גליון 1198 מתאריך 7 בספטמבר 1960

מספר 1198

שנה 23

המחיר 60 אגו

ט״ו אלול תש״ף7.9.1960 ,

שד המשטרה

העורך הרא שי:
או רי אבנר י
ראש ה מע רכ ת:
שלום בהו

עורך משנה:
רוב אי תן

כתב ראשי:
אלי תבור

רחוב גליקסון , 8תל־אביב, ט לפון ,26785
ת. ד . 156 .מען למבדקים :״עולספרס*.
המוציא לאור: העולם הזה בע״נז.
ו פו ס משה שהם בע״ס, ת״א, מל.51139 .
ההפצה: דוד מופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית ל תוכן ה מודעו ת.

הנקרא

העתון

עורך כיתוב:
נוקפים גילו

צייר המערכת:
צלמי המערכת: וקי יעקוב אביר, דויד אוסר
חברי המערכת:
נורית בת־יער, שייע נלור, לילי נלילי.
רויד הורוביץ, רותי ירד, יוסף אבו־חנזדי,
אביבה סטו, אבנר פרי, שמעון צבר,
עמום קינן, סילבי קשת.

במדינה

ביותר

בעיות שערות?
וכל אלה שיש להם בעיות שערות

כל אדם רוצה לדעת מה כתבו עליו
בעתון, ביהוד אם העתון הוא העולם הזה.
אולם מעטים מבין נושאי כתבותינו עברו
מרחק כה־ רב כדי להשיג גליון של העתון
כמו הוד מלכותו, המלך של איז׳בואימושין
בניגריה.
בוודאי תזכור את סיפורה הנחמד של שרה
לונדנר, אשתו של עובד ישראלי באותה
ארץ, על ביקורה אצל המלך בג׳ונגל (העולם
הזה .)1168 השבוע כתבה לי שרה על
המאורעות הבאים:
״חזרתי הביתה בערב, עם יצחק בני,
מביקור בשכונה ישראלית. ראיתי מכונית
מפוארת עומדת לפני הבית. מסביב נדחקו
המון אפריקאים. לא ידעתי מה זה או
אם קרה משהו.
׳,כשהתקרבתי אמרו לי השכנים למהר,
כי המלך בא לביקור. רצתי ־,ביתה ונחפזתי
לעלות במדרגות. את מי אני רואה? לא
פחות ולא יותר מאשר את האובה (המלך)
בכבודו ובעצמו, יושב אצלי בכורסה וממתין
לבואי.
״הבוי שלי עמד רועד ומבולבל, ולא ידע
איך להיכנס, כי המלך בא בלוזית נושא-
כליו, נהגו ועוד שומרים. אך רק לנושא־הכלים
היתד. רשות לעלות אלי. נו, אל
תשאלו איזו שימחה הקיפה את כל בני
הבית ואת כל תושבי השכונה!
״כשהמלך ראה אותי, קם והושיט לי
ידיים כידיד טוב. הוא סיפר שבא במיוחד
אלי• ראשית כדי לראות אותי, ושנית שמע
על הכתבה בהעולם הזה, שהוא מצולם בה.
הוא רצה את העתון, וכן את ספר התנ״ך
שהבטחתי לו. חיפשתי תירוץ על זה שלא
הבאתי לו את התנ״ך, ואמרתי שאם שולחים
תנ״ך מעבר לים הוא מתקלקל. הוא אמר
שישלח לי עלי עץ־קוקום, כדי שישימו אותם
בתוך התנ״ך, ואז יהיה בסדר. הוא יבוא
עוד פעם לקבל אותו.
״השכונה הישראלית היתד, כאן כמרקחה.
כולם דיברו על זה. הזמנתי את המלך
לארוחת־ערב, והוא היה מאבסוט חאלס. הוא
תפם את יצחק׳לה ורקד עמו, לפי צלילי התזמורת
האפריקאית שהיתר. בדיוק בטלביזיה.
המשרת שלי עמד מאחורי הדלת
והציץ׳ כולו רועד מפחד. כשקראתי לו
להגיש משהו, פסע כמו תינוק.״
שרה, שהיא כיום עקרת־בית, מעידה על
עצמה שכאשר ״הייתי צעירה ויפה, הייתי
שוויצרית נורא.״ היא שיחקה טניס, רכבה
על סוסים, אירגנה פלוגת־חתירה של בנות.
״הייתי נורא גיבורה במלחמה, והשתתפתי
בפעולות־קרב ממש, אבל כשאני מספרת את
זה היום לבני, הוא חושב שאמא רק
מצ׳אזבטת אותו.״
הבן הוא ששיחרר אותה מצה״ל, אחרי
שנישאה שם לאחד הקצינים, אותו הכירה
בצבא.
בניגריה מייצגת עתה שרה את ישראל,
כמו כל ישראלי ביבשת השחורה• לעתים
קרובות היא נתקלת בלבנונים ובסורים,
השולטים במיסחר באותה ארץ. התעמולה
הערבית, המציפה את הטלביזיה בסרטונים

כתבת רונדנר
לעבוד בשעות שלאחר העבודה, וניסה לבצע
בה מעשה מגונה.
טענו 31 העובדות, הכפופות בעבודתן
לאותו פקיד:
״הוא עובד אחראי, נאמן, מסור לתפקידו
ומקובל על העובדים כאדם ישר וללא רבב
ביחסיו לגברים ולנשים כאחד!״
הנשים הוזמנו למערכת, שלחו מישלחת
שהסבירה את רקע הפרשה. לדבריהן, לא
הותקפה אשד, מהן אי־פעם על־ידי המנהל,
אף שאחדות מהן יפות הרבה יותר מן המתלוננת,
שהיא אשד, בגיל העמידה, בעלת
הופעה חיצונית לא מושכת ביותר. טענו
הנשים, בצדק־מה: אילו המנהל היה כזה,
היה לבטח בוחר בפקידה יפה וצעירה
הרבה יותר•
״כשהתפרסם הענין לראשונה בעתונות לא
יכולנו לתאר לעצמנו במי המדובר. הגיעו
הדברים עד לידי כך שחייבנו את כל הנשים
במשרד להביא את תעודות הזהות,
כדי שנוכל לפי השוואה עם הגיל של המתלוננת
שהופיע בעתונים, לדעת מי היא
ולהסיר את החשד המחפיר׳מכל יתר העובדות.״
הוסיפה
חבורת הנשים :״חשבנו שמי
שהיא מהפקידות עלולה לעשות מעשה
כזה מתוך נקמה. אך לא תארנו לעצמנו
שהיא תבחר לעצמה דווקא אד. אחד המנהלים
השקטים ביותר במשרד.״
כיצד, אם כן, נפתחה החקירה? טענו
הנשים: המתלוננת עובדת במקום זמן קצר,
לא הצטיינה בעבודתה, היתר, צפויה לפיטורין.
שבועיים לפני ר,מיקרה הופיע בעלה
במשרד, רב עם המנהל, האשימו ברצון
להתנכל לאשתו, איים עליו במשפט פלילי.

*!£010* 1, 5011001.
01.00¥־ 01 0££ *1* 1ז א* 1£זא*? 0£
א */זממ
3- 9 3 0 0 1

/*,וי0מש8

01\4 *6 8 .את־!13*}01

/ש •יסס^/קתק?!זתסעמ^^ו׳א

ב\1960 ,14 117

X1א^16£1161 .
:־2, ?1X18661• 511661
־ 161
־1812161

X־ .611

עובדות מיפעל המים כמערכת ״העולם הזה״

1 (6 6 1 £ 1 1 6 1

על הישגי גמאל עבד אל־נאצר, מתחילה
להכות שורשים. לרוע המזל אין ישראל
עונה בסרטי־טלביזיה משלה — אולי מפני
שבישראל המתקדמת, בניגוד לניגריה הנחשלת
ולמצריים, אין עדיין טלביזיה.

]160)08 , £11<1 £1־11ז0ץ 8661X1$ 111 64(60־ 0111)1 111<166)1 66 111)61״׳ 1

־ 6311־ £01ץ81X006 1(1186 688£\111׳\0 \1 63ץ 131־/ )1X16161 66ס 16 קמ 861

*)6.ו0־81

.ססץ <1 £0 )16*1-1118 )01-1861£1-0111ז**־1 8*1*11 56 10010118 )61

117117 701118.ץ זסיע
^ י ל7*1 0 .

) 2? *111011.

7110111*8 3 .

דע לך שבמכתב הנ״ל מהאוניברסיטה המפורסמת כארצות־הכרית
״הרווארד״ הם מבקשים את החומר לשערות שהמציא
ומשתמש בעבודתו הביאוקופמטיקאי, אלכם רובין, כעל המכון
רוכינם־קוסמטיקום, תל־אכיב, רה׳ פינסקר ,2טל•22128 .
חיפה, הרצל מם׳ .1

השבוע הגיע למערכת מיסמך בלתי־רגיל.
היד, זה מיכתב למערכת בחתימת ידיהן של
31 נשים, כולן עובדות מיפעל־המיים של
עירית תל־אביב, החל בסוניר, רוינה וכלה
ברות לוי.
ה מיכ תב הגי ב על כתב ה של העולם הזה
1195 שמסרה, מבלי להזכיר ש מו ת, דו״ ח
על חקירת ה מ שטר ה בי חס ל תלונ ת עובדת
אחת של אות ה מחלקה, נגד פקיד בכיר
בעיריה. לדברי הפקידה, הז מינ ה ה מנהל

תלונת האשד, הוגשה חודש אחרי שקרה,
לדבריה, ד,מיקרה שהיא מתלוננת עליו.
המשטרה פרסמה את תלונתה של האשה.
העובדות פתחו מיד בחקירה משלהן, שבסופה
הודתה ראשה, לדבריהן, כי בעלה
הוא שהכריח אותה להתלונן נגד המנהל.
בינתיים עובדות כל הפקידות בצוזתא. על
המתלוננת הוטל חרם, הפקידות אינן מדברות
עימה, מתעלמות ממנה. חקירת המשטרה
נמשכת, אך נראה כי הת ק ייסגר
בימים הקרובים• המנהל, שזכה לתמיכה כה
נמרצת מצד 31
הנשים, עובדות
משרדו, יצא מנצח
מהמערכה. לא
כל אחד זוכה לאליבי
כה מושלם.

גם לך כדאי לפנות אליו.
העולס הזה 1198

מכחבים
איש השנה

מתי התכנר הצנזור?

...השוטר מנדל בראוו, איש־המופת שהוכיח
כי יש בישראל אידיאליזם שקט
ויופי אנושי. כן
ירבו!
חיים צור,
קרית־חיים
...אי! כל ספק
שגם השנה איש־ה־שגה
הוא אשה. הרבנית
טולידאנו.
יגאל ברנסון,
תל־אביב
האם יכול מישהו
להיות פעטיים איש־השנה?
אני מתכוו!
לד״ר ישראל רודולוי
קאסטנר המנוח, אישר,שנה
של תשי׳׳ד,
י*רי{1,
אשר פרשת אייכם!
השנה, הוכיחה כי היה פאטריוט אמיתי.
שמואל גדעוני, ירושלים
איש השנה: דאג האמרשילד, המסמל את
הדאגה לשלום העולם.
איש הספורט: ביילה טאנרי, מאמן ניב־הרת
הכדורגל.
איש העתונות: נחמיה בדאברהם, על
כתבותיו בעתונות וברדיו.
איש הקולנוע: ברוד דינר, במאי הסרטים
הישראלי, הלוחם במסי
השעשועים.שסטר על השטח הגדול
איש העולם: ניקיטה כרושצ׳וב,
רצוני לגלות את רנשי התפעלותי והזלחיי
המערב בוועידת הפיסנה.
דעזעות׳ העמוקה, לנוכח מאטרכם על שאלת
איש הכנסת: יזהר סמילנסקי, בעל ההזנות
(העולם הזה .)1194 בלא מורא הטח־יצירה
״דור האספרסו״.
תם עובדות עירומות ומזעזעות בפני ציבור איש הספרות: נח! אלתרטן ,־שהשנה חגגו שאנז ופשרני, קטנוני ואינטרסאנט .,
את יובלי•
זה מכבר ראוי היה לקרוע את חיתולי
איש התיאטרון: מאיר מרגלית, במלאת
המלים מהאמת המרה ולהצינה במערומיה.
700 הצגות ל״חייל האמיץ שווייק״.
איש הרפואה: ראש המשלחת הישראלית ללא כחל ושרק. רצוני לקוות שנישה זו
תחדיר לבסון* לאותם החונים, בעלי המוסר
לקוננו.
הציבורי והלאומי, את ההכרה שיש לעקור
איש המשפט: הסניגור הרוסי של פאר
ננעי-ריקבון אלה, שהם רק סימפטום למחארס.
איש
המרחב: חזאע אל טג׳אלי, ראש לה נדולה יותר, שפשטה במדינה.
ממשלת ירדן שנרצח.
ר• ערן. קבוץ חצור
צעיר השנה: הסנטור קנדי, מועמד דר
לוי מורד ככהן
דטוקראטים לנשיאות.
זק! השנה: הרב טולידאנו, שר הדתות, רב
הכוהנים האלה חושבים שעריי! יש להם
הפלוגתות.השנה: הד״ר יגאל ידיו, סוכז ה זכויות־יתר כמו שהיו להם בזטן שבית־סוחר
הטיקדש
היה קיים. רי, נימאסתם!
מכירות של צאצאי ז׳בוטינסקי.
שלמה לוי, גבעתיים
עמי כנען, תל־אביב

אני טעריד את מסע הצלב שלכם גנר
הצנזורה, אבל אל תכתבו שטויות!
התמונות הנועזות של הסרט ״לילות לוהטים
(העולם הזה )1195 מתבטאות בכד
שהשחקנית מראה, למשר חמש שניות, את
צקק 1,1,שק נופה החצי־עירום על רקע
הים. הרי עור לפני שנים רבות ראיתי סרטים
הרבה יותר נועזים מזה — ריחצת־העירום
ב״דיטה בת ארם״ ,למשל, או צילום
יחסי־המין ב״קיץ אחר של אושר״ ,ובזטז
האחרו! — סצינת־המיטה הניפלאה ב״הנאה־בים״
,שכולם עברו את הצנזורה.
א. חן, חיפה
לולא היה קיים הצנזור, היו חברות-
הסרטים ממציאות אותו, כי איום הצנזור
לאסיר סרט הפד מזט! לפירסוטת הטובה
ביותר. משוכנע אני כי חברות־הסרטים (ואו־ל*
נם הטו״לים) היו משחדים ברצו! את
הצנזור כדי שינסה לאסור את סרטיהם
או ספריהם.
אני רק שואל: מדוע לא תגבה המדינה
כשף בעד שרות פירסומי זה? אני מציע,
למשל 500 :ל״י עבור תביעה של היועץ
המשפטי נגד מו״ל על פרסום ״חוטר תועבה״
100 :ל״י עבור איום באיסור סרט;
1000ל״י עבור איסור הצגת סרט — בתנאי
שהאיסור יבוטל תור שבוע.
עזריה ספיר, ירושלים

שלטון האימים

המשמעת של שייע

מאחורי הראי

פדר צריך להיות

למה זה נתלונן על פידל קאסטרו, ש־הלאים
רכוש אמריקאי? למה נתמרמר על
עבד אל־נאצר שהלאים את התעלה? למה
הלאימו האננלים את רכוש בעלי המיכרות?
הרי הכל נעשה באופו חוקי באות! מדינות.
למה זה נתלונן על השר הרוח, שלמד
היטב במקום שהוא בא טמנו, כי ״אורדנונג
מום זיין״? אי-אפשר לעזור לשתי מכירות
זקנות שלו בתפישת רכוש לא לה! נגר
החוק. מאחר וסדר צריר להיות, לכן מוציאים
חוק שיעזור לה! בזה (העולם הזה
.)1192
מילא, ינושלו אנשים מרכוש שעמלו עליו
קשות. אבל באופז חוקי, ובסדר מופתי.
ש. סקיבין, כפר־סבא

אנחנו, שני חברים, ראינו את הסרט
״דראמה בראי״ (העולם הזה .)1193 בנמר
ההצנה נחלקו דעותינו ביחס לביצוע הרצה.
בעור שאחד מאתנו סבור שאת הרצח ביצע
המאהב, השני בדעה שהוא בוצע על־ידי
האשה.
הנירסה של מי נבונה?
א. פיחוטקה, י .כהן, תל־אביב
* סגנית ראשונה של מלכת המיס ,1960
התוצאה — .0:0התסריטאי השאיר במתכוון
עדנה בוקסדורף.
פרם זה לוטה בערפל.
העולם חזה 1198

אמגגו

אחרי שקיבלתי התראה מבעלי המשרד
למכירת כרטיסים ״כנף״ ,הדורשת ממני
להתנצל על דברים ״שבא ילד )6¥״הי״5־פז6־צ־י־בשעת
נשל בהירת מלכת־המים אודות המשרד
הנ׳יל, הריני
לציין בזאת:
(א) מעולם לא
השמעתי את המלים
״משרד כנף ייסגר
מחר / ,המיוחסות לי
על־ידי בעל המשרד.
גם לא ירולתי לאנד
רז, משום שמעולם
לא שמעתי על קיומו
של מיסרד כזה,
וממילא לא יכולתי
לנבא את סגירתו.
(ב) בעלי המשרד
האשימוני שאמרתי
למועמדת גאולה הר־פוף,
העובדת במשרד
״כנף״ ,שתקבל
משכורת הגדולה פי
ארבע ממשכורתה הנוכחית, אם תעבור לעבור
במשרד־הכרטיסים ״לא!״ ,המנוהל על-
ידי מארקו חורנ׳מז.
הנני מאשר ומחזק בזאת את דברי אלה,
בהוסיפי שאין לי שום ספק שהמשכורת
הניתנת לגברת חרפוף במשרד ״כנף״ אינה
עומדת בש!ם יהם לתרומה האסטתית שהיא
מוסיפה לחזות המשרד — תרומה שרה
חובב אמנות כמו מארקו חורנ׳מן, בעל
המשרד ״לאו״ ,יכול להעריך נכונה.
אורי זוהר, וזל־אביב
נושא הוויכוח, המועמדת. גאולה חרפוף —
ראה תמונה.

אמגט פייסטיזז 3ע מ

ארון כלים מפלסטילן

על בגפי היופי

בעיות אישיות

פ קי די ם !
ת ל מי די ם !

סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקורס החדש ל•

! ,צ רנו ת
עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)

ב״אולם ן גרג*
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
ת ל ־ א בי ב: רחוב גורדון ,5
חיפה: בבית־הספר ,,במעלה״
רחוב שמריהו לוין .30
מובטחת :
הצלחה

קלפים פתוחים

שייע נלזר מדבר על המשמעת
של הבדורסלנים ב־טישחק
נגד יוגוסלביה בבו).
לוניה
(העולם הזה 1190
מועמדת חרפוף (שמאל) והכרה*
הוא מספר שהמאמן יהושע
רוזי! אמר לקטינסקי לזרוק
מה אתם מבזבזים את הניר של העתון על
את הכדור אל אברהם הופמן, אר הוא זרק
המיכתבים המשעממים של כהן? למה אינכם לזרוק במקום
והאחרון,
אותו אל לוסטיג,
מזמינים אותו למערכת שיבוא ויחפש את
את הכדור לסל, זרק את הניבחרת החוצה.
המיכתב שלו? במקום זה אתם מנהלים הלי־אנחנו
עוד זוכרים את גלזר במשחק נגד
פת־מיבחבים פרטית שאיו ׳׳ה עניי! לגבי
אנגליה הצעירה, כשהמאמן מאנדי נתז לו
הקוראים.
הוראה לצאת את המינרש לפני הדקה דר,44
אברהם ליפשיץ, תל־אביב
והוא התעלם בכלל מההוראה של טאנדי.
בל הכבוד לו שהיה גורם לניצחוז, אבל
אם אתם כאלה רחמנים, או למה אינכם
זאת לא היתה משמעת מצדו.
עוזרים גם לי? לפני חצי שנה שלחתי לכם
לכדורסלנים אי! מאנדי שאי־אפשר להובכל
שני מיכתבים למדור מיכתבים לרותי ולא
מאנדי,
גיד לו לא, אבל לגלזר יש
פירסמתם אה אחד. אני מקווה שבשבוע הבא
ואת הוא אמר לו לא. לכ ,1אל ידבר על
תתנו גם מיכתב שלי. שמי לא כהו, ולא
משסעת!
יהיה בילבול. שמי רבינוביץ׳.
שלמה לוי, תל־אביב
עמיקם רבינוביץ׳ ,רחובות

הגינות המישחק

אני מציעה שלא לאשר רשיונות־מונית
למכוניות שאין בה! מיזוג־אוויר — השקעה
שהיא קטנה לעומת אי־הנוחיות הנגרמת
לאלפי נוסעים במוניות עירוניות ובינעי־רוניות
בחודשי־הקיץ, כשהם נוסעים דחוקים
זה לזה. אני נם במוחה שאפשר למצוא
פיתרו! פשוט על-ידי פתיחת פתחים בחזית
המכוניות, לחדירת הרוח פנימה ולאיוורור
מתאים.
שושנה שווארץ, נתניה

אני בז .38 ששה ילדים קטנים יש לי
בבית. ער לפני חצי שנה התפרנסתי יפה
מסנדלרות, עד שיום אחד הרגשתי לא טוב
בגרון, הכניסו אותי לתל־השומר ויצאתי
משם בלי קול בכלל. רק עם חור בגודל
של גרוש בנרו! ,שמשם אני מוציא קולות
שקשה להבי! אותם.
לסנדלרות אני לא יבולל חזור, כי עבדתי
ליד מכונות שעשו אבק, ועכשיו, כשיש לי
הור פתוח בנרו! ,אסור לי לעבוד בעבודה
כזאת. לעזור לא רצה אף אחד. נותנים
לי 100 לירות לחודש. אני לא רוצה נדבות,
אני רוצה לעבוד בעצמי!
עכשיו החלטתי שאם לא יסדרו אותי,
כמו שהבטיחו לי בכל פעם כשבאתי לעזרה
הסוציאלית, אמסור את הילדים למיסיון.
שם הם יוכלו לנדול, בלי לרעוב ללחם.
פרידה מקסים, כפר־שלם

רבים הבחינו בכד שמשפט
הטייס האמריקאי במוסקבה
לווה במיבצע מחודש
של ״עירנות מוגברות״ ,בגו!
הפיקוח על התיירים, שאולי
מתור הגזמה פורש כשיבה
אל הסטאליניזם.
לא עלינו לפקפק בזכותה
של כל מדינה להתגונן בפני
הדירות בלתי־חוקיות לשטחה.
אד כפסע בי! עירנות
לשלטוז־אימים.
אכז, הבעיה אינה סובייטית
באופן בלעדי. גם במקומות
אחרים, ובראש ובראשונה
בכל ארצות המזרח
התיכון, מפריעים השלטונות
בער היווצרות קשרים אישיים
ומדעיים עם זרים, ובמיוחד
עם אזרחים סובייטיים.
היות ומצב כזה הוא ללא
ספק אחד הגורמים להעברת
האווירה הבינלאומית
ולסיכון חרויות הארם,
הרי מתפקידם של שוחרי ה״
קידמה בכל אתר ואתר (נם
אצלנו!) להגן על אותם
ערכי יסוד שבלעדיהם אי!
הצדקה לקיומנו.
יוסף לחיינגר, קרית מוצקיו

במדור הווי (העולם הזה )1192 נאמר בי
בחיפה ״נקנם מרריד־הנועד מרדכי זוהר
על כי הקים רעש והפריע לשכנים, שעה
שישב עם קבוצת ידידים, שיחק קלפים, הפסיד
כסה ומחה על חוסר הגינות המישחק״.
לעובדות אלה אי! כל יסוד במציאות וגם
לא בפסק־הדיז.
ל. ד .קומיסר, עדרך דין, חיפה

על פדר היום

במאה שעברה הנציח פול סיזאז במיב־חולו
את הקלפנים הצרפתיים הצרפתיים.
חמינה זו נפוצה בכל העולם, והעתק שלה
נמצא בכל בית תרבותי. עכשיו באתם
אתם והנצחתם בעדשותיכם את הקלפנים הישראליים
(העולם הזה ,)1197 אשר תמונתם
נמצאת לדראו! בכל בית .״שר כוחכם.
...רוב השחקנים הם בעלי השכלה מצומצמת,
המבקשים לברוח מ! המציאות העגומה
ולמצוא, בעזרת מישהקי־קלפים פורק! למרירות
המצטברת בלבם. חובה עליכם ללחום
בגורמי הקלפנות, ולא בה עצמה.
חיים רכלבסקי, ירושלים
בכתבה על הקלפנים אתם מצטטים קלפן
האומר :״מופיעה נם שולמית הידועה, בעלת
בית־בושת בתל-אביב״.
קטע זה עורר את זעמי ואת כעסי עליכם.
ידוע היטב כי זה מכבר אינו קיים מוסד
מעי! זה בדירתה, מאחר שהיא מצפה למשפט
בנדון זה, וברור שטי שנאשם בעבירה
זו לא יטשיד לקיים אותה, אלא להיפר.
אני מכיר את הגברת מזה כמה שבועות,
מאחר שנתבקשתי לבדוק את המצב המשפטי
שלה ולעזור לה במצוקתה הנוכחית בקשר
עם המשפט העומד להיעדר נגדה בחודשים
הקרובים. לרגל טיפולי הנני נכנס
ויוצא בביתה בוטנים
שונים של היממה,
ולא מצאתי
שמץ של סימן שמתנהל
משהו הדומה
אפילו לבית־בושת.
היא מהווה בעייה
אנושית, חברתית,
ציבורית ומשפטית
כבדה ונכבדה, ויפה
הצגתם את טענותיה
וחלונותיה כלפי ההברה
בכתבתכם הגדולה
עליה, לפני
ארבע שנים (העולם
הזה .)998 מצב זה
של התלבטות ומאבק
על מקומה המתאים
י .״ 1ר
בחברה, נמשר עד
~3לכ
עצם היום הזה. עונשי המאסר והקנסות
דוחפים אותה אל הבלתי־חוקי, אד היא עושה
כל מה שביכולתה לעמוד נגד לחץ זה,
ואני וידידים מעטים אחרים מבקשים להבטיח
לה עתיד הונז.
אליעזר בר־לב, תל־אביב

ת * שדרי 1 9 ,7 • 1 0 1 7

( 1611ר !.ס (9 / 3 / 2

במדינה העם
אריה שאג

מ 7.0/־

ת שב ץ העיגם רו ר

1198

הפעם אנו מגישים לכם תשבץ מחוץ־
לארץ. בני בלזם מליון שבצרפת, הח־ליט
גם הוא להצטרף לארגון נוחברי
התשבצים. בני בלום הוא ישראלי ה
מבלה בליון כתלמיד הפקולטה לרפו את
וטרינארית. בשטות הפנאי הוא
מתגעגע לבהמות הארץ ופותר תש בצים
של ״העולם הזה״ .כמומחה ל בעלי
חיים הוא טוען שהרמה עלתה.
אם כי בני לא ציין במיכחבו שהוא
מבלה בהרים המושלגים של הגולה
הדוויה, הרי תמונתו זו מוכיחה זאת.
מ א ״ו )1 :מדינה
אפריקאית שהת-
פלגה לאחרונה)4 .
מקום נבוה החו5ש
על הדרר לירושלים.
)10 קיים )11 .קיר
מים )13 .טכשיר־עזר
לקיטע)14 .
שמנו )15 .מרתק.
)17 ישנו )10 .התרומם
)20 .מיז זבוב
עוקץ וטורדני)22 .
עיר יפאנית שניזוקה
מפצצת־האטום.
)25 בהמה דקה)26 .
מטפל בסוסים)27 .
ישנים )30 .ניצב.
)32 יהיר )33 .נו־
1טף )34 .תואר הו־לאנדי
)36 .אמיתי.
)37 אומרים אחרי
המת )39 .זמרת ישראלית
)41 .בספיר-
תו עוסקים מפסח
עד לשבועות)42 .
קול גברי )44 .שחק!
הוליבודי הנשוי
לאודרי הפבור! )46 .שרות רינול )48 .כ!
באנגלית )50 .זעוף )51 .שר התעמולה הנאצי•
)53 שם ספרו הידוע של קיפליננ.
)55 איש, בן אדם )57 .שד8 .ג) בעלה של
הפרה )59 .סוס־יאור )60 .מחבר הכוזרי.
מאונך )1 :דמות מיצירותיו של דיסני.
)2סופר אידי שמת בארץ )3 .שטו הפרטי
של מחבר הספר ״הנער העקשני״ )5 .דק.
)6הנחיל מפלה )7 .קריאה לבעל כלי־רנב
על מנת שיתניע את מכוניתו )8 .הסינר-ה
עשויה טמנו )9 .ראש מטשלת קוננו 02 .

היהדות היא כזו )15 .מחבר ״הפרוטה והירח״
)16 .תלמיר )18 .פליקא! )21 .עייף.
)23 בלתי מעובד )24 .מקווה־מים גדול)26 .
נפה )28 .יתיז )29 .פסיפס )81 .עקבו היה
בעוכריו )32 .מחסום )35 .כדי תאורה)37 .
גזע שוורי־הקרב בספרד )38 .חובשים לראש.
)40 היא יולדתד )41 .שאינו ישז )43 .מטבע
צרפתי )45 .משקה אלכוהולי צרפתי.
)46 יצירה סיפרותית )47 .צפור־טרף שלי.
)49 חרב )52 .עוף דורם )54 .נעית פרה.
)56 צף )58 .סופר ומשורר אמריקאי ידוע.

,אריה שאג — מי לא יירא?״
במשך דור שלם שאג האריה של תל־חי
את שאגתו הדוממת, ודור שלם של צעירים
ארצישראליים התמלא יראת־כבוד למראהו.
הם לא ידעו מי הביאו לשם• כי האריה
נראה כחלק מנוף הארץ, נצחי ועתיק, כמו
הר־תבור וסלע־אדום.
האריה נולד בראשו של אברהם מלינקוב,
פסל מחונן ואיש גדוד העבודה, שעה שגר
בעליית־גג בעיר העתיקה של ירושלים. סר
אלפרד מונה שהפך מאוחר יותר ללורד
מלצ׳ט, בא לארץ ויזם את הקמתה של אנדרטה
להנצחת מגיני תל־חי. הוא הזמין את
מלינקוב לארוחה בקפה פלטין התל־אביבי,
אמר לו :״בוא אלי מחר עם תבנית הפסל!״
מלינקוב מיהר לירושלים, אל יוצק גרמני
בבנין שנלר. בעזרת הגרמני הזקן ועוזרתו
היפה עמל מלינקוב כל היום להכין תבנית
של גבס — וכד נולד הדגם הסופי של האריה
השואג. מונד הבטיח לכסות את ההוצאות,
בסך 600 לירות ארצישראליות.
הגר אל אירופה. מלינקוב לא רצה
בדוגמות זרות של אריות, וגם לא בחומרים
זרים, רק משיש גלילי.
בפיסגתו של הר מצא את הגוש הדרוש.
צעיר בשם יצחק לנדסברג, שהתפרסם לאחר
מכן בשם יצחק שדה, חצב את הגוש, שמשקלו
עלה לכמה מאות טונות. במאמץ
אדיר גילגלו אותו למקום הקדוש, מול הר
חרמון, כשגבו אל אירופה. בגמר הפיסול,
נשאר פסל שמישקלו 120 טונה.
האריה עמד על מישמרתו — אך מליג־קוב
עצמו התרחק. האיש ששבר פעם את
הפסל של המפקד הבריטי של הארץ באמצע
המלאכה, מפני שרגז על מדיניות הממשלה
באחת מתקופות המאורעות, הוזמן לפסל
נכבד יהודי־בריטי. הוא נשאר בבריטניה
עשרים וחמש שנים (העולם חזה .)909בהפצצת
לונדון איבד 200 פסלים, כאשר
פגיעה ישירה הרסה את הבית בו התגורר.
לפני שנה בא לארץ כדי להכין תערוכה,
חלה, הוכנס לבית־חולים של מלב׳׳ן. איש
לא ידע זאת, ולאיש גם לא היה איכפת.
כאשר מת אברהם מלינקוב, לפני שבוע,
נדחתה קבורתו לעשרה ימים, כדי שתהיה
אפשרות למצוא את בתו היחידה, שכתובתה
לא היתרי ברורה.
הוא נקבר בכפר־גלעדי, לא רחוק מן האריה
המוסיף לשאוג.

מ פ לגו ת
קרב המדפבו!*
בארץ כולה שררה עונת המלפפונים. רוב
העסקנים שהו בחופשה רשמית או בלתי־רשמית.
רק שר־המלפפונים, ידידיו ואויביו,
היו פעילים השבוע.
נושא הפעילות: נסיונם של חסידי לבון,
פנחס ספיר ואחרים, לסתום את הפה לקבוצתם
של משה דיין, שמעון פרס ושות/
המתקראת ״חוג הצעירים״ .ואילו הצעירים
המיקצועיים, שגילם הממוצע ,40 אינם מגלים
כל נכונות להיכנע לדרישה זו.
סיעה כלי סיעה. למראית עין, אין
לחוג הצעירים חשיבות כלשהי. זהו אוסף
מקרי של עסקנים הקרובים לדיין־פרס, המתכנסים
מדי פעם, משמיעים נאומים (המוחדרים
על־ידי מלחכי־פינכה זריזים לעתו־נות)
,זוכים לכותרות ומקבלים ״סיכומים״.
אולם דווקא זהו מצב אשר יריבי דיין
אינם רוצים לסבלו. עד היום יש בידיהם
יתרון חשוב מאוד. הם מבוצרים ברובם
בצמרת ההסתדרות, שהיא גוף ציבורי. ה־זועד־הפועל
של ההסתדרות יכול להתכנס
רשמית, לקבל החלטות רשמיות, לייצג עמדות
עצמאיות. הוא מאגד בתוכו אפילו
סיעות מחוץ למפא״י, עד מק״י.
לעומת זאת, אין לסיעת דייי־פרס שום
מוסד משלהם. הם חברים בממשלה, אך הממשלה
אינה גוף מתאים להתארגנות סיעתית.
סיעה גלויה אין הם יכולים להקים.
לכן בא ״חוג הצעירים״ למלא את החלל —
לשמש תחליף למוסד של ממש.
אם יצליחו דיין־פרס להפוך את החוג לעובדה
קיימת, יוכלו להשתמש בו כמשקל
נגדי לוועד־הפועל של ההסתדרות. כבר עתה
מקבל החוג שלהם ״סיכומים״ על דברים
שכבר נדונו והוחלטו לרעתם בצמרת המפלגה.
בצורה זו הפכו את עצמם למעין
בית־משפט לערעורים על החלטות המפלגה.
לבון חוזר. הקרב שהתנהל השבוע, כאשר
ראשי ההסתדרות קמו בזה אחר זה

במזכירות המפלגה והצליפו על חוג־ הצעירים,
הוכיח כי דיין ופרם עוד רחוקים מהשגת
מטרתם. לשוא ניסו אנשיהם להפיץ
שמועות חדשות נגד לבון, לרמוז כי לא
יוכל לשוב בקרוב ארצה. לבון עומד לחזור
בקרוב, ליטול לידיו את הנהגת המאבק.
לפי כל הסימנים, יוכל הרמטכ״ל־לשעבר
להתכונן למאבק קשה

ע ת 1נ 1ת
התכערה שדעכה
הארץ 2 ,ז ב אוגוסט : 1960 ,״התבערה דו עכת
בתוך אלג׳יריה. מאת מורים קאר, סו פר
הארץ בצרפת. אין הצרפתים מכריזים

על כך בראש חוצות, אולם בתוך אל־ג׳יריה
הצליחו להשתלט על מרד הפל״ן
מבחינה צבאית ומבחינה פוליטי ת...״
הארץ 5 ,בספטמבר 960 ,ו :״גבר גל הטרור
האלג׳ירי
עד הניצחון. היה זה יובל מסויים ל־הארץ.
זו הפעם העשירית בארבע השנים
האחרונות שמורים קאר ניצח את המרד
האלג׳ירי. וזו הפעם העשירית קם המרד
המת, בצורה מופלאה, ל תחיה״
בעיני קוראים רבים, מורים קאר, עתונאי
דובר־אידיש מאנגליה בשנות החמישים שלו,
אינו אלא סוכן צרפתי. דעה זו התחזקה
כאשר פירסם באפריל 1958 את האינטרביי
של פיגארו עם כרושצ׳וב, שנראה כהתקפה
אנטישמית פרועה על היהדות. רק אחרי
שהגיע ארצה הנוסח המלא של הראיון, נסתבר
כי גירסתו של קאר היתד, מסולפת.
אולם מכיריו של הסופר מסבירים את
מעשיו המוזרים בתמימותו האינסופית. טוענים
הם: קאר לוקח את הביולוטינים הרשמיים
של ממשלת־צרפת, שאפילו מחבריהם
אינם מאמינים בתוכנם, ומבריק אותם
ארצה כידיעות בדוקות, בחתימתו. לה־מונד
הצרפתי מפרסם אותם ביולוטינים ב־הסתייג!
ת רבד״ אפילו צהרון סנסציוני לאומני
כמו פראנס־סאר אינו מתיחס אליהם ברצינות.
הארץ הנו, אולי, העתון היחיד בעולם
המפרסם ברצינות מיסמכים אלה.
אין הארץ יוצא דופן בשטח זה• כמעט
כל ממוני וצהרוני ישראל, וגם קול ישראל,
מפיצים מדי יום את תעמולת המערב כאילו
היתד, אינפורמציה אובייקטיבית.
אף כי הידיעות של הארץ עצמו, שמקורן
בסוכנויות בינלאומיות אחראיות, סותרות
דרך־קבע את הכרזותיו של קאר בפנים ה־עתון,
אין הדבר מטריד, כנראה, את המערכת.
קרוב לוודאי כי מורים קאר יוסיף
לנצח סופית את מורדי אלג׳יריה, אחת לשלושה
חדשים, עד הניצחון הסופי של המת.

אי ל ת
סובו שד חדו
מה קורה באילת? מדי יום נוחתים
מטוסי ארקיע עם מיטען תיירים, אוטובוסים
של אגד מוסיפים את קבוצות המטיילים
המאורגנות, מיכליות עוגנ ת בזו אחר זו
בנמל הנפט. אך תושבי המקום אינם מרוצים.
הסברה הפשטנית, הנפ! צר, מזה שב 1ע!ת
אחדים, קבעה כי זוהי תוצאה של ביטול
הפיטור ממסים, שתושבי אילת נהנו ממנו.
״יוקר המחייה ממילא כל כך גבוה, שעם
ביטול הפיטור ממסים — זה לוקסוס בשביל
פועל לחיות באילת,״ הטיח בעל מסעדה.
כהוכחה ליוקר המחייה המקומי, סיפר
השבוע ראש העיר, יוסף לוי :״לפני כששה
חודשים ערך משרד המיסחר והתעשיד.
ביקורת סטאטיסטית על מחירי הירקות וחפירות
באילת• אבל המשרד הידיע מראש
על מועד הביקורת, וכשהופיעו פקידיו, כבר
היו כל המחירים נמוכים מן המחירים הרגילים.
משרד המיסחר וד,תעשיה פירסם
הודעה, שהמחירים באילת אינם גבוהים מן
המחירים ביתר חלקי הארץ.״
התקדמות מהירה כדרום. אם
מחפשים את הסיבה האמיתית, מתחת לפני
השטח, מסתבר כי המשבר הפוקד את אילת
הוא תוצאה של חלום שנגוז.
התופעה המדאיגה במיוחד היא, שאת
אילת עוזבים לא רק פועלים שחורים, אשר
הפרש של 30־ 60ל״י לחודש חשוב בעיניהם.
את אילת עוזבים אנשי־צמרת כיש־רוניים,
בעלי שאיפות ויוזמה — כאלו
שבנו את אילת. הם ידעו כי תוכניות הפיתוח
המזורז מבטיחות התקדמות אישית
מזורזת, שאין לחלום עליה בצפון.
פיתוח ככל מחיר. משרד הפיתוח,
העמדה החשובה היחידה שניתנה למפ״ם
במנגנון הממשלתי, הציב לעצמו את הסיסמה
של פיתוח בכל מחיר. פעם אחר
(המשך בענזוד )6
העולם הזח 1198

ך י* שה מאוד להתודכח עם משפחה שכו־לה
על עניין הנוגע לזכר בנה. כי
• זכרו של בן, קדוש הוא — ובעניינים
של קדושה, עוקה הרגש על ר,הגי, ן.
בימים אלה מתארגנת פעולה ציבורית
למען איסור הצגת הסרט חולות לוהטים.
בראש פעולה זו עומדות משפחותיהם של
חללי סלע־אדום. אי־אפשר לקרוא את דבריהן,
אשר העולם הזה ניתן להם מקום
בגליון זה, ללא התרגשות והשתתפות בכאב.
כנגד זה מביאים יצרני הסרט נימ,קים
של הגיון. על כף המאזניים מונח גורל הסרט
הרציני הראשון שמלו ישראלי. בשביל
עתיד תעשיית הסרטים הישראלית, זהו
סרס חש ב
למנוע
את המסע. הם עוברים את הגבול,
מגיעים לפטרה, מוצאים את ד,פצ!ע ואת
המגילה. תוך כדי־כך, הורגת דליה את אחד
הבדואים, ואילו החבר הרע מנסה להפקיר
את חבריו, ומת. אחריו מתים כמעט כל
משתתפי המסע. בהגיע האחרונים לגבול
ישראל, חדלים הבדואים מרדיפתם אחריהם
ומפסיקים את האש.

מבחינת הרמה, קשה לחרוץ דין
אחיד על הסרט. גיבורו האמיתי
הוא הנוף של ארץ־ישראל -כולל
פטרה. הצילומים נהדרים -אולי
היפים ביותר שצולמו אי-פעם ב
חלוקה
זו אינה משקפת לגמרי את הרושם
הכללי. כי בעוד שא רי זוהר, הקיבוצניק
האידיאליסטי, מצליח לחדור אל לב הצופה,
אין הטיפ סים השליליים משכנעים
כלל. דליה עצמה נראית כילדה טובה מ־שבי־ציון,
המשתדלת מאוד־מאוד (אך לשוא)
להיות רעה.
חשוב יותר: קשה להאמין שמישהו יעלה
על דעתו לקשר את המטע המתואר בסרט
עם המסעות האמיתיים שהיו. התסריטאי לא
השתדל ליצור קשר כזה. להיפך. השוני
בילט מאוד• כל ישראל יודע, למשל, כי אץ
מגילות גנוזות בפטרה.

על בן, חייב הציכור ישאול כמלוא
הרצינות: האם יש הצדקה
לאיסור הצגת הסרט?

*מ ד כה הקריבו עשרה צעירים עבריים
^ את עצמם על המיזבח ששמו פטרה.
כולם היו ממיטב ר.נ, ער העברי. הם לא
היו הרפתקנים מן הרחוב, רודפי בצע או
כבוד. הם היו סיירים שאהבו את הארץ
ברגליהם — ואין אהבה עזה מזו.

ההליכה לפטרה היתה מתמיד
בחזקת טירוף-אולם טירוף נים•
לא, טירוף שבולו אהבה, טירוף
שמקורו כתחושה מולדתית כה
עמוקה, עד שמחווירות לעומתה
הסיסמות הנבובות של העסקנים,
באספות־עם.

( | רה קולנועית מזהירה. רמתי כרמת מערבון
אמריקאי מדרגה ב׳ אי ג׳ .אולם הגדרה
זו כבר צופנת בה בה מחמאה גדולה.
אחרי סמ,ד האש, מעשר, במונית ורחל,
נואשו רבים מן האפשרות של ייצור סרט
ישראלי, שכל שחקניו ישראליים וששפתו
עברית. מבחינה זו, חולות לוהטים הוא תמר
ור־דרך. הוא סרט ישראלי — גם סרט
וגם ישראלי.
הסרט מתאר מסע של ארבעה צעירים
וצעירה אחת — לפטרה כל אחד מהם הולך
בגלל נימוק אחר. דליה להא, שאירגנה את
המסע, יוצאת כדי להציל את חברה, שנפצע
במסע קודם ונשאר בפטרה. א רי זוהר יוצא
כדי להציל חיי־אדם. הילל נאמן יוצא
כדי לגלות מגילה גנוזה למען האוניברסיטה
העברית. ע דד קוטלר יוצא מתוך הרפתקנות
ילדותית. אברהם אייזנברג (ברזילי) י ד
צא כדי להתעשר מן המגילה וכדי לזכות
בפרס המובטח — גופה של דליה לביא.
החלק הראשון של הסרט, החלש יותר,
מראה כיצד מגייסת דליה את ארבעת חבריה,
בצורה מפוקפקת למדי. החלק השני,
הע לד. על קודמו, מתאר את המסע עצמו.
החמישה מתחמקים מידי המשטרה, המנסה

** ל כל פנים, יש להבדיל לחלוטין בין
׳ג. עצומתן של המשפחות השכולות וידי־דיהן,
בעלי הכוונות הטה, רות, לבין פעולתו
של הממונה על עידוד הסרט הישראלי, שכוונותיו
שונות לגמרי.
פקיד זה לחם בסרט עוד לפני התחלת
הסרטתו. הוא מנע ממנו את ההקלות שניתנו
לאכסודוס, יצירת־השנור המגעילה של
אוטו פרמינג׳ר, שסילפה עד ללא הכר את
מסעו של עם שלם, ולא רק של עשרה צעירים
יפים.
כי פרמינג׳ר הפיקח הלך בתלם. הוא יצר
דמויות שכל תורם בברונכם ובברוקלין יו־יל
לשפוך דמע! ת למראן, ת ך כדי חתימתו
על צ׳ק למגבית. כל היהודים טובים. כל
הערבים מנוולים. היהודים רוצים שלום וקידמה.
הערבים הם רוצחים ופראי־מדבר.
חולות לוהטים אינו סרט טוב יותר, אך
לפחות אין הוא מבחיל בצורה כזו. לכן יצא
עליו קצפו של הממונה על ע ריד הסרט הישראלי
(שתוארו האמיתי היה צריך להיות:
הממונה על עידוד הסרט המביע את קו
ממשלת ישראל).

ואכן ג איד מראים לעולם שגם
הישראלים עוברים את הגבול באופן
בלתי־חוקי ומסתננים לארץ
ערבית? כי צעירה ישראלית פותחת
באיט על בדואי? כי יש כישראל
רודפי-בצע, בוגדים, רקד-
ניות-באר?

קראו להם הרפתקנים. קראו להם שחיי־צרים.
יתכן ויש אמת בכינויים אלה. אלא
שהרפתקנות זו ושוויץ זה, הנחילו לאומה
את מדינת־ישראל. הם היו חלק מאותו מגשר,כסף
אשר כה הירבו לדקלם עליו. אפשר
לשלול אותם, כאשר הם מוקדשים למיקסם־
שוזא ומובילים את בעליהם לאבדון שאין
בו תכלית — אך גם אז אי־אפשר שלא להרכין
בפניהם ראש, באהבה ובכבוד.
עתה באים בני משפחותיהם של העשרה
וטוענים: הסרט משמיץ את זכרם. הוא
מתאר מסע לפטרה, שכולו הרפתקנות זולה
ורדיפת־בצע. כל מי שיראה את הסרט,
ייחס תכונות כאלה לאותם שהלכו ולא
חזרו. הרי זה חילול־קידש.

זוהי האשמה חמורה. שום שיקול
מיסחרי־תועלתי אינו יבול לעמוד
בפני טענה שבקדושה. השאלה
היא רק: האומנם מוצדקת
הטענה במלוא ההצדקה?

ך* סרט ״חולות לוהטים״ אינו יצי•

כין חללי פטרה לבין הדמויות של
״חולות לוהטים״ .אולם איני מאמין
בי בסיכום הסופי יכולים רגשות
מוצדקים אלה להצדיק את
איסור הצגת הסרט.

כיצד יגיבו על כך התורמים למגבית, ששמעו
מזה שניט כי כל המסתננים הם
פידאיו־ן ערביים, שרק הערבים יורים (ומתוך
תאוזת־רצח גרידא) ,וכי הנוער. הישראלי
כולו לבן וטהור?
אדם נבון יבין כי סרט המראה את שני
צידי המטבע מהווה תעמולה טובה ומשכנעת
יותר למען ישראל. א,לם הממשלה אינה
מבינה זאת.
לפיכך בוחש אותו פקיד בקדרה ומבקש
להביא לאיסיר הצגת הסרט מטעם הצנזורה.

וחרות־ רותבויח: תאם 1ח תשתצת וכר חררי פ נורת?
ארץ יפה זו. מערות פטרה(שצולמו
בחשאי, לפני ההסרטה כארץ),
נוף הנגב, אפילו רחובות תל-
אביב -כולם מרהיבים בצבעים
עדינים.

הדיאלוג העברי אינו טבעי בכל המקומות.
גם המישחק אינו בעל רמה אחידה. לע,מת
מישחקו המצויין של אורי זי הר, ומישחקם
הטוב של קוטלר וגילה אלמגור, בולט מיש־חקם
הלקוי של רוב השחקנים, כולל השחקנית
הראשית, הזקוקה לבמאי חזק.

אף עם כל הליקויים הרבים, ה סממנים
הזולים של אלימות ומין,
אין סרט זח נופל מאלפי סרטים
המופקים מדי שנה בהוליבוד, בפאריס,
ברומא וכקאהיר. רמתו,
כשלעצמה, אינה פוגעת בשמה הטוב
של ישראל.

לא שלא על הרמה רוגזות ר,משפ־חות.
כעסן מופנה נגד התוכן. לדעתן,
מדביק הסרט אופי שלילי להולכי־פטרה.
האם דעתן צודקת?
מבחינה סטאטיסטית, שניים ממשתתפי המסע
הם אידיאליסטים, השלישי הרפתקן
ילדותי אך סימפאטי, הרביעי מנוול, והחמישית
— דליה לביא — תערובת של טוב
ורע•

אף כטענה העיקרית צודקות המשפחות:
יש פער עצום בין ה דמויות
כסרט לבין היולי פטרה.
אין זה רק הבדל בדמויות. זהו
הבדל אדיר כרמה האנושית .״חד
לות לוהטים״ אינו מנציח את העשרה
שהלכו -וטוב שאף אחד
אינו מנסה לעשות זאת.
האם ע! בדה זו, שאין עליה ערעור, מצדיקה
או מחייבת את איסור הצגתו בישראל?

יגידו רבים אשר זכר העשרה
קדוש להם, ושהיו רוצים לשמור את חר־דת־הקודש
המיוחדת אשר השם פטרה מעורר
בלב הנו ער העברי.
״לא!״ יגידו רבים אחרים, שיטענו כי אי־אפשר
להחרים את פטרה כמצבה לזכר הנופלים.
אי־אפשר למנוע בעד ס. פר מלכתוב
סיפור מפוקפק על פטרה. אי־אפשר למנוע
גם בעד טיפוסים שליליים מללכת לפטרה,
אם ירצו להתאבד בצורה זו. ואי־אפשר ל־אסור
על תסריטאי לעצב עלילה על פטרה
כאוות נפשו, כל עוד אין ה א מפקיע לצורך
זה פרטים מפרשית אמיתיות.

חייב כל אדם לכבד את רגשותיהן
של המשפחות חשבולית. דעתן
חייכת להישמע -ולו רק גם כדי
שנזכור כולנו את ההבדל העצום

צנזורה זאת לא נסכים• חייבים אנו
/להתייחס בכב!ד לזעמן של המשפחות
השכולות, לשקול את תלונתן ולהסיק מסקנה
כמיטב מצפוננו. אך לקנוניות ממשלתיות,
שמטרתן לחסל כל יוזמה קולנועית
שאינה מקבלת את השראתה מן הממשלה,
לא נתייחס לא בהבנה ולא בס,בלבת.
אנחנו רוצים בפיתוח הסרט הישראלי.
אנו מאמינים שיב!א יום וזוועות אושוויץ
ישתקפו בסרט ישראלי שלא יפול ברמתו
מהירושינזה ׳,אהובתי. אנו מקווים שיקומו
בישראל הקטנה גא!ני־קולנוע שיוכלו להתמודד
עם אינגמאר ברגמן, האיש שהפך את
שבדיה הקטנה למעצמה קולנועית. אנו בטוחים
שיש בישראל הב! ח! ת ליצור משהו
ש תחרה עם תקופות־הדהר של הניאו־ריאליזם
האיטלקי והגל החדש הצרפתי.

אולם כל זה יישאר בגדר חלום,
אם נסבול שתועמלני-שנור ממשלתיים
ישתמשו בצנזורה בדי להחניק
את חופש היצירה. שום סרט
אמיתי לא יוולד באווירה של
הידדיזם אווילי וכפוי.
אם יעלה בידי פקידים זריזים לאסור את
הצגת חולות לוהטים, מתיך מגמה תעמולתית
של קו ממשלתי, יהיה ז״ ,יום שחור
לעתיד הקולנוע הישראלי.

או ד *

א הני?

במדינה
וומשך מעמוד )4

עם ה כרז על ייסוד מיפעלים שמעולם
ע יצא מהם ובר. אולם נעשו גם פעולות
־תוח של ממש• בולט במיוחד הנמל.
בתקציב הממשלתי׳ הוקצה מדי שנה סכום
ול טילי! ן ל״י לפיתוח הנמל. שר הפיתוח,
רדכי בנט ב, שמצא כי קצב זה איטי
:די, הגדיל את הסכום על־ידי תימרונים
קצי ביים, פיתח את הנמל בקצב מ גבר.
סביר אחד מעוזריו :״מוטב שמבקר הדינר,
יאמר כי הפרנו את הנ הל התקציבי,
אשר שההיסטוריה תאמר שהחמצנו את
הזדמנות להקים נמל.״
חלומם הגדול של מפתחי אילת היה
העיר תיהפך נמל־מעבר לסח ר ת מן
מזרח ואליו: בעיקר מחצבי־ייצוא ונפט
י! בא, בנפח של 500 אלף טין לשנה —
אולי יותר. סביב בסיס זה, וסביב מיפעל
נחושת בתימנע, תתפתח תעשיית תיירות
נפה. בסך הכל, ראו המתכננים את אילת
מקור פרנסה לי! תר מ־ 5000 משפח-ת.
הפרוטות השחוקות. תיכניות אלה
רחפות כיום מעל העיר כחלום, שנפרט
פרוטות שחוקות:
ס הנמל משמש אומנם למעבר סחו־ות
מגוונות. אך הפריט העיקרי הוא ללא
פק המחצבים. בשנה ד,א:.ר נה עברו דרך
ילת 40 אלף ט! נות פוספאט ם, בדרכם
יפאן. בל עוד היה הנמל בידי משרד
פיתוח, המנהל גם את מיפעל הפוספאטים,
שבו דמי הנמל בצורר, שאיפשרה כדאיות
לשהי במשלוח ד,פ ספאטים. אולם משעבר
נמל לידי משרד התחבורה, החליט בן־
הרון להעל!ת את דמי הנמל מ־ 1.25ל״י,
־ 3.50ל״י. בתנאים אלה, הודיע משרד
פיתוח, לא כדאי לייצא•
בית־ד,חרושת לעיבוד עץ מאפריקה,
:על הקמתו הודיע סולל נונח בתקיעת
;צוצרות, אינו מראה כל תוצאה ממשית.
• משרד המיסחר והתעשיה הודיע
;גיגית שה א עומד לפתח את ׳תעשיית
;יהלומים באילת. הבטחות אלו מהלכות
דיין באויר, כרוחות־רפאים.
6חברת התיירות הממשלתית הזמיור,
;ת פרופסור פיצינטו מאיטליה, שתיכנן את
!וף אילת למשיכת תיירים. התוכניות שמוות
עדיין במגירה.
9עיריית אילת, שבתחילה ע־דדה השועות
ומיפעלים, שקועה מזה שנתיים בבוץ
;כספי שהשאיר אחריו הגיזבר צבי בן־
!?פרים. הממשלה לא גילתה כל נטיה
1עזור לה להיחלץ מבוץ זה.
נראה כי התק ניח הנוכחית היא תקופת־
?עבר מעיר החלומות אל עיר מציאותית,
:ביב הנמל והנפט, עיר בד, יחיו אנשים
;מעונינים בפרנסה, לא באידיאלים.

המדריך הגיש תביעה פלילית למשטרה.
המתיישב הגיש תביעת־נזיקין אזרחית.
עתה התערבה גם הנהלת הסוכנות. מחשש
לשלומם ולבריאותם של מדריכיה, הודיעה
למשב כי אם המתיישב האלים לא יתנצל
והוועד לא יסכים להבטיח לדאוג שמקרים
כאלה לא יישנו, תנתק הסוכנות את קשריה
עם ר,מ שב. פירושו המעשי של האיום:
הקפאת כל הכספים והפסקת כל השירותים
לתושבי הכפר.
במק פ ההתנצלות וד,התחיבות הדרושה,
ענה ועד המושב בסידרה של פירסומים
ופניות למוסדות־ציבור, לעתונ ת ולדעת־ד,קהל.
הסוכנות לא נכנעה, לא שיחררה
אף פרוטה מההון החוזר של המושב.
מושב תעשור לא החזיק מעמד אפילו שבוע
אחד. הפירס מים והפנ׳ות 7א ע!ה
מתיישב התנצל, המושב התחייב, ועתה
מנסים שני הצדדים לשכנע אחד את השני
לבטל גם את התלונות הרשמיות שלהם.

אולמימבום פרס

ך* החלטה נתקכלד! בחלונות הגבוהים
1 1ביותר: יש לטהר את יחזקאל סהר.
האיש שבית־המישפט המחוזי כינה אותו
״טראגדיה״ ואשר בית־המישפט העליון קבע
שהוא שקרן, חייב לצאת נקי. הוא הכנים
את עצמו לבוץ כדי להציל את ידידו עט,ס
בן־גוריו ן, ואסור שיתקבל הר! שם כי מי
שעוזר לעמום בן־גוריון עלול להזיק לעצמו.

עוד לפני שיחזקאל ההר פנה
לשד המשפטים כדרישה שיועמד
לדין, ידע שאינו עומד בודד במערכה
זו. בכיסו היתה מונחת הכמהה
מאדוניו, שלא יטשוהו בעת
צרתו.

האומד

ק לי ט ה

קבוצה של עשרה יהודים פרסיים איימה
השבוע לסבך את יחסי ישראל־פרס. הם
ד״דיעו כי אם לא תכסה הסוכנות חוב
שלהם בסך 40 אלף ליר, ת ,יפרסמו את
הפרשה בעתונות הפרסית, יודיעו לשאח הפרסי
במיברק כי ״המכנות היהודית, העוזרת
בדרך כלל לקליטת עולים, גרמה לקומץ
פרסים ואזרחים נאמנים ליהפך מיס־כנים
ואביונים.״
בס! פו של המיברק בא איום חד־משמעי:
״בוודאי לא יהיה זה לכבודה של מדינת
ישראל, ממשלתה והסוכמת.״
העניו שבגללו עמדה הקבוצה הפרסית להשמיץ
את שם ישראל, בפני השאח הפרסי,
סובב סביב סכום של 40 אלף לירות, שלדעתם
ה תה המכנות חייבת לשלם עבורם.
לפני שנה באו העולים אל משה חכמי,
האיש האחראי על קליטת הפרסים בסוכנות,
הודיעו לו כי הם אינם הצים להיות ה כלים
או ס חרים קטנים, כרבים מאחיהם;
אם תתן להם הסוכנות הלוואה מתאימה,
טעני, יוכלו לפתוח מוסך ולהתפרנס ממנו.
חכמי צהל. משך שנים הוא חיכה ליו,ימה
מבורכת מצד העולים הפרסיים שלו, שאינם
ידועים כאלמנט בעל יוזמה עצמית.
מוסף ללא ידע. הוא הדביק בהתלהבותו
את האחראים במחלקת הקליטה. קבוצת
העולים קיבלה מהסוכנות הלוואה של
20 אלף לירות, ומבאנקים שונים — הלוואה
של 20 אלף לירות נוספות. הסוכנות תיווכה
בין הבאנקים לע,לם. הם נדרשו רק להשלים
בעצמם את יתרת הסכום הדרוש לקניית
המוסך — כ־ 40 אלף לירות נימפות.
מאז עברה שנה. העולים לא גייסו את
הכסף. אף גר! ע מזה: הם לא עבדו אף
המושבניק העיקש
יום אחד במוסך שנקנה על־ידם תוך התמדריכיה
החקלאיים של הסוכנות אינם
חייבות שישלימו את מחצית הסכום שנותר.
זוהבים את משבי־הוותיקים, שהוקמו ב־
?:יסגרת ד,תנ ער, מן העיר אל הכפר, בשבע כי בעלי המוסך החדשים לא היו בעלי
מקצוע. איש מאנשי הסוכנות לא טרח ל־,שנים
האחרונות. הם מעדיפים מושביברר
פרט זה לפני שאישרו להם את ההלו לים חדשים, נטולי־ידע מיקצ עי — אך
וואות. כולם סמכו על חכמי.
זסרי־יומרות או רצון להתחכם.
לאיש שמכר להם׳ לפני כשנה, את הלא
אחת פרצו סיכסוכי־עבודה או מדימוסך,
לא היה איכפת הדבר• הוא ביקש את
נות אישיות בין מדריכים לבין הוותיקים
יתרת הכסף.
טייסדו מושבים. אולם השבוע פרץ במ שב
זעש, ר סיכסוך ללא תקדים. בפעם הראשונה
העולים התיאשו. הם פנו לסיכנות, תבעו
זגיעה המתיחות בין המתיישבים לבין
שישלמו עבורם את חוב 40 אלף הלירות
נלדריכיהם לידי תיגרת־ידיים.
הנותרות, איימו למכור את המום ך כדי
הכל החל כאשר אחד המתיישבים סירב
לכסות את חובותיהם, אם הסוכנות לא
1רסס את השטח שלו בפני מזיק מסוכן
תיענה לדרישתם.
שאיים לפגוע בגידול־הכותנה של המ שב.
אנשי הסוכנות נדהמו, אך לא יכלו לע,.אני
מבין בחקלאות יותר ממך ואני לא
שות דבר. האיש היחיד שהכיר את פרטי
רוצה שתרסס את השטח השייך לי,״ טען. הפרשה, יצא בשליחות לפרס.
המדריך הודיע ליתר המתיישבים שבגלל
ברגע האחרון לפני תום מועד הפרעון,
־צונו של אחד, אין בכוחו לרסס את ההצליחה
הסוכנות לשכנע את התאחדות ע! לי
עדות של המשב. בני המקום החלו לשדל
פרם שתשפיע על הקבוצה להימנע משליחת
את חברם. לאחר מאמצים הצליחו לשכנעו.
המיברקים לשאח הפרם־ .במקום זה שלחה
אבל לא בנקל .״בסדר, אבל רק בשעות
הסוכנות מיברק משלה לפרס. משה חכמי
•,יום, לא בלילה,״ תבע המושבניק העיקש.
נתבקש לחזור מיד ארצה, ליישב את הסיכסוך.
ואילו. הריסוס בשעות לילה, בעזרת אותו
הקבוצה הפרסית היתד, מרוצה. נדמה היה
זומר־ריסוס, אינו אלא מזיק לכותנה.
לחבריה כי הסוכנות נכנעה כשהזעיקה את
פנייה לציפור. שוב רצו המתיישבים חכמי. אולם הפתעה בלתי־נעימה צפויה
להם כבר בפגישה הראשונה עם חכמי. יש
1שכנע את חברם, ושוב נאלצו להפעיל
?ת מלוא כושר־הדיבור שלהם. לבס ף נכנע להניח שהנהלת הסוכנות שוב לא תתלהב
מהצעותיו בנוגע להקצבות חדשות עבורם.
זסרבן. המדריך יצא, בשעת ערבית, לרסס
נעזרת טראקטור.
אמר פקיד בכיר :״בשום אופן לא נכסה
ואז אירעה תקלה. הטראקטור עלה על
הפסדים נוספים בגלל טעות אחת שכבר
דספר שיחים: גרם להם נזק. המתיישב מיהר
שילמנו בשבילה. יעשו מה שיעשו. כסף לא
ץ בצעקות• העניינים הלכו והס־
*ליו.
נשלם• אתמול הפגינה מעברת עמישב, היום
זבכו, פרץ ריב גלוי ולבסוף ספג המדריך
קבוצה זו. אם ניכנע לכל הדרישות, שהן
־,חקלאי מספר סטירות־לחי מצלצלות•
לכל הדעות בלתי צודקות, לאן נגיע מחר?״

ה תי ש בו ת

הווו&ס הוה מגלה^

כאשר הוזכר שמו של אחד משליחי משרד־ד,ביטחון באירופה, כמועמד לתפקיד הממונה
על שגרירות ישראל בוזינה, בהעדרו של סהר, פקדו על משרד החוץ לגנוז את הרעיון :״אין
שום סכנה שסהר יורשע בדין ואין לדבר על החלפתו. מינוי ממלא מקום עשוי, אף הוא,
ליצור רושם שלילי בציבור.״ המינוי בוטל, עוד לפני שהובא הדבר לידיעת הציבור
או האוסטרים•
מהי העזרה שהובטחה לסהר? מה היו הערבויות שניתנו לו, ואשר בהסתמכו עליהן,
הירבה להופיע בצורה הפגנתית במסיבות ק!קטייל רשמיות ובהצגות־בס רה?
את התשובה יש למצוא במטה הארצי של משטרת ישראל.

^ אשר הודיע שר המשפטים פנחס רוזן, כי הוחלט לפתוח בחקירה נגד יהזקאל סהר,
^ על מתן עדות־שקר בפני בית־המשפט המחוזי בפרשת תיק אירס״ו, נמסרה העב!דה
המעשית לטיפולו של מטה המשטרה. ניצב מתתיהו (״אדי״) סלע, ראש אגף החקירות,
מונה כאחראי לניהול החקירה והכנת התיק המשטרתי.
ה א הזמין את יחזקאל סהר למשרדו, במטה הארצי. משך קרוב לתשע שנים נהג סהר
להיכנס לבניין זה כבוס כל־יכול. הוא התיישב מול פיק-דו לשעבר, מסר ה! דעה קצרה,
בה ה-דיע :״איני מודה באשמה.״

סלע רשם את ההודעה ולא הוסיף לחקור את המואשם.
הוא ה.סיף ע!ד חומר ושלח את התיק לירושלים, לטיפולו של היועץ ־,משפטי גדעון
האוזנר. על סמך תיק זד, כתב האוזנר לפרקליט מחוז תל־אביב, ב־ 7לאוגוסט שעבר:
״נראה לי כי יש ראיות מספיקות לתהליכים פליליים נגד׳מר סהר על מתן עד ת שקר, ואני
מ, רה בזאת על הגשת גליון אישום על־ידך.״
התיק נמסר לטיפולה של סגן־פרקליט המחוז, ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן, כדי שתכין את
התביעה המשפטית, ובזר, יכלה להסתיים דאגתו של היועץ המשפטי. אלא שברגע שהאוזנר
שיגר את מיכתבו לפרקליט המחוז, קיננו בליבו חשדות כבדים.
הוא חשש שהמשטרה לא פעלה כשורה בתיק זה. הוא לא השאיר את חשדותיו בגדר
תח,שד, אישית כמוסה, אלא העלה אתם על הנייר. כתב היועץ המשפטי, במ׳כתב הנ!שא
את המספר ,310/12 ושהיה מופנה אל אדי סלע, ראש אגף החקירות במטה הארצי:
״הנדון: יחזקאל סהר — תיק פלילי 5391/60 נפה דרומית.

״קיבלתי את מיבתבך מיום 29.7.60 כצירוף התיק הנ״ל. אני* תמה
על כך שתיק החקירה הוא בלתי-שלם, כי העדות של ה׳ סהר -אשר
לגביה הואשם על־ידך ואשר אתה מסתמך עליה כמיכתבך -אינה
מצורפת. לא מובן לי ביצד ניגשת לחקור את מר סהר בלי שעדות זו
תהיה לפניך, וכיצד היית מבצע החקירה אילו מר סהר היה מסבים
לתת לך עדות ולא היה מסתפק כאמירה כללית״.

ך* לכך השיב סלע, כעבור שלושה ימים, בהסבר כי ר.חומר החסר לא הועבר לירושלים
..ט ל ־ מו ח

למרוטוזילרזול מיו ת ר מזי*

מי ח מ ריי ח ״

זי ר א די מייי *.

דיימזד רוזלרייץ •

אדי סלע -העז היחיד

יי ריי ד

די א ליי

את המזימה הסודית של צמות המשטוח, שתקעח במזיד

בהת 1כי ע ה
שעדותו של מר סהר היתד. לפני כאשר האשמתי איתי. אני תמה כיצד יכולת להגיע
למסקנה אחרת!״
המיסמך שעליו מדובר הוא מיסמך בעל חשיבות מכרעת. זהו העתק של עדות סהר
בבית־המשפט המחוזי, וקביעת השופטים כי עדות זו היא עדוודשקר. על כן סירב האוזנר
להסתפק בהסברים המיתממים של סלע .״התיק שלו בעניין הנ״ל,״ כתב לו בתשובה,
״הועבר אלי להחלטה, אם יש להעמיד את מר סהר לדין• תיק זה צריך היה להיות שלם
וצריו היה להכיל את החומר הדרוש להחלטתי. עדותו של מר סהר היתד. חלק מחומר זה
וצריכה היתד. להימצא נו.״

כמילים אחרות: ראש אגף החקירות ניסה להכשיל את היועץ המשפטי,
על־ידי השמטת החומר המרשיע העיקרי נגד יחזקאל סהר.

ך״י יה זה המיכיטול הראשון שצמרת המשטרה ערמה בדרכה של התביעה הכללית,
1 1בפרשת יחזקאל סהר. הוא לא היה האחרון. בזאת נוכחו לדעת נציגי התביעה, כבר
מן הרגע הראשון שבו ניגשו להכנת התיק המשפטי.
ההגיון מחייב, שהתביעה תסתמך על שלושה עדים עיקריים, שהיו קשורים בתיק אירס-ו.
אלה הם הקצינים שמאי זוהר, אברהם זלינגר ואוטו ליף. ואכן, התקשרו נציגי התביעה עם
קצינים אלה, כדי לברר מה תהיה עדותם בבית־המשפט, אם ייקראו להופיע כעדי־התביעה.

אזיקים אלה הושמו על ידיה על־ידי קציני המשטרה, שחובתם החוקית היא לשתף פעולה
עם התביעה. הם בגדו בחובה יסודית וראשונית זו והפכו גייס חמישי, הלוחם למען
יריב המדינה.

נאמנותם למדיהם נפלה מנאמנותם לסהר.
כאשר י, פ עו שני הלוחמים המשפטיים בפני הש. פט, כדי שיכריע מי מהם נלחם טוב
יותר, יעמדו בזירה יעקב שמשון שפירא, פרקליטו של הנאשם, חמוש ומוכן לקרב:
וממול — נציג המדינה: מגמגם, נשען על מישענת קנה רצוץ, משולל נשק תוקפני, כשגבו
שותת דם מן הסכין שננעצה בו על־ידי צמרת המשטרה.

במקרים כאלה לא משאיר החוק דרך כפני השופט אלא להודיע כי
הצד החזק יותר הוא שניצח.
כי זוהי אחת התכונות האופייניות של המשטר המשפטי הבריטי: אין ערך לבית־המישפט׳
ההגון והבלתי־תלוי, כאשר שני הצדדים עושים קנוניה נגדו. אי־תלות המשפט יכולה
להתקיים רק כאשר קיימים נתונים מסויימים — נתונים שחוסלו מראש במשפטו של
יחזקאל סהר.

ץ* ל תפקידם של קציני המשטרה בפרשה זו יכול להעיד יחסו של הסניגור אליהם.
^ פעם אחרי פעם פנה יעקב שמשון שפירא, ח״כ מפא״י לשעבר, לתביעה, שהיא דווקא

נו העיד יחזקאל סהר את העדות שהוגדרה בבית־המשפט כ״שקו־ וכ״טוגדיוו״
שלוש שיחות קצרות שיכנעו את התביעה כי אין טעם לקרוא לקצינים אלה להעיד.
שהרי לא השאירו שום ספק שלא יעידו נגד הבוס שלהם לשעבר.
אצל זוהר וזלינגר חלה, לדברי איש התביעה הכללית ,״הסתיידות מתמיהה של הזיכרון.״
ברגע שהיו מופיעים על דוכן העדים, היו משיבים תשובות כאלה, שש! ם ש!פט לא היד,
רואה בהן חומר נגד סהר.
הקצין השלישי, אוטו ליף, הוא התגלמות הייקה האגדי. הוא נפגע קשות מיחסו הלגלגני
והביקורתי של בית־המשפט לעדותו במשפט עם.ס, וכאשר נשאל אם הוא מוכן להעיד
נגד סהר, התפרץ כל זעמו החוצה.

הוא הבטיח שאם ייקרא להעיד, יחרוג ממסגרת העדות העניינית
ויטיח האשמות שונות נגד הכל -אפילו נגד השופטים -כדי לדרוש
את עלבונו האישי.

^ ד ו ״ ח סו די שהגיש גדעון האוזנר לפגי ימים ספורים לשר בכור שיטרית, הממלא
^ א ת מקומו של פנחס רוזן כשר המשפטים, כתב:
״נזדמנתי, לפי בקשת סגן פרקליט מחוז תל־אביב, הגב׳ ו. אוסטרובסקי־כהן, לשיחה עם
מי שהיה עשוי להיות אחד מעדי התביעה, ניצב אברהם זלינגר. לאחר שיחה ממושכת עמו
נעניתי להצעת הגב׳ אוסטרובסקי־טהן לבל ייקרא מר זלינגר למסור את עדותו מטעם
התביעה.

״התוצאה תהיה על בן, בי התביעה לא תייחס למר סהר עדות־שקר
על־פי המיבחן הפוזיטיבי שבהלכה, אשר קבע כית־המשפט העליון,
כפסק־הדין המנחה כעניין זינגר. נסתפק באשמה לפי המיבהן השני,
דהיינו כי מר סהר לא וידא במידה סבירה לפני תחילת עדותו אם
אומנם דבריו אמת הם״.
כאן קבור הכלב. בית־המשפט קבע שיחזקאל סהר שיקר ביודעין,
אכל אברהם זלינגד וחבריו כמטה הארצי לא יתנו יד להוכיח האשמות
אלה.

על כן יואשם סהר רק באשמה חיוורת ש״לא וידא במידה סבירה לפני תחילת עדותו
אם אמנם דבריו אמת הם.״
בפיסקה זו תלוי גורלו של משפם סהר.
גורל זה ייקבע, כמובן, על־ידי השופטים. אולם המשפט האנגלי, לפיו נוהגת ישראל,
בנוי על ההנחה כי השופט הינו אדם נייטראלי, אשר לפניו מופיעים שני לוחמים. התפישה
היסודית היא כי שני הצדדים יילחמו כמיטב יכולתם להוכיח את צידקתם. כל צד ישתמש
בכל הנשק החוקי המצוי. השופטים קובעים מי הצד שהייטיב ללחום — ומעניקים לו
את הנצחון בפסק־דינם.

אבל במשפט סהר לא ייערף שום קרב הוגן. על הפניגוריה אפשר
לסמוך שהיא תילחם ככל כוחה, בדי לטהר את סהר. לא כן התביעה ,
היא תיכנס לזירודהקרב בכר כראשית המערכה כשידיה כבולות
כאזיקי־־כרזל מאחורי גבה.

תזמין את הקצינים כעדי־תביעה• להיטותו היתד, מובנת. כי כאשר עד־תביעה מצהיר משהו
לטיבת ה^שם, יש לדבריו מישקל משפטי רב הרבה יותר מאשר לו נאמרו הדברים על-

פירושו של, בר: שפירא רצה שקציני־המשטרה יוזמנו בעדי*
התביעה, ויחליפו את עורם הרשמי על דוכן העדים. מעין מהדורה

מוזמנת־מראש של כילעם המנוח.
ושוב ציטוט מתוך דו״ח סודי של היועץ המשפטי, על ההכנות למשפט סהר; ״הסניגוריה
במשפט רצתה כי קציני משטרה יוזמנו על־ידינו להעיד כעדי תביעה.

״מאחר ולדעתי מישאלה זו אינה בהתאם לאינטרס הציבורי, לא
הסכמתי להיענות לה. החלטה מעין זו היתה למורת רוחה של
הסניגוריה.
כתב־אישום נורא: קציני המשטרה פועלים כאן בניגוד לאינטרס הציבורי. את זאת קובע
היועץ המשפטי, לא איש אופוזיציה או לוחם במשטר!
מה מקומו של יוסף נתמיאס בקנוניה זו? יתכן שהוא מניח לדברים להתגלגל, על־פי
הוראות מגבוה, או על־סמך ההנחה שיותר בריא לא להתערב. אך אפילו רצה לנהוג
אחרת, לא היה מסוגל לכך, כי כאשר הסכים לקבל לידו את הפיקוד על המשטרה מבלי
שקיבל רשות לחסל את הצמרת של תקופת־הרקבון של סהר, הפך עבד בעל־כורחו
לצמרת ישנה זו.

^ אשר ייפתח המשפט, ערב ראש השנה, יהיה עד התביעה היחידי אוי סלע.
עדותו תהיה טכנית גרידא ואין לצפות לשום הפתעה ממנו. כי אדי סלע, שהחל את
הקאריירה המשטרתית שלו לפני 25 שנה כשיטר־רוכב בסביבות רח,בות, הצטיין תמיי
בכך שהוא עושה את אשר אומרים לו הממונים עליו.
כשלעצמו, זהו גבר נעים־ד,ליבות, בעל השכלה משפטית, שידידיו מגדירים אותו כנאיבי
ואוהב־שלוזה. כאשר התנהלה מאחורי הקלעים המלחמה בין ישורון שיף ליוסף נחמיאס,
על תפקיד סגן המפקח הכללי, היה סלע ממתנגדיו של נחמיאס. כיום ה,א מנסה להשכיח
פרשה זו.
הוא יעלה על דוכן העדים כדי להמשיך במה שהחל, עת נטל לידיו את תיק ם ד,ר: לבצע
בנאמנות את הוראות הצמרת בממד. הארצי.

קיימים בל הסיכויים, בי עם תום עדותו, יקום הסניגור ויכריז, במשפט
האנגלי המסורתי :״ז;<׳וו8״ 0386 10 3סא.־* כלומר: אין על מה
להשיב.
לאור התיק הקלוש של התביעה, עשוי הוא בהחלט לדרוש כי יחזקאל סהר ישיחרר, א מבלי שיידרש אפילו להגן על עצמו.

תצפית

כמדינה

כל הזכויות שמורות

• צירוף בנימין מינץ לממשלה לא החליש את מעמדו של

שר הדתות, יעקב משה טולידאנו. לטר!ת שבתחילה רחתו שמוסות
כי ביג׳י מתעתד למסור את מיישרת טולידאנו למינץ, הוא קיים איתו לאחרונה
פגישה, בה הבטיח לו כי מעמדו נשאר איתן. ההתפתחות הצפויה: ליכוד מירן
ומולידאנו בחזית דתית משותפת, ננד שאר המפלגות הדתיות. לא מן הנמנע
גם ני מינץ ופועלי אגודת ישראל יצטרפו כסיעה דתית להסתדרות, ואולי
אפילו למפא״י עצמה.

0צפה להקמת ועדת־חקירה שתתמנה על־ידי שר־החינוך
אבאאכן, לחקר הכישלון החמור של משלחת ישראל הספורטיבית לאולימפיאדה
העשירית ברומא — עם חזרתה ארצה של המשלחת, בשבוע הבא.

• כעיקבות גילויי־הנפט בקידוח ננכה, יחזרו הכרות הנפט
לקדוח כמקומות שבכר זכו קודם לכן בנסיונות־קידוח
ונמצאו יבשים, כביכול.
• לעבור למושכ שפר, תציע הסוכנות לשלוש משפחות
האדוונטיסטים המעורבות כסכסוו כמושב עמירים.
• צעדים חריפים נגד ישובים שנהגו להחכיר את אדמד
תיהם לחקלאים פרטיים, יהודים וערבים, יינקטו בקרוב על*
ידי מחלקת ההתישכות של הסוכנות. סעיף שייפה את כוחה של
הסוכנות לפע,ל נגד ישובים אלה יתווסף כנראה לחוק המועמדים להתישבות
תשי״ג.
• חנויות ״משכית״ תיפתחנה בלונדון ובפאריס. למרית הריב
בין רות דיין לבין הממשלה, בגלל החלטת הממשלה להקים חברה שניה
לתעשיית־בית שתתחרה במישרין במשכית, לא התפטרה דיין, ממשיבה במאמציה
להפוך את משכית לחברה רנסאבילית.

• קרוב לוודאי כי ענייני הסרט הישראלי יופקעו מידי

מ שטרה
המ׳בצר והמדון
אויביו של עמוס בן־גוריון שוכנים כיום
גם בבניין המטה הארצי של משטרת ישראל.
מפקד מחוז תל־אביב הוא שם אדם
בלתי״אה ד לחלוטין. יחס זה מבצבץ בכל
שיחה של קציני המטה, כאשר אך מוזכרים
מחוז תל־אביב ומפקדו.
בתחילת כהונתו של יוסף נחמיאס כ־מפכ״ל,
היו היחסים בינו לבין עמום לבביים.
אך תסביך הגדלות של עמ.ס והת־עלמותו
אפילו מה־ראות המטה הארצי, העכירו
במהרה את היחסים. השיא הגיע לפני
מספר ח דשים, כאשר ביקש ראש עיריית
תל־אביב, מרדכי נמיר כי מטה המחוז ישלח
מספר שוטרים לשמור על הסדר, לרגל
אחת מה־פעותיו. השוטרים לא נשלחו.
״ההודעה באה מאוחר מדי,״ השיב עמוס.
כעבור זמן קצר, שוב ביקש נמיר שוטרים
ממחוז תל־אביב. התשובה: זהו מאורע
עירוני ועל העיריה לגייס פקחים עירוניים
לשמירה על הסדר.
הפעם פנה נמיר לדויד בן־גוריון .״עמוס
מחבל בעבודתי,״ התלונן. ראש הממשלה
התקשר עם נחמיאס, ביקש שיעשה למען
חיסול ההתנגחות.
אפילו סילוק עמוס. אך עמוס לא
שעד. לבקשות נמיר׳ והדברים הגיעו לידי
כך שנחמיאס צעק עליו בטלפון :״זוהי

עמוס ונחמיאם
״זו הוראה התפטרו״
אשל הי רשכרג, הממונה טל עידוד הסרט הישראלי. מאחורי גבו נבר
הוקמה ועדה ממשלתית, בהשתתפות נציגי חברת התיירות, משרד המיסחר וה־תעשיה
זחנוכס, שהחלה בודקת את סיבות המשבר הכרוני של תעשיית הסרטים
הישראלית, עשוית להציע את הקמתו של מוסד חדש לטיפול בבעיה זו.

• ייעשו נסיונות להגביר את טכעת־החנק של הפיקוח על

דעת הקהל וחופש ההבעה. בין המאמצים המחודשים: תביעה להרחבת
סג!-,ייתיו של המ.עצה לביקוות סרטים ומחזות לתחום הספרות, והאחדת
שו,תי־התענדולה של הממשלה, בכתב ובעל־פח, לפי קו אחיד וקבוע מראש.
בקשר לכך, צפה לשמיעת הטענה כי ריסון הפורנוגראפיה בארץ דורש ביקורת־מראש
של כתבי ־היד ר.מ. גשים להוצאות־לאור. זוהי נס הסיבה מדוע לא נקם
היועץ המשפטי עד כה כל פעולה נגד מפיצי סיפרות־התועבה, שהגבירו את 4 פעולתם לאחרונה.

• בכספי שנור של יהודים מזדקנים משיקאגו ייעשה נסיון
להחדיר תודעה ניאדיהודית לדיי הפוליטיקה והתרבות של
ישראל. קבוצת עסקנים מיפלגתיים וסופרים שלא זכו להצלחת, תוציא ירחון
חדש, שיתחרה עם יתר פירסומי־התודעה היהודית• בראש המערכת יעמוד מורה
שניהם מושכים בעט בעצמם. אחד המשמראשון־לציון
ורופא נשים ידוע
תתפים דזקבועיס: אליעזר ליבנה.

• צפה להפתעה לטובה, כעת הצגת המחזה הכושי־אמרי•
קאי ״צימוק כשמש״ ,על־ידי להקתו החדשה של הבמאי משה הלוי. על
אף דבק,ת יתרה בשיטות־המישחק הנלוזות של האוהל, הצליח הבמאי לרכז
מספר שחקניות ושחקנים בעלי רמה, זכה להצלחה לא מבוסלת בעת סיור־ההצגות
חטרום־בכורתי, בקיבוצים ובמושב!ת.

הוראה, אם אינך מוכן למלא אחריה —
התפטר!״
עמ,ס לא התפטר. תחת זאת הודיע נח־מיאס
עצמו כי נמאס לו כל המישחק, ושהוא
מתפטר. הוא אפילו קיים מגע עם משרד
החוץ, ודובר על מינויו כמבקר הנציגויות
הישראליות בחו״ל, בדרגת שגריר•
ואז ניתן פסק־הדין של בית־המישפט העליון,
שגינה את עמום בן־גוריון. מרכז
מפא״י ביקש מנחמיאס לחזור בו מהחלטתו,
הבטיח לו יד חופשית לערוך כל שינוי
וטיהור שייראה לו — אפילו סילוק עמום
בן־גוריון, במסווה של נסיעה להשתלמות
בחו״ל.
ההבטחה ניתנה בעת שהותו של דויד
בן־גוריון באירופה ובארצות־הברית. כאשר
חזר, השתנה המצב. תוכנית סילוקו של
עמוס הוקפאה, נחמיאס נתבקש להישאר
ולהמתין: אולי יבוא זמן נ! ח י, תר לסילוק
עמום.
היחסים הפורמאליים שבו לתיקונם. אך
מתחת לפני השט נמשכת המלחמה בין
מיבצרו של נחמיאס לבין מחוז עמום.

ע ס קי ם
חשדהו וכבדהו
לכל באנק יש בלשים משלו, המספקים
לו אינפורמציה על כל לקוח חשוב. בעיקר
מתעניינים הבאנקים לדעת מה אופיים ומהימנותם
של לקוחות, המבקשים הלולאות

גדולות. הבלש, העובד בשירות משרד חקירות
סולידי, אוסף את כל החומר האפשרי
על נכסיו של האיש, קשריו המיסחריים,
רמתו המוסרית של האיש והחברה אשר
בה הוא מבלה.
רק אחרי שמשרד החקירות מגיש דו״ח
כי האיש נקי, ניגש הבאנק לביצוע העיסקר״
בזמן האחרון שמ׳ לב החוקרים לתופעה
משונה: כמה באנקים קטנים נתנו הלוואות
דוזקא לאתם לקוח.ת, שר,ח!קרים מצאו
כי א־נם נקיים. לא פעם גם הלכה ההלוואה
לטמיון, כאשר הלווה הסתבך בעיסקות
מפוקפקות, שהחוקר הזהיר את הבאנק מפניהן.
השבוע
ניתן ההסבר: באנקים אלה אינם
מעוניינים בלקוחות סולידיים, היכולים לקבל
אשראי בכל באנק, בתנאים הוגנים. הם
מעוניינים דווקא באותם לק־חות מפוקפקים־
פח, ת־או־יותר, ד,מ כנים לשלם ריבית קצוצה
כדי להשיג את ההלוואה.
על כן חשוב להם לדעת את הכל על
הלקוח; לא כדי להיזהר מפניו, אלא כדי
לדעת עד היכן אפשר לנצל את תסבוכתו
לשם גביית ריבית גבוהה עוד יותר.

פ ש עי ם
השכונה הארורה
שכונת שערייה, ליד פתח־תקווה, ארורה.
כך, לפחות, סבורים תושביה — להב עולים
חדשים, פליטי מעברות אם־המ!שבות,
המתגודדים בגיבוב הצריפים, הבתים וסיט־טאות־העפר
הצרות•
יסוד האמונה התפלה — בשורה ארוכה
של מעשי־פשע מזעזעים, ממקרי־רצח עוד
תקיפות ומעשי־אונס, שאירעו במשך השנים
בשערייה. לאחר! נד, שקטו הרוחות• ׳מאז
שנתיים, כאשר רצח בעל את אשתו במהלו־מת־אבן,
לא חודשה מסורת האימים של השכונה׳
הפתח־תקודאית — רק עד לשבוע
שעבר.
בן ואם בשלולית דם. הפעם בחר
הגורל בביתה של משפחת ודישניה. ביום
החמישי, בשעות אחר־הצהרים, הובהלו תושבי
שערייה על־ידי צעק ת הבוקעות מן
הבית. השכנים ניסו לחדור לבית בכוח, לפרוץ
את הדלת. הם לא הצליחו. מששככו
הזעקות, נרגעו גם הרוחות. השכנים כולם
שבו לבתיהם.
השלווה היתר, כוזבת. כאשר אב המשפחה׳
משה ווישניה, הגיע למקים, לא הצליח
אף הוא לפתוח את דלת ביתו. משה הזעיק
את המשטרה, שעזרה לו לפרוץ את הדלת
ולהיכנס לתוך ביתו•
בחדר השינה היתד, מוטלת אשתו, חיה
ווישניה 60 בשלולית דם. בכל אברי גופה
ניכרו חתכים וסימני מהל! מות שהונחתו
במכשיר כהה.
על המיטה הסמוכה שכב בנד, דוב (,)26
כשהדם זורם מחתך עמוק בידו השמאלית.
הוא סבל מהלם. השוטרים, שהעבירוהו ל•
בית־החולים, לא הצליחו להוציא מפיו אלא
מילה אחת :״אמא! אמא!״ אולם, לדברי
האב המזועזע, שש, חח עם כתב העולם הזה
זמן קצר לאחר המקרה, ה ה זה הבן, ה־ק
רא בשם אמו, אשר רצח א, תר, במו ידיו.
״איך יכול היד, לקרות דבר כזה?״ מיל-
מל משה ווישניה ,״היא היתד אמא כל כך
טובה — והוא עשה מה שד,.א עשה!
״כל הצרות התחילו כשבאנו לארץ, לפני
שלוש שנים,״ מספר משה .״דוב עבד ב־מיקצ!ע
שלו, טכנאי שיניים, אבל במשך הזמן
פיטרו אותו מהעב,דד״ הוא התחיל
לעבוד בכל מיני עבודות, ובזמן האחרון
בכלל לא עבד.
״הוא נעשה, ככה, קצת לא כל־כך בסדר.
אבל לא רצו לשלוח אותו לבית־משוגעים.
אמרו שאין מקום. לפני שלושה ימים ה,א
הפסיק לאכול, שכב במיטה והיה מעשן כל
היום. אמא שלו הלכה לרופא.״
הרופא הבטיח לב! א בהקדם. אך הוא
הגיע מאוחר מדי. כאשר ביקש לבקר את
דוב ווישניה, כבר היה הצעיר הרחק מביתו,
בבית־ו־,חולים, בטיפולם של רופאים פסיכיאטריים
אחרים.
השכן קיבל דוגמה. עם יבול-ד,אימים
שבבית וו׳שניה, לא חדל הגורל מלפק!ד את
שמנת שערייה. הקורבן הבא היה שכנו של
משה, יעק,ב בן־כל פה 30 שבא לשיכון
מן המעברה הסמוכה, ח.דשיים לפגי ה־מיקרה.

גבו של יעקוב הונחתה, לפני כשנה,
מהלומה קשה במי, חד. אשתו מתה בח,דש
השביעי להריונה, כתוצאה ממעשר,־הפלה.
האב מסר שניים מילדיו הפעוטים לטיפולה
של מחלקת העבודה הסוציאלית. הם הוכנסו

ח*ול 9הזח *•ז!

ת למנוע ננוח מהתיירים לבקר את חברם?

בקרית הציור
המבקרים. המתדפקים על פתחי שכניהם.
בזעם התחרות יצאו הציירים מבדידותם האלמונית׳
ובמקום לחת ים את שמם באותיות
קטנות בש,לי התמ נות, ה ,ולו לחתום על
קירות הבתים באותיות גדולות ובצבעים
בולטים, עם חיצי־כיוון והנחיות־דרך.
כל עוד הצטמצמה מלחמת השלטים וה־חיצים
המכודנים בתחום ד,שכ נח, לא היה
איכפת הדבר לאיש. אך משהחלו לפלוש לרחובות
הסמוכים, ואחדים אף הרחיקו לכת
וצבעו גם את הבתים שלצידי הכביש הראשי,
התערבה העיריה. בתיוזכה הג עו לכלל
הסכם ג׳נטלמני, על הגבלת ציורי ה־חיצים
ושלטי הפירסומת לתחום האזור ה־המיתקרא
קרית הציירים. כאות רצון טוב,
הסכימה העיריה להפריש מתקציבה סכים
מסויים, להצבת שלט במרכז הקריה עם
שמות הציירים ועם חיצים, המראים את
כיוון בתי־המגורים. שלהם. במשך הזמן, עם
בואם של ציירים חדשים, הוסיפו טלאים
לשלט. מתיך ראיה מעמיקה של הנולד,
השאירו גם מקום ריק, כדי שאפשר יהיה,
בבוא היום, להוסיף עליו שלטים נוספים.

צייר הולצמן
לא לשלם יותר!
ןיקודכק רי ת־־ ה ציי רי ם בצפת היא
^ .חלק חשוב מהבילוי היומי של הקייטנים,
הנופשים בבתי־המלון ובבתי־ההבראה
של צפת. פועלים, פקידים, בעלי־מלאכה
ואיכרים, שמעולם לא ביקרו לפני כן בתערוכות
אמנות, קונים בהתלהבות כרטיסים
מיוחדים, המאפשרים גישה ל־ 22 תערוכות
, ,והנמכרים ליד מועדון מילוא הצפתי,
במח ר של לירה אחת.
מלבד הנופשים הישראליים מרובות גם
קבוצות תיירים זרים, רובם אמריקאיים, היורדים
לסימטאותיה המפותלות של צפת,
בלחייית מ רי־דרך, כחלק מתוכנית סיורים
מוכנה מראש. הם נכנסים לתוך התערוכות,
מתבוננים בציורים המוצגים בפניהם והמשמשים,
לפי דברי ההסבר, דוגמאות אופייניות
של הציור הישראלי. כיוון שחלק מן
המבקרים רוכש בהזדמנויות אלו תמונות,
הפך הציור בצפת עסק מכניס רוזחים.

ח תי מו ת על ב תי ם
* ץ חי ל ה, לאנמצאס ־ ללל
! 4שנים־שלושה ציירים, שהיו באים לשם
בחודשי הקיץ, וחוזרים עם סיים העינה
לתל־אביב. אך משהתחילה מכירת התמונות
להתפתח, ונודע לציירים בכל רחבי הארץ
שיש שבר בצפת, הלך וגדל מדי שנה מספר
הציירים, עד הגיעו ל־ 23״ בסך הכל.
אחדים מהם מתגוררים במק ם דרך קבע,
אחרים באים רק בחודשי הקיץ.
אף־על־פי שהציירים ידועים בציבור כבני-
אדם תלושים מהמציאות החומרית, הוכיחו,
בתנאים העיסקיים המשגשגים בצפת, כיש-
רון מיסחרי רב. בהיותם צפופים כולם בשכונה
אחת, שהוקצתה להם על־ידי ראש
עירית צפת לשעבר, בחלק הערבי הנטוש
של העיר, החלו לראית זה את זה כמת-
חרים, בדומה לחנווני מכולת שפתחו חנויות
סמוכות זו לזו. מבין חרכי־האשנבים הקטנים
והאמנותיים של בתי האבן, היי מציצים
זה לעבר עסקו של זה, סופרים את מספר
* התערוכות: אברט, אלוזיל, אלכסנדר,
אפריס, גלבוע, הולצמן, סוניה זק״ש, מאובר,
לאופר, לבני, לרנר, אן נזדלי, מרזר,
פיין, פרבה, פריבר, פרנקל, ציונה צג׳ר,
ציפר, ק סונוגי, רביב, שוורץ.
** צייר נוסף: קסטל, שביתו אינו פתוח
למבקרים ללא הודעה מוקדמת.
למוסד. בביתו נשארה רק ריבקה, בת החמש,
אותה אהב במיוחד.
יעקוב ניסר, להשלים עם גירלו. אולם
לפני חודשים אחדים שבר את ידו, בשעת
עבודה. מצבו הכלכלי הורע. חובותיו גדלו.
לא היה בידו אפילו לכלכל את אמו הזקנה
ואת בתו הקטנה. נושיו איימו עליו בצו־

מעו.ן ם.חזר *8יי

הכוונת תיירים
* .שלום, שהושג עם הצבת השלט ה*1

) משותף בכספי העיריה, לא האריך
ימים. הציירים נוכחו לדעת שמספר המבקרים
אינו שודר, בכל תערוכה. היו ציירים
שתמונותיהם משכו קהל רב, והיו כאלה,
שמשכו קהל מועט. הם שמו לב שקבוצות
התיירים הזרים, המובלות על־ידי מורי־דרך,
מרבות לבקר בתערוכות של ציירים מסויי־מים,
פוסחות על תערוכות אחרות.
באופן מיוחד הרגיזה איתם העובדה, ש־מירי־הדרך
אינם פוסחים לעולם על תערוכתו
של דויד גילבוע. כיוון שדבר זה חזר
ונשנה פעמים רבות, התכנסו הציירים לאספה
וקבעו ברוב קולות, שיש לחלק את
ביקור הקהל לתערוכות באופן שתה. ביצוע
החלטה זו הוטל על אחד מחברי התעה
הצייר יוסף קוסונוגי.
המשך הפרשה הגיע יום אחד למשרדי
לישכת התיירות הממשלתית ולעירית צפת,
בצורת מיכתב תלונה של מורה־הדרך משה
מיכאלי, שכתב:
.ביום 18.7.60 ביקרתי עם קבוצת תיירים
בת 40 איש בקרית הציירים בצפת. בכניסה
קניתי שני כרטיסים קבוצתיים בסך 20 לירות.
ניגש אלי אדם, שהציג את עצמו כ
חבר
ועד קרית הציירים בשם גוסונוגי, ושאל
למי אני מכ.יס את התיירים. אמרתי
לו שהפעם אכנס אצל ג לבוע, אלתיל ומרזי.
בשמעו זאת התרגש ופתח עלי בצעקות
ואמר שלא ירשה לנו לבקר אצל הנ״ל, ובפרט
לא אצל גילבוע. כשניסיתי להיכנס
לאטלייה של גילב ע, עמד ק׳ סנוגי בפתח
ומנע את כניסת התיירים. דחפתי אותו לצד
ונתתי לתיירים לעבור ואז צעק עלינו באנגלית
ובאידיש. התיירים היו אנשי משלחת
פיתוח, אורחי הממשלה.״
כשנתקבל מיכתבו של מיכאלי, אץ לצפת
נציג לשכת התיירות הממשלתית. הנציג
הופיע יחד עם דויד הכהן, ראש העיר. השניים
כינסו את הציירים לאספה בהולה,
כדי להסדיר אחת ולתמיד את עניין התחרות
המיסחרית שבין הציירים, המסכנת בא
פן רציני את תנועת התיירות לבירת הגליל
ואת שמם הטוב של אמני ישראל.
האספה, שהתכנסה כדי לדון בהתנהגותו
של קוסונוגי, הפכה עד מהרה להפגנה
זועמת נגד הצייר גילבוע ובעד המשך השיטה
של הכוונת תיירים לתערוכות, לפי
הסדר מסויים. כאשר ראש העיר טען כי
״כאן זה לא רוסיה וצריך להיות חיפש,
ושאיש אינו יכול להפריע לתיירים ללכת
לאן שהם רוצים,״ ענה הצייר הולצמן :״זה
אמנם נכון, אלא שהכתובת היא לא נכונה,
מפני שיש סידורים בין ציירים מסויימים
לבין מורי דרך, וגם זה לא דמוקראטי.
מקובל בין הציירים שכל אחד משלם 10
אחוז למורה הדרך, מכל מכירה; אבל יש
כפי הנראה ציירים שמשלמים יותר. אי-
אפשר לעשות שום דבר נגד זה, שיש ציירים
טובים וגרועים. ועובדה היא, שאנשים
אוהבים לפעמים ציור גרוע ודברים כאלה
קורים בכל העולם. אבל גם זו עובדה, שהציירים
תלויים במורי־הדרך, מפני שהתייר
הולך לאן שמביאים א־תו; והם מביאים
אותו למקום שיותר כדאי להם.״
כיודן שנציג לישכת התיירות וראש העיר
לא הצליחו לספק את תביעת הציירים, שעמדה
באופן ברור בניגוד לחוק, התפזרה
האספה בלי להגיע להסדר כלשהו עם הנציג
הממשלתי, ומבלי להרגיע את הרוחות
שסערו.

,,הוא ג 0ונ מפגי גאון,,
•< עומת המקטרגים, טען השבוע ה/צייר
גילבוע :״א, מרים עלי שאני משלם
משכורות למורי־הדרך. הדבר אינו נס ן.
האמת היא שאני נמצא במרכז, ולכן באים

צייר גלבוע בגלרית המריבה
לא לכוון תיירים!
עיקול. לפעמים לא בא אוכל אל פיו משך
ימים שלמים.
יעקוב לא מצא עבודה חדשה. ממורמר
ומתו!,־עצבים הסתובב ממקום למקום. באחד
מטיוליו נתקל׳ ליד פתח ביתה של משפחת
ודישניה, נוכח כיצד מוציאים את האם ואת
בנה, על גבי אלונקות• הוא החליט שזוהי

הדרך הקלה יותר.
כעבור יומיים, ביום ראשון שעבר, הוצאה
גופתו חסרת־חיים על גבי אלונקה. אמו
הזקנה של יעקוב גילתה את בנה תלוי בצווארו,
בבית־השימוש של דירתם, בשערייה.
ריבקה הקטנה חיבקה בפעם האחרונה את
אביה .״אבא שלי מת, לא יבוא אלי יותר,״

שלטי ביוון לאטנים
לא לחתום על קירות!

אל־ .הנה, אצל מרזר יש אפילו ביקיר יותו
גדול מאשר אצלי, אבל עליו לא מתנפליג
מפני שהוא חולה ו!,לש. אני משלם למור
הדרך רק 10 אחוז, כמו כולס ואף ל!
מיל אחד יותר. אתה צריך לקחת בחשב
שהתיירים האמריקאים הם עצלנים ולא מו
כנים ללכת לתער, כה רח קה. לתער! בו
אלכסנדר צריך לרדת 200 מדרגות. אתו
חושב שאמריקאי יסכים לזה? הצעת החלו!
קד, היא טיפשית. רוצים הסדר כדי לחלק
את התיירים. היום אצל צייר זה ומחר אצי
צייר אחר. האסון הוא, שיש כאן יותר מד
נשים ציירות והן מעוררות את כל המה ו
מה. יש ציירים שיודעים שהצדק אתי, אב?
הם מפחדים להגן עלי. אני יושב כאן כבו
שמונה שנים, והנה בא קוסינוגי, שהגיע רל
לפני שנתיים, ולוקח את הש ט ביד• באיזו
זכות? דע לך, שהמיכתב של מיכאלי הו*
לא מיכתב־התלונה היחיד שהגיע. היו ע ד
תלונות ולכן ביקש ראש העיר לכנס את
האסכה. גם נציג לישכת התיירות וגם ראש
העיר האשימו את קרסרב גי, אבל הולצמן
קם והצדיק אותו בנימוק שהיא גאון בציור.
כששמע איש הלישכה שיש לו עסק עם
גאון, נסוג מכל העניין.״
תשובת קוסונוגי :״אני לא באתי לצפת
כדי להתפרסם, כמו ציירים אחרים. כשבאתי,
לפני שנתיים, הייתי כבר צייר ^ 66
סם עם תערוכית, ביקורות טובות
ד־זנגוף. אתה ח שב שרציתי להיות ריזוגי-י
בחרו בי נגד רצוני. בתור חבר ועד, לן!
יצאתי להגן על האינטרסים שלי, א,א של
כולם. אפילו איש הל שכה אמר, שנשתדל
לכוון את התיירים לפי תורנית. הנה, אני
יוצא יום אחד, בשער, שלוש אחרי הצהרים,
מהאטלייה שלי, ואני רואה שדווקא
בשעות הצהרים, כשכולם נ וים, מגיעה קבוצת
תיירים עם מדריך• באדיבות רבד, שאלתי
א תו :״לאן אתה מ ביל את התיירים שלד׳.״
והוא ענה לי בח צפה :״לא עיסקך!״ הצגתי
את עצמי :״אני קוסונוגי, חבר ועד הציירים.
יש לנו הסכם עם לישכת התיירות
על הכוונת המבקרים. לאן אתה מ ביל אותם?״
אבל הוא בשלו :״יש לי כתיבת ואני,
עושר, מר, שאני רוצה.״ זה הכל. לא צעקתי
ולא הפרעתי להם להיכנס לשום מקום, רק
הערתי באדיבות.
״עשיתי את זה ואני חושב שצדקתי, מפני
שיש ציירי קיטש שמשלמים באקשיש למדריך•
אתה ר,צה עובדות? לא. אין לי עובדות•
אלה סיד ת, שכל אחד ש מר לעצמו.
אילו תיו לי עובדות, הייתי נותן אותן לך,
אבל אין לי. הכל מתוך שמ עה.״

מילמלה בבכי ,״אני ע צו ב ה ...למה הוא
לא מחבק א תי חורה?״

האח המסור
״האיש הזה יוריד אותך ביגון שאולה,״
הזהיר פינחס יוסף, מנהלו של בית־מלץ
(המשך בטסוד )14

״הסום משמיץ את זנו חדרי נטוה ד טוענות משפחותיהם, ות

נאד ״חולות לוהט
ני אחת מאדה שיצאו להילחם ב-
^ הצגת חולות לוהטים על בד־קולנוע
ישראלי•
פטרה משכה אליה עשרה אנשים צעירים.
עשרה אנשים צעירים הלכו אל סלע־אדום
— ולא שבו ממנו.
שאלו סתם יושבי־קפה־של־רחוב, או זאטוטים,
ואפילו מחזיקי־משרות־כבודות ו־ידענים־גדולים־בכל־מיני־ענייגים:
מה הם יודעים
על פטרה? מה הם יודעים על קורבנותיה?
כן, אולי הם ימלמלו משהו על ״טיילים״.
על ״נוער טוב״ ,על ״נוף פנטאסטי״ — אבל
לא יותר מכן. כי לא רבים האנשים בארץ
זו שלנו היודעים ממש מה ה א פטרה, מי
הם הולכי פטרה, ומה פירוש פרשת פטרה.
לא יודעים — משום שלא פירסמו, משום
שלא דיברו בפרשה, משום שנמנעו
מלגעת בענין רגיש כזה. נכתבו כמה רשי-
מות־אבל בעתונות, שאנשים קראו בהן בין
חדשה מרעישה לבין דיווחים־משוק־הבורסה.
נכתבו שלושה ספרים על כמה מן הבחורים
— ספרים נפלאים, שהגיעו בוודאי לרבים,
אבל רבים הרבה יותר אינם אומרים
דבר, מלבד קיבץ דברי־חברים אפ־ר ומעציב,
שאינו מרתק כמו א־סף סיפורי־האי־מים
הניצב סמ ן לו על מדף הספרים; ובוודאי
שאינו מחכים־ומלמד־ה־לכות־חיים כמו
הרומאן הבסט־סלרי הניצב על אותו מדף.

מאת קרובת אחד החללים
הסרט מסלף את דמותם של הולכי־פטרה,
למרות שאין לו, לסרט, יומרה של שיחזור
דוק מנטארי. אבל אני מאמינה שכל גישתי
לענין אינה רק זו של קרובה, המבקשת
לשמור על טוהר זכרם של ק מץ צעירים,
אלא גם של אדם המשתדל להיות אובייקטיבי,
והרואה חובה להתנגד לכל סילוף
של פרשה לאומית.
חבורת הולכי־פטרה, כפי שהיא מתוארת
בחולות לוהטים, מ רכבת מרקדנ ת־באר, בעל
הבאר, פירחח אחד, וגם — לתרופה —
קיבוצניק וארכיאולוג. כמובן שאי־אפשר
למצוא סימוכין לחבורה דומה במציאות,
משום שלפטרה לא הלכו אנשים מסוג זה.
כל האנשים שהלכו לפטרה, עד אחד, היו
סיירים וותיקים, אוהבי־נוף-מולדתם־עד־לשג־עון,
אנשים בעלי עבר קרבי מפואר,
למה הם הלכו לפטרה? אי־אפשר להשיב
על כן השובה אחת, קצרה ופסקנית. א לם
אם נעיף מבט בכמה מן התיאורים שלהם,
כפי שהופיעו בקבצי הזכרונות, יתכן ונוכל
לקבל תמונה כלשהי על אישיותם, על צמי
אונם לנוף, על יצר ההליכה שלהם.
הנה מכתב של אריק מגר, חלל המסע

״ואת מגילת־רות קראת בשכיבה על פני
ים־המלח? — לא? אני — כן ! 1
״ונוסף לזה, שני פרקים משיר השירים.
יותר לא יספתי. שיר־השירים, כנראה, חשוב
יותר להרגיש על היבשה, מאשר לקרוא
ביס.
״ונוגה אש. ברקים וחשרת עננים כבדה,
מול הר־סדום, וזריחת שמש נהדרת כבעת
מתן תורה על־ידי משה רבנו, ראית?
״ושלוש טיפות־מיס במדבר, שטעמן כמראה
שש יעלים — שתית?״
ואילו רם פרגאי, מחללי המסע לפטרה
בשנת , 1957 כתב עוד בהיותו רן , 14 כשלמד
בבית־הספר כדורי:
״סמל כדורי הוא קלשון, חרמש, וביניהם
התבור. התבור ניצב לנגד עיניך עם בוקר
ועם ערב. בלכתך לכיתה, בצאתך לחופשה,
ובחוזרך לעבודה — התבור. התום שבו
קשרני אליו, כמו שנקשרתי בעבותות חזקים
לכדורי ...לא רחוק מכדורי נראה
הר קטן, בעל צורת אוכף, ועליו בית בודד
מהר זה נראתה לנו הכינרת ממזרח
והים הרויכוך במערב• בפעם הראשונה ראיתי
את שני הימים תוך הפניית ראש. בסן

שהילך עליו 1
כמם־מם•
זן, שחיה אז 0
נוהג להוציא אוץ*

גופרכים• אנשי יי׳
חדשים מארצות יז
מסעות פחות מזי/
אותם למרומיו של
נוף הפראי מסביב1,
ולדגל את נשקם ל/
חבר, מתקופת הישיבה באילת/
״אוהב נוף היה. המשוגע לנו;
ביחוד קסם לו נוף הערבה. פה,
הרמאן, בנקיקי הפראן, ונוכח בקעת הירח,
הרגיש עצמו כאילו משוחרר מעול, כאילו
נפלו ריחיים מעל צווארו. אוויר חדש היה
ממלא את ריאותיו, ודם חדש — בעורקיו.
״אן לא רק אהב את הנוף, כי אם ידעו
והכירו — הסיירות היתה טבועה בדמו, כ־עין
חוש ששי. הוא הינחה אותנו בכל אשר
הלן — תמיד צעד בביטחה, כשהמפה רק
,עוזרת׳ לו, ביודעו אל נכון כי חושו לא יכזיב.
״אהב ללכת, כשעיניו שקועות בהררי
סלעים, ובסעמקי ואדיות, נוטות סטה לראות
האם יימצאו מאובנים, חרסים, וכתובות.
את העבר הקדוש והנסתר ניסה לגלות.
הגיאולוגיה שבתה את ליבו.
״אחרי מיבצע סיני, אן נדמו התותחים,

י 81

דם פרגאי
פטרה היא פרשה אלמונית לציבור שלנו.
וזוהי פרשה הנוגעת מאד בחיי הציבור.
אבל מסתבר כי מי שחשב כי ישאירי
את חללי־אדום באלמוניותם, ללא גלעד, טעה.
כי נמצא גם נמצא ם וף־ס,ף כלי־הביטוי
שנועד לחשוף את הפרשה, להוציא לאור
את סיפור השגעון הנפלא.
לא רשימת אבלים בת־סור, ולא ספר
צנוע ומבוייש, אלא מכשיר פירסום מושך
י! תר, מרתק יותר, נעכל־ביתר־קלות: סרט.
וסרט שנעשה על־פי כל סממניו של סרט־קופה,
נוסף לכל! סרט שיש בו תשעה קבין
של דמיון מזרחי, ועיבוסים, ויריות למכביר.
קוראים לו חולות לוהטים.
וזהו השופר שנבחר לתקוע בו את שיר־ההלל
לפרשת פטרה•
אני היא אחת מאלה שנחלצו בכאב ובזעם
אמיתי להטיח אגרוף ול מר: לא! אחת
מאלה שיצאו להילחם בהצגת חולות לוהטים
על בד קולנוע. ישראלי.

״ יפה ונ פלאוחכוב

ני ק רו כתו של אחד החללים. אין זה
^ חשוב מי מהם — כי רצה המקרה
(וא־לי אין זה מקרה!) כי הולכי־פטרה היו
דומים איש לרעהו להפליא, גזע מיוחד.
אנו, קרובי החללים, יודעים כי סיפור

דן גלעד
לפטרה ב־ .1953 אריק, מעין־עירון, כותב
כאן לידידה, על טיול אחר, לעין־גדי:
״את מבינה — העסק פה פשוט בתכלית
— כל בוקר, עם שחר, נעשים פאתי
מזרח אדומים, יותר נכון — מאדימים פאתי
המזרח ...ושמש זורחת• אינן מאמינה? —
בואי, תראי.
״ועתה נעבור לענינים רציניים יותר. אז
כן: יש למים תמנה, מוזרה קצת אפילו,
אבל התכונה היא זאת: כשהם נובעים ממקום
גבוה, הס זורמים למקום נמון יותר.
ואס סלע בדרכם — עיקש וקשה ומוצק
וזקוף — נוצר משהו, שנקרא בשפת בני־אדם
פיקחים — מפל־מיס.
״ומפלי מים נפלאים, ביחוד כשהם, המים
כלומר, נובעים וזורמים ונופלים במדבר. ולא
במדבר סתם, אלא במדבר יהודה.
״העיקר, נתחיל מהסוף. ואס עוד לא
ברור לך>.אז שיהיה ברור, מעתה ועד עולם,
כי •המדובר הוא בטיול נפלא אל מצדה,
מין־גדי, סדר, ועריג׳ה (מה את-יודעת
מה זח יפה ונפלא וחבוב גס יחד וסי־אל
ומוהוואט (מה את יודעת על דברים
שגיבים ונאדרי־עוז ויעלים ראית? —

״אני — כן! !
״ועוד איזה, וארבע פעמים! ושערות־שו־למית
בעין־גדי!

אריק מגד

הכל צרח ארצנו וארוכה. אולס מה יפה
ויפה היא שבעתיים כאשר אתור אותה ברגלי

ובמכתב אחר:
״לפנינו נמצא הר אדיר עם מצוק משונה.
זהו הר הקפיצה. העליה עליו תלולה
מאד. אולם מה זה לעומת אותה עליה שג־עונית
במכתש! והנה הצוק האחרון, ואנחנו
למעלה. הנוף של העמק מפה הוא נפלא: השדות
פרושים לפנין כמו מרבד בשלל צבעים

ובמכתב אחר:
״לא בכל מקום אפשר, אולם ישנם מקומות
שזה ממש תענוג ללכת כן, יחף. לאו
דווקא בחולות; ללכת יחף בין סלעים בהרי
ירושלים — זה טירוף, אולם לרדת ולעלות.
מצוקים — זה האידיאל בכלל ...ב־הור־ההר
פשוט הרגשתי שעליתי יחף, כשאני
מרגיש כל זיז אס הוא יציב או לא

;,דג? ישק -מוח ! ״
•ו אי לו אצל דן גלעד, שהלך בראש חבו!
רת הארבעה שנהרגו בדרך מפטרה ב־
,1957 לא נמצאו מכתבים שיכורי־נוף או
ביטויים אחרים להתרגשות. טיפוס סגור
היה, ורק ממה שכתבו עליו חברים, ניתן
להבין את אהבתו למרחבים. וזה הסיפור

עוד עשן מיתמר, ודן כבר בדרכו לארץ
חדשה־עתיקה זאת. לחקור צפונות, לגלות
נסתרות. הוא משוטט ברחבי סיני, חוקר
אורחות, נודד בדרכים שכף רגלו של אדם
לא דרכה בהן
ולבסוף, משפט שיש בו, אולי, משמעות
מיוחדת לגבי דרכו האחרונה:
״כה עמוקה היתה השפעתם של מראות
סיני על נפשו, וכה קסמו לו אפיקיה, ש־בחוזרו
— והנה נצטמקה לו הארץ, קצרו
מרחבי הנגב בעיניו, והס לא יספקו את
שאיפותיו

הממ-פאית הרן רבית
•ף• ןגלעד היה גיאולוג !ארכיאולוג חון
בב• הוא שגילה את ״קניון הכתובות״
ליד ראס אל־נאקב.
על מרים מונדרר, הסטודנטית לרפואה,
שנפלה במסע ,1953 כתבו חברים:
״זוכר אני אותה יפה בשעת טיולים.
טיול בגליל התחתון והעליון — טיול ארון,
יפה, אן קשח ו מייג ע ...מן השמיים נלחמו
בנו. בדרן מטבחה, בואכה ראש־פינה,
הותקפנו על־ידי גשם שוטף, ובאין מיסתור
נאלצנו להמשיך, כשעתיים תמימות, חשופים
לגשם הניתן. לאחר מכן, רובה של

•>זנאי־נזלהנז•
!וזשי,
מתוך
קשת להקל
,דירבה הופע-
נישא את הסבל

גבס

מחללי ,1953 בת כפרין

ת בפלמ״ח לשעבר, יצא שם
!גדתית:

טיולס של תלמידי בית־הספר

;;ארץ, וגילה לא תדריכנוד והן
— סיירת הפלמ*ח. טיילת ותיקה ונו•
אחראית וקפדנית; לא תיעף לתכנן נ ל
ייפרס, ול מרות כל ידיעותיה ונסיונה — לא
תבוש להתיעץ ולחזור ולהתיעץ. ומ שנתברר
לה שקטע מסויים ב תוכני ת־ הטיו ל אינו
נהיר לה למדי, הרי היא או מרת, :אני מוכרחה
לקפוץ לשס, ליום־יומייס.׳
״ובטיול — ת שימת-לב ה לכל: למבע הרומס,
לנוף, לשרידי קדומיס, לפרקי היסטוריה
חד שים מקרבות ת ש״ ח־ ת ש״ ט׳.

״גזע פטרה״
** ודד אני עו ש ה, בנטלי שורות טפו־רות
מתוך גודש התיאורים שנשתמרו
על כל אחד מאנשי ״גזע פטרה״ .ועמל אני
עישה, בהזכירי כאן רק חמישה מהם. חמשת
האחרים — איתן מינץ ויעקוב קלייפלד,
מחללי מסע : 1953 קלמן שלבסקי ומנחם
בן־דויד מחללי מסע :1957 ודרור לוי, חלל
המסע האחרון — לא היו שונים, ורק מחוסר
מקום אץ אני מביאה קטעים ממה
שנכתב אודותם.
אולם מכל זאת, דבר אחד ברור: ר,ולכי
פטרה הכירו כל שעל אדמה בארץ זו: נופים
היו להם אוויר לנשימה: יהליכה, הליבה,
והליכה — שיא. מאוזייהם.
ו ...חו לו ת לוהטים? מה מריץ אותם שם
אל מעבר לגבול?
למפיקי הסרט פתרונים! אה, כן! כמובן!
הם דואגים לצייד את חבורת ההרפתק1נים,
גיבורי הסרט, במניעים שונים ומג״ונים:
ישנו שם הארכיא ליג, אמנם. ויש לשער
שאצלו קיים יצר הליכה מדעי אולם אותו
ארכיאולוג עצמו, כשהוא נשאל על־ידי הגיבורה,
שבאה לגייסו למסע :״שמעת פעם
על המגילות הגנוזות?״ עונה :״ הממ...
משהו.״ ובדיוק משים שהוא שמע על המגילות
הגניזות ״ד,ממ ...משהו״ — היא
מסתכן ויוצא למסע אל פטרה (,סליחה —
,סיטרה׳ ,בסרט).
וישנו קיבוצניק אחד. וישנו סתם נער
חביב, שאינו יודע בעצם למה היא הולך.
אבל בעיקר, ישנו בעל־באר, איש עולם־
תחתון. הוא הילך אל פטרה כדי לגנוב(!)
את המגילות הגניזות, להבריח אותן ולמכור
אותן. יש לו מניע יפה נוסף: הוא
רוצה לזכ-ת בחסדי גופה של דינה. ודינה,
מי היא דינה? דינה היא הטיפוס הקלאסי
של נערה ישראלית, היוצאת למסע־סכנות
אל מעבר לגבול: רקדנית־באר

״ ח?וםש? חמשש ני ם ״
ך * מסעהמרתק ־ בצב עי ם אל סיטרה
( | של חולות לוהטים מתארגן חיש מהר,

נטוה, נושא ״השיגעון הניפלא־ -האס נפגע שמה בסרטי
בלהט נפשה של היוזמת — דינה — ובקצב
של ריקוד־מועדון.
אבל האנשים שהלכו אל פטרה הגו את
המסע במשך שנים! הם ידעו כל פרט על
המקום, למדו מפות, חקרו, קראו — אפילו
חיפשו תיאורים של סלע־אדום בתנ״ך.
כתב חברו של רם פרגאי:
״נדמ ה לי שרם רצה ללכת לפטרה מהרגע
שאני מכיר אותו. פטרה היתה חלום חייו.
הוא שתה בצמא כל סיפור של מי ש הו על
פטרה. הוא קרא על פטרה, הביא תצלומים
של פטרה הטיול לפטרה היה משאת־נפ
שו ו חלו מו של רם מזה חמ ש שנים
לפחות.
״הוא עשה עבודת נמלים למצוא פרטים,
מפו ת וידיעות ש נות על אזור פטרה, ולבסוף,
כבר לפני המסע, נמצא בידו תיק
שהכיל כל מה שרצה לדעת. היא למד הכל
על־פה. הוא יכול היה למצוא בעיניים עצומות
את הנתיב בו ילך. קו לו היה נרגש,
ב שעה שהיה מספר איך ילך ב תו כ כי פטרה,
ימשש את חזי ת אר מון ה,־רדום, או יעלה
במדרגו ת הא מפי תיאט רון.״

אני יודעת. יימצאו כאלה, שבקוראם דברי
אלד, יחייכו חיוך ידעני ומפוכח ויתמהו:
על מר, ההתרגשות? כבידם של הבחורים
במקומו מינח — וכל אחד רשאי לעשות
סרט אודות פטרה ככל העולה על רוחו.
אבל איש מאותם ידענים לא יוכל להכחיש
— אם אמנם יש לו מושג־מה מפרשת
פטרה — כי סלע־אדום, והעשרה שנפלו
בו, אינם סתם נושא מן ההווי הישראלי
שלנו. זה אינו נושא סתמי, שניתן להתפרש
לכאן או לכאן. פטרה ונופליה הם
פרשה חד־משמעית. פטרה אינו סתם אתר
יפה, שהמוני טיילים פוקדים אותו, ששמו
שחוק בפי כל.
אל פטרה הלכו קומץ אנשים — ורבים
מהם מצאו שם את מותם. העשרה שנהרגי

שם, היו מטובי הנוער שלנו. משום כך
אמרת אני: פטרה כבר אינה סתם נושא,
שאפשר לייצר עליו סרטים סאכאריניים ו־מסולפים,
או שאפשר לעקם ולסרס אותו,
ככל העולה על רוחו של כל מאן דהוא.
פטרה היא פרשה לאומית.
יימצאו שיאמרו: ומה אם נופל לו סופר
איזה טיפוס היושב בתוכנו, המקובל כאיש
צדיק, קורא דרור לדמיונו, יהופך א־תו
לאיש עולם־תחתון? האם זה אסור? האם
אין אנו חיים בדמוקראטיה בה ישנו דבר
הקרוי: חיפש יצירה?
נכון. את חופש היצירה אין איש יוצא
כאן לאסור (אם אמנם סרט מסיג חו לו ת
לוהטים ראוי שייקרא יצירה) .אולם כשמדובר
בפטרה — אין המדובר באדם אחד.
מדובר בציבור. מדובר במא ת ואלפי בני
משפחית חללים, ידידיהם, חבריהם לנשק ו־פיקודיהם
— הנושאים את דמותם כפי ש־היתה•
ומה
שחשוב יותר: מדובר בציבור כולו
— זה שאינו יודע כל כך את ענין פטרה.
לגבי דידו של זה — פטרה ואנשיה יצטיירו,
לאחר ראיית הסרט, בדמ־תם של הגיבורים
הפילמאיים המפוקפקים שיוצאים
רכובים על גמלים אל סיטרוק
וזה, בעיקר, מה שכואב.
כי אלה שהכירו את העשרה — אינם
עשויים לקבל תמונה מסולפת מן העניו.
אילם כל אותם רבים־רבים, שאינם מכירים
פרשה מופלאה זו, מה יהיו האסוצ־־
אציות המיידיות שלהם, בש־מעם את השם
פטרה? כמובן: אותן שמספק להם הסרט.

מריס מונדוד

״זה הון תועפות״
•רצוני להבהיר נקודה אחת: העוב-
* 1ד ה שקוממה אנשים במדינה זו להתנגד
להצגתו של הסרט אינה זו, ש״הסרט מסלף
את דמות הנוער הישראלי בכללו,״ כפי
שטענה המועצה לעידוד הסרט הישראלי
בזמנו, עת סירבה לתמוך בו.
לא ולא. כי מהי ״דמות הנוער הישראלי
בכללו?״ וכי אין בין בני־הנוער שלנו רק•
דניות־באר, ואנשי עולם־ תחתון, וסתם פרחחים
הרפתקניים? — יש ויש. ואיש אינו
טוען כי אסור שייראו כל אלה בסרט ישראלי.

להבין זאת: אילו עסק חז לו ת לוהטים
בכל חבורת-צעירים שהיא, שתיכננה מסע
הרפתקני אל כל מקום אחר — שפיר.
אולם חו לו ת לוהטים בחר לו למטרת־המסע
דווקא את המקום המסויים הזה, הניתן
לפירוש אחד בלבד, ושאין למצוא בין
חלליו אף אחד שידמה, במעט אפילו, לגיבורי
הסרט.
איך, למשל, אפשר היה להראות את־ מארגנת
המסע אל פטרה — כפי שהיא מופיעה
בסרט — בדמותה של נערה מטומטמת,
מטומטמת מדי אף מכדי להיות מישחתת
ממש? נערה שבבואה לדרבן את בעל־הבאר
לצאת אל המסע — היא טוענת :״אתה יודע
מה זה מגילות גנוזות? זה הון תועפות!
זה מיליונים!״
אולי כדאי לשוב ולהעיף מבט בכמה מן
התיאורים של גילה בן־עקיבא, שהיתר, בין

יוזמי המסע אל הסלע ב־ ,1953 ולא שבד,
ממנו:
״נפש לירית ורג שנית מעצם ילדותה ועד
יומה האחרון. כיבדה והעריכה את הכו ח,
אותו כוח המ שרת אמת ומוסר אנושי. והיה
בכך ניגוד, כניגוד שבין דמותה ה חיצונית
הענזגה לבין מע שיה הגבריים לפעמים. זוכ ר
אני שיעורים בספרות, איזו להיטות אחרי
ליריקה, איזה צי מ און לשירה, ואיזו הבנה
לכאב אנוש
.ז כו ר לי ערב אחד, ב היו תנו בגיל , 14
כ שהיינו שקועים ב שי חו ת על העתיד, וגילה
אמרה, :אני רוצה לקומם את הנשים
המדוכאו ת ב הודו ובסין, להמרידן כנגד חיי
ה שיעבוד
״ קו אופייני בגילה שהיתה צ מחוני ת קיצונית
בהכרה, ועם זה נדחפה מכוח ההכרה
אל הנשק ה שקפת־עולמה הצסחו־נית
העידה על פני מיו תה. העקרון שבצם־
חוניו ת ה היה שאין היא ר שאית ליהנות על
ח ש בון הזולת. גם בבעל־חיים אסור לפג
ו ע הצמ חונו ת היתה לה לטבע ו מזו־סר־חיים,
אבל ה תקופ ה תבעה הגנה על ה חיים
בנשק, וגילה אינה ע שויה לה שתמט
ולהטיל תפקיד על אחרים.
״פעילות ההגנה נברה. נערכו קורסים
שונים לנשק. ובאחד הימים, ב שנת , 1942
הוצע לגילה על־ידי המפקד המקו מי לנסוע
לקורס מדריכות בנשק-קל. גילה קיבלה את (4
ההצעה, על אף מצב־העבודה הקשה בבית.
(אביה של גילה היה חולה אז, וכל ניהול
המ שק הגדול בכפר־יהו שע מוטל היה על
כתפיה של הנערה).
״וכך הופיעה גילה בפני ועדת־הקבלה בשפיר
:,לבו שת מעיל־עור, שערה הג׳ינג׳י
נזוז כראש נער, צעדיה מהירים, וכולה
צעירה, צעירה.
״ שאלות: בת כמה את? ידעה גילה ש מתקבלים
לקורס מגיל 18 ומעלה, וה שיבה

״ שאלוה שנית: מתי היה יום הולדתך

ה־ 8ז?
״לא עמד בה לבה לשקר, וה שיבה: בעוד
שנה.
״הכל צחקו צחוק גדול. אך הבוחנים התרשמו
מעמידתה ו מיו שר ה — וקיבלוה לקורס.״

וחברתה,
רחל סבוראי, בת משק עין־
חרוד, אף היא מם־פאית בפלמ״ח וסיירת
מצויינת, כתבה עליה:
״פעם מצאה גילה בחצרה של רמת־רחל
עגלה מגזע ערבי. היא הראתה אותה לחבריא,
וסייעה בתפיסתה. הואיל והיתה זו
עגלה שתעתה מעדרה, שחטו אותה וע שו
קומזיץ. גילה הסתגרה בחדרה כל או תו
ערב. ז מן רב עוד הזכירה ערב זה בשאט־

נפש.
״ אח ת ה חול שות, שייחדז את גילח, היתת .
יחסה לגקיון. את בגדה חחדש תכבס 1סרס
תלבשנו. על ספסל במקלחת — תניח את
בגדיה רק טל גבי מטלית שפרשה ברגי
שות מיוחדת נהגה גילה ב היו ת ה בעיר.
לא שתה גזוז, לא נ שענה אל קיר או
מעקה נקיונה של גילה, דומה שהיה
נובע מן הסוהר המוסרי שלה
וגילה זו, היתד, מן המפקד יתהמצ טייני ת
(המשך ב עמוד ) 14

ןךןךן
1י י| 1
בלאפונסה,

שאחד מהם נראה מצד י מין, דולקים על שול חן האוכל
ן ןן ך * ך ן
בבית הילדים. האוירה המלבבת שבתה את לבו של הארי

הנראה כ שהוא קו רן מרוב או שר ב שב תו על כיסא קטן של ילדים

ף א להכיר: הארי: .יד ימין הוא
ל מ חזי ק בקבוק מיץ, מוצץ בצימאון ורך
קש צבעוני. כולם פה? כן. ג׳ולי יושבת
קדימה, ליד הנהג. מריק יושב לידה. אפשר
לזוז. נוסעים לקיבוץ. מארקו תור•
דמן אוחז בהגה.
״עם מארקו אין מה לדאוג,״ אימר הארי,
״נהג טאנק ותיק כמוהו יודע איך להגיע
לכל מקום.״
מארקו מספר איך הגיע לרמלה, עם ה־טאנק
שלו .״חדרנו עד למרכז העיר, לפני
שידעו שאנחנו ישראליים. לא ידעו שיש
לנו טאנקים.״
.״יא,״ מעיר הארי ,״כאן לא ידעו שהארי
שר בשבילכם בניו־יורק, וג׳ולי עורכת
תצוגות־אופנה.״
רבים אחרים אספו כסף למען ישראל.
הם אומרים זאת בגאווה, בבעל־ביתיות, ב־שביעות־רצון
גדולה. הארי אומר זאת בנחת:
נהנה לפגוש אדם שהשירה בניו־יורק
עזרה לו להגיע לרמלה.
פרברי תל־אביב. קומה ראשונה של בניין
ציבורי בבנייתו .״מה זה, מארקו?״
״אני באמת לא יודע. עברתי בבוקר וזה
לא היה.״ צחוק אדיר מתגלגל בתוך המכונית
ההדורה.
״הארי, שמענו שאתה מתכוון לבקר ברוסיה
ולהסריט שם סרט על חיי פושקין.״
״כן, זה נכון.״
״למה דווקא פושקין?״
הפנים הח מות־בהירות שוקעות במאמץ
של הירהורים .״למה לא פושקין? תשובה
טובה, לא?״ ושוב הצחוק השובב. אך הפנים
שוב מרצינות :״כן, פושקין. מפני

אותו. חוץ מזה, היה חלקו אירופי וחלקו
אתי! פי. היו לו עיניים כח לות־אפורות, ולי
עיניים חומות. נראה, אולי ארכיב עדש,ת.
הקושי העיקרי יהי/־ ,בגובה. הוא היה נמוך,
ואני גבוה.״
אבל כל אלה בעיות טכניות. זווית הצילום
תפת־ר אותן. הארי ממשיך :״אני רוצה
לגלות את כל הדמויות הכושיות המעניינות,
ולהציגן. ספרי־ההיסטוריה עשו מלאכה
יסודית מאוד בטישטושן והסתרתן של
דמ יות אלה. אבל 40־ 50 כושים גדולים אפשר
למצוא.״

כומראנג אוסטראלי
** עברת אור יהודה .״מה הצריפים

האלה? אהה, מתי יעזבו האחרונים?
הו, אני רואה אותם, הבתים החדשים. כן,

אראה סוב,
עקרון

ישר. אתה,
ראליר.
כבר תפסו
פנטטסטי לא/
הדבר הזכיר
״שמעתם את ד,ג
רנק חדש, אבל ל
הישן?״

הו־הו־הו!
מניין לו, בעצם, כל האהבה הזאת לישראל מתי
בכלל שמע על הארץ בפעם הראשונה? ״ד,ו־הי|
ידידי, שמעת על ספר ששמו תנ״ך?״

ארוחה בקיבוץ

הארי נראה מ ס תו בב לאחור, כדי לשוחח
עם א שתו ג׳ולי, שישבה ליד שול חן
סמוך. האורח מחזיק בידו קלח של תירס, תוצרת המ שק, ומשווה או תו

ועונג שבת
עונג

הוערנזו הוערמו

מג שים

1 2 **1ע

כפי שחברי קיבוץ להב נוהגים לחוג או תו מדי שבוע. בין
שיר לשיר, הוג ש כיבוד קל. על כיסא לפני ג׳ולי והארי
תפו חי ם ו שזיפים, תוצרת המשק. הארי אובל וצו ח ק בכל פה.

כן. מכיר אותם. זוכרת ג׳ולי, את הסעודה
בשביל הבונדס בניו־יורק? העבירו ב ן האורחים
בתים מקארטון. מצד אחד — צריפים
כאלה עלובים. מצד שני — הבתים החדשים.
והפיסקה, :הכסף שלך יהפוך את
הצריף לבית.׳ בשביל כל קארטון שילמו
100 דולאר. זוכרת, ג׳ולי?״
זרועה של ג׳ולי מונחת על מסעד הספסל
הקדמי. הארי משעין עליה את פניו. נשיקה
זעירה, מהירה, על הזרוע. השיניים הלבנות
נחשפות, והוא נושך את הזרוע,
בעדינות חתלמולית. רעב, האיש. למה? לבשר?
לאהבה?
ראשון־לציון. הבאתן. היקב. הזרוע נשכחת
.״אתה יודע מה? האנגלים האלה הם
פיקחים מאוד. יושבים להם במקום 50־60־
100 שנה. וכשהם הולכים מתחילים כולם
להרוג זה את זה. והם? נקיים. אין להם
שום חלק בזה!״ קשה לומר שהוא חסיד
האימפריה הבריטית. או כל אימפריה אחרת.
מאחורי המושב מונח ת שלוש לוחיות
של עץ. כל מי שביקר בא־סטראליר, יודע
שהלוח־ת הגדולה היא בומראנג. שתי הלוחיות
הקטנות הן בומראנג שבור לשניים.
״מניין קיבלת אותם, הארי?״
״משבט ילידים, באוסטראליה• עשו לי
אותם במיוחד. אתה רואה את הצבע החום־

עם אלה שהכ־ ר
אלה שצומחים 1
הפלחה, הסביר

שרו החברה, וחאן
הדד
הא 1נ? ,נהנה מן ו

1 1 .1 1 1
לבואו לקיבוץ. נ א שר דרשו החברים ״הארי

ונמי 10י

^^858
ימ־36׳־37׳• מאז הרציחות הגדו־קורא
על זה בעת נים. גם מידידים
׳יהודיים. יש לי הרבה כאלת. הביקור הזה היא
נסיון פיסי חדש בשבילי. אבל אין בו חידוש מבחינת
הפולקלור או ההיסטוריה שלכם. אני כבר מכיר
אותם: דאכאו. ביכנוזאלה אכסודוס, המלחמה
באנגלים.״
זהו נושא קרוב מאוד לליבו של הארי בלאפונטה.
פעל לכל :״החוויה הנפלאה של עליית יהודי תימן.
שבט שלם, על כנפי נשרים.״
פעם אחר פעם, משך אותר. נסיעה, נועד לחזור
ולהזכיר את התימנים. הוא אינו א מר זאת, אבל
מורגשת בו פליאה אדירה: הנה שבם שחור —
כהים אפילו ממנו — שהוא חלק מעם לבן. ממש
כך. אלד. ואלה אחים. לא סתם פראזה פוליטית, כי
אס עובדה. השניים אחים• שחור ולבן. אצלי, באמריקה,
זה אחרת. ועוד איך אחרת!

וינוח רעיו!׳

התפתח בחדרו של זודיק. הארי
ישב על הרצפה, חקר לעתידו של
הקיבוץ הסוציאליסטי בכלכלה הקאפיסליסטית־הנתמכת של ישראל,

יותו אצל סבו בג׳מאיקח .״שלכם גדולים יותר, מאשר
איקה, הכריז בלאפונטה בהתפעלות. חברו לשולחן, איש
כי ז! זה הוא פרי נילאיים, והוא מיוחד לתחמיץ.

מה יקרה כאשר ייפסקו המענקים? כאשר נמסרה ההודעה הטלפונית
של מערכת העולם הזה, חשב החבר שענה לטלפון כי זוהי מתיחה.
בכל זאת, כאשר הופיע בלאפונטה, נמלא חדרו של דודיק בחברים.

״חווייתי הגדולה השניה, הקשורה בישראל,
היא הוזיכוח שהיה לנו, פעם. קבוצת
אינטלקטואלים, אתה יודע. שאלנו את עצמנו
מד, יקרה כאשר השינאה החיצונית והמתיחות
לא רך הגבולות ייעלמי. כיום כולכם
מאוחדים. כי אין כמו הפחד מפני אויב
משותף שילכד ויאחד, אבל מי־ ,יקרה מחר,
כשיהיה שלום? יהודי העולם יפנו לענייניהם
הפנימיים. האם גם אז תהיה ישראל
מאוחדת ומגובשת?״
ועוד :״היהודים סיפקו לאנושות את כל
הרעיונות הגדולים שלה. את הנצרות; את
תורת הפסיב־אנליזה של פרויה את התורה
הכלכלית והסוציאלית האדירה ביותר בעולם,
תירת מארכס; ואת ים־ד ההמצאה שתא-־שר
לכבוש את השממית ולבנות את העולם,
או להרוס אותו — היא תורת איינשטיין׳.
הארי בלאפונטה הינו חבר פעיל במעד
למען מדיניות אטומית שפויה. בארצו כבר
קראו לו פאציפיסט וקומוניסט. אבל לו זה
לא איכפת. הוא באמת נלחם למען שימוש
באטום למטרות שלום.
למראה קברו הפשוט של נשיא ישראל
הראשון, לא רחוק ממכון ווייצמן, הוא
מעיר:
״בוויכוחים עם חסידי העליונות הלבנה,
אני אומר להם שהם נוהגים בטיפש־ת,
כאשר הם מונעים בעד ילד כושי ללמיד
ולהתקדם• מניין להם כי ילד זה לא יהיה
גאון, באחד הימים, ויגלה את התרופה נגד
הסרטן? כלפי עצמם הם חוטאים.״

פגיעה בשריון

מם. הוא יושב בין חברי הקיבוץ, שהתאספו בחדר
; ומן האוירה החמה שאפפה אותו מן הרגע הראשון
לנו סולו!* לא סירב הזמר לבקשתם, נענה להם ברצון.

יץ נייה קצרה למילוי דלק. הארי מנו
! צל מיד את ההזדמנות כדי להפגין את
כושרו בבומראנג. הוא משליך את הכלי
ישר לפניו. העץ מתרומם במסלול הקל קשתי ולפתע עושה תפנית חדה באויר,
וע דתפנית — ונוחת לרגלו של הארי.
כמעט. הארי מתבינן בבומראנג, מריח את
האוויר, היפך את הכלי. הוא משתאה: מדוע
לא חזר ממש לרגליו? תנ עותיו אינן משאירות
ספק כי לא הזורק אשם, אלא הרוח,
הבומראנג, זה שעשה את הבומראנג. כל
אחד ל הד או כולם ביחד.
עוד זריקה. הב מראנג ניחת עוד יותר
רחוק. הארי חוצה את הכביש בריצה. מכו(המשך
בעמוד 6ו)

קאובויים בלילה

הארי בלאפונטה לוחץ את ידיהם של שני בוקרים
שסיימו זה עתה את זמן משמרתם. רוביהם של
השניים על כתפיהם והם לבושים עדיין בביגדי עבודתם, במהרם לראות את הארי בלאפונמה.

חולות לוהטים
של הפלמ״ח באחדים ממיבצעיו הקרביים
הנועזים ביותר במלחמת־ד,עצמאות.

מיבצע יחיד
**1עה שאני מדפדפת בקבצי הזכ-
14/רונות שיצאו על עשרת הבחורות וה

תחמיצו את
ספר הכיס

החזי תהכ פו ל ה
מאת

ארתור קונאן דויל

160 עמ׳

95 אג׳

כלה עי ר נגדו

אלו ףהפשע

ספרהש

״מועדיו הספר הטוב״
לראשונה בעברית

רומן מלחמתי ענקי המתאר את
פעולת הכוחות הפועלים משני
עברי החזית

מערבון מרתק מתחילתו ועד סופו

כמו כן נמצא למכירה גם הרומן

הזאב הב רד לוחם
פרשת עלילותיו של שרלוק
הולמס, בשורה של חקירות,
המתפרסמות לראשונה בשפה
העברית, מרתקות ומהנות יותר
מכל סיפ!רי שרלוק ר,ולמס
שנתפרסמו עד כה.

רומן מרתק מחיי המערב הפרוע
30 אג׳

36 עמ׳

הופיעו ונמצאים למכירה
בכל הקיוסקים

ל; צרבות
עברית ו/או אנגלית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)

ב״אולפן גרג״
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה*
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מאת

אליסטייר מקלין
רומן־מתח חדש, פרי עטי
של מחבר ״הסיירת יוליסס״
ו״תותחי נברון*.

מחיר כל ספר־כים — 1 .ל״י
הפצה ראשית: מזרחי
אלנבי ,60ת״א,
__טלפון 64755
פקידים1 תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקודם החדש ל*

הלילההנצ חי

בוז ה לנזזז שבה זזזפ שיזז
הנושא בכל
חברה משכילה
דע גםאתה
על מה מדברים
ל ה שיג בכל \ז\2יזנז\ 2י ב

מובטחת!

מטוס מתרסק בחוג הקוטב,
באישון הלילה ־,ארוך. קבוצה
קטנה של ניצולים — נשים
וגברים — נאבקת מרה נגד
איתני הטבע והקור הנורא. לפתע
מתערבת מעצמה זרה, ש־מרגליה
מעוניינים בחומר סודי
אשר נמצא במטוס המרוסק.
הרדיפה והבריחה עוצרות את
הנשימה׳ עד הסוף המפתיע.
מחיר מוזל 2.50ל״י
הרוכש 6ספרים מספרית

״מועדון הפפר הטוב־יזכה
בפרס — ספר שערכו
7.50ל*י — חינם.
ההפצה הראשית
מזרחי
טל 64755 .
אלנבי ,60ת״א,

שלושה ימים אחרונים -

לחלוקת כרכי העולם הזח, אשר נמסרו על־ידי הקוראים לכריכה: יום חמישי8 ,
לספטמבר;׳יום שני 12 ,לספטמבר ויום חמישי 15 ,לספטמבר, בין השעות
10 עד 1לפני הצהריים ו־ 5עד 7אחר־הצהריים במשרדי העולס הזה,
תל־אביב, רחוב גליקסון .8

בחורים, בשעה שאני זוכרת כי זכרונות
חברים מציירים רק מעט מזעיר מאישיותו
של אדם וממעשיו, ושער, שאני מב£
שורות ספורות ממה שנכתב על £
צר לי. כי איך אעיז אני, לבחור
הזה, הדל כל־כף — ולהביאו כאן בי, מרי?
של ציור דיוקנם של חללי סלע־אדום?
אולם אני סבורה כי ייסלח לי, שכן אנו
לא נוכל לעולם להבין את גודל העוול שנעשה
להם ולמקום שהיה ראש מאווייהם,
התגלמות חלומם, עצם היפה והשגיא —
בסילוף הפילמאי של סרט בינוני אחד . .
ולכן, אולי, כדאי להעיף עוד כמה מבטים
חטופים אל הרשימות א דות האחרים:
מנחם בן־דויד, חלל מסע , 1957 נולד כ־כפר־הנוער
שפיים. לאחר שמנחם סיים את
בית־הספר, יצא ללימודים במוסד כדורי,
אשר בעמק, אותו סיים בהצטיינות. אחר־כך
הצטרף לגרעין־התישבות בערבה. סייר
חובב היה• הוא היה גם ספורטאי ידוע, ועבר
בשחיה את הכינרת לאורכה ולרוחבה.
ייצג את ישראל בצעדה בהולנד.
גם רס פרגאי צלח את הכינרת.
״האצבע המראה בידו הינדית נתפסה בשרשרת
ונקטעה אחר־כך בבית־חולים. יותר
מאוחר נערכה בטבריה צליחת־הכינרת. הרופא
הבודק את משתתפי התחרות לא ידע
כי רם קדח בחוס של 39 מעלות. פשוט,
רם לא סיפר לרופא על כן; שמא ימנעו
ממנו. הוא רצה לצלוח את הכינרת, ושום
דבר לא יעמוד בפני רצונו. המציל, שהשקיף
על מהלן הצליחה מסוכתו שבחוף ה־לידו,
התערב עם רם שלא יעלה בידו למבצע
את הצליחה לרוחבה ולאורכה של הכינרת,
כשגופו קודח בחום גבוה. השניים
תקעו כף על בקבוק יין — ורם קפץ למים.
הוא הלן מן התחרות ישר אל מיטתו —
אן עם בקבוק־היין שקיבל מידי המציל.
״שום דבר לא עמד בפני רצונו של רם,
גם לאחר שסיים את בית־הספר החקלאי והלן
להתנז־ב. שם, יותר מאשר בכל מקום
אחר, היתד! דרושה לרם האצבע המראה
של ידו הימנית. כי זוהי האצבע הלוחצת
על הדק הרובה. אולם אצבע זו נקטעה,
ורם למד להפעיל את ההדק באצבע האמצעית.״
גם דן גלעד הצטיין בע ז ללא מ. רך,
בהתעלמות מכל קושי וחולשה גופנית. כתבו
עליו חבריו:
״דן קיבל עם גיוסו דרגת בריאות כ׳׳ל,
בגלל ראייה. בבסיס טירונים עשה צעקות
סביב ענין זה. ראה זאת כפגיעה. בזמן
הטירונות רצה להחליף את סוו. הבריאות
— והצליח.
״בתקופת הפעולות היינו יחד במארב.
בגלל התנהגותו בקרב קיבל את הקצונה*.
פיצוץ מכון־המים בעזה היה מיבצע־יחיד
של דן גלעד.

3 !7אד
^ ול ס אם נראה את הולכי־פטרה כוו
לטוויט מן ״

י • ״גברים נועזים״ ,כלוחמים העשויים ללא
חת ותו לא — לא נבינם עדיין כראויי.
כי היו אלה בראש וראשונה אנשים רגישים
בפינימיותם, אוהבי יופי. תכונות אלה
בלבד דיין להסביר את כמיהתם לנוף רחוק
ונפלא.
על דן גלעד כתבו עוד כי:
״אהב לחיות רק במקומות מיוחדים. בשאילת
החלה לקבל פרצוף של עיר, אמר
שהוא מוכרח לחיות בסיני . .התפתחות
אילת, בכיוון בו התפתחה, לא היתר, לרוחו.
לא עיר חלוצית עוד. חברה סנובית ...
דן היה אישיות אינדיבידואליסטית.״
״כיצד לזכור אותך, דן? האס אותו גבר
חסון, חזק, פראי, שרירי, או אולי לזכור
אותה נפש שהסתתרה באותו גוף, והיא
רכה, עדינה, מבויישת? היית שורשי, דן.
שורשי בארץ הזאת, על הריה ואבניה, על
תרבותה. שאפת תמיד לספוג, להעשיר, להקיף
אוץ ומלואה. היית אחד מן הקולומ־בוסים
שבינינו...
״דן — זה שהחברה לא כל־כן הכירו —
היה יושב שעות ומאזין לבאן, מצייר ציורים
סוריאליסטיים, גחון על ספרי־מדע —
ובאותו להט עצמו — על ספרי שירה
ואילו אריק, שאחר־כך היה לחבר משק
שדה־בוקר, טיפוס חקרני ומעמיק, שויתר
על לימודים באוניברסיטה ״משום שצריד
לשבת בנגב,״ אותו אריק, סייר חסון, ישב,
כעדות חבריו, בערב היציאה לפטרה ו־
״בעוד גילה ממשיכה לחשוב על התוכניות
בחדר הממון, היה אריק קורא לפני
חעולס זזזח 1198י

זרי בי תנו שירים באנגלית ובעברית, כשכולנו
רובצים על הריצפוז, מ שירים אמריקאיים
מפ שיים ומבדרים, עבר לשירי ולס
ויסמן, ו מ מנו ל שייקספיר, וכן, עד מאוח

א תו בחור מגודל־זקן וגבה־קומה מצא
זמן להרהר בבעיות שהיום נראות לנו כל־כך
מיושנות. באחד ממכתביו:
״העבוד ה אינה מעטה; לרוב היא שלובה
בהירהורים על דברי א. ד .גורדון. היר־הורים
ו מס שבות בל תי־פוסקות על ברל.
פרט קטן: על חוסר־העירנות ב מו שב, ועל
הדרכים לתיקונו. ה שינויים והת מו רו ת ש חולל
בי הסמינר; יש לי לפעמים רצון לפרוק
א תם; בכלל, לפרוק דברים רבים.
סוף־סוף עודני בן 16״
בערב צאתו למסע־הדמים, כאמור, קרא

אריק שירה, של שייקספיר ושל ויטמן.
ידידה שלו מעידה כי השיר האהוב עליו
משירי ויטמן היה שירת הדרך הרחבה:
״ ..בלב קל אני שם פעמי לדרך הרחבה /
בריא, חופשי, העולם כולו לפני /השבי1
הארוך, החום, לע.מתי / ,מוביל לכל מקום
שאבחר.״

,,איגגי די מוכשר״
פשר״״־להמשיך ולדפדף, לד,מ־

שיך ולהעלות את קוי־א שיותם של
הולכי־פטרה. וגם אז׳ אומרת אני, לא נוכל
אנו, יושבי־העיר הנתונים במעגל הצר ו־נטול־המרחב
שלנו, להבינם כראוי.
אבל אולי עתה, לאחר שהבאתי שורות
ספירות על כמה מהם — אולי עתה יבינו
אלה שלא הכירו אותם, כי הם היו עשויים
מיקשה אחת. כי הם היו בני ,,גזע אחד״.
משום כך גם אין להשוות את הסילוה
שנעשה בחולות לוהטים עם כל סילוף פיל-
מאי אחר — המעקם, כביכול, את דמותו
של הנוער הישראלי בכללו.
אני בטוחה כי מפיקי הסרט עשו מה שעשו
ללא־כזזנה. אני גם בטוחה שהם יודעים
מעט מאד על ענייני מגילות גנוזות, סיירות
ופטרה. אבל כדאי להם להקשיב לסיפור
הבא:
לפני שנה־שנתיים הוצע לסופר ישראלי,
מט בי כיתבינו, שיטול לידיו את הפרשה
ויכתוב עליה. הוא נדלק לרעיון, אסף את
כל החימר שמצוי ה־ה אודות הבחורים.
למד מפות, קרא על הסביבה, חקר את
חברי החללים. ורק אחר־כך, לאחר שנה
של עבודה, הופיע נבוך ואמר:
״אינני מרגיש עצמי מספיק מוכשר כדי
לכתיב על פטרה ונופליה. זוהי אפופיאה
גדולה ונהדרת מדי, מכדי שייכתב עליה
משהו. עכשיו, על כל פני ם,..״
אני מבינה שליצרני הסרט לא היו לבטים

מסוג זה. כאן — העבודה נעשתה ביעילות,
במהירות, בווירטואוזיות, כמעט.
וכך, לאחר שפטרה מצאה במשך שנים
רק הדים חיוורים בחיינו הציבוריים —
מצאה היא את ביטוייה הממשי הראשון בדמותו
של חולות לוהטים.
האם כך יאה — לפרשה?
ולשם מה נעשה הסילוף? לא למען אמירת
אמת בלתי־נודעת, לא למען תאר פרשה
מסייימת מזווית בלתי־מוכרת. לא ולא. הסילוף
כאן נעשה במטרה יפה וחשובה
הרבה יותר: הפקת מערבון ישראלי, שירתק,
שימתח, ושיכניס כמה שי תר חזחים!
שמעתי אומרים שאם תשוב ותדון הצנזורה
בהצגתו, ותאסור אותה, יהיה בצעד
כזה משום ח סר־עידוד לסרטים ישראליים
בעתיד. כן, בהחלט כך! ולוואי ואיסור
הצגת חו לי ת לוהטים ירפה ידיהם
של כל א תם בעלי פריטנזיות אמניתיות,
הששים ליטול כל פרשה ד,צמ דה לחייני
כאן, כל פרשה יפה, וכואבת — ולהפיך
אותה לעיסה זולה ומכניסת־רווחים!

״איכפתיות מסויימת״

•יישנה נקודה נופפת: כאמור, במי
שך שנים השתדלו לטשטש את הפרשה.
חששו לספר בה — מחשש פן ישוב ו־יע,
רר כל סירס! ם שה א את כל אותם ה־נגועים
במקצת ב״שגעון הנפלא״ .עד כדי
כך הרחיקו בריסון כל דיבור בפרשה —
שאפילו שידורו של שיר כמו הסלע האדום
נאסר ברדיו, מחשש פן יצאי מאזיניו של
קול ישראל למסע־הסכנות מיד אחרי שמעת

עד כדי כך נזהרו — עד כי לא הותרה
הדפסתו של צילום אחד ויחיד של פטרה
בספרים שיצאו לאחר מות הולכיה. כאמור,
חששו מליבוי יצר ההליכה.
ועתה, מה יהא אס יוצג סרט זה, בפני
אלפי צופים? הסרט גדוש צילומי נוף מפטרה
ושאגב, נערכו בידי צלמים גרמני
י ם בשטח עבר-הירדן) :ההליכה אל הסלע
נראית כאן כענין קל שבקלים, חציית הגבול
נעשית ללא הפרעות: אבל — בעיקר:
המניע למסע כולו, לפחות אצל כמה מן
ההולכים, הוא הרפתקני גרידא. אחד הגיבורים׳
כאמור, מציב לפני עצמו את היעד
הנשגב: לגנוב את המגילות הגנוזות, ולהתעשר
מהן.
אם יכולה, אם כן, להיות בכלל השפעה
לא־רצויה, הרי שאין מכשיר שיבצע אותה
ביתר יעילות מאשר חו לו ת לורטים.

הנרקאט בגרמניה

משום כך פונה אני לכל מי שנותרה
בו עוד ״איכפתיות מסויי*
מת״ לגבי דברים מסוג זה, שהם
חלק מחיינו בארץ: הכה נפרם
להעלות את ״חולות לוהטים״ על
בדינו.
אפשר להיכנס לכית-קולנוע סמוך
ולראות את אדי קונסטנטץ
יורה, חבורת גאנגסטרים שורדת,
וחשפנית מפגינה את אמנותה -
ורק שלא יעשו כל הדברים הללו
בנשימה אחת עם השם: פטרה!

במדינה
(המשך סענזוד )9

אביב את ג׳ורג׳יה חי, שעה ששמע כי בעלת
המקום מתכוונת להעביר את מינהלת המלון
הקטן, השוכן ברת ב יפו־תל־אביב,
לידי אחיה.
ג׳ורג׳יה לא שעתה לאזהרה. היא פיטרה
את יוסף, האיש שניהל את המוסד משך
18 שנים, העסיקה את אחיה, מנשה ברדה,
תחתו.
ברדה היה פעלתן מאוד. הוא לא הסתפק
לכהן כמנהל בלבד, אלא לחודשים מספר.
אחר־כך החל לוחץ על אחותו החולה, להעביר
לידיו גם את הבעלות על בית-
המלון. ג׳ורג׳יה התנגדה בתוקף. בין האחים
פרץ ריב חריף, בו נעזר ברוד,
בצעקות ואף במהלומות.
״גם כך אתה כמו הבעל,״ ניסתה ג׳ור־ג׳יה
להרגיעו• אך ברדה לא חדל, הציג
באחד המקרים מיסמך לפיו כאילו בית־המלון
ה. עבר זה מכבר לרשותו. ג׳ורג׳ ה
חי הגישה נגד אחיה צו־פינוי.
בית־המשפט טרם חרץ את דינו בעניין
זה — אך בינתיים הופיע ברדה בבית־המישפט
בתל־אביב בעניין שונה. ג׳ורג׳יה
חי לא היתה נוכחת. לו באה לאולם בית־המשפט,
ודאי היתד, מבינה ביתר בהירות
מדוע כה השתוקק אחיה לנהל את בית-
המלון ללא התערבות מצידה. מנשה ברדה
נאשם על־ידי המשטרה בניהול בית־בושת
במלון אביב.

חו שי ס ט אן
הפאודאד בב־ת־הדין
השבוע הוגש בבית־המשפט המחוזי בחיפה
כתב־האישום נגד חבר מועצת ה־עיריה
ז׳קו צרפתי, מנאמני חושי הצרופים
ביותר. רבים מתושבי חיפה, ובעיקר
רוכלי העיר ואנשי עדות המזרח, אותם התיימר
ז׳קו לייצג, נשמו לחזחה, קיוו כי
עתה יוסר שלטון הטרור של אחד ממלאכי־החבלה
של הושיסטאן.
תיקווה זו היתד. נחפזת במקצת. כי חבר
מועצת העיר שנאשם בלקיחת שוחד, בתיווך
לשוחד ובקבלת סחורות בטענות שווא, מן
הרוכלים שבאירגונו של משה יצחק (העולם
הזה ,) 1150 טרם איבד את שליטתו. להיפך.
המשפט שהוגש עשוי לשמש עילה לטיהור
שמו.
עלייה באגרון? .ז׳קו החל את הקא-
ריירה הפוליטית שלו כאיש אגרוף של עולי
סאלוניקי, עם עלותו ארצה בשנת .1933
תפקיד זה זיכה אותו בייצוג העולים במועצת
פ עלי חיכה, ומאוחר יותר — איפ־שר
לו לשמש כנציג כל עולי עדות המזרח
שבעיר.
לפני תשע שנים הגיע צרפתי למיעצת
העיר• שם גילה את הדרך הנכונה לרב ש
ידידים ולהתקדם בחברה: הוא הפך לעבד
נרצע של אבא ח שי. כתמ רה, מונה לשלי-
טם הפאודאלי של הרוכלים והסוחרים הזעירים
בעיר. יושב־ראש אירגון הרוכלים

לשעבר, משה יצחק, שימש בשמשו, תיח־ך
בין צרפתי לבין אנשי אירגונו.
רבים הסיפורים המהלכים אודות צרפתי
בקרב הרוכלים. במיוחד כעסי על מינהגו
לעבור ברחובותיה של העיר, לאיים עליהם
או לטעון, בנימת־קול בכיינית, כי ״ע!שים
לו צרות והעיריה כועסת עליהם,״ ליטול,
תוך כדי־כך, חפץ זה או אחר — ולשכוח
לשלם.
הרוכלים ידעו שלא די לפייס את צרפתי
בשכר־טרחה, בצורת סחורות. היה גם צורר
לבקש את סליחתו, כיאה לפא דאל אמיתי.
אז היה מחייך, סולח, גובה את המם, והולך
הלאה, לעבר הדוכן הבא.
במרוצת הזמן, התבצר מעמד -של צרפתי.
הוא המשיך לקבל שכר הסתדרותי
צנוע ותוספת־ייציג של 45 לירות בלבד.
אולם על אף משכורת צנועה זו הצליח
חבר העירית לרכוש לעצמו דירת־פאר, ברחוב
גאולה ,41 בחיפה, ליהנות מרמת־חיים
לא רגילה.
כאשר הוגש משפם נגד יושב־ראש אירגין
הרוכלים, משה יצחק, הוזכר יותר ויותר
שמו של ז׳קו צרפתי. לבס־ף, הוגשה שאילתה
על־ידי חבר מועצת העיר הציוני־כללי
שלום מרכז, בדבר פקידי־עיר־ה בכירים המעורבים
בפרשת־השוחד של הרוכל הראשי.
אבא חושי הכחיש. הפרשה הורדה,
אוטומאטית, משולחן הדיונים.
בסידן טיהור /אך לא לזמן רב• שמו
של צרפתי עורב עד כדי כך בפרשת הרוכלים,
שהשלטונות נאלצו להגיש נגדר
כתב־אישום. ההאשמות: קבלת שוחד, בצורת
צעצוע, ששוויו 10 לירות, מידיו של
רוכל: קבלת שעון מעורר, ששודיו 40 לירות,
אף הוא כשוחד.
מתנגדי מפא״י שיפשפו בידיהם. אבל
יודעי־דבר היו מדוכדכים. הם ידעו כי כוונת
אנשי חושיסטאן להגיש משפט על עבירה
פעוטה, יחסית, בו יש לצרפתי סיכוי טוב
לצאת נקי־כתיים, כדי לבלום את הדרך בפני
האשמות רציניות יותר.
״ז׳קו לא ירד. היא יודע יותר מדי על
אבא חושי, והבוס לא ירשה לעילם שעובדות
מסויימות יצאו החוצה,״ טען השבוע
אחד הרוכלים החיפאיים. קיימים סימנים שהוא
צדק. על אף הגשת המשפט הפלילי,
ממשיך ז׳קו צרפתי לכהן כחבר מועצת העירית
של חושיסטאן.

מ שפט
החוק ושכרן
כשרצה יוסף ורט ( )57 מקרית־מוצקין
להתגרש מאשתו, הוא ידע כי העניין יעלה
לו במאמצים רבים. אך הוא לא תיאר לעצמו
כי הרבה יותר קשה יהיה לו להתגרש
מעורך־הדין שייצגו באותו ענין.
אחרי ששמע עורך־הדין החיפאי, דויד כהן,
את טענותיו של ורט, נקב בסכום של 125
ל״י כשכר טירחתו ל/־,שגת הגם, החל בטיפול.
הפרקליט לא סיים את טיפולו. בעיצימם
של הדיונים, בבית־הדין הרבני בחיפה, החליט
ורט להחליפו בעורך־דין אחר, ביקש
מכהן שיחזיר לו את יפוי־הכוח שמסר לו
(חמשן בעמוד )18

פרמיירה בלהב
( המשך מעמוד )11
נית מגיחה במהירות מטורפת והארי קופץ

הצידה בבהלה. לא היה חסר הרבה.
קבוצת חיילים מתאספת. שמעתם? הארי
בלאפונטה• כן, כן. אני אומר לכם. זה שש,
שזורק עץ. בטח בשביל לשמור על הפיגורה.
טיפשה, זה מפתח את שרירי החזה,
כדי שיוכל לשיר טוב. סגן ניגש אליו.
הארי מראה לו איך משתמשים בנשק זה.
הקצין זורק — והבומראנג כמעט ואינו
מתרומם. ניכר שהוא סתם רובאי.
חתימות, לחיצות־יד, ממש כים .״אתה
יודע שמעולם לא הופעתי כפני צבא?״ ה־א
מציין. כי הארי אינו א הב צבא וצבאי יית.
את 18 חודשי שרותו בצי ארצ־ת־הברית
בילה ביחדה לא־קרבית. אבל לגבי צבא
ישראל יש לו הרגשה אחרת .״אצלנו, צבא
זה נפט, אינטרסים כיתתיים, שמירה על
פרסטיג׳ה או על מיסחר. כאן, צבא זה
חלק מהרצון לחיות, לעבוד. זוהי הפגיעה
הראשונה בשריון האנטי־מיליטאריסטי שלי.״

״ א גי דלכדושצ׳ ו ב ! ״
ך • ילה יו ר ד. לפני שובל עוברים על
/פני עדר־כבשים גדול• הארי גוחן החוצה.
האבק עולה באפלולית, הכבשים
נדחקות זו לזו. הארי שורק מנגינה מלאה
ליא־ת וגעגועים. הבדרן המהולל, אליל ההמונים
שוב חזר להיות נער כושי, במטעי
ג׳אמאיקה. האפילה, השדות החרושים, פעיות
העדר, עוררו משהו עתיק בדמו.
כאשר הוא חוזר ומדבר, קולו רגוע הרבה
יותר, רציני, חולמני .״אם פעם יימאסו
לי חיי, זהו המקום שאליו אבוא. אקנה
בית ואתיישב בישראל.״
אין זה כי אינו אוהב את מולדתו .״אבל
שם מיבצר הטימטום, מעוז העיוורים המובלים
על־ידי אווילים. אבל האיש הפשוט
כבר מתחיל לפקוח את עיניו. כי בעולם
של היום אין מקום לגבולות. אין מקום
לדגלים. האנושות היא אחת.״
אין ספק: משהו כואב לו. כאב הנשמע
מוזר, כשהוא יוצא מפיו של מיליונר• אבל
ישנן זעקות בלב, ששום הון אינו יכול
להחניקן. וזוהי זעקתו של הארי בלאפינ־טה,
זעקה לצדק, ליושר־לב — לאהבה.
הוא שוכח את ישראל, את ערבות הדרום,
מדבר על ארצו, על בני עמו .״ישנם אנשים
ישרים, ולא חשוב מניין הם. רנה, למשל,
ארל וזארן. רפובליקאי, מושל קליפורניה
לשעבר. אייזנהואר מינה אותו לבית־המשפט
העליון. חשבנו בליבנו: רק רעה תצמח לנו
מאיש כזה. והנה, מהיום שבו התמנה, נאסרה
ההפרדה בין כושים ולבנים בבתי־הספר,
הוכרה זכותה הדמוקראטית של המפלגה
הקומוניסטית להתקיים באמריקה, בוטלו ההגבלות
על דרכונים ותנועה חופשית. ומצד
שני — טום קלארק. הוא פונה על־ידי
טרומאן. ושופט ריאקציוני יותר — אין״.
שתיקה ארוכה, ושוב :״איך יכולנו לשלוח
את היו־ 2מעל לרוסיה בדיוק ערב
ועידת הפיסגה? באיזו זכות? אבל גם כרוש־

ליד קבו וייצמן

צ׳וב לא נהג בסדר. היתד, לו הזדמנות
להראות לעולם שהוא באמת מ כן לעשות
ויתורים ולהתעלם מפר,בוקציה זן. אני
מאוכזב ממנו. אגיד לו זאת, כשאראה
אותו.״

הארי ישיר?גו סולו
*ץ ורות קיסוץ להב. דודיק מקבל איי.
פנינו. ביק ר קצר בחדרו ובבית הילדים.
הארי מכיר את עקרונות הקיבוץ.
זהו חדר הא כל, נא להיכנס. כאן ד,מיטבה
השיתופי. מבשלים בשביל כולם יחדיו.
הארי :״אבי היה טבח על אוניה בריטית.״
ארוחת־ערב צנועה, ואחר־כך מסיבת עונג־שבת.
הארי יושב בין החברה. אל תראוני
שאני שחרחורת; אנו הולכים ברגל ה פה
היי; דודי ירד לגנו; צאנה הבנות וראנה;
הבה נגילה. עיניו של האורח ניצת־ת, חיוך
עדין מתפשט על פניו. את זד, היא מכיר.
מוכרחים להיות שמח. הוא כבר שר את זה
באלף הופעות. אבל תמיד סולו, ככוכב. לא
בתוך חברה ישראלית שואגת• הוא מגלגל
כל הברה על לשונו, כאילו טועם יין ישל
ומגלה בו טעם חדש, משכר.
ואז: הארי ישיר לנו סולו. הארי לא התכונן
לזה. איש יחסי־ד,ציבור שלו, מריק,
מביט בשעון. מחר יש לו שש־שבע שעות
של חזרה, ובערב — הצגת־בכירה. אין זמן,
באמת, מוכרחים כבר לזוז. מישהו אימר
כמה מילות ברכה, ומסיים בהודעה :״הביננו
כיבוד קל, אבל עד שהכיביד יהיר,
מוכן לגמרי, אנחנו מבקשים מהארי בלא־סונטה
שישר לנו משהו.״
״זו סחיטה, הארי,״ צועק אליו אחד ממלוויו
הישראליים ,״רוצים שתשיר בשביל
ארוחתך.״ לבסוף הוא שר.
עיניו עצומית והוא כאילו חי בעולם
אחר• הוא פותח את עיניו לקול תשואית
רועמות. פניו קורנית מרוב אושר. זאת
היא הפרימיירה הישראלית שלו, והקהל מקי
בל אותה בהתלהבות• ״נו, איפה הפירות
עכשיו?״ היא שואל.
פירות ושירה בציבור. נאום נירגש. ושוב:
הארי ישיר לנו סולו. ושוב: מריק
מתבונן בשעון. אבל הארי מרגיש ניפלא.
לא רק האווירה. היא מרגיש שהוא מקבל
משהו כאד, בערב זה. הוא שר שני שירים
של אסירים כושים — שירים המוציאים
מגרונו אנקות ומעלים זיעה קרה על מצחו.
לבסוף בא השיא: ריקיד ההורה. אפילו
מריק שוכח את שעונו. ג׳ולי עומדת מן
הצד, רוקעת ברגלה. לא מזמן היתד, רקדנית
לבנה יחידה בלהקת קאתרין דאנהאם.
ה־ריה, יהידים ילידי רוסיה, מתנהגים כאילו
ניתנה להם מיפרעה על חשבון החיים בגוד,עדן.
המעגל סובב, אינו פוסק. עד אבדן
הנשימה .״שלום, שלום!״
״איך היה בקיבוץ?״ שאלו אותו, למחרת.
הוא עצם את עיניו, חיפש את המילה הנכונה,
ולבסוף אמר :״זה היד, ניפלא. נתנו
לי אהבה.״

בדרכו לקיבוץ, ביקש בלאפונטה להתעכב ליד קברו
של חיים וייצמן. שם התייחד כמה דקות, צילם כמה
תצלומים שד חמקוס ושל סיסמתו של וייצמן המקשטת את הכותל בכניסה לבית הנשיא המנוח.

קו מו ני סטכרושצ׳ ו כ
הדור השני אינו אוהב ציונות
בשלם הגו ש ה קזמוניס טי
הענקים האדומי
החלום המתוק ביותר המרחף לעיני המדינאים
במערב, הוא חלום הפירוד הפנימי
במחנה ר,ק מוניפט׳ .כאשר קורים דברים
רעים בקובה או בקונגו, יכולים ראשי המערב
לנחם את עצמם תמיד בתיקודה, כי
בבוא היום יקומו שני הענקים האד, מים —
רוסיה וסין — ויתפסו איש בגרון רעהו.
בשבועות האחרונים היה נדמה כאילו החלום
שוב אינו רחוק כל כך מן המציאות.
טכנאים סובייטיים גורשו או הוצאו בהמוניהם
מסין. הפולמוס ההדדי החריף, חרג
מתחום הישיבות הסודי, ת ,הגיע למאמרים
רשמיים בביטאוני מוסקבה ופקינג.
דו רללא ״ ציונות ״ .משך דור שלם
היתד, ברית־המועצות כפופה למיצוזה: לרעוב
כדי לבנות. הארץ היתד, עניה מכדי
שתוכל לספק לתושביה מכונות כבד! ת ומקררים
חשמליים. לנין, ואחריו סטאלין, דאגו
לכך שהעם יוותר על המקררים. דאגה זו
התבטאה בדיקטאטורה קיצונית, בטרור פנימי,
בתעמולה טוטאגית ובשיתופיות ד,כפו ד, של
החקלאות. על מיזבח זה הוקרבו מיליוני
איכרים אמידים ומפירי־עול, שהועמדו אל
הקיר, נורו במרתפי־הבולשת או ניספו
במחנות עבודת־ד,כפייה•
היה זה מחיר אכזרי, אך תמורתו הושגה.
ברית־המ,עצות הפכה לענק תעשייתי
ומדעני, מדינה של ספוטניקים׳ טילים ומטו־סי־פאר.
התוצאה: הדור השני שוב לא היד,
מוכן לסב! ל. הוא חייך בעליונות למשמע
הסיסמות הישנות של האבות, כמו שבני
דגניה מחייכים למשמע הסיסמות המקוריות
של הציונות הסוציאליסטית. כמו בני דגניה,
ה, א רצה בנוחיות רבד. יותר, בביטחון יחסי,
במידה של חופש אישי. הוא היה מוכן
לתת הרבה למדינה — אך רק במסגרת
הקאריירה האישית.
דור נגד דור. האיש שעלה לשלטון
על גלי שאיכר, זו הוא ניקיטד, כרושצ/ב,
נציגו האופייני של הדור הסובייטי השני.
כדי להגשים את השאיפה, היה זקוק לשלום,
להקטנה קיצונית של הצבא, לליבראליזציה
פנימית, לגינוי הנגעים של תקופת סטאלין.
לפי התיאוריה המארכסיסטית, ההוויה יוצרת
את ד,ת דעה. ואכן, התנאים ה״לכליים
החדשים יצרו אידיאולוגיה חדשה: דו־קיום
בשלום. עיקרה: הגוש הק מוניסטי עומד
לזכות במאבק העולמי בדרכי שלום והת־חר,
ת ,הקאפיטליזם ייעלם ללא מלחמה.
א, לם דווקא תיא ריר, זו, שהיא סם־מרפא
להמוני ברית־המ עצות, היא רעל בעיני
מנהיגי סין. כי מדינתו של מאו נמצאת
כיום בשלב בו היתד, נתונה מדינת לנין
לפני דור: היא צריכה לרעוב כדי ליצור.
היא לא ת כל להתגבר על התפקידים הכלכליים
האדירים, העומדים לפניה, ללא מתת
פנימי גבוה, קנא ת קיצונית, משמעת אכזרית
ודיקטאטורה. את כל אלד, אי־אפשר
לקיים לא רך ימ ם ללא אווירה מלחמתית.
ברית־ד,מועצ ת זקוקה לתחושה של שלום.
סין זקוקה לתחושה של מלחמה.
רוסי גניו-יורק. על כן אין זה מאבק
בין שני א׳ שים, אפילו לא מאבק על ההגמוניה
בגוש הקומוניסטי. סין יודעת כי
יעבור לפחית דור עד שת כל להתחרות
בברית־המ עצות. אין היא רוצה לתפוס את
מקום מ סקבה. היא רוצה להכריח את מוסקבה
ללכת בדרך שמאו יתווה לה.
כאשר מטיף כרושצ׳וב לפירוק החימוש,
משמיעה פקינג צחוק מר, מזכירה שלפי

תורת לנין מוכרח האימפריאליזם להביא
למלחמה. כהשצ׳וב נראה בעינה כמשתמט
רכהכי, ששוב אין לו העוז והלהט הפנימי
של סטאלין. ואילו כרושצ/ב טוען בגלוי
שאבד הכלח על לנין, ושיש להתאים את
התיא.ריה למציאות החדשה•
זהו הרקע להחלטתו המפתיעה של כרוש־צוב
לבוא לניו־י,רק כדי לייצג בעצמו את
דר שת ברית־ד,מועצות לפירוק־הנשק. בעיני
האמריקאים הנרגזים, שאינם זכאים למבע
את הופעתו של כל מדינאי שהוא בעצרת
או״ם המתכנסת בשטחם, נראה הדבר
כטכסיס תעמולתי המכוון נגדם, שבעד לבלבל
את מערכת־הבחיתת לנשיאות.
אולם למעש׳־ ,תהיה הנסיעה הפגנה רבתי
נגד סין. יחד עם כה שצי,ביב או כל
ראשי המדינות ד,ק,מוניסטיות, הנהנים גם
מתמיכת שתי השכנות ד,אה מות של סין:
ויאט־נאם הצפונית וק!ריאר, הצפונית. סין,
שאינה ים לה לפרוש מן המחנה, יכולה רק
לחרוק ש ניים — חריקה הנשמעת מסביב
לכדור־הארץ.

הי ס טו רי ה
הרצח המיותר
שני פשעים מחרידים הכתימי את המאה
ה־ 20 עד כה: א,שוזיץ והירושימה• א, שוויץ
החרידה יותר. אך יתכן כי המצב היה צריך
להיות הפוך.
כי בעוד הפשע של אושוויץ בוצע בידי
משטר דיקטאטורי, בראשות אדם מטורף־
למחצה ובהשראת אידיאולוגיה זדונית, הרי
הפשע של הירושימה ב,צע בידי ממשש־,
דמ,קראטית, שבראשה עמדו אנשים נורמאליים
ושקטים, כמו הארי מרומן.
מזה 15 שנה י,דעים חוגים יודעי־דבר כי
הפצצה של הירושימה היתד, מיותרת. לפני
הפצצה כבר ידעו האמריקאים כי היפאנים
ע, מדים להיכנע. המומחים בוואשינגטון, שהצליחו
לפענח את הצופן היפאני, זמן רב
לפני כן, קלטו את הה, ראות של ממשלת
ט! קיו לנציגיה בעולם• ,ישנצטוז לברר את
תנאי הכניעה.
כל זה ידוע מזמן. אולם עד כה לא
הודו בכך האמריקאים בגל,י. רק הח דש
נמצא לדבר אישור כמעט רשמי. שני עתו-
נאים אמריקאיים, שקיבלו היתר לעיין ב־מיסמכים
הסודיים של הממשלה האמריקאית,
מצאו הוכחות למכביר לע בדות, הגישו את
המסקנות בדו״ח עתונאי שזכה לתפוצה רבה.
שפני נפיץ. א,לם גם שני העת! נא ים
האלה לא נתנו תשובה על השא. ה המכרעת:
מד,ע ציווה הנשא טרומן לרצוח בשנייה
אחת מאה אלף גברים, נשים וילדים —
מבלי שיהיה בכך צורך צבאי?
התש, בה הסבירה ביותר: האמריקאים
חששו שאם תימשך המלחמה מספר שבועות
נוספים, יספיקו הרוסים להעביר את חייליהם
מאירופה למזרח, ישתתפו בפלישה ליפאן,
יתפסו חלק ממנה, כפי שתפסו חלק
מגומניה• הכניע׳׳ ,היפאנית המהירה, למחרת
הפצצות האט,מיות על הירושימה ונאגאסא־קי,
מנעד, את הדבר. הס, בייט ם הספיקו רק
לכבוש את מאנצ׳וריה, במיבצע בזק.
גם מבלי לדעת את העובדת, חשו
המוני העולם כי משהו אינו כשורה
בפרשת הירושימה. תחת לרצוח עיר, יכלו
האמריקאים להזמין משקיפים ניטראליים
לפ־צ,ץ אט, מי במקום שומם — דבר שהיה
גורם לכניעה מיידית של יפאן.
מדוע לא עשו זאת? הסיבה הסבירה
בי, תר היא אנושית ומחרידה: אחרי שהמציאו
נשק חדש, פשוט רצו מנהלי המלחמה
לנסות אותו במציאות. ההרוגים, הנכים,
המשותקים, האלמנות והיית. מים לא היו
אלא שפני־נסיון.
*!ולס 8זה 1199

אזשיס
תבן מזופת לאפרים

ההסתדרות אשמה בכ ד
אזרחי ישראל נקראו השבוע לקנות חבילות
שי למען חיילי צד,״ל. חבילת דשי
מכילה, נוסף לביסקוויטים וופלים, גם ספרות•
הספרים המחולקים בחבילות השונות
נכתבו כולם בידי יוסף כרץ, איש דגניה,
מרכז החעד למען החיל, שהרכיב את
החבילות בטענות חמורות על ההסתדרות
יצאה רעיתו של יוסף ברץ, מ רי ם
כרץ :״יש לי רק שיבער, בנים ובנות.
אני רציתי תריסר. בכל אשמה ההסתדרות,
כי אילולא שלחו את יוסף לשליחויות כד,
רבות לחוץ־לארץ, היו לי לפחות 12 ילדים״
טעג. ת אחרות השמיע, בעברית
נימלצת, ח״כמשהשרת, שטען כי היא
״תוהה על שיבוש דרכם של רבים רבים
בני ד, רנד הצעיר, אשר ערכים רבים נתחלפו
להם בלחם קלוקל על הדור הקודם
התלונן, לעומת זאת, האלוף דויד
שאל תי א ל, שטען בתגובה על ספרו של
ד ב יו ס ף, קריה נאמנה, כי ״אילו נתן לי
אז הפלמ״ח שהות של עוד יממה אחת
לפחות, הייתי אולי יכול לגייס פלוגה לוחמת
למען אפשר יהיה להחזיק ברובע היהודי
עד בוא הזמן לזנק מתוך
מטוס משטרתי זינק השב-ע בבגד־ים המפקח
הכללי של משטרת ישראל, יוסף
נחמיאס. המטוס הביא אותו בלבוש מועט
זה לשדה־התעופה במחניים, שם חיכה
לו דודג׳ על מנת לקחתו לפעולה משטרתית
מרעננת, בח ף הכינרת טענות
חמורות על האזרחים בישראל היו השבוע
לסופר יהושע בר״יוסף, שאמר כי כיום
״אין משוחחים כלל על האקטואליה התרבותית.
אם אין מיציאים מיד את חפיסת
הקלפים — יוציאוה כעבור מחצית השעה,
כשייפסק העניין ברכילות הקטנה או במכונית
החדשה לעומת הסופר יהושע
בר־יוסף, טען השבוע יגאל מוסנזון, כי
אצלו הלו דווקא שיפורים :״בתקופתי האחרונה
בארץ,״ הזכיר מחבר זרוק אותו לכלבים
,״קיבלתי טוב על הראש• למדתי
משהו מזה. השתניתי במקצת להשתנות
חפץ גם אלישיב כן־חורין, שגריר
ישראל בבורמה, שהחליט לעשות רושש
על הבורמאים, שעה שיפרוש לשבועיים ממשפחתו
ויכנס למנזר ב דיסטי, כדי לשק ע
בהירהורים בהירהורים נוגים עסקו
גם המוזמנים הרבים למסיבה פרטית ואכס־קליסיבית
שהתקיימה לכבוד הארי בלא־סונטה,
בבית פרטי בתל־אביב. היחידי
שלא ראה צורך לבוא למסיבה ה־ה הארי
בלאפונטה עצמו, שבילה, אותו ערב, בחברת
ידידים (ראה כתבה לפגי כן ניראה
בלאפונטה ממהר בחברת אשתו ברחוב
דיזנגיף. הסביר בלאפינטה את סיבת הריצה:
״לאשתי יש כאב־שיניים איום ונורא. אנו
ממהרים עכשיו לרופא בעקבות ראש
עירית חיפה, אבא חושי, ה לך גם ראש
עירית בת־ים, דויד בן־ארי, המתכונן למשוך
לעירו אנשי־תרבות ובוהמה. בבתים
נאים שיבנה ליד חוף־הים, מתכונן בן־ארי
לשכי את חיסל יצחק דנציגר, הצייר
יעקב אגם והעתונאית מירה אברד
תושבת בת-ים לעתיד, מירה אברך,
השה את משמעותו של בומראנג. לאחר
שפירסמה בעתון כי יעקב
מנהל ארקיע, רץ אחרי המטוס על
ולא הספיק לעלות עליו, רצה מירה עצמה
לאירך המסלול, בשדה דוב, אחרי מטיס
ארקיע, שהמריא דקות מספר לפני הגיעה
למקום.

* •י רו ש לי ם, שעה שהציבו ברח.ב מאד,
.ל שערי ם תמרורים האוסרים נסיעה בשבת,
נעלבו אנשי נטורי־קרתא, מרחו את
העמודים בזפת.

רגע של חולשה
**חולון, שפכה אשד. שמן ר!תח על
פני בעלה, על שלא מיהר להזעיק
ריפא שעד, שתקפה אותה חולשה

שלושה +אחד
ף* רומא, איטל ה, התלוננה האתלטית ה־
^אי סט ראלי ת רנדה ג׳ונם במשטרה, כי
שלושה גברים הציצו לחדרה המואר באמצעות
משקפות־שדד״ ואחד בטלסקופ.

• זיווה רודן בחסרטת ״גיזת הזהב״
רגליים לאיטלקים
קטעי־עתונות איטלקיים, המראים אותה בהרשה
להופיע ״בבגדים נורמאליים״.
פוזות שונות, לפני ואחרי תצלומי הסרט

גיזת הזהב, בו ה א מופיעה בתפקיד ראשי.
המכנה המשותף של הצלמים האיטלקיים: הב נאצי ב־סו ל״י
לטת רגליה של זיווה (ראה תמונה
סיפור משעשע על משטרת ישראל גילה
לאחר שפורסם בעתון כי השגריר הגנאי, בדי השבוע שחקן הכדורסל אכרחם שני*
איקו פיקו, הביע חשש כי בביקורו האור.
שוטר שצריך היה לרש! ם דו״ח לקרוב
בישראל עלול שר האוצר הגנאי מר
מכונית שחנתה ברחוב טשרניחובסקי והתק.
א .גאבצ׳אמה ללמוד מלוי אש קשה בכתיבת השם, גרר את המכונית ל־כול
איך סוחטים את האזרחים, הזדרז לוי
רח,ב רש״י ובלבד שלא יטעה בכתיבת ה־אשכול
לצלצל לשגריר הגנאי, לתרגם לו
דו״ח למשרד ד,חינ ך התורכי כדאי
את הקטע בגאווה מרובה תודעה יהו לגלות בעל בית־מלון תורכי, שהשיב לשאלת
דית או תת שה מיסחרית גילה המלחין שדרן קול ישראל, עמוס אטינגר, מדוע
יוחנן זראי, לאחר שהחליט להוציא להולכים
השוטרים זוג ת־זוגות .״מה הפלא,״
אור תקליט של נעימות חסידיות מעובדות
השיב התורכי ,״אחד יודע לכתוב והשני
על־־דו. בינתיים הופיעה ריקה זראי ביודע
לקרוא שחקני־תיאטרון הפכו
נשף צדקה שאורגן על־יז־י תושבת שוזייץ, לאחרונה עיתונאים. יוסף מילוא נסע לשאינה
יה, דיה. כל ההכנסות מנשף זה הוק איטליה כשליח עתון ערב! ,שימה בר״
דשו למוסדות־ילדים בישראל בביושביט
צוייד לנסיעתו בחוץ־לארץ בתעוגראפיה
של אילנה עדן, שפירסמו יצרני דות עתונאי תורכיות, יווניות וקפריסאיית.
הסרט סיפורת טל רות, נאמר בין השאר משהגיע בר־שביט לפירא ס והציג את
כי אילנה הופיעה בתפקיד מרכזי בהצגה
עצמו כשחקן ועתונאי ישראלי, נטפל אליו
ליזיסטראטה, והיא נכשלה בו היות ואותה ס!חר יווני שהיה מ, כן למכור לו נאצי״ בשעה
היתד, מאוהבת מדי שחקן קולנוע סב אלף לירות שטרלינג. בר־שביט לא נבאחר,
זאב פריד, שהשתתף בקטע קטן הל, עמד על המקח. הסוחר הוריד את הבסרט
הם היו עשרה, נדהם לראות. שאת
מחיר עד 100 דראכמות (כ־ 10ל״י) ,אולם
הקטע היחיד בו נראה פרצופו, גזר עורך
גם מחיר זה היה יקר מדי עביר בר־שביט
הסרט. אך זאב מצא נחמה בעובדה כי ב לתגובה מסוג אחר זכה הצייר מאנה
סרט זה רכש לו אשה. פריד עומד לשאת כ״ץ, שעה שטייל בני,זיתה ברח בות
שכונת מאה שערים, בירושלים. לפתע ניגש
את המורה לרכיבה שהכינה א תו לתפקיד•
בסרט איו סוף להרפתקאותיו של
אליו בחור ישיבה .״איפה הכובע, יהודי?״
אלכסנדר זרחין. לאחר שאיחר למטוס
״השמיים הם כיסו ״הראש שלי,״ ענה כ״ץ.
שעמד לקחתו לארצות־הברית, עלה זרחין ״הו, בשביל זה עליך לגדול עוד הרבה!״
על מטוס אחר. בעוד מטוסו המקורי היה
ענה אברך המשי דברים נעימים יותר
צריך לחנות ברומא, חנה המטוס השני ב שמעו בעת נסיעה באוטובוס בתיה בג״
ווינה• זרחין רק שכח כי ברומא חיכתה
דיקט, סגנית מלכת־המים דאשתקד, ואחולו
שלושה ימים המלווה שלו, אורה לוב תה הצעירה מארינה, כאשר שני גברים
בערב שמתכננים להגיש חניכיו וידי החלו לשבח, בר! מנית, את חמודותיהן בדיו
של ארי חרצכרג, יופיעו כידוע התלהבות יתרה. טרם רדתן מן האוטובוס,
שחקני הבימה, בצל ירוק ילהקת הנח״ל. הספיקו היפהפיות להודות לגברים הנדהבמאי
הערב, שמואל בונים, החליט כי מים בשכה אותה דיברו ואשר סברו שהשחקני
בצל־ירוק ולהקת הנח״ל יופיעו ב נערות, בעלות המראה הצברי המובהק, לתלבושתם
הרגילה ואילו לשחקני הבימה בטח אינן מבינות ״

פס1גן י ו!( 0ב 1ע

אזו ר לאהוב •ותר־ מד•

הצהרה מעניינת מסר השבוע זאב אל״
תגר, עורך ביטאונו הפרטי של ראש עירית
רמת־גן, אברהם קריניצי, ואיש יחסי־הציבור
של צירות ליבריה. אלתגר, שהחליט
לייסד מגבית של כושים, טען :״תוך שנתיים
אהיה עשיר כמו כל האחים מאיר״
בודד וגלמוד נראה השבוע התעשיין
יעקבצ׳ו ס ברחובות ירושלים. צ׳וס
רגיל לבקר בבארים ולשתות כהלכה, סבל
מרוב געגועים לחברו לבילויים, ח״כ אח־דות־העבודה
יגאלאלץ, שטס השבוע ללונדון
במצב־רוח רומאנטי יותר נתון
האמרגן מאר קו תו ר ג׳ מן, שטען כי התאהב
בזיוו ה רו דן. תוריג׳מן המציא בעצמו
סיסמה ההולמת את מצב רוחו, משמשת
גם פירסומת למשרד הכרטיסים שלו:
״לאן? — לזיווה רודן בשעה שזיוו ח
רו דן נחה בארץ, אליה הגיעה לביקור קצר
כאורחת העולם הזה, לא חדלה מכינת־הפיר־
1סומת לעבוד• כמעט בכל יום הגיעו לארץ

העולס חזח •י11

• גולדה מאיל ז ״אפשר להגיע לשלום תוך 24 שעות — אם ירצו בכך 1 הערבים.״
או רי לו ב ר אני, יועץ ראש הממשלה לעניני מיעוטים :״רצוי שערביי !!:

ישראל ישמרו לעצמם את מחשבותיהם.״
9זאב הרינג, חבר מזכירות מפא״י, בדיון על ״צעירי״ מפא לאחרונה
הופיעו יפי־נפש שונים, שבדש בגד-הם אות״הצטיינות על היותם צעירים בערב,־ן
מוגבל.״
9אבא אחימאיר, עתונאי, איש חרות :״קשה להינבא על תנופת״היד של ״
הברבריות השחורה של!מ.מבה מסמלה. קשה גם להתנבא על אזלת־היד של האדם :
הלבן שאייזנהואר מסמלו.״
9ח״ב מפא״י אברהם הרצפלד, מוותיקי הישוב, על עתיד ההתישבות! :
״אני מאשים בגלוי, הארץ הזאת התפנקה.״
9שר הדתות הרב טולידאנו ז ״איש לא טרח עדיין לטפל בבעיות •
הדת הנוגעות לתעשיית־האטום.״
• יטר החקלאות, משה דיין, כפי שצוטט בירחון אתגר, בתשובה על !:
הדרישה למנוע בניה על אדמה חקלאית טובה באזור תל־אביב :״מחדרה בצפון ועד 11 גדרה בדרום לא מעניין אותי.״

ויהי אור
ף* ת ל ״ א בי ב, עלו מכבי־אש לק מה שניה
—1של בית כדי לכבות שריפר, בבית־חרושת
לשמלות וגילו לאור הלהבות, שבאותה
קומה נפרץ בית־חרושת ליהלומים.

ייהרג -ובל יעבור
* * היי דראבמד, ה ,דו, סרבו ת, שבי
^ אזור צחיח לשתות מים זכים שנשאבו
במשאבה מ דרנית, מאחר ובתוך המשאבה
הותקן חלק עשוי מעור פרה, הקדושה להודים.

אין הכס כבעל גסיון
*!* ירושלים, מיהרו תושבים לרדת ל־מיטלטים
כששמעו מטחי תותחים, שמרו
בעיר העתיקה לכבוד יום הולדתו של
מוחמד.

** רמת־יצחק, תוך נסי! ן להכעיס את
—1אשתו, קפץ בעל דרן חלון דירתו, נפל
לרחוב מקומה ב׳ ,נפצע, נלקח לבית־חולים•

טזה שבטוה, כמוה
ף * ג לי ל, ביקשו שלוש ישישות את עזר־
^ ת ו של המוכתר בקבלת ק־צבת הביטוח
הלאומי, גילו מאוחר יותר שהמוכתר לקח
את הקיצבה לעצמו.

שומר, מה מליל?
ף* מעברת בגי־ברק, נצטווה אפרים
^ מלינה לשמור על אחותו דוריס, אך לא
יכול היה להתאפק כאשר מצא אותה בחברת
גבר׳ שבר לה יד ורגל.

חוק השבות
ך* סאףפרנציסקו ,״ ד ד ^ 7ז ד
^ מד לדין אזרח אמריקאי בשם ג׳יימם
מור, על שהציג את עצמו כנתין זד, השוהה
בארצות־הברית באורח בלתי־חוקי.

כסד ינו־י
הנו.
,הסכים להחזיר את

רק לאחר ש.רט ישלם
ם וי־הכ1
ז את יה -י הסכום המגיע לו.
״ארבעים הלירות שקיבלת עד עתה מם־
דקות עבור העבודה שעשית בשבילי,״ קבע
ירט. כהן ענה בתביעה לבית־המשפט.
שופטת השלום מרים שטרקמן, בפניה
י,ובאה התביעה קבעה, כי ארבעים הלירות
שעורך־דיו
דנן מספיק, ת .״אתה חושב
נריך לשרת אותך חינם?״ שאלה בלעג.
ורט לא ענה. הוא שילם והגיש ערעור
לבית־המשפט המחוזי.
מר. שקבע בית־המישפט המחוזי בחיפה
ישמש תקדים במשפט הישראלי, בכללו:
השופטים המחוזיים ציוו להעביר את ה־דיון
במשפט בחזרה לידי שופטת השלום
מרים שטרקמן, שמונתה בינתיים לש,פטת
שלום ראשית. אולם בניגוד לה, הם קבעו
כי השכר שיקבל עורך־דין ישראלי בעבור
שירותיו הוא אך ורק אותו שכר שהוא
ראוי לו. הם השאירו בידי בתי־המישפט —
ובידיה של השופטת שטרקמן — את הסנד
כות להחליט לאיזה שכר־טירחה ראוי עורך
דין ובאיזה תשלום יזכה פרקליטו של ורט.

עור כנגדו
כאשר נעצר עורך־הדין החיפאי הוותיק,
אלימלך דוידסקו 41 לפני למעלה משנה
הוא השאיר את משרדו בן של, שת החדרים
בידיו הנאמנות של עוזרו השכיר והצעיר,
מרדכי רונן.
משרד זה, אשר טיפל אותה עת בעשרות
התיקים המשפטיים של לק חותיו׳ היה ידוע
בתור אחד הנאים והעשירים של עיר הכרמל.
אולם כאשר ע! רך־הדין דוידסקו שב
לחיפה, כעבור ארבעה וחצי חודשים, מצא
את המשרד נעול וריק כמחסן בלתי־שכור.
חקירה קצרה העלתה את מקום הימצאו
של הפרקליט רונן, שפתח לעצמו, בינתיים,
משרד עצמאי במרכז העיר. בא־תו משרד
מצא דוידסקו גם רבים מן החפצים שהיו
קודם במשרדו.
אך שעה שתבע מרונן להשיב לו את
הריהוט המפואר, את מכונות הכתיבה, את
השטיחים יקרי־הערך ואת יתר החפצים,
הגיש הפרקליט הצעיר למעבידו לשעבר
חשבון על שכר־טרדה והיצאות שונות, טען
שלא ישיב את המיטלטלים עד פרעון החוב.
קול קורא במידבר. דוידסקו היה
אובד עצות. מיטב הסבריו ובקשותיו לא
עזרו. גם הטענה שמרדכי רונן עבד אצלו
פחות משנה לא עזרה ולא קידמה את ה־משא־ומתן
ביניהם .״גם אם חב אני לו
,שלושה או ארבעה חידשי משכורת — האם
זוהי סיבה לנשלני בצורה כזאת?״ תהה.
השבוע, לאחר שטענותיו נשארו קול קורא
במידבר, הגיש עורך־הדין דוידסקו, באמצעות
פרקליטו, עו״ד נסים תוסיה־כוהן,
תב־עת־פיצ יים על־ם ך 29 אלף לירות נגד
שכירו לשעבר, עודך־הדין מרדכי רונן. על
רונן יהיה להוכיח כי התיקים הרבים שבטיפולו,
וכן ציודו הנאה של המשרד החדיש,
שייכים לו ולא למעבידו לשעבר.

ישרא לי ם ב חו״ל
סבורט לאומי
דעה נפוצה בח גי־החינוך והפסיכולוגיה ן טוענת, כי ילד חסר־בגרות מרבה לקנות במשיכה
חפצים בהם אין לו בצע, כדי להרגיש,
בדרך ז, שה. א שווה־מענ׳ד עם עולם
המבוגרים הסובב אותו. יתכן שבהנחה זו
טמון ההסבר לתעל,ליהם של ׳שראל-ם רבים
היוצאים לראשונה לחוצלארץ.
צעירים אלה נוהגים לראות בכל חפץ
פעוט שנגנב על־ידם ניצחון אישי כביר.
קורבנותיהם הראשונים היו מכונות־המכי־רה
האוט מאפיות. בלונדון, למשל, יכול
היה ישראלי להיעזר במטבע של 2.5אגורות
כדי לקבל סחורה ששווייה ששה פנס
— שערך קנייתם גדול לאין שיעור מזה
של המטבע העברי.
לאחר שהותקנו אמצעי־הגנה מיוחדים שימנעו
מן המכונות הלונדוניות לקבל כסף
ישראלי נח ת־דרגה, העבירו הצברים את
תעלוליהם לחנויות הבירה הבריטית.
תקנה בחנות. השבוע עלה לכותרות
העתונות הבריטית שמר, של הישראלית
בלה בוכמן. היא הובאה לבית־משפט השלום
בלונדון, נאשמה בביצוע ״מיבצע גניבות
סיטוני, בגניבה של יותר מ־ 80 חפצים,
אותם גרפה בחנויות המרכז הלונדוני תוך
שלושתירבעי שעה בלבד.״
שלא כבמקרים רבים אחרים, החליטו כמר,
סוחרים, שתפשו את הישראלית בקלקלתה,
לא לעבור לסדר היום על מעשה־הקונדס.

בלה נידונה על־ידי השופט הבריטי לקנס
של 10 לירות שטרלינג (כששים ליר!ת
ישראליות) .אילו ידע הש.סט מיהי הצעירה
ר,מתנצלת, ודאי היה מכפיל את עונשה.
כי בקד, אינה סטודנטית בגיל הטיפשעשרה
או נערת־זהב רגילה. אשתו בת ה־ 25 של
אדם העושה בשליחות מטעם אגף התעופה
האזרחית הישראלית, אינה חסרה לא כסף
ולא מעמד. טרם צאתה לבריטניה, הספיקה
להשכיר את דירתה התל־אביבית לתק,פה
של חצי שנה, תמ,רת סך של 3000 לירות,
נטלה את שני ילדיה אתה ,״למען לא יטבלו
מחום הקיץ הישראלי.״
אם ילדים אלה לא יסבלו יותר עתה,
שעה שהוטל על אמם קנס עבור גניבה
פשוטה — זוהי שאלד, בפני עצמה. מכל
מקום, יושבות קפה דייל הדיזנגופי, חברותיה
של בלה לבילוי, לא התרגשו לשמע
הבשורה .״אז מה?״ הגיבה אחת מהן,
״תפשו אותה? ספורטאית מסתכנת בתקלות!״

בלי הכנה וצינית נשלחו ספורטאים לייצג או

דומא-עיד
י שע ה שבמגרשי־הספורט ובברי-^ ס ת־ ה ש חיי ה של רומא תפשו הספורטאים
הישראליים, בזה אחר זה. את רוב
המקומות האחרונים, השתררה ברחוב הישראלי
אווירה מדאיגה הרבה יותר. אזרחי
ישראל לא ניסו כלל חפש את הסיבות

להודות בכך — אבל זהו הלך הרוחות
בין הספורטאים ובין חברי הנהלת המיש־לחת.
יש אנשים, שבסופו של דבר ,״ירוויחו
את לחמם.״ במלים אחרות: שעה שראשי
המשלחת יסכמו את החשבונות והם ישוז
א! תם לתוצאות שהשיגו הישראלים —

ד רכי־חיי ם
הבת הסודרת
״אם לא תהיה ברירה אחרת, אשלח אפילו
את אשתי לעבוד ברחוב, אבל רק שנוכל
להעמיד עורך־דין טוב לאיש הזה!״
הכריז השסע בהתרגשות תושב כפר שלם.
האיש אותו ביקשו להציל שכנ׳ץ, ש! ,ת־כנסו
אתו בדירה הקטנה והעלובה, היה
גם כן תושב כפר שלם. א! תו י, ם עברו
עליו השעות האיומות ביותר בחייו. הוא
נקרא למטה המשטרה בתל־אביב. שם נאמר
לו כי בתו בת ה־ 15 התלוננה עליו כי
משך חמשת השנים האתרוג ת קיים אתה
חיי־אישות מלאים, כבעל עם אשתו.
האב היה מז, עזע והמום. אך ה א לא היה
מופתע. ה! א ידע כי בתו תנסה להיפטר
ממנו, באחד הימים. המ,מים לא פחות היו
השוטרים שרשמו את תלונתה של הנערה.
אולם תדהמתם חלפה במהרה, פינתה את
מקומה לרגשי־בוז לנערה, שעה שהאב גולל
בפניהם את פרשת יחסיו עם בתו.
עד גיל 10 למדה הילדה, בת למשפחה
ותיקה מיוצאי מצרים, בבית־ספר דתי• האב
הופתע מאוד כאשר קיבל, י! ם אחד, הזמנה
למשפט על שבתו אינה לומדת. התברר לו
כי במק.ם ללכת לבית־הספר, הסתובבה הצעירה
ברחובות בחברת צעירים מפוקפקים.
״ אניאד פו קאותך האב נידון
למאסר־על־תנא׳ .פועל הנקיון העני לא
יסל היה להשגיח על ב ת. הוא העדיף
לשלחה למוסד לנערות קשות־חינוך.
כעס ר זמן קצר, נתבקש על־ידי הנהלת
המוסד להוציאה גם משם. כשחזרה הביתה,
כבר לא היתד, להוריה שום שליטה על מעשיה•
היא נהגה לצאת השכם בבוקר, לחזור
בשעות הקטנות של הלילה. פעם, כשניסתה
האם להניעה לשנות את מנהגיה, ד,נ פה הילדה
סכין על אמה :״אני יודעת לבד מר,
לעשות. את לא תגידי לי מה לעשות!״
לבסוף נעלמה. המשטרה לא יכלה למצאה:
הצעירה החליפה את שמה. ידידים סיפרו
לאב כי היא באילת. הוא שכר ג׳־פ, ביד
בז 200 לירות והחזירה. מאז היה מתרוצץ
לחלצה מידי גברים מפוקפקים שניצלוה.
עם אחד הגברים החליטה לבסוף להתחתן.
האב הוציא עבורה בחמש השנים האחרונות
אלפי לירות — לחים, שים ולמתנות־פיוסין.
עתה לא רצה להבליג. הוא התיצב
בכל כוחו נגד השידוך.
הבת ציפצפה על אביס היא נהגה להיעלם
עם אותו צעיר, חזרה כעבור ימים מספר
כאילו לא קרה דבר.
באחד מימי השבוע, החזיר אותה הצעיר
בשעות־הלילה. האב פגש בהם, התחנן בפני
בתו לשוב הביתה, אחת ולתמיד .״הוא
אפילו נישק את הרגליים של הארורה הזאת׳״
סיפרו השכנים הנזעמים. כתשובה,
נצמדה הבת, בנוכח! ת אביה, אל ידידה. הוא
איים על האב .״אני שונא אותך ושונא את
אשתך. אני אדפוק אותך!״ התיך בפניו.
למחרת הוזמן האב למשטרה.
במשכורתו הדלה כפועל, מצליח הוא בקושי
לפרנס את אשתו ואת ששת ילדיו הקטנים.
לו היה צריך להופיע בבית־המשפט,
לא יכול היה אפילו לשכור לעצמו עורך־דין.
אך האב לא נזקק לפרקליט. הילדה עצמה
נבהלה מהמעשה. כשהובא האב, כבול, לביתר,משפט
כדי להשתחרר בערבות, עודדה
אותו :״אין דבר, אבא׳לה, אל תפחד. הכל
יהיה בסדר ותחזור הביתה.״
למחרת שוב באה הנערה לתחנת־המש־טרה.
היא סיפרה כי הגישה את תלונתה
בגלל סירובו של האב להרשות לה להינשא
לחברה, הודתה כי שיקרה, ביקשה לבטל
אח התלונה.

ביו הכוווסלנים

אברהם. הופמן, שבתאי בן־בסט, יעקוב לוי (מאחור)
אלבוט חסו וחיים קסמן, ניצב לצילום גם מלוות
משלחת ישראל בכדורסל למישחקים האולימפיים בבולוניה ג׳ק לוי, שחזר השבוע ארצה.

להנפת הדגל
על־ידי

תיזמורת־הענק,

לחזות

הישראלי, במרכז הכפר האולימפי, צועדת המישלחת כולה.
יהודי רומא נאספו בהמוניהם לשמוע את נגינת התיקטה
בהנפת דגל ישראל עליידי חיילי הצי האיטלקי

שהביאו בהדרגה לכישלון שבהופעה המבישה,
באולימפיאדה ברומא. הם עסקו במשהו
הרבה יותר פשוט, הרבה יותר מעודד.
אזרחי ישראל חיפשו, וגם מצאו לעצמם
— נחמות.
נחמות אלה היו מדאיגות משתי סיבות.
ראשית, משום שהחיפוש אחר נחמות בא
במקום החיפוש אחר גורמי־הכישלון. ושנית
מפני שהתירוצים המפוקפקים, א תם מצאו
להם תושבי ישראל, היו מגוחכים עד כדי״
כך, שנותר רק לקוות שהדיהם לא יגיעו
לחוץ לארץ• במקום לרכך את גידל הבושה,
עשויים הם לקלקל עוד יותר.

לא אחרון־אחרון חביב

^ 115 הספורטאים ה שראליים ש־
1כבר הופיעו בשבוע הראשון אפשר
לומר, על כמה מהם, שהרוויחו את לחמם*,
קבע השבוע חובב־ספורט ישראלי. מדכא

הם יהיו מרוצים מתוצאות התחשיב.
לעומתם, קיימים גם שחקנים אשר ההנהלה
לא תתבייש להגיד להם בגלוי כי חבל היה
על הכסף שבוזבז עליהם. הרווחים שהם
הביאו לא עמדו בשום יחם להוצאות הנסיעה
וההחזקה שלהם.
״הרי יאיר פנטילט הצטיין!״ הריעו ברומא
הישראלים. אבל לאמיתו של דבר, קבע
הרץ שני שיאים ישראליים, בשני מרוצים —
בהם לא הגיע אחרון־אחרון חביב. הוא
תיקן את שיאו בריצת 800 מטר בשלוש
שניות ועשירית של שנייה. הוא היה נם
הראשון בתולדות הספורט הישראלי שעבר
1500 מטר בפחות מארבע דקות.
רץ מצטיין אחר, עמום גרודז׳ינובסקי, היה
מביש כרץ 100 מטר בזמן גרוע יותר מזה
שהשיגה הראשונה בין הנשיס באותו מירוץ.
אך הוא שיפר מאוד את מצבה של המדינה.
הוא שבר שיא ישראלי, בריצת 400
מטר. הוא גם הצליח להשתוות אל שיא

ן ישראל באולימפיאדה
בושות ותיק מאוד שהשיג האתלט דויד טבק ב־א.לימפיאדת
הלסינקי־ בקיצור: גם הוא
הרויח את לחמו.
ואילו היד קושניר, בן ר,־ ,30 שבר ב־קפיצה־לרוחק
שיא אחר: את שיאו שלו. גם
לאחר ניצחונו, ה ה רה ק מאוד מ,השיג
את המינים ם הנדרש כדי לעבור לתחרויות־הגמר.
אבל הוא הרוויח את לחמו.
אכזבה מ, חלטת, אכזבה גדולה, מיאשת
ומדכאת, איכזבו שלוש האתלטיות: אילנה
אדיר, איילה חצרוני ואילנה קרשק. הן
השיגו תוצאות הרבה יותר גרועית מתוצ־אות־מאמצ־הן
בארץ.
בין השחיינים היה הפייבוריט עמי טראו־בר•
תלו בו תיקוות גדולות. הוא הצליח
להגיע לשיא ישראלי, ב־ 100 מטר, אך
אכזב קשה ב־ 400 מטר.
רוכבי־האופניים הם פרק בפני עצמו. אחד
נפצע והפסיק את המירוץ. שני הפסיק אף
הוא• ״באשקלון, לא ידעתי שזה כל־כף
קשה,״ הוא הצטדק. אין ספק שספ,רטאי
זה, והדומים לו, אינם נושאים, לבדם, את
האחריות לכישלון. כי לא היה מי שיגיד לו
שזה כל־כך קשה. הוא נסע יפה מאוד,
מאשקלון לבאר־שבע, והאנשים המבינים בישראל
בספורט־הא! פניים חשבו שזה מספיק.
הם — בדומה לאתלטיות, בדומה לשה־יינים
— לא הרוויחו את לחמם.
ניתרו מרימי־המישקלות, הסייס ים, הקלעים
והמתעמלות. אולי הם ישיגו מדליות? מיי
יודע?

כרופא לחורה אנוש
ן-י דבר העצוב מכל, בכל הפרשה הו
| משמחת הזאת, פרשת שבירת־השיאיס
הישראליים ברומא, הוא שססורטאים שלנו
שוברים שיאים שלנו — ובכל זאת תופסים
מקומת אחר! נים. הדבר מ! כ ח נכונה את
הרמה הישראלית הנמוכה הממוצעת, בספורט.
זוהי לא רמה. זוהי בדיחה חיוורת.
באולימפיאדה אמר מי שאמר כי כדי
לשבור שיאים צריכים הספ רטאים מישהו
ש״ימשוך״ א! תם. אם כן, ענה חובב־ספורט
איטלקי, מד! ע ע רכת ישראל נסיונות מפוקפקים
לעיני כל העולם? אפשר להזמין רץ
אמריקאי מצטיין לפתח־תקוה; וה א ימשוך
את הרצים בישראל. כשימשוך מספיק, תוכלו
לשוב ולרוץ לעיני העולם יבולו.
אך עיניה של ישראל — מ פנות לפסגות
בספורט ממש. בישראל יש כמעט כל סוגי
הספורט שבעולם• במקום להתרכז בשניים־
של שה מיקצוע ת עיקריים, לדאוג לפתח
אותם בלבד, כראוי, מתפזרים הכוח והכסף
ג >״,ות 1ג!!!סי כזרק. כי ככל שיצמצמו
תחומי־ד,עיסוק הספורטיביים, כן יפחת גם
מספר עטקני־הספורט הנהנים מיתרונות בחוץ
לארץ. וזה דבר שלא יתכן.
עם סי,ם האולימפיאדה הקרוב, מבצבצת
רק נקודת־אור בודדה אחת בשמי רומא.
״נציג ערבי השיג תוצאה גרועה עוד יותר
מהישראלי,״ הבריקו הישראליים. זה מעודד.
זה מפיח רוח־חיים בספורט הישראלי. שישו
ושימחו. נמצא ספורטאי עוד יותר גרוע
מן הישראלים.
כירן שכולם מתנחמים, לא מצא איש
זמן לחפש פיתרונות. על אף העובדה ש־הפיתרון
פשוט. דרוש רק קצת יושר וקצת
אומץ• כדי לזכות בהופעה מכיבדת, חייב
ספורטאי הראוי לשמו להתאמן במשך ארבע
שנים, מא, לימפיאדה עד אולימפיאדה. לא
חודש לפני המאורע. ולא עם מאמן, אותו
מחישים בחיפזון, כמו רופא לחולה אנוש.
לכך לא ידאגו עסקנים. עסקנים דואגים
רק להבטיח את נסיעתם. לכך ידאג משרד
ממשלתי מיוחד לענייני ספורט. והוא איננו.

בשביל ישראל היה זה חלום — אך

? 11 *111
| | בשביל אמריקה התגשם נאשר נציגתו
11111.1 1 1 1 / 1 1
זנתה במקום הראשון במשחה למרחק 100 מנור פרפר, ובמדלית הזהב.

חלום בריצה
תמונה זו• הזונה במדלית

הבחורים היתד, למופת. אך המזל הרע היה כנראה לימד אותן מישהו מהבחורים שלנו:
בעוכרינו.
״אל־אל ישראל!״
העתונות היתד, מלאה דברי־שבח על ישהשופטים
מהגוש המזרחי התנכלו לנו,
נראה היה כאילו הוסכם ביניהם למנוע ראל, וכולם הצטערו על שלא קיבלנו את
בכל מחיר מישראל לעלות לגמר• האיטלקים המגיע לנו בצדק: כניסה לתחרויותה גמר.
מילים על כמה חמה. מוכרח כאן לומר
הגיבו על התנהגותם בצורה איטלקית אני
עניין המאמן. מיקי פישר האמריקאי הוא
הם כיסו את המיגרש בגמר התחרויות בבקבוקים
וכוסות־קרטון ושרקו בוז לשופמומחה
גדול בכדורסל. אבל אסור היה
ל״יי״יח אומי לרימא. ילוא דיייטאיזור. רדד,
טים. באחד המקרים אף התארונה קב צד,
בבחורים, לא נתן להם לדבר או להעיר.
של בנות איטלקיות ופתחה בקריאות ש
״בכיתי
וחששתי־׳

ך ייינתיים חזר השבוע מרומא אחד
^ מ מ לוזי מישלחת־הכדורסל. ג׳ק לוי, מורה
להתעמלות, בעל מכון לספורט ואלוף
איגרוף לשעבר, ליתד, את מישלחת הכדורסל
לבולוניה, נסע עמה לרומא, עקב אחרי
התחרויות של השבוע הראשון.

על התרשמותו משבוע זה מדווח
ג׳ק לוי:
בולוניה התאכזרה לספורט הישראלי. הגיע
לנו בלי ספק להיכלל בין חמשת הקבוצות
שנכנסו לגמר• קיבלו אותנו נהדר. התנהגות

על הסו

של ת חוויו ת־ הג מ ר בכדורסל ענודה לובוצת ישראל. ניבחרת הכדורסל
חגיעה למקום ח ש מיני, באה לרומא כאורחת מארגני המי שחקיס,
ב מי ש חקי אי מון היא ניצחה את ספרד שעלתה לגמר. בצילום: חיי ם קסטן קולע לסל פולין.

גס בריצת מאה מטר ננ של ה
ישראל. המנצח נקבע ע ל־ידי׳
הזהב במירוץ היה הגרמני הארי.

והעיקר: הוא עלה עם החלטה נחושה
להפסיד בכבוד. וזה הרס את הקבוצה.
ברומא שיכנו א תנו ברחוב, שאם כי
גרו בו משלחות רבות, נקרא רחוב ישראל.
הנוחיות היתד, מכסימלית. טלביזיה, מכונית
כביסה וגילוח בכל החדרים, מעמד הפתיחה
היד, מרומם. בכיתי. ואני איני רגיש במיוחד.
בכיתי וקיוויתי שהחברה יצדיקו את
ההופעה הנהדרת בפתיחה. קיוויתי וחששתי.
החשש! ת שלי התקיימו, אם כי אי־אפשר
להאשים את ד,ספ.רמאים. כשבאנו, שאל
אותי שופט יהודי בינלאומי מפולין מדוע
לא הבאנו מתאגרפים. היינו בוודאי ייצא־ם
בכבוד. כשרא תי את התחרויות הראשונות,
נוכחתי כמה צדק. ישבתי עם אריאל כספי
מוועדת האיגרוף בתחרויות, והלב כאב.
אריאל כספי תמך בארץ בשיגור מתאגרפים,
אבל יושב ראש ועדת האיגרוף, שמואל
צינוביץ, התחמק. הוא טען שאינו רוצה
לקחת את האחריות על עצמו. ראשי ענפי
האתלטיקה הקלה, השחייה או האופניים לא
פחדו — ולהם היה עוד פחות על מה 1
להסתמך•
עיבדה היא שבעולם האיגרוף, כשספורטאי
מרגיש שהוא קצת מתקדם, הוא מיד הופך
מיקצועי. אני לא מתחייב, אבל ייתכן שיכולנו
לעשות היסטוריה, ואני מעיז לומר,
א לי אפילו להביא מדליית־זהב אחת.
האתלטיות ביישו אותנו. אולי זד, היה
הפחד, אבל גם פנטילט פחד .״תראה איזה
תותחים יש לי פה. אני תולה את עצמי,״
הוא אמר לי. עודדתי אותו׳ והוא הצליח.
באופן יחסי, כמובן.
האתלטיות באו לרומא ימים רבים לפני
התחרות. הן הספיקו לטייל, לראות את כל
האלופות באימונים ולקבל הרגשת־אימה.
ובאמת, אפשר לקבל אימה כשרואים את
אימוני הספ וטאים הזרים. כששחיין ניכנס
למים, הוא לא יוצא לפני עבור שמונה
שעות. אצלנו שעתיים אימון זה הרבה. גם
ברומא לא התאמנו הרבה יותר.
השחיינים הצעירים היו נחמדים. ילדים
נחמדים ולא יותר. קשר, באמת לדרוש
מנער צעיר וחסר־נסיון־ואימון להשיג שיאים
עולמיים. ראיתי שהם מרגישים את עצמם
אבודים בבריכות הענקיות.
הופענו במיקצועות שאין לנו מושג בהם.
רוכבי־ד,אופניים גרמו לי להתבייש בסמל
שנשאתי על מעילי. ועוד חשבו הרבה לפני ,
שהחליטו לשלוח את בן־דויד הביתה• נלמד
מהמישלחית האחרית. מארצות יותר עשירות
מאתנו. ספורטאי שסיים את תפקידו
או לא נכנס לגמר — נסע הביתה.
הוא נסע הביתה והתחיל למחרת להתכונן
לאולימפיאדה הבאה בטוקיו. ר,ספ רטאים
שלנו, גם הנכשלים ביותר, לא נסעו ולא ־
נשלחו הביתה.
הם נשארו שם, כי גם לו חזרו לא היו
מתחילים להתכונן לאולימפיאדה הבאה. אז
מה חשוב איפה הם?

. .חפש את האשה חפש את האשה חפש את

האשה חפש את האשה חפש את האישה תפש את

גבי בראפונסה היא חגמסת
ו.ץ לי בלאפונטה ה־א מצד אחד חת־כית, ולעומת זאת גם סימפטית. יש לה
ונים ארוכים, עיניים שח, רות מתחת לפוני שמסתיר את מצחה הגבוה, ושתי צמות
•ק־דקות, שהן בהחלט פרופורציונלי, ת לדקיקותה הכללית.
את הארי שלה הכירה לפני חמש וחצי שנים, כשנזדמנה לאולפני פוקס המאה ה־20
;ם אחת מידידותיה ר,רקדני,ת, שעבדה עש פוקס. באחת ההפסקות נכנסו השתיים
לאולפן הסמוך, בו נערכו צל, מי המערכות האחהנות לכרמן נ׳ונס, שהיו הראשובת
לגבי הרומן של ג׳ולי רובינם, ן והארי בל;1פ.נטה.
בילדותה היתד, ג׳ולי בחוזה ווקלאית אשר תנאי־החיים בה היו פרימיטיביים ביותר• אפילו
מים זורמים לא היו שם. האמא של ג׳ולי היתר, מלמדת את ילדי הסביבה ציור. גם את
ג׳,לי. היא השתגעה לציור, ורקד היה תהביבה. בית־הספר התיסן, בו למדה העלמה
רובינסון, היה מי, חד במינו. המגמות המרכזיות בו היו אמנות ומוסיקה. ג׳ולי היתד, תלמידת
המגמה האמניתית. יום אחדהתהפך משהו בקדקדה הנאה, או ברגליה, היא החליטה לעסוק
בריק,דכבמקצ,ע. ולשם כך למדה 6שנים בלט מודרני, אצל קטרין דנהם.
מאז החליטו היא והארי לאהוב לנצח, הפסיקה ג׳ולי לרקוד. עד או עבדה כרקדנית
מקצ,עית בלהקת קטרין מהם. חיי המשפחה שלהם רגילים למדי. הם מרבים לטייל.
האם הם רבים! כן, אבל מריבות קטנות ורגילות, כמו מריבותיהם של כל הזמת
האחרים בעולם. רגילות עד כדי כך שהיא לא זוכרת אחת שתוכל לעניין אתכם. האם
הארי מעשן, שותה ומשחק קלפים? כן, אבל הכל במידה. פעם היא נורא קנאה,
כשראתה. את הארי מתנשק על הבד. ר,יום היא כבר רגילד, לזד -זה כבר לא משחק
אצלה תפקיד.
האם היא רוצה שדייויד, בנם בן ד,־ ,3יהיה או לא יהיה זמר? היא רוצה שהיא
יהיה מד, שהוא ירצה להיות, כשיעמוד על דעתו. היא אף פעם לא תכפה עליו משהו.
וכמובן שזה לא ע, מד בסתירה לזה שהיא מכה אותו לפעמים.
לחנך ילדים זה להכות אותם, אומרת היא. והיא בהחלט בעד חינוך. כשהילד גדל
באווירה של בטחון ואהבה, הוא מ, שפע מהעונש בצורר, חיובית. ככה זה בכל אופן
אצל דייויד שלה.
שלוש פעמים בשבוע היא לוקחת שעווי־ריקוד כדי לשמור על הגזרה, אבל לאכול
כל מה שהארי• וזה כולל הפוחי־אדמה גדולים בצד הסטייקים והסלטים.
היא אוכלת
פעם בשב ע הם יוצאים לאכול במזללה איטלקית או סינית. האם האוכל שאכלו ביום
שישי ד,א,.ר! ן בקליפורניה מצא חן בעיניהם? כן, מאד.
הוזמנו לחגיגת
איך הם חוגגים את ימות ההולדת שלהם?בשנה שעברה הם
הפתעה, שנערכה לאחד מ דידיהם, והארי נורא הצטער שאף אחד עוד לא עשה דו
דבר שכזה. ביום הולדתו, שחל כעבור שבועיים, עשתה לו את זה ג׳ולי. יום־ההולדת
שלה י, צא תמיד בתק, פת הטיולים שלהם. דשנה זה יד,יד, כשהם יהיו בדרך מאתונה לוינה.
כשנשאלה אם זיוה רודן מוצאת חן בעיניה, היא לא ידעה איך אוכלים את זה, אך
כשהוזכר לה שהיא נפגשה עמה בעומר נייאם, ענתה ב״או יס״ גדול, ואמרה
שהחצוניות שלה נהדרת. על יותר מזה היא לא מוכנה לדבר, כי היא לא מכירה. הנשים
הישראליות יפות, יש בהן משהו מוצק, הבריאות שפ כה על פניהן. הגברים? הגברים
נהדרים, יש להם פנים נפלאות והם בהחלט אטרקטיב.
היא אוהבת בגדים, אבל היא לא עבד ייאופנה. בטרפז ובחבית מעולם לא נגעה. בשק
יש איזשהו שארם. היא אוהבת המון שחור, אפור ובאז׳ בחורף ואת כל שאר
הצבעים בקיץ.
היא בהחלט בקשר ׳עם הבונדס. בשנה שעברה פתחה את תצוגת האופנה שר,ם קיימו
והדגימה את אחת השמלות, ואחר כך שימשה כקונפרנסיה. בתצוגה שהתקימה השנה,
שימשה כדוגמנית• היא לא דוגמנית. אבל בשביל הבונדס היא כן.
היא משתגעת למשכית, לבדי אריגת־היד ׳לרקמות. לא, היא עוד לא נכנסה לשם, אבל היא
יודעת שזה ליד קליפורניה
והיא תהיה שם מחר, כנראה.

משכית 0/61ז<
בסופו של דבר, הרי
אף פעם אינכן לובשות מד.
שמכתיב, ת בריס א, ר־ייזי
השינוי הוא תמיד דראסטי
יותר מדי ואת האריגים אין
להש ג בארץ. אז באמת טוב
שיש לפח ת בית אופנה
מקורי אחד והוא כבר יוצר
עבורכן את ד,ציר,ף הזה
של הקו ר,ע למי האחרון עם
הקו הישראלי המקורי.
יצירות ד״וורף של משנית
גנוזות חלקן בחדרי ה־אטליד
-בצורת גיזרות נייר
או אריג, וחלקן עדיין ב־קודקודה
הנאה של המתכננת
בת־עמי ס־רקין.
הצבע השולט יהיה החום,
בו השתמשה משניר
אך לא בגוון החמרה והבריק,
אלא בגווני הקקאו והדבש.
אריגי הפסים יהיו בהרכבי
צבעים מקסמים, כמו ם ג,ל־כהל,
חום, שהר וירוק, או
במו תורכיז, חום, שחור וירוק,
וכן בגווני אפ,ר, צר,,׳ב׳
כחול וסגול. הפסים הס, לידיים
יותר יהיו בצבעי אפ, ר,
לבן קרם וכסף.
אורך הז׳אקטים של החליפות
יהיה * ,תחת ן
של אשתקד, ובדגמי השמלות
יורגש רמז לבלוזון של
באלאנסיגה. את מקום מעיל
המדבר, אשר גיזרת׳ היתיז
עד כד, גיזרת הטרפז, יתפוס
מעיל התפוח בגב, הו/ולך וצר לעבר שוליו. חידוש ממשי אחר תהיה ח? יפה
ספורטיבית נפלאה, ע&ר בנות הט פשעשוד. הרוכבת על קטנועים. המיוחד בה
יהיה החלק התחתון, שהוא מורכב ממכנסים ומחצאית ויקלרוק אוריגינלית המחוברת

זיוה, ליי ווד בלבושן הפרטי בנש,י! האוסקר
אליהם. אורך המכנסיים יהיה כאורך החצאית. במעילים ובחליפות יראו הרבה וריאציות
של צירופי צמר ארוג וסריגה גסה. בציור, מימין: שמלה המרמזת על הבלוזון, בעלת
עיטור רקמה סביב מחשוף הסירה לפנים, אשר מתעמק קמעה בגב. באמצע: שמלת אחרד,צהרים,
אשר המעניין בה הוא הכיפתור הצדדי, הכפתורים מכסף. משמאל: המעיל העשוי
מצרוף של אריגת־יד ועטורי־סריגה, בגיזרתו החדשה.

ספרי לסבתא

אס נדיד! בראץ ודנה דובינר ודינה פסקין דורון, והנערות שחושש תשש בהן
משהו זוהר, והמאנאקניות המושלמות והבלתי, וסגנית מלכת סגניות היופי העולמית לשעבר,
אז כנראה שהן יודעות איפה צריך לעשות מה.
וכמו תמיד, ניצח גם הפעם הבון־טון. ויאולט,
בעלת סלון התסרוקות מספר , 1הפסיקה את גז
העורפים שבמספרתה כדי להסביר איך בדיוק תראינה
נדיר, וב! ,,או אפילו את, אם יש לך זיקה
להיסט, ריה.
אז את כבר יכולה לספר לסבתא שלך שתסתרקי
כמ,ד -והפעם, לשם שנוי, זה עלול להיות סיפור
אמיתי. כמו שמראה לך הציור, אנו חוזרים לשנת
,1929ח! זרים עם שביל בצד, עם שער חלק המכסה
את חצי המצח באלכסון, עש מיכה גלויה, ועם פסיק
ישר על ד,ל,וי (בניגוד ל״שישיה״ המעוגלת) .האופייני
לתסרו קת זו ה, א הקו הישר כסרגל ה,,גומר
אותה״ — אורך השער בעורף ובצדי דצואר ש ה.
ד,־ ¥והקשת, שאפיינו את עורפי בעלות התסרוקות
הקצרות עד היום, הם נחלת העבר בדיוק כמו
יבל, נד הפלטינה. אם זה יוסיף לך משהו, אז עכשיו
.הולך״ הבלונד־הוורוד־משהו, השחור־הכחול־משהו,
ור,בלונד בטון השאמפניה.

עודף של רווקות

אס זה מענין אתכם איך נראתה זיוה רודן
בלבושה הפרטי לצד כ, כבות ד״ליב!דיות אחרות
בנשף פרסי האוסקר: הציצו נא בתמונה זו ש״
שפ רסמה בשב עון אמריקאי נפוץ. מימין לשמאל: זיוה, שגם הפעם לא הכזיבה,
בשמלת ג׳רסי מענינת בצבע זית, בעלת חתך צדדי עמ,ק; ז׳אנט ליי, בשמלת ג׳רסי מוכספת,
העולה בסביבות 3,000 דולר: ונטלי ודד, בשמלה לבנה קצרה, מעוטרת בפנינים
בארצות הברית מסתובבות להן ( 21,327,000 מת,ף )62,827,000 נשים בודדות,
שמאד מאד משתוקקות להינשא. אפשר להבין את 11,822,000 הנשים שמעולם עוד לא
עשו זאת. קצת יותר קשה להבין את 1,458,000 הגרוש,ת (אומרים שלמי שנישאת לבעל
שני, לא היד, מגיע להיפרד מהראשון) ואת 8,047,000 האלמנות. מספר הגברים המדדים
ה א רק , 17,631,000 מהם 14,331,000 רווקים צעירים 1,028,000 ,גרושים ו־ססס2,272,
אלמנים. מצב האמריקאיות, אם ככה, לא הכי טוב בעולם, וכיוון ש־־/ס 70 מד,אמריקאים
נישאים לפני גיל ,24 סיכיי בת ה־ 30 להינשא הם ,2:1סיכויי בת ד,־ 40 הם ,5:1סיכויי
בת ה־ 60 הם 16:1וסיב יי בת ה־ + 60 הם .62:1פסיכולוג ידוע טוען שלמרבית הנשים
היתד, לפחות הזדמנות אחת להינשא, ואלה שלא עשו זאת — בחרו מרצינן להישאר
בלתי־נשואות, אפילו אם ד, ן חושבות אחרת בראבו לעגילים שלא צובטים את
האזניים!״ מריעים הצרפתים לממצ אים האמריקאים. העגילים, העשויים על עקרון המגנט
העובר דרך בשר תנוך האוזן, נמכרים כבר בגאלרי לאפייס, והם התחבבו מאד על
הצרפתיות השגקון האמריקאי האחרץ בשטח המניקור ה, א מריחת כל
צפורן של היד ו/או הרגל בצבע אחר. הצבעים המוצעים הם: כתום, תכול, צהוב, אדום,
ורוד, ירוק, סגול ולבן. תוכלו להשיגם גם בארץ.

ק 1ל(01
ס ר טי ם
עצבני לעצבנים
הימור חמחר (חן, תל־אביב; ארצות־הברית)
הוא הימורו של שודד זקן ופיקח,
הרוצה לצאת בדימום וחולם על 50 אלף
דולאר בשטרות קטנים, השמורים בכספת
באנק של עיירה.
לביצוע פעולת־הפרידה שלו, נזקק השודד
לעוד שני שותפים, כולל כושי אחד. הוא
מעלה בחכתו רוצח עצבני ומזדקן שחזר
למוטב (רוברט רייאן) וגם את הארי בלא-
סונטה הצעיר והנחמד, אך שטוף־ההימורים.
תחילה מסרבים השניים לשתף פעולה.
אחד — מתוך שינאה גזעית, והשני — מתוך
סלידה. אחרי עשר דקות של שיכנוע,
כולל נסיבות החיים ולחצם הקשה, מסכימים
כבר השניים לבצע את השוד.
השוד המזויין נראה כדבר כשוט, כמעט
תמים, לעין בלתי־מזויינת. אולם הוא מסתיים
בקרב אקדחים. כאן ניסה הבמאי להכניס
לסרט, מעבר לצד המיקצועי הטהור
של ביצוע השוד עצמו, נימה אנושית ומרו*
ממת־רוח: הוא הפך את המזדקן העצבני ל־שונא־כושים
ואת השודד בלאפונסה לבעל
רגש של כבוד.
תוך בריחה מפני המשטרה, מנסים השניים
לחסל חשבונות אישיים — ואיש את

ארוסתו של ראש הכנופיה, המשיבה אהבה
לנרדף, מנסה להצילו ולברוח עמו אל
גבול הצפון. ברגע האחרון, שעה שהם
מגיעים לגבול פצועים ושותתי־דם, פוגעים
בהם כדורי המיקלעים של הנוקמים הלבנים,
העומדים על משמר טהרת הגזע.
שני הנאהבים והנעימים בחייהם, לא נפרדים
גם במותם.
כשתי מלים ג סרט צרפתי על בעייה
אמריקאית. גוזיות והרבה גסות, אבל לא
מספיק מין ותמונות־עירום — אם לשם, ט
על־פי הפירסומת הרעשנית של הסרט.

7חיק

הפשע המעופף
זעקתהאימה (ירון, תל־אביב; ארצות־הברית)
המציא המצאה קרימינולוגיה חדשה:
הסחיטה האווירית. השיטה: מאיימים על
חברת־תעופה שיטמינו פצצה בתוך אחד
ממטוסיה, אם לא תשלם תוך יומיים כופר
בסך חצי מיליון דולאר. כדי לתת תוקף
לדרישה, טומנים במטוס פצצה אחת לדוגמה,
שולחים אזהרה לגלותה בעוד מועד.
אולם הוליבוד אינה מאמינה בדברים
חדשים. לכן לא סמכה גם על טיפשע זה,
הוסיפה לו פשע הרבה יותר מקובל: החטיפה.
השיטה הידועה: לוקחים ילדה יפה,
בעלת צמית בלונדיות (תמיד בלונדיות!
אסור בהחלט שתהיינה שחורות, כי צמות

האבקה ללא סודה
טובהבמיוחדריד ״ סולח ־ תו ר

בריסטיין מרקאנד כפעולה
נקמה נועזת
רעהו. תוך כדי־כך הם מפוצצים, בשגגה,
את בית־הזיקוק לבנזין, שעל גגו הם נמצאים.
הכל מתפוצץ, הכל עולה באש, מלבד
שתי גח־יות שאי־אפשר אפילו לזהותן.
כשתי מלים: סרט עצבני על פושעים
עצבניים, עשוי בידי במאי עצבני ושחקנים
עצבניים, לקהל עצבני.

נקמה שחורה פלבנים
כמערכולת הנקמה (אוריון, תל-
אביב; צרפת) נגרפים כל אלה שעין המצלמה
תפשה אותם בסרט זה. אפילו רודפי־שלום
מובהקים ופחדנים חולניים אינם יכולים
להיחלץ ממערבולת זו.
זהו סרט המדבר צרפתית, אודות כושי
בעל עור לבן (כריסטיין מרקאנד) באחת מ־מדינות־הדרום
בארצות־הברית. אחיו הצעיר
של מרקאנד נתלה על־ידי התושבים הלבנים
האמיתיים של עיירה במשפט לינץ׳ — בעוון
אונס אשר, לבנה. הפרט הקטן — שהכושי
והאשה תינו אהבים מתוך אהבה כנה —
אין בו כדי לשנות את האשמת האונס.
מרקאנד עובר לעיר אחרת, מתחיל לנקום
ברוצחי אחיו בדרך מקורית משלו: הוא
שוכב עם בנותיהם הלבנות.
אין להניח שאיזושהי תעשיית סרטים,
זולת הצרפתית, היתר, מסוגלת להמציא רעיון
כזה. ברור שהנקמה המשונה מבעירה
את חמתה של כנופיית פרחחים לבנים.
הצעירים אשר עם נערותיהם ואחיותיה,ן
שוכב מארקנד מתחילים, אט־אט, להרגיש
שמשהו אינו כשורה. הם לא מבינים בדיוק
מה, עד לשובו של ראש הכנופייה, שבארו-
סתו (אנטואנלה לואלדי) התאהב הכושי.
אנשי הכנופייה מוציאים את האמת מפי
מעבידו של הכושי הלבן, על־ידי עינויים.
מיד מופעלת מכונת ר,לינץ׳ הרצחנית.
העולם הזה 1198

שחורות כנראה אינן נוגעות ללב) ,מאיימים
לרצוח אותה אם ההורים לא ימלאו אחרי
הוראות הפושעים• מכיוון שהחוטפים במציאות
תמיד הורגים בסוף את הילדה, גם
כשהם מקבלים את הכופר, הרי זה מרוץ
בין השוטרים הנהדרים לבין הפושעים המתועבים.
מי מנצח? זהו הסוד הגדול, אשר
פיתרונו מזדהה בדיוק עם זה של אלף
הסרטים הקודמים על אותו נושא.
הקהל אינו זועק מרוב אימה. כי הקהל
יודע את הכל מראש. הוא מכיר את כל
הטיפוסים — את הפושע המתכנן, את
פושע־המין הזומם לאנוס את אם הילדה,
את השוטר הנהדר, את האב המודאג. גם
ג׳יימס מייסון אינו יכול להציל את התפקיד
האחרון — הוא נראה טיפש, כמו כל
שאר האבות המודאגים בסרטי־ר,חטיפה. אשר
לאם ההיסטרית — הקהל היה סילח לכל מי
שהיה חוטף אותה רגע לפני התחלת ההסרטה.
מסקנה: הטיפשע אינו משתלם, זולת
למסריטיו.

ה ד רי ך
אלה הסרטים המוצגים השבוע בערי הארץ,
אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
ס ספיר (צפון, תל־אביב) — בלש מרתק,
החושף את יחסי־ר,גזעים בעיר בינלאומית.
מתח באמצעים דראמתיים מובהקים.
7 6ן ד ראיה (ארמון, חיפה) — יחסי־הידידות
בין ילדה לבין רוצח־מתוך־קינאה,
המנסה להציל את עורו מבלי להיגרף לאלימות.
בלתי רגיל.
• העכבר ששאג (מאי, חיפה) -
מדינה קטנה אי־שם באירופה, שאינה עולה
בגודלה על עכבר, שואגת על ארצות־הברית,
הניכנעת בלי קרב. סרט מחוכם, המבוסס
על בדיחה ישראלית.

711

הטוב בספודי ההרפתקאות

עתה

..תעלולי

דו 3 1י ע !

להשיג כפל דובני העתונים

אלי ״

בעצם ז׳וז׳ו, ה מכונ ה א מנון תד מוד, וע מוס
מרח 1 ,ה מכונ ה מורה לדראמה, רצו שנפרסם
את הכ תוב להלן ב מדור חפש את האשה. הם
בטח ח שבו שזה יעזור להם למצוא. אבל
כ שהראו לי ב ט עו ת את מכתבם החלטתי שאני
מפרסמת את זה, או שאני בועט ת בעצמי.
אז מפני שאני לא מ אזודי ס טי ת: בעוד
׳-שבתניים־שלושה יהיו— זיוז׳ ר דענדוס בעלי
מ שהו כ מו מאורה, מרתף או מ עו דון ביט״
ניקים או בוטני ם קטנים.
הם אומרים שזה יהיה באמתמ שהו מיו חד,
שהלוק ש הגדול שלו יהיה שכל מי שלא
יביא אתו כסא למקום הזה — י ע מוד או
ישב על הריצפוז. מי שלא יביא איתו סוס —
אותו דבר. רק שנוסף לזה הוא גם לא יש תה.
הי מנון המקום יהיה השיר ערבה, לפי
נ עי מ תו של אולרי נוז׳י ק, כמו שהו שרה ו־הוקצבה
בסרט של דליה לוינבוק־לביא וכר,
בסרט על להט וחול, מת שלפעמים הולך
ביחד. את תפקיד המלצר ימלא ח תול הבית,
שיקראו לו בשם הבאנאלי והבלתי-אוריגי־נאלי:
לוי, כמו השם של צייר הפרסקו של
המקום. או שהוא יהיה ממ שפחה אצילית
מקאזאכסטאן, או שהוא יהיה בלי מ שפחה.
איך שלא יהיה, זה יהיה הוא שיאסוף את
פתקי ה הז מנו ת של האורחים ויביאם לבאר.
הבאר עצמו יהיה ע שוי או מ חביות שלמות
או מחצאי־חביות• מה שח שוב ז ה שית־רוצץ
עליו׳ עכבר לבן או ירוק, שיהיה רתוב
לכירכרה ויובי ל עליה מקלות מלוחים. אם
זה עו ש ה עליכם רושם, אתם יכולים כבו
לדאוג לכסאות מתקפלים. רק ש אני׳ ל א אגיז
לכם להתר אות, כי לסחוב כסאות בשביל
לראות ח תול ׳הולך ועכבר רץ — זה לא ב
תפריט שלי.
שלא א שכח — זה יהיה במרחק של 3דקות
הליכה מכסית, וי היו שם פסנתר, גיטרה ו
ב,נגוס, שאף אחד לא ינגן ע לי היז. אלאאד
.יתח שק לו. את מי שינגן יפה ינ שקו. על מ־שינגן
לא יפה, יזרקו את הכסא!ת שמחב־כל
הדרך.

כי לי אחר־כך ״בנים גידלתי ורוממתי, והם
פשעו בי.״

היית מאמינה שנשים א מריקאיות רבות,
לא ני שאו מ שוס שקשתה עליהן הפרידה מן
ההורים? ׳הפסיכיאטרים שלהן מאמינים.

קצת קדח

משהו

אם אתה בן 35 וקצת קרח, נסעת באוטובוס
מירושלים לתל־אביב ב־ ,6.6.60 ונוסף
לכל זה קוראים לך שמריהו שמאי, אז זה
בטח אתה ש( )1198/14 מצאה בפניך משהו
בלתי־נשכח, והחליטה שאתה הוא ״הזהוזה״
שלה.׳ היא אמנם רק בת ,20 אבל ״גם פאב״
לו קאזאלס בן ה־ 80 נשא לאשר, נערה בת
,20 וגם פרנסואז התאהבהבה בלוק בן ה״

למה לך ללכת כל כך רחוק? שכחת את
הדוד טולידאנו?

אחת עם דמה
היא באמת לא כמו כו 7ג! .ר״ ברה׳חידי
בו היא כן כמו כולם הוא שגם היא מצהירה
כך. היא מנסה להוכיח שהיא אחרת
בזה שהיא לא מבקשת תמונה, וחושבת שזה
בטח נורא מפליא אותי. ובזה שהיא לא
רוצה להתכתב עם צנחן, מה שבאמת מפליא,
ובזה שהיא לא כותבת שכולם אומרים
עליה שהיא (אוף, אוף, אוף) .הם דווקא כן
אומרים, רק שהיא לא מזכירה לי. ובשביל
זה מגיעה לה נשיקה על המצח•
כותבת 1198/15״אני כבר 17.5שנה
תל־אביבית, אבל אני לא כמו יתר הבנות,
שרוצות להיות דוגמניות ולתפוס מיליונרים,

הסיפיס שרי

מתלבשות כמו אני־לא־יודעת־מה, ושמות את
הכל על החיצוניות. אם אני מתלבשת כמוהן
והכל,״ (מה זה הכל? אל תשאלו אותי!)
״זה לא בגלל הנטיה האישית שלי, בחיי
שלא. זה רק בגלל שברומא צריכים להיות
את יודעת, הפתגם ההוא, חוץ מזה אני עם
רמה, אני צברית ובכלל, לא אומרת אף
פעם דחילק ויעני, ואין לי שום תמונה עם
כפיה אדומה, רובה ומבט קפוא המסמל את
הנוער המביט אל העתיד. ועוד דבר, שיהיה
ברור: אני באמת רוצה להתכתב, לא אנ׳דעת
מה שאת חושבת. זה מה שאני לא.
״מה שאני כן, קשה לתאר בכמה שורות,
אבל אשתדל. אז ככה. אני לומדת בשמינית
בתיכון, מזה אפשר לראות שאני בגיל ה־טיפשעשרה,
אבל זה באמת החסרון היחידי
שלי. אני אוהבת לקרוא ספרים בלשיים, רק
שמרוב טפציאליזציה אני כבר יודעת מי
הרוצח בעמוד .80״ היא לא חבובה? ״אני
נהנית מהצגות בצל ירוק, בלי להתחשב בביקורת
של גמזו, מעריצה(!) את החכמות
של אפרים קישון ושונאת (וכאן התכוננו
להפתעה) את דן בן־אמוץ עם הבדיחות שלו
בשלושה ב־ .אני חושבת שהוא גס־רוח. אבל
אל תחרימו אותי בגלל זה.״ לגמרי לא.
״כמעט שכחתי להוסיף שאני צנועה מטבעי,
ומזל שנזכרתי. כן, זו התכונה הכי
בולטת שלי. עוד משהו? כן. אני רוצה
להתכתב עם קיבוצניק. למה? זה כבר אסביר
במכתב. חוץ מזה זה נורא רומנטי, נגב,
מדבר, קיבוץ צעיר, חוסר־מיס ואנשים. כמה
שיותר צרות, זה יותר באופנה, את יודעת.״
(לא• אני בעד אולד־פאשון ).״אז שלום ותודה
רק שלא תשחטי אותי יותר מדי.״
להיפך, חבובה, לו הייתי קיבוצניק, הייתי
הראשון שהיה מתלבש עלייך, ולו רק בגלל
תכונתך הבולטת ביותר.

ב״אל לכן בנות להחמיץ הזדמנות זו.
הפעם הראשונה שאני מנסה לפרסם מודעה
כזו!״ פותח 1198/16 את מכתבו. הוא
חניך עלית־הנוער, ולמרות שהוא בחור נחמד
(אומר הוא) ,ויש לו גוף אתלטי — הוא
בודד. אז אם את בת 18־19־ ,20 יש לך גובה
בינוני ואומרים עליך שאת נסי, אולי
באמת את מחמיצה משהו. אני הייתי מחמיצה
מרצון, אבל לעולם אין לדעת, כמו שאמר
חנן סימטאי.

״הביטי, רותי! נמאסת עלי עם האניות
העוקצנית שלך. רק שיש לך מזל שהעוקצ־ניות
לא מופנית אלי, מכיוון שאילו היית
עושה זאת, הרי שהייתי נו, לא חשוב,
עדיין אל התעצבנתי.״ אז הוא לגמרי לא
עצבני אבל אני כמעט כן, אלא שהוא הב טיח
לשלוח לי זר סיגליות ישר מהגינה שיו
אם אצליח לסדר לו משהו•
איכפת לכם שאני אוהבת סיגליות? אז
( )1198/11 כותב את המילה שכל בס׳ .אץ
לו פרייבט. הוא בן ,21 ועומד לסיים את
שרותו הצבאי בקרוב. מה שיש לו זה 1.72
מטר ו־ 64ק״ג וגינה. הבנות טוענות (אוף!)
שהוא ׳סימפטי, ושאפשר לשוחח איחו על
כל נושא שבעולם
לעולם
לא תרדו לגודל שמחתי כש(/ 17־
)1193 כתב לי שהוא מוכן להתכתב עם
נערה בגובה של עד שלושה מטר, למרות
שגובהו הוא רק החצי מזה 10 +סנטימטר•
רמ״ח אברי ושס״ה גידי היו משוכנעים שהוא
מעוניין בהתכתבות לשמה. האכזבה לא
איחרה לבוא כעבור 4שיטין: הוא לא יענה
לנערה שלא תשלח לו תמונה מיד במכתב
הראשון. הוא מבטיח להחזיר• הוא מבטיח
שהוא דון ז׳ואן. הוא מבטיח מכונית. הוא
מבטיח גן־עדן ובכלל הוא מבטיה. אל תשאלי
אותי אם אני מאמינה להבטחותיו ! לי
הוא הבטיח שהוא מעוניין רק בהתכתבות,
ואיפה זה ואיפה גן־עדן. בנוגע לזה שהוא
מסכים ״להתכתב״ עם בעלת 3מטר גובה,
זה רק בגלל שהוא יודע שאין דברים כאלה
או שהוא סתם מת ללאנגריות. או שבשביל
אותו אורך הוא רוצה שתיים, ותקראו לי
לילי אס לא לזה הוא התכוון.

.<16111£0.
היית הולכת? אני לא•

רחביי ולהכין דברי ם
אם את בת ,16 ,15 , 14 בלונדית עם
עיניים כחולות, ויש לך לב, כתבי 713 (7
.)1198 הוא חייל בשנת השרות הראשונה.
יש לו הרבה חברים ,״אולם מעולם לא יצאתי
עם מת ביחידות,״ אומר הוא .״אולם
עתה, משהסתגלתי לאווירת הצבא, והתחלתי
ללמוד, להכיר ולהבין דברים, אני מרגיש
צורך עז בחברה, על־מנת להוכית לי ולחברי
בצבא ולמפקדי שאינני ילד עוד, כפי שחושבים
הם.״ את יכולה ל כו * לו, רק אל הב
כולם
יודעים שזיו ה רודן מב שמת את ה־אסקורט
הקבוע שלה, מונ טגו מ רי הפח־ל, במים
דיור• כשנשאלה במה מ שתמ שת היא
עצנדה, ענתה שבמסיטר דיור. כבר כמעט
נתתי לה שתי נקודות, אלא שפתאום נזכרתי
שהמיסטר כבר מת.
נזה אפשר לע שות? אמנם מדליק הוא סיגריה,
אבל הוא בכל זא ת ה טיפו ס של ( 7 1 1
•)1198 ואני לא מתפלאת שלמרות שהז ^י ו ־
דעת עליו כ מוני, היא כבר החליטה שזהו
זה. אתם מבינים, היא ירו שלמית. היא אף
פעם לא האמיינה ב מדור שלי, ובפרט ב ת מונות
של ״׳הטיפוס שלי״ .אולם מ או תו רגע
שהיא מצאה לא רחוק מהרחוב שלה את
ת מונ תו, היא החליטה להצטרף לכותבים
אלי, מאחר שאיננה רואה לפניה כל דרך
אחרת .״זו הי פ שוט ׳הרגשה,״ כו תב ת היא,
״ואני מאמינה אמונה עיוורת בהרג שה מסוג

היא בת 17 אביבים ועוד חצי. יש לה
עיניים ירוקות, שער חו ם ו־ 163 סנטימטרים.
״ל מע שה״ היא ״בחור ה רגילה בהחלט, אולם
ייתכן שבחור זה יכול למצוא בי עניך.״ היא
מתעניינ ת בדברים שונים ומ שונים, המעניינים
את בנות־ הנעו ריס — ואל תגידו שח שבתם
לרגע שזה לא כולל מוסיקה, תיאטרון, ספרות
וטיולים.

אקטואר־וח וכמיהה
הכנות חזרו הכיתה ( מחזות ומערכונים
מאת אשר נ הו ר; הוצאת קרית־ספר
בע״מ, ירו שלים 288 ,ע׳) הוא י בו לו של ה־

הסופר והעורך הסיפרותי הידוע, שקובץ
במגמה לגבש יצירה תיאטראלית ״לא מודרניסטית
אך בכל זאת מודרנית ומחדשת,״
כדברי המחבר.
הכרך מכיל ששה מחזות ומערכונים על
שלל נותי^ים — מן ההתנגשות בין העבר
לה1וה־ד,א*<פרם ו (פינה שקטה) ועד להתבעל
לאשתו, על רקע הנהייה
נגשות
מן השדה לעיר הגדולה (סערה בפרדס); מן
הכמיהה של העולים החדשים, המתגוררים
בשיכון מחוץ לעיר׳ לתנאי־דיור עירוניים
(תללי לילה) ועד לכבילות שבנשואים זעיר-
בורגניים, בהם נוהה הגבר אחר הרומאנטיקה
שבאשה האחרת (יום חדש).
האשה המדיחה. המוטיב המרכזי המציין
את מחזותיו של נהור הוא הכאב

סכר בם׳

כותב 1198/12״משך 29 שנות חיי אני
מחפש אותך, את היפה, הנבונה, המושכת,
הנחשקת, האלופית. פיסגת חיי, שיא מאוויי,
מחשבתי העמוקה התת־הכרתית מזמן. אה
את? מדוע אין נפגשות דרכינו? ממחשכי
הבארים של רחוב דיזנגוף־בן־יהודה אני
קורא לך. מבין עשרות היפות המגוונות בבלונד,
בשחור ובאדום שבין זרועותי אני
רואה אותך.״
(את יכולה להאמין לו או לא).
״אנא בואי, בואי, נו? סליחה. יודעני שאת
מחפשת אחרי. לגבינו אינם קיימים גינונים
של טקס, בושה מאסכולת ״מה יגידו הבריות״•
בואי, בבקשה ממך• 8 16ט 0ת )!5עק 7

מ חזי ת

כהזדמנות

לאנגרית לדון ז׳ואן

הריו המכור

ספרים

צ־פור(!סגה
לחשה לי 11
זהבה גורפינקל, הנקראת נערת־האלף
בגלל שמה־ ^ 0,000ב הן זכתה׳ לפני שלוש
שנים ב מפעל הפיס ,׳נשאר לה רק האלף^,נראתה
בבריכת־ה שחיה של אכדיה בחברת
טובה• החברה — גד ירושלמי, בנו של
חיים ירו שלמי בעל מפעלי החבלים בי שראל
נ שואי הס של היפהפי ה גויה הכהן,
נכדתו של הסופר אשר ברש, וארנון אי4,
בנו של אפרים אילין, נקבעו לאוק־טובר,
מפני שהשניים מחכים ל שובו של אבא
אילין ארצה, בספטמבר עוד צעירה
ישראלית עוז ב ת או תנו עם תייר. היא: טל
יה אכיר. הוא דויד לקטרמן, עתונאי
הרדיו והטלביזי ה הבלגית, שיבוא ארצה
שנית כדי לדווח על מ שפט אייכמן

ליו׳

מחזאי נהיר
על מ שבר והאשה האחרת

הגדול שבקיום בלתי־הולם, בלתי־רומאנטי,
בו מתפתלות הדמויות ככפותות ביסורי-
במיז־,תן לעולם אחר, שונה, ריק משיממון.
בין אם הוא מתאר את העולם החיובי־לדוגמה,
של החקלאי האוהב את פרדסו
ואת אדמתו, מסרב לעקור את עצמו העירה;
ובין אם הוא מתאר את עיגוביהם של
גברים בגיל העמידה אחר אשר, לא להם,
מרבה המחבר לראות באשה כמל של הגורם
החיצוני, המרחיק את האדם מן המסלול
הקבוע שלו — לחיוב ולשלילה.
המחזות מצטיינים במידה כמעט לא נעימה
של ריאליזם הנסיון הוא להדביק את
ההווי כמות שהוא, מבלי לוותר על ניסוח
לשוני עברי מדוייק, ומבלי להיכנס להרפתקאות
סיגנוניות, למופשטות תיאורטית או
לכתיבת־זרם־התודעה.
בסיכום, בולטים בפני הקורא דמויות
יומיומיות, קצת עצובות בפגום שבהן וקצת
שובות־לב על רצונן להיות משהו
מוגדר ויפה — משהו שאין הן יודעות,
לפעמים, בעצמן מהו. ברם, לעולם אין הדמות
מתנשאית לרמה של גיבור, לממדים
אפיים — דבר שהיתר, הרשות לצפות לו,
במחזות נאטוראליסטיים, בעלי מגמה של
מוסר־השכל.

אגדו ת
שלשה ס״מ לכוננית
הרצל: חיים וחזון (מאת נ. א .ש ד
ראקי, הוצאת עם הספר בע״ מ300 , 1960 ,
ע׳) מוסיף נדבך נוסף לאגדת המנהיג הציוני,

מעלה לעיני הקורא שורה של ציורים דמיוניים
ובאורים רבי פילפול המעטרים אח חייו
ואת פועלו של ד״ר בנימין זאב הרצל.
בדומה ליצירות אחרות הבאות לתאר את
חייו ופועלו של גיבור אגדי, לוקה גם
ביוגראפיה זו במלל מיותר, התלהבות חסרת־רסן
והאדרה בלתי־מקובלת — הפוגעות
במהימנות התיאור ובאנושיותו של הגיבור,
שאינו זקוק, בעצם, לריקמת־המלל המיותרת.
ההדפסה המהודרת, הפאר החיצוני והקדמתו
של דויד בן־גוריון לספר זה, מבטיחים
את הצלחתו בקרב קוני מתנות הבר־מיצווד.
ופקידי תנובה וסולל־בונה, הנזקקים לעוד
שלושה סנטימטרים של ספרים בכונניח־הייצוג
שבדירתם.
העולם הזה 1198

הטלפו! היורד לחיינו ומושב של צימחתי
שאינם יכולים ר־ססל
צימדוונים רועים ב א חו
אוטובוס של אגד נעצר בחריקה על בביש צפת־עכו
וממנו ירד כותב הטורים הללו במכנסי ג׳ינס כחולים
וחולצה לבנה מופשלת שרוולים. שערותיו הבלתי־סרוקות
התבדרו ברוח הגלילית, כדגל אמריקאי חסר כוכבים על
פיסגת הבית הלבן. בצעדים מאוששים פנה בשביל המוביל
למושב הצימחונים, עמירים.
אתם בוודאי תשאלו, למה להם לצימחונים כפר מיוחד?
התשובה היא פשוטה: למה לא? לעולי בוקובינה מותר
שיהיה להם כפר מיוחד? ולציירים מותר? וליוצאי אצ״ל
מותר? אז למה שלא יהיה כפר מיוחד בשביל הצימחונים,
עט קצת עשב ירוק, עם מים זכים, עם פרפר המרפרף קלות
מעל לעלי חסה?
צריך להבין שקשה להם לצימחונים האלו לחיות
בין אוכלי־בשר כמו שקשה לקומוניסט לגור בכיסיה. אפשר
להחזיק מעמד יום, שבוע, חודש, שנה, עשר שנים, מאה
שנה, אבל לא לאורך ימים. תמיד מגיע רגע בו הצימחוני
שואל את עצמו :״להיות או לחדול?״ אם הוא אומר לחדול ,
הוא מיד רץ לאטליז הכי קרוב, קונה חצי קילו סטייק־פילה
ושלום על ישראל. אבל אם הוא מתעקש ואומר להיות ,
אז אין לו ברירה אלא לצאת ולהצטרף לכפר הצימחונים,
איפה שלא מזבלים את העשב בזבל חימי, לא מרססים
בפרתיון ולא מפזרים בשדות גרגירי־חיטה טבולים בצליום,
כרעל נגד עכברים.
תחילתו של מושב הצימחונים — באותם הימים, כאשר
גילו פיתאום שבעיר הכל הולך ונהיה בשרי יותר ויותר
ואפילו בתוך הגבינה ובתוך החומוס אפשר כבר למצוא
בשר של חיות קטנות. זה היה אות אזעקה שכינס את
כל הצימחונים לאספה כללית, בה הוחלט לשלוח מרגלים
שיחפשו מקום מב!־דד כזה, שריח של קבאב או ששליק לא
מגיע לשם. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר להם שמקום
כזה אפשר למצוא רק בנבכי הכספת של בנק לאומי ויש־ראל,
או עמוק־עמוק בלב הכור האטומי, בשכנות לאורניום
.987 כיוון שלא שאלו אותי, מצאו מקום כזה. בגליל, על
מדרונו של הר, שעל פיסגתו יבול כל פוזל לראות במבט
אחר, גם את הים־התיכון וגם את ים כנרת.
בנובמבר 1958 הגיעו הנחשונים 20 :רווקים ו־ 3משפחות.
הם מצאו כפר עזוב ונטוש, שהרצפה שלו מכוסה קוצים,
חוחים, דרדרים, סרפדים ויבלית. לא ראו מלמעלה אפילו
בלטה אחת. על הקירות מבחוץ, טיפסו חרדונים ושממיות
ובפנים טוו להם העכבישים וילונות של משכית הכל היה
צימחוני וטבעוני מאוד באחריות על הסכין. התיישבו להם
הרווקים והמשפחות בבתים הנטושים ויצאו מיד לעבודת־חוץ,
ממנה הם מתפרנסים עד היום הזה. אל תסיקו מכך,
שהמושב לא משתלם מבחינה חקלאית. להיפך. יש כל
הסיכויים שמושב עמירים יהיה המושב הכי רנטאבילי
בהתיישבות העובדת, מפני שלא מגדלים כאן פרות (רתח
נקי של 500,000ל״י לשנה!) ולא תרנגולות (רתח נקי של

מרעה דשן לצימחונים
1,000,000ל״י לשנה!) .אם היה להם שכל, והיו מחסלים גם
את עצי־הפרי ואת הכוורות, היה הרווח השנתי, הנקי מהפסדים,
קופץ בוודאי למליונים רבים של לירות. אבל גם
כך המצב שפיר, מפני שבין כה וכה אין המטע הזה נושא
עדיין פרי.
בתנאים כאלה יש להניח, שכל אחד מהקוראים רוצה
לדעת מה אוכל צימחוני כזה לארוחת־הצהריים. תפסתי
איפה את המזכיר, מנחם פלדי, והוצאתי ממנו בעורמה את
תפריט היום:
ארוחת בוקר: כל פרי בעונתו( .תן לו תפוח בחורף,

ריח שישליק וקבאב

לא יאכל בבוקר! תאנה באביב, לא יאכל בבוקר! תפוז
בקיץ, לא יאכל בבוקר! רק פרי בעונתו).
ארוחת צהריים: ירק חי או אפוי( .חס ושלום לא מבושל,
מפני שהבישול הורג את הוויטאמינים)•
ארוחת ערב: מפצחים גרעינים עם קצת סלט (גרעיני
חיטה, שיבולת־שועל, דורה, גריסים ותירס).
חוץ מזה, מקנחים כל סעודה בשלוש משפחות של נוצרים
אמריקאים מכת האדוונטיסטים.
כדי שתבינו כיצד הגיעו הנוצרים האמריקאים לתוך
התפריט היומי של הצימחונים, צריך שתדעו שאלה לא
סתם נוצרים אלא אדוונטיסטים, כאלה שמאמינים בתנ״ך
וביחוד בספר דניאל. כשרצו להצטרף למושב, לא ראו
זאת בחוגי הסוכנות בעין יפר״ מפני שלא נהוג אצלנו לתת
לגוי אדמה לאומית. אבל הצימחונים אמרו שהם לא מתחשבים
בדת, מפני שהצימחונות זה כבר דת מספיק. נם
ישראל גורי, נציג הצימחונים בכנסת, תמך בזה ושלח את
אשכול לשכנע את בן־גוריון. אחרי שאישרו לאדוונטיסטיס
את ההתיישבות, דרשו מהם להצטרף גם לאגודה השיתופית
ולחתום על ניירות. כשקראו הנוצרים את האותיות הקטנות
של החוזר, הבינו, שאם הם חותמים על זר, הם מחליפים
מיד את השילוש הקדוש של האב, הבן ורוח הקודש בשילוש
קדוש אחר, של המרכז החקלאי, ברית הפיקוח וארגון
המושבים.
מה אגיד לכם, אנשים פאנאטיים. לא מבינים שבארץ־
ישראל לא צומח שוס דבר בלי חותמת רשמית. צריך הייתי
לשלוח להם עשב אחד שאני מכיר, שכמה שלא תזבל
אותו ותשקה אותו, לעולם לא ינבוט עד שלא קיבל אישור
מלמעלה.
מחוץ לתפריט היומי, יש לצימחונים גם אידיאולוגיה,
שאותה הם לועסים בין ארוחה לארוחה.
את ההסבר האידיאולוגי קיבלתי מיהודה כרמלי, צימחוני
מזוקן, שאם לא היה בל־כך צימחוני, הייתי מוכן להתערב
שהוא אחד מאנשי קאסטרו מקובה. קודם כל אמר לי
כרמלי שאני צריך להיזהר מאוד בציטוט דבריו, מפני
שיש לו נסיון עם עתונאים, והוא מכיר את הנטיה הנפשית
שלהם לסלף דברים. לכן רשמתי את דבריו בזהירות מרובה,
ואני נותן אותם מילה במילה, בלי פרושים.
״יש כל מיני צימחונים. יש צ־מחונים מטעמי בריאות,
כמו אחד, למשל, שיש לו אולקוס והוא רואה את כל
העולם דרך חור האולקוס, וחוץ מזה לא מעניין אותו
שום דבר. יש גם צימחונים מתוך רחמנות ויש מטעמי
מוסר, ואחרים, אשר רואים בצימחונות תשובה לבעיות
החברה. יש גם שמגיעים אליה, בדרכם אל הבדידות
והטבע.״
״אני,״ אומר כרמלי ,״הגעתי אל הצימחונות מפני שאני
שואף לחיים פשוטים. מה שאחרים מוצאים בסוציאליזם
או בדת, מוצא אני בצימחונות ובטבעונות. אנשים חושבים
שככל שהאדם מתפתח יותר, כן גדלים צרכיו. אני יודע
שההיפך הוא הנכון. ככל שהאדם מתפתח יותר, כן
מצטמצמים צרכיו. לא אגיד לך שכולם חושבים כמוני.
יש גם צימחונים המחפשים לוקסוס, וזה כמו אותו אחד
שרצה לאכול פירות טבעיים שצומחים ישר על העץ, אבל
כדי לקטוף אותם, היה טס מעץ לעץ בהליקופטר.״
בעת שדיבר אלי כרמלי, הצצתי החוצה דרך החלון
וראיתי בקצה הגיבעה את הקוטג׳ בן הקימותיים שבונה
לו חבר־הכנסת ישראל גורי. מסתבר איפוא, שאמת דיבר
כרמלי, ואין תמימות דעים בענין התפתחות הצמצום או
צמצום ההתפתחות של האדם המודרני המתקדם.
כיוון שהתחלתי גם אני ללעוס את האידיאולוגיה הצימ־חונית,
התחלתי לחוש בבטני. זה הזכיר לי מיד, ששכחתי
לשאול את מארחי מה בענין המחלות הצימחוניות שאפשר
לקבל מדיאטה צימחונית״
״איפה מחלות?״ אמר מנחם פלדי .״אני אף פעם לא
הייתי חולה!״
״אף פעם לא היית חולה? אפילו לא קיבלת נוזלת
בחורף?״
״אני אף פעם לא חולה. לפעמים אני מקבל חום. אבל
חום זה לא מחלה. חום זה תרופה.״
״נניח שאתה מקבל תרופה של 40 מעלות חום, אז מה
אתה עושה נגד זה?״
״אתה מצחיק אותי. מה פיתאום להילחם נגד תרופות?
נלחמים רק נגד מחלות, ולא נגד תרופות!״
״ורופא יש לכם?״
״יש רופא של קופת־חולים, אבל הולכים אליו רק
בשביל לקבל אישור לביטוח לאומי. הוא בא פעמיים
בשבוע, אבל אין לו עבודה, מפני שאצלנו לא מאמינים
ברפואה של תרופות סינטטיות וכדורים. אנחנו מאמינים
רק ברפואה טבעית. הנה, הילדים שלי. פעם קיבל ילד אחד
חום של 41 מעלות. מה אתה חושב, רצנו לרופא? עשינו
לו חוקן, נתנו לו תה לשתות ואמרנו לו שלא יאכל עד
שהחום יחלוף. הוא הבריא כמו כלום. מה שאנחנו רוצים,
זה שיאשרו לנו חובשת משלנו וזה הכל. לא צריך רופאים.
חוץ מזה, יש אצלנו עכשיו חולית־סקר של האוניברסיטה,
שבודקת אם האוכל שלנו בריא, ואם אפשר לחיות בלי
מלח, מפני שאנחנו לא אוכלים מלח• כל מה שאני אוכל,
אני רושם בדיוק על ניר, ופעמיים בשבוע שוקלים אותי

ולוקחים ממני בדיקות שתן. אתה עוד תראה שהם יוכיחו
שאוכל צימחוני יותר בריא מהכל.״
נכנסתי לבית־מירקחת. הנחתי עשרים וחמש אגורות על
הדלפק וביקשתי קו כדי לצלצל לירחמיאל שלח ולומר לו
שלא ישלח לי את הצפרדע בצינצנת אלא בתיבת קרטון,
מפני שנזכרתי כי הצפרדע יכולה להתחלק על הזכוכית
של הצינצנת ולשבור רגל חלילה•
קיבלתי קו וחייגתי .92700 הקו היה פנוי לשמחתי,
ואחרי כמה ברררר ברררר ...ברררר ברררר ...הרימו
את השפופרת.
״את מר שלח אבקש.״
״איזה שייח?״
״את ירחמיאל שלח.״
״באיזה עניו?״
״בענין הצפרדע!״
״אין אצלנו אחד כזה. איזה מספר חייגת?״
״חייגתי תשע שתים שבע אפם אפס.״
״טעות אדוני• פה זה שש שתים ארבע אחד אחד!״
החזרתי את השפופרת למקומה. שילמתי עוד עשרים

הצפרדע בצנצנת הזכופית
וחמש אגורות וביקשתי עוד קו. רק הרמתי את השפופרת.
ועוד לא הספקתי לחייג והנה אני שומע:
״מה את אומרת לזה?״
״לזה מה?״
״לזה שציפורה נכנסה להריון!״
״מה? עוד פעם? לא מאמינה!״
״בחיי! אני נשבעת לך! הקוסמטיקאית שלה אמרה לי.״
סגרתי את השפופרת. הרמתי שוב, ואין קול. הקו שלי
נגמר. שילמתי עוד עשרים וחמש אגורות וקיבלתי קו
נוסף. הרמתי את השפופרת בזהירות והתחלתי לחייג תשע,
שתים, שבע, אפס שוב נתפס הקו שלי באיזה קו אחר
ואני שומע איך מהנדס אחד מסביר למהנדס שני שמספיק
מאה שקי מלט בשביל הקומה השלישית.
עדיין לא תפסתי את ירחמיאל שלח, וכבר עלה לי
הדבר בשלוש שיחות. אבל לא היתד, לי ברירה ושילמתי
בשביל עוד קו. חייגתי את המספר שלי ובצד השני
תפוס. חכיתי דקה וניסיתי שוב והנה נגמר לי הקו ועוד
רבע לירה ירדה לטמיון.
אם זה לא היה בענין הצפרדע, הייתי מוותר מזמן.
אבל הצפרדע נחוצה לי לנסיונות מדעיים ואני צריך אותה
במצב טוב בקופסת קרטון. קניתי עוד חמשה קווים באותו
בית־מרקחת והספקתי לשמוע שתי שיחות חוץ מירושלים
עם בנק לאומי, רכילות אחת מסמרת־שיער על איש שאיני
מכיר ובדיחה חדשה על טולידאנו, שסיפר רופא עיניים
לרואה־החשבונות בבית־החולים אסותא. רק בשיחת הטלפון
החמישית הצלחתי לתפוס סוף סוף את ירחמיאל שלח ולתת
לו הוראות בענין הצפרדע.
למחרת, כשיצאתי לרחוב, היה כל מי שפוגש אותי
בדרך, מברך אותי משלום יפה, ושואל אותי אם קיבלתי
את הצפרדע שלי במצב טוב .״מנין לך עסקי הצפרדעים
שלי?״ הייתי שואל.
.״זה רק במיקרה. ניסיתי לצלצל אתמול למישהו ודרך
אגב שמעתי איך אתה מבקש את ירחמיאל שישלח לך את
הצפרדע בקופסת קרטון.״
מזל שדברתי בטלפון רק על צפרדעים• צמרמורת עוברת
בגופי כשאני רק חושב מה היה קורה, לו דיברתי בטלפון
על חיה אחרת.

*ושוא!111ם.א
11א 111£11

1<..ע )?)11111

או! 1ם א*1

״011110