גליון 1241 מתאריך 28 ביוני 1961

הנאצי בתא־הזמכית
מוקיע את הנאצי
ושוד ואש־הונונשלה במו

71#£4

בנסיעתך הבאה לניו־יורק טוס ב־ט.וו.א — .חלוץ טיסות הסילון.
תמריא מתל־אביב בכל יום ראשון, רביעי וששי במטוס סופר־קוגסטליישן
ומרומא במטוס סופרג׳ ט לניו־יורק• אם יעדך אל
תוככי ארצות־הברית, זכור, ט.וו.א. היא חברת התעופה היחידה
הממיסה אותך כל הדרך ללא חניה אל ניו־יורק ואל 70 ערים
ראשיות בארצות־הברית — ברטים אחד, חברת תעופה אחת.

מכל הנסיונות להתחרות בהעולם הזה ולהכותו בנשקו שלו,
היה יעד הנסיון המחושב ביותר.
ראשי קבוצת. המישטר החדש״ ,שיזמו את השבועון, ידעי
להעריך את העולם הזה, כי במשך שנים שיתפו פעולה עימני
במערכות ציבוריות שונות, הופיעו על שערינו וזכו מידינו
למנה גדושה של אשראי ציבורי. כאשר החלימו לסטות מן
הדרך המשותפת ובחרו לעצמם נתיב אחר, הגיעו לכלל מסקנה
שהם זקוקים להעולם הזה משלהם. הם ניגשו להקמתו במחשבה
צלולה.
הם הרכיבו מערכת שהיתר, מורכבת באופן בי^עדי מאנשיב
שעבדו בזמן מן הזמנים בהעולם הזה, ושלמדו את שימותיני
על בוריין. כל אדם שהשתייר אי־פעם למערכת שלנו, וגם כמה
מחברי־המערכת הנוכחיים, הוזמנו לשיחה על־ידי היוזמים, זכו
להצעת־עבודר, מושכת.
מלבד הפורמאט, שהיה קצת יותר קטן מזה של העולם הזה,
דמה השבועון החדש כולו להעולם הזה. בשבועות מסויימים
היד, ממש קשה להבחין בין שני השערים: שניהם היו אדומים,
על שניהם הופיעה תמונת אותו איש. בצירוף אותה סיסמה
עצמה.
דמיון זה השתרע על עמודים שלמים, החל במדור הנידון,
וכלה במדור תצפית. פרט לאי־הכללת כמה מן המדורים הקליב
של העולם הזה, היה יעד, מכל הבחינות, העולם הזח מס׳ .2
בניגוד לנסיונות קודמים להתחרות בהעולם הזה בדרך זו,
כלל הדמיון הפעם גם את הצד הרעיוני. לקורא השטחי, שאינו
מתעמק בתוכן הדברים, יכול היד. להיות נדמה כי שני השבועונים
מטיפים לאותם רעיונות עצמם. היה דרוש כושר־אבחנה
כדי לעמוד על ההבדלים המהותיים בגישה.
אפשר היה, איפוא, להניח כי השבועון החדש ייהפך במהרה
למתחרה רציני. היו לו כל הנתונים: צורה דומה, מדורים
דומים, עובדים שלמדו את מיקצועם בר,עולם הזה ושאחד מחם
אף הצטיין במערכת זו, סיסמות דומות. גם מימון לא היד,
חסר. ביעד הושקעו כ־ 30 אלף לירות — פי שבע יותר מן
הסכום שעמד לרשותנו כאשר יסדנו את המערכת הנוכחית
של העולם הזה.
ובכל זאת — שוב נסתבר כי כל נסיון כזה נידון מראש
לכישלון חרוץ. יעד לא הגיע מעולם ל־ 10 אחוז מתפוצה
העולם הזה. החודש חדל השבועון מלהתקיים, אחרי קרוב
לשנה של הופעה, ואחרי פירפורים ממושכים, שכללו שינוי
הפורמאט וצימצומים שונים. העתון הזיק ליוזמיו הרבה יוחד
משהועיל להם.
מדוע? איני כאמין שזה רק עניין של כישרון ויידע. יש
להעולם הזה אישיות משלו, אישיות שאינה תלוייה בעורכיי
ובעובדיו. אין היא קשורה בשיטות מסויימות, במדורים מסויי־מים
או באמצעים מסויימים. אישיות זו אינה ניתנת לחיקוי.
הציבור מכיר אותה — והוא עומד מייד, בחוש מוזר,
על חוסר אישיות זו בשבועונים שביקשו להידמות לו.

פנה אל סוכן הנסיעות שלך או אל ט.וו.א.

רח׳ אלנבי .98 תל־אביב, טלפון 67364

אל קטר תי קהב שי טההחדשה

בגד הים החדש

בעזרת אוסצילוסקופים
10ט 0מ 1ס
£ 8י 1ס ס 1 1 . 0 8ס — 0 8

׳שאר תמיד זזדש, באם תרחציהו
אחרי כל שחיה ב״סקסטיל שמפו*.
רק טקסטיל שמפו מוציא את נל
שאריות המלח והכלור מבגד הים
ושומר על ידי
כן על צבעו וצורתו
הנאה.

מתחילקורס ערב חדש

לטכנאי רדיו

(בולל טרנזיסטורים
ואיפנון תדירותי)

הרשמה בכל ערב משעה 5עד שעד8 ,
המכונים הישראליים לטכנולוגיה
תל־אביב, רחוב בן־יהודה ,84 טלפון 29471

כך מת השבועון ה־ ,14 שניסה להתחרות בגלוי או בסתר ב־העולם
הזה. השלושה־עשר שקדמו לו, במשך 11 שנות קיום
מערכת זו, וששמות רבים כבר נשכחו מזמן:
0אשמורת, שבועון מפא״י לדור הצעיר.
0מצפן, שבועון במתכונת העולם הזה -שהתיימר לדיור.
בלתי־תלוי, היה למעשה ביטאון מוסתה של אחדות־העבודה,
בהשראת יגאל אלון.
עין כעין, שבועון שהיה קשור אז למפלגה הדתית־הלאומית,
ושהיה מעין העולם הזה לדתיים. עורביו הקימו
לאחר מכן שבועון חדש בשם פנים אל פנים.
׳ 0עתיד, נסיון־נפל של חרות להוציא עתון לדור הצעיר
באיצטלה של ביטאון בילתי־תלוי.
0תנופה, אותו הדבר בשם אחר.
0חיי שעה, שבועון קלוקל של רכילות וחתיכות, שהוקם
ביוזמה פרטית, התקשר לאחר מכן עם הסניף החיפאי של
מפא״י וחולק חינם על־ידי אבא חושי בבתי־החרושת, מתוך
נסיון אתילי לדחוק את רגלי העולם הזה בשיא המערכה על
חושיסטאן. נסיון של חושי להוציא לאור מעיין העולם הזה
פרטי משלו, בשם בזק, לא יצא לפועל.
0עין, ביטאון אינטליגנטי יותר, שהיה קשור עם מפא״י.
0ר אי, נסיון־נפל פרטי להכות את העולם הזה בנייר
משובח.
תבל, שבועון פרטי, שהקדיש עמודים שלמים להשמצת
העולם הזה, ניסה לחקות אותו ושבק חיים לבל חי.
0אנה נו, נסיון של אחד הצהרונים להוציא שבועון לדור
הצעיר.
0קול ישראל, נסיונו הכושל הקודם של שירות־ד,שידור
להוציא שבועון־ראדיו, באמצעות בעל־זכיון פרטי, שהיה משעמם
כמעט כמו הנסיון הנוכחי.
•@ רימון, שבועון־הרפש של נערי־החצר של ביג׳י, שד,וקב
במגמה יחידה: להרוס את העולם הזה באמצעות שקרים והשמצות
אישיות, נקבר לבסוף על־ידי יוזמיו בבושת־פנים, אחר׳
שבלע 400 אלף ל״י מכספי קרנות ממלכתיות סודיות. עד היום
מנסה כל אחד מנערי־החצר לנער את חוצנו מעסק־ביש זה,
להטיל את האחריות על הנערים האחרים.
דבר השבוע, הוותיק והחזק ביותר, שמאחוריו עמד
הכוח המקובץ של ההסתדרות ומפא״י, ושחדל להתקיים בשבועון
אחרי שבלע גרעונות שעלו על מיליון ל״י. הוא מופיע
עתה כתוספת־יום־שישי המצורפת לדבר.

תוצרת -נקה״ תוצרת איכות
המפיצים היחידים: חב׳ נורית בע׳׳מ

העולם הזה 1241

מכתבים
שבועת אייכמן

עקבתי אחרי סידרת המאמרים של אורי
אבנרי ״לידתו של נאצי״ והתרשמתי מ־ריהב
היריעה שפרש לפנינו המחבר. עתה,
בעלות אייכמז להעיד, אני רואה כמה טהי-

לא קונץ ללכת ברחוב דיזננוו* בעיניים
פתוחות. אבל אם כבר מדברים על עיניים
פתוחות, אני מתפלא עליכם שלא שמתם לב
לכד שהחברה של בינ׳י בבית־הספר לנוכלים
הם פינחס לבוז מימינו וישראל בר
משמאלו.
דויד אלחנני, תל־אביב
השלישיה שבקיר — ראה ציור.

הבחורה הישראלית

אייכמן נשבע
מנים היו מאמרים אלה ועד כמה התבססו
על עובדות מוצקות וניתוח נוקב.
אליעזר גל, ירושלים
...הבל רק דבר אהד: שהצלם לא הצליח
להנציח את הרגע בו מרים אדולר אייכמו
את ידו, ונשבע בפני שופטים יהודיים לומר
את האמת על מסכת הבהמיות הרצחנית.
נעמי פולק, רחובות
התמונה בכל זאת הונצחה, על־ידי מסרטת
הטלביזיה הרושמת את כל תהליך המשפט.
רגע ההשבעה — ראי תמונה שנלקחה מתון
סרט הטלביזיה.
נדהמתי בראותי, בי לתור המאמר ״מתי
שמע אייכם! לראשונה על ההשמדה״ (העולם
הזה )1236 נונבה — כאילו בתמימות —
חרונמה המובהקת, זה מול זה: המחלקה לעניינים
ערביים הנתונים, לשבט או לחסד,
בירי אדם אחר, שהוא ראש הממשלה, כש־המוציא
לפועל הוא אורי לובראני, שאי!
לו, להלכה, שום סמכויות, אד לטעשה, הוא
בל־יכול.
לא הייתי מתפלא לו נכתבו דברים אלה
ב״אל־ארד״ לשעבר או באחד מעתוני רע״ם.
תמהני, אם איז כאז מזוכיזם מטופש שיש
בי כוונות זריז והסתה פרועה ננד המדינה.
ז. זרובבל, נס־ציונה

בוחרי הנשק
אחרי שקראתי את כתבתכם על מכירת
ג׳יפים, חומרי־נפץ וכו׳ לצבא פורטוגל (העולם
הזה ,)1240 לא נותר בלבי כל ספק
כי אכז מכרנו להם גם ״עוזים״ .באותה הזדמנות,
הרהרתי בשאלה: מרוע זה הפכנו
״פקי נשק לרודנים הנאלחים ביותר של
דרום אמריקה ולם שסידי-עם כמו הפורטוגלים?
האם מפני ששום מדינה הנונה —
ובעלת תבונה פוליטית — לא הסכימה
למכור להם?
שמואל לוין, חיפה
הזוכרים אתם כמה דיברו וכתבו על טוהר
הנשק לפני קום המדינה? וכעת ראו אותם
אבירי־שקר, היכן הם מובילים אותנו, את
עם התנ״ד ונביאי השלום!
יצחק בר־כוכבא, ירושלים

השלושה שבקיר

אבראבו לצלם שלכם. יש לו באמת עיז
הדה, אם הצליח לתפוס את הציור הילדותי

ש. נטרי טועז במיכתבו (העולם הזה
)1239 כי הבחורה הישראלית עצמה מוציאה
את צלם האנוש מקירבה. ובכן, נטרי, טעית.
כידוע, רוב הבחורות בארץ סובלות מחוסר
אמצעים. הבחורות הנורמאליות והצנועות
בישראל — לרעתד, איז כאלה בארץ,
אד יש ויש — מסתפקות בפקידי ממשלה
צנועים, ששכרם נע ביו 200־ 250ל״י לחודש.
השניים נישאים וסובלים בל שנותיהם הראשונות
ממצוקה כספית — שטרות על גבי
שטרות.
אר ישנז, בכל זאת, בחורות נורמאליות
והנונות בישראל אשר אינז יכולות לסבול
תנאים אלה, והן פונות לתחרויות-יופי, דוני
מנות, מישחק וכו׳ .ואם ישנו אדם כדוגמת
מנוח קוטרוב, המבטיח לבחורות פירסוטת
וקאריירה קולנועית — אז מה טוב. נם
בחורות הגונות ביותר מתפתות וטוותרות
על שטז הטוב.
אני בחורה צעירה ונאה, סיימתי בהצטיינות
קורם לדוגמנות, אד כיום איני דוגמנית
כלל ואינני רוצה להיות דוגמנית
מפורסמת או כוכבודקולנוע. עברתי את הקורם
הנ״ל על־מנת ללמוד יציבה והליכה
נכונה. רצוני להינשא ולהיות עקרת־בית
טובה, וכז לא ארשה לעצמי לעבוד כל
עבודה שהיא אחרי הנשואיז. אולם דבר
זה לא יתאפשר לי אם אנשא לבחור צנוע
והגוז (כדבריד, מר נמרי) ,שבעיני מצטייר
כפקיד ממשלתי.
רבקה סופר, חיפה

נופש כחוץ־לארץ
ודאי שמעתם שחברת ״הסתור״ ,שהיא
חברה הסתדרותית, מארננת נופש לחברי
ועדי העובדים. בסיפעלי נופש בקפריסיז.
מבחינה לאומית קשה מאוד להביז זאת.
ישנם בארץ עשרות מקומות־קייט, המחכים
בכליוז עיניים לעונודהקייץ. בשנים האחרונות
נוסע כל בעל־יכולת לחוץ־לארץ. נשארו
העובדים במיפעלים, הצבא והמשטרה הטבלים
את הנופש בארץ. כעת באה ההסתדרות,
הצריכה להילחם ננד הנסיעות ל־חוץ־לארץ
בכלל ונגד בילוי ונופש בחוץ-
לארץ בפרט, וטארננת את העובדים לנסוע
לחוץ־לארץ.
האיז די מזוז בארץ? או האם קפריסין
טובה מהארץ? ומה על כל אותז עיירות־נופש
המתקיימות רק מהקייט — האם יוסיפו
להז עבודות רחק? או שמא יש כאז
שיחוד של בחירות?
י. מיבר, תל־אביב

בליץ ו״עליית הנוער״
קראתי את המאמר על בריחת בליץ ועלי
לציי ז שנם ״עליית הנוער״ אשמה. רי היה
להכיר את בליץ הצעיר,
שעה ששהה
ב״מוסד טטפלהווי״
שברחובות, כרי להיווכח
כי רצה לי-
הפך לאדם הנוז. אד
איש לא נתז לו יד.
חיבלו בכל תוכניותיו
ובכל מאמציו
הכנים. הוא רצה
ללמוד ולעבור
בחינות בנרות, אד
מנעו זאת ממנו.
הוא רצה לבחור ב־עבודת־מלאכה,
ו״ע־ליית
הנוער״ לא
עשתה דבר כדי ל־אפשר
לו זאת. גרינוואיד בניל 16 פסקה
״עליית הנועד״ להת־ענייז
בגורלו ושוב לא דאגה לנער הפיקה
ומהיר־החפישה. והוא — לא רצה לנסוע
לאמו, להולאנד, משום שהיא אשתו של
משתן־ פעולה נוצרי ונאצי.
אם ״עליית הנוער״ מגרשת את הנערים
כבר בגיל 16 ומפקירה אותם ברחוב, היה,
לפחות, מחובתו של מוסד זד, לכוון את בניי
חסותו לשעבר, ולאפשר להם לפרנס את עצ_

בכבוד.
מלכיאל גרינוואלד, ירושלים

שמן״פז״* (22 טו־טי)

מבטיח פעולה תקינה של המצחים.

נותן הגנה יעילה בפגי תפיסת
הבוכנה.

מונע החלדת המיסבים.

מבטיח נקיון המנוע.

מתערבב בשלמות עם הבנזין.

תערובת מוכנה של בנזין
עם שמן ״פז״ טו־טי
לשרותך בכל תחנות ״פז״
נקרא בחוץ לארץ?5x6111 *13<5

מכת התאונות

קראתי את הצעתו של עורד־ריז יעקב
סלומון, להלקות בשוט את עברייני התנועה
(העולם הזה .)1240 אני צריד לומר שזה
רעיון גאוני. אבל יורשה לי להציע שיפור
קטן: מכיוון שהכבישים שלנו צרים ונרו־עים,
ואשמים במידה לא־קטנה בתאונות,
צריך נם אותם לתקז. צריך, איפוא, להטיל
עונש כזה: העבריין שנידון יכה את הכבישים
בפטישים ובמכושים, שעה שהוא עצמו
י ולקה בשוט על־ידי מנהל עבורה.
בצורה זו נצוד שתי ציפורים בבת אחת,
ותוסר הביקורת העיקרית נגד הצעתו של
מר סלומוז, היינו שההלקאה היא פעולה
עקרה ולא פרודוקטיבית.
מנחם לוי, וזל־אביס

לבון, כיג׳י ובר
של דויד בז־נוריוז על קיר באשקלון (העולם
הזה .)1240 אח שתי הדמויות הנוספות
של מנהיגנו הנערץ ראיתי נם אני, כי זה
העולם הזר! 1241

ממש מחריד. איד ארם נאור כוה
יכול להעלות רע י וז המתאים לימי הביניים?
דבורה שצקי, חיפה
רוצים לחסל את תאונות הדרכים? יש לי
רעיו! עוד יותר טוב: המרינה תבטל את
רשיונות־הנהינה ורשיונות־הרכב, ונחזור ללכת
כולנו ברגל. שרי הממשלה ועסקני ההסתדרות
ירכבו על חמורים.
אליהו סנדר, נהריה

כלנ ער ה-יופי ה בידי ה
-ק מאמץ קטן ורצון טוב דרושים כד

להיראות

יפה

ומטופחת•

עוזרד הנאמן — הוא

רויאלויט • 1 1ג 8 0 ¥
הקרס המפורסם לפי ד״ר לברן, פריס, הסביל נ׳לזז
דוי אל, מגן על פורך ורקמותיו חעדינזת, ס־מס
התהוות קמטי פנים ומסחר את גיזן פירן סי״״י
פסילות של סדזזור ו5דס.
המפיץ בישראל: לילית
פרסום ציטט

בש־ינה
על הגבור

העם

מעולם לא נתגלה הנזק החמור, שהביאו
נביאי־השקר של הבטחונניזם לבטחון המדינה,
בצורה כה ברורה, כמו השבוע.
לאורך הגבול הצפוני של המדינה ירקו
המיקלעים (ראה עמודים 7־ .)6אילו קרה
הדבר לפני שנה, היתד, המדינה כולה נאחזת
התלהבות מלחמתית.
השבוע הגיב האזרח הישראלי בצורה לגמרי
אחרת. התגובה הראשונה היתר :,שמא
זה תעלול־בחירות של בן־גוריון ונערי־חצרו?
איש לא יכול היה לשכוח כי בשיא פרשת
לבון האשימו חסידי פרם וחסידי לבון איש
את רעהו בייזום פרובוקציות בטחוניות על
הגבול, לשם רכישת לב קציני צד,״ל. אב
היה הדבר אפשרי אז, מדוע אין הוא אפשרי
עתה, כאשר נערי־החצר של בן־גוריון לוחמים
על קיומם הפוליטי?
פטירת־דחי דחייליס. גם דעת-הקהל
השופט ברנזון מקבל צ׳ק
העולמית לא הזדעזעה הפעם. עתונים זריב
בדיקה לפני נוירוץ־סוסים
פירסמו את הודעות ישראל בצד הודעות
ראדיו קאהיר, שטען בגלוי כי המתיחות היא
תוצאת סעולות־פרובוקציה ישראליות ומט האו״ם, בה עשוי להיווצר, בפעם הראשונה,
רתה לעזור לדויד בן־גוריון לנצח בבחירות. רוב של שני שלישים בעד החלטה תקיפה
עמדה כללית זו היא סכנת לבטחון המדינה. נגד ישראל, בתוספת מינוי אפוטרופוס בינהיא
סטירת־לחי לחיילים המסכנים את נפשם לאומי על נכסי הנפקדים.
למען המדינה. היא מגלה את הסכנה האמיתית
הצפונד, בהופעת הבטחוניזם הציני, ה־הו+ס
את אימון ההמונים בהנהגה הלאומית.
היא עלולה להתנקם במדינה בצורר, מחרידה 6 ,לא כסף, לא טוב
אם תהיה צפוייה לה, אי־פעם׳ סכנה צבאית
קשה היה להאמין כי ישנם במדינה אנברכה
אחת יש בתקריות אלה, ערב הבחי שים כה רבים המתעניינים בבחירות לכנסת
רות: הן מדגישות את הצורך הבטחוני החמישית. עשרות רבות של עסקנים מכל
החיוני בטיהור האווירה בצמרת המדינה, הדרגות, ח״כים, עתונאים, נציגי עדות ושייובסילוק
סוחרי־הבטחון המפיצים סביבם את כים עטורי־כפיות מילאו את שלושת החדריח־הבאושים
של קנוניות.
רים של הוזעדה המרכזית לבחירות ביפו.
אילו היתד, להם ברירה, לא היו באים.
אך חוק הבחירות חייב אותם. כי ביום שני
האחרון, בין השעות ארבע ושבע אחר־עניין
פרט׳ בהחרט
הצהרים, בא לקיצו המועד הסופי של פרק
מה אמר הנשיא קנדי בחודש שעבר לדויד הזמן בו מותר היה להגיש רשימות של
מועמדים לכנסת החמישית.
בן־גוריון?
באולם הגדול• ,שלבש צורה של ספק בית-
בן־גוריון עצמו לא גילה זאת לאיש. בשובו
ארצה, העמיד פנים כאילו נעלב עד משפט ספק תיאטרון זעיר, ישבה הזזעדה.
למעמקי לבו מן הטענה שנסע לאמריקה רק את המקום המרכזי תפס היו״ר, שופט בית־כדי
לרכוש קולות בישראל. באמתלה זו, המשפט העליון, צבי במזון.
סירב למסור לחברי הממשלה פרסים על
לבוש חליפה אפורה, כשצוזארון חולצתו
שיחותיו. הוא נהג כמלך בימי הביניים, הלבנה פתוח, קיבל את רשימות המועמדים
הם עסקו הפרטי, ושאינו חייב תשובה — כמו שופט במירוץ סוסים, לפני מתן
האות לזינוק. וכמו במירוץ סוסים, חלה
לאיש.
מדוע פחד בן־גוריון לגלות את פרטי גם כאן חובה לבדוק היטב את המועמדים,
השיחה? ככל שעברו הימים, כן נתגבשה לפני שיורשה להם לעלות על המסלול.
תשובה ברורה יותר. בן־גוריון פשוט לא בדיקה זו סיפקה כמה רגעים של שעשוע
העז להודות בפני הבוחר הישראלי על ועניין, במערכת־בחירות משעממת וחיוורת.
מעשיו מעבר לים.
בכדהכבוד -מפא ״ י. עד לאותו רגע
״הסכמה מלאה״ .אחרי שיחתו עם הספיקו ארבע רשימות בלבד להגיש את
קנדי, הכריז בן־גוריון כי הצעות הנשיא מועמדיהן: מק״י, הליבראלים, ושתי גרוהאמריקני,
ביחס לפליטי ערב ,״הן טובות רות ערביות של מפא״י — שיתוף ואחוזה,
— אם הערבים יקבלו אותן.״ ואילו הוא וקידמה ופיתוח.
עצמו, כך טען, הגיע להסכמה מלאה עם קנדי.
עתה, ביום האחרון, מיהרו היתר להבטיח
מה הן הצעות קנדי? השבוע הדליף אותן את השתתפותן. הראשון שניגש לשופט ב מהנשיא
האמריקאי עצמו לניו יורק סיימס, זון היה גבר נאה, שבא במיוחד מנצרת.
שפירסם אותן בהרחבה. תוכנן: מתן הזכות דאוד חורי הוא בעל־אמצעים, המרגיש את
לכל פליט לבחור בין שיבה לשטח ישראל, עצמו מקופח. הוא אסף 750 חתימות, הקים
לבין קבלת פיצויים. הפליטים שיבחרו ב רשימה עצמאית בשם שוחרי הדסוקראטיה,
קבלת פיצויים, ייושבו בארצות־ערב ובארצות ובא ליפו. בכיסו היה מוכן סכום של
מעבר לים. ועדה ישראלית־ערבית תראיין 5000ל״י במזומנים. אם לא יעבור את
כל פליט, תוודא את רצונו לחיות בשלום אחוז החסימה — יאבד את הכסף.
עם שכניו בישראל. אמריקה תממן את המיב־אחריו
באה עוד רשימה עצמאית. האיש
צע כולו, שיבוצע שלב־שלב, כשבכל שלב העומד בראשה היה פעם חבר כנסת של
יתרמו גם ישראל וגם מדינות ערב תרומה מפא״י. אך משהורחק בצורה מעליבה, החשודד,
להשכנת השלום במרחב.
ליט סאלח כניפס הדרוזי לנקום את כבודו.
לדברי המקורות האמריקאיים, כבר נתקב הוא בחר בשם קידמה ועבודה והגיש את
לה הסכמה התחלתית מצד ישראל ורע״ם רשימתו.
לתוכנית זוף דבר שעודד את הנשיא קנדי
ארבע הרשימות שלאחר מכן לא כללו
מאוד. במילים אחרות: הממשלה האמריקאית שום הפתעה. היו אלה רשימות פאג״י,
סבורה כי דויד בן־גוריון הסכים לתוכנית מפ״אי, אחדות העבודה ומפ״ם.
זו בשיחתו עם קנדי, וכי הסכמתו זו הובעה
שוב הוכנסו מעט חיים ושעשוע למהלך
על־ידו ׳פומבית בהכרזתו בניו־יורק.
העניינים. על דוכן הועדה הופיעו נציגי
״פצצת־זמן אטומית״ .מאז שובו ל התאחדות התימנים בישראל. הם באו להגיש
ארץ, לא אישר ולא הכחיש ראש־הממשלה רשימה משלהם.
את הגירסה הזאת. הוא פשוט שתק.
ישעיהו שאלתיאל הניח בפני השופט, את
בעזרת שתיקה זו, העמידו תועמלני מפא״י רשימת המועמדים, יחד עם רשימת 750
בכל רחבי הארץ פנים כאילו עדיין מתנגדת החותמים. גם כסף הביא. זאת בכלל לא
מפא״י בחימר, שפוכה אף להחזרתו של בעיה, הכסף. הוא לא אמר זאת לשופט,
פליט ערבי אחד .״בעיית הפליטים היא אך כאשר נשאל על־ידי העתונאים השיב :
פצצת־זמן אטומית!״ הרעים לוי אשכול .״לא ״בוודאי שאנחנו רוצים באות לי. זאת הנחזיר
שום פליט!״ חזרה אחריו המקהלה אות שלנו מאז ומתמיד. גם הליבראלים
כולה. כא*לו לא קרה כלום, האשימו דוברי רוצים אותה? באמת? מה זה ליבראלים?״
מפא״י את מפ״ם וחסידי גולדמן בכך שהם
שאלו אותו :״מר שאלתיאל, נכון שאתה
מוכנים לבגוד במולדת ולהחזיר פליטים.
חבר מפא״י?״
כאשר נתכנסה השבוע ממשלת ישראל,
״אני חבר מפא״י בכל הכבוד,״ השיב.
סירב בן־גוריון שוב׳ בבוז, לדווח לה על
למפא״י כדאי לסכן 5000ל״י בנסיון
שיחתו. תחת זאת הרצה בפני השרים על לשלול מהליברלים את האות הנכספת.
טכסיסי ממשלת ישראל בעצרת הקרובה של
(המשך בעמוד <6

מ פ לגו ת

יחסים מרחביים

הי א..
ס 0 £א8 1 £
20 סיג 75 .אג.
לטיב

ערבות

פד 010ד־ר יעקבסח

.העולם הז ד שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת ור,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8סלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: העולם הזה כע*מ.

ה עול ם,הז ה 1241

ך א נעים לאדם להכות על חטא ולהו־
/דות בפומבי על מישגה חמור. אין לי
ברירה אלא לעשות זאת הפעם.
כאשר נודע לראשונה על מכירת הנשק
הישראלי לגרמניה, לא התנגדתי לכך בתוקף.
שללתי את העיסקה רק מבחינה מדינית,
באשר היא שילבה את ישראל, שוב,
במערך הצבאי המערבי ופגעה באינטרס ה־נייטראליסטי
של המדינה. לא שללתי אותה
מבחינה מוסרית עקרונית.
האמנתי כי מחלת־הרוח הקולקטיבית, שדבקה
באומה הגרמנית בימי הרייך השלישי,
נרפאה. חולד,־רוח שהחלים ממחלתו, יש
לעזור לו להשתלב שוב בחברה הנורמאלית.
הריני חוזר בי עכשיו מדיעה זו.

אני סכור כי האומה הגרמנית
עדיין לא נרפאה ממחלת־הרוח
שלה. המחלה אומנם נכנסה לשלב
שקט* אף היא עודנה קיימת,
והיא יכולה לפרוץ מחדש.
אני מאמין כי גרמניה עודנה מהתה סכנה
לשלום העולם. אני מאמין כי הגרמנים
— כאומה — לא מתחו קו מתחת לעברם
המחריד.
אבחנה חדשה זו נכפתה עלי על־ידי כמה
וכמה עובדות. בין השאר:

• גילויי משפט אייכמן, המוכיחים
בי רכבות אנשים שהשתתפו
בפועל בתיבנון ההשמדה ובביצועה
מתהלכים חופשיים בגרמניה,
ואף ממלאים בה תפקידים כבל
דרגות המימשל והמינהל.
• עלייתם של כוחות שחורים חדשים
בחיים המדיניים של גרמניה המערבית, ובראשם
שר־הבטחון המיליטריסטי והאנטי־

גדזבהה

דמוקראטי, פראנץ יוזף שטראוס, מנערי
חצרו של ראש־הממשלה.

• חלקם המכריע של הגרמנים
באספקת נשק למשמידי־העם ה•
פורטוגאליים באנגולה.
אולם יותר מכל סיבה אחרת, השתכנעתי
על־ידי פרשת האנס גלובקה, מנהל משרד
ראש־הממשלה, איש אמונו הראשי של קוני
ראד אדנואר.

ץ*• מו רכים אחרים, שאינם אוהדים
^ את שיטות־התעמולה של המחנה הקומוניסטי,
ניסיתי להתעלם עד כמה שאפשר
ממסע־התעמולה נגד פקיד גרמני זה. מטרתו
הפוליטית היתד, גלוייה מדי, סיגנון־
ההתקפה צורמני מדי.
אולם תהיה מטרת הקומוניסטים במסע זר,
כאשר תהיה, הרי התעלמות נוספת מפרשה
מחרידה זו מהתה עוול כלפי עם ישראל.

גלוכקה באיש, אינו חשוב ביותר.
גלוכקה בסימפטום של
מחלת-רוח לאומית חשוב מאוד.
כאשר פושע בינלאומי מתחמק מעונשו
הצודק, ואף מסתנן חזרה לעמדת־מפתח, אין
זה אלא מיקרה אישי שיש להצטער עליו.
כאשר מתייצב המנהיג הלאומי העליון מאחורי
פושע זה, יש בכך מקור לדאגה רבה.

אף כאשר נשאר פושע בינלאומי
זה כעמדת־המפתח שלו גם
אחרי שנתגלה, כאשר הוא זוכה
לתמיכתה הנלהבת של מפלגת־הרוב
במדינה ושל מוסדות הכנסייה,
באשר אומה שלמה מסכימה
למצב זה או משלימה עימו -

״להגנה על הדם הגרמני״ :נערה גרמניה מובלת כרחוב, כשהיא נושאת
את השלט המכריז :״הריני חזירה מובהקת -עם יהודים מתעסקת ! ״
הרי הגיעה השעה להשמיע את
צופרי האזעקה.
כך אינה נוהגת אומה שהחלימר. ממחלת־הרוח
שלה, והמתחרטת על מעשיה. כך
נוהגת מדינה פסיכופאטית, שלא למדה
כלום ולא שכחה כלום, שאינה מתחרטת
על מאומה, המצפצפת על דעת העולם וה־יורקת
על זכר הקורבנות.

ן* פעם אחרי פעם התקיף אדולף
^ 2אייכמן השבוע את גלובקה. הוא ניצל
כל הזדמנות כדי לקשור את שמו בהכנות
להשמדת המיליונים. סניגורו עודד אותו
בכך, ואף הדריך אותו.
אין ספק שזה מיבצע של נקמה. ממשלת
גרמניה המערבית זנחה את אייכמן וההכחשה
לו. היא סירבה לדרוש את הסגרתו.
היא אף סירבה לממן את הגנתו. אייכמן,
וסרבאציוס נוקמים בדרך זו את ניקמתם
בקונראד אדנואר.

עבודתו של גלובקה: תעודות של מושמדי גטו לודז ,,הנושאות את
השמות הפרטיים הנוספים,,ישראל״ ו,,שרה״ ,לפי החוק שעיבד גלוכקה.

אך כמיקרה זה אפשר להבין
את אייכמן. הוא אומר לעצמו:
,הרי אני רק אחד המשמידים,
אחד מיני מאות שעמדו כראש
המיבצע. מדוע אשב אני בתא־הזכוכית,
בצל הגרדום, באשר
משמידים אחרים מנהלים את ה
מדינה
הגרמנית? ולא זו בלבד,
אלא שהם א!? מעמידים פני תם,
משמיצים אותי ומזדעזעים לשמע
שמי? ,
יחסו האישי של אייכמן לגלובקר, אינו
חשוב. יתכן שאייכמן כלל אינו זוכר את
גלובקה אישית, ששכח את פרצופו ד,ביורו-
קראטי המחוק, ואף את שמו. החשוב הוא
כי אייכמן מסתמך על מיסמכים ברורים,
שאינם זקוקים לשום פירוש.
מיסמכים אלה מוכיחים כי גלובקה:
• נטל חלק פעיל בעיבודם, בפירושם
ובביצועם של חוקי נירנברג המתועבים, ששללו
את זכויות היהודים בגרמניה, וניהל
בעצמו את המשא־והמתן להנהגת חוקים
אלה במדינות שהצטרפו למחנה הנאצי.
<• ניסח בעצמו את החוק שהכריח יהודים
להיקרא בשמות ״ישראל״ ו״שרה״,
כדי להבדיל ביניהם לבין הלא־יהודים.
• השתתף בייזום החוקים ששללו מן
היהודים סופית כל אזרחות — ובצורה זו
הוציאום אל מחוץ לחוק והכשירו את הקרקע
להשמדתם הגופנית.
• דאג לקריעת ילדים מאומצים יהודיים
מחיק משפחות גרמניות, כשלב ראשון לקראת
הריגתם — ולקריעת ילדים מאומצים
גרמניים מחיק יקיריהם היהודיים.
(המשך בעמוד )20

כתב ״העולם הזה״ שערר סיור באין וו

נציג התימנים מגיש את רשימתו
״ליבראלים? מה זה?״

במרינה
(המשך מעמוד )4
ברגע זה העלה כתב דבר, יואל מרכוס,
רעיון, שבוודאי היה זוכה לתגובה נלהבת,
אילו השמיעו מוקדם יותר באוזני יוסף
אלמוגי :״אילו היה למפא״י שכל,״ אמר,
״היתד, מגישה רשימה פרוגרסיבית. אין כבר
מפלגה כזאת וכל אחד יכול לקחת לעצמו
את השם ואת האות הקבועה שלה — פ׳.״
לרעםמ גי ע. בא תורה של חרות. השופט
ברנזון העיר לנציגיה :״זאת הרשימה
המסודרת ביותר שקיבלתי.״ וכמו לכל אחת
מן הרשימות איחל לה מזל טוב. שהרי
לא לחינם מכנים עובדי ועדת הבחירות
את המיבצע בשם ״מיבצע מזל טוב״.
ושוב רשימה יוצאת־דופן. שמה ארוך
מאד: החזית העממית, רשימה ספרדית דתית
למען הצדק והאחווה. זהו, למעשה, גם
המצע שלה. בראשה עומד משה ישי, העסקן
הבבלי ששירותו הממושך בשורות המפלגה
הדתית הלאומית לא הבטיח לו מקום בטוח
ברשימה. זוהי גם הרשימה העדתית ה־בלתי־מפלגתית
היחידה בבחירות אלה. כדי
לא לשים את עצמו ללעג, לא טרח לאסוף
120 מועמדים, הסתפק בעשרה בלבד.
בבחירות הקודמות הופיעו ארבע רשימות
עדתיות. יחד, אספו קרוב ל־ 30 אלף קולות
— אך אף אחת מהן לא עברה את אחוז
החסימה, והקולות בוזבזו. האם יצליח ישי
למשוך חלק מקולות אלה? הוא הניח 5000
לירות במזומן, מתוך אמונה שכן.
עוד לא נעלם ישי, ובמקומו התיישבה
דמות ססגונית הרבה יותר: הרב יצחק
אשכנזי .״כדי להזים את הבדיחות שפורסמו
בעתונים,״ פתח ואמר לשופט ברנזון,
״כאילו כל הרשימה של מרכז כנסת ישראל
העולמית כוללת רק אדם אחד, הבאתי כאן
רשימה של מועמדים ותומכים.״
השופט העיף מבט ברשימה .״אין כאן
750 שמות,״ העיר.
״אין דבר,״ השיב אשכנזי, שגם בבחירות
הקודמות סיפק את הצד הקל ,״עוד מגיע
לי מהבחירות הקודמות.״
״ומה עם הכסף?״ המשיך השופט לשאול.
״לא הבאתי,״ השיב הרב הארוך ,״אבל
הבאתי תזכיר. הנה, תמצא שם הכל. הסברתי
בו את המצב.
השופט ברנזון :״אם לא תפקיד בידי
5000 לירות לא אוכל, לצערי, לקבל את
הרשימה. עד שעה שבע הזמן בידך.״
השיב אשכנזי :״אני מבקש לעיין בעניין,
לפי רוח התזכיר. לעת עתה זה אפילו עניין
סודי. זה נשאר בינינו. לא עשיתי שום
שערורייה ולא מסרתי אותו לעתונים.
הקרבתי כל חיי למדינה. מה אני אשם
שאין לי כסף? לרעב מגיע. אולי אני עוד
צריך לקבל מכם כסף ולא לתת...״
לסיום— בדיחה. דקות לפני שבע הורה
השופט לקצין ר,בטחון של הוועדה :״אם יש
עוד מישהו הרוצה להגיש רשימה — הכנס
אותו. אם אין — סגור את הדלת.״
כעבור דקות חזר הקצין והכריז חגיגית:
״כבוד השופט, חיפשתי ולא מצאתי אף איש
הרוצה להגיש רשימה. האולם נעול וסגור.״
השופט מסר סיכום 15 :רשימות הוגשו
לכנסת החמישית (לעומת 26 רשימות שהוגשו
לכנסת הרביעית) .רשימה ערבית בשם

חקלאות ופיתוח, מטעם מפא״י, שנציגה, עורך
הדין שלמה בכורי, אף השתתף בוועדת הבחירות,
החליטה ברגע האחרון לא להופיע.
מרכז מפא״י החליט שדי בשתי רשימות ערביות
גרורות. רשימתו של הרב כץ, נפסלה.
לא כסף, לא טוב.
השופט עמד כבר לנעול את הישיבה,
כאשר לחש ח״כ חרות, ד״ר יוחנן באדר,
משהו לאוזנו. השופט נטל שוב את המיקרופון
והכריז :״היש באולם מישהו הרוצה
להגיש רשימת מועמדים?״
העתונאים, היחידים שישבו באולם, צחקו.

אישים
מכ תב אצר חבר
מותו של ח״כ צ״כ לשעבר, עזרא איכי־לוב
54 השאיר חלל נוסף בין העסקנים
הותיקים של המפלגות הישראליות וחור
ברשימת המועמדים של המפלגה הליבראלית
לבחירות לכנסת החמישית. כמו פעילי
ציבור רבים אחרים, נפטר העסקן הצבר
החדק כתוצאה מהתקפת לב.
גם על ערש הדתי, בבית החולים הנקרא
על שם אחיו, משה איכילוב, לא ויתר
עזרא על פעילות למען הציבור. למרות
התנגדות הרופאים, הוא הצליח להביא אל
מיטתו מכשיר טלפון, בעזרתו טיפל בענייני
קרן הפעולה של המפלגה הליבראלית,
אותם ריכז עד שעתו האחרונה ממש.
עזרא היה הצעיר בין ארבעת בניה של
משפחת איכילוב הפתח־תיקתאית. מותו של
אביו אילץ אותו, כבר בגיל , 12 לצאת
לעבוד בפרדם המשפחתי, להרוויח את לחמו
היומי, בדומה לאחיו המבוגרים ממנו.
ימי־עבודה קשים אלה בפרדם לא שינו
את תוכניותיו של עזרא, אותן הגה בשעות
הקשות, בהן היה משקיע את כל
כוחו בטוריה. ימים רבים לאחר מכן, כשהיה
כבר עסקן ידוע ומפורסם, סיפר פעם
לידיד :״תמיד ידעתי שאני רוצה לעשות
שלושה דברים: לדאוג לחקלאים, לעסוק בספורט
במכבי ולהתעסק בענייני עירית פתח־תקוזה.״
שלוש
שאיפות אלה הצליח עזרא איכילוב
למלא. בן 19 ניבחר למועצה המקומית בפתח
תקווה, לאחר שהקים את התאחדות
בני המושבות במקום, הציג עצמו כמועמדם
לבחירות. הוא המשיך בפעולות אלו 25
שנים, התפטר לאחר בחירתו לכנסת השניה.
גם לפעילות בתוך התאחדות האיכרים הגיע
כאיש התאחדות בני המושבות. בספורט
עסק זמן ממושך, עבר לבסוף גם כאן לתחום
העסקנות הספורטיבית.
כפעיל מטעם החוגים האזרחיים, הגיע
עזרא עד מהרה למפלגת הציונים הכלליים,
נחשב תמיד, למרות גימגומו ומיצמוץ עיניו
הקל, לאחד מטובי נואמיה של מפלגה זו.
אך עיקר פעולתו היתד בתחום הכלכלי
בו היה ראש וראשון במפלגתו.
הוראות אחרונות. עזרא איכילוב
הוכנס לבית־החולים, לאחר שסבל מהתקפת־לב
קלה. כעבור יומיים לקה בהתקפה קשה
יותר, איבד את הכרתו לאחר שהספיק להודיע
למטפלים בו :״אם יקרה לי משהו,
יש מיכתבים אצל אחד החברים.״
המיכתבים, שעה שנמצאו, היו מיועדים
ליושב־ראש הכנסת, למשפחתו ולהתאחדות
האיכרים. הם היו העתק צוזאתו של עזרא
איכילוב, בה דרש לערוך לו לוויה צנועה
ולא להספידו לפני שיעברו 10 שנים למותו.

פתל, ללאאזהרה, פרצה השבוע
/מלחמה בגבול הסורי. יריות, הפגזות,
מתיחות — כמו בימים הלוהטים של פעו־לות
התגמול. כך, על כל פנים, אפשר היה
להבין מן העתונות היומית. במשך שלושה
ימים רצופים לא ירדה מלחמת־הגבול מן
הכותרות והחדשות .״הסורים מעוניינים לחמם
את הגיזרה!״ קבע ידיעות אחרונות.
״ישראל מזהירה את האו״ם מפני סכנה
סורית לשלום באזור!״ הוסיף ג׳רוסלם
פוסט.
אלא שההיסטריה המלחמתית נשארה מוגבלת
למספר עתונים. האזרח נשאר אדיש.
יותר מזה — התגנבה לליבו החשדנות, כי
אין כאן אלא טכסים בחירות.
סיכם את הלכי־הרוח הקריקטוריסט דוש.
הוא צייר שני חיילים סוריים היורים במיק־לע,
כשקצין או״ם מצודה :״הפסיקו. אסור
לכם להתערב בבחירות בישראל.״
באיזו מידה היתד, חשדנות זו מוצדקת?
מה הרקע האמיתי ליריות ולהפגזות, שפקדו
את הגבול מדן בצפון ועד אשמורה בדרום
החולה? מה בדיוק גרם למהומה?

על כף מדווח כתב ״העולם הזה״
שיצא לסיור מקין? כאיזור:

אש בתל אל־קאדי
ו • קיבוץ דן ישבו ברחבה שלפני חדר^
האוכל 300 אורחים וכל חברי המשק,
צפו בעניין במחזה בני־ערובוז של מונסראט.
כל אורות הקיבוץ דלקו. מעל המשק, במרחק
כמה מאות מטרים מעבר לגבול, חלש
המשלט הסורי החזק ביותר באיזור הצפון,

משלט תל עזזיאת. לדברי עתוני המחרת,
עסק מישלט זה, בשעת אותה הצגה, ביריות
ממושכות לכיוזן המשק.
אף יריד, כזאת לא נורתה. האמת הסתתרה
מאחורי סיפורם הדמיוני של זוג ישראליים
צעירים. וכך אירע הדבר:
בצהרי אותו יום פרצה דליקה, שהתפשטה
עד מהרה מכיוון עמדותיהם של הסורים
אל שטח ישראל. סיפר חבר המשק עמי
ממיס על פעולת כיבוי הדליקה שהביאה
בעקבותיה למה שכונה על־ידי כל העתונים
כפעולה תוקפנית סורית נגד ישראל :״היה
זה אחרי הצהריים. פיתאום צילצל הפעמון
וידענו שיש שריפה. מיהרנו לתל אל־קאדי,
משם יצא העשן. כיבינו את השריפה די
מהר ורצינו ללכת הביתה. האחראי לא הסכים
שנלך לפני שנברר אם מאחורי הגיבעה,
אותה כיבינו, אין אש. הוא שלח שני בחורים
צעירים אל מעבר לגיבעה, לבדוק את
הדבר. המקום אליו הלכו נמצא במכתש,
שאין רואים אותו כלל מהשטח הסורי.
כעבור דקות אחדות חזרו אלינו בריצה,
כשהם קוראים, :ירו עלינו!׳
״מיהרנו לשם וראינו שהקנים הירוקים
בוערים ומתפוצצים בקול המזכיר יריות
ממרחק. לא הצלחנו לשכנע את שני הבחורים,
שנפגעו מהצחוק הלעגני והם התעקשו
כאילו ירו עליהם מלדדדח
מארב
סורי, שחדר בשעות החשיכה דרך
סבך כימעט לא עביר של קנים ועצים.״
כך החלה המלחמה.
קול היריות הדמיוניות ששמעו שני הבחורים
הפך הקדמה לקול יריות אמיתיות,

שאת התוואי שלו מסמן הקו השחור — שימש עילה

לפתיחת האש. העיגול מסטן את מקום שדה הננגב־ש
1 1 .1 17111
ניות שהית לשדה־קרב. משמאלו של הכביש נראה קצהה של גבעת עזיזאת, משלט סורי חשוב.

מחסה

לאנשי המקום משמשת הסוללה על מנת להגן עליהם מפני צליפות
אפשריות מהמוצבים הסוריים. הסוללה יעילה גס כמקום טיפוס וגלישה
לילדי המקום. ביום רגיל יש ונדמה כי אווירת המתיחות לא מגיעה כלל אל אנשי המשק.

ווסריות האחרונות מרווה עד סיבת היריות

ב צ פון*

אותו נועדו לשמוע למחרת היום, מכיח־ו
הישוב הסמוך, שאר־ישוב.

טראקטור בין עככגירת
ץ ץ ושב שאר־ישוב הוא אחד המושבים
הוותיקים על גבול הצפון. תושביו רגילים
לאזעקות למיניהן.

הילדים הוכנסו לשם עם שחר. חברי המושב
לא יכלו להזניח את משק* המבוסם
רובו ככולו על הרפת, יצאו לחלקותיהם
לקצור תלתן, כשעיניהם דרוכות לכיוון הדרך,
לראות אם מזעיקים אותם חזרה ל־מיקלט.
סיפר
חבר המושב שבתאי גפני :״אנחנו
ידענו שיהיה שמח, בערך בשעה חמש וחצי
בערב. ידענו שעובדים כל היום בסלילת
הכביש, וראינו את הדי 7.עובד למטה.
אבל אמרו לנו שאין בינתיים מה לדאוג, כי
עוד לא הגיעו לחלקת המריבה.״
לפי הסכם שביתת־הנשק אסור לבצע כל
פעולה אופרטיבית בשטח המפורז. לגבי
הסורים — סלילת כביש היא פעולה אופרטיבית.
חלקת המריבה נמצאה בשטח המפות.
ישראל עבדה כבר בחלקים אחרים של
השטח המפורז, מבלי שנורתה אף יריד,
אחת, אבל חלקת המריבה היא שדה־עגבניות
שנזרע בידי הערבים. הטרקטור, שעבד בסלילת
הכביש, ניכנס לחלקה, השחית תוך
כדי־כך את העגבניות.
תותח נ.ט. של 20 מילימטר פתח באש
מעבר לגבול אל הטרקטור המשוריין.
ואש מיקלעים מרוכזת
החלה להתעופף בין משלטי ישראל
ורע״ם. אך אף יריד, לא נורתה — או
פגעה — במושב שאר־ישוב ובמשקים דן
ודפנה, שנמצאו בניגוד לידיעות שפורסמו
בעתונים, בטווח־אש יעיל מצד המוצב החולש
ממול.

המזכיר מפקפק
ץ ה היה סופו של השקט באיזור ה(
צפון, שנמשך מזה חודשים אחדים. פרשנים
ידעו גם להסביר מדוע פרצה המתיחות
דח־קא עכשיו:

ספקנים הרבה יותר היו חברי משקי הצפון
עצמם. אף הביעו את ספקותיהם באוזני
אלוף פיקוד הצפון מאיר (״זרו״)
זורע, והוא מיהר להכחיש כל שייכות פוליטית
לתקרית.
אף־על־פי־כן, טען מרכז משק דפנה, הרדי
וינטר :״לי עצמי יש פיקפוקים רציניים, אם
לא מסתתרת כוונה פוליטית ברורה סביב
הפירסומים בעתונים, כפי שנתפרסמו, וסביב
התקריות עצמן כפי שאירעו.״
כאילו לחזק את הספיקות, באה תקרית
חדשה, גם היא — תוצאה מפעולה ישראלית.
הפעם, היה הגורם הישיר: חידוש עבודות
באיזור קיבוץ
אשמורה.
דחפורים ומחפרים במספר גדול הובאו
לאיזור, והוחל בחפירה מזורזת של השטח
המהווה, מזה שנים, איזור מחוקת. החיילים
הסוריים, שחששו מתגובה ישראלית —
לאחר שעתוני ישראל האשימו את רע״ם
ברצח שומר דרוזי, שבוע לפני כן,
היו עצבניים למדי, בלאו הכי. כאשר טרקטורים
ענקיים הופיעו לפניהם, היו החיילים
משוכנעים שעכשיו תבוא פעולתי,תגמול
הישראלית. בפעם הראשונה מזה
חודשים רבים נדלקו בלילה זרקורי־ענק,
נורו זיקוקים ופצצות־תבערה בלי סוף ו־הומטרו
יריות עצבניות ללא הרף.

רי 7ה עד הריצפח

**וטקה מקיבוץ גדות מיהר אל בנו
)*4הקטן, שחיכה לו ליד בית הילדים.
בבוקר היה בתל־אביב לסדר עניינים, ועתה
היה עייף מאוד. כי את חלקו הגדול של
הלילה הקודם בילה על הריצפר, והדבר לא
היה נוח במיוחד. אבל מה לעשות? כשהסורים
יורים, וכל האיזור מואר בזרקורים
— מוטב להיזהר.
באותה שעת אחר־הצהריים, הסתובבו חברי
משק בכל פינות החצר, כשהם גלויים
וחשופים למוצבים הסורים. הם לא נראו
מתוחים או מודאגים במיוחד. לגביהם לא
היתד, התוקפנות, עליה שאגו הכותרות,
יותר מתקרית־גבול קטנת־ממדים.
סיפר אריה זאבי, חבר הקיבוץ :״המשק
שלנו קיים כבר עשר שנים. ענייני בטחון
ויריות, זה אצלנו דבר די רגיל. בהתחלה
גם אנחנו לא ייחסנו להן חשיבות מיוחדת.
אבל לפני ארבע שנים נהרגה חברה שלנו

הואי המנובץ

־אינו מפריע לדויד, תלנזיד כתה ה׳ בגדות, לצחצח
את שיניו. הראי נופץ מיריה אשר חדרה לחדר האמבטיה
מניחן הגבול הסורי. היריות וההפגזות הם מנין שבשיגרה לתושבי הקיבוצים בצפון.

מיריות, ומאז אנחנו מבינים למה עלול
להביא עסק כזה, שנראה, מרחוק, אולי פשוט
ולא מסוכן כמו הפגזה.״

בא הלילה. הכל התכוננו למנוחה: אלא שאותו
לילה לא ניתן לחברי גדות לישון בשקט•
קצת לפני חצות נשמע קול יריות.
חברי המשק הציצו מבעד לחלונות אל הזיקוקים
ומיהרו לשכב על הריצפה.

דויד דא ישן

1ןיןף הוא מישלם דוריג׳את, ממנו
ן -ן ע 111ן *!
1 ^ 17,1 [ 1 /1 1 7 7 1 1יורים הסורים לכיוונה של אש־מורה.
המישלם נשקף לניתן קיבוץ גדות ממנו צולם. בחזית

התמונה בולטת גדר המשק. בפינה הימנית, על הרכס, שולט מוצב
פלוגתי אחר טל הק יבוץ. על הרכס עצמו מפוזרים בנייני הכפר
ג׳לבינה שהם שיכון חיילים משוחררים. במרכז, משלט דוריג׳את.

ך* מחרת ביקרתי בחולתא. חברי המשק
/סיפרו כיצד, בצאתם מהצגת הסרט
בלאדח לחייל, שמעו את היריות. הם מיהרו
לטפס על אסם התבואות, כדי לחזות בזיקוקים
המבדקים סביב גדות, למטה בעמק.
ואילו בגיזרה הצפונית — דן, דפנה ושאר־ישוב
— לא הורגש דבר. חברי המשקים
ישנו בשקט.
נזדמן לי, איפה, להיות במשק היחידי
שנפגע מאש הסורים באותו לילה. היריות
פגעו בבית־הספר ובשני בניינים אחרים,
העומדים על מישור גבוה יותר.
הלכתי לראות את בית־הספר. הסתבר כי
רוב הילדים לא הרגיש כלל ביריות, ישן
בשלווה. אך דויד, ילד־חוץ הלומד בכיתה
ה׳ ,סיפר כי היה ער בעת היריות.
״כששמעתי את היריות,״ סיפר ,״הלכתי
לאריה, שהיה בחדר השני. הוא גם לא ישן.
ניכנס אלינו סולי, המורה, ואמר לנו שאין
מה להיבהל, יורים מעל לראש. אנחנו ידענו
שיורים על באמת — אבל לא נבהלנו.
כשיצא סולי, אמרתי לאריה, :אני יודע שהוא
רצה שלא נפחד, אבל אני יודע שדווקא
יורים עלינו. הלוזאי שכבר ניתן פעם לסורים
ככה שיפסיקו איתנו.׳
״ואריה אמר לי, :לא כדאי לנו. תהיה
הפגזה ויכולה גם להיות מלחמה וזה לא
סוב.״
זהו הגיונו הפשוט של ילד־ספר.

במדינה

אל ניתן להכניס גיים
חמישי מסונן למדינה
נמנע הגברת הלחץ להחזרת ה,,פליטים׳׳ הערבים
האין די לנו בדרישות מפ״ם ובהצעות ה״ליברלים״ — במקביל לתביעותיהם
של מר פולברייט, של משרד החוץ האמריקאי ושל שליטי ערב — להחזרת המוני
הבורחים הערבים לערי ישראל וכפריה?

מסתבר שלא
גם מר בן־גוריון ומשרד החוץ מכינים עתה -
על סף עצרת האו״מ המתכנסת מיד לאחר הבחירות
-״קו חדש, גמיש יותר״ שפירושו: הסכמה
עקרונית לכניסת חלק ניכר מן הבורחים למדינת
ישראל.
הזוהי ״מידה רבה של הסכמה בשאלת הפליטים״
עליה הכריז מר בן־גוריון בצאתו מן הפגישה עם
מר קנדי?

ויתור חד־צדדי, כניעה ח ל קי ת ללחץ ו״קו־גמיש״ אחת
תוצאתו: הז מנת לחץ מוגבר, תבי ע ה לויתורים נוספים.
גםהויתוריםבעבר — מסירת תוכן הכספים
בבנקים, תשלום שבעה מיליון שטרלינג תמורת שבעה
מיליון ל״י — בעוד לא ניתן שום פיצוי עבור הרכוש
היהודי השדוד בארצות ערב — והחזרת רבבות פליטים
במסגרת איחוד המשפחות — כלאלהרקהרחיקו
אתהשלום, הגדילואתחוצפתהאויב, ו ה גב
ירו את תעמולתהזוועהנגדנווהזמינו
לחץמוושינגטוןומלונדוןלויתוריםנו סם

אין מ קו ם ל שום ויתורים שיחייבו ה חזר ת ״פליטים״
לשסחה הצר של מדינתנו.
במערכת הבחירות, המתקיימת על סף כינוסה של עצרת האו״מ,
בידך האזרח לקבוע עמדה לגבי סכנת הכנסתו של גייס חמישי
למדינה, להזמין או לדחות את הלחץ להחזרת הבורחים הערביים.

ב־ 6ו ב או גו ס ט אנו נ ס פו ראת הקולות;
ה עו לםי שקול או ת ם.
בעיניו הצלחת המפלגות הקוראות להחזרת הפליטים תתפרש
כנכונות לויתורים כאות להגברת הלחץ.
עלית תנועת החרות תאמר לאויב ולידיד: הלחץ לא יועיל; כאן
לא יהיה ויתור ; לא יוכנס לארצנו גייס חמישי מסוכן.

למען שלום ה מדינה ובט חונ ה -הצבע

תנועת
פאר

6 2־ 1 9 6 1

ה 1 ,1ם

התר• 6

והא 6ו ב11

ביו ת ר

החרות

פרשת לבנן
לקראת הקרב?
קבוצה של חברי מפא״י מילאה השבוע
אחד מאולמי רות בתל־אביב. הם באו לדבר
על הבחירות הקרובות. אולם שלא כיתר
באי האסיפות של מפא״י בימים אלה, לא
היו מעוניינים לטשטש את פרשת לבון
ולהעמיד חזית מטוייחת בפני העולם החיצוני•
הם בפירוש דיברו על הקרע הקיים בתוך
המפלגה. יותר מזה: הם ביררו את הדרכים
להמשיך במלחמה שפרצה עם פרשת לבון.
אחד הנאספים הציע לנהל תעמולה בקרב
המפלגה, כי ביום הבחירות יטילו החברים
פתקים לבנים לקלפי — ובצורה זו להביע
אי־אימון למנהיגות מפא״י.
הרוב היה פחות קיצוני, אם כי לא פחות
תקיף. הוא החליט כי יש לגבש חזית חדשה
בקרב המפלגה, שתילחם על העקרונות
שהנחו את מפא״י לפני שניכנעה לדיקטא־טורה
של ביג׳י .״עלינו לעשות זאת כבר
עתה, ולא להמתין עד לאחר הבחירות,״
קרא י. גרשוני .״על הקבוצה לקרוא להימנעות
מפעילות בבחירות אלה, שאין להן
הצדקה לאומית או מפלגתית־פנימית!״
פצצה של דעות. לא היו אלה סתם
חברי־השורה של מפא״י. רובם נמנה עם
עסקניו ופעיליו של איחוד הקבוצות והקיבוצים,
חברי מרכז מפא״י ואנשים מרכזיים
במוסדותיה.
במשך חודשים ניהלו חבריה, שכמה מהם
קראו לעצמם ״צעירי הצעירים״ ,ויכוחים
ודיונים רעיוניים בסניפי המפלגה וביישובי
האיחוד. הם אף קיבצו את דעותיהם בחוברת
שנשאה את השם בשננר, הטילו אותה בפצצה
על צמרת מפא״י. כתבו המחברים על
עצמם, בהקדמה :״חלוצים ומתיישבים, מח.־
כים ושליחים, חברים פעילים ומסורים ונאמנים
למפא״י העומדים עתה בשער התנועה׳
כאשר נפגעו בעיקבות הפרשה וספיחיה.
עקרונותיה הראשוניים: האמת, הצדק, היושר,
הדמוקראטיה הפנימית, וההברות.״
כמה מן הדעות שפורסמו:
• מאיר מנדל, איש קריית־ענבים, חבר
מרכז מפא״י ומזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים
לשעבר :״טועים החברים החושבים,
כי קבוצת חברים מסויימת נפגעה רק
מבחינה אישית, וכי ההתעוררות היא פרי
היחס האישי של פנחס לבון. אצלי נפגע
האימון במפא״י, שהיה קיים במשך 30 שנה
לבון נאלץ ללכת, מפני שוועדת שבעת
השרים וממשלת ישראל כולה מצאו, כי
הוא צדק. האין זו דריפוסיאדה הפוכה?״
• יהודה מסינגר, איש רמת־יוחנן ומנהל
המדרשה למורים בבית בדל :״האימון בהנהגתו
של דויד בן־גוריון נפגע!״
• עמום עוז, איש חולדה וצעיר משתתפי
החוברת, קרא תגר על ״התועלתיות וה־קארייריזם
השולטים בכיפה.״
• זאב גולדברג, איש מישמר־השרון,
תיאר את התפתחותן של קבוצות־הלתץ
בתוך המפלגה, ואת דמותם של צעירי
ביס׳י שעמדו מאחורי הפרשה — ״המושיטים
את ידם למלוא השלטון במדינה.״
• אריה אבנון, איש חולדה, קבוצתו של
פנחס לבון :״מפאי זכתה לעמדתה המוכרת
בעם, הודות לשילוב של חזון ומעשה. לא
האירגון המשוכלל ולא המנגנון הזריז —
לא הם הביאו את הניצחון, אלא האידיאה
הלאומית והחברתית המדריכה. עתה נוצר
מצב, שההשתייכות למפ״י נקבעת, לעתים
קרובות, לפי חישובי הכדאיות מה קרה
למנהיגות מפא״י? אייה בעלי שיעור־הקומה
שיפסיקו את תהליך ההתבזות?״
הזדמנות אחרונה? הדאגה היסודית
המדריכה את הקבוצה, מבצבצת מתוך
מאמרו של חבר כפר־המכבי צבי בטשה:
״האם לא ידוע למנהיגים (המתפשרים) שאחד
הדברים הראשן שד. בן־גוריון יעשה לאחר
הניצחון בבחירות, אם ינצח, יהיה לתבוע
הקמתה של ועדת חקירה משפטית על מנת
לבטל את החלטות הממשלה בעניין הפרשה
ולנסות למנוע שוב את זיכויו של לבון?
ללבו( עצמו ברורה הסכנה. כאשר הגיעה
מלחמתו בביג׳י לשיאה, לפני שלושה חודשים,
עמדה לפניו האפשרות: להמשיך במלחמה,
להמרות את פי ביג׳י שתבע את
התפטרותו מההסתדרות, ואף להרחיק־לכת
עד כדי הקמת רשימה עצמאית לבחירות.
צעד זה היה מביא לידי פילוג גלוי ומוגמר
של מפא״י. היו נוצרות שתי מפלגות: אחת
נתונה לדיקטטורה ללא־מצרים של ביג׳י
ונעריו, השנייה — מפלגת מפא״י בעלת
האידיאלים המסורתיים שלה.
לבון לא רצה להרוס את מפא״י. הוא
קיווה כי עוד יבוא יום ויעמוד בראש
העולם הזה 1241

המפלגה. ואז תהיה זו מפלגה גדולה, מאוחדת.
על כן העדיף לנתק את המגע.
אלא שבעשותו זאת העמיד את עצמו בפני
סכנה חמורה הרבה יותר — סכנת השתלטותם
המוחלטת של ביג׳י ונעריו על המפלגה.
ואומנם, אם תינצל מפא״י מתבוסה
יטהרו אותה הביג׳יסטים מאנשי לבון.
על כן באה ההתעוררות של אנשי בשער.
הם החמיצו את המועד להכריע בקרב
הפנימי על השלטון: עתה הם ממהרים, פן
יחמיצו את המועד של קרב־ההגנה האחרון,
בתוך מפלגה בה שולטים אויביהם.
הבחירות אות הזמן

הסערה באולם הדחוס של בית־המשפט
המחוזי בתל־אביב הגיעה לשיאה. האיש שעמד
על דוכן העדים החליף צעקות עם
אנשים באולם. הסניגור והקטיגור צרחו זה
על זה בנימת־קול גבוהה, כשהסניגור אף
מלוזה את עצמו במהלומות אגרוף על שולחנו
של השופט המחוזי, הד״ר יוסף לם.
לבסוף פקעה סבלנותו של השופט החייכני
לם. הוא הרעים בקולו על הניצים:
״אני אאסור את כולכם! אם מישהו יפתח את
הפה, ילך לבית־הסוהר עד אחרי הבחירות!״
תימנים נגד תימנים. הגורם שהצליח
לעורר התרגשות בלתי־רגילה זו, היתה
אות אחת: האות למד.
הדבר החל כאשר החליטה המפלגה הליבראלית
לבחור לעצמה את האות הראשונה
של שמה, כסמל־בחירות ואות־קלפי.
לפתע התברר כי אין זה פשוט כל כך
לבחור אות למפלגה. מפא״י הרימו־ ,קול

לבון אחרי ניתוק המגע — קרב הגנה

צעקה, כאשר החלה המפלגה הליבראלית
להבליט את האות במודעותיה, עוד לפני
שחוק הבחירות התיר לה זאת.
יריבותיה של המפלגה החדשה החליטו
עתה להקשות עליה את דרכה לבוחרים,
עוד בשלבים הראשונים. לליבראלים נודע
כי מתארגנת קבוצה של יוצאי־תימן המתכוננים
להגיש רשימה לבחירות, והרוצים
לתבוע לעצמם, אף הם, את האות למד.
אילו היה נוצר מצב כזה, היתד, הרשימה
התימנית מקבלת זכות עדיפות על הלמד,
כיוון שאות זו ייצגה בבחירות קודמות
את״ רשימת התאחדות התימנים. הליבראלים
פעלו במהירות. משה מקייטין, קבלן רחו־בותי,
המשמש גם כיושב־ראש התאחדות
התימנים, מופיע במקום ה־ 26 ברשימת המועמדים
של הליבראלים. עתה הגיש מקייטין
לבית־המשפט בקשה, בשם התאחדות התימנים
לצו מניעה, למנוע מאת ארבעת מארגני
רשימת התימנים להופיע בשם התאחדות
התימנים ולבקש את האות למד.
במו בכדורגל. פרקליטו של מקייטין,
עורך־הדין אברהם תורי, העלה טענת חיזוק:
בתקנון כתוב שאם היושב־ראש מצטרף
למפלגה, אפשר לפטרו. מאחר שמקייטין
טרם פוטר, הוא רשאי לייצג את ההתאחדות.
מאחר ששניים מאנשי הרשימה התימנית,
בן־ציון יהודאי ויעקב סולמי, הם עסקני
כדורגל המייצגים את קבוצות שמשון ובני
יהודה׳ ניסה השופט לאם, שהיה בזמנו
העולם הזה 241ו

נשיא התאחדות הכדורגל, להסביר להם את
המצב במונחי־המישחק :״אם הקבוצה שלכם
מחליטה לא להופיע למישחק,״ אמר ,״הרי
אין אתם יכולים, בתור שחקנים בודדים,
להופיע למישחק לבד.״ עם זאת, לא גילה
לאם כל נטיה להכריע בבעיה מפלגתית,
העדיף להעביר את ההכרעה לוועדת הבחירות׳
הכתיב למזכירו, אף הוא כדורגלן,
שוער בני יהודה בן־ציון בעיאר, החלטה
הדוחה את בקשתו של מקייטין.
אף־על־פי־כן יצא מקייסין מנצח. כי השופט
לאם קבע בהחלטתו :״אינני סבור כי
המשיבים רשאים להופיע בשם ההתאחדות,
אולם הפוסקת בעניין זה חייבת להיות ועדת
בחירות מרכזית.״
אחרי החלטתו, הזדרזו הליבראלים והגישו
את רשימת מועמדיהם בין ארבע הרשימות
הראשונות שהוגשו לוועדת הבחירות.
התעלומה הגדולה נשארה: מי עמד מאחורי
התימנים שרצו לגזול מהליבראלים
את האות שבחרו? מקייטין סבור כי היתד,
זו מפא״י. צעק הוא בבית המשפט :״אני
הפסדתי 30 אלף לירות מכספי עבור רשימת
ההתאחדות בבחירות הקודמות! אתם רוצים
למכור את ההתאחדות בעד בצע כסף!״
עם זאת׳ נראה שלא מפא״י בלבד התכוונה
לשים רגל לליבראלים. שניים מהנתבעים
ידועים כאנשי חירות מושבעים.

תל־אביב
מידבר עול מדט
ברחוב גרוזנברג עקרו פועלים את שרידי-
העצים מפינת־הירק האחרונה שנותרה לפליטה
באיזור המסחרי האפור של תל־אביב.
אותה שעה עצמה ישבו נציגי העירייה,
חתמו בראשי־תיבות על הסכם עם חברת
בתי־המלון האמריקאית הילטון, לפיו יוקם
מלון על שטח מחנה יונה, ליד גן העצמאות.
תוכנית זו היתר, מתבצעת מיד, אלולי
עיכוב זמני: אחד ממשרדי הממשלה מסרב
לחסל את מחנה ההתעמלות שעל שפת־הים.
לא היו אלה פעולות מבודדות. בעוד
נועד שטח מחנה יונה, בתוכנית בניין העיר
להיות חלק מגן העצמאות, דנו עתה מחלקות
העירייה השונות בהצעותיהם של מספר
בעלי־מלון פרטיים שביקשו רשיון בנייה
עבור מלונותיהם המיועדים, על שטחים שנועדו׳
אף הם, להוות חלק מן הגן הציבורי.
כך אירע שממש בשעה שדוברי מרדכי
נמיר פתחו במקהלה קולנית׳ המשבחת את
שפורי־פני־העיר הקיימים והמיועדים, כביכול,
עסקו פקידיו במרץ בעקירת שרידי־הירק
המרעננים את תושבי העיר הדחוסה.
ממון כמקום אוויר. בערי העולם
מקפידות העיריות לשמור לעצמן, ואף לקנות,
שטחי־קרקע המשמשים ״ריאות ירוקות״
לשטחים הבנויים. תל־אביב של נמיר, לבדה,
הולכת בדרך ההפוכה: היא מוכרת שטחים
החייבים לשמש כגני־ציבור, על־מנת להפכם
למושב שיכונים אולטרה־מודרניים לבעלי-
יכולת מרובה ולמנהלי מפעלים הסתדרותיים.
אחת הדוגמאות הבולטות: משטחי ביתד,חולים
העירוני על־שם איכילוב. תוכנית
בית־ד,חולים הכילה קרקעות שהשתרעו משדרות
המלך דויד ועד לרחוב ארלוזורוב.
השטח הרב בין בניין בית־החולים עצמו
וגבול שטח המיגרש נועד לשמש גן־ציבורי.
בשקט וביסודיות, הפעילו אנשי נמיר
תוכנית בת שני שלבים לחיסול הגן הציבורי
העתידי. קודם כל נמכרה מחצית המיג־רש,
בנימוק כי עומדים לסלול במקום
כביש־רחוב שלא עבר בו קודם. בימים אלה
מכרה העירייה גם את חלקו השני של
מיגרש־ו,-ציבורי, העבירה אותו לידי סולל
בועה. החברה ההסתדרותית תבנה בו דירות־פאר
עבור מנהלי מחלקות ומיפעלים שלה,
בבנייני שיכון בני חמש, שש ועשר קומות.
חיסול רצוערדהירק. בצד הגברת
הבדלי רמת־החיים, עוסקת העירייה בשקידה,
בחיסול תוכנית הרצועה הירוקה
שעל חוף־הים. תחילה, חסמה העירייה את
הגישה לנמל, על־ידי התרת הקמתו של
מלון שרתון.
מלון שרתון חוסם את גן העצמאות מצידו
הצפוני. וזוהי רק ההתחלה. לאחר חתימת
ההסכם עם חברת הילמון, ייחסם הגן גם
בדרום, יבתר את הרצועה הירוקה המיועדת.
בישיבת ועדת האדריכלים שדנה בדבר,
טען אחד מפקדי העירייה הבכירים שלדעתו
״הרבה יותר יפה לראות את הים בין בנייני־ענק
של בתי־מלון מאשר משטח חשוף
דוגמת גון העצמאות.״
הערה סתמית זו מרמזת, יותר מאלף
הצהרות, בי בסופו של דבר, ייהפכו כל
שיטחי־ד,ציבור לאיזורי־מסחר צחיחים. במיק־רה
כזה ימצאו בני תל־אביב עצמם כלואים
בין בנייני־ענק, יצטרכו להסתפק במידבר
של מלט דוגמת שטחי־ד,חנייה האפורים של
היכל התרבות, תל־אביב.

ל מ דו שפות
עברית * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסי קיץ בכד השעות
קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

ברליץ ־ 8581112
תל -א ביג נחלת בנימין 2טלפון <2347

במשך הגש עשדה שש הנין אדולד א״נמן את העדות שהעיד השבוע

אדולף פידאטוס
מאת

אודי אבנר

חד הליצגים מקרב סגל המשפט גילה מהו קו הסניגורית :״אייכמן ידבר עד
שאחרון האנשים באולם יירדם. אז הוא פשוט יקום מכיסאו ויסתלק!״
למראית עין, אומנם אפף שיעמום עמוק את חקירת אייכמן בידי פרקליטו. השאלות
היו יבשות, נגעו במיסמכים יבשים, זכו לתשובות יבשות. נייר אחרי נייר צוטט, נידון,
הוסבר. מי כתב את המיסמך? למי הגיע? באיזו דרך? מה פירש ראשי־התיבות בפינה
השמאלית העליונה? מה פירוש הספרות בתחתית העמוד השלישי?
סניגורו של אייכמן עוד הגביר שיעמום זה. הוא דיבר בשפה גרמנית־משרדית־נאצית.
ז׳רגון ביורוקראטי מיוחד. השפה הגרמנית נוטה, מטבעה, למשפטים מבולבלים, מאחר
שהיא מכניסה משפטים מוסגרים שלמים בין הנושא והנשוא. בפיו של אייכמן, הופך
ליקוי זה כמעט לקאריקטורה. לעתים נתעורר הרושם כי אייכמן המציא סיגנון משלו —
משהו בדומה ל״זרם התודעה״ של ז׳יימס ז׳וים. המשפטים הסתרבלו והלכו ואייכמן
עצמו ניסה לשווא להביאם לכלל סיום כלשהו, גיבב בינתיים מלים על גבי מלים.
״׳לשיאי הגיע אייכמן כאשר כלל במשפט אחד המובא כאן 193 ,מלים:

< 0180 11190000 3086831 004. 29891100 081,סם 0צ
20ס1888 830|11?11
030608 8101100400 011110860ס?2 6100 8 30039000 33-004 ? 011261ס 88001פ?110 30? 03 01.460,316 401 813004169 701.108100 488״ 3100ס?1101160 401? 011301 •700 11101 30
600 1030 304000036113״ ? 610118?116110608 - 33 004 0110? 400 46111801100 ? 011201,
? 0160 1104 411400 8118 460 00090 מסיי 110400101, 4388 0111 400 4118310411106
08 ! 0111נ4001801160 081691(16100 101 431100 1939 410 010261000 1,30403010 1
13606ע 800 1080 304600030118 60301100 1181, 4388 410 ? 081811006 460 ? 320״ 110400,״
? 6330 480 08011101100 108130200* 0 004 3011 490 30010111006 400ס4
01ס 40ס 3״1־ס!ססעססססיז 0110020130280ס ע 400 0910 10306ס! 20010318101100 30011 11180 40 0010111006״? 00110006 0400 200100113180006 400011 410 ?031011006, ? 62
0108 101 401 17 498ס 6?0סס 40 סס 61008 3
2010288102002811323051810108 00160
? 3911 410 30101116006,030011011ס 0048 , 4300 0״ 001090 ? 00110006 ? 61011100
304800020010318101160 ? 31160 4000? 00600 £00061 011 490 ? 91311״ ט41686 11 ? 0112618161100, 090ס? 0ס 111ס0ס 0 ? 060460, ? 3040318181180,ס??ססספ? 011ס3־ . 6108088118 004 304000080118 4000? 813604169 ? 0921008״ 03180 08ע43000016
3 480 ? 3205130 10 410 2304נ 3 438 13060ס 9? 0ס 400 סס 03306 011 001060 5
60300 008816 , 410 316060006 00011103 20 361001300 004 3180 6100 0040006
? 60010203010600 * 6100 0040006 111 51000. 460 36? 0218693006 010031 004 6108
0040006 410,000 , 68 181 01031 20 1006000, 5100121103 300? 400 00208104010400
302000״ ס 600 0130 410803 2001 0039033001 0״ 206010 11301,מסס? 10 106004 01080
2300 .

התורגמנים לא ניסו לתרגם את הדברים במשפט אחד. אילו עשו זאת, היה מתקבל
המשפט העברי הבא, בן 184 המלים:
״אם יוצאים מהנחה זו, ראם רואים כי מפקד בכיר של הס.ס. והמשטרה היה מצווה
בעצמו בבל העניינים שהיו בתחום סמכותו, בתור נציג קבוע של המפקד הארצי של
הס.ס. וראש המשטרה הגרמנית, ואם לוקחים, מאידך גיסא, בחשבון, כי בשנת 1939
הוטל על קציני־המחוז לנהל את הוצאת הפולנים והיהודים מן השטחים שסופחו לגרמניה,
ואס רואים מצד שני כי על הרשויות המקומיות הוטל לערוך את לוח־ההיסעים, ואחרי
הקמת הרשויות המרכזיות להעברת האוכלוסין נוצר כאן ריכוז על־ידי העברת ענייני
הטכניקה התחבורתית, על־ידי הסמכתה, היינו על־ידי הקמתה, של מחלקה מיוחדת
בלישכה 4של הלישכה הראשית לבסחון המדינה, תחת הנהגתי, כי אז מקבלת ההשתתפות
— כלומר, על רשויות אלה להעברת האוכלוסין הוטל לרכז •את העניינים באופן מקומי,
תוך מגע הדוק עם הרשויות שביצעו את העבודה בפרטיה, כגון משרדי קציני־המחוז,
המיפקדות המקומיות של המישטרה ונקודת הז׳נדארמה וכו /מצד אחד, ומצד שני —
תוך מגע הדוק עם המחלקה המיוחדת שלי, שהרי היה צריו לתת להם את לוח־ההיסעיס,
כדי להכניס כאן סדר, סדר ברוח הפקודות, וסדר שהוא — אכן, אין להכחיש זאת —

הביא באיזו צורה שהיא תועלת גם לאנשים שהועברו, אם בכלל אפשר להשתמש כאן
במילה תועלת.״

כגימין זאב אייכמן

ולס מאחורי מסך השיעמום, עשו סרבאציוס ואייכמן עבודה רבה. הם הקימו את
בניין ההגנה, באופן שיטתי וביסודיות גרמנית, נידבו אחרי נידבו.
הם התעלמו כימעט כליל מעדויותיהם של 110 עדי־התביעה, מתוך הנחה כי אין לעדויות
אלה קשר אמיתי לשאלת אשמתו האישית של אדולף אייכמן. תחת זאת התרכזו בחומר
האמיתי של המשפט — 1418 המיסמכים, שהוגשו על־ידי התביעה. לסרבאציום לא היו
האמצעים והאפשרויות לגייס מצידו מיסמכים נוספים. לכן הסתפק בעזרת מסמכי התביעה,
ביקש סרבאציום להוכיח כי התמונה, אשר צויירה על־ידי התביעה, כוזבת לחלוטין.
התביעה עצמה הקלה על הסניגורית במידה ניכרת, בציירה תמונה מוגזמת ומעוותת.
תחת לצייר את תמונתו של מישטר רצחני, שכל אבריו היו שותפים לביצוע תוכניות־ההשמדה
של המנהיג העליון, העמידה התביעה פנים כאילו אייכמן לבדו היה היוזם
העיקרי של ההשמדה, קיצוני אף מהיטלר ומהימלר. כי תביעה הודרכה על־ידי משפטנים
בעלי תפיסה רגילה, שאינם מסוגלים להבין את רוחו של מישטר זר ומיוחד־במינו.
את התמונה הזאת הרסה הסניגורית בסבלנות, ובהצלחה ניכרת. על סמך מיסמכי התביעה
עצמה, תוך פיעגוח דרכייהמינהל המשתקפים בהם, ציירו אייכמן וסרבציוס תמונה רחבה
של מישטר, בו התחרו ביניהם כל השרים והמנהיגים בייזום מיבצעים אנטי־שמיים.
מיסמך אחד מוכיח כי שר־החוץ הנאצי הדגיש את הצורך לפגוע במיוחד ביהודים
״בעלי כושר רבייה״ — סיסמה שתמיד יוחסה לאייכמן עצמו. אותו שר־חוץ גם התנגד
להקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, כי ״אין לנו עניין בהקמת מדינת־ואתיקאן שנייה״.
משרד־הפנים יזם את החוקים לשוד היהודים. משרד־התעמולה דרש את הנהגת חובת
הטלאי־הצהוב, לדברי אייכמן ,״כדי להסיח את דעת ההמונים מן הכישלונות הצבאיים.״
כל אחד מגדולי הרייך היה אנטי־שמי יותר מן השני, כל אחד תבע קו קיצוני יותר
לחיסול היהודים בשטחו, כל אחד השתמש בעניין היהודי כדי להתחנף אל הגאון המטורף
שעמד בראש, וכדי לצבור עמדות־כוח, מנגנונים, תקציבים ורכוש.
בג׳ונגל זה היה אייכמן, לכל היותר, חיית־טרף מליגה ב׳ .הוא לא יכול היד. ליזום קו
עקרוני, לתת פקודות כלליות. הוא יכול היה לגלות יוזמה רק במישור הביצוע.
בהרסו את התמונה המעוותת של התביעה, החל סרבאציוס לצייר תמונה מוגזמת בכיוון
ההפוך. אייכמן העיד על עצמו שלא גילה אפילו יוזמת־ביצוע, שהיה חובב־יהודים, ממש
ציוני נלהב. העתונאים באולם החלו קוראים לו ״בנימין זאב אייכמן״.
אחרי שהציג את עצמו כתלמידו של הרצל, השווה אייכמן את עצמו לפונטיוס פילאטום,
הנציב הרומי בירושלים בימי צליבת ישו. פילאטוס רחץ את ידו, באמרו :״ידי לא שפכו
את הדם הזה.״ הוא הטיל את האחריות על הסנהדרין היהודי. כך בדיוק, טען אייכמן,
הרגיש הוא בוועידת וואנזה, בה החליטו המנהלים הכלליים של המיניסטריונים הנאציים
על השמדת היהודים. לדבריו, שמח אייכמן על כי האחריות ירדה מכתפיו, וכי מעמה
שוב לא יהיה אלא ממלא פקודות. כגרמני הממלא פקודות, היה פטור מכל יסורי־מצפון.
גם העתונאיס הרציניים באולם, שעקבו אחרי המשפט מראשיתו, חשבו על פונטיוס
פילאטום, אם כי בהקשר אחר. היה זה אותו נציב רומאי ערמומי ששאל, לדברי הברית
החדשה :״מה האמת?״• לדברי התביעה, היה אייכמן קיצוני מהיטלר ומהימלר, וחשוב כמעט
כמוהם. לדברי עצמו, היה אייכמן אפס מאופס, פקיד קטנטן במנגנון הגדול.
האמת היתה, קרוב לוזדאי, אי־שם בין שני הקצודת. אייכמן לא היה היוזם של השמדת
היהודים, אך הוא לקח בה חלק פעיל מאוד — כמו מאות ואלפים אחרים.
הבעייה האמיתית היתה כימעט ללא פיתרון: איו אפשר לקבוע אחריות אישית לגבי
פעולתו של מישטר, שהיה בנוי כל כולו על שלילת האחריות האישית?

מירר; גזובקה ושות׳

^ רכאסיום ואייכמן פעלו כצוות מושלם. אייכמן ענה בשקט, בתקיפות, בבטחון
מוחלט, לא התבלבל כאשר נתפס בסתירה• לעתים נתעורר הרושם, שכלל אינו נאשם,
מוחלט, לא התבלבל כאשר נתפס בסתירה. לעתים נתעורר הרושם, שכלל אינו נאשם,
אלא עוזר טכני של הסניגור. סרבאציוס פנה אליו בלשון :״אדוני העד״ ,תחת ״אדוני
• ״ויאמר פילאטוס אל ישו: מה היא האמת? ואחרי דברו זאת׳ יצא שנית אל היהודים
ויאמר אליהם: אני לא מצאתי בו כל עוון.״ (הבשורה על פי יוחנן, י״ח) .

אדולף אייכמן מסביר מסמר. מפרש אותו. מתעכב על סימוני המחלקות ועל דרכי הנוהל המשרדי של הנאצים

ה1אש 0מעלעל מ״ווח. משווה אותם. מסניוס בתנועות יד״ם. תוך חוגשח חדבויס בתנועות העט הנובע שלו
הנאשם״ .לא פעם אמר לשופטים :״הנאשם מזכיר לי כי יש עוד מיסמך בעניין ז ה
בכמה נקודות הורגשה היטב ידו המדריכה של סרבאציוס. דוגמה בולטת: יחסו של
אייכמן למפקדו, ראש־הגסטאפו היינריך מילר. בחקירתו עליידי המפקד לם הקפיד אייכמן
להגן על מילר, כאדם שלא הסכים להשמדה, אך לא יכול היה להפסיק אותר״
בינתיים הספיק הסניגור להסביר למרשו כי הגנה זו על מילר היא שטיות. השבוע הטיל
אייכמן את כל האשמה על מילר. מילר הוא שנתן את כל הפקודות, שהפעיל אפילו את
פקודיו של אייכמן שלא בדעתו. האם גילה סרבאציוס לאייכמן כי מילר מת, או שהוא
נימצא במקום בטוח?
גם את יחסו לגלובקה שינה אייכמן בהשפעת סניגורו (ראה הנידון) .בפני הפקד לס
לא האשים אייכמן את גלובקה ברורות. בסיום עדותו, הגישה לו הלישכה 06 רשימה
ארוכה של שמות, ביקשה אותו להביע את דעתו עליהם. אחד השמות ברשימה היה
האנס גלובקה. אייכמן השאיר את הרשימה בידו עד שהתייעץ עם סרבאציום, סירב לאחר
מכן להעיר את הערותיו.
השבוע השמיצו אייכמן וגלובקה איש את רעהו בחימה שפוכה. שני המשמידים ניסו
לגולל איש על רעהו את האחריות ששניהם שותפים לה. יתכן כי גלובקה הגיע השבוע
לכלל מסקנה שטעה כאשר סירב לשלם את שכר־טירחתו של סרבאציוס מן הקרנות
הממשלתיות הסודיות העומדות לרשותו. מתוך בטחון מופרז שהתביעה הישראלית תחפה
עליו* ,כדי למצוא חן בעיני אדנואר.
בפני הפקד לס טען אייכמן כי אין הוא זוכר מה פירושו של ״חשבון ו חשבון־
הבנק שמבקשי־ההגירה היהודיים נאלצו להעביר אליו חלק ניכר מרכושם כ״תרומה״.
עתה, לפתע, זכר אייכמן את חשבון ו׳ היטב. טען אייכמן השבוע: מאחר שלפי החוק
עמדו היהודים להפסיד ממילא את כל רכושם, הם נתבקשו לתרום חלק ממנו למימון פעולות
המוסדות היהודיים. כך הגיע הכסף לידי הס.ס ,.ולא לידי משרד־הואצר.
האמת :״תרומות״ היהודים שימשו למימון פעולות מנגנון־ההשמדה של הס.ס. זהו,
אולי, הפרט המחלחל ביותר של כל השואה: היהודים שילמו בעצמם את הוצאות השמדתם.
כאשר הזכיר אייכמן כי כל יהודי נדרש לשלם 50 מארק (כ־ 25 לירות) עבור נסיעתו
לאושוזיץ, הפליט מישהו בקהל ״הה!״ שהידהד באולם כולו.
בסך הכל, היו רק סתירות מעטות מאוד בין עדותו של אייכמן במשפט, לבין ששת
כרכי חקירתו, שזכר מזמן לכינוי ״כל כתבי אייכמך. היה זה הישג ניכר לנאשם.
סתירה ברורה אחת היתד, בהתחלת שתי העדויות. בקומו להישבע, אמר אייכמן כי הוא
מאמין באלוהים, אך אינו שייך לשום חוג כנסייתי, אינו מוכן להישבע על הברית
החדשה. בפתיחת דבריו באוזני הפקד לס אמר אייכמן :״עד שנת 1937 השתייכתי לכנסייה
האבנגלית. אחר־כן פרשתי ממנה• במרוצת 15 השנים, מאז , 1945 כאשר אספתי הכרות
חדשות אחרי כל מה שעבר, מצאתי את הדרך הפנימית חזרה, מבחינה פנימית. אבל
לא הצטרפתי שוב ׳לכנסייה באופן רשמי, כי התביישתי לעשות דאת.״
אין ספק כי סתירה זו תשמש נושה פורר, לחקירת שתי־וערב.

אייכמן האמין כי הוא יעמוד למשפט — אי־פעם, איישם 15 .שנה הכין את הגנתו
לקראת יום זה.

המיכחן העליון
ייכמן עצ 0ו סבר, כנראה, כי הוא נע על קרקע מוצקה, וכי הוא שולט היטב
בחומר. ואומנם, בידעו את הז׳רגון המשרדי הנאצי, את הנוהל המינהלי ואת שאר
הפרטים הקטנים הדרושים להערכתו של המיסמך, היה לו יתרון מסויים על התביעה.
ביום הראשון של עדותו עוד היה אייכמן מתוח, כפי שניכר היטיב בד,עתיות פיו. אילס
ביום השני נעלמו ד,ד,עתיות כימעט כליל, וביום השלישי היה משוחרר לגמרי. בישבו
כפוף על המיסמכים, החל מפליג אפילו בתנועת־יד בעט הנובע שבידו הימנית. כאשר
קם, כדי לענות על שאלתו של שופט, גם לא עמד כל־כך מתוח כמו בהתחלה( .השבוע כתב

אדריכל ההגנה
י* אדריכל האמיתי של ההגנה לא היה הד״ר סרבאציוס. שמו: אדולף אייכמן.
ן | כי ההגנה לא נבנתה בשיחות במחנה ג׳אלמי, או בחדר־הפגישה שמאחורי אולם
בית־המשפט, בו מתייעצים אייכמן וסניגורו מדי יום ביומו על העדות שתימסר למחרת
היום. היא כבר היתד, מוכנה ומזומנה בראשו של אדולף אייכמן כאשר ירדה המהלומה
הישראלית על ראש זה, לפני 13 חודש.
ב־ 15 השנים שעברו מסוף המלחמה עד לחטיפה, לא היה לאדולף אייכמן שום
עיסוק רציני חוץ מאשר להכין את הגנתו. הוא קרא כל מילה שהופיעה בעתונים
ובספרים ביחס להשמדה. את הספרים העיקריים — כגון ספריהם של רודולף הוס,
רייטלינגר ופוליאקוף־וולף — למד כימעט על־פה.
יהודי מחוץ־לארץ לטוביה פרידמן בחיפה, שאל מדוע מותר לאייכמן לשבת בעוד שהיהודים
כל המיסמכים החשובים שהוגשו במשפט אייכמן התפרסמו מזמן בספרים אלה, נידונו
נאלצו לעמוד בחקירות הגסטאפו. פרידמן העביר מיכתב זר, לשופטים).
בהרחבה בנירנברג. אייכמן למד אותם. הוא ידע היטב מה חומר־הראיות העיקרי הקיים
לעיתים ניכר על פניו של אייכמן שהוא רוצה לעזור לשופטים ולמשפטנים להבין
נגדו, ומד, הבקיעים והחורים בחומר זה. בהתאם לכך הכין את הגנתו. הוא גיבש לעצמו
פרטים, שעז רצונו לשמש כמורה. היה זה, בדרך כלל,כאשר נתקלו התורגמנים במונח
תשובות מפורטות כימעט לכל אחד מן המיסמכים, עיבד בהדרגה, במרוצת השנים,
נאצי מובהק, שלא הבינו את תוכנו. אז היה נדמה כאילו מרחף על שפתיו רמז של חיוך,
מיבנה שלם ומסועף של סניגוריה. אחרי שינון כה רב, יתכן כי אייכמן עצמו כבר אינו
כדרכו של אדם היודע יותר מן הזולת.
מבחין בין התמונה שצייר לעצמו, לבין המציאות כפי שהיתר .,קרוב לוודאי כי שיכנע
כך היה כאשר התחבטו התורגמנים והשופטים בהבנת המושג הנאצי • 011611;813:36£61מ
את עצמו מזמן כי הדברים אומנם היו כפי שהוא מתאר אותם.
•? 6)161(״נושא הריבונות״ ,היינו ראש המינהל הממלכתי באיזור מסויים) ,או המילים
השבוע הסתמך אייכמן כמה פעמים על הדברים שאמר לעתונאי וילם זאסן, זמן ניכר
(״עיבוד הנושא תוך משיכת קולמוס״ ,היינו ריכוז הטיפול
לפני חטיפתו. בעת הד,שוזאה העצמית לפונטיוס פילאטוס הכריז :״איני אומר זאת מפני 611נ601-1(611נ^ 1ת011!-6ץ
בעניין מסויים, בו שותפים משרדים שונים, במקום אחד. גם השמדת ששה מיליון יהודים
שאני עומד לדין בישראל. את הדברים האלה אמרתי בלבי גם בארגנטינה, כשלא העליתי
היה, בעיקרו, עניין של ״משיכת קולמוס״ משרדית).
על הדעת שיום יבוא ויעמידוני לדין בירושלים.״ אולם אייכמן לא דיבר מעולם מבלי
לחשוב על המישפט הצפוי לו. אף שלא ידע אם יעמוד למשפט, היכן ומתי — הכין
אכן, אייכמן לא הגיע עדיין אל המיבחן האמיתי — והוא ידע זאת. מיבחן זה יבוא בעת
חקירתו שתי־וערב. האוזנר, בר־אור ובך ישבו מולו, עקבו אחרי כל מילה שיצאה מפיו.
בלבו את ההגנה.
רוב קציני הלישכה ,06 שאספו את החומר נגדו, ישבו בשורה הראשונה באולם, רשמו
ימים מעטים אחרי הבאתו ארצה, לפני למעלה משנה, אמר לפקד לס :״כבר בחודש
לעצמם הערות לשאלות שתי־וערב.
ינואר השנה ניבאו לי כי השנה יעמידו אותי למשפט. בדיוק כן גם אמרו לי ני לא
אעבור •את שנת חיי ה־ .56 הדבר הראשון מתגשם עתה, וגס הדבר השני הוא — כן
כאשר יקום הד״ר סרבאציום ויאמר :״סיימתי את חקירתי,״ תבוא השעה הגדולה של
המשפט: ההתמודדות הישירה האוזנר־אייכמן. האם יעלה בידי היועץ המשפטי הממושקף
אני מאמין — בלתי נמנע.
לרסק את ד,מיבנה המסועף, שהקים אייכמן במשך 15 שנה, להגנתו? האם ציליח אייכמן
לשמור על קור־רוחו ולהתחפר בניירותיו גם מול ההתקפה המרוכזת של התביעה?
* בטחון שלא הייה בלתי־מוצדק. התביעה, שהגישה כל מיסמן הקשור ברדיפת יהודי
האם הוא יישבר?
גרמניה, לא הגישה את עשרות המיסמכים הקשורים בפעולתו של גלובקה, בקשר עס
זאת היתר, השאלה הגדולה, שריחפה השבוע באולם בית־המשפט — לנגד עיני התובעים,
שינוי שמות היהודים, הפירושים לחוקי נירנברג, שליחויות גלובקה לצ׳כיה, לסלובקיה
הסניגור, השופטים, העתונאים. וגם לנגד עיני אדולף אייכמן עצמו. האיש שדיבר פנים
ולחבל סמל. התביעה הגישה רק נזייסנזן בודד אחד, בלתי־חשוב יחסית, בו מופיע שמו
אל פנים עם אנשים כמו היינריך הימלר, ריינהארט היידריך, הרמן גרינג — ידע כי הוא
של גלובקה כמשתתף בישיבה בענייני אזרחות היהודים. לישכת 06 לא חקרה את אייכמן
עומד בפני הדו־שיח הגורלי ביותר של חייו.
גם ביחס למיסמך זה.

דר הברט סדבאציוס מנסח שאלה מדריכה לנאשם

לא רוצים מפלגות! לא רוצים כפיה דתיתו-אמוו מאתיים צעירי

מי סבעו את ה71

ן-מיזנון הקטן, על אס הדרך החוצה
^ ,א ת העיר מצפה־רמון, ישב אברהם,
בעל המוסך המקומי, חבט במקל שבידו על
כיסא סמוך ובחק במלוא פיו :״משוגעים!
רוצים לרדת לגור במצפה־רמון חבל
על כל רגע תברחו מכאן אחרי חודשיים
ועוד להשקיע כסף כאן. חבל על
כל מיל! זה שיגעון אחד גדול!״
ממולו ישבו כמה צעירים שהרגישו לא
צילה מזרחי, פקידת ה בנוח, מול שטף הדברים. לבסוף שאל אחד
קרן הקיימת בירזשליס, מהם את אברהם העגלגל ובעל השפם הבלונדי,
מי שהיה חבר קיבוץ בית־אורן
לקואופרטיב זה מסיבות חברתיות.
הצטרפה לקראופרט 1הצטרפת וכיום מתקן פנצ׳רים ומכוניות מקולקלות
בלב הנגב :״אז למה אתה יושב פה?״
״אני יכול לקום וללכת מתי שאני רוצה!״
השיב אברהם.
״אז למה אתה לא הולך?״
״למה אני לא הולך? ככה זה, אני כבר
שלוש שנים כאן. השתרשתי במקום.״
הפעם הגיע תורם של שומעיו הצעירים
לחייך. כעבור זמן קצר הם עמדו ליד
שפתו התלולה של מידרון, שירד אל מכתש
רמון הענקי. לפניהם, ממש על כף היד,
השתרעו כימעט עד לאופק משטחיו הצבעוניים
של המכתש, המרהיבים בצחיחותם.
עמדה שם חבורה של כחמישים צעירים
וצעירות, שאחדים מהם ראו בפעם הראשונה
את המקום. הם תקעו מבטיהם בנוף,
התפזרו לאורך שפתו של הצוק הענקי,
כאילו רצו להתבודד.
״כאן,״ אמר אחד מהם והורה באצבעו
על שפת התהום ,״נבנה בית תרבות עם
חלון זכוכית ענקי לכיוון המכתש.״
״צריך יהיה להרחיק את הילדים, אולי
להקים גדר, שלא יפלו למטה,״ סבר אחר.
״אפשר יהיה לבנות טיילת מסביב למכתש,
ענקית־ענקית מסביב!״ התפעלה צעירה במכנסיים
וחולצה הדוקים לגופה.
אפשר היה לראות אותם כחבורת הוזים
בהקיץ, לולא עמדו אותם צעירים על כך
שבעוד שלושה־ארבעה חודשים הם עוזבים
ה 71 ״1141 אברהם פלדסמן, מורה לחש -את דירותיהם המרווחות שבתל־אביב, ירוש1

11 מל באורס, אחז המשוגעים
לים או חיפה, את הרחובות המוארים, את
ן לרעיון הקמת העיר, ואחד ממארגני המיפעל. בתי־הקפה ובתי־הקולנוע, את משרותיהם

ן הפקידה

המבוססות, ויורדים למקום זה, להתחיל
בהקמת עיר חדשה.

האוטופיה מתממשת
^ ותו יום, בשבת האחרונה, ישבו
\ ) אותם צעירים בחדר התרבות שבאכס-
נית הנוער במצפה רמוז הקיימת, התוזכחו
בלהט, במשך שעות ארוכות, על בעיות
רציניות :״מה יהיה מחיר המנייה שכל
אחד מהמצטרפים לעיר החדשה יצטרך לרכוש?
מד. תהיה צורת בית־דין החברים לשיפוט
פנימי, האם יהיה זה בית־משפט
של מושבעים, או ועדת בוררות? האם יהיה
כל אחד מאזרחי העיר החדשה חייב להצטרף
להסתדרות?״
בעיות אלה אינן עומדות, אולי, בפני מי
שרוצה להתיישב ברמת־גן או בדימונה. אולם
העיר אותה רוצים הצעירים להקים
מעל למכתש רמון, תהיה שונה מכל צורות
היישוב המקובלות במדינה — זו תהיה
עיר קואופרטיבית.
לפי התוכנית, יצטרך כל מי שירצה להצטרף
לעיר, ששמה טרם נקבע, לרכוש מנייה
בגובה של ארבעת אלפים ל״י, שינתנו לו
כהלוואה, כדי להיות חבר בקואופרטיב.
תמורת מנייה זו יקבל מקום עבודה באחד

נעימות נעמי

בעלה, חיים, מזכיר כפר האמנים עין־הוד, מרכז את הצז

ב מצביעים חברי קואופרטיב הנועד ל|

ר־ריו־י*
במקובל *מזי*וי*
מזיהומו ר!*ירדרת.
־יזזזליח
משכורת בגובה
המפעלים שיקומו
שייקבע על־ידי הקואופרטיב, ונוסף על כך
— חלק מהחזחים, באם יהיו.
בעיר הקואופרטיבית יהיו כל המיפעלים
וכל השירותים שייכים לקואופרטיב — כל
השאר ישאר בתחום הפרם, וכל אחד יהיה
שותף לניהול ולקביעת דמותה של העיר.
התוכנית ברורה בקויה הכלליים, אולם
פרטיה ייקבעו במשך הזמן. רק דבר אחד
ברור: תהיה זו העיר הראשונה בישראל,
בה יאסור החוק המקומי על קיומם של
תאים מפלגתיים. בחירות תהיינה רק על
בסיס אישי וכל מי שינהל תעמולה מפלגתית
— ייענש.
ממבט ראשון נראה הרעיון כאוטופיה, כשיגעון
שאינו בר־ביצוע. כך בוזדאי נראו גם
אותם אנשים שרצו להקים בזמנו צורת
יישוב חדשה שתיקרא קיבוץ. אלא שהעובדות
מצביעות, הפעם, על כך שהחלום נמצא
בשלבים מתקדמים של מימוש.

מתעלה רעירינוער

ן על השן

בעת הביקור שערך השבוע חלק מחברי הקואופרטיב במקום, בו הם
רוצים להקים את עירם, עלו על שן רמוז, המקום הגבוה ביותר מעל
המכתש, כדי לחזות בנוף המרהיב הנגלה ממנו, מגבול ירדן במזרח עד גבול מצרים במערב.

ורגילה, כזאת שנוהגים לקרוא לה סא־לונית.
קבוצה של חמישה צעירים, שנפגשו
יחד בעת שרותם הצבאי בחיל־האוזיר,

לבקר*,
קלאסית_ ,ז __

י מוסיקה לבלות, לשמוע נפגשו מפעם לפעם אף ניהלו ביניהם שיחות על נושאים 0
כולם היו בנים למשפחות מבוססות, כולם היו ז
היו[
בחיים, לכולם נשקף העתיד הרגיל המצפה בדרך־כ׳
אולם מתחת לכל זה היו נגועים במחלה שהגיפד
הישראלי מזה שנים רבות: הרגשה של חוסר־סיו
תכלית; סלידה מן המיסגרות הקיימות במדינה, מן 1
מן הכפייה והלחץ המתגלים בשטחי חיים שונים, מן
ריות הפורצות מעת לעת.
עם כל זאת היו צעירים, כמו כל הצעירים, רצו
משהו ולא ידעו מה. וכך נולד, משיחה לשיחה, הרע
להציב בפני הנוער איזה מיבצע גראנדיוזי. משהו
לעורר התלהבות רדומה והתנדבות המונית.
הפיתרון נימצא במיבצע שדובר עליו במדינה מעת
חפירת תעלה מהים התיכון, ליד אשדוד, עד אילח
שתשמש תחליף לתעלת סואץ, ושתוכל גם לפתור או
הנגב.
הרעיון נקלט במוחם וקרם עור וגידים. הם החלו לו
המיבצע באופן מעשי. חשבו שיהיה זה מיבצע שהנו!
על עצמו לבצעו מתחילתו ועד סופו, שיפקח עליו -וינז
הם החלו אפילו לסמן על מפות תתאים שונים דרי התעלה כשהיה הכל מוכן, החליטו לגשת למעשים, לפנות ו
גוריון, כדי לקבל את תמיכתו בתוכנית. מחשש שתול
לא תגיע לידיו של ראש הממשלה, גמרו אומר לפנות
שמעון פרס, כדי שזה יקשר בינם לבין ראש הממ7
שלחו מיכתב לביתו של פרס וזה הזמינם לפגישה.

,שהחלימו להקים עיו

פרם נתן מיד את תמיכתו לרעיון, שלח
את האנשים להתיעץ עם מהנדסי תה״ל,
בקשר לאפשרויות התוכנית. המהלומה היתד,
מיידית וחזקה. התברר שאין אפשרות לבצע
את התוכנית, מבחינה טכנית. תעלת מי־ים
עלולה להמליח את כל מקורות מי־התהום;
היא צריכה לעלות 3מיליארד דולר; ומלבד
זאת — יכול צינור־נפט אחד למלא את מקומה
של תעלה כזאת.
קבוצת הצעירים, שניים מהם מכונאים
בחברת תעופה פרטית, אחד עובד מכון הבדק,
אחד מורה למלאכה ונערה אחת, מצאו
מיד תוכנית אלטרנטיבית: על הנגב יוכרז
כעל מחוז נוער. יוקם שם מימשל עצמי,
והנוער יפתחו ויבנה אותו.
האם זה אפשרי? האין זה חלום שיתנפץ
עוד בנסיון ראשון וימנע נסיוגות נוספים?
כשלב נסיוני ראשון החליטו להקים עיר
נוער, שתשמש, אם תצליח, דוגמה לערי-
נוער נוספות שיקומו בנגב.

כלי כפייה דתית
^ ד י להתחיל כמימוש הרעיון היה
צורך לארסן גוף לביצוע המשימה.
וכאן התרחשה ההפתעה. לפתע התברר שמשהו
רדום אך קיים בשכבות רחבות של

״כאן ]יבנה עתיד!״

מעל הצוק המשקיף על
מכתש רמון, מתבוננים
יורם, טרקטוריסט בסולל־בונה, וחברתו חדווה, פקידת במרכז

מפא״י, על השטח בו הם רוצים להקים בעתיד את ביתם ולבנות
את עתידם. הבנות מהוות עתה כ־ 40 אחוז מחברי הקואפרטיב,
יחם די טוב בהשוואה לגופים התיישבותיים צעירים אחרים בארץ.

להסכים לאיסור מכירת בשר חזיר בעיר.

סיבות רבות ורעיון אחר
^ יום מוגה הגוף כ־ 200 איש. אלה
ברובם צעירים באמצע שנות העשרים.
לכל אחד מהם יש סיבה משלו, בגללה
הוא רוצה ליהפך לאזרח העיר החדשה.
אברהם פלדסמן ()24׳ מורה לחשמל ו-
שרטוט בבית־ספר הטכני של אורם, הינו
הטיפוס האידיאליסטי. הוא נמנה על ראשוני
יוזמי הרעיון, מאמין שהעיר שתוקם תוכל
לשמש דוגמה לצורת־חיים חברתית חדשה.
הוא עצמו היה רוצה להקים בעיר בית־ספר
טכני לנערים עובדים, שיקלוט נערי־רחוב
מערים אחרות- .אני לא מתבייש בזה,״
מודה אברהם, יליד בסרביה וחניך השומר־הצעיר-
,אני עוד מאמין בציונות.״
מנשה לוי, פקיד הקרן־הקיימת בירושלים
הצטרף משום שהרגיש בצורך לעשות משהו.
אני מבוסס בעיר ויש לי הכל, אבל מההתכלית ביציאה בוקר בוקר לעבודה במשרד
ולבילויים בערב?״
ירושלמית אחרת היא צילה לוי, אף היא
פקידה בקרן־הקיימת. אותה משכה בעיקר
החברה- :אני לא חושבת שזאת חלוציות

מה שאנחנו עושים, שקלנו את הצעד מכל
הצדדים ופשוט נראה לי שמבחינה חברותית
טוב יותר לחיות בחברה כזאת.״
ישנם אנשים שהצטרפו משום שהם אוהבים
את הנגב, יש בחבורה, שוחרי־הרפתק־אות־ומשימות־חדשות,
וישנם גם כאלה המאמינים
שבמיסגרת החדשה יוכלו להעלות
את רמת־חייהם ולחיות טוב יותר.
הרבה התלהבות נעורים והרבה תמימות
כרוכים במיבצע החלוצי של מאתיים הצעירים.
כאשר יעלה חיל־החלוץ שלהם,
בעוד חודשים מיספר, לתקוע יתדות ראשו־נם
לעיר החדשה, ילוו אותם החששות של
אלה שהיו עדים למיפעלים חלוציים דומים,
אם כי מצומצמים יותר, שהסתיימו בכישלון.
אולם עצם העובדה שקיימים צעירים ישראליים
שהיו מסוגלים להוליד רעיון מעין זה
בכוחות עצמם, ללא לחץ חיצוני, ושהרעיון
מושך מאות בני־נוער, היא ההוכחה הטובה
ביותר שעדיין אפשר לעורר את הנוער הישראלי
להתעלות ולהגשמה בלתי־מוכתבת
מגבוה*.
* המעונייניס להצטרף לגוף, יוכלו לפנות
לפי תיבות הדואר 20220ת״א 9036 ,חיפה
ד 2048 ירושלים.

עיו במצפה וגון, ער שארה ארגונית

ולמת,
זערו־עשות שיש שיוכל

— תעלה נעיות
ן את יקבל אותו.

;ם אף
־ם אל

הנוער הישראלי, משהו הזקוק רק לניצוץ
כדי להידלק. אנשים שמעו על הרעיון, צחקו
ולעגו. במחשבה שניה קיבלו את הדבר
ברצינות יתרה. כעבור זמן־מה נרתמו למיפ־על
בהתלהבות.
תחילה גובש גוף קטן. חבר גייס חבר.
פגישות התקיימו בבתי־קפה בצפון תל־אביב,
בהן נרקמו תוכניות והועלו הצעות. הצטרפו
פקידים של קרן הקיימת ומשרד המכס
בירושלים, פקידי באנקים מתל־אביב, טרק-
טורסיט מטולל בונה וכלכלן ממשרד המסחר
וד,תעשיה. בסודי־סודות, מחשש שהפירסום
עלול להזיק למפעל, ושעשויים לנצלו לתעמולה
מפלגתית, הוחל במעשים.
שתי פגישות נתקיימו בהשתתפות בן־
גוריון, שנתן את תמיכתו לתוכנית. שרי
הממשלה מכל המשרדים התגייסו לעזרה
ממשית. שמעון פרס העמיד תקציב, מתקציבי
משרדו, לניהול פעולות אירגון ראשוניות,
מינה את אלחנן ישי, מנהל אגף הנוער
והנח״ל במשרד הבטחון, כאיש הקשר על
הגוף.
היו הצעות שונות לגבי מקום היישוב
החדש, בנגב. לבסוף הוחלט שהעיר תקום
בסביבת מכתש רמון, שם אפשר יד,יד,
להקים תעשייה שתתבסס על מחצבי המקום.

נערכו תוכניות לניצול חול הזכוכית, החר־סית
ועפרות הברזל המקומיים. משרד הבס־חון
הבטיח להקים בעיר מיפעל ביטחוני.
משרד המסחר והתעשייה הבטיח לעזור להקמת
מיפעלי אלקטרוניקה, בניין וסריגה.
לוי אשכול אף העלה רעיון של מיפעל
למכשירי טלביזיה.
הצעירים הנלהבים מצאו כימעט את כל
הדלתות פתוחות בפניהם. הובטחה להם
עזרה מכל צד, בתיכנון, בעזרה כספית,
בעזרה מיקצועית. ואילו הם לא הסתפקו
בצד הכלכלי של העסק. לא היד, להם די
בעובדה שיוכלו להקים עיר, לעבוד בה
ולחיות בה. הם רצו גם להקים חברה טובה.
התברר להם, שלמרות שיש ביניהם אוהדים
לכל המפלגות, ממפא״י ועד חרות, הם
מאוחדים בסלידתם המשותפת ממפלגתיות
מופרזת. כאשר נפגשו עם חברי גרעין דתי
בנתניה, שהיו מוכנים להצטרף אליהם כגוף,
ואלה דרשו שיבטיחו להם קיום 13 דרישות
כתנאי להצטרפותם, גילו שוב שהם מאוחדים
בדיעה אחת. הם היו מוכנים להבטיח
לדתיים הקמת בית־כנסת, בית־ספר דתי,
הקמת מקווה והקצבה לצורכי דת. הם היו
מוכנים להבטיח כל דבר לשמירת הדת,
אולם לא לכפיית הדת. לכן לא היו מוכנים

ה 1 | 1הרמה הצפונית למכתש רמון, היא המקום אותו בחרו חברי
711 ^ 41
הקואופרטיב הצעירים — הנראים בתמונה מפוזרים בשטח —
1 1111 811 1
להקמת עירם. משרד־העבודה מציע להם, לעומת זאת, להצטרף כשכונה למצפה־רמון הקיימת.

ת ^ פיז ג

במדינה

(כל הזכויות שמורות)

* אל תהפה לבואם של פליטים נוספים מאנגולה לישראל.

אחרי בואם של שני הפליטים באוניה רימון, שהעמידו את ממשלת ישראל
בפני הברירה לפגוע בפורטוגל או לזעזע את דעת־הקהל הישראלית, ניתנו
הור אות המורות לאוניה הישראלית הבאה שתגיע לחוף אנגולה להציב שמירה
קפדנית על הסיפון, לערוד חיפוש מדוקדק באוניה לפני הפלגתה, להחזיר
לשלטונות אנגולה כל אפריקאי שינסה להתגנב ולהסתתר באוניה.

קרוב לוודאי שחוכרת ״כשער״ ,שהוצאה על־ידי תומכי

לכץ, תו פ ץ, כ צי כורהרחב. מפיא״י רצתה למנוע את הפצת החוברת,
אך הודעתה של אחדות־העבודה, שתדפיס את רוב החוברות בלמרחב במקרה
שלא תופץ. הביאה לדיונים נוספים במפא״י.

$מפא״י תרצה להקדים את הכחירות להסתדרות, אם

תזכה לנצחץ ככחירות לכנסת. מניעי ההקדמה: מפא״י רוצה לתקן
את תוצאות תבוסתה בבחירות האחרונות להסתדרות. סיבה. נוספת: הקמת
שרו תי בריאות ממלכתיים לפי • דרישת הליבראלים, עשויה להביא לנשירה
המונית של חברי ההסתדרות. מפא״י מעונינת להנציח את שלטונה, לפני
שנשירה כזו תחזק את מפלגות השמאל.

• נחום גולדמן לא יעכור כשתיקה על התקפות מפא״י

שביתות

אוירה מחו שמד ת

15 אלף מפרנסים הכריזו השבוע מלחמה
על מדיניות־השכר של לוי אשכול ועל משרתיו
הישירים, אנשי המחלקה המיקצועית של
הסתדרות העובדים הכללית. משלושה אגפים
שונים תקפו עובדי חברת החשמל, המהנדסים
והרופאים את שר האוצר, תבעו, כל אחד
בתחומו, את הגדלת שכרם.
פתחו במערכה עובדי חברת החשמל.
חברת החשמל איננה רק המעביד הגדול
ביותר במדינה, לאחר המדינה עצמה* ,היא
גם אחד המיפעלים הרבים בהם סיגלו לעצמם
אנשי מפא״י שיטות ודרכי שלטון של
הבוס הגדול יוסף אלמוגי.
הבום של חברת החשמל הוא אליעזר
שפירא. שפירא החליט להנהיג בחברת החשמל,
שלטון אישי מוחלט, בו נעזר במפלגתו.
לשם כך, היה עליו להשתלט, תחילה,
על הנהלת החברה ועל ועד העובדים.
שפירא ניגש למלאכה ביסודיות אופינית.

היו אלה דווקא אנשי חיפה בראשותו של
יעקב חושי, אח ראש עיר הנמל, שהזהיר
את שפירא מפני ההתפוצצות.
בחשאי, אך ביסודיות, התארגנו המקופחים
באסיפות חשאיות, כשהם בוחרים להם ועד
פעולה שיתבעו העלאת המשכורת ב־50
לירות, רטרואקטיבית, החל משנת . 1958
לאחר כשבוע הגיע מספר המצטרפים ל־וזעדים,
שהוקמו באיזור שמדרום לתל־אביב,
למחצית מ־ 2500 עובדי הדרום.
המעשה הדהים את אנשי מפא״י. לראשונה
בתולדות הטרור בחברה, הצליחו
פועלים להתארגן בלי ידעתם.
במיוחד הרגיזה את הבוסים העובדה, ש־דווקא
חברי מפא״י עמדו במערכה נגד
שפירא. הם איימו, הבטיחו, קראו וביקשו
— אך העובדים לא היו מוכנים לוזתר. הם
הכריזו שיפרקו את ועדות־הפעולה, שאינן
חוקיות מבחינה הסתדרותית, רק לאחר
קיום בחירות חדשות לוועדי העובדים, תבעו
שבחירות אלה ייערכו מייד.
מפא״י לא היתר מוכנה למאבק מסוכן
כל־כך, דוזקא ערב הבחירות, על כן המשיכה
להשתולל מרוגז, לא שינתה את התנהגותה
כלפי השובתים. הפועלים עצמם לא
רצו לפגוע בצרכנים. השביתה התבטאה,
בסך הכל, בכך שהפסיקו לעבוד שעות
נוספות. אך עצם המאבק דרש פיתרון מידי.
״אותנו לא תשכרו.״ רחביה אופק,
ראש המדור לעובדי החשמל הפעיל לחץ,
איים על הפועלים :״אנחנו נשבור אותכם
כמו את הימאים.״
תשובת הפועלים :״נגמרו הימים האלה.
אותנו לא תשברו.״ עוד אותו יום עצמו
הוקמו ועדי פעולה ניבחרים במבצר נוסף
של ועד העובדים. עובדי תחנת־הכוח רידינג
הצטרפו, אף הם, לתביעות ועדי הפעולה.
באותו שבוע עצמו שבתו גם חמשת אלפי
מהנדסים ומספר דומה של רופאים שביתת
אזהרה. הם הזהירו שבאם לא ימלאו אחר
תביעותיהם, בדבר הגדלת תשלום הוותק עד
ל־ 50 אחוז מהמשכורת, הגדלת תוספות שונות
הניתנות להם ובעיקר — הגדלת שכר־היסוד,
קודשי הקדשים האסור בנגיעה עלפי
צו שר האוצר, הם יכריזו על שביתה
מלאה, ימשיכו בה עד מילוי תביעותיהם.
הבחירות הקרובות והנזק העלול להיגרם
למשק עשויים, הפעם, לכפות על מפא״י
להיכנס, לפחות, לפשרה עם השובתים ואולי
אף להיכנע להם לחלוטין.

ח 1ק
טבעת החנק

אוגזן הגברות ב ש ער אדרגוז
כמלחמת הבחירות. גולדמן עוסק עכשיו בסידור ענייני פיצויים ליוצאי
׳ארצות מזרח אירופה, שעברו למערב אחרי 1953 ואינם זכאים לפיצויים. הוא
מקבל באופן מתמיד את כל חומר התעמולה המפא״יי העוסק בו, יגיב עליו
בחוץ לארץ. הוא ישוב ארצה שבועיים לפני הבחירות.

מפא״י והליכראלים ימשיכו להילחם על השלטון בארגוני
המעמד הכינוני. לאחר שמפא״י הצליחה להשתלט על ארגון בעלי
המלאכה, מתכוונים הליבראלים למנוע את השתלטותה גס על ארגון הסוחרים.
הם הציבו את איש הארגון, שלמה פרלשטיין במקום ה־ 8ו ברשימתם, מנהלים
מאבק נמרץ נגד אנשי מפא״י בארגון.
מאבק קשה צפוי למתנגדי מינהל ההסברה. כל המפלגות
דורשות, בהסתמך על תקדימי הבחירות הקודמות, להפסיק את פעולות המינהל
גס בבחירות הנוכחיות. אנשי המינהל, שהתרחב בצורה רצינית, מוכרחים
למצוא צידוק לקיומם גם בתקופה זו, מתעקשים למנוע את סגירת המוסד
לחדשיים.

• נסיונות חדירת אחדות העבודה לקיבוצי האהוד יגברו.

לאחר הסימפוזיון המוצלח בקיבוץ גבים, קיבלה המפלגה שורה של הזמנות
לבוא להרצאות ודיונים במשקים צעירים. האיש העוסק במקצוע זה: פוליטרוק
הפלמ״ח, בני מרשק.

מאבקים חדשים על עניני שכר ואירגון ייערכו באגודות

המקצועות השונות של ההסתדרות. הראשונה בתור נ הסתדרות
הפקידים. עובדי הבנקים ידרשו הקמת חטיבה נפרדת, במסגרת הסתדרות זו.
תאריך הבחירות הקרב שיכנע את עסקני מפא״י להיענות לדרישה, בתנאי
שיוצב איש משלהם בראשות החטיבה.

יוצאי־חרות בקבוצת ״המשטר החדש״ יחזרו לתנועת

חרות, אחרי שיוצאי־מפא״י כבר פרשו ממנה. אחר שהפרופסור ערי ז׳בוטינסקי
הסכים להיכלל במקום אחרון ברשימת־המועמדים של חרות בכנסת, יעמיד
גם עורך־הדין שמואל תמיר את עצמו לרשות המפלגה, ישתתף למענה
במלחמת־הבחירות, מבל להופיע ברשימה. למעשה פירוש הדבר — פירוק
קבוצת המשטר החדש.

• צפה לכד שמפא״י תנצל את הסרט ״אבסודוס״ לתעמולת*
הבחירות שלה. במטה הבחירות של המפלגה הועלה רעיון, לפיו תקנה
המפלגה הצגות שלימות, תשלב אותן כתוכנית זדמנותית בתוספת לנאומי
בחירות. לדעת תעמלני המפלגה עשוי הסרט, שהצגתו תחל כשבועיים לפני
הבחירות, להסיח את הדעת מפרשיות אקטואליות.

הוא אסר על נציגי הפועלים הניבחרים של
40 אחוז מכלל עובדי החברה, אנשי מפ״ם
ולאחדות העבודה, את ההשתתפות הדמו־קראטית
בוועד. אך בכך לא היה די לו. כדי
להשלים את שלטונו, היה עדיין צריך להשתלט
על הנהלת חברת החשמל. בכך עזר לו
לוי אשכול.
לפני כניסתו של שפירא לפעולה, היה
קיים שיתוף פעולה בין אנשי משרד הפיתוח
המפ״מי, לבין המנהלים. עתה, בשורה ארוכה
של קנוניות מסועפות, הביא ועד העובדים,
בראשות שפירא, ליצירת סיכסוך בין
ההנהלה, משרד הפיתוח והעובדים. לבסיף,
בהתערבותו האישית של שר האוצר, הוכנסו
נציגי העובדים, קרי אליעזר שפירא, להנהלה״
כאן באה מכת־נגד קטנה. אנשי הפיתוח
התנגדו לכך, שנציגי וזעד העובדים יהיו גם
חברי ההנהלה. שפירא נאלץ להתפטר מ־הוזעד,
נשאר שם כמשקיף בלבד, כשכל שאר
הועד מאנשי שלומו.
שלטון ראשי הקבוצות. שיטת השליטה
בה פעלו אנשים אלה היתד ברורה
וידועה. היא כונתה, בקרב עובדי החברה,
״שלטון ראשי הקבוצות״ .האנשים שבידם
האפשרות להעניק הטבות, בצורת דרישות
להעלאת משכורת והנאות שונות, הם אנשי
ועד העובדים וההנהלה. אנשי שפירא דאגי
בצורה זו לאנשי ה־ 500 לירות ומעלה, השאירו
את בעלי המשכורות הנמוכות מקופחים.
במיפעל שרר משטר טרור, שהזכיר את
ימי שביתת הימאים החיפאית. למרבה הפלא
* חברת החשמל מעסיקה קרוב ל־5000
פועלים, משרתת חצי מיליון לקוחות והמחזור
הכספי השנתי שלה י שמונת מיליון
לירות בקירוב.

תקנות המטכ״ל של צה״ל שמות דגש
מיוחד על כללי־זהירות בצבא. אימון ב־רימון־יד,
הידוע כאחד מכלי־הנשק המסוכנים
ביותר, מוגבל, בדומה לאימון בשורה
של כליינשק אחרים, לנוכחותו של קצין
מבוגר אחד לפחות. עתה ניסה גאון־מחוקק
להעביר סמכות זו לידי נערים בלתי מנוסים.
קבעה הצעת־תיקון לחוק חומרי־נפץ, שהונחה
על שולחן הכנסת, לפני צאתה לפגרה:
גדנעים בני , 16 הצעירים לפחות
בשנתיים מגיל השירות הצבאי, יוכלו להתאמן
מעתה בזריקת־רימון, בהדרכתם של
בני ,18 חסרי־דרגה.
הצעת אנשי משרד הבטחון הורדה, בגלל
קירבת הבחירות ופיזור הכנסת. אולם איש
לא הבטיח שלא תועלה שנית.
לא היתד, זו אלא אחת הדוגמאות של
חקיקה מגבילה, מנשלת, או סתם אווילית,
הטרה בהדרגה רשת של כפייה מסביב לאזרח
השאנן, שאינו חש מה מתרחש לעיניו. .
מס כפול. לא פחות חמורות, אם כי
מסוכנות מבחינה כלכלית בלבד, היו כמה
וכמה הצעות־חקיקה, רובן ככולן בענייני
מסים, שהורדו מעל לפרק, עד לכינוס הכנסת
החמישית.
בלטו בין הצעות אלה:
• חוק הביוב, המסמיך עיריות להטיל
על בעלי־בתים ומשתכנים (שהם כיום 50
אחוז מתושבי המדינה) אגרת־ביוב.
>• תיקון לחוק עיריות, המחייב דיירי
הבתים לא רק לסלול את המדרכה שליד
ביתם, אלא אף לתקנה על חשבונם.
• שורה שלמה של חוקים המטילים
חוקים, היטלים ואגרות נוספים על השירותים
העירוניים — שכבר מכוסים כיום על־ידי
תשלום ארנונה ומס עירוני.
פירושו של דבר: אם תועבר חקיקה זו׳
בכנסת, יצטרך כל אזרח, למעשה, לשלם
פעמיים עבור שירותי העיריה. פעם באמצעות
ארנונה, ופעם — על־ידי מס המתיחס
במישרין לשירות קמוענק.
נגד שלטון הקומיסאדיס. תחום
העולם הזה 1241

אחר, בו נבלמו, לעת עתה, הנסיונות הממשלתיים
להטיל משטר־כפייה על האזרח
היה בתחום סמכותה של האקדמיה הממלכתית
הישראלית.
ההצעה האחרונה ממש שהונחה על שולחן
הכנסת הרביעית על־ידי מפא״י, היתר,
מכוזנת להסמיך את שר החינוך לקבוע את
תקנות האקדמיה, הקובעות כיצד יתקבלו
חבריה, כולל חברי־חוץ, וכיצד ייערכו סדריה
האירגוניים•
לו נתקבל תיקונו של משרד החינוך והתרבות,
היתד, נוצרת באקדמיה, בהכרח,
אווירה, המזכירה את הנעשה באקדמיה
למדעים של ברית־המועצות, בה יכול בעל
השררה לקרב ולהרחיק אנשי־רוח כפי רצונו.
הדבר סוכל על־ידי התערבותם המהירה
של ח״כי חרות, אסתר רזיאל־נאור ואברהם
דרורי. שעה שהצטרף אליהם, אף ראשה המיועד
של האקדמיה, הפרופסור קציר, בתביעה
להסיר את ההצעה מסדר היום, ויתרה
מפא״י על תחבולתה.
עד לאחר הבחירות, לפחות, לא יהיה האזרח
נתון לטבעת־חנק הולכת ומתהדקת
של חקיקת־כפייה.

כד ת בן־צב בי שר אל
כאשר הצהיר השבוע החתן׳ בנוכחות
הרב האשכנזי ״הרי את מקודשת לי כדת
משה וישראל,״ ענד את הטבעת לכלתו, לא
יכול היה שלא להאנת מרוב סיפוק. ולא רק
משום שזכה סוף־סוף לבחירת לבו. כי לדידי
יוסף מרזוק ( )32 היה זה סוף דרך ארוכה
ומלאת תלאות.
יוסף מרזוק. אחיו של ד״ר משה מרזוק,
שנידון במצריים לתלייה על ניהול רשת־ריגול
ישראלית, הינו קראי. כרבים מבני
הכת הדתית היהודית* מילא בישראל תפקידים
ציבוריים, שימש כסגן מישנה בצד,״ל,
מחזיק בדרגת־מילואים זו עד היום. גם
בחייו האזרחיים היד, אזרח למופת. לאחר
שיחרורו, החל עובד כבקטריולוג.
הנשיא התערב. קאריירה מופתית זו
לא עמדה לו, שעה שניגש לשאת את מרים
דייסי, צעירה טבריינית חייכנית, בשנות העשרים
של חייה. בפנותו לרבנות התל־אביבית,
לאחר שעות עבודתו, נתקל בסירוב.
הרבנים לא היו מוכנים להשיאו ליד,ודיה.
מרזוק פנה לרב הראשי הספרדי, יצחק
נסים. הרב נסים, שלא רצה להפר את ההלכה,
התחמק מכל העניין, קבע שהרבנות
התל־אביבית אינה חייבת לטפל בעניין.
פירושו של דבר: מיוסף מחוק ניטלה
הזכות לשאת בת ישראל.
הצעיר לא ניכנע. משהוברר לו שהחלפת
הרב סופית, פנה בתחינה לנשיא המדינה,
יצחק בן־צבי, הידוע כחוקר עדות ישראל.
הנשיא נענה לבקשת יוסף, נפגש אישית עם
הרב התל־אביבי האשכנזי, א .אונטרמן, דרש
ממנו לזמן אליו את יוסף.
בעיקבות פגישה זו הועבר תיקו של יוסף
מחוק, לפתע, מהרבנות התל־אביבית לחיפה.
שם פסק בית־הדין הרבני, באישורה של
הרבנות הראשית בתל־אביב (כלומר, באישו׳
רו של הרב אונטרמן) כי הקראי כשר
בהחלט לנשואים עם יהודיה.
הצהיר פסק־דינם של שלושת הדיינים
שהתכנסו בראשותו של הרב הראשי החיפאי,
נסים אוחאנה :״ההנחה האוסרת קראים לבוא
בחיתון עם יהודים מכוונת לקראי רוסיה
ואירופה, הידועים כשונאי ישראל. את קראי
מצרים יש להוציא מכלל הקראים׳ כיוון שהם
קרובים לעם היהודים והם אוהבי־שלום.
״החלטה זו אינה דווקא לגבי יוסף מחוק,
אלא לגבי כל קראי מצרים,״ סיים פסק־הדין.
פירושו של דבר. כשענד יוסף את הטבעת
לכלתו, השיא למעשה, מחדש, את האגף
המצרי של הכת הקראית לדת היהודית.
הפגנות ללא רחמים
מן המכונית הצבאית שניכנסה לרחוב
הרוא״ה ברמת־גן, ירד חייל צעיר .״חכה
לי. אני מיד חוזר.״ קרא אליו הנהג.
אמנון טווילי ( )20 ניגש לקיוסק הם מוך,
קנה כוס גזוז. לאחר מכן פנה חזרה,
החל חוצה את הכביש. לפתע נתערפלו עיניו
והוא שקע בחשיבה. כשהתעורר, מצא עצמו
על מיטת בית־ד,חולים, כשמחצית גופו הו
שמאלית משותקת .״שסף דם במוח,״ קבעו
הרופאים.
אמנון טווילי, יליד תימן, עלה לארץ
בהיותו בן תשע• כשהגיע ומנו התייצב
* המכוסה נ ן על כי מאמינה בקרא,
בכתוב בלבד, פוסלת את התורה שבעל־פה.
הקראות נוסדה במאה השמינית על ידי החכם
ענן בן דויד.
העולם הזה 1241

לשירות, הוא נבדק על־ידי הוועדה הרפואית
שקבעה לו סוג בריאות שאינו מן הגבוהים.
אמנון לא יכול היה להסכים לכך. לאחר
שמונה ימים עבר, לפי דרישתו, בדיקה
נוספת. הוועדה הרפואית נאותה, לאחר הבדיקה,
לשנות את סוג בריאותו, קבעה לו
פרופיל 97׳ שהוא סוג הבריאות הגבוה
ביותר בצד,״ל.
טרמפ לבית־חולים. עם סיום הטירונות
עבר אמנון, בן למשפחה מסורתית
המונה שמונה נפשות, קורס למשגיחי־כשרות,
הועבר לאחר מכן לבסיס פיקוד הנח״ל.
מדי שבת היה אמנון נוסע חזרה
לביתו, בכפר־סבא. באותו יום ראשון בבוקר,
יצא אמנון בטרמפ צבאי לבסיסו, אך תו.׳,תו
האחרונה היתד, ביתיר,חולים תל־השומר.
בבית־ד,חולים שכב אמנון למעלה משבועיים,
כשהוא מאבד מדי פעם את הכרתו
מרוב כאב, עבר תוך זמן זה 15 ניתוחים,
ביניהם אף ניתוח־ראש. בדרך זו ניסו הרופאים
להקל על השיתוק; ואומנם, לאחר
כשנה, החל להלך. הוא נעזר אומנם במקל,
אך החלמתו התקדמה יפה.
בדיוק ביום כיפור, ביקש להגיע לחדר־הנוחיות.
בדרך נפל, נלקח חזרה למיטתו.
רק למחרת, כשחזר צוות הרופאים, הועבר
לחדר־הניתוחים. אך מאומה לא עזר. גופו
שוב שותק — הפעם כליל.
עתה עברו עליו חודשי אישפוז ארוכים.
הרופאים ניסו לעזור לו, אך פרט לזרועו
הימנית, שד,חלימה, נשאר גופו משותק.
מערכה כלב תל־אכי־כ .״אתה צריו
לעבור לבית־החולים נועם,״ אמרו לו הרופ

ספורט

כדו
רגל
צריך לנוח
על מישחר, הכדורגל. שנערך־ כיום
א׳ של השכוע׳ כניו־יורק. כין
קבוצת פתח־תקווה-ישראל לביד
הקכוצה האירית שמרוה־רוכרס.
ושהסתיים כתוצאת תיקו ,2:2
מספר שייע גלזר כשיחה טלפונית
מיוחדת ל״העולם הזה״;
״האלו, האלו! מי
זה? השתגעתם להעיר
אותי באמצע
הלילה? איך היה ה־מישחק?
— היה
טוב! היינו עייפים
נורא. עלינו למיגרש
כמו עדר בלי רועה,
אחרי שהמאמן לא
בא. מזל שאברהם
ליבר נסע איתנו על חשבונו הפרטי. הוא
עלה על המיגרש, עם סוודר לבן, כמו של
מולנאר, וכולם חשבו שהוא המאמן. הסח־דר
היה קצת גדול עליו, אז אמרנו שהוא קיבל
בזמן האחרון כושר ולכן הוא רזה.
ניו־יורק לא השתנתה. אתם יכולים לישון
בשקט. הייתי כאן כבר כמה פעמים, לא
זוכר כמה, אבל זה אותו דבר כל פעם.
הפעם לא קיבלו אותנו בתיזמורות. באו

למלון באו המון בחורות יהודיות והזמינו
אותנו לכל מיני רספצ׳ינס. אבל אנחנו
לא עוזבים את המלון. עם מאמן או בלי
מאמן, משמעת זה משמעת. האירלאנדים
ניצלו את המצב, אמרו שהם ישראליים ויצאו
עם הבחורות.
מחר אנחנו נוסעים לקאנדד״ כשנחזור,
תוכלו לצלצל לפי המספר קולומבוס 7400־.5
זה המספר של בית־המלון אנזפייר, במנהטן,
בדיוק בברודביי. זד, עולה הרבה אבל שוזר.,
אבל בחייכם, תצלצלו אתם בלילה, כדי
שאני אענה ביום ולא באמצע השינה. צריך
לנוח. יש עוד הרבה משחקים.״

קליות־דעת בינלאומית
כדורגלני קבוצת פתח־תקווה—ישראל, שהגיעו
ביום שישי האחרון לנמל־האויר בלוד,
כדי לעלות שם למטוס שיטיסם לניו־יורק,
לטורניר הבינלאומי בו משתתפת הקבוצה,
הופתעו כשנוכחו כי חבר אחד חסר.
היה זה איגנאץ מולנאר, מאמנה ההונגרי
של הפועל פתח־תקווה ושל הקבוצה המעורבת,
המורכבת משחקני הפועל פתת־תקווה
ומכבי תל־אביב. הפתעתם הפכי, לרגש של
אי־נוחות, כאשר התברר להם שמולנאר לא
ימריא איתם. הסיבה: תוקף דרכונו של
המאמן פג. השגרירות האמריקאית הסכימה
לעקוף את החוק ולאשר לו אשרת־כניסה
אולם סירבה לתת אשרה כזאת לאשתו,
אותה עמד מולנאר לקחת על חשבונו.
מולנאר נפגע, הודיע כי לא יסע בלעדי
אשתו, למרות שהובטח לו כי ייעשו סידורים
כדי שהאשה תוכל להצטרף אליו, מאוחר
יותר. הכדורגלנים טסו בלי ליוויו של האדם
החשוב ביותר בקבוצה.
רק אחרי שהובטח למולנאר, כי האשרה
לאשתו תאושר בשגרירות האמריקאית ב־אמסטרדאם
יצא, כעבור יומיים, את הארץ.
אפשר אולי, לחלוק שבחים לכישרונו של
מולנאר כמאמן, אולם המעשה שעשה, שעה
שהפקיר קבוצה המייצגת בפעם הראשונה
את ישראל בטורניר בינלאומי, היה בגדר
חוצפה וקלות־דעת.
כדורסל הוגודד בחינוך

נכה טווילי שוכב מול בית ביג׳י
פולה הציעה פרות
אים. אמנון סירב. הוא ידע שמוסד זה נועד כל־כך הרבה קבוצות, שאם היו מנגנים
לזקנים ונכים, והוא לא ימצא שם את בשביל כולם, לא היו גומרים אף פעם.
מקומו. לאחר שניסו להעבירו, ללא הצלחה,
מזל שהפעם נתנו לנו לשחק על מיגרש
באמצעות הרדמה, נאלצו להסיעו למוסד בכזז. כדורגל ולא על מיגרש בייסבול. בפעם
מיד עם הגיעו, החל אמנון משגר מיכת־ שעברה, כששיחקתי כאן, היתה תמיד גיבעה
בים למוסדות המתאימים, ביקש להכיר ב לפני השער, והיא היווה עוצרת את כל הזכויותיו
כנכה צה״ל. הוא ידע כי קיימים כדורים. אמרו שזה שייך לבייסבול וזה
תקדימים בהם הכירו בזכויות נכה, למרות קדוש, אסור להוריד. לא היה הרבה קהל.
שלא נפגע עקב שרותו, אלא בזמן השרות כמו שבאים לבאסה למישחק ליגה רגיל.
בלבד. פניותיו לא זכו למענה.
האמריקאים לא רוצים לאהוב כדורגל. לכן
טווילי החליט לפתוח במערכה חדשה. הביאו קבוצות מכל העולם, שלפחות אלא
השבוע הגיע לתל־אביב על כיסא גלגלים, שזוכרים אותם משם, יבואו למישחקים.
התיישב בחברת אביו ואחד מאחיו מול ביתו
מתחפשים לישראלים. האירים,
של ראש הממשלה, בצפון תל־אביב.
זה לא משהו מיוחד, אבל בהתחלה הם
״אני שובת שביתת רעב,״ הכריז. מנהל
אגף השיקום במשרד־ד,בטחון, אריה פינק, הבהילו אותנו במקצת. נתנו שני גולים
שהטריח עצמו למקום מושבו של אמנון, ברגע אחד וחשבנו שויסוקר חוזר על ה־הציע
לו להפסיק את השביתה תמורת מישחק נגד סאנטוס. אחר־כך הוא התאושש
תמיכה חודשית של 39 לירות. אמנון דחה ועצר באמת כדורים מצויינים.
הפעם נתתי את הכבוד לאנשי פתח־את
ההצעה המגוחכת. פולה בן גוריון,
אשר רחמיה נכמרו על שובת־הרעב, ירדה תקווה, להכניס את הגולים. אותי כבר מכימביתה,
ייסרה את אביו של אמנון .״איזה רים כאן. שיכירו גם אותם. הכנסתי כבר
אבא רשע אתה,״ אמרה לו .״אתה אוכל באמריקה הרבה גולים. אבל אם העתונאים
ולא איכפת לך שהבן שלך רעב.״ היא הבי שהיו כאן הם אוביקטיביים, הם בטח יכתבו
אה לאמנון פירות, אך הוא סירב לקבלם. שעזרתי להכניס את הגולים.
על תביעתו לאישפוז נאות, שלא במיסגרת
היתד, לי בעיטה אחת — פצצה ברגל
מושב־זקנים־נכים, השיבה מזכירתו של פינק, שמאל, שרק במזל לא ניכנסה לשער. עכשיו
אביבה גולדשטיין :״מר, ישי אולי הוא אני יכול להוסיף לרשימה שלי עוד מדינה,
רוצה שנאשפז אוחו בכסית או ברחל ז״ ששוער שלה כבר מכיר אותי.

הפופולריות הגוברת לה זכה ענף הכדורסל,
לאחרונה, הגבירה גם תופעות שליליות
מסביב למישחק זה. בעונה האחרונה רבו
מיקרי־התפרעות־קהל ופגיעות בשופטים, ובמקרה
הטוב מסתפק הקהל בשריקות בוז
וקללות לעבר השופטים והשחקנים.
כדורסלנים רבים ואוהדים מושבעים של
ספורט זה, תולים את האשמה, בעיקר בשופטים.
מאחר שכדורסל, יותר מאשר בכל
ספורט אחר, תלוי גורל המישחק בשופטים,
נוהגים עתה אוהדי־הקבוצות לייחס כל כישלון
של קבוצתם לשיפוט בלתי־אובייקטיבי.
נגד שיפוט אוהד. מצב זה נובע מהעובדה
ששופטי־ה,כדורסל מזוהים, בדרך
כלל, על־ידי הקהל באוהדים מושבעים של
קבוצה מסויימת, מאחר ורובם ככולם אנשים
ששיחקו פעם בקבוצות והפכו לשופטים,
עדיין מדביקים למצחם את תו האגודה
לה השתייכו פעם.
איגוד שופטי הכדורסל מנסה להילחם
במצב זה, מונע משופטים שהם גם עסקני
אגודות השתתפות פעילה בשיפוט. אולם,
זהו מצב בלתי־נמנע, שכן מי אם לא כדורסלנים
לשעבר יהיו שופטים.
בשבועות האחרונים השתלשלו הדברים
עד למצב בו מסרבים שופטי־כדורסל לשפוט
במישחקים, מחשש לתגובות הקהל. איגוד
שופטי הכדורסל רואה דווקא במאמני הקבוצות,
העסקנים ושחקני־הספסל, את הגורם
המגביר התפרעויות. אנשים אלה,
הנמצאים יחד עם השחקנים על המיגרש,
נוהגים להגיב בקפיצות ובצעקות על כל
החלטה של שופט• שאינה לרוחם, גוררים
אחריהם תגובות פראיות של הקהל.
כאשר זימנו השופטים את מאמני הקבוצות
לפגישה, כדי להסביר להם מד, רבה
אחריותם, הופיעו לפגישה רק 10 מאמנים,
מהליגה הלאומית הופיע רק מאמן אחד.
אולם אם קשה לחנך את המאמנים
והעסקנים הפאנטיים לקבוצותיהם, עדיין
אפשר לחנך, לפחות, את הקהל, שתגובותיו
נובעות, בעיקר, מחוסר־ידיעה של חוקי
המישחק. אחת הדרכים הטובות לביצוע
משימה זו, היא להנהיג בכל מיגרשי
הכדורסל נוהג שהיה מקובל בזמנו בחיפה
— שתוך־כדי מישחק יסביר מומחה לקהל,
דרך רמקול, את מהלך המישחק ואת
החלטותיהם של השופטים.

במדינה

המפלגה שנוסדה לשחור מחלות במפלגה

דרכי־אדם
גודל מר ממוות

הסתכל במשרד המשפטים, המשרד שמבקר
המדינה לא מצא בו רבב, המשרד שגם
אנשי מפא״י שמחים שאינו בידיהם. אחרת
היה נהפך גם המשפט בישראל לטין*
מפלגתי ואפילו אנשי מפא״י לא היו
בטוחים. זה המשרד שבמשך כל השנים
מנוהל כ ך על ידי מנהיג המפלגה הליב־דלית
שכל אזרח במדינה, ללא הבדל מפי
לגה, מאמינים בצדקתו ובאי־תלותו וגאים

בך צו־יבים להיות ־
כך קולי להיות
3ל משדד הממשל הבמידה

תתן אותס

ואתה

בידינו!

הסברגה

פ קי די ם:
ת ל מי די ם :
ס טו דנ טי ם :
הח#מו #וו מיום ל קו רסהחרשל״

קצרנות
עבריתו /אואנג לי ת
(שגי זוודשים, פעמיים בשבו?)

ב״אולשן גרנ׳י
המנהל: ח .בד״קמא (קמשינבקי)
ת ל ־ א בי ב: רחוב גורדון 4
חי פ ה: בבית־הסשר ״ב מלוד
__רחוב שמריחי לייז .30

קו פסת

אוכל

הגי עי ת

* לטיולינד

הווי

לעבודתי
* לבית הספד

השיג ב חנויו ת
למכשיר* כתיבה
המפיצים לארקוח קרנן סטנדרסיזח:
.אריז־חבדה להפצת

מיצוי

,ת לי א ב״נ. דרך פתח־חקוה 7פלפון• 61777 :

חי פהמ. שלגי, הרגל 61 טלפון 5716 :

ירושלים, י .שלגי, רחוב יפו ,27 טל.25086 .

אריזה

נע־מ

שרו-מ• ״ל

הצעיר התימני שניכנס לבית־המרקחת
ברחוב אלנבי בתל־אביב, היסס קימעה :״תן
לי, בבקשה, רעל לעכברים,״ פנה לרוקח.
הרוקח הגיש לצעיר שקית מלאה גרעיני־חיטה
מורעלים, גבה ממנו תשלום מתאים.
״תודה,״ גימגם הצעיר ויצא חזרה לרחוב.
הוא פנה לחצר, הריק לפיו את
תוכן השקית ולגם לגימת מים. לאחר מכן
חזר והחל פוסע במעלה רחוב מאז״ה.
הוא הספיק לצעוד אך צעדים מספר כשלפתע
חש בסחרחורת ונפל על המידרכה.
כשפקח את עיניו, מצא עצמו בבית־החולים.
היתד, זו הפעם השנייה שיוסף פרחי מנסה
לשים קץ לחייו. יוסף, שנולד בתימן, לא
זכה לחיבת אב ואם. הוריו נפרדו בהיותו בן
ששה חודשים והוא נמסר לטיפול לידי
משפחות זרות. בהיותו בן שנתיים, נאסף
על־ידי עליית־הנוער, הועבר לאשדות־יעקב.
״התחתנתי רק עם אמך״ .עשר
שנים בילה יוסף בקיבוץ. יום אחד נודע
לו, כי הוריו הגיעו ארצה. הוא ארז את
חפציו, נסע אל אמו למושב צלפון. אך
האם, שנישאר, שנית, לא יכלה לפרנסו.
״אין לי מקום בשבילך,״ אמר לו בעלה,
״התחתנתי עם אמך בלבד, לא אתך.״
בלית ברירה עזב יוסף את המקום, החל
מחפש עבודה ברחובות רמלה. מדי פעם היה
זוכה לעבודת יום או יומיים. את לילותיו
בילה על ספסלים ובמכוניות חונות. לאחר
חודשים של בטלה נתקף דיכאון, בלע
כמות רעל על מנת להתאבד. למזלו הבחין
בכך עובר־אורח, שהעבירו מיד לבית־חולים.
כששוחרר יוסף מבית־החולים, בפעם הראשונה,
ניסה מזלו בכרך הגדול. אך גם
בתל־אביב לא שפר מזלו והוא חזר שנית
על נסיון ההתאבדות. הפעם לא שוחרר.
לאחר שנעשתה לו שטיפת־קיבה, נשלח ל־בית־חולים
לחולי־נפש, בבת־ים.
יוסף התמרמר .״מה יש?״ קבל ,״כל מי
שנימאס לו לחיות הוא משוגע?״ הנהלת בית
החולים לא הגיבה. בהתאם לחובתה, דאגה
לתת לו את הטיפול המתאים וללמדו מיק־צוע.
כשיצא, לאחר שנה מבית־החולים שוב
לא היה בודד. בין כותלי המוסד הכיר את
כוכבה צדיקה 23 חולה שהחלימה, נשא
אותה לאישה.
באמצעות לישכת הסעד קיבל יוסף דירה
במגדיאל, הוכנס לעבודה כגובה במועצה
המקומית, אך ניכשל. מבית־הספר ל־שתלנות
וגננות בפתח־תקוזה, שם ניסה
ללמוד, הוצא כעבור שבועות מספר —
מיד לאחר שנתגלה עברו .״אתה לא מתאים
כאן לחברה הוסבר לו.
לאחר הפצרות רבות נאותד. תנועת־ה־מושבים
לשלחו להתיישבות, רכשה עבורו
משק קטן במושב הדתי ניר־עקיבא. אך גם
שם לא האריך יוסף לשבת. תושבי המקום
החלו להתלחש .״הוא משוגע,״ טענו.
מיואש, פנה יוסף לתנועת־המושבים, ביקש
לחזור לדירתו במגדיאל. כשהגיע למקום,
מצא כי דירתו כבר נמסרה לאחרים.
״אין דבר,״ אמר לו אוהל סעיד, אחד
ממרכזי תנועת־המושבים שהעבירו מהמושב,
״יש פד, כמה דירות פנויות.״ הוא הוביל
את יוסף לדירה ריקה בשיכון עמידר, פרץ
את הדלת ועזר ליוסף להכניס את חפציו.
כעבור ימים מספר קיבל יוסף מיכתב
מחברת עמידר .״הננו להודיעך,״ נאמר בו,
״כי באם לא תפנה את הדירה מיד, ניאלץ
לנקוט נגדך באמצעים משפטיים.״
לאחר שבית־משפט השלום בתל־אביב פסק
את דינו, הוכרח יוסף לעזוב את דירתו,
הופקר ברחוב עם אשתו הנמצאת בחודשי
הריונה האחרונים.
נכה־רוח, רטן האיש מוכר,־הגורל השבוע:
״אין לי ברירה אלא לעזוב את הארץ.
קודם, כשניסיתי להתאבד, אמרו שאני משוגע.
עכשיו עושים לי כל כך הרבה צרות
שאני באמת מסוגל להשתגע.״

צער גידור בנים: בנס ציונה, פנה
תושב אל הממשלה בדרישה להקציב לו
פרם ילודה, לאחר שכבשתו המליטה בפעם
העשירית שיכור ודא מיין: בתל-
אביב, בעת שבעל בית״קפה ניסה להשליך
החוצה שיכור שהתפרע, נעצר על־ידי שוטרים
בעודן הקמת רעש בלילות תחת השפעת
משקאות משכרים קטר : 414
ברמה, נעצר ילד בן 9לאחר שהשתמש
ברכבת ישראל בתור פותחן קופסאות, הניח
על הפסים קופסאות־שימורים גנובות.

סנסודוג ׳שואדי מגי.

״כו אסור
^ ין ספק שמחקר מדעי מקיף על חיי־
^ המין בישראל, הינו מיבצע חשוב. במיוחד
לאור התופעה המעניינת והמיוחדת לארצנו
— התכנסות אנשים בעלי נוהג שונה,
הילכות־חיים שונות, השקפות שונות על
המוסר וגישה שונה לערכי־תרבות אישיים
וכלל־אנושיים. אולם השאלה היא: האם מה־קר
כזה, בצורה שנעשה על־ידי הד״ר אוריאל
פואה הנכבד — כפי שפורסם בהעולם הזה
ובעיתונים אחרים — יכול ומסוגל לתת
תמונה נכונה למצבנו בשטה המין?
אינני מתיימר להביא, בשורות אלה, מחקר
פרטי משלי, אשר יהיה רצוף עובדות הסותרות
את העובדות והמסקנות שהסיק
ד״ר פואה במחקרו. כל כוונתי היא להצביע
על הליקויים הנעוצים ביסודו של אותו

ד״ר פואה
ירושלים איננה ישראל
מחקר. בעטים של ליקויים אלה, נתגלו
עובדות — שאף אם אחדות מהן תואמות
למציאות — הרי זה מקרי בלבד.
ד״ר פואה התבסס במחקרו על מישאל
שנערך בקרב 300 זוגות בלבד — 300
זוגות שהקיפו אמנם בני עדות שונות, אך
כולם תושבי עיר אחת: ירושלים. למותר
לציין, כי ירושלים ותל־אביב ד,ן ממש
כשתי מדינות שונות והתנהגותם המינית
של תושבי שתי הערים, שונה בהחלט.
נוסף לכך: מספר הנחקרים הוא כה קטן,
עד שלא ניתן להסיק ממנו תוצאות תועל־תיות
כלשהן. כי מספר השונויות (ואריאציות)
בחיי־המין לגבי העדות והתרבויות
שבארצנו — הוא קרוב למאה.
די, למשל, להזכיר את השפעות מחנות
הריכוז של ניצולי אירופה. ביניהם נמצא
אחוז מצער של הסובלים מאימפוטנציה או
עקרות, שנגרמו כתוצאה מן החיים בתנאי
המחנות, דוזקא בתקופת ההתבגרות המינית.
זה מתבטא בעיקר אצל נשים.
אי־אפשר אפילו להצביע על עדה מסויימת,
כאילו היא עשויה מיקשה אחת, מבחינת ההתנהגות
המשפחתית והמינית. למשל, העדר,
התימנית: התנהגותם המינית של מצאי
תימן מן הדור הישן תהיה שונה מזו של
הצעירים, אשר קיבלו את חינוכם בארץ.
זו של תושבי־הספר התימניים — שונה מזו
של תושבי הריכוזים העירוניים,

בן לא שלו
ך* טעות השנייה שנעשתה היא: אין
| שיתופם של רופאים ואנשי־מקצוע ב־עריכת
המחקר. זוהי גם אחת הטעויות ש־מנו
במחקרים של ד״ר קינסיי ותלמידיו.
מחקר מיני חייב להיות ערוך ומנוהל על־ידי
צוות רופאים ופסיכולוגיים, היות ו־הבעייה
המינית אינה רק בעייה סוציולוגית־חברתית,
אלא בעיקר בעייה פסיכולוגית־

על הדו״ח שכונה ״דו׳ ח

קינ סיי

לחקור את

חיי

המכונה והאשה הפאסיכי•!
יקוי נוס!? במחקר פואה הוא בכך

/שירושלים, לכל הדעות, אינה יכולה
להזזת מודד כלל־ארצי למצב השורר אצלנו
בשטח חיי-המין. מחקר כזה, לו נעשה במקום
אחר, היה נותן תוצאות שונות ברובן.
ד״ר פואה מגלה לנו, שתוצאות מחקרו
הוכיחו כי ״חיי־המין הם התנאי לאושר
הזוג״ .תגלית זו איננה אמריקה חדשה לגבי
רבבות בישראל. עשרות מחקרים שנערכו
שנים רבות קודם בעולם, הביאו מסקנה זו.
דו״ח פואה מתיימר לקבוע, למשל, כמה
פעמים בשבוע מקיימים בני־הזוג בישראל
יחסי־מין. תהיה זו טעות גדולה מדי להרשות
למכונת אי־בי־אם, להחלים על כך.
ענין כגון זה תלוי בגורמים אינדיבידואליים
רבים לאין־ספור, ובתנאים הכרתיים ותת־הכרתיים
השונים לגבי כל פרט ופרט.
לדוגמא: שאלתי פעם אשה, מהסוג הנח״

בחילת הפקיד שהצליח
* 4מקנה מוטעית^יוספת״הזל^-

צוציקים עורכים מחקר
ף> דברי הד״ר פואה, נערך המחקר

וומזו׳

המבוססת במידה רבה על תשובות שאפשר
להטיל ספק רב באמיתותן האובייקטיבית.
קביעה כזו עלולה להתקבל רק ממכונת־חישוב
אוטומאטית, המנתחת ומסיקה מסקנות
מנקבי כרטיסי־הנייר בהם היא מולעטת.

רפואית, שהשפעתה רבה על מניעים רבים
בחיי החברה שלנו. לדוגמה:
ב. הוא עסקן ציבורי, אדם נוקשה במקצת,
בלתי־וותרן ובלתי־מתפשר מטבעו. עקרונותיו
קודש. בחברה הוא נחשב כמאושר בחיי־המשפחה
שלו. אולם מסתבר שהוא סובל
מבעיות מיניות. היחסים המיניים עם אשתו
אינם תקינים ביותר והוא חושד שלכל הפחות
אחד מילדיו •אינו ילדו שלו. החשד,
הקינאה, הספק ורגש־הנחיתות המכרסמיס
בו, נותנים אותותיהם ביחסיו הציבוריים.
מסיבות חברתיות חייב הוא לוותר לאשתו
על רקע מיני, והוא מחפש פיצוי לכן בהתנהגות
בלתי־פשרנית בחברה, אפילו לגבי
בעיות פעוטות וחסרות־ערן.
לפיכך חייב המחקר להיות מבוסם על
חוזת־דעתם ומסקנותיהם של אנשי־מקצוע
השותפים לעבודת המחקר.

/על־ידי צוותות של מראיינים שעברו ממשפחה
למשפחה, שאלו שאלות ומילאו 1
בהתאם לכך את השאלונים. המראיינים עצמם
היו בעיקר סטודנטים צעירים, אשר יתכן וחלקם
אף טרם טעם חיי־מין מהם.
כרופא בעל פרקטיקה של עשרות שנים,
מתקשה אני לעיתים, אף היום, לדובב אנשים | 1
ונשים הבאים אלי מרצונם החופשי, והמו־ ש
כנים לספר הכל, מתוך נסיון לפתור את
בעייתם האישית. לעיתים עלי ללכת סחור-
סחור, להציג שאלות אשר למעשה אין להן
כל קשר ישיר לבעיה, כדי שלפתע אוכל
להציג את השאלה עליה אני מעוניין לקבל
את התשובה הנכונה.
מ.ד. סיפר שהוא עומד להתחתן ויש לו
כמה בעיות עם נערתו. הוא אינו יודע כיצד
לפותרן. לאחר שיחה של כשלושת־רבעי
שעה, בה הציג בפני עשרות בעיות מדומות,
התברר כי הבחור נשוי ואב לשני ילדים,
שאשתו ברחה ממנו והוא חי עם אחרת.
במקרה אחר הופיעה אצלי ר.ה. וסיפרה
כ׳ איננה מרוצה מיחסיה עם בעלה, וכי
הוא היה הראשון עימו קיימה יחסים. לאחר
שיחה מייגעת התברר כי היו לה יחסים
עם עוד גברים לפני נשואיה, והיא מבקשת
שאם בעלה יופיע, לא אספר לו על כן.
מקרים אלה מעידים כי מתן תשובות ממין
זה הוא מעיין וידוי, אשר המרואיין מוכן
לתיתו רק לאחר שנוצר בו אמון רב למראיין.
ישנם אנשים שאינם מוכנים לתת
את כתובתם ושמם הנכונים, מתוך פחד
״שזה יתפרסם בעיתונים״.
נכנס אלי ג.ר. וביקש ממני לפתור לו
את בעייתו. שמעתי מפיו את כל הפרטים
ורשמתי אותם לפני, כולל התשובות שנתן
לשאלותי. כשביקשתי ממנו לסור ׳אלי שנית,
עמד על כן שיקח עמו את כל הניירות
והרשימות שערכתי .״אני לא רוצה שזה
יוודע למישהו.״
רק אחרי שנשבעתי לו בהן־צדק, הסכים
לעזוב את המרפאה בלי הרשימות.
אם אצל הבאים־מרצון עלי לנקוט לא־פעם
בשיטות חקירת שתי־וערב כדי לקבל מושג
על מצבם, איך יוכל לעשות זאת סטודנט
צעיר המבקש תשובות מאנשים אשר זו להם
הכרות ראשונה וחטופה? נקל לשער מה
תהיה התשובה כשאיזה ״צוציק״ יפנה
לאשר, צנועה בשאלות אינטימיות ביותר.

ו וי שרא לי

ד״ר מטמון
המין של מכונות־מיון
שב למאושר, כביכול, כמה פעמים בשבוע
היא מקיימת יחסי־מין. תשובתה היתה :״בעלי
מקיים שלוש־ארבע פעמים.״ היא היתה פא־סיבית
לגמרי ברוב המקרים. האם מתוך
תשובה מספרית על שאלה כגון זו יכול
ד״ר פואה לקבוע כי אלה חיים מאושרים?
אין ספק שמכונת ה־אי.בי.אם השיבה על
כך בחיוב.
ד״ר פואה מאמין, שעל סמך נתונים סטא־טיסטיים
אפשר לקבוע את טיב היחסים
שישררו בעתיד בין בני־הזוג, במשפחה הישראלית
הממוצעת. מסופקני אם ידיעת
נתונים סטאטיסטיים אלה תקדם אף במשהו

קים, על יסוד פיגור בהתפתחות המינית
בשנות ההתבגרות, אם כי הענין הסתדר,
פחות או יותר, קצת יותר מאוחר, בגיל
18־ .20 יאבל עובדה היא שדווקא בגיל ההתבגרות
לא יכול היה להתמודד עם חבריו
בני גילו, ולכן הוא לא היה מתקלת עימם
בצוותא, או יוצא עימם להתרחץ. הוא היה
משתדל להימנע מטיולים בהם היה צרין
ללון יחד איתם. דברים אלה השאירו רישומם
עליו עד היום, כאשר עבר את גיל
השלושים.
אילו ניגש לבדיקה בעוד מועד, ואילו
הוסבר לאשתו, לפני הנשואים, צד זה של

אדם אחד קרא את דו״ח פואה על חיי־המץ של המשפחה הישראלית
(״העולם הזה״ )1233 כעניין כלתי־רגיל. היה זה ר״ד
אכרהם מטמון, סבסולוג בעל ותק של 30 שנה. הרופא יליד
הארץ 61 בנו של אחד ממייסדי גימנסיה הרצליה, שהתחנן•
באותה גימנסיה והשלים את השכלתו הרפואית באוניברסיטות
שונות באירופה, לא הפכים עם מה שקרא. כחוג מכריו כינה
את דו״ח פואה ״דו״ח חיי־המין של מכונת אי־בי-אם ״.הוא היה
סכור כי היקף המחקר, ושיטת עריכתו, לא הצדיקו את הרעש
שהוקם סביבו. מטמון סבור כי הכרטיסייה הסודית שלו, המשקפת
את בעיות המין של ארבעה דורות מתושבי הארץ, מציירת
תמונה נכונה ומקיפה הרבה יותר של חיי־המין של המשפחה
הישראלית .״אסור להסתמך על מסקנותיו המוטעות של מישאל
זה ״,אומר הד״ר מטמון, מהכר הספר ״חיי־המין של האדם / ,
שהופיע עד כה כלמעלה כד 30 אלף טפסים ,״אני מצהיר זאת
היום כדי שלא יאמרו אחר-כך, מדוע לא אמר זאת איש קודם
לבן.״ ככתבה זו מפרט הדוקטור את הליקויים והטעויות המונחות
לדעתו, ביסוד מחקרו של פואה. לחיזוק טענותיו, הוא אף מביא
דוגמאות ואסמכתאות הלקוחות מתוך הפרקטיקה הענפה שצבר.

מאת ד״ר אברה מטמון
את אפשרויותינו לפתרון הבעיות המיניות
העלולות להופיע בחייהם של בני־הזוג.

תכביד הנחיתות של הגבר
*ץ וצאות אמיתיות ניתן להשיג רק
| |ל א חר בדיקה פסיכו־סומאטית (פסיכולו־
.גית־גופנית) מעמיקה של כל אחד מבני הזוג,
וביחוד של הגבר. היות ולגבי בעיות
והפרעות בחיי־המין, הגבר הוא בדרך כלל
הרבה יותר רגיש מאשר האשה, רגשי־הנחיתות
שלו הם המחריפים במידה ניכרת
את עתיד היחסים בין בני הזוג.
ג.ד. נשוי מזה כנזח שנים ויש לו שני
ילדים. הוא אינו רווה נחת סחיי־הנשואים
שלו. גם בפי אשתו יש טענות. הבדיקה
הוכיחה שהוא סובל סרגשי־נחיתות עמד

אופיו והיא היתה מקבלת הדרכה כיצד עליה
לנהוג עימו — יתכן ולא רק שההפרעות
בחיי המשפחה לא היו מתעוררות, אלא
שג. היה מתאושש והופך לאדם אחר. אבל
אשתו לא הבינה אותו. במקום להעלותו
קצת בדרגה, השתדלה תמיד ״לרכב״ עליו
ולהתלבש עליו, בכל מקרה שבו נתגלתה
חולשתו והחלו היסוסיו לא רק בתיי המשפחה,
אלא נם בחיי החברה.
אחת ממסקנות המחקר היתה, כי הנשואים
בין בעלי השכלה בינונית — וביחוד
בין בעלי השכלה של שנה אחת אוניברסי־סאית
— הם המאושרים ביותר. זו דוגמה
אופיינית למסקנה מוטעית. מתוך הפרקטיקה
שלי ומתוך זו של אשתי, המנהלת את ה־לישכה
המשפטית של הליגה לזכויות הנשים,
אינני מוכן לאשר קביעה מעין זו,

^)נתו של הד״ר פואה, כי ״אין ההשתייכות
העדתית, המצב הכספי, המצב ההשכלתי
ומספר הילדים משפיעים במידה ניכרת
על מידת שביעות־הרצון מן הנשואים.״
החקירה שערכתי אצל מספר רב של זוגות
— והכרטיסייה שלי מכילה למעלה מחמשת
אלפים מיקרים — מראה בדיוק את ההיפר.
כל הנימוקים הללו משפיעים השפעה ברורה
וודאית על חיי הנשואים. ביחוד במקרים
של נשואים בין־עדתיים, והבדלי־השכלת
שנוצרו לאחר הנשואים.
בא אלי ש.א ומתאונן על חוסר סיפוק
ביחסי״המין שלו עם אשתו, לה הוא נשוי
כעשר שנים. מתברר שהיה פקיד פשוט במוסד
ממשלתי, והצליח להתקדם בדרגה והשכלה.
הוא בוחל כעת באשתו, שנשארה
על אותה רמה כפי שהיתה ביום בו נישאה,
שעה שרמתם האינטלקטואלית היתה שווה.
בכלל, מדינתנו עדיין צעירה למדי ואינה
מגובשת כחטיבה אנושית אחת, כדי שנובל
לקבוע מסמרות לגבי התנהגותם המינית
של תושביה. יש להביא בחשבון,
שהמעברים מתנאי־חיים בגולות השונות לתנאי
המציאות הישראלית, גרמו אצל חלק
מן העולים לא רק לזעזוע חברתי, אלא
גם לשינוי בהתנהגותם המינית. השקפתם
על בעיות המין והמוסר עדיין לא הגיעה לדפוסים
המאפשרים איבחון והגדרה.
לדוגמה: עדיין בולטים הקונפליקטים בין
הגבר מעדות המזרח — החושב במונחים
של האב־הפטריארך הכל־יכול ואשר אשתו
הינה עדיין, למרות כל הקידמה, בבחינת
אמה נכנעת — לבין הנשים מאותו המזרח,
שקלעו לפתע לתוך אווירה מתקדמת והשו־אפות
לשיזזי־זכויות, לפחות במשפחה.

טראגדיה בדי? הכרוזות

| 1פני, יסודם בהבדלי הגישה לבעיות־המין,
בין הדור הישן לדור הצעיר, ובשינוי־ערכים
לגבי בעיות האדם בכללו.
מופיע אצלי זוג צעיר. הם עומדים להת־חתז
בעוד ימים מספר. אן הנה עלול להתחולל
מה שהם קוראים ״אסון משפחתי״.
הם באים בחיים מיניים כבר מזה זמן, אן
ההורים עומדים בכל תוקף על כן שיקבלו
הוכחה ברורה על בתולי הכלה בליל־הכלו־לות.
כלומר, חייהם המאושרים של שני בני-
הזוג תלויים עתה בקרום דקיק זה.
האם גם מקרים כגון אלה ניקרו בדרכם
של מראייניו הצעירים של ד״ר פואה?
עיינתי בשאלות שהוצגו בשאלון המחקר,
ותמהני כיצד יוכלו לקבוע בעזרתן מהם
האמצעים בהם משתמשים הגברים הישראליים
כדי למנוע הריון, ומה עושות הנשים
הישראליות כדי לא להיכנס להריון. האם
300 זוגות, שמתוכם החצי אינו משתמש
כלל באמצעים, יכולים לקבוע בשאלה זו?
האמצעים והדרכים הם כה מרובים —
ומשתנים לגבי כל פרט ופרס — עד
שבשום אופן לא ניתן, על סמך שאלות כגון
אלו שהוצגו במחקרו של ד״ר פואה,
לקבוע מסקנות ואף להסתמך עליהן.
וכאן אני חוזר שוב לאותו נימוק, כי
מספר הזוגות שנחקרו הוא קטן מכדי לתת
תמונת־חתך נתמנה למציאות. זוהי, לכן,
שגיאתו היסודית של המחקר, המתיימר לחשוף
את חיי־המין של המשפחה הממוצעת
בישראל.
מסגרת מעין זו יכולה להתאים, לכל היותר,
למחקר על התנהגותה המינית של
עדה אחת. אך בשום אופן לא כלל־ישראלית!
מובן שיש להעריך את עבודתו של ד״ר
פואה, שנעשתה בעזרת מענק של 35 אלף
דולאר, שהוענק לו על־ידי הקרן למחקרים
מיניים שליד מחלקת־הבריאות של ארצות־הברית.
אך המענק ניתן למטרה שהוגדרה
כ״חקר התנהגותם המינית של בני העדות
בישראל,״ ובעצם חריגתו ממסגרת וממת־כונת
זו, נכשל.

אנשים הצגת ה שרי

השמן ה מוב חר לבישול
ל אפי ה. ל טיגון ולסלע

פקידים :
תלמידים !
סטודנטים !
הרשמו עוד היום לקורם החדשל־
קצרנות עכרית ו/או אנגלית
(שני חודשים! פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג״ .)0 8 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הספר ״במעלה*!
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מובטחת!

ביום רביעי האחרון ישבה הנהלת המפלגה
הדתית הלאומית על מדוכת המינויים לרשי־מתה
לכנסת. ישבו וישבו ולא יכלו להחליט.
לבסוף קם שר הפנים, חיים משה
שפירא /והודיע :״אני מצטער, אני צריך
ללכת לסרט אכסודוס.״ הישיבה הסתיימה
וכך גרם הסרט אכסודוס למניעת אכסודוס
של כמה מאנשי המפלגה מתוך הרשימה
לראש־הממשלה, דויד כן־גוריון,
נערכה הקרנה מיוחדת של הסרט. אחרי ההצגה,
הביע ביג׳י את דעתו על מה שראה:
״אם כי יש בסרט אי־דיוקים מבחינה עובדתית,
ואם כי הוא קצת ארוך מדי, הרי זה
סרט רב־רושם.״ אלה שישבו סמוך לראש־הממשלה,
בשעת ההצגה, יכלו רק להתפעל
מהצהרה זו, שכן הם מוכנים להעיד בשבועה
שראש הממשלה נימנם במשך רוב שעות
ההקרנה אחרי הצגת־הבכורה למוזמנים
של סרט זה — שהצגת הבכורה שלו
לקהל תיערך רק בסוף יולי — נערכה
מסיבה מפוארת במלון דן, לשם הוזמנו
כל אותם האנשים שהיה בידם לשלם מ־50
עד 500ל״י עבור כרטיס. בפני המוזמנים
הוצגה עוגת מרציפאן ענקית, דמויית כרזת
הפירסומת של הסרט. כל הנוכחים לבשו
תלבושות־ערב כהה. על רקע זה בלט רק
אדם אחד, שהופיע במכנסיים מרופטים
וחולצה פתוחה — שר החקלאות, משה
דיין בין יתר המוזמנים להצגת־הבכורה
התרגש ביחוד דן בן־אמוץ,
שציפה בקוצר־רוח לקטע הקצר בו הוא
מופיע בסרט כאיש אצ״ל. בדיוק ברגע בו
נראה דן על הבד, נקרע הסרט. צעק דן:
״זוהי סבוטאג׳ה! בטח קישון עשה לי את
זה!״ אחרי שחודש הסרט, נראה דן בישיבת
המחתרת, כשהוא מדלג מעל מיטה. הסביר
בן־אמוץ :״בשביל זה לקחו אותי. אני
מומחה לקפיצה על מיטות בשיטת־תעמולה
מיוחדת במינה השתמש לאחרונה
עסקן מפ״ם, איש קיבוץ גן־שמואל, אפ״
דים ריינר. הוא היה צריך להופיע בפני
סטודנטים בטכניון, יחד עם שמעון פרס.
אחרי שפרם לא בא, החל ריינר לשאת נאום
בו תקף בצורה משכנעת ביותר את מדיניותה
של מפ״ם. כשהיו הסטודנטים כימעט משוכנעים,
החל ריינר בנאום שני, בו הרם אחת
אחת את הטענות שהשמיע קודם נגד מפ״ם.
אמר אחד הסטודנטים :״זה היה הויכוח הסוער
ביותר ששמעתי בחיי״.

רווח• עתוגאים
להפתעה בקרב חבריו, עורכי־הדין, גרם

הוצאת ספרים

מ. מזרחי

רומן השבוע של
״מועדון הספר הטוב״
לראשונה בעברית

השבוע הפרקליט התל־אביבי משה שמואל
קוכלר. הוא נוכח באולם בית־המשפט
המחוזי של השופט יו0ן ז לאם, כאשר נערך
שם הקרב על האות למד בין המפלגה
הליבראלית לקבוצת תימנים. מיד אחרי
שהסתיים משפט זה, הגיע תורו של קובלר
להתייצב בפני השופט. כאשר שאל אותו
השופט לאם לשמו, הודיע קובלר :״שמי
קובר!״ ״נדמה לי ששמך קובלר,״ העיר
לו לאם .״כן,״ הסביר העורך־דין ,״אבל התימנים
גנבו לי את האות למד
סגן ראש עיריית ראשון לציון, נעמן
שקולניק, היה צריך להפריש 100ל״י
ממשכורתו החודשית האחרונה כדי לשלם
אותן לכתב מעריב דב גולדשטיין. התשלום
לא נעשה תמורת פירסומת, אלא
בגלל דבר פשוט יותר: הליכה ברגל. ב־

רות פליישר בניו־יורק
למלכת הווים — ים תשואות
מישחק האחרון שנערך באיצטדיון רמת־גן
בין הקבוצה הברזילאית סאנטוס לבין ניב־חרת
פתח־תקודה־ישראל, נסעו שקולניק וגולדשטיין
יחד, נתקלו בפקק־תנועה ליד
צומד עלית .״כדאי יותר ללכת ברגל,״ העיר
גולדשטיין .״אם אתה עושה את זה, אתה
מקבל 100ל״י,״ אמר שקולניק. העתונאי
לא חשב פעמיים, הלך לאיצטדיון ברגל
אם כבר מדברים על גולדשטיין ועל
כדורגל, אז יוסף גולדשטיין* /כדורגלן
מכבי תל-אביב, שיצא השבוע עם קבוצת
פתח־תקוזה־ישראל לארצות הברית נמצא
במצב עדין מאוד. אשתו, בת־עמי, נמצאת
בימי הריונה האחרונים, עשויה ללדת בכל
רגע. יוסל׳ה יצטרך להמתין כחודש כדי לראות
את בנו או בתו רב־סרן שאול
כי כ ר, נתקל לאחרונה, בבית־דפוס תל־אביבי,
בעובדי הדו־שבועון אתגר, דיפדף
באחד מגליונות העתון ואמר להם :״זוהי
חלוקת עבודה. אתם דואגים לשלום ואנחנו
למלחמה מאיר ינאי /איש תיאטרון
זוטא, מתהלך לאחרונה זועף מאוד.
כששואלים אותו על שום מה, הוא משיב:
״אם התיאטרון הקאמרי ימשיך להציג קח־זות
מיעוטי־משתתפים כמו נדנדה בשניים,
וסוכן הבית, אז תיאטרון זוטא יצטרך
להציג ספארטאקוס ובן־זזור אורח
צפוי בישראל — שחקן הקולנוע הכושי
הנודע, סידני (״הנועזים״) פואטייה.
קרוב לוודאי שהוא יבוא לישראל בתחילת
חודש ספטמבר, לפתיחת הקולנוע החדש
לא קרוב של דב גולדשטיין.

פ!>10י חגסבוע
תני לי אתאהבתך
מאת גי׳רום וויידמן
בדידותו של האדם בכרך המודרני,
הוא הרקע הנפשי שעליו
נרקמת היריעה של ״תני
לי את אהבתך״ — אחת היצירות
המעולות של הסובר היריו־די־האמריקני
המפורסם ג׳רום
וויידמן.
רומן מסעיר ומרתק, משכנע
בכנותו, חושף באמנות מפליאה
את תהומות־הלב של איש־הבד־כים
המודרני, אשר נפשו יוצאת
אל הריעות העמוקה שבאהבה.
ההפצה הראשית:
מ. מזרחי, רח׳ אלנבי ,60
טלפון — 64755 תל־אביב

• השופט האמריקאי, מיכאל מוסמנו, שהעיד במשפט אייכמן, על
אדולף אייכמן :״אדם עם עיניים זגוגיות של נחש, השקועות עמוק בתוך גולגולת
מפחידה, עליה מתוח בחוזקה עור מגוון הקלף.״
• דויד כן־גוריון, על הד״ר נחום גולדמן :״אליו עלה אדם זה לארץ
לפני 13 שנה, אולי היה חוסך לנו את פלישתם של חמשת צבאות ערב.״
• חוכרת הספדה של מפא״י, המסבירה לחברי המפלגה כיצד יש
לארגן מסיבות־בית :״מוטב שתצטרך להוסיף כיסאות כשיבואו עוד אנשים. זה
עניין טכני פשוט, אך בעל חשיבות רבה. אם כל הכיסאות תפוסים ואתה נאלץ
להוסיף על אלה שהכנת, הרי זו כבר הצלחה ראשונה!״
• במאי ״אכסודוס״ ,אוטו פרמינג׳ר, למבקרי הקולנוע בישראל:
״כיתבו מה שיותר גרוע. זה רק יעזור למכירת הכרטיסים.״
• שר החקלאות, משה דיין, בחנוכת אוסף העתיקות הפרטי שלו, בחצר
משרד החקלאות :״אני מעוניין לה,בחר לכנסת כדי שלא תוסר ממני החסינות. אחרת
יעצרו אותי בעודן החפירות הבלתי מקצועיות שלי.״
• נהמן פרקש, בעת שהובא לדין באשמת אי־מסירת מטבע זר לאוצר: לא
היד, לי הכבוד לפגוש את שר האוצר, לכן לא יכולתי למסור את הכסף.״

בחיפה — קולנוע רון. מנהלו של הקולנוע,
חיים אשל, מתכנן פתיחה גראנדיוזית שתכלול
גם שפע של מתנות לצופים.

עונת הגירושים
עם בוא ימי־הקיץ החמים, נעשה גם חם
להרבה זוגות נשואים, והמחזור השנתי של
הגירושין מתחיל בקצב מזורז. הדוגמנית,
האופנאית, יעל כרכן, השוהה עתה בפאריס,
נפרדה מבעלה, התיפאורן ומנגן-
הג׳ז אדי גרינברג, לו נישאה לפני זמן
קצר. הכלב המשפחתי הגדול של הזוג נשאר
ברשות האשד מתגרשת אחרת היא
הזמרת הישראלית, כרמלה קורן (ביזמן),
אשר נשואיה לג׳ימי הוגן, מנהל הבמה
של הלונדון פסטייבאל באלט, עוררו התרגשות׳
לפני מספר שנים. כרמלה שוהה עתה
בגרמניה, שם היא מופיעה ומקליטה, עומדת
להגיע בעוד חודשים אחדים לישראל, עד
שבעלה יתן לה את הגט זמרת ישראלית
אחרת, שאילו היתד, נשואה היתד. ודאי
מתגרשת, היא עליזה קאשי. היא נפרדה
מארושה, שיצא בזמנו במיוחד לאירופה כדי
להצילה מהזאב בדמות אמרגן, שערך לה
את סיבוב הופעותיה בצרפת. בלי שום קשר
לפרידה זו, עומדת עליזה לצאת בקרוב לארגנטינה.
הגורם לנסיעה זו הוא משפט
אייכמן. צוות של צלמי־טלביזיה ארגנטיניים,
שבאו במיוחד למשפט, שמו עין על עליזה,
החתימוה על חוזה להופעות בטלביזיה הארגנטינית.
היא תשהה שם כחצי שנה
נראה שהגירושין השנה הם בזכותם הבלעדית
של הזמרים, שכן הבא בתור ברשימה הוא
הזמר־מלחין, כני כרמן, שנפרד מאשתו,
עומד להתגרש בקרוב אחרי שהתחתן,
החליט קריין התנ״ך, עמיקם גורכיץ,
להתבסם והוסיף לתעסקויותיו כקריין, עורך-
דין ואמרגן גם את המו״לות. הספר הראשון,
אותו הוא עומד להוציא לאור יהיה ספר
שיריו של חיים חפר, בו יפורסמו שירים
שכתב חפר אחרי מלחמת העצמאות. הכרך
ייקרא בשם מילים למנגינות חפר
גם הגיע למסקנה שהעסקים במועדון החמאם,
בו הוא שותף, שוטפים, והוא יכול
להזניחם. הוא עומד לצאת בקרוב לסיור
ארוך ביפאן כשיחזור חיים מיפאן,
תיערך בחמאם אחת לשבועיים, תוכנית
מיוחדת בנוסח שלושה בסירה אחת, בה
ישתתפו, מלבד דן וחיים, גם סילכי קשת
ויעקכ אגמון. השם המוצע לתוכנית:
המשמיץ לצרכן רות פליישר,
מלכת המים ,1960 שנסעה במשלחת הדוגמניות
לארצות הברית, קוצרת שם הצלחה
רבתי. בעוד שחברותיה למשלחת
חזרו ארצה, נשארה רותי בארצות־הברית,
מופיעה בטלביזיה ובנאומים עבור המגבית.
העולם הזה 1241

קולמע

זה! ״אכסודוס״ ־ הסרט המתיימר לספר את הה־ססוריה שי הקמת מוינת-ישואל

סרטים

מצחיק, מוגין -ומסולף!

אנטי־מערבון
שיכעת המופלאים (אלנבי -תל
אביב; ארצות־הבוית) הם שיבער, אקדוחנים
שכירים, רוצחים מיקצועיים, נוודים חסרי־רגש
ושוחרי הרפתקאות, מהסוג השורץ
תריסר בפרוטה, בכל מערבון.
השיבעה, שכל אחד מהם שולף את אקדחו
במהירות גדולה משל חברו, נשכרים להגנה
על כפר מקסיקאי קטן, סמוך לגבול האמריקאי׳
כדי להציל את תושביו מאימתו של
שודד מקסיקאי איום. השודד (אלי ואלאן)
רודה בכפריים, גוזל מהם את יבולם עבור
אנשיו, האונסים את נשות הכפר.
שיבעת האקדוחנים המיקצועיים עושים את
המלאכה תמורת תשלום כספי. כך בכל אופן,
הם חושבים. אולם לאט לאט מתברר להם
כי טעו. אין הם מגינים על הכפר ואנשיו
בלבד. הם מגינים על ערכים, שמעולם לא
ייחסו להם חשיבות, אך שפעמו בהם מתחת
לסף הכרתם. הם מגינים על חלומות, שהיו
רוצים להגשים, ולא יכלו: הקשר לקרקע,
למשפחה, לדברים שכל אקדוחן ראוי לשמו
מזלזל בהם — כמו בצחוק של ילדים
ובחיוך של עלמות.
קרב ללא תמורה. בקרב הראשון הם
מביסים את השודד האיום. אולם בהתקפת־נגד,
כשאנשי הכפר המכסיקאי בוגדים בהם,
לוכד אותם השודד במלכודת. הוא נותן להם
את חייהם במתנה, שולחם אל מעבר לגבול.
ואז, למרות שאיש אינו מבקש זאת מהם
ואיש אינו משלם להם, הם יוצאים שוב
לקרב נגד השודד, בו נופלים ארבעה מהם.
זהו מערבון אנטי־מערבוני, השובר את
הסכימה הקבועה של סרטים מסוג זה, מבטל,
בפעם הראשונה, את אנשי־האקדח לעומת
עובדי־האדמה הפחדניים והשקטים. הסיבה
לכך נעוצה בעובדה שלמעשה, אין זד,
מערבון כלל. עלילת־הסרט הועתקה, פשוט,
מן הסרט היפאני הניפלא שיבעת הסנווראים,
שמשום־מה לא נמצא עד כד, שום מפיץ
שיביאו לארץ. הבמאי, ג׳ון סטראנג׳ס, הצליח
להחדיר לסרט כמה יסודות מערבוניים, אך
לא שינה את מוסר ההשכל.
זהו סרט מרתק, עם מישחק משובח,
כשבראש צוות־ד,שתקנים ניצבים יול ברינר,
כמנהיג שיבעת המופלאים, והורסט בוכה1,לץ,
כצעיר מכסיקאי הרפתקן, שדמותו היא
הדמות היחידה החורגת מ׳שיגרת אנשי־האקדח
האלימים, השתקנים, חסרי־העבר־והעתיד.

שעשוע
בלתי־מוסר
׳כית־ספר לנוכלים (ארנזון־דויד

תל־אביב; בריטניה) יהיה הגורם הישיר לכך,
אם בעתיד הקרוב יוצפו המכבסות בישראל
בשמלות־נשים מוכתמות במשקאות שונים.
אם ירבו התלונות למשטרה, מצד אנשים
שרכשו מכוניות שאחר־כך התברר שאפשר
להתניע! רק בדחיפה, שוב יהיה אשם בכך
הסרט.
כי בית־הספר לנוכלים המוצג בסרט,
בהנהלתו של הרב־נוכל אלסטיר סים, עשוי
לשמש בית־ספר שימושי לכל צופה, ר,מעוג־יין
לדעת כיצד להצליח בחברה, איך להוביל
נערה מהטרקלין לחדר המיטות בשלושה
צעדים, וכיצד לחסל יריבים בכל אחד משטחי
החיים.
הסרט הוא קומדיה בריטית מבריקה, גדושה
ברעיונות מחוכמים ובדיאלוגים שנונים,
המספרת על שלומיאל טיפוסי (יאן קארמי־כל)
,הנכשל בעסקים בה במידה שאינו
מצליח בחברה. סידרה ארוכה של מצבים
מגוחכים מביאה למסקנה, כי האיש חסר״
תקנה.
אולם קורס קצר בבית־הספר לנוכלים
מלמד את השלומיאל מלידה שסוד ההצלחה
בחיים טמון ברכישת יסוד בודד אחד: בטחון
עצמי, אחרי קורס יסודי זה, חוזר השלומיאל
על כל אותם המצבים בהם ניכשל, והפעם
הוא המנצח.
מישתק מצויץ של יאן קארמיכל וטרי
תומס, בתפקיד יריבו הנצחי, משלים את
היצירה כסרט־בידור משעשע, אם כי בלתי״
מוסרי במקצת.
תדריך ואלה הסרטים הנזוצגיס בשבוע זה בערי
הארץ אשר׳ העולם הזה ממליץ לראותם:
• יירש את הרוח (פאר — תל־אביב)
משפט־ד,קופים המפורסם של ראשית
המאה. ספנסר טרייסי ופרדריק מארטש
בקרב בין הדת והמדע על זכות העדיפות.
העולם הזה 1241

ף* רנע הדראמטי ביותר של הסרט
| 1הגיע. הטרגדיה מתקרבת לשיאה. עלי
הבד מועלית סצינה שהיא תשלובת של
טראגיות, גבורה והומניזם. בני־הנוער, כפרד,ילדים
גן־דפנה, חמושי רובים וסטנים, מתקרבים
בשרשרת בצעדים איטיים אל הקבר
הפתוח. הם עומדים לקבור את חברתם
היקרה קאן, שנרצחה בידי פורעים ערביים•
גופתה עטופת הסדין הלבן נישאת על־ידי
חבריה. ארי בן־כנען, המנהיג ההירואי,
עומד לשאת על הקבר הספד חוצב־להבות.
זהו בדיוק הרגע המתאים כדי להוציא את
הממחטה ולנגב את הדמעות. אבל הצופים
הישראליים פורצים דווקא ברגע זה בצחוק.
כי קארן המיסכנה נקברת בקבר־אחים עם
טהאה, המוכתר הדרוזי של הכפר השכן,
שנרצח גם הוא על־ידי הפורעים הערביים.
חברותיה ניצבות על הקבר במכנסיים קצרים
הדוקים, גזורים כמעט בשיק פאריסאי,
המבליטים היטב את ירכיהן. וארי בן־כנען
נושא נאום בסיגנון ירמיהו הנביא.

והתיאורים המפורטים בספרו של יוריס.
אכן, גם מה שנשאר, די בו כדי לעורר
גיחוך וזעם אצל הצופה הישראלי שהמאורעות
המתוארים אינם רחוקים וזרים לו.
סצינה לדוגמה: אנשי הפלמ״ח האמיצים
מוציאים את הילדים הקטנים מכפר־הנוער
גן־דפנה. הם עושים זאתי בשיטה מקורית
עד מאוד: לכל ילד מוזרקת זריקת הרדמה.

דא. בניתוח כזה מתחלק הסרט לשלושה
חלקים השונים זה מזה באיכותם.
החלק הראשון — המתחיל בירידתם של
המעפילים בקפריסין, ומסתיים בהגיעם לחיפה,
אחרי שהוברחו על־ידי הפלמ״ח ל־אוניית־המעפילים
בעזרת הצבא הבריטי ואחרי
ששבתו שביתת־רעב עד שהתירו להם
להפליג — הוא מרתק ומשכנע, מבלי ל־

בדיד שד שטויות
^בפורום״ ,סרט המיליונים ש-

הוסרט בחסותה של ממשלת ישראל זן ושנועד להנציח את הקמת מדינת ישראל
לעיני צופי־ד,קולנוע בעולם, הוצג השבוע,
לראשונה, בישראל. עתה אפשר היה להיווכח
כי אותו פרמינג׳ר, הבמאי האוסטרי־הולי־
| בודי לא הכזיב. סרטו הוא בדיוק אותו
| קיטש מחריד אשר היה צפוי מראש: בליל
של שטויות, פאנטאזיד, המרקיעה שחקים,
רגשנות בפרוטה והירואיזם מלאכותי.
הצופה הישראלי אינו יודע אם לצחוק או
לכעוס. בראייה שטחית, מחמיא הסרט לכל
צופה כפרט, בנגנו על מיתר הלאומנות. הוא
מציג את הישראלים כגיבורים ללא חת,
ערמומיים כשדים בשאול, גברים שאינם
יודעים פחד או מורא, גזע ניבחר של אנשים
יהירים ושחצנים, בעלי בטחון עצמי מופרז.
לעומתם נראים כל הבריטים כבודים
ומפגרים בשכלם, אידיוטים אנטי־שמיים שאינם
מבחינים בין ימין ושמאל, להוציא
אנגלי אחד טוב. הערבים — כולם נראים
כעדת צמאי־דם, רוצחים מיקצועיים בהדרכת
הנאצים — ,אך, למעשה, אינם אלא מוגי־לב
שצרור יריות אחד יבריחם בנקל.
אלא שאחרי ההתפעלות העצמית הראשונה
מתברר שפרמינג׳ר שכח להאיר את
הישראלים בזרקור אחד בלבד — זה שיטיל
עליהם אור כבני־אדם. לזכותו של פרמינג׳ר
והתסריטאי שלו, דאלטון טרומבו, ניתן להיאמר
רק, שלעומת יצירתו הספרותית של
ליאון יורים לפיה הוסרט אכסודום, הרי
מהווה סרט זה יצירת־אמנות. הם השליכו,
אולי בגלל קוצר־היריעה, את רוב הסצינות

סאל מינאו וג׳יר הייוורט
לא בוכים, דא צוחקים
נוסף לכך נסתם פיו של כל ילד באלונטית
ואיספלנית. אחר־כך שמים כל ילד בשק,
וכך הוא נישא לכוון בלתי־ידוע.

הישראלי הערמומי

*!י וטו פרמינג׳ר חזה מראש תגובה
זאת מצד הצופים הישראלים. משום כך
הצהיר בפסקנות :״הסרט אינו מיועד לישראלים,
אלא לעולם כולו ״.ואומנם, צופה
הזר לידיעת המאורעות המתוארים בסרט
ולרוח הדברים, עשוי להתרשם מהסרט לטובה,
באם ירצה ליהנות מחילופי־יריות בנוסח
מערבונים, מרדיפת־שוטרים אחרי טרוריסט,
או מאסירים הבורחים מהכלא.
הצופה שירצה, להבין את מה שמראים לו
על הבד, ולרדת לעומקם של הדברים, יצא
לבסוף מבולבל ומשועמם. הוא יתבלבל
מההסברים המסובכים והבלתי־מובנים על הניגודים
בין ההגנה והאירגון, על ניצולי
רדיפות הנאצים המוצאים פורקן לרגשות נקמתם
דווקא באנגלים, ועל הנכונות להתאבדות
של המעפילים, כדי לזעזע את העולם.
הוא ישתעמם בדיאלוגים אינסופיים בין
האחות האמריקאית (אוד, מרי סינט) לבין
המפקד הבריטי (ראלף ריצ׳ארדסון) של קפריסין,
ובין מפקד ההגנה, ארי בן־כנען (פול
ניומן) לבין דודו, מפקד האירגון (דוד
אופטושו) על דרכי המאבק.
אולם הסכנה העיקרית אינה באי־ההבנה
או בשעמום, אלא באור בו יראה הצופה
הזר את המאורעות המתרחשים לעיניו.
למליונים בעולם תהיה זה ההזדמנות הראשונה
להכיר את מדינת ישראל החדשה,
ואת העם היושב בה. מתחת למסך הגבורה
המזוייפת, כפי שהיא משתקפת בסרט, יגלה
הצופה את הישראלים כעם ערמומי שכל
האמצעים כשרים בפניו.
אפשר להסתכל על הסרט כישראלי נכזר,
ואפשר לבחון אותו מבחינה קולנועית גרי־ו
1י וויי ווווזחי — 1>1וז 111 ווווו

• מעיין הבתולים (בן־יהודה -
תל־אביב) נקמתו של בעל־אחוזה שוודי באונסי
בתו, לפי אגדה שוודית עתיקה. סרטו
של גאון הקולנוע, אינגמר ברגמן.
• תו תי ־ כ ר (אורגיל — ירושלים)
רופא זקן עושה ביומו האחרון את חשבון
חייו, בסרטו של אינגמר ברגמן.
• קאפו (זמיר — תל־אביב) מאבקה

לחיים של נערה יהודיה במחנה־ריכוז נאצי.
סוזאן שטרסברג, עמנואלה ריבה.
ס פנינים ואפר (סמדר — ירושלים)
התלבטויותיו של דור שחונך להרוג, בסרט
פולני נפלא המציג את תקומתה של פולין
החדשה על חורבותיה של הישנה.
0רוקו ואחיו (ארמון — חיפה)

התיחם לסוגיה אם העובדות הכלולות בו
נכונות או לא. בחלק זה מבטיח גם המשחק.
אוד, מרי סינט, משכנעת בהצטרפותה ההדרגתית
לרעיון הציוני, ופול ניומן עדיין
משאיר מקום לתקוזד, שד,שחצנות היא רק
כיסוי לרגשות אמיתיים המפעמים בו. סאל
מינאו, כדוב לנדאו, הנער ניצול אושוויץ,
מפתיע בתגובותיו ר,חולניות, וג׳יל היוזרט,
כקארן, מקסימה בתמימותה ובפיקחותה.

ירידת־מתח מחתרתית
ך* לקו השני של הסרט, המתאר את
1 1מאבק המחתרת נגד הבריטים, ומגיע
לשיאו בפריצת כלא עכו, מסמן דווקא ירידה
מובהקת של המתח הפנימי בעלילה. הנושאים
מתחילים לקפוץ. הדמויות אינן מוסברות
והמעשים שהן עושות אינם מתקשרים.
הסצינה בה מספר דוב לנדאו על זוועות
אושוויץ, מזעזע ונראה כלקוח מאחת העדויות
במשפט אייכמן; אולם פריצת כלא עכו
היא בזבוז מוחלט של נושא, שבמציאות
היה מותח ומרתק יותר. בחלק זה נשאר
סאל מינאו השחקן היחיד, כשחבריו השחקנים
נשארים בובות הפועלות בפקודות.
החלק השלישי, המתאר את תחילח מיל־המת
השחרור, הוא הגרוע ביותר. המשכיות
העלילה נקטעת לעיתים קרובות מדי, כשהמתח
עולה ופג תכופות. בחלק זה נדמה
שפרמינג׳ר רצה לסיים את הסיפור במהירות
ובקוצר רוח. כאן נמצאת לעומת זאת, גם
אחת התמונות הטובות ביותר בסרטי —
סצינת ההמונים במיגרש־ד,רוסים בירושלים,
בפניהם מכריז אביו של ארי (לי ג׳י. קוב)
על החלטת האו״ם על החלוקה.
על אף מיגרעותיו הרב־צדדיות של אנסו־דוס,
עשוי הוא ליד,פך לסרטי־קופה בישראל.
רק הישראלים שינהרו לראות את עצמם
בסרט, ימלאו את האולם משך שבועות רבים.

התנוונותה של משפחת איכרים דרום־איטל־קית,
שנתלשה ממקור חיותה. ראנטו סלב־טורה,
אנני ג׳יראדו.
ס ספארטאקום׳ (אופי! — תל־אביב;
הבירה — ירושלים) מרד־העבדים ברומא.
קירק דוגלאס מנהיג את העבדים אל החופש
והאבדון, חוסה בצילם של שחקנים כלורנס
אוליבייה, צ׳ארלס לוד,טון ופיטר יוסטינוב.

הנידון
(המשך מעמוד )5
#עבד במשרד־הפנים הגרמני שעה שזה
לחץ למען סימון היהודים בטלאי צהוב
— צעד שנועד להקל לאחר מכן על גירושם
למחנות־המודת.
י • לקח חלק פעיל בעיבוד החוק שהפקיע
את רכושם של היהודי* ברגע שהובאו
מעבר לגבול הגרמני בדרכם אל
מחנות־המוות.
טיילעספאטרא ותהנה מחופשת
במטוס
11 יום קפריסין
הקיץ 285ל״י

כל אלה לא היו פעולות חד•
פעמיות -אלא פעילות ממושכת,
שהשתרעה על שנים ארוכות.

הטיסות ב־15.9 ; 1.9 ; 18.8 ;4.8 ; 21.7 ;7.7

14 יזם קפריסין

מ 295

אי־אפשר להכחיש זאת. הדברים כתובים
שחור על־גבי לבן, במיסמכים הנאציים עצמם.
גלובקר, טוען כי עשה את הכל, הכל,
לטובת היהודים עצמם.

ההפלגות ב־21.9 ;7.9 ;24.8 ; 10.8 ; 27.7 ; 13.7

14 יום רח־זס

״״ל ־ 375ל

ההפלגות ב־21.9 ;7.9 ;24.8 ; 10.8 ; 27.7 ; 13.7

28 יום -אירזפה 895ל״י
קפריסין, יוון איטליה, שויצריה, לוקסמבורג,
בלגיה וצרפת — ההפלגות ב־ 27.7וב־24.8

28 יום אירופה 945 -ל
קפריסין, יוזן, איטליה, צרפת, ספרד ושויצריה.
ההפלגות — ב־ 10.8וב־7.9
ההרשמה במשרדינו:
תל״אכיב: נחלת־בנימין ,68 טל— 64500 .
64509
חיפה: שער פלמר ,3טל 66622 — 2975 .
ירושלים ג פנת רח׳ יפו ורח׳ שטראוס,
טל 22186 .

פא ט רץ/

״דחף*

תשבץ העול הזה 1241
ווזפבב — שוב ודשבץ שר איש ירגשריגן, אירן דיידגז, בן
.17 פרט רתשבצים, נזוזבב אירן גם את בבורבו וזכרורגר,
אם כי רתשבצו תכנים רק־ גזומד אתר בשטם ם פורט רגז.
מאוזן )1 :ראש
ממשלת צרפת)4 .
סרט הוליבודי, ש־הוסרט
בחלקו בארץ.
)10 סוד )11 .רש,
עני )13 .איצטבה.
)14 וילון )15 .מינתה
לאלהים)17 .
טנא )19 .אדמת ה־ננב
)20 .אדם המקבל
על עצמו לבצע
עבודה מסויימת.
)22 עציץ )25 .נזכר
לעיל (ר״ת) )26
צליל מוסיקלי)27 .
מידרכה סלולה)30 .
התלונן )32 .זוג.
)33 צליל בסולם הצלילים
)34 .אות ב־א״ב
)36 .דום! שתוק!
)37 ירח)39 .
מזדקר )41 .הקרום
החיצוני המכסה את
בשר־הגור )42 .ניל
המיצוות )44 .הת־רכבות
של מתכות
עם היוד )46 .התבייש )48 .קיים )50 .ילדים
קטנים )51 .ביח־קפה תל-אביבי ידוע)53 .
שושנה )55 .תואר־אצולה הולנדי )57 .יחידת
חשמל )58 .אחר מי״ב השבטים )59 .אספן
או חוקר מטבעות עתיקות )60 .תחביב.
מאונך )1 :טירון )2 .לעג )3 .״בים״.
)5לא חם )6 .אדם המפקיע סחירים)7 .
נוזל בגוף האדם )3 .מעמד, בתקופה הפאודלית
)9 .כלי נשיפה )12 .אבר שרירי ב־בית־החזה
)15 .ההיפר מברכה )16 .נאו
הנמצא בנורות הפלורוסנט )17 .לשם נשלחו

סיגנון הוא האדם. על כן כדאי| )לקרוא כמה קטעים מכתבי גלובקה —
מאותם הימים כאשר היה פקיד בכיר ב־משרד־הפנים
הנאצי, ולא חלם עדיין כי יהיה
איש־אמונו של קאנצלר דמוקראטי במדינה
דמוקראטית ,״מערבית*.
גלובקד, עבד במחלקת האזרחות והגזע,
כממונה על ביצוע חוקי הגזע של הרייך השלישי.
חוק האורחות נתקבל ב־ 15 בספטמבר
, 1935 ,ושייך ל״חוקי נירנברג* ה־מפורסמים
באותו יום ובאותו מקום נתקבל
גם ״החוק להגנה על הדם הגרמני והכבוד
הגרמני״ ,שאסר על יהודי לבוא במגע מיני
או להתחתן עם גרמניה, ולהיפך. לפי חוק
זה, נידונו למאסר ולעבודודפרו אלפי גרמנים
שהתחתנו בחוץ־לארץ עם אהובות־נפשם
היהודיות, ויהודים שנשאו גרמניות.
חוקי נירנברג יצרו שני סוגי אזרחות —
סוג של ״אזרחים״ ,המונה רק ״בני הדם
הגרמני או דם דומה״ ,וסוג של ״נתינים״,
היינו יהודים, המשוללים, למעשה, זכויות
אזרחיות. בנירנברג נקבע כי על ביצוע החוק
ממונה שר־הפנים — היינו, מחלקתו
של גלובקה.
גלובקד, עצמו כתב, יחד עם ראש־מחלקתו
וילהלם שטוקארם, את ספר־הפירושים הרשמי
לחוק זה. גם שמו של שטוקארט זד, הוזכר
לא פעם במיסמכי משפט אייכמן. היה זה
אותו פקיד שיזם את התוכנית הבארבארית
לעקר את כל היהודים־למחצה בגרמניה.
הוא הורשע כפושע מלחמה בנירנברג.

כך. גם אחרי שהוחלט עקרונית לחסל את
היהודים, נתעוררו מאות שאלות שחייבו
הסדר חוקי מדוקדק, תחילה בגרמניה, ולאחר
מכן בשאר ארצות אירופה הכבושה.
מי זה יהודי? מד, גורל בני־התערובתי מי
מוסמך לקבוע סופית אם פלוני הוא יהודי,
וראוי ל״פתרון סופי״ או לאו? מה קורה
ברכושו של היהודי הנשלח להשמדה? מי
זכאי לגזול את רכושו, ובאיזו דרך?
שאלות מסוג זה הצריכו הסדר חוקי קפדני.
אחרת, היה מיבצע־ההשמדה מכניס
אנדרלמוסיה איומה בחיי המדינה, כשכל
נאצי מגדיר את הזולת כיהודי, וכשכל־ נאצי
שודד את הרכוש הנטוש הקרוב ביותר.
הנאצים, שדגלו בסדר, לא רצו באנארכיה,
בהריגת אזרחי הרייך, בשוד פרטי של הרכוש.
כדי להנהיג נוהל סדיר של השמדה,
נקבע כי כל מועמד־להשמדה יאבד, קודם
כל, את אזרחותו הגרמנית, בדרך חוקית
קבועה, וכי תוך כדי כך יופקע רכושו
בצורה מסודרת, על־ידי רשות מוסמכת.

שלילת האזרחות הגרמנית, לפי

וכד כתם שם גלוכר,ה, איש חסד
תם של הקאנצלר, הכנסייה ה
קאתולית ומפלגת־הרוב בגרמניה:
״הנהגת־המדינה הנאציונאל־סוציאליסטית
חדורה אנוונה, שאינה ניתנת לעירעור, שהיא
פועלת ברוח בורא־העולם, בבואה להנשים
ברייך השלישי את חוקי־הברזל הניצ־חיים,
השולטים על הכלל ו הפר ס...
״חוק הגנת־הדם מפריד מבחינה ביולוגית
בין הדם היהודי והדם הגרמני. דבר זה
היה חיוני, לאור התנהנות התחושה לגבי
טוהר הדס והערבים הגזעיים, שחלה בעשור
האחרון לפני המהפכה הלאומית. מאחר שמבחינה
זו צפוייה לעם הגרמני סכנה חמורה
מצד היהדות, מבחן החוק קודם כל
למנוע תערובת נוספת עם דם יהודי

אסירים בימי המאנדט )21 .ילד להוריו.
)23 מקום בו נדלים פרחים )24 .ליצן)26 .
נהג האווירון )28 .מצבה )29 .תיאטרון סאטירי
שנסנר )31 .טעשה־פלא מפתיע)32 .
עתון בוקר )35 .קריאת הפרה )37 .גלדיאטור
)38 .ארמון, בניין־פאר )40 .בשבילו.
)41 אותה כבש יהושוע )43 .נימצא בים.
)45 המקום בו עוסקים בהדפסה )46 .כפוף.
)47 טאטן ניבחרת הכדורגל )49 .זמרו)52 .
אנקול, קרס )54 .ממכות מצרים )56 .ישן.
)58 החלק האחורי בנוף האדם.

,,שום חוק של המהפכה הנאצ•
יונאל־סוציאליסטית אינו מהווה
סניית-עורה כה מוחלטת להשקפת
העולם של המאות האחרונות, כמו
חוק־האזרחות. הנאציונאל-סוציא-
ליזם שולל את התורה אודות
שוויון בל בני־האדם, ואודות ה חרות
המוחלטת של הפרט לעומת
המדינה״.
במקום אחר :״היהודי זר לנו לחלוטין
מבחינת הדס והאופי. על כן אין פתרון
אחר מאשר ההפרדה המוחלטת.״
ובמקום אחר :״שאלת היהודים אינה רק
שאלה ביולוגית־גזעית. גם מבחינה מדינית,
כלכלית וחברתית היתה זקוקה לפתרון למען
מאות השנים הבאות.״
.פתרון״ .איזה פתרון? על כך כתב בשנת
1938 מנהל מחלקתו של גלובקה, שטו*
קארט :״חזקי הגזע הביאו לפתרון זמני
של שאלת היהודים, והכינו באופן מהותי
את הפתרון הסופי.״

אזרחי ישראל, שהקשיכו לדיוני
משפט אייבמן, יודעים מה זה
״הפתרון הסופי״.

^ 4חד הצדדים החשובים ביותר ב־
\| משפם אייכמן הוא זה המטיל אור על
החשיבות העצומה של החוק לגבי ביצוע
ההשמדה.
אפשר היד. לחשוב שמיבצע של רצח
המוני אינו זקוק לשום בסיס חוקי. פשוט
לוקחים את האנשים, מעמיסים אותם על
קרונות ומובילים אותם לתאי־הגאזים. אך
במאה העשרים אין הדברים פשוטים כל

גרובקה ־ במדי קצין ס. ס.
הנחיות גלוכרן ה. היתה, איסוא,
חריצת פסק־דין מוות.
זאת היתד. חשיבות החוקים. ספק רב אט
יכלו הנאצים לבצע השמדה כה מהירה, בהיקף
בה עצום, לולא שקדו המשפטנים,
וביניהם גלובקה, על עיבוד מערכת בה
מפורטת ומסועפת של חוקים ותקנות.

על בן היו משפטנים אלה כר־נים
חיתיים כמכונת ההשמדה -
לא פחות מאשר אנשי-מחלקתד
של אייכמן, מפעילי תאי־הגאזים
כאושוויץ או חברי כיתות־האש
של עוצבות־המיכצע*.

ף פי חוקי ישראל, האנס גלובקה הוא
/פושע כלפי האנושות והעם היהודי,
ודינו מוות.
לפי דיני המוסר האנושי, גלובקר, הוא
דמות שפלה ומתועבת, שלא יכירנו מקומו
בחברה תרבותית.

אם איש בזה יכול למלא תפקיד
כלשהו במדינה הגרמנית, קל וחומר
תפקיד של עוזר ראשי לראש
הממשלה, כעל סמכויות אדירות
והשפעה מוחצת -הרי מוכיח
הדבר כי אותה אומה עדיין
אינה אחראית למעשיה.
* ביות־המשפט בנירנברג הגדיר זאת היטב,
כאשר קבע, בפסק־הדין שהרשיע את וילהלס
שטוקארט, ראש מחלקתו של גלובקה :״אין
ספק כי החוקים והתקנות שחוברו או אושרו
על־ידו, חלק חיוני של התוכנית לחיסולם
הכמעט מוחלט של היהודים. אם ביצעו
מפקדי מתנות־המוות את הפקודות לרציחת
אסיריהם האומללים, אם נידונים ונענשים
האנשים שעסקו בגירוש היהודים מזרחה —
הרי אז ראויים לעונש באותה מידה אותם
הגברים אשר השתתפו במיבצע זה בשלוות
משרדיהם, על־ידי חיבור החוקים והתקנות
שהיו דבושים לביצועו.״
העולם הזת 1241

קדבן מלחמת המעמדות
״״סוף סוף, אחרי עשרה חודשי־עבודה מאומצים׳
זכיתי לעבור את טבילת־האש שלי.
איני יכול להתפאר, אומנם, שערכתי את
הקרב הראשון שלי עם מנגנון החושך, אבל
גם אירגון יצרני הבלוקים בפרדס־בץ זה
לא דבר שהולך ברגל.
ביתן שההגיון מחייב להתחיל ראשון ראשון
ואחרון אחרון, אז אני מתחיל בזה
שיום אחד בא אלי אחד ואמר לי שיש גבול
לנושאים מצחיקים וצריך פעם אחת לכתוב
גם משהו רציני, מנקודת־ראות אנושית.
שאלתי אותו: מה למשל? ענה לי, למשל
הסיפור על הערבים העובדים בתעשיית הבלוקים
בפרדס־כץ, שאין להם מנוחה לא
ביום ולא בלילה. ביום רודפים אותם יצרני
הבלוקים ובלילה ניידות המשטרה. כששמעתי
את זה, נסעתי לתעשיית הבלוקים ב־פרדס־כץ
לכתוב משהו אנושי.
הגעתי לתעשיית הבלוקים בפרדס־כץ, על
הסיבוב, והלכתי לחפש שם מישהו שיספר
לי מה הולך כאן. הסתובבתי בין רחובות
של בלוקים. כשגיליתי, פיתאום, פועל אחד
משקה בלוקים בצינור־גומי, שאלתי אותו
אם אפשר לדבר איתו אחרי גמר העבודה.
לא הספקתי לשאול אם אפשר לראות
אותו אחרי העבודה וטיפוס אחד גדול
ושמן הפסיק אותי באמצע ואמר לי שלא
אפריע לפועלים שלו לעבוד ואם אני רוצה
לדבר איתו שאדבר איתו רק אחרי שיגמור
את העבודה. הלכתי וחזרתי אחרי שגמר
את העבודה.
השעה היתד, חמש ורבע והפועלים שכבר
ידעו על בואי, חיכו לי בתוך מחסן קטן,
שסביבו היו פזורות מיטות עץ ועליהן
שמיכות קרועות. הם חיכו לי בתוך המחסן. ,
כשהם יושבים על ארגזים הפוכים ושומרים
למעני את הכיסא הבודד. חמישה היו
שם, חמישה פועלים ערביים מאום אל־פחם,
שחיכו בקוצר־רוח להזדמנות הנדירה לגולל
בפני עתונאי את מה שמעיק להם על הלב.
מה שהעיק להם על הלב לא היה, כמו
שאפשר לחשוב, משהו גדול או מפליא,
אלא סיפור פשוט וצנוע, שהתחיל בכיצד
הלך פעם מוחמד אשחרי מאום אל־פחם
לחפש עבודה בתל־אביב, באמצע מיבצע סיני,
וכיצד מצא עבודה אצל יצרן הבלוקים
שמעון יעקב, שפועליו היו באותו זמן מגו־ייסים
לצבא. מאז אותו יום ועד היום
עובדים מוחמד אשחרי וידידיו — מוחמד
נימר, מוחמד עלי אסעד, מוחמד עטייה,
אחמד חסאן אסעד ועוד כמה אחרים —

בייצור בלוקים בקבלנות, כשהם מקבלים
ארבעה גרוש ושמונה מיל בעד כל בלוק.
כמו שאתם יכולים כבר לתאר לעצמכם,
מתחילים את העבודה בשלוש בבוקר. עושים
תערובת מלט ודופקי סאת הבלוקים, ואחרי
כן מסדרים את הבלוקים שורות־שורות ו־קומות־קומות,
עד שעה חמש בערב. עובדים
12 עד 14 שעות ביום ועושים, בערך 250 ,
בלוקים, לפי ארבעה גרוש ושמונה מיל
החתיכה, שזה כ־ 300 לירות לחודש.
אחרי שגומרים את העבודה בחמש, מתר־

שלושת יצרני־הבלוקים שהתנפלו עלי בפי שנראו לעיני המרומות אחרי שנשברו לי המשקפיים
חצים מתחת לברז, הולכים למכולת ומביאים
קצת ירקות ואולי גם קופסת בשר ואוכלים
בחוץ, בחברתם האדיבה של הזבובים.
איכשהו, מעבירים את הזמן עד שמונה,
ובשמונה, שמונה־וחצי בערב הולכים לישון
תחת כיפת השמיים על אותן־ מיטות־העץ

ובך ישנים הם תחת כיפת השמיים ליד ערימת הבלוקים

השחורות שראיתי סביב המחסן. אחרי ש־הולכים
לישון, נרדמים, וישנים שעתיים או
שלוש שעות, ואז מתחילה האפופיה הגדולה,
כאשר ניידות המשטרה מגיעות, ומתחילות
להעיר את הפועלים כדי לבדוק את רשיונות
היציאה מטעם המימשל הצבאי.
זה באמת סיפור פשוט, שאין בו כלל
סנסאציה. לילה־לילה, לפעמים לא לילה־לילה
בדיוק אלא פעם בשתי לילות, מעירים אותם
מהשינה ובודקים את הניירות. בודקים. מה
בודקים? ואם לבדוק, למה לעשות זאת

הקיפו אותי מארבעה עברים וצעקו עלי —
״בוגד ומנוזל ! ״
כיוון שלא הכרתי את הדרקונים לפני כן,
שאלתי אותם עם מי יש לי פה עסק.
החוצפה הזאת הוציאה אותם עוד יותר
מכליהם והם דרשו שאמסור להם את המחברת
עם הציורים. כיוון שלא מראים לטיפש
חצי עבודה, ביקשתי מהם לחכות עד שאגמור.
מכאן ואילך אני כבר לא זוכר
בדיוק מד, קרה, כי כל השלושה התנפלו
עלי ובזמן שהאחד החזיק אותי והשני היכר

באמצע הלילה? לא יודעים. אולי זה נגד
בטחון המדינה שערבים שעושים בלוקים
בארבעה גרוש ושמונה מיל החתיכה יוכלו
לישון בשקט. ככה עובר יום ושבוע, חודש
ושנה. עובדים ביום ולא ישנים בלילה ופעם
בשלושה שבועות נוסעים לכפר לראות את
האשה והילדים, ופעם בשלושה חודשים
נוסעים לחדש את רשיון־היציאה. מחדשים את
הרשיון ומיד באים בחזרה, מפני שאם לא
חוזרים מיד לעבודה מתחיל הבעלבית
לצעוק ולדרוש תעודת־רופא על האיחור.
לא שאיכפת לו כל־כך על הבריאות, כמו
שאיכפת לו על יום עבודה שהלך לאיבוד
( 250 בלוקים).
חוץ מן הסיפורים הישנים, יש גם סיפורים
חדשים. הנה, לפני הבחירות, נזכרה
פיתאום ההסתדרות שיש פועלים העובדים
12 שעות ביום בלי חופש, בלי דמי־מחלה,
בלי ביטוח לאומי ובלי תנאים סוציאליים.
באו לדבר, אבל יצרני הבלוקים לא רוצים
לשמוע, כי יודעים שאם יצליחו למשוך את
העניינים עד אחרי הבחירות, יהיה להם שקט
לעוד ארבע שנים.
רשמתי את הכל במחברת ואחרי שרשמתי,
יצאתי מהמחסן והתחלתי לצייר את מיטות־העץ
הרעועות שהרוח והטל השחירו אותן,
וחשבתי לעצמי שאולי כדאי לבלות כאן
לילה שלם בשביל לראות ולהווכח אם כל
מה שנאמר לי, באמת יש לו רגליים.
איך שאני עומד, ומצייר, והנה צל מאיים
יי׳ל על המחברת. הרמתי את עיני ייזייתי
שלושה דרקונים זועמים עולים עלי, ואחד
מהם מזויין במקל. אני מקווה שברור לכם
שלא היו אלה דרקונים ממש, אלא רק
שלושה אנשים שעל רקע השמש השוקעת,
נראו כשלושה דרקונים. השלושה . ,שניים
מהם היו גדולים ושמנים ואחד רזה וקטן,

אותי, חטף השלישי את המחברת וקרע את
הציור המיסכן לחתיכות, כשעל פניו שפוכה
הבעת ניצחון מטומטמת.
אחרי שהתנערתי מן ההתקפה המוחצת,
ממנה יצאתי בשלום — אם לא נספור כמה
מכות יבשות, סריטה אחת וזוג משקפיים
שבור — הלכתי לחפש טלפון כדי לקרוא
למשטרה. כיוון שהייתי בלי מישקפיים, התחלתי
לגשש את דרכי כסומא בארובה,
כשאני מנסה לזהות פתח של חנות. בסוף
היה נדמה לי שמצאתי משהו כזה. ניכנסתי
לתוכו ושאלתי אם אפשר לטלפן.
איך ששאלתי, ועשרת האנשים שישבו
באותו חדר קפצו ממקומם ואילולי אחד
שהגן עלי, איני יודע אם הייתי עכשיו חי
במידה מספקת כדי לכתוב לכם מה שאתם
קוראים. התברר, שמרוב עוורוני ניכנסתי
לחפש טלפון ישר בלוע האריה: אסיפה
כללית׳ של אירגון יצרני הבלוקים בפרדס־כץ,
והם הם שלפני חמש דקות שלחו שלושה
מחבריהם, את יהודה באום, את אליעזר
שטרן, ועוד אחד שאיני יודע את שמו,
לשבור לי את העצמות.
כיוון שכאן סוף הסיפור, מגיע זמנו של
מוסר ההשכל, אך לדאבוני אין מוסר השכל
לסיפור, מפני שאת המכות שקיבלתי לא
קיבלתי בתואר כתב של העולם הזה אלא
בתור נציג של ההסתדרות שבא לארגן את
הפועלים למאבק על תנאי־עבודה יותר טובים
ועל זה כבר אמר הכתוב שטעות לעולם
חוזרת.

כה אמד 7ווסבראה>נד>:
שלח לחמך על פני המים כי
הימים תמצאנו מרות במרגרינה.

אם נווז

ביד 1ר
הערמה עואננוז ב תולה

נערת שער ב מ צו ק ה

טיב תמונותיך
תלוי בפיתוח

פרשת ״אושן ביץ׳ ״ עומדת
לסבך מוציא לאור ידוע,
צלם עתונות ונערות זוהר
מפורסמות.
הס פו ר המלא —

אנו מקדישים תשומת לב
אישית לכל תצלום ותצלום

ב״מלאך ללא נבל״

2070 זנל ינתר
5070 סהר יותר
10070 טוב יותר

במחיר 75 אג/
להשיג בכל דוכני העתונים.

יתקבלו צילומיו
המפותחים במעבדותינו

אנו דוברים אמת־־
״זיו״ אינו כובס בעצמו!

יעוץ והדרכה ללא תשלום.

אבל ״זיו״ ,בעזרת סכונת הכביסה
שלך, מנקה זמלבין את כביסתן
ומעניק לה ריח מדין!
״זיו״ כובס עס קצף מוגבל ופירוש
הדבר — שגיירה על המכונה.
שאלי את המומחה, הוא ימליץ על

סזס^ק 5ח5וחע 10

רחוב גורמן ,21 תל־אביב

שירותי
הצילום דחף

כשר — בהשגחת הרבנות הראשית
לתל־אביב—יפו

חכמיחלם (מועדון התיאטרון, תל־אביב)
הם אנשי רביעיית מועדון התיאטרון,
המספרים את אגדות העיירה ששמה הפך
למשל ולשנינה לצרות־מוחין, פרובינציאליות
ותמימות ילדותית. אלא שחלם, עליה מספרים
הפעם אנשי הרביעיה (גדעון זינגר,
יעקב בן־סירה, שמעון בר וראובן שפר)
אינה העיירה היהודית הגלותית, כי אם
מדינת ישראל כולה.
התוכנית, שפיזמוניה נכתבו על־ידי דן
אלמגור וקטעי הקישור שלה על־ידי אבידן
שפר, שאינו אל איש הבימה שרגא פרידמן,
שגם ביים את התוכנית, היא סאטירה פוליטית
חריפה, בהתאם למסורת המועדון,
שתוכניותיו הן הנועזות ביותר בשטח זו;,
מכל תוכניות במות הסאטירה הקיימות בישראל.
אנשי
הרביעייה אינם נרתעים מלגעת בנושאים
אקטואליים, תוך רמזים ברורים
לאנשים אליהם הם שולחים את תיצי לעגם.
בין הנופלים קורבן לחיציהם: המפלגות,
ובעיקר מפא״י, הממשלה על שריה בהקשר
עם הפרשה, המשטרה ומפקדיה.
כנו של ראש הקהל. כך, למשל,
אין השיר השומר טל חלם, המושר לפי
מנגינת אופיצר קרופקה מתוך מיפור־הפר־בריס,
משאיר מקום לספק למי הכוונה —
מפקד משטרת מחוז תל־אביב, עמום בן־
גוריון. ואלה מילות השיר:
השוטר של חלם בכל העיר סבב /ובחצות
הלילה ראה פתאום גנב /בחושן הסתתר
הוא /בשקט הוא ניצב /שקט! שקט! שס

גונב גנבו
החלים השומר אז — אינני גיבור /אם
הוא גונב בחושן — אתפשנו באור /הלן
וחיכה לו ליד הפנס • /אן שוס דבר הוא
לא תפס.
אין דבר — יש מחר /כי זה לא בוער /
תקבל דרגה של רב־שוסר.
הלו משמרה! — סח יש? — הנהו שם! •
— איפה? — לא שם! כאן! — נזיד — פרקשו ולמחרת בלילה הציב לו מארב /ובחצות
תפס את ידו של הגנב /קשר אותה בחבל,
כן בקצה אחד /קח — תחזיק את השני
ביד אמר השוטר פה יש רוח וקר /
עמוד ליד ביתי וחכה לי עד נוחר /נכנס
הוא הביתה, בבוקר הוא שב /אן לא מצא
כבר שום גנב / .אין דבר, יש נוחר /לא
בוער בכלל /תקבל דרגה של רב־סמל.
הלו משטרה! — מה יש? — הנהו שם!
— איפה? — לא שם, כאן! איפה? — לא
כאן, שם! — פרקש? — לא, יומלה!
ולמחרת בלילה אותו שוטר מוכשר /
תפס את הגנב, בא למשטרה ישר /כמעט
בער חכובע על ראש אותו גנב /בא הרוח
והכובע עף אמר השוטר :״היי,
גנב מחורבן! /הכובע רוץ לתפוס ואחכה
לן כאן / .תפס הגנב את הכובע שטף /
אן השומר חיכה לשוא — הוא לא שב /
אין דבר, כי מחר — יתפס ביד /תקבל
דרגה של רב־פקד.
איפה יוסלה? אצל סבא! — איפה סבא?
— אצל יוסלה! — אז איפה יוסלה? —
סליחה, אדוני, אולי אתה יודע מה מחפשים
מתחת לכיכר נוגן־דויד־אדום?!
כן השוטר מזזלם, עלה כל יום אל־על /
היום הוא כידוע, מגנו של המפכ״ל /אוסף
בכל יומיים, עתונאים סביביו /רוח. ,רוח,
אין חצי גנב!
כי כך זה בחלם עמיסגן המפב״ל /שהוא
גם כידוע בנו של ראש הקהל /הכל הוא
תופס פה באופן אישי /רק מומי בליץ
עדיין חופשי!
אונס הדמוקרטיה. רביעיית המועדון,
לד, קמו לאחרונה מתחרים רבים, ד,יא עדיין
הצוות המשעשע וו־,הרמוני ביותר. חולשתה
העיקרית — שמלבד הטקסט שהיא משמיעה,
קשה לה כבר להפתיע. הקהל התרגל ל־העויותיו
הקומיות של בן־סירה, למישחק
הצואר של זינגר . ,ולקול הסופראן של בר.
שרגא פרידמן, כבמאי, ניסר, לגוון עד כמה
שיותר את העמדת הרביעייה, שהיסוד העיקרי
נשאר בה העמדתו של זינגר הגבוה
ליד בן־סירר, הנמוך. אולם בסופו של דבר,
קשה לארבעה לחרוג מן ר,שיגרה. כך נשאר
החומר, הגורם המפתיע היחיד. כמו השיר
על הבתולה מהלם:
לאם אחת היתה עלמה /קראו לה דמו־קראסיה
/עלמה צנועה, עלמה תסיסה ומלאת
סימפאטיה / .רצתה האם לשמור היטב
על טוהר ילדתה /שלא יצליח שום זאב
לסרוף את תומתה.
העולם הזה !124

מספרים על השחקנית הספורסמת, טלולה
בנקהאד, שישבה פעם באולם־הכניסה של
מלון גדול בניו־יורק. והנה נכנס לשם סנא
טור ידוע, בליווית אשתו. משהבחין הסנאי
טור בטלולה, ניסה, משום מה, להתעלם
ממנה אבל טלולה, שאינה יודעת חוכמות,
חיכתה לרגע בו עבר ליזה, ואז קריאה
לעומתו בקול :״היי, סנאטור! מה קרה
לן היום, האס אינן מכיר אותי כשאני
לבושה?״

היכן אתה; פושקין
קחו אותה 1ו 24ו) ממני לפני שאתחיל
לבכות.
״אינני יודעת בעצמי כיצד להתייחם לעניין.
עד כה הייתי משוכנעת שדברים אלה
קורים רק לאחרים, לא לי. במשך החודש
האחרון מטרידני זכרונו של מישהו מסויים
שלא ראיתיו כבר שנה, בערך. ההטרדה
נימשכת עד כדי כך שהחלטתי לעשות
בנידון.
רותי! מדורך הוא האמצעי היחידי לפנות
אליו. אקוזה כי תמלאי את בקשתי ותפרסמי
דברי. על־ידי כך אוכל לשכנע עצמי ביתר״
קלות לשכוח מכל העניין באם תוך שבוע
מהפירסום, לא יתקשר עימי,.
סיפורי: למדנו שנה שלמה יחד• החלפנו
מילים ספורות (באמת ניתן לספרן) ואפילו
מחברות. אך לא היתד, בינינו היכרות של
ממש. כל זה היה אשתקד, ומאז הפסיק
לימודיו. רותי, כשאני קוראת שורות אלו,
שוב מצטייר הכל נגד עיני. ושוב, אבקשך,
אנא, אל תתעלמי ממיכתבי.״
מותק! הודיעי לי, כאשר ואם תמצאי
גבר כזה, טוב?

רות שלום :״ילדה״
לנשים, זכות עדיפות
האם: אם ברצוני לשמור על ילדתי /
מוצא אחר, כי אס לשבור שומר
אן גם שומר כזה יכול הטוהר
על כן, ליתר בטחון, אקח שומר

אמרה
׳אין לי
פרטי /
לסכן /
זקן.
והשומר הרבה שנים על המשמר עמד /
]והוא שמר ששום צעיר לא יתקרב לבת /
אך גם זקן אם יעמוד קרוב לצעירה /
|אחרי שנים בל כן רבות ירגיש קצת יצר
ן תג

זו? יותר בתרייסר

אן הוא היה הגון מאוד, רק חש פיתוי
י פעוט /את העלמה מיהר לנעול בחגורות
! צניעות /ואת מפתח הצניעות, ליתר בטחון
/מסר לשר־החקלאות ולתת־הבטחון.
היום כבר לב האס שקט, איננה חרדה /
כי על הבת שומרים היטב, אנשי אור־יהודה
/הבת קשורה בחגורה ושני המפתחות
/הרי שניהם ניתנו לשתי ידיים
1בטוחות.
אך מפיצי לשון הרע אומרים שנתגלה /
כי לא תמיד החגורה נשארת נעולה / .לאס
אחת היתה עלמה יפת־שיער ועין /היה
היתה עלמה — ספק אם היא עלמה עדיין.

תרייסר בחורים צעיר׳ ם, בוגרי תיכון
וצד,״ל, מבקשים דבר אחד — בנות, בנוח*
בנות.
לזג הם אינם סבורים שבקשתם תעורר
פליאה. ובעצם, הצדק עימם א ת צעדנו
זה עשינו משום שיודעים אנו שיש
בנות במספר לא מבוטל אשר מסתובבות
ללא חברה ; כמו־כן, אין הן משתייכות
לתנועת־נוער או חברות עירוניות. יודעים
אנו שיש בנות רבות שרוצות לקשור קשרים
עם בחורים צעירים, אלא, ובגלל חוסר
קשרים מתאימים, מצממצמים חיי־החברה־והבילוי
שלהן להליכה מאורגנת של בנות
לסרט, להצגה וכדומה.
מה שאנו יכולים להציע הוא: תרייסר
בחורים טובים (לפי עניות דעתנו) .וכמו
בבל חברה, יש בהם אחד שידוע כלץ;
אחר כמלומד; אחד שאפשר לצחוק עליו ;
ואפילו אחד ביישן.״
על המעוניינות לפנות אל (.)1241/2

תערוכו ת
ע ״ ד ח לו חמ ת

הציור המודרני המופשט, שכבש את מכחוליהם
של מרבית הציירים הצעירים, קנה
לו נפשות רבות גם בישראל. אך נשאר
בארץ גם מספר די ניכר של ציירים שלא
הלכו בדרך האופנה ולא ויתרו על הציור
הריאליסטי, כדרך ביטוי אומנותי עצמאי.
רות שלום, ש־ 24 ציורי־שמן ומספר דומה
של רישומים, מעשה ידיה, מוצגים השבוע
בגלרית צ׳מרינסקי, מציירת ציורים ריאליסטיים
פיגוראטיביים, כשהיא משתדלת לשמור
על האלמנטים הנראים חשובים בעיניה בתחום
המופשט.
״במופשט,״ אומרת רות ,״שמים את הדגש
על הצורה — תרכובת הצבעים, מקומו
של הכתם המסויים. אני לא מוכנה לוזתר
בתמונה על הנושא ועל התוכן. לעיתים
אני יושבת ליד הבד כשאינני יודעת מה
אצייר בדיוק. אך כשריתמונה גמורה — יש
לה נושא ותוכן וצורה.״
ללא גברים. הציירת, ילידת גרמניה —
חניכת בצלאל מגיל 14 וחברת קיבוץ להג
בות־הבשן במשך עשר שנים — יושבת
1כיום בכפר שמריהו, בביתה, עם שני יל־
1י דיה, כשהיא ממשיכה לצייר ולרשום ציורים
בעלי אופי סוציאלי מובהק. האשד,
העובדת בשדה, המכבסת והמטפלת בילדים
— אלה נושאיה המרכזיים של הציירת, אך
עובדה מוזרה אחת בולטת בכל הציורים :
אין בהם דמות של גבר.
״אני מתרשמת הרבה יותר מנשים ומילדים,״
אומרת רות ,״והדמויות שלהם י מביעות הרבה יותר ויש לי יותר חשק
לצייר אותם.״
לאחר שרשמה זמן רב, החליטה רות
שלום לצייר בצבעי־שמן. היא למדה שנתיים
בפאריס, חזרה ארצה, ומציגה כיום את פרי
עבודתה.
אך גם סוג זה של ציור נושא אצלה
את האופי הסוציאלי כשתרכובת הצבעים
מדגישה את האווירה הכבדה והקשה, סביב
דמותה של סוכרת הצברים או של העומסת. 1 0גם ציורי הנוף בכפר ערבי או ביפו כבדים
ד ודחוסים, כשהם מדגישים בכך את ראייתה
והשקפתה של הציירת הלוחמת.
העולם הזה 1241

חוש־הומור וסימפאסזיה
היא לא בטוחה שזה יעזור, אבל כפי
שאתם יודעים, לעולם אין לדעת.)1241/6( .
אני מעוניינת להתכתב עם גבר
בגיל 23 עד ,25 האוהב לטייל ברחבי הארץ
והעיקר, שיהיה לו גם במה לטייל!
״לעיתים כה קרובות קורה שאין מה
לעשות בערבים, בפרט שאני חיילת המשרתת
אי־שם בדרום והזקוקה לגבר 0ימ־

סיפוס השנוע

גמיות חקלאיות

פרויד הפרטי שלי אומר לי כי 7ו 24ו)
הוא בחור שקט ורציני.
״נולדתי לפני כ־ 20 שנה, אותן ביליתי
בלימודים. החל מהגן ועד בית־הספר הגבוה
לחקלאות — בו אני לומד כיום. תחביבי
הם: טיולים, רכיבה, דייג תת־מימי, האזנה
לראדיו ועוד.״
על הבחורה שתרצה לכתוב אליו להיות
מסביבות תיפה־נהריה, רצויה אחת עם
״נטיות חקלאיות״.

מה שחסר ל־()1241/8

שכל יש לו. מה שחסר לו היא נערה,
וקצת מזל. מזל, כדי להצליח בבחינות הבגרות,
ונערה — גם אני רוצה לדעת למה.
הצרה היא שהוא עדיין אינו במות מה
ומי יכולה להוזת טיפוס בשבילו. אם היא
ירושלמית — אז הוא בטח מכיר אותה.
תל־אביבית? דורשות הרבה. חיפאיות? גם
כן טיפוסיות. אז מה נישאר?
וונצואלה! וונצואלה! או שמא אתה רוצה
לסתח־תקווה?

הודעה ח שובח?צביה
חיילת בשם צביה, שעברה קורם־פקידות
בצבא, שנסתיים בתאריך ,10.5.61 מתבקשת
להתקשר עם אותו חייל־גולני ( )1241/9שסיפר
לה כמה נעים להיות חובש קרבי.

השתיים הנצחיות
איזה כתב־יד קטן מדי, מסודר מדי ונעדר
אופי, יש לזו שכתבה בשם שתיהן (11־710
!)12041
״חשבנו רבות לפני שהחלטנו י לפנות
אלייך. יהיו בוודאי כאלה שיחשבו אותנו
לעקומות. אבל טעות תהיה בידם. אז אנו
שתי חברות המשרתות יחד באותה יחידה.
לפנינו ערבים ארוכים, אשר בהם מתחשק
לפעמים לכתוב למישהו מיכתב, נוסף ל-
מיכתב להורים. אנו מקוות למצוא חברים־
לעט, וכמובן, להיפגש איתם בזמן חופשותינו.
רצויים שני חברים, בעלי רכב כלשהו.״

בריאה כגוף יפה

הצברית התל־אכיבית

אם אין לך מה לעשות, תוכלי לכתוב
אל 1241/3עושה לי רושם של חבוב.
מיכתבי זה מיועד לבת המוכנה
לאחר סיום קריאת איגרת זו, ליטול עט
בידה ולשגר לי את כתובתה. לשם כך, חייבים
הנתונים ההתחלתיים שלה, לענות על
דבר אחד: נפש בריאה, בגוף יפה בתחום
של שבע־עשר עד עשרים ושניים אביבים.״
על עצמו ב ן משק בעמק. את הצבא
סיימתי לפני שנה. תחביבי הם: בנות,
טיולים וספרים. יש גם עוד, אבל זאת
אשאיר לפגישה הראשונה.״

באמת שאינני יודעת מה יש לקיבוצניקים
שאין לעירוניים. זאת תוכלו לברר, אם תרצו,
אצל 1241/12 החותמת בשם הפרוזאי

״הצברית התל־אביבית״.
אז כפי ששיערתם מראש, הצברית שלכם
רוצה להתכתב עם קיבוצניק, אך ורק ! קיבוצניק,
בעל חוש הומור או אחר, מעל
לגיל שש־עשרה.

בודד בגווה כמדבר

שני קצוות לנפשי

0מ^0יייייייי** $0מ0פ£50
הוא בן שכע־עשרה מינוס חודשיים, ונשי?
מינוס ארבע שנים. מכיריו אומרים
אתם יודעים כבר מה מ פ ני שאני
יפה״תואר, חובב סרטים משובחים, יכול
אפילו לקרוא ספרות טובה, לעיתים אפילי
רצינית. להיות עליז עד כדי שיגעון, כלומר,
״נפגשו בנפשי שני קצוות.״ אז מה? אז הוא
רוצה, בשלב ראשון, להתחיל איתך, בעזרת
ניירות ומעטפות, ואם ישחק לך המזל
ותימצאי חן מלפניו, אז מילא, הרי זאת
אשר ביקשת, לא?
אם את שואלת אותי, הרי ש־(/ 5ו 24ו)
זקוק כרגע, מלבדך, גם למורה לעברית.

מכירים את חמדה? מזכירה לי מרכזיית
טלפון. כאשר היא הולכת, כל הקווים שלה
עסוקים.

פאטי, בעל חוש הומור.״
חביבתי, אינך יחידה.

( )1241/4אינו נימנה על מחנה המתחילים
ב״לא תיארתי לי שיבוא יום ו כי אם
על זה של ״משעמם לי נורא ולכן,
או למרות זאת, הוא רוצה להתכתב עם
בחורה נחמדה ועדינה המסוגלת להבין לנפשו
של אדם.
על עצמו הוא אומר שהוא אוהב לחיות.
״יש ברירה לא, אין לו האומץ. וישנד,
גס סיבה לדבר, אל תחשבו שלא. האמת
היא ש״הלכתי זמן רב עם בתורה תלאביבית,
מבוגרת במקצת ממני, בלונדית,
יפר,פיה — ולאחר זמן רב ביותר, ניסרדנו.
מאז עבר מספר חודשים ואני עדיין בודד
כנווה במידבר. ניסיתי מספר פעמים לצאת
עם נערה זו או אחרת, אך זה לא הלך.
וזאת, בעיקר, משום שאני פשוט לא נמצא
בקשר עם בנות. פשוט לא מכיר אותן
היות ושנים לא הלכתי עם אף אחת מלבד
ההיא•
״למען הסדר הטוב, ברצוני לציין כי אני
בן .20 נימצא כרגע בעיצומו של קורם
קצינים. בוגר תיכון. וזה בעצם הכל.״

רוח מונפארנס נושבת בכסית בדמותו של
הצייר כריסטיאן שרקי. עוברים ושבים מרימים
גבות בתמיהה נוכח האיש הצעיר העושה
רושם, ממבט ראשון, של נזיר קופטי
ואשר פניו דומות דמיון מפתיע לאלה של
הצייר הישראלי משה ברנשטיין.
כריסטיאן הוא בן 23 והספיק — תון
תקופה קצרה יחסית — לעבור על פני מרבית
ארצות אירופה, לפתח תאוריית חיים
מעניינת ולשאת אשה, אף היא ציירת. לדבריו,
מיועד קודם כל הציור כאמצעי ביטוי
להמונים ולא ל״בורז׳ואה״ — והדרן הטובה
ביותר לקרב את ההמונים לאמנות היא להביא
יאת האמנות אל ההמונים. אין עושים
זאת? פשוט מאוד. מציירים מעל גבי מדרכות,
גדרות, כניסות של בתים ציבוריים
ועל כל פיסת בטון הראויה לשימוש. בדרך
זו, מושכים את עיני הגוונים ולמרבה הצער
גם את עיני המשטרה — שעם כל
הכבוד שהיא רוחשת ל־ 80,000 הציירים המתגוררים
בפאריס, אינה מעודדת, משוס־מה,
פקקי תנועה ברחובות.
כריסטיאן נילהב מאוד מהשמש הישראלית,
אך לא מהאנשים הרובצים תחתיה.
הוא סולד מהעובדה שאנשים כאן מרבים
לתחוב חוטמם בעינינים לא להם ולשאול
שאלות מביכות, בעיקר אינטימיות. זכותו
של אדם, אומר הוא, היא להתלבש לפי
טעמו ולהתנהג כרצונו, במידה ואינו גורס
מיטרד ציבורי, כמובן. מכל מקום, כריסט־יאן
שרקי רחוק מלהוות מיטרד; לכל היותר,
הוא גונב את ההצגה מהחתיכות ברחוב
דיזנגוף, אבל זאת כבר, כמובן, לא אשמתו.

ציפירנן סגה לוזטיה ל׳
אילמלא אהבתם הגדולה של התורכים
להיגיינה ובתי־מרחץ, לא היינו זוכים, מן
הסתם, ליהנות בחמאם של חיים הפך*
ושות׳ ביפו. או, בחמאם אל פאחה בצפת
התחתית, הידוע יותר כמועדון השעות הקטנות.
חמאם זה, מסתבר, ניבנה לפגי 400
שנה על־ידי פאשה אחד, שאהב, יותר מכל,
נשים. אז מכיוון שכך, היו לו גם צאצאים,
ביניהם, שני בנים סוררים שמאנו, משום
מה, להתגייס לצבא וביקשו מאביהם לשלם
לשלטונות ״בדל״ (שוחד) ,דבר שהיה מקובל
מאוד בימים ההם ובזמן הזה, והיה
מקנה להם תעודת שיחרוו־ מהצבא.
אולם הזקן, שלא יכול היה להרשות
לעצמו לשמש דוגמה רעה לבניו, מאן ל-
העתר לבקשתם — והעדיף לקנות בעד
אותו כסף אשר, חדשה. הדבר לא נשא חן
מלפני הבנים. יום אחד קמו על אביהם,
ממש כמו שכתוב בקוראן, והכניסו אותו
לטבול מעט בחמאם, ממנו לא יצא עד היום
הזה. הסיפור עצוב, אבל אפשר להתנחם
בעובדה שהיום המצב תוקן. הודות ליצחק
שרז, תורכי מלידה ובעלה של
י?}ל ישי, שופץ המקום ונעשו בו סידורים
מיוחדים, שכל מי שניכנס לשם, יוכל
גם לצאת — לאחר ששילם, כמובן.

מספר 1241

שנה 24

י״ד תמוז תשכ״א 28.6.19)( 1

המחיר 60

אגורה

מומחה־המץ, הד׳יר מטמון, טוען:

־ דרמ קי1ס
הישראלי סילו
וענות לסטודנט צעיר
על בעיות מין י

להוכחת טענותיו:
דוגמאות מתור
הכדטיסיה האישית