גליון 1240 מתאריך 21 ביוני 1961

א *י #א

£<£638>8א

|111

מעיד עד עצמו

ולהוכח כי הפילסר בסיגריה גולף 5126 סאו*
הוא כפול ומורכב מחומר מ סנן שזור בצמר גפן.
הפילסר הכפול מ ב סי ח סינון מקסי מלי,
ויחד ע ם האריזה ה א מרי ק אי תזססמק £ז*1או 01
נותן שמירה מל א ה של הסעם והאדומה.

סיגרי ו

אגורות

אנשים רבים שאלו את עצמם, בשבוע שעבר,
מה בדיוק הרגיש יחיאל (״ק. צטניק׳׳)
די־נור, לפני, בשעת ואחרי מתן העדות
הקצרה שלו במשפט אייכמן. בין אלה היה
גם רופא־העצבים שנקרא למיטתו של דינור,
אחרי שהתאושש מן ההלם הכבד. הרופא
ביקש ממנו שינסה לתאר את הרגשותיו,
על מנת שתשובתו תשמש יסוד לטיפול.
הנר,
מה שכתב די־נור, במו ידיו:
״בו ברגע, חמש דקות לפני פתיחת
ישיבת המשפט, כשהודיע לי היועץ המשפטי
האוזנר שהשופטים לא יסכימו שאופיע
לפניהם בפסבדונים הספרותי — מיד הרגשתי
כמו חלליש זה, שנקרע מכוח־המשיכה
של הארץ, ואל כוכב אחר טרם הגיע.
״הייתי כמו צף באיזה אובדן אינסופי.
וכך, באותו אובדן, שמעתי קוראים בשם
יחיאל די־נור לעלות לדוכן העדים. וכך,
בפי הנראה, עליתי. וכך עניתי על השאלות
השיגרתיות של אב בית הדין, כאזרח בין

מספר לפני המשפט :״מר די־נור, כל העולם
מחכה היום לשמוע מפיך על אוש־וזיץ.״
איכזבתי אותו ואת העולם קשות.
לפני רגע כתבתי לו מכתב בקשת סליחה.
אבל זה דבר שאין להשיבו.
״עכשיו מותר לגלות שאמנם היתה בי
הרגשה שלא אעמוד בכך. עשיתי בעצם הכל
כדי לא להופיע. אך אחרי פנייתו הישירה
של האוזנר ואחרי ההפצרות של כולם,
לא יכולתי עוד לקבל על עצמי את האחריות
של סירוב עקשני. יתכן מאוד שד,הלם
הזה יעביר אותי למישור כלשהוא.״

אם תשווה עדות אישית זו עם כתבת
השער של השבוע שעבר (העולם הזה )1239
בוודאי תשים לב לזהות הרבה של כתבתנו
לדברי די־נור עצמו.
אין זה מיקרה. בי שלום כהן, שעליו
הוטל לרכז את החומר ולכתוב את כתבת-
השער, הינו ידיד אישי של יחיאל. את חומר־הרקע
על חיי די־נור לא היה צריך לאסוף
מזרים; הוא הכירו מזה שנים. שלום כהן
ידע את סוד זהותו של ק. צטניק, אך
כבא ביתה של משפחת די־נור, שמר על סוד

כאשר התפרסמה לפני כשנה, כתבה אודות
נינה די־נור (העולם הזה )1142 לודתה
הכתבה בתמונה. למעשה, היתה זו רק
מחציתה של תמונה. על המחצית השניה,
שנחתכה, הופיע בעלה. הנה היא בשלימו־תה
(ראה תמונה).

נינה ויחיאל די־נור
אזרחי הארץ. וכך, כפי הנראה, שמעתי
את שאלתו של היועץ המשפטי :״אתה
סופר?״ לפי הסטינוגראמה לא עניתי .״אתה
כתבת את הטפרים סלמנדרה, בית הבובות,
השעון אשר מעל לראש וקראו לו פיפל? למה
אתה מסתתר מתחת לשם ק. צטניק?״
״ואז, בשומעי, כפי הנראה, את השם ק.
צטניק, התחלתי נוחת במהירות מסחררת
אל תוך פלניטה אושוויץ. שוב הייתי שם.
בפועל ממש. רק הגוף היה על דוכן העדים
בבית העם, ועל הגוף היה לענות על
שאלת היועץ המשפטי — שאלה אשר עם
אושוזיץ יש לה רק קשר חיצוני. לכן ודאי
גם שמעתי אותה באופן חיצוני.
״פיתאום הייתי בתוך המשאית אל הקרי־מאטוריון.
שלד מוזלמאן בין אין־סוף של
שלדי מוזלמאנים. ערומים ולחוצים אלי,
קרובים אלי בהרבה מכל הסובב אותי על
במת בית המשפט. ראיתי אותם, הסתכלנו
בתוך עיניים, וידעתי שאני אעזוב אותם.
ושוב נשבעתי להם. ממולי היה תא הזכוכית,
כמו ארובת הקרימאטוריון. משמאלי:
היועץ המשפטי עם השאלה.
״ודוכן העדים — המשאית המובילה אותי
לתא הזכוכית, ששם הקרימאטריון, ולחוצים
אלי כולם, כולם. והתחלתי לחפש אחרי
ארגז הפחם. הם הרשו לי זאת. ני השבועה
היתד, ביני לבינם, בתוך עינינו. הם המשיכו
אל ד,גאז, ואני ירדתי לתוך האופל של
ארגז הפחם.
״התעוררתי אחרי יומיים וחצי בבית־ה־חולים
איכילוב בתל־אביב. לא האמנתי שוב
שזה אני וזה גופי. עוד חששתי שאיש ד.0,ס.
יפתח את הדלת וימצא אותי בתא הנהג של
המשאית העומדת במוסך.
״לקח שער, ארוכה עד שהגעתי בזכרוני
חזרה ליועץ המשפטי, האומר לי, רגעים

קדיש ושהחיינו

העולם הזה 1240

ס מבטיח פעולה תקינה של המצחים.
0נותן הגנה יעילה בפגי תפיסת
הבוכנה.
ס מונע החלדת המיסבים.
ס מבטיח נקיון המנוע.
ס מתערבב בשלמות עם הבנזין.

ביום הופעתו של די־נור במשפט אייכמן,
ישב שלום כהן במערכת בתל־אביב. שם
שמע את שידור העדות בראדיו. כאשר
הודיע קריין קול ישראל כי העד המעולף
נלקח לבית־ד,חולים, התיישב כהן במכוניתו
ודהר לירושלים.
הוא מצא את ק. צטניק בחדר המיון של
שערי צדק, ולצידו הגברת והפרופסור אשר־מן.
כמו בכל שנות היכרותם, לא בא לשם
כעתונאי, אלא כידיד. הוא אשר העביר את
הודעות־הארגעה לילדיו של יחיאל, בכפר
הדסים, ולבני־המשפחה בתל־אביב.
הוא עמד ליד מיטתו של יחיאל, כאשר
זה פקח לרגע את עיניו. מספר שלום על
רגע זה :״הפרופסור אשרמן שאל את
יחיאל, :אתה יודע מי נמצא כאן? אתה
מכיר אותו?׳
״עיניו הכחולות־בהירות של יהיאל התאמצו
להתרכז, כמו עדשות מצלמה שהצלם
מכודן את האובייקט שלו. פרופסור אשרמן
הוסיף, :זה החבר שלך, שלום כהן.׳
״יחיאל ענה, :כן, בוזדאי, אני מכיר אותו,׳
ומיד שקע חזרה בתרדמתו. היה ברור
לגמרי שעל אף המאמץ, לא הכיר אותי.״
די־נור עצמו אמר לשלום כהן, מאוחר
יותר, כי אינו זוכר כלל את הרגע הזה,
בחדר־המיון.

ראש המערכת ישב ליד די־נור כאשר זה
התאושש מן ההלם הכבד. מפיו שמע יחיאל
לראשונה על מתן העדות׳ על תגובות
הקהל להופעתו.
כאשר חזר והביע את דאגתו מן השתיקה
של אשתו, מיהר שלום להתקשר טלפונית
עם נינה בניו־יורק. ואז הסתבר מדוע
לא שלחה שום מיברק לבעלה. עוד לפני
שראתה את עתוני ניו־יורק שהודיעו על ה־התעלפות,
קיבלה מיברק מירושלים, בו
נאמר כי יחיאל התעלף בשעת העדות, אך
התאושש לחלוטין. המיברק הרגיע אותה
לגמרי, והיא לא חשבה שיש מקום לדאגה.
כי לא ידעה שעל המיברק חתם הפרופסור
אשרמן בשם יחיאל, וכי בעלה שכב אותה
שעה, נטול־הכרה, בבית־החולים.
היא גילתה פרט זה רק אחרי קריאת
העולם הזה מהשבוע שעבר.

תערובת מוכנה של בנזין
עם שמץ ״פז״ טו-־טי
לשרותן־ בכל תחנות ״פד

כלנערה״יופיה בידי ה
נוכתבים הערב ספנתי נוק־אוט. נאם! להרגלי קניתי
את העתוז ביום נ׳ ,החוטר, מטבע הדברים
— פחות או יותר. ער שנחו עיני על
סיפורו של ק. צטניק (העולם הזה .)1239
אני רואה עצמי עתונאי ברמי אם לא ב־טשלוח־ידי
ואני טוב! לחטוא ברנשנות־יתר,
אבל כתבה זו ראויה לפרס העתונות .1961
אני מניח כי חלק הארי של הכתבה חיכה
לשעתו. אולם הכתבה, על חלקיה המורכבים,
הפכה לסיפור נדוש בליריקה, דראמה, תיאור
אפי והבנה לנפשו של האיש, שכבר
כבש, הלכה למעשה, את תואר ״איש השנה״.
צבי בר־שירה, גבעתיים

שמן ״פז״יבג(טר־טי)

אנא, במיקרה שמר די-נור עוד חושש שעדותו
היתה משום בישלו! או הבשלה, מסרו
לו בשמי ובשם כל אלה ששוחחתי עימם: לא
היה רגע נעלה ונורא־הוד יותר בכל משפט
אייכם! ם! הרגעים הספורים, שהוא עצמו
עמד על רוכן העדים.
אחיעם גורביץ, תל־אביב
עשרות עדים, רבבות דפי פרוטוקול, אלפי
מיסטכים — ופרשת התביעה במשפטו של
העם היהודי ננד שליח השטן הסתיימה.
הרגשתי רחף פנימי לומר משהו, לעשות
משהו סימלי. אינני דתי, אר שני הדברים
שעשיתי הם דתיים מובהקים: אמרתי קדיש

רק מאמץ קטן ורצון טוב דרושים כדי
להיראות יפה ומט ופחת .
עוזרד הנאמן — הוא

רויאלויט • יני 1זו 8 0 1
הקרס המפורסם לפי ד׳׳רלכ רן, פריס, הסביל ג׳ ל ח
דויאל, מנן על עורך ורקמותיו חעדינדת, מונע
חתהיות קסמי פנים ומסתר את גזזן עודד על׳—י
פעילות של מחזור הדם.
המפיץ בישראל:

לילית

פרסום ציטט

מכתבים
בבית הכנסת, ובירכתי שהחיינו ליד שולחן
המשפחה, בערב שבת.
מאיר וולך, ירושלים

לעזרת סרקש
תוכן הכתבה על נחמו פרקש (העולם הזה
)1036 הוא כתב-אישום נגד הגורמים הממשלתיים
שהביאו אותו למצבו הנוכחי העגום
ולמה שצפוי לו בעתיד, שיהיה בודאי
עגום אף הוא, אם
לא יקומו לעשות משהו
עבור איש נרדף
זה בעוד מועד.
מה הועילו פעול-
תיו של הפסיכיאטור
הממשלתי בבית הכלא?
מאומה לא!
האם הוא לא יכול
להבי! לנפש האסיר
ולעמוד על כר בקפדנות
ובתוקף, ש־יתנהנו
איתו בר
שלא יצטרך להרר־דר
חזרה לבית־הסו־הר?
האם לא ידע
שאם תינתן לפרקש להתיישב האפשרות
כר*לכ
על הקרקע, או למצוא
את טקומו ב־מיקצוע
הדייג או כעובד על אוניות —
שכל אלה ירפאו את עינויי־נפשו ויהפכוהו
לארם יוצר ומועיל וטוב? מדוע לא דאנו
שיקבל נם כברת-אדטה, שעה שנתנו לו צרי־פון
באיזה מושב הקלאי? מחד גיסא, קוראים
לאנשים שיעסקו בחקלאות, ומאידד,
דוחים אדם המבקש לעשות זאת הלכה למעשה?
מצד אחד, משחררים אותו ממאסר
לפני תום המועד, כדי שיחזור למוטב, ומצד
יעני, רודפים אותו ועוצרים אותו על
כל צל של חשד וממררים את חייו. מה
תועלת, איפוא. הז בטיפול הפסיכולוגי הרשמי
והן בטיפולו של המוסד לשיקום
העבריין והאסיר?
אולם יותר משהנני תמה על כישלונם של
הגורמים הרשמיים הללו, אני תמה שאיש
אינו שם לב לנקודה חשובה אחרת בפרשת
פרקש, שהיא, לדעתי, העיקרית והחמורו
ביותר, והיא: טענתו של פרקש שעצם פרש
תו וסבלותיו באו לו מפני שנידון למאסי
חמש שנים על לא עוון בכפיו, ומפני שהיד
חף מפשע. מדוע אנו עוברים ופוסחים עי
טענה רצינית זו כאילו זה דבר של מה
בכך? מניין לנו שאינו צודק בטענה זז)
...אני כשלעצמי מוכן לעשות הכל ש
ביכולתי לבדוק ולברר את הנקודה המשג
טית הזאת. לנבי דירי, אין זה דבר חדי:
שישנם מיקרים של נידונים חפים מפשל
במערכת המשפטית שלנו, ונסיח של שניב
ארוכות עומד לרשותי. אך לא אוכל לעשור.
פעולת עזרה זו עבור פרקש לבדי ובעצמי
דרושים לי עוזרים ושותפים, כי הדבר
כרוד בהקדשת זמן, סבלנות ואמצעים. על
כן הנני פונה אל כל אחר ואחד להצטרף
אלי לחיכנו! פעולת עזרה למען פרקש.
אליעזר בר־לב ,״קרן האדם״,
הירקון ,132 תל־אביב

מיקלט לשניים
אני אהד ממאות אלפי האזרחים במדינת
ישראל, שהזדעזעו מלקרוא החדשות
ש״עוזים״ ישראליים נמכרו לפורטוגל, וכי
זו משתמשת או תשתמש בהם להכחדת העם
האננולי. כאשר קראתי את סיפורכם של
שני הבורחים מאותו ניהינום (העולם הזה
,)1239 לא יכולתי שלא להעלות ננד עיני־רוחי
הקבלה מחלחלת: מצבם של יהודי
אירופה המעטים, שברחו מן הגיהינום הנאצי
ושהאננלים לא רצו בהם. טוב לפחות
שמדינת ישראל לא איבדה את צלמה עד
כרי כד, שלא העניקה טיקלט לשניים אלה.
את זאת אנו חייבים לזכר המיליונים שלנו,
אם לא להגינות הפוליטית.
ד״ר אליהו ברגמן, תל־אביב

היא..

20 סיג 75 .אג.

תוצרת

דובק

לטיב

ערבות

פרסום רי ר ׳עקנסזן

.העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת וד,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
*ין • 6העורך הראשי: אורי אננרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

באך וחזנות

מה, אד בבל זאת פניתי לרחוב אחר. נם
הם הלכו בעקבותי לאותו רחוב.
בסוף הרחוב נינשו אלי ואמרו שהם מכירים
אותי ממסיבה. אני לא מכירה אותם
ואמרתי להם שהם לא מוכרים לי. הם המשיכו
לשוחח איתי והתחילו להחמיא לי
שאני יפה ונחמדה ואיזה נוף חטוב יש
לי. וזה בכלל לא נכון. אני קצת שמנמונת.
בסוף אמרו לי שאני מתאימה להיות מלכת
יופי ואפילו הם מוכנים לצלם אותי ולשים
את תמונתי ב״עולם הקולנוע״.
רק אז ידעתי מה רצונם. צעקתי עליהם
ואמרתי להם אם לא יסתלקו מהר אצעק
ויקחו אותם למשטרה. בטח הם מאותו סוג
של מנוח קוטרוב. קראתי על מעלליו ולכז
נזהרתי. הם הסתלקו כי נבהלו ואני המשכתי
בדרכי.
אילו היח לי זמן הייתי צועקת, או ניגשת
למשטרה. אד אני עסוקה מאוד ולא רצית•
פירסומת ועסקים עם טשטרה. רק רציתי
להניד לכם שכל בת צריכה להיזהר מפני
אידיוטים כאלה, שבטח לטרו מקוטרוב ומסתובבים
ברחובות לתפוס קורבנות השואפות
להיות טלכות־יופי ונערות־ווחר.
תקוזה ברוך, תל־אביב

חכרת כת

ממש התחלחלתי למקרא הסיפור על האב
מלוד, שבעל את בתו החורנת (העולם הזה
.)1238 כנראה שבאמת חיים כאן בארץ שני
עולמות זה לצד זה ואנו, ילידי הארץ
וותיקיה, פשוט איננו יודעים לא רק את
המתרחש בעולמה של ״ישראל השניה״ ,אלא
שגם הלכי-הרוח והמוסר שלה זרים לנו.
מירה בלוך, חיפה
׳קראתם לה בת חורנת; אני חושב שבמקרה
זה אפשר לומר עליה שחיא בת הורגת
או אם כבר בת חורנת — אז חורנת מנדר
הרניל.
דויד מיתן, ירושלים

סנטרו של גייכל
שמר זילזול כז׳׳ל

בלי אנטי־שטיות,
בבקשה. על סנטרו
של נייבל, לא העברית
היא שהפריעה
לי (העולם הזה
)1234 אלא השגיאות
של ירושלים-
סנל־תל־אביב.
אגב, קניתי אתכם
ברחוב תשעים
ושש פינת ברודוויי,
ועליתם לי — מלבר
הבריאות —
חצי דולאר.
נעמי שמר, ניו־יורק
וחצאי־דולר, כידוע,
אינם הולכים ברגל,
הופה היי, חופה היי.

בביקורת על הסרט ״אלסר נאנטרי״ (העולם
הזה )1237 מצאתי כתוב :״סינקלר
(בביט) לואים, הסופר האמריקאי הישיש
( ,)76 ראשון הסופרים האמריקאים שזכו
בפרס נובל לספרות״.
סינקלר לואים נולד אמנם לפני 76 שנים,
ובכל זאת איננו בז הגיל הזה ואף ישיש
איננו. הוא פשוט איננו כלל. נראה שכותבו
של המצוטט הג״ל נטל לו אנציקלופדיה נושנה,
חשב מניה וביה,76 = 1885 — 1961 :
והותיר את לואים בחיים לשנים ארוכות.
והלא לואיס מת ב־.1.1.51
אריה אמיתי, רחובות
עורן סדור הקולנוע, ייבדל לחיים, מת מבושה.

גיל
הבינה

מצורפת בזה תמונת בז־משפחתי, אשר
צולמה במפתיע כאשר הופעתי בבית ומצאתי

מה טעם מצאתם לכתוב על פסטיבאל המוסיקה
הכנסייתית באבו־נוש (העולם הזה
?)1239 האם לא די בכל ההשפעות הזרות,
האוכלות לאט־לאט כל חלקה טובה במורשה
היהודית? והלא באותו שבוע בדיוק הופנתה
תלונה אל שר החינוך והתרבות, שבארץ
— כולל שירות השידור — מבצעים
יותר ויותר מוסיקה נוצרית. אני, כשלעצמי,
מעדיף פרקי־חזנות, שמסורת אבות טבועה
בכל צליל טצליליהם.
נחמן אביעזר, ירושלים
אינני מכיר אישית את המנצח הצעיר
מר זיני שטורטן, ואת שמעו שמעתי רק
בפסטיבאל האחרון. אבל אני אומר לכם:
״כל הכבוד ״.כל הכבוד לאדם זה ולשותפים
לו, אשר לקחו על עצמם משימה קשה כזו,
להביא מוסיקה כבדה ורצינית שברובה
אינה מנוגנת בארץ בכלל, או רק לעיתים
רחוקות.
אין ספק בכד שהפסטיבאל עמד על רמה
גבוהה ביותר, שהרי לא בביזנס מדובר אלא
באמנות הטהורח לשמה, וההיענות היתה
גדולה. נדהמתי והשתוממתי למראה הקהל
הרב אשר מילא את הכנסייה בכל אחת
משלוש השבתות. לדעתי, מניע תואר ״איש
מופת״ לזיני שטורטן, אשר הוכיח שלא
פסה ההתנדבות בארץ.
מאיר עילם, תל־אביב

דוגמת ר,ומרוב
אני אומרת לכם שנעשה פה נורא בעיר.
פשוט פחד ללכת לבר. אפילו באמצע היום.
אני לא יפה במיוחד ואפילו לא חושבת
להיות מלכת יופי. השבוע הלכתי בשעות
אחר־הצהרים בתל־אביב, לבדי, והבחנתי ששני
בחורים עוקבים אחרי. לא ידעתי לשם

מיכאל
את התינוק קורא בעתוז הנפוץ. אני מציעה
מספר סיסמאות לתמונה:
את גן העדן בעזלם הזה /מוצא כל זאטוט
ב״העולם הזה״.
על מחקרו של ד״ר פואה /פועה לא
אומרת ״פויה״.
צעיר, זקן וגם הטף /״העולם הזה״ קוראים
בחטף.
פרידה מיכאל׳,ירושלינז
העזל* הזה 1240

* אב ז׳כוטינסקי יעץ פעם לחסידיו
ן להבחין היטב בין סוגי הרעש השונים.
לדוגמה הביא אח נשיפת הקטר, הסוחב
מאחוריו רכבת ארוכה במעלה ההר, ואת
חריקת הדלת, הנעה אנה ואנה על צירים
חלודים.

גם הקטר וגם הדלת גורמים ל רעש,
אמר ז׳בוטינסקי. אבל רעש
הקטר מקורו בפעולה מבורכת,
ואילו רעש הדלת אין מקורו אלא
בחלודה.

כדאי לזכור דוגמה זו בבואנו להטזת אוזן
לרעש המיוצר לאחרונה על־ידי דויד בך
גוריון ונערי־חצרו, בשם בטחון המדיני-

•דידי, בנימין עומרי, טבע לפני חודש,
7מעל עמודי אתנר, מטבע לשוני חדש, שנקלט
חיש מהר בוויכוח המדינה:

מן יש גבול, ומאחוריו יושבים אלפי אייב־מנים
האומרים בפירוש: מה שאייכמן לא
סיים — אנחנו נסיים!״
משמע: ברגע זה מוקפת מדינת ישראל,
כמו גטו ווארשה בשעתו, על־ידי שונאים
אחוזי־טירוף, שכל מטרתם בחיים אינה אלא
להשמיד את אזרחי המדינה — גברים ונשים,
זקנים וטף.

אכן, תמונה מחרידה. שוס מדינה
בעולם אינה נמצאת במצב כה
איום. ובלי משים אנו שואלים את
עצמנו: כיצד זה קרה?
לפני תריסר שנים חזרנו משדה־הקרב,
עטורי ניצחון. אויבינו המנוצחים נאלצו,
בזה אחר זה, לכרוע ברך ולבקשנו לחתום

שוב הגיע הכטחוניזם אל יעדו.
שוב באה שעתו לשאת פרי, להוליד לנו
בטחון מוחלט וסופי — אם לא לעולמי־עד,
הרי לפחות לדור אחד.

אף למחרת היום החלו הדיכד
ריס על הסיבוב השלישי.
עברו חמש שנים. שוב זורם הנשק למרחב
בכמויות שלא היו כדוגמתו. שוב
מזהירים אותנו אבירי הבטחוניזם כי מוטב
לנו להתכונן למלחמה לחיים או למוות,
בשנת ( 1962 דיין) או לכל היותר בשנת
( 1963 אלמוגי) .כי האוייב בשער, והאייב־מנים,
המקיפים את המדינה, מוכנים לזינוק.
כדברי אלמוגי :״מיבצע סיני, שהפר את
ההכנות המצריות־סובייטיות, לא פתר את

בטחוניזם.

בטחוניזם — כאנטי־תיזה לבטתון. כסילוף
מושג הבטחון. כאידיאולוגיה מפלגתית המבקשת
ליצור, בשם הבטחון, מצב המנוגד
לצורכי הבטחון.

בטחונניזם.

ן**! נו השני של יהודה השתמט מן ה!״״
חובה שרייתה מוטלת עליו לפי חוקי
השבט. מאחר שלא רצה להוליד בן שישא
את שם א,זיו המת, ער, הוא ״שיחת ארצה״-
בזאת נתן את שמו לפעולה שאינה מכוונת
לשאת פרי כלשהו — פעולה שאין לה
מטרה ותכלית .״וירע בעיני אדוני אשר
עשה׳ וימת גם אותו.״
מזה 13 שנה שולטת בישראל קבוצה
של אנשים הצועקת ״בטחון! בטחון!״ מבוקר
עד ערב, המעלה את הבטחון לדרגת
״ערך עליון״ ,המנהלת את המדינה בשם
הבטחון, למען הבטחון, באמצעות מערכתי
הבטתון.

ההגדרה המתבקשת היא דווקא
הפוכה: פאסיכיזם.

ולא מתנגדי הבטחוניזם טוענים כך, אלאה־בטחוניסטים
בכבודם ובעצמם. לדבריהם, צפו״
ייה לכולנו בכל רגע השמדה פיסית. האוייב
בשער. הערבים זוממים לכלותנו. אם נוותר
על מנהיגותו של דויד בן־גוריון, הרי נחרץ
גורלנו לאבדון בטוח. אם נשכיל לשכנע את
בן־גוריון להישאר בשלטון, אך לא נפקיד
בידיו שלטון בלעדי, קודרים סיכויינו. אם
לא נשיג עוד תריסר מיסטרים, אם לא נשמיד
את רע״ם לפני שזו תעכל סופית את
״הדוקטרינה הצבאית הסובייטית״ — דיננו
חורבן.
כך אומר ראש־ממשלתנו בכבודו ובעצמו,
המומחה העליון לבטחון המדינה, בתום 13
שנים של שלטון אישי רצוף וכימעט בלתי־מוגבל.

עימם
על שביתת־נשק. הסכמים שמטרתם
היתד, להשבית את נשקנו שלנו. נשקם
שלהם כבר היה מושבת.
המצב היה כה מצוין, ניצחוננו היד, כה
מוחלט, עד כי אל אלוהי ד,בטחון, דויד בן־
גוריון בכבודו ובעצמו, הורד, להפסיק באמצע
מיבצע צבאי מזהיר ועטור־ניצחון,
שחדר עמוק ללב חצי־האי סיני. לדעתו, שוב
לא היה צורך בהכרעה צבאית נוספת.
הגר, כי כך — ניצחון צבאי מושלם. הנשק
העברי השיג כל אשר ניתן היה להשיגו.
מאזן־ה,כוחות היה לטובתנו —
יותר מכפי שד,־ה אי־פעם לאחר מכן, יותר
מכפי שאפשר לקוות שיהיה אי־פעם בעתיד.

הבעייה באופן סופי. המצרים המשיכו לקבל
נשק, ותוך מספר שנים הם ילמדו להשתמש
בו, בעיקר הודות לסיועם של
קצינים סובייטיים,
תימרון שהיה מכודן אך ורק נגדנו.״

ני מיבצעים צבאיים עסורי-נצ-
*4/חון 13 ,שנים של רעש בטחוניסטי
בלתי־פוסק — והנה הגענו חזרה בדיוק
לאותו מקום ממנו יצאנו. כמו אותה דלת
החורקת על ציריה. או כמו רכבת אשר
כוון מטורף כיוון את פסיה כך שתסתובב
בלי הרף במעגל — והנה היא דוהרת במלוא
הקיטור מבלי להגיע לשום 6קום.

הבטחדניזם הגיע אל יעדו. היה
עליו לשאת פרי, להוליד את הב־טחון
המוחלט.

התיתכן תמונה עגומה יותר של
עקרות מוחלטת?

פני שבוע נשא יוסף אלמוגי בנווה/שאנן
נאום־בחירות מאלף ביותר. אלמוגי,
שעלה לגדולה בזכות האגרוף הגס של המנגנון,
חסר סופיסטיקאציה. על כן יש לו
הכישרון להביע את מחשבות אדוניו בצורה
הפרימיטיבית ביותר — ועל כך יש לברך.
״מאה וחמישים מטר מאולם משפט אייב־

ולמחרת החלו הדיבורים על הסיבוב השני.

ף 6משך כמה שנים התערער ר,בטחון
—1בצורה בלתי־נסבלת. תגמול רדף התקפה
והתקפה רדפה תגמול. כמויות של
נשק, שלא נראו עדיין כדוגמתן בידי הערבים,
זרמו למרחב. רעש הבטחוניזם גבר,
עד כי הטביע כל קול אחר במדינה. הוא
הגיע לשיאו באותו לילה גדול, באוקטובר
, 1956 כאשר פתחו עוצבות צה״ל במיבצע־הבזק
שהביאן אל גדת התעלה.

בסיבוב הראשון הנחיל צד,״ל למדינה
שטחים נרחבים אשר האו״ם יעדם לערבים.
בסיבוב השני נחל צד,״ל ניצחון צבאי מזהיר
עוד יותר, אך הבטחוניזם שוב לא הוסיף
למדינה אף שעל אדמה אחד. מה יהיה
בסיבוב השלישי?
במלחמת העצמאות עמדנו מול מישטרים
פיאודליים רקובים ומאוסים. במיבצע סיני
כבר עמד מולנו משטר ערבי חדיש ויעיל
הרבה יותר, שהיה בכוחו לגייס את התלהבות
המוניו.

רוזח־הזמן בין סיבוב וסיבוב הולך וקטן.
הפער בין הפוטנציאל המגוייס של שני הצדדים
הולך ומצטמצם. שום פתרון אינו
נראה לעין, מלבד הפתרון המעורפל והנבוב
של נביאי הבטחונניזם עצמם :״באחד הימים
ישלימו הערבים עם המציאות...״

^ כידי הכטחונניזם אוהבים לקרוא
לעצרם בשם ״אקטיביסטים״.
אם ״אקטיביזם״ פירושו: פעלתנות לשמה,
הערצת הפעולה גם כאשר ברור מראש
שאינה מובילה לשום מקום — הרי אז
אין אקטיביסטים כדויד בן־גוריון ונעריו.
אז גם הדלת החורקת היא אקטיביסטית.
ואונן המקורי בוודאי היה אקטיביסט.
אולם אם אקטיביזם פירושו: שאיפה לפעולה
תכליתית הנושאת פרי, המסוגלת
להוליד בטחון ושלום לדור זה ולדורות
הבאים — מה לחבורה זו ולאקטיביזם?

לדעתי, גם הגדרה זו חיובית מדי. היא
מעלה לעיני שומעיה תמונה של חתירה
תכליתית לקראת יעד ברור. ואילו אבירי
הבטחוניזם שלנו רחוקים מאוד מכך.
על כן הייתי מציע תיקון קטן. ההגדרה
היאה לאידיאולוגיה זו היא:

היתכן אישור חותר יותר לעק
רותו המוחלטת של הכטחוניזם השליט?

כיום
אין איש עומד לצידנו, מלכד
צרפת. יתכן בי בשעת השי״ן
של הסיבוב השלישי, כ־ 1962 או
כ־ ,1963 נעמוד בודדים במערכה.

הסיבוב השני בא שמונה שנים
אחרי הסיבוב הראשון. הסיבוב
השלישי יבוא, לדברי דיין, שש
שנים אחרי הסיבוב השני.

בטחוניזם -כהגדרת מהותם
של דויד בן־גוריון, שמעון פרם,
משה דיין ושותפיהם השולטים עתה
במפא״י והפזורים כימעט בכל
המפלגות האחרות.

והנה, בשנה ה־ ,13 רחוקה המדינה
מן הבטחון יותר מכל מדינה
אחרת עלי אדמות.

ב־ 1948 נחלנו ניצחון צבאי, כאשר שגי
שלישים ממדינות העולם הצביעו למעננו
באו״ם. בלטו ביניהן שתי המדינות החזקות
ביותר בע! לם, ששיתפו פעולה בפעם
הראש; נר, והאחרונה מאז מיגור הרייך השלישי.
ב־ 1956 כבר התייצב רוב העולם -נגדנו,
ובכלל זה שתי המדינות האדירות. אך
לצידנו עמדו עדיין בריטניה וצרפת.

יתכן כי ההשוואה לבנו השני של יהודה
אינה נכונה די צורכה. אף כי רע היה
מעשהו בעיני אדוני, הרי לא הזיק אונן
המקורי לאיש, ואילו הבטחונניזם מסוכן
ביותר לבטחון המדינה.

כי אין זה נכון לגמרי שהמדי*
ניות הכטחוניסטית חוזרת מדי
פעם למקום ממנו יצאה. אומנם,
היא מפתוכבת במעגל• אד מעגל
זה דומה לפפיראלה יורדת -עם
בל סיבוב היא יורדת לדרגה נמוכה
יותר של בטחון.

פאסיביזם של מחשבה — כי אבירי ה־בטחונניזם
לא המציאו אף רעיון חדש אחד
מאז ( 1948 ואולי נכון לומר: מאז .)1905
פאסיביזם של עשייה — כי מזר 13 ,שנה
הם מגייסים את כל כוחות המדינה כדי לעמוד
בסיבוב הבא מול האדיב הזונלם ל־כלותנו
— מבלי לעשות מאומה, בין סיבוב
לסיבוב, כדי לשנות את המצב במהותו ולנתק
את השרשרת הניצחית של סיבובים.

פאסיכיזם שאינו מתיימר אלא
להגן על היש — והמגביר מטבעו
את הסכנות המאיימות על היש,

* תבן כי בנו השני של יהודה הפיק
י ממעשהו הנאה אישית, קצרה ועקרה. יתכן
כי אבירי הבטחונניזם נהנים מאוד מן הפוזה
הגיבורית שלהם, מן הרעש העצום
שהם מקימים סביבם, מדיבוריהם הרמים
נגד ״תבוסנים״ ו״ותרנים״ ,נוסף על התועלת
המפלגתית והאישית שהם מפיקים מן
השימוש־לרער, במילה ״בטחון״.
אולם המדינה אינה זקוקה להנאות מפוקפקות
אלה. היא זקוקה לאקטיביסטים אמיתיים
— אנשים המסוגלים לתכנן התקפות־שלום
נועזות, לנהל מדיניות דינאמית, לחדור
אל לבם של עמים, לסלול דרכים להתפתחות
המדינה במרחב.

אנו זקוקים לאנשי-בטחון, במובנו
האמיתי של המושג: אנשים
המסוגלים ליצור מצב הדש,
בו בטחון המדינה יהיה מובטח,
ללא מלחמה לחייפ-או-למוות כל
כמה שנים.

אוד* אבנר*

ט ול נאצי

לידה 11

שום אבק, שהכל יהיה מסודר ומצוחצח. היתה חובה ללבוש מגיני־שרוולים. זאת היתה
תמונה מגוחכת, כי הרי בעוד עשר דקות יכולה היתה ליפול פצצה ולכסות את הכל
בהריסות. אבל כאלה היו, הפקידים הגרמניים.״
אלה היו הימים כאשר אנשי הגסטאפו הצטיידו בסיטונות בתעודות מזוייפות, במחלקה
מיוחדת שהוקמה בחדר שם נהג אייכמן, בימים טובים יותר, לנגן (כינור שנס עם פקודיו
המוסיקליים. אז גם אמר (או לא אמר) את פסוקו המפורסם :״אקפוץ בבת־צחוק לתוך
קברי, בידעי כי חמישה מיליון יהודים רובצים על מצפוניו׳ אייכמן טוען כי לא דיבר על
יהודים, אלא על אוייבי הרייך, וכי אמר זאת רק כדי לעודד את פקידיו, ששקעו במחשבות
נוגות. על כל פנים, לא הצטייד בניירות כוזבים, אלא אמר לגסטאפו־מילר :״איני זקוק
לניירות. הנה האקדח הזה הוא התעודה שלי. כשלא אראה דרך אחרת, יהיה הוא התרופה
האחרונה שלי( ׳.אייכמן מספר על כך בגאוזה רבה, גם כיום, מתוך אמונה שהתנהג כיאה
לקצין גרמני, מבלי להסביר מדוע בכל זאת לא השתמש באקדח שלו ומדוע חי במשך שני
בעזרת תעודות מזוייפות).

טראגיקומדיה כ״טוסודיגו״

* *6וב שיחק אייכמן בחיילים. הוא התקשר עם הקצין שאירגן את ההגנה באותו קטע
של ברלין, בנה בעזרתו מערכת־הגנה סביב הבניין .״אמרתי שאני שמת לקראת הקרב
על ברלין. הכרתי את מערכת־ההגנה שלי, שבחלקה היתה מחוכמת מאוד. בכלל לא היתר!
לי עוד מחשבה בעולם, אלא להשתתף בקרב האחרון הזה. החלטתי שאם המתת לא ימצא
אותי שם בעצמו, אחפש אותו אני.״
ואז בא הכישוף. הימלר עצמו, בפגישה עצובה אחרונה וקצרה, הטיל על אייכמן את
המשימה להכין את העברתם של היהודים החשובים מטרזיינשטאט לאוסטריה, כבני־ערובה
עבור המשא־והמתן עם אייזנהואר, משא־ומתן שהימלר עדיין חלם עליו .״שוב התגנב
היגון ללבי. שוב הייתי מוכרח לנמוש את מערכת־ההגנה היפה שלי, אותה כבר הכנתי.״
בקשר עם זה באה אותה התפרצות על ״החיים המכושפים״ בעדותו. הגורל המר מנע בעד
אייכמן למות מות גיבורים. הוא גם מנע ממנו ללחום אפילו יום אחד כגבר, בקרב גלוי,
פנים אל פנים עם האוייב.
הסוף היה טראגיקומי. אייכמן המשמיד טייל לו במכונית פיאם קטנטנה, מדגם סופולינו,
בין אוסטריה ופראג. אחרי שהכין את כל ההכנות בטיול, חזר לפראג, שם כבר לא נותר
איש מן הגסטאפו. ראש המינהל הגרמני, שעוד נשאר בארמון, אמר לו ששוב אין כל
קשר עם ברלין. אייכמן לא ידע בפני מי להתייצב.
קשר. לתאר מצב מגוחך יותר. הרייך בן־סססז־השנים התמוטט. מרבית שטחו כבר נכבש.
הפירר התכונן להתאבדותו. הימלר תעה בארץ כרוח רפאים. משמידי ההמונים נפוצו לכל
עבר. ואילו בפני אדולף אייכמן עמדה רק בעייה גורלית אחת: למי למסור דו״ח על מילוי
משימתו — משימה ששוב לא היה לה שום ערך.

איינגן אהו׳ התננוטסות הריו השלישי: פריס בארגנטינה
ך) שיא השיאים מגיעה עדותו של אייכמן בפני הפקד אבנר לס, בקטע הבא:
״אינני יודע, החיים שלי היו מכושפים. מה שגם תיכננתי, מה שגם רציתי, מה שגם

עשיתי ורציתי לעשות — הגורל מנע זאת ממני. הוא הכשיל את צעדי. כך היה זה בכל
פעם, לא חשוב מה. אדוני הפקד, הרי שמעת את הדברים שלי. ראית בעצמך שזה היה ככה.
״כך זה היה אצלי בעניינים אישיים, ובדיוק כך זה היה גס במאמצי להשיג באיזה מקום
ארץ ליהודים**.
היו לאייכמן כמד, סיבות לרחם על עצמו ולקונן על גורלו המר. קודם כל, נשלח באביב
1944 ליערות צוסן, כ־ 80 קילומטרים מזרחה לברלין, כדי לבנות שם מיפקדה אלטרנטיבית
ללישכה הראשית לבטחון המדינה. אך התחיל במיפעל זה, בעזרת פועלים יהודיים שהובאו
מטרזיינשטאט, כאשר הופיע גסטאפו־מילר ופקד עליו לצאת להונגריה כדי לחסל שם את
היהודים.
״העבודה בצום! שימחה אותי מאוד. אמרתי לעצמי: הנה יצאת מכל העסק, סוף־סוף אתה
חי חיי ד רו ר ..,הרי לכל אדם יש סיפוק כאשר הוא בונה משהו, כאשר הוא יוצר משהו
חדש לגמרי. כל אדם שמח כשהוא יכול לגמור מיפעל כזה ...ניסיתי לשכנע (את מילר)
להשאיר אותי שם, ניסיתי לשכנע אותו, אבל זה לא הועיל, הרי באמת לא יכול היה לעשות
מאומה, כי אחרי שהימלר ציווה משהו, גם אדם כמו מילר לא יכול היה לעשות כלום.״

בת״צחוק כקבר

פגישה עם קאזטגברוגר

ך כסוף מצא מוצא מן המצב המיואש. הוא גילה כי קאלטנברונר נמצא בהרי
/אוסטריה. הוא מיהר אליו בטופולינו, אך ראש מישטרת־הבטחון ושרות־הבטחון של
הרייך השלישי לא היה עוד מעוניין בדו״חות. אולי כבר חשב על הצפוי לו: תלייה
בנירנברג.
״נתקבלתי על־ידי שלישו, רב־סרן שיידלר, ידידי הוותיק והנאמן. ניכנסתי לחדר השני
כדי למסור דו״ח, ומצאתי שם את קאלטנברונר עצמו יושב מאחורי שולחן. הוא לבש את
מעיל המדים של גנראל הס.ס. ומכנסי נעלי־שלג, בעלי צורת יתד, אותם תחב לתוך מגפי
נעלי־שלג נהדרים. היתה זאת תלבושת מוזרה נוכח הרגשת, ימי פומפיאה האחרונים׳
שהעיקה על כולנו — או לפחות עלי. זה היה אחרי ארוחת־הצהריים, לפניו עמדה כוסית
קטנה של קוניאק, והוא שיחק פאסיאנס* .שאלתי אותו איך מסתדרים העניינים. הוא השיב:
,רע מאוד. אני מתכוון לפאסיאנס,.
״הוא אמר לשיידלר להביא לי קוניאק. המשרת הרגיל לא נמצא בסביבה. חוס נעים
שרר בחדר. טעם הקוניאק היה מצויין, למרות סצב־רוחי העצוב.
״,מה אתה עומד לעשות? ,שאל אותי קאלטנברונר. זה לא היה כמו באותן ההזדמנויות,
כאשר נצטוויתי להתייצב למילוי תפקידי. עכשיו נפל הפור, והכל העניינים האלה הפכו בעלי
חשיבות משנית. מבחינה מסויימת נוכח המוח רק בחלקו. היה קשה להתרכז על מה שקורה
באותו רגע. זאת היתה ההתחלה של הלם־העצבים שפגע בי כעבור כמה ימים כמו פטיש.
כי עכשיו היונה זאת עובדה: הרייך, אשר לו דאגנו וחרדנו כה הרבה, נשבר לרסיסים**.
״בהשיבי לקאלטנברונר, אמרתי שאני אעבור להרים, .זה טוב,׳ הוא אמר, .טוב גם
למפקד־הארצי הימלר. עכשיו הוא יכול לדבר אחרת אל אייזנהואר. הוא יידע שאם אייכמן
נמצא בהרים, הוא לא ייכנע לעולם — כי אייכמן אינו יכול להיכנע.״

בגידה במרומי ההרים

ך ם זאת היתד! טעות. הגורל המכושף שוב מנע בעד אייכמן המסכן להילחם ולמכור
את חייו ביוקר. במשך כמה ימים הסתובב בהרים, כמפקד של אספסוף רבגוני של
משתמטים, אנשי יחידת־מודיעין של ד,ם.ס ,.אנשי יחידתו שלו ושרידים אחרים של הרייך
המפואר. בידו היה נשק חדיש ביותר, מחסן גדול של מנות־ברזל מצויינות וקופה גדושת
דולארים, לירות אנגליות ומטבעות־זהב.
״אמרתי לעצמי: איזו חבורה של לא־יוצלחיס יש לך כאן! היו שם בחורים מן הס.מ־הקרבי,
שיצאו זה עתה מבית־חולים, ושעמדו לרשות כל יחידה שהיא. סשטרת־הבטזזון
אספה אותם ומסרה אותם לידי. חוץ מזה היתה שם חבורה חסרת־משסעת, מאגף המודיעין

ףהונג רי הנמשך הכישוף האכזר. ביולי , 1944 בשעת הפסקה במלאכת־ההשמדה, כאשר
להשתעמם אייכמן בבודפשט ובילה את זמנו בנסיעות במכונית אמפיבית חדשה (״אף
פעם בחיי לא היה לי כה מעט לע שו ת קיבל פקודה לצאת לגבול הרומני. הרוסים
הגיעו לאותו איזור, והימלר ציודה על אייכמן לסלק ממנו — תוך שיכנוע או תוך שימוש
בכוח — את האיכרים הגרמניים שהתנחלו שם. הימלר לא רצה כי יפלו בידי הרוסים.
״בפעם הראשונה הוטלה עלי משימה שהביאה אותי לקירבת החזית. בפעם הראשונה גם
לא ניסיתי להתחמק משליחות על־ידי בקשה אישית. להיפך ...היה מנוי וגמור עסי לתת
לאוייב לכתר אותי, כדי שיאוכל להשתלב סוף־סוף באירועי המלחמה, ולא אצטרך עוד
לחזור
בהתלהבות רבה החל אייכמן, פקיד־הרצח שנשאר במשרד כאשר מיליונים מבני־עמו
ניספו בשדות הקרב, לשחק בחיילים. הוא אירגן יחידה קרבית, דאג שתקבל אימונים
במרגמות :״עברתי גם בעצמי אימונים אלה, כי הרי לא ידעתי מה עוד צפוי לי*.
שום דבר לא היה צפוי לו. הוא הגיע לאיזור־הפעולה מבלי לראות אוייב. רק פעם אחת
הופגזה שיירתו, ממרחקים. אך הצבא ההונגרי הביט בעיין זועמת על פינוי האיכרים
הגרמנים, שהוכיח כי הגרמנים מתכוזנים לסגת. כדי לרמות את ההונגרים, פיצל אייכמן
את יחידתו לקבוצות קטנות, חזר בעצמו לבודפשט .״משאלתי החשאית, להשתלב בהתמודדות
הצבאית והחיילית, אשר לקראתה הצטיידתי והתכוננתי, הופרכה על־ידי התפתחות זו׳.
כישוף הגורל גם מנע ממנו להשתתף בהגנת בודפשט. אומנם התיידד עם מפקד צבאי
גרמני, שהסכים למסור לו את הפיקוד על אחת מיחידותיו המיוחמות, אך הוא הצטווה
לחזור לברלין. ערב חג־המולד ,1944 עוד הופיע אייכמן במשרד מועצת־היהודים בבודפשט
ודרש לראות את ראשיה. לא היה איש במקום, מחוץ לשוער. בהתפרצות של זעם היכר,
אייכמן את השוער — ואז עזב את העיר, שעה קלה לפני שהכביש האחרון נותק על־ידי
הצבא הסובייטי.
גם זה לא היה סוף הכישוף. בברלין נפסקה מזמן כל עבודה פוריה. משרדי הגסטאפו
הושמדו בהפצצה, וכל אנשי הלישכה הראשית לבטחון המדינה עברו לבניין הגדול ברחוב
הקורפירסט, בו שכנה עד כד, יחידת אייכמן לבדה. בניין זה נשאר על תילו, ללא פגיעה,
בין הבתים הרוסים של הסביבה .״פקידי הגסטאפו פשטו בבניין. הס התחילו לעבוד כמו
בשלום העמוק ביותר, כתבו ניירות עם ציונים כמו, דחוף — לטפול מיידי׳ וכן הלאה,
כאילו אין בכלל מלחמה. הם התיישבו מאחורי מכונת־הכתיבה. ה.יה חשוב להם שלא יצטבר

של הס.ס ,.כמה נשים, והאנשים של מחלקתי. לזה יש להוסיף 150 חברים של הנוער
ההיטלראי. היו לי על הגב גם כמה רומנים (פאשיסטים) .עם אלה הייתי צריך לנהל מלחמה!״
אייכמן שיחרר רבים מהם, אחרי ששילם לכל אחד 5000 מארק (כ־ 2500ל״י) — תמורת
קבלה חתומה כדין .״בעוד אנחנו נעים בהרים, הגיע רץ מטעם קאלטנברונר והביא לי פקודה
של הימלר, שיאסור לנו לירות כאמריקאים ובבריטים. זה נראה כמו הסוף. האמריקאים הגיעו
לעיירה סמוכה, ושמענו כי הבחורות שלנו כבר רוקדות עם האמריקאים בכיכר־השוק.
לבסוף ביקש אפילו בורגר הנאמן שלי לדבר עימי באופן פרטי, .אדוני הסגן־אלוף,׳
אמר, ,אותך מחפשים כפושע־מלחמה. אותנו לא. דיברנו על כל העניין בפרוטרוט. אנו
סבורים שתעשה שרות גדול לחברים שלך אם תעווב אותנו ותמנה מפקד אחר.׳
״כבר החלטתי על כך בעצמי, .בחורים,׳ אמרתי, ,׳אני אעזוב אתכם לבדכם. המלחמה
נגמרה. לא מרשים לכם עוד לירות באוייב. ובכן, תשמרו על עצמכם.׳ עוזרי הוותיק, הסגן
יניש, ביקש להילוות אלי. שתינו יחד קוניאק אחרון׳.
כך נסתיימה הקאריירה הנאצית של אדולף אייכמן. החברים הקרובים ביותר בגדו בו
וביקשו להיפטר ממנו. אין ספק שאייכמן התמרמר על כך בלבו, כי תמיד חשב את עצמו
למפקד אהוב ואהוד. כפי שהעיד על עצמו, באוזני הפקד לס :״אפשר היה להסתדר עימי.
לא הייתי מפקד מחמיר. אומנם, דרשתי מפקודי שימלאו את חובתם, כפי שזה נדרש גם
ממני. אבל לא דרכתי לאיש על היבלות, כמו שאומרים. לא היה איכפת לי אס אדם מצדיע
לי יפה, או אם הוא מצדיע לי בכלל. הייתי אחן המפקדים שמעולם לא נזפו באיש על כך.

* הקטעים המודפסים באותיות דקות לקוחים מעדותו של אייכמן בפני הפקד לס, מזיכרונותיו
ומשאר המיססכים החתומים על ידו, תוך שמירה על סיגנונו המקורי של אייכמן,
ככל האפשר.

* היינו ״סבלנות״ ,מישחק קלפים שאדם משחק עם עצמו.
** באמרו מילים אלה לעתונאי וילם זאסן, יתכן כי אייכמן חשב על השיר הנאצי
המפורסם :״אנחנו נמשיך לצעוד, עת הכל יישבר לרסיסים...״

מאת

אור אבנר

מאמר שמיני בסידדה: כיצד נמנע בעד א״נמן למות למען המולדת הגרמנית

החיי המכושפ״ם
אם דפק את העקבים ביחד או לא — זה לא היה איכפת לי לגמרי. הייתי נמנה עם
המפקדים — את יאת ידעתי — שבעלי הדרגות הנמוכות אהבו אותם, לא חשוב אם היו
כפופים לי או לא, בגלל זה שלא שמתי דגש על דברים חיצוניים.״ אך פעם פקד על נהגו
ללכת ברגל מדרזדן עד ברלין, מרחק 160 קילומטרים, מפני שנרדם בשעת נהיגה.
אפילו הוס, מפקד אושודיץ, מציין בדו״ח שלו כי ״הופעתו של אייכמן היתה חדורת כוח־רצון
וענייניות, אך יחד עם זה ידידותית ואדיבה. הכל חיבבו אותו, ובכל מקום שהגיע
קיבלוהו בסבר פנים יפות.״
עתה, משהגיע הסוף, לא הביט בו א• ש בסבר פנים יפות. הוא הפך מעמסה על הכל,
סמל למצפון הרע של אומר, שלמה. הוא התמסר לאמריקאים, בשם בדוי.
״רק על דבר יאחד הצטערתי. לולא הייתי באותם הימים במצב של הלם, הייתי עושה
יותר עבור אשתי וילדי. לרוע המזל, לא דאגתי להם מראש, כפי שעשו האדונים מאגף־
המודיעין של שלנברג, שקראנו להם, נערי־הכפפות של הס.ם.׳ גם אני יכולתי לספק
למשפחתי אוצר בטוח במטבע זר או בזהב. אכן, קל היה לשלחה לארץ הנייטראלית
הרחוקה ביותר. זמן רב לפני הסוף היה כל אחד מן היהודים שעסקתי עימם היה מפקיד
עבורי ברצון סכום גדול במטבע זר, בבל ארץ שהייתי בוחר בה, אילו הבטחתי לו זכויות־יתר
כלשהן.
״אולם עתה יכולתי לתת לאשתי רק תיק מלא ענבים ושק של קמח, לפני שעברתי
להרים. נתתי לה גם קפסולות של רעל, אחת עבור אשתי ואחת עבור כל אחד מילדי,
למיקרה שיפלו בידי הרוסים.״

״פטישים הזמו ברקותי״

ך רייך השלישי התמוטט סופית ב־ 8במאי ,1945 ,שבוע אחרי התאבדותו של אדולף
( | היטלר. יחד עימו התמוטט כל עולמו הרוחני של אדולף אייכמן.
במשך תריסר שנים שירת את האל האחד — הפירר. הוא היה אחד מהמון גדול, בורג
במכונה אדירה ויעילה. לפני כן היה בן ניכנע לאביו. מעולם לא עמד לבדו מול החיים.
עתה, בגיל ,39 היה בפעם הראשונה עצמאי ואחראי על עצמו.
את אשר הרגיש אז, תיאר בזיכרונותיו, אותם כתב בכלא הישראלי, בסיגנונו המלודרמתי
הרגיל, המזכיר רומאנים זעירים:
״משהו גדול ושחור, בעל נפח של קילומטרים מעוקבים, נגול עלי. ראשי כאילו התפוצץ,
כאילו התרסק. פטישים אדירים כאילו הלמו ברקותי, מבפנים החוצה. לנגד עיני עלו שוב
כל הדברים הנוראים שהייתי נאלץ לראותם, בימים שהפקודה היתה הערך העליון שלי.
כאשר חזרה אלי הכרתי, היה לי חום גבוה, שכבתי במיטה ורופא מחנה־השבויים טיפל
בי. החלמתי שוב, ובאותו רגע נסגרו מאחורי דלתות ימי־הביניים האפלים. ארבע מאות
שנה אחרי המועד שלמדתיו בבית־הספר.״
כי בינתיים גיבש לעצמו אייכמן השקפת־עולם משלו — בליל של פיטפוטים האופייני
לאדם חסר־השכלד״ שקלט פה ושם קיטעי־מחשבה, מבלי לעכלם.
״שררה אווירה של סוף־העולם, הלם רוחני. יושבי מחנה־השבויים נסחפו עם הזרם,
ללא רצון עצמי. וכאשר היה במחנה־השבויים יום שנראה טוב, התפלספנו והפכנו באחת
השאלות היסודיות של הימים ההם — מה, בעצם, המשמעות היותר עמוקה של חיי אנוש?
״עד אז זה לא ניכנס לי בכלל לראש, בכלל לא עלה על דעתי שיש שאלה כזאת. קל
וחוסר שלא הירהרתי עליה. זה גם לא היה דרוש, כי החיים שלי התנהלו במסלול קבוע.
ידעתי מה מותר לי ומה אסור לי. בין שני גבולות אלת יכולתי לחיות חופשית. מעל לכל
עמדה מערכת־השיפוט המישטרתית של הס.ס. ופיקחה עלינו.
״ובכן, הירהרתי ברוחי על כל החיים האורגניים, וליתר זהירות גם על כל החיים הבלתי־אורגאניים.
השוויתי, בדקתי. חזרתי אל המקורות, אל הסיבתיות הראשונית. ואכן, הבחנתי
בסדר כולל בעל־משמעות, ובערכים המוסריים של ההשתלבות האנושית בסדר כללי זה.
אולם — ובימים התם, חסרי ההנהגה, עברתי ישר אל השאלה הקיצונית ביותר — לא מצאתי

הגשתוויס: תיירי צבא אוצות-הבוית עת נעוות (דגניות
משמעות עמוקה יותר לכל החיים עלי אדמות, האורגאניים והבלתי־אורגאניים. גם חברי
במחנה־השבויים, עימם שוחחתי על נושא זה, לא מצאו לכך פיתרון.״

^ נאצי המיותם חיפש פירר עליון, פירר קוסמי, אשר כל יצור ביקום יוכל להצדיע
ן | לו במועל־יד ולשכוח את נחיתותו האישית.
״והרי פיתרון כזה היה חשוב מאוד. אילו הייתי מכיר במשמעות עליונה כלשהי, הרי
הייתי מעמיד את עצמי מייד, ללא סייג תחת הנהגתה. בתנועה פיתאומית אחת היתה ההיערכות
הפנימית והחיצונית שלי חוזרת אל המסלול, שיכולתי לבטוח בו.״
משפטי־זהב בשביל פסיכו־אנאליטיקן. כאן חוזר אייכמן אל ילדותו, מחפש את העולם
הבטוח, בו נקבעו כל סדרי־החיים על־ידי אב גרמני רודני אך נאמן.
״לבסוף האמנתי כי מצאתי את המשמעות העליונה של כל החיים, את המשמעות היחידה
והמקורית, בתנועה הקוסמית, בתנועה של היקום .״ ההדגשה היא של אייכמן
עצמו, שמתח קו תחת המילים שכתב בכתב־ידו.
כך מצא אייכמן את האבא החוש, שיחזיק אותו במשך שנות הנדודים וההתחבאות
בגרמניה ובארגנטינה.
״עתה שוב היה הכל בסדר. אישיותי יכלה לחזור לאיתנה. כי הרי לא הייתי משולל כל
הנהגה. שוב הונהגתי, כמו מאז ומעולם. מכאן היה רק צעד אחד אל ההכרתי כי זהו הכוח
הכל־יכול, שזו העוצמה האלוהית האמיתית. שאלתי את עצמי, מדוע לא הירהרתי על כך
מזמן, מאז , 1937 כאשר פרשתי מן הכנסייה הפרזטסטנטית. כי במקרה זה היו כל החיים
שלי נדאז מתנהלים אחרת.
״כי הנה נתגלה לעיני, בהמשך ימי שבתי במחנה־השבוייס, הלך־מחשבות קוסמופוליטי.
מצאתי כי הוא ברור, פשוט, משכנע ומעניק לי אושר. יחד עם זה התמוטטו בי, כמו
בניין קלפים, כל הדברים שעוד אתמול התפללתי אליהם — הערצת המדינה והמציאות,
כאליל העליון, הגדול ביותר.
״וככל שהרביתי לערוך השוואות בין ההכרה החדשה שלי ובין ההכרה הקודמת, כן
גברה בי עוגמת־הנפש. כי, למעשה, שירתתי משמעות אנוכית קטנה, קטנה מאוד. מרוב
שירות התנוונה בי המחשבה העצמאית, שהיתה יכולה להוביל אותי אל הר גבוה יותר,
משם הייתי יכול לראות אופק רחב יותר.
אין ספק כי בכתבו דברים אלה בכלא, פזל אייכמן לעבר החוקר והשופט שיקראו אותם.
יש כאן תערובת מוזרה של קיטש, צביעות, איוולת ויהירות. אולם גם בתערובת זו, בולטת
דמותו של האיש. זהו גילגול חדש של נשמת איש ס.ם ,.של ילד המעריץ את אביו השנוא
ושל נאצי הדוגל בעקרון־הפיררים. תשוב מד, שחסר בפילוסופיה־בגרוש זו: אין בה כל
עיקרון מוסרי שהוא, אין בה שום זכר לאחריותו של הפרט ולערכו של האדם. ואפילו
באמונה מקושקשת זו לא היה לגמרי בטוח:
״אמרתי שכך זה צריך להיות. שהרי אילו זה לא היה כך, היו באים לי שוב ספקות
בנכונות הלכי־המחשבה שלי. אבל אני לא רוצה עוד בספקות• על כן האמנתי.״

הניצולים: מהנההרינו! הנדן בגרמניה. גיוס השחרור

פירר עליון זיקום

הצדק הוא מוות

ף כל כתביו של אדולף אייכמן נמצא, כמדומה, רק קטע אחד שיש בו חוזת־דעת
^ מו ס רי ת. הוא שייך לתקופת ההשמדה.
״באותם הימים נהג מילר, ראש הגסטאפו, שמשפחתו גרה אז בפרבר של ברלין, להזמין
לדירתו ארבעה־חמישה מראשי המחלקות והמדוריס שלו. גם אני הוזמנתי ארבע או חמש
פעמים. מילר היה איש מתון מאוד, שכימעט ולא שתה בכלל. על כן אומנם הוגש קוניאק,
אך במידה. כמה פעמים שיחקתי עימו שאח־מת. פעם אחת, מת אני יודע, כשדובר על
הנושא, ניצחון׳ ,אמרתי שבצורה זאת אנחנו צריכים להפסיד במלחמה, כי באיזה צדק
מומתים היהודים״ כאשר אין הורגים רבבות של מנוולים פליליים ופוליטיים גרמניים? אי-
צדק כזה מוכרח להתנקם!״
משמע: אי־הצדק אינו בהריגת היהודים. הוא בכך שאין הורגים גם אחרים.

תצפית

ב מ דינ ה

(כל הז כויו ת שמורות)

9פרשת לבון עלולה לצו!? מחדש, למחרת הבחירות, באשר
תינתן לאויבי לבון בפעם הראשונה ההזדמנות להתנכר
לאיש אישית. אחרי הבחירות יאבד לבון את זזסימתו כחבר־כנסת, ויריביו
עתידים לתבוע ממנו להציג את תיק הנזיסחכים הסודיים עליו דיבר — מתון
חשבון כי החזקת מיסמכים כאלה בידי אזרח פרטי מהווה עבירה על חוקי
בטחון המדינה. כדי לקדם תרופה למכה, נסעו פנחס לבון ולוי יצחק הירושלמי
לחוץ־לארץ, שם יפקידו את המיסמכים הסודיים במקום בטוח.

^ • אץ להתייאש מן הרעיון של הקמת גוש משולש מפ״מ-
למון* נסיון מחודש בכיוון זה ייעשה ׳אחרי הבחירות.

החשבון: כמה גורמים, שסברו כי יוזמה זו, ערב הבחירות, לא תעורר אמון,
מאחר שתיחשב לתימרון־בחירות גרידא, עשויים לבחון את ההצעה מחדש
לאחר מכן, באווירה שקטה יותר.

מפא״י תסלק מהכנסת את השייף הדרוזי• לכיב אבו־רוכן,
שנבחר מטעם הרשימה הערבית השיתו!?-והאחווה
הקשורה למפא״י. לאחרונה ביקרו אצל השייך הדרוזי בעוסופיה, אבא
חושי, ראש המחלקה הערבית של מפא״י, וחותנו אמנון לין, העומד בראש
לישכת העבודה הערבית, הודיעו לו על כוונתם להעמיד הפעם בראש הרשימה
את כמאל מנצור, בנו של ראש המועצה בעוספיה. אבו־רוכן, שוויתר בשעתו
על ראשות המועצה
תמורת המקום בכנסת,
קיבל הלם, נלקח לבית־החולים
הכרמל בחיפה.
חושי, שחיסל את רוכן,
ציין תמיד 1בגאווה כי ,
שייך זה הסתירו בביתו
בעת שברח מהבריטים
בשבת השחורה.
העם בנג,יעים ראשונים
המדיניות של מדינת ישראל אינה נקבעת
בממשלה, אף לא בכנסת או בבחירות. היא
נקבעת ברוחם של קומץ אנשים, המרוכזים
סביב דויד בן־גוריון. זה מוסד אשר אינו
קיים רשמית, שאיש לא בחר בו, שהחל־טותיו
־ מתקבלות בשיחות פרטיות, בשעת
נסיעה במכונית או בעת סעודה במיסעדה.
במוסד זה צפויים עתר, זעזועים קשים.
במשך 13 שנה העמידה ישראל פנים כאילו
אין בעיית־הפליטים קיימת כלל. תחילה
אמרה שזו המצאה ערבית. לאחר מכן טענה
שנתקיימו חילופי־אוכלוסין. פעם אחרת טענה
כי הפליטים הסתדרו מזמן. כל כמה
חודשים זכו האזרחים לידיעות מעודדות כי
מדינות העולם מצדדות סוף־סוף בעמדת
ישראל. אולם בעיית־הפליטים נשארה קיימת.
סכר מדל הים. עד כה היה זה מכשול
ראשון בירושלים: אסור להסכים אף להחזרת
פליט ערבי אחד. בעיני המדינאים הישרא־

$בפעם הראשונה
תעשה מפא״י
בבחירות אלה נפיץ
להקטין את
מספר רשימותיה
הערביות. בתיווכו של

אבא חושי התאחדו שתי
רשימות ערביות לאחת,׳
ולכנסת החמישית יופיעו
רק שתי רשימנת
גרורות מפא״י.

9יתכן מאד שלא
יחול כל שינוי
ברשימת מועמדי
מפא״י לכנסת. כל
האישים אחרי פנחס
לבון יזוזו במקום אחד,
ולסוף הרשימה יצורף
הפרופסור קציר, אם יסכים
לכך. כל מאמציו
של ביג׳י לצרף את
פרופסור שוראקי לרשימה
נתקלו בהתנגדותם
של אנשי לבון, שלא
רצו באיש נוסף מחבורת
החצר ברשימה.

״איך אפ שר טזפבור נזעזנו?״

ס בעוד שרוב המפלגות יפתרו את פעיות היצוג של עדוה
המזרה כקלות יחסית, תמשיך בעיה זו להטריד את הליבראלים עד לרגע
האחרון לפני הרכבת הרשימה שלהם. הסיבה העיקרית היא שדוולן א הליבראלים
עוררו תיקוות בקרב העסקנים הספרדיים, ומשראו אלה כי הבטחות המפלגה
אינן עומדות בלחץ החוגים הוותיקים יותר של המפלגה, החלו מאיימים בעזיבה
ה פגנ תי ת.

• מפא״י תנצל תסיסה זו, כין השאר על-ידי פירסום כרוז
כחתימת אליהו סיטון, איש הפדרציה הספרדית העולמית,
נגד הליבראלים. באותו זמן תצביע מפא״י על החלק הניכר ששריינה

לספרדים ברשימתה.
• התימנים ככל זאת יגישו רשימה משלהם. הפלג הקנוי בידי
מפא״י האשים את היו״ר הליבראלי של התאחדות התימנים, משה מקייטין,
בפעולה נגד האינטרסים של עדתו. מקייטין הצהיר כי לא יפריע להגשת רשימה
עדתית, נתן בכך אור ירוק לצעד שעלול לסכן את זכותה של המפלגה הליב־ראלית
לאות ״ל״.

• סערה גדולה עומדת לפרוץ כמועצת עירית תל־אכיב
כעניין קרקעות עבר הירקון. עירית תל־אביב הרשתה לחברת מקורות
ולחברת פיתוח תל־אביב להקים בנייני משרדים ענקיים באזור זה, למרות
התקנות העירוניות הקובעות שהשטח נועד למגורים בלבד. מפלגות האופוזיציה
יתקיפו את מדיניות הבינוי ההופכת ^איזור מגורים שקט לאיזור עסקים חסר-
מנוחה.

*< צפה לשיתופם של כדורגלנים זרים נוספים כקבוצת
בית״ר תל־אביב בעונת הכדורגל הכאה. מלבד שני השחקנים
הדרוס־אמריקאים שצורפו לקבוצה, יצורף אליה כדורגלן צעיר מקבוצת ולנסיה
בספרד ויתכן שיגויסו עוד שחקנים טל מנת להבטיח את חזרתה של בית״ר
לליגה הלאומית בעונה הבאה.

• האיטמות חמורות כיותר יועלו כקרוב נגד איגוד שופטי

הכדורסל כצפון. לפי האשמות אלה, עושים שופטי הכדורסל הצפוניים הכל
כדי להבטיח יאת עלייתה של קבוצת מכבי חיפה מליגה א׳ לליגה הלאומית
בכדורסל. על־ידי כך מקווים הצפוניים להגביר את השפעתם בליגה הלאומית,
להשיג תוארים של שופטים בינלאומיים עבור חברי האיגוד הצפוני, המרגישים
את עצמם מקופחים לעומת חבריהם מהדרום.

ליים, הצטיירה עמדה זו כמו סכר מול ים
גועש — והיה כי ייפתח אף הנקיק הקטן
ביותר, יתמוטט הסכר כולו.
על כן הושתק קולם של כל הגורמים
הישראליים שדגלו בהחזרה הלקית של הפליטים.
ראשי המדינה הגדירו אותם כבוגדים,
הנועצים סכין בגב המדינה. לדבריהם,
היו הערבים מתייאשים מזמן משיבר,
לישראל, לולא נשמעו מדי פעם דיבורים,
בישראל עצמה, על אפשרות של פשרה.
אומנם, פעם הציע משה שרת את החזרתם
של 100 אלף פליטים, תמורת ויתור
על השאר, אך הצעה זו נעשתה רק כאשר
היה ברור כי הערבים לא יסכימו לה, וישראל
ביטלה אותה למחרת היום.
אתגר לזקן. עתה מתברר כי כל זה
היה לשווא. בסכר הישראלי החלו מתגלים
נקיקים ראשונים, המתרחבים במהרה.
הדבר החל בהכרזתו של בן־גוריון בניו־יורק,
כי הגיע לכלל הסכמה עם הנשיא
קנדי — אחרי שנודע כי קנדי רוצה להחזיר
לישראל רבע מספר הפליטים, לקלוט
את השאר בארצות־ערב ומעבר לים. אומנם,
בן־גוריון הכריז זאת מתוך תקזזה שעצם
ההכרזה יסכל את ביצוע התוכנית — אולם
ההסכמה נרשמה בבירות העולם והמרחב.
בשובו ארצה, נסתבר כי הסכמת בן־גוריון
לא היתה מילולית בלבד. בן־גוריון אינו
דוגל עדיין בהחזרת הפליטים, אך הוא
פוסח על שתי הסעיפים, כאשר נעריו ה־בטחוניסטיים
תובעים את המשכת הקו הנוקשה,
ואילו היועצים הדיפלומאטיים מזהירים
כי ישראל מתקרבת לשואה מדינית.
בישיבת מרכז מפא״י קם השבוע משה
דיין, זרק אתגר בפני ״הזקן״ ,שהוא סוגד
לו בגלוי ובז לו בסתר .״מה היא עמדת
המפלגה בעניין הפליטים?״ שאל בשאילתא
רשמית. גימגם מזכיר־המפלגה, יוסף אלמוגי
:״עמדת המפלגה הובעה על־ידי דויד

בן־גוריון בתשובתו (לגירסה הכוזבת של)
נאום בורגיבה, קבע שאף ערבי לא יוחזר.״
אלא שעתה לא ברור עוד אם דויד בן־
גוריון עצמו מאמין בכך.
מדיניות מאל טה־יוקי
אחד הסיפורים הידועים ביותר במרחב
נוגע לאמיר־אל־בכר (אדמיראל) התורכי שנשלח
לכבוש את האי מאלטה. מאחר וירא
היה להיכנס לקרב עם האויב, שט האדמי־ראל
זמן מה בים הפתוח. אחר כך שב אל
הסולטאן ודיוזח לו :״מאלטה — יוק!״
(מאלטה איננה!״).
קברניטי המדיניות הישראלית דומים מאד
לאדמיראל זה.
מהדורות הטראגדיה. מה שקורה
עתה ביחסי ישראל־מאלטה דומה להצגה
מחודשת של מחזה טראגי שכבר הוצג
פעם. במהדורה המקורית הוא נגע לאי ים־
תיכוני אחד: קפריסין.
המחזה הקפריסאי היה בשלוש מערכות:
9מלחמת־השיחרור הקפריסאית. כאשר
ממשלת ישראל דחתה כל דרישה להושיט
עזרה ללוחמי־השיחרור* .תחת זאת עזרה
ישראל למדכאים הבריטיים, אירחה בארץ
את החיילים הבריטיים שחנו בקפריסין.
• שיחרור קפריסין. כאשר ישראל עשתה
מאמץ נואש להתקשר עם הממשלה החדשה.
מאמצים אלה נשאו פרי, וקפריסין
הכירה בישראל, קשרה עימה יחסי־ידידות.
• הפיכת קפריסין לגורם בינלאומי פעיל.
בשלב זה, הנמצא עתה בראשיתו, מתקרבת
קפריסין לרע״ם. נשיא קפריסין חתם
על הודעה אנטי־ישראלית, ישראל לא הוזמנה
לתערוכה בניקוסיה, קפריסין לא מינתה
שגריר בישראל (העולס הזה .)1239
כי ברגע שהבין הארכיבישוף מאקאריוס
כי עליו לבחור בין ישראל ובין הגוש ה־נייטראליסטי,
לא ראה כל צורך להקריב
את האינטרסים שלו למען מדינה שלא הושיטה
לו עזרה כשהיה זקוק לכך ביותר.
ידידות לעד. השבוע נסתבר כי אותה
טראגדיה מתחילה עתה במאלטה. הבשורה
הובאה על־ידי כתב מעריב, אורי דן, ש־נלוזה
ככתב צבאי לצוללות הישראליות,
שחנו במאלטה כאורחות רשמיות של מפקד
הצי הבריטי באי — המסמל בעיני 315 אלף
תושבי מאלטה, את המשעבד הזר. השבוע
פירסם הכתב דו״ח מאלף על שהותו באי.
דן נפגש עם דום מינטוף, מי שהיה ראש־ממשלת
האי מטעם מפלגת־העבודה, סולק
ממשרתו על־ידי הבריטים, כאשר דרש עצמאות
לארצו. מינטוף השתמש בהזדמנות
זו כדי להגיד למנהיגי מפא״י, אותם הוא
מכיר היטב, כמה מילים כדורבנות.
״תעזרו לנו,״ קרא מינטוף ,״ואז תהיה
מאלטה ידידתכם לעד. אסור לכם להסתפק
במילים יפות. אין זאת חוכמה לבוא ולבקש
ידידות אצל מדינה אחרי שהיא עצמאית!״
למה זקוקה מאלטה? מינטוף הבהיר גם
זאת: לתמיכה במאבק הבינלאומי, למכונות־דפוס,
לתחנת־ראדיו — ״ויותר מכל, לתמיכה
מוסרית.״ ישראל סירבה, ומינטוף גם
יודע מדוע :״ידידתכם הטובה ביותר היא
צרפת. קשרים הדוקים לכם עם אנגליה.״
עדות האשה. מינטוף כבר הסיק את
המסקנה ממצב זה. שלוש פעמים ביקר אצלו
גמאל עבד אל־נאצר. בפעם השלישית, לפני
מספד חודשים, השתתף בוזעידה אפרו־אסיאתית
בקאהיר, כדי לבקש ממנה עזרה
למלחמת־השיחרור של מאלטה. הוועידה הביעה
תמיכה רשמית — ותמורת זאת חתם
מינטוף על הצהרה אנטי־ישראלית.
מינטוף לא חסך גם בדברי־ביקורת.
הוא משוכנע כי המיכשול בדרך ההבנה
הישראלית־ערבית אינו בצד הערבי, אלא
דווקא בצד הישראלי. אמר הוא לדן :״אינני
רואה כל סיכוי שתגיעו לידי הידברות
(עם עבד אל־נאצר) ,אם לא יקרה אחד משני
הדברים: או שינוי בשדה המאבק הבינלאומי,
או שינוי קיצוני במדיניותה של ישראל.״
מינטוף יחייב לדעת אם אכן כך הדבר —
כי היה זה הוא אשר השיג מעבד אל־נאצר
לפני חמש שנים הסכמה מפורשת להיפגש
עם משה שרת — פגישה שלא נתקיימה
באשמת שרת•*.
* דרישה שהועלתה, בין השאר, על־ידי
העולם הזה.
** בין השאר, מזכיר כי אכל ארוחת־צהדיים
בחברת אשתו האנגליה של מינטוף,
שהיתה נוכחת בשיחת בעלה עם עבד אל־נאצר,
בה הוסכם על הזמנה לשרת. עדות
זו מעמידה את הכחשתו של שרת באור
עגום עוד יותר.
העולם הזה 1240

אדולף א״נמן, ער ההגנה הראשון עד עצמו, פותת את ניו ומסביו את עצמו

נאצי נשאר נאצי

,דולף אייכם* קם בתאו, עמד זקוף
ומתוח, כמעט כפוף אחורה, כדרכו
של חייל גרמני. הוא הרים את יד ימינו,
כששתי אצבעות מזדקרות כלפי מעלה,
בדומה לצופה הנודר את נדרו. הרגע הגדול
של המשפטי הגיע — אן בדרך מקרה, לא
עמד הצלם הרשמי ליד מצלמתו.
השמש הביא את הברית החדשה. אולם
אייכמן לא הניח את ידו .״אינני שייך לשום
מסגרת כנסייתית,״ אמר ,״אך אני מאמין
באלוהים!״ (ראה עמודים 6־.)7
אב בית־הדין הניח לו לקבוע בעצמו את
נוסח השבועה המחייבת אותו.
סוף־סוף, בישיבה ה־ 75 של המשפט, בשעה
, 11.30 פתח אדולף אייכמן את פיו.
האולם היה מלא עד אפס מקום. האיש שמיליונים
רעדו מפניו, עמד לומר את דברו.
כעבור שעתיים וחמש דקות נסתיימה הישיבה.
כאשר צעק השמש שלמה :״בית
המשפט!״ קם הקהל רק ממחצית הכסאות.
המחצית השניה היתר, ריקה במשך השעתיים
ירדו דעתונאים לשתות קפה במסעדה או
ללגום סודה־ויסקי בבר. הקהל הלך הביתה.
כוכב ההצגה נכשל.

הצחוק אבד 7גצח

*** אלה אחת סיקרנה מראש את הכת־בים
הזרים: האם יעיד בישיבה או
בעמידה? האם יורשה לו לשבת? באם כן,
האם יוותר על זכות זאת וישאר בכל זאת
עומד, בקומתו הזקופה של קצין גרמני?
הכתבים התאכזבו. אב בית־הדין הציע לו
לשבת, ובלי כל היסוס חזר אייכמן לכסאו.
המתח הדראמטי פג. אפשר היה לחשוב כי
פקיד־האוצר מוסר עדות טכנית על, דרך
פעולתו של אגף מס־המותרות.
אך מי שלמד להכיר את אייכמן, ידע כי
הוא מתוח מאוד. ללא הרף עיוות את פיו,
דחף את לשונו לתוך לחיו הימנית, בצורה
האופיינית לו. בזכרונותיו כתב כי העוויות
עצבניות אלו דבקו בו מן היום שראה לראשונה
את ההשמדה ההמונית בפולין, כאשר
אבד לו הצחוק לנצח.
הוא דיבר כפקיד. קולו היה קפדני, אישי,
כדרך פקיד המכתיב מיכתב. משפטיו נטו
להסתבך, אך הוא הוביל אותם עד הסוף.
השפה — פקידותית, יבשה, עניה. פד, ושם
הפליט מלה שהעידה על השכלתו הנמוכה.
כאשר אמר ״פרזאי״ ,במקום ״ורסאי״,
בדברו על חוזר,־השלום ששם קץ למלחמת
העולם הראשונה.
הדיבור — דיבורו של אוסטרי, המשתדל
לדבר את הגרמנית הנהוגה בגרמניה הצפונית.
הריש קשוחה כמו אצל היטלר עצמו.

הקורבנות מול הרודן
* אומנם, איש זה דיווח להימלר, ל

היידריך, לקלטנברונר. קשה לתפוס זאת
— אך איש זה, בן חמישים וחמש בסך הכל,
הכיר אישית, דיבר אישית, עם אותן
דמויות אפלות ומחלחלות שהרעידו פעם
את העולם ואשר דור חדש רואה בהן שמות
היסטוריים כמו אנטיוכוס או טיטוס.
רק שש עשרה שנים קצרות עברו מאז
התמוטט הרייך השלישי, מאז חדלו המשרפות
להפליט את העשן המהול באפר אדם,
מאז התגלגל על גלי האתר הקול ההיסטרי
של הפירר. עולם. אחר — והנה יושב
ומעיד בתא הזכוכית האיש המהווה קשר
חי בין העולמות.
הדוקטור רוברט סרבציום עצמו ניסה
להצביע על תהום זו, כאשר קם וביקש
להקדים לפרשת הסניגוריה כמה הערות,
שתורגמו מראש לעברית ספרותית:
״במשפט זה עומדים שני עולמות זה
למולו של זה. עולמם של נושאי הסבל,
ועולמם של בעלי השררה, הקורבנות, ומנגנון
הרודן. מעמקים מכאן, ורום גבהים
מכאן. ואין עולם הקיסרים יודע דמע.
״מנגנונו של הרודן יתואר על ידי ה־סניגוריה.
כן יתואר המעמד אשר היה לנאשם
במסגרת מנגנון זה. הסניגוריד, תראה
כי שיזורו של הנאשם אל תוך רדיפות היהודים
נבע בהכרח מד,נהייתה של הנהגת
המדינה בשטח המדיני, וכי מבחינת הנאשם
היתר, זאת גם תוצאה בלתי נמנעת.״
לא בהיסח הדעת אומר סרבציוס מילים

אלה. הוא יודע: גורלו של אייכמן מונח
ב־ 1418 המיסמכים שהוגשו על ידי התביעה.
כמעט כל המיסמכים האלה באו ממקור
נאצי, ואי אפשר לסתרם. הסניגוריה יכולה
רק לנסות להסבירם בדרך משלה, לשבץ
אותה בתמונה כללית אחרת.
על כן שכר סרבציוס היסטוריון גרמני
צעיר, שישב בחדשים האחרונים בגרמניה
וחיבר מסה על התקופה הנאצית, ברוח
המתאימה לסניגוריה. יתכן שיש בכך נקודה
של כוח, כי התביעה הכללית לא גיבשה שום
תמונה כוללת של התקופה הנאצית, חוקיותה
הפנימית והחיצונית. זו חולשתה.

ה מלחמה הכפויה

אם נשאר אדולף אייכמן נאצי עד
( | היום? זאת אולי השאלה האישית העיקרית,
שהשופטים, המשפטנים והציבור
מחפשים לה תשובה.
דקות מעטות לפני שקם אייכמן להעיד,
הגיש היועץ המשפטי את מסמכיו האחרונים.
הנה הם: קטעים מתוך שיחתו של
אייכמן עם העתונאי וילם זאסן בארגנטינה,
כשנתיים לפני החטיפה. בקטע אחד מדבר
אייכמן על סגנו לשעבר, קרומאיי, שאמר
בשעתו ליואל בראנד כי אייכמן גרוע משאר
קצ-ני ד,ס.ם.
אייכמן רגז על קרומאיי. בכעסו אמר שיתכן
כי קרומאיי הוא שהפריע לו לבצע בשלמות
את גירוש יהודי הונגריה. בגלל
כשלון זה ״נתון כיום העם המגיארי לטרור
של שוטרי חרש יהודיים ובמקום
אחר :״בעזרת קרומאיי רוצים היהודים
להעלות את מספרי ההשמדה למיליון, כדי
לסחוט ״מיליארדים נוספים של שילומים.״
זה דיבורו של נאצי — תריסר שנים
אחרי התאבדותו של היטלר.
ביושבו בתא הזכוכית השתדל אייכמן
לתאר את עצמו בצבעים אחרים. אך פה
ושם משיך הצבע משחור של הס.ס. לבצבץ.
דווקא באותם פסוקים בהם הוא טוען כי
לא היה אנטי־שמי כלל כאשר הצטרף למפלגה
הנאצית, שנתיים לפני שעלתה לשלטון.
״אי־אפשר היה לצפות מראש כי כתוצאה
מהנצחונות הראשונים המהירים במלחמה,
שנכפתה על גרמניה, תגיע ההנהגה לכלל
מסקנה שהיא כל־יכולה ואין לנצחה, ושתעבור
לאמצעים הנוראים והאוזיליים.״
״המלחמה שנכפתה על גרמניה רק
נאצי מובהק עד לשד עצמותיו יכול להפליט
מילים אלה בשנת ,1961 אחרי 17 שנה
בהן יכול גם הגרמני המרומה ביותר לעמוד
על השתלשלות העניינים שהובילה למלחמת
העולם השניה.

קנוניה עם קצין ס.ס.

זזו*ו>>0ו>ז1וודאו—וזו
צם הטענות של אייכמן, בשעתיים
ראשונות אלה, אינו חדש. הוא חזר
עליהן פעם אחר פעם, בפני העתונאי זאסן,
בפני הפקד לס ובזכרונותיו.
הוא הצטרף למפלגה הנאצית מפני שזו
לחמה בתכתיב של וורסאיי שקרע שטחים
נרחבים מעל גרמניה.
היטלר ניבחר לתפקידו באורח חוקי, על־ידי
העם הגרמני.
הוא, אייכמן, רצה להשתחרר מתפקידו
בגסטאפו ולהגיע אל החזית — ולצורך זה
עשה קנוניה עם קצין ה.0ס. הקרבי שהעניק
לו דרגה של סגן־משנה ביחידה לוחמת
זו. אך ללא הועיל.
הוא היה ציוני אמיתי ורצה להשיג תמיד
אדמה מוצקה מתחת לרגלי היהודים.
הוא השתדל להקים מדינה יהודית במאד־גאסקאר,
כפי שרצה גם הרצל.
הוא סלד מטבעו מפני אמצעי אלימות
ואי־צדק. ולראייה: כשרצה ללמוד עברית,
הוא לא ביקש מן הגסטאפו לאסור רב יהודי,
אלא התעניין ככל אזרח הגון כמה
עולים שיעורים פרטיים, וביקש הקצבה של
שלושה מארקים כדי ללמוד אצל הרב.
לא היתר, לו שום עמדה מיוחדת במסגרת
הלישכה הראשית לבטחון המדינה.
בסו הכל היה ראש מדור קטן, אחד מיני
רבים. שמו מופיע על מיסמכים כה רבים
רק כדי להחיש את הטיפול במיסמכים אלה.
מילר, התעניין בכל פרט ופרט בעצמו.
מילר, ראש הגסטאפו, ידע את הכל, ואי-

א״כמן משיב לשופטיו, בשעת מתו עדותו בכית־דימעוב^
אפשר היה לעשות מאומה אלא כרצונו.
כאשר ביקש מפקדו להעלותו בדרגה,
הרי כתב שהוא מצטיין ב״קשיחות״ ,מכיוזן
שזו היתד, הנוסחה המקובלת, שהיתר, מודפסת
בטפסים מוכנים מראש. הוא עצמו
לא היה קשוח כלל וכלל.
וכן הלאה, וכן הלאה.

חזרה לעולם התיקים
ך* ל זה משעמם, בלתי משכנע, אף

^ כי חלק מן הטענות בוזדאי נכונות
מבחינה פורמאלית גרידא.

אייכמן עצמו מתעורר לחיים רק כאשר
הוא מגיע אל השטח החביב עליו באמת:
המנגנון. כאן דיבורו שוטף, כמעט נלהב.
הוא מתאר בהרחבה ובאהבה איך עוברים [
מכתבים ממחלקה למחלקה, כיצד היו המחלקות
השונות משובצות בתקן, מה היו
סמכויות של כל מדור ומדור.
הוא מצטט על פה את מספרי המיסמכים
השונים.
הוא חזר לעולמו — עולם התיקים והניירות,
עולמו של המנגנון האפור, האלמוני,
שהשמיד מיליונים באותה יסודיות שיגרתית
כמו שדאג לחיטוי המדים של אנשי הם.ס.

לפני הבחירות לכנסת ה־3
במדינה וווזה סוד׳

לפני הבחירות לכנסת ה־4

אין זה רגיל שרשומות, העתון הרשמי
של ממשלת ישראל, משיג סקופ עתונאי.
קל וחומר כאשר מדובר במאורע שאירע
לפני תשע שנים. אך לאחרונד, הושג שיא
מופלא זה.
בגליון רשומות מיום ה־ 25 במאי ,1961
הופיעו שני מכתבים שנשאו את הכותרת
הרשמית :״חילוף איגרות, המהווה הסכם
בין ממשלת ישראל לבין ממשלת ארצות־הברית
של אמריקה, בדבר עזרה הדדית בענייני
הגנה.״ המכתב הראשון חתום בידי
השגריר האמריקאי דאז, ופירט את התנאים
אשר לפיהם תעניק ארצות־הברית ציוד
צבאי לישראל. השני חתום בידי משה שרת,
שר־החוץ, והביע את הסכמתו לתנאים אלה.
העוקץ כלול במילים הבאות :״ממשלת
ישראל מסכימה להשתמש בכל עזרה שתינתן
לפי חוק העזרה ההדדית (של הסינאט
האמריקאי לסייע לקווי המדיניות והמטרות
של אותו חוק כן מסכימה ממשלת
ישראל לספק ציוד וחומרים, שירותים
או עזרה אחרת לארצות הברית ולאומות
אחרות, שהן כשרות לעזרה לפי חוק
העזרה ההדדית בענייני הגנה, על מנת לסייע
לקווי המדיניות של חוק זה.״
במילים אחרות: ישראל התחייבה רשמית
להעמיד את צה״ל לרשות ארצות־הברית
במיקרה מלחמה או בכל מיקרה אחר כשהדבר
דרוש למדיניות האמריקאית. היינו,
הצטרפות בלתי־מסוייגת לגוש האמריקאי.
היה זה בימים כאשר הכריז שר־החוץ
של ישראל השכם והערב, כי ישראל נוקטת
בקו של אי־הזדהות מוחלטת, כאשר דרשה
אז האופוזיציה בכנסת כי הממשלה תפרסם
את נוסח ההסכם, החליט הרוב (מפא״י, ציו-
נים־כלליים, פרוגרסיבים ודתיים) להוריד
את ההצעה מסדר היום. כן דחה הרוב
הצעה של אי־אימון שהוגשה בשעתו על־ידי
מפ״ם, כתגובה על הסירוב לפרסם את הנוסח.
יתד
כגלגל. מדוע פירסמה עתה ממשלת
ישראל, לפתע, את ההסכם? ניחוש
אחד: משרד־החוץ מקוזה כי הפירסום יפריע
להתקרבות ההולכת וגוברת בין ארצות-
הברית ורע״ם (העולם הזה .)1239
יש בהסכם עוקץ אחר, בעל משמעות אקטואלית,
סעיף מם׳ 3קובע :״ממשלת ישראל
לא תנטוש בלא הסכמתה של ממשלת
ארצות־הברית, זכות קניין או זכות חזקה
בכל ציוד וחומרים, אינפורמציה או שרו־תים
שסופקו לה לפי (הסכם זה).״
זה בדיוק אותו סעיף החסר בהסכם מכירת
העתים לגרמניה, ואשר •,לדברי דוברי
פרם ושות׳ ,אין לו כל ערך מעשי, מאחר
שממילא אין איש מקיים אותו.

ראן מו חן וגג ״ידיגג נאגזגגת? -

יחסים מרחביי ם
השוק הפרסי
בעוד קפריסין מנתקת בהדרגה את יחסיה
עם ישראל (ראה להלן) ,מופנות עיני המדינאים
הישראליים בדאגה גוברת והולכת לפינה
אחרת של המרחב: לאיראן. כי מדינה
זו, היחידה כימעט בעולם המוסלמי המקיימת
יחסים עם ישראל, עומדת, לפי כל
הסימנים, לפני מיפנה דראמטי.

מדווח כתכ של ״העולם הזה״
מטהראן:

ראן מו חן גז״בבגגגגן״ ?

בבחירות לכנסת החמ יש ית
הגידו לא ו -לתעלוליו !
הצב יע ו

1 מוגש לפרסום על־ידי מחלקת ההסברה של מרכז תנועת החרות

בחלונות־הראוזה של העיר אפשר לראות
סחורות ישראליות. כמעט ואי־אפשר לצאת
לרחוב מבלי להיפגש עם ישראלי, אף
שאיראן אינה מקיימת. כלל יחסים דיפלומאטיים
עם ישראל, קיימים קשרים הדוקים
בין שתי המדינות.
אולם לאחרונה נשאלת השאלה: האם
הקשרים האלה אומנם קיימים בין המדינות,
או רק בין שתי קבוצות, שיש להן
זיקה רבה זו לזו?
ידידי ישראל
בפרס
הם נערי־החצר של השאה, וצמרת הצבא
האיראני, אותם החוגים המקבילים לנערי־החצר
של ביג׳י.
חוגים אלה, הקשורים יעם הריאקציה השחורה
ביותר בארץ זו, רואים בישראל
בת־ברית נאמנה. הם שמחים לעשות עמה
עסקים, להחליף עימד, סחורות
יש לכך גם סיבה רעיונית עמוקה. איראן
אומנם משתמשת בכתיב הערבי וסוגדת
לדת האיסלאם, אך מאז השתלט בה בית-
העולם הזה 1240

המלוכה הנוכחי* הועלתה על נס דוזקא
תקופת כורש ויורשיו. התקופה המוסלמית
— אחת המפוארות בתולדות איראן —
זכתה לבוז, נחשבה לתקופה של התנוונות.
מכאן שחוגים אלה מתייחסים לערבים
בזילזול. מאחר שהקצינים והפיאודלים קשורים
לחיים ולמוות עם המערב, הם רואים
בעבד־אל־נאצר אוייב מסוכן. זוהי סיבה נוספת
לידידות עם ישראל, הנחשבת כאן ל״
מיבצר של הגוש המערבי, אנטי־ערבי, אנטי־סובייטי
ואנטי־נייטראליסטי.
נערי״החצר. לרוע מזלה של המדיניות
הישראלית, נראה כיום כי הימים של חוגים
אלה — ספורים. המוני איראן, ובעיקר ההמונים
בערים, סולדים בגלוי מפני השחיתות המחרידה
השוררת במדינה, מן המשטר הפיאודלי
הרקוב, ומן הצבא. מאחר שכל אלה
קשורים עם המערב, דוגלים המונים אלה
עתה בנייטראליזם.
לפני מספר שבועות נראה היה כי מהפכה
עומדת לפרוץ בכל רגע. גם האמריק־
השאה הוי אנויני, יוס יברא
אים הבינו זאת. על כן הכריחו את השאה,
המקיים כאן דיקטאטורה מוחלטת, לפטר
את הממשלה ולמנות כראש־הממשלה את
עלי אמיני.
אמיני היה שר בממשלה שהגיעה לשלטון
כאשר פלשו האנגלים והאמריקאים לאיראן,
במלחמת־העולם השנייה, וגירשו את השאה
הקודם, אבי השאה הנוכחי. הוא כיהן שוב
בממשל־ שתפסה את השלטון אחרי סילוקו
של הד״ר מוחמד מוצאדק הנייטראליסטי,
שהלאים את הנפט. הוא היה שגריר איראן
בוואשינגטון. הוא קשור עם המערב, אך
הנהו פחות ריאקציוני מנערי־החצר של השאה.
עתה
מנסה אמיני להציל מה שניתן עוד
להציל. הוא התחיל ברפורמה כלשהי. אין
זו מהפכה של ממש, אך הוא סילק מכהונתם
כמה וכמה קצינים שסרחו יתר על
המידה. ביניהם שני קצינים שגם השאה החל
פוחד מפניהם: ראש שרות־הבטחון הפוליטי,
וראש המודיעין הצבאי.
סדן? ירח הדבש. אך נדמה כי אמיני
בא מאוחר מדי, עושה מעט מדי. הוא נמצא
בין שתי הזרועות של צבת. סילוק
הקצינים הרגיז את צמרת הצבא, ובכל רגע
יכול לקרות שהשאר, ירשה לצבא לחולל
הפיכה ולסלק את אמיני. אחד הקצינים,
הגנראל טימור באכטיאר, כלל אינו מסתיר
את כוונתו לחולל הפיכה כזאת.
מצד שני מתגבשת החזית הלאומית, הקשורה
גם עם מפלגת טודה הקומוניסטית.
בראש החזית עומד הד״ר מוצאדק, שנשאר
גיבור ההמונים באיראן. אולם מוצאדק הוא
זקן מדי מכדי להיות מנהיג אמיתי. הוא
סמל, שמאחוריו פועלים מנהיגים נימרצים
יותר. הם מאמינים כי יומם קרוב מאוד.
אם תגיע החזית הלאומית לשלטון, יסולקו
השאה וכל הכנופייה הצבאית הקשורה בישראל.
המשטר החדש יהיה נייטראליסטי,
וישליך את יהבו על גמאל עבד אל־נאצר
* שמייסדו היה ריזה פאחלווי, סמל
בצבא הפרסי, שכונן קיסרות אחרי מלחמת
העולם הראשונה.
העולם הזה 1240

והגוש האפרו־אסיאתי. יהיה זה סופם של
רוכלי השוק הפרסי.

בט ח}1
דעתו עול ח־ ,ד
״הערבים מקבלים נשק חדיש. צבאם מתעצם.
ב־ 1962 בוודאי תהיה מלחמה. תשובתנו
צריכה להיות: כוננות, רכש מוגבר,
אחריות בטחונית, מלחמת־מנע.״ זו תורת
הבטחוניזם בישראל, ופרר־דיין ישות׳ הם
וביאיה.
פעם קיבל העם את דבריהם כאמת לאמיתה.
אך השנה האחרינה, על גילויי
הזיופים, התככים, סחר־הנשק והציניות הנוראה,
שינתה את המצב, הילת הבטחוו
נעלמה, ואת מקומה תפסה הסלידה מן ה־בטחונניזם
העביר.
אלא שהאזרח החושב, החרד יבטחון המדינה,
שאל את עצמו: מה באמת מצבה
ד,בטחוני של ישראל? מה הסכנות האורבות
לך, ומה כוחה להתגבר עליהן?
שאלות ותשובות. קיימים במדינה
אנשי צבא ובטחון שאינם נמנים דווקא עם
צמרת מערכת ד,בטחון. אומנם לא עסקו
בסחר־נשק כשמעון פרס, אך כאשר קיום
המדינה היה מוטל על כפות המאזניים ב־תש״ח,
היו כבר מפקדי חטיבות וחזיתות.
אל אחד מאלה, שמעון אבידן, פנה השבוע
העולם הזה, בבקשה שישיב על כמה
שאלות. אבידן, מי שהיה מפקד חטיבת
גבעתי בקרבות הקשים ביותר נגד הצבא
המצרי ב־ 1948 והמכר,ן כיום כמזכיר הקיבוץ
הארצי של השומר הצעיר, לא ניתק
את קשריו עם בעיות ד,בטחון של המדינה.
כאיש־הקשר של הקיבוץ האי־צי עם צה״ל,
בקי הוא לחלוטין במצבה הבטיחוני של המדינה.
שאלה
׳ דוברים שונים קובעים כי ב־
1962 יגיע צבא רע״ם למצב שבו יוכל
לתקוף את ישראל, מתוך אמונה שיחסי־הכוחות
הצבאיים יהיו לטובתו. מה דעתך
על הערכה זו?
תשובה נ זאת גישה מוטעית, לראות
שאלת שלום ומלחמה כמבוססת רק על
יחסי־כוחות צבאיים. אומנם, הזרוע הצבאית
של כל מדינר, מהתה גורם יסודי,
וברור שכל שלטון ינסה לדאוג לכך שכוח
זה יהיה במצב שי-וכל למלא את תפקידו.
אך מספר קני התותחים או עוצבות השריון,
או רמת האימונים — לא הם שיקבעו.
יש תהליכים מדיניים — כוחות גלובאליים
— שהם הקובעים. קובע הרקע המדיני:
באיזו מידה יוכל התוקף לגייס
דעת־קהל עולמית, ובאיזו מידה יש ליריבו
תמיכה, הבנה וידידים בזירה הבינלאומית.
כך שלא רק היכולת הצבאית קובעת מתי
— ואם — תהיה מלחמה.
אני רוצה גם להוסיף, שהעמדת הדברים
כאילו כוח צבאי פועל עצמאית, בלי נתונים
פוליטיים, מביאה אותנו לראייה מעתתת
של התפקיד שכוח צבאי צריך למלא במדינה.
שאלה:
כדי לקדם את פני הרעה,
נאמר, יש לפתוח במלחמת־מנע יזומה. מה
דעתך?
תשובה: בשבילי, השם שניתן לצבא
שלנו אינו צירוף מיקרי של אותיות. הוא
אומר בדיוק מה תפקידו של צבא זה. אני
סולד מגישתם של הרוצים לראות בישראל
מדינה פרוסית של הים התיכון.
שאלה: נשאלת בכל זאת השאלה, מה
לעשות לקידום פני התקפה אפשרית?
תשובה: מכיוון שהשיקולים העיקריים
אינם צבאיים אלא מדיניים — עלינו לפעול
במישור זה. ובמישור זה איננו לגמרי חס־רי־אונים.
יש בידינו להכריע לגבי נתונים
אלה.
*שאלה: הושמעה אזהרה מבהילה, כי
המצרים עלולים לפתוח בהתקפת־פתע, שתתפוס
את צד,״ל בלתי־מוכן. בראש וראשונה
עלולים הם להנחית מכת מוות על
חיל האוויר שלנו. מה הערכתך?
ת שו ב ה: איני מאמין באפשרות של
התקפת־פתע בקנה מידה גדול. ברור שיכולה
להיערך התקפת־פתע נגד ישוב־ספר
זה או אתר. אבל אם מדובר בהתקפה במגמה
להשיג הכרעה סופית — לא יתכן
דבר כזה. לרשות המדינה עומדים אמצעים
טכנולוגיים ומסגרות אירגוניות של התראה,
ההופכים זאת לבלתי־מתקבל על הדעת שכוח
עיקרי של מדינה יוכל להיערך להתקפה
בסודיות. כי המדובר בגיוס הכוח
והכנת ד,מצבורים, בהכנה למעבר לחיי
שעח־חירום בשטח האזרחי, הכנת העורף
מבחינה נפשית ופסיכולוגית. כל הדברים
הללו ישמשו התראה מספקת, כדי להתכונן.
ואשר לחיל האוזיר — ברור שכל חיל כזה,
(המשך בעמוד )12

שמוך היום בארג״ויה של מחו!
אלג׳יריה החופשית, הדמוקראטית, השלמה -קום תקום!
ניתוק שיחות אוויאן על־ידי צרפת לא יוכל למנוע הכרח זה, שנקנה בדם מאות
אלפי בני אלג׳יריה. עמי אסיה ואפריקה תומכים במלחמתו הצודקת של העם
האלג׳ירי. שוחרי החופש ובעלי המצפון בעולם כולו תומכים בשאיפתו הנחושה
לעצמאות.

עם ישראל הייב לתפוס את מקומו בהזית זו.
ממשלת צרפת מנסה לשכנע את דעת הקהל, כאילו עמדת הממשלה הזמנית
של הרפובליקה האלג׳ירית היא המונעת את השגת השלום.
האמת היא שממשלת צרפת מציגה כלפי הממשלה האלג׳ירית תנאים ודרישות
שהעם האלג׳ירי לא יוכל לקבלם, מבלי לבגוד בעתידו ובזכויותיו. מה הן
תביעותיה של ממשלת צרפת?
• שתמורת עצמאות למראית־עין תתחייב אלג׳יריה להישאר משועבדת
למעצמה הקולוניאלית.
• שיעניקו זכויות־יתר לקולוניס הצרפתיים, ושבני •אלג׳יריה יישארו מופלים
לרעה ומקופחים בארצם שלהם.
9שיוחכרו לצמיתות בסיסים צבאיים לצרפת, אשר ישמשו איום מתמיד על
עצמאות אלג׳יריה, ושיסבכו את יחסיה עם מעצמות העולם.
• שהכלכלה של אלג׳יריה תנוהל גם להבא מפאריס.
9שהממשלה הזמנית תוותר מראש על סאהרה העשירה באוצרות טבע.
חברי ממשלת־אלג׳יריה, שרובם השתתפו במלחמת החופש בשדות־הקרב, אינם
בוגדים שיסכימו לקבל את התביעות המשפילות והמכשילות הללו. ועתה
מחפשת ממשלת צרפת באלג׳יריה סוכנים מכורים, שיקבלו את תנאיה.

על כן אחראים שליטי צרפת להמשכת שפיכות הדמיים
כאלג׳יריה.
דעת הקהל בעולם יודעת את האמת, תומכת במאבק האומה האלג׳ירית
ומכירה בממשלה הזמנית.

אנו קוראים את הציבור הישראלי לתמוף בשאיפת האלנ׳י־דית
לעצמאות אמת.
אנו סמוכים ובטוחים שהממשלה האלג׳ירית הזמנית תכונן ברפובליקה
העצמאית משטר דמוקראסי מתקדם, אשר יבטיח זכויות אזרח שוות לכל בני
אלג׳יריה, ללא הבדל דת ולאום.
אנו סמוכים ובטוחים שהממשלה האלג׳ירית תכבד ותקיים את ההצהרות
שנמסרו מפי שריד, לחברי הוזעד הישראלי למען אלג׳יריה חופשית, ושעליהן
חזר בימים אלה ראש המשלחת האלג׳ירית באודיאן, כי יהודי אלג׳יריה ייהנו
משוויון זכויות מלא, ותהיה להם האפשרות לבחור את אזרחותם מרצונם
החופשי וללא כפייה.

אגו מאמתים, שתמיכת עם ישראל בשאיפות העצמאות של
העם האלג׳ירי בהווה, תשמש יסור איתן ליחסי ירידות כיד
שגי העמים בעתיד, וכד תסייע לסלילת היי ד אל השלום כין
ישראל לשכנותיה.

הועד הישראלי למען אל\׳יויה חופשית
כתובת הוועד: ת.ד ,3006 .תל־אביב.

חתו עד!
התיתכן קואליציה מפאי״-חוות?

דמי מנוי לשנה 7.50 :ל״י

דמי מנוי לחצי שנה 3.75 :ל״י

מזו בגז הנז ע ך מז ו הוו ע ה סז: ת־.ר ,3006 .ת ר־ א בי ב

במדיוה
(המשך מעמוד )11
מטבעו, הינו פגיע. אבל כל מדינה מח־זיקה
יחידות בכוננות, במיקרה של התק-
פת־פתע.
שאלה: הדוגלים בבטחוניזם מציעים רק
פתרון אחד: הכרעה צבאית. האם יש בכך
פתרון לאורך ימים?
ת שו ב ה: מלחמה לא הצליחה מעולם
לפתור בעיה. היא רק מעלה בעיות חדשות.
אינני מאמץ שמדינות ערב יפתחו בהתקפה,
כל עוד ברור להן שמדינת ישראל
מהודה יחידה המסוגלת להגן על עצימה, וש־אזרחיה
רואים הישג גופני להגן עליה. לכן
הוכנה החברתי של מדינת ישראל דמוקרא־טית,
מניעת השתלטות בודדים, ביקורת ציבורית
על המנגנון ־בטחוני הם דברים השייכים
לבטחון מדינת ישראל כמו רכש או
מחשבה טאקטית.
שאלה: מה השפעתם של כלי־נשק
חדישים על הזירה המרחבית?
ת שו ב ה: מבחינה מספרית, נשארנו
מפגרים אחרי הערבים במירוץ הזיון; ואם
נוותר על נתון האדם, על תוכנה המתקדם
של המדינה — נטה את המאזניים לצד
היריב. אבל בתנאים הקיימים איני רואת
שכלי נשק חדישים — אם לא נדבר על
השימוש באטום — יופעלו בעוצמה כזאת
שהם יכולים לגבור על המהלכים המדיניים.
שאלה: ומה עם השימוש באטום?
ת שו בהג אתה מוביל אותי כאן על
קרח חלק מאוד. בנושא זה אני מוכן להשכיב
את עצמי לאורך ולרוחב. כי אני בדעה
שאפילו במלחמה הצודקת ביותר אסור
להשתמש בנשק זה. אילו ידעתי שמדינת
ישראל מכינה נשק אטומי, הייתי קורא,
לאותו סוג של מאבק ומרי אזרחי שמנהלים
באנגליה, למשל. יחסי אינו מותנה
בידי מי נמצא הנשק האטומי. איני רוצה
לראותו לא בידי יריבים ולא בידי ידידים.
אלה שקיבלו בקצת גאתה ושמחה שמועות
על נשק אטומי בידי ישראל, חייבים
לחשוב פעם שניה ולראות מה רבה הסכנה
האורבת לכל מדינה האוחזת בנשק אטומי,
במיקרה של התנגשות בין הגושים. אם
מדינת ישראל אינה רוצה להופיע כמטרה
של כוחות גלובאליים, צריך להיות ברור
שאין אצלנו במה להשתמש באטום אלא
לצרכי שלום.

פרשת בר
האשה חוזר ת
איש לא שם לב לאשר, נמוכת־הקומה בחולצה
הלבנה ובחצאית השחורה, שירדה
במוצאי־שבת במטוס אליטליה. היא המתינה
בעצבנות בולטת עד שחמש מזתדותיה
הגיעו לדוכן ביקורת־המכס. לאחת מהן
היתד, מחוברת תתית ישנה :״ישראל בר״.
למעלה מחודשיים אחרי מסע בעלה, חזרה
רבקה בר לישראל. השמועות הראשונות,
כאילו היא מעורבת בפרשה ונמלטה אחרי
שקיבלה את הידיעה על לכידת בעלה, נמוגו
מזמן. אך נראה כי יחס העתונות אליה ואל
בעלה השאיר בה מישקע מר. כאשר
ניגש אליה אחד משני הכתבים הבודדים
שבאו לקבלה, התרתחה :״אינני רוצה לראות
אתכם בכלל. אינני רוצה לדבר איתכם.
קראתי מספיק מה שכתבתם.״
מחוץ לאולם המכס חיכתה לה קבוצה
קטנה של קרובים וידידים. הם נאלצו לחכות
זמן ניכר. כי המוכסים שיחררו את רבקה
בר רק אחרי כל שאר באי המטוס.

ה תיי שבות
בבבלי שדיוק
איש נמוך קומה ורזה הסתובב באחד
מימי השבוע השרביים לפני בניין תנועת
המושבים בתל־אביב. הוא היסס לרגע, רצה
להיכנס לבניין אך התחרט עוד לפני כן
ומיהר בצעדים מהירים ועצבניים לכיוון
הכיכר.
בביתו, במושב בית־עובד, חיכו לו אותה
שעה אשתו, בנו וכמה מאות תרנגולות,
שחלק מהן גווע בגלל השרב וחוסר גג
מעל ראשיהן. יעקב טימיאנסקי ( )45 ידע
שמחכים לו. אולם הוא לא רצה לחזור לביתו
ולמשקו ההרוס לפני הלילה. הוא
לא היה מסוגל לחזות במחזה העגום.
יעקב טימיאנסקי הגיע למושב לפני 19
שנה, כשבית־עובד היה מוקף כולו ביישובים
ערביים והאדמה חולקה במידה. עד
מהרה הקים לו האיש החרוץ בית ומשק
למופת, החזיק את אחד ממשקי־העופות
הגדולים במושב. כל חצרו הקטנה היתד,
גג אחד גדול של לולים.
לאחר מלחמת השיחרור נוספו לכפר שט

רבקה
כר כעת ביקורת המכס בלוד
״אינני רוצה לראות ...אינני רוצה לדבר
חים חדשים. ב־ 1957 ביקש יעקב מוזעד
הכפר להחליף את חלקת־אדמתו הקטנה, שהיתר,
שכנה לחברי מושב עובדי־חוץ, בחלקה
אחרת, מרוחקת יותר ונרחבת יותר.
הוועד השיב בחיוב, התנה עיסקה זו
במכירת הבית והחלקה הישנים לוועד, במחירים
שייקבעו על־ידי מעריך של הודעה
יעקב הסכים.
הוא החל להשקיע כספים בחלקה החדשה,
כשהוא מבקש כל הזמן להיוזדע מה היתד,
הערכת המומחה, על מנת לברר את כדאיות
העיסקה. אנשי הוועד דחו אותו זמן־מה,
הסתירו ימים מיספר את מיכתב המעריך,
ורק לאחר שיעקב חתם חוזה עם קבלן
לבניין ביתו החדש, נתנו לו את ההערכה
שהיתר, אפסית, קבעה מחיר שהגיע לפחות
מרבע משווי הבית באומדן זהיר.
החוק הוא חדק. יעקב מיהר להתחרט,
אך ניתקל במיכשול אותו לא יכול היד,
לעבור: החוק. לפי חוק האגודות השיתופיות,
אין איש אגודה שיתופית רשאי לפנות
לבית־המשפט בכל עניין אזרחי שהוא,
בוררות אגודות שיתופיות בלבד יכולה
להכריע בענייניו.
במשך ארבע שנים עבר יעקב בוררות אחר
בוררות, כשהוא סובל, תוך כדי־כך מהפסקת
אספקת מזון למשקו, מהפסקת המכירה
למשפחתו בצרכניה ומעיכוב תשלום
כספים המגיעים לו תמורת סחורתו.
פרקליטו, צבי דרזנר, ניתקל בבית־ד,משפט,
כל פעם מחדש בחוק האגודות שהשאיר
את יעקב חסר־אונים.
בינתיים נהרס משקו של יעקב. הוא הספיק
לפרק את הלולים הישנים, בעוד חדשים
לא נתנו לו לבנות. בנו הפסיק ללמוד על
מנת לעבוד ולעזור לפרנסת המשפחה. יעקב
שוב אינו חפץ לחיות במושב, מאחר שאינו
יכול להביט על משקו הממוטט. הוא רץ
מבוררות לבוררות, כשמולו ניצב המושב
החזק שהחליט להרוס אותו ואינו מוכן
לוותר.
״הבעיה איננה מי צודק ומי אינו צודק,״
נאנח יעקב ביאוש ,״הבעיה היא שבגלל
איסור הפנייה לבית־המשפט אין למי לפנות
על מנת לברר מי צודק ומי אינו צודק.״

דעז ת
חתול ייידדכיש
רוב הגילויים הגדולים באמת באים לעולם
דרך מיקרה. כך הביא תפוח שנפל
לתגליתו הגאונית של ניוטון בדבר כוח
הכובד, ורחצה מיקרית של ארכימדס באמבט
— ללידתו של חוק ארכימדס הידוע.
בישראל הביא המיקרה העיוור לתגליתו
הגאונית של עורך־דין יעקב סלומון כיצד
אפשר לפתור אחת ולתמיד את מכת תאונות
הדרכים בארץ.
הדבר אירע לפני שבועות מספר. סלומון
מיהר במכונית לכנס נהגים זהירים, שעמד
להיערך אותו יום בקולנוע פאר בחיפה.
כיושב ראש אגודת הזהירות המקומית, כעסקן
ציבורי ותיק וכעורך־דין בעל מוניטין
שהגן בזמנו על איסקה שדמי ופרופסור
סיטר״ נלחם תמיד להמשך קיום עונש המוות
בישראל, לא הסתפק יעקב סלומון
בנאום שיגרתי נוסח :״המוות קוצר בכבי־

שים.״ הוא רצה במשהו פיקנטי ומעורר,
דבר־מה שיהיה בו משום הצעת פיתרון ועניין
ציבורי. לפתע צץ במוחו הרעיון. הוא
נזכר בחתול בעל תשעת הזנבות.
ושאינו יודע לקרוא ץ חתולו של
יעקב סלומון אינו אוכל גבינה ואינו טורף
עכברים. במילון הוא נזכר כאחד ממשפחת
השוטים, בהם היו האצילים הבריטיים נוהגים
להלקות אסירים מתמרדים או פושעים
חסרי־תקנה.
יעקב סלומון לא הזכיר, חלילה, את החתול
העתיק והאכזרי, הסתפק, תחת זאת,
בהצעה סתמית וצנועה יותר: ללמד את
עברייני התנועה פרק בהצלפה, להטיל עונש
מלקות על עבירות־תנועד, למיניהן.
הרעיון, ששילה,ב את דמיונו של הפרקליט,
לא נתקבל בהבנה על־ידי קהל שומעיו.
יעקב סלומון לא נבהל. הוא לא רצה
להיראות כנרשע, אך סבר במלוא הרצינות
שאיום המלקות אומנם יחסל את נגע התאונות.

יש?״ טען השבוע ,״אפילו באנגליה,
בה ביטלו את המלקות רק לפני 12 שנים,
יש כיום אנשים מכובדים מאוד, חברי פאר־למנט
ושופטים, שמציעים לבטל את איסור
המלקות. אני אינני פוחד שיצחקו ממני.
אני חושב שזו הדרך היחידה לגמור עם
מד, שקוראים באנגלית חזיר הדרכים. המחשבה
שהבן עלול לקרוא בעתון שאביו
חטף מלקות, תניע כל אב לנוע בזהירות.״
להשלמת הצעתו של סלומון, חסרו רק
כמה פרטים: כמה מלקות? באיזה שוט
בדיוק להלקות? ומה ייעשה לנהגים שאין
להם עדיין בנים בגיל הקריאה?
אקדמאי סוש בירו־אן•
אם מישהו סבר שפיתרון בעיית המורים
יביא לשקט בקרב האקדמאים, הרי טעה
טעות מרה. דווקא הצלחת המורים דירבנה
את הרופאים והמהנדסים להעלות מחדש
את בעיותיהם המיקצועיות, שהן חמורות
ומסובכות פי כמה מאלה של המורים.
בפני המהנדסים והרופאים לא עמדו
בעיות הפרישה שהפריעו לפיתרון שאלות
המורים, שפשוט משום שלא היה להם מאין
לפרוש.
באירגוניהם היה רוב דווקא לסיעות הדורשות
מזה שנים הטבת התנאים. אלא
שמפא״? ראתה את הנולד.
כדי למנוע אפשרות החלטה עצמאית,
באירגונים בהם היא במיעוט, המציאה את
המחלקה לעובד האקדמאי, אליה משתייכים,
למעשה, רק הרופאים והמהנדסים* הרכיבה
את מוסדות מחלקה זו על־פי יחסי הכוחות
בהסתדרות ולא באירגוני האקדמאים העצמאיים.
צעד
זה מנע מהרופאים ומד,מהנדסים אפ*
חוק ארכינזדס קובע כי גוף השקוע
בנוזלים, דוחה נוזליס בכמות השווה לנפח
גופו.
* האקדמאים האחרים משתייכים לחלק
אוטונומי בהסתדרות — הסתדרות המורים
המאורגנת עצמאית, דוגמת הסתדרות פועלי
הבניין והסתדרות הפקידים.

שרות החלטה עצמאית. יכולת כזו נשארה
רק בידי זיגמונד הרינג, איש מפא״י זראש
המחלקה האקדמאית, המתנגד להעלאה ופועל
מבפנים לאחר שהוחדר לתוכה.
שני האירגונים, בהם שולטים אנשי מפ״ם
וד,ליבראלים לא ויתרו. הם איימו להכריז
שביתת אזהרה עוד השבוע כצעד ראשון —
ושביתה ממושכת, אם לא ייענו.
תביעותיהם העיקריות: העלאת תוספת הוותק,
לכל השנים, בחמישים אחוז, הגדלת
תוספת הכוננות, הקמת הסתדרות אקדמאית
עצמאית, בדומה להסתדרות המורים והסתדרות
פועלי הבניין.
מאבקם של האקדמאים עלול להיות קשה
וממושך. מפא״י מתנגדת לתוספת, בעוד
שמפ״ם נקרעת בין התנגדותה להגדלת הפער
בין האקדמאים ופועלים אחרים, לבין
פיוס עמדת המהנדסים והרופאים. היחידים
שתומכים בתביעות, אם כי במסוייג, הם
הליבראלים.
״אנחנו הרבה יותר קיצוניים משמעריכים
אנשי המפלגות ואנו מוכנים ללכת עד הסוף
ועד שנשיג את המטרה,״ הצהיר השבוע
אחד מראשי הרופאים, מתומכי השביתה
הנלהבים.
היתד, זו דיעה אופיינית, המאיימת לפתוח,
ערב הבחירות, במאבק מיקצועי חדש.

פרשת כהן
משוגע לדבר אחד
32 חודש שתק אהרון (״אהרונצ׳יק״)
כהן. השבוע עלה על דוכן העדים של ביתד,משפט
המחוזי בחיפה, כעד־הגנה ראשון
במשפטו שלו. העילה למעצרו, באוקטובר
, 1958 היתד״ כי פגישותיו עם חברי משלחת
של מזרחנים מחוץ לארץ, לא היו, למעשה,
אלא פגישות עם סוכנים זרים, בהן מסר להם
סודות של מדינת ישראל.
המשימה הראשונה שנטל על עצמו הסניגור
אליעזר טויסטר היתר, להסביר מיהו,
בעצם, הנאשם. במשך שעות ארוכות גולל
אהרונצ׳יק ,52 ,את עברו, היה זה עבר גדוש
פעולה והישגים. עברה של אחת הדמויות
הססגוניות ביותר בתנועה החלוצית בארץ.
כהן, שנולד ברומניה, הצטרף לד,שומר
הצעיר בגיל .16 כעבור שלוש שנים, ב־,1929
עלה ארצה. הוא עלה לצמרת תנועתו, מילא
שליחויות מטעמה מחוץ לארץ, אירגן גרעיני
התיישבות של קרוב לתריסר מקיבוציה. אך
לא בפעילות זו היה ייחודו של כהן. הוא
נודע בארץ ומחוצה לה, ראש וראשונה
בשל מומחיותו המדעית בשטח הערבי.
רצח אד־חוסייני. בשנת ,1940 כאשר
שב משליחות באירופה אחוזת להבות־המל־חמה,
הוטל עליו להקים את המחלקה הערבית
של השומר הצעיר. הצעד הראשון
היה אירגון קורס ללימוד ערבית, בכפר
הדרוזי עוספיה. כהן התגורר בכפר, למד
את שפת תושביו, מינהגיהם ומסורותיהם.
הרקע הרעיוני בו צמח הובילו בעיקניות
של ברזל אל ההכרה, שפתרון הסבך הארץ־
ישראלי — ושל המרחב בכללו — יכול
לבוא רק מתוך שיתוף־פעולה עברי־ערבי
נגד האימפריאליזם הבריטי. הוא היה ממייס־
(המשך בעמוד )16
העולם הזה 1240

עוו לפני שנתגלתה פרשת ה״עחים״ גנו ה שואל לפורטוגל חומוי־נפץ וגייפים

ן* אשר שמעתי לראשונה על ה־
^י* דבר — הרגשתי רע מאד. אבל הידיעה
לא נכונה! אנו לא נמכור נשק שינוצל נגר
עמים הלוחמים לעצמאותם! לא יימצא נשק
ישראלי בידי מישהו שישתמש בו לדיכוי
הזולת ודווקא לפורטוגל!! מדינה שכימעט
ואין לנו יחסים עמה! ודווקא לאנגולה
במילים אלה הגיבה שרת־החוץ, גולדה
מאיר׳ כאשר התבקשה להגיב על הידיעה
שתת־מקלעים מסוג עוזי ומתוצרת ישראל
הגיעו לידי הצבא הפורטוגלי לצורך השמות
העם האנגולי.
דויד בן־גוריון, היודע יותר מגולדה מה
שנעשה בזירת המדיניות וד,בטחון הישראלית,
לא היה פסקן כמוה. בישיבת הממשלה
שהתקיימה השבוע, בה נידונה בעיית ה־עוזים
לפורטוגאל, לא הכחיש בן־גוריון בצורה
שאינה משתמעת לשתי פנים, כי
עוזים ישראליים אמנם הגיעו לאנגולה וזאת
למרות שנרמז מראש שמוטב ויעשה כך
בישיבת הממשלה.
כמו גולדה מאיר, ניסו גם תעמלני מפא״י
אחרים לבדות את עצם האפשרות שנשק
ישראלי יגיע לפורטוגאל, על־ידי השמעת
הטענה, כי אין כל יחסים שהם בין פורטו־גאל
וישראל. היה זה נסיון ברור להטעות
את דעת הקהל. הוא היה חמור שבעתיים,
כשהוא בא מפי שרת החוץ, שכן לפחות
היא היתד, צריכה לדעת את העובדות לאשורן:

ישראל אומנם אינה מקיימת יחסים
דיפלומאטיים עם פורטוגאל, אולם היא קשורה
עימה בחוזה מסוג מיוחד, שרק 1נ
מדינות בעולם חתמו עליו עם ישראל.
• בהתאם לחוזה זה, סיפקה ישראל ל־פורטוגאל
בין השאר, חומרי־מלחמה חיוניים,
מתוך ידיעה ברורה שהם נועדו לצורכי
הצבא הפורטוגאלי באנגולה.

בקשרים הדוקים
** ד לשנת 1*158 לא קיימה ישראל כל
^ 7קשרים שהם עם פורטוגאל. אפילו
קשרי־המסחר הפרטיים היו זעירים ביותר,
הצטמצמו לייצוא של אלפי לירות בודדות
מישראל לפורטוגאל, לעומת יבוא עד לסכומים
של 4מיליון מפורטוגאל.
בשנת 1958 חל מיפנה ביחסים אלה.
ישראל מינתה את שמעון אמור כקונסול
כללי בליסבון, למרות שפורטוגאל לא הגיבה
במינוי קונסול משלה בישראל. כעבור שנה
יצאה לליסבון משלחת מסחרית מיוחדת,
בראשותו של א. מירון. אחרי משא־ומתן
קצר, נחתם בראשון ליולי ,1959 בליסבון,

שאלו את עצמם צופי קולנוע
ישראליים רבים בעת שראו ביומן־קולנוע
את התמונה הזאת, המראה חיילים פורטוגאליים בעת

האם זה 1111

הסכם סחר ותשלומים ישראל־פורטוגאל.
לא היה זה חוזה מסחרי רגיל. היו בו
סעיפים מרתקים: בהתאם לחוזה זה, העניקה
כל אחת מהמדינות החתומות על האמנה,
זכות של אומה מועדפת לאומה השנייה.
זכות מעין זו מעניקה לשתי המדינות כל
יתרון, טובה, זכות־יתר או פיטור ממכם,
להן זוכות מדינות אחרות באותן הארצות.
נוסף לזאת העניקה פורטוגאל לישראל
זכות אומה מועדפת גם בתחום הספנות.
כלומר: ספינות ישראליות העוגנות בנמלי

אחד ממבצעיהם באנגולה. הכלי שעורר את החשד הוא הנשק הנישא
בידי החייל הקיצוני משמאל. בתמונה, שנלקחה מתוך היומן, לא
ניתן לזהות את סוג תת־המיקלע, בשל חוסר החדות בתמונה.

פורטוגאל, יכולות ליהנות מהקלות ושיח־רורים
בדמי־השימוש בנמלים ובמיסי־הייצוא־והייבוא.
באותו
הסכם מסחרי, שתוקפו מוארך
באופן אוטומאטי מדי שנה, מופיע גם פירוט
הסחורות שישראל תספק לפורטוגאל. בין
היתר, נימצא גם סעיף הקובע שישראל
תייצא לפורטוגאל מוצרים כימיים בסכום של
200 אלף דולאר — מוצרים הנועדים, בין
השאר, לייצור חומרי־נפץ.
העובדה שישראל מספקת לפורטוגאל חומרים
לייצור חמרי־נפץ, לא הוסתרה מעולם,
פורסמה ברשומות, הפירסום הרשמי של
ממשלת ישראל. בחוזה לא מופיע שום סעיף
המגביל את השימוש למטרות שלום בלבד.
אפשר, אולי, לטעון שחומרי־נפץ אינם
נשק; אולם ספק אם תושבי אנגולה, שכפרי־הם
מיפצצים בחומרי־נפץ המיוצרים בעזרת
כימיקלים ישראליים, יקבלו טענה זו.

״עיסקה משגיערדדצוו״

הרוזן ברנארדו דה אלמידה, בעת ביקורו בישראל, לפני
כשנה. הרוזן, שהוא ספק המכוניות לצבא הפורטוגאלי,
רכש בישראל ג׳יפים עבור צבא זה, ציין כי העיסקה נערכה לשביעת רצונו של הצבא.

שריח פווטוגד

ך הסכם המסחרי שחתמה ממשלת
בי שראל עם ממשלת פורטוגאל, מופיע
עוד סעיף, סעיף לא פחות מפוצץ מאשר
סעיף חומרי־הנפץ. ישראל התחייבה לייצא
לפורטוגאל מכוניות בסכום של רבע מיליון
דולאר. חלקי־חילוף למכוניות בסכום של
50 אלף דולאר וצמיגים ב־ 100 אלף דולאר.
בחוזה לא פורט איזה סוגי מכוניות תייצא
ישראל ולאיזו מטרה הם נועדו. הקורא
התמים יכול היה לחשוב שהמדובר הוא
במכוניות לוקסוס, לעשירי ליסבון.
לאמיתו של דבר, סיפקה ישראל לפור־טוגאל
ג׳יפים לשימוש הצבא באנגולה.
בטרם התעוררה סערת העוזים, לא ניסתה
ממשלת ישראל כלל להצניע עובדה זו, אף
הצביעה עליה בגאווה באחד מביטאוניה הרשמיים.
היה זד, שבועון המטכ״ל, במחנה,
שהקדיש בזמנו כיסוי נרחב לביקורו של
הרוזן ברנארדו דה אלמידה, רוזן דה קאריה,
שבא בשליחות מפורטוגאל לישראל.
הרוזן, בן ה־ ,47 הגיע לישראל כשליח
צנוע של תנועת הרוטארי העולמית. הוא

נישק ילדות במיפגשים פומביים, קיבל זרי־פרחים
והשמיע הצהרות ידידותיות. רק
אנשי הבטחון ידעו על שליחותו האמיתית,
לא היססו לפרסם אודותיה בבמחנה.
הרוזן, בן־דודו של מלך פורטוגאל, הוא
ספק המכוניות העיקרי של צבא פורטוגאל.
הוא שרכש ג׳יפים בישראל, עבור הצבא
הפורטוגאלי, וכפי שציין במתנה בגאווה:
״עיסקה זו היתד, לשביעת רצונם המלאה של
שלטונות הצבא בפורטוגאל.״
עתון צה״ל אף הבליט את הצהרתו של
הרוזן דה אלמידה :״כאדם לוחם אני אוהד
את ישראל ואת תושביה הלוחמים.״ העתון
לא פירש איזה מין לוחם הוא הרוזן. כי
ברנארדו דה אלמידה לחם בפעם היחידה
בחייו, בהיותו קצין גבוה בשורות הצבא
הפורטוגאלי באנגולה.
כך אירע שג׳יפים מתוצרת ישראל הגיעו
לידי פלוגות הסערועוצבות־המיבצע של
הצבא הפורטוגאלי באנגולה, הנזקק למכוניות
מסוג זד, כדי לחדור דרך הג׳ונגל
העבות של המדינה האפריקאית אל כפרי
הילידים המתקוממים.

״עוזים״ ביומן?-
ן! וס!ז לחומרי־הנפץ ולג׳יפים שהגיעו

04 לידי הצבא הפורטוגאלי, אין כל ערובה
שצבא זה אינו משתמש במוצרים אחרים,
לא מלחמתיים׳ שישראל מספקת לפורטוגאל.
אולם אלה מוצרים חרושתיים רגילים,
שאין להם משמעות מדינית כמו הספקת
חומרי־נפץ, ג׳יפים צבאיים או חוזים.
השבוע, בעת שהוצג בישראל יומן קולנוע
מתוצרת־חוץ, שהראה חיילים פורטוגאליים
במסע בג׳ונגל האנגולאי, טענו צופים רבים
כי הם יכלים לזהות את התת־מקלעים שבידי
החיילים כעמים.
בגלל אי־הבהירות שבתמונה, לא ניתן היה
לזהות את סוג הנשק שבידי החיילים הפור־טוגאליים
שביומן. אך גם אם יתברר שאין
אלה עתים, הרי לאור העובדות שהתגלו
לאחרונה על הספקת חומרי־נפץ ומכוניות
ישראליות לצבא הפורטוגאלי, שוב אין כל
ערך להכחשות של דוברי ממשלת ישראל.

ספורט אסונות האיש שאהב ספורט
ירמיהו (״רמי״) לוף, שוערה של קבוצת
הכדורגל מהליגה הלאומית שימשון, חזר
מאימון באיצטדיון המכביד .,בדרכו עבר
על פני בניין הפועל שעל חוף הירקון, ראה
את אנשי קבוצת הכדורסל של הפועל תל־אביב
מתאמנים בקליעות לסל, רוב אנשי
הקבוצה הם חבריו לשעבר, עימם גדל
מילדות, ועימם שיחק בקבוצת הנוער בכדורסל.
רמי הצטרף לאימון.
תוך־כדי אימון, קיבל רמי בסערת המיש־חק
מכד, בראשו. היתד, זו חבטה רגילה,
מהסוג שכדורסלנים זוכים בה בכל מישחק.
לרגע הזדעזע, אולם מיד חזר להכרתו,
המשיך במשחק. בערב, כשחזר לביתו, המשיך
כל הלילה בהכנת שיעורי המאתמאטיקה
לקראת בחינות הבגרות שעמד להיבחן.
בבוקר, כשהתעורר ירמיהו לוף, היה
חצי גופו משותק.
הספורט -אתגר. כשהובל רמי לביתר,חולים,
התברר כי נפגע במוחו. בוצע
בו ניתוח, שבעיקבותיו חלף השיתוק. נש־

כדורגלן לוך
גס בשמיים ספורטאי
ארה רק עוזית סביב הפה, ויד אחת משותקת
למחצה. נתנו לו כדור כדי שיאמן
את שרירי ידו, ובמשך השבועות ששכב
בבית־החולים, שיחק בכדור עם האחות.
היה זד, צירוף־מיקרים מאוד בלתי מתקבל
על הדעת שלוף ייפגע בצורה כזאת ממכה.
הוא היה סמל לחוסן גוף וכוח סבילות.
עוד בבית־הספר העממי התפרסם בכך שחבריו
היו עומדים בתור כדי לחבוט בשרירי
בטנו, רמי לא היה זז, כאילו לא הרגיש
במכות.
לא היד, כימעט ענף־ספורט שלא עסק בו.
כל ספורט שהוא שימש לו אתגר, בו ניסה
את כוחו. הוא שיחק כדורסל וכדורעף,
עסק בשחייה ובכדורגל. בכל דבר עסק
לשם הספורט בלבד, ללא יומרות לפירסום
או לכוכבות.
בצר,״ל, היה רמי בעל דרגת קצונה, שימש
מפקד יחידת נח״ל־חוף שזכתה במקום
הראשון בצעדות הראשונות. בצעדה השלישית,
שהתפרסמה כצעדת־הסבל, הוליך
רמי את יחידתו במסע מזורז. חלק מפיקו־דיו
התעלף. אחד מהם אכל את כובעו,
כדי להתגבר על כאבי יבלותיו. רמי נשאר
רענן עד הסוף. כפרס, נסע עם יחידתו
לצעדה בהולנד.
לאחרונה, התמסר לכדורגל, היה שוער־המילואים
של הפועל תל־אביב. כאשר עלתה
קבוצת שימשון לליגה הלאומית, השנה,
עבר לוף לשימשון, הציל את קבוצתו ב-
מישחקים גורליים.
לוף, בנו של שחקן אהל יהושע לוף,
עסק בהוראת התעמלות בבית־הספר גורדון,
בו למד. את שעותיו הפנויות הקדיש ללימודים,
כדי לקבל תעודת־בגרות. בילדותו
אף היה פעם שחקן־תיאטרון. אביו הכניס

אותו להצגת אהל, בה השיג תפקיד לנער.
רמי היה צריך לאכול על הבמה עוף ותפוח.
הזהירו אותו תמיד שישאיר את
התפוח להצגה הבאה, אבל לוף לא התאפק
והיה אוכל כל פעם את התפוח כולו בכמה
נגיסות חטופות.
ההמשך -גם למעלה. כאשר שמעו
חבריו על מצבו, אחרי שנפגע, לא חששו
לגורלו .״עם כוח־רצון כמו שלו הוא יחזור
לשחק תוך כמה חודשים,״ אמרו.
אולם לפני שעמד לוף לעזוב את בית־החולים,
הוא עבר בדיקה יסודית. הוזרם
אוויר לראשו ואז הוא איבד את הכרתו. מיד
בוצעו בראשו שני ניתוחים נוספים. אך
השחקן לא חזר להכרתו. השבוע נפטר ב־בית־החולים.
״הוא
ספורטאי בדם!״ אמר עליו אחד
מחבריו בקבוצת שימשון.
״הוא היה ספורטאי בדם,״ תיקן לו
ידיד.
״מה אתה חושב? שם, למעלה בשמים,
הוא לא יהיה ספורטאי?״ היתד, התשובה.

שערו ריו ת
משח? הלחץ
ההתפרעויות והטרור במישחקי־הכדורגל
של הליגות הנמוכות בישראל הן רק מראהו
החיצוני של הג׳ונגל שצמח בשטח זה.
חמור לא פחות הוא מה שמתרחש בתוככי
ג׳ונגל זה, המגיע רק לעיתים רחוקות לידיעת
הקהל.
קבוצת הפועל לוד תופסת מקום של כבוד
בג׳ונגל הספורטאי. הקבוצה, שהגיעה השנה
למקום השני בטבלת ליגה ב׳ דרום, נתמכת
בגלוי על־ידי עירית לוד ומועצת
הפועלים המקומית, ממומנת בכספי הציבור.
כל קבוצה יריבה, שצריכה להתמודד עם
הפועל לוד על מיגרשה בלוד, הולכת לקרב
בלב כבד. אוזירת האלימות השוררת ב־מיגרש
מאיימת לא פעם על חיי שחקני־הקבוצה
היריבה.
לאחרונה התברר שאותה אוזירה ממש
שוררת בתוך הקבוצה פנימה.
ההבטחות נשכחו. כאשר החליטו
פרנסי מועצת פועלי לוד להקים קבוצת
כדורגל משלהם, לפני שבע שנים, הם גייסו
לעזרתם קבוצה שכבר היתד, קיימת בעיר.
היתד, זאת קבוצה של פועלי הרכבת הערביים,
שנקראה בשם אל־עמאל. הקבוצה
פורקה ושיבעה משחקניה צורפו להפועל
לוד. לכדורגלנים הערביים הובטחה עזרה
בסידור עבודה, והקלות אחרות שניתנו
לשחקני הקבוצה היהודיים.
לאחרונה נשאר מכל השחקנים הערביים
רק אחד, השחקן עבאם עבדול עזיז. כאשר
הצטרף עבאם לקבוצת הפועל, היה צעיר
לימים, והובטח לו לסדרו בבית־ספר מיקצו־עי.
ההבטחה לא קויימה. עבאם המשיך לשחק
בקבוצה, אולם לא הצליח להסתדר
בעבודה. כדורגלנים יהודיים שצורפו לקבוצה
אחריו, סודרו כולם. רק הוא היחידי
נשאר מחוסר־עבודה.
כאשר נוכח עבאס שאין מתכוננים כלל
למצוא עבורו עבודה, ביקש לשחררו מהפועל
לוד, על־מנת שיוכל לשחק בקבוצה
אחרת. מנהלי הקבוצה דרשו ממנו, חמורת
השיחרור, סכום של אלפיים ל״י.
עבדול עזיז הפסיק לשחק. רק מדי פעם,
כשהקבוצה היתד, נמצאת במצוקה ועמדה
בפני מישחק קשה, היו מגייסים אותו מחדש
— והוא היה נענה. בכל אותן ההזדמנויות,
היה מזכיר מועצת הפועלים המקומית,
יוסף אזולאי, מבטיח לסדרו בעבודה.
אולם מייד אחרי המשחק היה שוכח את
הבטחתו.
לבסוף נימאס המישחק הבלתי ספורטיבי
הזה על השחקן הערבי. הוא עזב
את הקבוצה, השיג בעצמו, באמצעות ה־לישכה,
עבודה ברכבת ישראל. לאחרונה,
כאשר עמדה הפועל לוד בפני אחד ממבחניו,
החשובים, שעתיד היד, לקבוע את
זכייתה באליפות הליגה, הופיע יוסף אזולאי
אצל עבדול עזיז, ביקש ממנו להופיע
במישחק החשוב, הבטיח למצוא עבורו
מקום עבודה טוב יותר מאשר בשרות הרכבות.
עבדול
עזיז סירב. כעבור יומיים נקרא
אל מנהל המחלקה שלו, שהודיע לו כי
נציג ההסתדרות דורש ממנו לחזור לקבוצה
.״אדוני המנהל,״ השיב הכדורגלן הערבי
,״אתה יכול לצוות עלי בענייני עבודה
אבל אין לך כל זכות להתערב בענייני הפרטיים.״
למחרת
היום קיבל עבאס עבדול עזיז
מיכתב־פיטורים.

אמו ]׳דונה נידידת הנאצים ־ בקיבוץ רא

מהמ דיי ^
א ת לי ץ י
תם רואים את הצוק הלבן של
ראש ד,ניקרה?״ שאל עורך־הדין החיפאי
ד״ר ראובן מאיר ,״בליץ כבר מעבר
לצוק הזה. הוא בלבנון.״ כאיש שהגן עליו
במשפט, וכאדם היחיד בארץ בו נתן בליץ
אמון מלא, היו לדברי הפרקליט מישקל.
״המטה הארצי מטפל בעניין בצורה כלבך
שיגרתית, שבליץ לא ייתפס בשום אופן,״
התלוננו עמוס בן־גוריון וקציניו במטה
מחוז תל־אביב. כאנשים הממונים על בטחון
הציבור היה ערך לא קטן לדבריהם.
״אילו הייתי בטוח שהוא באמת בחוץ־
לארץ, הייתי שמח,״ אמר קצין משטרה
גבוה במחוז חיפה .״הייתי אפילו שולח
לו היתר־יציאה בדואר. חסרים לנו טיפוסים
כאלה במדינה?״ מכיוון שהיה זה אותו
קצין שעצר את בליץ בשעתו, והכירו היטב,
היו גם לדבריו מישקל.
״בליץ? מאה אחוז מסתתר אצל מישהו.
יש ׳הברה שפוחדים ממנו, מפני שהוא יכול
כמו כלום לחסל אותם, הם מספקים לו
אוכל [ויסדרו לו ניירות מזוייפים.״ כך
אמרו מודיעים מקרב העולם התחתון. ומכיוון
שטומי בליץ נמנה עם חוגים אלה, אפשר
ליחס חשיבות גם לדבריהם.
אולם איש מכל אלד, לא ידע אף לא דבר
בטוח אחד אודות בליץ. כולם גיששו באפלה
של חוסר־ודאות.

השניים שידעו

** ק שני אנשים בישראל יודעים בי
וודאות מה היו תוכניותיו של טומי
בליץ, כאשר קפץ מעבר לחומות כלא רמ

האחד הוא נחמן פרקש, שותפו לבריחה,
שנתפס עוד באותו ערב במבואות
תל־אביב (העולם הזה .)1236 כאשר נתפס
פרקש, מסר לשוטרים כי התכוון למצוא
מיקלט באיזו ישיבה, לבלות שם את
ימיו בשקט .״ומה עם בליץ?״ שאלוהו. הוא
משך את כתפיו.
הוא לא סיפר; אבל ידע.
ועוד אדם ידע. גם הוא חבוש בכלא רמלה.
זהו ״העתונאי״ המצרי, אחמד עוסמן,
מנהיג מרד כלא שטא. הוא ידע היטב לאן
מועדות פניו של בליץ. כי הוא עצמו קבע
לו את הכתובת.
זמן קצר לפני הבריחה, נתן עוסמן מיב־תב
לטומי בליץ. המיכתב, כתוב ערבית,
נשא כתובת של תושב העיר עזה. עוסמן
אף הסביר לבליץ כיצד להגיע לאותה כתובת,
ומה הסיסמה שעליו למסור .״אין לך
מה לדאוג,״ הרגיעו המצרי ,״ברגע שתגיע
לשם, לא יקרה לך שום דבר.״
בליץ לקח בחשבון שיתכן כי יסבול
בידי המצרים, וכי יצטרך לשבת גם שם
בכלא. אולם בדבר אחד היה בטוח: שלא
יוחזר לישראל. כי מזה כשלוש שנים, הפסיקו
שלטונות רע״ם להחזיר לישראל יהודים
שעברו את הגבול בשגגה או במתכוזן.
הם מוכנים לשחררם מכלאם, אך ורק בתנאי
אחד: שיחזרו לאותה ארץ ממנה עלו לישראל,
או לכל ארץ אחרת המוכנה לקבלם.
בצורה זו קיווה בליץ להגיע לעולם הרחב׳
להינצל מחיי־מאטר־עולם.
גם עוסמן עצמו חפץ היה להצטרף ל־נסיון
הבריחה. אלא שעליו מופקדת שמירה

-במודעת החיפוש שהונצח על־יו׳ המשטרה

וצו אותו-והוא החלים להוכיח שהוא גבו
קפדנית הרבה יותר מזו שהיתר, מופקדת
על שני הבורחים הישראליים.

עמוס משחק ברו;ז

רקש נתפס, אך מומי בליץ נעלם
בחשיבה. השוטרים היו כה נרגשים
מתפיסת האחד, שהניחו לשני להמוק בין
אצבעותיהם. אך מכיוון שבליץ מסוכן לאין
ערוך יותר מפרקש, ומכיוזן שנידון למאסר־עולם
על רצח, בעוד שפרקש רק נתפס בשוד
— הוכרז על מצוד ברחבי הארץ.
המצוד נמשך בדיוק יומיים. שוטרים הקימו
מחסומים, בדקו מכוניות, סרקו פרדסי
הסביבה בעזרת כלבי־גישוש. משלא נתפס
הנימלט, תוך פרק זמן זה, כאילו נתקפה
המשטרה ביאוש כללי. הפעולה העיקרית בה
התמידה המשטרה היתד, חלוקת תמונות של
בליץ, בתוספת האזהרה כי הוא ידוע כ״אמיץ
למדי״ .היא לא רצתה לכתוב כי הוא אמיץ
מאוד וקר־מזג, כדי לא להבהיל את האזרח.
מה גרם למחדל זהי
לניצב עמוס בן־גוריון, מפקד מחוז תל-
אביב, יש הסבר משלו. הוא הטיל את כל
האשמה על המטה הארצי של המשטרה,
טען כי בגללו לא רק שבליץ לא נתפס
עד כה, אלא שהוא גם לא ייתפס. היתד,
זו הכרזה חסרת־תקדים, שמצאה את ביטוייה
בכתבות חוזרות שהופיעו מעל דפי
הארץ. משמעותה האמיתית: מכיוון שסידורי
המטה הארצי אינם מוצאים חן בעיניו,
לא יעשו עמום ומחוזו נסיון לתפוס את
הרוצח. משחקים ברוגז.
מה בדיוק עשה המטה הארצי?
המפקח הכללי הטיל את תפקיד החיפוש
אחר בליץ בידי האדם המתאים לכך: ראש
אגף החקירות, אדי סלע. אך לאדי לא היו
לא האנשים, לא הזמן וגם לא החשק לעסוק
בכך. הוא העביר את המשימה לידי ראש
אגף האירגון, אהרון סלע. אך ראש האגף
אינו מטפל אישית בדברים אלה. הוא הטיל
את התפקיד על ראש מחלקת תנועה וסיור,
ניצב־מי׳שנה יהודה גיא — מומחה בענייני
תנועה, אך חסר־נסיון בתפיסת פושעים.
מדוע היה מצב זה צריך להפריע לחפש
את בליץ — רק לו פיתרונים. הוא מילמל
משהו על חוסר־תיאום בין המחוזות, אך
בינתיים הצליח בליץ להתחמק מתוך תוכו
של מחוז תל־אביב, בו אין עמוס זקוק
לתיאום עם אף מחוז אחר.
לפי כל הסימנים, לא באה ההתקפה של
עמוס אלא כדי לחפות על כישלון ראשוני
זה: שבליץ הצליח לחמוק מתוך תל־אביב,
ולברוח דרומה אל גבול רצועת עזה. עצם
ההתחמקות לא הפתיעה את אלה היודעים
כיצד מתנהלים העניינים במחוז המשטרתי
החשוב ביותר במדינה. הם יודעים כי למחוז
זה אין כימעט• שום מקור אינפורמציה
בקרב העולם התחתון, וחוקר ותיק אחד,
שיכיר את טומי בליץ ואת מינהגיו.

משסחה מעורערת

טומי כלי ן הכירו אנשים רבים
\<בארץ. אך רק מעטים ידעו את הרקע
שעליו גדל. בודדים בלבד ידעו כי בליץ,
בן ד,־ ,27 נולד בהולנד למשפחה מעורערת,
וכי אביו נהרג בידי הגרמנים, כאשר כבשו
הנאצים את הולנד. אמו, הלנה בליץ, הפכה
לידידת החיילים הגרמניים שחנו באמשטרדם,
ובגמר המלחמה אף נידונה׳ לחמש שנות
מאסר ושלילת זכויותיה על שני בניה.
הילדים, שהוסתרו במינזר קאתולי במשך
שנות הכיבוש, הועברו לידי מוסד של פועלי
אגודת ישראל, ששלח אותם לישראל.
אך האם, שהספיקה להינשא להולנדי נוצרי,
שנידון אף הוא למאסר על שיתוף־פעולה
עם הנאצים, שוחררה מכלאה כתום שנתיים.
זכויותיה על הילדים הוחזרו לה. היא דרשה
את בנה הצעיר. טומי, הבכור, נותר לבדו
בקיבוץ בית־העמק.
הוא היד, בחור צנום וחלוש, אך נבון
וידידותי. במהרה התחבב על חברי המשק —
עד שלקה באסתמה. כושר־העבודה שלו,
שלא היה מן הגבוהים, נפגע עוד יותר.
חברי המשק נתנו לו להבין, כי אינו מתאים
לחיי־ד,קיבוץ.
הוא עבר לירושלים, פנה שם לאירגון
עולי הולנד. האירגון, אשר רוב חבריו
נמנים על החלק החרוץ והמסודר של הישוב,
העסיק את בליץ הצעיר כגובה. הוא
היה מבקר בבתיהם ובמקומות־העבודד, של
חברי האירגון; את הדו״חות הכספיים שלו
ערך בקפידה ייקית.
בעזרת האירגון התקבל לעבוד בבאנק.
מעבידיו היו שבעי־רצון מעבודתו, אך משנשלח
לבדיקה רפואית, בטרם תינתן לו

קביעות — התגלתה האסתמה הקשה שלו
והוא לא נתקבל לעבודה. הוא פנה ללישכת
הגיוס של צה״ל, ביקש להתקבל כחייל. שוב
הועבר לבדיקה רפואית — ושוב נדחה.

הדרך אל הפשע

ך * יה זה רכע המשבר בחייו. הוא רצה
י י להוכיח כי על אף חולשתו, על אף
מחלתו, אינו שבר־כלי או פחדן. הוא החליט
להוכיח — לפחות לעצמו — שהוא
גבר. המיבחן שהטיל על עצמו: סחיבות
קטנות מבתים ומחנויות. קורבנותיו אף
לא הרגישו בהעדר החפצים הגנובים.
גניבה מספר 21 בוצעה בהיותו בן .19
היתה זו גניבה מקולנוע. בליץ נכנס איכשהו
לקופה, נטל סכום של שטרות מזומנים
שהיה מונח על שולחן. ראו אותו. הקהל
רדף אחריו וטומי נתפס. היתד, זו התנגשותו
הראשונה עם החוק. בית־המשפט בירושלים
דן אותו לשנתיים מאסר.
למזלו, עמדו לצידו ראשי אירגון עולי
הולנד. הם עודדוהו להגיש עירעור, הופיעו
כעדיו בבית־המשפט העליון, ביקשו מ שופטים
לסלוח לבחור. השופטים נענו לבקשה,
בתנאי שבליץ יעמוד תחת פיקוחה של
קצינת המיבחן, הגברת נאור מתל־אביב.
עורך־הדין אלפרד פרנק, ששימש כסניגורו
של בליץ, אומר כי כאן נעשתה טעות:
״היו צריכים לשלוח אותו לאיזו השתלמות,
לקורס, אולי ללמוד ולהגיש בחינות־בגרות,
לתת לו את האפשרות לעשות משהו, כי
כישרונות היו בו למכביר. אבל לא. בליץ
נשלח למקום הבלתי־מתאים ביותר, מקום
שמכמוהו סולק כבר קודם: הקיבוץ.״
גם בקיבוץ גבעת־ברנר, אליו נשלח, רכש
לו בליץ מיד שם של חבר טוב ובחור טוב,
למרות שמהרגע הראשון ידעו כי אין לפניהם
גבר במלוא אונו. במשק גדול זה, הוצע
לו לעבור למשק צפוני יותר, מקום שהאוויר
הצח יכול לעזור לו. בליץ הגיע לבית־אורן
שעל הרי הכרמל, התחבב גם שם מיומו
הראשון. היתד, זו תכונה בולטת אצלו:
בכל מקום אליו הגיע — התחבב על הבריות.
אך גם בבית־אורן עמדה לו בריאותו ה־לקוייה
כאבן־נגף. במשק הוחלט להחזירו
לקצינת־המיבחן שלו, בטענה הלא־חדשד״ כי
אינו מסוגל לעבודה גופנית.
אז קרתה לבליץ תאונת־עבודה וידו נשברה.
לא היתה כל אפשרות לשלחו
בחוסר־כל מהמשק, בעוד ידו נתונה בגבס.
בלית־ברירה, ניתן לו רובה, והוטל עליו
התפקיד לשמור בלילות על שדות המשק
ועל מחסן־הנשק של הקיבוץ.
אקדח פי.בי קטן משך את עיניו כאשר
החזיר בוקר אחד את הרובה למחסן. בליץ
לא היסס, תחב אותו אוטומאטית לכיסו
ושב לחדרו, שם הסתירו היטב בין חפציו
במזוזדה. היה זה האקדח שקטל את המהנדס
פיאטלי ליד קולנוע צפון בתל־אביב.
גניבה זו נתגלתה אומנם חצי שעה אחרי
ביצועה, אך איש לא חשד ברפאל בליץ.

בליץ בחדר י?די8
ץ מן קצר לאחר זאת נירפא השבר

( בידו ומזכירות המשק ביקשה אותו
לעזוב את המקום. קצינת־המיבתן פנתה
עימו שוב לאירגון עולי הולנד. נמצאה
משפחה תל־אביבית, אשר הסכימה לקבלו
לחיקה. היו אלה דויד ומימי בר־נם (בר־נס
הוא ממנהלי אל־על).
מיטתו של בליץ היתד, בחדר אחד עם
בן־המשפחה הקטן. בליץ נהג לעזור לו בשיעוריו
והיה מקובל מאוד על ההורים.
מספר משפחות אחרות בירושלים, גם הן
ממוצא הולנדי, התנדבו אז לקבלו בביתן.
כעבור זמן־מה, קיבל מישרה במשרד־נסיעות
תל־אביבי. אותו זמן, החליטה קצי־נת־המיבחן
להעמידו בבדיקה פסיכיאטרית.
בליץ נבדק על־ידי ד״ר ראובן מאיר, מנהל
בית־ד,חולים לחולי־נפש באר־יעקב, ואחד
הפסיכיאטרים המעולים שבישראל. קבע ד״ר
מאיר :״רפאל בליץ הינו בדרך לאזרחות
טובה. איננו מסוכן לציבור וכנראה יש בו
שינוי לטוב ה הבדיקה התקיימה חודש
לפני שביצע בליץ את הרצח בקולנוע צפון.
במשרד הנסיעות בו עבד בליץ, אירע,
שזוג תיירים לא קיבל בזמן את אשרות־הכניסה
לארץ אחרת. השניים הלכו חזרה
למלונם, ברוח כבדה. בליץ נשאר לעבוד
מרצונו בערב, רץ מקונסוליה לקונסוליה,
השיג בסופו של דבר את האשרות ורץ
בשמחה למלון דן כדי להושיט אישית את
התעודות לידי התיירים המיואשים. בהגיעו
למלון, עצר בו פקיד, שאל למבוקשו. שעה
שבליץ התנשף בכבדות מריצתו, הסביר לו,

בליץ-מובל באזיקים למשפט רצח פיאטל׳ .לפני שנתיים
לקח הפקיד את הניירות מידיו, הורה לו
בתנועת ביטול כי הוא יכול ללכת והניירות
יימסרו לתעודתם. זילזול זה פגע בבליץ.
כל רצונו היה להביא אישית את הניירות
לנצרכים, לראות בשימחתם ולזכות בתורתם.
בכדי להתגבר על האכזבה, להסיח דעתו
ממנה, הלך לקולנוע צפון. הסרט בו חזה
היה: הנידון לחוות ברח. כאשר יצא, בתום
ההצגה, אל הרחוב הסואן. היתד, החלטה
בליבו :״מחר אבוא ואשדוד את קופת הקולנוע
הזה. אראה להם!״
לפני לכתו, לא שכח את מיקרה ירושלים,
כאשר נתפס. הפעם, החליט, לא ייתפס. הוא
הכניס לכיסו את האקדח שגנב מבית־אורן.
עד אחד סיפר, כי שמע את בליץ מנופף
לקהל באקדחו וצעק :״אל תזוזו! אל תזוזו!״
לדברי פרקליטו, שהסתמך על דברי בליץ,
עשה האחרון מאמצים ונסיונות לא לפגוע
באיש. בליץ עצמו לא הבין אף פעם כיצד
פגע באדם. הסביר טומי יותר מאוחר:
״רציתי להראות שאינני מוג־לב. אני לא
יודע, אבל זה היה איזה דחף פני מי...״
אגב, הוא לא הצליח לקחת אף פרוטה,
החל להימלט מפחד הקהל הרב שבמקום.
גם בית־המשפט קבע, כי לבליץ לא היתה
כוונה לפגוע ולהרוג. בפסק־הדין נאמר:

״אך במקרים כאלה, הכוונה אובייקטיבית —
אדם הלוקח נשק ביד, חייב לדעת כי הוא
עלול לפגוע בליץ הורשע על פי סעיף
24ד׳ לפקודת החוק הפלילי. היתד, זו ההרשעה
הראשונה במדינת ישראל על פי סעיף

הקוגדס הביא את המשטרה
ץ נ*ה עשה בליץ אחרי שהפיל את

1.4פיאטלי מתבוסס בדמו? על־פי עדותו
שלו, לאחר מכן, הוא לא ברח הרחק ממקום
הפשע, אלא הלך לבית חברו, ב־קירבת
מקום. ממרפסת דירתו של החבר
ראה את הניידות אצות־דוהרות לקולנוע.
כעבור חצי שעה אף ירד לרחוב, ניגש
לאחד הסקרנים ושאלו :״חבר, מה קרה
כאן?״ אקדח־הרצח היה אותה שעה בכיסו.
הוא החל מנהל חיים כפולים. תקופת־מד.
המשיך לעבוד במשרד הנסיעות. אך כעיסוק
צדדי, ביצע פריצות וגניבות לרוב.
הפלא בכל פרשת התחמקותו מידי החוק
אינה כיצד נתפס רפאל בליץ, אלא דווקא:
כיצד הצליח להתחמק במשך למעלה משנה
תמימה? כי לאחר שהוכיח לעצמו שהוא
(המשך בעמוד .)18

בסדינה

2070 זול י 1ת ר
5070 מהר יותר
10070 טוב יותר
יתקבלו צילומיו
המפותחים במעבדותינו
מומחים מעולים, ציוד ומעבדות
משוכללים מבטיחים טיב מקסימלי
בבצוע. יעוץ והדרכה ללא תשלום.

יפי צילומיך -יפתיע גם
אותך -הודות לביצוענו.

סזסאיז 5ח1£מ100
רחוב גורדון ,21 תל־אביב

שירותי
הצילום דחף

הוצאת ספרים מ. מזרחי
רומן השבוע של
״מועדון הספר הטוב״
לראשונה בעברית

חיקוי לחיים
מאת פאני הורסט
קיא פולמן, בת התשע־עשרה,
לא היתד, מוכנה כלל להתמודד
עם החיים ולפרנס גם תינוקת
ואב נכה, אבל הגורל הוא אבי
היכולת.
הנערה העניה מאטלנטיק־סיטי
היתד, למיליונרית, אולם אי־שם
בדרכה אל השיא, רומתה ואיבהחשוב
ביותר
דהאת הדבר
בחיי אשד — ,האהבה. נסתבר
לה, שחרף כל ההצלחה — לא
היו חייה אלא חיקוי לחיים.
ההפצה הראשית:
מ. מזרחי, רח׳ אלנבי ,60
טלפון — 64755 תל־אביב

לנשירת שער
להתקרחות

אליקסיד
של ד״ר א. רובין
ביאוקוסמטיקאי

כבקבוק 30 מנות
לטיפול יום־יומי
להשיג בבתי־מרקחת,
פרפומריות ומספרות.

(המשך מעמוד )12
די הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי.
ב־ 1946 היה אחד מן החותמים על מיסמך
מאלף, אותו הגיש השבוע לבית־המשפט.
מיסמך זה הוא הסכם לשיתוף־פעולה בין
הליגות להתקרבות ושיתוף יהודי-ערבי לבין
אגודת פלסטין אל־ג׳דידה (״ארץ־ישראל החדשה״)
.ראשון מבין חמשת החותמים הערביים
היה פאוזי אל־חוסייני, בן־דודו של
ראש הוועד הערבי העליון ג׳מאל אל־חוסייני.
ארבעת החותמים הערבים הנותרים חיים
כיום כפליטים בארצות ערב, ובית־המשפט
נעתר לבקשת כהן למנוע פירסום שמותיהם.
חדש בלבד אחרי שחתם על ההסכם,
נרצח אל־חוסייני בידי שליחי הוועד הערבי
אשר כמו הנהגת הסוכנות היהודית, לא היו
מוכנים להתקרבות זו, בה לא רצו האנגלים.
נטיות שמאלניות? בנסיון לבסס את
האשמותיה, בנתה התביעה מיבנה מורכב,
שתכליתו להוכיח כי כהן עשה את המעשים
המיוחסים לו מתוך אידיאולוגיה שמאלנית
— אידיאולוגיה שבגללה הורחק ממוסדות
מפ״ם. על כן גם נשאל מדוע התרחק מפעילותו
המפלגתית ב־.1950
הוא השיב כי נהוג בתנועה הקיבוצית
שעסקני־ציבור ישובו כעבור מספר שנים
לעבודתם במשק, פרט למספר מצומצם של
עסקנים אשר זה מיקצועם הקבוע. אנשים
המכירים את אהרונצ׳יק היטב, מאותן השנים,
יודעים כי היתד, סיבה נוספת לפרישתו —
גם היא תוצאה מד,אוריינטציה הערבית שלו.
בוועידה של מפ״ם, בסוף ,1949 הוקדש
דיון נרחב לבעיה הערבית. אהרונצ׳יק תבע
בתוקף כי המפלגה תפתח את שורותיה
בפני הפועלים הערביים. אך חבריו לתנועה,
שדגלו כל השנים במדינה דו־לאומית, חששו
שצעד זה עלול להרגיז את אגף אחדות־העבודה
של מפ״ם דאז. פשרנות זו נראתה
לו כמוגת־לב׳ והוא העדיף להתרחק מפעילות
ציבורית. היו רבים מחבריו ששמחו על
כך; אך כדי להסוות את הרקע האמיתי רמזו
כי, למעשה, הודח בשל נטיותיו ד,שמאלניות.
פגישה בטהראן. אהרן כהן לא הכחיש
בעדותו כי נפגש מספר פעמים עם
חברי המשלחת המדעית הזרה, לשם הבאת
אינפורמציה מדעית והחלפת דעות. הוא היה
מתקשר עימד, טלפונית, קובע פגישות במשרדיה
בירושלים, או בביתו בשער־העמ־קים.
תמיד עשה זאת בשמו המלא. לא פעם,
כאשר ביקר במשרדיה, נתבקש על־ידי שוטר
למסור את שמו ומספר תעודת הזיהוי.
אם אומנם עסק כהן באותן פגישות
בריגול — הרי שהיה מרגל משונה ביותר.
על דוכן העדים אף הרחיק לכת. הוא
סיפר על פגישות עם נציגים קומוניסטיים
שקדמו לאותן פגישות בירושלים ובשער־העמקים.
הוא הזכיר, למשל, פגישה עם
מפקד חיל המשמר הסובייטי בטהראן, באפריל
.1944 היה זה במיסגרת שליחותו מטעם
ליגה וי, שמסרה שלושה אמבולנסים לצבא
הסובייטי, כתרומה סמלית למאמץ המלחמה
כדובר רוסית שוטפת, קיים אז מגע עם
הרוסים, כדי לקשור קשרים, שנוצלו ברבות
השנים להשיג הכרה סובייטית במדינת ישראל
החדשה.
כהן גם הזכיר מאמר שהתפרסם במשמר,
באוקטובר .1947 במאמר זה תיא״ פגישותיו
עם מנהיגי רומניה הקומוניסטית, ואף
צוטט שידור של ראדיו בוקארשט, כי אהרן
כהן שוחח עט אישים מרכזיים על בעיית
הציונות והעליה לארץ־ישראל. במאמר נמסר
גם בי נפגש עם אישים ״אחרים״.
״אחרים״ אלד, לא היו אלא הנציג־ם הסיב־ייטים
בבוקארשט, אותם ביקש לרכוש לצד
היישוב העברי.
לא רוצים להרגיז. העדות נמשכה
שלושה ימים. התיאור ההוגן — אפילו
ידידותי — לו זכתה בעתונות העברית
הבהיר היטב את השינוי שחל בדעת הקהל
מאז התפוצצה פרשת כהן ב־ .1958 השמצות
ד,ש.ב. נעלמו.
אולם ניצחון אחד השיג הש.ב. בכל זאת:
הוא מנע עד כה את הופעת ספרו הרביעי
של אהרן כהן. ספר זה, המוקדש כולו
לתולדות היחסים העבריים־ערביים, אינו אלא
כתב־אישום מוחץ נגד דויד בן־גוריון ועמיתיו,
על שנתנו ליחסים אלה להידרדר לידי
מלחמה ושינאה.
על־ידי עיכוב מיסמכים וחומר, ועל־ידי
העסקתו בהכנת המשפט, מנע ד,ש.ב. מכהן
עבודה סדירה על הספר. הוא גם ד,יכה
אותו בקרב מפלגתו שלו: הספר, המוכן
מזה חודשים, לא יופץ, עד לגמר המשפט.
כי מפ״ם לא רוצה, כנראה, להתגרות יתר
על המידה בביג׳י ובש.ב. אפילו כאשר חל
יום הולדתו ה־ 50 של אהרונצ׳יק לא הופיעה
שום ברכה מטעם על המשמר בו השתתף,

מספריית הפועלים, המחלקה הערבית שהוא
ייסד, מרכז המפלגה או הקיבוצים שאותם
עזר להקים. מישהו בהנהגת המפלגה פשוט
החליט לא להבליט את השם אהרן כהן.
או שמא היתד, זו שארית של אותו יחס,
שנוצר בשנים ההן כלפי הבחור משער־העמקים,
המשוגע לעניינים הערביים במידה
בזו שלא התחשב בשום דבר אחר?

פ שעי ם
באד הקלון

״היא צחקה, אמרה שרוצה לזנות, שהיא
אוהבת את זה. כשד,וסיפר, שרוצה לחיות
עם רגל אחת במזרח ושנייה במערב, לא
החזקתי את עצמי והתחלתי להרביץ לה.
״היא בעטה בי בחזרה ואיכשהו הגענו
לשפת־הבאר. איני יודע איך, איני יודע אם
הפלתי אותה או אם נפלה מעצמה. היא גם
ניסתה להפיל אותי, קודם, לתוך הבור.
״כשנפלה, צעקתי, :פאטמה! החזיקי טוב
בצינורות שבבאר!׳ אחר כך רצתי לכפר,
לחפש עזרה״.
שעה שבני־משפחתו הגיעו, הוציאו את
הצעירה מן הבאר, היתד, מתה. לדברי אחמד,
היא היתד, בהריון מבעלה הזקן, בשעת
מותה.
התביעה הכללית הגישה גליון אישום נגד
אחמד, האשימה אותו ברצח אחותו
בפני השופטים יעקב אזולאיף, אומיה
וינוגרדוב ויצחק כד,אן, טען סגן פרקליט
המחוז, עורך־הדין יצחק קרפ, כי הוא מוכן
לקבל את כל סיפורו של הנאשם, מלבד
חלקו האחרון. לדבריו הביא אחמד את
אחותו במזיד, במגמה לנקום את הקלון
שהמיטה על ביתה, רץ לאחר מעשה לכפר,
כדי להשיג לעצמו אליבי.
לאחר דיונים ממושכים, חרצו השבוע
השופטים את דינם. הם האשימו את אחמד
ברצח בכודנה תחילה, הטילו עליו מאסר
עולם.

פאטמה אל־כתיב היתד, נערה סוררת.
כל בני הכפר עין־מאחל, ליד נצרת, ידעו
כי הנערה בת ד,־ 20 הרה ללדת, וכי האב
הוא שכנה הנשוי, אב לארבעה ילדים.
בני־ביתה ר,יכו אותה באכזריות. אבל דבר
לא הועיל. גם לאחר שפאטמה בת ד,־20
נמלטה מן הבית׳ שבה כעבור ימים ספורים
וסיפרה לאחיה אחמד ,22 ,כי הפילה —
היה מאוחר מכדי להסתיר את הבושה. על
כן הוחלט לשלוח אותה הרחק.
המקום שנבחר כגלות היה הכפר מזרעה,
ליד עכו, שם התגורר דודה, סעיד סאלח.
קרוב־ד,משפחה קיבל את הצעירה המושכת
בסבר פנים יפות. אם כי היה נשוי לשתי
נשים, מצאה פאטמה חן בעיניו. בשמעו את
מעלליה ובידעו את חום־מזגה, החליט לכבוש
את חסדיה, בבוא העת.
הוא לא היה היחיד שהתעניין בצעירה.
שבנו בן ה־ 60 פנה יום אחד לסאלח, ביקש
את הצעירה לאשה, הציע מוהר בסך אלף
לירות. הדוד הסכים ופאטמה עברה לגור
פורודץ האישיות
בביתו של הזקן.
הריהוט לא היה אשם. הנשואים
מאחורי חלון הראווה של חנות התכשילישיש
היו בזויים בעיני פאטמה, אולם טים טופז, ברחוב דיזנגוף בתל־אביב, אפהיא
לא התמרדה, כי זכרה את המהלומות׳ שר להבחין במחזה משעשע. עוברים־ושבים
בהן זכתה בבית משפחתה, פחדה מנקמת־ נעצרים ליד החלון ומתבוננים בו בתמהון.
אחיה. לעומת זאת, החליטה להוסיף לקיים חלקם פורצים בצחוק. חלקם זוקפים את
קשרי משפחה הדוקים עם דודה החסון. גבות עיניהם בהבעה של התפעלות והערצה.
כעבור זמן־מה החל הבעל הזקן לחשוד אחדים מעלים הבעה של שאט־נפש.
באשתו, מאחר והיתר, שבה עם ערב מבית
החפץ המעורר תגובות כה שונות אינו
דודה, עייפה ומרוצה. הוא גילה על בשרה, אלא פיסלון ארד קטן, בגודל של 0 15״מ,
לפרקים, סימני־חבטה׳ ואם כי פאטמה הא המראה אדם עומד על ראשו, כשרגליו מקושימה
את הריהוט, הוא החל חושד שיחסים פלות ומשולבות. פניו של הפסל נושאות
בלתי־משפחתיים נרקמים בין השניים.
את דיוקנו של ראש הממשלה, דויד בן-
חשדותיו מצאו אימות, שעה שאחת מנשו גוריון. כרטיס מודפס קטן מסביר את מהות
תיו של פעיד סאלח באה, כולה מצועפת כדי הפסל :״המזכרת המפליאה ביותר מישראל
שלא תתגלה זהותה, והלשינה בפני בעלה — הזקן עם הרוח הצעירה — דויד בן-
הזקן של פאטמה, כי מצאה את בעלה עם גוריון עושה את תרגילי היוגה היומיים.״
האשה הצעירה, כשהם מעורטלים לחלוטין.
תמורת הסכום השווה לכל נפש של 18
הזקן רץ לבית שכנו. פרץ ריב ונפלו לירות יכול כל אדם לרכוש את הפיסלון,
מהלומות הדדיות.
להציבו בדירתו בהתאם לנטיותיו, כשהוא
פאטמה ניצלה את ההזדמנות, דרשה לעזוב עומד על ראשו, או במהופך, כשהוא יושב

עסקים

אהרון כהן(יושב משמאל) עם סובייטים בטהראן (*)1944
עם איזה ״אחרים״ נפגש?
את בית הזקן׳ השיבה לו את אלף הלירות,
דמי־המוהר. שעה שעמדה לצאת שוב לחופשי,
הופיע אחיה אחמד, שהוזעק מכפרו.
השניים עלו על אוטובוס ונסעו לעין־
מאחל. כ־ 7קילומטר מכפרם ירדו והמשיכו
את דרכם ברגל.
מאכל, על פי הכאר. על מה שאירע
לאחר מכן, סיפר השבוע אחמד אל־כתיב,
בבית־המשפט המחוזי בחיפה :״הלכנו ועיים־
נו. באמצע הדרך ישבנו לנוח על שפת באר
עמוקה. אמרתי לפאטמה שתהיה ישרה ולא
תתחיל עם גברים.

על ברכיו, נושא על ראשו את מדינת ישראל
כולה. החרוטה על בסיס־הפסל.
במקום ילד המטיל מימיו. הרעיון
ליצירת הפסל הנראה כחלק מתעמולת־ד,בחירות
של יריבי ביג׳י, עלה במוחו של פסל
רמת־גני צעיר, ישעיהו יריב 28 המשתלם
* יושבים, מימין: קונסול ססס״ר בטהראן,
איש ההגנה המנוח יהושע גלוברמן,
הניספח הצבאי הבריטי בטהראן, באיסאקוב,
גיבור בריה״מ מחיל המצב הסובייטי בטהראן.
עומד, שני מימין: ח״ב דויד הכהן.
העולם הזה 1240

1)1* ^ 01010
)!0169 מסו-׳ס 3 8 *0מ 0

על מודעת קולנוע

כיג׳י עי קיר

סמל מסחרי

סמל לאומי

בפיסול באיטליה. באחד מביקוריו בארץ,
יצר את הפסל. בחזרו לאיטליה התקין
תבנית־יציקה, בה יצק מאות פסלונים של
ביג׳י לבוש ביקיני ובעל כרם.
המטרד, לא היתה, כמובן, אמנותית —
אלא מסחרית גרידא. יריב התכוון להפוך
את פסל עמידת־הראש של ביג׳י לסמל
לאומי ישראלי, משהו כדוגמת פסל הבוד־הא
המזרחי, ונוס היוונית או הילד המטיל
את מימיו בבלגיה.
אולם התברר שלא כל כך קל להפוך את
בן־גוריון למוצר מסחרי, אפילו בימי הבחירות.
אחרי שרשם פאטנט על פיסלו, מסר
יריב את זכויות־ההפצה של הפסל לנחום
כהן, בעל חנות טופז. נחום הסתכל על
ביג׳י רק מהבחינה המסחרית :״דעותיו
לא מעניינות אותי, הייתי מוכר פסלים של
צ׳רצ׳יל, בגין או רוזבלט באותה המידה.״
מכיוון שבאותה תקופה ערך כהן תצוגה
של מוצריו, בניו־יורק, פנה מיד למשרד
המסחר וד,תעשיה, ביקש רשיון יצוא לפסל.
הבקשה נדחתה ללא נימוקים. כנראה
מתוך חשש לשמו הטוב של ראש הממשלה.
כאשר, אחרי השתדלויות רבות, הוצא
לבסוף רשיון היצוא, הסתיימה התערוכה
בניו־יורק, ונחום כהן נשאר עם 200 פיס־לוני
ביג׳י במחסנו.
הוא החליט למכור את דיוקני בן־גוריון
בישראל. תוך חודשיים נמכרו כ־ 170 פסלים,

לך על ששלחת לי את פסל הארד של ראש
ממשלתך עומד על ראשו. ראיתי אותו
בפתיחת מלון שאראתון, אבל הוא סירב
לעמוד על ראשו, למעני. אינני יודע אם
היה זה משום שניסה להרכיב ממשלה
חדשה, אבל נהניתי לפגשו והפסל שלך
אומר לי יותר מאז.״

רא שהממשלה
האיש שב קיר
תעמולת הבחירות שהחלה השבוע, השתקפה
לא רק במודעות המפלגות. באופן
תת־הכרתי היא חדרה גם לפירסומים אחרים,
מעשי־ידי אזרחי ישראל. ברבים מהם השתקפה
דמותו של ראש הממשלה, דויד בן־
גוריון.
על קיר אחד הבתים, מול בניין הרבנות
באשקלון, צייר ילד בגיד ציור קיר. הוא
לא כתב עליו, כמנהג הילדים :״רינה אוהבת
את יוסי״ ,אלא ״בן־גוריון.״
הגדיל ממנו לעשות צייר מודעות תל־אביבי,
שצייר שלט־פירסומת לסרט בית־ספר
לנוכלים. בציירו את צוות השחקנים על
המודעה, צייר את אחד מהם בדיוקנו של
ראש הממשלה.
סטודנמים הוא והיא ־ והם

מעיד כמשפטו
ההשמצות נעלמו

כשהקופצים הם בעיקר תיירים נלהבים.
יריב חזר ללימודיו באיטליה ואילו נחום
כהן טרם איבד תיקווה לייצוא הפיסלונים.
הוא מחכה לאיזו תערוכה בינלאומית, שתחסוך
לו את הצורך בפירסום מוצר־היצוא
החדש של ישראל.
כשראה ביג׳י עצמו את הפסל, הוא מצא
לנכון לציין רק שהוא עומד על הראש
כשרגליו מתוחות ולא מפושקות. אחרת
הגיב הפיליטונאי האמריקאי.,ארט בובוזאלד,
שקיבל את הפסל בעת ביקורו האחרון בארץ.
כתב בוכוזאלד ליריב :״תודה רבה
העולם הזה 1240

על הראש

זוכר אותם לילות לילות שנסתיימו עם
שחר — עיסה? ואדי צר וקטן בין הרים
גבוהים ופראיים, ושני גופות עירומים מוטלים
על שמיכה צבאית דוקרנית מתחת
לירח חייכני וטוב שצבעו כצבע קליפת
האשכולית ...לידן מצוי גוף שני ׳הנושם
עימן — גוף שהוא׳ כולו שלן. אתה יכול
לחוש כיצד הוא נצמד אל גופן, כיצד הדם
מפעם בו בכוח ובהתרגשות שבאהבה הבאה
אל שיאה, לשמוע את קולה מלחש באוזנן:
״!וישי שלי, כמה שאני אוהבת אותן.״ וידן
שלן עוברת לאיטה, מרפרפת על הגב העירום,
מלטפת עד כדי העברת צמרמורת בגוף,
עד כדי הצטרפות הגוף בתשוקה עזה
קטע תמים זה מתוך סיפורו היזהרי של
משה שהם, נחיתת אונס, שימש השבוע
כבסיס לוזיכוח עקרוני על חופש הביטוי.
אילו היה מתנהל ויכוח זה בקרב חוג
פנימי, שאינו קובע דבר לגבי דמותה התרבותית
של המדינה, אפשר היה לעבור עליו
בשתיקה. אך הסיפור התפרסם בביטאונם של
הסטודנטים באוניברסיטה בר־אילן הדתית.
האנשים שניסו בכל כוחם לצנזר את הקטע
התמים באמתלה שהוא פורנוגראפי, יקבעו
בעוד שנים מועטות את דמותה של המדינה.
״לא מוסרי!״ כמו בכל אוניברסיטה
המכבדת את עצמה, החליטו הסטודנטים ב־בר־אילן
להוציא רבעון, כינוהו בשם צהר,
גמרו אומר לפרסם בו את פרי עטם. חיים
שהם 25 שנבחר למערכת בהיותו תלמיד
שנה שלישית בספרות, ניסה בהזדמנות זו
לפרסם את הראשון בסיפוריו.
הסיפור ראה אור, יחד עם החוברת הראשונה
— אך לא לזמן רב. פטיציה חתומה
על ידי 60 תלמידים, שחתימותיהם נאספו
בהמלצת משה טרופ 23 תלמיד כימיה
וקרובו של הרב הראשי בנתניה, הביאה
עד מהרה לוויכוחים מרים בין חברי מועצת
התלמידים, שהתאספה לדון בבקשה המוזרה:

או חומר היתולי?

״להפסיק את הפצתו של כתב־העת עד
שישנה משה שהם את הקטע הלא־מוסרי.״
לאחר דיון סוער, הוחלט, ברוב קולות,
לא להמשיך בהפצה 900 .מתוך 1000 הגליו־נות
המודפסים — נגנזו.
הכפייה הדתית עוררה את חמתם של
מרבית הסטודנטים בבר־אילן* .אפילו מרצים
ופרופסורים, אנשים דתיים שלא עושים
אמונתם פלסתר, כעסו על החותמים הקנ־איים,
חפשו מוצא כיצד לצאת מן הסבך.
במבוכה הגדולה ביותר היה שרוי נשיא
האוניברסיטה, טוביה בר־אילן, שלא ראה
כל פסול בפירסום, אך סירב להיאבק בקבוצת
טרום.
חיים שהם עצמו הגיב על הסערה בשקט:
״אילו היה בז העניין ספרותי, לא הייתי
אומר מילה,״ טען ,״אבל יש כאן ענלי־ן
עקרוני — היום זה סיפור, מחר זה קטע
הגות או מחשבה שהם ירצו לצנזר, ומחרתיים
יכולה להית כל עבודת מחקר.״
השבוע, עם התכנס מועצת התלמידים
לדיון מחודש על דרישת הצנזורה הפנימית,
עמדה על סדר היום השאלה: לגנוז את
החוברת ולאסור פירסום ספרות יפה —
ולהיכנע, תוך כדי כך, לקבוצת־לחץ או חס מיודוד
לשים קץ, בעודם באיבם, לנסיונות המסכרעש
חזק החריד את שלוזת־הלילה, בנים
את עצם מהותו התרבותית של אחד כלא רמלה. ממרתף הבניין נשמעו בבירור
ממוסדותיה האקדמאיים החשובים ביותר דפיקות רמות על דלת הצינוק. כשהתקרב
של ישראל?
הסוהר האחראי אל התא, שמע גם קול
שקרא מבפנים :״אינני רוצה לשבת כאן
בפנים. הוציאו אותי לתא רגיל!״
הסוהר לא התרגש במיוחד מן הצעקות.
בעל הקול, נחמן פרקש, בילה אותה שעה
עוזגר ליד ה
את יומו התשיעי בצינוק לאחר שנתפס
״זה לא עניין רציני, זאת היתה סתם בבריחתו והובא על־ידי המשטרה חזרה למתיחה,
המשטרה אמרה שלא תגיש מש כלא רמלה.
פט,״ טען צלם השבועונשים עולם האשה,
רק עשרה ימים לאחר שהוכנס לתא הצר,
מנוח קומרוב, מיד אחרי שנודע כי צעירה
הגישה נגדו תלונה במשטרה, על ביצוע הוצא האסיר הבורח ממנו. אך גם עתה
מעשים מגונים בגופה, באמתלה שהוא יב־ לא הסתפקו הסוהרים ביחס רגיל אל אלוף
שירה להיות כוכבת־קולנוע (העולם הזה הבריחות, הכינו עבורו, לראשונה בכל
שנותיו הארוכות בכלא, טיפול שיתאים
.)1235
לאדם חולה כמוהו.
השבוע הסתבר כי המשטרה התיחסה אל
נחמן פרקש הוכנס לתא מיוחד, בבניין —
התלונה לאו דודקא כאל מהתלה. לבית־ה־גליון־אישום
שהגישה אליו נחסמה בארבעה גדרות. למשפט
השלום בתל־אביב הוגש
נגד העתונאי מנוח קומרוב, המאשימו ב חדרו של האסיר הוכנסו שתי מיטות, לו
שלושה פרטים. שני הסעיפים הראשונים ולשומרו הנמצא איתו יומם ולילה. החדר
של גליון האישום מאשימים אותו בכך עצמו אינו נראה כלל כחדר אסורים. המיטה
שהפשיט בדירתו את רחל קהלני בתרמית מכוסה בסדינים לבנים, פרחים על השולחן,
של תצלומי־פ־רסומת, וליקק את גופה. ה עיתונים, ספרים וביקור יומייומי של הרו־סעיף
השלישי מאשימו בכך, שבידעו כי פא־הפסיכיאטור, הבודק את מצבו הנפשי
הנערה שהפשיש היא שוטה, ובאמתלה ש המעורער של נחמן.
מלחמת מנע. עבור המשטרה נגמר
הוא עושה לה עיסוי, ליקק את גופה.
עניין פרקש על הצד היותר טוב, לפחות
גליון־האי־הסעיף
הפלילי עליו מסתמך
למראית עין. פרקש היה בידיה ואם תצליח
שום הוא סעיף 158 לפקודת החוק הפלילי, לשמור עליו טוב מהנהוג, תצליח לאחוז בו
האומר :״כל העושה או מנסה לעשות עוד שנים רבות. כל מה שהיה עליה לעשות
מעשה מגונה בגופו של אדם אחר, מבלי הוא להשהות את התביעה נגדו עד תום
הסכמתו, אך מבלי כוח או איומים, או מועד המאסר שהוטל עליו במשפט השוד
כשנתקבלה הסכמתו על־ידי מעשה תרמית בתנובה. הגשת כתב־האישום במועד כזה
בנוגע למהותו של המעשה, או בנוגע ילאדס היתד, משאירה אותו זמן רב בכלא גם לפני
העושה את המעשה, ייאשם בעוון ויהיה פסק־דין במשפט חשוד בשדרות־חן, אם יוגש.
צפוי למאסר שנתיים ימים.״
אך פרקליטו של פרקש, צבי לידסקי, לא
אתיקה ופורנוגרפיה. עוד לפני בי ויתר. הוא הגיש צו״על־תנאי, בו תבע לרור
המשפט, שיחל עוד החודש, מחכה ל דעת מדוע לא יבוטל חידוש מאסרו של
מנוח משפט שני — בפני ועדת האתיקה הבורח. בית־המשפט העליון דחה את הצו,
אך מעשהו של עורך־הדין הכריח את ה*
למרות אופיה המסורתי של האוניבר משטרה להגיש כבר השבוע את הודעת־סיטה
לומד בה ציבור חילוני ברובו, המעמיד האישום ואיפשרה לסניגור לתבוע חקירה
פני מסורתי, כדי לבקר בהרצאות בצורה מוקדמת, להכריח בכך את התביעה לגלות
סדירה.
את קלפיה.

של אגודת העתונאים, שמנוח נמנה על
חבריה. נוח מוזס, בעל ידיעות אחרונות,
ומבעלי שבועונשים מתחרה, לאשה, הגיש
לועדה תלונה נגד מנוח, תבע להוציאו מאגודת
העתונאים.
מכיוון שהבירור בפני ועדת האתיקה ישא
הפעם אופי פורנוגראפי, צורפה לוועדה,
באופן יוצא מהכלל, עתונאית, כתבת הארץ,
שולמית לב־ארי. כמו כן תהיה זו הפעם הראשונה
בה יתנהל בוועדת האתיקה של אגודת
העתונאים בירור, בו יהיה הצדדים מיוצגים
על־ידי עורכי־דין.
אביו של מנוח, גרשום קומרוב, בעל
השבועונשים עולם האשה וקולנוע, לא
חיכה לתוצאות פסקי־הדין, הפעיל מיד
סנקציות נגד בנו. הוא הוציא אותו מהדירה
הפרטית שהיתר, לו בתל־אביב וסגר אותה
על מנעול ובריח. מלבד זאת, הטיל על
בנו עוצר לילה. מנוח התחייב לחזור הביתה
לא יאוחר משעה 11 בלילה. תוקף
העוצר — עד שמנוח יתחתן.
מה שבטוח — בטוח.

אסירים

עתזנות

1מה מריץ את בליץ? *1
(המשך מעמוד )15
גבר ואמיץ, דחף אותו יצר ה״גבורה״ להוכיח
גם זאת לאחרים. הוכח לאחר מכן, כי
לפחות 20 איש ידעו מפיו על אחריותו
לרצח פיאטלי. לכמה מהם אף הראה את
אקדח הרצח. בין אלה היתד, חיילת צעירה.
היא נידונה לשישה חודשי מאסר על תנאי,
על הסתרת עובדה זאת מן המשטרה.
כיצד בכל זאת נתפס?
רוב הפרטים ידועים. אחד משני שותפיו
לפריצות, וייס, התקוטט עם ידיד. תוך כדי־כך,
הועף כובעו של הידיד. אחרי דין
ודברים פנה הידיד למשטרה, אך לשוטר
התורן לא היתד, סבלנות לשמוע קובלנה על
מעשה־קונדס בכובע. הוא סילק את המתלונן.
ואז הפליט הבחור :״אני יודע שיש
לו אקדחים.״
היו אלה אקדחים שנגנבו מהנות נשק
תל־אביבית. החוקרים הגיעו לויים, וממנו
לבליץ. מחוז תל־אביב הבריק לראש מדור
החקירות של חיפה, בה התגורר בליץ, נתן
הוראה לעצרו .״הוא מזויין ומסוכן,״ הזהירו.

צא לנופש במטוסו
מביתכם לביתהמרגוע בגליל,
תגיעותוךשעהאחת בלבד ,
רעננים ומלאי מרץ׳

ארק>ע
קוי תעופה כישראל בע׳׳כל

דחף

״השעות הקטנות״ לקייטנים
בתחילת יולי פותח מועדון ״השעות הקטנות״ ,זו השנה השניה,
את שעריו לקהל הקייטנים בצפת. לעונה זו הבטיחו בעלי המועדון,
יעל ויצחק שרז, תכנית מגוונת, בה יופיעו, בין היתר:
הזמרת יעל ישי־שרז בפזמונים; להקת שתי רקדניות ג׳ז מודרני
של הכוריאוגרפית רות האריס — הרקדניות זאבה כהן ילידת הארץ

נערת שער ב מ צו ק ה
פרשת ״אושז ביץ׳ ״ עומדת
לסבך מוציא לאור ידוע,
צלם עתוגות ונערות זוהר
מפורסמות.
הספור המלא —

ב״מלאך ללא כותרת״
במחיר 75 אג׳,
להשיג בכל דוכני העתונים.

ב צלו ם
הסרט קובע!

111=0110
6. ) 7011 )=111113 רחרח 3 5

ל צ לו םבתנועהובתוך
אולם 340

3קז
הסרטב על הגדעיו העדי!
להגדלות 24 0
א&ק 6חו 0זו>$6100

ובת ארגנטינה גליה גת, שהופיעה על בימת מועדון ״סברה״ הניו־יורקי.
התכנית
תלווה על־ידי תזמורת פסנתרן הג׳ז ריקי ונגן הקונטרה־בם
רוז׳ה. וכך תינתן לקייטגי צפת האפשרות לבילוי ערבים נעימים
ורבי־עניין במועדון ״השעות הקטנות״ עת יוגש גם לאורחים, לפי
הזמנתם, מרק מיוחד בצלחות עץ או שיוכלו ליהנות משירותו של
הבארמן פרדי, אשר יהיה על הבאר במועדון ״השעות הקטנות״.

בית הספר לשפות ״ ק 7יי 30ה ׳י תל־אביב, בן־יהודה 74
פותח השבוע קורסים חדשים:

אנאלית ל״בגדות״
(דצמבר —1961 מאי )1962

קורסים אינטנסיביים לאנגלית וצרפתית
למבוגרים ולתלמידי בתי־הספר מכל הדרגות
הרשמה: מ־ 9עד 12.30 לפנה״צ; 3עד 9בערב.

״כאן צועקים געווארט?!״

ל צ לו מי םמוצלחים 300
ל ה שי גבכלבתימסחר
לצרב׳ צילום.

סוכנים. א .ברנר
ת ל־ אבי ב, שד־ רו ט שי ל ד 5ו
טל 65421 .

קורם כזמן החופש
לתלמידות בי״ס ולמבוגרות
גזירה ותפירה
מתחילים ביום 2ביולי
וב־סו ביולי בבי״ס

״ל יא ו נו ר ה ״
ת״א, שלמה המלך 72
(ע״י גן החיות)
הרשמה כל יום 7־1 ,3־.9
נם מתחיל קורס גזירה
ומודליזציה למתקדמות!
לתופרות! ולמורות!
לקונפקציונריות! לגזרניות!

מלגה וקוגפקציה

ך} מישה ימים נחקר בליץ. השוטרים
1 1ידעו, אומנם, כי אחד האקדחים שנתפסו
הוא אקדח הרצח. אך בליץ טען כי מצא
אותו על שפת־הים, ואם בוצע בו רצח —
לא הוא זה שרצח. היתד, זו טענה חוקית
משוריינת. המשטרה גם ידעה שהאקדח נגנב
מבית־אורן בעת שהותו של בליץ. אך יחד
איתו נגנב גם עוזי והכלי לא נמצא.
משמע, יכול להיות שמישהו אחר הוא הגנב.
באורח מקביל, המשיכו החוקרים להפעיל
לחץ גם על וייס. באותו יום חמישי לחקירה,
ביקש בקשה מוזרה: שיורשה לו לשיר
פרקי־חזנות. במשך שעה סילסל וייס את
קולו. לבסוף, כדי לפצות את חוקרו, אמר:
״עכשיו אספר לך משהו. העוזי שבליץ
גנב חבוי על גג המטבח, בבית־אורן.״
כשגילוי זה בידו, הצליח החוקר לשבור
סוף־סוף את בליץ. הוא החל מתוזדה. הוא
הוביל את השוטרים לחדר בו התגורר בחולון,
הראה להם את הכומתה שחבש
בליל־הרצח, ואת הפלסטר בו שינה את תוזי
פניו .״את כל זה למדתי מספרים אמריקאיים,״
אמר להם.
בהזדמנות אחרת הביע את הערכתו על
תנאי־הביצוע באמריקה ובישראל :״באמריקה,
לפני ששורדים באנק, מכריז אחד השודדים
שזה שוד מזויין ואסור לזוז. בכל
המיליונים האלה אף אחד לא צועק געוזאלד.
אבל כאן, כשאתה מנסה לעשות משהו, מיד
מתחילים לצעוק. אז אין ברירה אלא לשבור
ראש למישהו, או לחכות שיתפסו אותך.״
שיתפסו אותו — זאת לא רצה בליץ בשום
אופן. במקרה הצורך, היה מוכן לירות.

הרמז הראשון

ן•* יה לו מושג משלו על פחד ואומץ-
| 1ל ב .״נניח,״ הסביר פעם ,״שלקוח מפקיד
בידי עורך־דין סכום כסף ואומר שהוא
יחזור לקחתו, כעבור זמן רב, ואולי לא
יחזור. אם עורך־הדין שומר על הכסף,
פירושו שהוא פחדן. אבל אם אינו שומר
על הכסף, פירושו שאיננו פחדן.״
הצעיר, שבהיותו חופשי, למד לנגן על
פסנתר, בילה בכלא שעות ארוכות במיש־חק
שח־מת. פעם הגיע לרמלה עתון ובו
חידון שח־מת. יחד עם דויד הרמוני, המועל
של באנק הולנד, ישב ופתר את החידון.
אך משביקש לשלוח את הפיתרון למערכת,
עיקבה אותו הנהלת בית־הסוהר, בהיותה
סבורה כי לפניה ידיעות סודיות בצופן.
ימים שלמים צחק בליץ על כך.
הוא גם צחק כאשר ראה את התמונות
שהפיצה המשטרה (ראה תמונות בענזוד ,)14
הוא נראה בה פרוע־שיער, עגול־פנים, בעוד
שלאמיתו של דבר הוא רזה, ורק כתוצאה
מן המכות היו פניו נפוחים. גם הפרט כאילו
אינו מסוגל לנוע ללא משקפיים אינו
נכון. הוא זקוק להם רק לראייה ממרחק.
הוא לא היה אסיר למופת. להיפך: פעם
אחר פעם הוכנס לצינוק, ולפחות פעם
אחת הוכח שהוא תיכנן בריחה. כתוצאה
מכך נשללה ממנו הזכות ללמוד לבחינות
הבגרות, שהובטחה לו קודם לכן.
האדם הראשון מן החוץ שחש שמשהו
מתבשל ערב הבריחה, היד, עורך־הדין פראנק.
בעת ביקורו האחרון בבית־הסוהר שם הפרקליט
לב לעובדה שבליץ שרוי ברוח מרוממת
הרבה יותר מן הרגיל. לאחר הביקור, אף לא
קיבל את מיכתב התודה שבליץ היה מקפיד
לשגר לו מדי פעם. רק עכשיו מבין הפרקליט
מדוע: בליץ פשוט היה עסוק מדי ב־תיכנון
כל פרט וכל צעד של הפריצה שהביאו
לכתובת שנתן לו עוסמאן בעזה.

1ה חפש את

. .חפש את האטה חפש את האטה חפש את האטה חפש את האעה חפש את האטה תפש

נדירה סגזרה הרמסית

כריסטיאן דיור לא האמין, עד הרגע האחרון, שיקראו
לו ז״ל כבר בגיל חמישים. וכך לא הספיק להיות דתי, כמו
שקיווה. עכשיו הגשים יורשו השני, מרק בוהן, חלק
מחלומו: צרור כלות קדושות. הכלה האופיינית ליוני־יולי
שלו היא נזירה תמה, סגורה הרמטית, שמבעד לברדם
האינקוויזיטור שלה מאיימות על הקורבן־החתן עיניים צבועות
נוצריות. במקום הילה יש לה שושנה. ובליל הכלולות היא
סופרת את חרוזי התפילה שבידה. אסור? (ראה תמונה).
שמלת הכותנה־אורגאנזה שלה — קלוש, ושוליה — שלושה
כפלים אופקיים, המצויים במקביל גם על קצות הברדס
הקטוע לפנים ונסרח מאחור. ואגב, איפה הצלב — על
הלב?
איש אחר, ז׳אק גריף, האמין שההיסטוריה נצחית, ותיכנן
גם הוא לאוגוסט, כלה מודרנית, בסימון פלגשות החצר של
ודיליאם הכובש. זוהי כתונת־שק ארוכה מקרפ לבן, ישרה,
פשוטה, טהורה, ומסתירה בשקט הריון מתקדם. כתר עתיק
על ההינומה. התחשבות רבה ביותר בחתן גילו לאנבין־
קאסטילו, באלמן, ופאטו, שהעניקו לכלה שלהם חזה
בינוני, ומותניים במקום. קלוש סימלי וכיווצים. הם הורידו
לה את התחתונית.

לכי כבה !

שכחי מה שלימדו אותך בגיל שנה. בקיץ הזה
הולכים אחרת. הצעדים גדולים, נמרצים אבל אווריריים,
כמו של תלמידה בלי ילקוט. משתדלים להרים את הפליטה
באופן טבעי, ולגלות את כל הברכיים (תמונה מימין).

העמידה: הבליטי קדימה את הירכיים, הכניסי את החזה,
והושיטי את הראש קדימה — רצוי הכל בבת אחת (תמונה
משמאל) .כך חוסכים זמן. בשום אופן אסור לטופף כמו
גיישה יפאנית שבלעה מטאטא.
כובע חובשים כשהשוליים במצב אופקי( .משמאל) הולכים
עם הראש נטוי קדימה, והעיניים מושפלות. איך עוברים את

הכביש? לא עוברים. חלילה, אסור לספור את הכוכבים
(באמצע) בכובע בחודשים הקרובים אומר השיק. כובע
ברוח: מחזיקים את השוליים בשתיים־שלוש אצבעות
חינניות (מימין).

ליידי בחדרו של גבר

תנועה אדירה של נשים הרעבות לנימוס התגבשה
לאחרונה בתל־אביב. הן אינן מסוכנות לציבור — עדיין
לא — והפעילות שלהן מסתכמת בארגון חוגים להתנהגות
יפה, ובניהול קורסים מזורזים לבחורות לא מחונכות. אפילו
ראש הטקס, אברהם גילבוע, נרתם לרעיון. ובחמסין האכזרי
האחרון הרצה על נמוסים ממלכתיים לפני 400 חברות ויצ״ו
עם נס־קפה בשרתון.
תסכימו בכל לב, שזוהי תופעה מעודדת. אחרי הכל,

החיים הרבה יותר משכנעים כשלא מנקים את השיניים
מולכם. אבל התבוננו לרגע בצידו השני של המטבע. הוא
שחור. כי בעוד שר,אשד, הממוצעת לומדת בהרצאות כאלה
מהי הדרך הקוקטית ביותר להעליב שגריר, או איך להגיב
בחברת מזלג, היא אינה זוכה לתדריך מינימאלי במצבים
חיוניים באמת. מחריד לחשוב שבחורה, היודעת לאכול
דגים, אינה יודעת איך להתנהג במחיצתו של גבר אמיתי.
ידידות אמיתית, כפי שאת יודעת היטב, אפשר לנהל
בהצלחה, פחות או יותר, במושב אחורי של טופולינו,
במוסד ממשלתי, במשרד, בבניין בלתי־גמור, בבניין ציבורי,
בחצר, במחסן ועל פסנתר־כנף. אבל חשבת פעם שאפשר
להיות ידידים גם בחדר? נשמע בלתי־רגיל, נכון? אבל ניתן
לביצוע. ולכן, השיעור הראשון בנימוס יתנהל תחת הנושא:
איד תהיי ליידי כהדרו של גבר ץ הגברת אמילי
פוסט מתלבטת לאורך שלושה עמודים בספרה אטי!3ט
(הספר הכחול למינהגי החברה, הוצאה מספר ,)78 אם
הנימוס מתיר לאשר, צעירה להיכנס לחדרו של גבר, ועוד.
האגדה מספרת שהיו פעם נשים שהאמינו שזה חוסר נימוס.
הן מתו, תודה לאל. ובאשר לך, שנני מהר את החרוז הבא:
לכל חדר יש גם דלת. לפניה משתרע חדר־מדרגות נורא,
שצפים בו שכנים, חתולים, ילדים, מכר בלתי־צפוי (אתמול
היית האורחת שלו) ואסונות רבים אחרים. לכן, עברי אותו
במהירות המכסימאלית. אל תרוצי.
בכל חדר־מדרגות יש כלב אחד או יותר, שינבח עליך. אל
תתרשמי מזה, הוא מקבל בשביל זה עצמות. אל תתרגשי
גם כשמכשפה נקייה תפתח את הדלת בקומה השנייה
ותיילל :״הוא נשך אותך?״ .עני תמיד :״כן״ ,כדי שהיא
תאמר :״הוא נושך כל אחד״ ותסגור את הדלת. זה הכל.
כשאת מדלגת על המדרגות בחברת הגבר, אל תתעקשי
להעלות שם אור. האחזי במעקה וצעדי בחשכה אחריו. יש
לו אלפי נימוקים להסתיר אותך: הוא אינו רוצה לעשות
רושם על השכנים. הוא נשוי. יש לו חברה. את מכוערת.
את נשואה. את לא־הגונה, וכדומה.
סוף־סוף עברת את הגיהינום השחור והגעת למקום
המבטחים הארעי — החדר. גם כאן אל תתפרצי לפני
שתהיי בטוחה שאין לו אמא הסובלת מנדודי־שינה בחדר
הסמוך. בכל הבחורות, בלי יוצא מהכלל, חבוייה הנטייה
המכוערת לחטט בחפציו, מכתביו, צוזארון חולצתו, ברגע
שהוא עוזב לרגע את החדר.
סוג אחר של בחורות משוכנעות שאם הן תכתובנה את
שמן על שכבת האבק שהצטברה על המזנון שלו, הן
תעשינה עליו רושם טוב של נקיות וציניות. ההיפך הוא
הנכון. הוא ייעלב, ויהיה בטוח שהן רומזות שמלוכלך
אצלו, מד, שאמנם נכון. את אל תזכירי לו שהגיע הזמן
להחליף סדין. הוא יודע, וזה אינו הסדין שלך.
כאן כדאי להזכיר את עניין המחמאות. יצרי את הרושם
שהוא הגבר הנערץ עליך ביותר. הוא יאמין לך אבל —
וכאן טמונה הסכנה: הוא יתחיל לחשוב שהוא יותר מדי
טוב בשבילך. לכן אל תעברי את הגבול. מותר לך לאמר:
״יש לך גוף נהדר. אני בטוחה שהוא הכי יפה מגופות
כל החברים שלי — מעל לחזה.״ הוא יתפלא :״מה בענין
מתחת לחזה?״ עני :״אמרתי משהו על זה?״ הוא מודאג:
״אם משהו לא בסדר עם הבטן שלי, את יכולה להגיד.״
עני :״אתה אמרת ככה. לא אני.״ זה יספיק לו.
7הערות חשוכות אחרונות )1> :לפני שאת
מנשקת אותו, הוציאי את הסיגריה מפיך. אולי הוא רגיש
לניקוטין )2( .אל תכבי בו סיגריות, כשם מוך לך מונחת
מאפרה אחרת )3( .אל תאכלי תפוזים וביסקוזיטים במיטה.
( )4אל תאמרי לו :״לא איכפת לי בכלל שאתה מכוער כזד״״
אם הוא כזה )5( .אל מגהצי אצלו. בחורה מסודרת מורידה
את השמלה בזמן )6( .הוא יזכרו לטובה אם תעני בשלילה
לשאלה :״את רעבה 7אל תלחשי שלמה אם שמו אלי.
כמה מאוחר עליך להישאר בחדרו ז תלוי. אם
אתם חסידים של שיחה ידידותית אחרי־הצהריים, הסתלקי
חצי שעה לפני שאשתו חוזרת מהעבודה, כדי שיספיק
.להתאושש. כשזה מתרחש בלילה: שוב, זכרי שנערה הגונה
אינה יוצאת מחדרו של גבר אחר חצות. משום כך,
כשאת נוכחת לפתע שכבר שתים, הישארי בחדרו עד אור
הבוקר. האם תעיזי לדרוש מגבר, שזה עתה הוכיח לך את
ידידותו העזה, שיתלבש ויביא אותך הביתה בשתיים בלילה,
בגלל איזו קפריזה טיפשית של אמך?
מה להשאיר 1השארת אחד מחפציה האישיים של האשד,
בחדרו של גבר, איתו בילתה, היא אחת התכונות העיקריות
בהן ניכרת ליידי. ברומנים היא משאירה בירית, או תכשיט.
בירית. אין לך. ועל תכשיט חבל. מחר הוא יקשט בזה
ידידת־נפש אחרת שלו. המזכרת היפה ביותר להשאיר
לגברת שתמלא את מקומך מחר — הן שערות — עקרי
כמר, שערות מהראש ופזרי אותן בכיור, באמבטיה ועד
הסדין. הוא לא יבחין בהן, והיא — מאוד. נצחית יותר
היא — הנשיכה. במקום בולט על הכתף או השפה. היא
אינה יורדת בבנזין.
האם עלייך להיות טפשהז־ בהחלט. יותר מתמיד.
אין פגיעה קשה יותר בנימוס הטוב מאשר להיות חכמה
במקומות מסויימים. בחדרו, למשל. לכן, גם אם השקפתך
האישית אומרת לך ששתיים ועוד שתיים הם ארבע. אל
תאנסי, אותו לקבל זאת. אחרי ככלות הכל, זוהי ארץ
דמוקראטית, ומותל לו לחשוב אחרת.

הכלח חס״צית שלריור

תוך התעלמות והחרמה מצד מר נהרו (כרגיל!) ורפאל
הלפרין נערך השבוע טקס רב רושם לבחירת מר ומרת
תרנ גו ל ־ הוזו . 1961

בעוד שהמונים מילאו את אולם בית־העם בבית־חרות,
הסתודדו שלושת השופטים: מר שטיינר, הטבח הראשי של
מלון שהתח, מר לוקס, מנהל בית־הספר לטבחים ומלצרים,
ומר ברקמן מחברת ברק מן ובו׳ לויטאמינים ובו׳ ,בחדר

מרשים. מר צבי בן־אדם, מנהל מחלקת העופות במשרד
החקלאות, שייצג את בני האדם, פתח את כנס מגדלי
ההודיים ובירך את המיפעל בשם הממשלה, הכנסת ויו״ר
ועדת הבחירות המרכזית. אחריו, הביא מר ראובן גודמן
את ברכת המשק המארח, בשם הוד־לבן. הוא אמר בברכתו,
שכל ההתחלות קשות, אבל ההמשך יותר קל. הוא גילה
שבחירת מר תרנגול־הודו 1961 זה רק צעד ראשון לקראת
הקמת אירגון ארצי ומועדון של אוהדי תרנגולי־הודו, שיקיף
רופאים, מהנדסים, טייחים ופועלי־דחק. הוא רמז בנאומו
שפעולות המועדון לא יצטמצמו בגידול ואכילת תרנגולי־הודו
בלבד, אלא גם בסיורים, טיולים ומשחקי־חברה משות־

שני תרנגולי־־הודו ממשק גן־שמואל שזכו כתואר ״מר ומרת תרנגול־הודו ״1961
קטן, עם המועמדים והמועמדות לתואר, שכל תרנגול־הודו
היה מוותר עליו ברצון, אילו היו משאירים בידיו את
הברירה.
סלידתם של תרנגולי־הודו לתואר מר ומות תרנגול־הודו
, 1961 אינה נובעת מרמה מוסרית גבוהה או מאידיאלים
חלוציים־סוציאלימטיים, אלא מהעובדה הפשוטה שהשופטים
מקבלים לבחירה רק תרנגולי־הודו שחוטים, מרוטים ומנוקים,
וכל תרנגול־הודו, אף־על־פי שאינו אלא תרנגול־הודו, מש־
.תדל -,בכל כוחו להישאר בחיים הטובים האלה עד כמה

שאפשר יותר.
מדוע רוצחים את המועמדים לתואר תרנגול־הודו , 1961
זהו סוד, שאיש לא מוכן לדבר עליו בקול רם, אבל יש
רגליים לסברה, שהדבר נעשה אחרי השערוריה שהתלזזתה
לבחירת מלכת המלכות של ישראל, כאשר אחת המועמדות
ניגשה יום אחד והתלוננה במשטרה, שמישהו לא נתן לה
מנוח.
בעוד שלושת השופטים בודקים את המועמדים והמועמדות
השרועים על שולחן־השיפוט, התנהל באולם בית־העם טקס

פים, בהקמת מיפעלי־תרבות ואולי אפילו בהקמת מדינה
מיוחדת לשוחרי תרנגול־ההודו הטוב.
אחרי ברכת המשק המארח, עלה לדוכן הפרופסור מ. ל.
טקוט, שהוא המומחה הכי גדול בעולם לתרנגולי־הודו.
פרופסור סקוט הוא האיש, שמחקרו בדבר השפעת שמן־כבד
של דגים על הפרעות של נפיחות הקרסוליים בתרנגולי־הודו
עורר מהפכה במושגים וביחס החברה האנושית לציפורים
אלה, אותם גילה קולומבוס באמריקה.
הסכמתו של הפרופסור מ. ל .סקוט, לשאת בכנס שלוש
הרצאות־יסוד: א) ,הזנחת תרנגולי־הודו בשנות ה־ 60 של
המאה הנוכחית, ב) ,התרשמויות מהתקדמות הענף בארה״ב
ואירופה, דג) ,מחלות כתוצאה מהזנה לקויה, לא באה
לישראל הקטנה בקלות. קדמו לה גישושים בכל מיני צינורות
— דיפלומאטיים, יובל־גד ואחרים ומחאות מצד הגוש
האפרו־אסיאתי ויש אפילו אומרים שזה היה נושא השיחה
הסודית שבין ראש הממשלה והנשיא קנדי בנידיורק (ראה
הרמזים בדין־וחשבון של ראש הממשלה לפני ועדת השרים,
בה נאמר ששיחות ניו־יורק נשאו פרי).

בהרצאתו, שהתנהלה בשפה האנגלית, גילה הפרופסור,
שבשר ההודיים מכיל יותר חלבון מעולה ויותר ויטאמינים,
כגון ניאצין וריבופלאבין, מאשר בשרם של בחמות אחרות
ושהנקבות ההודיות מתבגרות בגיל יותר מוקדם מהזכרים
ואם רוצים למנוע מהם חולשת רגליים או תופעת הקרסוליים
המוגדלים, יש להכניס לתוך מזונם אבץ בכמות של 65
חלקי מיליון.
אחרי הרצאתו של הפרופסור, שנתקבלה במחיאות כפיים
סוערות (ראה פרוטוקול) ,רצו לגשת להכתרת מר תרנגול־הודו
,1961 אבל השופטים הודיעו שעדיין לא גמרו את
השיפוט ויש ביניהם חילוקי־דיעות. כדי למנוע החלטות של
רוב ומיעוט, נתנו לשופטים אורכה נוספת ובינתיים נשא
הפרופסור את הרצאתו השניה.
לאחר ההרצאה השניה, הגיעו השופטים לכלל סיכום,
פה אחד. בתהלוכה רבת־רושם הובאו המועמדים והמועמדות,
כשנבלותיהם השחוטות והמרוטות נישאות בגאח־ה ביד׳•
סדרנים, מתושבי בית־חרות. בפרס הראשון, בגביע הנודד
מטעם משרד החקלאות ובתואר הנכסף של מר ומרת תרנגול
הודו 961ו, זכו זוג תרנגולים ממשק גן־שמואל, שהיו לזרו־עים
על מגש מקרטון והבליטו את החזות שלהם. אם
מזכירים כבר את החזות של תרנגול־הודו, יש לקחת בחשבון,
שזהו מה שקובע בחשבון הסופי. אומנם, יש לו
לתרנגול־ההודי כרעיים, כנפיים, ראש וזנב, אך העיקר אצלו
זה החזה. בגידולים הטובים מגיעים לפעמים ל־ 80 אחוז
חזה, לעומת 20 אחוז גוף, תוצאה שאינה רחוקה בהרבה
ממה שמגיעים אליה בני־האדם בתחרויות היופי שלהם.
ואם נניח לצורך השוואה, שמידות הגוף הממוצעות בתחרויות
היופי הן ,84.64.84 :הרי המידות של התרנגולי־־ודו של
משק גן־שמואל, שהגיעו ל־( 71.68.75 לזכר) ו־58.54.58
(לנקבה) מהוזת השגים שאין לזלזל בהם. אפילו בקנה מידה
בינלאומי.
מיד אחרי פ־רסום מסקנות השופטים, התחילו גם כאן,
כמו אחרי כל תחרות יופי, לחישות והשמצות נגד החלטות
השופטים. משק בית־חרות, שהוא המארח של הכנס והמש קי
הגדול ביותר לגידול הודיים, זכה בפרס רביעי. זה הרגיוי
אותם נורא, והמארחים התחילו להתחרט• על כל רעיון
הכנס. הם סחבו את העתונאים הצידה וגילו להם בסוד,
שגם התרנגולים שזכו בפרס השני, שהוענק להברת תומז,
וגם אלה שזכו בפרס השלישי, שהוענק לחברת שופר־סל,
אינם, למעשה, אלא תרנגולי־הודו מוסוזים של משק בית־חרות,
כי חברות אלה אינן אלא הברות שיווק ושחיטה,
הקונות את הסחורה בבית־דזרות, ואינן מגדלות הודיים
משלהם.
כדי להשתיק. את גל־ההשמצות, עברו המארגנים מיד
לחלק השלישי של הכנס והוא: תצוגת המאכלים שאפשר
להכין מתרנגולי־הודו. תחילה העבירו את הקהל על פני
שולחן ארוך, עליו היו ערוכים מטעמים שהכינו נשי הכפר,.
התברר, שבשר תרנגולי־הודו זה מזון כזה, ששם את המן
שאכלו בני־ישראל כשיצאו מארץ מצרים, בכיס הקטן. בו
בזמן שמהמן אפשר היה להכין רק צפיחית בדבש, הרי
מבשר תרנגולי־הודו אפשר להכין כל דבר הניתן לעיכול,
אפשר להכין ממנו רגל קרושה, רולדה, פשטידה, גולש,
קלופס, צ׳או מין, כבד קצוץ, בירה, סנדביצ׳ים, פטרוזיליה,
סלט, צבעי־מים, ברבקיו, קרוקטים ושניצל. אפשר לאכול
אותו נא, צלוי, מטוגן, מבושל וחי. מהמקור של התרנגול
אפשר להכין כפתורים ומהרגליים שלו מדרסים אורטופדיים
בלתי־שבירים.
אחרי שטעמו מהמטעמים שהכינו נשיי בית־חרות, הוזמנו
לארוחת״צהריים תחת כיפת השמיים, על־ידי חברת כהן,
בארוחת צהריים זו רצו לשכנע אותנו, שמבשר תרנגול־הודו
אפשר להכין גם נקניק.
אכלנו את הנקניק של חברת כהן, אבל אנחנו לא מבינים
מה יש פה להתפאר, כי חידושי המדע האחרונים הוכיחו
לנו שנקניק אפשר להכין מהכל, ורק משוגע ילך ויכניסו!
לתוכו בשר.
אחרי שגמרתי לאכול את הנקניק של חברת כהן, רציתי
לשתות מים מהברז. בדרכי אל הברז עברתי על פני חבורה
של פקידים ממשרד החקלאות ושמעתי אחד מהם מספר
לחברו, כי המשרד מעבד תוכנית, לפיה יטילו על תושבי
המדינה להקדיש יום־יומיים בשנה, לאכילת בשר תרנגולי-
הודו, כמו שזה נעשה במדינות תרבותיות אחרות בעולם,
כדי לעודד את הענף. כששמעתי את זה, רצתי מיד בחזרה,
ולקחתי מנה נוספת, מפני שלאור נסיון העבר יש להניח
שבזמן הקרוב ביותר ייעלמו התרנגולי־הודו מן השוק וזו
אולי ההזדמנות האחרונה שלי לאכול תרנגול־הודו מבלי
לחפש אחריו בשוק־השחור.

אל תשלח לחמך על פני המים כי ברבות הימים תמצאנו
רטוב.

אנשים

אמנות

הטדיק־ם של פרם
אחרי הוויכוח בכנסת בעניין חוברת ההסברה
של צה״ל לקראת הבחירות, יצא
ח״ב מק״י משה פנה אל המיזנון, להינפש
אחרי ההתקפה הנמרצת על ראש הממשלה.
במיזנון תפסה אותו פולה בן״
גורי*] /רעייתו של ראש־הממשלה. היא
החזיקה בזרועו והעירה לו :״משה, אני
יודעת שיש לך חשבונות עם דויד, אבל
למה אתה עושה זאת בפומבי
למתנה מקורית בתוספת עקיצה, זכר, בשבוע
שעבר ראש אגף הנוער במשרד־הבט־חון,
דויד קורן? עם פרישתו מתפקידו.
ממלא מקומו, אלחנן ישי, נשא לכבודו
נאום פרידה, אמר בין השאר :״דויד קורן
ניחון באש ההתלהבות, באש היצירה, האש
היחידה שחסרה לו תמיד — זו האש
לסיגריה,״ ובאמרו זאת, הוציא מכיסו מצית
והגישה לידידו ה״ב המפלגה הליבראלית,
יזהר הררי, נשא נאום במושב
תעוז, בפרוזדור ירושלים, על מהותה של
המפלגה הליבראלית. כשסיים את נאומו,
שאל יושב־ראש האסיפה :״יש שאלות?״
איש מבין הנוכחים, יוצאי תימן, לא ענה.
כשהחל הררי לרדת מהבמה, קם אחד מזקני
המושב וביקש לשאול. כשניתנה לו
רשות הדיבור הקשה :״האדון הררי דיבר
באמת יפה מאוד, אבל תגיד לי, אדון, מ פירוש
השם של המפלגה באלי־באלי
במיסגרת מאמצי אנשי צמרת מפא״י להשתלב,
ערב הבחירות, בחוגי אנשי־ הרוח,
הופיע שמעון פרס בשעת לילה מאוחרת
בביתה של שחקנית הבימה כת־עמי,
שם נערכה מסיבה לרגל העלאת הצגת
יוליוס קיסר לחזרות על הבמה. פרס סיפר
כי הוא בא מאסיפת בחירות ברחובות, התאונן
כי הוא עייף מאוד וביקש מהשחקנים
שילמדו אותו את הסוד: כיצד הם יכולים
להופיע ערב ערב ולשמור על המתח?
התיישב לידו שחקן הבימה, מישה אש*
רוס ואמר לו :״אני משחק במחזה את
תפקידו של אנטוניום. תלמד אותי את הטריקים
שבשלטון ואני אלמד אותך איך
לשחק לא פחות מעוניינים ללמוד
היו ראש עירית רמת־גן, אכרהם קרי*
ניצי, וראש עירית ירושלים, מרדכי
איש׳שלופ, טסו יחדיו במטוס הבוינג
של אל־על, לוועידת ראשי הערים בודא־שינגטון.
תוך כדי טיסה, ערכו ביקור בתא
הטייסים. כשיצאו משם, אמר קריניצי:
״כפתורים, כפתורים. להיות טייס זאת בכלל
לא חוכמה. הטייס לוחץ על הכפתור הלא
נכון, אז מה יכול לקרות? לכל היותר,
המטוס מפסיק לעוף. אבל כשאני לוחץ על
הכפתור הלא נכון, אז אני הוא זה שעף.״
הסכים עימו איש״שלום :״כשהמטוס עולה
או יורד, הטייס צריך להחזיק בהגה. בשעת
הטיסה המטוס הולך לבד. אבל אם
אני אפסיק להחזיק בהגה, ירושלי פלא תלך.״

הראשי שד חנה מדון
אחרי הופעת הבכורה של שמעון ישראלי
במחזה תאומים, נערכה בחצות
מסיבת־גן בגן בית־הרופא. לפתע, בעוד
הנוכחים משוחחים ביניהם, העירה ״זמר
לוריא, אשתו של הקאריקאטוריסט רענן
לוריא, שצייר את התפאורות להצגה:
״נדמה לי שהראדיו פתוח באיזה מקום.״
מאחר שבסביבה לא היה שום ראדיו, וגם
השעה היתד, מאוחרת, הביטו הנוכחים
תיאטרון פיצוץ האישיות
התאומים מהוזים צעד נוסף בהתקדמותו
של השחקן שמעון ישראלי. בעוד שתוכניתו
הראשונה, סתם יום של חול,
היתד, הצגת־בידור של אמן יחיד, התאומים
הם כבר התחלה של תיאטרון של שחקן
אחד.

שרה עציוני במבחן־בד בפאריס
סכנה לפל״ן

בתמהון סביבם. מאחוריהם עמד יעקב כן•
הרצל, איש קול־ישראל, ודיבר בהצגתו
של ישראלי ישנו קטע בו הוא משוחח
עם נערה שקולה נשמע מעל גבי מכשיר
הקלטה. הקול הוא קולה של שחקנית
הקאמרי, גילה אלמגור. אחד מחבריו
של שמעון, שביקר בשתי ההצגות הראשונות
של תוכניתו וסבר כי גילה עומדת
מאחורי הקלעים, העיר לו אחרי ההצגה
השניה :״בהצגה השנייה היתד, גילה
הרבה יותר טובה אגב, לגילה נועד
כנראה הגורל להיות כפילתה של דליה
לביא. תחילה השמיעה במקומה את המלל
בסרט חולות לוחמים. אחר־כך מילאה את
מקומה כבועטת בעיטת־פתיחה עבור קבוצת
הכדורגל קליפורניה. אולם השיא הגיע
כשהזדמנה לחתונה, ואביו של השחקן
אורי זוהר הזמין אותה לרקוד. אחרי
שסיים את המחול, החווה אביו של, זוהר
קידה בפני גילה והודה לה :״זה היה תענוג
גדול בשבילי לרקוד עם הכוכבת דליה
לביא.״ תחילה סברה גילה שהוא מתלוצץ,
אך משהתברר לה כי הוא מתכודן ברצינות,
העמידה אותו על טעותו :״אינני דליה
לביא.״ ״אז מי את?״ גילה החליטה למתוח
אוחו, סיפרה כי היא פקידה בשם דבורה.
״נו, דבורה,״ אמר אביו של זוהר שהרגיש
את עצמו לא בנוח ,״אני מקוזה שגם לך
יהיה עתיד בתור כוכבת.״ מאוחר יותר,
כאשר ראה את גילה בחברתה של חנה
רוכינא, תפס אביו של זוהר את ראשו:
״הו, הבלונדינית, איך לא הכרתי אותה?״
חנה מרון סעדה, לא מכבר, במלון
השרון. היא הזמינה מנת אספרגוס .׳ כשהוגשה
לה המנה, התברר כי ראשי האספרגוס,
אותם מחבבת חנה ביותר, לא היו
במנה. חנה הזועמת הזמינה מיד את המלצר
הראשי :״ראית את מארי מטיוארט?״ שאלה.

9סו>ץ* חשבוע

• ראש הממשלה, דויד כן־גוריץ, בנסותו להוכיח להוכיח כי לא כל ן

מי שכותב הוא איש־רוח :״לפעמים אני לוקח שיר במאזניים, כותב אותו בשורה ׳
אחת והנה אין שום שיר.״
* ראש עירית טבריה, משה צח ר, בהגיבו על תביעה שהועלתה ב• -
מועצת העיריה לחקור בהתנהגותה, של קבוצת הפועל טבריה, בעת ביקורה בקפי !
ריסין :״דברים הרבה יותר מחפירים היו מתגלים אילו חקרו את התנהגותם של |
רבים נכבדים וראשי ציבור, כשהם שוהים בפאריס.״
ח״ב המפלגה הדתית, יעקב גרינברג, בתגובה על דבריו של בן| -
גוריון, שנתן הוראה להפסיק את השימוש בחוברת ההסברה של צה״ל לקראת !1
הבחירות, אחרי שכבר הופצה :״זה מזכיר לי את השופט הידוע שציווה להרוס את ן
הסוכה תוך שמונה ימים.״
• ח״ב מק״י משה סנה, בעת. ויכוח בכנסת :״למק״י יש עוד תקווה ׳
שיהיה לה רוב לבדה בכנסת — אך למפא״י אין.״
• מזכיר המפלגה הליבראלית, יצחק ארצי, בתגובה לאלה ש -׳
טענו כי המפלגה הליבראלית נוטלת את האות ל׳ מבתי־־,ספר לנהגות :״מה יש?
אנחנו בית־ספר למנהיגות!״
• שוטר במשטרת ירושלים, במסרו דו״ח למפקדיו על רדיפה אחרי ׳
רפאל בליץ ליד באנק ישראל, בירושלים :״כימעט שתפסנו אותו אבל הוא לא היה :

העולם הזה 1240

המלצר השיב בשלילה .״לא חשוב,״ אמרה
מרון ,״שם אני עורפת ראשים, אבל כאן
אני רוצה אותם שלמים במועדון
התיאטרון התל־אביבי תוצג השבוע הצגה
בכורה חדשה על־ידי רביעיית המועדון בשם
חכמי חלם. התוכנית, שנכתבה על־ידי
שרגא פרידמן ודן אדמגור, מספרת
על ארבעה מחכמי חלם, המנסים להוכיח
שבהתחשב עם תופעות מסויימות בחיינו
כיום, הרי החלמאים לא היו כל־כך חסרי
חוכמוה־חיים. כך, למשל, מספר אחד מפז־מוניו
של אלמגור :״היה היתה הפרשה /
שבעה שרים עשו בושה /על כן לקלפי
נמהר /לבחור שרים טובים יותר / .עושים
בחירות, יוציאו הון /אך בסופו של החשבון
/ישבו ביחד בלי פיקפוק /אותו
הגצל בדיוק /ממש כמו בחלם.

כפילר. ל ב. ב.
סיבה טובה לטיול בחוץ־לארץ מצא לעצמו
ראש עירית חדרה, יצחק וידרקר. מאחר
שעירית חדרה מתכוננת לפתח את חוף הים
ולהקים בו מועדון־לילה, יצא וידרקר
לסיור במועדוני־הלילה של אירופה על מנת
ללמוד הקלף של הישראליות, בעולם
הקולנוע, ממשיך ללכת. האחרונה בתור
היא שרה עציוני, חתיכה תל־אביבית
בלונדית, ששירתה בחיל־הצנחנים, הופיעה
כמועמדת בתחרות מלכת־היופי וניכשלה,
עבדה כמזכירה במשרד הבטחון. לאחרונה
נסעה לפאריס, שם היא עובדת כמזכירה
בשגרירות הישראלית. יום אחד התברר
שהבמאי לואי (הנאהבים) מאל, מחפש
כפילים לכוכבים המופיעים בסרטו חיים
פרטיים, המוסרט בשווייץ. בין השאר חיפש
כפיל־ לכריג׳יט כארדו, שהיא מיוחסת
למדי להופיע כל הזמן בפני המצלמות,
דורשת שכפילה תופיע במקומה בצילומים
מרחוק. שרה התייצבה למבחן והתקבלה מיד
ככפילתה של ב.ב. תוך כדי־כך גרמה, שלא
בכוזנה, כאב־ראש לשרות ר,בטחון השוזיצרי:
מקום הצילומים של הסרט גובל עם החוזי-
לה בה מתאכסנת המשלחת האלג׳ירית לשיחות
אוזיאן. משהתברר למשרד הבטחון
השוזיצי ששרה היתר, חיילת בצה״ל, הגבירו
מיד את השמירה על בניין מגורי משלחת
הפל״ן גם לדיילות אל־על ממשיך
ללכת. הדיילת רות אטיאס, לשעבר
שחקנית בצל־ירוק, הצליחה להכיר באוויר
תייר, התארשה עימו בפתיחת תוכנית
הגל הקל של קול ישראל, באחד מימי
השבוע, הציגה הקריינית את עצמה כמרים
אלץ. אחרי שהשמיעה למאזינים שני שירים׳
ביקשה את סליחתם, הודיעה כי המדברת
היא רבקה מיכאלי ולא מרים
אלון .״קראתי מתוך הנייר כמו תוכי,״ התנצלה
באוזני מאזיניה מנהל תחנת
השידור גלי־צה״ל, כנו צור, הוא מנהל
תחנת השידור העסוק ביותר בעולם. אחר
שהטלפונאי של התחנה השתחרר משירותו
הצבאי, נטל בנו על עצמו להיות גם הטל-
פונאי. הוא מקבל הזמנות טלפונים מעובדיו,
ומעביר להם את השיחות עבורם.

זוהי הצגה בעלת מיסגרת עלילתית ורעיונית.
ביסודה מונח הרעיון שבעצם,
נגוע כל אדם בפיצול האישיות, או כפי
שישראלי עצמו קורא לזה: פיצוץ האישיות.
האישיות היא זו של האדם המעשי, המציאותי,
המנסה ללחום את מלחמת־החיים
ולהצליח בה. ואילו השנייה היא אישיותו
של חולם והוזה, שחייו נקבעים על־ידי
הרגש.
רעיון זה ניסה אהרון מגד להמחיש בסיפור
על שני אחים תאומים מראשון־
לציון, שכל אחד מהם מייצג אישיות אחרת:
דובה — את המעשית, ויונה את החול־מנית.
בסופו של דבר, צריך להסתבר לצופה
שלמעשה שני התאומים אינם אלא אדם
אחד.
אלא שאישיותו הדינאמית־היוצרת של
שמעון ישראלי פרצה פרצים בשתי המיס־גרות.
המיסגרת העלילתית שימשה לו יסוד
למונולוגים ושירים — שברובם חיבר אותם
הוא עצמו! ואם כי אינם שייכים בדיוק
לעלילה, הם מהווים את שיאי ההצגה.
כך, למשל, מגיע שמעון לקונטאקט האמיתי
עם הקהל רק במונולוג הספרותי של
דובה השיכור :״גורדון הלן בפרישמן ל־בן־יהודה,
נעצר ליד סנדלי ואמר לו, :שלום
עליכם! מה אתה עושה!׳ אמר מנדלי:
אתה רואה מה אני עושה — סוכר ספרים.
מה אני, סתם אחד־העס?! פה אני אפתח
לי דואר חבילות כמו יהודה הלוי?״
או :״אני באופן אישי חושב שביאליק
היה גבר. מה שהוא כתב על הציפור, זה
פצצה. זה לא הולך ברגל. זה עף. אתה
קורא ורואה לפניך, איך להסביר, חתיכת
ציפור! או למשל ,״מתי מדבר.״ זה מתים.
אתה יכול לראות אותם חיים לנגד עיניך.
כל מת זה גבר. יש לך עם מי לדבר.״
נוסח צ׳אפלין. אולם הצלחתו הגדולה
של שמעון ישראלי טמונה יותר בכשרונותיו
כאמן מאשר בחומר שהוא מציג. הבימוי
של משה עמיאל והתפאורות הרעננות
של רענן לוריא, שנעזר על־פי־רוב בהקרנת
קאריקטורות צבעוניות, עוזרים בעיקר להסוואה
חולשתו היחידה של שמעון —
התנועה.
כי שמעון ישראלי אינו רק שחקן המשחק
תפקידים. הוא חי אותם, הוא מזדהה עם
הטיפוסים שהוא מציג בכל ליבו, כואב את
כאביהם ושמח בשמחותיהם. הוא מערב
רגשנות אנושית הנוגעת ללב, בהומור שאין
בו קורטוב של לעג — יוצר טראגי־קומדיה
נוסח צ׳ארלי צ׳אפלין.
אלא בעוד שהטראגי־קומדיה של צ׳אפלין
מכוונת לצביטת הלב ולביקורת חברתית —
מתכוון ישראלי, בעיקר, למה שנקרא ״לעשות
טוב לצופה.״ הוא מצליח בכך במידה
בלתי־רגילה, מתעלה לדרגת שחקן היוצר
קשר מאגנטי סמוי עם הקהל, מבלי שיהיה
חשוב מה הוא אומר או שר.

פ 1לקל 1ר
מהרי האטלס ל היכר
האם קיים פולקלור ישראלי מקורי?
את התשובה לשאלה זו ניסו לתת עשרות
להקות־מחול־ושיר, שכל אחת מהן
גילתה סיגנון אחר של הפולקלור הישראלי.
האחת ראתה אותו בהווי יהודי תימן והאחרת
ביטאה אותו בתצוגת הווי־רועים וקוצרים.
בתחילת
חודש יולי, ייעשה נסיון ראשון
במינו להעלות על הבמה בישראל פולקלור
אוטנטי לחלוטין. בפסטיבאל העדות בישראל,
שייערך בהיכל התרבות תחת השם מקצות
הארץ, יעלו אל הבמה כתריסר להקות־מחול־וזמר.
יהיו שם עדנים ממושב ביטחה, קו־צ׳ינים
מנבטים, אנשי הרי האטלס מחבל
לכיש, אנשי מידבר לוב ממושב פורת, ערבים
מסכנין, דרוזים מדלית־אל־כרמל ו־צ׳רקסים
מכפר קאמא. כל אחת מלהקות
אלה, שאף אחת מהן אינה להקה מיקצועית,
(המשך בעמוד )23

מ שאל ב7>7
״אילו היו לך ארבע נשים: אחת שתעבוד ותפרנם אוז המשפחה,
אחת אם ומחנכת לילדים, אחת מבשלת ועקרת־בית, ואחת לתענוגות.
ואז היתה המדינה מחוקקת חוק, לפיו עליך לוותר מיד על אחת
מארבע נשים אלו. על איזו מהן היית מוותר, ומדוע?״ שאלה זו היפנה

השבוע ״העולם הזה״ אל מספר אישים, העוסקים כשטחי חיים שונים.
תשובותיהם יכולות לשמיט מודד לחוש ההומור שלהם, או למחקר
סוציולוגי על מקומה של האשה הישראלית במשפחתה. מנקודת
ראות אחרת, השקפתם של הבעלים הישראליים על רעיותיהם לחיים.

איזו אעוה תוותר?
דויד גנור, עורך־דין :״לא הייתי מוזתר על המבשלת,
בגלל הקיבה שלי ושל שלוש הנותרות. לא אוותר
על המפרנסת, כי אז לא יהיה לי כסף וזמן לתענוגות.
אוותר על מחנכת־הילדים ואלמד את אשת־התענוגות לחנך
אותם. אגב, אשתי בהריון.״

0יום!? בנאי, שחקן הבימה :״תשמע, אני בן־אדם
נשוי, ובתור שכזה אני לא יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס
לענות על שאלות כאלה.״
• מר ״טמפו״ :״אני הייתי מגרש מיד את בעלת
הטמפורמנס החלש ביותר. אצלי אין בעיות.״

• מרדכי נמיר, ראש עירית תל־אביב־יפו :״באמת
שלא נעים לי לענות, אבל אם לא הייתי ראש־עיר — היו
לי המון קומבינאציות.״

• שלמה כהן־צידץ, עורך־דין :״הייתי מוותר על
המפרנסת. מעולם לא ראיתי באשה תפקיד של מפרנסת.
ומעולם לא ראיתי אשר, מפרנסת מבלי שהדבר יגרע משלמות
הבית.״
• ד״ר אליעזר זליקסץ, שופט בית־משפט השלום
בתל־אביב :״בבראשית כתוב: ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
לכן דומה כאילו נשאלתי על מה אוותר — על יד או רגל?
אני חושב שבמצב כזה הייתי מגרש את כולן ונישאר רווק
מאושר. אדם המטפל בכולן וכולן מטפלות בו.״
ס שמואל הכהן־אכידור, עורך פנים־אל-פ:ים :״אני
הייתי מוותר על המפרנסת. כשאשר, מפרנסת, זה, בסופו

• רפאל קלצ׳קין, שחקן :״אני הייתי מוזתר אפילו
על שלוש ביחד. על המפרנסת — כי אוי לי אם אישה
תפרנסני. על מנהלת משק־הבית — כי לא התחתנתי עם
עוזרת. על אשת־התענוגות — כי את זר, מסוגלות לתת גם
אחרות. אבל על האם, לא אוזתר. אני אוהב אמהות.״
• יחזקאל שמש, בעל מסעדת שמש בירושלים:
״אני הייתי מוזתר, כמובן, על המבשלת. המסעדה שלי
ממלאת מקום של מבשלת ואשד, ביחד.״

נמיר

תדהר

על כולן, מלבד אחת — זאת שמחנכת את הילדים. אותה
הייתי משאיר בתפקיד. אנחנו צריכים לגדל דור בריא.״
• שמואל סטוחצ׳בסקי, שדכן :״קשה לי קצת
להיות אובייקטיבי בין כל כך הרבה נשים, וגם אינני רוצה
לקבוע דעה שתבייש את הפירמה שלי, אבל בתור יהודי
דתי עם זקן הייתי מוותר על אשת־ד,תענוגות.״
9מאיר מרגלית, שחקן אהל :״היות ואני בכלל
לא אוהב לעבוד, לא הייתי מוותר על המפרנסת, לא על המטפלת,
ולא על מנהלת משק־הבית. על אשת־ר,תענוגות
הייתי מוותר. זאת לא בעייה בשבילי. אני יכול בקלות
למצוא את זה בחוץ.״

כהן
• אפרים קישץ, פיליטונאי :״אני מוותר על המפרנסת.
אני מרוויח הון גם ככה. אבל מצד שני, אין לי
חשק לבשל ולא מיין כלום בטיפול בילדים.״
• יצחק שילה, שופט ביתיר,משפט המחוזי בתל-
אביב :״אם כבר יש לי ארבע נשים — אינני מוכן לוותר
על אף אחת, לא! בשום אופן. לא איכפת לי מה שהחוק
מחייב.״

• מידד שי(* ,עתונאי :״אם יצא חוק כזה, אז הוא
בוודאי יהיה כפוף לחוקת ההסתדרות, אז אם כך, הכל
פשוט — אחרונה באה, ראשונה יוצאת. אבל אני אישית
הייתי מוותר על אשתי הנוכחית. אני כבר מכיר אותה יותר
מדי.״
• אייכי נתן, בעל מסעדת קליפורניה :״לפי דעתי
זה בכלל חוצפה להוציא חוק המאלץ לוותר על נשים. אם
כבר היה יוצא חוק כזה, הייתי מחליט שאולי כדאי לשאת
בעונש ולא לוותר אפילו על אשד, אחת.״

• מנחם בהן, ח״כ מפא״י :״אני אוותר על המפרנסת.
אני חושב שאחד האידיאלים שגבר ובעל צריך לשאוף אליו
זה שאשתו לא תעבוד. גם אשתי לא עובדת מאז שהתחתנו.״

אריה בן־אליעזר, ח״כ חרות :״אני לא אוותר על
אף אחת מהן. לפני הבחירות אני צריך את הקולות של
כולן•״
• דויד תידהר, חוקר וסופר :״הייתי מוותר בקלות

מרגלית

קלצ׳קין

שילה

בהן־צידון

של דבר, מסתכם דווקא בהפסד. לא אוותר בשום אופן על
טיפול בילדי וסידור הבית. בקשר לאשת־התענוגות — הרי
סוף־סוף אדם אינו יכול להתנזר מתענוגות העולם הוה.״
• עמרם אססולי, מתרגם סרטי־קולנוע :״אני אוותר
על זאת שמחנכת את הילדים. בדור של טרנזיסטור ואס־פרסו
התייאשתי מזמן מסיכויי חינוך־הילדים.״
• ד״ר אברהם מטמון, סכטואולוג :״אני הייתי
נוהג לפי הדין היהודי ומשאיר לי רק אשד, אחת. מצב של
ארבע נשים עלול להביא את הגבר למצב של תשישות
מוחלטת, היות ואין ספק שהוא יערב את התחומים. לכן
על הגבר למצוא אשה, שבעזרתה יוכל למלא את מקום
הארבע.״
• שמואל רוזן, חידונאי :״אני הייתי מבצע את ה־גרושין
שלי לפי מפתח אינטלקטואלי. הייתי עורך לארבעתן
חידון ואת זאת שהיתר, זוכה — הייתי מגרש. אני לא צריך
קונקורנציה בבית.״

אמחה

(המשך מעמוד )21
תציג קטע של מחול ושירה האופייני לה.
לא יהיה זה, אומנם, פולקלור ישראלי,
אבל תהיה זו המחשה של הפולקלור הקיים
בישראל, המורכב מאוסף ססגוני של קטעי־הודי,
שהעדות השונות הביאו עימן.
כלי שאכרייה -אי־אפשר. הרעיון
לבצע פסטיבאל כזה עלה בעת ובעונה
אחת בשלושה מקומות: בדמיונו של
המשורר עודד אבישר; אצל מנהל היכד
התרבות, ד״ר מלקמן ממשרד החינוך! ובוועד
הפועל של הסתדרות העובדים. שלושת
אלה התקשרו ואירגנו יחד את הפס־טיבאל.
אחד
הגורמים לקיום פסטיבאל זה דוזקא
עתה הוא, שכל העוסקים בפולקלור ישראלי
הרגישו לאחרונה ששרידי הפולקלור
האוטנטי שהביאו עימם העולים, הולכים
ונעלמים. אצל רוב העולים זוכרים רק
זקני־העדה את הריקודים המקוריים, ואילו
הצעירים נוהגים כבר לרקוד ריקודים מו־
• דרניים למיניהם. אצל הדרוזים, למשל,
זוכרים רק המבוגרים את ריקודיהם האופייניים.
כאשר
נתבקשו לשחזרם, טענו כי לא
יוכלו לעשות זאת ללא שאבריות. כי ה־שאברייה,
הסכין הערבית האופיינית, נעלמה
מהווי הערבי בארץ. היה צורך לקנות
שאבריות אצל הבדואים בנגב, כדי שהדרוזים
יוכלו לרקוד כראוי.
הלהקות שתופענה בפסטיבאל, המונות
יחד כ־ 350 איש, לא הודרכו על־ידי רקדנים
מיקצועיים. הן נאספו על־ידי הרקדנית גורית
קדמן, המסיירת בארץ ואוספת קטעי־פולק־לור
מהעדות השונות, כדי ללמוד מהם.
תביים את המיפגן שולמית בת־דורי, הבמאית
בת־הקיבוץ, שראתה פסטיבאל דומה באר־צות־הברית,
מקום שם מנסים להחיות את
הפולקלור המקורי של האינדיאנים ומהגרי
הארצות השונות.
החשש היחיד הקיים הוא שאנשי העדות
שיופיעו בפססיבאל, יכנסו תוך כדי ריקוד
לאקסטאזה, ירקדו במשך שעות. כדי למנוע
תקלה זו, נמצא פיתרון מקורי. להקת כפר
הנוער הדסים, שתופיע בחלק השני של התוכנית,
תפרוץ במחיאות כפיים סוערות
כדי לסמן למופיעים מתי עליהם להפסיק את
ריקודיהם.

מאחורי הקלעים
נשיקה לספסר
לתבנית ״משדי ערב״ בחמאם היפואי
נוסף לאחרונה קוץ דוקרני נוסף,
שחודו מופנה כלפי פנים. דן בן־אמוץ
וחיים חפר, הגיעו כנראה למסקנה שיש
לצרף קטעים יותר אקטואליים לתוכניתם,
הוסיפו לפיזמון לא נשיג את היהודים
בית נוסף האומר: גם בשטח המרגלים /
היהודים עלינו עולים /ערבי עובד כמו
סוס /עד שמשיג הוא סוד כמוס /אך אם
היהודי הוא כבר שפיון /אז הוא עובד
במשרד הבטחון /לא נשיג את היהודים
/לא נשיג ~את היהודים ציון דרך
היסטורי בדרכו של תיאטרון אהל הוצב
השבוע. לכבודו, חגגו השבת שחקני אהל
במסיבה מיוחדת, בביתה של השחקנית חיה
שרון. המאורע: סדרני האהל תפסו ספסר
שסיפסר בכרטיסים להצגת הכתובה של
אפרים קישון המוצגת בתיאטרון. דבר כזה
עוד לא היד, בתולדות האהל. אנשי התיאטרון
מספרים שכאשר ניסה הספסר לברוח,
צעקו אחריו שהם רוצים לנשק אותו ולא
למסרו למשטרה . .אחת מדרישותיו
הראשונות של הבמאי האנגלי פיטר
קו, שבא לביים את יוליום קיסר ב־הבימה,
היתד, שהנהלת הבימה תשיג עבורו
20 ניצבים שישחקו במחזה כחיילים
רומאיים. אנשי ההנהלה טענו כי במצב
השורר בארץ יוכלו להשיג, לכל היותר,
חמישה ניצבים. פורסמה מודעה בעתונים
ולהפתעת הכל נענו לה 350 איש. מתוכם
בחר הבמאי .15 לדעתו יש ביניהם שניים־
שלושה שחקנים של ממש. סיפר קאו :״כאשר
הגיע ארתור מילר ללונדון, להצגת
מחזהו מראה מעל הגשר, ביקשנו גם כן
כן באמצעות העתונות מועמדים לניצבים.
מכל לונדון נענו רק כמאתיים איש. אם
בישראל נענו יותר, זה מעיד על יחם טוב
יותר לתיאטרון חידוש בהווי
התיאטרון בארץ, הנהיג התיאטרון החיפאי.
הוא הקים אגודה מיוחדת של שוחרי
תיאטרון, שתמורת 100 לירות לשנה, יהיו
זכאים חבריה להזמנות לכל הצגות הבכורה.
עד כה נרשמו באגודה כמאתיים איש! בדעת
התיאטרון להקים אגודת אוהדים דומה
גם בתל־אביב.
העולם הזה 1240

עממי, טוב וזול
לחובבי־מוסיקה, ידיעה חשובה :
בית חרושת ״רונטון״ הידוע לתהילה
בטיב הפספוניס שהוציא פד
עכשיו, התחיל ליצר פטפון עממי
חדש — ״רונטון־יוניור׳׳ ,שיעלה בטיבו
על כל מה שהוציא עד עכשיו,
בשטח הפטפונים העממיים. על אף
ש״רונטון־יוניור״ הוא אחד הפטפו־נים
העממיים המשוכללים, מחירו
לצרכן במחיר הנמוך של 79ל״י,
כולל מיסים ואחריות.
צורתו הנאה, מידותיו הנוחות,
מאפשרים להרכיב את הפספון העממי
״רונטון־יוניור״ במדודה, בארגז
רדיו, או בכל רהיט .״רונטון־
יוניור״ יהיה הפטפון האידיאלי שילוח
מהיום כל חובב מוסיקה בביתו
ובנסיעותיו.

סיפורו האישי של נהג ירושלמי, דוד כ״ על המאורע הגדול אשר אירע בחייו — יציאתו ממקום
מגורים מוזנח בשכונת הבוכרים בירושלים לשכון מרווח ונאה שנבנה על-ידי מפעל החסכון לבנין :
במדינה דרכי חיים
אילוף הסוררח

ה ח לו ם הי הלמ צי או ת
שנים רבות התגוררתי בחדר מרתף
בשכונת הבוכרים בירושלים (זר! יכול
היה להיות גם בסחנה, ביפו, או בשכונת
שמן בחיפה ובכל שכונה אחרת
בארץ) .החדר היה צר, קר ולח בחו רף
וכמעט בלי שרותים. בדירה זו
נולדו לי שני ילדים וכל ארבע וחמש
שנותיהם הראשונות היו מלחמה במח לות
ובצפיפות.
אני נהג שכיר ובנסעי בדרכים ראי תי
בתים לרבבות נבנים והולכים.
שכונות חדשות מוקמות. בחצרות נטו עים
עצים ובשכונות מגרשי משחקים,
גני ילדים, חנויות, מועדונים וכל מה
שאדם מאושר ובן־תרבות זקוק לו.
לא העזתי לחשוב כי גם אני יכול
לזכות בדירה מעין זו. ידעתי כי די רה
עולה אלפי לירות ומאין אקח אני
סכום עצום כל־כך. אם אמכור את
כל מה שיש לי לא יגיע הסכום אף
לחמישית ממחיר הדירה.
הייתי אומלל. קשה היה לי לראות
את ילדי בסבלם ולא פחות קשה לש מוע
את קובלנותיה הצודקות של
אשתי. מדוע, היתד, חוזרת ושואלת
אותי, לא תנסה גם אתה להשיג שי כון?
להשיג
מנין? הייתי שואל ומראה
לה שתי ידיים ריקות.
ואז היתד, קוראת בשמותיהם של
אנשים שונים שהכירה, חברים מן
השכונה, מכרים מן המשפחה, שהצלי חו
להשיג דירה בשיכון.

״עשה גמיון!״
יום אחד העזתי ונכנסתי ללשכת
הרשמה של מפעל החסכון לבנין ו שאלתי
אם אני יכול לקבל שיכון.
הפקיד חייך!
בודאי, אבל רק אם תעזור לעצמך.
מתנות אין מחלקים.
איך אני יכול לעזור לעצמי? שאל תי.
עליך
להרשם למפעל החסכון, להכ ניס
תשלום ראשון ולחסוך כל חודש.
לאחר שתחסוך סכום של 2000ל״י,
תהיה לך זכות להשתתף בהגרלה ואם
תזכה, תהיה מועמד לשיכון באחת
מן הדירות הנבנות במסגרת מפעל
החסכון לבנין.
הרי המפה לפניך ורשימת השכונות
שבהם אנו בונים.
2000ל״י? התחלחלתי, תשלום ראשון?
באמת שאין לי אף פרוטה מיותרת
ומה זה בכלל תשלום ראשון?
הפקיד אמר 1000 :ל״י.

סכום שתוכל — זה הסכם בינינו —
וחסוך כל חודש ככל שתוכל ותראה
שהדבר שנראה בעיניך כחלום איננו
רק חלום כלל וכלל וגם אתה יכול
לעשות מה שעשו אלפים כמותך.

״הטשבוני לחם וך
אני מתבייש לספר עכשיו מה היה
גודלו של התשלום הראשון ואיך אספ תי
אותו בכל מיני תחבולות. אבל
משנרשמתי למפעל החסכון לבנין נכנם
לי שגעון בראש. ויתרתי על הרבה
דברים. חסכתי לירה ללידה. אינני
רוצה לאמר שהדבר היה קל ופשוט.
סבלתי. נצלתי כל אפשרות לעבוד
שעות נוספות. כל חודש חזרתי ו הסתכלתי
בפנקס החסכונות שלי ו ראיתי
שהסכום גדל והולך, וכך כש עברו
עלי שנתיים, ראיתי פתאום ש החלום
הפך למציאות• חסכתי לי סכום
די נכבד. לא האמנתי לעצמי, אבל
טוב שהפקיד פיתה אותי לחסוך.
למזלי זכיתי בהגרלה והייתי מועמד
לשיכון.
ראיתי את הבית שנועד לנו, ב שכונה
שרציתי לגור בה, כשהוא נב נה
והולך. המשכתי לחסוך. עברה עוד
שנה והבית עמד על תילו ואז נק ראתי,
בשעה טובה, לחתום על חוזה
להשתכנות.
הדבר עוד לא היה פשוט. במשך
שלוש שנים חסכתי בעבודת פרך
סכום שהצטרף עם הריבית של 40/0
שקבלתי על חסכונותי, פטורה ממס
הכנסה, ויחד עם גמול הערך בעד
שתי שנות החסכון הראשונות שקדמו
להתחלת הבניה של השיכון שנועד לי
(ושהיד 50/0 ,בשנה הראשונה ו־8.50/0
בשנה השניה) ,לסכום של קרוב ל־
4000ל״י. סכום נכבד אבל רחוק עדיין
ממחיר הדירה.
בעד חדר המרתף קבלתי ״דמי מפ תח״
קרוב ל־ 1000ל״י (אני מקווה
כי המשפחה שלקחה את המרתף תל מד
מנסיוני ולא תשהה בו זמן רב).
התקרבתי איפוא ל־ 5000ל״י. קבלתי
באמצעות מפעל החסכון לבנין הלואה
במשכנתא של 4000ל״י לזמן ארוך.
פניתי בבקשה אל החברה שעבדתי
בה. סיפרתי למנהלים את תולדות
מאמצי ואת המצוקה והסבל שקבלתי
על עצמי וגזרתי על משפחתי כדי
לחסוך למען דירתי. מהחברה עזרו לי
בהלואה של 1000ל״י נוספות. גם
״משען״ עזרה לי קצת, וכך במאמצים
בלתי משוערים זכיתי, אמנם לאחר
3שנים קשות, לה,כנס לדירתי בשכו נה
יפה בירושלים. דירה עם שרותים
מסודרים, עם מטבח ופינת אוכל, עם
חדר מגורים מרווח והדר שינה.

תוך התאמת המבנה לאקלים ארצנו.
שטח הדירה אמנם אינו גדול, אבל
יש לי שפע של אור, שמש ואויר.
כל פינה בו מנוצלת ומותאמת לסידור
נכון של ריהוט.
אינני מתבייש יותר לקבל אורחים
בדירתי. אני פותח את המרפסת וחדר
המגורים שלי מתרחב. את אשתי
אינני יכול כמעט לעקור מן המטבח.
היא פשוט נהנית ממנו• עוד אין לנו
מקרר ואף לא גז, אבל עכשיו אני
בטוח בעצמי וגם תורם בוא יבוא.
בינתיים נולד לי בני השלישי. הוא
כבר לא יסבול מקור ומחלות במרתף.
הוא ישחק עם אחיו במגרש המשח קים
הסמוך, ילך לגן שבשכונה. לא.
אינני רוצה להשלות את עצמי. עדיין
אני חייב הרבה כסף על דירתי ואני
ממשיך במאמץ הקשה לעמוד בהתח־ייבויותי. לפני שאוכל

בעצמי

שלוש שנים לא הייתי מאמין
לעשות זאת. הייתי בעיני עצ יוצלח.
עכשיו רכשתי בטחון
ואין ספק כי יכול אוכל.

זהו הסיפור שלי. זה יכול, אחי,
להיות גם הסיפור שלך.

״גב לד יעזרו?״
וכשאני פוגש לפעמים את הפקיד
בלשכת ההרשמה, הוא מחייך אלי ושואל:
חלום או מציאות? והוא מוסיף
ואומר: אינני מתפלא. הייתי בטוח
שגם אתה תצליח. ראיתי איך ש אתה
נוהג במכוניתך בבטחון ובזהי רות.

30.000 משפחות אחרות כבר רכ שו
להם דירות במפעל השיכון העמ מי
ובמפעל החסכון לבנין. לרובם
היה הדבר קשה, כרוך במאמצים וב ויתורים,
אבל הם גרים כיום בדירות
נוחות משלהם וזוכרים את המאמץ ש עשו,
כאילו עמדו בקרב נגד עצמם
וניצחו את חולשתם.
ועדים לכך 14000 הדירות שנבנו
בשכון העממי 15000 ,הדירות שנבנו
במפעל החסכון לבנין 5000 ,הדירות
הנבנות והולכות עכשיו, ועוד 10000
החוסכים העושים עוד מאמץ להגדיל
את חסכונותיהם ומחכים לקבל את
דירותיהם.
וכל זה בכל חלקי הארץ, בערים
ובמושבות ובעיירות הפיתוח. ולי, דוד
כ ,.נהג מירושלים, לא נו^ר אלא ל המליץ
גם בפניך!
אם אין לך דירה עשה כמוני.

חלום אמרתי, מיואש. אילו היו לי
אלף לירות...

״רכשתי בטחון!״

גם אתה תוכל כמו שיכולתי אני
לחסוך ולזכות בדירה•

שמע־נא, אמר לי הפקיד, עשה
נסיון. הכנס בתור תשלום ראשון כל

דירתי, ככל הדירות האחרות, תוכ ננה
על־ידי צוות אדריכלים מנוסה,

גם לך יעזור ״מפעל החסכון לבנין״
ברכשית דירה.

באחד הלילות בשבוע שעבר, התעוררו
דיירי בית מרכזי ברמת־גן לקול תנועה
חשודה בחדר המדרגות. אלה מהדיירים שמחו
את קורי השינה מעל עיניהם ומיהרו,
בפיז׳מות אל הדלת, הופתעו לראות קבוצה
של ארבעה צעירים הנועלים נעלי גופי.
הבעות פניהם היו חשודות עד מאוד.
הצעירים לא היו זרים. לפחות שניים
מהארבעה, היו דמויות ידועות לא רק ב־רמת־גן,
אלא אף בכל רחבי הארץ. הם
מיהרו להרגיע את השכנים בטרם יקימו קול
צעקה. הסיפור שבפיהם היה מוזר, אולם
היה בו כדי להחזיר את השכנים אל מאחורי
הדלתות, שם המשיכו לעקוב אחרי התפתחות
המאורעות.
למעלה, סיפרו הבחורים, בדירתו של
אחד השכנים, שהוא בעל מסעדה ידוע ב־רמת־גן,
נמצאת אשתו של אחד מבני ה־חבורה.
הם רוצים לתפוס אותה בשעת
בגידה ממש.
עיקוב אחר הבוגדת. בעלה של
אותה אשה, אם לילדה, גילה מזה זמן רב
כי היא סוטה. חייהם המשותפים התערערו.
לבסוף החליט הבעל לתפוס אותה בשעת
מעשה, כדי שיוכל לגרשה ללא כל תנאים.
למטרה זו גייס את חבריו הטובים, הפעיל
אחריה עיקוב ממושך.
אותו ערב עקבו הבעל וחבריו אחרי האשד״
מן הרגע בו יצאה לבלות בקולנוע
מוג ר בי בתל־אביב, בחברת אותו בעל־מסע־דה.
כשיצא הזוג מן הקולנוע, התפתחה
ברחובות העיר רדיפה דראמטית, שהסתיימה
ליד ביתו של בעל־המסעדה. הזוג עלה לדירתו
של הגבר. הארבעה המתינו למטה
עד שהאורות אשר בחלונות הדירה כבו.
כאן החלו הארבעה להתלבט. הם רצו
תחילה, לפרוץ לדירה, אולם נזכרו במקרהו
של הד״ר שלום, שפרץ בשעתו לדירת אשתו,
נשלח אחר־כך לבית־הסוהר. לכן החליט
הבעל להביא להתערבות המשטרה.
לבסוף, אחרי שהרגיעו את השכנים לקראת
מה שעומד להתרחש, ניגשו לפעולה.
אחד מהארבעה דפק לפתע על דלת דירתו
של בעל־המסעדה, חיקה את קולו
של אחד מחבריו של זה, דרש ממנו לפתוח
את הדלתבמהירות, כיתן שלדבריו הוא
הביא עימו נערה, איתר, הוא רוצה לבלות
באחד החדרים.
מבפנים, סירב בעל־המסעדה לפתוח, ביקש
מחברו לחכות. אבל האיש שבחוץ דרש
במפגיע לפתוח את הדלת, מהר, כיוון שהנערה
שעימו צריכה לחזור מוקדם הביתה.
אחרי דקות מספר נפתחה הדלת, הארבעה
פרצו לדירה.
הם גילו את בעל־המסעדה לבוש למחצה.
האשד, שעימו התחבאה באמבאטיה, פתחה
לבסוף את הדלת, עירומה למחצה.
בו בערב חתמה האשד, על הצהרה לפיה
היא מוכנה לקבל גט מבעלה, ללא כל דרישות,
תוך ויתור על ילדם.

ד רכי אדם
השפוט הנוצץ חוזר
ישראל (״הפורץ הנוצץ״) בנציוני הסעיר
ושיעשע גם יחד את המדינה, כאשר
התברר, לפני שלוש שנים, שהצייר ואיש־החברה
האמיד אינו אלא פורץ שביקר
במשך ארבע שנים במאות דירות.
מאז נשלח בנציוני, בתום משפטו, לעשר
שנות מאסר בכלא רמלה, לא חדל לעסוק
בעיסוקים ציבוריים. בבית־הסוהר צייר וקישט
את חדרי־הבילוי של האסירים, כתב
מאמרים לעתון פנימי ואף חיבר מספר
ספרים, שהראשון בהם, סיפור היסטורי על
רומא, עומד לראות אור בימים הקרובים.
אולם מי שסבר כי ישראל בנציוני ימצא
נחמה בעיסוקיו החדשים בבית־הסוהר —
טעה. מסתבר כי שלוש שנות ישיבה הספיקו
לגבר בן ד,־ ,50 והוא החליט לצאת
החוצה ולחזור אל אשתו ושלושת ילדיו.
אלא שלא כחבריו לבית־הסוהר, אין בנציוני
חושב לעשות זאת באמצעות בריחה, כי אם
באמצעים חוקיים ביותר. לאחרונה הגיש
ישראל בנציוני, באמצעות עורך־הדין הצעיר
משה קשת, בקשה לבית־המשפט העליון,
בה הוא מבקש לקיים משפט חוזר
בתיק שהוגש נגדו, בטענה שנגרם לו עודל
חפולס הזח 1240

ראיות חדשות אשר לא היו ידועות לו
בזמן המשפט, והעשויות לשנות את תוצאות
המשפט לטובתו.
כאשר מתגלות לשפוט עובדות חדשות
בקשר למשפטו, שאילו היו מועלות במשפט
עשויות היו, לדעתו, לשנות את המשפט
לטובתו, יכול הוא לבקש אחד משלושת
הדברים: חנינה, הפחתת מאסר או משפט
חוזר.
כשנשאל פרקליטו החדש של בנציוני, משה
קשת, מדוע בחר לבקש משפט חוזר ולא
חנינה, השיב :״בנציוני אינו רוצה בחנינה,
אלא במשפט צדק לטיהור שמו.״

תל־אביב
הל ח המד

אסיר כנציוני
הפרקליט איכזבז
משפטי בעת בירור דינו בפני בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב.
״אני פרצתי, לא הוא!״ אחד הדברים
המוזרים ביותר בפרשת בנציוני היתד.
המהירות בה נשבר. לא עבר שבוע מיום
תפיסתו, ובידי המשטרה נמצאה כבר הודאתו
של האיש, שהודה בפריצה ל״160
דירות, במשך ארבע שנים. בבית־המשפט
חזר בנציוני על הודאתו זו, קיבל עונש
כולל, אותו מרצים בזה אחר זה, להבדיל
מעונש חופף, על כל מיקרי־הפריצה שנאשם
בהם.
עתה טוען בנציוני כי הודאתו לפני שלוש
שנים, באה בהשפעת לחץ בלתי־חוקי מצד
המשטרה. כסימוכין לדבריו, הוא מביא
במיכתב־בקשתו את עדויותיהם של שני עדים
שהעידו במשפט נוסף שהוגש נגדו, על
נסיון לשחד את השוטרים שתפסוהו בשעת
מעשה. באותו משפט, בו זוכה מחוטר הוכחות,
העיד האסיר אלברם סימן־טוב :״הודיתי
בכמה פריצות, אבל התובע ביקש
לבטל כמה תיקים נגדי. אמר שבתיקים
אלת נחשד בנציוני. בתיקים אלה ביצעתי
אני את הפריצות. לולא בנציוני, הייתי
נשפט על התיקים. אחר־כך ביטלו נגדי עוד
40 תיקים.״
עדות נוטפת באותו משפט באה מפיו
של השוטר חיים סנדרוביץ, שנעצר לאחרונה
כחשוד בביצוע שוד הבאנק בהרצליה.
טנדרוביץ, שליווה את בנציוני בעת
שהובל לזהות את הדירות אליהן פרץ, העיד
על צורת הזיהוי. בעוד שהחוק דורש שבעל
ההודאה בעצמו יגש אל הדירות שאליהן
פרץ, לדבריו, ויזהה אותן, נערך
הזיהוי, לדבריו של סנדרוביץ בצורה זו:
״בעת ההצבעה, נשאר בנציוני יושב במכונית,
ושוטר היה יורד ומצביע על
המקומות.״
״למען משפט צ ד קן ״ אולם נימוקים
אלה אין בהם כדי להביא למשפט חוזר.
בבקשתו משמיע בנציוני נימוק רציני
יותר, טוען :״פרקליטי באותו משפט הכשיל
אותי במתכוון, התרשל במילוי תפקידו
כסניגור במידה מדאיגה וחסרת־תקדים.״
לדבריו של בנציוני, ייצג אותו פרקליטו,
עורך־דין צבי גינצברג, לא רק במשפט,
אלא גם בענינים אזרחיים. הוא ניהל משא־ומתן
עם נושים וערך את כל עסקיו של
בנציוני אחרי מעצרו. טוען בנציוני, בבקשתו
:״הסניגור תיכנן הוצאת כספים כבר
בשלבים הראשונים ללמוד הסניגוריה, ולכן
כל שרותו כסניגור לא יכול היה שלא
להיות שרות מכשיל מלכתחילה״.
מסתבר כי בנציוני טוען שהיה זה פרקליטו
שיעץ לו להודות בכל התיקים בהם
האשימה אותו המשטרה, ותוך כדי־כך העביר
לרשותו כספים מכספי בנציוני, שהגיעו
לידיו תוך כדי ניהול המשפט. לא מסר
חשבונות, ואף זייף את חתימת אשתו של
בנציוני על קבלות.
לפיכך מבקש בנציוני לקיים נגדו משפט
חוזר בו יטען כי לא הוכחה נגדו כל
עבירה שהיא. בטענו כי בבקשה זו הובאו
העולם הזה 1240

כריית מינהרת־המעבר להולכי־רגל, בכיכר
מגן דויד אדום, בתל־אביב, נועדה, כידוע,
להקל על סבל תושבי העיר. השבוע, הסתבר
כי עבודת הכרייה עשויה לגרום לסבל רב
יותר מאי־נעימות קטנה יחסית של פקקי-
תנועה.
הצרות החלו שעה שמשטרת־התנועה בתל-
אביב, שגייסה בתחילת המיבצע מאות שוטרים
והליקופטר לפיקוח על התעבורה חסדי־רה,
פירסמה הודעה כי מעתה שוב יותר
למחלקי־מזון לפרוק סחורות, בשטח הכרייה
וסביבתה — בה אסור היה למכוניות
בלתי־ציבוריות להיכנס.
למחרת, הופתעו עשרות מחלקי הלחם והחלב׳
שפנו לאיזור העבודות כששוטרי־התנועה
דרשו מהם במפגיע לסטות לרחובות
צדדיים. כמה מכוניות־אכפקה, שניכנסו ל-
איזוד מבלי שהשוטרים ירגישו בכך, אף
זכו לתגובה נרשעת יותר מצדם של ה־טראפיקים.
מספר
גורמן חיים ,60 ,מחלק־לחם תל-
אביבי ותיק :״קראתי בעתון שעתה מותר
לחנות באיזור לפריקת מיטען. למחרת,
בשעה 7בבוקר, החניתי את הטנדר שלי
כדי לפרוק לחמניות. מאחר ולחמניות אלה
מיועדות, בעיקר, לכריכי־התלמידים הבאים
לבית־הספר, ברור שעלי לפרוק את המיטען
לפני 8בבוקר.
״שיאכלו עוגית ״.״המשטרה סבורה,
כנראה, אחרת. כשחזרתי, כעבור דקות מכפר
— כי אני נחפז תמיד לגמור עם עבודה זו
— מצאתי את מכוניתי נגררת על־ידי טנדר
משטרתי. לטענותי והסברי ענה השוטר
הגורר, בצחוק ולעג, כי אוכל לטבל את
המכונית במשטרה. התפתח ריב, וסמל משפרה
איים לפתוח נגדי תיק על העלבת
שוטר. הסתלקתי, נרגז, כשהפסד ניכר בידי,״
נסיון דומה היה לרוב מתלקי־המזון. מכוניותיהם
נגררו; השוטרים טענו, בניגוד למה
שפורסם בעתונות, כי חלוקת־המזון מותרת
רק בין שעד 9 .ל־.11,30
השבוע, התכנסו מספר מחלקי־מזון לדון
בנקיטת צעדים נימרצים. בין ההצעות: הכרזת
שביתת־חלוקה, העשוייה למנוע מאוכלוסיית
מרכז תל־אביב חלוקה סדירה של לחם,
דברי חלב וירקות טריים. אמר אחד הנהגים
הממורמרים :״אם האוכל חשוב פחות בעיני
המשטרה מנסיעות השרות — שישאו את
התוצאות. לא יהיה להם לחם — שיאכלו
עוגות.״
הווי צער כעלי מכוניות: בירושלים, תבע
בעל־ג׳יפ למשפט־פיצויים בעלו של טוס שבעט
במכונית, גרם, לדבריו, לה ולנוסעיה
נזק חמור כן־אדם אחר קור: ב־חצור,
עת נמלט מכלובו הקוף של בית־הילדים
של המשק, פתחה המשטרה במצוד־ענק,
קיבלה הנחייות מדוייקות על מראה
והתנהגותה של החיה, גייסה עשרות שוטרים,
העלתה חרם בידה כקבוק או
מוות: באשקלון, נעצר שומר־לילה של
משק, לאחר שאיים לרצוח נפש את חברו
לשמירה, בעזרת תת־מיקלע שהיה בידו,
כיוון שהלה לא נתן לו לשתות מבקבוק־מיץ
שהיה ברשותו חומה ומיגדל :
בכביש דימונה־באר־שבע, פרצה בהלה, הוזעק
משמר הגבול ונעצר תושב מקומי, לאחר
שנהג־משאית התלונן כי ״מסתננים״
הקימו מחסום־מארב על פני הכביש, אשר
שימש לאמיתו של דבר, לתפישת טרמפים
העונה החמה: בתל־אביב, פירסמו
כבאי־העיר אומדן־עבודתם בימי השרב, קבעו
כי בשבוע החמסיני הוזעקו 120 פעם,
כיבו 27 דליקות־קוצים 12 ,דליקות קלות,
אש שריפה רצינית אחת, פתחו 24 דלתות
של דירות שבעליהן שכחו את המפתחות,
מרוב עייפות וחום.

• £1ע* 8ז 85 480ט 0ז •

טיול ים
מאורגנים

במחירים עממיים

ב־ 4עד 8תשלומים נוחים
לקפריסין
26.7 12.7
6.9 23.8 9.8
13 יום כולל הכל
313ל״י
לאיטליה 3טיולים של 20 יום
טיול לימוד בפלורנס

ליוון
3.8 20.7 6.7
21.9 14.9 31.8 17.8
14 יום כולל הכל
357ל״י

לאירופה הפונחז
22 יום, במכוניות
משובחות ומלוני הדר

מספר המקומות מוגבל -כל הקודם זוכה
פרטים יה רשמה

דרהרלח־ש
\1*111£
אחיח *ג!111*411 1*1
סוכנותלתיי רו תונסיעות
תל־אביב, אחוזת בית 3

טל• 65217 ,65218

תשבץ העוד הזה 4340
אפרים ניסים (בן 17 וחצי) מרמת־גן, התחיל כנראה
לקרוא את ״העולם הזה׳׳ בגיל צעיר מאוד, כיוון שהוא
טוען על עצמו שהוא קורא ותיק מאוד של העתון. יש
לנו סיבה להאמין לו, כי הוא גלוי מאוד ומודה שכתב את
התשבץ כפירסומת ולא כתחביב. מכירים אותך, יה־אפרים
מאוזן )1 :מנז
על העור, לבוש)4 ,
ים )10 .מיז בהמה.
)11 חי במים)13 .
חטישה-עשר )14 .גיבור
שקספיר)15 .
מחבר הספר ״ויל־הלם
טל״ )17 .מאתיים
ואחד )19 .קריאת
הריקוד הישראלי
)20 .שם משפחתה
של חנה מרון
לאחר נישואיה)22 .
מעבר תת־קרקעי)25.
דוקטור (ר״ת))26 .
בור שופכיז)27 .
לא מעובד0 )30 .־
מיה, תזוזה)32 .
נהר באיטליה)33 .
מילת־זירוז )34 .הרבה
)36 .עני)37 .
פילוסוח ידוע)39 .
כינויו של אחד הלוחמים
שנפל בקרב
קלקיליה )41 .כפר
בנליל )42 .ראש
חודש (ר״ת))44 .
מטריד )46 .גושפנקא )48 .רטוב )50 .שקט.
)51 אמצעי כדי להגיע לידי פשרה)53 .
נוזל חיוני לתנועה )55 .משתחווה )57 .נהר
באפריקה )58 .מתקיים )59 .היתה מלכה
ברוסיה )60 .בלוקאדה.
מאונד )1 :קור )2 .זועם )3 .לעתים
מזומנות )5 .יחידת חשמל )6 .טול אותה
מביז עיניד )7 .נזכר לעיל (ר״ת) )8 .דרד
בלאטינית )9 .עורר־די! נרטני )12 .נמצא
בים )15 .מראשי אצ״ל )16 .שקר )18 .תנו

אינוד )21 .נאד )23 .עיר קדומה במצרים
)24 .תבלין מזרחי )26 .חוסר הצלחה
)28 .אותו אכלו בני ישראל במדבר.
)29 מצביא איטלקי נודע )31 .בשר-פינול.
)32 הוד, הדר )35 .תבואה )37 .שפעו)38 .
פעולות מחתרתיות )40 .אות באלף־בית.
)41 מילת־שאלה )43 .מורא )45 .מעבי)48 .
ימה בארץ )47 .סופר ומהזאי אמריקאי.
)49 לא מחוספס )62.אות )54 .ח?ק נזרובה.
)56 שופט )58 .מסתובב.

קולנוע סרטים הענק חוזר
תות חי ־ כ ר (אורגיל — ירושלים; שוודיה)
הגדלים בסביבות מעון־קיץ שוודי עזוב,
מחזירים פרופסור זקן אל ימי נעוריו, אותם
בילה באותו מעון־קיץ.
הפרופסור איזק בורג (ויקטור סיוסטרום),
נמצא בשנת השמונים לחייו. הוא נוסע
במכוניתו משטוקהולם לעיר האוניברסיטה
לונד, על מנת לקבל שם את תואר הכבוד
שלו, לרגל מלאות 50 שנה לעבודתו כרופא.
נסיעה זו משמשת לו כמסע על פני
עברו, בה הוא עורך את חשבון חייו.
המסע מתחיל בכך שכלתו מריאן (אינגריד
טולין) ,הנוסעת עימו במכונית, מטיפה לו
מוסר על אנוכיותו וחוסר־התחשבותו בזולת,
ועל קמצנותו שהביאה אותו לגביית
הסכום שהילוזה לבנו ללימוד רפואה.
הטפת מוסר זו אינה משפיעה, כביכול,

לה אפיזודה מינית חולפת, מתפתח לרומן
סוער המגיע למשבר רק ברגע בו מגלה
הלולים שמאמצתו מראה גם לאחרים את
מה שהיא מראה לו.
הסרט, שהיה במקורו מחזה טלביזיה, נמנה
על סרטי הגל החדש האמריקאי. החידוש
היחיד שבהם הם נסיונותיהם לעקוף את הצנזורה
ולהציג על הבד יותר מין. אך
לבטיה המוסריים של החשפנית ובעיות החינוך
המיני של בן החצרן היו יכולים
להוות, לכל היותר, מלודראמה זולה. המיש־חק
הוא המהווה גלגל־הצלה לסרט.
שחקני־הסרט הינם, רובם־ככולם, שחקני
טלביזיה, בלתי מוכרים לצופי־הקולנוע. הם
מציגים על הבד אסכולת־מישחק שונה לחלוטין
מזו המקובלת בסרטי הוליבוד. הסרט
כולו מונח על כתפיהם של צמד שחקנים
מצויין, כלולה אולבריים בתפקיד החשפנית,
וסקוט מארלו כלוליט. לולה, כוכבת
טלביזיה ידועה בארצות־הברית, היא
שחקנית מושלמת, הכובשת את הצופה מן

לולד! אולכרייט ום ר,וט מרלו ב״מורה לאהכה״
חינוך מיני לבן־החצר!

אנו קונים
מצלמות ואביזריהן ומשלמים
מחירים טובים ! העתקת
מסמכים — במהירות!
באחריות! בסודיות׳

עברית * אנגלית
ארפתית * גרמנית
כפל

השעות

קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ם יסודיים ותיכוניים
3נג<ס 0X1*188 1
הכנה לבגרות

על הפרופסור הזקן, לאמיתו של דבר,
היא מניעה אותו לעשות את מאזן חייו.
יום שהוא חיים. אינגמר (מעיין הבתולים)
ברגמן, גאון־הקולנוע השוזדי,
מתגלה שוב בכל גדולתו בספרו עלילה
שיגרתית מעין זו, למענה כתב תסריט
ואותה אף ביים. תיאור יום אחד בלבד
מחייו של הפרופסור הזקן די בו לברגמן
כדי להציג על היד דמות אנושית של אדם
על שמונים שנותיו. הוא עושה זאת בעזרת
סמלים, רמזים ודימויים.
הפרופסור מתחיל את יומו בחלום, ממשיך
בנסיעה, אוסף שלושה טרמפיסטים צעירים
אל מכוניתו, חוזר בהזיות אל ימי-
נעוריו, אוסף אל מכוניתו זוג נשוי שמכוניתו
התהפכה ושנסיעה קצרה מספיקה
להם כדי להציג חיי־משפחה הרוסים, חוזר
שוב בהזיות אל תקופת מיבחני״הרפואה
שלו, מבקר את אמו ואת סוכנת־הבית
שלהם. בסוסו של המסע, לאחר שזכה בתואר
הכבוד, עולה הפרופסור שוב אל מיטתו
כשהוא מאושר, לראשונה בחייו.
עבר והוזה, דמיון ומציאות, מתערבבים
בסיפור העלילה, שעם היותה קלילה ופשוטה,
חודרת עמוק לנבכי נשמתו של אדם.
ברגמן נעזר, הפעם, בצוות שחקנים, רובם
חניכיו, שמישחקם הוא בבחינת ערך משלים
לרעיונותיו וביומו, מעל לכולם ניצב
מישחקו של ויקטור סיוסטרום, מי שהיה
בעצמו במאי קולנוע, שצעד עם ברגמן את
ראשית צעדיו בקולנוע. סיוסטרום, ענק-
מישחק גאוני, שר בסרט זה את שירת
הברבור שלו. שלוש שנים אחרי שהופיע
בסרט, שהוסרט ב־ ,1957 נפטר. במותו היה
בן שמונים ושלוש.
לו רי ט
המורה לאהכה (חך -תל-אביב; אר-
צות־הברית) היא חשפנית שכבנית בגיל בו
עליה כבר להסתיר את קמטיה, האונסת
לוליט יפה־תואר בן ,17 בנו של החצרן
בביתה. אלא שמה שהיה צריך להיות תחי־

הרגע הראשון במישחק דינאמי ורגשי. אחרי
שרואים אותה, אין להתפלא עוד על הצופה
האמריקאי הבורח מהקולנוע לטלביזיה.
לעומתה נראה סקוט מארלו כמוצר של
האקטורס ססודיו, אך הרבה יותר סימפאטי
ומאופק בהשוואה למוצרים אחרים של אותו
אולפן, משכנע יותר מכל הג׳יימם־דינים
והברנדואים למיניהם.

ה ש חוי והאדום
הנועזים והארורים (אוריון -תל-
א בי ב; א ר צו ת־ ה ב רי ת) הם החיילים הכושים
של יחידת חיל־הפרשים האמריקאי באריזונה,
אשר לחמה בשבטי האפאשים האינדיאנים,
שהיו מגיחים מתוך שמורותיהם למסעי
שוד ורצח, במאה שעברה. למרות
שוויון־הזכויות שהיה לחיילים כושים אלה,
ולמרות שהתבלטו באומץ ליבם, הם היו
מופלים לרעה, גם בתוך הצבא עצמו.
מפקדה של אותה יחידת־כושים היה סמל
ראשון כושי, בשם ברקסטון רוטלדג׳ ,שהצטיין
כחייל למופת. אלא שיום אחד נחשד
הכושי באונס בתו של אחד הקצינים, ברציחתה
וברצח אביה. במשפט הצבאי שנערך
לו, תחת לחץ הלבנים שעמדו לערוך
לו משפט לינץ׳ ,מתייצב להגנתו קצין לבן
(ג׳פרי האנטר) ,המנסה לזכותו מן האשמה.
חיצים בפאתוס. ג׳ון פורד, הבמאי
שהתמחה ביצירת סרטי־הרפתקאות היסטוריים,
חרג מהשיגרה המקובלת בסרטים
מעין אלה. הסרט אינו מערבון וגם לא
סיפור מלחמה באינדיאנים. אלה משמשים
רק רקע לסרט־מתח אנטי־גזעני.
המתח ההולך וגובר עם התפתחות העלילה
מושג על חשבון ההגיון שבניהול
המשפט הצבאי, שפורד שילב בו כמה
סצינות סאטיריות על חשבונם של קציני-
הצבא ונשותיהם. ואילו החיצים האנטי־גזעניים
מובלטים בפאתום רב ובמלאכותיות.
פורד אינו מסתפק בהצגת הכושים כבני-
אדם שווים, הופך אותם לסמלים, שהם אולי
יפים כשלעצמם, אך חסרי רוח־חיים.
העולם הזה 1240

לעולם צ 1דק ת

ב ע ריכ ת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד מן הסשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזנח
בפרס של עשר לירות שיוענק מדי שבוע.
הזונה הפעם היא: נירה שוורץ, קדית מוצקין.

הכותרת המוצלחת לקשקשת השבוע

שעבר (למעלה) היתה ללא ספק: ה*
פגישה ההיסטורית כן־גוריון־
דה״גול בפאריס. את התשובה הזהר,
הזו קיבלתי מהקוראים היקרים:
דניאל יהודה, חיפה; סגל מרדכי, תל־אביב
ואבי לוריא, ירושלים. כותרות
נוספות התקבלו מנירה שודארץ, קרית
מוצקין: פדר,ש נותן יד לכליץ,

כעת קפצם מגדר כית־הסוהר

וחיים עצמון: ככהו״וגב ה רו ס גי

אצכע.

עכשיו הכינו את עצמכם למשלוח הצעות
לכותרת הבאה (למטה):

הסועדים רצהו את ידיהם (הבוקר).
משד, גרינברג, ירושלים
מפני שמיהרו למסיבת אבלים.
הדיונים התנהלו בוועד הפועל של
ההסתדרות הצינית (דבר).
ש. ב ,.תל־אביב
אומו־קריטיקה?

אגדות מידד
חסשירון מעשה כגורילח שחורה,
שיצאה יום אחד מעורה.
כמראה הסתכלה,
ואמרה אדלח־לה -
ולעור לא חזרה חזרה.
יורם ברנשטין, תל-אביב

מעשה כגורילח שחורה,
שחרחורת וקצת כעורה.
ללא כל כסוי
עשו לה עיסוי -
מלכת־קופי הפכה כמהרה.
מעשה כגורילה שחורה,
שהיתה למפא״י מסורה.
כיום הבחירות,
היא טרפה קצת קולות
כלי פחד וכלי כל מורא.
אבי לוריא, ירושלים

מעשה כגורילה שחורה,
למלכת־יופי חיש נכחדה
היא אמרח,, :לעולם,
לא אתן לצלם!״
זה עזר? לא היתה לה כדירה!
ע. ש ,.חיפה

מעשה בגורילה שחורה,
שהייתה האחת כתרה.
עד שכא הרומאן,
עם האורנג־אוטאן,
והעסק נגמר כפשרה.
אלכם לוי, תל־אביב

מעשה בגורילה שחורה,
שרצתה להציל את עורה.
היא צרחה שימו לב ! !
מסביבנו אויב
והיא שו ב ...למנהיג נכחרה.
דוד סמדר, תל־אביב
ועתה, רבותי, לקראת החמשיר הבא,

שיתחיל במילים: מעשה כמרצה 1 לבחירות,..

מזה צוחקים ההודים

א ה גזהכיב אהז1גז רגזטזחדגז גז איב מד, א ך נם זגזזז ר סבר בברכה כר או חן

הבלוחון מתרחב
כשהלכתי לקחת את יואב מהגנון של
פנינה, מצאתי את המקום מוקף גדר־תיל,
ובשער זאטוט אחד עם עוזי מעץ.
״צרתנועה, אדוני!״
.מה זאת אומרת צו־תנועה? באתי
לקחת את יואב הביתה!
״לא חשוב. בלי צו־תנועה לא נכנסים
יותר לגנון.״
דחפתי את הזאטוט הצידה ונכנסתי.
אך הממזר הוציא מכיסו משרוקית ושרק.
לקול השריקה עסו עלי כל ילדי הגן,
ובתוכם גם בני יואב, תפשו במכנסי
ובמעילי והתחילו מורטים אותי מכל
הצדדים, ואינני •ודע כיצד הייתי יוצא
משם לולא הופיעה סיתאום פנינה הגננת
והצילה אותי מידיהם.
״מה זה, פנינה? מה קרה לגנון שלך?״

הובא בפני השופט להארכת
מצערו (ספריב).
אמנון רון, תל־אביב
במעצר רב וביגון קודר.

שאלתי אותה, אחרי שנרגעתי.
״מהיום והלאה,״ אמרה הגננת פנינה,
תהיה משמעת בגנון. לפי המלצת מחלקת
החינוך הקמנו חוג נאמני בטחון שכל
הילדים האמיצים שייכים אליו. ואתה
לא תאמין, כבר בצהריים תפסו הילדים
שני מרגלים חשובים, שניסו לבדוק את
מספרי מפעל הפיס בקיוסק ממול.
אני מצטערת על מה שעשו לך הילדים.
אבל מהיום והלאה, אתן לך צוי־תנועה,
שתוכל להיכנס לגנון כל זמן שתרצה.
״יואב!״ צעקה פנינה הגננת לעבר בני,
שראשו היה תקוע כל הזמן בפתח.
בצעדי אווז דישדש יואב עד שהגיע
לגננת והצדיע :״לתה את אבא הביתה,
ותראה שלא יחטפו אותו אויבנו בדרך!״
יואב הצדיע שוב, נטל אותי בידי והביא
אותי בשלום הביתה.
בכבוד רב

ראוכן כן אכורעפיה גרינכרג

ת שכיח
כמו שיש תזכיר, יש גם תשכיח. זאת
אומרת, שלא כל מה שכתוב בהעולם
הזה, וביחוד בתצפית, באמת מתקיים.
במדור תצפית (העולם הזה 0236
נמסר :״גם מפא״י תסבול השנה מדוחק
כספי בעת ניהול מערכת הבחירות.״
בדקנו את העניין, והתברר שלא דובים
ולא יער. למפא״י לא חסר כסף
לשום דבר, ובעיקר לא לבחירות, והמודעות
בעתונים יוכיחו. לכן שכח את
התצפית בגליון .1236

תצפית

ל הגנ ת
זכויות העמ לי ם
עברתי ברחוב וראיתי אנשים נחים.
אני ערמומי. בענייני עבודה אני כמעט
שרלוק הולמס. מיד תפסתי את העיקרון:
פועלי העירית. ומכיוון שאני
משלם מיסיס גם לעיריה, עמדתי להסתכל
באיזו צורה של מנוחה פרודוקטיבית
מבוזבזים המסים שלי. אני עומד,
הפועלים עומדים, מנהל־העבודה עומד.
פיתאום פוצה את פיו מנהל־העבודה
ואומר בנחת :״נו, חברה, אולי כבר
הגיע הזמן גם לעבוד קצת?״
היו כמה דקות דומיה. אחרי כן פתח
אחד הפועלים את פיו, ויען ויאמר, גם
הוא בלי חיפזון ובלי הרמת קול:
״סוסים בלגיים שיעבדו.״
מדוע דוזקא בלגיים? מדוע צריך פועל
עירית בתל-אביב להיות אנטי־שמי
לבלגיים? מה עשו לו הבלגיים?
עד שאתם מתחבטים בשאלות עצומות
אלה, בי נעורה שאלה טכנית פשוטה:
עובדים הסוסים הבלגיים, ומה
על הביטוח הלאומי שלהם? נניח שסוס
בלגי פלוני, נאמר יוסלה, נפצע בעבודה
ח״ו. ביטוח בריאות יש לו (באמת),
אבל מי משלם לו דמי־מחלה? או נניח
סוס בלגי פלמוני, נאמר חושם, נהרג
ח״ו בתאונה, בדרכו לעבודה. מי ישלם
את הוצאות הקבורה? ומי ידאג לאלמנה
וליתומים? סייחים קטנים מי0כ־נים!
מה חטאו שאין דואג לפרנסתם,
לפרזולם ולחינוכם? הלא הם עלולים
לשוטט ברחובות ולהצטרף לנוער הסו־סי
העבריין, לעשות אורגיות בכל ערב
שבת, ולרעוש ולהזיק למכוניות החונות
ברחוב.
פניתי אל מר אלחנן גפני, מנהל
יחסי הציבור של הביטוח הלאומי, ושאלתיו
מדוע אין ביטוח לאומי לסוסים
— ביטוח אמהות, זיקנר״ פרסי
ילודה (אני מכיר כמה סוסות שכבר
המליטו יותר מעשרה סייחים) וכל
השאר.
מר אלחנן גפני אדיב מאוד. השיב לי
כי לעניין הסקטור הסוסי כבר מונתה
ועדה בהרכב מפלגות נאות, ובראשות
שופט מחוזי, ויש להניח כי ברבות
הימים תמליץ ואולי אף יתחשבו בהמלצותיה.
הקושי העיקרי הוא, שכל מבוטח
בביטוח הלאומי צריך מספר תעו־דת־זיהוי,
ומשרד־הפנים מסרב לתת
תעודות־זהוי לסוסים.
פניתי למשרד הפנים ושאלתי מדוע
לא יתנו תעודות־זהוי לסוסים. אחרי
כמה שבועות ותזכרות הואילו להשיב
לי (רק בעל פה!) כי יש בעניין קושי
טכני, מכיוון שאין לסוסים לאום, ואי-
אפשר לרשום תעודת־זיהוי בלי לאום.
הערתי שמדובר בסוסים בלגיים, והשיבו
לי כי בבלגיה יש לפחות שני לאומים׳
ואלונים ופלמים, ומכל מקום, יש
חשד רב כי בין הסוסים יש הרבה
יהודים שפשוט לא נמולו.
לדעתי, כל אלה התחמקויות. לשוורים
שאינם חסומים בדישם, היושבים
במשרדי הסוכנות היהודית, יש ביטוח
לאומי. לחמורים שבגזברות עירית תל-
אביב, יש ביטוח לאומי. לכל הבהמות
שבמשרדי הממשלה, יש ביטוח לאומי.
ומדוע לא לסוסים, ליחידים שבאמת
עובדים?

(כל הזכויות שמורות)

• המספר שיזכה כשתי דירות בהגרלה הבאה של מפעל הפיס,
אשר תתקיים ביום החמישי ,22.6.61 ,הוא המספר .234765

מספר 1240

מי עזו לו לתכנן

הגבול?

מיהו ופאל בליץ? כיצד הפך רוצח?
מדוע לא הלשינו עליו למוות שידעו את סודו?