גליון 1238 מתאריך 5 ביוני 1961

מספד 1238

ה מ חי ר 60 אנודזז

ויי

מאחורי מסר ההכחשות־ חרפת מכירתם למדכא׳

שד העווים
הפורטוגלי׳

מר משה שרת סובל מגורל אכזר. כל
המדינאים והכתבים בעולם קשרו קשר נגדו.
כולם־כולם משקרים וטופלים עליו האשמות־שווא.
ולו, למר שרת המיסכן, לא נשאר
אלא לפרסם הכחשות על גבי הכחשות.
כך היה לפני שנתיים, כאשר חזר אורי
אבנרי מסידרת שיחות עם אישים ערביים
והודיים באירופה ובארצות־הברית. הוא סיפר
מעל עמודי העולם הדה פרטים שהדהימו
רבים. בין השאר:
• שמר שרת קיים, בימי כהונתו כראש
הממשלה, מגע רצוף עם גמאל עבד אל־נאצר
באמצעות השגריר ההודי בקאהיר,
סירדאר פאניקאר.
• שבסוף שנת 1954 העביר פאניקאר
לשרת הודעה שקיימת אפשרות מעשית לקיים
פגישה אישית בין שרת לבין עבד
אל־נאצר. שרת סירב, בפחדו מפני בן־גוריון.
אחרי העסק-
(זה היה, אגב,
הביש).
• שחודשיים לפני מיבצע־סיני הופיע
בפאריס פקיד מצרי בכיר על מנת לארגן
פגישה עם משה שרת. פגישה זו היתר, צריכה
להיות, כמובן, כוי למנוע את הצטרפות
ישראל לחזית האנגלית־צרפתית.
תגובתו של שרת היתד, נמרצת .״לא היו
דברים מעולם!״ הסיפור ״מסולף בתכלית או
בדוי לחלוטין״ .וכן ״סיפור כוזב מראשיתו
ועד סופו. שום ידיעה כזאת לא הגיעה
אלי באותו זמן, ואף לא אחרי כן.״
על רקע זה התנהלה חליפת מיבתבים
בין אבנרי ושרת מעל עמודי הארץ. שרת
נשאר בשלו, הכחיש את הכל, הכחשה טוטאלית
— אך שעורך העולם הזח הזכיר את
שמותיהם של כמה וכמה אישים היודעים
על הפרשה.

שלטון החוק על השלטון!
חוקת־יסוד המבטיחה זכויות לכל אזרח
שנה של חוקים ותקנות לפיקוח על האזרח
בחייו, הגיעה השעה לפיקוח על השלטון.

לאחר 13
והתערבות־יתר
מפא״י כמפלגת השלטון, החליטה שיותר נוח יהיה לה לעשות
כרצונה באם לא תהיה חוקה למדינה.
אבל, תולדות המשטר הפנימי בישראל ובעיקר המשברים
האחרונים, הוכיחו את הסכנה הגדולה של שלטון שאינו נתון
למרות חוקת־יסוד.

על כן מעלה המפלגה הליברלית בראש
תכניתה -מתן חוקת־יסוד למדינה!
• הרעיון הליברלי שם את הדגש על ערכו וכבודו של האדם
באשר הוא אדם, ללא קשר עם המעמד הכלכלי, ללא תלות
בכרטיס מפלגתי ההשתייכות ארגונית וכמובן ללא הבדל גזע,
י׳ עדה, מין ודת.
• הרעיון הליברלי תובע להבטיח לאדם — כיחיד — תחומים
מינימליים מוגדרים בחוק, של חופש יתמה ואפשרות הכרעה
אישית, שבלעדיהם לא יוכל האדם לפתח ערכיו ולהגשים
את יעודו.
• הרעיון הליברלי מושתת על האמונה שבסופו של דבר קיימת
המדינה למען האזרח ולא להיפך.
מטרות אלה אפשר להגשים בחיי המדינה על ידי חוקת־יסוד,
אשר תערוב לכך שיסודות החיים ודמות המדינה לא יהיו ניתנים
לשינוי על־ידי רוב מקרי וחולף במוסדות השלטון.

העניין נסתיים בתיקו. מילה עמדה מול
מילה, טענה מול טענה והקורא נאלץ
להחליט למי להאמין.

החודש מסתבר כי לא רק אבנרי שיקר,
וגם לא רק הסירדאר פאניקאר, אלא אישיות
נוספת: ראש ממשלת מאלטה לשעבר, דום
מינטוף.
כי הנה הודיע מינטוף לאורי דן, כתב
מעריב: זמן קצר לפני מיבצע סיני יזם
הוא, מינטוף, פגישה בין שרת ועבד אל-
נאצר. הפגישה היתה צריכה להתקיים בסאלטה.
לדבריו,
נסע אז מינטוף לקאהיר והציע
את ההצעה לעבד אל־נאצר. הלה הסכים.
נותר רק לקבל את הסכמת הכלה הישראלית.
ולקבוע את מועד החופה. אלא שאז בא
מיברק ממשרד־החוץ הבריטי, שאסר על מיג־טוף
לטפל בעניין. הנימוק המשוער: בריטניה
רצתה אז כי ישראל תוציא לה את
ערמוני־טואץ מן האש, לא היתד, מעוניינת
כלל וכלל בשלום ישראלי־ערבי.
נשאלת השאלה: מדוע שיחק שרת את
המישחק הבריטי? מדוע נהג ב־ 1956 כפי
שנהג ב־ , 1944 בימי פרשת בראנד, כאשר
הגיב כימעט כבוכן בריטי?
כשנשאל שרת, השבוע, טען כי לא ידע
מאומה על כל העניין. מינטוף סיפר לו על
כך בפעם הראשונה רק לפני שנה וחצי.
ואילו מינטוף אמר לאורי דן את ההיפך:
שהודיע מייד לשגרירות הישראלית בלונדון
על הפגישה המוצעת.
ההבדל בולט לעיין. אם ידע שרת על
נכונות עבד אל־נאצר להיפגש עימו, כדי
להשיג באופן דחוף הסדר ישראלי־ערבי,
יכול היה לזמן פגישה במקום אחר. ואם
נכון שעבד אל־נאצר נעזר גם במינטוף כדי
לקבוע פגישה, הרי משמש הדבר עדות
מסייעת מכרעת לדו״ת של אורי אבנרי על
המאמץ שנעשה באותם הימים עצמם בפאריס,
להביא לפגישה דומה בין שני המנהיגים.

חוקת
היסוד תגדיר את זכויות האזרח וחובותיו מזה
ואת סמכויות הרשויות השונות מזה.
על סמך חוקת היסוד יהא בית המשפט העליון, בהרכב
מיוחד לכף, מוסמר לקבוע אם תקנה זו ואחרת של השלטון
המרכזי או המקומי, אם חוק זה או אחר, נוגדים את החוקה
ולכן הם פסולים.
יתר על כן•

יוקם בית דין אדמיניסטרטיבי -בנהוג בארצות אירופה -
שלפניו יובל בל אזרח להביא בקלות את טענותיו נגד
פעולות הממשלה או אחד מפקידיה, ובית דין זה הוא שישפוט
על חוקיות המעשה, נכונותו ויעילותו.

הגיעה השעה שהאזרח בישראל יתבע את
המגיע לו כאדם בן־חורין.
נבסס את הדמוקרטיה הישראלית -על־ידי
חוקת־יסוד!

י 7111ד ז 5

״אין כיום גמדים בעולם -
פרט לגליון מספר 42 של

גפז*
הירחון המצוייר לבידור והומור

שהופיע זה עתה

כשלל קריקטורות
בדיחות והומורסקות
ע ליזו ת
מקוריות,
ומשעשעות

60 אגורה

64 עמודים
להשיג בכל דוכניד. מכירד׳

־! ׳85881

פקידים1

תלמידים1

סטודנטים 1

הרשמו עוד היום לקורס החדש ל*
קצרנות עברית ו/או אנגלית

אם כן, מי שיקר? מינטוף או שרת? אבנרי
או שרת? פאניקאר או שרת?
ואם שיקר שרת, מדוע שיקר? גם לכך
התשובה ברורה: מפני שרק שקר זה איפשר
לו לחפות על פחדנותו המונומנטאלית, על
כניעתו הנלוזה לבן־גוריון ולנערי־חצרו. כיום,
אחרי שלמדנו להכיר את התפקיד
האומלל שמילא שרת בפרשת לבון ב־, 1954
שוב אין הדבר מפליא.

בשבוע)

(שני חודשים, פעמיים
ב״אולפן גרג־ סספמס)
המנהל: ח .בר־קמא (קספינסקי)
תל״אכיב: רחוב גורדו! .3
חיפה נ בבית־הספר ״במעלה׳4
רחוב שמריהו לוין 30
מובטחת !
הצלחה

העולם הזה 1258

מכתבים

ג׳יץ מנספילד

אדון נגד מלחמת־מנע

קרל בוהב
ליאו ג׳ן

המאמר המתייחם לכתבה שנתפרסמה ב״נ׳ואיש
כרוניקל״,
כאילו תמכתי ברעיו;
של טלהמת־מנע, יסודו
בטעות, ועלול
להטעות את הקורא.
לא זו בלבד שלא
דיברתי בזכות מלחמת
מנע, אלא שבפירוש
ובפירוט הסברתי
באותו סמר
נריוזעברי את
התנגדותי הע קרונית
למלחה אלץ כזאת•
כיוון שטרם ראיתי
את הכתבה במקורה האנגלי, אינני
יודע, אם הטעות נגרמה בעטיה של אי־הבנה
מצד הכתב האנגלי, המחליף את
המושג ״הנגה פעילה נגד תוקפנות ממשית״,
כמונח ״מלחסת-מנע״ ,שהם שני דברים שוגים
ומנוגדים, או אפשר שנפלה טעות
בתרגום.
ועל כל שאר. הפגינוח״ השזורות במאמר,
אני מעדיף שלא להניב.
יגאל אלון, גינוסר
חבל שהקורא אלון אינו מבהיר במכתבו
מה ההבדל. בין ״מלחמת־מנע״ לבין ,״הגנה
פעילה״ ,לפי תפיסתו.

ב־חמה
מכדי לגעת
? 0מ ס סין

עם נערות הסטריפטיז במועדוני הלילה
שברובע הסוהו

בקולנוע ״הוד״
תל־אביב

תודת המדינה

הנני מברר אתכם על הצעתכם (העולם
הזר ,) 1230 .תחת הכותרת ״עיטור ההצלה״.
גם אני ניצלתי על־ידי נוצרי, אחרי שברחתי
מנטו ווילנה. הודיתי למצילי בכל
מיני דרכים, אולם תודת המרינה לאנשים
שהצילו יהודים היתה מחדירה ללבם את
הסיפוק על מעשיהם הנועזים.
הייתי מציע לכם להפשיר בתעמולה לטובת
הרעיון היפה הזה, ובטוחני כי הציבור
הרחב — ובעיקר ניצולי ההשמדה —
יתמכו בו תמיכה מלאה.
עו״ד א. בן־אפרים, תל־אביב

צורה

לכעורוח. הביח.
וזופס* פלס טי ת
בשני

מגי ש לך

צבעים:

תפוז־מרגדינה למאכל*
בשר.

למאכלי

קרם־חלבינה
חלב,

בכל חנות מכולת תשיגי מרגרינה ״מטע״ עם קופסא פלסטית צבעונית, לפי
בחירתן. מחיר הקופסא והמרגרינה ביחד הוא 50 אגורות במקום 1ל״י.

האם יש בארץ הזו אנשים שבאופן
שיטתי מחנכים את הבחורות לפריצות? האם
אין בתור בחורה ישראלית ערר פנימי?
האם רק החזה והמותניים קובעים את
ערכה? הכדי ליצור פרוצות ורועי־זונות
לחמנו בניטאות נגד משמידי תיהודים ומש־
(המשך בעמוד )4
העולם הזה 1258

מוסיקה משובחת
להנאתך מכל הסוגים

במחירים מוזלים
אל תהמיץ הזדמנות זו!

בקנותך 2הבילות הלבינה ד רש יחינם
גם חבילתמפיותמצוירות

אם דברים כאלה נאמרים בפי אדם
העובד בצילומי־נערות, המגישות את מועמדות;
לבחירת מלכות־יופי — איר וכיצד
עלינו לנהוג לכבד ולהעריץ את זו או את
חברתה, שנבחרו למלכת יופי ושיצנו בעבר
וייצגו בעתיד את מדינת ישראל ברחבי
העולם? הרי כל טי שיעיין ב״וידויו״ של
קומרוב זה, יתפלץ על קובת הזימה והתז־נוגים
הנעשים מאחורי מעטה של צילום. כי
דבריו התפלים והנבריות־הברברית המכוערת
והזימתית של ברנש זה מחייבים אותנו —
כולנו — לשקול ולחשוב פעמיים ושלוש על
טחול הקדשות הנקרא תחרות יופי.
שמואל אלוני, תל-אביב
זה זמן רב לא הסמקתי מבושה כבקראי
את טיעונו של מנוח. עברה בי חלחלה
בקראי את התיאורים שלו, איר נוח לו
עם הבחורות. סיננוז כזה מארם מוכר בצי־בור
אינני זוכר שקראתי בשום עתון. הייתי
מתבייש לכתוב כד לידיד האינטימי ביותר.
אינני יודע מה קרה בדיוק בינו לבין
ההולכת ומתפשטת בקלות כזו לשם פיר־סוסת
זולה. אינני לגמרי לצידה יעל המאשימה,
כי בחורה בעלת שכל וכבוד עצמי
לא היתה מרשה לעצמה לתת לשני גברים
לשחק כד בנופה.
זה צד אחד של המטבע. וכעת נניח שמנוח
סיפר את כל האמת לאמיתה, אני
שואל אותו: האם אדם הגון היה מהתל
כר בבחורה תמימה, המוכנה לעשות הכל
למען הפירסומת? האם באמת הרנשח בנוח,
מר מנוח היקר, להתעלל בבחורה עירומה —
ונניח אפילו טיפשה — בכדי לספק את
היצר ההיתולי שבד ובחברר הנחמד?
אני שואל: האם זה דבר לפרסום ברבים,
בעתו: ציבורי שכל נער ונערה יכול לקרוא
אותו? לאן נניע!
רוני בן־דויד, גיבעת אולגה

המועדון הישראלי
לחובבי תקליטים

למרגרינה

מה נוח ז

יקשר לכתבות על מנוח קומרוב (העולם
הזה 6 1235 יכולה אני להעיד על פרשה
אחת הקשורה בו.
אני צעירה תל־אביבית,
המתגוררת
בירושלים. כאשר הציע
לי מנוח שאהיה
ב״עולם
נערת־שער
האשת״ הסכמתי ו־הובאתי
לביתו. שם
אמר לי ללבוש את
בנד־הים. כאשר לבשתי
אותו התקרב
אלי והחל לגפף אותי.
ביקשתי
שיניחני
לנפשי. הוא השתמש
בכוח, השכיבני
במיטה כשאני נאבר,ומרוב

איתו וניסה להפשיטני
— וכל הזם!
מילמל שיעשה ממני כוכבת. מפורם־
מת. שרטתי אותו והוא השתולל. הרגשתי
שאני נחלשת. הרמתי את ׳ברכי אינסטינקטיבית
— ובשהרפה ממני תפסתי את שמלתי
וברחתי.
לא רציתי פירסום, ולכן לא פניתי למשטרה.
גם עתה אבקשכם לפרסם רק ראשי
תיבות של שמי.
א. ה .ירושלים

״תק־סף״

לשם קבלת פרטים
כתב לת. ד , 16122 .תל־אביב

לו ח

זמנים

לשנת 1961/62

אפשר לקבל ככל
תחנות הרכבת
ובמשרדי הסוכנים

בתאריך 30.5.61 בשעה ,13.00 במסעדה ״אולימפיה״ בתל־אביב, זכתה גברת דבורה
שלזינגר, מרחוב מנדלי 14 חולון, ברדיו־טרנזיסטור ״רונית״ מתוצרת אמקור־אמרון,
מידי מר טמפו. מו טמפו שישב אותה שעה במסעדה הבחין בגברת
דבורה שלזינגר כשהיא שותה ״ טמפו ״ .בתמונה נראה מר טמפו מעניק את
הפרם לזוכה המאושרת.

שבועון החדשות הישראלי
.העולם הזה״,
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע׳־מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזהבעי־מ.

המסים והבחירות
זה היא יחסי 5של מפא״י אליך, האזרח;

לפני הבחירות -מבקשת מפא״י את קולך, אחריהן -היא
נוטלת את כספך.
לפס

ה ב חי רו ת בי}

בנו במבר 1959

מתוך אומדן מם־הכנסה, בתקציב שנת
,1959/60 של 305 מיליון ל״י -נגבו
כמחצית השנה שקדמה לבחירות רק

ומ>דלאחר

ה ב חי רו ת

האח רונו ת

לפניה- 1
ויתר האוצר על גבית מלווה־הקליטה
(תוספת של 50 מיליון ל״י על מס ההכנסה),
יזם חוק המקל על מס ההכנסה (תוספת
פחת על נכסים עסקיים) ,האיט את הוצאת
הצווים הנוספים על מבס, כלו ומם־קניה.
ואח רי הן -

הוכבד נטל המסים ט־ 774 מיליון ל״י בשנת
1959/60 עד לסך 1101 -מיליון ל״י
השגה -ז״א עליה של 40 בעוד ההכנסה
הלאומית, לפי נתוני האוצר, לא תעלה
אלה ב 20
מפא״י ושותפיה חוקקו 3חוקים המחמירים
את השומא ואת גבית מם ההכנסה, חוק
מם־רכוש חדש (המעלה את שיעוריו כד
״/״ 100 ועד 600 חוק מם־בולים חדש
(העלאה של 100 וחוק המגדיל את מם
הנסיעות, הוטלו לראשונה מסי עקיפין
כבדים על יבוא מכונות וציוד תעשיתי
וחקלאי ועל חומרי גלם חיוניים, הועלה
ההיטל על חומרי בנין ועל מצרכים חיוניים,
הועלו שיעורי מכס, בלו, מס־קניה ותשלומי
חובה -

(המשך מפוזת )3
טידי רוח היהדות? לא טספיק הרפש בשטח
הפוליטיקה והכלכלה? שישאירו לכל הפחוח
צלם אנוש בקרב הבחורה הצעירה !
זהבה עין־גדי, תל״אביב

בטחון -של מיץ
ברור שאיז לראות בנסיעתו של ראש
הממשלה (העולם הזה )1237 נסיעה דחופה
מבחינת בטחון המדינה, אלא מבחינת בטחו,
מפא״י. כי אילו חיה המצב באמת
חמור מבחינה בטחונית, סבורני שבינ׳י היד,
נשאר כאז וצועק כל היום ״במחוז!״ ו־
״צבאו״
גבריאל חביב, מיפת

מזלו שד פרקש

הוגברה הגביה, ובחודשים שלאחר הבחי רות
הספיק האוצר לגבות 55.4של המם.

בהתקרב

מכוזבים

הבחירות

שנקבעו, באורח בלתי צפוי, ל־ ,15.8.61 בא
שוב מיפנה:
הוקפאו הצעות להטלת מס־־קניה על שרד
תים, להכבדת מם שבח מקרקעין והצעת
מם עזבון חדש; פקידי האוצר, בענפי
הגביה, נעשו סובלניים מאד ובמעט הופסק
לחץ הקנסות וההוצאה לפועל.
מר אשבולהחביאגאתביצועהעלאת
דמי ־ החכירהב שי כון העמ מי, עד מתיל
ברור. עדל ־־ 1 6כאבגו 0ט .

הא 1ר ח ׳
האם לא הגיע הזמן להסיק מסקנה מאותו משחק כפול, החוזר
ונשנה לנגד עיניך?
הן ברור לכל, כי לו מפא״י היתה זוכה בבחירות הקרובות -היא
היתה שבה ומעלה מסים ומרבה היטלים.
תנועת החרות מנעה לא פעם העלאות נוספות של מסים: היא
שמשה סכר, למעשה יחידי, בפני שטפון ההיטלים.

אמון בתנועת החרות פרו שו:
קץ להעלאות מסים; שנוי יסודי בשיטת המסוי, לבל תהא, כפי
שהיא במשטר מפא״י, נושאת עוול לאזרח, הרס למוסר, נזק למשק.

תמונת החרות

הכרתי את נחמן פרקש בצורה יותר
מפורטת מאשר כתבתכם (העולם הזה .) 1237
במיכתבי זה אעמוד על הצר הספורטיבי
שבו, בימים שהיינו נאים בו, בימים של
התרוממות הנפש, עת ראינו אותו מנצח
וכובש לבבות ספורטאים צעירים, ולא מושפל
ונרדן־ ,שבור בגופו ובנפשו.
זוכרים אנו את נחטז כבו השכונה, בחור
חייכני, מוצק ואתלטי, שאוטץ־לבו לא ידע
להבחין ביז ספורט לשמו לביז ״ספורט״
שהוא בנדר פשע. באשר קראתי את כתבתכם
— דמעות חנקו את נרוני. בעיני
הציבור, נחטז הוא פושע שיש להיזהר
ממנו. ציבור זה אינו יודע שבקצת מזל
היה שמו נישא לתיפארת הספורט הישראלי.
ק. א ,.תל־אביב
מה באמת מסוגלת החברה הישראלית
לעשות למעז בחור במו נחטז פרקש? אני
מסכים איתכם שגורל אכזרי מאוד — ומה
יותר אכזרי מילד המתעוור? — דחף אותו
לאן שהניע. אבל במדינתנו לא חסרים מקרים
קשים של תסביכי־נפש, בייחוד כתוצאה
משואת יהדות אירופה. האם יכולה המדינה
לטפל בכל אחד, טיפול אינדיווידואלי?
מכיווז שאיז אפשרות כזו, נשחקים אנשים
כסו פרקש ביז נלגלי החיים — לצערם, ולצערה
של החברה עצמה, הנופלת קורבז
לסטיות המסוכנות של אנשים אלה.
דויד גולדמן, חדרה

איזה רעש:
נהניתי בקראי על דליה לביא, שנוסף
על היותה שחקנית היא נם מכונאית (העולם
הזה .) 1235 יתכז שדליה היא מכונאית,
אבל זה שכתב את הסיפור בוודאי שאינו
יודע מכונה מהי, אם הוא מסוגל לחשוב
לתומו שמכונית תיתקע בנלל מם לט־נאזים
שבור, שעה שבתל-אביב דוהרים בני תשחורת
על המצ׳לסים שלהם עם מפלט־גאזים
שבור ואף ללא מפלט־נאזים בכלל.
גד שטרובל, שיקאגו, ארה״ ב

לתת וגם לקבל
ד״ר אלפרד ווינר (העולם הזה ) 1236
ניכנס לוויכוח בו פתחה האלמונית מראשוך
לציון ברוח לא נבונה, ומפרש את המושג
״לתת לו״ בצורה שאינה הולמת את הכלל.
כאיש שעיסוקו בסוציולוניה, נראית לו
אולי טבעית הגדרת המושג ״לתת לו״ כשו רש
הרע. מאידד, אותז המשתמשות במושג
זה אינז מייחמות זאת לאפאטיה סכסואליח,
בראותז את עצמז מעניקות משהו לגבר,
במקום להיות שותפות מלאות באקט המיני.
כפי שד״ר ווינה סבור.
מטרתז, בדרד כלל, היא להעמיד אה
הגבר בסיבה! כיבוש האשה, ואז, עם עמידת
הנבר במיבחז ,״תתז לו״ האשה ותעניק לו
מחמדותיה ותהיה שותפה מלאה בכל שלבי
מישחק־האהבה. ברור שבכל כלל יש יוצא
טז הכלל, ונראה שד״ר וויכר נתפס ליוצא
מז הכלל. בי נבוז, אומנם, שקיים מאבק
נפשי אצל הבחורה הצעירה, סביב שאלה
זו: אד זהו מתור סכנת הישארות לאחר־מעשה
עם תינוק ביד. וכאז נעוץ שורש
הרע. נם אני שאלתי את עצמי לא פעם
אם לא היה כדאי שהמחנכים יעמדו על
שאלה זו, אר לא חשבתי על המושג אם
״לתת לו״ או לא, אלא: למנוע הריוז או לא.
גרשון אביעד, תלא־ביב

שמחות כישראל
אני לא הוזמנתי לחתונה הבוהמית של
עמיקם נורבי־ז ב״חמאם״ (העולם הזה .)1237
האם זה אומר שאני
לא שווה שום דבר?
לעומת זאת, אני
מכירה כמה מז המיוחסים
שבז נכחו
בטכם הגדול, והם
רחוקים מאוד מלהיות
אותה עילית
מפוצצת שאתם קבעתם
כי הינה. אבל,
בעצם, אין מה להתייאש.
אם את חתונתו
ערר ב״חמאם״,
לפני 500 איש, את
הברית בוודאי יע־רודבאיצטדיוז
רמת
נז. ואז בטח יהיה
מקום נם לי.
אסתר ברור, חיפה

השמצה בלונדון
כסטודנט ישראלי הלומד בלונדון, אני
עוקב בדאגה אחרי התעמולה הנוברת והולכת
מצד אירנוני הסטורנטים של ארצות
ערב. הרצאות, עלונים וחוברות מסבירים את
הצד הערבי של הסיבסוד.
לפטודנטים מקומיים וזרים — ובעיקר
אפרו־אסיאתיים, שמספרם כאן מניע לאלפים
— הבעיה הישראלית-ערבית היא זרה
כימעט לחלוטין, ואין ספק ששרותי ההסברה
הערביים זוכים לתשומת־לב ואפילו אהדה
אצלם.
פעולות משרדי־ההסברה הישראליים הז
אפסיות, ודבר לא נעשה למנוע את ההשמצה
השיטתית הזאת.
משד. רשל, לונדון
הפול ח הזה 1238

*ו עמיים כחיי התביישתי להיות אזרח במדינת ישראל.
פעמיים הזדעזעתי עד כדי כך שהייתי מוכן להתכחש
למדינה שלבשתי את מדיה.
הפעם הראשונה אירעה לפני ארבע וחצי שנים. לידי הגיע
צרור ניירות סודיים ביותר. הוא הכיל את העדויות הראשונות
שנגבו מפי עדי־הראייה של כפר־קאסם — דברי
הילדה שהסתתרה מתחת לגודיית אמה, דברי האב שהעמיד
פני מת וראה כיצד נקפל בנו, דברי האם שחיפשה את
בניה בערימת הגופות. ושאלתי את עצמי: ריבונו של
עולם, אם שוטריה של מדינת ישראל מסוגלים לעשות מעשה
כזה, האם היתד, לנו זכות להקים מדינה זו?
החלמתי מן ההלם הזה. ראיתי אנשים שהיו מוכנים
לסכן את עצמם כדי להביא לפירסום התועבה. ראיתי את
הטובים בעם מעוררים את מצפון המדינה. ראיתי את המשפט
העברי, במלוא תפארתו, דן ושופט.

אכן, עברנו כברת־דרך. כברת־דרן־ ארוכה, ארוכה עד
מאוד.

** איטר השמידו הנאצים את היהודים, אטם העולם את
^ אוזניו והסתכל בכיוון אחר. ליבנו מלא זעם וחלחלה
כאשר קראנו, בשבוע שעבר, את המיסמכים המראים כיצד
חסמו הבריטים, בציניות ג׳נטלמנית, את דרכי־ההצלה האחרונות
בפני הנשים והילדים שביקשו להימלט מתאייד,גאזים.
אולם הבריטים, לכל הפחות, לא סיפקו לנאצים את הגאז.
הם לא הפריעו למרצחים. הם לא הצילו את הקורבנות•
אך לפחות לא מכרו לאדולף אייכמן תיבות של ציקלון ב׳,
תמורת מזומנים.

ואילו מדינת ישראל, לא זו בלכד שהיא
שותקת למראה הזוועות. לא זו כלכד שהיא

ך* עתונות הישראלית, העסוקה במשפט אייכמן,
( | אינה פנוייה לתאר את המתרחש בימים האלה במושבה
הפורטוגזית אנגולה.
הנה תיאור אחד, מפי הכתב הצרפתי המכובד מישל
בוסקה, כפי שפורסם באתגר :״האיסטראטגיה הפורטוגלית
פשוטה: מטוסים מפציצים, כפרים חשודים׳ בנאפאלם. אחריכן,
מרגיע׳ הצבא את מה שנשאר מן הכפרים. כך נעלמו
במשך שבעה שבועות חמישים כפרים. במחוז קואנזה, שם
ההתקוממות פזורה יותר, הטכסיס הוא עדין: בטומבה באה
משאית מצויידת ברמקול, והודיעה על בוא, המלך׳ .כשהתאספו
הכפריים לקבל את פניו, ירה הצבא, שכבש את
הכפר, לתוך ההמון 300 :הרוגים. בסאנגר, הניף צבא מחופש
את סמל מפלגת השבט, הקהיל את התושבים וקצר
בהם במקלעים. לא נלקחו שבויים.״
הנה תיאור שני, מפי פליט• פצוע, שפורסם בשבועון
האמריקאי השמרני סיים :״היה חושך, כשנכנסו לכפר שבע
משאיות מלאות חיילים פורטוגליים. הם לקחו אותי, ורבים
מבני הכפר, אל הנהר. שמעתי יריות רבות. ארבעה אנשים
נפלו לידי לתוך הנהר. חייל פורטוגלי תקע לי הרבה פעמים
את כ־דון רובהו לתוך הגב. הוא בעט בי והפילני
לתוך הנהר. נאחזתי בענף ונסחפתי עם הזרם. זחלתי על
החוף ושכבתי במשך כל היום בין השיחים. כמה ידידים
מצאו אותי והובילוני הנה.״ הפליט, בן ,22 שוכב בבית־חולים
בקונגו. שתי דקירות כידון עברו את חזהו מצד אל
צד. אחת מהן חתכה את כלייתו.
פליט אחר, אנדרה דסטינו בן ה־ , 12 חי בכפר שהופצץ
תחילה מן האוויר. לאחר מכן הותקף הכפר על־ידי חיילים
שבאו במשאיות. הם ירו והרגו את אביו ואת אחיו, הניחוהו
כמת, לאחר שהכדורים שיסעו את חצי גבו.

\ £צה רבה קפצנו.
אז, היו אלה יהודים שהועמדו בשורה ונורו לאלפיהם
ביער פונאר. אז היו אלה יהודים שגרו בגטאות שהופצצו
מן האוויר וחוסלו לאחר מכן על־ידי הקלגסים. אז היו אלה
יהודים שנערכו עליהם תרגילי כידון, שהובלו לטבח בדרכי
מידמה וכחש.

אז היו אלה יהודים, הורינו וקרובינו, שזבו
ל״טיפול מיוחד״ מידי ״עוצבות מיבצע״ .והנה,
תוף שבע־עשרה שנים קצרות, הפכנו ידידיהם
ועמיתיהם של המטפלים, מספקי הנשק לעוצ־בות.

האין
זו התקדמות שאפשר להתגאות בה?
״סבורני שהרגנו 30 אלף מן החיות האלה בשבעה שבועות.
נשאר עוד לקטול מהם 100 אלף. נטפל בהם בחודש
הבא, אחרי הגשמים!״ אין זה משפט הלקוח ממיסמך
במשפט אייכמן, דו״ח של מפקד ם.ם. בליטא או בסלו באקיה.
ה״חיות״ שוב אינן יהודים. הן כושים — גברים
ונשים, זקנים וטף. המשפט לקוח מהכרזה של קצין פורטוגלי
באנגולה. העתונאים שדיוזחו על כך שכחו לציין אם
ליטף אותו קצין את התת־מקלע שלו בשעה שעמד והשמיע
הכרזה זו.

האם ידיים עבריות ייצרו תת־מקלע זה?
ידי אדם שאמו נשחטה ליד חפירה באוקראינה,
שאביו נקצר על־ידי תת־מקלע מדגם
״שמייסד״ במיצעד־המוות בבודפשט?

** נשק הישראלי הגיע לידי הקלגסים הפורטוגליים
| 1מידי הגרמנים. מסתבר כי הללו מכרוהו.
ואומנם, זו דרך הטבע. עמיתיו של אייכמן מוכרים לתלמידיו
של אייכמן. יש סולידריות של רוצחי־עמים. מפקדי
עוצבות־מיבצע, המכהנים עתה במשרות רמות בבון, אינם
יכולים לראות פסול במכירת נשק לעוצבות־מיבצע אחרות.
יתכן כי מזכיר־המדינה, הד״ר האנס גלובקה, אף נתן את
האו־קיי שלו.

השאלה היא ז איך יכלו למבור נשק ישראלי?
ישראל
מכרה נשק לגרמניה. כי, כדברי ראש־ממשלתנו
הנאור :״גרמניה של היום אינה גרמניה של היטלר.״
ומאחר שאינה גרמניה של היטלר, מותר למכור לה תת־מקלעים.
אפשר לקוות כי לא תשתמש בהם כדי להרוג
בהזדמנות את היהודים שנותרו מפאת רשלנותו של אדולף
אייכמן.
אך הנה מתברר כי בחוזה־המכירה הוחסר סעיף שהוא
תנאי־בל־יעבור בכל חוזה בינלאומי למכירת נשק: הסעיף
האוסר על הקונה למכור את הנשק למדינה אחרת. אם
קוחסר סעיף זה, היתד, בכך כוונה ברורה. משמע: הנשק
לא נועד מלכתחילה לגרמניה. הוא נועד מראש לכתובת
אחרת. הגרמנים הם רק סוכני״מכירה.

השכוע הזדעזעתי כפעם השניה. קראתי כי
קלגסי פורטוגל באנגולה משתמשים בתת

מקלעים מדגם ״עוזי״.

עתה מסתבר, למרות בל ההכחשות החמקניות,
כי עשו זאת כתת־מקלעים ישראליים,
הנושאים את שמו של צבר צעיר ממשק יגור.

** כן, הרחקנו לכת בשבע־עשרה שנים קצרות. קפי־

כאשר צעיר ממולח יוכל לבנות קאריירה מזהירה על
כשרונו כסוחר־נשק — עד היותו לעוזרו הראשי של ראש־הממשלה.

והגרמנים
דשאים למכור את תת־מקלעיו של
עוזי גל למי שיחפצו -לרוצחי המונים באפריקה,
או לדיקטטור פאשיסטי בדרופ-אמריקה,
ואולי גם לצבאו של גמאל עבד אל-נאצר
בגבול סיני.

פרם־(עוין) :״כי תציגן תצא נווזגרה...״
נמנעת מלעורר את מצפון העולם נגד האייכד
מנים החדשים, המבצעים ״פתרון סופי״ כארץ
אחרת. היא גם מוכרת להם את הנשק הקוצר
בשורות הקורבנות הזועקים, את התחמושת
המפלחת את בטניהן של אמהות והמפצחת
גולגלות של תינוקות.

כי זאת כבר למדנו: ביזנס הוא ביזנס. דרוש מטבע זר
לפיתוח הנגב ולקליטת העליה. ומי לא יתגאה בהצלחה
שקוצרת תוצרת התעשיה הצבאית הצעירה שלנו?

ף* ילדותנו למדנו לשנוא טיפוס אחד, שהוקע במיטב
^ הספרים של מיטב הסופרים — הטיפוס הנאלח של

סוחר־הנשק.
חונכנו לשנוא אותו — את באזיל צחרוב האגדתי, אתקרופ
ואת עמיתיהם. קראנו כי היו מסוגלים לכל מעשה תועבה
כדי למכור את תוצרתם. קראנו כיצד גרמו במיזיד למלחמות
בין ארצות, וסיפקו נשק לשני הצדדים. למדנו כי
סוחר הנשק, המספסר בדם אנוש, גרוע מסוחר־העבדים,
גרוע מסוחר הזנות הבינלאומית, גרוע מסוחר הסמים המשכרים.

ולא
חלמנו כי יבוא יום כאשר סוחרי־נשק
ימשלו כמדינת ישראל.
כאשר המסחר־בנשק יכוזן את מדיניות הממשלה.

הכל כשר. ביזנס הוא ביזנס. ותמיד ישנם מישטרים או
מדינות שאינם יכולים להשיג נשק מפירמה אחרת, מאחר
ששום פירמה הגונה אינה רוצה שתוצרתה שלה תתגלה
בנסיבות מסריחות מדי. אפילו הגרמנים לא רצו למכור
למשמידים את נשקם שלהם. צרכנים אלה נזקקים לשוק השחור
— אותו שוק שישראל מופיעה בו עתה כספקת
ראשונית.

ף*יזנם הוא ביזנס. אולם, האומנם היד, זה ר ק ביז־
^ נס? האומנם מקרה הוא שהעוזי הישראלי מתגלגל
דודקא לאנגולה? האומנם יחסי הבטחוניסטים שלנו עם ה־פאשיזם
הפורטוגלי הם מסחריים גרידא?
בשעתו נתפס מטוס־נשק ישראלי באלג׳יריה — ועוד
היום טוענים חוגים חשובים בממשלת צרפת ובפל״ן כי
הנשק היה מיועד למחתרת הצרפתית הפאשיסטית. הרודן
באטיסטה, המפלצת המגואלת־בדם שגורשה על״ידי קאסטרו,
זכה לנשק ישראלי, כפי שפורסם בשעתו בעתונות העולם. י
הרודן טרוחילו, שנקטל השבוע, קנה אף הוא נשק ישראלי.
ובימים אלה ביקר בישראל הרמטכ״ל סומוזה מניקאראגואה,
נציגה של רודנות לאטינית אחרת. ובמשפטם של הגנרלים המתמרדים
מאלג׳יריה, המתנהל עתה בפאריס, העיד אחד
העדים כי המתקוממים הפאשיסטיים קיזז לעזרה מידי
״ספרד, פורטוגל, דרום־אפריקה וישראל״.

אבן, רשימה המעוררת למחשבה: הפאשיסט
הריאקציוני פראנקו, הפאשיפט הקולוניאליס*
טי סאלאזאר, הפאשיסט הגזעני פרוורד -
והאדונים דויד בן־גוריון, משה דיין ושמעון
פרס.
אפשר להוסיף לרשימה כהנה וכהנה. למשל:

האם מקרה הוא כי שותפיו של טוזי הם חברי
האינטרנציונל של כוחות־החושך? או שיש כאן סימפאטיה
אינסטינקטיבית של ״מצא מין את מינו״ — אגודת הרודנים
בעולם ואבירי הבטחוניזם הישראלי?

ף ין נחם לבון הציע: להקים מועצת־הגנה לאומית, ש־תפקח
על עיסקות־הנשק של עסקני מערכת־הבטחון.
אחרי שנוסף עתה כתם שחור זה על סמל המדינה ועל
סמל צה״ל, הרי זו דרישה של הגנה עצמית מפני כנופיית
סוחרי־הנשק.

המדינה -שלנו היא. שלנו -ולא של סוח־רי-הנשק.
המחלל את כבודה, את כבודנו הוא
מחלל. הממיט עליה חרפה, ממיט חרפה על
כולנו. המערב אותה בפשע מחריד נגד האנושות
-את כולנו הוא הופך שותפים לפשע.

* * 1:11§ 1יךי

אגנדי

בסדינו.
הע ם
המצ פון הרע
מעולם לא נשמע גימגומו של המצפון הרע
בישראל בצורה כה צורמנית כמו שנשמע
השבוע מפי נערי־החצר של דויד בן־
גוריון.
האובזרבר הלונדוני הוא, אולי, השבועון
המכובד ביותר בעולם. השבוע פירסם ידיעה
יבשה: שגרמניה המערבית מכרה לפורטוגל
כמות גדולה של סטנים ישראליים׳,
שנועדו לשימוש באנגולה (ראה הנידון).
אפשר היה להניח כי ידיעה מחרידה כזאת,
שיש בה כדי להרוס את שארית העמדות
של ישראל באפריקה השחורה, תק פיץ
את מנהיגי ישראל ות!ציא מפיהם
הכחשה מיידית ובלתי־מסתייגת. דבר זה
לא בא.
במשך שלושה ימים ארוכים גימגם והימי
הם מחנה הבטחוניסטים. שמעון פרם עצמו,
מלך סוחרי־הנשק הישראלים וגיבורן
של כמד, שערוריות־נשק עגומות קודמות,
הודיע כי אין לישראל הרשות להתערב ב־מכירות־הנשק
של גרמניה, מאחר שישראל
מכרה לגרמניה את הנשק ללא כל תנאי
המגביל את מכירתו הלאה.
נוסח הודעה זו לא השאיר כל ספק:
פרס עצמו האמין כי הידיעה נכונה.
ומאחר שאין סודות רבים בחוגי סוחרי-
הנשק בעולם, הספיק דבר זה כשלעצמו כדי
לאמת את ידיעת אובזרבר.
משה דיין הגרמני. ביום השלישי של
השערוריה נתברר לצמרת מפא״י כי פרם
הכניסה הפעם לבוץ מסוכן. ריגשי הסלידה
הספונטאניים, שהקיפו גם את שורות צה״ל,
היו גלויים לכל עין. כמה מפלגות, ובראשן
מפ״ם, נערכו להתקפה כללית על מפא״י.
היה צורך במשהו מוצק יותר מן הגימגום
הנבוך של פרם.
ראשי המדינה היו עסוקים בטיולים. מן
הארץ נעדרו ראש־הממשלה ושר־הבטחון,
סגן שר־הבטחון, מנהל משרד־הבטחון ושרת־החוץ.
אך היד, בכך גם יתרון. כי בהיותו
בחוץ־לארץ, היה קל יותר לפרס להשיג
הכחשה גרמנית. אומנם לא היתה זאת הכחשה
של משרד־הבטחון הגרמני, המעורב
בפרשה, אלא של משרד־החוץ. היא היתר
סתמית ובלתי־משכנעת.
אילו רצו הגרמנים להודות כי סיפקו נשק
לרוצחי־העם באנגולה, היו מוכרים להם
מלכתחילה נשק גרמני, ולא נשק ישראלי.
מלבד זאת, דומה משרד־החוץ הגרמני ל
משרד החוץ הישראלי — אין לו מושג על
מעשי משרד־הבסחון, בו שולט משה דיין
הגרמני, פראנץ יוזף שטראום.
לוי אשכול היה זהיר יותר. כאשר התייצב
לפני השרים הנזעמים, לא הכחיש את
הע סקה באופן מוחלט, הסתפק בקביעה כי
״אין אימות לידיעה״ .הוא לא פירט כיצד
ניסה להשיג ״אימות״ ,פרט לפנייה לאותם
הגורמים שהיו מעוניינים בטישטוש.
תבע מרדכי בנט-וב בו במקום: על שמעון
פרם להתפטר!
צירוף של מיקרים. בינתיים נזכרו
נערי־החצר בכלל הישן :״אם אין לך מה
להגיד, צעק!״
למחרת היום החלו כתבלבי ״יונייטד פרם״
בכל העתונים להשמיע מנגינה חדשה: הנאצים
בקאהיר המציאו את העניין, כדי
להשחיר את פני ישראל באפריקה. לא הובא
אף שמץ של הוכחה לכך, אך הגירסה
קרמה עור וגידים מרגע לרגע. בעלי דמיון
מפותח המציאו קשרים נסתרים ומסועפים
בין הנאצים בקאהיר ובליסבון, דרך מאד־ריד,
חיברו רומאן בלשים מרתק.
באותו יום באה ידיעה אחרת, שהופרחה
על־ידי אנשי פרס כדי להזים את הידיעה
המקורית. השפעתה היתד, הפוכה. .פעמיים
ביקשה פורטוגל נשק מישראל ולא נענתה!״
נאמר בה .״במשך השנה האחרונה,
מאז מרידת ד,אוניה מאנטה מאריה והמהומות
באנגולה, פנתה ממשלת פורטוגל פעמיים
אל הקונסול הישראלי בליסבון בבקשה
רשמית לספק לה עוזים ומרגמות. אך
בשני המיקרים נדחו הבקשות מייד!״
ידיעה זו הוסיפה את ד,חולייה האחרונה.
בסוף השבוע, אחרי כל ההכחשות, היו
שלוש עובדות ברורות ובלתי־מוכחשות:
• שפורטוגל אומנם ביקשה עוזים מישראל,

שישראל מכרה עוזים לגרמניה, מבי
בעתונות הבלתי־מיקצועית, בבריטניה,
רגילים לקרוא לכל דגמי התת־מיקלעים בשם
״סמנים״.

לי לכלול בחוזה את התנאי הרגיל האוסר
את מכירתו הלאה,
• ששבועון אחראי ביותר הודיע מלים־
בון כי עוזים אלה אומנם הגיעו, דרך גרמניה,
לפורטוגל.
לעומת צירוף־מיקרים משכנע זה, היו
כל ההכחשות חסרות־ערך, גם הטרחת ״הנאצים
בקאהיר״ ,שכבר גויסו כמה פעמים
להצלת בן־גוריון ונערי־חצרו, לא יכלו
לעזור במיקרה זה.

ראש הממשלה
מ דיניו תשל ני דנו ד
לפי הידיעות המפוברקות שפורסמו בישראל,
בד,תימת הכתבים הצמודים, היה זה
מסע־ניצחון, שיא חדש בקאריירה של דויד
בן־גוריון. לפי הדו״חות הפרטיים, שלא פורסמו,
היה זה מסע של בזיונות. מדינת־ישראל
הופיעה לעיני העולם בדמותו של
נודניק קשיש התופס בעלי־שם בדש מעילם,
מצטלם בחברתם ומשוויץ בשמותיהם.
מי שיכול היה להימלט מפגישה עימו,
עשה זאת. מי שנאלץ להיפגש, השתדל
להמעיט את זמן הפגישה ואת חשיבותה.
היחס האדיב ירד לעתים למינימום ההכרחי.
עסקן קטן הופיע. ההתחלה הקאנדית
עוד היתר, ההגונה ביותר. שום מדינאי
קאנדי לא ייחס ערך כלשהו לביקורו של
בן־גוריון, ואישים קאנדיים לא התאפקו
מלשאול את ידידיהם הישראליים בקול רם:
״בשביל מה, בעצם, בא מר בן־גוריון?״
היתר, זו שאלה ריטורית. הכל הבינו כי
בן־גוריון בא כדי לעשות רושם על הבוחר
הישראלי — וכי הוזמן כדי לעזור לראשה,ממשלה,
ג׳ון דיפנבייקר, לרכוש קולות
יהודיים בבחירות הקרובות בקאנדה.
אך עבר ראש־הממשלה את הגבול הבינלאומי,
וכבר ירדה הטמפראטורה במידה
ניכרת. הנשיא קנדי סירב לקבל את בן־
גוריון בוואשינגטון — דבר שחייב טכס
ממלכתי כלשהו. בן־גוריון בא לניו־יורק,
נתקבל בשדה־התעופה שם על־ידי עסקן עירוני
קטן. עם קנדי נפגש, כאילו באקראי,
בחדר של בית־מלון. לפני כן הקפיד קנדי
לשלוח איגרות לכל שליטי ערב, כדי להבהיר
להם כי בן־גוריון לא הוזמן על־ידי
ממשלת ארצות־הברית, וכין אין ליחס לבי
קורו
זד, ערך פוליטי כל־שהוא.
יתכן שאדם אחר היה מסרב לבוא לביקור
כזה, כגנב בלילה. אולם בן־גוריון לא היה
יכול להרשות לעצמו לחוס על כבוד ישראל.
הוא היה זקוק לכותרת בעתונים הישראליים.
השר היה עסוק. הפגישה עם קנדי
ערכה שעה ו־ 22 דקות, וכתב הומוריסטי
ציין כי ״בניגוד לשיחות בן־גוריון־אייזנ־הואר
בשנת , 1960 היא לא היתה בעיקרה
מונולוג בן־גוריוני.״ בן־גוריון נתן גם למארחו
הצעיר לפתוח את הפה. דו־שיח זד,
הסתיים בתקרית דיפלומאטית בלתי־נעימה
(ראה להלן).
נראה כי השיחה עם קנדי נטלה משאר
האמריקאים את החשק לשיחות נוספות. שר־החוץ,
דין ראסק, ביטל את פגישתו שלו
עם בן־גוריון, באמתלה שרצח הרודן הדו־מיניקאני
טרוחיליו מעסיק אותו. היתד, זאת
סטירת־לחי למדינת ישראל.
לעומת זאת זכה בן־גוריון לשיחה קצרצרה
עם־ המושל הניו־יורקי, נלסון רוקפלר,
שמספר בוחריו היהודיים עולה על מספר
הבוחרים היהודיים של בן־גוריון. פגישתו
עם דאג האמרשילד הצטמצמה לתחום האדיבות
הפורמאלית.
״הוא פשוט כ א בלונדון ירד
המדחום בכמה מעלות נוספות.
ספק אם בכלל היה זה מן הטעם הטוב
שראש ממשלת ישראל יבקר בבריטניה דווקא
בשבוע בו נתגלתה במשפט אייכמן האחריות
האיומה של הבריטים להשמדת המיליונים.
שני בני־שיחו של בן־גוריון היו שותפים
לפשע זה: הארולד מקמילן, ראש הממשלה,
היה מזכיר משרד־המושבות שתירץ בשעתו
את הסירוב להציל את נוסעי האוניה סטרו־מה,
אשר טבעו כתוצאה מכך, ואילו צ׳רצ׳יל
עמד בראש הממשלה שהכשילה את שליחות
בראנד וסירבה להפציץ את משרפות אושוויץ.
הדבר לא הפריע לבן־גוריון. גם לא הפריע
לו שהדוברים הרשמיים בבריטניה הסתייגו
מביקורו בצורה המעליבה ביותר. כאשר
נשאל דובר משרד־החוץ הבריטי על הביקור,
השיב :״כידוע לכם נמצא מר בן־גוריון
בביקור פרטי בבריטניה. אני מבין שבתו
וחתנו מתגוררים בלונדון, והוא פשוט בא
להתראות אתם.״ היתד, זו סטירת־לחי נוספת.
השיחה עם שר־החוץ הבריטי ארכה 45
דקות בלבד. השיחה עם מקמילן היתד.
קצרה עוד יותר — 35 דקות, המספיקות

בקושי להחלפת ברכות וחוות־דעת על מזג־האוויר.
דיווח כתב הארץ המכובד, רוברט
ודלטש :״כאשר נשאל (בן־גוריון) האם הוא
שבע־רצון משיחותיו בלונדון, השיב סתומות,
בפנים קפואות, :פחות או יותר.׳״
סיכום ענוותני. מגוחכת עוד יותר
היתד, הפגישה עם וינסטון צ׳רצ׳יל הזקן,
השומע בקושי, ושהקציב לבן־גוריון 20
דקות על כוס תה. צ׳רצ׳יל נהג בו כבטרדן,
המבקש לעשות לעצמו פירסומת על חשבונו.
מה שקרה ב־ 20 דקות אלה הונצח על־ידי
כתבי מפא״י. בין השאר:
• אמר צ׳רצ׳יל כי היה תמיד ציוני,
וענה לו בן־גוריון ש״ייכנם להיסטוריה כאחד
מאלה שעזרו להקמת המדינה.״ היתד,
זאת מחמאה מפוקפקת לאדם שחסם את
גבולות הארץ וביצע את הספר הלבן בשעה
שהושמדו שישה מיליון יהודים. לדברי התובע
במשפט אייכמן, גרמה השמדה זו למדינת
ישראל נזק שלא יתוקן לעולם.
• הזכיר צ׳ריצ׳ל מאמר שכתב לפני
שנים על משה רבנו, והבטיח לבן־גוריון,
לפי בקשתו, להמציא לו העתק. בן־גוריון
הסביר לו את דעותיו התנ״כיות.
• הצביע צ׳רצ׳יל על התצלומים הרבים
שעיטרו את החדר, והעלה זיכרונות מפגישו־תיו
עם האישים המצולמים בהם.
• הטיף בן־גוריון לצ׳רצ׳יל נגד עישון
הסיגארים, והסביר לצ׳רצ׳יל מדוע אינו
שותה ויסקי.
הסיכום הענוותני של בן־גוריון :״אני
סבור כי שנינו שבענו נחת מפגישתנו זה
עם זה.״
לאחר מכן, בפני עתונאים ישראליים, הודה
בן־גוריון כי היה זר, הוא שהתעקש לבקר
אצל צ׳רצ׳יל.
הסביר בן־גוריון :״אחרי הכל הרי הוא
אחד האנשים הגדולים בדורנו.״
רקע ש ל יריות. כדי להזכיר לבוחר
הישראלי את מעמדו כחכם וכאיש־מדע,
בילד, בן־גוריון את סוף־השבוע בעיר־האו־ניברסיטה
אוכספורד. היא קיווה כי השלב
הסופי של הביקור, יהיה פחות מביש.
ואומנם פאריס, העייפה לאחר ביקוריהם
הממלכתיים של הנשיא קנדי והמלך הבלגי
שם, לא טרחה לערוך קבלת־פנים ממלכתית
דומה לראש ממשלת ישראל. אולם יתכן כי
דה־גול שמח לקבל את הישראלי ברגע זה,
בו הגיע המשא־והמתן האלג׳ירי למבוי
כימעט סתום. כמו תמיד, היד. בן־גוריון
רצוי כמקל־חובלים נגד הערבים.
כאילו כדי להבליט רקע זה, הגיע בן־
גוריון לפאריס באותו יום בו ערכה המחתרת
האלג׳ירית שורה של התקפות נועזות
בעיר זו, ניהלה קרבות־רחוב שנמשכו לילה
שלם. כל עוד נמשכות יריות אלה, יהיה
ראש־הממשלה הישראלי רצוי בעיר האורות.

יחסים מרחביים
רצח בנ שי ק ה
בבואו לארצות־הברית, שמע דויד בן-
גוריון בשורת־איוב: מנוי וגמור עם הנשיא
קנדי להביא לפיתרון בעיית־הפליטים.
עד כה האמינה ממשלת ישראל שבעיית
המרחב מופיעה בתחתית הרשימה של בעיות
הממשלה האמריקאית החדשה. אולם בינתיים
ספג קנדי שתי תבוסגת אישיות ממאירות,
בקובה ובלאום. הוא זקוק במהרה לניצחון
כלשהו, הגיע למסקנה כי השטח המבטיח
ביותר הוא המרחב הערבי.
מזה כמה חודשים נמצאת ברית־המועצות
בירידה מתמדת במרחב. בעיראק קיבלה
הדיקטאטורה של עבד אל־כרים קאסם צביון
ימני מובהק. שיחות אוויאן חיזקו את מעמדו
של הנשיא בורגיבה הפרו־מערבי בחונים.
ולאחרונה התקררו יחסי ברית־המועצות עם
גמאל עבד אל־נאצר.
השבוע יצאה העתונות הסובייטית להתקפה
מוחצת על נשיא רע״ם, בגלל רצח מנהיג
קומוניסטי לבנוני בכלא סורי. עבד אל־נאצר
הושווה לצ׳ומבה, רוצחו של לומומבה. קא־היר
השיבה בהתקפות נרגזות משלה. אין ספק
שממשלת רע״ם הביאה להחרפה וו בכוונה,
כדי לאפשר התקרבות לארצות־הברית•.
2 5 0אלף לישראל. הנשיא קנ ד נואש
מן האפשרות להחזיר את ההגמוניה המערבית
במרחב. אולם הוא מקווה שיעלה בידו
לטפח במרחב ניטראליזם בעל גוון אנטי-
סובייטי. חמורת זאת הוא מוכן לשלם מחיר
יקר, לחזק את משטרו של עבד אל־נאצר.
המיכשול: מדיניות־הפליטים הישראלית.
על כן ניצל קנדי את שיחתו עם בן־גוריון
כדי לגלות לו בסוד תוכנית אמריקאית:
• החזרת רבע ממספר הפליטים (בין
200ו־ 250 אלף) לישראל!
<• קליטת רבע שני בארצות־הברית ומדינות
מערביות אחרות,
• יישוב המחצית השנייה בארצות־ערב.
העולם חזה 1256

לדעת האמריקאים, יש לתוכנית זו סיכוי
להתקבל בארצות־ערב, בתנאי שהניסוח הפומבי
יהיה כך שיתקבל כניצחון הערבים.
כהכרת עוכרי ישראל. דויד בן־
גוריון אינו רוצה לקבל חזרה אף פליט אחד.
לאחרונה טען כי ״נתקיימו חילופי אוכלו־סיר,׳*
,וכי יציאת היהודים מארצות־ערב שקולה
כנגד יציאת הערבים משטח ישראל.
נערי־תצרו אף הצהירו כי כל הדוגלים בהחזרת
מספר כלשהו של פליטים — כגון
הפעולה השמית ומפ״ם — אינם אלא בוגדים׳
עוכרי ישראל.
עם זאת, הודיעו נציגי ישראל בארצות־הברית
לבן־גוריון, ערב שיחתו עם קנדי,
כי עמדה זו לא תיתכן עוד. לאור שיקולי
מדינינת־החוץ האמריקאית, לחץ דעת־הקהל
העולמית והמצב באו״ם, חייבת ישראל להסכים
לתוכנית קנדי.
בן־גוריון השתכנע שאין טעם בהתנגדות
גלוייה. אחרי שיחתו עם קנדי, הכריז בשדה־התעופה
איידלוויילד׳ ניו־יורק, כי הושגה
״מידה רבה של הסכמה״ בינו לבין קנדי
על בעיית־הפליטים. היתר, זו הסכמה מפורשת
לקלוט כ־ 250 אלף פליטים ,״כחלק
מהסדר כולל של בעיית הפליטים״ ,אך מבלי
להעמיד כתנאי חתימת חוזה שלום•*.
ההיפך הנמור. כאשר פורסמה הכרזה
זו׳ נפלטה צעקה של זעם מלב משרד־החוץ
האמריקאי. פקידיו הבינו כי בן־גוריון נעץ
להם סכין בגב, הרם את תוכנית קנדי תוך
הסכמה מילולית להצעותיו.
ברור לכל כי תוכנית כזאת יכולה להצליח
רק אם מנהיגי ערב יוכלו להציגה להמוניהם
כניצחון משלהם. פירסומת בפי בן־גוריין,
תוך ציון שישראל מסכימה לה, אך שהערבים
בוודאי יתנגדו, הפך מראש את קבלתה
על־ידי מנהיגי ערב לבלתי־אפשרית.
תוך מספר שעות פירסם משרד־החוץ
האמריקאי תגובה חריפה ביותר :״לא נידון
כל פיתרון מיוחד בפגישה. בין הנשיא קנדי
לראש ממשלת ישראל, ועל כן לא יכול היה
להתקבל כל הסכם.״ העתונאים שמו לב
שהיה זד, ההיפך הגמור ממה שהצהיר בן־
גוריון באותו יום.

מ שפ ט אייכם!
מחתרתבצרה מוו ת
מחוגי השעון התקרבו לשעה 1
אותה. ליד דוכן העדים ישב ישראל
( ,)38 חבר משק להבות־הבשן, העד
ביותר בשבוע השמיני של המשפט
ועברו גוטמן החשוב הגדול.

חוזר פנימי מגלה מזימת להקש! פלוגות פרטיות של פוס, דיין 111111

רעל בבי ת הסבר
ך•^ א איכפת לי מה חושבים בניהדור
הקשיש בגרמניה,״ אמר אדולף

היטלר באחת מהכרזותיו היותר מפורסמות.
״לי חשוב מיז חושב הנוער. והנוער יהיה
שלנו!״
התירגום המעשי של מילים אלה הצטייר
בתמונה מחלחלת, שהעולם ראה אותה בציור׳
בקולנוע ובמחזה נודע של ברטולד
ברכט. זוהי תמונת הילד הפותח את דלת
ביתו בפני אנשי שרות הבסחון, מצביע
על אביו וקורא :״הנה הבוגד!״
לכל הדיקטאטורים היתד, אמתלה אחת
ויחידה לאירגון הנוער במיסגרת מיליטא־ריסטית־ממלכתית־בטחונית:
יש להרחיב את
הח נוך הבטחוני לנוער ולטעת בו תחושה
בטחונית, כפי שאומנם קובעת המציאות
במדינה.

החודש הופיעו מילים אדה עצמן
על מיפמך פנימי של משרד החינוך
בישראל. היה זה חוזר כעל
תפוצה מצומצמת, שהגיע לידי
קומץ אנשים: מנהלי כתי־הספר
התיכוניים כאיזור תל-אכיב. תוכנו:
הודאה להקים ככתי-הפפר
חוג של ״נאמני בטחון״.

לשם מה ץ
ץ״ ל תלמיד כארץ חרד לענייני בם־

ע * חון. לכך דואגת המפלגה. לכך דואגת
פעולת הגדנ״ע, שהיא מיקצוע־חובה לכל
תלמידי בתי־הספר העבריים בארץ. לכך
דואגות גם תנועות הנוער, אשר כולן כאחת
— מבית״ר ועד הצופים, מבני עקיבא
ועד לו־,שומר הצעיר — חדורות תחושה
בטחונית אחראית ביותר, כנה ואמיתית.
כמה מן התנועות הללו אף כפופות במישרין
או בעקיפין למפא״י, מפלגתו של
שר הבטחון, ובוודאי אינן לוקות בחוחר
בטחוניות.
אם כן, לשם מה יש צורך בתנועה מיוחדת,
המוקדשת כולה לטיפוח מה שמכונה
״תודעה בטחונית?״

עד גוטמן
בפיו היה סיפור סנסאציוני — אולם לא
ניחן לו לספרו במלואו. הפעם לא היה זה
אב בית־הדין ששיסע אותו, אלא היועץ
המשפטי.
מה המריץ את גדעון האוזנר לקטוע סיפור
זה? יתכן שגרמו לכך השעה המאוחרת,
* ממשלת ישראל, המעוניינת להציג את
רע״ם בגרורה סובייטית, המקבלת ללא הפסק
כמויות אדירות של נשק רוסי, משתדלת
בימים האחרונים להמעיט בחשיבות התיכו־כים
בין; שתי המדינות, כדי לשכנע את מדינאי
המערב שאסור להם להתקרב לעבד
אל נאצר.
*• בזאת היה -בן־גוריון קיצוני ממפ״ם,
המסכימה לרחזרת פליטים רק כחלק מהסכם
שלום פורמאלי׳ והתקרב לעמדת הפעולה
השמית בנדון.
העולט הזו! 1258

ירוסליס

ומכיוון שתנועה זו תוכל לשחק
כנשק, להיעזר באלופים בעלי דרגות
נוצצות, להשתמש כז׳ארגון
של צה״ל ובשאר האביזרים המושכים
נוער כגיל ההתבגרות-
יש כבוהה להרוס את תנועות־הנוער
החלוציות והאזרחיות, המדברות
עדיין על מושגים כה מיושנים
כמו הפרחת השממה, יישוב
הגבולות וסתם בטחון.

המונופולין
י סבנה הצפוייה מן התנועה החד
חשכ״א
1961

ני סן
* 188 —3־ ץ

לדא11־

סאת:

מנהלי בחי
הסמוכים.
מנהל

הספר

המחלקה

הנדון:

התיכוניים

לחינוך

ארגון חוג

בת״א

והאזורים
תיכון נאמני

בסחון

במסגרתהמגמהלהעסיד אח תוכנןסלפעולות
הגדנ ״ עולסלבבהןנוסאיסבעליאופי סל חינוך
מסליס, הננועומדים לה קים חוגנאמניכסח ון בח״א
וסביבתה .
בחוג זה יש ת תפ ומוריםומנהליםמבתיה ״ םהמקיימים
פעולותגדנ ״ עסדירו -ח, ומגמתולהפגיש אח נאמניהבסחון
לעתיםמזומנותולסקורבפניהם אח בעיותהבסחון
האקסואליוח, למעןישוחהועלכך עם התלמידים
בסוסדם.
אנוחקוהכיבעזרתחוגזהנצליתלהרחיב את
החינוךהבטחונילנוער ולטעת בו תחוסה בסחוניח ,
כפי שאמנם תובעתהמציאותבמגינה .
הננו קוראים
מקרב סגלהמורים
ויביאו אח דברנו

בזה למנהלי כחיה״ס לעודד
בסוסדס. אש ריצסרפולחוג
בפני הללסידיס.

פרסיבנוספים על פעולותהחוגומועד
הרא שונה, נודיעכם במועד מאוחר יותר .
מתנדבים נאמני הבטחון

הפגישה

אנו חקוה כיתכירוב חשיבות פנייתנוותודיעו
אח שמוחהמוריםהמועמדיםלחוגזהעדיום 2 5 . 5 . 6 1
למר ז. פלדמן, המפקחהמרכז על החינוךהגופניופעולות
גדנ ״ עשיתאם את ארגוןההוגים עם מוסדותהבסחין .

התשובה מתבקשת מהחוזר עצמו.
הכוונה אינה לכטחון, אלא ל•
כטחוניזם. לא להחדרת הצרכים
האמיתיים של בטחון המדינה, הכרוכים
כשאר בעיותיה, אלא בטיפוח
השקפת־העולם המיוחדת
של שליטי משרד הכטחון ושרות
הבטחון, הש.כ.
בשביל אנשים אלה, הבטחוניזם הוא
אידיאולוגיה מפלגתית. לא מפלגת פועלי
ארץ־ישראל, אלא מפלגת הבמחוניזם הישראלי
— המפלגה החשאית, הבלתי־דמוקרא־טית,
של קבוצת פרם, דיין ושות׳ ,שבראשה
עומד שר הבטחון, דויד בן־גוריון.
מפלגה זקוקה לתנועת־נוער. חוגי נאמני
הבטחון יהוו תנועת־נוער זו. תן ועה
המתאימה לאופי המפלגה — בלתי־דמוקרא־טית,
מיליטאריסטית, אנסי־ערבית, שוביניסטית
קיצונית.

הודות למחתרת: בינלאומית

מ ׳מרד החינוךוהחרבות
המחלקה לחינוךתיכון

בכבוד רב

ד״רמיכאלזיו
מ נהל המחלקה

גוני הבטחון השונים, כולל מנג־נון
החושך. הם יוכלו להפעיל טרור
מתמיד על המנהלים, המורים
ושאר התלמידים. ההכשרה המיוחדת
שיקבלו תסגל אותם, מבחינה
נפשית, למלא כמרוצת הימים
תפקיד של מלשינים.
גוף זה לא יהיה מורכב מתלמידים בלבד.
המיסמך מדבר גם על ״מתנדבים מקרב סגל
המורים״ .מתנדבים אלה יזכירו בהכרח
מתנדבים דומים במשטרים מסויימים, שהפכו
מטיפים מפלגתיים בבית־הספר, והפכו
את בתי־הספר ממוסדות של חינוך למוסדות
של תעמולה ומישטר.
הדבר יביא בהכרח לדחיקת רגליהם של
מורים מסויימים ומוכשרים, הרואים יעוד
במקצועם ההומאני, בפני המורים הבטחו־ניסטיים
שימלאו בלהט מיליטאריסטי את
החסר להם מבחינה מקצועית .

מיד המצטיין בלימודים, כי אם לתלמיד
הנאמן לבטחוניזם.

נאמניפ-מלשינים

פילו ישמו של הארגון, יש בו כדי
ולרמוז על מהותו.
אין כימעט משטר דיקטאטורי, ובעיקר
מישטר פאשיסטי, שאין בו מערכת של ״נאמנים״
.בדרך כלל זהו שם־נרדף ל״מלשינים״.
הדוגמה המפורסמת ביותר לשימצה, שהוז כרה
לא־פעם במשפט אייכמן ,״הנאמנים״
של שרות הבטחון (ם.ד ,).אנשי־אימון שלה
בכל בית־ספר, בכל בית־חרושת, בכל יחידה
צבאית ובכל גוש בתים.
אין אדם המוכשר להבין זאת מאשר
שר־החינוך, אבא אבן. כי אבן היה פעם
מדריך בבית־ספר של שרות המודיעין הבריטי.
אבן הוא גם, כיום, אחד מנושאי־הכלים
העיקריים (והעגומים) של פרס, דיין
רשות׳.
המגמה המתגלה בחוזר פנימי זה, שהוסתרה
מעיני הציבור בצורה המעידה יותר
מכל דבר אחר על כודנותיה, היא צעד ראשון
בכיוון הטוטאליטרי.

חברי הגוך יראו את עצמם בבעלי
חובות מיוחדים בלפי מנג-

תהיה זו זריקת רעל מסובנת
במערכת החינוך. התהליך גם מוכר
מארצות אחרות: מורה בושל,
המבצר את מעמדו בעזרת השתאם
לא יסולקו היוזמים כעוד
ייכותו לחוג הניכחר, לא יסבול
כמרוצת השנים בי מעליו או לצי־ מועד מעמדות המפתח שלהם, ידו
ילמד מורה מוכשר יותר. מן בואו גם הצעדים הבאים: חוגים
ההברה שיחתור תחת מעמדו ו של ״נאמני בטחון״ כבל כית־חרו־שת,
בבל יחידה צבאית ובכל גוש
ינסה לחסלו.
אותו מורה, טבעי שיתן עדיפות לא לתל בתים.

או הפחד מפני זעם השופטים. אך יכלה
להיות גם סיבה אחרת: החשש פן סיפורו
של העד, איש השומר־הצעיר, יטיל אור

מבחינה לאומית, היה לסיפורו של גוטמן
ערך חינוכי עצום. כי באמצעותו נודע
(המשך בעפוד ) 10

! |שר, לדמוקראטיה הישראלית גלויה לעין.
בכל בית־ספר יקום גוף של ילדים, אשר
יראה את עצמו כבעל מונופולין על הבטחון.
מי שאינו שייך לגוף זה יהיה חשוד אוטומאטית
כאויב הבטחון, כבוגד פוטנציאלי.

חיובי מדי על הקומוניסטים, ובעיקר על
הקומוניסטים הגרמניים, שנואי נפשם של
שליטי בון, שהם ידידי ממשלת ישראל.

אדולף אייכמן(משמאל בתאו) צופה בסרט באולם הריק של בית־המשפט. ליד השולחן-פרקליט סרבאציוס ומזכירת!
ך • אחד הערבים, השבוע, ישב אדולף אייכמן בתא־ד,זכוכית שלו, באולם הריק של
^ בי ת־ המשפט. איש לא נכח באולם החשוך, מלבד הסניגור, פקידתו הבלונדית וכמה
שוטרים שלא טרחו לחבוש את כובעיהם. גם אייכמן עצמו לא לבש את חולצתו הלבנה
המבהיקה ואת חליפתו המגוהצת. הוא ישב באפודה מרושלת, נשא את עיניו הממושקסות
לעבר מסך קטן שנתלה על הקיר ממול. היתד, זאת הצגת קולנוע.
אולם לא היה זה ערב־בידור. על המסך הוקרנו תמונות אימים — קטעי סרטים ממחנות
ההשמדה. הם עומדים להיות מוגשים כמוצגים במשפט, ולפי הנוהל המקובל, הועברו
תחילה לסניגוריה. לפי בקשת הד״ר סרבאציוס, הוצגו בפני הנאשם, למען יוכל הלה להעיר
את הערותיו.
סרטים אלה מראים את הפרק הסופי בקאריירה של אדולף אייכמן, הפרק אשר לקראתו
הובילו כל חייו בעקביות אכזרית. היה זה הפרק בו בוצעה ההשמדה הגופנית של מיליוני
היהודים באירופה. הוא התחיל ביוני , 1941 כאשר חצו צבאות היטלר את קדר,תיחום
שהפריד בין הרייך השלישי וברית־ד,מועצות.

״נקניקיות קטכות מדי״

*ץ דולף אייכמן שמע על המיבצע כמה ימים לפני התחלתו. באולם הגדול של הלישכר,
הראשית לבטחון המדינה, ברחוב הנסיך אלברכט בברלין, כונסו כל ראשי המחלקות
והמפקדים הבכירים של שרות־ד,בטחון והגסטאפו. שם סופר להם בפעם הראשונה על
התוכנית ל״מיבצע בארבארוסה״ ,שנקרא על שם הקיסר הגרמני אדום־הזקן שטבע בנהר
תורכי, בדרכו למסע־הצלב בארץ־ישראל.
לא היתר. זאת פגישה אינפורמטיבית גרידא. התכלית היתה מעשית. בשעה שהגנראלים
הנכבדים של הוורמאכט, האצילים נקיי־הכפיים, עיבדו את הפרטים האחרונים של פקודות־המיבצע,
יצקה צמרת הם.ם. את הצד השני של המדלייה. הנוכחים בפגישה חולקו בין

מאת אודי אכנדי
עוצבות־המיבצע — איינזאץ־קומאנדו — שתפקידן היה להיות צמודות לכוח הלוחם, לכונן
שלטון מישטרתי בכל אזור, מיד עם ד,יכבשו. בין השאר הוטל על עוצבות אלה להשמיד
את כל היהודים במקום.
סגן־אלוף אייכמן, ראש המדור 4ב ,4לא נתמנה למפקד עוצבת־מיבצע. הוא נשאר במשרדו.
אולי גרמה גם עובדה זו למורת־רוח, אותה תיאר בזכרונותיו :״הוסבר לנו מדוע הפנה
המלחמה (בברית־המועצות) בלתי־נמנעת, ,ומדוע מוטב להתחיל בה עכשיו, תחת לחכות עד
אשר הרוסים יכפו אותה עלינו, במועד אחר, שאולי יתאים פחות להנהגה הגרמנית. סגני
הקבוע, רולף גינתר, ואני,׳ היינו אז מאד נגד המלחמה הזאת. אמנם, ,להיות נגד׳ פירושו
לא היה אז אלא איסטרטגיה של בית מרזח, ני הרי היינו נקניקיות קטנות מדי, ממש
אפסים. אבל נזכרנו כי היטלר עצמו הטיף פעמים רבות נגד ר,שגעו! שבמלחמה בשתי
חזיתות. והנה פתח הוא עצמו במלחמה כדאת• אולם, כאמור .,זאת היתה דעתנו הפרטית.
נזהרנו היטב שלא לספר על נין למישהו. כי באותם הימים נהגו לטפל בתבומנים באופן
נמרץ ביותר.״*
כעבור כמה ימים קרא ריינהרט היידריך לאייכמן והודיע לו כי כל הגירה יהודית מחוץ
לתחום השלטון הגרמני אסורה עתה בהחלט, וכי הפירר ציודה את השמדתם הגופנית של
היהודים. הוא הטיל על אייכמן לנסוע ללובלין, כדי לראות כיצד מבוצעת שם הפקודה.
אייכמן הלך למפקדו הישיר, ראש־ד,גסטאפו מילר, וסיפר לו על כך. הלה הקשיב מבלי לעוות
את פניו.
״כאשר חזרתי למשרדי, ברחוב הקורפירסט, הכנסתי את רולף גינתר לעובי הקורה של
הסוד. לא היו לו מילים, כמו שלא היו לי. היתה זאת פקודה שחדרה להכרתנו רק לאס־לאט.
עד אז לא חשב איש מאתנו על פתרון מסוג זה. הייתי שסח שגיליתי את הסוד
לגינתר, ני לשניים היה קל יותר לשאת ידיעה כזאת מאשר לאחד. קל וחומר אחרי שמפקדי
הישיר, מילר, לא גילה לי את דעתו על העניין בשום תנועה בפניו. היה נדמה לי כי
מילר, כמוני, לא חייב את הפקודה, עד כמה שהכרתי •את מילר, אן קשה היה להכיר אותו.
הוא שמר את דעתו לעצמו, כמובן, כי נגד פקודת־הפירר לא העז גם הוא להתקומם. נמו
שאני לא העזתי, כמו שגינתר לא העז, כמו שמיליונים אחרים לא העזו.״
תיאור זה של מילר טוב־הלב והאבר,י שונה לגמרי מן התיאור שניתן על־ידי עמיתו
ומתחרהו, ואלטר שלנברג, מנהל לישכה ( 6מודיעין־חוץ) ,שהיה בעל דרגה שודד, לזו של
מילר, מנהל הלשכה ( 4גסטאפו) בלשכה הראשית לבטחון המדינה. שלנברג מתאר את מילר
כאיש אכזרי וחסר כל תרבות והשכלה, מכונה רצחנית חסרת כל מצפון אישי. מילר
התחיל את הקאריירה שלו כבלש קטן במישטרה המחוזית של בוואריה, עלה לגדולה כאשר
הימלר קיבל מישטרד, זו לידיו, לפני שהפך שליט המישטרה הגרמנית כולה. לפי שלנברג,
לא הסתייג מילר כל עיקר מהשמדת היהודים. להיפך, הוא היה אחד הכוחות שהמריצו את
ביצועה, לא פחות ממפקדו, היידריך, ומפקודו אייכמן.

״רעדתי בכ 7כוכי ״

**ט דרך ללוכרין עבר אייכמן בפראג, ופגש שם חבר שני של פמלייתו הפרטית. היה
_1זד האנס גינתר, אחיו של דולף, שניהל שם את המרכז להגירת היהודים שהפך, לדברי
* כל הקטעים המודפסים באותיות דקות לקוחים מעדותו של אייכמן, מזכרונותיו או
ממיסמכים החתומים על־ידו, תוך שמירה על סיגנונו המקורי, ככל האפשר.

העדים במשפט אייכמן, מרכז של שחיתות ושוד .״גם לו סיפרתי על הפקודה. הוא היה
מונה תדהמה. שיתופם של שני חברים מסורים אלה בסוד, הביא לי הקלה כלשהי. בכל
זאת חשבתי על לובלין בחלחלה. קיוויתי כי הנסיעה לשם תימשך זמן רב ככל האפשר
בנסיעה זו, ובנסיעות אארות, פגש אייכמן לראשונה בזוועה. בזכרונות, אותם כתב
בכלא הישראלי, תיאר את הגבתו כך :״עד היום אני זוכר היטב את הזוועה הגדולה ביותר.
חלמתי על כך עוד במשך שנים, ולעתים קרובות התעוררתי מן הצעקות שצעקתי בחלומי.
היהודים הוכנסו, ערומים לגמרי, לתוך מכונית סגורה, כביכול לשם חיטוי או משהו
דומה לא יכולתי להסתכל, ני הגעתי לסוף נוחותי כשנפתחו הדלתות, נפלו יהודים
מתים החוצה. עד היום אני זוכר שלא ידעתי, האם אני חולם, יאו שזו המציאות. רעדתי
בכל גופי, וגם לא יכולתי להסתיר את זה. אזרח פולני משך בצבת את שיני־הזהב מפי
המתים. אז נשמטה הקרקע מתחת לרגלי. אחרי זה נסעתי במכונית שלי. מעולם לא יכולתי
להיזכר איך הגעתי חזרה למכונית שלי.
״בימים ההם רדפו התמונות אחרי בחלומותי הליליים. עד אז הייתי אדם חברותי ועליז.
מאז הזמן ההוא נטש אותי הצחוק. בערב הייתי נאלץ לשתות משקאות •אלכוהוליים, כדי
שאוכל בכלל להירדם. כמו שרשמתי זאת כאן, כך בדיוק סיפרתי את זה לראש הלישכה

שלי, גנרל הם.ס. מילר
קשה להאמין לתיאור זה, שנכתב כדי לעשות רושם על חוקריו ושופטיו. אך אין ספק
שיש בו גרעין של אמת סובייקטיבית. שום אדם אינו יכול לראות בפעם הראשונה ערימה
של גוויות, מבלי להזדעזע. איש כמו אייכמן, שחונך בידי הורים אדוקים ביותר, היה זקוק
בלי ספק לתקופה של חיסון פנימי, עד שהגיע בסופו של דבר להפרדה גמורה בין תפקידו,
תפקיד מארגן ההשמדה ההמונית, לבין מושגי המוסר המקובל שקלט בבית ובבית־הספר.
חשוב להבין זאת, כדי לעמוד על מהות ההתפתחות הנפשית של הרייך השלישי כולו.
כאשר עלה היטלר לשלטון ב־ , 1933 לא יכול היה לגשת מייד להשמדה הגופנית של
היהודים. אי־אפשר היה לקחת את הסובן־הנוסע מלינץ, להעמיד מולו אלף נשים וילדים,
לתת בידיו מיקלע ולומר לו :״הרוג!״
הפיכתו של אדולף אייכמן למכונת־רצח היתד, הדרגתית, כמו הפיכת הרייך השלישי כולו
למנגנון־השמדה. תהליך זה התקדם שלב־שלב, מחקיקת חוקי־נירנברג, דרך מחנות־הריכוז
והגטאות, ועד לתפוקה של 12 אלף הרוגים ליום באושודיץ. היו עשרות שלבים, ובכל שלב
התעקמה נפשו של אייכמן ועמיתיו קצת יותר.
אילו ניתנה פקודת ההשמדה בשנת , 1933 היה העולם מתקומם, ויתכן כיי גם העם הגרמני
היה מזדעזע. כעבור 11 שנה היתד, הקרקע מוכנה. העולם נעשה אדיש וציני. העם הגרמני,
אשר מאות אלפים מבניו נפלו בחזיתות, התייחס לחיי אדם בזילזול גמור. איש כמו אייב־מן
קיבל את הפקודה, ואחרי הלם קל ניגש לבצעה תוך דבקות למשימה ויוזמה נמרצת.
התפתחות של 11 שנה הכשירה אותו לקראת רגע זה, השיא שכל דרכו חתרה אליו, אף
שלא הבין זאת בהכרה מלאה. אין זה מקרה שהכשרה זו הגיעה לסיומה ברגע שפרצה
המלחמה ברוסיה, מלחמה שהיתר, אכזרית עד אין שעור יותר מכל מלחמה בעת החדשה.
חשוב להבין תהליך זה. כאשר מאיימת כיום סכנה של דיקטטורה פאשיסטית על ארץ
מסויימת (ואין ארץ בעולם, כולל ישראל, ר,מחוסנת מפניה) ,נוטה האיש הנורמאלי להגיד
לעצמו:׳ ״לא, בארץ ההיא לא תיתכן אושח־יץ!״״ והוא צודק: בשום מקום לא תיתכן
אושוויץ — מייד. אבל אושוויץ יכולה לקום בכל ארץ בעולם, אחרי 11 שנה של הכשרה
שיטתית. אושוזיץ היא רק הצעד האחרון. ואילו הצעד הקובע הוא הצעד הראשון. אחרי
צעד ראשון זה, כל הצעדים הבאים נצעדים כמעט מאליהם, בכיוון הנקבע מראש על־ידי
מהותו של המישטר.

,,אכי לא יודע כרום ״

ףכלזאתמשקר איי כמץ באומרו כי מעולם לא שמע על רעיון ההשמדה, עד
ולאותה פגישה גורלית עם היידריך.
3564 העמודים של חקירת אייכמן בידי הפקד אבנר לס הם מיסמך יבש. לא נרשמו
בהם הבעות־הפנים של הנאשם, תנועותיו, הפסקותיו, הרגעים בהם החוויר ובהם נעצרה
נשימתו. אחרת אפשר היה להבחין בשיא הדראמתי שחל ביום ה־ 10 בנובמבר אשתקד,
סמוך לשעה .11
אז הראה לס לאייכמן הוראה מטעם היידריך למפקדי משטרת־הבטחון. הוראה זו ניתנה
ביום ר,־ 21 בספטמבר , 1939 שלושה שבועות אחרי פרוץ מלהמת־העולם. תוך הסתמכות
על ישיבה שנתקיימה באותו יום, קבע היידריך הנחיות לפתרון בעיית־היהודים באזורים
שנכבשו. בין השאר, נקבע :״יש להבחין בין (א) המטרה הסופית, המצריכה תקופה ארוכה,
לבין (ב) שלבי ההגשמה של מטרה סופית זו, שיש לבצעם בטוזח קצר.״
אייכמן קרא את המיסמך בעניין, וקבע :״ובכן, אני אומר לעצמי היום, אחרי שאני קורא
את זה, הנה מסתבר כי הפקודה להשמדתם הגופנית של היהודים לא ניתנה בראשית מלחמת
גרמניה־רוסיה, כפי שהאמנתי עד כה, אלא שתפיסה זו כבר קנתה לה אחיזה בצמרת
בתאריך שחוברה הוראה זו.״
לס שאל, בתמימות :״האם אתה רוצה להגיד שלא השתתפת בישיבה זו?״
אייכמן :״נו! נו!* מזה אני לא יודע כלום. עם זה לא היה לי שום עסק. הרי באותו זמן
עוד עסקתי בהגירה.״
ואז שלף לס מתיקו מיסמך שני — פרוטוקול הישיבה שנתקיימה באותו יום אצל הייד־ריך.
אייכמן נטל אותו לידו, קרא אותו והחודיר כסיד: במשך דקות ארוכות שררה דממה
גמורה בחדר. כשהצליח להשתלט על עצמו, ניסה להחליק את העניין :״ובכן, נידונה כאן
הוצאה של היידריך. השתתפו בישיבה זו ראשי כל הלשכות ומפקדי עוצבות־המיבצע.
־* בעדותו השתמש אייכמן לעתים קרובות במילה הספרדית ״נו״ בתקוס ״ניין׳ הגרמנית
במילת־שלילה, כנראה בהשפעת שהותו הממושכת בארגנטינה.

לידתו של נאצי
מאמו ששי בסיווה: מתי שמע א״נמן לראשונה את ועיון ההשמדה ההמוח!*

נכחו, כך יש להבין יאת זה, המפקדים הבאים: מילר, הוא היה ראש־לישכה, כן, כן; בין
השאר מוזכר גם אני, סרן הס.ס. אייכמן, המרכז להגירה יהודית. כאן מוסר היידריך
סקירה כ ל לי ת
אייכמן הבין, כמובן, שנכנס למלכודת .״אני יכול רק להגיד לזה, שאיני זוכר שהשתתפתי
בישיבה זו. מובן שאין לפקפק בכן, שהרי אני מוזכר בין הנו כ חי ם
ברור על כן כי אייכמן כבר ידע בספטמבר , 1939 עוד לפני שקיבל לידיו את המדור 4ב,4
שהמטרה הסופית היא השמדתם הגמורה של היהודים. הוא ידע כי היטלר לא בילפף
כאשר קרא, ערב המלחמה ,״אם היהודים יביאו למלחמת־עולם, תישמד היהדות במלחמה זו.״

סולם ושמו השמדה

^ ייכמן שכח מהר מאוד את ההלם שקיבל — אם נכון סיפורו — כאשר אמר לו
היידרין־ ״הפירר פקד על השמדתם הגופנית של היהודים.״ כי השמדה זו העניקה
סוף־סוף לילד הפרובלימאטי מלינץ, אכול תסביכי הנחיתות, את המעמד שהוא ייחל לו
כל חייו.
הוא נשאר סגן־אלוף, בעל מישרה שהיתה ארבע דרגות מתחת לזו של הימלר, שהיה
מעין שר. אבל השפעתו היתד, עצומה. היו לו נציגים אישיים כמעט בכל בירות אירופה
הנאצית. נציגים אלה לא נתמנו, על־ידו וגם לא היו כפופים לו רשמית, אבל פקודותיו
חייבו אותם בכל הנוגע לענייני היהודים. הם מיהרו למלא את פקודותיו, כי לא רצו להפסיד
את מישרותיהם. כמו פקידים ישראליים, רצו גם נאצים רבים לשבת בחוץ־לארץ,
בפאריס או בבראטיסלאבה, רחוקים מן המרות המרכזית, במקום שם יכלו לחיות כאתת־נפשם,
להתהולל ולהתעשר הרחק מעיני הימלר והיידרין־.
זה, אולי, אחד הפרטים הנוראים ביותר של פרק היסטורי זה: לגבי נאצים רבים, השמדת
היהודים היתד, קודם כל הזדמנות לנסוע לחוץ־לארץ ולעשות חיים. כאשר נשלח אייכמן,
ב־ , 1944 להונגריה כדי לחסל את יהודיה, לחמו עוזריו איש ברעהו על הזכות להצטרף
אליו. בודפשט היפה קסמה להם יותר מברלין המופצצת, בירת הרייך הלוחם.
כאיש־ד,ביצוע של שגעונו הפרטי של הפירר, היתר, לאייכמן השפעה נדירה. הוא הפיל
את חתיתו לא רק על היהודים חסרי־הישע, אלא גם על ממשלות זרות, על שרים ועל
שגרירים שעלו עליו בהרבה בדרגתם. הם לא פחדו מאייכמן האיש. אבל הם ידעו כי
מאחוריו עומדת דמותו המפחידה של גסטאפו־מילר, ומאחורי זו דמותו המחלחלת של
היידריך, האיש שכל גרמני (אולי מלבד היטלר עצמו) פחד מפניו.
היום יכול אייכמן לטעון כי היה רק יועץ, שלא יכול היד, לתת פקודה ישירה לאף אחד.
ויסליצני בבראטיסלאבה היה כפוף לשגריר הגרמני שם, שהיה כפוף לשר־החוץ. דנקר
בפאריס היה כפוף למפקד משטרת הבטחון שם, שהיה כפוף במישרין להימלר. רודולף הוס,
מפקד אושודיץ, היה כפוף ללשכה הראשית למינהל ולמשק, שקיבלה את פקודותיה מהימלר.
כל זה נכון בהחלט. אולם כל אדם ידע כי בענייני היהודים קובעת הוראתו של אייכמן,
מאחר שאייכמן ממונה על הגשמת שגעונו של הפירר. במישטרים בהם שולט רצונו של
איש אחד, יכולים אנשים מסויימים להיות חשובים עד אין שיעור יותר מכפי שאומר
מעמדם הרשמי. מי שממלא את רצון המנהיג, הוא הקובע.
יש לכך דוגמה מובהקת במדינת ישראל. במשרד ראש־הממשלה קיים ״יועץ לעניינים
ערביים״ .לכאורה, אין ליועץ — כיום אורי לובראני — שום סמכות ומרות. אך למעשה
יש לו השפעה עצומה על חיי ערביי ישראל. הוא יכול להכריע את גורלו של כל ערבי
לשבט או לחסד. ר,ש.ב ,.המימשל הצבאי, המחלקה הערבית של ההסתדרות, משרד־הפנים,
משרד־החינוך, משרד־ד,חקלאות, מם ההכנסה — כולם יודעים כי בעניינים ערביים יש
לקבל ללא עירעור את הוראותיו של היועץ — כי מאחוריו עומד דויד בן־גוריון. צילצול־טלפון
בלתי־רשמי מספיק. לא דרוש שום מיסמך. שמו מטיל פחד על כל ערבי בארץ —
ובכל זאת יכול לובראני לטעון, בצדק, כי מעולם לא היתד, לו שום סמכות, שמילא רק
הוראות, שנתן רק עצות.

דמו של היידריד

** ה שנכון לגבי אייכמן הקטן, נכון שבעתיים לגבי היידריך הגדול. הודות להשמדת
) 3היהודים הגשים גם זה את חלום חייו. הוא הפך מדינה בתוך מדינה, שלים הנותן
פקודות לשרים ולממשלות.
הדבר נקבע רשמית בוועידת ואנזה, ליד ברלין, בינואר , 1942 בהשתתפות המנהלים

תומוות אסירים באושוויץ צועדת לנני ]יוון למוות נתליח
הכלליים של המיניסטריונים השונים. לא הוחלט שם על השמדת היהודים — זו כבר היתד,
אז במלוא תנופת הביצוע. בוזעידת ואנזה רק נקבע כי ניתן להיידריך יפוי־כוח עליון לפעול
כראש מינהל ההשמדה, כמרות עליונה בשטח זה. כל שאר המשרדים נצטוו למלא אחרי כל
פקודותיו.
אייכמן, שהכין את הוועידה, שלח את ההזמנות ונכח בה יחד עם מילר, הגדיר את הדבר
בצורה צינית למדי :״הסיבה האמיתית. שבגללה כינס היידריך את הוועידה היתה לספק את
יהירותו, שהיתה ידועה ברבים נשחיתה חולשתו הוא רצה להראות לכל עד נמה התרחבה
השפעתו. אולי רצה גם לקדם שאיפות אחרות שלו, על־ידי כן שהראה כי הוא נהנה
מחסרה של צמרת המדינה. זאת היתה המדיניות הפרסית של רבים מן האדונים האלה.
היא היתה ידועה, וה״דרין היה ידוע בשל כן, שאף פעם לא הסתפק במה שיש לו ושרצה
לאגור יותר ויותר כוח.״
בוועידת ואנזה הגיע היידריך לשיא כוחו. לפני כן כבר מונה מ״מ מושל צ׳כיה, כך
שהפך גם שליט טריטוריאלי, נוסף על כל שאר תחומי שלטונו. הוא הספיק להכניס את
תהליך ההשמדה למסלולו התקין — ואז השיגתהו יד הגורל. שני אנשי־מחתרת צ׳כיים,
שבאו במטוס מלונדון וירדו במיצנח, עצרו את מכוניתו המשוריינת בעזרת מחסום־דרכיס
והרגוהו בפצצת־ננס משוכללת. לאחר מכן התחבאו במינזר והושמדו שם יחד עם כל שאר
יושבי הבניין — מבלי שהגרמנים ידעו שידם השיגה את המתנקשים. כנקמה הושמד הכפר
לידיצ׳ה על כל יושביו, פרט לכמה ילדים שנשלחו לגרמניה, ושרובם הושמדו במחנות־המתת,
בפקודת הימלר או מילר. מנהל ההעברה: אדולף אייכמן.
כך נסתיימה הקאריירה של היידריך, ד,קלגס המזהיר, איש־הביצוע חסר־הלב ורב־התככים,
שעיצב את דמות הגסטאפו. גם היטלר וגם הימלר שיבחוהו, בנאומי ההספד
שלהם, כ״בעל לב ברזל״ .ואילו שלנברג מוסיף בזכרונותיו קטע מעניין על שיחה שנתקיימה
בדיוק בימי התחלת ההשמדה ההמונית :״איש לא ידע מה בדיוק התרחש במוחו. יום אחד,
בקיץ , 1941 כששהינו יחד בביתן־הצייד שלו, העיר לי אגב שיחה על מהלך המלחמה, :איך
שמנהלים אצלנו את העניינים, זה מוכרח להסתיים בסוף רע. חוץ מזה, היד, זה שגעון
גמור ליצור את הבעייה היהודית.׳ את משמעות המשפט האחרון הבינותי רק כאשר סיפר
לי האדמיראל קאנארים, אחרי מותו של היידריך, שיש בידו הוכחה למוצאו היהודי של
היידריך.״
נושא

מאלף

למחקר

פסיכולוגי :

משמיד־היהודים

בעל הדם

היהודי.

המשמיד הפלגמאטי
^ א קל היה למלא את מקומו של איש זה. למשך שנה נטל הימלר בעצמו לידיו את
׳ /תפקידו של היידריך. לבסוף, כשנאלץ למנות סוף־סוף איש חדש לתפקיד ״מפקד משטרת־ר,בטחון
ושרות־ד,בטחון״ ,בחר במכרו התתיק של אייכמן, ארנסט קאלסנברונר. הוא היה
ד,ד,יפו הגמור מהיידריך — אדם אפור, שתיין, בריון מגודל, ללא מעוף ומחשבה. אייכמן
מדבר עליו רק טובות .״קאלטנברונר היה פקיד שקט וענייני, משפטן, שלא החליט החלטות
פזיזות.״ ובמקום אחר :״קאלטנברונר לא הצטיין בנכונות לקבל על עצמו אחריות. זאת
היתה אצלנו אימרת ננף — הנכונות לקבל אחריות. היא היתה להיידרין, אבל לא לקאלטג־ברונר.
קאלסנברונר היה איש שדאג תמיד להשיג לכל דבר •אישור מלמעלה.״ ועוד במקום
אחר :״הוא היה פלגמאטי ולא מעוניין בשום דבר, חוץ מענייני ריגול.״
אף שקאלטנברונר היד, האיש שגייס את אייכמן לראשונה ל ,.0.0עשר שנים לפני כן,
לא חידש ידידות זו עתה .״לא, אני הפסקתי באופן פתאומי את ההיכרות האישית שלנו,
היכרות־הרחוב שעוד היתה קיימת י בינינו בלינץ, ברגע שהפן להיות מפקדי. פעם אחת,
כשנכנס לתפקידו, היו צריכים כל הקצינים בלישכה הראשית, מדרגת סגן־מישנה ומעלה,
להתייצב לפניו. קאלטנברונר לחץ את ידו של כל אחד לחוד. זאת היתה הפעם היחידה
ששאל אותי, :מה שלום אבאל׳ השבתי, :תודה, בסדר!׳ וזאת היתה המילה הפרטית האחרונה
שדיברתי אל קאלטנברונר, בכל התקופה שהיה מפקדי.״

השרב האחרון

שד ה״וויו בהלוויה הולוגרכתית. בלווי?ציני ס. ס.

ך* אלטנברונד לא הפך כוח יוזם. אחרי מותו של היידריך, הפך היינריך הימלר
\ /לבדו למנהל האמיתי של מיבצע ההשמדה. השפעות רבות פעלו עליו. מצד אחד
1הושפע על־ידי סיעתם של קאלטנברונר, מילר ואייכמן. מצד שני התגבשה סיעה
בהנהגת שלנברג, שתמכה בקו חדש בעניין היהודי.
בשלב האחרון של ההשמדה הפכו שגעונותיו, חולשותיו ותכונותיו של היינריך הימלר
לגורם המכריע בחיי יהודי אירופה — אותם מהם שעוד נותרו בחיים.

במדינה

חתום על:

(המשן מעמוד )7
לרוב אזרחי המדינה, בפעם הראשונה, עוב די•
מרעישה: כי במחנה אושודיץ, בצל חמודת׳
התקיימה מחתרת בינלאומית ענפה,
נועזה וממושמעת. היתד, ואת בשורה של
נחמד, לקהל בבית־המשפט, שהקשיב יום
אחרי יום לספורי הזוועה המחרידים.
אם במחנות אלה יכלה הרוח האנושית
להחזיק מעמד ואף להשיב מלחמה שערה,
הרי היתה בכך סתירה לאמונת הנאצים שניתן
להפוך בני־אנוש לחיות חסרות־תוחלת.
על כן חשוב היה להכיר את הסיפור כולו
— גם את החלקים שלא הושמעו במשפט,
מוסלמי מגטו ווארשה. גוטמן, מלוחמי
גטו ודארשה, הגיע לאושוזיץ ממחנה־מוות
אחר, מיידניק, כדי לעבוד במיפעלי הגומי
המלאכותי במקום. אולם הרעלת־גאזים
שלקה בה בקרב על הגטו, הרעב והסכלות,
הפילוהו במהרה. הוא חלה, הפך ״מוזלמן״,
ח •כד. להופעת הרופא, ששלח כל כמה
ימים את התשושים ביותר לתאי־הגאזים.
לבלר הצריף היה אסיר פולני נוצרי,
מאנשי השמאל הפולני שנכלאו באושוויץ
עוד לפני שהמחנה הפך מיתקן־השמדה ליהודים.
לבלר זה שם לב לגוטמן, בירר
את עברו. כשעמד הרופא להופיע, הגניב
את גוטמן לחדרו הפרטי, הסתירו במיטתו.
על מעשה זה היד, צפוי לתלייה מיידית.
לא היד, זה רק מחווה של ידידות. כעבור
יום הופיע בחדר יהודי בשם לייבה בראון,
שחקר את גוטמן ארוכות. משהשתכנע כי
גוטמן אומנם היה חבר המחתרת בגטו ווארשה׳
ואף הכיר את הסימנים המוסכמים
שלה, גילה לו את הסוד: באושודיץ קיימת
מחתרת. גוטמן צורף לחטיבה היהודית.

7.50ל״י
דמי מנוי לשנה :
דמי מנוי לחצי שנה 3.75 :ל״י

״אתגר״ _ דרשבועון. גזנזורך _ זזזן ירין־זזזר זזזנזצוז
הזזנזרכח _ אורי אבזרי, ד״ר יע 2ן ב יררויר בועו
נזברזן, בזיזזין עוגזרי.
כוזובוז וזזזנזך כזז ווזזועהרר: וזך ,3006 .וזר־אביב

מריחה אחת עם
מקלון שנקם
מבטיחה מנוחת
שלו יד, לילה תקנה עוד היום
ב בי ת־ מרקחת
או פרפומריה
״ שנקם ״
מחיר המקלון 1.25ל״י
המפיצים היחידים:

חב׳ נורית בע״מ

תצלומים מבעד לחור. המחתרת
הוקמה על־ידי הפולנים הנוצריים, התושבים
הראשונים של מחנו־,־הריכוז. היו אלה,
ברובם, קומוניסטים, לוחמי הבריגאדה הבינלאומית
בספרד, שנפלו בצרפת בידי הנאצים•
בראשה עמד יוזף צירנקביץ, אז
סוציאליסט שמאלי, כיום ראש־ממשלת פולין.
אט־אט התפשטה המחתרת. גייסה תאים
בין כל חטיבות האסירים — הקומוניסטים,
הגרמניים, היהודים, הפולנים הימניים האנטישמיים
ובני שאר הלאומים. לבסוף מנתה
בין אלף לאלפיים איש, מהם מאתיים חברי
החטיבה היהודית.
הפעולה הקבועה היתה שיגרתית אך
נועזת. המחתרת פירסמד, ידיעון פוליטי.
הידיעות הושגו על־ידי האסירים הגרמניים,
ששירתו בחדרי ד,ס.ם ,.הקשיבו שם בחשאי
לשידורים זרים. ד,ידיעון הועבר בעיקר בעל-
פה, הוגנב בכתב למחנות הסמוכים.
עלון שני נועד לספר על המתרחש במחנה
עצמו. אחד ההישגים המזהירים: בעלון סופר
על קורות נערה מסויימת באושודיץ. הוא
הוגנב לקרקוב הסמוכה, משם ללונדון, שו דר
על-ידי ד,בי.בי0 .י. ונקלט על־ידי חבר
גרמני של המחתרת באושוויץ.
פעולה נועזת אחרת: איש־המחתרת היהודי,
דויד שמולבסקי, קומוניסט מלוחמי-
ספרד, החביא מצלמה על גופו, צילם בעד
לולאת כפתור המקטורן את תמונות־הזזו־עד,
ההיסטורית של תהליך ההשמדה (העולס
הזה .)1200
דיל לצועני. כדי לקיים את המגע עם
המחתרת הפולנית בחוץ, היה צורך בהברחת
יחידים. היד, זה מיבצע קשה ביותר,
שהיד, כרוך בהסתכנות עליונה. כי בהיוודע
שאסיר הצליח לפרוץ את טבעת־השמירה
סביב המחנה, איישו הגרמנים במשך שלו שה
ימים ולילות טבעת־שמירד, שנייה.
בידעה שיטה זו, חפרה המחתרת בונקר
מוסתר בין שתי טבעות־השמירה. שם נשארו
הבורחים עד תום שלושת ימי האזעקה,
המשיכו בדרכם רק אחרי שפסקה
השמירה בטבעת החיצונית.
אחד הבורחים, שכונה ״ציגאן״ (״צועני״)
,נפצע ונשאר במשך ששה שבועות
בבונקר זה. המחתרת סיפקה לו מזון, תוך
סיכון עילאי. לבסוף, משנתברר כי ציגאן
אינו מסוגל להמשיך בדרך, הלך שמולבסקי
אל צירנקביץ, ושאלו מה לעשות. השיב
מפקד המחתרת :״תן לו ציאנקאלי!״
כשהביא שמולבסקי בשורה זו לציגאן,
התחנן הלה :״תן לי אפשרות אחרונה. הלילה
אנסה!״
הוא הגיע לקרקוב.
תוכנית ההתקוממות. המטרה הסופית
של המחתרת היתד. לבצע מיבצע-
ענק: התקוממות כללית במחנה. השתלטות
על מחסני הנשק של הסס״ ניתוק גדרות־החשמל,
פיצוץ המשרפות. אותו זמן היתד,
צריכה להיערך התקוממות מזויינת של המחתרת
באיזור כולו. המחתרת בחוץ היתד,

כר(שמאל) בכניסה לאולם המשפט
— סודיות גמורה —

כר עם פרקליטו הגלד
—עירפוד במזיד?

צריכה להפקיע משאיות, להוביל בהן )
האסירים הבורחים להרי קארפטו־רוס, ז
פעלו חטיבות של פרטיזאנים רוסיים״[
התוכנית התגבשה והלכה. גוטמן קן
פצירה, הכין את חולייתו לתפקיד הרסו[
שנקבע לה במיבצע. תוכנית מפורטת הו
נד. בכתב, בשני העתקים, ואז קרה האסו
חעולט הזח •135

איש־מחתרת פולני, שהחזיק בהעתק אחד,
נתפס.
הללו נקסו מיד באמצעים. מספר גדול
של פולנים נשלח תיכף ומיד למחנות מרוחקים.
סולנים אחרים, שעברם הפוליטי
היה ידוע, הוצאו להורג בסיטונות. ביצוע
התכנית הפך בלתי־אפשרי.
איש הס.ס. בגד. בנובמבר 1944 נודע
לאסירים הגרמניים כי עומדים לגייסם,
למרות עברם הפוליטי, לשורות הודרמאכט
הנאצי. בייאושם, החליטו על מעשה נועז:
לשגר משלחת של ארבעה איש, שני גרמנים
ושני סולנים, לבקש מן הרוסים פעולה
מיוחדת לכיבוש אושוויץ.
זקן אסירי־המחנה, שהיה נציגם הרשמי
בפני הגרמנים, היה קומוניסט אוסטרי בשם
היינץ דירמזר. הוא אירגן את הבריחה בעזרת
שני אנשי ס.ס ,.שהביעו אהדה לאסירים.
אחד משניים אלה היה בוגד. ארבעת
הבורחים נתפסו בדרך. אחד מהם התאבד,
שלושה ניתלו בתלייה פומבית, בה נוכחו
כל יושבי אושוויץ. דירמייר עצמו קרא את
פסק־דין המוזת על חבריו הקרובים ביותר.
שני הפולנים קראו :״תחי פולין!״ ונפחו
את נשמתם. הגרמני קרא :״יחי סטאלין!״
על אף כישלונות אלה, היה כוחה של
המחתרת רב. היא הצליחה למחוק מרשימת
הנשלחים לתאי־הגאזים את כל לוחמיה,
לקיים קשר רצוף עם העולם החיצוני
באמצעות קרקוב. רבים מחבריה נשארו בחיים,
ממלאים כיום תפקידים מרכזיים בממשלות
פולין וגרמניה המזרחית. כמד, מחבריה
היהודיים נמצאים בארץ.
צלם אנוש. לא מכבר ביקרה המלכד,
הבלגית אליזבס במחנה אושוזיץ, בליווי
סופר פולני שנמנה עם ראשי המחתרת
במחנה. היא שאלה :״איך יכלו בני־אדם
לחיות בתנאים כאלה?״
המלווה סיפר לה כמה דוגמות של סולידריות,
עזרה הדדית והתנגדות במחנה.
״בזכות מעשים אלה יכולנו להמשיך ולחיות,״
השיב.
כאשר שמעו אזרחי ישראל השבוע את
הפרטים על המרידות באושוזיץ ובסוביבור,
הבינו אמונה זו.

השני הוציאה מתיקה בקבוק קטן של ויסקי,
שאלה את הקצין דב עופר אם מותר
לה להעבירו לבר. הוא השיב בשלילה.
״אולי יש בו רעל,״ אמר.
״אני מוכנה לשתות ממנו קודם,״ השיבה.
הקצין המשיך בסירובו :״אולי את רוצה
למות יחד עימו.״
לא היה דבר רחוק יותר מדעתה של
אורה זהבי. כי אורה קיוותה, שבכל זאת
יצא אהובה מכל העניין. בר עצמו, על כל
פנים, התנהג כאילו כל העניין הוא איד,בנה,
וכי ברגע שהשופטים ישמעו מה
שיש להגלר לומר, ישלחו אותו הביתה.

(כל הזכויות שמורות)

• הריגול האווירי בשמי ישראל לאפסק. בהתאם להבטחת
הנשיא א״זנהואר בשעתו, נפסקו טיסות היו־ 2מעל לשטח ברית־המ!עצות.
אולם ד,יו־ 2פעיל בכל שאר חלקי העולם, כולל המרחב, ומדחח לשרות
הביון האמריקאי על מיתקנים חשודים, מיפעלים גדולים, וכר.

• יגאל אלון יהיה השר הבא מטעם אחדות העבודה.

• לא מן הנמנע כי תקום רשימה משותפת של צעירי
לבון, מפ״ם ואחדות־העבודה לקראת הבחירות. יחמה בכיהן זה
החלה בקרב החטיבות הצעירות, כמחאה נגד ותיקי המפלגות שלא השכילו

חוק

להקים רשימה משותפת של שלושת הפלגים. הצעירים מקווים עדיין כי עצם
האיום בהקמת רשימה כזאת יהווה לחץ על ההנהגות, אן אחדים מהם חושבים
ברצינות על רשימת אלמרנאטיבית, אליה הם מסוגלים לצרף כוחות חדשים,

ה או ל ט־ מניו
הכנסת מצאה השבוע את עצמה במצב
לא נעים: הסתדרות עורכי־הדין הגישה לה
אולטימטום. דרשו הפרקליטים המלומדים,
בחריפות בלתי־מיקצועית: תוחזר הצעת
חוק לישכת הפרקליטים לוועדת חוק, חוקה
ומשפטי של הכנסת. אחרת, הודיעו, אם
יועבר החוק בניגוד לרצונם, יחרימוהו.

בלתי מפלגתיים.

• במו ככל מערכת בחירות, מתלבטות המפלגות גם הפעם
בבעיית שיבוץ העסקנים מכני עדות המזרח.
במפא״י: סר חינו של שר המשטרה בכור שיטרית, במידה לא מועטה בשל
חלקו בועדת השבעה שביררה את פרשת לבון. במקומו מעיינים למנות את
המפקח

העולס חזה 1238

הכללי

הנוכחי,

יוסף נחמיאס. ואילו ח״כ
מנחם כהן, האוהב לה־ציג
את עצמו כאיש השכונות,

תובע

לעצמו

מעמד
של שר. מועמדים
אפשריים נוספים: אליהו
ששון ומזכיר ביג׳י, יצחק
נבון.

כמפלגה הליברלית:
שוררת עדיין מבוכה.
על־פי החלטות
המפלגה, ימנה המרכז
את 20 המועמדים הראשונים
20 .אלה יתחלקו
כך: הצ״כ ימנו שמונה,
הפרוגרסיבים שמונה, הכוח
השלישי שמונה ן־
מקום אחד ישוריין ל־

ה די־ תי־ םהסגורות

• קיים דמיון רב בין תוכנית זו לעלי לת
הבריחה בסרט קאפו. נוטמן סבור ני
מפיקי־הסרס שמעו על התוכנית מפי אנשי
מחתרת אושוויץ.

אומנם תוכנס מפלגה זו לקואליציה אחרי הבחירות. אחרי הביקורת החריפה
שנמתחה עליו לאחרונה, הבטיח אלון, השבוע, ערב חוזרו לבריטניה, בי
יסיים את חוק לימודיו לצמיתות, בעוד חודש, ישב להבא ללא הפסק בכנסת.

פר ש ת בר
ביום הראשון, עוד הצטופפו סקרנים,
עתונאים וצלמים במדרגות בית־המשפט המחוזי
בתל־אביב. הם באו לחזות בפתיחת
משפסו של סגן־אלוף ד״ר ישראל בר.
ביום השני כבר נעלמו הסקרנים. רק
צלם־עתונאי אחד עוד גילה עניין בבר ובירידתו
אורה זהבי. כי אחרי הישיבה הראשונה
היה ברור שהמשפט הסנסאציוני יתנהל
בדלתיים סגורות. שום דבר ממה שייאמר
לא יהזזה חומר לכותרת, שום צופה
לא יורשה לעקוב אחר המהלכים הדראנד
סיים של קרב משפטי בעל קאליבר כזה.
מה ידע הציפור ז הקובל העיקרי על
מצב זה היה הסניגור, עורך־דין יעקב הגלר.
הוא ניסה להכריז בפני השופט, מיד עם
הפתיחה, כי שולחו לא פגע בכל צורה שהיא
במדינת ישראל. אך מיד הופסק על-
ידי ממלא־מקים פרקליט המחוז, איש התביעה
הוזתיק והמנוסה אליעזר לייבסון, שקרא
:״זאת תאמר בדלתיים סגורות!״
יהיה זה קו התביעה: לערוך את המשפט,
עד כמד, שאפשר בדלתיים סגורות.
מדוע?
קיימת סיבה בטחונית יסודית. במשפט זה
מעורבים אנשי הריגול־הנגדי של ישראל,
כן יוצגו מיסמכים המסתגים כבטחוניים.
קיימת גם סיבה נוספת: ללא קשר עם
הבירור המשפטי ועם העובדות שיתגלו בו,
יצר לעצמו רוב הציבור תמונה שלילית
ביותר של ישראל בר. אם כתום הבירור
המשפטי, יימצא אשם בפרט כלשהו —
והפרטי לא יינתן לפירסום, כמובן — תתקשר
הרשעה אפשרית כזאת עם השמועות
שנפוצו על בר, לא על מעשיו האמיתיים.
על אחת כמה וכמה שחוק בטחון המדינה,
לפי מועמד בר לדין, הוא אחד המחמירים
ו ה חו מי ם ביותר במדינה.
״אורי יש רעד אדם אחד לא
ניכנס בעמקות זו לסבך המשפטי. היתה
י זו אורה זהבי. די היה בשבילה, שהמשפט
נתן לה הזדמנות לשוחח, שעד,־שעתיים ליום,
עם בר.
היא הופיעה בשעה מוקדמת, מדי בוקר,
לפני פתיחת המשפט. שומרי בר הרשו לה
לשבת לידו ולשוחח עימו בחופשיות. ביום

מ*י19 ית
אישיות עליה.

שכולם יסכימו
מתוך 20

אלה

יציעו את משה נסים,
ואולי גם עורן־הדין הספרדי,
יצחק גנון מחיפה.
מצד הפרוגרסיבים
קיימים ניגודים בין תומכי
ברון עוזיאל ותומכי
נסים אליעד, ה־נחשב
לאוהד מפא״י דווקא. מוצא המסתמן באופק: מינויו של עורן־הדין שלמה
כהן־צידון, אם כנציג עדות המזרח, אם במיכסת הכוח השלישי.
כמפלגה הדתית לאומית: לא הוחלט עדיין אם להבטיח מקום לעולי
המזרח, ולמי מהם. משה ישי, המועמד ה־ 13 ברשימה הקודמת, שכמעט נכנס
לכנסת, דורש מקום בטוח, מאיים להקים רשימה נפרדת בסקרה שלא ייענה.

״אהם זזוטזביגז שהיה 2\2־ רצוד אווזגו?״
מה העלה את חמתם של עורכי־הדין?
ההצעה לחוקק חוק כזה באד, דוזקא
מצידם. הם רצו להעניק להסתדרותם סמכויות
מיקצועיות החסרות לה כיום.
ואומנם, הוכנה הצעת החוק. בתיאום
עם שר המשפטים פנחס רוזן. אלא שתוך־
כדי קריאת ההצעה במליאת הכנסת, שונה
החוק במידה שלא מצאה חן בעיני הפרקליטים.
שתי
נקודות פגעו בהם בעיקר: החוק
החדש הכיר בזכותם של כותבי״בקשות להמשיך
ולטפל בענייני רישום; הסמיך את
רואי־ד,חשבון לייצג את לקוחותיהם בפני
שלטונות מם־הכנסה. פעולות אלה, סברו
הפרקליטים, הן עיסוק בלעדי של משפטנים.
תיקונים יבואו. היו עוד טענות נגד
החוק, בצורתו המתוקנת — ולכן בא האולטימטום.
לוועדת חוקה, חוק ומשפט לא
היתד, ברירה אלא לדחות את הקריאה הסופית
של הצעת־החוק. כי ללא שיתוף״
פעולה מצד הסתדרות עורכי־הדין, לא היה
כלל טעם בחוק החדש.
כונסה אסיפה דחופה של מועצת הסתדרות
עורכי־הדין. השתתפו בה שני פרקליטים,
שהם גם חברי הכנסת: דויד בר־רב־האי
(מפא״י) ויוסף קושניר >מפ״ם).
קבעו הח״כים: זוהי חוצפה מצד ההסתדרות
להציג אולטימאטום לגוף מחוקק.
לבסוף החליטה המועצה לוותר על די־אולטימאטום,
לקבל את החוק בפי שהוא.
לא היה זה מתוך נימוקי נימוסין בלב הי
לפרקליטים היה ברור, כי אם לא יועבר
החוק תוך הימים הספורים שעוד נותרו
לכנסת הרביעית, יושלך לסל, ויעברו שנים
עד שיוכן חוק חדש. בעוד שאם יועבר
החוק עתה, יוכלו הפרקליטים ל^זום בכנסת
הבאה על הכנסת תיקונים.
חברי ועדת חוק, חוקה ומשפט — אשר
יש להניח כי לפ חו ת -חלק •מהם׳ יכהן גם
בכנסת הבאה — הבטיחו כי יעיינו בהצעות
התיקונים, לכשיוגשו לכנסת החמישית.

• קיימת גם אפשרות שתופיע רשימה עדתית בחסות

הפדראציה הספרדית העולמית. ראשי רשימה זו יהיו העסקנים
הירושלמיים הוותיקים אלישר וסיטון אן, למעשה, תהיה זו רשימה מוסווית
של מפא״י.

• כפר קאסם ישוב לחדשות, גם הפעם בעקבות פעולה של

שוטר מישמר הגבול. המיקרה החדש הוא של הכאת אחד מצעירי הכפר,
איסמעיל יוסף חרחור, בידי שוטרים. לטענת הצעיר, רצו השוטרים להביאו
לגבול, להרגו שם. משניסה לברוח הוכה באכזריות, וכתוצאה נותח והוכנס
למשך שבועיים לבית־חולים.

• מאבקים סוערים נוספים צפויים בשטח הלול. לאחד
ההרגעה היחסית, כתוצאה ממשא־ומתן ממושך, מתכוננות הנהלות אירגוני
הלולנים הפרטיי ם לפתוח מחדש במאבק נגד התיכנון המוגזם. ההנהלות מציעות

להמשיך לקיים •את מיסגרת היצוא הגבוהה הנוכחית של ביצים ולא לקצץ
אותה ואת הלול, כפי שמציעה מועצת הלול בהשראת משרד החקלאות.
החקלאים הפרטיים ייפנו, במיקרה שלא ימלאו את דרישותיהם, לבית־המשפט
בתביעה לעכב את התיכנון. צעד נוסף: הפסקת שיתק הביצים באמצעות
מועצת הלול:.,

• האשה הישראלית תאבד חלק מזכויותיה הסוציאליות,

אם תתקבל ה״הצעה לתיקון חוק עבודת הנשים״ ,אשר משרד
העבותה מתכונן להגיש לכנסת. בעוד שעד כה הותר לנשים לעבוד מ־ 6בבקר
עד זז בלילה, מציע משרד העבודה להתיר עבודת־לילה לנשים — דבר המגביר
את את אפשרויות ניצול שכירדת, כגון מלצריות ופועלות חרושת. המיכשול
העיקרי להעברת החוק: התנגדות מפלגות המיעוט בהסתדרות, העשויות לפתוח
במאבק תעמולתי נגד החוק, להביא לדחיית הדיון בהצעה עד לאחר כינון
הכנסת החמישית.

• ״קול-ישראל״ יחדש כקרוב את תוכנית־הבידור הפופולארית
,״שלושה בסירה אחת״ .התוכנית היתה צריכה להתחיל
כבר עט שידורי הקייץ של קול ישראל, אולם ליתר בטחון דחו את ההתחלה
עד לאחר הבחירות.

במדינה
מפלגו ת

מגור, נאלץ לנטוש את בית־הכנסת הקבוע
שלו. כאשר נסע לארצות־הברית בשליחות
משרדו, הוקף מישמרות של אגודאים, שקראו
מינץ: הסוף
לו ״בוגד!״ ,הקיפו את מלונו, וצילצלו
בנימין מינץ ,58 האיש שייסד את מפלגת
אליו בשלוש לפנות בוקר כדי לגדפו.
פועלי אגודת ישראל, החזיק אותה מעל לפני
הוא חזר ארצה, גילה כי גם עורפו בסכהשטח
הפוליטי, הנהיג וייצג אותה, הלך
נה• בגלל עמדתו בפרשת לבון, רכש לעצמו
לעולמו. ובמסדרונות המפלגתיים ברחבי האת
איבתו העמוקה של דויד בן־גוריון. כי
ארץ נשאלה השאלה: האם גם פאג״י עברה
מינץ היה ידידו האישי של פנחס לבון,
מן העולם?
ובועדת השרים שחקרה את האחריות לעסק
המעוניינים הראשיים היו, כמובן, שתי
הביש, היה מינץ׳ למעשר״ דוברו של לבון.
המפלגות הדתיות האחרות: אגודת ישראל
הוא אשר דרש, בין השאר, כי יובאו בפני
והמפלגה הדתית הלאומית.
הוועדה מיסמכים מסויימים, שיעידו על אופהאגודה
לא מצאה בנפשה את רוחב־הלב
יו ועברו של הקצין הבכיר.
להשלים עם מינץ. כאשר הודיע עתונה,
ארבעה ימים אחרי שובו ארצה, לקה
המודיע, על פטירת מינץ הסתפקה בפירסום
בטרומבוזה בלב. ששה שבועות שכב בביתו
מודעות בתשלום, מטעם הממשלה. המד״ל
בתל־אביב, כשחייו בסכנה. בערב פסח הרשו
לעומתה, מיהרה להביע את אבלה מעל דפי
לו רופאיו לחזור לעבודה. הוא ירד במישקל,
הצופה.
נראה צעיר בכמה שנים, אך הפסיק לעשן
האם יחס זה ניבא התרחקות קיצונית עוד
את הסיגארים הנצחיים שלו.
יותר של שרידי פאג״י מהאגודה, והתקר־
״ידידים?״ הסוף התקרב בסתר. בבותם
למד״ל? איש לא העז עדיין לנבא, אך
ערב חג השבועות חלה מינץ בצהבת. שבוע
האפשרת השניה נראתה כבעלת סיכויים
ימים שכב בביתו, מבלי שתהיה לו אפשרות
רבים יותר.
כאילו אכל צריפה. עוד לפני שנפטר
לנוח ממש. כי עם התקרב מועד הבחירות,
שקע בפעילות קדחתנית. רופאיו יעצו לו
מינץ עשה ראש המד״ל משה שפירא, מאמץ
לעבור לבית־חולים, שם יוכל לנוח וגם
לרכשו. הוא הציע איחוד שתי המפלגות
הדתיות, לקראת הבחירות לכנסת החמישית.
ליהנות משיטות־ריפוי יעילות יותר.
פרטי ההצעה: שניים מתוך עשרת המקומות
ביום ראשון ניכנס לבית־חולים ביילינסון.
הראשונים ברשימה המשותפת ישוריינו ל־למחרת
לקה בשטף דם חמור. רק אז הבינו
פאג״י, וכן המקום ה־ 15 ברשימה. החשבון:
הרופאים כי לא היתה זאת צהבת שהציקה
למד״ל יש כיום 12 מאנדטים בכנסת. ל־לו
קודם לכן׳ אלא שתאי הדם שלו התפרקו,
פא״י שלושה, כשסיכוייהם לרדת לשניים, עד שהצהיב. התרופות המרובות שנתנו לו
במיקרה שיתייצבו בדד בבחירות.
כדי ללחום בטרומבוזה פגעו בו במקום
המד״ל העמידה תנאי נוסף: איחוד מוחלט
אחר. הם עוד ניסו לנתחו, אך היה ברור
של כל מוסדות שתי המפלגות. לכך התנגד
כי לשווא. בן העשירים מפולין, שעלה ארצה
מינץ. הוא היה מוכן לעיין ברשימה משובגיל
22 כדי לקיים התיישבות חרדית והגיע
תפת לכנסת, אך לא בחיסול בסיסו הפולילעסקנות
המפלגתית רק בשעה שהחל עוסק
טי. הצעת שפירא נדחתה, ונראה היה כי
בהצלת שארית יהודי אירופה, הגיע אל
פאג״י בכל זאת תופיע ברשימה עצמאית — סוף דרכו.
או תיבלע בתוך מפא״י, כסיעה דתית בהסביום
שלישי אחרי־הצהריים התעורר מתרתדרות
הכללית. האפשרות האחרת — חזרה
דמת הניתוח. היא נאנח אנחה עמוקה .״מה
לשותפות עם האגודה — היתה חסרת כל
אתה נאנח, השר?״ אמרה לו האחות ,״יהיה
סיכוי. כי מאז החליט מינץ להצטרף לקוטוב.״
אליציה,
כשר הדתות׳ הוחרם ונודה על־ידי
״לא טוב, לא טוב,״ השיב השר. ואחר
האגודה, כאילו נתפס אוכל טריפה בפרהסיה.
שהיה קצרה שאל :״מי בחוץ?״
איבת ביג׳י. שינאת האגודה הגיעה
מבעד לדלת עמדו אנשי צמרת מפלגתו
למימדים מדהימים. מינץ גונה בידי הרבי

ואישים רבים אחרים. האחות ענתה לשם
קיצור :״ידידים.״
השר ענה לה :״איפה יש בימינו לאנשים
ידידים?״
אחר־כך היטה את ראשו לאחור. היה זה
הסוף.

כולםמ מז רי
זה התחיל בסיפור־אהבה תמים, בין
צעיר וצעירה. יוסף מרזוק׳ רוקח בן 26
מיפו, התאהב בבחורה צעירה וביקש לשאתה
לאשה. אלא שמרזוק היה קראי ובחירת־לבו
יהודיה רבנית — והרבנות סירבה להשיאם.
מרזוק,
בן־אחיו של ד״ר אליהו מרזוק
שנתלה ב־ 1965 במצרים, כסוכן־ריגול ישראלי,
לא השלים עם הסירוב. הוא הרעיש עולמות,
הגיע לבסוף אל נשיא המדינה. הנשיא,
שהוא חוקר מוכר בעניין נידחי ישראל׳
פנה אל הרב הראשי .״תן לי שלושה
שבועות,״ ביקש הרב נסים ,״כתום מועד
זה אמסור תשובה.״
למשלחת של זקני הכת הקראית, הבטיח
הנשיא :״אם כתום שלושה שבועות לא
תצהיר הרבנות על ביטול האיסור, אפרסם
אני הודעה שאתם חלק מהעם היהודי.״
הניטיא מסכך. הרב הראשי חשש להתיר
את החרם העתיק *.הוא הודיע לנשיא
כי אינו פוסק הלכה כללית, אלא מוכן
להתיר לכל רב שיחליט בעצמו אם להשיא
יהודיה לקראי. מול התחמקות זו, ראה
הנשיא את עצמו נאלץ לעמוד בהבטחתו אל
זקני הכת.
ביום ששי האחרון פירסם במעריב מאמר
ארוך, בו קבע כי הקראים הם יהודים לכל
דבר.
אלא שקביעה זו לא פתרה את הבעיה;
היא רק סיבכה אותה עוד יותר. כי הנשיא
לא יכול היה לחייב בהכרזותיו את הרבנים.
הוא רק פגע בהם.
המדינה, שמסרה את כל ענייני האישות
בידי הרבנים, לא יכלה — מתוך שיקולים
מפלגתיים — להפקיע עתה זכות זו. סיכם
איש־חוק ירושלמי :״ענייני הדת משולים
לשק גדול, בו הוכנסו כל תושבי המדינה.
מדי פעם נועצת מפא״י סכין בשק וקורעת
בו קרע. עבור הדתיים — זוהי פגיעה. עבור
האזרחים הלכודים בתוך השק — זהו קרע
קטן מכדי שיוכלו להשתחרר מן השק.״
ומה עם מרזוק ובחירת ליבו? הם יוכלו
להתחתן רק אם ימצאו רב שיהיה מוכן
להתעלם — על אחריותו האישית — מן
החרם העתיק.

רובזתינ
מנגנון קיצוץ כנ פיי ם
ידיעה סתמית, שהתפרסמה בשבוע שעבר,
הזהירה את האזרח, כי משהו רקוב בשדה-
התעופה לוד. היתה זו ידיעה על שביתת־מחאה
קצרה, שערכו פקידי השדה׳ בעיקבות
העברת מנהלם, טגן־אלוף משה קרן, מתפקידו.
מדוע
הועבר קרן? שר התחבורה, מפא״י
ופקידי השדה האשימו זה את זה בחיפוי
על מעשים מחרידים, בתככים מפלגתיים לק־ראת
הבחירות, ובחצי תריסר האשמות
אחרות באותה רוח. איש מהם לא גילה
במה בדיוק אמורים הדברים.
פיתרון החידה מצוי בדו״ח סודי, המתוייק
בלישכתו של שר התחבורה, יצחק בן־אהרן.
דו״ח זה, שחובר בשעתו בידי קרן, מתאר
כמה מן ההפתעות שציפו למנהל שדה־התעופה,
אחרי שניכנס לתפקידו, לפני כשמונה
חודשים. בין השאר:
• הוזמנה עבודת־מתכת מסויימת במכון
הבדק. ההזמנה, שערכה הגיע, בערך, ל־160
לירות, נמסרה על טופס של הנהלת שדה־התעופה.
העבודה בוצעה, אך משלא סולק
החשבון במועד, פנתה הנהלת מכון הבדק
להנהלת שדה־התעופה, בתיזכורת. קרן ביקש
לדעת מה טיב העבודה, גילה כי הוז־
(המשך בעמוד ) 14

מינץ ( 1945 עם נער פליט באירופה)
בסוף הדרך: יש ידידים לאדם?

* בסיסו הפורמאלי: האיסור להשיא בת
ישראל לממזר. מכיוון שהקראים מתחתנים
לפי ההלכה הכתובה, אן מתגרשים לפי
הלכותי׳הס, ומכיוון שגרושה כזאת יכולה
להתחתן שוב וללדת ילדים, נחשבים ילדים
אלה ממזרים. במרוצת השנים, ראתה הרבנות
בכל הקראים ממזרים.

משושים בצד

הס מיבני קני־הסוף׳
משושות — המצאה ינ1
קני־סוף אלה מורכבים כל המיתקנים הנמצאים במועד

**ץ מזיעה מסעירה עברה בשבועות
14/האחרונים מפה לאוזן בין שוחרי המין
היפה בישראל .״שמעת? שמעת?״ לחש
גבר אחד למשנהו ,״הגיע משלוח של 600
חתיכות צרפתיות בביקיני פלישה של
יפהפיות מפאריס!״ סיפר אחר ,״וכולן במקום
אחד — במחנה שהוקם ליד אכזיב
בצפון!״ ״הריביירה עברה לגליל המערבי!״.
״מועדון של נודיסטיות הוקם בצפון!״
״לא לפרסם! לא לפרסם!״ התחננו המארגנים
הישראליים של מחנה מועדון הים
התיכון, שהוקם ליד אכזיב, הכפר הערבי
הנטוש שבגליל המערבי .״אנחנו מפחדים
מפלישה ישראלית למקום! יציפו את השטח!
יהרסו את המחנה!״ הם דחו את מסיבות־העתונאים
למועד מאוחר יותר. פתיחתו של
המחנה עברה בקול דממה דקה.
אולם היו כאלה שלא יכלו להתאפק. הם
מיהרו למקום שהיה פעם חורשה, אשר
שימשה מחנות־נוער ופיקניקים, מצאו את

\ 1אוי
מנו ת ב
מסחרית
שם כמ:
החופשיו
כל כ טבועים חופשוזי! הכפר אחד הב
מהתה פ
צרפתי ן צרפתיים צדפתייב

חפש את החתיכה!

אמרו מאוכזבי אכזיב

השטח מגודר וסגור. מנקודות תצפית ש־כסביבה,
מעל גבעות קטנות ומיבנים ערביים
הרוסים, יכלו לצפות אל תוך השטח פנימה•
זה לא היה בלוף. הן היו שם באמת.
אפשר היה להבחין בהן מרחוק. על חוף
הים השתרעו גופות נשיים בביקינים קצרצרים.
בין עצי החורשה, במיקלחות הפתוחות
ובמיבנים המוזרים שבשטח, סובבו
נשים לבושות חצאיות הוזי פרחוניות, חזיות
מאותו הבד וחרוזים צבעוניים לצוזאריהן.
כל מילה שבשמועה היתה אמת — למסתכלים
מרחוק. כי כשהתקרבו רק במקצת
נכונה להם אכזבה. הנשים נשארו נשים
והביקיני — ביקיני. אלא של״חתיכות ה צרפתיות
המשגעות״ לא היד, זכר. הנשים
שהשתזפו בשטח היו חייכניות וחביבות —
אלא שהיו בנות ארבעים פלוס. הן היו,
במקרה הטוב ביותר, יפהפיות שנשמרו
במצב טוב.
גם הנאות שבהן, לווו תמיד על־ידי גברים
קירחים ועבי־כרס, שכפי שמסתבר לא
היו אלא בעליהן. לא היו אלה נודיסטים
וגם לא אנשי חברה גבוהה, אלא פשוט
בעלי־עסקים• ,סוחרים ובעלי מיקצועות חופ־

איש, רהבת־ריקודים ובאר למשקאות, עוטפים
עתה את אחד החופים היפים ביותר
בארץ. חורבות הכפר הערבי אכזיב, הנמצאות
אף הן בשטח המחנה, נוקו וטוהרו,
חלק מהבניינים ההרוסים שוחזר והכפר
נראה עתה כפומפיאה ישראלית. בניינים שנשארו
על תילם י הפכו למועדוני־תרבות,
ומבלי ששונה בהם דבר, נשמעים מהם עתה
צלילי מוסיקה קלאסית הבוקעים מתוך
מקלט־קול.

במקום מף -קוביות
^ אמת היא שלא הצרפתים גילו את

ורש ר חוו אכזיב

מזרכבים מדפנות
אלית מקורית. מ־הים
התיכון ב־

אכזיב. המועדון, שהוקם על־ידי חברה מסחרית צרפתית, סגור לקהל, פתוח
לתיירים בלבד. בתמונה נראים המשושים המהווים את בניין המסעדה של ה־מחנה,
כשהם ניצבים בצל עצי התמרים וההריסות של הכפר הערבי הנטוש.

מחזור המבקרים הראשון שפתח השבוע
יט בכפר הנופש של מועדון הים התיכון.

פומפיאה הישראלית

מועדוני הים התיכון פשטה בארץ אחרי שחזרו
ישראליים שבילו במועדונים שהוקמו בשנים האח־רופה.
כפרי־הנופש אינם אלא יצירי כפיה של חברה
:רפתית המקימה כפרים בעלי אופי מיוחה עשו להם
מות כינוס של חתיכות אירופה וכזירת חיי־האהבה
שלהן.
•י המועדון מוקמים במקומות מבודדים ומרוחקים,
:נוף מסעיר, שם יכולים חברי המועדון לבלות את
וי*־חק מהציביליזציה באמצעים כספיים מוגבלים.
וישראלי של המועדון, שניבנה השנה, יהיה ללא ספק
ומות המקסימים ביותר בישראל, אולי משום שהוא
זבה צרפתית טהורה בתוך תחומי הארץ. המטבח הוא
כל גינוניו. בבאר מגישים משקאות צרפתיים במחירים
ותיזמורת צרפתית מנגנת מגדנות צרפתיות לריקודים

לישראלים עצמם, המחנה הוא סגור, וכלפי
אלה הרוצים להצטרף אליו קיימת הגבלה:
רק 15 מתושבי המחנה יכולים להיות
ישראליים.
אולי יקומו אנשים שימחו נגד הקולוניאליזם
הצרפתי שהגיע גם לישראל. אולם
הרבה טענות לא יכולות להיות נגד מארגני
המיפעל 13 .שנה נשאר המקום כפי שנטשו
אותו תושביו הערבים. מלבד ישראלי
אחד, שהתבודד בין חורבות הכפר הערבי
במקום, לא מצא איש לנכון להחיות אתי
האיזור. עתה הגיעו הצרפתים, ותוך תקופה
קצרה הקימו במקום פינה אכזוטית, מרהיבת־

עיז•
מאות סוכות־במבוק בנויות בצורת מיב־נים
משושים, צצו בין עצי חורשת אכזיב,
כשביניהן מיבנים ארכיטקטעים משונים
אחרים, עשויים אף הם קני־סוף ישראליים.
מיקלחות, בתי״שימוש, מסעדת־עגק ל־600

לאכזיב. הרבה לפניהם גיל־ אותו הצעיר
המתבודד, שהפך כבר לאגדה בארץ —
אלי אביבי.
שנים חי אביבי במקום לבדו, הפך בית
ערבי נטוש לדירה לעצמו, חפר בכפר ו הקים
מוזיאון מקומי עשיר־מימצאים. שעה
שהמקום הפך לנקודת־משיכה לקייטנים ישראליים,
אף פתח אכסניה.
אלי אביבי היה שליט־יחיד של המקום,
נלחם אישית נגד המוסדות שרצו להרוס
את הנוף הטבעי הפראי, לסלק את הריסות
הכפר הערבי בבולדוזרים, להקים במקומן
שיכוני־קוביות מכוערים.
צחקו לו. לעגו לו ולחזונו להפוך את
אכזיב לשמורת־נוף מושכת־תיירים. כשבאו
הצרפתים והחכירו את השטח הסמוך לביתו,
הכירו אף הם בזכותו למקום.
השבוע חוסלה אכסנייתו של אלי אביבי.
במקומה יקום מוזיאון מסודר, שמוצגיו
יישכנו בחלונות דמויי־ספינות עתיקות. אלי
אביבי יהיה מנהל המוזיאון, יקבל משכורת.
נוסף לכך הוא יהיה שותף בעל 50 אחוז
של מניות המלון שייבנה בקירבת־מקום,
ושל המסעדה שתוקם בתוך שטח המחנה.
הישראליים שירצו להינות מהמקום מבלי
לשלם, יצטרכו לנדוד מעט צפונה, שם יוכשר
שטח חוף מיוחד, ליד ראש הנקרה,
כתחליף לחוף אכזיב, שיהיה מעתה למקום״
בידור ונופש לתיירים.
ממרומי ביתו, בקצה הכפר החרב, יכול
היה אלי אביבי להשקיף השבוע בגאווה,
לראות את איזורו שוקק־חיים.
המחזור הראשון של חברי מועדון הים
התיכון, שהגיע השבוע לשטח המחנה, לא
היה גדול מבחינה כמותית. בסך הכל הגיעו
120 איש, חיל־החלוץ ל־ 600 איש נוספים,
שיגיעו השבוע, יתחלפו מדי מספר שבועות
במשך כל חודשי הקיץ. מדי שנה ימשוך
המחנה כששת אלפים תיירים.
הם לא יבואו למקום מתוך סנטימנטים
לישראל ולמקומות הקדושים: בפעם הרא־

שונה נוצר בארץ מיפעל שיכול להתחרות
במה שהוא מציע לתייר, עם כל מיפעל־נופש
דומה בעולם.
תמורת סכום של 200 דולאר בלבד, מוטס
התייר מאירופה וחזרה, מבלה שבועיים
בכפר, מבלי שיצטרך לשלם כאן שום תשלום
נוסף, לא בעד הפלגה בסירות־מיפרש
קטנות וציוריות ולא בעד שיעורים בסקי-
המים.
המחנה עצמו מנותק לא רק בשל ריחוקו
ממקום־ישוב עירוני. אסור בו, בתכלית
האיסור, לקרוא עתון או להאזין לראדיו.
כאן אף אין משתמשים בכסף. לצורך קניית
משקאות או דברי־סידקית, משתמשים בחרוזים
צבעוניים, שלכל אחד ערך כספי נקוב.
ברור שהתנאים במקום אינם תנאי־מלון
סוג א׳ .הסוכות הזגוגיות מכילות מיטות
ומזרוני גומי־אוויר בלבד, ללא כל ריהוט
נוסף. ישראלים, שהיו צריכים להתנפש בתנאים
כאלה, היו בודאי מעקמים את חוטמם
ובורחים. אבל הזרים הבאים למקום מסתפקים
בחול, בשמש, בים ובנוף.
ואם עדיין חסרות לנוף החתיכות בביקיני,
איש אינו מודאג מכך. המחזור הראשון,
המורכב ברובו מתיירים יהודיים או מכאלה
שרצו לנצל את הזכות שניתנה לראשונים
לבלות במקום שלושה שבועות במחיר של
של שבועיים, אינו, כאמור, אלא חיל־חלוץ.
החתיכות מאחרות, משום־מה, להתעורר.
אבל צריך לשמור את המשקפות במצב הכן.

עליזה באנו נאשמת נוצה אשתו שר אהובה. האם וק היא אשמה במעשה?

פ סי כו לוגי ה שד דצ ח
ל ד רגו ת. מדרגות לאין סוף. כל
הזמן מדרגות. הן מתחילות בקצה אחד,
מתרוממות לסעלר. ויורדות שוב עד לקצה
השני. אלפי ניירות של מדרגות. מדרגות
שאין להן התחלה ואין להן סוף.
האשה המציירת מדרגות אינסופיות אלה
יושבת בתא הנאשמים, באולם בית־המשפט
המחוזי בחיפה. לבושה בשחורים, כשצעיף
שקוף לבן כרוך סביב צווארה (.זה הקמיע
שלי, זה סימן למזל״) ,היא עסוקה רק בציוריה,
אינה שמה לב למה שמתרחש באולם
בית־המשפט. אין היא מבחינה במבטי שלושת
השופטים הננעצים בה. אין היא מאזינה
לדברי העדים הניצבים על הדוכן שממולה.
היא אינה שמה לב אף ללחישות עקרות־הבית
המזדקגות הממלאות את ספסלי הקהל.
משפט זה עומד לחרוץ את גורל חייה.
עליזה פאנו 29 חיוורת ובעלת שיער
שאטני האסוף מאחורי צווארה׳ נאשמת ברצח.
התביעה טוענת שהיא הרעילה למוות
את אשת מאהבה, פולה אליעז.
האם באמת לא איכפת לה מה יהיה בגורלה?
האם אין היא מוצאת עניין במאבק
המשפטי המתנהל סביב חייה? האם היא
בתנועה 1בו

עליזה בגיל , 15 בתנועת
השונזר־וזצעיר בבולגריה.
| היא היתה שם מדריכה והחליטה לעלות
| לאר^
לארץ, בעקבות החלטתה הצטרפו נם הוריה.

—יי —יי

מרחפת בעולם אחר׳ עולם של הזיות וחלומות,
וכל מה שמתרחש לפניה הוא ממנה
והלאה, או שמא אין התנהגותה אלא מישחק
מוזר ואכזרי?
עליזה פאנו יכולה, אולי, לשטות בקהל.
אולם מעיניו הבוחנות של פסיכיאטר אין
היא יכולה להעלים את המתרחש בה באמת.
האמת היא שהיא מתוחה באופן יוצא מגדר
הרגיל. בציורי־המדרגות שלה יש משהו
פסיכוטי. למעשה, אין היא מרגישה כלל
שהיא מציירת אותן. זוהי רק דרך לריכוז
מאומץ, להקשבה דרוכה למה שמתחולל-
סביבה. עיניה בעלות המבט התוהה, פניה
חסרי־ההבעה, כל אלה — מסיכה המסתירה
דראמה כבירה, שלגבי הקהל הסתיימה עם
מותה של פולה אליעז, אך נמשכת, בקרבה,
ביתר עוז.

האשה שמאחורי הנאשמת

הדרך מתל־אביב לחיפה כדי להיות נוכח
במשפט, כדי להגיש לבתו, בהפסקה, כריכים
ובקבוק מיץ.
בבית הוא השאיר אשה חולה, אמה של
עליזה. היא הופיעה באחת מישיבות בית-
המשפט, התמוטטה תוך־כדי התרגשות, נפגעי׳•
היא עברה טיפול רפואי, נשארה, עד
היום, רתוקה למיטתה.
30 שנה מחייו הקריב אלברט ברוך כדי
לסלול את העתיד בפני בתו היחידה. בבולגריה׳
ארץ מולדתו, הוא היה בעל-נכסים,
איש־עסקים מצליח בסחורות מתכת. הוא
העניק לבתו את כל מחסורה. הוא גידל
אותה בתנאים הטובים ביותר. את כל
רצונותיו ביטל בפני רצונה.
כאשר, באחד הימים של שנת , 1948 הודיעה
לו בתו בטלפון כי היא נמצאת במשרד
ההגירה והחליטה לעלות לישראל, היתד,
לגביו ההחלטה הפיתאומית בבחינת הלם.
אולם הוא לא היסס: תוך ימים ספורים ארז
את חפציו, וויתר על מרבית רכושו, כדי
שיוכל לעלות עם בתו לארץ באותה האוניה.
בארץ פתח חנות מכולת ביפו, עשה
לילות לימים, הצליח בעסקיו. משה לא
צבר פרוטה לפרוטה עבור עצמו. הוא ייעד
אותן לבתו היחידה. הוא שלח את עליזה
לגמנסיה הטובה ביותר בעיר. כשהיתה צריכה
להתגייס לצבא, ניסה בכל האמצעים
למנוע ממנה סבל כלשהו, ערך לה נשואים
פיקטיביים עם אחיו, רק כדי שלא תיאלץ
להתגייס.
הוא שלח אותה לאוניברסיטה בירושלים,
אחר־כך שילם ממון רב כדי שתיסע להמשיך
את לימודיה בלונדון. הוא רצה שבתו תהיה
משהו, הוא האמין ביכולתה וכישרונותיה.
על חייה הפרטיים לא ידע הרבה. הוא לא
ניסה להתערב. רק לעזור, רק לעזור.
כשהודיעה לו שהיא רוצה להתחתן עם
הרופא, ד״ר משה פאנו, עזר לה במיטב
כספו. הוא רכש עבור הזוג דירה, ערך
חתונה, קנה לחתן מכונית וולקסוואגן חדי־שה.
כשנוכח שהזוג הצעיר מתלבט בבעיות
כלכליות, היה מספק את כל מחסורם מחנות
המכולת שלו, מעתיר עליהם מתנות לאין-
סוף.
וכאשר התברר שעליזה אינה מסוגלת ללדת,
והוא לא ידע אז את סיבת הדבר,
שלח אותה לטיפול אצל אחד מגדולי הד,גינקולוגים
— הפרופסור יוסף אשרמן.
הזוג הצעיר לא שיתף אותו בחייו. לכן
הוא שמר אחריהם מרחוק. מעצר בתו נפל
על ראשו כרעם ביום בהיר. הוא לא היה
מוכן. הוא לא ידע שלבתו יש מאהב, שאין
היא מאושרת בחיי־הנישואים שלה.
״אילו רק ידעתי!״ ממלמל האב .״נתתי
לה הכל. סידרתי כל דבר. איך יכולתי
לחשוב שיקרה דבר כזה. זאת טראגדיה
לכל המשפחה. אילו רק ידעתי קודם!״

***לב אחרי שלב בנתה התביעה מ-
14/חדש, בבית־המשפט, את בניין הפשע
שביצעה, לדבריה, עליזה פאנו. היא הניחה
את היסוד כשגוללה את סיפור הרקע על
רומן האהבים הסוער שהתנהל משך שנים
בין עליזה הצעירה לבין המשורר המזדקן
רפאל אליעז 56 על יסוד זה הרכיבה
התביעה את קומת התיכנון, ניסתה להוכיח
כיצד תיכננה עליזה את הרצח׳ איך רכשה
באמצעות זיוף תעודות של בעלה הרופא
את הרעל בו עמדה להמית את אשת אהובה.
על התיכנון ניבנתה קומת האליבי שהכינה
עליזה לעצמה, שעה שהתקשרה עם משרד-
בלשים, כדי שיתחקה אחרי התקפת־לב מדומה
של הנרצחת, בעוד היא קובעת, בליל
הרצח, פגישה עם אהובה, בקן־אהבים בנצרת,
ומבלה עימו את הלילה מבלי שידע כי
אשתו אינה כבר בין החיים.
על כל אלה הרכיבה התביעה את הוכחת
ביציע הפשע עצמו — האשמה בהשקאת
פולה אליעז במיץ מהול ברעל.
היה זה בניין בלתי־מעורער. אפילו ההגנה
לא ניסתה למוטט אותו ולטעון כי
עליזה פאנו לא ביצעה את הרצח. בעיני
קהל הצופים שעקב ברעבתנות אחרי הדראמה
שנגולה מחדש בבית־המשפט, היה ביצוע
הפשע כימעט מוכח, שעה שגוללו את
פרשת האישום.
פאנו גרמה למותה של פולה אליעז. האם
היא אשמה במעשה שביצעה? האם היה זה
רצח בכוונה תחילה׳ מתוכנן בדם קר, שנועד
להשגת מטרה מסויימת?
מלכתחילה הצביעו העובדות על תשובה
אחת, ברורה והחלטית לשאלה זו. אולם
ככל שנתארכו ישיבות בית־המשפט, ככל
שנערמו על שולחן השופטים עוד ועוד
עובדות ומיסמכים, ככל שהופיעו עוד ועוד
עדים, הלכה הפרשה והסתבכה. שוב לא
היה זה משפט של מעשה־רצח על רקע

רומאנטי בלבד. שוב לא היו העובדות חד־הרקע
הפסיכיאטרי
משמעיות כל־כך.
כי פולה אליעז לא הומתה על־ידי
הרעל >£ירו רק ידעתי* ״
שנמזג אל כוס המיץ שלה. על ספסל הנאשבשלושת
השבועות האחרונים שהתה.
מים לא ישבו גלולות הפרודיגל שהכילו את 1/
עליזה פאנו בבית־ד,חולים לחולי־נפש בבאר־רעל
הוויגטאלים. על ספסל הנאשמים ישב
יעקב היא הועברה לשם לשם הסתכלות
אדם — בשר ודם ועצבים; נשמה, רגשות
פסיכיאטרית אצל מנהל בית־ד,חולים, אחד
ודחפים — פקעת מסובכת שבית־המשפט
מגדולי הפסיכיאטרים בארץ, הד״ר ראובן
יהיה צריך להתירה עד לשורשיה, כדי לחרוץ
מאיר. עוד קודם לכן, ערב המשפט, עברה
סופית: אשמה או לא אשמה.
עליזה הסתכלות פסיכיאטרית אצל הפרופ
סור
ויניק, בבית־החולים סלביה בירושלים.
האב שביקש לעזור
מימצאיהם של שני הפסיכיאטרים וחוות-
**ליזה פאנו ביצעה את הרצח. דעתם מוסיפים מספר סימני־שאלה לקריאה
״אילו רק ידעתי!״
אולם מעשה הרצח היה רק המעשה
עליזה פאנו לא נולדה במשפחה בריאה.
הסופי של שרשרת־מאורעות־ומיקרים, בהם
אחות האם הותר, חולת־נפש. אחי האב,
מעורבים אנשים נוספים. האם אין מאורעות
האיש שנשא את עליזה בנשואין פיקטיביים
ואנשים אלה נושאים חלק מהאשמה התובואחר־כך
התגרש ממנה, הוא איש מופרע
עת כיום דין וחשבון מן הצעירה שבתא
ונימצא בטיפול פסיכיאטרי. אחות האם היתה
הנאשמים?
חולת־נפש ומתה לפני הרבה שנים ממחלת־על.
אחד הספסלים שבאולם בית־המשפם
עצבים. י
יושב גבר כחוש, בגיל העמידה. בפה פעור
גם הלידה עצמה לא היתד. נורמאלית.
למחצה הוא עוקב אחרי חילופי־הדברים
עליזה נולדה!מלידה קשה, לידת מלקחיים.
המרחפים בחלל בית־המשפה, הוא מצליח
לקלוט רק מילים בודדות. כי אלברס ברוך. מישקלה. היד, מתחת למקובל, והאם חלתה
אינו מבין טוב עברית הוא אינו מסוגל ־׳ מיד אחרי הלידה במחלת־חום ממושכת.
מבחינה כלכלית נתנו ל ה. ההורים. הכל.
לרדת לעומקם של המונחים המשפטיים ה אולם
הלא, היתד, זקוקה למשהו.נוסף. זכרו־נשמעים
באולמו של בית־המשפט.
נות הילדות המוקדמים ביותר שלה, כפי
אלברט חש כי לא רק גורלה של עליזה
שהתגלו במבחנים הפסיכיאטרים׳ מעידים
ייחרץ׳ במשפט זה. גם גורלו שלו, אביה
שסבלה מחוסר־הרמוניה ומהקונפלקטים השל
הנאשמת׳ עומד לדין. הוא עזב את חנות־תמידיים
בי־ז דיוריה. כשהיתה עליזה׳ בת
המכולת שלו שביפו׳ ,עושה יום יום את

״ י י -י! וייייי —

שנתיים, עזבה האם את הבית בגלל האב.
היא חזרה רק למען הבת. עליזה זוכרת את
אמה כ״עצבנית ביותר, לפעמים חולת־נפש
ממש, אשה שלטנית שהשיגה את דרישותיה
מהאב באיומים תמידיים של איבוד
עצמי לדעת.״
באותם הימים גידלה אותה בעיקר הסבתא.
כיצד השפיעה אווירה זו של הסביבה על
הילדה? מציין הפרופסור ויניק בחוות־דעתו:
״זה גרם לילדה מצב של חרדה ומתיחות
מתמדת. מסיבה זו לא התפתחה עד גיל 10
בהתאם לכישרונותיה הנפשיים, ורק לאחר-
מכן, כשהשתחררה קצת מן הבית והתקשרה
גם עם חברות, חלה התפתחות גם בלימודים.״
״יחסה
של עליזה כלפי אמד״״ קבע הד״ר
מאיר ״הוא מצד אחד יחס של קשר עמוק,
ומצד שני — שינאה עזה. כלפי אביה היא
גילתה אפקט פחות חזק, אך יחד עם זה
היתד, תמיד עומדת לצידו, בעת מריבות,
בבית. בחיי־המשפחה, האם היא הדמות ה־דומינאנטית,
החזקה, אשר נהגה להציג את
עצמה כקורבן והשתמשה בדרך זו כדי לחזק
עוד יותר את עמדתה בחיי־המשפחה. בתוך
מיסגרת משפחתית זו, לא מצאה עליזה קשר
חיובי בינה לבין הוריה; וכמובן לא מצאה
אוזן קשבת ואיש סוד, אליו תוכל לפנות
עם בעיותיה האינטימיות.״
מגיל צעיר ביותר התגלתה עליזה כנערה
עצבנית ורגישה מאוד, מבחינה פיזית ונפשית.
במיוחד לא יכלה לשאת רעש. זאת
היתד, חולשתה העיקרית. בבית נאלצו ההורים
לסתום כל תור ופתח והזמינו עבורה
מכשירים מיוחדים לסתימת האוזניים. עד
התקופה האחרונה, המשיכה עליזה לסבול
מכל רעש שהוא. היא התקינה לעצמה זוג
אוזניות־באקליט ענקיות, בצבע אפור, אותן
חבשה כל פעם שרעש כלשהו הפריע לה.
ההורים פנו לא פעם לרופא אוזניים, עקב
רגשיות זו, אולם מעולם לא עלה בדעתם
לפנות גם לרופא־נפש.
דוגמה להשפעתם של ההורים על עליזה
ניתנה בעת שעמדה להתחיל בלימודים באוניברסיטה
בארץ. עליזה רצתה ללמוד ספרות.
האם רצתה שתלמד רפואה. לבסוף
הוחלט שתלמד משפטים, מיקצוע בו לא
גילתה שום עניין.
בשנה האחרונה, השנה בה צץ המשבר בהייה,
ידעו ההורים שהמצב אינו כשורה,
למרות שלא ידעו את מניעי המשבר. עליזה
דיברה לאפעם על הצורך בטיפול נפשי.
דבריה לא מצאו הדי הבנה. ההורים סברו
שדיכאונה וחוסר שיווי־המישקל הנפשי שלה
קשורים בחוסר ילדים, ושלחו אותה לטיפול
גינקולוגי. כאשר חזרה והביעה את רצונה
בטיפול נפשי, דחו ההורים שוב את ההצעה.
הם ראו בעצם הטיפול כתם על שם המשפחה.
אסרו עליה להזכיר בפני אחרים את
עצבנותה המשונה.
האם היו מסוגלים להבין את מצבה של
בתם? הדו״ח של פרופסור ויניק מטיל ספק
בכך :״ההורים עושים רושם של אנשים
פרימיטיביים ועצבניים.״ נאמר שם.

יחסי־נישואץ משונים
ך* מות נוספת שקבעה את מהלכי

חייה
של עליזה פאנו לא נראתה באולם
בית־המשפט. היא לא הופיעה שם אף פעם
אחת. אולם שמד, הוזכר בעדויות וריחף
מעל הפרשה. היתד, זו דמותו של הד״ר
משה פאנו, בעלה של עליזה, מזה שלוש
שנים.
פאנו הכיר את עליזה ברוך עוד בבולגריה,
בעת שהיתר, מדריכה בתנועת השומר־הצעיך.
כשנפגשו שוב בארץ, זכר אותה כנערה
שמשכה מחזרים רבים. משהתידדו מחדש
בארץ, הציע לה נשואין. האם אהב אותה?
האם ידע על מצבה בתקופה בה נישאה לו?
מכיוון שהד״ר פאנו עצמו לא מסר עדות
בבית־המשפט, קשה להשיב על שאלות אלה.
אולם מתוך סיפוריה של עליזה על חיי-
הנשואין שלה, מסתבר שלא היו אלה חיי-
נשואין מאושרים.
עזרתם הכלכלית של הורי עליזה קידמה
את פאנו בקאריירה שלו. הוא זכה בקליניקה
פרטית ובמכונית משלו. אולם הוא
המשיך לעבוד בבית־ד,חולים בצריפין, שם
נשאר פעמיים בשבוע לתורנות־לילה. כשחזר
הביתה, היה עובד כרופא של קופת־חולים

של הציונים הכלליים. בתום יום העבודה
היה עיף עד מוות, הולך מיד לישון.
בבית ראה הד״ר פאנו את אשתו׳ כשהיא
מפגינה רגישות קיצונית לרעש׳ מרכיבה
אוזניות ואוטמת את כל הפתחים. כאשר
עמדה עליזה לעבור את הטיפול הגינקולוגי,
בנסיון לרפא את עקרותה, נדרשה ממנה
חתימה שהיא מעבירה את כל הרכוש על
שם בעלה. היא סירבה לעשות זאת׳ ולדבריה׳
,היכר, אותה בעלה על כן, עד שהסכימה
לחתום.
מאז היו יחסיהם מתוחים. הם עברו לגור
בחדרים נפרדים, התראו לעיתים רחוקות.
הד״ר פאנו ידע על קשריה של אשתו עם
רפאל אליעז, אם כי ספק אם ידע על מהותם
של קשרים אלה.
עליזה, מצידה, לא השכילה מעולם להציג
את עצמה כמאוהבת בבעלה׳ ויש להניח
שהד״ר ידע זאת. היא קיבלה את נשואיר,
כאמצעי העשוי להבריא אותה מדיכאונה׳
הנפשי.
לאור יחסים אלה, היתה תגובתו של הבעל
אחרי גילוי הרצח, טבעית לחלוטין: הוא
הגיש בקשה לגירושין, ניתק כל קשר עם
משפחתה ובזמן האחרון — גם איתה.

גירסות־אהבים
יי 1הורים ולבעל היתה השפעה על
/עיצוב עולמה הנפשי של עליזה. אולם
האיש שיצר את הקשר בין עליזה לבין
האשה שנפלה קורבן להרעלה, היה בעלה
של אותה אשד — ,המשורר רפאל אליעז,
ג(אהבה של עליזה פאנו.

על מהות הרומאן שהתפתח בין השניים,
קיימות שתי גירסות, שונות במקצת: זו של
אליעז וזו של עליזה. סיפר אליעז על תחילתו
של הרומאן:
״עליזה הופיעה אצלי, בדירתי בתל־אביב,
הציגה את עצמה׳ סיפרה כי גם היא ילידת
בולגריה, ארץ הולדתי, ומבקשת את חוות־דעתי
על מחזה שכתבה. המשכנו להפגש
לעיתים קרובות. נפגשנו בכל מיני בתי-
קפה, אינני זוכר כיום איזה. לא יכולתי לתת
לעליזה את המחזה שלה, באותו יום. התחלתי
א מנם לקרוא בו, אך הנחתי אותו
באמצע. למרות שהיה מחזה קצר מאוד,
מעין מערכון, אינני נוהג לבלוע הכל בבת
אחת.״
סיפרה עליזה, בעדותה במשטרה :״תוך
עבודתי בעתון על המשמר, שמעתי לראשונה
על רפאל אליעז, שעבד באותו זמן
בוועדת הרפרטואר של התיאטרון הקאמרי.
כן נודע לי כי גם הוא ממוצא בולגרי. לכן
פניתי אליו, הצגתי את עצמי כסופרת
והצעתי לו מחזה קטן שחיברתי על הנושא:
החיים בקיבוץ. אליעז קיבל ממני את המחזה
לקריאה והזמין אותי ללוקי באר, באותו
ערב בשעה ,6כדי לתת לי תשובה.
״כאשר נפגשנו, בערב, ישבנו כשעתיים
ושוחחנו על ספרות. הוא לא נתן תשובה
למחזה שלי, אלא הזמין אותי לפגישה למחרת,
בבית־קפה קטן, מול מלון דן. שוחחנו
שם במשך שעות על כל מיני דברים, והוא
קבע לי פגישה נוספת. בצורה כזאת המשכנו
להפגש שבועיים. אני באתי תמיד לקבל
תשובה על המחזה שלי. כעבור איזה חודש,
נתן לי תשובה. היא היתה שלילית.
אך עד אז התחלנו לחבב איש את רעהו
ובמשך הזמן התחלנו לקיים יחסים אינטימיים.
הפסקנו לדבר על המחזה. כעבור איזה
חודשיים־שלושה הזמין אותי לטיול מחוץ
לעיר. הגענו לסביבת רחוב קרן קיימת,
מאחורי גן־החיות. שם שכבתי איתו בפעם
הראשונה. הוא היה הגבר הראשון איתו
שכבתי. הוא סיפר לי באותה תקופה כי הוא
אומלל בחייו המשפחתיים וחושב להיפרד
מאשתו.״

״:ביתי?עקור רגשזי־גחיתות.״

באוניברסיטה

היא נרשמה לפקולטה למשפטים, אולם נמשכה
לספרות, חשבה עצמה לסופרת גדולה.

ר 4/ה | 4באולם ביתיהמשפט המי
! 0 . 4 11, 7 1חוזי בחיפה, מנצלת עלי־זח
את וזהפסקה כדי לאכול מהכריכים שמביא
לח אביה. היא מופיעה תמיד בתלבושת שחורה.

ך * יפר אליעז על המשך הרומאן:
״נכון, קבעתי עימד, כימעט מדי ערב.
חיבבתי אותה יחד עם זה התחלתי לחמול
עליה ולחרוד לה. עליזה נהגה להתאונן
בפני על אמא שלה. כאשר היתר, מדברת
עליה, ירקו עיניה שינאה לאם. היא הסבירה
זאת באמרה, :אמא מתייחסת אלי רע מאוד.
מהיום בו נולדתי היא ראתה בי יצור
מפלצתי
״היא נהגה להתאונן גם על דברים אחרים.
העציבד. אותה העובדה שאינה יפה, שאין
לה רגליים יפות והיא אינה כישרונית כלל.
ניסיתי לעקור מליבה את רגשי הנחיתות
הללו. מאמצי לא נשאו פרי. אין זה נכון
שהייתי הגבר הראשון שלה. היא עצמה
סיפרה לי על שניים, האחד חבר משק והשני
תל־אביבי ידוע. עם אלה קיימה יחסים אינטימיים
לפני. אמרתי לה מיד כי בינינו
יכולים להמשך יחסים קרובים, אך רוחניים,
ושהיא לא תראה בי אדם מיועד לחיים משותפים
איתר .,כי אני אב לשני בנים וקשור
קשר גורלי למשפחתי.
״עליזה נהגה לגלות התנגדות נמרצת להשקפות,
אלה. לדעתה קיימים מקרים שאנשים
בגילי מתקשרים עם צעירות יותר וזוכים
לבית ואושר. היא הביאה לי דוגמאות רבות,
ביניהן של פיקאסו וצ׳ארלי ציאפלין. אמרתי
לה כי אינני חייב לחקותם.
״אין זה נכון שקיימנו יחסים בפעם הראשונה
מאחורי גן־חיות. זה היה בחדר שכור.
אחר־כך קיבלנו מפתחות של ידידים שהשאירו
לנו את דירתם.״
עליזה :״בחודש אוגוסט אותה שנה
התברר לי כי אני בהריון׳ מאליעז. נסעתי
לחודש ימים לירושלים. לפני כן שאלתי את
אליעז מה היד. עושה לו ניכנסתי ממנו
להריון? רוא אמר שלפי שעד, אינו יכול
לעזוב את ביתו, ואם אכנס עכשיו להריון,
נצטרך ללכת לרופא. ראיתי שכך המצב,
נסעתי לירושלים מבלי שידע על ההריון.
גרתי אצל האחות של הרב הרצוג. נפגשתי
שם עם כחורד, והיא יעצה לי לבלוע כמויות
גדולות של כינין. היו לי רק 100 לירות
בארנק. כיוון שלא סיפרתי לאף אחד על
ההריון, להורי כי הם ספרדים מחמירים
ולאליעז בגלל העלבון על כי אינו מתכונן
לקיים את הבטחתו ולהפרד מאשתו, החלטתי
לנסות את שיסת הכינין. הפלתי וכעביי
חודש חזרתי לתל־אביב, לדירת הורי. המי
שכתי לפגוש את אליעז שהוסיף לסעון כי
הוא אוהבני ויעזוב את ביתו.״
אליעז :״אמרתי לה שליבי לא שלם
ושאיני רואה המשך. לא יכולתי להמיר את

על ספסל הנאשמים

זוהי תמונה אופיינית של עליזה בשעת בראש שוטרת,
יושבת1-11X1
היא 1 .1.1 1

כשלידה ״י י ״ 1י

מורכן, מציירת מדרגות אינסופיות, עושה רושם כאילו אינה מתענינת כלל במהלך המשפט.

חיבתי אליה לאהבה. אילו יכולתי, לא היו
בעיות כאשר נוכחתי לבסוף כי איני
גורם לה כל טובה, ומסבך את עצמי בדבר
שאינו לפי רוחי, אמרתי לה לבקש אדם
צעיר יותר, ההולם את טעמה״

יחסים פרכרסיים
ך* משיכה עליזה בעדותה במשטרה:
ן | ״בחודש פברואר 1957 או 1958 הפסקתי
את היחסים שלי עם אליעז והתחתנתי
עם הד״ר משה פאנו. בשנה הראשונה לנשואי
עבדתי כמורה בשכונת התקווה. אותו
זמן היה אליעז בספרד. עיבדתי לעברית
שלושה ספרים והתחלתי לכתוב ספר בשם
סיביליה. אליעז ניסר, להתקשר עימי, עוד
פעם. בהתחלה יצאתי איתו והוא התחיל
בפגישות אלה עם אותם הסיפורים בדבר
עזיבת ביתו ועל אהבתו אלי כאשר נוכחתי
שוב כי אין שחר להבטחותיו, הפסקתי
לצאת איתו. הוא התחיל בטרור בטלפון.
זה נמשך שמונה חודשים, ואז התלוננו אני
ובעלי בדואר הטלפונים.״
אליעז :״ביולי 1958 חזרתי ארצה. יום
אחד פגשתיה ברחוב והיא התאוננה כי חייה
בבית אינם כשורה. ניסיתי לשכנע אותה ^י
תשלים עם בעלה. אמרתי לה שוב כי אין
לי העוז לנתק את קשרי עם אשתי. עליזה
שכרה, אותו זמן׳ חדר לשישה חודשים.
רצתה להגיש זאת כמתנה עבורי. סירבתי
לקבל את התשורה ונזפתי בה קשות.
באחד הימים הגיע אלי מיכתב מעליזה,
בו כתבה בין היתר, :לא לשווא תיכננתי את
רצח אשתך התפלאתי. לא ידעתי מה
לעשות. אולי לגשת למשטרה? החלטתי
להבליג. כאשר נפגשנו, נזפתי בה קשות
והיא התנצלה על המיכתב. קיבלתי ממנה
פעם נוספת מיכתב, בו היא מאיימת לרצוח
את אשתי. ניפגשתי איתה ואמרתי לה: אם
תעשי זאת, מה יצא לך מזה? הרי אם
תמיתי את אשתי אשנא אותך שנאת־מוות,
ולא יד,־ח בינינו קשר.
״היא התנגדה ליחסים שהצעתי לה, כינתה
אותם, :אהבה אפלטונית׳ .היא דרשה יחסים
מלאים אשר היו פרברסיים מצידה.
עליזה :״אחרי שאליעז התקשר איתי
והודה כי הוא שצילצל אלי, ביטלתי את
התלונות. באותה שיחה טלפונית, התחנן
אליעז כי ארשה לו לבקרני. הרשיתי לו
והתחלנו בפגישות כל יום או יומיים. באותי
זמן התברר לי כי לא אוכל ללדת. אמרתי
לאליעז ני זר, שאני לא יכולה ללדת הורס
את חיי בבית, וכימעט שבלתי־אפשרי שאשאר
עם בעלי. בינתיים נודע לי במיקרה
שאליעז הוזמן על־ידי אבא חושי להקים
תיאטרון בחיפה. כעבור כמה חודשים עבר
לגור שם. ביקשתי שישמור על הקשר איתי,
אבל כשהיה בא, היה ממהר ללכת בטענה
כי הוא עסוק ויש לו פגישות.״
על המעשה שגרם למוחה של פולה, סיפרה
עליזה בבית המשפט :״רציתי להתאבד
לעיני אליעז, אמרתי לו שאקח רעל
ואתאבד. הוא אמר שזה לא יעשה עליו
רושם. אמרתי שאתאבד ככה שכן יעשה
עליו רושם. חשבתי לגלות לאשתו מי זה
בעלה, ידעתי שתגיב בחריפות. הוא סיפר
לי פעם על בחורה עמה בילה לפני 15
שנד -אשתו תפסה אז את מכתביה ואפילו

זרקה לו כד על הראש.״
כשבאתי לביתר, של פולה רציתי לשתות
את המיץ המורעל אחרי שאספר לה
שבעלה אדם שפל שיש לו בחורות צעירות
אותן הוא הופך לבעלות־מום וזורק אותן.
לגמתי כמה לגימות מהמיץ עם הרעל. זה
היה מר מאוד. יצאתי לבית־ד,שימוש והקאתי.
מה קרה הלאה איני זוכרת. מצאתי
את עצמי ברחוב. חשבתי שאגיע לנצרת
ושבטח אמות שם וזד, יעשה ענין.״

תרות וסיפוק מיני
5£לה היו העובדות, משתי נקודות
\ £מבט שונות, עד ל־ 25 באוקט!בר ״, 196
היום בו נרצחה פולה והיום בו נפגשו אלי־עז
ועליזה מחדש, במלון בל ויו בנצרת.
אולם מה התרחש בנפשה של עליזה
בשנים שניהלה את הרומאן עם אליעז? על
כך ניסו לענות הפסיכיאטרים בחוזת־הדעת.
הסביר הפרופסור ויניק :״מהפגישה הראשונה
בין אליעז לעליזה התפתח קשר
אינטימי שהפך לתלות פאתולוגית מצדה
לגביו, לאור העובדה שהיה הגבר הראשון,
ונשאר היחיד, שידע, לפי דבריה, להביא
אותה לידי סיפוק מיני. התלות הזאת התבטאה
בכך שאחרי זמן קצר נתנה לו כסף
ואף היתר, סוחבת מהוריה עבורו.
״החוויה של ההפלה נשארה בזכרונה כקשה.
גם התנהגותה היתד, אז מוזרה. לאחר
הפסקת ההריון הגיבה בדיכאון. כנראה התגברו
בתקופה זו הסימנים הניורוטיים שלה.
״אחרי נשואיה, חלה הטבה קצרה שנמשכה
עד שהמאהב הופיע באופק מחדש. כבר
שנה אחרי הנשואין חזרו הקשרים הקודמים
ויתכן שהנשואין היו סיבוך נוסף. היא
הרגישה את עצמה חסרת אונים ולא יכלה
למצוא מוצא מן המצב הזה. קשה היה לה
לד,נתק מגבר זה, שהיה היחיד שהביא לה
מפעם לפעם סיפוק ושהשפעתו עליה היתד,
כה גדולה עד שהסכימה לפעולות פרברסיות
שונות, שלא היו לפי רוחה. בפגישות השו נות
היתר, התנהגותו לעתים מענה ולעתים
קושרת, ביחוד אם היה מעונין במגע המיני.
״באביב 1960 הרגישה ששווי מישקלה
הנפשי מתערער ושהיא מתקרבת למשבר
גדול ...ע ל מצבה סיפרה למאהבה, על אף
שבינתיים התחילה לראות את עצטר, כקורבן
שלו. התגבשה אצלה המחשבה שבצורה
דומה הוא התנהג עם נשים אחרות. משסיפ־רה
לו על רצונה להתאבד, ענר, שאהובה
שלו בעבר עשתה זאת ואיש לא התרשם
מזה. בנראה שאמר מה שאמר על מנת
למנוע ממנה את המחשבה. אך היא הסיקה
מסקנה הפוכה והתעוררה בה המחשבה לעשות
את זה בצורה שתפגע בו, בשמו
ובשם משפחתו, עד שילדיו יתביישו.
״הבדיקה הפסיכולוגית גילתה שאשר, זו
חיה במידה גדולה בפאנטסיות שלה על
חשבון הסתגלותה לעולם המציאות. היא
מתגלה כבלתי־בשלה, חלשה, מרגישה עצמה
כמחוסרת החלטיות, מונעת על־יידי אחרים,
חסרת אחריות בצורה כלשהי להתנהגותה.
מראה נסיה מוגברת לקשיחות
ולדבקות בפאנטסיות.
״חיי־המין נתפסים אצלה כמשהו וולגיי
(המשך בעמוד )21

מיסמו הברתי ממדרגה ראשונה: סינורו האישי שד האב המואשם בקיש יתסיס.

לילות לוהט
<* דר קטן, בבית דדקומתי. על שתי מיטות ברזל ישנה
11 משפחה שלמה: אב, אס וששה ילדים. החלון פתוח בדי
לנצל בל משב אוויר. זימזום קל של המאוורר מתערב בקולות
הנשימה והנהרות.
רק כמיטה אחת יש תנועה. באן ישנים האב, האם ושתי
בנות. האחת היא תינוקת החבוקה בזרועות האם הנמה.
השנייה היא בת - 15 והיא המאהבת של אביה.
תמונה מחרידה זו אינה לקוחה מתוך רומאן״של אמיל
זולא. היא אירעה כישראל, בשיכון הממשלתי בלוד. גיבוריה
אף נקראו כשל בך, השבוע, כפני כית־המשפט.
לאזרח המבוסס של צפון תל־־אביב ורחביה, קשה לרדת
לעומקו של מצב, בו יתכנו יחסים באלה כתוך משפחה. לא
בן כמישבנות־הדוחק 20 .קילומטרים כלבד מפרידים בין ביפר
דיזנגוף לבין השיכון הממשלתי בלוד; אך המרחק האמיתי
הוא כמרחק המפריד בין שני עולמות.
בית־המשפט המחוזי של תל־אביב עוד ידון בפרשה המדהימה.
בי האב לא עבר רק נגד חוקי המשפחה; הוא גם

מואשם בבך שהפר את חוקי המדינה. פקודת החוק הפלילי,
סעיף ג 152/בפרק ״עברות נגד המוסר״ ,קובעת :״כל הבועל
ילדה שהיא פחות מבת ט״ז ייאשם בפשע ויהיה צפוי לארבע
עשרה שנות מאסר*״.
אך לא הצד המשפטי של פרשה זו חשוב. חשוב הרכה
יותר הצד החברתי -הרקע בו יבול היה מעשה זה לקרות,
תנאיי־החיים בריכוזי העולים ההורסים את אשיות המשפחה
והמאפשרים מעשים כגון אלה.
יותר מפל פרט אחר, אופיינית אולי תשובת הנערה עצמה,
הנמצאת עתה בחודש הריונה השמיני. כאשר נשאלה אם
אין מיקרה זה מפריע לה; אם אין הוא מסב לה יחס עויין
או קריר מצד שכניה לשיכון, השיבה :״מה פיתאום?״ -
כאילו הדבר שקרה לה היה דבר טבעי ביותר.
בעמודים אלה מתפרסם סיפורו האישי של האב, כפי
שתורגם מהינדוסטאנית. הוא חורג מעבר לתחום הכרוניקה
המשפטית המציפה מדי יום את העתונות ומהווה מיסמך
סדקח־עיניים לאזרחי ישראל ,1961 על ישראל השניה .1961
הדבר השני שלא היה בסדר היה זה שלא היו לנו ילדים.
כל פעם שאשתי היתד, נכנסת להריון, קרו דברים. אולי
עבודה קשה, ואולי שלא היה מקום, ואולי דברים אחרים
— איך שלא יהיה, שלוש פעמים היא הפילה, וילדה אחת
נולדה מתה.
כל זה היה עושר, את החיים שלנו לאט־לאט פחות ופחות
טובים. אבל כל זה היה אחר כך. בהתחלה, כשגרנו עוד
במחנד,־ישראל, לא רצתה האשד, שלי לגור שם .״אני מפחדת
לגור כאן,״ היתד, אומרת לי כל הזמן ,״בית השמוש שלנו
הוא בור, ואני מפחדת שהילד יפול לתוך הבור ולא יוכלו
להוציא אותו.״
הלכתי לסוכנות וצעקתי הרבה פעמים שיש לי חמישה
ילדים בבית, רק קטנים, וסכנה, עד שבסוף, אחרי הרבה
זמן, נתנו לי שיכון ממשלתי בלוד.

1מהאנייושבכאן, על ספסל ברחוב? למה אני
/ברמלה ולא בלוד? מפני שהשופט אמר שאסור לי
ללכת הביתה. חודש שלם אני מוכרח להיות רחוק מאשתי,
רחוק מהבית,
אני יושב כאן כל היום. גם בלילה תמצאו אותי כאן.
זה המלון שלי. יש רק מקום אחד לשם אני יכול ללכת:
הקולנוע. הכסף לא מספיק לי לאוכל והבת מביאה לי כל
יום אוכל מהבית.
חשבתי לחזור למקום העבודה שלי, בבית־חרושת לאריגה.
אבל אמרו לי שאני צריך להביא פתק מהמשטרה. כי ישבתי
שבועיים בבית־הסוהר, ולא יקחו אותי חזרה לעבודה בלי
פתק מהמשטרה. הלכתי למשטרה, הם אמרו — לא.
אז אין לי מד, לעשות, חוץ מלשבת כאן ולחשוב על מה
שעבר עלי, עד לאותו יום שהשופט אמר לי :״אסור לך
לחזור הביתה!״

גם כאן לא נתנו לי יותר מחדר אחד בשביל כל השבעה,
אבל היה לפחות בית־שימוש קטן עם מים בתוך החדר,
וגם מטבח קטן וגם באלקון. הבאלקון היה קטן מאוד.
אפילו לא יכולים לשים שם מיטה בשביל לישון.

״צריך למצוא אשה״

היינו ישנים כולנו בחדר אחד. ארבעה ילדים במיטה
אחת, ואני והאשה והילד הקטן במיטה השניה. החדר היה
כל־כך מלא וקטן, שקנינו מאוזרר כדי שלא יהיה לנו חם
כל כך בקיץ, כדי שנוכל לישון.
בכל זאת, אפילו שהחדר היה קטן, היה לנו טוב מאוד
בו. כי היינו חיים בשלום, ושום דבר לא היה מפריע לנו
לעשות אהבה.

* * ליתיארצה לפני שמונה שנים מבומביי, כשהייתי
ץ ג,בן .35 מצבי שם היה לא רע. עוד כשהייתי ילד למדתי
לעבוד באריגה, ואני עכשיו בעל מקצוע טוב. אבל חיי־המשפחה
שלי לא היו בסדר• התחתנתי כשהייתי *עוד צעיר
ונולדו לי חמשה ילדים. אשתי היתד, יותר מבוגרת ממני,
ואחרי שילדה את הבן החמישי — מתה.
ואז היה לי לא טוב, לבדי, אפילו שהיו לי אחים ומשפחה.
לקחתי את הילדים ועליתי איתם לישראל. שלחו אותנו
למעברת קורדאני. זה מקום לא טוב. שיכנו אותנו בצריף
קטן. אבל הכי קשה היה, שלא היתד, לי עבודה במיקצוע
שלי ולא היד, לי במה לעבוד. רציתי לעבור לגור ליד
תל־אביב, איפור, שיש הרבה עבודה, אבל לא היה לי לאן.
אז הייתי, מטפל כל היום בילדים, מביא להם אוכל ומנקה
את הדברים. אחר כך הייתי רץ כל היום לחפש עבודה או
מקום לגור. יום אחד בא אלי חבר, ואמר לי :״לא טוב שאתה
ככה. אתה צריך למצוא אשד.,״
אבל לי לא היתה אשה. אז אמר לי החבר :״אני מכיר
אשד, אחת, גם כן מהודו. היא עכשיו בקיבוץ. יש לה שני
ילדים והיא רוצה להתחתן. בוא, תיסע אליה, תראה אותה
ותגיד מה אתה רוצה.״
נסעתי איתו לקיבוץ דפנה, ושם ראיתי פעם ראשונה את
חן בעיני,רק לא
האשד, שלי. היא תיכף מצאה מאד

ידעתי אם היא תרצה אותי או לא.
אמא שלי גרה אז בקרית־שמונה. החבר שלי אמר לאשה:
״אם תרצי אותו, תגידי לאמא שלו, והיא תקרא לו.״
נסעתי בחזרה לקורדאני, ואחרי כמה ימים סידרו לי
שלי למחנה
הילדים עם מהסוכנות העברה ועברתי יחד
ישראל, איפה שיכולתי לנסוע לעבוד בתל־אביב.
חצי שנה אחרי שגרתי בקיבוץ דפנה, קראה לי אמא שלי
שלי. שמחתי האשה לבוא לקרית־שמונה. שם מצאתי את
על זה. עשינו מסיבת־אירוסין, אכלנו פירות ועשינו שמח.
אחרי שלושה שבועות היא באה אלי עם הילדים שלה
למחנו־,־ישראל, והתחתנו.

״הקוצ׳יגי רדף אחדי אשתי״
* אשד ! שלי היתד, גם כן מבומביי. היא התחתנה שם
| | וחיתה עם האיש שלה תשע שנים. נולדו לה ממנו
שלושה ילדים. האיש שלה ימת בהודו. ,ולא. היד, לה שום
* סעיף זה הוא החמור
155 באותו פרק עונש של
שהיא למעלה מט״ז ולמטה
יוצאת חלציה של׳אשתו.״

ביותר ..בניגוד קו, פוסק סעיף
חמש שנים בלבד .״לבועל. נערה
נזכ״א, שהיא יוצאת חלציו או

״סקאנדלים -וקצת מכות״

* ^ יךשהתחלנו לחיות בשלום, וקניתי גם מקרר
> £ספיגה, התחילו ימים קשים. בהתחלה היו אלה כל
העניינים עם ההפלות, שעשו אותה כועסת כל הזמן.
אחרי זה קיבלתי מחלד, קשה מאוד, חליתי באסתמה.
שכבתי אולי שבוע ימים בלי לדעת מה אני אומר ומה אני
חושב ומה עושים איתי. גם אחרי שכבר התעוררתי מזה,
לא יכולתי ללכת לעבוד. שכבתי אולי שלושה חודשים בלי
לעבוד. בבית לא היה יותר כסף והמצב נהיה קשה מאוד,
מאותו זמן התחילו הצרות והמלחמות שלי איתר.,

הבת
זה התחיל במסאג׳

אחרי ששכבתי חודש ימים וראיתי שאני אשכב, אולי,
עוד הרבה זמן, אמרתי לה :״תראי, אני חולה ואין כסף.
תקומי את ותלכי לעבוד, שיהיה קצת כסף לאוכל ולבגדים
לילדים.״
היא התרגזה עלי .״אם רציתי לעבוד, הייתי נשארת
בקיבוץ ולא באה אליך!״ אמרה .״שם טוב לעבוד ומקבלים
אוכל ובגדים — ומה יש לי אצלך? שום דבר! רק צעקות
ובכי. אפילו ילדים אין לי!״
ראיתי שאני לא יכול לעשות שום דבר ושתקתי. אבל
לפעמים גם היו צעקות וסקאנדלים ואפילו קצת מכות.
ככד, היד, כל הזמן ששכבתי חולה. אחר כך קמתי, אבל
עוד לא יכולתי לעבוד. ביקשתי שוב ממנה שתלך לעבוד
ותדאג לילדים. היא התרגזה ורצתה לנסוע לאחים שלה,
בבאר־שבע. לקחתי אותה באוטובוס לאחים שלה, וחזרתי

לתל־אביב. אחרי כמה ימים התחלתי לעבוד.

איש אחר מאז שהוא מת. זה היה בערך לפני שש שנים.
איך שהיא עלתה ארצה, שלחו אותה לקיבוץ דפנה. היא
היתה מספרת לי איך עבדה שם במטבח ובמחסן, ואיך
שהיה לה שם טוב .״רק עם ילדים לא רוצה לעבוד,״ היתד,
אומרת לי ,״כי עם הילדים יש הפסקה. אני רוצה לעבוד
בלי הפסקה.״
בסוף היא החליטה שרוצה להישאר שם. היה שם קוצ׳יני
אחד שהיה רודף אחריה כל הזמן. הוא רצה אותה, אבל
היא לא רצתה אותו, כי זה לא יפה שיהיו בני־ישראל כמו
שהיא ואני, יחד עם קוצ׳יני. היא שמחה מאוד שבאתי
ורצתה אותי, כי אני׳הייתי טוב• .

בהתחלה היו׳ לנו חיים יופי אנחנו • כולנו •היינו.גרים
״ היארצתהנטו־ 5 0 0ל ״י ״
במחנה־ישראל והיינו אוהבים הרבה אחד את השני ולא היו
לנו בכלל צרות ולא סקאנדלים. היא היתה. עושה. בבית כל .
אשרחזרה מבאר־שבע לא ידעתי מה קרה אצלה.
מה שצריך. אני הייתי קונה אוכל ובגדים בשבילה ובשביל
נהייתה אחרת לגמרי. היתר, צועקת עלי כל הימים
הילדים. היו רק שני דברים שלאי היו. כל־בך. בסדר. הדבר
ואומדת לי.שהיא לאי רוצה לעשות שום דבר בשבילי. איך
הראשון היה שהבית. היד, קטן נדרא. היה לנו חדר אחד
שהיינו רבים קצת, היא היתד, צועקת :״אחי סיפר לי מי
ולא יותר, ובחדר הזה היינו צריכים להיות גם היא ואני
היתר, האשה הראשונה שלך. היא היתר, זקנה. לא היתד, לך
וגם הילדים שלנו. מפני שלא היה מקוים, שלחנו׳ את הבת
אף פעם אשד, צעירה ואתה שונא אותי בגלל זד״״ .
הגדולה שלה, שתגור אצל הדודים. שלה. בבאר־שבע, י ואת
שני הילדים הגדולים שלי, שלחנו לאמי. בקריית־שמונה. י בהתחלה. לא הבנתי למה היא צועקת כל הזמן שלא היתד, י

עם בתו החורגת בת ה־15

בלוד
לי אשד, צעירה .״טוב,״ אמרתי לה ,״את לא צעירה אבל
אני מביא לך כסף לאוכל ובגדים, ויש לך הכל, מה את
רוצה? תפסיקי לעשות סקאנדלים!״
היא היתד, עונה לי :״אני לא כמו אשר, צעירה. אשד,
צעירה אוהבת את הבעל שלה כל החיים ולא עושה לו
שום צרות. אבל אני לא צעירה, ואתר, שונא אותי ועושה
לי כל הזמן צרות בשביל זה.״
אחר־כך היתד, מספרת לי איך היה לה פעם בעל מותק,
שהיה מביא לר, כל דבר והיה אוהב אותה ולא עושה לה
סקאנדלים, וכמה חבל שהוא מת והיתד, מוכרחה להתחתן
איתי, וכמה חבל שר,אשד, הראשונה שלי מתה ולא אני.
זה כבר היה מרגיז אותי לגמרי, והייתי צועק עליה:
״יה אשה, מה את רוצה ממני? יש לך בית ובגדים ואוכל.
תגידי מה את רוצה ואני אביא לך את זה.״
ואז היא אמרה :״אתה, אף פעם לא היתד, לך אשר,
צעירה, בגלל זה אתה שונא אותי. אתה צריך שתהיה לך
אשד, צעירה. תן לי 500 לירות ונתגרש ואתה תוכל לקחת
לך את כל מי שאתה תרצה.״
אני לא מבין עד היום למה היא רוצה שאתן לה גט.
בעצם, אני חושב שהיא לא כל כך רוצה את הגט כמו שהיא
רוצה 500 לירות. היא חושבת שאם יהיה לה הכסף הזה
תוכל לקנות לד, כל מיני דברים, שככה לא היתר, יכולה
לקנות, אבל היא לא אמרה לי אף פעם למר, היא רוצה
ממני גט, חוץ מזה שאמרה שאני שונא אותה ורוצה אשד,
צעירה. היא גם אמרה שלא תסכים לגט עד שלא אתן לה
500 לירות.

אני לא הסכמתי .״יש לך בגדים ואוכל וכל מה שאת
צריכה,״ עניתי לה ,״אל תבלבלי את הראש עם אשד,
צעירה, אשד, צעירה.״
הייתי עוד חולה מר,אסתמה והראש כאב לי בלילה. אסור
היה לי לאכול, רק לשתות תה היה מותר. לא יכולתי לישון
בלילה מהמחלה, אבל אשתי לא רצתה להכין לי תה וכל
הזמן היה לה בראש רק :״אשד, צעירה, אשד, צעירה*״
בסוף נימאס לי מכל הדברים האלה והסכמתי ללכת איתר,
לרבנות. אבל אז כבר היתד, שוב פעם בהריון, בחודש השני
בהתחלה, היא לא סיפרה את זה ברבנות, כי רצתה שהם
יסדרו את הגט. אבל האחות של טיפת חלב שמעה כל
הענין ומיהרה לרבנות. הם עשו שלום בין שנינו וחזרנו
לחיות ביחד. רק סידרנו שהבת שלה תבוא מבאר־שבע
ותהיה מטפלת בכל הדברים שלי. תכין לי אוכל ותעשה לי
מסג׳ים כשכואב לי בידיים וברגליים ובראש, שתעשה
בשבילי את כל הדברים. לאשר, שלי נשאר רק לטפל בילדים•

״תן 1000 לירות כשביל כ תי ״
**היום שהכיאה את הבת שלה, נהיה הכל אחר.
1 3הבת טיפלה בכל הדברים שאני הייתי צריך אותם.
היא הכינה את האוכל שהייתי לוקח איתי לעבודה,

ד!אכ
המאוורר זינזזס בחושך
וכשהייתי חוזר הביתה, הייתי תמיד מוצא אוכל חם והכל
היה כמו שצריך. היד, לי תה, כשהייתה לי התקפה של
אסתמה, וכבר לא הייתי צריך לריב עם האשה בשביל
כל דבר.
אבל אשתי לא היתר, יושבת בשקט, אפילו שהיתר, אז
בהריון עם הילדה שנולדה לנו, ואפילו שהרבנות עשתה
לנו שלום. בלילה, כשהיינו שוכבים על המיטה והיא חשבה
שכל הילדים ישנים, היתד, מדברת אלי ואומרת לי :״אתר*
אף פעם לא היתד, לך אשד, צעירה. אחרי שאני אלד את
הילד, אתן לך אותו ואתה תתן לי גט ותקח אשד, צעירה.״
היא גם רצתה לקחת מקופת חולים כדורים, לעשות
הפלה, אבל לא רצו לתת לה.
לילה אחד, איך שהיא אומרת לי את זה, התרגזתי עליה
נורא וצעקתי :״אשד, צעירה, אשד, צעירה! אם את כל
כך רוצה שתהיה לי אשד, צעירה, תני לי את הבת הגדולה
שלך ותהיה לי אשד, צעירה.״
״זד, לא!״ אמרה לי ,״זאת תהיה בשביל אדם צעיר
שישלם בשבילה הרבה כסף. אתה כבר בן 43 ואין לך
כסף.״

״תגידי, כמה את רוצה?״ אמרתי לה.
״בשבילה אני רוצה אלף לירות,״ ענתה.
דיברנו וחשבנו כל הזמן שכל הילדים ישנים ואף אחד
לא שומע שום דבר. גם המאוורר עבד, והיה קשה לשמוע.
היא רצתה אלף לירות, טוב. מאיפוא אקח? אלף לירות
לא היו לי, אבל אמרתי לה שאם היא רוצה מאתיים
אתן לה אותן. רק שלא תריב איתי ולא תצעק יותר.
הלכתי לבאנק הפועלים ולקחתי הלוואה של 200 לירות.
הבאתי לאשר, בבית. היא היתר, נורא שמחה מזה. רצה
וקנתה בגדים לילדים ואוכל ונישקה אותי והשאירה לה
קצת כסף לקנות לה בגדים, למה שעכשיו היתד, בהריון.
אחרי שנתתי את הכסף היה קצת שקט, אבל אחר כך,
כשנגמר כימעט כל הכסף, שוב התחילו הצרות והצעקות.
היא גם לא נתנה לי לנגוע בה כל הזמן. גם אחרי
שנולדה לנו הילדה, לא נתנה לי לקחת אותה .״אני שוב
אהיה הרה ולא נוכל להתגרש. אני לא רוצה שתיגע בי,״
אמרה.
באותו זמן בדיוק שוב קיבלתי התקפה של אסתמה ולא
יכולתי לעבוד, והיה חסר כסף בבית.
שוב התחלנו לריב. לא היינו מדברים — רק צועקים
היתד, עושה לי מסג׳ים נגד
אחד על השני. הבת שלנו
הכאבים שהיו לי מהצעקות שלה שצעקה כל היום. היא
עצמה לא עשתה שום דבר בשבילי. רק הבת שלה.
האם שלושה במיטוז אחת

״היא שמה ידי עז חזה.״

* 01 אחד, אחרי שרבנו, היינו ככה שוכבים במיטה.
היא היתד, עם הילדה הקטנה עם הראש אל הקיר, ואני
הייתי עם הראש שלי לצד השני. היה כבר מאוחר בלילה,
בערך שעה שעתיים, ואני לא יכולתי לישון בגלל שכאבו לי
הראש והידיים. היא ישנה בשקט ואני הסתובבתי מצד
לצד. הווינטלטור זימזם בחושך.
פיתאום הרגשתי כי מישהו מתחיל לעשות לי מסאג׳
בידיים הכואבות שלי. אחר־כך ברגליים ואחר־כך בראש.
זאת היתד, הבת שלה. היא הרגישה שאני לא יכול לישון
בגלל שאני חולה, ובאה לעזור לי. היא עשתה לי את
המסאג׳ — ופיתאום נישקה אותי. פתחתי את העיניים
והסתכלתי עליה. השבתי שהיא מנשקת אותי כדי שלא אהיה
ברוגז, אבל אחרי שסגרתי את העיניים, עוד פעם נשקה אותי.
הזזתי אותה ממני אבל היא התקרבה שוב תפסה את היד
שלי ושמה אותה על החזה שלה. הדם עלה לי בפנים.
הרגשתי שאין לה שום דבר מתחת לשמלה שלה. אחו־כך
נבהלתי ממה שהיא עושה ושוב דחפתי אותה ממני.
אמא שלה שכבה על־ידי ולא הרגישה בשום דבר. הבת

לא ברחה מד,דחיפה, רק התיישבה על־ידי ושמה את ידי
על החזה שלה.
אני כבר הייתי חם מאוד, כי לא הייתי עם אשתי יותר
משנה. אבל פחדתי שהאשה תתעורר, ודחפתי את הבת
שוב. והילדה, אולי שמעה את מה שהאשה שלי אמרה
לי באותה לילה. היא הרימה את היד שלה והראתה לי בשקם
שד,וינטלטור עובד ולא שומעים שום דבר, ונכנסה אצלי
בתוך ה מי ט ה...

״עשינו אהבה.״

^ ח ר בך היא כבר היתד, באה אלי למיטה כל יום,
כשאכיא שלה היתד, נרדמת. אנחנו היינו עושים אהבה
מאוד. ד,אמא לא ידעה משום דבר והיא
ובאמת אהבנו
היתד, ישנה כל הזמן בשקט, באותה מיסה, שבה אנחנו
עשינו אהבה.
יום אחד לא היה כל־כך חם ואנחנו שכחנו להדליק את
הווינטלטור. מהרעש שאנחנו עשינו, התעוררה ד,אמא
ועשתה תיכף צעקות נוראות. היא העירה את כל הילדים
וגם את השכנים, אבל לא סיפרה להם בדיוק מה היה.
הצלחתי להשתיק אותה, שלא תספר להם. זה גם לא היה
בשבילה: היא לא היתד, הילדה שלי ולא
כל כך נורא
מהדם שלי.
בהתחלה, האשד, שלי קצת נבהלה, אבל אחר־כך היא
היתה מפריעה לנו יותר. רק כשהיינו אני
התרגלה ולא
והבת שלה הולכים יחד לקולנוע, היתד, צועקת שהיא גם
כן רוצה ללכת לסינימה, אבל מישהו היה צריך להישאר
עם הילדים!
היינו הולכים הרבה לקולנוע. ראינו ביחד סרטים הודיים
ואפילו את הסרט הישראלי הזה שנדמה לי קוראים לו
״עשר בחורים ובחורה אחת״.
היינו יכולים לחיות ככה הרבה זמן וזה לא היה מפריע
לאף אחד, והמשטרה לא היתד, יודעת מזה אפילו, אבל
הבת נכנסה להריון ולאט־לאם התחילו גם לראות את זה
אצלה.
כשהגיעה לחודש השביעי אמרתי לאשה :״אין מה לעשות.
אם יהיה בית־סוהר — שיהיה. מוכרחים ללכת לטיפת־חלב.״
האשד,
הלכה לטיפת חלב וסיפרה לאחות שלבת שלה יהיה
ילד. האחות נבהלה נורא מפני שידעה שהיא לא נשואה.
היא באה תיכף לשאול מה קרה. היא גם שאלה את הבת
אולי היא לא רוצה את הילד ונתנה לה כדורים בשביל
להפיל אותו. אבל הבת רצתה בילד. אמרה שלקחה את
הכדורים — אבל באמת זרקה אותם לפח הזבל.
אחר כך הלכה האחות ללשכת הסעד וסיפרה להם על
כל הדבר הזה. אז באה אחות שניה ושאלה את הבת אם
היא רוצה את הילד. אחרי שהיא אמרה כן, הלכו והביאו
את המשטרה.
הייתי אז חולה והשוטרים נכנסו לתוך הבית. ביקשתי
מהם שיחכו עד שאקח את הרפואות והלכתי איתם.
עכשיו אני יודע שאני יכול לקבל בית־סוהר. אני עכשיו
יודע שמה שעשיתי אולי לא עשיתי סוב, ואול לא נכון.
למה שהייתי גם מחותן עם האמא שלה. אבל אני חושב
שמה שעשיתי — פשוט לא ידעתי באותו הרגע מה שאני
עושה.
היום אני יושב ברמלה עד שיבוא השופט ויגיד לי מה
לעשות. הבת באה אלי כל יום ומביאה לי את האוכל והו־לכת
איתי לקולנוע. לפעמים באה גם ד,אמא שלה ואנחנו
הולכים כולנו יחד.
כל מה שאני יכול להגיד, זה שפשוט לא ידעתי מה אני
עושה. גם הבת מאוד אוהבת אותי ואם אתגרש מאמא שלה,
אתחתן איתר, ואגדל את הילד שלה כמו שצריך.

בל הדור

במדינה

דו?ג1/יד׳•

הוקמה ה מ פלג ה ה לי ב ר לי ת-
הכוח האלטרנטיבי למפא״י

ב ע בו ד ה־בלי
פנקס חכר

בדז עוך־
לכל צעיר מוכשר

בבריאות -
כשרות ביטוח ממלכתי -
ולא כעסק מפלגתי

במשק חו פ שי־ולא
כיורוקראטי
ב הגבר ת בג\חון ה מדינ ה -על־ידי מחשבה נועזת כמדיניות חוץ
ב אד מיניס טר צי ה י עי ל ה־ ללא בזבוז כפילות וניפוח

ב שיתוף ה פו ע ל־

ברווחי מפעלי ההסתדרות והמשק
הפרטי

בשל טון-

בלי ״פרשות״ ושחיתות

ב מנ היגו ת ד מו ק ר טי ת-

ולא באומרי ״הן״ למנהיג יחיד.

בקצוו:

אנו רוצים כדמוקרטיה תקינה, במשטר חברתי הוגן וצודק.

מ׳ רוחו הצ^יוי
בין יוזמי המפלגה הליברלית אישים שהיו כלתי
מפלגתיים, חברי מפלגות אחרות ואנשי הדור
הצעיר. כמפלגה הוקמה מסגרת מיוחדת לדור
הצעיר עם מוסדות מרכזיים ומקומיים משלה
המאפשרים לכל צעיר למצוא את מקומו.

רינו 3לבה

קזייבדייח קו ראת לך:
השתתףב עי צו ב ד מו תחדשהלמ דינ ה
שלב מחשבתךומע שי ךבמאמ צינו

הוגטרף

לש ור ות ינ ו

נא לתלוש ולהכניס במעטפה
לכבוד המפלגה הליברלית בישראל
ת.ד4397 .
תל־אביב

הנני מודיע בזה על הצטרפותי למפלגה הליברלית.
שם משפחה ...שם פרטי
כתובת מקצוע

(המשך מעמוד ) 13

מנה עבור ביתו של מהנדם־השדה, י .ורדי.
• הקבלן שקיבל את עבודת הכשרת
המסלול למטוסי סילון, השתמש בציוד כבד
של שדה־התעופה לשם ביצוע חלק מן
העבודות׳ מבלי לשלם עבורו. הסברו: קיבל
רשות מורדי.
• מיפעל תעשייתי פרטי״ מחובר לצינור
המים של שדה־ד,תעופה, בצורה שהנהלת־השדה
משלמת לא רק את צריכתה שלה
במים, אלא אף צריכת אותו מיפעל. האחראי
לכך — ורדי.
דד״ ח לשר. קרן ,33 ,טייס קרבי, הגיע
אל מישרתו האזרחית בהשאלה. בתחילת
מלחמת העצמאות שירת כמפקד שדה־ד,תעופה
של תל־אביב, פעל בטייסת א׳ של חיל־האוויר
הישראלי. הוא עבר לתפקידי הדרכה
ומינהלה, מונה תוך־כדי־כך, למפקד טייסת
של החייל.
כאשר צורף מנהל שדה־התעופה לוד,
בנימין בונה, למשלחת הקניות בחו״ל, הוש אל
קרן למלא את מקומו.
הגילויים המשונים שנתגלו לו על הרגלי־העבודה
של ורדי נראו לו כל־כך בלתי-
רצויים, עד שהגיש עלאזם דו״ח לשר הממונה
עליו. אלא שבמקום לראות את ורדי
עף, התבקש הוא עצמו להתרומם מעל
ביסאו. הוא הבין את הרמז, קיפל את כנפיו
־ וחזר בשלום לבסיסו הצבאי.
איש לא טען כי קרן לא התמצא בעבודתו
— מלבד השר בן־אהרן. היתר, זו טענה
שאפשר להבינה. שהרי השר והמהנדס ורדי,
שניהם חברי אותה מפלגה, השולטת בכיפה
במשרד התחבורה. ברגע בו ביקש קרן לפגוע
במהנדס, החליט השר לקצץ את כנפיו
של סגן־האלוף.

מ שפט
קץ להטרדה
״בפתח דברי מרגיש אני חובה — לצערי
חובה בלתי נעימה — אך חובה, להביע את
תמהוני ומחאתי על הצורה שבה נוהל משפט
זה מטעם התביעה הכללית! אופן ניהול
העשוי לגרום עוול גדול לנאשם.״
מילים חריפות אלה בפתיחתו של פסק־דין
בן 20 עמודים התוקף את גישתה של
התביעה הכללית והמשטרה לגבי האזרח
שמואל שלום, שמו קץ לסיוט בו היה נתון
שמואל מזה שנה שלמה.
בחודש מארס ( 1960 העולם הזה ) 1181
עצר הבלש משה טוב את שמואל שלום,
ברחוב חובבי ציון שבתל־אביב, מצא בכיסו
זוג גרביים, פנס כיס ועיפרון צהוב באורף
של 12ס״מ. הוא עצרו באשמת שוטטות.
קציני המשטרה, שהיו אחוזים באותה תקופה
היסטריה, בעיקבות שורת התפרצויות לבתים
בצפון תל־אביב, שלא פוענחה על ידם,
מיהרו להאשים את שלום בכל ההתפרצויות
שבוצעו באיזור לאחרונה.

הבלשים -או לפגישת־האהכה.

לאחר שההזיקו את שלום במעצר מבודד,
במשך חודש וחצי, נאלצו לשחררו בערבות.
אך גם אז המשיכו לשלוח בעיקבותיו ניידת
משטרה, שלא הירפתה ממנו יומם ולילה.
לאחר צו של בית המשפט העליון, נאלצה
המשטרה להסתפק בשני בלשים, שליוזהו
לעבודתו ולפגישותיו עם בחורות.
כשהובא שמואל שלום לדין על מעשי־ההתפרצות,
זוכה בשני המיקרים אותם
ייחסה לו המשטרה. נותרה רק אשמת השוטטות,
אותה היתד, המשטרה מעוניינת
להוכיח בכל מחיר. אשמה כזו נוחה במיוחד
לתביעה מאחר שכאן מובא הנאשם לדין לא
בשל מעשה פלילי מסויים אלא בשל כוונת
בלתי חוקית. המשטרה שידעה שאין בידה
כל הוכחות נגד הנאשם, הביאה רמזים
שקופים בדבר אופיו המושחת, הזכירה
הרשעה קודמת שלו, מלפני עשר שנים.
בית־המשפט לא שוכנע. פרקליטו של
שמואל שלום, עורך־הדין חיים קאזים, הוציא
מתחת לרגלי המשטרה את ביסוס התביעה
היחיד שיכול היה לשמש לה עילה: את
זוג הגרביים. התובע קידר טען כי גרביים
אלה שימשו לנאשם כאמצעי להטוואת טביעת
האצבעות. קאזיס הוכית שבגרביים היה
חור, ושהיה הרבה יותר נוח להשתמש
בחודש זה של השנה בכפפות, שלא היו
מעוררות חשד.
לאחר עירעור כה נימרץ ויסודי של טענות
המשטרה נראה לשופט כמיותר לדון
באשמת השוטטות.
הוא קבע ש״ההר הוליד עכבר״ ,זיכה את
הנאשם מהאשמה, השתמש בפסק הדין, ב־

העולם הזה 1238

עיקר, כדי לקביע את חוסר־אחריותה על
המשטרה והתביעה בהתנהגותה כלפי הנאשם;
״אחד מיסודות של כל מישטר דימו־קראטי
הוא שהנאשם שהובא בפני בית-
משפט הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה
אשמתו מהתחלת הדיון בתיק זה, י׳א
חדלה התביעה מלרמוז כי הנאשם הינו אדם,
המסוכן לציבור ועבריין מועד.״
כאילו כדי לענות לרמזים אלה של התביעה׳
קיבל שמואל ביום זיכויו מכתב מה־הברד,
בה עבד :״עמדת בהצלחה במיבחן
מתקבלת לעבודה קבועה. כמו כן העלינו
את משכורתך ואנו מקווים שתמשיך להצליח*.

ר ג שו תהוורת
קיימים אנשים, אצלם סובב העולם סביב
דבר אחד, שהוא צפור־נפשם. אחד מאלה
הוא אבנר רחמיאלי, מנהל בית־הספר הבונים
התל־אביבי. מרכז מאחייו של המנהל:
גינתו המט, פחת של בית־הספר.
דווקא בה, בציפור נפשו המסודרת, נהגו
אלמונים להתעלל. רמסו ערוג! ת־פרחים,
דרכו על הדשא ופרצו פירצות גדולות
בגדר העוקפת את קודש־קדשיו של המנהל.
רחמיאלי, שחשב תחילה כי אלה תעלולי־תלמידים,
צבט לחי פה, הסביר שם, עד
שנוכח כי זרים מתנכלים לאוצרו. לכן
החליט• לגלות את העבריינים וידי מה, גייס
למלאכה את תלמידיו.
הילדים נצטוו לשמור, יום שבת תמים,
בקירבת בית״הספר השכונתי שלהם. יום
השמירה נשא פרי: בשעות אחר־הצהריים
תפשו שני צעירים החודרים לתוך שטחי
בית־הספר. הם אף הצליחו לזהות אותם
כאהרון בוחר ( )21 ואריה נובל 17 מבני
השכונה.
״זה רע, זה?״ כשהובאו השנייו בפני
שופט־השלום התל־אביבי, הד״ר אליעזר
זליקסון, הושיטו ידיים לאות תמהון .״מה
עשינו רע מה? שאלו .״שיחקנו במיגרש
בכדורסל.״
אולם טענתו של רחמיאלי היתד, שונה:
״הם הורסים את רכוש בית הספר.״
התביעה שלא מצאה הוכחות לכך, נאלצה
להסתפק בהאשמה בדבר השגת גבול על
מנת להרגיז.
״זה מרגיז, כשמשחקים מבלי לקלקל
דבר?״ טענו עכשיו השניים .״מה פתאום
שיתרגז מדבר כזה?״
על שאלה זו ענה השבוע השופט זליקסון,
שעה שקנס את העבריינים בסך 25 לירות
כל אחד. קבע השופט בפסק דינו העקרוני-
המרתיע :״הנאשמים גרים בשכונת ביתד,ספר
ואין ספק שידעו את יחסו של המנהל
לרכוש בית־ספרו ואת אי־שביעות־רצונו
מפלישתם של זרים אדישותם זו בנסיבות
המיקרה, כמוה ככוונה להרגיז את המחזיק
ברכוש.״
במילים אחרות: כל הנוטל אפילו נוצה
אחת מציפור־הנפש של הזולת — גם שעה
שיחסו אליה אולי תמהוני במקצת — כמוהו
כפוגע במזיד ברגשות הזולת.
מעתה יוכל רחמיאלי לישון במנוחה. ערו גות
פרחיו יישמרו בפני פלישתם של זרים,
שוחרי כדורסל.

ה1וי
בליקיני: באכזיב, אסרו מנהלי מועדון
הים התיכון על המבקרות הצרפתיות ללבוש
ביקיני, כדי למנוע הפרעות בקצב העבודה
של הפועלים הישראליים העוסקים
בהקמת המחנה יד החוק: בירושלים,
שעה ששוטר צעיר ניסה להפריד
בין שתי שכנות צעירות שהסתכסכו
על רקע חפצים גנובים, נשכד, עקרת־בית
בת 22 ביד השוטר, קרעה חולצתו,
הבריחה אותו מן הבית, המשיכה להכות
את יריבתה בת 19 עד בוא תיגבורת משטרתית
פרסתגחומים: ברמת־גן,
סוכל עבריין אלמוני במאמציו לחדור לקיוסק,
עבר למחסן העץ שמאחורי הקיוסק,
פרצו, מצא אותו ריק, שתה לבסוף את
החלב ואכל את השמנת שבצינצנות אשר
ניצבו ליד פתח העסק החמורהקטן :
באשקלון, פתחה תושבת מעברה בשביתת-
שבת על מדרגות העירייה, במגמה ״למצוא
מי שיגיד לי איך עושים כדי להתגרש,״
נימקה :״חמור בעט בבעלי, הוא הפך
לשיכור, שבר את הראש לילדנו ונוסף לכל
איני יודעת איך אשד, מתגרשת בישראל.״
חברי המלומד: באילת, שעה
שהעיריה הגישה שורה של תיקים על אי-
שמירת נקיון סמוך לבתי־אזרחים, והתובע
לא הופיע, מילא שופט תל־אביבי, שבא
במיוחד לאילת, את תפקידי שמש בית־הדין,
הקטיגור, השופט והסניגור, זיכה את הנאשמים,
קבע :״אני נותן אימון לדברי וד
סניגוריה.״

העולם הזח

אושים
השג רי רהוהרב
את הסתערותם של צלמי־העתונות, שהתעקשו
להנציח את דמותו מזוויות שונות,
קיבל הד״ר ישראל כר עם פתיחת
משפטו בטבעיות רבה. כאשר העירה לו
ידידתו, אורה זהבי /למראה שפע הצלמים
:״ממש כמו בקולנוע!״ השיב בר ״כן,
אני המחליף של גרי קופר שגריר
צרפת בישראל, ג׳אן כודרייט׳ הגיע
לפני שבוע לאשקלון, לביקור רשמי, שגרם
כאב־ראש מרובה לפרנסי העיר. לפני קבלתי,פנים
ניסה ראש העיריה, אריה תג׳ר,
להשיג דגל צרפתי לקבלת פני האורח. התברר
שבכל אשקלון לא ניתן להשיג את
דגל צרפת. לבסוף נזכרו מארגני הטקס
בפאטריוט הצרפתי, תושב אשקלון יעקוב
זלקין, שהסכים להשאיל את הדגל לעיריה
תמורת ערבות נאותה. התוכנית לשנות את
שם הרחוב הראשי בעיר לרחוב צרפת התבטלה
ברגע האחרון, מאחר וצייר השלטים
לא הספיק להכין את השלט עם שם הרחוב;
ואילו בשעת מסיבת הגן בפארק הלאומי
של הע׳־ר, בו היו צריכים חברי
המועצה לקבל את פני השגריר, הגיע היא
למקום לפניהם, קיבל את פניהם במקום.
כאשר הציג ראש העיר בפני השגריר
ורעייתו את חבריו למועצה, התכבד גם נציג
הדתיים, הרב שלום עמרם, בלחיצת־יי
השגריר. רעיית השגריר הושיטה אף היא
ידה לקראתו, אולם עמרם לא שם ליבו
לכך, ודקה ארוכה השתררה במקום מבוכה.
ראש העיר הציל את המצב כשהסביר
שעמרם הוא כל כך אדוק ״שמטעמי דת
אינו לוחץ מעולם יד אשד במסיבת־גן
מפוארת, שערך השבוע סניור ריקארדו
סוכיראנה אי לוכד, שגריר קובה בישראל,
לכבוד חגה הלאומי של קובה, היה
עורך ידיעות־אחרונות, הד״ר הרצל רו*
זנבלום, הידוע כזולל הקומוניסטים מספר
1של ישראל, שקוע בשיחה ערד, עם
המזכיר הראשון של שגרירות ברית־המוע־צות
בישראל, ואסילי אכדיאנקו. הסביר
רוזנבלום :״אינני אנטי־קומוניסט, אני רק
פרו־ישראלי הכתב הצבאי אורי
דן, שהצטרף למסע הצוללות הישראליות
במימי הים־ר,תיכון, ביצע במסע זה מבצע
שאפילו צוללנים ותיקים לא היו מעיזים
לעשותו — הוא עבר בשחיה בים סוער
מצוללת לצוללת. אורי שרצה לעבור מהצוללת
בה הפליג לצוללת שיצאה לאיטליה,
בלב הים הפתוח, נשאל קודם לכן על־ידי
מפקד הצוללת סגן אלוף יוסף דרור אם
הוא יודע לשחות, הוא השיב בחיוב מבלי
לתאר לעצמו שיצטרך לבצע את המעבר
בשחיה. לבסוף שחה את 250 המטר שהפרידו
בין שתי הצוללות בים סוער, כש־הצוללנים
לבושי מעילי הסערה, צופים בו
בחרדה. הם היו נחרדים יותר אילו ידעו
מה שידע הוא — כי אינו יודע לשחות,
ובקושי הוא שוחה בריכת שחיה אחת. הוא
התביש להודות שאינו יודע לשחות וביצע
את המבצע.

גי רהוהטל בי זי ה
בפני משימה מיוחדת במינה ניצבה השבוע
מיס עולם לשנת , 1960נורמה
קאפלי, החתולית, מלכת־היופי הארגנטינית.
בעת ביקורה בישראל, ניצלה את ההזדמנות
כדי להצטלם כדוגמנית־צילום עבור חברת
התעופה אולימפיק איירו״ס, שהסיעה אותה
לארץ. הצלם אריה קרן החליט לצלמה
דווקא על זנבו של מטוס-סילון. הבעיה
היתה רק כיצד תגיע נורמה לכנף האחורית,
המתרוממת יותר מעשרה מטר מעל

״מים עולם״ עולה על ככף המטוס (ימין) ונכווית ברגליה (שמאל)
חתול על פח לוהט
פני האדמה. הפיתרון נמצא בסולם מיכני.
מים עולם חלצה את נעליה והורמה בסולם
המיכני אל כנפי המטוס. אולם משניסתה
להציב את רגליה על המתכת, התברר שזו
עדיין חמה מהטיסה. מיס עולם צרבה את
רגליה, נאלצה לרדת במהירות, באותה דרך
בה עלתה לכבוד יותר גדול זכתה
מלכת היופי הישראלית של השנה שעברה,
עליזה גור. מקלטי הטלביזיה בישראל
הקולטים שידורי טלביזיה מקאהיר, תפסו
את דמותה של עליזה כשהיא מופיעה בסרט
האכזוטי הרפתקאות בגן־עדן כבוד
מסוג אחר מחכה לזמרת הישראלית, ריקה
זראי. ריקה הוזמנה להופיע בפני נשיא
צרפת, הגנראל שארל דה־גדל, ב־14
ביולי, יום יסוד הרפובליקה הצרפתית. מדי
שנה מופיעים ביום חג זה בפני הנשיא
אמנים ניבחרים מארץ זרה. השנה ניבחרה
ריקה לייצג את ישראל במסיבת רעים,
כיד ההומור הטובה עליה, התפארה שחקנית
הקאמרי, גילה אלמגור, בתכונותיה ה־חיצוניות.
העיר לה מנהל התיאטרון יעקב
אגמון :״אילו לבן־גוריון היה מה שיש
לך, הוא היה מגיע רחוק מאוד.״ תיקן
אותו שחקן הקאמרי, אורי לוי :״אילו
לבן־גוריון היה מה שיש לגילה, היתד, כבר
טלביזיה בארץ אגב, אורי לוי עסוק

פסמך ח&בזע
• ח״כ מפא״י דוד הכהן :״עמי העולם, ידידותיים כעויינים כאחד רואים
עתה במדינת ישראל מעצמה יציבה.״
• ח״כ מפא״י עקיבא גוכרין :״הליברלים מתימרים להיות אלטרנטיבה,
אך העובד בישראל ידע לאתר נתיבה זו.״
• ראש הממשלה דויד כן־גוריון על הטלביזיה :״זה גורם לאפליה
מעמדית ומזיק לנוער. ראיתי את נכדי בלונדון רתוקים למקלט הטלביזיה ואינם
מכינים שעורים.״
• ח״כ מפ״ פ יעקב חזן :״חרות משולה לאפניים. היא יכולה לעמוד רק
כשהיא מתקדמת. ברגע שהיא נעצרת — היא מתחילה ליפול.״
• חדוישבועץ ״אתגר״ :״בגלל הצטרפותו לאחדות העבודה, פורק יגאל
אלון יחד עם הפלמ״ח.״
י• עמום קינן על צייר ישראלי בפאריס :״הוא ידוע מאוד בתל־אביב, בתור
אחד שידוע מאוד בפאריס כצייר הידוע מאוד בתל־אביב כצייר בפאריס.״

עתה עם שניים מחבריו לתיאטרון, אכרה ס
(״בזיק״) בן־יוסף ואילי גורליצקי,
בחזרות להצגה בת שלושה המשתתפים,
מנהל הבית. אילי ואורי הצעירים מבזיק
נוהגים בו כבוד כיאות למבוגר. מאחר
שהם מופיעים עתה עימו יחד בהצגת שוע לים
קטנים, הם מכבדים אותו כבר שם.
בסצינה בו נראה בן־יוסף נופל מת כשראשו
מחוץ לבמה ורגליו על הבמה, מחכים לו
תמיד השניים, ברגע בו הוא נופל, כשבידם
כוס בירה וכריך. בן־יוסף נשאר מת לעיני
הקהל בקושי רב רפי נלסון, מנהל
באילת לא רק את מועדון סוף־העולס
אלא גם את הצלת הטובעים בחוף הים.
באחד הימים, כשניצב על משמרתו כמציל,
ניגש אליו השחקן האנגלי דויד ניכן,
ששהה במקום לרגל תצלומי הסרט שני
אויבים, וסיפר כי ראה בתוך הים ״דמות
שחורה ענקית עם כנפיים.״ רפי האמיץ יצא
מיד לתפוס את המפלצת, צלל לתוך המים.
התברר שהמפלצת לא היתה אלא חתול ים
קטן, באורך חצי מטר. הפציר ניבן בנלסון,
בהצביעו לעבר חבורת נשי־ד,שחקנים שישבה
על החוף :״אל תגיד להם שהוא היד, כל
כך קטין אשתו של ניבן הצליחה
לסדר את רפי באמת. במשך יומיים התאמץ
ללמד אותה סקי מים, ללא הצלחה. בכל
פעם היתד, נופלת לתוך זרועותיו. ביום
השלישי נימאס לה. היא עלתה על המגלשים
ביד אחת, ודהרה על המים בלהטוטים
מסחררים אחרי שלא הצליח למצוא
מועמד מתאים לתפקיד הראשי במחזה
מרקו פולו שיועלה בתיאטרון החיפאי, החליט
הבמאי יוסף מילוא לבצע את התפקיד
בעצמו. תהיה זו הפעם הראשונה,
אחרי הפסקה של שנים, שמילוא יופיע
כשחקן התיאטרון החדש שעומד להקים
יצחק קדישזון; שיופיע מחצית
השנה בישראל עם מחזות אמריקאיים ומחצית
השנה בארצות־הברית עם מחזות יש ראליים,
הוקם כתוצאה מהשפעתה של
אישיות נכבדה — מאיר וייסגאל, מנהל
מכון וייצמן. אחת הסיבות להתלהבותו של
וייסגאל לרעיון: בנו, מייקל וייג׳ר,
יהיה אחד השחקנים הראשיים בתיאטרון,
ולצורך זר, הוא כבר לומד עברית. קדיש־זון
כבר הזמין מטוס מיוחד באל-על
להבאת התפאורות והשחקנים.

ה בי א ס קו ר פו ס של כב ש
יש לנו ים, יש לנו חוף ויש לנו ירח.
יש לנו גם אש בשביל מדורה וחול בשביל
לזרות בעיניים, אבל איך מערבבים את הכל
ביחד שיצא מזר, שמח?
על זה אינכם צריכים לדאוג, מפני שיש
מי שדואג בשבילכם. עונת הפיקניקים המאורגנים
התחילה ביום השישי האחרון, עת
נפתח לקהל, בקול תרועה גדול, חוף טאנ־טורה.
במודעות היה כתוב: החוף היפה,

המרהיב והאכזוטי כיותר כארץ,
מזמין אתכם לבילוי מקורי ומרתק.
שני ערכי פתיחה חגיגיים: בליל־שכת
וכמוצאי־שכת. הפיקניק הלילי
ישתרע על כל החוף וכן על
שלושת האיים שלידו (המעכר לאיים
באמצעות גשר כורמזי) .תיז־מורת־ריקודים
* תכנית אמנותית
עשירה * קומזיץ על האיים *
תחרויות היתוליות * פרסים. ה כניסה:
שתיים וחצי לירות.

אבל גם לא חסר. חוף יפה, מרהיב ואכזוטי
באמת יש, אבל יכול להיות שבלילה לא
רואים אותו מפני שחושך. חשבנו להדליק
מדורות על החול, אבל אתמול היה שיטפון
גדול של אנשים. חשבנו שיבואו אלף,
אז באו אתמול שלושת אלפים והם כיסו
את כל החוף ולא היה איפה להדליק מדו רה.
אבל באמת שיש שם חוף מרהיב ו־אכזוטי.
יש לנו שלושה איים ויש גם גשר
בורמזי המחבר אותם אל החוף. אתר, רוצה
לראות?״
הלכנו לראות. על גבי חביות צפות מונח
קרש שרוחבו, בקושי׳ 20 סנטימטר. עליתי
על הגשר והתחלתי לצעוד לכיוון שמוטי
הצביע עליו, ששם׳ היו צריכים להיות שלושה
איים, אבל אחרי עשרה צעדים הרגשתי שאני
עומד ליפול לתוך המים. מה אני, לוליין?
איך אפשר ללכת על קרש מתנדנד, כשאין
אפילו מעקה של חבלים להחזיק בו? לזה
קוראים גשר בורמזי? אני רוצה לראות
בורמזי אחד שיכול לעבור על פני הגשר
הזה בלי ליפול למים! יתכן שקוראים לגשר
הזה גשר בורמזי מפני שמגשר כזה נפל
אורד וינגט ונהרג.

ספק יצא לפועל.״ אם ככה, ביקשתי ממנו
להראות לי את הכבש.
איפה הכבש? התברר שהבשר נמצא במקרר
של בית־ר,הבראה והפרוזה בכפר פרדים.
כיודן שכפר פרדים רחוק והשעה כבר
לאחר חצות, החלטתי להסתפק בהאביאס
הקורפוס של הכבש בלבד. עלינו על הטנדר
של מוטי ונסענו לבית ההבראה.
בינתיים אני מקבל קצת פרטים על
מהותו של עסק הפיקניקים המפוקפק. זהו
עסק, המשותף לקבוץ נחשולים 407
למושב דור 407 ולמועצה האמורית של
ישובי חוף־הכרמל 207 בעצם, לא בדיוק
המועצה האיזורית, אלא ועדה כלכלית
מטעם המועצה; כי לפי החוק, אסור למו עצות
מקומיות לנהל מיפעלים כלכליים.
בגלל השותפות המורכבת הזאת, זוכים
חברי הקיבוצים בסביבה להנחה ומשלמים
רק 1.50ל״י דמי־כניסה. זה מסביר, לפחות
באופן חלקי, מדוע מלא המקום חברי-
קיבוצים.
מוטי הציע לי שלא להתרגש מזה יותר
מדי, מפני שבעוד שבועיים־שלושה, יגמרו
חברי הקיבוצים את התקציב השנתי שלהם

אני כבר מזמן לא נפש רומאנטית (נר־פאתי
מזה בשנה שעברה, בפתיחת חוף הדייגים
בנחל אלכסנדר) ,אבל כשרואים מודעה
כזו בעתונים, אי־אפשר להחזיק מעמד
והמחלה חוזרת מחדש. בליל הפתיחה השני,
במוצאי השבת האחרון, התייצבתי בטאנ־טורה,
בפני החוף היפה, המרהיב והאכזוטי.
אחרי שד,חננו את המכונית, ירדנו בשביל
צר לאורך החוף, כשאנחנו מגששים בחושך.
הלכנו והלכנו, עד שהגענו לבית קטן עם
חלון מואר, שבתוכו ישב קיבוצניק אשר
מכר לנו כרטיסי-כניסה במחיר של שתים
וחצי לירות לגולגולת. עם הכרטיס ביד הלכי

הלאה, עד שהגענו לשער. בשער עמד קי־•־

בוצניק שהוריד לנו את הביקורת ונתן לנו
להיכנס.
נכנסנו לבית קפר, פרוץ עם רחבת ריקנדים.
תפשנו שולחן וישבנו. הוצאתי מכיסי את
המודעה והתחלתי לבדוק מה יש פה ומ אין.
חוף יפה? חושך. לא רואים לא חוף
ולא יפה. מרהיב ואכזוטי ביותר בארץ?
כנ״ל. בילוי מקורי ומרתק? תיזמורת מבני
זכרון יעקב, מלאת מרץ ואמביציה, שלפי
השמועה זכו בתוף לאחר שהחליפו אותו
בארגז ענבים. התזמורת הזכרונית מפורסמת
מאוד בכל האזור והיא מנגנת בזכרון ביום
העצמאות ובחתונות בסביבה. שמעה הגיעה
עד יגור והם אפילו נגנו שם בפורים שעבר.
ערב פתוחה חגיגי? בסך הכל יושבים כאן
חמישים איש, בחלקם הגדול בביגדי־חאקי,
וכמה מהם אפילו במכנסיים קצרים. יכול
להיות שזה חגיגי לפי המימדים של המועצה
האזורית תוף הכרמל. הפיקניק הלילי
ישתרע על החוף? הלילה משתרע באמת על
החוף, ובנקודה זו נחה דעתי. אבל אינני
רואה שום פיקניק, לא על החוף ולא על
שלושת האיים שלידו (מי רואה איים בכלל?)
תיזמורת־ריקודים? יש; תוכנית אמנותית עשילקיבוצניקים
שבאו בהמוגיהם
רה? פאנטומימה של קיפנים; קומויץ על התיזמורת הזיפרונית מנגנת צ׳הצ׳הצ׳ה

האיים? לא מראה של קומזיץ, ולא ריח של
לדמי־כיס ומי שלא יצליח אז להסתדר בתור
כמו שאני עומד באמצע הגשר ומתקומזיץ׳
ואם זה עוד לא מהווה הוכחה חוסדרן,
לא יתנו לו להיכנס בלי כסף והוא
נדנד, כשתהום פעורה ומים קרים מבצתכת
מספיקה, אז אני יכול להוסיף שלא
יצטרך לעמוד ליד הגדר ורק להסתכל.
בצים מתחת והנה אני רואה שאפילו
שמעתי את קולו של סולימאן הגדול צועק:
אחר כך אני שומע שההשקעה הכספית
מוטי איננו לצידי, כי החליט פיתאום
״מה אני מנגן?!״
בפיתוח הוף טאנטורה הסתכמה בסך של
שלא כדאי לו להסתכן ולכן נשאר לחכות
סעיפים: שלושה עוד לנו עכשיו נשארו
15.000ל״י בם ך הכל, ואם נקח עכשיו
לי על החוף.
תחרויות היתוליות, לא ראיתי, אף על פי
בחשבון שביום השישי באו שלושת אלפים
שטוף זיעה ואחוז צמרמורת זחלתי
שהעניין בכללותו מצחיק מאוד ואותו דבר
איש ומהם אלפיים קנו כרטיסים, זאת או בחזרה
על הקרש הדק, כשד,מון דגים
עם הפרסים. רק הסעיף האחרון התקיים כמרת
הכנסה נקייה של 5000 לירות. ואם
קטנים לוטשים בי עיני־ליגלוג .״זה לא
כתבו וכלשונו, מפני שסעיף זה אומר, שהדבר
יימשך באותו הקצב וימשיכו לא
אנחנו אשמים,״ אמר מוטי .״אנחנו באמת
מחיר הכניסה הוא שתים וחצי לירות ועל
לקיים את ההבטחות (קומזיץ, גשר, מדו סידרנו
מעקה חבלים, אבל היו היום המון
זה יש לי אפילו קבלה.
רות וכל השאר) ,יכסו את הון ההשקעה
מתרחצים בים שהרסו אותו. להבא, נשתדל
תוך שלושה שבועות. עסק לא רע, כלל
שזה יהיה בסדר. סוף סוף צריכים ללמוד
כשראיתי את המצב׳ קראתי אלי את ה וכלל.
מלצר
ואמרתי לו שיביא לי את בעל הבית.
מהנסיון.״
״איזה מהם אתה רוצה?״ שאל המלצר ,״מפני
מפה לשם ואנחנו מגיעים לחדר־האוכל
מאחר ששילמתי שתים וחצי לירות בש־שיש
הרבה בעליבתים.״ עניתי לו שיביא את
של בית־ד,הבראה ומחפשים את המפתח.
ביל השעורים שחוף טאנטורה צריך ללמוד
מי שהוא רוצה. הלך, וכעבור כמה דקות
איפה אתם חושבים מחביאים את המפתח
מהנסיון, שאלתי אותו מה עשו בכבש שהיד,
התייצב בפני מוטי, מקיבוץ נחשולים.
של חדר־ר,קירור של חדר־האוכל של בית־מיועד
לקומזיץ שלא התקיים .״הכבש בההבראה?
איפה שמחביאים את כל המפתסדר,״
ענה מוטי .״אנחנו שומרים אותו
אני מציג בפני מוטי את כל הסעיפים החות.
מתחת לסמרטוט שמנקים בו את ה־במקרר
בשביל הקומזיץ הבא, שללא כל
חסרים .״אמת,״ אומר מוטי ,״לא הכל בסדר,

רגלים, על אדן החלון, ושאר מקומות מחבוא
אוריגינאליים. אבל כמה שלא מחפשים,
לא מוצאים את המפתח ואני כבר מתחיל
לפקפק אם בכלל היה פעם איזשהו כבש
לקומזיץ.
כשרואה מוטי שאני מתחיל לפקפק בקיו מו
של הכבש, מזדעזעת כל ישותו המצפונית
והוא רץ ומביא לי את המפתח מהמשרד.
פותח את הדלת, מדליק את האור,
פותח את המקרר ובתרועת ניצחון מראה
לי על ערמה של רגלים. אני מסתכל ברגלים
ורואה חמש רגליים של חזיר. כבשה משונה
מאוד, לפחות מנקודת־ראות ביאולוגית. מוטי
מחוויר ובתנועה של אחר יאוש פותח את
דלת המקרר הסמוכה וכל הצבע הטבעי שלו
חוזר אליו. במקרר הסמוך, מונח לו, כשהוא
ישן שנת עלומים, הכבש שהיד, נועד לקומזיץ.
אף־על־פי
שעל הכבש לא היתד, חתימה
של נוטריון, שזהו באמת הכבש שנועד
לקומזיץ על איי טאנטורה, החלטתי לזכות
את מוטי בתור נהנה מהספק, אף־על־פי
שאף פעם אי־אפשר לדעת.
אחרי שגילינו את הכבש, הלך מוטי

( 50 איש) לחגיגת הפתיחה של החוף
להחזיר את המפתח ואנחנו הלכנו לחפש
את הלנד־רובר שלנו שבאנו בו. איך ש אנחנו
מוצאים את המכונית במגרש החניה
אנו מגלים שמישהו גנב לנו את המושב
המרופד מגומאויר, שהיה מכסה את הספסל.
הלכנו לחפש את השומר, אבל לא היד,
שם איש כזה למרות שבכניסה היה תעריף,
לפיו היינו צריכים לשלם חצי לירה כדמי י
חניה.
יש לנו ים, ויש לנו חוף. יש לנו אש
למדורה וחול בשביל לזרות בעיניים, ויש
לנו אפילו כבש במקרר. אבל איך מערבבים
את הכל ביחד שכבר נזכה לראות פעם
פיקניק שמח?

כה אמר טוסבראהינדי:
אל תשלח לחמך על פני המיט, כי ברבות
הימים לא תמצא כלום.

פ סי כו לו גי השלרצח
אסשז תיאטרון

סדום איש מצדירו

שמעון ישראלי אינו מאמין באמונות
תפלות (״מי שמאמין באמונות תפלות, יה
מביא לו מזל רע״) .על כן קבע את הצגת
הבכורה של רסיטאל היחיד השני שלו,
תאומים, בדיוק למלאת תשעה חדשים ל־להצגת
הבכורה של הופעת־היחיד הראשונה
שלו, סתם יום של חול. העובדה שגם
הצגת הבכורה השניה, כמו הראשונה, נקבעה
ב־ 12 לחודש, אינה אלא מיקרה .״וזה
רק מיקרה שגם בהצגה השניה משתתף
רק איש אחד,״ מסביר שמעון ,״פשוט
עדיין לא נמאסתי על עצמי.״
סתם יום של חול היה נסיון נועז ׳שהפך
להצלחה מסחררת. תוך תשעה חדשים הו פיע
שמעון ישראלי, לשעבר זמר בטריו

(החשד מעמוד ) 15
ואגרסיבי, והדבר מעיד על אשד, שלא השיגה
התאמה ושבאופן ילדותי מחפשת עדיין
דמות אב והמרגישה קיפוח בחיפושיה.״

אחראית למעשיה?
ך • ד״ר ראובן מאיר מצא באבחנתו

ן | מימצאים דומים. קבע הוא :״באביב
1960 הרגישה כי שיוזי־המישקל הנפשי שלה
הולך ומתערער. הצטרף גם גורם נוסף
אחרי שהבינה בביקורים אצל רופאים, כי
אינה מסוגלת ללדת. המתח הפנימי גבר
יחד עם הדיכאון. הפאנטסיות סביב ההתאבדויות
לבשו צורה כפייתית. החלה להשתמש
בתרופות־הרגעה שונות אך לא
בצורה סדירה. מצב של מתח רב, דחפים
ופאנטסיות איפיינו את מצבה בחודשים האחרונים
שלפני העמדתה לדין.״
״בוזדאי שחשבה גם מחשבות של איבוד

תשבץ העול הזה 1238
וכך כותב אפרים ברונוסר מזזבר התשבץ שלפניכם:
״הריני שולח לכם תשבץ זה. זהו תשבצי מם׳ , 1הראשון

שמעון ישראלי ותאומים

שחיברתי. הנני נער בן 17 שצי. יליד תל־אביב. יותר אין

שחקן־מבטיח — אבל לא מקיים
ערבה ושחקן האהל, הבימה ובצל־ירוק,
250 פעם על הבמה, לבדו. שום אמן בישראל
לא עשה זאת לפניו.
כיצד מרגיש אמן הנאלץ לשחק יום
יום עם עצמו בלבד? מספר שמעון:
״המתח הוא עצום. האחריות מוטלת כל
הזמן על שכמך בלבד. פה אני לא יכול
לסמוך על אף אחד שיציל איזו שטות שעמדתי
לעשות. אסור שיום אחד יתחשק
לי לשחק קצת פחות מאשר ביום אתמול.
אסור שהמתת יתחיל לרדת. כתוצאה מכך
ההצגה והשתפרה מיום ליום. מדי הלכה פעם נוספו דברים חדשים. לא דברים גדולים׳
אלא תגובות קטנות. מילה פה ומילה

״יום אחד, היתד, ביקורת על ההצגה ב־קול־ישראל.
אורי קיסרי אמר שם ששמעון
ישראלי הוא, בלי ספק, צעיר מבטיח. זה
הרגיז אותי 11 .שנים אני משחק בתיאטרון
ותמיד מזכירים שאני כישרון מבטיח. למחרת׳
במערכון בו שואל השחקן המזדקן :
אני?״ הוספתי לו תשובה :״אתה
״איך
מבטיח אבל לאמקיים.״ שחקן הסבא שכח לענות. האם אין הוא
מרגיש בודד לבדו על הבמה? ״קרה דבר
שמעון ,״שיחקתי בסתם
מוזר,״ אומר
יום של חול שלוש דמויות. לפעמים שכח תי
את עצמי. דיברתי לכיוזן הסבא, והסבא
נראה לי כל־כך מוחשי שפתאום מצאתי את
עצמי עומד ומחכה ממנו לתשובה. שכחתי
לענות במקומו.
בשבוע הראשון של הצגת סתם יום של
חול החל שמעון מתכנן את הצגתו השנייה.
ההרעיון המרכזי שלה נולד, בעצם, עוד
לפני ההצגה הראשונה — להציג על הבמה
תאומים ולשחק את שניהם.
הוא התקשר עם הסופר אהרון מגד, ש־הלך
וכתב מיד את הטכסט. שמעון כתב
בעצמו את המוזיקה לשירים .״מפני שאני
מרגיש שהמנגינות תשמשנה בדיוק את הפונקציה
של הטקסט, אם אני אכתוב אותן.״
תוכניתו השניה של שמעון עוסקת באותם
נושאים בהם עסקה הצגתו הראשונה:
הבעיות הקטנות והאפורות של האדם הקטן
והאפור הפעם הן משתקפות בסיפורם
של שני תאומים, שגדלו באופי שונה
זה מזה — האחד חברה׳מן, מצליח בחיים,
איש־עסקים־וחברה: והשני — ביישן, תלוש
מהמציאות ובעל נסיות אמנותיות.
עוד בטרם הוצגו התאומים בפני הקהל,
כבר בונה שמעון ישראלי 29 נשוי ואב
לילד, את תכניתו השלישית, שתהיה אף
היא תוכנית־יחיד: הוא מתכוון להציג את
שלום עליכם מספר, על הבמה, את סיפוריו.
הסולם הזח 1236

עצמה לדעת. התחילה ללמוד כל מיני
רעלים ועיינה דווקא בחומרים שבדרך כלל
אינם משמשים למטרד זו. עליזה טוענת
שגם פתחה פעם את ברז הגז, אבל הופתעה
לדעת ש,הגז שלנו איננו ארסי׳.״
אכן, כל אחד מהפסיכיאטרים שבדקוה,
הסיק מסקנה אחרת לגבי מידת שליטתה
של עליזה פאנו בדחפים שדחפו אותה לעשות
את מה שעשתה.
קבע פרופסור ויניק :״במיקרה ויוכח
מעשה הרצח, יש להניח שעליזה לא היתר.
בטוחה עד הרגע האחרון באיזו צורה תתפרק
המתיחות, אם בצורה של התאבדות,
אם בתוקפנות רצחנית או בצורה של התאבדות
משותפת. אין ספק כי בימים האחרונים
לפני המעשה היתד, במצב בלתי־רגיל
של מערכת האפקטים, החשיבה, ההכרה והרצייה,
ובהתאם לכך לא יכלה לכוזן את
התנהגותה בצורה יציבה. יש להניח שהיא
ידעה בזמן מעשה את מעשיה, אבל לא
יכלה לעמוד בכוחות ההרסניים שפעלו בתוכה.״
ואילו
הד״ר מאייר הביע את חוות דעתו:
״הנאשמת היא בלי ספק בן־אדם מופרע
באופן נפשי. למרות שהאינטליגנציה שלה לא
רעה, הרי היא במובנים רבים אינפאנטילית
מאוד. מצאנו נטייה לחשדנות, ריגשי־נחתות
קשים ונטייה לבוא במבוכה בשעת קונפליקטים
קשים. מאידך לא ראינו כלל סימני
פסיכוזה מובהקים.
״אין להניח שבשעה שביקרה אצל הגברת
אליעז היתד, חולת־רוח. בוודאי שעברה מפנ־טסיות
לתיכנון וביצוע מתוך דחפים ניכרים.
לדחפים היתד, מטרה מסויימת —
לפתור את הסבך בו היא נימצאת. היא
לחמה בדחפים אלו וניסתה אפילו לאבד
את עצמה לדעת, אבל לא הגיעה לנסיון
רציני ביותר. כל הדחפים שפעלו עליה, לא
נבעו ממחלודנפש, אלא מתהליכים פסיכולו גיים
מובנים. לכן אין לדעתי להביא בחש בון
את קיומו של דחף שאינו בר־כיבוש.״

מה להוסיף.״ האם יש לכם צורך במחבר־מברקיס?
םאוזז )1 :כטף.
)4אולם ידוע בפאריס
)10 .רשע.
)11 שד )13 .מבני-
המשפחה )14 .משנים
עשר המזלות.
)15 מצינים עליה
מחזות )17 .תז)19 .
מבני נוח )20 .בהמת
בית )22 .עוף
מים )25 .זעף) 26 .
מפקד פלמחאי)27 .
חודש צום למוסלמים

גבורות ישראל)32 .
קימור )33 .מזכיר
או״ם לשעבר)34 .
חלק בנוף )30 .עדי
לבהמה )37 .מוצא
להורנ ) 39 .נקודה
בשמים הנמצאת בכוון
אנך לנקודת המצפה
)41 .עיר בישראל
)42 .כלי הקשה
)44 .מקום מותו
של אהרון הכהז) 46 .
קונום )48 .דרד אנב
(ר״ת) )49 .אות מאלף־בית )51 .מהנר,
מדריד )53 .טין פרח )55 .רטוב)57 .
מילת־צער )58 .צף )59 .צייר ידוע)60 .
השמיעו קול בשנתם.
מאונך )1 :עליו מקטירים קורבנות)2 .
מדד )3 .שאינו מצוי )5 .טילת־שלילה)6 .
כינוי מליצי לקורבן )7 .סימן תל־אביבי
לברז כבוי )8 .רעל )9 .אלת המוסיקה
היוונית )12 .נוזל אדום )15 .מתושבי דרום

אפריקה )16 .הפרש )18 .דיזנטריה)21 .
תשלום לממשלה )23 .מסולם הצלילים)31 .
תנועה בלתי־חוקית )32 .נזיר־ע־ז שאחזה בו
אש )34 .טבני־יעקב )38 .נטול חוש ריח.
נהר באיטליה )45 .שובב )46 .מאכל יהודי.
)40 כינוי לה׳ )41 .מסולם הצלילים)43 .
)47 מנהינ אירופאי )49 .מדינה עתיקת
במרחב )52 .מסמר ) 54 .חיית־יער) 56 .
שאינו מת )58* .חבר ממשלח.

המדרגות? -אן?

?גיבוע החל בבית־המשפט, הדן את
ן | עליזה פאנו, שלב עדויות ההגנה.
הבעיה העיקרית שתעמוד בפני השופטים
תהיה: איזה מימצא פסיכאטרי לקבל? האם
את התעודה בה נקבע שעליזה פעלה מתוך
דחפים שלא היתד, לה שליטה עליהם או
המיסמך הקובע שדחפיה היו ברי־כיבוש.
בינתיים ממשיכה עליזה לצייר מדרגות.
מדרגות ללא קץ, מבלי לדעת לאן יובילו
אותה מדרגות אלה.

צלב הקרס
הופי עהמה דו ר ה שלי שית

קולנוע
ס ר טי ם
אנ ד רוג־נו ס הו ר־ בו ד־ה־
11 של דני אושן (מיגדלור

תל־אביב; ארצות־הברית) הוא ואריאציה על
נושא שהוצג כבר לאחרונה על הבד הישראלי,
בסרט הבריטי חבורת הג׳נטמונים. המוטיב
הוא אחיד — יחידה צבאית לשעבר,
מתארגנת מחדש למטרת שוד.
היחידה הנקראת לדגל, הפעם, היא כיתת
צנחנים אמריקאיים מגדוד הצנחנים ד,־,82
שביצעה בעבר פשיטות נועזות ומוצלחות
באירופה. במוחו של מתכנן־שדידות הוליבודי
(אקים טמירוף) עולה הרעיון: מדוע
לא יחזרו חיילים אמיצים אלה שנית על
מיבצעם, יפשטו בפעולה צבאית מתוכננת
על עיר השעשועים האמריקאית לאס ווגאס,
ויקחו בשבי את קופות בתי־ההימור שלה?

לה היכולת להפגין את כישרונותיה —
מועדון חשפנות. שם היא שרה, רוקדת,
ובתלבשות המורכבות רק מחוטים המחברים
את המחשופים, היא מנסה לגרות את
דמיונם של חובבי־המידות הגדולות.
מה שג׳ין אינה עושה, לפחות בגירסה
המוצגת בישראל, עושות תריסר חשפניות,
שכולן ביחד ניכנסות בה בקלות. בכמה
עשרות מטרים של צולולויד, בפתיחת הסרט,
שנראה כאילו עברו תחת ידיו של
הצנזור שעד, שנרדם על כוס התה שלו,
הן משלימות לצופה הישראלי את כל מה
שהפסיד בעשרות הסרטים שגזר הצנזור.
על החבל. אבל מי שסבור לנוכח
התקפה חזיתית זו, כי הסרט הינו חלק
ממסע־התעמולה של. הליגה למלחמה בשחפת,
כדי לפתח ריאות בריאות, אינו אלא טועה.
אחרי מנת המין, בא תורה של צלחת

חזיון חשפנות כ״חמה מכדי לגעת״
לחובבי המידות הגדולות
כאן מתחיל סיפור ארוך ומייגע, כיצד
מקבלים חברי־היחידה את צווי הגיוס שלהם
ומדוע הם מוכנים, מסיבות פסיכולוגיות
ואחרות, לקבל על עצמם את המיבצע הנעלה.
סרטן ואם עשירה. מה באמת מניע
11 אנשים בריאים ונורמאליים, שאינם חסרי־אמצעים,
לבצע שוד? האם מפתה אותם רק
קסם המיליונים המצפים להם?
הסרט מנסה להסביר את דרכו של כל
אחד ואחד אל הכנופייה. האחד עושה זאת
משום שהוא נוטה למות מסרטן ורוצה
להשאיר, קרן חינוך לבנו. לשני פשוט
נימאס לקבל הקצבות מאימו העשירה. וכל
היתר נכנסים לעסק, פשוט משום שהם
רוצים להיות יחד עם החברה, להיזכר בימיהם
המפוארים, ולעבוד שוב במחיצתו של
סמל־המחלקד״ דני אושן (פראנק סינאסרה).
ההרפתקאד״ והרצון להוכיח לעצמם כי גם
15 שנים אחרי המלחמה הם מסוגלים לבצע
את מה שביצעו אז, מלכדים אותם יחדיו.
הם הולכים לקראת שוד־המיליונים, כאילו
היו יוצאים לפיקניק: מתכננים הכל ביסודיות
צבאית ובהומור של צנחנים, בדקה
לפני הקפיצה. וכשהם אוספים את המיליונים
מקופות חמשת בתי־ההימור, נראה כאילו
הם מבצעים מתיחה טובה שתשעשע
את יתר חבריהם.
הנסיון לשוות לכל פרשת השוד אופי של
בידור, אופי המודגש על ידי שיתופם של
בדרנים כסינאטרה, דין מארטין וסאמי דיי־ויס
הבן, בתפקידים ראשיים, מתקבל בעיני
הקהל כמאולץ למדי. בסופו של דבר נוצר
מין שעטנז של מתח והומור, רצינות וקלילות,
ממנו מתקבל אנדרוגינוס קולנועי.
חידוש נוסף בסרט: בפעם הראשונה,
בסרטי הוליבוד, אין הפושעים באים על
עונשם. אולי משום שהוליבוד סבורה שבעלי
בתי־המישחק בלאם ואגאס הנם בעצמם
גנבים, והגונב מגנב פטור.

צלב הקרס
הו פי עהמה דו ר ה שלי שית

שו קהבש רי
חמה מכדי לגעת (הוד, תל-אביב;
בריטניה) צריכה להיות הגברת ג׳ין מנם־
פילד, בעלת השיא האמריקאי לחזיות, הנו שאת
על חזה את רוב מישקל גופה. ג׳ין
מופיעה בסרט זה במקום היחיד בו ניתנת

האלימות, ואחריה מוגש ליפתן המתח. וכל
אלה, מסביר לנו הסרט, לא באו אלא כדי
למנוע מפתיות שוטות להיתדרדר במידרון
ולהתמסר לאנשים המבטיחים להן להפוך
אותן בין לילה לכוכבות־קולנוע. בקיצור,
זהו סרס שנועד להלחם בשוק הבשר.
בתוך העלילה משובצות כמה פנינים
דרמאתיות. ישנו שם בעל מועדון־החשפנות
הפלמינגו הורוד (ליאו גן) ,העומד לבדו
מול מתחרים שאינם בוחלים באמצעיהם כדי
לחסלו. ישנו עתונאי צרפתי (קרלה־נץ ביהם)
המנסה להציל פליטה גרמניה שאביה הכניסה
להריון: וישנה אהבתה הלבבית, כב־דת־המישקל,
של הגברת מאנספילד לבעל־המועדון
החביב. כל אלה יוצרים קצת
פעילות מסביב לקיטעי־החשפנות החיוורים.
תדריך ואלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• רוקו ואחיו (חן — תל־אביב)
התפוררותה של משפחה דרום־איטלקית, שנתלשה
ממקור חיותה. עיבוד איטלקי של
האהים קרמזוב, בניתוח קולנועי עמוק של
לוקיאנו ויסקונטי. רנאטו סלבטורה ואנני
ג׳יראדו.
• מעיין הבתולים (בן־יהודה
תל־אביב) בעל אחוזה שוודי נוקם באונסי
ורוצחי בתו, לפי 32 בתיה של בלאדה
שוודית עתיקה, המשמשת לגאון הקולנוע
אינגמר ברגמן, אמצעי להבעת דעותיו על
המלחמה בין הטוב והרע.
• אלמד גנטרי ( א לנ בי — תל־אביב)
יצירתו הביקורתית החריפה של סינקלר לו־אים
הופכת לסרט מרשים לא פחות. מיסחור
הדת וקירקס האמונה, כפי שהם משתקפים
בקאריירה של מטיף מושחת. בורט לאנקסטר
דין סימונס וארתור קנדי.
ספארטאקום (אופיר — תל־אביב;
הבירה — ירושלים) מרד העבדים ברומי
בסרט־ראווה שאינו מקפח את הצד האנושי־רגשי.
קירק דוגלאס עולה לגדולה לצידם
של שחקנים כלורנס אוליביה, צ׳ארלם
לוהטון ופיטר יוסטינוב.
הערל• הזה 1234

ב ע ריכ ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד סן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזכה
בפרס של עשר לירות שיוענק מדי שבוע.
הזוכה השבוע הוא הקורא, אבי לוריא, ירושלים.

לקשקשת העליונה הציע י. זרחי, רושליס:

פגישה בארבע עיניים ביו
ג׳ין מאנספילד ומארילין מוגרו
; א. ומרין־ ,וזל־אביב שני
אסקימוסים מתבוננים לנשיקת
לילה טובן נתן בוטקובסקי, ירושלים:
שתי פרות מוציאות לשון
זו לזו. וכן ממרדכי בנאי, ירושלים:
אסקימום אוחז רבע בלוק קרח
(בכפפות כמובד) וצואר של שעון
חול; עמנואל לוי, ירושלים: ג׳ין
מאנספילד עומדת בתור לאוטו*
כוס אחרי הגיבן מנוטרדאם.

מזה צוחקי ם הפולנים

הקשקשת הבאה:

מיהו

חסע*1ר1ן
למרות ההשתתפות הרבה בחמשירון
של השבוע, לא פירסמתי יותר מחמישה
חמשירים וגם זה עוד במזל, מפני שמרבית
המשוררים לא מצאו להם חרוז
אחר מאשר: מופשמת/מחפשנות וזה
כבר באמת עובר _ כל גבול אבל
מה, אתן לכם עוד סכוי אחד לצאת
מן המיצר: מעשה בגורילה שחורה.
ואני מקווה שלא תחרזו אותה במקדה
עם לבנה כי אם תעשו בך, באמת יהיה
סוף העולם.

מעשה בציירת מופשטת,
שעבדה במשרד במשרטטת.
היא בנתה שם ארמון
בעזרת הדמיון -
אך -א בוי התקרה
מתמוטטת.

מעשה בציירת מופשטת,
על ימין ועל שמאל מפלרטטת.
שהרתה לקצב,
נדיב לב ורחב —
והיום נבלות היא פושטת.
אבי לוריא, ירושלים

מעשה בציירת מופשטת,
ששיגעה את כל השייטת,
כישרונה הגדול,
לא היה במכחול -
היא פשוט היתה מפטפטת.
א. ר ,.תל־אביב

מעשה בציירת מופשטת,
שבעין־הוד הייתה משוטטת.
אמנות היא פישוט
ולכן בקביעות -
היא ב״הינגא״ עתה מתפשטת.
מרדכי בנאי, ירושלים

מעשה כציירת מופשטת,
שהחליטה להיות משוטטת.
היא הבינה שכך,
תתעשר ותפרח -
אך פרחה לה רק ברם בולטת.

עמי שנידרמן, חיפה

ט עו ת
לעולם צודלזת
החשוד לא רצו? לומר דבר (הבוקר)
ב. בלוי, תל־אביב
כי לא רצה לקבל מאסר־עולם

רמז קלון ל מ שי מ ה גדול ה
מיד תשמעו. כלפי מה הדברים אמורים.
תארו
לעצמכם שהמורדים הקובאיים
של באטיסטה לא פולשים לקובה אלא
למדינת ישראל, וכאן אנחנו מכינים להם
אמבוש ותופסים אותם באמצע. אחרי
שיש לנו בשאטוז איזה עשרת אלפים
מורדים קובאיים, אנו באים לממשלת
ארצות־הברית בהצעה: אנחנו נחזיר לכם
את המורדים הקובאיים במחיר של שני
מורדים קובאיים תמורת בולדוזר, או
עשרה מורדים תמורת תחנת־כוח חשמלית,
או 100 מורדים תמורת כור
אטומי לצורכי־שלום, או 1000 מורדים
מורת כור אטומי לצורכי־מלחמה. לפי
החשבון הזה, אנחנו יכולים לקבל 5000
בולדוזרים, או 1000 תחנות־כוח חשמ ליות,
או 100 כורים אטומים לצורכי־שלום,
או אפילו עשרה כורים אטומיים
לצורכי־מלחמה, וגמרנו אחת ושתים
עם כל הבעיות הכלכליות, המדיניות,
הצבאיות, האמנותיות והדתיות למשך
חמש שנים לפחות.
אתם רואים שאין לנו מזל? ואולי
זה בכלל לא עניין של מזל אלא של
כישרון? מניין לנו שכל העסק הזה
לא אורגן מראש על־ידי קאסטרו? האם
זה לא נראה לכם חשוד שמכל מדינות
העולם, לא מצאו המורדים מקום אחר
לפלוש בו אלא לקובה הקטנה, שמצבה
הכלכלי רעוע? אין לי שום ספק ש־קאסטדו
בחש בעניין ודאג שהכל יסתדר
לטובתו.
אני מקווה שעכשיו, לפחות, אחרי
שאני מגלה לכם כיצד אפשר לפתור
את בעיותנו באופן יסודי, לא יהיה
קולי כקול קורא במידבר ומישהו בחלונות
הגבוהים יתפוס את הרמז ויפעל
בנידון, כי השאנסה עוד לא אבודה לגמרי,
לפחות כל עוד לא פירקו את
צבא המורדים במיאמי ביץ׳ .הנה, יש
לנו באמריקה איש מוכשר כמו אהוד
אבריאל, שאף אחד לא יודע מה הוא
עושה שם, למה שלא נטיל עליו את
המשימה?
בכבוד רב ובתודה מראש,

ראובן כן אבולעפיה גרינברג

הסיר הבורח בליץ עדיין לא נתפס
ק.ג ,.נס־ציונה
(ידיעות אחרונות)
כי לא יודעים מה מתבשל בו.

אגדות מי ד ד
היתד, לי ידידה, ולידידה
תודעה פוליטית. היו לה עוד
דברים מעניינים, ובכלל מצאה
חן בעיני. והתודעה הפוליטית
לא הפריעה לי. לד,י־פך.
אף חטבה לי הרבה זמן
וכסף. בייחוד שלאטפות אין
צורך לקנות כרטיסים, ואפילו
אין הכרח ללוות את
המתוקה.
הנה, למשל, היא קובעת
לי פגישה ב־ 11 בערב. זה
טוב מאוד כשנפגשים רק
ב־ 11 ומדלגים על ההקדמה.
חשבו רק על החיסכון בעצבים,
בכסף ובזמן. הפגישה
היתד, באיזה אולם, כלומר
עלי לבוא לשם ולפגוש שם
את העלמה.
ישנתי שנה מתוקה עד
, 10.30 התרחצתי והתלבשתי,
והלכתי לאולם. אני בא אל הפתח, מסתכל
סביב. הגברת איננה. שואל מה העניינים.
מוסבר לי שהעניינים בעיצומם. חבל שלא
ישנתי עוד חצי שעה. נו, על המדרכה לא
אשב. אני ניכנס. אולם מלא אנשים ועשן.
מביט הנה והנה. הפרצופה שלי איננה.
מתחיל לנוע ליד הקיר, סורק משם את
שורות המושבים באלומות מבט, מתקדם,
מגיע כימעט עד לבמה. מזדקף. אולי תראה
היא אותי. לא כלום.
פיתאום אני שומע מעל ראשי דיבור
כזה — :ידידנו האמיץ, והוא יוכל למסור
לנו בעניין מנסיונו וממגעיו האישיים״
וכ׳ וב׳ וכ׳ .נושא אני עיניים. זה מוחא
כפיים. אני מביט לאולם. כולם מביטים
אלי ומוחאים כפיים. אה? מה זה? והאדון
שמעל ראשי צועק אלי :״אולי כבר תעלה
הנה? רוצים לשמוע אותך!״

האישי

זהו מר טרנזיסטור ! הנציג של
הרדיו הפופולרי ביותר בישראל.
שימו לב! מר טרנזיסטור מסייר
במסעדות, בבתי קפה, ליד קיוס קים,
בשפת הים, בקיצור, בכל
מקום שם שותים מים קרים, כלומר
— בכל רחבי הארץ. מר
טרנזיסטור לא מסייר לשוא. כוונ תו
להוכיח את אהדתו למאות
האלפים המעדיפים בצדק מים
קרים על כל משקה אחר, וזאת
בדרך הפשוטה ביותר: הוא יע ניק
לאדם הראשון בו יתקל כש הוא
שותה מים קרים כוס מים
נוספת בלווי ברכת שהכל. ובכן,
סיסמתנו מהיום:
ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם

שהכל נעשה כדברו.
לטובתכם עקברו אחרי
מר ד11 נזים טור

(מודעה)

הנו א ם דבר לעגין
לשמוע אותי? בלי כסף?
איזה מין עסק זה? שיגידו
קודם כמה משלמים. אבל
דוחפים אותי ומושכים אותי,
ואני מנסה לחשוב מהר
מאוד: של מי זאת האספה,
לעזאזל? איזו מפלגה או
איזה אירגון ומי זד, בכלל
ומה זה בכללי
אתם מבינים, כשהיתה ה־נחמדונת
מעסיקה את שפתיה
בדברים פוליטיים, הייתי
אני עוסק בדברים לא
כל־כך פוליטיים. לכל דבריה
הסכמתי מראש, ושתמלא
את חובתה המצפונית בקיצור.
והרגוני הרוג, בשום
אופן לא זכרתי מה דיברה
אלי באותם רגעים נחמדים.
נו, אני כבר על הבמה,
עומד ליד המיקרופון.
״חברים! זהו זה. אני פד. ואתם פה
ואני מקווה שבולבם רואים אותי (הואילו
נא לעורר את הנרדמים) .לא לנאום באתי
הנה אלא למצוא את האדם. לא סתם אדם
אלא את האדם. מובן? הלני חושב כי באה
עת לחדול מחיכוכים אידיאולוגיים ולעבור
למגע אישי. לפי חשבוני כבר הגיעה השעה
האחת־עשרה, עת להפסיק את הדיבורים
ולגשת למעשים, פן נאחר. זמן רב לא
נותר. אני משתוקק לפעולה, ואני מצפה
לשיתוף מלא. הרי יש בכם לפחות אחד,
או נאמר אחת, שלבה כלבי? הזמן מתאים!״
היו מחיאות כפיים סוערות מאוד. השתחוויתי.
ירדתי מהבמה בצעדים מאוששים,
ויצאתי, והנה היא כבר מחכה לי.
״אתה נחמד!״ אמרה לי בהערצה .״בפשטות
ובקיצור הגדת הכל. טוב מכל הנואמים•
וכל־כך כן. אני אוהבת אותך!״

מספר 1238

שנח 24

כ״א תמוז תשכ״א5.6.1961 ,

המחיר 80

ה פ סי כו לוגי ה שלי

אגורה

חועוים. :לאדענו
ודא הוגשם ובדד

אסר נעשו שניסר
הנער :״הוא ירע
שהיא לא בסדור