גליון 1244 מתאריך 19 ביולי 1961

המפקח הנרד׳
שבקש והעביד
אח עמוס

דד! משמעתי

,,בגרר בווסקציה
הרס את
מעמדי!״

היא..

20 סיג 75 .אג.

תוצרת

דובק

ערבות

.העולם הזק* ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והסנהלה: תל־אביב. גליקסון ,8טלפון 85ד*ל, ת .ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע*מ ת-א,
פין • 6העורך הראשי: אורי אמרי • הסו-ל: העולם הזה מדם.

לטיב

ביום החסישי האחרון, כשישב חבר
מערכת העולם הזה באולם משפם אייכמן
והקשיב לחקירת השתי־וערב, תחב מישהו
פתק לידיו. עליו היה רשום בכתב־יד נחפז:
״בראבו — נראה שהאוזנר למד בעל־פה את
המאמר של העולם הזה .״
כותב הפתק היה אחד מאנשי העובדים
בבניין. בתום הישיבה, על כוס קפה, הסביר.
:באתי בבוקר, ניכנסתי לאולם ה־עתונאים
והתחלתי להקשיב למהלך החקירה
בעזרת האוזניות. לא האמנתי למשמע
אוזני. הרגשתי שהאוזנר שינה לחלוסין את
סיגנונו. אז נזכרתי במאמר העולם הזה
(. )1243 הכישלון הגדול* ,שקראתי אמש.
אני בטוח שהביקורת החריפה שהושמעה
באותו מאמר שיכנעה את האומר לחשוב
מחדש על גישתו*.
יתכן שהיתר. זאת מחמאה מוגזמת, כי לא
העולם הזה לבדו השמיע ביקורת זו. היו
גם כמה עתונאים אחרים — אם כי לא רבים
— שהעזו להשמיע ביקורת זו, מי במרומז
ומי בפה מלא. אך אין ספק שאיש לא
הביע את הדברים בצורה גלוייה וחותכת
ממאמרנו זה.
אם השמיע המאמר ואם לאו — דבר
אחד היה ברור לגמרי. באמת חל שינוי
ניכר בסימון היועץ המשפטי, החל מאותו
בוקר (ראה כתבה) .הפתק, שהיה מיועד
לחבר המערכת שלנו, לא היה היחיד שהסתובב
אותו בוקר באולם. בין העתונאים
התהלכו גם פתקים אחרים, בלשון. מה קרה
להאוזנרז* ו.יש האוזנר חדש!* כי אי-
שביעות הרצון החיצונית מגישת היועץ
המשפטי ודתה, בימים הראשונים של החקירה
הגורלית, משותפת לכל העתונאים המקומיים
והזרים ולכל שאר אנשי הסגל.
העולם הזה לא הגיע לדעתו בעלמא, על
סמך התרשמות אישית מיקרית. עוד בראשית
החקירה הצולבת המציא עורך העולם
הזה שיטה אחראית לבדיקת התוצאות. הוא
שירטט. לוח נקודות* ,בו הוקצב, בתום
כל קטע של החקירה, נקודה אחת למנצח
באותו נושא — להאוזנר, לאייכמן או לשופטים.
מדור רביעי נשמר למקרי תיקו.
לוח אופייני של יום אחד (יום ה /ה־נ1
בחודשי שנרשם בעת הישיבה באולם בית-
המשפט, נראה כך:

החוץ, המקשיב רק לצליל הפילים, כניצחון
ריסורי מזהיר. דרושה ידיעה מקיפה
של החומר — כי רק השוואה של קטעים
רבים מאפשרת לקבוע אם היתה בנקודה
מסויימת התקדמות או נסיגה. ודרושה קודם
כל, הבנה של הרקע ההיסטורי עצמו.
עוד למחרת לכידתו של אדולף אייכמן
החלים העולם הזה לתת עדיפות עליונה
לכיסוי המשפט — לא רק כתפקיד עתונאי,
אלא גם כחובה לאומית ואנושית. נקבע
לכך צוות מיוחד, בהנהלת העורך הראשי
עצמו, שנכנס לפעולה כימעט שנה שלמה
לפני פתיחת המשפט. נקראו עשרות ספרים,
נבדק כל החומר שנגע לעניין. יתכן כי
העורך הוא האדם היחיד במדינה, מלבד
השופטים והצדדים במשפט, שקרא בעצמו
את כל אלפי העמודים של עדות אייכמן
בלישכה ,06 זכרונותיו והערותיו בכתב.
עבודה מאומצת זו נשאה פרי שהגיע
לידיך בכמה צורות: הכתבה על איש־השנר.
תשכ-א, סידרת־המאמרים של העורך. אייב-
מן — איש ותקופתו* אותה הרחיב אורי
אבנרי לאחר מכן בספרו צלב הקרס, ה־סידרה.
לידתו של נאצי* ,הכיסוי השבועי
הנרחב של המשפט עצמו, וכתבות מסונן
של אלה שהוקדשו לעדות אבא קובנר וק.
צטניק.
דומני שלא אגזים אם אומר כי שום
עתון אחר בארץ לא נתן לקוראיו תמונה
כה מקיפה, תמציתית, רב־צדדית, חיה ו יסודית
של רקע המשפס ותוכנו כמו העולם
הזה. בסלאנג העתונאי הבינלאומי נקראת
מלאכה זו, בניגוד לדיווח היומיומי השטוח,
בשם. דיודח לעומק*.
על כן, כאשר ישב חבר מערכת העולם
הזה באולם בשעת החקיוד. הצולבת, לא
נוכח כצופה סתמי. היתד. לו היכולת לבחון,
לשפוט — ולמסור דו*ח אחראי ונאמן. מובן
מאליו שראה את הדברים בעיניים אחרות
מאשר כתבים שהגיעו ללא הכנה כזאת.

אך ישנם בבניין כמה וכמה עתונאים
מקומיים בעלי רמה, ידיעה ויכולת, שהשתתפו.
למרות זאת, בקשר־הדיווזז־חכוזב על
החקירה הצולבת. מדועז
אחד מהם, עתונאי ידוע מאוד, השיב לשאלתנו.
:ברור שהאוזגר ניכשל. אך למי

העורך מכמה עתונאים — מקומיים וזרים
— לערוך טבלה משלהם, ללא התייעצות
הדדית. בתום כל יום הושוו כל הטבלות.
הסיכומים לא היו זהים — אך כולם הראו
מאזן שלילי.

על כן מוזר שבעתיים שאותו מאמר בא
כהלם גמור לרוב רובם של הקוראים ולכל
הציבור. כי עד לאותו רגע היית גם אתה,
מן הסתם, בטוח כי היועץ המשפטי הולך
מחיל אל חיל, שהוא מוחץ את אדולף
אייכמן ומנחיל למדינה ניצחון מזהיר ומכריע.
שהרי כך הודיעו כימעט כל העתונים,
וגם קול ישראל, יום אחרי יום.
זו תופעה מוזרה האומרת דרשני. כיצד
זה קרה שבתוך הבניין היה ברור כימעט
לכל כי האוזנר ניכשל כישלון חרוץ, בעוד
שבחוץ נשתרר הרושם כי הוכיח יכולת
עילאית? כיצד נולד הפער המפתיע בין
דברי העתונאים על פה, בשיחות־רעים
בינם לבין עצמם, לבין דבריהם בכתב וב־שידור?
כיצד יכלו עתונאים אחרים להתרשם
כי החקירה נחלה ניצחון, כאשר המציאות
האובייקטיבית היתה הפוכה ממש?
האין הדבר מצביע על ליקוי יסודי ב־מיבנה
העתונות הישראלית?
בכמה מיקרים, נבע הדבר פשוט מחוסר-
יכולת של כתבים מסויימים.
לכיסוי משפט היסטורי כזה, יש תנאים
יסודיים אחדים. דרושה השכלה משפטית
מינימאלית — כי לעתים קרובות קורה
שתבוסה משפטית חמורה נראית לאדם מן

שני השיב בציניות. :אני כותב מה שהקוראים
רוצים לשמוע. נעים להם לשמוע
שהיועץ המשפטי של ממשלת ישראל דופק
את אייכמן. איך אגיד להם שזה לא כך,
ולפעמים להפך? הרי יזרקו אותי מהמערכת!״
יש גם כתבים המסרבים, פשוט, להכיר
בעובדות. אלה כופרים בדיעה כי עתונאי
חייב להיות אובייקטיבי אפילו במשפט
אייכמן, וכי חובתו היא לכלוא את לבו
היהודי בבואו לתאר עובדות. הס רואים
רק מה שהם רוצים לראות. העולם הזה
כופר בגישה זו.
סיבה אחרת היא טכנית. רוב ימי החקירה
הצולבת היו אפופים שיעמום גמור.
אולם איש היומון והצהרון חייב להודיע
משהו. מכאן הנמייה להעניק עטרת של
חשיבות לדברים שאינם חשובים כלל.
למשל: היועץ המשפטי שולף מיסמך
מסויים. אייכמן מודה שתוכנו נכון. העתון
מודיע בכותרת שמנה כי ״אייכמן הודה
ש או. היועץ המשפטי הוציא מפי
אייכמן את ההודאה ש הכתב פשוט
מעלים מקוראיו כי אייכמן כבר מסר את
אותה הודאה (ואולי אף יותר רחבה) בעדותו
בפני הפקד לס, ושוב פעם בתשובה
לשאלות סניגורו. החקירה הצולבת לא הזיזה
אותו במאומה מן העמדה שקבע לעצמו
בעניין הנידון.
חוטא בכך בעיקר קול ישראל, שלמרבה
הצער ירד בשבועיים האחרונים ממסליל
הרצינות והאחריות שקבע לעצמו בראשית
המשפט. כביטאון ממשלתי, הניח, מן הסתם,
העולם חזה 1244

כי חובתו לפאר את היועץ המשפטי —
ולו גם על־ידי אונס המציאות, תוך שידור
קטעים שהוצאו מן ההקשר שלהם, וללא
הסבר הרקע שבלעדיו לא ניתן למאזין
לשפוט את ערכם המשפטי.
כך או אחרת, בשבועיים האחרונים דמתה
מרבית העתונות הישראלית יותר למקהלת־עידוד
בתחרות כדורגל, מאשר לכלי־דיזדח
אובייקטיבי. הדבר גורם אפתעה בלתי־נעימה
לקוראים הרציניים המזדמנים לאולם המשפט,
ועלול להביא לאפתעות נעימות עוד
פחות בעת המשך התהליכים המשפטיים.
במצב אחר נמצאים העתונאים הזרים.
בלי כל יוצא־מן־הכלל, דעתם על ניהול
החקירה הצולבת שלילית ביותר. אך רק
מתי־מספר מהם דיווחו על כך לעתוניהם.
אין הם רוצים לגרום סיפוק לאנטי־שמיים
בחוץ־לארץ. אך דומני שאיש לא כתב אף
מילה טובה אחת על ניהול החקירה.

אגב, לעבודה השיטתית והדייקנית של
מערכת זו יש, לעתים, תוצאות מוזרות.
לפני שבועיים ישב אחד מחברי צוות־

אייכמן שלנו באופן שיגרתי ועבר בזכוכית
מגדלת על תמונותיו של הנאשם. באחת התמונות
החזיק אייכמן בתרשים שצייר, שהראה
את הקשר בין כל המוסדות והאישים
שעסקו בהשמדת היהודים. תוך כדי־כך הבחין
הכתב בפרט ששום עתונאי אחר לא
שם לב אליו ושגם לא הוזכר באולם המשפט:
שבתרשים זה מופיע שמו של
גלובקה.
כשפירסם זאת העולם הזה 1242 עורר
הדבר סנסאציה אצל נציגי גרמניה המזרחית,
שמיהרו לדווח על כך. לא היתד, זאת הפעם
הראשונה ששמו של העולם הזה
נודע ברחבי גרמניה בגלל עמדתו בפרשת
גלובקה: בשבוע שעבר שודרו למיליוני
גרמנים קטעים ממאמרנו על גלובקה —
כדעתו האמיתית של הציבור הישראלי.
מכתבים קרני הדילמה

אם לומר את האמת, הפתעתם אותי בהע־זתכם,
כשירסמתם את הסקופ על תפיסתו
של יוזוי מננלה עוד לפני הבחירות (העולם
הזה .)1243 אתם הלא מתחייבים לדבר
מסויים מאיה ער למועד מסויים מאור.
אילו הייתם כותבים שישנז שמועות כאלת
— מילא. אבל לקבוע זאת כעובדה מוסמכת!
...דעו לכם, שאם הדבר לא יתממש,
נמרתם עם כל הפרסטיג׳ה שלכם• אצלי, על
כל פנים.
אלי רובינפלד, ירושלים
איזה מצבו תארו לכם שיושבים בסרבו
מפא״י ואומרים :״הגיע הזמן להודיע רשמית
לאזרחים על תפיסת מנגלה.״ קם אחר
החברים ואומר :״אבל אם נפרסם, זה יתז
אישור לדברי העולם
הזה. זה יתן הכשר
ותוספת סרפטיג׳ה לאויבנו
הניבזה ביותר.״

מה שנקרא
בעברית עתיקה, לשבת
על קרני הדילמה.
וזאת
רק קרז אחת.
על השנייה יושבים
חברי המערבת
שלבם, שמצד אחד
אינכם רוצים ש־טפא״י
תודיע על
תפיסת מנגלה לפני
הבחירות, מאחר שהדבר
יוסיף לה ה־מוז
קולות -ומצר
מנג ל ה
שני מקווים שבכל
זאת תודיע על התפיסה, כי אחרת תסבול
הפרסטינ׳ה של העולם הזה עצמו.
יורם לוין, גבעתיים
...אני רק מקווה שלא יערכו עוד מרא-
טוו משפטי כמו משפט אייכטן. אדרבא —
יטילו עליו לכתוב — או להכתיב לקציז
משטרה — את זכרונותיו. אחר־כד: משפט־שדה
מזורז של יומיים, ומתן פסק-הדיז.
שלום חדד, חולון

עד הטיל

שום דבר לא נאמר ולא נכתב על הטילים
שלנו ושל המצרים, כמו הקאריקאטורה של
זקי (העולם הזה .)1243 איזה טירוף אוחו
את העולם! איזה מירו־ז עיוור לכלי-נשק
גדולים יותר, איומים יותר — עד לחורבן
הסופי.
זאת מחלה שאומנם התפתחה תחילה אצל
המעצמות הגדולות, עם הטרוף האטומי.
האנושות התחלחלה, אבל אמרה: מילא, אם
רק לגדולים יש פצצות־אטום, אפשר לסמור
שמלחמה תפרוץ רק על דברים נדולים באמת,
דברים שבשבילם כדאי אולי להקריב קורבנות
איומים. אבל המחלה התפשטה, ועתה
מסתבר שהיא פגעה אפילו בקטנים כמו
ישראל ומצרים• מחר יהיו גם לשנים אלה
פצצות אטום. ואז — מה יקרה? העולם
כולו יעלה בלהבות, מפני שאחר ה״קטנים״
האלה רב עם שכנו והתחיל במלחמה גרעינית.
בדיוק
כמו ילד המדליק מדורה ושורף
את כל השכונה. והלא הגפרור הוא הטיל
ה״מטאורולוני״ הקטן.
אליהו כהן, פתח־תקוה
תנידו מה שתגידו, כל הכבוד לחברה
שעשו את שביט .2לא יזיק לערבים —
ולכל שונאי ישראל — לדעת שאנחנו לא
עכבר בפח. אנחנו יכולים לדאוג לעצמנו,
ומוטב שלא יתעסקו איתנו!
איתמר ברגר, תל־אביב
שמי ישראל. אני בחור פשוט. לאמיתו
של דבר לא בדיוק בחור, אלא שמאז מלאו
לי שלוש־עשרה שנים, לא מזמן, אמרו שאני
בחור — כיטעט מפותח כמו בחור. נו, אז
אם אני כמו, אז אני בטוח נם. ובגיל זה,
אתם יודעים — אומרים שזהו ניל מסוכן
— מתהילים להסתכל ולפזול לכל מיני
צדדים והולכים לשפת הים (התיכון) וגם
קצת לאוקיינוס ורואים חברת גדולים משחקים
בראקיטות, ממש.
ובכו, מתברר שהם מ״מועדוז הראקיטות״.
זה, כמו שיש מועדון הגולף, מוערו! ה־שייטים
ומועדון אטומי.
נו, ניכנס לראש גם כן לשחק בהז, ב־ראקיטות.
אז לוקחים קרש, דופקים פה,
מסמר שם, ומדביקים. די פשוט, וכל-כר
טהר. ועכשיו יש גם לי ראקיטה• אז באתי
העולם הזח 1344

איתם לים (התיכוז) והשלכתי אותה כימעט
כמו הנדולים. בפעם הבאה אשליר בה אולי
אפילו כרור, כמו שמשחקים באמת.
עכשיו אני מרגיש את עצמי נורא גדול
כבר. כמו אחד טה״מועדוז״.
א. נ ,.תל-אביב
את הבדיחה האחת ויחידה שאני המצאתי,
לא ציטטתם. הנח היא: למה קראו לטיל
שביט?2ספני ששביט 1היה פנחס לכוז!
נעמה דרור, נתניה
כמו בכל מאורע כזה, קניתי כימעט כל
העתונים שכתבו על הטיל. וכמו תמיד,
הנעתי למסקנה שהכיסוי שלכם היה הכי
מקיף והכי טוב. מה ששיגע אותי במיוחד,
זה איר הצלחתם להשיג סידרת צילומים
כל־כר ניפלאים, ועור צילומים בלעדיים
שלא הופיעו בשום עתו! אחר? אפילו
״במחנה״ ,עם כל הפרוטקציה שהצבא נהג
כלפיו, היה חלש וטנוחד לעומתכם. בטח
היתד, לכם מצלמה חבויה בתור הטיל.
דויד אלמן, תל־אביב

אנטנת פריט רגישה
קליטה מצוינת וסלקטיבית
צליל חזק ונעים
מותאם גם למכונית
פרסום אטלינגר

עבירות ובטחון
תודתי לעודד עבור כתבתו על משפט
חסידוף (העולם הזה .)1242 אינני מכיר
איש מהאנשים שהוזכרו בכתבה הנ״ל, ולמרות
שאינני יכול להתערב בעניין שעדייו
נימצא בדיון משפטי — הריני מאחל
לחי חסידוף משפט צרק.
אם הבינותי כראוי, המסקנה הכללית
שמתקבלת מכל הפרשה עד כה: כל מעשה
בלתי־חוקי שנעשה על־ידי המוסדות או אנשים
במוסדות ציבוריים — הינו סודי,
מטעמי בטחו! המדינה. וכשאזרח רוצה להתלונן,
הרי שכל המוסדות הקיימים — כולל
מבקר המדינה — פסולים לקבלת התלונה-
העדות.
ישר וישקובסקי, תל־יאביב

לצבור
ה נו סעים
ב קו
י רו ש לי ם
אנו שמחים להודיע בזה
כי החל מ י ום ח מ יש י
ז׳ אב, תשכ״א20.7 61 ,
יפעלו שדותי. אגד״ בירושלים
מהתחנה החדשה
על יד בגיני האומה.

המוסד לדיפלומטים

יעניין אתכם אולי לשמוע תוספת לסיפור־כם
על בית־הבושת לדיפלומאטים (העולם
הזה .)1242 יש לי כא! ידידים צרפתיים
רבים, ואחד מהם אף ביקר בישראל במסגרת
משלחת רשמית כלשהי. בידעי זאת,
חשבתי שבוודאי יעניין אותו לרעת כיצד
דאג משרד החוץ לאורחים זרים. על כן
סיפרתי לו בקיצור מה שכתבתם על אותו
מוסד. נחשו מה היתה הפתעתי, כשהאיש
פרץ בצחוק ואמר :״נם אותי לקחו לשם!״
אומנם, כפי שסיפר לי, האמין כל אותה
עת, כי נלקח עם חבריו למסיבה פרטית,
שאורגנה באופן פארטיזני על־ידי כמה ם-
מלוויהם הישראליים. כשנודע לו כי היתה
זו פעולה מתוכננת של אירוח, עשה תנועה
של התפעלות .״הממשלה שלכם יותר בסדר
מטה שחשבתי ״,אמר.
ד. אורנשטיין, פאריס
עד כה חשבתי
שהמשטרה עושה טוב
כשהיא סונרת מקומות
אלו. עכשיו אתם
מלמדים אותי
שזה רע, במיקרה שעמום
בן־נוריוז סונר.
הייתי
שמח אילו
הייתם מסבירים לי
את ההבדל ביו בית־בושת
טוב לביו בית
בושת רע, בין בית
בושת שיש להשאיר
אותו פתוח לבין
מוסד שיש לסגור
אותו•
ג. אלון, עורן
ביזנס דייארי,
תל־אביב

בתודה

״ אגד״
אגודת

שיתופית

לתחבורה

בישראל

בע־מ

דחף

הצלחה ץ אי־אפשר!

קראתי את מאמרכם על התנהנותה של
בימי השואה (העולם
המנהיגות הציונית
הזה ,)1241 בו הגעתם למסקנה כי למעשה
נהגו מנהיגי הציונות אז כסוכנים של האימפריה
הבריטית, ונמנעו מלנסות להפעיל
את כוחה של היהדות העולמית —
קרי:ארצות־הברית.
כאיש מן היישוב הארץ ישראלי הקטן
דאו, שעקב בחררה אחר הנעשה ואשר שיתף
את עצמו בלהט בכל המהלכים של הדראמה
העולמית המתחוללת לננד עיניו, זוכר אני
היטב, ער כדי צריבה, את כל הימים ההם.
ואומר אני על כ 1כי אין זה נכו! שהיישוב

מכתבים

מה אנו ומה חיינו
״בלי בן־גוריון תתפורר המדינה
לחלוטין״ — חסידי ב.ג. במפא״י,

מה המדינה ומה תקותה אם כל קיומה תלוי בבשר-ודם אחד?
האומנם כה רעוע וכה חלוש הבנין שהקימונו?
לא! למזלנו אין זו אמת! זוהי סתם תעמולה־של־הפחדה; המדינה
אינה עומדת על אדם אחד. הי אעומדתותעמודלעד
מכוח העם העובד, היוצר והמגן.
״טוב שאויבינו ידעו שליד הגה
הבטחון עומד אדם שאין לנצחו״

כך מכנה מפא״י את ב. ג .מתחת לפורטרט־התעמולה שלו. ב .ג.
עצמו מסכים כנראה להגדרה צנועה זו...
זהו פולחן־אישיות מהסוג המסוכן ביותר. אסונות ירדו על_עגדם
וארצות בהן נשתרש מושג ״המנהיג״ כ״אדם שאין לנצחו״.

טוב שידעו אויבינו, שיו שב בי שר אל
עם חרוץ ונבון ונכון להגן על ארצו.

לא ידע על המתרחש. עמדתי בקשרי מכתבים
עם קרובי בארצוודהברית, ויודע אני
כי גם בחו״ל ידעו על ההשמדה ההמונית,
ולא רק יחידים אלא כל אלה שהיה להם
איזה שהוא עניי! במתרחש.
אד זכורני היטב, מתוך הידיעות שהתפר־סטו
— וטיבע! של ידיעות אלת שרובו
אינו טחפרפם — כי כל הנסיונות להפעיל
מישהו מחוץ ליהודים ממש, נתקלו בקיר
אטום לחלוטין. ולא רק אטום לפעולה, אלא
נם לשמיעה.
עוד זכור היטב איר הקריאה לחרם כלכלי
על גרמניה, שיצאה מ! המוסדות היהודיים,
נוצלה יפה לסחר־עקיפי! גרמני־אנגלי.
עוד זכורה היטב התפטרותו של ג׳יימם
מקדונלד — טי שהיה אחרי-כו שנריר אר־צות־הברית
בישראל, ושאז התמנה סוכן לענייני
הצלת היהודים מטעם חבר העטים
המנוח• הסיר אומוודעולם זה התפטר מתור
הפננה, ננד אי־הרצון הבולט של כל הממש־לות
לעשות משהו להצלת היהודים, או לפחות
לפרסם מישהו בעניי! מה שנגרם להם,
אי אפילו להצהיר על כוונתו לתת מיקלט
לנרדפים.
מלבד אינטרסים אנוכיים של עסקנים צרימות
וחסרי־לב, שעמדו אז ליד ההנה של
ממלכות אדירות, נעשתה גם פעולת הסתה
והפחדה שטנית של היטלר. הוא הצליח
להחדיר להכרתו של שכבות רחבות כי היהודים
הם שגרמו למלחמה, ומפיצים סיפו־רי־זוועה
כדי ללבות את אש המלחמה, וכי
ארצות־הברית ובריטניה ניבנסו למלחמה רק
כדי להציל את היהודים. עד כדי כד הצליח,
שאפילו איש כמו טהאטמה נאנדי נתפס
לתעטולתו ומסר הצהרה ננד ״היהודים הרוצים
במלחמה״.
פחד האשמה הזה נפל על כל המנהיגים,
והם נזהרו מאוד מלעשות משהו להצלת
יהודים — או שהם השתמשו באופן ציני
באמתלה זו להשתקת כל אלה שהיו אולי
מוכנים העשות משהו.
באווירה זו, כל צעד וכל פעולה שנעשו,
וכל פנייה שהיא, היו ללא הועיל. וראיה
לכד המאבק הנואש על כל עולה לינאלי
ובלתי-לינאלי, על כל סרטיפיקאט.
צבי ולך, חיפה

עד ראש הצרפתיות

לחיילים ולמגינים: ל מדעני ם ל פו עלי ם
ולטכנאים: לכל העומדים על מ ש מר
הבטחזן -כ ל הכ בו ד והיקר.
שום דבר -לקריריס טי ם ולרודפי
ה ש רר ה ״ הצעירים ״ שבמפא״י
המקווים על גבי פולחן האישיות
לטפסל שלטון.

עם מפ״ם לשלטון העם!
מפלגת הפועלים המאוחדת

המדור להסברה

בראבו לעורכת מדור האשה, שרחצה את
כל השוויצריות האלה שרצו לשטש שפני־נסיו!
בתערוכת התסרוקות (העולם הזה
.)1242 אני באמת לא מבינה אותן. ולא רק
מפני שהן מוכנות להפקיד את ראש! בשביל
כל מיני ניסויים, אלא בגלל הריצה המטורפת
הזאת אחרי עור תיסרוקת טשונעת,
אחרי עוד ״חידוש״ שבא מפארים.
חבל רק שלא הראתם עוד כמה דוגמאות
של תיסרוקות מתור אוחו סרט צרפתי. זה
רק היה מראה ביתר הרחבה את הדברים
המגוחכים שיוצאים מזה. בכלל, אם הצרפ־תיה
רוצה להחליוי את צורת הראש שלה כמו
שאנחנו מחליפות חולצה, זה ענייו שלה. אבל
זה לא אומר שגם אנחנו צריכות לעשות
כמוהן. סוף־סוח אנחנו מדינה צעירה, וצריכים
לחנד את הבחורה להיות פשוטה,
חלוצית.
על ראש הצרפתיה בוערת התיסרוקת, אבל
לא על ראשינו!
דליה חמו, באר־שבע

התיסרוקת הבוערת, מתון הסרט הצרפתי—
ראה תמונות.

הבחירות ועיר הנוער

בתשובה למיכתבו של הקורא לבטוב
(העולם הזה )1241 הננו רוצים להעיר ש־תוכניתנו
אושרה על-ידי גורמים מטשלתיים
זמן רב לפני שעלתה ״הפרשה״ והוחלט
לערוד בחירות. בי! המשרדים הטובים עמנו
ותומכים בנו נמצא נם משרד הפיתוח, שהוא
לכל הדעות לא שייר למפא״י. ואילו הפרסום
בשעה זו — בלתי־נמנע היה, כי חלק
ניכר מהציבור ידע על פעולתנו ואנו לא
חפצנו שהידיעות לעתונות יגיעו ממקורות
לא מוסטכיס.
מטרתו העיקרית של הפירסום היחה:
פנייה אל הנוער, אשר אליו לא הצלחנו
להניע בטיסנרת פעולתנו השקטה. על מידת
הצלחתנו תעיד העובדה שבעיקבות הפירסום
הצטרפו אלינו עד כה כ־ 200 חברים חדשים.
מזכירות מיבצע ״רמון״,
תל־אב־ב
י * מ ט הזח **ג!

ן מי יה היה צרפתי בשם אמיל קראה,
1י שהאמין בכוחו של הדמיון לרפא את
מחלות הגוף. הדמיון, כך לימד, חשוב
להיפך: זו העת להרים את הראש, להייותר
מן הרצון. חייב אדם לדמיין לעצמו ערך להסתערות חדשה ולצאת לקרב מחודש
שהוא מבריא והולך, ואז יבריא באמת — .כל עוד אפשר לצאת לקרב.
האוטו־סוגסטיה היא כל־יכולה.
חשוב לדעת את האמת. חשוב שאמת זו
הריפוי עצמו פשוט ביותר. בכל בוקר תהלום על ראשי המפלגות ותעיר אותן
חייב האדם לשנן לעצמו :״מיום ליום,
מן האדישות ההרסנית שדבקה בהן.
ובכל צורה, מצבי הולך וטוב.״ השאר בא
על כן כדאי למשוך בפעמוני המעצמו.

אין
טעם לטמון את הראש בחול,
כדרכה של בת־היענה האגדתית.

לאחרונה נדמה כי לקואה זה
נמצאו כמה ובמה תלמידים נאמנים
בישראל: הלא אלה מנהיגי
המפלגות היריבות של מפא׳׳י.

ך* קלפי הנסיונית של העולם הזה,
} !שחידשה את פעולתה לפני שבועיים,
(אחרי תיקון ליקויי העבר) ,מצביעה על
עובדה שרבים חשו בה בדרך של התרשמות
אישית: שמפא״י התחזקה מאז תום
הפרשה.
לפי תוצאות הקלפיות הנסיוניות, הרי
אילו נערכו הבחירות בשבוע שעבר, היתר.
מפא״י מפסידה לכל היותר שני מנדאטים,
ואולי היתד, זוכה במנדאט אחד נוסף.

אזעקה. סכנה חמורה מאיימת על
המדינה. עתה הזמן לכל ישראלי
נאמן לחוש להצלת החיים הדמוק•
ראטיים.

י דבר אחד חייב להיות ברור לכל:
1אם תנצח מפא״י בבחירות אלה, יקיץ

לבן, אולי להפתעתן שלהן עצמן. בהתקפה
של אומץ־לב, הביאו לפירוק הממשלה
והכנסת, ולבחירות חדשות.

ברגע שהגיעו לכף, שבכו לנוח
על עלי-הדפנה.
הן שכחו את הכלל הראשון הנלמד בכל
קורס־מם־כפים: שהרגע המסוכן בא דווקא
עם כיבושו של מוצב האוייב. כי באותו
רגע יש לצפות להתקפת־נגד המוחצת.
הם שכחו את הלקח החשוב של חולדות
המלחמות: שהמצביא הגדול הוא זד, שאינו
מרפה מן האוייב ברגע שניצח אותו
בקרב, אלא הרודף אחריו ללא רחם, עד
לכידת אחרון חייליו ומוצביו.
עסקני המפלגות לא עשו זאת. הם דיו
בטוחים כי מפא״י תפסיד מספר מנדאסים
— וזה הספיק להם. הם קיוז שכל אחת

ההיגיינה הציבורית מחייבת כי
בבחירות אלה יזכו דויד בן־גוריון
ונערי־הצרו לעונש פומבי חד-
משמעי. עונש זה צייד להתבטא
באבדן שיבעת המנדאטים שנופפו
למפא״י בכנסת הרביעית, אם לא
במפלה גדולה עוד יותר.
הדבר היה
הישראלי לא
רודניים. הוא
עצמה מידי

דרוש כדי להוכיח כי הבוחר
יסבול את עלייתם של כוחות
דרוש כדי להציל את מפא״י
כת נערי־החצר.

לפי בל הסימנים, לא היה קורה
דבר זה אילו נערכו הבחירות בשבוע
שעבר.

*דידינו במפלגות השונות, אף או-
5י תם המאמינים כי תוצאות הקלפי הנסיו־נית
אומנם קרובות לאמת, באים אלינו בטענות
מרות. לדעתם, אסור היה לפרסם את
התוצאות .״אם אינכם רוצים לזייף את התוצאות,
מוטב שלא תפרסמו אותן כלל,״
אמר לי אחד מהם בגלוי.
כי לפירסום זה יכולה להיות, לדעתם, תוצאה
שלילית ביותר. בוחרים רבים עודם
מהססים. אלה הבוחרים האוהבים לשחות
עם הזרם, לעשות כאשר עושים ״כולם״.
אם יוזכחו לדעת כי מפא״י אינה יורדת,
עלולים גם הם להצביע בעד מפא״י ועוד
להגדיל את ניצחונה.
יתכן שזה נכון. ובכל זאת הרינו אומרים:
חשוב לפרסם את התוצאות.

ועוד זרועה נטוייה: טילים נוספים,
הבאת נאצים, הלוואה מגרמניה,
הצטרפות לשוק האירופי.
מי שמנגנון המדינה בידו, ומי שמובן
לנצלו בדיסייג לצרכיו בבחירות
-שמור לו יתרון עצום.
וכבר יש בצמרת מפא״י אנשים שאינם
מסתפקים בניצחון ״קטן״ .הם יושבים ומחשבים:
למפא״י (יחד עם הקוזיזלינגים הערביים
שלד ),היו 52 מנדאטים בכנסת הרביעית,
בתוספת שלושת המנדאטים של
הקוויזלינגים הדתיים מפועלי־אגודת־ישראל.
בסך־הכל 55 :קולות. אם יתווספו עתה
3־ 2מנדאטים למפא״י, ועוד 3־ 2מנדאטים
לדתיים־הספרדיים, שגם הם יהיו קודיזלינ־גים
בנוסח הרב טולידאנו המנוח — אולי
אפשר להגיע סוף־סוף ל־ 61 הקולות הדרושים
לשינוי שיטת־הבחירות ולהבטחת של־טון־יחיד
של מפא״י לעולם ועד.

אשלייה? מיקסם־שווא? חלום
תעתועים? אולי -אך היום אפשר
לחלום חלומות כאלה. וזה
אות־אזעקה, יותר מכל קלפי נס־יונית.

אפילו
נקה כחשבון את אחוז
הסטייה האפשרי, הנובע מן הנסיבות
המיוחדות של עריכת קלפיות
אלה, הרי ברור דבר אחד:
ברגע זה מסוגלת מפא״י לנחול
ניצחון בבחירות.

ך• בחירות האחרונות עלתה מפא *-י
^ בשבעה מנדאטים. לכל הדיעות, לא בא
לה ניצחון זה מתוך שעלתה קרנה בעיני
ההמונים, אלא מתוך שמאסו ההמונים בהתנהגות
המפלגות האחרות. פשוט לא היתד,
אלטרנטיבה בנימצא.
בינתיים נפל דבר בארץ. פרשת־לבון
גילתה גוב של ריקבון ושחיתות, של פשעים
בטחוניים ותאוות רודניות. בפעם הראשונה
מאז קום המדינה היינו עדים להתקוממות
של אמת, אשר גאתה מלב ההמונים וסחפה
עימד, את המפלגות הישנות. כתוצאה מכך
נפלה הממשלה, התפזרה הכנסת והוכרז
על בחירות חדשות.

לם, שמחד, למראה התקריות על הגבול
הצפוני, שיגרה את הטיל.

״רהרהז אה הראש, רהיערך רהגגתמרגת זזדשה...״
הקץ על התקוות להצלת חרויות האדם במדינה.

לא מפא״י תהיה המנצחת. מפא״י
חלוקה ומפולגת. עם תום הפרשה השתלט
בה פלג אחד — הפלג הבטחוניסטי של בן־
גוריון ונערי־חצרו.

מפלה למפא״י בבחירות אלה -
תהיה מפלתה של כת זו. ואילו
ניצחון למפא״י -ניצחונה של בת
זו יהיה.
אחרי ניצחון כזה, תאבד התקווה האחרונה
כי החוגים הדמוקראטיים במפא״י עצמה
יוכלו לחזור ולהשתלט• בה. נערי־החצר
יערכו טיהור כללי ומוחלט, והמפלגה תהיה
שלהם.
מה פירושו של ״ניצחון״ בנסיבות אלה?
אם מפא״י תאבד מנדאט אחד או שניים
— הרי יהיה זה כימעט ניצחון.

אם תשמור על בוהה הנוכחי בכנסת
-יהיה זה ניצחון.
אם תזכה במנדאטים נוספים — ויהיה זה
אף מנדאט נוסף אחד בלבד — יהיה יה
ניצחון גדול.

• *י ד הגענו לכך שיש בכלל צורו
\ ! 1לקחת אפשרות כזאת בחשבון? כיצד
אבדה בזמן כד, קצר תנופת הגל האנטי־מפא״יי,
שעוד הציף את המדינה זה מכבר?

את האשמה ייט להטיל ללא סייג
על ראשי שאר המפלגות.
הן לא יצרו את גל הפרשה. הן רכבו
עליו. וככל שגבר הגל, כן גבר גם אומץ־

מן המפלגות השכנות תזכה במנדאט אחד או
שניים — ואמרו ״דיינו״.

הם היו כה בטוחים שהמנדאטים
כבר מונחים בכיסיהם, עד כי נתנו
לפרשה לגווע, וויתרו על בל יזמה
נופפת משלהם.
הם לא הפילו את ממשלת בן־גוריון ולא
הקימו ממשלת־מעבר בלי מפא״י עד לבחירות,
אף שיכלו לעשות כך בקלות. הם
הניחו את מנגנון המדינה בידי היריב.
הם לא טרחו להציג בפני הבוחרים רשימות
של מועמדים חדשים, רעננים ואהודים
— והסתפקו בפרצופיהם העייפים של העסקנים
הוותיקים־ותיקים. אפילו הליבראלים,
שהיו בטוחים בעצמם שבעתיים, הציבו את
האיש החדש הראשון ברשימתם במקום

הב המתינו לבחירות במו ליום
ההגרלה של מיפעל־הפים.

ך• ל אותו זמן פעלה מפא״י בקדחתנות.
היא לא הסתפקה בגיוס המנגנון האדיר,
במימון תעמולה כבירת־ממדים (אם כי דלת
רעיונות).
מפא״י הבינה כי עליה להסיח את דעת
הבוחר מן הפרשה, שעליה ליצור אקלים
נפשי חדש ברחוב, על־ידי שרשרת בלתי-
פוסקת של אירועים דרמאטיים. בקיצור:
שעליה ליטול את היוזמה לידיה, ולא להניחה
מידיה עד ליום הבחירות.
וזאת עשתה. היא לא הסתפקה במשפט
אייכמן. היא ערכה את מסע בן־גוריון בעו

רוצים מנהיגי המפלגות למנוע את
השואה, הנה הגיעה שעתם לפעול.
לא על ידי הטמנת ראשיהם בחול, ולא על־ידי
התכחשות למציאות יימנע האסון. אלא
על־ידי מעשים נועזים, שיחוללו שינוי חותך
באקלים המדיני, שיכתיבו למפא״י את שדה־הקרב.
כינוס
מושב מיוחד של הכנסת, לדיון
מחודש בפרשה, הוא צעד נכון בכיודן הנכון
— בתנאי שלא יישאר בגדר אסיפת־סרק,
ושיהווה פתיחה לשרשרת מעשים חד־משמעיים.

די להגיד: בראש מפא״י עומדת כת
דיקטאטורית, המהודר, סכנה למדינה. יש
לשכנע את הבוחר כי הדברים רציניים, וכי
קיימת דרך ברורה ומעשית למניעת השתלטותה
של כת זו על המדינה.
אני חוזר ומציע:

יתכנסו ראשי מפ״ם, אחדות־העבודה
והליבראלים במעמד פומבי
משותף, וימסרו התחייבות חגיגית
שאיש מהם לא ישתתף עוד
בממשלה בה תהווה מפא״י רוב.
יתחייבו נא שלוש מפלגות אלה
שלושתן יחד וכל אחת מהן לחוד -כי ידאגו לבך בי הכת
האנטי־דמוקראטית של פרס-דיין
תורחק בממשלה הבאה מכל עמדה
של השפעה רצינית.
מעשר, זה יכריח את שאר המפלגות הגאות
בחשבון קואליציוני — להצטרף להתחייבות.

ידע הבוחר בעד מי הוא בוחר, ובעד
מה הוא בוחר, ומדוע יש בכלל טעם ש־יבחור.
החזית
תהיה ברורה. במקומן של סיסמות
סתמיות ותעמולה בלתי־משכנעת, תבוא
שפת ההתחייבות הברורה. היוזמה תעבור
לידיהם של בעלי ההתחייבות, אחרי שהוכיחו
כי הם מאמינים באמת במה שהם מדברים:
שפרשת־לבון גילתה סכנה של ממש ל־דמוקראטיה
הישראלית, ושהם מוכנים להילחם
בסכנה זו תוך הסקת כל המסקנות
לגבי עצמם.
היוזמה תעבור לידיהם של יריבי מפא״י
— ומפא״י תצטרך להשיב ולהתגונן.

עוד יש שהות לחולל מיפנה מכריע
זה. עוד אפשר לשנות את
המציאות, ברגע האחרון.
אם ראשי המפלגות לא ימצאו עוז בלבם
לחולל מעשה מכריע זה, יהיו ראויים לגורלם.

כגסת רביעית

מפלגה

י .1מפא״י
י .2חרות

ן .3ליברלית
ן .4דתית־לאומית

חברתתהו מזוצקי מכריזה על נח שו!
תו צ או תהב חי רו ת ל כנ סתהח מי שי ת.

.5מפ״ם

אחדות־העבודה

אגודת ישראל

פאג״י

מק״י

קדמה ופתוח

השתוף והאחוה

ססו פרסי פיצוי נוספים
,ממבחר מוצרי
כנסת חמישית^ 7
תה ויסו צקי.

וזאת תעשה:
מלא את השאלון הר־ב .־
צרף לשאלון אח אחת
מהחויות הכחולות
> בשלמותה או בחלקה)
ה מו ד ב קו ת מצירי כל
ח בי לתתה ־ קרשל
ויסוצקי באריזה הכחולה

׳גזור ושלח אל:
נחשון הבחירות ת ד 1736 .תל־אביב
לפני ה־14.8.61

.12 צדק ואחוה
. 13 התאחדות התימנים
.14 קדמה ועבודה
.15 שוחרי הדמוקרטיה ן
לפני ואחרי הב חירות אני בוחר בתה ויסוצקי קר. כ* הוא:

שם ומשפחה:
. 1הכחובת

טיב תמונותיר
תלוי בפיתוח
נמשכת ההרשמה
בפית־החולים ״רמכ״ם״ -חיסה
בכית־החולים ״תל־השומר״ -תל אגיב
ככית־החולים ״אסף הרופא״ -צריפין

מתקבלות מסיימות 11־ 12 שנות לימוד תיכוני מוכר
הלימודים הם ללא שכר לימוד
התלמידות תקבלנה בתקופת הלימודים דיור, כלכלה ודמי כים
3שנות לימוד
ההרשמה בבתי־הספר לאחיות בבתי־החולים

אנו מקדישים תשומת לב
אישית לכל תצלום ותצלום

2070 זול יותר
5070מ הר יותר
10070 טוב יותר
יתקבלו צילומיו
המפותחים במעבדותינו
יעוץ והדרכה ללא תשלום.

נערה!
בי ת־ ס פר ל א חיו ת מו ס מ כו ת ת סיי מי -
מ ק צו ע מ כו בדת רכ שי!
רחוב גורדון ,21 תל־אביב

שירותי
הצילום דחף

במדינה
הע ם
לכל אזרח כרטיס
הידיעה המזעזעת ביותר של השבוע, נמסרה
דרך אגב, במאמר של אחד הצהרונים.
מאמר זה, שפרטיו באו מפי תועמלני מפא״•
עצמם, מסר ברוח אוהדת, ובנימה של הערצה,
על התכונה במפלגתו של דויד בן־גורייי
לקראת הבחירות.
כך נודע לאזרחי ישראל, בפעם הראשונה,
שבקומה השלישית של בית, ברחוב הירקון
בתל־אביב, נמצאת כרטיסיית־ענק. היא מכילה
כבר עתה 70 אחוז מאוכלוס־ המדינה, ועד
יום הבחירות תגיע ל־ 100 אחוז.
כל אזרח זוכה לכרטיס בכרטיסייה זו. אך
לא כל האזרחים זוכים לאותם הכרטיסים. הכרטיסייה
מכילה ארבעה צבעים: כרטיס־ם
אדומים (חברי מפא״י) ,כרטיסים ורודים
(אוהדי מפא״י) ,כרסיסים צהובים (מתנגדי
מפא״י) וכרטיסים לבנים (בלתי־מוגדרים).
כאשר תסתיים המלאכה, בעוד שבועיים,
יוכל כל פעיל מפא״יי, וכל פקיד ממשלתי
מטעם מפא״י, לברר תוך כמה דקות את
השתייכותו המפלגתית של כל אזרח.
ש בי ט . 1למראית־עין, בוצעה מלאכה
אדירה זו לשם מטרה אחת קטנה: לדאוג
להסעת חברים ואוהדים לקלפי, ביום הבחירות.
אז יבוא קצין־תחבורה במקום דבריי
השיכנוע, כנאה למפלגה אשר בראשם עומדים
עתה, אנשי ביצוע״.
אולם אין כל יחס בין המטרה המוצהרת
לבין העמל העצום שהושקע. במשך
תקופה ארוכה הלכו שכירי מפא״י, על פי
רשימה ערוכה מראש, מדירה לדירה. בשעת
הצורך, חזרו לדירה פעם שנייה ושלישית.
לדברי ראש המיבצע, מיכה שביט,
זיהו את עצמם תמיד.
הם לא באו בידיים ריקות. קדמה לביקוי
עבודת־בולשת שיטתית. נקבע אם בעל הדירה
הוא חבר ההסתדרות, או אם הוא
חתום על דבר ופרטים דומים מכרטיסיות
אחרות. רק לאחר מכן בא הראיון האישי.
אם לא זיהה את עצמו הנחקר מייד כאיש־מפא״י
נלהב, מתוך פזילה לבטחון פרנסתו,
הרי — ״היה צריך להיכנס לפעולה החוש
הפסיכולוגי של הפוקד, אם לצרף את הנפקד
הסרבן לכרטיסייה הלבנה או הצהובה.״
כל חולייה פקדה 200 דירות, על סמך
רשימת בעלי זכות־הבחירה של הקלפיות.
היתד. לה הזדמנות רבה להפעיל ״חוש פסיכולוגי״
— הנקרא בארצות פחות מעודנות
״בילוש״ ואולי גם ״הלשנה״.
אמצעי טרור. בחברה דמוקראטית
אמיתית, כמו בבריטניה, אין חטא גדול
מאשר לשאול את הזולת למי הוא מצביע.
בישראל, בה קשורים עניינים מפלגתיים
קשר עז עם פרנסה וקאריירה, שאלה כזו
היא אמצע• של טרור. כאשר אדם יודע
כי שמו מופיע בכרטיסייה מסויימת, מהזזה
עצם הידיעה מקור לפחד ולהשפעה.
כאשר המדובר במפלגה המחזיקה בידיה
את כל מכשירי הבטחון, המשטרה ומנגנון־
החושך, את מרבית המשק ורוב השירותים
הסוציאליים, וכאשר עומדת בראשה כת
בעלת אופי טוטאליטארי מובהק, הרי יצירת
כרטיסיית־הענק היא סכנה לאומית ממדרגה
ראשונה.
במדינה בה יש כרטיסיות מסוג זה, חייב
האזרח — במוקדם או במאוחר — לסבול
מן ההרגשה כי עין האח־הגדול פקוחה עליו.

בטחו!
מחיר החנינה
אפשר היה להניח, כי במשטר הדוגל
בבטחוניזם, מכירת נשק צה״ל לערבים היא
פשע חמור. עד שבאה מערכת הבחירות
הנוכחית, והוכיחה את ההיפך.
העבירה בוצעה ב־ , 1957 למחרת מיבצע
קדש. התגלתה כנופיה של סוחרי־נשק, שמכרה
נשק ממחסני צר,״ל לערבים מעבר
לגבול הירדני. אחד מחברי הכנופיה, והערב•
היחידי שבה, היה סולטן אל־הוזייל, בני
של שייך סולמן אל־הוייזל הגדול. הוא
נדון לשמונה שנות מאסר.
סולטן אינו בנו הבכור של השייך מרובה־הבנים,
אולם הוא בנו היקר ביותר. על
כן ביקש לא פעם כי ייחון וישוחרר. אלא
שלא נמצאה שום סיבה מקילה לעשות זאת.
רוזן מסרם לחתום. לפני שבוע -
ארבע שנים לפני תום תקופת המאסר —
יצא סולטן לחופשי. מפקד בתי־הסוהר עצמו,
אריה ניר, בא להיפרד ממנו בשערי מננשיהי.
מה הביא לשיחרור המוקדם? כיצד הוענקה
החנינה הנכספת לבן השייך?
הינ מס ודוד 17** ,

התשובה היא מפלגתית טהורה, והיא
קשורה כולה בבחירות. כי סולטן אל־הוזייל
נחון ושוחרר תמורת הבטחת אביו, כי
אלפי מצביעים בדואיים מבני שבטו הענף
יצביעו עבור מפא״י בבחירות לכנסת החמישית.
במערכה בה מאמצת מפא״י כל
שריר משריריה כדי להינצל מתבוסה, אלפי
קולות אלה יכולים להבטיח ח״כ נוסף.
התהליך הרגיל קובע, כי שר המשפטים
הוא המחליט אם רצוי להעניק חנינה לאסיר.
ואז מעביר הוא מכתב־המלצה לנשיא, וזה
מעניק את החנינה.
גם הפעם נתבקש שר המשפטים פנחס
רוזן להמליץ על השיחרור. הבקשה הופנתה
אליו על-ידי אריה ניר, שהיה הסרסור העיקרי
לדבר חנינה. אלא שהתכסיס היה
שקוף מדי. רוזן סירב לחתום.
עוד מועמדים לחנינה. לא דבר
יורידי פעוט כזה יניא את מפא״י מהחלטתה
להוכיח כי רחמנית בת רחמנים היא. אם
שר המשפטים אינו רוצה לשתף פעולה —
אפשר לעקפו. כך בדיוק קרה. במקום
רוזן חתם על ההמלצה ראש הממשלה ושר
הבטחון, דויד בן־גוריון.
הנשיא אישר את החנינה וסולטן אל־החייל
שב אל מאהלי שבטו.
״כל העניין בא לפי דרישת מזכיר מושב
מפא״י בנגב!״ הטיח ח״כ חרות חיים לנדאו,
חבר ועדת חוץ ובטחון של הכנסת,
והודיע כי יש בידו אינפורמציה בדוקה.
השחרור גרם לתסיסה אדירה בישוב הערבי.
חמולות גדולות, שביניהן נאסרו על
פשעים שונים, הבינו נכונה את ערכי המוסר
הדמוקראטי, דרשו אף הן שיחרור
אסיריהן — באותם תנאי סחר־קולות.
על פי ההגיון הפשוט, אף היתד, להם הזכות
לצפות כי ייענו. כי אם נמחלת עבירה
בטחונית כה חמורה, מדוע לא ייחונו אס•־
רים שנשפטו בעד פשעים אזרחיים פשוטים?
יתכן שההגיון הרחום חייב את מפא״י
לחון גם את הסרן שנשפט יחד עם החייל,
והממשיך לרצות את עונשו בכלא רמלה.
אך איש לא תבע זאת ברצינות. כי היה
ברור לכולם, שחנינה כזו יכולה להביא
לכל היותר ששה־שבעה קולות. ובשב־ל
ריווח זעום כזה, לא כדאי לחבל בקדושת
הבטחון.

ג׳ינג׳רל
המשקה המעודן, המקובל
והידוע בארה״בוב אי רו פ ה

עתהגם בי שראל!
ללא

צבע

מלאכותי

מיוצר ב שי ט ת ״צו^ • סמס ־ אל$״

נלוו

או תו עוד

היום!!!

מפלגו ת
הכסף איננו
בפרוץ כל מערכת בחירות, אורז הרי
מרדכי נורוק את מזוודותיו ויוצא לביקור
קצר בשזדיץ. הוא עושה זאת כשליחה של
המפלגה הדתית לאומית (ולפניה הפועל
המזרחי) אצל איל פיננסי אדיר, המתקרא
ג׳אק זלמנוביץ. רוב עסקיו של זלמנוביץ
מתנהלים אמנם בארצות ערב, ואשתו הינד,
נוצריה. אך בליבו שוכנת פינה חמה למפלגה
הדתית הלאומית בישראל.
ותמיד, אחרי שהייה קצרה בשוויץ, חוזר
ח״כ נורוק עם צ׳ק עגול — תרומת זלנו־נוביץ
למאמץ הבחירות של המפלגה.
לפני כחודשיים שוב יצא הרב נורוק
לשווייץ. ושוב הסביר לנדבן הגדול כי
מפלגתו עומדת ערב בחירות וזקוקה לכסף.
אלא שהפעם לא קיבל את הצ׳ק המסורתי.
זלמנוביץ השיב :״אני מצטער מאד. אבל
לפני כמה שבועות בא אלי נחום גולדמן
עם מכתב־המלצה ממך, שאתמוך בו בהקמת
בית התפוצות. נתתי לו 50 אלף דולאר.״
יותר מסכום זה, לא היה בדעתו של
זלמנוביץ לתרום לישראלים. מכל מקום,
לא בשנת־המס הנוכחית. אבל הוא היה מוכן
להשיא עצה :״פנה לגולדמן, הוא בוודאי
יסכים להחזיר לך מחצית הסכום.״
נורוק מילמל תודה והסתלק. כאשר הגיע
ארצה ונשאל על־ידי כתב עת״ים בלוד מה
היתד. מטרת נסיעתו, השיב: פגישה עם
חוגים מדיניים בשוייץ .״מה יכול אדיני
לומר על זה?״ שאל הכתב.
״שביקור מר בן־גוריון באמריקה עשה
רושם חזק מאד,״ ענה הרב בכובד ראש.
אך הספיק הרב לדווח על תוצאות הנסיעה
למוסדות מפלגתו, התיישב מיד לכתוב מכתב
לנחום גולדמן. אלא שלא היו לו שום
אשליות לגבי התוצאות. מה שגולדמן לקח,
אין הוא נוהג להחזיר. ובוודאי לא כסף שאסף
למען הקמת בית התפוצות, שישא את
שמו עליו.
מוסר־השכל לשנוררים: אל תתן מכתבי־המלצה
על איסוף־כספים לחבריך, כי לעולם
אינך יכול לדעת מתי תהיה זקוק אתה
עצמך לאותו כסף־תרומווב

ג 6הו/ו\//

עו ני•

מבחר עשיר של דגמים ניידים וביתיים
כ ל מקלט עם אחריות מלאה
להשיג בחנויות הרדיו המובחרות

ההכתרות סמד בודשת, מפוצצת שעווריה ציבווית חדשה סביב עמוס בן־גוויון
לצאת עם זילברמן ולהצביע על כל אותם
המקומות בהם ביצע את פריצותיו.
הסמל לקח סטיישן אזרחי של המדור,
יצא עם נהג ושני סמלים אתרים למיבצע
ההצבעות. הם הסתובבו רוב שעות הבוקר.
סמוך לצהריים, בהיותם בדרכם חזרה למחוז,
עברו ברחוב אלנבי. הנהג פנה ימינה
וניכנס לרחוב מאז״ה. זילברמן שאל
אותו :״מה העניינים?״
הנהג, יעקב שמואל, השיב כי חש בכאבי־ראש
ורוצה לקבל כדור־הרגעה בתחנת מגן
דויד אדום. הוא חיפש מקום חנייה. ברחבה
מול תחנת מנן דויד אדום מצא מקום פנוי.
לפתע קפץ בחור צעיר אל מול המכונית
וקרא :״המקום הוא שלי! אני רוצה לחנות
כאן. צאו מפה!״
זילברמן קרא לבחור :״זוז הצידה, אנחנו
אנשי משטרה!״
הנהג הצטרף לטענות :״תן להיכנס, זאת
מכונית משטרה.״ אבל הבחור סירב לפנות
את הדרך, על אף שהסטיישן האפור של
המשטרה כבר היה חציו בתוך רחבת החניה.
טען כי הוא רוצה לפרוק סחורה, וברחוב זה
קשה למצוא מקום חנייה.
הנהג־השוטר ירד, ומן המכונית ראה
זילברמן כי מתפתח ויכוח בינו לבין הבחור.
כאשר נוכח לדעת כי העניין מתחיל
להתחמם ירד אף הוא, הורה לנהג :״היכנס
למכונית וסע מפה!״
״מה פיתאום לצאת מפה?״ תמה הנהג.
זליברמן תפס את הנהג בכוח, משך אותו
חזרה למכונית וציודה עליו לנסוע. לבחור
שהסם את הדרך, אמר :״כך לא מתנהגים
למשטרה.״ הנהג, יעקב שמואל, התמרמר

על סמלו :״מה אתה מוזתר לוז מה אתה
פחדן כזה?״
זילברמן ענה :״סע! זאת הוראה!״

מכיר את עמוס ושרת

ך• 1לךך 1מאיר זילברמן, ששירת במו*
| 1 11/שך שתים־עשרה וחצי שנה
:בולשת, ועתו, תובע את הבוס שלו לשעבר.
ך 1פ;י חודשיים וחצי נודע כי סמל
/ראשון מאיר זילברמן עזב את המשט־דה.
היתד, זו ידיעה סנסאציונית לדידי מי
שידע מיהו הסמל זילברמן. ליתר דיוק:
לדידי אנשי המשטרה בכל רחבי הארץ,
ואנשי העולם התחתון.
מאז אותו יום נראה זילברמן, לבוש בגדי־עבודה,
עוסק במלאכות שונות בבית־מלאכה
בתל־אביב. רבים ניגשו אליו ושאלו
אותו: מדוע זה פיתאום עזב את המשטרה?
מה דחף אותו לפשוט את מדיו, אחרי 12
וחצי שנות שירות במחוז תל־אביב? על
כל השאלות, סירב לענות.
השבוע נתן סוף־סוף תשובה. הוא עשה
זאת באמצעות מיכתב אשר שוגר על־ידי
עורך־הדין התל־אביבי דן גרנדיר אל המפקח
הכללי של משטרת ישראל. גרנדיר דרש מן
המפב״ל: להעמיד את עמוס בן־גוריון לדין
משמעתי, ולהגיש תביעה פלילית נגד אזרח
בשם חיים קופילוביץ.
מה מסתתר מאחורי תלונה בלתי־רגילר, זו?

כדור לכאב־ראש
ך *1סיפור מתחיל ביום ששי אחד, לפני
! 1קרוב לארבעה חודשים. זילברמן, שנחשב
לחוקר הטוב ביותר של המדור המרכזי
לבילוש, עסק אותו יום בחקירת עצור
יפואי, שנחשד בביצוע שורד, ארוכה של
גניבות. החשוד הודה במעשיו ואף הסכים

אכתוב תלונה נגדך.״
״שמי זילברמן,״ ענה הסמל ,״ומספרי
2233 ואתה יכול לכתוב.״
כאן התערב הקהל .״אל תעשה בעיות,
היכנס למכונה,״ יעצו לבחור שבגללו התחולל
כל הענין. הבחור ניכנס.

מבקשס לי ח ה
ך* סהגיעו לבניין מטה המחוז. זיל(
1ברמן צלה למשרדו בקומה השנייה וניגש
לכתוב דו״ח על התקרית. הבחור,
ג׳אק כהן, ישב מולו. לפתע פנה הבחור
לסמל :״דחילק, עשיתי שגיאה. רחם עלי.
נפלטה לי מלה מהפה• יש לי תינוקת בת
עשרים יום ואני באמת מצטער על כל ה־מיקרה
ואני מבקש סליחה.״
״הבט,״ השיב זילברמן ,״בי לא פגעת.
פגעת בשוטר. אם ירצה לסלוח לך —
מצידי אין התנגדות.״ כי במשטרת תל־אביב
נהוג לסגור מרבית התיקים הנפתחים
בשל פגיעות בשוטרים והעלבתם, כדי לחסוך
זמן ותהליכים משפטיים.
אותו רגע ניכנס הנהג שמואל לחדר.
כהן פנה אליו וביקש את סליחתו. שמואל
הושיט יד ובזה נגמר ביניהם העניין. בכל
אופן פנה זילברמן לממונה עליו, פקד חיים
גליק, סיפר לו על המיקרה. גליק אמר לסמל
לכתוב דו״ח ולהעבירו לנפה הצפונית,
הנוגעת לדבר, ושהם יעשו בכהן מה שהם
מבינים.
זילברמן חזר לכהן ואמר לו זאת. הבחור
החל לבכות, ביקש לדבר עם גליק. גליק
ניכנס לחדר. כהן התחנן בפניו :״עשיתי

שגיאה, סלח לי.״ גליק עוד עמד על כבוד
המשטרה :״איך אתה אומר להם קללה
כזאת?״
הבחור שוב התנצל :״הילדה חולה, אני

עצבני. זה ניפלט לי.״
לבסוף, על פי הוראת גליק, מסר הבחור
עדות בכתב לסמל יהודה פרסבורגר, בה
מסר שאומנם קילל את השוטר. הוא אף
ציין שלא קיבל מכות. אחרי שקודם לכן
כתב בכתב־ידו אל משטרת ישראל בקשת
סליחה, הוא שוחרר.

^ ס ״סעו כעשרים מטרים, ואז צעק
1 1אותו בחור לעבר מכונית המשטרה:
״ --אמך!״ הנהג עצר במקום ורצה
לרדת. זילברמן, שחשש כי הנהג עלול להכות
את הבחור קשות, ציוזה עליו :״אתה
לא יוצא מהמכונית. שב על מקומך.״
״אבל הוא קילל אותי!״ ענה שמואל,
מיגוי קצין סודק
״שמעת בעצמך.״
״יש בית־משפט,״ ענה הסמל ,״אני אעשה
** כרלמעלה מחודש ימים. זילברמן
את הכל בצורה חוקית.״
׳ ג המשיך בעבודתו הרגילה. עבודה זו
זילברמן ירד מהמכונית ופנה אל הבחור. כללה, בין היתר, את תפיסת נחמן פרקש
הוא הציג בפניו תעודת סמל משטרה ואמר בחולון. זילברמן היה האיש שזינק על
לו :״אני סמל משטרה ואתה אמרת --פרקש, שעה שזה היה מזויין בשני אקדחים,
אמך. אני מבקש את תעודת הזיהוי שלך.״ ועמד להיכנס לצריף־המחבוא שלו.
כוונתו היתד, להגיש נגדו תלונה על העלבת
המיבצע זכה לפירסום רב בעתונים. תמושוטרים
בעת מילוי תפקידם. הבחור סירב
נתו ושמו של זילברמן פורסמו בהבלטה.
להזדהות. גם כאשר דרש זילברמן ממנו כיום סבור זילברמן, כי פירסום זה הוא
שיעלה לסטיישן, סירב.
שגרם למה שקרה לאחר מכן. חיים קופי-
התאסף קהל. במקום הופיע גם שוטר לוביץ קרא, לפי סברת זילברמן, על ה־במדים.
זילברמן ביקשו לומר לבחור שיגש מיבצע, ונזכר באותו סמל שסירב להיכנע
א־תם למשטרה. הבחור סירב לציית להורלדרישתו
לשחרר את הבחור. חרה לו, כאות
השוטר במדים. ואז אמר לו זילברמן:
נראה׳ כי סמל זה זוכה עתה לתהילה. קופי־
״אני עוצר אותך באשמת אי־הזדהות וסירוב לוביץ עצמו הכחיש כל קשר בין שני המאולמלא
הוראות שוטר,״ ופקד עליו לעלות
רעות, הסביר כי תלונתו נגד זילברמן השלמכונית.
תהתה
בגלל עומס עבודתו. הוא כתב מכהבחור
המשיך לסרב. אז פקד עליו זיל -תב למשטרה, בו האשים את זילברמן בהכאת
ברמן להיכנס לטנדר משטרתי, שעמד ב־ ג׳אק כהן באגרופיו, תוך כדי זינוקים והתמיקרה
ליד מגן דויד. אך גם שם סירב
נהגות פרועה.
הבחור להיכנס. זילברמן תפס אותו ביד
זילברמן קרא את המיכתב, שהובא לידיוהחל
למשוך אותו למכונית. פיתאום הופיע עתו על־ידי אחד מחבריו לעבודה .״איך
אדם מבוגר, שאמר לו :״מה אתה רוצה יכולים להעליל עלילות כאלה? זה שקר
מהבחור הזה?״
וכזב!״ קרא בריתחה.
״מי אדוני?״ שאל זילברמן.
ואז, לפתע, נקרא הסמל לפקד גליק.
״אני מנהל עס עובד ושמי קופילוביץ.״
״התמניתי כקצין בודק,״ הודיע הפקד ל״נעים
מאוד, אני סמל משטרה ושמי סמלו ,״כדי לבדוק את התלונה של קופי-
זילברמן.״
לוביץ.״ הוא הזמינו לחקירה בשעה אחת,
קופילוביץ פנה לזילברמן בתוקף :״עזוב
שהיא השעה ליציאה לצהריים. כי לקופילו־אותו.
אחרת לא יהיה טוב.״
ביץ לא היה זמן פנוי אחר• זילברמן דרש
״מה לא יהיה סוב?״ שאל הסמל.
וקיבל ארוחת צהריים, היות ורותק לצורכי•
״אני מכיר את המפקד שלך, את עמוס.
חקירה.
אני מכיר את סלע ואני מכיר את שרת.
קופילוביץ, זילברמן ושמואל התכנסו בלא
כדאי לך כל העניין. עזוב אותו.״
חדרו של פקד גליק. הקצין הודיע לקופי־
״זה באמת יפה שאתה מכיר אותם,״ השיב לוביץ שהוא חוקר את תלונתו ורוצה לקבל
זילברמן ,״גם אני מכיר אותם. אבל אני ממנו עדות בכתב, ושסמל זילברמן והשואת
שלי אעשה.״
טר שמואל רשאים לשאול אותו שאלות.
״טוב,״ אמר קופילוביץ ,״נראה. אני
קופילוביץ 66 מסר בכתב כי בהיותו

במשרדו, משרד הוצאת עם עובד, מול מגן
דויד, ראה דרך חלונו, איך שסמל זילברמן
מכה את כהן, שהוא נהג המוביל ספרים
לעס עובד. הוא ראה לדבריו, כיצד זילברמן
מרביץ לבחור, דרך חלון המכונית המשטרתית,
בה ישב.
זילברמן חקר אותו על כך :״איך יתכן
שראית אותי מכה דרך חלון, בו בזמן שביני
לבין הבחור שלכם ישב נהג המכונית
שלי?״
הוא ביקש מהקצין הבודק לצאת מיד
למקום ולבדוק אם בכלל אפשר לראות דבר
כזה ממשרדו של קופילוביץ. גליק ענה,
שאם יתעורר הצורך, בבוא העת, יצא למקום.
זילברמן ביקש להזמין בו במקום
את הבחור הנפגע־כביכול, על מנת לא לאפשר
לקופילוביץ לתאם איתו את העדות
שימסור. הבחור הוזמן לשעה שש בערב.
בשש בערב שוב התכנסו הסמל והשוטר
בחדרו של גליק, יחד עם כהן. הקצין הודיע
לבחור כי הוגשה תלונה נגד סמל
זילברמן ונגד השוטר שמואל, ושלא יפחד
למסור אמת .״ספר בדיוק מה קרה,״ ביקש.
בעדותו אישר כהן שאומנם קילל את השוטר,
וכי זילברמן הציג בפניו תעודה, אך
הוא סירב ללכת למשטרה. הוא גם חזר י־אישר
שהתנצל וביקש סליחה ושסמל זילברמן
לא פגע בו ולא היכר. אותו. לדבריו,
רק השוטר שמואל הוא שנתן לו דחיפה,
בזמן שירד מהמכונית. כהן אף הוא הביע
תמיהה מדוע עליו לשוב ולחזור על דברים,
אותם כבר מסר למשטרה בעדותו הראשונה.
זילברמן אמר לגליק שקיים עוד אזרח
אשר הציע את עצמו להעיד במשטרה על

המיקרה. גליק השיב שאין צורך לא ביציאה
למקום ולא בחקירת האזרח, כי אחרי
עדותו של כהן כבר ברור לו הכל. אחרי
שגבה גם עדויות משני הסמלים שנסעו
במכונית ואשר אישרו כי הבחור לא הוכה
על־ידי זילברמן, סיכם גליק את הפרשה.
בדו״ח שמסר בכתב לממונים עליו קבע
גליק, כי הסמל זילברמן פעל ללא דופי
וכי אין יסוד לתלונת קופילוביץ.

הזמגה זמשפנז

ן< ילכרמן פגה לממונים עליו וביקש
| רשות להגיש תביעה אזרחית נגד קופי־לוביץ,
על הוצאת דיבה פלילית. כי טען,
שאילו לא היה ג׳אק כהן ישר, מי יודע
אם הוא עצמו לא היה נפגע כתוצאה מתלונת
קופילוביץ. מפקדיו השיבו מיד :״הפסק
שטויות. המשטרה כבר אכלה צואה במשפט
של עמוס.״ ובזה חשב זילברמן את
הפרשה כמחוסלת.
אך לפרשה נועד להיות המשך מפתיע.
כעבור שבועיים־שלושה, בעת שזילברמן
עסק בחקירת רצח המתווך יעקב ג׳וזף,
הודיע לו רכז המדור, בשעות הערב, כי
עליו להופיע בשעה ,7.30 למחרת בבוקר,
במדים, למשפט מישמעתי בפני מפקד המחוז
עמוס בן־גוריון.
מיד פנה הסמל לגליק וליונה גילבין, הממונים
עליו, בשאלה :״איזה משפט? איזו
עלילה היא זו? מה היא האשמה?״ ואז
נאמר לו כי הוא מועמד לדין, יחד עם
השוטר שמואל, באשמת מעצר אזרח באופן
בלתי־חוקי. משמע שמימצאי הקצין הבודק
לא סיפקו את עמוס. מיד נזכר זילברמן
באיומיו של קופילוביץ :״אני מכיר את
עמוס בן־גוריון ...לא כדאי לך כל הענין!״
במשך כל החקירות בתקרית, כאשר דיבר
זילברמן על איומיו של קופילוביץ, הזכיר
רק את סלע ואת שרת, כי לא רצה לערבב
בדבר את הבוס שלו, עמוס בן־גוריון, פן
תפגע העדות בעבודתו. עתה הבין כי דבריו
של קופילוביץ לא היו דברי־שווא.
בחדרו של גילבין הקים זילברמן צעקות:
״דעו לכם, אם אני עומד למשפט — אפילו
שאצא זכאי — דעו לכם שאתם הורסים
אותי ואת כבודי! במשך 12 וחצי שנה שאני
במשטרה — אין כל פגם בתיק האישי
שלי. אין בו שום, ליכלוך׳ ,מלבד הצטיי־נויות
וקבלת מענקים על תפיסות מוצלחות.״
זילברמן הנסער סיפר לקציני המחוז על
הזמנתו למשפט. המפקח בנימין זיגל, עורו־

דין לפי מקצועו, הביע את דעתו כי המעצר
היה חוקי בהחלט. הוא אף הביע את נכונותו
— באם יישאל — להביע דעה זו
במשפט.
אחרי שגילבין הודיע למפקד המדור,
שלום ירקוני, כי זילברמן ממורמר מא־ד,
ירד ירקוני עצמו לחדרו של גילבין, שם
היה גם זילברמן, ושאל אותו :״מה יש?״
טען זילברמן :״בשביל מה מעמידים אותי
לדין? מה חטאתי כאן?״
על כך השיב ירקוני :״איך היתד, לך חוצפה
ללכת לקבל כדור לכאב־ראש ממגן דויד,
בו בזמן שאפשר לקנות אותו בעשרה גרוש
בבית־מרקחת?״
״מה שמיטה להר־סיני?״ התפלא זילברמן,
״אם חטאתי בזד, שהרשיתי לשוטר לקחת
כדור, יכול הממונה להעיר לי על כך. אבל
בשביל זה לא מעמידים למשפט על מעצר
בלתי־חוקי. בכלל, מה המעצר הבלתי־חוקי
כאן? אני רוצה לקרוא למר זיגל ולקצינים
אחרים, שיופיעו מחר בבוקר כעדים, שיאמרו
שהמעצר היה חוקי.״
ואז קיבל זילברמן את המיקלחת הראשונה
:״מה?״ שאל ירקוני ,״זיגל או קצינים
אחרים יודעים חוק, יותר מעמוס בן־גוריון?
איך תעז לבוא בהצעה כזו? שום עדים!״

כוס קפה דקוסילוביץ

מחרת בבוקר, בשעה שבע ועשרים,
זתיצב סמל זילברמן, לבוש מדים, במטה
המחוז. הוא נכנם לחדר הסמוך לחדרו
של מפקד המחוז, שם ישב הסמל
טאג׳ר. הסמל ניחם אותו :״ככה זה, לפעמים
צריכים לסבול.״ באותו רגע עלה
המיזנונאי אלכסנדר והביא לסמל טאג׳ר
כוס קפה. טאג׳ר הודיע למזנונאי כי הוא
מחכה לאזרח, וברגע שאזרח זה יופיע,
יצלצל אליו, שיביא מיד קפה .״אלה הוראות
של עמוס,״ ציין טאג׳ר.
כעבור רגעים מספר הופ ע קופילוביץ, ואז
צילצל טאג׳ר והורה להביא את הקפה.
הופיע סמל מישמר המטה. תהליך עריכת
משפט משטרתי קובע, כי את הנישפט צריכים
ללוות שני שוטרים בעלי דרגה שווה
לשלו. אחד צועד לפניו, השני מאחור.
זילברמן שאל את טאג׳ר לשם מר, הוזמן
קופילוביץ לאותו בוקר. האם יעיד?
״לא,״ השיב טאג׳ר ,״הוא לא ימסור שום
עדות. מפקד המחוז רק אמר להזמין אותו,
לכבד אותו בקפה. המשפט יימשך בסך הכל
רבע שעד, ואז אגיד לו תודה רבה וסליחה
ושהוא יכול ללכת.״
זילברמן הבין שכל המשפט אינו אלא
הצגה, על מנת שקופילוביץ יראה איך
עושים בו שפטים.

עמום שופט

•יי• דלת המחברת את חדר־ד,המתנה
1 1עם חדרו של עמוס נפתחה. לקול
הפקודות :״שמאל־ימין, שמאל־ימין,״ ד,וצ־עד
הנאשם זילברמן עד שניצב לפני שולחנו
של עמוס בן־גוריון. את כל ההצגה,
ראה קופילוביץ להנאתו הרבה.

הנוהג הוא כי במשפט משמעתי, בו מובא
סמל, נוכח גם מפקדו. אולם במשפט זד.
לא מצא לנכון אף אחד מן הקצינים הממונים
על זילברמן להיות נוכח. עמוס קרא
בקול את גליון האישום, בו היה מואשם
זילברמן בביצוע מעצר בלתי־חוקי של האזרח
יעקב (ג׳אק) כהן .״האם אתה מודה
באשמה?״ שאל.
״לא מודה,״ ענד. זילברמן.
״מה יש לך להגיד?״ שאל עמום.
אך לפני שזילברמן יכול היה לגולל את
המיקרה, פתח עמוס בצעקות :״כל הפרוטוקולים
האלו נימצאים בידי!״ הוא ניפנף
בהם .״קראתי את הכל ולא רוצה לשמוע
את זד, יותר! מי אתה? מה אתה חושב? מה
יש אם אמר לך --אמך? נפגעת? ולמה
לא שמעת מה שהשוטר אמר לו, למטה?״
זילברמן לא יכול היה לומר מילה.
עמוס המשיך לצעוק. קולו הגיע לחדר
הסמוך, לאוזניו של קופילוביץ. לבסוף
אמר :״יש לך מזל שיש לך הרבה ציונים־
לשבח, אחרת הייתי זורק אותך מהחדר
בלי הסרטים שלך אני דן אותך לשבעה
ימים הורדת משכורת.״
זילברמן פנה לאחור, ושוב לפי פקודות
יצא מהחדר. בחוץ ישב קופילוביץ, מרוצה.
עוד בטרם נעלם הסמל השפוט, ניכנס קופי־לוביץ
לחדרו של עמוס.

התמרמרות במחוז
* ידכרמן יצא חחוצח, כשהוא המום
( לחלוטין. בתוקף תפקידו הופיע מאות
פעמים בבתי־משפט, אך משפט כזה לא
ראה .״איך יתכן להעמיד אדם למשפט,
לשאול אותו אם הוא אשם או לא, וברגע
שאומר לא אשם, בלי עדים ובלי תלונה
מהאדם שנפגע — לשפוט אותו לחובה?״
פרטי המשפט נפוצו חיש בכל המחוז.
התגובה הראשונה של השוטרים ושל מספר
רב של קצינים היתד — .התמרמרות חריפה.
הסביר אחד מהם :״אין לי כל דבר גד
עמוס, על שמינה קצין בודק. באה תלונה
מאזרח — אפילו תלונה כוזבת — צריך
לבדוק אותה. אבל אחרי שהקצין הבודק
קבע שזילברמן היה בסדר גמור, היה צריך
להיגמר בזד, כל העניין.״
מדוע ערך עמוס בכל זאת, משפט? :ם
על שאלה זו חזחת דיעה כימעט־אחידה
במטה:
אחרי גילויי העולם הזה ואחרי משפט
שורת המתנדבים, רובץ כתם גדול על שמו
של עמוס בן־גוריון, כמפקד משטרה. כדי
להסיר את הכתם, ובעיקר כדי לגבור על
הקולות בתוך מפא״י וצמרת השלטון עצמה,
כי אינו ראוי לתפקידו — מנסה עמוס בבל
מחיר להופיע כאדם שמעל לכל רבב. במיק־רד.
זה, סבורים אותם אנשי־משטרה, ביקש
לזכות ברצונם הטוב של קופילוביץ ושל
משה שרת, שהוא המנהל הכללי של עם
עובד. אם תמורת זאת יסבלו שוטר וסמל
— איזה חשיבות יש לכך?
אחרת אין להסביר מדוע דחה עמוס את
מסקנות הקצין הבודק, מדוע ניהל את המשפט
בצורה שניהל אותו — והעיקר:

1 1 1 *1 11 ¥151 מנהל הוצאת הספרים המפא״יית עם עובד, חיים קופילוביץ׳ .לאחר
1י / 1י | 41 / 1שהתלונן אצל עמוס בן יגוריון, הוענש הסמל זילברמן, למרות שקצין
בודק של המטה הארצי, מצא אותו לאיאשם. עונש זה גרס להתפוררות מדור הבילוש.

מפקד המחוז עמום בך גוריון. הוא ניהל את משפט זילברמן בצורה
משונה ומוזרה ביותר. כאשר נוכח עמוס לדעת מה יהיו התוצאות
£1 .*1111411
העגומות בקרב שומרי מחוז תליאביב, ניסה לפייס את הסמל, אך כל מאמציו עלו בתוהו.
מדוע הזמין את קופילוביץ להיות נוכח
בשעת עריכת המשפט•

הזמנה לעמוס
ף ייכד הפרשה הזאת^טעולעמו^־ן־

* 2גורמן בפרט אחד: הוא לא העריך כראוי
את רגישותו של הסמל זילברמן. כי
הסמל לא רק שלא קיבל את שפיטתו בשקט,
אלא שגרם, על ידי התמרמרותו הגלויה,
לתסיסה קדחתנית בין אנשי המחוז.
כעבור שלושה ימים אף הגיש את התפטרותו.
מיד
החלו קציניו בשידולים נימרצים,
שיחזור בו מן ההתפטרות. הובטח לו שיופחת
עונשו — או אף יבוטל כליל.
שידולים אלד, לא באו רק מפני שזילבר־מן
היד, האיש הוותיק והמנוסה ביותר בצוות
החוקרים של מחוז תל־אביב. אנשי המשטרה
אף חששו כי התפטרותו תגרום לזעזוע
נוסף, במיבנד, הרעוע של הבולשת,
שלא החלים עדיין מפרשת הקצין זאב
שטיינברג. זעזוע כזד, היה מפורר, למעשה,
את המדור כמוסד יעיל־פחות־או יותר למלחמה
בגל הפשע הגואה באזור תל־אביב.
ירקוני עצמו הזמינו לשיחה .״נשכח את
כל העניין,״ הציע לו רכות .״אתה יודע
שכל זה לא ישפיע על היחסים בינינו ולא
על מעמדך במשטרה. עזוב את כל השטויות
והמשיך לעבוד.״
אך זילברמן, צבר בן ,35 סירב לבלוע את
העלבון .״בגלל פרוטקציה ויחסים אישיים
הרסו את כבודי. אני לא מסכים להישאר
במשטרה כזאת!״
בעצם, היה מוכן להישאר — בתנאי אחד:
״שיבטלו את המשפט, בצורה שכל המחוז
ידע על כך.״
״איך אתה יכול לבקש דבר כזד?,״ תמר,
ירקוני .״אתה רוצה להרוס את כל הפרס-
טיג׳ה של עמוס? הכל אני מוכן לעשות
— אבל אל תבקש דבר כזה.״ לבסוף,
באין ברירה, אמר :״נראה, אולי בכל זאת
נעשה משהו לביטול פסק־הדין.״
כעבור מספר ימים נקרא זילברמן לעמום
בן־גוריון. מפקד המחוז הרגיש סוף־סוף
שבניין המטה שרוי באוזירד, שחורה של
דיכאון והתמרמרות. העבודה שוב לא בוצעה
כתיקונה, כי מחשבתם של השוטרים
והקצינים היחד, עסוקה במה שנעשד. ל־זילברמן.
עמום
קיבל את זילברמן כאילו היה ידידו
היקר ביותר .״שב,״ הציע לו בחיוך לבבי.
״מה יש? אתה כועס?״
״אדוני מוכן לשמוע את כל מה שהיה?״
שאל זילברמן.
״ברור, בשביל זה קראתי לך,״ השיב.
הפעם כבר היתד, לעמום סבלנות. הוא
לא צעק, אלא שמע את הסיפור, במשך
למעלה משעתיים, מתחילתו ועד סופו. לבסוף
ניסה לשדל את הסמל שיקח את
התפטרותו בחזרה, אך זילברמן התעקש:

בשום אופן לא יוכל להשלים עם העובדה
שיהיה מואשם על לא עוזל בכפיו..הוא חזר
וביקש מעמוס, שימליץ על שיחרורו מהר
ככל האפשר, כי כל יום החולף באוזירד,
זו פוגעת בו.
אנשי משטרה ממורמרים אף העבירו את
פרטי העניין לכתב ידיעות אחרונות, יחזקאל
אדירם. העתונאי כתב סיפור, מסר אותו
לפירסום בעתונו. ברגע האחרון הוצא הסיפור
מן הדפוס. אחד מעובדי העתון מסר
על כך לעמוס בן־גוריון, וזר. פנה מיד אל
העורכים בתביעה לפסול את הסיפור.
העורכים ניסו תחילה לדחות את הבקשה,
הציעו לו שיפרסם, בצד הסיפור של אדירם,
גם גירסתו שלו. אך עמוס ידע כי כל
מילה על ד,מיקרה רק תגביר את התסיסה
בקרב אנשי המחוז, ותקשור את שמו —
בעיני הציבור — בפרשת מפוקפקת חדשה.
על כן הגביר את לחצו, והסיפור נגנז.

הוא לא ישתוק
ך* עבור שבועיים, השתחרר זילברמן

מן השירות. מדוע שתק במשך החודשיים
שחלפו מאז? מדוע דחה את הגשת
תלונתו עד לשבוע זה? היה לכך הסבר
פשוט, האומר הרבה על האוזירר, השוררת
במשטרה.
זילברמן שתק, כי חש שאם ידבר —
יתנקם בו עמוס בן־גוריון. הנקמה היחידה
שמפניה פחד זילברמן: שעמוס יורה לשלול
ממנו את הפיצויים המגיעים לו עבור
12 וחצי שנות שירות. על כן ספג את לעג
מכריו ותמר,ונם, הרכין ראש בפני העלבונות
והמתין ליום בו יקבל את כספו.
עתה, לאחר שזכה לפיצויים, קיבל את
הכסף, והוא רוצה לקבל גם צידוק בדין.
הדבר שעמום בן־גוריון רצה יותר מכל
למנוע — שערוריה ציבורית — שוב מאיים
עליו.
כאיש היודע חוק, פנה זילברמן בדרך
הקבועה בחוק. אולם הוא לא השאיר שום
ספק: אם תסרב המשטרה לפעול בעניין זה,
ינקוט הוא עצמו בצעדים משפטיים, באמצעות
פרקליטו. כי דבר אחד מנוי וגמור
עימו: הוא לא ישתוק.
גם אחרים לא שתקו. כמה מחבריו לעבודה
של זילברמן במטה המחוז הסיקו את
המסקנה מכל הפרשה, הגישו את התפטרו־תם.
הם אומנם לא הזכירו את שמו של
זילברמן, אולם היה ברור שמגיפת ההתפטרויות
— דווקא מבין אנשי־המקצוע ה־ויתיקים
— משמשת מחאה נגד עמום בן־
גוריון ונגד השיטה בה הוא מנהל את עניני
המחוז.

מהי שיטה זו? כאיזו מידה יכול
האזרח לכמיד על משטרת תל־אביב,
בי תגן על הייו ועל רכושו )
על שאלות אלה ישיב בשבוע הבא
״העולם הזה״ ,כדו״ח מאלף.

תשו שנוע וחצי, רא הערתה חקיות השתי־ועוב שום ו בו חוש, חוץ מאשר את

השג

ך • יים אייכמן שני. לא אותו פקיד קטן, הביורוקראט שנקלע במיקרו. למחלקת־המוות,
| /שנראה במשך שבועות בתא־הזכוכית, כשהוא כפוף מעל ערימות התיקים ומסדר את
ניירותיו. אלא אייכמן שונה, עקשן וערמומי, בעל כוח־התמדה וקשיות־עורף נדירים.
איך נראה אייכמן השני? העין הבלתי־מזויינת אינה יכולה לראותו, כי הוא מוסתר על־ידי
משקפיים בעלי מסגרת־קרן עבה, המשנה את תווי־פניו. אך המצלמה מצליחה לראות, לעתים,
את הפנים האמיתיים בעשירית השנייה בה הוא מסיר את זוג־המשקפיים האחד, שנועד
׳1ראייה במרחק, כדי להרכיב את הזוג השני, שנועד לקריאה.

זהו אייכמן המסוגל לעמוד במשך שש וחצי שעות ביום, יום אחרי יום, באחד המיבחנים
הקשים ביותר בעולם; החקירה הצולבת. זהו אייכמן המסוגל להחזיק מעמד בלחץ זה,
ללא עזרה כלשהי, מבלי להתבלבל, מבלי לאבד את עשתונותיו, מבלי להישבר, מול מטר
השאלות המעובדות על־ידי ארבעה יריבים ליד שולחן התביעה עמוס המיסמכים.
הקהל הישראלי כבר חזה בעדים שנשברו בחקירות שתי־וערב. הוא ראה את יחזקאל סהר
מגמגם, משקר וסותר את עצמו, עד שלא נשאר מנוס אלא להרשיעו בעדות־שקר. הוא ראה
את הד״ר ישראל קאסטנר, אדם חריף ובעל בטחון עצמי עילאי, נשבר אחרי כמה ימי
חקירה. והרי שני אלה אף לא היו נאשמים, אלא רק עדים, ישניהם ידעו כי מאחוריהם עומד
הכוח המקובץ של השלטון.
ואילו אייכמן נחקר במדינה זרה, בפני קהל עויין, המשמיע מדי פעם קריאות זעם ושנאה,
כשפניו מול המוות. הוא לא היה יכול לסמוך על כוחה של האמת, אלא רק על קונסטרוקציה
מחוכמת, שהיתר, צריכה לעמוד מול ים של מיסמכים, מול ערימה של עדויות, ואף
מול הודעותיו הקודמות שלו עצמו(.
ובכל זאת עמד. אם נאלץ להודות במשהו, הוסיף מיד. אבל״ ,״ואולם״. ,לעומת זאת״,
ו״על כל פנים״ .אם נפל בסיבוב אחד, קפץ מיד על רגליו וניצח בסיבוב הבא. ולרגעים
אף התעלה מעל לאישיותו העלובה של עצמו, והגיע לרמה של פאתום אמיתי.
ברגעים כאלה, נפתרה לפתע אחת התעלומות הגדולות האופפות אדם זה: כיצד יכול היה פקיד
קטן למלא תפקיד כה מרכזי ברצח שישה מיליון בני־אדם. כי ברגעים כאלה נתגלה המיוחד
שבאיש אייכמן. נתגלה הכוח הגנוז שבו, שסיגל איש קטן להפוך לדמות היסטורית.
נתגלו משאבים גנוזים של כוח־רצון וכושר־אילתור, שאיפשרו פעם לאדם צר־אופק
וחסר־השכלה זה לעשות מעשים שזכרם לא יימתח לעולם.
גילוייו של אייכמן שני זה היה, אולי, ההישג היחיד של שבוע וחצי של ימי חקירת השתי
וערב. לא זה ההישג שהתביעה ייחלה לו.

__הפטיש והאיזמד

ף ש שיתי שיטות

של חקרה צולבת מוצלחת. האחת היא שיטת הפטיש, השנייה —

7שיטת איזמל־המנתח.
האחת מבקשת להלום בנאשם, להטיל עליו אימה, לשבור אותו במכה גדולה אחת. השנייה
היא עדינה. היא מבקשת לרכוש את אימון הנחקר, לשכנעו, להוציא ממנו בטובות את
ההודאה המבוקשת, דורשת הבנה פסיכולוגית של האיש ושליטה מוחלטת בחומר.
הראשונה היא שיטת הקולנוע, שיטתו של פרי מאסון בספרים הבלשיים הידועים. השנייה
היא השיטה שהופעלה על־ידי גדולי הפרקליטים בעולם האנגלו־סאכסי.
גדעון האוזנר ניסה את מזלו בשיטה
הראשונה. מן הרגע הראשון פגע בנאשם,
העליב אותו, שפע עליו הערות של בוז
וניסה להפחידו. אולם חסרו לו כל התכונות
כדי להצליח בדרך זו. אין להאוזנר אישיות
אדירה ואימתנית, המסוגלת לפרוק את היריב
מנשקו. לא מבחינת ההופעה הגופנית,
לא מבחינת הקול ולא מבחינת כוח־האופי,
היה האוזנר מסוגל למחוץ את היריב.
על כן לא שבר האוזנר את אייכמן, עורר
רק את התנגדותו הטוטאלית ודירבן אותו
למאמץ עליון .״אם יש בכלל מישהו המסוגל
לעורר רחמים על רוצח־ד,מונים כמו אייב־מן,״
רשם לפניו כתב זר ,״הרי זה האוז־נר.״
כי גם האדם השפל ביותר אפוף אוויר*.
של רצינות, כאשר הוא עומד מול פני
המוות. לפגוע בו בחיצים של לעג זול —
הרי זו שיטה המעוררת תחושה של אי־נעימות.
רוב
הכתבים האמינו כי האוזנר ״משחק
בשביל היציע״ — היינו משתדל למצוא חן
בעיני ההמון ביציע ובעיני צופי הטלביזיה.
ואומנם, ההמון הריע מדי פעם, אך תרועה
זו רק הגבירה את סבלם של השופטים !המשקיפים
הרציניים. היא הזכירה איכשהו,
קהל רומאי צמא־דם בקירקס. היא יצרה באולם
אווירה שאינה הולמת את השעה ההיסטורית,
כאשר עם ישראל, באמצעות משפטו
הממלכתי אפוף־ההוד, דן את האיש
שהשתתף ברצח המיליונים.
השופט לנדוי נזף בקהל בתקיפות גוברת
והולכת. לבסוף השמיע את הפסוק הקיצוני
ביותר עד כה. :לא! לא! לא כך אני
מנהל את המשפט הזה!״ לפחות פעם אחת
הגיע עד לסף מתן פקודה לגרש את הקהל
מן האולם.
יתכן כי האוזנר לא התכוון לעשות רושם
זול והמוני זה. אמר אחד ממיודעיו :״בסודו,
הוא אדם רך מאוד. אין זה טבעי
לגביו להיות גס ותוקפני. הוא נאלץ להכריח
את עצמו להיות כך, ועל כן הוא גס
ותוקפני שבעתיים.״
כך התפתחו דו־שיחים, שלא העלו את
רמת המשפט. פעם, כשנתן אייכמן תשובה
שנועדה להקדים תרופה למכה, לענות על
שאלה שטרם נשאל, התפתח דו־השיח הבא:
האוזינר (ברוגז) :״תקפוץ מתי שיגיע זמנך
לקפוץ!״
לנדוי (תוך הרמת גבות־עיניו). :מה כוונת
המלים, תקפוץ כאשר יגיע זמנך לקפוץ׳?״
האוזנר.
:הוא לא מדבר על הדברים שאני
שואל אותו.״
באותו יום, כאשר הזכיר אייכמן בי
גם תיאודור הרצל הגה בתוכנית מאדאגסקאר:

בין משקפיים למשקפיים מנציחה המצלמה את י11 יו של האובר־שטוו־מבאן־פירר בדימוס

מאות מיסמכים, והאיש המפתיע בכוח-עמידתו באש הצולבת
שני האייכמנים: הפקיד הממושקף המצטט על־פה ד האוזנר (בהתרגשות צורמנית) :״אני מציע שלא תעלה שמות שאין אתה ראוי וזכאי
לבטאם!״
לנדוי :״מר האוזנר, אני מבין את ההערה הזאת, בכל זאת היא אינה במקומה. אם זר,
דרוש לו לשם הסבר, הוא מוכרח להזכיר את השם.״
האוזנר :״אם אני מוכרח להתדיין איתך, אדולף אייכמן, על הרצל, אני רוצה לומר ל ו
וכן הלאה, וכן הלאה, עד לדו־השיח הבא:
האוזנר (בגרמנית, בתום תשובה של א״כמן) :״אם אתה רוצה לעשות את עצמך למגוחך,
תמשיך כך!״
אייכמן (בשקט) :״איני רוצה לעשות את עצמי למגוחך כלל וכלל, אבל
האוזנהשוב בגרמנית) :״אתה עושה את עצמך למגוחך כבר שבועיים ימים!״

מאת

אוד אבנרי

הקהל נהנה. עתונאים כמו דויד זכאי מדבר נהנו. אך הכתבים הרציניים, ומן הסתם גם
השופטים וד,מתורגמנים, נרתעו מפני מחזה זה של היועץ המשפטי של ממשלת ישראל,
היורד אל במת ויכוחי־הסרק ומתווכח עם אדולף אייכמן נשווה עם שווה. היתד, זאת, יותר
מכל, פגיעה בכבוד המדינה.

איגרוף דדא נוק-אוט

ך* יום הרגיעי לחקירתו הבין האומר כי נקם בשיטה גרועה וניפסדת. מן הסתם קרא
, •4את המאמרים שנכתבו על כך בכמה עתונים, ואף שמע הערות מפי ידידים. הוא שינה
את הקו, ויתר על ההתקפות הראוזתניות ועל הפוזות הקולנועיות, הצטמצם בחקירה עניינית.
גם לאחר מכן לא הצליח להתאפק מלהשמיע, בתום תשובותיו של אייכמן, דברי־פרשנות
לגלגניים, בנוסח :״הכל הולך לך להיפך!״ או ״כן, כן, כולם משקרים, רק אתה לא.״ אך
מלבד זאת, הסתפק בשאלות לעניין, בסיגנון שקט יותר.
רק אז, אחרי שנעלמו סממני־הלוזי המרגיזים והדוחים, ניתן לעמוד על כיב החקירה
הצולבת כשלעצמה. הסיכום היה שלילי.
החקירה הצולבת המעולה דומה לניתוח בידי מנתה־מומחה. המנתח יודע מהו רוצה. הוא
מכיר את איברי הגוף, את האבחנה, את מהות המחלה. בכמה תנועות חדות וזעירות הוא
מגיע אל האבר הנגוע וחותך אותו. אין הוא שופך אלא כמה טיפות של דם. הכל נגמר
בדקות מעטות.
כזאת היא החקירה הנכונה. החוקר־האומן יודע בדיוק את אשר הוא מבקש. דרך־המלך
שלפניו ברורה לו. אפילו כשהוא סוטה ממנה כדי לנצל הזדמנות שניתנה לו על־ידי תשובה
של הנאשם, הוא חוזר אליה, כמצביא אל תוכנית הקרב שלו. הוא מציג את שאלותיו
בשקט, ללא התרגשות, בונה באופן שיטתי את בניין ההרשעה. הוא מכריח את הנאשם
לבוא בעקבותיו אל תוך המבוי הסתום המוכן עבורו.
האוזנר לא היה מסוגל לבנות חקירה מהירה, נקייה ותכליתית כזאת. הוא נגרר הלוך
וחזור על פני כל השטח. החקירה דמתה יותר למלאכת קצב, השוחט בתנועות גסות ותוך
שפיכת דם למכביר, מאשר לאמנותו של המנתח.
יתכן כי השוואה טובה יותר היא זו שנפוצה במהרה בין הכתבים. הם השוו את החקירה
לתחרות התאגרפות, בה אין לשום חוד היכולת הגופנית להשיג נוק־אוט. נשארה רק
ההכרעה לפי נקודות. אך גם הכרעה כזו לא הושגה. הנקודות התחלקו כימעט שווה בשווה
בין האוזנר לאייכמן, ואווירה מעיקה של תיקו מוחלט ואינסופי אפפה אותה.

״שאי;ו יודע?שאו?״

ך* קלע תי ם נמוגה לרגעים מעטים אווירה זו. היה יה כאשר פנו השופט לנדוי או
| השופט הלוי אל הנאשם ושאלו שאלה.
לרוב עשו זאת אחרי שהאוזנר הסתובב סביב נקודה מסויימת במשך שעה או שעתיים,
בשאלות בלתי־תכליתיות ומסורבלות, שאיפשרו לנאשם להתחמק בנקל. שני השופטים,
שהם עצמם חוקרי שתי־וערב מעולים ביותר, היו עוקבים אחרי הנעשה בחוסר־סבלנות
גוברת והולכת. לפתע היה אחד מהם מרים את ראשו ומפנה בשקט, בעדינות ובנימוס,
שאלה אחת אל הנאשם. מייד נמס אייכמן, והשיב תשובה לעניין — אותה התשובה
אשר האוזנר ניסה לשווא להוציא ממנו משך זמן כה רב. בשתי דקות תושג יותר מאשר
ביום שלם. השופט אמר ״תודה!״ ,אייכמן חזר לכיסאו — והחקירה חזרה למסלולה
החורק וחסר־התכלית.
במיקרים כאלה גבר הכעס על האוזנר. אחרי שאחד השופטים כבר הגיש לו את העניין
על צלחת, היכר, פירצה רחבה במערך־ההגנה של אייכמן, לא היה היועץ המשפטי מסוגל
לערוך את ההסתערות הסופית והמכרעת. תחת זאת המשיך בדרכו, כאילו לא קרה דבר.
כך זה היה כאשר הגיע השופט לנדוי, בשתיים־שלוש שאלות עדינות, אל נקודת־התורפה
של המשפט כולו: סמכותו של מפקד נאצי, שהיה בעת ובעונה אחת גם מקבל וגם
נותן פקודות.
אייכמן הסכים לפירוש זה של ״עקרון הפיררים״ המפורסם של היטלר. כאן היה על
האומר לקחת את הכדור, להכניס אותו לשער. היה עליו לשאול מה היתד, זכות
ההכרעה העצמית של כל דרג בפיראמידת־הפיררים הנאצית, ומה היתד, מידת האחריות
האישית היחסית בדרגים השונים.
האוזנר כלל לא הרגיש בהזדמנות. הוא שאל כמה שאלות סתמיות — ועבר לנושא
אחר, הקשור במסמכים.
פעם אחרת ניסה האומר, לשווא, לסחוט מאייכמן הכרזה בי מפקד אושודיץ היה
פושע. מתוך גאתה עצמית מוזרה, אך מאלפת, סירב אייכמן לפגוע בחברו המת, שנתלה
על־ידי הפולנים. אך כאשר התערב השופט לנדוי במשפט שקט אחד ויחיד, קם אייכמן

והכריז שהשמדת היהודים היתד, אחד הפשעים הגדולים ביותר בתולדות האנושות.
זאת היתד, צריכה להיות פתיחה לשרשרת שלמה של שאלות חשובות, שיכלו לחדור
ישר אל לב העניין הנידון במשפט. אך האוזנר עבר הלאה, והניח לעתונות להכריז
שתשובה זו היתר, ניצחון חשוב לתביעה. כאילו יש איזו חשיבות שהיא לדעתו של
אייכמן על האופי הפושעני של ההשמדה.
אחרי כמה ימים כאלה, היה זה האוזנר, ולא אייכמן, שהראה סימנים של עצבנות.
בין העתונאים המקומיים והזרים החלו מתהלכות הלצות מפוקפקות, כגון :״מתי, לדעתך,
יישבר האוזנר בחקירת השתי־וערב?״ כתב מקומי אחד העביר בין חבריו פתק לאמור:
״האוזנר הוא הבן הרביעי בהגדה־ — שאינו יודע לשאול.״

כידון או חיים כהן

מעשה, היה יקשה לבוא בטענות אל האומר החוקר. לא היה לו כל נסיון
במלאכה זו. מינוייו לתפקיד היועץ המשפטי היה פוליטי מובהק — שר־ד,משפטים
הפרוגרסיבי מינה אותו, אחרי שהופיע כמועמד (שמיני) ברשימת המפלגה הפרוגרסיבית
לכנסת הרביעית. עד אז היה עורך־דין מסחרי רגיל, שכימעט ולא הופיע כלל במשפטים
פליליים. מעולם לא התמחה בחקירות שתי־וערב. הוא דמה לרופא כללי, שנקרא לפתע
לבצע ניתוח עדין, יחיד־במינו, במלך.
בבריטניה קיימת הפרדה גמורה בין המשפטן היושב ליד שולחן־ר,כתיבה, מעין קצין־
מסה, לבין הפרקליט המופיע בבית־המשפט, הדומה למפקד קרבי. האחד הוא ה״סוליסיטור״,
המכין את הטיעון, ואילו השני הוא ה״באריסטר״ ,אומן ההופעה והחקירה הצולבת.
האומר הוא טיפוס של סוליסיטור, בתדאי לא באריסטר.
על כן אי־אפשר היה להאשים את האוזנר החוקר, אלא רק את האומר היועץ המשפטי.
מדוע ימינה את עצמו לתפקיד כה חשוב, לו לא הוכשר, תחת להרכיב צתת של תובעים
מטובי הפרקליטים המנוסים במדינה? אפשר רק לדמיין את דמותה של החקירה, אילו
נוהלה בידי איש כמו קולין גילון המנוח, התובע הג׳נטלמני האהוב של משפט כפר־קאסם,
או בידי חיים כהן, היועץ המשפטי הקודם( .נאנח כתב אחד :״אילו יכלו האומר והלוי
להתחלף בתפקידים

שדוש המטרית

* * התפקידה של חקירת שתי־וערב? הקהל המריע באולם, שנהנה כאשר השיב
ד,אומר לאייכמן תשובת־לעג מוחצת, לא יכול היה לדעת זאת. למרבה הצער, לא
־דעו זאת גם העתונאים המקומיים.
המטרד. העליונה והעיקרית של החקירה היא להביא את הנאשם לכך שיודה בעצמי
(המשך בעמוד )12

מנצחיך ו מנוצדויך -מפא״>

— א י ־ כמן 1111111 ווויווו — ויו

(המשן מעמוד )11
בהאשמה המיוחסת לו על־ידי התביעה. כי
במשפט האנגלו־טאכסי, הנהוג בארץ, שום
ראייה אינה טובה כמו הודאת בעל־הדין.
מבחינה עליונה זו, ניכשל האוזנר לחלוטין.
אייכמן התפתל, התחמק, בנה לעתים
קרובות קונסטרוקציה שקופה ובלתי־משכנעת
לחלוטין. אך למרות הכל הוא לא הודה
במאומה.
המוזר הוא שההישג היחיד למען התביעה,
הושג דווקא על־ידי הסניגוריה. כי בסיום
תשובותיו לסניגורו, עוד לפני התחלת החקירה
הצולבת, הודה אייכמן את ההודאה
הקובעת: ששלח את היהודים למחנות, בידעו,
למעלה מכל ספק, כי לפחות חלק מהם
מושמד שם.
המטרה השנייה, החשובה פחות, היא —
להוציא מפי הנאשם עובדות חדשות. גם
בכך ניכשל הא! ונר. אייכמן דבק למיסמ־כים,
הידועים לו על־פה. אפשר היה לסכם
את עמדתו בנוסחה הבאה :״האמת היא מה
שכתוב במיסמכים שלא נשרפו, ושנזדמנו
לידי הלישכה .06״
מטרה שלישית, וכימעט מישנית, היא לערער
את אימון השופטים בג־רסתו של
הנאשם. בכל משפט יש שתי גירסות לגבי
הענין הניוון: גירסת התביעה וגירסת ה־סניגוריה.
אם אין החוקר מצליח להביא את
הנאשם שיודה בגירסת התביעה, הרי לפחות
עליו להראות כי גירסת הסניגוריה אינה
משכנעת.
מבחינה זאת השיג האומר כמה וכמה
הישגים. אולם הישגים אלה היוו התפרצות
לדלת פתוחה. כבר בתשובות אייכמן לשאלות
סרבאציוס, בחקירה הראשית, היה
גלוי לעין כי גירטתו אינה יכולה לעורר
שום אימון. היא נוצרה באופן מלאכותי,
חיבוריה הרופפים נראו בברור, וה־א נוצרה
אך ורק כדי שלא להותיר את גירסת התביעה
כגירסה יחידה.

״החרטה היא 7י7דים״
יך חיו צריכים לחקור את אייכמן?

ריקרכן 1131 חן

ב//חן ה</ן הא<

ל!ד קגה הבטחון של ישך אל
ץ מד אדם 1שאותונצחו
בזיופים. בהעלמות ובשלן רים.

ליד הגה הב\ 7חון של ישראל
עומד אדם שאין לנצח... 1
מתוך מודעה של מפא-י

מתוך המציאות במפא״י

כךה מנה יג -נו הו. בנזפא״י
כך מפא׳׳י רוצה לנהוג במדינה

תתן

להם

(\ 811

שלטון!

מוגש לציבור כשיעור באזרחות על־ידי
מפלגת אחדות העבודה -פועלי ציון
מודעה זו נמסרה לפרסום ב״דבר״ ביום ד 14.7.61 ,ונפסלה על־ידי המערכת

ב צ לו םהסרט קו ב ע!
3ק ^ -לצלוםב תנו ע ה ובתוך אולם 4
3ק ז -הסרט בעל הגרעין העדיו להגדלות 240
6תו 0זון 310<:לצלומים מו צל חי ם ״ 30

השמן המובחר לבישול

ל ה שיג בנלב תי מסחר לונרב• *לוס.

5ודו £ 19011 ? 11 רחרדז 3 5

אל תשכח להשתתף בטוטו־מפא״י ׳

סו כני ם :
א. ברגר, ת־א. שד׳ רוטשילד עו, טל 65421 .

התשובה שהסתמנה במעורפל עוד בראשית
החקירה, הפכה ודאית בהמשכה, באותם
הרגעים המעט ם שאייכמן השני ביצ־בץ
מבין חרכי מעטה־השריון של אייכמן
הראשון.
החוכמה היתד, להגיע אל מעבר לביורוק־ראט
הקטן, המומחה למיסמכים, אל האיש
שהיה פעם אובר־שטורמבאן־פירר — אל הגבר
השחצן, השוויצר שאהב לעשות רושם
על חבריו ופקודיו, הגרמני הסנטימנטאלי,
המדמיין את עצמו בתפקיד הקצין הגרמני
השבוי, הדובר אמת, הנאמן בשבועתו, שאינו
מפקיר את חבריו אפילו כשעניבת החנק
מאיימת על צוארו.
אל האיש שאמר השבוע :״׳אינני מאמין בחרטה.
החרטה נועדת דק בשביל ילדים
קטנים!״
אל האיש שאמר :״אינני מוכן לדון את
הום (מפקד אושוויץ) ני אני לא הייתי
במקומו!׳
אל האיש שאמר לזאסן :״אינני טוען כי
מילאתי רק פקודות. זה פיטפוטי־ביצים דו־לים׳

שאמר בתשובה לשופט הלוי. :לא הגוויות
הגרמניות ולא הגוויות היהודיות -לא
שום גוויות אחרות לא עוררו בי תגובה
נמו הגוויות הראשונות שראיתי. זה טבעי
ואנושי. ננל שרואים יותר תמונות־זוועת
של סוף־העולס, כן פוחת החידוש וההלם.״
בפסוקים אלה נתגלה אייכמן האמיתי.
אליו היה צורך להגיע, בשאלות שנועדו
להוציא את האיש מתוך שריונו ד,ביורו־קראטי.
לקראת
סוף חקירתו, אחרי שקיבל כמה וכמה
עצות תקפות בכיוון זה, השתדל האוד
נר לעשות זאת. אך היה זה מאוחר מדי.
בסך הכל היתד. השפעת החקירה הצולבת
להוריד את רמת המשפט, להפחית מקומות
מאורעות מזעזעי־עולם הנידונים בו, לצמצם
את היריעה ההיסטורית והאנושית שנפרשה

״ימים רבי 8״

כאשר הגיעה החקירה הצולבת ליומה
השמיני (ולישיבה המאה של המשפט) ,החלה
פוקעת אפילו סבלנותו האגדתית של
אב בית הדין, השופט לנדוי• בפעם הראשונה
החל מתערב בחומרה גוברת והולכת
במהלך החקירה.
כמה פעמים הזכיר ליועץ המשפטי שהוא
חוזר על דברים שכבר נשאלו על־ידו
מבלי להעלות שום דבר חדש.
לבסוף העיר לנדוי .״החקירה הזו יכולה
להימשך ימים רבים
היה זה רעיון מפחיד.
העולם הזה 1244

כמדינה
כ ד אנש• סעדון
למראית עין היד. הכל שקט ושליו.
מפא״י נראית כיום מלוכדת יותר מאשר
נראתה אי־פעם בתולדותיה. חברי הגוש
פועלים בפניפים בהם יש רוב לצעירים
ולהיפך. מאות מאנשי מפא״י שלא היו
פעילים, התייצבו לעבודה ללא תשלום
ובהתנדבות. אך מתחת לפני השטח עדיין
לחשו שרידי מדורת הפרשה.
רק לפעמים בקעו, לפתע, הלהבות —
כובו חיש מהר על־ידי אנשי המנגנין
המנוסים. אחד המקומות בהם פרץ, השבוע,
מאפיין מעין זה, היתד, העיירה משבר אור־יהודה.
לקוראי העיתונים נראתה תמוהה ביותר
הידיעה שהופיעה בדבר, לפני שבועיים,
לפיה הפריעו אנשי מפלגות שונות באור-
יהודה בעת הרצאת אשכול במקום. הם
לא הבינו היכן היו, אותה שעה, אנשיו
של אליהו סעדון — איש האגרוף של הדחת
לבון בבית אהל.
האמת הפשוטה היתד״ שהמפריעים היו
חברי מפא״י — מאנשי סעדון. בעצמם אליהו סעדון, לא היה מוכן להטתפק ב־מישרת
חבר מועצת אור־יהודד״ הוא רצה
להיות ראש המועצה. ואילו ראש המועצה
הנוכחי, בן פורת, לא הסכים ל1זתר על
תפקידו לטובת סעדון.
סעדון, הטריפוליטני, גייס את בני־עדתו
כנגד יוצאי־עיראק, תומכי בן פורת, והזקא
בתמיכת ח״כ דוד פטל, מנהל מחלקת
יוצאי עיראק, הנוטר טינה לראש המועצה,
להילחם בבן־פורת.
אנשי מפא״י החלו לחשוש שהסיכסוך
יתפתח ויעבור אל מוסדות המפלגה העליונים,
מיהרו להשתיק את כל הפרשה.
הם מינו את סעדון לאחראי על הערבים
בנגב, שלחוהו מאור־יהודה לשבטו של אל־החייל
— עד לאחר הבחירות. אז ישוב, והמלחמה
תתחדש.

(כ? הזכויות שמורות)

הסברים. זוהי ארץ ניפלאה, גדל שם קקאו.
שביתות קצר חוזר
המתח היה גבוה. מועצת העובדים כונסה
על מנת לאשר את ההסכם שהושג בין
האוצר לבין הנהלת חברת החשמל — לפיו
יועלה שכר הפועלים בשיעור קטן ממה
שנדרש על־ידם. הכל היה צריך להיגמר
בכך. אלא שהחוטים לא חוברו לשקעים
הנכונים. מועצת העובדים לא ייצגה יותר
את פועלי חברת החשמל. היחידים שיכלו
לאשר הסכם כזה, היו נציגי ועדי הפעולה.
הם לא נקראו לפגישה כלל. התוצאה היתר,
— קצר מוחלט.
תימרון כמקום כחירות. במשך חודש
ימים, בו מנהלת מפא״י את המאבק
נגד ועדי הפעולה, נחלקו נציגי מפלגה זו
בעמדות השונות לארבע גישות שונות זו
מזו, לגבי דרישות הפועלים: לוי אשכול

יי יי תיוג

• פרופסור קורט סימה יצא כקרו־כ מכלאו. המדען, שנידון
לחמש שנות מאסר על עבירה בטחונית, יזכה לחנינה מידי נשיא המדינה,
ויחד עם זה יוצא נגדו צו גירוש מן הארץ. לפי כל הסימנים, ימצא סיטה
מיקלט ועבודה בגאנה, אשר עימה הוא מנהל עתה משא־ומתן.

ס מפא״י תגייס את ראשי השבטים הכדואים כנגכ, כמל*
חמתה נגד החזרת הפליטים הפאלסטיניים לארץ. כמה מן
השייכים יפרסמו הודעה, בה יתנגדו להחזרת הפליטים שמקורם בדרום הארץ,
מאתר שהשטח צר מלהכיל אותם ואת בני השבטים היושבים שם כיוס,
הזקוקים לאדמות המירעה לצורכיהם הם. הצהרה זו תקבל פירסום בינלאומי

• צפה להצטרפותה של וולטה העילית, הידידותית כיום
לישראל ואשר ראש ממשלתה מבקר כארץ, לגוש הפרו־רע״מי
כאפריקה אס תוגש תוכנית שהוצעה על־ידי ממשלת מאלי,
השייכת ל״מדיינות קאזאבלאנקה״ .ההצעה: הנחת מסילת־ברזל מטאלי לגאנה
שתעבור דרך וולטה העילית, תאפשר למדינה זו לוותר על חסידי חוף השנהב,
;.ושר לנמלה, אבידזן, נזקקת המדינה הזאת.

יחסי־ח 1ץ
סו רבנות קטנות
בין 10 הנשים הממריאות בשבוע הבא
ליבשת אפריקה, על מנת לקשור יחסי־ידידות
עם נשות גאנה, ליבריה: ,ינר־ה
וחוף השנהב, בולטת אסתר סלומון, כתור
הרווקה היחידה שבחבורה.
אסתר יוצאת עם ידידותיה במיסגרת כי,ר
ראשון, הממומן על־ידי ממשלות אפריקה
המזרחית בשיתוף עם משרד־החוץ ד,ישי־־
אלי. היא נבחרה מבין 15 חברות מסורית
של וויצ״ו הצעירה למסע זה, לא רק משום
שהיו במיקרה בכיסה 1,700 לירות, מחיר
הסיור, אלא אף משום שלמדה אנגלית
בגימנסיה ושמעה חמישה שיעורי־איכלקית.

כיצד קושרים יהסים בינלאומיים
מתארת אסתר סלומון, הממושקפת

*כל העניין התחיל אחרי הנשף הארצי
של וויצ״ו הצעירה, בחורף האחרון. השגריר
הגאנאי ראה אותנו אז והתלהב מאוד
מהחברות. ואחר־כך הציע את רעיון הסיור.
אישית, אני נורא נירגשת מהטיול ואפשר
לציין שלא הייתי עוד אפילו באירופה. אני
מקווה לתרום משהו למדינה, אף־על־פי שכל
החסכונות שלי הלכו לאיבוד. כמובן שאני
לא יכולה לגלות את גילי, מפני שדוקטור
צימרמן, ראש המשלחת, אמרה בלי גילים.
בתצוגות אופנה פנימיות הופעתי בתור
דוגמנית בהצלחה גדולה, והרבה אמרו לי
שכדאי לי לעבור קורס. השגריר הגאנאי
בעצמו אמר לי שאין לי מה לחזור לכאן,
מפני שלא יתנו לי, שם. יש לי עיניים
ירוקות, ולא איכפת לי להתחתן עם גאנאי,
העיקר שיהיה יהודי.
ישראל או לא ישראל? כבר התחלתי
לחשוב מה לארוז, בערך 20 קילו
בגדים קיציים לחודש ומיטרייה וינאית.
אומרים שבגאנה יורד גשם — ואפילו אם
לא, למה להסתכן? בהופעות פומביות נופיע
בתלבושת אחידה בצבעי הלאום — חצאית
טרילין לבנה וחולצה בצבע תכלת.
אני מומחית בשטחים שונים ואשתדל
לעזור לאשר, האפריקאית. נצטרך גם לנאום
לפני נשים. אני הכנתי לי כמה נאומים
ספונטאניים ונאמתי לעצמי כמו לפני קהל,
וזד, הצליח מאוד. אני גם יכולה
לספר להם הרבה מה פעלתי, ועל הצבא
ועוד דברים כאלה.
למה דווקא כותבים עלי? אני לא חושבת
שאני שונה מחברותי באופן מיוחד! בינתיים
אנחנו רואות סרטים על אפריקה ומקבלות
העולם הזח 244י

איפה וזוזן \2האונזר הצגגת אסינוגזיגת בהערכת הבחיידגוד?
התנגד עקרונית להעלאה, אך הבין שהבחירות
וסכנת הפסד השליטה על עובדי החברה
שקולים אף כנגד עליית־שכר; ירוחם
משל, נציג ההסתדרות, ראה במרידת הפועלים
פגיעה בהסתדרות והיה מוכן לצאת
ולהילחם בפועלים נוסח שבירת שביתת הימאים,
למרות קירבת הבחירות; הנהלת
חברת־החשמל דאגה לרווחיה; נציגי הפועלים
נפגעו אישית מהתארגנות ועדי הפעולה.
בשלב הראשון נערך המאבק על הסכמה
עקרונית של כל גורמי מפא״י לעצם עניין
ההעלאה. רוב הפועלים, כולל חברי מפא״י,
צידדו בהעלאה. אנשי מפ״ם ואחדות העבודה,
בראשותו של שרגא קנטור, נטלו תחת
חסותם התארגנות הוועדים, קיבלו את הסכמת
מפא״י לצירוף נציגיהם לוועדי העובדים.
הם לא הסתפקו בהישגים חלקיים אלו,
דרשו ממפא״י שתסכים לבחירות פנימיות
חדשות לאלתר, תביא בכך לאיבוד־לדעת־פוליטי
של עצמה בחברת־החשמל, לכך לא
היתה מפא״י מסוגלת להסכים. מבלי להודות
בכך בפומבי, החלו נציגי מפא״י לנהל את
המשא ומתן על ההעלאה עם ועדי הפעולה•
בישיבה משותפת עם נציגי האוצר והנהלת
חברת החשמל, שהתכנסו לדיון בדרישות
הפועלים. שאל אשכול ישירות את פלד,
מנהל החברה :״מגיע להם העלאה או לא
מגיע להם העלאה?״
פלד גימגם, הווה לבסוף שלפועלים מגיעה
העלאה.
״אם כך, תן להם,״ הורה אשכול ,״את
750 האלף החסרות לחברה, אשלים אני.״
אך כל החישובים הללו נעשו — בלי
הפועלים עצמם! הם דרשו העלאה גבוהה
יותר. כדי להוכיח את כוחם, הכריזו על
שביתה חדשה. בינתיים הלכו ופוצצו את
אסיפת מועצת הפועלים שהתכנסה לאשר
את ההסכם עם ההנהלה.

תביעת מאלי: שוולטה העילית תצסרף, כתמורה, לגוש גאנה־ניניאה, השומר
על יחסי־שיתוף עם ממשלת רע״ם.

• הליכוד הרכ שמציין את מפא״י כתקופת הכחירות לא
ימש!״ לאחריהן. שיתוף הפעולה ההדוק בין אנשי הגוש והצעירים ייפסק,
ויתחיל מאבק חדש על סילוקם של אנשי שני הצדדים מעמדותיחם החדשות
אותן כבשו בזמן הבחירות.

• קכוצת צעירי מפא״י ״כשער״ ,המתנגדת למנהיגות

כיג׳י ונעריו, מתכוונת להגביר את מאכקה. צעדח הבא: הוצאת
שבועון, אשר ידון בבעיות הרעיוניות החמורות שבפניהן עומדת מפא-י
המפוצלת.
• ״אל על״ תתרחכ עוד יותר. אחרי הכנסת מטוסי הסילון הראשונים
לשירות, עומדת חברת התעופה הישראלית לחתום, בעתיד הקרוב,
על חוזה לרכישת בואינג שביעי. בעיה המחמירה והולכת: מציאת טייסים
ברמות מספקות. הפיתרון העיקרי: משיכת טייסים ותיקים מחיל־האוויר.

• הרככה של ועדת המנגנון כעידית תל-אביכ הקוכעת
את דירוגם ותפקידיהם של הפקידים הכפירים תשמש נושא
לדיון ומיקוח כינמפלגתי. הליבראלים מצביעים על העובדה שבזמן
לבנון היתה ועדה זו מורכבת מנציגי הקואליציה והאופוזיציה, בעוד שעתה
היא מורכבת מנציגי הקואליציה בלבד. הדרישה — לצרף אנשי אופוזיציה
לוועדה.

• אל תחכה לרד שתקכל כחודשים הקרוכים חסכונות
של מיפי ארנונה ומיפי רכוש ממשרד האוצר. בהנהלתו של
יעקב ארנון, המנהל הכללי של משרד האוצר, עובדה תוכנית לפיה יעוכב
משלוח חשבונות אלה, למרות שבשנים קודמות הם כבר היו מגיעים בתקופה
זו של השנה לידי החייבים בתשלום. זאב שרף, הממונה על הכנסות המדינה,
תומך אף הוא בדחייה זו. הסיבה: השינה הועלו סיסים אלה פי שניים.
על־ידי הדחייה רוצה האוצר לא להרגיז את האזרחים על העלאת מימים לפני
הבחירות, וכן לא לאפשר למפלגות שירכיבו קואליציה אחרי הבחירות אפשרות
למיקוח בנקודה זו.

— י ו — 1 11ז;— 111111— 1

במדינה
הקל פי הנסיונית

( 4.4אחוז); מק׳׳י — 4.4( 7אחוז); פאג״י
— 2.6( 4אחוז); חזית דתית עממית —
1.3( 2אחוז).

מה היו תוצאות הבחירות לו נערכו כיום?
תוצאות הקלפי הנסיונית של העולם הזה.
השבוע, המשיכו להצביע על עליה קלה
למפא״י( .ראה טבלה) 537 .המצביעים בחמשת
הקלפיות שנערכו השאירו את מפא-
עם 39.5אחוז, שיתן למפלגה זו ח״כ נוסף
לעומת הכנסת הרביעית. תהליך שנגרם על־ידי
שאננות יריבותיה (ראה הנידון).
הקלפיות נערכו השבוע ברכבות ובאו־סובוסים
והשינוי הרציני היחיד שחל בהן,
לעומת השבוע הקודם, הוא לגבי כוח
המפלגה הדתית הלאומית. ירידתה מ־8.8
אחוז ל־ 5.4אחוז מוסברת במיקומם של הקלפיות,
ששונה מן השבוע הקודם. לליב־ראלים
נוספו 2.5אחוז ו־ 3חברי כנסת,
בעוד ששאר המפלגות שמרו בקירוב על
אחוזי השבוע הקודם.
דעהלאמגובשת. שתי הקלפיות הראשונות
נערכו ברכבות חיפה—תל־אביג.
האחת — ברכבת שיצאה ביום חמישי בשבוע
שעבר מתל־אביב בשעה .13.20 השניה
נערכה ברכבת שיצאה באותו יום, בשעה
14.14 מחיפה. הקהל ברכבות אלו היה
מגוון. היו בו סטודנטים, פועלים ובעלי
מיקצועות חפשיים. הצביעו בשתי הקלפיות
249 אנשים. הודיעו על הימנעות .34
שאר 215 הקולות התחלקו כדלהלן:
מפא׳־י — 41( 88 אחוז); הליבראלים —
23.1( 50 אחוז); חרות — 13.9( 30
אחוז); מפ״ם — 7.4( 16 אחוז); אחדות
העבודה — 4.7( 10 אחוז); המפלגה הדתית

אסונות

המלה שלפני האחרונה

ני 1111י 1י*1ת|111ו11 ן ן||11 ן ןן ןן1ן ןן,1

בבוסר של יום רביעי יצאו למחנה־קיץ; בצהו
ך * טלפון צילצל בחדר המזכירות של
1 1קיבוץ כפר-מנחם. דיבר אחד מילדי
המשק .״אני בחדרה,״ הודיע הנער .״היתד
תאונה. יש הרבה פצועים והרוגים.״
הרבה פצועים והרוגים. כמה׳ מי? הוא
לא ידע להשיב.
הרבה פצועים והרוגים, מתוך 22 ילדי
כיתה ח׳ של המוסד החינוכי במקום, שיצאו
אותו בוקר למחנה־קיץ.

פוו* המוות
״האח שלי הלך לאיבוד,״ הודיעה ביום
שלישי, בשבוע שעבר, לילי סודאי (,)14
לשוטר התורן בתחנת־המשסרה אור־יהודה.
כמנהגה במיקרים של אובדן ילדים, הפעילה
המשטרה מיד את כל כוחותיה. הוחל
בחיפוש אינטנסיבי אחר אלי סודאי בן
השלוש. תיגבורת סרקה פרוסים ושדות.
לפתע נזכרו השוטרים, כי תוך־כדי חקירה
נמסר להם שרגלו של הילד היתד, נתונה
בגבם עד לפני זמן קצר. הם החליטו לחפש
בקירבת הבית.
החיפוש היה קצר. ליד בית משפחת
סודאי, בבור בית־השימוש הפרימיטיבי שעומקו
40 סנטימטר, מצאו את התינוק. החור
היה כה צר, עד שנאלצו לשבר את
לוח־המלט כוי להוציא את הגופה.
הילד היה מונח בתוך הבור כשראשו כלפי
מטה ורגליו כלפי מעלה. הדבר עורר את
פליאת ההורים. כיצד הצליח הפעוט להוחק
בכוחות עצמו לתוך הבור הצר? הם ניסו
למצוא פתרון משלהם לתעלומה.

ביי?,חיים:

***ב כבוקר. תסיסה והמולת־שימחה
^! ממל או ת את הגבעה המוריקה, עליה
עומד המוסד החינוכי של כפר־מנחם. מעבר
לשביל האספלט הצר, בינות לבתי שיכון

הם פורקים את המיטען הרב. בסדר, ביסודיות. בצד
המשאית, עסוק יודל בהתרת החבלים.
בכביש, שוטפת התנועה במהירות. כביש זה, שנפתו
לפני שנתיים וחצי, הוא כביש קטלני. אין בכל הא!
שרווה כל כך הרבה דם, באופן יחסי לתקופה שהוא
כי כל האונה בכביש זה חייבת להיות תאונה קש<
כביש נתניה־חדרה ניבנה כדי שיסעו בו מהר,
זהו כביש עמום מאוד, אחד העמוסים ביותר בא!
ארץ מתוקנת בעולם, היו סוללים כביש כפול, בעל
לולים, בכל כיוון, ופס־ירק או גדר, באמצע. כי בכב
עירוני צר, בו נוסעים במהירות, אין הנהג יכול תמי
את מכוניתו, אם מופיע רכב ממולו, בשעה שהוא עצג
לעקוף רכב איטי יותר. הוא מתנגש עם המכונית הבא:
שגם היא נסעה במהירות.
אבל למדינת ישראל אין מספיק כסף לסלול כבי־יש
כסף להרבה דברים אחרים, אך לא לזה. אפילו י

פיפר השבוע סדים סודאי (,)48
אביו שד אדי, לכתב ״העורב הזה״:
״היא
הצליחה לשבור לנו את הלב, השכנה
שלנו — חנה עג׳מי. עוד לפני חודש
ימים היא אמרה לי, :תחכה, תראה עוד
מה שאני אעשה לכם.׳

שלמה קפלן

שאול ווולזק

בלה יובל

סיכום חמש הקלפיות שנערכו השבוע

קולות

אחוז
מקומות בכנסת

ח״נ בכנסת
הרביעית

מפא״י ליבראלים חרות
מפ״ם
אחה״ע
דתיים לאומיים
מק״י
אגו״י
פאג״י
דתית ספרדית
תימנים

190

39.5
17.0
131

סד־הכל
נמנעים

482

100.0
12.8נזכלל הנזצביטים

פד־הכל

537

120

מצביעים

ש!וווו1):ווווווווווווווווו:וווו!ווווווווווווווווו1ו)11
הלאומית — 3.2( 7אחוז); מק״י — 7
אחרי כמה ימים היא פגשה את האשד.
( 3.2אחוז); אגודת ישראל — 1.4( 3אחוז :).שלי ואמרה לה, :את תראי שאני אשרוף
פועלי אגודת ישראל — 0.9( 2אחוז); לך את הלב.׳ עכשיו הלב של כולנו שרוף.
חזית דתית עממית — 0.4( 1אחוז); תימ אשתי, שהיתר, בהריון, הפילה בחודש החמינים
— 0.4( 1אחוז).
שי וכך מתו לנו שני ילדים ביום אחד.
קלפי אחרת נערכה ביום שישי, בשעית
היא גרה מולנו. ביננו יש חצר גדולה,
הצהריים, בין 11.30ל־ , 13.00 בתחנה ה שם היו משחקים תמיד הילדים. אלי היד,
מרכזית בתל־אביב. הקהל היה מורכב מפו משחק עם הילד שלה, שלום, שהיה בן
עלים החוזרים הביתה מעבודתם, ומאנש־ם שנתיים. הם היו רבים, כמו כל הילדים,
שנסעו לבלות סוף־שבוע מחוץ לעיר. הצ אבל היא היתד, יוצאת ומרביצה לאלי. פעם
ביעו 111 אנשים, מהם נמנעו שניים 109 .אחת גם הלכה למשטרה. היא אמרה להם
הקולות התחלקו כדלהלן:
שיש ילד אחד, שמרביץ לילד שלה.
מפא״י — 37.5( 41 אחוז); הליבראלים —
אשתי היתד, צועקת עליה ואומרת לה
14.6( 16 אחוז); חרות — 12.8( 14 אחוז); שלא תתן לבן שלה לשחק עם אלי, אבל
אחדות העבודה — 11( 12 אחוז); המפלגה הם היו משחקים והיא שנאה את אלי.
הדתית הלאומית — 7.3( 8אחוז); מפ״ם —
נסיעה לתל״אכיב. באותו יום שליש•,
5.5( 6אחוז); אגו״י — 5.5( 6אחוז); כשהלך אלי לאיבוד, נסענו אני ואשתי
פאג״י — 2.7( 3אחוז); מק״י — 2לתל־אביב, לסדר כל מיני דברים. הבת שלי,
( 1.8אחוז); חזית דתית עממית — 1לילי, שגמרה ללמוד בבית־ספר עממי, נשא(
0.9אחוז).
רה בבית לטפל בילדים ולהשגיח עליהם.
שתי הקלפיות האחרונות נערכו ביים היא ניכנסה לבית, לסדר את המיטות, ויצאה
ראשון השבוע, שוב ברכבת חיפה—תל־אב־ב. אחרי כמה רגעים כדי להלביש לילדים בגהאחת
יצאה עם הרכבת מתל־אביב ב־ דים נקיים, שיסעו לקייטנה.
אלי לא היה בחוץ. הוא אף פעם לא היה
,14.02 והשניה נערכה ברכבת שיצאה מחיפה
בשעה 14.14 בצהרים. הצביעו 177 אנשים. הולך רחוק. לכן, בהתחלה, לילי לא דאגה.
נמנעו 19 מצביעים. שאר 158 הקולות הת היא התחילה לחפש אותו בסביבה. היא חיפשה
אותו שעתיים, אבל לא מצאה אותו. היא
חלקו כדלהלן:
מפא״י — 38.5( 61 אחוז); חרות — שאלה את כל השכנים. רק את חנה לא
12( 19 אחוז); מפ״ם — 11.4( 18 אחוז); שאלה, כי ידעה שהיא לא אוהבת את אלי.
אתר־כך הלכה החברה שלה לשאול את
הליבראלים — 10.2( 16 אחוז); אחדות
העבודה — 8.2( 13 אחוז); המפלגה הדתית השכנה, אבל חנה עג׳מי אמרה לה, :מי זה
(המשך בעמוד 08
הלאומית — 7( 11 אחוז); אגו״י — 7

הוותיקים, מתנערים ראשוני החברים היוצאים
לעבודה. כמה הורים השכימו הבוקר
קום, כדי להיפרד מילדיהם.
זהו יום גדול. אחרי הלימודים באה העת
לשמוח. הכיתה, על מדריכיה, יוצאת ל-
מחנה־הקיץ של תנועת השומר הצעיר, ליד
מיכמורת. הכל כבר נארז והוכן מבעוד
יום. מיגדל העץ שילדי המשק יתרמ־למחנה
הכללי, הדגלים, הבגדים, המעדנים
שההורים המפנקים העסירו על ילדיהם.
ליד המשאית עומד יודל הנהג. הוא גבר
גבה־קומה ויפה־תואר, אחד מחברי הגרעין
הגרמני של המשק. בחור מיוחד במינו, זה,
יודל. הוא נהג מעולה, שבמשך שנים ארוכות
נהג אוטובוס של אגז. תחביבו הגדול
הוא לימוד ערבית ועניינים ערביים. חוץ
מזה הוא ידוע במשק כנהג זהיר וקפדן.
הוא עוזר לנערים לטפס על הוולוו הכבד,
בודק אם המיטען קשור כהלכה, ולקול
תרועה אדירה יוצא לדרך. כיף חיים.
חיים, אמרתם?

הדבר גל חסר־מעצורים של קטל. אפילו אם פירוש הדבו
יכול לקרות שוב מה שקרה אתמול לנערים מכפר מנחם.

המוות היה

ך* יזהרו:״ קרא אחד הנערים שעמד על גבי ה
$ 1אחד הנערים שעמדו מצד ימין של ירכתי המשא
את עצמו לתעלה. יחד עימו הפיל עוד שניים מחבר

זהירות שלא הועילה

^ * 4ד ת. מרת מחריד, מחלחל, מגועל^)
בדם. מוות בסיטונות וללא הגיון. הוא עם
על הוולוו ועל מיטען הנוער התוסס שלו.
מאוחר יותר, אפשר היה לראות את
יודל מהלך במשק ואומר לכל מי שרצז.,
לשמוע :״אני לא אשם. אני לא אשם.״
והוא באמת לא היה אשם. הוא הגיע
מכיוון תל־אביב, עבר את הגשר שעל נחל
אלכסנדר, והמשיך לנסוע גם אחרי >צעבר
את מקום המחנה במיכמורת. הוא המשיך
עד אשר מצא מקום רחב־ידיים בו אפשר
להסתובב בביטחה. ואז פנה לאחור, חזר
לאורך הכביש, בכיוון לגשר. כאשר הגיע
שוב אל מול המחנה, עצר את המכונית.
הוא לא עשה זאת קודם לכן, כאשר נמצא
; מן העבר השני של הכביש, כי לא רצה
שהנערים יחצו את הכביש ברגל. שהרי
כביש נתניה־חדרה הוא כביש מסוכן.
הוא החנה את מכוניתו בשולי הכביש.

אילו היו השוליים רחבים יותר, היה יורד
לגמרי מן הכביש. אולם שולי העפר הספיקו
רק לכדי שלושת־רבעי הרוחב של ה11ל.1:
עשרה סנטימטרים יותר, והיה יורד לתעלה.

כביש המוות

תי קבוצות של ילדים. אחת לרגלי
המשאית, השנייה עדיין על המשאית.

11099 ההלוויה ׳וצא מחדר
נשארו בחי־ם.
היתר לא הספיקו לזוז. אחדים מהם אפילו לא רא
המתת העט עליהם. רק עשרת הנערים ומדריכיה* שעמדו
אים על גבי המשאית, ראו אותי.
הוא לבש צורת מונית.
ליד ההגה ישב שמואל סגל, גבר קשיש בן ,64 תמי
הוא נסע במונית ריקה, בכיתן תל־אביב. לפניו נסע
אגד. נהג האוטובוס הבחין במשאית החונה מצד ימין.
התקרב טנדר. נהג האוטובוס העריך את המרחק ביניהם
שיוכל לעקוף את הוולוו לפני בוא הטנדר למקום. ליתר ו
האיט את מהירותו, כך, שלא יצטרך, ברוב תנופתו,
בקשת גדולה מדי שמאלה.

יום חמישי חזרו לקיבוץ שבו נולדו, חוננו וקיוו להיות
•יין של לתנועה כביש
שימוש.
שהרי
.בכל
יי מסי
8ב־נ־לעצור מנסה ממול,
כפול.
״יוש

סגל
ראה את האוטובוס סוסה שמאלה.
גם הוא הסיט את ההגה שמאלה. לפתע אומנם נוכח,כי בעוד שהאוטובוס יצליח
לעקוף את המשאית בשלום, לא יוכל הוא
לעשות זאת. כי המרחק בינו לבין הטנדר
המתקרב נעשה קטן מדי. על כן הסיט את
ההגה חזרה ימינה. היתד, זו סטייה חדה
מדי: מאמצע הכביש הביאה אותו עד לקצה
שולי העפר, שבצד ימין. אילו המשיך כך,
היה מדרדר לתעלה ומתנגש באחד מעצי
האקליפטוס שבצד. על כן שוב סובב את
ההגה בחוזקה. לדבריו, ניטה גם לבלום את
המכונית. אד בלמי־הרגל לא פעלו. הוא
משך את בלם־היד. לשווא. המונית פנתה
שמאלה — ישר אל תוך גוש הנוער.
הדלת האחורית של הוולוו הורדה. על כן,

אסתר מול

החניכים שעוד נותרו בחיים לא תפסו
עדיין מה בדיוק קרה. אנשים מבוגרים יותר,
זרים שמכוניותיהם נעצרו בפקעת אינסופית
בשני הכיוונים, יכלו אומנם לשלוט
מעם על עשתונותיהם. שוטרים שהוזעקו
למקום יכלו להפריד את החיים מן המתים,
להעביר את הפצועים לבתי־חולים. לא כן
הנערים עצמם. אחדים מהם ניסו להשקות
ממימיותיהם את חבריהם המוטלים על הכביש.
הם לא תפסו עדיין ששוב אינם
זקוקים למים.

השמות לא נודעו
ף* רכה פצועים והרוגים 1הרבה

פצועים והרוגים!״ הבשורה המחלחלת

אילו פפוריש

תמר מהרשק

נעמי ההר
שמחר

!ונית
שאית.
ז זרק
ו. הם

כאשר פגעה המונית (״כמו בול! ישר באמצע!״
אמר אחד הנערים) לא היה מיפלט
לנערים. הם נמחצו אל הדופן. אחרת, אולי
היה מי מהם נהדף אל מתחת המשאית.
לא אחד ולא שניים; כל שיבעת הנערים
מצאו את מותם המיידי. מכוח המכה הועף
אחד מהם אל מתחת לאוטובוס, שלא הספיק
עדיין לעקוף לגמרי את התלוו. שניים

מילאה את חדר המזכירות. אל מי? לאיזה
מן ההורים להודיע כי בנו חי? ולאיזה
שבנו פצוע — או מת? וכל עוד אין יודעים
זאת — כיצד אפשר להודיע משהו
לחברים? כיצד אפשר ללפות את נשמתם
בצבת הדאגה המחרידה של חוסר־ודאות?
שהרי אין המדובר באי־בטחון לגבי ביקורו
של אורח, או לגבי תוצאות הבחירות. כי

חלפה, התרחב מעגל החברים שידעו על
האסון. הם החלו מתאספים על הדשא הקטן,
מול המזכירות. הם לא אמרו דבר. הם לא
היו צריכים לומר דבר. עיניהם דיברו.
עיניים קרועות של הורים, שחיי ילדיהם
חלפו לנגד עיניהם ותמיד הסתיימו בסימן
שאלה איום. סימן־שאלה בצורת גוף מעוך
וחסר־חיים. האומנם זהו סוף הבן האהוב?

אילו קרה הדבר לילדי עיר, היו אז
ההורים שוקעים באבלם, מתעטפים ביגונם
הפרטי. הורי הילדים הניצולים היו
מעלים תפילת־הודיה, וקרוביהם היו מברכים
אותם על מזלם הטוב. אבל בקיבוץ קטן
כמו כפר־מנחם, בו אין יותר מ־ 150 משפחות,
כל החברים הם משפחה אחת.
הם עלו עם קבוצותיהם ארצה, בקבוצו־תיהם
יצאו להכשרה, ולפני חצי דור התלכדו
לקיבוץ אחד. הם חיו בצוותא, שמחו
בצוותא ועמלו זה לצד זה. כאשר נולדו
ילדיהם׳ החליט הקיבוץ כולו מי יטפל בהם,
מה יקבלו לאכול ומתי אפשר להקציב כסף
לסדינים חדשים. הם היד, במובן המלא של
המילה, ילדים של כולם.
כאשר שמע אחד החברים כי בנו ניצל
ממוות, התמלא ליבו שימחה. אך, פני ש־ר,שימחה
יכלה לפרוץ החוצה ולהיטבע על
תווי־פניו, באד, המחשבה האיומה: הלא בתו
של יואל איננה. ובתו של אברהם. שימחתו
הושבתה באבלו של החבר.
על כן, היד, האבל שיך ד על כפר־מנחס,
אבל כללי. ההורים השכולים הסתגרו בחדריהם.
יתר החברים ההמומים חשבו על
המחרת; על היום בו יובאו שיבער, ארונות
הביתה.

הקורות עוד הדהדו

החונו ת שר המשק. או בית הקבדות המקומי. ד דן המוסד נו גדלו וחוננו הילדים
ו את
קפו־

אחרים, שלא נפגעו על־ידי המונית, מכיידן
שעמדו בצד ימין של הדופן המורד, הועפו
הצידה, לתעלה — ולחיים.

הנערים השקו את המתים
,ס ממול ראה
:טחון,
לסטות

ךהגהאוטובוס עצר מיד, בשומעו את
4החבטה. יעקב חזן, שנסע עם אשתו
לתל-אביב, עצר את מכוניתו. הפצועים
הועמסו על שתי המכוניות. על הכביש
ניסו למיין את הגופות המעוכות. לזהותן
— קשה היה.

אם אי-ודאות לגבי השאלה, אם הבר מסויים
הוא אב — או אב שכול.
על כן הוחלט לשמור את הידיעה בסוד
המזכירות. שוגרה מיד מכונית למקום התאונה,
עם הוראה לברר, לפחות, את שמות
ההרוגים והפצועים. אחר־כך׳ כאשר נודע
כי שבע גופות הועברו למכון הפאתולוגי
טילפנו לשם. אך המכון לא ידע שמות.
חברי המזכירות עשו את כל הצעדים
בהחלטיות, בקור־רוח. וליבם שתת דם.
אין מחרישים את דממת המוות. היא
זועקת יותר מכל רמקול. עם כל שעד, ש

צילצול ט/פון עבר כאלף דקירות
סכין. עד שלבסוף בא הצילצול המוסמך.
בשעה אחת וחצי הגיעו שמות ההרוגים:
נעמי רוהר, שלמה קפלן, שאול דודלזק,
בלה יובל, אסתר מול, אילן פפוריש, תמר
מהרשק. ממקלט הרדיו בקע קולו של
קריין קול ישראל, שהודיע כי בכביש החוף
נהרגו שיבער, ילדים.
ארבע השעות האינסופיות הגיעו לקיצן.
ארבע שעות של חרדה תהומית, של יאוש
שחור — ונם של תיקווה סתומה. עתה
ידע כל אחד אם תפילתו נענתה ואם לאו.

ירן, תמר, אסתר /בלה, שאול,
**י נעמי, שלמה. שיבעה שמות לבנים, על
שבע לוחיות־עץ שחירות. מבעוד יום הכינו
חברי המשק את חדר־ר,תרבות שלהם, בדי
לקבל את השיבעה. הבמה נעטפה שחורים.
שיבער, כנים שחורים הוצבו מול דלתות
הזכוכית, כדי להשקיף על הדשא הגדול,
מול רחבת חדר־האוכל. כל כן, כגודל
הארון שיונח עליו. ולראשו שני נרות.
בשעה אחת בצהרים פסקה בל מלאכה
במשק, אך זמן רב לפני כן לא יכול היה
איש לעבוד. החברים התאספו על הדשא.
הם קיבלו הוראות אחרונות מן המזכירות,
בקשר לסדרי ההלוויה. אך לא כולם שמעו
את דברי אברמקה או מאיר. באוזנם הפנימית
הידד,דו קולות אחרים. קולות הצחוק
של ילדיהם, המקפצים כסייחים על הדשא,
אחרי שעות העבודה של ההורים.
הילדים, שעתה חזרו הביתה ולא יקפצו
עוד על הדשא.
הם מונחים בשיבעת הארונות•

צבי אלדובי, הדון ק יחוטה מפתח־תקוה, אידגן בישראל חבורה לייצור סקופים

סמכה* הוא שמה הדמיוני של
| ] חבורת ילדים ישראליים המבצעים
מעשים נועזים, שמבוגרים אינם מעיזים
לעשותם, בסידרת סיפורי־הילדים של יגאל
מוסינזון. השבוע התברר לפתע שחסמבו!
אינה עוד שם ספרותי בלבד, וכי ברוח
המבצעים המהוללים שלה פועלת בישראל
חבורה דומה, שפעולותיה מסתעפות על
פני עולם ומלואו.
הגילוי הראשון על מיבצעיה של חבורה
זו נתפרסם דווקא בספרד. היה זה כאשר
מכונית קטנה נעצרה לפני שבועיים בתחנת
הגבול לה חונקירה שבגבול צרפת־ספרד.
שומרי הגבול הספרדיים ערכו בדיקה שיג־דתית
במכונית ואצל שני נוסעיה. פרט כלשהו,
בדרכונו של אחד הנוסעים, עורר את
חשדם של השוטרים. בביקורת מדוקדקת
יותר גילו כמה הפתעות.
במקום־סתר במכונית נימצאו שבעה אקדחים
ומחסן של תחמושת. נוסף לזאת גילו
השוטרים, כי נגד אחד הנוסעים הוצא בזמנו
צו־גירוש מספרד. האיש נשא דרכון ישראלי.
היה זה צבי אלדובי 30 צעיר עגלגל
ופוזל, המזכיר במקצת את דמותו של מיקי
רוני. הנוסע השני היה יהודי, בעל נתינות
בלגית, הנושא בארצו משרה רמה מאוד.
יתכן שהשוטרים הספרדיים, שצירפו יחד
את היהודים עם האקדחים, חששו שהנה
באים סוף סוף לנקום את נקמת גירוש
ספרד אולם חקירה ארוכה גילתה למשטרה
הספרדית כי מטרתם של שני הנוסעים החמושים
למכביר היתד, אחרת. הם התכוננו
לחטוף את ליאון דגרל! .
* ראשי התיבות של ״חבורת סוד מוחלט
בהחלט.״

דגרל הוא פושע מלחמה, מנהיג הנאצים הבלגיים
בתקופת מלחמת העולם השניה, נגדו
הוצא בארצו פסק־דין מוות שלא בפניו.
דגרל עמד להיחטף, לפי התוכנית, מאחוזתו
שליד העיירה הקטנה קונסטנטינה, שליד
סביליה אשר במחוז אנדלוסיה, בדרום ספרד.

קטעי עתוגות ש? ״?וכד־אייכמן,,
** אשר הגיעה הידיעה ארצה נ-

איחור, עוררה תגובות שונות. היו
שראו בישראלי הלוקח על עצמו תפקיד דון
קישוטי גיבור לאומי. אחרים ראו בו מטורף.
רק בודדים ידעו את הסיפור האמיתי
שמאחורי מעצרו של צבי אלדובי. היה זה
אחד הסיפורים הפאנטסטיים ביותר שהתרחשו
בארץ, סיפור בנוסח אלף לילה ולילה,
שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה.
רוב העתונים גם לא ששו לפרסם סיפור
זה, כיוון שלרוע המזל היו מעורבים בו,
נוסף לעשרות ישראליים גם עתונאים לרוב.
הכל התחיל לפני שנה וחודשיים. לכידתו
של אדולף אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל
עוררה בעולם גל של התרגשות. אדם
אחד שהתרגש במיוחד היה צבי אלדובי,
סטודנט ישראלי בפאקולטה לעתונות שבאוניברסיטת
קולומביה, בניו־יורק. לא משום
שאלדובי היה משהו אישי במיוחד, נגד
אייכמן; הסטודנט הישראלי הנימרץ ובעל
הדמיון, פשוט הבין מיד את האפשרויות
הטמונות במעשה זה.
העולם כולו רצה לדעת איך תפסו את
אייכמן. האמת נשמרה אז עדיין בגדר סוד
כמוס. שמועות פרחו מכל עבר. העתונים
נלחמו זה בזה בהשגת שברירי אינפורמציה.
אלדובי עצמו לא ידע אז הרבה על לכידת

אייכמן. למעשה ידע מה שידעו שאר קוראי
העתונים. אלא שהוא היה מחוסר עבודה
ושקוע בחובות. מדי פעם היה, אומנם,
שולח כתבות לעתון צה״ל במחנה ולגלי-
צה״ל, להם שימש כתב רשמי בארצות־הברית.
אולם את רוב זמנו בילה בחברת
המושבה הישראלית בעיר ובסיורים מקיפים
בין חנויות הכל־בו בניו־יורק, שם נערכים
מדי פעם חידונים והגרלות למשיכת קונים.
הוא היה משתתף קבוע בתחרויות אלה,
ותמיד חזר הביתה לדירתו שברחוב , 103 ליד
ברודווי, עם חפצי־פרס שונים.
אלדובי, המוכר כבחור שאפתן וחרוץ,
קישר מיד בין שני המצבים. יחד עם אפרים
כץ, עתונאי ישראלי שהגיע אותו זמן
לארצות־הברית, החליט לקפוץ על הסוס,
בעוד מועד. השניים התקשרו עם ידידה
בישראל, ביקשו ממנה לשלוח להם בדחיפות
כל חומר המתפרסם בעתוני ישראל
על אייכמן.
הידידה לא היססה. היא שכרה מיד עתונאי
ידוע, שאסף כל סיפור ורמז על אייכמן ב־עתונות
הישראלית, כולל הסיפורים שהופיעו
בהעולם הזה. הקטעים נשלחו לארצות־הברית
בדואר דחוף.
שני העתונאים הישראליים בישלו מחומר
זה דייסה. אלדובי התקשר עם מערכת השבועון
האמריקאי לוק, יצר את הרושם
שהוא אחד מאלה שהשתתפו בלכידת אייב־מן,
והציע למכור לעתון סיפור אכסקלוסי-
בי. מערכת לוק קפצה מיד על המציאה.
אלדובי וכץ קיבלו כמה אלפי דולארים.

מפזמ״ח דמגגגון החושך
ך^ם לא הסתפקו בזה. זמן קצר אחר

יכך התקשרו עם העתונאי האמריקאי
קוזנטין ריינולדם, שעיבד את החומר שהיה
בידם והוציאו לאור בצורת ספר. מכיוזן
שהיה זה הספר הראשון שהופיע בשוק על
לכידת אייכמן, היתד, לו הצלחה מסחררת.
לא היתד, חשיבות לעובדה שלא היתד, בו
הרבה אמת ואף לא הרבה חידוש. רווחיהם
של שני הישראלים הסתכמו בערך ב־10
אלפים דולאר כל אחד.
לגבי צבי אלדובי, לא היה זה סתם עסק
טוב. הפירסום, ההצלחה, ההערצה שהשיג
בעקבות פירסומיו, היוו את חלום חייו. כי
אם לכאורה היה אלדובי צעיר בעל קסם
מסויים, נלהב ומלהיב, תרבותי ודובר שמונה
שפות, הרי למעשה היה שאפתן חסר־אחריות,
שוויצר ישראלי אופייני, טיפוס החי
על רושם — למענו הוא מוכן לעשות הכל.
אלדובי, בנה היחיד של משפחת דובינסקי
מצ׳רנוביץ׳ שברומניה, עלה ארצה עם הוריו
בסוף מלחמת העולם השנייה. הוא סבל
ממשברים לרוב. הוריו נפרדו והוא למד
בבית־החלוצות בתל־אביב. היה לו רגש
נחיתות בגלל פזילתו. כתלמיד בגימנסיה
הרצליה, לא הצטיין ביותר. ואז פרצה מלחמת
העצמאות.
אלדובי, שהיה אז בן 16 ומשהו, התגייס
מיד לפלמ״ח, שירת כסייר ביחידת הפרשים
בגדוד השמיני של חטיבת הנגב. כשהסתיימה
המלחמה, חזר לספסל הלימודים בגימנסיה.
הוא הצליח לסיים את לימודיו בשל
ההקלות שניתנו אז לגימנזיסטים שגוייסו,
התחתן מיד לאחר מכן עם צעירה מעדות
המזרח, אותה הכיר בעת שירותו בצבא.
את חייו האזרחיים התחיל אלדובי בצורה
בלתי רגילה. הוא ואשתו הועסקו במנגנון
החושך. משך ארבע שנים הצליח להחזיק
מעמד בתפקיד, אך לבסוף סולק. אחריו
הלכה גם אשתו.
הזוג הצעיר שהתגורר אז בפתח־תקוה,
לא הסתדר כל־כך טוב. האשד, עבדה כפקידה
בעירית פתח־תקוה ואילו צבי עבד זמן
רב בקטיף כותנה בשכר שלוש ל״י ליום.
בעיני בחור שאפתן מסוגו, לא היתד,
זו עבודה מתאימה. הוא החליט שהוא חייב
להיות משהו, להוכיח לעולם כולו מי זה
צבי אלדובי, הוא חלם על עסקים גדולים.
על כן עבר למיקצוע האמרגנות.

דב הציידים

צבי אלדוב׳ ,נפי שצולם בעת ביקורו האחרון בארץ. בעת
שהותו ערכו לו מתיחה, ניסו למכור לו תמונת־מונטאג׳ של
א״נמן מורד מהמטוס בישראל. לאחר שכבר הסכים, גילו לו המותחים את התרמית.

עצמו. בעקבות השערוריה שקמה אז, נאלץ
להחזיר מיד לרוכשי הכרטיסים את הכסף.
אז התחיל אלדובי הצעיר לעסוק בפוליטיקה.
הוא הצטרף לציונים הכלליים, התמנה כמרכז
תנועת הנוער של מפלגה זו בפתח־תקוה.
משם היתד, הדרך קצרה לעתונות.
הוא התקבל כסופר הבוקר בפתח־תקוה.
בתפקיד זה גילה דווקא מרץ רב, הביא
ידיעות רבות. לעובדה שלא יכול היה לכתוב
רשימה הגונה אחת, לא היתד, חשיבות.
אך אלדובי ואה עצמו כעתונאי גדול, העוסק
רק בסקופים. אחד הסקופים שלו הכניסו
לצרה. בתוקף עבודתו במנגנון החושך,
בזמנו, ידע הרבה על מוסד זה. הוא הגיש
לעתונו רשימה מפורטת על פעולות המנגנון.
היתד, זו תקופה של ערב בחירות.
משה שרת, שהיה אז ראש ממשלה, איים
מיד על שרי הצ׳־כ, שאם יפורסם המאמר,
לא ישותפו עוד בממשלה. המאמר ניגנז ורק
מאוחר יותר פורסם חלק ממנו. מאז החל
אלדובי לטעון שרודפים אותו.
בעת מיבצע סיני מצא אלדובי כר נרחב
לכישרונותיו. הוא פירסם בהבוקר סיפורים
דימיוניים שאיש לא טרח לגלות את מהימנותם.
כך, למשל, פירסם רשימה לפיד,
הגיע למינזר סאנטה קאטרינה שבהר סיני,
עוד לפני שהגיעו לשם חיילי צה״ל. רשימה
נוספת פירסם אחרי הנסיגה, בה תיאר
כיצד הצליח להסתנן לעזה.
עוד לפני כן התגרש אלדובי מאשתו. הוא
טען שהגירושים באו מכיוזן שלא ילדה לו

סקופים וצרות

*!}לדובי החליט להתחיל מיד בגדולות
להביא את דני קיי דוזקא לפתח-חקור* הוא פירסם מודעות, מכר כרטיסים.
רק דבר אחד שכח: להודיע על כך לדני קיי

עם צופיה

אלדובי, בחברת אשתו
השנייה, צזפיה.
היחסים ביניהם התקררו, והם עומדים להפרד.

ילדים. אשתו טענה שהוא ״הפכפך, קל־דעת,
מסוגל לרמות אנשים בקלות ואינו
אחראי בענייני כספים.״
אלדובי לא נשאר זמן רב רווק. הוא הכיר
רקדנית צעירה בת , 19 בשם צופיה, נשא
אותה לאשה. אולם הזוג לא יכול היה
לבנות את קינו בארץ. פעולותיו של אלדובי
וסוג הסקופים שניסה להשיג, עוררו חמת
אנשים מסויימים. הם רצו להפטר ממנו.
ואז, בדרך מיסתורית, יצא פיתאום ללמוד
עתונאות בארצות־הברית, כשהוא מצוייר
בתעודה רשמית של במחנה, שבועון צה״ל.

ה רו ס ב עד ה? :הגאצי
ץ* סו פרצבאי של עתון כל־כך חשוב
,*/כמו במחנה, זכה אלדובי לתהילה ב־ארצוודהברית•
תמונותיו פורסמו בעתונים.

חסרת חסמבה

1 6 1יגאל מוסינזון, הנימצא בפאריס לצורן כתי־י
ייי בת סיפור ותסריט על חטיפת דגרל שטרם
בוצעה, ושהיתה צריבה להתפרסם במיקרה של הצלחה.
$211
הוא ביקר בבסיסי הצבא האמריקאי, התקבל
בכבוד רב, ובמחנה הדפיס את רשימותיו.
איש לא דאג אז לטרוח על מקור הרשימות.
אם היו עושים זאת, היו מגלים שאלדובי
העתיק פשוט חומר רשמי שיגרתי של הצבא
האמריקאי, שלח אותו בתור כתבות
לארץ. כשהיד, צריך לכתוב רשימה רצינית
יותר, היה שוכר לעצמו עתונאי היודע
לכתוב, משלם לו תמורת כתיבת הרשימה
בשמו.
משום כך מובן מה התחולל בנפשו של
אלדובי, כשזכה סוף־סוף למעמד של כוכב
עתונות בינלאומי. אלא שהוא לא הסתפק
בהצלחה הזמנית. הוא הבין שהשאנסה
של חייו הגיעה, ועליו לרכב על הגל הנאצי.
משום כך החל לחפש מיד נאצים
נוספים, שעוד נותרו בחיים, ושטרם ריצו
את עונשם. החליט שעליו לתפשם כדי שיובל
לפרסם סקופים וספרים נוספים.
למטרה זו התקשר עם סוכן ידוע, סטרלינג
לורד, מי שהיה בזמנו הסוכן של
ארנסם המינגוזיי, חתם עימו חוזה לכל ימי
חייו. הוא התקשר גם עם מספר עתונים,
כמו הלוק, והדער שטרן הגרמני, דאג להשיג
אצלם מימון מראש עבור סקופים שהוא
עומד להביא להם. לישראל שיגר מיד
הוראות לאסוף עבורו כל חומר שימצא על
מארטין בורמן, סגנו של היטלר, על מנגלה,
על המופתי ואחרים. והוא עצמו, מצוייר
בכסף רב, יצא לדרך.
אלדובי עסך מסע ארוך על פני אירופה.
מה עשה במסע זה יודע רק הוא עצמו.
אולם מסיפוריו התברר שהוא החליט לגלות
את מקום הימצאו של מארטין בורמאי,
ויהי מה•

הבו

אביטל מוסינזון, נתב מעריב לנוער, שיצא לפני
שבוע לצרפת על מנת להצטרף לחבורת חוקריו
של הנאצי דגרל, שעמד להיחטף. אביטל היה איש סודו שלאלדובי.

לישראל. הוא בא עם ערימות ענקיות של
תמונות וחומר כתוב. מיד התחיל לעבוד
בשיטה אמריקאית. הוא שכר לעצמו מזכירה,
קצרנית וחבורת עתונאים. עתונאים
ידועים, שהתפתו נוכח סכומי הכסף שהציע
להם, תירגמו לו כתבות לשפות שונות.
הוא שכר מכונית, פיזר כספים על ימין
ועל שמאל. הוא היה מבלה בבארים המפוארים
ובמסעדות יקרות, משלם בכל
מקום בצ׳קים של הדיינרס קלוב. לעובדיו
שילם בצ׳קים המשוכים על באנק בניו־יורק.
מלבד הרוח הגדולה שהקים סביבו, כשהוא
מופיע *בכל מקום מלווה בצבא צלמים
ועתונאים, הוא גם עסק קצת בעבודה. ה־

והה הקודש

דח, בפוזה של רושם בתקופת מלחמת העצמאות.
111

כששמע אפרים כץ על גירסה זו הגיב:
.שקר מוחלט. לא ראיתי את זאסן ולא
הלכתי עם אלדובי. אינני גנב.״
האמת היא שאלדובי השיג, כנראה, את
צילומי היומן מהרער שטרן הגרמני.

? 2500״י עד 7כתבות
לדובי פנה עם העתקי־היומן למש־י
י טרת ישראל, הציע עיסקה למוסדות
הבטחון. הוא היה מוכן למסור את העתקי
יומנו של אייכמן, לצורך המשפט, בכמה
תנאים. הוא ביקש תמורתו כמה צילומים
בלעדיים של אייכמן בכילאו, וכן ביקש

וווו

אחר־כך החל אלדובי למכור סיפורים ל־במחנה.
הוא נתן את החומר הצבאי שהביא
עימו לעתונאי, שכתב עבורו את הרשימות,
שילם לו סכום הסרול מזה שקיבל בעצמו
בעד הכתבות בבמחנה. לבסוף התברר גם
שבמחנה לא שילם עבור כל הכתבות, כיוון
שאלדובי לקח תמורתן ערימה של צילומים
על ההכנות למשפט אייכמן.
כשנגמרו הסיפורים שהביא עימו, החל
אלדובי לחפש סיפורים בארץ. מלבד צוות
עתונאים ומזכירות, עזרה לו כל משפחתו
בתרגום ובכתיבה. תחילה החליט לעשות
סיפור ענק, בן 50 אלף מילה, מלווה צילומים,
על הביטניקים הישראליים. בכיוון שלא
מצא כאלה, החליט לביימם. צלם מיוחד
צילם עבורו סידרה של צילומים מבויימים,
המראים בני־נוער ישראליים בהווי־חיים
פרוע, כמו לדוגמה: זוג מתעלס באהבים
באמבטיה.
כתבה זו כתב עבורו אביטל מוסינזון,
בנו גבה־הקומה של יגאל, שהוא גם כתב
מעריב לנוער. אביטל הפך לאיש־אמונו
ויד־ימינו של אלדובי. הוא ניצב בשדות־התעופה
ומנסה לשכנע עתונאים לקנות את
הכתבות הסנסאציוניות מפרי־עטו של אל־דובי.
למעשה,
לא כתב אלדובי בעצמו אף
רשימה. הוא היה רק מנהל־עבודה של בית־חרושת
לעתונות, ניהל שיחות טלפוניות
עם אנשים ברחבי תבל, שיגר מיברקים
ועורר את הרושם שהוא אחד העתונאים
הגדולים בעולם.

הש.כ. ניכנס לפעולה
*\דא שההצלחה פיחרדה אותו.

גירוש מספרד של פראנקו

\ ) דרך הידועה לו, התכתבות בין מארטין
בורמן לבין ליאון דגרל. דגרל היה ההיט־לר
של בלגיה, פאשיסט שחיקה את הפירר,
אירגן גדודי ס.ס. בלגיים, הפך לראש ה־קויזלינגים
של ארצו. כשהסתיימה המלחמה,
ברח לספרד, נשפט בהעדרו למוות, אך המשיך
לחיות בשלזוה. לדברי אלדובי, קשור
דגרל זה ברשת הנאצית הבינלאומית, והוא
אחד הבודדים היודעים על מקום הימצאו של
בורמן. ההתכתבות ביניהם, שנפלה לידיו,
לדבריו, היא מלפני לא יותר משנה וחצי.
כן טען שהצליח להשיג העתק של משיכה
בנקאית בחתימת ידו של בורמאן, בבאנק
שווייצי.
לכן החליט אלדובי להגיע אל דגרל.
כנראה הגיע אליו, שכן יש בידו תמונה
בה נראה הוא בחברת דגרל. אולם הנאצי
הבלגי לא רצה למסור לו דבר ואלדובי
נאלץ לעזוב את ספרד אחרי שהוצא נגדי
כתב־גירוש. מדוע נזרק מספרד? יש הטוענים
כי תוך־כדי שהותו שם שלח ללוק
מאמר בגנות משטרו של פראנקו.
אבל לא איש כאלדובי יברח. הוא נסע
לבלגיה, נפגש עם לוחמי מחתרת בלגיים
לשעבר, הציע להם?חטוף יחד עימם את
דגרל, להוציא ממנו את מקום הימצאו של
בורמן, ואחר־כך להעבירו לבלגיה, שם
יבוצע גזר־דין מוזת נגדו.
וכך, בשלהי , 1960 שוב הגיע אלדובי

^ 1! ! 11 1וו> ויון!

צבי אלדובי (שני מימין) מראיין צעירים ישראלים לצורך
11 1 *^ 1
111 4 0 9 5כתבה על הביטניקים הישראלים, אותה שלח לעשרות
עתתיס בעולם ושטרם ראתה אור. מאחר שלא מצא ביטניקיס אמיתיים, ביים את התמונות.
עתונאים ששכר, אספו לו חומר על בורמאן
ועל המופתי. הוא עצמו עסק בעניינים
חשובים יותר.
בידו של אלדובי היו העתקים פוטוסטא-
טייס מתוך וידויו של אייכמן בפני העתונאי
ההולאנדי הנאצי, חיילם זיסן.
איך הגיעו העתקים אלה לידיו? על כך
סיפר אלדובי ספור מרתק. לדבריו, נודע
לו מסופרת השבועון הגרמני דער שטרן,
שפירסם חלק מהקלטותיו של זאסן, כי
העתונאי ההולנדי עומד להגיע לניו־יורק.
הוא ואפרים כץ התקשרו עם זאסן, בבית-
המלון בו התגורר. שם הבטיחו לו סכום
של חמשת אלפים דולאר תמורת הזכות
לפרסם את זכרונותיו של אייכמן. להוכחה
שיש בידם כסף, הראו לו תיק גדוש
שטרות. זאסן הסכים לבצע את העיסקה.
אולם השניים טענו כי תחילה עליהם
לבדוק את מהימנות היומן. הוסכם שהיומן
ימסר לידי עורך־דין, ותוך חמש שעות
יחליטו אם הוא מהימן או לא.
היומן נמסר לעורך־דין. תוך חמש שעות
הוא צולם כולו. כשהופיע זאסן שוב, טענו
השניים, לדברי אלדובי, כי אין הם מוצאים
בו עניין. זאסן לקח את היומן׳ והצילומים
נשארו בידיהם.

שמספר אישים יחתמו על הצהרה, לפיה
הפרטים המופיעים בספרו של אייכמן נכונים.
לדבריו, היו דרושות לו חתימות
אלה לפי בקשתה של חברת הסרטים נזטרו
נולדווין מאייר, שהיתר, מוכנה להסריט את
ספרו, בתנאי שיאומת רשמית.
הוא הצליח להשיג מספר חתימות, כמו
חתימותיהם של המפכ״ל, יוסף נחמיאס,
ומנהל משרד הבטחון, אשר בן־נתן. אולם
היועץ המשפטי לא היה מעוניין, אותה
שעה, ביומנו של אייכמן כפי שנמסר ל־זאסן.
ואז
התחיל אלדובי למכור סיפורים בארץ.
הוא חתם על הסכם עם ידיעות
אחרונות, מכר לעתון תמורת סכום של
2500 לירות, שבע כתבות על נאצים. כתבות
אלה דנו בפגישה עם אהובתו של אייכמן,
פגישה עם בנו של בורמאן, סיפור כיצד
מסרה אשתו של אייכמן את זכרונותיו
לעתון לייף׳ ועוד.
למרות ששילם לאלדובי את כל הסכים,
פירסם ידיעות אחרונות רק שלושה מן
המאמרים, אחרי שהתברר כי הם מפוקפקים
עד מאוד. כך, למשל, התעורר החשש
שסיפורו על פגישה עם בנו של בורמאן
נלקח מעתון גרמני מלפני כמה שנים.

\ 4ד,וא החל לחדור לשטחים מסוכנים.
כך, למשל, ניסח כתבה מלווה צילומים על
הכור האטומי בנגב, ניסה להבריח אותה
לקפריסין באמצעות ידיד. אחד ממקורביו
הלשין על כך לשירות ד,בטחון.
כך פרצה המהומה. עובדיו של אלדובי
הוערו בלילות לחקירה, מיסמכים הוחרמו,
ולבסוף ניקרא גם אלדובי לחקירה. הוא
הוזהר בתקיפות לבל יתחוב חוטמו לעניינים
לא לו, לבל ידרוך על בוהני־רגלי
אחרים. נאמר לו כי מוטב שיזהר מלעקוף
את החוק.
לפתע התפוצץ, בדרך זו, ד,באלון ששמו
צבי אלדובי. האוויר מתוכו החל להתרוקן
בקצב איטי. הכסף שבוזבז, ניגמר. צבי
נשאר חייב כספים לאנשים רבים. הוא
שילם בצ׳קים אמריקאיים — שחזרו, עבר על
האשראי שעמד לזכותו בדיינרס קלוב. אט
אט התברר שמרבית סיפוריו מצוצים מהאצבע.
הסתבר גם שהוא עמד בפני פירוד
עם אשתו הרקדנית, שנשארה בארצות־הברית,
אך אלדובי לא סבל מכך. היתד, לו
הצלחה עם נשים. הוא חילק הבטחות
נשואין בשפע והמשיך לנהוג באורח־חיים
פזרני. רוב עובדיו עזבוהו, אך נשארו
בודדים שעדיין האמינו לי.
כאן מסתבר שהעבודה העתונאית לא
היתה פעילותו היחידה של אלדובי. בחשאי,
אירגן לעצמו חבורת סוד מוחלט בהחלט
שהיתר, צריכה לצאת לפעולה הגראנדיוזית
של חטיפת דגרל.
(המשך בעמוד )27

במרינה

26 ^ 0

ולהובח כי הפילטר בסיגריה גולף $128ג<א1א
הוא נפול ומורכב מחומר מסנן שזור בצמר גפן.
הפילטר הכפול מבטיח סינון מקסימלי,
ויחד עם האריזה האמריקאית זססאק 8זו/או 01
נותן שמירה מלאה של הטעם והאדומה.

סיגו•

אגורות.

חרוש מזזפכני במשקאות קלים
בתחילת חודש מרץ השנה הגי עה
לחיפה האניה ״ציוך מארצות־הברית.
למעלה ממחצית קבול ה־אניה
תפס ציוד חדיש של בית־החרושת
״טמפו״ .ציוד חדיש זה
(בשווי רבע מליון דולר) שנקנה
על־ידי מר בורנשטיין, מנהל ״טמ פו״
בעת סיורו האחרון בארצות
הברית, הצריכו הקמת אגף־ענק
חדש במפעל. שלושה חודשים תמי מים
ארכה הרכבת הציוד האלק טרוני
החדיש, עד הפעלתו החודש
על־ידי מומחים מארצות־הברית.

גולת הכותרת
כדי לבאר לצבור את חשיבות
מאורע זה נזכיר רק, כי כיום אץ
בארץ, אין במזרח התיכון ורק ב מפעלים
ספורים באירופה — מיתקנים
כה משוכללים. מכונות ענק
אלה מורכבות משלושה חלקים
עיקריים. כל חלק והפונקציה אותה
הוא ממלא ה
ראשון מהוות
הש לב

מכונות הרחיצה. אלה הן מכונות
ענקיות באורך 15 מטר, הרוחצות,
שוטפות ומנקות כל בקבוק במשך
35 דקות. כלומר, כל בקבוק נרחץ
35 דקות; והמעניין בדבר, כי התפוקה
עולה על עשרים וחמישה
אלף בקבוק בשערה
שלבהשני — מתקני סבון.
תשעה פילטרים (מסננים) מנקים
ומשביתים את המים.
השלבהשלישי — מערכת
סינכרו־מיקס. אם שתי המערכות
אותן תיארנו לעיל מהוות חידוש
מהפכני בארץ, הנה גולת הכותרת
היא מערכת סינכרו־מיקס. בין היתר,
מערבב מיתקן זה את הסירופ
עם המים, קודם המילוי, ומקנה על
ידי כך טעםאחיד לכמות המשקה
שבבקבוק.
כדי להסביר פעולה זו נציין את
העובדה, כי עד היום, ישלכל
המשקאותהמיוצרים בא
ר ץ טעם המשתנה בהתאם לכ מות
המשקה ששותים. כוונתגו לא־

מר, כי עד היום, יש לכל המשקאות
המיוצרים בארץ משקעים של סי רוס
כך שתחתית הבקבוק מתוקה
יותר, בעוד ששארית המשקה חסרת
סירופ. עובדה ידועה לכל שותי
המשקה הקל בישראל.
שיטת סינכרו־מיקם לא זו בל בד
שמקנה טעם אחיד למשקאות,
אלא מעדנת ומשביחה את האיכות.

משקה אמריקאי
כל הפעולות הנ״ל מבוצעות ללא
מגע יד־אדם. התהליךכולו
מבוצע ללא מגע יד אדם• הפעולות
כולן הרמטיות, ללא מגע עם ה־אויר
החופשי, כך שהצד ההיגייני
נמצא על רמה גבוהה ביותר ואילו
טיב המשקאות שופר ועודן להפליא.
ולרגל הפעלת המכונות החדשות,
הוציא בית־החרושת ״טמפו״ לשוק
את המשקה המקובל והידוע ב־ארצות־הברית
״ג׳ינג׳רל״ ,בעל
טעם ספציפי מעודן.

(המשך מעמוד )14
אלי? אני לא מכירה ילד כזה.׳
לילי רצה מהר למשטרה, להודיע להם.
הם באו לבית, חיפשו בתוך הארונות, בתוך
המקרר ומתחת למיטות ולא מצאו אותו.
אז הם נסעו מהר לתל־אביב והביאו אותנו.
״את הכלב סחבו בכוח״ .בינתיים
הביאה המשטרה כלב. הוא הריח את הבגדים
של אלי והלך ישר לכיוזן של הבית
של חנה, שגרה ממול. אחר־כך הסתובב
מסביב לבית, אבל אף אחד לא ניכנס
לבית שלה, לראות למה הוא מסתובב שם.
הם סחבו את הכלב בכוח, שילך מן הבית
וימצא את הילד בפרדסים.
אנחנו הבאנו כלב של השכן שלנו. נתנו
לו להריח את הכובע של אלי. הכלב יצא
החוצה ורץ ישר לבית של יחנה, התיישב
על המרפסת שלה. כשהבעל שלו לקח אותי
למכונית וקשר אותו שם — קרע הכלב את
השרשרת, רץ בחזרה למרפסת ולא זז.
אנחנו לא ישנו. לקחנו פנסים והלכנו
לחפש את הילד, אולי הוא בכל זאת תעה.
אבל ידענו שזה לא יכול להיות, שהילד
קטן וחלש ואף פעם הוא לא הולך לבדו
מן הבית ומהחצר, ביחוד כשהוא יחף.
בינתיים כבר היה יום רביעי והתחילו
לחפש עם אוזירונים.
פיתאום, באמצע היום, ניכנסה אלינו לבית
אשד, אחת שבאה מתל־אביב, היא היתר,
הקרובה של חנה עג׳מי. אני לקחתי אותה
בתוך החדר וביקשתי ממנה, :תגידי לה
שתבקש מה שהיא רוצה! כל דבר שהיא
רוצה אני אתן לד -רק שתחזיר לי את אלי
שלי. אני לא אספר שום דבר במשטרה,
רק שתתן לי את אלי בחזרה.׳
היא הבטיחה שימצאו אותו עוד מעט
ביהודיה. אחרי זה אמרה שימצאו אותו בשכונת
התקווה — אבל הכל היה שקר.
אחרי שהיתר, אצלנו הרבה זמן, שאלה
פיתאום, :עוד מחפשים בחצר?׳
לילי ענתה לה, :כן, עכשיו מחפשים
בבתי־השימוש,.
היא נהייתה צהובה לגמרי, תפסה את
הידיים שלה וצעקה, :עכשיו מצאו אותוי׳
היא ברחה. אחרי כמה רגעים הביאו אותו.
לילי התנפלה על חנה ובכתה, :מה עשית
לאח שלי? למה הרגת אותו?׳ אחר־כך התנפלה
על בעלה של חנה וצעקה גם עליו.
הוא אמר לה, :את צודקת, את צודקת!
אשתי משוגעת.׳
כל השכנים באו אל חנה וצעקו אליה:
,למה קשרת אותו? למה זרקת אותו? ,בסוף
שמו שוטר שישמור על הבית, בל
היום וכל הלילה. את חנה לקחו מפה, ואני
לא ראיתי אותה יותר.
ואלי? אלי לא יחזור יותר. אשתי הלב
שלה נשרף לגמרי. היא לא יכולה יותר
לבוא לבית הזה, לחצר איפוא שאלי היה
משחק. אנחנו מוכרחים לעבור מפה. בינתיים
היא אצל האמא שלה, שוכבת אחרי
שהיתר. בבית־חולים. אבל אין מי שיוכל
לעזור לי לעבור מפה לדירה אחרת. ואני
מוכרח לעבור. אינני יכול להישאר כאן יותר.״
דת שנו* הקו
את אולם בית־המשפט־הגבוה־לצדק בירושלים
מילא קהל רב, חבוש ברובו
שטריימלים ועוטה קפוטות שחורות. צעירי
שכונת מאה־שערים התכנסו לחזות באחת
מישיבותיו המכריעות של בית־המשפט׳ בפרשת
הילד יוס׳לה שוחמכר אשר נחטף
והוצפן על־ידי סבו לפני כשנתיים, בטענה
כי הוריו עומדים להגר לברית־המועצות
ולהמיר שם את דתם. אלא שהפעם טמנה
ישיבת בית־המשפט, כמה הפתעות.
השינוי הראשון נראה מיד ליד שולחן
הפרקליטים, כאשר את מקומו של בא־כוח
ההורים, עורך־הדין מאיר לאקר, תפס עורך־
הדין התל־אביבי שלמה כהן־צידון.
הורי הילד החטוף, אשר נואשו מן הקו
הרחמני בו נקטו השופטים כלפי הסב נחמן
שטרקס, נטלו את יפוי־כוחם מפרקליטם הראשון,
מסרוהו לידי כהן־צידון.
רץ כצכי. לפני חמישה חודשים, התייצב
פרקליטו של הסב, עמנואל מאק,
בפני בית־המשפט .״האיש חלש והוא עלול
למות בכילאו,״ טען בפני השופטים, תוך
בקשה לשחרר את מרשו מן המאסר שהוטל
עליו עקב סירובו להחזיר את הילד.
״אם ישוחרר מרשי לכמה חודשים, ינסה
לאתר את עקבות הילד, אשר אבדו.׳ אף ממנו.׳
בית־המשפט נעתר אז לבקשה, איפשר ייסב
להתחיל בחיפושים בעזרת ליווי משטרה.
עתה הסתבר, מתוך דו״חות אנשי הליווי,
(הנזשך במנווד ג)2
העולם הזה 1244

אילנה עדן מספרת על הוליבוד, ועל עצמה

של כ 1כב

במטבח המפואר שבדירת לוכפוס בבת־ים, השייכת לאחיה, מוטי
קופד, רב־החובל של האוניה ״הר־כנען׳ /הכינה אילנה קופר־עדן עונה
משש ביצים, שיצאה ״טעימה אבל לא טובה״ .היא עצמה בלעה כזה
אחר זה ערימת פילולים מתוף שורה של צינצנות ויטאמיניס שונים :
״זה ככלל לא שגעון, אני לא יודעת אם זה עוזר לי. אכל זה בא להגיון
שלי. לאט־לאט הגוף נעשה מאורגן יותר ״.לא היה צורף לשאול שאלות,
כמו לכוכבת אחרת. אילנה, הצברית מכת־ים, שמזה שנתיים הפכה
לכוכבת הוליכודית, הרגישה עצמה בישראל, כמו ציפור אשר יצאה
מתוף כלובה ושפכה את כל ליבה וכל דעותיה כמונולוג ארוף ורצוף.
ך• פצתי לשלושה שבועות. אמא לא
הרגישה טוב, אז באתי לבת־ים. ניצלתי
1את 12 שבועות החופש שלי. אני
חתומה, אומנם, על חוזה לשמונה שנים,
אבל לא משלמים לי עבור 52 שבועות בשנה,
רק בעד 12 .40 שבועות אני יכולה
לעשות מה שאני רוצה. אפילו להופיע בסרטים
מחוץ לחוזה.
החוזה שלי הוא כימעט חוזה רגיל. סידרו
אותי, בעצם, עם החוזה הזה. כשחתמתי
לא היה לי סוכן והם דוזקא שמחו שלא
היה לי. עכשיו יש לי סוכן, וזיליאם מורים,
אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר.
אני לא צריכה אותו. אבל כל שחקן צריך
סוכן. אחרת מה אתה יכול לדעת מה שהולך
בסטודיותז
לבד לא הייתי באה אף פעם, להוליבוד.
כבר אז, לפני שנתיים, ידעתי שזה לא המקום
בשבילי לעשות סרטים. פשוט פחדתי
ללכת לשם. אבל לבוא לשם עם חוזה
מוכן — זה כבר משהו אחר. זאת עיר
זאת, הוליבוד. כל הסיפורים הנוראים האלה
על הוליבוד נורא הפחידו אותי. חשבתי
שאוכלים שם בני־אדם חיים. אבל תלוי
איזה מזג יש לך. הוליבוד זה בעצם אבס־טרקאט.
אין דבר כזה שנקרא הוליבוד. פעם
היה זה רחוב אחד. היום יש שם תעשיות
ברזל, והאנשים שגרים שם בכלל לא מתעסקים
בביזנס הזה של הקולנוע.
נימאס לי כבר לשבת שם בלי עבודה.
הודעתי להם כבר שאם לא אעבוד בשנה
הזאת, אעזוב אותם. כל פעם שאני באה
לבוסים, הם טופחים לי על השכם ואומרים,
:יש לנו תוכניות גדולות בשבילו.״
הם לא מוכנים להוריד אותי בבת אחת
מהרמה של סיפורה של רות, שם הייתי
כוכבת.
הם, למשל, לא רוצים שאעשה טלביזיה.
עשיתי. רציתי לדעת מה המדיום הזה. נוכחתי,
תסלחו לי, שזה חארה. הסיפורים
עלובים נורא. זה מדיום מתאים לחדשות, ל־ראיונות
— אבל לא יותר מזה. הופעתי

בתוכנית של בארברה סטנביק. לעולם לא
אעבוד יותר עם אשה. היא לא הכי צעירה,
אבל בכל זאת משחקת את הסטאר. שיחקתי
שם נערה צ׳כיח, מין עוזרת־בית. באתי
לארצות־הברית והתחתנתי שם עם בן של
מיליונר. אבל בעצם היתד. לי ביגמיה. אל
תשאלו. בארברה היתה שם עורכת־דין ובעלה
הוא ג׳וזף קוטן. יש לד. לב טוב.
דבר נורא. הסופר שכתב את זה מהסוג של
אפס תחת אפס תחת אפס. אבל היה מעני־ן
לעבוד. אתה מכניס אצבע לתוך המים, רואה
שזה לא בשבילך והולך.

התסריט של אילנה
הזמן שהתכטלתי ניצלתי. למי
\ 4דתי שנה באוניברסיטה — קולנוע. התחלתי
ללמוד עריכה. זה נורא מעניין אותי.
חוץ מהמישחק אני רוצה לכתוב לסרטים. יש
לי כבר רעיון אחד. זה סיפור אהבה על
שלוש נשים. שלושתן בגיל אחר. הן באות
למקום־נופש, זה יהיה כנראה וונציה, אבל
עוד לא הייתי שם. אחת היא מבוגרת, אני
נורא רוצה שאנה מאניאני תעשה את זה.
כשאתה כותב תסריט, אתה כותב אותו כבר
בשביל מי שצריך לשחק. כיוון שאני שחקנית,
אני יודעת מה זה. אתה כותב לסרט.
אני יכולה לכתוב ספר, אבל זה יהיה משהו
אחר. אני מאוהבת במדיום הזד, לא איך
שהוא יוצא בהוליבוד, אבל
כן, אז השנייה היא אשה מלאה, בגיל
.30 עדיין לא יודעת מי תשחק את זה.
ואחת צעירה, צועניה, ואני אשחק את זה.
שלושתן באות בעונת־נופש אחת לוונציה.
זאת צריכה להיות עיר על הים. לא משנה
איזו עיר. כמובן שאכניס לשם גם את
המוקיון ואת השופט. לא חשוב, זה רעיונות
פילוסופיים.
נראה מה יצא מזה. החבר שלי טוני
וולאני יביים את זה. טוני הוא איטלקי עם
רוח איטלקית, מאותה האסכולה של פליני.
כשאחזור להוליבוד, אתחתן איתו. יש לו
איזה תואר של רוזן. הוא לא כזה, אבל
נולד ככה. אין לו חצי מיל על הנשמה. יש
לו אחוזה. אבל בזמן המלחמה עברו שם
המון חיילים, גנבו הכל, גם התושבים. הוא
ימכור את האדמה ויקנה בית בריביירה. אבל
בעצם, הוא לא רוזן, כשישמע את זה הוא
יהרוג אותי.
לילדים שלי יהיו שני שמות. אחד עברי
ואחד איטלקי. כשיגדלו יחליטו באיזו דת
הם רוצים לבחור.

ו \ 1ן 1הםוני הלאני, אציל איטלקי
עוזר לבנדאי ג׳ורג׳ טטיבנס,

לו עומדת אילנה להינשא כשתחזור להוליבוד.

בהוליבוד

אילנה בסיפורה של רות, בו הופיעה כנוכב. מאז אותו סרט היא
מבוטלת, ומקבלת משכורת קבועה של 400 דולאר לשבוע. אם לא
יעסיקוה בסרטים נוספים, תבטל אילנה את החוזה שלה עם חברת פוקס המאה העשרים.

לכי ככוכבת והיי כוכבת. אבל כל שאר
התלמידים הם נערי־שעשועים ודוגמניות. אני
השחקנית היחידה שנימצאת שם, אז סולחים
לי הרבה. בעצם, לא איכפת לי אם לא.
אבל לומדים שם גם דברים טובים. צ׳אר-
לסטון למשל. איפה הייתי יכולה ללמוד
צ׳ארלסטון? נימוסים מלמדים לפי סיפרה
של מאדאם פומפאדור. אני באה לשם בעשר
בבוקר, ויוצאת משם בשש. מלמדים, למשל,
איזה ספרים באופנה, מתי לשתוק ומתי
לחייך. בשיעור הזה, על הספרים שבאופנה,
שאלתי :״האם אפשר לקרוא גם ספרים,
ככה סתם, מתוך ענין? והאם החיים עצמם
נכללים במיסגרת הזאת?״ המורה, גיסתו
של ראש הסטודיו, לא ענתה לי. היא לא
סובלת אותי.
הגברים צריכים לגלח את החזר -היה
בחור אחד שכבר למחרת השיעור בא עם
חזה מגולח. אמרתי לו :״טמבל, הלו יד.
מה שיש לך גברי.״ יותר אני לא הולכת

לא כמו זיווה

^*ין לי שום דבר נגד הוליבוד. תלוי
באיזה רגליים אתה ניכנס לעיר !•מ אתה
רואה בראי. זיח־ה שפיר מחפשת את
הזוהר. אני לא מחפשת את זה, לא יודעת
מה זה.
כרגע אני נימצאת בבית־ספר לזוהר. הם
רוצים שם להחזיר את הזוהר להוליבוד.
נימאס להם עם הביטניקים והג׳ימס דינים.
הם רוצים שכל כוכבת תהיה ליידי. אבל
ממני אי־אפשר לעשות. אני מיקרה אבוד.
מלמדים שם מה לדבר, איזה ספרים לקרוא,
מה לומר מתי ואיך ולא לדרוך על רגלו של
אף אחד, מבחינה חברותית, כמובן.
בהתחלה הייתי הולכת בסטודיו של פוקס
במכנסיים. כתבו לי מיכתב: חשבי ככוכבת

בבת-־ים

^ בוו 1 17-1ווו < 1ווו ו •

רי העדרות של שנתי
חזרה אילנח מבוגרת יותר, שקולה וחושב

לבית־הספר הזה. שיעמדו על הראש.
כל דבר שהוא טוב וטבעי מלמדים שם
שאסור לעשות. זה לא עדין מספיק. אסור
לחשוב, כי אולי תפגעי במישהו. בחיי, אם
הייתי נשארת שם, הייתי מקבלת סרטן.
בהתחלה צחקתי, אחר־כך זה התחיל להרגיז
אותי. אני לא אלך לזה ודי.
זה נורא. אבל מסתבר ש־ 60 אחוז מהאנשים
באמריקה ואירופה חיים ככה. עכשיו
אתה יכול להבין שבעולם כזה יש מלחמות.
האנשים האלה כמו דחלילים, יותר גרוע,
הם הרבה יותר מסוכנים. הם פוחדים האחד
מהשני. כל הזמן חיים בפחד.

פרחים שלא גדלים בנכר
מריקה זאת ארץ ניפלאה. מסע־הפירסומת
שלי היה ענק. חוץ מאמצע
ארצות־הברית, הייתי בכל אמריקה. כל הערים,
חוץ מניו־יורק וסאן פרנציסקו, דומות.
יש באנק, דרג־סטור, מארקט וכבר יש
לך עיר. הכל דומה וגם האנשים דומים.
כל הבנות האמריקאיות דומות, שתהיינה
בלונדיות או שחורות. זה לא נכון מה
שאני אומרת, אבל יש בזה אמת.
העתונאים זה אותו דבר. לפני הראיון
החברה מאכילה אותם ונותנת להם לשתות.
אני באה. הם כבר כולם שתויים. אם יש שם
יהודים, ותמיד יש, הם מתחילים לחבק
ולנשק אותך. היית מלכת יופי? לא? אז
למה לא היית!
הייתי מדברת איתם, אבל במקום לדבר
על עצמי, דיברתי עליהם. נורא שונאת לדבר
על עצמי; חוץ מזה, הכל כתוב בפיר-
סומי החברה. אז אני מתחילה לשאול שאלות.
כל אחד אוהב לדבר על עצמו. ואז,
לאט־לאט, אני מתחילה להכיר אותם.
אם אתה חומרי, ורוצה כסף ופריג׳יד־ומכונית,
אז זאת ארץ החלומות. אבל ׳ש
פרחים שאינם יכולים לגדול באקלים של
ארץ זרה. אני לא יכולה להגיד: אני שונאת.
כאשר אני מתחילה להבין, וההבנה קוטלת
את כל השינאה, אז אני תופסת שככה
זה ודי.
עשיתי עבודה בשביל המגבית. נורא מעניין.
היהודים באים אליך, מדברים, מדברים
ונוגעים בך. עם קצת חיוך אפשר לומר
(המשך בעמוד )27

אנשים

מי תולש

ד 3י0

מן ההיסטוריה?

במודעה פולחנית חדשה טוענת מפא״י כי ביחס למנהיגיה נעשה ״נסיון, נוסח סובייטי, לתלוש דפים מההיסטוריה״
כך היא טוענת שמנהיגה ״הטה את הגה העם לרבונות, לתקומה״ — בעוד נגדו התייצבה ״קבוצת נביאי־שקר קטנים״

למען ידע העם את האמת ההיסטורית נמסור
את רשות הדיבור למסמכים מקוריים:
א. רעיון המדינה היהודית בימינו
הכל יודעים, כי את הרעיון הזה נשא בימינו, אחרי הרצל, זאב ז׳בוטינסקי מול מתכחשים למיניהם —
ואלו מר בן־גורון, בשנים הגורליות, נלחם נגד רעיון המדינה היהודית וחזר והודיע :
אין אנו מקבלים את הנוסחה של מדינה יהודית המכודנת
לשלטון יהודי על תושבי הארץ הערביים אנו שוללים
השתלטות הרוב הקיים עכשיו בארץ על המיעוט, אולם אין
אנו מכירים במוסר ההוטנטוטי האוסר על חברו מה שהוא מתיר
לעצמו. כשם שאנו שוללים את השתלטות הערבים עלינו —
כן אנו שוללים את השתלטותנו אנו על הערבים —״
(ד. בן־גוריון, בקונגרס הציוני הי״ו)
אנו רואים צורך בשנוי המשטר בכיוון זה ששתי החטיבות
הלאומיות — היהודים והערבים, מבלי הבדל רוב ומיעוט, יהיו
משותפים במידה שוזר — ,של יסוד פריטטי — בשלטון הארץ
יתד עם ממשלת המנדט״
(ד. בן־נוריון — ״משמרות״)
״אני טוען שהשתמשנו אז בבטוי ״בארץ־ישראל״ .לא אמרנו
״ארץ ישראל כבית לאומי״ .לא אמרנו לעשות בארץ ישראלי
מדינה יהודית. לא אמרנו זאת אז ואין אנו אומרים זאת גם
עכשיו״.
(ד. בן יגוריון, בפני ועדת פיל)1937 ,
ועוד ב־ 1947 הציע :
״התכנית תבוצע על־ידי האו״ם. הם יטילו על עצמם את השלטון
בארץ כולה. אך פתוח הארץ, ההשקאה, הבאת עולים, התיש־בות
— שגם הם מתפקידי הממשלה — יימסרו לידי הסוכנות
היהודית. נל השאר, בטחון, שלום צבורי, יחסים חיצוניים וכל
שאר התפקידים שאינם נוגעים לפיתוח, יהיו תחת פקוח או״ם.״
(ד. בן־נוריון, בפני ועדת האו״ם) 1947 ,

האם אין מסמכים אלה מוכיחים, כי מנהיגה של מפא״י הוא עצמו נמנה על
״קבוצת נביאי השקר הקטנים שניסו להתעות את העם״ -ואילו זאב ז׳בוטינסקי
ותלמידיו הם שהיטו את הגה העם, ברעיון ובמעש, לתקומה; לריבונות?
ב. במשך שנים התנהלה בארץ ישראל מלחמת שחרור •נגד השלטון הבריטי; אך מנהיגה של מפא״י ניטה
להטביע בדם־אחים את המלחמה הזו — שבלעדיה לא היינו זוכים לאתחלתא דגאולה — ובנאומו הנודע
קרא ״נביא הסזון״ במפורש לשתף פעולה עם המשטרה והבולשת הבריטיות, כדי לנסות, יחד אתן, להשמיד את
הארגון הצבאי הלאומי, ואלה דבריו :
(בועידה הששית של ההסתדרות;)1944 ,
ולכן במידה שהשלטון והמשטרה הבריטים מעונינים
בביעור הטרור, במידה זו אנו משתפים אתם פעולה בלי
עזרה לשלטונות (הבריטים) ובלי עזרת השלטונות (הבריטים)
לנו, לא נצליח לעקור את הנגע כלומר את מלחמת
השחרור נגד השלטון הנכרי. אשר אלמלא היא, לא היתד, קמה
המדינה, היינו מוכנסים לגיטו והיינו מוסגרים לידי המופתי,
שותפו של אייכמן.

אדמ גו רמוחרם
סגן ראש עירית תל־אביב, אליעזר
שכטר, טרח לאחרונה לטלפן בעצמו למערכות
העתונים כדי להשפיע עליהם לא
לפרסם ם־פור שהתגלה בעת אחת מישיבות
מועצת עירית תל-אביב. בישיבה זו התברר
כי בעת שראש העיר, מרדכי נמיר,
יצא לפני מספר חודשים לארצות־הברית,
לקח עימו את אשתו אורה נמיר, שהו־צ־אות
נסיעתה מומנו אף הם על חשבון העיריה•
משנודע הדבר, הודיע נמיר כי הוא מוכן
להחזיר את דמי־הנסיעה, אולם בג׳טטה של
אבירות דחתה המועצה את הצעתו ברוב
קולות, וטיולה של אורה נמיר בארצות־הברית
ימומן מכספי משלם המיסים
בחוג־בית שנערך לא מכבר בביתו של עורך-
הדין, מיכה כספי, היו הנוכחים בעיקר
עורכי־דין שבאו לשמוע מפי שר המסחר,
פנחס ספיר, מדוע הם צריכים להצביע
דווקא בעד מפא״י. הבלתי־מוסמך היחיד באותו
חוג היה התעשיין ג׳ימי דוי,
לקוחו של עורך־דין כספי. הוא הוזמן לחוג
כדי לפייט בינו לבין שר המסחר. אולם
כאשר הושיט ג׳ימי את ידו לספיר, פנה
לו השר עורף והתעלם ממנו שר־החקלאות,
משה דיין, גילה השבוע בראיון
עתונאי איך עורכים במפא״י חוג-
בית :״קוראים לעצרת עם המונ-ת ואז יש
לך חוג־בית.״ באותו ראיון הסביר דיין את
שיטת עריכת אסיפות הבחירות של מפלגתו
:״כל האסיפות שאני אשתתף בהן תהיינה
המוניות. תחת כיפת השמיים. זה טוב.
אורח מהסם להיכנס לאולם. הוא מתחייב.
אם הוא רוצה להסתלק, הוא צריך להתחיל
להזיז את כולם. ברחבה — בין כה לא
נותנים לו לישון. אנחנו נשתמש ברמקולים
חזקים. ואם הוא בורח, זה רודף אחריו
לחדר המיטות. רק לא לתת להם לישון.
לא איכפת לי שלא יצביעו אל״ף, אבל
שיעלה להם ביוקר זו רק שיטה אחת
של רדיפה. מפא״י הוכיחה לאחרונה כי
יודעת לרדוף גם באמצעות סגירת רמקולים.
אחרי שהפיזמונאי, דן אלמגור, כתב פיז־מונים
סאטיריים נגד המשטר לתוכנית האח־רונה
של מועדון התיאטרון, הודיעו לו
במפורש שכל פיזמוניו יוחרמו מעתה ב־קול־ישיאל,
והוא לא יקבל עוד תעסוקה
בתוכניות ראדיו השבוע סיפר ח״כ
מפא״י מנחם כהן מה קרה לו כאשר
הופיע בכנסת לראשונה, להישבע נאמנות.
מזכיר הכנסת ביקשו להמתין במזנון, עד
שייקרא לדוכן הנואמים. כעבור דקות בא
אל כהן אחד מעובדי הבית, התבונן באי-
רצון בבגדי החאקי של כהן, ושאל :״לא
אמרו לך להביא חליפה?״ משנענה בשלילה,
הורה לכהן :״טוב, היכנס למיטבח!״ הסתבר
כי מנהל המימון הזמין אותו בוקר מלצר

מה אין מנהיגה של מפא״י עושה כדי לתלוש מן ההיסטוריה דפים מפוארים
של גבורה עברית משחררת, שנכתבו בדמם של לוחמי אצ״ל ולח״י?

תכסיס ״תפוס את הסלפן״ — לא יועיל לה למפא״י.
כל איש שוחר אמת יודע, כי מאז ימי סטאלין ברוסיה, עוד לא נעשה בשום
ארץ ובשום תקופה נסיון כה חמור לסלף את האמת ההיסטורית, כפי שהוא
נעשה על־ידי מנהיגה של מפא״י וקבוצת חנפניו.
״ נוסחסובייטי פרושו תלישת דפים מן ההיסטוריה ע״י השליט וקבוצת החנפנים הסובבת אותו.
והוא אשר מנהיגה של מפא״י ומחניפיו עושים בעזרת המנגנון הממשלתי בעוד עוזרו העיקרי

בכתיבת ״האת ההיסטורית״ .הו א ...ד״ר ישראל בר

תנועת החרות
גילדה דורן
הבעל הקודם בקולנוע

העולס הזה 12*4

פס\(ןיה)1בזע

גבריאל אלון, עורך הביזנס דאיירי, במאמר־תהילה למפא״י בו הוא
מציע לה להפוך את הטיל לסמל הבחירות שלה :״בסימן הטיל מתרכזים כל
האלמנטים המיניים המשפיעים על תת־הכרתו של האדם.״
ס הפיזמונאי חיים חפר, על התנגדותה של מפא״י להענקת האות ל׳
למפלגה הליבראלית :״מפא״י מפחדת שבמקום להגיד לא באלף רבתי יגידו לה
לא ב־ל׳ רבתי.״
9ח״ב מפ״ם, קובה ריפתין :״למה שלחה מפא״י טיל מטאורולוגי?
היא ראתה שמזג האוויר נגדה, ורצתה לבדוק לאן נושבת הרוח.״
• דירי מנוסי, על אותו נושא :״הטיל נשלח כדי להוכיח שמפא״י עומדת
על טילה.״
• נתן אלמוזליכו, עסקן אחדות־העבודה, בחוג־בית של מפלגתו :״בפרשה
הציגה מפא״י סטריפטיז מוסרי וחברתי, וכשנשארה במערומיה דחתה כל
איסטניס.״
9דויד בן־גוריון, בתשובה לתביעותיו של נכה צה״ל אמנון טזזילי,
השובת בפתח־ביתו של ראש־הממשלה :״מה יש, גם אברהם אבינו היה עיוזר,
והוא לא התלונן.״
9טדי קולק, מנהל משרד ראש־הממשלה, בסיור עתונאים של לישכת
התיירות :״התיירות היא הציונות של ימינו.״
9יגאל אלון, באסיפת־עם בעמק יזרעאל, לא רחוק מנחל־חרוד :״בעוד
שגידעון בחר את לוחמיו מקרב אלה שסירבו לכרוע לו ברך וללקק, הרי
בימינו ידם של המלקקים הינד, לעיתים קרובות על העליונה.״

= 10 מפא׳׳י 15 -
חמש עשרה רשימות הוגשו לבחירות לכנסת
החמישית (כמקום 26 לכנסת הקודמת).
ככל זאת צועקת מפא״י חמס:
״פיצול״ ,״שערורייה״ ,״אשליה להמונים״ (״וכי
יש חמש עשרה תכניות שונות לפתרון כעיות
המדינה?״).

אך האמת _
מתוך 15 הרשימות שהוגשו _
5הן של מפא״י.

מלישכת העבודה, חשב שהח״כ הירוק הוא
המלצר עמום קינן עומד להגיע
ארצה בתחילת החודש הבא, כדי לביים
סרט עבור לישכת התיירות. הוא הציע
את הרעיון עוד לפני שנה, ורק עתה
קיבל את ההזמנה לבצע אותה אחד
מחצי תריסר הסרטים הישראליים העומדים
בפני הפקה קרובה הוא הסרט חבורה שכזאת,
לפי ספרו של פוצ׳ו, אותו יביים
הבמאי זאב חבצלת, איש קיבוץ בית־אלפא.
כאשר הוגש התסריט לאישורה של
הוועדה לעידוד הסרט הישראלי, שונה שם
התסריט למדוע פירקו את הפלנו״ח? אשר
הירשכרג, הממונה על עידוד הסרט הישראלי,
הודיע כי לא יאשר את הסרט• כסרט
ישראלי עד שלא ישונה שוב השם.

הפרם שר שי קה
תומאס ציפרס, המנצח על התיזמורת
הפילהרמונית הישראלית המלווה את הופעות
הזמרים האורחים באופרה קוזי פא! טוטי,
אינו רק מנצח אלא גם הבמאי של ההצגה.
הוא מקפיד על כל פרט ורב עם הזמרים על
תלבושותיהם. כאשר הגיע לישראל, נוכח
שאנשי התיזמורת לא הכינו לו את כל
האביזרים הדרושים וירד בעצמו לשוק בצלאל,
לקנות אביזרי במה אצל רוכלי החפצים
המשומשים משתלם לשרת את המשטר
עד קצה גבול היכולת* הוכחה לכך
ניתנה לאחרונה באורח־חייו של העתונאי
יישעיהו (״שייקר,״) כן־פורת. רק חזר
מל חי ביג׳י בעת מסעו בעולם, יצא שייקה
לפסטיבאל הסרטים במוסקבה. הנסיעה לא
מומנה על־ידו או על־ידי עתונו אלא על־ידי
משרד החוץ. כפרס עבור שירותיו, ניתן
לשייקה כרטיס־נסיעה לפסטיבאל, כמלווה
לסרטים הישראליים שיוצגו שם בשיטה
חדשה נקטה מפא״י להרמת קרנם של
שריה. היא הצמידה לכל אחד מהם איש
יחסי ציבור מיוחד. כך מנהל אהרון
גפן את הפירסומת לשר המיסחר והתעשיה;
דני פיניקס צמוד לשר המשטרה, ככור
שיטרית: ואילו יהודה ליש עוסק
בפירסומת לשר העבודה, גיורא יוספטל.
למרות שפירסומאים אלה מקבלים משכורתם
מקופת המדינה, הרי עיקר עבודתם הוא להודיע
לעתונים על דברי אדוניהם באסיפות
הבחירות של מפא״י אחרי שדבר סירב
להדפיס את תשובתו של המשורר יונתן
רטוש למאמר־ההשמצה עליו, שפורסם ב־עתון
זה על־ידי המבקר שלמה גרוד׳
זנפקי, הדפיס יונתן רטוש את מאמרו
באלפיים טפסים, שלחם לסופרים, עתונאים,
קיבוצים ואנשי־ציבור. מסיים רטוש את
תשובתו :״אין אני חושש ביותר להשפעת
דיעותיו של מר גרודזנסקי וכמוהו על
בני ואחי הצעירים, אולי הוא חושש וחושש
להשפעת דיעותי והרגשותי על נכדיו
לפחות, אם לא על בניו — אולי מכאן
המרירות המשונה הזאת חינם מדי
יום שישי אחרי הצהרים, מתאספים אמנים
ופוליטיקאים במסעדת קליפורניה, ועוסקים
בתחביב חדש: המצאת סיסמאות־בחירות
למפלגות. ביום שישי האחרון התאספה
חבורה סביב איש אחדות־העבודה, כני מר״
שק, והמציאו סיסמות בחירות כמו :״חסוך
בדם — הצבע בעד מפ״ם!״ או :״לא
העולם הזה 1244

משיח כי אם מדיח!״ הפוליטרוק של הפל־מ״ח
לשעבר, נהנה אף הוא מהספורט. אולם
כאשר הציע לו שאול כיכר סיסמה עבור
מפלגתו בנוסח :״זקנים, חולים וטף —
מצביעים ת״ו״ ,התרגז בני ועזב את השולחן.

מפא״י
מפא״י
מפא״י
מפא״י
מפא״י

עצמה.
בתור
רשימה תימנית.
בתור רשימה דתית של מר ישי.
רשימה ערבית.
רשימה ערבית שנייה.

וכי יש למפא״י המש תכניות שונות לפתרון
כעיות המדינה?

שים לב!
מפא״י -רוממות האיחוד כגרונה ומעשי הפיצול
כידיה.

גילדה וא־נגמר ברג מן

אחרי 18 חודשי־מאבק, עומדת גילדה
דורן, מחליקת־הקרח לשעבר, להתגרש מבעלה
עמיחי סולל. בבית־המשפט נקבע
כי גילדה תקבל את בית הזוג שבקרית
אונו, וכן סכום של 15 אלף ל״י, אותו
תצטרך להפקיד כקרן עבור בנה הגדול,
שון, שיצא ללמוד באנגליה. בנה הקטן של
גילדה ימצא אצל הוריו של עמיחי והיא
תוכל לראותו בכל עת שתרצה. בינתיים
נשארה גילדה, שהחליטה לשנות עקב גירושיה
את שמה הפרטי לדומיניק, חסרת חיפוש פרוטה, מחפשתעבודה. תוך־כדי
עבודה כתבה גילדה מיכתב לבמאי הקולנוע
השבדי, אינגמר ברגמן, שהיא רוצה
לבוא אליו וללמוד במחיצתו קולנוע במשך
כמה חודשים• כתמורה הציעה לו גילדה
להיות בייבי סיטר לחמשת ילדיו. במיכתב־תשובה
ששלח לה ברגמן, ביקש פרטים
נוספים. גילדה חולמת על כך שתוכל
להשלים את הסרט בו התחילה. זהו סרט
בשם ג׳ודי והציפור הכחולה, המספר על
ילד הבוחל בחברת מבוגרים ובורח לחברת
חיות. השחקן הראשי הוא כמובן, בנד״ ״אני
בטוחה שזה יהיה הסרט שייצג את ישראל
בפסטיבאל הסרטים בקאן בשנה הבאר.,״
אומרת גילדה. אגב, השבוע יוכלו ידידיה
לראות את בעלה הקודם. זהו השחקן האנגלי
רוג׳ר מור, המופיע בסרט חטאי רחל קייב,
המוצג בתל-אביב לא כדאי לגנוב את
הקטנוע של הזמר כני כרמן. שני נערים
חשו בכך, השבוע. הם גנבו את הקטנוע.
כשהרגיש בני בכך, יצא עם חברו לסייר
ברחובות העיר, ראה את השניים על קט־נועו.
הוא עצר אותם והיכה בהם. כשהתאוששו,
דרש מהם 30ל״י שכר-שכירות־האופנוע
ודמי־חיפושים. אחר כך לקח כל
אחד מהם לאמו ושאל איזה צרות יש להן
מהילדים שלהן. אם אחת התלוננה שבנה
חוזר מאוחר הביתה ובני פקד עליו לחזור
לביתו מדי יום, עד 11 בלילה. האם השניה
טענה שבנה לא קורא ספרים ובני ציודה
עליו לקרוא ספר לשבוע. הוא הבטיח לאמהות
לבקר אצלן אחת לשבוע, כדי לברר
שהלדים מקיימים את התחייבויותיהם. אחר־כך
נסע למשטרה לבטל את התלונה על
גניבת הקטנוע בשורה משמחת לאוהדי
הסופר הפולני, מארק (היום השמיני בשבוע)
חלאסקו שהתאהב בישראל. אשתו,
שחקנית־ד,קולנוע ה,גרמניה סוניה זימן,
הרה ללדת. בשל סיבה חשובה זו היה מארק
מוכן לעזוב את ישראל יחד עם מכונית
הספורט שלו. אבל הוא עלה על האוניה
כשעימו רק מכנסיו וחולצתו — בנמל גנב
מישהו את מזוודותיו מתברר ש־ר,יפר,פיה
התל־אביבית, רות גרמי, דחתה
את נשואיה לא בשל חוסר־אהבה אלא בגלל
תשעה באב, תאריך אשר שכחה כי הוא
קיים בלוח העברי. היא עומדת להינשא
בעוד שבועיים לאיש הפירסומת, יואל
נוימן.

• 31ו ס

תתקיים הגרלת הפרסים
לחוסכים במפעל.
זכאים להשתתף חוסכים
במפעל, אשר בתאריך

317.61 9

יגיע חסכתם לסך
— 1,000.ל״י לפחות,
טרם נקבעו כזכאים
לשכון, ולא זכו בפרס
עיקרי בהגרלות הקודמות.

צליליקליפסו וג׳אז
מופ קים מחבקות פסי ש
חביות. דלק

הזמנת מקומות
כטלפון 43181

מ שרד ד 1/,ט 7ד,־ק׳3ד,ל ד.ע 1נ 7ן

1זב 11ל ה 1ז ס13ן ל 2נץ

מי?2/יה נמח
מלחמת?0השנה
רוח רעה מהלכת אימים על פני שכונת
מחלול, ה־א הרוח הרעה של עירית תל־אביב,
המאיימת לחסל את הצריפים. שני
מחנות עומדים זה מול זה ומשחיזים הודעות
פנוי וצודי־על־תנאי. מצד אחד עומדת
עירית תל־אביב, שהתבצרה מאחורי חומה
עבה של תיקי נייר, כוסות של תה ושפו־פרות
טלפון של באקליט ומצד שני, פרולטריון
מגוייד ומיובל, שהתחפר בחולות
שפת־הים בצריפים של עץ, המכוסים מבחוץ
ניר זפת מסוייד.
קל היה, השבוע, לסרוק את שדה־הקרב,
כי הצדדים הלוחמים הכריזו על הפוגה כדי
לחלץ את הפצועים שנפלו בשטח ההפקר,
בסיבוב הראשון שהתנהל בבית־הדין העליון.
היה זה בסך הכל סיבוב קטן, משפטי,
בו הגישו התושבים צדעל־תנאי נגד
העיריה, על שהפקיעה את השטת עליו
עומדים הצריפים לצורכי״פיתוח. כיוון שהצו
נפל, פסקו מעשי האיבה באופן זמני
והצדדים פתחו בפעולות ריכוך פסיכולוגיות
עירית תל־אביב שידרה בקול ישראל ומסרה
הודעות לעתונים, שמעכשיו והלאה הכל
בסדר והתושבים מנהלים משא ומתן על
כניעה, בעוד שהתושבים אמרו את ההיפך
מזה, וחילקו כרוזים בזו הלשון:

עכשיו התחילה מלחמת העצבים. קול
ישראל הודיע, שהחל משא ומתן בין הצדדים.
העתונים גילו שרק ארבעה אנשים
מתנגדים להסדרים החדשים עם העיריה
והתנגדות מיעוט כזה כמוה כאין. התושבים,
וזהבה ליכטנברג בתוכם, שמעו סוף־
סוף את המילה הגואלת הסדרים. לקראת
הדבר הזה החליטו להתארגן. כינסו אסיפה
כללית ובחרו ועד, שהלך לעיריה וחזר עם
הבשורה המשמחת שהעיריה מסכימה לשלם
2,500 לחדר, ומוכנה גם לספק שיכון לכל

עות בשנה העשרים ואחת. בזמן המאורעות דבר. אבל אם בכוח, אז אוריד להם משהו
ברחנו ותפשנו מקום איפה שעכשיו רחוב במוח. אתה רואה את הבריכה הזאת? במשך
בלפור, בתור פליטים; ובא דיזנגוף זיכרונו
שלושה רגעים אני מוריד את זה לים ואף
לברכה, שהיה איש אמיץ מאוד, ותמיד רב אחד לא ייהרג. דע לך שלגרש אנשים יה
עם אבא שלי, יהודה גלזר, זכרונו לברכה. יותר גרוע מהנאצים.״
״האנגלים, כמו שאתה רואה, ישבו פה
אחרי ששמעתי גם את דעת החדשים וגם
על ההר, היה להם שם בית־הבראה ופה היה את דעת הוותיקים, הלכתי לשמוע מה אומר
ריק. אז התחיל פיתאום להעביר את בית־ האויב, זאת אומרת דוקטור כדורי, מנהל
הקברות המוסלמי מיפו להנה, ודיזנגוף מחלקת הנכסים של העיריה, שבודאי גם
ראה שיקחו את כל ההר ויעשו ממנו בית -לו יש דעה משלו על העניין. מצאתי אותו
קברות אחד גדול. אז הוא בא אלינו, ל
במשרדו ברחוב אידלסון ,30 ושאלתי אותו

היש ככך צדק? יושרץ הגי
נות?־

מרביתנו נמצאים במקום מהימים כאשר
רק חולות היו מסביב. גרנו בשכונה ללא
שאלות, טענות ומענות. איך אפשר לגור בצריפים
מול פיני הים הזועף בזמן החורף
והגשמים? אף אחד לא התעניין בנו ורק
באשר האדמה עולה מליונים נזכרו במסננים
האלה בדי לחסל את שכונת העוני שלהם
על־ידי מתן אלפים ספורים של לירות ש״
אי אפשר לקנות בהם אפילו לול של תרנגולות.

נזוז ממקומנו עד שלא תנתן
לנו דירה תמורת דירתנו.

האשד, הקטנה והצנומה שתקעה בתוך כף
ידי את הכרוז, לא הסתפקה בזה, אלא גם
נטלה את ידי וסחבה אותי אל בינות הצריפים,
שאראה את המצב במו עיני. הסתובבתי
בין הצריפים, עד שנכנסתי לדירתה
של זהבה ליכטנברג. גברת ליכטנברג היתד.
עסוקה בגיהוץ חליפה של לקוח, אך היתד,
מוכנה להניח את עבודתה בשביל להסביר לי
על מר, נטוש המאבק.
נדודים רבים עברה משפחת ליכטנברג מאז
הגיעו לפני עשר שנים לבית־שאן. תחילה,
כל זמן שבעלה ואבי המשפחה היה בריא
ושלם, נשאו איכשהו את נטל החיים. אך
יום אחד חלה הבעל והחיים בבית־שאן, ללא
מפרנס, הפכו קשים מנשוא והמשפחה עקרה
ממקומה. נדדו לפה ונדדו לשם, עד שהגיעו
יום אחד לשכונת מחלול. כאן הציעו להם
עסק: דירת מגורים ומכבסה, תמורת שבעת
אלפים לירות. משפחת ליכטנברג, שראתה
פיתאום קנה קש מבצבץ מתוך ים החיים
הגואש, נאחזה בו בשארית כוחה. אספו
הלואות מידידים, והפכו לתושבי מחלול.
זה היה בשנת .59 בינתיים נפטר הבעל ממחלתו
האנושה, והנטל עבר כולו לכתפי
האם, שלא רק פירנסה את המשפחה, אלא
גם החזירה את החובות ויתכן שהאופק
היה משתפר במרוצת הזמן, אילולי קראו
יום בהיר אחד, הודעה, שהחל מה־ 2למאי,
מופקע שטח האדמה עליו עומד הצריף ו עובר
לרשות עירית תל־אביב לצורכי־פי־תוח,
והתנאי הראשון לפיתוח הוא, כידוע,
שהתושבים יארזו את מטלטליהם וילכו
למצוא לעצמם מקום מגורים אחר.
מרבית תושבי השכונה, השרויים כל ימי
חייהם במלחמה עם הקיום ופת הלחם, קפצו
מיד על התותח הראשון שנזדמן להם ויצאו
לקרב היאוש: פנו לעורך־דין והגישו צו־על־תנאי
לבית־הדין העליון. תחילה, כשנתקבל
הצו, היה ששון ושימחה ואפשר
היה לראות בעליל, כיצד — בניגוד לכל
חורצי הלשון — הצדק בכל זאת מנצח.
אבל אחרי חודש, כשבוטל הצו, שוב קיפלו

שכונת מחלול כח התחפרו והתחברו כעלי הצריפים במלחמתם נגד העיריה המנשלת
המעוניין במחיר של 6000 לירות לחדר.
הלך ישראל אבולעפיה, חבר הועד של מחלול
א׳ למקום השיכון, לראות את החדרים.
לקח אתו מטר והלך. ניכנס לשיכון ומדד.
מה מצאי חדר אחד 2.20מ׳ על 3.20מ׳;
תדר אחר — 3.80מ׳ על 3.80מ׳.
אחרי שהגיעו כל הידיעות המשמחות הללו
אל אזנה של זהבה ליכטנברג, עשתה
לה הגברת חשבון: שילמה שיבעת אלפים
ועכשיו תקבל רק חמשת אלפים בחזרה, ותצטרך
עוד להוסיף משכנתא נוספת של
שיבעת אלפים לירות, וכל זה בשביל מה?
בשביל לגור בקצה יד־אליהו, בחדר שגדלו
3.20 מטר על 2.20 מטר.
עוד זהבה ליכטנברג עושה חשבונות,
ושתי שכנות נכנסו פנימה. גם להן יש
מה להגיד, אך בסופו של דבר הצרה היא
אותה הצרה, המשותפת לכולם, אבל אני
כבר לא יכולתי לשמוע כלום מפני שזו
דרכן של שלוש נשים השרויות במצוקה,
לדבר כולן בבת אחת.
אחרי שיצאתי מדירתה של גברת ליכ־טנברג
ונפרדתי יפה מגב׳ גוטליב וגב׳
דוכוביץ׳ ,הלכתי לחפש מישהו מהוותיקים,
בשביל לשמוע אם גם להם יש מה לומר.
הלכתי לחפש והנה את מי מצאתי, אם לא
את חיים גלזר, אחד שקוראים לו המוכתר
של מחלול, מפגי שיותר ותיק ממנו אי״
אפשר למצוא, אפילו במוזיאון המאובנים של
המכון הביאולוגי.
סיפר חיים גלזר, שהוא דודו של שייע
גלזר, שכולכם בוודאי מכירים אותו בתור
שחקן, אני כבר לא זוכר של מה, ואמר:
״אני, כמו שאתה רואה אותי, אני מהראשונים
כאן. אני פה עוד מלפני ארבעים
שנה. הייתי בן חמש כשבאנו וגרנו בכל מיני
בנווה־שלום, עד המאור־

בלפור, ונתן לכל אחד מאה וחמישים לירות,
שנתפוש את השטח פה. בא אבא שלי
ועוד כאלה ובנינו את הצריפים הראשונים
ודיזנגוף נתן לנו על זה פתק, שזה כמו
קושאן, על 99 שנה. הפתק היה כל הזמן
אצל פולק, שהוא סופר, שמת אחר כך בצפת.
אני בעיניים שלי ראיתי את הפתק
ועכשיו צריך לחפש ולבדוק איפה זד* אחר-
כך התחילו המאורעות של .29 אני הייתי
בן 23 ושמרתי פה על בית המפבחיים של
לבקוביץ׳ וקיבלתי עשרה גרוש מכל אחד
שלא רצה לשמור, כשהיה בא התור שלו.
״היו בהתחלה אולי שלושה או אולי
שישה צריפים, ואני גר פה ארבעים שנה
ואף פעם לא עזבתי, ואיזה סערות היו כאן
בחורף אל תשאל ואני אומר לך שאני אוהב
את המקום הזה וזו לא הפעם הראשונה
שהם רוצים לזרוק אותנו מכאן.
אני זוכר שזה היה לפני אולי 25 שנה,
שבא פיתאום רוקח ועוד איזה שבדי אחד
שדיבר אנגלית, ואני הייתי הראשון שבאו
אלי ואמרו לי להוריד את הצריף. אמרתי
לשבדי באנגלית שאני לא זז וזה הגיע
אפילו עד לאוזניים של זה שישב בירושלים
מה שמו? רגע אחד. תן לי לזכור
כן, נזכרתי — הנציב העליון. והנציב
העליון אמר לשבדי שיעזוב אותי.
״ארבעים שנה אני יושב פה ומשלם
מסים, אז לי אין זכות? אני צריך קושאן?
אני בלי ים לא יכול לחיות. הנה אני שומע
שהם בונים פה בית־מלון הילסון. אז אם
הם מוכרים את האדמה להימוון אז אני
רוצה עשרה אחוז שותפות, ואם רוצים
לעשות גינה או בתים של העיריה, שיעשו
אותי שומר. למה להביא שומר מאמריקה?
״אם יתנו לי חדר על הים, אז טוב. אם
לא יעשו לי שום דבר, לא אעשה להם שום

מה העניינים. חזר וסיפר כמו שבאמת סיפרו
לי אנשי השכונה. הכל אמת ויציב. באמת
לא מתכוננים לתת להם יותר מ־ 2.500ל״י
לחדר מפני שזה היום מחיר של חדר בצריף
מט לנפול ויותר לא מגיע להם.
אגב שיחה זו, הזכיר פיתאום דוקטור כדורי,
שמחוץ לבעיית תושבי הצריפים העניים,
היתד. גם בעייה של ארבעה דיירים גדולים
ובריאים כמו בית־החרושת לעיבוד עורות
של לבקוביץ׳ ,מיפעל המשי של דלפינר,
הבית האדום וזבולון.
״האם גם לאלה שילמתם לפי חשבון
של אלפיים וחמש מאות לירה לחדר?״
שאלתי את דוקטור כדורי.
״עם דלפינר ולבקוביץ׳ הגענו לידי הסדר
שהתקבל על שני הצדדים. לפי הערכת
שמאי מוסמך והם פינו את המקום.
״באיזה סכום?״
״אני מצטער. זהו סוד של שני הצדדים
ואינני סוכן לגלות אותו.״
אני יש לי גם כן שכל ואני יכול לתאר
לעצמי שאם לא מגלים לי את הסכום, סימן
שזה סכום שראוי להתכבד בו ולא איזה
2,500 לירות עלובות תמורת חדר שמציעים
לבעלי הצריפים, מה שמעלה מחדש את השאלה
אם כדאי בכלל לבן־אדם להיות עני
ולגור בצריף. אילו אותי הייתם שואלים,
הייתי אומר לכם שאחרי מה שראיתי בטח־לול,
דבר כזה לא משתלם.

כה אמר \ 7וסבראהעד > :
עיניים להם ולא יראו טלביזיה, אוזניים
להם ולא ישמעו טרנזיסטור, אף להם ולא
יריחו שאנל מספר .5

הבוחר שואל

במרינה
(סוף מעמוד )18
כי פרט לכמה הכרזות בקול רפה בביתר,כנסת,
לא ניסה הסב כלל להתאמץ ולחפש
את עקבות נכדו. השוטרים, שניסו להיכנס
עימו לבתיהם של קנאי מאה־שערים, נית־קלו
בקריאות בוז והתנגדות פאסיבית,
אשר גררה אחריה קריאות גנאי כלפי ה׳
משטרה.
אולם בבית־המשפט לא הסתפק כהן צידון
בציטוט דו״חות. הוא חקר את שוטרי הליווי׳
הביא מפיהם עובדות אשר הדהימו
אף את השופטים. לדברי אחד השוטרים,
היה נחמן שטרקם רחוק מהיות אדם חולני.
אותו שוטר סיפר כי לעיתים היו אנשי
חולייתו מתקשים להדביק את צעדיו המהירים
של הרב, שרץ כאיילה שלוחה.
בעדותו סיפר הסב לבית־המשפט כי עלה
לקברו של רבי שמעון בר־יוחאי כדי לבקש
עזרתו במציאת הנכד. אך בחקירתו הנגדית
של כהן־צידון, נשבר, הודה כי עלה לקבר
כדי לברך ״מתיר־אסורים״ על שיחרורו מן
הכלא.
את ההפתעה הגדולה שמר כהן־צידון
לסוף הדיון. הוא הודיע לבית־המשפט על
כוזנתו להרחיב את היריעה, לתבוע לדין
שני רבנים נוספים. השניים, הרב יצחק
ויינשטיין והרב אליהו חיים רוזן, היו
שותפים, לדעתו, למיבצע החטיפה ובידיהם
אינפורמציה מעודכנת על מקום הימצאו
של הילד.
בית־המשפט קיבל את הודעתו של הפרקליט׳
חייב את הרבנים הנתבעים להשיב על
האשמה תוך שבוע.

תל־ אביב
חזרה למחתרת
לימאי הצי הסוחר הישראלי המשתכרים
כל־כך מעט, בהשוואה לחברים מחוץ־לארץ,
נקבע נוהג הזוכה להסכמה אילמת מצד
מוכסים וקציני־ים כאחד: הם רשאים להביא
ארצה, ללא מכס, כמות של סחורות, אותה
הם מוכרים בארץ.
דברי־מותרות אלה, מסאבון פאלמוליב ועד
לסכין־גילוח ג׳ילט, מאולר־קפיצי איטלקי
ועד לחולצת־ניילון אמריקאית, מועברים
לרשת מאורגנת של רוכלי־רחוב, המפיצים
אותם במחירים עממיים, שנופלים
ממחירי מוצרים אלה בישראל.
הרוכלים נמנים, ברובם המכריע, על אנשי
העולם התחתון הישראלי. כייסים, פורצים
ורמאים לשעבר, אשר ריצו את עוונם ושוב
אינם חפצים לשוב לסורם, הופכים סוחרים
הגונים, אם כי חסרי־רשיון, הניצבים לאורך
המדרכות הראשיות בתל־אביב.
עד כה זכה הסדר זה לתמיכה סבילה מצד
כל הגורמים הנוגעים בדבר. התפקיד הכפול
— שכר־נוסף לימאים ומניעת פשעים
— סיפק צורך חיוני, אם כי בצורה העוקפת
את חוק הרוכלות.
השבוע נשתבש ההסדר. בפקודת עמום
בן־גוריון הופעלו כוחות משטרת מחוז תל־אביב,
כולל שוטרות־התנועה החדשות, לסילוק
רוכלי־המותרות. סחורות הוחרמו
וכמה מן הרוכלים הושמו במעצר.
העולם התחתון התל־אביבי, שנהנה מקצת
אור מסחרי הגון, חזר למחתרת. שם ימשיך,
מן הסתם, בעיסוקיו המשתלמים יותר.

מ שטרה
טיפול מיוחד
סמל משטרת נהריה, אברהם מוזס, עמד
בפני בעייה קשה. היה עליו לאסור את
חורי נאג׳י, תושב הכפר הערבי סאסוטה
שבגליל המערבי, אחרי שזה לא שילם חוב
אזרחי, כפי שציווה עליו בית־המשפט. אבל
חורי נאג׳י לא רצה ללכת למשטרה.
הסמל מוזס ניסה להשפיע על נאג׳י
במילים רכות׳ באיומים, ניסה להוביל אותו
בכוח. שום דבר לא עזר. נאג׳י לא רצה
ללכת ודי.
הסמל מוזס לא התבלבל. הוא נזכר
כנראה במה שעושים במקרים כאלה במשטרה
המקסיקאית, למשל. יחד עם השוטר
איברהים אזדין, שהיה עימו אחז בנאג׳י,
גרר אותו לאורך 30 המטרים שהפרידו בין
ביתו לבין הג׳יפ המשטרתי.
אחר-כך נטל הסמל מוזס חבל עבה, קשר
את העצור ברגליו ובידיו למוט שניצב
במרכז הג׳יפ. וכך, כפות בחבל, הוביל
אותו לתחנת המשטרה.
מותר לקשור. נאג׳י לא שתק על הטיפול
בו זכה. כאשר שוחרר ממאסרו
הגיש תלונה נגד הסמל מוזס, האשים איתו
בשימוש לרעה בסמכותו. בית־משפט השלום
העולם יזזוז *124

בחיפה, בפניו הובא הסמל מוזם לדין, הרשיע
אותו, קבע כי פעולתו היתד, שרירותית,
פגעה בזכותו האזרחית של נאג׳•.
מוזם עירער על פסק־הדין. כשהתברר
ערעורו, השבוע, בפני בית־המשפט המחוזי,
פיפר מוזס את מה שקדם לכפיתת האסיי.
לדבריו גידף נאג׳י, בשעה שבאו לעצרו,
את השוטרים ואת המדינה. כשנרגע, ביקש
מהשוטרים ללוותו לביתו, כדי שיוכל להחליף
בגדים. בבית נמלך בדעתו, נאחז במיטה
וסירב לזוז, למרות הפצרות בני־משפחתו.
כשניסו להרימו בכוח, החל להשתולל, בעט
וגידף, נאחז בכל בליטה וחפץ, שעה שניסו
לגררו על הארץ.
שופטי בית־המשפט קיבלו את דבריו של
מוזס. הם קבעו כי לא הוכחה •כל כוונה
פלילית במעשהו של השוטר בעת שקשר
את אסירו בחבל. מוזס זוכה מכל אשמה.

מ שפ ט
עדות חותכת
בכל מיקרי־פשע קיימת חוליה קטנה אחת,
המביאה את הפושע אל ספסל הנאשמים.
לעיתים, דווקא רשלנותם של אנשי המשטרה
בטיפול באותן חוליות קטנות —
משחררות את הנאשמים מחיוב בדין.
לפני חצי שנה נפרצו מנעולי־הדלת בבית־חרושת
ליהלומים אורה, ברחוב כינרת,
בתל־אביב. נעשה נסיון לפרוץ את קופת
הברזל, בה היו, אותה שעה, יהלומים בשוזי
של 75000 לירות. הפריצה ניכשלה ומבצעה
נעלמו ללא עיקבות.
כעבור יומיים מצאה המשטרה, ברחוב
אחר בתל־אביב, מכונית גנובה ובה שני
מיכלי גאז אציטילן, בו אפשר להעזר לחיתוך
פלדה בעזרת מכשיר־ריתוך. במכונית
נמצא גם זוג מספריים, לחיתוך ברזל. המשטרה
קשרה את שני המיקרים ומצאה
ששבועות אחדים קודם לכן קנה את מיכלי
הגאז אדם בשם שמעון כהנא. לפקידת המשרד
ממנו קנו את המיכלים, נערך מסדר
תמונות. היא זיהתה את יוסף כהן כאדם
שקנה ממנה את בקבוקי הגלילים והציג
עצמו בשם בדוי.
יוסף כהן ( )31 מוכר היטב לחוקרי־המש־טרה
נעצר, הועמד מיד לדין. ההוכחות לא
היו חותכות: הנקודה היחידה שהיתר, יכולה
להוכיח את שייכותו של יוסף לנסיון הפריצה,
היתד, ההוכחה שמספרי־הפח שנמצאו
במכונית, הם אלו שחתכו במנעולים.
כדי חקירה יסודית. כל זוג מספריים
משאיר סימנים משלו. סימנים אלה
הם ״טביעת האצבעות״ של המספריים, ואין
שני זוגות מספריים משאירים אותם הסימנים.
ראש מחלקת זיהוי פלילי במשטרה,
זאב (ביל) שפירא, חתך עשר חתיכות עופרת
על מנת להשוות את סימני המספריים
במנעולים. הוא הצהיר בבית־המשפט שמצא
את סימני העופרת זהים עם סימני
המנעולים.
פרקליטו של יוסף, עורך־הדין צבי לידסקי,
פיקפק במהימנות הזיהוי. בחקירת שתי־וערב
של הפרקליט, הודה המומחה המשטרתי
שלא ערך למעשה שום בדיקה יסודית
של המספריים. הוא לא צילם את החיתוכים,
לא ערך להם בדיקה מיקרוסקופית
— למרות שהדבר הכרחי ונחוץ להוכחה
בדין. לבסוף, לא זכר המומחה כמה פסי־השוואה
מצא בין הדוגמאות שהכין, לבין
החיתוכים במנעולים.
שופט בית־המשפט המחוזי, מנחם הרפזי,
שיבח את חוקרי־ד,משטרה על העבודה הטובה
שעשו בעניין זה, באשר למציאתו של
החשוד שקנה את המיכלים. אלא ששב־חים
אלה הבליטו חולשת עדותו של שפירא
דווקא באותם דברים להם הוא היה אחראי,
ושהיו חיוניים לצורך חיובו של הנאשם.
על כן היו בשבחים נחמה מועטת לאנשי
מדור הזיהוי הפלילי: מאחר והשופט לא
מצא כי נעשה נסיון רציני לקשור את מיכ־לי־הגאז
לנסיון הפריצה, הוא שיחרר את
יוסף כהן, מחוסר כל הוכחות נסיבתיות.
כך הצליח הנאשם לחתוך לעצמו דרך לחופש
בעזרת המספריים.

דרכי אדם
הממציא הגדול
המיבתב שהונח על שולחנו של שר המשטרה,
נשא אופי תוקפני ביותר .״כבוד השר״,
נאמר בו ,״לפני חודשים מספר פניתי למשרד
הבריאות בקשר לבעייר, רפואית המטרידה
את העולם כולו. משרד הבריאות
דחה את בקשתי לראיון בצורה שרירותית.
(המשך בעמוד 2

שאלה: בעיית הדמוקראטיה בארצנו
תופסת מקום רב במערכת הבחירות בה
אנו נתונים. כלום ישראל איננה מדינה
דמוקראטית?
תשונה: אכן, באמת, האם ישראל
איננה מדינה דמוקראטית? כלום אין הממשלה
נבחרת על־ידי הכנסת והכנסת על־ידי
העם? — כך היו כל הזמן מגיבים רבים
וכן טובים בישראל על אזהרותיה של המפלגה
הקומוניסטית הישראלית, עד שבאו
גילויי ה״פרשה״ ו״עסקי־הביש״ למיניהם,
ועיני הציבור נפקחו לראות את אשר ראתה,
ידעה ואמרה המפלגה הקומוניסטית הישראלית
מזה שנים. כיום אומרות כבר כל המפלגות,
לרבות האופוזיציה במפא״י גופא,
כי בן־גוריון ומקורביו מסכנים את היסודות
הדמוקראטיים של המדינה, כי יש להגן על
הדמוקראטיה ולהצילה. אולם המפלגה הקומוניסטית
לא־זו־בלבד שאמרה ראשונה את
האמת — היא גם כעת היחידה האומרת
את כל האמת.
שאלה: וכי מה גילתה ״הפרשה״ —
ומה פירוש כל האמת הקשורה בכך7
תשובה: א) ד,״פרשה״ -גילתה~ ,כי
מאחורי הילת המסתורין והקדושה של ״טעמי
בטחון״ עושים כל מיני ״קצינים בכירים״
של בן־גוריון מעשים הרפתקניים נפשעים,
— ובמקרה שמעשה כזה נכשל וגורם לשע־רוריה
בחוץ־לארץ ובארץ, הם מכנים אותו
כ״מעשה־ביש״ ומטילים את האחריות איש
על רעהו.
ב) ה״פרשה״ גילתה, כי בצמרת ד,בטחון,
אשר בשבילה דרש ודורש בן־גוריון מהעם
אמון עיודר ומוחלט, פשה הנגע של שחיתות,
חתירות ותככים אישיים, עלילות־שוזא,
עדויות־שקר, זיופי־תעודות, וכד׳.
ג) ה,,פרשה״ גילתה, כי כת ״הקצינים
הבכירים״ העמידה את עצמה מעל לממשלה
(בפרק־הזמן שבן־גוריון היה בשדר,־בוקר ולא
השתתף בממשלה) ,הפרה את מרות
השלטון האזרחי, העלימה את מעשיה מהמוסדות
הממלכתיים המוסמכים, קשרה קשר
01 ממשלתו משרתת ההון — ,והוא יודע כי
בתנאים של חופש המאבק המעמדי, ילך
ויתרחב, ילך ויגבר המאבק הישיר של
המוני העמלים נגד שוד היוקר והמסים,
נגד הורדת ערך השכר, נגד מצוקת הדיור
וכד.
שאלה: פירוש הדבר, ני סכנת הרודנות
קשורה במדיניות הנוכחית של השלטון
בישראל — מדיניות החוץ והבטחון והפנים
נאחד?
תשוכה: ודאי. לא די להתריע על
סכנת הדיקטאטורה של בן־גוריון, מבלי
לקשור סכנה זו למדיניות המסוכנת של
השלטון. כדי להגן. באופן יעיל על הדמו־קראטיה
בישראל, יש להיאבק לשינוי המדיניות
הישראלית — בכיוון של הסכם
ושלום עם הארצות השכנות; בכיוון של
ניתוק ישראל מזיקת התלות לנאט״ו־בון,
בכיוון הנייטראליות והעצמאות הלאומית;
בכיוזן של הורדת רווחי ההון והעלאת רתחת
העמלים. מכאן ברור, כי המפלגה הליבראלית,
כנציגת האינטרסים של הבורגנות
הגדולה, אינה מסוגלת להגנה עקבית על
הדמוקראטיה. לתפקיד זה מיועד בראש־ובראשונה
מעמד־הפועלים.
שאלה: והמפלגות האחרות? הרי, ם
הן טוענות להגנת הדמוקראטיה. מפ״ם, למשל
— ו״אחדות העבודה״?
תשונה: אפן, הציעה המפלגה הקומוניסטית
הישראלית למרכזי מפ״ם ואחר,״ע
הופעה משותפת בבחירות לכנסת החמישית,
כחזית פועלית להגנת הדמוקראטיה, השלים
וזכויות העם העובד; חזית כזאת היתד,
מושכת אליה גם את המאוכזבים ממפא״י;
חזית כזאת היתה משמשת בסיס לחזית עוד
יותר רחבה, לאומית־דמוקראטית, אשר היתה
מרכזת סביבה את רוב העם והיתד, מחוללת
את המיפנה הדמוקראטי בדרכו ובהרכבו
של השלטון. אולם מנהיגי מפ״ם ואחר,״ע
התעלמו מפניית מק״י וגרמו להופעה מפורדת
של הכוחות הדמוקראטיים. יתר־על־כן,
מנהיגי מפ״ם ואחד,״ע אינם מעמידים שום

האס ישראל ג ו ינה דמוקרטית?
להפלת שר־הבטחון פ. לבון, שלא היה לפי
טעמה.
ד) ה״פרשה״ גילתה, כי בן־גוריון מחפה
על כת זו של ״קצינים בכירים״ הסרים
רק • למרותו האישית, ועד היום הזה אינו
משלים עם טיהורו של פ. לבון והוא מטיל
ספק באשמת ״הקצין הבכיר״ שמעשיו הפליליים
הוכחו מעל לכל ספק.
ה) ה״פרשה״ גילתה, כי בן־גוריון הוא
רודן, המעמיד את עצמו כנגד ומעל לבית־הנבחרים
של העם (הוא ״אינו נותן אמון״
בוזעדת־חוץ־ובטחון של הכנסת) ,כנגד ומעל
לממשלה (הוא ״פוסל״ החלטה פד,־אחד של
הממשלה, שאישרה את מסקנות ועדת 7
השרים בראשותו של שר־המשפטים, המטהרת
את פ. לבון) ,כנגד ומעל למפלגתו
(התכתיב שלו למרכז מפא״י שידיח את פ.
לבון מתפקידו בהסתדרות, לאחר שנמצא
זכאי, ושימחוק אותו מרשימת המועמדים
לכנסת).
בעוד כל המפלגות מתריעות כבר בקול
אחד, כי בן־גוריון רומס את הדמוקראטיה,
הרי המפלגה הקומוניסטית הישראלית אינה
מסתפקת בקביעת תופעה זו, אלא היא
חושפת גם את שורשיה.
שאלה: מה הם שורשים אלה — טה
ההסבר של מק״י להם, מה ממון ביסוד
רמיסת הדמוקראטיה על־ידי בן־גוריון?
תשו 3ה: בן־גוריון רומם את סדרי־השלטון
הדמוקראטיים ואת החרויות הדמו-
קראטיות של העם — מפני שהוא
מנהל מדיניות אנטי־לאומית ואנטי־פועלית,
והוא מפחד מפני חופש המאבק ההמוני
הדמוקראטי נגד עח־לותיו ומזימותיו:
ס מפני שהוא קושר את ישראל בקנוניות
הריאקציה האימפריאליסטית השחורה
ביותר, ובכללם הגנראלים של היטלר ושותפיו
הנאציים של אייכמן השליטים בממלכת־בון,
— והוא יודע, כי עם־ישראל שונא את
הפאשיזם והריאקציה, ומעל לכל סולד העם
מיחסי ״האמון והידידות״ עם גרמניה הניאו־נאצית
ומתקומם על שליחת נשק ישראלי
למרצחי מיליוני היהודים;
מפני שהוא מתכודן עוד יותר להעלות
את רוזחי ההון הגדול ועוד יותר להוריד
את השכר, להכביד את עול המסים
על המוני־העם, לדלדל את מעמד־ד,פועלים
ושאר השכבות העממיות, ולכן הוא זומם
להנהיג בוררות־חובה בסכסוכי־עבודה ולשעבד
כליל את ד,סתדרות־ד,עובדים למרות

תנאי פרוגרמתי להצטרפותם העתידה לממשלה,
ואף הסתלקו מסירובם שמלפני הבחרות
להיכנס לממשלה בראשותו של הרודן
בן־גוריון.

לאחר שמפ״ם ואחה״ע מנעו את
הקמת האלטרנטיבה הממשית המרופדת
לדיקטאטורה האישית*
הצבאית •טל בן־גוריון — ,רצון
העב בשמירת הדמוקראטיה וב•
ביצורה יבוא דכדד ביטויו הנאמן
על־ידי חיזוקה של המפלגה הקו•
מוניבטית הישראלית.
׳ 8אלה: האס התוותה מק״י במצעה
לבחירות דרכים להגנת הדמוקראסיה? אם
כן — מה הן?
תשובה: בהחלט. ואלה הן, כפי שנמסרו
בסעיפי מצע המפלגה הקומוניסטית
הישראלית להגנת הדמוקראטיה והרחבתה:
• חקיקת חוקת־יסוד דמוקראטית על־ידי
הכנסת.
6הפרדת הדת מן המדינה; חופש הדת,
המחשבה והמצפון; אי־כפיית אורח־החיים
החילוני על דתיים.
כיבוד החרויות הדמוקראטיות של העם
והרחבתן; הגנה על חופש הפרט,
חופש המגורים והתנועה, חופש הדיבור,
העתונות, ההתארגנות, האספות, התעמולה
הפוליטית, ההפגנה והשביתה; עקירת הלחץ
הכלכלי והטרור המשטרתי-בולשתי.
פיקוח פרלמנטארי יעיל על מערכת־בטחון.
שח־יון־זכויות
מלא לכל תושבי ישראל
ובכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים,
החברתיים והתרבותיים — ללא הבדל לאום,
עדה, מין והשקפת־עולם.
ביטול הממשל הצבאי, תקנות־החרום
הבריטיות הקולוניאליות, והחוקים האנטי־דמוקראטיים
שנחקקו בכנסת.
6שמירה על שיטת הבחירות היחסיות
הכל־ארציות; התנגדות לכל צורה שהיא של
בחירות אזוריות רובניות.
הפסקת תעלולי ה־ש.ב ,.העמדת ה־שרותים
החשאיים תחת ביקורת ציבורית
דמוקראטית.
9ביקורת ציבורית על ״קול ישראל״
ופירסומי הממשלה.

הנה רד יושם קץ לדיקטאטורה
הצבאית של כן־גורידן! כך תהא
ישראל מדינה דמוקראטית באמת!

.מקי״ משיבה

מוגש לפרסום על-ידי המפלגה הקומוניסטית זישראלית.

בסדינה
נוזק
ע דין
מלבב

בגדים מיוצר מ חו טי
סטרץ׳ מ תו צרת ישראניל
הול םאת גופך ל ה פלי א.
מבליט מ ה שצריך ומצניע
מ ה שצריך ותת פל אי, אפשר
גם ל ה כנ ס א תו למים•
חוטי הסטרץ׳ ה ר טו בי ם
אינםמתמתחים ואינ ם
י גורמים לאיבוד צורתו של

בגד הים• *
בל אלה בבגד ים אחד
עשוי חו טי סטרץ׳
תוצרת

(הנזשן מעמוד )23
הנני להודיעך, באם לא תאושר בקשתי החוזרת
לראיון, הרי שמנהל יירה או המוסד
יפוצץ. על החתום — מורים אלבחרי.״
השם מורים אלבחרי, לא היה זר לאנשי
מוסדות הבריאות. משך עשר השנים האחרונות
נהגו הפקידים לקבל עשרות מכתבים,
בהם הודיע להם מוריס כי בידו מירשם־
פלא, העשוי לחולל מהפכה בשיטות ריפוי
קדחת־המלאריה.
מורים, שנולד ברומניה, עבד כרוקה באחד
מבתי־החולים בעיר מולדתו. באחד הימים
נתגלה סרטן בגרונו והיה הכרח
דחוף לנתחו. לאחר הניתוח נשאר מורים
נכה בכל מאת האחוזים. עקב כך נאלץ
לנטוש את פעילותו המיקצועית, החל מקדיש
זמנו לפיתוח תרופה נגד המלאריה.
שאיפתו היתר, למצוא תרופה שהשפעתה
תהיה מידית ותמנע את התקפות הקדחת
החוזרות ונשנות במחלת המלאריה. לאחר
שלושים שנות ניסויים, הצליח לייצר כדורים,
אשר השפעתם היתד״ לדבריו, מפליאה.
עליה עם מירשם־פדא. אך מורים
לא היה מוכן להפקיד את המצאתו, המזהירה
בעיניו, בידיים לא יהודיות, עלה לארץ
כשהוא נושא עימו את מירשם־הפלא.
מיד עם הגיעו ארצה החל משגר מיכת־בים
למוסדות הבריאות .״המצאתי תוכל
להזרים מיליארדים לקופת המדינה,״ כתב
במכתביו אחידי־הנוסח .״בעיית המלאריה
תיפתר בכל רחבי העולם.״
מעבדות משרד־הבריאות, אליהם שלח מורים
דוגמאות כדוריו, נאלצו לאכזב את
השולח :״אין בהמצאתך כל חידוש,״ כתבו
לו, לאחר שעמדו על סוד ההרכב ,״ואילו
על השפעתה בהורדת חום הקדחת, אין
להתפלא היות והיא מכילה כיניך, אם כי
בתערובת שונה מהמקובלת בתרופות דומות.
על כל פנים, קיימות כיום תרופות סיג־טטיות
אשר השפעתם גדולה מזו שלך.״
מורים לא קיבל גירסה זו. ביאושו המר,
פנה בבקשות להתקבל לראיון, אך נדחה.
זעמו בער להשחית: הוא התישב, פנה אל
שר המשטרה במכתב איום.
התוצאה: מורים אומנם נתקבל לראיון,
אך לא במוסד אליו התכוון להגיע. בדו״ח
הסודי של בית החולים לחולי־נפש, אליו
נשלח לבדיקה, קבע צוות הרופאים:
״הנ״ל סובל מגישה פרנואידית להמצאתו,
אך איננו מהווה סכנה לציבור.״
מורים קיבל את המצב החדש בהכנעה.
״אין דבר,״ אמר השבוע ,״המצאתי תיכנס
לשרות האנושות — עם או בלי משרד
הבריאות הישראלי. אני עומד לחתום על
הסכם ייצור עם חברה זרה, ואז תפסיד
ישראל הכנסה של לפחות מיליון דולאר
בשנה.״

החי

התחנה לייעוץ
בשאלות מין
ונישואין

וו ב רי ת * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסי קיץ בכל השעות

פתוחה בימים שני וחמישי
בבית שטראוס, תל־אביב,
רחוב בלפור ,14 חדר ,7
בשעות 6עד 8בערב.

גקורסים ׳!מזורזים למבוגרים..
עזרה לתלמידי׳ ביים יסודיים,.ותיכוניים

מחוץ לחוק: בתל־אביב, עת ניגש
שופט מחוזי לקופת בית־קולנוע, לקבל
כרטיסים אשר הזמין, סבר איש מן הקהל
כי הוא מבקש לרכוש כרטיסים מחוץ לתור,
הטיל עליו עונש, הוציא פסק־דינו הפרטי
על המקום בצורת מהלומות בפני השופט
תרופה כחוק: בנתניה, הוציא
בית־משפט השלום המקומי צו האוסר על
בית־קפה שימוש ברמקולים לאחר שעה
11 בלילה, מאחר ושכני המקום התלוננו
כי ״הגיטארה החשמלית מייללת, התופים
מפציצים והמוסיקה גורמת למיחושי־ראש״
אין נביאה בעירה. בבאר־שבע,
חגגה הנהלת מלון דגון את יום הולדתו
השביעי של המלון, ב־ 7לחודש יולי, החלה
את המסיבה בשעה שבע, גילתה לתדהמתה
שאין בכל סביבות באר־שבע ילדה בשם
אלישבע או בת־שבע, בגיל שבע
הפסקה מיתודית. באשקלון, עצר מיפי
לג הנוער של המשטרה המקומית כנופייה
בת חמישה תלמידי בית־ספר, שנהגה לרדת
לשפת הים, בעת ההפסקה הגדולה, לגנוב
חפצים שונים מתוך תאי־המתרחצים, לשוב
לאחר מכן לספסל הלימודים צייד
האוצר ג בתל־אביב, שמו ילדים מצור על
מיקלט, בו הסתתר חתול אחריו נהגו לרדוף,
עקבו אחר הצייד, פרצו למחבוא החתול,
מתחת לערימת אבנים, מצאו קופסה שהכילה
־כתריסר שעונים מוזהבים צו
השעה: בחיפה, ניגש צעיר אל נערה,
ניסה לחבק אותה, הצביע לצידוקו, לאחר שהצעירה
פתחה בצעקות, לעבר חומה עליה
היו דבוקים שלושה כרוזי־בחירות :״ח, ב,

* תכשיר העשוי מקליפת עץ הכינין,
הגדל בארצות טרופיות.

העולם חזה 244ו

ס פ רי ם
תרגו ם
הטרף המתפורר
הברדלס (מאת ג׳וזפה תומאזי דה דאנז־
9זודה, הוצאת עם עובד 214 ,עמי) ניצל
מסל הניירות הודות להבחנתו החדר. של
האיטלקי ג׳אן ג׳אקומו פאלטרינאלי, שהוציא
לאור גם את דוקטור ג׳וואגו.
באביב 1956 ניכנס אציל סיציליאני חולה־סרטן
וחשוך מרפא לביתו של מוציא לאור
איטלקי ונתן לו צרור ניירות. כעבור יותר
משנה, קיבל ג׳זפה תומאזי, ששכב כבר
על ערש דווי, מיכתב מהמו״ל :״כתב היד לא
ראוי לדפוס,״ נאמר בו בפשטות.
כעבור חמישה ימים, ביולי 1957 נפטר
ממחלתו הנסין־ ג׳וזפה תומאזי. לאחר חודשים
אחדים היה כבר הברדלס רב־מכר עולמי.
העתיד — באפם־מעשה. הברדלס
הוא סמל משפחת סאלינה, הסיציליאנית.
הברדלס האמיתי האחרון, דון פבריציו,
אינו אלא ג׳וליו, אבי סבו של המחבר,
שחי את ירידת שושלת נסיכי לאמפזודה
בימי פלישת חיילי גאריבאלדי לסיציליה
( )1860 וסיפוחו של האי לאיטליה.
משפחת סאלינה מהווה שושלת נסיכים
פיאודליים, בני הדור הישן, עליה נגורה
כלייה בעיקבות גלי־החידושים העוברים על
איטליה. אחווות בית סאלינה מתמסמסוז
בין אצבעותיו של הברדלס הזקן, כשכל מה
שנשאר מהן — תמונות תלויות על קיר.
הנסיך יודע שאיש מלבדו לא יצליח לשמור
על משפחתו מאובדן, לכן הוא מחליט
שהדבר היחיד שטוב לעשותו, נוכח התמורות
הרבות הוא — לא לעשות דבר.
בנו החלוש וחסר־האופי, בנותיו גאוות־ניות
וחסרות־האישיות, אשתו ההיסטרית
והחסודה, משלימים עם אי־העשייה מתוך
כניעת־אובדן.
העתיד האמיתי קיים, בינתיים, רק בדמותו
של טנקרידי׳ האחיין היודע לנצל את
התקופה והסביבה לטובתו. דמות זו מהווה
כעין קונטראסט חזק ליתר מרכיבי־הספר.
טנקרידי יוצא להילחם לצד אדומי־החול־צות
של גאריבאלדי, בהסכמתו השקטה של
דון פאבריציו. הוא חוזר עם המנצחים ומגן
בכך על בית סאלינה מחורבן. למרות שבתו
אוהבת את טנקרידי עוזר לו פאבריציו
לשאת לאשה דווקא את בתו של ראש
הכפר העשיר והנחות, משום שהוא יודע
את ערך הכסף, בתקופה החדשה.
הרומאן משמש לתומאזי אמצעי ביטוי
לאהבתו האמיתית לנופה ואנשיה של סיציליה׳
כשהפרוזה, העתיקה כביכול, של
הסגנון האצילי משובצת בהערות אגב מודרניות
— נוסח השוואה לסילונים —
המעמידות את הקורא במקומו הנכון,
מבחינת המבט והתקופה, מבלי לאבד שמץ
מהערכת התקופה על חולשותיה וגדלותה.

ע1וא 3המודיעין
האיש שדנו כהאוונה (מאת נרהאם
גרין, הוצאת עידית 155 ,עם׳) מוכר לציבור
הישראלי יותר כסרט מאשר כספר. סיפורו
הסאטירי של הסופר האנגלי, הקאתולי (,)57
ששרת בשנות מלחמת העולם השנייה במשרד
החוץ של ארצו, שם ללעג ולקלס את
מדיניות הריגול של המעצמות הגדולות, ההופכות
את האדם הקטן לקורבן, או, כשהוא
מצליח להערים עליהם — למנצח.
וורמולד, מוכר שואבי־אבק בהוואנה, נדרש
על־ידי שליחי מולדתו, בריטניה, לטוות
רשת־ריגול בקובה. ואילו וורמולד, שכל
מחשבתו נתונה לאיסוף כסף על מנת לאפשר
את חינוכה של ביתו המתבגרת, רואה
ברעיון הריגול, הנשמע אבסורדי בתחילה,
אמצעי נאות לביסוסו הכלכלי.
הוא בונה לו רשת ריגול, המורכבת כולה
מרשימת חברי מועדון הגולף המקומי, שולח
תרשימים של מיתקני־ענק, הניבנים,
כביכול, בהרי קובה והדומים משום־מה
דמיון מפליא לדגם החדיש ביותר של
שואב־האבק הנמצא במשרדו.
לאחר שהתאהב בעוזרתו לריגול, שנשלחה
אליו מאנגליה, ולאחר שידידו הטוב
נהרג עקב הסתבכות עם רשת־ריגול עויינת
שעקבה אחרי רשת הריגול הבלתי־קיימת
שלו — עוזב וורמולד את קובה, על מנת
להתייצב בבריטניה ולהודות בתרמיתו.
וכאן מגיע הספר לשיאו האבסורדי: מפקדי
השירות־החשאי, החסים על כבודם,
אינם יכולים להודות בכישלונו־כישלונם. הם
ממהרים להשתיק את סיפורו של וורמולד,
מעניקים לו אות הצטיינות.
הספר מצטיין, לעומת הסרט, בהומור
סארקאסטי עדין העוקץ בהתמדה את הפקידות
הבריטית הבכירה הדומה, לא מעט
לאנשי־הביצוע המיקצועיים בכל מקום אחר.
הגודס חזח 12*4

מה עושה את ()1242/18
מה שעושה אותו מוכן וגמיש כל־כך
כלפייך, זה לא רק החום באילת, אלא —
בעיקר — חוסר הברה מתאימה והשיעמום
שאוכל (אם לא זולל) אותו כליל, בינתיים
— בכל פה.
על עצמו הוא אומר סתם חייל
משוחרר.״ אם כי החברה אומרים שהוא גם
יפה, אבל אין זאת אשמתו. כך נולד. אז
מה כבר תוכלי להפסיד אם תכתבי לו.
משהו דומה לזאת, אלא שהייתי מעונבמחשבה
שנייה, באילת כבר היית פעם? יין בו רק מבחינת הקריאה, ואילו מבחינה
אחרת — הייתי אדיש.״ אבל הפעם, הוא

גב׳ מנוחין, על גילה: אני בת 38 ואין מודה נפ לת י בפח; וזאת בגלל הנשמה
לי כל סיבה לשקר, למרות שזה מביא בתבו של ( )1239/16 ששנה תמימה אכלה את ציפורניה
והתלבטה. נוכח עובדה זו, לא יכולתי
נה אחרות מחברותי הצעירות — שהן
להחזיק יותר מעמד והריני מציע לה להתבנות
גילי.
כתב על נושא בעולם. כולל: ספרות יפה

נדנדה כשניים (מתורגמת); שירה וספרות ישראלית; תיאטרון;
אהבותיהם של אמנים ואישים דגוחבל
שאיני יכולה לראות את הצמד לים; יוצרים בשטח המוסיקה מכל הסוגים;
הזה (20־ .)1242/19 הם נשמעים כאילו נול הרפתקנים ודון־חואנים מפורסמים; נושאים
חופשיים וכד.
דו האחד בשביל השני להכעיס.
״הפעם לשם גיוון, מיכתב יוצא דופן.
אני מתמצא היטב בכל הנושאים הנ״י.1
אנו שניים, שהמשותף הוא רק הגיל והמין. אני גם כותב לפעמים שירים, אך פוחד
היא בת 17 וחצי ואני בן 21 וחצי.
להראותם לאיש, כי יש לי חוש ביקורת
״מטרתנו המשותפת: למצוא בעזרתך ה עצמית קפדני.״
במה) .עבורי, בן ה־ 21 וחצי — חברה בת
17 וחצי. עבורה, בת 17 וחצי — חבר בן

21 וחצי.״
גילה: כמובן שיצחק אוהב אותן. מדוע

את חושבת שאת יוצאת מהכלל?
זקנים אוהבים לתת עצות, מפני שאינם

•כולים לשמש יותר דוגמא רעח.

אכיבח מחפשת אהבה

מי כעד קאלאם
לא, הפעם זה משהו אחר. הקשיבו:
ברצוני ליצור חוג מאזיני תקליטים,
מרמת־גן, תל־אביב והסביבה. הסדנה היא
לא למסיבות רגילות אשר כמותן לא חסרות
בתל־אביב; אלא לחוג של בני־אדם אשר
מסוגלים לשמוע ערב שלם שירי־עם מפי
ג׳וש וויט, אודטה ואף מריה קאלאם.״
אלה מכם המזדהים עם התכונות הנדרשות
לעיל, מתבקשים לפנות ישירות אל
( ,)1242/21 בצירוף ברכותי•

אשת לרופא: האם אתה חושב שאוכל
להסתדר עם לחץ־הדס הנוכחי שלי, גס
יאט אעבור במיקרה את גיל השלושיסז

כאשר קראתי את מיכתבה של (,)1244/21
נזכרתי באימרתו המפורסמת של ג׳אן ג׳אק
רוסו, שאמר כי בני־האדם מאוהבים, בדרך
כלל, באהבה עצמה, מבלי לדעת מי האובייקט.
גם אביבה אינה יודעת מי האובייקט
שלה, והיא מודה כי היא פ שו ט
רוצה למצוא מישהו בשביל להתאהב בו.
מה יש, אסור? אני גם רוצה לחכות למיב־תבים
ולקבל אותם. באשר לי — אני תלמידת
שביעית. גובה 0 168״מ. עיניים חומות.
שיער שאטיני (עם רצון טוב אפשר לומר

גערת העזבוע

נערות רבות טוענות שהן רוצות להתכתב
עם גבר בהא הידיעה, מבלי לפרט או לדעת
בעצם למה הן מתסזנות. לעומת זאת, הגבר
בהא הידיעה של עדנה ( )1244/19 בת
החמש־עשרה, צריך להיות תל־אביבי, בן
שיחה מעניין, ו רצוי שמראהו החיצוני
לא יהיה דוחה ביותר.״ מעט, אפשר.
אגב, עדנה, מה אומרת על זאת אמאל׳ה?

נפל כפה

בדרך כלל, אין המדור מעניין את (/ 20
,)1244 ולא מפני שהוא בלתי קריא, אי

היה לי העונג להציץ אל תוך המיטען
האישי של ( )1244/22 ולגלות כי הוא מכיל
גוף משגע המתנשא לגובה של 165ס״מ
חוכמה. צבע שיער תואם לצבע מדי צה״ל,
אם כי פה ושם דהוי במקצת. השכלה תיכונית,
כאוברטורה לתוכניות מרחיקות־לכת
בשטח הגדול — של האומנות והתרבות.
וחן, הרבה חן — המתבטא בכתב־יד בלתי
מסודר להפליא ואשר בשבילו, עליך להצטייד
בזכוכית מגדלת ובגלולות להרגעת
העצבים.

כניד המתאים
(24־ )1244/23 מעידים על עצמם שהם שני
בנים תוססים ומלאי־מרץ. חובבי כל אותם
הדברים הכלולים במושג הזול ״עשיית
חיים״ .ואם להודות על האמת איננו
יפים, אבל גם לא מכוערים. שנינו בגובה
למעלה מבינוני ומעדיפים לקרוא את העולם
הזה על ספרות אחרת.״
או אתן, למשל, אינכן חייבות להיות מל־כות־יופי,
אם רצונכן לכתוב להם. מספיק
שתהיו נחמדות ובגיל המתאים. כלומר,
מטה מגיל שש־עשרה.

יש לה, ל־(244/25ו) ,חולשה נוראית לביטויים
כמו: שנון, פיקח, מבריק, עוקצני
וכו׳ .אבל אותך, ידידי, היא רוצה ״על
פשוט״ וזהו.
מי היא אני בת 19 וחצי, חיילת
ואת מוכרחה לציין שקוראים לי רותי. אולי
זה יעזור?״
מה דעתך לנסות תחת השם מותק, למשל.
אני בטוחה שזה יעזור יותר.

כל העולם סינמה

אומנות, תרבות וחן

עד פשוט

אינני מכירה אותן מספיק טוב בכדי
לשוחח איתן; אבל ההתרשמות שלי מהן —
די טובה. ובכן 23 1232/22 אני שמחה לומר,
אינן שונות במאומה מאיזה שתיים אחרות
שאתה מכיר. גם הן מחפשות שניים מבני
המין הנגדי, ולא רק מפני שהמין הנגדי,
לרוב, אינו מתנגד. אלא, ובעיקר, בכדי לעשות
איתם את מה שהן קוראות חיים.
האם יש לך באוסף כאלה?״
תתפלאו, יש!

גכר כהא הידיעה

ציפה: אין לן מה לדאוג. אילו ידעו הנשים
מה חושבות רוב המזכירות על בעליהן,
היו חדלות לדאוג מזמן.

שניים מן המין הנגדי

מיטען האינפורמציה המגיע לחוף האטלנטי
של ארצות־הברית באמצעות מלחי הצי
הישראלי, מכיל, בין היתר, את האשלייה
המתוקה שכל בחורה שנייה בארץ דומה
למיודעתנו זיווה שפיר; וזאת כבר סיכה
מספקת מדוע 1חבורת אמריקאים צעירים,
מגיל 22 ומעלה, מבקשת להתכתב עם נערות
ישראליות, מגיל 17 ומעלה.
אנו מעוניינים לדעת יותר על ישראל
בכלל ועל הנערות בפרט,״ אומרים,
ולכן, המען למעוניינות דוברות אנגלית
הוא :
1׳ 8 01111;,ז 1\16ע; 311ת6׳\{ח11
743,6.,יע 16ז1019 8111
011< 7,ץ־ 01א
0.8.74 .

בלונדיני) .אוהבת טיולים, פרחים, מיכתבים
ועוד כל מיני דברים נחמדים.
״באשר לו — עליו להיות מעניין, גבוה
ממני. בגיל 18 ועד בכלל.
זכות קדימה לתיכוניסטים ולקיבוצניקים.״

ציפור(ן 0נ1ז לחעין זל
הזמרת סופי טאקר, זו שפיטר פריי

כל דמיון בין נערת השבוע שלנו לבין
סופיה לורן — מיקרי בהחלט. שמה אילנה
זליגר ולצערי ,׳איני מכירה אותה מספיק
טוב בכדי לספר לכם עליה, אבל בכדי לרכל
עליה — כן. ובכן, אילנה ועיניכם
הרואית, היא יפהפיה צברית כבת , 18 המתגוררת
מזה ארבע שנים בדיסלדורף, גרמניה.
במכתב רתי־געגועיס־וכמיהה אל הארץ,
שהשאירה מאחוריה, מספרת אילנה שהצילום
אינו רק תחביב אלא יכול להוות גם
מיקצוע — אותו היא משתדלת ללמוד
ברצינות, שמוסיקת ג׳אז עושה לה דברים,
אותם קשה לבטא במילים׳ ,ושהיא משתוקקת,
נורא משתוקקת, להתכתב עם נער כבן
23־ 22 שנה, שלדבריה, חייב להיות נחמד,
ולא רק במראהו.
יתר על כן, היא מבטיחה — ואני סבורה
שאתם יכולים להאמין לח — שתענה
לכל המכתבים, לכולם גם יחד. אז סי מוכן
לכתוב לאילנה? אתם? בבקשה, הנה היא,
( )1244/26 כולה שלכם.

חיזר אחריה בנאמנות, נוגעת ללב מרגע שכף
רגלה דרכה על ארץ הקודש ועד בכלל,
היתה מוכנה, ערב צאתה את הארץ, לספר
ולגלות הכל, מלבד גילה (האמיתי) ,מישקלה
וחשבון הבנק שלה. שלושתם, כידוע, הם
על הצד הכבד. לבד מזאת, הודתה אני
אוהבת את עבודתי וגם, אני משערת, את
ההצלחה״ — שעדיין מאירה לה פנים ב־מיאמי,
לאס ווגאס ולונדון. כאשר הוזמנה
לחזות בהצגת יוליוס קיסר בהבימה, דחתה
את ההזמנה בחביבות אמהית האופיינית לה,
ובקול הקונטראלטו שלה התנצלה כי שקם־
פיר מעולם לא דיבר אל ליבה — הוא לא
שמע מאמע לושן. על אכסודום אומרת
סופי :״עצום! נהדר! אכסלנטו״ ועל קלצ׳קין:
״רקדן עולמי, גוד בוי להפתעה
גזולה זכתה עדנהשביט, כאשר ביקשת
להגיע בטרמפ לנהלל באמצעות משאית
עמוסה מיכלי־חלב, וגילתה לתמהונה כי
נהג המשאית, שממבט ראשון הטיל עליה
אימה, אינו ארא שאר־בשר שלה, שעל קיומו
מעולם לא ידעה הגננת המקיצועת ושחקנית
להקת זרקור, הרצליה דוליצקיה,
מספרת שפעם בעת הופעת הלהקה באחד
מישובי הספר בנגב, ניגש אליה אל מאחורי
הקלעים בחור צעיר וחסון, ומשנוכח כי
לא זיהתה אותו, אמר לה :״אני רואה שאת
ממשיכה לחנך אותי עד היום הזה.״ אותו
בחור לא היה אלא אחד החניכים שלה —
מבוגרי גן־הילדים שבהנהלתה.
ציי

קולנוע סרטים מוסיקה בל־ צלילי

ויוה וושם ץ העולים הזה
תור ארוך של תשבצים מונח על שולחננו. נעים היה לפתוח בימים חמים אלה
מעטפה ובה תשבץ שנכתב בימי החורף בירושלים. הוא מכנים מעט רוח צוננת
לעבודת היום הקייצי הדחוס. זהו תשבצו של שלמה ם למ 1מירושלים, שכתב,
דרך אגב, ליד תנור חם. ועתה שבו אתם ופתרו אותו — אפילו ליד מאוורר.
מא וזז :
רש)4 .
ס א טי רי
שבק חיים )10 .סוד.
)11 מקום נישא• )13
מ שבטי ישראל)14 .
תוספת )15 .מחלת־שינה,
ל תארניה)1 7 .
שופט י שראלי)19 .
רש, א ביון )20 .עולם
החי )22 .לשון
בני־יוון )25 .לא
בל )26 .לא ש
)27 מוג ש )30 .תואר
ד תי )32 .גב.
)33 מנעול )34 .עיר
בישראל (ר״ת))36 .
ילד ל הו ריו)37 .
מו רינו באר מית) 39 .
נחוץ )41 .ני מצא
חייב ב דין )42 .און.
)44 שכונה עי רוני ת
ב סביבו ת חיפה)46 .
מונח )48 .שמתה־עשר
)50 .מסייר.
אחורי הגוה.

)51״בים״ )53 .צמח
בושם )55 .ענף )58 .מתנח )59 .נשר ב הו דו
הנמנה על הנ שרים הגדו לי ם בעולם)60 .
שחייבים לו.
מאונו )1 :חבר כנסת )2 .עוף טורף.
)4לא היו דברים מעולם• )5קוסם)6 .
מסתגר ) 7 .בז ב אנגלי ת )8 .שי ה קוצני בעל
פרחים ריחניים )9 .צי פו ר המבשרת את בוא
החורף )12 .גבוה )15 .כלי־נשק קדום)16 .
מ דינ ה בחצי־האי ערב )18 .רב ידוע בארץ.

ישו בא דגיונגל־

)21 טוף )23 .שש וארבע מאות )24 .סי מן,
אות )26 .צייר, לטשל )28 .מילת־בקשה)29 .
ישוב בשרון )31 .מורה את כיוון הרוח)32 .
יחידת־מי שקל )35 .דוקטור 37 .מקום
מזל )38 .מוכן )40 .י חי ד ת חשמל)41 .
מילת־ברירה )43 .מרגי ש )45 .בן לאום במרחב
)46 .שם משפחתה של שחקנית ידועה.
)47 צייר ספרדי ידוע )49 .מפחד )52 .חי
במים )54 .גר )56 .שפט )58 .שמח•

יפים ואלגנטיים...
הם בגדי־הים לגברות ולגברים של אלמקו. הם
מצטיינים במיוחד בטיב גזרתם והחומר ממנו הם
עשויים• גם הצבעים יציבים בפני מים ושמש.
לכן לובשים המקפידים על הופעתם — אך ורק
בגדי־ים אלמקו.

גורלו של פסנתרן >הוד, תל-אביב;
צרפת) היא סימפוניה של אדם ביישן. הביישן
הוא פסנתרן בבית־מרזח פאריסאי
קטן, המנגן מנגינות עליזות המרקידות את
אורחי המקום. הפסנתרן עצמו (שארל אזנא־בור)
רוקד רק באצבעותיו. הוא קטן קומה
ומכוער, אכול רגשי נחיתות וחסר בטחון,
בורח מהעולם ומעצמו.
כל זה משום שבתוכו פנימה מתנגנים
רק צלילים מינוריים שמקורם בעברו. הוא
היה פעם פסנתרן גדול, שאירופה כולה כרעה
לרגליו. אלא שיום אחד גילה כי הצלחתו
נבעה רק מכך שאשתו, מלצרית לשעבר,
שכבה עם האמרגן שלו. כאשר היא מתאבדת׳
הוא בורח עם בנו לפרבר פאריסאי
מתחיל חיים חדשים תחת שם חדש, בחברת
זונות, פושעים ושאר טיפוסים מפוקפקים.
ואז מתגלה זהותו האמיתית. מלצרית
במסבאה בה הוא מנגן מתאהבת בו, חוש-
פת את עברו ומשכנעת אותו לחזור לעצמו
ולנגן את חייהם בארבע ידיים• אלא שכאן
מתערבת יד הגורל. אחיו מסתבר עם חבו־רת
גנגסטרים והוא עצמו עם בעל המסבאה.
הוא הורג את בעל המסבאה המעליב את
אהובתו ובורח אל מקום המקלט של אחיי,
שם נרצחת אהובתו מכדורי גנגסטרים שאחיו
של הפסנתרן רימה אותם.
טיפוסים, אוירה וקצב. זוהי מלו-
דראמה טראגי־קומית. עלילתה יכלה לשמש
יסוד לרומן או לסיפור גאנגסטרים מרתק
אך בנאלי. אולם בידיו של הבמאי הצרפתי
פרנסוא ( 400 המלקות) טריפו, הופך הסרט
ליצירת אמנות גאונית.
יש בסרט קטעים נפלאים. הסצינה בה
מטייל אזנאבור עם המלצרית וחוכך בדעתו
במשך כל הדרך אם לגעת בידה או לא;
הקטע בו מנסה שאנסונר במסבאה להאפיל
על תגרה בשיר על שדיים מלאכותיות; הקטע
בו נשבע אחד הגאנגסטרים בחיי אמו ותמונת
בזק מראה את אמו צונחת ומתה —
אלה הם ממש פנינים קולנועיות.
אולם בעיקר מצטיין טריפו בעיצוב הטיפוסים,
בהשראת אוירה, ובקצב מרתק
של סיפור העלילה. שארל אזנאבור, הזמר
שהפך לכוכב כבר בסרט הציידים, מגלם
דמות אנושית כנה ונוגעת ללב, יוצר אמת
מידה חדשה להערכת משחק קולנועי.
חצאי יחל ל,ייד (חן, תל־אביב; אד־צות־הברית)
הם חטאיה הנוראים של אחות
מיסיונרית, היוצאת בתחילת מלחמת העולם
השניה להביא לכושים של קונגו הבלגית
את האמונה ואת הרפואה.
כמו כל המיסיונריות במציאות, גם רחל
קייד (אנג׳י דיקנסון) היא יפהפיה זוהרת,
שבמקום ללכת לתחרות־יופי היא בוחרת
ללמד את הכושים שאסור לשכב עם נשים
לפני שמקדשים אותן. למה היא עושה זאת?
פשוט מאוד. היא מאמינה באלוהים ובוה
שאשה אינה צריכה להסתפק בהולדת ילדים
ובבישול ועליה למלא שליחויות נכבדות
יותר.
מה שקורה ליפהפיה האמריקאית בג׳ונגל
הוא בדיוק מה שקרה לכל המיסיונריות היפות
לפניה, בסרטי הוליבוד כמובן. היא
נורא מסכנה. הכושים לא רוצים להאמין
באלוהים ולא בה ואינם מוכנים לוותר על
סיפוק יצריהם. אבל היא מנצחת אותם.
היא מנתחת במו ידיה ילד כושי, מצילה
אחרים ממות, ומכריחה את הכושים לחשוב
על ישו ועל נשואים.
ממזר למטיפה. הצרות מתחילות אצל
רחל קייד כאשר שני גברים סבורים שהיא
מתבזבזת בתור מטיפה. קולונל בלגי (פיטי
פינץ׳) ורופא אמריקאי צעיר (רוג׳ר מור)
נלחמים עליה. כאשר רואה המטיפה את
רקודיהם האירוטיים של הכושים, מתחשק
לה גם כן, ואחרי הרבה היסוסים וחשבונות
היא עושה את ההיפך ממה שלימדה את
הכושים — שוכבת עם הרופא האמריקאי
ללא נשואים. היא מתחרטת מיד, אבל מאוחר
מדי, הילד כבר בתוכה. היא יולדת בן
בלתי חוקי אבל ממשיכה להשאר מטיפה.
אחרי שהבלגי מסביר לה כי ״גם מרים
המגדלנית היתר, זונה לפני שהפכה קדושה.״
אבל המרגיז בסרט אינה דווקא העלילה
המלודרמתית הרגשנית, אלא תיאור הווי
הכושים בקונגו. כמה תריסרי כושים אמריקאיים,
הדומים לכושים אפריקאיים כמו
שדבורים דומות לציפורים, לבושים במדי

מצרים העתיקה ורוקדים רקודי בטן ערביים,
מספקים את הצד הזה, והופכים את הסרט
לפארסה מגוחכת.

י שר אל
כעזר ת השם
אחת התעלומות הגדולות בעסקי הקולנוע
בישראל היא השאלה: באיזו מידה משפיע
שמו של סרט על משיכת קהל צופים?
השבוע ניתנה הזדמנות לבחון תעלומה
זו. יצרני סרט ישראלי חדש, המורכב מקטעי
יומנים ישנים מתוצרת יומן כרמל,
ערכו ביום השישי האחרון מישאל בין
מבקרי מועדון החמאם ביפו, כדי לקבוע
שם לסרטם. הנשאלים היו צריכים להחליט
איזה שם מושך אותם ביותר מבין שבעת
השמות הבאים: שיר העובדות, טץ או פלס־טיין,
איזה פלא, סיפור העובדות, מאז
ועד עתה, נתיב ישראל, הדרן.
התברר שרק מיעוט בחר בשמות מקו־

אזנאבור ב״גורלו •צד פסנתרן״
לביישן היה סוד
ריים כמו עץ או פלסטיין. למרות ששם זה
עלה במקום הראשון, קיבלו השמות ה־ירחמיאלים,
ביחד, מספר קולות רב יותר.
הסבירה מרגלית בר־און, מזכירה מגבעתיים,
מדוע השם הדרך מושך אותה ביותר
:״כי אנו נמצאים על הדרך כל הזמן!״
הסביר נתן זזלך, סטודנט מפתח־תקווה, מדוע
בחר בשם נתיב ישראל :״סרט חייב לשאת
שם אומר כבוד, ולמילה ישראל יש כבוד

אשתו, לעומת זאת, קבעה :״נתיב ישראל
הוא שם בעל מעוף המתאים לייצוא.״
שחתם בשם טומיבליץ,
ואילו אחד
רוצח שכתובתו בדמשק, בחר בשם עץ או
פלסטיין בנימוק :״שכבתי מתחת לעץ בסוריה
וראיתי את פלסטיין.״

ת ד רי ך
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זח בערי
הארץ אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
סתותיכר (גת, תל־אביב) חשבון
הנפש של רופא זקן ואנוכי ביומו האחרון,
ביצירתו של גאון הקולנוע השוודי אינגמר
ברגמן.
מעיין הכתודים (בן־יהודה, תל-
׳אביב; אוריון, חיפה) בעל אחוזה שודדי נוקם
באונסי ורוצחי בתו לפי אגדה שוודית
עתיקה. סרטו של אינגמר ברגמן.
שבעת המופלאים (אלנבי, תל-
אביב) אקדחנים שכירים מחפשים אידיאלים
אבודים בכפר מקסיקאי, לפי הסרט היאפני
שבעת הסאמוראים. יול ברינר, הורסט בוב־הולץ.

לא מכיר לא יודע (מקסים, תל-
אביב) קומדיה מטורפת על הרשלה צרפתי
המשגע את העיירה השקטה ביותר בצרפת.
רוקו ואחיו (רון, ירושלים) התנוונותה
של משפחת איכרים דרום־איטלקית
שנתלשה מאדמתה, בסרט פסיכולוגי מעמיק
ומיגע של לוקיאנו ויסקונטי.
אנשי הצמרת (אורה, חיפה) סאטירה
חברת־ת חריפה על המעמד השליט
בחיי החברה והכלכלה בצרפת. ז׳אן גאבין.
העולם הזה 244ו

ג־ידי נאצי בעי־מ

(המשך נזעסוד )17
שעת האפס נקבעה ליום ה־ 28 בפברואר
.1961 מתנדבי חסנזבה היו צריכים להתרכז
בצרפת, לצאת משם עם מתנדבים בלגיים
לספרד, לחטוף את דגרל, להעלותו על
ססינת־טיול ולהביאו לדרום־צרפת. שם היה
דגרל מוחזק לחקירה ממושכת לגלוי מקום
הימצאו של מארטין בורמאן. אחר־כך היה
נשלח לבלגיה לקול תשואות העולם המתפעל.
הפעולה לא היתד, צריכה להיות ציונית,
אלא חלוצית. מכיוון שעתונים מממנים את
עניין החטיפה, לדברי אלדובי, חשוב הסקופ.
אבל הסקוס הוכן כבר למפרע. סיפור
החטיפה נכתב מראש. הוא היה צריך להישמר
בכספות סגורות שמפתחותיהם יהיו
בידי אנשים נאמנים. ברגן שיוודע דבר
החטיפה, יהיו העתונים — אשר שילמו
בעד העסק — רשאים לפרסם את הסקופ
העולמי על תהליך החטיפה.
לא היתר. זו תכנית דמיונית עד הסוף.
מסתבר כי יום אחד הגיעו ארצה שני
אזרחים בלגיים הנושאים בארצם משרות
חשובות. האחד מהם, נוצרי, התאכסן במלון
פארק. השני, יהודי, התאכסן אצל
משפחתו הגרה בתל־אביב. וזהו אגב, האיש
השני שנעצר עם אלדובי. השניים, לשעבר
לוחמי מחתרת בלגיים, הי\ז את הצד הבלגי
של חסנזבה. אלדובי נפגש עימם, ואחרי
ימים מיספר חזרו השניים לבלגיה.

אלדוכי הלשין על עצמו
ך* כורת סור מוחלט בהחלט, לא הי!
| תה כל־כך סודית. על התוכניות דובר
בגלוי. הדים על כך הגיעו אפילו לש.ב.
שלא התייחס לתוכנית ברצינות. אלדובי
היה מנהל שיחות טלפוניות עם מזכירתו
בפאריס, שולח לה מיכתבים סודיים באמצעות
דיילת אליעל, ניהל טלפונית משא
ומתן על רכישת ספינת־הסיול בה יובל
דגרל לצרפת
אנשים,
הוא אסף סביבו חבורה של
חובבי הרפתקאות, שהסכימו להשתתף ב־מיבצע.
מלבד אביטל מוסינזון, היו השאר
בני־טובים, בנים למשפחות ידועות ועשירות.
בין שאר המתנדבים היו יצחק בך
שמעון, בנו של בעל חברת ביטוח, ונחום
(.תחש״) קפלן, לשעבר ממנהלי קולנוע
גת וכיום ממנהלי מיפעל לייצור חרסינה.
הכל היה מוכן לשעת האסם. אלא שלפתע
נדחתה השעה. אלדובי עזב בסוף חודש
פברואר את הארץ, למרות שהזמין מקום
למשפט אייכמן, אולם נשאר בקשר מתמיד,
באמצעות דיילת אל־על, עם חבורתו.
ואז נקבעה שעת אפס חדשה, לתחילת
חודש יולי, השנה. אולם כמה מהמתנדבים
התחרטו בינתיים, ולמרות שנשלחו להם
כרטיסי-סיסה, סירבו להצטרף.
היחיד שעזב את הארץ היה אביטל מר
סינזון, שנסע בתחילת השבוע שעבר לצרפת,
מבלי לדעת שאלדובי ושותפו הבלגי
נעצרו בינתיים. בפאריס חיכה לאביטל אביו,
הסופר יגאל מוסינזון, אביה הרוחני של
חסמבה החדשה. מוסינזון, שאינו יכול לחזור
ארצה בשל החובות בסכומים של
רבבות לירות שהוא חב׳ עבד לאחרונה
בניו־יורק כסייח. בזמנו רצה גם הוא לכתוב
ספר על אייכמן, אולם ספרם של
אלדובי וכץ הקדימו. הוא צורף למיבצע
על ידי אלדובי, בא לפאריס, החל שם
לכתוב את הסיפור שצריך היה להתפרסם
בעתונות העולם עם הינתן האות. באותו
זמן כבר החל לכתוב תסריט על החטיפה.
לפתע בא מעצרו של אלדובי בספרד,
ועימו אבדו התוכניות והסקופ. קשה לדעת
מה בדיוק קרה בגבול ספרד. אחת הגירסות
אומרת שאלדובי, שראה כי הוא מסתבך
בעסק שאינו יכול לצאת ממנו, גרם לתפיסת
עצמו, תוך חשבון שלפחות יוכל לפרסם
סיפור על התוכנית והמעצר.
סברה אחרת אומרת שהמעצר בא כתוצאה
מהלשנה של גורמים שלא היו מעוניי־נים
בתחרות בצייד נאצים, ביחוד שבזמן
האחרון רווחו שמועות כי מארטין בורמאן
עדיין חי, והאיש שנהרג בזמנו בארגנטינה,
ונחשב לבורמאן, היה אדם אחר.
כך הקיץ הקץ על הסיפור האחרון בסיפורי
חסמבה. אלא שאין רע בלי טוב.
מסתבר שבכל זאת הביא אלדובי תועלת
כלשהי. לפני שלושה שבועות נזכר לפתע
היועץ המשפטי, במיסמכים שהיו בידי אלדו־בי
ושזה השאירם אצל מזכירתו, בארץ.
צילומי-יומנו של אייכמן, כפי שנמסר ל־עתונאי
זאסן, הועברו לידי היועץ המשפטי,
המבסס עליהם עתה חלק מחקירת השתי־וערב
של אייכמן. ספק אם אלדובי יודע
על כך. בניגוד לשמועות, כי שוחרר ממעצרו,
הסתבר בשיחה טלפונית ממערכת
העולם הזה לפאריס, כי הוא עדיין מוחזק
בכלא, במאדריד.
הפולס הזה 1244

מונו לו גשד כוכבו
(המשך מעמוד )19
שהם מוצאים חן בעיני. אנחנו לא מעריכים
אותם מספיק.
קראתי להם שיר. שונאת נורא את כל
השנורריי הזה, למרות שאני יודעת שוד.
נחוץ. יש הרבה יהודים כמו אמא ואבא
שלי! ,מעיירה קטנה ברוסיה, שקמים ואומרים.
:אני אתרום חמישה וחצי דולאר על
שם הבן שלי — -ואז מספרים את כל
הסיפור על הבן.
אני לא אסלח לאבי אף פעם מה שהוא
עשה עם הבית שלנו בבת־ים. על־יד הבית
הקטן שלנו היד, מיגרש. הוא מכר אותו
תמורת שתי דירות בבניין לוכסום. אני
שונאת את הקופסאות האלה. אילו יכולתי
הייתי גרהבמידבר. אבל זה לא לעניין.
אמא שלי לא ראתה אף סרט בחיים שלה,
חוץ מסיפורה של רות אבי כן. הוא עבד
פעם בבן־שמן, היה מספר לי. :זר, סרט
טוב וזה לא.׳* מכיר שחקנים יותר משאני.

אילנה קוראת את קאמי
ך* יום אני אילנה עדן. בעצם, אילנה

1 1אידן. במד. שונה אילנה אידן מאילנה
קופר? אגב, אני שונאת את השם הזה.
אשנה אותו כשאעזוב את החברה. גם כן
שם. יש לי כמה הצעות חושות. אבל כנראה
שהשם יהיה אילנה וזלאני. לני זדלאני.
מצלצל יפה, לאז
אז זה עניין כזה! התבגרתי, היכן שהוא.
חזרתי לארץ עם הרגשה אחרת. זה עניין
של זמן. משך שנתיים אלה חייתי חיים
שקטים ומלאים יותר. כן, דוזקא בהוליבוד.
אני קוראת הרבה. יש שם חנויות־ספרים
סאנטסטיות. יש קאריקטורד. על חשפנית
אחת המתפשטת וקוראת ספר של קאמי.
כן, גם אני קוראת את קאמי. כל החיים
שלי מביאים אותי לשבילים שאני לא תמהה
עליהם. אני מאוד מעונינת כפילוסופיה.
עכשיו אני קוראת את סארסר, באנגלית.
משוגעת לקולנוע. יש שם סרטים טובים.
אני הולכת שלוש פעמים לשבוע, חוץ ממה
שמראים בסטודיו סרטים ישנים עם הרצאות
של מפיקים ובמאים. סטיבנם, למשל, מראה
כל מיני סרטים ישנים שלו. אגב, אני ידידה
של המשורר קארל סאנדברג הזקן. ססיבנס
מראה לו את הסרטים שלו. פעם אחת נתן
לי סאנדברג ספר. זה היד, ספר לילדים
בשם: הרוח, הים ואני. שאלתי אותו :״מדיע
נתת לי את הספר?״ הוא השיב. :משום
שאת ילדה ואני ילד ׳.סמכו עליו, הזקן
הזה הולך לו.
לא מזמן ראיתי את טד כלות הנשימה.
עם בלמונדו. חושבת שהוא השחקן הטוב
ביותר באירופה. כן, הרוח משתנה, אבל
עוד לא בהוליבוד. שם הנערים עדיין יפה־פים,
בלונדים עם עיניים כחולות. ראיתי
גם סרט מכסיקאי, מאקאריו. נורא נהניתי.
סרט הוליבודי? תיכף נחשוב. ראיתי את
הסרט האחרון של מארלון בראנדו. דב־נוראי.
לא סוב. טעם מתוק כזה. חשבתי
שיש לו טעם אחר. הטעם הציפורי שלו,
זה שהוא לא אוהב נשים, מתבטא בסרט, אם
אתם מבינים למה אני מתכוונת. אולי אני
יותר מדי רגישה לזה.
ראיתי סרטים הודיים מצויינים והסרט-ם
של אינגמר ברגמן. אני אוהבת את הדרך
שלו. הלכתי לראות, שלוש פעמים, את
הירושימה -אהובתי. יש לי רעיון לעשות
איזה סרט בארץ. לקחת איזו אגדה יוונית
או סיפור תנכ״י ולעשות אותו על מצע
פילוסופי מודרני. לא כמו שעושים סרטים
מהמיתולוגיה.
אגב, אעשה עכשיו סרט, המלך צריך
למות. זה סיפור על תיזיאוס. אני אשחק
את אריאדנה. חושבת שאעשה מהתפקיד
הזה משהו.
יש לי טבע חתולי. אי־אפשר לברוח מזה.
הרכיבו לי את רות על הראש. את מתחילה
בסרט תנכ-י, אז בכל מקום יעשו ממד
טיפוס תנכ״י. אולי אני טיפוס כזה, אבל
אני גם שחקנית.
ראיתי, לא מזמן, סרט אנגלי, תותחי נבא•
רון. כשהייתי בלונדון רצו שאשחק בו.
אבל החברה דרשה כבר הון תועפות בשבילי.
בעצם, לא מגיע. למעשה, אינני כוכבת,
רק בגלל סרט אחד שעשיתי. זר, מאוד
מפריע לי להיות כוכבת, מבחינת המישחק.
יהיה סרט אחד בסתיו, שיעשו אותו
בארץ. יתכן שאשחק בו. השם: עורי דבורה.
זה סיפור על ברכה פולד. משה שמיי־יכתוב
את התסריט. אני מתה לעשות סרט
ישראלי, אבל לא כאלה שעושים כאן.
אם היה סרט שהייתי יודעת שאני רוצה
לעשות אותו, הייתי מוכנה לא רק להתפשט
אלא לעשות אפילו אקט מיני. אבל זד,
תלוי ברמה של הסרט. תלוי עם מי אני
עוסקת. בסיפורה של רות לא הייתי עושה
זאת בשום אופן. זו לא פורנוגרפיה. זה
החיים, לא? כך אני חושבת, על כל פנים.
מרעמת מבשמת
מענגת

סבון ־ אמגטללאסבוןשל ״תיא־בשפופרת
עם הראש החדש
פרסום מלניק

חתו עד:

דמי מנוי לשנה 7.50 :ל״י

דמי מנוי לחצי שנה 3.75 :ל״י

מזובוז רסערכת והסעגזרה\ :ז.ד ,3006 .סר־אביב

גליון מם׳ : 9״שביט - ״2הישג מדעי וסיבון בטהוני *
שיהת־אתגר עם שמעון אכידן :״לא נלד לבחירות כלי
מפא״י״ * בנימין עומרי על ״המפתח בידי מפ״ם״ *