גליון 1204 מתאריך 19 באוקטובר 1960

העורך הראשי: אוריאבנרי ראש המערכת:
שלום כהן
עורך משנה:
רוב איתן
כתב ראשי:
אלי תבור
רחוב נליקסון ,8תל־אביב, נולפון ,26785
ת. ד .136 .מען למבדקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזח בע״ס.
דפוס משה שהם בע*ם, ת״א, סל.31139 .
ההפצה: דוד סופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא

<101־ 5 1

עורך כיתוב:
מקסים נילז

צייר המערכת:
צלמי המערכת: ועי יעקוב אגור, דויד אומר
חברי המערכת:
נורית בת־יער, שייע נלוו, לילי נלילי.
רויד הורוביץ, רותי ורד, יומה אבו־וזנזדי.
אביבה סטו, אבנר פרי, שגועוו צבר.
עמום עינו, סילבי עשת.

ביותר

במדינה

מעניק הרגשת
רעננות לכל היום
מגע קל בבית השחי עם 1׳10£׳ ,84.0-5
המקלון בעל הריח העדין והדאודורנט
היעיל מעניק לך
הרגשה נהדרת של
בטחון ורעננות.
באק להשיג בכל
בתי־הסרקחת ופרפומריות המחיר
1,25ל״י

בימים האחרונים מצטיירת תמונה מוזרה
בעתונות העברית. אם להאמין לידיעות,
לניחושים ולמאמרי־הפולמום על פרשת לבון,
הרי שפנחס לבון עומד במצב מפוקפק
ביותר, וחיסולו הסופי אינו אלא עניין של
ימים. כתבו או רמזו עתונאים נכבדים:
הקצין הבכיר לא יזוז מעדותו הראשונה
בקשר למיסמכים המזוייפים, לבון נלחם נגד
הצבא ו/או הצבא נלחם נגד לבון, עוד
מעט שמעון פרס יפרסם מיסמכים סודיים
שימחו את לבון מעל פני האדמה, זקני
מפא״י מתמרמרים על עמדת לבון ורוצים
בחיסול הפרשה על חשבונו, ועוד כהנה
וכהנה.
מה מקור הידיעות הללו? באיזו מידה
אפשר להתיחס אליהן באמון? כדי שכל
קורא יוכל לענות על שאלות אלה לעצמו,
כדאי שידע מעט על האנשים הכותבים את
הידיעות.
כאשר אתה קורא ידיעה בעתון הארץ,
למשל ,״מאת סופר הארץ״ בפרשת לבון,
קיימים סיכויים רציניים מאד כי סופר
עלום־שם זה אינו אלא שבתי (״סאבי״)
טבת. הוא גם כותב על אותו נושא בטורו
האישי, קל וחומר.
מה מזכיר לך השם שבתי טבת? לי הוא
מזכיר משהו לא נעים. כי שבתי טבת, כפי
שבוודאי תזכור, היד, הכתב האמיץ שבעיצומה
של פרשת עמוס בן־גוריון, לפני
למעלה משלוש שנים, כתב סידרת מאמרים
בהארץ, שבאה לד,וכיח כי עמוס בן־גוריון
הוא קורבן של רצח בדיבה, ושהוא, בעצם,
כיבשה תמימה. את כל חמתו שפך אז על
העולם הזה וגילוייו, שלא היו, בך טען,
אלא שקרים מאוסים.
בא עתה בית־המשפט העליון וקבע כי
סידרת מאמריו האובייקטיביים של טבת לא
היתד, אלא אוסף טענותיהם הפרטיות של
עמוס ויחזקאל סהר, היוותה בזיון בית־דין.
כיום עומד ותלוי נגד מבת משפט
בוועדת האתיקה המקצועית של אגודת ה־עתונאים,
כתוצאה מהגדרה זו של בית־המשפט.
אבל,
תאמר לעצמך, מדובר כאן בפרשת
לבון, לא בפרשת עמום. האס גם הפעם
יהיה טבת מכשיר להרעלת דעת־הקהל בסיפורי
בדים ובשקרים?
כן. גם הפעם הוא משוחד. גם הפעם הוא
משרת את נערי ביג׳י. נאמנותו האישית אל
שמעון פרס אינה סוד. כי שמעון פרס יודע
לשלם יפה לכתבלביו. מיד אחרי גמר מיבצע
קדש ניגש טבת להוציא ספר ׳על מלחמת
סיני. שמעון פרס עזר לו בכל שלבי ה־מיבצע,
כולל השלב הכספי, שהכניס סכום
לא מבוטל לכיסיו של טבת. משרד הבטהון
אף רכש אלפי טפסים מספרו של טבת
עבור צד,״ל. ערימות של ספרים אלה עדיין
מתגלגלות אי־שם במשרד הבטחון.
לפני כשנה, כאשר מאס טבת נאווירה
הבלתי־מוסרית שפשטה בארץ, החליט להתאוורר
בצרפת על חשבון הארץ. שעה שדרש
זאת מעורך העתון, דחה גרשום שוקן את
בקשתו. מאבי רץ אז אל ידידו שמעון פרס,
שהבטיח לו לשלחו לצרפת בשליחות משרד־הבטחון.
רק אז ניאות שוקן לשלחו על
חשבון הארץ.
עתה בא יום הפרעון. עבוד האתנן
משלם טבת במאמריו.

עינה פקוחה. חששות כאלה אינם מעיקים,
כנראה, על אלקנה גלי. הוא לא היסס
להשתמש בצה״ל כבמקל נגד לבון. קטע
אופייני :״לבון סבור היה, כנראה, שהצבא
מחפש פורקן ליצרים והוא נתן להם מהרגע
הראשון פעולות תגמול, בקלות בה לא
זכו מעולם בימי בן־גוריון לבון ראה
עצמו כנותן־עבודה, המנסה להניח דעת
פועליו בטובת־הנאה מבצע קיביה המפורסם,
היה הדוגמה הבולטת לכך.״ גלי
רק שכח כי מבצע קיביה נערך עוד בטרם
פרש בן־גוריון לשדה־בוקר.
גם לגלי יש סיבות טובות מאר להגן על
פרס. כי גלי, מי שהיה עורך המהדורה
הצרפתית של בטאון קבוצת החצר, ג׳ואיש
אובזרבר הלונדוני, וכיום כתבו של עתון
זה בישראל, מתכנן תוכניות מרחיקות־לכת
יותר: להיות עורכו של בטאון דומה, שיצא
בעברית בישראל. מלבד זאת יודע גלי
כי בידי אדוניו שמור סוד שלא היה רוצה
כי יוודע ברבים: מדוע נאלץ בזמנו להתפטר
מתפקיד מזכירו של ראש הממשלה
דויד בן־גוריון, עצר על־ידי כך במפתיע
את הקריירה הפוליטית שלו.
פרט אשר יכול, אולי, להעיד על אופיו
של האיש קשור דווקא בימי שירותו כמזכיר
ביג׳י. כאשר ביקר ראש הממשלה לפני
כעשר שנים בארצות־הברית, נתן הוראה
כי העובדים שנלוו אליו במסעו יסעו בגפם,
מתוך הנחה שאין המדינה חייבת לממן
את הצטרפות נשותיהם לטיול. רק בארצות־הברית
התברר כי אלקנה גלי לא יכול היה
לעמוד בפני הפיתוי להסיע את אשתו, לקח
אותה עמו, דבר שהרגיז את ביג׳י ופולה.

הגאוניות של פרם ושות׳ היא בכך, שהבינו
כי אין צורך להקים עתונים משלהם.
פרשת שבועון הרפש רימון הוכיחה להם
כי זהו עסק יקר מאד וחסר סיכוי להצליח.
על כן קנו עתונאים, המשרתים אותם בעתו־נים
השונים, החדירו את אנשי שלוגלש לעתו־נים
אוביקטיבייס כביכול. תונאים אלה
זכו זה מכבר לכינוי מפי חבריהם: סוכנות
יונייטד פרס (מתחרז עם פלס).
במעריב, למשל, עושה את מלאכת שמעון
לשעבר, שמואל שגב.
פרם קצין
בדבר, אנשיו הם פנחס יורמן ויואל
מרכוס, שהפך בדיחה בקרב ציבור דעתו־נאים,
על תלותו הבלתי־מוסווית בשמעון.
פרם, כביכול מפני שהוא מכין ספר על
תולדות מערכת ד,בטחון.
בג׳רוסלס פוסט קמו לפרס ושות׳ שורה
שלמה של עתונאים. העורך הראשי, טד
לוריא, ך,וא גרורו האישי של שמעון פרס.
ש( .שפירא) שריד, כתב את המאמר הנבזי
וד,מורעל ביתר שנכתב עד כה בענין זה,
בו הציג את כל הפרשה כמלחמה בין לבון
לבין צד,״ל. בגילוי לב הראוי לציון, פירסס
למחרת הרמטכ״ל חיים לסקוב הודעה, בה
מסר כי אין לצבא כל חלק בפרשה זו.
היינו: שצה״ל אינו נלחם בפנחס לבון.
הכתבת הפרלמנטרית של ג׳רוסלס פוסט,
לאה בן־דור, הצטיינה באיבחון פסיכו־אנא־ליתי
עמוק, בכותבה :״המטורפים הניברו־ .
טיים של העולם הזה חשו, כרגיל, ביד
שהורה, רצחנית, המתהדקת סביב גרונם.״
לא גברת בן־דור, לא סביב גרוננו. סביב
גרונה של הדמוקראטיה בישראל.

סוכן ותיק אחר של פרס, שנזעק גם הוא
להגנת הבוס, הוא כתב ידיעות אחרונות,
אלקנה גלי. כאשר עתונאי רגיל כותב משהו
על הצבא, הוא שוקל כל מלה עשר
פעמים. בין היתר, מתוך ידיעה כי הצנזורה
מכתבים פרשת לכון

מפעל

ה פ * ס

מי פילל ומי מילל, ששמעה פרם יוקע
לעיני כל? פרשת לגון (העולם חזה 01צ1
והלאה) תירשם בהיסטוריה כמהפכה הראשונה
בתולדות מדינת ישראל. לא ואדי
סאליב, לא הפגנות השילומים — שום דבר
לא פיכו את השלטוז כמו פרשת לבוז. כי
עד כה נלהמו חובבים מבחוץ, בפייטרים
הפוליטיים היחידים שיש במדינת הזאת —
הלא הם אנשי מפא״י. עכשיו, לראשונה,
מתנהל קרב מאוזז, ביו פייטרים מאותה
ליגה.
דויד ביטון, חיפה
דבר כזה בבר לא קרה לי מזמז. אני פשוט
מחכה ליום רביעי בבוקר, כדי לקבל מ״העו-
לם הזה״ את התמונה המלאה של מה שקראתי
במקוטע במשר השבוע, בעשרות
עיתונים
אלי גור, ירושלים
...אגב, מה כל הקטעים הלבנים האלה?
נורית ברגמן, תל־אביב
הכל, רק לא מודעה ללבנים.
לדעתי, שמתם את האצבע על הנקודה המכרעת
בכל הפרשה. כי כאז לא חשוב בל
כד ששיקרו, זייפו או רקמו קנוניות. לא

חשוב אם פינחס לבוז חח מפשע או לא.
העיקר הוא: שפקידים ממונים, אשר העם
לא בהר בהם בבחירות חופשיות, הצליחו
לסלק שר, שזכה לתפקידו כתוצאה מאמון
הכנסת — שהיא נציגת העם.
פינחס לבוז נבחר על-ידי העם למלא הפקיר
מסו״ם. ואילו שיטעו! פרם ושות׳ רצו
לשלוט על משרד הביטחון בניגוד לחלוקת
הסמכויות השלטוניות החוקיות. לשם בר
עשו מעשים מנונים רבים. אך לא מעשיב
אלה הם הפשע החמור, כי אם נסיונם
לחבל בדרכי־השלטוז הקונסטיטוציונאלי, אשר
בלעדיו איו דטוקראטיה.
ד״ר גרהארד לוי, תל־אביב
שמא שמעוז פרם ושות׳ הם אותם אנשים
שהציעו לדויד בז־נוריוו לכונן דיקטאטורה
ולתפוס את השלטון? על ועדת החוץ והביטחון
לבחון אם אי! קשר בין שתי הפרשיות,
ואם לבוז אינו רק קורבן קטן למזימה,
רחבה ואיומה יותר, אשר מסיבות
שונות לא יצאה לפועל.
ראובן כץ, תל-אביב
הרשו נא לי לומר כמה מילים למר לבוז:
אנא, מר לבוז, אל תיכנע ואל תיפול י-
רוחד. זכור אח דברי דויד המלה :״זדים
קמו עלי ״ 1ובכל זאת לא יכלו לו. כי סופו
של הצדק לנצח. אולי תקרא בעיתונים ה-
העולם הזה 1204

מבזרים כי דעת הקהל כניד, וכי חבריד
למפלנד. מתרעמים עליד. א? תאמין להם.
אנחנו איתר, מר?בוי.
דויד כהן, פתח־תקווה
אם נם פרשה זאת תושתק, אם נם אחרי
גיבויים נוראים אלה ימשיכו פרם ושות׳
לשלוט — אי! מה לשבת יותר כארץ הזאת.
צריד לארוז את החפצים ולבי־וח כמה
שיותר עמוק לתוד הנ׳וננל. שם, לפחות,
כשאוכלים אוחד, איז לד טענות. שהרי הם
שמואל ברנד, נתניה
.קאניבאלים נלויים.
יתכז שאיז קשר ביז השניים, אבל מאז
שהחילותם את המלחמה שלכם לצר לבוז,
״העולם הזה״ חור להיות העתוז הטוב והיפה
והיקר ביותר בשפה העברית. חיזקו
נעמי מושיוב, ירושלים
ואימצו.

כחפות מפא״י?

כל הקורא את שבועונכם מקבל את הרושם
שמדינתנו הינה דמוקראטיה במלוא סו־בז
המלה, וכי זוהי הסיבה שאיז נוקטים
אמצעים כדי לחסל אתכם. למעשה, השלטון
בארצנו נוקט בדרכים דיקטאטוריות כדי
להבטיח את עצמו, אלא שמפא״י מעוניינת
בכל זאת להעמיד פני רטוקראטיה. לצודד
זה היא משתמשת ב״העולם הזה״.
זוהי הוכחה המבטלת את דבריו של העורר,
כי ״העולם הזה״ אינו נמצא תחת
חסות מפא״י. שהרי לאמיתו של דבר, משרת
״העולם הזה את מפא״י בעקיפין.
עמנואל הלפרין, ראשון־לציון

הרצפט שד הדוקטור

כתבתכם על הדפוקים של טאנדי (העולם
הזה 0202 לא היתה במקומה. אמנם כל הפרטים
והעובדות בה נכונים ונם כל מה
״כמשתמע מחוכם, אבל לא היה זה נכון
לפרסם כל זאת דווקא ערב יציאת הנבחרת
מנשה חביב, תל־אביב
.לסיאול.
כתבתם כי נרונדמז, מהלל ויהודה לוי
נפגעו קשה עקב אי
צירופם לנבחרת, דבר
שאינו מחוייב המציאות
כלל. האם
ספורטאים חובבים
צריכים להיות נפגעים
מעצם ניפויים
מהסגל? להיפד, הם
צריכים לחוכיח כי
הם ראויים שיצרפו
אותם לסגל וזאת
עושים בדרד הקשה,
על־ידי אימונים רצופים
ולא על־ידי בכי
אצל האמא, כפי שעשה
זאת מהלל.
מדוע לא הזכרתם
דויד
נם את זכריה רצבי,
מהפועל פתח־תקוה,
באילו בשבילכם אין הוא קיים בלל וכלל?
עזרא דויד, ענזישב
שאתם מפרם מים דברים נגר שיסעו! פרם
וחבריו, יתכן ויש דברים בנו, אד לבוא
ערב הנסיעה לסיאול ולהאשים את מאנדי
בשרירות לב לנבי שחקנים ססויימים — זו
כבר שיפלות. פירסמתם שורה שליטה של
שחקנים שנופו מהסנל ואתם עומדים מאחוריהם
ומאשימים את טאנדי בזה שגרם לירידת
כושרם. בוודאי לא שמתם לב שכושרם
ירד עוד לפני שמאנדי ניפם. ואפילו
היה כושרם משביע רצה, האם היה על
סאנרי לקחת שלושים שחקנים לסיאול? אנו
חייבים לסמוד על מאגדי בעיניים עצומות.
הריהו הדוקטור שלנו. האם אפשר לבוא
בטענות לרופא שקבע רצפט טסויים לחולה
ולהתקיפו שהרצפם אינו טוב?
שמואל קמינר, ירושלים
העולם הזה לא עירער על יכולתו המקצועית
טל ניולה מאנדי, וכן לא על זכותו
להרכיב ולנפות כרצונו את סגל נבחרת הכדורגל.
העולם הזה התריע על הסכנה שבטיסת
הרחקת כדורגלנים מהסגל, אחרי
שצורפו אליו, מבלי שניתנה להם ההזדמנות
להוכיח את עצמם. מסיבה זאת לא התעכב
העולם הזד, על פרשת זכריה רצבי,
ששותף במשחקי הנבחרת וניפויו נעשה
אתרי המיבזז! המעשי.

בדיחות ואייכמן

אנב, אתם טועים בטענכם כי העולם כולו
זועזע טנילוי פשעי אייכמז (העולם הזה
.)1083 אני עצמי פנשתי רבים בחוץ־לארץ,
שלא איכפת להם שום דבר על מה שהיטלר
עשה. יש אפילו בדיחות על כר, אם אתם
יודעים למה שאגי מתכוון.
פליקס וייס, דמת־גז
למשחו כמו הקאריקאטודה הזאת, מתון
אל־אנוזאר הביירותי:

ב.ג :.מגיע לך למות מפני שהרגת
ששה מיליון יהודים!
אייכמן: רבים אוסרים שמגיע לי
למות מפני שלא חיסלתי את השאר.

העולם הזה 204ז

ציפור השבוע

אני ממהר לכתוב לכם את זה לפני שאמות.
מצחוק, כמובן. הכוונה לקלסתר של
לילי גלילי, על ציפור השבוע. דבר כזה
עור לא קראתי. פשוט עולמי. בראבו לילי.
אם העורר לא יכפיל לד מיד את המשכו־רת
— תעשי לו קלסתר כזה. ניראה איזה
פנים יהיו לו אז.
שמעון בראור, תל־אביב

חוקי הרבנות

מדוע אפשר במדינה שלנו למתוח ביקורת
ולהשיג תוצאות על כל מוסד — ורק לא
על הרבנות?
בטשד שנים אני מתדיינת עם בעלי בקשר
לגירושין. לפני שנים
אחרות השנתי
צו נירושיז מבית•
הדיז הרבני של תל•
אביב. אולם בעלי
חזר הביתה, תפס
עמדת דיור ואחרי
שאני ברחתי מפני
מכותיו וההסתה שהסית
את שני ילדי
נגדי, הכריזו עלי
הרבנים כעל טורדת,
אחרי שכבר הורו
לבעלי שהוא
חייב להתגרש.
בית־טשפם אורחי
פסק נגד בעלי, שחיכה
אותי, אבל הרבנים
התעלמו מזה
כמו שיהתעלמו טפסק-הדיז לגט שהם עצמם
נתנו. עכשיו אני אובדות עצות. לא לכאז ולא
לכאן. לחזור אל בעלי איני יבולה, גם איו
הרבנות כבר מחייבת אוחו לתת ואיש אינו
פוצה פה. הם עושים בי כטוב בעיניהם.
מח פשעי ומה חטאי? מדוע לא יאפשרו לי
לחיות ככל האדם?
ויקי לוי, תל-אביב

בן לתיירים

כקשר לרשיטתכם .,לא לתיירים״(העולם הזה
, 0203 אבקשכם לתקן אי־דיוק שנשתרבב
לרשימה: הזכויות העבריות של השיר האמור,
פרי־עטו של איב מונטז, שייכות ללהקת
״זרקור״ .מסיבה זו הפסיקה הזמרת
אסתר טובי לשירו ב״טועדוז התיאטרון״.
אגב, ההערה הצינית בקשר ל.,שיר הליצן״,
אותו אני שר באותה התוכנית, היתה מיותרת,
לדעתי.
בני ברמן, תל־אביב

חנה מרון והמזכירה

קבלו נא את טחמאותי על פירטום הדו״ח
המיוחד על מצב התיאטרונים בארץ (העולם
הזה .)1203 טום שנם בשעת הסערה
סביב ״הפרשה״ מצאתם מקום ופנאי לטפל
בעניין כה חיוני אבל לא סנסציוני, כמו
החיים התרבותיים של המדינה. כי בסופו
של דבר, תקבע הרמה התרבותית יותר מאשר
הקנוניות הפוליטיות.
הלל בק, תל־אביב
...מזעזע. חנח מרון מרוויחה פחות מהפקידה
של בעלי!
אורה דרוקר, תל־אביב

שרות ישראלי ל ה קל ט ה
ע׳־י רדיו דוק טור
רח׳ אידלסון 4

תל־אביב

מקליטים על תקליטים וסרט
לכר מצוה לכנות למתחתנים לפוליטיקאים להורים הזקנים

התיבח אדן־־נגן ובו׳

אהת לכמה שבועות מביא אותי עורר הכיתוב
שלכם לידי טירוף דעת. אני מציין
מספר הסתייגויות לנליון האחרון (העולם
הזה :)1201
א) ״ניבוי״ — הוחלף לא מכבר על־ידי
״תימוכין״.
ב) ,איתיופיה״ — השם הזה היה בבחינת
מם־שפתיים כדי לרכוש אהדה בארץ
זו. אין פנם ב״חבש״.
״חתיכה ארר־ננן״ — מצלצל קצת מוזר
מבחינה דקדוקית.
ד) ״קונייב, מפקד בריח נאט״ו״ —
תמהני מה היתה תנובת פטאלין ז״ל, אם
היה קורא את הידיעה?
ה) .,הסופר אידלשטיין, סטודנט בז 56״
י־ האמנם?
צבי בר־שירה, גבעתיים
א) עורן הכיתוב אינו תומן בתימונין,
מעדיף לתת גיבוי למלה הקודמת, שהוכנסה
לשימוש על־ידי צה״ל. ב) מלבד הפגם
שרואים בו האתיופיים עצמם, מאתר ושם
זה קשור מדי בשס אביסיניה, שניתן לארץ
על-ידי מוסוליני. נ) אבל מן הבחינה האחרת,
בסדר גמור. ד) בערן נמו תגובת
הגנרל נורים נורסמאד, שמצא את מקומו
תפוס בידי מפקד ברית ווארשה. ה) כן.
ט מכונות תקוני סרטי הקלטה בהנחה

הפטרות שירה חופה נאומים
מזכרת נצח

רמי־קול.
והתקנת
ס/ס 10 למגישי מודעה זו.

אחרי ההצלחה הגדולה
בוזל־אביב, החלמנעצ״ש
15.10.60
ציון

ירושלים

מריה של
קורד יורגנם
בסרט הדרמטי הגדול
העכברים
שקבל פרס ראשון בפסטיבל
הפרסים הבינלאומי 1959
והעניק למריה של את התואר
״השחקנית הטובה של
השנה״.
תרגום עברי וצרפתי
בקרוב

עמום מארץ הקיננים

הפתעה חשובה ומרעננת היתה בשבילנו
התוספת הספרותית בגליוז ראש השנת
(העולם הזה .)1200 במיוחד שמחנו לפנוש
שוב את מירד שיף ואת מר עמום קינן.
אנחנו טדקלטים את ״שמפרחת״ בפני כל
אורח הנכנס הביתה. העריכה הגרפית ובחירת
החוטר נעשו בטוב טעם להפליא.
אווה ויצחק הניגסברג, תל־אביב
צהלה נדולה צהלנו ומאד עלזה נפשנו,
משמכלול השירים ששרים אצלנו בגז התינוקות,
כאשר המטפלת שלנו הקריאה
לנו שיריו עמוקי הרגש והחחיה של עמוס
קינן, מאחר שנמאס לנו הזמר הנושן ״חמור
מנוול, תחת של נמל״ — נתחדשו נעורינו
טשנוכל לדדא ולקרטע בחוצותיה של
גונז, טששיר חדש על דל שפתותינו —
מזמור רננים לעמוס מארץ הקנינים.
אר שהדנו שבמרומים, אהת גשנבה מבינתנו
הצערערה: למי מתכוון משוררנו
מעוד האש וכרות השופב באותו גבב מילין
מלבב ״הנה הוא בא. מי זובי!״ ומאחר ונסתרים
הדברים מעטנו, הלכנו ושאלנו את
הנננה וזו אמרה, שבטחונה רב שהלז מתכוון
לעצמו. איר שלא יהיה, יתכן וקטנים
אנו ומושתנים מלנבור בנבכי אישיותו המעורערת
של עמום דנן, אד גדולים ומכו־נרים
אנחנו דיינו, לתהות כיצר זח עתון
המכבד עצמו יאפשר לו זאת?
בשם ילדי הפעוטון, גונן

טל 24433 .

תמר חיפה
החברה להפצת סרטים
במזרח הקרוב.

אנגלית •צרפתית

לומדים בשיטה קלה ויסודית בביה-ס. קדימה ״ ת ״ א, בן־יהודד ,74 -טל.20314 .

אנו פותחים :

קורסים ואודפנים נוספים למכוגרים (שפד. שימושית, דקדוק. כתיב,
סגנון ושיחה (תס 8311ז 6ע״ ס .) 0הלמודים בכל שעות הבוקר והערב.
אולפניות לתלמידי כתי״ספר גומרי ג׳־ח׳ יסודי, ה׳״ד תיכון
לביסוס הידיעות והכנה ל״בגרות׳י£( .א?1׳ 1־.וג?1׳ £1י 8 11£> 10ג 1ן\ 1ג צ)5

כקבוצות קטנות, מורים מעולים
פרטים והרשמה: מ־ 8עד 12 לפגי הצהריים 3 :עד 9בערב( .פרט ליום ו׳)

שנה דה
במדינה העם
טי סהבחזרה

בעוד שפרשת לבון העסיקה כל לב
בישראל, ספגה המדיניות הישראלית השבוע
כמה מהלומות חמורות. המכנה המשותף:
נסיגה אמית אך עקבית של ישראל מעמדותיה
באפריקה.
ממשלת גאנה החליטה לסיים את שרותם
של מדריכי־הטיים הישראליים בארצה, להעיף
את הטייסים המסורים חזרה לישראל.
עוד בראשית המשבר בקונגו הודיעו על
כך עתוני מצריים, עוררו גל של הכחשות
רשמיות בירושלים.
למעשה היתד, ההחלטה בלתי־נמנעת, ברגע
שצצה בפעם הראשונה אפשרות של הרכבת
מטה אפריקאי מאוחד להצלת פאטריס לומומ־בה.
אז עוררו המצרים את השאלה כיצד
יוטסו חיילי רע״ם לקונגו — ונסתבר
כי יצטרכו להטיל את המשימה על הטייסים
הישראליים של גאנה.
אבסורד זר, נמנע כשדג האמרשילד צירף
את חיילי רע״ם לצבא האו״ם, המיסם במ־טוסיו.
אך הלקח לא נשכח. סילוק הטייסים
הישראליים היה מסקנה הגיונית מן המצב
הפוליטי.
הפתח הדרומי. אותה שעה נסתיים
גם סילוק הבעלות הישראלית מחברת הכוכב
השחור — השותפות הישראלית־גאנאית שזכתה
בשעתו לפירסומת רבתי. הישראלים
נשארו מנהלים בפועל, אך הבעלות עברה
כולה לידיים שחורות — דבר שימנע את
הטלת החרם הערבי על חברה וו.
בסומאלי, ארץ מוסלמית חיונית בפתח
הדרומי של ים־סוף, החולשת על הדרך
מאילת לאסיה, התגברו בינתיים יסודות
פרו־מצריים, סולקו הנציגים הישראליים ה־בלתי־רשמיים,
נמנעה קשירת יחסים דיפלומאטיים.

היתר, זאת עדיין ההתמוטטות הסופית
של העמדות הישראליות, שנכבשו בעמל כה
רב. אולם היה זה ראשיתו של תהליך,
שהגיונו הפנימי היה בחר. בכל שאפריקה
עולה על הנתיב הניטראליסטי, היא מתרחקת
מישראל הקשורה למערב.

יחסים מרחביים
עיוורי בעזת

? 1אבקהללא סודה
טובה במיוחד ליד״ם ודחיתול״ם

איזה טיב

נ שרו
השערות!

ואיזה יופי

נעלי מרה

ברי שו דו פי

דאגות

שער -

פרה לנזגזלעה לגופול שער
ר״רגבענז?דנזצזגוין ןומ״ ,ג־הו
הלוז

,אלבסי

\ 1בי#ג$ן נונוגוי?#י

דגגט,

גזל־אביר,

ועידת קוגאקרי׳ בה התכנסו לפני מספר
חודשים משלחות מכל ארצות אסיה החופשיות׳
היוותה סימן־דרך ביחסי ישראל עם
הארצות השחורות. כי בוועידה זו, שנתקיימה
בבירת גיניאה, קיוותה ישראל לשבור
לראשונה את מעגל ההסתייגות האפריקאי•
אך ברגע האחרון ממש, אחרי שציר
ישראל שלמה הילל כבר תפס את מקומו
כמשקיף באולם הוועידה, ביקש ממנו ה־יושב־ראש
לעזוב את האולם. המהלומה שניתנה
לפרסטיג׳ה של ישראל באותה ועידה
לא עברה עד היום.
השבוע הסתבר כי הכישלון המחפיר היה
צפוי מראש — אילו טרח מישהו במשרד
החוץ לאסוף את החומר המצוי בארכיוני
המדינה• המפתח לכישלון זה היה פלסטיני
בשם מוניר ראיס — שם המופיע במיסכד
כים ישראליים רמס• כי ראיס ( )45 היה
ראש עיריית עזר, בנובמבר , 1956 בעת כיבוש
הרצועה בידי צה״ל.
בוזעידת קונאקרי עמד ראסי בראש משלחת
פלסטינית. הוא אשר גרם לסילוקו
המביש של נציג ישראל מן האולם, לעיני
נציגי העמים החדשים שעמם השתדלה
ישראל לקשור קשרי־ידידות.
משתךי פן ןו ל ה. מגעו הראשון של ראיס
עם הישראלים היה ידידותי ביותר. היא
היה מוכן לעשות הכל למענם, בתנאי שרק
ירשו לו להמשיך לכהן כראש עיר. באחד
התיקים של שרות־המדינה, אף מצוי מכתב
בכתב־ידו של ראיס, בו ד,יתווה תוכנית
לשיתוף־פעולה הדוק ורחב יותר עם כוהית
הכיבוש הישראליים.
הצעותיו לא נתקבלו. כעבור 25 יום בדיוק
פוטר ממשרתו ובמקומו מונה קודמו, שסולק
בשעתו על־ידי המצרים, אשר תפסוהו
במעילה. כדי למנוע תסיסה, אילצו השלטונות
הישראליים את ראיס לקבל את המינוי
ד,תכשיטי של סגן ראש העיר.
היחסים בין ראיס לבין המושל הצבאי
הורעו בהדרגה, וראיס החל מסתייג מן
הישראלים. כאשר אירגן המושל סיור של
ראשי ערים מהרצועה אל תוך שטח ישראל,
ציווה גם על ראיס להשתתף. ראיס סירב.
הוא הושלך מיד לכלא, נשאר שם עד ליום
האחרון של שלטון ישראל בעזה•
כאשר נעלם החייל הישראלי האחרון מן

העיר, פרצו המוני עזה את שערי בית־הסוהר,
הוציאו את ראיס על כתפיהם —
כגיבור לאומי. הוא הוחזר לתפקידו הקודם
על־ידי המצרים, הועמד בראש ועד פלסטיני
והוכנס לפעולה נגד ישראל בכל מקום אפשרי.
בוזעידת קונאקרי זכה להצלחתו הגדולה
ביותר.

תל־אביב
ה עו ר קי ה ס תו מים
לפני 2נ שנה פנה אדריכל תל־אביבי
בשם יעקוב טרכטנגוט למחלקת התנועה של
עירית תל-אביב, טען כי בידו תוכנית יסודית
לפיתרון בעיית התנועה בעיר. פקידי המחלקה
קיבלוהו בקרירות גלויה. כי נקידים
אינם אוהבים שאזרחים תוחבים את חוטמי־הם
לעסקי מחלקתם ומציעים הצעות משונות.
הפקידים
היו די אדיבים כדי להזמין
את האדריכל לבוא כעבור זמן־מה, כדי
לברר מד, עלה בגורלה של תוכניתו. טרכטג־גוט
לא בא פעם אחת. הוא בא עשרות
פעמים. התשובה לה זכה בכל עת ועת :
״תקבל תשובה. המומחים שלנו מטפלים
בדבר.״
תוכניתו של טרכטנגוט היתה מבוססת על
הפיכתם של הרחובות הראשיים של העיר
לעורקים ראשיים חד־סטריים. העיקרון לפיו
עבד היה אותו עקרון הנהוג בהזרמת מי־הביוב.
כל העורקים הצדדיים מצטרפים לעורק
הראשי. הם אינם חוצים אותו ואינם
באים ממולו.
הוא אף הציע כי הרחובות עליה, אלנבי
ודיזנגוף ישמשו עורקים ראשיים לצפון
ואילו הרצל, נחלת־בנימין ובן־יהודה —
עורקים לדרום העיר. מן הרחובות הצדדיים
לא היתר, התנועה בשום מקום חוצה
את העורק הראשי, אלא מצטרפת אליו ימינה
או שמאלה. על התנועה היד, לזרום ללא
הפסקה, לא להתעכב בשום הצטלבות או
פניה.
רק בחודש אוגוסט של שנת 1952 גילה
לפתע טרכטנגוט כי תוכניתו לא נשכחה,
כפי שסבר. משרד התחבורה הודיע על
רצונו להפוך את מרבית רחובותיה של
תל-אביב לחד־סמריים. הוא הריץ מכתב
ברכה לראש העיר, ביקש לעזור בביצוע
התוכנית, לדעת אם אמנם מתבודנים להוציאה
ממש אל הפועל.
התוכניות עלו כתוהו. ר,תשיבי, על
מכתבו הזכירה מעשיה של שלום עליכם.
״ראשית,״ ענה לו ראש העיר ,״עלי להודיעך
כי בתיקי מחלקת התנועה לא נמצאת הצעת
כבודו. מאידך, מודיעה מחלקת התנועה כי
כבודו הוזמן להופיע במשרדיה וגם התקיים
דיון בודעדת התנועה העירונית בתוכנית
כבודו, בה הביא ראש ענף התנועה של
המשטרה במחוז תל־אביב את התוכנית
בפני מר כהן, מומחה התנועה שהוזמן
מאמסטרדם; מר כהן המומחה דחה אד. התוכנית.״
ראש
העיר גם הודיע כי התוכנית שאושרה
עי־ידי ועדת התנועה אינה הצעתו
של טרכטנגום אלא הצעת מומחי העיריה.
ואומנם, אחרי הביצוע, ברור היד, כי זו
הצעת מומחי העיריה. רק רחובות צדדיים
בלתי חשובים הפכו לחד־סטריים. על הרחובות
הראשיים לא השפיע הדבר המאומה.
בשלב זה החליט טרכטנגוט לנסות את
כוחה של המועצה הלאומית למניעת תאונות.
יושב־הראש שלחו לסגנו, והסגן העסוק
תפנהו למהנדס התנועה של עירית
תל־אביב, שמחה קלוסקי. תשובתו של
קלוסקי היתד, קצרה ומעליבה .״אתה חושב
שאתה יודע הכל, מד?,״ לעג לטרכטנגוט.
כעבור חודשים מספר הרצה קלוסקי שחזר
ממסע השתלמות בפני נהגים על אדיבות.
טרכטנגוט שנוכח באספה הזכיר ל־קלוסקי
את התנהגותו חסרת־האדיבות• ״אם
בא אדם ונטפל ומנדנד הרי הסבלנות פוקעת,״
ענה לו קלוסקי מעל הבמה.
תכניות השוות מיליונים. לאור
יחסו זה של קלוסקי, פנה טרכטנגוט למשרד
התחבורה. לאחר שהוזמן ארבע פעמים
לשווא, קיבל אותו לראיון בוגר־טכניון
צעיר שניסה לשכנעו, שעה תמימה, כי עליו
להשאיר את הטיפול בתנועה בתל־אביב
בידי מומחי משרד התחבורה .״כפי שדאגנו
להסדר בירושלים נדאג גם בתל־אביב,״ הת־יהר
בפניו הצעיר. בתוכנית עצמה סירב
לעיין•
״מה שלא עולה הרבה כסף לא שווה
הרבה כסף,״ אמר פעם לטרכסונגוט אחד
מפקידי מחלקת התנועה בעיריה .״אנחנו
מעבדים תוכניות ששוות מיליונים!״ תוב־
(המשך בעמוד <9

רזז׳ פינגזסר ,2גולי 22128
— זזיפה, רגזרב הרצל ד.
חעולם חזה 1204

ן* שיושב אדם בפאריס וקורא כי
מזה חודש ימים עסוקה ישראל כולה
בפרשת לבון, הוא נתקף חלחלה.

בי חודש זה, לא חודש רגיל היה
כדברי ימי האנושות. מעטים החודשים
בהם אירעו מאורעות דרא-
מתיים וחשובים כה רבים כעולם.
בחודש זה ערך ניקיטה כרושצ׳וב את
מחזהו הגדול באו״ם, ושינה עד ללא הכר
את יחסי־הכוחות העולמיים.
בחודש זה נחרבו האשיות של משטר
דה־גול, התקרבה צרפת אל עברי־פי־פחת
של מלחמת־אזרחים, של פאשיזם חדש ושבירת
נאט׳׳ו.
בחודש זה נכנסה מלחמת־הגבורה עטורת
התהילה של אלג׳יריה לשלב דש ומכריע,
תוך תפנית חדר, של הכוחות המהפכניים
מיזרחה.
מיליונים בעולם, עקבו בעשרות שפות
אחרי מאורעות אלה, בחרדה ובתיקוזה,
בידעם כי כל אחד מהם עשוי להשפיע באופן
גורלי על חייהם שלהם.
ואילו ישראל, כן נדמה, אינה חיה בעולם
זה. היא חיה על אי בודד. היא מסתכלת
בטבור שלה. היא שקועה כל־כולה בניתוח
פרשה שאירעה לפני למעלה מחמש שנים.
במבט ראשון זהו מצב מדהים.

המנגנון שהיה כפוף למרותו ; שפיקודיו
במשרד־הבטחון חיבלו באופן שיטתי בהוראותיו
; שעשו ככל העולה על רוחם, מבלי
ששום אדם ניבחר יהיה אחראי למעשיהם ;
שביצעו מאחורי גבו פעולות שסיכנו את
בטחון המדינה ואת מעמדה בעולם.
שמעון פרס טוען שלשר־הבטחון דאז לא
היתד ,״תחושה בטחונית״; שעשה מעשים
שלא ייעשו ; שנתן פקודות שסיכנו את
בטחון המדינה ואת מעמדה בעולם ; שהיה
צורך לסלק אותו באופן דחוף מכהונתו,
למען הצלת המדינה.
ואילו הכתבלבים של שמעון פרס, הפזורים
בכל העתונים, מוסיפים — בהשראת
אדונם — כי לבון נתן יד חופשית לביצוע

המצרי בעזה, בראשית .1955
בשנה זו נערכה פעולת־תגמול על הכפר
נחלין.
בשנה זו נשלחו מלחים ישראליים להרפתקה
חסרת־שחר על סיפון האוניה בתמים,
ועונו בשל כך בבתי־סוהר מצריים.
בשנה זו התגבש קו פעולות־התגמול מעבר
לגבול, שהוביל בעקביות, בקצב גובר
והולך, לקראת מיבצע־סיני ביש־המזל.
בראשית שנה זו היה־גמאל עבד אל־נאצר
— לדעתם המאוחדת של כמעט כל המומחים
האירופיים והאמריקאיים — מוכן לשלום
עם ישראל. בסופה של שנה זו ערך
עבד אל־נאצר את עיסקת־הנשק המפורסמת
עם הגוש הקומוניסטי — עיסקה שנתנה

אין אשליה מסובנת מזו.
לא קיימת במפא״י סיעה של שמעון פרס.
גם לא סיעה של פרס־דיין. גם לא סיעה
של צעירי בן־גוריון.

בל אלה שמות-הסוואה. הכה
נקרא לסיעה כשמה המפורש: סיעת
דויד בן־גוריון.
במידה שיש לה אידיאולוגיה, זו האידיאולוגיה
שלו. במידה שהיא משרתת אינטרס
אקטואלי, הרי זה האינטרס שלו. ב־ 1
מידה שהצעירים פעלו כל פעולה שהיא —
בשמו פעלו, למענו ובשליחותו. רק בשליחיו
וכאנשי־אמונו עלו בכלל לגדולה, ורק
בתור שכאלה יש להם קיום פוליטי.
המזימה המזוהמת נגד לבון נרקמה לשם
מטרה אחת ויחידה: לאפשר לדויד בן־גוריון
לחזור משדד,־בוקר. על כן לא חשוב כלל
אם בן־גוריון ידע עליה מראש והסכים
לה בפירוש, או שהדבר נעשה אז בשפת-
רמזים ובוצע בידי פרס ושות׳ באופן עצמאי.

לכן, כדאי להקדיש מחשבה לפרשה זו,
כדי להבין אותה. כדי להסיק ממנה את כל
המסקנות, עד תומן.

**נחם בגין השמיע את הפסוק הנוקב
ביותר שנאמר עד כה על פרשה זו:
״אם אנשי מפא״י יכולים לרקום את אשר
רקמו נגד חברם למפלגה, מה היו מסוגלים
לעשות נגד יריבים שונאי-נפשם?״
לגבינו, אין בכך משום חידוש. משך שנים
ארוכות עקבנו אחרי מעשיהם ומזימותיהם
של אדוני מנגנון־החושך, אף הרגשנו לא
פעם את נחת זרועם.

זאת היתה מזימה בן־גוריונית,
למען אינטרס כן־גוריוני, ואין צל
של ספק כי בן־גוריון ידע את פרטיה
לפחות כמה שבועות אחרי
מעשה.

** ל בן, מגוחך להניח לבן־גוריון ל־התעטף
באיצטלה של בורר, העומד
מעל לשתי סיעות יריבות ומנסה לשפוט ביניהן.
ומגוחך עוד יותר להניח לו לקבל
מסקנות של ועדת־חקירה שהוא עצמו מינה
אותה.

אולם כשאמרנו זאת בעבר, נח-
שדנו בהוזי הזיות, ברואי שחד
רות, במפריזי הפרזות. עד שבאה
פרשת לבון והוכיחה בעליל, כי
כל אשר אמרנו הנהו באין ובאפס
לעומת האמת.

ואם יש ככלל ויכוח, הריהו רק
על שאלה זו: מי רקם את המזימה
ז מי דאג לביצועה ץ מי אחראי
עליה באמת ץ

^ בה נתכונן לרגע באותן עובדות
ן | שאינן שנויות במחלוקת. חלקן לא ניתן
לפירסום, אף שהן ידועות היטב לרבים.

אף גם החלק שפורסם כהרחבה
דיו בדי להעביר רעד בגופו של
אדם הטורח להקדיש לעניין מעט
מחשבה.

פינחס לבון טוען שבכל תקופת כהונתו
כשר־הבטחון לא היתד, לו כל שליטה על

111111

והנה מתברר בי דווקא יחס ציבורי
זה היה כעוברי הכטחון. שבשטח
מוגן זה, רחוק מזרקורי
הביקורת, נוצרה ביצה של מזימות
שפלות, התקבצה יחד עדת
חורשי־מזימות חסרי־מצפון.

ץ* י נושא באחריות עבור מצב זה? מי
הנאשם האמיתי בפרשת לבון?
למראית עין מתנהל עתה המאבק בין
פנחס לבון לבין שמעון פרס, בין ותיקי
מפא״י לבין קבוצת נערי־הזוהר. מתקבל
הרושם שבעיקרו של דבר זה מאבק בין
שתי סיעות — סיעת לבון וסיעת פרס.

דרוש מבט שני כדי להכין כי
עיסוק זה אינו כה טפל וכה אווילי
בפי שנדמה. בי פרשת לבון
היא סימפטום לבל המחלות הממאירות
שדבקו כגוף המדינה -
וכל עוד לא תירפא מחלה לו, כאמת
אין ישראל קיימת בעולם.
בי אין היא יכולה לפעול במדינה
בריאה ועצמאית.

לא אנו אומרים זאת, אלא ראשי מפא״י
עצמם.
ולא בדרך של ויכוח על עובדות השנויות
במחלוקת, אלא בדרך של קביעת עובדות
מוחלטות, שאיש אינו מעז לערער
עליהן. שהרי במאבק הנוכחי במפא״י אין
איש מכחיש שאמנם היתד, עדות־שקר, ש־זוייפו
מיסמכים, שנרקמה בדרג הגבוה ביותר
במדינה מזימה שפלה, נאלחה ומתועבת.
וכל זה תוך ניצול ציני של נימוקי
״בטחון המדינה״.

אופן עיוור כל אשר נעשה בשם הבטחון.
העין הציבורית, הפקוחה על כל שאר שטחיה,פעולה
של השלטון, נעצמת כשהמדובר
בבטחון. היה זה דבר מוסכם כי בשטח זה .
אסור למתוח ביקורת, אסור לפקפק באנשים
האחראים, אסור לשאול שאלות.

בפרשה זו, בן־גוריון אינו צריך
לחקור, אלא להיחקר.

פעולות־תגמול, כדי לרכוש בדרך זו את לב
פקודיו. משמע: פעולות־תגמול שלא היו
מחוייבות על־ידי המציאות הפוליטית, שלא
נועדו לשרת תכלית לאומית־בטחונית, אלא
אך תכלית פנימית על רקע של אינטריגות
במשרד ממשלתי.

נניח לרגע שבל הצדדים צודקים,
שבל הטענות נבונות. האין
זאת תמונה מחרידה של אופן
ניהול העניינים הגורליים ביותר
של המדינה, עניינים הנוגעים לחיים
ולמוות?

^ י*אפ*טר להרהר בתמונה מחרידה
^ זו מבלי לזכור ולהזכיר באיזו תקופה
המדובר.
היתד, זאת אחת התקופות המכריעות ביותר
בתולדות המדינה הצעירה.

המצב המתואר בצורה כה פלאסטית
על-ידי לבון ופרס כאהד
משתרע לאורד שנה של מ ה -שנ ה
שהחלה למחרת השחיטה של
קיביה, בסוף ,1953 ונסתיימה ערב
ההתקפה הגדולה על מחנה הצבא

כיוון חדש לכל ענייני המרחב מאז. עבד
אל־נאצר עצמו טוען בעקשנות, מזה חמש
שנים, כי ההתקפה הישראלית על עזה בראשית
1954 היא ששיכנעה אותו כי שוב
אין סיכויים לשלום, ושעליו להושיט יד
לרוסים כדי להתכונן להתקפה ישראלית.
שלא לדבר על אותה ״הפרשה הבטחונית
המסויימת״ ,ר,ממלאה תפקיד כה מרכזי בפרשת
לבון.
כך או אחרת, היתד, זו שנה הרת־גורל —
שנה בה ניתן כיוון חוש להתפתחויות במרחב.

עתה
נסתבר בי כיוון זה לא היה
פרי מחשכה צלולה של הנהגה
אחראית, אלא פרי התרוצצות מקרית
בתוך הנהגה בטחונית אשר
אנשיה שנאו איש את רעהו ופעלו
זה בנגד זה, תוך חבלה הדדית,
פריקת עול משמעת, השמצות
הדדיות וכיום עלילות-זדון.
ואם זה היה המצב בשנת — 1954 מי
ערב לאזרחי המדינה שהמצב היד, שונה במהותו
ב־ , 1952ב־ — 1958 או ב־?1960
עד כה נהג הציבור הישראלי לקבל ב
מקומו
בה אינו על כס־השופטים, כי אם
על ספסל הנאשמים.

בי הוא הנאשם מם׳ .1
אם לא נבין זאת בעוד מועד, אם נתחמק
מן ההכרעה מתוך פחדנות — הרי
שנמעל בתפקידנו להסיק את המסקנות מפרשת
לבון. הכל יישאר על כנו. אפילו
יצליח לבון, בעזרת דעת־הקהל, לחסל את
שמעון פרם.
התמנון הפועל במחשכי־מצולות, הבוחש
במים העכורים והמאיים להחניק את חרות
האזרח בישראל — לא ישנה את אופיו אם
תיגדע אחת מזרועותיו. פשוט תצמח לו
זרוע חדשה.

אנשי המדע טוענים בי תמנון
הנופל בשבי, טבעו לאכול את
זרועות עצמו. יתכן בי כצר לו,
לא יהסס בן־גוריון להקריב את
שמעון פרם ולזרוק אותו לכלבים
כדי להציל את עצמו.
אל יינתן לו להיחלץ מן המיצר בצורה
כה זולה!
התמנון הוא יצור מסוכן. הוא משתק
את קורבנותיו ברעל הפרשותיו, חונק אותם
בזרועותיו ובולע אותם. אך אין הזרועות
פועלות מעצמן. הן מופעלות על־ידי הראש.

העווית הסודיות -המאבק הסמוי -המזימות שמאחורי הקלעים

ריין ושדת נכנסים למערכה
ן* רשת לפון, המאבק על דמותה של המדינה ועל עתיוד, של מפא״י, הגיעה בשבועה
הרביעי לשיא חדש. בזה אחר זה נגרפו בתוך המערבולת אישים נוספים, שקיח־ תחילה
לעמוד מן הצד עד עבור זעם, ואולי אף להיבנות מן ההרס. משה דיין ומשה שרת הוכרחו
לתפוס עמדות בשדר,־הקרב. דויד בן־גוריון עצמו החל להיסחף אף הוא אל מוקד הסערה.
עם גבור המהומה, זרקו שני הצדדים קלפים חדשים על השולחן. בסערת האשמות
והאשמות־הנגד, יצאו לאוויר העולם כמה מן הסודות הכמוסים ביותר של המדינה, שפכו
אור על התנוזנותו המוסרית והמדינית של המשטר בשטח החיוני ביותר למדינה.
גם השבוע לא היה זה מאבק בין כוחות שווים. גרם לכך מוסד שפעל עד כה הרחק
מעיני הציבור. עתה, הפך מוסד זה בעצמו נושא להאשמות חריפות. טען פנחס לבון,
אחרי שהצנזורה מחקה פרטים חיוניים מתוך ראיון שפורסם כידיעה ראשית בביטאונו
העיקרי, עתון ההסתדרות דבר: הצנזורה הצבאית משמשת מכשיר בידי אויביו. כי הצנזורה
היא חלק בלתי־נפרד ממערכת ר,בטחון! ראשיה רובם ככולם חיילים, הכפופים מתוך
תפקידם למשמעת צבאית! הצנזורה פועלת על־פי הוראות שר הבטחון וסגנו — דויד בן־
גוריון ושמעון פרס — המנהלים את המערכה נגד לבון. הטיח לבון* :לא היו בקטעים
שנמחקו כל סודות בטחוניים. לא היתר, פגיעה במישהו!״
כך נוצר מצב, בו היה צד אחד חופשי לגמרי להטיח האשמות, להסביר עמדות ולגלות
פרטים (נכונים ובלתי־נכונים) שנראו בעיניו כמסייעים לו להשפיע על דעת הקהל! ואילו
הצד השני היה נתון להגבלות ואיסורים. הוא לא היה מסוגל להסביר מה המיסמכים ש־זוייפו,
מה ההצעות שהציע להבראת מערכת בטחון, ומה היו מעשי־החבלה שבוצעו נגדו
על־ידי האנשים שהיו כפופים לו במשרד ד,בטחון. האזרח נשאר מגשש באפילה.

לא הספיקו לו לעיין בחומר זה עד תום, ועל כן לא העבירו לידיעת הממשלה או הציבור.
הדבר לא מנע שמסקנות הוועדה יוודעו לאנשים מסויימים. כך קרה שבחצות ליל־ראשון,
השבוע, צילצל הטלפון בדירתו של לבון, בתל־אביב, וכתב הארץ אברהם שוייצר, מנאמני
דיין ופרס, ביקש לדעת מה תשובת לבון לדו״ח. מתוך השיחה הסתבר ללבון, שלא ידע
את תוכן הדו״ח, כי העתונאי ידע אותו. למחרת הודיע אחד ממקורבי ביג׳י, בשיחה פרטית,
כי הדו״ח לא יפורסם במהרה, וכי על תוכנו תימסר רק הודעה כללית מטעם ראש הממשלה.
לבון, לעומת זאת, תבע לפרסם את הדו״ח במלואו.
כי אז כבר ידעו כל הצדדים את עיקר סעיפיו של הדו״ח:

תביעתו של לבון, מן הרגע הראשון היתר״
כי יש להעביר את ההאשמות הללו לטיפולו של היועץ המשפטי, כדי שיעמיד לדין את
הזייפנים ואת הממונים עליהם, אם יש הוכחות לכך.
כאן כדאי לעמוד מקרוב על הופעתו של הקצין הבכיר בפני ועדת כהן. אפשי היה
להניח כי קצין זה יגולל את כל הידוע לו על הפרשה ויטיל את האחריות לזיופים על
אנשים רמי מעלה ממנו. עתה, אחרי מתן העדות, קיימת ההנחה כי הקצין חזר על עדותו
הקודמת, שנתן לפני ועדת אולשן, ואשר ממנה מסתברת אמונתו כי לא היו זיופים.

חשיפת המזימות מאחורי משפט סהר
הוכיחה כיצד אפשר לטהר אדם במשפט, על־ידי קנוניות מאחורי הקלעים, ולאלץ את
השופטים לזכותו מחוסר הוכחות.

1ן 1י י 1פוקד פנחס לבון על נהגו, בצאתו מהישיבה הסוערת של ועדת
1 1 1 /1החוץ והבטחון. במושב האחורי של המכונית, נראה יושב ח׳־כ
מפא״י יונה כסה, מי שהיה מזכיר מפא״י בעת כהונתו של פנחס לבון כשר הבטחון.
בכל זאת, יכול היה האזרח הער, היודע לקרוא בין השורות ובתוך הקטעים הלבנים,
לקבל תמונה ברורה למדי מן הפרשה. המערכה היתד, נטושה בשלוש חזיתות מקבילות,
כהן התנהל קרב בעת ובעונה אחת:
בוועדת החקירה שמונתה בפקודת דויד בן־גוריון׳ בראשותו של אלוף־מישנה (זמני)
חיים כהן ובהשתתפותם של שני קציני־צבא נוספים.
0בדעת הקהל, באמצעות העתונות, הראדיו ומסע של שמועות ולחישות*.
י • בוועדת החוץ וד,בטחון של הכנסת.

זזוקריספוליטיים
*עדת כהן נראתה השבוע באור מוזר ביותר. עוד עם התמנותה היה ברור כי זהו
1המכשיר הגרוע ביותר לבירור פרשה זו. אנשי־צבא, קבועים וזמניים, כפופים למרותו של
שר ד,בטחון וסגנו. וממילא אין לצפות מהם שיסיקו מסקנות נגד הממונים עליהם. על אחת
כמה וכמה כשהדבר קשור קשר הדוק עם הקאריירה שלהם.
יתר על כן, ועדה כזו, הנמצאת בדרג צבאי מסויים, יכולה לכל היותר לטפל בהאשמות
נגד אנשים באותו דרג או בדרג נמוך יותר — כלומר: מאלוף־מישנה ומטה. בוודאי שאין
ביכולתה אף לדון בהאשמות האמיתיות של הפרשה הזאת, הנוגעות לסגן שר ר,בטחון, לשר
הבטחון עצמו ולרב אלוף במילואים.
תכסיס ישן הוא בארץ להכליל בודעדת־חיפוי שופטים מיקצועיים. הקהל, הנוטה ליחס
אימון לשופטי ישראל, אינו מבין בדרך כלל כי ברגע ששופט הופך לחבר ועדה פוליטית,
הוא חדל להיות שופט והופך להיות כפוף לכל החוקיות של החיים הפוליטיים, מושפע
בהכרח מדעותיו הפוליטיות ושווה לכל אזרח אחר. השופט החדש חיים כהן נודע בימי
כהונתו כיועץ משפטי כבעל דעות פוליטיות מוגדרות ביותר. הוא שירת בעיקביות קיצונית
את ביג׳י ואת נערי החצר שלו, תירגם לשפת החקירה את שאיפותיה,ם הדיקטאטוריות.
נוסף לכל אלה, הסתבר השבוע כי כהן היה פסול לעמוד בראש ועדה זו מסיבות עוד
יותר אישיות. קבע פנחס לבון: כהן יודע כי בזמנו דרש לבון, במיקרו־ ,מסויים, את
פיטוריו ממישרת היועץ המשפטי, בשל שימוש לרעה בסמכויותיו הממלכתיות למטרה
פוליטית. המיקרה המסויים: הפקודה שנתן כהן בשעתו לערוך חיפוש במשרדי מפלגת
המזרחי, בקשר עם פרשת תת שר־הסעד רוזנברג (בן־מאיר) ,שיצא לאחר מכן זכאי במשפט.
טענה מוצדקת נוספת של לבון: השופט העליון החדש כהן יתקשה להוציא מסקנות
הסותרות את מסקנותיו של נשיא בית־המשפט העליון, יצחק אולשן, שנוצל לרעה בצורה
דומה לפני חמש שנים, כשהיה חבר ועדת השניים.
אכן, אפילו המסקנות שהוציאה ועדת כהן לא נעמו השבוע לאוזני ביג׳י ונעריו. למרות
שהמסקנות נכתבו בדו״ח קצר וממצה, טען פעם אחר פעם ראש הממשלה כי שלושה ימים
* הדוגמא האחרונה של שיטות פרס ושות׳ :הפצת השמועה כי לבון הינו אלכוהוליסט
כרוני, וכי שהה לאחרונה שלושה חודשים בשווייץ כדי להירפא מן האלכוהוליזם במוסד
מיוחד. לפי טענה זו חתס לבון על פקודת הענין־הביש בהיותו חסר־הכרה כתוצאה משיכרות.

הזירה כה הב? מותר

ך* ד ויקרב השני היה אכזרי יותר, פרוע יותר. היתד, זו זירה בה היה מותר הכל,
ן | בה שום מכה לא היתד, פסולה, בה שאפו הכל להכות מתחת לחגורה. היה זה הקרב
על דעת הקהל.
מכיוזן שפרשת לבון היא ביסודה מאבק גס על השלטון במדינה, מאבק פוליטי מובהק בין
גושי כוח בתוך מפא״י, תוך הישענות על מפלגות אחרות וגופים ציבוריים, היתר, דעת
הקהל חשובה לכל הצדדים.
בה שום מכר, לא היתר, פסולה, בה שאפו הכל להכות מתחת לחגורה. היה זה הקרב
התנגד ששירות ממלכתי מכריע זה ישולב באחוזתו הפרטית של דויד בן־גוריון, במשרד
ראש הממשלה, שהוא כפוף במישרין לטדי קולק הרואה את עצמו כשר תעמולה בדיקטטורה
הבאה, אי־אפשר היה להתפלא מתוצאות המצב. בשבוע הראשון התעלם הראדיו היחיד
במדינת ישראל מקיומה של הפרשה שתפסה את חלק־הארי בעתונות ובהתעניינות הציבור.
בשבוע השני נכנס הראדיו לפעולה, כנשק מסייע של מטה פרס.
דוגמה בולטת, אך לא יחידה: ביום בו התפרסמו בגליון אחד של דבר מאמר של דיין
וראיון סנסאציוני של לבון, בו תקף ראש ההסתדרות את ראש הממשלה, ציטט קול ישראל
במהדורת החדשות את רוב מאמרו של דיין. מדברי לבון התעלם לחלוטין. החליטה ועדת
חוץ ובטחון, כג׳סטה חסרת תכלית: יש לדרוש מקול ישראל להימנע מדרכיו הנלוזות.
הקרב על העתונות היה קשה עוד יותר. בעיני שני הצדדים היתר, חשיבות רק לחמישה
עתונים עבריים ועתון לועזי אחד. היו אלה: דבר, הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב, ג׳רוסלס
פוסט והעולם הזה.
! 0על העולם הזה איש משני הצדדים לא העז לחלום כי יוכל להשפיע בצורה כלשהי,
אחרי שנסיונות קודמים עלו בתוהו.
• ג׳רוסלס פוסט היה שייך לאנשי פרם מלכתחילה.
! 0הארץ, שעורכו נטה תחילה ללבון, נכבש בהסתערות, כאשר שלושה מעובדיו העיקריים
— שבתי טבת, ברוך בר ואברהם שוייצר — הפכו לסוכנות פירסום של שמעין פרם.
(ראה איגרת לקורא).
!• ידיעות אחרונות מצא את עצמו במצב משונה: מצד אחד כתב עורכו מאמרים חוצבי־להבות
לזכותו של פנחס לבון, ואילו הכתב הפוליטי העיקרי שלו, אלקנה גלי, פירסם
בשמו ביוליטינים ושקרים מטעם שמעון פרם ושות׳.
!• מעריב היה הגורם המפתיע בכל המערכה. על אף שעורכו, אריה דיסנצ׳יק, ידוע
כאיש־חסדו של משה דיין, נקם העתון בפרשה זו עמדה קיצונית לטובת לבון.
0דבר היה, מטבע הדברים, מעוזו של מזכיר ההסתדרות. אולם פעלו בו גם סוכני
פרס; בעתון התנהלו מאבקים חריפים. עד כדי כך, שאנשי בן־גוריון העלו מחדש את הרעיון
להוציא עתון יומי משלהם, שיופיע כביטאונה הרשמי של מפא״י.
בעדותו בפני ועדת החוץ ור,בטחון הטיח לבון בהתרגשות :״זה כבר שבועיים שבמשרד
הבטחון פועל מטה שלם, שגויים למלחמה בי. הם עוסקים בהדרכת עתונאים ועיבודם. בעד
זה הם מקבלים משכרות מתקציב הבטחון. זו שחיתות!״
הוא לא נקב בשמו של האיש המרכז פעולות אלה מטעם פרס. האיש:
רק איש מיקצוע מנוסה יכול היה לעקוב אחרי התימרונים וההסוואות של מאבק זה.
מאחורי כינויים תמימים של ״סופרנו המיוחד״ או ״מאת כתבנו״ ,הסתתרו ביוליטינים
שנוסחו בהקפדה בחדריהם של פרם, לבון, בן־גוריון. לעתים הגיעה מלחמה זו לגבול
ההתחכמות. דוגמה אופיינית: מעריב פירסם ידיעה כי בשיחה עם השרים של ממשלת שרת,
קבע דויד בן־גוריון שלפנחס לבון לא היתה תחושה בטחונית, וכי רצה לפצל את צה״ל
כשם שפיצל את סולל־בונה.
למחרת הופיעה ידיעה זו גם בדבר, בהשראתו הפעילה של לבון. הסיבה לעובדה שלבון
פירסם השמצה נגד עצמו: הוא רצה להכריח את בן־גוריון להכחיש את הידיעה או לקבל
עליה אחריות, על־ידי פירסומה הבלתי־מוכחש בביטאונה הרשמי של ההסתדרות. ואומנם,
אחרי שביג׳י לא הכחיש את הידיעה, הגיב על כך לבון בעוקצנות :״קשר, לי לדעת איזה
דברים של ראש הממשלה מבטאים את ד ע תו ...שנה אחרי התפטרותי הציע לי בן־גוריון
במכתב אישי לעמוד בראש מוסד קבוע לשעת חירום. איך זה נהפכתי פתאום לכלי ריק
שאין בו מאום?״

התפטרותו שי דיין
ך* מאורע העיקרי במלחמה העתונאית היה כניסת כוח חדש לקרב. משה דיין, שעד
( | כה עמד מן הצד, על־ידי היעדרות ממושכת ומחושבת מן הארץ, ירה ירייתו הראשונה
באמצעות מאמר בדבר ובג׳רוסלס פוסט.
כפי שהיה צפוי מראש, תקף דיין את לבון. בהשתמשו ברמזים שקופים ביותר, טען

דיין שלבון ניהל מדיניות בטחון לא נכונה כלפי האויב, דהיינו מדינית שלא מצאה חן
בעיני הרמטכ״ל של אז — הוא משה דיין. לבון אף היד, אשם, לדעת דיין, בכך שעירער
את כושרו של הצבא ויצר יחסים שאינם תקינים בינו לבין הצבא, דבר הפוגם באימון ההדדי.
קו אופייני במהלך המחשבה של דיין, כמו בזה של פרס ובן־גוריון: הוא מזהה את
עצמו ואת דעותיו עם ״הצבא״ ,בהפקיעו כבדרך אגב לעצמו את הגוף הכולל בשורותיו
את מרבית האוכלוסיה הבוגרת של המדינה.
תוך כדי כך, גילה דיין עובדה שהיתר, ידועה עד כה רק למעטים, ושמעולם לא ניתנה
לפירסום: שבימי כהונתו של לבון כשר הבטחון, הגיש דיין את התפטרותו מתפקיד
הרמטכ״ל. דיין מנסה להסביר זאת בצורה אלגנטית כמעשהו ההגון של אדם שאינו מסכים
עם מדיניות השר הממונה עליו. האמת: דיין נדרש להתפטר על־ידי לבון, אחרי שנתגלו
ביניהם חילוקי דעות על רקע של פעולה׳ מסויימת, שבוצעה לפני העניין הביש.
רק התערבותו האישית החריפה של רועה הצאן משדה־בוקר, הכריחה אז את
לבון לוותר על דרישתו לסלק את דיין מכהונתו.
דיין נמנע במאמרו מלהתחייב לצידו של פרס. להיפך, הרושם הדק המסתבר מתוך מאמרו
היה: הוא לא יתקוף את פרם, לא יצטרף אל אויבו, אך ינטוש אותו בשעת הצורך ללא
נקיפת מצפון — ברגע שיוברר כי ידו של פרס על התחתונה.
כי דיין, שמצד אחד אינו מעוניין בחיזוק לבון וצמרת מפא״י הוותיקה, מעוניין, מצד שני,
בסילוקו של פרס כמתחרה פוטנציאלי על כתר הירושה הבנגוריונית. בהתאם לאופיו,
כאיכר זהיר וערמומי, פוסח דיין בינתיים על שני הסעיפים, כשהוא מוכן להרוויח הן
מחיסול לבון והן מחיסול פרם.
עמדה זו היתד, קלה לדיין, כי עוד בשעת התרחשות העניין הביש המקורי הקפיד שלא
להיות מעורב רשמית בעסק. בשנת 1954 הופתעה המדינה כשנודע כי דיין הגיע לאמריקה
ללא הזמנה של ממשלת וואשינגטון, נתקבל שם ביחס מעליב וספג יריקה פומבית. הסיבה,
שלא היתה ברורה אז: דיין חיפש אמתלה כלשהי להעדר מן הארץ וממשרדו, בזמן שהתרחשו
המאורעות אשר שימשו אחר־כך אמתלה לסילוק לבון.
כאשר נקרא הקצין הבכיר ב־ 1955 להעיד בפני ועדת השניים, טען כי לבון הוא שנתן
את הפקודות לביצוע העניין הביש, וזאת על אף העובדה שלבון טען כי שמע לראשונה
על העניין רק אחרי שבוצע.
בצורה כזו הבטיח לעצמו דיין, כבר אז, בושר

תימרון בלתי מוגבל בין הסיעות.

חזית אנטי־גנגוריונית

ן* תכן שהזירה המכרעת תהיה זו אשר לבון בחר בה כשדה־הקרב העיקרי שלו —
ועדת החוץ והבטחון של הכנסת. שם התנאים נוחים לו במיוחד: בן־גוריון אינו מסוגל
להפעיל עליה לחץ מכריע. מפא״י נמצאת בודעדה זו במיעוט ( 9מתוך ) 19 וגם רוב נציגי
מפא״י בוזעדה נוטים לצד לבון. יחד עם נציגי המפלגות האחרות הם מהוזים קואליציה
אנטי־בנגוריונית המרתיחה את דמו של ראש מפא״י.
בפני ועדה זו יכול היה לבון לגולל בחופשיות את הצעותיו לשינוי מערכת הבטחון —
אותן ההצעות שיצרו פאניקה אצל בן־גוריון, פרם ודיין, והמריצו אותם לנקוט בפעולה
מעשית לסילוק לבון מכהונת שר הבטחון. תמצית הצעות אלה היתה להשליט מרות
־כלל־לאומית על מערכת הבטחון, להוציא את המונופול עליה מידי בן־גוריון >״שר הב־טחון
המסורתי״ לדבריו) ,לנטרל את פרם ולהטיל לראשונה פיקוח ממשי על משה דיין.
ההצעות עצמן שמורות בסוד. אולם אפשר לנתח את עמדתו של לבון לגבי נקודות
שונות במערכת הבטחון, על רקע חילוקי הדעות בינו לבין עוזריו באותה תקופה. עמדתו,
כפי שהתבטאה בדיונים מדיניים ואישיים שונים מאז אותה תקופה, מסתכמת בכמה נקודות
עיקריות:
• מינוי מועצת הגנה לאומית, דוגמת זו הקיימת באמריקה, בה ישותפו ותיקי ההגנה׳
כל אלופי צה״ל המשוחררים (כולל אלופי אחדות״העבודה ומפ״ם) ,ונציגי מפלגות
אחרות. מועצה זו היתד, צריבה להתוזת את מדיניות הבטחון הלאומית — דבר שאולי
היה מונע את מיבצע סיני ביש־המזל ופעולות התגמול שקדמו לו.
• הטלת פיקוח לאומי על אותן פעולות משרד הבטהון, שהפכו אחוזתו הפרטית של
שמעון פרם. הנימוק הסביר: פעולות אלה הן, מטבען, מעשים פוליטיים ולא רק בטחוניים,
והן חייבות להיות כפופות לשיקולים מדיניים. כך היתד, נבלמת יכולתו של שמעון פרם
לקבוע למעשה את מדיניות החוץ של ישראל, מאחורי גבו של משרד החוץ.
• שינוי צורת הטיפול במיעוט הערבי, כפי שהתגבשה במסגרת המימשל הצבאי, דבר
שאיים על האינטרסים הכלכליים האדירים הפועלים בשטח זה והקשורים לקבוצת־החצר
של בן־גוריון.
• העברת תפקידים מסויימים על מערכת ד,בטחון מרשויות אזרחיות, כגון מסירת
שיקום חיילים משוחררים לידי משרד העבודה — דבר שהתפרסם בשעתו בהרחבה, בין
השאר גם בהעולס הזה.
על ההצעות האלה, העיד לבון :״אולי אינן שיא החכמה אבל בוודאי אינן שיא הטיפשות.״
החלק הראשון של פסוק זה היה, ללא ספק, נכון מבחינה טכסיסית — כי הן יצרו
בהכרח קואליציה אדירה של אינטרסים במערכת הבטחון. אולם לבון נשאר עקבי. השבוע
העלה את ההצעות מחדש בפני ועדת החוץ והבטחון, המליץ לדון עליהן שוב, למען העתיד.
כך הצטייר בפעם הראשונה הרקע הפסיכולוגי של הקנוניה נגד לבון. צמרת מערכת
ד,בטחון התרגלה בימי כהונתו של בן־גוריון הזקן, כי שר ד,בטחון אינו אלא דמות המרחפת
בעננים, איש שאינו פנוי לניהול יומיומי של משרד הבטחון והמסתפק בקביעת מדיניות
בטחונית כללית. את העבודה המעשית עשו פרס ושות׳ ,ככל העולה על רוחם.
כשבא שר חדש, שהתמסר במלואו למשרד הבטחון והחל בוחן את הנוהלים וסדרי
הפעולה במשרדו, חשו כולם שניטל מהם חופש הפעולה האישי. לבון איים לחסל פעולות
רבות בהן ראה ביזבוז, כפילות, חוסר סדר ורשלנות, ולהפעיל תחתן עקרונות מינהל
סדירים במשרד המשוחרר מכל ביקורת ציבורית.
בעיקר התנגד לבון לשימוש בכספי תקציב הבטחון למטרות שאינן בטחוניות טהורות.
למרות התנגדותו של השר, נתן שמעון פרם מאחורי גבו הוראות לבצע את העסק ההוא.
הוסיף לבון בעדותו :״בשעה שאני הייתי מייצג את המשרד בכנסת, היו מתכנסים במשרד
הבטחון בקריה דויד בן־גוריון, שמעון פרס, משה דיין, מנהל משרד האוצר — וקובעים
את תקציב הבטחון.

קומדיה ושמה שרת

^ חרי שלגון סיים את עדותו והשיב על חלק מהשאלות שהוצגו לו, חדלה לרגע
הפרשה מלהיות דראמה והפכה לקומדיה. על הבמה עלה משה שרת.
זאת יכלה להיות שעתו הגדולה של שרת. האיש שסולק בבושת פנים על־ידי בן־גוריון
ונערי החצר שלו, שירד מן הבמה הפוליטית והפך מובטל חסר סיכויים במפא״י, יכול היה,
על־ידי הפגנה גדולה אחת של אומץ לב, להחזיר לעצמו את כתר ראש הכוחות האלטרני־טיביים
במפא״י.
אולם שרת נשאר שרת. הוא נראה כדמות עלובה ואומללה. הוא לא העז לתקוף את
רודפיו ולהתיצב בגלוי נגד הכוחות אשר גם לדעתו שלו זוממים להקים בארץ דיקטאטורה.
תחת זאת החל לשחק במחבואים, להשתעשע באשלייה האבסורדית שבאם ישאר נויטראלי
יקח אותו מישהו פעם בחשבון כראש ממשלת בעתיד.
הוא אפילו העלה הצעה בוועדת החוץ וד,בטחון להפסיק את דיוניה בפרשה, דרש שהוא
יהיה העד האחרון שיעיד בפניה. הצעתו נדחתה פה אחד. לעצם הענין העיד שרת כי גם כאשר
טיפל בפרשת לבון, בהיות ראש ממשלה ב־ ,1955 ניסה למנוע את התפתחותה של פרשה
זו לשערוריה לאומית: לא על־ידי חיסול הנגע, כי אם על ידי התעלמות מקיומו.
כאשר נשאל, למשל, מדוע דחה את דרישתו של לבון לפטר את שמעון פרס ואת הקצין

״הנו וגע!

״ קרא משה שרת לצלמים, שהמתינו לו בצאתו מישיבת ועדת
החוץ והבטחון .״אני רוצה קודם להסתרק!״ בתמונה אכסקלוסיבית
זו נראה משה שרת, כשהוא מסתרק ביד ימין, ומכין עצמו לקראת הצילום.

הבכיר, השיב שרת כי חשש שמעשה זה היד, גורם לתגובת־שרשרת. גם באשר ביקש לבון
לראות את עדות פרס נגדו בוזעדת השניים, מיהר שרת לקבל את גישת השופט אולשן,
כי גילוי עדות זו עלול לגרום להתפתחות שערוריה ציבורית. מדוע קיבל את התפטרות
לבון? ״ראיתי בה הרע במיעוטו,״ ענה שרת. ואילו על שאלות רבות אחרות השיב :״לא
זוכר, לא יודע.״

הדיקטאטורה געצרה

תקטנותו של שרת אפשר היה למדוד רק על־פי שיער־קומתו של פנחם לבון,
שהזדקף השבוע ועמד משכמו ומעלה מעל כל הבוחשים בקלחת. הוא נראה לא רק
כשחקן המשחק על הקופה כולה, בידעו שאם יכשל במערכה זו יהיה זה סוף דרכו הפוליטית
לעולם ועד. הוא נראה כאדם שאינו לוחם רק למען ריהאביליטציר, אישית, גם לא אך
ורק לחיסול יריבים שהתנכלו לו באופן אישי.
אמר לבון השבוע במילים שיכלו לחדור לליבו של כל אזרח החרד לגורל המדינה :״אני
מוצא עניין בבירור המתקיים, קודם כל מבחינה כללית וכתוצאה ממנו יקבעו סדרים
ושיטות פעולה אשר יבטיחו שדברים כאלה לא יחזרו עוד, ויתנו לכל אזרחי המדינה רגש
בטחון מוצק שמערכת הבטחון לא תהיה מנוצלת למטרות אחרות, זולת המטרה האחת:
הדאגה לבטחון מדינת ישראל.״ ובנימה חריפה עוד יותר, בחוג מצומצם :״אפילו אם אפול
קרבן, אני יודע שעצרתי את תהליך הדיקטאטורה לשנים רבות.״

הפרשה מסעירה את הארץ כולה-או פוט למתי מספר יודעי־סוד איו איש יודע
** רדפי ריים
השבוע שאלו נתבי ״העולם הזה״ את האזרחים
( ,)30 פועל
0בניין, תל־אביב: עכשיו נודע
לי ששמו לו רגל כדי שייאלץ
ללכת. כי אנשיו ידעו
שרק בצילו של בן־גוריון הם
יוכלו להתקדם ולעלות. בשעתו,
שתק לבון — כי לא היתד. לו
עמדה חזקה מספיק; והיום אם
אם לא ייכנע לכל המפא״יניקים
האומרים לו לוותר, הוא ינצח.

**איר פורטונה 25 ימס
אי׳ תל־אביב: לבון התפטר
בשעתו כיוון שרצה להנהיג שינויים
במערכת הבטחון !שני הקצינים
שמדברים עליהם היום
לא נתנו לו. לדעתי צדק לבון.
בפרשה שלו היו מעורבים הרבה
אנשים חשובים, ובמקום לגלות
מד, הניע אותו העדיף ללכת.

ני כך שלום 13 מוכרן
עתונים, תלמיד כיתה ח׳,
סלמה: בבית שמעתי לפעמים
את אבא מדבר על עניינים כאלה.
אבל אני לא זוכר מה הוא
אמר שם. אני בעצמי מוכר
עתונים אבל אין לי זמן לקרוא
מה כתוב בעתונים האלה. בענין
הזה אני נזכר שקראתי שלבון
נתן לפרס עם נעל על הראש.
וכריה מילר 72 סוחר,
ארצות־הברית: אותי מעגינות
בדרך כלל רק חדשות שאני
קורא ומקבל מאמריקה. אני
נהנה לשמוע מה שגולדה עושה
שם באו״ם. כאן, עד כמה ששמעתי
על העניין, אני לצידו
של בן־גוריון. בעצם, אני תמיד
לצידו של בן־גוריון. אני יודע
שמה שהוא עושה זה נכון.

* וסף ילונצקי 62 פועל
׳ באשד, תל־אביב: דבר אחד
אני יכול להגיד בבטחון: שבן
גוריון צודק ביחס לפרס כשהוא
אומר שפרס צודק. אינני זוכר
בדיוק מה קרה אז, לפני כמה
שנים, יש לי מספיק צרות
משלי. אבל אני חושב שלבון
התפטר כדי שלא יפטרו אותו.

* וסף שוורץ 38 לוטש
יהלומים, פרדם־כץ: לפי מה
שראיתי בעתונות, פרץ כל העניין
בשביל איזה עסק ביש
שקרה לפני שנים מספר. כל מה
שאני יודע או מנחש בא לי רק
מע העתונים. ניסו לקשר זאת
עם פרשה מסויימת מלפני כמה
שנים. זה מתקבל למדי על הדעת.
כפי שהתרשמתי, ניצלו את אותה
פרשה כדי להיפטר מלבון.
אם זה נכון אז לבון קופח כאן.
אולם קיימת גם נטייה לחשוב
שלבון התפטר בעצמו, ביוון שהרגיש
שאינו יכול לעמוד בנטל
העבודה של משרד הבטחון
ולהשתלט על הכל. ייתכן שעזרו
לו בכך מעט. אינני חושב שתהיה
הכרעה סופית, לכאן או
לכאן. לדעתי, יסתיים הכל בכך
שהעניין או שיושתק לגמרי על־ידי
גורמים עליונים או שיופעל
לחץ על הצדדים להשגת פשרה.

< 1ו<זוו 81י0־ו81־ון דת<>־1

מבטי השתוממות ותנועות של חוסר־אונים היוו מרבית התגובות להם זכו
השבוע כתבי ״העולם הזה״ ,כאשר יצאו לשאול את האזרח ברחוב מה
הוא יודע על הפרשה הסודית, עסק הביש, שהוכתר בתואר ״פרשת לבון״.
התגובה הראשונה היתה, בדרך כלל, של חשד. הדבר שנחרת יותר מכל
בתודעת הציבור היה שזהו ענין שהשתיקה יפה לו. אולם משנתבקשו
הנשאלים לחוות דעה אישית על הפרשה, ניסו ליצור תמונה שלימה
ומובנת מכל מה שקראו בעתונים. רק למתי מעט היה במה להיאחז.
בדרך כלל היתה זו תמונה שהדמיון פעל בה ללא הגבלה. אולם יותר
מכל בלטה העובדה שמספר רב של נשאלים השתמט מלענות על השאלות.
הם זכרו את מחיקות הצנזורה הרבות, ובמקום בו מתערבת הצנזורה,
סבורים אנשים רבים, מוטב להם שלא להכניס את עצמם לתוך הענין.

1אה מסיקה 16 פועלת,
/תל־אביב: רק שמעתי שיש
דבר כזה ושמדברים הרבה על
זה, אבל אני בעצמי לא יודעת
שום דבר על הכל. אני קוראת
לפעמים עתונים, אבל 7א את
העניינים האלה של הפוליטיקה.
זה לא מעניין אותי ואני לא
זוכרת כלום מכל אלה.

** שה אלתר ( )34 אח, תל-
0השומר: הציבור אינו יכול
לדעת הרבה בעניין זה, שקשור
בפרשיות בטחוניות. וטוב שאינו
יכול לדעת. אני חושב שזה
מיוחד בכלל שהציבור ידע. לכן
האדם ברחוב אינו יכול גם לשפוט
מה קרה כאן ומי צודק.
איך שזה לא ייגמר, זה מסריח.

לוויים, נוף־ים: הסיבה לכל
0הענין נעוצה בפרשת־ביש
מסויימת, שהאשימו בר, את
לבון. אני חושב שלבון הוא
הצודק בסיכסוך הנוכחי, אולם
אף פעם לא יוכח הדבר. כי אם
ינסו להוכיח יהיו מוכרחים
לגלות עוד הרבה פרשיות. גם
פרשת ד,אוניה, בת־גליס קשורה
בעניין זה.

ז צחק שטיינברג 25 מת׳
מחה במשפטים, תל־אביב: הסיבה
להתפטרות לבון היא כישלון
בפרשת הביש המסויימת.
בריב לבון־פרס צודקים, לדעתי,
שניהם. כל אחד מהם בהסתמכו
על חבורת נאמניו שלא תמיד
הצטיינו במהימנות, ראה את
הצד השני כגורם האשם בכל
הפרשה. לדעתי, הפיתיון הטוב
ביותר יהיה פתרון של
פשרה, פשרה עדיפה תמיד על
ניצחון או הפסד שבמיקרה זה
יהיו של שני הצדדים. כשאני
אומר צדדים איני יכול לשכוח
כי לא עומדים בפנינו שני אנשים
העוסקים בענייניהם הפרטיים.
ואם לא יגיעו לבסיף לפשרה
ואחד מהם יפסיד לא ייזקף
ההפסד על חשבוננו בלבד. לא
הוא יהיה היחיד שיסבול מזה
אלא המדינה כולה. המדינה
גולה תשלם בעד זה.

מהו ״עניו הביש״ ומה ״הנושה הבטחונית המסוימת׳ עריהם מרובו השכם והערב
ברתב׳ הארץ: מחאתה יורע ומת דעתו שרו ער-
^ סתר זילכרליבט

ך• ויד ליפשיץ 28 מון
ציא־לאור, תל־אביב: אינני
יודע מדוע בדיוק התפטר לבון
בשעתו, דבר שגרם עתה לכל
הרעש והמהומה. אולם רוב רובו
של הקהל, אף־על־פי שאינו
יודע כמעט במה המדובר
ובוודאי שלא יודע פרטים מדו־ייקים
על הפרשה, מצדד משום
מה דווקא בלבון. הנקודה החשובה
ביותר בכל העניין היא
שזו הינה מכת הפרסטיז׳ה הרצינית
הראשונה שקיבל ביג׳י
מאז קום המדינה, ויהיה לו קשה
מאוד להתאושש ממנה, תהיינה
תוצאותיה הסופיות אשר תהיינה.
אולי זה אפילו סימן לירידה.
נקודת האור היחידה: ירי־דת־קרנו
של המיליטאריזם במדינה,
שעד היום הינו מקודש.
בסופו של דבר יצא מנצח מ־הענין
מי שיגבר בתככים על
רעהו.

* שראל ורקד ( )23 חקלאי,
נען: אינני חושב שהיתר, ל־לבון
סיבר, להתפטר בשעתו.
בעצם, אולי היתר, לו סיבה —
אולם לא כתוצאה מהדברים שעשה
הוא בעצמו אלא כתוצאה
מד,אוירה שאפפה אותו מסביב.
אינני מקבל את הגירסה שניסו
לתת בעתונות כאילו יש לזה
קשר עם כישלונות בשרות ה־בטחון
הישראלי. לדעתי, צריך
היה לברר את הפרשה בשקט.
אינני אומר להעלים, אך לא
לעורר סערה כזו. אני חושב
שפרם יישאר בעמדתו החזקה.
כי הרי בן־גוריון מכיר אותו
ואת מעשיו. לו רצה יכול היה
להיפטר ממנו כבר לפני כמה
שנים כאשר התרחשו הדברים.
מכיודן שלא עשה זאת, אז יש
לשער שלא ייעשה זאת גם
היום ויעמוד לצידו של פרם אף־
על־פי שקשה לדעת ברור.

אחות, תל־השומר: אני יודעת
שלבון התפטר בגלל עניינים
הקשורים בקציני צבא. היה
עסק עם חקירה. מבלי להתמצא
בכל הסבך הזה ומבלי להיכנס
לפרטים, הרי לדעתי היה הרבה
יותר מועיל לו היה משקיעים
את הון ר,תועפות שמבזבזים
על משפטים וחקירות.

^ ב י שרייכר ( )58 אח,
תל־אביב: עד לפני כמה
ימים ניסיתי להתעלם מכל הפרשה.
שמתי את העתונים שכתבו
על זה בצד. בימים האחרונים
זה קיבל ממדים כאלה
שאי־אפשר היה להתעלם מזה
ייותר. גם אחרי שקראתי, איני
רוצה לחוזת דעה על ד,ענין.

^ ברהם זילפה 25 בעל
^ 4חנות ספרים, רמת־גן: כמובן
שלחצו עליו, בשעתו, שיתפטר•
הוא לא התפטר בעצמו.
זו היתר, תקופת הפידאין ולבון
נוכח כנראה לדעת שהוא אינו
יבול להשתלט על העניינים במשרד
הבטחון, אחרי שניסה
כמיטב יכולתו, כיוון שרצו בכל
תוקף להחזיר את בן־גוריון.
** שה קשת ,)26( ,עורך
1*4דין, תל־אביב: הרקע להתפטרותו
של לבון היה, לדעתי
״פרשת הביש המסויימת״ .ה־בעייר,
הגדולה בכל הפרשה הזאת
אינה רק מי צודק אלא
העובדה שברור שיש מישהו
שאינו צודק והוא תופס בכל
זאת היום עמדת־מפתח בשלטון.

יץ קדאי ממושב גנות,
1 1שליד בית־דגון: איני יכול
לדעת הרבה, מלבד מה שדואגים
שיגיע אלי, אלה שרוצים
לעצב את דעת הקהל. אשר
לפרשה, הרי היא לא הובאה
לבירור מרצונו הטוב של מישהו,
אלא התפוצצה.

האווירה האפלולית האופפת את הפרשה כולה, כפי שהיא נראית לקהל
המבולבל, משתקפת בתמונה זו, שצולמה בתום ישיבת ועדת החוץ
והבטחון. מ״מ יו״ר הוועדה, הרצל ברגר (שני מימין) ,משוחח עם עתונאים.
^ ויד אביב 26 כלכלן,
| ירושלים: לבון התפטר כי
לא היה לו נוח. הוא בנה לו
ממלכה גדולה וטוב לו שם. כשעזב
את משרד הבטחון הוא
ידע בדיוק לאן הוא הולך. אינני
אומר עם זאת שהוא הלך
מרצונו הטוב. לכל אורך ההיסטוריה
האנושית קיימים מאבקים
בין אישים וזו דוגמה אחת מיני
רבות. אני בטוח שכולם יגיעו
לעמק השווה. שום ראש לא ייערף.
המהפכה הצרפתית עברה
וכאן לא משטרו של פידל קסט־רו.
להימנע מתחרות כזו בין
אישים — אי־אפשר, כי זה אחד
הדברים המאפיינים את הדמוק־ראטיה.
לעתים היא מקבלת אצל
אישים מסויימים צורה ילדותית
וקיצונית. חבל רק שהחליטו
לפוצץ את העניין, שמבחינה
מדינית וחברתית לא מוסיף לנו
דבר, במקום ליישבו בצורה נאה.

ן• הג ״דן״ :היתד, זו שטות
1מלכתחילה להוציא לאור את
כל הפרשה, היכולה להביא למדינה
רק נזק. התקופה בה התרחשו
הדברים שבגללם פרץ הסיב־סוך
היתה, בערך, תקופת מיב־צע
סיני — ובודאי נעשו עוד
הרבה משגים קטנים וגדולים.
אם היינו מתחילים להוציא כעת
את הכל, מתחילים בבירורים
כאלה, לא היה לדבר סוף. לבון
צועק שנעשה לו עוול. הוא עצמו
אינו כל־כך טהור ויש די
פגמים גם בחייו הפרטיים. הוא
הגיע כעת לעמדת־מפתח רצינית,
שישב לו שם בשקט. אסור
להתחיל במשפט שסופו עומד
אולי להיות כסוף משפט קאסט־נר.
מי יודע אם העניין אינו
עלול להסתיים באסון? ולמי זה
דרוש? אינני חושב שהמדינה
או איזשהו אדם פרטי ירפיחו
מכל העסק הזה.

ך • יים קריינרמן 72 רון
| אה חשבונות, תל־אביב: אינני
יודע לשם מה מחפשים האנשים
בישראל דברים כאלה
להתעסק בהם. עליתי לפני תשע
שנים מרומניה ואני מברך על
כל רגע שאני כאן. עובד 14
שעות ביום ושמח בחלקי. אני
אוהב את הארץ הזאת ומוכן
למות בעדה בכל רגע.

ץ• ויד חיו 19 מרסס חקו
לאי, נס־ציונה: שמעתי קצת
על העניין הזה. אני בדרך כלל
לא מתעניין הרבה בדברים כאלה,
אפילו אם אני קורא על
זה לפעמים בעתונים*.אני יותר
מתעניין בבחורות. אבל בכל
זאת יש לי מושג בעניין זה. אני
יודע שזה קשור באיזו מהפכה.
ן* נחס הדכרמן 52 פקיד
טוטו־כדורגל, תל־אביב: אני
מפא״יניק ואסור לי לדבר. אני
מוכרח לשתוק. מדויד רן־גוריון
ועד המפא״יניק הכי קטן, כולם
חברים שלי. אף אחד מאתנו לא
יכול לדעת מה בדיוק קרה וקורה
בארץ. אבל אפשר להיות
בטוח שהכל יסתדר, לבסוף. כל
זמן שדויד׳ל ישנו.

במדינה
(המשך מעמוד )4
ניתו של טרכטנגוט, לעומת זאת, וזיתה
צנועה מאוד• מאכסימום הוצאות ביצועה
עשוי היה לעלות ב־ 100 אלף לירות בלבד.
כך נמשך המצב זמן־מה. אך קשה להתעלם
מן המציאות. בשבועות האחרונים נודע
כי ועדת התנועה של עירית תל־אביב עובדת
על תוכנית חדשה לפיתרון בעיית התנועה
של תל־אביב. התוכנית היתד א־לי
חדשה לגבי העוסקים בה כיום, אולם במרוצת
הזמן עסקו בה כבר עשרות ומאות
מומחים אחרים. לא היתד, זו אלא תוכניתו
של טרכטנגוט מלפני שתים־עשרה שנה, בה
הוכנסו רק שינויים קלים.

זעיד 1ת
הפעם הכ אה
החצוצרות באולם המפואר של פאלאציו
וקיו בפירנצה הריעו את תרועתן האחרונה.
משתתפי הוזעידה, בני תריסר ארצות, חזרו
הביתה. על מארגני הוועידה הוטל להסיק
את המסקנות ממנה, כדי להכין את הוזעידה
הבאה, שתתכנס כנראה בעוד שנה באתונה.
הלקח הראשון: הזהירות הכללית, ששלטה
בוזעידת השנה, היתד, מוגזמת, שוב
אינה דרושה. אחרי השערוריה של הוועידה
הראשונה, לפני שנתיים, נהגו הפעם הכל
בכפפות של משי. נמנעה פירסומת רצינית,
לא הוזמנו נציגים שיכלו לעורר התנגדות,
לא הועלו נושאים שיכלו לעורר ויכוחים
של ממש. התוצאה: יחסי ידידות חמים בין
משתפי הוועידה, בני ארצות אויבות, אך
העברת הוויכוח לשטחים שאין להם משמעות
לגבי הבעיות היומיומיות של המרחב.
הלקח השני: כדאי לזמן בוזעידות הבאות
מומחים לשטחים מסויימים, להועידם יחד
לדיון על נושאים מסויימים. דוגמה: כינוס
של מחנכים, או של מהנדסי־פיתוח, שיכלי
לדבר על נושאים מוגדרים ומעשיים, החשובים
לכל ארצות הים התיכון.
הלקח השלישי: כדאי לשים את הדגש על
הוזי הים התיכון, להבלים את המשותף. אחת
ההצעות שהועלו בוזיכוח הכללי: לצרף לוועידה
הבאה כנם של סטודנטים מכל
ארצות הים התיכון, או כנם של סופרים
ומשוררים, או כנס של ציירים ופסלים,
בתוספת תצוגת יצירותיהם.
עצם העלאתן של הצעות אלד, הוכיחה
עד כמה הצליחה ר,וזעידה של השנה במשימתה
העיקרית: להוכיח יי צרפתים ואלג׳י־רים,
ישראלים ומצרים, מסוגלים לשבת יחד
בידידות, אף לנאום בזד, אחר זה מעל אותה
במה. כאשר סיים את דבריו המשפטן המצרי
אדלי אנדראוס, מי שהיה שגרירו של עבד
אל־נאצר בפאריס ומסר את המקום ליד
המיקרופון ליוסף גולן הישראלי, לא הרגיש
איש כי רשות־הדיבוד עוברת גבול שותת־ום.
סיים ג׳ורג׳ו לה־פירה, הרוח החיה של
הועידה, בסגנונו המקוטע והרב־לשוני :״ידידי
ם ה שלו ם ...האחווה ...זהשלנו!״

ישיבת הנעילה של ועידת פירנצה: כמת הנשיאות
״ידידים ...ה שלום ...האחווה --

על ידי פרופסורים ואנשי־מדע בישראל ל את השתתפותה בתקציב המוסד החיוני.
האוניברסיטה של תל־אביב היתד, לעובדה
עובדיהם, תלמידים לשעבר של האוניברסיידועה
וקיימת. מלבד, אולי, בעיני ראש הטה
של תל־אביב.
ממשלה, שסיפר בטכס פתיחת הפקולטה לרק
מחוסר ברירה נאלצה הצעירה החהיסטוריה
צבאית, לפני כשנה, כי עד אז
מודה, חברת ועד ארגון המוסמכים והבוגרים
של האוניברסיטה של תל־אביב, לקרוא לא ידי שבתל־אביב קיימת אוניברסיטה.
הדבר היחיד שנותר לאנשי ירושלים לעאת
המכתבים בפני העתונאים. הכוונה היתה
להביא אותם בפני המועצה העליונה ל שות היד, לדאוג שההחלטה בקשר להכרה
במוסד התל־אביבי המרדן, על־ידי המועצה
השכלה גבוהה בישראל. אולם אנשי המועצה
סירבו לשמוע אותם, כפי שסירבו לש להשכלה גבוהה, תהיה גרועה ככל האפשר.
מוע טענות ודרישות רבות אחרות שהיו לפני ההחלטה מונתה ועדת־משנה שבדקה
את המצב בכל המוסדות .״הם בדקו את
לבוגרי ותלמידי אוניברסיטת תל־אביב.
בימים הקרובים עומדת מליאת המועצה הבניינים העלובים, את רמת וזלימודים,״ התלהתכנס
לישיבה שתכריע את גורל המוסד לוננו תלמידי אוניברסיטת תל־אביב.
לישיבות המועצה שדנה בהכרה במוסדות
התל־אביבי, הנאבק במשך שנים על עצם
קיומו. כאשר פורסם לפני כשלוש שנים ההשכלה הגבוהה בישראל לא הוזמן נציג
דו״ח הוועדה לבחינת מצב ההשכלה הגבותל־אביבי.
ראשון הקורבנות היה אוניברסיטת
בר־אילן. היא זכתה בהכרה חלקית. רק
הה בארץ, הובע בו בפירוש הצורך בהקמת
מוסדות נוספים להשכלה גבוהה בריכוזי מדעי היהדות והחוג לספרות זכו בהברה.
האוכלוסיה, ובמיוחד באיזור תל־אביב•
מצעד דומה חוששים עתה גם בוגרי ותלמידי
תל־אביב .״הם יחנקו את המוסד
מסקנות אלה לא מצאו חן בעיניו של
רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים, אם יחליטו על הכרה חלקית,״ קראו השבוע
בזעם ראשי ארגון הבוגרים של המוסד
הפרופסור בנימין מזר. באחת משיחותיו
הפרטיות התבטא מזר :״ירושלים היא ה התל־אביבי. סיפר אחד מהם :״כאשר פנינו
אוניברסיטה. טלו מהעיר את האוניברסיטה לאחד מחברי המועצה והסברנו לו כי
ולא יישאר לה מאומה.״ האוניברסיטה ה הכרה חלקית פירושה חנק עבורנו, ענה:
עברית יצאה למסע־כיבוש נגד המוסדות ״זוהי אומנם הכוונה.״ ללא קבלת תואר לא
הקטנים שניסו לעמוד ברשות עצמם. היא ילמדו בה גם בני תל־אביב.
חששה שקיום מוסד מקביל בתל־אביב ירוקן
תלמידי תל־אביב יודעים כי אין בכוחם
את ירושלים מהתלמידים התל־אביביים. ללעשות
מאומה נגד החלטת המועצה, בה
אחר מאבק ממושך הצליחה ירושלים לבלוע רוב החברים הם נציגי ירושלים. אולם השאת
בית־הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל־ ביע החליטו ביאושם כי אם אומנם תחליט
אביב. אך האוניברסיטה של תל־אביב סירבה המועצה לחנוק את המוסד שלהם, יפנו הם
להיבלע, להפוך לשלוחת המוסד הירושלמי. לגורם היחיד במדינה העומד עדיין, לדעתם,
הוועדה המליצה. כאשר מונה מר מעל לכל אינטרס: בית־המשפט.
״אולי לבר־אילן מספיקה הכרה חלקית.
דכי נמיר לראשות העיר, היה אחד ממעשיו
הראשונים מינוי ועדה בהרכב משה הם מקבלים תמיכה מאמריקה ויוכלו לנסוע
שרת, משה אבידור וחיים לבנון לבדיקת לשם לסיים את לימודיהם. אנחנו לא נוכל.
כדאיות החזקת האוניברסיטה של תל־אביב. הם ויתרו. אנחנו מוכרחים להילחם,״ הכריזו
מסקנות הועדה היו חד משמעיות. חבריה השבוע תלמידי אוניברסיטת תל־אביב, ערב
קבעו כי יש לקיים את המוסד התל־אביבי ההכרעה הגורלית על עתידם. חינוך כדי להכשיר מאות מורים החסרים בבתי־ה
קרבעלה אוני ב ר סי ט ה
הספר התיכוניים וכדי ליצור תחרות בחיי־הרוח.
משטרה
על סמך מסקנות אלו הופיע ראש העיר
צעירה בלונדית נחמדה ישבה השבוע באולם
המסיבות של בית־סוקולוב וקראה בטכס חלוקת התעודות, בסוף שנת הלימו ה הו צאהשיאה 1שגה
דים האחרונה, הודיע כי ידרוש מהממשלה
באזני העתונאים מכתבי־תשבחות שנכתבו
רפאל קונסטנטין נתגלה על־ידי בלשי המשטרה
בשעת לילה מאוחרת, כשהוא משוטט
בנסיבות חשודות בפרברי תל־אביב. הבלשים
עצרוהו, הודיעו לו כי הם עומדים
להאשימו בביצוע הפריצות הרבות שאירעי
באיזור בשבועות האחרונים. העציר צחק,
טען כי אין לו.מושג על מד, מדברים חוקריו•
צחוקו קפא על שפתיו כעבור ומן
קצר: לבקשת המשטרה הוציא נגדו שופט
שלום פקודת מעצר ל־ 15 יום.
כדי לשכנע את קונסטנטין המרדן להודות
בפריצות, הורו חוקריו להכניסו לצינוק של
בית הכלא ביפו. גם אחרי שנסתיימו 15
הימים הראשונים והחקירה לא התקדמה כמלוא
הנימה, המשיך קונסטנטין לשבת בצינוק•
השופט האריך בלי קשיים את מעצרו
ב־ 15 ימים נוספים.
כאשר הובא החשוד בפעם השלישית בפני
השופט, עדיין לא נכנעה המשטרה, ביקשה
להאריך את מעצרו פעם נוספת• הפעם הוגש
גליון אישום חדש. הוא לא הואשם עוד
בפריצות כי אם בשוטטות בלבד.
העונש המאכסימלאי לאדם שהורשע בעוון
שוטטות אינו עולה על חודש מאסר. השופט
בנימין קורנגולד לא ראה, לכן, שום
צורך להעניש את העציר בלמעלה מן ה־מאכסימום,
לאחר שהמשטרה עצמה כבר
פסקה את עונשו כאשר כלאה אותו למשך
לה־פירה, גולן ואנדראום בפירנצה
חודש, ציווה לכן לשחררו בערבות.
--זה שמוו״

111

כאשר הורידו שוטרי הליווי את קונסטנטין
לחדר המעצר שבבניין בית־המשפט, ר־דף
אחריהם פקד חיים גליק, ממחלק רכוש
של מדור הבילוש, שישב באולם ושמע את
צו השופט לשיתרור העציר .״אל תשחררו
אותו, שלחו אותו חזרה ליפו. יש נגדו
פקודת מעצר נוספת,״ ציווה על השוטרים.
כאן התערב סניגורו של קונסטנטין, עו־רך־הדין
דן גרנדיר. יחד עם מזכיר המחלקה
הפלילית של מזכירות בית המשפט, משה
שפירא, חיפש את הפקודה הנוספת שהזכיר
גליק. היא לא היתד, בנמצא. תובע המשטרה
עצמו, המפקח יצחק נוטמן, טילפן אל גליק,
הודיע לו כי השופט ציווה לשחרר את קונסטנטין.
גם עתה עמד גליק בסרובו•
לבסוף נאלצו שפירא וגרנדיר לעלות
ללשכת השופט ולבקש את התערבותו. קור־נגולד
ד,נרגז היה מוכרח לרדת עם התיק
לחדר המעצר, שם הוסיף בכתב־ידו את
הפסוק כי הוראתו לשחרור העציר מתיחסת
גם לאותה פקודה מיסתורית, אשר את סוד
ביטולה שמרו אנשי התביעה, משום מה,
בקנאות כה רבה.
חוק מזי מהבכית ־ הדין
השבוע נרקמה באחד האולמות הקטנים
של בית־משפט השלום בתל־אביב מזימה
לפגוע בזכויותיו המקודשות ביותר של חופש
הפרט. על ספסל הנאשמים ישב י״אובן
פלדמן, שהואשם על־ידי המשטרה בהחזקת
רכוש גנוב. הוא נעצר כחשוד בפריצה והצתה
בבית חרושת ליהלומים בתל־אביב.
כשעמד להשתחרר בערבות על האשמה זו,
ביקשה המשטרה לעצרו מחדש על החזקת
רכוש גנוב: תכשיטים שנמצאו בשעת חיפוש
בביתו, חבויים בעציץ. הוא נעצר לשמונה
ימים•
בתום שמונת הימים ביקש הפקד יהושע
וולפסון, ראש הלישכה הפלילית של הנסה
הצפונית, לעצור את פלדמן ל־ 10 ימים נוספים,
להשלמת החקירה .״אני נשבע שיש
יסוד להאשמה זו,״ הכריז וולפסון בפני
שופט השלום, שלמה רוזנפלד. השופט רשם
את דבריו, ציפה לשמוע את אשר בפי
סניגור החשוד: עורך־הדין אברהם דינרי.
הקצין סירב להיחקר. כאשר קם
דינרי לחקור את וולפסון ציפתה לו הפתעה•
״אני מסרב להיחקר על ידי הסניגור,״
הודיע וולפסון• החוק אינו מאפשר לסניגור
לחקור את איש המשטרה הנשבע. זכות זו
נשמרת רק לשופט, באם הוא רוצה בכך.״
דינרי, שכיהן בעבר בעצמו כסגן פרקליט
מחוז תל־אביב, נדהם .״פרוש זה של החוק
בבית-
מנוגד להגיון,להלכה שנתקדשה
ולעקרונות הצדק היסוהמשפט
העליון
דיים ״,הוא קרא בזעם. וולפסון לא התרשם
במיוחד, הביא לעזרתו את סעיף 10 של
פקודת הפרוצדורה הפלילית הנוגע למאס־ריס
וחיפושים. אך השופט לא קיבל את
טענותיו• בפסק־דין עקרוני השומר על
הלכת הדמוקראטיה של בית־המשפט הישראלי,
האריך את מעצרו של החשוד בשמונה
ימים.
״החוק באמת אינו מחייב אותי להיחקר
כעת בקשה להוצאת פקודת מעצר,״ הכריז
וולפסון אחרי המשפט ,״רציתי לנסות פעם
בעצמי אם אומנם זו זכותי. השופט חייב
אותי לענות — אז עניתי לעורך־הדין.״
ביתר רצינות קיבל את הענין עורך־הדין
אברהם דינרי. הוא הודיע מיד עם תום
הדיון כי יפנה את היועץ המשפטי בדי
העולם הזה 1204

שיפסוק בדיוק מהן זכויותיו של האזרח
ושל קצין המשטרה בהופיעם בבית־המשנט.
ואם זכאי כל קצין משטרה לעצור כל אזרח
על סמך דיברתו בלבד•

דרכי חיים

דרס• ש כנווו

דירה ריקה לחלוטין פרט למזלג׳ סכין,
כף, צלחת, סדין, מיטה, משקוף שבור וק־הל
שכנים סקרניים, היה המראה שנגלה
לעיניו של צפניה כוהן בחזרו לפני שבועיים
מעבודתו, לביתו שבשיכון רמת־אביב.
לשאלותיו היכן בנו ירון בן השמונה,
השיב אחד השכנים שמכונית־משא מלווה
באשתו אילה (מתחרז עם גילה) ,יחד עם
שבעה פועלים לקחו את הילד והרהיטים
למקום בלתי ידוע. השכן הוסיף שבזמן
הוצאת הרהיטים מהבית נשאר הילד מגור
בחדר יחד עם אחותה התאומה של אילה.
בדיקה קצרה הבהירה לצפניה שיחד עם
הרהיטים נלקחו גם תעודותיו האישיות.
השוטרים, שנקראו למקום על־ידי הבעל,
הודיעו לו שאין ביכולתם לעשות מאומה
ללא צו מהרבנות, שהיא הפוסק כל עוד
הריב הוא בין גבר לאשתו.
צפניה, הגיאולוג הצעיר שגילה בזמנו את
הנפט בחלץ, נדהם אם כי לא הופתע. אזהרות
חוזרות ונשנות מפי חותנו הבהירו

לו שמכה אחר מכה תנחת עליו עד שיסכים
להתגרש מאשתו — בהתאם לתנאיה.
היטב ידעו אילה והוריה שאמצעי־הלחץ הטוב
ביותר יהיה החבאת בנו של צפניה,
נקודת־התורפה של האב•
אילה, ביתו של הילל דן, מי שעמד בזמנו
בראש סולל בונה והתפוטר על ידי
לבון, הבהירה לבעלה כבר זמן רב לפני
כן שברצונה להתגרש. צפניה, שידע על
קיומו של קצין בצה״ל שמלבד שרותו
בצבא עסק גם בהצמחת קרניים על ־אשו,
הסכים. אולם אשתו דרשה יחד עם חופשתה
גם את הבית ואת הרהיטים. צפניה סירב,
הסכים לחלוקת הרכוש שווה בשווה•
הילל הבהיר לצפניה שהבית יילקח ממנו,
שיחסוך לעצמו צרות• צפניה סירב שנית.
סירובו זה הביא עליו את המכה המובטחת.
כל נסיונותיו למצוא את בנו עלו בתוהו.
נאמר לו רק שהוא נמצא יחד עם האם,
אי־שם בארץ. בינתיים ממשיך צפניה מלא
הדאגה לחפש את בנו שנותק מאורח חיים
סדיר, מאביו, ומבית הספר.

דרכי אדם
ברוך מו רי דהגשם
תביעה לתשלום חוב של 213ל״י, שהצטבר
על־חשבון שכר־דירה, שהוגשה ה־שבוע
על־ידי חברת עמידר נגד חזוט אליה,
עולה חדש המתגורר בקרית־מלאכי, עוררה
ויכוח מיוחד במינו באולם בית־המשפט.
כשנשאל הנתבע על־ידי השופט ציון
אלוף, מר, יש לו לאמר, ענה חזוט :״אני
עובד מעט ובחודשים של גשם — לא
עובד בכלל.״
אלוף :״האם אתה חושב שתוכל לשלם
15ל״י כל חודש?״
חזוט :״לא, אדוני השופט, לא יכול. עוד
מעט יבוא הגשם וכשיש גשם — אין עבודה.״
אלוף :״אם כך הדבר, בחודש שלא ירדו
גשמים תשלם 15ל״י ובחודש שירדו גשמים
— רק 12ל״י.״
חזוט :״תודה רבר, אדוני השופט, הלוואי
שירד גשם!״
העולם חזה 204י

אם נ!ת
בידור
חצלפהב שו ט ה תנ ״ ך
סיפורי המקרא (מועדון התיאטרון) מוגשים
בידי רביעית המועדון, בעיבודו וב־חרוזיו
של דן אלמגור, בלחניו של פרנק
פלג ובבימויו של שרגא פרידמן והופכים
תוך כדי כך לסאטירה מצליפה על החיים
הפוליטיים בארץ, בחריפות חסרת תקדים.
התוכנית החדשה של המועדון פותחת
באחד משירי המשורר האידישאי איציק
מאנגר, חלק ממחרוזת שירי התנ״ן־ המעודכנים
שלו, וממשיכה בפיזמוניו הקולעים
לבול של דן אלמגור.
בשישה שירים מתוף אחרים, הצומחים
מתוך הרקע התנ״כי ישר לתוך המאורעות
הנוכחיים, מצליף אלמגור בדויד בן גוריון
(מתושלח הידוע לכל) ,במשה דיין (קין היה
עובד אדמה והבל שר החקלאות) ,בכביסה
המלוכלכת של העסק הביש (אן אלטע טא־ראטאייקה)
,ביגאל ידין (אפשר גס כן לפרש
את מגילות ים המלח) ,בסהר, עמום ושייקה
(לילה במידבר — הסהר עולה ושותק),
ובסקירה בינלאומית (אין חדש תחת השמש).

מבריק, אם כי לא מצליף, הוא הפיזמון
אידישה מאמע( ,מארילין מוגרו, אליזבט
טיילור, בריג׳יט בארדו וג׳ינה לולובריג׳ידה).
כרגיל, אין הסאטירה פוגעת בכל קורבנותיה
במידה שווה. בחבטות העזות בייתר
זוכה דווקא מתושלת ובעדינות ביותר —
יגאל ידין. רק במערכון העסק הביש השתרבבו
יותר מדי רמזים, על יותר מדי עניינים,
שהקהו את הודה של הסאטירה.
נראה שהבמאי לא החליט עדיין בעצמו
לאיזה צד לנטות. כדי לכסות על חולשת
ההצלפה, מילא שרגא פרידמן את הבמה
בפסוקי אידיש, והובר נראה כאילו נפלו
פסוקים אלה למועדון התיאטרון מהצגתו
של דנ׳יגאן או שומאכר.

א ל״סטאד פאל
טרי בריא ומטורף (התיאטרון הסא־תירי
על־שם משה ברודזון) המוצג באידיש,
נקרא גם פריש, געזונט און משוגע, א נור־מאלע
סאטירע מיט מוזיק אין צוזיי טיילן.
די סאטירע איז נישט פריש, נישט גא־זונט
און נישט משוגע, אלא אם הכח־נה
למשוגע אוף דז׳יגאן, נישט צו שפילן מיט
שומאכר. שוב חוזרים על הבדיחה הישנה
על האנשים שמשתגעים מהביורוקרטיה. זהו
נושא שרגילים לדוש בו כל אלה שאין להם
עוז להצליף במטרות חשובות יותר (ראה
לעיל) 90 .אחוז אוף די ודיצן אונד חוכמעם
זענען זאייער אלט, און מזייט שדג׳יגאן
הוט מוירע צו מעכן גילעכטר אוף די רע־גירונג
אונד אמת׳דיקי צורם. ער לאכט
פון זאכן ודס ואלאן נישט שאטן די רע־פוטאציע
אונד פרנוסע.
בכל זאת, הודות לנסיונו וכישרונו הבימתי
הרב של שמעון דז׳יגאן אפשר למצוא
כמה פנינים בתוכנית המורכבת מסיפור
המקשר מערכונים אחדים ושירים זה בזה.
ביחוד שובים את הלב שני המונולוגים של
דז׳יגאן עצמו. אחד על החולה המדומה (לא
מולייר) והשני על האיש שאינו יכול לישון.
למרות הכל, מייר גלויבן דעס די יידיש
ע טעאטער וועט זיין באסער אין די צוזי
טה פרוגראמע.

כל הזכויות שמורות

תצפית

• פנחס לכון עשוי להסתפק, כשלב הנוכחי, כהחלטת ועדת
החוץ והכטחון, הקוכעת כי לכץ אולץ להתפטר שלא כצדק,
וכי הקנוניות שנרקמו נכדו על־ידי שמעון פרס היו פסולות.

במיקרה זה, יהיה מוכן לוותר על הסקת מסקנות מעשיות, כגון סילוקו של פרס,
מתוך אמונה כי עצס ההחלטה יפגע ללא תקנה בסיכויי העליה של פרס.

• לעומת זאת מכקשים פרם ושות׳ להניע את כן־כוריון
להטיל כשלכ המכריע אולטימטום על השולחן, לאיים כהתפטרות
סופית, מתוף אמונה בי גם ותיקי מפא״י האוהדים את
לכץ יפחדו מפני התמוטטות המפלגה ואכדן פרנסותיהם.
מאחורי האיום יסתתר גס רמז גלוי כי קיימת אפשרות שבן־גוריון וצעיריו
יטלו את החוק לידיהם, יחוללו למעשה הפיכה.

• כתגוכה, החלו אנשי לכון לגכש את ההסתדרות ככוח
נ ג די, יגשו עתה להכנות מעשיות לגיוס כוח ההסתדרות הן נגד הפיכה
אפשרית, והן נגד מסע־ההשמצות של פרם. דרכי הפעולה האפשריות: שביתות
פועלים, הפגנות המוניות, כינוסים במקומות העבודה ובהתישבות העובדת.
לפעולות אלה כבר מובטחת תמיכת מפלגות המיעוטים בהסתדרות, וביחוד
של מפ״ס. עד כה סירב לבון להתיר את הרצועה, אך הוא איים בגלוי:
״גם לי יש מנגנון!״

׳•״אין זה מן הנמנע שפנחס לכון יחליט להופיע לפני

מליאת הכנסת ולתכוע שם פעולה בפרשתו. לבון עשוי להחליט
על צעד זה אם לא יקבל את הסיפוק המבוקש על־ידו מידי ועדת החוץ והבטחון.
הדבר יבוא כצעד ראשון למערכה תוקפנית יותר, שתחרוג מתחומי המפלגה.

• שוגה של גולדה מאיר לארץ יחזק את מעמדו של לבון
כקרב מפלגתו. גולדה עצמה התייצבה לפני כן נגד שמעון פרס, אשר חתר
תחת סמכויותיו של משרד החוץ, ניצל את נציגויות משרד הבטחון בחו״ל, כדי
כדי לפעול בשטח מדיניות החוץ, מבלי להיות מוסמך לכך. על רקע זה אף
איימה גולדה, בשעתה, להתפטר.

• בל מה שלכון אמר עד בה על דרבי שמעון פרם וחכריו,
לא היה אלא סיבוב ראשון במערכתו של לבון. ידוע כי לבון
שומר באמתחתו האשמות רבות, בהן אין הוא מוכן להשתמש בשלב זה, כי
אם משאיר אותן כחומר להתקפה חדשה, מול ההתקפה הנגדית של אנשי פרס.

• כימים הקרובים תלבש פרשת לבון צורה של מלחמה
גלויה בין פנחס לבון לדויד כן־גוריון. אף כי בתחילת הפרשה ניסו
גם השניים להתנהג כאילו אין ריב ביניהם, נעשתה עמדתו של בן־גוריון
קשוחה יותר, מאז שובו של פרס מחוץ־לארץ, עד כי זיהה את עצמו עם
פרס בכל מלחמתו עם לבון. לבון הבהיר כי לא יהסס לפגוע בבן־גוריון
עצמו, בתשובה להתקפות ביג׳י.

• עם שובו ארצה של שר המסחר והתעשיה פנחס ספיר,
צפויה בדיקה מחודשת של מחירי הנייר מחדרה. יחד עם ספיר
יגיעו מארצות־הברית שניים מן המשקיעים העיקריים במיפעל הנייר, וכבר עתה
מכינה הנהלת המיפעל את תחשיביה לביקורת נציגי משרד המסחר והתעשיה.
מענת המשרד-ר ההעלאה האחרונה באח אך ורק כתוצאה מביזבוד וחוסר־יעילות
בניהול המיפעל.

• בדיקה קפדנית של תוצאות גידולם של שיחי-האגבות
ליד גילת נעשית עתה על־ידי המרכז המשותף לתיכנון חקלאי.
שמח האגבות שליד גילת שייך לבעל־הון יהודי ממכסיקו ולקרן הקיימת
לישראל. במידה והבדיקות תוכחנה כדאיות השקאה בגידול תעשייתי זה,
המשמש לייצור חבלים, יוכשרו בשלב ראשון ברחבי הנגב כ־סו אלפים דונמים
שעיבודם יובטח על־ידי בית חרושת חדש, אותו יקימו בבאר־שבע בעלי־הון
ממכסיקו.

• תוכנית להקמת ישוב נוסף בדוגמת שדה־כוקר העלה

איש שדה־כוקר, יהושע בהן. לפי הצעתו, יוקם הישוב החדש בעבדת
העתיקה. כהן זכה לתמיכה נלהבת של חוקר עבדת, הפרופסור מיכאל אבך
ארי, המשחזר במקום חווה חקלאית לפי דוגמת הנבטים חקדומיס ומנסה
להוכיח כי שיטות הנבטים טובות גם לחקלאות המודרנית.

• עשדות מושכים כמדינה פנו בקרית־אזעקה לסוכנות
לאחר שגילו כי הם שקועים בחובות עצומים, אותם השאירו אחריהם עוזב׳
המשקים, ועקב ניהול גרוע של חשבונותיהם. הסוכנות תעבד תוכנית־עזרה
לישובים אלה.

רבים באו לבית הכנסת הגדול
ישורון, בירושלים, כדי לחלוק
את הכבוד האחרון לשר הדתות המנוח. בשורה הראשונה נראים

דירים ויריבים

יריבו המושבע של טולידאנו, הרב הראשי יצחק נסים, נשיא
המדינה יצחק בן־צבי, דויד בן־גוריון, ומשה שפירא, שר הפנים.
בשורה השניה יושבים נציגי חילות האויר, הים והיבשה של צה״ל.

טולידאנו, הדרך ה

חמשה תרשים שד השמצות, בריחות וקרוניות בלתי־פוסקות הנרידו בין נשואי שסה

ך• איש שבמשך חצי שנה לא ירד כמן
1עט מן הכותרות, עצם את עיניו בפעם
;אחרונה. שר הדתות, יעקב משה טולידאנו
אסף אל אבותיו. אחריו השאיר פקעת
זל חוטים, אשר אף אחד מהם לא נאסף
:ד תום. חוט אחד הוא מלחמתו החריפה
נד הרב הראשי לישראל, יצחק רחמים
סים ונסיונו למנוע את בחירתו מחדש.
ווט שני הוא גל ההתעניינות הציבורית
ביב נישואיו לאשתו הצעירה, מרים. שלי־זי
הוא ביסוס מעמדה של אשתו החדשה
:אשת שר בישראל. חוט נוסף בפקעת ה־
!בוכה היה מאבקו עם פרנסים ספרדיים
:תל־אביב, שדרשו ממנו כי יפנה מקום
!רב ראשי חדש בתל־אביב. חום אחר, מסונף
לא פחות מן האחרים, היתר, מלחמתו
:גד השלטון המפלגתי במדינה בענייני

את כל החוטים האלה השאיר כשהם מ־וורבלים
עדיין, בעיצומה של מלאכת התרת
־,פקעת וסידור כל חוט לחוד. הוא עסק
:מלאכה זו בשקידה עיקשת, כשהוא מנסה
!שמור על שוזיון־נפש ועל חזית חייב־ית.
וזאת על אף העובדה שרוב הפרשיות
:הן היה שקוע בחודשים האחרונים של
זייו היו רחוקות מאוד מלהיות משעשעות
מלחמתו נגד המפלגות ונגד הרב נסים
;יתר, המאבק הרציני ביותר בכל שמונים
ענות חייו. אך נסיונו העשיר בעסקנות

דתית ועדתית הכשירו וחישל אותו לקראת
קרב זה. על אף גילו עמד בו בקלות —
אולי מפני שהיתר, זו מלחמה יזומה, בה
החזיק בכמה מן העמדות המכריעות.
כשחבר עוזרים קטן ומסור מתייצב ל־צידו,
ניהל מלחמת כרוזים נגד ניסים, בה
לא היה כמעט שום אמצעי פסול, משני
הצדדים. אחרי שורת התפטרויות של רבנים,
פניות לביודהמשפט העליון, ויכוחים בממשלה
ותימרונים ציבוריים, היה ברור כי
ידו, בקרב זה, על העליונה. היה דרוש
רק מה שלא ניתן לו, כדי לנצח סופית:
עוד מעט זמן.
הפרשה השניה שהעסיקה את טולידאנו
בחודשיו האחרונים היתר, פרשה שונה לגמרי.
שום דבר בכל הקאריירה של יליד
טבריה גם לא הכשיר אותו לקראת עמידה
בנסיון כזה. היתד, זו פרשת נשואיו למרים
סבאג, הצעירה ממנו בששים שנה.
סיפר השר בגילוי לב, לכתב העולם הזה
שראיין אותו באותה פרשה; ״אילו ידעתי
שכך יתקבל כל העניין, ייתכן שהייתי פועל
אחרת.״

גל של בדיחות
ך* ענין נתקבל במדינה בצורה חסרת(
| תקדים. פחת מיממה אחת אחרי שבנו
של הרב נסים הדליף לעתונות את סוד

צועדים האנשים שהיו קרובים למנוח בהיותו בחיים.
ליד החזן, בחליפת בהירה, צועד מזכירו של טולידאנו,
אברהם הדס. בראש נושאי המיטה, משמאל, לבוש חליפה כחולה וחובש מיגבעת כהה,

נראה יד
לופס. נ
של רמל

עצום בגיל — הוא בן ,80 היא בת .20
״שמעתם את הסיפור האחרון על רב
טולידאנת זאת היתדי סים מת היום
ברחבי הארץ. אולי היתר, זו אפילו סיסמת
החודש והחודשים שלאחר מכז•
האברך הספרדי בעל הזקן הלבן לא הבין
תחילה מה מתרחש. הוא לא תיאר לעצמו,
בשעה שהעלה בליבו את הרעיון לשאת
אשד, חדשה, כי מעשהו יגרום לתגובה ציבו־רית
כזו. עוזריו הקרובים ביותר ניסו לה,ע־לים
את תגובת הציבור מפניו; הם ניסו
להשתיק את הלחש הגואה של בדיחות
מפוקפקות. אך השר לא ישב במיגדל זכו־כית.
הוא נפגש עם אנשים, התהלך ברחוב
— וקרא מאמרים ראשיים של עתונים מכו־בדים
כביכול, שייסרוהו בקצף על מעשהו.

נדמה 1
הקשיש.
חודשים,
בדיחה 7
היד, מונן
הלחישות;
שבאו מ>
הן מיררו
אל מלא
עמדה ק
שנועדו !
כבוד לס
עמדו מן
חות הנד
בים ה
הרב טול

סביב למיטה

בבית העלמין, בהר המנוחות בירושלים. התפילה האחרונה נאמרה,
רגבי האדמה כיסו את עפר האדם. מרים טולידאנו, אשת הרב המנוח,
:ראית בתמונה כשהיא נתמכת על זרועות ידידותיה, עוזבת את שטח בית הקברות.

1זפוידה

נשואיו של הרב טולידאנו, היה מעשהו
שיחה בפי כל. שום מחסום של שפה, עדה,
מעמד או נטיה דתית לא עמד בפני הגלים
הגואים של הדמיון העממי. כולם דיברו על
נשואי הרב — ובעיקר הופצו על הנשואין
בדיחות פורנוגראפיות חסרות מעצורים.
ואומנם, היד, בפרשת נשואי הרב חומר
רב לגירוי הדמיון: אלמן מכובד ונשוא-
פנים, אשר רק לפני חצי שנה נפטרה אשתו,
נושא לפתע אשר, צעירה. מצד אחד: שר
ורב בישראל. מצד שני: לכלוכית מרודה,
בת הסנדלר ממארוקו שגרה בבית ערבי
נטוש ופירנסה את משפחתה העניפר, מעבודתה
כעוזרת־בית. טכס הנשואין הסודי בביתו
של הרב אבו חצירה ברמלה נראה
כחלק מתוך רומן. מעל לכל: ההפרש ה

חרונה

תות׳ רביו מותו משבץ־לב במיטתו

האלמנה

לבושה בשחור, כשכובע וצעיף
שחורים לראשה, עומדת ליד
הקבר הפתוח של בעלה, הרב יעקב משה טולידאנו,

לו נישאה לפני חמישה חודשים בלבד. שתי ידידות,
אשר ליוו אותה לכל אורך הדרך, תומכות בה
משני צידיה. הן לא עזבו אותה גס לאחר מכן.

נו של שר הדתות המנוח, סגן המנהל הכללי של משרד הדתות, הרב סעדיה
|רי החזן, עטור זקן לבן וחבוש כיפה שחורה, צועד הרב אבו־חצירה, רבה
|אשר השיא בביתו את שר הדתות, יעקב משה טולידאנו, לפני זמן קצר.
ן שכל הארץ מתיצבת נגד הרב
ות שמאז עברו קרב לחמישהנלאו אנשים מלספר את ״ה־ן־ונה״
.אפילו בשעה שהארון
ת־הכנסת ישורון לא שככו
צד אחד, עמדה קבוצת נשים
|־י ירושלים ומיישובי העולים;
ן כי לשמע קול החזן הנישא בזים.
מרחק שני צעדים מהם
של שוטרי משמר הגבול,
[•ר שעה קלה לצעוד כמישמר
|הארון• עד שייקראו לתפקיד,
והחליפו בערבית את הבדי־הקשורות
בנשואי הרב.
של בדיחות והשמצות, מצא
|:ו לפתע מקור חדש לשאוב

ממנו עידוד: אשתו הצעירה. לפי התפיסה
של החברה המודרנית, נשמע דבר זה כמשו־נר,
וחסר כנות. אך במסורת שבה גדל טו־לידאנו
ואשר ממנה ינקה אשתו מרים, לא
היה זה מוזר כל כך. בהצנעה עצמית מוחלטת
מילאה מרים טולידאנו את תפקידה,
כפי שתיאר אותו בעלה לעצמו: כרעיה,
כמלטפת, כתומכת הנמצאת לידו בכל עת.
היא היתר, משוחררת מרוב תפקידיה של
עקרת בית. כי לזוג החדש לא היה עדיין
בית משלו. השר ואשתו התגוררו בשני
חדרים של מלון המלכים, כי לביתו הישן
בתל־אביב לא רצה טולידאנו להביא את
אשתו החדשה. על אחת כמה וכמה שילדיו
ורוב בני משפחתו התנגדו לנשואים אלה.
(המשך בעמוד )14

למנוח חולקים שרי הממשלה.
בתמונה נראה
החקלאות משה דיין, חובש כיפה, ומאחריו

כסר חברים

שר החינוך והתרבות אבא אבן. קיצוני מימין,
בשורה השניה, נראה הרמטכ״ל, חיים לסקוב. מאחוריהם;
נציגי העדות הדתיות והקורפוס הדיפלומטי.

תאמו ראשון בסידרוז: נאויס ביו חנינה צבאית פאשיסטית ובין מרד אנשי־הווח

עטי נגד מקלעים
מאת אוד אבנדי

* • ה היה קורה בישראל אילו התפרסם בשיא מיבצע־סיני כרוז, חתום בידי ש״י
/ 3עגנון, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, הפרופסור בנימין מזר, יעל דיין ומאה אחרים,
תוך קריאה לחיילי צד,״ל לערוק מן הצבא כדי לא לקחת חלק במלחמה תוקפנית פושעת?
מה היה קורה אילו התפרסם כרוז של 121 אנשי־רוח ישראליים, למחרת התקפת הפידאיון
על ילדי כפר שפריר, ובו הטענה כי הפידאיון צודקים במעשיהם מאחר שהם פליטים
שגורשו מאדמתם על־ידי מדיניות אכזרית ובלתי־מוסרית?
אין טעם לשאול שאלות כאלה — כי בישראל אין 121 אנשי־רוח, גדולים או קטנים,
שהיו חותמים על כרוז כזה. איש־הרוח הישראלי׳ יודע מי שולט בהוצאות־הספרים, מי מחלק
את הפרסים והכיבודים, מי מארגן שליחויות לחוץ־לארץ, מי מעניק תקציבים וגימלאות.
כרוז כזה יכול להתפרסם רק בארץ אחת בעולם:
בצרפת.

המיסמן• הסודי

ף* אריס דומה לפאריס. שום דבר לא השתנה. איש מבין 350 אלף התיירים, שהציפו
^ את 250 אלף חדרי־המלון בעיר כדי לחזות בתצוגת המכוניות הגדולה, לא הבחין
בכל הבדל.
בשאנז־אליזה וליד האופרה עמדו גברות לבושות בהדר ומדדו בעין בוחנת את התיירים
העוברים ושבים, כדי לגלות לקוחות פוטנציאליים. הרחובות מלאו זוגות שהתנשקו והתחבקו
בהליכה, בעמידה ובישיבה, בדרך הפאריסאית המלבבת. המכוניות דהרו כמטירפות,

היו שהתנגדו למינשר מטעמים טכסיסיים, כביכול .״ההמונים לא יבינו את זה,״ אמר לי
עתונאי חשוב, שגם אהדתו שלו נתונה ללוחמי־החרות .״הם לא יוכלו לתפוס שצרפתים
קוראים לעזור לאנשים ההורגים צרפתים. לכן אסור היה לפרסם את המאניפסט. הוא יבודד
את האנשים הטובים ויפריד ביניהם לבין ההמונים.״

אורות העיר השתקפו במימי הסינה. אי־אפשר היה לתאר מקום יותר עליז, יותר שופע חיים.
אולם מתחת לחדוות־חיים זו, הסתתרה רצינות חדשה. הצעירים בדה מאגר, הקפה הגדול
בשדרות סן־ג׳רמיין־דה־פרה, לא הפסיקו לבחון את היפהפיות שישבו לבדן, כדי להחליט
את מי להזמין לכוס אפריטיב, כהקדמה לארוחת־ערב בת שש מנות ולשעשועים בצוותא
לאחר מכן. אולם אותה שעה שוחחו ביניהם על עניין רציני.
הענין היחיד עליו נסבו כל השיחות: המאניפסט.
איש לא קרא את המאניפסט, את מינשרם של 121 אנשי־הרוח למען מגישי־העזרה ללוחמי
חרות אלג׳יריה. העתונים לא פירסמו את תוכנו המילולי, כי עצם העתקתו היתר, בחזקת
עבירה פלילית חמורה. טפסים של המינשר עצמו כמעט ולא היו בנימצא. כאשר הוצאתי
את הטופס היקר מכיסי, נדמה כל שיחה ליד השולחן. ברצינות כמעט חגיגית נקראו הדברים.
מבין עשרות הצעירים והצעירות שהעמדתים במיבחן זה׳ לא היה אף אחד שלא הסכים
בלב ונפש עם המינשר. צייר במונפארנאס, מוכר־עתונים בשדרות האיטלקים, מתכני־אופנה
מצליח בן 21 העומד להתגייס לצבא, זבן בחנות, סטודנטים וסטודנטיות — הכל היו
מוכנים לשלוף את עט־הנובע, ולחתום.

מי הם צרפת ז

^ ולס אותו עתונאי חשוב, כך נדמה לי, טעה. ואותם 121 דון־קישוטים מטורפים,
חסרי החוש הפוליטי, צדקו. הרבה דברים בלתי־אפשריים הופכים אפשריים כאשר אנשים
אמיצים מזדקרים במלוא קומתם ונותנים דוגמה אישית.
חסידי הדגול והפאשיסטים שפכו את חמתם על הבוגדים, נועצי הסכין בגב הגדולה
הצרפתית. אולם הרבה אנשים קטנים ליד הרבה שולחנות בפאריס ובצרפת כולה שאלו
את עצמם: מהי גדולתה של צרפת? מה הפך את צרפת למה שהיתר, בפיסגת גדולתה? מי
יצר את הגדולה?
הגנראלים? הם באו והלכו. נפוליאון? הוא קטל מיליונים ורושש את צרפת ללא תקנה.
הצנחנים? אף במלאכתם שלהם, אין הם מסוגלים להצליח.
גדולתה של צרפת — האין זה מפעלם האישי של אנשים כמו וולטייר ומולייר, של רוסו
וקאמי? האין זו גדולתם של משוררים וסופרים, מחזאים ובמאי־סרטים, אנשים שחתרו בכל
הדורות אל החופש, אל האמת, אל היפה והנאצל?
ואם כן, מי מייצג את גדולתה של צרפת— הגנראל הארוך בארמון אליזה או ז׳אן־פול
סארטר? יוצרי מרתפי־העינויים באלג׳יריה או יוצרי הסרט הירושימה אהובתי?
לשווא ניסו חסידי דה־גול, סוסטל והמרשל ז׳ואן לגייס אנשי־רוח משלהם למינשר נגדי.
שכירי־רוח וזרזירי־עט למאות התנדבו לעזרתם. אולם רשימותיהם אך עוררו צחוק. כל
מי שטוב בצרפת חתם על מינשר ד,־.121
מי הם היו? לא קומוניסטים. כי הקומוניסטים, כדרכם בקודש, תקעו סכין בגב הפעולה
ועזרו למישטר, מתוך שיקולים אינטרסנטיים משלהם. הם גם לא היו פוליטיקאים. רובם
אינם מזדהים עם שום מפלגה. הם היו חברי אותו גוף מסתורי ובלתי־מגובש שקראנו לו
פעם, אחרי ביקורנו האחרון בצרפת, בשם ״האינטרנאציונל של בעלי הרצון הטוב.״
אלה האנשים שלבם פתוח לכל דבר הנראה להם צודק — והמוכנים לעזור אישית.
כשהבאתי להם, בפעם שעברה, את המינשר העברי והסברתי להם את רעיון האיחוד השמי,
העבירוני איש לרעהו, דאגו לארגן לי מסיבת־עתונאים (ואף הופיעו בה בעצמם) ,פירסמו
את הדברים בהבלטה בעתונים. מדוע? הם ידעו ששום טובה לא תצמח להם מכך. הם רק
הרגישו כי זוהי דרך לשלום במרחב — ומשום־מה סברו כי הדבר נוגע להם.
לבי התמלא גאווה כשעברתי לראשונה על רשימת החתימות על המאניפסט וראיתי שחתומים
עליו כל ידידי אלה, כמעט ללא יוצא מן הכלל — החל ברובר בארה, העתונאי הקאתולי
שעזר לי בשעתו באירגון מסיבת־העתונאים, ושנאסר עתה ראשון, וכלה במקסים רודנסון,
המזרחן בעל חוש־ר,הומור הדק.
מבלי שנדברו ביניהם, הם מדברים כולם, כמעט אינסטינקטיבית, באותה שפה. דם בעד
פידל קאסטרו מפני שהוא מתווה את הדרך לשיחרור מיליוני אמריקה הלאטינית מעול
הניצול והעוני הממאיר. הם בעד פאטרים לומומבה, מפני שהוא היחיד המסוגל לאחד ולשחרר
את קונגו. הם מסתייגים במידה שוזר, מאמריקה ומברית־המועצות. הם רוצים בישראל
המשולבת במרחב. והם רוצים בחרות אלג׳יריה.
מבחינה חברתית, כולם סוציאליסטים חופשיים. משמע: הם רוצים במשטר בו תתכנן
המדינה את המשק כדי למנוע ביזבוז, עוני וקיפוח — משטר שיעניק לפרט, אותה עת,
את החרות המלאה לפתח את אישיותו האינדיבידואלית.
במושגים אירופיים, הם אנשי השמאל הבלתי־קומוניסטי. אנשי האינטליגנציה ההומאניסטית.
ואף שאינם מאורגנים בכל צורה שהיא — בהישמע תרועת־החצוצרה הם מתלכדים
יחד לגוש אחד, כסוסי־מלחמה ותיקים שיצאו בדימוס.

וה־גור בערי השוה: ער סו ההתמוטטות

האגשיס הישרים

^ ני אוהב אותס, את ה־ ,121 את אותם מהם שהיתר, לי הזכות להכירם אישית.
\ £את רובר בארה, גבר צעיר, מרצין, יפה־תואר, קאתולי אדוק וחדור אמונה עמוקה.
מי שמדבר עמו, ולו אף לחמש דקות, מתחיל בעל כורחו להאמין באפשרות של עולם טוב
יותר, יפה יותר — ובצורך להיאבק למענו. כאשר נאסר ונשלח לבית־הסוהר, הציע מישהו
לערוך מגבית למען אשתו. דניז בארה היפה השיבה מיד במכתב־מחאה: עשרות משפחות
אחרות של קרבנות הדיכוי בצרפת זקוקות לעזרה יותר ממנה. היא לא תקח אף פראנק אחד.
את ז׳אן־פול סארטר, היושב מאחורי שולחן־הכתיבה שלו, כשכולו שופע יושר רוחני
ורצינות, מתעניין בכל, מקשיב לכל, משסע בשאלות אינטליגנטיות החותכות את הבעיה
כבתער של מנתח. סארטר היה בבראזיל בעת פירסום המינשר, וכל צרפת מחכה בנשימה
עצורה איך יביים מחזאי זה ביד אמן את שיבתו ומאסרו.
את כריסטיאן רושפור, מחברת מנוחתו של הלוחם ומתרגמת מחזותיו של עמוס קינן,
שהצלחתה הפיתאומית, אחרי שנים ארוכות של עמל מוצנע, לא סיחררה את ראשה ולא
שינתה אותה במאומה; צעירה שקטה בעלת אינטואיציה מדהימה לבני־אדם וחוש־הומור דק,
הנראית כאילו צמחה מתוך הכפר הצרפתי ונשארה מושרשת בו גם בהשקיפה מחלון
דירתה על מיגדל איפל.
את אדוארד גליסאן, ענק כושי מן האי מארטיניק, מחבר הליטאה, יפה־תואר, שופע
צחוק וגבריות, חובב ריקוד ושירה, שגרם לנו להתגלגל מצחוק בתום ועידת פירנצה,
בשחיקה בכישרון מפליא את נאומי כל באי הוועידה, כולל הנאום של עצמו. גליסאן הוא
התגלמות הגאווה החדשה של הגזע השחור, ולמראהו אי־אפשר שלא להאמין כי גזע מופלא
ושופע־חיות זה, יתרום אחרי שיחרורו המלא תרומה מיוחדת משלו לרוח האנושית.
את מקסים רודנסון, מומחה לתרבות ערב ומרצה לשפת חבש, יהודי שקט, נחבא אל
הכלים, החי בדירה שקטה המלאה רבבות ספרים, חוברות וניירות שכל אחד מהם הוא
מסוגל למצוא תוך כמה שניות, ההיפך הגמור מפוליטיקאי — ובכל זאת מוכן לקפוץ לתוך
הפוליטיקה מתוך חובה מצפונית.
את אלה ואת כל האחרים — את פראנסואז סגאן, זו שהושמצה כה רבות על־ידי סנובים
אינטלקטואליים, אמנית מצב־הרוח הנשי, שנתגלתה לפתע כצעירה רצינית, המחפשת את
דרכה, הרוצה לעזור והמוכנה להקריב. את סימון סיניורה, הכוכבת האנושית־כל־כך, שכבשה
לה עתה מקום בצמרת בעלי הרצון הטוב. את פלוראנס מאלרו, בתו של השר הגוליסטי,
שהצילה בחתימתה את כבוד משפחתה, אחרי שהאב בגד בצורה כה צינית באידיאלים של
נעוריו.
אנשי־רוח ישראליים חותמים לא פעם על עצומות מכובדות, לפי בקשת מפלגותיהם —
אותן המפלגות הדואגות לפרנסתם. הם יודעים כי עצומות אלו לא יפחיתו את כבודם ואת
הכנסותיהם, שלא ייגררו למשפט ולבתי־סוהר.
ואילו 121 אלה — הם ידעו שהם מתגרים בעוצמתו׳של שלטון אנטי־דמוקראטי, בזעם
של המונים מוסתים, בצנחנים שהתמחו במרוצת השנים בשיטות היעילות ביותר של עינויים
גופניים. הם חתמו, סידרו את ענייניהם האישיים וחיכו למאסרם. הם ידעו מראש מה יהיה

תנועה חשובה מאוד מתפתחת בצרפת. דעת
הציבור הצרפתית והבינלאומית חייכת לקבל
על כף אינפורמציה טובה יותר, נוכח המיפנה
החדש כמלחמת אלג׳יריה -מיפנה החייב
להמריץ אותנו לעמוד על עומק המשכר שנפער
לפני שש שנים.
כמספרים הולכים וגוברים, נרדפים, נאסרים
ונידונים צרפתים, על שסירבו ליטול חלק כמלחמה
זו, או על שסייעו כפועל ללוחמים
האלג׳ירים. מתנגדיהם מציגים אותם כנטולי
צלם אנוש. ואילו אותם שהיו חייבים להגן
עליהם, אינם ממלאים חובה זו בראוי. כף נשארים
מניעיהם בלתי־מובנים.
אכן, לא די לציין שהתנגדות זו לכוחות
החוק והסדר הינה מהוגנת במהותה. מחאה
זו של אנשים הנפגעים בכבודם ובתחושת ה אמת
שלהם, יש לה משמעות החורגת מן
התנאים בהם היא מושמעת. מן הדין להעריכה
מחדש, יהיו אשר יהיו התוצאות.

לגבי האלג׳ירים, המאבק הנמשך, הן כאמצעים
צבאיים והן בדרבים דיפלומאטיות, אינו
משתמע לשתי פנים. זוהי מלחמת־ש-חרור
לאומית. אך לגבי הצרפתים, מה טיבו?
אין זו מלחמה בגורם זר. מעולם לא איימה
סכנה על שטח צרפת עצמה. יתר על כן:
המלחמה מתנהלת נגד אנשים הנחשבים רשמית
לצרפתים, והנאבקים, דווקא, בדי לחדול
מהיות כאלה.
לא די א!ז להגיד שזוהי מלחמת־כיכוש,
מלחמה אימפריאליסטית המלווה בגזענות. בכל
מלחמה יש תופעות באלה.
על פי החלטה המהווה פגיעה יסודית, החלה
המדינה למעשה לגייס מעמדות שלמים של
אזרחים למטרה אחת ויחידה: להגשים את
מה שהיא עצמה הגדירה כפעולה משטרתית
נגד אוכלוסייה נדכאת, שהתקוממה למען בבודה
היסודי, התובעת שיכירו כה, סוך־ם וך,
כבקהיליה עצמאית.
אין זו מלחמת-כיבוש, לא מלחמת ״הגנה
לאומית״ ,לא מלחמת־אזרחים. מלחמת אל
ג׳יריה הפכה, בהדרגה, למאבקם הפרטי של
הצבא ושל כת מסויימת, המסרבת לוותר מול
פני התקוממות, אשר אפילו השלטון האזרחי
מוכן להכיר בצדקתה, ביודעו, בי קיימת הת־

הנוסח המלא של מינשד

העולם הזה גאה לפרסם בעמוד זה את הנוסח המלא של
המאניפסט ההיסטורי של אנשי־הרוח הצרפתיים. שלא פורסם
לא בעתונות הצרפתית ולא בעתונות הישראלית. המינשר,
שנמסר לעורך העולם הזה מל־ידי אחד ממארעיו, הודפס
בצורת חוברת של ארבעה עמודים, כשבסופו חתימות 121
החותמים הראשונים וההזמנה לאנשי־רוח נוספים להצטרף
אליו על־ירי הורעה לכתובת בבריסל, בלגיה. הפצת מיסמך
זה מהווה פשע פלילי בצרפת.

מוטטות כללית של האימפריות הקולוניאליות.
רצונו של הצבא הוא הבופה ביום את ה מאבק
על צרפת. צבא זה, הודות לתפקיד
הפוליטי המוקנה לו על-ידי במה ובמה ממפק דיו
הבכירים, פועל לעתים בגלוי ובאלימות
מחוץ לבל מסגרת של חוק. הוא בוגד במטרה
שהופקדה בידיו על־ידי בלל המדינה, מקפח
ומסבן את עצם האומה. הוא מכריח את כל
האזרחים הנתונים למרותו ליהפך למשתפי־פעולה
במעשה מפלך ומשפיל.
האם יש צורך להזכיר כי 15 שנים~לאחר
השמדת המשטר ההיטלראי נקט המיליטאריזם
הצרפתי, בעקבות דרישותיה של מלחמה
מעין זו, בשיטות המחזירות על בנה את שיטת
העינויים, שהפכה שוב מוסד מוכר באירופה?

בתנאים אלה הגיעו צרפתים רבים למצב בו
הם שוקלים מחדש את סולם-ערביהפ ואת
התחייבויותיהם המסורתיות. מהי החובה האזרחית,
כאשר היא הופכת לכניעה מבישה?
האם לא קיימים מקרים בהם סירוב השירות
הופך לחובה מקודשת, בהם ה״בגידה״ פירושה
-ההערכה האמיצה של האמת? באשר,

השלב הבא: סילוקם וסילוק יצירותיהם מכל התיאטראות הנתמכים על־ידי הממשלה, מכל
תחנות הראדיו והטלביזיה, מכל הסרטים. כל אחד מהם ייפגע מבחינה כלכלית, ולאחדים
מהם יהיה זה הרס כלכלי. הם חתמו.

איך נורד המיגשר?

הודות לרצונם של המנצלים את הצבא ככלי־שלטון
גזעני או אידיאולוגי, מכריז צבא זה על
התמרדות גלויה, או ככוח, נגד המוסדות ה־דמוקראטיים
-האם אין אז משמעות חדשה
למרד נגד הצבא?
בעיית המצפון התעוררה מאז תחילת המלחמה.
כיוון שמלחמה זו נמשכת, טבעי ש־בעיית־המצפון
נפתרה על־ידי מעשים מוח שיים,
ההולכים וגוברים במספריהם, מעשי
אי-ציות ועריקה, ובן מעשים של הגנה על
הלוחמים האלג׳יריים והגשת סעד להם. תנועות
חופשיות התפתחו מחוץ לכל המפלגות,
ללא סיוע מצדן, ובסופו של דבר -א ך שנשללו
על־ידן. שוב נולדה תנועת־מרי מחוץ לגופים
ולסיסמות המקובלים, כתוצאה מהתעוררות
המצפון הספונטאנית. תנועה זו מחפשת ויוצרת
דרכי-מעש ואמצעי־לחימה התואמים את
המצב החדש, בו המיפגרות הפוליטיות והבט־אונים
הרעיוניים עשו יד אחת נגדה, הן משום
היעדר כוה-פעולה עצמאי והן משום חששות
דוקטרינאריים, שהן פרי דעות קדומות, לאומניות
או מוסריות -מכלי להכיר בטעם
הדברים ובדרישות האמיתיות של המצב.

החתומים מטה, הסבורים בי בל אדם ואדם
חייב להביע אומר בקשר למעשים אשר שוב
אין אפשרות להציגם בכרוניקה פלילית של
הרפתקנות אישית:
בהיותם סבורים שהם עצמם, במקומותיהם
ובהתאם לאמצעים שבידיהם, חייבים להתערב,
לא על־ידי מתן עצות לאנשים שהחליטו
להתמודד אישית כבעיות כה חמורות, אלא
כדי לבקש את אלה השופטים אותם, לבל יתנו
למלים ולערבים כוזבים להעביר אותם על
דעתם,
מצהירים :
• אנו מאמינים בי צודקים המסרבים לשאת
נשק נגד העם האלג׳ירי.
• אנו מאמינים בי צודקת התנהגותם של
הצרפתים, הסבורים בי הוכתם היא להגיש
סעד לאלג׳ירים המשועבדים בשם האומה ה צרפתית,
ולהגן עליהם.
• מאבק העם האלג׳ירי, התורם תרומה
מכרעת להשמדת המשטר הקולוניאלי, הינו
מאבק בל בני-החורין.

בחברה ההגונה, נחשבה החתימה לתעודת־ישור. המרד נגד השלטון הפך לחובת האיש
ההגון.
״הפחדנות מידבקת — אבל גם אומץ־הלב!* קרא עורך השבועון ל׳אכספדס, שהוא מעין
העולם הזה הצרפתי, למראה המרי האינטלקטואלי המתגבר. הוא הביא לקוראיו מכתב
שקיבל בחתימת כל הפרופסורים למאתמטיקה באוניברסיטה מסויימת. כתבו הפרופסורים,
שאחד מהם פוטר מעבודתו אחרי חתימתו על המינשר :״הממשלה מעמידה אותנו בפני
הברירה לחדול מללמד מאתימטיקה או לנטוש את אדמת צרפת. לא קל לאדם לחדול
מלעסוק במאתימטיקה, כאשר הוא אוהב אותה• לא תישאר לנו ברירה אלא לנטוש את
אדמת מולדתנו ולחיות בנכר!״
בזה אחר זה נרתמו אירגוני האינטליגנציה למאבק נגד הממשלה. האגודות המקצועיות
של הסופרים, המורים התיכוניים ;אחרים
יצאו בפומבי נגד פעולות־הדיכוי הממשל־תיות.
כדי
להבין את גודל המעשה, כדאי לתרגמו
לשפת הארץ• האם היתד, אגודת הסופרים
הישראליים קמה נגד ממשלת כן־גוריון
כדי להגן על סופר המטיף לעריקת חיילים
מצד,״ל? האם היתר, הסתדרות המורים תוקפת
את משרד החינוך על י פיטורי מורה
מורה המטיף בכיתה נגד הצבא?

** ד היום משתאה כל צרפת נוכח העובדה כי לממשלה לא היה כל מושג על פעולת
$ 0איסוף החתימות. המינשר, כשפורסם, ירד על שרותי־הסתר הממשלתיים כרעם ביום
בהיר 121 .חתימותיהם של אנשי־רוח בלתי־מאורגנים נאספו בחשאי, מבלי שאיש מהם —
ואיש מן האחרים שאליהם פנו — ילשין על תוכן המינשר ואיסוף החתימות בפני השלטון.
עובדה זו היא תעודת כבוד לאינטליגנציה
הצרפתית, ולמנגנון המהפכני של המחתרת
האלג׳ירית. בישראל, בה מורכבת
כל מחתרת ברובה מסוכני הש.ב ,.לא היה
הדבר אפשרי.
מעטים מאוד, אפילו בצרפת, יודעים כיצד
נולד המינשר. הדבר סופר לי על־ידי אחד
המארגנים. כאשר נאספו החתימות, לא סוכם
עדיין על פירסום הדברים בצורה זו. יוזמת
הפעולה היתר, צריכה לשמש אות סולידריות
לחברי המחתרת של פראנסם ז׳אנסון.
ז׳אנסון היה מנהל עתונו של ז׳אן־פול
סארטר. הוא הגיע למסקנה כי עליו לעזור
בפועל ללוחמי־השיחרור האלג׳יריים, ואירגן
מחתרת של צעירים צרפתיים משכילים, שעזרו
בפועל ללוחמים נגד הצבא הצרפתי.
ז׳אנסון עצמו הצליח להימלט לחוץ־לארץ,
אך חברי המחתרת נכלאו, נשפטו לעונשי־מאסר
חמורים ביותר, אחרי משפט צבאי בו
התייצבו הסניגורים בפירוש לימין דעות הנאשמים.
לאחר מכן הואשמו ונידונו גם
הסניגורים.
אי־אפשר לעזור ללוחמים האלג׳יריים, ובו
בזמן להשלים עם גיום־יהחובה של צעירים
צרפתיים למלחמה בהם. לכן היה הצעד הבא
— להצדיק אי־ציות ועריקה מצד החיילים
המגוייסים. רעיון זה הובע במינשר,
שנועד להיות מוגש במשפט. רק לאחר מכן
הוחלט לפרסמו כמיסמך נפרד.
כשהחלה הממשלה להאשים את החותמים
בזה אחר זה בעתן הסתה לאי־ציות צבאי,
קיבל השופט־החוקר מדי יום ביומו מכתבים
״הולך לה! שנה ראשונה בקונסרבטוריון -
של אנשי־רוח נוספים, שהצטרפו למינשר
והיא בכר חותמת על מינשרים פראנס־סואר)
ודרשו במפגיע להיות מואשמים אף הם.

״שחיטה קצרה״
**ה היתה השפעתו של המינשר? כיצד
*והצליח להפוך למאורע המרכזי בחיי
המדינה, לקבל ממדים של מאורע היסטורי
כבר ביום הופעתו?
מתנגדי המינשר, ובעיקר הקומוניסטים,
לעגו למיבצע .״מחר תפרוץ מלחמת־אזרחים.
מצד אחד יתייצבו אנשי־הרוח עם העטים
הנובעים שלהם. מצד שני יתייצבו הצנחנים
עם התת־מקלעים. זאת תהיה שחיטה קצרה,
ובזה יסתיים העניין!״ ציחקקו.
חודש אחרי הופעת המינשר, נראית הערכה
זו מפוקפקת ביותר. העטים התייצבו
מול התת־מקלעים — וברגע זה לא ברור
כל עיקר מי ינצח.
כי בפירסום מינשרם הלמו ד,־ 121 מהלומה
שהם עצמם לא העזו לחלום עליה —
משטרו של שארל דד,־גול החל מתנדנד על
יסודותיו.

(המאמר הבא בסידרה:
״דם בחוצות פאריס״)

152

ספורט

נסטור ויקטוד הניא את הנוער תל־אביב
בנעם השניה לאלינות ישראל בכדוו־מיס
ף • של,ט וכצינעה, רחוק מזרקורי ד־
^ פי ר סו מ ת ומהמולת האוהדים המושבעים
של אוהדי מיקצועות ספורט פופולאריים,
זכתה השבוע קבוצת ספורטאים ישראלים
צעירים בתואר של אלופים. שחייני
קבוצת הכדור־מים של הפועל תל־אביב
הוכתרו בפעם השנייה ברציפות בתואר
אלופי הליגה לכדור־מים.
לא היה בכן רק ערעור טופי על תואר
האלוף הנצחי, שהיה שייך עד לפני שנתיים
לקבוצת ברית מכבים־עתיד. ניצחונה של
הפועל תל־אביב סימל מהפכה קיצונית שהתחוללה
בענף ספורטאי זה, שאינו מוכר
כמעט לקהל אוהדי הספורט. ואילו אדם
אחד יכול היה לראות בזכית האליפות גם
את ניצחונו האישי שלו: נסטור ויקטור,
מאמן הקבוצה ומאמן הניבחרת הלאומית
של ישראל בכדור־מים.

אץ ורעו לאלוף

חודשים. היה זה קורס יסודי בו עסקו המשתתפים
יום יום, משעה שש בבוקר עד
10 בלילה. החניכים עברו הדרכה יסודית
באימוני שחייה, כדור־מים, קפיצה למים,
למדו פסיכולוגיה, רפואה ספורטאית ואיר־גון.
בסיום הקורס בחר נסטור ליהפך למאמן
כדור־מים .״תמיד היתד, לי נטיה למשחק
צוות,״ סיפר.

בדורגד בכיגית
ף אולימפיאדה האחרונה, שנערכה

ברומא. היה נסטור ויקטור אחד הצופים
הנלהבים ביותר של תחרויות כדור-
המים. במיוחד עקב אחרי משחקיה של ניב־חרת
רומניה. היתה לו סיבה טובה: כל שתייני
הקבוצה, הנחשבת לאחת החזקות באירופה
ושהגיעה למקום החמישי באולימ האלופים יומיים
לפני פתיחת משחקי המכביד, השלישית
בשנת ,1957 הופיע באגודת מכבי
תל־אביב צעיר יפה־תואר שהציג את עצמו
כמומחה בינלאומי לכדור־מים ובשופט בינלאומי
מוכר בענף זה. הוא סיפר שעלה

פיאדה, היו חניכיו. היו אלה הצעירים שהוא
לימדם את התנועות היסודיות במים, בהיותו
מנהל בית־הספר לכדור־מים ברומניה. התלהבותו.
היה חד־צדדית. השחקנים במעט
והתעלמו מנוכחותו. לגביהם נחשב כעריק.

ארצה לפני זמן קצר בלבד וכי הוא רוצה
להיכנס לעבודה במיקצוע בארץ. איש לא שם
אליו לב. ביקשו ממנו תעודות רשמיות.
אולם לנסטור ויקטור לא היו תעודות. הוא
השאיר את כולן בארץ ממנה ברח —
רומניה.
ברומניה לא היה נסטור זקוק לתעודות
כלשהן. הצעיר בן ה־ ,36 בעל תואר של
מהנדס טכסטיל, היה מוכר לא רק כמאמן
ניבחרת־הנוער של רומניה בכדור־מים, אלא
גם כשופט הכדור־מים המוכר והמבוקש
ביותר בכל ארצות הגוש המזרחי, שם מפותח
ענף זה עד מאוד.
עד למעמד זה השתרעה מאחוריו קאר-
יירה ספורטאית עשירה ומגוזנת. לפני הגיעו
לגיל 17 הספיק נסטור להיות כדורגלן בקבוצת
הנוער של מכבי בוקרשט, שחקן
הוקיי בקבוצת הכוח ושחקן רוגבי בקבוצת
הליגה הראשונה פרוגרס. הוא היה גם
מתאגרף משך תקופה קצרה. עד שיום אחד
חזר הביתה ואמו פתחה את הדלת בפניו
בשאלה :״את מי אדוני מחפש?״ אחר כך
הוסיפה האם למכות שספג בתחרות האיג־רוף
סטירת־לחי מצלצלת. מאז התמסר ויק־טור
לספורט עדין יותר מן האיגרוף —
לספורט השחייה.
ברומניה שלאחר המלחמה החלו לטפח
את הספורט — כמו בכל שאר ארצות הגוש
המיזרחי — ברצינות רבה. נסטור, שהיה
אז כבר מהנדס טכסטיל, הוצא מבית־החרושת
בו עבד, נשלח לקורס מרוכז למאמני
מקצועות ספורט המים שנמשך ששה

כי כאשר נשלח נסטור, בפעם הראשונה
אחרי עשרות מסעות בכל ארצות הגוש
המיזרחי, לשמש כשופט ראשי בתחרויות על
גביע איטליה, שנערכו ביוגוסלביה בשנת

כדורסל

ואחר־כך עוד פעם ועוד פעם. התאהבתי
בחברה, והתחלתי לאמן אותם ברצינות.״
עד אז היה משחק הבדור־מים בארץ באותה
דרגה בה שיחקו משחק זה באירופה
לפני 20 שנה. רק שניים משחקני הפועל
ראו אי־פעם איך עוסקים בכדור־מים באמת.
היתר לא ידעו כלל מה זה כדור־מים מודרני.
זורגר
היה השחקן הרציני וכ> .$שאר חברי
הקבוצה עבדו רק כדי לספק לו כדורים
להבקעה. לכל שחייני הכדור־מים בארץ לא
היה מושג בטקטיקה המפותחת של המיש־חק;
מישחקם היה מישחק סטאטי לחלוטין
וחסר עניין.
נסטור התחיל מבראשית. הוא אסף שחיינים
מסניפים אחרים של הפועל, החל ללמדם
את יסודות המישחק שעיקרו —
תנועה מתמדת. הכדור־מים הוא אחד ממיש־חקי־ר,ספורט
הקשים ביותר. המשתתפים בו
חייבים להיות שחיינים מהירים, בעלי כושר
גופני וסבילות, בעלי טכניקה אינדיבידואלית
ושליטה מוחלטת בכדור.
נסטור חולל מהפכה בשיטת האימון ו־המישחק
גם יהד. הוא אימן את שחייניו
בחורף, דבר בלתי־רגיל בישראל, ושינה את
מישחקם. עד אז היה מקובל בארץ ששוער
הקבוצה זורק כדור קדימה ושחייניו שוחים
אל הכדור כדי להשיגו. בכדור־מים המודרני
חייבים השחיינים לחזור אל הכדור והם
שוחים לקראתו אחורנית, מכיוון שער היריב
לשער קבוצתם. בצורת משחק זאת הולכים
פחות כדורים לאיבוד וישנה אפשרות
לפיתוח מישחק מהיר תוך החלפה מתמדת
של מקומות השחיינים. ברור שלמשחק כזה
דרושים נתונים של שחיינים מעולים. עד אז
היו רוב שחקני הכדור־מים בארץ שחיינים
שהשמינו והפסיקו לשחות.
המיבחן הראשון היה במישחק הפועל
נגד האלופים עד אז — ברית מכבים־עתיד.
מה שאירע בבריכה היה בלתי מובן לקהל
הצופים. בשתי הדקות הראשונות של ה־מישחק,
שהו שחייניו של נסטור כמו שדים
הלוך וחזור, כשיריביהם רודפים אחריהם
מבלי להבין מדוע. כעבור שתי דקות ניטלה
הנשימה משחייני מכבי. כמה מהם שכבו
בבריכה על גבם, כדי לשאוף אוויר. קבוצתו
של נסטור חוללה סנסאציר, בנצחה את
האלופים .0:10
מאז אותו מישחק נחלה קבוצת הפועל
תל־אביב ניצחונות רצופים בהבדלים ניכרים.
היא זכתה פעמיים בכתר האליפות. אולם

הרטוב׳
1957 ובהן התמודדו החזקות בקבוצות העולם,
שוב לא חזר יותר לארצו. הוא עלה
לישראל.
בארץ הפך נסטור לפקיד ממשלתי ב־לישכת
התיירות הממשלתית. אחרי קבלת
הפנים הצוננת בה נתקל בימי שהותו הראשונים
בארץ, לא היתד, לו כל כוונה להמשיך
לעסוק באימון. עד שיום אחד פגש
בשחיין הצעיר אדו זורגר, מי שהיה שחקן
ניבחרת הונגריה בכדור־מים ואחר־כך שחקן
הפועל תל־אביב. זורגר הזמין אותו לבוא
ולחזות באימון קבוצתו,
נסטור בא לגיגית המים המכונה בריכה,
והניצבת בגן־הדסה, בתל־אביב. סיפר הוא:
״נבהלתי כשהבחנתי בבריכה: אבל ראיתי
גם כמה צעירים מיסכנים שרוצים באמת
לשחק כדור־מים. בינתיים הם שיחקו רק
כדורגל בתוך המים. אני לא יודע איך
נכנסתי לעסק הזה. אבל באתי עוד פעם.

לא רק כושרה של קבוצתו של נסטור עלה.
גם רמתו הכללית של כדור־מים בארץ השתפרה.
יריביו היו נאלצים לשנות את שיטות
מישחקם, באו אף להתאמן עם שחייניו.
נסטור, האיש שהיה זקוק לתעודות בתחילת
דרכו בארץ, הפך למאמן הלאומי של ניב־חרת
הכדור־מים, הוביל אותר, לשני ניצחונות
רצופים על ניבחרת יוון, שחוללו אז
סנסציה גדולה.
רק הרומנים סירבו כנראה להכיר במפעלו.
ברשימת השופטים הבינלאומיים של
כדור־המים, שיצאה לאחרונה לאור מטעם
איגוד השחייה הבינלאומי, מופיעים שמות
השופטים ליד שמות הארצות שהם מייצגים.
לגבי נסטור ויקטור אירע מקרה יוצא דופן
בתולדות הספורט. שמו מופיע פעמיים ברשימה.
פעם לצד שם מדינת ישראל ופעם
ברשימת השופטים הבינלאומיים של הרפובליקה
הדמוקראטית הרומנית.

שלוש מטרות ניכספות היו פעם לקבוצת
הכדורסל של הפועל תל־אביב. הראשונה
היתד, ליזכות ולנצח את האלופה ה־בלתי־מעורערת,
מכבי תל־אביב: השנייה
היתד, לנצח את היריב על מיגרשו: השלישית
— ליזכות סוף־סוף גם באליפות המדינה.
עד לפני שנים אחדות נראו שלוש התיק־תת
כבלתי־אפשריות. יותר, אולי, מאשר
בכל ענף ספורט אחר, שלטה קבוצת הכדורסל
של מכבי תל־אביב שליטה ללא מיצרים.
היא זכתה בזה אחר זה, משך שנים רבות,
באליפות ובגביע המדינה.
עד אשר עורער המעמד. שוב ושוב זכו
צעירי הפועל בניצחונות על קבוצת מכבי,
הבוגרת והמנוסה מקבוצתם. אולם תמיד
על מיגרשו של הפועל.
השבוע שוב נפגשו שתי הקבוצות לתחרות
על מיגרש מכבי. גם הפעם לא הצליח
הפועל לשבור את המסורת, הפסיד בהפרש
של 11 ניקודות 44:55 אוהדי מכבי צהלו.
אולם שחקני מכבי עצמם ידעו כמעט
לבטח כי הניצחון שהשיגו היה רק ניצחון
של פרסטיז׳ה. הניצחון הממשי הגדו,ל ביותר
בתולדות הפועל תל־אביב היה׳ כבר
כמעט מונח בקופסה. כי הפועל תל־אביב
עומד ליזכות זו הפעם הראשונה בתולדותיו,
בכתר הניכסף של אליפות המדינה.
כמובן, עלול לקרות גם נס. ששה מחזורים
של מישחקים יתקיימו עד לסיום הליגה.
הפועל תל־אביב עלול להפסיד בהם את הבכורה;
אך הסיכויים לכך קלושים. סיכויי
האלוף אפסו כמעט לחלוטין, עוד בערב
שימחת תורה. במישחק נגד הפועל חיפה,
השלישית בטבלת הליגה.
מחזה הפוך. מכבי תל־אביב היתה
ידועה כקבוצה שגם כאשר יחס הניקודות
היה לחובתה עד לפני סיום תחרות כלשהי
היתה מצליחה תמיד לסיים בסערה ולנצח
בדקות הסיום. ואילו בחיפה נוכח הקהל
במחזה ההפוך. רק בתחילת המישחק ובתחילת
המחצית השניה נטה יחס הניקודות
לטובת מכבי.
לקראת הסוף, כאשר ציפו הכל לסיום
הרגיל של מכבי, ניתן לצופים סיום כזה
— אולם אנשי הפועל היו, הפעם, בעלי־הסערה.
משך ששת הדקות האחרונות הם
הפגיזו קשה את הסל המכבי, בדייקנות
רבה. התוצאה 53:68 :לטובת הפועל חיפה.
״השחקנים שלי היו גרועים,״ הודה אחרי
המשחק מאמן מכבי, יהושע רוזין ,״אך גם
השופטים קיפחו אותנו. משך כל המישחק
הם לקחו מאתנו כדורים והתעלמו מעבירות
שנעשו לשחקנינו. לקראת הסיום, הם הרפו
מעלינו את הרסן — אבל אז היו השחקנים
שלי כבר שבורים והתוצאה מוכיחה.״
למישחק עם הפועל תל־אביב עלו שחקני
מכבי בידיעה ברורה שאין להם מה להפסיד.
הם לא שיחקו למען הטבלה והניקו־דות,
אלא למען הפרסטיז׳ה והאוהדים שלהם.
האלוף ידע כי הוא עומד להפסיד את
הכתר שנשא בביטחון בשנים האחרונות. הוא
החליט, לפחות, להפסידו בצורה מכובדת.
מול הצעירים אובדי־העצות והנבוכים, לקול
שאגות אוהדי המכבי, היתד, מלאכתם של
השחקנים הביתיים קלה למדי.
דרושים: צעירים טובים. שעה שאוהדי
מכבי השתוללו מרוב שימחה, ערך
לעצמו יהושע רוזין, מאמן מכבי תל־אביב,
סיכום שקט של העונה. סיפר הוא:
״דווקא בתחילת העונה הזאת היינו בטוחים
שניקח את האליפות בקלות, אחרי
שבעונה הקודמת היו לנו אותו מספר ניקו־דות
כמו להפועל. אז זכינו רק הודות
להפרש סלים גדול יותר.
״אולם אני חייב להודות שאם כי גברנו
בקלות על האלוף המיועד, הרי מכבי תל־אביב
של היום היא חלשה בהרבה ממה
שהיתה לפני שנים אחדות. יש לנו כוכבים.
אין לנו קבוצה מגובשת. אנחנו חיים על
מזל. אם שלושה מהכוכבים משחקים טוב,
ד,ך י יש סיכויים לנצח באותו יום.
״מאותה סיבה מגיעה האליפות לד,פועל.
הם אינם הקבוצה הטובה ביותר במדינה.
בהחלט לא. אבל הם קבוצה מגובשת. אין
להם כוכבים, יש להם שחקנים.
״הצרה היא, שאינני רואה גם עתודה
טובה ממכבי. להפועל יש נוער טוב, בעל
סיכויים. לי דרושים שניים־שלושה צעירים
מוכשרים ואיני מוצא אותם.״
כדורגל ו11ץ בי ש
קוריאה—ישראל.0:3 :
העולם הזח 1204

שמחת ת1רה של הרב 11ת בתחנת דלק של פז
!1צחק שפילאר מעז בקלרעט בכולל 1רשא
שמחת תורה בירושלים

אפילו אם ירצה, לא יצא לו לעם היושב בציון לשבת
בבטלה ובאפס מעשה. רק גמר לבנות את הסוכה ולהקיף
בהקפות את ספרי־התורה בבתי־הכנסת שלו וכבר קוראים
לו מהרבנות הראשית לבוא במוצאי חג שימחת־תורר. להיכל
שלמה בירושלים. היכל שלמה בירושלים הוא הגדול
בתחנות־הדלק פן של ודלפסון הצעיר. מוכרים שם בנזין
רוחני לכל אחד ולא רק לזה שיש לו אוטו. הרבנות
הראשית שחברה את התחנה הירושלמית עושה תעמולה
גדולה למוצרים שהיא מוכרת בתשלומים, ובמיסגרת זו,
הודיעה במודעות גדולות על החגיגה במוצאי שימחת תורה,
כשירקדו עם ספרי תורה ברחובות העיר.
לאור הנסיון העשיר של פרמינג׳ר בהסרטת אכסודוס,
הביאו המון פרוז׳קטורים להיכל. בנו גם במה מקרשים
של ליפט ושמו דגל של המדינה, שלא יחשבו האנשים שזה
בניגוד לחוק. חוץ מזה הביאו כלייזמרים שינגנו מוסיקה
לתוך אוזני הרמקולים.
ההמונים של ירושלים באו בהמוניהם; כי הם כבר למודי
נסיון ויודעים שאם הדתיים קראים להם לצאת רחוב, זה כדאי.
ביחוד שכבר הרבה זמן שלא צעקו שאבעס באמצע השבוע.
רק יצא החג והאלוהים הדליק בשמיים שלושה לווינים
טבעיים קטנים וכבר היה הכביש שחור מאנשים. עולים
חדשים ועולים ישנים באו מכל קצוזי העיר. באו מהמעברות,
מהשיכונים, מהפרברים, מהשכונות ומי יודע עוד מאיזה
ג׳הינום חמישי. אלפים באו, מפני שהירושלמים סקרניים
מאוד וכל דבר שלא עולה להם בכסף מושך אותם כמו
שמנורות הלוכס מושכות פרפרים. היו הרבה אנשים, אבל
את האמת מוכרחים להגיד: כמה שלא היו הרבה אנשים ליד
היכל שלמה במוצאי־החג, זה היה אפס לעומת מה שהתאסף
פעם ברחוב אגריפם כשמצאו שם חמור מת.
עומד לו הקהל הגדול שבא לראות סינימהבלש ומחכה
שכבר תבוא ההפגנה הגדולה עם ספרי התורה, כמו שהבטיחו
במודעות. בינתיים סותם לו כל אחד באופן פרטי
את האוזניים שלו בגלל הרעש הנורא שעושים הכלייזמרים
ברמקולים. מחכים, מחכים — ושום דבר לא בא. הרבה
רוצים ללכת הביתה, אבל אי־אפשר ללכת מפני שהרחוב
סתום באנשים. פיתאום שומעים איזה רחש קטן שבא מרחוב
יפו וכל אחד מרגיש בלב שלו שהאוטוטו הזה מתקרב כבר.
סוף סוף זה בא ומגיע. מה בא? מה הגיע? אספר לכם:
הפגנה קטנה של נוער בני־עקיבא פילסה לה דרך — בקושי
— במעלה הרחוב. בראש השיירה נסע טנדר, כזה שמוביל
כל בוקר את הפועלים לעבודה, ועל גגו רמקול. ומתוך
הרמקול משתפכים שירים קדושים, כמו וטאהר ליבינו
לעובדך לעובדן באאמת וגם — ייבונה בים המיקדוש ייבונה
ביים הנזיקדוש ותן חלקיינו בתוראסייכה וכל מיני שירים
אחרים של חג־הסוכות.
אחרי הטנדר הנוסע לאט, מובילים ספר תורה מתחת
לחופה הנשענת על ארבעה מוטות עץ. אנשים לבושים
קפוטות של בוכרים מכרכרים ומפזזים מתחת לחופה, ונזהרים
מאוד שהתינוקות דבית רבן, ההולכים אחריהם עם
לפידים בוערים, לא ישרפו להם את הקפוטות• ראשי הלפידים,
או אולי האבוקות, היו טבולים בחומר הזה שמוכר
וולפסון בתחנות הפז שלו והם בערו יפה באש צהובה
והעלו פיח שהשחיר את תחתיות הגזוזטראות של הקומות
העליונות. אחרי התינוקות דבית רבן נסע שוב טנדר עם
רמקול וחופה וכולי׳ ,ואחרי זה עוד טנדר וחופה וכולי׳,
בסך הכל חמישה טנדרים וחמש מאות איש. וזהו זה.
בלי להיכנס לפוליטיקה ולהערכת החולשה של הפגנת
הכוח של החזית הדתית הלאומית ירדתי מיד למאה שערים
כדי לראות באיזו מידה טומנים יריביהם של אנשי היכל
שלמה את ידם בצלחת. כבר במורד רחוב שטראוס, בכניסה
לבית כולל וורשא מרגישים שידי החסידים לא תקועות
בשום צלחת. לאוזני מגיעים הדיה של חגיגה גדולה, הדים
של קלארינט שבוכה נגינה חסידית בנעימה עצובה של
קוזאק מאוקראינה.
המיגרש הריק שלפני בתי וורשא מלא חוגגים שיצאו זה
עתה מבתי־הכנסת ועושים רושם של חסידים של ממש,
בשטרימלים שחורים לראשם ובקפוטות שחורות לגופם,
הם לא מסתפקים רק בכיפה קטנה של בני־עקיבא עליה
רקמו — אס תשכח ירושלים תשכח ימיני, מצד אחד, מיגדל
דויד מצד שני וקבר רחל באמצע. לחסידים הללו היה אפילו
גארטל. אבל אל תשאלו אותי מה זה גארטל, מפני שאינני
יודע. שמעתי רק שאחד אומר לשני :״היי אתה שמה. שים
לב! הגארטל נופל לך!״
ובכן, כל החסידים האמיתיים עמדו במיגרש של בתי
וורשא והסתכלו כלפי מרפסת אחת בקצה גוש הבתים,
במקום שמנורות חלשות זרקו אור חיוור על שלושה
מנגנים: אקורדיוניסט, מתופף ותוקע בקלארינט.
תוקע הקלארינט הזה נראה לי שהוא מרכז השימחה
וההתבוננות .״מי הוא זה בעל התוקע בקלארינט, שאתם
מתבוננים בו כל כך יפה?״ שואל אני את הנפשות הסובבות
אותי. עונות לי הנפשות :״אף־על־פי שהמנגן נמצא רחוק
ואי־אפשר לראות בבירור את פרצופו לאור הקלוש של
הנורות, הרי מן הסתם זה יצחק שטינברג, שקוראים לו

יצחק שפילאר; שלולא כך, לא היו מתבוננים בו כל־כך
וגם לא היו מתאספים כל־כך הרבה חסידים. מפני שיצחק
שפילאר הוא המוזיקאנט הכי טוב במאה שערים.״
כשהצלחתי כבר להדחק ולהתקרב לאותה מרפסת חשוכה
למחצה, עליה ניגן יצחק שטיינברג/שפילאר בקלארינט שלו,
גיליתי שיש לידו גם רקדן המכרכר ומפזז ומתפתל פיתולי־בטן,
כשידו האחת מנפנפת מטפחת והשנייה מחזיקה את
השטריימל שלא יפול מהראש. על גגון קטן, לרגלי המרפסת,
טיפסו ילדי השכונה ארוכי־הפיאות במכנסי־חג שחורים.
אמא אחת צעקה על הילד שלה :״רד משם מוטל.
אתה מקלקל את המכנסיים החדשות. רד לפני שארביץ בך!״

הולך משומד? לעזרת הנשים?״ אויואבוי! רק זה עוד חסר ״
שיחשדו בי במאה שערים שאני מנסה להסתנן עם כוונות
לא כשרות לעזרת הנשים שבבית־הכנסת. הצלחתי לברוח
והלכתי לחפש את הכניסה השנייה, הגברית.
בבית־הכנסת הזה של כולל הונגרין לא עשו טראסק כלבך
ציבורי משימחה של מיצווה. היו רוקדים להם לבד.
הקפות הקפות, מעגלים מעגלים רקדו. כפופים רקדו סביב
הבימה, נוכח ארון־קודש פתוח, ממנו הציצו ספרי־תורה.
צפופים־צפופים רקדו, בשורה עורפית רקדו. כל חסיד הניח י
שתי ידיו על כתפי רעהו, עצם עיניו בדבקות. בפיו היה
מזמר וברגליו היה רוקע. עמדתי קצת מבויש בצד, מסתכל

המוני ירושלים שבאו בהמוניהם לשמוח כשמחת תורה לפני ״היכל שלמה״
למרות ששימחת־התורה ליד בתי וורשא היתה ד,שימחה
הכי גדולה בסאה שערים בגלל נגינתו של יצחק שטיינברג
/שפילאר והקלארינט שלו, לא דחקה שימחה גדולה זו
רגלי שמחות אחרות, קטנות יותר, שהבהבו קצת פה וקצת
שם בשכינה החרדית. כשהעמקתי חדור לתוך הקאסבה
הדתית, הגעתי גם למתחרה של כולל וורשא והוא כולל
הונגרי! .שם, בבית הכנסת של כולל הונגרין, מוכרח הייתי
סוף סוף לחבוש לראשי כיפה של גוי לשעת חירום. כיפה
כזו עשויה ממטפהת־של־כים שקשרו קשר בכל אחת מארבע
כנפותיה. בכיפת־גוי כזו נכנסתי לבית־הכנסת,
טיפסתי על מדרגות אבן מגודרות במעקה של ברזל והנה
גברת שראשה עטור מטפחת לבנה צועקת עלי :״לאן אתה

בכל זה בסקרנות כמו קאניבאל שנפל בטעות לחתונת צמחו־נים
ומחזיק את כיפת־הגוי שלי שלא תעיף אותה ההתלהבות
ותעמידני גלוי־ראש באמצע המטה הכללי של קנאי יה.
אחרי שרשמתי וראיתי הכל, חזרתי למקום־של־ישוב,
כשכל הדרך מלוזה אותי הלמות פטישים של מפרקי סוכות
אשר, ככל שהם זריזים יותר במיצוזד, של הקמת סוכות,
כך הם גם זריזים יותר בפירוקה.
כשהגעתי לירושלים, היה לי עוד עניין אחד עם שוטר
שראה על ראשי את כסוי הראש של גוי לשעת חירום
ותפס מאיפה באתי. הוא שאל אותי :״אם היית כבר שם,
אולי יצא לך לראות את הילד הזה שאנו מחפשים, את
יוסלה שוחמאכר?״

8טו לי ד אנוו
(המשך מעמוד )13
השר ואשתו חיכו ליום בו יכנסו לדירת
השרד, המגיעה לטולידאנו בזכות מעמדו
כחבר הממשלה. הדירה שנועדה לשמש אותם:
דירתו של זלמן ארן, שהתפטר מתפקידו
כשר החינוך, אך ארן התמהמה בפינוי
הדירה .״אנחנו ניכנס לדירתנו ההדשה בכל
יום,״ סיפר הזוג למקורביו. המוזת מצא
אותם גרים עדיין במלון המלכים.
זמן קצר לפני החגים, קיבלו השר טולי־ואנו
ואשתו את כתב העולס הזה בדירתם
במלון. היתד, זו שעת בוקר מוקדמת. הרב
ואשתו היו לבושים עדיין בחלוקים. על
השולחן הקטן בטרקלין היה מונח מגש עם
ארוחת בוקר, שהועלה ממסעדת המלון.
בני הזוג קיבלו את הכתב בחדר־ד,אורחים
הצנוע. הם נראו שלווים, רגועים ומרוצים
איש בחברת רעותו. רק דבר אחד העכיר
את רוחו של השר :״שמעתי שמועדון התיאטרון
מתכוון להציג סקטש עלי ועל
רעיית/״ גילה. גם בהשמיעו משפט זה דיבר
ברוך האופייני לו. הוא שאל :״מה דעתך,
מה אפשר לעשות נגד זה?״ ומבלי לחכות
לתשובה המשיך :״אני לא אהסס לתבוע
אותם לדין.״
כאשר נשאלו השניים אם הם מוכנים
להעניק ראיון להעזלס הזה, כי יתוארו חייהם
היומיומיים, השיב הרב בשלילה .״חכה
עד שניכנס לדירתנו, ואז תהיה לך סיבה
להראות אותנו ואת אורח חיינו. אבל עכשיו?
מה פיתאום לכתוב עלינו עכשיו? הרי
אנחנו זוג ככל הזוגות —״ כאן העיף מבט
לעבר רעייתו, שישבה על כורסה לידו,
והמשיך תודה לאל. אנחנו שמחים
מאוד שכל העניין הציבורי שכך.״

ברטיפים: ת ״ א: לאן, ריקיקי׳ רדיו אוניוז׳ 13י 11 י?״׳
וכל משרדי הכרטיסים. חיפה: גינצבורג־יובל, נובה. ירושלים:

ש. כהנא.

פרסום בלקין

התקיימה ההגרלה השניה

דרכונו הזר של השד
ן * ר 3טולידאנו הצליח איכשהו י להת־

של ״הקולמוס״ -שבועון־הרומנים האהוד
ואלה זכו בשעונים ־
גילה עמרם, תל־אביב, רח׳ מאנה 23
בכר מרדכי, קבוצת כנרת
אביטל מזר, ירושלים, רח׳ אברבנאל .9

השתהן ג גם אותה בהגרלה השלישיות:
3דטים בהוכרחת ״הלן ולמום״

ה ת קלי ט לכל בית!

ג לזג צ ע
ה ס עי פנ דיו ת

,,היה היו זמנים
2תקליטים -

ארוכי נגן ״ <2
מצעד פזמוני הישוב
מתוצרת ״הד ארצי״

במחיר מוזל -
| 0 . 5 0ל ״ י התקליט

למשרד חקירות
דרוש חניך -

בת״א

מתלמד
עם אפשרויות טובות להתקדמות

הצעות בכתב־יד עם פרוט
תולדות חיים, לת. ד ,7041 .ת״א

להשיג — לתקופה קצרה
בלבד — בכל החנויות,
התחנות, הסניפים ואצל
גובי ״הארץ״.

מבצע

11. 11.60־ 6

,״פסטיבל ראשון של
הסרט ה מכסיק אי בישראל
(בחסות שגריר מכסיקו
בישראל

חו רחהדסלה סגורה

האד ־ יו

מוסיקה לעם

בה שתתפות כוכבי קולנוע
נודעים ממכקיקו

המאורע הגדול השנה
4אלופי עולם

בטניס

אולמדו _ קופר -
אנדרסון -ג׳ימנו
באיצטדיון הטניס ברמת־גן
(מגרש כדורת)

בימים ששי ושבת 21 ,22 באוקטובר
כשעה 1.30 אחה״צ
כרטיסים: במחירים 7.50,4.50 ,3.— ,1.50ל״י.
בת״א :״במה״ ובכל משרדי הכרטיסים.
ברמת־גן: משרד הכרטיס
בחיפה: גינצבורג—יובל;
בירושלים: משרד ש. כהנא.
אוטובוסים 40 ,28 ,22

נקיעה
י מי ם בתואר הסרס

ובלוי של חודש
במכקיקולז וכה
״מלכת פסטיבל
המכסיקאי בישראל

פר טי ם ב שבו עוו. לא שה־מ־$0.15.10

בסיום
הפסטיבל יתקיים
הנשף הגרנדיוזי של השנה

1 1גבר על הבדיחות והרכילות, אך בזאת
לא הגיע עדייו אל המנוחה. אם הציבור
היה מוכן להתייחס ביתר הבנה וסלחנות
לנשואים הבלתי־רגילים, לא כן יריביו הפוליטיים
של טולידאנו. הם לא היו מוכנים
לשום פשרה. אולי משום שטולידאנו לא
חיפש פשרות איתם.
לפני כחודש, לאחר שהשתתקה פרשת חתונתי׳
התפוצצה פרשה חדשה, הקשורה
אף היא בשמו של טולידאנו. מקור אלמוני
הדליף לעתונות כי שר הדתות של
ממשלת ישראל מחזיק עדיין בדרכון צרפתי.
טולידאנו, שנבדל מיתר השרים בכך שהיה
מוכן לשוחח עם כל עתונאי על כל נושא,
הסביר מדוע שמר על אזרחותו הכפולה,
במשפט :״צרפת היא בכל זאת צרפת.״
הוא התכוון לומר שצרפת עזרה לו
וליהודי הישוב הוותיק, כאשר הוגלו על־ידי
התורכים במלחמת העולם הראשונה. הרב
הטבריאני הצעיר עמד אז בראש הגולים,
שמצאו מחסה באי קורסיקה הצרפתי. בעזרת
הצרפתים אף הצליח להחזיר את הגולים
ארצה, אחרי המלחמה. הוא גם היד,
שייך לאותו מעמד לבאנטיני תרבותי, שינק
מתרבות צרפת•
אלא שתשובתו נתקבלה כפיטפוט אווילי,
ורבים שלא התרגשו מנשואי טולידאנו ראו
בפרשת הדרכון הצרפתי מעשה תמוה, שאינו
מתאים לשר בישראל. לשוא צעק טו־לידאנו
כי הידיעה הודלפה על־ידי יריבו,
שר הפנים משה שפירא, איש הפועל המזרחי,
כחלק מן המערכה לחסלו בע-ני הצבור.
הוא הודיע על כוונתו לוותר על האזרחות
הצרפתית, למרות שגם החוק הישראלי
וגם החוק הצרפתי מרשים אזרחות
כפולה• אך הפרשה השרתה עליו ענן של
דכאון.

המאמץ האחרון
ץ ל,ופ תהח גי ם, שהתלה עם ראש הן
גשנה ונסתיימה עם ליל שימחת תורה,
שימשה לרב טולידאנו הפוגה ממלחמותיו
הציבוריות השונות. במידה שעסק בפרשת
הבחירות לרבנות, היד, זה רק כדי לתכנן
את השלבים הבאים של המערכה. את רוב
זמנו הקדיש לקבלת אורחים בדירתו, ולהשתתפות
בטכסים ותפילות חגיגיות. ערב
שימחת תורה בילה בתל־אביב, השתתף במרץ
רב בהקפות, בהן נשא ספר תורה.
הוא הראה את סימני העייפות הרגילים
בהזדמנויות כאלה, אך לא גילה כל סימנים
של חולשה מיוחדת.
בערב שבת האחרון התפלל בבית־כנסת
סמוך למלונו, שב אחרי התפילה להדרו.
את שתי הקומות עלה ברגל, כדי לא לחלל
את השבת בנסיעה במעלית. ארוחת־הערב
שהועלתה ממסעדת המלון היתד, כבר מי־כנה
ואשתו מרים ערכה את השולחן והד־העולם
הזה 1204

ליקה נרות שבת. היין היה מזוג בכוסו
של הרב׳ מוכן לקידוש.
הרב קידש, סעד את סעודת השבת ואחר
טיול קצר בדירה עלה על מיטתו. כעבור
חצי שעה ביקשה אשתו מפקיד הקבלה של
המלון :״קרא לרופא. הרב מרגיש לא טוב.״
ד״ר מאיר סגן־כהן, מנהל המחלקה למחלות
חזה בבית־חולים הדסה, שבא, שאל את
השר על הכאבים שתש בחזהו ובזרועותיו,
קבע כי היו אלה תוצאה של התקפת לב.
הוא לא אמר זאת לחולה, רק נתן לו כדורי
0להרגעת הכאבים ופקד עליו לשכב
במנוחה.
אלא שהרב לא יכול היה לישון. תחילה
ביקש מאשתו שתספר לו סיפורים מהיוי
נעוריה, בתיקווה שסיפוריה ירגיעו אותו.
אך הכאבים חזרו ופקדו אותו ביתר חוזקה.
לבסוף ביקש מאשתו :״קראי לי את הרב
סעדיה.״ היא מיהרה להתקשר עם הרב
סעדיה לופס, סגן המנהל הכללי של משרד
הדתות ויד ימינו.
לופם התפלא תחילה על הקריאה הדחופה׳
אך מיד לאחר מכן הבין כי קרה
משהו חמור. הוא מיהר אל מיטת השר,
אחרי שהזמין את הפרופסור משה רחמי-
לביץ, דיקן הפקולטה הרפואית בירושלים.
בדרך אסף גם את מזכירו המסור של השר,
אברהם הדם.
מן הרגע הראשון בו התכנסו בטרקלין
הדירה הקטנה, היה ברור כי הסוף קרוב.
פרופסור רחמילביץ הודיע כי אין ביכולתו
לעשות דבר׳ והלך. לפנות בוקר נקרא שוב
ד״ר סגן־כהן. גם הוא אמר שאין ביכולתו
לעשות דבר, וכי ישוב אל החולה בבוקר.
ברגע זה נשמעה נהיה מחדרו של השר•
השלושה רצו פנימה ומצאו אותו צונח על
מיטתו, אחרי שניסה במאמץ אחרון להתרומם
.״אולי נקרא לפרופסור רחמילביץ?״
הציע לופס. ד״ר סגן־כהן בחן את החולה.
״מאותר מדי,״ השיב. הדם כיסה את פניו
אנשים המיתו ש ל דון
שעה שמשה שרת מסר את עדותו
בפני ועדת החוץ והבטחון של הכנסת
בפרשת לבון, הוא פנר, לפתע לח״כ חרות,
אריה כן־אדיעזר, והטיח לעברו :״אני
מבין שאתה לא היית רוצה לראות אותי
כראש ממשלה.״ השיב לו בן־אליעזר :״זה
מפתיע אותך? הלוא חברים שלך לא היו
רוצים לראות אותך בתפקיד זה.״ הודה
לפני
שרת בעצב :״זר, ידוע לי״
ישיבתה של הוועדה, נוהגים חבריה המקדימים
לבוא לשוחח בניהם. באחת הישיבות
הזדמנו ח״ב חרות, הד״ר יוחנן כאדר,
והח״כים של המזרחי, יצחק רפאל
ושלמה רוזנברג. הוביל באדר את שני
חבריו לחצר בנין יושב ראש הכנסת בקריה,
באמרו :״בוא, נלך למקום שם נולד ניר.״
החכ״ים, שנזכרו כי רעיון הקואליציה לשם
בחירת נחום ניר ליושב ראש הכנסת
נולד באותו מקום, חייכו באותה
הזדמנות תינה רוזנברג, שהוא גם תת שר־הפנים,
את צרותיו לפני העתונאים :״יישב
ראש מועצת הסרטים שלי מתחנן בפני
תמיד: מתי אוכל לתת לך כרטיסים לקולנוע?
אני כל הזמן אומר לו: אין לי
זמן בפני פיתוי גדול עמד מזכיר
אגודת העתונאים, משה רץ, בעת ביקורו
האחרון בארצות־הברית. העתון הניו־יורקי
דיילי־ניוז, הציע לו סכום של 40 אלף ל״י
עבור פירסום הסיפור המלא של פרשת
לבון. נאנח רון :״אף פעם לא היה סכום
כסף כה גדול כה קרוב אלי רגשות
חשיבות מיוחדים גילה השבוע ראש עירית
טבריה, משה צחר, בעת פסטיבאל הכינרת
שנערך בעירו. כאשר נבחרה מלכת
הכינרת, ניגש אליה צחר ואמר :״אני נותן
לך את הזכות לנשק לי.״ כשעשתה הנבחרת
כבקשתו, ציחקק צחר :״עוד אחת

אריק דטדטיק לביא בברודכיי
מקום חמי שי בטבלה
בזמנו שגריר ישראל בברית־המועצות. נזכר
מולוטוב: פגשתי אותה במסיבת גן במוסקבה
והזמנתי אותה לשוט עמי בסירה. כמובן
יחד עם האמא שלה זמן קצר
לפני פטירתו, אירע לשר הדתות יעקם
משה טולידאנו מקרה בלתי נעים. כאשר
ירד ממכוניתו לפני ביתו ברחוב לילנבלום
בתל־אביב, קרא לעברו נער הלומד בבית־ספר
תחכמוני הסמוך, קריאת גנאי הקשורה
בנשואיו. השר שלח את נהגו ללמד את
הילד לקח ובעצמו הלך למנהל בית־הספר
להתלונן על הנער.

הקולשל רי ק ה

כסא 1111)1

בידי אסתר סבאג, אטה של הרבנית סרים טלידאנו, כדי לגרש
צלם עתונות שביקש לצלם את האלמנה הצעירה (קיצונית משמאל)
בשעה שישבה בעזרת הנשים של בית כנסת ישורון. למטה נערכה תפילת השכבה למנוח.

בכף ידו וזעק :״שמע ישראל, אדוני אלוהינו
אדוני אחד!״

דמות עטופת־שהודים
** איטר התפשטה הידיעה על מותו
* 0של השר, היתד, התגובה האינסטינקטיבית
הראשונה :״מיסכן למחרת
הופיעו מודעות־האבל הרשמיות של מוסדות
ואישים. כל החשבונות כאילו ונעלמו מן
השטח• גם כאשר בראש מודעת האבל שלה
כתבה הרבנות הראשית ״ברוך דיין אמת,״
נטו כולם לראות בכך עניין שבשיגרה, ולא
הבעת ספיוק.
אל מסע ההלוויה באו ראשי המדינה, הדת
והדיפלומאטיה. המונים נדחקו אחריהם,
במסע שיצא מרחביה אל הר המנוחות.
בתוך כל ההמולה נדחקה דמות תמירה,
עטופת־שחורים. היתד, זו האלמנה הצעירה,
מרים טולידאנו. מצבה היה מיוחד במינו.
כאשר נישאה לשר, קיוותה כי ייפתחו לפניה
שערי עולם חדש ונוח יותר.
את הרווחה הכלכלית השיגה, ולמרות שכולם
ניבאו מלחמה מרה ומכוערת בינה
לבין בני השר על הירושה, היה מובטח לה
לפחות דבר אחד: בל עוד לא תינשא מחדש,
תיהנה מתשלום הגימלה המגיעה לה כאלמנתו
של שר. באשר לתיקוותיה האחרות
— מעמד רם, בין עילית החברה הישראלית
— נראה כי הרב טולידאנו חי מעט מדי
זמן איתר, כדי להבטיח לה אותם.
העולם הזה 204ז

אנדרי מולוטוב, מי שכיהן בזמנו
ממשלת ברית־המועצות, וכיום הנציג
3במשלחת הסובייטית לוועידת חקר
לצרכי שלום בווינה, גילה התענינות
אצל הנציגים הישראלים בגורלה של
ישראלית אחת. נושא ההתענינות: דנה
אכידר, בתו של יוסף אכידר, שהיד,
כראש מספר האטום ניכרת
צעירה

9ס>1ן•

עתה מתברר כי הסיפור אודות הסופר
הפולני מארק (׳היום השמיני בשבוע)
חלאסקו, שכאילו נשא את כוכבת הקולנוע
ר,גרמניה סוניה זימן לאשר, בחתונה
סודית בכנסיה בישראל, הוא מופרך. חלאס־קו
עומד לשאת את סוניה לאשה בווינה,
ואף הזמין את אמו לחתונה בשיחה טלפונית
ישירה בין ברלין לוורשה. דבר אחד
שהתברר הוא, שחלאסקו חתם עוד לפני
בואו לישראל חוזים עם מול״ים על כתיבת
ספרים, ואף קיבל מפרעות על כך, ועד כה
טרם התחיל לכתוב מילה מספרים אלה
בוקר אחד גילתה הזמרת ריקה
זראי, המופיעה עתה במיוסיקול בוביוה
בפאריס, כי איבדה את קולה. היא היתד,
נפחדת מאוד וניסתה להתקשר עם מנהלי
ההצגה כדי לבטל את הופעתה, אותו ערב.
אולם עד שהצליחה לעשת זאת לא יכלו
מנהלי ההצגה למצוא זמרת אחרת שתחליפה
ככוכבת ראשית. לבסוף נמצא הפיתרון:
ריקה תעלה על הבמה, תתחיל לשיר, תגלה
כי איבדה את קולה, תפרוץ בבכי ותבקש
מהקהל לשחררה מהופעה באותו ערב

תע<בו>1

• פנחס לכץ, על דויד בן־גוריון :״אני בטוח שהוא לא זוכר אף אחד
מהדברים שהצעתי לו.״
• משה דיין, בתגובה על האשמתו של אסיר פראג, מרדכי אורן, שהזיופים
בעניין הביש לא בוצעו על דעת המזייפים בלבד :״הייתי מייעץ למרדכי אורן
שישאיר במונופולין למשטרה החשאית של צ׳כוסלובקיה את השיטה להאשים אנשים
ללא בסים.״
• מנהיג מפ״ם, מאיר יערי :״מפ״ם לא תפגין הפגנות, מפ״ם לא תדליף
הדלפות ולא תרפיש אישים בבוץ, מפ״ם תשב בממשלה עד קצה גבול אפשרויותיו״״
• ראש הממשלה, דויד כן־גוריץ, בתשובה לברכה בה כיבדוהו בעת
ביקורו בדימונה, שיחיה עד מאה ועשרים שנה :״מדוע רק עד מאה ועשרים
ולא יותר?״
• ראש ממשלת כריחרהמועצות, ניקיטה כרושצ׳וב :״למה לי
מלחמה? יש לי כל כך הרבה נכדים ואפילו נין אחד.״
• העתונאי מיכאל א 0ן : 5״לעולם לא יצדק מי שמכה על חטא רק על
חזהו של הזולת.״

במצב בלתי נעים מצא את עצמו גם
המבקר, ה ד ״ ר חיי ם ג מזו, שבשעת
ביקורו בפאריס חלה בשפעת ונפל למשכב.
טיפל בו רופא שהזדמן במקרה מישראל —
ח״כ חרות ה ד״ רשמש ון יוניצ׳ מן
הבמאית הקיבוצניקית שו ל מי תכת *
דו רי, הגיעה בעת שהותה בארצות־הברית
להוליבוד. וכמו כל מבקר בבירת הסרטים,
הלכה גם היא לבקר באחד האולפנים בשעת
הסרטה. כשנכנסה שולמית לאולפן
שאלה את איזה שחקן מסריטים .״את
א ל כי םפרס לי ״ ,השיבו לה בגאווה.
שאלה שולמית בתמימות האופינית לאנשי
קיבוצי השומר־הצעיר :״מי זה?״ תיכף רצו
לגרש אותה כיוון שכל המזכירות עמדו על
סף התעלפות. כשראתה שולמית את התגובה
החלה אף להתגאות בכך שאינה מכירה
את אלבים. מיד הכניסו אותה לרשימה השחורה,
ויתכן שהיו זורקים אותה מהולי־בוד
לולא הסבירה לבסוף שבגלל התעסוקה
בתרבות הקיבוצים, לא היה לה זמן להתפנות
למאורעות התרבות בעולם הגדול
אגב, שולמית ביקרה גם בשמורת טבע
אינדיאנית בארצות־הברית, שם פגשה בדוב
טבעי שהתקרב עד למכוניתה ואף הציץ
דרך החלון. למזלו של הדב הוא הסתלק
מהר. אחרת, אומרים ידידיה של שולמית
ששיתפה כבר בעבר גמלים וסוסים בהצגו־תיה,
היתד, היא מגייסת אותו לאיזו הצגה
בקיבוץ א רי ק ל כי א החל להופיע
בהצגת אירמה המתוקה בברודביי. ההצגה
הצליחה וקצרה ביקורות נלהבות, כשכל
המבקרים מנבאים לה אורך ימים של שנתיים.
אריק ממלא את התפקיד החמישי
בחשיבותו בן 21 משתתפי המחזה, ובהתאם
לכך מופיע גם שמו בפירסומים. בתוכניה
נאמר על אריק בין השאר :״שירת שלוש
שנים במחתרת, והופיע לאחרונה בסרטו
הראשון — גיבעה 24 איניה עונה.׳׳ אחרי
הצגת הבכורה נערכה מסיבה לשחקני
המחזה בסרדיס בברודביי, בהשתתפות כוכבים
כמו לו רנ סאו לי כיי ה, אנטוני
קווין ו טו ני ר אנ ד ל. סיפרה אשתו של
אריק, שדיט״השני :״עם ראנדל היתר,
לי אפילו שיחה ארוכה והוא סיפר לי שהוא
מעריץ גדול של מסקין, אותו הוא מחשיב
כאחד השחקנים הגדולים בעולם. הוא ראה
אותו לפני שנים, כשהבימה ביקרה באמריקה.״
למרות ההצלחה מתכונן הזוג לביא
לחזור ארצה תוך שנה אם עוסקים
באירמה המתוקה, כאן המקום להודיע שהתוכנית
להעלאת מחזה זה בישראל התבטלה.
הסיבה: דרישות כספיות מופרזות של
שחקנים, שכמה מהם דרשו מאה ל״י לערב,
והודעתו של אירי זוהר כי יוכל להשתתף
בהצגה רק שלושה חדשים מכיוון שעליו
לחזור ללימודי הפילוסופיה באוניברסיטה
יהודית קורן, שחקנית
הקאמרי לשעבר, וכיום כוכבת התיאטרון
של העיר דיסלדורף בגרמניה, התארסה לאחרונה
עם ישראלי בשם יהושע קופרשטייר,
העוסק בהפצת טרנסיסטורים יאפניים. מתנת
הנישואים שלה: מכונית ספורט יגואר.

•)2) 031.1.אש
׳X210. 01145.2א)02 215.5 .034.3 0
׳( 301ט
0X3110 0 5 0 0111
0110 00.31׳031.1. 003424 0011*0
!ססאס 034434! 034434
ט (x0 4 ! 0אש ) 310 115 2241)2ט 01 51.

, )4014א 0א
5151!4)5310
*X0א׳00א111 0002(:3 010

^ * 0( 43500 001 101104 44־1א£
* 0001.סא ׳1X00 3410401
41. 3

00׳ 04100א
*( 01.־ 034434 ססאס 04111.00400 34
״)א י0א 8ז 0 3 ,:א(•!!37
50 0534040
4^1^04 ססאס 144 אא 341010; 3
( 1־2*80׳ <*0 00110ג<4 4״0מ1( 00
ססא 041 41 304140* 00 013
;א4040 301 100
000:440 54411 סשסס! א 4ס14א
.א 8044 3״״א. ם 4. 3 ,:א ם3 81 20

4 0.׳סאסס 4שא ־ 301אX4
א 1א , )223.1 34:(:א 0אה(
־ 01X41 00441X40 )8־00110
־)4 010104א 110(:אז) ״א 0א מ 3
0 04404׳ס14א 4י 040 4!0א4
׳()2110 122.3 0241)2
0410׳3 00340 0500 אס ( 9־0544
441א (11)1א .)4113׳ 4010־5010
214 3X20 04! 2X10)0400 )2 3 02
*סשסא 010
01X41 )5 •1041,1 0040 03 01.0ז־1ש0014 4
411 04 0 .א 004 10 3004־003

.א20 34א ־ 2250
־ 488א40א !50 301041 04 ׳44
30X440 424)2 30 0040011 ססאס (£
4 0 0044 50 10א ׳ 80441.ל 0 3 ,א 3 3א041000 03 !10 454040 0104
א •שגל) ״״א , 1.3, <8.21(:א 0א ה>
4 :א 0 0 3 0 1 4 <3 3
000

Xא4
411

0 4 0101

־(2301
א 0 3 040(5א מ3 310 (2040 4
4014 404000 011* 04! 0140 440
X0 4120א)2302 412 2211121 0301 (4.
£4.611. 1 1 . 7 . 1
אX00 4 3410. .
־4214 0404
־־־ 4040א34
!א)34 ( :10X
X000א 0א4114 5

0 3 ,031140 אמ
))04112.153

׳X04־ ^ 44 0141 03
X401440 0.סא 1• 00401א1ש 00
ססשס ! 4 01א 0004׳20)04410

א 0 03004 34־ם0אש 3ש01
x01׳ 44 3041140א04ם 5 1041
׳41 4040א 4 0101 54 044!* 15)0ש
;( א 0א מ3 01.1 0501510 4021.10( ,
־1101 411440 00010 01 3X040
א10* 00 350024 ׳•(4 3 (0 20
א441 )51441401 4א .: 1*11ש 0א 6 3
׳(. 0054א )802א 2א,: 80 1א 0אמ 3 00 1.

(0 .0313041
• 45׳ 3
154 5144140

*א01
44104׳*X0 0100 0X01׳ 1 0 3 0 0 04
X111א100 01.1׳ 54 0שס 031.. 0ט 0 3
4 0 א14 01א א )402־ 5041א
.א 050א. א150, 200 4 41
111.1א01
31.. 02,1
א .2 4400׳ 04א) 0אא 34
״ 8)£0א£0311. 1!<331^5 <3X131.: 4
4111 3

. 50,5א
׳ 2305
א301ש 01 0445.0 111110 230 1100
1211 0110) 2302 125113 22)1

)5.10..0 . 1

) 0אא
( 1111110א
034.3ם
׳(׳.אא 4 40א
׳,א. א111. 2א 0 2 , )5140 2.1א 3 3
*3410
־0^181
00 4 3 4 0 1 4 0
א00׳ 0 4א ׳ 4014
050 1X41 0010
,(:א £0311. 14<331!1 <8X531. )482X4
,(0X4א,10 34א 1101 5110 ׳51.5.
2 x 1 0 1 0 4 0 0 1 3 3014
00׳ 4111
40441

.א00׳ 4א ־ ׳8000
111 2312׳ 25113 22)1

׳(ם1ש1 1א 0 01)1 310ש!)3
(א 510ט. א .אט• ׳ 1(0351 0(45.6 !1 !1א ססא 01 13 ,א 4א!3 0 45 1
״) ,א 0א(^3 3 . 4!21(1 0520 51 0
• ־ 54א : 1ז0<31.1
־•־4 04114א
05))4 0004 אא
א 013411 ׳300010 0151
0X0X10 0410
א 3 010)1א( ) 0 0 5 0
סא )4 0041א 10*10 010 00010
045)0 10010
א 4)0424280
״)א )א ,: 20א ).א3 0 40(3 203 ׳•1
3410 0 3101
א 0£00140 3(48
0 3 .א(37!440
053 00)00
;א,0044 104520 4
00412 01004
־>4-54א • 3 0. 0111110א0ש!4 0א10 00010 344 120 4
5.12)1:

^ 00א ה
3 , 04
.אט)45
3.־04
א 113א *01א41.1א
,(:24)1א0101
.א2.10)10 2)1)2 )211040 21212 0 2
50040510(: 101א 0א מ 3 1011
0351)1 3)1׳ 0

)אש נ 1)311 11131א.
׳א.01111׳ 211 .13 2312 54 .0
:׳א 414 11014421
א 1 5011 0500־)01)1 10 2 2 5 0 5 1 0 .
0251 )622 122140 211 2311 0.

(סזזששו) 0 3 ,א
א: 340 00123 1
־54 0X40
! :ז<31,א 0,11.30 1
•א• )4240340 54 0110
א !4א ־ 0531 05x00 0 2 ) 4 ! 1
! 3אX8! 011 ניס א , )2111א 0א ה)3 00 :

א 0401 0441040 1״ 4א )4 3 .:א
• מ: א3 8302 1!03!16
־2004 0442)40
־0014 0X43043
־143)0 030)5 3500
1020011 03000
סא 02140 4404 100401 <40:4.0
א41x41 044)40
_ 01X00 0X54040
ס0א 3 50 05001 •40 40 001441
41x41 040
11א )1אש 50 3
׳X410 011 1530 0סא 004110
034434ס0א : 2ז1!?3 <311
סססאס 54 214

(:א! )431. 04־ 00010 344׳.
׳10414 4004 11X10 014 1)100 0)014)1
׳)00 404 )512 031,,2א
סשס 5100א4

׳0004 45• 220א )1123.1(:
.א030 410׳ 24,
)023.׳ם.א1)12 050):א 00)4410 34
040 04100 3000
( )41)4.052־34434 0014 1500 0134
׳(5.1ט 010
0300 0040011
׳. ,א 4241 3 2א040 0004 444!0א
(א.א 1 5. 401ט4!1ט 300 11110 1.13ט
0 0.א 0 5010 0א 552א 010410
/ )04100 5 0502 0.א. א3 2
2 05011 4211 01104 130(:א 234.1-
־0110 13 04101
׳ 00.1 2311142 014 05140 40141א 4241א02• 00)1* 03450 444!0א 2שש
׳ 0051X41 1103X410א1114 )0041:11 4
*X1010400א 00 3ש0 3 0 00
311100׳ 2111.41 .1 512 0 .. 51 11100
.א2 )4< 01)04 )00)4402 404 314 0א
.א 24.׳ £00א!4
*ססא 22(: 80 13,א 0א מ 3 40
( )0x150־2004 1500 00141 )0002)1
154 51.1 2200ם 0.0 .א 2 )80׳ . 13 10.׳ש . 3 0 3 4 - 3 א
0א 100 411 0004 03101041

1 ^ 0 11.411
5,11 111:11 .א

־(0050414
* 3ז )44 41א 14 484א4 5)0 4שא ׳ 1ס0 0/055 40)44!) :א )3
׳)44ש££ 34 0־/״ 4ש! 001x0 44־:)0)2א )4 34 5ג 001׳3 )40
ס ד 20א 400 5 3 )4 004414 3־, 30 )0 44*81א !512).6030׳ 044

ם 50)0׳)2 485002 05)40 05.3א 2 314 03)04 340א

: 1)0׳ 4 34)32 03)040 סשס ) )2א א• 04א.ש 001׳)!4040 244
*] 3ב 300X0 0(33 011 2א ־0 0961ש))4!3אש 0X3 (4 2(1(20)1׳ 0£א
00X434 002004 4:0)0 54 050) 00)20)2 00X34)2 34 .1.5)2 1£-1 *-34
4:42)31 — 04 3א) 1 002א 2 0030£)2 000504 1א א04
4. . 3 -. 7-1 :ל 374.ג!? 31X1>!3 4 :11א1!11.

ס 00

ס 1ח?£

.לח י׳7

דז מ

כותרת הבישקשת מצד ימין: מאמר מלא ומפורט, על הענין הביש, סיבותיו י
וגורמיו, כולל כל השמות המלאים והמסמכים הסודיים, התאריכים, האירועים
ותמצית דברי הרכילות, כמו שיצא מתחת מספרי הצנזור. שימו לב במיוחד למסגרת
הקטנה בצד ימין, שם מתפרסמת עדתו הסודית של שמעון פרס בפני ועדת השניים.
כותרת הבישקשת מצד שמאל: האדם השלישי לפני ועדת השנים.

5פה
בו ד1

׳0 030)1 424 0)001א) 0X43)0) 34 0׳22 24) 041)05א)0 4א 4־ 1מ
א0 )0500 45)000) 000)0 4.4. 14.4. 34£ס00)0 000:3)2 ):

2 ; 56

40£ל 500 3:4
05 סל 3 )1א500 0

.ה הו

0 3 2 2 5 ) 2 0 2 ) 2 6 1 3 0 004402 41452 444
540

־0• 911־) 2א ׳040א 24-׳8
00)0 : 44410)1׳00X342 10
05405)04 43 42:43 422.
2א ־1 404 04) 0220)2
5405)04 0 241044 2 )1

וגס 47

ח ׳-וב
ס וש

מלא 1
יד בו שמור תיענה

1 1 1־
1 1ויי
*1 1 1
2| 1 1
| 1 1ז
0£־ז0
ש !244

1ג 1ם ז ^ 1:1ם
1 X 5 1 -0 4

1 1וי 15 0״1
91 1 1

*1 1 1נב וב ^

1-1 1-1
נא א״׳

01*0£

כתוב כתוב
כתוב

ים בכתב
ות כתיב
לעדיו ל!

31X13 11133 331X3 3414א׳.א

9 4)0)000 — 4100)0) 1 1 1
5 40)1 — 41x41 0040
1 1 1
\ 40)1 — 302
1 1 1
£ 40)1 — 0441

£ 40)1 — 500
1 1 1
40)1 — 04:,4ז
1 1 1
01•0€
410 4*0,7.

• 2 023 )00 48)20)2 0 )42:)2 000)51. 0222 4*4)040א
00 01 42382א) ׳530 4<23 34 )3 5504א ׳000004 30׳):3 ) 48.502 03:44
! 2 )0 54)1 00)44 4)04 343 4<2)2ג< 48434132־ 03 0430|32׳5504
)4 :)212 00)0 00א 2 04134*32 0:44 6:41 43 )0041)00א 238)5 00424

< 4 < 4זי
1 1101.111

ויטוריו דה־סיקה ב״גנרל דה לה רוכרה״
מבתייהבושת לגרדום הגיבורים

קן לנ 1ע
סרטים
אהבתבמשקפי׳ כהים
פנינים ואפר (פאר; תל־אביב; פולי!),
היא פנינה קולנועית. קודם כל היא כזאת
בזכות עצמה — יצירה מעמיקה על נושא
חשוב, מוגשת בשפה קולנועית טהורה
וברמת מישחק מפתיעה ונדירה. מלבד כל
אלה, זוהי יצירה חשובה דוזקא בגלל היותה
מופקת במדינה כמו פולין — בעלת משטר
קומוניסטי. ראיית סרט מעין זה עשויה
לשנות את כל ההשקפות המקובלות לגבי
חופש הידיעה והביטוי, הקיים במדינה זו.
הסרט, לפי רומאן נפוץ של הסופר
הפולני יז׳י אנדז׳יבסקי, עוסק בבעייה שלמרות
היותה ספציפית לגבי פולין בשעות
הראשונות אחרי מלחמת העולם השנייה
אופיינית גם לכל מדינה החייבת למצוא
תחליף לנוער שלה, הגדל במתח מלחמה,
יונק את תורת השינאה וההריגה עם הלב
אמהותיו, והוכשר להיות לוחם נאמן למולדתו
בלבד.
בפולין שלאחר המלחמה נאבקו שני
גורמים על השלטון. הראשונים היו הקומוניסטים
והסוציאליסטים שחזרו מגלות
בכרית־המועצות יחד עם הצבא הרוסי המשחרר.
להם היה ברור מאליו שהם ינהיגו
את המדינה.
מצד שני ניצבו לוחמי הגרילה הלאומניים,,
ששמרו על מיסגרת גדודיהם, ראו במסירת
השלטון לקומוניסטים שיעבוד שני. בין
שני המחנות התנהלה מלחמת־אחים עוד
בטרם הסתיימה המלחמה רשמית.
מוות כערימת אשפה. אחד מלוחמי
המחתרת לשעבר הוא צעיר חייכני הנראה
ממבט ראשון כגאנגסטר ציני בסרטים
הוליבודיים! אולם הציניות, הגסות והנוקשות
שלו אינה אלא מעטה על נפש
עדינה ורגישה. הצעיר (זביגנייב ציבולסקי)
נשלח לרצוח מזכיר מפלגה קומוניסטי אזורי.
בטעות הוא הורג מספר פועלים תמימים.
כדי להשלים את מלאכתו, הוא שוכר
חדר במלון, ליד חדרו של המזכיר, עומד
לרצחו בליל חגיגת הניצחון על גרמניה.
אלא שבאותו לילה מתרחשים כמה דברים.
מזכיר המפלגה מגלה כי בנו, חייל בפלוגה
לאומנית, נעצר על־ידי המשטרה. הצעיר
הלאומני, שעיניו נפגעו בשל שהיה ממושכת
בתעלת הביוב בוורשה בתקופת המלחמה,
והמרכיב, משום כך, משקפיים
כהים, שוכב עם מלצרית אותה הכיר אותו
ערב (אוזר, קריצ׳בסקה) — ומתאהב בה.
לרגע הוא מהרהר על דרך חייו ועל סיכויי
המוות הנשקפים לו, חושב להסתלק מכל
העסק, אלא שלבסוף גוברת בו ההכרה
והמשמעת והוא מבצע את הרצח.
כדורי העופרת מדביקים גם אותו. הוא
מפרפר וגוסס בערימת אשפה. שניהם —
מזכיר המפלגה והרוצח הצעיר — מתים
כשכל אחד מאמין כי הוא משרת את פולין.
אנדרי ויאדה, המוכשר בבמאי פולין כיום,
הפיק מעלילה זו סרט אמנותי ניפלא,
עשיר בסמלים, בטיפוסים וברעיונות מקוריים•
המפתיע שבו, מלבד מישחקם של
צמד השחקנים הראשיים, הוא שהסרט אינו
מגנה את הלאומנים שלחמו בקומוניסטים,
העולם הזה 1204

מציג אותם באור אנושי ואת מניע־הם ב־אהבת־מולדת
אמיתית! הקומוניסטים, לעומתם׳
לא רק שאינם מתוארים בנימה תעמלנית
אלא שבסצינות סמליות רבות הם מועמדים
באור ביקורתי למדי.
אחת מסצינות אלה היא תמונה בה מעלה
מזכיר המפלגה הזקן והחביב זיכרונות מתקופת
מלחמת ספרד ומתקופת שהותו ברוסיה,
תוך השמעת סיסמאות נדושות.
ויאדה הציב אותו מאחורי גרמופון ישן
בעל רמקול גדול עליו סובב תקליט של
מקהלה רוסית.
פנינים ואפר הוא סרט, וסרט טוב! הוא
פולני והוא כלל־אנושי — אתת מיצירות
הקולנוע הטובות שהגיעו ארצה לאחרונה.

הנוכלה עי ל אי
הגנרל דה דה דוברה (הוד; תל־אביב;
איטליה) הוא נוכל ורמאי שהפך
כמעט לגיבור לאומי באיטליה, בשלהי מלחמת
העולם השנייה. מי שרואה סרט זה
יכול תחילה לדמות לנפשו שהאיטלקים לא
רק שלא היו שותפיהם של הגרמנים במלחמה,
אלא אף ניהלו מאבק מחתרתי נגד
הכובש הנאצי. את אחת מדרכי־מאבק אלו
מסמל הגנראל דה לה רובדה, שסיפורו
מציאותי וארע אותה עת.
הגנראל (ויטוריו דה סיקר ),לא היה אלא
קלפן ורמאי, לקוח קבוע של בתי־הבושת,
אשר מצא את פרנסתו, בימי המלחמה, בהונאת
משפחות שבניהם נאסרו על־ידי הגרמנים,
תוך הבטחות שיעשה לשיחרורם.
כשנתפס, השתמשו בו הגרמנים כפתיון
ללכידת לוחמי מחתרת איטלקיים בבית־סוהר
בו היו עצורים אסירים פוליטיים.
קודם לכן הרגו הגרמנים את מפקד המחתרת,
הגנראל דה לה רוברה האמיתי.
הנוכל הוכנס לכלא בדמותו, תוך תיקווה
שהאסירים יגלו לאישיות כזו את סודותיהם.
אלא שעתה הופך הנוכל לגיבור, מסרב
לשתף פעולה עם הגרמנים. הוא מוצא להורג
כלוחם אמיתי .
דה פיקה ורוסדיני. סרטו האחרון
של רוברטו רוסליני, שעוזר הבמאי שלו
בסרט היה הישראלי זאב חבצלת — המופיע
גם בתפקיד היהודי האומר תפילה בעברית
בכלא — נועד להתח־ת כיוון חדש בקולנוע
האיטלקי: יצירת סרט ניאוריאליסטי
באולפן, ולא בצילומי־רחוב. הוא אינו מתרומם,
אומנם, לדרגת יצירת־מופת בדומה
ליצירותיו של רוסליני מיד לאחר המלחמה!
ואם זכר, לשבחים ולפרסים, הרי זה
ודאי רק בזכותו של ויטוריו דה־סיקה, שכמו
בסרטיו הגדולים מגלם דמות אנושית נוגעת
ללב, על חולשותיה ומשבריה. לפשטות
זו דרך מזעזעת משלה, ההופכת את הנוכל
העילאי לסמל לאומי.
תדריך ואלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם :
$כאלדה לחייל (חן, תל־אביב; ארמון;
חיפה) ששת ימי חופשתו האחרונה
של חייל רוסי בן , 19 בסרט מלחמתי ללא
ללא מלחמה.
+האריה האפריקאני (אלנבי; תל-
אביב) ודאלט דיסני מגלה את מלחמת לו־מומבה
וצ׳ומבה בקרב חיות אפריקה.

תעוב׳והשל 71171
״בדרך כלל אני אוהב לפתור תשבץ
שיש פרם בציז־ו,״ מתנצל שלמה קובה
משכונת מכבי החדשה ,״אבל היות
ואתם לא מחלקים פרסים,״ ממשיך
שלמה ,״יהיה זה פרס בשבילי אם
תואילו לפרסם את התשבץ שחיבר תי•״
הנה הפרס לפניך. שלמה קובה
הוא, לדבריו, רווק מושבע, לידיעת
הרווקות

הבלתי־מושבעות :

הצילום

הוא מלפני יותר משלוש שנים
מא ייו )1 :המרגלים
נשאו אותו
במוט, בשניים)4 .
דמות המוזכרת בד
בבד עם דב יוסף.
)10 בז )11 .בהמה
טיבטית )13 .חיל
אוויר (ר׳׳ת) )14
במשכורת קיים הבדל
בינו לביז הברוטו
)15 .נישנב.
)17 יחידת חשמל.
)19 נוזל בנוח)20 .
אחת הארצות הסקנדינביות
)22 .נוסח,
נירפה 25 אחת
מאותיות הא״ב)20 .
סוף )27 .מחבר הספר
״טורה נבוכים״
)30 .מדינה
באסיה )32 .גב.
׳ )33 מנהיג דתי.
)34 מסולם התווים.
)36 גבוה )37 .ברית,
חוזה )39 .אחות
משה )41 .השבוז
הוצאות)42 .
התרומם )44 .כפיל בלע״ז )46 .ריב)48 .
קריאת־כאב )50 .רסיסי־לילה )51 .יתרה.
)53 קנה בגריז )55 .צווארון )57 .מדף.
)59 מדינה בארצות־הברית )60 .אחד מספרי
התנ׳יד.
מאונך )1 :שופט בישראל )2 .נמצא
בפה )3 .צמח מטפס )5 .כריים )6 .ארץ
אסיתית )7 .מטבע יפאני )8 .שיה־קוצני.
01 מנ היג אפריסאי סרו לא רדד )15 חו מ_

שערה )16 .כוחו )18 .חיל ירוק )21 .ישז.
)23 שליח )24 .נוף שלישי, רבים )20 .מאבני
החשז )28 .תבואה )29 .סופר אמרי-
קאי-יהודי )31 .סוג ״ז )32 .ספינת המידבר
)35 .גיבעה גבוהה )37 .דרכוז)38 .
ווקף )40 .מצבה )41 .אלהים )43 .קריאת
הבקר )45 .רץ )40 .חלק ביד )47 .אחאב
מלד ישראל ירש אח כרמו )49 .אבי הנצרות
)52 .בהמה )54 .אהד מאלופי השח-

מולה! בכלל לא איכפת לי שאץ לך, ואל
תקדיר, השמש עוד תזרח.

חיה חברתית

דיא לא דוכר, ל־ב.ב. ולא לחסיד, ינקלביץ.
( )1204/8עסוקה כרגע בהכנות נפשיות לבחינות
הבגרות שלה. עיסוקה העיקרי,
חזור, עיסוקה הצדדי: לחם ושעשועים. תחביבי>
:תודה לאל, אין. אבל מה, היא קצת
ביטניקית מפני שהיא אוהבת את פרסלי.
והיא קצת פושקינית, מפני שהיא כבר קראה
את יבגני אוניגין. אז עכשיו חברו את
פושקין ואת פרסלי. תקבלו: חיה חברתית.
בקיצור, ה הזו תשמח לקבל מכתבים
לא רק מ״עמך״ או מסתם בטלנים, אלא
אפילו מסטודנטים. אז מה אתם אומרים?
אני דוזקא אומרת שכן. אגב, ראיתם את הדובה
החדשה בגן־החיות? אומרים עליה שהיא
נורא חברותית, צחוק בצד.

בוקר טוב, עצבות

לא, אינני נעלבת להיות הקש שנאחז בו
הטובע, אני רק יכולה להיות שמחר. שזה
לא להיפך. יכולה להבין כיצד אתה מרגיש,
אבל מי אמר כבר ״את אשר יגורתי בא לי?״
זה היה פרולוג ביני לבין 1204/9מה
יש, אסור? אבל אם אתם דווקא רוצים
לדעת, אז ככה — הוא בן ,40 אבל הוא
נראה יותר טוב, תודה. כל חייו חתר לקראת
משהו (ועוד) יותר טוב, וכך חתר
וחתר עד שיום בהיר אחד, קם בבוקר
ומצא עצמו בודד (ולא על אי, על משק),
כשכל חבריו כבר נשואים, כל חברותיו
תפוסות, וכששום ילד לא קורא לו אבא׳לה.
אז אתם יכולים להבין ללבו כשהוא מבקש
להכיר אחת, לא חשוב. הגיל, הצבע או ה־
״מין״ — ובעיקר שתהיה קצת סימפאטית,

אם אינך חושבת שאת מתאימה, אל תפרידי
אותו עכשיו — הוא חולב את הפרות.

גבר. להיפך! דברים כאלה מראים אך על
נפש מצומצמת ורוח חולנית, אשר בה, לדאבוני,
לקוי רוב הנוער הניפלא שלנו.
אותו נוער צברי העטוף הילת־זוהר־ושבחים
של פאר והוד גבורה, אשר עתה מתחילה
להימוג בענן ערפילי אי־שם.״
רפאל כהן מירושלים! זה היד, מיועד לך,
מאחת בשם יהודית, שלא השאירה שום
עקבות אחריה.

נטיות?אוניברסיטה

אם את נערת־זהר/דוגמנית/מלכת־יופי —
זד, לא בשבילך.
( )1204/11 מחפש נערה מחיפה (המקום
הרחוק ביותר: צ׳ק פוסט) ,שתהיה חזקה
דווקא במאתמטיקה ודקדוק עברי. נוסף לכך
הוא מקודד, שגם את (כמוהו) נמשכת
לשדות ירוקים ושהתשיעית של בטהובן
עושה לך את אותם הדברים שהיא עושה
לו (מה בדיוק היא עושה לו, לא ברור).
על עצמו :״אני חייל בן 21 המחכה ל־שיחדור.
בעל עבר אידיאליסטי המתבטא

(פרת השבוע

״למרות שלא ראיתיך, מימי לא שמעתי
שמעך וטרם עמדתי על רמת האינטליגנציה
שלך, לא קשה לי לקבוע כי חי הנך בטעות
לגבי הדעה העצמית שקבעת אודותיך באמרך
שהנך גבר.
״טעות זו, לצערי, אינה בלעדית שלך.
שותפים בה רבים מילידי הארץ ותושביה,
לאורך חתך כל הגילים כמעט. טעותם מתבטאת
בכך שחושבים הם עצמם לגברים אם
הצליחו לסובב ראש נערה; עונדים הם את
מכנסיהם באופן המרשים ביותר. יאני חוזרת
ואומרת: עונדים הם מכנסיהם כנזם
זהב באף חזיר.
״אין ברצוני לפגוע בך אישית או בדומים
לך. אין זו אשמתך. רק מצערת היא
העובדה, אם גם יתכן שאפשר לתקנה. משום
שרפאל חביבי, סקירת נערה ברחוב,
או ההצלחה לקבוע מיפגש עם יותר כנערה
אחת באותו ערב, עוד לא הופכת אותך ל

אין לך מר, לעשות, תוכלי לעשות
את זה ל( .)1204/14 זר, בחור בלי בעיות,
כך לפחות הוא טוען, אבל את לא חייבת
להאמין לו.
מי הוא? קוראים לו רון; רוני, בשבילך.
הוא אינו שונא את מד, שהם אוהבים, ל־היפך!
עוד יותר. העובדה שביקש לדעת את
שמותיהן וכתבותיהן של כתריסר נערות —
מדברת בעד עצמה. אבל אל תיבהלי; זה
כבר לא הולך בלי בעיות.
אי לזאת, רון מאוהב בכל דבר שהוא
יפה (בעיקר בעצמו, כך נדמה לי) ,והעיקר,
זה בת ,1איכר — כלומר: הוא שואף לשלמות.
ואם לא סיפרתי לך דיי, זה רק מפני
שאני רוצה להשאיר לך את התענוג לגלות
את היתר בעצמך.

משוגעים בבדל וכפרט
( )1204/15ו 1204/16 שני בחורים בני
+ 20 תעודת שיהרור מצד,״ל +השכלה
תיכונית +תוכניות רבות לעתיד, מעידים
על עצמם:
״אנו נאמנים ומשועבדים להווי הפלמ״ח
ומסרבים בתוקף להתיפם לקלחת הסאלונית
הריקה מתוכן, וגם מנסים ליצור דפוסי הווי
מקוריים משלנו.
משוגעים למוסיקה בכלל ולשירי־עמים
בפרט, ושולטים במספר כלי נגינה (בהם
הופענו במיסגרת להקות צבאיות) — מעת־יינים
להכיר שתי נערות (ורק שתיים) בגיל
הטפשעשרה, בעלות השקפות דומות והופעה
חיצונית נאה. החיבה לשירים רוסיים
הכרחית.״
אם אתן שתיים כאלה, והכוונה היא לך
ולחברתך — מובטח לכן בילוי נעים• וגם
מקורי.

פצצת צחוק
ף* אדוינגטץ, ארצות־הברית, טיפלו
—1מומחי-חבלה׳ של הבולשת האמריקאית
בחבילה שנשלחה לחרושצ׳וב, הודיעו שזו
פצצה שהורכבה על־ידי מומחה, פירקוה
בזהירות, גילו שהחבילה לא הכילה אלא
גרוטאות וחול בלבד.

אש הקיגאה
• רעננה, הציתה אשד, יוצאת תימן את
_1כל בגדי בעלה, לאחר שהלה סירב לקחתה
עמו לביקור אצל ידידים.

ויפתח ה׳ את פי הזקן
ך• הוטוכו, יוגוסלביה, החל זקן בן 90
—1לדבר לאחר יותר מ־ 40 שנות אלם,
הסביר שהפסיק בזמנו לדבר מכיוזן שלא
רצה לשרת בצבא.

הצנחנים אמרו מיאו
ף*כאריו, איי סארוואק, מוגרה מכת־
?_1יכברושים בשדות האורז, לאחר שחיל־האוזיר
הבריטי הצניח לשדות מאות התולים.

נותן מנגבה -פטור?
אשקלון, גנבה ילדה בת תשע מהו-
ריר 190 ,לירות, קנתה לחבריה. ולמור־הה
מתנות וממתקים לכבוד החג.

חשיבותה של רצינות
( )1204/17 לא אוהבת להרבות בפיוטים
כגון: אומרים עלי שאני חתיכה וכו׳ וכו׳.
מאחוריה 16 אביבים, אביביים ומעניינים,
ועד לפני חצי שנה נהגה לרקוד ריקודי־עם
בערבי שבת.
אותו בחור בן 19־ג 17>/שירצה לכתוב
לה, חייב להיות בעל חוש הומור ומצב־רוח
מרומם, אלא שידע גם היכן הגבול לאלה,
והיכן המעבר לרצינות.
נושאים להתכתבות: הרגילים.

צורך נפשי

איזהו גבר!

בלי בעיות

כשילד שותק, אין זאת אומרת שהוא
זומם לעשות טשהו; יתכן שהוא כבר עשה
זאת.

״מדוע אינך מתחתנת? הרי לבסוף תשארי
רווקה זקנה.״
״מה לעשות, כל פטס שאני מחליטה להתחתן
מאהבה, אני מגלה שאין לו כסף.״

( ) 1204/10 בת 21 אביבים, צברית בדם
ובנשמה — מתכוזנת ברצינות כשהיא אומרת
שאצלה זה לא סתם רצון לכתוב למישהו,
אלא צורך נפשי. אז לפני שתציפו
אותר, במכתבים, אולי מוטב שתדעו ש:
היא שונאת: את אלה המתיימרים להיות
את אשר אינם והחושבים כי החיים
מסתכמים בארנק נפוח, חתיכה נאה ומכונית
מדגם אחרון.
היא אוהבת: מוסיקה קלאסית ופיזמונים
קלים (כאחד) .טיולים, ספורט, ריקודי־עם
ותשבצים.
היא מסוגלת: להתאים עצמה לכל
חוג וחברה ׳.למצוא עניין בדברים חדשים
ולשכנע אותך שכדאי לכתוב לה, אם יש
לך עיניים כחולות (זה בגלל חולשתי— ).
ואם גילך אינו עולה על .27

של ( )1204/13 הא לקלוע אל לב חמוד וקטן
שלפני 19 שנה התחיל לקרום גידים ובשר.
אז אחרי פיקפוקים, היסוסים וכד וכו׳
וכו׳ — החליט שמה שמותר לאחרים, מותר
גם לו. ובהזדמנות חגיגית זו, גילה לנו
שהוא בן ,21 קצת רציני, קצת ביישן, קצת
מכל דבר, כולל מוסיקה קלאסית .־אמנות.
מבקש תמונה עם המכתב הראשון, ואם
אין לך כזו, אינך יודעת מה את מפסידה.

החי

שנים סבל התיאטרון הקאמרי מרגש נחיתות
על שאין לו שחקנים המדברים במבטא
רוסי כסו בד,בימה. וזאת היא התשובה
שלהם: מרגלית סטנדר, ילידת ליטא וחניכת
הסטודיו לתיאטרון בלנינגראד. היא עלתה
לפני שלוש שנים והתחילה את הקריירה
התיאטרונית שלה בסטודיו של הבימה.
השחקנית בת ה־ 25 החליפה את גילה אל־מגור
בלילה ר,־ 12 ומופיעה כיום ברוזנים
ואביונים. רק במאוחר התברר שבעברית
שלח לא נשאר שריד למבטא רוסי, ושוב
סובל הקאמרי מרגש נחיתות__ .
בשר,יה של ארבע שנים בקיבוץ, ובעל נטיות
לאוניברסיטה.״

ר,שר לאחד

כשהייתי בצופים למדתי קשרים, אבל מאז
עברו כבר טוב, לא חשוב, וכמובן
ששכחתי הכל, מלבד קשר לאחד — זוכרים
אותה?
אז ( )1204/12 יסלח לי שלא אוכל לקשור
אותו עם בחורה/בחור מחוץ־לארץ, ובמקום
זאת אבקש את כב׳ לעיין בגליון העולם
הזח ( 1201 במדור מכתבים לרותי)
וימצא את מבוקשו.
אגב, מי יכול לספר לי מה קרה לקשר
לאחד?

קצת מזה וקצת מזה
לכל אחד הכותב אלי יש מטרה. המטרה

ציפור>ן0נה
לחשת לי...
ההצהרה היחידה שניתן היה לחציל ספי
משה דיין, ערב שובו לארץ, היה:
״אני שמח לחזור אל ההגה,״ והכוזנה להגה
של מכוניתו, מאחר שתוקף שלילת הרשיון
שהוטל עליו ל־ג חודשים, בדיוק פג
אס פרשת לבון גורמת כאב־ראש למישהו,
הרי זה בראש וראשונה ל א כי ב ה ונ לי,
שתי מזכירותיו של ש מ עון פרם, תעוב־דות
עכשיו שעות נוספות חנהמר ון
סירבה לקבל תפקיד ראשי בהצגה היד, היה
רוסי בברודווי ,,וזאת למרות שהוצע לה
תשלום נכבד, ועוד 500 דולר לשבוע, במשך
כל תקופת ווזזזרות מה שמריץ עדיין
את זאבבר לי נ ס קי זה חוש ההומור
והח־ספה שלו אם מישהו יכריז על
תחרות ״מר קרחת״ ,מי סוכן להתערב אתי
ש אורי לוי( ,מהתיאטרון הקאמרי) יגיע
למקום הראשוך כל הכבוד לקוסממי־קאית
ע ליז ה עו ל ש, שהצליחה להחזיק
מעמד ונשארה מפוקחת (עד הסוף) במסיבה
שערכה לעצמה במלאת לה שנה אחת פחות
מאשתקד הגם באצילים נפלה שלהבת?
או שהסיפור על האציל השבדי שהתאהב
ב רו ח ל׳ ה כ הן, מצוץ מהאצבע של רוח־ל׳ה?
ברכות מקרב לב ל מו טקה
זי לכר לרגל נשואיו עם אשתו הראשונה.

ביבדט ההלל
*נורתפילד, ארצות־הברית, פרצה יל־
* 2דה בת שלוש. בבכי כאשר כבאי העיר
הורידוה ממגדל טלביזיה בעל 15 המטר,
הפריעו לה, לפי דבריה, להגיע לירח.

מרעישין כישין
ך יי רו קו די ל, אוסטרליה, הנמיכו מטוסים
_ 1טו ם בעל לביניין העיריה, גרמו להפסקת
ישיבת מועצת העיר, שדנה אותה שעה
בתלונות אזרחים על רעש הנגרם על־ידי
מסוסים מנמיכי־טום.

פירסומת משולשת
תל״אכיב, כפירסומת לפסטיבאל ה־
*״עי תונות העומד להתקיים בקריב ביוזמת
מק״׳ ,פירסם היומון קול העם מודעה
על תרנגול בעל שלוש רגליים, הודיע שהתרנגול
יועמד למכירה פומבית בפסטיבל.

נאווה לאומית
ף פאריס, צרפת, גילה עיתונאי כי
_ 1בובעי־הקש של הבדרן מורים.שבאלייה,
המשמשים מזה 50 שנה סמל אמנות־הבידור
הצרפתית, נקנו כולם בבריטניה.
העולם הזה 1204

אשה נוגוח נבעלה, אשף־הלילה, זוג ]מלם מפני המשטרה, בדיחות ודגעות

סיפ 1רי מתיות

שסטו! ישראלי
• * ת ה הרי שחקן,״ פתח ידידי ה־
נהג ,״אני אומר לך שהתיאטרון מתגלגל
ברחוב. אפילו פה בטאקסי. אתה רואה
את הראי הקטנצ׳יק הזה שלפני? כמו שאתה
רואה את הראי הזה, כמה שהוא קטן, אתה
יכול לראות בו חיים שלמים. אל תשים לב
שהוא כל כך קטן. רואים בו המין. נכנס
קליינט, אני מסתכל בראי — אני כבר קובע
את המחיר. נכנס קליינט׳ אני מסתכל מסתכל
בראי — אני כבר יודע שאצטרך לעמוד
איתו על המקח בסוף הנסיעה. נכנס זוג
צעיר, אני מסתכל בראי — אני כבר יודע
שאסור לי להסתכל יותר בראי.
״עבדתי בתחנת מוניות קבועה, במשמרת
לילה. ביום עזרתי לאחי לנהל את העסק
שלו. הוא פתח מזנון. בערך ב־0ז־ 11בבוקר
הייתי גומר את משמרת הלילה שלי.
היתד, לי קליינטית קבועה בשעה הזאת.
כשנסעד. איתי בפעם הראשונה, אני מסתכל
בדאי ורואה גברת נחמדה. בשבילי היא
צעירה מאד — 35 בערך — בשבילו אולי
זקנה. אבל אתה יודע, כמו שאומרים: על
טעם וריח של בנזין לא מתווכחים. נותנת
לי כתובת, אני מסיע אותה, היא משלמת,
שלום.
״למחרת, באותה שעה בערך, היא מופיעה
שוב, נותנת לי אותה הכתובת. אני מסיע
אותה, משלכת, שלום, שלום. ככה כמעט
כל בוקר, ואני מבין שאחרי כל מיני סידורים
— לא חסר סידורים לעקרת־בית —
היא נוסעת ד,ביתד״ היתד, נכנסת לסאקסי,
אני הייתי מסתכל בראי, שואל אותה: הביתה?
והיא אומרת כן. לפעמים היחד, נוסעת
עם בעלה, הוא היה יורד בדרך.״

של הניקל? בידית הזאת הוא עשה לה את
החשבון. הסתכלתי בראי הקטן הזה וראיתי
חיים שלמים של בן־אדם, איך שהם
נהרסים. כמו שאומרים: בראי עקום.״

אחת אוהכת זעה
ך* מדתי להכיר ולחכב את הנהגים
/הללו. אותם גברים המשקיפים על העולם
דרך הראי הקטן שלהם. הנסיעה מ
אני
הסנדל שלה, אני הסמרטוט שלה, והיא
המלכה שלי. כך שיכולה לנסוע איתי מלכת
היופי של העולם כולו — היא בשבילי שום
דבר. אבל זד. לא אומר שלא נעשו כל מיני
נסיונות. דווקא מצד נוסעות — ימח שמן,
שארמוטות!
״נוסעת לה איזה אחת כזו בלילה, ליד
נהג צעיר כמוני. אני מרגיש את העיניים
שלה נכנסות לי בחולצה. והיא זזה כל הזמן•
אני מסתכל עליה מהצד והיא זזה כל
הזמן. אני אומר: גברת, מרגישה לא נוח?
פתאום היא שותקת. אחר־כך אומרת לי ב־

הנהגים מצידם למדו ממני לפחות דבר
אחד: שעבודת שחקן זה לא מישחק. כולם
היו מאוחדים ברגש של רחמים כלפי —
המסכן הזה העושה שני טורים ללילה —
וזה לא נחשב לו לעבודה אלא מחוץ לעבודה
עצמה.
היד, נהג שמן. מן הרגע שהתניע את המכונית,
היה מספר בדיחות. לא שתק אפילו
שניה. אני אוהב לשמוע בדיחות, אבל הבדיחות
האלה הכפילו את הסיוט הרגיל של
הנסיעה כפל כפליים. למשל, היה מספר על
שניים בבית־קפה .״תשתה משהו,״ אומר
מושיקו לאלברט .״לא, תודה, כבר אכלתי,״
עונה אלברט .״זה על חשבוני, קח משהו.״
״אם כך, מלצר, תן איזה עוף בריא, ואיזה
בקבוק בירה!״ וחברי הנהג היה פורץ בצחוק
אדיר מן ההומור הפנטאסטי הזה, וטופח
ביד של קצב על גבי :״בדיחה טובה,
לא?״ מד. אגיד לו — שהיא לא טובה? בטח
טובה. והוא מספר לי עוד אחת.
לעומת זאת, היה נהג שאני צריך הייתי
לספר לו בדיחות מחיפה לתל־אביב. אחרת
היה נרדם לפני שהיינו מגיעים לטירה.

?אן גוסעת האשה?
^ כה זה נמשך איזה חודשיים. פעם
0 נכנס קליינט לטאקסי. אני מסתכל
בראי, רואה שזה בעלה, שקוע בקריאת
י עתון. אני מבין שהוא נוסע הביתה והתחלתי
לנסוע. על־יד הבית שלו אני נעצר. מסתכל
בראי ורואה שהוא לא יורד. ממשיך
לקרוא בעתון. עברו ככה כמה רגעים טובים.
פתאום הוא מרים את הראש, מסתכל
לתוך הראי, :מה נעצרת? יש לך פנצ׳ר?׳
אז אני אומר לו: מה זאת אומרת? הבאתי
אותך הביתה.
״אז הוא אומר, :מה זאת אומרת הביתה?
מנין לך שאני גר פה? אני אפילו לא מסרתי
לך לאן אני רוצה לנסוע.׳
״אז אני אומר לו, :אני יודע שאתה גר
פה, מפני שאני מביא כל יום את אשתך
הביתה, לכאן.
״אז הוא אומר, :מה זאת אומרת? אנחנו
לא גרים כאן! אנחנו ג רי ם ...רגע אחד!
מד, אמרת? אתה מב-א את אשתי הנה כל
יום?׳
״הוא שאל את זה במין טון כזה. הרגשתי
שהוא תיכף יתפוצץ לי כמו צמיג עם
מסמר. אני לא טיפש. תיכף תפסתי את כל
העניין. ישר לתוך הראי אני אומר לו: מה
אני מדבר? טעיתי. זאת לא א ש תך ...אשתך
הלא שחורה כזאת.
״אז הוא אומר, :לא, אשתי בלונדית.׳
ידעתי שאשתו בלונדית. אבל איכשהו, נדמה
לי שהצלחתי להרגיע אותו. ואני מתחיל
לזוז. ופתאום יוצאת אשתו הבלונדית מפתח
הבית, מנפנפת עם היד לעבר המדרגות
ושולחת נשיקות. אתה יודע: בלונדית...
פתאום היא רואה אותי. אז היא אומרת לי:
,זה אתה? טוב שנזדמנת לכאן,׳ ונכנסת ל־טאקסי.

אגיד לך? טוב שאני לא אוהב רכילות.
אחרת הייתי מספר לך, על הפגישה
הזאת, בין הבעל ואשתו הבלונדית. נשארה
פה עדות אחת. בתוך המונית. אתה רואה
על־יד המושב האחורי? חכה, אני אדליק את
האור. אתה רואה מצד ימין חסרה הידית

השתמשתי בכמה רעיונות שנבעו מהוזי הנסיעות
שלי׳ כמו הסיפור הטראגי של אהבה
בין שתי מכוניות. יש לי גם רעיון
לשיר על אותו תמרור-דרכים עלוב׳ המורה
לכל אחד את הדרך — והוא עצמו
ניצב כל חייו על פרשת דרבים.

במסיבת רעים שנערכה השבוע בתל-אביב התחרו כמה שחקנים
ביניהם על הסיפור המשונה ביותר שקרה להם תוך כדי עבודתם.
זכה בפרס, לדעת כל הנוכחים, השחקן שמעון ישראלי. הוא סיפר
על הווי מיוחד, שרכש לעצמו עת הופיע ב״מועדון התיאטרון״
בחיפה, כאשר היה חייב לנסוע לילה-לילה מתל־אביב לחיפה
וחזרה. היה זה הווי הלילה המיוחד לנסיעות בינעירוניות וכל
האופף אותן. בעמוד זה מספר שמעון חלק מהרפתקאותיו אלה.
חיפה לתל־אביב היא ארוכה, משעממת ומעצבנת.
אין שום נסיעה איומה כל בך —
מלבד, אולי, הנסיעה מתל־אביב לחיפה. לי־לה־לילה,
במשך שלושה חודשים, הייתי נוסע
מתל־אביב לחיפה ומחיפה לתל־אביב.
שלושה חודשים — זאת אומרת 180 פעם
97 קילומטרים. כל פעם, עד שהיינו מגיעים
לחדרה, חשבתי שנישמתי תיפרח.
והנה, עכשיו, איני זוכר דבר מכל השיע־מום
הנורא. סימני־הדרך שנחרתו מכרוני
אינם אבני הקילומטרים שלצד הכביש, כי
אס הפרצופים של חברי־לנסיעה, השיחות
השקטות עם ידידי הנהגים — ואלף ואחת
החוויות שניקרו לדרכי על 17 אלף• הקילומטרים
האלה.
בין חברי, הנהגים, היה בחור צעיר משופם,
יפהפה, מין אשף לילה; כך קראתי לו
בליבי. פעם אפילו לא התאפקתי ושאלתי
אותו :״אמור לי, לא התאהבה בך איזה
נוסעת?״ הוא הביט בי ממרומי גאוותו הגברית
וענה :״כן, אשתי.״
הרגשתי גל של חום בלב. הוא הוציא
מכיסו צילום של תינוקת נהדרת, מתולתלת׳
ואמר :״הילדה הזאת — אני העבד שלה,

קול כזה, צרוד, :אני אוהבת את הריח של
הזיעה שלך.׳
״מה תגיד על זה? ימח שמה, חתיכת
ליכלוך! אני עובד כמו חמור בשביל לפרנס
את האשה ואת הילדה, מזיע כמו כלב —
והיא אוהבת את הזיעה שלי. טפו, ימח
שמה!״
השתררה דממה עם סיבוב אליאנס. אבל
הסיפור הטריד אותי כל הדרך. ושוב לא
התאפקתי ושאלתי אותו :״ובכן, במר, זה
נגמר?״
הוא ענה :״אתה שואל כל מיני שאלית,
אחה!״

״פדיחה מוכה, לא ץ״

^1]11.ו-זדו^ו>ז׳<*וו 8י—:וי<זי!/ו^ז6
**; 6הגיס התרגלו אלי. הם ידעו כי
ן ן בחצות, בערך, בא לתחנה ״השחקן״,
כדי לנסוע לתל־אביב. תמיד שמרו לי את
המקום שליד הנהג. למדתי מהם הרבה. בתוכנית
החדשה שלי, סתם יום של חול,

זוג דוהר לזיכרון

ן* א פעם הייתי נאלץ לחכות שעה/שעתיים
עד שתתמלא המונית. זה הדבר
המדכא ביותר בחיפה. בתל־אביב, למשל,
אתה יכול לבוא לתחנה המרכזית בשתיים
אחרי חצות — וכעבור חצי שעה יש כבר
שבעה נוסעים לכל פינה בארץ. בחיפה —
מת. אחרי חצות, אפשר להשתגע עד שמופיע
נוסע אחד לתל־אביב. וכשהוא מופיע,
מתחילה פרשת ההתמקחות על המחיר. כמה
פעמים הייתי מוכן לשלם בעצמי את ההפרש
במחיר ובלבד שניסע.
זכור לי מקרה שזוג צעיר הופיע בבהלה
בתחנה .״כמה תיקח עד זיכרון?״ שאל הבחור.
הנהג ענה: שש לירות. הבחור השיב!
״אתן לך חמש לירות — ותיכנס עד זיכרון,
בפנים. אבל סע מיד!״
הנהג התבונן בזוג וקבע :״זה יעלה לך
15׳ ולא — אני לא זז מכאן!״
הבחור, שזה עתה עמד על המקח, הסכים
מיד לשלם את המחיר הכפול. כל הדרך
האיץ הנוסע בנהג שימהר .״קיבלתי רק
עכשיו טלפון דחוף מאמי,״ סיפר ,״וזה
מדאיג אותי.״ כי לפני חודשיים קיבל הבחור
טלפון דומה מאמו באמצע הלילה, וכשהגיע
לזיכרון, סיפר לנו ,״נודע לי שאחי
נהרג.״
ליבי נצבט, והשתדלתי להסיח את דעתו
מאסונות .״לא כל טלפון מוכרח לבשר בשורה
רעד״״ אמרתי לו, אבל הוא לא השתכנע•
״אתה לא מכיר את אמי,״ אמר וקולו
כמעט נחנק מבכי ,״היא מצלצלת רק
כשקורה אסון.״
בקדרות דוהרת הגענו לזיכרון. הזוג יצא
ליד בית קטן, ונותר רק שהבחור ישלם את
דמי־הנסיעה לנהג, כדי שנוכל סוף־סוף להמשיך
בדרכנו לתל־אביב. אבל ראה פלא:
הבחור הכריז :״לא משלם יותר מחמש
לירות.״ עוד מעט היתד. פורצת קטטה. ואז
התערבה הבחורה שנלוותה אליו. היתה זאת
יפהפיה שחרחורת, לבושה בשימלה הדוקה
לגיזרתה המחוטבת. תחילה ניסתה להשתיקם׳
כדי שלא יעירו את השכנים. כעבור
דקה משכה את הנהג הצידה, לחשה משהו
באוזניו, והוא נכנס אחריה אל תוך הבית
הקטן.
חיכינו חמש דקות, עשר דקות, רבע
שעה. עשרים דקות. כמה זמן דרוש כדי
לגבות 15 לירות? התחלנו לרטון.
לבסוף הופיע הנהג. כדי שלא נתנפל עליו
בצעקות, הקדים אותנו וסיפר את הסיפור
הבא :״אז ככה זה, חביבי, לא היתד, לא
אמא. ולא בטיח — הם פשוט רצו לברוח ׳1
מה שיותר מהר מחיפה. אם קיבלו טלפון —
זה בטח שהמשטרה מחפשת $ותם. מה, לא
ראיתם שהיא זונה? בשביל זה העליתי את
המחיר בחיפה. ידעתי שהוא צריך אותי,
והוא ישלם כל מחיר — רק שנסתלק מן
הנוף.
״נו?״ שאלנו ,״הוא שילם לך?״
חיוך שבע־רצון השתפך על פניו .״כבר
התפשרתי איתה!״