גליון 1239 מתאריך 14 ביוני 1961

העורך הראשי:
*ורי*בגרי
ראש המערכת:
שיום נזזן
עורר משנה:
רוב *ית\
עורך כיתוג:
נזקפים גירו

כתב ראשי:
*לי תבור
צלם המערכת:
יעקב *נור
חזו ב גליקסזן * ,ת ל־ א ביג טלפון , 26785
ו 4ד , 136 .טען מובר קי ס :״עולספרס״.
חסוציא לאור: וזעולס הזח בלנ״נז.
ופוס משה שהם בס״ם, ת״א, סל.31139 ,
החפצה: ד ת טופל ובניו, תל־אביב.
חסערכת איננה אמראית לתוכן ה מוד עו ת

הנקרא

העתון
אורי יייי יוסר אבנר

צייר המערכת:
ילי

חברי המערכת:
איוני, שיטה איינב, שייע נייר,
גלילי, דויד הורוביץ, רותי ורד,
אברחטדי, ויוה יריב, אביבה סטז,
פרי, שמעון צבר, עמום קינז,
סיכה רחביה.

ביותר

במדינה

עולה בטיב

עולה בטעם

מדרכת הרחוב, ליד התחנה המרכזית של
תל אביב, ומיררה בבכי. פדיה קשת איבדה
את דרכה. היא הגיעה אותו בוקר מאשקלון,
בהחלטה נחושה לפנות אל המיסיון ביפו.
אך בסבך הרועש של העיר הגדולה
תעתה ללא־מוצא.
בעצם, לא בכתר, רק מפני שלא ידעה
כיצד להגיע למיסיון. היא בכתה מוכרה
מה דחף אותה להחלטתה הקיצונית. מאחוריה
השאירה בעל חולה ושמונה ילדים,
ללא כל אפשרות קיום. בעלה, סלומן, שכב
בפתח מיפעל הצינורות יובל גד, כשגופו
מהודק בחגורות עור. גבו נשבר בתאונת״
עבודה והוא דרש מן המיפעל, בו עבד עשר
שנים, פיצוי ושיקום.
מאבקו של סלומן נמשך חודשים ארוכים.
עם כל חודש גברו המצוקה והרעב בביתו.
עד שפריר, החליטה לחפש את הישועה בחיק
הנצרות. היא שמעד, שהמיסיון מוכן לפרנס
יהודים מתנצרים.
עובר־אורת אלמוני, שראה אותה בוכיה,
שאל אותר, מה כואב לה. היא סיפרה לו.
״למה לך לעשות שטויות?״ שאל אותה
לבסוף, אחרי שהאזין בסבלנות להשתפכות
ליבה .״אנחנו כולנו יהודים. יש עוד לאן
לפנות.״
ובאמרו זאת, הוציא נייר ועיפרון מכיסו,
כתב כתובת .״לכי לכתובת הזו. הם
יעזרו׳ לך.״
פיסת הנייר נשאה את כתובת מערכת
העולם הזה.

רבים אומרים, כי ערב הבחירות אין לשום
מפלגה בישראל מר, לומר לבוחר.
מפא״י, בעיקר, הרוצה ליצור את הרושם
כי כל המפלגות רק הסתבכו בטיפשותן
במערכת־בתירות בלתי רצויה, חוזרת ומדגישה
כי אין שום רעיון חדש בפי איש.
אבל יש מה לומר. הרבה מאוד, אפילו.
וכל מילה — בלתי־נעימה למפא״י של ביג׳י
ונערי חצרו.
דברים אלה אתה מכיר היטב. ברוב המקרים
היית בין הראשונים ששמעו אותם!
כי העולם הזה הוא שהעלה אותם ראשון
על הנייר.
בימים כתיקונם, היתר, שמורד, קבלת־פנים
מיוחדת במינה לדברי העולם הזה.
האזרח שקרא אותם היה מתרשם מהם,
מגיב עליהם כדרכו, משוחח עליהם עם מכריו,
מתווכח ומוכיח. ואילו המפלגות, ובס־אוניהן,
ניסו להתעלם מהם כאילו לא נכתבו•
מזר,
כמה שבועות חל שינוי מסויים. ב־

חצי־תריסר מטות בחירות יושבים תעמו־לני
המפלגות, דוברים שתפקידם להסביר לציבור
את רעיונות המפלגה, את שאיפותיה
ואת תגובותיה על המאורעות השוטפים.
הם מצאו כי אין מקור ט,ב יותר לשאוב
ממנו את החומר הדרוש מאשר העולם הזה.
כי עתון זה חי את לבטי האזרח, יודע את
המתרחש בגלוי או בנסתר, וסיגל לעצמו
יכולת של ניתוח בלתי־משוחד ובלתי־מת־יירא.
בקרב
אותם דוברים דגולים, אם מרצון ואם
נגד רצונם, התגבשה ההכרה, כי מה
שהעולם הזה כותב הינו מוסמך, אקטואלי
ומעניין את האזרח.
על כן• אפשר לראות את עקבות המאמרים
הללו במודעות הבחירות של יותר ממפלגה
אחת. לפעמים הם מעתיקים פרקים שלמים.
לפעמים רק את הרעיון המרכזי. לפעמים
מלים שנוצרו במערכת הזאת. כמו המלה
״בטחוניזם״ ,למשל — מלה שבאה להבדיל
בין בטחון אמיתי, לבין העסקנות הצינית,
המנצלת את חרדת האזרח לבטחון המדינה,
לשם קידום אינטדסים כיתתיים השובים.

״לעולם אין לדעת מאין תבוא הישועה לאופוזיציה,״
כתב השבוע דבר, באותו הקשר,
והוא המשיך להשמיץ את שר הפיתוח ה־מפ״מי,
מרדכי מטוב, על כי הציע ששמעון
פרם יסולק, בשל מכירת העתים לפורטוגלים.
מכיוון שאותה שעה היה כבר מונח
לנגד עיני הכתב שער העולם הזה האחרון,
שדרש את פיטורי פרס, הוסיף :״ראה זה
פלא. מלבד מפ״ם לא נמצאו מפלגה או
עתון שהצטרפו לתביעה הזאת. אך אל נא
נחטא לאמת — לתביעת בנטוב הצטרף גם
העולם הזה .״
הוא סבר, כנראה, שזו פגיעה בכבודה של
מפ״ם.
ואילו עלון התעמולה של מפא״י, זרקור,
שהתלונן שבוע קודם לכן על ההתקפות
שניתכו על נסיעה ביג׳י, ייסר את המפלגה
הליברלית. על עמדתה• ״לא היינו מופתעים
לשמוע טונים אלה מבית היוצר של העולם
הזה,״ אמרו תעמולני מפא״י.
אנו, מציתו, מבטיחים לספק להם עוד
כמה הזדמנויות כאלה. ויש לי הרושם, כי
המפלגות השונות, מצידן, יתמידו להפתיע
אותם, על־ידי שימוש באותם רעיונות.

מכתבים

/ת/כה

£)/סי*ריוח^

< 3ו *ו רו #

שם הכטחון לשווא

ממש נחרדתי בקראי את המכתב אל
מנהלי בתי-הספר התיכוניים, בקשר להקמת
״חוג נאמני הבטחוז״ בבתי-הספר (העולם
הזה .)1238 החברה האלה באמת מסוכנים.
אם הם מסוגלים להרעיל את נפש הנוער,
ואם המיסנרות הציבוריות והממלכתיות הקיימות
אינן טובות בשבילם — ברור לא!
הובילנו דרכם ...הם נורמים לכד שהמילה
,במחוז״ הופכת אט-אט לשם־נירדר למזימות
ופגיעות בדטוקראטיה. וזהו פשעם
הנדול. כי במחוז המדינה בכל זאת יקר
לנו, והם נושאים את שטו לשווא.
י. פיינר, תל־אביב

על המכונית העממית הישראלית, יענייז
אתכם, אולי, לראות את המכונית העממית
המצרית ,״רמסם״ .מפתיע הרטיון שבי!
השתיים, לפחות בצורה החיצונית.
פוטו פובלה, חינה
לשם השוואה, ראה תמונות.

.. .איז זאת אומדת שאם רבי המדינה
מצאו לנכוז להעמיד את העם בפני עובדות
אמיתיות — שזו תעמולת בחירות. אני
בטוח, שעל אה הבחירות הקרבות, יש
אמת ברברי פרם, דייו ואחרים על המצב
הבטחוני. כי מומחים שלמים הם בשטה
שלהם ודבריהם מבוססים על עובדות מציאותיות.
חנן
בביוף, תל״אביב
הניע הזמז באמת שמישהו יפסיק את השאננות
הנוראה של הנוער. בני-הנעורים
ביום חושבים רק על ריקודים סאלוניים
וזוהר חיצוני. התופעות האחרונות של גילוי
מרגלים במקומות שאיש לא חשב שיימצאו
שם, דווקא מוכיחות את הצורר בהגברת
הכוננות בנוער. אילו היו תלמידיו
של הר״ר ישראל בר נמנים על נאמני
הבטחוז, היו תופסים אותו מזמן.
י. צדוק, תל־אביב

מסע התעתועים

ע ב רי ת * אנגלית
צרפתית * גרמנית
השעות
ככל
קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ם יסודיים ותיכוניים
0 £ס 1881ג^כ<
הכנה לבגרות

נסיונותיכם לראות בפגישותיו של ראש:
הממשלה דויד בו־נוריוז עם מנתיני העולם
תעמולת בהירות נרידא, הם חוצפה שאיו
כדוגמתה. אז מה אם הפגישות היו מאורגנות
מראש?! אילולא היו מארגנים אותו,
היינו נשארים בסוד התור. נראה שמאיר
יערי, ישראל גלילי או מנחם בניו ינסו
לאלץ את קנדי ודה־גול לקבלם — אני מבטיח
לכם שאיש לא היה שם אליהם לב.
ראובן חיות, ירושלים

עממית א׳ ותג׳

בקשר לפרטים המעטים שנתפרסמו במדורו
של שמעוז צבר (העולם הזה )1184

מכונית עממית מצרית
יודנראט א״י

הכתבת על עדות יואל בראנד (העולם
הזה )1237 והמסקנות אשר הגעתם אליהו
אינו חדשות עבור אנשים, אשר בתקופה
ההיא לא הלכו בתלם ״ההבלגה חישובית״.
תפקידי היודנראט בפלשתינה־א״י היה לדאוג
לכר, כי ידיעות השואה לא יודלפו
לדעת הקהל, בדי שהמצב בארץ יהיה שקט
חפולם הזה 1239

ולא תיווצר אווירה אגטי־בריטית העלולה
להפריע למהלך החיים התקינים של היישוב
והשלטון המאנדטורי. במשפט קאסטנר נודע,
כי בעת הגיעו של בראנד לקושטא בילה
ר״ר חיים ווייצמז את חופשתו בשוויץ,
וכנראה שלא יכלו להטרידו בידיעות שואה
או הצלה, לכו הודיעו לו רק 14 יום לאחר
ואת על שליחותו של בראנר.
אחר מ״נילויי אמריקה״ במשפט אייכמן
הוא עמדתו של לורד טוייז לגבי הבעיה
היהודית (״מה אעשה עסימיליוז יהודים?״).
הייתי מציע לכם לרכז בכתבה מיוחדת את
כל התגובות וההספדים שנכתבו ונאמרו אז
על־ידי מנהיגי היישוב, לאחר הוצאתו להורג
של לורד מו יי ז על־ידי לוחמי חרות
ישראל. ד״ר וייצמז, למשל, אמר כי הידיעה
על רצח לורד מוייו זיעזעה אותו יותר
מאשר הידיעה על מות בנו.
מנחם הפנר, ירושלים

סכא של עוזי

קראתי זה עתה את מאמרו של אורי
אבנרי על העוזים שנמכרו לאנגולה (העולם
הזה )1238 ואני מזדהה כולי עם דבריו.
רצוני רק להעיר
פרט קטן. לא האב
והאם של עובד תעשיית
הנשק שלנו
בלבד מתו על קידוש
השם, אלא נם סבו
של ממציא העוזי
עצמו — איש מופלא
אחד בשם קארל
אדלר.
הוא היה עשיר
מופלג, אד מתבולל
לחלוטין. נר היה בעיר
ההסרטה, סטור
למינכן, בחווייה מפוארת,
וחתנו —
אביו של עוזי גל
— בשעתו אה לא
הכנים את בנו בע!
זי גל
ברית אברהם אבינו.
בשנת 1927 נוכח בהצגה של ״הביטה״
במינכן, ואחרי שניתן לו לערוד לטענה
מסיבה גדולה, בתנאי שיוכל לשבת בסמוד
לחנה רובינא, הפד להיות ציוני נלהב. חזותו
החיצונית היתה של אמו, בעל אה של
נשר, והוא נחון בחוש הומור בלתי־רניל.
ביתו היה לביח־חלוץ שני בטיגכז, פתוח
לכל צעיר וצעירה שהתעתרו לעלות ארצה.
נם השר גיורא יוספטל הרבה בנעוריו
לבקר בו. בשעת שירה וריקודים היה ניכנס
למעגל וטשתתה במחול — עד שנפלה הפיאה
הנוכרית, לצחוק הנוכחים, מקרחתו.
כל בניו ובנותיו — וביניהם אמו של
עוזי (גלם) עלו ארצה.
הוא עצמו הובא באביב 1933 למחנה הריכוז
דכאו. הוא היה נאה מאוד. כפי
הנראה, נאה מדי עבור הקלגסים הנאציים.
כעבור מספר ימים רוצצו את גלגלתו ה־ניפלאה.
רק אפרו נמסר למשפחתו.
מה היה אומר הסב אילו ידע למי נמסרה
המצאת נכדו?
קורא, כפר הנוער הדסים

שיחות שלום

בגשר לנסיון החיוור של מינטוף (העולם
הזה )1237 מובאת המסקנה, כי בז־בוריו!
אינו מוכן לכל הידברות, ורואה
את עצמו כראש־חנית ננד התנועה הלאומית
הערבית. אולם, עובדה היא כי הנציגים
הרשמיים של המדינה מכריזים במשך
שנים על נכונות ישראל לנהל משא ומהי
של שלום בכל עת, ואילו מדינות ערב,
ובראש; קע״ם, דוחות בתוקף כל רעיוז
טעי! זה ומסרבות להכיר בקיומה של
מדינת ישראל.
אגו זוכים לשמוע בשנים האחרונות, רפי
שופרות־התעמולה של קע״ם, ובראשם ״צאות
אל־ערב״ ,על הצורר בהשמדת מדינת ישראל
וכי לעולם לא יהיה שלום עם ישראל,
אפילו במחיר החזרת הפליטים וויתורים
טריטוריאליים ...מחוץ להצהרה אחת של
המלך חוסייז, אינני זוכר הצהרה של מנהינ
ערבי רשמי על הצורר בשלום עם ישראק.
אם כבר נעשים גישושים למשא־ומתז על
שלום, הרי שהם באים מצד מנהיגים שאינם
אוחזים ברסו השלטון. כאשר קודוו ומ־י־עים
הם לשלטון כעבור זמז, שיכחים הם
את מחשבותיהם הנעלות מן העבר.
חיים שטיין, ירושלים
בכויקדה זוג אותו גילה ראש הלייבר
בסאלטה, זוס מינסוף, הובעה הסכנדת עבד
אל־נאצר לשיחות בתקופה שזה האחרון כבר
היה נשיא מצרים.
אני מתפלא עליכם, שעוד לא תפסתם את
העיקרון היסודי של המדיניות הישראלית:
איננו מוכנים לשום ויתור — לי נם הקטן
והצודק ביותר. לכן גם איננו מעיויינים
לשום משא-ומתן ולשום תיווך. כי בכל משא־ומתן
או תיווך ניאלץ לעשות ויתורים. ויתו רים
שאין איש יכול לכפות עלינה כיום
בכוח. מ־ יהיה בע-ד 20 שנה? הרבה
בעיות ימצאו עד אז פיתרוז טבעי, כס.
בעיית הפליטים, והגבולות הנראים כיום
ארעיים לערבים רק מפני שהם חדשים.
דויד שינבלום, תל־אביב
מה אתם נטפלים אל מר שרת? הרי כילרו
יודעים שלא הוא קבע את המריויות היאת.
אם יש לכם טענות — הפנו אוחז לרהובת
הנכונה: ראש הממשלה, דויד בז־נוריון,
שאינו מנסה אפילו להסתיר את שינאתו
לערבים, בעוד שמר שרת ידוע כאיש המזרח,
הדובר ערבית והמבין לרוח המזרח.
אליהו רצבי, חולון

על הבחורה הישראלית

הרשו נא לי להניב למכתבה של הקוראה
זהבה עין־נדי (העולם הזה ,)1238 הכותבת
כאילו יש אנשים בארץ שבאופן שיטתי
מחנכים את הבחורות לפריצות.
סלחי לי זהבה, וכי מי זה מוציא את
צלם האנוש מקרב הבחורה הצעירה? מי אם
לא הבחורה הישראלית עצמה? הראיתם
בחורה נורמאלית בישראל, שתסכים להסתפק
בחיים צנועים ולחפש בחור צנוע והנון?
לא ולאו כולן רוצות להיות בוכבות־קולנוע
ולהתחתן עם במאים, מהנדסים, סופרים או
העולם הזה 1259

סתם אילי־הון. מכיוון שאין סוף־סוף כל
כך הרבה אנשים רמי-מעלה כאלה, כדי
להספיק לכל אותן הבחורות אכולות שנעיז־הגדלות
שצמחו לנו כאן בארץ, הרי ברור
שנמצאים רמאים ונוכלים הבאים במקומם
ומוליכים את הבחורות שולל. כבר היה לנו
מיקרה של אלי גלר, לשם הוכחה.
אכן צודק הפיתגם :״לא עכברא גנב,
חורא ננב.״ אל תרדופנה הבחורות אחרי
פאר וברק מזוייפים, ולא תאבדנה את
צלם האנוש. והעיקר: אל תאשמנה בזאת
את האחרים.
ש. נמרי, תל־אביב

להכין ולסלוח

מה אתם רוצים להוכיח? שכל פושע הוא
אדם מופרע בנפשו ולא בו כל האשם למעשיו.
זה לא דבר חדש. אבל זה אינו צריך
לשמש הנחייה מעשית בחיי יום־יום. אחרת,
כל רוצח ושודד שהיה נתפס, היו משכיבים
אותו על ספה של פסיכיאטר ולא בבית־סוהר.
דברי
אלה אמורים כנגד המאמרים שלכם
על נחמן פרקש (העולם הזה )1236 ועכשיו
על עליזה פאנו (העולם הזה .)1238 את
פרקש אפשר איכשהו עוד להבין, כי הגורל
באמת הנחית עליו כמה מהלומות איומות
ובסופו של דבר רק ננרר אחרי חברים למעשה
שור. אבל עליזה פאנו? מה היה חסר
לה? קצת אהבה של אב ואם? בסר הכל
היתה מפונקת ומקולקלת. אילו נתנו לה
הוריה כמה מכות הגונות במקום ששם
נמצא השכל של כמה אנשים, אולי לא היתה
מגיעה לאן שהגיעה. אבל להבין את מעשה
הרצח שלה, רק מפני שהיתה לה ילדות
רגילה של כל בן המאה הזאת? לא! וביחוד
שלהבין, פירושו נם לסלוח.
נחמיה לוין, זזיפה
מצאתם לנכון להעמיד דגש חזק מאוד על
התנהגותה של עליזה פאנו, בעת שהיא

למ ה נסע ־
מה הביא אתו?
עם שובו בשלום של מר כן־גוריון למלחמת הבחירות -
הוכה היא להבהיר לשם מה נסע ומה הביא אתו
ממרחקי נבר.
נסע?

למה

את התשובה לכך נותנים גדולי העתונים של ארה״ב:

״נידיורק טיימס״
יודע, כי :״ראש הממשלה הישראלי אינו מצפה סמר
קנדי להסכם מהיר. פגישתם אך קצרה היא. אולם
אפילו הבעת איחולים לשלום ישראל ושגשוגה ייחשבו
כהישג ניכר בעיני מר בן־גוריון, אשר איב 1רבות
מיוקרתו במשך השינה וזאחרונה בארצו והעומד עתה
בפני מערכת בחירות אשר בקשה ממנה לא עמד
מעולם״.

״וושינגטון פוסט״ -
ראה את חנסיעח כתלויה ״בצרכים פוליטיים פנימיים
של ארצו — במידה העולה על כל בעיות החוץ
הבוערות• הוא עומד בפני מערכת בחירות קשה
בביתו. האוטוריטה שלו נפגמה מל חומת אתגרים. אין
ספק, כי יקדם בברכה כל מלה טובה ולו סמלית
שתובע בפניו בארה״ב״.
ומה מדרגות פאנו
יושבת בתא הנאשמים, שהיא מציירת מדרגות
אינסופיות ונראית מנותקת לחלוטין
מן המציאות של בית־המשפט. אני חושב
שזה היה מוסיף הרבה, אילו פירסמתם דונמה
של ציורים אלה. מכיוון שכתבתכם דנה
בניתוח נפשי, יש בכוחו של ציור אחד כזה
לספר יותר מכל המאמר כולו על אותה
נפש.
רעננה דרורי, תל־אביב
הנה אחד הציורים של עליזה פאנו. בראש
המדרגות רשמה את המלים ״אף פעם אני*.

מאוזן ומאונך

מאוד הופתעתי למצוא (העולם הזה )1235
את התשבץ ששלחתי אליכם לפני יותר
משנה, בו מופיעה הגדרח חדשה ואקטואלית
כגון :״נאשם בריגול״ ,שוודאי לא אני
יכולתי להמציאה לפני יותר משנה. מה
שהפתיעני עוד יותר היתה העובדה, שעם
כל הכישרונות הגנוזים במערכת, לא עלה
על דעת איש בה כי אם עברה שנה מאז
קבלתם את התשבץ לפרסום, הרי אף אחד
מהפרטים המתארים אינו נכון עוד. אינני
עוד בן :17 כדרד הטבע מזדקנים עם הזמן.
ואינני ניסנזיזם, כי אם סטודנט באוניברסיטה
העברית בירושלים. ברור שהפרטים
המטעים הללו עשויים לגרום לאי־נעיטויות,
ביחור כשמופיעים בחברת סטודנטים הקוראים
את עתונכם.
אמנון אד,רני, ירושלים
עורך מדור התשבץ טעה במאונך ובמאוזן.
עם הקורא אהרני וחברו לחיבור התשבץ,
משה שנק, הסליחה על שעורך המדור לא
צעד עם הזמן.

כמו כל היהודים

כאשר חייתי במצריים, הייתי מכירה
מקרוב טוב מאוד את הקראים. ידעתי
שהם הולבים לבית־כנסת
שלהם, אבל זה
לא שינה את העובדה
שהם יהודים. נם
הערבים חשבו אותם
ליהודים. עכשיו קראתי
בהעולם הזה
( )1238 ונם בעתו־נים
אחרים על הצרות
שעושים ליוסף
מרזוק ולא רוצים לתת
לו להתחתן עם
בחורה יהודיה. איזו
בושה! והדוד שלו
היה ד״ר ליאטו
טרזוק, שעבד בבית־החולים
היהודי באוחנה
קהיר
ותלו אותו
בגלל ישראל.
אז עכשיו אני רוצה
להביע את התמיכה שלי ושל כל החברים
שלי בהכרזה של הוד מעלתו הנשיא
מר בז־צבי, שקבע שגם הקראים הם יהודים
כמו כל יהודים.
סוד אוחנה, רמלה

הביא אחז?

מקנדה -מחמאות נימוסין ; מפריז -אישור לידידות קיימת ;
על שיחותיו בלונדון כל אשר היה בפיו לומר, הוא, בי היו
״משביעות רצון פחות או יותר״ .פרוש הדבר: הודאה בבש־לון.
מקורות משרד החוץ הבריטי הוסיפו על כף, בי ״חברי־טיס
לא ויתרו על התקוה שבעית הפליטים הערביים תמצא
פתרון בעתיד הצפוי מראש״.
אולם בעקבות השיחה עם נשיא ארה״ב קרה דבר חמור:
כניגוד לנוהג, פרסם ראש הממשלה בדימוס הודעה חד־צדדית
על שיחתו, בי ״הגיע למידה רכה של הבנה עם הנשיא קנדי
בשאלת הפליטים״.
פליטת־הודעה זו גרמה לפרסום התגובה הבאה של ממשלת ארה״ב :
״בפגישה הבלתירשמית והקצרה העלר, הנשיא קנדי את נושא
הסבל הטראגי של הפליטים הערביים. הוא הדגיש את החשיבות שבשיתוף
פעולה ישראלי עם המאמצים אשר ועדתהפיוסלפלש תי
נא עלולהליזום. הדיון על בעית הפליטים לא הגיע לכלל
פתרון בפגישה בניו־יורק״.

מידת ה נז ק
מפא״י ע וד
המדיני תתגלה

של מסעראש
בעצרת האו־ם

הקרובה .

הבוחר בישראל ידון את מפא״י ואת ראשה לא לפי אוסף
מחמאות־הנמוסין אלא על חלקו בפרשיות, על פגיעתו בדמוקרטיה,
באמת ובצדק, על שגיאותיו וכשלונותיו, על זלזולו
באזרח, ועל פליטות־פיו המזיקות -עליהן רק הוסין ז במסע־לשם־בחירות
בחר״ל.

תנועת החרות
שינוי כתובת -
וזנזיווי הנז&זנה א\ז כהבגוג, נזתבן פי להר
ריט על כך לנזוזל?ת חנויוויי ם טובתזייש
נזראפז, בדי לנזותז עיבובינז בנזסילוזז.

במדינה

העם
הפת רו ן ד. םיפ
מפלגת פועלי ארץ־ישראל גססה וגוועה
בפרשת־לבון. במקומה התבצרה בראשות
המדינה המפלגה הבטחוניסטית של דויד
בן־גוריון ועוזריו.
השבוע דיברה מפלגה זו מגרונו של משה
דיין — וקולה היה ברור וחד־משמעי. לא
היה כל קושי לפרש את דבריו — כי אותם
הדברים עצמם. באותו ניסוח עצמו,
נאמרו פעמים רבות במדינות אחרות. בכל
עת שקבוצת שוחרי־מרות ביקשה להקים
שלטון־יחיד, ראתה תעמולה מלחמתית את
משענתה העיקרית.
דיין על הדמוקראטיה :״מטרידה אותי העובדה
שבקהל זה יושבים צעירים יודעי־דבר,
שאינם חשים את הבעייה הבטחונית
של המדינה. אתם מדברים על הסכנה ל־דמוקראטיה
הישראלית, אך אינכם מרגישים
בסכנה לעצם קיום המדינה.״
מוסר־השכל: יש להקריב את הדמוקראטיה
על מיזבח הבטיחון.
דיין על גבולות המדינה :״אינני מתמרמר
על כך שאין היום קריאה בארץ לשתי גדות
הירדן. ניתן להיסטוריה לעשות את שלה.״
מוסר השכל: ההיסטוריה תביא להרחבת
גבולות הארץ. קשה להניח שתעשה זאת
בדרכי־שלום.
דיין על מהות השלטון :״האם מישהו
מציע כי חבר באותה מפלגה של ראש־הממשלה
ימשיך בתפקידו הרם מבלי להסתדר
עימו?״
מוסר ההשכל: אין מקום בשלטון לאדם
שאינו מסתדר עם דויד בן־גוריון. בן־גוריון
חייב להיות שלים־יחיד.
תוכנית המלחמה. שני נאומיו של
דיין, השבוע, בפני הסטודנטים החיפאיים
ובפני הקהל התל־אביבי, היו מלאים מים.
תוכניות־המים העסיק והו יותר מכל נושא
אחר. ובצדק: כי בשטח זה מתמזג שר״ה־חקלאות
עם שר־המלחמה. דיין מנבא —
ואכן מקווה — כי תוכניות־המים יובילו
למלחמה.
בראשית מסע־הבחירות קבע דיין לראשונה,
כי המלחמה תפרוץ ב־ , 1962 כאשר הערבים
יתנגדו לביצוע מיפעל־הירדן הישראלי.
השבוע הסתפק בקביעות סתמיות ביחס
לצורך להחיש את ביצוע מיפעל־המים,
כדי להקדים את הערבים*.
היה דרוש אדם עוד פחות אחראי מדיין
כדי לנסח בדיוק את תוכניות־המלחמה של
מפלגת הבטחוניזם. אמר מנהל־הבחירות של
מפא״י, יוסף אלמוגי, באסיפת־בחירות של
מפא״י בנווה־שאנן :״הכנסת החמישית תהיה
הגורלית ביותר בחיינו, בגלל האירועים
שיתחוללו בארבע השנים הבאות. בשנת
1963 יוזרמו מי־ירדן לנגב, עם כל המסקנות
הכלכליות והבטחוניות הנובעות מכך.
ישראל לא תירתע מאיומי רע״ם. מיבצע סיני
לא פתר את הבעייה באופן סופי!״

מדיניות

הי א..

ת חזי ת מזג ה אוי ר

20 סיג 75 .אג.
ערבות

לטיב

פרסום ר־ר יטקכסון
תיקון בראיון על האליקסיר, בגליון העולם !זזה , 1237 נוסח
בשגגה כי ד״ר רובין מוסמך לייצר חומרים קוסמטיים
ורפואיים. צ״ל: ד׳׳ר א. רובין מוסמך לייצר תכשירים
קוסמטיים.

ראש־הממשלה היה שוב ברוגז. אחרי
שכימעט כל המפלגות טענו כי מסעו בחוץ־
לארץ היה מסע־בחירות, השמיע דויד בן־
גוריון בראשית ישיבת הממשלה, השבוע,
דברי־קיטרוג חריפים מצדו. כעונש ציבורי,
הטיל איפול חמור על תוצאות הביקיר.
לאזרחים לא נמסר דבר. ואילו לשרי הממשלה
לא נאמר הרבה יותר. בן־גוריון נאם
באוזניהם שעתיים, שיבח את הצלחותיו של
עצמו ברוח נדיבה. אך החלק האינפורמא־טיבי
היה דל.
אלא שלא היה צורך בהרצאה של ראש־הממשלה
כדי לעמוד על העננים המתקבצים
בשמי המדיניות הרשמית. מעולם לא היתה
תחזית מזג־האוויר הפוליטי כה קודרת.
לראש־הממשלה הוברר הדבר בעת ביקוריו
בארצות־הברית ובבריטניה. כאשר אמר
לו שארל דה־גול בפאריס כי ישראל היא
״ידידה ובת־ברית* של צרפת, יכול היה
בן־גוריון לומר לעצמו כי יתכן שבקרוב
לא תהיה לישראל שום ידידה ובת־ברית
אחרת. ואילו הברית הצרפתית עומדת על
כרעי התרנגולת של המצב באלג׳יריה.
שמן כמקום חדל. הסכנה העיקרית
למדיניות הישראלית כרוכה בתפנית שחלה
בשבועות האחרונים ביחסי בריה״ס־רע״ם.
* דיין לא הסביר כיצד אפשר להקדימם.
העברת המים מסביבות הכינרת דרומה לא
תפריע לסורים לנתק את מקורות הירדן
בצפון.

דיין מול סטודנטים
הסישענת העיקרית

מזה שנים מתקיפים כתבי־עת קומוניסטיים
בגוש המזרחי את המשטר המצרי בשל
יחסו למפלגה הקומוניסטית. אולם התקפות
אלה היו מוגבלות לירחונים, המיועדים ל־תיצרוכת
מפלגתית פנימית. החודש, בפעם
הראשונה, עברו לעתונים הגדולים של ברית-
המועצות. האמתלה: הריגתו של מנהיג קומוניסטי
לבנוני בסוריה.
בעבר נהגה ברית־המועצות להבליג על
עינויי חסידיה והריגתם, מתוך ראיית ״המערך
העולמי הכולל״ .הפעם לא הבליגה.
ניקיטה כרושצ׳וב עצמו טרח להרצות הרצאה
חמורה ועויינת באוזני משלחת פארלמנ־טרית
מצרית. הוא הזכיר לה שהוא מזכיר
המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, טען כי
למצרים אין מושג בסוציאליזם.
החרפת הסיגנון הסובייטי לבדה לא היתד״
מוכיחה שחלה תפנית, לולא התגובה הנ *5
רית, שהיתה חריפה עד אין שיעור יותר.
עבד אל־נאצר השתמש בביקורת הסובייטית
כדי לגרום לסיכסוך גלוי. תחת לשפוך חול;
על המדורה, שפך עליה שמן.
מאדמדם עד בחלחר. מה הסתתר
מאחורי הקרע? היו •לו כמה וכמה סיבות.
לפני שנים אמר שר־החוץ האמריקאי המנוח,
ג׳ון פוסטר דאלס, כי הנייטראליזם
הוא בלתי־מוסרי. כתוצאה מכך נוצר מצב
בו עודדה ברית־המועצות את הנייטראליס־טים,
ואילו ארצות־הברית דחתה אותם*.
בעיני רבים, היה לנייטראליזם רק צבע אחד
— הצבע הוורוד של הפרו־קומוניסטים.
באותם הימים נדחק עבד אל־נאצר לזרועות
ברית־המועצות. המדיניות הישראלית
הרשמית, המשליכה את כל יהבה על השתלבות
ישראל במערך המערבי, שמחה. סיכסוך
וואשינגטון־קאהיר איפשר ידידות וואשינג־טון־ירושלים.
בינתיים
החליטה הממשלה האמריקאית
החדשה, כי המוסר של דאלם היה מטופש.
בשקט ובהתמדה החל משרד־החוץ האמריקאי
לעודד את הניטראליסטים, למשוך
אותם בעדינות מן החיבוק הסובייטי. כתוצאה
מכך נוצרו גוונים שונים של נייטראליזם,׳
הרבים מגווני הקשת — החל מן הנייטרא־ליזם
האדמדם, הפוזל לברית־המועצות, וכלה
בניטראליזם הכחלחל, הפוזל לארצות־הברית.
לאור מצב חדש זה, החליט עבד אל!
נאצר להתקרב שוב לאמריקאים, להשיג מה^
סיוע ועזרה. בירושלים עקבו אחרי תזוזה
זו בדאגה גוברת והולכת. כי התקרבות
וואשינגטון־קאהיר מוכרחה היתה לערער את
יסודות מדיניות־החוץ הישראלית. התקרבות
זו לא תיתכן בלי תמיכה גוברת והולכת
של ארצות־הברית בעמדת הערבים, בעיקר
בבעיית הפליטים.
שמש זורחת בבלגראד. אולם היה
זה רק חלק מן התוכניות החדשות של עבד
אל־נאצר. הן היו הרבה יותר שאפתניות.
השמש האמריקאית החדשה, הזורחת על
הנייטראליסטים, עודדה אותם לנסות שוב
להגשים חלום ישן: לארגן את כל הנייט־ראליסטים,
לשם יצירת ״כוח שלישי״ בעולם.
ברית־המועצות ראתה מאמץ זה בדאגה
גוברת והולכת. אנשי הכוח השלישי עשו
את הכל כדי למשוך אליהם את ג׳והארלאי*
נהרו, שהסתכסך עם סין העממית, התרחק
(המשך בעמוד )6
* פרט ליוצא אחד מן הכלל: המרשל
טיטו, שפרש מהגוש הסובייטי.
העולם חזה 1239

•ן*ילו היה לאדולף אייכמן מצב־רוח
לצחוק׳ היה צוחק. הוא היה אומר
לעצמו: הנה פוגעים היהודים עצמם בזכותש
המוסרית לשפוט אותי. הנה מוכיחה מדינת
ישראל שגם היא מסוגלת להתייחס בציניות
לפרשה של רצח־עמים.
מה שקרה השבוע סביב אספקת העתים
לרוצחי־העם באנגולה׳ יכול היה לגרום
הנאה עמוקה לנאצי.

אותנו -את אזרחי ישראל -
יכול הדבר רק לכייש.

אולם הכחשות פורמאליות אדח
לא יכלו לעמוד מול העדויות ה נגדיות,
שהצטרפו לכתב־האישום.

ך* וויכוח ככנסת דמה לקומדיה. מוסד
1 1נכבד זה מתפתח יותר ויותר לראי
עקום, המשווה אופי היתולי גם לפרשות
הטראגיות ביותר.
חמש מפלגות תבעו להעלות את מכירת־הנשק
על סדר־היום. שלוש מפלגות השמאל
דיברו נימרצות נגד מכירת־הנשק הן לגרמניה
והן לפורטוגאל. חרות דיברה נגד
המכירה לגרמניה, לא טרחה להזכיר את

מסתבר כי עתון פורטוגלי ניתח את
תכונות העתים ושיבח אותם — עוד לפני
שהשבועון הבריטי גילה את הפרשה.
בליאופולדוויל, בירת קונגו, הודיע ראש
תנועת־השיחרור הלוחמת באנגולה, רוברטו
הולדן׳ שגרמניה המערבית ״העניקה עשרות
אלפי תת־מקלעים לצבא הפאשיסטי הפורטוגלי״
.קשה להניח כי גרמניה המערבית,
הקונה תת־מקלעים ישראליים, תשלח לגיא

רוצחי־העם הפורטוגליים. ואילו המפלגה הליבראלית
— דווקא הליבראלית! — גימגמה.
לפני הדיון החליטה מפא״י לדרוש את
הסרת העניין מסדר־היום. ברוח זו החל לוי
אשכול, ממלא־מקום ראש הממשלה ושר־הבטחון,
את נאומו. הוא טען כי המדובר
ב״ביצה שלא נולדה״ ,וכי כולנו חייבים
להתבייש על כי עוררנו בכלל עניין זה.

ההשמדה דווקא תת־מקלעים מתוצרת עצמה.

באמצע נאומו קיבל אשבול פתק.
נאמר בו בי המפלגה הדתית הל אומית
לא תצביע עם מפא״י למען
הסרת העניין מסדר־היום.
בו במקום שינה אשכול את סיגנונו.
הנאים, שהחל כתרועת־חצוצרה, נסתיים ב־גימגום
.״אם אתם רוצים להעביר את הדיון
בנושא זה לוועדת החוץ והבטחון,״ סיים,
״לא אתנגד.״
מפא״י, שציפתה למפלה, הפליטה אנחה
של הקלה. רק אחד מחבריה, ח״כ עקיבא
גוברין, נשאר נאמן לעצמו ולסוחרי־הנשק
הטמאים, הצביע נגד. כל שאר חברי הבית
הצביעו בעד העברת העניין לוועדה.
אפשר היה לקוות כי הפארלמנט הריבוני
של מדינת ישראל, השוכן בטווח של זריקת
אבן מבית־המשפט הדן את אייכמן, יגיב
בצורה מוחצת יותר על עניין הקשור ברצח־עם.
אך לפחות לא ביזתה הכנסת את עצרה
בהורדת העניין מן הפרק.

בקבעה שיש מה לברר, שיש במה
לדון, הנחיתה הכנסת סטירת־לחי
לשמעון פרס ולעדת זרזירי־העט
ועסקני־המפלגה, שטענו באילו
הוכח שהעוזים לא נמכרו
לפורטוגאל.

עמלם של בני קורבנות הנאצים, לידי תלמידיו
של אדולף אייכמן באנגולה.
ממשלת ישראל פעלה בקדחתנות כדי
להשיג מאכסימום של הכחשות. משרד־החוץ
הגרמני הכחיש. גם משרד־הבטחון
הגרמני הכחיש, אחרי היסום־מה. ממשלת
פורטוגאל הכחישה. ממשלת ישראל הכחישה.
העתקי ההכחשות המאוחרות האלה נשלחו
בסיטונות לנציגי ישראל ביבשת השחורה.

ך • משד בל השבוע הלכו ורבו ההוב־חות
כי אומנם הגיעו העוזים, פרי

נציג המחתרת האנטי־פשיסטית
כפורטוגאל עצמה, ד״ר קאבראל,
הודיע בלונדון בי חברי המחתרת
במטה הצבא הפורטוגלי אישרו בי
אומנם הגיעו עוזים ישראליים ל-
פורטוגאל, לשם משלוח לאנגולה.
הודעה זו מעוררת אימון מיוחד, מפני
שהנציג׳ נמנע מכל התקפה על ישראל, אלא
להיפך, פנה לעם הישראלי בבקשה להשפיע
על ממשלתו כדי שהמשלוחים ייפסקו. קאב־ראל
יצא מגדרו לשבח את הישראלים אשר
כמה מהם הציעו לו, לדבריו, לעזור למאבקו.
בחיפה סירבו שלטונות־ד,בטחון להרשית
לעתונאים לבדוק את תעודות המשלוח של
כמות גדולה של תחמושת לעתים. לעומת
זאת הרשו לעתונאים לעיין בתעודות של
משלוח שני — שהיה מיועד לגרמניה.
שרי־השמאל טענו כי נודע להם מפי
פועלי נמל חיפה, כי משלוח של עוזים
נשלח לאחרונה לאירופה המערבית.

ובעיקר: עורף ״אובסרכר״ פיר־סם
הודעה חד־משמעית, בה הוא
מאשר את הידיעה המקורית למרות
ההכחשות של שלוש ממשלות.
בל המצוי בעתונות יודע בי
״אובסרבד״ ,אחד מקומץ העתונים
האחראיים והמכובדים כיותר בעולם
כולו, לא היה מרשה לעצמו
לפרסם הודעה חפרת-תקדים בזאת,
לולא היו בידיו הוכחות
חותכות לאימות דבריו.

ך• נגד כל אלה, גילו סוחרי־הנשק
עצמם סימנים בולטים מאוד של מצפון

רע — אם בכלל אפשר לדבר על ״מצפון
רע״ כשהמדובר בסוחרי־נשק.
שמעון פרס, שאמר למחרת הפירסום הראשון
כי אין סעיף המונע בעד הגרמנים
למכור את העתים לפורטוגל, לא תיקן את
עצמו. ההודעה המקורית נשארה בתוקפה.
ידידו וחברו־לקנוניות, משה דיין, הכריז
בציניות גלויית־הלב האופיינית לו כי אין
להכניס סעיף כזה לחוזי־המכירה של נשק
ישראלי, מאחר שאחרת יכניסו סעיף כזה גם
לחוזים של מכירת נשק זר לישראל. ואילו
סוחרי־הנשק המנהלים את המדינה מעוניינים
להשאיר לעצמם את הזכות למכור מהדש
את הנשק שהם קונים.

צ׳ומכה הוא שביר חכרת־המיכ-
רות של קאטאנגה העילית. חכרה
זו שייכת להון הגדול הבינלאומי
בלגי, בריטי, אמריקאי, צרפתיודרום־אפריקאי. משפחת הכארון
רוטשילד, כן־שיחו של כן־גוריון
כאותה קבלת פנים, שותפת כה.

ולכסוף, הסימן המובהק של ה מצפון
הרע -ראש־הממשלה מילא
את בל ישיבת הממשלה האח רונה
כמונולוג על הצלחותיו. הוא
הפסיק כמונולוג זה רק משנסתכר
לו כי שוב לא נותר זמן לדיון ב־

ערב הכרזת העצמאות של קונגו, נזדמן
אחיו של צ׳ומבה באורח פלא לירושלים,
בלווית יהודים מאליזבתוויל, בירת קאטאנגה.
בשיא המשבר הקוננואי הופיע בירושלים
שר־החקלאות של צ׳ומבה, למרות שממשלת
ישראל ניסתה להסתייג ממנו פומבית.
השבוע הודה משרד־הבטחון שצ׳ומבה

פרשת העוזים. כף מנע את הדיון,
ואת הצורך להפריח הכחשה נוספת
מהכחשותיו המפורסמות.

ך* ך, כתום השבוע השני של פרשה
^ מתועבת זו, שוב אין אדם בר־דעת יכול

ביקש בשעתו תת־מיקלעים מישראל —
כמו דרום־אפריקה ופורטוגל. כל זה מוזר
מאוד.

לפקפק ברצינות כי אמנם הגיע נשק ישראלי
לידי עוצבות־המיבצע הפורטוגליות, המביאות
״פיתרון סופי״ לעם האנגולי.
באותו זמן עצמו, נסתבר כי דויד בן-
גוריון ונערי־חצרו זממו מזימות מסויימות
גש בארץ השכנה — קאטאנגה.

סוכנות רויטרם הודיעה מפאריס
כי דויד כן־גוריון הצהיר שם באזני
הבארון רוטשילד, כעת קב-
לת־פנים למנהיגי יהדות צרפת,
כי ממשלת ישראל הציעה לא מבכר
עזרה ישירה למואיס צ׳ומבה,
לפני מאסרו. צ׳ומכה סירב.
משרד־רחוץ הישראלי הזדרז להכחיש —
כרגיל .״אין להעלות על הדעת שמר בן־
גוריון אמר את הדברים המיוחסים לו.״
אלא שגם הפעם הוכחשה ההכחשה. כשם
שעורך האובסרבר הכחיש את ההכחשה הישראלית
ביחס לאנגולה, כן הכחיש עורך
רויטרס את ההכחשה הישראלית ביחס לקא־טאנגה.
אין עתונאי בישראל הזוכר כי אי־פעם
פירסמה סוכנות רויטרם הודעה דומה,
המפריכה את הכחשתה של ממשלה.
מסתבר כי כתב רויטרס עמד סמוך לראש־הממשלה
כאשר הלה דיבר עם רוטשילד.
ראש־הממשלה לא הבחין בו.

^ש דמיון רב בין שתי הפרשות —
דמיון היכול, כשלעצמו, לשמש ראייה
נוספת לנכונותן.
העודים נמכרו לאימפריאליזם הפורטוגאלי

הגווע. מואים צ׳ומבה הוא הסוכן הראשי
של האימפריאליזם הבלגי הגווע.
הפורטוגלים עוסקים באנגולה בהשמדת־עם.
צ׳ומבה. ,בעזרת קלגסים לבנים שכירים,
ערך מיבצע דומה של השמדת־עם בין השבטים
של צפון קאטאנגה.

אומנם זה טירוף -אבל יש שיטה
בטירוף זה.

ף בולתי לומר כאן: קבוצת בן־גוריון
הורסת במזיד ובלב קל את העמדות שנרכשו
על־ידי ישראל ביבשת השחורה בעמל,
בכסף ובמסירות. יכולתי לומר: למען
רווחים פעוטים דוחפים סוחרי־הנשק את עמי
אפריקה לידיו של עבד אל־נאצר, ומערערים
עוד יותר את בטחון ישראל — אותו בטחון
המשמש להם תירוץ לכל תעלוליהם. יכולתי
לומר: נערי־החצר, חסרי האחריות וקלי־הדעת,
משלימים במו ידיהם את הבידוד
המוחלט של ישראל בעולם.

אולם האשמתי חמורה הרבה
יותר: כן־גוריץ ונעריו יוצרים מצב
בו שום אדם הגון בעולם שוב
לא ירצה עוד להיראות בחברתנו.
כאשר רצה פאבלוב להדגים את ״הרפלכס
המותנה״ ,הרגיל את כלביו לאכול לצלילי
פעמונים. אחרי זמן־מה׳ החלו בלוטות־הריר
של הכלבים לפעול לשמע הפעמונים בלבד,
גם מבלי שהוגש להם אוכל.
העולם מתרגל עתה לשמוע את שמה של
ישראל בקשר עם פעולות הכוחות השחורים
ביותר בעולם: הפאשיסטים באלג׳יריה, ר־צ־חי־העם
באנגולה, הקוויזלינגים בקאטאנגה.
כל אחד מהם מעלה צחנה. אדם הגון אוטם
את נחיריו בהיתקלו בהם.

אם ימשיכו סוחרי־הנשק ונערי•
החצר לנהל את המדינה, יבוא יום
כאשר אנשי המצפון בעולם יאט־מו
את נחיריהם גם לשמע שם
ישראל.

שמות...

ואלה

הזוכי ם ב חידון הברות גושא פ ר סי ם של

אל מ קו

ל. מ .קובץ

בית החרושת הנודע לבגדי ים

לגברות ולגברים

בין אלפי התשובות הנכונות שנתקבלו, הוגרלו :
באמצעות רואה־ר,חשבון העצמאי, מר הייםצאל

בגדיים לגברות:
אילנה פקנטרגר, גבעתיים
נורית הורביץ, גבע
לאה ברזל, כפר החרש

בגד־ים לגברים:
שמעון חכים, חיפה
מרגלית נחמה, רמת־יצחק
אילנה ארן, הפנימיה הצבאית, חיפה

כובע״ים
אביבה אגוזי, תל־אביב
רות אשכנזי, כפר גנים ב׳
יגאל דיטקובסקי, גבעתיים
רפאל פלק, קדימה
חוה סודרר, משמר השרון
מאיה לוי, חיפה
סופיה שפיצר, גבעתיים
רות ויינשטיין,
גבע ב׳ ,נתניה
שושנה ניימן, חיפה
בלהה סולקין, גבעתיים
דפנה הראל, קרית חיים

וכפרס תנחומים)
ניר ירחמיאל, רמת־גן
בתיה בן־ארי,
ראשון־לציון
זלדה רום, גבעתיים
ישראל מינסקר,
רמות־רמז, חיפה
רחל רוטנברג, מעוז אביב
בלפוריה עילם, רמת־גן
ליפין דוד, רמת־גן
עציוני אמיתי, צ.ה.ל.
רינה הלל, חולון.

כל הזוכים נותבקשים לפנות עם תעודת הזהות לבית החרושת
אלמקו, תל־אביב, רחוב הרצל • 24 לשם קבלת הפרס

במדינה
(המשך מעמוד )4

מברית־המועצות וקיבל סיוע אמריקאי ניר־חב.
הם משתדלים למשוך למחנם גם את
מדינות אמריקה הלאטינית, כמו מכסיקו
ובראזיל, שלא גילו אהדה גלויה ומוצהרת
לקומוניזם. והמכה האחרונה: הם קבעו כמקום
ועידתם הקרובה דווקא את בלגראד
— דבר שהיווה סטירת־לחי לברית־המועצות.
נפט ונייטראליזם. ככל שגברה הדאגה
במוסקבה, כן גברה שבעתיים בירושלים.
בעל כורחם, מצאו מנהיגי ישראל את עצמם
בקו אחד עם ברית־המועצות.
עצם התעצמותו של עבד אל־נאצר והפיכתו
לעמוד־תווך של מחנה בינלאומי גדול,
יש בו כדי להדאיג את מעצבי המדיניות
הישראלית. אולם גם זו רק חצי צרה. החצי
השני: אי־אפשר להתקרב לעבד אל־נאצר
ולהישאר ידיד לישראל.
על רקע זה הפסידה ישראל בעבר את
ידידות הודו, איבדה את עמדותיה בגאנה.
אך כל אלה כאין וכאפס לעומת השואה
המאיימת עתה על ישראל: אובדנה של אמריקה
הלאטינית. עזרתן של מדינות היבשת
הזאת היא שאיפשרה בעבר לישראל למנוע
את גיבושו של רוב־של־שני־שלישים לטובת
הערבים באו״ם. חדירתו של עבד אל־נאצר
לאמריקה הלאטינית מקנה לערבית, בפעם
הראשונה, את האפשרות להשיג רוב כזה,
להנחית על ישראל מכות ממאירות.
חדירה זו החלה בוונצואלה, מדינת־נפט
המעוניינת ל־צור חזית מאוחדת עם מדינות־הנפט
הערביות, נגד החברות הגדולות. היא
התחזקה כאשר נוצרה מעין ברית מצריים־
קובה. אם יצטרפו מכסיקו ובראזיל לחזית
נייטראליסטית עם מיטו ונאצר, צפוייה לחזית
הישראלית סכנת התמוטטות כללית.
־״׳מכה בקפריסין. כאילו כל ז ה ׳ ל א
הספיק, באה מכה קרובה עוד יותר. נשיא
קפריסין, הארכי־בישוף מאקאריוס, ביקר ב־קאהיר,
שיבח את עבד אל־נאצר כלוחם־
חופש אמיץ, וחתם על הצהרה הקוראת
ל״החזרת זכויות הערבים בפלסטין״.
לפני שנה עוד קיוותה ישראל כי קפריסין
תהיה לפחות ניטראלית בין ישראל לבין
ארצות־ערב, למרות שישראל תמכה בבריטניה
במאבק נגד חרות קפריסין. עתה
מתערערת תקווה זו. מאקאריוס לא מינה
שגריר בישראל, אך מינה שגרירים בקאהיר
ובביירות. השנה לא הוזמנה ישראל לתערוכה
הגדולה בניקוסיה, בה זכה ביתנה
לשבחים רבים בשנה שעברה.
בעוד שמשה דיין קורא למלחמה קרובה,
ושמעון פרס משבח את ידידות צרפת, נמצאת
מדיניות־החוץ הישראלית בנסיגה כללית
ברחבי העולם. אם לא יחול שינוי
מפתיע, תהפוך נסיגה זו להתמוטטות.

יחסים מרחביים
מ חי רהגדית
ביקורו של דויד בן־גוריון בפאריס, בעת
שהמשא־והמתן באוויאן הגיע למשבר זמני,
היתד, סיוע ישיר למאבקה של צרפת, היה
בו כדי לרמוז לערבים: עוד יש לצרפת
בנות־ברית, היכולות להתקיף את הערבים
בעורף, בעודם עסוקים עם צרפת בחזית.
זאת היתד, משמעות המילים החמות של
דד,־גול, שהגדיר את ישראל כ״ידידה ובת־

ברית״ — מבלי להציע לה חתימת ברית
רשמית בת־קיימא.
התגובה לא איחרה לבוא. דובר אלג׳ירי
גינה את המדיניות הישראלית, הזכיר כי
ישראל הצביעה באו״ם דרך־קבע נגד חרות
אלג׳יריה. המסקנה: אלג׳יריה החופשית לא
תכיר רשמית בישראל.
״העם יודע להבחין אך לא היה
זה הקול היחיד שבא החודש מן הארץ השותתת
דם. כאשר נפתחה בישראל הוועידה
ה־ 14 של מק״י, היו מונחים על שולחנה
לא רק מיברקי־הברכה של המפלגות בברית-
המועצות ובסין העממית* ,אלא גם מיברק
של המפלגה הקומוניסטית האלג׳ירית, שהיא
חברה ב חזי ת ה שיחרור הלאומי (פל״ן4
נאמר במברק, שנשלח משווייץ* :המפלגה
הקומוניסטית האלג׳ירית, וכן כל העם
העובד של אלג׳יריה, ידעו תמיד להבחין
היטב בין עמלי ישראל לבין המנהיגים
הציוניים, שהם משרתיו של האימפריאליזם,
והמתנכרים לזכויות העמים הערביים.״

משפט אייכם!
שרת שו ת ק
איש לא האשים את משה שרת מעולם
בכך שהוא שתקן. שרת מצטיין דווקא בתכונה
ההפוכה: הוא אוהב לשאת את דברו,
בעברית נימלצת, דייקנית ומאובנת.
לכן היה זה תמיד מוזר ששרת התעטף
בשתיקה עמוקה ביחס לאחד הפרקים הגורליים
ביותר בחייו: פעולתו למען הצלת
יהודי אירופה, בייחוד בפרשת בראנד. בעניין
זה נהג לפי הכלל: מילה בסלע,
שתיקה בתרי.
כאשר לחם ישראל קאסטנר על חייו וכבודו
בפני בית־המשפט, ומילה אחת של
שרת יכלה להצילו — נמנע שרת מלהופיע
בבית־המשפט. רק אחרי ששרת הואשם בהסגרת
בראנד לבריטים, החליט סוף־סוף
להגיב. גם אז לא התנדב להציב את עצמו
לחקירת שתי־וערב בבית־המשפט. הוא קבע
מעמד־זיכרון בקיבוץ מעגן. אך לפני שיכול
היה לפתוח שם את פיו, נפל מטוסו של
אורי גלין לתוך ההמון. פיו נשאר חסום.
״שטות גמורה״ .לפני שבועיים, החליט
שרת לגלות טפח. הוא הורה ליועץ
המשפטי, גדעון האוזנר, להגיש לבית־ה־משפט
קומץ קטן של מיסמכים ביחס לפעילותו.
היו אלה מיסמכים מובחרים, שהעלימו
יותר מכפי שגילו (העולם הזה .) 1237
מיד התעוררה באולם בית־המשפט השאלה:
מדוע לא הופיע שרת עצמו? אם ה־מיסמכים
נוגעים לעניין התלוי ועומד במשפט,
הרי עדותו של שרת נוגעת לו על
אחת כמה וכמה.
״מר שרת הודיע לי שהוא מוכן להעיד,
אם ייקרא!״ הכריז האוזנר. אולם האוזנר לא
קרא לשרת. שרת גם לא ביקש מהאומר להזמינו.
השבוע, כאשר סיימה התביעה את
הגשת המיסמבים והעדויות שלה, נתברר כי
שרת הצליח שוב להתחמק.
י הדו״ ח של הוועידה, שפורסם בפראבדוק
מזכיר ב מיו ח ד את נ או מו של הד״ר
סנה, שהבטיח כי יש אפ שרות של
סובייטי לישראל נייטראליסנוית. ב חוגי
טענו ה שבוע כי פירסום זה מהווה
סובייטי ן זמאשד הבטחה זו.
משה סיוע
מ ק״י
ר מז

פליטי אנגולה על סיפון ״הר גלבוע״ כחיפה
הגופה נזרקה לבאר

הגולנו הזה 12*0

אך, כרגיל, דיבר שרת — מחוץ לאולם
בית־המשפט. בפני עתונאי אמריקאי הגיב
על עדותו של בראנד, הגדיר חלק ממנה כ־
״שטות גמורה״ והכחיש בתוקף כי בראנד
אמר לו אי־פעם שאייכמן התכונן לפוצץ את
תאי־הגאזים של אושוזיץ ברגע שיקבל
תשובה חיובית עקרונית על הצעתו, מן
הסוכנות היהודית. הודעה זו של בראנד גם
חסרה בדו״ח המקורי של שרת לוייצמן —
דבר שעורר מיד את תשומת־לבו של השופט
בנימין הלוי.
מי משקר — בראנד או שרת? שרת נהג
בזהירות, לא התייצב בפני בית־המשפט כדי
להיחקר חקירת שתי־וערב.

1א*נ* אוכל נאצי
האקורד האחרון של התביעה נשמע באולם
— והיה זה רק טבעי שנושאו יהיה
מכוער ועלוב. הוא נגע לאדם שסימל את
אחת התכונות האופייניות ביותר של הנאציזם
— אי־הנאמנות המוחלטת של הנאצים
איש לרעהו, נכונותם למכור זה את זה
בכל עת, לשם הצלה עצמית ובצע כסף.
התביעה ביקשה להגיש את רשימות ה־עתונאי
ההולנדי הנאצי, זאסן, שחקר את
אייכמן לפני ארבע שנים. אין ספק שאייכמן
התכוון אז לפירסום הדברים. אן אז היה
עדיין חופשי ונסתר.
ברגע שנחטף אייכמן, הבין זאסן כי יש
רכוש בידיו. הוא מיהר להציע את הרשימות
לעתונים גרמניים ואמריקאיים — בידעו
היטב כי יש בכוחן להדק עוד יותר את
חבל־התלייה סביב צווארו של אייכמן. ה־עתונים
לא רצו לגעת בחומר — עד
שהסכים השבועון לייף לפרסם תמצית קטנה.
התביעה היחד, מעוניינת להג׳ ש את כל
החומר, המשתרע על מאות עמודים. אין בו
סתירות מהותיות לעדותו של אייכמן בפני
הפקד לס — אך הסיגנון שונה, מטיל אור
אחר במקצת על המדבר. השבוע הביא גדעון
האוזנר את החומר, כימעט במלואו.
מניין השיג אותו? ״אל תלחצו עלי לגלות
זאת,״ ביקש התובע. התשובה נסתברה
מאליה: הוא קיבל אותו מאותו נאצי זאסן,
תמורת תשלום מתאים.
מיטת*סדופ. כאשר יצא בית־המשפט
לחופש שבוע, כדי לעיין בחומר העצום
שהוגש לו, אפשר היה לסקור את מלאכת
התביעה. הציון: מספיק, אך לא מזהיר.
החומר האמיתי נגד אייכמן כלול ב־1400
הטיסמכים, ובם מיסמכים מן הארכיונים
הנאציים, שנלכדו בתום המלחמה. הם מרשיעים
את אייכמן לחלוטין כשותף ברצח המיליונים.
לא היה צורך בשום עדות נוספת.
ואומנם, העדים הוסיפו רק לתיאור הרקע
מבלי להוסיף מאומה להרשעת אייכמן עצמו.
המגרעת היסודית הזאת הטילה את צילה
על כל תשעת השבועות של התביעה. לו
היתד, השאיפה רק להרשיע את אייכמן —
אפשר היה לגמור את פרשת־התביעה בשבוע
אחד, ללא השמעת אף איש נוסף. לו היתד,
השאיפה לתאר את השואה, הרי הוכנסו
הדברים למיטת־סדום, וחלקים גדולים מן
התיאור נגנזו באופן שרירותי, מחוסר קשר
עם אייכמן.
מאחר שאייכמן הופיע כנאשם־יחיד, והתביעה
לא השכילה לצרף את אירגוני
הס.ס. בנאשמים נוספים, התנפחה חשיבותו
של האיש בצורה שיש בה משום סילוף.
התביעה אף ניסתה להוכיח כי היה גרוע
מהיטלר ומהימלר — דבר שיכול היה לעורר
את הרושם כי היה משהו טוב בשני בני
הבליעל העיקריים של תקופת השואה.
היתד, זאת אחת התוצאות האבסורדיות,
שנבעו ממתכונתו היסודית של המשפט.
פליטים מארץ הפחד
לגבי אלה מאזרחי ישראל שטרם השכילו
להבין את זוועות משטר השמדת־העמים השורר
באנגולה, הנתונה לשלטון פורטוגאלי
אכזרי (ראה הנדון) שימשו השבוע שני
צעירים זרים, שנקלעו לחופי הארץ, תיז־כורת
חד־משמעית של האימה הרובצת
עדיין על חלקים מסויימים של העולם.
מנואל יוד,נד, פורטם )25( ,ואנטוניו פראג־סיסקו
דה פרסה 29 הגיעו בנוסעים סמויים
על סיפון האונייה הישראלית הר גלבוע,
ביקשו מיקלט בארץ בתור פליטים. תוך
כדי־כך העמידו את ממשלת ישראל בפני
ברירה בלתי־נעימה: לסרב לזכות את הצעירים
במיקלט ולדון אותם אולי על־ידי
כך למות־עינויים — או להסתכסך עם בת־בריתה
הפורטוגאלית בכוח, ממנה רוכשת
ישראל את עפרות־הברזל.
בתחילה ניסו פקידי משרד החוץ והפנים
להתחמק. הם שיגרו את האחראיים על ה־העולם
חזה 12*9

אונייה, ביקשו אותם להחתים את שני
האפריקאיים על בקשת אשרת־כניסה לאר״
צות״הברית. אולם לחץ דעת־הקהל הישראלית,
שהגיבה הפעם נימרצות על־ידי
עשרות קריאות־טלפון ומיכתבים, אילצה את
הממשלה, לאחר שהות של שלושה ימים,
להעניק לשניים זכות־מיקלט.
תוך כדי־כך נמנעה החרפה עוד יותר
גדולה של הרושם הקטלני שעשתה על הציבור,
בארץ ובעולם, פרשת ד,עוזים.

על קורותיו האישיות, ועל המצב
באנגולה, סיפר השבוע טנואל
יוהנה פורטם ן
״נולדתי בכף הירוק ליד סנגאל, למשפחה
ענייה. למדתי ארבע כיתות בביודספר
עממי, והלכתי לעבוד. עבדתי בדייג בים.
עבדתי קשה אבל לא הירווחתי הרבה והחלטנו,
אני והחבר שלי, לעבור לאנגולה.
יום אחד, זה היה לפני כמה חודשים, הודיעו
הפורטוגאלים לכל הכושים, שאסור
לנו לעשות כל מיני דברים שעד אז כן
עשינו. לפני זה, לא היו לנו צרות. שמענו
שבכפרים יש צרות, אבל בלוביטד, לא היו.
מעכשיו, אסור היה לנו להסתובב בעיר
בלילה. מי שנתפס, היה מיסכן. היו מכים

(כל הזכויות שמורות)

תצפית

• אחיה של חנה סנש יחרים את טכס גילוי המצבה שלה

במשק שדות־ים (קיסריה) .אחרי שנים של הזנחת חדרה, התעורר
הקיבוץ לפתע לפעולה קדחתנית, בהדרכת יששכר שדמי, קבע ביום חמישי זה
טכס סגור, אליו הוזמנו רק 30 איש. המטרה האמיתית ; לספק למשה

שרת הזדמנות חגיגית לנאום בו יפאר את חלקו של עצמו
כפרשת כראנד, ינסה לפזר את ההאשמות החמורות שהושמעו נגדו נוכח

גילויי משפט אייכמן, בלי לבוא להעיז במשפט ולהיחקר בו. מעמד שדות־ים
ימלא את אותו התפקיד שנוער למלא, בשעתו, מעמד מענן הרה־האסון.

• מערכת הכטחון תמשיך לשמש ניקודת־מוקד ציבורית,
עד לבחירות. פרשת מכירת העוזים לפורטוגל לא תרד מעל הפרק, על אף
נסיונותיהם של דויד בן־גוריון ושמעון פרס. בין השאר: נעשים נסיונות להשיג
הוכחות מצולמות וממוסמכות על השימוש בעוזים בצבא פורטוגל.

• נוסף לזאת, תתעורר בעיה כקשר לשליטת פרם ושות׳
3ל מנגנון הכטחון, ללא כל פיקוח או מרות ציבוריים. ועדת
השרים שמונתה לבדיקת סדרי הבטיחות במערכת הבטחון נתקלת במכשולים
רציניים. בעוד שכמה מחברי הוועדה דורשים לערוך בדיקה יסודית ומקיפה של
כל נוהלי העבודה והבטיחות במערכת הבטחון, מבקשים פרס ושות, להפון
את הוועדה לכלי שימליץ על צעדים, אשר יביאו לשליטה אבסולוטית של הכת
הנוכחית, ללא אפשרות של התערבות או פיקוח מצד הכנסת או הממשלה.
לאות מחאה, ודאי כמעט לגמרי כי שני שרי השמאל, ישראל ברזילי המפ״מי

•סנו-ס
צי־ פ ת״ ס

גרמניה

פ ודגן י

״אהרת־י רך ארף השהיה, שהי, שרא השהגן
אותו מכות עד שהיה ׳מתעלף. אחר־כך ד, ו
סוחבים אותו ברחובות מעולף, ומכניסים
אותו לבית־סוהר. אם היה מת, היו זורקים
את הגופה שלו, לאחת הבארות.
אנחנו פחדנו מאוד. לילה אחד חזרתי מהספינה
שלי הביתה. בדיוק בפינת הרחוב,
התנפלו עלי שניים מהמשטרה הפורטוגא־לית.
היו להם מקלות עבים והם התחילו
להרביץ מכות. מהמכה הראשונה, התעלפתי.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי שוכב
בפינה של רחוב אחר, שרוט, פצוע ומלא
דם. איך הגעתי הביתה אינני יודע. בבית
היה לי ראי שבור וראיתי את הגב שלי שכולו
מלא דם ובלי עור בכלל.
שכבתי הרבה זמן והחברה שלי טיפלה
בי. בעל האוניה שלי פיטר אותי, כי לא
באתי לאוניה והוא לא ידע איך למצוא
אותי. כשהבראתי, החליט החבר שלי, אג־טוניו,
לעזוב את העבודה שלו ולבוא לעבוד
יחד איתי. מצאנו עבודה כסבלים בנמל
לוביטה. אבל אלה לא תיו חיים. ביום ובלילה,
כל הזמן, לחיות בפחד שהנה,
עוד מעט יבואו ויהרגו אותך, בשביל כלום.
לקולנוע — אסור. לנו יש רק קולנוע
אחד קטן ומלוכלך, על מיגרש, תחת כיפת
השמיים, וסרטים מלפני המון שנים שלא
מבינים מהם שום דבר. בית־קפה? אני לא
ביקרתי הרבה במקומות כאלה, אבל פעם
אחת רצינו אני וחבר שלי לבקר שם, לשתות
משהו וכימעט שהרגו אותנו. בקושי
ברחנו הביתה, לפג שהגיעו השוטרים.
״במשטרה -ישר פוף!״ שכר-
עבודה? מה הרווחנו? הרוזחנו חצי דולאר
ליומיים. מזה בקושי אפשר לאכול משהו.
לא היה לנו מה ללבוש, רק סמרטוטים.
לא יכולנו ללבוש כמו בני־אדם. ואם היה
כבר מישהו אומר משהו על הממשלה? אין
(הסטן בעמוד )10

הירדיה הארה !״

ויצחק בן־אהרון מאחדות־העבודה, יפרנסו מן הוזעדה, יביאו לביטולה המעשי.

• נעלמו הסיכויים בי פנחס לבון ירוץ בבחירות לכנסת.

סיכויים להרכבת רשימת משולשת, של מפ״ם, אחדות־העבורה ולבון שררו
בשבועות האחרונים בקרב עסקני אחדות־העבורה, אך עתה מסתבר כי היו אלה
תקוות־שווא. מפ״ס אף תסביר לציבור כי אחרות־העבורה המעתה במזיד את
חבריה בעניין זה, כדי להימלט מלחץ פנימי להרכבת רשימה עם מפ״ם.

• יתכן בי המפלגה הליברלית תהיה הראשונה שתגיש

את רשימתה לוועדת הבחירות. מוסדות המפלגה עדיין נתונים במיקוח
קשה בקשר להרכבת הרשימה והיו מעדיפים להגישה רק בתום המועד החוקי.,
ב־ 26 ליוני. אן המפלגה רוצה לזכות באות ״ל״ — אות שמפא״י רוצה למנוע
ממנה. האמצעי של מפא״י: מימון רשימה תימנית, שבעבר זכתה לאות זו,
אף אם אין לרשימה כזו סיכויים לעבור את אחוז החסימה במקרה שהליברלים
יהיו הראשונים שיגישו רשימה, תהיה להם זכות־קדימה לגבי האות המיוחלת.

• הקמת רשימה של עדות המזרח, מטעם מפא״י, מדרבנת
את יתר המפלגות לשריין מקומות לבני עדות אלה ברשימו•
תיהן. בדרן כלל, אין לצפות לפנים חדשות. במפ״ם יתפוס ויקטור שמטוב
הירושלמי את מקומו של חיים יהודה שהתפטר, בעוד שבשורות הליברלים
קיים לחץ להבטיח מקום לעורד־הדין כהן־ציזון, שהוכיח את עצמו בשבועות
האחרונים כמרצה המושך קהל רב בהופעותיו.

• ח״ב לשעבר של מפלגת פועלים מנהל משא-ומתן על הצטרפות
לחרות.
מו״מ אחר: שהרב יצחק אבו־חצירא יעמוד בראש רשימת פאג״

במקום בנימין מינץ המנוח.

• השתלטותו של בום הקק״ל יוסף וייץ על מינהל מקרקעי
המדינה מעורר התמרמרות בקרב המנגנון הפקידותי. בעיקר
כועסים הפקידים על שוייץ, אשר נתן את הוראת העלאת דמי־החכירה לשיכונים
העממיים, התכחש לאחריותו, העביר את האשמה על פקידיו. בגלל סיבה זו,
וסיבות אחרות הקשורות בהנחיותיו החדשות של וייץ, קיימת למעשה החלטה
של אי־שיתוף פעולה, עד לידי שביתה גלוייה.

ליד תו של נאצי
מאמו שביעי בסיווה: מדוע הסנים הימרו רהנסקת ההשמדה ולשליחות בואנו*

היינהיך הנאמן

ך צמרת הנאצית נקרא היינריך הימלר, במידה מסויימת של בוז, בשם ״היינריך
הנאמן״ .הכוונה היתה לומר: היינריך חלש־האופי, חסר־העצמאות, הכלב הנאמן של
הפירה העבד הנרצע הממלא פקודות.
ככל שהתקרב המישטר הנאצי אל שואתו הסופית, כך גברה השפעתו של איש זה.
רודולף הם, סגן הפירה ברח לאנגליה באמצע .1942 הרמן גרינג, האיש מס׳ 2של המישטר,
ירד מגדולתו בסוף ,1940 כאשר חיל־האוזיר שלו נחל את תבוסתו בקרב של בריטניה.
חינם של הגנראלים סר בסתיו , 1941 כאשר נוצחו בשערי מוסקבה. היינריך הנאמן,
״המפקד הארצי של הס.ס. וראש המישטרה הגרמנית״ ,נשאר לבדו בפיסגה, למרגלות

מאת

אודי אמד

הפירה אחרי רצח היידריך, ביוני ,1942 שנה אחרי התחלת ההשמדה הגופנית של היהדות,
קיבל הימלר לידיו גם את הטיפול השוטף במיבצע החיסול.
מאותו רגע עמד גורל יהודי אירופה בסימן השאלה האחת: מי משפיע על היינריך
הנאמן?

הנמושה האכזרית
ץ אצים רכים העידו בכתב ובעל־פה על אופיו של הימלר. היו ביניהם חבריו בדרגה,
כמו גרינג וריבנטרופ; פקודיו הבלתי־אמצעיים, כמו ואלטר שלנברג; ופקודיו הנמוכים,
כמו אדולף אייכמן. על אף ההבדלים הרבים בתאורים, הם זהים ׳בכל הנוגע לחולשת־האופי
של איש זה, שהזכיר לכולם את הטיפוס של מורה־גימנסיה גרמני — עבד לאדוניו
ורודן לפקודיו. אפשר לכנותו בתואר ״הנמושה האכזרית״•
מלבד היטלר עצמו, לא האמין איש ברייך השלישי בדבקות כה רבה ב״תורת הגזע״
האווילית כמו הימלר. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לשטח זה — החל בחקירת
מוצאן הגזעני של ארוסות אנשי הם.ס. וכלה באירגון תצוגת הגולגולות והשלדים של
קומיסארים קומוניסטיים יהודיים שנרצחו במיוחד למטרה זו.
הוא העסיק חבורה שלמה של אסטרולוגים, שניבאו לו את העתיד על פי הכוכבים.
את עוזריו הקרובים שלח לרופאו הפרטי, שבחן את אופיו של האדם על־ידי מישוש
שריריו ועצביו. ואייכמן מספר כי ראה בחצר המיפקדה צריף בו ניסה אלכימאי להפוך
מתכות זולות לזהב.
עוד מראשית ימי הרייך השלישי נהג הימלר להתערב בענייני היהודים, כפי שהתערב
* כמעט בכל נושא אחר שנידון במשרדו ובמשרדים האחרים. מספר אייכמן :״הגאו־לייטר
4ל מ חוז באדן בא אל הימלר, כפי שנהגו רבים, ואמר לו, כזה היה אז הז׳ רגון, :אני צריך

היה שהימלר יראה טל ציפורני הידיים של האיש אף רמז של שרידים צ הובים של
ניקוטין. אם הימלר ראה כאלה, יבול היה לקרות שלקח את היד ואמר: רבע שנה, יאו
חצי שנה, אי סוריעי שון. תן הן־צדק. סוף הפקודה. אז לא תיתה ברירה אלא להשלים עם
זה. כ ן נהג הימלר ב שטח האי שי, וכך נהג ב שטח הענייני. כזה לא היה היידריך, למרות
שגם היי ד רין היה אי מפול סיבי מאוד, ולעתים החליט החלטות פ ת או מיו ת.״
כך הוהלטו החלטות גורליות, שנגעו לחייהם של מאות ושל לבבות יהודים .״או מנ ם,
אין פירו ש הדבר שהימלר עסק ת מיד, ללא הפסק ו ב אופן בלעדי, ב שאלו ת יהודיות. אמרתי
הרו שם שהגבר הזה העסיק את
שהתעסק בפרטים והתערב בכל דבר, ויכול להתקבל
היה כן. העניין עצמו היה תמיד אקטואלי מאוד
עצמו כל היום בענין היהודי. זה לא
ב חוגי המפלגה. לכן הספיק מ שפט חטוף שיצא מפיו, הוראה קצרצרה, יאותה נתן תון
חצי דקה ופחות. הוא מסר אותה ל שלי שו, ל מט הו האי שי, למפקד מ שטרת־הבטתון, לקצין־
שהתייצב בפניו, או לגאו־לייטר. הוא מסר אותה
מי שטרה כל שהו שהופיע לביקור או
במיפקדח הקרבית שלו, או, בימי־ שלום, במ שרדו. אז הספיק מ שפט ח טוף זה, הוראה
קצרצרה זו, כדי שבמשרדים המרכזיים תתקיימנה י שיבו ת בלי סוף, תו שגנה חוות־דעת
מצד ה מו מחים, תתבק שנה הסכמות בכ תב של משרדים אחרים, שאת כולם היה צו רן
ל שאול, כדי שלא יביא הדבר לחליפות־ מכתבי ם נוראות, לים של ת לונו ת ו תקלו ת.״

מי היו האנשים שהשפיעו על הימלר בשנים גורליות אלה?

״איד אתה מעז לדבר:״
חדמהם היה האלוף ואלטר שלנברג, משפטן צעיר שניהל את הלשכה מס׳ 6
^ ( מו די עין חוץ־לארץ) בלשכה הראשית לבטחון המדינה. זמן קצר אחרי ר,ירצחו של
היידריך, מפקדו, ועוד לפני התבוסה הכפולה של סטאלינגראד ואל־עלאמיין, הגיע שלנברג
לכלל מסקנה כי גרמניה אינה מסוגלת עוד לנצח במלחמה.
כראש מנגנון־הריגול העולמי של ה.0ס ,.היתר, לשלנברג תמונה ברורה יותר של יחסי
הכוחות מאשר לרוב הנאצים החשובים. הוא לא האמין עדיין כי גרמניה אמנם הפסידה
את המלחמה. הוא עוד קיזזה כי גרמניה תוכל להשיג שלום של פשרה עם מדינות־המערב,
תוך ויתור על רוב כיב!שיה, על סמך מצע משותף של מלחמה בברית־המועצות.
בגרמניה של 1942 אסור היה להשמיע רעיון כזה. כל מי שפיקפק ביכולתה של גרמניה
להשיג נצחון טוטאלי על כל אויביה, נחשב לתבוסן ולבוגד, והיה צפוי לעונש מוות.
על כן החליט להתקדם בזהירות. הוא החליט להשפיע על הימלר, לשכנע אותו בצורך
לשנות את מטרות המלחמה של הרייך. לאחר מכן היה הימלר צריך להביא לסילוקו של
יואכים פון־ריבנטרופ, שר־החוץ המטופש והקיצוני של הרייך, ולשכנע את היטלר בצורך
לכרות שלום.
בחשבון זה נועד ליהודים תפקיד חשוב. שלנברג הבין כי לא תתכן הידברות עם
המערב בשעה שהשמדת היהודים נמשכת. הוא אמר לעצמו: אם הימלר יפסיק את
ההשמדה, יראה העולם כי מפקד הס.ס. הוא אדם הומאני, ושאפשר לנהל עמו משא־ומתן.
היה זה, כמובן, חלום תמים, וכמעט אבסורדי. אולם כמו כל מנהיגי הרייך, לא היו,
לשלנברג מושג על מצב־הרוח האמיתי שהשתרר בעולם התרבותי כולו נוכח זוועות
הנאצים. שלנברג האמין, שאם בכלל יש אפשרות להשיג שלום של פשרה, מוטב לפעול
בהקדם, כל עוד גרמניה חזקה וחולשת על שטחי־כיבוש נרחבים, לפני שהפוטנציאל
העצום של ארצות־הברית וברית־המועצות יגוייס במלואו נגדה.
באוגוסט 1942 טס שלנברג למיפקדתו של הימלר, בעיר הרוסית ז׳יטומיר, בקירבת
מיפקדתו של היטלר, ששכנה אז בוזיניצה. תחילה גייס את עזרתו של הד״ר קרסטן,
רופאו הפרטי ואיש־סודו של הימלר. לאחר מכן, אחרי ארוחת־הערב, כשהיה לבדו עם
הימלר, שאל אותו :״מה הפתרון האלטרנטיבי לסיום המלחמה המונח במגירתך, אדוני
המפקד־הארצי?״
מספר שלנברג :״במשך דקה מלאה השתררה דממה עמוקה בחדר. הימלר ישב מולי,
נדהם לגמרי. הוא הבין את דברי־ההקדמה שלי, ועוד לפני סיום דברי תפס לקראת מה אני
חותר. אט־אט חזר לאיתנו. אז החל מדבר, תחילה בקול נמוך ,,ולאחר מכן בקול גובר
והולך, עד שכימעט צעק, :האם השתגעת? אתה כורע תחת עומס העבודה! האתן לך מיד
חופשה של חמשה שבועות? האם אתה מאבד את השליטה על עצביך? ובכלל, איך אתה
מעז לדבר אלי כך?׳״
אולם הימלר לא ציווה לאסור את התבוסן• הוא לא קיבל את דעתו, אך הרשה לו
למשש את הדופק הבינלאומי ולברר את האפשרויות. מאותו רגע החל הימלר פוסח על
שני הסעיפים, כשהוא נמשך אנה ואנה.
ההשפעה ההפוכה הופעלה על הימלר מצד האגף הקיצוני של הס.ס ,.שהיה מיוצג על־ידי
ראש הלשכה ( 4גסטאפו) ,היינריך מילר. אך גם זו היתד. מתונה לעומת ההשפעה הקיצונית
שבאה מלמעלה, מצד האיש הקיצוני ביותר של הרייך השלישי — אדולף היטלר
עצמו. הפירר דחף לא רק להמשך המלחמה ללא פשרת, אלא גם לחיסול מהיר ומוחלט
של היהדות. שנתיים שלמות אחרי השיחה של שלנברג, עד סתיו ,1944 נמשכה ההשמדה
במלוא היקפה. בתקופה זיו חוסלה מרבית יהדות אירופה.

ר בי דזפיזגשוש? הי מרר

ואלסר שהבוג. ואש ריגול הס ס. במשפס ניונבוג
להיפטר מהיהודים שלי׳ ,,ו כו׳ וכר, .אני ז קו ק לדירות׳ ,וכר. הרי תמיד מצאו מ שהו,
כדי לתרץ את, הדרי שה• .אז ענה הימלר, :כן!׳ ונ תן את הסכמתו. אף פעם אחת לא אמר
,לא!׳ .את זה לא עשה אף פעם. ב שביל זה היה אי מפול סיבי ודך מדי. מו בן מאליו שלא
הבין כלל את הק שיים, הכרוכים בעניין זו הי דוגמה אופיינית. לעתים קרובו ת הגיב
הימלר על, מ שהו ב אופן אימפולסיבי. כ מו ברק מ שמיים בהירים קבע מ שהו, והפך את
זה, לפקודה, שהיתה עלולה ליצור מבוכה ומצב בלתי־אפשרי• לעתים קרובו ת שמעתי
תלונו ת על כן.״*

תיאורו של אייכמן מראה, בלי ספק, איך נראה הימלר בעיני קציני ס.ס. נמוכים יותר:
״בגלל זה פחדו מאד מפני הימלר. אתן ל כן דונ מ ה קטנה לגמרי, שהיתה בלתי־ח שובה,
ובעצם אין טעם לספר אותה. אס נצטווה מי ש הו להתייצב אצל הימלר, ואם היה זה אדם
שנהג לע שן, הרי הוכנו ב שבילו ברכבת ה מיוחד ת של הימלר לי מון ואבן־ניקוי. אסור
* הפ סו קי ם ה מודפסים ב או תיו ת ד קו ת לקוחים מ עדו תו של אייכמן, מזכ רונו תיו ושאר
המיסמכים ה ח תו מי ם על ידו, תו ך שמירה על סיגנונו, ככל האפשר.

ףשהמבק שי ם ל הו כי ח כי אייכמן היה האיש העיקרי שהשפיע על הימלר להמשיך
בהשמדה, וכי היה קיים מגע אישי הדוק וממושך בין הימלר ואייכמן. אולם גירסה זו
מבוססת על טעות אופטית. ה־א מנפחת את חשיבותו של אייכמן בלי כל יחם למציאות.
אמנם, אייכמן לא היה ״נקניקיה קטנה״ ,כפי שהוא מנסה לתאר את עצמו כיום — אך
במכונתו של הימלר היה בורג קטן למדי. בספרו של שלנברג, אין השם אייכמן מוזכר
כלל. באויביו הוא מזכיר את מילר וקאלטנברונר.
לפי עדות אחת, הגיע גם אייכמן בשלב מוקדם למדי לכלל מסקנה כי גרמניה הפסידה
את המלחמה. כך כתב עליו רודולף הוס, מפקד אושוויץ :״כבר ב־ 1943 פיקפק אייכמן
בנצחון גרמני שלם, והאמין כי המלחמה תסתיים בתיקו.״ על כן רצה אייכמן, לדברי הוס:
״לפעול נגד כל יהודי שאפשר לתפוס אותו, ולבצע את הפעולות במהירות האפשרית עד
לפתרון הסופי, מאחר שאי־אפשר לנבא מראש מה תהיה תוצאת המלחמה.״
אייכמן עצמו מתאר את הדברים קצת אחרת :״ מ אז 1941 הבעתי דיעות פסי מיות. מילר
נזף בי על כןק שות, בנו כ חו ת רא שי־המחלקות היאחרים. אמרתי לאנ שי ת מיד שאם
הדברים יימ שכו כן, הרי אז נפסיד ב מלח מה, ב מקום לנצח בה. אמרתי לויסליצני שאיני
כאשר הכריזה תורכיה מלחמה עלינו, אמרתי לגינתר
מאמין ב ריין בן־סססו־ה שניס
שאיני מא מין עוד בנצ חון, והוא אמר שהוא עודנו מאמין. אמנם, עלי ל הודות שהתמונ ה *
שלי ה שתנתה כאשר שמעתי בפעם הרא שונה על הראקטות, וכאשר ש מעתי שוב ו שוב
על סוג-ים חד שים של נשק־פלא, ואז שוב היאמנתי שאנחנו יכולים לנצח במלחמה. היי תי
תמיד אחד מאותם שהאמינו בנשק־הפלאים. את זא ת עלי ל הו סיף.״

כך או אחרת: בעוד ששלנברג רצה להציל את היהודים כדי להכניס אותם לקופת־ י
המישחק בעת המשא־והמתן על שלום־הפשרה, רצו אייכמן ומפקדיו, מילר וקאלטנברונר,

י** 1־^ווו^ווווו<^׳,ווו 588

— 10>— 8888י1׳ 1<׳1ג81

ס מכויו ת מי שט ר תיו ת, מבל׳ שהוס מך לכך בכתב היה עלי לברר תחילה אצל ה מ מונ ה
עלי מת העניינים כאן. מילר לא אמר לי שוס דבר ממ שי רק כ שנצטוויתי להתייצב
יחד עם בכר אצל הימלר, הוברר לי שאמנם פעל ב הונגרי ה לפי פקודת הימלר.״

ההצעה ההיסטורית של ״דם תמורת סחורה״ מובנת רק על רקע משולש זה. היא היתד,
פרי תוכניותיהם השונות והמותרות של אנשי שלנברג, בכר ואייכמן. כל אחד מהם
רצה להשיג מטרה אחרת. כאשר יצא יואל בראנד לדרכו, לא תיאר לעצמו מה מסובך
הרקע להצעת אייכמן — שלא היתד, כלל הצעת אייכמן, אלא הצעת הימלר.
קרוב לוזדאי כי אייכמן עצמו ראה בהצעה, בראש וראשונה, אמצעי להסיח את דעתם
של יהודי הונגריה. כפי שהודה בזכרונותיו, שהתפרסמו בשבועון לייף, הטרידה אותו,
מאז מרד גפיו ווארשה, הדאגה המתמדת מפני התקוממות יהודית, שתשבש את לוח־הזמנים
של ההשמדה ותחייב את התערבות הצבא והם.ס. הקרבי.
בהונגריה הוטל על אייכמן בפעם הראשונה לבצע בעצמו את השילוח של קיבוץ יהודי
שלם. עד כה ישב מאחורי שולחן־הכתיבה בברלין, נתן פקודות לאחרים. הפעם נשלח
להונגריה בפקודת הימלר, בתור רב־המשלחים, המומחה העליון. היה עליו להוכיח את
עצמו על־ידי ביצוע מזורז וחלק של התפקיד. לצורך זה הביא להונגריה חלק גדול מ־230
עובדי מחלקתו, וביניהם כמעט את כל עוזריו הראשיים, שעמדו עד אז בראש השילוח
בשאר ארצות אירופה•
שליחות בראנד, והמשא־והמתן עם קאסטנר, פתחו פתח של תקווה בפני יהודי הונגריה.
ממילא מנעו כל אפשרות של התקוממות, ואף של בריחה המונית. זאת לא היתד, המטרה
העיקרית של השליחות. אך היה זה פרי לוואי חשוב לגבי אייכמן. יתכן כי אייכמן
באמת לא האמין מראש שתהיה להצעה תוצאה אחרת.

הימור ושמאלו וקאלנונברונר וימין) בעת סיור נגחנח-ויכוז
להשמיד את היהודים במהירות המכסימאלית, לפני שבעיית השלום תעלה על הפרק.
אייכמן טוען — כנראה בצדק — כי בכל שנות המלחמה נקרא אל הימלר רק שלוש
פעמים. הפעם הראשונה היתד, בסתיו ,1941 בראשית תקופת ההשמדה :״ה מס ה הקרבי של
עלי היה
הגרמני,
אדמיראל
לא היו.

הימלר היה בבית־ספר לפרחי־קצונה בקיוב. מילר נצטווה לבוא אל הימלר, וגם
לבוא. נאלצתי לנסוע לברסלאו, ושם ה מ תין מטוס־תובלה, מטוס של חיל־האוויר
ומטוס־תובלה זה טס לקיוב. ב מ טו ס זה, שהיה ח שו ך וחסר־חלונות, י שבו עוד
אחד ועוד שני גנראלים, ועוד כמה גברים, ואני הקטן. י שבנו על ארגזים. כסאות
ו כן טסנו לקיוב.
״לקחו או תנו מ שדה־התעופה •אל הבניין הלבן ה מסוייד הזה של בית־הספר הסובייטי
לפרחי־קצונה. נדמה לי שהיה עלי לחכות יום שלם. מילר כבר היה שם גם כן, או שבא
לשם, לא ידעתי את זה מראש, רק שם נוכח תי לדעת שמילר הופיע גם כן. ומילר לקח
אותי אל הימלר. היה עלי לדווח לו על מיספרי־הסיכום של ההגירה היהודית. כל העניין
לקח ב ע רן חמ ש דקות׳ ,ואז שיחררו אותי ויכול תי לחזור הביתה, בלי מילר, וטסתי חזר ה
לברסלאו, ומ שם לברלין. זו היתה הפקודה הרא שונה שקיבלתי להתייצב אצל הימלר.״

במקום אחר, מספר אייכמן, כי רשם לעצמו את מיספרי הסיכום על פתק, אותו תחב
לתוך חפתי־שרוולו.
התיאור נראה אמיתי, כי המצביא העליון של הם.ם. לא נהג לגלות ידידות או אדיבות
לסגן־אלוף קטין, אפילו היה מוטל על הלה תפקיד חשוב. בפעם השניה נקרא אייכמן אל
הימלר כעבור שלוש שנים, בראשית השמדת יהודי הונגריה. אז נקרא לבוא יחד עם
קורט בכר:
״לפתע, נז מ ה לי שזה היה בסוף מאי או יוני 944ו, נצטוויתי לבוא אל הימלר, יחד עם
בכר. המטה הקרבי של הימלר היה אז אי־שם ב מע רב גרמניה• הוא היה ברכבת, שחנתה
ליד מינהרה. ב הי ש מע אזעקה ׳אנטי־אווירית היתה הרכבת נמ שכת לתוך ה מי נהרה. ..
בדרך הראה לי בכר רביד זהב, שהיה עליו למסרו להימלר עבור פילג שו, עמה חי
ו שממנה היה לו ילד. את זה שמעתי אז בפעם הרא שונה בכלל*.
קיבלנו פקודה להיכנס אל הימלר. הוא קיבל ממני את הדו׳׳ח. אחר כ ן אמר, גס
בנוכ חו ת בכר, שהוא אופטי מי בי חס לתוצאות המלחמה. אמנם, נאבד כמה נוצות, אבל
בסך הכל נזכה לשלום יותר טוב מן השלום של הוברטוס־הוף** מ שפט זה נחרת בזכ רוני
כן אמר שאילו היה עליו להתחיל את הכל מחדש, לא היה מקים מחנו ת־ריכוז בצורה
הקיימת, אלא לפי ה מ תכונ ת הבריטית. כל זה לא אמר לי כלום. הבנ תי שזה לא נועד לנו,
אלא שהוא דיבר עם עצמו• זאת ליא היתה שיחה. לא הבנתי את האיש די ה צו רן, לא
היה לי די מגע עי מו, אך אולי היה שייך לאותו סוג אנ שים המדברים עם עצמם בקול
רם גם בנו כ חו ת אחרים, אולי כדי להפיח בעצמם אומץ־לב, איני יודע, בטח יש סיבה
פ סיכו לוגי ת לה תנ הגו ת של אנשים אלה.
״על כל פנים, מסרתי דו׳׳ח, ואני מ אמין — ,בבק שה, אדוני הפקד, איני זו כרזאת
היטב — אני מא מין שב שיחה זו אמר שנתן פקודה, או שי תן פקודה, להפסיק בגאזים.
מ שהו דובר על זה. או שהפקודה כבר ניתנה, או שהיא תינ תן ואז, ב או תו מעמד,
איני זוכר מי התחיל בזה, אס ז ה היה בכר, או אני, או הימלר, כל זה התבלבל אצלי
ב מרוצ ת ה שנים — דובר על החלפת ע שרת אלפים מ שאיות חו ר פיו ת ב מי ליון יהודים.
טל זה דובר, ואני שוחררתי.״

באותה שיחה הוענק לאייסמן אות־הצטיינות בלתי־קרבי — ״צלב־השרות־המלחמתי
דרגה א׳ עם חרבות.״

שיטתו של קורט ככר

ין שתי הפגישות קרו הרבה מאורעות שחיזקו בהדרגה את השפעתו של שלנברג
*״ ע ל הימלר, והחלישו את השפעת האגף הקיצוני. הצבא הגרמני גורש מאפריקה
ומדרום איטליה, האנגלו־אמריקאים עמדו לנחות בחוף צרפת, והצבא הסובייטי התקרב
לגבולות פולין והונגריה. סוף סוף השתכנע גם הימלר כי היהודים, במידה שנשארו בחיים,
הם רכוש יקר, בתור נושא ראשון למשא־ומתן עם המערב.
ההתחרות בין שני האגפים בס .0.הגיעה לשיאה. שלנברג טוען כי מילר הטמין לו
מלכודת וביים נגדו האשמות, על מנת להביא להוצאתו להורג. אייכמן עצמו מנסה
להסביר את העדויות שניתנו נגדו על׳־ידי אנשי שלנברג בהונגריה :״יש לקחת בחש בון
מראש את האיבה שהיתה בלב אנשי הלשכה ( 6שלנברג) נגד אנ שי הלשכה ( 4מיל ר)׳.

אולם לא רק באנשי שלנברג נאלץ להתחרות בהונגריה, אלא גם בגורם חדש — אלוף־
המישנה קורט בכר.
בכר היה איש האגף הכלכלי של הס.ס.־הקרבי, שנשלח על־ידי הימלר עצמו להונגריה
תפקידו ה־ה לדאוג כי רכשיהודי הונגריה לא יפול לידי
בשליחות מיוחדת.
הפאשיסטים ההונגריים, אלא לידי הממלכה הכלכלית של הס .0.הוא עשה זאת בדרכי
חמם, רצח, סחיטה ואיומים. לאהיה איכפת לו להציל יהודים בודדים תמורת נכסים
עצומים.
תוך כדי כך נכנס בכר לסמכויותיו של אייכמן, פיזר סביבו איומי־השמדה והבטחות־הצלה
.״דיווחתי לאלוף מילר על בכר, דיווחתי כמה פעמים, מפני שבכר הרשה לעצמו כמה
נגיד — ליטול לעצמו ס מכויו ת, שלא התאימו להש תייכו תו לס.ס.־
פעמים — אה —
הקרבי. הרי אייאפ שר היה להשלים עם זה שקצין כזה של הס.ס.יהקרבי יטול לעצמו
* דבר ה מוכ חי עד כמה היה אייכ מן רחוק מן הכת ה שלטת של הטס. הימלר היה
נ שוי לאשה פ שוטה, וכ מו מנהיגים נאציים רבים מאס בא שתו אחרי שהגיע ל שלטון. אך
הוא לא התגרש מ מנה, מתוך התח שבות בילדיו. תחת זאת חי ללא נ שואין עם אשה אחרת,
שילדה לו שני ילדים.
** שסיים ב שנת 1763 את מלחמת־ שבע־ה שנים. אף שפרוסיה כמעת ה ת מוטט ה ב מל חמ ה
זו, אישר השלום סופית את סיפוח שלזיה אליה, וביסס א ת מעמדה של פרוסיה כאחת
המעצמות העי ק ריו ת של אירופה.

פכישת הימרר־וייצמן
ך* גכי קורט ככר, היתד, להצעה משמעות לגמרי אחרת. כאיש הכלכלה של ד,ס.ס,.
/היה מעוניין שהעיסקה תצא לפועל, וכי יקבל את הסחורה.
באותם הימים קיבל היינריך הימלר לידיו פיקוד צבאי כפול — הפיקוד על כל צבא
העתודות של גרמניה, והפיקוד על גיזרה חשובה בחזית. היה זה הפיקוד הצבאי הראשון
שהופקד אי־פעם בידיו שלהיינריך הנאמן, שמעולם לא עלה בצבא הגרמני מעל לדרגת
תת־קצין. כמו אייכמן, חלם הימלר כל חייו להשיג את זר־התהילה של קצין צבאי אמיתי.
עתה רצה להוכיח את עצמו. תוספת של עשרת אלפי משאיות לחטיבותיו יכלה להבטיח
לו ניצחון אישי זה.
בכר, שהיה כנראה איש־אימון ישיר של הימלר, היה מעוניין בצד זה של העיסקזז.
אולם לא מטרותיו של אייכמן ולא מטרותיו של בכר היו הקובעות. באמצע 1944 כבר
קבעו בעיקר תוכניותיו של ואלטר שלנברג. השפעתו על הימלר התקרבה לשיא, אליו
הגיעה בימים האחרונים של המלחמה•
בהשפעת שלנברג, ראה הימלר בשליחות בראנד קודם כל הזדמנות נוספת לבוא במגע
עם מדינות־המערב, כדי להכשיר את הקרקע לשלום־פשרה עמן. לא היה זה הנסיון
הראשון או הבלעדי בכיוזן זה. באמצעות סוכני הריגול שלו בכמה ארצות נייטראליות,
ניסה שלנברג לקשורקשרים עם המערב בכל הדרכים האפשריות. בעזרת בראנד קיוו
אנשי שלנברג ליצור קשר נוסף — דרך הסוכנות היהודית.
אייכמן עצמו, שלא היה לו כל מושג על המישחק הבינלאומי הגדול שהימלר החל בו
בהשפעת שלנברג, מספר, אגב תיאור שליחות בראנד :״נדמה לי כי באותם הימים אמר
הימלר שהוא היה מנהל ברצון מ שא־ומ תן עם הד״ר חיים וייצ מן, וכר. הודע תי על כך
ב או תו ז מן לד״ר קסטנר, אולם כעבור ז מן קצר ה שיב קסטנר ב סי רו ב׳.

בעדותו במשפט אייכמן סיפר בראנד כי ימים מעטים לפני יציאתו לתורכיה הובא
על־ידי שרידר ולאופר, שני סוכני מחלקתו של שלנברג בבודפשט, לבית קטן מחוץ
לעיר .״זכיתי להרצאה, קיבלתי גם קפה ועוגה, וזכיתי להרצאה ארוכה לאמור: רק על־ידי
הצעתו של אייכמן תבוא הצלת היהודים. נאמר לי כי הימלר הוא הרוצה בכך,
שהימלר בעצם איש הגון, שהימלר הוא זה שאינו רוצה שתימשך עוד המתת היהודים.״
לדברי בראנד, נוכח בשיחותיו עם אייכמן גם פון־קלאגס, איש אמונו של שלנברג, ראש
מחלקודד,ריגול של ד,ם.ס. בבודפשט. בראנד ואשתו משבחים אותו בלב שלם .
האיש שסידר את הפגישה באותו בית שקם היה בונדי גרוס. לא במקרה הוטל על גרוס
זה ללוות את בראנד בשליחותו. הוא היה איש־ריגול מובהק, ששירת תחילה את המודיעין
ההונגארי, ולאחר מכן את המודיעין הצבאי הגרמני של האדמיראל קאנאריס. כאשר סולק
קאנאריס, והופל על שלנברג לרכז בידיו את כל ענייני הריגול של הרייך השלישי, הזדרז
גרום הממולח לקפוץ על עגלה זו. לתורכיה נשלח כאיש מנגנונו של שלנברג.
מסתבר כי משה שרת הבין זאת מיד. בדו״ח שהגיש לווייצמן ביוני 1944 על
שיחתו עם בראנה כתב שרת :״בונדי גרוס שוחח עם אחד מאנשינו (בתורכיה) ,שלא
בנוכחותו של בראנה בשיחה זו גילה גרוס את שליחותו הנסתרת, צעד אחרי צעד. אני
סבור כי המטרה האמיתית של שליחות בונדי גרוס היא להביא לכלל, פגישה׳ ,ל־

במרינה
(המשך מעמוד )7
משפט• ואין כלום. ישר למשטרה ושם: פוף!
פעם סיפרו אצלנו איך שהורידו לכושי
את הראש. ככה לא יכולתי יותר. עליתי
על אוניה קטנה שנסעה לורום אפריקה.
הגעתי לקייפ־טאון, אבל נתפסתי עוד בנמל.
מאנגולה דרשו אותי בחזרה. כשחזרתי,
התנפלו עלי ששר, שוטרים פורטוגליים
גדולים. הם היכו אותי מכות־רצח והכניסו
אותי. לבית־סוהר לחודשיים.
כשיצאתי, שוב התחלתי לעבוד בנמל
בסבלות, יחד עם אנטוניו. עכשיו כבר ידעתי
שלא אוכל לחיות ככה הרבה זמן. עוד לא
עברה שנה ועליתי על אוניה שנסעה לנורבגיה.
רב־החובל של האוניה לא אהב כושים.
הוא תפס אותי והחזיר אותי לאנגולה.
כשחזרתי הפעם הזאת ללוביטה, זה
היה עם משמר כבד. הפעם גם קיבלתי כיפ־ליים
מכות ואפילו בבית־הסוהר.
אחרי שהשתחררתי הייתי כולי כואב וחולה.
רציתי למות. אבל אנטוניו השפיע עלי
לחזור איתו לנמל — וחזרתי לעבוד. הוא
הבטיח לי שהפעם יברח יחד איתי.
״הישראלים נהגו יפה:״ יום אחד
באה לנו ההזדמנות. אוניה מישראל הטעינה
בנמל ברזל. עבדנו על האונייה וראינו
שהאנשים מתנהגים יפה עם הכושים.
הם נתנו לנו אוכל והיו טובים. אנטוניו
ואני ידענו: או הפעם או אף פעם לא.
הבטנו זה על זה והיה מספיק. יותר לא
ירדנו מהאוניה. לא נפרדנו אפילו מהחברות
שלנו. ידעתי שאנחנו מוכרחים לברוח.
הסתתרנו שנינו במחסן הגדול של האודה.
לא היה לנו כלום, רק הבגדים. לא
ידענו מה נאכל ומה נשתה. לא ידענו מה
יגידו לנו ומה יעשו איתנו אחרי שיתפסו
אותנו. ידענו רק דבר אחד: אנחנו רוצים
לצאת משם. אנחנו רוצים חופש וחיים של
בני־אדם.
בלילה חש אנטוניו צימאון. גם אני.
הלכתי בשקט אל המיטבח, לקחתי לחם ובקבוק
מים וחזרתי למחסן. שבענו וישנו.
למחרת עשית אותו דבר, אבל החלטנו
שזה לא יפה להתנהג ככה. בבוקר הלכנו
לקפתיין, סיפרנו לו את כל הסיפור וביקשנו
אותו שיקבל אותנו לעבודה אצלו.
הוא צחק איתנו. הוא הסכים שנהיה לעת־עתה
באוניה ושיתנו לנו לעבוד. זה היה
בפעם הראשונה בחיים שלי שאדם לבן ידע
שעשינו משהו אסור ולא העניש אותנו
אפילו לא הרג אותנו
האנשים באוניה התנהגו איתנו יפה מאוד.
הם נתנו לנו אוכל ובגדים ואפילו כסף, והבטיחו
לדאוג לנו בישראל. אבל אף אחד
לא ידע מה יעשו לנו. בדאקר רצו להוריד
אותנו, אבל אנשי־הנמל לא הסכימו. גם
כשבאנו לישראל עוד לא ידענו מה יהיה.
שלחו אלינו איש מהמשרד, שנבקש ויזות
לאמריקה, אבל אנחנו לא רוצים. אנחנו
מפחדים מכל מיני דברים כאלה. אנחנו
ביקשנו פה מיקלס פוליטי ואנחנו רוצים
להישאר פה. אנחנו לא נחזור לאנגולה כי
אנחנו מפחדים להיות שם. אף פעם, אף
פעם לא נחזור לאנגולה.
אם יחזירו אותנו, נקפוץ לים ואם יאסרו

1 9 ^ 1*1961

רבב נו ס עי ם ורכב מסח רי לישראל
ייצור?>.000 כלי רכב
יצוא ל־ 38 ארצות ב־ ?2מליון דולר

דמי מנוי ל שנה
עבור ״העולם הזה״

כ בי ס ה גדולה
קלה יו תר ע ם

ליי

לנשירת שער
להתקרחות

אליקסיר
של ד״ר א. רובין
ביאוקוסמטיקאי

בבקבוק 30 מנות
לטיפול יום־יומי
להשיג בבתי־נזרקחת,
פרפומריות ומספרות.
בארץ לחדל, בדאר רגיל —25.
לחדל, בדאר אויר

• לכל ארצות אירופה
(כולל תורכיה) ,פרם
ומושבת הכתר עדן —40.
• לארצות־הברית, קנ דה׳
קובה ומקסיקו —60.

.נקה*
תוצרת איכות

טייסת לוינסון בטקסי האווירי
בסונית־אאיר לנגב

העולם הזה 1239

הוצאת ספרים
מ. מזרחי
רומן השבוע של
״מועדון הספר הטוב״

מנצח ותזמורת בכנסיית אבו־גוש
פיקניק נעים ומוסיקה טובה

אותנו בחבלים, נתאבד. אבל לארץ הזאת
שכולה דם, לא נחזור יותר.״
תעופה וויסקי אוויר
המטוס הקטן עבר בטיסה נמוכה מעל
למסלול הקצר. כל האנשים הפנו את ראשם
בהתרגשות ועקבו אחר האווירון המתנדנד,
שריחף מעל שדה־דב. הגלגלים דילגו פעמיים
על הקרקע, המשיכו להגלגל לאורך האספלט
הרחב, כשכל האנשים נושמים לרווחה.
כל אותה התרגשות המופגנת לא היתד,
תוצאה של ידיעה פיתאומית על מצב חירום
או קילקול כלשהו במטוס. המתיחות באה
בגלל תופעה נדירה בעולם התעופה: במטוס
נהגה אשה. רינה לוינסון חנכה את הטיסה
המסחרית הראשונה של חברת מו׳ניות ה־אויר,
אותה הקימה.
.החלטתי להיות טייסת עוד בגיל ,12
כשביליתי בחוף תל־אביב וראיתי את המטוסים
הצבאיים הבריטיים עוברים מעל ראשי
במהירות עצומה,״ היא מספרת.
רינה הצטרפה, עוד בגיל ,14 לקלוב
התעופ ה ׳הישראלי. בגיל ,17 היא זכתה
בסטיפנדיה מיוחדת, שאיפשרה לה ללמוד
בצורה יסודית את תורת הטיסה, לקבל עד
מהרה רשיון־טיסה מחברת אווירון.
אך היא לא הסתפקה בכך. קמה ונסעה
לארצות הברית, החלה לומדת הנדסה אווירית.
הטייסת הראשונה בצרפת. כשפרצה
מלחמת ר,שיחדור, עזבה רינה את
הלימודים, מיהרה להתגייס לחיל האוויר
הישראלי. קבלת־הפנים בארץ לא היתד,
לבבית במיוחד. :את תעברי את כל הקורם
מהתחלה״ ציוו עליה. רינה, בעלת רשיון
הטיסה, למדה את הכל מהתחלה.
היא נהגה במטום־קישור׳ במלחמת השית־רור׳
היתד, הטייסת השנייה בצה״ל. אחרי
המלחמה, רצתה לטוס בסילונים, אך אנשי
חיל־האוויר לא הסכימו ורינה השתחררה
מהצבא.
לסיני גוייסה שוב לטיסות־קישור. מיד
לאחר הקרבות, הוזמנה רינה על־ידי ממשלת
צרפת להתארח בארץ זו, ולהשתלם בה
בתעופה. הטייסת ניצלה את ההזדמנות,
טסה לראשונה במיטיאור, בפוגה־נוגיסטר
ובהליקופטר אלואט בבסיס הניסויים הצרפתי
בו שהתה.
כשחזרה רינה ארצה, חזרה לחיים אזרחיים,
נתקבלה כטייסת־מישנה בארקיע.
אך גם ג׳וב זה לא השביע את רצונה.
רינה רצתה להיות חלוצה :״רעיון מוניות
האוויר עלה לראשונה בראשי בקייץ שעבר,״
מספרת היא .״היה חמסין כבד, ותייר אמריקאי
אחד התלונן בפני שהוא לא יכול להגיע
לאן שהוא רוצה די מהר. אני שכרתי פייפר
וטסתי איתו לטייל בכל הנגב. כשנחתנו
בחזרה בתל־אביב, ידעתי שזהו זה.״
רינה החליטה — ועשתה. השבוע חנכה
הטייסת הצעירה בחצאית ירוקה, חולצה
לבנה ומישקפי־שמש ירוקים גדולים את
מיפעל חייה, קיוותה שחברת נזונאוויר לא
תהיה עיסקת־אוזיר אלא עסק ממשי ומבוסס׳
שימריא מעלה־מעלה.

אירועים
מו קי קהבמחתרת
העניין עבר מפה לאוזן כאילו היד, מיפ־על
מחתרתי ממדרגה ראשונה :״בשבת בבוהעולם
הזה 1239

קר, בשעה ,8.45 במקום הריכוז״ ,לחשו
המקשרים לאוזני אנשי־שלומם.
זר ששמע על המיפעל או קרא את המודעות
הקטנטנות בעיתונים וניסה להשיג
כרטיסים, נתקל בכל מקום אליו פנה בתשובה
כימעט אחידה :״כן, שמענו על זה אבל
כבר אין כרטיסים. הם כבר נגמרו לנו
מזמן.״
ואף־על־פי־כן: למרות הסודיות ולמרות
העדר־הפירסומת, התאספו 3000 איש, במשך
שלושה שבועות, בכנסיית נוטר־דאם, באבו־גוש,
לשמוע מוסיקה.
השבוע, התאסף הקהל בפעם האחרונה
בשנה זו, כשמארגני המיפעל — פסטיבאל
המוסיקה באבו־גוש, נופלים מרגליהם מרוב
עייפות.
״אנחנו מכינים את הפסטיבאל הזה מזה
שבעה חודשים,״ סיפר משה (מוסד ),עמית,
מארגנו האדמיניסטרטיבי של המיפעל ,״ואף
אחד לא מקבל בשביל זה אפילו פרוטה
אחת. לא המנגנים ולא המארגנים. אנחנו
פשוט אוהבים מוסיקה ועושים את זה בשביל
לשמוע אותה.״
כל החיים -למוסיקה .״הרעיון
איננו מקורי שלי,״ טוען בצניעות זיגי שט-
דרמן, מנצחו של הפסטיבאל והרוח החיים
שלו .״אני הגעתי במיקרה, לפני 14 שנה,
יחד עם חברים ממקהלה ירושלמית, לכנסייה
באבו־גוש. נעמדנו לשיר בתוך הכנסייה,
בניצוחו של פרופסור פליקם זולמן, מהאוניברסיטה.
שנה אחרי זה כבר באנו במיוחד
לעשות קונצרט. אנו מנגנים את הקלאסיקו־נים
של המוסיקה הכנסייתית, את באך ואת
הנדל, אבל גם מוסיקה חדישה כוו של
זולטאן קודאי, למשל.
העניין גדל והתפתח. מקונצרט של שעה
וחצי הפך המיפעל ליום שלם, ליומיים ואף
לשלושה ימים. כיום ידוע לכל חובב מוסיקה
אמיתי כי אם ברצונו לשמוע בישראל,
לפחות פעם בשנה, מוסיקה כנסייתית בכנסייה
ממש, עליו לקום ולנסוע לקונצרט של
זיגי.
והם באים. מכל קצוזת הארץ, מחיפה ועד
נחל־עוז זורמים לשמוע.
זיגי שטדרמן ,37 ,יליד גרמניה וחזק,
מקדיש את כל חייו למוסיקה. בכל ימות
השנה הוא מנצח על מקהלתו, ברמת־גן.
עתה הוא הפך גם, בלא משים, ליוצר פס־טיבאל
יחיד במינו. כי היכן בעולם אפשר
לבוא לכנסייה, לשמוע מוסיקה משובחת,
לערוך פיקניק נעים בנוף מרהיב־עין, ולשוב
לכנסייה כדי להמשיך לשמוע מוסיקה טובה,
עד יפול הערב?

דרכי אדם
ה ק! רבןהאח רון
״תסגרי את הראדיו! אני לא יכול לסבול
יותר!״ צוזח יוסף המלבלוי ( )33 לעבר
אשתו, וזינק אל המקלט. תאור הערב של
יומן־המשפט, נקטע באיבו. יוסף צנח על
המיטה כשהוא שוקע במרה־שחורה.
עבור אשתו, אסתר, לא היה דבר
חדש בהתפרצויות אלה. במשך החודשים
האחרונים הורגלה לראות את בעלה, כשהוא
מאבד את עשתונותיו, פולט מילים ללא
הקשר הגיוני, מחרף ומגדף את הצורר
( ה ס שן

ב ע מו ד ) 16

טירת־הגאחה
מאת פרנק ירכי

רומן חברתי מרתק שעלילתו
מתחוללת על אדמת ארצות־הברית
במחצית השניה של המאה
ה־ , 19 בעת שהרומנטיקה
של העולם הפרוע והקצב המסחרר
של התפתחות תעשיה
מודרנית, שימשו בערבוביה והתלכדו
יחדיו.
היו אלה ימים שבהם התהלכו
עדיין דמויות אדם מקוריות,
ענקי־אדם עזי־אופי ומסוערי-
יצרים. על סוג זה נמנה פרייד
דאוסון, הגיבור הראשי של
רומן זה.

המנוי-
סיבלה
!זטובגנג,

.נהוזתו.

ההפצה הרא שית:

מ. מזרחי, רח׳ אלנבי ,60
טלפון — 64755 תל־אביב

אהבה מותרת או אהבה אסורה?..
10ש אלו ת על האהבה

האם ארע לך מקרה שנמשכת
אל המין השני צעיר מאד או
קשיש מאד ביחס לגילך?

מותרת

אהבה

האם האהבה בין אשה מבוגרת
יותר לנער צעיר טבעית היא?

האם היחסים בין זוג כנ״ל יכולים
להתמיד לזמן ארוך?

האם אהבת צעיר בשנים לאשר,
קשישה אהבת אמת היא?

באיזו מדד, אוהבת האשד, להיות
המורה ליחסי אהבה?

האם גילויי האהבה מתבטאים
אך ורק במשיכה המינית?

מבחינת החוק כיצד נראים יחסים
מסובנים בין אשה מנוסה
ומבוגרת לבין בחורון צעיר למטה
מגיל העשרים?

מה לדעתך מוצא צעיר שגילו
פחות מ־ 20 שנים ביחסים עם
אשד, מבוגרת ממנו כמעט כפליים?
(סקרנות, תאור, כמוסה
או חפוש אחרי אמצעים או
שיטות בלתי ידועות).

,כיצד רואה את(ה) אישית יחסים
בין בני זוג שגיליהם רחוקים
מלהתאים?

תשובותיכם תבחנה על־ידי רופא פסיכולוג, עורך־דין
וסוציולוג. המשאל קשור בהצגת הסרט האמריקני

99 המורה ל א הב ה״

הסרט הבא -בקולנוע ״ ח ן ״ תל־אביב.
פרסום פלד

י—38>11>1

!הו ״סופו השואה״ ,האיש שזיעזע את הקהל בתשכם א״נמן

נו התרה העדות

שתש מביא בגד
בגד ק. צטניק

ך* כלואי־הקאצט עמד, חוזר מן ה־
^ עולם ההוא. בני־אדם חלפו על פניו,
נשאו עיניהם לשעון־פיליפס, אך משהשגי־חו
בו נתקע מבטם בגרונם.
הענפים העירומים של שני טורי העצים
מפודרים אבק־שלג נוצץ. בני־אדם עושים
דרכם הן במדרכה שמשמאל, הן במדרכה
מימין. השלג גוחן מעל השלטים ומעל אדני
החלונות כקצף המתגדש ואינו גולש.
עומד היה כנפיל מכוכב־ניכר. נשים שעברו
על פניו החישו פעמיהן, ומשהגיעו
לביתן הגיפו מהרה את הדלת בעדן —
חוזר מאושוזיץ!
סיפרו, כי את כולם שרפו שם. הרי בבתים
אלה, כאן, היו גרים. אל שולחנות אלה
הסבו. באלה המיטות ישנו. לבניהם עדיין
סדורים זה על גבי זה באצטבות־הארונות,
ובבגדיהם לבושים אנו וילדינו. סיפרו, כי
את כולם כבר שרפו שם. וראה, הנה הם
חוזרים!
עומד היה: גולגולת גלוחה, חשופה,
שלד עטוף בלואי־הקאצט המקווקוזים. מכאן
נופל מבטך הישר אל רחוב־השדרה —
הוא הביט• שמה, וראה את ליקוי החמה של
עולמו.
שמש ברהוב־השדרה. אותה שמש. דבר
לא נשתנה כאן. בלבד: באחרונה כשעמד פה
— היה סוף־קיץ: עכשיו — סוף־חורף.
י זמן -
מאחורי גבו, על־פני חלונות־הראודה של
פיליפס, גוועים פרחי־הכפור מלהט מבטה
של החמה. אותה החמה• ומעל ראשו —
אותו שעון־פיליפס. אך זמנו־שלו ניתק ממנו.
זמנו חרג מתחומיו. והריהו סובב על
גלגל־שיניים של עולם אחר. עכשיו, כששני
העולמות הנבדלים נוגעים זה בזה לעיניו
— רואה הוא פיתאום את ליקוי־החמה של
חייו.
אותו רחוב השדרה. האנשים עושים בו
דרכם מימין, וגם משמאל. ולפתע, באמצעיתו
— תהלוכת ״מיבצע־הזקנים״ .הגברת
דוקטור לואיסון נושאת מבטה אל מרפסת
ביתה, וממשיכה דרכה הלאה — לאושוויץ.
זמן -
הנער מחליק ביעף על מחליקיים בין שני
טורי העצים. הוא חותך בהם בשלג כבלה־בים
מבהיקים. הוא משאיב עצמו תנופה לקראת
זינוקו החדש: ימין־שמאל, ימין־שמאל,
ומעוף ישר־קו: שני חריצים דקים בשלג
אצים בעיקבותיו כצמד פסי־כסף .״מוני!
אתה מגמא היום מספר הגון של קילומטרים!״
...ננהה לקרוא אחריו•
הליכה בלתי־פוסקת של בני־אדם. כשהם
רואים אותו, הריהם משפילים עיניהם.
משל כאילו מצפונם הוא העומד תחת שעון־
פיליפס. הם מאיצים פסיעותיהם.
מדוע הם עושים זאת?
מאום לא בא כאן לתבוע. שוב אין לו
כאן מאום. רק להתדפק על דלת בא. כמנהגו
תמיד. מתגעגע היה לשמוע שוב טפיפת
צעדים קרבים אל הדלת. ואחר־כך, בפתח
הדלת, פניה של --
עיניים מוקפות־בהלה, קלסתר אשר, זרה,
נפחדת, מתנכרת. היא הטיחה מיד את הדלת
בפניו, הבריחה אותה על בריח ומנעול.
למה הם נוהגים בו ככה? מבקש היה רק
זו הפעם האחרונה לגעת ולחוש בכף ידו
את הידית של הדלת הזאת.
במדרגות הנרחבות של בית־המשפט המחוזי
עולות ויורדות רגליים. דבר לא נשתנה
כאן• בחזית הבניין, מעל לכניסה הראשית,
ניצבת אלילת הצדק, ובעיניים רעולות שוקלת
היא על כפות־מאזניה עת דממתו
הצחורה של השלג.
״מוני, אתה מגמא היום מספר הגון של
קילומטרים זמנו ניתק ממנו וחרג מתחומיו.
אז — סוף־קיץ 1939 היה, ואילו
עכשיו — סוף־חורף .1945 כאשר ילד זה,
המחליק פה במחליקיו על השלג, בא לעולם,
כבר לא היה מוני כאן. מוני, טרם הוכנס
לקרימאטוריון, ספג ״עשרים וחמש״ על
תחתית שלדו מידי קאפו ואצק. ילד! הת־בונן־נא
בשולי־המחליקיים, שמא חרות שם
מ.פ?.זהו שמו של הילד: מוני פרילשניק.
את המחליקיים הוא קיבל שי מאחיו ליום-

הולדתו השישי. פה אהב לרוץ בהם. פה,
בשדרה, בין טורי עצים אלה.
נערה במעיל־ארגמן, בשלת־גו, דובדבנית
אדומה, בשלג. היא נבלעת במבוא־הבית.
למעלה הוא החלון. אותו חלון. לא־לא!
לא יתכן שזוהי רינה זיידנר. רינה הן נשלחה
ל״בית הבובות״״ דניאלה מצאה אותה
שם, ישישה בלה ומצומקת. שוב לא יופיע
כאן היהודי עם תיק הטלית־ותפילין תחת
בית שחיו. בית־הכנסת איננו עוד, וספריית־פרץ
איננה. אין רובע־המסחר היהודי, והסבלים
משונסי־החבלים למתניהם גם הם
אינם עוד.
רק בפתח המסבאה אתה יכול לראות
אותו מלצר ראשי עצמו. השמש מתנוצצת
באותם דשי־אטלס של הסמוקינג שלו —
״ --ארוחת הצהריים בברלין נסעד...״
הם יסעדו ארוחת הצהריים בברלין.
בעברו על פניו מרים הנער אל אביו
עיניים שואלות, נפחדות.
״מיהו הלזה?״ שואל הנער.
״קאצטניק,״ משיב לו האב.

מה שר א א מר
^ ר די״נור ״,שאל היועץ המשפטי,
1* 1גדעון האוזנר ,״מה הסיבה שבגללה
חסית בשם הספרותי ק• צטניק?״
העד, בחליפתו הקיצית ההדורה, ישב
מול תא הזכוכית של אייכמן. באי־בית־המשפט
לא הבחינו בשום דבר מיוחד. הם
ראו גבר אלגנטי ושולט־בעצמו, שנשבע על
התנ״ך לומר רק את האמת, מתיישב על
כיסאו, מוכן למלא את החלק שכפה עליו
עברו במשפט הנורא. בניחותא, הסיר את
משקפי־השמש שלו, הניחם על השולחן שלפניו,
הרכיב תחתם משקפי־ראייה.
לא התעורר כל חשד בלב איש, כי יחיאל
די־נור אינו לגמרי שולט ברוחו. היה ברור
כי הוא יודע היטב מה נעשה סביבו. הוא
קלט את שאלת התובע ואף ניגש לענות
עליה .״אין זה שם ספרותי,״ השיב ,״אינני
רואה עצמי כסופר הכותב כתבי ספרות...״
ההגיון האנושי הרגיל חייב, כי אחרי פתיחה
זו תבוא תשובה צלולה, מסבירה. לפי
כל כללי המחשבה האנושית, היה יחיאל
דינור צריך לומר דברים כמו אלה שכתב

ק. צטניק בספרו
כך כתב שם:
הוא עמד בדד• הוא נשא עיניו: אופקים
לבנים, קרים, סביב־סביב —
ריק.
השער פתוח. אין איש יוצא בו. אין כאן
איש.
ריק.
פלאניטת־אושודיץ — כדור־האש שבו היה
שרוי — רבוץ עתה כבוי, צונן, והוא עמד
עליו בדד. רק הוא —
שריד.
האדמה מוטלת לנגד עיניו כמכוסה לבה
מאובנת, מתה. שוב אין נושם כאן נשם־
חיים כלשהו. אלוהים נטש את האדמה הזאת
וגם השטן נסוג ממנה.
לרוחב ולרוחק מתמשכים הבלוקים —
טרשי־אבנים מתים. בתוך הבלוקים, בין
ערימות השלדים המגובבים על הקרקע, זע
פה ושם מוזלמאן נשכח. חרש, לאט־לאט,
בלא לשון, מניע הוא את חצי גופו העליון,
מפתלו מבינות לפגרים — שיור חיים מעולם
שחיה פה לפנים.
עולם מלא!
עתה פושה כאן ריקנות מתה. כמו קפא
הים תוך געשו.
כל השערים של כל המחנות של אושוזיץ
עומדים פתוחים לרווחה. אין איש בא בהם,
אין איש יוצא מהם. אין כאן איש.
האופקים הלבנים מוטלים כמאובנים ב־פתחי־השערים•
רוצה
היה לצעוק: השיחרור! השיחרור

אייהו, השיחרור!
כשריד־קשת של שער חפור, שאין אתה
יודע איזה משני עבריו שימש מוצא ואיזה
מבוא — כן אין אתה יודע פה באיזה
משני עבריו של השער הפתוח נמצא הוא,
השיחרור. הנך עומד כאן, למרגלות הר־האפר,
כמו שבת אל חיקם של אחיך. מאחורי
גבך מוטלת אושוויץ — מתה. מאובנת.
מרוקנת.
אל תפנה לחפש שם אחרי איש. כי לא
תמצא. כולם, כולם פה! בהר־האפר! הנה
פה מצאת אותם. יומם ולילה כלתה נפשך
ה שעון אשר מעל לראש.

* יצא לאור ב שנה שעברה, בהוצאת
מוסד ביאליק. הקטע ה מובא ב פ תי ח ת נזאנזר
זה לקוח אף הוא מ ת ון או תו ספר, הנח שב
לאחד מספריו המר שימים ביותר.

הקהל מדווה במבטי־כאב את ק. צטנין

!׳ אשומן(ימין),

דיו

דבוודצסי ושמאל) ושוטו׳ ,נושאי החוצה את די־ש־ המעורר

היו כל תקוזתך. קרעו אותך מעליהם — והנה שוב
על־ידם. אתה רואה עין בעין — הנה הם, כולם,
;ת אותם. כי בא השיחרור.
,שיחרור ז — באיזה משני עבריו של השער ד,פ־זוריון
שמס. מאובן. דלתות־הברזל של הכבשן פתו־וה,
צוננות. מרדה־הברזל הארוך שעון חולמני על
י האפל של הקרימאטוריון. אך־זה־לא־כבר רתח כאן
חה־של־אושוויץ. באוקיינוס המתנשא בהררי־סייפון
זנחשלו ונשתברו עליך יום ולילה משברי־הפחד. עב;
בכל. מרדודהברזל הארוך, כמרדה־אופים, שעון
יליה על שפת־הכבשן; הדלתות של כבשן־הקרימאטור־יזל
אילם, כבוי.

רצועות־האוזיר אשר בין שורת־תיל אחת
למשנה דוממות בקיפאונן. אותם קווי־התיל.
עכשיו יכול אתה לגעת בהם בידיים —
גם מבפנים, גם מחוץ. שוב אין הם כולאים
איש, ושוב אינם משחררים איש. אין
איש בפנים, ואין איש בחוץ. הכל נמצאים
עתה פה — בתוך הר־האפר•
— יקירי! השיחרור בא
הוא הטיל עצמו עליהם. חיבק אותם בזרו־תיו.
אימצם אל לבו. מוטל היה על הגל
וזרועותיו טבלו עמוק־עמוק באפר. יקירי!
השיחרור בא! --
מאחורי גבו מוטלת היתד, אושוויץ —
אילמת כאבן. צעק. שמע קול. ונחרד להביט
סביבו: קול־עצמו הוא זה המהדהד אליו
ממרחקי המחנות.
הוא קם מן האפר. עיניו הביטו על סבי-
ביו: אחד ויחיד הוא בכל המקום הזה היכול
להעלות הד בקולו. הוא ידע: בתוך
אישוניו קפאה פלאניטת־אושודיץ בטרם הפכה
לאבן. והוא, יחיד הוא בכל המקום הזה
אשר ניתן לו להוציא מכאן אישונים אלה.
שערי־המחנות עמדו פתוחים.
הוא הלך.
— — והלכו עמו הבלוקים האילמים של
אושודיץ וערימות המוזלמאנים אשר בתוכם;
רחבות־המיפקד השוממות, וחומות־התיל ה־דוקרניות
סביב־סביב —
והר־האפר הלך לפניו לנחותו הדרך.
הוא הלך — —
והלכו עמו האופקים־של־אושוויץ והד
נדרו המושב אליו מעברים:
--באפרכם, החבוק בזרועותי, אני נשבע להיות לכם לקול: לכם, ולקאצט האילם
והמאוכל, לא אחדל מלספר בכם עד כלות
נשמתי האחרונה. כה יעזור לי אלוהים.
אמן.

״ ה עו דסמחכה

,המובל על אלונקה

ך • דאפשר הי ה לצפות שיאמר ב־בית־המשפט.
אך יחיאל די־נור לא יכול
היה לומר זאת. כי שוב לא שלט ההגיון
עליו. כללי העולם הזה, על הגיונו, סיג־נונו,
חוקיו והליכותיו — לא חייבו אותו.
אותה שעה פשוט לא היה בעולם הזה.
הקשר שלו עם המציאות הירושלמית של

בית העם ניתק כימעט שעה לפני כן, עוד
לפני שדרכה רגלו באולם בית־המשפט. היה
זה בחדרו של היועץ המשפטי, באותו בניין.
האוזנר קבע מראש פגישה עם די־נור לפני
פתיחת המשפט, לסכם את הקו־המנחה של
העדות.
ואז אמר האומר :״זכור, מר די־נור,
העולם כולו מחכה היום לשמוע מפיך על
אושזזיץ.״
ברגע זה קרה הדבר. זרם המחשבה ההכרתית
נותק. הקשר בין יחיאל די־נור,
,44 מרחוב מגידו ,8תל־אביב, לבין המצי/
אות,
נותק.
דקות ספורות לפני התחלת המשפט,
ראו באי המסדרון של בית העם איך היועץ
המשפטי יוצא מחדרו, כשהוא תומך
בזרועו של די־נור. די־נור התנער, יישר את
עניבתו וצעד כמו לקראת הבלתי־ידוע.
האוזנר, שכנראה הרגיש כבר מתוך שיחתם
ביחידות את המתחולל עמוק בנפש אורחו,
התעודד מעט למראה התנועה של די־נור,
ואמר :״זהו, כך טוב.״
האולם היה כבר מלא קהל. באותו יום
היתר, הצפיפות גדולה הרבה מן הרגיל.
באו אנשים ידועים מכל הארץ, וביניהם
השר בנציון די־נור* ,ח״כ מפ״ם יעקב חזן.
המשורר אברהם שלונסקי.
הקהל כבר היה דרוך לקראת פתיחת המשפט.
ואז נראה היועץ המשפטי ניכנס
דרך הכניסה המיוחדת שלו, בצד שמאל של
האולם. צד בצד, צעד איתו גבר בחליפה
בהירה, אלגנטי בצורה שאינה רגילה בארץ,
מרכיב משקפיים וכולו אומר הוד והדר.
היה זה יחיאל די־נור. בהגיע השניים למדרגות
הבמה, שם היה צריך היועץ המשפטי
לפנות למקומו, נעמדו והתלחשו. היועץ
המשפטי הושיט את ידו לכיסא שבשורה
הראשונה, הוריד את המושב המתקפל, והושיב
עדינות את די־נור.
עברו כמה דקות. ואז :״אני קורא למר
די־נוד,״ קרא האוזנר. דממה השתררה באולם.
יחיאל קם־לא־קם ופנה לכ־ח־ן דוכן
העדים. גופו עלה על הדוכן, אך מחשבותיו
ריחפו בעולם אחר — בפלניטה אחרת.
על כן• כאשר ביקשו האוזנר להשיב על
• לא קרוב משפחה.

שאלתו התמימה, לא השיב כפי שההגיון
חייב שישיב. הוא לא חזר על המילים שכתב
בספרו. הוא דיבר על העולם שבו
היתד, נפשו שרויה באותו רגע.
״הייתי בפלניטה אושודיץ בערך שנתיים,״
אמר .״אין הזמן שם כפי שהוא כאן על
כדור הארץ. כל שבר־רגע הולך שם על
גלגלי־זמן אחרים. לתושבי פלניטה זו לא
היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו
להם ילדים. הם לא לבשו. הם נשמו לפי
חוקי־טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים
של העולם כאן. הם לא נולדו ולא הולידו.
השם שלהם היה מספר

החליפה מאושוויץ

ץ יי אן הציג שמש בית־המשפט לבוש,
-3שהספיק להיות נודע לחלחלה בעולם
כולו. היה זה בגד מקודקוד של אסיר אוש־וויץ.
על חזהו היה כתוב מספר• אותו מספר
החקוק עד היום על זרועו השמאלית של
יחיאל די־נור.135633 :
בפגישה הראשונה עם האוזנר ביקש היועץ
המשפטי לדעת אם אפשר להביא מוצג
כלשהו; או אם יש לו מזכרת מאושוויץ.
די־נור ענה שהוא מחזיק בביתו את אותה
החליפה שלבש באושוויץ 16 .שנה שמר
עליה. הוא עבר בה את מחצית אירופה,
אחרי השיחרור .״יכולתי להיכנס לכל בית
של גרמני ולקחת את החליפה הטובה ביותר,״
אמר פעם ,״הגרמני היה חושב את
עצמו למאושר אם הייתי מסתפק רק בזה.״
אבל הקאצטניק השלדי לא רצה בגד. הוא
צעד בחליפת־הפסים, ועתה נתבקש להביאה
כמוצג משפטי.
הוא הלך לאותה פגישה עם האוזנר רק
אחרי היסוסים רבים. אשתו, העושה מזה
חודשים בניו־יורק בקשר להופעת ספרו האחרון,
קראו לו פיפל, באנגלית, כתבה לו
כי לדעתה רצוי שיעיד במשפט. היא קיודתה
כי יגיע בצורה זו לידי קאטארזיס, ישתחרר
במידה כלשהיא מאימי העבר הכמוס שלו.
גם חותנו, הפרופסור יוסף אשרמן, סבר
כך. הוא הבין כי משפט אייכמן הינו הזדמנות
היסטורית בלתי־חוזרת, ואם יחיאל
יחמיץ אותה, עלול הוא ברבות הימים לא
לסלוח לעצמו על כך.
היה מנוי וגמור לא להעיד במשפט. או־

די־נוו ־ האיש
לם היועץ המשפטי פנה אל דוד אשתו,
עורך־דין אהרן וזילנר, ואל חותנו, שישפיעו
עליו. שבועות שלמים הילך המום• הוא
לא רצה להופיע במשפט. בכל נפשו סלד
מפני הרגע בו יצטרך לעלות על דוכן־
העדים, לעמוד מול מצלמות הטלביזיה ו־העתונות
ולומר :״אני. יחיאל די־נור
לבסוף, נכנע להפצרות.

״ א גי חו שששא שג ר ״
•• שנ םאנ שי ם, אשר ברגע שהם מחליטים
החלטה גורלית, שהעיקה עליהם ללא
הפוגה, חוזרת אליהם שלוותם הנפשית.
הפור נפל — ואיתו נפלה מעל שיכמם
המועקה של אי־ההכרעה.
לא כן היה עם יחיאל די־נור. ההחלטה
לא פתרה דבר. היא אפילו לא היתה סוף-
פסוק לסוגיה: האם יעיד או לא יעיד?
השבועיים שעברו עד ליום רביעי שעבר,
בו נקבע מתן עדותו, היו סיוט אחד רצוף:
הוא לא אכל ולא ישן, כימעט. עולמו שוב
לא היה מאוכלס בבני תל־אביב. חיו בו
מוזלמאנים, פיפלים, קאפום. הם לא ריחפו
כרוחות־רפאים. ממש חיו ומילאו את חלל־דירתו.
ארבעה
ימים לפני שהגיע מועד העדות,
נפגש עם עמיתו, הסופר י.ד. ברקוביץ.
היה שם גם ירחמיאל בריקם, סופר אידי
מניו־יורק, אשר גם הוא היה באושוויץ.
בריקס אמר שהוא רוצה להעיד במשפט
אייכמן. יחיאל קפץ על המציאה כטובע על
קש־ההצלה .״אפנה למר האוזנר ואבקש
שתחליף אותי,״ אמר.
ואומנם, עשה נסיון נואש. הוא קישר את
הסופר עם ד״ר דבורז׳צקי והלה התקשר
עם האוזנר. אך היועץ המשפטי לא היה
מוכן לזזתר על ק. צטגיק.
מחוגי השעון אשר מעל לראשו זחלו קדימה,
וכל תיקתוק קירב אותו אל מול תא
הזכוכית שבבית־העם.
יומיים לפני הרגע המכריע הגיע הסיוט
למימדים על־אנושיים. המתיחות הנוראה
התבטאה בתחילתו של שיתוק חלקי, מסביב
לפה. הוא עצמו לא חש זאת. אך עינו החדה
של פרופסור אשרמן הבחינה בתופעה.
כרופא מנוסה יכול היה גם לאבחן אותה,
כתחילה של תגובה נברולוגית, האופיינית
למערכת־העצבים ברגע שמעמידים אותה
במתח בלתי־ נסבל.
היה זה אות־אזהרה למה שעמד לקרות.
ערב הופעתו במשפט גילה באוזני מכרים:
״אני חושש שאשבר
המשפט שאמר האוזנר, כי ״העולם מחכה
היום לשמוע מפיך על אושויץ,״ השלים
את המלאכה. נפשו של יחיאל די־נור החליטה
כי שוב אינה יכולה לעמוד במתח
האיום. תגובת־הגנה טבעית של מרכז העצבים
ניתקה את הזרם — ויחיאל די־נור
נכנס לטראנס עמוק.

״ אני רו אהאותם
דקרה, שכאשר פתח בעדותו, לא
^ ידע כלל מה הוא מדבר. תת־ההכרה

שלו השתלטה עליו כליל, והיא אשר הכניסה
מלים בפיו .״כל עוד לא יתעורר העולם,
אחרי צליבת עם שלם, למחות את הרעה
הזאת, כשם שהאנושות התעוררה
אחרי צליבת אדם אחד — עלי להמשיך בשם

״אני מאמין באמונה שלמה, שכשם ש־באסטרולוגיה
משפיעים הכוכבים על מזלנו,
כך עומד כוכב אושח־יץ מול כדור ארצנו
ומשפיע עליו. אם אני יכול לעמוד כאן לפניכם
היום, לספר את הקורות מתוך ה־פלאניטה
הזאת, אם אני, הנפיל של הפלא-
ניטה הזאת, יכול להיות כאן עכשיו, הרי
אני מאמין באמונה שלמה שזה רק הודות
לשבועה שנשבעתי להם שם.
״הם נתנו לי את הכוח הזה. השבועה
הזאת היתד, השריון בו נכנסתי לכוח עליון,
כך שאוכל, אחרי שנתיים כמוזלמאן באוש־וויץ,
לעבור את זאת. כי הם הלכו ממני,
תמיד הלכו ממני. נפרדו ממני ובמבט עינינו
היתד, שבועה זאת קרוב לשנתיים
ימים הלכו ממני, ותמיד השאירו אותי
אחריהם —
״אני רואה אותם, הם מסתכלים בי
די־נור הפסיק את דיבורו. במבט בוהה
קם מעל כיסאו, צעד צעד קצר ימינה כאילו
מבקש הוא להימלט. אחר־כך, חיוור
כסיד, חזר וישב במקומו.
ברגע זה כבר היד, ברור לכולם כי משהו
בלתי־רגיל מתרחש. הם עצרו את נשימתם.
רבבות אזרחים, שהקשיבו לשידור המשפט
בראדיו, התמתחו בחרדה. היועץ המשפטי
ניסה להציל את המצב .״אם טוב הדבר בעיניך,
הרשה לי לכוון אותך,״ הציע.
אך יחיאל די־נור לא היה בבית העם.
הוא לא שמע את קולו של היועץ המשפטי.
קולות אחרים דיברו אליו. פנים אחרות
ריתקו אותו. תוך דבריו של האוזנר
המשיך לדבר הוא :״ראיתי אותם ליד התור

שוב ניסה היועץ המשפטי לומר משהו,
להחזיר את העד לאולם• אך די־נור המשיך
לדבר. אב בית־המשפט, השופט משה לנדאו,
שחשב כי לפניו, עוד מיקרה בו מסרב
העד לצמצם את עצמו למיסגרת הנוקשה
של ההליכים המשפטיים, פנה לדי־נור בחומרה
:״אולי אדוני יקשיב לדברי היועץ
המשפטי.״
אך די־נור לא שם לב. הוא המשיך לדבר,
בקול מתכתי. היד, זה רגע מחלחל. עקרת־בית
שהקשיבה ליד הראדיו שלה בתל-
אביב, התעלפה. יושבי בית־המשפט התמתחו
על כיסאותיהם. כמה מהם כבר קמו על
רגליהם. די־נור אמר, בקול כבוי :״אני
רואה אותם. הם באים...״
שוב קם כסהרורי מעל כיסאו, שוב ניסה
לצעוד ימינה — ועתה התקפל ארצה, ללא
הכרה.
צווחה חדה פילחה את חלל בית־המשפט.

,,ש ל חנו מיגרק דגיג ה ״
ך * ואהתעורר רק כעבור יומיים, בן
| חדר צחור של בית־החולים על־שם איכי־לוב,
בתל־אביב. כל מה שעבר עליו, מן
הרגע שסיים את שיחתו עם היועץ המשפטי
ועד לאותו רגע — נמחק לגמרי מזיכרונו.
הוא לא זכר שהעיד, לא זכר שהתעלף,
לא זכר שהוצא מבית־המשפט על
אלונקה, לא זכר שהועבר באמבולנס מיוחד
של מגן דויד אדום מירושלים לתל־אביב.
חברים שביקרו אצלו סיפרו לו, קטעים-
קטעים, מה שעבר עליו בזמן שהיה בטראנס.
היה זה סיפורה של דראמה זעירה בפני
עצמה.
כאשר נפל בבית־המשפט, חשו אליו מיד
שני שוטרים. מישהו שפך כוס מים על
פניו, כדי להשיב את רוחו. לשח־א. חותנו,
שישב בשורה השנייה של האולם, ניסה
להגיע אליו. השוטרים חסמו את הדרך בפניו.
עד שהגברת מלכה אשרמן קראה
להם :״תנו לו לעבור! הוא רופא! הוא
אביו!״ אחר־כך ניסתה גם היא לגשת אליו.
אב בית־המשפט קרא אליה :״גברת, הואילי
גם את לשבת, בבקשה!״ מישהו קרא
לו :״זאת אשתו!״ ואז נתנו לה לעבור.
המשפט הופסק לרבע שעה, עד שהוברר
כי די־נור לא יוכל להמשיך בעדותו.
הוא נלקח לבית־החולים שערי צדק, ורק
כעבור שעתיים פקח את עיניו. ליד מיטתו
עמדו פרופסור אשרמן ואשתו. אך ספק אם
הכיר אותם. הרבה יותר מאוחר, כאשר
התאמץ לשחזר את השעות האלה, נזכר רק
בערפל סמיך ואינסופי, אשר מדי פעם נקרע
בו חלון. בחלון היתה מופיעה הגברת
אשרמן — מופיעה ונעלמת•
המחשבה הראשונה של האשרמנים, אחרי
שיחיאל הובא לחדר המיון של שערי־צדק,
היתד, לבתם, נינה. הם חששו פן תראה
את הופעת בעלה בטלביזיה ותיבהל. על כן
מיהר האב לשלוח לה מיבדק :״התעלפתי
בזמן העדות. החלמתי לגמרי.״ על המיברק

חתם: יחיאל.
כאשר פקח יחיאל את עיניו, אמרו לו:
״אל תדאג לנינה. כבר שלחנו לה מיברק.״
ושוב שקע די־נור בתרדמה. כעבור שעה
פקח את עיניו שנית. הוא מילמל לעבר
חמותו :״קחו את הכתובת של נינה. שלחו
לה מיברק.״ הם אמרו לו שכבר נשלח
מיברק. אך כעבור שעה קלה, כאשר שוב
התעורר, היתר, בקשה אחת בפיו :״שלחו
מיברק לנינה.״ מוחו לא היה מסוגל עדיין
לקלוט כי אמנם נשלח המיברק.

שיתוק ודקירות

ומיים תמימים היה נתון בהלם מוחלט•
כאשר התאושש, כירסמו בו שתי
דאגות. הראשונה היתד״ כי איכזב את היועץ
המשפטי! כי לא עמד במיבחן החשוב.
בני המשפחה ומכרים שבאו לבקרו ניסו
להרגיעו, קראו לו קטעי־עתונות בהם נכתב
כי עדותו היתד, החלק הדראמטי והמזעזע
ביותר של משפם אייכמן עד כה. אפילו
האוזנר טילפן לפרופסור אשרמן כדי להביע
אותה דיעה עצמה. אך גם בפני הוכחות
אלה לא יכול היד, יחיאל לסלוח לעצמו בנקל.
הוא שלח ממיטת חוליו מיכתב־התנצ־לות
ליועץ המשפטי, על שאיכזב אותו.
הדאגה השנייה היתד, גופנית. הוא גילה
כי חלק מפניו משותק. כאשר ניסה לאכול,
לא הצליח להשתלט על לסתו. הוא חש דקירות
בחלק האחורי של קודקודו .״האם זה
ישאר לי תמיד?״ שאל את עצמו. בעיקר
נרתע מן המחשבה שד,שיתוק יישאר לו גם
אחרי שאשתו תשוב מארצות־הברית .״לא
מגיע לה דבר כז ה מילמל•
הוא התקשה להבין כיצד זד. שבאושוויץ
עמד לו גופו ולא בגד בו, ואף כאשר עמד
פנים אל פנים עם אדולף אייכמן, בתוך
תוככי התופת, החזיק הגוף מעמד. ואילו
כאן, דווקא שעה שעמד מול אייכמן מחדש,
במשפטו, דווקא עכשיו, הכשיל אותו גופו
ונפגם כשם שלא נפגם מכל זוועות אוש־וזיץ.
פסיכיאטר
ידוע, שהסביר את התופעה הזאת
לכתב העולם הזה, קבע כי זוהי תוצאה
רגילה של הלם .״זהו סימפטום־לוזאי
קבוע למיקרים של הלם, כמו זה שסובלים
חיילים בחזית. ברגע מסויים, אין העצבים
שלהם יכולים לשאת יותר את מתיחות החזית
והמלחמה, ואז באה תגובה היסטרית,
בה הם משתחררים מן המתח, תוך אבדן
חושיהם, לתקופה מסויימת. כאשר הם מתאוששים,
מתבטאה תגובת מנגנון־ההגנה
שלהם בשיתוק סביב הפה ובדקירות בקודקוד.
תופעות אלה חולפות, אחרי שהעצבים
חוזרים לאיתנם. זו רק שאלה של זמן.״
מעבר לדאגות אלה היתד, מחשבתו של
די־נור נתונה לתוצאות הופעתו בבית־ה־משפט.
כאשר ניכנס לבית־העס, היה עדיין
בבחינת שני אנשים: ק .צטויק מצד אחד,
ויחיאל די־נור מצד שני. על הזהות בין
שני אנשים אלה ידעו רק מעטים.
כאשר הוצא על גבי האלונקה, ידע העולם
כולו כי האיש שהסתתר מאחורי השם
ק. צטניק, מחברם של סלמנדרה, בית־הבובות,
השעון אשר מעל לראש וקראו לו
פיפל, הוא יחיאל די־נור, אזרח ישראלי שעלה
מפולין, נשא בחורה צברית והוליד שני
ילדים, ליאור ודניאלה (ללי) ,הלומדים בכפר־הנוער
הדסים.
20 הדקות בבית־המשפט בירושלים נתנו
אומנם תשובה שטחית לשאלה: מיהו ק.
צטניק? אלא שברגע שניתנה תשובה זו,
נשאלה שאלה חדשה, מרתקת לא פחות:
אם ק. צטניק הוא יחיאל די־נור — מיהו,
בעצם, יחיאל די־נור?

הפליט הצעיר המשיך בדיקלום שירו. ראיתי
שזה אדם לא רגיל. צירפתי אותו בסודי-
סודות ללהקה והצלחנו להבריחו עד לנאפולי.״

חנה הגדוד .504 נתנו לו חדרון. חסר
אמנם קיר אחד — אך הקור והרוח לא
הפריעו לו. שעות הילך כמי שנכנס בו
הדיבוק. והוא כתב 22 .שעות רצופות ליממה
כתב. באוכל שהכניסו לו החיילים
— לא נגע. כאשר היו החיילים חוזרים
שתויים מבילויי לילה, והיה עליהם לעבור
דרך החדרון הפרוץ, היו צועדים על קצות
האצבעות, כדי לא להפריע לו.
כאשר היה שוכב לישון, היה מניח תחת
ראשו את ערימת הניירות הכתובים —
הניירות שנועדו להיות סלמנדרה.
הוא הגיע ארצה דרך חיפה, מחופש כחייל
בריטי. קשר, היה לו להאמין כי אמנם חיים
יהודים בבתיהם, מנהלים את עסקיהם, מבלים
וצוחקים. גולדנברג, שחזר אותר, שעה ארצה
לחופשה, בא אליו. הוא סיפר ליחיאל
כי עליו לבקר בתל־אביב, כדי לנסות ולש-
דל את הוריה של חיילת בשם נינה, כי
ירשו לבתם להצטרף אל להקת הבידור שלו.
יחיאל אמר לידידו שהיה רוצה לראות בית
יהודי — בית של משפחה יהודית, כמו
שפעם היד, לפני מבול־האש ואין עוד.
גולדנברג לקח את יחיאל עימו. הם ציל־צלו
בפעמון של דירה ברחוב אידלסון .29
פתחה להם הגברת אשרמן. לפניה ראתה
את גולדנברג, בחברת זקן מצומק שהחזיק
תיק תחת זרועו.
הגברת אשרמן הזמינה אותם להיכנס.
גולדנברג צעד פנימה, כאורח רגיל. יחיאל,
הזקן המצומק בן ר,־ ,28 נכנס בחרדת קודש.
הוא התיישב על פינת הספה שבחדר־ד,אורחים,
התבונן בכל קצה רהיט, בכל תמונה,
בכל קישוט כאילו התבונן בעולם אחר.
גולדנברג דיבר על צירוף נינה ללהקתו.
יחיאל לא הוציא הגר, מפיו.

שמפאגיה תוססת

*חיאל דיינה* לא היה הפליט היחידי
שהגיע באותה עת מחורבות אירופה. הוא
רק היד, היחידי שלא רצה להשלים עם העבר•
אחרים רצו לשכוח, להסתדר, לפצות
את נפשם השסועה, להקים בית, למצוא
חמימות. לא הוא. הוא רצה לזכור, להתנזר,
לקרוע את מסך השלווה.
הוא ישן בשדרות רוטשילד, על ספסל.
עד שמנהל הוצאת דביר, רבניצקי, שהוציא
את סלמנדרה לאור, הציע לו להשתכן במרתף
ביתו. המרתף נועד פעם, כנראה,
לשמש כמיקלט, וקיר לבנים חסם את כניסתו•
אי״אפשר היה להיכנס אליו אלא בצידוד•
אור — כמעט ולא נכנס שם.
אלא שהבדידות היתד, זמנית. ק .צטניק
אמנם ביקש שהעולם יניחו לנפשו! אפילו
את שמו הסתיר, ולא היה לו כל מגע עם
איש, אלא שאי־אפשר היה להטיל על העולם
טיל כמו סלמנדרה ולצפות מהעולם שיתעלם
מזהותו של המטיל. סלמנדרה, פרי בדידותו
של יחיאל, היתד, הזרע לניתוץ הבדידות.
בין
קוראי הספר היתה גם צעירה תל-
אביבית, שזה עתה השתחררה משירותה
בצבא הבריטי. היתד. זו נינה, בתם היחידה

בית בתל־אפיב

ת התשובה אפשר לקבל, כמעט בש־
>|לימותר״ מתוך ארבעת הספרים שכתב.
הוא רק שינה פרטים קטנים, השתמש בשמות
מוסתים. אך קורותיו רשומות ביצירות
אלה.
את סלמנדרה, ספרו הראשון, כתב בהיותו
עדיין מוזלמאן. הוא עזב את אושוזיץ מיד
אחרי שיחרורה בידי הצבא הסובייטי, התקדם
עם החזית אל תוך ליבד, של גרמניה.
מטרתו היתד, להגיע לים, ומשם לארץ־
ישראל. לא רק מפני שעוד לפני המלחמה
היתד, כל שאיפתו לעלות ארצה, אלא שבפולין
שוב לא יכול היה להישאר. הארץ
היתד, בעיניו כקבר.
זמן רב לפני שזרם הפליטים האדיר החל
נע על פני אירופה, נדד יחיאל הקצטניק
מגבול אל גבול. כך הגיע אל מחנה הצבא
הבריטי בטרא־ויזה, על גבול אוסטריה.
השחקן והקריין אליהו גולדנברג, שניהל אז
את הלהקה הצבאית העברית של האנזא,
נזכר:
״,שרוף נשרפתי בשבע משרפות׳ — כך
התחיל השיר. המסיבה העליזה נאלמה דום.

עם נינה ברו1ווו 58,

של הפרופסור ומלכה אשרמן. אם אפשר
היה לחלום על ניגוד מושלם לק. צטניק,
היתר, זו נינה אשרמן: יפהפית שחרחורת,
עגלגלה ושובבה, מוכנה לכל מעשה קונדס,
דברנית אקסטראברטית מדרגה עילאית —
בועת שאמפאניה תוססת.
והנה, היא הצברית המפונקת, המורדת
בכל מוסכם, דווקא היא נשבתה בכל נפשה
לסלמנדרה. היא לא הניחה את הספר מידה
ויצאה לרקוד עם המחזר התורן שלה. היא
לא גמרה לקרוא על אושוזיץ ונטלה לידיה
שבועון קולנוע. אלא אילצה את אימה
לקרוא את הספר .״למה לי להכניס ראש
בריא למיטה חולה?״ שאלה האם. אך לשוא,
רצונה של נינה ניצח. היא גם החליטה שעליה
למצוא את האיש שכתב את סלמנדרה,
כדי להשפיע על לבו הקרוע מצרי דמעותיה.

קריש תחת החופה
יי א קל היה לגלות את זהותו של ק.
/צטניק. אפילו לא לנינה אשרמן. המו״ל,
המדפיס, המפיץ — ,איש מהם לא היה
מוכן לומר לה היכן הוא ק. צטניק זה —
ואם הוא בכלל קיים.
עד שלבסוף נעתר לה הגורל. יום אחד
הלכה לעורך של שבועון אנגלי שהופיע
באותם הימים. היה זה י.מ. לאסק, האיש
שתירגם את סלמנדרה לאנגלית. לפני הדלת
עמד גבר אלגנטי, מחמיר־מראה. הוא כבר
צילצל, אך טרם נענה. נינה שאלה :״האם
כבר צילצלת?״ הוא השיב שכן .״אם כן,״
הציעה ,״אולי ננסה בכוחות משותפים.״ הם
ניסו, והדלת נפתחה.
כאשר כבר היו בפנים, לקח לאסק את
נינה לחדר צדדי .״האם את יודעת שזה
מחבר סלמנדרה, שאת מתה להכירו?״ שאל.
אחרת היתד, מתעלפת על המקום. נינה
רק העלתה לנגד עיניה סצינה של התעלפות,
ולא יכלה להסיר את מבטה לרגע מסופר
חלומותיה. בו במקום החליטה :״זה האיש
בשבילי. הוא יהיה בעלי.״
כאשר עזבה את השניים ויצאה, אמרה
עצמה :״אם יסובב את ראשו — זאת אומרת
שמצאתי חן בעיניו.״ כי לא תיארה
לה שאהבתה האינסופית לאיש הזה לא
תצית בליבו זיק מקביל.
יחיאל עוד לא ידע זאת; אבל בדידותו
היתד, אז כבר לגמרי אבודה. נינה לא התחשבה
בניסיונות־ההגנה שלו. היא פרצה
בחיוניות בלתי ניתנת לבלימה אל המרתף
ואל החשיכה שיחיאל חיפש בה מיקלט.
האיש מפלניטה אושוויץ התחיל לחייך. כי
אי־אפשר היה שלא להידבק מנינה. היא
אפילו הוציאה אותו לטיולים בעיר. אך,
כאשר היתה נעמדת לרגע לשוחח עם מכר
ברחוב, והיתד, מבקשת להציג את בן־זוגה,
היתה מגלה כי נעלם. פשוט לא היה מסוגל
עדיין לפגוש כל כך הרבה אנשים.
בביתה הלכה כסהרורית .״אני מאוהבת!״
היתר, מפזמת.
״מי הבחור?״ שאלו הוריה.
היא סיפרה להם. ההורים נדהמו. נינה
הביאה להם את הביקורות הספרותיות שנכתבו
על סלמנדרה, ואשר בהן הושוזה ק.
צטניק לדנטד, ולדוסטוייבסקי .״טוב,״ אמרו
ההורים לבסוף ,״הביאי אותו הביתה שנראה
אותו.״
נינה הזמינה אותו. הוא נכנס כסהרורי.
כאשר התיישב בפינת הספה בחדר־האורחים,
מילמל כמתוך חלום :״פה, במקום הזה כבר
ישבתי פעם...״
״הייתי משוכנעת שהוא בטראנס,״ אמרה
לאחר מכן נינה ,״לבי יצא אליו, המסכן
הזה, ההוזה הזיות. אבל אמרתי לעצמי
שק. צטניק נאה לו לדבר בחזיונות מעורפלים.״
היא לא ידעה כי הוא דיבר אמת,
ואמה לא יכלה בשום אופן לזהותו כאותו
זקן צמוק שביקר שם בחברת גולדנברג.
שיחודו־,היכרות עם ההורים היתה מיוחדת
במינה. הם רצו לדעת, לפחות, מה שמו
של הק. צטניק הזה .״קרל רוזנבאום,״ השיבה
נינה סתמית, והוסיפה :״מה חשוב
שמו? אסור לשאול!״
ההורים שאלו בנימוס מניין לו, לבחור
של נינה, העברית הצחה הזאת. שוב הכריזה
הבת :״אסור לשאול!״ ורמזה להם :״רחמו
עליו. אל תשאלו שאלות.״
כאשר הלך יחיאל, שאלה נינה את הוריה
מה דעתם עליו? לא ידעו מה להשיב.
הוסכם על החתונה. ההורים — וגם נינה
— חלמו על חתונה ברוב עם ופאר. אך
יחיאל לא רצה זאת. החופה נערכה מבית
ההורים, בנוכחות כמה סופרים ובני משפחה.
בעומדו תחת החופה, ביקש החתן מן
החזן כי יאמר אל מלא רחמים וקדיש.

שמות קדושים
ך * נשואים שינו 7ך ל ^ דךד ^

ן ) צוניים; אולם הם לא התירו את השבו

שנשבע על גל האפר באושוז־ץ. נינה
גם לא ניסתה ללחום בעברו — או אף לגלות
את סודותיו. על אף שהוריה הציעו
עזרה, המשיך הזוג לגור במרתף האפל. עד
שהגיעו מים עד נפש; צינור המים התפוצץ
והציף את החדר. ואז הם עברו לגור בבית
משלהם.
אלא שבליבו פנימה עוד לחשו גחליאוש־וזיץ.
הוא יכול היה לחיות בבית מאוורר,
להוליד שני ילדים ואף להסתגל לאורחים
הרבים שהגריגאריות של נינה משכה לביתם.
אבל המיטיען שנשאר עדיין בו היה
צריך למצוא פורקן. אופייני אולי למצב
נפשו הוא, שעל אף כשרונותיה המופלאים
של אשתו בגסטרונומיה, על אף המעדנים
ר,פנטסטיים שהיתר, מגישה, לא יכול היד,
לוזתר על לחם — לחם פשוט, לחם שבאוש־וויץ,
פירושו היה חיים.
בתוך החיים הנורמאליים האלה, היה חש
את הצורך למלא אחר שבועתו, להעלות
את זכר הצלובים והשרופים. בימים בהם
היד, כותב, היה חוזר אל הפלניטה הרחוקה.
הוא היה מתבודד, חדל לאכול, חדל להתגלח׳
חדל להתרחץ. בנפשו היה חוזר להיות
מוזלמאן באושודיץ. פעם קרה שאיבד את
ההכרה והתעורר שרוע על הרצפה. בימי
הבלהות הלבנים הללו, מתהום תאי המוות,
העלה את בית הבובות, את השעון אשר מעל
לראש, את קראו לו פיפל.
הוא לא כתב על יצורי־דמיונו. הדמויות
שהילכו, פחדו ומתו היו פעם אנשים אמיתיים•
הוא לא כתב רומאן, כי אם זכרונות
אוטוביאוגראפיים. על כל אחד מספריו,
ובכל השפות המתורגמות, מתנוססות בראש
הספר ארבע אותיות סתמיות :״א-.
דמ.ע.״ המו״לים מקפידים להדפיסן. אך
אפילו אשתו אינה יודעת מה הן מסתירות.

ער השילומים

^ ואעקבמק רו ם אחר הנעשה במדיי
1נה. כאשר לא היה שקוע בכתיבתו, עבד
בפרדס. אך בכל דבר, נמנע בכל מאודו מלהיות
״דמות ציבורית״.
ספרו השני, בית הבובות, סובב את כל
כדור הארץ. מלך דנמארק שלח מכתב רווי-
רגש; מלכת בלגיה הודתה לו על המיסמך
העל־אנושי. הם לא ידעו למי לכתוב, על
כן כתבו לנינה, בחשבם שהיא ק. צטניק,
כי היא אשר חתמה על חוזים ובאה במגע
עם המו״לים.
הספר הופיע במאות מהדורות, הכניס
הון תועפות. אך לא לק. צטניק. כאשר חיפש
מו״ל בניו־יורק, והיה זקוק לסכום
למחיה ולתירגום, נמצא מי שנתן את הכסף׳
תמורת הזכויות של הספר לחמש
שנים.
גישה של איש־רוח צרוף? של איש האי-
מעשיות? של משורר? יתכן. אבל גישה
עקבית, שמצאה ביטוי גם בפרשת השילומים
מגרמניה. כאשר נפתח הדיון על השילומים
בכנסת, ישב עם אשתו ביציע
ובמשך כל הישיבה הזיל דמעות.
הוא כתב שיר על השילומים* .דבר חזק
יותר לא נכתב על נושא זה — וספק אם
אי־פעם ייכתב.

הסלקציה האחרונה

** לעכ רו מיאן לדבר. פשוט עבר ל-
20 נושא אחר, כל אימת שמישהו שאל אותו
על אושוויץ. על כן אפשר להבין את
המאמץ הנפשי האדיר שהיה דרוש, כדי שיחליט
להופיע קבל עם ועולם, ולגולל דברים
אלה בבית העם. המאמץ היה כה אדיר,
המתיחות כה נוראה, שעצביו לא עמדו בהם.
אבל אחרי שהתאושש, אחרי ששבה אליו
נפשו בבית־החולים בתל־אביב, עשה את
אשר לא יכול היה לעשות עד כה: הוא
דיבר על עבר זה. הוא לא עשה זאת בקלות;
כל מילה עלתה לו ביוקר. אבל הוא בכל
זאת דיבר. מי יודע? אולי הופעתו במשפט,
אבדן־חושיו, יציאתו מן האלמוניות— ,
אולי אלה שיחררו בו משהו?
מה היה מספר בבית־המשפט, אילו הרשו
לו זאת גופו ועצביו? מן הסתם, היה מספר
על הסלקציה האחרונה, זו שבה נכשל.
שנתיים היה מוזלמאז באושוויץ. שנתיים
היה גל עצמות, מאלה שהנאצים השליכו
למשרפות. ובכל זאת לא נשלח לקרימא-
טוריום.
מדוע? מדוע הושאר הוא בחיים, בעוד
שמוזלמאנים אחרים הורעלו בגאזים?
אין בפיו הסבר אחר, אלא זה שהוא נשבע
להישאר בחיים. נשבע לאחיו־המוזלמא-
נים לספר לעולם את סיפורם .״כאשר היינו
עומדים כולנו ערומים, ועוברים על פני
הרופאים שערכו את הסלאקציה,״ סיפר,
• מופיע נפרק אחרון בספר ד׳שעון אשר
מעל לראש.

עם נינה -תמתח
״הייתי מביט להם ישר בעיניים. לא כפוף
ושפוף, לא מדדה כשפני כבושות באדמה
— אלא מביט׳ להם ישר לעיניים. ובמבטי
הייתי מכנים את כל החלטתי לחיות; את
כל השבועה לגבור על אושודיץ.
״רק פעם אחת איכזבה אותי השבועה.
עברתי ערום, כמו כולם. אלא שהפעם,
במקום לזרוק להם אתגר במבטי, במקום שיראו
שם זיק חיים של אדם חי ולא מבטי
כבוי של שלד מת — ראו אותי כאחד שנמלך
מן החיים.״
הרופא שערך את הסלקציה — ״רופא הבית״
של אושוויץ — היה יוזף מנגלה. הוא
רשם את מספרו של יחיאל על דף הנייר
— רשימת המוזת.

רוח רפאיס כמוסף

ך * כניסו אותו עם עוד אלף איש לאחד
11 משלושה צריפים. צריפי־המתנה, טרקלין
חצרו של מלאך המוות. יומיים נשארו בצריפי
הבידוד. פשוט לא היה במה להעבירם
אל המחית. המשרפות היו עסוקות 24
שעות ליממה, עם טראנספורטים שהגיעו
מהונגריה. המשאיות עבדו ללא הרף בהובלת
אנשים מרציפי הרכבת לתאי הגאזים. לא
היה להן זמן להוביל את ״התוצרת המקומית״
— את נידוני־המוזת של אושוויץ
עצמה.
אחרי יומיים נפתחו הדלתות. גל העצמות,
שנשא את המספר ,135633 הועמס עם גלי-
עצמות אין־ספור על משאית. בדרך נעצרו
ליד מחנה הצוענים. חיכתה שם עוד קבוצה
ערומה — המשלוח האחרון של עם זה
למשרפות. אל תוך חיקו של יחיאל הושלך
שלד של צועני: שחור, ערום — ומחזיק
כינור מתוצרת עצמית.
הצועני נאחז ביחיאל וחיבק אותו כאילו
לא ירפה ממנו גם בתוך תנור המוזת.
״ואז,״ מספר די־נור ,״נשברתי. בא המשבר
הגדול. הצועני שחיבקני שבר אותי. כאליו
אמרתי לו: טוב, נלך ביחד. לא יכולתי
כאילו לאכזב אותו.״
המשאית חלפה על פני מחנה הנשים. ואו,
כנראה, קרה הנס. כי במשך כל השנים
שמר יחיאל על חלום נסתר: חלום של היום
בו יצא החוצה וימצא את אהובתו מחכה
לו. האמין שהיא בחיים. שהיא מוכרחה
להיות בחיים. שוב נדלק בו זיק החיים.
המשאית נעצרה בפתח תא הגאזים. השלדים
הורדו ממנה. שומרי המחנה היכו
בהם בכתות התת־מיקלעים, כדי לזרו את
התור. וכל אותו זמן המשיך הצועני לחבק
את יחיאל. ואז, דחף אותו יחיאל ממנו בעצמה
.״לא! לא אכנע,״ אמר לעצמו ,״לא
אמות!״
והוא חיפש — מה? מה אפשר לחפש, על
ארגז של משאית, במרחק שני מטרים מתא
הגאזים? איזה מיפלט?
על המשאית, בפינה הסמוכה לתא הנהג,
היה ארגז. ארגז פחם, שבו השתמשו,
כנראה, במקום בנזין להתנעת המשאית הכבדה.
גם המוזלמאנים האחרים יכלו לראות
את הארגז. אך איש מהם לא חשב עליו כעל

בשבועון איטלקי
מיפלט. איש מהם לא חיפש מיפלט. הם כבר
היו — ברוחם — בתוך המשרפות.
יחיאל נכנס אל תוך הארגז, שהיה ריק
אותה שעה, סגר את המיכסה על עצמו.
אחר־כך איבד את הכרתו.
לפתע התעורר. חריקת דלת הנפתחת העירה
אותו. הוא ראה שהוא בתוך תא הנהג,
וכי המשאית עומדת במוסך. כיצד
הגיע לתוך התא? אינו יודע עד היום.
בפתח הדלת עמד הנהג, איש ס.ס. הוא
ראה שלד שחור בתאו. מיד הרים צווחת
אימים וקרא לחבריו. הם הגיעו באקדחים
שלופים .״מי אתה?״ שאל אחד מהם ,״בן
אדם או רוח? תגיד, לפני שאני יורה!״
השלד השחור לחש :״אני אדם הרוצה
לחיות.״
הגרמנים פרצו בצחוק. ואז היה טראנ־ספורט
בדרכו לגינטרגרובה, אחת משלו־חות
אושוויץ. הם השליכו אותו על אחת
המשאיות. בטח יגיע, בסופו של דבר,
למשרפה.
אלא שבגינטרגרובה היה ראש מחנה מופלא
— אסיר פוליטי גרמני בשם לודוויג
וזרל. הוא עשה דבר יוצא מגדר הרגיל.
פשוט לא הרג — דבר לגמרי מיוחד ב־אושוויץ.
וכך נשאר יחיאל בחיים, עד לגמר
המלחמה.

מול אייכמן
•\ ילו הצליח די־נו ^ מ סו ^ז ^ ל
העדות שלה ציפה מפיו גדעון האוזנר,
היה בוודאי מספר על ארגז הפחם, ועל השנתיים
באושוויץ. אולם גולת הכותרת היתה
צריכה להיות: סיפור פגישתו עם אדולף
אייכמן, בינואר . 1942
אז היה יחיאל אחד מכלואי גיטו קאטו־ביץ.
מאחוריו השתרעו שלוש שנים של
עינויים במחנות־עבודה נאציים. והנה, כמו
מתת מן השמיים, העבירה הצירות השווי־צית
בברלין ניירות אזרחות הונדוראסיים
הכתובים על שמו. ידידים בעולם החופשי
סידרו לו זאת — הדרך היחידה בה יכלו
יהודים בודדים להימלט מן התופת.
הניירות הגיעו אל מפקדת הגסטאפו בגיטו
קאטוביץ. יחיאל נקרא להתייצב בפני מפקד
הגסטאפו המקומי, אלפרד דרייאר. היתה זו
הפעם הראשונה שהקצין קיבל ניירות כאלה,
והוא לא ידע כיצד זה הופך יהודי בן־לילה,
לאזרח־חוץ מחוסן.
והנה, תוך כדי כך, הופיע קצין שני. כפי
שנודע ליחיאל לאחר מכן, היה זה אדולף
אייכמן, שבא לביקור בקאטוביץ. אייכמן לא
דיבר. רק העיף מבט מעל לכתפו של
דרייאר, אל הניירות שהיו מונחים על השולחן.
אחר כך נעץ מבט אחד של בוז
ביהודי שעמד מולו. מבלי לומר מילה נטל
את הניירות, קרע אותם לגזרים והשליכם
אל תוך סל הניירות. גורלו של יהודי, אמרו
תנועות אלה, הוא אחד: אושוויץ, מוות.
אך יחיאל די־נור לא מת. הוא חי לתת
עדות על צליבת אחיו, הוא חי לעמוד שנית
מול אדולף אייכמן, שישב הפעם כחיה בסוגר
הזכוכית — מצפה שאותם •הווים
יגזרו את דינו. י

שלונגו הגדול ביותר הוא כ^
שטח המין.

ועוד, הוא מעורר אותנו לחשוב מחדש על
הבעיות היסודיות, העקרוניות, המונחות ביסוד
יחסנו למין השני.
הוא מנפץ הרבה מאשליותינו בקשר לעניינים
כמו פאריזם, מאסוביזם ועוד,
וקורא אתגר על התמונה המסולפת של
״גבריות״ שרבים מאתנו מאמינים בה.

,אנחנו״ — כלומר, כל בני התרבות
המערבית, והמזרח־אירופית, והמרחבית.

המוגי רווקים ורווקות אי;ם מוצאים
חכרה וסיפוק, כעוד שאחרים
מכטאים יחסם הציני לעיגייני המין
כהשתתפות נלהכת באורגיות
מיניות וכמועדוני-מין ; רכים כתו־בנו
הסוכליט מאי־פיפוק מיני ;
מספד הזוגות המתגרשים עולה
מדי שנה; עצום מספר הזוגות
הבלתי מאושרים, ההרוסים, שאינם
מתגרשים משיבות שונות.
נכשלנו. אולי נציץ איפוא ונראה כיצד
פותרים האחרים את בעיותיהם? ״האחרים״
הם בני הודו ובורמה, סין ויפן.
אלן ו. וואסס, חוקר הזן־בודיזם, מציג
בספרו טבע, גבר ואש ה את הגישה ליחס
בין המינים, לאור הישגי העולם המזרח־אסייאתי,
בצורה המובנת ומתקבלת על
דעתו של בן־המערב.
זהו ספר מייעץ ומדריך.

אך זהו גס ספר פרובוקאטיבי.
כי הוא קורא אתגר על מוסכמות. כי
מלבד התייחסותו לבעיות המעשיות של חיי־המין,
הצעותיו המיוחדות בשטח המשגל

בהיתקלו, כמובן, בביקורתם הנרגשת־זועמת
של החוגים השמרניים בארה״ב ובבריטניה,
זכה המחבר לתגובתם הנלהבת של
אנשי המחשבה הצעירים הרציניים, אשר
ציינו כי הספר פותח עולם שלם וחדש של
מחשבה.
גלל אופיו המיוחד של הספר לא
^ תותר, כנראה, מכירתו בדרכים המקובלות.
השתמש, איפוא, בהזדמנות יחידה
זו: גזור את התלוש המצורף (או העתק
אותו על דף נייר) ,ושלח בצירוף 2.50ל״י
בהמחאת־דואר, או בצ׳יק, או ב־ 21 בולים
של 12 אגורות כל בול, ותקבל בדואר
(בחבילה סגורה) ,את הספר בצורתו הנאה,
בכריכה קשה, כולל תמונה צבעונית וללא
כל הוצאות נוספות. מודעה נוספת לא
תפורסם.
ההוצאה מתחייבת לספק את ההזמנות
תוף 45 יום מקבלת ההזמנה בדואר, אולם
ייעשה מאמץ להקדים את המשלוח ככל
האפשר•

לכב׳

הוצאת ״דע״,
ספרי מדע ואינפורמציה,
ת. ד,4529 .
תל־אביב
נא לשלוח לי את הספר, טבע, גבר ואשה״ .אני מצרף 2.50ל״י בהמחאת־דואר/בצ׳יק/
ב־ 21 בולים של 12 אגורות כל בול( .למחוק את המיותר).
השם :
המען המדוייק למשלוח :

שם העיר, היישוב
הערה: אני מעוניין ב טפסים, נוסף לטופס הראשון, ואני מצרף 2.50ל״י
נוספות לכל טופס.

הצעה מיוחדת שד חוצאח

!111

זזפר(5,דע;ואי1פוד6צ־ה

קוראי ״העולם הזה״ שפפרי־הבים •טל ההוצאה אזרו כמקומות
מגוריהם, יוכלו לקבלם בולם או חלקם, בדרך הדואר, תמורת מחירם
הנקוב כהמחאת־דואר, או כצ׳יק, או בבולים של 12 אגורות בד
כול, ללא תופפת של דמי משלוח.
שלח איפוא את הזמנתך לת.ד ,4529 .ת״א.( ,אפשר עם ההזמנה לטבע, גבר ואשה,
אך אפשר גם בלעדיה) ותקבל את הספר/ים מיד.

רטעזג! גזגדפריגז דנזח־יריהם־ :

אור• אבגר״? :גל 3הקרס

1.20ל״י

.2דו״וז ג רינוו אלדעלנ ערו ת ה טל !!

1.20ל״י

.3דייר קמריו: הו מו ס ק סו א ליו תשל נוע*

1.40ל״י

מתאבד המלכלאו ומשפחה
איש לא יצא משם שלם

במרעה
(המשך מעמוד וו)
הנאצי. לאחר דקות מספר היה נרגע, חוזר
לשווי מישקלו הנורמאלי.
יחפים תמורת מחפה. עבור יוסף
היווה משפט אייכמן צריבת פצע ישן.
יוסף, שנולד בווארשה כתריסר שנים לפני
פרוץ המלחמה, החל מוצא פרנסתו ברחוב
הגרמני כמוכר סיגריות ועיתונים. חזות פניו
הארית איפשרה לו לנוע בחופשיות, הסוותה
את מוצאו היהודי.
באחד הימים נתגלתה זהותו השמית והוא
נאלץ למצוא מחסה בביתה של צעירה
נוצריה מופרעת, בת ,26 אשר דרשה ממנו
לחיות עימד, תמורת אי־הם גרתו. יוסף היה
אז כבן . 14
עם סוף המלחמה, נימלט מביתה של
מאמצתו, כשהוא משאיר לה את בנם בן
השלוש.
בווארשה ניסה יוסף לחפש את שרידי
משפחתו. חיש מהר התברר לו שאיש מהם
לא שרד. בין היתר, הרס אחיו היחיד את
אשתו ואיבד עצמו לדעת, כדי לא ליפול
בידי הגרמנים. ספוג זוועות וערירי, עלה
יוסף ארצה, התגייס כחבלן לשורות ה־פלמ״ח.
לאחר
מלחמת השיחרור, השתקע בבאר־שבע,
מקום שם עבד כנהג במחלקת העבודות
הציבוריות. לאחר חמש שנים אף נשא
את אשתו, אסתר, אותה הכיר בפגישה
מיקרית בקולנוע קרן המקומי.
חייהם של בני הזוג, להם נולדו, בינתיים,
בן ובת, התנהלו בשלח־ה, עד להתחלת ההכנות
למשפט אייכמן. אז חל שינוי ביוסף.
הוא הפך עצבני. מדי פעם היה ממלמל
על שנימאס לו לחיות .״את יודעת,״ אמר
בוקר אחד לאשתו ,״אתמול בעבודה נתנו
לי עוזי. חשבתי לתת לעצמי כדור ולגמור,
רק שחשבתי על הילדים
אשתו ניסתה לעזור לו כמיטב יכולתה.
היא פנתה לרופא קופת־חולים המקומי, ד״ר
שטיין, ביקשה שיספקו לבעלה טיפול פסיכיאטרי,
אך לא קיבלה כל עזרה .״היחידה
שמסוגלת לעזור לו זו את,״ השיב לה
הרופא. אך גם בפני אשתו לא פתח יוסף
את סודות נפשו.
חבריו לעבודה, שכינוהו בשם החיבה
״פיצלה״ ושהכירוהו כבחור עליז ושופע־בדיחות,
התקשו להסתגל למצב־רוחו החדש.
באחד מבקרי השבוע שעבר חזר יוסף
לביתו, כשעה אחרי שיצא לעבודה .״לקחתי
חופשה קטנה,״ הסביר לאשתו ,״אין לי
עצבים לעבוד.״ לפתע צנח על הספה והחל
ממלמל בשטף .״נימאס לי כבר,״ צעק,
״נימאס לי.״
״שכב בשקט,״ אמרה לו אשתו, הנמצאת
בחודש השמיני להריונה .״אצא להביא לך
רפואה להרגעה.״
כך נפרדה מבעלה — מבלי לדעת שהפעם
לנצח. מיד כשיצאה מהבית, נטל יוסף את
חבל־הקפיצה של בתו, בת חמש, ניכנס לחדר
האמבטיה ותלה עצמו על משקוף הדלת.
לרופא שהגיע למקום לאחר כשעה, לא
נותר אלא לקבוע את מותו.
הידיעה הכתה בהלם את חבריו לעבודה
״לפני כמה שבועות, בשעת וויכוח,״ נזכר
אחד מהם ,״אמר לי יוסף, :תדע לך —

משם לא יצא אף אחד שלם. מי שלא נפגע
בגופו, נשאר נכה בנפשו,.״
היה זה, כפי הנראה, איבחון עצמי מדוייק.
כך 16 ,שנה לאחר קץ מלחמת העולם השניה,
תבעה הזוועה הנאצית קרבן נוסף.

יהדות
•דיד מוו ע ד
ראש ממשלת ישראל, דויד בן־גוריון,
מיטיב להרגיז את יהדות העולם. אצל בני־תמותה
רגילים מכנים התנהגות מעין זו —
חוסר־הצלחה ביחסי־ציבור. חסידי ביג׳י רואים
בה חריפות־אופי.
עתון אחד שאינו רואה תעלולי ביגיי
בעין יפה הוא השבועון האמריקאי רב־התפוצה
טייס. לפני שבועות אחדים פירסם,
בשימחה לאיד, רשימה קצרה, המצטטת את
דברי ראש־ממשלת ישראל בעת ביקורו ביבשת
אמריקה, כי הוא מכיר רק יהודי אחד
באמריקה שאינו חושב עצמו לא לאמריקאי
ולא לציוני אלא ליהודי בלבד.
למי התכוון ביג׳י? מאחורי הערתו
הטיפוסית של האיש שהצליח להרגיז גם
הפעם את התורמים למגבית היהודית המאוחדת,
מסתתר סיפור מיוחד במינו.
כאהלי כיג׳י .״בן־גוריון הוא הבאדי
שלי,״ התגאה לא פעם זמל רזניק בפני
מכריו. היתד. זו הערה תמוהה במקצת, כי
רזניק, גבר חסון וחייכני בשנות הששים של
חייו, הוא אמריקאי מזה כמה עשרות שנים.
אף־על־פי־כן, נכונים דבריו לחלוטין. כי
רזניק היה ממגוייסי הגדוד העברי, שירת
לצידו של ביג׳י בגדוד, ישן עימו באוהל
אחד.
עם תום שירותו, עלה לארצות־הברית. שם
החל עוסק בענייני אמרגנות ושעשועים,
הקים כמה מגני־השעשועים והלונה־פארקים
הגדולים של אמריקה. תוך כדי־כך התעשר,
הפך למיליונר, הקים לעצמו חווילת־טירה
מפוארת באסבורי פארקס האריסטוקראטית
(המשך בעטוד )22

דא-ציוני רזניל,
אחד בדורו של האחד בדורו
העולם הזה 1239

י״״ ש״ע ג לז ר
כולם אומרים עכשיו שהם מאוכזבים
מהקבוצה הברזילאית סאנטום מפני שנתנה
לנבחרת הפועל פתח־תקוה—מכבי תל אביב
רק 3גולים נגד אחד• אומרים שבעד 60
אלף לירות, שהם קיבלו בעד המשחק, לא
מספיק רק שלושה גולים. אני לא מאוכזב.
אני חושב שהמשחק הזה היה אחת החוזיות
הגדולות בקריירה שלי. אמנם יתכן שהם
לא התאמצו, אבל גם מה שהראו לנו, זה
מספיק.
זה פשוט תענוג לשחק נגד קבוצה כזאת,
אחת הטובות בעולם. נגד שחקנים כאלה
יש יותר חשק לשחק ויש יותר מרץ להראות
מה שאנחנו יודעים. לפני המשחק
רעד לנו הפופיק. העתונאים הפחידו אותנו
נורא. כל יום היו מפרסמים תוצאה אחרת
של סאנטוס מאירופה — ,2:9 ,2:7למטה
מהשש הם לא היו יורדים בכלל. רצינו
לפחות לצאת בכבוד נגד קבוצה כזאת.
מולנאר, המאמן, הראה לנו לפני המשחק
סרטים על הברזילאים. הוא הסביר שנגדם
יש לשחק כמו בכדורסל, לשמור שטח ולא
אישית. למה שכל המשחק שלהם, שהם
מוציאים את שחקני היריב ממקומם ומשאירים
את השטח פתוח עד השער. לפני
המשחק עוד עשינו נסיונות לשחק עם ה־
•כדור כמו יו־יו, כמו שהברזילאים עושים,
לבעוט בכדור קדימה ושהוא יחזור לבד
בחזרה. אבל תהרגו אותי, אני לא יודע
איך עושים את זה.
כשהם הכניסו לנו את ה־ 0:3עד הדקה
ה־ ,22 חשבנו שהנה הולך הסוף. אבל לאט
לאט התאוששנו, ואם תשאלו אותי, עמדנו
בכבוד נגדם. וזה לא פשוט לעמוד נגד
סאנטוס. איך שהם משחקים?! הכדור נדבק
להם לרגל ולא יוצא. כל כדור מחושב
אצלם. במקום לשחק, עמדנו רק לספור
כמה פסים הם מעבירים מבלי שאנחנו ניגע
בכדור. כל פעם הגענו עד .12 אצלנו אף
פעם לא תהיה רמה כזאת. הם חיים עם
הכדור. הרגליים של כל אחד מהם לחוד
שוזת 100 אלף לירות. ולא בכל יום יש

״אי!ה
הזדמנות לתת בעיטה ברגליים ששוות כל
כך הרבה. לכן היו כמה שחקנים אצלנו,
שבדרך כלל בועטים ברגליים של לירה־שתיים,
שהתבלבלו ובעטו קצת יותר מדי
חזק.
המקשר השמאלי שלהם פלה, האליל של
הכדורגל הברזילאי, הראה מה שהוא יכול
בעיקר בחצי הראשון של המשחק. הוא
מנהל להם את המשחק לא רק ברגליים
אלא גם דרך הפה. כל הזמן צועק ומקלל.
שחקן גדול, בחיי.
על עצמי יש חילוקי דעות איך הייתי.

כלה מוקף
נאלצה

לגייס את פרשיה

התנגשות באוויר : 5 2
ער סאנטום.
זכריה זינק אל הכדור כדי לנגחו יאל השער, אולם

מזל שמלבד העתונאים הישראליים היו במשחק
גם כמה צופים אובייקטיביים, כמו
המאמן של סאנטוס, שאמר שהייתי השחקן
השחקן הטוב בקבוצה הישראלית. אני
אאסוף את העתון הזה שבו כתבו מה שאמר.
גם פלה אמר שאני, ביחד עם סטלמך,
יכולים לשחק בכל קבוצה בעולם. ופלה,
רבותי, זה לא ישראל פז. בטח יגידו ששילמתי
לפלה. אבל סאנטוס זה לא ילדים,
שאפשר לקנות אותם, ופלה לא בא לכדורגל
מהקיבוץ.
מה שהייתי מבסוט זה להעביר את ה

ה מון סדרנים (במרכז ב תל בו ש ת לבנה) ,שהפסיקו ל שמור על
הסדר והקיפו את שחקך הפלא כדי להצטלם בחברתו. המ שטרה
כדי לסלק את הסדרנים אשר התפרעו על מגרש הכדורגל.

ה שוער הקדימו וקלט את הכדור לפניו. משמאל נראה א חיו של
זכריה, אבשלום רצבי. זכריה ואבשלום היו המהירים בחלוצי־הקבוצה
הי שראלית ששיחקה בהקרבה ובה תל הבות מול הברזילאים.

מספר שש שלהם, ששמר עלי אישית. מה,
שיעשו רק מאיתנו צחוק?! אז קירקסתי
אותו כמה פעמים, והייתם צריכים לראות
אותו בערב ברחוב דיזנגוף. הוא אמר לי
שלום.
נכון שלא נתתי גול. ככה זה, לפעמים
הולך משחק מצויין ולא הולכים גולים.
ולפעמים אתה לא צריך לשחק, די שתכניס
שתי בעיטות לשער והשוער הולך לחפש
את הכדור ברשת.
בחצי השעה האחרונה של המשחק לא
התחשק לברזילאים לשחק בכלל. את הכסף

נלוו נחסם

הם קיבלו בין כה וכה לפני המשחק. אז
הם הכניסו את הרזרבה שלהם. אז נעשה
המשחק שלנו יותר מסוכן משלהם. ועובדה,
אילו היו מחשיבים את תוצאת המשחק
רק לפי החצי השני, אז בטח זה היה ה־נצחון
שלנו.
אז זהו. הייתי מבסוט מהמשחק ששיחקה
הקבוצה שלנו• אם מתאמנים אצל מאמן
שמבסוט ממך, רוצים גם להראות לו שהוא
לא מבסוט בחינם. אני חושב שאם נשחק
ככה בטורניר באמריקה, על אותה רמה,
לא נבייש את הפירמה.

פלה (מתכופף ב תלבו ש ת לבנה) פורץ דרך ההגנה הישראלית,
כ שהמגן פלשל מנסה לחסמו ברגליו• מ אחוריו נראים יוסף
גולד שטין ו מגן הנבחרת הישראלית, יפת. מי מין עט אל הכדור הרץ הישראלי רביוב.

ויי!
אשתו של ונאל הלפוין, שהתגרשה ממנו,

הוא

יי י

111.׳

ן 1י ך *1 \ 1 ״1 81 רפאל הלפרין, כפי שצולם בהאבקות החופשית היחידה בסגנון
7 1 \ 1111 תפוס כפי יכולתך, בה הופיע בארץ לאחרונה. רפאל הלפרין 171 הוכיח כי שיטת היאבקות זו טובה נס לחיי יום־יוס, השתמש בה נם מחוץ לחבלי הזירה.
ץ ה היה לפני שבועיים. מהדירה המתוחת
שברחוב איבשיץ 8׳ בצפון תל־אביב,
בקעו צעקות־אימים. השכנים, שהיו רגילים
למריבות וקטטות באותה דירה, לצעקות
ולהרפות שבקעו דרך הקירות, לא התרגשו
במיוחד. הם סברו שזו אחת מאותן שערוריות
רגילות, בבית משפחת הלפרין. הם
טעו.
מה שהתרחש אותה שעה בדירה היה
מחזה בלתי־רגיל. נערכה שם התגוששות
קצרה בהשתתפות מר ישראל, בעל־התואר
הבלתי־מעורער, האיש שזכה לפני שש שנים
גם בתואר אלוף העולם בהיאבקות חופשית,
שימש נושא להערצה המונית כפלא של
איש־שרירים יהודי. רפאל הלפרין, האיש
שזכה לפני שבע שנים ב־ 162 קרבות־היאב־קות
ברחבי ארצות־הברית׳ ניצח גם הפעם.
אלא שהמפסיד, יריבו בקרב, היד, שונה
מאותם שוורים שופעי־שרירים נגדם נהג
הלפרין להיאבק בשיטת תפוס כפי יכולתך.
הפעם ניצבה מולו אשד — ,אשתו ואם
לחמשת ילדיו.
את תוצאות אותו קרב קבע רופא המרפאה
הממשלתית, ד״ר משה מלמד, שציין
בתעודה רפואית רשמית :״בדקתי את ציפורה
הלפרין ומצאתי בה סימן אחרי חבלה,
עם נפיחות במצח, מעל הגבה השמאלית.״
איש לא היה נוכח באותו קרב. אולם
הנפגעת, ציפורה הלפרין, ערערה על תוצאותיו.
היא הגישה תביעה לבית־המשפט
הרבני, בה תבעה מהדיינים לבקש מהמשטרה
להגן על חייה. נימקה היא את סיבות
הבקשה:
9הנתבע׳ רפאל הלפרין, פגע לאחרונה
בראשה של התובעת ורק בדרך נם הצילה
את חייה.
י• הימצאותו של הנתבע בבית בו גרים
הצדדים׳ מסכנת את חייה של התובעת.
כך אירע שאותה מכה שהנחית רפאל
ד,לפרץ בפני אשתו, לפני שבועיים, היתה
גם הנוקאוט של חיי־הנשואין שלו.

גשואי־רסן

•תכן שכל מה שהתרחש בחיי־הנשואין
י של רפאל הלפרין ואשתו, כולל הסיום
המוחץ, היה נשאר בתחומי הפרט של הזוג,
כפי שקורה במיקרים דומים בחיי־זוגות
אחרים. אלא שרפאל הלפרין רואה את עצניו
כנכס ציבורי, החייב דין־וחשבון על חייו
הפרטיים לציבור. על כן הוא חשף אותם
בפומבי. לפני שנתיים יצא הלפרין במאמר
חסר־תקדים, בשבועונשים ישראלי, בו הסביר
לציבור: מדוע אני מתגרש מאשתי.
אחרי ההסבר הארוך והמפורט, חזר ד,לפ־רין
לאשתו, מבלי להסביר מדוע. ואילו
השבוע הוא התגרש סופית, שוב ללא הסברים
פומביים.
אילו היה הלפרין מסביר את עצמו הפעם,
,היתד, נחשפת טראגדיה משפחתית מזעזעת,

י— 1 8י

שעם היותה טראגדיה אישית של שני בני־זוג,
יש בה כדי להצביע על תופעה חברתית
מעניינת בהווי הישראלי.
רפאל הלפרין ,36 ,הוא אחד הנציגים
הבולטים של שכבת הסלף מייד. מאן בישראל,
דמות שהגיעה בזמן קצר אל פיסגת
ההצלחה. כיום הינו איש־עסקים מצליח,
המנהל עסקים בקנה־מידה בינלאומי. הוא
בעל מכון לתרבות־הגוף׳ בעל מכון ליופי,
בעל מיסעדה פורחת ברחוב דיזנגוף, ושותף
מפעיל במלון־ענק מפואר העומד להיבנות
בטבריה.
האם היתד, זו ההצלחה המסחררת שהביאה
את ד,לפרץ לפרידה סופית מעל אשתו,
לה היה נשוי מזה 17 שנה, ומחמשת־ילדיו?
הלפרין עצמו רואה את הסיבה בגורם
אחד: בעובדה שבמחצית־חייו גדל בעולם
רוחני ומוסרי שונה לחלוטין מזה שחי בו
במחצית חייו השנייה. עד לגיל 16 היה הלפ־רין
בחור־ישיבה. בנה של משפחה דתית
עשירה, בעלת חווילה מפוארת בבני־ברק,
לא עסק הלפרין עד התבגרו בהבלי העולם
הזה.
ואז בא המשבר בחייו. לפתע הרגיש כי
ההשתקעות בלימודי־תורה 14 ,שעות ביום,
אינה מספקת אותו. הוא עזב את הישיבה.
רפאל אף ניסה לקנות לעצמו אחיזה במציאות
חדשה, הלך לעבוד בפרדסים, בבית־חרושת
לצינורות, גילה את סרטי־הקולנוע
והחל ללמוד בבית־ספר מסחרי.
העולם החילוני שיכר אותו. הוא גילה
את גופו. החל לעסוק בהרמת ־מישקלות
ובפיתוח־הגוף, חלם על הרפתקאות ורצה
להתגייס לחיל־הקומאנדו הבריטי.
הוריו, שנבהלו מהמיפנה הקיצוני שחל
בבנם, ניסו לעצור בעדו, השיאו אותו
באמצעות שידוך לצעירה ירושלמית מבוגרת
ממנו בשנתיים. שעה שנישאו, היה רפאל
בן 19 ואילו אשתו היתה אז בת .21

העסק שיגשג. הלפרין החל לערוך תחר׳־
יות גוף גבריות, ניבחר בהן כמר ישראל
הראשון. עם תואר זה יצא לארצות־הברית,
שם החל לעסוק בענף חדש — היאבקות
חופשית. ההיאבקות החופשית בארצות-
הברית, היא ספורט קירקסי, שנועד להשביע
את התאוות הסאדיסטיות של ההמונים החפצים
לראות מכות ודם. לרוב, מופיעים
בתחרויות אלה אנשים מטומטמים אך בעלי
גופות ענקיים. לרוב, גם נקבע מראש מי
יהיה המנצח.
רפאל הלפרין היה בבחינת אוצר למארגני
תחרויות אלה. הגבר יפר,״התואר, החובש
תמיד כיפה, גם בזירה, ושעל מכנסיו היה
רקום מגן־דויד בצירוף השם רפאל, היה
אבן־שואבת לרבבות יהודים אמריקאים שנהרו
לחזות בגיבור היהודי החדש.
התחרויות הכניסו להלפרין כסף רב.
כשחזר לישראל, דאג גם לפיתות גופות
נשים, הקים את מכון היופי ונוס. הוא
המשיך במסעות ההיאבקות שלו ברחבי
העולם והקים, עם שותפים, את מסעדת
ניו־יורק בצפון תל־אביב. לאחרונה גייס
בעלי־הון להקמת בית־מלון מפואר, בשם
אכסודוס, בטבריה.
אולם ככל שהתקדמה הקאריירה האישית
שלו, כן הלכו חיי־נשואיו והורעו. הלפרין
עצמו טען בגילוי־הדעת שפירסם בשעתו, כי
נשואיו היו כישלון מלכתחילה.
סיפר הוא :״החיכוכים בינינו החלו מיום
שהכרנו איש את רעותו. למן היום הראשון
לא שבענו נחת מחיי־הנשואין. שבוע ימים
לאחר החופה עזבתי אני את הבית, אך
התפייסנו וחזרתי. ארבעה שבועות אחרי
הנשואים עזבה היא את הבית וחזרה לבית
הוריד״ רצינו להתגרש כבר אז, אך כאשר
נוכחנו כי יצור שלישי עומד להצטרף
אלינו — התגברנו על המשבר שפקד
אותנו.״

_״גגר או עכבר?״

^ אמת היא שציפורה הלפרין הינד,
1 1טיפוס שונה לחלוטין מבעלה. יפת־מראה
ובעלת חינוך דתי אף היא. ציפורה
היא אשה בעלת אופי, אינטליגנטית, בעלת־שיחה
נעימה, צנועה ובעלת־כושר־מחשבה־וניתוח.
רפאל
רואה את סיבת כישלון חייהם המשותפים
בכך שאשתו בעלת האופי הנימ־רץ
דיכאה אותו, זילזלה בו ובשאיפות

הקארייריסטיות. אמר הוא :״תכופת הרהרתי
לנפשי — האם אתה גבר או עכבר בעיני
העולם אתה מופיע כגיבור רב־כוח, ואילו
בבית אתה ממש מפחד מפניה.״
לדבריו, היתד, הסיבה הסופית להחלטתו
להתגרש מאשתו, התנגדותה לפירסום ספרו
זירת חיי, בו עמד לנקוט סיגנון אישי.
אולם מכריו של הלפרין ראו בהזכרת נימוק
זה, תכסיס פירסומת נוסף לספרו, אותו
עמד להוציא לאור לפני שנתיים, ושטרם
ראה אור.
מול הטראגדיה האישית של הגבר, כפי
שהצטיירה בווידויו של רפאל, ניצבת הטרא־גדיה
של האשה. היא ילדה לו חמישה ילדים,
שהגדולה בהם היא בת 15 והקטן — בן
שש וחצי. היא נקשרה לבית, לטיפול בילדים
לדאגות היום־יום. הוא טייל בעולם,
קצר פירסומת והצלחה, בילה הרבה והזניח
את הבית.
למרות כל זאת, לא רצתה האשה בגירז־שין,
הגישה לבית־הדין הרבני בקשות להשכנת
שלום־בית בינה לבין בעלה. מד, שמנע
את שלום־הבית היתד, הצלע השלישית של
המשולש הניצחי.
בשנים האחרונות הכיר הלפרין חיילת
יפהפיה, הצעירה ממנו ב־ 20 שנה, החל
יוצא בחברתה. היא היתד המניע שהביא
את ר,לפרץ לעזיבת ביתו, אשתו וילדיו.
אחרי שחזר אל אשתו, לפני שנתיים,
מיד אחרי שהסביר לציבור מדוע הוא מתגרש
ממנה, נדמה היה כי השלום חזר לביתו.
אולם רק כלפי חוץ.
לפני חודשיים הגישה אשתו של ד,לפרץ
לבית־הדין הרבני בקשה למתן צו לעיכוב
יציאתו של בעלה מהארץ, ולהשכנת שלום־
בית בינה לבינו. טענה היא בכתב־הבקשה:
רפאל התקשר עם אשה אחרת, ואין לו
יחסים עם אשתו. הוא עומד לעזוב את
הארץ, מבלי להשאיר לה מזונות.
בד בבד עם בקשה זו, הגישה ציפורה
הלפרין תביעה למזונות, טענה כי בעלה
אינו נותן לה די הצורך לכלכלת ילדיה,
תבעה ממנו 1200 לירות דמי־מזונות לחודש.
צו־עיכיב־היציאה ניתן מיד. הבקשה למזונות
התבררה במשך שעות ארוכות בפני
בית־הדין הרבני, שם ייצג עורך־הדין אלישע
שינבוים את האשה, ואילו עורך־הדין משה
שוב ייצג את הבעל.
טענה האשה: עד לפני שנתיים האמנתי
בבעלי באופן עיוור. לא האמנתי לסיפורים
שהיו מספרים עליו ועל התנהגותו. הוא

מגן דויד כזירה קירקסית
ך* לפרץ הצעיר החל את חיי־הנשו־
| #אין שלו עם דירה בת 3חדרים, סכום
של 3000 לירות ומקום־עבודה במלטשת
יהלומים. אולם בחור־הישיבה שאף לגדולות.
הוא חלם על קאריירה עולמית, עשה הכל
כדי להגשימה. גופו שהתפתח בצורה מפליאה
אחרי שנות ההתנוונות בישיבה, באמצעות
הרמת־המישקלות, הוליד בו את הרעיון
לפתוח מכון לפיחוח־גוף. הוא ייסד את
כוכון שי מ שון, אבי כל מכוני הרמת־המישק־לות
בארץ.
היה לו חוש טבעי לפירסום, בטחון עצמי
נדיר ורצון עז. מלבד זאת, עזרה גס
ההילה שריחפה מעליו, השילוב המוזר בין
דת לתרבות־גוף. כי רפאל הלפרין המשיך
להופיע כדתי, לא הסיר מעולם את הכיפה
מעל ראשו.

!1 1 1 1 1 ( 71 צפורה הלפרין לוחצת את ידי בעלה, לפני שהיא עולה לזירת ההתמודדות.
1 1 1111 בתמונה נראית צפורה שעה שהיתה בהריון. הלפרין, מצירו, טען כי
אשתו התנגדה בחריפות להופעות ההיאבקות שלו, ניסתה למנוע ממנו לעלות על הזירה.

ועש נטי הרבנים:

אותי!״

תמיד ידע לפזר את חששותי; היה לי בו
אימון בלתי־מעורער.
ואילו רפאל הלפרין טען: התביעה היא
קנטרנית, אינני מתכוון כלל לעזוב את
הארץ.
אז הוציאה האשד, את הקלף הסודי:
מיכתב־בקשה של רפאל הלפרין, בו ביקש
מהקונסול הקאנדי בניו־יורק רשות־הגירה
לקאנדה. הבקשה נוסחה עבור עצמו בלבד.

הבשר הגיע באיחור

ן ^חרי הוכחה חותכת זו, ולמרות
\£שד,לפרין קונן בפני בית־המשפט על מר
גורלו ועל עסקיו הרעים, הוא חוייב לשלם
לאשתו ולילדיו 800 לירות מזונות לחודש.
ניתנה לו רשות לספק מיצרכים מהמסעדה
שלו בסכום 300 לירות, מתוך ה־.800
כעבור זמן קצר הגישה ציפורה, באמצעות
פרקליטה, אלישע שינבים, בקשה נוספת:
היא דרשה לבטל את זכותו של בעלה לספק
מיצרכים ממטעדתו לבית. טענה היא: ניסיתי
להזמין מיצרכים במסעדה וקיבלתי רק חלק
קטן. נשלחו דברים לא מתאימים, כמו נקניקים
ובשר מעושן, והמיצרכים היו מגיעים
תמיד אחרי זמן ארוחת־הצהרים.
בד בבד עם בקשה זו, הגישה ציפורה
בקשה נוספת — המלצה מ 15 בית־הדין
הרבני להגנת המשטרה עליה, בטענה שרפ־אל
מטיל עליה אימתו כדי לאלצה לקבל
גט, לפי תנאיו.
המכות שד,יכה רפאל את אשתו בפניה,
הביאו את הפרשה לסיומה. לפני שבוע
הושג הסכם בין בני־הזוג על גירושין. לפי
הסכם זה העביר הלפרין לאשתו את זכויו־תיו
במכון שיסשון ובונוס, כדי שההכנסה
תשמש כמזונות לילדיו. מלבד זאת הפקיד
הלפרין עוד ערבות בנקאית על 20 אלף
לירות, להבטחת מזונות ילדיו. ציפורה קיבלה
גם את מחצית הדירה שהיתר, רשומה
על שמו.
להלפרין ניתנה הזכות לקבל את ילדיו
לשבת, פעם בשלושה שבועות ובימי החופש.
ניתנה לו גם הזכות להביע בכתב את רצונו
לגבי חינוכם, אולם ללא אפשרות להשפיע
על הילדים לבחור את מקום חינוכם בניגוד
לדעת האם.
לפני שנפרד סופית ממשפחתו, לא שכח
הלפרין להכליל בחוזה עוד סעיף אחד:
רשות להיכנס למכון שימשו! ולהתעמל שם
מתי שירצה. ללא תשלום.
אנשים לטקוב האדמוני
סיפור אופייני על תת־שר הבטחון שהתחיל
את הקאריירד, שלו כסוחר־נשק, פורטם השבוע.
ה ה זה בעת ביקורו של פרס באר-
צות־הברית, לפני מספר שנים. באחד הימים
קיבל טלפון דחוף. על הקו היה שר
ההגנה של מדינה דרום־אמריקאית, שביקש
להיפגש עימו. בפגישה ש.ערכה סיפר השר
לפרס מאורעות שאירע לו בעת שביקר באחת
ממדינות אירופה :״קיבלו שם את פני
בכבוד גדול ובאחד מנאומי הברכה ציינו,
כי ארצי הפכה ללקוח חשוב של תעשיית־הנשק
המקומית.״ השר הדרום־אמריקאי הופתע.
הוא ידע כי מדינתו לא רכשה באותה
מדינה אף אקדח. הוא פתח בחקירה. מיד
התברר לו כי היתד, זו מדינת ישראל, שרכשה
את הנשק באותה הארץ, בשם ארצו
הסבר מקורי היה השבוע לח״כ מפא״י,
עקיכא גוכרין, כיצד הופצה הידיעה על
משלוח עוזים ישראליים לפורטוגאליים באנגולה.
הסביר גוברין, דרך לצון :״שלחנו
עוזים לגולה ובטעות הגיעו לאנגולה.״
אריה גולדמן, יושב־ראש המועצה
המקומית בכפר־תבור, הפסיק את עבודתו
בקציר בשדותיו על מנת שיוכל לארגן בעצמו
תערוכה מיוחדת במינה — תערוכה
שתשקף את תולדותיו של הכפר הוזתיק,
שבגליל התחתון. בין התמונות המוצגות
בתערוכה ישנה תמונה אחת המכונה כיצד
מקצרים לפיקוביץ — והמתארת חגיגת
ברית־המילה של יגאל אלון מיכתב־אזעקה
דחוף הגיע השבוע למכון למדריכי
זזוץ־לארץ שבירושלים. במיכתב פונה שגריר
ישראל בארגנטינה, יוסף אבידר, להנהלת
המכון בבקשה להגביר את החינוך הציוני
הניתן לחניכי המוסד שבאו מארצות
אמריקה הלאטינית, ובמיוחד את החינוך
הצבאי. הסיבה, המצריכה זאת לדברי השגריר
:״השפעתו הגוברת של הקאסטרואיזם
על הנוער היהודי מבית״ר ועד השומר הצעיר״
צבי הרמן, מהנהלת חברת
הספנות שוהם, נטל על עצמו את התפקיד
לברך את רב־אלוף חיים לסקוב, לרגל
מינויו כמנהל רשות הנמלים, במסיבה שנערכה
לכבודו במועדון הימי והכלכלי בחיפה.
לפני הברכה הסביר שר התחבורה,
יצחק בן־אהרון, להרמן, כי זהות מנהל
רשות הנמלים היא עדיין. בגדר סוד. אמר
הרמן :״אני מברך את האלמוני, רב־אלוף
חיים לסקוב, לרגל קבלתו את המינוי״
הופעתו של עורך־הדין שלמה כחך
צידון מטעם המפלגה הליבראלית בכפר
טירה, במשולש הערבי, יצרה תקדים בשטח
התעמולה המפלגתית. בן־המקום, הציגו בפני
מאזיניו כאיש הוועד הישראלי למען אלג׳י־ריה
וכחבר קונגרס אנשי הרוח הערביים־
עבריים. לחש לו כהן־צידון :״דחילק, אל
תשכח להודיע שאני גם חבר מרכז המפלגה
הליבראלית.״ אך החלה האסיפה נתקל המרצה
בשליחי מפלגות יריבות, שהמטירו
עליו שאלות. מיד החליט לבטל את נאומו
ולנהל ערב שאלות ותשובות, בערבית רהוטה,
התוזכח כל הערב עם נציגי המפלגות
האחרות.

•דיו המפוזר

ה ך 1ישראל הלפרין מרים ביד
ן את בנו הרביעי כשזה חיה בן יי שנתיים. כיום ילד זה הוא כבן עשר שנים.

אחת

למרות שהפיזמונאי דידי מנוסי, שחזר
לאחרונה מארצות־הברית, הצהיר כי
לא יטול חלק בתעמולת הבחירות השנה,
פנו אליו ממטה הבחירות של מפא״י בבקשה
דחופה, כאל אחד הבקי בצורת התעמולה
בה משתמשים בבחירות לנשיאות
ארצות־הברית. מפא״י העומדת להפיץ
כפתור שינשא על דש הבגד ועליו תמונת
דויד כן״גוריון, חיפשה סיסמה קצרה
וקולעת לכפתור, משהו במשקל אי לייק
אייק. הצעתו הראשונה של דידי התקבלה
מיד :״אני לדויד ודויד לי זוג שחקני
הקאמרי הצעירים, עודד קוטדר
ותירצה אתר, התאכסנו מאז נשואיהם
בדירתם של צמד שחקנים אחרים, השוהים
בארצות־הברית: יצחק שילה ואביבה
גור. עתה, משעומדים שני המארחים לחזור
ארצה, ייאלצו עודד ותרצה לפנות את הדירה.
בעיית השיכון נפתרה באופן מקורי.
הזוג קוטלר הצעיר זכה לאחרונה ב־סטיפנדיה
ללמוד באקטורס ססודיו הניו־יורקי.
כאשר הזוג שילה יחזור לארץ, יצא
הזוג קוטלר לארצות־הברית, יתאכסן בדירה
הניו־יורקית של הזוג שילד השחקן
יוסף ידין, שנסע השבוע עם אורנה
פורת להצגה בירושלים, הופתע כאשר
פגש מאחורי הקלעים באמו, כשבידה עוגה
גדולה. רק אז נזכר יוסי כי התאריך הוא
של יום הולדתו וחגג את המאורע בחלוקת

ג׳וקי(למעלה, שמאל) ולהקתו האמריקאית
לבוס — שבחים, לעוזרים — ביקורות

העוגה לנוכחים הסופר הפולני מאר־קו
חלאסקו, השוהה בישראל, עומד להפתיע
את העולם הספרותי. בפעם הראשונה
מאז עזב את פולניה הוא כותב ספר.
חלאסקו מסתגר בנהריה ועוסק בכתיבה ללא
הפסק. טרם ידוע נושא ספרו של חלאסקו,
אך יש להניח כי יהיה זה נושא ישראלי.
מפעם לפעם קופצת אליו לנהריה לחופשת
סוף־שבוע ידידתו, כוכבת הקולנוע הגרמנית
סוגיה זימן יום לפני שעזבה
את הארץ, הטריחה כוכבת הקולנוע דליה
לביא את עצמה משבי־ציון לשכונת התקווה
בתל־אביב כדי לבעוט את בעיטת
הפתיחה במשחק הכדורגל בין אגד נתניה
לקבוצת קליפורניה. הנתנייתים, ששיתפו
שחקני ליגה לאומית ממכבי נתניה, ניצחו
בתוצאה .4:1דליה הפסידה רק את הלקה
שעל ציפורני רגליה.

זיווה הצנועה

עוברים ושבים ברחוב דיזנגוף התל־אביבי
יכלו לראות השבוע, כיצד מצלמים סרט
חדש בהשתתפות שחקנים כגבריאל דגן,

מישה אשרוב ודליה פרידלאנד.

התברר שהמדובר הוא בסרט נסיוני קצר,
באורך של רבע שעה בערך, שעלילתו עוסקת
בזוג המנסה להיפטר ממפתח ברחוב
דיזנגוף זיווה רודן הוכיחה השבוע
שוב, כי אין היא שובחת את ידידיה. למרקו
תורג׳מן, בעל משרד הכרטיסים
שאירח את זיווה בביקורה האחרון בארץ,
הגיעה השבוע חבילה מזיוזה ובה כיסוי
פלאסטיק למושבי־מכונית אגב, זיווה
הפכה לאחרונה ללוחמת בצילומי־חשפנות
בסרטים. היא נלחמת נגד צילומים כאלה
בסרטים איטלקיים דווקא. הצהירה זיווה בהוליבוד
:״מדוע הצנזורה חותכת אצלנו
כל חתיכת גוף גלוי ומשאירה קטעים כאלה
בשפע, בסרטים האיטלקיים ישר
אלי
אחד שזכה לאחרונה בפירסום רב
בארצות הברית, הוא הפנטומימאי ג׳וקי
ארקין, שהעתונות האמריקאית מכנה אותו,
משום מה, בשם קוקי ארקין. ג׳וקי הרכיב
לו להקת פאנטומימה קטנה, מופיע עימה ב־מועדון־לילה
ספרותי בגריניץ׳ דילג׳ ,כפר
האמנים הניו־יורקי. כנראה שחניכיו האמריקאיים
של ג׳וקי טרם הגיעו לרמתו, שכן
העתונות מהללת אותו אך מבקרת אותם
פאנטומימאי ישראלי אחר, תלמידו
של ג׳וקי, סמי מולבו, קוצר הצלחה בגרמניה.
לאחרונה הסריט סרט בגרמניה על
תולדות הפאנטומימה וחתם חוזים להופעות
בגרמניה עד שנת 1962 בכלל הולך
לפאנטומימאים הישראלים. הפאנטומימאית
מיה זיו, חניכתו של אטיין דקרו
ושייקה אופיר, נישאת בימים הקרובים
לקבלן צעיר, שכן לדירה, אותו הכירה עוד
בגיל 16 בריחתו של רפאל בליץ
מבית־הסוהר גרמה טירדה לא רק למשטרת
ישראל, אלא גם לשחקן הבימה,
שרגא פרידמן. מאחר שבליץ שיחק בלהקת
בית־הסוהר, במחזה 2ו המושבעים,
את אותו התפקיד שמילא פרידמן במחזה זה
בהבימה, מתחו שחקני הבימה את פרידמן
כי בליץ מתכונן כנראה לשחק גם ביוליוס
קיסר, והוא ברח כדי לראות את שרגא
פרידמן מופיע בתפקיד הרוצח במחזה זה
בהבימה. למרות ששרגא לועג למתיחות
חבריו, לא נעים לו, בכל זאת, לחשוב על
אפשרות כזאת להפתעה בחוגי האמנים
הישראליים גרם השבוע איש הפירסום הצעיר,
שבתאי כן־ארויו, שאהבתו הסמויה
היא הציור, כאשר נודע כי תערוכה
של ציוריו תיפתח בחודש הבא במכסיקו
סיטי. הצייר הוזמן על־ידי בעל גאלריה
יהודי, החולש על אחד מחשובי הטרקלינים
המסחריים לאמנות באמריקה הלטינית, יציג
כארבעים מתמונותיו האימפרסיוניסטיות.

9ם ו>ן* ה;<1בוע
• שר הפיתוח, מרדכי גנטוב :״כל פעם שבן־גוריון פותח את פיו
בעניני ציונות — עולה לנו הדבר בהפסד של מיליון דולאר.״
9שר החקלאות, משה דיין :״מי שקונה נשק, הנשק שייך לו וברשותו
לעשות בו כרצונו.״
@ דובר מפ״ם, דוב זכין, באסיפת בחירות :״צעירי מפא״י יכולים בשקט
להוות את האגף הקונסרבטיבי של המפלגה הליבראלית.״
• יוסף אלמוגי, מזכיר מפא״י :״ברחוב היהודי מדברת מפ״ם בשפת הרצל,
ואילו ברחוב הערבי היא מדברת בשפת המופתי.״
• מאיר זילברמן, איש מועצת פועלי תל־אביב, באסיפת־בחירות של מפא״י:
״הקיבוץ הוא יצירת מפלגת פועלי ארץ־ישראל.״
9אסתר הרליץ, מנהלת המחלקה לקשרי־חוץ במפא״י, בדברה על ההסגר
שמטילות מדינות־ערב על מדינת ישראל :״אם איננו יכולים לפרוץ — נקפוץ!״
9דידי מנוסי, על הסערה שהתעוררה בעיקבות הידיעה באובזרבר על
משלוח סטנים ישראליים לפורטוגאל :״זהו שנאמר — אל תפתח פה לסטן!״
י• הבמאי האנגלי״ פיטר קו, על הצגת יוליוס קיסר בתבימה :״למה לכם
להתחפש לרומאים? התבוננו ברציחות ובתככים הפוליטיים של ימינו ותבינו את
המחזה.״

ל;ו 3ו 2 £0ד ר

לעזז<ן להח״ם העי?ד.וז1נאות
מבוגר שיכל לקרוא ולכתוב ולשלם מם־
הכנסה? לדעתו של נצח, אין החיידק יכול
לגרום לשום מחלה. לכל היותר יכול החיידק
להיכנס אחרי שהאדם כבר חולה.
״אם ככה,״ אני מתחיל לשאול את הדוקטור
נצח ,״אז איך תסביר את זה, שבכל
זאת הצליחו הרופאים המדציניים להדביר
את מחלת השחפת, ולהאריך את החיים
הממוצעים של המין האנושי.
״קודם כל,״ ענה לי הדוקטור נצח ,״מי
אמר לך שהם הדבירו את השחפת? לא
הדבירו שום דבר. רק את השם החליפו.
קודם קראו לזה שחפת ועכשיו קוראים לזה

נצח מרדכי לא ישקר
ישב מה יום מפ כשאמר
ישעיהו שיבוא יום ועוד
חתול עם עכבר וזאב עם כבש, ידע
שאמר. הוא לא אמר, למשל, שיבוא
ורופא מדציני ישב עם רופא צימחוני,
ני שיום כזה לא יבוא.
האיש העומד בראש המלחמה נגד הרופאים
המדיציניים הוא הדוקטור לטבעונות
מרדכי נצח, שמלבד זה שהוא דוקטור,
הוא גם המיסד והמנהל של בי ת המדרש

מצאתי, שלפי תפריט זה אנחנו לא קרובים
כל כך לשימפנזה כמו שאנחנו קרובים לקנגורו
ולארנבת, מפני שהיה מלא ירקות
כמו חסה ותרד ובו׳.
התפריט הזה, כמו שאתם רואים אותו,
היה תפריט לאנשים בריאים וזו כמובן לא
חוכמה גדולה, מפני שאנשים בריאים יכולים
לאכול הכל. המיוחד הוא בדוקטור נצח,
שהוא מטפל גם בחולים ולכל מחלה ומחלה
יש לו תפריט אחר. המחלות עצמן מאבחן
דוקטור נצח לפי כמה שיטות, שהחשובות
שבהן היא שיטת הפיתקאות של החולים
ושיטת ההסתכלות בסירת־העין.

תבינו עד כמה נעלה תורת הרפואה הטבעו־נית.
כל מה שהדוקטור נצח צריך לעשות
בשביל למצוא את המחלה, זה רק להדליק
פנס קטן ולהסתכל היטב בעין ולראות את
הקווים והנקודות ואחר־כך לבדוק ולהשוות
אותם עם לוח מצוייר, ששם כתובות ומצוירות
כל המחלות.
השיטה היא כל־כך פשוטה שאני נותן
כאן את הלוח המצויר של נצח וכל קורא
של העולם הזה שיש לו איזו מחלה, יכול
בעצמו לגלות אותה והוא יוכל לחסוך לו
את הסבל והעמידה בתור, במרפאת זמנהוף.
אחרי שראיתי את שיטת האבחנה הגאו־

לוח אבחנודהסירה 0 x 4117ו0 $ווו 4 6וס5ואו
*דיוו תהב רי אות. הגופניתוה רו ח ני ת. ר •3הווי *

.העינ ״ ם הן האספקרר ״ דישרה 91שוה גי ף ־
יו מ רל איר על-ידי

־ בית -הסדרשלאיסיים 7ז ו 1¥£85א ע £א 1 £5$£א ז ״
סייסד ומנהל .0נצח. דוקסור־לסבעונות. תיריפרקסיר. וכוי
שדיי ת כך־דייז .34 יול־אביג # .רע -שי אל.

פ־עגת׳ו

* 9ילמיזז

מיבגת-דרא*

חנר חי אכחנסהסירה הגא־היא ההי שג־ועאיני־גמיור
נשם״ יסיי״האנישמיז שבמאה העשרים

שמאל

• .די ע ח ־ הםחררו ־ הי א ־י די עתהרפואה ־

שמאל 1דדם ך\

•מין

ז ה לי י

לו ח
ל 1חסיגיהתחלואים: מגדיר ארבעה תהלינים־עיקרייס של רמחלית א מחליד
חריפה (אקיסית) .ב. מחלה תת־חריסה (ם יב־אקוסיח) .ג. מחלה־ררושכת >כיינית< ד. מחלה•
!נית 1דם סייקם יבית) יבזה אפשר להכיר במצני-הניכחי של דיאנר־המניגע.

הקייים אי העננים־הלבנים מסמנים דלקת־חריסד. של איתי האבר
עינילי־העצבים. בעלי־מרכז־אחד 1קונ 1נם ייי ם . 1מסמנים גירויים במערכת • ר ע צני ס
שבאיתי א בי.
הקייים אי העננים־חלבנים בלייי* קיייס־כחים. מסמנים דלקת־ממישכת
כחמים־כהים. סיקסים־בחלקם על־ידי קיוים־לבנים (חבלות־פתוחות) מסמנים רצב־גיאי*
חולני העליל להתפיץ ולהתפשט סייד.
קויים־כהים ישקיעים בסירה ססמניס עתיהיח״המחלר, וניוון תמציות־הריקמיוו
סימגיס. באורת־כישיר אי בזירת־שקד. מסמנים נס־יה לסחלות־תורשתיית.
התהליך־הגידולי או הסרסני. היא בר־ליווי של כל תהליכי־הם חיות.
קווים־שחורים עמוקיס־ישקועיס בסירה. סממנים: פחלת״השחפת. יכו• וניי ח ה מיי ת *
••רקסית שינית.
כתמים*שחורים. מיקפים קייים־לבגים (חבלית״סגורות) מסמנים מחליח וחבלות יסגיעית
שגרפאי.

1קיבה
נ. מעיים
3לבלב. כליית. ראש־העורק־ם לב. מקלעת־השם ש
4אברי־הנשימה
ל המוח יאברי־הפרייה יהרבייר-
6כבד סחיל בליסת־חתרים בליסית־הלשד ינלוסית־קסנית.
7עיי. בליסית־הזעי. שרירים. עצבי־תנועה יעצבי־תחישד״

לו ח ה עי ן:
.1זווית־העין־הגדולד. וסמיך לאף).
.2זיוית־העין־הקסגר> .ס 0וך לרקה).
.3הסירה.
.4אישון.
3לובן־העץ.
3העסעף־העליון.
ן. העפעף־התתתון
לוח סוגי־התחליאים

שכעתה אזו רי ם

שלה סי ר ה:

נרצא־ם שיעירים להשתלמות בתזר חי אבחנ חי ה סי ר ר. .
והי המדע המעניין והמאלף בדייקנותו המופתית. ליחות אלד. תפקידם להקל על
המתלמד להתמצא. במסכת־האברים השונים על נקלה.
היסודות והמקורות הס: ספרים. לוחית ייצירית של מים חייאבתנת־הסירר. דלקמן:
לוה שבעת״האזירים של הסירה

!•.ס(< 0ן1ו•. 1ח , 10 חי, 101׳ 1110׳ * 14,ס*ויס 11ס . 0011101. 0ס11 זוי 4000 *1) 1100. 01
.׳1100108
. 800011, 11090׳•. 5 ) 8109* 1.ץ 0ססס 1<. 8ססו 01י) .ץ 010011.ץ 40
1100001 200 0 0 11 010

זהו הציור שלפיו אפשר לאכהן מחלות גם כלי עזרת רופא. מה שיש לעשות זה להסתכל כעץ ואחי כף ברשימת המחלות.
לאיסיים, שמטרתו: לטפח את הבריאות ולמנוע
מחלות־רוח, נפש וגוף על־ידי תיקון
מיבנה הגוף, תזונ ה נכונה, נ שימה שלמה׳
ריפוי ב שמ ש, באוויר, במים, באדמה,
בעשבים, בצום, במח שב ה בריאה ועוד.

ישבתי מולו של הדוקטור נצח המשופם
והחייכני, שקצת שערות שיבה התגנבו. לו
לתוך בלוריתו ושאלתי אותו מה פיתאום
התחיל לרפא חולים על־ידי תיקון מיבנה
הגוף, רפוי בשמש, באוויר ובאדמה ובו׳?
האם לא יותר פשוט לשלוח את האנשים
לקופת־חולים? על זה אמר מה שאמר ומתוך
זה הבנתי שרופא מדציני ורופא טבעוני
זה לא אותו דבר, מפני שרופא מרפא ברפואות
והרפואה זה דבר יותר גרוע מהמחלה.
את המחלה עוד אפשר לרפא, אבל נגד
תרופה כימעט שאין מה לעשות.
למשל, החיידקים. מי המציא את הסיפור
שהזזיידקים גורמים למחלות? ראיתם
כבר פעם חיידק? הריהו כזה קטן, שאפילו
אי־אפשר לראות אותו בעין בלתי־מזויינת,
אז מה הוא כבר יכול לעשות נגד בן־אדם

שיתוק־ילדים, או דלקת קרום־המוח. אחרי
התרופות שהם נתנו, המתלה היא
עכשיו יותר גרועה מהשחפת ומה שאתה
אומר שהם האריכו את החיים, גם על זה
עוד אפשר להתווכח. קודם כל, מי אמר
שהם האריכו את החיים? הרי הם בעצמם
עושים את הסטאטיסטיקות, אז מה החוכמה?
ונניח שכן האריכו, אז מי אמר שזה בגלל
הרפואות? אולי בגלל התנאים הסניטריים?
ככה בערך אמר הדוקטור לטבעונות נצח
בן השישים ,״אני לא מרפא לא בתרופות
ולא בניתוחים. אני מאמין בניצוץ
האלוהי בגוף האדם והניצוץ הזה הוא
ששומר על בריאותנו. ואם צריך משהו
בשביל לעזור לניצוץ, אז זה רק בתזונה
נכונה. בן־אדם זה לא אריה או נמר שאוכל
בשר. בן אדם זה כמו שימפנזה שאוכל
פירות וגרעינים,״ ובאמרו זאת שלף מתחת
לשולחן דף נייר ירוק מכוסה אותיות.
כשהסן זכלתי בנייר הירוק שנתן לי דוקטור
נצח, ראיתי שזה תפריט טבעוני של
התזונה הנכונה• בדקתי את התפריט ו־

הפיתקאות של החולים הן מקור ההבחנה
הראשי. כיוון שעד שחולה מחליט לבוא
ולבקר את נצח, הוא הולך ומסובב את כל
סניפי הקופת־חולים שבכל הארץ ואת כל
הרופאים הפרטיים ורק אחרי שאיננו מצליח
אצלם, מתגבר הוא על הבושה ובא לראות
רופא טבעוני. בזמן הזה יש לו כבר מזוודה
מלאה פיתקאות ואבחנות, וזה מקל
כמובן על הדוקטור נצח, אבל יש גם מקרים
מיוחדים כאשר האבחנות של הרופאים סותרות
אחת את השניה ואז אין ברירה אלא
להעזר בשיטת אבחנת סירת־העין.
תורת אבחנת סירת העין היא ההישג
הגאוני ביותר בשטח רפוי האנושות, והיא
מבוססת על האמת הפשוטה שהעיניים הן
האספקלריה של הגוף והנפש, וכל מחלה
ומחלה מסומנת עליה בנקודות וקווים. אם
תשוו את השיטה הפשוטה הזו, עם התורה
המסובכת של האבחנה כפי שזה אצל הרופאים
המדיציניים שאצלם האבחנה היא עניין
כל־כך מסובך, שלפעמים צריכים בשביל זה
קונסיליום של שלושה או ארבעה רופאים,

נית שאלתי את הדוקטור נצח היכן וכיצד׳
הגיע לאומנות נפלאה זו של הריפוי?
על זה סיפר, שהגיע ארצה ב־ 1909 מאורסה,
ובהיותו צעיר היה חלש, שמן וקצר־רואי,
וחבש משקפיים של 18 דיאופטריות,
שהפריעו לו מאוד בעבודתו כרואה חשבונות,
כיוון שכימעט לא ראה את החשבונות.
יום אהד, בשנת 1930 בערך, כשעבד בקנטינה
של הצבא הבריטי, ראה בעתון מאמר
על תיקון ראייה בלי משקפיים והרעיון
כל־כך קסם לו, ששלח מכתב לעתון ובקש
הוראות. אחרי שראייתו התחילה להשתפר,
גילה גם את הצימחונות והטבעונות, ובשנת
34 נסע לאנגליה, למד ארבע שנים בבריטיש
קירופרקטיק קו לג /שזר, בית־ספר למעסים
וחולצי־עצמות, וקיבל את הדיפלומה.

בה אמר טו סבר א ה עד״:
אל תשלח לחמך על פני המים כי ברבות
הימים לא ישאר לך מה לאכול.

קולנוע

סרטים

רגשנות בפרוטה
הגיבן

( מוג רבי — תל־אביב;

א״כמן ובחו: במחזה סלבין יה
(המשך מעמוד )9

מראית־עין כדי לדון בהצעה ביחס ליהודי
הונגריה, אך למעשה כדי למשש את דופק
בנות־הברית ביחס לאפשרויות של שלום
והתנאים אחרי המלחמה.״
שרת הבין, אך לא עשה מאומה כדי לנצל
את התפנית הזאת של היינריך הנאמן
למען הצלת מיליון היהודים, שעוד שרדו
לפליטה.

סוף הח 7ו0

ף* תוצאה ממחדל זה הצליח אייכמן
^ להביא עוד 400 אלף יהודים הונגריים
אל ״הפתרון הסופי״ באושוויץ. רק אז
נפסקה ההשמדה בתאי־הגאזים. הימלר קיבל
סוף־סוף את דעתו של שלנברג, והחליט
כי הפסקת ההשמדה המאורגנת דרושה כדי
לסלול את הדרך לשיחות של משא־ומתן
עם בנות־הברית.
כך הגיע תורו של השלב הרביעי בלוח־השלבים
שתואר על־ידי אייכמן בעדותו
כלהלן :״ו ב כן, עד שנת 1940 היתה ההנח־ייה
הכללית למחלקה הי הודי ת להסדיר את
שאלודהיהודים בגרמניה, ובאזורים הכבו שים
על־ידה, בא מצעות הגירה מתוכננת. מאז
החל׳ שלב ב׳ — ריכ 1ז כל היהודים בפולין,
ובשאר ה שטחים שנכב שו ב מזרח, בצורת
גטאות. שלב זה נמ שך ב ע רן עד ראשית
. 1942 שלב ג׳ היה מה שנקרא, הפ ת רון
הסופי׳ של שאלת־היהודים, ז.א. הה שמדה
ה שיטתית של העם ליהודי. שלב ז ה נמ שך
עד אוקטובר , 1944 כאשר נ תן הימלר את
הפקודה שאמרה כי יש להפסיק את הה
שמדה.״

למעשה נפסקה רק ההשמדה השיטתית
בגאזים, אך נמשכה ההשמדה השיגרתית
באמצעות עבודת־כפיה, מיצעדי־מוות, הרעבה
ומחלות. דברים פעוטים אלה לא הטרידו
את היינריך הנאמן• יתכן כי לא האמין שקטנות
אלה יפריעו לו להסתדר עם מעצמות
המערב.
הימלר המשיך בקו זה עד הרגע האחרון
ממש. בשבועות האחרונים של המלחמה נענה
לבקשת מתווכים נייטראליים שונים, והעביר
כמה אלפי יהודים לחוץ־לארץ. הוא
פקד למסור את מחנות־הריכוז במערב לידי
הצבא האנגלו־אמריקאי, מבלי לרצוח תחילה
את האסירים. ועוד בימים האחרונים
ממש הטיל על אדולף אייכמן להעביר מאה
או מאתיים יהודים חשובים מגטו טרזיינ־שמאט
לטירול, כדי להחזיקם שם כבני־ערובה,
שיבטיחו את בטחונו כאשר ינהל
משא־ומתן עם הגנרל אייזנהואר — משא-
ומתן שאייזנהואר כלל לא חלם להסכים

כך הביאו חלומותיו האבסורדיים של שלג־ברג
בכל זאת להצלת מספר ניכר של יהודים.
שלנברג עצמו לא התכוון לכך, ועוד
פחות ממנו התכוון לכך הימלר עצמו. שום
תוצאה אחרת לא היתד -לתוכניותיהם. כי
בעולם כולו לא היה מצוי אף איש אחד
שהיה מוכן ללחוץ את ידיו המגואלות־בדם
של היינריך הנאמן, מפקדו ומפעילו של
אדולף אייכמן.
זד. היה סוף החלום. להיטלר נודע על
בגידת הימלר ערב התאבדותו, וגירש אותו
מן המפלגה. יורשו של היטלר, האדמיראל
קארל דניץ, לא רצה לצרפו לממשלתו.
הימלר הסגיר עצמו לצבא האנגלי, איבד את
עצמו לדעת ברעל שהיה נוהג להסתיר בין
שיניו.
העולם הזה 1239

איטליה•

צרפת) מעלה על הבד את דמותו של אדם
שה ה טרזן, רובין־הוד, אל־קפונה והגיבן
מנוטרדאם בעת ובעונה אחת — את אלברו
קוזנצה, לוחם מחתרת אנטי־פאשיסטית באיטליה
של מוסוליני, שהפך לאחר המלחמה
לפושע מסוכן.
אם לדמות עצמה היתה אחיזה כלשהי
בעובדות מציאותיות, עשה ממנה הסרט
דמות אגדתית, מלאכותית ובלתי־אנושית.
אלברו (ג׳ראר בליין) פורק את רגשי־הנחיתות
שלו על חטוטרתו במעשי־חבלד.
נועזים בגרמנים. כשחוקר פאשיסטי אחד
עורך עליו צייה נוקם בו אלברו, אונס את
בתו, ומסולק על־ידי חבריו מהמחתרת.
אחרי המלחמה הופך לגאנסגסטר השודד את
מחסני־הצבא האמריקאי, וכנופיתו מטילה
חתיתה על רומא.
דמיון חולני. על דמות קטנה זו עמסו
בסרט תילי־תילים של סיפורים דמיוניים.
פעם אלברו הוא טרזן החודר למחנה־צבא
גרמני, גונב לא פחות מאשר חצי תריסר
רובים, תת־מיקלע ועוד כמה רימונים. אחרי
המלחמה הוא שודד כדי לתת מזון ליתומים.
כל זד, אפם לעומת אהבתו לבתו של
הפאשיסט שאנס. בין השניים מתפתחת בסרט
אהבה מוזרה, המתבטאת בשינאר, ובנקמה.
היא מגיעה לשיא כאשר אהובתו של אלברו
הופכת פרוצה ואלברו עורך כנס פרוצות ברומא,
כדי להחזירן למוטב.
מסצינות רבות בסרט משתקף דמיון חולני,
שאין לדעת מי אחראי לו בדיוק, התסריטאי
או הבמאי. ובסך הכל מסתכמת היצירה
הקולנועית הזו כמוצר מסחרי מלו־דראממי,
המשווק רגשנות בפרוטה.

משפטה קו פי
ירש את הרוח

(פאר

ארצות־

הברית) מעלה על הבד בעייה שבכל מקום
בו היא מתעוררת יוצרת חילוקי־דיעות חריפים:
האם הדת והמדע סותרים זה את זה
או משלימים זד, את זה?
כרקע לליבון הבעיה משמש בית־משפט
בעיירה אמריקאית קטנה, בו מתברר, בשנות
העשרים של המאה, אחד המשפטים הסאג־סאציוניים
ביותר של התקופה: משפט שכונה
בשם מ שפט הקופים.
הנאשם במשפט זה היה מורה כפרי, שהעז
ללמד את תלמידיו כי האדם מוצאו
מהקוף, לפי תורת דאחזין, בניגוד לחוק
המקומי שאסר כל הוראה העומדת בניגוד
לאמונה הדתית הנוצרית. הקרב המשפטי
התנהל בין שניים מגדולי הפרקליטים של
אותה תקופה, הסניגור, קלרנס דאראו (ספב־מר
טרייסי) וזיליאמם בריאן (פרדריק מאר־טש)
,התובע.
סיפור הקרב המשפטי בין שני הפרקליטים,
מבוסם על מחזה שחובר על אותו
נושא, כך שהסרט הוא ברובו, תיאטרון
מצולם. אף־על־פי־כן, זהו תיאטרון משובח.
טרייסי ומרץ׳ מבריקים במישחקם, מרעננים
את כבדות העלילה המבוססת בעיקרה
על מלל.
התשובה לבעייה אינה ניתנת, כמובן, בסרט•
אמריקאי זה. במקומה ניתנת לצופה
פשרה מאולצת ובלתי משכנעת, וחבל שכר
מסתיימת התחלה מבטיחה.
תדריך ואלה הסרטים המוצגים ב ש בו ע זה בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם :

• רוקו ואחיו (חן — תל־אביב) התנוונותה
של משפחה דרום־איטלקית שנתלשה
מאדמתה. בניין פסיכולוגי בנוסח האחים
קרמאזוב. רנטו סלבאסורי ואנני
ג׳ירודו.

• אלמד גאנטרי

(אלנבי

אביב) הדת כקירקם, לפי הרומאן הידוע של
סינקלר לואים. בארט לאנקסטר.

מעיין הבתולים

( בךי הו ד ה -ת ל -

אביב) נקמתו של בעל אחוזה שוודי באונסי
ורוצחי בתו, לפי אגדה שוזדית עתיקה. סרטו
של גאון הקולנוע השתדי, אינגמר ברגמן.
• ת ו תי ״ כ ר (אורגיל — ירושלים) האד,בה
חודרת ללב אדם זקן ביומו האחרון,
בסרטו של אינגמר ברגמן.
• מיין קאמפף (פאר — חיפה) ניתוח
שלאחר־מוות־בלתי־סופי במלחת־רוח של
עם שלם. עליית הנאצים וזוזעותיהם, כפי
שהוסרסו בידיהם.

— בטיולים

• £1ע 84ז 5 480ק 00ז •
מאורגנים במחירים עממיים

ב־ 4עד 8תשלומים נוחים

ליוון

לקפריסין
26.7 12.7
6.9 23.8 9.8
13 יום כולל הכל
313ל״י

3.8 20.7 6.7
21.9 14.9 31.8 17.8
14 יום כולל הכל
357ל״י

לאיטליה

לאיחפה המומיה
22 יום, במכוניות
משובחות ומלוני הדר

3טיולים של 20 יום
טיול לימוד בפלורנם

מספר המקומות מוגבל -כל הקודם זוכה
פרטים

והרשמה

אחים אברהמוף
סוכנות לתיירות ונסיעות

תל־אביב, אחוזת בית ,3

טל• 65217 ,65218

תשבץ העול הזה 1239
יפרח אהרון כתב תשבץ זה על מנת לפתור עצמו מתסבי־כים
פסיכולוגיים של מורה לדיקדוק שקיבל בעבר לא־מספיק
במיקצוע זה. אהרון הינו מורה בן ,21 מכפר שלם,
ותשבציס ״זה אצלו בדם״ ,כדבריו. נקווה שאף הדקדוק
הנכון ניכנס לפחות עכשיו לנחל האדמדם הזורם בגופו.
מאוזן )1 :מחבר
אופרות ידוע )4 .ט־טיסדי
תל־אביבי)10
תואר דתי )11 .אחד
בארמית)13 .
רצוץ )14 .בעל־חי
האסור באכילה)15 .
דברי־קינה )17 .קיטור
)19 .טסט יה.
)20 אשפה )22 .נט־יה
להקאה )25 .נמצא
)26 .לא נימול.
)27 זטז )30 .ישיב.
)32 מילת ברירה.
)33 קול עבה)34 .
גיל המיצוות)36 .
כלי קיבול למים.
)37 קפד: בלעז)39 .
עוזר לשחקני־דובמה.
)41 עץ-ם חט )42 .ענף
)44 .אחת הבירות
הגדולות באירופה
)46 .מספר בטילים
)48 .ברנש.
מכינויי ה )51 .,שמירה
)53 .צר)55 .
נסתיים )57 .משקה
עממי׳ )58 .כלי־כתיבה )59 .סנטימנטאלית.
)60 צסח ממשפחת החלמיתיים.
מאונד )1 :צינור להובלודדם )2 .טס־פיק
)3 .מכובד )5 .מצבה )6 .נקי מחטא.
)7התקרב )8 .פרח )9 .טחננד?מלחמות.
)12 עלה בספר )15 .מוחשי )16 .ראש־מם
שלת צרפת )18 .עני )21 .טילח־צער)23 .
מתקיים )24 .מילת הסכמה )28 .כרד)28 .

ראש המשפחה )29 .טין כובע )31 .צמו
ממשפחת הזיפניים )32 .סף החלוז )35 .פרץ
)37 נע? הסום )38 .לוח מספרים )40 .שים
שף )41 .יבשה מוקפת מים )43 .שניס
)45 הלחים )46 .שן הפיל )47 .סיפש 49 .
התיז מים רבים )52 .עיר פלשתית 54 .
משמש למאור )56 .מילת שאלה )58 .ט׳
חרבות.

בסדינה

סרסימ [ -
(המשך מ ע מוד ) 16

וו ה ל בו >ו 117 וו 1-ג רי
א ס פו 20

פ ק קי ם

פ ק קי ם

ותזכו

חלב מ עו קר

בעס כדורי

טי מחלגות טנא נוג היצ רגי 5/5

וזכות להשתתף בהגרלת פרסים יקרי ערך
כנץ: טיסות־טיול, מכשירי־רדיו, אופניים, שטיחים,
שעוני־יד ומאות פרסים אחרים. פקידים1 תלמידים1
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקיים חחדש ל*

קצדנות

עברית ו/או אנגלית
(שגי חודשים, פעמיים בשביץ)
סספמס)•
ב״אולפן גרג•
המנהל: ח .בר־קמא (קפפינסקי)
תל׳אכים: רחוב גורדון .5
חיפח: בבית־הססר ״במעלח*
י חי ב שניריהי ליין מג

ת #שדו׳ מסויה 19
<01? 1611

במפקד אין צורך להשיב
במה א ת מכבסת?
כי ז ה

מובן

יקב -״ קוי ק ״

קו׳ק מכבס בעצמו
ולא מזיס לכביסה.

שבנידג׳רסי, מרחק שעתיים נסיעה מניו־יורק.
יהודי בעל לב חם ועבר משותף עם ראש־ממשלת
ישראל לא יכול היה להתעלם מ־מאמצי־הפיתוח
של המדינה. על כן ביקר
רזניק מספר פעמים בישראל׳ עשה הכנות
כדי להשקיע הון ניכר בעסקי־שעשועים
בארץ.
כאן נוכח כי ידידותו מנוער עם ביג׳י
אינה מספיקה כדי להצליח בארץ בעסקים.
כרבים אחרים, הוברח על־ידי מרכז הה שקעות
הישראלי, שב לארצות־הברית ממורמר.
עם השמיע ביג׳י את הצהרתו, החודש,
בא לו על כף פיצוי חלקי. העובדה שאותו
פיצוי פגע קשות במאות משקיעים פוטנציאליים
אחרים׳ לא היתד. חשובה, כנגד
חוב־של־כבוד לידיד ותיק בעיני ראש הממשלה
המשוטט.

מימשל צבאי
הגטו והמימשל
״אתה מורה, אבל תאר לעצמך כאילו
זאת משפחה. המשפחה הזאת, נגיד, אינה
יכולה לסדר את כל ענייני הבית. העוזרת
עושה את כל העבודה שלה, מאה אחוז,
אבל אחרי שעות העבודה היא מדברת על
בעל־הבית בחוץ. בעל־הבית מגרש אותה.
אתה סבור שהוא טועה?״
משל ציורי זה׳ שהועלה בפי המפקח
שלמה עזריה, לא היווה אלא דוגמה אחת
ממה שהתרחש בעת חקירתו של המורה
הערבי צאלח בראנסי מן הכפר טייבה, הנאשם
בפגיעה במשרד החינוך והתרבות, על־ידי
פירסום מאפרים בביטאון קבוצת אל
ארד.
חמורה מן השאלות היתה עצם השיטה
שננקטה נגד המורה. הוא לא הואשם רשמית
בעבירה כלשהי. הוא הוזמן, מדי פעם,
לחקירה לתל־אביב (בעוד רשיון להתנועה שלו
מחוץ לאיזורי המימשל בוטל, לכל יתר
המטרות, על־ידי המימשל הצבאי במשולש).
החקירה של משרד החינוך נשאה אופי
פוליט מובהק, לא דנה כלל בענייני הוראה.
הקצין והחמור. בראנסי לא נהג, אף
הוא, בדרך חינוכית, דווקא. לאחר התנגדות
קצרה לענות על שאלות מדיניות, נגרר
על־ידי חוקריו לוויכוח מדיני והיסטורי.־־ סופי ויכוח זה היד, בעוכריו, חשף אותו לפגיעות
מצד האינקויזיטורים, אשר דרשו לברר,
בין היתר, את דעותיו על רעיון מלכות
ישראל, מן היאור עד החידקל: על ההבדלים
בין התנועה הציונית לבין הציונות העולמית:
על הקשר בין מידבר סיני ומדינת
ישראל ועוד.
דו־שיח ער ומאלף התפתח בין הנחקר
לבין שופטיו הבלתי־רשמיים, שעה שיושב־ראש
הויעדה, מאיר שמאי, סגן מנהל המחלקה
הערבית של משרד החינוך, הקשה:
״האם אמרת שהמצב של הערבים באיזורי
המימשל משול למצב היהודים בגטו?״
סם הפעם לא נזהר בראנסי בדבריו, הגיב
על האתגר הפרובוקאטיבי בדברי־קיסרוג :
• החרמות הרכוש על־פי תקנות לשעת
חירום מקבילות לחלוטין לנישול יהדות
אירופה. מן הכפר טייבה לבדו, ניטלו 40
אלף דונאש קרקעות, ובידי תושבי הכפר
השאירו, על פי התקנות, חמשת אלפי
דונאם בלבד.
• בדומה לארצות דיקטאטוריות, רומם
המימשל הצבאי את עצם כבוד האדם. טען
בראנסי: לפני זמן־מה דרש קצין מפישמר
הגבול מתושב טייבה, בשם אחמד עבד אל־קאדר
חי יחייה, לבצע מעשה סדום עם
חמור. התושב נמלט בשן ועין.״
״תמורת התנהגות זו הועלה הקצין׳ בדרגה,״
סיים צאלח בראנסי את עדותו .״מי
פוגע בנאמנות הערבים למדינה — אני או
קצין כזה?״

נוער

טיפול• מרא

עשרות המוסדות שהוקמו בארץ עם תום
קרבות מלחמת השיחרור פתחו את שעריהם,
התכוננו לקלוט את בני הנוער שעמדו
להגיע ארצה.
שליחי עלית־הנוער נפוצו בעולם, דירבנו
את משפחות היהודיות לשלוח את בניהם
לישראל. תוכניתם היתד, מחושבת להפליא.
קודם יעלו הילדים, ואחר־כך, כאשר יתגע-
געו ההורים — יעלו ממילא גם הם ארצה.
גם למארוקו הגיעו שליחי הסוכנות, פתחו
מועדוני־נוער, החלו במסע הסברה.
״אני רוצה לנסוע לישראל,״ אמר יום
אחד בקאזאבלנקה שבמארוקו מחלוף כהן ל

אביו.
האב סירב לשלוח את בנו בן
העשר לבד, אך בלחצם של נציגי הסוכנות
שהגיעו לביתו, הסכים לבסוף לשלוח את
בנו הצעיר, יחד עם אחיו בן החמש-עשרה•
השניים נשלחו לבדיקה רפואית קפדנית,
ומשנמצאו כשרים ובריאים לחלוטין, הועברו
לצרפת, שם בדקו אותם בדיקות נוספות.
לאחר מכן הופרדו האחים. מחלוף
נתגלה כילד מ. כשר, נשלח לתקופת לימוד
קצרה בנורווגיה, הגיע משם לישראל.
משך כל אותה עת שמר על קשר עם
הוריו. במיכתביו ציין כי הוא מרגיש
מצויין, צירף אף תצלומים. אך מיכתביו
של אחיו פסקו להגיע.
אוזן כרותה. בכפר הנוער תל־ליטווינ־סקי,
היה מחלוף מאושר. הוא החל עובד
בנגריה של המוסד, משתתף בחוגי הנוער
ובפעולות הגדנ״ע.
התקופה המאושרת לא נמשכה זמן רב.
לפתע החל מחלוף מגלה סימני עצבנות משונים.
הוא היה מעוות את פניו ומושך בשרירי
צווארו. גם בפעולות הנוער חדל להשתתף,
הרבה להתבודד בחדרו. אחר כך התל מתפרץ,
היכר. את חבריו ללא סיבר״
הנהלת המוסד לא מצאה לנחוץ לשלחו
לבדיקה רפואית, שלחה אותו, תחת זאת,
למוסד אחר, בקבוץ ברקאי. אולם שינוי
המקום לא שינה את מחלוף. עצבנותו
גברה בממדים מדאיגים. כשפרצה באחד
הימים קטטה במקום, כרת מחלוף את אוזנו
של אחד הנערים לאחר שהלה פצעו בראשו.
מדריכי
המוסד התעוררו, דרשו את העברתו
המיידית של מחלוף. הילד שוב הוצא
מחברת הנוער, הועבר ללא בדיקה רפואית
למושב נחלין, שם נמסר לבעל משק
פרטי .״תן לו לעבוד כל עבודה,״ אמרו
לבעל־המשק ,״אולי תעשה ממנו בן־אדם.״
אבל מחלוף כבר לא היה בן־אדם רגיל.
עצבנותו גברה עוד יותר, הפכה מחלת-
נפש ממש. דבר זה לא הדאיג את בעל־המשק.
הוא העסיק את מחלוף 16 שעות
ביום. בלילה הקצה לו מקום לינה ברפת.
בינתיים הגיעה משפחתו ארצה. הוריו
ואחיו החלו מחפשים אחר שני בניהם.
״בנך האחד נמצא בנחלין,״ הודיעו לאב
במשרד הסוכנות ,״אנו מצטערים להודיעך,
אבל בנך השני נפטר בצרפת.״ לשאלת האב
הנדהם כיצד נפטר בנו, לא קיבל תשובה.
הוא לקח את בנו בכורו, נסע מיד לנחלין.
׳פיצול האישיות. מחלוף, שעסק אותה
שעה בהעמסת זבל על עגלה דו־אופנית, לא
הכיר את אביו ואחיו. הוא הביט בהם בעיניים
בוהות, וצנח תחתיו.
השניים מיהרו לקחתו משם, הביאוהו לביתם.
שם הסתבר שמצבו חמור. בבית היה
מחלוף נתקף מדי פעם בעווית, שובר כל
אשר סביבו. בלית ברירה הכניסו אחיו
צ׳ארלי למוסד חולי־נפש בפרדסיה, שם
נקבע כי הוא סובל מסכיזופרניה.
תחת להחלים, הלך עתה מצבו ורע. במוסד•
המשיכו להעסיקו בעבודות־גינה ול־הלעיטו
בכדורי־תרופות• כעבור חודשים מספר
שוב לא היה מסוגל לעמוד על רגליו
מבלי למעוד.
״אתר, לא מאבטוט מהטיפול שלנו —
אז קח אותו הביתה,״ אמרו לאחיו, כאשר
בא לבית־החולים .״הוא שוכב כאן על חשבון
המיסים שלנו.״
לבסוף, במצב של שיתוק חלקי, הועבר
מהלוף על־ידי אחיו לביתו. האח נקם בעוד
פעולה אחת. הוא פנה לעורך־דין התל־אביבי,
שמואל פישלב, הגיש תביעת פיצויים נגד
עלית־הנוער בסך 90 אלף לירות.
היתד, זו הזנחה, טען כהן בתביעתו, כי
הילד נמצא בריא כשנבדק במארוקו, חלה
והוזנח רק בזמן שחי בארץ.

החי
״אם כ ארזי ם בתל־אב־ב,כאשר
פרצה שריפה בחנות חלקי־חילוף הסמוכה
לחנות למכשירי־כיבוי, הוזעקו מכבי־האש,
ולאחר מאמצים נמרצים מצדם, ניצלו מכשי־רי־הכיבוי
מהאש דו״ח מסקנות:
ברמת־גן, לאחר שאלמונים פרצו לחנות־תקליטים,
גנבו חלק ניכר מן הסחורה,
השאירו על מנגן־התקליטים את הסימפוניה
הפאתטית לבטהובן החלמה מהירה:
באשקלון, פנו צעירים לשומר בית-
הבראה, ביקשו ממנו מים, היכו אותו נמרצות
לאחר שהתמהמה בהגשת ההזמנה
ה מ עו ר ר: בחיפה, כאשר פקחים עירוניים
ביקרו בחנותו של שען בעיר התחתית, שלא
נצטייד ברשיון, גילו כי במקום פועל בית-
בושת תיזה ואנטי־תיזה: בבית-
ליד, נישאו שמחה אליהו ומלכה יגון.
חפולס חזה 1239

משרת מזכיר הלישכהז״ — שאלה שולה
את מכרה הוותיק .״מפקידה לפקידה״ —
ענה הבחור השקדן והעייף.

חמודה ושמנמונת

את דרכם של מארחים לנהוג כבוו במת-
ארחים, יש לי העונג והכבוד לארח את
נ. ל .במדורנו. אשר לאלה שאינם שומרים
על כללים הוגנים ורמה נאותה — ולצערי
הם רבים — הרי להם, כדבריך, קשה להימנע
מהערות עוקצניות.
זה היה פרולוג ביני לבין ()1239/11
שהוא צעיר בן ,21 ומבקש להציג את
עצמו בכנות ובלי מסגרות־רושם, אשר
לדבריו, מגבילות את ההתבטאות, טיבה
וטבעה של הכנות שהיא יוצאת מן הלב.
חוץ מהלב, הוא מציין בגלוי, אין הוא
מציע הרבה — ביחוד לא שני חדרים עם
פרוזדור. אבל מה שכן מוכן הוא להבטיח,
היא היא פעילות מתמדת, פעימות קצב
ועזות של רגש, כמיהה ואהבה, הגנוזים
עמוק בנפש כפי שהוא טמון בגוף.
יתר על כן קלפי שלי אינם טמי
רים; ניטוש את המוסכם (והרי התחלנו
בכנות) ואפילו נצהיר, שאם נמצא עניין
וחן, זו בעיניו של זה — גם נינשא.
כ תי ב ה לשמה? — מי יחזה סופה?
שהרי שמה של הכתובה — חופה. וכי את
זאת מותר רק כשנסיבות ההיכרות נוצרות
במסיבות ומקבלות גתן רשמי? היאך? כן!:
,תכירו בבקשה׳, .נעים מאוד׳ איציק, רינה,
ולחיצת היד היא גושפנקא•
ובקיצור, אשמח לקבל מיכתב או
מענה מנערה עירונית המחבבת ספרות יפה,
טיולים ופעילות: מבת־כפר או קיבוץ (כקיבוצניק
לשעבר) המוכנה להחליף דברים ודעות
על טבע (האדם) ואידיאולוגיה, או
מאיזו עלמה דתיה (למרות שאינני נכלל
למקובל במושג זה) שתשמח להתחוכח ולנסות
לשכנעני ולהחזיר אותי לתשובה, ובכ
ך לרענן גם את תודעתה היא.״
שמע! אני שוקלת ברצינות על האפשרות
לכתוב לך בעצמי, צחוק בצד. ואגב, חן־חן
בעד החוכמות. אשמח לקבל נוספות.

החתומה על גב התמונה, בשם גילה,
מתבקשת להתקשר בהקדם האפשרי, ולטובת
הציבור, אל ( 7 1 2
— 0239 אשר מיום
שמצא אותך, סרה
ממנו שלוותו והוא
נוהג כמטורף: לא
יודעת על מה. מן
הסתם, על אפניים.

רק אתמול נולד

הרי לכם בחור
שנולד לפני 19 שנה
ועדיין מתלבט במ־משיות
הדברים הכלולים במדור זה.
האם בעלי המיכתבים זוכים לקבל תשו

בכלל, והאם הם אומנם משיגים את
מטרתם אז לכו וספרו לאחד כזה על
הרומנים הגדולים של הדור שצמחו הזקא
מתוך מדור זה ואף העמידו וולדות, אבל
לא באשמתי כמובן. ניחא, אולי תנסי את
לשכנע אותו (.)1239/14
אגב, עלי להזהירך כי עלייך להיות נאה,
מסביבות תל־אביב וכדבריו ב חו ר ה
שאינה מתביישת, במיקרה הצורך, להתכתב
גם על נושאים רציניים.״
לאיזו; נושאים, בעצם, יכול היה להתכוון?

״האם הנן מבלה בנעימים מאז קיבלת את

סוף־סוף אחד שאינו מחפש חתיכה, אינטליגנציה,
או אני־לא־יודעת־מה. כל מה ש־
( ) 1239/12 רוצה, שתהיה חמודה ושמנמונת.
הוא עצמו בחור כבן .27 בוגר אוניברסיטת
תל־אביב, ו מה אתן יודעות —
הוא גם גבוה. וזאת כבר סיבה מספקת
לכתוב לו, נכון?

?א עד השכל בדבר
״אגש לענין בלי הרבה פילוסופיה וביל-
בולי מוח, אומרת 1239/15מ־ היא?
בחורה כבת 22 שנה, היא מורה• מסביבת
הגליל התחתון; אגב, סביבה פוריה מאד.
מה היא רוצה? נו, באמת! גבר. כן, גבר
נאה ובמצב סביר. רצוי עם מעט שכל, לא
הרבה. כלומר, שאינו משכיל במיוחד, אך

גערת השבוע
לא לכל זנב יש מצפון, אבל נימעט
לכל מצפון יש זנב. ונשהזנב מתחיל לדגדג
במצפון, אין ברירה, מוכרחים לעשות משהו.
למשל, לבלוע מנה כפולה של קוקטייל
פירות בגלידה (אם או בלי קצפת) .או,
במיקרה הגרוע ביותר, לקנות למישהו מתנה.
למטרה זו, היינו — צייד יסורי־מצפון
— קיימת משכית. שם תוכל גם, בעד
הכסף שלן, לחדד את חוש השמיעה שלן
באנגלית ; לפתח חוש אסטתי; לזכות בחיון
סכריני משפתותיה של גברת מעלה גרה;
להקל על תחושתן ובמיוחד על ארנקן.
אבל זה עדיין לא הכל. אתה עלול להיתקל
שם, במידה וזה יום המזל שלן, במשהו
אחר, רענן ומיוחד במינו. מוצר זה,
אני שמחה לציין, אינו ניתן למישוש או
לקניה• אינו רובץ על דלפק ואינו מלאכת־מחשבת;
לפחות, לא של עולים חדשים.
אולם איש אינו חולק על כן (מלבד ,׳אולי,
רות זיין) שמוצר זה, הנושא את השם
יונה אנגל — הוא מוצר משכיתי מבטן
וכיסעט מלידה.
אז, כמו שאתם רואים את היונה הזאת,
היא לא יכלה להתא פק ופלשה לאוויר ה־
(נולם, ארבע שנים לפני הולדת משכית,
או, אם תרצו, שנתיים וחצי לפני קום
המדינה. כבר אז, גילתה סימפטוסים משכי־תיים
טהורים. כן, למשל, אהבה ללבוש
חולצות מצוייצות בריקמה תימנית; להתקשט
במחרוזות של צדפים ובנדורות. לקשור זנבות
חתולים, לייבש פרפרים ולהתגרות
בילדי השכונה.
מאז זרמו מים רבים בירדן ,׳אולם יונה
אנג׳ל עדיין ממשיכה להתגרות בילדי השכונה,
לעורר את קינאתן של הבנות ולהפיץ
את תורת מקום עבודתה. ואכן, מי שזכה
לראות את יונה מדגימה על גופה התמיר
בגדי בית־המסחר בפני דודות שמנות וטובות
מאמריקה, יודע, כי יונה זאת עוד

אחרי שבמשך שנה תמימה אכלה את צי־פרניה
והתלבטה אם כן אם לא לכתוב,
היא כן כתבה — למזלכם.
המדובר הוא בנערה ( )1239/16 בת 17
וחצי, תלמידת שמינית תיכון בתל־אביב,
שחסר לה משהו, היא לא יודעת מה. בינתיים
היא מוכנה להתכתב על הכל ובכלל.
תמונה רצויה.

גערה דשעות הפנאי

לזאת שתסכים לכתוב אל ( )1239/17 מובטחת
מראש תשובה מהירה. ואומנם
רבות על עצמי איני יכול לספר, כי
על כן יאמר, יהללוך זרים ולא פיו׳;
אולם מאחר ואינני יכול להישאר תמיד
אלמוני, אציין רק שהנני צבר בן .23 תושב
תל־אביב. מעוניין לבלות את שעות הפנאי
שלי בחברתה של נערה נעימה.״
נורא התכונעים,
רוצה

בארבע
עיניים

לא כל־כך נעים ל(239/18ו) .משעמם לו.
תארו לעצמכם שהוא הגיע לפני שלושה
שבועות מארגנטינה, ועדיין לא הספיק להתאקלם.
אז כמו כל יהודי טוב, הוא רוצה
לראות את הארץ, אם טובה היא. אבל לא
לבד אלא בזוג. כלומר, בחברת זוג עיניים
נוספות, ולא חשוב של מי. אז אם למי
מכם זוג עיניים שימושיות ובמצב תקין,
נא לפנות אליו ישירות בצירוף המלצה
אגב, הוא בן 19 וחצי, לומד משפטים,
ושומע שפות רבות, ביניהן שפת הקודש.

עמוק בלב טכסאם

תגביה עוף. ובעצם, למה לא 7אם נערה
אחרת, נערת אקמן, כיוס דליה לביא, הצליחה
בחיים — אז למה לא נערת משכית?

2 0הכ טיכון
7 1 / 2הע צ צי8
כדללחיסיח /אחד7777

משהד כשביד הנשמה

לחובבי־מוסיקה, ידיעה חשובה :
בית חרושת ״רונטון״ הידוע לתהילה
בטיב הפטפוניס שהוציא עד
עכשיו, התחיל ליצר פטפון עממי
חדש — ״רונטון־יוניור״ ,שיעלה בטיבו
על כל מה שהוציא עד עכשיו,
בשטח הפטפוגים העממיים. על אף
ש״רונטון־יוניור״ הוא אחד הפטפו־נים
העממיים המשוכללים, מחירו
לצרכן במחיר הנמוך של 79ל״י,
כולל מיסיס ואחריות.
צורתו הנאה , ,מידותיו הנוחות,
מאפשרים להרכיב את הפטפון ה
עממי ״רונטון־יוניור* במזודה, בארגז
רדיו, או בכל רהיט .״רונטון־
יוניור״ יהיה הפטפון האידיאלי שילוח
מהיום כל חובב סוסיקה ב־בביתו
ובנסיעותיו.

גרייסי פילר על בעלה :״בעלי אינו מחזר
אחרי נשים זרות. הוא הגון מדי, ישר מדי
וזקן מדי.״

נערה לחברתה :״יכולתי להיות
מאושרת אילו ניתן היה למזג את
נות של שניהם. צביקה, למשל, בחור
סולידי ועשיר כקורח. ואילו חיים
להתחתן איתי.״

עממי, טוב וזול

מעט השכלה נחוצה, בכל זאת. אל תישאלו
אותי בשביל מה ,׳היא לא אמרה.

שמעתי אומרים שהטכסאסיים הם גברים
כהלכה. עם או בלי אקדח — אם כי אינני
מוכנה להישבע שכל אחד מהם ניראה כמו
רוק האדסון. אז אם יש את נפשך לגוון
את האוסף הפרטי שלך בטיפוס כזה, הרי
לך הזדמנות לעשות זאת.
שמו: פרד ח־ינטרס. בן 24 וכאמור, יליד
טכסאם הלומד במיכללה בניו־יורק. מיסטר
ווינטרס מתעתד להגיע אלינו בקרוב ולכן
ייהיה מעוניין להתכתב עם נערה מ ה
שאתם קוראים סברה ועם זאת שתהיה,
אם אפשר, ,סופיסטיקייטד׳ ו,גוד לוקינג׳.״
למיסטר וזינטרס יש, כנראה, דעה קדומה
על הצבריות, אינך סבורה כך? מכל מקום,
זאת היא כתובתו:

165, !¥694 85411 84.,
11.5.4..א 1£ 24,ז¥0-9ז^ 6

3,י 461ת1ז\ך?!•0)1

ל׳ פיון תשכ״א14.6.1961 ,

״הוא היכה אותי!״ סוענח אשחו שר

המחיר 60אגורה