גליון 1194 מתאריך 10 באוגוסט 1960

המחיר 60א:

ו;ה 07(1האעת
נהאששת נגד
דוד שאלתיאל י
האס הוכקדה זועיד
חוו הסכם עם
המלו עבדארלה1

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שלום נחו
עורך משנה:
דוב איתן
עורך כיתוב:
מקסים גילו

כתב ראשי:
אלי תבור
־חוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ז. ד .136 .מען למבדקים :״עולמפרם׳׳.
זסוציא לאור: העולם הזח בע״מ.
־פוס משה שהם בע״ם, ת״א, טל.31139 .
זחפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
־!מערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

הנקרא

זעתון

ספר

השבוע !

,,מועדון

הספר הפזז־כ״

צייר המערכת:
וקי

צלם המערכת:
דויד אומר

חברי המערכת:
נורית בת־יער, שייע נלור, לילי נלילי,
דויר הורוביץ, רותי ורד, יוסח אבו־חמרי.
אביבה סטו, אבנר טרי, שטעון צבר.
עמום קינו, סילבי קשת.

במדינה

ביותר

הבצע

תאוות

מאת

לראשונה בעברית

אלד׳ קווין

הליל ה הנצ חי

לראשונה בעברית, לא רק
הספר, אלא גם הסופר.
הקורא העברי יכיר ברומן
הבלשי המצוין הזה סגנון
ומתח הרפתקאות שונים
וחדשים לחלוטין.

מאת

אליסט״ר מקליו
רומן־מתח חדש, פרי עסו
של מחבר ״הסיירת יוליסס״
ו״תותחי נברוך•
מטוס מתרסק בחוג הקוטב,
באישון הלילה הארוך. קבוצה
קטנה של ניצולים — נשים
וגברים — נאבקת מרה נגד
איתני הטבע והקור הנורא.
לפתע מתערבת מעצמה זרה, בחומר מעוניינים ומרגליה סודי אשר נמצא במטוס המרוסק.
הרדיפה והבריחה עוצרות את
הנשימה. עד הסוף המפתיע.
מחיר מוזל 2.50ל״י
הרוכש 6ספרים מספרית

מחיר כל ספר־כיס — 1 .ל״י
הפצה ראשית: מזרחי
אלנבי ,60 תל־אביב
טלפון .64755

״מועדון הספר הטוב־

יזכה בפרס — ספר שערכו
7.50ל״י — חינם.
ההפצה הראשית
מזרחי
טל 64755 .
אלנבי ,60ת״א,

אנגלית •צרפתית

!ומדים בשיטה קלה ויסודית בביה״ס * קדימה ״ ת ״ א, בן־יהודה ,74 טל.20314 .

אנו פותחים :

4קורסים ואולפנים נוספים רמכונרים (שפה שימושית, דקדוק, כתיב,
סגנון ושיחה (11ס 11ג 9ז €י\מס .) 0הלמודים בכל שעות הבוקר והערב.
• אולפניות קיץ לתלמידי בר.י־ם פר גומרי ג׳־ח יסודי, ה׳־ז׳
תיכון (למתחילים) לביסוס הידיעות והכנה לבחינות ו״בגרות״
(גזאס־ן^זזפמ׳ז א^:£5 ? 1!:א^.מ)3
ע״י מורים מעולים
פרטים והרשמה: מ־ 8עד 12 לפני הצהריים 3 :עד 9בערב( .פרט ליום ר)

הזדמנות בלתי־רגילה נפלה השבוע בחלקה
של חוליית כיסוי של העולם הזה.
בגליל המערבי, סמוך לגבול הלבנון, חדרו
נציגי אגף העתיקות הממשלתי לתוך מע־רות־קבורה,
שאיש לא נכנם בהן מאז נקבר
במקום המת האחרון, לפני למעלה מ־1500
שנה. בגליון זה תוכל לקרוא על תגליות אלו.
העולם הזה לא היה שם במקרה. הפעם
התהפכו היוצרות: אם בורך כלל, הארכיאולוגים
הם המוסרים לעתונאים על גילוי
מעניין ומזמינים אותם להיות נוכחים במעמד
המרתק של חשיפתו, הרי שהפעם היה
זה העולם הזה שהזמין את נציגי אגף
העתיקות לבוא ולבדוק את התגלית•
הדבר התחיל בשיחה טלפונית שנתקבלה
מנהריה. בקצה השני של הקו דיבר יעקב
מזרחי, חבר מושב שומרה שבגליל. מורחי לא
היה שם חדש לאנשי העולם הזה. מן
הסתם תזכור אותו גם אתה. הוא השוטר־לשעבר,
שנפגע פגיעה חמורה בעת שרותו
במשטרה וכתוצאה מכך הידרדר מבחינה
חומרית ונפשית עד לשפל המדרגה. חברי
המערכת הכירו אותו לראשונה כאשר התגורר
בכוך אפל, בשטח הגדול של יפו.
סיפור תלאותיו (העולם הזה ,)1002 זיע-
זע אפילו עתונאים שהתנסו בסיפורי־סבל
אנושיים. הוא הזכיר לא במעט את איוב:
מזרחי, הרוס מבחינה כלכלית, חברתית ובריאותית,
מצא מיקלט בכוך. כאשר קיבל
רשיון לרוכלות, מנעו ממנו דיירים להציב
את דוכנו במקום. בעודו מתרוצץ בין משרדי
העיריה, התמוטט הבית הישן בו התגורר.
מערכת העולם הזה עשתה למענו מהי שניתן
היה לעשות, גייסה לעזרתו אישים
ומוסדות. כתוצאה מכך, הצליח מזרחי להיחלץ
מן המיצר האיום בו היד־ נתון, התקבל
עם אשתו ובנו כחבר במושב הגלילי. בגלית
זה מסופר כיצד גילה מזרחי בצורה
מופלאה את הקברים העתיקים, לא הרחק
מביתו. מחשבתו הראשונה
היתה :׳להתקשר
עם העולם
הזה. באמצעות המערכת
הוזמנו גם
נציגי אגף העתיקות
לקבל את התגלית.

לסיפור זה יש צד
נוסף, שכדאי להקדיש
לו מחשבה.
מוקדם עדיין לקבוע
את היקף תגליתו
של מזרחי, אך אין
ספק כי היא חשובה ומעניינת. בתוך המערות
נמצאו תכשיטים רבים מאוד, ואפילו
חפצי־זהב. מזרחי שעה לעצת העולם הזה
ולא נגע בדבר, המתין לנציגי אגף העתיקות.
החוק אוסר על איש לגעת בעתיקות,
המתגלות בשטח המדינה. אולם ידוע שאנשים
רבים — וביניהם מפורסמים מאוד —
מתעלמים מחוק זה. לא תמיד הדחיפה לכך
מדעית. אדם המגלה מטמון והיודע כי עליו
למסרו לממשלה עומד בפני פיתוי קשה:
אם ימכור את תגליותיו בשוק החופשי,
יכניס לו הדבר סכומים הגונים.
אין בנוהל העבודה של אגף העתיקות
כל אפשרות להעניק פרס לאדם המגלה
עתיקות ומוסר אותן לממשלה. יש בכך
משום עוול כלפי המוצא הישר — בגלל
היותו ישר• אך גרוע מזה: יש בכך שטות.
אדם שאינו ישר לגמרי משאיר את תגליתו
לעצמו ושכרם של המדענים יוצא בהפסדם.
אילו היה החוק מבטיח כי כל מוצא
עתיקות יקבל פיצוי כספי נאות, היה הדבר
עוזר ללא ספק להעשיר את האוסף דארכי־

381 ם יי.ג־לי י

אולוגי — הדל בלאו הכי — של הארץ.

השבוע נמסר בפאריס על עליתה המהירה
של השחקנית הישראלית דליה לביא, כוכבת
הסרט חולות לוהטים. דליה, בת שבי־ציון,
שנישאה ליהודי צרפתי, הוצפה בהצעות
עבודה מצד אנשי חעשיית־ד,קולנוע הצרפתית.
עד כה הוצעו לה חוזים להופעה
בארבעה סרטים חשובם בבימוים של המפורסמים
בבמאי צרפת.
השיא האחרון בקאר־יירה
מהירה זו היה
בחירתה של דליה
היפהפיה לתפקיד
הראשי, בסרטו של
רוז׳ד, ואדים, השטן.
ואדים הוא האיש שהעלה
לגדולה את
בריג׳ט בארדו ואת
יורשתה, אנטסטרוי־ברג.
עתה מנבאים
לדליה עתיד דומה.
כמו הרבה נערות דליה ישראליות אחרות,
כולל זיוה שפיר, צעדה גם דליה לביא את
צעדיה הראשונים בעזרת העולם הזה. מספר
על כך אלי תבור :״כל מי שקשור בתעשיית
הסרטים בישראל טוען כיום כי הוא האיש
שגילה את דליה לביא. האמת היא שדליה
הגיעה אל הסרט חולות לוהטים בעזרת
העולם הזה. יום אחד, לפני ארבע שנים,
הופיע במערכת צעיר שחרחר, שהציג עצמו
כרפאל נוסבאום, ישראלי שהשתלם בבימוי
ובכתיבת תסריטים בארצות־הברית.
״כמו אנשי־הסרטה רבים אחרים ביקש
גם נוסבאום להיעזר בארכיון הצילומים הגדול
של העולם הזה, כדי למצוא נערה
לתפקיד הראשי בסרטו• הוא לא חיפש שחקנית
מקצועית, אלא צעירה ישראלית אופיינית.
בין שאר התמונות שראה, משכה
את תשומת־ליבו של רפאל נוסבאום תמונתה
של דליה לביא. צילמנו אותה יחד עם
חיים חפר ודן בן־אמוץ במסיבה שנערכה
בתיאטרון זירה. ידעתי אז עליה מעט מאוד.
רק שהיא חזרה משבדיה, שם הופיעה בכמה
סרטונים ושהיא חניכת בית־הספר החקלאי
הדמים* הבטחי לו להפגישו איתה.
״שלחתי מיברק דחוף לדליה לבוא לפגישה
במשרדי גבע. היא לא הופיעה. כשפגשתיה
מספר, שאלתימדוע לא
כעבור שבועות
נענתה להזמנת. ענתה אז דליה, בחוצפתי.
הצברית האופיינית :״זה לא מעניין אותי,
אינני חושבת להיות כוכבת קולנוע!״
״נוסבאום עזב את הארץ כדי לסיים את מספר הכנות ההסרטה.כעבור חודשים
פגשתי את דליה שוב. היה זה בבית־דול־פין,
בשבי־ציון. קבוצת צעירים מבני־הנד
קום ניסתה להתפרץ לשטח בריכת השחייה
במקום. אחת מאלו שהצליחו להגיע לבריכה,
היתד, ד לי ד ^ נפגשנו ושוחחנו, תוך בדי
שחייה. התברר שדליה עזבה בינתיים את
המוסד החקלאי בהדסים. כנראה נטשה גם
את השקפותיה על אי־הופעה בסרטים .״אם
היו מציעים לי עכשיו להשתתף בסרט,
הייתי מסכימה,״ אמרה.
״כעבור זמן קצר חזר נוסבאום לארץ
והיפש מחדש אחר שחקנית לתפקיד הראשי
בסרטו. הפניתי את עוזרו, דויד גרינברג,
לדליה שבשבי־ציון• הפעם השתכנעה דליה
לקבל את התפקיד
שסלל לה
את הדרך לעולם
תעשית הסרטים
הבינלאומית ולפרסומת
רבתי.״
מכתבים איש השנה
...הרב טולידאנו, שהוכיח ני בישראל
הזיונים עולים על הצעירים.
דויד מרון, צפת
...בנימין מינץ, האורתודוכסום הטרויאני.
שמעון לתר, רמת־גן

מיבצע מנדל כראון
התואר ״איש מופת״ מניע לטנדל בראוז
על יושרו והגינותו, על אורח־חייו הצנוע
בים הביזבוז והמותרות המציף את הסריגה.
אין זה מספיק, לנוכח מעשהו חסר־התקדים,
נמסרו את כל חסכונותיו ל״אילג״
שיל-פוליו״ (העולם הזה .)1192
אני מציע לפתוח במיבצע התרמה על־שם
מנדל בראוו לטובת הילדים האומללים.
הדפיסו 5000 גלויות עם תמונת ״הרנע הגדול״
ומתחחה הכתובת :״גם אחה יכול
לתת לילדים אלה!״ בצד השני של הגלויה
תהיה תמצית חייו ומעשהו הגדול בתרומתו

המופלאה. שילחו את הגלויות ל־ 5000 איש
שהתעשרו מאז קום המדינה.
חוץ מזה, בצעו מיפעל התרמה על-ידי
שבועונבם מרי שבוע, בטור מיוחד, שישא
את השם ״טיבצע מנדל בראון״ ,ויכלול את
שמות התורמים.
גרשון פשקוב, נתניה
תורם מס׳ ו: הקורא פשקוב ( 5ל״י).

צבע דיפלומאמי
האסון נובר
בקונגו,
עת האו״ם בא
אל לומומבה.

גדליה בר־אילן, בני־ברק
גישתכם היא שטחית. נבוז שדרושים שחורים
כדי לייצג את ישראל באפריקה (העולם
הזה ,)1193 אך הצבע לא צריד להיות
חיצוני דווקא. אהוד אבריאל הוא בעל
עור לבן, אך האופי שלו שחור די צורכו.
דן עץ, באר־שבע
העולם הזה 94ו ו

לפה להשבות את עצמנו? יש רק איש
אחד המתאים מבחינת ם כוילותיו והופעתו
לייצג את ישראל
המיואש,
בקונגו:
מלד הפלאפל( .הוא
נם יביא למדינה
החדשה את ההייטנ
העיקרי של התרבות
הישראלית).

מרדכי לויט,

האנטי־־בהן

תל־אביב את מציע אני מרדכי טביב, הסופר.
הגיע הזמז לגייס
אנשים כאלה
לשרות הדיפלומאטי,
במקום ליבו ת שאי!
לבני עדות המזרח
בישרונות.

מה אתם רוצים מחיי? שטי שלמה כהן,
אני גר בתל־אביב, אבל מעולם לא כתבתי
לכם מכתב. אז מה אתם מפרסמים בל
שבוע מכתב של שלמה כהן, עם ריעות אידי
אוטיות. כל חברי צוחקים ממני, וחברתי
מאיימת עלי לעזוב אותי אם יתפרסם עוד
מכתב אהד שלי. אז נא להצהיר כי לא אני
כתבתי את המכתבים ההם. רעתי הפרטית:
כל השלמה כהנים מטומטמים.

ראובן אשכנזי,

שלמה כהן, תל־אביב

רחובות

דוגמת הפאראדונס הקלאסי:
אמר שכל הנרי תיס שקרנים.״

קואליציה נגד מפא״י

הניעה השעה להקמת הקואליציה האנטי-
מפא״יית ולזריקת מפלגת־השחץ ם! השלטון.
אם שותפות הקואליציה טעוגיינות בהמי
שד קיומן אחרי ,1903 הן חייבות כבר
היום לפרק את השותפות הבזויה, שאינה
בלל שותפות אמת, אחרי שמפא״י קנתה
את פועלי אנודת ישראל ועתידה לקנות
בקרוב גם את ששח חברי הכנסת החסרים
לה לשלטונה המוחלט. רוב מוחלט זה יביא
דשינוי שיטת -הבחירות ולמלחטת־אחים ישראלית,
שתעלה על כל מלחמת־אחים שידעה
ההיסטוריה העולמית.
כדי למנוע מלחמת־אחים זו, ואולי אד
את מחיקתה של מדינ ת ישראל מעל מפת
העולם, נשארת רק דרר אחת בלבי —
קואליציה אנטי־מפא״ייח, לנסיוז בן שלוש
שנים, ער לבחירת הכנסת החמישית.
לקואליציה זו יהיו 62 קולות, נגד 55
:ציני מפא״י, הערבים ופועלי אגודת־יש־דאל,
בלי לקחת בחשבו: את שלושת נציגי
אברהם מזרחי, ביוז־ליד
מק״ י.
מאמרו של אורי אבנרי ״אל המיחרס!״
(העולם הזה )1192 היה בעצמו אותה תרועת־חצוצרה
שהוא קיווה לה. זה היה המאמר
המלהיב ביותר שפורסם אי־פעם בהע לם
הזה. הוא מוכיח בי העולם הזה העתו! הלוחם.
הנועז והחופשי ביותר במדינה.
א ם מאמר זה לא הביא קכינוס־חירום
של עסקני כל המפלגות, לשם הקמת איחוד
לאומי נגד מזימות מפא״י, הרי זה מוכיח
כי מנהיגי המפלגות כבר רקובים במידה
כזאת שאין להם תקנה.
ישראל אוחיון, רמלה
ניתז למצוא קשר מאלה בין מאמר העורך
על הבחירות האזוריות לבין מאמרו על
״צבאו של האמלט״ באותו בליון. בעוד שבראשון
יכול הקורא למצוא מה יקרה במדינה
אם תבוטל שיטת הבחירות היחסיות,
הרי בשני ניתז לראות בבירור מה קרה
כשניתן לטפלנה על־ירי העם, באופן חוקי,
הכוח הדרוש להנהיג משטר דיקטאטורי.
יצחק גזית, טבריה

כת הרב
שוב לא ביישתם
תמונות פנטסטיו ת
בבנר־ים ובפעם השניה
את טבם החתונה
עצמו (העולם
הזה .) 1192 אולם
לצערי גם שוב הוכחתם
כשרון לטפל
בתפל ולזנוח את העיקר.
לכל
מי שיש לו
עיניים ברור כי העיקר
בתמונות אלה
אינו הזוג החצי־צעיר,
אלא הנערה
העומדת ליד הכלה. מה בומבה. היא רעתכם? מי היא?

את הפירמה
-פעם של
והבאתם הרבנית

יוסי כרמון,
(א) חיובית.
אבויחצירה.

נהריה
(ב) בתו

רצח בשמיים
את עצמי מלכתוב על
(העולם הזה ,) 1193 כי
לפרשות אלה. זה ממש
פשוט אינני יודעת

לא יכולתי לעצור
פרשת מטוסי־הריסום
הייתי קרובה מאוד
יותר נרוע מאסון,
איד לקרוא לכר.
הראשון — הטייס יוסי אהרוני — היה
אתי יחד באותה יחידה בחיל־האוויר, ואני
מכירה את אשתו וילדתו. זה ממש קורע לי
את הלב, כשאני עוברת ברחוב ומבטי נתקל
בה. כשקרה האסון לפני שנה, לא יכולתי
לנחמה כלל. הילדה היא כל-כד חמודה,
וחבל שכאשר תנדל תראה שלכל הילידם
יש אבות ולה אין. הילדה שלי היא בנילה.
השני — אמנון כרובי, הקורבי של השבוע
האחרון — היה המפקד שלי בטשד
שנה. בחור אמיץ כזה עור לא ראיתי.
בתור מפקד הוא לא היה צריר תמיד
לטוס עבור עניינים שסגנו יכול היה לסדרם׳
אבל תמיד הוא רצה לטוס. אני עוד
זוכרת היום (זה היה לפני שש שנים)
כשהוא נכנם לדירתו, ואנו החיילים עזרנו
לו בסידור הדירה, כשם שהוא עזר לנו.
הוא לא היה מפקד כזה שלא רצה להתחבר
אל החיילים הפשוטים — אלא ההיפד, תמיד
שאל אם יש להם בעיות ובו׳.
כשאר ראיתי את ההודעה בעתוז שנפל
טטוס־ריסוס, בבר ניקרה במוחי המחשבה
— אולי־אולי זה טייס שאני מכירה, וכשקראתי
הלאה נודעה לי האטת האיומה.
וזה שמספרת אשתו של כרובי — רחק —
הוא נכון בהחלט, כי החברה ממש כופה
על הטייסים את העבודה.
אני שואלת מעל דפי העולם הזה: מתי
יניע הקץ לזה? אם הם היו נופלים לכל
הפחות בקרב על המולדת — טייסים כאלה!
— זה היה לפחות כבור למרינה ולמשפחה,
ולא בעד משכורת עלובה.

העולם הזה 4194

הניעה העת שהדבר יעלה לדיון בכנסת,
ותקום וועדה ציבורית לצורר דיונים על
צפורה ציילסקי, תל־אביב כח לדרישת הקוראה מצטרף העולם הזה
ציילסקי, הידועה לאנשי חיל־האוויר כ־ציילסקי,
הידועה בחיל־האוויר כ״ציפה הבלונדינית״
,עתה עקרת־בית ואם לילדה.

״כריתי

אחד

ריגול ב־ 10ל״י

שעה קלה אחרי שקראתי את הסיפור על
המדען־המרגל קורט מיטה (העולם הזה )1192
התבוננתי בשטר־כסף חרש של . 10 לירות

המושלמת לשנת 1960 והדוגמנית הפו טוגני ת
ביותר לשנת ,״1960 והנב׳ בטי בכר זכתה
במקום השני. בהנרלה שנערכה, זכתה הגב׳
מרנולים להשתלמות בבי ת האופנה של
נוגנהיים, והגב׳ בכר — בביודהאופנה של
שוברט.
יד,ודד, אבני, מארגן התחרות, תל־אביב

ז׳כוטינסקי ודור האספרסו
הריעו נא לי להביע את רגשותי כקורא
חדש, נער בז 14 וחצי, שאינו מבי! כלום
בפוליטיקה. אני רוצה לפנות אל הציבור:
אז מה רוצים מהנוער הישראלי?
שילמד מדרכי הממשלה? שגם הוא —
הנוער הישראלי — ישתמש במנהיג גדול
כמו ז׳בוטיגסקי (העולם הזה )1192 ככלי-
שרת, כסחורה 20 ,שנה אחרי מות אותו
מנהיג?
מדוע אתם שותקים? מדוע אתם מתעלמים?
מדוע אתם רוצים שהנוער יהיה בסדר,
בשעה שאתם בעצמכם לא בסדר?
אם מדינ ת ישראל היא ארץ דטוקראטית,
אם במדינת ישראל יכול ביג׳י להשתמש
במנהיג מת כחפץ שאין צורד בו, כפתיון
למשיכת קולות, והכל יניחו לו כאוות נפשו,
ויעודדו אותו על־ידי כד — מדוע
לנוער הישראלי אסור לצעוק ברחובות? ללבוש
נ׳ינס? לרקוד רוקנ׳רול?
מדוע אסור לו, לנוער הישראלי, לעשות
ככל העולה על רוחו, בשעה שסבו נרים
ממנו עושים דברים גרועים הרבה יותר
ממה שהוא, הנוער, עושה?
כשיהיה באלאנאן קצת פחות במוסדות
כמו במוסדות הממשלה, אז נם תהיה פחות
בריונו ת בקרב הנוער.

שבתאי ירושלמי, תל־אביג

יסודי משיח

ם־־טה

10ל ״י

והופתעתי. באותו שטר יש ציור של מדען,
במעבדתו, שפניו דומות להפליא לפניו של
סיטה. האם שימש הוא כמודל לציור?
חיים ליבר, חיפה
אולי. הגראפיקאי שמיר, שהכין את ציור
השטר על פי תצלומים, סירב השבוע בהח־לט
להשיב לשאלות כתב העולם הזה בנדון.

״אל על״ -״אל מטה״
אווירה עכורה. מתהלך אדם צעיר בקריה
הומיה. עם כאב איום. שום רופא לא יעזור.
לפעמים מתעורר בך הרצו; לקום ולזעוק.
לפרוק מעליך משום מה אתה חנוק.
צעיר אני. בקרוב .24 בחיפה העיר נולדתי.
את צ ח״ ל סיימתי. את אות־חנכה ״לצערי״
לא קיבלתי. מחצית השנה מחוסר־עבודה
הייתי. וכעת בטקום־עבודה הסתדרותי
נקברתי. על ירידה עדיין לא חשבתי. מסגר
מקצועי. עובד אני קיצה. מזיע. מוציא אני
את הנשמה. למען 200ל״י עלובות
האפשר ל היבנו תמזה להינ׳עא להקים
בית לקיים משפחה.
בילדותי הייתי מסתכק ביראה בפני. נדו׳
לי האומה. בפני חוכמתם כי רבה. הייתי
מתפעל ממבצעיהם עברו שנים בינת
יים פותח אני לדוגמה את העתון.
מלא אני בשאט־נפש לקרקס הדתי. מתוכו
צצים דמויות ומושגים: אבור־רביע־מינץ־
דואר־טפא״י־שינוי שיטת הבחירות־חרם־טולי־דאנו
ובח״ל־בחירת הרב הראשי.
״אל-על״ .אין פלא שאלוף בן־ארצי הוריד
את צי האוויר שלנו ״אל מטה״ (העולם
הזה .) 1191 קראתי ראיון עמו באחד ה־עתונים.
כיצד יכול מנהל הברה, אדם
הניוני-כביכול, להשוות טייס בצי-הסוחר ל־טייס
המשרת בצה״ל? זוהי צרות־מוחיז.
מדוע אין מר בן־ארצי משווה את משכורותיהם
ותנאיהם של השובתים לאותם המשכורות
והתנאים של טייסים בחברות
זרות?
״אל־על״ יוצאת לשוק ציי האוויר של
העולם. באותם אמצעי־פירסומת בכל שאר
החברות. היא מבטיחה לנוסעים את אותם
התנאים כשל חברות עשירות ממנה בעולם.
לבן דורשים העובדים אותם תנאים כשל
עוברים אחרים מאותו מיקצוע. מר בז־ארצי
— התעורר! עברה זמנה של הציונות.
יש לי הרגשה שכל כתיבתי מיו הי ת.
אצלנו אפשר לכתוב ולדבר, אבל לד, כפרט,
או אפילו כנוף, לא יכולה ולא תהיה השפעה
על מעט מהנושאים שהזכרתי. כל שיטות
הניהול וחוקי סידור-העניינים נתונים בידי
גוף אנשים שמתעלמים ממד האזרח, מתגובות
האדם הקטן, מכאבו.
ג. ראובן, טבעו!
תמיכתכם בעלוקות הנקראות צוות-אוויר —
מגעילה.
מאיר דביר, ירושלים

גמר הסימפוגיה

בכתבה ״הבלתי מושלמת של שוברט״
(העולם הזה )1191 מתקבל רושם מוטעה.

בהמלצת האחות של ^יתיספר תל-חי בתל־אביב,
שלחתי השנה את בני, משיח אמינוב,
תלמיד כתה ב׳ ,לקייטנת־הילדים ״גן-יש-
ראל״ ,בכפר חב״ד.
כשבאנו ברכבת לבפר־חב״ד, היינו נאלצים
ללבת ברגל, עם הילדים, מרחק נדול ער
לכפר, משום שאיש לא חיכה לנו ולא היתה
כל תחבורה. השארתי בכפר את מיספר
הטלפון שלי, כדי שיתקשרו איתי אם יקרה
לילד משהו.
לפני שבוע באתי לקחת את בני מהקיי־טנה.
מצאתי אותו עזוב -בחדר מלוכלך,
במעט חסר נשימה. התברר שהוא חולה עם
הום גבוה, ואיש לא ניגש אליו לטפל בו,
או לשאול למצבו, במשר 48 שעות. אפילו
אובל לא הוגש לו, מכיוון שלא יכול היה
ללכת לחדר-האוכל. כשחיפשתי את המדריכים
והמנהלים, לא מצאתי איים מהם במקום.
ברצוני להתריע על יחם בלתי־אגושי זה
כלפי ילדים שהוריהם שילמו במיטב כספם
עבור הטיפול בהם.
פלטיאל אמינוב, תל־אביב

ביגמיה ממשלתית
כאשר עורבי־דין מחטטים בפצעיו המשפחתיים
של חיים יהודה (העולם הזה 1190
ו 1193 הרי זה במקרה הטוב מפני ששולם
להם, וזה מיקצועים. אבל מה נטפלתם אתם
דווקא אליו? מה חטאו של ח״כ המניע
ביאושו ובמר־נורלו לחפים פתרו; של נשיאת
שתי ניטים במקום לגריסה מעל פניו — נשעה
ששני שרים נשואים כיום לשתי נשים
כל אחד?
האם לא ברור כי לא מרוב נחת מגיעים
לחיפוש פיתרון כזה אחרי שנות נשואים
רבות, וכנראה הנימוקים
אינם פשוטים,
אם שני הרבנים הראשיים
התירו את
נשואי שני השרים.
בן־מרים, גבעתיים במשפטו נוכחתי
של חיים יהודה, ועלי
לומר שזועזעתי
לראות את יחס בי ת
המשפט כלפי הגברת
ופרקליטה,
יהודה
מר צידון־כהן. האומללה האשה
צולעת בצורה חמורה.
היא דרשה המי•
כלכלה בסכום שיאפשר
לה להחזיק
עוזרת ליום שלם,
דבר העולה לפחות
150ל״י לחודש, ועוד
עליה לשלם שכר־דירה
ומסים בסר
70ל״י. עד כה הקציב
לה בעלה סד של 270ל״י לחודש,
ואילו השופט פסק ש־ 200ל״י יהיו די
נילי כסיף, תל־אביב
והותר.

מרגוליס

בכר

עםפ תי ח ת

סגדס. בסס 1ן
הוכ חהל מקוריו ת
ה מיצי םהמ מו ת קי ם

נ שרו
השערות!

גיוס המשורר
אם המשורר הדרוזי סמיח אל-קאפם מסרב
להתניים לצה״ל בטענה שהוא ערבי ושה־דרוזים
הם ערבים (העולם הזה — )1190
אז הוא שקרן ומאה אלף פעם, שקרן.
הדת הדרוזית היא דת לנמרי נפרדת
מזו של הערבים. האם הוא לא יודע שלעם
הדרוזי יש מסורת ותרבות ודרדחייס אחרות
לגמרי מאשר לערבים?
העדה הדרוזית, הידועה בגבורתה ובאומץ-
ליבה, מתביישת באדם המוצא תירוצים להתחמק
מגיוס. לכל אדם שאינו מזדהה עם
המדינה ועמה, מוטב למדינה לפתוח לו את
שעריה, שימצא לו אצל עבר אל־נאצר ארץ
אזרח דרוזי, חיפה
זבת חלב ודבש

קובה והנעלים

חנכו: הוא כי הנב׳ מימי מרגולים זכתה
במקום הראשון, דהיינו בתואר .,הדוגמנית

הטבעת הני תקת

תחת הכותרת ״שוער שערי הצדק״ הופיעה
בהעולם הזה ( )1190 ידיעה על סוחר־נעליים
ברחוב ריזננוף בתל־אביב, שהיה עד במשפטו
של קובה זילברינג ושנעצר אחר־כד כשוער
בית־בושת.
מאחר שנם אני סוחר נעליים ברחוב דיזנ־גוף
(מם 95 ומכיוון שבמשר תקופה
מסויימת עבד קובה זילברינג אצלי, ברצוני
להודיע מעל גבי עתונכם שאין כל
קיטר ביני ובין אותו איש שאליו מתיחסת
משה הררי, חל־אביב
הבתבה.

אם יש ל ך
דאגות שער—
רו־וז לוזגזלן ןוז לגו 3ו ל שגור
.ב״ררכיגגז \\1מחובוי!\גם״ ,ג־גו
בי ^ן נזן זגוין ן &י
וזגהלוז
ת ל־ ^ני ב,
רובי\,
*לכס
רדו־ 8יגגז!\ר ,2גול־ 28ד 22
— היפ ה, רהרב הרצל ד.

צרצר

חדש !

־אשוגים תמיד -אנחנו

אבקת כביסה כמו אלה
מתוצרת חוץ ם!־ד
הגרלת שעונים בין הקוראים...

ט בו עו ך ה דו הוי ה

ה א הו ד ה!\\לנז\נז.

ברבר הדנזיה הלאיגז ראה. בההברה של \זש .\1\ 1

ב 0די1ר.
העם
קו ל מי שראר
״אפשר לחשוב שזה ראדיו בריסל ב־שפה
העברית!״ רגז השבוע דיפלומאט
אפריקאי, כאשר קרא תרגום של דברי
קול ישראל. הוא לא היה היחיד שתמה על
סיגנון השופר הרשמי העיקרי של ממשלת
ישראל.
מאז ראשית משבר קונגו, נקט קול
ישראל בעמדה שלא נבדלה במאומה מעמדת
החוגים הריאקציוניים ביותר של
בריסל — עיר בה נתקבל דויד בן־גוריון
לא מכבר בזרועות פתוחות. התחנה ניזונה
באופן בלעדי ממקורות מערביים, האוהדים
את בלגיה, נתנה להמוני ישראל
תמונה כוזבת לחלוטין של המאבק הקונגוי,
בתוספת סיפורי־זוזעה חד־צדדיים ואף דברים
גלויים של לעג ושימחה לאיד. בין השאר :
• מתעקש קול ישראל לקרוא לכנופיית
הקוזיזלינגים של קטאנגה בתואר ״ממשלת
קטאנגה״ ,בעוד ממשלת אלג׳יריה עדיין
נקראה בפיה ״הנהגת הטרוריסטים״.
• ציין קריין קול ישראל, בנימה לגלגנית
בולטת, כי ״צבא גאנה מונה שלושה
גדודים״ ,אחרי שהודיע על החלטת קוזאמה
אנקרומה לשגר כוחות לכיבוש קמאנגה.
• הוסיף קול ישראל, בהודיעו על
מינוי הגנראל לונדולה למפקד כוחות קונגו,
כי ״עד לעצמאות קונגו היה הגנראל לונדו־לה
בעל דרגת סמל.״ הקריין לא ציין כי
היתד, זאת הדרגה הגבוהה ביותר אליה
ניתן לאפריקאי להגיע בצבא הקונגוי, וכי
עובדה זו מסבירה במידה רבה את זעם
החיילים הקונגויים כלפי הלבנים.
כמכה אחת. עמדה רשמית זו של
הממשלה עודדה את שונאי קונגו העצמאית
לראות בישראל בת־ברית טבעית. בבריסל
הופצו שמועות כי ישראל תכיר בקטאנגה,
ומקטאנגה עצמה באה ידיעה על הכוונה
לשלוח משלחת רשמית לישראל.
היה זה מצב הרה־סכנות, כי בינתיים
קמו באפריקה כוחות אדירים למיגור מזימות
האימפריאליזם האירופי. גאנה וגיניאה
התיצבו לימין פאטרים לומומבה, הודיעו
צבא נגד הבדלנים. מהאהיר
על משלוח
באה הודעה על נכונות רע״ם להצטרף
למאבק הצבאי.
אם יצליח גמאל עבד אל־נאצר להשתלב
במערך זה, ברגע השחור ביותר של תקומת
קונגו, תאבד ישראל במכה אחת את
כל פרות עמלה בשנים האחרונות באפריקה.
היא תמצא את עצמה מחוץ למעגל האפריקאי,
בחברת הצנחנים הבלגיים והמדכאים
הצרפתיים של אלג׳יריה.
עמדתה של מדינה נקבעת על־ידי סיכום
הרבה החלטות קטנות, וגם על־ידי חוסר־החלטות.
עמדתה של ישראל כלפי אפריקה
המתעוררת עלולה להיקבע, מבלי שאיש
ירגיש בכך, על־ידי יחסה למשבר הקונגוי.
אם הטיל מישהו ספק בחשיבותה המכרעת
של זירה זו, ניתנה לו תשובה והתראה
על־ידי קול-ישראל עצמו. קריין ה־ראדיו
הודיע בקיצור נמרץ, כמעט בסוף
החדשות, כי ארבע מדינות אפריקאיות חדשות
זכו בימים האחרונים לעצמאות: דא־הומי,
וולטה, ניג׳ר וחוף השנהב.

מל חמת הקצב
יצחק אלעזר הוא קצב וותיק. עוד בבולגריה,
ממנה עלה ארצה לפני כ״ 10 שנים,
היה סוחר־בשר. שם, מסביר 3וא, היה
הדבר פשוט .״חייב הייתי לשמור על רמה
סאניטרית נאותה. בזה נגמר הענין.״
בארץ נוכח יצחק שפרם לשמירה על
נקיון הבשר עליו לדאוג גם לדברים רב •ם
אחרים. הרבנות הראשית טרחה לשלוח
לחנותו, עם כל משלוח בשר־בקר, שליח
מיוחד, המנקה את ירך הבהמה, זכר להיאבקות
יעקוב אבינו עם מלאך האלהים.
הנקור גרם לכך שחלק גדול מבשר הבהמה
הושחת בהיותו בלתי ראוי למכירה.
רבים מלקוחותיו של יצחק ביקשו לקנות
בשר טחון. יצחק קנה מכונה לטחינת בשר
והציבה בחנותו. לפי דיני־הכשרות, אסור
לטחון בשר, טרם הומלח. ומכיון שהקונים
ממליחים את הבשר בביתם, ואין, למעשה,
אפשרות להמליח את הבשר בחנות, נשארה
המכונה עומדת באפס מעשה• לקוחותיו של
יצחק נאלצו לטחון את הבשר בעצמם.
יצחק אלעזר החל רוגז. כעסו גבר כשנודע
לו, כי נוסף לכל חייב בעל־אסליז כשר
לשלם מיסים לרבנות, המורת השרותים
שכה הזיקו למסחרו. יצחק החליט לוזתר

על שרותים אלה. הוא פנה לעירית רת־ים
בבקשה לפתיחת אטליז בלתי־כשר. העיריה,
בה מיוצגים החוגים הדתיים, רצתה לחסוך
לעצמה צרות. היא סרבר. להעניק את
הרשיון המבוקש, בטענה שהדבר יגרום
להפרת הסדר הציבורי בעיר עקב התמרמרותם
של החוגים הדתיים• .
יצדק היה עיקש. הוא החליט להלחם
על זכויותיו ופנה לבית־הדין הגבוה לצדק,
בבקשה לקבלת צו־על־תנאי נגד עירית בתים,
שיאלץ אותה להעניק לו את הרשיון
המבוקש.
בית־הדין העליון נענה לבקשת בעל האטליז,
אלעזר, פסק כי ״ענייני בטחון
אינם עניין להתערבות העיריה, כאשר ההפרעה
העתידה של הסדר הצבורי עלולה לנבוע
מתוך המחלוקת האידאולוגית שבין
הדתיים לאנטי־דתיים. היום טוענים כי
עלולות לבוא הפגנות והפרות־סדר מצד
החוגים הדתיים של האוכלוסיד״״ קבע ביתד,דין
,״ומחר יטענו זאת החוגים האנטי־דתיים,
אם העיריה תיענה לדרישות הדתיים.״
בית־המשפט
הוסיף ופסק כי הטענה מהוד,
״חרב פיפיות מסוכנת, העלולה להפקיר את
הצבור לטרור של הרחוב.״
פרט 7־ 150 לירות דמי־הוצאות, חוייבר,
עירית בודים, לפי החלטת בית־המשפט, להעניק
ליצחק אלעזר את הרשיון הנכסף.
היה זה פסק־דין עקרוני חשוב, שקבע את
זכויות הפרט גם בעניינים דתיים.

הפגנות
!ו א די ־ ס א לי םפרם•
לפני זמן קצר, עת הכריז השאח הפרסי,
מוחמד רזי פחלבי, כי איראן הכירה דה
פאקטו בישראל, נימק הכרה זו במלים:
״בישראל מתגוררים 100 אלף אזרחים פרסיים
ועלינו לדאוג לאינטרסים שלהם.״
השבוע אירעה בתל־אביב תקרית שעשויה
היתד, להצדיק טענה זי• בהפגנות סוערות
של עולי פרם, תושבי מעברת עמישב שליד
פתח־תקוה, אירעו התנגשויות רציניות שהזכירו,
בחומרתן ובאלימותן, את תקופת
וזאדי־סאליב.
כמו בעת מהומות השכונה החיפאית, היה
גם כאן הרקע — חוסר דיור מתאים. העולים
הממורמרים פנו לסוכנות בדרישה
להעניק להם בתי־מגורים דו־משפחתיים, הסבירו
דרישתם על־ידי העובדה שרבים מהם
מובטלים, ורק בתים להם מצורפות חלקות־אדמה,
בהן אפשר לגדל ירקות למחיה
ולממכר, עשויים להבטיח את קיומם.
הסוכנות לא רצתה להיענות לדרישת
העולים .״סיפקנו להם שיכונים גדולים,
כמו לכל יתר העולים, והם סירבו לקבלם,״
טען פקיד בכיר של הסוכנות .״מה שטוב
בשביל אחרים צריך להיות טוב בשבילם.״
עלי כאריקאדות. זו לא היתה דעתם
של תושבי מעברת עמישב. השבוע, לאחר
שהות של עשר שנים בצריפוני המעברה,
יצאו העולים הממורמרים בהפגנה סוערת,
מול בניין הסוכנות היהודית שברחוב אבן-
גבירול בתל־אביב, ניסו להתקבל על־ידי
פקידי הסוכנות.
תגובת הפקידים: להזעיק את המשטרה.
השוטרים, שהגיעו בהמוניהם, בפיקוד מספר
קצינים גבוהים, קיבלו פקודה לפנות
את העולים, שהתיישבו על הכביש, הקימו
מחסום חי שהפריע לתחבורה.
השוטרים עשו את מלאכתם ביסודיות
ובאכזריות שלא היתה כדוגמתה בשנים
האחרונות — ואשר מעידה כי משטרת
ישראל עברה לשיטת־פעולה חדשה וקיצונית
בטיפול בהפגנות־עולים. מפגינים ועוברי־אורח
מקריים רבים נפצעו. בין הפצועים
היתד, גם בז׳ת כהן־שושן, אשה מבוגרת,
שזכתה למהלומת־אלה שהונחתה בראשה
על־ידי השוטר מספר .16981 היא הועברה
לבית־החולים, עם מספר פצועים אחרים.
כאשר פוזרה ההפגנה סופית, לאחר שנציגי
הסוכנות הסכימו לשכן לפחות חלק
מעולי עמישב בבתי־מגורים בעלי חלקות־אדמה,
שוב לא היה חשוב אם טענות
העולים היו מוצדקות או לא. העובדות
המרכזיות שהעסיקו את דעת הציבור בקשר
לפרשה זו היו התנהגות המשטרה, שהוכיחה
עצמה כאיום רציני על חופש האזרחים
ועל שלום הציבור וההזדמנות הניתנת,
על ידי התנהגות זו, לתעמולה
העוינת לישראל, שתרצה להוכיח בעיני
ממשלת טהראן, שזה עתה גיששה לקראת
יחסי־ידידות הדוקים יותר עם ישראל,
(המשך בעמוד )11
העולם הזה *119

ירושלים בימי המלחמה*.
ההאשמות של דוב יוסף היו כפולות( :א)
ששאלתיאל אשם בנפילת הרובע היהודי
בעיר העתיקה בסוף מאי 1948׳ מב) ש־שאלתיאל
נתן ברגע המכריע, אור ליום ה־17
ביולי , 1948 הוראה ללוחמים לסגת מן העיר
העתיקה הערבית, אחרי שפרצו לתוכה וכבשו
בד, ראש־גשר. תחת להשתמש בראש־גשר
זה להשלמת כיבוש העיר דולה, הודיע
שאלתיאל כי הסכם ההפוגה (השניה) חייב
אותו להפסיק את האש — בעוד שלמעשה
לא היה נאלץ לכן.

גם סוכנים בינלאומיים

** איש שנגדו הוטחו האשמות מזעזעות
( | כאלה, על־ידי חברו למפלגה ושותפו
לקרב על ירושלים, היה אחת הדמויות הססגוניות
ביותר בצמרת הישראלית. בתפקידו
כמפקד מרחב ירושלים ומפקד החטיבה הירושלמית
— עציוני — היה אחד מאנשי
המוקד של מלחמת־העצמאות•
יתכן שזו היתד, הטראגדיה האמיתית של
4^1ין זאת הפעם הראשונה שמאשימים ירושלים.
\ ן את דויד שאלתיאל באובדן העיר הכי
דויד שאלתיאל — המצטיין במעלות
עתיקה של ירושלים׳ עוד בימי הקרבות, רבות בשטחים שונים — היה, אולי, האיש
לפני 12 שנה, הוטחו בפני האלוף הממושקף
הבלתי־מתאים ביותר לתפקיד זה.
והמצוחצח טענות נזעמות על שאינו עושה
צמרת אירגון ההגנה — ממנה קם צד,״ל
את הדרוש להצלת הרובע היהודי בעיר ה — היתה מורכבת משלושה סוגי־אדם שועתיקה.
הוא הואשם אפילו בכך שחיבל נים בתכלית. הסוג הראשון כלל את העסבכל
נסיון לכבוש את ירושלים כולה.
קנים הפוליטיים, שניהלו את מדיניות ה־מאז
לא נשתתקו ההאשמות. איש לא אירגון, אשר לא היד, כפוף מבחינה ארגוהגן
על שאלתיאל, ואילו מאשימיו הקיפוהו נים להנהגה הציונית. עם אנשים אלה ׳נמנו
מכל עבר — אנשי לח״י ואצ״ל, אנשי דמויות כמו ישראל גלילי ומשה סנה.
פלמ״ח, אלופים משוחררים של צה״ל. אולם
הסוג השני היה מורכב מן החיילים
במידה שהאשמות אלה הושמעו בגלוי, האמיתיים — אנשים שהוכשרו במשך זמן
היה להן לפחות מכנה משותף אחד: הן רב לקבל על עצמם תפקידי פיקוד ויתיכנון

יוסף

מאות בשנים לאמשטרדאם ועברה משם לנמל
הגרמני. דויד עצמו נולד בברלין לפני 57
שנה. הוא היה הרפתקן מלידה — דבר
הבולט גם מן הביוגראפיה הרשמית שלו,
המעידה לפחות על הדמיון הפורה של
מהברה•
לפי ביוגראפיה זו, אירגן שאלתיאל כבר
בגיל — 16 היינו בגרמניה של — 1919
הגנה עצמית יהודית, שעצם קיומה מוזכר
לראשונה בביוגראפיה זו. אך אין ספק
כי היה ציוני, שהרי עלה לארץ־ישראל
בגיל ,20 דבר שהיה נדיר ביותר בין
יהודי גרמניה דאז. הוא עבד כפועל חקלאי
בראשון לציון, בפרדסי השרון ובמטעי־טאבאק
בגליל.
אך הלבוש האפור של מחזיק־הטוריה לא
היה לרוחו של שאלתיאל. הוא שאף למדים
אחרים. וכך, שנתיים אחרי שהגיע ארצה,
נסע לצרפת. מר, שקרה לאחר מכן מתואר
בביוגראפיה הרשמית בקטע בעל הומור תת־הכרתי
עילאי :״הוא ניסה להתקבל ללגיון־
הזרים, אך נדחה משום שאין לו עבר
פלילי שיכריחהו לכך. אחרי כמה חידשים
ניסה שני ת ...וב־ 16.1.26 נתקבל.״ הביוגראפיה
אינה מזכירה אם בין שני התאריכים
הצטייד שאלתיאל בעבר הדרוש. על
כל פנים, הוא התחייב לשרת כלגיון חמש
שנים ונשלח לאפריקה.
שאלתיאל טען כי הגיע בלגיון לדרגת
סגן — דבר שהיה כמעט בלתי־אפשרי,
לגבי זר. בהשתחררו מן השרות, חזר
לארץ ומאז החלה הקאריירה המגוונת שלו
בהגנה. התכונה הבולטת: תקופות קצרות
של פיקוד בארץ, תקופות ארוכות של שליחויות
ערפיליות לחוץ־לארץ. הראשונה היתד,
למערב אירופה, שם קנה נשק וסידר
את העברתו לארץ. השניה הובילה אותו
שארתיאל אפריקה — ״אך הם סירבו לשחד את המשפט.״
שאלתיאל יצא זכאי, הועבר לתל״
אביב, קיבל לידיו את אירגון גיוס המתנדבים
— לחיל־החפרים.

נזוברוק השגיח
ך 6ישרונו כעולם הצללים העביר או-
^ תו במהרה לתפקיד שהתאים לו הרבה ,
יותר: ארגון הש״י (שרות־הידיעות) של
ההגנה• אירגון זה הוקם בידיעת הבריטים
ותוך שיתוף־פעולה הדוק ביותר עימם —
עובדה שהטביעה את חותמה על פעולותיו
של שרות זה בתקופות מאוחרות יותר,
ראשי הש״י היו תמיד ידידיהם של אנשי

חסיות ה 11 ונ! 0הוה -מה האמת בהאשמות דוב יוסר נגד דויד שאלתיאל

הושמעו מפי יריביה הפוליטיים של מפא״י,
מימין ומשמאל.
מבחינה זו חל השבוע מיפנה דראמתי
בקרב המילולי על ירושלים, כאשר פירסס
דוב יוסף את ספר זכרונותיו, ק רי ה נאמנת.
עוד קול הצטרף עתה למקהלת המאשימים.
אך ילא היה זה קול כשאר הקולות.
הפעם באו דברי הקטגוריה מפי איש מרכזי
של מפא״י, אדם שנוכח במקום ונשא
באחריות השלטון המדיני: דוב יוסף, כיום
גיזבר הסוכנות היהודית, המושל הצבאי של
* יוסף היה דיקטאטור אזרחי של ירושלים
במ שך כל המלחמה. התואר מושל
צבאי ניתן לו רק באמצע המלחמה, כאשר
החליטה ממ שלת ישראל סופית להפר את
החלטת הבינאוס של ירו שלים, אך לא יכלה
לספח את ה שטח רשמית ל מנגנון הממ שלתי
מאחר שהמשיכה להעמיד פנים כי ז הו אזור
מוחזק בלבד• התואר בוטל רק אחרי המלחמה.

מיבצעי. עם אלה נמנו מצביעים כמו יצחי
שדה, יגאל אלון, יגאל ידין ויעקוב דורי.
אולם מכיוון שההגנה לא היתד, צבא
רגיל — אלא תרכובת מחתרתית של כוח
לוחם, מנגנון העפלה ורכש, מוסד לביון,
משטרה פנימית ותנועה פוליטית — לא
יכלה להסתפק במדינאים ובמפקדים. היה
צורך בסוג שלישי — הסוכנים הבינלאומיים.
אלה היו האנשים שהכירו את מבריחי
הנשק, את המרגלים בשכר, את בתי־ד,לורדים
ובתי־האשת של חמש היבשות. עם
אלה נמנו אנשי־רכש כמו יהודה ארזי,
אהוד אבריאל וטדי קולק. בחוג זה תפס
דויד שאלתיאל מקום מרכזי.

שליחויות ערפיליות בהו״?

•;ימין

ד׳חיים־דויד

ש^לתיאל

^ היה סוחר עשיר בהאמבורג, צאצא של
משפחת אנוסים מפורטוגל, שהיגרה לפני

לצפון־צרפת ולבלגיה. אך לפני שהצליח
לסיים את העיסקה נתפס בשעת שהות
בלתי־חוקית בגרמניה, שהות שהיתר, קשורה
בעסקי־מטבע בלתי־חוקיים של ההגנה.
הוא ישב בבית־הסוהר, נחקר על־ידי הגסטאפו,
זוכה בדין, הוחזק במחנות־ד,ריכוז
של דכאו ובוכנוזאלד. ההגנה הצליחה לשחררו,
באמצעות שתדלנים בינלאומיים.
ערב מלחמת־העולם השניה חזר שאלתיאל
ארצה, עשיר בהרפתקות ומומחה לעולם התחתון
האירופי, אך עני בנסיון פיקודי.
גם בארץ לא חסרו ההרפתקות המוזרות,
שהביוגראפיה של שאלתיאל רוויה בהן.
כשכיהן כסגן מפקד מחוז הגליל, נרצח
יהודי. כעבור שלושה ימים נמצאו באותו
מקום גוויות של שלושה ערבים. שאלתיאל
נאסר יחד עם שבעה אנשי־הגנה אחריב,
הואשם ברצח. לדבריו, הציעו להם האנגלים
להשתחרר על־ידי התנדבות לחיל־החפרים
הארצישראלי, שנשלח אז לצרפת ולצפון־

אינטליג׳נס בריטיים, עד שלעתים היה נדמה
בי הם עצמם סוכני האינטלינ׳נס. הדבר
מסביר לא רק את הסגרת יואל בראנד
לאנגלים על־ידי איש־הש״י אהוד אבריאל,
אלא גם את הסיזון. ד,אורינטציה של דויד
שאלתיאל על האנגלים שיחקה, בלי ספק,
תפקיד חשוב במערכה על ירושלים.
שעתו הגדולה הראשונה של שאלתיאל
באה בשעתם השחורה של הבריטים: הסתערותו
של רומל לעבר מצריים. דויד
שאלתיאל נתמנה למפקד מחוז חיפה. היה
זה תפקיד חשוב, כי באותם הימים תיכננה
ההגנה, בשיתוף עם הבריטים, מהדורה חדשה
של טוברוק. תוכנית זו, שהיתה צריכה
להיכנס לתוקפה בשעת כיבוש ארץ־ישראל
בידי הגרמנים ונסיגת הצבא הבריטי, קבעה
כי הישוב היהודי כולו יתרכז בכיס שישתרע
מזכרון־יעקב עד עכו, יתבסס על רכס
הכרמל ויישען על נמל חיפה, דרכו היתה
צריכה להגיע אספקה בריטית.

זמשן מעמוד )5

למזלה של ההיסטוריה היהודית לא הועדה
תוכנית זו מעולם במיבחן המציאות.
;ולם איך התכונן דויד שאלתיאל לתפקידו
היסטורי, מסתבר מתוך סיפורו של איש
וסד, ההגנה, שנשלח אז לחיפה כדי לעבדות
תוכנית המיבצע. סיפר אז אותו מפקד,
שובו מחיפה:
״ניגשתי לשאלתיאל במיפקדה שלו, על
1ג של אחד הבתים ליד שוק תלפיות.
;דבר הראשון שהתרשמתי ממנו היה מיתקן
זל שתי מנורות ליד הדלת. אחת היתד,
!דומה ואחת ירוקה. כשדלקה האדומה, מש-
זע שהמצביא הוגה, ואסור להפריע לו. כש־ילקה
הירוקה, מותר היה להיכנס.
״ביקשתי משאלתיאל מפה של האזור׳.
זוא הגיש לי מפת־תיירים, בד, היו מסומ־ים
קוי־אומובוסים ונקודות בעלות עניין
׳טוריסטים; .אמרתי לו בעדינות שאיני
!:תכוון למסה כזאת, אלא למפר, טופוגראפית,
< . 1 : 100,00 הוא הבטיח להשיג כזאת
ן סחרת היו*
״למחרת, כשחיכיתי לו, הופיע במכונית־ספורט
פתוחה. הוא הזמין אותי להכנס
ידהר בתנופה אל ראש הכרמל, לקפה
!אנוראנזה. שם התיישב ליד שולחך פינה,
הניף את ידיו על הנוף המרהיב של חיפה
אמר: מה; צריך מפות? זה יותר סוב
מכל מפה. אני תמיד יושב כאן.״

מן הש״י?ירושלים
תכן כי פרשה זו ודומות לה הש
פיעו
על המטכ״ל• שאלתיאל שוחרר
:־ 1943 מתפקידו הפיקודי, הועבר שוב
לשטחים שהיו קרובים לו יותר. הוא נשיח
לצרפת כנציג הסוכנות היהודית, עסק בהצלה
וברכש — שטח בו שוב יכול היה
לנצל את ידיעותיו המקיפות בנושאיס
אלה.
משך תקופה קצרה ניתן לשאלתיאל להתקרב
למיבצעים מקומיים. כשקם ב־1945
מיבנה־הגג של שלוש תנועות המחתרת,
שנקרא ״תנועת המרי העברי״ ,ניתן לשאל־תיאל
תפקיד של קצין־המיבצעים של מיבנה
זד״ אך למרות שהביוגראפיה מסבירה כי
בתפקיד זה החדיר לתנועת־המרי שיטות
של המאקי הצרפתי, היה זה תפקיד ריק
מתוכן, במידה רבה, כי כל אחת משלוש
המחתרות הוסיפו!״ לתכנן אח מיבצעיה לבדה,
ואילו ״תנועת המרי״ היתד, רק מוסד של
תיאום והחלפת אינפורמציה.
יתכן כי ראשי ההגנה הבחינו שכישרונו
המיוחד של שאלתיאל מתבזבז. על כן מונה
מיד עם פירוק תנועת־המרי לראש הש״י של
ההגנה — תפקיד שכלל אז בעיקר מלחמה
בארגוני־הפורשים, חטיפות, עינויים ומסירת
לוחמים לבולשת הבריטית. הוא שירת בתפקיד
זה עד פברואר ,1948 כאשר קיבל לידו
את התפקיד היחיד בארץ שחייב שיתוף־
פעולה הדוק עם הפורשים — הפיקוד על
הגנת ירושלים, בה תפסו כוחות אצ״ל ו־לח״י
מקום חשוב.
מדוע נבחר הזקא איש זה לתפקיד הגורלי?
ירושלים
היתד, באותה תקופה הגיזרה הקשה
ביותר של המלחמה. בעיר עצמה היתד,
ההגנה חלשה הרבה יותר מאשר בכל מקום
אחר בארץ• היא לא הצליחה להכות שורשים
בנוער הירושלמי הטוב. נוער זה תתגייס
בעיקרו לאצ״ל וללח״י, שלא ריתקו אותו
לעיר, אלא השתמשו בו במקומות שונים
ברחבי הארץ.
יתר על כן, שמנה וסלתה של ירושלים
לא היתד, בת המקום. היא הייתה מורכבת
מפקידי המוסדות הלאומיים ומסטודנטים,
שלא צמחו בעיר ושברובם לא נשארו בה
כאשר פרצה המלחמה• רבים מתוך אלה
התגייסו דווקא לפלמ״ח, או נשלחו למטות
הגבוהים, ואבדו להגנה העירונית. גם הרכב
האוכלוסיה של העיר — פיצולה לעדות
ולכתות — השפיע על הכוח המקומי.

סיוט אסטראטגי

בחינה האספקה, היתה ירושלים
יועמדו. קדמית כמעט מנותקת מן העורף
היהודי שלה, בשפלה. כאשר חדלו הערבים
למכור< מזון ליהודים, היה כל שק־קמח
צריך לעבור את 63 הקילומטרים בכביש
הפגיע המזדחל מתל־אביב. התנועה היתד,
בשיירות, שד,תמעטו והלכו, עד אשר נותקה
העיר כליל — מצור שנפרץ רק לפרקים
קצרים על-ידי מיבצעים גדולים.
בעיר עצמה התנהלו הקרבות סביב כמה
כיסים שכונתיים עבריים, שהקשר ביניהם
היה קשה ונתון לפגיעה מצד השכונות
הערביות. החזית — אם אפשר בכלל לקרוא
לה כך — היתד, ארוכה, חייבה להחזיק
כוחות גדולים בהגנה סטאטית גרידא. מקומות
מרוחקים — כמו היישובים הסמוכים,
(חסשך בעמוד )10

גגפקדו שד האיוגון

מא ת

מר ד כי רענן
*** בוע לפני שמיקי מארכום נהרג ב*
/מחנה מעלו־,־החמישה, צילצל הטלפון
במשרדי במטה האצ״ל בירושלים. דיבר
דויד שאלתיאל, מי שהיה מפקד ההגנה
באותו איזור .״יש איזשהו ענין שאני
הייתי רוצה לשוחח עליו איתך,״ הודיע.
קבענו פגישה במשרדו, בבנייני המוסדות
הלאומיים. נוכחו, מלבד שאלתיאל
ואנוכי, גם קצין המיבצעים של ההגנה
״אלדד״ ,וקצין המיבצעים של אצ״ל יהושע
(״גל״) גולדשמידם. בפגישה זו סיפר שאל־תיאל
כי מונה מפקד חדש של הוזזי*
קולונל אמריקאי בשם מארכוס, שברצונו
לקיים פגישה משותפת של מפקדי המחוז
של ההגנה, האצ״ל והלח״י.
הפגישה צריכה היתד, להתקיים למחרת
היום. שאלתיאל ביקש שאופיע בתלבושת
צבאית — אשר לא היתה לי• אז היינו
עדיין במחתרת, ובירושלים ישבו הבריטים.
הוא סידר לי פגישה עם חייט, איש ההגנה,
שתפר לי במשך הלילה חליפה
צבאית מהודרת. לחייט לא היה חשמל, כי
ברחוב בן־יהודה המופצץ נותקו קוי־ה־חשמל.
בפקודת שאלתיאל הותקן עבורו
גנראטור, להפעלת מכונת־התפירה החשמלית.
כשעה לפני מועד הפגישה הודיעני שאל-
תיאל שהפגישה נדחית, אך הוא היה רוצה
לקיים דיון על תוכניות אצ״ל ביחס להגנת
ירושלים. באתי עם קצין המיבצעים
שלי והתוויתי בפניו את התוכנית.
היתה זו תוכנית מבוססת בעיקר על
שיקולים צבאיים. ד,ד,נחייה היסודית היתד״
כי יש להוציא את ירושלים ממערך האויב.
אם נסתכל במפת ישראל המערבית,
ניח־כח כי צומת־ירושלים הינד, הצומת
החיונית — ולמעשה, היחידה — בכל
מערך צבאי של עבר־הירדן ושל הלגיון הערבי.
נצייר לעצמנו את המערך הירדני של
אז: מערך הגנתי, המבוסס על שורת ערים
ומיבצרים, מצפון לדרום — ג׳ינין, שכם,
ירושלים, חברון, באר־שבע. כולן מחוברות
בכביש אסטראטגי אחד.
הקשר הרציני היחיד בין עבר־הירדן לבין
כל המערך הזה, מערבה לירדן, הוא
כביש עמאן־ירושלים. זהו עורק התחבורה
היחידי בו אפשר להעביר צבא ואספקה
בקנה־מידה של לוחמה מודרנית. כיבוש
הצומת, בקוטר של 10 קילומטרים סביב
העיר, היה ללא ספק מקעקע לחלוטין את
כל המערך הירדני וגורם לנסיגה מבוהלת
עד לגדה המזרחית.

הפגישה שרא נתקיימה
**ץ אלתיי <דהס כי ם בקוזים כלליים
* /לתוכנית־האב, כפי שקראתי לה, אך
מצידו הדגיש שפתיחת הדרך בין השפלה
לירושלים חשובה יותר• על כן, לדעתו,
צריכות הפעולות להתחיל ממערב לירושלים,
ורק עם השלמת הפעולה הזו נוכל
לגשת לכיתור ולכיבוש העיר רולה, בהתאם
לתוכניתי.
אגב שיחה הסביר כי בירור זה אינו
אלא ליבון מוקדם של השקפות, לקראת
הפגישה. עם מארכוס שנדחתה למספר ימים.
על מועד קיומה של הפגישה, עוד יודיעני.
״כמה זמן למפרע דרוש לך לקבל הודעה
על הפגישה?״ שאל .״בכל עת,״ עניתי.
על כך הגיב :״אה, שכחתי, חליפה כבר
סידרתי לך. אין כבר בעיות.״
בעודי מחכה לפגישה, נמסר לי על־ידי
שירות הידיעות של האצ״ל, כי תוכניתו
של מארכום קרובה מאוד, בקוויה הכלליים,
לתוכניתי. אך הפגישה לא התקיימה. במקומה
הגיעה ההודעה כי הקולונל מארכום
נורה ונהרג על־ידי שומר בלתי־זהיר, במחנה
של ההגנה, בסביבות ירושלים. גירסה
זו לא קיבלה אישור עד היום ועובדה היא
שטרם נמצא העוז לפרסם את מסיבות
מותו של מארכוס. עם מותו, לא מונה
מפקד חזית חדש והפיקוד נשאר בידי שאל-
תיאל.
אינני רוצה במקום זה ובמקרה זה להי
כנס
לרקע הפוליטי, אשר אומרים כי הכריע
את הכף בעד אי־ר,תגרות בלגיון הערבי —
ולו גם במחיר הפקרת העיר העתיקה. ברצוני
לעמוד רק על מספר נקודות —
עובדתיות כולן — המוכיחות את החלטת
הממשלה, בראשותו של בן־גוריון,
לא לשנות את הסטאטום־קוז בירושלים.
לפי עדות שאלתיאל, בראיון שמסר
לכתב הבוקר לפני מספר חדשים, היתר,
ברשות ההגנה, עם פרוץ הקרבות בירושלים,
כמות מגוחכת של נשק, אשר לא
עמדה בשום יחס לצרכי הגנתה של עיר
שלמה — שלא לדבר על פעולות־התקפה.
בפגישה עם שאלתיאל, כאשר טענתי כי
יש להעביר נשק נוסף לירושלים, הוא ענה
לי בשחצנות :״לך טוב. אתה צריך לחשוב
רק על ירושלים. אני צריך לחשוב על כל
הארץ. אין לנו מספיק נשק ואיננו יכולים
להגדיל במידה ניכרת את כמויות הנשק
של כוחותינו בירושלים.״
על כך עניתי לו כי מיפקדת האצ״ל
יכולה להפריש נשק לכוחות האצ״ל בירושלים,
ואף מוכנה להעבירו במטוס שלנו.
הודעתי גם שאני רוצה להשתמש בשדה־התעופה
הקטן שליד שכונת מוניפיורי, לצורך
נחיתת המטוס ופירוק הנשק.
שאלתיאל השיב שעלי לקבל אישור לכך
מהמטה הכללי. למרות פניות חוזרות ודשנות
מצידי, לא הודיע לי שאלתיאל
את תשובת המטה, אלא דחה אותי בתי-
רוצי־סרק, בעיקר — בעלי אופי מנהלתי.
באחת מפגישותינו הודעתי לו כי מטוסנו
יגיע למחרת היום וכוחותי ישתלטו על
שדד,־ד,תעופה לצורך פריקתו — אם לא
אקבל עד אז את הסכמת המגנה לנחיתה.
אותו יום נפל המטוס בשמי רמלה. היה
זד, מטוס הפייפר הבודד שעמד לרשות
האירגון. אחרי מקרה זה הודעתי לשאל־תיאל
כי מאחר ואין למטה ההגנה אפשרות
להפריש נשק לירושלים ובכל זאת רעבה
העיר לנשק — שמא יעמיד לרשותנו מטוס
של ההגנה כדי להעביר נשק של האצ״ל
מתל־אביב לכוחותי בבירה.
כהדגמה של התירוצים בהם השתמש
השיחה הבאה:
אני: מה עם הטיסה של אתמול?
שאלתיאל: אתמול הבאנו ציוד רפואי.
אד: מה עם הטיסה של היום?
שאלתיאל; היום הגיעו פגזים למרגמות.
אני: מה עם הטיסה של מחר?
שאלתיאל: מחר נעביר רובים שלנו.
כעבור יומיים נפגשתי עמו שנית ושאלתי
כמר, רובים הגיעו. תשובתו היתה:
״לא הגיעו רובים. אישיות חשובה מאוד
באה לביקור בירושלים.״ מאוחר יותר התברר
לי שהאישיות החשובה היה פקיד
בסוכנות היהודית, שבא, בין השאר, להסדיר
את הוצאת משפחתו מן העיר הנצורה.
כדוגמה נוספת להחלטת דויד שאלתיאל
למנוע מאיתנו תוספת־נשק, יכול לשמש
הסיפור הבא: ביום הראשון של ההפוגה
נסעתי כנהג של מכונית־משא בשיירה
ריקה שירדה מירושלים לתל־אביב. עברנו
בלאטרון דרך קודי הלגיון, בחסות האו״ם.
מסרת נסיעתי היתד. להעביד נשק וחיילים,
אנשי אצ״ל, לירושלים.

בתל־אביב הועמדו אז לרשותי ארבע
משאיות עמוסות נשק מכל הסוגים. היה
זה אחרי ההתקפות על הרכבת בזכרון־
יעקב ועל מחנה הצבא בפרדם חנה, בהן
לקת האצ״ל שלל של מרגמות, פגזי־מר־גמות
שלושה אינץ׳ של הצבא הבריטי,
וכן מיקלעים, תת־מיקלעים, רובים ותחמושת.
חלק מהנשק הועמד לרשות ירושלים.
נוסף לזה באה אתנו פלוגה מוגברת,
במונחים של הימים ההם — כמאה איש —
אשר צורפה גם היא לשיירה כדי להגביר
את הכוח הלוחם בעיר. השיירה יצאה לפנות
ערב, דרך כביש בורמה אשר נפתח
רק יומיים קודם לכן לתנועה. כשהגענו
לחולדה, מצאנו את הכביש חסום על־ידי
שני משוריינים של ההגנה• הנשק בידי
חוליית המשמר כוון אלינו.
פניתי אל האחראי במקום וביקשתי ממנו
שיפנה את הדרך. הוא השיב כי קיבל
פקודה שלא לתת לנו לעבור. הודעתי
שאנחנו נפרוץ את הדרך בכוח ויעצתי לו
לשקול אם כוחותיו מספיקים כדי למנוע
את הפריצה. רק משראה שאנשי מכוונים
את הברנים ונוטלים רימונים לידיים, הזיז
את המשוריינים ונתן לנו לעבור.
אך הדרך לירושלים לא היתד, עדיין
פתוחה לפנינו. ליד הכפר הערבי בבית
ג׳יז נמצא הקטע הקשה ביותר של דרך
בורמה, בו נהגו לגרור את המשאיות אל
ראש הגיבעה על־ידי טראקטורים. כשהגענו
לרגלי הגבעה הודיע לנו האחראי במקום, כי
קיבל הוראה לא לגרור את הרכב שלנו.
גם כאן נאלצתי לאיים בשימוש בכוח, אך
האיום לא עזר. העמדתי את ארבע המשאיות
שלנו לרוחב הדרך הבלתי־סלולד,
וחסמתי את הגישה אליה. חשבתי שכאשר
תגיע השיירה שלהם, לא תהיה להם בדירה
אלא גם להעלות אותנו.
חיכינו כשעה, אך שום מכונית לא
הופיעה. אז איימתי להשתלט על הטראק־טורים
בכוח ואחרי שיחות ארוכות באלחוט
עם מפקדו ולנוכח הסכנה של פריצת
הדרך על־ידי כוחותי, ניאות האחראי להעלות
את המשאיות.
אותו זמן ממש הופיע במקו* להפתעתי,
מפקד האימון• .הצבאי הלאומי מנחם בגין,
בלוויית עמיחי (,׳גידי״) פגלין, קצין ה־מיבצעים
הראשי של האצ״ל. הם הגיעו
במכונית קטנה עד למרגלות הגיבעה, טיפסו
למעלה ברגל. שאלתי.את בגין, בתדהמה:
״מר, מביא אותך לכאן פתאום?״ הוא ענה
לי :״חצי שעה אחרי צאת השיירה שלך
הודיע גלילי כי עלי לעכב את השיירה,
מאחר שהדרך עמוסה ברכב של ההגנה בדרכו
לירושלים, ולא תהיה כל אפשרות להעלות
את המשאיות שלנו בבית ג׳יז. באתי
להבטיח את העלאת השיירה.״

פריצה?לא ת?3ית

*** תי דוגמאות אדה מבהירות מעל
* /לכל ספק מה היה הקו שהינחה את
פעולת ההגנה באזור ירושלים: מניעת נשק
שאין לה פיקוח ישיר על. הפעלתו. כי
ברגע שהאצ״ל היה אוגר כוח במידה מספקת,
לא הי־ה כל. בטחון לד,גנה, כי אכן

הצבאי הלאומי בירושלים משמיע את האשמותיו החמורות נגד דויד שאלתיאל[

ה פ קי ר אותנו!״

לא נבצע את תוכגיודדאב שאותה. היתוויתי
בפני שאלתיאל בפגישתי איתר.
הם לא הסתפקו בכך שמנעו בעדנו להעביר
נשק. גם בנשק ובכוחות המוגבלים
שעמדו או לרשותנו יכולנו לבצע פעולות
שלא תאמו למיגבלות הקו הסודי, עליו
הוסכם בין גולדה לבין עבדאללה. לכן
מנעו מאתנו הרבה פעולות.
בתחילת מאי , 1948 שעה שהיה קיים
בירושלים הסכם מיבצעי בין ההגנה לבין
האצ׳׳ל, ביקש שאלתיאל שאעמיד לרשותי
מחלקה מוגברת לצורך גסיון־פריצה.
דרך שער ציון, אל הרובע. היהודי — ל עי ר
העתיקה. בבירור הותנה כי המחלקה תצו-
ייד על־ידי ההגנה, תכלול את בחירי הלוחמים
שלנו. המטרה: להשאירם ברובע,
במקרה שיהיה הכרח לנתק את הקשר עם
הרובע, בגמר הפעולה.

סעודה דרא תכלית

* * חלקהמיוחדת בפיקודו של אחד
|*/המפקדים המוכשרים ביותר של האצ״ל,
בנציון (,גיורא״) כהן, הועברה אז לבית
הסתדרות, שימש מקום ריכוז ליציאה
לפעולה. רק למחרת הפעולה התברר ני
המחלקה נשלחה לפעולת הסחה על שער
יפו, אשר יכולה היתד, להתבצע על־ידי
חוליית מיקלע פשוטה. אותה עת, פרצו
אומנם אנשי הפלמ״ח לתוך הרובע, דרך
שער ציון, הכניסו לתוכו כששים אנשי
חי״ם בני 45 בממוצע, אנשים הנעדרים
כל הכשרה צבאית• כל אחד מהם נשא עמו
את נשקו האישי בלבד בתוספת כמות
מבוטלת של פגזי מרגמות שני אינץ׳.
הקשר עם הרובע נותק ללא כל הצדקה,
מבחינה צבאית. אותו לילה הצליח הפל-
מ״ח לא רק לפרוץ אל הרובע, אלא להשתלט
— ללא אבידה אחת אפילו — על
החומה ועל שורת הבתים החולשת על
הכביש אל תוך הרובע, מרחק כ־ 150 מטר.
זוהי עמדה אסטראטגית ממדרגה ראשונה,
אשר אי־אפשר נמעט לסלק ממנה כוח־מגן,
וזהו ראש גשר לשחרור העיר העתיקה.
ולמרות
זאת — הפלמ״ח ויתר ללא קרב
על עמדה פאנטסטית זו ועזב את העיר
העתיקה מבלי להשאיר בתוכה תגבורת
בעלת ערך כלשהו. כי במקום להכניס את
אנשי האצ״ל לפי המוסכם — או כל כוח
אתר, מן הכוחות שהיו אז בירושלים —
ביזבז שאלתיאל את הפריצה כדי להחדיר
לרובע היהודי קומץ של קשישים, אשר
שום דבר לא הכשירם לעמוד בתנאי־הקרב
של העיר העתיקה. להיפך: תגבורת זו
נפלה למעמסה על כתפי קומץ הלוחמים
שבבר היו במקום.
אני סבור כי כל אותה פעולה לא בוצעה
לשם תכלית ממשית, כי אם כדי לשכך
את כעסם של תושבי ירושלים והארץ כולה
על הפקרת העיר העתיקה.

יחיה ועוד דחיה
ך * וגמהנוספת להחלטתו הנחושה של
| פיקוד ההגנה למנוע את כיבוש העיר
העתיקה מופגנת ללא עירעור במקרה הבא:
עם תום ההפוגה הראשונה עמדו לרשות
האצ״ל בירושלים כוחות ניכרים. עם פיזור
האירגון ברחבי הארץ, אחרי פרשת
אלטלינה, התרכזו בירושלים בחירי הלוחמים,
מצויירים היטב. עם חידוש הקרבות
הודעתי לשאלתיאל ני אנו עומדים לכבוש
את העיר העתיקה. תשובתו היתד אנחנו
עומדים לבצע את הפעולה הזאת, והיה
בדעתי לפנות אליך ואל מפקד הלח״י, יהושע
זטלר, כדי שנבצע בכוחות משותפים.״
כאשר דובר על פרטי הפעולה המשולבת,
עמד שאלתיאל על כך שההגנה תבצע
את הפריצה בהר ציון. הר ציון היד, אז
מוחזק בידי כוחותי, בהתאם להסכם המיב־צעי
שחילק את גיזרות החזית בין ה־אירגונים
השונים. ההגיון חייב שבנקודה
זו תבוצע הפריצה על־ידי כוחות האצ״ל,
המחזיקים בלאו״הכי בגיזרה. אך שאלתיאל
התעקש כי דווקא אנשיו יפעלו משם .״יש
לי שיקולים משלי,״ הסביר.

כיום אני משוכנע שכל הסידור לא בא
נפגשתי עם דויד שאלתיאל ביום
אלא כדי להבטיח שבנקודה זו, שהיא הקלה חמישי בבוקר, כשאני מלא התמרמרות
ביותר לפריצה אל תוך העיר העתיקה, לא על ההשהיה הממושכת. הוא הבטיח כי
יופעלו אנשים שיקחו את כל העניין בר הפעם לא תהיה כל דחיה. על זאת דרשתי
צינות. משום שאין כל ספק שאנשי האצ״ל
שנכתוב זכרון־דברים, בו נפרט את אופן
היו מצליחים לפרוץ אל תוך החומות, ו המיבצע. בו במקום ניסחנו כמה הניקודות:
ממשיכים בפעולת הכיבוש כשהם מקבלים
• שאלתיאל מבקש, בגלל סיבות טכניות,
לדחות את הפעולה ליום ששי.
את אספקתם מבסיסים בהר־ציון.
!• הפעולה תבוצע במשותף על־ידי הקבענו
כי הפעולה תבוצע ביום שני
בשבוע. ביום ראשון הודיע לי שאלתיאל, הגנה, האצ״ל והלח״י, לפי החלוקה הניאה :
כי בהתאם להוראות מן המטה הכללי, ההגנה בהר־ציון, הלח״י ליד שער יפו וה־עליו
לכבוש תחילה את מלחה ואין לו אצ״ל בשער החדש, מול נוטר־דאם.
#אם יצליח אחד הכוחות הפורצים
הכוחות הדרושים לכך. הוא ביקשני להעמיד
פלוגה של חיל־רגלים לצורך זה. לפרוץ לתוך חומות העיר העתיקה, הוא
״את הסיוע בנשק כבד אתן לכם מהמח־ לא ינתק את המגע עם האויב אלא ימשיך
צבה שעל הגיבעה בין בית־וגן למלחה.״ בפעולת הכיבוש, גם לאחר שתיכנס לתוקלשאלתי
בעניין פעולת העיר העתיקה, פה ההפוגה שנקבעה על־ידי האו״ם ליום
שבת בבוקר.
הודיעני כי היא נדחית ליום רביעי.
שאלתיאל הסכים לשלוש הנקודות, שנוסביום
שני נכבשה מלחה בשעות לפנות
ערב ומיד הוציא שאלתיאל את הנשק חו על־ידי, אך סירב לחתום עליהן.
באותה פגישה קבענו כי פעולת ריכוך
המסייע מעמדת המחצבה. כעבור דקות
מספר נפתחה התקפת־נגד חזקה, בה עבר עמדות האויב על־ידי מרגמות ותותחי ההכפר
מיד אל יד ובסופו של דבר נשאר הגנה תתחיל בשעה שמונה בערב, תיפסק
בידינו• בהתקפת־הנגד הגיעו אבירות ה־אצ״ל
ל״ 35 הרוגים ופצועים.
בעת שאנשי ראו את הטורים הערביים
מתקדמים, טילפנו אל עמדת הנשק המסייע,
שיפתחו באש על הערבים. איש לא השיב.
הקו היה מנותק, העמדה כבר נטושה.
אין כל ספק שלולי זאת, היה מספר האבי־דויז
קטן לאין ערוך. הערבים ירדו במורד
של גיבעה חשופה, מכיוון בית־ג׳אלה. שתי
מרגמות היו חוסמות את הדרך.
עוד באותו לילה קיימתי פגישה עם
שאלתיאל .״הוצאת הנשק המסייע לפני
שהתבסס הכוח הכובש,״ היטחתי בפניו,
״היא פשע שבתנאים נורמליים מעמידים
בגללו אדם אל הקיר !״ תשובתו היחידה
היתה ; ״האמן לי, אני לא אחראי ליציאתם
של אנשי המסייעת• זה היה שיקול מפקדם.״
״אילמלי הסיכוי לפעולה משותפת לכיבוש
העיר העתיקה,״ השבתי לו ,״היית
משלם בעד זה בדמך ! ״
ואומנם, הסיכוי לכבוש את העיר העתיקי׳
איפשר לי להמשיך ולקיים קשר עם
שאלתיאל. באותה פגישה הודיע לי, כי
לדאבונו יש לדחות את כיבוש העיר העתיקי׳
ליום חמישי. הנימוק, הפעם, היה
שמטעני חומר־הנפץ אשר הוצקו בצורת
קונוס, טרם התייבשו• ״ביום חמישי בלילה
יבצעו כוחות האצ״ל את הפעולה, בין
אם יהיה זה בשיתוף עם ההגנה או בניגוד
לרצונה,״ הודעתי לפני צאתי.

״יפרוץ -ויהי מה1
ץ ה ארע כיום שלישי לפנות בוקר,

( מיד אחרי פעולת מלחה. ביום רביעי
בבוקר הודיע שאלתיאל כי יש לדחות את
הפעולה ליום ששי בערב. הפעם היה
התירוץ: מחסור בפגזים אשר צריכים להגיע
מתל־אביב. מיד התכנסה מיפקדת ה־אצ״ל
בירושלים לשקול את צעדה. היו
שם ״גידי״ ,שבא במיוחד מתל־אביב כדי
לעמוד בראש הפעולה, חבר המפקדה של
האצ״ל שמואל כ״ץ ואנוכי.
השיקול הראשון שעמד לנגד עיניו היה
שיקול חוסר־הזמן. ההפוגה נועדה להיכנס
לתקופה תוך פחות משלושה ימים: אם לא
נתחיל בפעולה ביום חמישי בערב — 30
שעות לפני היכנס ההפוגה לתוקפה —
לא נבצע אותה לנצח. שמואל כ״ץ קבע
שאם ישנה אפשרות מעשית לבצע את
הפעולה בכוחות עצמנו — עלינו לעשות
זאת ביום ה׳ בערב• את מקום הפריצה
קבענו בשער החדש, מבסיס נזטר־דאם שהיה
מוחזק בידי ההגנה.
כיתת סיור יצאה לבדוק את המצב בבסיס
נוטר־דאם עם התקרבה, נתקלה בעמדת
שקים וחפירות של ההמה, מכוונות
אל דרך הגישה לנזטר־זאם מהעיר העברית.
אנשי ההגנה בעמדות הודיעו לאנשינו כי
קיבלו הוראה למנוע — אפילו בכוח —
כל נסיון של השתלטות האצ״ל על הבסיס•
רצינו לפתוח בקרב עם אנשי ההגנה
כדי לרכוש לעצמנו בסים מוצא, ולא
נותרה לנו ברירה אלא להסכים לדחיית
המיבצע. ,לפי לוח־הזמנים. של שאלתיאל.

בעשר ואז יתחילו הכוחות בהתקדמות.
בסיס נזטר־דאס יימסר לרשותנו ביום ששי
לפנות בוקר.
לא סמכתי, בכל זאת, על הבטחה זו
והצבתי מרגמות שלושה אינץ׳ משלנו, כדי
שאם שאלתיאל לא יקיים את הבטחתו
נזכה לפחות לריכוך מצד הכלים שלנו.
נקבע שאני אשב במיפקדת הפעולה הכללית,
בבנין משרד הבולשת לשעבר במיגרש
הרוסים, ואילו עמיחי פגלין ישב בבנין
בנק ברקלייס, במיפקדת הגיזרה. סוכם
בין פגלין לביני, שבמקרה של מתן פקודה
לנסיגה, הוא לא יבצע אותה אלא אם כן
אעביר אותה אני בעצמי ובצופן מוסכם.
הרעשת התותחים, שנועדה להתחיל בשעה
שמונה, התחילה רק בשעה 11 לערך. לשאלתי
את שאלתיאל על סיבת העיקוב,
השיב בתירוצים, כמו ״אינני יודע מה
קרה ...אני כבר שלחתי את הרץ שלי
לשם הודיעו לי שתיכף יתחילו.״ וזאת
בשער, שכל דקה בעלת חשיבות גורלית.
לבסוף התחילה ההפגזה• מלכתחילה תוכנן
שהיא תימשך שעתיים. בגלל האיחור סוכם
עם שאלתיאל שהיא תקוצר לשעה
אחת, אך תהיה מרוכזת יותר. היא נמשכה
ארבע שעות והופסקה רק בשעה שלוש —
כשעתיים לפני היכנס ההפוגה לתוקפה.
וגם זאת רק אחרי שהודעתי לו בצורה
החלטית, שאני אתן הוראה להתחיל בפריצה
למרות אש התותחים על נקודת הפריצה
— ״והאחריות לדם תחול על ראשך ! ״
אנשינו יצאו לכיוון השער. הם לא
השתמשו כקונוס הכבד, שסירבל את תנועתם,
אלא הצמידו אל השער מיטעגי הומר-

נפץ אשר הכינונו מראש. השער נפרץ. אן
ערימות עצים, שהיו מונחות בצידו השני
החלו לבעור וחסמו את השער בלהבות
רק בשעה ארבע וחצי נכנסו הכוחות ׳ה
ראשונים, בכוח של מחלקה מוגברת, לתון
העיר העתיקה והשתלטו על שורת בנייני*
בשטח של כ־ 250 מטרים מרובעים ואן
החזיקו בשטח זה.

״ממשלתי התחייבה,,״
ף • משךה לי ד ה שמתי לב לתופעז
4מוזרה. מדי שעה בערך .,היה. שאל
תיאל עוזב את חדר הפיקוד ונעלם לרב!
שעה• בפעם הראשונה חשבתי שהלך לבית
השימוש• אך משחזר הדבר ונישנה שאל
תיו לאן הוא הולך. הוא היה מתוח מאון
והתחמק מלהשיב .״מה איכפת לך?״ התרעם
אני משוכנע כיום, שבאותם רגעים היו
מקיים קשר עם תל־אביב, ומדווח באל
חוט לדויד בן־גוריון על מהלך הפעולה -
או בעצם, אי־הפעולה.
בגיזרת ההגנה בהר ציון לא התחילו

הפעולה כלל. טענת מפקד הגדוד בית חודון
בפיקודו של זארו, היתר״ שלא עלה בידם
להעלות את הקונוס הכבד במעלה ההר
בגיזרת הלח״י, ליד שער יפו, הצליח
הפורצים, תחת אש חזקה, להעביר או
הקונוס המסורבל אל החומה, להצמיד
ולהפעילו. אך משהופעל הוא עלה בעשן
מבלי להשאיר אף סריטה אחת בחומה
וכך נמנע מהם לבצע את חלקם בפעולו
הכיבוש• אילו השתמשו גם אנשי האצ״׳
בקונוס שהוקצה להם, היתה ההגנה מצ
ליחה למנוע גם מאיתנו לפרוץ את השער
מכל מקום, האצ״ל הצליח לפרוץ ולהש
תלט על ראש־גשר בתוך העיר. האנשת
התכוננו לשלב הבא: התקדמות אל תר!
העיר. ואז באה פקודה לסגת.
לא אישרתי את הפקודה. שאלתיאל עז>
את המקום. טענתי בפני מפקד הפעודו
מטעם ההגנה, כי יש לנו הסכם כתוב, לפי
נמשיך במיבצע אם נצליח לפרוץ. אך הו:
אמר :״אני לא מתעסק בפוליטיקה. אג
איש־צבא ומקבל פקודות. ממשלת׳ התחיי
בה לכבד את ההפוגה ואני פוקד על נסיגה;״
משלא נסוגו אנשי האצ״ל הודיעני אותו
קצין, כי בידו הוראות לנתק את דרכי
הגישה בין מטר־דאם לשער החדש, למנון
בכוח־הנשק הכנסת ציוד ותגבורת, וכן
פינוי נפגעים• היתה זו תקיעת סכין בדג
קר בגב הלוחמים. לא יכולתי, מול איוב
מחפיר ושפל זה, אלא לאשר אתי פקודח
הנסיגה. אחרת היו אנשי עומדים מול אויב
כפול: מלפנים הערבים, מאחור ההגנה.
היה זה הנסיון האחרון לכיבוש העיר העתיקה,
ואף הוא הושם לאל על־ידי שאלתיאל.

א״כמן: איש ותקופתו

ומאמר ה 11-בסידרח: האמנם אחראי העם הגרמני כולו לפשעיו של איינמן

הא הידעו?
מאת אודי אבנר׳

על עינויים ועל
מסקנות. שמועות
זה לבטח מוגזם
האכילה, אך אין

טבח. אולם לשמועות אין צורך להאמין. משמועות איז צורך להסיק
אפשר תמיד לפטור בפסוקים כגון :״אולי יש בזה גרעין של אמת׳ אבל
ביו ת ר או בפיתגמים גרמניים כגון :״מרתיחים את המרק לפני
אוכלים אותו כשהוא רותח

ס כין בכבהצבא

י לו ר צו הגרמנים לדעת, היו יודעים. אבל הם לא רצו לדעת. הם חששו להפוך את
\ £השמועות לידיעות. כי הידיעה ממייבת — או להזדהות מפורשת או להתקוממות
נגד העוזל. הגרמני הממוצע לא רצה להסתבן — לא בזאת ולא בזאת• הוא אטם את. .
אוזניו, התנחם באמונה כי מן הסתם אין הדברים איומים כל כך, והתחמק מן האחריות
בטענה כי כל עוד גורל גרמניה מוכרע בחזית, יש להתרכז בהצלת,המדינה.
היתד, זאת תגובה מתועבת — אך אנושית. חובה היא להרשיעה — אך חובה גם לזכור
כי אותו יחס עצמו שרר במדינות המערב, כאשר הגיעו מאירופה הנאצית ידיעות על
כי לא רצו להסיק מסקנות.
ההשמדה הגדולה. מנהיגי המערב והמוניו לא רצו להאמין
האם ישראל עצמה טהורה מתופעה זו? אחרי מלחמת־תש״ח הופיע ספר בשם הצד השני
של המטבע, בו תיאר חייל קרבי, בין השאר, מעשי־זוועה שאירעו במלחמה. התגובה
הכללית היתד, זועמת, כי ״חיילים יהודיים לא עושים דברים כאלה!״ במשך שבועות ארוכים
סירב הציבור הישראלי להאמין לסיפור על התועבה בכפר־קאסם, והוקיע מפיצי סיפור
איום זה כבוגדים, הנועצים סכין בגב הצבא שכבש את סיני.
מתהלכות בישראל גם שמועות על פרשות אחרות — וגם אתה, הקורא, שמעת אותן.
לא הגבת, כי היו אלה שמועות, רק שמועות, ואסור להאמין לשמועות. כך סירבו גם׳
הגרמנים ׳להאמין לשמועות על רצח סיטוני של שבויים, על ״פעולות עונשין״ מסתוריות
בגבולות מדינתם.
אין שום דמיון בהיקף המעשים שבוצעו אי־פעם על־ידי ישראלים לבין המעשעם שבוצעו י
על־ידי הגרמנים. אך המכניזם של התגובה הוא אותו מכניזם — תזכורת נוספת כי מה
שקרה בגרמניה יכול לקרות במקום אחר.

אבות

תמונה אופייניו של חיילים גרמניים החוזרים מחזי ת המזרח, לאחר
ההת מו ט טו ת ה סופי ת של הרייך השלישי. אנשים אלה, שהם כיו ם כבני
^ מוטרדים תכופו ת על ידי שאלה • שאין עליה ת שו בה :״כיצד אסביר את הדבר לבני?״

ף* כר פרשת אייכמן, מזדקרת שאלה אהת שאיש אינו שואל אותה: מדוע היה בכלל

]^צורך באייכמן?
אם החליט העם הגרמני להשמיד את היהודים, מדוע היל, צורך.במנגנון מיוחד לכך?
דודיהצבא הגרמני נעו לאורכה ולרוחבה של אירופה. בכל עיר גרמנית היו יחידות של
צבא, ה .0.0והמשטרה הרגילה. ששד, מיליון כדורים היו כמות קטנה בהשוואה לתחמושת
ובוזבזה בחזיתות. מדוע אי־אפשר היה פשוט לירות ביהודים בכל מקום שהיו? מדוע אי־
;פשר היה לערוך טבח כללי, מעין ליל־ברתולומיאוס לאומי?
תחת זאת הוקם מנגנון אדיר לרצח• המוני. היהודים הובלו למחנות מיוחדים, בקרונות
:יוחדים, והושמדו על־ידי יחידות מיוחדות. כמה מטות, שמטהו של אייכמן היה רק אחד
זד,ם, ניצחו על השלבים השונים של הפעולה. בשעה שהחזית זעקה לידיים לוחמות
קרבות מכריעים נסתיימו בתבוסה בגלל חוסר אספקה, הופקעו אמצעים אדירים לצורך
:כונת־הרצח המסועפת, שפעולתה נמשכה שנים.
יכולה היתד, להיות רק סיבה סבירה אחת לכך: גם בגרמניה הנאצית, אחרי 12 שנה של
;סתר, אנטישמית ממלכתית, אי־אפשר היה לבצע את הרצח בפרהסיה, לעיני כל.
זאת עובדה היסטורית. האם יש בה תשובה כלשהי לשאלת האחריות של העם הגרמני?

שמועות -רק שמועות

ף רמנים רכים טוענים כיום, בפשטות: לא ידענו. ידענו שיש מחנות־ריכוז, ושנעשים
שם דברים שאינם כשורה. ידענו שמגרשים את היהודים למזרח אירופה. אך לא היה
׳נו כל מושג ששם נערך טבח המוני.
כנגד זה עונים שונאי גרמניה: לא יתכן שלא ידעתם. מיליונים נרצחו. הם הובלו בכל
׳כבות אירופה. מיליוני גרמנים שירתו בצבא שלחם•.בחזית המזרחית. אלפים עבדו כהקמת
;מחנות ובייצור אדי־הרעל. אפילו.לא דובו על ההשמדה ביאדיו ובעתונות, לא יתכן כי
יבר ההשמדה לא עבר מפה לאוזן, בקרב העם.
אני מאמין כי שתי הטענות צודקות. ליתר דיוק: ששתיהן כוזבות.
אין כל ספק שנפוצו בגרמניה שמועות על הזוזעות. עיקר תפקידם של מחנות־ד,ריכוז
יא היה לענות מתנגדים ולתת פורקן לסאדים ט,ים, אלא להטיל מורא כללי על האוכלוסיה
להחניק כל רצון של התמרדות על־ידי אוירה.של־ טרור טוטאלי. לכן דאג המשטר עצמו
׳הפצת סיפורים איומים על הנעשה במיתקני־גיהנום אלה — סיפורים שהשפעתם היתד.
זזקד, שבעתיים דווקא מפני שהיו בגדר שמועות חמקניות, שנתנו יד חפשית לדמיון.
הגרמנים ראו את האנשים החיוורים והשכורים שחזרו ממחנות־ד,ריכוז, ושסירבו לומר מילה
!ל קורותיהם שם. הם. ראו את. היהודים. מובלים מיזרחה, החיילים שחזרו לחופשה מן
;חזית המזרחית העבירו בלחש שמועות על הרג רב, באשר השמידו הנאצים חולי־נפש
חולים כרוניים גרמניים, באמצעות,.תאי־גאזי ם ניידים המותקנים במכוניות סגורות, כתב
:ישוף נוצרי לשלטונות כי הילדים מכירים את המכוניות וקוראים להן ״תיבות רצח״.
שמועות נעו במהירות בגרמניה, כמו, בכל משטר. דיקטאטורי• שמועות מחרידות, שמועות

בי ר רי ס ד 7אאחריות

א* ל כן אין תשובה פסקנית וחד־משמעית לשאלה: האם הם ידעו?״ עוד יומר קשר,
לענות על השאלה :״מי היה אחראי?״
אפילו לגבי פושע פשוט, שוב אין כיום תשובה פשוטה על שאלה כזאת. האם הפושע
אחראי למעשיו? או שמא הוא רק קורבן ליצרים ולדחפים תת־הכרתיים, שאין לו שליטה
עליהם? ואם תתקבל הידיעה כי הפשע שוב אינו אלא תוצאה של תורשה ומשברי־ילדית —
האם לא יהיה זה סופו של עצם מושג האחריות האישית, עליו בנויה החברה החופשית?
אם שאלת האחריות מסובכת עד כדי־כך כשהמדובר בפושע יחיד ורגיל — מה דינה
כשהמדובר בפשע של רצח מיליונים, רצח שבוצע על־ידי מדינה שלמה? מי היה האחראי
לפשע כזה? האם כל 80 מיליון האזרחים של הרייך השלישי, כפי שטוענים שונאי גרמניה?
או רק איש אחד ויחיד, אדולף היטלר, כפי שטוענים גרמנים רבים, וגם אדולף אייכמן
עצמו בווידוי, שפורסם זה עתה באמריקה?
עצם מהותו של המשטר הנאצי נשא בחובו את שלילת מושג האחריות. כי משטר זה
דגל במה שנקרא על־ידי היטלר בשם ״עקרון המנהיגות״ .למראית־עין הטיל עקרון כזה
אחריות רבה על יחידים רבים — כל אותם רבבות ה״מנהיגים״ בשטחים ובדרגים השונים,
שכל אחד מהם היה אחראי על חלק מסויים מפעולות המשטר. למעשה היה המצב הפוך.
כל ״פירר״ היד, כפוף ל״פירר״ שמעליו, שהוא היה שוב כפוף ל״פירר״ גבוה יומר,
שמינה אותו. כל אחד היה חייב לציית באופן עיוזר לאיש שמעליו, וכל אחד דרש ציות
עיוור מן האיש שמתחתיו. אך אדם החייב לציית באופן עיוור, שוב אינו אחראי. האחריות
עוברת ממנו לדרג גבוה יותר. מבחינה זו לא היה כל הבדל בי־ן איש הס.ס. הקטן, שנצטווה
להרוג ילדים, אשר אביהם נחשד בפרטיזן, לבין שר־האוצר בממשלת.הרייך, אשר היטלר לא
כינס אותה כלל, משך שנים רצופות.
כולם היו אחראים בפני היטלר. היטלר היה אחראי בפני ״ההיסטוריה״ ,בפגי ״מצפונו״,
בפני ״העם הגרמני״ — כלומר, לא בפני אדם או מוסד כלשהם. משטר טוטאליטארי זה, ששם
לכאורה את הדגש על ייחוד המנהיג היחיד בכל הדרגים, לא היה אלא התגלמות חומרי
האחריות המוחלט. המצב גם לא היד, יכול להיות אחרת, כי משטר המבוסם על שיעבוד
מוחלט של הפרט ל״מדינה״ או ל״גזע״ ,כלל אינו יכול להכיר באידיאל של אחריות אישית.
לפי ההגיון הנאצי, לא היה על כן שום איש אחראי, זולת הפירר עצמו, שנעלם בלהבות,
כאליהו הנביא• כדי להימלט מתסבוכת זו, קבעו המנצחים במשפטי־נירנברג את הכלל
שכל אחד היה אחראי למעשיו — מבלי להתחשב כלל בשאלה. אם קיבל. פקודות ממפקדיו
או לא. אותו עקרון נקבע במשפט כפר־קאסם.

כו רםשפכואתהדם
!11( 11—1ו־ו!111
י* העק רון חיו ני מבחינה פלילית ומוסרית. בלעדיו לא תוכל האנושות להתגבר על
!1החיידק הנאצי בגופה. התרבות ההומאניסטית עומדת ונופלת עם עקרון׳ האחריות האישית.
אולם לגבי ההיסטוריון, שאלת האחריות לתועבות הנאצים מסובכת הרבה יותר. אין
הוא יכול לשרטט תמונה פשוטה ולקבוע: אלה ואלה האחראים. לגבי שואה אנושית כה
גדולה, תופעה היסטורית כה מורכבת, שאלת האחריות חורגת מן התחום הצר של
הנאצים עצמם, ואף מתחום גרמניה. האחריות מתחלקת מעגלים־מעגלים. במרכז — המעגל
הקטן של היטלר ומרעיו, הפושעים בפועל. במעגל החיצוני, כל אותם האנשים שיכלו לשים
קץ לתועבות ולא עשו זאת מתוך פחדנות או אדישות.
אחראיים אנשי־הרוח הבלתי־ספורים, גרמנים ולא־גרמנים, שהכשירו את הקרקע הרוחנית
לכזב הנאצי.
אחראים המנצחים של סוף מלחמת־העולם הראשונה, שיצרו בטיפשותם ובקטנותם מעי־כת־שלום
אשר היתד, מוכרחה להמריד את גרמניה ולהוביל למלחמה שניה.
אחראים מנהיגי המערב, שלא עזרו לדמוקראטיה הגרמנית העדינה, כאשר זו היתר,
צריבה להתבסס ולהכות שורשים, אלא התעללו בה והתנכרו לה.
אחראים עמי הגבול, ובעיקר הפולנים והצ׳כים, שניצלו־ בעיוזרונים את חולשתה הזמנית
של גרמניה כדי לדכא את המיעוטים הגרמניים במדינותיהם — תחת להבין כי יצטרכו,
בבוא היום, לחיות לצידה של גרמניה חזקה, ששבה לאיתנה.
אחראים הסוציאל־דמוקראטים הגרמניים, שחששו לדכא בכוח את הנאצים, בהיות התנועה
עוד באיבר״
אחראים הקומוניסטים הגרמניים, שיכלו לעצור את היטלר ברגע האחרון לפני הגיעו
לשלטון — ותחת זאת עזרו לו, בפקודת סטאלין.
אחראים כלכלני כל העולם, שלא שמו קץ מהיר למשבר של ,1929 והפקירו מיליונים
בעולם ובגרמניה לאבטלה שהולידה ייאוש.
אחראית הריאקציה הגרמנית והעולמית, שתמכה בהיטלר מתוך תקזזר, כי ישמיד את
הקומוניסטים וישמש כלי־שרת בידה.

אחראים סטאלין וחבריו, שהחמיצו ב־ 1939 את ההזדמנות האחרונה להקים ברית עולמית
לחסימת הנאצים — ותחת זאת כרתו עם היטלר את הברית הזמנית שדחפה אותו להתחיל
במלחמה בה נספו גם עשרות מיליוני אזרחים סובייטיים.
אחראים צ׳רצ׳יל, רוזבלט, סטאלין ועוזריהם, שהשתיקו את השואה ולא עשו מאומה
כדי להפסיקה, מתוך חשש פושעני שמא יגרמו להם הניצולים אי־נעימויות מדיניות.
אחראים מנהיגי כל המפלגות הציוניות, ששיתפו פעולה עם האנגלים מתוך פחדנות,
אדישות וטיפשות, תחת לנהל מדיניות־הצלה עצמאית.
אך מעל לכל, ויותר מכל, אחראי העם הגרמני, על שלא הוליד מתוכו את בוחרת־ההתנגדות
בדי להתגבר על חיידקי המחלה הממאירה שקמו בגופו. קומץ הגיבורים
הגרמניים, שהלכו בקומה זקופה לקראת המתת בנסיון להפיל את המשטר או לפחות
למחות נגדו, לא כיפרו בקורבנם על פשע לאומי זה.

אוטוסטראדו* רסטאדינגראד

ף* לגרמ ני חש זאת בלבו — והדבר מוליד תסביך לאומי אשר לעומתו מחוזירים כל
* 1התסביכים ההיסטוריים והרי־האסון של עם מתוסבך זה.
לפי תוכנית־הלימודים הממשלתית בגרמניה המערבית, חייב כל בית־ספר — עממי,
אנטי־נאצי מושבע, פעיל בארגון חינוכי הפועל בהכרה מלאה לחיסון התלמידים הגרמניים
מפני התפרצות מחודשת של המחלה הנאצית.
לפי תוכנית־הלימוידים הממשלתית בגרמניה המערבית, חייב כל בית־ספר — עממי,
תיכוני ותיכוני גבוה — להקדיש את חצי־השנה האחרון של לימודיו להיסטוריה של התקופה
הנאצית. בצורה זו הושם קץ לתחבולה מורים רבים, שמשכו בכוונה את שיעורי־ההסיטוריה
של תקופות מוקדמות יותר כדי לא להגיע כלל אל הפרק הנאצי. עתה חייב כל מורה להגיע
אל הסרק הזה — אפילו מאלץ אותו הדבר לקפוץ על 200 שנות היסטוריה.
אולם כאשר מורה בן 35 מספר לתלמידיו על הזוועות של אושודיץ וברגן־בלזן, טבעי כי
התלמידים ישאלו, :איפה היית אתה? מדוע לא קמת נגד הזוועות? מדוע לא ניסית להפיל
את המשטר, אף במחיר חייך?
למורים מעטים יש אומץ־הלב להגיד: טעיתי. השתתפתי בתנועה הנאצית, או השלמתי
עמה, מפני שלא האמנתי כי תגיע לפשעים כאלה. אך אפילו הסבר זה אינו עומד בנקל
בפני הביקורת הקטלנית של דור חדש. מדוע לא האמנת? הרי בעצמך אמרת לנו כי
היטלר פירט את כל כוונותיו מראש בספרו!
מורים רבים אינם מעיזים להגיע אף לוידוי כזה. הם מתחמקים מן הבעיה בתירוצים
כגון :״לא ידענו!״ או ״הייתי חייל קרבי בחזית ולא הייתי פנוי לחשוב על מה שקורה
בעורף.״ הסברה הניתנת על־ידי מורה כזה, השפעתה פגומה בהכרח.
מה קורה כאשר מורה אמיץ מברר את הבעיה עד היסוד? סיפר לי בן־שיחי :״רציתי
לזעזע אותם. הובלתי את כל הכיתה — בני — 15 לסרט השבדי המצויין, מיין קאנזפף,
שהוא יצירה דוקומנטארית אדירה על תקופת הנאצים. הראיתי להם את תמונות הזוזעה
של אושוויץ. ראיתי שהם מזועזעים עד היסוד.
0 1 1 1 7 1קבוצ ת סטודנטים באוניבר סיט ת מינכן, ב שעת הרצאה י על זוועות־ התקו
11 1 . 1 1 1הנאצית. לגבי רבים מהם אין זו פרשה מופ שט ת כלל. היא מעמידה או!
בפני השאלה המצפונית הנוקבת :״איפה היה אז אבי, אילו תפקידים מילא במ שטר הנאצי

״במצב זה הלכו הביתה. כעבור יומיים־שלושה החלו שואלים שאלות — והבנתי שבינתו
דיברו עם הוריהם.״
ההורים לא הצדיקו את הנאצים. כמעט בכל המקרים היתר, ענידתם בנוסח :״בל
נכון, אבל זה רק חלק מן האמת.״ ״להיטלר היו גם צדדים אחרים• האם לא בנה :
האוטוסטראדות הנהדרות? האם לא הציל את גרמניה מניוזן האבטלה הכללית? האם
רעבנו עד שבא לשלטון?״ ״עכשיו מדברים רק על צד אחד של המטבע. אבל צריב
להיות אובייקטיביים
המורה התמודד עם תגובה זו. הוא הסביר כי מחיר האוטוסטראדה שולם בסטאלינגרז
הוא שאל אם רוצח יכול לטעון לזכותו שהוא נוהג יפה בכלבו. אך זהו וזיכוח קשה.

״אבא, איפה חיית׳־

ך•* שה אפילו להאשים את ההורים. עבירה גוררת עבירה, ואין מוצא קל מן ר,תסב
האיום הרובץ עתה על גרמניה.
1מיליוני גרמנים השתייכו למפלגה הנאצית בימי שלטונה. למעלה ממיליון השתי
לס.ס. הקרבי והכללי. כמעט כל גרמני היה קשור בצורה זו או אחרת באחד מאג
המשטר• מעטים היו אידיאליסטים מעוזתים. רבים מהם היו נאצים מושבעים. אך רבים ע
יותר היו כדאיניקים ששחו עם הזרם, אנשים אדישים מן הסוג התומך בכל שלטון, אנשי
שזיקתם למפלגה לא עלתה על זיקת פועל־הדחק בקרית־מלאכי למפא״י, המספקת לו עבוד
איש כזה, חבר ס.א. לשעבר, הרוצה לשכוח הכל, שהנהו כיום בורגני זעיר בן > 40
מה יגיד לבנו כשהילד חוזר מבית־הספר, נרעש ונרגש, אחרי שראה את תמונות הזיזן
באושוזיץ, ובפיו השאלה האיומה: אבא, איפה היית?
מה יענה האב? — שפחד לחייו ולפרנסתו העלובה? שאטם את אוזניו ולא רצה לה,אמי
שחשב כי המטורף בעל השפם המצחיק הוא גאון?
מה יגיד מבלי ליד,פך בעיני בנו לפחדן אומלל או נפשע, מבלי לעורר בו סלידה או בי
ולהרוס בצורה זו את עולמו הרוחני של הילד?
נדמה כי דור האספרסו הגרמני פותר את הבעיה בדרך משלו. כמו י עמיתיו י בכל העוז
התרבותי, זהו דור פרוזאי, זעיר־בורגני, השונא פאתוס ומליצות מפוצצות. כאשרהוארו*
את היטלר. ביומנים הישנים, תגובתו טבעית ובלתי־אמצעית. הוא פורץ בצחוק,
כל התיאטרון הזול, המדים המצוחצחים, הטכסים המנופחים, הפרצופים המעוותים והסיגנ
המפוצץ של התקופה הנאצית נראים לו זרים ומוזרים־ — עוד הרבה יותר-מן הסיגנו
הירחמיאלי, ציפור הנפש וצאן הברזל בעיני דור האספרסו הישראלי.

מתחת לסף ההכד:

הנושא

ת מונות מעין זו, המראת אסיר באו ש חיץ שנגע בגזר־ה תיל ה מחו ש מל ת
כדי לשים ׳קץ לסבלו תיו, מו צגו ת עתה׳ בפני הנוער הגרמני בתע רוכו ת
ובבתי־הספר, גו ר מו תלמ שב רי ם׳ אי שיים דמ שפחתיים חריפים, לביקור ת הבנים את הוריהם.

* אתתגובה בריאה, אך מסוכנת. אין היא מחסנת את הנוער מפני החיידק ד,נאצ
( העלול להתפרץ מחר בצורה אחרת, מודרנית יותר. כל עוד מתחמק העם הגרמני מלהו
מודד בגלוי ובפה מלא עם עברו הקרוב, יכרסם בלבו תסביך מסוכן.
אמר לי בשעתו אחד מראשי הצבא הגרמני החדש, הרוזן באודוסין, איש אציל־נפע
״אנחנו מוכרחים לעורר בצבא הגרמני את הויכוח על פשעי המלחמה. זה רע — כי כל צב
זקוק למסורת, ולא תיתכן מסורת ללא כיבוד הדור הצבאי הקודם• אולם עוד הרבה יות
מסוכן להשאיר את המצב הנוכחי, כאשר בעיות אלה קיימות ומכרסמות מתחת לס
ההכרה ויוצרות סכיזופרניה. מוטב לגלות את הכל, כי רק כך נוכל להתגבר על הבל.״
הדבר נכון לגבי כלל העם הגרמני. שום שיכור ד,מתפכח משכרונו, שום מטורף שחברי
ממחלתו, אינו אוהב לחשוב על מה שעשה בעת דמדומיו. אך הדבר חיוני להבראתו.
יש סימנים הרומזים כי התעוררות כזאת מתחילה. הספר והמחזה של אנה פראג
זיעזע את הנוער הגרמני. מגיפת ציור צלבי־הקרס, שהיוזתה כדור־נסיון אשר הוטל לחל
על־ידי הניאו־נאצים כדי לבדוק את הגבת הקהל הגרמני, עוררה בגרמניה לא רק תגוב
שלילית כללית, אלא גם ענין מחודש בתקופה הנאצית. יתכן שעתה, אחרי 15 שנה, א׳
הזכרוגות כואבים כל כך, ושוב אין הפחד להעלותם כה איום.
משפט אייכמן, אילו נערך בצורה שתיראה לעולם ולגרמנים כאובייקטיבית, יכו
היה לתת דחיפה גדולה לתהליך זד, של התמודדות עם העבר הנאצי. מכאן שדויד בן־גוריו׳
בהחליטו שהמשפט יהיה ישראלי, ועליכן חשוד בעיני זרים, קיבל על עצמו אחריות רבו
ביום, בשנת ,1960 נראה כי גרמניה נמצאת לפחות בראשית דרך ההבראה. אבל 960
היא שנת שפע, שנת שלום יחסי, שנה של שלווה זעיר־בורגנית ומשכורות שמנות.
מה יקרה אם שנת 1961 תהיה שנת משבר,׳ מצוקה כלכלית והיסטריה מלחמתית?

קוב וחוב

וושארה:
! מ טן

מ ע מוד ) 10

ש־עציון, הר־הצופים והרובע היהודי בעיר
עתיקה — הטילו מעמסה נוספת על הרי־ה.
בתוך
סיוט אסטראטגי וטאקטי זה פעלו
חות קטנים שהתיחסו זה לזה, במקרה
טוב ביותר, בחשד. אצ״ל ולח״י פעלו בורה
עצמאית• בצד ההגנה פעל החי״ם
מקומי, שעשר, גדולות בהגנה הסטאטית
:שמירה על הסדר; החי״ש הירושלמי (הטית
עציון י) :וגדוד הפלמ״ח (שהפך במרוצת
ומן לגרעין חטיבת הראל).
כדי להשתלט על תוהו ובוהו זה היה
רוש מפקד בחסד. עד פברואר 1948 היה
מפקד ישראל אמיר־סבלודוסקי, טיפוס מעלי
מובהק. עתה קרא המצב למצביא,
מוח אסטראטגי, לדמות שתשרה ביטחון
ומון, לדיפלומאס שילכד את הכוחות, לפקד
קרבי ממדרגה ראשונה•
דויד בן־גוריון מינה את דויד שאלתיאל.

גקודת-מיפגש ע 8עבדאדדח

י• ?זה לנתח מה חלף בדיוק בראשו
\4של מנהיג המדיני־,־בדרך, כאשר החלים
1על מינוי הרה־גורל זר״
מצד אחד, קרוב לוודאי כי עמדה לנגד
יניו העובדה ששאלתיאל היה האיש היחיד
:ל הדרג הפיקודי הגבוה של ההגנה,
סר תפישתו הפוליטית והמפלגתית היתה
•ה עם וו של בן־גוריון. כל שאר המפק-
ם היו שייכים אז למפ״ם (שכללה בימים
חם את השומר הצעיר ואת אחדות-
עבודה בן־גוריו! לא רצה למנות איש־
£״ם לתפקיד עדין זה, כי חשש שאיש
וה — כמו יגאל אלון או שמעון אבידן —
]ייעץ לפני כל מיבצע עם ישראל גלילי,
מנהיג הפוליטי של ההגנה, שהיה בעל
ריינטאציה פוליטית שונה לגמרי.
בירושלים היה זה גורם חשוב. ולא רק
פני שבירושלים ישבו ושלטו אז האנג־ים.
אלא שבן־גוריון, אשר ראה את הנולד
;אמין בפלישת צבאות ערב, הבין כי
ושלים תהיה נקודת־המיפגש העיקרית בין
מדינה היהודית לבין ממלכת עבדאללה —
׳גבי מיפגש זה היתר, לבן־גוריון וליועציו
פוליטיים גישה משלהם. הם האמינו פי
פשר להסתדר עם המלך. הם לא רצו כי
ירושלים ישב מפקד בעל תפישה פוליטית
שלו, שיכלה להפר את המישחק הפוליטי
עדץ•
אולם לא היה זה השיקול היחיד, ואולי
פילו לא המכריע. עובדה היא כי כל
מרת ההגנה, ובכללה אנשי מפ״ם, הסכימו
מינוי שאלתיאל. מדועז ראשי ההגנה ידעו כבר אז כי שאלתיאל
נו מפקד קרבי אמתי. אולם הם חשבו
י בירושלים לא זה העיקר. הם חשבי
־ המיבצעים האמיתיים ינוהלו על־ידי ה־למ״ח
ויחידות גבעתי, שהצטיינו במפקדים
רביים.
כדי להחזיק את העיר היה דרוש במקום,
־עתם, משהו יותר ממפקד — דמות סס־נית,
בעלת כוח־רצון וביטחון עצמי
ולס, שתוכל להשתלם על התוהו־ובוהו ומפיח
אמונה חדשה בעיר ירודת־המוראל.
:גד עיניהם עמדה דמות מסויימת מאוד:
גנרל ברנארד מונטגומרי, שהכריע את הכף
בצפון־אפריקה כאשר נטל לידיו את
פיקוד על המחנה השמיני ברגע של ד,תוססות
המוראל, והצליח לשלהב את דמיון
חיילים על־ידי סממנים תיאטרליים והופעה
ללית של ״שוויץ ורושם׳׳.
מבחינת ״שוזיץ ורושם׳׳ ,לא היה בכל הגנה
איש שיגיע לקרסוליו של שאלתיאל.
וד כשהיה מפקד בחיפה זיעזע את ד,הנה,
כאשר ערך מיפקדים צבאיים, עם כל
יגוני הטכס, כולל הנפת דגל, בהשתתפות
לפי אנשי־הגנה — דבר יוצא־דופן לגבי
רגון מחתרתי.
הדמיון למונטגומרי בלט גם בהופעה
יצונית. בשער, שכל מפקדי ההגנה בזו
סימני־דרגות והתחרו ביניהם בסיגנון מרו
!ל, שהתחבב ;על חייליה* הקפיד שאלתיאל
ל ברק -מדיו, אותם המציא בעצמו. אלא
1מונסגומרי לא היר. רק לובש־מדים. הוא
יד, מפקד קרבי מנוסה ומעולה. שאלתיאל
א היה כזה — ולראשי ההגנה היתד, ד,ז־ה

הונס החיתי

הוא זה המ שתרע מצפון לירושלים, ו שולט על שני כבישים
חיוניי ם לירדנים: כביש רמאללה וכביש יריחו. ה ת מונה,
שצולמה מ תוך בנין בית־החולים אוגוסטה וויקטוריה, מראה חלק מרכס זה לאורכו. מבעד
לכביש שבמרכז הצילום, נראים בניני האוניברסיטה העברית מ שמאל, ובית־החולים הדסה
מימין. משמאל לרכס זה, בגיא, שוכנת העיר העתיקה, שכל חלקיה גלויים ליו שבים בהר.

דמנות רבה להתחרט על השראה שטחית
וסזיזה זו.

״גובה״ כגגד ״אספסוף״

האחת המכרעת. זוהי תכונה גדולה —
תכונה שחסרה לחלוטין לשאלתיאל.
כשבא שדה לירושלים, הבין מיד היכן
השגיאה היסודית של המערך היהודי: פיזור
כל הכוחות בעמדות הגנה סטאטית. הדבר
לא איפשר שום יוזמה מיבצעית גדולה.
שדה הבין כי את הקרב על ירושלים אפשר
להכריע רק מחוץ לעיר.
כל יוזמה בירושלים עצמה היתר, בחזקת
התקפת־מצח על אזור בנוי, נגד עמדות־הגנה
מבוצרות היטב. אולם כל ירושלים
הערבית תלויה בשלושה כבישים — צפונית־מערבית
לרמאללה, דרומה לחברון, מזרחה
ליריחו. הכביש השלישי, אל הירדן, הוא
המכריע מבחינה צבאית, כי רק משם יכלה
לבוא תגבורת הלגיון הערבי.
על מערכת כבישים זו שולט רכס הרים
המשתרע מבניין אוגוסטה־וזיקטוריד״ צפונה
ומערבה, אל בנייני האוניברסיטה העברית על
הר הצופים וכביש רמאללה. השולט על רכס
זה, שולט על שני הכבישים העיקריים, מנתק
את ירושלים הערבית מכל עבר, מלבד האגף
הדרומי, שנותק עוד במהלך הקרבות.
שדה הציע התקפה מכרעת על שייך
ג׳אראח ועל הרכס. לשם כך היה צורך
לרכז את כל הכוחות במרחב ירושלים,
כמעט לחשוף את עמדות ההגנה הסטאטית
של השכונות. שאלתיאל התקומם נגד צעד
כזה. הוא לא היה מוכן להקריב אף רחוב
אחד. שדה טען, לעומתו, כי לא חשוב אם
תיפול שכונה שלמה — שהרי אם יצליח
המיבצע (שנקרא מיבצע יבוסי) תשתלט
ההגנה על כל מרחב ירושלים, כולל השכונה
שנפלה.
ההתנגשות בין שני האישים היתה סוערת.
בפעם היחידה בחייו איבד יצחק שדה, שופע
ההומור, את השליטה על עצמו והנחית
ססירת־לחי על לחיו של אחד מקציני ה־מטה
של שאלתיאל, פריץ אייזנשטט (שלום
עשת).
מיבצע יבוסי התחיל במזל של תבוסה,
ללא כוחות מספיקים, נכשל במשימתו. שדה
נטש את ירושלים בשאט־נפש. אולם קשה
להאשים את שאלתיאל האיש.
כי החלטה הנועזת, שנדרשה על־ידי
שדה, חייבה אותו לקבל על עצמו אחריות
עצומה — ורק איש־צבא אמיתי, בעל חוש
צבאי של ממש, היה מסוגל לקבל אחריות
כזאת. שאלתיאל היד, רק איש־מדים.

^ 0הי ה אי ־ פעם איש לא־נכון במי
קום הלא־נכון בשעה הלא־נכונה, הרי
זה דויד שאלתיאל כמפקד ירושלים, מפברואר
עד אוגוסט .1948
אין ספק ששאלתיאל היד, כוח אירגוני
מעולה — ומבחינה זו מילא תפקיד חיובי.
אולם בשטח הצבאי המובהק היה חסר-
אוני* הוא לא הבין את הנתונים האסטרא־סניים
של העיר. לא היה לו מושג איך
להתגבר על התפקיד המוחשי שעמד לפניו.
מכיוון שלא פקד מעולם על רוח־שדה בפעולה,
גם לא היה מסוגל להבין את הדרישות,
הצרכים והפסיכולוגיה של כוח
כזה.
אולי חשוב מכל — הוא לא היה מסוגל
.לרכוש חיבה וא8ון. מפקדי היחידות, שכבר
היו מנוסי־קרבות, הרגישו במהרה כי מפקדם
החדש נופל מהם בהרבה. ביטחונו העצמי
המונומנטאלי רק הרגיז אותם עוד יותר.
גינוניו החיצוניים, יהירותו העצומה, תסביר־הגנראל
שלו, עוררו בוז.
לא רק אנשי אצ״ל ולח״י הסתייגו מו
ר,איש שהיה אחראי לסיזון. גם בינו לבין
כוחות הפלמ״ח נפערה תהום מסוכנת. הוא
לא הסתיר מעולם כי אינם בעיניו אלא
אספסוף צבאי, חסר משמעת וסדר, לבוש
סחבות וחסר יציבות צבאית. ואילו מפקדי
הפלמ׳׳ח, שידעו כי בידיהם כוח צבאי מן
המעולים בעולם, ראו בו בובה מגוחכת,
׳עכל כוחה — להפריע ללוחמים האמיתיים
בתפקידם הקשה.
באמירה כזו קשה היה לבצע מיבצעים
נועזים, או אפילו לתכנן אותם. שאלתיאל,
חסר ההבנה המיבצעית, אף לא ניגש למלאכה
כזו.
המשבר הגדול הראשון בא באפריל ,1948
כאשר שלח המטכ״ל לירושלים את יצחק
שדר, כדי לקבל לידו, זמנית, את הפיקוד
על כוחות הפלמ״ח ועציוני, לבצע מיבצע
מכריע. שדה היה היפוכו הגמור של
עאלתיאל — גאון טבעי לענייני איסטרא־מגיה,
דמות המלהיבה את חייליה, מוח
צבאי ממדרגה ראשונה — ובאותו. זמן בעל
גינונים פארטיזניים, אותם הדגיש במתכוון,
בהבינו שזו הצורה הנכונה להנהיג לוחמים

מן הסוג שניהל את מלחמת תש״ח.

קשה לנחש מה היה קורה אילו עמד
שדה במקומו של שאלתיאל. קרוב לוודאיכי׳ •-אי ש שסירב להעניק את הרוח
ירושלים היתד, הופכת בידיו לפרשה ה־
| | הדרוש למיבצע הגדול, מפני שרצה
מזהירה ביותר של המלחמה וכי גבולות
ישראל היו משתרעים כיום לאורך הירדן. לשמור על הקיים*לא היה מסוגל לשמור
אולם בן־גוריון שנא את שדה אישיות, וגם על הקיים כולו. הוא איבד את הרובע
היהודי של העיר העתיקה.
חשש מפני דעותיו השמאליות הבולטות.
פרשה, זו עומדת יותר מכל פרק אחר

מיבצע יבוסי:כ שז לנגד עיני מבקריו הירושלמיים של שאלתי־אל,
אנשי אצ״ל (ראה מסגרת) ,ודוב יוסף
צהל? ,זדהנקרא, בפי חסידיו, הקדיש לפרשה זו בספרו פרק מיוחד. הא׳
״האסטראטג של האצבע״ .משמע: הוא שמותיו של יוסף הן, בעיקרן:
היה מסוגל להשקיף על מצב מסויים, לה•
שאלתיאל לא ביצר כראוי את הרובע
ניח ללא היסוס את אצבעו על הנקודה היהודי, לא שלח למקום מהנדס־ביצורים

או קצין מתאים אחר, לעריכת תוכנית־הגנה
מפורטת לרובע.
• שאלתיאל התחשב יותר בהסכמים
פורמאליסטיים מאשר בצרכים צבאיים. דוגמא;
הוא ציווה על לוחמי הרובע היהודי
לסגת מכנסיה ארמנית שנכבשה על־ידם,
בתוקף הסכם עם וועדת הקונסולים הזרים.
הערבים, לעומת זאת, לא כיבדו את ההסכם,
השתלטו מיד על ד,כנסיה המפונה.
• שאלתיאל ידע כי מפקד ההגנה של
הרובע היהודי, משה רוסנק, לא התאים
לתפקידו, אך לא החליפו וגם לא
הרשה לו להתפטר מרצונו• .וסף מתאר
את רוסנק ועוזריו המיידיים כחסרי־־יזמה
צבאית ונטולי רוח־לחימה. הם נהגו לשבת
במיפקדתם, לשדר קריאות־עזרה נואשות
ובלתי־מוצדקות, הגיחו מדי פעם החוצה
כדי לצוזת על אנשיהם ״ללחום עד טיפת־הדם
האחרונה״*.
• שאלתיאל לא ציווה על הפלמ״־ז להישאר
במקום, אחרי שפרץ דרך שער־ציון
וכבש את הקטע המחבר את השער
עם הרובע.
האשמה אחרונה זו מאפיינת את הוויכוח
כולו. הפלמ״ח סירב — בצדק — להישאר
בעיר העתיקה; ככוח תוקפני לא רצה להיות
מרותק לעמדות. רק על רקע הסיכסוכים
ההדדיים אפשר להבין מדוע לא שלח שאל־תיאל
לרובע את פלוגת־אצ״ל שהיתר, מוכנה
לכך, מדוע לא הגיעה תיגבורת של עציוני,
על מנת להחליף את הפלמ״ח שהיה שנוא
עליה, מדוע הוכנסו לרובע חיילים קשישים
של החי״ם, שרק הכבידו על ההגנה
ומדוע לא טרח איש להודיע ללוחמי הרובע
על נסיגת הפלמ״ח, כדי שיתפסו
בעצמם את 150 המטרים הגורליים. התוצאה:
הלגיון השתלט שוב על הקטע, חסם
את הפירצה בשער ציון, חרץ את גורל הרובע
המנותק.
אי־אפשר לקבוע כיום בפשטות אם בכלל
היתד, אפשרות להגן על הרובע היהודי.
אין ספק כי המטכ״ל הסכים להערכת
שאלתיאל, כי הרובע עצמו אינו חשוב
וכי חשוב יותר להגן על העיר החושה.
לזכותו של שאלתיאל יש לציין, כי בימי
פיקודו לא אבדה אף שכונה אחת של העיר
היהודית, וכי אף נכבשו השכונות הערביות
שהיו מובלעות בשטח העברי הרצוף.
טוען שאלתיאל עצמו :״חובתי הראשונה
היתד, להגן על 100 אלף יהודי ירושלים,
ורק לאחר מכן הייתי צריך לנסות ולכבוש
את העיר העתיקה.״
אולם יותר מכל דבר אחר איפיינה את
כל גישתו של שאלתיאל פרשה שהוא מתפאר
בה עד היום• כאשר הגיש הלגיין הערבי
לפיקוד ההגנה, באמצעות הקונסול
הבלגי, את התנאים שהציע לכניעת ־,רובע
היהודי, רשם שאלתיאל בשולי המירמך
רק מילה אחת בצרפתית 5167<16 לפניו
השתמשו בביטויים גסים מסוג זה
מפקדים קרביים מפוארים, כאשר נדרשו
להיכנע ומצבם היה נואש. ההבדל ,-יחיד:
ההיסטוריה זוכרת רק את אותם החיילים
שבאמת לא נכנעו. על אף די־ 5167)16 של
שאלתיאל, נכנע הרובע היהודי.

״ ה פ רי צ ה _ סידו? :״
ך • יו םהראש ון של ההפוגה הראשו־
—1נר, נפוצה במשרדי המטכ״ל שמועה
מחשמלת: ברנאדוט בא לבקר את בן־
גוריון. עובדי המטכ״ל, במדיהם המרושלים
וחסרי־הצורה, התקהלו מכל המשרדים כדי
לחזות באיש. ואכן, המראה היה מרהיב:
המבקר לבש מדים זוהרים בצבע הזית,
בעלי כפתורי כסף, חגר פגיון מוכסף למותניו
וחבש כומתה המקושטת בסמל
ממורק. על חזהו התנוסס עיטור זר.
היה דרוש מבט שני כדי להעמיד את
וותיקי ההגנה הנדהמים על טעותם. מבקרו
של ראש הממשלה לא היה אלא הפקד
ירושלים, דוד שאלתיאל.
מחזה קטן זה מטיל גם אור על השאלה
העיקרית של המאבק הירושלמי: מדוע לא
נוצלו עשרת הימים שבין שתי ההפיגוח
כדי לכבוש את העיר העתיקה? בעשרה
ימים מכריעים אלה, כבש יגאל אלון את
רמלה ולוד, שמעון אבידן ניפץ את חוד
* גם יוסף אינו יודע כי סננו של רוסנק,
מרדני מאגר, נשלח לתפקידו בפיר הפתיקוז

פל־יד׳ חהגנח כפונ ש מ שמפתי.

גווי

טו־דחה
77א
הצדקה אח הד,תקפד, עד הרגע האחרון,
כדי לד,כשילה בזדון. טענתם — שאלתיאל
חיבל בהתקפה כאשר צייד את הלוחמים
במוקש־סרק וכאשר נמנע מלרכז את אנשיו
במקום בו הובקעה הפירצה, בניגוד
למה שהוסכם מראש.
כנגד טענות אלו הסביר שאלתיאל כי
המוקש (בצורת קונוס) הוכן על־ידי צוות
מדענים, בהשתתפות הפרופסור קצ׳לסקי,
וכי בשעת העבודה נפלה מעות מן הסוג
הקורה גם בכף קארנאבראל, בעת שילוח
טילים אמריקאיים.
אולם כל הויכוח הזה מתנהל על רמה
מקומית, בפי אנשים הנעדרים תפישר, אס־טראטגית
רחבה. הטענה האמיתית נגד הנהגת
שאלתיאל בתקופה זו באה מפי האנשים
ששירתו אז באגף המיבצעים של המטכ״ל.
טענותיהם הפוכות לגמרי: שכל יזנסיון
לפריצה אל העיר העתיקה היה מעשה טירוף.

מוסמכת,
שתאפשר להם להכין
קצין זכר כי שאלתיאל נהג
לכובע־המצחיה הרשמי שלו,
צורה של כובע־לגיון־הזרים
(ראה שער) .על כן אמר לכובענים:
לכם בסוד: האיש האחראי הוא
שאלתיאל. פנו אליו. הוא בטח יכחיש
אבל אל תאמינו.״
כעבור כמה שבועות התלונן שאלתיאל
בפני חבריו במטכ״ל כי כמה יצרני־כובעים
מטורפים מבלבלים לו את המוח ולא נותנים
לו מנוח, למרות שאמר שאין לו מושג על
מה הם מדברים.
עם פיטורי שאלתיאל, עברה למעשה ההזדמנות
ההיסטורית לכבוש את ירושלים
העתיקה. במקומו של שאלתיאל נשלח אלוף
מפא״יי אחר, משה דיין, שלא נחשב אז
עדיין אלא לאיש־קומאנדו טוב. הוא לא
נקט בשום יוזמה מכרעת נוספת.

כמדינה
(המשך מעמוד )4

כי למעשה קיים צורך רב יותר לשמור
על שלומם של העולים מאיראן מאשר ל־התידד
עם ישראל, שקלטה אותם כך.
נזיבצעים חידה בנאביול
״הוא משקר! הוא משקר!״ סינן השבוע
מבין שיניו איש נמוך־קומה, בעל מקטורן
לבן וכפתורי־זהב, באולם מפואר של ה־אוניה
תיאודור הרצל. היד, זה המלצר
מרקו ברש 30 ודבריו היו מכוונים לעבר
חברו, צבי (״צ׳וצ׳ו״) טרייביש. צ׳וצ׳י היד,
מוקף עתונאים, והוא סיפר להם כיצד
ניצח אישית על תסיסת לודח־יג צינד בנמל
נאפולי.
שאר שלושת משתתפי המיבצע לא היו

ואמנם קיים העתונאי הבטחה זו.
אם להאמין לימאים, הכירו את צינד במקרה,
בעומדו ליד קיוסק בנאפולי, עקבו
אחריו עד לתוך הנמל, עיכבוהו שם עד
שהזעיקו בלשים איטלקיים. השאלה היא:
איך בכלל הכירו הימאים את צינד בעיר
זרה?
כתשובה על כך הצביעו המלחים על שני
עתונים מצויירים גרמניים, בהם פורסמו
תמונותיו של צינד (ראה תנומות) .אולם אף
לא באחד מהם אין תצלום ברור של צינד,
כפי שהוא נראה כיום — ובוודאי לא צילום
שייחרט בזכרון במידה כזאת שימאי בלתי־מעוניין
ואדיש יזהה על פיו, במקרה, עובר-
אורח בנמל איטלקי.
גורם מסויים. הפיתרון שעלה על
דעת קוראים רבים היה סביר: גורם מקצועי
מסויים, שלא היה מעוניין בפירסום,
עקב אחרי צינד, הזעיק את הימאים היש־

הסכם עם עבדאזלה?

ץ ץן$ל לכד הוויכוחים סביב שאלתי-
1*1אל מרחפת שאלה גדולה, שאולי רק
אדם אחד יודע את התשובה עליה: מה
רצה דויד בן־גוריון להשיג בחזית ירושלים?
אנשי אצ״ל טוענים בלהט כי בן־גוריון
פעל כל העת תוך הסכם חשאי עם עב-
דאללה, וכי שאלתיאל חיבל על כן בכל
התקפה על פי הוראה מפורשת מלמעלה.
שאלתיאל עצמו הכחיש את הטענה הזאת
בריתחה, בקראו :״שקר וכזב! זהו זיוף
בזדון! בן־גוריון הודיע לנו שיש להתבצר
בעיר העתיקה ולהניף דגל ישראל על
מיגדל דויד!״
בהעדר אינפורמציה מוסמכת על מה שנעשה
באמת בראשו של האיש הקובע,
אפשר רק להפעיל את ההגיון. אין ספק כי
מדיניות בן־גוריון היתד, כפופה אז לתפישה
הכללית שארץ־ישראל תחולק, פחות
שני כבשים לזכח־תודה או יותר בהסכמה אילמת, בין ממלכת
עבדאללה לבין ישראל — שתי מדינות שהיו
י ביילי א 194 חלו לגבי המצב בי־ בעלות אוריינטציה מערבית (בריטניה או
רושלים כל אותם השיקולים שקבעו אמריקה) מובהקת. לעומת זאת קרוב לודאי,
באפריל, בעת תיכנון מיבצע ־בוסי. רהב כי בשלבים המכריעים של המלחמה ושל
דלים: בידי צה״ל היו עתה יחידות של הקרב על ירושלים, לא היה זה הסכם
תותחים וטנקים, ואילו הלגיון התרכז מפורש ושלא נקבע מראש קו־תיחום בין
כמעט כולו בירושלים העתיקה, לפי פקודתו שתי המדינות. ולראייה: צה״ל כבש את
רמלה ולוד, ניסה כמה פעמים לכבוש את
המפורשת של המלך עבדאללה (ובניגוד
לדעת המפקד האנגלי גלאב, שרצה להילחם לאטרון, עליה הגן הלגיון בחירוף־נפש ממש.
בשדה הפתוח).
המגמה הכללית להגיע לכלל הסכם עם
שאלתיאל הציע למטכ״ל לפרוץ את העבדאללה
השפיעה על בחירת המפקדים
חומה ולחדור לעיר העתיקה. אנשי המיב־ בגיזרת ירושלים — תפקיד שנמסר תמיד
צעים נדהמו מן הבורות הצבאית היסו לאיש מפא״יי מובהק, תחילה לשאלתיאל
דית שהשתקפה מרעיון זה. בפריצה כזאת,
ולבסוף לדיין. אולם כל הקרובים לבן־גוריון
בשטח בנוי, אי־אפשר. היה להשתמש בצו באותם הימים טוענים, כי כוונה זו לא
רה יעילה בשריון. האויב היה ערוך להגנה מנעה בעד בן־גוריון לרצות בכיבוש ירויעילה•
כל התקפה כזאת לא היתד, אלא שלים לפני הקפאת החזית. אילו נמצא
התקפת־מצח ישירה, חסרת דמיון.
בירושלים מפקד דינאמי, שהיה מגיש לבין-
לעומת זאת, היו בידי שאלתיאל כוחות גוריון תוכנית רצינית לכיבוש העיר, היה
מספיקים כדי לפרוץ שוב לעבר שייך מקבל אישור לכך•
ג׳ראח, לכבוש את הרכס של הר הצופים,
דעה זו מתחזקת לאור העובדה כי במשך
לנתק את עורף הלגיון ולכתר את העיר. רוב ימי המלחמה היה נטוש במטכ״ל קרב
כאשר טען שאלתיאל שכוחו אינו מספיק איתנים בין שר־הבטחון לבין קצין המבלכך,
השיבו אנשי המטכ״ל :״אם כוחך צעים הראשי, יגאל ידין, שכיהן למעשה
מספיק להתקפת־מצח על העיר העתיקה, כרמטכ״ל, בהעדר יעקוב דורי, אשר סבל
הרי הוא מספיק על אחת כמה וכמה למיב־ אז ממחלה קשה. הרקע האסטראטגי לקרב
צע איגוף. זה יותר קל.״
פנימי זה היה שידין (ועמו אלופי מפ״ם)
אי־כישרונו של שאלתיאל לתפוש עובדה תמך בריכוז המאמץ בדרום, בחזית המציסודית
זו, וכישלונו בעת מיבצע־הפריצה, רית, בעוד שבן־גוריון דגל בריכוז המאמץ
שהתחיל באיחור ובוצע בחובבנות מדהימה, דווקא בגיזרת ירושלים והכריז כי ״אם
שיכנעו סוף־סוף את בן־גוריון לעשות אין ירושלים, אין מדינה.״ מענין שאותה
את הדבר שהיה צריך לעשותו לפחות
תפישה עצמה היה גם בפי המלך עבדאללה,
חודשיים ימים קודם לכן: לפטר את שאלתי־ בח־יבוח מקביל שהיה לו עם מפקד הלגיון,

גלאב באשה.
במטכ״ל סופרו אז בדיחות רבות. אחת
כל הדברים האלה נמצאים בתחום ההשמהן
טענה כי ההתקפה על העיר העתיקה
נדחתה מפני שלא מצאו בירושלים דגל ערה, שאין לאמתה, באשר המדובר במנימתאים
להניף על מיגדל דויד ומפני ש־ עים נפשיים שפעלו באווירה של יצירת־שאלתיאל
לא הספיק לסיים את חיבור בראשית. מתנגדי בן־גוריון יכולים לטעון
הכרזת הכיבוש ההיסטורית. לעומת זאת, מצידם, כי לולא האוריינטאציה הבן־גוריו־נית
אל המערב והחתירה להסכם עם עבדא־אין
זו בדיחה כי משך כל ימי המערכה
החזיק שאלתיאל בשני כבשים כדי לזבוח ללה, היה מתמנה בירושלים מפקד מסוג
זבח־תודה על הר־הבית, עם כיבוש העיר אחר, שהיה ממילא מוכשר למלא את ההעתיקה.
שאלתיאל עצמו סיפר על העוב תפקיד בו ניכשל שאלתיאל.
כך או כך — הוויכוח בין גיזבר הדה
הזאת.
סוכנות היהודית לבין ראש המחלקה לעל
היחס לשאלתיאל אחרי שיחרנרו. מתפקידו,
מעיד מעשה שהיה. בתל־אביב מלחמה בחרם הערבי במשרד החוץ אין
נפוצו שמועות -כי צה״ל עומד להחליף בו כדי לחשוף את הסיבות האמיתיות —
המדיניות והאסטראטגית — לאבדן העיר,
את צורת כובעיו. יצרני־בובעים פנו אל
קצין מסויים במטכ״ל כוי לקבל בעוד מועד שהיא ירושלים האמיתית.

צינד כ״קוייף (מינכן)
האם זח מספיק —

צינד ב״רביו״ (מינכן)
— .להכיר.

מרוצים מגירסה זו. בפיהם היד, סיפור
שונה, שהפחית את חלקו של צ׳וצ׳ו ב־מיבצע,
הגדיל את חלקם שלהם. אולם כל
ארבעת הסיפורים גם יחד לא פתרו חידה
אחת, שבלטה לעיני אזרחי ישראל: כיצד
הכירו בכלל בצינד?
שני עתונאיס. צינד היד. מורה ב־באדן־באדן
הגרמנית, פסיכופאט נאצי קשיש
( ,)43 שנידון לשנת מאסר מפני שהכריז
בקול רם במסבאה, באוזני יהודי, כי היו
צריכים להרעיל גם את היהודים שנותרו
בחיים. אחרי פסק־הדין נעלם, עבר לטריפולי
וקיבל דרכון מצרי. לפי ידיעה אחת,
נישאה שם בתו ליהודי.
למרות היותו מבוקש כעבריין נמלט,
חזר צינד בחודש שעבר לגרמניה, טייל
שם בחברת צלם־עתונאי־אמריקאי, שהנציח
ליד שוטרים ולפני
אותו בפוזות שונות
בנין הפארלמנס הגרמני בבון. העתונאי
הבטיח לפסיכופאט רודף־הפירסומת כי ימסור
את התמונות לפירסומת רק אחרי
עצמו יסתלק שוב מגרמניה —
שצינד

ראליים כדי שיתפסוהו ויחזיקו בו עד
למסירתו הרשמית למשטרה האיטלקית —
מסירה פומבית שלאי השאירה לאיטלקים
אפשרות לשיחרורו בחשאי.
מכיוון שהפעם לא היה המדובר בפושע
מלחמה, מסוגו של אייכמן, אלא בפסיכו-
פאט קטן שנידון למאסר בגרמניה, היה זה
נוהל שעורר ספקות. אולם השבוע לא
ביטא איש בישראל ספקות אלה: העתינאים
היו עסוקים בסחיטת הטיפה האחרונה מן
הסנסציה של אייכמן. החדש, יאילו הקהל
היה מרוצה שעוד אנטישמי אחד יבוא על
עונשו בארץ מולדתו.

פשעים
האב מר א ש־סינ ת
השמועות האיומות הוטחו על דאש־פינה
הרדומה כרעם. ביום קיץ לוהט• תחילה
סיפרו כי ־ תושבי המקום, עולה חדש נד
(חסשך בפנזוד )14

זהו מקום מיוחד במינו באוץ המקום היחיד בו מחמל

בעד לדלת של מועדון עומר ביאס.
י הדלת נפתחה וקבוצה בת חמישה תיירים
יצאה אל הרחוב הצר. התיירים,
יהודים טובים מאמריקה, התבוננו סביבם.
אך במקום לעלות במדרגות הצרות ־,מובילות
אל מחוץ לשטח הגדול של יפו,
החליטו לטייל מעט במורד הרחוב.
״זה כל כך רומאנטי!״ צייצה האשד, היחידה
שבחבורה .״כן, וזה היסטורי,״ הוסיף
אחד הגברים ,״יונה יצא מכאן• זאת
העיר העתיקה ביותר בעולם.״
כעבור כמה צעדים נתקלו בתופעה לא
פחות היסטורית: מספר נשים שעסקו במקצוע
העתיק ביותר בעולם .״האללו מותק!״
קראה אחת6 ז\ 10 טוזגזוו נ״ ¥01
התיירים נעצרו במבוכה .״מה קורה כאן?״
שאל אחד מהם באנגלית. כנראה שלא היה
זקוק לתשובה, כי מיד קרא לחבריו :״בואו
נסתלק מכאן. זה לא בשבילנו.״ על אף
שזה עתה יצאו ממועדון־לילה עברי, נראה
שלא תיארו לעצמם זונות עבריות.

פורקן מיני גלוי

ך* מן$ט מיד לאחר מלחמת העצמאות,
^ זכה השטח הגדול למעמד מיוחד בחיי
הבידור של תל־אביב והסביבה. בעוד
שרוב בתיו העתיקים נתפסו על־ידי משפחות
עולים, הוקמו בכמה מסימטותיו בתי
בושת גלויים. בארץ כולה היה קיים רק
מקום אחד מקביל: וואדי סאליב בחיפה.
גם שם עמדו בתים ערביים ישנים גדושים
בעולים חדשים, שבכמה מהם קנתה לעצמה
אחיזה תעשיית־האהבה.
וואדי סאליב השתנה וגם בשטח הגדול
לא הכל נשאר על כנו. בתים אחדים, התמוטטו
מאליהם, אחרים נהרסו, ועוד אחרים
פונו ודלתותיהם אוטמו על־ידי רשות
הפיתוח. מוכרות האהבה פרצו מתחום
הרובע, פשטו בהדרגה צפונה על פני העיר
תל־אביב. היתר, תקופה בה לא נותרו כמעט
בתי־בושת בשטח הגדול•
אולם מזה מספר שבועות שיב משגשגת
תעשיה זו בסימטות המרוצפות של יפו
העתיקה. ובעוד שבחלקים אחרים של העיר
נלחמת המשטרה בזנות כמיטרד ציבורי,
מעלימה היא עין מן הנעשה בשטח הגדול.
״מוכרחים להשאיר איזה פתח,״ הסביר
קצין משטרה אחראי ,״חייב להיות מקום
שכל צעיר שאין לו מוצא אחר יכול למצוא
בו פורקן מיני. אחרת נטבע בגל של
סשעי־מין.״
וכך התגבש ההווי, שכתב העולם הזה
וצלמו מתארים אותו בעמודים אלה•

השיטה מזכירה
העבודה של מלצר ב נ ^ ה ^
ההגיון העומד מאחורי ד*.,,
פשוט. שהרי יכלה כל ם,
את הכסף אצלה ולשלם את מז^
במישרין. אך הבחורות חוששות׳
אצלן כסף רב• הן יכולות להיעצר
פתאומית של המשטרה, י ובמקרה זה
רוצות שיהיו ברשותן ההכנסות שנצטברו^
קיימת גם סכנה אחרת: שהמשטרה תשלח
פרובוקטור שישלם לבחורה בשטר מסומן.
במהרה למסור את הכסף לקופאי, היא
מרחיקה את השטר המסוכן, וד,קופאי מצידו
ממהר להפקידו בבאנק או להעבירו לסוחר.
לא כל העובדות מועסקות על בסיס של
פיפטי־פיפטי. הטובות מקבלות שלוש לירות
מתוך החמש! טובות פחות — רק שתיים.
עמדתי בפינה שעה שהבנות נכנסו להפקיד
את חזחיהן בידיו של הקופאי. היו
שם עשר בנות, שהתאספו בשעה היעודה
בטרקלין. כולן היו לבושות בגדי עבודה.
הבחורות שוחחו, צחקו, דחפו אחת את
השניה, כמו תלמידות ליד קיוסק של
בית־הספר. אצל כולן היד, הכסף בחזיה.
הן הוציאו את השטרות המקופלים בקפידה
— רק שטרות של חמש ועשר
לירות — יישרו את הניירות ו-מעוכים והניחו
אותם בערימה, ישר אל תוך ידו
של הקופאי. הוא ספר את הכסף, תחב
אותו לכיס מכנסיו. על כל שטר של חמש
לירות נתן מטבע של אגורה העשויה מאלומיניום
לבן. זהו האסימון. עד לפני
זמן מה השתמשו בז׳טונים צבעוניים, מן
הסוג המקובל אצל מלצרים, או במשחקי
קלפים• אולם כאשר ערכה המשטרה סריקה
ומצאה את הז׳טונים ברשות הבחורות,
לא יכלו הבנות להסביר מה פשר האסי-

הקופאי עושה חשבון

נראה כיצד מתקרב גבר לפינה, בה ניצבת אחת העובדו ת של
1 ^ 1 - 1 1 1ה שטח, כ שגבה אל המצלמה. בי 1הלקוח הפוטנציאלי לבין מס111

יי 1ביקורו משחקים שני ילדים, באמצע חסימטה. המ שא־ו מ תו הוא גלוי, ב ד רן בלל, וקצר.

^ חוץ כתוב ״בית להריסה״ .הדלת
^״ ש ל הבית הסמוך חסומה כבר והבית
ריק מתושבים. אבל כאן שוקקים החיים.
מבעד לחדר הכניסה האפל נראה חור רחב
יותר, המחולק לשניים על־ידי מחיצה ה־עשוייה
מאזונית. המחיצה האפורה אינה
מגיעה עד ד,תיקרה. כל רחש בתא אחד
נשמע בבירור בתא השכן. זה שייך להווי,
והרעש אינו מפריע, כנראה, לאורחים.
השעה ׳היא עשר בבוקר. אמנם פה ושם
מסתובבים בחוץ לקוחות בודדים, אבל אין
זו עדיין שעת־עסקים בוערת. בטרקלין האפל
מתנהלים עתה עסקים פנימיים• זוהי
שעת חלוקת הכספים.
שורת הבתים בסימטה זו שייכת כולה
לאדם אחד. הוא הבוס והוא המשגיח והאיש
שמגן על הבחורות העובדות. הוא
הכל: הסרסור העליון, המעביד, בעל־הבית
והשומר הראשי. הבחורות עובדות למענו
בשכר, בשיטה קבלנית. כל לקוח משלם
חמש לירות. את הכסף נוטלת הבחורה עצמה.
פעמיים־שלוש ביום היא מוסרת את
הכנסותיה לקופאי של המוסד. תמורת
כל חמש לירות הוא נותן לה אסימון.
פעם בשבוע היא מציגה אסימון זה לבום,
והוא משלם לה שתיים וחצי לירות על
כל אסימון. כלומר: פיפטי־פיפטי עם הבום. .

הסימטה

המ שמ שת כאחד המרכזים
המינזר הנוצרי הסמוך.
:ומחפשים פורקן, תמורת סכום זעו ם יחסית. רבי

ידול

ברור למדי. על המדרגות ה מובי לו ת לחדר־העבודה, עומד סרסור ועמו הבחורה העובד ת
באותו חדר. ידה ה ש מאלי ת מונפת לקראת עובר־אורח, ב תנוע ה ברורה של הז מנה
פנימה. רבות מן ה ב חו רו ת ני חונו בחו ש דק המורה להן מי מן העובריס־ו שבים הוא לקוח מיועד.

לקוח פוטנציאל,

נראה צועד בחלק הקדמי של הת מונה, ל שתי

עור בידו. מאחוריו מ צ טופפו ת כמה מעובדו!

הרובע וחבריהן, כ שעיניהם מופנו ת אל האיש בחולצה המ שובצת. האם ייכנס לאחד החדרים

מונים. הן הודו כי זהו חלקן בשלל הזנות.
עתה השתמשו במטבעות של אגורה,
כשעל המטבע סריטה מיוחדת המעלה את
ערכה פי .250
מתוך הקבוצה השקטה והמסודרת החלה
לפתע להידחף קדימה נערה אחת :״גמור
אייתי מהר,״ פנתה לקופאי ,״מחכה לי
קליינט.״ האחרות הסכימו. סוף־סוף אסור
לתת ללקוח לחכות. חמש לירות זה אסימון,
אפילו אם הוא הולך ברגל.
האלופה של אותו בוקר הגיעה לסכום
של 35 לירות. האחרות הגיעו לממוצע של
20 לימת. לא רע, אם מתחשבים בעובדה
שהתחילו לעבוד רק לפני שעה־שעתיים. הן
ספרו את האסימונים וניגשו אחת־אחת אל
חדרי־העבודה, כדי להסתיר את האוצר
במקום בטוח, הקופאי הידק את השטרות
בכיסו, משך כלפי מטה את מכנסי הג׳ינס
שלו והלך לבאנק. בעוד שעתיים־שלוש
יבוא לערוך חשבון נוסף.

מתנות מלקוחות קבועיב
ך־ין החומות _וזג 3וה1ימן בשביל הם-
- 1רוצח, התקדם רוכל זקן שנשא חבילה

המקצוע העתיק ביותר בעולם, כפי שהיא נראית מעל גג
נ שהתמונה צולמה ב שעת בוקר, רבה בה תנוע ת הגברים
הגברים מכירים היטב את ה עו ב דו ת, ניג שים אליהן מיד.

על גבו. הוא נעצר ליד הבתים, פרש
את מרכולתו לעיני הבנות. היה זה אוסף
של מטפחות צבעוניות, מסרקות, סיכות־ראש
ובושם זול. הבנות התאספו סביבו,
השמיעו ציוץ ממושך. כמה מן הלקוחות׳
שחיכו לקבל את השירות, הצטופפו
עם הבנות, התבוננו במרכולת הצבעונית.
אחד מהם ניצל את ההזדמנות החברית,
בה נפלו המיתרסים בין המעמדות, כדי
להפגין חיבה אל אחת הנערות. הוא ליטף
אותה ליטוף ממושך וחקרני• היא לא
הבינה את רוח הדברים .״מלוכלך אחד,״
צעקה ,״קח את היד שלך מכאן! מה אתה
חושב שאני? אתה רוצה — שלם!״
המרכאנטילזם הציני של המאה העשרים
הרס, כנראה, כל זיקה חברית בלב הנערה.
הן מיששו את הסחורה, הניחו את המטפחות
על ראשן כדי לבדוק אם הצבע
מתאים להן •,ולבסוף קנו איזה חפץ קטן.
את המחיר שילמו בלי לעמוד על המקח.
כך זד, נהוג במקצוע שלהן. הזקן ארז
את חפציו ונעלם, בצעדים איטיים, אל תוך

סיממה צדדית. הבחורות דנו ברכישות:
״מיטפחת כזאת בדיוק הביא לי אתמול
אדוארד,״ סיפרה אחת לרעותה, בנד
ששה את הבד הצבעוני. אדוארד, כפי
שנסתבר מתוך השיחה, הוא לקוחה הקבוע
של הנערה. כדי לזכות בטיפול
מיוחד ומתוך ידידות שנולדה מתדירות, נהג
להביא לה מדי פעם מתנה כלשהי.

הצרפתי העצוב

**ה אתה עומד שם?״ רטנה אחת
0 7 /העובדות ,״אתה רוצה
היכנס, לא רוצה, הסתלק משם ! ״
האיש הגבוה שעמד בסימטה נבוך. הוא
גימגם משהו, מבלי לזוז ממקומו .״מה
יש? אתה לא מבין עברית? אמרתי לך
שתסתלק כבר !״
האיש השיב, בצרפתית :״אין מישהוא
שמדבר צרפתית?״ הבחורה השיבה בבליל
שפות, שכלל גם מילה או שתיים של
צרפתית, חידשה שוב את הצעתה לשרת את
הלקוח. אך האיש לא זז ממקומו. הוא רק
חזר ומילמל :״איפה היא? איפה היא? לפני
שלושה חודשים היתר, כאן אחת שדיברה
צרפתית אך איש מהנוכחים לא הבין
את שפתו. הם לעגו לו, גערו בו והבחורות
הפנויות פתחו במקהלה לעברו :״הסתלק
כבר, תן לעבוד!״
שאלתי אותו אם אוכל לעזור לו• ״כ,.
השיב, אני מחפש את הטוניסאית שעבדה
כאן קודם.״ ובשטף סיפר :״הייתי מוכרח
לנסוע לצרפת בשביל עבודה. היא הבטיחה
שתחכה לי עד שאחזור...״
שאלתי את אחד הסרסורים אם ידוע לו
משהו על ידידת הצרפתי. הוא רק משך
בכתפיו .״מצטער מאד,״ תירגמתי עבור
הצרפתי ,״הבחורה נעלמה.״
האיש לחש ״מרסי,״ והתרחק כאילו. חרב
עולמו. בעוד יום־יומיים ישכח את הטוניסאית
הקטנה שלו וישוב לכאן להתנחם עם
אחרת.

סיפורה סר יע?

ך י* הבנות שעמדו בפתח חדריהן ני-
- 1צי ה אחת, אותה אכנה כאן בשם יעל.
היא הכירה אותי בעתונאי, אולם הבטיחה

לא לגלות את זהותי, כאשר הסברתי לו
מדוע אני נמצא במקום. היא הכניסה אוח
לחדרה: זהו שליש של חדר ערבי גדול
שחולק בלוחות מאזונית. התא של יעי
הוא הקיצוני, צד ימין.
הדבר הראשון שקיבל את פנינו היו
ריח חריף של די.די.טי .״כל מה שחסר לי,׳
הסבירה ,״זה שימצאו כאן איזו מחלו
או חרקים. המשטרה לא תצטרך שום דבו
אחר בשביל לעצור אותי במסכנת או
בריאות הציבור. הכל נקי ומצוחצח.״
מכיון ששני התאים האחרים ריקים, ה
צצתי פנימה. הציוד בשלושת התאים אחיד
מיטת ברזל ישנה, שריד ממחנה בריטי
ארון עם ראי בגובהו של אדם, כונניו
קטנה ריקה. בארון הגדול תלויות כמה מג
בות• על האיצטבות תכשירי הקוסמטיקה ש׳
העובדת! ובין הארון למיטה, קערה ע>
מ־ם וחומר חיטוי, ומגבת מתובלת בחומר זה
יעל הזמינה אותי לחדרה( ,״בין כה ו
כה אין הרבה עבודה עכשיו,״) והחלה ל
ספר לי את סיפורה: היא בת ,25 ילידו
צפון־אפריקה שעלתה ארצה לפני שש שנים
תחילה היתד. בקיבוץ, בדרום. שם נכנסו
להריון. ממי? ״לא יודעת.״ כשהיא נתונו
במבוכה נפשית עמוקה ברחה מהמשק, מבל
לגלות דבר הריונה לאיש.
היא מצאה עבודה כשוטפת־כלים בבתי
הקפד, של תל־אביב, שכרה חדר בצריי
בשכונת מחלול. היא ילדה בת ועל אף ש
בבית-החולים הציעו לה למסור אותה לאימוץ,
החליטה להשאירה ולגדלה — בכבוד.״
הסיפור זהה לחלוטין עם סיפורן שז
אלף פרוצות אחרות. מה מידת האמת בורק
יעל ואלוהים יודעים. היא המשיכה.
״לזנות הגעתי כי רציתי שלבתי לא יחסו
שום דבר. החלטתי על כך בראש צלול
לגמרי. ידעתי שבתור שוטפת־כלים או
עוזרת בית לא יהיו לי חיים• הדרך היחידו
לעשות כסף מהר היא הורו שבה בחרתי.
בהתחלה הייתי מחכה לגברים ברחוב ו
מזמינה אותם אלי הביתה. אבל השכנים לא
סבלו את זה והם הכריחו את בעל־הביח
לסלק אותי מהמקום.
״זה כבר לא היה איכפת לי כל כך. היד
לי קצת כסף בכיס ומצאתי חדר במקוג
(המשך

ב ע מו ד : 16

?נצפית

כל הזכויות שמורות

• שליטי קטאנ;ה יעשו מאמץ מרוכז להפעיל את ייחודי
המחוז פדי לנטרל את ממשלת ישראל או אף להשיג את
הכרתה. יעל רקע זה יש להבין את בו או לארץ של הרב הראשי מקטאנגוז,
משה לוי, שנטש את קהילתו בי מי המ שבר הנוכחי ובא לירושלים.

מג מ תו:

לשכנע את ממ שלת ישראל כי ל מען יהודי קמאנגה יש ל ת מו ך בצ׳ו מבה, בעוד
שבשאר חלקי קונגו אין כמעט יהודים. טענות אלה כבר מצאו הד במשרד־החוץ,
המ שתמ ש בני מו ק היהודי כדי להצדיק את עמדתו, הנראית כתמיכ ה
בבלגיה.
לעומת זאת, יגכר גם הלחץ הנגדי מצד אפריקה. נציגי ישראל
בכל ה מדינו ת הכו שיו ת ילחצו ל הזד הו ת ברורה של ישראל עס קונגו, נוכח
הלחץ הגובר מצד רע״ם, העו מדת להתחיל ב אופנ סיב ה אנמי־י שדאלית גדנלה
באפריקה בה ס ת מכו ת על עזרת עבד אל־נאצר לקונגו ו שתיקת ישראל.

הדבר חשוב לאפריקאים

במדינה

מ כיוון שאפילו מדינה אחת שתכיר בקטאנגה

עלולה ל שנות ב שלב הנוכחי את עמדת קטאנגה בעולם.

• קרוב לודאי שיצליחו המאמצים להקים בכנסת חזית

(המשך מעמוד ) 11

רומניה, חי עם בתו חיי־אישות. שמועד.
אחרת לחשה כי האב גם מכר את בתו
לזנות תמורת תשלום.
רק השבוע יצאו השוטרים לפעולה, עצרו
את האב ואחד מתושבי המקום, סב לנכדים.
כי בינתיים אירע מקרר, חדש, שהביא
לגילדה של השערוריה. בתו של העולה
מרומניה, ילדה בת ,14 נלקחה על־ידי אחת
השכנות לבדיקה אל רופא־נשים בצפת, שקבע
כי היא בחודש הששי להריונה.
ביום ששי בלילה, הופיעו השוטרים
בביתו של האיש, לקחו את הילדה לחדר
סמוך לחקירה שהסתיימה בחצות, אחרי ארבע
שעות תמימות. השוטרים יצאו מן החדר
מזועזעים. הוברר להם כי משך
חדשים אירעו דברים מחפירים יותר מתחת
לחוטמיהם, והם לא שמעו ולא ידעו. קשה
היה להאשימם. כי למעשה לא היה, לכאורה,
שום דבר יוצא־דופן במשפחה שהגיעה
לראש־פינה לפני 10 שנים. ההורים, שתי
הבנות והבן גרו תחילה בקרית שמונה,

להביא את הילדה לרופא־נשים בצפת.
״להדום את חייו ז ״ בערב שלפני
הנסיעה פגשה אותה ברחוב אחת השכנות,
בעצמה בחודש השביעי להריונה• ״האם זה
נכון שאת בהריון?״ שאלה אותה השכנה
ללא היסוס. הילדה הכחישה בקול רפה.
אך השכנה לא הרפתה ממנה .״למר, שלא
תספרי לנו וננסה לעזור לך. הרי כשתגיעי
למצב שלי לא תוכלי יותר להסתיר.״
הילדה התבוננה בבטנה התפוחה של האשד,
והודתה מיד, בקול חדגוני :״כן,
אני חוששת שזה מהריון.״
״האיש הזה אנס את בתי, ורק אחרי
המקרה התחלתי גם אני.״ הודה האב בחקירה,
לאחר שהתושב השני נעצר.
מקרה האונס, אותו הכחיש העצור השני
בכל תוקף, אירע לדברי הילדה שעה שירדה
באחד הימים לקנות ירקות בחנות,
ליד תחנת האוטובוסים. האיש לקח אותה,
לדבריה, לבית־השימוש הקרוב ושם אנסה.
היא לא התלוננה. האב נראה אחרי המקרר,
בבית־קפה, כשהוא יושב עם החשוד
באונם ולוגם עמו יין. כששאלו את האב
מדוע לא התלונן על חברו, ענה :״הוא
ידידי. מה אתם רוצים? שאהרום את חייו?״

התישסת
ה מ תי ש ב העיקש

יטי

זז ד ג רי א
^מאוחדת של כל המפלגות נגד שינוי חוק הבחירות. חזי ת זו,
£בה י שתתפו א חדו ת־ העבוזה, הפרוגרסיב י ס, מפ״ם, הציוני ם הכלליים, חרות,
* הדתיים הלאומיים, האגודה וגם מק״י, תפרסם הודעה חריפה נגד הצעות ה שינוי.
המטרה העיקרית היא לתת זה לזה ע ר בויו ת הדדיות כדי למנוע מצב בו כל
סיעה תח שו ש שמיעה אחרת תקדים אותה ותע שה הסכם נפרד עם מפא״י, ו כן
כדי להכביד על ח״כים בודדים לבגוד ב סיעו תי הס ולמכור עצמם למפא״י.

מהשגה שניה: רמז למפא״י שבמקרה הקיצוני תתכן קוא
ליציה אנטי־מפא״יית מפיר אל קיר, בדומה לקואליציה שבחרה בזז״כ
ניר ליו״ר הכנסת הקוד מ ת. אולם מפא״י לא תתר שם ביו תר מאיום זה.

• רע״ם תחדש את מאמציה להקים חזית בל־ערבית נגד
איראן. הני מוק העיקרי יהיה כלכלי: שפרס תתחרה בנפ ט הערבי ב שו ק מערב
אירופה, תוך עקיפת תעלת סואץ ו הזר מת הנפט בצורה זולה יותר ב קו אילת־חיפה.
פרס לא תירתע מ ה תע מול ה הזאת. מכי סן שהערבים לא היססו לגזול
סמנה את שווקיה בימי שלטון ה תנוע ה הל או מי ת הפרסית של מוחמר מוצדק,
הפרסי המולאם.

• אל תתייחס ברצינות לאיומי התאחדות בעלי התעשייה
ללחום נגד תוספת־היוקר החדשה. כ מו בכל המקרים הקודמים, תת•
וחשש התע שיינים מפני
מוטט ה תנגדו ת התע שיינים בגלל חו סר כוח ארגוני
ההפסדים הכרוכים במא בק, למרות שכמה משרי מפא״י — כגון א שכול וספיר
-היו רואים ה תנגדו ת כזאת ב עין יפה

• צפה לקשירת יחסים דיפלומאטיים מלאים כין ישראל

לגרמניה תוך שנה. דיוני ם על אפש רויו ת ק שירת יחסים כאלה י תקיי מו
בחוד ש נובמבר השנה, כאשר יגיע ארצר ווילי בראנדם, ראש עירית ברלין
ממ שלת בון.
הקאנצלר אדנאואר בב חירות הקרובו ת לרא שות
ו מ תחר הו של
שי תפ שו יחסי
ב שי חו תיו עם ראשי השל טון בארץ יקבע ווילי אתהמ קו ס
לרא שות ממ שלת בון,
בראנדם
ב מצעו לבחירות. באם יבחר
י שראל־גרמניה
יהיח אחד מצעדיו הרא שונים — הקמת שגרירות ג ר מני ת בישראל ו שגרירות
ישראלית בגרמניה.

לפני שעברו לראש פינה, שם השיג האב
עבודה במאפיה המקומית. גם מותר, של
האם לא גרם לשינוי במהלך־חיי המשפחה.
האב היה שתיין. השינוי היחיד בו
אפשר היה להבחין. כלפי חוץ היה שהאב,
שהיה ידוע מאז בואו למקום כשתיין, הפך
עתה לשיכור מועד. את רוב כספו היה
מוציא על קניית יין לו ולכל אדם שהיה
מיסב עמו ליד שולחנו הקבוע בבית הקפה.
הוא השתכר יפה מעבודתו במאפיה, אך
כשפנה אליו ראש המועצה המקומית, יעקוב
(אבו פישל) רובינשטיין, וביקשו לשלם
את המסים ככל אזרח אחר, צחק.
״אצלי זה לא פשוט. אני צריך דלי יין ליום.
כך זה היד. בחו־לארץ וכך גם כאן.״
אך לא את כל הכסף שהרוויח הוציא האב
לסיפוק תאוזתו ליין. הוא ניסה למלא את
מקומם של האם, טיפל בילדיו במסירות רבה.
״מסירותו לילדה היתה רבה מדי, אך
זה מובן. הוא במידה רבה קורבן הנסיבות.״
קבעו אנשי משטרה לאחר שהתאוששו מתדהמתם
הראשונה. זו היתד, בדיוק טענתו
של האב. הוא לא הכחיש כי קיים יחסים
אינטימיים עם בתו השמנמונת והמפותחת
מכפי גילה.
בחדשים האחרונים הלכה הבת ותפחה.
כששאלו אותה הילדות בכיתה ממד, השמינה
כל כך, ענתה להן כי היא אוכלת
הרבה לחם ותפוחי־אדמה.
כשבא החופש, החלה עונת הנסיעה למעין
טבחה. בשבוע שעבר נסעה יחד עם שכנים
באוטובוס המיוחד. בטבחה גילו גם האמהות
של חברותיה כי מה שסיפרו הילדות
על מראה החשוד של חברתם רציני
בהרבה ממה שנראה להן תחילה.
הנשים קיימו התייעצות דחופה. הוחלט

האם הקנס של 100 לירות, שהטיל מושב
תקומה על אריה אנגלר, בא כעונש על
עבירה בסחונית או כנקמה שמקורה בריב
מפלגתי מימי הבחירות לכנסת הרביעית?
על סוגיה זו יצטרך להחליט, אחרי
הפגרה, שופט בית־המשפט בתל־אביב. אולם
המלחמה שבין המתישב אריה אנגלר
לבין מזכירות מושב תקומה, הנמצא בדרך
לבאר־שבע, אינה נטושה רק מסביב
לאותן 100 לירות. אם יזכה המושב במשפט,
נגזרת על אנגלר עזיבת המקום
אליו בא עם הראשונים לפני 12 שנה.
״יש כל היסוד להאמין כי הצעדים והאיומים
שננקטו נגדי מטעם המושב מקורם
ברקע מפלגתי והם קשורים בבחירות שנערכו
בכפר לכנסת הרביעית,״ היתר, טענת
אנגלר, כשביקש — וגם קיבל — השבוע צו
מניעה מאת שופט השלום התל־אביבי
נחמיה בר, האוסר כינוס האסיפה הכללית,
שמתפקידה להחליט על מעמד אנגלר במושב.
לדברי חבר המושב, הטילה עליו המזכירות
את הקנס כנקמה על שהעז להצביע
בעת הבחירות האחרונות בעד מפא״י ולא
בעד הפועל המזרחי, אליו מסונף המושב,
לדבריו, כעסו עליו במיוחד, כי לא הסתפק
בחטא זה אלא אף ניסה להחטיא את הרבים,
שימש תועמלן מוצהר של מפא״י במקום.
״עכשיו מצאו סיבה להתנקם בי,״ טוען
החוק בן ר,־ ,32 העובד כמפקח־בנייה של
הסוכנות באיזור באר־שבע. רק בדרך אגב
מזכיר הוא כי מלבד הענין הפוליטי היתד.
לו התנגשות נוספת עם המזכירות.
״אכלנו אותם?״ ״ברור שהוא אינו
שמח לדבר על הסיבה הנוספת. כי היא
אינה נוספת: היא היחידה!״ הכריז, אחרי
שנודע לו על צו המניעה, מזכיר המושב
דב ניימן. זד, היה לפני כחצי שנה. באיזור
שרר מצב חירום• אנגלר נקרא יחד עם
מספר מתיישבים לצאת לשמירה. הוא הודיע
כי אינו יכול לצאת כיוון שעליו להיות
בכוננות צבאית. רק כעביר חצי שעה, כשהאנשים
יצאו לדרך, הופיע בפני המפקד
מוכן, לצאת. המפקד שלח אותו הביתה.
כאשר נערכה אותו לילה ביקורת במושב,
נעצר אנגלר. הצבא לא שפט אותו,
אלא העביר את סמכויותיו למזכירות הכפר.
המזכירות כינסה אסיפה כללית,
שקנסה את אנגלר ב־ 100 לירות.
אנגלר פנה מיד לעורך־דין, ביקש שיפעל
להחזרת הקנס שהורידו לו מכספי
התוצרת שהיה עליו לקבל. כשנודע בכפר
כי המתישב פנה לעורך־דין, הודיעו לו
שאם לא יבטל את התהליכים המשפטיים
ייאלצו להפסיק לו את השרותים ולהוציאו
מהמושב. בתגובה על האיום, הגיש אנגלר
את הבקשה למתן צו על־תנאי.
״זד, די טבעי שהוא יפנה לבית־משפט
וישתמש בנימוק של נקמה מפלגתית,״ התמרמרו
רוב אנשי תקומה .״יכולנו אז,
ואנו יכולים גם היום, להסדיר את הענין
במיסגרת המושב, בשקט וללא משפטים.
אך זה לא. בשביל אנגלר. בכל עניין פעוט
הוא מאיים על השכנים ועל חברי הועד
במשפטים. ובאשר לצד הפוליטי, איש לא
(המשך ב עמוד ) 18

חעילס חזה 54ג1

נזתוךג 2־ ץ \ 3

נתן ילץ־מור:

חיה הררית בנמל־התעופה לוד
״מה אתם חושבים, שזאת זיוה שפיר?״

אנשים
משפט צבא• לדיין
בישיבת מרכז מפא״י שנערכה השבוע
לדיון בבעיות דור האספרסו, שעה ששר
האוצר לוי אשכול הרצה על הדיאגנוזה
של ס. יזהר, שיסע אותו ראש הממשלה,
דויד בף גוריון :״לא אומרים דיאגנוזה
אלא דיאגנוסה.״ אשכול לא נשאר חייב.
כשהזכיר שוב את שמו של יזהר, אמר:
״אולי צריך גם להגיד ס. יסהר במקום
ס. יזהר בנאומו נגע אשכול גם
בבעית המורים. הוא הפנה אז את מבטו
לעברו של זלמן ארן, שר החינוך לשעבר.
אולם ארן הורה באצבעו לעברו של אכא
אכן, באמרו :״אל תדבר אלי, דבר אליו!״
באותה ישיבה דיבר גם תת־שר הביטחון,
שמעון פרס. סיפר פרס :״קראתי
את ספרו של ג׳ונסון, סגנו של קנדי בבחירות
לנשיאות ארצות־הברית. הוא כותב שם
שכל חברה בריאה בנויה על דפיציט. לתשומת
לבו של אשכול: מבחינה זו אנו חברה
בריאה מאוד במסיבה שנערכה בכנסת
לחברי המשלחת־הפרלמנטארית שחזרו מלונדון,
סיפר ח״כ מפא״י, ישראל ישעיהו,
על ההקפדה על הכשרות שהנהיגו מארחיהם.
ראש עירית קובנטרי דאג אישית לכשרות
המאכלים שהוגשו לחברי המשלחת הישראלית,
הגיש להם גם לחם כשר —
מצות באותה מסיבה סיפר ראש
המשלחת, יום!? אלמוגי, כי האטרקציה
של המשלחת היה הח״כ הערבי של מפא״י
אחמד דיהס :״הוא הופיע לבוש סמוקינג,
עניבת פרפר וכפיה שישים
מיליון דולר היו אזרחי ישראל עלולים
להפסיד כתוצאה מפיזור דעת רגעי של
נגיד בנק ישראל, דויד הודביץ. כאשר
חזר הורוביץ השבוע לישראל משליחותו
בארצות־הברית, הוא הביא עמו את החוזים
בקשר להלוואה בסכום זה, שהוענקה לישראל
על־ידי הבנק העולמי. החוזים היו
נתונים בתוך תיק חדש. ודווקא תיק זה
הושאר על־ידי הורוביץ במכס, בנמל התעופה
בלוד. רק עם הגיעו לירושלים נוכח
הורוביץ בהעדר התיק, חזר מיד ללוד ומצא
את המיסמכים כתגובה על ספרם של
ג׳ון ודויד קמחי, שתיאר בין השאר
את משה דיין כמנצח הקרב על דגניה,
סיפר השבוע אחד מראשי מערכת הביטחון
לשעבר על פרשה אחת מאותם הימים. לסי
סיפור זה, שלח יגאל ידין את דיין לדגניה,
כדי לפקד על התקפת־קומאנדו נגד הסורים.
אותה עת נשלח אל מפקד הגיזרה קצין זר,
אלוף יהודי מקאנדה, למרות שהיה רק
מומחה למוקשים ימיים. בגלל תקלות שונות
לא יצא דיין כלל להתקפה. כשנודע
הדבר לאלוף הקאנדי, פנה אל מפקד הגיזרה
ושאל מתי ייערך המשפט הצבאי ל״בחור
הצעיר הזה עם השחור על העין.״ כשתמה
המפקד לשאלה זו, קבע המומחה הקאנדי:
״צריכים להוציא אותו להורג תוך שעתיים,
כדי לשמור על המוראל בחזית
קביעה אחרת של האחים קמחי, שעוררה
גיחוך בחוגי הוותיקים, נגעה ליצחק שדה
המנוח. בספר מוזכר שדה כמה פעמים
כ״סגן הרמטכ״ל״ של ההגנה וצה״ל. אולם
כן־גוריון, ששנא את שדה, סירב למנותו
אפילו למפקד חטיבת גבעתי, מינה במקומו
את שמעון אכידן, שנועד תחילה לשמש
כסגנו של שדה. רק כעבור חודשים רבים
נתמנה שדה, בלית ברירה, למפקד חטיבה.

מיה זיוה שפיר
בעיותיהם של האמנים דומות כנראה בכל
מקום בעולם. בטקס הסרת הלוט מעל האנדרטה
החדשה שהוקמה בחזית המוזיאון
לאמנות מודרנית באמשטרדם, אנדרטה מעשה
ידיו של הפסל הישראלי שמאי חכר,
ה מו ל ת חז ה

1104

חתן פרס בורדל לפיסול ,1960 אמר נשיא
אגודת הציירים והפסלים של הולנד :״אני
מקווה שיגיע היום בו יתחילו המוסדות
האמנותיים שלנו להזמין פסלים אצל אמנים
מקומיים התמצאות נדירה בחיי־החברה
של ישראל, גילה השבוע חנו ך
גיכתץ, ממלא מקום מנהל קול ישראל.
בפגישה עם מאזינים בנתניה נשאל גיבתון
אודות הראיון המפורסם עם זיוה שפיר,
בו הצהירה כי היא מעדיפה שאמפניה לארוחת
הבוקר. כשנשאל מדוע הותר לשידור הראיון
עם זיוה, השיב גיבתון :״אינני מכיר
מי זאת זיוה שפיר לשיא של
הומור תת־הכרתי הגיע לאחרונה שליט
מצרים, ג׳מאל עבד אד נאצר. הוא
העניק אות הצטיינות מיוחד על אומץ־לה
נדיר ללויטנט גנראל מוחמד אמין איוב,
הטייס שהטיס לראשונה את מטוס האימונים
שנבנה במצרים אחרי שהסתיימו בישראל
צילומי תולדותיו של דויד המלך, הגיע
גם תורו של שאול. צכי קוליץ, יצרן
גיבעה 24 אינה עונה, סיים כתיבת ספר
על חיי שאול המלך, אותו יעבד לתסריט
בך הכט. הסרט שיוסרט לפי הספר יקרא
בשם המכשפה מעין־דור. קוליץ טוען כי
מצא את המפתח הפסיכולוגי המסביר את
הטרגדיה של שאול: מאבק בין שני כוחות
נוגדים, נבואה וכישוף. בסרט, שיהיה קופ־רודוקציה
ישראלית־אמריקאית־איטלקית, יגלם
כנראה, ברט לאנקסטר את דמותו
של שאול תורידי את הכובע! תורידי
את הכובע!״ צעק הקהל בשדה־התעופה לכוכבת
הקולנוע הישראלית, חיה הררית,
שהגיעה ארצה לביקור של שבועיים, כשכובע
רחב שוליים מכסה את שיערה שנפרע ב־24
שעות הטיסה מארה״ב• ילדה אחת נפגעה
מאוד מהצעקות, צעקה לעבר הקהל :״מה
אתם רוצים ממנה, אתם חושבים שזאת זיוה
שפיר?!״ חיה עצמה כיבדה את העתונאים
שבאו לראיינה בהציעה להם חפיסת שוקולד
שהביאה עמה. חיה, שבאה במיוחד כדי
לקנות דירה להוריה במרכז הכרמל, תחזור
ארצה בחודש אוקטובר להצגת הבכורה של
בן־חור. יחד עמה יבוא כנראה גם במאי
הסרט, ויליאם ויילר. סיפרה השחקנית:
״ויילר תמיד מבלבל לי את המוח בשאלה:
מתי כדאי לבוא ארצה מבחינת מזג האוויר?
אמרתי לו, :אתה הרי אף פעם לא
תבוא ארצה במיוחד, אז תבוא להצגת
הבכורה.׳ ,מה את חושבת, יאהבו אצלכם
את הסרט?!׳ שאל אותי. עניתי לו, :אנחנו
כבר נדאג לכך.׳״ סיפור אחר של חיה
הררית נוגע לתקופת שהותה בהוליבוד.
אותה עת יצאה חיה למסע פירסום בן
ארבעה חודשים לרגל הקרנת ב ך חור. באחד
מראיונות הטלביזיה סיפרה, כי היא אוכלת
לארוחת־הבוקר כותלי חזיר בביצים. כעבור
ימים מספר קרא לה הקונסול הישראלי ואמר
לה :״גברת הררית, יש תלונות נגדך
מצד יהודים שאת אוכלת חזיר.״ השיבה
חיה :״מה אתה מדבר? ואתה לא אוכל

חזיר?״ השיב הקונסול :״בטח שאני אוכל,
אבל אינני מצהיר על כך בטלביזיה
כשהתבקשה הכוכבת להצטלם בבגד־ים בישראל,
השיבה בתקיפות :״לא רוצה, יש לי
רגליים שמנות.״

נוחר נשאל בכל מקום באפריקה :
הלנו אתס או לצרינו? ועלינו להיות
מוכנים להשיב תשובה חד־נזשמעית ו־כנה:
לכם, אתס נגד צורריכם. נציגינו
למדינות החדשות צריכים להיבחר מבין
אנשים, שלבם מלא פאתוס לאפריקה
הנולדת מחדש. וכאות של רצון סוב
נבחר אותם גס מבין אלה מאזרחינו,
אשר צבע עורם כהה ככל היותר. יש
רבים כאלה, עד עתה נראה הדבר בעיני
רבים כפגע, שאין לשנותו. הגיעה השעה
לראות בצבע הכהה אחת הסגולות
הנדרשות מן המועמדים להיות
שליחינו באפריקה.

(מתוך המאמר :״צירי
לידה באפריקה״)

ראובן יש דו מכנס•׳
הסיפור המפורסם על הפיל ובעית היהודים
השתקף השבוע במוספים הספרותיים
של היומונים הישראליים, שהוקדשו ליובלו
של המשורר נתן אלתרמן. כל אדזד
מעורכי מוספים אלה דאג לפרסם את היובל
בנוסח: אלתרמן ואני. ד״ר דויד הורו*
כיץ, עורך המוסף הספרותי של הארץ,
פירסם רשימה בה תיאר כיצד ד״ר דויד
הורוביץ העז לערוך את אלתרמן לפד 18
שנה, בתוספת תמונתו של הורוביץ בוזברתם
של ידידיו־אויביו אלתרמן ושלונסקי. בדף
לספרות של על־המשמר, הערוך למעשה
בידי אכרהה שלונפקי, אם כי עורכו
הרשמי הוא א. כ .יפה, הופיעה בהבלטה
תמונתו של שלונסקי הצעיר, בחברת
אלתרמן האברך. נישא, המוסף הספרותי
של למרחב היה צנוע יותר. המאמר הראשי,
הכתוב על־ידי אהרון מגד, דן באלתר־מן
גופו. אולם תחת כותרת משותפת ברכת
לוחמים למשוררם, הופיעו מאמרי פולמוס
פרי־עטם של הקומיסארים התרבותיים של
הפלמ״ח, כני מהרשק ומשה דורמן
תקלה לא נעימה אירעה לשחיין ושחקן
כדור־המים ראוכן שפע, בעת תחרות
כדור־המים בין ניבחרות תל־אביב ואתונה.
באמצע המישחק הרגיש שפע לפתע כי
מכנסיו נפלו. הוא מיהר להזעיק את השופט
לאוזני כל הנוכחים. מישהו מהצד זרק לו
בגד־ים אחר, ושפע לבש אותו כששניים
מהקהל מסובכים עליו במגבת כדי להסתירו
במים מעיני הקהל בתחרויות השחייה
שנערכו בין ניבחרות ישראל ויוון, היה
השופט המזניק ישעיהו (״צמבאי״) אל*
כאוס, שלקול יריות אקדחו זינקו השחיינים
למים. בסוף התחרות העניק לו כתב-
הספורט אכרהם (״שוקו״) שלה מחמאה:
״אתה עוד תיסע לרומא בתור קלעי
כמקובל בתחרויות שחייה היה על שחייני
ישראל לזרוק גם בתום תחרות זו את
יושב־ראש הניבחרת הישראלית למים. פריץ
לוינזון, יושב־ראש המשלחת שידע על
כך, הכין את עצמו, וכאשר זרקוהו לבריכה
היה כבר בבגדים. רק משקפיו צללו
לתוך מי הבריכה ומאמצי השחיינים לדלותם
עלו בתוהו מזל מיוחד, אם אפשר
לקרוא לכך מזל, שיחק לכדורגלן מאיר
בר״ציון, שנסע לבריטניה כדי ליהפך לשחקן
רוגבי. בימים הראשונים לשהותו באיים
הבריטיים נסע בר־ציון ברכבת שהתנגשה
ברכבת אחרת. ידו של השחקן נפגעה,
והוא הגיש תביעת פיצויים בסכום
של עשרת אלפים לירות שטרלינג.

9ם וון י חשבוט

אורי אבנרי:
נכון, שיטת־הבחירות חאיזורית־רוב־נית
שלא תשנה את מהות המשטר
לטובת, לא תשנה אותו גס לרעה.
אולם היא תקשה עד אין שיעור על
סילוקו בדרכים דמוקראטיות. היא תחסל
את הערובות המעטות לזכויות האזרח
שעוד היו קיימות בו, כתוצאה מתחרות
המפלגות השונות של המשטר ביניהן
לבין עצמן. כאשר המשטר הקיים יחליף
את גילגולו הרב־מפלגתי בגילגול
ווד-מפלגתי, יהיו חופש־הביטוי וחופש־ההתאגדות
תלויים על בלימה.

(מתוך המאמר :״הברז
הריק של בחירות איזוריות״)

כועז עברון:
משאנו מנתחים את טענותיהם והו־חותיהס
של אנשי אסכולת האי־שלוס,
מתברר לנו שהן קצרות ראות ביותר
ומסכנות במידה חמורה את עתיד המדינה.
בשנים האחרונות הוכח עוורו־נן
שוב ושוב, עד שאין אנו יכולים
להבין כיצד מסוגלים אנשים אחראיים
להחזיק בהן. ניתוקן המוחלט מהמציאות
הוכח באורח הדראמט ביותר
בעת מבצע סיני, ושוב בעת הפעולה
האנגלו־אמריקאית בעקבות המהפכה בעיראק,
שעה שנואלו כאן להאמין כי
המערב יצמית את ההתעוררות המהפכנית•
מתעוררת השאלה — כיצד יכולים
אנשים נבונים ומעשיים להחזיס
בהנחות כאלו ולתלות את כל תקוותם
במגדלים שבאספמיה. דומה שהסיבה
לעוורון זה אינה טפשות, אלא התפתחות
היסטורית המעצבת את כל מסגרת
מחשבתם בכיוון של מלחמה בערבים.
במאמרים הבאים רצוני להוכיח את קיומה
של התפתחות זו ולסקור את
תולדותיה.

(מתוך המאמר :״הפוטנציאל
הלאומי — ישראל מול ערב״)

יאשר דזד&יייד :
במשך שתיסיעשרה שנח תבעו המש כילים
הערביים לקבלם למנגנון הממשלתי.
אבל במשך תקופח זו קיבלו
השלטונות לפקידות רק את אלה שתמכו
בממשלה ושיתפו פעולה, הם או
קרוביהם, עם הממשל הצבאי, או שידעו
איך לשתוק.
כל פקיד חדש היה זקוק להמלצת
מהמושל או משרות הבטחון. לכן נוצרה
ברחוב הערבי הדיעה, שכל אלה המתקבלים
לפקידות הם קוויזלינגים.

• שופט התעכורד! חתל־אביכי, דויד לב :״אחד מתפקידיו של בית-
המשפט הוא להגן על אזרח חף מפשע מפני אנשי משטרה רשלניים וטרדנים.״

מתוך המאמר :״מדוע זועם
המשכיל הערבי הצעיר״)

• כובכ הראדיו האמריקאי, ווין ג. וויין :״אנשי קול-ישראל אינם
אפילו חובבים, כי חובבים אוהבים לפחות את מה שהם עושים.״

• שר האוצר, לוי אשכול,

בחזרו מסיור באפריקה :״קל לי להבין למה

מתאהבים בכושיות!״
סשמעץפרס, בדיון במרכז מפא״י על דור האספרסו :״מלבד בעית ה״לאן
הערב?״ יש לנוער גם בעית ה״לאן הבוקר?״
• הצופה, בחתימת חפ״ן :״את אייכמן תססו בעזרת עובדי אל־על, את צינד
בעזרת עובדי שחס, עתה הגיע תורם של נהגי אשד ודן לתפוס מישהו
מהצוררים.״

וכן — גרא (מדיניות) ,דליה דכי*
קוביץ (שיר) ,אריאל רגב (כלכלה-,).
מקסים גילן (שיר) ,דן יוגב (חקלאות)
,ראובן קריץ (סיפור) ,בנימין
עומרי (מחקר) ,ג׳ון כירמיג
גהאם (רישום) ,דליה הרץ (סיפור),
יואל עירן (מסה).

83 8 3 3

שימטת האהבה

(המ שך מעמוד ) 13

קולנוע חן. אני לא עובדת שם, ואף אחד
מהשכנים לא יודע מה אני. הם רואים אותי
יוצאת בבוקר וחוזרת אחרי־הצהריים, כמו
כל אשה עובדת הגונה. הילדה בגן. בערב
אני יוצאת שוב לכמה שעות, ומשאירה
את הילדה עם מטפלת. עוד מעט אני בכלל
אפסיק עם כל זה. רק שיהיה לי עוד קצת
כסף, כדי שאוכל להסתדר ולמצוא רעל
שיהיה טוב בשבילי ובשביל הילדה.״

לפתע קראה :״משטרה!״

ך* שיחה נמשכה כחצי שעה. לפתע
| | הגיעו אלינו מן החוץ צוזחות־אימים
של נשים. רגלים דהרו בבריחה המונית
לכל הכיוונים. יעל קפצה ממקומה בבהלה
:״המשטרה!״ קראה לעברי• היא
הגיפה את הדלת מבפנים, וממש רעדה כעלה
ברוח. פניה היו חיוורים, והיא אחזה
בזרועי בכל כוחה .״אלוהים, רק שלא יפרצו
את הדלת,״ התפללה.
ניסיתי להרגיע אותה. בלב־לבי קיוויתי
אמנם כי תהיה זו באמת סריקה משטרתית,
שתספק לי חומר נוסף. אך מול פחדה של
הבחורה לא יכולתי אלא להרגיע אותה
ולומר כבטחון — בלתי מבוסס לחלוטין
— כי זאת לא המשטרה .״חוץ מזה,״
אמרתי לה ,״אין לך מה לפחד בחברתי.
אני עתונאי בתפקיד ואיש לא יוכל להאשים
אותך בשום דבר.״
״ומה זד?,״ שאלה, בהצביעה לעבר כליי,עבודה
שלה .״דברים כאלה יש רק בבית
בושת. אי־אפשר לרמות את המשטרה.״
אחרי המנוסה המבוהלת השתררה דממה
בחוץ. נשארנו לעמוד קפואים מאחורי הדלת.
כעבור רבע שעה נשמע קול נשי
מבחוץ, הקורא בשם בל הבנות, אחת
אחת :״יעל, מרי, ז׳ולייט יעל פתחה
את הדלת והציצה החוצה. כמוה הגיחו
גם יתר הבנות ממסתריהן•
במהרה הסתבר כי היתד, זו אזעקת־שוא.
אומנם הופיעו במקום שוטרים, אך היו
אלה שוטרים מהמשטרה הצבאית, שערכו
סריקה מקיפה אחרי עריקים. כי השטח
הגדול בכלל ורחוב האהבה בפרט, משמשים
מקום־בילוי לחיילים בחופשה רשמית
ובלתי־רשמית. בסריקה זו לא נתפס איש,
והמ.צ. נסוגו לעבר מכוניותיהם, כשהבנות
מחייכות מכל עבר. החיילים במקום
היו כולם בחופשה, מצויידים בתעודות.

״אני רוצה 7גוה!״

* * וצאי שכת. בצפון העיר מתרוצץ
)3הניאון על שלטי הפרסומת. במרכז
יפו מסתובבות משפחות שלמות. כאן, בשטח,
מגיעה התנועה לשיאה. זהו הערב
העמוס ביותר בשבוע. בעיקר רב מספר
החיילים•
ליד חדרה של אחת הבחורות — הצעירה
בחבורה — הזדנב תור של כתריסר
חיילים. הם באו בקבוצות של שלושה־אר־בעה,
כדי לעודד איש את רעהו. בכל זאת
נרשמה המבוכה על פניהם. לחיילי ישראל
עדיין חסר הוותק של צבאות אחרים, המת־מצאים
יפה יותר בשכונות כאלה.
הם עמדו בטור עורפי, כאילו הופקד
עליהם רב־סמל. כמעט שלא דיברו. עיניהם
תלויות בדלת־העץ, שהיתר, נפתחת מדי
פעם, קולטת לקוח חדש. הלקוח הישן היה
בשלבים האחרונים של כיפתור מכנסיו
וסידור בגדיו.
התור זז קדימה באטיות, בקצב של
.איש לכל חמש דקות. אחרי שיצא החייל
הרביעי הופיעה גם הבחורה. אפשר היה
להבין מדוע רבים הלקוחות דווקא בפתח
שלה. היתר, זו נערה בת 17־ 18 לכל
היותר, בעלת גוף נאד, מאוד, פנים חינניות
ועיניים גדולות. אבל מעל לכל הצטיירה
על פניה עייפות איומה .״יעקב,״ יללה
לעבר הסרסור ,״אין לי כוח יותר. אני
רוצה לנוח!״ מואחר יותר הסתבר לי כי
היתד, זו פרוצה ירוקה, חדשה במקצוע
המפרך.
מן התא הציצה עובדת אחרת, זקנה
ומשומשת הרבה יותר. היא קראה לחייל שעמד
בתור להיכנס אליה. הבחור העיף
בד, מבט בוחן, ד,ישווה אותם עם הנערה
הצעירה והחליט כי החליפין אינם לפי רוחו.
הוא החל נסוג. כאן התערב יעקוב, הסרסור.
הוא כבר היה מנוסה וידע כי בעונה
בוערת אין להתחשב בעייפות אישית. המלאכה
מרובה ויש לבצעה.
הוא אותת לחייל שלא להסתלק, ניגש
אל הבחורה. בדחיפה חזקה השליך אותה
חזרה אל התא שלה .״את רואה שרוצים
רק אותך, אז תשכבי!״ פקד בגסות. לנערה
לא היה הכוח לענות. החייל נכנס.

העופס ו.ו ה מוסו רושות אגו העתקות הממשלתי תגרי!

מערת המטמון

לתוך טבעת הסלע. המעבר היה צר ונס-
רמתי כולי. בסוף הארובה הצרה, שנוצרה
על־ידי המים בסלע, ראיתי שנחצב חדר גדול
בסלע. יכולתי להבחין במעורפל בחפצים
פזורים על פני תחתית המערה, .צדקתי!׳
אמרתי לעצמי, ,גיליתי מערה עתיקה!׳
״קראתי לבני שיעלה אותי. הוא משך
בכל כוחו, ואני ניסיתי לדחוף את עצמי
כלפי מעלה• גופי, שהוא רחב באופן טבעי,
נתקע בתוך הארובה. אז הייתי גם קצת
יותר שמן משאני כיום• בני משך בכל
כוחו. אני יכולתי רק לנענע את גופי
בפעולת זחילה כלפי מעלה, כי לא היה
לי איפה להשעין את ידי ולדחוף. הדם
ירד לי לראש. הרגשתי שעוד מעט אני
מאבד את הכרתי• ופתאום הכל נעשה שחור
לנגד עיני. ראשי הסתובב ולא ראיתי כלום.
״התעוררתי כשקיבלתי סריטה חזקה בחזה.
הבנתי שבני עוד ממשיך לגרור אותי
ברגליים. עכשיו זה הלך קצת יותר קל.
כעבור כמה דקות הייתי בחוץ. פניו של
נראים שני המגלים, יעקב מזרחי ונחמן לוין
(ימין) ,יוסי היו לבנות כמו סיד, כל כך נבהל.
כשמימינס הארכיאולוג אדם דרוקס. הקו הלבן המתוח כנראה שעברתי את הנקודה הצרה ביותר.
לרוחב המערה הוא חוט המדידה; בעזרת החוט קובע אדם דרוקס את מימדיו של המקום. הרגעתי אותו וד,שבעתי אותו שלא יגלה
לאיש מה שעשינו. אפילו לא לאמו. כיסינו
ץ ה קורה פעם במיליון:״ התפעל הייתי נכנס, לא היתד, לי כל יכולת לצאת שוב את הבור והסתלקנו.
1מפקח העתיקות במרחב ־,צפון, משה משם בחזרה. ולצעוק שאנשים יוציאו אותי

פראוסניץ. הוא לא יכול היה להסתיר את — יכולתי במקום כזה עד שאמות. לכן
השתגענו משמחה
התפעלותו מן הסיפור, שזה עתה סיים לספר כיסיתי את הבור ופיזרתי עליו אבנים ועלים,
לו תושב המושב שומרה, יעקב מזרחי. סיפר כדי שאיש לא ירגיש בו. החלטתי לחכות
הרי מה שקרה לי, מתתי להי-
קצת עד שאמצא איך לבדוק את המערה.
כנס ולבדוק את המערה. אבל פחדתי
מזרחי :״זה היה לפני שמונה חודשים. שמרתי
אז על העדר של קיבוץ אילון. רכבתי על
״כעבור כמה ימים חזרתי לשם, עם בני בלי עזרתו של עוד גבר — וגבר אמיץ!
סוסי במורד של גיבעה סלעית, וכדי לא יוסי בן ד,־ .15 עיניו נפתחו לרוזחה, כשראה — לעשות זאת לבד. היה ברור לגמרי.
להיכנס לשלולית של מים, הפניתי את ה אותי חופר באמצע השדה ומפנה את פתח שלא אצליח. התחלתי לבחון את תושבי
סום ימינה. לפתע מעד הסוס ונפל. אחת הבור, .אני חושב שיש למטה מערה עתיקה,׳ המושב, כדי לבחור אחד מהם כשותף ל־מרגליו
נתקעה בתוך בור קטן. עזרתי לו אמרתי לו. ידעתי שזה יעשה עליו רושם, מיבצע. לא פעם הייתי בוחר מישהו, וכי
הוא היה מלווה אותי בחיפושים שלי מבלי לגלות לו דבר, הייתי מוביל אותו
לחלץ אותר, והמשכתי בדרכי.
״לא יכולתי לשכוח את הענין. איך יכלה בסביבה, .אני אכניס את ראשי כמה שיותר כאילו בטיול לכיוזן המערה. אבל תמיד, וכשאקרא ברגלי, טוב להחזיק עליך עמוק.
ברגע האחרון ממש, כשעמדתי לגלות לו
רגל הסוס לשקוע לעומק של 20-15 סנטימטר,
אל תוך האדמה שלפי כל הסימנים לך, תתחיל למשוך אותי החוצה.׳
את הסוד ולשתף אותו במיבצע, היתד,
״וכך עשיתי. העברתי את ראשי ואת חזי לשוני נעצרת. כאילו הלב לא נתן לי.
היא אדמה מוצקת? חזרתי לאותו מקום ומבער
לבקע החדרתי את מקל הרועים שלי.
הוא לא נתקל בשום התנגדות, אלא חדר
אל בטן האדמה כאילו מתחת לשיכבה הדקה
הראשונה נמצא חלל ריק•
״חשבתי שזה יכול להיות בור מים, אבל
קצה המקל יצא יבש. נטלתי ענף ארוך יותר
ממקלי, והשחלתי אותו פנימה. גם הוא חדר
ללא קושי ומשהוצאתיו היה עדיין יבש.
״אני חובב ארכיאולוגיה, ובמשך השנה־וחצי
שאני יושב כאן לא נותרה כמעט
מערה אחת אותה לא בדקתי כהלכה .״לומי
היה לגלות איזו מערה עתיקה, קברות גדושי
מטמון שאיש לא פרץ אותם. גיליתי יותר
מקבר אחד. אבל אלד, היו תמיד שיודים.
״כאשר קרה המקרה עם הסום, ואחרי
שהחדרתי לתוך החריץ את המקלות, הייתי
נירגש מאוד. נגד עיני־רוחי ראיתי את עצמי
מגלה מערה עתיקה, שנעלמה מעיני אנשים
מאות ואולי אלפי שנים. בידי החשופות
התחלתי לגרד את האדמה ולהרחיב את
הסדק. עם כל חופן של אדמה שסילקתי,
גברה בי קדחת הסקרנות.
.״פיניתי חור קטן בעומק של זרוע. ואחרי
זה — חלל ריק. ידי כבר לא נתקלה
באדמה. ניסיתי להציץ מבעד לחור, אבל
כל מה שראיתי היה חושך מוחלט. הרחבתי
את החור מכל הצדדים, עד שנתקלתי בסלע.
לבסוף נוצר פתח בצורת טבעת מאורכת,
מוקפת סלעים. בתוך הסלעים, מלמעלה למטה,
היו חריצים רחבים. מאוחר יותר אמרו
לי שאלה חריצים שנוצרו על ידי פעולת המים,
במשך אלף שנים או יותר. מי הגשם
שגלשו במורד הגיבעה מצאו כאן, כנראה,
סדק׳טבעי בסלע. במרוצת השנים ־,רחיבו
המים את הסדק, עד שאכלו את כל הסלע׳
בצורת טבעת• הסחף שירד מראש הגבעה,
כיסה את הפתח, כך שאיש לא גילה אותו
לפני.

נחון המעוה

:וי כתור הכור
שבוי
** וח משיבה מיסתורי הביא אותי
אל פתח הבור. כאילו מישהו קורא לי

להיכנס פנימה, אל בטן האדמה החשוכה.
היססתי זמן רב, ולבסוף הכנסתי את ראשי
פנימה. הראות היתה חלשה, אבל מה שראיתי
הספיק להקפיץ את לבי כמשוגע. ראיתי
שמתחת לאדמה, עמוק מאוד, נמצאת מערה.
״יותר מזה לא יכולתי לעשות. כי אילו

מנעד לנתח
יווז ו־נאווזרד רו וו ררזו

המערה נראים פניהם של ארבעה אנשים. התמונה צולמה
מעל פני האדמה, והאנשים עומדים זקופים ב תוך המערה,

שד אחו מקוראיו
,לפני שבועיים מצאתי את הבחור ש־הגורל
קבע לי. זה היה נחמן לוי, בנו
של אחד מחברי במושב הסמוך. זהו בחור
מצויין. בן ,16 גבוה, ספורטיבי, בעל גוף
שרירי אבל לא שמן. חוץ מזר, ידעתי שהוא
משוגע לארכיאולוגיה. לקחתי אותו עד
לפתח המערה והתחלתי לפנות את הבור.
הוא השתגע מרוב שמחה. השבעתי אותו
שלא יספר דבר לאיש וסיפרתי לו מה אנחנו
עומדים לעשות.
״הבאתי איתי חבל, קשרתי אותו במותניי
והוא התחיל לרדת. כשהגיע לקרקע,
סיפר לי שהוא נמצא בתוך מערה חצובה,
שהתיקרה שלה מעל לראשו. מיהרתי להוציאו
ולהיכנס במקומו, כשאני קשור בחבל•
מה שראיתי שם עבר על כל חלומות,
הדמיוניים ביותר: דבר ראשון בלטו
לעיני שני כדים גדולים, במצב מושלם.
בכוך אחר, בפינת המערה, היו ערימות
של עצמות. לפחות של 15־ 20 איש. ובין
השלדים — אוסף גדול מאוד של כלי
זכוכית, תכשיטים מנחושת ואפילו מזהב.
כשעליתי למעלה התחבקנו והתנשקנו כמו
מטורפים. לא היו בעולם כולו אנשים
מאושרים ונרגשים יותר משנינו אותו רגע.״

המשלחת הרשמית מניעה
** ה ש מן קכ ^ לו ללל! מ! ^ו ^לו

|*/היתה מערת־קבורה מהתקופה הרומית-
ביזנטית, מלפני כ־ 1500 שנה. איש לפניהם
לא חדר לתוכה• שני הארכיאולוגים החובבים׳
החיים חיי־עמל קשים, ממש על גבול
הלבנון, לא ידעו מה לעשות. הדחיפה הראשונה
היתה: לחפור בתוך המערה, לא־

1 1 1 1 1 1 1על־ידי הארכיאולוגים, ש ריננו את ה־ה
ך 1ך
1 1 1 1 - 1 1אדמה מסביב לדלת האבן. בצילום זה
1 1 -1 1 1
ניכרת עבודת החציבה ה מדוייקת, שהחזיקה את הדלת ב מ קו מהל

תוך האדמה
הצפון, על־ידי שני אנשים המ שחילים אותו באיטיו ת דרך הפתח.

סוף את כל התכשיטים והמימצאים היקרים.
במחשבה שניה הבינו כי אסור לעשות
זאת. הם חשו כי תגליתם בעלת חשיבות
רבה מאוד לאנשי המדע, כיסו שוב את
הפתח וחזרו על השבועה שלא לגלות לאיש.
למחרת בבוקר התקשר יעקב מזרחי עם
מעריכת העולם הזה, שאל את עצתה (רארד
איגרת העורך) .אחד העורכים התקשר מיד
עם מחלקת העתיקות שהחליטה לשגר
למקום איש משלה, לבדוק את התגלית,
וכך, ביום שלישי שעבר, נפגשו ליד גשר
אכזיב חוליית הכיסוי של העולם הזה ונציגי
אגף העתיקות של משרד החינוך
והתרבות. מירושלים הגיע הארכיאולוג הצעיר
אדם דרוקם, ומנהריה משה פראוסניץ.

מדווח כתב ״העולם הזה־ ,שליווה
את המשלחת:
מצאנו את בית מזרחי מוגף ומסוגר, על
אף שקבענו את הפגישה מראש. בפנים
הבית ישבו מזרחי, אשתו ובנו, ואיתם משפחת
לוין. הם הגיפו את התריסים כי לא
רצו ששכנים סקרנים יחושו במתרחש,
כל־כך שמרו על סוד תגליתם.
.יפה מזרחי הגישה לנו מגש של פירות,
מיבול המקום, ורצתה עוד להמשיך ולהגיש
לנו כיבוד. הודינו לה והסברנו כי
אין לנו סבלנות לכל גינוני ההארחה המז־

מעלה מ־ 1500 שנה. משמאל נראה יעקב מזרחי מחזיק ביד אחת א ת
הדלת הפתוח ה ומצביע, בידו ה שניה, על חפצים יקרים שנתגלו
בתוך הכוך, והמסוגלים לספר סיפור מעניין על התקופ ה הקדומה.

הוציא יעקב מזרחי שני כדי חי מר

אלה, שנמצאו במצב מצוייך. הכדים
ו 11\ 1
1 1 1 1 /1
שימ שו להגשת מינחה לנשמת המת, נתגלו ריקים כאשר הוצאו מהקבר.

חימר ביצבץ. פר, ושם נראו כמד, תכשיטים
חלודים וכלי זכוכית. קצר, של חרב
בלט החוצה, כאילו שהאיש שאליו נקשרה
החרב הצטמק במשך הדורות עד
ששקע אל תוך ערימות העפר ורק המתכת
הנוקשה נשארה כפי שהונחה.
קיוויתי שפראוסניץ יתחיל בחפירה, אך
הוא סגר שנית את הכוך והודיע :״זה
יצטרך לחכות קצת.״
מתוך המערה הובילו שתי מדרגות אל
פתח אחר, חסום אף הוא. אילו היד, זה
כוך רגיל, לא היו מובילות לשם מדרגות.
אם כן, מהו פתח זה? השערתו של אדם
דרוקס, שמשה אישר אותה, היתה בי זהו
פתח המוביל אל מחוץ למערה. השאלה היתד,
רק: האם זהו פחח המוביל אל מורד ההר,
שממנו היו נכנסים ויוצאים בימי קדם, או
זהו פרוזדור, המוביל למערות אחרות?
״אני חושב שהמערה הזאת. היא רק
אחת מתוך שלש־ארבע מערות דומות, המהוות
מערכת־קבורה אחת,״ חיווה פראי-
סניץ את דעתו ,״הפתח עם המדרגות מוביל
לחצר המרכזית, שממנה מסתעפים מעברים
אל המערות האחרות.״
כאשר הגיעו לכאן הארכיאולוגים, לא
ידעו עדיין מה מצפה להם. עתה היה ברור
להם כי התגלית גדולה הרבה מכפי שחשבו
תחילה, וכי תהיה דרושה עבודה מקיפה
כדי לחשוף את כל הקברות.
בעוד ימים מספר יתחילו בעבודה. עד
אז הפקידו על המערה שומרים, כדי שאיש
לא יפגע במה שתושבי הארץ הטמינו
מתחת לאדמה לפני 1500 שנה.

רחיים ומבלי לרצות לפגוע בה — שמא נצא
מיד אל המערה?
הגענו לשם בשתי מכוניות. מזרחי ולוין
פינו, בזריזות כמה סלעים גדולים שחסמו
את הפתח וסילקו את ענפי ההסוואה. לנגד
עינינו ניגלה הפתח בסלע• בזה אחר זה
זחלו פנימה מזרחי, לוין ודרוקס. אל אחת
המכוניות חובר חוט חשמלי ארוך, שבקצהו
הוצב פנס. את הפנס העבירו פנימה. ירדתי
גם אני כשהסלע לוחץ אותי מכל עבר.

לאן מובידות המדרכות?
**צאתי את עצמי בתוך מערה חצו־
!*)בה בסלע, בגודל של בערך שנים עד
שלושה מטרים. בשלושה צדדים היו חצובים
ארבעה כוכים. כל כוך היה חתום
בדלת מאבן, שנחצבה עד שהתאימה להפליא
לפתח הכוך. משה פראוסניץ, שנכנס
מאוחר יותר למערה, הביע את התפעלותו
:״רק לעתים רחוקות מאוד פוגשים
עבודה כל כך מדוייקת ונקיה.״
בעזרת פטיש מיוחד, ריכך משה את
האדמה שמסביב לדלת של אחד הכוכים
ומשך את לוח־האבן ממקומו. באורו החיוור
של הפנס יכולנו לראות ערימות של
עצמות, שמילאו את הכוך. צוזאר של כד

שנתגלו באחת מפינו ת המערה מונ חים על נייר עתון. מי מין ומש־
|| 1 1 1 1 1

מאל עומדים כלי זכוכי ת שנ שתמרו יפה. ב מרכז מונ ח ת ערסת
11 0
111^ 1 1 1 1
צמידים ועגילים מנחו ש ת, וכן זוג עגילים מזהב. ז הו רק חלק זעיר מן ה תגליו ת ב מקום זה.

במדינד.

מרקו תורג׳מן, אמרגן, מציג

בדרך אלימה, החליטו לשנות את שיטותיהם
(המשך תעמוד 4ו)
יודע מהן השקפותיו של אנגלר, עד שהש על מנת למנוע מד. שנראה בעיניהם כאסון.
מיע טענותיו. לאיש גם לא היה איכפת.
האחים החלו לדבר אל לוסי ברכות, ניסו
לפחות 20 מתישבים נוספים בכפר לא לשכנע אותה כי חסן חדל מלאהוב אותה.
הצביעו בעד הפועל המזרחי. אז מה? כהוכחה גילו לה שהצעיר סיפר ברבים
אכלנו אותם? נשארנו הידידים הטובים ב על פרשת־אהבתם. לוסי, שסירבה להאמין
יותר.״
תחילה לסיפורי אחיה, שוכנעה לבסוף על״
ידי העובדה שקורות אהבתה ידועים ברבים.
דרכי־חיים
בפגישה
אחרונה בין בני-הזוג, שנתא
הבה במועדו!
קיימה במקום מיפגשם הקבוע, בחורשת
חידושים רבים חלו בנצרת. העיר הער בית־החולים האנגלי, הופיעה לוטי בחברת
בית הגדולה דומה כיום לכל עיר פרובינ ידידה, דרשה מחסן את תמונותיה חזרה,
ציאלית אחרת בישראל, נהנית מחידושי הטיחה בפניו האשמות כי חדל לאהוב אוהטכניקה.
רק דבר אחד לא השתנה: המסו תה. הצעיר הנדהם החזיר את התמונות
רת החמורה האוסרת על נשואי־תערובת בין וביקש הסבר. לוסי החלה לגדפו. כתשובה
סטר חסן בפגיה.
צעירים מושלמיים ונוצריים.
ידוע רק על מקרה אחד, בו ניסו צעיכעבור
דקות מספר כבר ביקרה לוסי
רים להפר את צוו המסורת: היה זה לפני הנרעשת בתחנת המשטרה, הגישה תלונה
שנים אחדות, כאשר צעירה נוצריה הח נגד הצעיר, התלוננה שהיכה אותה ואיים
ליטה להינשא לבחיר־ליבה המושלמי ויהי עליה בסכין. אחיה שמחו על הפירוד. חסן
מה. כעבור זמן קצר נמצאה תלויה. החקי בננא נעצר שוב, שוחרר בערבות לאחר
רה המשטרתית קבעה: התאבדות. אך עד שהואשם כחוק.
היום הזה מיחסים בני־נצרת את מותה
כך נסתיימה פרשת אהבתם של הצעיר
הטראגי לנקמת המשפחה הנוצרית, שלא המושלמי והצעירה הנוצרית. בנצרת הרצתה
לשאת את נשואי־התערובת של אחת׳ מודרנית, בה חידושי־הטכניקה חדרו מהר
מבנותיה.
יותר מחידושי המסורת, שורר שקט. האהבה
עד רקע חברותי. על אף חוק הבלתי־בתוב, האוסר נישואי־תערובת,
דוגמה מרתיעה זו, נפוצו לאחרונה שמו נשמר, גם הפעם, הוכיח עצמו חזק יותר
עות על פרשת אהבים חדשה, שנרקמה בין מן האהבה. כנראה יעבור עוד זמן רב
ומים 860ו
יתקיים כיום ה־ 24 באוגוסט,
ברחבי מלון ״אכריח״ -
חון? השרון -ומסביב לכריכת
השהיה הגדולה -
שיא עונת הקיץ כישראל,
האירוע החברתי הגדול כעונה
זו, שבמרכזו תעמוד

.מחזות הערכת ״העורנו הוו!״ ,בבזזיחת \זתזו\\2־אגגיו\7
היתירות במינן בישראל־ דכר כרבויע תצורף פ ת\2־מזזר, מ
יעתן בעל־ הכרבויע את בוזירתו. ל־תועתרת שתוכה רתעפר
הלן ול־ות הרב ביותר יוענלו תואר ״תל־כת התתז 1960״ .שתי
הבאות אתריה תוכינה בתואר העגנית הראשונה והעגוית
השניה. תנין הלוורות יבוצע ער-ירי ועדה שתבתר אף היא
תתוך הלזהר עצתו, ושתבתר גם בנעיכות-התינו התתוויות.
הפתתיבר כול־ו יותרת עד-ידי יותן ״כרתר-הרצריה״ .ל־תועת-
רות שתיבתרנה יתורלן ו פרתיגו ילזרי-ערך, והתל־כה
תצא ל־תיור ברתבי תתל־כתה — ארצות הים התיכון.
3תד 33יתהעד : 3
מיצעד המועמדות * ראיון
אישי עם כל מועמדת על
ידי המנחה, אוריזוהר
* מיצעד סופי * באלט־מים
של קבוצת הפועל תל־אביב,
בהדרכת רוני נמט•
וולג׳י * קפיצות-ראווה
למים על־ידי אלוף ישראל,
ירון פלבינסקי * מישחה•
ראווה של אלופי השהיה *
יוסףבנאי בקטעים מובחרים
* תחרויות היתוליות
* טכס ההכתרה * הפלגת
המלכה והסגניות על-פני
הקהל כסירה * נשף ריקודים
עד אור הבוקר * רחצה
ככריכת־השחיה של אכדיה.

מכירת הכרטיסים החלה
במשרד ״לאן״ ,הפאסאג/
רה׳ דיזנגוף ,101 תל־אכיב,
טלפון - 5 1 6 5 5ובכל
משרדי הכרטיסים כעיר.
זזזסזסו1־ 01111־אה

יוסי כיטאר וחסן כננא
אהבה על מדרגות התא

לוסי ביטאר ( )22 הנוצריה לבין חסן בננא
( )24 המושלמי. מקום מיפגשם היה המקום
היחידי בו ניתן, בנצרת, לצעירה להכיר
באופן חפשי בחור רווק: מועדון הנוער
הקומוניסטי.
משך שנים אחדות הצטלבו השניים על
המדרכות הגבוהות של הבניין האפור, הסתפקו
במבטי־הערצה הדדיים רבי־משמעות.
במרוצת הזמן החלו משיחים, ושיחתם הפכה,
אט־אט, לאישית יותר, חרגה מן
הדיון היבש בתורת מארכס־אנגלס. חסן,
שכיהן כמזכיר תא שכונת השוק של המפלגה,
ידע לשכנע את אהובתו, בעזרת
תורת השוויון המעמדי והצדק החברתי, כי
יש מקום ליחסי־ידידות בין גבר לאשה• חסן
ולוסי הפכו לזוג ידוע במועדון.
האידיליה של הצעירים לא היתד, שלמה.
מחוץ למיקלט המועדון סערו רוחות התושבים•
אחי הנערה היתומה החלו לרטון. גם
האחראים על המועדון יעצו לצעירים להתחשב
בענייני־דת כדי לא להזיק לפעילות
התא.
כאן הוכיחה עצמה האהבה חזקה מן הנאמנות
למפלגה. הצעירים סירבו לשמוע
לעצת האחראים עליהם, עזבו את המועדון,
המשיכו להפגש. כדי לאפשר נשואים עם
בחיר־ליבה חתמה לוסי על בקשת התאש־למות.

תגובת
אחיה היתד, נמרצת. הם כלאו אותה
בתוך ביתה. לוסי המתינה להזדמנות,
נמלטה מן הבית והחלה מחפשת אחר
חסן ברחבי העיר. משלא מצאה אותו, ברחה
אל קרוביה המתגוררים בכפר ראמה.
״חטפו את אחותי!״ האחים מיהרו
למשטרה, להודיע כי לוסי ביטאר
נחטפה על־ידי חסן בננא. הצעיר נעצר,
הכחיש את ההאשמה ושוחרר. האחים, שהבינו
בינתיים כי אין לשכנע אח אחותם

עד שצעירה וצעיר יוכלו לאהוב דה את
זו מבלי להתחשב אלא בנטיתם האישית.

תזכיר
אד ה מ חד ס
״אל המיתרס!״ קריאתו של עורך
העולם הזה 1192 אל עסקני המפלגות
להתלכד למלחמת־חורמה על־מנת לשנות את
שיטת־ד,בחירות, נתנה דחיפה לראשי כמה
מפלגות. השבוע נודע על נסיונות־מגע, ראשונים,
במגמה להקים בכנסת ארגון כל•
מפלגתי, מקיר אל קיר, כדי ללחום במפא״י
זגרוריה בשטח זה המלף חוסייך
מסכים לפיתרון בעית הפליטים בדרך של
פשרה, על־ידי מתן בחירה לכל פליט לחזור
לישראל או לקבל פיצוי במקום מושבו
— זאת גילה העולם הזה, אחרי שג׳ורג׳ו
לד,־פירה הודיע על כך בשיחה עם העורך,
בפירנצה. השבוע בא אישור נוסף לכך מביתן
אחר, כאשר ראש משלחת־נוער אמריקאית,
שהניעה לישראל מירדן, סיפר כי
המלך חוסיין הודיע על אפשרות של חתימת
הסכם־שלום בין הערבים לבין ישראל,
בתנאי שישראל תפתור קודם לכן את בעית־הפליטים
על פי עקרון זה פלגי
ע ף — בן־ארצי צריך לעוף!״ קבע העולם
הזה 1169 לפני חצי שנה, בנתחו את
הסיבות לכישלון אל־על. השבוע ניחן אישור
לניתוח זה, כאשר נסתבר כי משרד־התת־בורה
ניסה לפטר את בן־ארצי, אך ניכשל,
מאחר שכל שרי מפא״י נתנו גיבוי בלתי־מסוייג
לאיש, שהוא ידידם האישי של לוי
אשכול ופנחס ספיר. כפשרה יתמנה, כגר־אה,
איש תעופה אמיתי לצמרת אל-על. כפי
שגילה העולם הזה בשעתו, הוצע תפקיד
המנהל הכללי למפקד חיל־האתיר לשעבר,
אלוף דן טולקובסקי, שסירב לקבל את
הסבך המינהלי שיצר בן־ארצי.
העולם הזה 1194

סיוות מועמדות
ה מ תנו ת
ל מלכו ת ה מי ם
רשימה חלקית של המתנות
שיוענקו לנבחרות כטקס
כחירת מלכת המים

.1960
* בילוי חופשת סו?,השבוע
בנהריה ל 20-ה מועמדות
הסופיות כ•
לווית קבלת פנים רשמית
ואירוח של מועצת
נהריה.

* טיול מאורגן לאילת ד
אירוח באילת למלכה ושתי
סגניותיה על־ידי
חברת התחבורה א.ש.ד.

* ליבו־ -בית־חרושת לשוקולד
-מתנות למלכה,
סגניותיה ושלושת
הנסיכות האיזוריות.

* איוניר -בית המסחר
המובחר לאופנה, דיזנ*
גוף 139 ואלנכי - 31
שמלת קוקטייל למלכה.

בית-חרושת* אלד
לסריגה -חליפת ג׳רסי
כשלושה חלקים למלכה.

* צילי בינר -אופנת
כובעים וארנקים, פינם-
קר ,6תל־אכיב -מתנה
למלכה, לפי בחירתה.

* גליה -כית-חרושת
לסריגה -חליפהלמלכה.

* טופז -חנות התכשיטים
המובחרת, דיזנגוף
- 121 מתנות תכשיטים
למלכה וסגניותיה.

* נמרוד -בית-מסחר
לנעליים, דיזנגוף - 185
סנדליס למלכה וסגניו־תיה.

בלהה
סולקין

לאה מ שול ם

* אל סטקם -בי ת־ ח רו ש ת
בגדי־יסלבגדי-ים
למלכה, סגניותיה, ושלוש
הנסיכות האיזוריות.

( ,)20 הו שפע ה מאוד מחברתה,
מלכת־המיס , 1959 החלימה
לנסות אף היא את מזלה, נרשמה כ מוע מדת לתחרות זו.

( ,)23 היא צברית בת העדה
התימנית, שתיתה נהגת בצבא,
עוסקת כיום ב הופ עו ת־דונ מנו ת. חו בבת ריקודים סאלוניים.

תמי חנות הפרחים המובחרת,
דיזנגוף - 115
סלי פרחים וזרים לכל
המועמדות הסופיות.

שעת האפס מתקרבת.
כעוד שבועיים
תתייצבנה 20
המועמדות הסופיות
לתואר ״מלכת המים
,״1960 בפני
קהל הכוחרים ב־בריבת-השחייה

מלון ״אכדיה״20 .
מועמדות אלה, מתוך
כמאתיים נערות
שהגישו את
מועמדותם לתח רות,
שתמונות 50
מהן פורסמו כ־
״העולם הזה״ ,נבחרות
כימים אלה
במיון קפדני הנעשה
על*ידי ועדת־מיון
מיוחדת המראיינת
בל אחת
מהמועמדות.
הן באו מכל חלקי
הארץ, מהערים
הגדולות, המושכים
וישובי־העולים. מצפת
בצפון ועד
קרית-מלאכי בדרום.
חיילות ופקידות,
דוגמניות ד
שחקניות מתחילות.
ילידות־הארץ
ובנות העליה-החד-
שה. יחד הן מהוות
חתך נאמן של המין
היפה שבדור
הצעיר כארץ.
מיון ראשוני של
המועמדות גילה כי

התפרסמה ככיפה אדומר, בתיאטרון

לילדים תילון, ממנו המ שיכה שוש|

1^ 1 1 1
נה (שושן) אל הסרט חו לו ת לוהטים. כיום היא מופיעה בלהקת הגלגל
של אש״ד. שאיפתה העיקרית של שו שו היא להניע לקאריירה קולנועית,

כולן שחייניות חובבות.
ברובן הגדול
הן עוסקות גם
כענפי ספורט אחרים,
מאתלטיקה•
קלה עד התעמלות
על מכשירים ד
כדורסל. מישחק רובן ניחנו גם ב-
כישרונות בשטחים
אחרים: מי בריקוד,
מי כשירה,
מי בנגינה ובישרד
נות דראמטיים אחרים.
בל תבונות
אלה יחד יוצגו גפפני
קהל הבוחרים
שיצטרך להחליט
כרוב קולות, באמצעות
הצבעה ישירה
כמקום התח רות,
מי מהמועמדות
הסופיות ראויה
לתואר הנכסף
של ״מלכת המים״
ולאחד התוארים
המשניים.
השנה, בפעם ה ראשונה
בתולדות
בחירת ״מלכת המים״
,יושווה לתחרות
אופי של
פסטיבל־מים חגיגי
שבמרכזו תעמוד
הבחירה. פרטים
על תכנית הפסטיבל
ומועדו -במודעה
מיוחדת המתפרסמת
כגליון
זה כעמוד .18

קריר -כמו בלב י ם...
בי מים ה ח מי ם האלה זה
תענוג של ממש לנוח על
מזרון גומא וי ר
כי נקבוביותו מבטיחה
לך שינה נעימה ומרעננת.

האהבה היתה מחלה
קולנוע סרטים

כיעוד ב מי ט ה
אנטוניו היפה

נל אח דמעדיף ־ גומאויר
ולא ת חלי ף

תוצרת ביח״ר גומאויר, כפר

סבא

אבקת כביסה חדשה -בשיטה חדשה

קויק הגישה לעקרת הבית, מראשית הופעתה בשוק, רק מוצרי גקיון ואבקות כביסה
טובים ובדוקים. תוצרת קויק נבדקה במכון הממשלתי בירושלים וקיבלה אישור ש״לוויק

לכביסה לא מזיק״.
תוך רצון להגיש לעקרת הבית מוצר כביסה העולה בטיבו על מוצרי הכביסה בארץ
הובאה לארץ מכונה מיוחדת המייצרת את אבקת הכביסה החדשה?!ויק דה־לוקם,
בשיטות אבקות חו״ל. מכונה זו מייצרת את אבקות הכביסה בשיטת חום גבוה ויובש
ואבקה זו מוגשת ביחס לאבקות אחרות כמו הנם קפה לעומת הקפה הרגיל.
אבקה זו נמסה מייד במים ונותנת נקיון ולובן אשר עקרות הבית הישראליות לא
מכירות אותו עדיין. וזד, מחוץ לאריכות ימים נוספת לכביסה — כי האבקה החדשה,
קדק דה־לוקס, מיוצרת מחומרים נקיים והיא אלקלית לגמרי.

פסם חד שות במראה?

פקידים !

תלמידים !
סטודנטים :

הרשמו עוד היום לקודם ל

קצרנות

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 1 x 5 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)

תל־אכיב, רחוב גורדון .5
הצלחה מוכטהת!

פרסום *ימ 8

(הוד,

תל־אביב;
אי טליה)
הוא הדון־ז׳ואן של עיירה איטלקית
קטנה בקטניה. הצלחתו של הצעיר היפהפה
(מרצ׳לו מאסטרויאני) ,גוברת בקרב בנות
עיירתו ביחוד אחרי שהוא חוזר מרומא
עטור סיפורי מיטה־לוגיה על כיבושיו הגבריים
שם. בנות העיירה מוכנות להתמסר
לו תמורת מבט אחד. ערכו וחשיבותו
בחברה עולים ככל שהסיפורים אודותיי
נועזים יותר. אביו מתגאה בכוח הגברא
של בנו כבמעלה התורשתית הנעלה ביותר.
יום
אחד נושא אנטוניו לאשר, את בתו
של הנוטריון המקומי (קלאודיה קארדי־נאלה)
.הוא יוצא עמה לחוות אביו כדי
להתחיל את חייו המאושרים. אולם כעבור
חודשים מעטים מתגלה בושתו ברבים —
אשתו של כובש הנשים נשארה בתולה.
אנטוניו היפה נתגלה בכל חדלונו — במיטה.
״עושה דבר קדוש״ .הנושא -
גורלו של אימפוטנט, הוא עדין למדי. לגבי
טיפול קולנועי. אולם מאוריו בולוניני,
הנציג הבולט ביותר של הגל החדש האיטלקי,
במאי צעיר ( )36 שזה לו סרטו
השלישי, הצליח להתגבר על מ־כלול הבעיות
שדורש טיפול בנושא כזה, הוציא
מתחת ידיו יצירה אמנותית כנה, לא כל
כך משכנעת, אולם בגדר הטעם הטוב.
כמו בשני סרטיו הקודמים (בעלים צעירים
וליל האמיצים) ,ניכרים גם בסרט זה
הסממנים המאפיינים את עבודתו של בולו־ניני.
הוא מציג את אותו עולם של צעירי
דור־האספרסו, צעירים יפים, פיקחים, חריפים,
המסוגלים לכל דבר — מלבד לפתור
את הבעיות האישיות של עצמם. בהומור
ציני מחד, ובטראגדיה אנושית
פשוטה מאידך, הופך בולוניני את סרטיו
לנושאי ביקורת חברתית חריפה.
הקורבן העיקרי לביקורתו באנטוניו היפה
היא הכנסיה, הנוהגת לבטל ללא כל
התחשבות את נשואי הזוג, כאשר מתגלה
הבעל כחסר כוח־גברא .״האיחוד הפיזי הוא
דבר קדוש,״ אומר הכומר, קרובה של
הכלה, לאביו של אנטוניו היפה (פייר ברא־סר)
.״מדוע, אם כן, כשאנחנו עושים את
הדבר הקדוש הזה עם הרבה נשים, אין
הכנסיה מסתכלת על כך בעין יפה?״ מתפרץ
בראסר, שמשחקו המצויין מטביע את
חותמו על כל הסרט.
מלבד לכנסיה לועג בולוניני לחברה ה־קרתנית
כולה, על השקפותיה השמרניות.
אחרי שאנטוניו היפה נפרד מאשתו, הנישאת
לאציל עשיר, מתברר כי העוזרת
העובדת בבית נכנסה להריון. מתברר ש־אנטוניו
עבר מיטה־מורפוזה הרת׳משמעות.
המעשה הוא פרי גבריותו של אנטוניו
עצמו. בקטע פארסה מצוין שב אנטוניו
והופך לגיבור היום. שוב נופלות הנערות
לרגליו, השכנים לוחצים את ידיו, אמו,
מכריזה באזני כל השכונה על גבריותו).
רק אנטוניו עצמו נשאר עם עצמו, בודד׳,
שבור ומאוכזב.
פסיכולוגיה מבולבלת. הדבר הצולע
ביותר בסרט הוא ההסבר הפסיכולוגי־כבי־כול
למעשי הדמויות. מחלתו של אנטוניו

מוסברת בכך שבילדותו למד את יחסי-
המין לראשונה בבית־בושת, נתקף בחילה
לביא במגע עם
ומאז לא היה מסוגל
אשד, שלה רחש אהבה• גם התנהגותה של
אשתו אינה ברורה לחלוטין. הצופה אינו
מבין אם נטשה אותו בגלל מומו, בשל
חישובים מסחריים או משום שלא אהבה
אותו.
יחד עם זאת, זהו סרט החוקר באופן
מעמיק יחסי־אנוש, עשוי בכישרון ובטעם טוב.

טבי ע ה בי איוול ת
כיי ר להונג־קונג

(אופיר, תל-אביב;

ארצות־הברית) ממאקאו, המושבה הפורטוגלית
באסיה, שטה מעברה עלובה תחת
פיקודו של רב־חובל טיפש ופחדן (אורסון
וולט) .וזלס הרוזיח את הספינה במשחק־קלפים,
מידיד של נוכל בינלאומי אחר
(קורט יורגנס) .משום כך, כאשר יום אחד
מועלה אותו פוחח על ספינתו ומתברר לו
כי לא יוכל להורידו לא בהונג־קונג ולא
במאקאו — שם הוא אורח בלתי־רצוי —
מרגיש רב־החובל לא בנוח.
לבסוף מתגלה לו כי העסק היה כדאי.
יורגנס מציל את ספינתו מטביעה בטייפון,
מציל את נוסעיה מידי שודדי־ים צמאי־דם,
מביא את כלי־השייט חורה אל נמל־הבית,
שם הוא טובע במזל טוב.
עלילה מגוחכת מעין זו לא הוגשה מעולם
בצורה• אוזילית יותר. יורגנס תלם,
שניים מטובי שחקני־הבד העולמיים, נראים
בה כצמד ליצני־קירקס, השמן והרזה
עם כוזנות פילוסופיות. הסצינות המבוימות
על רקע נופי המזרח הרחוק, משעממות
במלאכותיות^ ומוסר־ההשכל לקוח מאג״
דותיו של פעוטון.
בעוד שספינת העלילה טובעת בסוף הדרך,
טובע הסרט עצמו — עוד בתמונותיו
הראשונות.
תדריך אלה הסרטים המוצגים ב שבו ע זה בערי
הארץ, אשד העולם הזה ממליץ לראותם:
• דראמה כראי ( ת ל ־ א בי ב; תל-אביב)

הדראמה של זוג פועלים צעירים שרצחו
את מאהבה הזקן של האשה, כפי שהיא
משתקפת במשולש־אהבה מקביל בין פרקליטי
הנאשמים. אורסון תלם, ג׳וליים גרקו.

האיש שלנו כהכאנה

תל־אביב)

( מוגרבי;

פארסה מצחיקה על שירותי־ה־ריגול,
בה מסדר אלק גינס את שירות־הריגול
הבריטי, שהוא סוכנו בהבאנה, ב־בחרו
את מרגליו מתוך ספר חברי מועדון
החברה הגבוהה המקומית. אירל איבס__ .

אביב)

החיים המתוקים

(בן־יהודה; תל

חיי־הניתן של החברה הרומאית הגבוהה,
ביצירה המעניינת אך המאכזבת של
פדריקו• פליני.

בוא לרקוד עמי

(מיגזלור, תל
אביב)
בריג׳יט בארדו מחליפה את שרלוק
הולמס בקומדיה בלשית.
399 ואחד (עצמון, חיפה) מחנה
שבויים בריטי שלם בורח לאור היום מתחת
לחוטמם של השומרים האיטלקיים.
• הנועזים (ארמון; חיפה) ידידות
לעת צרה נרקמת בין שני אסירים שנמלטו,
כושי ולבן, שאזיקיהם מחברים גם את
לבבותיהם. טוני קורטיס, סידני פואטייה.

• אורפיאו נגרו

(ציון,

ירושלים)

האגדה המיתלוגית היתנית בלבוש חדיש
על רקע קרניבאל ברזילאי.
העולם הזה 94ו ו

שחייניות מזנקות דמים בתחרות השחיה ישראר_יוון
״כך נראה כל ספורט השחייה״
ספורט שחייה
ניצחון מ א כז ב
מעולם לא זכו ספורטאי ישראל בתחרות
בינלאומית בניצחון כה קל, ברור
ומוחלט, כנצחון לו זכתה ניבחרת השחייה
וכדור־המים של ישראל בהתמודדותה השבוע
עם ניבחרת יוון. התוצאה בנקודות ,50:96
אינה משקפת לגמרי מה שאירע השבוע
בבריכת השחייה גלי־גיל.
שיטת הניקוד המקובלת בתחרויות מעין
זו מטעה ועשויה ליצור את הרושם שה־יזדנים
צברו פחות נקודות מהשחיינים הישראלים
משום שניצחו בפחות מישחים.
אולם למעשה, לא רק שהיוונים לא ניצחו
באף אחד מ־ 13 תחרויות השחייה שנערכו
במיסגרת התחרות, אלא שתפסו בקושי שני
מקומות שניים בין הגברים.
בין השחייניות תפסו היווניות את כל
המקומות השניים — וזאת משום שבכל
משחה היו רק שתי מתחרות רשמיות:
ישראלית ויוונית.
אילו היו ניתנות נקודות רק למנצחים,
לא היתד, יוזן זוכה אף לא בנקודה אחת;
ואילו שיטת. הניקוד הקיימת מעניקה חמש
נקודות לשחיין המנצח, שלוש לשני, שתי
נקודות לשלישי ונקודה אחת לשחיין הרביעי
— האחרון.
הניצחון הישראלי לאורך כל חזית השחייה
היה מלהיב רק מחוץ לבריכה. בבריכה
עצמה שררה אדישות שהלכה וגברה
כבל שהתקרבה התחרות לסיומה, משום
שאין דבר פחות מלהיב מניצחון ברור
מראש על יריב חסר־סיכויים•
מחזה מדכא. היה זה מדכא למדי לחזות
בניבחרת השחייה של ארץ שהיוותה
ערישת הספורט. אולם הופעתה האומללה
של הניבחרת היוונית הצילה לפחות את
השחיינים הישראלים מביקורת קשה. לבד
מכמה יוצאי דופן, לא היד, משום עידוד
רב גם בהופעתם של השחיינים הישראליים.
בתחרות ח שובה זו, המהווה מיבחן אחרון

לפני המישחקים האולימפיים, נשברו רק
חמישה שיאים, מתוכם שלושה שהושגו
במישחה אחד (השיאים למרחקים של 800
מטר, אלף ואלף־חמש־מאות שהושגו על־ידי
עמירם טראובר) .יתר השחיינים היו ב׳
רמה ירודה מרמתם הממוצעת. התמונה אינה,
איפוא, וורודה ביותר.
אמרה דורית שרצר, שייצגה את ישראל
במישחה 100 מטר פרפר לנשים :״אם אני
יכולה לחזור מאוסטריה אחרי שנה וחצי
שלא התאמנתי, להתאמן שלושה ימים ולזכות
במיבחן לייצג את ישראל — הרי שכך
נראית כל השחייה הישראלית.״
המראה המעודד היחיד היה הופעתם
של שחיינים צעירים בניבחרת הישראלית.
דני קרפן 14 שהצליח לגבור במישחה
400 מטר חתירה על היווני הותיק זיסימוס
ולהגיע שני אחרי עמירם טראובר, לאחר
שיומיים לפני התחרות עבר 14 קילומטר
באימוני־שחייה, עורר תקוות לעתיד. תקוות
דומות עוררה גם הופעתה של השחיינית
הצעירה חנה מרון, שניצחה במישחה 200
מטר חזה לפני הנציגה הרשמית של ישראל
בתחרות זו.
משכמו ומעלה מעל כולם בלט עמירם
טראובר, שהוחזר מארצות־הברית במיוחד
לתחרות זו. בעמירם, שהביא לישראל חמישה
מקומות ראקונים בתחרות, ניכרו אוהעולם
הזה 94ו ו

תות האימון היסודי שקיבל בארצות־הברית.
שחייתו בתחרות של 1500 מטר — כשהיה
עליו לעבור 30 בריכות — בה שבר שלושה
שיאים בזה אחר זה, היתד, שיאו של
מיפגש השחייה.

כדורגל
קרבה בו סי ם
צבי (״האיש בעל הצלקת״) ברים, סגן
יושב־ראש ההתאחדות לכדורגל והאיש החזק
בארגון זה, הרגיש לאחרונה כי מעמדו
בהתאחדות הולך ונחלש. אומנם הוא עדיין
נציג מרכז הפועל בהתאחדות, אולם מאז
עזב את רחובות ועבר תל־אביבה, שוב אינו
מייצג את קבוצת הפועל רחובות• כדי
לחזק את מעמדו היה על ברים לזכות בעורף
של קבוצה — וקבוצה בעלת מישקל.
ההזדמנות לכך ניתנה לברים בגמר העונה
האחרונה. היה זה כשפרץ המשבר הקולני
בקבוצת הפועל תל־אביב. בשנת ,1957
זכתה קבוצה זו באליפות המדינה בכדורגל.
היה זה אחרי הפסקה ארוכה במסורת ד,ד,צ־לחוח
שפארו את הקבוצה בשנות השלושים
והארבעים. הגורם המכריע בזכיה זו היה
המאמן היוגוסלבי של הקבוצה, איבן יאז־בנצ׳יק.
יאזבנצ׳יק ידע להפוך שחקנים אפורים
לכוכבים, הכין לקבוצה גם שחקנים
לטווח ארוך כמי גדעון טיש, דני גולדשטיין,
סקל ופוכס. ואז, כשהכל היה מוכן לגיבוש
קבוצה רצינית באמת, הועזב יאזבנצ׳יק
ובמקומו קפץ למרכבה סגנו, אדמונד שמי-
לוביץ׳.
מיברה זהב למאמן. שמילוביץ׳ ,פקיד
נמוך בקומה הראשונה של בית היועד הפועל,
ידע כי לפניו מיכרה זהב, שאם יוכל
לנצלו יבטיח את מעמדו כמאמן. אולם
מאחר שכמה שחקנים התנגדו לו כמאמן
והפריעו לד בדרכו, החל שמילוביץ׳ בפעולת
טיהור. הוא עשה זאת בשיטה של הפרד
ומשול. אדמונד קירב אליו שישה משח־קני־המפתח
של הקבוצה, דאג לטהר את
מתנגדיו.
שחקנים כמו מיכאל מיכאלוב, פנחם (״פט־קר,״)
יהודיוף, אשר בלוט, חוז׳בקו ועוזרי,
נאלצו לעזוב את הקבוצה. שני שחקנים
אחרים, הקיצונים דן פוקס ומשה ברסוק,
חוסלו גם הם. עקב פעולת טיהור זו
התחוללה בזמנו סערה בקבוצה, בעקבותיה
הובטחה לה נסיעה לחו״ל• כשלא קדימה
ההבטחה, פרץ בסוף העונה משבר כשכמה
משחקני־ד,קבוצה איימו לא להופיע למיש־חקים.
כאן
התבקש מרכז הפועל להתערב. המרכז
מינה וזעדה בת שלושה אנשים לטיהור
האוזירה המורעלת. אחד מהשלושה היה צבי
ברים. ברים ניצל את התערבותו הזמנית
בקבוצה כדי להכות בה שורש. הוא פיזר
הבטחות על ימין ועל שמאל, הבטיח נסיעה
לחו״ל והבאת מאמן זר. בדרך זו הצליח
ברים, תוך זמן קצר, להפוך לבום האמיתי
של הפועל תל־אביב. אולם רק הרגיש ברים
כי הצליח לתפוס את ההגה, חזר בו מהבטחותיו.
השבוע התברר כי אדמונד שמילו־ביץ׳
ימשיך לאמן את הקבוצה. .
התסיסה בין כדורגלני האגודה החלה
שוב. לולא חוק ההסגר, המחייב שחקן
לפרוש ממשחקים למשך שלוש שנים אם
ברצונו לעבור לקבוצה אחרת, היו מחצית
השחקנים נוטשים את הקבוצה. כאשד תתחיל
עונת הכדורגל, בעוד מספר שבועות,
תתן תסיסה זו את סימניה במשחקיה של
קבוצת הפועל תל־אביב.

ת שב ץ

1194 319 091119
יפה שרון החיפאית איננה מספרת
לנו הרבה מתולדות חייה. ממיבתבה ה קצר,
המצורף לתשבץ שהיא חיברה.
אנו לומדים שהיא בת ,23 ונוברת
כפקידה, במעבדת קופת־חולים בחי פה
; ומן התמונה שצורפה אנו מסי קים
כי ההנחה שלא כל היפ׳ות מכו ערות
היא נכונה. יפ׳ות אחרות הרו־צורו
גם הן לאמת הנחה זו מוזמנות
לחבר תשבץ ולצרף תמונה אמיתית.

מא וזן )1 :מתבדל,
שעזב את תענוגות
החיים; )4
עיר בישראל)10 :
זע; ) 11 תינוק
הקדים להוולד) 13 :
נהר באפריקה; ) 14
רמם )15 :עיר באירופה
)17 :ממציא
הטלפון; )19
אמונה; )20 קיבוץ
מזרחית לבאר טוביה
)22 :מוסד משומפריד;
)25 דר בתוכו; )20 במאי
הסרט ״מסביב לעולם
ב־ 80 יום״;

יסור;

דרד ארץ; )32 כלי

עבודה; )33
) 34 משבטי ישראל;
)30 פלא; )37
)39 מניעות
)41 בכל חדר; ) 42
עוני; ) 44 בו נמצאת
תחנת רכנת בדרך
לירושלים; ) 40
בירה אירופית; )48 יסוב; )50 מקום מוגבה;
)51 מקבלת המיכתבים הנודעת)53 :
אשה מעוררת תאווה; )55 קרם )57 :מלת
זירוז; )58 טנא; )59 שולחים זאת לאבל;
)60 ישוב בדרך לנתניה.
מ אזנ ך )1 :וותרנות מוגזמת; )2לא
אות )0:מספק
טוב; )3כפר ילדים; ) 5
משקאות מז החי )7 :משתחווה; )8מיז
פרח; )9לעתים עדיפה על נסיגה; ) 12 חלק
מבית; ) 15 מכתש בדרום הארץ; ) 18 מאכל

)23 ענף; )24 תרגילי סדר (ר״ת); <20
ציפור; )28 אפיק הדנובה בסלובקיה; ) 29
לשמוש בסלט ובמרק; )31 הברטלית עומדת
או נוסעת בה; )32 חלק מנוף; )35 עוני;
)37 שדכן ידוע )38 :ח״ב טהפרוגרסיבים;
)40 קריאה )43 :מתנה; )45 שמלפני; ) 40
גרוי; )47 עשוי שלבים; )49 החביא; <52
תואר הולנדי; )54 מה שטומן הצייד; <50
קריאת צער; )58 מטבע צרפתית.

ספרים
תיירזת

נטורי ברטא

חוצלאר ץלצב רי ם

ך* ירושלים, נעצר עמרם בלוי, מנהיג
לנטורי קרתא, על־ידי המשטרה, בעת
שהשחית מודעת פרסומת של הברט שלמה
הנזלך ומלכת שבא, בהשתתפות ג׳ינה לולו־בריג׳ידה.

ירופה (מדריך שימושי לתייר, מאת
מ. מיכאלי, הוצאת ש. זק ושות׳ 316 ,ע׳)

בא לשרת את הישראלי בכלל ואת הצבר
בפרט המתכנן מסע לוזוץ־לארץ הניכסף.
בניגוד לבעלי מרבית המדריכים, המסתפקים
באספקת חומר סטאטיסטי על אר־צות־חוץ,
בחר המחבר לספק לקורא הישראלי
הירוק אינפורמציה החורגת מתוכן
שנתוני־הממשלות של אירופה, לאפשר לו
טיול ותיור כשלו מושג מראש — במונחים
הקרובים לנעשה בארץ — על מה שהוא
עשוי למצוא בעולם הגדול.
פותח את הספר הפרק הכנות לנסיעה,
בו מתוארים, בלשון בני־אדם ובהומור־מה,
כל מאמציו של התייר הישראלי המתכונן
להגיע לחוצלארץ החלומית שלו. לאחריו
באים עוד מספר פרקים שימושיים —
האונייה, כסף, מכס, רכבות ובו׳ ,ואחר
כך — הארצות האירופיות, כל אחת בפרק
נפרד, לפי סדר אלפאבתי.
מדור מיוחד בכל פרק־ארץ הוא עצות
גדולות לאנשים קטנים. המדור מסביר לקורא
דברים פעוטים אך חשובים במחירן
של שיחות טלפוניות; הדרך — החוקית
— בה אפשר לזכות בשער־חליפין כדאי
ביותר, וכי 00 ביוונית נקרא לגברים אני
ז רון ולגברות — נונאיקון.
חובבנות נלבבת. בדרך כלל מצטיין
המדריך בצורת־כתיבה חובבנית למדי, שהינה
גם קסמו וגם מגרעתו העיקרית.
בעוד שסיגנון זה מפיג מעט את השיע־מום
השורה בספרי־הדרכה מן הסוג הזה,
יש בו גם לא מעט מן הפגיעה הבלתי-
מודעת ברגשותיה של אומה זו או אחרת.
נראה שהמחבר עשה את מלאכתו בצורה
נאה אך ללא יסודיות מדעית, נתן להשקפותיו
האישיות לחדור לתוך ספר שחייב
היה להיות אוביקטיבי לחלוטין כדי לשמש
עזר נאמן לנוסע הישראלי.
בסיכום: מדריכו הנאה של הצבר הקטן
לעולם הגדול.

צימע

האזינו

ל ג לי

צ ה ״ ל

ת כניו ת בידור ללא פ ר סו מ ת
מוגש ע״י רדידדוקטור ושרות להקלטה ישראלי
טל 24433 .
רח׳ אידלסון ,4תל־אביב
מומחים להקלטות על סרט, ותקליטים.
ולהתקנת רמקולים, סטריאו, ומכונות טייפ__ .

הופיע כליון מם׳ 32 של

גע׳ד

הירחון המצויר לבידור והומור

פל המדורים הקבועים
עשרות קריקטורות

64 עמודים

60 אגורה

כל נערה-יופיה בידיה
רק מאמין קטן ורצון טוב דרושים כדי
להיראות יפה ומטופחת.
עוזרך הנאמן -הוא

היאלוים • ז80¥£1¥1
הקרם המפורסם לפי ד״רלברן, פדיס, המכיל ג ׳ ל ה
רויאל, מגן על עורך ורקמותיו העדינות, מונע
התהוות קמטי פנים ומטהר את גען עורך על־ידי
פעילות של מחזור הדם.

החי

כתבי־עת
ת ח רי ף ס בי ר
קיבת (כתביעת לספרות, אמנות ובי קורת
בעריכת אהרון אמיר, הוצאת עם
הספר) הגיע עתה לקץ שנת הופעתו ה
שנייה׳
מאפשר לקורא לערוך סקר קצר
על דרכת של תופעה סיפרותית שתפסה
לעצמה מקום מיוחד משלה, מאחר וזוהי
החוברת הספרותית הבלתי־תלויה היחידה
המופיעה לפרקים קבועים.
קשת החל את דרכו במגמה לשמש במה
להלכי־מחשבה שונים ולאסכולות סיפרו-
תיות רבות• הוא לא קיים הבטחה זו עד
כלות, שימש, לעומת זאת, כתחליף סביר
לכתב־עת אמנותי־סיפרותי בעל ערך.
בתחילת דרכה של החוברת ניתן היה
לשער — על פי עברו הכנעני של העורך,
אהרון אמיר, מי שהיה נושא־כליו של
יונתן רטוש, המשורר והעורך של אלף —
כי קשת ישמש במה לוזיכוח חברתי נוקב,
מקור להשראה לאומית ואמנותית רבת־מעון
/רמז בביתן זה ניתן בשולחן העגול,
תיכוחים בין אישים שונים שהועתקו לגוף
החוברות הראשונות.
גם השערות אלו התבדו. קשת נשאר
כתב־עת זהיר, אף משעמם לפרקים, פיר־סם
רק מאמרי־מסה ויצירות־סיפרות שעברו
את המסננת הדקה של קונפורמיזם צרוף,
המצופה מודרניזם חיצוני גרידא, של שידפון
אמנותי וצחיחות מחשבתית הבונה על
תרגומים מלועזית כדי לחדש, נתלית באילנות
גדולים על מנת להבליט את
חוסר־מקוריותם של המשתתפים.
אדיוט ואוגוסטינוס הקדוש. בתוכן
החוברת, בראש הטור, מופיעים שמות
מפוארים כגון ת.ס. אליוט, אוגוסטינום
הקדוש, חוסה אורטגה־אי־גאסט; אך כשהקורא
פותח את כתב־העת, הוא נוכח שהמדובר
במובאה קצרה. שיטת זו אפ־יינית
לכל החוברת. מתחת למעטה של
יומרה חדשנית מסתתרת זהירות כדאי־ניקית,
אי־הבנה תהומית של הזרמים המודרניים
בסיפרות, חוסר הערכה נכונה של
כישרונות שהביקורת לא גמרה עליהם הלל
— אם כי קשת גילתה, מאידך, מיספר קטן
של כוחות צעירים, רובם חיוורים למדי.
בסיכום: כתב־עת, שיכול היה להיות חוד
חנית רעיוני וחדר־אוצר סיפרותי, הפך לשמרני,
מוגבל, מקובל, הודות לחוסר־אונים
בבחירת החומר ולחשש מהתבלטות וקיצוניות.

ך* קו פנ ה גן, שבדיה, בעת כינוס ביני
בלאומי למחלת שיתוק־ד,ילדים, הוציא
רופא סובייטי קופסת סוכריות מכיסו, הציע
מהן גם לשכניו, באמרו :״קחו, זה סוב.
זו התרופד, שלנו נגד שיתוק־הילדים, עשויה
מחידקים חיים.״
־ייייגי

מי שצוחק אחרון
ך* מונטריאול, קנדה, ביטח עצמו תי־
^ אטרון מפני מות מצחוק של הצופים
בעת הצגת קומדיה.

*4חיפה, נתקפה אשה הרה בתבלי־לידה
^ כשהביאה את כלבד, למאורה של אגודת
צער בעלי חיים, כדי שישמרו עליו עד גמר
הריונה, ילדה בו במקום תאומים.

רצונו של האדם -כבודו
ך* תל־אכיב, נידוני שני מצילים ל־250
^ ל ״ י קנס, על שהצילו אחד המתרחצים
מטביעה, בכוח הזרוע.

היה נכון:
^ רומא, איטליה, אסרה המשטרה את
^ מפקד תנועת־הצופים הלאומית ושלושת
עוזריו הראשיים באשמת מעילה של 50
מליון לירטות.

הביאם קורפוס
ך* טדאנפוואל, דרום־אפריקה, סירבד
^ המשטרה לעצור שוטר שהואשם על
ידי השופט כבזיון בית־הדין, ועצרה במקו
מו את השופט עצמו.

קורם השתלמות
ך* דארטמור, אנגליה, נערכה בבית־
^ הכלא המקומי, בו מוחזקים העבריינים
המסוכנים ביותר, הרצאה על הנושא ״כיצד
לסחוב כלי כסף בבטחון״.

הבל בנלל מסמר קטן
ך* נאפולי, איטליה, רצח ניקולה דד.״
_ 1בלאסיז את לואיג׳י ד׳ארג׳נזיו, על
שהתיז בוץ על בנו הקטן של דה־כלאסין
בעת ששיחק עם חבריו ברחוב.

מחיר השפופרת 4.25ל״י
העולם הזה 94ז1

לומונזבה בנחלת־יצחק, פר לשימוש
פרטי ותנועה חלוצית במרתף מלון דן

חינוך ציוני־חלוצי בתנועת־נוער של ארץ-
ישראל העובדת. את החור הזה בהשכלה
סותמים לכל תייר במחיר שלש וחצי לירות
לערב במרתף מלון דן. אף־על־פי שהחור
שלי בהשכלה לא שור, שלש וחצי לירות,
קניתי בכל זאת את הסתימה, כי חשבתי
לי שאם לא יסתום לי זה את החור בהשכלה,
הוא יסתום לי לפחות את החור
בשיניים.
במרתף כבר היו כל הכסאות מסודרים
בחצי גורן מרובעת ותפוסים באחורי 300
ישראלים, שהסתירו ל־ 28 התיירים את רחבת
הריקודים. המדריכה יהודית גלעדי קראה
את סדר־היום: הזמרת התימניה אהובה צדוק
תזמר גם באידיש, רקדני הפועל ירקדו
ריקודי־עם ומשכיח תציג אופנה ישראלית
מקורית. רקדני הפועל, כך אמרה המדריכה,
הם צעירים בני 16־ ,17 כי כנהג מקובל
אצלנו שבטרם ילך הנוער לצבא, הוא רוקד
ריקודי־עם. טבע כזה יש לנו, שאנחנו
מוברחים לבטא את רחשי לבנו בתנועות

עכשיו מתגלה שכספי המגבית מוצאים על
מטרות קונסטרוקטיביות והתימנים חוזרים
סוף־סוף לחיק היהדות.
חלק בלתי־נפרד של כל פעולה בתנועת־נוער
היא תצוגת־אופנה של משכית. כל
הדגמים היו אוריגינלים מהחומש וממגילת
איכה. לציון מיוחד ראוים הדגמים :״זבת־חלב״
,״שלומציון״,
״רבי״עין־הוד״,
בים״
ולבוש רועים
אסקימוסי מפרוזת
פיל־הים וכובע סיני בשם מהונג־קונג,
״שמלת רועים״ .לפי
הצעתה של התנועה
המאוחדת נגמרה הפעולה
בריקוד הורה
סוער, כשהזכיר לכל
הבילויים את ימי
חומה ומגדל.

על אף אמצעי המניעה שאוחזים בהם
רפתני נחלת־יצחק, קיימת בכל זאת הסכנה
שמזימות דיין יצלחו, והפרות תצטי־כנה
ללכת לנגב. מה יפול במקרה זה בגורלן
של הפרות? שאלה זו העסיקה השבוע את
בית־המשפט בתל־אביב, כשהובררר. התנגדותה
של הסוכנות היהודית לצו העיקול
שהוטל על פייבל, הפר של מושב בניה
בדרום.
כשהגעתי למושב בניה, העומד על הכביש
המחבר את גדרה עם כביש החוף,
התברר לי שתחילתו של העניו בכך, שכמה
פרות מסרבות להתעבר בהפריה מלאכותית.

לשמוש, כלומר — לסיפוק 150 הפרות ש גוף, ועצבנות זו אחראית באופן משפטי
אינן מוכנות להתפשר על תחליפים מלאכותיים.
לכך שהמצאנו את ריקוד־העם.

לא הצלחתי להוציא מפיו של צבי סיני
חבילה של רקדנית ורקדניות התפזרה על
מה צורך יש לו בפר כמו פייבל. אחרי
הרצפה המבריקה. בתלבושת רועים ישראלית
מקורית, שנגנבה מהגרדרובה של קרקס
וארשה, פתחו המחוללים ב״משחקי הכפר״.
כדי שתתפסו את פרינציפ המחול העממי,
צריך להסביר לכם שהתיירים אינם
מבינים )
עברית, לכן חייבים להסביר להם בפנטו

מימה. למשל: כשמתפללים, פורשים כפות
ידיים לשמים; כששותלים עץ בחורשת אווה
פרון, כורעים על הברכיים, ביד אחת חופ יי׳׳
רים בבלטות ובאחרת מעבירים פט על
הצואר, שיבינו בברור שהכוונה לתליית אייב־מן;
כשזורעים בדמעה, מקנחית את זוית
העין במטפחת משכית; וכשקוצרים ברינה,
קוצרים ברינה. לפני ריקודים מסובכים כמו
״מי יבנה יבנה בית בתל־אביב״ ,מקדימה
המדריכה פתח־דבר :״תבינו שאין אנו יכולים
להיות תמיד רומנטים, ני מתעוררת
לפעמים גם השאלה הפרוזאית — מי
יבנה בית בתל־אביב? אני יודעת מה שאתם
תגידו: תנו לי אלפיים לירות (שטרלינג?)
ואני אבנה לכם בית בתל־אביב. היום זה
אמנם כך, אבל פעם זה לא היה כך. פעם
לא הספיק הכסף בלבד, כי אפילו הייתם
נותנים מליון לירות, לא היו בונים לכם
בית בתל־אביב, מפני שבתים בנו רק חלוהכל,
פר בגודל כזה הוא קצת יותר צים, פאיונירס, ומי שלא היה פא-וניר, לא
בנה בתים. כשבנו בית בתל־אביב היו
ממה שנחוץ לו לבן אדם לשימוש ביתי.
שרים את השיר הזה, שעכשיו ירקדו אותו.״
הפלא הגדול של הערב היה כמובן הערבי
תנו ע ה לתיירים
אידיש של אהובה צדוק. כל יהודי בעולם
התגלית האחרונה של לשכת התיירות היא יודע שהתימנים אינם מדברים אידיש (ראה
שרבים מיהודי התפוצות לא זכו לקבל מודעות בניו־יורק טיימס על חצי עמוד!).

פר המריבה

וזן טוענות שצריך לשים גבול לשימוש ב
לו שהל היו תנהמה
אמצעים מדעיים ומבניים. אין להן התנגדות

לבי לפרות המיסכנות של נחלת-יצחק, עקרונית למכונות־חליבה אוטומטיות, לשוקח
שחרב הגלות מונחת על צ וארן. אילי ה, יתי המכנית, לפולה הקרציות האלקטרוני וגם
פרשן מדיני, לא הייתי מהסם להקיש על
מצבן ממצב הבלגים בקונגו. גם הם ישבו
עשרות שנים בשלווה ובבטחה, ולא העלו
בדעתם כלל שמתרגשת עליהם פורענות, עד
שיום בהיר אחד קרתה השואה. את הבלגים
עוד אפשר להבין. דבר כזה קורה
להם בפעם הראשונה בחייהם ואי־אפשר לדרוש
מהם ראיית נולד, מה שאין כן הפרות•
הלא רק לפני עשרים וחמש שנה
עברו נסיון דומי־ !.אז היו שתולות בלבה
של תל־אביב, במקום שהיום רחוב הרמן
שפירא. העלו גרה בבטחה ובחוסר דאגה,
עד שאמרה להן התנועה הציונית :״מה
לכן כאן? לכו לנגב!״ הפרות היו אז
צעירות ומלאות אידיאלים והלכו לנגב
בלי להשמיע מו. כל פרה ארזה את עטיניה
הפרטיים ( )90—58—60 והלכה לנגב הרחוק,
שבאותם הימים היה נחלת־יצחק.
עשרים וחמש שנה נחו בשלום בנחלת־יצחק.
נכרו באבוסים, לעסו קש ותבן,
וגרשו את הזבובים בנפנופי זנב, עד שקפץ
עליהן רוגזו של לומומבה.
רחלבסקי ובגרמן הם שכנים, ורק גדר
מפרידה בין הרפתים שלהם. כשבאתי לבחון
את תגובותיהם לגזירת דוין, שגזר לא למקרצף־העורות החשמלי. אפילו שהן
עליהם לצאת לנגב, שמן אצבע ^ שפת, פרות, מסוגלות הן להבין את התועלת
ואמרו :״שש אל תדבר בקול רם פן המשקית הטמונה בהמצאות אלה, שמטרתן
תשמענה הפרית• עד עכשיו הצלחנו לה -5לחסוך בכוח־אדם. אבל מה טעם בהפריה
מלאכותית, שכל תכליתה בזבוז של כוח־אדם
לשש קימוץ בכוח־בהמה? האם לא די
לו לאדם שגזל מהפרות את האחו הרענן
ואת מי הפלג הזכים, שירים את ידו גם
על שארית הפליטה של הרומנטיקה?
מכיוון שפרות אלה עמדו במרין, מסרה
הסוכנות היהודית למושב בניה את הפר
פייבל, שימלא את מקומו של פקיד משרד
החקלאות (העושה את ההפריה המלאכותית)
אצל הפרות הסרבניות.
בינתיים פרץ סכסוך בין המתישב צבי
סיני לבין הועד, על שלושת אלפי לירות
שהועד חייב לו כשכר־עבודה. תחילה שיללים
מהן את דבר הגזרה. אסרנו להכניס מו לו בצ׳קים, אך כשהגיע זמן פרעון
עתונים לרפת וגם הוצאנו משם את ה הצ׳קים, לא היה להם כיסוי. פנה סיני
רדיו׳
אף־על־פי שזה הפחית קצת את תנו לבית־המשפט וביקש להטיל עיקול על הפר
בת החלב.״
ועל שני הטרקטורים, אך הסוכנות התנגדה
הסברתי להם ששיטה זו אינה טובה, לכך, כי לדבריה אין פייבל רכושו הבלעדי
מפני שאי־אפשר להסתיר את האמת לאורך של המושב. היא השאילה את הפר רק
ימים, וכאשר יגונב לאזני הפרות שמץ
דבר, לא יהיה מנוס ממהומות. ענו לי השנים
שהם רפתנים ותיקים ומכירים היטב
את נפש בהמתם, שפרות זה לא בלגים.
פרות לא נתקפות בבהלת־פתאום ולא נמלטות
על נפשן לכל רחש עלה נידף ברוח.
חוץ מזה, קשה מאוד לאנוס פרה כשאינה
רוצה.
״תמימים אתם,״ אמרתי ,״אם אתם סומכים
יותר מדי על נסים. כדאי לכם שתזמינו
כבר מעכשיו יחידת או״ם מהרצועה, ואולי
אפילו את דאג המרשלד בכבודו ובעצמו.״