גליון 1212 מתאריך 14 בדצמבר 1960

מספר 1212

• שנ ה

ג״ה כשלו תעע״א14.12.1960 ,

המחיר 60אגוד

ה עדו ת
ר. בפאריס!

העורך הראשי:
אורי אבנרי

ה עו & סהוה

ראש המערכת:
שלום כחז
עורך משנה:
רוב איוזו
עורך כיתוב:
טקסים גילו

כתב ראשי:
אלי תבור
רחוב גליקסון ,8תל־אביב, סלפון ,26785
ת. ד . 136 .מען למברקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: העולם הזה בע׳׳נו.
ופוס משה שהם בע״ס, ת״א, מל.31139 .
ההפצה: דור מופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקרא

צייר המערכת:
וקי

צלם המערכת:
יעקב אנור

חברי המערכת:
שייע נלור, לילי ולילי, דויד הורוביץ,
רותי ורד, יוסף אבו־הטרי, אביבה סמן,
אבנו פרי, שמעון צבר, עמום קינן,
סילבי קשת, מלכה רחביה.

ביותר

במדינה

טו בי םלכביסתבג די ך

שו מ רי ם על טי ב א רי גי ך
מבטיחים לד ברק ויופי

יושב־ראש ועדת־החוץ־והבטחון של הכנסת,
ח״כ (מפא״י) מאיר ארגוב, גילה השבוע
חוש־הומור מקורי. הוא פנה אל העתונאים
בכנסת בבקשה שלא יפרסמו ידיעות שיודלפו
להם על־ידי חברי ועדתו.
איני רוצה להתעכב על הצד המוסרי של
הבקשה. תפקידו החברתי של העתונאי הוא
לפרסם את האמת. המבקש מעתונאי שלא לפרסם
ידיעות הידועות לו, כמוהו כמבקש
מרופא שלא לטפל בחולה, או כמבקש ממהנדס
להקים במזיד גשר רעוע.
מעניינת רק ההנמקה של אותה בקשה.
הסביר ארגוב: אם יתפרסמו ידיעות מן הנעשה
בוועדה, יפסיק דויד בן־גוריון לספק
לוועדה ידיעות סודיות על הנעשה במערכת־הבטחון.
מימי
לא שמעתי מפי חבר ועדת־החוץ־
והבטחון ידיעה שלא היתד, ידועה לי. לעומת
זאת, אני זוכר עשרות מקרים בהם באו אלי
חברי הוועדה — וביניהם חברים חשובים —
כדי לשמוע מפי ידיעות על הנעשה במערכת
הבטחון, אותן לא יכולתי לפרסם מטעמי צנזורה.
בשיחות אלה נסתבר לי כי רמת האינפורמציה
של חברי הוועדה נופלת מזו של
סגן־משנה בצה״ל.
לכן, מר ארגוב, אין כל חשש שה״ה בך
גוריון ופרס יחדלו מלספק לוועדה ידיעות
סודיות. כי מעולם לא סיפקו לה ידיעות כאלה.
אין להם כל עניין לשתף מוסד פרל־מנטארי
נבהר, ואפילו של חברי מפלגתם,
בניהול נכס פיאודלי שהפך זה מכבר לאחוזתם
הפרטית בהחלט.

לפני ימים מספר נכנס למערכת צעיר חסון
וביקש גליון ישן של העזלם הזה, מלפני
שש שנים. הפקיד, הלוקה באותה סקרנות
האופיינית לכל המערכה, שאל אותו למה
דרוש לו אותו גליון. השיב הצעיר :״אני
מופיע שם. שמרתי את הגליון הרבה זמן,
אבל סחבו לי אותו.״
היה זה יצחק סיניבר, אחד מעשרת הנע־

יצחק סיניבר ()1955
רים שנבחרו באקראי׳ לפני שש שנים, כאשר
ערך העזלם הזה 912 בפסח , 1955 כת־בת־ענק
על בני ״שנתון 1940״ .אמרנו אז
כי אלה ״האנשים החשובים ביותר במדינה״
— וניסינו לתהות על קנקנם.
יצחק, המכונה ״סיני״ ,היה אז גדנ״עי בן
.15 הוא עסק בסיסמת, חלם להיות טייס.
כשנפל עתה לידינו, בצורה כה מקרית, השתדלנו
להשוות את קורותיו עם המצופה לפני
שש שנים.
סיני לא הפך סיים. משגוייס לצה״ל, התנגדו
הוריו ליציאתו לקורס־טייס. כדי להישאר
בכל זאת באוויר, התנדב לצנחנים. מעניין
להשוות את דעותיו כיום עם הדעות שהשמיע

מוצרק לי! — דשניםוחומריםוזימייםבע־נו

רומן זעיר
צלילי ו\\זוגזי!ץ ה ורמו ותוזבוה הוזוזילו סוי&וגוו. ווגיב
הרוח הנזרונזם השאיר אוז רינה, הר!\רוי\ 1הוזגוולה, נוצובוז
כי הבריה ההטלוזו וזוזוה, טר טו וטוזי, וזבו ווה הבו ובו! ,א נזרה
לה.־ ״ריוה, א ת טצתג אטווזה ב תצב טוווצר \ ראי את טור
בויך בתורה צטירה איבה צריבה להתהלר טם טור בוי ת
בגווו נשלך . .אך, א ת\ לך טצה גטיי לבית תר!!תה וסוי
פ ,14 נן רת התוים הובלא, תטושה את בוי ך בריאינז ורטווית
תוך ותו !!צר״
בטבור שבוט הזדהה ריוה לוטתי טל טצתת
התובת ; ״בלל לא יכולתי לתאר לטצתי שסיית סרת ובלא
ב־פ ,14 רס כטת יש תטת בתיי שלשות, בשתלבתי לרסור,
לא ישבתי אפילו ריסור אתר, ובל וה תורות ל פ .״ 14

לפני שש שנים, במיסגרת המישאל שצורף
לאותה כתבת־ענק.
מה אתה רוצה להיות בחיים? השיב יצחק
אז :״טייס.״ אומר יצחק עתה :״חקלאי.״
אז קבע יצחק כי ברצונו להצטרף לתנועת־נוער,
כדי למלא את חייו תוכן• הוא לא עשה
זאת. תחת זאת הפך, עם סיום לימודיו בגימנסיה
הרמת־גנית• חניך בית־הספר החקלאי
במיקווה־ישראל, הצטרף לגרעין של נוער
האיחוד.
״הייתי מוכן להקריב את הכל למען האידיאל
של התיישבות בנגב,״ קבע אז. עתה
הוא עומד להצטרף עם גרעינו לקיבוץ ספר.
אולם, הוא אומר,
אם יוטל עליו הדבר,
הוא מוכן ללכת
גם היום לנגב
ולשבת שם.
בשעתו סבר כי
יתחתן בגיל .23 עתה,
בגיל ,21 הוא ׳עודנו
סבור כי ״עלולה
להיות חתונה בעוד
שנתיים.״
אז :״הדור שלנו
שווה פחות מהדורות
שקדמו לו.״
סיכיכר ()1960
כיום :״אחרי שרותי
בצבא, אני סבור שזה ההיפר.״ לדעתו, הוסיף
השרות הצבאי לעיצוב אופיו, לימד
אותו מה פירושם של חיי־צוות.
אילו יכולת להמשיך בלימודים, האס היית

מנצל הזדמנות זו בשמחה? ענה יצחק, בן
ד 15״אינני יודע.״ אומר יצחק, בן ד,־: 21
״הייתי רוצה להמשיך בלימודים בפאקולטר,
לחקלאות ברחובות.״
מה היית עושה לו זנית באלף ל״י? לפני
שש שנים :״אשקיע הכל בטיסנים.״ היום:

״הייתי חוסך את הכסף בבאנק.״
העולם הזה מפרסם מדי פעם, במדור איפה
הס היום? ,סיפורים על מעשיהם של אנשים
שהיו פעם בחדשות. יתכן כי הנך מעוניין,
כמונו, במדור פרטי של איפה הס היום?,
לגבי קורות הצעירים והצעירות שהופיעו בתקופות
שונות על שערי העולם הזה ובכת־בותיו.
אם אתה יודע על אחד כזה (או אחת
כזאת) ,או אם אתה עצמך נכלל בסוג זה —
מדוע לא תכתוב לנו?

קוראה אלמונית טרחה לשלוח לי מכתב
ארוך ממכסיקו, המתאר בפרוטרוט את שבי־תת־הרעב
של הצייר הדגול סיקיירוס וחבריו,
אנשי השמאל באותה ארץ, שנכלאו ללא
משפט בגלל אהדתם את מישטרו של פידל
קאסטרו.
מכתב זה אופייני לזרם קבוע של מכתבים,
המגיעים למערכת מידי קוראים בחמש
יבשות. חלק מהם מגיב על דברים שפורסמו
בהעולם הזה. אך חלק שני וחשוב בא לעניין
את המערכת באירועים שונים בארצות המגורים
של הכותבים.
המכנה המשותף של כל המכתבים האלה _
ואני אומר זאת בגאווה רבה — היא רוח
ה״איכפת־לי״ המשתקפת בהם. מתקבל הרושם
כי קוראי העולם הזה לוקחים חלק פעיל —
לפחות מבחינה נפשית — בכל המאבקים למען
האמת והצדק באשר הם.
קשה להדביק ״איזם״ כלשהו לקוראים ש־מכתביהם
תמכו במרד ההונגארי של 1956
ובמלחמת־השיחרור האלג׳ירית של ,1960התומכים
בשיחרור האשד, בניגריה ובשיחרור
הכושים בניו־אורליאנס. בכל זאת, משתקפת
בכל המכתבים האלה, המקושטים בבולים
שונים וססגוניים, מעין השקפת־עולם משותפת.
אולי נקרא לה, בהעדר מושג אחר, בשם
״איכפתיזם״.
מכתבים ענני אטום

מזה חודש ימים יודע העולם שגרמניה
שקודה על ייצורה של פצצת־אטום (העולם
הזה ,)1205 בעזרתם האדיבה של האדונים
מבריטניה ומצרפת — ובארץ איז פרץ ואין
צווחה. החיים זורמים כסדרם. יש ודומה
שרק מישחק כדורנל עלול להוציא אומה
זו מנדרה.
בארץ הזו מצויים כחצי מיליון אנשים,
פליטי מחנות הריכוז וההשמדה. כלום לא
ננער, ידיעה זו ללבם?
האומנם יש בכוחם של כמה מיליארדי
מארקים לספוג ים של דמעות ולמחות נחלי
דם, ער לבלתי הותיר להם שריד?
ודאי שהצניקאים ומוגי-הלב יפטירו לעומתי
:״וכי מה בכוחה של אומה קטנה
וחלשה, מול אדירי העולם?״ (שיטו לב

איד פיתאום קטונו, איד האדיר שבצבאות
אשר במזרח־התיכון, ואולי אח הטוב שבצבאות
העולם, נתנסה עד לאפם
יובל רותם, ירושלים

מפי האתון

האם לא כדאי שתתחילו להתעניין בגורל
הסטודנטים בארץ?
מאז ביטל בז-נוריוז (בלי התחשבות בנו)
את המחלקה המיוחדת לסמודנסים, שהיתה
קיימת בצבא על מנת שיתאמנו בתקופת
החופש — אנחנו נקראים בלי סוף ובלי
שאיש יתחשב בנו, לתקופות אימון שונות,
בכל זמני הלימודים, כולל הבחינות.
אמנם ישיר ועדה (באוניברסיטה העברית
בלבד) ,העוכקת בתיאום בין האוניברסיטה
לבין קצין־העיר, שתפקידה לקבוע אם אדם
העולם הזה 1212

חיים קצאח לם י?.״אים בתקופת מסזיימת.
או5ם אפילו אם ועדה זו טמקיצה ע ל ׳יפיח־רור
הסטודנט. איז זהעדייז י קובע, משום דבר דורשת אותו, אי!
שאם מ־יחידח
שימנע אותה מלנייפו.
אינני יכול לחתום את שמי, מפני שאחרת
ידבקו־ אותי בטולואים פי עשר.
סטודנט, ירושלים

במבצע הסטיפנדיות
של תסס אוריגינל

למען אלג׳יריה:

מעל דפי העולם הזה הנני פונה בקריאה
לבל אנשי־הרוח והעתונאים החנונים,
התומכים בשיחרורה של אלג׳יריה מהעול
הצרפתי, להגשים את רעיונה של חזית-
האלג׳י־השיחרור
רית,
פל״ז, בדבר הקמת
ליגה לידידות
ישראל־אלג׳יריה, כפי
שהתבטא בפגישת
מר אבנרי עם
הטורדים באיטליה
(העולם הזה .)1206
בתור יושב־ראש
אני מציעה את עורר
העולם הזה, כס־גנו
את המשורר הערבי
חביב קהוונ׳י.
כחברי המרכז אני
מציעה: פואד שאבי,
עורך אל־מצוואר; המשורר
הערבי פאר
זי יוסח אל-אסמר; שאבי ראשד חוסיין, עורר
״אל-פנ׳ר״ :נתז ילידטור, עורר ״אתגר״ :הסופר
איברהים מופה איברהים; שימחה פלא־פן,
עורך ״ניו־אוטלוק״; ובמזכיר הלינה —
את העתונאי לטיח דורי, מ״אל־מירצד״.
ליגה בזו מסוגלת לשרת בנאמנות את
העגייז היהודי־ערבי, ותביא לאלנ׳ירים האמיצים
את דבר ״ישראל השנייה״ ,ישראל
התומכת ברפובליקה אלנ׳ירית עצמאית
וניטראלית.
שרד, שאבי, ראשון־לציון

ר שי מ ה

—100
שורץ אמנון, רחוב נתן ,6רמת־גן
—100
אברמוביץ צפורה, רחוב רוטשילד ,56 ראשל״־צ

לוי מרדכי סלומון, שד׳ ירושלים ,124 יפו

לוי נסים, רחוב התקומה ,34 יפו
50 איסמן יוסף, רחוב בצלאל ,6חיפה
50 אברהם רחמים, רחוב עוזיאל ,21 רמת־גן

בלבן רעיה, שכון נוה־זית 56 לוד

שורץ יוסף, שד״ר בן־ציון 53 רחובות

עזרתי יצחק, רחוב השל״ה ,13 תל־אביב

אהרונוב מלכה, שדרות נורדאו ,83 תל־אביב

משיח סלומון, רחוב דניאל ,8בת־ים

בנד פסח, ד .צ ,2344 .צה*ל

אביראש חבקוק, רחוב עמום ,43 תל־אביב
25 בונפיל מיכאל, ד.צ ,2145 .צה״ל
25 וקסמן אמנון, ד.צ ,2574 .צה״ל
20ו. גרינברג, שכון עמידר ,21 רעננה
10 שפירר קלמן, נוה־צה״ל אריאל ,1יד־אליהו

שפירר בלהה, נוה־צה״ל אריאל ,1יד־אליהו

שפירר אליהו, נוה־צה״ל בלוק ,17 יד־אליהו

לוי אמנון, רחוב דגניה ,23 תל־אביב
10 לוי יוסף, רחוב דגניה ,23 תל־אביב
הוראות חברת ״תסס״ בע״מ לתשלום הסטיפנדיות הועברו
לבנק פויכטונגר בע״מ, תל-אביב, שדרות רוטשילד .5
הזוכים מתבקשים לפנות לבנק בצרוף תעודת זהות (או תלמיד)
לשם קבלת זכיותיהם בצורת פנקס חסכון או במזומנים.

בחצר אבוחצירא

העולם הזה ( )1208 פירטה את דברי הרבנית
טולידאנו, בהם היא מביעה את
התנגדותה לרב יצחק אבוחצירא כמתווד,
משום שהרב כאילו ביקש משר־המשטרה לעכב
את משכורתה, על מנת להביא אותה
לידי כניעה למשפחת הרב טולידאנו זצ״ל.
בז כתבתם כאילו שאלתם את הרב אבו־חצירא
על סיבת התערבותו ואף הבאתם
את תשובתו.
ברצוני להכחיש את הדברים בתיקה. הרב
אבוחצירא לא פנה לשר המשטרה בעניז
זה, ולא שוחח עטו כלל על משכורתה של
הרבנית טולידאנו. לבז דבריה מצוצים מהאצבע.
כמו
בז לא פנה כתבכם לרב אבוחצירא
בעניז זה. לבז נם הדברים שנכתבו בשמו
הנם מוטעים.
אהרון אבוחצירא, מקווה־ישראל
הרב אבוחצירא שוחח עס ראש מערכת
העולם הזה, שלום כהן, אותו חשב בטעות
לשליח משפחת טולידאנו. תוך כדי כך נתגלתה
הקנוניה לשדל את שר־המשטרה להביא
לעיכוב הפנסיה — קנוניה עליה מסר
ראש־המערכת עצמו לרבנית.
איש לא חם על כבודה של הרבנית טולי־דאגו,
לא עליה ולא על תוארה.
למה הייתם דווקא צריכים לצטט את הדברים
המעליבים, כמו ״נערת הספוננ׳ה״,
שנאמרו עליה בבית־הטלון? למה דיברתם
על ״ארנק מודרני שאינו מתאים ללבוש,״
ועל ״ההתפעלות של הבחורים״?
איז זה סוד שהרבנית אינה מבנות האצולה,
ונם לא ממשפחה עשירה וידועה.
עד כמה שאני מביז, אתם טעוניינים לעזור
לה. אז למה הביטויים המעליבים?
אברהם סלוך, ירושלים

תלונה אוסטרלית
נליונות העולם הזה מניעים לידיים רבות
של ישראלים ודוברי-עברית במלבורן. אני
מקבל את העתוז כל
שבוע, מאז עזבתי
את הארץ לפני 13
חודש. לבז ארשה לעצמי
להעיר לכם
הערה קטנה.
חבר ישראלי, השוהה
כאז כבר כשש
שנים, שאל אותי
באחר הימים :״תניד,
האם באמת כלבד
איום ומושחת
בארץ כפי שזה משחקה
מקריאת העולם
הזה?״
אחרי שהסברתי
לו את דרד הכתיבה
של העולם הזה, שמנחמי

אותי: אם העולם
הזה מתמסר רק לסוג מסויים של
חדשות בישראל, מדוע הוא מתיימר להיקרא
״שבועוז החדשות הישראלי״? נם אני שואל
זאת.
אני חוזר לארץ בסוה ינואר, אחרי ״נשואי
פספורט״ (פספורט ישראלי!) ,עם אשתי
וצבר בדרד.
יגאל מנחמי, מלבורן, אוסטרליה

מ ה עלי ךלע שו ת כדי להשתתףבמבצעהס טי פנ דיו ת?
עליך לאסוף 30 פקקים ממספר 1עד 30 של תפס אוריגינל לפי
בחירתך: אשכולית, אורנג׳דה, לימונדה, דובדבנים וגם תסם־
קולה אוריגינל, ולשלחם לביהח״ר ״תסס״ ,ת.ד 560 .תל־אביב.

הםבס טי פנ דיו ת זכו -

אחרי

ההצלחה הגדולה
החל ממוצ״ש 17.12.60

העולם הז ה? ? 1נ

ב תל־א בי ב

בקולנוע תמר חיפה
הקומדיה האנטי־נאצית המרתקת ביותר

1 א נסאגזזקגס 0?£220 קגז)220-ז1ק)
ויטוריו דה-סיקה

פולקו לולי

בתפקידם הטוב ביותר, כצוות אניד -רעועה
החושבים עצמם לגבורים על שהצליחו
להבריח צוללת בריטית, בו בזמן
שמפקדי הצוללת הבריטית לא
רצו לבזבז תחמושת
על אניד, ישנה.
תרגום עברי ואנגלי
החברה להפצת סרטים
למזרח הקרוב בע״מ

בעולם של לם

הכתבה על פסק־רינו של השופט לם (העולם
הזר )1210 ,היתר, ממצה, מקיפה ואובייקטיבית,
כרניל. לא בז סקר דעת־הקהל שנלוות
אליו.
מעטים האנשים המסונלים להתעלות ולהעריך
חוקים לפי ערכם העצמי והשפעתם
הקרובה והרחוקה על דמות החברה. הרוב
רואים את החוק מבחינתם האישית, לפי
התאמתו למושגיהם ועקרונותיהם (הנקבעים
לרוב בהשפעת הסביבה) ,ובעיקר לפי התאמתו
לצרכיהם המוחשיים.
חוג האנשים אותם שאלתם משקף עילית(?)
חברתית טסוייטת של סופרים, אם־
נים, משפטנים ואנשי־עסק. רובם הביעו
רעה שלילית על החוק — בנלל הסיבה ה־ג״ל,
כנראה.

שסה

יי ס מס*

^ 11 ון זוו8ו>1וווווווווווווו<^>חה1ו1ן 1— ״ 11811ר ־ ז 1-וזוחוז 11 וז —

--ז 4 1 ¥ 1ד 0רויאלויט.

לפי

הו אהקרם

מזון מ ל כו תהד בו רי ם.

הי עי ל ביו ת ר

.ר 1יאל 1״ ט •
ושומר

לברן.

פריס.

ל ט פו ל

ב עז ר

פני ך

מו נע

קמטים

ר ענ נ ות

נעזרים.

פקידים :

תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקורס החדש ל
קצרנות עברית ו/או אנגלית

(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 £00
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון 3
חיפה. בבית״הספר ״במעלה*
רחוב שמריהו לוין סג

חצלחח

מובטחת!

...סו ףסוף
ניתנת האפשרות גם בידי
עובד שכיר וכעל אמצעים לא
גדולים לרכוש לעצמו מכונית
משומשת, טובה וחסכונית לצורך
עסקים או להנאתו גרידא, כתנאים
שדוגמתם עוד לא נשמע כארץ.
לפי התבנית הסנסציונית החדשה
שלנו על הקונה לדאוג למזומן בסך ־507
כלבד מערך הקניה, ואת השאר עליו
לשלם כתשלומים נוהים (עד 15 חודש).
אצלנו תמצא מבחר גדול ועשיר של מכוניות
משומשות מכל הסוגים כמצב מצוין.

בכל אופו איז הנשאלים מהווים חתר של
הציבור הישראלי, אשר, כמדומני, מזדהה
ברובו עם השופט לם. השופט ניסה, במסגרת
תפקידו, לפעול ננד התהליר של התפוררות
המשפחה, שהוא חמור ומסוכז. אמנם
ספק אם פסק־דיז יכול לעזור במקרה הנידו?
,אולם יש השפעה מרתיעה, וכז
השפעה מוסרית על דעת־הקהל.
זונות רבים יכלו להיות מאושרים זה
עם זו, לולא המחשבה על האפשרות להיות
מאושרים יותר עם מישהו אחר. האינטרס
של החברה, של הילדים ואד של בני־הזוג
עצמם תובע להרחיק את האפשרות הזאת
מרחק סביר.
דויד פלאי, תל־אביב
מכיוון שזה יכול לקרות מחר נם לי, נא
להסביר לי את החלטתו של כבוד השופט לס,
שאסרה על הבעל הסוטה לפנוש את בחירת
לבו (מם׳ )2ב״מקום סנור״?
נניח שהם יושבים במכונית בשפת תירקו!
— האם הם צריכים לפתוח את החלונות?
שמעון ל ,.תל־אביב
מר לם
הוא חכם.
כי בנשם וברוח —
מי ירצה במקום פתוח?
אברהם שפירא, חולון
...במקום שיש חוק חמוד ננד אשה
המסרבת לבוא ביחסים מיניים עם בעלה —
וזה מבלי להתחשב בגורמים כנו! הכאה,
אכזריות רוחנית ועוד — למה לא יהיה
חוק נגד בגידת־הבעל? מה נם כשהוא טמשיד
לגור בבית, והחוק מחייב את אשתו להיענות
לו, אם ירצה בכד?
א. קריתי, חיפה

ברוטוס והנודיפטיס
בושה וחרפה! כיצד זה העזתם לקחת
תמונה נהדרת של צעירה עירומה שטופת-
שמש, ולשים אותה על השער (העולם הזה
)1211 כאשר חזה מכוסה בכותרת?
גם אתה, ברוטוס?
הגם אתם ביז הפוריטאנים?
יחיעם רובין, תל־אגיב
לאו דווקא. ראה להלן :

תמונת השער דדא כותרת
ת ל ־ אביב. ר ח׳ ארלחח ־ ו ב 153
טלפון 42624

• לחנוכה ולעונת החורף
טיול נעים ובטוח בכל כבישי
הארץ לך ולבת־זוגך בקטנוע.
צייד את רכבך במגן רוח אצל
מנחם, תל־אביב, רחוב הרצל
.82 שמור על בריאותך ואל
תצא יך;4־ך מבלי לגשת למנחם.

ס המתנה הנאה ביותר
לבן־זוגך לכבוד החנוכה
תהיה מתנת ויקטור, הח נות
האלגנטית להלבשת
גברים בתל־אביב, רחוב בן־
יהודה ( 6ליד מוגרבי).
חולצות יפות מצמר, קורד רוי,
בנלון ואורלון• מכנסיים
לחורף מקמגרן וקורדרוי,
מעיל גשם 3/4סגנון איטלקי.
ז׳קטים מטוויד, אפודות
המות מצמר, דוגמות . 1961
מבחר עשיר של עניבות
מרהיבות עין בגזרה צרה
אריגי הצמר לעונת ה חורף
מתוצרת הארץ ותו צרת
חוץ בשפע אצל
בראון את בילר, תל־אביב,
רחוב נחלת בנימין
( 43 טלפון .)64005 החליפה
הנאה היא מהבד המעולה
של בראון את בילר.
מבחר עשיר ורבגווני לך
ילבני ביתך.

הוצאת ״קרית־פפר״ בע״מ
ת. ד — 370 .טל 22000 .ירושלים

לנבחנים כבחינות הבגרות !
לאחרונה הופיע:

תנ״ך
ל ב חינו ת
בגרות
מאת: י .אוראן וי. כן־כרוך
שאלונים ופתרונים בתנ״ך: לבתי
ספר תיכוניים, לבחינות מלואים
למורים ולבחינות מוקדמות לפי
התכנית החדשה והישנה.

גישתכם הערה והבריאה לפרשות ונושאים
עדינים הפכוני זה מכבר לקורא מושבע
של העולם הזה.
...הרעיון הנודיסטי מבוסם על ניקודה
מרכזית אחת — השמש לבריאות חגווי.
אולם אותם הנודיסטים, המנסים לקנות נפשות
לשיטת הבריאות המוחלטת, שוכחים
שדרכי השימוע שלהם אינן הגיוניות. כי
נשאלת השאלה: מה פגם בריאותי לנוח
כאשר יעורטלו במינימום אותם שטחים איס־טראטגיים?
היחדל הגור לקלוט קרני השמש?
יש לי דרד אחרת לביסוס גישתי ה־נודיסטית.
טי כמונו, בעלי הביקורת העצמית,
יודעים את התוצאות המסוכנות
של ״פולחן המין״ בארצות נאורות כמו
ארצות-הברית? פולחן זה הוריש לנוער
חולניות וריקנות. ואילו באמצעי הפשוט
ששטו עירום הגור שוברים אנו את המיסטיות
שבפולחן זה.
עירום הגור בין המינים מביא לתחושה
רגועה ונורמאלית, בניגוד לגירוי החולני
באמצעים פורנוגראפיים, בסרטים שנועדו להפיק
רווחים על־ידי ניצול יצריו האורגניים
של האדם. אותן הבוכבות היהירות,
עם מבנה־הנור הפאנטסטי, ואביזרי הלבוש
— האם לא תקבלנה את הצורה הטבעית
של חווה בהווי העירום?
החלשת היצרים בעירום־הגור נורמת ל-
ייקיק המוח, המחשבה והנפש. כי בין שאר
הצרות של ההומניות, הפכה צרת המי!
לצרה גדולה, שלא בצדק.
כה לחי לנידנודי הנודיזם בישראל. כדי
למנוע פגיעה ברגשות הורי, נא לא לציי!
את שמי, אלא —
אחי יהודה, ניו־יורק, ארצות־הברית

רכב הרכבי ופרשיו
במדור אנשים כתבתם (העולם הזה )1211
כי ״אחד״ ,״ציון״ הרכבי ,״מעובדי היכל
שלמה ,״מפציץ״ במכתבים את העתונות.
( )1דומה שיש לי מעמד מסויים בציבור
ובספרות (ראה ״מי ומי״ הבינלאומי,
לונדון ,1959/60 ,בין 74 הישראלים).
( )2שטי צבי.
( )3אני מנהל הספריה התורנית המרכזית
לישראל בהיכל שלמה, ירושלים.
( )4עשרים ספרי ביהדות ובפילוסופיה
ובהיסטוריה, ואלה ומשהו מאמרי ב־ 80 אכסניות
בארץ ובחו״ל, והשתתפותי הקבועה
בארבעה עתונים יומיים, עושים אותי במשהו
יותר מ״מפציץ במכתבים את העתונות״.
אני עורר כתביעת לביבליוגראפיה וחבר
מערכת ״עם י וספר״ של ברית עברית עולמית,
שאני חבר הנהלתה העולמית.
תמצאו נא דרד נאותה לתקן את המעוות
בפגיעת האישית.
ד״ר צבי הרכבי, ירושלים
הנה היא.
!זגורלח הזח >•

מאמר ראשון בסידרה: כך נוצרה הבעיה שתעמיד את המדינה במיבחן חמור

מדוע ה ברחו־׳׳

ך* ילד בעל השערות הבהירות והמקורזלות משך את תשומת־לבי.
1 1קראתיו אלינו. הוא ניגש ללא היסום. באותם הימים, כשבועיים
אחרי כיבוש עזה, בעת מיבצע־סיני, בבר התרגלו ילדי מחנה־הפליטים
האדיר רימאל אל־בחר לראות ישראלים.
״מניין אתה, ילד?״ שאלתי. הוא נראה לי כבו שבע.
״אני מסג׳ד, יא סידי,״ ענה.
נתתי לו שילינג ומיהרתי אחרי בני־לוויתי, שהמשיכו לפסוע• לשם
סג׳ד היה צליל מוכן באוזני. מניין אני מכיר אותת
לפתע עצרתי בעדי. מנבכי הזכרון עלתה בי תמונה נשכחת.
גיבעה קטנה, מכוסה גיבעולי דורה. שלושה ג׳יפים, מצויידים במיקל-
עים, זוחלים באיטיות זהירה אל הפיסגה. כמה מטרים לפניה הם
נעצרים. ראשינו ומקלעינו נמצאים מעל לקת הרקיע, מוסתרים רק על-
ידי הגיבעולים.
לפנינו, במרחק של כמאתיים מטרים, משתרע כפר ערבי. כלבים
נובחים. פה ושם נראית דמותו של אדם מתהלך. מבט אחרון על
המפה מתדא שזה הכפר שנקבע לנו כיעד: סג׳ד.
״בסדר, אש!״ קובע המפקד. אנו יורים. סרט אחד ש;• המיקלע הגרמני,
לאחר מבן עוד סרט. העניין כולו אינו נמשך יותר מחמש דקות.
אנו נסוגים כמה מטרים, בהילוך אחורי, פונים ודוהרים לעבר כפר
ערבי שני, קחה.
זה היה בסוף קיץ .1948 בעיצומה של מלחמה. הפעולה כולה נשכחה
מלבנו. היא לא היתד, מסוכנת או דראמתית. ג׳וב שיגרתי שלא הרבינו
לחשוב עליו. נשלחנו להבריח כמה ערבים מכמה כפרים, כדי ליצור
איזור־חייץ בין השטח הכבוש בידינו לבין השטת שהיה מוחזק בידי
הצבא המצרי.
איש מאתנו לא העלה על דעתו שאנו משתתפים ביצירת בעייה ש־תטריד
את העולם משך תריסר שנים — בעייה אשר נועדה, בשלהי
,1960 להוות את הסכנה החמורה ביותר המאיימת על המערך המדיני
של ישראל.

מדיניות ש 7בת-יעכה
** צ ם קיו מ ה של הסכנה בא לרבים מאזרחי המדינה כאפתעה גמו־
^ 0רה. כי מאזינים תמימים של קול ישראל יכלו להאמין בבטחון גמור
שבעיית פליטי פלסטין נעלמה מזמן.
משך עשר שנים הופצץ האזרח על ידי אלפי ידיעות, שבאו להוכיח
לו כי אכן דעתה של ממשלת ישראל בעניין זה נתקבלה על־ידי העולם.
אם אמר מדינאי זר פסוק שיכול היה להתפרש כתמיכה בעמדה זו,

הוא צוטט בהרחבה. עשרה פסוקים אחרים׳ שנאמרו _,באותו שב1ע״ __
על־ידי עשרה מדינאים אחרים, חשובים אולי יותר, פשוט לא צוטטו. מיסמכים חשוב ם, כמו
דו״ח האמרשילד, הובאו לידיעת הציבור הישראלי בצורה מקוטעת ומסורסת, כדי ליצור
את הרושם הכוזב כי בעליהם אימצו לעצמם סוף־סוף את העמדה הישראלית.
כמו בת־היענה באגדה המפורסמת, סברו פקידי ירושלים שאם אך יעלה בידם לשכנע את
עצמם ואת הציבור כי הסכנה נעלמה, הרי תיעלם באמת. הם הגשימו את החלק הראשון
של תקווה זו. אולם הסכנה, תחת להיעלם, הולכת וגדלה.
ברגע זה כבר יודעת ממשלת ישראל כי מצפה לה קרב פוליטי חמור ביותר, אולי הקרב
המר ביותר מאז קום המדינה. בארצות־הברית הגיע לשלטון נשיא צעיר ונמרץ, שלפי כל
הסימנים החליט להפעיל לחץ חזק על ישראל כדי להכריחה לוזיתורים. אחד מיועציו ייקרו*
בים, הסנאטור ויליאם פולברייט, ידוע כתומך עקבי בעקרון שיבת הפליטים.
אותו זמן השתנה מאזן־הכוחות באו״ם לרעת ישראל. בוויכוח על בעיית הפליטים,
שנסתיים זה עתה, תמכו 22 מתוך 44 המתווכחים בעקרון שעל ישראל להחזיר את הפליטים.
רבע מן המתווכחים היה ניטראלי. רק הרבע הרביעי תמך בעמדת ממשלת ישראל — ורבע
זה כלל את נציגי המדינות הקולוניאליות, השנואות על הכוחות העולים בעולם.
אומנם לא הצליחו הערבים להביא לקבלת דרישתם החדשה: מינוי אפוטרופוס בינלאומי
לרכוש הניפקדים בישראל. אולם עצם העובדה שהערבים העזו עתה להציע הצעה כזאת,

הנושא: ילדי פליטים ממחזה עזה, בתצלום הארס

מאת

אוד אבנר־
״אררר

וכי היו לה עד הרגע האחרון סיכויים רבים להתקבל׳ מעיי על כייוו
טימיסט המושבע ביותר בירושלים שוב אינו יכול להיות בטוח כי החלטה כזאת לא תתקבל
32 ממשלת^סראל עומדת לגייס״ את כל עוצמתה, לזרוק את מלוא הכוחות של המדינה ושל
יהודי העולם לתוך הקרב הנואש. אני כותב סידרה זו כדי לשכנע את בעלי־הדעה במדינה
ואף ב חו? הממשלה -להרהר בעניין שגית, במלוא האחריות וצלילות־הדעת, לפני שייכנסו
לקברור ילי שאין אף איש בארץ שאין לו דעה מגובשת ונוקשה בבעיית הפליטים. גם ברור
לי שדעת רוב אזרחי המדינה בנושא זה כפופה למניעים אי־ראציונאליים׳ לדחס י״ ת ^יכ י תחי ו
המונעים מחשבה אובייקטיבית ודיון רציני. אך העניין חמור מדי, מכריע מד לגב עת
המדינה, מכדי שמותר לאדם לוזתר על הנסיון להאירו באור של ויכוח ראציונלי.
בסידרה זו אשתדל להוכיח, כמיטב יכולתי:
• שפתרון בעיית הפליטים הוא המפתח לכל הסדר של שלום במרחב•
• שלא יתכן שום פיתרון זולת זה שיתן לפליטים את הבחירה החופשית בין ש בד•
*יאלשעיקרון ל^התיכו \ולשמש בסיס לתוכנית מעשית, המבטיחה את הצרכים הצבאיים,
.ייור-

המדיניים והכלכליים של ישראל חזקה ועצמאית.
9שהרווח הצבאי, המדיני והכלכלי הכרוך בביצוע תוכנית זו יעלה בהרבה על מגר
עוכל י׳אשר אני מבקש מן הקורא הוא לקרוא את הדברים בסבלנות, עד תומם, לשכוח זמנית

את כל הדעות הקדומות, לגבש לעצמו דעה עצמאית אחרי שישמע וישקול את כל הנימוקים י לכאן ולכאן.

רכשי־אשמה סמויים

**כל השאלות המתעוררות בוויכוח על בעיית הפליטים, אין שאלה פחות מועילה
ופחות מעשית מאשר: מי אשם ביצירת הבעיהז
הערבים טוענים כי הפליטים גורשו בכוח הנשק, מתוך מגמה ברורה ומודעת לפנות את
השטח להתיישבות יהודית.
דוברי ישראל טוענים כי הפליטים נטשו את בתיהם ומולדתם מרצונם החופשי, לפי
פקודת מנהיגיהם, מתוך שאיפה לחזור אליהם אחרי השמדת המדינה.
משך תריסר שנים, גייסו התועמלנים המיקצועיים של שני הצדדים צבא כה אדיר של
חצאי־אמיתות, שקרים ואמונות כוזבות, עד כי העובדות הממשיות נקברו ונעלמו. מסופקני
אם החוקר הגאוני ביותר יוכל אי־פעם לברר את האמת המלאה לגבי מרשה זו.
לכאורה, אין גם צורך בכך. אפילו היה העולם מקבל את הטענה המוזרה כי אומה שלמד,
קמה: ביום בהיר אחד ונטשה מרצון את מולדתה, הרי לא היה מקבל את המסקנה אשר
תועמלני ישראל מבקשים להסיק ממנה. מעצבי דעת״הקהל העולמית פשוט נ,״רבים לאשר
את העקרון המסובן שאומה, המפסידה מלחמה, מאבדת בכך גם את קיומה הפיסי בביתה.
אחרי כל מלחמה היו ויהיו פליטים — אך עוד לא קרה כי אומה שלמה הפכה פליטה.
לא חשוב איך הפכו ערביי פלסטין לפליטים. לא חשוב אם אשמים בכך הערבים, הישראלים
או שניהם כאחד. בעיית הפליטים קיימת -והעולם רוצה להיפטר ממנה.
בכל זאת דומני שאסור לנו לפסוח על ניתוח שאלת האשמה. לא בגלל חשיבותו, אלא
בגלל הבריאות הנפשית שלנו. אם כמעט איש מאתנו אינו מסוגל לדון בבעייה זו בצורה
שקטה והגיונית, הרי הסיבה העיקרית לכך נעוצה ברגשי־האשמה העמוקים המכרסמים
בנבכי תת־ההכרה הלאומית.
מדי יום ביומו אנו עוברים על פני בתים שנבנו בידי זרים בעמל כפיהם — ושנלקחו מהם
ללא תמורה. מאות אלפים הגרים בערים ובכפרים הנטושים, יודעים כי הם תפסו את מקומם
של מאות אלפים אחרים, החיים עתה בשפל המצוקה והניוון באוהלים ובצריפים. משקים
הדוגלים בסוציאליזם ובאחוות־עמים חשים בכל רגע כי קוטפים הם פירות מעצים שניטעו
בידי עובדי אדמה מנושלים, הנמקים עתה באבטלה ממאירה מעבר לגבול, מרחק כמה
קילומטרים.
כולנו יודעים זאת. כולנו חשים זאת. אולם איננו רוצים לדעת, איננו רוצים לחוש.
דוחקים אנו ידיעה זו ותחושה זו אל מתחת לסף תודעתנו — כי קשה לחיות עמן. אולם־
הן מוסיפות להשפיע עלינו, לעודת את שיקול״דעתנו, לבלבל את תפיסותינו המוסריות, עד
כי שוב איננו מסוגלים להבחין בין טענות שבהגיון לבין תירוצים אוזיליים. לא פעם אמרו
לי מדינאים והוגי״דעות זרים, שפשוט אין הם מסוגלים לעקוב אחרי דרך־המחשבה שיי
ידידיהם הישראליים, מן הרגע שאלה מתחילים לדבר על בעיית הפליטים.
הבה וננסה להחזיר את הפרשה אל מרכז הכרתנו, כאמצעי של היגיינה פנימית. איר
נוצרה בעיית הפליטים?

שני הצדדים אשמים
יסשך רום ימי המלחמה, הייתי שייך ליחידה ממונעת, שנעה ללא הפסק לאורכו
,ולרוחבו של אזור הקרבות בדרום הארץ, מירושלים ועד עזה, מאשדוד ועד בית־גוברין.

וק גוום אחד ויחיו אינו אשם בבעיית פליטי פלסטין: הפליטיס עצמם
לחברי יחידה זו היתד, הזדמנות נרחבת הרבה יותר לעקוב אחרי הנעשה מאשר לרוב חיילי
החזית. למרחב פעולתם נוסף מימד הזמן: היחידה פעלה משך כל תקופת המלחמה. אנשיה
יכלו לעמוד על ההתפתחות, על כל המיפנים והתמורות.
דעתי השקולה היא, עתה, שרק גורם אחד אינו אשם בבעיית הפליטים: הפליטים עצמם.
במידה שקיימת אשמה, היא רובצת במידה כמעט שווה על הנהגות שני הצדדים. אך במידה
רבה נוצרה בעיית הפליטים כתוצאה מנסיבות שנבעו ממהות המאבק עצמו.
מלחמת פלסטין, בה נולדה מדינת־ישראל, לא היתד, מלחמה רגילה. היא לא היוותה
התמודדות בין הצבאות של שתי מדינות, שרצו להשיג מטרות מוגבלות• חוקי המלחמה,
המוסר הצבאי ונוהלי ד,לוחמה, כפי שהתגבשו באירופה במרוצת מאות שנים רצופות־מלחמות,
לא חלו עליה.
מלחמה זו היתד, שיא ההתנגשות בין שתי תנועות כבירות — התנועה הציונית הנתלנית
והתנועה הלאומית הערבית. שתיהן ביקשו להגשים את מטרותיהן באותה ארץ, ושתיהן
האמינו כי מטרותיהן הקדושות סותרות זו את זו לחלוטין. כל צד האמין כי מפלתו
תביא בהכרח להכחדתו הגופנית ולחיסול קיומו הלאומי.
מלחמה מסוג זה נוטה מטבעה להפוך למלחמודהשמדה. היא מטשטשת מטבעה את
ההבדלים בין לוחמים ובלתי־לוחמים, בין חיילים ואזרחים, בין פעילים שבויים — הבדלים
המונחים ביסוד מוסר־המלחמה התרבותי.

כרוזים של ההגנה, שתבעו מן האוכלוסיה להישאר במקומה•
אם גירסה זו נכונה, הריהי מוכיחה לפחות דבר אחד: שההנהגה העברית לא נכנסה
למלחמה כשבלבה הכוונה הברורה והמחושבת מראש להביא לסילוק האוכלוסיה הערבית
מן השטחים העבריים.

ך 1מיפנהבא בשלב השני, שהחל עם מיבצע נחשון, בראשית אפריל, ונסתיים עם
| | הכרזת המדינה, באמצע מאי.
היתד, זאת תקופה של יוזמה עברית. גדודי ההגנה הפכו צבא סדיר וממושמע. ההנהגה
החלה לוקחת בחשבון את האפשרות של פלישת צבאות ערב. המגמה היתר, עתה לקדם
את פני הרעד, על־ידי יצירת שטחי־כיבוש עבריים רצופים, שאפשר להגן עליהם
בחסכנות וביעילות.
לפי מסמכי צה״ל שפורסמו ברבים ,,הושלמה בחודש מארס ״תוכנית ד״׳ של המטכ״ל,
שמטרתה היתר, ליצור ״מערכת הגנה קבועה״ .בפעם הראשונה דובר בה על כיבוש כפרים
ושכונות לשם החזקה בהם. קבע סעיף ב : 4/״פעולות נגד ישובי האוייב הנמצאים בתוך
מערכת־ההגנה שלנו או בקירבתה, במטרה למנוע את השימוש בהם כבבסיסים לכוח מזויין
פעיל השמדת כפרים — שריפה, פיצוץ ומיקוש החורבות — בעיקר לגבי יישובים
שאין באפשרותנו להשתלם עליהם בקביעות.״
ולגבי הערים, נאמר בסעיף ג :4/״השתלטות על ש כונו ת ...תבוצע בהתאם לקווים
שהוסברו בקשר עם ביעורם של כפרים. במיקוד, של התנגדות — תגורש האוכלוסיה לשטח
העירוני המרכזי של הערבים כיתור השטח העירוני־מרכזי הערבי הפסקת השרותים
החיוניים שלו — מים, חשמל, ולק וכו
לא היתד, זאת עדיין פקודה כללית לגירוש האוכלוסיה האזרחית הערבית• התוכנית גם
לקחה בחשבון הישארות של חלקים ממנה. אולם אפשרות הגירוש כבר נתקבלה, ולמעשה
בוצעה היא ברוב המכריע של המקרים. ד,הנחייה שהדריכה אותה, בשלב זה, היתד, צבאית.
איש לא חשב עדיין על המצב שיווצר אחרי המלחמה.
מן הצד הערבי לא הופעל עיקרון הפוך. ההנהגה הערבית לא ציוותה על האוכלוסיה
להישאר במקומה בכל מחיר, גם במיקרה של כיבוש עברי. בהעדר פקודה כזו, עשו
הערבים את אשר היתד, עושה כל אוכלוסיה בעלת רמה דומה. כאשר נודע לפלאחים בכפר
מסויים כי הכוח הלוחם הערבי עומד להיסוג, היו בורחים יחד עמו. הם היו בטוחים כי
הכובשים העבריים יערכו בהם טבח•
מכאן התופעה שהיתר, ידועה לכל חיילי ההגנה: כאשר פרצו לכפר ערבי, תוך כדי קרב,
עוד רתחו ד,קומקומים והסירים על האש. הבריחה היתד, מבוהלת, מיידית, בלתי־מחושבת
ובלתי־מתוכננת.
באותו שלב נפלו לידי גדודי ההגנה השכונות הערביות ברוב הערים הגדולות. ברוב
המקומות ברחה האוכלוסיה מפני הכובש. כפי שביטא זאת יגאל אלון, בלשון עדינה מאוד,
באחד מהרצאותיו על כיבוש צפת :״מטרתנו לא היתד, להקשות על הסתלקות האוכלוסיה
הערבית.״
יתכן שר,מפינה האמיתי בגישה העברית לבריחה הערבית בא בחיפה. עד היום קשה
להבין מה בדיוק קרה שם בשעות הגורליות של הכיבוש. מדוע החליטו הערבים
לד,שאר תחילה, וברחו לאחר מכן? האם קיבלו הוראה? האם פחדו? או שמא היה כאן
תהליך סטיכי: תחילה בריחת העשירים, וכתוצאה מכך, בריחה מבוהלת של האחרים?
בתקופה זו גם קרה ד,מיקרה שהפך את הבריחה לבלתי־נמנעת: דיר־יאם ין. גם לגביו,
יתכן כי האמת לא תיוודע לעולם. מה היה כאן? טבח מתוכנן? אובדן העשתונות של
הלוחמים במקום? כך או אחרת: הטבח הזוועתי של כפר שלם, גברים נשים וטף, עשה לו
כנפיים בארץ. אם עד אז עוד היד, ספק כלשהו בלב הערבים, הרי לאחר מכן היו בטוחים:
מי שנשאר בבית בשעת הכיבוש, צפויה לו שחיטה.

ה [ 1 1 1 3 1 *1 1 1ד״ר עיזאת מאנוס, רופא ולשעבר בעל-
1¥1ה !

11 / .נכסים בירושלים, העומד בראש נציגות
11 1 1 1 / 1

פליטי פלסטין באו״ם, שוחח עורך העולם הזה (שמאל) לפני שנתיים, במסיבת־קוקטייל
שנערכה לכבוד מורדי אלג׳יריה. טאנום (שני מימין) ,שיחסו היה ידידותי ביותר, הביע
באופן חופשי את דעתו על הצעתיהפתרון שהוסברה לו על־ידי העורך. מימין: כתב
העולם הזה באו״ם, דויד הורוביץ. השיחות בין טאנוס והעורך נמשכו כמת ימיס.

ד,יו למלחמה זו כמה שלבים עיקריים — וכל שלב יצר את בעיית הפליטים שלו.

ראשים כרותים ושכונות נטושות
ך* שלב הראשון של המלחמה החל שעות מעטות אחרי קבלת החלטת־החלוקה בעצרת
( | או״ם, ב־ 29 בנובמבר .1947 ,הוא הסתיים כעבור חמישה חודשים, עם מיבצע נחשון.
היתד, זאת מלחמה ללא חזיתות. בערים המעורבות — ירושלים, חיפה, יסו־תל־אביב,
צפת — היו קודי עמדות, שהפרידו בין הצדדים. אולם ברחבי הארץ לא היה קיים קוו
ברור, והמאבק העיקרי נערך על עורקי התחבורה.
בשלב זה אירעו מעשי־זוועה שהטביעו את חיתמם על רוח המלחמה כולה. בצד הערבי
לא היה קיים צבא מאורגן. יחידות קטנות של מתנדבים מצריים, עיראקיים וסוריים אומנם
עמדו לרשות המפקדים הערביים, אך כדי לבצע פעולות של ממש היה צורך ב״פזעה״ —
ההזדעקות המסורתית של כל הגברים במקום מסרים.
כאשר המון פרוע ומזויין, מוסת ונבער, משתתף בקרבות, אי־אפשר להימנע מזוועות.
באותם הימים, כל עברי שנפל בידי הערבים נרצח באכזריות, תוך התעללות מחרידה בגופתו.
הידיעות על הגופות החתוכות, על הראשים הכרותים שהובלו על חניתות בראש־חוצות,
עזרו בהרבה לשבור את המגבלות המוסריות גם בצד העברי•
באותם הימים החלה הבריחה הראשונה. היא הצטמצמה לשכונות ערביות מבודדות שגבלו
עם שכונות יהודיות, ואשר לדעת המפקדים הערביים אי־אפשר היה להגן עליהן. למשל:
ג׳מוסין ושייך מונים ליד תל־אביב. התעמולה הציונית טענה מאז כי הערבים ברחו
בהמוניהם ״לפי פקודת הוזעד הערבי העליון״ .חוקרים זרים טוענים כי מעולם לא נמצאה
שום הוכחה לפקודה כזאת. אם היו הוראות, נבעו הן, מן הסתם, מהמפקדים המקומיים,
חלו על שכונות ספורות.
על כל פנים, אני מאמין כי באותם הימים לא היתד. קיימת בצד העברי שום כוזנה לעודד
בריחה זו. להיפך, שררה הדעה כי זוהי תופעה שלילית• בכמה כפרים ערביים הודבקו

״ ש רי ס ה, פי צו ץ /מי קו ש .״

_ י הו שו עכףגוןומכתחאש

• 4תיעלה בפעם הראשונה בראשו של ראש ממשלת ישראל שבריחת הערבים אינה
אסון שיש למנעו, אלא הזדמנות בלתי־חוזרת שיש לעודדה?
איש אינו יכול לדעת זאת — סרט לראש־הממשלה עצמו, שאינו נוהג לומר את האמת
בעניינים כגון זה.
אולי כירסמה המחשבה בראשו עוד ערב המלחמה. אולי התגבשה בהדרגה בחודשי
המלחמה הראשונים. אולי באה לו לפתע, לשמע ידיעות כמו הידיעה על בריחת הערבים
מחיפה.
על כל פנים, דבר אחד שוב אינו יכול להיות מוטל בספק: בשלב השלישי של המלחמה,
מאמצע מאי 1948 ועד חתימת הסכמי שביתת הנשק, היתד. לדויד בן־גוריון מטרת־מלחמה
ברורה — להנחיל למדינת־ישראל שטחים ריקים, שיאפשרו התנחלות המונית עברית. אולי
עמדה לנגד עיניו הדוגמה התנ״כית של יהושע, שהשמיד את תושבי הארץ הכנענים
וכבשה ריקה״.
בחודשים אלה נכבשו עשרות כפרים ריקים, שהוחרבו בהקדם האפשרי. במקום שהאוכ־לוסיה
הערבית התמהמהה, נערכו ״מכות אש״ ששיכנעו אותה כי יש להזדרז. אחרי מכת־אש
אחת כזאת ברחה כל האוכלוסיה של העיר לוד.
אולם יש להבין דבר אחד, כדי לעמוד על מהות התנועה: מעולם לא היתד, בריחה דראמתית
גדולה אל מחוץ לגבולות הארץ. התמונה של עם שלם, שכאילו קם ועזב את ארצו, אינה
נכונה. פרט לקומץ של עשירים, ברחו הערבים רק מכפר אל כפר, משכונה אל שכונה,
מגיבער, אל גיבעה. הם נעו יחד עם הצבאות הערבים הנסוגים — מאשקלון לעזה הסמוכה,
מקטמון לעיר העתיקה, מבין־גוברין לחברון. הם ברחו מקו־האש למיפלט הקרוב ביותר.
איש מבודחים אלה לא חלם כי תהיה זאת בריחה לנצח, וכי מסך־ברזל ירד ביניהם
לבין מולדתם.

אם בכלל נשארה במדינה אוכלוסיה ערבית, הרי גרמו לכך שתי נסיבות מקריות:
• כיבוש־הבזק של הגליל, שלא איפשר בריחה. מכיון שיחידות צה״ל לא היו מעוניינות
בסתימת הדרכים על ידי המוני פליטים, נצטוותה האוכלוסיה להישאר במקומה. פרשת בני
ברעם, שגורשו מכפרם אחרי המלחמה, מוכיחה כי לאחר מכן הספיק מישהו להצטער על כך.
• סיפוח ״המשולש הקטן״ לישראל ללא כיבוש צבאי, באמצעות הסכם שביתת־הנשק
עם ירדן. ישראל התחייבה שלא לגרש את תושבי הכפרים האלה.

כרכה להללה
^ ף נו צרה בעיית־הפליטים. לאור אופייה של המלחמה, אישיות המנהיגים משני הצדדים,
^ צרכי הלוחמה והרקע ההיסטורי, היה זה כמעט תהליך בלתי־נמנע. אם תכבוש ישראל
אי־פעם את הגדה המערבית של הירדן, קרוב לוזדאי שאותן הסיבות יגרמו לאותן תוצאות.
אין ספק שלמחרת המלחמה סברו רוב מנהיגי ישראל כי נפלה בחלקם ירושה גדולה.
יתכן כי הדתיים שביניהם אף הודו לאלהים על שהעניק להם ארץ ריקה, ערים נטושות
ואדמה ללא בעלים. היו דרושות שנים רבות כדי לשכנע את אלה כי בריחת־הפליטים היתד״
לכל הפחות, ברכה מהולה מאד.
אף שמעטים הבינו זאת אז, ומעטים אף מודים בכך כיום — היתד. ברכה זו במידה רבה
קללה מוסווית.
בין השאר: חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, הוצאת צה״ל, עמוד 479 והלאה.
״ אגב, דוגמה כוזבת. לדעת רוב המדענים, תיאור תנכ״י זה הוא דמיוני גרידא. הכנענים
לא הושמדו מעולם, התמזגו סם הכובשים•

במדינה
העם
בי מי םההם. בזמןה 1ה
״למר, חוגגים את חנוכה?״ שאלה המורד,
הבלונדית את תלמידיה, בכיתה א׳ חיפאית.
תשובתו של נער בהיר־עיניים :״מפני
ש היה אחד יהודה המכבי
אז הוא גירש את הערבים!״
״היוונים היו עם גדול וחזק. היהודים
היו איכרים עניים. איו הם בכל זאת
ניצחו את היוונים?״
נער תל־אביבי, אף הוא תלמיד כיתה א׳:
״אז באה אוניה גדולה והיא
הביאה נשק מחוץ־לארץ אני
בעצמי ראיתי אותה --עוד רואים
את הקצה שלה יוצא מהממם ליד הבריכה!״

מדינינת
הי די דהמפוקפק
בעוד שהשותף הצרפתי של ישראל עמר
לפני התמוטטות (ראה בעולם) ,יכלה ממש־לת
ישראל להתנחם השבוע לפחות בהישג
אחד: הסנאטור ויליאם פולברייט, הטוען
העיקרי לשיבת פליטי פלסטין לישראל, לא
נתמנה לשר־החוץ של ארצות־הברית.
היה זה ניצחון חשוב, תוצאה של לחץ
יהודי חזק ביותר שהופעל על ז׳אק קנדי
מאחורי הקלעים. אולם אי־אפשר היה?ראוי
1בו הפגנודכוח מכרעת. כי נגד פולברייט
פעל גורם נוסף, חזק יותר: העובדה שהם־
נאטור הדרומי ממדינת־ארקנסו ידוע כתומר
נלהב בהפרדה הגזעית, במדינתו.
טענו יריביי: איר תוכל ארצות־הברית
לנהל מדיניות אפריקאית יעילה, אם יעמוד
בראש משרד־החוץ שלה גזען מליטל־רוק?
״רל! המלצה דוברי ממשלת ישראל
לא יכלו לעמוד מול הפיתוי להגזים
בחשיבות ניצחון זה. על כן הדגיש?זול
ישראל, בידיעה על מינויו של דין ראסק
לשר־החוץ, כי ״ראסק היה חבר המשלחת
האמריקאית באו״ם בשעת קבלת ההחלטה
על הקמת מדינת ישראל״ .המסקנה שנתבקשה:
ראסק הוא ידיד מושבע של ישראל.
לרוע המזל אין מסקנה זו נכונה. בחודשים
המכריעים פעל ראסק דווקא נגד הקמת
המדינה. הוא היה חבר חשוב בקבוצת הפקידים
הבכירים של משרד״הבטחון ומשרד-
החוץ האמריקאיים, שניסו לשכנע את הנשיא
מרומן, בראשית ,1948 לפעול לביטול החלטת
החלוקה, להקמת משטר של נאמנות
בארץ־ישראל. נגד מגמה זו הופעל אז כל
כוחה של היהדות האמריקאית.
מגלה שר־הבטחון האנטי־ישראלי דאז,
ג׳יימס פורסטל, ביומנו, בינואר : 1948״נפגשתי
עם דין ראסק ואחרים ממשרד־החוץ.
אחד מהם טען כי ההצבעה בעצרת
האו״ם למען החלוקה היא רק המלצה, ולא
החלטה סופית של האו״ם עצמו. תמיכת
אמריקה בחלוקה מותנית בכר שתהיה צודקת
וניתנת לביצוע, ולבן יש צורר לדון בה
מחדש( .אחד הפקידים) סבר שזה כד.״
מתיר היומן ברור כי ראסק הסכים עם
דעה זו.
טכח של מאות אלפים. גם הפעם
הנוספת בה מוזכר שמו של ראסק ביומן
חשוב זה, קשורה בהתנגדות להקמת המדינה
ובנסיון להקים משטר־נאמנות. רשם
פורסטל, במארס : 1948״דין ראסק, מנהל
המחלקה לעניינים מדיניים מיוחדים במשרד-
החוץ, הגדיר את הבעייה יפה, .אם לא
נעשה כלום,׳ אמר, ,קרוב לוודאי כי הרוסים
יוכלו לנקוט, ואף ינקטו באמצעים מוחשיים
להשתלטות על ארץ־ישראל, באמצעות
החדרת עולים חדשים שיאומנו לכף
במיוחד. הם ינסו גם בכל דיר אחרת
לנצל את מלחמת־האזרחים הנרחבת שתפרוץ
לבטח. הטבח של אלפים, ואולי מאות אלפים,
בארץ־ישראל, יעמיד את ארצות־הברית
בפני בעיות חמורות ביותר.׳״.
למזלה של ישראל, לא קיבל הנשיא מרומן,
בשעתו, את דעותיו של דין ראסק.

הי רו ש ל מי האח רון
״ירושלים — זה לא מקום־לידה. זה מיק־צוע!״
טענו לא פעם ירושלמים ותיקים.
אם כן, לא היה ירושלמי מיקצועי יותר
מהרב צבי פסה פראנק, הרב האשכנזי הראשי
של העיר, שהגיע אליה מקובנה בגיל . 15
תכונותיו העיקריות: מעולם לא אמר לא
כן ולא לא. בכל אחד מפסקי־דינו הבלתי־ספורים
השאיר בכוונה אפשרות למצוא בו
פירצה, כדי לאפשר עירעור. תכונות אלו,
בתוספת פיקתות גלותית רבה, איסשרו לו
העולם הזה 1212

להחזיק את רגליו במחנות שונים ומנוגדים.
השכל והפראנק. בשנת 1921 הקים
רב ציוני צעיר מיפו בשם אברהם יצחק
הכהן קוק, בעזרת הנציב העליון הרברט
סמואל ויועץ הכתר נורמן בנטוויץ׳ ,את
הרבנות הראשית לארץ־ישראל. הוא נתקל
בהתנגדות מוחצת מצד כל הישוב הישן. כדי
למנוע הפגנות, נערכו הבחירות בפורים
קטן• ,בו אסור לעייר תענית. הדבר לא
הרתיע את הדתיים הקיצונים: הם הכריזו על
צום כללי, הקיפו את הבניין, כשהם חוגרים
שקים וזורעים על ראשם אפר.
רק רב אחד בכל ירושלים התייצב לימין
קוק: צבי פסח פראנק אז חבר בית־הדין
הרבני בעיר. על כך זכה באיבת אגודת־ישראל,
אשר מנהיגיה, משה בלוי (אחי
עמרם בלוי, איש נטורי קרתא) ,ציטט נגדו
אימרה שגורה :״מה שלא עושה השכל עושה
הפראנק
* הדבר לא הפריע לפראנק להתייצב נגד
הארגון הרשמי של הישוב: כנסת ישראל.
כאשר הוקם ארגון זה, ב־ ,1929 ניתנה
לכל יהודי הזכות לפרוש ממנו, אם יצהיר
על כך רשמית. פראנק היה אחד מראשוני
הפורשים — אף שהיה ונשאר חבר
הרבנות של אותה כנסת ישראל. חברותו
זו גם לא הפריעה לו להטיל איסור על
השחיטה של כנסת ישראל.
ככל המחנות. אחרי מות קוק, ניהל
פראנק משא ומתן עם אגודת־ישראל. מש־ניכשל
נסיון זה, הצטרף סוף סוף לכנסת
ישראל, ב־.1936
עם קום המדינה יצא למעשה לפנסיה, אך
המשיך לשאת בתואר הרב הראשי לירושלים.
עבודתו נעשתה על ידי רבני ירושלים,
שמונו כולם על ידו בשנות כהונתו הארוכה,
היו כולם, אנשי שלומו.
כישרונו להיות עם המחנות עמד לו
גם בשנים האחרונות. הוא התקרב שוב
לאגודת ישראל, השתתף בישיבות מועצת
גדולי התורה, הוציא כרוזים נגד המדינה,
שעלו בחריפותם על כל מתחריו. בשכונת
מאה שערים קיים בית־דין נפרד, שלא הוכר
על ידי הממשלה. אותה שעה תמך במאבק
האחרון ברב נסים, איש הרבנות הרשמית.
כאשר מת השבוע אחרון הירושלמים ה־מיקצועיים
משבץ־לב בביתו, נסתבר שאפילו
לגבי הגיל פסח הרב על כמה סעיפים:
בביוגראפיה של דויד תדהר נאמר שהוא
בן ,86 בהודעת המוות נאמר כי הוא בן
— 88 ואילו לדעת מקורביו היה בן .94

פר שת סהר
מינוח חדש
יוסף נחמיאס, המפקח הכללי של המשטרה,
רב־פקד איתן ליף, ראש המחלקה
הכלכלית שלה והשופט העליון חיים כהן,
עלו השבוע בזה אחר זה על דוכן העדים
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בעת משפסו
של המפכ״ל לשעבר, יחזקאל סד,ר,
והעידו סביב מילה אחת: המלה חשוד.
שלושתם היו אחרוני עדי־ההגנה במשפטו
של סהר שנאשם במתן עדות״שקר. שלושתם
הובאו על ידי הסנגוריה במטרה להוכיח כי
הצהרת סהר, בשעתו, כי שייקר, לא היה
מעולם חשוד בעיניו, נמסרה בתום־לב כי
שייקר, אומנם אינו חשוד.
הסביר המפקח הכללי של המשטרה: אין
במשטרה סטאטוס של חשוד. אין כל פקודה
מפורשת המגדירה מונח זה.
נחמיאם הסביר גם, כי במשטרה משתמשים
במושג זה מדי יום ביומו, מבלי שתהיה לו
משמעות ברורה. הוא הדגיש כי אילו היה
הוא נאלץ להפסיק חקירה נגד מישהו, זמנית
או לא זמנית, בשל העדר חומר מספיק, לא
היה רואה בכך חיסול החשד נגדו.
ראש המחלקה הכלכלית, רב־פקד ליף,
נראה כאילו הוא מופתע לשמוע את האנשים
שבסביבתו משתמשים בכלל במלה
חסרת־משמעות :״בכלל לא משתמשים ג־משטרה
במונח חשוד. זה קורה רק בסרטים.
ביננו אומרים שיש או אין וזומר נגד פלוני,
או קיים או לא תיק נגדו.״
ליף טען כי לא יכול היה להמשיך בשעתו
בחקירת תיק אירס״ו, כיוון שהיד, עליו לגבות
את עדותו של לוטס, מנהל בית-
החרושת הגרמני לחרסינה פלנקהטר, בו
ניפחו שייקר, וחבריו את חשבונות הקנייה.
* י״ד אדר א׳ בשנה מעוברת, בת חל
פורים בי״ד אדר ב׳.
•• המונה, באימרה המקורית, למטבע
הצרפתי.

ליף לא יכול היה לחקור או להורות על
גביית עדותו של לוטס כי לשם כך דרוש
היד, לו אישור מגבוה, שלא נתקבל. לוטם
אומנם סיפר על הזיופים, אך לא חתם על
עדותו ולליף לא הספיק הדבר כדי להטיל
על מישהו מלה כבדת־משמעות כחשוד.
כאשר שאלה אותו התובעת הזריזה, ויקטוריה
כהך אוסטרובסקי, מה בדבר ששת
אלפי הדולאר שנשארו בידי שייקר״ השיב
ליף כי אינו יודע מד, היה גודל כסף זה.
״הוא יכול היה להשתמש בכסף לנשים
או לקלפים.״
עד הגנה גרוע. עד ההגנה האחרון
היה השופט העליון חיים כהן. בחליפה אפורה,
גלוי ראש, עלה במהירות על דוכן העדים.
הוא נשבע מבלי לכסות את ראשו,
טעה בנוסח השבוע ותיקן עצמו.
בהתחשב בפירוש שנתן היועץ המשפטי
לשעבר למלה חשוד, היה חיים כהן עד
הגנה גרוע .״בתיקים שלי זה שהוגשה
נגדו תלונה הוא נאשם. יש לפעמים שהמשטרה
פותחת תיק ואני מחליט שאין יסוד
לתיק ואף על פי כן אני קורא לו נאשם.
אולי זד, מפני שאין בעברית מונח בנפעל
למתלונן,״ אמר.
בשלב זה של משפט סהר היה ברור
רק דבר אחד: שלפי טענות צמרת המשטרה,
חסר למשטרת ישראל, יותר מכל דבר
אחר, מינוח מיקצועי חדש.

משפט
הי תדרסנל
הקהל והעתונאים הצטופפו במסדרון ביתד,משפט,
המתינו כל בוקר בסבלנות. לפתע
עברה הבשורה מפה לפה :״הוא מרשה!״
הדבר אשר שופט בית־המשפט המחוזי,
הד״ר יוסף לם, אסר 10 ימים קודם לכן,
בפסק־דין חסר־תקדים (העולם הזה ) 1210
ואשר הותר עתה, בעקיפין: פגישותיהם של
בעל הגר עם אשתו — עם מאהבת, האשד,
השנייה בחייו.
ישיבת בית־הדין החדשה כונסה, למעשה,
כדי לשמוע את בקשתו של ד״ר ליאו מאדר,
בא־כוח הבעל והמאהבת, שביקש לבטל את
צו המניעה של לם; אך עוד בטרם הספיק
לדבר, קפץ על רגליו בא־כוח האשד״ עורך־
דין ישראל ויינברג, הודיע ששולחתו מוכנה

לוותר על צו המניעה נגד הבעל בלבד, לאסור
רק על המאהבת לראות אותו.
ברור היה שהאשה, אשר ביקשה תחילה
צו מניעה נגד מתחרתה, הפתעה כאשר ד״ר
לם צירף גם את בעלה לאיסור: עתר, היא
רצתה לפייס את דעתו, למנוע קרע סופי
בינה לבינו. לרגע היה נדמה כי נסיון
הפיוס בא מאוחר מדי.
קבע פרקליטו של הבעל :״הבעל שוב
אינו גר בדירה אחת עם אשתו• הוא הגיש
בקשה לגט. לכן אין מקום לצו המניעה.״
כן דרש לבטל את הצו לגבי המאהבת —
מאחר שעל־ידי ביטול התביעה נגד הבעל
אין גם מקום לתביעה נגד האשד, השנייה.
השופט לם לא נבהל משפע נימוקי פרקליט
הבעל, שכללו גם טענה כי בית־הדין
המחוזי אינו רשאי לדון בענייני אישות.
״באוסטריה היו אוסרים את הבעל מיד,״
קבע. יחד עם זאת ביטל השופט לם את
פסק־דינו הקודם.
קבע הד״ר לם, כשהוא מנמיך את קולו
לפרקים, לבל ישמעו הקהל והכתבים את
שמות הנוגעים בפרשה•
,לדעתו, בית־הדין מוסמך לספל בעניין
מסוג זה, להוציא צו כזד״
ל א על בית־המשפט להשגיח על
ביצוע הצו.
• העובדה שהבעל גר בדירה נפרדת, בניגוד
למצב שהיה קיים קודם, שעד, שהוצא
הצו האוסר את פגישותיו עם המאהבת —
די בה כדי לבטל את הצו.
• נוסף לכך, הצהירה האשד, שהיא
מוכנה לבטל את האיסור לגבי הבעל —
ואז, ממילא, אין מקום לצו מניעה נגד
האשד, השנייה בלבד•
בפסק־הדין החדש של הד״ר לנ 4גדוש המובאות
ודברי־ד,חכמים, באה על סיומה אחת
מפרשות־הזוטא הפיקאנטיות והתמוהות ביותר
של המשפט הישראלי. פרשת יחסיהם
וסיכסוכם של בני הזוג — ששמותיהם עדיין
נאסרו לפירסום — לא באה עדיין, לסיומה:
אם כי הבעל ביקש גט, קרוב לוודאי
שהגירושין לא יוצאו לפועל. בקשת־הגיטין
הוגשה ללא נימוקים, מאחר והבעל לא רצה
להכתים את שם אשתו.
השבוע, עם שוך הסערה המשפטית, שוב
בילו בני הזוג יחדיו תחת קורת־גג אחת.
השיבה לדירת אשתו שוב לא תפריע לבעל,
לאחר ביטול הצו, לעשות כרצונו מחוצה לה.

במדינה
חיפה

צונת מתמוגגת ־

עדה או פי
לפני כחמש שנים ניצב נסים תושיה,
עוזרו הראשי של מנהל מחלקת הנוסעים והמטענים
בנמל חיפה, כעד־הגנה ואופי,
במשפט קציני־המכס שטיין, תאסרמאן, ו־גולדמן,
שהועמדו למשפט כתוצאת מאמציו
של איש־המכם הישר מכסימיליאן שטטנר.
השבוע, שוב ניצב תושיה בבית־המשפט.
הפעם — כנאשם. בביתו תפשה המשטרה
1344 חפיסות־קלפים מוברחות.
תפישתו של פקיד־המכס הבכיר בוצעה
עוד לפני שבעה שבועות. קצין משטרת
המכס, גרשון בידרמן, שלא ידע כיצד למנוע
שערוריה, נקט בתכסיס השגור; בקשה לאסור
את פירסום שמו של הנאשם. הנימוק:
״אנו עדיין לא יודעים לאן תוביל אותנו
החקירה מאחר והאיש היה פקיד בכיר*.
השבוע הוסר הלוט מעל לזהותו של
המועל הבכיר. אותה עת, החלו מתגלים
גם פרטים מאלפים על פועלו של תושיה
— פרטים שהיו ידועים, בעצם, לפיקודיו
ולציבור, אך לא זכו, באופן תמוה, לפ־ר־סום־יתר.

עסקיו
הפרטיים של משרת הציבור.
נסים תושיה 52 כבר נחשד לא

חברת

ארקיע

קרי תעופה בישראל כע״מ
על פי הסבם מיוחד עם
מ ו?ז ל

110ס>>ן71.1
אי ל ת

מבריזה

חופשת ששת ימים
על חוף ים סוף
• טיסה לאילת הלוך ושוב
• אכסון מלא במוטל ״טרופיקנה״ החדיש:
חדרים זוגיים, מים חמים בכל חדר, סידורי
איוורור, בר-מסעדה נאה.
בידור במקום.
המחיר כולל הכל; — 143.ל״י.

סיורים באילת והסביבה
בהנחיה מיוחדת לנופשי ״ארקיע״.
פרטים והרשמה במשרדי ״ארקיע״ בתל־אביב,
ירושלים וחיפה, וכן בכל משרדי הנסיעות.

דחף

שינוי כתובת -
הגזיגגי הגזטיגח את כתבתו, וז\זב1ן ט\ להג־רי>\
>ול כך לתחל?ת תתיוויית טזבוטיינו
וודאפז, כדי לוזווע עיכובים בתפולות.

פעם בעבירות ובאי־סדרים. בתקופת המנדאט
הבריטי, פוטר מתפקידו כפקיד־מכם
קטן, הוחזר לנמל רק עם קום המדינה —
הודות לקשריו האישיים ולנסיונו המיק־צועי
כאחד.
מקבל המשכורת הצנועה, יחסית, נהג
מאז לחיות על רמת־חיים גבוהה. הוא ניהל
משא־ומתן על רכישת חוזילתו המהודרת של
סוחר הירקות האמיד, משה קאסטלאנץ, שעל
הכרמל.
תושיה, שהיד מעורב, לפני שנים אחדות,
בפרשת־הברחד, של שום ומעיים, אשר הובאו
מאיטליה, לא סבל בשל כך, עמדתו לא
נפגעה. הוא גם עסק ביבוא תפוחי־עץ, באמצעות
העברת הון של עולים חדשים.
אך עיקר הכנסותיו באו לפקיד הבכיר
דוזקא מפיקודיו: הוא ייסד חברה להלוואות׳
קרדיט לקונה, מינה באופן פיקטיבי
את בנו כמנהל החברה. אחר כך, הכריח
רבים מפקידי הנמל לנהל את עיסקי־ההל־ודאות
שלהם וטראנסאקציות אחרות באמצעות
החברה הפרטית שלו. הפקידים פחדו
להתלונן — גם במקרים בהם נתגלעו אי-
סדרים בגבייה ובתשלום החובות.
כך, למשל, נהגו תושיה ובנו לגבות 25
לירות עבור בל החזרת שטרות, כשלקוח
שביקש הלוואה התחרט או רצה לבטל את
העיסקה. במקרה אחו, הלווה תושיה סך
של 2000 לירות לעורך־דין חיפאי, לתקופה
של חודש אחד, ביקש עם תום החודש ריבית
של 600 לירות.
השבוע, עם הפסקת עבודתו של נסים
תושיה בנמל חיפה, לא נראה פקיד המכס
בעל העסקים הענפים מודאג. את לקוחותיו
הרבים, שביקרו במשרדי קרדיט לקונה שברחוב
הרצל ,26 הרגיע ב״יהיה בסדר!״
רק שאלה אחת הדאיגה אותו: מניין באה
עליו המכה?
התשובה לחידה היתה פשוטה. הנאשם
בהברחה גרם בעצמו לכל צרותיו. שותף
לעיסקה, איש או״ם שעזר להבריח את
הקלפים מירדן וקופה, הלשין על מעבידו
מתוך נקמה.

תעלומות
ה בן האובד
משרד־החוץ הישראלי הועמד על רגליו
והוראות דחופות נשלחו לנציגויות ישראל
באירופה. האינטרפול, המשטרה הבינלאומית,
נכנסה אף היא לפעולה ושליחיה החלו בחקירות
בארצות אירופה השונות.
הפרשה שהעסיקה אנשים כה רבים נשמרה
במעטה סודיות: צעיר ישראלי נעלם
באירופה. עיקבותיו אבדו. החשש היה שהוא
נעלם באחת מארצות מזרח אירופה.
הצעיר שגרם כאב־ראש בינלאומי כר, רב
היה אלעזר (״בובי״) גורוכובסקי, בנו היחיד
של המנהל המיסחרי של רכבות ישראל
באזור הדרום.
אלעזר ( )25 סיים בשנה החולפת את
לימודיו בטכניון החיפאי, הוסמך כמהנדס
קירור. בקייץ יצא להשתלמות בשוזייץ. הצעיר
המוכשר, שנולד בשאנחאי להורים
יוצאי־רוטיד״ קיוזה להתקבל לעבודה באחד
המפעלים בשח־ייץ; אך אופים של תושבי
ארץ זו לא מצא חן בעיניו. הוא המשיך
(המשך בעמוד )10
69 אפשר להתחיל לרחם על הצרפתים.
עוד מעט יעלמו אצלם הסרטים
של אדי קונסטנטין וכרי־ג׳יט
בארדו ובמקומם יופיעו סרטים
ציוניים, נוסח ״הם היו
עשרה״ או ״בית אבי״ .זה כבר
מתחיל אצלם. לפני שנה יסדה
קבוצה של 89 איש את הקיבוץ
הצרפתי הראשון במתכונת ישראלית,
ועתוני צרפת מלאים
כתבות ציוניות על המיפעל החלוצי,
מלאות תשבחות על ציפור
הנפש. כעמודים אלה מובא התסריט
לפרט הצרפתי הציוני הראשון,
שנבתב לפי כתכת-ענק
שהופיעה על נושא זה בשבועץ
צרפתי פופולארי ורב־תפוצה.
ך* אריס, הרובע ד,־ 11 הגובל, ממערב
עם כיכרות הבאסטילה והרפובליקה.
תחנת מטרו, מכוניות פג׳ו, שלוש יצאניות
מתהת לפנס בקרן הרחוב. בחדר קטן וצר
מעל לשדרות פיליפ אוגוסט, יושב לו הפקיד
בדימוס, אבל תיבו, וכותב מכתב.
העט כותב כאילו מאליו. הדבר טבעי למדי,
כי זהו המכתב האלפיים שהוא כותב באותו
נוסח עצמו.
תוכן המיסמך מרתק:
״כבוד ראש העיר, למען קואופרטיב ו
אני חבר והמונה 40 אנשים מבוגרים בגיל
ממוצע של ,31 אני מחפש אפשרות ליישוב
לקרקע. הקבוצה שלנו אחידה במהותה
ויש בה כל הגורמים המצטרפים לשלימות.״
תיבת הדואר בלעה את המכתב, כמו
שאר אלפיים המכתבים אשר נשארו ללא
מענה. אלא שהפעם היא הגיעה לסאן־פונס.
בשעה 11 בבוקר, מר פונטס, היועץ הכללי
של תת־מחוז הראו, שהתדלדל מנכסיו ומתו־שביו,
פותח את המעטפה באצבעות עצבניות.
הוא קורא במכתב ומסנן מפיו :״מעניין,
נא לקרוא מיד לסולניאק.״
סולניאק מטלפן אליו. הוא יועץ שתפקי־דו
נמסר לו משום שהוא כומר. הוא מכהן
בתפקיד מזכיר ראש העיריה שאוכלוסייתה
היא 13 תושבים בלבד: חמישה גברים ושמונה
נשים, תושבים לא־כל־כך מבוגרים
שהזקינו טרם זמנם, משום שעיירתם היא
שוממה ופעמון הכניסה הקטנה שלה מעורר
רק את הציפורים.
״הדבר אפשרי,״ טוען סולניאק בטלפון,
״הם יכולים לקבל כאן קרקע. שלח לי את
המכתב. יש לי מכונת כתיבה. ראש העיר
ישמח מאוד.״
כאן — פירושו של דבר פארדיין, ישוב־ספר
בהרי הפירינאים על גבול ספרד, מקום
ששמו לקוח כאילו מתוך ספר הרפתקאות.
בכל הכיכר הקטנה שבצל כנסיית אופמיה
הקדושה, לא נותר פתוח אלא בית־קסה
קטן, המשרת את פועלי הרכבת היורדים
לרגע מן הקטר. רחובות הכפר שוממים.
החלונות מוגפים בתריסים. כמה דלתות
חורקות על ציריו,ן. בקושי אפשר להבחין
בסימן חיים במקום.

בית פארדיין לכו ונלכה!
ך לפתע, ראו איזה פלא, קולות בוק־

\ 1עים מתוך בית־הקפה. קולות גברים
ונשים כאחד. הייתכן? האפשרי שהעיירה,

מהקיבוץ הואשון שדה
שהיתר, פעם מקום ידוע בצרפת, בו התקיימו
ירידים גדולים ועליזים, שבה לתחייה?
כן• אם תרצו אין זו אגדה 60 .אזרחים
שרוח חלוצית מפעמת בקרבם, חרטו על
דגלם את הסיסמה: בית פארדיין לכו ונלכה!
ויצאו ליישב מחדש את יישוב הספר
הנטוש. בעקבותיהם יבואו עוד ,29 כולם
ממשפחות תיבו, סאנדרוס, פר ודשלט ה־פאריסאיות.
האנשים האלה, שכל הונם הוא
14 מיליון פראנק ( 70 אלף לירות) ,מנסים
להגשים נסיון נועז למדי: לחיות חיים חקלאיים
שיתופיים. הם החליטו בליבם להקים
על אדמת צרפת, לרגלי ההר השחור, את
הקיבוץ הראשון של ארצם.
האיש שהניע אותם לתנועת מן העיר
אל הכפר. זו הוא וינסן תיבו 34 המצביא,
הנביא והמנהיג של הקיבוץ החדש. כל
הרובע ה־ 11 הפאריסאי, מחנות הטאבאק, ה־איצטדיון
ועד לסוף רחוב מונטריי, מדבר
עתה עליו ועל הקיבוצניקים שלו.
פלש בק — התמונה מתערפלת ומופיע
וינסן תיבו.
תיבו, איש בעל מראה מוצק, בעל אישיות
של מנהיג, עובד כמהנדס באחד ממפעלי
המתכת בפאריס. בשבת בערב הוא
יוצא עם אשתו לקולנוע לונה, ככל בני
הרובע המיושן והעשן.
במאי ,1956 יוצאת משפחת תיבו כאילו
לחופשה, אבל היא יוצאת לסוף־העולם ממש.
אונית־סוחר יוונית מביאה אותם לישראל.
חברה ישראלית הציעה מישרה למהנדס.
תיבו מגיע לישראל, אולם המישרה שהציעו
לו ניתפסה כבר על ידי אחר. בבתי־המלון
הצפופים של חיפה וירושלים אפשר
לפשוט את הרגל, רמת־החיים גבוהה מאוד.
וינסן נשאר בישראל שלושה חודשים ותוקף
אשרת התייר שלו פג. נותרה בפניו הברירה:
לשוב לפאריס כמנוצח או להצטרף, כישראלי
אמיתי, לקיבוץ. הוא בוחר בקיבוץ.
הקיבוץ אליו מצטרף וינסן היה שדה־אליהו,
בעמק בית־שאן, במרחק קילומטר
וחצי מהגבול הירדני. הקיבוץ הוא קיבוץ
דתי והמהנדס הוא הלא־יהודי היחיד שגר בו.
מקבלים אותו מיד כחבר ומאז, מדי יום
ביומו, הוא יוצא עם חבריו לעבוד במידבר.
בערבים הוא יוצא לשמירה עם תת־מקלע
בידו.
אשתו, תרז תיבו, חולקת עמו את חיי
החלוץ. מאחוריה השאירה, ללא חרטה או
צער, את גינוני העיר הגדולה. צעיף נשות
עמק בית־שאן מכסה את שערה. היא הרה

קיבוץ נצר הצלב: חדק משמונים ותשע החנוים רב]׳ מסתיים
ללדת. הילד נולד. קוראים לו ישראל. הוא
נהנה מנתינות כפולה — צרפתית וישראלית.
עושים לו אפילו ברית־מילה.
17 חודשים עוברים בקיבוץ ומשפחת תיבו
חוזרת הביתה, לפאריס. כל בני משפחת
טיבו ומשפחת פר, המתגוררים בקירבת
תחנת המטרו בולה־מונטריי, נרעשים, מתאספים
אצל אחד מבני המשפחה, אב לעשרה
ילדים ובעל דירה של ששה חדרים, משום
שהוא בן המשפחה בעל תנאי־הדיור הטובים
ביותר. יושבים אצלו ביום ראשון אחרי
שתיית הקפה.
אחר כך יושבים שוב ושוב, כל יום ראשון,
מאה ימי ראשון בזה אחר זה. וינסן
מגולל קורות חייו שם, מעבר לים. הוא
מדבר על שמש ועל רוחניות, על אחוות־חלוצים
ועל קולקטיביות רעיונית. הוא

מערבב את הכל, מפני שהוא מדבר בהתלהבות
גדולה מדי.

רוח הרי־יהודה וניר־קיר צרפתי
• ^ סי פ ד ^ דיו ד ^ ר פ תי ת ^ ס בי ב ל-
שולחן יושבים בני שתי המשפחות וחושבים.
פיתאום קם אחד מהם, אבל פר,
בן ,68 ומטיל לחלל החדר את ההצעה:
״אם נקים קיבוץ בצרפת, אהיה חבר בו!״
מאז, מדי יום ראשון, מצטרף עוד אדם,
מצטרפת עוד משפחה לקיבוץ המיועד. מתרגשים,
מתלהבים, לומדים אפילו שירים
בעברית. בדירה בעלת נייר־הקיר העתיק,
נושבת רוח הרי־יהודה. העיניים חוזות
בשמי התכלת גם שעה ששמי פאריס המעוננים
מעל ראשם. רוצים לעבור מהר, מהר,
מן החנות או מבית־המלאכה לקרקע: אך
דאגת הכסף הארור מטרידה את החלוצים
החדשים, עד שיצליחו להגשים את סיסמת
הקיבוצניקים בכל רחבי העולם: כל אדם
מקבל כפי צרכיו ונותן כפי יכולתו.
כך יוצאים החלוצים לפארדיין. פארדיין
הופכת בעיניהם לארץ כנען. כשהם מגיעים
למקום, מקבלים את פניהם התושבים הבודדים׳
ביישנים ומכונסים בעצמם. הם לא
היו רוצים שהחדשים יקראו בפניהם את
חוסר האימון שהם חשים, מול נסיונם המגוחך.
כיצד יצליחו הפאריסאים במקום בו
נכשלו חקלאים ובניהם של חקלאים אלה?
הרוח נושבת בסערה. מחלקים בין המתיישבים
החדשים את המפתחות לבתים הנטושים.
כל זוג מקבל חדר. ההסכם בין עיריית
פארדיין לבין המתיישבים החדשים
קובע כי הם ישלמו, החל מהשנה השנייה
לשבתם במקום, דמי שכירות שנתיים ויקבלו,
תמורת זאת, את בנייני העיריה ובית־הספר.
כן יהיה עליהם לשלם כל שנה את
החלק החמישי של תמורת היבול — לבעלי
הקרקעות במקום, שעברו לגור בערי המחוז
הגדולות.
בכל כפרי הסביבה מתעוררת התרגשות.
בדרכם לעבודה, נעצרים אנשים ועגלות, כדי
להאזין לקולות ההמונים המהדהדים מהר
להר. מה זה? סערה? טילים? תותחיה של
מלחמה חדשה? הם פונים לעבר הכפר הנטוש
כדי להתבונן בנעשה.
והם רואים: בשדות השוממים והצחיחים
של פארדיין נעה חבורת גברים ונשים. הם
חובשים כובעי קסקט וקרבים לסלעים ולמג־הירים*
כדי לפוצצם בחמרי נפץ. בני פאריס
לשעבר נערכים לקרב עם הטבע.

זריעת איטרין ת
••יפדר הפצצתדזטכ 0וב^כפר
^ לכפר, מבית־קפה לבית קפה. מגזימים.
טוענים שהפאריסאים, אחרי שכבשו את
הקרקע מן האבן, זרעו בה איטריות. אבל

״ציונות׳ נוסח צרפת: חדו־ילדים משותף

* מנהירים — עמודי אבן, שהוצבו בזמנים
קדומים טל ידי הדרוידים, לצרכי פולחן
דתי קדום וקורבנות אדם.

מעריכים כראוי את אומץ ליבם. הם לא
יודעים מה הוא חום ומה הוא קור. הם
אינם מפקירים אף לרגע את אדמתם.
כמה חקלאים מכפר סמוך קרבים לשדה
המזהיב של בני הקיבוץ החדש .״מה אתם
רוצים?״ חוקר אותם ארמאן, מרכז הפלתה.
״עשיתם עבודה יפה,״ עונים השכנים .״רצינו
לבדוק אם בחיטה שלכם יש גרעינים.״
למחרת, מתעורר ויכוח במזכירות הקיבוץ.
לאביס, המהנדס שנשלח על ידי משרד
החקלאות רב עם המתישבים :״אינכם מאזינים
לדברי! אמרתי לכם שתזרעו חיטה זו
לפי 150 קילו ההקטר. זרעתם 75 קילו, זכיתם
בתוצאות מעודדות במקום לזכות בהצלחה
של ממש.״
הוויכוח נמשך. אחר כך הוא שוכך.
ארמאן לא ידע כיצד לכוון את מכונת הזריעה,
פרט פשוט שלא למד עדיין.
הקייץ מסתיים. בא חורף קפוא. בביקתות
החלוצים שלהם נאלצים הקיבוצניקים לשוב
לתנועות הגוף האפייניות לחיילים. הם
מהלכים קופאי־גפיים, טופחים יד על יד כדי
להפיק מעט חום. הנשים מנסות להדליק
את תנורי־הגאז בחדרים כשהן עטופות שכבות
בגדים. קור כלבים.
בחדר האוכל מתכננים את המזון לפי
מנות קבועות מראש: מאכסימום של קאלו־ריות,
מינימום של הוצאות. גן־הירק עליו
היה אחראי הדוד אבל, עזר למתישבים. הפקיד
,״הביורוקראט״ ,אסף לבדו, יותר משתי
טונות ירק טרי.
תפוחי־אדמה נתנו יבול של עשרה קילו
על כל קילו זרעים. מתחת לסככה, שנבנתה
בשעות־הלילה לאור זרקורים (אולי
מפחד התורכים) ,מצייצים אלפיים תרנגולי־פיטום.
העבודה נעשית גם בלילה כדי לא
להפסיד דקה מיום העבודה של עשר שעות
שנקבע למתיישבים.
הילדים לומדים בבית־ספר, שהוקם בצורה
פארטיזנית מאוד• אשתו של תיבו מלמדת
בו. עתה זכה בית־הספר למעמד מוכר של
בית־ספר עממי. לא מכבר הצטרפו אליו
שניים מילדי משפחת פארדיין הישן.
טולוניאק, מזכיר העיר הממונה, שבע-
רצון. הוא עוסק גם בביטוח, וכבר נרשמה
לידה אחת. לאור היבול המשופר, אין ספק
שיתקנו את הבתים, כשהמצב ילך וישתפר.
בקרוב יהיה מה לבטח.
הנשים מהלכות אנה ואנה ומתפללות להצלחת
המיפעל החלוצי. בלילות הן סורגות,
ומבלות עם ילדיהן רק בימי א׳• כי
כמו בכל קיבוץ אמיתי, שוכנים הילדים
בבית־הילדים, רוב הזמן.
הן יודעות שאין אלא ברירה אחת: הצלחה
או קץ לחיים חסרי־כל. אין להן כלום
מלבד קרקעות חכורות אלו, אף לא דירה.
בפאריס לא ירצו להכיר אותן עוד. אין דרך
חזרה, חזרה לבית־הקפה, לקולנוע לונה,
בו מוסיפים מכריהן ובני־משפחתן שנותרו
בפאריס לבקר מדי שבת.
סוף.
על עזרת הקרן הקיימת וההחלטה באיזה
זרם קיבוצי לבחור, בסרט הבא.

במדינה
(המשך מעמוד *)
בדרכו לפאריס. ככן נאמן, דאג בובי
לשלוח, מדי מספר ימים, מכתב להוריו,
בו פירט את כל קורותיו.
בפאריס פגש כוכי באיש־עסקים משוודיה,
שהציע לו לעבוד בחברה שוודית ידועה, ב־שטוקהולם.
בובי קיבל את ההצעה, יצא בדרכו
לשטוקהולם. המכתב האחרון, אותו
קיבלו הוריו, היה מהדרך, נשא את חות־מת־הדואר
הגרמנית של עיר־הנמל האמבורג.
בובי כתב בו שיתכן ובדרכו לשוודיה יקפוץ
לברלין.
ואז, לפתע, באמצע חודש נובמבר, חדלו
הוריו של אלעזר גרוכובסקי לקבל מכתבים•
הראשונה
שהחלה לחשוש היתד, האם.
היא לא הורגלה להפסקה כה ארוכה בין
מכתבי הבן, דאגה לשלומו, העלתה השערות
שונות על גורלו האפשרי. האב, אדם
משכיל ושקול, ניסה להרגיעה, אולם משחלפו
שוב ימים ושום ידיעה לא הגיעה מהבן,
החלו החששות חודרים גם ללבו של
האב.
בחוג מקורביו וידידיו ניסה האב להסביר
לעצמו את פשר העדר סימני־החיים מבנו.
בין שאר ההשערות הועלתה גם האפשרות
שבעת ביקורו בברלין המערבית,
קפץ בובי לביקור בברלין המזרחית —
ונעצר. שום סיבה הגיונית לא היתד, קיימת,
מדוע דווקא סברה זו היא הנכונה, מלבד
העובדה שבובי דובר שש שפות, ביניהן
סינית, יאפנית ורוסית.
כך חדרה לאט לאט ההכרה בלב קרוביו
של בובי כי הצעיר נעלם מאחורי מסך הברזל.
כשפגה סבלנותו של האב, הוא התקשר
עם משרד החוץ, העלה את האפשרות
שנראתה לו•
במשרד החוץ הודיעו לו שתיתכן אפשרות
כזו. יתכן שאלעזר עבר איזו עבירה
קלת־ערך — על חוקי המטבע, למשל —
ועוכב במזרח ברלין. משרד־החוץ, מצדו,
הבטיח לעשות את הכל לגילוי עקבותיו של
הבן האובד. תוך זמן קצר נמסרה על כך
הודעה לנציגויות ישראל באירופה.
בין היתר הועלתה גם הצעה של התערבות
בדרג דיפלומטי גבוה. כעבור יומיים,
כשהשמועות על התעלומה פשטו בכל העיר,
וסיפורי־אימים על העלמו המיסתורי
של הצעיר הישראלי עברו מפה אל פה,
הגיע מכתב לבית משפחת גורוכובסקי ב־תל־אביב.
המכתב היה משטוקהולם, כתוב
בידי הבן, הרגיעם על הרעש שהקימו סביבו.
כי אלעזר גורוכובסקי לא הגיע כלל לברלין.
הוא יצא לשטוקהולם דרך בלגיה, שם
התעכב ימים מספר. מה שגרם למהומה הגדולה
היה העלמו של מכתב ששלח בפרק
זמן זה, יצר את הרושם של אבדן

הצעיר עצמו.

ירושלים
ו!ו״ן וו*לכבוד
אחת הנקודות הרגישות, אצל ישראלים
ואצל יהודי העולם, היא בעיית כבוד
מתיהם. כל פגיעה במצבת־זכרון יהודית,
כל חילול בית־עלמין, אפילו ניתוק בית־העלמין
היהודי שעל הר הזיתים, עוררו
לא אחת תגובות נסערות יותר מפגיעות
ברכוש ובאדם.
רגישות זו פוחתת במידה רבה כשהמדובר
במצבות זרות• ההוכחה: אנדרטת ה־זכרון
לחללי הצבא הבריטי של הגנראל
אלנבי, ששיחררו את ארץ־ישראל מעול
התורכים בעת מלחמת העולם הראשונה.
במרכז שכונת רוממה הירושלמית, ניצבת
המצבה היפה, אך המוזנחת והמופקדת.
עמודיה שבורים. שריטות ופגיעות שונות
מכערות את המקום. נערי השכונה הפכו
את הרחבה — המכונה. העיגול״ בפי בני
הסביבה — למיגרש כדורגל.
חופה ציבורית. אחד האנשים המעטים
להם היה איכפת מצב עניינים זה, היה
העתונאי שלום בן־חורין. בן־חורין המזוקן,
יליד גרמניה הדבק בדת היהודית הרפורמית,
ידוע גם כסופר מוכשר הכותב גרמנית ו־כאיש־מוסר.
הוא סנה בזמנו, לראש עיריית
ירושלים, גרשון אגרון, בתלונה.
עוד בטרם הספיק אגרון לברר את הדבר
— נפטר. ראש העיר החדש, מרדכי איש
שלום, לא גילה את אותו העניין במיקרה
— על אף העובדה שהעירייה זוכה לתשלום
קבוע מצד קרן אנגלית לקיום מצבות־זיכרון•
בהעדר מיגרש־משחקים תקין בשכונה, אי
אפשר היה להשתלט על הילדים. זמן רב
ניסו פועלים להשקות את ה״עיגול״ ,שנועד
לשמש מדשאה: אך מדי ערב החריבו בני-
הנוער את מאמציהם. לאחרונה נואשו. מלבד

נכדה של האשה, יעקב 19 שגדל אצלה
אחרי שהוריו הושמדו על־ידי הנאצים. יעקב
נהנה מתמיכה בסך 200 לירות לחודש,
ששולמה לו על־ידי ממשלת צרפת עד
לסיום לימודיו. הסבתא היתד, האפוטרופסית
שלו.
הסבתא נישאר, על אף התנגדות הנכד.
כולם עברו לנתניה. יעקב היה רב עם סבו
החורג, ליברמן גירש אותו מהבית. יעקב
פנה להנהלת אורס, התלונן על יחסו של
הזקן אשר דרש ממנו להפסיק את לימודיו
ולעזוב את ביתו כדי לצאת לצבא.
יעקב ביקש מהקונסוליה הצרפתית לשלם
את הכסף לאפוטרופוס אחר. .הזקן גירש
אותי כי רצה בכל הכסף שלי,״ הסביר
תלמיד הכיתה הרביעית בבית־הספר אורט.
אולם גם יעקב, השונא את סבו החורג,
מצהיר כי סבתו התאלמנה לפני שנים רבות
ולא נישאר, שנית. הסברה היחידה היא כי
תוך כדי בירורי הקונסוליה הצרפתית התברר
דבר הנישואים למישהו, אשר דאג להמציא
את העלילה המכשילה.
כי הנישואים לא נערכו בידיעת הרבנות.
ערך אותם ידיד של ליברמן, בדירתה של
רחל רייכגוד האשד, ברמת־גן.
.נישואים שניים לא עושים ברעש גדול,״
הסביר ליברמן, השבוע, כשחזר מטבריה.
״עשיתי את זה לא ברבנות בגלל עדנים
של פיצויים מגרמניה שזה יכול היה להזיק
להם. אבל לא היה בזה שום דבר בלתי־כשר
ומי שהפיץ את שמועה זאת ישלם ביוקר.״

חתונות
אגרת מן הארץ הנ טו ל ה
ה״עיגול״ ברוממה
שברי זכוכית לילדים
זריעת המקום בשברי־זכוכית, שוב לא נעשה
דבר להבטיח את כבוד המקום.
אך בן־חורין לא נואש. השבוע טען
בתקיפות רבה. :בהעדר פעולה עירונית על
הקהל והעתונות לדרוש תיקון חרפה זאת
מיד. ג־דור המקום די היה בו כדי למנוע
את המצב המביש הזה. זאת — והתקנת
מיגרש־משחקים לפעוטים, כמו שצריך.״

דרכי חיים
הסבאה טו ב
ההתעללות באברהם ליברמן החלה לפני
שבוע, כאשר פורסמה לראשונה במספר ע־תונים
ידיעה כי קבלן נתניתי בן 65 נשא
לאשה אזרחית צרפתיה, הנשואה עדיין לבעל
קודם. סופר כי העניין נתגלה על־ידי מכתב־תלונה
מצרפת, שהגיע למשרד הדתות.
בידיעה גם נאמר כי המועצה הדתית
בנתניה הזמינה את הקבלן הדתי לבירור,
וכאשר לא הופיע — נמסר העניין לטיפולה
של המשטרה.
שמותיהם של המעורבים בפרשה לא הוזכרו.
אולם בכל נתניה לא היה אדם אחד
שלא ידע כי הכוונה לליברמן.
בעת שהופצה הידיעה בעיר לא היו בני
הזוג במקום. הם נסעו לטבריה להינפש
ולטבול במעיינות המבריאים. כאשר חזרו
ונודע להם הדבר, הסתגרה האשה בביתה
מרוב בושה. הבעל ניסה תחילה להמשיך
בחייו, כאילו לא קרה דבר, אך ניכווה מיד.

בכל מקום הצביעו עליו באצבע וגיחכו
לעומתו. בבית־הכנסת מנעו המתפללים בעד
אברהם ליברמן הכהן מלעלות לתורה.
קשה היה לאברהם ליברמן להתחיל במיב־צע
הסברה משלו ולגלות לכל מי שידע
על הסיפור כי הוא כולו בדוי: כי אשתו
אינה נשואה; בידה תעודה צרפתית רשמית
המעידה על רווקותה.
לו ערך מיבצע מעין זה, לא היו מאמינים
לאמת. כי לתושבי נתניה סיבה מספקת
לשנוא את ליברמן ולעכל כל רכילות רעה
שתופץ עליו. הקבלן, שהגיע לעיר לפני 13
שגה מהמושבה מגדיאל שבשרון, היה ידוע
כאיש קשה, איש ריב ומדון, כילי ורגזן.
שלושת בניו אינם מדברים איתו. לאחד מהם
הוא קרא לבוא ממגדיאל ולעזור לו בעבודתו•
אחרי שנה של עבודה בשכר מינימלי
ואחרי שהבטיח לבן דירה בבניין הגדול
שבנה, שלח אותו מפניו מבלי לשלם לו
כמעט כל תמורה. הבן חלה קשה, לא
הבריא עד היום. .בני רוצים לרשת אותי
בעודי בחיים,״ נימק האב את אכזריותו.
הדיירים, עבורם בנה, נוהגים לרדוף אחרי
ליברמן בדרישות לתיקונים ולהעברת
הדירות על שמם, דבר שלא נעשה, במקרים
רבים, עד היום.
הנפד גורש מהכיוד לפני כשנה,
זמן קצר ביותר אחרי מות אשתו, הכיר
אברהם את רחל רייכגוד, שהיתר, בערך
בת־גילו. הוא שיכנע אותה להינשא לו.
האדם היחיד שהתנגד לנישואין אלה היה

יוצאי רוסיה שבקרב קוראי דבר, מחו
ביום השישי האחרון דמעה מעיניהם בעת
שעיינו במוסף השבת של עתונם. במרכז
העמוד התנוסס העתק פוססטטי של כתב יד
עברי. היר, זה שיר קצר ונוגע ללב. מערכת
היומון דאגה להסביר לקוראיה תרת הכותרת
אגרת מן הארץ הנעולה, את פשר השיר.
לדברי העתון נמסר השיר לתייר יהודי
אמריקאי שביקר ברוסיה• צעיר רוסי דחף
לידו פיסת נייר מקומטת, עליה היו רשומות
בכתב עברי מילות השיר:
ארץ ארץ אור החמה /עצי תומר על
׳אדמה /ונפשי כולה בכבלים /וגופי
בבגדים בלים /ובשלג כפור יפוח /גם
בבשר גס ברוח /ועיני דמעה יורדת /
העוד אראך המולדת?
היו קוראים בודדים שצחקו למקרא המכתב.
הם ידעו כי המכתב כולו אינו אלא
מתיחה שנועדה לנצל את רגשנותו של
עורך דבר, חיים שורר, לגבי כל מה שקשור
ליהדות רוסיה. כי התייר האמריקאי שהביא
את המכתב מרוסיה לא היה אלא דן בן־
אמוץ, שחזר מרוסיה לפינ שבועיים. ואת
השיר לא כתב צעיר יהודי מרוסיה, אלא
הפזמונאי חיים חפר, לצורך המתיחה.
השמועה על המתיחה עשתה לה כנפיים.
כמה אישי צבור כמו המשורר בנימין גלאי
והשחקן אברהם חלפי, ששמעו על המתיחה,
רגזו בפומבי על הציניות של שני המותחים.
דן וחיים הרגישו כי הפעם הגזימו
בחוש ההומור שלהם. הם חזרו בהם, הודיעו
כי הסיפור על המתיחה היה מתיחה. רק
חיים שורר עצמו היה מסוגל להאמין להכחשה
זאת, ולא לבקש את סליחת קוראי
עתונו על המתיחה הצינית•

קורבן לחישות ליברמן ואלמנה רייכגוד
חתונה שקמה בדירה פרסית
חעדלס הזה 1212

אשכול רחש באוזני רוזן-
האו 1נו 1סע רנויס והביא עדות חושח
השליחות המחרה
** תונאי צעיר ניגש באחד מערבי השבוע אל גבר כסוף־שיער, שאל אותו את השאלה
א• שסיקרנר, כל אדם במדינה* :מה קורה, מר לבון?״
השיב המזכיר הכללי של ההסתדרות :״אדרבא, תגיד לי אתה.״
על אף הנימה הליצנית של התשובה, היא כללה את האמת: לא פנחס לבון, לא דויד
בן־גוריון ולא כל אדם אחר במדינה ידע בדיוק מה קורה מסביב לפרשה.
אוזירה מתוחה של צפייה גוברת והולכת החלה אוחזת את כל הנוגעים בדבר. הכל
הבינו, כי הפרשה עומדת לפני סיבוב חדש ומכריע. הכל הבינו כי אי־אפשר לדחות את
ההתלקחות החדשה, מאחר שהיא קשורה באירוע מסויים: הגשת מסקנותיה של ועדת־השרים.
חוץ מזה עומד להתכנס בקרוב הקונגרס הציוני — והכל האמינו כי הפרשה תובא
להכרעה לפני כן.

בתוככי ועדת־השרים

ן • וח הזמנים היה תלוי, בראש וראשונה, בשבעת חברי ועדת־השרים לחקירת הפרשה.
/בן־גוריון לא יכול היה לפעול לפני הגשת הדו״ח שלה. לבון עצמו לא תיכנן כל
פעולה, המתין למעשי בן־גוריון.
בוועדה עצמה השתררה אווירה של בין־הערביים. איש לא ידע בדיוק איך יפול דבר. היו
בה לפחות ארבעה זרמים עיקריים:
י• אוהדי לבון: שרי השמאל, ישראל ברזילי (מפ״ם) ויצחק בן־אהרון (אחדות־העבודה).
בעיניהם ברור שיש לחזק את הכוח ההסתדרותי, מול הסתערות נערי הזוהר של בן־גוריון.
• אוהד בן־גוריון: יושב־ראש הועדה, פנחס רוזן }פרוגרסיבי) ,שהתייצב, למעשה, לימין
ביג׳י מן הרגע הראשון.
י• המהסס: השר הד״ל, משה שפירא, המקווה שיוכל לנצל את עמדתו כדי להשפיע על
בחירת הרבנות, יצביע בהתאם להתפתחות בזירה זו.
>• הכוח המפשר: שרי מפא״י לוי אשכול ובכור שיטרית, שר פא׳׳י בנימין מינץ. מינץ
אינו יכול לשכוח כי לבון הוא שעזר לו להיכנס לממשלה. מכיוון שמינץ אינו רוצה לריב
עם איש, הוא משתדל לקבל אישור הממשלה לנסיעה דחופה לחוץ־לארץ, כך שיהיה רחוק
משדה־הקרב ברגע המכריע.
הרכב זה של הוועדה הבטיח רק דבר אחד: רצון כללי לדחות את ההכרעה ככל שאפשר.
הרעיון הגואל עלה, כמובן, במוחו המפולפל של לוי אשכול, מלך השכל־הישר. הוא שאל
את פנחס רוזן, כבדרך אגב: מדוע לא לשלוח את גדעון האומר, היועץ המשפטי, לגבות
כמה עדויות בחוץ־לארץ?
רוזן נאחז ברעיון כטובע בקש. הוא הציע אותו רשמית, הוועדה קיבלה אותו באנחה של
הקלה. נסיעתו של האומר הבטיחה לפחות שבוע של דחייה, שאפשר היה לנצלו לחיפוש
דרכים לפשרה.

חקירתו שר האוזנר

ך* ך יצא גדעון האומר באופן חטוף — כה חטוף עד כי נפוצה תחילה השמועה שמטרתו
^ לשוחח עם סניגורו הגרמני של אדולף אייכמן.
המטרה האמיתית היתד, הרבה יותר צנועה. מכיוון שאי־אפשר היה לומר ליועץ המכובד
שיבלה סתם שבוע בפאריס ויחזה בתוכניות הלידו או הפול׳ ברג׳ר, נמצאה אמתלה כלשהי,
שהבטיחה העדרות מספקת ואף סיפקה תירוץ לדיונים מחודשים לאחר מכן.
משימתו של האומר: לגבות עדות מכמה אנשים שלא היה להם מגע ישיר עם עסק־הביש,
אך שידעו עליו.

שר־הדתות
כיצד יוולד הסיבוב הבא7
זכרה את המכתב — וטענה כי לא הכירה את הפסוק הקובע את אופיו של המכתב,
את אותו פסוק, טענה, הוסיף מישהו במאוחר על ההעתקה שהוגשה לודעדה.
כך, בפעם הראשונה, נתקבל אישור לזיוף של ממש — לא בעדות בעל־פה, אלא
במיסמך הנמצא בתיק. האוזנר מיהר חזרה לארץ, דאג שהצעירה תגיע ארצה אף היא.
היד, זך, נצחון גדול ללבון. הוא הנחית מכה נוספת על ראש יריביו, חיזק את טענת
ה״דרייפוסייאדה״ .הוא איפשר גם הגשת משפט פלילי. כי בעוד שעל הדחה לעדות שקר
חלה התיישנות, ועל כן אי־אפשר היה להגיש משפט נגד הקצין הבכיר עד כה, הרי זיוף
הוא פשע שעליו אין התיישנות חלה.
היועץ מסר את ההעתק לחקירה במעבדה המשטרתית, כדי לקבוע מתי הוספה התוספת.
לאחר מכן יחליט אם להגיש משפט פלילי.

ועדה מו רועדה
* * יפנהזה מעמיד את בן־גוריון בפני מצב חדש. עליו להחליט: האם להמשיך במאבק
14 נוכח התפתחות זו?
לחץ חזק הופעל עליו משני כיוזנים. בצד אחד התייצב לוי אשכול, שרצה
להביא לחיסול הפרשה. מצד שני התייצבו סרס ושדת׳ ,שהבינו כי זו הזדמנותם האחרונה
להמריץ את בן־גוריון לחלצם מן הבוץ.
בין לוי אשכול לבן־גוריון התנהל מעין דו־שיח ממושך כלהלן:
אשכול: כדאי לתת לפרשה להסתיים בדו״ח סתמי של ועדת־השרים.
בן־גוריון: אי־אפשר. אני צריך לשבור את האגדה שקנתה לה אחיזה בציבור, כאילו אני
נתתי את ההוראה לעסק־הביש. חוץ מזה עלי לטהר את --י, הקצין הבכיר, שלדעתי
חף מפשע.
אשכול: מה איכפת לך שתהיה קיימת עוד אגדה אחת במדינה? אתה תגיד מדי פעם כך,
לבון יגיד מדי פעם את ההיפר, ולא יקרה שום אסון•
בן־גוריון: לא, צריכים להפריך את האגדה. צריכים גם להפריך את טענתו של לבון
כאילו יש לו תיק סודי, המרשיע אותי.
אשכול: לא כדאי לשם זה להרוס את המפלגה ולהביא לפילוג.
בן־גוריון: לא יתכן כי אדם שהשמיץ את מערכת־הבטחון יישאר מזכיר כללי של ההסתדרות,
בשם המפלגה.
לפי כל הסימנים, לא עלה בידי אשכול לשנות את דעתו של בן־גוריון. ביג׳י אינו מחכה
אלא לפירסום דו״ח ועדת־השרים, כדי לחזור במלוא המחץ על טענתו הקודמת: שוועדה
כזאת אינה יכולה לגלות את האמת, ושיש למנות ועדת־חקירה משפטית. כשר־הבטחון,
הוא יכול למנות ועדה משפטית מבלי לשאול איש.
מדוע דבק בן־גוריון בעמדה זו? ברור כי ועדת השרים תפרסם דו״ח שיצדיק בעיקרו את
לבון. העדויות שלפניה מצדיקים זאת על־פי ההגיון הפשוט.
ועדת־חקירה משפטית, לעומת זאת, תוכל לשפוט רק על פי ראיות משפטיות מובהקות.
מאחר שרוב המיסמכים הנוגעים לעניין אינם קיימים עוד, יכול לד,תצר מצב בו תצטרך ועדת־חקירה
משפטית לתת לנאשם — במקרה זה, לקצין הבכיר — ליהנות מן הספק. אם תזכה
אותו מאשמה, אפילו מחוסר הוכחות, יתקבל הדבר בציבור בהרשעת לבון. יהיה זה מעין
נצחון מוסרי של בן־גוריון.

ק רי א ת ־ תגר לגערי־־ חזוהר

שאר שני העדים — אחד גבר, אחת אשדי —נתבקשו להעיד על נקודות דומות.

העתק מזוייף?

*אז באה האפתעה הגדולה: האוזנר קיבל בכל זאת עדות שנוגעת מאד לענין.
1בין שאר המיסמכים שנידונו בחקירות ועדות אולשן וכהן, היה מכתב. אם המכתב
נכון, הריהו משמש הוכחה חותכת כי אמנם ידע לבון על העסק־הביש מראש ואישר אותו.
אך אם הוא מזוייף, שופך הדבר אור חדש על תפקיד הקצינים המעורבים בפרשה, כולל
הקצין הבכיר.
כשנקרא דיין להעיד על כך, אמר שאינו זוכר אם קיבל מכתב כזה ואם לא. ויויאן
הרצוג העיד בצורה דומה. לא היה זה לא אישור ואף לא הכחשה.
עתה הגיע האוזנר בפאריס אל הפקידה שכתבה את המכתב, שהיא עתה אזרחית. היא

ך• ינתיים עומד פנחס לבון בפינה, בפוזה של מתאגרף הממתין בנחת עד שיריבו יקום
* 2מן הארץ, יחזור להתקפה.
אולם לבון לא עמד לגמרי בחיבוק־ידיים. הוא לא עשה מאומה שיכול היה להתפרש
כהתגרות בבן־גוריון, כי מעשה כזה היה מקלקל את האהדה הרבה השוררת כלפיו במפלגה.
תחת זאת עסק בהאדרת ההסתדרות ובהפגנת כוחה כגורם מרכזי במדינה.
כאילו רצה שר־ד,היסטוריה לעזור לו בכך, הרי נזדמן בדיוק לשעה זו תאריך מתאים:
מלאת ארבעים שנה לייסוד ההסתדרות. בנסיבות אחרות יכול היה להיות זה חגו של
דויד בן־גוריון, שהיה לו חלק מרכזי בהקמת ההסתדרות ושהיה מזכירה הכללי במשך
שנים רבות. תחת זאת היה זה עתה חגם של לבון ובני־בריתו. לבון הוא שקיבל את פני
הנוער שצעד ברחובות תל־אביב, שניסח את המינשרים, שישב בראש הטכסים.
הוא לא החמיץ את ההזדמנות שניתנה לו לגבש את המצע הרעיוני של ההסתדרות;
בצורה של קריאת־תגר על האידיאולוגיה של בן־גוריון ונערי־הזוהר שלו. בספר אדיר של
765 עמודים, בשם מועד — ארבעים שנה להסתדרות, עשה הוא במאמר ראשון, שהופיע
(המשך בעמוד 08

המשטרה ביצעה שרשות שד שגיאות־והשבוע נשארה התערומה

אנאטומיה שד ח

ציון ־ ביום הזיכוי
ץ ג*שטרת ישראל נחלה השבוע את
])אחת ממפלותיה החמורות ביותר, בזירה
הפלילית. היא יצאה מנוצחת במאבק
משפטי שנמשך כשנתיים רצופות וניכשלה
באחת ממשימותיה היסודיות ביותר: גיליו
והעמדתו לדין של רוצח שביצע מעשה
רצח מחריד.
כאשר התקרב מועד סיום משפטו של
ציון סלומון, שהואשם על־ידי המשטרה —
תחילה ברצח אשתו, ואחר־כך מחוסר הוכחות
מספיקות, בהריגתה בלבד — היה ברור
גם לתביעה הכללית כי צפויה לה מפלה.
נציגי התביעה עצמם הכירו בעובדה זו

זמן רב קודם לכן. לאמיתו של דבר, המאבק
היה אבוד מרגע בו הועבר מידי המשטרה
לידי התביעה.
במשרד פרקליט מחוז תל־אביב היתה
כבר קיימת דעה אחידה בקשר להגשת המשפט
נגד ציון סלומון, אחרי מסקנות החקירה
המוקדמת: כל אנשי הפרקליטות שטיפלו
בעניין התנגדו להגשת המשפט.
אמר אחד מנציגי התביעה, עוד בתחילת
המשפט :״התחננו בפני היועץ המשפטי,
חיים כהן, שיתיר לנו שלא להמשיך בתהליכים
המשפטיים. חיכינו בכל יום להודעה
כזאת מצירו, שתשחרר אותנו מן הסיוט
הזה. אך הודעה כזאת לא באה. בלב כבד
ובידיעה ברורה מראש מה תהיינה התוצאות,
נאלצנו להתחיל בבירור מייגע, יקר וטיפשי.״
השבוע הביעו שלושה שופטים מחוזיים
בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את
מה שהרגישו כבר אז נציגי התביעה. קבעו
השופטים בפסק דינם:
״לא יכולנו לקבוע שיד הנאשם היתה במות
א ש תו ...יש מקום לספק, שהנאשם
רשאי ליהנות ממנו. אנו מחלימים לזכות
את הנאשם.״

רשלנות משטרתית
ץ יכויו של ציון סלומץ היה צפוי
| מראש, לא משום שהיה גלוי וברור
שבעלה של הנרצחת הוא חף מפשע. הוא
היה הכרחי כמעט כתוצאה מעבודת חקירה
רשלנית, שלא טרחה לאסוף הוכחות ברו
רות
כדי להרשיע את האדם שאותו האשימה
המשטרה בהאשמה החמורה ביותר —
או כל אדם אחר. רשלנות זו היא חמורה
פי כמה, נוכח העובדה שרצח אביגיל סלומון׳
בתוככי קיבוץ גיבעת־ברנר, לא בוצע
בחלל ריק. מאחורי מעשה־הרצח הסתעפה
שורה שלימה של קשרים ויחסים מסוכנים.
אחד מהם חייב היה להוביל אל הרוצח.
מה אירע, איפוא? כיצד הצליח רוצחה של
אביגיל סלומון להימלט מידו הארוכה של
החוק? כדי להבין מדוע הרוצח, יהיה הוא
אשר יהיה, מסתובב עדיין חופשי, יש לערוך
ניתוח־שלאחר־המוזת של החקירה המשטרתית
בפרשת אביגיל סלומון. רק האנטומיה
של חקירה זו עשויה להסביר
את כישלונה החרוץ של המשטרה בפרשה.

השגיאח:כחיית חשוד מראש
ך* קירת המשטרה היתד, חייבת להסן
1תיים בכישלון. היא היתר, כישלון חרוץ
מהרגע הראשון, כמעט בטרם החלה.
ביום רביעי בצהריים נמצאה גופתה של
אביגיל סלומון בליפט רעוע ובודד, בחלקו
המזרחי של הקיבוץ. המשטרה הוזעקה. היא
הגיעה בחייל גדול של חוקרים, גששים
ופאתולוגים. כל אלה פשטו על הסביבה
וריחרחו כאוות נפשם.
הם היו עלולים לגלות עקבות אמיתיים,
כעבור זמן־מה, לולא גילו לפתע עניין
מפתיע דווקא בבעלה של הנרצחת. היתד, זו
השגיאה הראשונה של החקירה, שבעיק־

בותיר, באה שרשרת שלמה של שגיאות
אחרות — שאחת קשורה בשנייה.
כאשר ראה פקד מנשה שקמוני, המשחזר
הראשי של המשטרה, את אביגיל סלומון
המוטלת ארצה, הוא בחן אותה לרגע והחליט
מיד מיהו החשוד. ציון סלומון נראה
בעיני שקמוני שקט מדי.
שקמוני הזניח את חיפושיו וחיטוטיו בסביבה,
התרכז כולו בבחינת אופיו והתנהגותו
של ציון, .הוא ערך חיפוש בביתו ואף
במיטתו. הוא בדק את ידיו ואת גופו. הוא
האיר את פניו בפנס חשמלי רב־עוצמה.
כאשר סיים, היו הכל מרוצים. שקמוני
המומחה קבע כמעט ללא ספק כי ציון
עלול בהחלט, להיות הרוצח, לאור התנהגותו
המוזרה והמחשידה.
לו דחה שקמוני במקצת את קביעתו, לו
פישפש יותר בעברו של ציון ובאופיו. המיוחד,
היה חוסך לעצמו ולמשטרה אי־נעי־מויות
מרובות. כי ציון היה מאז ומתמיד
ידוע כאדם שקט באופן קיצוני. לשקמוני
היה נודע, לו אך טרח לשאול את משפחתו
ואת מכריו של ציון, מהודו, כיצד נשאר
ציון סלומון שקט ושלוו בעת שריפה עצומה
שפרצה בשכונתם בבומביי ואשר איימה
להכחיד את המקום כולו. ציון היה אז היחיד
שלא נתקף היסטריה איומה. הוא פשוט
לא היה מסוגל להתרגש.

הזנחה ואמונות תפלות

קמתי החליט מה שהחליט וקו החקירה
היה מעתה ואילך מחוייב זד

חראשונה: ציון סלומון1
ך * יו רגעים שפחדתי מאוד. אבל
1 1כל הזמן האמנתי. האמנתי שיקרה מה
שקרה השבוע, סוף סוף. האמנתי שאומנם
ימצאו השופטים שאני אינני אשם ואצא.
אני מאמין גם כי יום אחד, אינני יודע
מתי, יתגלה רוצחה האמיתי של אשתי
האהובה, אביגיל, ולתן את הדין על מעשהו
הנורא•
היום אני חושב שחלמתי חלום רע. אינני
יכול לתאר לעצמי שדברים כאלה היו יכולים
לקרות במשפחתנו. תמיד חושבים שדברים
כאלה יכולים לקרות רק לאחרים.
הדבר האחרון שכאב לי קרה כבר לפני
הסוף. כשאמר לי התובע במשפט שאני
משקר, עמדתי לפני השופטים ונשבעתי —
והוא אמר לי שאני משקר. לו הייתי עושה
את הדברים שאמר שעשיתי, הייתי מודה
שעשיתי אותם. אנחנו אנשי־כבוד. מי שמכיר
את משפחתנו, יודע שאנחנו אנשי־כבוד.
תמיד היינו ותמיד נשאר כאלה• ההיסטוריה
של המשפחה מחייבת אותנו.
אני, בן לעדת בני־ישראל, ויליד בומביי.
היו לי שני אחים גדולים יותר, פנחס ואהרון
ושתי אחיות — רחל ואחות שנשארה
בהודו. הורי עסקו בענייני־בטוח. אבי,
מלכיאל, ניהל חברת־ביטוח גדולה. סיימתי
את לימודי בקולג׳ ונכנסתי לעסקי־הביטוח
יחד עם אבי.
הכרנו בבומביי את משפכת דניאל. אחת
הבנות שלה היתד, לאה, והיותר צעירה —
אביגיל. בשנת 1947 התחתן אחי, פנחס, עם
לאה• שנתיים אחרי כן נשאתי אני לאשר,
את אחותה אביגיל. אחרי שנתיים נולד לנו
הילד הראשון. כעבור שלוש שנים נולד השני•
כשהוא היה בן שלושה חודשים, בערך
באוקטובר ,1954 עלינו ארצה עם משפחתי.
ישר משדה־התעופה בלוד באנו לגיבעת־ברנר,
ומאז היינו חברי קיבוץ.
לא באנו יחד עם הקבוצות ההודיות הגדולות,
שהסוכנות הביאה על חשבונה. אנחנו
בעצמנו שילמנו את הנסיעה. היינו מספיק
עשירים בשביל זה. היה לנו סטודבייקר
מפיאר• מכרנו אותו, חיסלנו את העסקים
שאבא ניתל במשך קרוב ל־ 50 שנה, ו
החלטנו
לעלות לארץ ולהשתקע בה לתמיד.
פנחס אחי היה יושב־ראש האגודה הציונית
וחבר הוועד המרכזי של ההסתדרות הציונית
בבומביי. אבא דתי. הבנים לא דתיים,
אלא מאמינים, וביום־כיסור הולכים לביתר,כנסת.
אבל למרות זאת אנחנו מעשנים
ונוסעים בשבת.
משפחתנו היא מהמפורסמות ביותר בהודו.
סבנו שירת בצבא הבריטי, וזכה שם לאות־הצטיינות
גבוה מאוד, כמפקד על גדוד
בחיל הפרשים, דברים שכאן רואים אותם
כיום רק בסרטים• הוא זכה לכוכב הודו.
זה עיטור גבוה מזהב.
בהתחלה, כשבאנו לקיבוץ, עבדתי במשתלה
; אחר־כך שנה וחצי במטבח ; כמה
שבועות בפרדס; שנה בבית־חרושת: כחודשיים
וחצי במכבסה; ובסוף התחלתי לעבוד
במאפייה. שם עבדתי עד הסוף הרע — עד
מותה של אביגיל.
אשתי אביגיל עבדה בהתחלה במטבח־הורים.
אחר כך, תקופות שונות, בבית־חרושת,
במשתלה, בפרדס, בבית־הספר ושנה וחצי
— בבית הבראה. מאוחר יותר היא עברה
לעבוד בבית־הספר, שם עבדה גם לפני
מותה.

אביגי? זא חזרה
^חד איתגו באו לקיבוץ עוד משפחות
של הודים, וגם משפחת מאיר ראובן.
רובם עזבו את הקיבוץ. אני חושב שבגלל
שתי סיבות• ראשית, האוכל לא התאים להם,
ושנית, הבחורות היו צריכות לעבוד. דבר
זה לא מקובל בהודו, שהבחורות נשואות
צריכות לעבוד.
אנחנו נשארנו, כי היינו מרוצים מהאוכל,
ולפי דעתנו טוב שגם הבחורות עובדות.
גם החברה בקיבוץ מצאה חן בעינינו, והילדים
התרגלו למקום ואהבו את הקיבוץ
ואת החיים בו•
לפני שעברתי לעבוד במאפיה, אמר לי
מנהל־העבודה במכבסה, אברהם, שאם אלמד
את העבודה במכבסה, אשאר שם קבוע. לכן
גם הלכתי בשעות הפנויות שלי, אחרי

יום עבודתי, לעבוד שוב במכבסה, בשעות
הערב, כי רציתי להיות קבוע במקום העבודה.

פנחס אחי הכניסו לעבוד במטבח.
הוא היה בהודו איש ביטוח מצליח מאיד,
אבל פה עבד במטבח ולא התלונן.
גם אביגיל היתר, מעוניינת, כמוני, להישאר
בקיבוץ.
ביום שלישי, ברבע לחמש, באו הילדים
לתדר וברבע לשש באה אביגיל מהעבודה
בבית־הילדים. בשש וחצי יצאתי לעבודה
בחדר האוכל ואביגיל אמרה שכדאי ללכת
יותר מוקדם לעבודה כדי שאספיק לאכול
משהו.
בתשע גמרתי את העבודה — הלכתי לבנימין,
הבוס שלי מהמאפיה. משם הלכתי
הביתה. החלפתי את הבגדים ופניתי לעבר
חדרו של אבא. פגשתי שם את אחי ואת
אחותי. ישבנו קצת בחדר של אבא ואחרי
שעה עשר וחצי חזרתי אלי לחדר, רציתי
לקרוא, אבל לא קראתי כי העיניים כאבו

נרדמתי. חשבתי שאביגיל נמצאת אצל
אחת החברות שלה בקיבוץ. היתה לה חברה
טובה בשם הגר וידעתי שהיא תמיד מבקרת
אצלה. היה לה חדר לבד, היא התחתנה
אחרי ד,מיקרה. חשבתי אז :״אולי היא
אצלה.״
בבוקר ראיתי שהיא איננה. התחלתי לחפש
אותה במקום העבודה ובמקומות ששם
היא יכולה להיות. לא מצאתי אותה בשום
מקום• ואז התחלתי לדאוג קצת, כי לא
ידעתי מה לחשוב.
אחרי שחיפשתי בכל מקום הלכתי למזכירות.
רק אמרתי שאשתי איננה והמזכיר
טוכמן מיד אמר לי :״סע למשטרה, מהר.״
לא הבנתי.
אמרתי לו :״אולי תצלצל למשטרה במקום
שאני אלך לשם?״ המזכיר אמר שהטלפון
מקולקל. זה היה שקר, כי כשהייתי במשטרה
צילצלו לשם מהקיבוץ והודיעו שמצאו
כבר את אביגיל.
הייתי מזועזע. לא הבנתי עוד מה בדיוק
קורה כאן• נכון שלא בכיתי שאנשים יראו,
אבל בכיתי בלב פנימה.
אמרו לי שזה רצח. ידעתי שאביגיל בחו

נחמדה ומושכת. הדבר הראשון שחשבתי היה שמ
ניסה לאנוס אותה וכשהתנגדה, הוא הרג אותה. אמרו^
זה גם לשוטרים, כשחקרו אותי• הייתי בטוח שהמ׳ן
תמצא את האשמים. הבטחון הזה עלה לי אחר־כך ב!
סבל ויסורים חינם. כי אחרי כן התברר לי שמהרגע
שון עזבה המשטרה את כל מי שיכול היה להיות חש

תמונת חתונחם

שניהם נישאו בגיל צעיר, בהיותם כבני עשרים

בעינה: מי וצה

את אביגל(מימין)?

!ידה

משך שבועות ארוכים, כל מילה היוצאת
מפיהם של בני המשפחה.
אלפי לירות עלה למשטרה המיבצע הבלשי
המביש. עשרות סרט־ם תורגמו מהשפה
המראטית, בה הוקלטו, לעברית — והודפסו
על פני מאות דפי ״תיק ההקלטות״
הסודי.
מכל החומר הרב הזה הגיע לבית המשפט׳
אחרי ויכוח מר וממושך בין התביעה
להגנה, אודות כשרות ההקלטות כעדות —
רק משפט אחד חסר־משמעות, בו סיפר
ציון על מעשיו בליל הרצח .״בהקלטות
לא היה שום חומר מחשיד,״ קבעו שלושת
השופטים פה אחד.
הם לא הסתפקו בכך. הם אף נזפו כממציא,
שיטת ההקלטות במחתרת, על תחבו-
לותיהם הפסולות.
השופטים היו, אולי, אומרים כמה וכמה
דברים נוספים בגנותם של הממונים על
מיבצע־ההקלטה לו ידעו כי האיש אשר
חדר בגניבה לדירות משפחת סלומון והתקין
את המיקרופונים במערכת החשמל שבחד-
ריהם לא היה אלא חשמלאי הקיבוץ, משה
שיק — האיש שגילה בתור ראשון את
גופתה של אביגיה.
החשמלאי היה, איפוא, האיש שבו כל
חוקר נבון היה מתחיל את חקירתו, וללא
ספק — אחד החשודים הראשיים. מכל
מקום, ברור שאסור היה להטיל דווקא
עליו את ביצוען של פעולות משטרתיות
באותו עניין.
מיבצע־ד,הקלטות הטיל אור על פרשה
מבישה אחרת: יחסו של הקיבוץ אל חבריו
בני משפחת סלומון. ההקלטות בוצעו בידי־עת
הקיבוץ ובהסכמתו .״מוטב שילכו שניים
ולא יהיה כתם כזה של חרפת־רצח על
כולם.״ התבטאו לא פעם אנשי המזכירות,

זה. כל החוקרים הפנו את תשומת-
;בר ציון השתקן.
זלה שגיאה מספר שניים.
־.עליון של גופת הנרצחת היה מכויל
חורף, שביטנתו מופנית כלפי
ל הביטנה נתגלו כתמי דם גדולים
:יגיל שכבה על גבה. מפיה ואפה
חי־דם דקים, שיצרו שלולית קטנה
ה, במקום בו היתר, מוטלת. הכת־המעיל
לא יכלו בשום אופן לה־ידי
דמה של אביגיל עצמה, בגלל
:יבתה וצורת תנוחת המעיל על
הדם לא עוררו את תשומת ליבם
זרים. הם לא בחנו את הכתמים.
שלחו אותם לבדיקה. הם התעלמו

1פרטיים, בהם נעזרה ההגנה בזל
ציון, קבעו בפירוש :״אין שום
ניוני כיצד יכול היה דמה של
לכלך את המעיל•״ גם הפאתולוג
הודה בבית־המשפט כי ״אין לי
כיצד הגיע הדם אל המעיל.״
על המעיל והדם נשאר על המעיל
יש טרח לברר את מוצאו.
יה להניח כי אם הזניחו חוקרי־את
המוצגים הדוממים הברורים
תרכזו הם עתה, ללא ספק, באנשים
שר עשויים היו להיות קשורים
רצח. כאן באה השגיאה השלישית.
להתרכז בחקירת קומץ האנשים
ם עשוי היד, להיות מניע לרצח,
קרים לתפוש את המרובה. ציון

האליבי הכוזב

;דבר!
החליטה תיכף שהחשוד אינו
אלא אני.
את מה שקרה אחר כך קשה
לתאר במילים. הרגשתי שכל העולם עולה
עלי נגדי. חשבתי שאולי הקיבוץ, שכולם
שם משפחה אחת, יבואו לעזרתי. אבל זה
היה נורא מאוד לשמוע שמישהו מהם אפילו
אמר שיותר טוב שילכו שניים מאשר יוכ־תם
קיבוץ שלם בחרפה של רצח.
אריה חצור, מורה שהיה גם במזכירות,
אמר ללאה, אחותו של פנחס ואחות אביגיל,
שהיתר, מודאגת ושאלה מה עושים בשבילי
:״למה לך לדאוג מה קורה עם בעלך?
אחותך מתה ופנחס יותר טוב שיישאר
במקום שהוא נמצא, זאתאומרת בביתר,סוהר.״
במשך
חדשיים ביקשו המשפחה שלי שעלי
ועל אחי
הקיבוץ יעזור להם בהגנה
פנחס. הם לא הסכימו. אמרו ללאה כי
אני הלכתי בלילה לפנחס, הערתי אותו ואמרתי
לו :״בוא נהרוג את אביגיל.״ אבל
לאה ידעה שזה לא נכון כי פנחס היה
כל הלילה איתר, ביחד ולא זז ממנה.
אחרי שראיתי את היחס של הקיבוץ,
חששתי שגבעת ברנר מכינה לי מלכודת.
הקיבוץ שלח לי עורך־דין שלא רצה לדבר
איתי. אמר לי :״תחתום על יפוי־כוח ושלום.״
ראיתי שהאיש הזה לא יעזור לי.
ביקשתי מהמשפחה שיעשו הכל בשביל למצוא
לי עורך־דין אחר.

אור חיוך בזב חושך
י* ה היה הזמן הקשה ביותר שלי.

ן החוקרים שראו שאינני אימר כל מה
שהם רוצים, התחילו לחקור אותי בשיטות
אחרות• הם כבר לא היו נחמדים אלי כמו
בהתחלה, ואפילו איימו עלי בנשק אם לא
אסכים להודות. ואז, בשעות הקשות ביותר
שלי, בא לי פיתאום אור.
יום אחד נכנס לתא שלי אדם צעיר
עם חיוך טוב ואמר לי שהוא עורך הדין
החדש שלי. זה היה אלי פוגטש.
החיוך שלו היה הדבר שעורר אצלנו את
האמון וקנה את לבנו. בפעם הראשונה בא
מישהו ואמר לנו שאם לא עשינו את זד,

הוא יוציא אותי. ושלא איכפת לו אם כל
העולם יהיה נגדי.
הוא האמין למה שאני אמרתי מהרגע
הראשון. סיפרתי לו את האמת והוא חקר
אותי כמו קציני־המשטרה ולא פחד לצעוק
עלי חזק ברגע שנדמה היה לו שאני שוכח
משהו.
הסכמתי להצעה שלו ללכת לבית־חולים
ולקבל זריקות אמת. רציתי להוכיח לו שאני
לא משקר.
אחר התברר לי שהמשטרה לא הסכימה.
לו היו מסכימים, זה היה נגמר מהר מאוד
אבל הם בחרו בדרך הקשה. קשה בשבילי.
עד הרגע האחרון לא האמנתי שבאמת
יאשימו אותי ברצח. לא חשבתי שדבר כזה
יכול לקרות. כשזה קרה, לא נשאר לי אלא
לסמוך על עורך־הדין שלי שייעשה מה
שצריך כדי להוכיח את השקרים שהביאו
נגדי.
אינני מבין מה פיתאום נטפלו כולם אל
הישיבה השקטה שלי בבית־המשפט. כל
האנשים ניסו לנחש מה אני כאילו מנסה
להסתיר• אני חושב שכל אדם בעל תרבות
וחף מפשע היה מתנהג במקומי כמוני.
אמרתי במשפט שיש ׳לי מספיק כבוד, ואם
הייתי עושה מה שניסו להגיד שעשיתי,
הייתי מודה בזה.
עד היום אינני יודע למה נטפלו אלי.
אחרי הזעזוע הראשון, כשהתחלתי לחשוב
בשקט, ראיתי שיש עוד כמד, אנשים שאפשר
היה לחשוד בהם עוד יותר מאשר
בי. אבל אותם לא חקרו בכלל או חקרו
ושיחררו — כי האמינו לשקרים שלהם.
לי, שסיפרתי את האמת, לא האמינו עד
הסוף.
אינני מאמין עד היום במה שמספרים
לי על אי־נאמנותד, של אשתי, ולכן לא
השתנו רגשותי כלפיה. אבל כיוון שכולם
מספרים, אני מקבל את הדברים כמו שהם.
אני מאושר שהצלחתי לקבל עבודה כפקיד
קבלה בבית־מלון ליד תל־אביב. אני אקדיש
את חיי, כדי למלא אצל ילדי את חיסרון
האם ולעזור להם להתגבר על הזעזוע של
רצח אמם.

היה החשוד העיקרי וכדי למצוא הוכחות
לאשמתו גויסו עשרות חוקרים לגביית עדויות
ממאות אנשים שלא יכלו להוסיף ולא
כלום להבהרת התעלומה המחרידה.
שגיאה מספר ארבע היתה קשורה באמונות
תפלות. בבדיקה שטחית ראשונה של
גופת הנרצחת, נתגלו מספר קרעים בחולצתה•
החליט מי שהחלים מבין החוקרים, כי
מקורם של הקרעים, ללא ספק, באמונות
תפלות של עדת בני־ישראל בהודו וכי קרעים
כאלה נעשים בבגדיהן של נשים בוגדות•
לאמונה תפלה זו, כביכול, לא נמצאו
סימוכין בשום מקום אחר מלבד בדמיונם
הפורה של חוקרי המשטרה.
מאחר שבין החוקרים נפוצה הסברה בדבר
סימונן המיוחד של הנשים הבוגדניות בהודו׳
ברור ששוב לא היה טעם בחקירות
אפשריות אחרות שיסבירו את הקרעים בחולצה.
גירסה המתקבלת כיום מאוד על
הדעת היא, שאביגיל נרצחה במרחק־מה ממקום
הימצאה ונגררה אל הליפט על־ידי
רוצחיה.
לו היו החוקרים מחפשים היטב בסביבה,
היו עלולים, אולי, למצוא סימני־קרעים אלה
על קוצים או גדרות. אולם ההסבר בדבר
האמונה התפלה היה פשוט וקל יותר.

ו* שגיעההששית קשורה בשמו של
| 1א חד המשתתפים הפעילים בפרשה: קרוב
משפחתה של הנרצחת, סמל חיל־האוויר,
מאיר ראובן.
הצורה בה נתנה המשטרה אמון בדבר־ו
של ראובן מוכיחה בורות, טיפשות וחוסר־יעילות
הזועקת לשמיים.
מאיר ראובן נחקר כמו כל יתר בני
המשפחה. הוא סיפר כי באותו ערב היה
בביתו ובילה בחברת רעיתו, רבקה. האשה
סיפרה סיפור זהה עם זה של בעלה• ההת־אמה
בין שני הסיפורים היתד, מפתיעה ממש.
הם ידעו לספר על פרטי־פרטים קטנטנים,
שארעו להם באותו ערב. בין היתר, ד,זכ רו
שמות של שירים שקראו יחד בבית,
בספר שירים.
כעבור מספר שבועות של חקירה נשבר
ראובן וגילה כי סיפורו הראשון לא היה
אלא שקר מתוכנן מתחילתו ועד סופו. לא
די בכך שהיא עצמו שיקר: הוא אף אילץ
(המשך בעמוד 16

״ההקלטות דא הח־בידו את ציון״
כוע אחד אחרי המיקוד״ בשיא
ע ז התכונה המשטרתית, בוצעה השגיאה
החמישית — אחת היקרות, האוויליות והמסוכנות
ביותר לחופש הפרט של האזרח
במדינת־ישראל, שגיאה זו — השימוש
במקלטי־קול בדירות פרטיות, ללא רשות,
עשתה פלסתר את עצם המושג דמוקראטיה.
המיבצע תוכנן בקפדנות. בידיעת ובהסכמת
אנשי הקיבוץ — אן לא דייני המקום
— התקינה המשטרה רשת של מיקרופונים
בחדריהם הפרטיים של בני משפחת
סלומון. חוטי־המיקרופונים חוברו אל מכי
שיר־הקלסה שהוסתר בבניין סמוך ורשם,

כאן שננה

אביגיל ב תון ה־ליפט
הישן וחר־קוב,
כשנתגלתה על־ידי חשמלאי הקיבוץ.

תצפית

בשלם

כל הזכויות שמורות

• אל תתפלא לשמוע טענה כי פרס וחבריו מפיצים שמועות
ננד בף גוריץ. כמה מאוהדיו של לבון משוכנעים כי חלק נז\

הידיעות האנטי־בן־גוריוניות בעתונות הופץ בדרן זו, מתון מטרה ברורה
להרגיז את בן־גוריון ולהמריץ אותו להמשין במלחמת נגד לבון.

• חיסול משרד־הדתות יובא לדיון על־ידי הפרוגרסיבים.
לפי ההצעה, שאחד מחסידיה הוא פנחס רוזן, יחולק המשרד בין משרדי־הממשלה
האחרים, כלהלן: השיפוט הרבני — למשרד־המשפטים; המועצות
הדתיות — למשרד־הפנים; ההווי הדתי (כולל ישיבות) — למשרד החינון
והתרבות; המחלקה הנוצרית — אולי למשרד־החוץ, בגלל קשריה עם המוסדות
הנוצריים בחו״ל; המחלקה המוסלמית — ליועץ הערבי של ראש־הממשלה.
השבוע הצטרף הרב ניסים להצעה זו, מתון תיקווה לגייס לעזרתה את אהדתם
של השרים שהגשמת ההצעה תגדיל את כוח־השפעתם. כתוצאה מכן תמך
פנחס רוזן בהצעה להארין את תקופת־הכהונה של הרבנות הנוכחית.

• צפה להתחדשות הסיכסוד בין מפעלי הניר בחדרה לבין
הרבנות, כעניין עבודת השבת כמפעל. הרבנות בחדרה פנתה
לאחרונה לרבנות הראשית, דרשה התערבותה באי־מילוי ההסכם בעניין שמירת
השבת במיפעל, והעסקת עובדים יהודים בשבתות. הרבנות הראשית הודיעה
כי מיד עם גמר עניין הבחירות לרבנות הראשית, תתפנה לטיפול בפרשה.
• משפטו של היטודד הנודד יופסק. המשפט לא יגיע לסיומו משום
שדעתו של השודד נטרפה עליו בכלא והוא יישלח כנראה לאישפוז בבית-

אלג׳יריה
התחלתה סו ף
האות ניתנה כאשר פייר לאגאיארו, הפא־שיסט
האנטי־שמי המזרק מאלג׳יר ברח מפאריס,
שם שהה כנאשם משוחרר־בערבות,
כעבור יום הודיע מספרד :״קיבלתי פקודה
להסתלק. אינני חופשי לגלות כרגע מי נתן
את הפקודה!״
מי נתן את הפקודה? הגנראל סאלאן, מי
שהיה המפקד העליון של כוחות צרפת ב־אלג׳יריה,
נמצא גם הוא בספרד. הוא הסתייג
פומבית מלאגאיארד. אך מאחורי הקלעים
התבשל משהו.
מה? התשובה באה ביום השישי, כאשר
יצא הגנראל דה־גול למסעו הגדול באלג׳י־ריה•
הנשיא ביקש לשכנע את יושבי אותה
ארץ להסכים במישאל־עם למדיניותו, שמטרתה
להעביר את השלטון באלג׳יריה לידי
קוזיזלינגים ערביים, שישרתו את צרפת ב־מיסגרת
״אלג׳יריה אלג׳ירית״.
עכשיו, או לעולם דא. סאלאן, לא-

הי יכה ראשון?
חולים לחולי־רוח.

• כשבועות הקרובים יחלו ארבעת התיאטרונים הישראלים
הגדולים ,״הבימה״ ,״הקאמרי״ ,״אהל״ והאופרה, לפרסם
מודעה אחידה משותפת על הצגותיהם. יהיה זה צעד ראשון לקראת
שיתוף פעולה ׳אדמיניסטרטיבי בין ארבעת המוסדות,

• הסכם עבודה חדשה ייהתם בין הנהלת ״התיאטרון
הקאמרי״ לבין עובדי התיאטרון. הסכם זה יבוא בעיקבות הביקורת
החמורה שנמתחה על עובדי הבמה בתיאטרון, ואשר העולם הזה היה הראשון
לפרסמה. ההסכם החדש יחסוך לתיאטרון סכומי כסף נכבדים ביותר.

• ״הבימה״ תנסה לרכוש כמה שחקנים צעירים מתיאט־רונים
אחרים, כדי לשתפם במסע התיאטרון ללונדון וכן בתוכניותיו לעתיד.
בינתיים קיבל במאי הבימה, ישראל בקר, נזיפה חמורה מתיאטרונו על שניסה
לרכוש את שחקנית הקאמרי, גילה אלמגור, להבימר — ,מאחורי גבה של
הנהלת הקאמרי.

• קבוצת הכדורגל הפועל רמת־גן, תנסה לחזור לליגה
הלאומית בכדורגל בדרך משפטית. אחרי שהבירור בהתאחדות
הכדורגל על המישחק המבויים בעונה החולפת בין בית״ר תל־יאביב לבני־יהודה
הסתיים בתיקו, ללא הענשת הקבוצות, השיגה הפועל רמת־גן את אשור מרכז
הפועל להגיש תביעה משפטית נגד שת־ קבוצות אלה.

• ראש רשות הספורט, ראובן דפני, ייתקל בקשיים בנס־יונותיו
לתיקון המצב בספורט הישראלי. פעולתיו הראשונות של
דפני נתקלו בהתנגדות נמרצת מצד עסקני הספורט. במיקרה אחד.,כאשר ניסה
דפני להתערב בפעולות התאחדות הספורט, נרמז לו כי באם לא יקבלי את קו
העסקנים, יפעלו הם להחלפתו באחר.

• תיגרות-דמים עלולות להתלקח בימים הקרובים סביב
דוכני ממכר־הפטיקים שבתחנה המרכזית בתל-אביב. ריב
חמולות בין כמה משפחות, ביניהן נמצאים אנשים בעלי עבר פלילי עשיר,
נכנס למצב בו עומדים הצדדים להפעיל זה נגד זה טרור פיזי ואמצעי־אלימות
חמורים.

• פסל אמנותי ענק יוצב בכניסה לכור האטומי בוואדי
,רובין. הפסל הוזמן על־ידי הרשות האטומית אצל אחד הפסלים הישראליים
הידועים.

גאיארד ושרת׳ הבינו כי זוהי שעת ההכרעה
:״עכשיו או לעולם לא״ .המתיישבים
הצרפתיים לא רצו לקבל את הצעות דה־גול.
הם טענו (בצדק) כי שום קוזיזלינג ערבי
לא יוכל לעמוד לאורך ימים בפני קנאות
לוחמי־השיחרור. מישאל־העם נראה להם כהתחלת
הסוף.
בשעות האחרונות התנהלו שיחות טלפוניות
קדחתניות בין פאריס, אלג׳יריה ו־מאדריד.
הן הוקלטו, כמובן, על ידי שרות
הבטחון הצרפתי. דובר בהן על הקמת
ממשלה צרפתית זמנית (או ממשלה זמנית
של אלג׳יריה הצרפתית) בספרד, בפורטוגל
או אפילו באוראן, על אדמת אלג׳יריה עצמה.
דובר על מרד כללי של הצרפתים באלג׳י־ריה,
בעזרת הצבא• דובר על התמרדות בפאריס
עצמה, הוצאתם להורג של 200 אישים
שמאליים על פי רשימה ערוכה מראש,
תפיסת המשרדים המרכזיים, הראדיו ומרכזיות
הטלפון.
אדם אחר במקום דה־גול היה מבטל את
מסעו ברגע האחרון, מנהל את המערכה
בפאריס. אולם דה־גול הוא עקשן. אולי סבר
כי רק נוכחותו באלג׳יריה תמנע בעד הצבא
שם להצטרף למתמרדים.
דגל ירול־לכן. המרד הכללי פרץ כצפוי.
בערי אלג׳יריה ציוזה הארגון הבלתי־חוקי
אלג׳יריה צרפתית לערוך שביתה כללית.
חלק גדול מהחנוזנים ציית.
כך נוצרה האווירה הקלאסית להתמרדות
המונית. המפגינים התנגשו עם המשטרה.
משני הצדדים נפלו הרוגים ופצועים. מיתר־סים
הוקמו בערים. הצבא עדיין היה נאמן
לנשיא, אך המתמרדים יכלו לקוות כי דבר
זה ישתנה, כאשר יתייצבו סאלאן וגנראלים
אחרים בראש המרידה.
ואז בא הבלתי־צפוי: המאורע ששיבש את

התוכנית, שינה במכה אחת את כל המציאות
האלג׳ירית.
ההמונים הערביים בערים קמו נגד הצרפתים.
לפתע
הם הגיחו בזרם אדיר מן השכונות
החשוכות, כשמעליהם הדגל הירוק־לבן של
הרפובליקה האלג׳ירית, בידיהם אקדחים
ואלות. הפעם היתר, זאת התקוממות המונית
של ממש. חנויות נשדדו ונשרפו. מכוניות
הושמדו. בעשרות מקומות שונים התנגשו
הערבים עם המשטרה, עם הצבא, עם
כנופיות המתיישבים.
איך נתאפשרה התקוממות זוז ההמונים
ידעו כי המשטרה והצבא יירו בהם ללא
רחמים, יפילו עשרות ומאות חללים. הם
ידעו כי כל מי שיפול בשבי צפוי לחקירה
במרתפי העינויים האכזריים של הצנחנים.
בשנה השביעית של המלחמה, בה ניספו
למעלה ממיליון אלג׳ירים, האמינו הצרפתים
כי המון עירוני זה ייכנע ללחץ הטרור.
מאורעות השבוע הפריכו אמונה זו. הן
הוכיחו כי עתה עומדים מאחורי הממשלה
האלג׳ירית הזמנית לא רק יחידות־צבא־שיח-
רור בשדה ותאי המחתרת בערים, אלא גם
ההמונים העירוניים הרחבים. הוכחה זו מסמנת
את התחלת הסוף של השלטון הצרפתי.
קוריאה שנייה. המסקנה הראשונה,
אותה מיהרו הפרשנים בצרפת (ובישראל)
להסיק, היתד, שעתה הגיע תור החלוקה.
חורבן בניין־הקלפים של דה־גול, השתלטות
הקיצוניים בקרב המתיישבים האירופיים, והתלכדות
הערבים סביב ממשלתם הלוחמת
— מובילה, לדעת רבים, בכיח־ן זה. ומכיוון
שהפל״ן לא יסכים לעולם לחלוקה בשלום,
סבורים הפרשנים כי תקום חלוקה־תוך־בדי
מלחמה, כפי שקרה ב־ 1948 בארץ־ישראל.
היתד, זאת אותה הדעה שהביע אותו יועץ
בלתי־מבוקש, דויד בן־גוריון, באוזני דה־גול
בראשית השנה.
כל הפרשנים האלה מתעלמים מן ההבדלים
היסודיים המבדילים בין הישוב הצרפתי ב־אלג׳יריה
לבין הישוב הציוני בארץ־ישראל
ערב החלוקה:
#הישוב העברי נהנה מרציפות טריטוריאלית
בשטחים העיקריים. הוא יכול היה
להתקיים ללא עבודה ערבית. אין זה נכון
לגבי האירופים באלג׳יריה.
!• מלחמת־ד,חלוקה הארצישראלית התקיימה
בימי ההפוגה היחידה־במינה בין אמריקה
לברית־ד,מועצות, לפני התלקחות המלחמה
הקרה. שום צד במלחמה זו לא קיבל
תמיכה מאסיבית מאחד הגושים העולמיים.
ואילו באלג׳יריה ברור מראש כי הצבא
הערבי יקבל סיוע אדיר מידי סין וברית־המועצות,
בעוד הצרפתים יקבלו את מלוא
תמיכת נאט״ו. המלחמה תיהפך לחלק מן
המערכה העולמית, למלחמת קוריאה שניה*.
י • התפתחות זו תכריח את שאר המדינות
להתערב, כדי למנוע מלחמת־עולם.
לחץ זה יהיה בהכרח לטובת הערבים, שיזכו
לתמיכת המדינות הניטראליות. אפילו
הקוזיזלינגים השחורים של המערב באפריקה
יצטרכו, בלית ברירה, לתמוך בערבים,
פן יקומו נגדם ההמונים בארצותיהם שלהם.
• ליישוב העברי בארץ־ישראל לא היה
לאן לברוח• הסיסמה :״אין ברירה״ היתר,
באמת נשק מוסרי אדיר. ואילו הצרפתים
באלג׳יריה הם חלק מאומה גדולה ועשירה.
בשעת־חירום, יתחילו המתיישבים לחזור
במספרים גדלים והולכים לצרפת.
מלחמה עקובה מדם. היה ברור מראש
כי מלחמת־ו־,חלוקה בארץ־ישראל תסתיים
בנקודת־קיפאון, מאחר ששום צד לא
היה די חזק כדי להביא להכרעה צבאית
סופית. רק תיחום שטחי־ד,כיבוש נשאר בספק,
עד להכרעת הנשק.
מלחמת־חלוקת אלג׳יריה יכולה להסתיים
אחרת. קרוב לוודאי שתהיה עקובה מדם,
אכזרית ללא תקדים. אך בסופה תיתכן שואה
צרפתית — פינוי מוחלט של היישוב הצרפתי
מאדמת אפריקה הצפונית.
האלטרנטיבה היחידה לכך היא זו שהוצעה
מזה זמן רב על ידי החוגים האחראיים
של האינטליגנציה השמאלית בצרפת,
על ידי מנדס־פראנס ועל ידי כמה חוגים
של הימין המתון וההון הגדול: לנהל משאי
ומתן ישיר עם הפל״ן, להעניק עצמאווז ל־אלג׳יריה
הלאומית, כדי להציל מה שניתן
להציל•
לפי כל הסימנים, חלפה השבוע סופית
שעתו של פיתרון זה.
* אותה סכנה היתה צפויה השבוע בקונגו,
שם הכריזו תומכי לומומבה באחד
המחוזות על עצמאותם, נגד ממשלת הקוויז־לינגיס
בבירה.
העולס חזה 1212

קולנוע
סרטי
בל זגבע דפוס
איי לייל! מיילן (הוד; תל־אביב, סרטי
גבע, ישראל) חורג מגדר הסרטים הישראליים
עליהם אומרים :״סוף סוף נסיון
לסרט ישראלי שהצליח* ,ואליהם מתיחסים
במידה רבה של סלחנות, תוך ריכוך הביקורת,
במשפטים כמו :״בהתחשב בתנאים
ובקשיים או ״בהתחשב בעובדה שאין
לנו תעשיית סרטים...״
אי־ ליילן נזייק הוא, קודם כל, סרט טוב.
ורק אחר כך הוא סרט ישראלי טוב, מה
שמעלה לאין שיעור את מישקל הציון ״טוב״
שניתן לו• כסרט הוא מתעלה לדרגה כזו
ששוב שום ביקורת צודקת לא יכולה לפגוע
בו. ואם יצביעו על כמה מחולשותיו,
טעויותיו ונקודות־התורפה שלו, הרי יהיה
בכך רק כדי להבליט את הסרט כולו כיצירה
קולנועית מוצלחת.
את הצד הטכני שלו אין כמעט צורך
להזכיר. וזוהי אולי המחמאה הגדולה ביותר
לגבי סרט ישראלי. אמר פעם אחד מאנשי
ההסרטה בישראל :״מה היה קורה לו היתד,
מופיעה כיום ביקורת סיפרותית בנוסח
כזה, :צבע הדפוס השתפר וההדפסה היא
ברורה יותר, האותיות הפעם יותר נעימות
לעין והנייר נעים למגע.׳ ״
כשם שביום אין מקום עוד לביקורת ספרותית
מסוג זה, שוב אין מקום לביקורת
קולנועית שתציין את הצד הטכני של ההסרטה,
ההקלטה ועבודת המעבדה• ואם איי
לייק מייק הוא הסרט הישראלי הראשון שבו
אין צורך לציין את צבע הדפוס ואת גודל
האותיות, מגיעים השבחים על כך לאנשי
חברת גבע, ובעיקר לצלם הסרט, ניסים
(״ניצ׳ו״) ליאון.
הנערה והדרכון. איי לייק נזייק, היא
קומדיה. שגרעינה — ,סאטירה של תופעה
מסויימת בהווי החברתי הישראלי: חתונות
הפאספורט. התסריט, שעובד לפי ספרו
ומחזהו של אהרון מגד, עוסק במשפחת
אריאלי, משפחה זעיר־בורגנית בישראל.
אבי המשפחה (גדעון זינגר) הוא פקיד, המתגורר
עם משפחתו בשיכון החדש, סובל
משתלטנותה של אשתו (בתיה לנצט) ומשג־עונותיו
של אחיה (זאב ברלינסקי) — נהג,
צייר אבסטראקט ומשוגע ליוגה. לזוג שתי
בנות, שהקטנה בהן (מאירה שור בת ה־
)13 היא שד צברי אופייני: ואילו הגדולה
(אילנה רובינא) הגיעה לפרקה, מתאהבת
בסרן צה״ל (חיים טופול).
כאשר נקלע לתמונה תייר אמריקאי צעיר
(סיי גיטין) ,שלפי השמועה אינו אלא בן

דאסס 1
111<£

אונס!
ף יתום הקרנת־הככורה החגיגית של
^ הסרט הישראלי איי לייק מייק, שענרכר,
השבוע בקולנוע הוד בתל־אביב, עלו משתתפי
הסרט בזה אחר זה על במת הקולנוע,
קיבלו בשורה ארוכה
את תשואותיו של
הקהל. בין שורת היפהפיות
שניצבו על
הבמה, בלטה במיוחד
צעירה שהיתר, אלמונית
לקהל עד להצגת
הסרט•
העלאתה על הבמה
יחד עם שאר משתתפי
הסרט וחיוביה המאושרים
הסתירו את
העובדה, שעד לרגע
זינה
בו הוקרנה תמונת הסיום
של הסרט ישבה
זינה פרלה באולם במתיחות־עצבים
איומה. קדמו למתיחות זו חיכוכים, איומים
ושערוריות עם יצרני הסרט. כי בעוד שנערות
ישראליות אחרות מוכנות לשלם כל
מחיר כדי להופיע בסרט, רצתה זינה, בעלת
ההופעה הצרפתית והמיבטא הצרפתי, למנוע
בכל מחיר את הקרנת תמונתה על הבד.
הסצינה שאותה רצתה זינה להוציא מהסרט,
היתד, קצרה, בלתי חשובה לעלילת הסרט,
אך פיקנטית: סצינה בה מראים כיצד היא
נאנסת, כביכול.
תמונת האונס לא היתד, כלולה בתסריט.
היא נוצרה באופן ספונטני.
זינה, שנולדה בחיפה להורים ילידי־רוסיה,
אשר באו במיוחד מאנגליה כדי שתיוולד
בארץ, גדלה בבריטניה ולמדה שש שנים
בפאריס. בסרט, היא מופיעה בתפקיד אפיזודי
קטן. היא מגלמת את דמותה של חתיכה צר־פתיה
סוערת; כאשר היא רואה את זאב
ברלינסקי, אחד מגיבורי הסרט, המבצע תר־גילי־יוגה
בבריכת־השחייה של אכדיה, היא

אילנה רובינא וחיים טופול כ״איי דייק מייל,״
אבסטרקט עם טטאטא

מיליונר מטקסס, נעה כל המשפחה על
גלגלים. כולה מתגייסת למטרה אחת: להרחיק
את הבת מהסדן, אהובה, לצוד את האמריקאי
כחתן. אלא שהאמריקאי מעדיף
להתאהב דווקא בסמלת נח״ל תימניה (גאולה
נוני).
אייראףמשעשע. ליקויו הגדול של
הסרט נעוץ באורכו הרב ( 14 מערכות).
פיטר פריי, הבמאי, פיזר את העלילה להרבה
אפיקים צדדיים שאינם נוגעים ישירות לגוף
הקומדיה. נוסף לכך התעכב יתר על
המידה בהשוואה ארוכה ומייגעת של שתי
מסיבות, הסאלונית והחלוצית, עם שפע
רב מדי של שירים וריקודים. קיצורו של
חעולס חזה 1212

התמונה שנשארה בסרט

ברלינסקי כשהטלפון מצלצל. ה־אשה
הנראית בתמונה שהורכבה לתמונה זו היא אחותו של ברלינסקי בסרט, בתיה לאנצט.

מראה את ברלינסקי מסתער על זינה פרלה,

בסצינה שלא היתה כלולה בתסריט. נוכח מחאו1
1 4 1 /4 1 1 1
תיה של זינה ואיומיה להגשת צו־מניעה נגד הצגת הסרט, הוצאה הסצינה מתון הסרט.
משכנעת אותו ללמדה את תורת היוגה.
התמונה שצולמה בחדר־המלון אינה משאירה
מקום לספק בקשר למה שהתרחש
בין מורד, היוגה לתלמידתו הצרפתית. אלא
שבהתאם לתסריט יראו הצופים את הזוג בסרט
אחרי מה שהתרחש: זינה, עטופה רק
בכותונת קצרה ושקופה, קופצת ממיטתו
של ברלינסקי כשהטלפון מצלצל בחדר.
בשעת הסרטת הסצינה, אירע מד, שקורה
לשחקני־קולנוע אמיתיים• זאב ברלינסקי,
שחקן הקאמרי וסמבטיון לשעבר, וכיום
אחד מבעלי מועדון הלילה עומריכיאס,
מאמין כנראה יותר בקולנוע חופשי מאשר
בקולנוע מבויים ומודרך. ברגע שגמר לשחק
את התפקיד, כפי שהורו לו התסריט והבמאי,
לא יכול היה להוציא את עצמו מהדמות
שגילם ומהמצב הקולנועי. לעיני הצלמים,
הבמאי ושאר עובדי ההסרטה, סיים את
הסצינה כפי שלדעתו היתד, צריכה להסתיים:
הוא זינק אל זינה, שהיתה שרועה על
המיטה, החל לחבקה ולנשקה בתוקפנות
רבה. זינה, שהיתר, מופתעת מהמישחק האוטנטי,
התנגדה לו בכל כוחה, דחתה
אותו מעל פניה, נאבקה עמו והיכתה אותו.
כל הסצינה נמשכה שניות מספר. שני השחקנים
לא הרגישו. שצלם הסרט, ניסים
(״ניצ׳ו״) ל-און, המשיך להסריטם•
כולם התיחסו אל התקרית כאל בדיחה

טובה. אולם שעה שפיתחו את הסרטים
שצולמו, התברר כי הסצינה עשתה רושם
מצויין. לכן היה רק טבעי, שבשעת עריכת־הסרט,
הוכנסה אליו גם תמונת האונס. קרוב
לוודאי שאותה שעה לא היה איכפת הדבר
גם לזינה עצמה.
אולם משעת־ד,צילום ועד להצגת־הבכו־רה
של הסרט אירע משהו. זינה הכירה את
איש העסקים הצעיר ז׳אק דודידוף ונישאה
לו. עתה, כשהפכה לאשת־חכרה מכובדת
נראה היה, ובעיקר לבעלה, כי חטאי הילדות
שלה, שבוצעו בשעת ההסרטה, עשויים
לפגוע בהם בחיי הזוג. זינה החליטה להילחם
כדי להוציא את סצינת־האונס מהסרט.
היא ניסתר, לשכנע את יצרני הסרט ואת
הבמאי לחתוך את הקטע. אולם אלה לא
מצאו שום סיבה מדוע עליהם לעשות זאת.
זינה הקימה שערוריות, איימה אף לבקש
צו מניעה נגד הצגת א״ ל״?! מ״ק, באמצעות
עורך־דין ובית־משפט.
עשרים וארבע שעות לפני הצגת־הבכורה
נערכה באולפני חברת גבע, בגבעתיים, התי־עצות
קדחתנית. מפיקי הסרט חזו בו בפעם
האחרונה לפני הגשתו לקהל. היה
עליהם להחליט — עם אונם או בלעדיו?
המוסר, והחששות מפני התערבות משפטית
בלתי־נעימה, ניצחו את החישוב הקולנועי
הטהור. תמונת האונס נחתכה.

הסרט בכמה מערכות היה מוסיף הרבה
לקצבו ולמתח עלילתו.
פיטר פריי, שהתגלה כבמאי היודע לחוש
את ההווי הישראלי האמיתי וכאמן המסוגל
להפיק משחקניו מישחק טוב גם כשהמס־ריט
הוא קלוש, שגה הפעם את השגיאה,
אותה שוגה, בדרך כלל, כל במאי המגיע
לקולנוע מן התיאטרון. חלק מהסצינות שלו
אינן קולנועיות טהורות.
כמעט לכל סצינה בסרט יש פתיחה וסיום,
כעין פרולוג ואפילוג תיאטרליים. ואילו

אחת מתכונותיו המיוחדות של הקולנוע היא
החופש מאמצעים כאלה. רק עריכתה של
נלי בוגור, ששילבה כמה סצינות זו בזו,
הקהתה מיגרעת זו.
לעומת ליקויים אלה הצליח פריי בהפקת
מישחק מהצתת הגדול, שברובו הוא טירון
בשטח הקולנוע. בתיה לאנצט, זאב ברלינסקי
וגדעון זינגר מצויינים. גאולה. נוני שובה
בקיסמה וביופיה. ואילנה רובינא מפתיעה
כשחקנית שאינה מבליטה במיוחד את
זוהרה• בין שחקגי־המישנה בולט במיוחד

אבנר חזקיהו, המציג על הבד 12 טיפוסים
שונים של 12 בני עדות מזוקנים.
הצלחתו הגדולה ביותר של פריי נעוצה
בעובדה שהקומדיה נשארה קומדיה: עליזה,
משעשעת ומצחיקה. כמה סצינות עשויות
אפילו בהשראה גאונית — כמו הסצינה
בה מצייר זאב ברלינסקי ציור מופשט
בעזרת מטאטא, והציור נשאר בכל זאת
ציור אבסטרקט טוב. העדות הטובה ביותר
להצלחתה של הקומדיה הוא צחוקו הער
וד,קולני של הקהל.

אנאטומ״ר. שלחק ־ ר ה
(המשך מעמוד )13
את אשתו, רבקה, לשקר — כדי לייצר
לעצמו אליבי.
איש צבא־הקבע סיפר כי הוא היה, משך
זמן רב, מאהבה של אביגיל סלומון. הם
היו נפגשים, פעם בשבועיים, בגיבעת־בר־נר,
מתעלסים באהבים. ראובן הודה כי
בערב הרצח קיים פגישתו האחרונה עם אביגיל.
אך הוא הכחיש בכל תוקף קשר כלשהו
לרצח עצמו•
סיפורו החדש היה רעוע יותר מהליפט
בו נמצאה גופתה של אהובתו. אך למרבה
הפלא, הוא נתקבל על דעת החוקרים.
ראובן סיפר כי נפגש עם אביגיל ליד
עץ אקליפטוס אשר ניצב קרוב מאוד לדרך
ראשית בה עוברים חברי הקיבוץ בדרכם
לתדר־האוכל.
המאהב סיפר כי מתחת לעץ זה הוא
ישב לצדה של אביגיל והתעלם עמה באהבים.
לדבריו, לא עבר איש במקום.
כאשר נכנס ראובן לקיבוץ, ראו אותו
שני חברים. כשיצא משם, לא ראה אותו
איש. לפי דבריו, יצא לפני השעה בה בוצע
הרצח.
ראובן סיפר כי הגיע לביתו באוטובוס
האחרון הנוסע לשיכון המזרחי בראשון־ל־ציון,
שליד שיכון צבא־הקבע בצריפין, בו
הוא גר. ראובן ידע לספר כי האוטובוס
בו נסע היה ריק וכי הנהג לא ביקש ממנו
לשלם עבור הנסיעה.
״עשינו מאמץ גדול לגלות את האוטובוס
הזה ואת הנהג שהובילו לשיכון המזרחי אך
לא הצלחנו,״ הודה רב־פקד שטיינברג, מפקד
נפת רמלה־רחובות, שהיה האחראי על האזור
בו אירע הרצח ופיקח על החקירה.
כל הנהגים שעבדו באותו קו נחקרו בקפדנות.
איש מהם לא היה מסוגל לזכור
את הנוסע שלא שילם. לעומת זאת, ידעו
הנהגים לספר כי לא ייתכן בשום פנים
ואופן שראובן נסע באוטובוס האחרון לשיכון
המזרחי כפי שסיפר: כי אוטובוס זה
מלא תמיד מפה לפה, ואילו ראובן סיפר
כי המכונית בה נסע היתד ריקה כמעט.
האוטובוס נעלם. נהגו נעלם. פרטי־הסי־פור
נשארו לוטים בערפל. סיפור מוזר זה
לא החשיד את ראובן.
כי הידיעות המרעישות, כביכול, על
בגידתה של אביגיל, רק הוסיפו עידוד
לחוקרים, שקבעו עוד בתחילת החקירה כי
ציון הוא הרוצח. כעת היתר, להם גם
סיבה לרצח. הבעל גילה את בגידות אשתו
ורצח אותה, טענו אנשי המשטרה.

אנגלית • צרפתית

לומדים בשיסה קלה ויסודית בביה״ם * קדימה ״ ת א, בן־יהודה ,74 סל.20314 .

אנו פותחים :

קורסים ואולפניט נוספים למבוגרים (שפה שימושית, דקדוק, כתיב,
סגנון ושיחה (ת 83110ז 76ת 0הלמודים בכל שעות הבוקר והערב.
אולפניות לתלמידי כתי־ספר גומרי ג׳־ח׳ יסודי, ה׳־ז׳ תיכון
לביסוס הידיעות והכנה ^״ ך5רון ן נ 11 סז׳ ^1211מ׳1,1

טיפול אינדיבידואלי בקבוצות קטנות ועל־ידי מורים מעולים
פרטים והרשמה: מ־ 9עד 12.30 לפני הצהריים 3 :עד 9בערב• (פרט ליום ו׳)

בגניבה מהקיבוץ מספר חפצים שהיו פעם
בשימושו של שמשון — אחיה של רבקה,
שעה שגר עדיין בקיבוץ. שמשון הוצא אף
הוא מן הקיבוץ בגלל יחסיו הידידותיים מדי
עם תלמידות בית־הספר הצעירות.
״לקחנו את החפצים בניגוד לרצון הקיבוץ
ומבלי שאיש ירגיש בנו,״ סיפר אחר״כך
על המיבצע הסמל מאיר ראובן.
רבקה, אשת מאיר, הודתה כי כאשר היתד,
בצרה היה האדם הראשון אליו היתד, הולכת
להתייעץ ולבקש מחסה — אחיה שמשון.
היא טענה כי לא ידעה על בגידותיו של
בעלה ולכן לא יכלה אף לספר עליהן לאחיה•
אם אומנם לא ידעה רבקה על כך,
היתד. היא אחת המעטות בין דיירי השיכון
שלא ידעה על כך.
איש מבין שלושת האחים לא נחקר. כאשר
העלה פרקליטו של ציון סלומון,
עורך־הדין אלי פוגטש, את שאלת חקירתם
של האחים בבית־המשפט, התעוררה המשטרה
לחיים. שוטר מיוחד נשלח לאילת לחקור
את שמשון. החקירה היתר, קצרה ביותר.
הוא שאל את שמשון איפה היה
בליל הרצח ושמשון גילה כי היה בקולנוע.
עם משפט זה חזר השוטר המחונן צפונה.
השגיאה השמינית בפרשה זו, שוב מטילה
צל כבד על הצד המוסרי שבשיטות
חקירתה של משטרת ישראל. שעה שציון

אמון לעד ששיקר

בן ברור מה רבה היתד. ההתרגשות
/בחוגי המשטרה כאשר הביע ראובן את
רצונו למסור וידוי מלא על מעשיו באותו
ערב. הוא הובהל אל ראש אגף החקירות
במטה המשטרה, ניצב מתתיהו (״אדי״)
סלע, אשר גבה בעצמו את העדות החשובה.
סלע התרשם עמוקות מווידויו הכנה של
ראובן ; הוא החליט מיד כי ראובן אינו
יכול להיות הרוצח. החלטה זו נתקבלה
על אף שרשרת ארוכה של שקרים שכבר
רבצה אז על מצפונו של ראובן.
החוקרים האחרים לא התלהבו מאשיותו
של ראובן במידה בה סמך עליו ראש אגף
החקירות, אך לא העזו להתנגד למפקדם.
מאוחר יותר התברר כי אומנם צדקו
החוקרים המועטים, שקבעו כי אין לתת
אמון מלא בדבריו של ראובן. מלבד אשתו,
לא הופיע אף עד לאישור הגירסה החדשה.
שגיאה מספר שבע בפרשה גרועה אף
מקודמתה. אם לגבי ראובן יכולים החוקרים
לטעון כי חקרוהו ממושכות ושוכנעו כי
הוא דובר אמת, הרי קשה לטעון כך במה
שנוגע לכמה קרובי־משפחה אחרים. התנהגותם
המוזרה לא נחקרה מעולם.
היו אלה שני אחיה של רבקה, אשת מאיר
ראובן, מאהבה של אביגיל ואחיו — מאיר
ראובן עצמו.
ימים מספר לאחר הרצח, נעלמו השלושה.
אחר כך התברר כי ירדו לאילת. הם נשארו
שם עד היום הזה.
שלושתם גרו פעם בגיבעת־בדנר. שלושתם
גרו בסביבה בה התגוררו גם ציון
ואביגיל. שלושתם הכירו היטב את כל הסביבה.
שלושתם ירדו לאילת — ׳ימים
מספר לאחר הרצח, ונשארו שם.
אסף 23 אחיו של מאיר ראובן, גורש
מגיבעת־ברנר בגלל מעשה מגונה שביצע
בקיבוץ בילדה בת תשע. ד,מיקרה הזה אירע
בסביבות מקום ד,ימצאה של אביגיל.
זמן קצר לפני הירצחה של אביגיל בא
אסף, שהיד, נהג בצבא, עם מכונית צבאית
ויחד עם מאיר, אחיו ורבקה גיסתו הוציא

חיא היתח מלאת חדווודחיים, ואהבח להצסלס.
סלומון היה כלוא בתא המעצר, בבניין
תחנת המשטרה ברמלה, הוכנס אליו לתא
אדם ששהה איתו כשלושה שבועות. בכל
הדרכים האפשריות ניסה העציר השני לדובב
את ציון ולמשוך אותו לשיחה על
פרשת רצח אשתו. ציון השקט וקפוא־המבט
לא הירבה לשוחח עם האיש. עובדה זו לא
מנעד, מהמשטרה להביאו לבית־המשפט כאחד
מעדי־ד,תביעה העיקריים.
האיש, ששמו נאסר לפירסום בגלל חששו.
שמא יתנקמו בו חבריו אם יוודע להם כי
הפך למלשין, טען כי ציון גילה לו בשיחותיהם
שבליל הרצח הסתובב במקום שם
אירע המקרה; שהיה זה לילה חשוך ושהוא
(ציון) פתח באותו לילד, את ברו המים
בדירתו והוא חושש עתה שמא שמעו השכנים
את רעש המים הניגרים.
אותו עד נכבד, שעל דברי עדותו ביקשה
המשטרה להתבסם ועל סמך דבריו צפוי היה
אדם להיות נידון למאסר־עולם, היה לא אחר
מאשר פושע פלילי מהידועים והוותיקים
בישראל; אדם שעשרות תיקים פליליים
רובצים על מצפונו.
הדבר המדהים ביותר בכל העניין הוא, שהמשטרה
לא נרתעה מלשלוח אדם כזד,
לחשוד הכלוא, בנסיון לסחוט הודאה מציון
— על אף שידעה כי רוב התיקים
בהם נאשם המודיע הם תיקי עבירות־אמון
— זיופים, מעשי־הונאה, מעשי־רמאות
והוצאת כסף בטענות שתא•
״אם שמו אותו לתפקיד זה היו מוכרחים
למסור לו אינפורמציה על מהלך החקירה,״
הודה אחד מהקצינים החוקרים. במילים אחרות:
הקצינים אמרו לאיש — ״ציון סלומון
זה הוא רוצח. תוציא את זה ממנו.״
אם היתר, קיימת סכנה שבית־המשפט
ח עו ל ם חז ה 1212

ספר שמות
> פתח״תיקווה, נידון נעים קטינה בן
^ ד,־ 48 לחודש מאסר, בעוון מעשה ׳מגונה
בקטינה בת .13

כאב־יכים
ך ני דיו ר לן, שילמה חברת־ביטמן״מיליון
בלירות לבעל סוס־המירוץ ״כאב ב טן/
אשר נפטר בימים אלה.

יקבל את דבריו של העד, בא התובע עצמו,
איתמר פלפל, והתגלה כבעל חוש של כבוד.
כאשר חקר פוגטש את העד ושאל אותו אם
התראה עם אחד מאנשי התביעה לפני המשפט,
ענה העד בשלילה. כאן קפץ פלפל
והכריז :״העד שלי משקר. אני עצמי
נפגשתי עמו פעמים אחדות, לפני עדותו.״
כאשר ביקש פוגטש להביא לבית־המשפט
את ההקלטות שנעשו בתחנת המשטרה ברמלה,
ושכללו את שיחותיהם של ציון
ושל העד־האסיר, גילתה המשטרה כי הסרטים
התקלקלו. כשלחץ פוגטש על התביעה
בדרישה לראות לפחות את הדו״ח הקובע
כי אכן נעשו הקלטות, ענו לו כי ״כיוון
שההקלטות התקלקלו לא בוצע גם רישום
כזה.״

הר התחבולות ועכבר ההוכחות

חברו של הארס הצעיר

ף תל־אביב, שעה שמורה בבית־ספר
* 2עממי ביקש מילד שהתפרע בכיתה להביא
מהבית מישהו, חזר הילד כעבור שעה
קלה בלווית הכלב הדני הגדול של הוריו.

חזרה כללית
*איטליה, החלו מדענים וחקלאים ב־ל
מלחמה אטומית, שעה שהפעילו הקרנה
ראדיו־אקטיבית בקובאלט 60 נגד זבוב־הזית,
הפוקד את עצי ארצות הים התיכון.

י שגיאה התשיעית עוררה את הן
| סערה הציבורית הגדולה ביותר. בקול
תרועה גדולה הכריזה המשטרה על מיבצע
ההקלטות הגדול, שבוצע בהיגנב, בדירות
משפחת סלומון. לו היו יודעים מה יקרה
בסופה של הסערה הגדולה ייתכן ואנשי
כל עוד בלבב
המשטרה היו מסתפקים בשגיאה הקטנה,
יחסית, שבמעשה ההקלטה עצמו ולא היו
מארסיי, צרפת, שר מלח׳-ישראלי
מוסיפים את חטא הצהרות־הניצחון על פשע
הפעולה הבלתי־חוקית והמחפירה.
לשיכור את התיקווה, הוכה עד זוב־דם
יומיים תמימים נמשך הוויכוח בבית־המש־ על־ידי לאומנים צרפתיים, שסברו שהעברי
פט, סביב השאלה אם לקבל את ההקלטות שחום־העור חינו לאומן אלג׳ירי, השר שי־כהוכחה
משפטית. לאור תקדימים ברורים רי־מורדים.
נאלצו השופטים לקבל את ההקלטות. אולם
ההר הוליד עכבר. לא זו בלבד שהמשפט
היחיד שטרחה התביעה להביא, מתוך עשרות
הסרטים הארוכים שהוקלטו משך חדשיים,
הוגדר על־ידי השופטים כחסר־משמעות ו־בלתי־מחשיד
לגבי הנאשם: המשטרה אף
זכתה לנזיפה חמורה מפי השופטים על
מי כמוך בקציגיב
שהעזה לחלל את קדושת חופש הפרט בכך
שחדרה בהיגנב לדירות הפרטיות, התקינה
בהן את מכשירי־ההאזנה ללא רשות וללא
ף אי־שם, בשיכון צבא־הקבע, קמה סע־ידיעת
הדיירים.
*£רה בין אמהות ילדי גן־הילדים, שעה
השגיאה האחרונה של החוקרים היתד, שנתברר, כי במערכון שהוכן לכבוד חגבכך
שדבקו בגירסותיהם חסרות־היסוד ו ר,חנוכה, גוייסו כל בני הקצינים, מרב־סרן
הביסוס — גם אחרי שנוכחו לדעת כי אין ומעלה, למחנה המכבים — בעוד שבני
להן אחיזה המציאות.
החוגרים והקצינים מדרגת סרן ומטה נועדו
הם לא נכנעו גם שעה שהפרקליט הנמרץ לשחק את תפקיד היוונים.
של ציון סלומון הצליח למוטט בזו אחר
זו את גירסותיהם• פוגטש, קצין משטרה
מצטיין לשעבר, טרח ועשה מה שלא עשו
כל קציני המשטרה שטרחו בחקירה המסועפת,
חקירת אחת התעלומות הפליליות
הגדולות מאז קום המדינה.
מאחר שנאחזו החוקרים בסולומון, לא
ד,ירפו עוד ולא פנו ימינה או שמאלה.
לעומת זאת, כאשר נטל פוגטש את ההגנה
לידיו הוא חקר בשיטתיות כל פרט אף
שיכון עממי
הקטן שבקטנים. לא היה עליו להתאמץ
במיוחד. העובדות נפלו לידיו כפירות בשף
יוהנסבורג, אפריקה הדרומית .,נאשם
לים. הן נפלו לידיו מסיבה פשוטה: פוגטש
* 1כו שי, שישן בחבית, ב״דיור בלתי־חוקי
טרח וחיפש את המקומות בהן צמחו. הבשכונת
לבנים.״
משטרה לא עשתה כך.
״תנו לכל אדם לכתוב לי חמש שורות
ואמצא לי מספיק חומר בשביל לתלות
אותו,״ אמר בשעתו המדינאי הצרפתי ואיש
הכנסייה, הקרדינל רישלייה•
ציון סלומון סבור כך גם הוא• פעמיים
איחוד משפחות
השפיעה סברתו השפעה גורלית בחייו. שתיקתו
המוחלטת, קו ההגנה הטוב ביות^—
רו חמה, הוקמו שומרי הקיבוץ על
ואולי היחיד — של נאשם בעבירה חנמרה,
היא שהביאה אותו אל ספסל הנאשמים ; •אך
ל רג לי ה ם, פתחו ברדיפה לה׳׳הצטרפו
שתיקתו והופעתו הרצינית והשקולה הן • שומרים בדואים, שעה שלהקת זאבים מיו־גם
שאיפשרו לו לצאת לחופשי — כאדם ^ חמים חצתה את הגבול מירדן, בדלקה
החף מכל פשע.
* אחרי זאבה המתגוררת בישראל.
אז* •זנו

עזרי זנח,
עזרי רך!
הסב1ן ללא סבון

הה סרה?
מה סורה ימה
יסרהי
סרא כל ערנהו. נהעולם הזה.

פזיזות אינ ה גבורה
זהירות אינה פ ח דנו ת

אל תעקור מימין

תאונות.
למניעתת ת אוגו ת.
הלאומיתת ל ס גי ע
המועצה ה ד או סי
ה מו עצה

980השליחותה מו זרה * 8
(המשך מעמוד זו)

בראש הספר, לפני ציטטה דלה וחסרת־תוכן
מדברי דויד בן־גוריון.
רשם לבון, תוך רמז ברור למגמות בן־
גוריון, דיין ופרס:
״כל מדינה מודרנית מרכזת בידיה — נם
כשמישטרה דמוקראטי לחלוטין — מכשירי-
כוח שבעבר לא נודעו כמותם. עם זאת
ידענו להישמר מהשפעת תפיסות אטאטיס־טיות
*,הנובעות מיחס הביטול כלפי המאמצים
העצמיים והחופשיים של אזרחים
מאורגנים, ביטול שנדבק בו משהו מן ה־נטיה
להאלהת המכשיר הממלכתי, כאילו
הוא כל־יכול וניחן מלידתו בתכונותיו של
הקדוש־ברוך־הוא.״

אחרי הכרזת מלחמה זו, על הקדושים־
ברוכים־הם מאסכולת בן־גוריון, ותפיסתם
הפאשיססית־למחצה, הוסיף לבון בצורה שלא
נשתמעה לשתי פנים:
״נאמנותנו למדינה, ונכונותנו לחזקה כלפי
חוץ וכלפי פנים, לא טישטשו את הכרתנו,
כי דמוקראטיה אמיתית תיכון רק במדינה
בה המכשירים הממלכתיים מוגבלים בהיקף
שליטתם ובה נשאר שטח־מחייה רחב ליוזמה
עצמית וחופשית של אזרחי המדינה.
״קיומו של שטח־מחייה חופשי זה, היקפו
וממשותו, יקבעו בדורנו באיזו מידה המסגרת
הממלכתית היא דמוקראטית, או לא.״

במלים אחרות: רק ההסתדרות הצילה את
מדינת־ישראל מדיקטאטורה של שליטי המנגנון
הממשלתי, קבוצת המנהלים.
גם שאר קביעות לבון היו חדות ובעלות
קשר ישיר לפרשה. בין השאר:

>1 3י 1י >ך ״ א ^ /קאא 60ר ״

א כ 6יראו 0ן! 6 ?> 0 8 /יסון

ת ו * (3ת

״נאמנות זו (של ההסתדרות למדינה) לא
חייבה אותנו אף פעם להשתעבדות. אדרבא,
כל ימי קיומה היתה ההסתדרות חופשית
בהכרעותיה ובקביעת דרכה.״

קורא לבון לחברי ההסתדרות, שהם (יחד
עם בני משפחותיהם) למעלה ממחצית תושבי
המדינה :״נתלכד כולנו לשמירה על
ערכי־יסוד אלה!״

שועדי שמעון

יש כמו שמעון פרס אינו יכול לסבול
\ 1כי יריבו יעמוד במרכז של פירסומת.
הוא דאג לכך שבימים בהם הקשיבה המדינה
כולה להישגי ההסתדרות, מיבצרו של
לבון, יבוא לאוזניה גם דבר הישגי משרדה,בטחון,
מיבצרו שלו.
המיבצע בוצע מעל עמודי ידיעות אחרונות,
שנטה לצד פרם בכל ימי הפרשה. כתב
הצהרון, ישעיהו (״שייקה״) בן־פורת, נקרא
לפרס, קיבל הצעה מפתה: לפרסם בהמשכים
סידרת־מאמרים שכולה שיר־הלל חסר־מעצו־רים
לכשרונו העילאי של שמעון פרס ולעוז־ריו,
שזכו לאחרונה לתואר ״שועלי שמעון״.
אי־אפשר היה לפרסם סידרה כזאת מבלי
לשפוך מלאי גדול של עובדות, שנחשבו עד
כה לסודות המדינה. היסוסים כאלה לא
עצרו את שמעון פירסומת, המקפיד לראות
סודות בטחוניים רק בדברים העשויים להועיל
ליריביו•
אמר השבוע ח״כ חרות :״כל שרות־מודי־עין
בעולם היה משלם ברצון 100 אלף דולר
כדי להשיג בצורה כה קלה את הידיעות
הכלולות בסידרת־מאמרים זו על שיטות־העבודה
של משרד־הבטחון.״
אולם גורל הפרשה לא יוכרע במאמרי־פאר
של צד זה או אחר. הוא יוכרע במאבק
— והשבוע נראה כי מאבק זה יתלקח
תוך עשרה ימים במלוא חריפותו.

סרטו של פיטר פריי לפי מחזהו של א. מגד.
יוצר והוקלט באולפני ״גבע״ ,בהשתתפו.ת :
בתיה לנצט, זאב ברלינטקי, חיים טופול וגדעון זינגר.

* אטאטיזם (מן המילה הצרפתית ל״מדי־נה״)
— מגמה המכוונת לרכז את כל הכוח
וכל היוזמה בידי מנגנון הממשלה.

ספקט רול מרחיק כל כתם

פשוט כיותר, לכסות את הכתם, להניח לחמר לפעול
.ולהכריש. הכתםנעלםללאהשאררגב .
מחיר השפופרת 1.50ל״י להשיג בבתי מרקחת ופרפומריות
״׳יי —״ המפיצים היחידים חברת נורית בע״נז

אנשים
החלוצהשלד״ן
בין כל הכייסים המסתובבים כיום בתל-
אביב יש אחד שצריך להזהר מאוד מעינו
הפקוחה של ראש מדור הבילוש והעיקוב
במשטרת ישראל, שלום ירקוני. ירקוני
מחפש אחריו אישית. כי אותו כייס כייס
השבוע 60 לירות מכיסה של אשה בגיל
העמידה, בשוק הכרמל בתל־אביב. אותה
אשד, לא היתד, אלא אשתו של שלום ירקוני,
והכסף — חלק ממשכורתו של ראש
מדור הבילוש אם יש מישהו שמעוניין
במיוחד לדעת כיצד מתגלח ארוקן אייס־מן
בתא המעצר שלו בישראל, הוא יכול
כבר לקבל את הפרטים על כך. בראיון מיוחד
עם צלם טלביזיה אמריקאי, גילו שומרי־הראש
של אייכמן כי הוא משתמש במכונת
גילוח חשמלית גרמנית בעלת מצבר עצמי,
כך שאין צורך לחברה לקו חשמלי
מאז הופיע מאמרו של עורך העולם
הזה, עמוד נוח, בגליון האחרון שלו
העולם הזה 1211 החלו ראשי תנועת החרות
חושדים איש ברעהו כי הם היו כותבי
המאמר שמתח ביקורת על עמדת המפלגה
כלפי מערכת הבטחון. החשד הראשון נפל
על ד׳׳ר שמשון יוניצ׳מן, מפני שהעלה
במועצת תנועת החרות את הרעיון
המרכזי של המאמר, בשם כותבו, ימים
מספר לפני פירסומו. אולם עוד לפני שהחשד
קנה לו אחיזה, טען נציג המפלגה
במועצת עיריית תל־אביב, דויד יוטן,
שהוא השמיע את הרעיון הזה עוד לפני
שלושה חודשים. השיב לו ידידו, איש הסתדרות
העובדים הלאומית, אליעזר שוס*
ט ק :״אני אמרתי את אותם הדברים עוד
לפני שנתיים אמר שלמה גרכר,
סופר הארץ, על השטר החדש של 50 לירות
שהופיע השבוע כשבצידו האחד מופיעות
דמויות חלוץ וחלוצה (לא חיננית ביותר),
פרי דמיונו של הגרפיקאי הירושלמי ראובן
דיין :״אילו משה דיין היה מצייר את
השטר, לא היתד, חלוצה זו מופיעה עליו״
בטקס חלוקת הפרסים לתלמידים מצטיינים
באוניברסיטת תל־אביב, נקרא התלמיד
אילי נורליצקי לעלות על הבמה,
לקבל את תעודת הפרס המזכה אותו, להנחה
בשכר הלימוד. הנוכחים, ביניהם שר
אבא אבן ומשה שרת /הופתעו כאשר
הופיעה על הבמה צעירה ביישנית שזיהתה
את עצמה כאשתו של המצטיין. היתד, זו
גילה אלמגור, שמיהרה אחרי המקס ל־פתח־תקווה,
שם הציג בעלה אותה שעה
בתום אותו טכס, בו נוכח גם ראש העיר
תל־אביב, מרדכי נמיר, הציע הוא לאבן
ולשרת :״אולי אתם רוצים ללכת לקולנוע?״
משהשיבו השניים בחיוב, לקח אותם נמיר
להצגת הבכורה של איי דייק מייק, למרות
שהיה לו כרטיס הזמנה בודד בלבד. הופעתם
גרמה מהומה רבה — משום שהיה צורך
לפנות את כל השורה הראשונה ביציע
עבורם, לדאוג למקומות, למפונים, באולם
הגדוש בין הנוכחים באותה הצגת
בכורה היה גם השייך הבדואי, סולימן
אל הוזייל, המשתתף בסרט. בתום ההצגה,
כאשר נקראו משתתפי הסרט לעלות
על הבמה, הוזכר גם שמו של השייך תוך
ציון שהוא אינו צריך להטריח את עצמו.
אולם השייך לא הבין את המדובר, עמד
לקפוץ מעל למעקה המפריד בין היציע
לאולם; רק ברגע האחרון עצרוהו מלוויו
הסבר מקורי לחוק היהודי הקובע:
״הבן הולך אחרי האם״ מצאה ח״ב מפ״ם,
אמד! תלמי. אמרה היא :״לשלמה המלך
היו אלף נשים ומספר עוד יותר גדול של
ילדים. מה היה קורה אילו הילדים היו

1(109׳ השבוע

• השר ככור שיטרית, בישיבת הממשלה, על כנס הרבנים שתמך ברב !
נסים :״קיבלתי ידיעות שלקחו כתפים (סבלים) של חברה קדישא בחיפה, הלבישו |
אותם קאפוטות ושטריימלים, והושיבו אותם בשורה הראשונה כדי לשוות לכנס !

מראה הדור!״
• קצין המשטרה, איתן ליף, בעדותו במשפט סהר :״במשטרה בכלל, י
לא משתמשים במונח חשוד. זה קורה אך ורק בסרטים.״
• מזכיר ההסתדרות, פנחס לבון :״דמוקראסיה אמיתית תיכון רק ן
במדינה בה נשאר שטח מחיה רחב ליוזמה עצמית וחופשית של אזרחי המדינה.״ •
• ח״כ מפ״ם, אמה תלמי, בסימפוזיון על בעיות הנישואין בישראל| ,
כשדובר על האפשרות שחנווני המגיש עודף בחנות לקונה ואומר לה ררי את !
מקודשת לי. יכול לקדש אותה לו לאשר, בדרך זו^״אני מציעה לכל הבתולות לה,זהר |

בסופרמרקט!״
• הע ת ונא י צבי רחמן, בהקשר ליציאתו של אובידיוס, אמנות האהבה |
׳(בלאטינית — ארס אמאנז׳י) :״אמנות האד,נ^ ,הפכה לאמנות הכדורגל. ארס אמאנדי |

הפך לארס של מאנדי.״ •י

העולם הזה 1212

צריכים ללכת אחרי האב בעיקבות
וידויה של הנודיסטית הבריטית, כרכרה
וינקלר שפורסם בהעולם הזה (,)1211
זכתה הצעירה הלונדונית השוהה בישראל
לתפקיד בסרט נודיסטי קצר בישראל. הרעיון
עלה במוחם של מנהלי חברת התמרוקים
תיא, שהחליטו לנצל את הנודיסטית לרח־צת־עירום
באמבטיה, בסרט פירסומת לאחד
ממוצריה,ם בפתיחת חוג ידידי הבימה
בתל־אביב, היה צריך מזכיר אגודת הסטודנטים,
יעקב פישמן, להציג בפני הנוכחים
את הילדה דליה כהן, המופיעה במחזה
עושה הניפלאות בהבימה. מחשבותיו
היו מבוגרות יותר: הוא הציג אותה בטעות,
בשם דליה לכיא אגב, דליה לביא
עצמה זכתה להצגה רשמית בפני קהל צופי
הקולנוע בעולם באמצעות ביוליטין מיוחד
של יתיפרנס פילם, איחוד חברות ההסרטה
הצרפתיות. בין השאר מספרת הביאוגרפיה
הרשמית שלה, שאחרי שלמדה מחול בישראל,
נסעה לסיבוב הופעות עם להקת באלט
ישראלית באיטליה ושוזדיה. כן טוען הפיר־סום,
שלמרות היותה בת 18 בלבד, סיימה
כבר את שירותה הצבאי בישראל, והיא
משוחררת מכל חובה לאומית אחרי
חיזור ממושך קשרה עוד נערת־זוהר ישראלית
את גורלה לגורלו של אמריקאי. הפעם:
מרים הדר, מלכת־היופי הישראלית
לשנת ,1959 שהתארסה לפני שבוע עם ז׳אק
וינגרטן, בן בעל רשת סופרמארקטים.

התחתוניםשל כן ־ א מו ץ
אפילו בשבוע שלא רוצים להזכיר אותו,
אי־אפשר לעשות זאת. הוא פשוט יוצר
החדשות הפיקנטיות ביותר במדינה. הכוונה,
כמובן, לדן כן אמוץ, שחזר מרוסיה עם
מלאי של מתיחות ורעיונות חדשים. עוד
בברית המועצות ביצע דן את המתיחה של
השנה: הוא זכר את ידידו, המשורר דידי
מנוסי, שהפך לתושב־קבע של ארצות-
הברית, חתם עבורו על מינוי שנתי של
פראבדה, שיישלח לובקביעות לארצות־הברית.
ידידיו של דידי בארץ, יעצו לו
לנקום בדן באותה צורה: לחתום עבורו על
מינוי של שבועון הראדיו בעת ביקורו
במוסקבה, קנה דן ערימת מזכרות הנמכרות
לנין בילדותו מובפרוטות:
תמונה של
קפת בכוכב אדום. למוכרת, ששאלה למה
הוא קונה כמות כה גדולה של כוכבים, הסביר
דן :״מפני שאני חושב שזה מצחיק.״
המוכרת נעלבה נורא. היא היתה פחות
נעלבת לו ראתה איזה שימוש היה לתמונו־תיו
של לנין הקטן בישראל. במסיבה חגיגית
שנערכה לבן־אמוץ בכפר האמנים עין־
הוד, חילק דן את הכוכבים בתור אורדן
לנין הקטן• כל הנסובים קיבלו את האורדן,
לרגל מיבצע מיוחד: עמיקם גורכיץ׳
על שהצליח להמאיס את הדת על ההמונים,
בקריאות התנ״ך שלו: יעקוב אגמון,
מנהל הקאמרי, על שהצליח לרושש את
אוצר המדינה ממיליונים, להקמת בניין תיאטרון
על יסודות רעועים: זאכ יוסיפון,
על שהצליח להביא אושר לארבע נשים, ולעצמו
— בעד הישג חייו, הלא היא אשתו
ושלושת ילדיו. בסיום המסיבה הודיע דן:
״והנד, הפתעה מיוחדת שהבאתי בשבילכם
מרוסיה באמרו זאת, החל מסיר את
מכנסיו. הנשים צרחו בבהלה והציצו דרך
אצבעותיהם לראות את ההפתעה — זוג
תחתונים אדומים איצ׳ה ממכוש,
מוכתר עין־הוד, קיבל הזמנה למיבצע אמנו־תי
מעניין. הצייר ז׳אן ארם, מגדולי
הציירים בעולם, הזמין אצל איצ׳ה עשר
פלטות מקרמיקה לפי הציורים שלו
אותה שעה זכה גם אחיו של איצ׳ה,
אריה ממבוש, בהישג נכבד. בפסטיבאל
סרטים אמנותיים קצרים שנערך בצרפת,
זכה סרטו מרבד הקסמים בפרס הראשון
הבדיחה האחרונה המתהלכת במסדרונות
הכנסת בירושלים: באים אל מנחם כגין
ומספרים לו כי לדברי ראדיו קאהיר אכלו
חייליו של אלוף־משנה מובוטו את ידו של
פאטריס לומומבה השבוי. הגבתו של בגין:
״גועל נפש! לעולם לא אהיה מסוגל לאכול
את ידו של בן־גוריון הקומיקאי
אלכסנדר יהלומי הצליח למצוא סוף
סוף את הסיבה בגללה הודיע ביג׳י במפתיע
ובדחיפות כה רבה על החלפתו של הרמט״־
כל, רכ-אלו!* חיים לסקום, ב אז מ?
צבי צור. הסביר יהלומי: בן־גוריון היה
מוכרח לבצע את החילופים לפני חנוכה.
כי הרי אי־אפשר לשיר :״מעוז לסקוב
ישועתי״ במקום ״מעוז צור ישועתי
סדרן הכנסת, ישראל ציגלר, זכה לפופולריות
רבה. שעה שכמה ח״כים נמלטו
מן האולם, בעת נאום שר־התחבורה, יצחק
בן־אהרון, על משרדו, הפליטו :״למה
הוא מדבר כל כך הרבה?״ קרא ציגלר קריאת
ביניים :״הוא לא נוסע אכספרס.״
ה עוז ב חזה 1212

כן, הנה היא: אותה כותרת שהתנוססה
ב״העולם הזה״ לפני שש
שנים, מעל אחת הכתבות הראשונות,
כראשית הקאריירה של
זיוה בלכמן־שפירא־שפיר-רודן. ה פעם
היא מתנוססת מעל לכתבה
של ארבעה עמודים, מקושטים ב־תמונות-ענק
צבעוניות, כאחד מש-
בועוני הבידור החשובים והמכובדים
ביותר של ארצות הברית.
כבודה של זיוה במקומו מונח. ליתר דיוק:
מקומה של זיוה בכבודו מונח .״כבודו״ —
זהו התרגום העברי של שם העתון אסק־זוייר
— אם בכלל יש לו תרגום.
מה אומר אסקווייר על זיוה, לה הוא
מעניק — באדיבות ג׳נטלמנית העולה על
אהבת־הדיוק — 23 אביבים בלבד? הנה:
״זיוה רודן המיסכנה! שחרחורת חמודת
בת עשרים־ושלוש, תמירת מותן, שהגיעה
להוליבוד דרך הצבא הישראלי ותיאטרון
הבימה המפורסם. היא סובלת מאחת המחלות
המכאיבות ביותר של הוליבוד: חוסר
הבלטה מספקת.
״מחלה זו נובעת מן העובדה הטכנולוגית
האכזרית שמכונת־ההקרנה מעבירה
את הסרט במהירות של 24 תמונות לשנייה.
ואילו זיוה לא הובלטה לעיני מעריציה
בתמונות רבות יותר, ברוב הסרטים בהן
הופיעה. למשל, ברכבת אחרונה מגיבעת
הרובה, היא נאנסה ונהרגה — מחוץ לטווח
המצלמה — כמעט לפני שהקהל הספיק
לשבת ולהוריד את העטיפה מקופסות
הממתקים. כן זה קרה ביצירות אפיות
אחרות, כגון האחים קאראמאזוב, קללת

פרעה, בובה בת טפשעשרה ומלך קריאול.
״לאחרונה השתנו הדברים, כנראה, לטובה.
היא קיבלה תפקיד ראשי במשהו הקרוי
אהבת מאקומבה, שם גילמה יורשת
מיסתורית, שהפכה בעל כורחה מכשיר בידי
מכשפי וודו. קשה מאוד להחזיק פנים רציניות
בתפקיד כזה, אבל היא עבדה קשה
וקיבלה ביקורת נלהבת בעתון וארייטי.
העתון אמר כי שאר השחקנים היו ״כמעט
חובבניים.״

מאחווי המסו-זיווה וווו בלבוש חרק׳

זיווה בין גבעולי הקש ־ -ושוכבת ער הושא בתוך שק־שינה

. .חפש אח האשה חפש את האשה חפש את האשה חפש את האשה חפש את האעה חפש אר

דינז1נה -השרה וזוזחצית
הם כולם החליטו לצאת עם הקולקציות שלהם בשבוע אחד. לולה באר עם ר,דימונה שלה,
האחיות אנגלנדר עם הדיאבולו־קאסטילו־אנג׳ליקה ועוד חמישים דגמים, וז׳אק היים עם
האכזבות הקטנות שסחב עמו מסרים.

לא מתוק, לא פרח, לא סבון

כמו דיור, שאנל ופאטו, שמזמן גילו את הקשר ההדוק בין הלבוש והבושם, ומאז
אינם רק מלבישים אלא גם מבשמים את האשה, החליטה גם האופנאית הישראלית, לולה
באר, שלבית־אופנר, כשלה צריך שיהיה גם בושם משלו. מין משהו ישראלי, שירחיב את
הייצוא כמו שבאמת היה (אולי) בימי שלמר, המלך ומלכת־שבא, כשהארץ היתד, עשירה
מאד והאזרחים ישבו תחת תאנים.
וכך, בדיוק לפני שנתיים, התחיל ההריון של דימונה, זה הפארפום החדש של לולה באר.
מומחה צרפתי ידוע (בענף הזה לא אומרים שמות) ביצע את העבודה השחורה, וכל חודש
בישל חמש תערובות. איפה? זה סוד צבאי.
הגברת באר היתר, מריחה אותן, ואומרת
למומחה שזה עוד לא זה, שימשיך, שיש
לה סבלנות• כך עברה שנה וחצי, והצרפתי
הגיע לתערובת מספר חמישים. אז אמרה
לו להפסיק מפני שמספר חמישים מוצא
חן בעיניה. הבושם היה הפחות מתוק מכולם,
לא הזכיר פרחים או סבון בעשרה גרוש.
הוא היה רענן, ומה שחשוב יותר — אהוד
על נחיריה.
הבעיה של השם צצה עוד לפני הלידה
של הבושם. כל הידידים של לולה אמרו
לה שלולה זה גם שם יפה מאד בשביל
פארפום. אבל היא אמרה שזה פחות מדי
ישראלי .״אז למה, למשל, לא תקראי לו
פרחי גליל, או שושנת השרון?״ שאלו
אותה והיא אמרה שזה מדי מסובך. היו
עוד הצעות תנ״כיות, אבל לולה העדיפה
את דימונה. היא הסבירה שזה בגלל הערצתה
הגדולה לבן־גוריון ולמפעל החלוצי
שלו בנגב, ושדימונה שלה תסמל את הרוח החדשה הנושבת בערבות הדרום. חוץ מזה
יש לזה מובן אחר בלועזית — שדה. אז מה טוב יותר משדה חלוצית?
באופן רשמי נולדה השדה החלוצית השבוע. הגברת באר חיתלה אותה בבקבוק אלגנטי
מקריסטאל מבריק, שעושה רושם ארוך כפליים מן הבקבוק של דיור, אף־על־פי שבשניהם
נכנסת אותה כמות — חצי אוקיה. הפקק עשויי מקריסטאל מאט, בצורת המנורה של סמל
המדינה, שתהיה, מעכשיו, הסמל של כל תוצרת באר.
דימונה מיועדת רק לתיירים. לא בשביל הישראליים הוזלגאריים, שאין להם אפילו
באכדיה ובשדה־התעופה של לוד,
דולארים בכים. התיירים יכולים להשיגאותה בדן,
והתעריף שלה נע בין 5ל־ 10 דולאר• לישראלים מותר להביס בה כמה שירצו. אך זה
יקח עוד הרבה זמן עד שיוכלו להשתמש בה, מפני שבינתיים יש על הבקבוק עצמו,
המיוצר בצרפת, היטל של 10ל״י לדולאר.
משלוח בושם ב־ 10 אלפים דולאר כבר שוגר לאמריקאים• דימונה סיפקה אותם יפה,
והם הזמינו סיבוב שני.
אמא באר הבטיחה לדימונה גם אחות נחמדה, עשויה
ממי-קולון, ואם היא תתנהג יפה, אולי גם שפתון
וגרביים, כמו שנהוג אצל הדיורים והשאנלים.
איפה ואיך מייצרים את דימונה? זהו, כמובן, סוד.
גם דיור לא גילה איך הוא עשה את מים דיור. אבל
הגברת באר טוענת שדימונה מיוצרת אי־שם בארץ,
ושמרכיבים אותה גם עם אקאציה פארנזיאנה (השיטה
הקוצנית) ,נוסף על 29 תרכיבים אחרים, כולם סודיים.

הכבריס מאחורייד

עדיין לא אפסה התיקווה מאתן שהראי מייאש
אותן לפחות חמש פעמים ביום. לאומללות אלה, כדאי
להשתמש בגב כבקרש־הצלה. זה בתנאי שלא יסחוב
על עצמו נמשים, עצמות וגושי־בשר. אין ספק שמחשוף
אחורי עד המותן, ואם אפשר יותר, ישחרר גם פנים
מכוערים ממבטם המציק של הגברים. לאמיתו של
דבר, כבר התרחשו כמה נסים, בהם ניצח גב יפה,
שמחרוזת יהלומים משתלשלת עליו, פנים יפות.
ברכישת מחשוף כזה האשד הורגת שתי ציפורים בבת
אחת: היא זוכה בשימלת־נשף אלגנטית, וחשוב עוד
יותר — בשלווה נפשית. מובן שתמיד צצה הבעייה
כיצד לשוחח עם גברים העומדים מאחורייך?

מה צריכה לדעת כלבה מודרנית ז
את לא היחידה המתעניינת במודה. גם כלבות.
באמריקה מצורפת לכל מכונת־גילוח עבורן, חוברת־אופנה
של :״מה צריכה לדעת כלבה מודרנית
ככר נכנסו לשוק האירופי גרבי ס טו־ ץ׳ שקופות־בלתי־קריעות,
שנועדו לבחורות האוהבות לשחק עם הרגליים
ולשבת בקולנוע עם הסוליות על המושב כרידג׳
אפשר ללמוד גם מלונג״פליי ארנקיס מצמר
מוכרש נחטפים בחוץ־לארץ מיליון ורכע
נשים רשומות בקולג׳ים בארצות־הברית 156,000 .תוא־רים
אקדמאים מחולקים שם כל שנה לנשים. ישנן שם
23 מיליון נשים עובדות. אשה עובדת נישאת בממוצע
בגיל ארבעים דווקא לנכר אצבעות נאות יותר
משלכן, והן שיי?ות לסלומון ולרשטיין, מארגן פסטיבל־הסרטים
המקסיקאי, משורר־לעת־מוצא. אבל זו רק המוסיקה
שמניעה אותו להקדיש להן שעתיים בשבוע,

עם מאניקיור ולאקה. בצפרניים שבורות, הוא מתנצל, קשה לפרוט על גיטרה מיקד
היפה, אלוף פינלנד מפאריס על הקרח, אינו מתנצל. זה שהוא מורח את הפנים במייק־אם
ואת השפתיים בצבע חום, כשהוא הולך לאכדיה או לדן, זה רק משום שלדעתו גבר זקוק
לאיפור כמו שהוא זקוק לגילוח. לישראליות הוא מציע לבשם יותר את הפודריות. גם
הוא נוהג כך חו ץ מ בו ש ם התחילו לייצר בארץ גם מכשיר חשמלי לעיסוי. מי
שסובלת מחזה נופל, פרצוף מקומט, שומן, אישיאס מיגרנה ועוד צרות, תמצא בו בוזדאי
עניו. יצרניו אומרים שהוא מרפא הכל. מומלץ גם לגברים. הוא נקרא חיברו לוקס,
ונמכר בחנויות לצרכי־חשמל ב־ 69 לירות ו־ 70 אגורה. בתשלומים ל־ 10 חודשים. אם יש
לך, למה לא, בעצם?

המלכה של כלגיה

המלך שאיכזב

הזמינה את השמלות שלה אצל ז׳אק היים. גם, הגברת רוטשילד

הצעירה.
מבין חמישה־עשר הבתים היוצרים את האוט קוסיר הצרפתי נמצא ביתו של ז׳אק היים
במקום האמצעי, מה שלא מפריע לו להיבחר בשלישית כנשיא הסינדיקאט של האופנה
הפריסאית.
הוא ענק אלזאסי, כבן ,60 משוגע לאדום, עליז, צוחק הרבה, וגם יהודי שהתחיל את
הקארירה שלו עם פרוות. אז עוד קראו לו יעקוב חיים.
הגברת היים לובשת את הדגמים של בעלה. אם היא תזמין שמלה אצל דיור, יחשבו שם
מיד שהיא מרגלת. היא חביבה, עם פנים עליזות של ציפור, להן היא מתאימה תמיד כובע
של נוצות.
כשראתה הגברת היים את החלוקים והמכנסיים אותם לובשות כאן הנשים אחרי הצהריים
ובקונצרטים, נדהמה. הזלזול הגס בכובעים הכאיב לה מאד, אבל פיצה אותה מזג־האוויי
הקיצי שמצאה כאן.
כשהציג נסיך האופנה את הדגמים שלו לפני הישראלים ששילמו 100 לירות כדי להביט,
יצאו כולם בהרגשה שהחליפה של לולה באר היתר, הכי יפה. השמלות שלו לא סבלו
מדמיון ואותם שחיכו להלם הגדול, לא קיבלו אותו.
הוא הראה ליצרנים הישראליים חלק מדוגמות הבוטיק שלו, כדי שילמדו איך עושים
קונפקציה ליצוא. הם כללו דוגמאות אביב שבלוניות, מערכות עליזות לשפת הים• בין
החליפות והשמלות שלו עם הגב הנפוח, שכיסו מזמן את הגופות הישראליים, בלט גם
משהו אורגינלי, בצורת שמלת־קוקטייל שקופה, כשמתחתיה מכנסיים צרות עד הברכיים
(ראה תמונה) .וגם בזה הקדים אותו דיור בקולקציה שלו לפני שנה. האריגים היו נהדרים.
לישראלים הציע לעבוד יותר על סגנון ישראלי, ולא לבלוע לגמרי את פריס .״יש לכם
נוף צבעוני כזה יפה, עם המון דברי עתיקות נהדרים, למה לא תקחו מזה קצת השראה?״
טען בהתלהבות.

כובעים לחוד, ראשים לחוד
השנאה העיוורת בין הכובענים והספריות לא תחוסל, אלא אם יוצגו ראשים לחוד
וכובעים לחוד. בדרך כלל יוצאות הספריות מקופחות בתצוגות־אופנה, כשמכסים בכובעים
את הראשים שהן בנו במשך שעות. בתצוגת האופנה של אימשיל־פוליו, השבוע, קרה
אותו הדבר. כשבבר, שפיצר, עם הזכות הבלעדית של דיור, הלבישה אתה כובעים שלה
על הראשים הנפוחים, פרצה הספרית מסלו! בן־יהודה כמעט בבכי. היא נרגעה אחר־כך,
כשלא נדבקו הכובעים לראשים חוץ מאותם של זיתה שומרת וסילביה פרי. האחרות
סחבו אותם כמו שחלוצה מהם היו עשרה היתד, חובשת צילינדר. למי שהיתר, באכדיה
לפני חודש, לא היה כל חידוש בתצוגה של האחיות אנגלנדר בדן, אולי חוץ מד,הזדמנות
לראות את הגברת קריניצי רזה בכמה גרמים, כנראה בגלל החליפה השחורה.

חפש את האשה חפש את האשה חפש את ה ־ אשה חפט את האשה חפש את האשה חפש את הא 17ה חפי:

וז הו א ^ ה?
ספורט כדורגל
וג רו םבחורוו
״אל תדאגי, אחזור הבימה מאוחר,״ אמר
לאשתו בטלפון אשר בלוט, שחקן ניב-
חרת ישראל בכדורגל בעבר וכיום מאמן־
שחקן בהפועל חולון, במוצאי־שבת הא־אחרון.
הוא ידע כי היא תדאג. בשבע שנות
היכרותם, רגילה האשד, לכך כי בעלה יוצא
בכל שבת בצהרים למשחקי הכדורגל וחוזר
עם חשיכה. בשבת שקעה השמש —
ואשר׳קה לא חזר הביתה.
הוא התחבא, אותה שעה, בבית מגורים
פרטי, מול מיגרש הכדורגל של הפועל
חולון. התחבא — כי רדפו אחריו, גיסו
להכות אותו ולעשות בו שפטים, על אף
העובדה שחוטמו כבר שתת דם ופניו נראו
כלאחר קרב כידונים.
״אני משחק כדורגל מילדות, אולם מה
שאירע בשבע לפנות ערב במיגרש שלנו,
אינו דומה כלל לכדורגל. זה היה קרב,
מלחמה. בפעם הראשונה ראיתי כיצד פותחים
ראש לשחקן, בעת מישחק־כדורגל,
ובפעם הראשונה ברחתי מהמיגרש. רגיל
הייתי, משך שנים, לרדת מן המיגרש גאה
ובראש מורם, אפילו לאחר הפסדים, אולם
הפעם ברחתי ואני מתבייש על כך,״ סיפר
השבוע אשר׳קה נמוך־הקומה שאותות הפציעה
עדיין ניכרו היטב על פניו. חוטמו
עקום ופניו מלאים חבורות.
מה אירע בשבת אחר־הצהרים במיגרש
הפועל חולון? קבוצת הפועל באר־יעקב
באה לחולון כדי לשחק עם ה*לקומיים במים־
גרת ליגה ב׳; אולם במקום זאת התפרעו
שחקניה והיכו ללא רחם את מארחיהם.
״כבר עם השריקה ידענו כי לא ילך קל.
היה ברור לנו כי האורחים ינסו לזכות
במישחק תוך *יצול מישחקם הברוטלי. מיד
בהתחלה הפיל שחקן הגנה שלהם את
המאמן שלנו, אשר בלוט, ואשר נחבל
קשה בפניו.
״זמן קצר לאחר מכן פגעו שוב באשר׳קה,
ורק אז הוציא השופט את השחקן המתפרע•
חשבנו כי בכך תסתיים הפרשה, אולם
מאוחר יותר נוכחנו לדעת כי היא רק
החלה. כששרק השופט לסיום המחצית הראשונה
והשחקנים התרכזו במרכז המיגרש,
ראינו לפתע, שחקן מהפועל באר־יעקב,
כשהוא מחזיק בידו לוח עץ, רץ אל ציון
תעיזי שלנו ומנחית על ראשו מכה בלוח.
לא האמנתי למראה עיני, אולם משראיתי
כי דם רב ניגר מראשו של תעיזי, מיהרתי
אליו והרימותי אותו. הוא היה נטול הכרה.״
בירה, עראי! וסבינים. שניות ספורות
לאחר מכן דמה המיגרש כולו לשדה
קטל. קהל ושחקנים התקוטטו וזר, שהיה
נקלע במיקרה למקום, היה חושב כי נמצא
ברחובה של אלג׳יר, בעת מהומות־הדמים

מכוניות מגן־דוד־אדום הובילו את הפצועים
לתחנה ורק מאוחר יותר הגיעה
המשטרה. היא פיזרה את הניצים ואסרה
את כל 11 שחקני הפועל באר־יעקב. הכדורגלנים
הובלו למשטרת יפו, בילו שם את
הלילה, והאשמים שבהם יועמדו למשפט
פלילי.
זמן רב לאחר הקטטה הגדולה עוד היו

סביבות המיגרש מלאים אדם. היו אלה אוהדי
קבוצת הפועל באר־יעקב, שבאו בארבע
מכוניות משא, סירבו לעזוב את המקום
ואיימו על אזרחיה השקטים של חולון.
״לו ראיתם את האוהדים, הייתם מבינים,״
סיפר בעל הקיוסק הצמוד למיגרש הכדורגל
החולוני. הוא סיפר כי רבים מהם נשאו
עמם בקבוקי בירה ועראק וסכינים .״משראיתי
זאת, ידעתי כי משהו יקרר״״ הוסיף
הקיוסקאי.
למחרת המישחק, שלא הסתיים, התנהל
ויכוח סוער באחד מחדרי הפועל בין
מזכירי הסניפים של חולון ובאר־יעקב. מזכיר
האגודה שהתפרעה ניסה להצדיק את
הפוגרום אשר שחקניו ערכו :״השופט פסל
שער לזכותנו והבחורים שלנו התחממו,״
הסביר.
חבל שאיש מחברי ועדת־המשמעת של
ההתאחדות לא היה נוכח במקום וחבל גם
שלא היה שם איש מהנהלת ההתאחדות.
אולם חבל מכל שאף אחד מחברי מרכז
הפועל לא חזה במו עיניו במחזה המחריד.
אילו היו נוכחים חברי המרכז היו מגיעים,
אולי, למסקנה כי לא די להקים קבוצת
כדורגל בבל ישוב־עולים חדש. יש לחנך
ספורטאים בטרם נותנים להם במתנה נעלי
כדורגל. הנעלים אינם הופכות פראי־אדם
לספורטאים הדוגלים ברוח האולימפית.
זאת יכולים לאשר בן ציון תעיזי, אשר
בלוט ויתר הנתקפים — שיזכרו עוד זמן
רב את אותה שבת שחורה, על מיגרש
הפועל חולון.

שוליי תהקוסם
מזה זמן רב היה ברור כי מצבה של
קבוצת הכדורגל הפועל תל־אביב הוא בכי
רע. גם עסקני הקבוצה החליטו כי הגיעו
מים עד נפש, ובשבוע שעבר הגיע מאמן
לקבוצה, שהשלים את שלישיית המאמנים
ההונגריים בארץ — יאנו קלמאר.
בעת השיחות שניהלה הנהלת המחלקה
עם המאמן ההונגרי, ששהה ברינה, נמסר
בתל־אביב כי אדמונד שמילוביץ יישאר באגודה
כמאמן־עוזר. אולם השבוע התברר
כי שמילוביץ אינו מוכן להיות גלגל חמישי
בעגלה, קיבל את ההצעה הראשונה שהופנתה
אליו מקבוצה אחרת.
הצעה זו באה מקבוצת הליגה הראשונה,
הפועל הרצליה. הקבוצה, שהחלה את העונה
בניצחון משכנע על הפועל רמלה (,)0:4
נתדרדרד, לאחר מכן למקום האחרון בטבלה,
צועדת כיום במקום שלפני אחרון.
השבוע, ביום שני, התאספו מאות צופים
במיגרש הפועל בהרצליה. שמועה עברה
מפה לאוזן :״שמילוביץ יתן היום את האימון
הראשון!״ והתכונה היתד, גדולה.
אותה שעה שכב חיים נייפלד הפתח־תיקוואי
בבית־החולים. הוא, המאמן של הקבוצה
בשנתיים האחרונות, והאיש שהעלה
אותה לליגה א׳ ,נשאר לפתע מחוץ לתמונה.
בבית־החולים מסרו לו, אומנם, חברי הנהלת
הפועל הרצליה, כי טרם סיכמו עם
שמילוביץ. אולם למעשה ניצלו עסקני
הפועל הרצליה את ההזדמנות שמאמנם
חולה כדי להדיחו מתפקידו, למנות במקומו
את עוזרו של המאמן הלאומי גיולה מאנדי.
השאלה שריחפה בחלל, מאחורי המאורעות,
היתה: מה יאמר על כך מאנדי? קודם
לכן היה לו כבר עוזר שאימן את אחת
מקבוצות הליגה הלאומית; הימשיך עתה
להחזיק במאמן אחת מקבוצות התחתית של
ליגה א׳?
מכל מקום, העובדה כי שמילוביץ עזב
את הפועל תל־אביב יכולה רק להוסיף לגיבוש
הקבוצה מחדש: מרבית שחקניה היו
מסוכסכים עמו, ואחדים מהם אף איימו כי
לא ישתתפו באימונים. עתה הוסרו כל
המיכשולים. כל השחקנים חידשו הופעותיהם
באימונים וההנהלה מקווה כי בעוד זמן
קצר תחזור הקבוצה לכושרה, תתפוס את
המקום הראוי לה בצמרת.

במסלזל
חרםו 1ד מפיים

קורכן־פוגרום בלוט
השחקן הרים מקל
הנו 1ל ת _ הז ה ׳פינ׳<

הביקורת שנמתחה על מאמן הנבחרת
הלאומית גיולה מאנדי (העולם הזח
)1202 חזרה והוטחה בפניו השבוע בפגישתו
עם איגוד המאמנים הישראלים. המאמנים
חזרו על האשמות העולם הזה, טענו ששיטתו
הורסת את קבוצותיהם ומורידה את
רמת הכדורגל בארץ כל בדורסלני
הפועל חולון, להוציא אחד, נכנסו להסגר
ועזבו את קבוצתם לאות מחאה על סירוב
הנהלת קבוצתם המפא״ית להחזיר לתפקיד
המאמן את מיכה שמבן, הידוע כאיש מפ״ם.

תשבץ העוב חוה 1212
את מכתבם של מימי ושימחה כדאי
שתקראו בעצמכם :
הרינו גאים להציג בפניכם יצור משו בץ
זה, שהינו תולדה פוריה של קו־פרודוקציה
ישראלית־ישראלית בי!
שני הסכסים. את המין היפה — אך
לא החלש, חלילה •— מייצגת העלמה
נימרודה דרויאנוב, דמתקרית מימי,
ואת המין הגברי מייצג בחיר־ליבה,
העלם זיגמונט לילינטל, דמתקרי ברבים
שימחה.
לאחר שהחלטנו כי מעתה ואילך יהיו
כל חיינו קו־אקסיסטנציה אחת תחת
גושפנקה רבנית, ניסה הבעל לעתיד
את כוחו בתשבץ, בעוד הרעיה לעתיד
לבוא משמשת ככתוב כעזר כנגדו. ה תשבץ
כולו חובר על בסים של פיפ־טי־פיפטי,
פרטים
טכניים נוספים: מימי —
סטודנטית לפסיכולוגיה וסוציולוגיה.
שימחה — סטודנט לכלכלה ומרעי-
המדינה. שנינו סיימנו את שנת לימו דינו
הראשונה בירושלים — ועוד
מאוזן )1 :מפלט
)4 .דיבור של
אחד )10 .סוד)11 .
צדיק שאפשר לכתוב
את שמו בשבע שגיאות
)13 .עבורה.
)14 לשעבר, שר
מסחר ותעשיה)15 .
מילת וויתור)15 .
נשיא ) 19 .נוזל ביוצרת
נוף)20

פקקי תנועה)22 .
שמו הפרטי של שר
החוץ הבריטי לשעבר
)25 .מילת שלילה
)26 .מחלה •נאנש
פוצה
בין
עסקים עתירי נכסים
ודאגות )27 .חית
טרף )30 .עלם)32 .
הדרך הקצרה ביזשתי
נקודות )33 .מספיק.
)34 רץ )36 .תחילת
שמה של מלכה קדומה בצע סטריפטיז בציבור
)37 .אשף)39 .
מתחילים בו בחג העומר )42 .דגל )44 .בירה
אירופית )46 .שהקנית תיאטרוז )48 .שליח:
)50 שני ווים )51 .תפארת )53 .מס )55 .שש
מאות )57 .נב )58 .בתוכו )59 .פסל ישראלי
שהתפרסם בחו״ל כחת: פרם בורדל)60 .
כדורגל: שהוצא מהנבחרת הלאומית.
מאזנך )1 :שירה הידוע של דיטריד)2 .
או! )3 .נקודת הקודקוד) 5 .נהר באפריקה.
)6ראש ממשלה באסיה )7 .מידת נוזלים.
)8שושנה )9 .המורים בה שובתים)12 .
שאינו חג ) 15 .שוס )16 .לשלומם שואלת

ידינו נטויה! שנינו תל־אביביים ש ירדו
ירושלימה למטרות דידאקטיות־אקדמיות
טהורות לחלוטין.
התחביבים: כל דבר בלתי־צפוי ולא
קבוע.

קדמוניים )21 .מאותיות האלף־בית)23 .
עתונאי שנהרג ועל שמו יש פרם )24 .אינו
עובד )26 .מדינה קדומה באפריקה)28 .
מודד )29 .בעלה של שחקנית צרפתית ידועה
)31 .שמה של אשתו של ארנסט בורננין.
)32 בעל־חי מטפס )35 .בא במפתיע)37 .
נשיאה החרש של ארה״ב )38 .היא —
רמים ) 40 .הנבול המערבי )41 .אותה כבש
יהושוע )43 .מטבע יפאני )45 .עץ נדול במידבר
)40 .עונה )47 .מלא אור )49 .צבע
השינאה )52 .שנולד קודם זמנו )54 .תבואה.
__ 150 ארבע מאות ואחר 158. .אהד משמותיו^

ספרים
כתבי־עת
ח ה מין שלהמ שו ר רי ם

ז הי רו ת איננ הפח דנו ת
כל רוכב קטנוע או אופנוע עשירי נופל פעם בשנה קרבן לתאונת דרכים.
זאת היא המציאות בכביש הישראלי. משך השנה האחרונה היו 2100 נפגעים
מבין 20 אלף בעלי הקטנועים והאופנועים בארץ. הגורמים העיקריים למצב זה
הם אי־הזהירות הפזיזה של רוכבי הקטנוע/אופנוע בצפיפות התנועה. חוסר
הסובלנות וחוסר ההתחשבות מצר נהגי הרכב.
אך נפתח בכביש פתח לעקיפת ייכנס בו רוכב הקטנוע, הסבור שאחרת לא
יתחשבו בו ובכך נוצר מעגל הקסמים הארור — רוכב האופנוע שסבור שאין
מתחשבים בו לוקח לעצמו זוית בטחון נוספת, נוסע באמצע הכביש והואיל
וכך, קשה יותר לעקוף אותו, חותכים אותו — ונוצרת תאונה.

חבוש קובע־מג־ן!
אם כי הסטטיסטיקה אכזרית — כל נפגע חמישי בתאונות דרכים בארץ הוא
רוכב אופנוע או קטנוע ( 2100 מתוך 10000 תאונות) הרי הנסיון מוכיח כי
אפשר ואפשר להלחם בתאונות — אם קיימת הנכונות לכך. בעבר היו הפגיעות
השכיחות ביותר בין נפגעי קטנוע ברגל דווקא. עתה, משהותקן מגן רגל בכל
קטנוע, השתפר המצב.
אולם עכשיו עיקר הפגיעות הן פגיעות ראש — הואיל ורוכבי הקטנוע אינם
מצויידים, על־פי־רוב, בקובעי מגן ובשעת תאונה הסיכוי הגדול ביותר הוא
ליפול על הראש. צה״ל וסיירי משטרת ישראל חייבו את רוכבי אופנועיהם
בחבישת קובעי מגן והתוצאה — מיעוט פגיעות ראש. באנגליה ובגרמניה
חובשים 2מתוך כל 3רוכבי קטנוע קובע מגן פלסטי והתוצאה מצויינת (ראה
תמונה למעלה: מודעת פרסומת של המועצה למניעת תאונות בבריטניה —
״האם יש לך קטנוע/אופנוע? רכוש קובע מגן וחבוש אותו תמיד!״).

פזיזות איננה גבורה!
חטאים חמורים עד למאד אחרים הם העקיפה מימין, ההתפתלות בין כלי
הרכב, הנסיעה בין שני זרמי תנועה, חיתוך הפינות, אי מתן הסימנים. ועם
שרשרת החטאים נמשכת שרשרת התאונות. רוכב קטנוע החייב לעצור ולהוריד
את רגלו מבכר להתפתל בין כלי הרכב, מקבל בכך רוחב פי שלוש מרוחב
קטנועו והתוצאה — תאונה. רוכב קטנוע המסיע נערה על קטנוע כשהיא לובשת
שמלה או חצאית צרה והנאלצת לשבת מן הצד — אין ישיבתה איתנה כלל
ובכל עצירה היא נזרקת מכלי הרכב.
שעה שאחוז התאונות יורד בכל כלי הרכב הוא עולה דווקא באופנוע/קטנוע.
לו היו יותר רוכבי קטנוע זוכרים כי זהירות איננה פחדנות וכי פזיזות איננה
גבורה היה מספר הנפגעים מביניהם קטן הרבה יותר.

על קטנות ועל גדול ות
החודש החליטה המועצה הלאומית למניעת תאונות לערוך מסע הסברה נרחב
נגד תאונות רוכבי קטנוע/אופנוע ובמיוחד נוכח חודשי החורף, בהם המצב
חמור מיוחד. המועצה חוזרת ומזכירה כי יש להקפיד על קטנות כעל
גדולות. הנוסע בכביש משובש חייב להזהר במיוחד מבורות — הגלגל הקטן
של הקטנוע נתקע בבור והקטנוע מאבד מיציבותו. המוליך את כלי רכבו
בידיו בכביש חד־סטרי אסור לו ללכת נגד התנועה.
ולבסוף עניין התלת־אופנועים: רוכבי כלי זה לוקים במיוחד במטען מסורבל,
המסתיר להם את שדה הראייה או ממטען רחב יתר על המידה וכמובן —
החנייה בכל מקום הנראה לרוכבי התלת־אופנוע כמתאים — דבר המפריע
לכל כלי הרכב האחרים.

ע כ שיו (סיפרות—אמנות—ביקורת, בעריכת
ברוך חפץ, גבריאל מוקד ויהודה עמיחי5 ,־
,6סתיו )1960 היא במתה המשותפת של ה־מישמרת
הצעירה המודרניסטית הישראלית,
שכונתה, בחוסר־הטעם ובאי־הדיוק המקובלים
בקריית־ספר שלנו ,״דור הזועמים״.
החוברת העבה מכילה שלל סיפרות טובה
וקורטוב של סיפרות לא־כל־כך טובה: בסיפורת,
פותח את הקובץ יוסף בר־יוסף, עם
החלון, יצירה מעניינת, הקורעת את החוט
האסוציאטיבי שאיפיין את יצירתו האחרונה,
הופכת את הסופר לאחד המבטיחים ביותר
בין יוצרינו הצעירים.
עמו מופיעים סיפורו של אהרון אפלפלד
פיצויים, המתאר בצורה עניינית ויבשה, שאינה
נטולה אירוניה־של־זוועה, את דרך יסו־ריר,
של מקבלת־פיצויים ישראלית בארץ ובגרמניה
— ויקיצה שלא לעניין, סיפור סימבולי
ואימתני של יוסף בן־גל על רקע קפי
קאי־אפוקאליפטי.
השירה בחוברת עשירה במיוחד ומכילה,
בין היתר, את ישראל פינקס, דליה הרץ,
אנדד אלדן, משה דור, אורי ברנשטיין ועוד.
כן נהנית החוברת, הרצינית בנימתה, גבוהה
ברמתה, משורה של מסות, תירומי־שירה
מודרנית ומאמרים׳ ואף מקטע מחור מחזה.
״ קשת״ באונן. אך הדבר המיוחד שבחוברת
היא דווקא דפדפת בשם דג הדיו,
שהופיעה, כביכול, כחלק נפרד מעכשיו,
נערכה על־ידי אחד העורכים בלבד, גבריאל
מוקד, וגרמה להסתייגות יתר שני העורכים.
תכליתה: התקפה חריפה על הביקורת, על
כתבי עת אחרים, ועל יתר תופעות־סיפרו־תיות
שאינן אהודות על בני המישמרת
המודרניסטית.
קטע אופייני מן הדפדפת היא הרשימה
קשת באונן, בה תוקף אחד, צהרון קנויר*,
את עורך החוברת המתחרה, קשת, בזו הלשון:
״מר א. אמיר, עורך קשת, הנהיג חידוש
נאה בקירייודספר־וביקורת שלנו. מדי פעם
נדפטת בקשת, בחתימה פסבדונימית צ. ק.
(שיודעי דבר טוענים כי האישיות המסתתרת
מאחוריה אינה פטורה מקירבה כלשהי לעורך
האמיץ עצמו) ,רצנזיות ״קטלניות״ על
כמה מהבולטים בין משוררינו הצעירים.
מילא, מובן לנו עצם רצונו של, משורר׳
ממידתו של א. אמיר לפגוע כמשוררים אמיתיים
הופתענו מהסבריו הארוטיים הנועזים
של הרצנזנט האלמוני החרוץ על
מהות השירה הצעירה. הסקיצה שמשרטט
בעל־הדבר היא, בדרך כלל, פשוטה: הזיות
ארוטיות בלתי־בריאות, הכרוכות באונאניזם,
הן מפתח־הקסם לשירת מיטב משוררינו הצעירים.
מ .גילן מתואר בדיוק טופוגראפי
מדהים כעוסק בפעילות אוטו־ארוטית נסערת
ועל־ידי־כך נולדות חומ׳ות יריחו שלו.
ד. אבידן אינו מוצא סיפוק בחיי־נישואין, וקסום
קסמה לו, אליבא דקשת, האוטו־ארו־טיות
והנה נוצרים ...ברזים טרופי שפתיים

״מעניין שאמיר (סליחה, הרצנזנט האלמוני)
אינו כלל מופרע בניתוחיו על־ידי העובדה
שלמשוררים ה״אונניסטים״ יש כבר נשים
ומשפחה. על פי קו מבריק זה עשוי להיות
מואשם באימפוטנציה, למשל, כל משורר
מוכשר מאמיר (כלומר, כמעט כל משורר בא
ר ץ — אבל, חוץ משלו, למה ״כמעט״?)
אפילו יהיו לו נכדים ונינים לרוב.
מכיוון שעורך דג הדיו אין עינו רעה
באושרו המיני של שום איש, ומשוררים
גרועים בכלל זה, הננו לאחל לעורך קשת,
שכושרו הגברי יעלה על כושרו הסיפרותי
והביקורתי. ובוודאי אנו מייחלים, שלבסוף
תצא חוברת אחת של קשת שתהיה נסבלת
מבחינה סיפרותית — בניגוד, למשל, לעלי־בותו
המבדחת של רוב ה״חומר״ בשירה,
מחזה וביקורת בקשת ט׳ ,לרבות שירי העורך
הגברי עצמו.״
על אף הדעות המפולגות שקיבלו את הופעת
דג הדיו, בניגוד לתמימות־הדעים על
איכותה של עכשיו, ברור היה, השבוע, שעו
ר ך הדפדפת, יחד עם עורך קשת, בראו,
בבחינת יש מאין, סימון ביקורתי חדש:
סימון שאפשר להגדירו, בדיוק מסויים, כביקורת
פיזיו־סיפרותית.
שירה מימו שהבטחה
מי פ ר׳ טי ״ מלח ( 35 שירים מאת משה
* אשר, לדברי ידידיהם, אינם אלא גבריאל
מוקד, והמשוררים נתן זך ודויד אבירן,
שחברו יחד כדי לחבר פנינת־קינטור זו.

בן־שאול; רישומים מאת ניסן אנגל; הוצאת
אל״ף )1960 מהווה מימוש הבטחה שהיתר,
כלולה בשיריו של משורר צעיר זה, אשר
מיעט לפרסם שירה במוספי־הסיפרות ובקבצים
הסיפרותיים השונים.
בניגוד לחלק נכבד מבני־דורו, אין בן־שאול
מבטא רוח לוחמה או סער כבוש. המשורר
הירושלמי 30 שהתמחה בשטראסבורג שבצרפת
באומנות ציור־התפאורות התיאטרא־ליות,
עובד כעורך־מישנה של מעריב־מו־ער
ומפרסם מפעם לפעם רישומים ^,הוא
חסיד לא שוטר, כל־כך של הרטט הלירי
הדק, של הנימה המינורית המופנמת.
כותב בן־שאול, למשל, בשיר הנותן את
שמו לקובץ: העשן הפוך. בעצלתיים /אל
בית־התעודה /שבחזי יזרום ע׳ ,)10
ומאוחר יותר: הימלך בדעתך /זמנך קצר /
במכירה פומבית בבית־קפה /נמכרת. א מ רו/
שיבעים ושיבעה חכמים שיבעים /ושיבער,
שבעים ושוטים מושבעים שצללת( .ע׳ .)11
הנימה השלטת בשירה זו היא — העצב
הקל, המלאנכוליות חסרת־האונים קמעה. היא
מתגנבת, כדרך שירת צרפת המודרנית, ממנה
מוקסם המחבר, גם לתוך תיאור הנוף המוכר,
נוף השעשוע ד,מיקרי, כפי שקורה כאשר
המשורר מספר, דרך משל, על חוף־ימה של
יפו, רובע בתי־הקפה הימיים העסיסיים: אצל
ג׳אנט כבר סגור. העכבר בולע דג. שם יקר־טע
/גוף שסוע / .אז הילדה תחלוף, תסיט

משודר בך טאול
רכבות בכיוון אחד
המתג /ואור ירוק, דלועי, על האילפס /
יפול. זרעוני מלון ינועו / .עם הצל ורשת
עכביש /תנום בתוך קוריה( .קייץ וסתו,
ע׳ .)60
כימעט־אימה ורתיעה. היומיומי הופר
לכימעט־מאויים. אך שלא כדרך משוררים
אחרים, כבדי־תחושות או קרועי־תחושות מבן־
שאול, מיתרגמת אימה־בכוח זו לבריחה מסכנות
המעש׳ לשקיעה בהגות שירית אופיינית:
״בואה,
מונאמי, בוא אוד אובד /בשעת
הכליונות מפליגה הרכבת הראשונה /מארץ
פרפורי הציפורים /גדש את הנררתיך. ילכו
עם הספרים /עם רצינות המעש הישנה /
וסיקוסי /אתה יודע מה. תקנה /רק כרטיסי
הלוך ואל תמנה את המעות.״
התחפרות זו בנימה הקלילה־העצובה עשו־ייה
להוות, לא אחת, רתיעה מפני הסקת מסקנות
שיריות, מפני גיבוש סיגנון מורכב
ומפני התעמקות מחשבתית־תימאסית. גם
אצל בן־שאול לא נעדרים סימנים, המעידים
על יכולת פוטנציאלית העולה על המוגש —
בתנאי שמוכן היה, במסקניות רבה יותר,
לצלול לתהום החוויה הבלתי־אמצעית.
יחד עם זאת, אם לדון על־פי רמת
המאניירה ד,ספרותית־ר,אירופית הממלאת בארץ,
לא אחת את צמיחתה הנסיונית של
שירה מודרנית עברית־מקורית, נושבת רוח
קלילה אך עזת־תחושות, במפרשי־המלח של
בן־שאול.
כפי שמוגש לנו עתה, מהווה מיפרשי־מלח
התקדמות רבר, בהשוואה עם ספר־שיריו הראשון
של המחבר, מיגדל־שמש, שהופיע
לפני כשש שנים. מכל מקום, הבטחת שירתו
של בן־שאול עדיין אינה אומרת סוף פסוק.
ומה שניתן לקורא בספר צנוע זה — ליריקה
טובה ותחושה כנה, על אף השפעות־יתר
אחדות — די בו כדי לברך על הופעתו של
עוד ספר־שירים נאה אחד.

תפסתי את הפרינציפ של תזרת החסידות
וגיליתי את סודו של הדג המלוח
אם לא כתבתי עד היום על חסידי חב״ד
ועל ההילולות והחינגות שהם עורכים בכפר
חב״ד, אז זה לא מפני שהדברים נעלמו
ממני או שהתעלמתי מהם — אלא משום
שהחסידות זה דבר כזה שעדיין לא תפסתי
את הפרינציפ שלו.
כדי לתפוש את הפרינציפ קניתי קונטרס
בשם: תורת החסידות שחיבר כבוד קדושתו
האדנוו״ר יוסף יצחק זצוקללה״ה נבג״נו זי״ע
שניאורסאהן מליובאוויטש ויצא לאור על־ידי
מערבת אוצר החסידים ב־ 770 איסטערן
פארקוויי ברוקלין, נ .י.׳׳ בכוונה אני נותן

את הפרטים של מחבר הקונטרס והמוציא
לאור שלו, כדי שלא יבואו ויגידו אחר־כך
שבמידה והחכמתי, מצצתי את החוכמה
מהאצבע.
ואת זה הקונטרס קראתי מאלף עד תיו,
ויש שם פרקים שלמים שאני אפילו זוכר
על־פה, בייחוד קטע אחד שאינו מש ממני
גם בחלומות לילה :
״כ״ק אאזמו״ר אדמו״ר צמח צדק סיפר
לכ״ק אאמו״ר־כ״ק איאזמו״ר אדמו״ר מו־הר״ש
— אשר בסעודת יו״ט דלילה השני
דחג הסוכות בשנת תק׳׳ס, שאל כ״ק אאז־מו״ר
הזקן את כ״ק בנו כ״ק אחמו״ר:
באיזו התבוננות התפללת בראש השנה ש
עבר.
*השיב כ״ק אחמו״ר את כ״ק אאזמו״ר:
התפללתי בהתבוננת דוכל קומה לפניך השתחווה,
בהביטול דפרצוף אדם קדמאה.
*אחרי כן שאל כ״ק אחמו׳־ר את כ״ק אביו
כ״ק אאזמו״ר: אתה באיזה התבוננות התפללת.
*השיב
כ״ק אאזמו״ר: אני התפללתי עם
הסטענדער, דהתוות הגשמיות הוא מהעצמות.״

ככה
ירדתי לאט־לאט לעומקה של החסידות,
וכשהגיע הי״ט בכסלו כבר הייתי בתחתית
הבור, ושום דבר כבר לא מנע
ממני לנסוע לכפר חב״ד, לחגיגה הגדולה,
וללמוד את חסידות חב״ד באופן מעשי.
כבר בתחנה המרכזית היה הדוחק גדול,
כמו בתחרות בינלאומית של כדורגל. הכי
הפליא אותי, ששם לא היו רק זקנים,
שמדרך הטבע מתאים להם להידחק לשימחד,
של מיצזזה, אלא דוזקא צעירים, ובעיקר
צעירות, שהתלקטו ובאו מכל בית-
יעקב מכל הארץ; ואני מוכרח להודות שיש
ביניהן נחמדות מאוד שאף־על־פי שהן מכופתרות
עד הצוואר ורגליהן גרובות בגרבי־צמר
עבות, עוד נשאר לנו אצלן על מה להביט.
נסענו לכפר חב״ד, וירדנו ליד בית הכנסת
המואר, שהיה מוקף בהמון שוטרים: השוטרים
שמרו שהילדים והנוער לא ית־פלחו
פנימה. הכינו לילדים מסיבה במקום
אחר, אבל הילדים רצו דווקא להיות בין
הגדולים, כל רגע היה אחד השוטרים תופס

הנוער של חב״ד מכרכר ומפזז סביב במת־העץ כחגיגת ראש־השנה של החסידים
ילד אחד בציצית ראשו וזורק אותו החוצה,
והילד היה עומד בחוץ וצועק על השוטר:
״מה אתה רוצה ממני? אתה לא רואה שאני
כבר לא ילד?״ ומנסה להתפלח עוד פעם.
וכשהיו זורקים אותו החוצה בפעם השניה,
היתד, חוצפתו גוברת :״אתה, בלי ידיים,
אתה! מה אתה מראה שיש לך כוח? בסך
הכל אתה שוטר!״
מאחר שהאמינו לי שאני כבר לא ילד,
נתנו לי להיכנס. בפנים היה הכל מלא כמו
באוטובוס שהביא אותנו. ראש היה סמוך
לראש ואלה שלא הספיקו להם הספסלים,
היו עומדים על השולחנות ודורכים על
ראשים וזנבות של דגים מלוחים.
אי־שם, הרחק, בקצה השני של אולם בית־הכנסת,
ישבו האריות שבחבורה, חסידים

של חול וחסידים של שבת, וביניהם אפילו
שזר, שהוא חסיד חובב, כזה רק של שמחות
יום־טוב. פעם אחת בלבד ראיתי אותם
יושבים שם, כשקפצתי לגובה כדי לתפוס
את המנורה. ובברק הרגע הזה, כשקפצתי,
ראיתי אותם. ראיתי אותם יושבים ואוכלים
דג מלוח ומקנחים בכוסית של משהו.
אחר כך פתחו כל הפיות באולם בזמר
״ופרצת ופרצת ופרצת ימה וקדמה צפונה
ונאאגבה, ימה וקדמה צפונה ונאאגבד״״
וחוזר חלילה, עד שהקולות הרוטטים התחילו
לזעזע את הזקנים הסבוכים, שמתוכם היו
מבצבצים עצמות של דג־מלוח ופירורים של
לחמניה.
זה היה תוכנה של מסיבת המבוגרים.
ר,נערים, והילדים, וכל אלא אשר לא

גרעין החסידות לפני השימוש (ימין) ומה שנשאר אחרי השמחה

נתנו להם להיכנס לבנין בית־הכנסת, היתד,
להם באותו זמן מסיבה אחרת, בקצה השני
של הכפר. את הקצה הזה מצאתי בקלות,
מפני שהדרך לשם היתד, מרוצפת בעצמות,
זנבות וראשים של דג־מלוח.
הלכתי בעיקבות הזנבות עד שהגעתי ל־במת־עץ
שעליה ניגנה תזמורת, וכאשר התזמורת
היתד, נחה לרגע, היה נואם נושא
דרשה בזו הלשון* :איתה בזוהר; תלת קש־רין
מתקשראן דא בדא, ישראל אורייתא
וקוב״ה. וכולהו דרגי! על דרגי! סתים
וגליא. שלושה אלה קוב״ה ׳אורייתת וישראל,
יש בהם גליא וסתים. הגליה דתורה מצות
נאלקות מבואר בשם ופוסקים והסתים
דתורה מצוות ואלקות מבואר במידרשים

הייתי יכול לרשום לכם עוד פסוקים מהדרשה,
אילו הייתם מבינים בורמית, אבל
באותו רגע תפשו אותי והכניסו אותי לתוך
מעגל ריקודים והייתי מוכרח לכרכר ולפזז
יחד עם כולם ולשיר :״ופרצת ימה וקדמה
צפונה ונאאגבה.״
שעה שלמה רקדתי, וכל פעם שרציתי
לצאת מהמעגל, היו מושכים אותי בחזרה,
מפני שלחסידים אין רחמנות ואם יש
שימחה אז כל אחד צריך לשמוח. ולשימחה
מה זו עושה? זה ראש־השנה, מפני שלפני
מאה ששים ואחת שנה, באותו יום, יצא
רבי שניאור זלמן מלאדי מבית־הסוהר, שלשם
הכניס אותו מנגנון־החושך הצארי בעזרתם
האדיבה של מלשינים יהודים. זה סיפור
ארוך מאוד, שלא כאן המקום לספר
אותו, וחוץ מזה הוא דומה לסיפור על
הסיזון כשתי טיפות־מים.
בינתיים אני רוקד ולא יכול לצאת מזה,
עד שראה אותי אחד וריחם עלי ואמר לי
לומר שאני הולך לשתות כוסית יי״ש ולאכול
דג־מלוח. אמרתי את זה, וכמו במטה-
קסם נתנו לי לצאת, מפני שאין מצווה
יותר גדולה מלשתות. יי״ש ולאכול זנב
של דג״מלוח, וזה אפילו יותר מהריקוד.
ככה הבנתי בסוף, שד,פרינציפ של החסידות
באופן מעשי, זה כוסית יי״ש ודג־מלוח.
מפני שהדג המלוח הוא גרעין ה־שימחה
וד,שימחה היא הגרעין של האמונה,
ועל האמונה עומד כל העולם על רגל אחת.

כ״ה כסלו תשפ״א14.12.1960 ,

המחיר 60אגורה

ו מתות זיכויו 3אשחח
חויגח אשחו אביגיל