת אתנו ולדבר, למרות מה שהיה?״
חברותי רמזו לי שאינן רוצות, אבל
השבתי :״לא איכפת לנו. להיפך. מה אתם
אשמים? אתם צעירים כמונו!״
הלכנו לקפה. גם השואל הראשון הצטרף,
אחרי שחבריו הפצירו בו. ישבנו כשעתיים.
נסתבר שהם שלושה סטודנטים המטיילים
בעולם. הם שאלו המון על ישראל. הזמנתי
אותם לבוא לארץ. הוא נדהם .״שמעתי שהארץ
שלכם מעניינת, אבל אנחנו הרי
לא יכולים לבוא לשם.״
הרגעתי אותו.
״האם היית בגטו?״ שאל. עניתי שלא.
״אבל אם אפגוש בילד שהיה בגטו, הוא
יכול להרוג אותי!״
עניתי :״שטויות. לכל היותר יירק עליך.״
אחרי הנסיון שאספתי אחר כך בגרמניה,
אני בטוחה עכשיו ששלושה אלה היו בני
משפחות נאציות מובהקות. כי הם היו
הרבה יותר מתוסבכים בנקודה זו, והרבה
יותר נפחדים מהצעירים הגרמניים הממוצעים.

שחווה

גילה, שצבעה את שערה
בצבעו המקורי״ עם בואה
לברלין, צולנוה באן ליד עסוד־מודעות.

״פגשת 2אצי בברלין ז״
ך יועתונאיפ, שהוכנו מראש על־ידי חב(
!רת־הסרטים שהזמינה אותי, שאלו אותי
1 עיניים מתל־אביב, באה לברלין לסינכרוניזציה של הסרט חולות לוהטים.״
משמאל: שער עתון מצוייר גרמני, בו נראית גילה (משמאל)
עם דליה לביא, שחקנית הסרט הראשית, שלא זכתה לביקורת חיובית.

בכל הראיונות איך אני מרגישה בגרמניה. נסתבר שגר סמוך לו. סיפרתי שהכל נבנה
אחד, שפחדתי ממנו נורא כי אמרו לי מחדש, ושהיה מתקשה כיום להכיר את יפו•
שהוא מאוד רציני וחריף, שאל ישר :״תגידי
ישבנו והרגשנו שנינו, אני חושבת, עד
לי, פגשת נאצי בברלין?״
כמה האיבה בין מדינתנו בלתי־טבעית. לא
אמרתי :״פגשתי הרבה גרמנים. אבל אף
היינו אויבים. השיחה היתד, טבעית ונסבה
אחד לא אמר שהוא נאצי. לעומת זאת,
על הכל — על לימודיו, על עבודתו. כש־פגשתי
בנים של נאצים, שלא הסתירו שהם
דיברנו על טיולים באירופה, העיר שלבטח
כאלה. אני שמחה שהם מתוסבכים בנקודה
אנו מרגישים מאוד מנותקים בארץ קטנה

ומבודדת. דיברנו אפילו על פוליטיקה, וסיפרתי
לו ששמעתי מפי הצעירים שיש הגענו למבוי סתום: הוא רצה שנחזיר את
טראגדיות משפחתיות על רקע זה, שבנים הפליטים, ואז יהיה שלום. ביקשנו לעבור :
מתחילים לחטט בעבר של הוריהם בתקו לנושא אחר.
פה הנאצית.
בכל זאת הרגשנו שאנחנו שייכים איכשהו .
כששאל איך קיבלו את פני בגרמניה, השבתי
לו שמתיחסים אלי יפה, אך שאני יחד, לע!מת כל הגרמנים הבלונדיים שסבישואלת
את עצמי כל הזמן מה קרה עם בנו.
פעם אחרת עמדתי עם חברים ברחוב ליד
כל הנאצים.
אחרי הראיון הזה חששתי קצת ושאלתי דוכן נקניקיות. דיברנו עברית. לפתע שמענו
את קצין־העתונות של חברת־הסרטים אם שלידינו מדברים ערבית. שתי הקבוצות
הגזמתי .״להיפר,״ הוא אמר ,״את היית הסתכלו זו בזו בצורה די לא־ידידותית. לא
מאה אחוז.״ מסתבר כי העתונאי אמר לו נכנסנו לשיחה.
שכבר מזמן לא שמע דברים כל כך כנים
אבל באותו בית־קפה לא היו סימני איבה
מפי זר.
הדדיים. פעם ניגש אלי בחור ואמר שהיה
עתונאי אחר התידד עמי, ונזדמן לי רוצה לרקוד עמי, אבל שלא העז לבקש
להמצא כמה פעמים בחברתו. הוא סיפר כי הוא ערבי. שאלתי :״אז מה יש?״ התלי
כי אביו היה אנטי־נאצי פעיל ונרדף בשל חלנו לדבר, ולאט־לאט הצטרפו עוד חמשה
דעותיו. בכל זאת היד. קשה לו להאמין חברה, כולם ערבים.
שאני מוכנה לצאת עמו ובכלל להימצא באחד
מהם סיפר כי אחיו נהרג במיבצע־ :
חברתו.
סיני. שאלתי אם הוא שונא את ישראל. הוא
ענה :״מה פתאום? צעירים שלכם לא נהרגו
ההערצה שיש כעת בגרמניה לישראל היא,
לדעתי, כנה. יש אופנה של עניינים ישרא אצלנו?״ אחר־כך התלונן שהוא כבר נמצא
ליים — סדרות מאמרים, ספרים, ועכשיו זמן רב בברלין, ורוב הישראלים אינם
גם סרטים. הסרט התעודתי הגרמני על מדברים עמו.
ישראל, גן־עדן וכבשן־אש, גרם להתפעלות
אחר אמר :״עבד אל־נאצר, ימח שמו,
עצומה, ותלמידי בתי־הספר הלכו לראות לקח את הכסף של אבי. הוא אמר לו: תחיה
אותו במסגרת שעורי־החובה שלהם.
כמו השכן שלך, ולקח ממנו את החברה
שלו. אם הוא רוצה שכולם יהיו אותו

״יא מוסמפה״ ו״הבה גנידה״ הדבר, זה צריך להיות דוזקא על חשבון
האבא שלי?״
ך• אותו ,,עדן־סאלון״ היתד, לי חתייה
התידדנו במידה כזאת, שבסוף הם היו
^ חזקה מסוג אחר. באחד הימים ניגש שואלים כל יום איפה גילה. כשלא באתי
אלי פתאום מכר ואמר :״ראי, יש פה כמה ימים פשטה שמועה שנסעתי, והם
סטודנט ערבי. הוא שמע שאת מישראל ו התרגזו שלא באתי להיפרד. כשהופעתי שוב,
רוצה להכיר אותך. את מוכנה?״ אמרתי קיבלו אותי בתרועה. חברי הישראליים לא
שכן. הוא הציג את עצמו. השם היה מוכר הבינו זאת. אחת החברות שלי, הלומדת
לי מאוד, כי שמעתי אותו בארץ. הצגתי בברלין על חשבון השילומים של הוריה,
את עצמי. לשאלתי השיב שהוא מדמשק, אף שאלה :״לא איכפת לך שהם ערבושים?״ ;
אך שנולד בפלסטין.
בבית־הקפה יש תיבת־מוסיקה, המנגנת
התרגשתי נורא. בפעם הראשונה אחרי תקליטים מסויימים, הפופולאריים ביותר
כל־כך הרבה שנים דיברתי עם ערבי לא -באותו רגע, באופן אוטומטי. כל פעם שבאתי,
ישראלי. הוא היה אינטליגנטי מאוד. סיפר היו הערבים זורקים מטבע ולוחצים על
שמשפחתו מיסו, שברחה בימי המלחמה, הכפתור של הבה נגייה, בביצוע הקומפניון
שאחותו בת 22 מוציאה ספר על יחסים זה לה שאנסון, דלידה או הארי בלפונטד-
בינלאומיים, שהוא תלמיד לרפואה.
כתגמול הייתי לוחצת על הכפתור של
״האם בית־החולים דג׳ני עוד קיים?״ שאל. יא מוסספה.

התיאטרון בימי שישי למלון אכדיה, הנמצא
מחוץ לתחום השיפוט של הרבנות התל-
אביבית כאשר נערכה המסיבה לציון
35 השנים לקיומו של היומון דבר, ערכת
המערכת מסיבה חגיגית, אליה הוזמנו אנשי-
המערכת בלבד! ואילו שאר העובדים לא
קיבלו הזמנה. ועד־העובדים החליט להחרים
את המסיבה — ורק המשורר נתן אלתר-
מן הצטרף אליהם בהפגנת סולידאריות
אורי זוהר ואילנה רוכינא חזרו כנראה
לתוכניות הנשואים הישנות שלהם,
שנדחו לתקופה קצרה. הם נראים לאחרונה
שוב יחד, הפעם בחברת ההורים המלווים
אותם לכל מקום פחות מאושרים היו
חייו הפרטיים של איש הנהלת הסוכנות
היהודית דיאו דולצ׳ין, שחזר לאחרונה
מביקור בארצות דרום־אמריקה, התגרש מאשתו
גט פיטורים השיג לאחרונה,
לשמחתו, גם הד״ר אליהו שלום, רופא
העיניים, שבמשך כמה שנים היה גיבורו של
סיפור אהבה, ונדון למאסר אחרי שצילם
את אשתו במערומיה, בחברת גבר זר, כדי
להשיג גט בדרך זו. לפני ימים מספר התפשר
הד״ר שלום עם אשתו, רכקה שלום,
שהסכימה למסור לו את ילדיהם תמורת
בית ששוויו — 60 אלף לירות.

מ בו ר ה כו כ בו ת
במקום חזיה

אנשים
פי הו ק רומנטי
תוכנית־הסיום של מיצעד פיזמוני היישוב
היה היו זמנים, שנתקיימה השבוע
בתל־אביב, הפכה לכנס וזתיקי היישוב. עשרות
וותיקים, מכל חלקי הארץ, חלקם
מעל לגיל ,80 שהוזמנו במיוחד לערב זה,
נפגשו יחדיו בפעם הראשונה אחרי עשרות
שנים. היו ביניהם כאלה שלא ביקרו
מזה שנים בתל־אביב, ולרובם היה זה
הביקור הראשון בהיכל התרבות. כך למשל,
כאשר עמדו שתי וותיקות מדגניה ב׳
להכנס לאולם, אפשר היה לשמוע אותן
משוחחות .״בואי ונכנס כבר חכי
רגע, אני רוצה להתבונן קצת בצמחיה״.
בפנים חיבק זקן השומרים אכרהם שפירא
את יגאל אלון באמרו :״אתה משלנו,
אתה מהמושבות ואילו מנהל הגמנסיה
העברית הרצליה לשעבר, הד״ר חיים בוגר,
חיבק בהפסקה את שר המסחר והתעשייה,
פנחס ספיר, ואת ראש עירית תל־אביב
מרדכי נמיר וקרא לקראתם בעליצות :״בואו
נחדש ימינו כקדם ונרקוד היו גם
כאלה שלא באו. יהושע מנוח, מוותיקי
דגניה ב׳ ,האיש התפרסם כאשר הודיע
לקבוצתו שאם לא יחזירו את הכדורים
שקיבלו מהסרג׳נט האנגלי הוא ילך וילשין
בפני הבריטים, הודיע כי לא יבוא
משום שתאריך ההזמנה לא צויין בתאריך
עברי צפורה זייד, אלמנתו של איש־שייך־אבריק,
אלכסנדר זייד, גרמה להוד
ויגשות בין האמנים שהופיעו על הבמה
ואשר הבחינו כי שעה שהמקהלה שרה את
השיר על גבעות שייך־אבריק, היא הליטה
את פניה בכפייה. בתנועות מרפקים
ובלחישות הסבו האמנים איש את תשומת
ליבו של רעהו לכך, באמרם ״היא
בוכה.״ אולם כעבור רגע התברר שהיא
הסתירה בכפייה — פיהוק, שנגרם משעמום,
כנראה. בתום הערב חיפשה למי להודות.
לבסוף מצאה סדרן לבוש בגדי שרד, לחצה
ידו ואמרה :״תודה רבה, זה היה
ערב נפלא גם זאס יוסיפו* ,שקנה
שלוש פעמים כרטיס להופעה זו אך נמנע
מללכת, הופיע סוף־סוף בערב חגיגי
זה. בסיום הערב הסיף הוא מוסר לדן סן*
אמוץ, שברגע האחרון קפץ לתפקיד המנחה
כדי למלא את מקומו של יוסי בנאי
שנעדר. יוסיפון גער בדן, שהופיע על
הבמה במכנסי־חאקי מקומטים ובחולצת
עבודה :״אם היה לי קהל כזה כמו שהיה
לך הערב, לא הייתי מופיע בפאפקטע
הויזען כאלה. היה צריך להיות לך דרך ארץ
בפניהם בראיון שהעניק השבוע דויד
בן־גוריץ לעתונאי גרמני, הוא הודה שמזה
זמן רב לא היה לו פנאי לקריאת
ספרות יפה .״הגיע הזמן שתתחיל באמת,״
העיר לו העתונאי. כעבור רגע התפשטה
הבעה של חיוך גם על פניו של ראש־הממשלה
...לרגל ביקורו של ביג׳י בצרפת
הוטל על שניים מעובדי השגרירות
הישראלית בפאריס תפקיד מיוחד — ללמד
את התזמורת הצבאית הצרפתית, שתקבל

את פני ראש הממשלה, לנגן את התקוות
בנוסח המדוייק. הנספח הצבאי, אלוף־משנה
עוזי ;דקים, עשה זאת בדרך מקורית:
הוא שרק מספר פעמים בפני התזמורת את
נעימת התקווה. ואילו יועץ השגרירות,
משח שק, עמד על כך שהתזמורת תוסיף
חצוצרות כדי שר,המנון הישראלי לא יישמע
רדום מדי.

גט לעירו
יושבת־ראש הנהלת ויצ״ו העולמית, רבקה
זיו, גילתה השבוע טפח מסודות חדר־ההלבשה
שלה. היא משתמשת אומנם בקרמים
לטיפוח העור, אולם אינה מסדרת את
שערה במספרות, משום שלדעתה ״חבל על
הזמן״ .לרוב, סיפרה הגברת זיו, היא מספרת
את עצמה במו ידיה לפי כל
הסימנים, עשויה הגברת זיו ליהפך בקרוב
לחמתו של מי שהיה סגן ראש עירית תל־אביב,
אברחם שכטרמן. בתה, ג׳ודי,
נסעה בימים אלה לאנגליה כדי לקבל גט מבעלה,
בחברת בתו של שכטרמן, תמי. כשתחזור,
תיערך מסיבת החתונה של משפחות
זיו ושכטרמן זאב קיס, מנהל חברת
התעופה אולינזפיק בישראל, היה אחד הקר־בנות
להטרדה רגילה ברחובות אתונה. כאשר
ערך בשבוע שעבר טיול לילי בבירת יוון,
נטפלו אליו עשרות נערים שהציעו לו בילויים
שונים. קיס, הדובר ערבית רהוטה,
על אף היותו יליד גרמניה, הפליט לבסוף
בחוסר סבלנות :״חאלאס, הסתלקו!״ אך
שמעו היוונים את המלה הערבית חאלאס
(די חדלו להטרידו .״למה לא אמרת ישר
שאתה בלש מצרי שבא לשמור על עבד־אל־נאצר
ואתה עכשיו בתפקיד?״ שאלו הסרסורים
הצעירים אחרי שהרבנות התק!־
אביבית הזהירה את יקותיאל פדרמן,
בעל מלון דן, כי באם ימשכו במלונו בלילות
שבת הצגות התיאטרון הישראלי דובר
האנגלית יזראל פלייהאום, היא תשלול מ־בית־מלונו
את היתר הכשרות שלו, מצא
פדרמן פתרון מתאים. הוא העביר את הצגות

חיה הררית עומדת להגיע ארצה בשבועות
הקרובים. במיכתב שכתבה לאחד
מידידיה בארץ, גילתה כוכבת בן־חור כי היא
תבוא ארצה לחופשת מולדת ללא כל קשר
עם פירסום הסרט, תישאר כאן כשלושה
חודשים כוכבת קולנוע שכבר נמצאת
בישראל היא השחקנית הגרמניה סוניה
זימאן, גיבורת הסרט היום השמיני בשבוע,
לפי ספרו של הסופר הפולני מארק
חלאסקו. סוניה, שהתפרסמה ברומן האהבים
שלה עם חלאסקו בעת שהותו בגרמניה
המערבית, הגיעה ארצה כדי לשכנע
את אהובה הפולני, העובד כפועל בניין, לחזור
עמה לגרמניה עוד כוכבת שתגיע
השבוע לישראל היא מארלן דיטריד,
הסבתא יפת־הרגליים, שהיא כיום בת .56
מארלן, ילידת ברלין, שכוכבה זרח בשנות
השלושים ושהפכה לכוכבת הוליבודית, מוסיפה
עדיין למשוך קהל להופעות הזמרה
שלה. היא עוררה סנסציה כשהופיעה לפני
שנים מספר במועדון לילה בלאס ווגאס ב־שמלת־ערב
שהדהימה את הצופים. היתר, זו
שמלה שתוכננה על־ידה והיתד, מקושטת
בפרוזה, חרוזים נוצצים ויהלומים. חלקה העליון
היה מורכב מבד סול אוורירי, מתחתיו
לא לבשה כל לבוש נוסף (ראה תמונה).
דרך השמלה לא ראר, הקהל את חמוקיה,
אולם כאשר צילמוה הצלמים באורות הפלש
שלהם, התגלה חזה של הסבתא מבעד
לבד הקליל ברדיפה מסחררת היה
עסוק השבוע שחקן התיאטרון הקאמרי לשעבר,
אברהם ארצי. ארצי, הנשוי לשחקנית
הקאמרי לשעבר, רוזינה ארצי,
שוהה מזה שנים מספר בארצות־הברית, שם
נולדה לזוג ביתם טרייסי. מכיוזן שהוא
עומד להעלות בברודביי את מחזהו על גג
פתוח, שהוצג בערב קריאה של הקאמרי,
החליט ארצי שהוא רוצה בשחקן פול
;יומאן, שימלא את התפקיד הראשי במחזה.
הוא בא ארצה עם משפחתו כדי לנסות
לשכנע את ניומאן, אולם כאן התברר
לו שניומאן כבר הפליג לקפריסין עם צוזת
אנסודוס. הוא טס מיד להדביקו שם
השחקן אריק אינשטיין, שלא מצא את
מקומו בלהקות הסאטירה בהן הופיע, הצטרף
לתיאטרון אהל, בו מופיע גם אביו כשחקן.

קולמע

שראל
כניוול• דלא תוא•
שבוע אחד בלבד אחרי שפורסמה בהעולם
הזח ( )1185 שערוריית פסילת סרטו של נורי
חביב, רחל, על־ידי המועצה לביקורת סרטים
ומחזות, החליטה המועצה להתגונן. היא
אספה עתונאים ואנשי ציבור באולם קולנוע
ירושלמי, הקרינה בפניהם את הסרט, תוך
תקווה שדיעותיהם יחזקו את החלטתה.
התוצאה היתר, הפוכה לגמרי. למרות ש־ביז
הצופים היו חילוקי דעות על ערכו של
הסרט, הם הסכימו פה אחד, שאין כל הצדקה
שהיא לאסור את הצגתו. לא נמצאו בו,
לדעתם, כל סממני פורנוגראפיה או סילוף
פני המציאות הישראלית. צחוק הגורל היה
שכאשר יצאו הצופים מהסרט, הם הבחינו
באדם השוכב על ספסל בגן ציבורי — בדיוק
כמו באחת מסצינות הסרט, שהצנזורה
טענה שהיא בלתי מציאותית.
עתה לא נשאר לצנזורה אלא להרים את
ידיה ולהיכנע ללא תנאי.

סרטים
צ מד־ ח מד
ה ש בו יוהפרה (מגדלור, תל־אביב; צר3ת)
הם צמד״חמד שדמיון רב מצוי ביניהם
— פרננדל ופרה אמיתית. כשהם מתנים
אהבים ביערות עבותים, נראות עיני הפרה
כחיוקי עלוב לעיני־העגל האמיתיות של
פרננדל. וכשהוא מחבק את ראש הסרה הנלחצת
אליו מפחד ממר הפצצות היורד
מסביבם, נראה שגם העגל המתוסבך ביותר
לא ירצה בפרה מבכירה כתחליף לשפעת
ההבעות הבהמיות של פרננדל.
אבל זה אינו דן ב0,ם יה מינית׳ .פרננדל
הוא שבוי מלחמה צרפתי בגרמניה, המועסק
כפועל בחוזה חקלאית. כשהוא בורח,
בהסכמת מעבידתו החיננית, הוא בוחר לו
פרה כהסוזאה לכוונת הבריחה שלו. כשמדי
השבוי מונחים עדיין עליו, הוא מוביל את
הפרה בשבילי גרמניה, בדרכו לצרפת, ואיש
אינו חושד בו שהוא שבוי נמלט. תחת זה
נכונות לו הפתעות אחרות, כשהוא נאלץ
לחפש את הפרה המתחמקת מדי פעם מידיו.
הסרט, המבוסס על סיפור־בריחה אמיתי,
אינו מסעיר משום בחינה שהיא. בחלקו הגדול
הוא גם משעמם. מאחר שיצרניו נמנעו
מהגזמות ביצירת מצבים קומיים, נשארו
בתחום המצבים המתקבלים על הדעת,
הרי רוב סצינות הסרט הן העלאת גרה של
המגוחך בעצם מהות הצמד — השבוי
והפרה. כשרונו הקומי של סרננדל נשאר
בלתי מנוצל לחלוטין במקרה זה.

עד גלי האויבת
ספינת האהבה >חן, תל־אביב; ארצות־הברית)
היא גרוטאה מיושנת, מין בית
שט בלה, לתוכו נדחסת משפחה מוזרה:
עורך־דין בשרות הצבא האמריקאי (קרי
גרנם) ,שלושת ילדיו היתומים מאמם, ועוזרת
בית איטלקית (סופיה לורן) ,שבעצם
אינה אלא בתו של איזה מאיסטרו איטלקי,
שברחה מחומרת אביה.
מהרגע הראשון ברור שהסוף יהיה טרגדיה
ולורן תיאלץ להתאהב באמריקאי שאין
לו פנאי לשלושת ילדיו, תיהפך לאם לארבעתם•
אולם הרגע הנורא הזה מושהה בעזרת
סיפורי מוסר־השכל על חינוך ילדים,
יחסים בין המעמדות ועוד כמה בדיחות
קלושות.
סופיה לורן עדיין מענינת בשלבי הפיכתה
לכוכבת הוליבודית! וגם שאר אנשי הצוות
אינם מפריעים במיוחד! אולם ספינת־האהבה
שטה בעזרת מעט מאוד הומור והרבה מאוד
שמאלץ.

ת ד רי!
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
#הסוד השמור ביותר >תמר, תל-
אביב) הכל אודות המימד השלישי של המלחמה
— הלוחמה התת־ימית. לורנם הרווי
בתפקיד הקפטן לאיונל קראב, מגן בגבורה
על נמל גיברלטר מפני אנשי הצפרדע האיטלקיים.
399
#ואחד (ארמון־דוד, תל-אביב)
בריחה מחוכמת ומבדחת של קצינים בריטיים
ממחנה שבויים באיטליה. ריצ׳ארד סוד.
#עד ראיה (צפון, תל־אביב) ידידות
של אמת בין רוצח פולני לילדה וולשית
שבידיה תלוי גורל חייו. הורסם בוכהולץ,
היילי מילס.

..חפש את האעה חפש את האשה...חפש את הא&ה ה 9ש את האעה חפש אה ה א טה חפ

ארבע ל1לי 10ת
מדהים׳ אפרסק ודררד כפרי. מחיר הגליל 2שילינג ו־ 6פני (כ־ 85 אגורד חנ סיכד1
,ארגרט החלה לאחרונה להצטלם בכל בגד חדש בו היא חושקת, בטרם תקנהו. לפידמותה המצולמת היא קובעת אם הוא הולם אותה או לא. אז בכל זאת יש לארמסטרונג״
ג׳ונם השפעה עליה מקרוקודיל מיוכש יצרו הרומאים את ד,פודרה הראשונה לפני
אלפיים שנה, ומרסק עלוקות את הצבע השחור לשיער אם את דייגת, או
שהאסקורט שלך כזה, תוכלי להפתיעו בחולצה דגית מעניינת, שתלבשי על בגד־הים שלד.
על החולצה להיות מפסים דקיקים בשחור־לבן, אפור־לבן או כחול־לבן, כשגיזרתה — גידרו(
שק, המחשוף -סירה והשרוולים באורך * .את הדג האדום והגדול שנדוג בחכה המש•
תלשלת ממרכז מחשוף הסירה, תפרי מבד זר כאפליקציה האמריקאים חכניסו
את הבד הפרחוני אף לאופנת מכנסי הנשים חום עם אדום הוא צרוף הצבדים
החדש שלהם לדגמים האלגנטיים מה דעתכם על הקפישדנים המנוקדים שהאמריקאיות
לובשות בקיץ? הן נראות בזה נורא אכזיסטנציאליססיות 120 דולר צולה
ראש איל אוסטרי מעץ אורן, המשמש כדקורציה,׳ 680 דולר שולחן בוארי עתיק משנת
,1759ד 90 דולר כסא הולם. זה יקר, אך לעומת זאת זה גם לא נוח תכשיטים
שראליים מקוריים, לנערות ישראליות מקוריות, הם תכשיטי הקרמיקה בצבעי
הכחול ירוק והחום־אדום. תוכלי למצאם בגלרית דוגית במחירים די עממיים. מחיר הטבעת
12 לירות, זוג עגילים ־ 5 -לירות והמחרוזית במחיר הנע בין 15ל־ 20 לירות בהתאם לגודל.

וככלל לא היתה לו צורה
על יופי, כעור ובכלל על צורה, כתב לנו גבר צעיר?לט^לשוחלהסלוט״ לדו׳ דמיס
,,איש באבק חי, בארץ האפורה / .מכוער לא היה די צרכו /בבדי להבחין ביופי /ויפה
לא היה דיו /בכדי להעריץ את הכעור /ובכלל, לא היתה לו צורה.

__לתרנגולות יש רגלייס
התיירים מתאכסנים שם, בדרך כלל. החברה התל־אביבים באים רק להריק
כוסית ולרקוד בליל־שבת. אן במוצאי־שבת היתד. שם, תצוגת אופנה. התצוגה אורגנה
על־ידי לשכת התיירות למען תיירינו החביבים והעשירים. כיאה לגן על רמה, באביב, היה
שם קריר. כיאה לנשים האלגנטיות, הן התכסו בצעיפי מוהר או מינק, למען ייחם להן.
כיאה ללשכת־התיירות — היא דאגה למנחה בעלת קול נמוך וסכמי (יהודית גלעדי) — למען
ייחם להם. כיאה או שלא כיאה להומברט־הומברטים שבגן, הדגימו את בגדי־הילדים של ערו
ארבע לוליטות.
שרהלו, גבילולה, דפנהלוליטה ושלומידולורם הדגימו שמלות קוקטייל, שמלות יום־הולדת
ואפילו בגדי־ים (תמונה) וביקינים מיניאטוריים. אחר־כך הן פינו את המסלול לאחיותיהן
הבוגרות. או־אז ראינו את סוגיה מיל האדומה והמקסימה, כשעל גופה סמוק־הגוון בגד־ים
הלנקה משל דינה, בכחול עם נקודה שחורה (תמונה) .היו עוד בגדי־ים דיוהתיים, רובם עם
וטרפז, אך למרות שמותיהם המיוחדים, כמו נסיכה, לוס פאראגואיום ואגם מחשופי הברבורים, הם לא היוד שום חידוש באופנת בגדי־הים, מלבד החולצות והפלרינות שהתלוו
אליהם.
נעימים בגווני הפסטל שלהם היו דגמי אלד. נעים היה גם לראות את אילנה נוסן שחורת
השיער וירוקת־העין, מדגימה אותם, למרות העובדה שהיא שבה מארצות־הברית רק יום
אחד לפני התצוגה. אילנה הקסימה בחליפת ג׳רסי פשוטה בסגול־לבנדר, שנקראה שרמנט,
וכנראה היה זה הצירוף של שרמנט ושרמנטית שגרם לנפילתו של בעל בית־החרושת לחפצי־חן
ממתכת, אברהם אופנהיים, מכיסאו.
מהסאלון של האחיות אנגלנדר קיווה הקהל ליותר והתאכזב. הדגמים היו אמנם לפי צוז־האופנה
האחרון, אך נראה היה שלא הקפידו בבחירת האריגים. כשחנה רייז התמירה הופיעה
בשמלת קוקטייל, מאורגנזה קרם המעוטרת בריקמה ואבנט חומים, העירה ליידי אחת
מהקהל :״היא באה כמו הפתעה.״ חבל שהיו רק עוד שתי הפתעות — מסוג אחר. יצחק
איוניר, האלגאנטי־בדרך־כלל, הסתובב בעניבה ובנעליים חומות, למרות חליפת הערב
במרנגו! וג׳ני ג׳ייקובס הדוגמנית, הזכורה מהתצוגה של המשביר לפני שבועיים כבלונדית,
היתד, בינתיים לברונטית. מה אפשר לעשות? אבל גם ככה היא מותק!
ג׳גי הדגימה את חולצת־הכנרת של משכית, שנראתה זו הפעם האלף ואתת. גם העבאיד.
המסורתית של משכית הופיעה כמכר וזתיק, למרות שהפעם הוצגה באדום. את העבאיה
הדגימה שרה אלי, ויש לציין לשבחה שהיא חייכה, למרות מצב־הרוח המלחמתי שהיה לה
לפני התצוגה, בגלל דברים לא־יפים שנכתבו עליה במדור זה לפני שבועיים. החיוך היה
מקצועי, שרה. אבל משכית באמת סומכת יותר מדי על זה שהתיירים מתחלפים כל שנה,
ואפשר להראות להם כל פעם את אותם הדגמים. יש כאלה שמשתקעים בארץ (ואם אין,
אז יהיו) .על כל עשרה תיירים, אחד בטח השתכנע לבנות בית בישראל, אחרי שלהקת
הפועל הדגימה בריקוד איך עושים זאת, מה עוד שהמנחה גלעדי תירגמד, את הריקוד
לאנגלית. מה שבטוח — בטוח. אלה שלא השתכנעו לבנות בית, יקנו לפחות פרוות או
תכשיטים, כי הברייטשוונצים של נוילנדר והענקים של טופז היו באמת מפתים מאוד.

גן־יעדן קטן, אישי

גדעידן בחדר אמבטיה. מה שהצרפתים האלה לא עושים בשביל האסטתיקה. חובבי־הצייד
שביניהם מצפים את קירות חדר האמבטיה שלהם בנייר, עליו מצויירים יערות שורצי
איילות ונחשים, ואת כיור הרחצה בתרסינה עם ציור זהה. חובבי האמנות יוצרים להם מעין
מוזיאון פרטי על־ידי תליית אוריגינלים בחדר האמבטיה. אלה שסתם אוהבים נוף, מתרחצים
באמבט מוקף צמחיה פראית. הם קוראים לזה :״גן־עדן קטן, אישי את הכתמים
המרגיזים, הנשארים בדרך כלל על מאפרות המתכת, תוכלי להוריד בקלות, בעזרת
פיסת־בד רטובה ומטובלת במלח שולחני הכוקלה פלש אף ללקת הציפורניים. הוא
נוצר על־ידי משיחת לקת־זהב על שיכבת לקה בכל צבע אחר, רק שעוד אין לקת־זהב
בארץ נכון שלכוכעי־הקש של השנה גיזרת תרבוש, עם שוליים סמליים או בלע־דיהם,
שלא ככובעים רחבי־ד,שוליים של אשתקד; אבל אם את בכל זאת נאלצת לחבוש את
כובעך הישן, תוכלי לפחות לרעננו על־ידי שפשוף בחצי לימון שפתיים צהוכות,
או ליתר דיוק באז׳ ,יהיו המילה האחרונה בשטח האיפור הצרפתי. מוצעים שפתונים
בגוונים: באז׳ חול, באז׳ כתום ובאז׳ ורוד באלאנסייגה המבוגר וג׳יבאנשי
הצעיר, הנוהגים להציג את דגמיהם יחד, ושעל הוראותיהם האופנתיות אין מערערים, מכ־תיבים
כבר שבחורף יהיו צווארוני המעילים קטנים, הכפתורים גדולים, ואילו כיסם — כל
כמה שאפשר ה״אטומייזר״ — מתיז בושם בגודל שפתון — הולך וכובש את
השוק הצרפתי אומרים שמספר הנעליים שקיבל האחיין הקטן של מארגרם
ממעריציו יספיק לו למאות שנים, אם מידת כף רגלו לא תשתנה. היום הוא בן שנתיים
שפתון מתפרק באורך של 15ס״מ הוצא לשוק האנגלי על־ידי פירמת התמרוקים גאלה.
גליל הפלסטיק בו נתון השפתון מתפרק לחמישה חלקים, וורוד חריף, תפוז משיי, אדום

גם מיקי דנסקי, מתלוה מודל, ערכה תצוגת אופנה לעתתאים, אותה קראה בשם ״דגמי
ז ^ החמה ^ או ״ פ ר ^ האופנה״ .אוסף מגוון של שמלות שימושיות לבנות הטיפשעשרה,
טייל לערבי־הקסם של הים
התיכון, ואף סריגי ג׳רסי לחורף
.1961
השמלות, שהודגמו על־ידי
ג׳ון ברון, ברונטית דחם־
אפריקאית הנמצאת רק חודשיים
בארץ ועל־ידי רות ר שני הדקיקה, בעלת תסרוקת
הפופון, הקסימו בגווניהן ו־במחיריהן
העממיים. שמלות־המטפחות
הרחבות, העשויות
מאריגי קוטון סטן, למשל,
עולות רק 49.50ל״י ו־תליה
מייצרת אותן מארי־גים
שונים ובהרבה ואריצ־יות
כדי למנוע תלבושת
אחידה. בלטו במיוחד הדגמים
המבוארים בציור שבצד
שמאל.
מימין, שמלת גיגגהם (המשבצת
הקטנה שעל שמלת
כלולותיה של ברג׳יט באר־דו)
,בירוק זית ולבן, המעוטרת
בפרחי תחרים לבנים
בחצאיתה ומכווצת מאד
בחזיתה. משמאל, כותונת־פסים
אדומה המעוטרת בפ־תח־צווארה,
בשרוזליה ובשוליה
בסרט שחור מסולסל.
קסמה במיוחד שמלת־ערב.
המעניין בה היה דווקא
הבד, בעל דגם הכד הצרפתי,
הנפוץ בקיץ זה. שמלה זו,
שנקראה פיקאסו, עשויה מצעיפי
משי־נקי אפורים עם
הדפסה של דגים מודרניים
בלבן, שחור וורוד. מחירה
99ל״י, והיא מאד מאד
מפתה. מבין דגמי החורף, שהציגה מיקי דנסקי, שיכנע מעיל ג׳רסי בצבע טבעי, אשר פרוות
שועל בצבע חלודה שמשה לו צווארון סליחה על הפלישה הגסטרונומית אך בתצוגה של
תלוה לא נראתה אף פייה דה פול אחת, מלבד רגלי התרנגולות שאכלנו בסיומה.
חן־חן, מיקי.

^ שוא יי ת ^ ם £

המורה לאנגלית מבית־הספר
דבורמן החליט לבסוף לחבק אשד,
קטנה בת 17 חרפים (תור האביב
אסתר גלילי. כל מי שאוהב להאזין
מני תמיד פורט על המיתר הנכון.
גם הבוהמה של גרינוויץ׳ ו־ילאג׳ שבניו־יורק, שם עברו על מני כמה שנות חיים
טובות, אהבה את הצעיר בשל כך. אבל למרות שאת האשד, משחים לנבל, פרנמואז הקטנת
אוהבת את בעלה גם בשל דברים אחרים שאינם ידועים בציבור ולא יודדעו לעולם. כי
זהו סודם של אוהבים. וסוד כמוס זה גרם לה לנטוש את בית הוריה, שהתנגדו לנשואיא
אתו.
המפליא הוא שמני עצמו החזירה, ולקחה שנית בהסכמתם ד,מלאת איך! זד, הסוד
שלו. בדרך כלל אין להאמין באמונות תפלות. אבל — הם נישאו בחודש סיון. והמזל
של חודש סיון — הוא תאומים. ולעולם אין לדעת.

ברליץ ומבית ברל נשא אשה. כן, כן, מני (מנחם)
אחת, ולנצח. הנצחית המנצחת היא פרנסואז־ארנול־הגיע)
אשר שמה, כפי שנרשם בתעודת לידתה, הוא
לפריטת גיטרה ו/או בלאלאיקה אוהב גם את מני. כי

אמנות

מ כי ר ת הכרטיסים החדה

פורלין^

דיטדיך
-הפנית מלאה -

4הובעות בלבד בתד-אביב
אולם קולנוע ״תל־־אביב״ פ* 9.30 כערב
יום ב׳ 20.6
יום ד׳ 22.6

הופעה יחידה כירושלים ב,,בניני האומד.״
יום ה׳ 23.6

הופעהיחידה בחיפה, אולם ״תמר״
מוצ״ש 25.6
כרטיסים במשרדים: בתל״אביב ו ״כנף״ ,״רוקוקו״
״לאן״ ,רדיו־אוניון; ברמת־גן: ריכניץ! בירד
שלים: כהנא־ בחיפה: נובה, גינצבורג—יובל.

כלנערה־יופיה בידיה
רק מאמץ קטן ורצון טוב דרושים כדי
להיראות יפה ומטופחת.
עוזרך הנאמן -הוא

ו ׳ 1אל • 0 ׳1ז1זו 1ג? 80
הקרם המפורסם לפי ד-ר לברן, פרים, המכיל ג׳לה
דוי א ל, סגן על עורך ורקמותיו העדינות, מונע
התהוות קמטי פנים ומטהר את נתן עורן על־ידי
פעילות של מחזור הדם.
מחיר השפופרת 4.25ל״י
פרסום צימט

ח ל ^ו ת חוי 1ן

ח* ש דו
01216111

מ סוי ק19

62 19

רפואה למכה

תיאטרון

גיורא גודיק נסייג

יום א׳ 19.6
יום ג׳ 21.6

החי

ך ״ בי ת ־יטמש, נחקר ישיש שנחשד ב־אנטי־קומדיה

עישון ומכירת חאשיש, הסביר לחוקרים
מדמואזל׳ (הבימה; מאת דק דיבאל; בי כי הוא משתמש בסם ״רק למטרות רפומוי
ישראל בקר) צריכה להיות קומדיה איות,״ נגד כאב־ראש.
עסיסית על החברה הצרפתית הגבוהה. היא

צריכה לתאר בהומור, בציניות ובקלילות
עבר וורוד
מבדחת את מסכת היחסים השוררת בבית
משפחת הפרקליט גאלבואזייה. זהו, כלשון
ף* פאריס, שעה שאנדרה לה־טרוקה, יו־המשרת
בבית זה (שלמר, בר־שביט) ״בית
[ _שב־ראש האספה הלאומית הצרפתית לנעים,
חמים וטעים, קצת שוק וקצת קר שעבר, נידון לשנת מאסר על השתתפות ב־קס.״
אירגון
״הבאלט הוורוד״ ,בו שימשו ילדות הוא בוכמן)
(נחום גאלבואזיה עורך־הדין
צעירות כ״בנות־זוג״ להוללים, תבעה הטני־מין
תרנגול מנופח שלמרות שראשו בעס גוריה לנהוג בהגיון כלפיו, לא להעדיף עדות
קיו בלבד, היה רוצה מאוד שיחשבו שהוא ״נערות חסרות אחריות ונסיון״ על עדות
מנהל את הבית. אשתו (תמר רובינס) הינה ״אישיות בעלת נסיון ועבר מפואר.״
ברוזזה המנסה להראות כטוזס, למרות חמי
שים
השנים הטובות שעברו עליה. לזוג יש
גם בן (יוסף בנאי) ,המילה האחרונה של
תגו הכסף בידים גאמגות
הדור הצעיר ובת (דליה פרידלנד) המשתקת
פוקר, שותה מארטיני ומאבדת את בתוליה
ירושלים, לאחר שמועצת העיריה ה ד
על חוף־הים בחברת ארגנטיני, כשהיא בת
^ _ מינה לביקור אדם שהציג עצמו כמיל־
17 בלבד.
יונו־ שוזייצי, טען בזמנו שיהיה מוכן להלכדי
לחנך נערה זו, שוכרים הוריה מח וות שלושה מיליון לירות לבירה אם תיבחר
נכת זקנה (חנה רובינא) ,המגלה כבר הנהלה על טהרת מפא״י, נאלצה העיריה לביומה
הראשון במישרתה החדשה שהבת שלם עבור שהותו של האורח במלון הנזלן
החמודה, נוסף לכל מעלותיה, נמצאת בהריון. דויד, שעה שהתברר כי אין עמו כסף די
כדי להעלים את הדבר מפני ההורים, לשח צורכו ושעסקיו פשטו את הרגל.
רר את הבת מהסיוט שבהולדת הבן ולהעניק

את אותו הבן למחנכת הזקנה, מתפתחת תסשכר
לימוד
בוכת של שקרים, הצגות מדומות וסחיטות
כספים, המיועדים להכניס חיים בעלילת ה^
נצרת, פנה אחמד סעדי בן ה־ 28ל־קומדיה.

בית־המשפט. בטרם נידון למאסר עולם
חנייות מיותרות. המחזה, שנועד ל בעוון רצח אביו בן ה־ ,57 ביקש להתיחס
העניק בידור קליל לצופי הבימה בימי ה אליו במידת הרחמים, טען לצידוקו שהוא
קיץ, אינו — על כל פנים כפי שהוא עדיין צעיר מאוד.
מוצג בתיאטרון הבימה — קומדיה. מדמוא

מתקבלת על הבמה כמין מלודרמה הולי־תכסיס
שקוף
בודית טיפוסית, נוסח פייטון פליים, שרג־שנות
מיכנית והומור קהה משמשים בה
ף ״ כ ץ, רכש משרד־החוץ המערב־גרמני
בערבוביה.
—1מכונת־רנטגן כדי לבדוק את התבילות עורכת בעצלתיים, מתמשכת המלודרמה
המיועדות לראש־ר,ממשלה קונראד אדנאואר,
חנייות ארוכות בתחנות מקריות, כשחלק הותקף באופן חריף, הואשם בביזבוז כספי
מהשחקנים מתיחסים אליה כאילו היתד, טר משלמי־המיסים, לאחר שנסתבר שד,קאנצלר
גדיה וחלקם כאילו היתד, פארסה ליצאנית. אדנאואר כמעט ואינו מקבל חבילות ומתנות.
בחירת השחקנים לא היתד, תמיד מוצלחת.

נוסף לכך, לא ניתן לחלוטין לשמוע מד,
רומיאו וסאטמח
מדברות כמה מן הדמויות. אפשר להגיד
שדמויות אלו משחקות, פשוטה כמשמעה,
ך* עכו, לאחר שנער בן 16 חטף את
אנטי־קומדיה.
ל א הו ב תו בת ה־ 13 מבית אביה החורג,
הפאר הרב שבתפאורת ובתלבושת אינו
יכול לחפות, משום כך, על דלות הביצוע. שייעד אותה לגבר אחר, יצאה המשמרת להמצטיינים
הפעם, הם דווקא צעירי הבימה. בית הצעיר, עצרה אותו, השיבה את החטוהוא
פה לביתה, נאלצה להתגונן בפני התקפת
יוסי בנאי, בתפקיד המשני של האח,
הילדה, שהטיחה בפני השוטרים שאין להם
היחיד המכנים רוח עליצות לבמה. דליה שום רשות להתערב בעניינים שבלב.
פרידלנד, בתפקיד בעל־החשיבות הראשון

שלה, מפתיעה לטובה במשחקה של בת־רק
להס מותר לטוס
הטיפשעשרה קלת־הדעת, תפקיד בו היא
נראית, משום מה, טבעית ומשוחררת יותר
ך יקאלקוטה, פירסם הצבא מודעה בד.
מאשר בכל שאר התפקידים המשניים ש^
הוא מציע לצעירי הודו להתגייס לביתביצעה
עד כה.
ר,ספר המקומי לטייס, מזהיר את כל הפונים
בבקשות כי עליהם להיות אך ורק ״בני השנתון
״.1960
זמיר• הד ה אנ ד ס

חמיס ומרגיע
לום אינקאס, הם חמישה סטודנטים
דרום־אמריקאיים, שאתרי בילוי של כמד,
ף* פאריס, צרפת, הצהיר רופאו הפרטי
שנים בפאריס, מצאו את פרנסתם בהו־
. 2של השחקן ז׳אק שארייה, שלקוחו עובר
פעות־לילד, חובבנות במועדוני־מונטמארטר,
הגיעו למסקנה שמה שעשו בלילה מחכים ״טיפול רפואי מיוחד בעזרת הרדמה,״ ב־ומעשיר
יותר ממה שעשו ביום, הפכו ללה־ בית־החולים הפרטי בו הוא שוהה בעקבות
משבר־עצביו, הכחיש את טענתו של כתב
קת־זמר מקצועית.
אחד שחקר אם הרופא אינו נעזר, לצורך אר מכל
שירי־פולקלור מזמרים האינקאם
טיפול
זה, בתמונותיה של אשת השחקן,
צות דרום־אמריקה. אין אלה שלאגרים ב כוכבת־הקולנוע בריג׳יט בארדו.
קצב הסאמבה או הצ׳ה־צ׳ה־צ׳ה, המושרים

בכל העולם בשל מיקצביהם המסעירים״ אלא
כ ^זדר כי ^ו בי לו ר אג ^׳
נעימות מתמשכות ומסתלסלות, המלוות שירים
העוסקים, בדרך כלל, בהיא והוא בכל
ן* תל״אכיס, החליטה הנהלת אגד לכבד
המצבים.
אלא שכדי ליהפך ללהקה מקצוענית חסרים _ 1בברטיס-חינם לכל קווי־האוטובוסים בהאינקאס
כל ליטוש שהוא. הם עומדים ארץ את יחיה דהאבני, מי ששימש בזמנו
ושרים, מלוזים את עצמם בכלי הפריטה עגלון לד״ר בנימין הרצל, אחרי שהעניקה
וההקשה, אינם משחקים ובקושי מחייכים. לו תואר של ״אביהן הרוחני של חברות
התנועה היחידה על הבמה היא זו של זוג התחבורה בארץ.״
רקדנים, מוכשרים כשלעצמם, שרקודיהם

נלקחו כאילו מאחת התוכניות של הלהקה
הסל המים
הישראלית ענבל.
ך* מיאמי*ביץ ז, ארצות־הברית, לאחר
הקהל הישראלי, הרגיל רק למבחר הראשון
של להקות הבידור הזרות, יתאכזב
^ ש ג׳ קיג׳ונסון נתבקשה לצלול לתוך
אולי בשל חוסר הראוותנות והברק שבהו בריכה בשיא חגיגות אגודת עובדי נזפעלי־פעה
האינקאס. אולם אלה המסוגלים ליהנות המים, סרבה הנערה, שנבחרה כמלכת המים
מזמרה תרבותית לשמה של שירי־עם, ימצאו האמריקאית לשנת ,1960 הסבירה :״אני פוחדת
מן המים.״
בהם את מבוקשם.

ביד 1ר

העולם הזה 1186

סידות מועמדות ששית
שאלון מועמדות
#ת השאלון הזח זכאית למלא המועמדת
*גמה, וכן כל אדם אחר חנועוניין להטי
גיז פל נוועטדת, חנזתאיסה לזפתו לתקרות.

משם:
מצג משפחתי:
חבתובת המלאח :
ש?ת חלידח :
ט?ום הלירח :
שנת העליזז :
גופדו-- :
*בעשיעד:

צפע עיניים :
חשפלח?ודמו! :

עדינה רוטגרונד

ילידת רוסיה, בת , 17
שעלתה לפני עשר
שנים לישראל. היתה בתנועת השומר הצעיר וחברת בית־זרע.
היא גננת וחובבת קריאה, ריקודים — נם באלט וגם סאלונייס.

ידיעת שפות:

מריולה גליויס

בלונדית בת ,17 ילידת
וארשה, שם סיימה ששית
תיכון ועלתה לישראל. מריולה דוברת פולנית ונס עברית ולומדת
עתה אנגלית. חלומה הגדול: לנסוע ולטייל בעולם הרחב,

טפורט(לציין איזרס :

מקצוע או שטח לימודים:
ם?ום חעכודחאוהלימודים- :
האס המופמדת חיתח או הינח הברח
בתנופת־נועו, תנופח קיבוצית, אירגוך
מו ר ס, להקה אסנותית או כל אגוז אחרז

פדט איזח ומתי :

חוגכויות :
אם אחד תפריטים אינו חל פל חם וסם דת,
אל תמלא אותו. יס לצרף לשאלון זח
את תולדות הקייס של חמופנח־ת, פד
כמה שהן ידועות לססלא שאלון זה.

נא לשלוח את השאלון הסמול*

בצירוף החוטר, למערכת העולם
הוד״ ת.ד ,136 .תל־אביב, ולציין
בל המפטפח, מלכת המיס -. 1960
להדביק את תמונת המועמדת מנן.

0י ן * י ילידת הונגריה, בת .17 על־ש
1שנה
תה רק לפני שלוש שנים.

מדברת הונגרית ועברית. היתה במוסד הנוער נוה־הדסה. עברה
לתל־אביב וכיום עובדת כפקידה. הספורט האהוב עליה: שחיה.

ןןך ^ ע ן ך > -ן > בתה־ו־ו עלתה לפני שש
*§ שנים מאנאדיר, שנחרבה ב!

רעש האחרון. כיום גורמת מדליין עצמה לרעידות בלבבות צעירי
קריוז־מלאכי, שט היא גרה. היא חיילת ושרה בלהקות זמר ומח ׳

זה קרה בניו־יורק. אליד ויצמן וידידו פל עמדו באחד
הימים בתחנת הסבוזיי, כשלפתע השמיע פל קריאת התפעלות.
הוא הצביע לעבר בחורה יפה, שעמדה מן הצד וחייכה
לעצמה. פל, יליד צרפת, אמר לידידו שהיפהפיה נראית לו
צרפתיה, ושהוא לא האמין כי יראנר, שנית. פגישתם הראשונה
התקיימה זמן מה לפני כן, בקונצרט שנערך באיזה
כנסייה. הוא רצה לגשת אליה איכשהו, אבל לא מצא תירוץ.
והנה עכשיו ניצבה מולו. הפעם, החליט, לא יתן ליפהפיה
להתחמק. השניים ניגשו אליה. לדבריו של אליד, הנה מה
שקרה:
״לשמחתי ולתדהמתי גיליתי שהיא מחזיקה בידה גליון של
העולם הזה. מיד פתחתי בעברית ועברתי לאנגלית, כדי שפל
יבין.
הבחורה נתגלתה כבעלת אישיות בלתי־רגילה, נוסף למראה
המיוחד. בעיקר התפעלנו מהאופן המבריק בו ניתחה,
תוך כדי שיחה, את המצב. אחר־כך — נעלמה לפתע. קפצה
לתוך רכבת. לא הספקנו להיכנס אחריה — והדלת ננעלה.
נכנסה מבלי להיפרד אפילו! כל מה שאנחנו יודעים הוא
ששמה זיויקה.
״מיד למחרת התקשרנו עם הצירות הישראלית, אבל לא
קיבלנו שום עזרה ממשית. עבר כבר כחודש, אבל מסתבר
שניו־יורק גדולה באמת. אנו פונים אליך מתוך הנחה שה־גליונות
של העולם הזה יגיעו אליה.״
זיויקה יקירתי, אס ברצונך להיפגש איתם, כתובתם:
!,ת;1ומ׳2נ\ ¥0

1ג!ג1ת 0ס 840,

, 761 7-4800.ז1ע 0ג6זון

החיים כחוץ

(11־ )1186/10 הן שתי בנות משק שהתגייסו זה עתה
לצר,״ל. כל הזמן חיו במסגרת מצומצמת ועתה הגיעו לעולם
הגדול. למרבה האכזבה, נוכחו לדעת שהחיים בעולם זה
אינם בדיוק כפי שנראו בעד משקפיה ן הקיבוציים. אפשר
לומר שהתאכזבו בעיקר מן היחס של בני־ר,יחידה אליה
נשלחו.
היות וכך, הן רוצות להתכתב, ויותר מאוחר גם להכיר,
שני הברה שידעו להחזיר להן את מצב־הרוח האבוד. ברור

שהן מעמידות מספר דרישות: ראשית, עליהם
להיות בוגרי בית־ספר תיכון לפחות. הם
צריכים גם לדעת להתמצא בחברה, משום
שהחברה שהן נמצאות בה ידועה כמסגרת
סגורה. נוסך לכך עליהם להיות בעלי צורת
חיצונית המניחה את הדעת, כדי שיתגאו ל־לצאת
איתם ברחוב, ושלא תקלקלנה את הפירמה
אצל מכרותיהן.
מובן מאליו כי הן חושבות שכל הדרישות
הנזכרות לעיל קיימות, פחות או יותר,
אצלן. הנושאים להתכתבות: החל בגידול עגבניות — נושא,
אם מותר לי לציין, המסוגל להוביל בסוסו של דבר למזבלה
— ועד למוסיקה קלאסית.

להיות או 7א דחיות
״אפשר שטעיתי בדרך והגעתי עד הלום לבדי,״ מתוזדה
( .)1186/12״אך נחמתי שבתוככי ליבם של הצדק והאמת
בכל זאת יש גרעין של טעות. וזוהי הכנות שבה אני יכול
להכריז בפניך, בפני כולם: טעיתי באהבתי לכל, טעיתי ב־חלומותי
ונשארתי לבדי. והיו ימים שעמדתי תוהה וכאותו
האמלט שאלתי: להיות או לא להיותי״
ידידנו, אני שמחה להודיעכם, החליט בכל זאת — להיות.
הוא ממשיך :״כאשר נהרס הקן, הקמתי בית על חורבותיו,
וכאשר הבית נהרס, הקמתי ארמון, ובאשר הארמון נהרס
עקשנות, תאמרי? אבל זוהי עקשנותו של אותו פסימיסט,
שלמרות הגיחוך עודנו מקוזה
״הוא שחשב כי בחוכמה ימצא רוויה ונצמד אל הספרים!
חשב שבזוהר ימצא הזיה, וסבב בעולם הרחב וחי את הקצף
הגועש עד שדעך.
״אמרי לי את, נערה: את הקוראת את המכתב הזה, באשר
את שם: בעיר, במחנה, בכפר. ואולי את העוברת ברחוב
ולא יכולתי להכירך, כיוזן שחצצה בינינו מחיצה של מסכות
חיצוניות של כוח ואדישות, כדי שלא להיראות על חולשתנו.
ואולי ניפגש אי־פעם בפרשת הדרכים, ונגלה להפתעתנו
כי דומים אנו זה ל זו אולי אגיע לפינה הרוגעת
והצנועה כדי לחיות את חיי.
״את, נערה, שתכתבי לסטודנט אפור ואלמוני זה, היי
בטוחה שהוא יספר לך רבות־רבות. רק דבר אחד אבקש:
היי כנה, מרגישה — ואדם.״
אמן.

המבין יבין

( ) 1186/13 כותבות אלי לא מפני שחלילה לא הולך להן.
ההיפך מזה, כפי שבוודאי ניחשתם, הוא הנכון. הן פשוט
חושבות שלא מזיק להכיר עוד חברות ועוד בחורים.
ובכן: שתי חברות, נערות תל־אביביות, בנות 19־ ,20ה־

מעונייניות להתכתב עם שני חברים בגיל 23־ ,25 נחמדים
ובעלי שכל בקודקוד. אשר למראן החיצוני: עד היום טרם
התביישו לצאת איתן.
והמבין יבין.

איש הטבע

״טובים השניים מן האחד,״ אמרו חז״לינו. וכך אומר גם
1186/14 ביחוד אם האחד הוא צעיר והשני צעירה.
משאת נפשו היא — בחורה שגילה לא יעלה על ,20שתחבב
מוסיקה, ספרים: שתדע לדבר ולעתים — מה דעתכן
עליו? — לשתוק. ערך המניות שלה יעלה אם היא גם
מחבבת טיולים ומסעות. היא אינה חייבת להידמות לב.ב,.
ואף לא להתייסר בהליכה על עקב גבוה וצר, בסתימת העור
שעל פניה היפים בכל מיני תמרוקים וצבעים או בהשחתת
שערותיה במי־חמצן.
עושה רושם של חבר אגודת חובבי הטבע, מה?
כשלעצמו 188 :ס״מ גובה, עיניים — עדיין לא החליט:
לפעמים כחולות ולפעמים ירוקות. תחביבים: מוסיקה, סיורים,
סרטים, טיולים ומסעות. הוא בן 20 ובמשך עשרת החודשים
הקרובים יוסיף לחבוש את הכומתה השחורה של
השיריונאי. אנשי הכומתות השחורות, כידוע לכולכן, מאומצים-על־ידי
העיר תל־אביב. על כן הוא שואל :״אולי תאמצי
אותי גם את? כן, כן, את!״
חזקי ואימצי!

האדם לבדד

(15־ )1186/16 למדו כנראה בבית־ספר שטיפח גם את ־־
כישרון הנ״ל. גם הן מצטטות פסוק לעניין :״לא סוב היות
האדם לבדו.״ שתיהן בנות . 16 לא בדיוק יפהפיות, אבל
אומרים שגם לא מכוערות. רוצות להתכתב עם שני בנים
בסביבות גיל .18״שיהיו נחמדים, בקיצור.״

״זהו זח 1״

( )1186/20 אינו מאמין ביכולת המדור שלי לעזור לו,
ואילו היה לי הכוח, ביום שרבי זה, לדלות מיכתב אחר
מתיבתי, לא הייתי מדפיסה את מיכתבו.
בנות רבות הכיר, יפות ונחמדות. היו לו שתי חברות
יפות — יפות מאד אפילו — אם לא איכפת לכן. גם עכשיו
הוא נמצא בחברה המכילה נערות נאות. למרות כל
זאת, לא נזדמן לו עוד לפגוש בנערה שיוכל לומר לה
ולעצמו :״זוהי זו!״
הוא חושב שאם היא בת 17־ 19 ויש לה שכל, יש סיכויים
שתשמע את שתי המלים המובאות לעיל. כשלעצמו: סמל
בן ,20 המתכוון ללמוד בטכניון.
ועכשיו, האם ברור לכן מדוע הדפסתי את מכתבו?

פ ר סו ם זני מ ס

ספרים מקור שינה ב ציבו ר
יתד לאוהל (רומן מאת שלמה ניצן, ספריית
פועלים 274 ,עמודים) מזכיר את סיפור
העם בדבר פגישת שני הפקידים. אומר הפקיד
הזוטר לפקיד הבכיר :״או, מר ספיר,
אני מכיר אותך מזמן. ישנו יחד באהל.״
״כן,״ כמעט ולא מגיב הפקיד הבכיר ,״באיזו
הצגה?״
כמו בהצגה סובה של התיאטרון הפועלי
לשעבר, מכיר הקורא את גיבוריו של ניצן
בעל־פה, מוכן לישון במחיצתם ללא נקיפת־לב.
הסופר הישראלי בן ה־ 38 שינה ברומן
האחרון שלו רק את התפאורה: גיבוריו,
שנולדו בספר הסיפורים הראשון שלו, חגים
בחולות, אותו פירסם לפני למעלה מעשר
שנים, חוזרים על מעשיהם כשור קשור־עי־ניים
המרותק למשאבת־באר.
אושר בילדות. ניצן, שבגיל 11 הגיע
ארצה, הינו סופר צברי טיפוסי. כמו חבריו
לעם ולמשמרת, יצאו גם גיבוריו של ניצן
לפלמ״ח ולקיבוץ כשהגיע הזמן לכך, פשטו
את כובע הגרב ואת כובע הטמבל בעת
ובעונה אח ,£חזרו לעיר ולתיים נטולי האידיאלים.*
.ה, כברומן זועם טוב, יכולים
הם לנאוף עם נשות חבריהם, לשגל יצאניות
בקרן רחוב בעמידה או לעסוק בעסקי־בנזין
מפוקפקים. העובדה שהם העתק עתונאי של
המציאות הקיימת מדגישה אולי את המציאות,
לא תורמת מאומה לרומן עצמו.
שלמה ניצן, המשמש כעורכו של שבועון־
הילדים המפ״מי משמר לילדים, לא הסתפק
רק בספרים למבוגרים. שלושה ספרים לילדים,
שפירסם בארבע השנים האחרונות, הקנו
לו מוניטין של סופר ילדים קריא ביותר.
קל להבין קוראים צעירים אלה: באותם
פרקים של ספרו האחרון, בהם מרחפים
גיבוריו של ניצן בחלומות נעורים, פורח על
שפתותיהם חיוך של אושר. נראה כי בדור
המתרפק על מצעדים נוסטלגיים של שירי העבר,
יש מקום רק לסופרים העוסקים בעברם
— הילדות.

מליצ הומלל
כפי שהיברתים (אייזילן רמבה 428 ,
עמודים, הוצאת תנועת־החרות) ,עשוי היה
להשלים את תמונת עסקני־הציונות לכל מי
שלומד ומתענין בדרכה של תנועה פוליטית

בעוד שמרבית הספרות הציונית עסקה עד
כה בתיאור מעשיהם של האחד בדורו וחבריו
— ניסה עורך היומון חרות, אייזיק
רמבה, לתאר את העסקנים שהקיפו את יריבו
של דויד בן־גוריון — זאב ז׳בוטינסקי.
עסקנים אלה, בני־דורם של יריביהם מן
העלית השניה — היוו את השורה הראשונה
של המחנה הרביזיוניסטי. בפני רמבה, שדרך
כתיבתו נוחה לקריאה, עמדו מספר
מגמות ברורות: להעלות על הנייר את סיפור
חייהם: לנתח את המניעים שדחפו אותם
דווקא לאגף זה של הציונות: לתאר את הגורמים
האישיים, תכונות האופי והמעשים
׳שגרמו לכשלונם המדיני המתמיד במאבקם
הפנימי: ועם זאת — לתאר את ההצעות
ואת תוכניות־הפעולה. הקיצוניות שלהם, שנתקבלו
כעבור 20 שנר, בעקביות חסרת־תקדים
על־ידי יריביהם משמאל.
רמבה כמעט שאינו נוגע בשאלות אלו,
עורק מן החזית הניתוחית. תחת זאת מעדיף
מי שהיה מזכירו של זאב ז׳בוטינסקי לגלות
פרטים אישיים מחייהם של גיבורי הספר.
פרטים אלה מעניינים אומנם, אך בלתי חשובים
כשלעצמם.
המחבר מאריך, למשל, בתאור סיבלה של
רעיית ז׳בוטינסקי, שעה שטיפלה במום־
מלידה שנתגלה בשפתי בנה ערי. פירוט
מיותר אחר: תוכנו של מיכתב שנשלח על־ידי
המנהיג הרביזיוניסטי למנחם בגין, בו
תיאר את יום־נישואיו כיום המאושר ביותר
בחייו.
״חי, לא מת ״.כך נהג רמבה גם ביחס
לעסקנים רביזיוניסטים אחרים, העתיר יותר
מדי דברי שבח ומליצה חסרי־משמעות, תחת
לעסוק בהכרעות מדיניות חשובות. את ישראל
טרייוזיש תיאר רמבה כ״אינטלקט, אינטליגנט
ורב־השכלה,״ המעיט להסביר את
חלקו של העסקן בהשגת ההסכם בין הרביזיוניסטים
לבין סלאבינסקי, שר־החוץ בממשלתה
של מפלגת פטלורא.־*
* ממשלה אנטי־קומוניסמית בברית־הנזו־עצות,
שערכה, בין־השאר, פוגרומים בקהילות
יהודיות, אך הגישה סעד לרביזיוניסטים
וסייעה להעלאת במה מאות יהודים לישראל.
העולם הזה 1186

ריבוי המליצה משתפך והולך בפרק המוקדש
לפרופסור יוסף קלוזנר. בצד אוסף
המלל על אהבתו לישראל, נאמנותו לציון
וההצהרה הדרמטית ש״כמו ז׳בוטינסקי גם
קלוזנר לא מת, הוא חי,״ אין למצוא תאור
מקיף על פעילותו המדעית של ההיסטוריון
המבריק.
רמבה הסתפק בהזכרת העובדה כי קלוזנר
נלחם על זכותו לניהול קאתדרה עצמאית
באוניברסיטה העברית, התנגד לגבאי־היישוב
ולהסכם־השילומים מגרמניה המערבית.
על־ידי השמטת הסיבות הבסיסיות לפעולתם
של העסקנים הרביזיונסיטיים, הפך מ ד
בה את הספר לנחלתם של עסקני־מישנה
וידידים ותיקים. אין ספק שבעלי־זיקה כיתתיים
אלה ימצאו בו הד לשנות צעירותם,
מאבקם וחייהם במחיצת אישים אלה, כפי
שהכירם המחבר.
לאחרים, שירצו להתעמק ולחקור את מהות
עסקני תנועת האופוזיציה הנצחית בהסתדרות
הציונית, הישנה והחדשה, לא יוסיף
הספר ידיעות בעלות חשיבות מכרעת.

1פלא...
משחת שמפו נ?ן ה, הרכה והריחנית;
מתאימה להפליא לכל סוגי השיער.
הקצף הרך והעשיר, מרחיק אבק
וקשקשים, ומעניק לשיער רוך
וברק משי.
משחת שמפו נקה מיוצרת עתה ל 3י
השיטה החדישה והמשוכללת ביותר.

תרגום
אהבה סינית
מיפתכי אהבה סיניים (אספה ותיר־גמה
לאנגלית אליזבט קופר, תירגם לעברית
אידי אברהמי, כתב־יד ועריכה רבקה מרח,
הוצאת הדם 56 ,עמודים) הם מיכתביה של
קודי־לי לבעלה, שגריר סין הקיסרית בלונדון.
כמיכתבים אחרים שנכתבו בסין הקיסרית
על־ידי בני המעמד הגבוה, מלאים אף
מיכתבים אלה בסממניה של התרבות הסינית
המעודנת.
כותבת קווי־לי :״הבית על ראש ההר אבדה
נפשו. אין הוא אלא ארמון וחלונותיו
ריקים. יוצאת אני אל הגזוזטרה ומשקיפה
אל העמק, מקום בו השמש שוקעת — כדור
זהב אדום, המטיל צללי ארגמן ארוכים...
אז אזכור כי לא תבוא מן העיר אלי, ואני
אומרת אל לבי כי אין שחר אשר אובד,
לראותו ולא שקיעה אשר תשמח את עיני —

עד אשר אחלק זאת עימך.״
כמו אליזבט קופר, שהוציאה לאור אוסף
מיכתבים זה לאחר שהזדמן לה לקרוא בו
במיקרה, פגש גם איזי אברההמי, מתרגם
המיכתבים לעברית, במקרה לגמרי את האוסף:
הוא דיפדף בספרים ישנים, על שולחן
ספרים זול בסוהו שבלונדון, קרא את המכתב
הראשון ונלכד. מוכר הספרים שחש
זאת, העלה את מחיר הספר הישן בשילינג
ואיזי קנה זאת בלי לעמוד על המקח. הוא
תירגם מיכתבים אחדים לעברית והיה קורא
בם בפני חבריו ובהופעות אמנותיות. מיכאל
מנר, המו״ל של התרגום העברי, שמע אותו
קורא בהם, התלהב, הוציא לאחר שנה את
המהדורה העברית המהודרת.
היצירה, הספוגה רוח־התרבות הסינית העתיקה,
זכתה אף ללבוש עברי מתאים: הטכסט
כתוב בכתב־יד, מעוטר ברישומים
ובתיתוכי־עץ סיניים מקוריים, ואילו הספר
עצמו מהווה אוסף של מגילות־נייר — בנוסח
הסיני הישן.

המפיצים היחידים ; חברת נורית בע״ם

פקידים !

תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקורס הקיץ ל״
קצרנות עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג״ ( 0 0פת •)0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־אביב, רחוב גורדון .5
חיפה,ככית־הם פר ״כמעלה״
רחוב שמריהו לוין .30
הצלחה מובטחת!

מכהמתחתל חגו ר ה
אהובתו שד פאולו ( רו סן מאת טנסי
וויליאמס, תרגם אריה חשביה, הוצאת דשא,
151 עמודים) ,או במקור האביב הרומאי של
הגברת סטון, היא אולי היצירה היחידה של
המחזאי האמריקאי סחוף היצרים, שאינה
מסתיימת בטרוף טוטאלי. הסיבה נעוצה כנראה
בעובדה שהגברת מטון, בניגוד לגיבוריו
האחרים של וזיליאמס, הינד. יצור
אנושי כמעט נורמלי.
ככוכבת־במה אמריקאית בעלת עבר מבריק
מבלה הגברת סטון את הסתיו של
חייה באביב נצחי ברומא. מסייע לה בכך
פאולו, רוזן איטלקי חסר־פרוסה, שבדומה
ליצאניות המשוטטות בויה ונטי, הוא חי מאהבה.
ודיליאמס,
ששלח את רוב גיבוריו, בסיום
תפקידם, לריפוי ממושך בבתי־מרפא לחולי־רוח,
מגלה ברומן היחיד שכתב גישה מפוכחת
יותר: הגברת סטון נדונה לשיממון
נצחי בזרועותיו של מאהבה הלטיני.
חשיפה בהמשכים. כמו במחזותיו,
תוקף זזיליאמס את קוראיו במכות מתחת
לחגורה. התוצאה: הקורא שנפגע כמעט ואינו
חש כי הרומן של וויליאמס הינו יצירה
רגישה, בעלת איכות ומשקל, הממשיכה את
דרכם של חבריו הבוגרים יותר של וזיל־יאמם:
המינגוזיי, סטיינבאק ודוס־פאם וס, בחשיפתו
של האופייני לנפש האמריקאית המיוחדת.

י־ 2 $ 5 1 7־ 2 19 6 4
רזז׳ הירקו!

106

-ת לי א בי ב

• מבחר עשיר ורבגוני של
ברים לעונת ה!ן יץ משיגו אצל
בראו! את ביאר בחל־אביב,
רחוב נחלתי בנים י\ ( 43 יגולפנך
.),64005 חיגוב הברים חחוצרה
הארץ נחוצרח חוץ, החצניים
אצל בראון את בילר ם במיחים
הלבשה מעולה גהופגוה אלגו־מיה.

נופעל>
נו תכ תאשק לוו בעיינו

• ה!ן יץ הגיע והטיולים החלו.
על כל כבישי הארץ רוהרוה
הוום פוח. אבל והירווז, אי\
לההחיל בעונה המיולים בלי
להצמייר במגץ־רנח אצל מנחם
בהל־אביב, רחוב הרצל .82
מגץ־רוח ומושב ל?ם ננע שלך
אצל מנחם מבמיחים לך ולב\־
ווגך מיול במוח ובילוי נעים.

סיפורה ש ד

כוכבת הקולנוע הישראלית
שחזרה השבוע מגרמניה
מתארת את חוויו תי ה
בגרמניה המערבית והמזרחית