גליון 1231 מתאריך 19 באפריל 1961

אורהזה 3
על חסיח עם האיש
הנאשם בריגול־

עוד לא היה כדבר הזה בארץ.
בשעה אחת אחר־הצות, במוצאי־שנת, הצטופפו
למעלה משלושת אלפים איש בקטע
הקצר של רחוב דיזנגוף, בין הכיכר לבין
רחוב גורדון. הרחוב, המתרוקן בדרך כלל
בשעה זו מאחרוני המאחרים בנשף, המה
מרוב אדם. כל כיסא בבתי־הקפה המוארים
היה תפוס. המעברים בין השולחנות היו
גדושים. אלפים כיסיו את ״המידרכות. הם
לא טיילו הלוך ושוב, לא התביננו בחלונות
הראווה המוארים. הם הסתודדו בקבוצות
קטנות, כשמבטיהם נעוצים בכביש, שהמה
אף הוא מרוב מכוניות.
כך מחכה המון להתרחשותו של מאורע
חגיגי, יוצא מגדר הרגיל. איכשהו, הזכירה
האווירה את השעות הקטנות של ליל־ד,עצמאות.
אלא שהפעם היה המאורע בדיוק
הפוך. ההמונים חיכו להופעת גליון העולם
הזה, שעמד לפרסם, לראשונה, את דבר

־נדהמה: אברהם (״פשנל הגדול״)
•שא, האמרגן, השיג אחד מהגל־יומת
הראשונים, נחרד מהכותרת.

פרטים והרשמה: במשרדי
״ארקיע״ תל־אכיב, רחוב
מזא״ה ,42 טל 61562-5 .

ור|7יע*7ן וי תעופוז בישראל בע״כז

הקרב מטביב למכונית: העתונים הראשונים הגיעו במכוניתו של
המפיץ. הקהל הסתער עליה, אינו מניח למפיצים לחלק את העתונים.

גי די
תנ ל דו תי השל הע 1ה מ די ני ת
בפעם הרא שונה מסופרת
כאן קורותיה של המה־יתרת
היהודית בארץ ישראל
בימי מלהטת העולם
הרא שונה על יסוד המקורות
המוסמכים.
למעלה כד 400 עמודים
כ 3 0תצלומים ומפות
ופרטים ביאוגרפיים על
אנשי ניל״י.

ד. הפצהע׳ ״ י: א1

במחר מוזר

להשיג בכל תחנות ההפצה בסניפים ואצל גובי העתון

כונגרופים ובמרפקים מסתער הקהל על המכונית בה נמצאות חבילות
העתונים, מול קפה ״כפית״ ,גורם למהומה ולהתערבותו של שוטר.
מעצרו של הד״ר ישראל בר.

איך נוצר מעמד יחיד־במ־נו זה, שאיש
מאתנו אינו זוכר כדוגמתו, אף בימים
הסוערים ביותר של העולם הזה7
היה כאן צירוף של כמה גורמים. אישיותו
של הד״ר ישראל בר ידוע־ בחוגים
רחבים, והשמועה על מעצרו כבר הגיעה
אליהם. נראה כי אלפים רבים רוחשים אימון
לעתוין זה, וציפו ממנו שיביא להם סיפור
מוסמך ואחראי, במקומן של השמועות הפרועות
שהממו את הקהל. אולם נחניף
לעצמנו אם ניטול זכות זו רק לגו. מעמד
מדהים זה של ליל־שימורים לא היה אפש

לולא עזרתם האדיבה של עורכי העתר
נים היומיים וידידיהם במשרד־הבטחון.
שבוע לפני־כן כבר היה העולם הזה מוכן
למסור לך את מלוא הפרטים על מאסרו של
בר. שער העתון — אותו שער שהופיע
במוצאי־שבת — כבר עמד מוכן בדפוס.
כתבנו סיפור בלתי־סנסאציוני, לא ארוך
ביותר, על עברו ופועלו של בר.
אילו ניתן לנו לפרסם סיפור זה במועדו,
היד, נמנע האפקט הדראמטי שנוצר לאחר
מכן. הקהל היה שומע את הידיעה המעציבה,
כפי שהוא מקבל כל ידיעה עגומה אחרת.
אולם כאן התחכם מישהו. בחוגי ואש־הממשלה
רצו לדחות את הפירסום בכל
ה עול ם חז ה 1231

הבדיחות הראשונות: ההומוריסט האידישאי דז׳יגן
אומר בי כרוס-ה היו שולחים את כר ל״וייסען כעד״.

מחיר. אחד הנימוקים היה, כי פירסום זה
עלול לקלקל את מעמד פתיחת משפט
אייכמן. קרוב לוודאי שהיו נימוקים ־מספ :0
אילו פירסמנו את הסיפור במועדו, היה
מפתיע את שרי־הממשלה, חברי ועדת־החוץ
והבטחון, מטה הבחירות של מפא״י ואנשי־מפתח
אחרים. מישהו רצה, כנראה, להכשיר
את הקרקע ולרכך את המכה לפני הפירסום.
הוא השיג את התוצאה ההפוכה.
משרד־הבטחון כינס ישיבה סודית של
עורכי העתונים היומיים. מישהו דאג שבישיבה
זו יקום אחד העורכים ויציע לגנוז את
פירסום הידיעה עד יום א ,,כדי לשמור על
מעמד אייכמן. כל העורכים הסכימו.
איך יכולים עורכי יומונים, בכל זאת, למנוע
את הופעתו המוקדמת של העולם הזה ן
גם לכך נמצאה תרופה: משרד־הבטחון השתמש
בסמכויות־החירום שלו ואסר כל פיר־סום
הקשור בשם הד״ר בר עד יום א׳ —
אפילו פירסום שאינו מזכיר את מעצרו
והאשמתו בריגול.
יום א׳ מתחיל, לפי הלוח המקובל, בשעה
— 00.01 דקה אחרי חצות, מוצאי־שבת.
העולם הזה התכונן לפרסם את גליונו,
לאור החלטת העורכים, באותו רגע ממש.
אך עורכי היומונים התחכמו גם הפעם.
לפי דרישת עורך למרחב, החליט משרד״
הבטחון להתיר את הפירסום רק מן השעה
— 01.00 היינו אחת בלילה. הוא קיווה
ששום איש לא יסתובב עוד ברחובות בשעה
כזאת, כדי להמתין להופעת השבועון.
אולם עורכי היומונים פשוט לא הכירו
את קוראי העתון הזה.
איך ידעו על הופעת הגליון?
לא פורסמה שום מודעה בשום עתון אחר.
קול ישראל אף סירב לפרסם את ההודעה
המוקדמת שנמסרה לו לשידור בתשלום.
ההודעה היחידה הודפסה במודעה קטנה, ב־גליון
הקודם של העולם הזה, בה נאמר
כי הגליון הבא יוקדם, וכי קוראים תל־אביביים
יוכלו להשיגו במוצאי־שבת. לא
צויינה שעה.

מה כתוב? עסקן מפ״ם ישראל טרמו מתבודד עם
ידידה. עוכר במתיחות על כל מלה שנכתבה ככתבה.

כבר בליל־שבת הופיעו מכוניות רבות
ליד הדפוס. בעליהן ביקשו להשיג גליון.
הטלפונים במערכת ובדפוס לא פסקו מלצלצל
במשך כל יום ששי ושבת, והיה
צורך להציב אנשים מיוחדים שיענו אוטומאטית
עוד לפני ששמעו את השאלה :״באחת
בלילה!״
בשבת הושם מצור על הדפוס על־ידי
עשרות קוראים — ביניהם כתבי עתונים
אחרים — שביקשו גליון.
קוראים טילפנו וביקשו לשמור להם
גליון בצד. אשה מהרצליה טילפנה למערכת,

הוצאה מיוחדת זו של

מהווה תוספת לגליון שהופיע
כראשית השבוע, המכיל
את הסיפור המלא על
פרשת בר וסידרה של תצלומים
בלעדיים. אותו גליון,
שככר הודפס ככמה מהדד
רות, עוד נמצא למכירה כרוב
הקיוסקים כארץ.

י 1.י י ^ 11

אמרה שלא יכלה עוד לחכות וביקשה רק
לדעת מה יכיל הגליון. מטעמי צנזורה, היא
לא זכתה לפרטים.
כאשר הגיעה השעה , 12 ואחרוני המטיילים
שלא המתינו לשבועון חזרו הביתה,
השתררה אווירה מיוחדת במינה, קדחתנית
ומחושמלת, בקרב האלפים שנשארו במקום
— כמו בימי עצמאות, נעלמו המחיצות בין
האנשים ונוצרה התרועעות בלתי־פורמלית
בין הנוכחים. אמנים מפורסמים, קציני־צה״ל
גבוהים, עתונאים — ובעיקר צעירים וצעירות,
החליפו בדיחות ושמועות.
ההומור המיוחד, פרי העצבנות, מצא פור־

מעל לכת :?,חייל חיל האוויר, המכיר
את כר מציץ לתוף העתון.

קן בהלצות ומתיחוול. אחד מיושבי כסית
!,,,בועים ניגש לטלפון שצילצל, הרים את
השפופרת, האזין וקרא בקול :״ד״ר ישראל
בר — לטלפון!״
כאשר הגיעה המתיחות לשיאה 20 ,דקות
לאחת, פרצה מהומה. ליצן אחד שלף
מכיסו גליון ישן של השבועון וצעק
צורה האופיינית למוכרי העתונים :״העולם
הזה חדש!״ מייד התנפלו עליו עשרות
אנשים. כאשר נוכחו לדעת כי היתד. זאת
מתיחה, כמעט קרעוהו כדג.

שלוש דקות לפני שעה אחת, ניגש חבר
המערכת לטלפון, צילצל לדפוס ונתן את
ההוראה: לשהרר את העתונים. כעבור
שניות מעטות נערך מירוץ ב ן המוכרים
— במכוניות ובאופניים — מי יגיע ראשון
אל הקהל. רבים מהם נעצרו בדרך ע׳,־
ידי קוראים, שהתחכמו ושמו לד,ש מאדב
ליד התחנה המרכזית.
מה שקרה לאחר מכן ברחוב דיזנגוף,
כימעט ולא ניתן לתיאור. המוכר הראשון
הגיע במכונית־המפיץ, פתח את החלון והתכונן
למסור חבילות למוכרים שחיכו
במקומם. הם לא הגיעו, לידיהם. גוש של
מאות אנשים ונשים דהר מן המידרכות לעבר
המכונית, חסם את הכביש כליל, כיתר את
המכונית, טיפס על גגה. קטטות ודחיפות
גרמו למהומה כללית. שוטר, שהיה עד־ראייה,
נזעק למקום, הועף חזרה, נחבל,
חזר למכונית, פקד עליה להמשיך לפינה
הבאה. שם עצר את יושבי המכונית ונסע
עימם — ועם כל העתונים — לתחנת המשטרה.
בינתיים
החלה ריצה מטורפת של מאות
אנשים לעבר הפינה, בה הצליח המפיץ לזרוק
שתי חבילות למוכרים. התמונה דמתה
להפגנה פוליטית, כאשר הקהל נס מפני
הסתערות המשטרה.

המוכרים שזכו לעתונים החלו במכירה.
גורלם היה מר. מאות הקיפום, דרס. ם,
דחפום וטיפסו עליהם. גער הופל ארצה,
ניצל על־ידי חבר המערכת שראה את הנעשה.
אותו כתב פילס לו דרך בהמון,
כיסה בגופו על הנער ההמום, החל מוכר
את העתונים במקומו. לא חסרו גם ספסר ם
שקנו כמה גליונות, מכרום כעבור רגע,
בשתיים־שלוש לירות.
אותה שעה הסתדרה מסיבה ספינטאנית
של עתונאי־חוץ סביב חברי המערכת. ביניהם
היה שדרן של שרות־השדור הגרמני,
שחזה בנעשה בעיניים ע ולות, שאל לבסוף:
״מדוע הם כל־כך שמחים?״ חבריו רשמו
בקדחתנות את דברי חברי־המערכת, שמסרו
להם פרטים על הפרשה, וביקשו לספק להם
עוד באותו לילה את ד,תמ נות הבלעדיות
שהופיעו בשבועון. הן הוברקו ברדיו עוד
באותו לילה לחו״ל.

מתיחות וחיוך: זוגות אלה עדיין
לא תפסו את חומרת הידיעה.

השעה היתה אחרי שלוש, כאשר אחרוני
הממתינים באו על סיפוקם. א1רים, נואשו
לפני כן והלכו מבלי להשיג את מבוקשם.
איש אחד, אשר המתין בסבלנות, התנצל:
״מה אני יכול לעשות? אשתי תתגרש ממני
אם אחזור הביתה בלי גליון!״
למחרת השכימו קוראים רבים להופיע
בקיוסקים. לתמהונם, נוכחו לדעת כי הגליו־נות
כבר אזלו. סיפר שחקן הבימה, שלמה
בר־שביט :״במוצאי־שבת חיכיתי ולא השגתי
גליון. למחרת, ניגשתי לחנות הספרים ש־בשכנותי
וביקשתי את העולם הזה. הגיב
המוכר :״אתה רואה את כל האנשים האלה?
תעמוד בתור!״

רחוב דיזנגוף חסום: תמונה זו צולמה כשעה שתיים כלילה, מראה
את הקהל שפרץ לכביש. מלפנים מראה צעיר בליון שרכש בקושי,
מאחוריו מצטופף קהל סביב מוכר שכמעט נחנק בהסתערות עליו.
המימי היה

מסיכת עתונאיס ספונטאנית: ע•
תונאים זרים מצטופפים סביב עד
י ד ״העולם הזח״ בהקשבה,

במדינה העם קוד המון
אמר נהג המונית:
״אני אומר לך, זה נורא זיעזע אותי.
בחיי, זה זיעזע אותי יותר מאייכמן, למרות
שהייתי במחנה־ריכוז בפולין. זה נורא,
בחיי.
״כל הזמן בן־גוריון אמר שהצבא זה
קדוש, שבצבא שום דבר רע לא יכול
לקרות. כל הלב שלי היה בזה. אז עכשיו
אני כבר מתחיל לפקפק בכל.
״קראתי בליל שבת בעתון־ערב ידיעה
קטנה, שיש משהו. אמרתי לחברים שלי
בתחנה: מה זה יכול להיות? אז הם אמרו
לי: מה, אתה לא יודע? חכה ליום ראשון,
השערות תעמודנה לך על הראש!
״בחיי, אני לא יכול להאמין בזה. איך זה
יכול להיות? בא אדם, לא יודעים מי ההורים
שלו, מה עשה, לא יודעים אפילו אם
הוא בכלל יהודי. אולי הוא בכלל רוסי?
אולי הוא קווקזי? איך זה לא בודקים כלום,
סתם נותנים לאדם להיות אלוף בצה״ל? מה
זה כאן, הכל הפקרות?
״ובן־גוריון אמר שהצבא קדוש. עכשיו
אני כבר לא יודע. סלח לי אם אני מבלבל
לך את הראש, אבל

מדינין ת
המ שפט ה קו ב ע
כמה עתונאים זרים תפסו מייד את נקודת־התורפה
שהיתר, חבוייה באחד ר,קטעים
של דו״ח העולם הזה 1230 על פרשת־בר.
הקטע קבע: ערב מבצע סיני כאשר רק חצי

י. י ר

ין ג 014 [10₪ט1

!קט סאגז$
^ ) 11 0ח7

אייכמן ב״דיידי ניוס״*
קולם של מיליונים

321 5 3 1 3 0א € 6 0311811ח 151-36) 1 ) 11£! 8 6 0

1< 8 3 0 1ו־ז 1113§ 61׳ 5

)531

תריסר, אנשים ידעו על המיבצע העומד
להיערך, הכנים ביג׳י את בר לחדרו, התבודד
עמו שעה ארוכה וביקש את חוות־דעתו
על ׳פרטי המיבצע.״

כפר־סבא, אפריל .1961

נוחיות בלב י ם...

בדרך להחלמה...

חברת ״צים״ חפשה ומצאה את
הדרך לאפשר לנוסעיה להגות מ־נוחיות
מקסימלית בנסיעתם. לשם
כך ציידה את כסאות הסיפון באו־ניותיה,
בהם מרבים הנוסעים לבלות
את זמנם, בריפוד גונזאויר.

בית החולים הממשלתי באשקלון,
ביה״ח ביילינסון, כמו־כן ביה״ח

שינה ערבה ובריאה היא סוד ה־התרגעות
האמיתית, כשר מעולה
ושמחת חיים. משום כך מזרון
גומא ויו הוא צורך חיוני לאדם
המודרני.

של קו״ח בבאר־שבע, מצויידים
כולם, לאחר בדיקות ונסיונות מרובים,
במזרוני גומאויר.

מוסיף טעם לחיינו...

׳הגברת היצור...
היקף המכירה של גומאויר נמצא
בגידול מתמיד. לפני פסח נאלצו
רבים מן המזמינים להמתין זמן
ארוך מהרצוי למילוי הזמנותיהם.
בעוד כ־ 8שבועות יתחיל בית־החרושת
המורחב, בעל כח תפוקה
גדול בהרבה מן הקודם, לייצר
בהיקף המתאים ונוכל להיענות
לדרישה הרבה.

הסבר פניך לתייר...
האוטובוסים החדישים לטיולים,
המובילים מטיילים ותיירים בכל
דרכי הארץ, אהודים במיוחד בגלל
נוחותם הרבה. המושבים באוטובו סים
אלה מרופדים בגומאויר. גם
אוטובוסי הטיולים החדישים של
״אגד״ מרופדים בגומאויר.

במלונותינו החדישים...
בדקו וניסו הכל על מנת לבחור
במשובח ביותר. הרהיטים המרו פדים
במלון שרתון־תל־אביב, ה
מזרונים
והרהיטים המרופדים ב מלון
״דן״ ובמלון ״אויה״ ,סביון
והמזרונים במלון ״הוד״ — כולם
עשויים גומאויר מקורי.

המנעו מטעות...
אפשר למצוא בשוק מזרונים המיו צרים
מתערובת גומי כלשהי, אבל
גוטאויר — יש רק אחד. גונזאויר
מיוצר מלטקם טהור, בבית־החרו־שת
בכפר־סבא. זהו זה — האיכות
קובעת !

כל אחד מעדיף

ולא
תוצרת

תחליף

.גונואו׳ו

כפר־סבא

אם היה בר כבר אז מרגל, כפי שהניחו
העתונאים הזרים, הרי אפשר לנחש כי
ידיעותיו הגיעו בסופו של דבר אל צמרת
הגוש המזרחי. במלים אחרות: שמנהיגי גוש
זה ידעו מראש על מיבצע־סיני.
ואילו לאור תגובות צבא מצריים, שהופתע
כליל על־ידי המיבצע, ברור כי גמאל
עבד אל־נאצר לא קיבל מידידיו הקומוניסטיים.
שום אזהרה מוקדמת על כתנות ישראל.
לתוך המלפודת. מה נובע מהנחות
אלה?

קרוב לודדאי כי הגוש המזרחי ידע על
מיבצע־סיני מראש, אך לא הזהירה את הערבים,
בכזדנד, תחילה. השיקול הסביר: אילו
היו מזהירים את המנהיג המצרי לפני ה־מיבצע,
בחשאי, לא היתד, זוכה לכל פרס,
פרט להכרת־הטובה המפוקפקת של עבד אל־נאצר.
על־ידי
אי־מניעת המבצע, השיג הגוש
המזרחי כמר, וכמה יתרונות. בין השאר:
• הסיח מיבצע־סיני את עיני העולם
מדיכוי המרד ההונגארי.
• ניתנה לקומוניסטים ההזדמנות להציל
את הערבים בפרהסיה, על־ידי האיום
בשיגור טילים ומתנדבים, וכך לרכוש את
רגשי־התודה של ההמונים הרחבים במרחב.
יתר על כן, הודות להודעה המוקדמת
היתד, להם השהות לחשב היטב את מהלכיהם
מראש, ולהכין את הכל להצלחתם.
ישראל פשוט נכנסה למלכודת פוליטית מוכנה
מראש.
כין המזרח וקאהיר. ספק רב הוא
אם גילוי זה של ציניות פוליטית ימצא חן
בעיני נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת.
על כן עטו הכתבים האמריקאיים והגרמניים
על מציאה זו, תוך ציטוט העולם הזה.

פרשת אייכמן
גלל תפוח
העתונאים שהחלו סובלים משיעמום,
חידדו את אוזניהם. אוזירת האדישות נעלמה.
לפתע נשמע קול חדש באולם בית־המשפט.
היה זה, כפי שקרא התובע גדעון האוזנר
בפאתום :״קולם של ששה מיליונים!״
בימים הראשונים של המשפט חששו הכתבים
כי האוזנר, עם היותו משפטן מוכשר,
אינו מסוגל להעלות את המשפט לרמת
הרגש האנושי הדרושה בו. השבוע הפריך
האוזנר חשש זה. בנאום־תביעה מזהיר גולל
מחדש את הפרק הקודר של פשעי הנאצים.
השיא בא דודקא בסיפור קטן, שאינו אלא
טיפה מן הים: האישום כי אייכמן הרג במו
ידיו ילד יהודי, שגנב תפוח מגינתו.
הפה ייפתח. סניגורו של אייכמן לא
ישב בחיבוק ידיים. רמז סרוואציוס, במעורפל•
:אייכמן יביא אי־נעימות להרבה ממשלות
ואישים.

כ״ג׳ורנאד אמריקאך* *
סחיטה של אחד

מה היתד, הכוונה? קל היה להבינה. איי-
כמן מעוניין כי גרמניה המערבית תדרוש
את הסגרתו. כי הנקודה החזקה ביותר בטענת
התביעה, ביחס לסמכות בית־המשפט
הישראלי, היתה בי שום מדינה אחרת אינה
רוצה באייכמן, ואינה מוכנה לשפטו.
גרמניה אינה רוצה לדרוש את ההסגרה,
מתחמקת בטענות פורמאליות (אי־קיום הסכם
הסגרה עם ישראל) .הרמז של טחואציוס
היה טכסיס של סחיטה. הוא התכוון להבהיר
למנהיגי בון: אם לא תדרשו את ההסגרה,
יפתח אייכמן את הפה.
י צי אהאדגג טי ת
שאלה אחת מצאה השבוע את תשובתה:
כיצד תטפל הממשלה בפרשת קאסטנר בניהול
התביעה, במשפט אייכמן?
מצבה קשה מאוד. כדי להרשיע את אייב־מן,
על התביעה לטעון כי הצעתו לקאסטנר
לא היתר, רצינית, אלא באה רק כדי להרדים
את היהודים. אם נכון דבר זה, הרי
קאטטנר אומנם היה בוגד ומשתף־פעולה,
כפי שטענו מקטרגיו. אך אם קאסטנר צדק,
והצעתו של אייכמן אומנם היתד. רצינית,
וראוייה למשא־ומתן, הרי יכול הנאשם לטעון
כי היה מוכן להציל מיליון יהודים,
וכי הצעה זו הוכשלה על־ידי משה שרת
וחבריו שהסגירו את יואל בראנד לבריטים.
בנאום התביעה שלו יצא האוזנר בצורה
אלגנטית ממבוי סתום זה.
״ אשנכ קטן״ .טען האוזנר: אין זה
תפקידו של משפט זה לקבוע איך חייב
מנהיג יהודי להתנהג בתנאים כאלה. רק
ההיסטוריון יכול לקבוע אם צדקו מורדי
גטו וזארשה, שיצאו לקרב חסר־תוחלת, או
קאסטנר, שניסה לנהל משא־ומתן ״כדי לפתוח
אשנב קטן להצלה״ ,או ראש קהילת
ווארשה, שהתאבד תחת למסור יהודים לגירוש.
אולם
משפט זה, קבע האוזנר ,״אינו
משפטם של הקורבנות, אלא של המשמיד.״
אם אייכמן עצמו לא יקלקל חשבון זה,
על־ידי העלאתה מחדש של בעיית קאסטנר,
ישמחו אנשים רבים בצמרת ישראל.
* הכזתרת :״אדולף אייכמן — קום על
רגליך! — המשפט.נפתח, העולם מסתכל.״
י* הכותרת. :״שופט ישראל כינה פעם
את אייכמן בשם שטן.״
ה עו ל ם הז ה 1231

חדי ששמע את הידיעה על מעצרו
של ישראל בר, התרוצץ ראש־ר,ממשלה
כסהרורי, אחז בשומרי־ראשו הנבוכים והת־ייפח
:״למי אאמין עכשיו, למי אאמין
עכשיו?״

יש משהו מזעזע בתמונה זו,
המעלה מנבכי העבר תמונות
שהונצחו כהיסטוריה ובספרות.
כף, אולי, קרא יוליום קיסר, מנד
קב הפניונות, בראותו את בן־
טיפוחיו נועץ בו את הלהב :״גם
אתה ברוטום?״
ואולי מזכיר הדבר יותר את הקיסרים
האחרים של רומא, שהקיפו את עצמם
בנערי־חצר חורשי־מזימות, שהרגו את קרוביהם,
ושוב לא האמינו לאיש. אחדים מהם,
שעלו לשלטון כגברים נבונים וטובי־לב,
סיימו את ימי שלטונם כעריצים חולי-
נפש. הם לא יכלו לעמוד במתח הנורא
של שלטון־היחיד, שהפך כל איש־אימון
לבוגד פוטנציאלי, וכל יורש־עצר לרוקם

קנוניות.
זה תהליך טבעי, מוכר וידוע. בימינו
ראינו את סטאלין ואת היטלר, כשהם דיים
למוזת את עוזריהם ותלמידיהם, בהיותם
אכולי חשד נצחי. ומי יאמר כי החשד לא
היה מוצדק? האם לא נודע לנו בינתיים
כי ראש שרותי־המודיעין של היטלר הי־,
ראש הקושרים והמרגלים ברייך השלישי:

מסתבר שאדם המעניק שרות
זה למנהיג הגדול, משוחרר אוטו
גאוניותו
של ישראל בר היתה
בכך שהבין סממן זה של השלטון
הבן-גוריוני. כהיסטוריון, הבין את
מהות שלטון־היחיד. בפסיכולוג
הכין את אופיו של דויד כן־גוריון.

מה עלה בגורלן של אזהרות אלה? מי
בחן אותן? מי החליט באילו צעדים לנקוט?
בישראל קיים איש אחד היודע את
הכל, המחליט על הכל, המכריע בכל. שמו
דויד בן־גוריון.

מומחה זה לתנ״ך ולאפלטון,
לחזון הדורות ולחקלאות הנגב,
לעקרונות היהדות ולאיסטראטגיד
אטומית, לבעיות הסוציאליזם ולמהות
התנועה הלאומית הערבית
— איש זה הוא גם המומחה הישראלי
העליון והיחיד כענייני
ריגול וריגול נגדי.
כמשטר של שלטון־יחיד, בדיקטטורה
הבטחונית של האחד־בדורו,
החלטה בזאת היא סופית,
ואין עליה עוררין.

•#חס זה אומר דרשני. מתבטאים בו בוז
1וזילזול גמורים של שר־הבטחון באנשים
שתפקידם להילחם בריגול.
שר-ד,בטחון לא ירש את שרותי־ד,בטחין
מזולתו. הוא יצר את שרותי־הבטחון האלה.
כל ראשי מוסדות ד,בטחון והמודיעין במדינה
הם בחיריו האישיים של דויד בן־
גוריון, והם כפופים לו אישית. אין איש

על תכוסה בזאת, יש רק כפרה
אחת כמשטר דמוקראטי: התפטרות
מיידית, מוחלטת וסופית של
תת-שר הבטחון.

ך* איש השלישי החייב לשלם את
) 1המחיר, הוא ראש המוסד לבטחון ול־מודיעין.
כולנו
יודעים כי המלחמה בריגול היא
משימה קשה וככפוייודטובה. איננו מצפים
לניסים בשטח זה, ולא נתנפל בקלות־ראש
על האיש האחראי אם נחל כשלון כלשהו,
אפילו היה זה כשלון חמור.
אולם כאן אין לפנינו כשלון רגיל. כאן
יש לנו עניין באיש הנאשם בריגול במשך
שנים ארוכות, בצמרת המדינה — אמן־
ריגול מזהיר, שמקומו בצדם של האדמיראל
קאנאריס, אלג׳ר היס, ראש הבולשת הגרמנית
יון, ודומיהם.

איש זה לא נתפס בתוצאה מחקירה
גאונית ומסועפת -אלא
כמקרה, אחרי שנפגש במעט כגלוי
עם סובן זר. זו הצלחה מקרית
המעידה על כשלון מהותי
וממושך -כשלון המחייב בדק־בית
ככל שרותי-הבטחון כמדינה.

ף* כל מדינה יש מרגלים. עצם התג־
^ לותו של מרגל במדינה, ואף בצמרת
השלטון, אין בו כדי להעיד על התנוונות
פנימית. אנו מרגלים במדינות אחרית,
ומדינות אחרות מרגלות אצלנו. לעתים
נתפסים מרגלים שלנו בנכר, לעתים נתפסים
כאן מרגלים משל הזולת. זו דרך
הטבע.
אילו היה זה עניין פשוט באדם שנתפס
בריגול, לא היתד, זו בעייה ציבורית חמורה.
אולם פרשת בר היא הרבה יותר מז־.
יש בה כמה צדדים החושפים מחלד,
ממאירה בגוף ד,בטחון.

איש זה קיבל את אזהרות שירותיי,בטחון
שלו, והוא החליט להתעלם מהן.

1גוריון מאזהרות אלה? האם רק משום
זילזולו באנשי־הבטחון שהוא עצמו מינה
אותם, או שפעל כאן מניע אישי נוסף,
האופייני גם הוא לאוזירה של שלטון־יחיד?
בר עצמו אמר :״די לצעוק הידד לבן־
גוריון, ואז אתה יכול לעשות מה שאתה
רוצה!״ דרכו של בר עצמו מוכיחה עד
כמה צדק.
הוא הילל את בן־גוריון האיסטראטג
המזהיר, הטקטיקן הגאוני, המומחה העילאי
לחימוש, הפילוסוף הצבאי המבריק. וזה
מצא מאד־מאד חן בעיני דויד בן־גוריון.

עליו להוכיח כי המנהיג הדגול הוא
גאון צבאי, שלא טעה מעולם, שכל תבוסו־תיו
הצבאיות היו נצחונות מזהירים, שהוא
יורשם של חניבעל וקיסר, בליזאריוס,
ונארסס, פרידריך ונאפוליאון( .או, במהדורה
הישראלית: יורשם של יהושע ודויד המלך,
עוזיהו והמכבי, אלכסנדר ינאי ובר־כוכבא).
האיש המסוגל לעשות זאת, מבחינת
הידע המקצועי וד,אוטוריטה המדעית, תופס
בהכרח עמדת־מפתח במישטר אשר מנהיגו
חרד למקומו בהיסטוריה יותר מאשר לכל
דבר אחר.

זוהי תוצאה בלתי־נמנעת של
שלטון־היחיד. פרשת כר מוכיחה
עד כמה ככר הרחיק המשטר
הישראלי לכת בירד זו.

כי זו העובדה: שרותי־הבטחון
הזהירו את דויד כן־גוריון כמה
וכמה פעמים מפני הסיכון הבט־הוני
שבמעמדו של בר.

המכירים הכרה טובה יותר מדויד בן־גוריון.

אם כן־גוריון עצמו מזלזל באנשים
אלה, מתעלם מאזהרותיהם
ומצפצך על חוות־דעתם -איך
נתייחס אליהם אנחנו?

* שאלת השאלה 1מדוע התעלם בן־

אולם בשלטון־יהיד, ההיסטוריון
הצבאי הוא איש חשוב ומרכזי.
תפקידו הוא אחד החשובים כיותר
לגבי המישטר.

סגן שר־ד,בטחון, שמעון פרס, נושא אף
הוא באחריות ישירה לפרשה זו. הוא
ששידך בין בן־גוריון ובר, הוא שהקנה
לבר את מעמדו, הוא ששיתף את בר
בישיבות הפקידים הבכירים ובקבלות־הפנים
לראשי נאט״ו ובשליחויות רשמיית־למחצה.
במקרה הטוב ביותר, היה כאן חוסר־זהירות
משוזע, טעות קטלנית בשיקול,
מפלה אישית חמורה של האיש הטוען כי
הוא מגלם בגופו את בטחון המדינה.

לכשלון זה אחראי אדם שהטמין מכשי-
רי־האזנה בחדריהם של מנהיגים לאומיים
הנעלים מכל חשד, שעקב אחרי שרים,
שהאזין לשיחות־הטלפון של חברי־כנסת,
הבולש אחרי עורכי העולם הזה ור,מדווח
על הנעשה במרכזי מפלגות — בקיצור,
ד,תוחב את אפו לאלף ואחד מקומות, פרט
למקום האחד הנוגע לבטחון המדינה.

בן־גזריון ובר: וזדזנו זזזזנורגז שר־רזבבוזזזן וזן זזאזהחז?
מטית מכל חשד, מכל בדיקה
כטחונית, מכל בדל של זהירות
אלמנטרית -אפילו הזהירו שרו-
תי־הבטחון רשמית, על-פה ובכתב,
שהוא מהווה סיבון בטחוני.

**ה היה תפקידו של בר?
הגרסה הרשמית: לבר לא היה שום
מעמד. אמנם, בעבר הרחוק, היה אי־פעם
סגן־אלוף בצד,״ל ואחראי למחלקות החשובות
ביותר של אגף־המיבצעים במטכ״ל.
אך בשנים האחרונות לא היד, אלא ״עובד
זמני״ במשרד־ד,בטחון. לא היה לו שום
תפקיד, מלבד עריכת איזשהו ספר על
תולדות מלחמת־ר,עצמאות.
ואילו אנו, שהכרנוהו היטב, יודעים כי
לבר היתד, עמדת־מפתח במערכת הבטחוו,
שהיה איש־אמונו ואיש־סודו של דויד בן־
גוריון, שהשתתף בישיבות הפקידים הבכירים
של משרד־הבטחון, והופיע בכל התצלומים
הרשמיים של הסגל העליון.
אנו יודעים כי אירח בארץ את מיטב
הפרשנים והאישים הצבאיים ממדינות המערב,
שהשתתף בתמרונים של נאט״ו, שנחשב
בעיני הקצינים הזרים כאחת הדמויות
המרכזיות של מערכת־הבטחון הישראלית.
האם יש כאן סתירה?

לא. הדבר החמור הוא שאץ
באן בל סתירה.
במדינה דמוקראטית, אין להיסטוריון הצבאי
אלא תפקיד מקצועי מוגבל. הוא
אחד האנשים בשולי החיים הצבאיים. אין
לו מעמד חשוב.

הוא העניק שרות זה לאחד-כדורו,
וכזאת קנה לעצמו לא רק עמדת-
מפתח במרכז הסודות הלאומיים,
אלא גם חרות מוחלטת מכל חשד.

חד מחסידיו הגדולים של בן־גוריון
אמר השבוע :״בכל מדינה אחרת היה
שר הבטחון מתפטר אחרי מקרה כזה.״
לא נשאר לנו אלא להצטרף בפה מלא
לקביעה זו, ולהפכה לדרישה חד־משמעית.
ד,כשלון בפרשת־רגול זו הוא כשלון אישי
של דויד בן־גוריון. אם יש ברצונו לשמור
אף על התפאורה החיצונית והפורמלית של
משטר דמוקרטי, הרי חייב הוא לכפר על
כשלון זה בדרך היחידה האפשרית:

יתפטר בן־גוריון מכהונת שר־הבטהון,
מיד וללא הסתייגות!
לפי כל הסימנים, אין הוא חולם על
כך. להיפך. האקטיביסט ר,בטחוני המושבע,
התובע כי נהפוך את ה,,בטחון״ לאידיאולוגיה
של חיינו, מתעלם מכל העניין במצח
נחושה ובציניות עילאית. פעולתו היחידה
בנידון היתד, להופיע — שימו לב! —
בפני מטות הבחירות של מפא״י, כדי
לתכנן את קו התעמולה של המפלגה.

הנה אירעה התבוסה הבטחונית
החמורה ביותר מאז קום המדינה
ולשר־הבטחון אין דאגה אחרתאלא לשלב את העניין בתעמולת-
הבחירות של מפלגתו.

וי לבטחון אשר זה שרו, ואוי לשר
אשר זה סגנו.

כאשר איש בזה נוחל מפלה
בזאת -המסקנה מתבקשת מאליה.

ולס, אומרים לנו דוברי שרותיה
הבטחון — מה אתם רוצים מאתנו? הרי
הזהרנו את שר־הבטחון. אם השר לא
הסיק את המסקנות — במה אשמתנו?

טענה זו מוסיפה חטא על פשע.

שהרי אחת מן השתיים: או שראש
שרותי־הבטחון התייחס ברצינות לאזהרותיו
של עצמו, או שלא התייחס אליהן ברצינות.

אם התייחס אליהן ברצינות, אם
סכר כי בטחון המדינה נתון כסכנה
חסרת־תקדים, אך נתקל כיחס
של זילזול מצד שר־הכטחון —
הרי היה עליו להתפטר מייד,
כאופן הפגנתי.
אם לא התייחס אליהן ברצינות, אם לא
האמין בהן בעצמו, אם סבר כי האזהרה
מבוססת על דברי־הבאי (כפי שאמנם היה,
כנראה) — מה הטעם להסתמך עליה עתה,
כטלאי לכיסוי מערומיו?

בך או אחרת: התפטרותו של
ראש שרותי הבטחון היא תביעה
מינימלית.

נו עומדים בראשיתה של מערכת־בחירות.
לכאורה, אין קשר רב בין
בחירות מפלגתיות לבין פרשת־ריגול.
ואכן, אם יתפטרו עוד השבוע שר־הבטחון,
סגנו וראש המוסד לבטחון ומודיעין
— דיינו.

אולם אם לא תבוא התפטרות
משולשת זו השבוע -משמע
שמשהו רקוב כאן. ורקכון כזה -
עניינו של הבוחר הוא.

בשל

קובה
ספרד עוגיה

״איש היקום שלי, חזור מהר הכיתה!״ הבריקה הטלביזיה. אביו של גאגארין, אלכסיס, הוא נגר
ואדנטינה גאגארין, אשת הכובש, אחרי שראתה. בעיירה גז׳׳יטסק. נאגארין היה יוצק-מתבת כתקופת
יהד עם ילדי השכנים, את נצחון כעלה מעל מסך לימודיו, עוד לפני שהגיע לכית־הספר לטייס.

ערבממיר -אי שחדל !
מוסקבה צוהלת בקבלת פנים לוב־סון גאגארין, כובש החלל

״הידד! הידד! ליבותינו מלווים אותן• כדרבן•!״
שרה בל מוסקבה, לככיד החלליש הראשון. כ*12
באפריל, היום ההיסטורי, צהלה מוסקבה בולה לכבוד

הטייס הקטן שהפך לגיבור עולמי. כל קצין כמדי
היל־האויר זכה לתשואות, נישא על כפי ההמון
הצוהל, המעניק לו הדגשה של שהייה קלה כחלל.

הסטידנטים צועדים ושדים: לימודי האוניברסיטה
שבתו במוסקבה, ורכבות התלמידים והתלמידות
נשפכו אל הרחובות, כשכלי הנגינה הביתיים כידי־

הם, מוכנים לביים כיטביל צלם סימפאטי תמונות
בינלאומיות של גיל ותרועה. תא המפלגה הקומד
ניסטית א,ה דאג לכרזות מתאימות לכבוד המאורע.

מלחמת־העולם השניה התחילה בספרה
בסידרה של תקריות צבאיות. מעטים הבינו,
אותה שעה, את משמעותן הגורלית. יתכן
כי מלחמת־העולם השלישית התחילה השבוע,
על חופי קובה.
מסוסים מיסתוריים הפציצו את האי מן
האוזיר — כשם שהופצצה ספרד ב־1936
על־ידי מטוסים מיסתוריים לא פחות. צבאות
קובאיים, שאומנו וצויידו בידי זרים, נחתו
בחוף קובה, בבואם ממיאמי — כפי שצבאות
ספרדיים, שאומנו וצויידו על־ידי הים־
לר ומוסוליני, נחתו בספרד בבואם ממארוקו.
דבר אחד השתנה 1936 .היתד, עדיין שנה
של אידיאליסטים. מתנדבים מכל העולם זרמו
לספרד, כדי להגן על החופש מפני מפלצת
הזוועות. ביניהם היה — או לא היה —
הד׳׳ר ישראל בר. ואילו בשנת ,1961 העולם
ציני יותר. קובה נראית ככלי בלוח־השחמת
של מלחמת המעצמות.
קרץ כגון? .מאז יומו הראשון בשלטון,
ניבא פידל קאסטרו לפלישה אמריקאית. רבים
צחקו מנבואות אלה, ראו בהן טכסיס תעמולתי
של דמאגוג. אולם פידל, שהוא הוגה־דיעות
רציני, ידע כי הפלישה בלתי־נמנעת.
הוא צדק.
כי המהפכה הקובאנית היתד, מן הרגע
הראשון קוץ בגופו של המערב. היא יהיתה
קול־קורא למיליונים הבלתי־ספורים של אמריקה
הלאטינית, החיים בתנאים של עבדות
וצמיתות, המדוכאים והעשוקים על־ידי שיכבה
דקה של בעלי״הון־וקרקעות.
אילו קם מנהיג מרחיק־ראות בארצות־הברית,
יתכן והיה מנסה לנצל בעוד מועד
את הנטיות המהפכניות של המונים אלה.
אולם וואשינגטון לא יכלה לעשות זאת,
מבלי לריב עם שליטי כל ארצות היבשת
הדרומית. היא לא היתה מוכנה לכך.
היהודים יודעים. תחת זאת התקשרה
המדיניות הצפון־־אמריקאית לחיים ולמודת
עם המשטרים הקיימים. הנשיא אייזנהואר,
ואחריו הנשיא קנדי, ראו בדאגה כיצד
הופך קאסטרו לאליל ההמונים הלאטיניים.
מעטים יודעים עד היכן כבר הרחיקה המהפכה
הפידליסטית לחדור אל לב ההמונים,
מתחת לפני הקרקע. בין המעטים האלה
נמצאים יהודי היבשת — מיעוט קטן אך
עשיר. היהודים הסיקו בשקט את המסקנה
כי הפידליזם ינצח במוקדם או במאוחר, וכי
יביא לגל של לאומנות לאטינית קיצונית.
לאומנות זו תביא לסילוק הזרים העשירים
— וביניהם היהודים — מארצות היבשת,
כפי שהביא הנאצריזם לסילוק הזרים העשירים
— וביניהם היהודים — ממצריים.
על כן החלו היהודים להעביר את הונם,
בשקט, צפונה.
ארצות־הברית לא היתה מוכנה ומסוגלת
להשלים עם המהפכה ללא קרב. התפרצות
לאומנית לאטינית יכולה לערער את עוצמת
ארצות־הברית, להנחית עליה מכה ניצחת.
יתר על כן, אמריקה ידעה כי בקובה יהיה
המצב האיסטראסגי לטובתה, כשם שבלאוס
המצב האיסטראטגי הוא לטובת בריח־המועצות
וסין, הסמוכות.
נחלים ש* דם. האם יעמוד פידל ב־מיבחן
הקשה?
הדבר תלוי כולו בגורם אחד ויחיד: נאמנותם
של איכרי קובה למשחררם הצעיר.
במשך מאות בשנים ניכנעו איכרים אלה
לכל משעבד. קאסטרו בא, נתן להם עבודה,
קרקעות וכבוד עצמי. עתה באים האנטי־מהפכניים,
ומכריזים בפיר! ש, בראש מצעם,
כי מטרתם להחזיר את האדמות ר,מופקעות
לפיאודלים המגורשים. האיכר הקובאי יודע
זאת. האם יילחם?
קאסטרו נתן לאיכרים נשק. הוא ניצל כל
יום של שלטונו, ודיבר אל ליבם בטלביזיה
ובראדיו. עתה השאלה היא: האם יקומו
מאות אלפי האיכרים המזויינים ויטביעו את
הפולשים בנחלים של דם, כפי שניסו לעשות
איכרי ספרד, בשעתו — או שמישטרו של
קאסטרו ייעלם מן העולם כנסיון־נפל שהקדים
את תקופתו?
קרב מכריע. קיים עוד הבדל בין ספרד
לבין קובה. ב־ 1936 חששה ברית־ד,מועצות
לקיומה, לא רצתה להסתבך בהרפתקה בארץ
רחוקה. כיום ברית־המועצות, כובשת
החלל, שופעת בטחון עצמי.
הקרב על קובה החל. הוא יהיה אחד הקרבות
הגדולים של המאה העשרים. לרוע
מזלה, הצליחה ארצות־הברית להכניס את
עצמה למצב בו יתייצבו בעלי המצפון ו־שוחרי־החופש
בעולם כולו, נגדה.
ה עו ל ת חזה, 1 .י?1

אהובתו שד שואל בו שו₪ת את סודות
ח״ה עס הדתות המסתורית ביותו במדינה

״ שראל
לא בפירסומים הסאנסציונים שליוו את מעצרו של ד״ר ישראל בר הוב־רטה
-לעיתים כשרירות־לב -דמותה של אשה. העתונאים יראו לה
אורה זהבי, ואילו היא מתקראת אורה רחמים־כר. היא תוארה בתיאורים
דמיוניים .,באשה מופקרת, בנערת־קבארטים, אשר בהכרתה חי
בד חיי־הוללות־וניאופיס, ואשר עליה כיזבז את אלפי הלירות שקיבל,
כביכול, כשכר-הבגידה. ככל שהעתונים ידעו פחות על מעשיו של בר
עצמו, כן מיהרו להתנפל על טרף סאנסציוני זה, לתאר את עברה
בצבעים קודרים. אורה היתה חסרת־ישע מול גל עכור זה שאיים
לקבור תהתיו את עתידה ועתיד ילדיה, אשר לבל הדעות אינם קשורים
בהאשמות שהוטחו נגד כר.
מיהי אורה זהבי? מה היו יחסיה עם כר? על כד עונה אורה עצמה
כסיפור בלעדי זה, אותו הכתיבה לכתבי ״העולם הזה״.

אודה זהבי
ן״• חו כל עתץ

שיצא במשך הימים האחרונים. תמצאו את השם ישראלי בר מרוח

לאורך ולרוחב.
י מה כתבו עליו? מה, בעצם, לא כתבו?
על ענייני הריגול, כביכול, איני רוצה לדבר — וגם אילו רציתי, איני יודעת עליהם
כלום. זהו עניין שבינו לבין בית־המשפט. אבל לא רק על עניין הריגול כתבו העתונים.
אחרי שגמרו את הסנסציה הראשונה וגמרו לכתוב על מעצרו, ועל ההיסטוריה האישית
שלו, נטפלו לבר האיש — או כך, על כל פנים, הם חושבים. הם כתבו על הוללות, על
סכומים אדירים שהוציא על אהובתו. עתון אחד אפילו ידע לספר על ״אורגיות בצריף
בגבעתיים.״
מכל זה נתקבלה תמונה של איזה מתהולל חסר־מעצורים, שבילה את כל ימיו, ולילותיו
בבתי־קפה ובקבארטים, שהוציא סכומים שעלו לאין־שעור על משכורתו — שכשלעצמה
לא היתד. קטנה. השיא הוא בידיעה שמשטרת תל־אביב היא שהזהירה לראשונה את ד,ש.ב,.
כביכול, מפני ישראל בר, כי ״אורח חייו לא מצא חן בעיניה.״ ראוהו מסתובב יותר מדי
בבארים. ואם אדם מסתובב במקומות כאלה, הרי שהוא כבר סיכון מבחינה בטחונית.
אני הכרתי את ד״ר ישראל בר. אני יודעת כי תמונה זו לא רק שאינה מדוייקת פה
ושם — אלא שהיא מלאה שקרים, השמצות זדוניות, וסילוף דמותו של אדם. מעל לכל —
היא סילוף נורא של היחסים אשר היו ביני לבין ישראל בר.
לכן נעניתי לפניית העולם הזה, והסכמתי לספר על ישראל בר. כי יהיו החשבונות איתו
אשר יהיו, יהיו ההאשמות נגדו כאשר יהיו — לא ארשה כי בעניינים אישיים יגררו

אותו לבוץ.

** אשר הכרתי את ישראל בפעם הראשונה, לא ידעתי אפילו את שמו. כאשר עצרו
^ אותו ערב פסח, והוא לא בא לסדר, שאלו שני יללי :״איפה הדוד ישראל? למה הוא
לא בא?״ כי במשך השנתיים האלה, מאז שנכנס למעגל חיי ולחיי משפחתי, הפך ישראל
בר עמוד־התווך של חיינו.
ישבתי בבאר ברמת־גן, כאשר נכנם גבר לבוש בהידור בלתי־רגיל, בעל הליכה יציבה
וגאה, ובעל פנים אשר קשה לשכוח אותם אחרי שרואים אותם פעם אחת. ואמנם, למרות
שלא פגשתיו קודם לכן מימי, זכרתי את פניו. כי ראיתי אותו ביומן־קולנוע, שבו הציגו
את טכס־הפתיזזה של הקתדרה הצבאית בתל־אביב.
הוא נכנס לבדו. הסתבר כי הכיר את האדם שישב, אותה שעה, בחברתי. חם החליפו
ברכת שלום, ובן־לוזייתי הציג אותו לפני :״נא להכיר: דוקטור ישראל בר.׳׳ נדמה לי
שמתוך חיבה, קרא לו אפילו פרופסור ישראל בר .״אני מכיר אותו עוד ממלחמת ספרד.״

ישראל בר התיישב לידנו, והזמין משקה עבורנו. בן־לזזייתי נראה ממש נרגש ומאושר,
שאדם כמו ישראל בר ישב יחד איתו, ליד שולחן אחד.
שוחחנו על כל מיני עניינים. הוא שאל אותי אם אני נשואה, אם אני גרושה, אם יש
לי ילדים. באותה תקופה היה מצבי קשה. שנה לפני כן התגרשתי מבעלי, ולא היו לי
לא דירה ולא עבודה. רציתי לעבוד בפקידות, והילדים הפריעו לי. חשבתי להכניס אותם
לקיבוץ. שוחחתי עם ישראל על בעיותי, והוא הבטיח לעזור לי. לא ביקשתי ממנו את
העזרה, אלא שהוא עצמו הציע אותה, מאחר שיש לו קשרים נרחבים.
הוא אמר שיתעניין במשך השבוע, וקבע איתי פגישה לשבוע הבא, כדי לומר לי מה
הצליח לסדר.

^ חרי שבוע נפגשנו שוב, הפעם בקפה שטרן, ברחוב דיזנגוף, בשעות אחר־הצהריים.
\ ! 1הוא בא במכונית שהיתר, נהוגה בידי נהג. שמתי לב לשלט הכחול ״רכב ממשלתי״.
מאוחר יותר נודע לי כי בגלל מעמדו הגבוה במשרד־הבטחון, ניתנה לו מכונית צמודה,
עם נהג, שהיה מסיע אותו לכל מקום ובכל שעה.
נסענו לקיבוץ גבעת־השלושה, ליד פתחיתקוזה. הוא יצא ואני חיכיתי במכונית חצי שעה
בערך. כשחזר, אמר שהוא מצטער מאד, אין שם בית־ספר מתאים. כי בית־הספר של
הקיבוץ מתחיל רק בכיתה ב׳ .בני היה בן שש בקירוב, וצריך היה להתחיל בכיתה א׳.
אומנם, בתי מינה יכלה להתקבל לכיתה ב׳ ,אך לא הסכמתי. חשבתי שהיות ואין להם
אבא — על כל פנים, ד,ם לא רואים אותו הרבה — מוטב יהיה אם לא יפרידו ביניהם,
ושלא יימצאו כל אחד לבד.
בכלל, חשבתי הרבה אם בכלל להכניס אותם לקיבוץ. כי פשוט כאב לי הלב. אני אוהבת

כשהיא מתגברת על דמעותיה, יושבת אווה במע דני וממנות את רומן חיי

בושת

עם ביג׳י ש&ש בביתו, במשרדו

אותם, והתנאי שלי לגירושין היה להחזיק את הילדים אצלי. לא בקלות הייתי מוכנה
שיתרחקו ממני, וילכו לקיבוץ. אבל פשוט לא היתד, לי ברירה. רציתי לעבוד בפקידות,
ובמיקצוע זה עובדים רצוף עד שעה ארבע, או עם הפסקת־צהריים. עשיתי חשבון שהילדים
ילכו לבית־הספר, יחזרו ב־ , 12 וממה שארוויח בתור פקידה, לא אוכל להחזיק אשד,
שתשגיח עליהם.
חזרנו לתל־אביב כלעומת שבאנו. אבל לפני שנפרדנו, הבטיח ישראל להמשיך ולהתעניין
מה המצב בקיבוצים אחרים. בינתיים, יעזור לי במצבי הכספי.
** לי להודות, כי תהילה לא האמנתי שהעניינים בינינו ייצאו מהמסגרת הידידותית
^ של מתן עזרה להסתדר. אבל אחרי שהתחלנו להתראות לעתים יותר קרובות, הבינונו
שבינו שזה לא עניין חולף ושטחי. הרגשנו שאנחנו נמשכים זה אל זו, ושד,יחסים בינינו
הולכים ומתהדקים.
אולי מפני ששנינו היינו אומללים. הוא לא הסתיר מפני שהוא נשוי. אבל הוא סיפר לי
שזר, שלוש שנים שהוא נפרד מאשתו. את הסיבות איני יודעת עד עכשיו. תמיד שאלתיו
מי עזב את מי, והוא אמר שהוא החליט להיפרד ממנה, אבל לא בכעס ולא בריב, וכל
הזמן הוא בקשר איתר .,בהתחלה לא דיבר על גירושין, ורק יותר מאוחר, כשהחלטנו
שאנחנו באמת אוהבים האחד את השניה, ולא נוכל עוד להיפרד, ביקש ממנה גט, כפי
שסיפר לי.
אבל עוד לא הגענו לשלב זה. נחזור לתקופה הראשונה של היכרותנו. אני דודקא רוצה
לעמוד על תקופה זו ולתאר אותה בפירוט, מפני שברחוב מרננים כי כל הקשר בינינו
היה קשר של גבר ומאהבת, שהיום הוא הולך איתה, ומחר הוא שוכח אותה. הוא הבטיח
לי לסדר את הילדים, נתן לי תמיכה כספית — וזהו זה.
היחסים בינינו היו אחרים לגמרי. כשהכיר אותי, סיפר לי שבמשך שלוש השנים, מאז
נפרד מאשתו, היה גלמוד ובודד. היו לו חברים ומכרים לרוב — אבל אדם שבפניו יוכל
לפתוח את ליבו, נשמה שהוא יכול להתייחד איתר — ,לא היו לו. כדי לשכוח את מצבו,
ולהשתחרר קצת מן העוגמה והבדידות, התרגל לטייל שעות ארוכות בלילות ברגל, וגם
להיכנס הרבה לבארים כמו דן וגת רימון. הוא ידע שלא ימצא שם חברה. הוא היה בא
לבדו; וגם לא חיפש חברה במקומות כאלה. רק את התנועה, ההמולה וכוסית וויסקי.
פשוט כאב לי הלב. לא יכולתי לתפוס איך אדם בעל עמדה כזו, ידידם של ראש־הממשלה
וקצינים גבוהים, מסתובב לבדו בלילות ואין לו פינה או אדם שהוא יכול לקרוא להם
שלו. אולי זה הדבר הראשון שמשך אותי אליו יותר מכל. משהו כמו כאב גדול, עם
רחמים וחום בלב, למראה הבדידות הנוראה. ואולי גם מפני שראיתי במצבו משהו דומה
למצבי שלי באותם הימים, ובאותם הלילות הארוכים של בדידותי
הוא היה תמיד מרגיע אותי, על אף כל צרותיו שלו. כשניסיתי אני מפעם לפעם להרגיעו,
תמיד אמר :״את לא צריכה לדאוג לי. את עוד צעירה, את צריכה לדאוג שלך ולילדים
שלך יהיה טוב.״
כי על אף מצבו הנפשי הקשה, ידע להחזיק את עצמו. הוא לא נשבר, ולא חיפש רחמים.
הוא היה גבר במובן האמיתי של המילה. לא רועש ומחפש לעשות רושם — אבל שליו
ובטוח בעצמו, זקוף וגא. יתכן כי היתד, זאת עוד סיבה מדוע נמשכתי אליו.
ך < תחלנו ללכת פחות
! 1אהבה אמיתית שמשכה

4 0 {?4 1 1 1 1 1 ^1
1 *1 0 1 0

של אושר, שצולמה במסיבת

למודי נסיון בחיים, שהספיקו כבר לעבור תקופה ארוכה של תלאות וקשיים במידה לא רגילה. .
אני כשלעצמי עברתי דרך מגזזנת למדי. נולדתי בעיר רודוס, לפני 27 שנה. העולם הזה
אומנם כתב לפני שבוע שאני בת ,29 אבל למען הדיוק ההיסטורי אני נותנת כאן את
גילי הנכון. ברודוס הספקתי ללמוד בגן. בזכרונותי מאותם הימים, ובסיפורים ששמעתי
לאחר מכן, היה אבי אדם שקט ורגוע, טוב־לב. יש לי עוד שני אחים, מבוגרים ממני. אני
זוכרת את התמונות המשפחתיות של אותם הימים, רגעים של אושר חסר מחשבות
ודאגות, כשאבי, אמי ושני אחי יוצאים בשבתות ובחגים, לבושים בבגדי חג, לטיולים באי,
או לביקורים אצל המשפחה. בשנים שלאחר מכן, ככל שהייתי נקלעת למצב קשה במיוחד,
היה זכרוני עף אחורה, אל אותם הימים של אושר ילדותי, אל האב הסלחן, האם המסורה
והמטפלת הרודפת אחרי תמיד.
כשעלינו ארצה, הייתי בת חמש וחצי. אני זוכרת את המטפלת בוכה. קשה היה לה
להיפרד ממני ומשני אחי, בהם טיפלה לפני. היא רצתה להיות חלק מהמשפחה ולעלות
איתנו ארצה. אבל הדבר היה בלתי־אפשרי. היא היתד, יודניה נוצריה, ואנחנו יהודים,
שקיבלו צו־גייוש מידי ממשלת מוסוליני. המטוס, שהוציא אותנו מרודוס, היה האחרון
שהמריא משם לפני שפרצה המלחמה. אניד, שהובילה עוד כמה יהודים לארץ־ישראל, טובעה
בים. הנוסעים ניצלו כולם בנס. בין הניצולים היו אח ואחות של אבי. אחיו הנוסף,
שנשאר ברודוס, נהרג עם כל משפחתו.

עצמה. אתישראל עצרו בדיוק ערב פסח, ואני
ין\ יך שההיסטוריה 1חוזרת על
הגעתי ארצה באותו שבוע, לפני 22 שנה. נכנסתי לגן, ושם למדתי עברית. לאחי
היותר מבוגרים לקחו מורה פרטי, כדי שנהיה מוכנים, פחות או יותר, להיכנם לבית־הספר
בשנה הבאה.
אבי פתח חנות למנופקטורה, מקצועו מאז ומתמיד, עד היום הזה. גרנו במרכז העיר,
בסביבת חנותו של אבי. גמרתי את בית־ספר אליאנס, כשאני שקועה בהווי ובחלומות של
כל נערה תל־אביבית. תוכניותי היו פשוטות: לגמור את הלימודים ולמצוא עבודה בפקידות.
על כן, אחרי שסיימתי את אליאנס, נכנסתי לבית־הספר ספרא, שהוא בית־ספר דו־שנתי
למסחר.
בתקופה זו הייתי נערה עליזה, ואהבתי לצאת לבלות, בניגוד לרצון הורי. הם רצו לגדל
אותי ׳כפי שגדלו הם עצמם, ולראות אותי יותר בבית. לזכותה של אמי, צריך לציין
שהיא דווקא הבינה שהבנות של היום אינן הבנות שלפני דור. אבל בתל אביב של אותם
הימים שררה המתיחות. היו התקפות מצד יפו. על כן דאגה לי כל פעם שהייתי יוצאת.
הדבר לא הפריע ׳לי ליהנות במסיבות החברה שלנו.

י ת אריה הכרתי כשהייתי עוד תלמידה של כיתה ח׳ .הוא כבר סיים את לימודיו,
ו ועבד כמסגר. הכרתי אותו בחברה, בשכונה שלנו. כאשר למדתי בספרא, התנדב
לצבא. זה היר, בראשית מלחמת־השיחרור. הוא נסע באחד האוטובוסים הראשונים שיצאו
מתל־אביג. התכתבנו כל הזמן, ולמרות שבמשך 11 חודש לא חזר לתל־אביב, מפני שהיה
מנותק בגליל, לא חדלנו לראות את עצמנו כ״הולכים קבוע״.
גמרתי את ספרא והתחלתי לעבוד כפקידה. מקום העבודה הראשון שלי היה משרד

נסיעות בתל־אביב. אריה סיים בינתיים את שרותו הצבאי וחזר העירה. החלטנו להתחתן
או יותר בקביעות. יתכן שבתקופה הראשונה לא היתד, זו
מייד. העובדה שאני הייתי ספרדיה, והוא אשכנזי, לא הפריעה לנו. להיפך: הוא שמח
אותי אליו. לא היינו עוד נערים חולמניים. שנינו כבר היינו
שיש לו ״פתקית״ ,ואני שמחתי שיש לי
אשכנזי. ההורים גם כן הסכימו.
הגיע יום החלומות. החופה נערכה באולם
קדימה, ברחוב נחלת־בנימין. תמיד חלמתי
שאתחתן באולם גדול, מלא מכרים וקרובים.
לבשתי שמלה לבנה, עם הינומה וזר פרחים.
כמו שכל נערה חולמת. ובאמת, לא •הייתי
יותר מאשר נערה, בת 17 וחצי, בסך הכל.
בעלי היה בן 20 וחצי.
חיינו התחילו להיות סדירים ונעימים.
המשכתי לעבוד, והוא עוד עבד אז במסגר.
גרנו ברמת־גן, בדירה של שני חדרים, שקיבלנו
כמתנת־נישואין מסבו. אהבתי מאוד
ילדים, ורציתי מיד שיהיו לי ילדים משלי.
מכיוון שהסתדרנו תיכף מההתחלה, ולא היו
לנו שום חובות, לא חיכינו.
כשעמדה בתנו הבכורה להיוולד החליט
בעלי, בהשפעת ידיד, לשנות את מקצועו
ולהיות נהג מונית. מאז חיינו כבר לא היו
אותם החיים. בהיותו מסגר, ידעתי שכל יום
הוא צריך לחזור בין ארבע לחמש הביתה;
כל חודש יביא את משכורתו. כשהתחיל
לעבוד כנהג מונית שכיר, לא נשאר שום
דבר בטוח. לא היו לו שעות קבועות; לפעמים
עבד בלילה וחזר הביתה רק לפנות
בוקר. לא ראיתי גם שום ריווח; כי גם את
משכורתו כמסגר לא הרוזיח בעבודתו זו.
הוריו ואני התחלנו להשפיע עליו שיחזור
למיקצועו הקודם, והוא אמנם ניסה כמה
פעמים לשוב ולהיות מסגר — אבל תמיד
חזר להגה של המונית .״זאת עבודה יותר
קלה,״ היה מסביר ,״אני לא עובד עבודה
פיסית קשה.״
תוך חיכוכים אלה נולד בננו השני, חיים,
שנה אחרי הבת. אז כבר לא רבנו סתם על
עבודה. דיברנו על גירושין. בשביל הילדים,
היינו תמיד חוזרים ומשלימ־ם בינינו. ההורים
היו תמיד מתערבים ומשלימים ביננו. אבל
זה היה אבוד. ראינו, בסופו של דבר, שזה
לא ילך. אי־אפשר לתקן חיי־משפחה כמו
נעל ישנה.
כמה פעמים רציתי לחזור לעבודה כי מה
שנתן לי בעלי לא הספיק לכלכלת המשפחה.
אבל הוא תמיד סירב להרשות לי. וכך
הייתי יושבת בבית עם הילדים, כשהוא מסי*

תובב בחוץ, מבלי שאדע מתי יחזור, מתי
יאכל ומתי שוב ייצא לעבודה. לחיים כאלה
לא יכולתי להסכים.
אורה כבר הספיקה להתגרש. שוב

אורה זהבי היתה עדיין נשואה ל־אין
זו צעירונת חסרת־דאגות, כי
ף י< סופו של דפר התגרשנו. הופענו
בעלה אריה. תמונה זו היא תמונה
אם אשה מנוסה, אס לשני לדים, המצטלמות עם ידידה הסרן, שנגזר.
לשנינו סרבנות בתל־אביב. אחרי שכמה
רעים והמעוטרת ניד הדמיון של הצלם.

פורים 1958

נשוה-בוקו
פעמים לא הופיע לפגישות שנקבעו לנו על־ידי
הרבנים, באנו הפעם יחד, אחרי ביקור
אצל עורך־דין.
באנו כשבידינו הסכם חתום על תנאי הגירושין:
הוא התחייב לשלם מזונות בסך
70 לירות לחודש: הדירה תימכר ונתחלק
חצי בחצי. ידעתי שלא אוכל להסתדר בקלות
בחיים בתנאים אלה. אבל כל הקשיים
לא נראו לי חשובים. רק דבר אחד היה
חשוב בעיני: שהילדים ישארו אצלי. הוא
חתם על זה.
הרבנים, כמובן, ניסו להשפיע. הם אמרו
שלא רצוי להתגרש כשיש ילדים. אבל אני
ידעתי שאם אשלים איתו, שוב יחזור הריב.
וכמו שאומרים, יותר טוב מוקדם מאשר
מאוחר. כל העניין נמשך חצי שעה. כשיצאנו
מן החדר, כבר היינו גרושים.
סיוט אחד נגמר. שאלתי את עצמי: האם
יתחיל סיוט חדש?
הכנסתי את הילדים, באישורו של אריה,
למוסד בתל־אביב, ועברתי לגור אצל הורי.
באותה תקופה הכרתי סרן מחיל־הים, שמצבו
היה דומה לשלי: גרוש ואב לילד. עוד
לא הייתי רגילה לחיות לבדי בעולם. על כן
קיבלתי ברצון את ידידותו. הוא גם עזר
לי להתקבל כפקידה במוסד ציבורי.
אחרי כמה חדשי־עבודה, קיבלתי הודעה
מהמוסד, שבו הכנסתי את הילדים, כי בעלי-
לשעבר לא שילם את חלקו בשכר החזקת
הילדים, במועדים סדירים. את חלקי, מתוך
70 הלירות, שילמתי תמיד בזמן.
מכיזזן שלפי הסכם הגירושין הנני ה־אפוטרופסית
על הילדים, שלחו לי אותם
ביום בהיר אחד הביתה. לא היה גם עבורם
מקום בדירת הורי. שכרתי לי חדר במלון,
ושלושתנו גרנו בו.
איך אפשר לתאר מצב זה? הרגשתי נורא.
הייתי מוכרחה להפסיק לעבוד. כי לא
יכולתי להיעדר במשך שעות היום מהילדים.
רק פה ושם הייתי מקבלת איזו שהיא עבודה•
הורי תמכו בי, במידת יכולתם.
כל הזמן הזה המשכתי להיפגש עם ידידי
הסרן, ואפילו החלטנו להתחתן. אבל ברגע
האחרון, הודיעו לנו, מטעם הרבנות, שהוא
כהן ואני גרושה — ואי־אפשר להתחתן. זו
היתד, מכה. המשכנו עוד כמה זמן להיפגש
אבל היות ודאגתי לעתיד ילדי, היה ברור
שנצטרך להיפרד.
פרק זה בחיי גם הוא לא הסתיים בלי
פגיעה נוספת. היה זה לפני שנתיים בערך.
אז כבר נפרדתי מן הסרן, והכרתי את ישראל
בר. הייתי בדירתו של ישראל לילה אחד,
כאשר לפתע דפק מישהו על הדלת בעוצמה.
״אורה! תפתחי את הדלת!״ שמעתי את קולו
של הסרן קורא מבעד לדלת.
החלטנו לא לפתוח. ואז פרץ את הדלת
בכוח. אני חושבת, כמעט בטוחה, שהוא
התכוון להרביץ לי. אבל ישראל תיכף העביר
אותי קד׳רת אחד השכנים, והתייצב
מול הסרן הנרגז. לא ראיתי מה שקרה אחרי
זה. אבל אני שמעתי שהיו שם מכות נוראות,
ושהסרן שבר את שיניו של ישראל.
בסוף הוזעקה לשם המשטרה. בגלל מעמדו
של ישראל, הוקפא התיק. כך, בהתפרצות
זעם זו, יצא אותו סרן של חיל הים מחיי.

פודים 1961

שוב קורנות הפנים משמחה ומאושר.
תמונה זו מראה את אורה זהבי
כשהיא מחופשת כשייך בדואי בחברתו של ישראל בר, במסיבה

ק* ין* קיבל ישראל את ההתפרצות הזאת? היה זה אופייני לו שהוא בחר לעשות
ד* ממנה נושא לצחוק. כמובן שהמיקרה לא נשאר סוד, וגם הוא לא ניסה להסתיר
אותו. חבריו, ששמעו על כך, היו מנסים לעשות צחוק על חשבונו. הוא היה משיב
בחיוך :״בין כה וכר, הייתי צריך לעקור את השיניים האיומות האלה. אורה אוהבת אותי
יותר עם השיניים •החדשות. אז בסך הכל צריך לומר תודה לבחור הזה שהוציא אותם
בלי כסף.״
כאשר היינו מבלים אצל ידידים, תמיד היה שופע אנקדוטות ובדיחות. פעם, למשל,
הזמנו זוג שכנים לפייב או־קלוק. אבל אשתו הודיעה לפתע שלא יכולים לבוא אלינו,
מפני שבעלה חלה. החלטתי לרדת אליהם.
השארתי פתק לישראל שאני אצל השכנים, ושגם הוא ירד ברגע שיגיע. הוא בא, ובצחוק
כעס עלי שלא הורדתי לאותו שכן עוגות־קצפת, שהוא אהב אותן במיוחד. הוא בעצמו
עלה לדירתנו וחזר עם עוגות על צלחת .״עכשיו כבר תהיה בריא,״ אמר לשכן.
היינו רגילים לשחק קלפים אצל השכנים. כשאני אומרת ״היינו כדונה אלי ואל
השכנים. ישראל הבין היטב את המישחק אבל לא שיחק. כשהיו אומרים שלא נעים לשחק
ולהשאיר את ישראל בצד, תמיר היד, עונה שהוא מבסוט מכל דבר שיש לי סיפוק ממנו.
אם הייתי מרוויהה במישחק, היה אומר בצחוק :״הערב את המארחת. את תזמיני אותי
לשתות.״ כשהייתי מפסידה, היה אומר :״שזו תהיה הדאגה היחידה שלנו. העיקר שנהנית
מהמישחק.״
בפורים האחרון יצאנו לבלות. תהילה היינו באטום באר, אבל היה משעמם ובלי מצב־רוח.
עברנו לראנזח, ברמת־גן. שנינו באנו בלי תחפושת. שם פגשנו מכיר, שהיד, מחופש
כשייך ערבי, עם עבאיה של ממש. ביקשתי ממנו לרגע את העבאיה כדי להצטלם. שאלתי
את ישראל אם איננו מתנגד להיראות בחברת שייך ערבי. הוא מיד הסכים, ואמר :״עם
שייך כזד, יפה, אני מוכן לכל!״
זוהי התמונה היחידה שלנו ביחד. אמנם קבענו לא פעם שאנחנו צריכים להצטלם —
אבל כשהאדם עצמו איתך, מי חושב על תמונה? מי חושב על היום שהאדם לא יהיה,

במועדון־הלילה הרמת־עי ראנדוו. בר ואורה הגיעו למועדון ללא
תחפושות והיא נאלצה להשאילה מידיד שנכח במקום ״אני רק
מקווה שלא יחשבו שהצמלמת עם מרגלת ערביה,״ העירה אורה.

ורק תישאר ליד לבך בסך הכל חתיכת הנייר הזאת כתחליף וכמזכרת לרגעים היפים בחייך?

•יי אשר הכרתי את ישראל לראשונה, הייתי אולי בנקודת־השפל הנוראה ביותר של
חיי. נקלעתי למצב ששום אשד, אינה עשוייר, לעמוד בו בנקל. בלי עבודה, ובלי יכולת
לעבוד בעבודה סדירה כלשהי, בלי בית משלי: בלי בעל, ועם שני ילדים קטנים שהייתי
חייבת לפרנסם, לחנכם ולגדלם. כי מלבדם כבר לא חשבתי על שום דבר בחיים. מכל
ההריסות סביבי, רק הם נשארו לי. רק להם היה ערך. ובשבילם הייתי מוכנה לעשות את
הכל.
מי שילד ילדים ידע את רגשותי.
במשך שעות היום •הייתי מרותקת לילדים. הייתי אדם ״חופשי״ ירק אחרי שהייתי משכיבה
אותם לישון.
הייתי כמו סירה קטנת, בלי עוגן, המיטלטלת על גבי הגלים. לא היה לי במה להיאחז,
לא היה לי ידיד שיתמוך בי ויתן לי הרגשה שמישהו עומד מאחורי.
יודעת כיצד
הגעתי למצבים שאני לא מאהלת אותם לשום אשה. כיום אני לא
הידרדרתי לכך. אבל כשנמצאים במצב כמו זה שהייתי בו, אין אפשרות לחשוב לאן
הולכים. הגלים הם הדוחפים את הסירה. אני רק יכולה לומר כי באותם חודשים חייתי
רק בילדים שלי, עבור הילדים שלי. אני לא הייתי חשובה — לא לעצמי ולא לעולם.
ואז הכרתי את ישראל בר. זד, היה כאילו אחרי לילה ארוך וחשוך, נכנסה קרן־אור
לחיי. דיוקא מפני שנקלעתי לצרה הגדולה שלי, נאחזתי בישראל בכל כוחי.
הלילה ההוא בדירתו, אחרי ההתפרצות, היה מיפנה ביחסינו. הוא החליט להשאיר
אותי עם ילדי בדירתו, עד שימצא סידור מתאים. כי הוא דאג לי, שמא יקדה לי משהו.
אחרי התפרצות־דזעם של אותו בחור, פחד בשבילי. הוא עשה דבר שאיני חושבת• שגברים
רבים מסוגלים לעשות: הוא פשוט פתח את דלתו בפני ובפני ילדי, ואמר: זהו ביתכם.
אז, כשהתחלתי להיות במחיצתו לתקופות ארוכות יותר, ולהכירו יותר מקרוב, לראות
איך הוא מתנהג איתי ועם הילדים, החלטתי שזה האיש שאהיה מאושרת איתו. הוא יהיד׳.

ואים סוט על מרחמת ספרך
מתאים לי כבעל ובאב לילדים. אז כבר הייתי בטוחה באהבתי אותר.

דא התנהג אלי כמו שתמיד חלמתי שבעל צריך להתנהג עם אשתו. הוא דאג לנו
1 1בכל דבר. כל זמן פנוי היה מקדיש לי ולילדים. היינו יוצאים לטייל בגן החיות או
בלונד,־פארק, בכל הצגה לילדים היה עושה להם הפתעה ומביא להם כרטיסים. כשהיה
שומע אחרי כן את תגובותיהם, היה אדם מאושר.
הוא לא היה בא איתנו לאותן הצגות, כי היו אלה, כמובן, הצגות יומיות, והוא היה
עסוק בעבודה או בהרצאות באוניברסיטה. אבל כשהיינו חוזרים הביתה היה יושב איתם
בסבלנות, מספר להם כל מיני סיפורים. אפילו אם אני הייתי עצבנית, היה צוחק ואומר
שילדים לא מבינים, והם לא צריכים לסבול מהעצבנות של הוריהם.
הילדים כל־כך התקשרו אליו, שלא היתד, שעה במשך היום שלא דיברו עליו או שאלו
עליו. הוא פינק אותם נורא. לא הספיקו לומר מה הם אוהבים — וזה כבר היה בבית.
הייתי מתמלאת שימחה, לראות את הילדים שלי חיים סוף־סוף באושר אמיתי. ובשביל
זה הייתי אוהבת אותו כפליים.
שאלתי אותו יום אחד אם היד, רוצה ילדים משלו. הוא ענה לי :״לא, מספיק יש לנו שני
ילדים. יותר חשוב שיגדלו בסדר, מאשר להביא עוד שניים.״
פעם ישבנו כולנו מסביב לשולחן ארוחת־הבוקר בשבת. הילד היה תמיד רגיל לשמוע
שקוראים לו דוקטור, דוקטור, ושאל אותו ״דוד ישראל, מה זה דוקטור?״
כשלא מצאנו את המלים הנכונות, איך להסביר, קרא הילד :״אני יודע כבר. דוקטור
זד, איש חשוב.״ מאז זה נשאר לנו כהלצה. כשצחקנו, תמיד קראנו לו, במקום בשמו —
״איש חשוב״.
בעצם, קראנו לו ״איס חסוב,״ כי כך קרא לו בני. ילד זה הוא שובב גדול, וכשרק צמחו
לו שיניו הראשונות, הספיק כבר לשבור את השתיים הקדמיות. צמחו לו שתיים חדשות —
וגם אותן שבר, כשד,תחלק ונפל בבריכת ד,שחיה. לכן לא יכול לבטא שין, אלא סין.
מצחיק לחשוב שלשני הגברים החשובים בחיי נשברו השיניים.

שרצו להזמין אותנו לשתיה, כשידע שזה הגבול, היה מסרב ואומר: מספיק לנו להלילה.
התמונה, המצטיירת מתוך הסיפורים והרכילויות בעתונים, היא של נואף מושבע, שהיה
משתכר בבארים ומתחיל לפטפט כל מיני סודות בטחוניים. עד כדי כך שהמשטרה כבר
שמיה לב לכך, ושהש.ב. הזהיר את בן־גוריון שאדם כזה אסור לתת בו אמון.
אינני יודעת בשביל מה ממציאים סיפורים כאלה. אולי יש להם עניין לומר שהחשדות
נגדו התעוררו דווקא מתוך בילוייו בבארים. אבל אני יודעת שזה לא נכון. לא יתכן שמישהו
ראה פסול בצורה שבה היינו מבלים במועדוני־לילה. כי אם כן, אז כל זוג נשוי ושמרני,
המבקר במקומות אלה, צריך להיות גם חשוד בריגול. אם התעוררו חשדות נגדו — ועל
זה איני יכולה להביע כל דעה — הרי זה מסיבות אחרות. על־פי התנהגותו של ישראל
בבארים, לא יכלו לחשוב כל מחשבה נגדו.
לוחשים גם שהיה יוצא עם נשים. מה זה נקרא, יוצא עם גשים? עד כמה שאני יודעת,
ואני חושבת שידעתי את המצב כולו, היה יוצא רק איתי. קרה פעם שבאו וסיפרו לי
שראו אותו עם איזה אשה, אבל התברר שזה היד, עקב עבודתו, וכשסיפרתי לו על
זה, הוא צחק ולא רצה להאמין שאני האמנתי לסיפור כזה.
גם לא היה לו צורך בכך. כי כבר היה אדם שליו, רגוע, מאושר. לא היה לו מה לחפש
בבארים. לפני שהכיר אותי, היה אמנם מבלה יותר במועדוני־לילה. אבל הוא לא השתכר
שם, ולא איבד את השליטה על עצמו, עד כדי כך שיתרפק על איזה נערת־באר ויגלה את
סודות המדינה. הוא והיה מבלה במקומות אלה לבדו, ואם שתה משהו — היה נעשה
יותר שתקן, לא פטפטן. פעם אמר לי :״לולא הייתי פוגש אותך, הייתי גומר את החיים
בצורה זו — בודד, שתקן.״

ן•־* חיים החדשים השפיעו על ישראל לא פחות מאשר עלינו. ראיתי שהם שינו אותו.
בשיחה עם ידידים אמרו לי כולם שהם מתפלאים איך יכולתי לשנותו עד

כדי כך. הוא נראה בעשרים שנה יותר צעיר ושמח — לא כמו שהיה רגיל ללכת
מדוכא ברחובות.
מאשתו הראשונה לא יהיו לו ילדים. למעשה, גם אשר, כבר לא היתה לו. הוא מצא
בחיים החדשים כל מה שאני מצאתי וחיפשתי: את האווירה הטבעית, הנורמאלית של
משפחה, של אהבה ודאגה לאנשים שאיכפת לך על אושרם.
סיפור אופייני על ישראל, הוא המעשה עם כלבתו, אזי. הוא אהב את הכלבה אהבה עזה
והקדיש לה את האהבה שאנשים אחרים מקדישים לילדיהם. עד שיום אחד מתה. הוא
היה משוכנע שהשכנים, בביתו בתל־אביב, שלא אהבו אותה, הם. שהרעילו את אזי. הוא
הלך עצוב ומדוכא.
״כשנגור פעם בדירה נמוכה יותר (כיום אני גרה בקומה הרביעית) אביא הביתה כלב,״

אמר לי.
גיליתי שמתחת לחיצוניות של קצין מקצועי וזקוף, היה אדם חם, שבלבו הצטברה
כמיהה לאהוב ולהיות נאהב. הוא היה צוחק מכל חוכמה קטנה של הילדים, תמיד סיפר
בדיחות. כשהיה חוזר הביתה בערב, היה אומר לי ,״היום היה לי יום קשה, אבל עכשיו
אני כבר לא עייף, שאני רואה אותכם.״
ועוד פרט, המנוגד לחיצוניותו הנוקשה: הוא האמין שיש אלוהים בשמים.
אני הייתי לפעמים אומרת :״אם יש אלוהים, למה נותן לנו לסבול?״ והוא היה עונה:

״יש אלוהים. עוד תראי שיהיה טוב.״
ערב פורים ירד גשם חזק מאוד. אמרתי לו :״נו, מדוע אלוהים מקלקל את חגיגת הילדים?״
למחרת נפסק הגשם, ממש בנס והעדלידע התקיימה. הוא צילצל אלי מהעבודה :״את רואה
שיש אלוהים בשמים?״

*\ ה בנ 1לצאת פעם בשבוע למועדון־לילה, פעם־פעמיים לקולנוע. כמו
\ £נורמאלי בעיר. אני עוד לא שמעתי שלחיים כאלה קוראים חיי־הוללות. אף
השתכרנו. להיפך: הוא תמיד ידע לשמור על הגבול, וגם ידע באיזה זמן להפסיק
הוא גם ידע בדיוק מתי שאני צריכה להפסיק. אפילו אם פגשנו באותם המקומות

כל זוג
פעם לא
לשתות.
במכרים

*4 41י>י44 ,

71140

המכתב הראשון

אותו כתב ישראל בר ניבית־־הסוהר לידידתו
אורה, אחרי שנעצר. במכתב, מנסה בר לעודד
אותה ומיעץ לה כי תמהר למצוא עבודה מאחר שלא יוכל לעזור לה בעתיד הקרוב.

כמובן, נואף והולל בלתי־מרוסן מוציא הון־תועפות. ומניין משיג פקיד של משרד־ר,בטחון
הון־תועפות? ברור, על כן, שהוא ק־בל כסף מאיזה מקור סודי. זה ההגיון
שרצו להחדיר, כל אותם לוחשי ההשמצות, וכל מחפשי ד,סנסציות.
אבל ישראל לא הוציא הון־תועפות על שום אישה — אפילו לא עלי. היתה לו הכנסה די
גבוהה. אם כי היום סכומים כאלה כבר לא נחשבים למשהו כל־כך פנטאסטי.
היתד, לו משכורת של קרוב ל־ 600ל״י ממשרד־ר,בטחון. משכורת דומה קיבל מהאוניברסיטה.
חוץ מזה היד, כותב מאמרים בהארץ ובהפועל־הצעיר, ועוד מפעם לפעם ספרים או
רשימות בכל מיני כתבי־עת בארץ ובעולם. מסכומים אליה יכולנו להרשות לעצמנו
את כל צרכי החיים, מבלי להזדקק לשום קרנות סודיות־כביכול.

^ ומרים עכשיו שישראל לא היה בכלל חשוב, סתם פקיד שעבד בקבלנות על איזה
ספר, בשביל משרד־ד,בטחון. במשך השנים האחרונות, כך כתבו, כמעט לא התראה עש
בן־גוריון. רק שש פעמים בסך הכל.
אני לא יודעת להעריך באופן מדוייק מה היתד, חשיבותו של ישראל במערכת־הבטחון.
ומה היו יחסי העבודה שלו שם. אני רק יודעת שלא פעם סיפר על פגישות עם שמעון
פרס, כעל דבר שיגרתי ורגיל מאד בעבודה שלו. פעם אחת אפילו סיפר לי שנסע אל בן־
גוריון הביתה, בתל־אביב. הוא עצר את המונית בפינת הרחוב, ולפני שהנהג הספיק להתניע
בחזרה את המנוע, הוא הגיע לבית. כשהמונית עברה, והנהג ראה שהוא נכנם לביתו של
בן־גוריון, קרא לו ואמר לו :״תסלח לי אדוני, מגיע לך עוד לירה בחזרה.״
כשישראל סיפר לי על המעשיר, הזאת, הוסיף :״מעניין לדעת, למד, עשה זאת? האם
מפני שהכבוד של כניסתי לבית בן־גוריון זיכה אותי להנחה במחיר, או שחשש שאני
אתלונן אצל ראש־הממשלה שהנהג הזה לקח ממני יותר מדי כסף?!״
ועוד מעשה שהייתי עדה לו. נכנסנו ארבעתנו — הוא, הילדים ואני — לאכול צהריים
במסעדה אולימפיה. כשישבנו, נכנסו לשם הרמטכ״ל צבי צור וסגן שר הבטחון שמעון פרס.
ישראל ניגש אליהם ושלושתם שוחחו בחמימות וידידות. בערב, כשבני רצה לספר
לאמא שלי על הפגישה הזאת, לא ידע איך להגדיר את צ׳רה. בסוף אמר :״לסקוב החדש.״
ישראל צחק נורא מהגדרה זו, והבטיח לספר אותה ללסקוב .״הוא בוודאי ייהנה,״ אמר.

מול הרחוב

אורה יורדת במדרגות ביתה, בדרכה החוצה. נדנדה לה כי
כל הארץ כבר שמעה טליה ומכירה אותה. בימים הראשונים
צתה להסתגר בבית, מפחד הבריות; אולם עתה, התרגלה כבר למבטים הנשלחים לעברה.

ז10

ך•* כ לו תממסעדותוממוניות לא לקח אף פעם. כשהציעו לו, אמר שהוא לא הטיפוס
1/שינצל את בילויו הפרטיים כדי לקבל את כספו מהעבודה, כפי שאחרים נוהגים ׳לעשות.
כי ישראל היה אדם ישר: לא רמאי. להיפך, פעם, כשמונית הסיעה אותנו למקום די
רחוק, י התפלאנו שהנהג ביקש מחיר נמוך, ושהוא מעצמו הציע לישראל קבלה. כשישראל
שאל אותו למה הוא רוצה לתת לו קבלה, ענד :,״אני מכיר אותך טוב. אתה היית פעם
מפקד שלי, ואני שמעתי הרבה הרצאות שלך.״
היושר הזה התבטא בכל מיני צורות. פעם, למשל, רבנו והוא לקח את חפציו ועבר לגור
בבית מלון, וזה בזמן שאני נשארתי לגור בדירתו, ברמת־גן. הואי שלח לי כסף דרך עורו־דין
לתוספת פתק :״עד שלא תסתדרי, תמיד אעזור לך.״
אחרי דברים כאלה, איך יכולתי לא לאהוב אותו כמו משוגעת?
על כל פנים, בקשר לקשריו עם דויד בן־גוריון, אינני יודעת את המספר המדוייק של

4והוא הכיר כל מקום
הפעמים שבהן הוא נפגש איתו. אבל בוזדאי היה זה יותר משש. בשדה־בוקר בלבד ביקר
יותר מתריסר פעמים, עד כמה שידוע לי.
זאת אני יודעת מתוך מה שהיה מספר לי דרך אגב. כי הוא לא ציפה ממני שאני אתעניין
בדברים אלה, או בנושאים המיוחדים שהוא היה מטפל בהם. אפילו את הספרים שלו,
שהגיש לי עם הקדשה, לא ציפה ממני שאקרא. רק כשהיו נושאים מרכזיים בפוליטיקה,
למשל, היה מסביר לי אותם, כדי שאדע מה מתרחש בעולם הגדול.
למשל, כשפרצה מלחמת־האזרחים בקונגו, הסביר לי מה קורה. הדאגה היחידה שלו
היתה שיש לי קרובים שם.
הוא היה נותן לי לקרוא רק מאמרים שחשב שכדאי לי במיוחד לקרוא אותם. לא רק
מאמרים שהוא עצמו כתב. גם בקורות שליליות שכתבו נגדו, או שבחים מיוחדים. כמו
המאמר של פנחס רוזן, נגד המאמר של ישראל בעניין פרשת־לבון. הוא ידע למפרע
שהמאמר שלו יעורר תגובות חריפות :״תראי עוד איזה התקפות יהיו עלי!״ כשהביא לי
את מאמר־התשובה של רוזן, העיר בצחוק :״מה הוא רוצה ממני? הרי הוא עצמו כותב
שצריך להעניש את מי שנתן לי את החומר, לא אותי!״

ץ • ל תיכת הדואר בדירתי בגבעתיים אפשר לקרוא שני שמות :״אורה רחמים״
א• ו״בר״ .את הדירה שכר ישראל עבורי ועבור הילדים, לפני כשנה, כי הדירה הקודמת,
שגרנו בה יהד ברמת־גן, היתה שכורה חודשית למשך שנתיים, ותקופת־השכירות נגמרה.
באותו זמן בדיוק נסע לחוץ־לארץ, וכשחזר שכר עבורי את הדירה בגבעתיים.
הוא לא נבנם לגור יחד איתי בדירה זו, כי אמר — היות ואנחנו לא נשואים כחוק,
ה א לא רוצה שאנשים ידברו, והוא ילך לחיות בדירתו הקודמת בתל־אביב.
את הפתקים על תיבת־המכתבים הדבקתי רק עכשיו, אחרי שנעצר, כדי שכל מכתב
המגיע אליו, או אלי, יונח שם בשבילי. אבל אם שמו לא היה שם, היה זה בכל זאת
אורה קוראת במעריב את הסיפור הארון על יחסיה
$״71111X171ך 0
ביתו. הוא היה מבקר שם פעם, או אפילו פעמיים, ביום. הוא היה אוכל איתנו, וכל 11171
עם ישראל בר. תחת הכותרת ״חייו הכפולים של
8 11111י \11 | 191
רגע פנוי היה בא לבלות עמי ועם הילדים.
ישראל בר״ ,מפרסם העתון את כל הספיקות אשר התעוררו לגביו של ישראל בר.
כאשר היינו פוגשים מכרים, היה מציג אותי בטבעיות ובגאודה כאשתו. הוא לא היה
נכנס בפירוט לגבי האנשים שהציג בפני. רק היה מציין שזה חבר שלו ממשרד־הבטחון,
חמישי בערב היה שואל את הילדים איזה מין עוגות הם רוצים שיביא לשבת — פעם
שזה עבד איתו עיד מימי ההגנה, וכר.
עם קצפת, פעם עם גבינה.
לא מפני שרצה לשמור על סודות, אלא פשוט יש נושאים שכל בעל משאיר אותם
הוא ביקש גט מאשתו. עד כמה שידוע לי, היא לא הסכימה. יהוא עצמו לא סיפר לי
מחוץ לביתו, כשהוא חוזר הביתה. אבל הוא היה מספר לי על חוויותיו ונסיונותיו בעבר.
למה, רק אמר שלא הסכימה. להיפך, מרגע שנודע לה שהוא התקשר איתי, התחילה
למשל, אהב לספר בגאווה על תקופת שירותו בספרד.
לומר לו שהיא זקוקה לו, ושיחזור אליה. כמובן שלא ׳הסכים, על אף כל ההתערבויות
אין לי עבר קרבי או מלחמתי, ואינני יכולה כיום לנתח את אותם הסיפורים מבחינה
מצד ידידים ומשפחתה. תמיד אמר לי :״עם גט או בלי גט, אף פעם לא אעזוב אותך
צבאית או היסטורית. אני התרשמתי יותר מן הצד האישי וההרפתקני שבדבר. לפני חודש
והילדים.״
היה בקולנוע מיגרלור סרט על ספרד, עם אווה גארדנר, בשם במערכות ספרד. הוא התלהב
בהתחלת שנת הלימודים, פתרתי סוף־סוף את בעיית הלימודים של ילדי. הצעתי לישראל
מאד ללכת לסרט הזה, וכשיצאנו מהסרט הביע את דעתו שהוא ״חלש״ .אבל היה מלא
שנכניס אותם לבית־ספר של המיסיון, ביפו. הוא הסכים, ואפילו ליוזה אותנו לשם במכונית
הרשמית.
עובדה זו, כמובן הספיקה לעתונאים לקבוע שזו עוד הוכחה שאיננו יהודי, אחרת מדוע
היה מכניס את הילדים למיסיון?
ובכן, לא הוא הכניס אותם, כי אם אני. הוא רק הסכים להצעתי. ואני יהודיה, במאה אחוז.
מדוע שלחתי אותם ללמוד ביפו? מפני ששם לומדים עד שעה ארבע, וגם רציתי שיקבלו
חינוך צרפתי. זכותי, לא?
מכיודן שכבר לא היתר, בעיה כספית דוחקת, ובמקרה הצורך, יכולתי גם לקחת אשה
שתעזור בטיפול בילדים, אמרתי לישראל שברצוני להתחיל לעבוד. הוא לא התנגד, ואמר
שזה דווקא ימלא לי את היום. לא אהיה עצבנית מלשבת לבד בבית.
בחודש האחרון הוא אפילו הביא לי הביתה, מכונת־כתיבה לעברית, כדי שבמקרה
ושכחתי את מה שידעתי, אוכל להתאמן מחדש. היתד, זאת מכונה חרמם בייבי שהוא קנה
בשוייץ, באחד ממסעותיו.
הוא רגיל היה לנסוע, לפי הזמנות מארצות שונות לבוא ולהרצות. באחת ההרצאות
בשוזייץ קיבל כמתנה שעון־־יד של גבר. הוא החליף אותו לשעון של אשה, שמר אותו
תמיד בביתו, ולכשהכיר אותי נתן לי אותו במתנה. זה השעון שאני לובשת עד היום.
מתנות יקרות לא קיבלתי אף פעם ממנו, חוץ מאשר בהזדמנויות מיוחדות, כמו יום־
הולדת: צמיד או משהו דומה.
על מה שהיד, עושה בנסיעותיו, לא סיפר לי באופן מיוחד. היה רק מציין שהרצה פה
ושם, או שראה משהו מעניין במיוחד. במכתביו מחוץ־לארץ היה כותב שהכל בסדר,
שעוד מעט יחזור ויביא לי מתנות יפות. יותר מזה לא ביקשתי לדעת.

בר ביקש גט מאשתו על־מנת לשאת א׳ת אורה לאשה, אך ׳אשתו לא הסכימה לכך.

סיפוק שנזכר באותם ד,ימים, וכל תמונה היתה מוכרה לו.
ה א !־,סביר לי אפילו בשמות איך המקום הזה נקרא ואיך המקום הזה נקרא. כך הייתי
אני נוה״ת, אילו הייתי רואה סרט על הארץ, עט מקומות שאני מכירה. שם שיחק גם
דה־סיקה, כקולונל של הרפובליקאים, וישראל היד, מבסוט כשדה־ס־קה אמר את המשפט:
״איזו מלחמה זו? שני הצדדים ספרדים, הולכים באותם מדים, ולא יודעים על מי
יורים:״ :א הדגיש שבדיוק כך הוא זוכר את מלחמת־ספרד.
אגב,,ואלה שטענו כי מימיו לא לחם בספרד: לפעמים, כשד,יתד, אמי מדברת אלי ספרדית,
ה*ו!ה לפתע מפסיקה את דבריה, ומתנצלת על שהיא מדברת בשנה בלתי־מובנת לישראל.
אב^ הוא היה עונה לה בחיוך שהוא ׳מבין ספרדית. ואמנם, הבין היטב כל מה שדיברנו
ונהנה לשמוע אותנו מדברים ספרדית בבית.
היחד. לנו תוכנית לנסוע לחוץ־לארץ. תמיד אמר שבסכרד לא נוכל לבקר, כי ברגע
שיופיע שם מסוגי,ים לחסל אותו, כל זמן שפראגקו בשלטון. הוא היה מראה לי תמונות
ישנות שלו. בדרך כלל תמונת מזמן היותו בצבא כאן. הוא יהיה מסביר לי כל תמונה,
איפה זה היה ובאיזה תפקיד שירת אז. תמונות מספרד לא ראיתי אצלו. גם תמונות ילדות
לא היו. לו, ודווקא נורא רציתי להכיר את הוריו — אם לא בדויים אז לפחות בתמונה.
ה;א הסביר לי שעלה ארצה עם מזוודה קטנה אחת, ובתוכנית יהיה שגם ההורים יעלו
ארצה, ויביאו איתם את הכל. אבל האב נפטר בווינה ממחלה, והאם נספתד, במחנות הנאצים.
הוא נהג לספר על הורץ, שאביו ממוצא אמריקאי, ובטיול שערך בעולם עבר דרך ויב
הכיר את אמו שם והתאהב בה. הוא התחתן ולא חזר יותר לאמריקה. מכיוון עתיד,
עשיר, פתח בווינה בית־חרושת וגידל את ישראל, בנו היחיד. אגב, אף פעם לא אמר לי
ששמו בווינה לא דדה ישראל, אלא גיאורג. אבל גם אני שמי לא היה אורה כשעליתי ארב־.,
קראו לי קילארה, ירק בבית־הספר שינו את שמי.

*יי* כעיהשהעיקה עלינו כל הזמן רדתה: מתי נוכל להתחתן? זה הדבר היח־די
י ׳ שהיה גורע משלוותנו. כי אמנם מכל הבחינות היינו בעל ואשה, ואף אל ילדי התייחס
כאל בניו. גם מקורבינו ראו בנו בעל ואשר .,כאשר !היה קונה עוגות בחנות, היו כולם
יודעים שאני גברת בר, ושהוא קונה עוגות כמו שכל בעל מביא עוגה הביתה. כל יום

ך* ך חייתי במה שנראה לי כגן־עדן. מתוך ד,בטחון שרכשתי, ומתוך אהבתנו ההדדית,
*2נראה היה לי כי סוף־סוף עלו חיי על המסלול הנכון. חיכיתי רק ליום שבו נתחתן
כחוק וכדין. הוא אפילו נתן לי את טבעת הנשואין שלו, והיא על אצבעי גם עכשיו.
כאשר ראו אותנו יחד, הבינו כולם כי אכן בעל ואשה אנחנו. אינני חושבת להוריד אותה
כל עוד אני חיה.
אפשר להבין באיזו שמחה ציפינו כולנו לבוא חג־הפסח. בשבילו, במיוחד, היתה זו
צריכה להיות חוויה יוצאת מו הכלל. כי בפסח שעבר חגגנו את הסדר עם הילדים, והפסח
הזה התכוננו לבלות עם כל משפחתי. המעשה החגיגי היה צריך לסמל את האיחוד המלא
והמושלם בינינו. הוא כבר ראה במשפחתי משפחתו, ומשפחתי ראתה בו אחד מבניה
וקיבלה אותו בלב פתוח.
כי כשם שאני וילדי מילאנו חלל גדול בחייו, כן גם מילאה משפחתי חלל דומה
בצרכיו הנפשיים. מאז עלה ארצה ב־ ,1938 לא הכיר חוג משפחתי. עתה כאילו מצא בנו
אב ואם, אחים ואחיות. דבר זה השפיע עליו, מבלי שהוא אפילו הרגיש בו.
בצחוק היינו אומרים שהוא כבר לא ייקה; הוא הפך אחד משלנו. כשהיה נכנס הביתה,
היה מיד מוריד את מעילו ותולה אותו. לא כמו בימים הראשונים, כאשר היה יושב
קורקטי, לבוש בקפידה. הוא אפילו ״נדבק״ בכמה ביטויים שהיו שגורים אצלנו בבית. אני,
למשל, נוהגת לומר על כל דבר קטן או גדול שאני מתנגדת לו :״שאני אמות יותר
טוב!״ מבלי שישים לב לכך, התחיל גם הוא להשתמש בביטוי הזה. כשאמרתי פעם שאני
רוצה לשנות את תסרוקתי, אמר :״שאני אמות יותר טוב!״
אי שהיה פתאום אומר ״אבראבו!״ ״כל הכבוד!״ כי בביתנו, הוא היה חדל להיות
סגן־אלוף דוקטור ישראל בר, קצין צבא ואיש מדע יבש. הוא היה פשוט ״דוד ישראל״
הטוב.
ה־א לא אהב רק את ילדי שלי. גם את ילדי השכנים לא שכח. הוא ידע מתי יש להם
יוס הולדת, והביא להם מחנה: בחג שמחת־תורה זכר להביא להם דגלונים. ולא רק הילדים
שלי, שואלים עתה מדי יום :״מתי דוד ישראל יבוא?״ גם ילדי השכנים מחכים לו.
אני עוד בוכה, כשאני נזכרת במעשה קטן של בתי, השבוע. היא ראתה חולצה כחולה
של ישראל תלויה על דלת חדר־ה&מבטיה מבלי לומר מילה, נישקה את החולצה.

**א ליל הס־ר. כפי שנדברנו, חיכינו לישראל אצלי בדירה. הלבשתי את הילדים
_ 1בבגדי־החג, וגם אני התכוננתי לבואו. אבל הוא לא בא. כבר בצהריים התחלת!
להיות מ־דאגח. כי הוא הבטיח לבוא ולהביא כמה דברים איתו, ולא בא.
ירדתי לטלפן למשרדו, ושם הודיעה לי הטלפוניסטית שמזכירתו של ישראל גם
איננה, ושהיא השאירה עבורי הודעה שישראל לא הופיע לעבודה ורק צילצל א>[|
להודיע שהוא לא יהיה היום בעבודה, ושהיא תודיע לי שהוא גם לא יופיע

יום בכלל.
לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. חשבתי שלא הבינה אותו סוב, ושהוא חתסון!

פרשת בד ;1

חד ש!

לומר כי בצהריים לא יוכל לבוא. אבל שלסדר הוא מאה אחוז יספיק להיות בבית.
אחרי הצהריים, בערך בשעה ארבע, צילצלו בדלת. כשפתחתי, ראיתי שלושה אנשים
לבושים בגדים אזרחיים. שאלו אותי לשמי וביקשו להיכנס פנימה. אחד מהם זיהה את
עצמו כקצין־משטרה. ואז התחילו לשאול אותי שאלות .״עם מי את נפגשת בזמן האחרון?״
שאלו. עניתי :״עם ד״ר ישראל בר.״
התחילו לשאול אותי ממתי הכרתי אותו, ומתי ראיתי אותו בפעם האחרונה. מובן
שעניתי להם על כל השאלות וחתמתי על ההודעה. הם רצו לדעת באופן מיוחד על השבוע
האחרון; איפה היינו ומה עשינו. עניתי להם: בקולנוע, או בביקור אצל אחד מהמשפחה,
וששני ערבים הייתי חולה ולא יצאתי מהבית.
שאלו אותי אם ראיתי שבזמן האחרון הוא מתנהג שלא כרגיל או עצבני. עניתי להם
שלא ראיתי שום דבר יוצא מן הכלל אצלו, שהוא התנהג כמאז ותמיד. גמרו לחקור אותי,
והתחילו לערוך חיפוש בבית. הם חיפשו במדפי הספרים, מתחת למיטות, בארונות. אפילו
בילקוטים של הילדים שלי. הם פתחו מכתבים סגורים מרופאים שהיו מיועדים לזמנהוף,
ושאסור היה לי לפתחם. הם קראו אפילו כמד, מכתבים שישראל שלח לי מנסיעתו
האחרונה מגרמניה. כל המכתבים כתובים בצרפתית, ואחד הבלשים אמר שהוא מכיר את
השפה. אחרי שלא מצאו שום דבר, רצו לפתוח אפילו את הברגים של ארגז התריסים.
שאלו אוחי אם יש לי מברג. עניתי שאין לי, והבאתי להם סכין. הם ראו, כנראה, שאין
מה לחפש, ח־יתרו על זה.
זה נמשך קרוב לשעה וחצי. בסוף, כשלא מצאו שום דבר, החתימו אותי על ההודעה
שלי והתכוננו ללכת. רציתי לדעת מה העניינים. אמרו לי רק שהוא עצור, ואין
בסמכותם להגיד לי מדוע, ושתוך 48 שעות אקבל ידיעה ממנו.

הפ שיפוו ה מ שוכלל ביו ת ר

ס 4מהירויות
• עצירה אוטומטית

ולא היה זה ליל־הסדר, הייתי נשארת בבית. אבל חשבתי שהורי ידאגו אם לא
/אופיע. לא התלבשתי לחג, רק לקחתי מעיל ונסעתי אליהם. ברגע הראשון גם הם
לא רצו להאמין; חשבו רק כי אני הופעתי ראשונה וישראל יאחר מעט. המשטרה אמרה
לי לשמור על העניין בסוד. אבל לא יכולתי להסתיר מאמי, כי אמא זאת אמא, ואני
רגילה לספר לה כל סודותי, מילדות עד היום. כי היא מייעצת לי ברגעים אלה.
היא נדהמה, אבל מיד ניסתה להרגיע ולנחם אותי .״זו בטח טעות,״ אמרה ,״או סתם
חקירה פשוטה. כל רגע הוא בטח יופיע.״
גם אני חשבתי כמוה. הסדר עבר לא במצב־רוח הכי טוב. אמא ראתה את מצבי,
ולא נתנה לי לחזור הביתה.
עברו 48 שעות — ולא קיבלתי שום ידיעה מישראל. התחלתי לפנות לכל מיני אנשים,
כדי לברר איפה הוא ומדוע נעצר. הפניה הראשונה שלי היתד, לקצין עופר, שערך אצלי
את החיפוש, ונתן לי את מספר הטלפון שלו. הוא ענה שאין שום חדש עדיין, והוא אינו
יכול למסור לי שום דבר. כשאמרתי שלכל הפחות אני רוצה לקבל ממנו איזה פתק או
מכתב, הבטיח לי שאקבל.
אותו בוקר קראתי בעתון על מעצרו של שלום כהן, בדיוק ערב פסח. מכיוון שידעתי
שישראל הכיר את עורכי העולם הזה והיה נפגש איתם, חשבתי מיד שהוא קשור בזה,
ושאולי גילו שהוא האיש שמסר להם את המיסמכים הסודיים. אמרתי לעופר :״אולי זה
קשור עם העולם הזה?״
הוא קפץ מיד :״מה אמרתי מה עם העולם הזה?״ לפי הנימה שלו, הבנתי שאין כל קשר.
אבל המחשבה על העולם הזה נתנה לי רעיון. כשקראתי שאשתו של שלום כהן פנתה
לשר שיטרית ולנחמיאס, אמרתי לעצמי :״למה לא אעשה כמוה?״ כתבתי מכתב לדויד בן־
גוריון ומכתב לשיטרית, בדרישה שיאפשרו לי לראות את ישראל, אפילו לרגעים מספר,
כדי שאוכל לברר איתו כמה עניינים פרטיים שלנו. כמו סידור תשלום הדירה, שבינתיים
הגיע זמן פרעון השטרות שלהם, וגם מפני שאני מחכה כל יום להזמנה לבית־חולים
ורציתי להתייעץ איתו מה לעשות אם אקבל את ההזמנה: ללכת או לא ללכת לבית החולים.
משיטרית לא קיבלתי עד היום תשובה. מטעם בן־גוריון קיבלתי תשובה כי לצערם לא
יוכלו לקיים פגישה בינינו, ורק העבירו לי המחאה מישראל לתשלום השטרות. יותר מזה,
אמרו, אינו יכול לשלוח. גם מכתב ממנו הביאו לי הביתה.
זה היה כבר אחרי שקיבלתי שני מכתבים מישראל עצמו. המכתבים הגיעו אלי בדואר.
זהו תוכן מכתביו, אותם כתב בצרפתית:
״שלום (בעברית) מו.״ אגב, מו הוא שם החיבה שהיה נותן לי, קיצור של מותק.
״ייתכן שלא אוכל לבוא, זמן מה — ולא נתראה. הכל יסתדר, במוקדם או במאוחר.
אל תשכחי ללכת לבאנק לאומי בקשר לעבודה. שובי לעלמה זית, אם יהיה צורך בכך.
אנסה לשלוח לך כסף. אני מקווה שאת חשה בטוב וכי אינך עצובה מדי על כי הסדר
התקלקל. היי נערתי הטובה, בלי קצת בחברת הייקה, אם אפשר. להתראות. נשיקות,
לילדיך ולאמא. ד״ש מצדי להוריך.״

את המכתב השני קיבלתי כעבור יומיים:
״מו יקירתי, שלום.
״רב תודות על מכתבך הקטן והנחמד. אני שמח שאת והילדים חשים בטוב. מצדי אני
רוגז שלא הלכת לבאנק לאומי. יתכן מאוד שיימנע ממני, למשך זמן מה, לשלוח לך כסף
ולכן חשוב מאוד שתמצאי חיש מהר עבודה. זה חשוב בכל מקרה. כיוון שכך, היי נערתי
הקטנה והנמרצת — והצליחי. לכי אל העלמה זית, ברכי אותה בשמי לשלום והגידי לה
שאני מבקש ממנה לעזור לך.
״האם הכינו את שמלתך והאם היא הולמת אותך? האם אריה שילם עבור ילדיך? האם
יצאת בחברת הייקה?
״אשתדל לשלוח לך את שכר הדירה. אני מקווה שאעשה זאת הערב. אני מנשק אותך
בחוזק רב. ד״ש להוריך, למשה ולשכנים. שלך — ישראל.״
במכתבו השלישי והאחרון כתב:
״אני מקודד, שאת, הילדים וההורים חשים בטוב. רצוף פה אני שולח לך צ׳ק בסך 300
לירות, תוכלי להשתמש בו כדי לשלם את שכר הדירה.
״בהזדמנות זו אני מצטער להגיד לך, כי ספק רב מתי ואם אוכל לשלוח לך מחדש כסף.
אינני יכול להסביר לך כעת, כי העניין מסובך לחלוטין. לכן אני מתחנן אליך: עשי את הכל
כדי למצוא עתה עבודה. זהו הדבר האחד והיחיד המדאיג אותי כרגע.
״אם את רוצה לעשות בשבילי דבר־מה, התחילי לעבוד והמשיכי באותה הדרך בה הלכנו
ביחד, אם כי כעת לא אהיה מסוגל לעזור לך, זמן־מה, ואל תעשי שטויות כמו בעבר.
״אני מחבק אותך באהבה. נשיקות לילדים. ד״ש להוריך. שלך לעד — ישראל.״

• לכל סוגי תקליטים
ס סידור מיוחד לסטריו

להשיג בחנויות
המובחרות בענף

סוכנות כללית :״ רון ־ עמי ״,
אלנבי ,79ת״א — טל 63367 .

מר נורברט מאיר זכה בפרס הגדול
בטיסה לפריס וחזרה -
בתחרות נהגזהיר 1960

הרשמהלתח רנ ת

נ הג זה>ר ו 96ו
!נ מ של ת

מקומות ההרשמה:

בכל סניפי המועצה הלאומית למניעת תאונות;
בעיריות, במועצות מקומיות ואזוריות;
בכל תחנות ״דלק״ ,״סונול״ ו״פז״;
במוסכי איגוד המוסכים;
ובכל בתי־הדאר בארץ.

הרשם עור היום
המועצה הלאומית למניעת תאונות

ו! פי המכתכים, חשבתי שבכל רגע ישחררו אותו, שכל העניין הוא טעות או משהו
* פעוט. לא ידעתי למה לקשר את המעצר. ישבתי כל הזמן ליד הראדיו, ורציתי לקנות
כל יום את העתונים. אולי יודדע לי משהו? ברחוב לא שמעתי שום דבר.
עד שביום החמישי בלילה הופיע אצלי כתב העולם הזה ומפיו נודע לי שישראל נאשם
בריגול. זו היתה בשבילי מהלומה נוראה. אף פעם לא הייתי מאמינה לדבר כזה מצידו.
ועד היום אני טוענת שחוץ ממה שהוא עצמו מוסר — שמה שעשה לא היה בו כדי
לפגוע במדינת ישראל — אני לא מאמינה לשום אשמה שמייחסים לו. אני עוד מקח־ה
שאמת זו תתברר, ושאוכל עוד לראותו חופשי. אם כך או אם כך, אהיה תמיד לצידו.
כי בשבילי ובשביל ילדי הוא נשאר אותו ישראל. אנשים שעד עכשיו חשבנו אותם
לידידים נאמנים יכולים אמנם לבוא אל ילדי, להראות להם את תמונתו בעתון ולשאול
אותם :״ראיתם מה שדוד ישראל שלכם עשה?״ הילדים לא הבינו שום דבר, עוד לוקחים
את זה הפוך, כאילו עשה משהו טוב. חברים לעבודה יכולים פתאום להתכחש לו; אנשים
שהתפעלו מאישיותו ומכשרונותיו יכולים היום לומר שעוד לפני עשרים שנה ראו שלא
היד, אלא רמאי.
אנשים פתאום מספרים שהוא בכלל לא יהודי, שכאילו דויד בן־גוריון הודיע בממשלה
שישראל בר בכלל לא נימול. צר לי שעלי לדבר בפומבי על נקודה אינטימית זו. אבל
כל אלה שקרים. הוא נימול. זאת אני יודעת. ועד כמה שאדם יכול להראות את יהדותו
כלפי חוץ, הוא יהודי, והוא ראה את עצמו כישראלי נאמן. העולם יכול להתכחש
ולהשמיץ. זו, כנראה, דרכו של העולם.
זאת לא דרכי שלי.
העולם הזה 123:

אנשים
ב ^ טיכר ב ר
בין הגילויים שנודעו השבוע אודות סגן־
אלוף ד ״ר ישראל כר הושמע סיפור שנראה
ממבט ראשון בדמיוני: שאמו של בר
חיה בארץ׳ נשואה ליהודי אשר עלה לפני
שנים מספר מרומניה. לפי אותו סיפור,
נעצרו שלושת בניו של אביו החורג של
בר, שוחררו לאחרונה והגיעו ארצה. אחרי
מאמצים מרובים הצליח עתונאי לאתר את
האב החורג, ככובען בשם זינגר שבית־מלאכתו
נמצא ברת׳ קלישר בתל־אביב .״האם
אדוני נשוי לאמו של בר?״ נשאל זינגר.
״כן,״ היתד, התשובה. גם יתר הפרטים
בסיפור התאמתו .״האם אדוני יודע שבר
נאסר?״ שאל זינגר שוב .״לא! מתי?
לאיזה בר אתה מתכוון?״ נבהל הכובען.
״לבר שעובד בהארץ.״ ״זד. לא יכול להיות,״
אמר זינגר ,״הרי רק חיום ראיתי את ברוך.״
רק אז התברר שהכזזנה לכתב הארץ,
כרוך כר בין האנשים שהצטופפו
במוצאי־שבת האחרון ברחוב דיזנגוף, נראה
גם מנהל התיאטרון הקאמרי, יעקכ אג־מון,
מי שהיד, בשנים הקודמות מארגן חגיגות
יום העצמאות. בלב המהומה הכללית,
והאווירה החגיגית המוזרה שאפפה את הנוכחים,
ניגש ידיד אל אגמון, הטיח לעברו:
״אתה רואה שגם בלי ארגון שלך ובלי
תקציב של מינהל ההסברה אפשר לארגן
פסטיבאל בר את המפלגה הליבראלית
העתידה לקום, אחרי איחוד הציונים
הכלליים עם המפלגה הפרוגרסיבית, הגדיר
השבוע אליעזר ליכנה כלהלן :״הם
כמו זוג שנישא בנעוריו והתגרש. אחרי
הרבה שנים, כששני בני־הזוג כבר הזדקנו,
הם מחליטים להינשא שנית. זה מאוד נוגע
ללב. זה אפילו סיפור יפה. אבל ילדים לא
ייצאו מזה שיטה חדשה למציאת
מים בישראל, גילה ראש עירית רמת־גן,
אכרהם קריניצי. סיפר הוא כיצד נחפרה
הבאר בפארק הלאומי ברמת־גן :״המומחים
קבעו כי אין שום סיכוי למצוא
מים במקום. לקחתי אבן וזרקתי אותה.
הוריתי לחפור מיד במקום נפילתה ולקחתי
עלי את האחריות לכל ההוצאות. המומחים
צחקו במשך כל זמן הקידוח עד שנתגלו
מים סיפור מאוצר אגדות העתונות
העברית, סיפר השבוע עורך הבוקר, גכ*
ריאל ציפח־ני. היה זה לפני 16 שנה.
ציפרוני ואריה דיסנצ׳יק, כיום עורך
מעריב ואז מעורכי הבוקר, היו האחראים
על החומר המערכתי בעתון. אולם הם חזרו
בלילה ממסע לים המלח ונשארו בירושלים.
עורך הלילה בהבוקר היה אותו יום כרוך
קרופניק (קרוא) .בבוקר השכימו ציפרוני
ודיסנצ׳יק והחלו לעיין בעתוני־הבוקר. הכותרת
הראשית היתה: פצצת אטום הוטלה
על הירושימה. רק בעתון אחד לא הופיעה
הידיעה — בהבוקר. מיהר ציפרוני לצלצל אל
קרוא, שאלו :״האם לא קיבלת ידיעה על
פצצת האטום?״ ״כן, קיבלתי,״ השיב קרוא.
״אז למר, איננה בעתון?״ ״היא ישנה,״
השיב קרוא .״איפה?״ זעק ציפרוני ,״במדור
בקצרה!״ היתד, התשובה. צפורני עלעל שוב
בעתון — ואומנם, במדור הידיעות הקצרות,
תחת הכותרת :׳,מהפכת סדום״ הופיעו כמה
שורות על הפצצת הירושימה .״השתגעת?״
שאל ציפרוני את קרוא ,״האם אתה לא
מבין שזו נקודת־מיפנד, בעולם!״ ״מה יכולתי
לעשות?״ התנצל קרוא ,״ברגע האחרון
הביאו לי נאום של ישראל רוקח. אז
שמתי אותו בכותרת ראשית. רויטר לא
יבוא אלי בטענות!״

א7ד

גמזו והאמנים
מי הוא האדם החולש על חיי אמן בישראל
מתחילתם ועד סופם? הדבר יכול לשמש
כפארודיה, לולא היתד, זו המציאות
עצמה -הד״ר חיים גמזו. בחוגי התיאטרון
נוהגים לאחרונה לספר את הסיפור
הבא: צעיר אחד, מחליט להיות אמן. הוא
מצטרף ללהקה צבאית, שר שם שירים של
יוסי גמזו, בנו של חיים, ומקבל ביקורת
מעודדת — מחיים גמזו. הוא מצטרף לביתר,ספר
הגבוה לאמנות הדראמה, אותו מנהל
— חיים גמזו. הוא מצטרף לתיאטרון, ובהופעתו
נקטל בביקורת של — חיים גמזו.
הוא עונה על שאלון לסקר התיאטרון בישראל,
אותו עורך — חיים גמזו. הוא מתייאש,
מחליט להיות צייר, זוכה לביקורת
— מחיים גמזו. הוא מחליט להוציא את
ציוריו בספר, וההוצאה מכניסה בו הקדמה
— מאת חיים גמזו. כשהוא רוצה למסור
את ציוריו לתערוכה בחו״ל, הוא חייב ל־
(המשך בעמוד ) 14
העולם הזה 1351

אסקוט

-הגה

סיגרית

הפילטר

.הע ולם הזה״ ,שבועוןהח דש ות ה יש ראל י
המערכת ור,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזהבע״מ.

המשביע^

א:שים
(המעוך מעמוד )13
הודעה לצבור המעשנים
בימים אלה הגיע אלינו שוב משלוה חדש של
טבק מזרחי מעולה מחו״ל. משלוח זה איפשר לנו
לשפר במידה ניכרת את תערובת הטבק של
הסיגריות הידועות ״סילון״.
מעתה יוכל צפור המעשנים להפיק הנאה
מרובה יותר מסיגריות ״סילון״ ובו בזמן לשלם
רק 37 אגורות לחפיסה.

המע שן ״סילון״ מפיק הנאה משולשת:
א. מכל, מעולה
כ. אריזה אמריקאית כפולה
ג. מחיר נח לכיס

בי ח״ר ל סיג ריו ת

ל 1ד

הגישם לאישור ועדה מיוחדת. בראשה
עומד — חיים גמזו. הוא עומד לנסוע לצרפת,
מבקש את עזרת הליגה לידידות
שראל־צרפת, שנשיאה הוא — חיים גמזו.
הוא מבקש מילגה מקרן סרמן, נזקק להמלצה
— מחיים גמזו. כשהוא מת, הוא
זוכה להספד נרגש — מפי חייט גמזו
אחת הדמויות הססגוניות ביותר בבוהימה
הירושלמית — בעל מסעדת ענת, נתן אד־נ
תן, נהרג השבוע. נתן, נמוך־הקומה ומרכיב
המשקפיים השחור׳ ם, בנו של צייר
ומזכר פלאפל לשעבר שעלה מהודו, היה
הרוח החיה בחיי הסטודנטים הירושלמים,
להם העניק הנחות מיוחדות במסעוה שפתח,
אתרי שנואש מלימודיו בבצלאל ובפקולטה
למדעי המזרח באוניברסיטה העברית. הוא
נספה, אחרי שסוס משתולל פגע בו בעת שרכב
על קטנועו שייקח אופיר
החליט להאריך את תקופת־שהותו־והופעו־תיו
בישראל עד המחצית השניה של חורש
מאי. בהופעותיו הראשונות של שייקר, לא
היו האולמות מלאים. התברר שהקהל סבר
כי שייקר, מופיע רק בתצוגת פאנטומימה,
אמנות שאין לה כנראה אוהדים רבים בישראל.
אולם כאשר נודע שהפאנטומימה
תופסת רק חלק קטן בתוכניתו, שעיקרה
מוקדש למישחק ופארודיה- ,החל הקהל נוהר
להצגותיו. תגובת הקהל עוררה בשייקה
סנטימנטים נסתרים. למרות שהיה חתום כבר
על חוזר. שחייבו להמשיך ולהופיע יחד עם
מארלן דיטריך, החליט להשאר בארץ
כמה שבועות נוספים הכדורגלן המצטיין
במ שחקי הליגה הלאומית, בשבת,
היה יהושע (״שייע״) גלזר, שבמישחקו
עם מכבי ו,ל־אביב נגד הפועל ירושלים
( ,)2:3עורר פלצות בין מגיני ירושלים,
חדר את הגנתם במרץ ומהירות בלתי רגילים,
הבקיע שער אחד והיד, הגורם הישיר
להבקעת שני שערים נוטפים. רק בודדים
ידעו את הסיבה האמיתית להצטיינותו של
שייע: הוא סבל משני פצעי אבצס שהופיעו
בחלק העליון של אחת מרגליו. ערב ה־מישחק
היו ספיקות אם בכלל יוכל להלך.
רק עלה על המיגרש החל לרוץ בלי ה-י
סק. הסביר שייע אחרי המישחק :״בער לי
כל־כך למטה, שלא יכולתי לעמוד אפילו
רגע בתום הצגותיו, נוהג •הקומיי
קאי שמעון דז׳יגן, להציג בפני הקהל
את ד,שחקנ ם המשתתפים יחד עימו בהצגתו,
מסביר את מעשהו :״כדי שלא תחשבו שרק
אני לוקח את כספכם סמי כד־פ
ץ, מפיק הסרטים היהודי־צרפתי הידוע,
מפיק הירושימה אהובתי, והסרט תנו לעשרת
מיואשים, המוסרט עתה בנגב, עומד
לצרף כוכב נוסף לרשימת כוכבי הקולנוע
שיבקרו בישראל. כלפון החליט להסריט בישראל
את סרטו הכלבים, שלעלילתו אין
שום קשר לארץ. כוכב הסרט ״היה השחקן
האיטלקי מרצ׳רו (דולצ׳ה ויטה) מסטרו־יאגי
אלים בודנפילד החליטה
להלחם על זכותה להיות בלונדית. אחרי שעם
גיוסה המחודש לצה״ל, דרשו ממנה,
כתנאי להצטרפות ללהקת השריון לא לצבוע
שערותיה ולוותר על המייק־אפ שלה,
הצטרפה ללהקת־פ קוד־מרכז, שאינה מקפידה
על נתונים טבעיים דווקא.

בע־־מ

יצרני ״סילון״

בעל

הצליל

המעולה

״ כוי הכוכב החדש של
רדיו שנידר 5מנורות השוזת ל״
8מנורות. החלפת גלים על־ידי
כפתורים.
מכודן צליל
עין מאגית
4גלים.

^71007

כדיחתתע! גג !י״1
סיפר השבוע דוי ד בן־ג ד רי ץ, בישיבת
הממשלה :״הד״ר בר לא היה יועץ לשר
הבטחון ולא למשרד ד,בטחון ולא היה מקורב
אליו. עובדה היא כי מר בן־גוריון לא
שיתף את ד״ר בר בשום התייעצות.״

פ ס(1ץ $וישסע
• דוי דכףגוריץ, ראש הממשלה,
בהספד על קברו של שמואל יבניאלי:
״אנחנו נפרדים ממנו, רבים לא לזמן רב.״
9חיי ם ׳ טו ר ד, עורך דבר :״העתו־נות
בארץ נהנית מחופש יתר־על־המיוה.״
0עו ר ך ־ דין רו כרטס רוו א ציו ס,
סניגורו של אדולף אייכמן :״אייכמן אינו
מחוזה עוד סכנה לאנושות. אחרי תום משטר
היטלר היה אייכמן לאזרח שוחר שלום, ורק
איתרע מזלו שהיה צריך לקבל מרותה
של ממשלה בלתי־אנושית.״
9היו מ ון ״ הארץ ״ ,אחרי מעצרו
של פרשנו הצבאי באשמת ריגול :״ההנחה
כי כל המצדד במפא״י טהור מראש, היא
מסוכנת.״
ה פיז מונ אי חיי םחפר, בהקשר
לפרשת בר :״גם את יגאל ידין צריך להזמין
לחקירה, בקשר למגילות בר (כוכבא).״

העולם הזה *51ו

ט עו ת --
לעולם צודק ת

ב ע ריכ ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד מן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזכה
בפרס של עשר לירות שיוענק מדי שבוע.
הזוכה השבוע הוא: שבת־א ירושלס, תל־אביב.

רב נאשם בריגול (דבר לילדים)
א.ע ,.מושב טרשים
בר התפלל בנזקוסו בבית הכנסת.

היה פרופסור להיסטריה צבאית ב*
אוניברסיטה (אצבעוני).
חפצי בה, קפריסין
כמו שנאמר: ההיסטריה חוזרת על
עצמה.

היתה לו גישה לכל ויסות המדינה
(האר׳ן שלנו).
רותי ורה תל־אביב
מי שבישל את הסודות — הוא
יאכל אותס.

צרור כותרות לקשקשת שמלפני שבועיים
(למעלה) קיבלתי משבתאי ירושלמי
מתל־אביב, שהציע: צילום אווירי

וזסעוירון

של כושים שפלשו לאירופה; צילום של
הים השחור במצלמה שבורה; מפולת־בית
באגדיר, הצעות נוספות הגיעו מ־עמיהוד
כרמון, גיבעתיים: היבשת השחורה
בעיני גאגארין (מבט מהחלל)
עכשיו קשקשת חדשה לפניכם (למטה)

היה סגך אלוף כשם כר
את ההיסטוריה של כיג׳יחיכר
חילק לו שכח ים
מחמאות ופרחים
וכפתר, את כולם סידר.

ואני מקווה שתמצאו לה כותרת מתאימה.
בינתיים אני מציעה כותרת משלי, שכפי
שאני מקמה לא תרפה את ידכם. הצעת
לילי גלילי, תל־אביב: משה דיין מסתכל

היה ם גן־אלוף כשם כר
איש הרוץ וכלל לא עיוור
שישב לתפארת
כמרומי הצמרת
ומשם אינפורמציה שיגר.

בעין זועמת על אלוף ימשנה ישראל בר.

או שוזראוז רי וזנוודוז גזרגר, או צו גזנוגוה!

ריגולטו

אומרת ה שבוע:
אופרה בשתי מערכות (זאת ישראל
ג־וספה ברדי.
הנפשות: מלן הקורדים

מה לעשות?
שיותר אין
שיותר כאן
מן הים עד

מה לעשות?
ג׳ובים עוד
ג׳ובים אין
הירדן

לבוניוס — וזיר המלחמה
דיינוס — שר אלף
פרסיוס — הממונה על החצר

(דיינוס מפסיק פיתאום לשיר ואומר):

מערכת ראשונה :

דיינום: מצאתי!
לכוניוס: מה מצאת?

רופא קופת חולים
(שנת 1954 לפנה״ס. לבוניום יושב
על כיסאו. ניכנס דיינוס)

דיינום ( :בתחינה) אני צריך ג׳וב.
לכוניוס: מה יש? המשכורת לא
מספיקה לך?
דיינוס: זה לא בשבילי.
לכוניוס: בשביל מי?
דיינום: בשביל מישהו( .לוחש דבר־מה
על אוזנו)
לכוניוס: אם ככה, אז זה משהן.

אחר. מצא לו ג׳וב.
דיינוס: אבל כל הדובים כבר תפוסים.
לכוניום:
אז תמציא משהו.
דיינוס: אבל מה?
לבוניוס נ תן לחשוב( .שוקע בהרהורים.
אחר־כך קם ושר אריה):

ארית הג׳וכים התפוסים
ראש ממשלה כבר יש,
רמטכ״ל לא מתבקש,
באפסנאים אין כל מחסור,
לש.ג. יש כבר תור.
נהגים? די והותר.
אלופים כבר יש יותר
(דיינוס מצטרף אליו והם ממשיכים
בדואט)

דיינום: זהו! אין לנו היסטוריון!
לכוניוס: בשביל מה לגו היסטוריון!
דיינוס: בשביל להכניס אותנו להיסטוריה!
(סוף
מערכה ראשונה)

מערכת שנייה:
(לפני אהלו של מלן הקורדים. פרסיוס
מופיע בחברת הרופא מקופת־חודים)

פרסיום: כדורים לחיזוק הלב הבאת?
הרופא: הבאתי.
פרסיוס: טיפות הרגעה הבאת?
הרופא: הבאתי.
פרסיום: אז בוא ניכנס ונספר לו.
(ניכנסים לאוהל)
(רנע דומיה ואחרי זה פורצות פיתאום
צעקות :״הצילו! הצילה״ מלך הקורדים
יוצא מבוהל מהאוהל)

המלך :

מים! מים!

(ד״נוס מופיע עם דלי מים, אן בראותו
את מלן הקורדים הוא מופתע והדלי
נופל מידיו. כל המים נשפכים)

דיינוס: אתה בסדר?
המלך: כמובן בסדר. מה חשכת?

פס $>1חע<ב 1פ
טוסכראהינדי: אל תירק לבר ששתית עמו יין.
ר.־י.ד.תדת־ד-ד:בם ת?רדתתם י.תי•

דיינוס:
המלך: אני להתעלף? מדוע?
דיינוס: לא מסרו לך את הבשורה
חשבתי שהתעלפת.

המרה?

המלך:
דיינום: ולא התעלפת?
המלך: אני? אני אף פעם לא מת
אכן,
מסרו. סבבוני בכחש!

עלף!

דיינוס:

אז בשביל מי רצית את

המים?
המלך דיינוס: ממה?
המלך: מהבשורה הרעה שבישרו
:הרופא התעלף.

לי. רופא נאמן הוא.
דיינום המלך: נשלח אח הרופא לבית־
:אז מה נעשה עכשיו?

חולים.

דיינוס

:עזוב את הרופא. מה יהיה

איתנו?
המלך: שום דבר. נחפש לנו היסטוריון
חדש( .ברגע זה יוצא פרסיוס
מהאוהל כשהוא מושן אחריו את
הרופא חסר־ההכרה. בראותו את המלן
ודיינוס הוא מניח את הרופא על הארץ
ושואל אותם:

פרסיוס :

(בקול נכאים) ומה יהיה

עכשיו?
דיינום: עכשיו נקווה לטוב, נצטרך
למצוא היסטוריון חדש (השלושה נות
היה
ם גן־אלוף כשם כר
עם כולם היה רע, חכר.
ועת למר פרס
ליטף את הכרס
גם ריגל קצת -בך מסתבר.
חידון ה״י בו ע:

מצא א ת המשותף?
מצא את הדבר המשותף בין כל
המונחים המצורפים ותזכה בקאתדרה
פנויה להיסטוריה צבאית, באחת האוניברסיטאות
הנודעות בישראל (קו אוטובוסים
מספר 1מחבר את האוניברסיטה
עם מרכז העיר).
כרוז חינגא־־כר
כרקוכיץ׳
כדון
כר־כוכבא עכבר שאול כיכר כרכרים דבר השבוע
את התשובות •ש לשלות, לא מאוחר
מיום רביעי שעה ארבע בבוקר, למערכת
עולם הבר ולציין את המספר א .4

הכי׳ שו ת השכוגו:
דיין :״לא אני הצעתי לו עבודה
אלא מר לבון.״
לבון :״לא אני הצעתי לו משרה
אלא מר דיין.״

נים יד זה לזה ופוצחים בטריו):

טריו התקווה החדשה :
כל עוד בלבב פנימה
נפשנו לנו הומיה
ולפאתי מזרח קדימה
עין להיסטוריון צופיה.
עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה של בין־ערבים
להיסטוריון נאמן בארצנו
שלא יבגוד בירושלים.

ראש הממשלה :״לא נפגשתי עי
מו אלא חמש פעמים, לכל היותר.״
הש.כ לא אנחנו אלא המשטרה
הזהירה מפניו.״
המשטרה :״מעולם לא הזהרנו
מפניו מפני שלא עלה על דעתנו שמשהו
לא בסדר.״

מ ם #ר 1231

שנה 24

ג׳ אייר תשג״א19.4.1961 ,

המחיר 50אגורה

* 111*1ג ו