גליון 1252 מתאריך 5 בספטמבר 1961

הווי
פרקי הווי אלה הנציחו את לבטיו, נצחו־נותיו
וכשלונותיו של האיש הקטן בישראל
במשך 12 חדשי תשכ״א:

?מזכרת ;צח

תשרי

מקום כיציע
ף>* ט ב רי ה /חיפשה המשטרה כל הלילה
^ אחרי ילד שנעלם מביתו, גילתה אותו
בסוף על גג ביתו, משם צפה בחיפושי השוטרים
אחריו.

^ כודים, התנפלו תיירים על חנות
לספ רי ם שהציגה בחלון הראוזה את ספרו
של אורי אבנרי, צלב הקרס, בטענה כי
החנות מוכרת ספרות נאצית, עמדו על כן
שהספר יסולק מיד מן החלון.

שוא נע
לירושלים /התלונן סטודנט צעיר כי
לגנבים פרצו לחדרו, נטלו תיק עור המכיל
את עבודת־המחקר שלו על הנושא:
״השפעת המקף במיקרא על טעמי המקרא
וההשפעות הזרות על הטעמים בקרב העדות
השונות׳.

^ חיפה! איים שוטר מקופי על עבריין
^ כ י יעזוב מיד את הרחוב, ראה כיצד
נעלם הפושע לתוך אחד הבתים, גילה למחרת
כי היה זה ביתו של אזרח אחר, בו
ביצע הפושע פריצה.

תת־הכרה

תוצרת

דובק

^ כתיגלים, השביתה הנהלת בית־ספר
לתיכון מיקצועי את לימודיה של כיתה
שלמה, לאחר שהאשימה את התלמידים בחבלה
בכיסא.

הכל הבליס

ך• יפו; כשנעצר תושב בשעה שתיים בב
לי ל ה, כשהוא״ מוביל על אופניו לבני
כביסה רטובים, טען בפני השוטרים כי
אין לו חבלים בבית והוא נוסע לתלות את
הכביסה בבית ידידו.
תמוז

•אשקלון, פתחה תושבת המקום ב-

^ תל״אביב /לאחר שתלמידי הכיתה ה־
!* שביעית בבית־ספר תיכון נתבקשו על־ידי
המורים לציין, במשאל סודי, את הגורם
המפריע ביותר בחיי הלימודים, ענו 64
אחוז :״המורה״.

סיכון מיקצועי

חכרי המלומד

ף* ירושלים, שעה שפקח עירוני בא
ולגבות מם עירוני על אי־הסרת אשפה
מחצר בית בשכונת נחלת־אחים, התחלק על
שיירי המזון שהיו פזורים בחצר, שבר את
רגלו.

ף*<אילת, שעה שהעיריה הגישה לבית-
^ המשפט שורה של תיקים על אי־שמירת
נקיון סמוך לבתי־אזרחים, מילא השופט
גם את תפקיד הסניגור שלא הופיע. זיכה
את הנאשמים, קבע :״אני מאמין לדברי-
הסניגוריה.״

שבט

פרות כאושים

ף* ירושלים, חדרו שני ילדים בני 12
ולחנות ירקות, אכלו תפוחי־עץ, החליטו
למתוח את המשטרה ולהודיע כי גנבים
פרצו לחנות, לא ידעו כי הטלפון מחובר
בשלוחה פנימית לדירתו של בעל־הבית,
שהספיק לעצרם עוד לפני בוא המשטרה.

חשר נורא כל־כך
ף*;צרת, הועמד לדין חמוס צורף ב־
!*א שמת תקיפת פקיד ענזידר, טען להגנתו
:״התקפתי אותו משום שלא הסכים
להעביר אותי לדירה אחרת, בה אין שדים.״

שנה טובה
ובילוי נ עי ם

כה ייעשה לאיש
מ שפחת מלמד

ך* תל־אכיכ, נתן בעל קיוסק נדבה ל־
^*קבצנית צעירה, רטן כשהיא רכשה אצלו

סי;כרו;יזצית

**4תל־אכיכ, שמו ילדים מצוד על חתול,
. 1ע ק בו אחריו עד למיקלם אליו נמלט,
מצאו במיקלט קופסה שהכילה כתריסר שעונים
מוזהבים.

...פי ס חופך ע;י ל;;כ
ף* תל־אכיכ, נעצר צעיר לאחר שגנב
^מתיבת־דואר המחאה, הסב אותה על
שמו, רכש בכסף 50 אגרות פיס, זכה ב־
200 לירות בהגרלות הזוטא.

ף מושכ ״פן, מחו בני משפחתו של
.* 1תושב, שנפטר בגיל , 110 על כי הרופא
איבחן את סיבת המחלה כ״טבעית״ ,דרשו
לקבוע את הסיבה האמיתית.

אלול

לבלה ולוולודיה בלונדון

חמור:

^ שבי ת ת־ שב ת ליד בית העיריה, במגמה
למצוא מי שיגיד לה כיצד להתגרש, נימקה
:״חמור בעט בבעלי, הוא הפך לשיכור
ושובר את הראש לילדנו.״

סיס!

בלתי־טספיק

ריב כיסאות

טבת

ערבות

אייר

החול, והסדר

לטיב

ף תל־אכיכ, שעה שמפקחים עירוניים
—1ניסו להחרים בשר חויר באחת מחנויות
האיטליז בעיר, תקף אותם בעל האיט־ליז,
ניסה להכריח את אחד הפקחים לבלוע
נתח חויר בלתי־מבושל.

ף=* כאר־שכע, החליפה המשטרה הצב־
^ אית שלט־דרכים, הנושא את הכתובת:
״יעודנו כוח ולא הרס״ ,מאחר והחיילים
השתמשו בו כמטרה, ניקבוהו עד שאי־אפ־שר
היה לראות את הכתוב בו.

$125

אוטו־פוגרום

ף י• כאר־שכע, הוכנסה אשד, לבית־חו-
^ לים, מאחר ובעת שמיעת משפט אייב-
מן נטלה סכין, דקרה עצמה בצד השמאלי
של החזה.

לטווח קצר

?בריות פילטד ^

דפר אחר

ן״ כפר־אונו, דחה אזרח את תביעת
!*הת שלום שקיבל מבית־החולים תל־השו־מר,
טען שמכיוזן שהיה נטול־הכרה בעת
שהובא לשם, הוגשה לו העזרה הראשונה
ללא הסכמתו.

ס £ס א 8 1 £

ניסן

הסכר מפריד לתייר

כסל!

•י• מסילת״ציון, הדליק מרדכי אליהו
^ ״נ ר ויכרון לרגלי יום־הכיפורים, גילה,
כאשר חור מבית־הכנסת, כי נר רויכרון
גרם לדליקה שכילתה את כל ביתו.

המא;ימייקר

^ ת ל ־ אכיב, הואשם משה דיין ()19
!*בגניבת 15 קילו עגבניות מבעל חנות,
אצלו עבד.

חשה!

ממתקים בדמי־המתח, גילה כי אין היא אלא
ילדה צעירה בתלבושת פורים.

כשמו אין הו<*

ך • יפו, נעצר גבר בשם אליהו טהור ב־-
^ עוון שידול לזנות.

ללא תקווה
פתח־תקווה, העבירה העיריה את
^ אחת ממחלקותיה מבניין ישן, לאחר שנתגלה
כי מתחת לשלט הנושא את הכתובת
״עירית פתח־תקודה״ מופיעה הכתובת
״מיועד להריסה!״
העולם הזה 4252

משקאות

ילדה ח צו פ ה? -לא ולא!
א ך עיני ה נוצצות, כי
היא שותהבתאוה
קו להתוסס ומרענן.
משקאות ויוה -הםמעדניהשתיה

בל,ן צ רי

אוו נו׳

אמטרנ שי מ ל בע־ס

תוססים

הנפלאים ביותר לצעיר ולמבוגר,.
אמרי לאמאל שמור ת מי דסלסלה
או שתיםבמקררשב בי ת ך.
בכל סלסלהחציתריסרבקבוקים .
סעימים, מרווים, מרענניםותוססים .
משקאות ויוה האחרים: בלק־צ׳רי,
אורנג׳ .קול ה, ג׳ינג׳ר אייל.

ק!לה

ל ה שיג בכל חנויו ת המזון
המובח רו ת, מ ע דנ י ם, בארים
ומסעדות. בקשאתהסלסלה
של ויוה ־ מכילה 6בקבוקי
אחת. באריזה ויוה

!:ונו & ס

נזכתבים

העורך הראשי:
אורי אבנרי

הזה

תצפית ההוכחה

ראש המערכת:
מיום בוזז
עורך משנה:
דוב אי תן

עורך כיתוב:

כתב ראשי:
איי תבור

7י ני•11
חסוציא לאור: חעולם חזח בע-ם.
ת. ד . 136 .ספן למברקיס , :עולספרס.-
רטוב גליקסון • ,תל־אביב, סי פון ,26786
ואום משה שהם בפ״ס, ת׳׳א, סי.31139 .
חח 4צה: דוז סופל ובניו, תל-אביב.
המפרכת איננה אסראית לתוכן המודעות.

העתון

הנקר א

ם>זם ים נייו

צלם המערכת:
יעקב אנור אורי לילי יוסח אבנר

צייר המערכת:

חברי המערכת:
אלוני, שימה איינב, שייע גיור,
גלילי, דויד הורוביץ, רותי ורד,
אבו־חטדי, זיוה יריב, אביבה סטז,
פרי, שמעון צבר, עמוס פינו
מלכה רחביה.

ביותר

במדינה

בספותהקמנותסל אחד מלילות תש כ ״ א, במוצאי וסבת, הצסופפראלפי
בבריםונשיםברחובדיזנגוף, תל־ ־אב יב. ש וטר יפצבביים שסרו פלהסדר .
הקה ל פסד בקבוצותקטנות, מתוח ואחוז ־ ציפייה, פתונאיםזרים, צלמים
ואנשי ־ רדיו, פקבובסקרנותאחריה מתר חש .
־־ 2לא היתד. זאתאסיפהפוליטית, אף לא הפגנהמפלגתית. היתד. זאת
תופפהחרטהבחייהמדינה: אלפיםא לה המתינולגלייון~ 5 £ 1 ?1יי ז >!1
שפ סולהופיע, ובוהדו ״ חהראשוןפלדברספצרו של הדייר ישראל ^ ב ר .
פירסוםהידיעההותררק בשפה אחת אחריחצות .
מעמד חסר = תקדיםזהסימל, איךהוא, את השינויהגדול שחל
בחייהעולםהזהבשנת תש כ״ א. לא היהזהשינויפניסי. ה סתה
ה ם לח מתי ^ של^הט בוערך לא פחת. להיפך, הואגבר. הש נה היתהכולה -
סן הש בוע הר אש וןופדהאחרון -שנר, של מאבק רצוףוקיצוני .
לא העולםהזההשתנה, אלאהאווירההאופפתאותו. בטנים
עברו, היומאבקינוכולםסאבקיט של סיעוס. עמדנובודדיםסולחוסה
טליגאה, כאשר הזהרנו את המדינהספניעלייתה של כתרודנים ,
כאסרהטלנואורעלםנגנוני = חוטךלמיניהם, כאשר התרענועל
ה רפ תקו ת ״ בטחוניות ״ -היה קולנוקול קו ר א במדבר״ נם בקרב
ידידינו חשד ובנורביםכיהננורואי ־ שחורות, המפריזים עד כדי
אימה.
לא פעם הפכהבדידותזוסכנהסטטיתלשבועון. מולפצצות ,
נ סיונו ת־־ חרם, ה תנ ק שויו תגופניות, חטיפו ת ומעצרים -ע מדנו לבדנו ,
מבלישיכולנולצפותכיא יש מראש יהציבוריחושלעזרתנוברגע
הסכריע. לא יכולנולסמוך אלא עלקוראינו, אשר רבים מהם -ואולי
גם אתה -התייצבולימיןהעולםהזה גם בהיותםבודדיםבחוגם .

והנה, הש נה -מד, רבהשינוי ! לעתיםשיפשפנו את עינינו , 7 שמא אנחנו מזלז,פ*ש #חולמים. המיעוט הקט ןהפררוב. מפלגות
ותיקותוחדשותאימצולע צמ ן את סיסמותינו, לפעמים אף בצורה
פילולית. בפעם הראשונהעמדנובמרכזחזיתציבוריתרחבה, ותקופה
מסויימת אף ב ר אש ה. דברים, שע ודתםרל = טלשום, עת יצאולראשונה
מפינו, היודנרי ״ כפיוו, מסוכנים, נשמעו עתה בפימנהיגיםותיקים
ואחר איי ם, כ אי לו היו מו בני ם מאליהם.
בחודשיםהראשונים של הפרשה, היה זר. העולמי הזע־ ,אשר קבעבכל
*ששבוע את קצבהמאבקואתכיוונו. גדוליהמדינה ^ יריביםוידידים
כאחד, ציפובקוצר = רוחלהופעתכלגליון, בידעםכי השער הקדמי
שלויגדיר את סדהי ־ הקרב לסשך השבועהבא. וגםלאחרמכן, כאשר
התפשטה היוזמהוהקיפה את המפלגות, את אנשי הרוח, את הסטודנט
יםולבסוף את ציבורהבוחרים -אי־־אפשר היהלתארובליהעולםהזה .
סערכת הבחירותרקהיוותה שיא של תהליךזה. ספא ״ יהאשיסה -
ולאבלי צדק -את שאר המפלגותבכך הן סוברות בשפת ״ השבועון
המסויים ״ .המפלגות עצמ ןהכירורשמיתבחשיבות ! £1גלנ הזה. כאשר כללוהו
טלהן^־כמעס כו לן -
רובןזו הפעם הראשונה -בםערכת = הבחירו תמ חרותועדמק ״ י, מן הדתיים = רלאו מי ים ועדאחדות ־ העבודה -
פירסמו את מוזןעותיהן מע לעמודיהעולםהזה. י
כאשר הפסידהספא ״ יביוםהבחירות ששה מנד #סים, היהההסבר
הרשמ י של דויד גוריוןכיזהנצחוןגדול, צוכווהעובדה שכ ל
המפיות עשו ידאחתושכולןדיברו בשפת העולםהזון .
1נומדבריםעלינובכבוד, הגיעה העת לעמודעל המשמו־י

בעח 8בטנת קשכ״אנאסרושל ושה מחבריהמערכת. ערכהה סש ס רח חיפוש
בם שר 1ינוובבתי > ו. פעמייםניסוסנגנוני ־ החוטך ( לטוא ) לגייס את
בית & מספםכדי 1אםור את יציאתהעורכים לח 1״ז־=לארז -פעם כדילמנוע
את השתתפותיבטיעידת ־ פירגצהואתפגישותי * -וםר אש ימח תר תהפל ״ ן ,
ופעםכדילסנמ את פגישתשלוםכהן עם רא&יהמהפכהנקובהועם

טרי ממשלת אלג 1יריר. החופשית .
עודנכונולנומאבקים. בידיעהזונצא
יהיך בה עליותוירידות, נצחונותוכשלונוח .
וקוראים,

סנה סוב ה.

כולנו למסע השבח החדשה .
נעבור בה ביחד, עורכים

בעברי לתומי על גליונות ישנים של
העזים הזה, נתקלתי לתדהמתי בקטע הבא,
בפורסם בראש המדור ״תצפית״ של העולם
הזה 1887 מיום ה־ 13 באוקטובר:11(54 ,
״דויד בז־גוריוז יחזור לזירה הפוליטית
בפברואר או במארס ,1955 ,כדי ליטול לידיו
את השלטון על מערכודהבחירות של מפא״י,
ישאיר, אותה שעה, את הנהגת הממשלה בידי
משה שרת. יתבז בי רשמית יישאר ביג׳י
תושיב שדה־בוקר אולם למעשה יגיע עם זאת
המסע אל־הנגב לסיומו״.
תצפית זו נתגשמה בדיוק נמרץ: בז־גוריוז
חזר לתפקיד שר־הבטחוז בסוף פברואר ,1955
השאיר את ראשות הממשלה בידי שרת,
נטל לידיו את מערכת־הבחירות של מפא״י
(לכנסת השלישית) ונשאר רשמית תושב
שדה־בוקר. התצפית התבססה, איפוא, על
אינפורמציה טדוייקת ביותר, והיוותה הצלחה
גדולה של העתוז.
אך לא זה העיקר בעיני. החשוב הוא:
תצפית זו נכתבה ארבעהחודשים לפני
סילוקו של לבוז כתוצאה טערויות־שקר
וזיוף הסיסמכים. לדעתי היא מוכיחה בעליל
כי אומנם נפל לבוז קורבז לקנונייה
מתוכננת מראי:׳ ,וכי בז־גוריח היה שותף
לתיכנונה.
תמהני מדוע לא ציטטתם תצפית זו בוויכוח
על הפריטה.
יצחק לוי, תל־אביב

שיחדור מנקס

לפני שבועות מספר התארגז ועד ציבורי,
אשר שם לפניו את המטרה לשחרר את יוסף
מנקם, היושב זו השנה החטישית בבית־הסוהר,
בו הוא נתח ל״טיפול מיוחד״.
טיפול זה הביאו למצב, בו הוא עלול לאבד
את שיווי-טשקלו הנפשי.
מנקם עצמו מכחיש בתוקף כל השתייכות
שלו לרצח קאסטנר. הוא טוען, כי האיש
נרצח ביוזמתם של אלה, שחששו ״פז יגלה
קאסטנר סודות מז החדר״ — סודות אשר
עלולים היו לסבך אישים רמי־מעלה בארץ
ובנולה.
מבלי להיכנס לוויכוח אם סנקם אשם
ברצח קאפטנר או חף מכל פשע הנהו, עלינו
להצביע על אי־הצדק הדרסטי וההפלייה
שנהגו כלפיו. כוונתנו לא רק ל״טיפול המיוחד״
שנהגו להשתמש
כלפיו ביז
בתלי בית הסוהר,
אלא לכד, שבמיק־רים
חמורים פי
כמה מהאשמה עליה
נידח מנקם למאסר
מקיר אד קיר
עולם, קיבלו הניבמאמרו
״אל תתנו להם שלטון״ (העולם
דונים עונשים קלים־
הזה )1250 העלה העורר הצעה להקמת ממיחסית
פי כמה, ושלה
על בסים של קואליצית־ניר, למיקרה
הוצאו להופש תקו׳טלא
התאפשר ממשלה עם מפא״י במיעוט.
פה קצרה מאוד לנראה
לי בי איז לחכות עד שיסתיימו כל
אחר מאסרם.
תימרוני־ההשהייה והמיקוח להקמת ממשלה
נזכיר כאן רק
כלשהי, אלא יש לנצל דווקא את תקופת־שני
מיקרים בלהמעבר,
בה איז אף מפלגה קשורה בהסבם
הקואליציוני, כדי להבטיח הסכם על הבד:
מינימום
המשותף, במו: ביטול המיסשל
בנו של השייך הבדואי
אל הוזייל,
הצבאי, הקמת מועצת־בטחוז ואולי אף הגבלת
התקופות הרצופות יעל כהונת הנשיא,
שנימצא אשם במוהחלטות
עקרוניות במדיניות חוץ.
כירת נשק לאוייב,
אליעזר בוכני, גבעתיים קיבל עונש של לא יותר משמונה שנות
מאפר ושוחרר לפני שבועות ספורים, טרם
מקיר אל קיר — בולל חדות ומק״י! — ריצה את מחצית עונשו ;
דונמה אופיינית נוספת היא פרשת כפר
זהו הפיתרוז. יחיד במינו? אר נם אנו
היתה קאסם. האחראים למבצע נמצאו אשמים, לפי
יחידים במיננו במנייז האומות. זאת
חוות־דעת השופטים, ברצח בדם קר של דנל קואליצית־התיפארת אשיר הציבה את
נברים, נשים וטף חפים סכל פשע. בית-
המרד בגטו ווארשה - -ולהבדיל: את נס
המשפט הטיל עליהם עונשים עד 17 שנות
השייחרור על אדמת
המולדת. מסביב שקט מאסר, למרות פסק־דיז זה יטל נית־המשפט,
מריח מיפעת חירום? אבז,
בכל זאת אנו ב שוחררו הנאשמים לאחר שנה, שנה־וחצי
פורחים.
ובפנים העסקים
או שנתיים מיום מאסרם.
ערוב הסופה: מקומית, איזורית, חלדית. מי
על כז אנו מוציאים לנכוז לאמור ולהתיודע?
אחד ברור: כפי יטזה — זה לא ית־ריע
באוזני אלה שתזדרזו למצוא את המיד.
בכלל, למי יזיק הבולל הזה, שלא
ירד לשחרר את בז השייך ואת אנשי מיבצע
מתור אונס? יוסף לוינגר, קרית מוצקין בפר קאסם, כי עליהם לנלות אותה יוזמה
ועירנות לגבי שיחרורו המיידי של יוסף
מנקם, בעל העבר הפטריוטי בתקופת שיח-
ודאי וכדור
רור הארץ, הנאנק כעת בבית־הסוהר, כשאש-
תו ושלושת ילדיו ניטצאים בחוסר כל.
נקל היה לנחיט שמפא״י תפסיר ה׳י מנדא־מים
בנלל ב.נ. שהרי בגימטריה: ם +ג=
הועד המרכזי לשיחרור

יוסף מנקס, ת״א
מלבד זאת, ברור היה מראש שמספר אלודאי שהרי בוודאי.
יקט:
מפא״י של פיה

— .21 ובידוע הפסידה מפא״י 21 אלפים
הכתבה על שמעוז עדז (העולם הזה )1250
קולות.
מי כתב אותה? שמא זה תעלול פירסו־תל־אביב
עטליר, זורבן,
מת נוסף שלו? ואם שלכם הכתבה, מדוע
הסרה בו כל נימה של הערכה או של
! ו^!דה ה!-ילין !
ביקורת? מתקבל רושם שהכותב כיטעט
בבתבתבם על בואו של העולה המיליון מתפעל ממנו.
(העולם הזה )1248 נמסר, כי הידיעה על
אני, למשל, לא הופתעתי שפלמח״ניק
בואו ״פורסמה על־ידי מרכז ההסברה יצל עושה עיסקי-לילה בברלין. הזם! עושה
משרד ראש הממי
את שלו, ומת־סנים. אבל שהוא סיגל לעצמו
שלה. לפני שפורסצחוק
לשם פירסומת, ואינו צוחק כפי שצריך
מה לא הובאה לידילצחוק,
בטבעיות; שהוא מחליף נערות ליעם
עת הסוכנות היהופירסומת,
ומתבדח על כישלונן בנסיונות
דית.״
ההתאבדות — כל אלה היו ראויים להערת
ברצוני לקבוע את
ביקורת אנו׳טית מצידבם.
העובדות:
ראובן ק״ מולדת
קע תונו ת
״ י 1יעו .
בענייז זה נוסחה בהיהס
לנכה
נציג
על־ידי משותף קראתי על התעללות אנשי המשטרה בנכה
משירד הפנים ונציגי
השובת, מול ביתו ׳טל ראש״הממשלה. מבלי וההס העליה מחלקת להיכנס
לעובי הקורה, אם אשמה המשטרה
ברה של הסוכנות.
ואם השוטר שהנחית מהלומת אנרוף בפניו
ההודעה נמסרה לשל
השובת הנבה קיבל פקודה או פעל מתור
פרסום על־ידי לשכת
היסטריה רנעית, דבר אחד חייב אני לציין:
העתונות של המובהיזהרו,
שמא דבר זה עלול לפגוע במוראל
נות היהודית (ולא
של חיילי צה״ל!
על־ידי מרבו ההסבדויד
לוי, ירושלים
שרגאי
רה של ראש הממשלה)
.פירסום הידיעה אושר, כמובן1 ,
ישראלית כחו״ל
ידי משרד־הפנים, ובז עק־ידי , !1.11ת
סוכנות היהודית ועל־ידי החתום מטה.
אני מידידיה של רות פלד. התפלאתי
ציוז המאורע בטכסים ואירועים נדד
לקרוא (העולם הזה )1246 שרותי שימשה
כדי לאפשר שיתופם של ילדי בתי־הם
כדוגמנית בחנויות פרווה מהודרות, ושהו־בתוכניות
השונות, וכדי למנוע עירוב מאורע צעו לה הצעות קוסמות. לא דובים ולא יער.
זה במערבה הבחירות.
בסד הכל עבדה בבית־אופנה לחליפות ומעילים
מדרגה בינונית. כל הסיפור על מתנת•
בכל הסיבומים, שמחלקת העלייה הגישה
הנשואיז אף הוא מונזם, מה גם שהכוונה
בישיבות ההנהלה על מספר העולים, נמסר
לקנטאקי ולא ללונג־איילאנד.
גם על תיירים שנעשו לעולים ודינם כדין
עולים,
ונעזרים במידה גדולה על־ידי המח
יחיאל זיסקינד, ניו־יורק
לקות הש-ונות של הסוכנות בסידורים.
ש. ז .שרגאי, מנהל מחלקת
העליה של הסוכנות היהודית ירושלים הקורא שרגאי מכחיש עובדות צדדיות
ביחס לפרסום, אך לא את הטענה העיקרית
של הכתבה: שהעולה המיליון טרם הגיע
כאשר פורסמה ההודעה שנוצלה מיד על-ידי
מנגנון התעמולה של מפא״י.

פלישה נגד פלישה

אחרי קוראי על פלישת בחורי־הישיבה
למוסד עלייודהנוער (העולם הזח ,)1251 חפץ
הייתי לדעת: מה היתה תנובתם של השלטונות,
אילו פלשו גורמים המתנגדים לאוב-
סקוראנטיזם ולחינוך ננד־ציוני וננד־טדיני,

לבמה מן הישיבות הקיצוניות, והיו חוטפים
ילדים משם? כמובן, כדי לתת להם
אפשרות להפוך אזרחים טובים וחברים
מועילים לחברה!
זוהי, נדמה לי, מטרת החינוך בארץ, לפי
דבריו של שר החינוך, אבא אבז.
משד, להב, באר־שבע

הודעה לקוראים
עקב ההתייקרות בכל הוצאות הייצור,
נאלץ העולם הזה — יחד עם כל
העתונות הישראלית — להעלות את
מחירו. החל מהשבוע יהיה מחיר ה־גליון
65 אגורות. בעוד שהעלאת המחירים
של העתונות היומית מגיעה
עד 20 אחוז, מאפשרת העלייה בתפוצת
העולם הזה בשנה האחרונה להסתפק
בהעלאה של 8.4אחוז בלבד.

המינהלה

העולם הזה 252ו

ך כל זורם — דבר אינו עומד במקום!״ קבע החכם
והיווני היראקליטוס, לפני 2500 שנה. לעומתו נאנח
החכם העברי :״דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת.
מה שהיה, הוא שיהיה; ומה שנעשה, הוא שייעשה; אין
כל חדש תחת השמש.״

ץ יכורים רכים היו לתשכ״א — מפוארים ועלובים,
אמיצים ומוגי־לב, מהם שפסעו בצעדי־און אל תפקידם
המיועד, מהם שהושלכו אל מרכז הזירה בעל־כורחם.
רק מעטים מהם ידעו בפרוס תשכ״א כי השנה תאיר
אותם באור הזרקורים. אחד מאלה היה ארולן! אייכמן,
איש־השנה של תש״ך, שידע בביטחה כי השנה תחזיר
אותו אל במת המאורעות ההיסטוריים, ממנה נעדר בשנות
הגלות והעוני. אך האם ידע זאת גם הסנאטור ג׳ון
פיצג׳ראלד קנדי הצעיר, שעמד בראש־השנה תשכ״א
באמצע מערכת־הבחירות שלו, ושעדיין לא העז להאמין
בלב שלם כי אמנם יגיע לאחד משני הכסאות הרמים ביותר
עלי אדמות? האם היה יאניו קוואדרום בטוח כי ייבחר
לנשיא בראזיל העצומה — והאם חלם כי יתפטר עוד
באותה שנה בלחץ הריאקציה, ויגרום למלחמת־אזרחים?
גיבורים אחרים לא ידעו עדיין מה טומן בחובו העתיד,
השנה לעבר. אי־שם, בבסיס סובייטי, ישנו שני שהפך אשר העולם לא ידע עדיין על עצם קיומם — אנשים יורי גאגארין וגרמן טיטוב. הם נועדו לבצע מעשה
שלא היה כדוגמתו בתולדות כדור־הארץ, מאז גילה כריס־טופר
קולומבוס את העולם החדש. בפרצם את כלא כוח־המשיכה
של הכוכב ארץ, בזנקם אל החלל האינסופי של
היקום, קבעו תמרור בתולדות המין האנושי. בזכותם, תיזכר
שנת תשכ״א בספרי־ההיסטוריה עד דורות אחרונים.
פחות מגיבורי החלל ידעה את העתיד הדמות עוד הטראגית ביותר של תשכ״א — פאטריס לומומכה,
איש קונגו. איש־העולם של תש״ך, המורד השחור, שביקש
בשתי ידיו אומה שלא היתד, קיימת, שילם בדמו לעצב עבור חזונו, ובדמו נתגשם החזון.
האם ידע איש מן המורדים של תשכ״א מה יחולל ומה
יעולל במשך השנה? האם ידע זאת אנריקו גאלוואו,
שעצר במשך כמה שעות את נשימת האנושות כולה, עת

השתלט בלב ים על האוניה סנטה מאריה והניף בה את נס
המרד נגד העריצות הפאשיסטית במולדתו הפורטוגלית?
האם ידע זאת פידל קאסטרו, שהדהים את העולם
במגרו פלישה צבאית אשר תוכננה על־ידי ארצות־הברית
האדירה, מעשה דויד וגוליית?
ומול גיבורי השיחרור — גיבורי הדיכוי, שגם להם לא
חסרה הנכונות להקרבה עצמית, אם כי בשרות אידיאלים
מסולפים. האם ידע הגנרל מורים שאל, בפרוס תשכ״א,
כי בשנה זו יסכן את הקאריירה המוצלחת שלו, כדי
להציל באלג׳יריה שלטון של דיכוי קולוניאלי שאינו ניתן
להצלה? האם ידע אנטוניו סאלאזאר כי במשך השנה
יעמיס חרפת־עולמים על השם העתיק של פורטוגאל, עת
ינסה להניף את הגרזן הנורא של רצח־עם על ראש אנגולה
הקמה לתחייה?

ף אם הגיבורים לא ידעו את העתיד, קל וחומר
1המיליונים שהיו החומר של יצירתם, קרבנותיהם וצבאותיהם.
בפרוס
שנת תשכ״א לא ידעו תושבי ביזרטה כי עירם
הקטנה תהפוך מוקד לסערה עולמית — וכי עשרות מטובי
בניהם ישפכו את דמם בחוצות, בשם החרות. תושבי
ברלין, שעוד לפני 17 שנים בלבד ישבו על חורבות
עירם וביכו את בניהם, שיצאו לכבוש את העולם ושגוועו
בשוחות סטאלינגראד ואל־עלאמיין, לא ידעו כי שוב יביאו
את האנושות לעברי פי פחת של מלחמת־עולם. ואולי פחות
מכולם חלמו על מלחמה תושביה חובבי־המשקה־והמין של
לאוס הנידחת, אשר מאות מיליוני בני-אדם שמעו השנה
את שמה בפעם הראשונה.
״הכל זורם — דבר אינו עומד במקום לא חשב על
אימרה זו, בראש השנה תשכ״א, אותו חובב־חוכמת־יוון,
דויד ב;*גוריון, שהתקרב בסוף תש״ך לשלטון־יחיד יותר
מאשר בכל עת אחרת בחייו. זה עתה רכש את סיעת
פועלי־אגודת־ישראל, ושוב לא חסרו לו אלא ששה קול!ת
כדי לחוקק חוק־בחירות חדש, שינחיל לו שלטון מוחלט.
האם חלם כי תוך ימים מעטים יתמוטט הכל, וכי יעמוד
בפני המשבר הגדול ביותר של חייו?
ואילו מנהיג פועלי־אגודת־ישראל, בנימין מינץ —
הוא לא ידע כי ימיו ספורים, כשם שלא ידעו זאת המיליונים
האחרים שהלכו לעולמם בשנת תשכ״א, כשם שלא ידעו זאת
שמימון יוניצ׳מן ועזרא איכידוב, כשם שלא ידע
זאת הרב יעקוב טילידאנד, יוצר ד,סנסציות של תש״ך,
שנפטר בימים הראשונים של תשכ״א. המוות בא כחטף —

ווסטוק 1פרץ דתוך ה ח לד -בז כו תו
ודזכר השנה בתולדות האנושות
לילדי אלג׳יר כמו לילדי כפר מנחם, למוחמד, מלך
מארוקו, כמו לפולה, אשת המשורר אליעז.
בערב ראש־השנה תשכ״א בירכו פקידי הוועד־הפועל את
מנהלם, פנחם לפון, בצאתו מן הבניין — ולא חלמו כי
הוא יהיה איש השנר, הבאה. עוברים־ושבים ברצועת בתי״
הקפה של רחוב דיזנגוף התלוצצו עם הד״ר ייטראל כר,
והקשיבו בהנאה לזכרונותיו ממלחמת־האזרחים הספרדית.
ושני אוויראים צעירים צחקו כאשר קראו לטייסי־ד,ריסוס
בשם קאנויקאזה ,״מתאבדים״ — ולא חלמו כי שניהם
יוכיחו השנה במותם את אמיתות הכינוי.

ך* יים ומוות, מאבק ושלום, זינוק לחללייו^ילה ממת!
1מים, פשע ומשפט, דיכוי ומרד — היש לן,,ם משמעות?
לומומבה ולבון, תא־ד,זכוכית של גאגארין ותא־הזככית
של אייכמן — היש ביניהם קשר? האם מיליוני המעשים
הקטנים של מיליוני אנשים קטנים בשנת תשכ״א השתלבו
במסכת גדולה אחת, בעלת תכלית וטעם?
כזאת היתד, דעתו של היראקליטוס, כאשר אמר :״הכל
זורם!״ ט!יב ורע, קור וחום, יום ולילה — כולם היו בעיניו
חלק מהארמוניה גדולה אחת, מסגרת שיש לה משמעות
והגיון. דווקא את זאת שלל קוהלת, באמרו :״הבל •הבלים,
הכל הבל כל הדברים יגעים כל הנחלים הולכים
אל הים, והים איננו מלא; אל מקום שהנחלים הולכים, שם
הם שבים ללכת.״
התחושה הלאומית של ישראל בתום שנת תשכ״א לא
היתד, זו של קוהלת. היא היתד, אופטימית יותר — לא
צוהלת, אך בוטחת בכוח החרות והצדק. היתד, זאת תוצאה
של חוויות השנה — חווית המשפט הגדול, בו ישב הרשע
בתא הסגור, והוזית המאבק הגדול, בו נחלה ההתעוררות
האזרחית את נצחונה על הכוח הגס.

אמנם, בעולם בו הכל זורם, בו דבר אינו עומד במקום,
שום נצחון אינו סופי. הנצחון של היום מוליד את המאבק
של מחר. מעשה הרשע, שיבוא על עונשו במשפט הירושלמי,
לא יהיה הרשע האחרון עלי אדמות — ובעצם הימים
בהם הוקעו התועבות של עוצבות־המיבצע הנאציות, בוצעו
תועבות חדשות על־ידי עוצבות־מיבצע אחרות באנגולה
הרחוקה. המפלה, אותה נחלו כוחות־ד,רודנות בזירה המדינית
הישראלית, עשוייה לשמש הקדמה למאבק קיצוני עוד יותר.
האדם הישראלי ידע זאת — והוא לא נבהל. אופטימיותו
לא היתר, זו של המנצח סופית, היודע כי תם המאבק,
אלא זו של אדם שסילק מכשול מדרכו, והמאמין כי כוחו
יעמוד לו לסלק את המכשולים הבאים, יהיו כאשר יהיו.
מבחינה זו השתלבה התחושה הישראלית בתחושה הע;־
למית הכללית. האדם של תשכ״א, שראה את או]יו כובשים
את החלל החיצון, לא נכנע לגורלו עלי אדמות 4ד,ש_יבים
שהציתו בשנת תש״ך את מדורות החרות באפריקה, לא
כבו בשנה זו. בתריסר מקומ*^* 1רחבי העולם סערה
מלחמת־החופש. לוח מי־ה שי חרור^^ד מו מסוגי, נסוגו
והתקדמו. המשקיף השטחי יכול, היה לז^ז^ שזו מלחמה
של תיקו, ללא מנצחים וללא מנוצחים. אולם אילו
יכול היה מישהו לראות את ה עו ל\ כו לו מגבהים, ממעור
הטיל, היה רואה כי כ חות־החרות מתקדמים ׳ללא הרף.
אט אך בביטחה, וכי !5ם פרם גובר והולך, וכי £ן ם
זמנית אינה מסוגלת לעצור את רוח־האדם באלג׳יריה ו
גולה, בקובה ובקניה׳ .
החרות החדשה הולידה אנדרלמוסיה חדשה. אומות ז.,
שות ני לדו ופנו זו נגד זו. אך שנת תשכ״א ידעה כי אין
היא אלא קטע־זמן קטן בתהליך גדול, וכי כל הנחלים
הולכים אל הים הגדול — ממשלת כדור הארץ, תקום,
במוקדם או במאווזר, אפילו תוסתר השמש זמנית על־ידי
האיום הנורא של מלחמת־ר,עולם השלישית, הגרעינית, הסופית.

*** לוש החוויות הגדורות של השנה היו קשורות
\£7בשמית־הם של אדולף אייכצן, כנחש לכון
והד״ר ישראל כר.

רק אחת מהן היתד, צפוייה מראש. בפרוס שנת תשכ״א,
היה כמעט מובן מאליו כי איש־השנה יהיה הגיבור המיועד
של המשפט הגדול: היועץ המשפטי לממשלת ישראל,
גדעון האדזנר, התיבע במשפט.
ואכן, הכל היה מוכן לכך. ביום פתיחת המשפט, נכחו
באולם גדולי העתונאים בעולם. העין הגדולה של הטלביזיה
העביויה כ ו רחש באולם למאות מיליוני בתים ברחבי תבל.
קולו הגבוה של המשפטן הממושקף דיבר מתוך תיבות־התר
נות בברלין ובבואנום־איירס, בלונדון ובלוס־אנג׳לס,
במרסיל ובמילאנו.
הכל התבונני לחוד־יה כל־אנושית מזעזעת ומטהרת.
משפטי־נ״רנברג לא יכלו, בשעתם, לספק חוויה זו. הם
נערכו למחרת המלחמה, כאשר העולם עוד היה עסוק
בהספדת ט־בי בניו, ובמיגור הרעב והמגיפות. דבק בהם
ריח רע של עריכת שפטים כמנוצחים. הפצעים טרם הגלידו
בא־תם הימים, ולא היתד, פרספקטיבה אל המאורעות.
ואילו משפט אייכמן יכול היה להצליח במקום שנכשל
משפט הלודיתנים. עברו 16 שנה מאז תום הזוועות. נוצר
המרחק מן המאורעות הדרוש כדי לדון בהם דיון אובייקטיבי
מלא, ולחשוף את כל גורמיהם וצדדיהם. למשפט של
משמיד היהודים במדינת קרבניתיו היה מובטח כוח־מחץ
דו אמתי מיוחד.
תפקיד •המשפט הגדול היה לרכז שוב את תשומת־לב
העולם כולו אל בעיית הנאציזם, ולהחדיר לתודעת העולם
את התשובות לשאלות הגורליות: כיצד יכול היה הנאציזם
לעלות לשלטון באומה תרביתית? כיצד זה קורה שאומה
גדולה מעמידה את כל מכשיריה הממלכתיים לרשות מיבצע
של רצח מיליונים? כיצד ניצר רוצח המונים? כיצד זה עמד
העולם מנגד ולא עשה מאומה כדי להציל? מדוע נכשלו
היהדות העולמית ומוסדות הייש־ב העברי במשימת ההצלה?
האם כל זה יב ל לקרות שוב באותה ארץ, או בארצות
אדרת?
ז־:ת היתד, יכילה להיות פנייה גדולה אל המצפון העולמי
ואל השכל האנושי, זעזוע שיוליד מתוכי את המכניזם
למניעת כל אפשרית של רצח־עמים בעתיד.
אילי הצליח האוזנר להפוך את המשפט הגדול לחוויה
כזאת, היה הופך איש־השנה של תשב״א — לא רק בישראל,
אלא בע לם כולו.

באחד החודשים הראשונים של תשכ״א נתקיימה במשרד
שר־ד,משפטים פגישה סודית בהשתתפות האוזנר, פנחס רוזן
והפרופסור פרידריך קאול, הנציג היהודי של גרמניה
המזרחית הקומוניסטית. הלה ביקש להרחיב את המשפט,
התנדב להביא מאות מיסמכים חדשים על רדיפות־היהודים
בשטחים נרחבים של הרייך השלישי. האוזנר השיב שאינו
מעוניין: המשפט יתנהל אך ורק נגד אדולף אייכמן עצמו.
״האם אתה באמת מאמין כי אייבמן לבדו יכול היה
להרוג ששה מיליון יהודים?״ שאל קאול, משתאה.
״לא לבד, אלא יחד עם היטלר, הימלר, היידריך וקאלטג־ברונר,״
השיב האומר.
״אני שם לב לעובדה שאתה מזכיר רק אנשים מתים,״
סיכם קאול.
קא־ל, וחבריו הקומוניסטיים, ראו בעמדה זו תופעה
פוליטית מובהקת: אי־רצינה שיי ממשלת־ישראל להזיק
לגרמניה המערבית ולארצות־הברית בתקופה בה התקרב
המאבק על ברלין לשיאו. נרמזו רמזים קודרים על התקשר ת חשאית בין בון ׳ירושלים, ועל תשלים תמורה גרמנית

והישראלי בהרחבת היריעה ובחשיפת הגורמים. אילו נקט
באיפן עקבי בקו זה, יכול היה כרבאציוס להפוך במפתיע
אישיר,שנה תשכ״א. אר הסניגור הגרמני גם הוא לא היה
מע־ניין יחשוף את כל האמת, הסתפק ברמזים ספורים.
השאלה הגדולה של השנה היתה: האמנם היה המשפט
כילו כדאי? האם הצדיק את הוצאת המיליונים? כדי לשפוט
את א־יכמן עצמו, הרי היה מספיק יום אחד. כדי לגבות
עדויות מפי ניצולי השואה — שממילא לא נגעו כמעט
לאייכמן כלל — לא היה צירך במשפט, ודי היה בוועדת־חקירה
לאומית. לפי העדות שמסר מרצון לחוקריו במשפט,
היה אייכמן ראוי לאלף תליות. האס היה כדאי לנהל משפט
אריך ויקר זה כדי להוביו! (בהצלחה חלקית בלבד) כי
הוא ראוי לאלפיים תליות?
על שאלה זו — החסרה כל חשיבות לאומית או היסטורית
— נסב למעשה כל החלק השני של המשפט, כולל
חקירת השתי־וערב הבלתי־מוצלחת ונאום־הסיכום, שלא היה
אלא חזרה מורידת־מתח על נאים הפתיחה. האם אייכמן רק
שלח את המיליונים למוות, או גם פיקח אישית על
הוצאתם להורג? האם היה הימלר גרוע מאייכמן, או
אי־כמן גרוע מהימלר? האם קיבל אייכמן את פקודת־ההשמדה
בכתב, או רק בעל־פה? בהשוואה לשאלות הנוראות,
ח־בקות־העולם, שנכרו באולם המשפט ולא מצאו מענה,
היו אלה שאלות חסרות־משמעות.
בתים המשפט היה המאזן מפוקפק. נוסף כבוד למשפט
הישראלי, ור,וקנתה חווית־השואה לאזרחי המדינה. לעומת
זאת אבד הסיכוי החד־פעמי שהעד העיקרי והאחרון לתהליך
ההשמדה יגלה את האמת ההיסטורית על רקע השואה,
אמת ששוב אינה ידיעה לאיש מלבדו. ולמחרת גמר המשפט,

פגישגי בסי שרר רגגן
ך דעץ האוזגר לא הצליח במשימה אדירה זו -
^ גרוע מזה, קרוב לוודאי שכלל לא ראה אותה. הוא לא
הכין משפט היסטורי נגד הנאציזם — אלא משפט נגד האיש
אדילף אייכמן. הוא לא יצא להראות כיצד נאחזה האומה
הגרמנית במחלת־רוח קולקטיבית וגייסה רבבות מבניה,
בעשרות מנגנונים שונים, לשם ביצוע רעיון רצחני של
מנהיג מטורף. הוא יצא להוכיח כי אייכמן הקטן היה
מפלצת.

ישראל בר בחברת דוד בן־גוריון: מן הפח אל הפחת. ממנגנון־הושו אחד למשנהו
בצורת ד,לתאה של 500 מיליון דולאר לישראל. התוצאה
היתר, שברית־המועצית התייחסה רשמית אל המשפט כאל
״פארסה״ — ושר,ערד החינוכי של המשפט אבד לשליש
האנושות, מברלין המזרחית ועד פקינג.
לא היתד, זאת האבידה היחידה. גם בשאר חלקי העולם,
חדל המשפט — כבר אחרי השבוע הראשון — לעמוד
במרכז האירועים. רוב העתונאים הדגולים עזבו את הארץ
אחרי הימים הראשונים. הביקוש לסרטי״הטלביזיה פחת
באופן דראסטי. מפעם לפעם חזר המשפט לכותרות העתו־נות
העולמית, אך מבלי לעורר זעזוע נפשי. הכל ציינו את
הגינות המשפט, את רמת השופטים הישראלים. אך החוויה
הגדולה אבדה. חשבון־הנפש העולמי לא נערך.

רגגיה גרגרה גנג\\2־גז

גדשו האוזנר משיק בתמונת א״במן

ף ישראל הפך החלק הראשון של המשפט — פרק
_1י\דויית־התביעה — לחתיה לאומית גדולה. במשך ימים
ארוכים השבית המשפט את כל החיים במדינה. מאות אלפים
ישבו דבוקים למקלטים. נאום־הפתיחה הגדול של האוזנר,
העדויות של אבא קובנר, ק .צטניק ועדים אחרים, גרמו
לזעז ע לאימי חסר־תקדים. הם החדירו בפעם הראשונה
את תודעת־השואה ללבו של כל אזרח בישראל, ובייחוד
ללב ילידי־הארץ. הם גרמו לקאתארזיס, שסילק את המכשולים
הנפשיים שמנעו עד כה התייחסות ישירה של הנוער
הישראלי אל תקופה נוראה וו.
היתד, זו חתיה גדולה — אך, בסופו של דבר, גם חתיה
עקרה.
למחרת המשפט לא הבינו אזרח־ ישראל את תופעת
הנאציזם טוב יותר מאשר לפני המשפט. להיפך, התמונה
הצטמצמה עוד ייתר. התהליך של רדיפת־ר,יהודים, שהוביל
בסופו של דבר להשמדה הפיסית, הוזכר רק במקוטע
ובאקראי, ובמידה שנגע לאייכמן עצמו. המניעים לאדישות
מעצמות המערב נשארו לוטים ערפל. לא נערך שום
דיון על דרכי ההצלה שהיו אפשריות. הכשלונות הנוראים
של ההנהגה היהודית — סיבותיהם ומשמעותם — הוסתרו
במתכוון.
לעתים נוצר הרושם כאילו מייצג דווקא סניגורו של
אייכמן, הד״ר תפרט פ־כאצ״ב, את האינטרס היהודי

לא רצה עוד איש במדינה ובעולם לשמוע מילה אחת נוספת
על העניין כולו.
גדעון האוזנר, איש־השנה המיועד, לא זכה לכתר.

איש בץ וגגעגני־גזגזגשך
ן=* אלתו יפכו {,בו נפתח משפט אייכמן, התפוצצה
—1במדינה פצצה שהסיחה את דעת הקהל ממנו. נודע כי
הד״ר ישראל כר נעצר בעודן ריגול למען מעצמה קומוניסטית.
במשך
שבועות ארוכים עמדה דמותו של בר במרכז העניין
הציבורי• .ואכן, היתר, זאת דמות מרתקת. כל פרט של
ההיסטוריה הססגונית שלה הפך לפתע מפוקפק. האמנם
היה חבר הארגון הצבאי הסוציאליסטי בווינה? האמנם היה
מג״ד בצבא הרפובליקה הספרדית? האמנם היה בכלל
יהודי? האמנם שמו ישראל בר?
דמותו של הסגן־אלוף הקרח, שייצג את ישראל בחו״ל,
שהרצה הרצאות בפני טובי הקצינים באירופה ושכתב
את ההיסטוריה הרשמית של צר,״ל — וכל זה מבלי
שעבר מעולם אף קורס של טירונים — ריתק את העולם.
דבר מעצרו היה לסנסציה בארצות רבות. היעלמה הממושך
של אשתו החוקית, הרומאן־הנוגע־ללב שלו עם
אם לשני ילדים, אותה הציל מתהום — כל אלה הוסיפו
גוונים לפרשה.
במידה מסויימת, נגעה פרשת בר לבעיות העיקריות של
השנה. לעולם לא היה בר מגיע אל לב מערכת־ד,בטחון
של ישראל. לולא היה בעל מקצוע מיוחד־במינו: המקצוע
ששמו פולחן־האישיות של דויד בן־גוריון. האיש ששנא
בכל רמ״ח אבריו את הקו המדיני הבן־גוריוני, ושהסיק
משינאה זו מסקנה קיצונית — יכול היד, לתרגם מסקנה זו
• העולם הזד, הקדיש השנה לבר ארבעה שערים, מהם
שעו כפול אחד. להשונאת: במשך השנה הקדיש העולם הזה
נ 2שערים (מהם שניים כפולים) לפרשת לבון, ותשעה
שערים (מהם אחד כפול) למשפט אייבמן. בסן הכל הופיעו
בי0צ השבועות של תשכ״א 2צ גליונות של העולם הזה,
נוהם שני גליונות מיוחדים.

...יזייהדיד^•.

* ש ו קנז ^׳

״שביט 2־ :שלב חרש במרוץ החימוש
לשפת המעשים רק הודות לכך שרכש את אמונו של בן-
גורמן, בתארו אותו בכתב כגאון צבאי.
בכל זאת לא הפך בר לאיש השנה של תשכ״א. הוא
נשאר תופעה יוצאת־דופן, מפני שהמוסר הישראלי אינו
מצדיק ריג ל בכל צורה שהיא, יהיו מניעיו כאשר יהיו.
במרוצת השנה הלך וגדל במדינה מספר האנשים שהאמינו
כי הקו הבן־גוריוני — השתלבות במערך הצבאי של המערב,
מלחמת־נצח בערבים, הרחקת ברית־המועצות והתנגדות
לניטראליזם — הוביל למבוי סתום, אף הפך סכנה לקיום
המדינה. אך איש לא היד, מוכן להסיק מכך את המסקנה כי
הפתרון הוא מעבר מן הפח אל הפחת, מן השיעבוד למערב
אל השיעבוד למזרח, מן ההתקשר! ת עם מנגנון־החושך
האמריקאי אל ההתקשרות עם מנגנון־החושך הקומוניסטי.

דגר ודרש וזזר עוזי 1שג\זי
ך* לשארה מו ע מ די ם לתואר איש־השנה תשכ״א עלו
( _ על רקע אותן השאלות. אחד מהם היה הד״ר נחום
גולדמן, שהופיע בשיא מערכת־ר,בחירות והטיף לשינוי
קיצוני של מדיניות ישראל.
דבריו לא היו חדשים: הם הוגדרו בעקביות רבה יותר,
ללא פשרה ופזילה לפופולרי! ת, ב״מינשר העכרי״ של
הפעולה השמית. אך אילו התייחס גולדמן ברצינות לדברי
עצמו, אילו הסיק את המסקנות, אילו השתקע בארץ ופתח
במאבק הגדול לשינוי פני המדינה — יכול היה להיות
איש־השנה.
אולם גולדמן אינו איש כזה. הוא נאם כמה נא מים, קצר
מחיאות־כפיים והלך לדרכו. הוא ה־ה רק אורח־השנה. כל
חשיבותו היתד, בכך שהוכיח כי בשנה הרביעית אחרי
מיבצע סיני מוכן הציבור הישראלי הנאור לקלוט ולשק,ל
רעיונות שעוד לפני ארבע שנים היו בגדר ב-ידה וכפירה,
אם לא מחלת־רוח מסוכנת. סימפטום נוסף לאותה נכונות
ציבורית: הקמתו, השנה, של הוועד הישראלי למען אלג״ריה
הח פשית, אליו הצטרפו במפתיע אישים מבני כל המחנות
הפוליטיים במדינה.
את הקו ההפוך סימל אדם שיציר־כפיו מוסיף לסמל את
מדיניות המשמר הקיים בישראל: עוזי גל, יוצר תת־המקלע
עוזי. בשנת תשי״ט היה שם יצירתו קשור בעסקת־הנשק
עם גרמניה. בשנת תשכ״א היה קשור במשלוח נשק
לר, צחי־העם באנגולה. הוא סימל את העובדה המכוערת
ביותר של השנה: ההתקשרות הגוברת והולכת של ממשלת
ישראל עם כוחות־השחור בעולם. הפאשיסטים הצרפתיים,
שניסו לחולל הפיכה באלג׳יריה, טענו כי קיוו לעזרת ישראל.
משלוח של עוזים הניע להולנד, שהיא צד במלחמה ק לו־ניאלית
עם אינדונזיה על איריאן המערבית. ובאחת מפליטות־הפה
המפורסמות שלו, הביע דויד בן־גוויון את תמיכתו
במלך הקוויזלינגים השחורים, מואיז צ׳ומבה, שכיר ההון
הבקגי והבינלאומי בקטנגה.
הברית עם כוהות־החושך היה פועל־יוצא של מדיניות
שלא עשתה מאומה כדי לקרב את השלים במרחב. במשך
כל השנה השמיעו מקורבי בן־גוריון נבואות עליזות על
ודאות המלחמה בשנה הבאה. גם ללא נבואות אלה נפתח
השנה שלב חדש במרוץ־החימוש חסר־ר,תוחלת. אחרי שנודע
ברבים כי ישראל הקימה בחשתי כור אטומי גד! ל ליד
דממה, ואחרי ששוגר בקול־תרועה הטיל הישראלי הראשון,
נסתיימה השנה בהודעה מצרית רשמית כי יש־אל קנתה
בצרפת מטוסי מיראז׳ על־קוליים. שום קץ למירוץ בזבזני
וקטלני זה לא נראה באופק.
בסוף תשכ״א היה השלום במרחב רחוק יותר מכפי שהיה
אי־פעם. מצבה המדיני של ישראל היה קודר אף יותר
מאשר בראשית השנה. באו״ם התגבשה קואליציה אדירה
של ת מות בדרישה להחזרת הפליטים. ידידים ותיקים בדרום
אמריקה נטשו את ישראל בזה אחר זה. דעת־הקהל המתקדמת
בעולם החלה פונה לה עורף.
כל זה יכול היה לשמש בסיס לפסימיות רבה, לולא
נתגלו השנה הכימנים הראשונים לשינוי־ערכים עמוק
בנבכי התודעה הלאומית, שינוי ערכים המקיף את כל
מערכות הפנים והחוץ. שינוי־ערכים זה היה העובדה
המכרעת של השנה, ולא היה אף רגע א:,ד ספק בכך כי
תואר איש־השנה מגיע לאדם ששמו הפך, במפתיע, לדגל
השינוי: פ:חפ לבון.

^ ׳ ש ת ״ דבון היתד, מאורע השנה. יותר מזה —
—4רשת־לבון והשנה תשכ״א היו היינו הך. לא רק
נת המשמעות, אלא אף מבחינת הזמן.
פרשת־לבון פרצה בשבוע הראשון של תשכ״א. עליותיה
וירידותיה היו עלילת השנה מבחינה מדינית, רוחנית,
כלכלית, ואפילו תרבותית וצבאית.
כמעט ולא היתד, במשך השנה תופעה בישראל — החל
בר,צ״; העיקרית של ד,ש.ה, מארי סטיוארט, וכלה במארע
הבטחוני העיקרי של השנה, שילוח שביט ,2החל !-עליית
ועדי־ר,פעולה במשק וכלר, בייסוד המפלגה הליברלית —
שלא ה־ ה קשור במישרין בפרשה. כך זד, היה בשבוע
הראשון, כאשר התפוצצה הפצצה בידיעה קטנה של
מעריב; וכך זה היד, בשבוע האחרון, כאשר התמרונים
לקראת הרכבת קואליציה ממשלתית חדשה עמדו כולם
בצל התוצאות הפוליטיות והרוחניות של הפרשה.
בימים האחרונים של השנה עוד הוצג בבתי־קולנוע
רבים יומן של יום־ד,בחירות. הוא הראה את נש א המדינה,
את שרת־החץ ואת שר־הפנים ליד הקלפי. אף אחד מהם
לא עורר שום תגו.ה בקהל. לבסוף נראה גבר בעל
שעדת לבנות, כשהוא משלשל את מעטפתו לתוך התיבה.
באותו רגע פרצו מחיאות־כפיים, תחילה הססניות, כעבור
שניה תקיפות. כך זה חזר י,ם אחרי יום, בקולנוע אחרי
קולנוע, בצפון ובדרום.
המוזר הוא כי בראשית השנה לא ידע אף אחוז אחד
מאזרחי ישראל מי האיש בעל השערות הלבנות. גם שמו
— פנחס לבון — לא עורר אז שום רגשות. בא תם
הימים מחא אותו קהל כפיים בהופיע על הבד דמותו
הידועה של המנהיג המוכר לכל — דויד בן־גוריון. ואילו
בס ף השנה לא היה כמעט בית־קולנוע בארץ כולה בו
פרצו מחיאות־כפיים ספונטאניות לכבוד ראש הממשלה.
שינוי זר, במחיאות־הכפיים, באפלת בתי־ד,קולנוע, הוא
סיפור־השנה.

שבירה פנזלי השיש
ן• שנ ם רג עי ם בתולדות העמים כאשר פיסת בד הופכת
פתאום לדגל, אשר בני־אדם מוכנים למ ת בעדו. כך
קרה במהפכה הצרפתית, כאשר סמרטוט• אדום הקים אומה
על רגליה וזיעזע את העולם* .כך קרה, במשך כמה ימים,
בשנת תשי״ט, כאשר ההמון של ואדי־סאליב נופף סמרטוט
שחור בצד סמרטוט שנטבג בדם, בראש הפגנתו הסוערת
נגד הקיפוח העדתי.
זהו תהליך שאי־אפשר להסבירו בטעמי הגיון. סמרטוט
* הדגל האדום נועד במקורו לשמש הודעה ממשלתית
על קיומו של מצב־חירום, בעת התקוממות המונית נגד
הממשלה. אחרי שצבא הממשלה, בפ קודו של לאפא״ט,
ירה בהמון, הניפו ההמונים את הדגל האדום נדי לסמל
שהממשלה היא המורדת בעם הריבוני. מאז הפך הדגל
האדום לסמל של התקוממות.

בלה, שאיש אינו שם אליו לב, יכול ברגע גדול אחד
להפוך לסמל נשגב, המסוגל להלהיב רבבות למעשים
עדאיים של גבו! ה והתמסרות. לא פיסת־הבד היא
המחוללת את השינוי, אלא כאשר מוכנים ההמונים לשינוי
גדול. כאשר הם נישאים על גליה של התעוררות מהפכנית
אדירה, באה פיכת־הבד והופכת לדגל הנישא בראש המחנה
המסתער.
כך קורה, לעתים, גם לאיש־ציבור. יכול הוא להיות,
ברגע אחד, עסקן רגיל ובלתי ידוע ברבים — ולהפוך,
כעבור רגע, לסמל של תנועה גדלה, אשר שמו נישא
בפי כל, מבלי שאיש יבין בדיוק כיצד קרה הדבר. גם
במקרים אלה קשה לקבוע אם האיש הוא שיצר את
ההתעוררות, או אם ההתעוררות היא שיצרה את האיש.
אדם הופך ״דגול מרבבה״ כאשר רבבות דוגלים בו. סוד
התהליך כולו טמון בלב הרבבות.
גם פרשת־לבון אינה ניתנת לניתוח מדוייק. מה תרומתו
של לבון האיש לפרשה — ומה תרומתם של מישקעים,
שהצטברו בלב האומה במשך שנים, ושהגיעה שעתם
להתפרץ? באיזו מידה נסערו ההמונים על־ידי גורלו על
יחיד, שנעשה לו עוול, ובאיזו מידה על־ידי ההכרה התת־מודעית
ש,רוש שינוי יסודי בכל מערכות־החיים של
המדינה? האם קמה הא מה נגד האיש בן־גוריון, או נגד
הקו הכללי אותו הוא מסמל?
הפרשה היתד, כל זה יחד, והרבה יותר מזה. כמו כל
שינוי גדול בתולדות העמים, היתד, סך־הכל של הרבה
גורמים, הכרתיים ותת־הכרתיים, אשר רק בשלמותם
ובמזיגתם המיוחדת זכו לכוח־המחץ המיוחד להם. כזאת
היתד, פרשת־דרייפום — ולא במקרה הזדקרה, בכל שלבי
המשבר, ההשוואה בין שתי פרשות אלה. לשתיהן היתד,
משמע ת דומה.
היה בפרשת לבון הכל: גורלו של יחיד, הלוחם לצדק,
והמלחמה בפסלי־השיש של פולחן־המנהיג הרודני. תעלומה
בלשית גדולה, שאסור היה לפרסם את מה תה, ואשר
פרטיה הסתננו בסופו של דבר אף לפינה הרחוקה ביותר,
ת״־ מימוש בשמות מלודראמתיים כמו --י ו״האדם
השלישי״ .ביקורת נוקבת על סדרי השלטון מבית, ועל
ת-יטות־היסוד של יחסינו אל המערב ואל המרחב הערבי
מחוץ. סיפור של מעשים פליליים במוסדות הסודיים
ביותר של המדינה, וויכוח על המושכלים המופשטים
ביותר של השקפת־העולם הלאומית.
על כן. לא היתד, פרשת־לבון אפיזודה מקרית, אף לא
אינטרמצו חולף, כפי שנדמה עוד בסוף השנה לרבים שלא
היתד, משבר רוחני עמוק ביותר,
הבינו אותה. היא
שתוצאותיו המרחיקות־לכת ע ד יוסיפו להתגלות, אחרי
שיחלפו סימניו הפוליטיים הגלויים.
מבחינה זאת, היה רק משבר אחד בתולדות מדינת
עומקו ומשמע. תו. היה זה
ישראל הממד,לו מב.וינת
המשבר הגורלי המכונה ״פירוק הפלמ״ת״ ,אף שחרג
בהרבה מעבר לבעייה צבאית מצומצמת. וכמו שבמשך
שנים־עשר שנה הפכה השאלה ״מדוע פורק הפלמ״ח?״
לסיסמה ספק־רצינית ספק־ליצנית במחנה הנוער הישראלי,
כך עמדה השנה ר,־( 13 ויעמדו השנים הכאות) בסימן

טחס לבון בקבלת־הפנים שנערכה לו בשובו לארץ, בחברת לוי יצחק הירושלמי

28.9.60

4.10.60

השאלה הגדולה של הפרשה :״מי נתן את ההוראה?״ או
״מדוע הודח לבון?״

\2דזזון. בנזיגז סועריגן
* £רשת־לכון דומה לדראמה שבויימה ביד אמן.
בפרספקטיבה של שנה, נדמה כאילו כל שלב ושלב
ה —.ן מראש, בידי וירטואוז. כי מן המגע הראשון
ועד תום השנה, התקדמה הפרשה בהגיון הפנימי של
יצירה אמנותית מושלמת, כשדבר מביא לדבר וכל שיא
מכין את השיא הבא אחריו. כך, יחד עם התנדפות האגדה
של בן־גוריון ,״הטכסיסן הגאוני״ ,נ! לדה במקומה האגדה
של הטכסיסן הגאוני לבון.
א לם הפרשה, כמו רוב המאורעות הגדולים בחיי עם,
לא תוכננה על־ידי איש. אישיה המרכזיים היו מונהגים,
לא פחות מכפי שהיו מנהיגים. הגיון הדברים הכריח את
בן־גוריון לעשות את המעשים שנראו, אפילו ברגע שעשה
אותם, כמעשי־איוולת שלא ייאמנו. אותו הגיון דחף את
לבון ואת ראשי המפלגות לעשות מעשים שנראו, בדיעבד,
כביטוי של חוכמה עילאית.
למעשה היתד, הפרשה פרי ידיהם של אנשים רבים,
שפעלו בלי תיאום מודע, וכימעט בלי קשר זה עם זה.
ככל שהתרחבה הפרשה, כך גרפה לתוכה חוגים חדשים
של אנשים, עד שהקיפה, לבסוף, מיליון בוחרים. ד,האר־מוניה
של מעשי הרבים, כשכל אחד מהם פועל על דעת
עצמו, היא המוכיחה שהיה זה תהליך לאומי עמוק.
תהליך זה קבע מה היה חשוב — ומה לא. הוא שהטביע
חותם של חשיבות על מאמר אחד של שלמה גרודזנסקי
בדבר — בעוד שמאמריו של נתן אלתרמן, באותו עמוד
של העתון נפטרו במשיכת־כתף רחמנית. הוא שהפך
התקהלות כימעט־מיקרית של קומץ צעירים לפני בניין
אוהל, ביום ההדחה, למאורע לאומי. הוא שהמריץ את
הדתיים־לא מיים להחליט, בניגוד לאינטרס שלהם שלא
להצטרף לבדם לממשלת בן־גוריון למחרת ההדחה.
ההגיון הפנימי של התהליך קבע לו את שלביו השונים,
שדמו למעגלים של ספיראלה עולה. העיקריים שבהם:
ס שלב ההתעוררות (ספטמבר־נ׳ במבר .)1960 ,בהדרגה
נודעו העובדות העיקריות של הקנונייה להדחת לבון
ב־ .1955 תחילה נראה כאילו באה היוזמה בשעתו מצד כמה
קצינים, אך בזה אחר זה נגרפו לתוך הפרשה (בעיקר
ביוזמת העולם הזה) שמעון פרס, משה דיין ודויד בן־
ג ריון. נודע דו״ח ועדת כוהן על עדויות־השקר. ועדת־החוץ־והבטחון
החלה בחקירתה. נתגלה קיומו של ״יונייטד
פרס״ ,מנגנון סוכני־הפירסום של פרס ושות׳ בעתונים
השונים. הסיום: ניתוק־המגע הזמני, עם מינוי ועדת שבעת-
השרים.
• שלב הממשלה (דצמבר —1960 ינואר .)1961 שליח־ת
היועץ המשפטי לפאריס העלתה כי המיסמך, שהרשיע

11.10.60
את לבון, זוייף. פורסמו מסקנות ועדת־השבעה. בן־גוריון
עורר שערוריה בממשלה והחרים את חג ההסתדרות. השמאל
התלכד סביב לבון, ונערכו ישיבות־התיקו במרכז מפא״י.
ס שלב ההתפוצצות (ינואר .)1961 אלמוגי ערך את
מסע פולחן־האישיות. ביום־השישי הגדול מלאה כל העתו־נות
(מלבד הארץ וז׳רוסלם פוסט, שפעלו במשך כל השנה
כסוכני נערי־החצר) במאמרים להגנת לבון. מרכז מפא״י
התכנס בבניין מפעל הפיס, חזה בהופעתו הדראמתית של
לבון באמצע נאום בן־גוריון ושמע את תשובתו הספונטאנית
המזהירה. החלה ההתקוממות המפוארת של אנשי־הרוח.

שלב ההכרעה (פברואר .)1961 ראש־הממשלה התפטר.
ביום ״השבת השחורה״ נכנע מרכז מפא״י לבן־גוריון
ברוב קטנטן, בעוד מחוץ לבניין אוהל סוערת מהומה.
הסטודנטים הפגינו בירושלים. לבון התפטר מתפקידו
כמזכיר ההסתדרות.
9השלב המפלגתי (פברואר־אוגוסט .)1961 המפלגות
סירבו לחזור לממשלת בן־גוריון. הנשיא התערב לטובת
בן־גוריון. הכנסת החליטה להתפרק. שביתת־הנשק עם
פרשת בר; תעלומת השמועות
התחלת משפט אייכמן;
הכוזבות על המעילות; שערוריית הנשק לאנגולה; מסע־הבחירות
של בן־גוריון בעולם; שיגורשביט ; 2אישור
מסקנות ועדת־השבעה בכנסת; מפלת מפא״י בבחירות.
• השלב הקואליציוני (אוגוסט 1961 והלאה) .החלה
מתגבשת חזית המפלגות להורדת מפא״י לדרגת מיעוט
בממשלה; רעיון ממשלת־ניר ביצבץ ברקע.
תוך כדי מאבק־איתנים זה, קרו דברים רבים שלא
גרמו לתוצאות מיידיות. הפרשה דמתה לקרחון, אשר
רק חלקו הקטן מזדקר מעל לפני המים, ואילו חלקו
העיקרי חבוי. במשך השנה נשבר פולחן־האישיות של
דויד בן־גוריון. מיצעד נערי־החצר שלו אל השלטון הבלעדי
במדינה נבלם, ואף הוסג אחורה. נופץ הבסיס הרוחני
של כת בן־גוריון — הילת־הקדושה, בה הוכתר עד כה
כל דבר הנוגע ל״בטחוך. ואילו פרטי עסק־הביש זיעזעו
לחלוטין את האמונה בעקרונות־היסוד של מדיניות־החוץ
הבן־גוריונית — שהמלחמה בערבים היא בלתי־נמנעת,
כי הערבים לבדם אשמים בקיום מצב־המלחמה, וכי השתלבות
ישראל במערב היא הכרח־לא־יגונה.

רויר, גוליה ופרה
ן*י א רי גשהפך לדגל של תשכ״א, עשוי מסיבין שלא
{ | נועדו לכך מראש. כי פנחס לבון אינו טיפוס של
טריבון, מן הסוג המושך אליו אוטומטית התלהבות
המונית. אף שיש בכוחו לעורר נאמנות והערכה בלב
המשתפים עמו פעולה מקרוב והעובדים במחיצתו, חסרה
לו התכונה השחקנית העושה רושם על ההמון, תכונה

19.10.60

28.12.60

שישנה לדויד בן־גוריון ולמשה דיין. רמתו האינטלקטואלית
הגבוהה הופכת אותו לפולמוסן חריף וחותך, אך לא
לנואם המשלהב את היצרים. אין הוא דמגוג היורד לרמתם
של הטפשים, או המשתמש בלהטוטים הזולים של מנהיג
הרודף אחר פופולריות.
שום דבר בעברו לא הכשיר אותו לקראת התפקיד
שמילא השנה כמוקד של התעוררות המונית. אילו נערך
לפני חמש שנים מישאל על השאלה :״מי מעשרת מנהיגי
מפא״י ה,א הפחות מתאים להפוך לדגל לאומי קרוב
לוודאי כי הרוב היה מצביע על לבון.
ואמנם, התפתחותו של לבון הובילה בכיוון שונה. את
אופיו, רב הניגודים, ירש משני הוריו, בעלי האופי הנוגד.
אביו, א-רהם, שמת לפני 25 שנה, בעת רחצה במקווה
ירושלמי, היה חכם יהודי, נצר משפחת חסידים, שהוריש
לבנו את היסוד האי־ראציומי, שהיהודים רגילים לקרוא
לו ״חזון״ ,יחד עם יכולת אינטלקטואלית בלתי־רגילה.
אמו, לאה־אלטה, שמתה בהיותו בן ,14 היתה אשת־עסקים
מעשית, ניהלה את עסקי המשפחה והורישה לבנה
הגיון חותך. הגיון קיצוני הכפוף לאמונה מיסטית, שאין
מקורה בעולם ההגיון — זהו עיקר אופיו של לבון.
תכונה אופיינית בולטת אחרת הינד, אף היא פרי
ילדותו. פנחס לבון הוא הצעיר בין חמשה אחים ואחיות*,
ילד־הפלא המפונק של המשפחה משחר נעוריו. מכאן
בטחונו העצמי הרב, הנראה לעתים ביהירות מרגיזה
ביחסי־אדם! ,שרכשה לו אוייבים לא־מעטים.
כל דבר בפינחס, מרגע לידתו ממש, היה בלתי־רגיל
ויוצא־דופן. מכיון שנולד בכ״ט בתמוז (לפני 57 שנה
וחודשיים) ,חלה ברית־המילה בעשרת הימים הראשונים
של חודש אב, בהם אין יהודים אוכלים בשר, באבלם על
חורבן בית־המיק!ש. אולם לפי המסורת, מותר להפר כלל
זה בשעת ברית־מילה. הופעת האח הצעיר סיפקה למשפחת
לוביאניקר כולה סיבה רצוייה לשחוט פרה שלמה ולאכלר,
בתיאבון.
ההתפעלות המשפחתית מן הנער המבריק לא היתד,
חסרת־יסוד. פינהם הצעיר, שלמד אצל מורים פרטיים
בעיירת מולדתו הגאליצאית, קופיצ׳ינצה, נסע רק פעם
בשנה לעיר־המחוז, טרח פול, כדי לעמוד בבחינות. הוא
הצטיין בתפיסה מזהירה, מצא די זמן כדי לעסוק בפעולות
תנועת המער השומר הצעיר.
הוא הצטיין פחות בקבלת מרות. כשנכנס ללימודים
סדירים בגימנסיה הפולנית, לשם קבלת תעודת־בגרות, עבר
על איסור מפורש, שבא למנוע את השימוש בכל לשון
אחרת מלבד שפת־המדינה. משנתפס על־ידי המורה לספרות
פולנית, כשהוא משוחח באידיש במסדרון, היה צפוי לו
גירוש מיידי. אולם המורה חם על תלמידו המצטיין, שזכה
בתום השנה לתהילה מיוחדת, משנשלח חיבורו על ספרות
פולין למשרד־החינוך כיצירת־מופת.
לפני כן קרה מקרה שעשה רושם עמוק במשפחה,
ושהטביע את חותמו על אופיו של לבון לנצח. בשנת
1921 נערכו הבחירות לסיים, הכנסת הפולנית. עקב החרמת
הבחירות על־ידי המיעוט האוקראיני הגדול, יכלו גם
מפלגות יהודיות קטנות לקוות לייצוג בבית־ר,נבחרים. לעיר
קופיצ׳ינצר, בא אחד התותחים הגדולים של פועלי־ציוך
שמאל, הסיעה הציונית השמאלנית. אנשי הפועל־הצעיר,
השמאלניים פחות, לא ידעו את מי להעמיד נגדו בוויכוח
בבית־הכנסת. מחוסר ברירה בחרו בתלמיד בן ד,־. 17
היה זה קרב של דויד וגולית. אחרי שהמנהיג הקשיש
חצב אש ולהבות, קם נגדו הנער, שנראה כפרחח בן , 15
סתר לחלוטין את כל דבריו. הקהל פרץ בתרועת התלהבות,
הוציא את הצעיר מבית־הכנסת על כתפיו**.

נזגגת בוזרר גזגזנזן ך
*ט גמר הלימודים בגימנסיה החליט לבון להקדיש
* *את כל מרצו למפלגתו, מפלגת הפועל הצעיר.
״לשם מה צריך חבר קבוצה להיות מלומד?״ שאל את
אחיו ואחיותיו הבכורים. אולם מועצת האחים החליטה
אחרת: פג;,ס חוייב לבקר באוניברסיטה של לבוב, ללמוד
משפטים. לצורך זד. השאירה לו המשפחה, בעלותה
ארצה, סכום הגון של כסף. החשבון: הסטודנט יחיה מן
״ הבכור: זליג, מנהל חברת שיכון הסתדרותית; צבי,
חנהל חברת־שיכון פרטית; האחות שיינדל, הנשואה ב־ארצות־הברית;
האחות חוזה ז״ל, לשעבר מנהלת בן־שמן.
*״ מעניין כי א! תו מיקרה עצמו קרה, עשרים שנה לפני
כן, לצעיר דויד גרין (בן־גוריון) בעיירת מולדתו, פלונסק,
בוויכוח עם קומוניסט בבית־הכנסת המקומי.

הש&ססה

דש׳מזדס ורווחו חונזודנ

האדם השלישי
11 .1.61

8.3.61

15.3.61

הריבית, יחזיר בתום הלימודים את הקרן למשפחתו בארץ, הבחירות לכנסת השנייה צורף שוב לממשלה, הפעם כשר
שת^ים בד, בית.
בלי תיק. כאשר החליט בן־גוריון לצאת לשדר-,ב! קר,
או׳׳םמש ^ מ ה המשפחה, קפץ לבון בשתי רגליו לתוך מתוך תקווה כי העדרו ימוטט את הממשלה שהתנגדה
הקלוית ד״ו׳ויט׳ת. יחו עם כמה חברים ייסד את תנועת לקו האק״יביסטי שעו, התמנה לטון תחילה לממלא־מקום
גוו ד,ניה, תנועת־הנוער של הפועל־הצעיר. לצורך זה הוציא שר־ד,בטחון, וכעבור חצי שנד, לשר־ד,בטחון ממש.
חיש מ, ,ר את בל ו.,ם ף של ד,משען,ה, ס מעט רעב, ישן
לבון נכנס לתפקיד זה כאקטיביסט קיצוני, הנאמן לקו
על שולחן בשני חדרי התנועה, כשערימת־כרוזים משמשת בן־גוריון. אילם הודשי כהונתו היו תקופת־לימוד. ככל
כר לראשו. את לימודיו זנח לחלוטין.
ש,,דר לעובי הקורה שד ד,געשה מאחורי מסך־הסודיות
כשנודע הדבר למשפחה, שלחה את האחות חוזה, שהיתר, ד,בטחוני, כן גברו פיקפוקיו לגבי ארגון מערכת־הבטחון,
מבוגרת בשנתיים מפנחט, כקומיסאר משפחתי להשגיח על א! פי מנהליה ומדיניותם. הוא הכין תוכנית מפורטת לאיר־ד
גט. ר,מ!וות לא סבלו׳ ,חוכמות: היא סחבה את גון מחדש של מערכת־הבטחון, שסגמתה היתר, להביא
מכנסיו ואת נעליו של האח, כדי להכריחו להישאר בחדרו לשינוי יסודי, כדי למנוע ריכוז כ׳ חות בידי יחיד או
וללמוד .״הוא עשה לנו את המוות,״ סיפר פעם אחיו, יחידים. במיקרה התנגש עם שני חסידי בן־גוריון —
זליג .״הלימודים שלו עלו לנו בדמים, תרתי משמע.״
מנהל משרד־ד,בטחון שמעון פרס וראש המטה הכללי
אולם טיפול האחות הנימרצת הצליח. לבון סיים את משה דיין. עוד יותר הרגיז את דויד בן־גוריון הגולה
ארבע שנות לימודיו. אמר עליו הפר!פסור כארו, מומחה בשוד,־בוקר. כי בניג; ד למצופה, לא רץ לבון כל שני
בינלאומי למשפטים, שהיה מחנכו :״פנו,ס זה נושא בכיסו
וחמישי לכפר ד,נגבי, כדי לקבל שם הוראות מפי ״הזקן״.
את מטה המרשלים!״• הוא לא תיאר לעצמו כי לבון יהיד״ בכל תקופת כהונתו, הטריח עצמו רק פעם אחת לשדה־באחד
הימים, שרת״טחון של מוינה ריבונית.
בוקר, וגם זה רק בחברת נ,זום גולדמן, לשם הסדרת
מתקיפת הלימודים שרדה לפנחס אהבה עזה לאחותו. כמר, עניינים כלליים.
היא נסתיימה לפני שנתיים, כאשר שכב בבית־ד,חולים
כך הוכן הרקע לאירגון הקנונייה המבישה לסילוקו.
בגלל התקעת־לב, ולא ידע כי בחדר סמוך מתו; אחותו
היו לה כמה וכמה גורמים. בין השאר:
מסרטן. ס״רו, ערכים ותמורות, נושא את ההקדשה הבאה:
• הצורך למצוא תירוץ כלשה׳ ,שיאפשר לבן־גוריון
״לזכר א,.ותי האהובה, חוזה, שהוציאה נשמתה האצילה לחזור בכבוד מגלותו ולהשתלט בח,רה על מערכת־ד,בטחון
עת הייתי מרותק למיטה באותו בית־ד,חולים, לא ידעתי
והממשלה!
כי שעותיה ספירות ולא יכולתי לראותה ולהיפרד ממנה
• הצורך למצוא שעיר־לעזאזל לעסק־הביש, שגם בן־
בטרם נדם לבה.״
גוריון וגם דיין היו מעורבים בו עד מעל לראש;
בשנת 1929 הגיע פיניה לוביאניקר סוף־סוף ארצה, עם
• רצינו של פרס להיפטר מבוס בלתי־נוח, שהתעקש
הק-ו״ר. ו,ראשונה של גורדוניה, עבד בעבודה שכירה
(בניגוד לבן־גוריון) לפקח אישית על הנעשה בעסקות
בחדרה עד שהצטרף, כעבור שנתיים, לקבוצת חולדה.
המשק והנשק של המשרד!
היא נשארה ביתו השני, ואליה יצא השנה למנוחה, למחרת
• השאיפה של פרם ודיין למנוע את ביצוע ההצעות
הדחתו.
לפיקוח על מערכת־ר,בטחון, אותן הכין לבון;
בסוף שנות השלושים שלחה אותו מפלגתו להשתלם
0הרצון המשותף של בן־גוריון ונערי חצרו לפתוח
בבית־הספר הלונדוני לכלכלה, מולדתו המפורסמת של
בקו שהוביל — למחרת סילוק לבון — מן ההתקפה
הסוציאליום הבריטי השמאלני. שם הופתע על־יוי מלחמת־הגדולה
על עזה (פברואר )1955 עד למיבצע סיני (אוקטוהעולם,
נאלץ לחזור ארצה בדרך הארובה סביב אפריקה. בר .)1956 רצון זה הביא בהכרח גם לסילוק 1משה שרת.
נסיעה זו נתנה לו את הד,זו מנות למעשה אופייני נוסף
כך התמזגו במזימת־ד,סילוק השפלה כל שאיפות בן־
של הפרת־משמעת: כשביקר, בחברת ידידים לבנים ושחוגוריון:
כינון שלטון־היחיד שלו ושל נערי־חצרו במדינה,
רים, במסעדה דרום־אפריקאית מפורסמת, נדרשו השחורים
והנהגת הקו ה״בטחוניסטי״ שלהם כלפי חוץ. מטרה
לצאת. לבון סירב, הניע את חבריו לשכור את האולם
כפולה זו קידשה את האמצעים. הביצוע — עדויות־כולו
לאותו ערב, לגרש את כל האורחים הלבנים. היה
השקר, זיופי המיסמכים, העלמת הניירות ומסע הלחישות
זה מעשה נאה לאדם שעתיד היה לייסד את הסמינר — הושאר בידי מ׳ מחים.
האפרו־אסיאתי של ההסתדרות.
בתקופה זו עלה כוכבו בהסתדרות. השפעתו גברה
^יי בצר נזו ל ו וי בצר
והלכה במרוצת השנים, על אף פולמוסו החריף עם דויד
בן־גוריון. בסיסו נשאר חבר הקבוצות, שהוא היה מנהיגו.
ך • ילוקו של לכץ מתפקיד שר־הבטחון ומן הממשלה
הוא ביקר במחנות־העק רים באירופה, גם במזרח הקומוניסטי.
בהתקרב מלחמת־העצמאות מונה לראש ועדה | 1היה המכה הקשה ביותר בחייו. נסיבות ההדחה —
שתפקידה היה לתכנן מראש את יחסי המדינה עם ההסתדרות.
כאשר יצא יוסף שפרינצק, אז מזכיר ההסתדרות,
לשליחות מדינית, התמנו לבון וגולדה מאיר כמזכירים־
בפועל. וכאשר מונה שפרינצק ביום קום המדינה לי! שבראש
מועצת־ד,מדינה, המוסד שקדם לכנסת, הפך פנחס
לבון המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים. היה זה
הישג מזהיר לאדם בן .44

18.8.61

23.8.81

אחרי שהוטלה עליו האחריות לעסק־ביש, בו הופקרו שליחי
המדינה בצורה קלת־דעת ונפשעת למוות — הטילו עליו
צל שחור. הידיעה כי אין הוא מסוגל לה׳ כיח את צדקתו,
מחוסר עדים ומיסמכים, העכירה את רוחו. סיפר אחד
השרים על מצב־ר-חו בימים ההם :״הוא היה מסתגר
ומתבודד. הוא אכל את עצמו.״
אך לא לזמן רב. ותיקי מפא״י ידעו כי משהו אינו
כשורה בנסיבות ההדחה. מאחורי לבון עדיין עמד הכוח
המקובץ של קבוצות מפא״י, שידעו כי נעשה עוול
למנהיגן. המצפון הרע של מפא״י לא הספיק לטיהור לבון
— אך הוא הוציא את לבון מן הבידוד. באישור בן־
גוריון מונה לבון ליושב־ראש של ועדה מפא״יית להכנת
המדינה לשעת־חירום, בה הציע להקים מועצה לאומית
לענייני הגנה. כעבור זמן הוטל עליו תפקיד חשוב יותר:
תפקיד המזכיר הכללי של ההסתדרות, אותו תפקיד שהיה
בידיו לפני הצטרפותו לממשלה.
הסכמתם למינוי זה היה המשגה החמור ביותר של בן־
גוריון ונערי־חצרו. היה נדמה להם כי אבד הכלח על
ההסתדרות, וכי מזכירה שוב אינו אלא בעל עמדה ממדרגה
שנייה. לבון סבר אחרת. נאמן לדעתו, אותה ביטא עוד
בראשית ימי המדינה, על חשיבות ארג׳ ני־ד,התנדבות
לעומת ארגון־ר,כפייה הממלכתי, ניגש להפוך את ההסתדרות
לכוח המרכזי במדינה, מיבצע עצמאי מול המנגנון הממשלתי,
שהפך מיבצרם של בן־גוריון ונעריו.
תוך כמה שנים בנה לבון את מיבצרו. הוא פיתח את
ההסתדרות, גיבש את אגפיה המדיניים, כגון הסמינר
האפרו־אסיאתי. את החברות ההסתדרותיות, שהפכו במרוצת
השנים לטרסטים עצמאיים בידי קומץ מנהלים, שיעבד
מחדש למרות הוועד־הפועל, תוך פיצולן וחלוקתן ליחידות
קטנות יותר. בשנת 1959 כבר היה די חזק כדי לכפות
על בן־גוריון קואליציה ממשלתית פועלית (בעוד בן-
גוריון רצה להקים קואליציה ימנית עם הציונים־הכלליים),
ולמנוע בעדו להלאים את קופת־החולים, אחרי שבן־גוריון
כבר התחייב לכך בכתב.
כל אותו זמן לא זנח לבון את הפרשה אף לרגע. אולם
הוא לא דחק את הקץ. יריביו השלו את עצמם כי העניין
נגמר מזמן, וכי הם בטוחים מפני גילוי התועבה. הם לא
לקחו בחשבון את תכונתו העיקרית של לבון, אותה
הפגין בשנת תשכ״א בצורה כד, מזהירה: את יכולתו
לחכות בסבלנות, בעצבים שקטים, לשעת־כושר.
הוא חי בשקט בדירתו הצנועה (אולם גדול וחדר שני,
קטן יותר) בקומה החמישית של הבית מם׳ 85 ברחוב
גורדון, בחברת אשתו לאה (״ל, סי״) .לבון הכיר אותה
בקונגרס הציוני בשווייץ. לוסי אלשטיין היתר, אז בת
,26 צעירה מקובנו שעברה את מדורי־הגיהינום של
אירופה הנאצית, נכוותה קשה בשעה שהגרמנים הפציצו
(המשך בעמוד ) 18

שכר וזלעזור של א0 \2־יבינזט
ך* דא היה לכל הדע ת מזכיר מצויץ. רק באי־רצון
1ן נטש תפקיד זה כדי להצטרף לממשלה, בסוף .1950
עד היום רואים רבים בכך מעשה־נקמה של בן־גוריון.
כי הלה הטיל עליו, למרות סירובו, את תפקיד שרד,חקלאות,
אף שלא הבין מאומה בשטח זה. ממשרה זו
נאלץ להתפטר אחרי שהוטלה עליו האחריות לבזיון
מקצועי — רכישת ספינות־דייג יקרות שלא התאימו
לתפקידן. אך התלונה העיקרית היתד, כי לא הצליח לשקם
את החקלאים, שסבלו אותה שנה מבצורת קשה ביותר.
מעטים ידעו את הסיבה: לבון אמנם השיג סכום ניכר
למטרה זו, אך הכסף הופקע על־ידי הממשלה לצורכי
בטחון.
אין ספק כי לבון לא הצליח בתפקיד שר־ד,חקלאות.
אך כשלונו היה בוודאי קטן מזה של השר האחרון, משר,
דיין.
במשך קרוב לשנה, נשאר לבון בלי תפקיד. אך אחרי
• רמז לאימרה המפורסמת של נפוליון, כי נל חייל
צרפתי נושא בתרמילו מטה של מרשל.

מול פ *1המדיחים.

פ!חש לבון בעת התנערותו, בישיבת הוועד הפועל

שגזונה־גושר איש גאשה נזיהרג בשנת השכ״א אה הישגיהם וכשרונוך ויך זגן שר ישרא2־ גהעורגד.
הם נבהרג ננר־ידי ננה־כי ״הנננרם הנה״ ,הנך בח־ינת כר נזאנרשנת שנת השכ״א.

יורי גאגאוין הז7ז?0ו8.

העולם

אתה היית ראש וסמל לכל אותם מנהיגים במרחב השמי,
שביקשו להשתלב במערך המדיני של האדונים־מאתמול
ובתרבותם. בעמדתו זו היית אבן־נגף בדרכה של מלחמת־השיחרור
השמית, רבת הדגלים, השאפת לניטרול המרחב
ולגירוש שני הגושים הצבאיים מתחומו. אך משנקלעת
למשבר שהוכיח לך כי מיקסם־שוא היתר, שאיפתך, היה לך
אומץ־הלב להיכנס למאבק ולהנהיג את לוחמי תוניס, שהצטיינו
במערכה. על כן הפכה אישיותך השנה סמל לתמורה
הגדולה המתחוללת במרחב, יהיה המשך דרכך אשר יהיה.

בשימך את נפשך בכפך, פרצת אל החלל החיצון ופתחת
בפני האנושות המשתאה יקום ומלואו. כמו איקארוס באגדה,
הגבהת עוף, אך לא נפלת. כמו כריסטופר קולומבוס,
גילית עולמות חדשים, והפכת את חלליתך, ווסטוק , 1
לסנטה מאריה גאלאנטה חדשה. אתה והבאים אחריך, בני
כל הלאומים, מסמלים את רצון האדם להמריא לשחקים
ולהיות אדון לגורלו, ואת יכולת הגאון האנושי להגשימו.

משה קול

חביב וגינה

מדיניות

מאיו יערי

בהיותך מראש־ני היוזמים ליצירת המפלגה הליברלית, תוך
איחוד שתי מפלגות ק, דמות, גרמת לשינוי העיקרי שחל
השנה בזירה המפלגתית של ישראל. בזכות יוזמה מבורכת
זו להבראת החיים המדיניים בארץ, זכיתם אתה וחבריך
לתוספת של שלושה מנדאטים בכנסת. בעוון הגבלתה
במתכוון של יוזמה זו, אי־הכללת מפלגה נוספת ואי-
משיכת כוחות חדשים, הפסדתם סיכוי לנצחון מוחשי׳ יותר.

ה כנ ס ת

בה דיעך, בשיא פרשת לבון, כי לא תשב בממשלה
בראשות דויד בן־גוריון, נתת למדינה כולה דוגמה של
אומץ־לב, והברחת את שאר מפלגות הקואליציה ללכת בעקבותיך.
בזאת תרמת תרומה גדולה לשינוי האקלים הציבורי,
שמת לאל את טכסיס־הסחיטה של ראש־הממשלה־המתפטר,
וכפית עליו התייצבות בפני הבוחר, שנסתיימה בהענשתו.

חיים לסקוב

ב 7ן חו1

בשיא הפרשה החלטת להתפטר מתפקידך הרם כרמטכ״ל.
במעשה זה התבטאו אותן תכונות של יושר, תום־לב, שלמות
פנימית ודבקות לאידיאל שציינו את כל חייך, ושהבליטו
אותך מבין קהל חורשי־המזימות, אמני האינטריגות, החנפנים
ומלחכי־הפינכה, השורצים במחיצתו של שר־הבטחון.
מופת אישי זה ישמש דוגמה חינוכית לדור חדש של קציני
צה״ל, שלא יתפשרו עם דעותיהם והכרתם הפנימית.

משה לנדוי

לוי אשכול
מעשיך והחלטותיך השפיעו השנה — לטובה או לרעה —
על מהלך המשק הלאומי יותר ממעשי כל אדם אחר. במשך
חודשי מערכת־הבחירוה שיעבדת את המשק כולו לצרכי
מפלגתך, עצרת זמנית את תהליך הידרדרותו, הזרמת לתוכו
מיליונים והגברת את קצב האינפלאציה — ולמחרת היום
ניגשת, בצינ ות האופיינית לך, להטיל על האזרח עול
מיסים חדשים, כדי לקחת ממנו חזרה את אשר נתת לו.
נוטף על תפקידך ההפכפך בפרשת־לבון, שנסתיים עת נעצת
סכין בגב ידידך, מילאת תפקיד חשוב במניעת תבוסה גדולה
יותר למפלגה, אשר למענה הקרבת את כל שאר השיקולים.

גדעון האוזיו

במשך 114 הישיבות של משפט אייכמן, לעיני הע־לם כולו|| ,
סימלת את הוד רוממותו של החוק הישראלי, והעלית אותו
לגבהים חדשים של הדר וכבוד. מידותיך האנושיות תקיפותך
העדינה, הגינותך הבולטת, אישיותך הרב־גוונית וידעך
המשפטי, הטביעו חותמם על כל רגע מרגעי המשפט.
בעזרה שני חבריך, העמקת את יראת־הכבוד של האומה
אל שופטיה, ועזרת לבצר את מערכת השיפוט הבלתי־תלוייה.

בקבעו את קו התביעה במשפט אייכמן, שמת לנגד עיניך
כציווי עליון את הבלטת השואה היהודית. למרות ליקוייו
לגבי הבנת הנאציזם וגילוי האמת ההיסטורית במלואה,
הנחיל קו זה ליה די העולם כולו חוויה מזעזעת ומאחדת,
ובזאת תרמת תרומה מכרעת לחיזוק הסולידריות היהודית
ברחבי תבל. אתה נטלת לעצמך את התפקיד להופיע
בשמם של ,׳ששה מיליון מאשימים שאינם יכולים עוד
להופיע באולם בית־המשפט.״ ובתפקיד זה עמדת בכבוד.

אויה דיסנצ׳יק

עיתונות

יוצרי ״שניט 2׳

מדע

אף שפרי עמלכם נוצל לרעה בא־רח ציני, על־ידי עסקנים
פוליטיים אנוכיים, זרעה הצלחתכם גאוות ובטחון בלב
האומה. כמו עמיתיכם בכור האטומי, הוכחתם את הכושר
המדעי והטכני של המדינה, שיוכל בבוא היום להביא
ברכה לאומה, למרחב ולע לס, אם יכוון בידי הנה זה אחרת
לקראת יעדים אחרים. מסירותכם, יכולתכם ורמתכם ידרבנו
את הנוער העברי למאמצים גדולים יותר של פיתות עצמי.

מן הרגע בו התפוצצה פרשת־לבון, כתוצאה מידיעה
שהתפרסמה בעתון־הערב שהנך עורכו, רתמת את כל
כוחות עתונך למאבק למען הצדק. לפי מיטב המסורת של
העתונות החופשית, גילית את טכסיסיהס של כוחות החושך,
ביישת את התנהגותם של עתונים הנונים־כביכול, אשר
התייצבו לימין הדיקטטורה־בדרך, ובזאת נתת את חלקך
לקיום חופש־העתונות כיסוד הדמוקראטיה הישראלית.

יצחק בונברום

ק. צטניק
ספרות באחד הרגעים הגדולים של השנה, עת צנחת אין־אונים
על דוכן־העדים של משפט אייכמן, גילמת בצורה דרמאתית
את אחדות היוצר ויצירתו. ספרך קראו לו פיפל, שיצא
לאור השנה, הוסיף נדבך חדש למפעל חייך — הנצחת
השואה היהודית — אותו קיבלת על עצמך כעולו של
נביא, בצאתך מבעד שערי מחנה־המוות, מוזלמן אחד מיני
רבים. הזדהותך האישית עם יצירתך, הנובעת ממעמקי לבך,
תוך העלמת אישיותך מאחורי היצירה, עומדת בניגוד חותך
להתנוונות המוסרית, לרגש הלא־איבפתיות, לחוסר־המצפון,
ליצר המופרז של התבלטות עצמית ולרדיפה אחר הכבוד
והבצע, האוכלים חלקות כה רבות של מעצבי הספרות העברית.

בהיותך חלק מצבא מדעני ישראל השוקד ללא הרף על
מחקרים לטובת האנושות כולה ואף מגיע להישגים נכבדים
בשטחים שונים, תרמת אתה תרומה חשובה למחקר רפואי,
במאבק נגד אחד האיומים הנוראים ביותר לאנושות —
הסרטן. בהקדישך את חייך, זה 25 שנה, למלחמה בסרטן,
התייצבת בראש המחלקה לביולוגיה נסיונית במכון וייצמן,
התרכזת בפיתוח תיאוריה של הפיכת תאי דם לתאי סרטן
הדם, גילית גישה חדשה להשתלשלות המאורעות הקודמים
להתפתחותה של מחלת הסרטן. הישגיך הראשונים במחקר
רפואי זה, שזיכו השנה את מחקרך בהענקה נכבדת ממכיני
הבריאות של ארצות־הברית, מצעידים את כלל האנושות
אל עבר כיבושים נוספים במלחמתה הממושכת באויב זה.

יוסדה שוחמכו

גיורא גורס

במשך שנה תמימה נמקת לבדך, רחוק מאהבת־אם ומן
החום של קן משפחתי בטוח, מנותק מהוריך ומהורי־הוריך
כאחד, שבוי בידי קנאים דתיים. אתה עמדת במרכז מחל קת
טראגית, שאת מהותה לא יכולת להבין, בה התייצבו הקנאות
העיוורת של שוביך והציניות המפוכחת של עוזריהם מול
החוק היסודי של אהבת־האדם. סבלך שלך, וסבלם הלא־יתואר
של הוריך, עזרו להקנות לרבבות הורים אחרים
את תחושת הסכנה הרבה הטמונה בקנאות דתית חסרת-
מצרים, ואולי יעזרו בזאת גם להבראת כוחות־הדת עצמם.

חנה מהן

תיאסרוו

תוך עיצוב דמותה של אליזבת, הרודנית האכזרית במחזה
לוארי סטיוארט, התעלית לשיא חדש בדרכך האמנותית רבת־הצדדים.
הצלחתך זו עזרה להפיכת ההצגה למאורע שהרג
מת!.ום התיאטרון, שהשתלב במערכה המדינית והרוחנית
של הפרשה, ושהחדר בזאת את התיאטרון העברי, לשעה
קלה, אל יעודו האמיתי: להשתתף בעיצוב דמות האומה.

צב־ אלדובי

לא נולדת אמן — אך הפכת לאמן מארגני האמנית בישראל,
אדם היודע לשלב את ההצלחה המיסחרית בסיפוק דרישותיו
של קהל חובבי האמנות בישראל בייבוא אמנותי על רמה
גבוהה ובהשבחת הטעם הטוב של ההמונים למופעי בידור.
בהיעדר כל יצירה אמנותית מקורית ראויה לשמה, השפעת
אתה בצורה מכרעת על חיי ר,אמנ ת בארץ, כשגולת הכותרת
של פעולותיך היתה השנה העלאת המיוסיקול האמריקאי
סיפור הפרברים (הסט סייד סטור ),על הבמה בארץ.

הנהוס נהן־מינץ

ספורס

בשנה בה המו מגרשי־הספורט בישראל, אך הספורט עצמו
קפא על שמריו; בעת שנשברו שיאים ישראליים בתריסרים
— אך כימעט כולם בידי ספורטאים־א רחים, ש.או לכינוס־הפועל
או למכביר, השישית; ייצגת אתה את ענף הספורט
הי:.יד בישראל שהתעורר לחיים, צעד קדימה בצעדים
מאוששים, והוסיף כבוד לספורט• הישראלי בעיני העמים
— הכדורסל. באישיותך היווית דוגמה ומופת לספורטאי
ישראל, כספורטאי חובב המגיע להישגים בספורט בד בבד
עם הישגים בלימודים, המתמסר בכל ליבו לקבוצתו ולנבחרת
מדינתו, והשומר על כללי ההגינות והמוסר הספורטיבי.

אווה זהבי

יצר־הפרסום, תאוות־הבצע וההתנשאות ההרפתקנית דחפו
אותך לקראת הרפתקה ח&רת־שוזר, עבורה נענשת בעונש חמור
על אדמת נכר. ממשלתך נטשה אותך והפקירה א תך לגורלך.
אולם מעבר למניעים המפוקפקים שדחפוך להרפתקה זו,
הזדקרה מטרה חיובית ומוסרית כשלעצמה: להביא ר, צחי״
עמים על עונשם. מטרה זו מחפה במידה רבה על מעשיך.

אשה

באחת הפרשות הסנסציוניות ביותר של השנה, גילמת את
התכונות הפשוטות של אה־ת־אשה והכרת־תודה. כאשר
ידידך, ישראל בר, נאסר בשל פעילות שלא היה לך מושג
אודותיה, נשארת נאמנה לו בצרה, ן ואגת לצרכיו וחרדה
להגנתו, ובזאת רכשת לך יחם של כבוד מצד המאשימים
והנאשם כאחד. את, שהתנסית בסבלות החיים, הוכחת השנה
כי אכן למדת מנסיונותיך המרים לקח אנושי גדול.

כחיי 50
העם העוק׳ם המרועיעים
״מי צודק? — זאת לא אכיר.
אן את זאת אומר בלי פחד:
כי הרב והנזיר
מסריחים שניהם גם יחד!״

בריאות ־ זיקוק -טעם
הושגו ע״י ביח״ר ״עץ־הזית״
לכן — נבחר שמן ״אקסטרה״ 0.1(.של ״עץ־הזית״ לשמוש בכפר
המכביד.
לכן — נבחר שמן ״אקסטרה״ סיס של ״עץ־הזית״ ע״י כל עקרת־בית
מתקדמת בארץ

על כלשולחן. בכל בית. שנון ״א ק סט ר ה ״

עעזג זי ת
חג שמח עם
ברכת

שנה נווב ה
שלוחה
שנהג\ובה ומתוקה
לכל בי ת ישראל

לאלפי ל קו חו תינו

מסקנה נוקבת זו׳ אותה שם היינריך
היינה בפיה של מלכת ספרד, בתום ויכוח
פומבי בין נציגי הדת היהודית והדת הנוצרית׳
היתד, קרובה ללבו של האורח הישראלי,
שהשקיף בשבוע האחרון בתשכ״א
על מעשי שני הגושים הגדולים בעולם.
מאז תום מלחמת־העולם השניה לא היה
שבע בו הוכיחו שני הגושים בצינהת כה
גסה את הדמיון המהותי ביניהם — את
תאוות־השלם; ן, את הזילזול בדעת האנושות,
את האמונה העיוורת בכוח, המשותפים לשניהם
כאחד.
כרית המועצות עשתה השבוע את
הצעד המדהים ביותר שלה, מאז כריתת
ח זה ריבנטרום־מולוטוב לפני 22 שנה בדיוק.
היא הודיעה, בלי כל הקדמות, שהיא
מחדשת את ניסוייה הגרעיניים.
מזה שנים טענה התנועה הקומוניסטית
הבינלאומית כי כל ניסוי גרעיני מרעיל את
אוויר העולם, זורע מתת ומביא ללידת
ילדים פגומים. כמה מטובי המדענים במערב
הצטרפו לטענה זו. המדינות הניטראליות,
וגם במה מדינות השייכות לגוש המערבי
(כמו יפאן) תמכו בה. כהוצאה מכך נאלץ
גם המערב לה דיע על הפסקת ניסוייו.
השבוע ירקה ברית־המועצות בפני כל
אלה. לא היתד. כל סיבה לכך, מלבד לחץ
אנשי הבטחוניזם הסובייטי, שביקשו לשכלל
את המערך הצבאי של מולדתם, ולהפיל תוך
כדי בך פחד על העמים הקטנים.
ארצות־הברית היתר, עסוקה, אותה
שעה, בביצוע כמה מעשי־נבלה משלה. בנתנו
את ידו ליסודות השחורים ביותר של
אמריקה הלטינית, העניש מנגנון־החושך האמריקאי
כל מדינאי לאטיני שהעז לקבל את
פני שליחו הנודד של קאסטרו, המהפכן השמאלני
ארנסטו (״צ׳״) גוזארה.
ל מינם של הסוכנים האמריקאים התייצב
המעמד הרקוב ביותר עלי אדמות — בעלי
האחוזות, אילי־ההון והגנרלים של אמריקה
הדרומית, המקיימים בקרב המוני ארצותיהם
רמת־חיים הקרובה לגבול הרעב הנצחי. בעזרתם
סילק מנגנון־החושך הצפון־אמריקאי
השבוע את נשיא בראזיל האדירה, ניסה
למנוע את כניסתו לתפקיד של סגן־הנשיא,
הביא את בראזיל לעברי פי פחה של מל־המת־אזרחים,
וגירש את שר־החוץ הארגנטיני.
הפשע המשותף של כל אלה: גילוי
אהדה כלשהי למשטרו של קאסטרו, מפקיע
האחוזות וההון הזר.
גד&זץ ר בי עי. פעולות אלה של שני
הענקים המרושעים היפנו בהכרח את עיני
העמים אל בלגראד, שם נעשה השבוע
נסיון גורלי ללכד את כ חם של עמים קטנים
רבים לכוח שלישי, שיוכל לרסן את
הגושים המזויינים. כפי שאפשר היה לצפות,
היו זרועים מכשולים רבים בדרך זו. אר
אין ספק שהניטראליזם העולמי׳ תקוות כל
העמים הקטנים השואפים לחופש, ימצא
בסופו של דבר את ביטויו המדיני.
היה זה טראגי שאזרחי ישראל, אשר לבם
היד, נתון לנסיון רב־חשיבוה זה, מצאו את
עצמם בצבת. מדיניות ממשלת ישראל בתריסר
השנים האחרונות יצרה מצב בו היה
הגוש השלישי מוכרח להיות אנטי־ישראלי׳.
גם השבוע נהגה ממשלת ישראל כאילו זה
מצב טבעי, שמאלוהים הוא, תחת לעשות
מאמץ נועז ונואש לשדהו בעוד מועד.
כך מתקרב מצב, בו יהיה העולם מחולק
לשלושה גושים גדולים — ואילו ישראל
הקטנה, בת שני מיליון התשבים, תהווה
לבדה מעין גושון רביעי, עם לבדד ישכון.

מפלגו ת
מחיר ה בגיד ה

המנוי -
!ן יבלוז
ח טוגווך,
נא מרט
א\\זנ ב\ז 3רנז.

״מה קרה להם?״ שאלו את עצמם אזרחי
ישראל, השבוע, בתמהון גובר והולך, בקוראם
את עתוניהם.
כוונתם היתד, לעסקני ארבע מפלגות הקואליציה
הקודמת. אף שהבטיחו רבות ב•
מצב שמצא השבוע את בים ויו בהח־רמתן
הזמנית של תעודות תשעת הכתבים
הישראליים שנהרו לבלגראד. גרמו לכן ה׳
עתונאים עצמם, שהם ברובם פרו־מערביים
ואנטי־ניטראליסטיים קיצוניים, כאשר הטרידו
את המדינאים הערביים. התעודות הוחזרו
נאשר הבטיחו כי להבא ינהגו ביתר טאקט.
ה עו ל ם חז ה 1252

מערכת הבחירות, לא האמין האזרח המנוסה,
בסתר לבו, כי יגשימו את הבטחתם
ויילחמו ברצינות נגד שלטון־היחיד הבן־
גוריוני. הוא היה מיכן שלמחרת הבחירות
יפליטו העסקנים כמה מליצות רמות, יעשו
מחווה אחד או שניים — ויחזרו לדאוג
לאינטרסים העיוזרים שלהם. כי כך נהגו
מאז ומעילם עסקני מפלגות בישראל.
והנה נהגו העסקנים אחרת. האזרח הספקן
הרגיש עצמו בילד המקבל בראש
השנה מתנות שלא ציפה להן ברצינות.
העסקנים עצמם נהגו בעוז־רוח גובר והולך.
פתרון התעלומה היה, כמובן, שלא העסקנים
השתנו. השתנה האזרח הישראלי.
דעת־הקהל, שהיתר בעבר חסרו״־תוקף, הפכה
כוח חשוב בחיי המדינה.
:יר באופק. כך קרה שכל המפלגות
פעלו, כביכול, בניגוד לאינטרסים של עצמן.
גם השמאל וגם הימין יכלו לסחוט ממפא״י
ויתורים עצומים, אילו הסכימו להיכנס
עמה לקואליציה נפרדת.
תחת זאת קם השבוע דבר שמעטים העזו
להאמין בו, עוד לפני חודש. ארבע המפלגות
החליטו להקים ועדה, כדי לתאם ביניהן
את המשא־והמתן שלהן עם מפא״י. אותו
זמן החליטו לגשת, יחד עם חרות ומק״י,
לביצוע תוכנית־חקיקה, שתשנה את מהות
סדרי־השלטון בארץ. בין השאר: ביטול ה־מימשל
הצבאי, הגבלת תקופת ממשלת־מעבר,
ועשרות רפורמות אחרות״ .המפלגית
התחייבו לקיים ברית־חקיקה זו, אף במקרה
שחלק מהן יכנס לקואליציה ממשלתית והחלק
השני יישאר בחוץ.
בפגישה לא דובר בפירוש מה יקרה אם
מפא״י לא תקבל את הדרישה העיקרית,
להשאר במיעוט בממשלה הבאה. אולם בשיחות
פרטיות החלו מנהיגי המפלגות לדבר
בגלוי־לב גובר והולך על האפשרות של
הקמת ממשלת־ניר. הדיעה הכללית: זהו
נסיון מסוכן, שאיש אינו שש לקראתו. אך
עשוי להיווצר מצב פסיכולוגי, בו לא יהיה
מנוס מאפשרות זו•״.
שריקה כיער. כנגד חזית חדשה זו,
לא ידעה מפא״י מה לעשות. בן־גוריון
זעף, ומקורביו התלחשו על התפרצויות־זעם
תכופות, שהוכיחו כי מצב־רוחו של
הזקן התערער. משה דיין התהלך סר וזעף,
ביודעו כי כל הקאריירה הפוליטית שלו
מוטלת בספק. פרס שתק, ביודעו כי מצבו
חמור עוד יותר. בגבור הסערה, היו קברניטי
מפא״י מובנים לזרוק את כל נערי־החצר אל
המצולות, כדי להקל על הספינה.
כמה מאנשי מפא״י נהגו כילד פחדן,
השורק במעבה היער כדי להקנות לעצמו
אומץ־לב. הם ״החליטו״ כי מפא״י לא
תסכים להיות מיעוט בממשלה, החדירו ל־עתונים
הכפופים להם (בעיקר הארץ) ידיעות
שנועדו להפיץ סביבם אווירה של
בטחון־עצמי, לרפות ידי מפלגות אחרות.
לא פחות גסים היו תמרונים אחרים, בעיקר
של לוי אשכול וחבריו. הללו החליטו
לפתוח במשא־ומתן, אך להתרכז תחילה על
קווי־היסוד. הכוונה השקופה: אם ידובר על
מצע, תחת לדבר על הרכב הממשלה, תצטרך
כל מפלגה להבליט את דרישותיה ה־מסויימות.
הדתיים ידרשו חוק שבת בניגוד
לדעת מפ״ם, הליברלים ידרשו הלאמת קופת־חולים
בניגוד לדעת השמאל׳ השמאל ידרוש
תוספת־שכר בניגוד לדעת הליברלים.
כך יווצרו בקיעים בחימת המפלגות, שבעזרתם
תפיל מפא״י את החומה, תצא מהמצור.
תור האפתעות. טכסיסים פשוטים
אלה היו פשוטים מכדי שיוכלו לשבור את
החזית. אמנם, כל מפלגה חששה פן תבגוד
השניה, השמאל והימין כאחד חשדו בדתיים,
אך התנחמו כי בגידה דתית בלבד
לא תאפשר למפא״י להקים ממשלה.
שום מנהיג לא היה מוכן להתחייב מה
ילד יום. איש לא ניבא נבואות. אך עצם
העובדה כי מפא״י עמדה במצב כזה, בפעם
הראשונה מאז דור שלם, נתן מקום לתקווה
כי צפויות לאזרח׳ בשנה הבאה, מתנות
מפתיעות עוד יותר.

הכנ ס ת
ה אד טרנ טיב השר בן־ גו ריון
המעשה המחפיר ביותר של תשכ״א ביצע
ברגע האחרון ממש על־ידי תנועת־החרות.
עם פתיחת הכנסת, הגיעה שעת המיבחן
הראשון בין מפא״י ויריבותיה. על אף
היותה מיעוט של שליש, שולטת מפא״י

תוכנית החקיקה חזרה נימעט בדיוק

על ההצעות שפורטו על־ידי עורך העולם
הזה 1251 במאמר ״המינימום״.
** את דעת הליברלים על נישא. זה פירט
ח״כ יוסף ספיר, בשיחת־מערכת מפורטת,
שתפורסם בגליון השבוע של. אתגר.

חעזלס חזה 1252

ומגפי־ת

למעשה בכל המשרות החשובות בפרלמנט,
כשהיא מחזיקה בידיה את תפקיד היו״ר,
שניים מסגניו ויושבי־ראש שתי רוזעדות
החשובות ביותר — ועדת החוץ־והבטחון
וזעדת הכספים. עם ירידת כוחה, והתגבשות
חזית ניר, היתד, קיימת אפשרות מעשית
לצמצם כוח זה באופן מכריע.
היה זה חשוב לא רק כדי להגביר את
כוח הכנסת כלפי הממשלה (ובעיקר כלפי
מערכת־הבטחון) .חשיבותו הפסיכולוגית של
הצעד היתד׳ חשובה עוד הרבה יותר. אילו
ניצחו מפלגות־ניר את מפא״י, היתה נוצרת
אווירה שתקשה על מפא״י עוד יותר לשבור
את החזית המאיימת לשבור את שלטון־
היחיד של בן־גוריון בממשלה.
מפא״י היתד, זקוקה באופן נואש למציל.
הוא נמצא בדמות המפלגה שתבעה את
קול הבוחר בסיסמה שהיא לבדה מסוגלת
לשבור את שלטון־היחיד של מפא״י.
אתנן הבגידה. מאחורי הקלעים נרקמה
קנונייה בין עסקני מפא״י וחרות.
התוצאה: תמיכת חרות במפא״י, שהבטיחה
למפא״י לא רק את מקום היושב־ראש, אלא
גם את כל העמדות הקודמות שלה בוועדות,
כאילו לא ירדה כלל בבחירות. תמורת
הבגידה קיבלה חרות אתנן בצורת כמה פי־

(כל הזכויות שמורות)

• המפלגה הליבראלית תרבה את מפעליה הכלכליים

ותתפשט לתחומים חדשים כשטח זה. המיבצע העיקרי המתוכנן
על־ידי המפלגה הוא הקמת בנק, שיפעל בעיקר באיזורי הפיתוח. בעזרת
אמצעי כלכלי זה, מקזזים הליבראלים לחדור לאיזור השליטה המפא״יי
ולהרחלב את השפעתם גם על שיכבת אוכלוסיה זו. מפעלים כלכליים אחרים
המתוכננים על ידי הליבראלים :׳איחוד הקרנות הכלכליות הקיימות, הניפרדות
עדיין לפרוגרסיבים ולציוניס־הכלל״ם והקמת קרנות נוספות לבעלי מלאכה
וסוחרים זעירים.

ס מפא״י תמשיך לשתף פעולה עם חירות, בא־תם עניינים

שבהם תעמוד בפני לחץ הבדוק של אדכע המפלגות. אלמוגי,
יוספטל ופר ס ניהלו משא-ומתן עם אנשי חירות עוד לפני הבחירות. במטרה
למנוע את עריכת הבחירות, אן המו״מ התפוצץ בגלל התנגדותו של בן־גוריון
ובגלל חששותיה של חירות. אין להניח שחירות תעשה יותר מאשר הפגנוו
של עצמאות ומורת־רוח, למרות שגם צעדים אלה עלולים להזיק מאד לחזית
ארבע המפלגות.

9קשיים צפולים לחזית המפרגות, מצידה של המפליי
הליבראלית. הליבראלים טוענים, שעל־ידי הצטרפות הצ״כ ותוספת צירים
גדל כוחה של המפלגה כמעט פי שלש לעומת כוחה בקואליציה בעבר. משום

.,הבאה אזו רי ה!״
רודים בוועדות.
התוצאה היתד. קטלנית. הפיכת מפא״י
למיעוט בממשלה אפשרית רק כל עוד קיימת
אפשריות להקים ממשלה בלעדיה. ממשלה
בלי מפא״י תיתכן רק בתמיכת חרות.
צעדה של חרות בכנסת ר,יה בחזקת הודעה
לכל שאר שאר הסיעות שאי־אפשר לסמוך
עליה, וכי היא מוכנה להפוך מקל בידי
הדיקטטורה של בן־גוריון — אפילו בחינם.
היתר, זו סכנה נוראה לחזית האנטי מפא-
איי״ת. מעשה שאיים להציל את בן־גוריון
בשעתו הקשה ביותר.

כן לא יסכימו לסטטוס קוו בממשלה, ידרשו שי-נוייס בהתאם לכוחם החדש.
הסנוניות הראשונות של הדרישות: ביטול הפיקוח על ממבע זר וקופת חולינ
ממלכתית.

השמאל

9הדרישה הראשונה, אותה תעלה סיעת הליבראלים
בהם תדרות, היא הגדלת נציגותה בוועדה המרכזת ובוועדות
ההסתדרות. גודלה של הסיעה המאוחדת
מוסדות אלה והליבראלים אינם מתכוונים לוותר.

אינו

משתקף

עדיין

במיבנה

9חירות תארגן מפעלי תיור לחבריה כארצות־הסרית.
מטוסים מיוחדים עם חברי התנועה בארצות־הברית יתחילו להגיע ארצה החל
מהשבוע לסיורים מאורגנים בני חודש ימים.

* פיבפוד גלוי ע־שוי לפרוץ כקרוב כין קבוצת העסקנים
הספרדים, בראשותם •טל אליהו אלישר ודויד סיטון, לבין
מפא״י. עסקנים אלה, שפירסמו ערב הבחירות גילוי־דעת הקורא לספרדים

משע 3וד•
האם יכולה המשטרה לעצור בן־אדם לחודש
ימים, מבלי שתהיה מוכנה להסביר
לו על מה בדיוק נעצר? שאלה זו עמדה
השבוע בפני בית־משפט השלום, שעה שהקצין
החוקר, אברהם פריימן, ביקש הארכה
מעצרו של כרמה בהבוט מתל־אביב.
כתב־ד,אישום ׳נגד בחבוט היה טתמי ביותר
:״אתה נאשם בכך,״ נאמר בו ,״שבמשך
ארבעה חודשים, ביחד עם אחרים, ביצעת
פריצות באיזור תל־אביב והסביבה בבתי
מגורים וחנויות.״
חקירה מסתורית. חקירתו של הסניגור,
עורך־דין ישראל הייק, התרכזה
בנקודה מסתורית זו. הוא שאל את הקצין:
״אולי תוכל לנקוב מקום או תאריך של
פריצה אחת בלבד?״
״אינני יכול לענות, כי זה יכשיל את
החקירה,״ היתד, תשובת הקצין.
״אולי תוכל להגיד לי על מה אתם משוחחים
בשעת החקירה, אתה והואשם?״
״מצטער, גם זה יכשיל את החקירה.״

דרישות

אלה

עלולות

להבריח

מפלגות

מההסכם

להצביע בעד מפא״י, יטענו כי מפא״י לא קיימה את ההבטחות שהובטחו
לספרדים תמורת כרוז זה. בין ההבטחות: הענ קת מקומות במזכירות ובמרכז
מפא״י לעסקנים אלה.

מפא״י,

מצידה, טוענת כי העסקנים לא

חובתם וכי בריכוזי הספרדים, בעיקר ב שכונות
לעלות.

מילאו את

רושלים, ירד כוחה במקום

• לעומת זאת, עלו מאד סיכויו של המפקח הכללי של
משטרת ישראל, יוסף נחמיאם, לזכות בכם שר המשטרה.

החלטה על כן מתגבשת והולכת בצמרת מפא״י, הרואה בנחמיאס תחליף לשר
הנוכחי, אף הוא מעדות המזרח, בכור שיטרית.

(המשך בעמוד ) 16

—*ייי

״ברחוב דיזנגוף יש יותר יפהפיות מאשר כוויא ונטו כרומא, או
בשאנדאליזה בפאריס!״ זוהי היעה נפוצה בחוגי התיירים, ואף
בחוגי ישראלים מסויימים החוזרים מביקור כחו״ל. בעמודים אלה
מפרסם ״העולם הזה״ דעה נוגדת באופן קיצוני, מידי ארם הידוע

בציבור הישראלי, אך המעדיף לחתום בשם־עט, על מנת למנוע
הידרדרות הוויכוח למסלול אישי. בפרסמו דעה זו, על סמך חופש
הוויכוח, פותח ״העולם הזה״ סידרה בה יביעו מומחים שונים את ן
דעתם על נושא זה. והמערכת תפרסם ברצון גם דעות של קוראים,1 .

האמנם הצכריות יב
** איטר טען שופנהואר כי רק השכרון
^ המיני הוא המאפשר לגבר למצוא יופי
כלשהו במין הנשי, קצר־הרגליים ורחב־הירכיים,
לא הכיר את הצעירה הישראלית.
מה היה שופנהואר אומר אילו ראה אותה
עומדת ברחוב דיזנג ף, כשהיא לועסת מסטיק
כמו פרה המעלה גירה? או, גרוע
יותר — כשהיא מוציאה את המסטיק מן
הפה כדי להפליט מפיה בלילשל הברות
מתמשכות הנחשב בעיניה כדיבור?
גורל רחמן חסך חוויה זו משופנהואר.
אולם הגבר הישראלי הוא עד יומיומי ל־ת
פעה זו. תחת לקום ולהגיד את דעתו,
הוא הצטרף בהכנעה לקנונייה הכללית וקובע
כי הצעירה הישראלית היא ״נחמדה״.
ואכן, זו אחת המוסכמות של החברה
הישראלית: הנערה הצברית היא ״נחמדה״.
השבדיות הן ״יפות״ ,לצרפתיות יש ״שיק״,
וא לם הישראלית היא ״נחמדה״.
ההגדרה ״נ;.מדד.״ נגזרה מן השורש חמד,
דבר שחומדים בו. גור מגדיר :״החמד —
היה יקר וחביב״ ,כלשון ספר בראשית:
״כל עץ נחמד למראה.״ או כלשון ספר
תהילים :״הנחמדים מזהב ומפז רב.״
האם הצברית הממוצעת היא ״יקרה וחביבה״
,״נחמדה מזהב ומפז רב״ ? אין

מאת מיכאל אבידוד
ספק, כל אחד מאתנו מכיר נערה אחת או
שתיים שהוא היה רוצה להגדירן כך. אולם
כשאנו שואלים על הכלל, על הצברית הממוצעת,
זו שאנו רואים אותה יום־יום
ברחוב, נתקלים בה במשרד, שומעים אותה
בטלפון — רק עיוור וחרש יחשוב אותה
לנחמדה. או גבר אשר, כדברי שופנהואר,
בילבל השכרון המיני את חוש־האבחנה שלו.
הגיעה השעה לפרוק את עול המוסכמות
ולהגיד את האמת על הצעירה הישראלית,
מתוך תקווה — אומנם קלושה ! לדרבנה
לתיקון עצמי, במידה שתיקון כזה אפשרי.

היי לייף ואידישע מאמע
ך יו ימים כאשר הצעירה הישראלית
י * האופיינית אומנם היתר ,״נחמדה״ .זה

היה לפני הרבה־הרבה זמן, כאשר ההתיישבות
העובדת עוד עמדה במרכז ההודי הישראלי.
נערת הקיבוץ וחברתה, נערת תנו־עת־הנוער,
לא היו יפות, במובן המקובל בעולם.
פניה חסרו יופי קלאסי, גופה היה
מגושם, דיבורה היה גס, אופייה מחוספס.

אולם היה לנערה זו דבר אחד: סגנון.
היא היתד, עשויה מיקשה אחת. ושוב אפשר
להיעזר בגור, המגדיר ״מיקשה: מוצק,
לא חלול, לא נבוב, לא ריק מתוכי.״ במילים
אחרות: אותה צברית נשכחת התאימה
להווי שלה. תוכן חייה קבע את הופעתה
החיצונית, ועל כן היה בה כדי לעורר
אהבה והערכה.
אמנם עוד ישנן צבריות כאלה בכמה ממשקי
ההתיישבות — אולם שוב אינן צבריות
אופייניות. הווי הד,תיישב: ת העובדת
כולו נדחק לקרן זווית. אם נצטער ואם
נשמח על כך, זהו תהליך שאי־אפשר להחזירו
אחורה. הצברית הרגילה שוב אינה
מנסה לחקות את בת ההתיישבות. להיפך —
בת ההתיישבות מחקה את העירונית. היא
חוששת כי אחרת תהפוך אנאכרוניזם.
מה דמותה של הצברית החדשה. המתגבשת
מאז ק ם המדינה? אולי נכון להשיב: זו
דמות חסרת דמות. תערובת׳ של סגנונות
שונים שאינם מתמזגים לסגנון אחד.
סרטי הוליבוד (הגורם החינוכי העיקרי
המשפיע עליה) כופים עליה את הרצון

להיות נשית ועדינה. השרות הצבאי יוצר
בה את הרצון לד,י,ת גברית וגסה. בתנועת־הנוער
למדה כי החן הטבעי, הבלתי־פורמלי,
עולה על נימוסים. לאחר מכן היא מבקרת
במכון לטיפוח החן ובולעת מאמרים על
נימוסים, המועתקים על־ידי נשונים ישראליים
מנשונים אמריקאיים.
בבית הורישו לה את האידיאל הישן של
ה״אידישע מאמע״ — להתחתן מהר, ללדת
ילדים. הסרטים האמריקאיים מלמדים אותה
לרצות בחיי מותחת, ב״היי לייף״ ,בריקנות
הנוראה של חיים שאינם קיימים אלא
במוחות סוחרי־ד,חלומות של הוליבוד. הסרטים
הצרפתיים מוסיפים לזה כמיהה ל־סופיסטיקציה.
הוסיפו לכך את השאיפה
להיות ״אינטליגנטית״ — היינו לדבר על
הכל, מבלי לדעת מאומה — והרי לכם את
הע לם הרוחני של הצברית.
במקום שאין סגנון, שם אין יופי. כפי שנאמר
:״הסגנון הוא האדם״ .הסגנון —
זה הדבר הראשון המקסים את כל החוזה
בצרפתיות. ההרגשה שהכל מתאים זה לזה:
הצורה החיצונית והדיבור, הלבוש והמחשבה,
ההתנהגות והשאיפות. זהו, בעצם,
מה שנקרא ״תרב ת״ .ודווקא זהו בדיוק
החסר לחלוטין לצעירה הישראלית.

אמנם, צעירות רבות יודעות לו
יפה. עולה בידיהן לעשות רושם
בייחוד על תיירים הבאים ארצ
קצר. אלה, הרגילים לבנות ארצו
מתורבתות והמחונכות יפה, מתו
רגע הראשון לטובה מח סר־החינו
צברית. זה נראה להן כמשהו ״רע
שוט״ כשהם נתקלים בבאר של
בצעי־ה בשימלת־ערב, הנוהגת כת
בסידרד״ וד,מקשקשת בעליצו*?
רצוצה) על כל דבר שבעולם, נו
שהנה ו,לום חייו. בייחוד אחרי
שכרה נין האוויר הישראלי וה
סקוטי?; .ם יש לנערה מזל, י
לאשר, עוד בא תו שבוע, ויגשים
חלום חייה. בדרך כלל עוברות לפ
שנתיים עד לגירושין.

האב ה״גחמדה״ היז

גם הוא יכול להקסים זוהי אימרה השגורה
״ בפי עמים אירופיים אחדים. לא כן הגב הנשי
טענתו של בעל המאמר. בתמונה: שורה אופיינית של

חיילות ישראליות בצה״ל, כשהן יושבות על ספסל באוהל יחידת!.
לדעתו של בעל המאמר, החלק האחורי של הצברית הממוצעת הוא אחד
הפגמים ה עיקר!׳ ם בגופה, אחת הסיבות להופעתה המגושמת וחסרת־החן.

הן אחד החלקים החשובים ביותר
״ בגוף האשה. לדעת בעל המאמר,
אין כימעט רגליי ם.יפו ת בארץ. לצברית הממוצעת אין קרסוליים חטובים,

שוקיה עבות וירכיה מגושמות. בתמונה: נשות החברה התל־אביבית,
בשעת תצוגת־אופנה מפוארת. הרגליים שמנות, הישיבה מכוערת. כדאי
לציין כי כל הנשים הנראות בתמונה זו, הן מתחת לגיל .35

ן 1רגליים עדינות

ן* בה ונסתכל בצורתה ד,ח
1 1אם הצברית יפה, במובן ד,מ
המילה — כלומר, האם היא יפ
חיצונית, בפניה ובממד,־גופה?
כשאתה פוסע ברחובות עיר זר
דון, מילאנו, ברלין, אוסלו, מדרי
נתקל מדי פעם באשה המעוררת
עלות. אתה אומר לעצמך :״הנה *
זוהי התרשמות אססתית גרידא,
תווי הפנים. שהרי לא דיברת עם
עוררה את התפעלותך.
אמנם, נשים יפות אינן מצוי
מקום בשפע רב (אולי להוציא או
הן מושכות תשומת־לב אף בעיר
ריס. אך מאידך גיסא, גם אינן
אם תשב במשך שעתיים־שלוש
בוויא ודנטו ברומא, או בשדרה
בניו־יורק, תראה כמה דגמים מו
לא כן ביושבך בקפה רוואל. תר
צעירות ״נחמדות״ ,שתווי־פניהן
חים. תראה הרבה צעירות המושב
מת־לב, אם בלבושן הבולט
הצבועות. אולם אני מעז לומר ״
מאות נערות־הזוהר, נערות־השער
ניות, מלכות־היופי למיניהן ושאו
פיות״ המקצועיות שהתפרסמו 1
המדינה — אין אף עשר נערות
בלתי־משוחד, יגדירן כיפות מבח
הפנים.
״נחמדות״ — זה ענין של התרי
שית, סובייקטיבית. אותה נערה ת
מדד, בעיני פלוני, ובלתי־נחמדד נ
מוני. לא כן היופי. היופי הוא
א בייקטיבי, אסטתי, הכפוף לחוקיו
— לפחות בעולם התרבות ד,מער
כזה כה נדיר בארץ, עד בי הי
בלתי־מצוי — מחוץ ליופי ה ^ ד
של בנות תימן הגזעיות. ואילו
חברה האשכנזית, שהפקיעה לעצנ
טין את הבעלות על היופי היש

באמאאאאאאאת? או מה את עושההההה?״
אשר לתוכן, הקשב לקטעי שיחה מן
השולחן הסמוך בבית־הקפה :״אז איי אמ תי
לו אז הוא אמר לי אז אני אמרתי

יתכן כי בכל עם יש שכבות רחבות, ש־קופחו
מבחינה חינוכית, והן מדברות בשפה
מעין זו. אך אצלנו המדובר הוא ב־שיכבה
העליונה, בבנות צפון תל-אביב ו־רחביה
והר־הכרמל, בסטודנטיות של האוניברסיטה
העברית, במורות המחנכות
דור. מה יהיו פני הדור הבא, הרואה לפני
עיניו דוגמות אלה של העילית החברתית
הישראלית? את מי יחקו בנות העליזז החדשה,
שזה מקרוב באו ארצה, אם לא את
השיכבה הזאת?

פאה נכרית לאופי
** ל ליקויים רבי= בארץ אנו מגי-

מיון

כן תיאר שבועון איטלקי את חיילות צה״ל, כשהן מתקיפות
כפר ערבי בגבול. הרגליים ארוכות ותמירות, הפנים כפני
יות. מעני׳ין שהתיאור הופיע בשער לכתבה אנטי־ישראלית מובהקת.

ת זאת
י זרים,
לביקור
הם, הדים
בשל
ה,משהו
ילון

ת צה״ל
•בלית לתייר גתה לסקי
ה־אותד,

ת שנה
נית.
ה־מצם
של מבחינה לוני— אתה
:ך התפר.
יפה!״
ייקר מ־יזשה
שבשום
שבדיה).

נדירות.
:ית־קפה
,חמישית
למים.
ה הרבה
ינם דו־ת
תשו־

ץ כלהדוגמ־ה״יפה־

קוט
שמומחה
ת תווי־מות
איראה

עיני אל־
!,נה־מידה
ברורים
ית. יופי
כמעט
״המיוחד
:נות ה ,לחלו־ראלי

ביניהן לא תמצא כמעט פנים יפות באמת.

ץ כדך הפנים — אל הגוף. מאחר שרוב
1הבנות החושבות עצמן ליפות מבלות
חלק ניכר בבריכות ועל שפת הים, שוב
אין סודות ביחס למבנה גופן.
הדבר הראשון הבולט לעין הוא שכמעט
ואין מצויות בארץ רגלים יפות, ישרות
וארוכות. לצברית הממוצעת יש רגליים קצרות,
עקומות במקצת, בעלות ירכיים שמנות
מדי, שוקיים עבות וללא קרסולים יפים.
אין חוק אחיד לגבי יופי הרגל הנשית.
האמריקאית מצטיינת ברגל ארוכה ודקה,
בעוד שרגלי הצרפתיה הממוצעת קצרות
ועבות יותר, בעלות קרסולים חטובים להפליא.
יתכן
שהרגל המגושמת של הצברית הטיפוסית
לא היתה פגם כה חמור, אילו
יודעת הצברית לפסוע. אולם הליכה יפה
נדירה בישראל עוד יותר מאשר רגל יפה.
הצברית סוחבת את עצמה, לעתים בפסיעות
גבריות ארוכות, ולעתים במין פסיעה לאה
ואפאטית, המתאימה יותר לבהמה.
יתכן כי הרגל המגושמת וההליכה המכוערת
הן שתיהן תוצאה של תנועת־הנוער
והשרות הצבאי. צה״ל אינו מתייחס אל
המגוייסת כלאשה, אלא כאל גבר המצוייר,
לרוע המזל, באנאטומיה נשית מסויימת.
מנוי וגמור עם צד,״ל — עוד מימי ההגנה
— להתעלם עד כמה שאפשר מן ההבדל
הקטן. קרוב לוודאי כי הצעדות הארוכות
ושאר האימונים הגבריים משפיעים על
מיבנה הרגל של הצעירה הישראלית ועל
הליכתה לא פחות מסגנון הח״ן חסר החן.
(לכאורה אין סיבה סבירה לכך שצה״ל
לא יתייחס אל המגוייסת כאל אשה, הממי
לאה שרות נשי במסגרת נשית. אך התפיסות
המייושנות עודן שולטות בקצונה הגבוהה
— ובעיקר בחלקה הנשי).
פגם גופני וז,זר של הצברית האופיינית
הוא בצד האחורי של אגן הירכיים. חלק זה
פשוט מגושם מדי. לעתים, בראותך מאחור
צברית הצועדת ברחוב, נדמה לך כי חלק
זה של הגיף הוא מרכז האנאטומיה של
הצברית, ולא רק מבחינה גיאומטרית. הוא
נישא בגאווה, והגאווה גדלה עם גודלו. על
נערה תל־אביבית ידועה נאמר כי היא
״הולכת כאילו היא המציאה את העכוז״.
לזכותה אפשר לומר שאין היא היחידה.
אם נוסיף לכך את חוסר היציבה היפה —
ואיך תיתכן יציבה יפה ללא הליכה יפה?
— הרי נשלים את רשימת החסרונות העיקריים
של הגוף הצברי הנשי.

״״ 1י ״ -פדו
ן* ופי האש ה אינו מורכב רק מפנים ומגוף.
לעתים אתה מוקסם מאשר, שאינה
יפה מבחינת תווי הפנים ומבנה הגוף. אך

במציאות

חיילות צה׳׳ל, בעת מיצעד יום העצמאות. מחבר
המאמר טוען ני התזונה, האימונים הגבריים והצעדות,
משפיעים לרעה על מיבנה הגוף של הצעיו־ה הישראלית ועל הופעתה.

המצטיינת בחן תרבותי, חן המתבטא בצורת
הדיבור ובתוכנו. כמה אנשים בעולם התאהבו
בקול יפה בטלפון? כמה נשאו לאשר,
מזכירה, שקיבלה את פניהם במשרד בחן
אדיב ומתורבת?
ואילו אצלנו — לעתים אתה נתקל בצעירה
נאה למדי, המקשיבה לדברי חברה,
והנראית לך ״נחמדה״ .עד לרגע שהיא פותחת
את הפה. אז היא מעבירה בך חלחלה.
תופעה זו בולטת במיוחד בסרטוני הפרסומת
בקולנוע. יש להניח כי הברות־הפרסום
בוחרות בדוגמניות הנאות ביותר
המזדמנות בדרכן. כשהצעירה עומדת בסרט
ליד הכיריים או חפיסת הסבון, אפשר לסבול
אותה. כשהיא מחייכת חיוך נבוך ומטופש,
חולף הקסם. אך ברגע שהיא פותחת
את הפה — והוא הדין לגבי כל סרטוני
התעמולה, ללא יוצא מן הכלל, זולת
הסרט שהראה ילדה קטנה מדברת על חרקים
— הרי זה אסון ממש.
הרם את הטלפון. הזמן באלון של גאז
לכיריים, או, בקש לדבר עם המנהל, היינו
הך. מה שעונה לך בטלפון (והמילה המתאימה
היא ״מה״ ,לא ״מי״) אינו מכיר את
כללי־היסוד של נימוס חברתי. לא ״תודה״
ולא ״בבקשה״ ולא ״סליחה״ .אין אף
העמדת פנים של קצת נכונות לשרת
ולעזור. התשובה היא
בלשון :״מההד
רגעחד חכרגע
אז מה אתה רוצה
איננו,״ טראח! סוף.

יש המאשימים גם בכך את ההווי המשרדי
של צה״ל, בו אין הטלפוניסטית והמזכירה
צריבות אלא למצוא חן בעיני הקצין
הממונה עליהן — ולאו דווקא באמצע ת הטלפון.
אך המחלה עמוקה יותר. בסגנון
משרדי זה, שהוא ממש אחיד בארץ, מתבטאים
חוסר־סאקט, חוסר־אדיבות, גסות־רוח, התנשאות
— בקיצור, חוסר־תרבות הגובל עם
בהמיות. קל לך לדמיין כי הקול שענה לך
בטלפון שייך לאותה נערה היושבת בקיר־בתך
בקולנוע, כשלסתותיה נעות ללא הרף
בקצב לעיסת המסטיק, עיניה זגוגיות ו־חסרות־הבעה,
וכל כולה קאריקטורה עגומה
של כוכבונת אמריקאית או בריג׳יט באררו
של שכונת מחלול.
דומה שהצברית המציאה שפה, הקרובה לעברית,
אך אינה זהה עמה. היא מורכבת מהכרות
מתמשכות, מונוטוניות,
חסרות מובן. אפשר
לנהל בה במשך שעות
שיחות ברוח :״אז
מה נשמעעעע? מההה?

׳ ל בים בלשון ״המדינה עוד צעירה, במשך
הזמן נתקן ונשפר.״ ואילו על ליקויי הנערה
הישראלית, נכון ההיפך. דומה כי
המצב הולך ורע, הרמה התרבותית יורדת
מדחי אל דחי.
אמנם, מלבושי הצברית הולכי,ם ויקרים
— אך מה זה ע זר לאשר, שאין לה חוש
של טעם? התסרוקות האחרונות מגיעות
ארצה במהרה מפאריס ומרומא, והצברית
מוכנה לבלות את ימיה במספרה. אך מה
הטעם בדבר, אם התסרוקת הסופיסטיקייסד
דומה לפוזה נכרית, מאחר שאין לה כל
קשר עם אופיר, והתנהגותה של הנערה
אותם היא באה לקשט? קמו מכונים לטיפוח
החן והיופי — אך איזה ערך להם, כשהם
באים לטפח את החן והיופי של נערות
אשר מזונם הרוחני היחיד הוא עתון קול־נ.
ע ,המספר על נענועי־העכוז האחרוניב
של אלביס פרסליי או על הרומן האומלל של
מארלון בראנדו עם רועת עיזים בראזילית?
יש רק דרך אחת לתיקון — והיא נתונה
בידי הגבר הישראלי. עליו לפקוח את
עיניו ולפתוח את פיו. כל עוד הוא משלים
עם המצב הקיים, אין כל סיבה מדוע
תשנה הנערה הישראלית את עצמה. רק
כשיהיה ברור כי הגבר הישראלי מעדיף
נערה בעלת טאקט ונימוס, בעלת יציבה
יפה והליכת יפה, בעלת סגנון דיבור מתורבת,
תשתדל הצעירה להק־נית
לעצמה וזכונית
אלה — אף אם. אינה
יכולה לשנות בהרבה
את נתוניה הטבעיים.

811 יי*י

שורה של מועמדות בתחוות־י!פי ־ האם הוגל״ם האלה ׳?013

במרינה

כ ל צמ

(המשך מעמוד ) 13

״אולי תהיה מוכן לתת — רק לשיפט -
פתק שעליו יהיו כחובות או תאריכים של
ההתפרצויות״ ,ביקש הייק.
״גם את זה לא אוכל,״ ענה הקצין.
אולם כל שאלות הסניגור לא עזרו לנאשם•
שופט השלום יהודה טרייביש האריך
את מאסרו לשבועיים נוספים.
כרמל בחבוט יושב עתה במעצר מבלי שאיש
יוכל להצביע על פשע שביצע אך גם
בלי שתהיה לו האפשרות היסודית להוכיח
שהוא חף מפשע, מאחר שאיש אינו מוכן
להגיד לו במה הוא נאשם.

המימ של הצבאי
שיפוט מהיר מ אד
לאזרח אסור להתקרב למרחק
של פחות מ־ 200 מטרים מהגבול
(תקנה של המושל הצבאי
המוסמך לכן על־ידי חוקי החרוס
מימי המנדט).

״מאיזה מרחק הבחנת בהם?״
״מארבע מאות מטרים.״
״אולי יותר?״
״יכול להיות שיותר.״
חקירת שתי־וערב זו, שנוהלה השבוע
על־ידי פרקליטם של שלושה רועים ערביים
בפני בית־דין צבאי לשיפוט מהיר, היתד.
גורלית לגבי שלושת הערבים.
עד התביעה היחיד שנחקר, שוטר משמר
הגבול הדרוזי יוסף עזאם, לא יכול היה
לקבוע את המרחק המדויק, ממנו הבחין ברועים.
אולם הוא ראה אותם רועים פחות
ממאתיים מטרים מהגבול.
בבית־המשפט נקבע שהרועים נעצרו במרחק
של למעלה ממאתיים מטרים מהגבול.
בשטח היו רועים רבים נוספים .״אבל,״
קבע השוטר עזאם ,״אני מכיר אותם מקודם
לפי הצבע השחור של העזים שלהם.״
ארבע שעות הספיקו לשופט הצבאי רב־סרן
ברונו סואלדי לקבוע, שלמרות שהיו
אי־דיוקים בעדת השוטר — עדותו מהיימנה.
בעדות הרועים לא מצאו סתירות, אולם הוא
הכריז שהם אינם מהיימנים בעיניו. הסיבה
לאי־המהיימנות, כפי שצויינה בפסק־הדין:
״הנאשמים סירבו למסור עדות במשטרה,
טענו שיאמרו הכל בבית־דין.״ זכות בשמורה
לכל אזרח ישראלי בחוק — מלבד, כנראה,
בחוקי החירום.
פסק דינם של הרועים: מאסר וקנס. על
פסק־דין צבאי כזה אין זכות עירעור.

/כ ! 7צ7ד

אל תזגיח: הידהם
כהשתלטות
הקרחת

המטרה

תלוי

עדיין

חזהו

וכאשר

החלד הרי ק

של הביוקוסטטיקאי
ד ״ ד א. רובי !

אל י7ן סיר
להיטיג בבתי־מרקחת ובפרפומריות דחף

בית־ספר לקוסמטיקה
קוסמטיקאית מדופלמת

מנהלת בית־ספר הסתדרותי לקוסמטיקה מקבלת תלמידות לקבינט פרטי
הלמוד בהשתתפות רופא
השתלמות מעשית
לפנות:

סלון ״ ג נ יה״

תל־אביב

ת * ׳11111מסויה 19
0 /2 1 6 1 1 1

קנדה מצטלמת =

ע ל׳ז כיי תו במרנץ מאת המטרים ( 10,6שניות)
המנצח הקנדי לוינסון לחבריו שעה שחוט
עשרות צלמים מנציחים אותו ב רג ע שמחתו.

דרכי אדם

השתמש כתכשיר

בן־יהודה ,52

איטליה קופצת

קפיצה אד מדלית הזהב מבצעת הקזפצת האיטלקית
אווה מריר, נורסה. נורסה שקפצה 5.32 מטריס
עברה בהרבה •אח הקופצות הישראליות אן הפסידה להן במקצוע שני — קפיצה לגובה.

רגשות שמחה וגאווה הציפו את לב כל
אזרחי ישראל, כאשר פורסמה לראשונה הידיעה
על שיגור שביט .2לא היה אדם
בישראל, שלא חש מלוא ההערכה לצוות
המדענים, שעסק בתיכנון ובניית הטיל.
אזרח אחד לא שמח ככולם. היה זה אריה
זילברלייב 25 עבורו היתר, זו עוד חוליה
בשרשרת חייו רצופי הסראגדיות .״אין זה
הוגן,״ רטן ,״אני המצאתי את הטיל עוד
לפני ארבע שנים. משרד הבטחון דחה אז
את הצעתי. כעת אני יודע שהשתמשו בה
ללא ידיעתי.״
חלום דיל שנ/ידה. הגורל התאכזר
אל אריה הצבר עוד מילדותו. בהיותו בן
חמש פקדה אותו מחלת האסטמה. לכן, כאשר
סיים את בית־הספר העממי העדיף
להמשיך את לימודיו באוויר הירושלמי הצח.
הוא התקבל לבית־הספר המקצועי עמד,
סיימו, בציונים נמוכים, כמסגר־מכני.
עם סיום לימודיו גוייס לצה״ל. הוא הוצב
ליחידת חיל־האוויר, הועסק שם במקצועו.
אולם התעניינותו הפרטית חרגה מתחום
המסגרות־המכנית, התנשאה אל עבר תיכנון
המטוסים ובנייתם.
באחד הלילות, כאשר ישב בשמירה, החליט
לתכנן מנוע לטיל ראקטי, אשר, לדבריו,
״ישמור עלינו מפני הערבים.״
אריה לא היה זקוק לזמן רב. תוך שבועיים
סיים את תכניתו. ספרי־תעופה ששאל,
סייעו לו בתיכנון גוף הטיל. ציון ה־
״מספיק״ בכימיה, שקיבל עם סיום ביתד,ספר
המקצועי, הספיק לו, לדעתו, להרכבת
הנוסחה הכימית לייצור חומר־הדלק לטיל.
נלהב מכוח הישגו, שלח אריה את
הצעתו למחלקה להצעות יעול, במשרד ה־בטחון.
כעבור שבוע נקרא ללשכת מפקדו.
״אני מצטער,״ הודיע לו זה ,״משרד הבט־
(המשך בעמוד )19

1*1 •#1*1ה 1אל תוך המים ירדו קפצני המים . ,שהפגינו השנה במכביה, רמה
. 1 ! 1,1 11 /ירודה. בגלל מספר משתפפיס קטן, שניים בסך הכל, גרמו הקפצנים
לשערוריה, מאחד שחיו בטוחים במדליות שלהם לא התאמצו׳במיוחד. גרמו לפסילת המדליות.

מה מריץ -מקפיץ -ממריץ ־את סמי?

שאו ציונה
עויא ודגל
** ד התרנים התנופפו דגלי 26
! 2ארצות שונות. על החזות היו סמלי
כל המדינות. כבוד ארצם עמד למיבחן,
שעה שהברזילאים חמי־המזג התמודדו עש
הצרפתים הקולניים. היה זה עניין לגאוות
לאומית, כאשר הביסה נבחרתי, של אנגליה
בטניס־שולחן את כל יריבותיה ונטלה את
הגביע בענף זה.
אך מאחורי כל היוקדות הלאומיות והמלחמות
הספורטיביות הבינלאומיות הסתתרו
בתוך 1100 הגופיות של משתתפי המכביד,
השישית 1100 גולדשטיינים רבינוביצ׳ים
ולוינשטיינים — כולם יהודים טובים.
אפילו המתחרה הלא־יהודי היחידי, ג׳ון
תומאם, שבא למכביה על מנת להפגין
הישגים בינלאומיים, הוכה בקרב סמוי על־

8000 האנשים שהתקבצו באיצטדיון המכביד,
בצפון תל־אביב ישבו, כשעיניהם
משוטטות בין רף הקפיצה לבין הענק
שחום־העור שהשתרע על הדשא. מאוחר
יותר קם האיש והחל מפגין תרגילים
נמרצים לחימום גופו. אותה שעה, נלחמו
על הבכורה בקפיצה ישראלי אחד, שני
אמריקאים וצרפתי לא־ידוע ונמוך־קומה.
הרף הוצב בגובה של 2.00 מטרים.
דממה. הישראלי נכשל ואחריו בם האמריקאי.
אבל לאיש כבר לא היתד, סבלנות. כולם
קראו במקהלה :״תומאס! תומאס!״
תומאס התפשט וניגש אל רף הקפיצה.
השלם הודיע על 1.90 מטר. תומאס זינק
ו...נכ ש ל. הסיבה: תאורה לקוייה. מטפחת
לבנה על הרף תיקנה את המצב. תומאם

למעלה!

מקפצת האטרקציה המרבזית של המכביה, ג׳ון תומאס. הוא לא הצ־ליח
להתקרב לשיאו העולמי של היהודי ברומל אותו שאף תומאס
לשבור באולימפיאדת טוקיו. תומאס חיכה בסבלנות מול קהל שרצה לראות את קפיצותיו.

עבר 2.00 מטרים; 2.10 מטרים. וזה הכל.
חמש פעמים ניסה לעבור 2.15 ולא הצליח.
הקהל הסתלק כשחלקו מאוכזב: הם קיוו,
בסתר ליבם, לראות שיא עולמי.

תוספת מדליות
> .ת הרמה הבינלאומית הגבוהה

א *,,של ההישגים קבעו בעיקר האתלטים
האמריקאים. ואילו את הרמה הלאומית •הנמוכה
של הארגון והיכולת קבעו העסקנים
הישראליים. למרות שנתקבל לעיתים הרושם
שעל המגרש נמצאים כל בני משפחותיהם
של המתחרים, הצליחו האתלטים להעיף את
רוב שיאי המכביד, הישנים, כשאת רוב
המדליות נוטלים הספורטאים מארצ, ת־הברית.
הדבר לא מצא חן בעיני העסקנים ׳הישראליים,
וכדי להבטיח את מינימום המדליות
שיתן לישראלים מקום של כבוד
ברשימת המנצחים, קבעו מדליות זהב נוספות
למקצועות בהם אין נותנים מדליות
מעולם. כך קרה בהתעמלות.

אמריקה ו/נשק!ז

שני ׳תודי־שרירים מ אד
ן * ך ןן ןךן
גליה ואיטליה בזירת ה־

איגרוף ביפו. ברוב המדליות זכו הישראלים.

ברברה ציסנאו הצעירה מנשקת את ידידה
לאחר נצחון משחה־חזה לנשים 200 מטר.

ידי יריב יהודי. בשעה שג׳ון הענק רץ
להנאתו במרוץ משוכות במגרש התל־אני־בי,
שבר בסופיה יריבו היחיד במקציע
הקפיצה לגובה, ברומל, את השיא העולמי
בענף זה. אילו יכול היה ברומל לבוא
ארצה כחבר מכבי ברית־ד,מועצות, היתד,
מצטרפת אליו בלי ספק גם ספורטאית
יהודיה נוספת, תמרה פרס, שזרקה את
הדיסקוס בם פיה ששברה את השיא העולמי
הרחק מעבר לספורטאיות המכביה.

שיא עולמי ; -כשד
** לכת הספורט, האתלטיקה הקלה,

היתה הפעם גם מלכת המכביד .,את
האירוע המרכזי בענף זר, סיפק ג׳ון תומאם,
שהובא במיוחד להפגנת יכולתו בקפיצה.

אוסטרליה לחוט

השליטה העיקרית ב מיווצים לנשים, מדלי! ברגמן
מתקרבת בכל כוחה לחוט הגמר ב־ 800 מטרים נשים.

( 2:15,3דקות) ברגמן הובילה ברוב זמן המירוץ כשיריבותיה נאבקות על מקומן מאחוריה.

בעוד שמכסימום המדליות הניתן בתחרות
אולימפית בענף זה הוא שבע מדליות —
העניקו העסקנים מדליות גם על חצאי
מקצועות בענף זה. כדי למנוע בזיון בינלאומי
דאגו להודיע בחוץ־לארץ רק על
שבע מדליות ולא עשר שניתנו למעשה.
למרות מקרים רבים אלה ודומים להם,
של חוסר תכנון וארגון, הצליח קהל האלפים
של חובבי ספורט לראות ספורטאים
ברמה בינלאומית ברוב הענפים. ספורטאים
כמו הטניסאי, איש־ד,עסקים, דיק סאביט,
השחיין הסטודנט פיטר פוגארסי והודף
כדור־הברזל ג, בנר העניקו חוויה ספורטאית
לכל הצופים ושיכנעו שמפעל ציוני מיוחד
במינו זה, האולימפיאדה היהודית, יכול
להיות גם מעניין וחיוני.

(המ שן מעמוד )9

את האוניה בה נמלטה לשבדיה. לבון התאהב בה מיה נשאה
לאשר, בבית אחותו חווה, באמצע מלחמת־העצמאות, מצא
בה רעייה אידיאלית. לזוג אין ילדים.
סדר־העבודה של המזכיר הכללי היה שיגרתי. בשעה
לבניין הוזעד־הפועל. אחרי
8.15 בבוקר בדיוק הגיע
שהחליף כמה מלים עם תרובל, פקיד־המודיעין הקרח והגוץ
בכניסת הבניין, ועם איש המעלית, עלה למשרדו — גם
הוא בקומה החמישית. היה זה אולם־ישיבות גדול, עם
שולחן ישיבות, אשר באחת מפינותיו הציב את מכתבתו.
בניגוד למקובל בהסתדרות, לא קרא לבון עתונים
במשרדו. הוא הספיק לעיין בהם עוד בבית, ליד שולחן
ארוחת־הבוקר. במהירות רבה טיהר את שולחן עבודתו
מן המכתבים שהוערמו עליו. כעבור חצי שעה היה
השולחן נקי לגמרי, והחל תור הישיבות והפגישות,
שנמשכו ללא הפוגה עד שתיים או שתיים־וחצי אחרי
הצהריים. אז נסע הביתה, במכונית הכחולה של הודעד־הפועל,
הנהוגה בידי נהגו הבלונדי, מוניק, שהפך דמות
ידועה בימי הפרשה.
אחרי שתי התקפות־?־,לב שלו, אסרו הרופאים על לבון
לעבוד יותר מחצי יום. לבון מצא תרופה לכך: אחרי
שאכל ונח עד שעה חמש, עבד עד הערב בביתו, קיים
סידרה שנייה של ישיבות ופגישות, בהעמידו פנים שאין
זו עבודה. בערב הרפה מן העבודה, הלך לעתים קרובות
לקונצרטים, לקולנוע ולתיאטרון, או נשאר בבית לקרוא
ספרים. איש מראשי המדינה אינו מרבה לקרוא ספרים
עיוניים כמוהו.
אורחים מחוץ־לארץ אהבו לשוחח עם לבון, ראו בו
את אחד המנהיגים המעטים בישראל שיש טעם לנהל עמם
שיחה אינטלקטואלית. אנשים כמו ניי בוראן הבריטי, טום
אמבוייה איש־קניה, התקשרו עמו בנקל.
אולם רמתו השיכלית של לבון לא התבטאה בעיקר
בשיחות. כמזכיר ההסתדרות היה מתכנן ללא־לאות, שופע
רעיונות, אותם ידע לתרגם לשפת המעשים האירגוניים.
הארגון־מחדש של משק ההסתדרות, קשרי ההסתדרות
בחוץ־לארץ, הכנסת הערבים להסתדרות — כל אלה היו
פרי מחשבות צלולות, מגובשות היטב. גם מבחינה זאת
היה לבון האינטלקטואלי, שהגיע ארצה בהיותו בן ,25
ההיפך הגמור מן הצברים המקיפים את בן־גוריון ,״אנשי
ביציע״ עקרים, ללא יכולת אינטלקטואלית. יתכן בי עובדות
אלה החריפו אף הן את הניגודים בין שני המחנות.

היו עדויות־שקר מתוכננות. באמצעות פנחס ספיר, גם
הוא אוייב מושבע של כת פרס־דיין, הגיע אל לבון,
שגבה את עדותו בכתב.
מובן מאליו כי בן־גוריון ידע כל השנים כי העדויות
נגד לבון היו מזוייפות. אך כשהעביר לו לבון רשמית
את עדותו של ״הגבר״ ,הבין כי עליו להעמיד לפחות
פנים שהוא חוקר את העניין. על כן מינה את שלישו,
חיים (״חב״ד״) בן־דויד, כחוקר הפרשה. חב״ד גבה עדויות
והגיע למסקנות, אך בן־גוריון השהה את העניין.
ואז קרה מקרה שני, ששינה לחלוטין את המצב .״האדם
השלישי״ ,שהיה האיש המרכזי בעסק־הביש ובביום
העלילה נגד לבון, הואשם בעבירה בטחונית. אחרי שהוחזק
במשך כמה שנים במאסר ללא משפט, הובא בפני השופט
בנימין הלוי וגילה לו את פרטי ד,ביום. הלוי הזדעזע,
הפנה את תשומת־לב השלטונות לגילויים הנוראים.
חקירת חב״ד ודברי ״האדם השלישי״ העמידו את בן-
גוריון במצב קשה. התוצאה: הוא עשה את המישגה
הקטלני, שהפך מיפנה בחייו. אילו טיהר בו במקום את
לבון מכל אשמה, היה כל העניין נשכח כעבור כמה ימים.
תחת זאת מינה ועדת־חקירה צבאית, בראשות השופט
חיים כהן. לבון התנגד למינוי ועדה כזאת, הכפופה
למרותו של בן־גוריון, בהיותו סבור כי לא יכלה להיות
ניטראלית. העניין התפוצץ, הידיעה על מינוי ועדת־כהן
הודלפה למעריב — וכך החלה הפרשה הגדולה של תשכ״א.
מן הרגע הראשון ניהל אותה לבון בקור־רוח מפוכח,
בעוד שהמצפון הרע של בן־גוריון וחבר מרעיו דחף אותם
לבצע שגיאה אחרי שגיאה. עמדתם השחצנית, אי־צדקתם
הבולטת וזילזולם הגס בכוחו של האזרח הישר והחושב,
הקימו את הציבור נגדם. לעומת זאת למד הציבור במהרה
לרחוש ללבון יחס של כבוד, שהלך והתעמק במרוצת
השנה. מה גרם לכך?
דיין ופרס הם רודפי פירסומת, שטכסיסיהם שקופים ובלתי
אהודים. לעומת זאת ידע לבון לא רק לדבר, אלא גם
לשתוק. כאשר דיבר, היו דבריו קצרים, רציניים, נוקבים
ובעלי רמה. כל מילה ממילותיו, כל תנועה מתנועותיו,
היו חדורים תכונה שקטד, של כבוד עצמי.
בכל שלב של המאבק, השאיר לבון את היוזמה ליריביו,
הם יעשו שטויות. הוא חיכה בסבלנות
בידעו היטב כי
למישגה הבא שלהם, הגיב הגבה קצרה וחותכת, שהמריצה
עוד יותר. כמו בג׳ודו, השתמש לבון
אותם להסתבך
בכוח־המהץ של אויביו כדי להפילם. מעולם לא הקל
עליהם את המלאכה.

הגבר״ ו״האדם השלישי״

הגזרוזגזה ער גזפא״י

ך י• יה ברור ללבון כי תבוא שעת־הכושר לחידוש
ן | המאבק לטיהורו. הוא המתין בסבלנות, מוכן בכל עת
למלחמה פתאומית. השעה הגדולה הגיעה בהתקרב סוף
שנת תש״ך.
הגפרור שהדליק את המדורה היה האיש שהתפרסם
לאחר מכן בכינוי ״הגבר״ .היה זה הקצין שבא במקום
״קצין המילואים״ ,אחרי שהלה סולק מתפקידו. בעברו
על ניירות קודמו ומעשיו, גילה כי העדויות נגד לבון

ך* יו שסברו כי לבון מנהל מלחמת־גרילה, לפי הו
• שיטה ״פגע וברח״ — שהוא פוגע ביריביו, אך אינו
מסוגל לכבוש את העמדות ולהנחיל להם מפלה מכרעת.
אולם ביקורת זו נבעה במידה רבה מאי־הבנת תכליתו.
יעדו של לבון היה ארוך־טווח — גירוש הכת ד,בטחונים־
טית־רודנית ממפא״י, איחוד תנועת־ד,פועלים כולה על
בסים סוציאליסטי־דמוקראטי.
בסוף תשכ״א עוד היה המאבק רחוק מהכרעה. שוב

שיחק לבון מישחק של סבלנות, ששיגע את יריביו. ערב
הבחירות הפיצו אלמוגי ושותפיו כי לבון עומד לפרסם
קריאה להצביע בעד מפא״י. כך קיוו להקהות ברגע
האחרון את עוקץ הפרשה. אך לבון לא עשה זאת. הוא
גם לא פירסם קריאה להצביע נגד מפא״י, שהיתר, מאפשרת
ליריביו לגרשו מן המפלגה. תחת זאת עשה מעשה מח כם
ואופייני: ימים מעטים לפני הבחירות חזר ארצה, הודיע
שיצביע לפי מצפונו -גג־לי ל 1מי ד ניצר. אולם הוא הוסיף
ונתן הגדרות וסימני־היכר לגבי המשטר הדרוש במדינה
— דבר שהובן היטב כרמז איך להצביע. כך חידש ברגע
המכריע את התעניינות הציבור בפרשה, מבלי לאפשר
ליריביו לנקוט נגדו בפעולה שתזכה להסכמת רוב המפלגה.
למחרת הבחירות, בהן ד, בסו יריביו, היד 5 ,בון הראשון
שהשמיע את מילות־הקסם :״קואליציה במתכונת הקודמת״.
בזאת נתן דחיפה שקטה לכל שאר המפלגות לחזור על
אותה דרישה, שפירושה הפיכת מפא״י למיעוט בממשלה
ושבירת שלטון־היחיד של בן־גוריון. בזאת קבע מראש
את מסלול המאבק על הקואליציה הבאה.

שלב וזולף או ררך וזרש\ז?*
** ה יהיה המשך המלחמה? יריביו של לבון ישתדלו
לגרשו ממפא״י. לבון יקשה עליהם את הדבר. הוא יטיף
לדעותיו בנאומים ובמאמרים, מבלי לתת נשק בידי כת
בן־גוריון. אם הללו יצליחו בכל זאת לגרשו, יהיה זד,
בנסיבות שיפלגו את מפא״י ויאפשרו ללבון לקחת עמו
חלק ניכר ממפא״י, לאיחוד עם מפ״ם ואחדות־העבודה.
המפלגה החדשה תוכל להשתלט על ההסתדרות, לכבוש
בבוא העת חזרה את מפא״י כולה — לכל המאוחר אחרי
רדת בן־גוריון מן הבמה.
אם לא יצליחו אויביו לגרשו ממפא״י, יישאר בה לבון
מוקד טבעי לכל יריבי כת בן־גוריון, יטיף לאיחוד מפא״י
עם שתי מפלגות השמאל, מתוך תקווה כי בעזרת כוחות
נוספים אלה יצליח לחולל מהפכה גמורה במפא״י עצמה.
כל אלה אינן תוכניות נוקשות, אלא אך מגמה כללית.
נאמן לאופיו, אין לבון מתחייב לתוכנית כלשהי. הוא
ימתין לשגיאות יריביו, כשהוא מוכן לאלתר בכל מצב
את התקפת־הנגד המתאימה לנסיבות.
אם יצליח בכך לבון או לאו — התשובה לשאלה זאת
תתברר רק בשנים הבאות. יתכן כי הדגל של תשכ״א
יהפוך בתשכ״ב לנחלת העבר, סמל לשלב חילף. הדבר
יהיה תלוי, במידה רבה, בשאלה אם יצליח לבון לגבש
לעצמו השקפת־עולם ברורה גם ביחסי־חוץ, לייצג תפיסה
חדשה לגבי עמדת ישראל בעולם ובמרחב. כי ההתעוררות
הלאומית, שהחלה בתשכ״א, עוד נמצאת בשלביה הראשונים.
היא תתעצם ותתרחב בשנים הבאות, והיא תזדקק למנהיגים
נועזים המוכנים להתוות דרכים חדשות ולספק פתרונות
חדשים לבעיות־היסוד של המדינה.
כך או אחרת: בשנת תשכ״א מילא לבון תפקיד מכריע
בתהליך הבראת המדינה. אפילו יתברר בעתיד כי היה זה
תפקיד חולף, וכי דגלים חדשים יתנשאו בראש המחנה
בהמשך המיצעד, מזכה א־תו תפקידו — כאיש השנה של
תשכ״א — לתודת האומה.

כמדינה
(המשך מעמוד )16
חון דחה את הצעתך.״ הוא מיהר לעודדו:
״אין דבר, כשתי.־,יה פרופסור תבנה את
הראקטה שלך לבד.״
מטוס לבד המרבה. אך אריה התעקש
להאמין כי תכניתו מ, שלבת. בלית בר רה
גנז אותה בביתו, חיכה לשעת בושר.
בינתיים סיים את שרותו הצבאי, החל
עובד במשרד הדואר. אולם יד הגורל האכזר
שוב בחשה בחייו. כעבור חצי־שנה, פוטר.
ה א ניסה לעבוד במכון הבדק, אולם גם
משם פוטר לאחר שנעדר תקופה ממושכת
בגלל מחלה.
ברוב יאישו הסתגר בביתו׳ החל שוקד
על תכנית לבניית מטוס ראקטי נושא־טיים,
שיונע בכוח המנוע הראקטי אותו תיכנן
ק דם ואשר משרד הבטחון לא השכיל,
משום מה, להכיר בערכו הגדול.
לפני כחודשיים, כאשר שוגר שביט ,2
היה ברור למעלה מכל ספק לאריה, כי הוא
ניבנה על עקרון תכנית־המנוע שהגיש, בזמנו,
למשרד הבטחון.
״בזמנו הגשתי הצעה לבניית טיל דומה,״
החל כותב בעשרות המכתבים ששיגר ל־משרד־הבטחון
.״בקשתי, שסומנה במספר
א , 1104/נדחתה. אני בטוח שעכשיו בנו
לפיה את הטיל. אני דורש, איפוא, לשלם
לי את התמורה המגיעה.״
משרד הבטחון נאלץ לאכזבו .״הטיל נבנה
ותוכנן על־ידי צוות מדענים ישראליים,
אשר זהותם נשמרת בסוד מטעמי־בטחון,״
נאמר במכתב־התשובה .״מלבד זאת, לא
נמצא ברשותנו כל תיק־יעול הנושא מספר
זהה לזה שציינת.״
״זה לא ייתכן,״ אמר השבוע אריה, המובטל
מעבודה סדירה זה שלוש שנים.
״אני משוכנע שבנו את הטיל לפי התכנית
שלי, וכעת רוצים לקפח אותי. אני זוכר
אפילו שכמה חדשים אחרי שהגשתי את
התכנית, העלו את המפקד שלי מרב־סרן
לסגן־אלוף. זה בטח בגלל שחייל שלו הגיש
הצעה כל־כך חשובה.
אבל אין דבר. עתה סיימתי את תוכניתי
לבניית המטוס הראקטי. אותה כבר לא אמסור
למשרד הבטחון. פירסמתי מודעה ב־ג׳רוסלם
פוסט, ואמכור את התוכנית לכל
המרבה במחיר.״

ולהוכח נ׳ הפילטר בסיגריה גולף 5126 סאוא
הוא כפול ומורכב מחומר מסנן שזור בצמר גפן.
הפילטר הכפול מבטיח סינון מקסימלי.
ויחד עם האריזה האמריקאית זסססק £ז*4וו 01
נותן שמירה מלאה של הטעם והאדומה.

ד ר כי חיים

מקום ב טו ח
מזלו של מרדכי ביטון ( )26 האיר לו
מייד עם בואו מתונים, לפני כשלוש שנים.
הוא הכיר נערה בשם אסתר יפרח, ובעזרתה
זכה לעבודה בשטח קידוחי־הנפט בחלץ.
״כדאי לך לעבוד שם,״ אמרה לו אסתר,
״תרוזיח הרבה.״
מרדכי היזל עובד כפועל פשוט בשטח
הקדוח. אולם הוא לא זכה להאריך שם
ימים. כעבור שלושה ימים בלבד פוטר בשל
אי־התאמה. הוא נטל את כרטיס העבודה,
בו צויינו שלושת ימי עבודתו, נסע למשרד
החברה בתל־אביב, כדי לקבל את שכרו.
״אתה מרדכי בן יוסף ביטון?״ שאלה
אותו הקופאית, בשלפה את הכרטיס הנושא
שם זה.
״כן,״ השיב מרדכי, וקיבל מידיה צ׳ק על
סך של 246 לירות.
הוא לא התפלא על הסכום הגדול ש־צויין
בצ׳יק, רק שמח כי אסתר צדקה באמרה
שבדרום מרוויחים הרבה.
עבריין שלא נמלט. כעבור שבוע
עמדה קופאית החברה על טעותה. התברר
כי בח.רה עבדו שני אנשים בעלי שמות,
ושמות הורים זהים. מרדכי קיבל את משכורתו
של כפילו. הסכום שנועד לו לא
עלה, למעשה, על 88 לירות.
מיד נמסרה הודעה על כך למשטרה, אך
רק לפני כמה שב עות, שלוש שנים לאחר
הגשת התלונה, נמצא מרדכי והובא בפני
שופט השלום בתל־אביב. הוא הואשם ב־
״גניבה מחמת טעות הבעלים.״
פרקליטו, עורך הדין התל־אביבי אמנון
חלד, טען בבית־המשפט כי מיום ביצוע
העבירה עד לפתיחת גליון־האישום עברו
שלוש שנים, דבר המפעיל א׳טומאטית את
חוק ההתיישנות.
״אנחנו חיפשנו אותו,״ טען התו־ע המשטרתי,
שלמה בילינסקי .״אבל לא יכולנו
למצוא אותו. הוא היה עבריין נמלט.״
רק הנאשם ופרקליטו ידעו מדוע לא
הצליחה המשטרה לאתר את הבורח משך
שלוש שנים. הסיבה הית הפשוטה.
משך כל אותו הזמן ישב ביטון בביתי,סוהר,
על עבירה אחרת. המשטרה —
חיפשה אותו בחוץ.
העולם הזה 1262

סיגרי 1ח 75

אגורות.

עברית * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסים לפניייהצהריים,
כצהריים ואחר־הצהריים
קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

יי4

א שים

המתנה האידיאלית לחגים

ב. ג .כ׳חדוקן
בעת ששמואל דיין עמד במרכז של

>ונ> 1ר

ווסזווסוו
חצ>־או 17ומג 1י

; 00117014 728
חצ>־או?\ומל1י, הי׳־פ׳ דל טי הז־וו-ו
לפי דרישה גם במזוודה 13 :ל״י

סערה במושב נהלל, עקב האשמת חבריו
כי זייף את ההיסטוריה לשם פאור עצמו
י משפחתו, סיפרו השבוע חברי דגניה סי־
__פור ג,עניין על לידתו של הבן, משה דיין.
״שמואל דיין, שהיה אז חבר משק דגניה,
התנגד בחריפ,ת ללידות, מתוך הנחה שאין
למשק הצעיר תקציב לקיום ילדים. על כן
דרש שמואל דיין לקבוע, שאם, ר לחברים
להוליד ילד ט אלא בת ם השנה החמישית
לנשוא הם. אחרי שבהשפעתו התקבלה החלטה
זו, באה השלמה של צעירות למשק.
דיין התאהב באחת מהן, נשא אותה לאשה —
והי ליד מיד את בנו הבכ,ר, משה, בניגוד
לד,חלטה. יתכן כי זאת היתר, אחת הסיבות
לכך שדיין האב נטש את דגנה ועבר לנהלל,
שם גדל משה ראש ממשלת־המעבר
דויד בן־גוריון_ מופיע בתפקיד משני
קטן, בק!מד׳ה איטלקית המוצגת השבוע
בתל־אביב. בסרט ונציה לאור הירח, המוצג
בקולנוע חן, נראה ביג׳י באחת הסצינות המבדחות
ב, תר, כשהוא נשקף מעתון התלוי
בעגלה בתחנת הרכבת של וונציה
בטקס פתיחת המכביה, עת הודלקו נרות
הזכרון לזכר גלילות המכבי שהושמדו, הספיד
הקריין עזריה רפפורט כל גליל וגליל.
כאשר הגיע להספד על גליל המכבי
בבולגריה, ושאל :״היכן הם כיום יה! די
בולגריה?״ צעק מישהו מהקהל :״ביפו וברמלה!״
אחרי תפישתו של הרוצח
הנמלט רפאל בליץ, ביקשו העתונאים
מנציב שרות בתי הס הר, אריה ניר,
רשות לראיין את האסיר. ניר נימק את
סירובו בנימוק מקורי :״אנחנו לא ניתן
לעשות ממנו כיכב אחרי שפתחה
את המועדון ה,יפ, אי שלה, גילתה הזמרת
אביבה רווה כי שם הרחיב בו שוכן
המועדון הוא: הצדף. מיד צץ בראשה רעיון.
היא ביקשה מאחד ממכריה, רב־חובל, להביא
לה ממרסייל מטען צדפות ענק, שישמשו
במקום צלחות במיעדון.

אור זו הרכח תן

בכל >ום מימותהשנה !
בברכת

שנה

טובה

בטקס צנוע שנערך באולם הרבנות בתל-
אביב, בנוכחות עשרות בודדת של מוזמנים,
נערכה השבוע חת,נתם של אורי זוהר ואילנה
רוכינא. כיאות לאמני בידור, לא
היתד, זו חתונה שיגרתית. עד כשעה לפני
החתונה לא ידעו המשפחות וה דידים היכן
נמצא החתן. כל החיפושים אחריו היו לשווא.
רצים בהולים נשלחו לחפשו. לבסוף
נמצא א,רי כשהוא מתבונן בתחדת השחיר,
במכביה, שנערכה בבריכת נלי־ניל. אחר־כך
התעקש אורי לא ללבוש חליפה לטקס ד,נשו־אין,
התפשר לבסוף על חליפה בלי עניבה.
למקום החתונה יצא אורי במכונית, כשמשני
צדיה רוכבים על קטנועים שחקן הקאמרי
אירי לוי ומנהל החמאם, אבו־הם (״פג־של״)
דשא. שניהם צפרו כל הדרך ואורי
נופף בידו לסקרנים שהתבוננו במכונית.
לחופה עצמה לווה אורי על־ידי הוריו. אילנה,
שהופיעה בשמלה בצבע קרם, כשרדיד
זהב לראשה ובידה זר שושנים צהובות,
לוותה על־ידי אמה, השחקנית ח״ד! רובי*
נ א, ועל־ידי קצין החינוך הראשי של צה״ל,
אלוף־מישנה אהרון זאב. אולם שיא ה־חת־נה
אירע כאשר הרב שערך את הקידושין,
הרב יצחק פרנקל, התאים את עצמו
למאורע, סיפר בדיחות תוך כדי עריכת
החופר״ להנאת הזוג. בתום החופה, כאשר
הוליך החזן את הזוג לחדר הייחוד, כדי
שישה־ שם לרגע, כמקיבל לפי הטקס, סרבו
השניים לצאת במשך דקות ארוכות והחזן
היה צריך להקיש בדלת מספר פעמים עד
שיצאו עמוס קינן, השיהה בישראל
לצורך הסרטת סרט עבור לישכת־י־תיירות,
שבר את רגלו, כשמישהו נפל עליו בירושלים.
זוהי הפעם השניה שהוא שובר את
אותה הרגל. בפעם הראשינה שבר אותה
בתאונה רי׳אייח, לחיי ייספר שנ־ם
הימרת ברמלה קורל (ביזמז) ,שנישאה
בזיינו למוהל י־יהצגה של לינדין פסטיבל
באלט, והציייחה כזמרת במויידוני־הלילה של
לוייוד. הייעי, ארצה לביקור. אולס מכיוון
שאיו״יד, ייה ייקרית. ימייוייתיה, שחלל־ את
כל בגדיה לא הגיעו עמה, היא נאלצה
להתן ייבחי ייי־יייץ רי־י-זל ואיידי* ן\יץ רייי^יק
המייירה הדינאמית של התיאטרון
הקאמרי, רחל בהן? יצאה לארצות הברית.
אחת ממטרותיה המוצהרות של רח־ל׳ה
:״להכיר מקרוב את אחד הבנים של
הווול ח הזה

ס י ׳1

ללקוחותינו הנכבדים

אורי ואילנה זוהר ;*פ החותנת, כנמר החתונה
החזן הקיש בדלת ההתייחדות

רוקפלר הסופר ישראל
ויסלר, שספרו על הווי הפלמ״ח
שבזאת ,׳מוסרט בעצם ימים אלה, הוא מורה
במקצועו. פעם, בעת שהורה בכפר־נוער,
החליט פוצ׳ו לראות, אם אותם הדברים שהצ־חיקו
אותו בהיותו תלמיד מצחיקים גם
את התלמידים של היום. הוא ערך ניסוי.
יום אחד הופיע בכתה כשאחד מכפתורי מכנסיו
בלתי מכופתר, והניח מעטפה סגורה
חבורה

על השולחן. התלמידים, משהבחינו בכפתור
הפרום, החלו מיד מתלחשים ומתגלגלים מצחוק.
כשפוצ׳ו ניסה לתהות לפשר הצחוק,
לא קיבל תשובה. הצחוק נמשך כל השיעור.
בסוף השיעור לקח פוצ׳ו את המעטפה שעל
השולחן, פתחה ונתן לאחד התלמידים לקרוא
את תכנה. היה כתוב שם מה הוא עומד
לעשות ומה תהיה תגובת התלמידים. מאז
לא צחקו יותר בכתה על כפתורים.

פסוון׳ הע1נה
תגובותיהם של אישים שונים על
השבועי הקבוע:

מאורעות השנה,

מלוקטות

מתוך

המדור

המשקה החביב

תשרי

9מנחםמנדל, מזכיר מפא״י ברמת־גן, באסיפה פומבית של מפלגתו :״אם
כל פעיל במפא״י יוותר פעם בחודש על משחקי הקלפים שלו וימסור את התמורה
לפעילות מפלגתית — תוכל המפלגה לעשות גדולות.״
חש ו ן
• ח ״ כהצ ״ כ יו ס)? ס ר לי ל :״במדינת ישראל לא רק האזרח פוחד מפני
הממשלה. יותר מזה: הכנסת פוחדת מהממשלה.״
כסלו

• ראש ־ הממשלה דוי דכףגוריץ :״תוך 20 עד 30 השנים הבאות
תהיה ברית־המועצוח מדינה חופשית ודמוקראטית.״
טבת
9ח ״ במפא ״ יישראלקרג מן :״פעם שיחררה ניפא״י את הממשלה
מפנחס לבון, עכשיו על הממשלה לשחרר ממנו את ההסתדרות.״
שבט
$משהשרת, בישיבת מרכז מפא״י בה הודח פנחס לבון :״לא הכבוד
והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון.״
אד ר
• ש ר ״ המשפ טי םפנחס רוזן ,״בן־גוריון הוא באמת שר־הבטחון —
הוא שר הבטחון העצמי!״
ניסן
9י חז קאלסהר, אחרי שהורשע בעודן מתן עדות שקר :״במדינה שלנו כל
ע׳ ו אתה על הסוס — משתחווים לך; כאשר אתה נופל מן הסוס — בועטים בך:
וכעשר אתה שבור לגמרי — עושים לך יום סרט.״
א י יר
• ראש ־ הממשלה דוי ד בן־גו ריון, בעקבות מעצרו של יועצו, הד״ר
ישראל בר, באשמת ריגול :״יש הרבה אנשים בארץ שאינם מרגלים, שלא
התייעצתי איתם אף פעם בעניני בטחון.״
סיון

@ ש ר ־ ה פי תו חמרד כי כנטוב :״בכל פעם שדוד בן־גוריון פותח את
פיו בענייני ציונות, עולה הדבר למדינה במיליון דולאר.״
תמוז
9השחקןשמע ון ישרא לי, על שיגור שביט :2״זאת לא רקיטה —
זה רק־קטע ממערכת הבחירות של מפא״י.״

• מ ז כי רמפא ״י יו סףאל מו ני, באסיפת בחירות :״מה עושים רעש
מד,אינטליגנציה י! כמה זה בסך הכל כל האינטליגנציה — רבע מעברה?!״
אלול
• דן די נדדט הו רו בי ץ, סופר דבר, על תוצאות הבחירות :״לא תהיה
דיקטאטורה. לא יהיה כלום. יהיה סתם מסריח.״

העולם הזה 1252

ם קידים ;
.תלמידים1 סטודנטים1 הרשמו עוד היום לקורס החדש ל־

קצרנות

התחנה לייעוץ
בשאלות מין
ונישואין

עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)
ב״אולם ן גרג 08£00
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל״אביב: רחוב גורדון .5
הי ס ה: בבית־הספר, במעלה״,
רחוב שמריהו לוין .30

חצלחח

מובטחת!

פתוחה בימים שני וחמישי
בבית שטראום, תל־אביב,
רחוב בלפור , 14 חדר ,7
בשעות 6עד 8בערב.

עולם ה ספרו ת

עולם הספרו ת

עולם הספרו ת

עולם ה ספרו ת

מות תמותו. זה ודאי כשקיעת השמש בעוד לא יותר
מכמה שעות. בעוד פחות מכן וכן שנים (ואפשר לחשב
גם בדקות) לא תראו ולא תמששו ולא תטעמו ולא תדיחו
ולא תחשבו ולא ת8וו, ולא יהיה כל סיכוי כי תשוב
הכרתכס, כי כבר החילותם להירקב, כלומר יעלה בואוש־כס
ועז, עד שייפטרו החיים מפגריכם, אס יהיו פגרים.
לאור הטכניקה המודרנית לא נוכל לבטוח כי יהיו, אן
יש לכם סיכוי סביר להעלות צחנת איומה כשכבר לא
תוכלו להשתתף בגירוי.
יכולים אתם להשיב כי אותם הדברים אפשר להגיד
גם לי. אמת, אבל ראשית, אין אני שומע אתכם, ובכן
מה תועלת בדבריכם? ושנית, כשמעכם דברים אלה, אפילו
שומעים אתם אותם בעוד מאתים רארבעיס שנה, עודי חי.
המתים אילמים. ובכל זאת, אם נניח לפלפול הפילוסופי,
יבוא יום בו אהיה מת מבחינה פיסית. ובכן? האם בכן

הייתי חייל. וזאת בדיחה. עתה כמעט כל אדם בעל
מינימום אברים וגיל כבר ודאי שהיה חייל, אבל יש
אנשים שתוכלו להעלותם בדמיונכם כחיילים ויש שלא.

נוסף משהו למשן ימיכם? והנה, אבחן את הדברים כאשר
אבחן, נדמה לי כי החיים, חייכם או חיי זולתכם, הם
כל אשר אתם חיים למענו ושראפים ומקווים וסובלים
ומתים בג.ללו.
ואברהם אבינו, אביהם של כל היהודים, השבים בבוקר
יפה אחד (השכים, כי הזדרז למצוה) ,לקח את בנו, את
יחידו, את יצחק, והעלהו על הר המוריה, ועקד אותו
במו ידיו, ושלח את ידו האוחזת מאכלת כדי לשחוט את
בנו, את יחידו, את יצחק, ושניהם במלרא הכרתם — מפני
שכך ציווה עליו האל.
ואת המעשה הנחמד הזה אין היהודים שוכחים להזכיר
לאלוהיהם שנה שנה בתחילתה, בראש השנה, זלכיל בניהם
יספרוהו בבתי הספר, כשאן מלאו לילדים שבע שנים,
ללמדם כי כשתובע האל, על יהודי הגון להקריב את בנו.
הגדילו מהיהודים הנוצרים, כי אל,הי הנוצרים הקריב

עולם הספרו ת

את בנו יחידו של עצמו להיצלב ולמות ביסורים למען
יוושעו בו כל בני האדם. ומאז מחייבים כל נוצרי ללכת
בדרכי אלוהיו ולמסור יאת בניו לע,לה למען ישועת —
מישהו.
אלת הסיפורים על האבות. ומה קרה לאמותיהם של
הבנים העולים לעולה? שרה אמנו ״על ידי בשורת העקידה,
שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה
נשמתה ממנה, ומתה״ (רש״י, בראשית כ״ג ב׳) .פשוט
מאוד. ועל מרים אם ישו הרבו לספר לנו מלחינים
ב״סטאבאט מאטד״ (עמדה האס).
ועתה אספר לכם אני על היאס, אבל מה שאספר אני
אינו אגדה, ואולי משום כן מוסר־ההשכל שלי אחר. לא
המצאתי את הסיפור, ובכן גס לא אוכל להנעים לכם את
סופו, כפי שתראו מיד.

כבעל נסיון במקצוע החייל אוכל לעוץ כמה עצות
השמש, צוללים ממרומים, מטילים את פצצותיהם בחופזה,
לטירונים. הנה אחת: באשר תהיו, חמקו מעין. עשו כל
ובוזקים עלינו כדורים גדולים כתמרים. לא הצלחתי
שתוכלו שלא יחושו בכם, בכל מקם, גם במחנה׳.התמזגו
להתרגל לזה, ובכל פעם שבאו הייתי נחרד מחדש, אבל
ברקע, עד כי לא תוכל עין ליחדכם ולא לזוכרכם. כי אם
הם הזיקו אך מעט. כנראה פחדו גם הם, כי הופלו שניים
הרגיש בכם הסמל, וזוכר את שמכם, אל יהי חלקי עמכם.
מהם במכת ת יריה, ואחד הספיטפאיירים שהופלו כמעט
ואני סרבתי להתגל .!,האחד במחלקה. כל האחרים לא ניזק, ונצבע ונמסר לטייסינו לשימושם תוך פחות
התגלחו כאחוזי דיבוק, בכל בוקר לפני המיפקד, וקיללוני, י מיומיים.
כי נחפזו, והמים היו קרים, והם נדחקים אל הברז האחד,
אבל ביום הראשון לבואם פגעו. אותו יום שבת היה,
בחוץ, נוטלים מים בצפחות ובפנכות, וכורסים צלובי
ה־ 15 במאי .1948 עם שחר פגעו בצריף ואחרי הצהרים
רגליים או כורעים על ברכיהם ומעוים את פרצופיהם אל
באוהל. א תה שעה הייתי אורחם של אנשי ההגנה האנטי־מראות
שה שענו בזהירות על לבנים ועל אבנים. מה
אווירית, ובכן לא נקראתי לנקות את ר,שבורת. אבל בשובי
טיפשים נראו כולם! אבל מעולם לא עלתה על דעת אחד
סיפר לי אדויה כי היה עליו לשאת בשר חי. זה הובל
מהם לחדול מהתיסרות יומית זאת, וכך הובלטתי אני
העירה.
הבלטה רבה בחלק ה־עיר בכל גופי שלא כוסה מדים,
ביום השני ביוקר, בעוד אין אנו עושים מאומד, או
כלומר בקלסתרי השעיר. שיפעת שער זאת לא היתר,
נוהגים כפטרונים לנערי בית־ספר תיכון שנשלחו אלינו
נוחה, והיה הכרח לכבסה יום יום פן תחכך ותסריח, אן
(המשך בעמוד )26
להתגלח סירבתי. אין אני סובל חיפזון בבוקר.
מחננו היה השטח המופצץ ביותר, למטר רבוע, בכל
הארץ. המצרים ראו בנו מטרה חשובה, וניכרנו יפה
בציונים סמוכים. רתחילה לא היו לנו מטוסי קרב. ובכן
היו המצרים מגיחים עלינו ארבע פעמים ביום, כמתוך

״כשהובילוה לקבר, שתפרד מבנה, התמוטטה וכרעה על ברכיה, אבל קולה לא איבד כלום מעוצמתו...״

עולם ה ספרו ת

עולם הספ רו ת

עולם הספ רו ת

עולם הספרו ת

עולם הספרות

עולם הספ רו ת

עולם הספ רי ת

עו לםהספרות

עולם הספרו ת

עולםהספ רו ת

מוטקה השמח עדיין רעב היה כשהגיע הסתיו. צעד
לאם בשדרות רס־יי, כשעלים אדימים וצה־בים נושרים
לו על ראשו ועל כתפיו.
בפינת מונפרנס, ליד פסל האבן של בלזאק, היבהב
שביב תקווה בעיניו, ניוזן שמרחוק נראתה דמותו המסורבלת
של דודיק כרמל, כשהוא צועד בסנדליו התנכיים,
לעבר מסעדת וארה ברי לה גראנד שימי־ה.
״מזמין אותי?״
״מצאת מי שיזמין. רק עכשיו לוויתי משלוימה חמש
מאות פרנק.״
״אז אולי אתה יודע על איזו עבודה בשבילי?״
״שמעתי שניסן הצולע חוזר לארץ. אילי עוד לא הספיק
להעביר את הג׳וב שלי. לך דבר אתו.״
ניסן הצולע היתה לי ׳ עבודה פנטסטית, שבעד ארבע
שעות ליום, היה הי כמו מלך, על ארבעים אלף לחודש.
כל אחד היה מקנא בניסן הצולע, שכל תפקידו בחיים
הצטמצם ברכיבה על תלת־א־פנים ובאיסוף כביסה מלוכלכת
עב־ר מכבסת השלגיח של המרוקאי.
למוטקה השמח היה באמת מזל. ניכן הצ-לע עדיין לא
מצא לו ממלא מקוב ומוטקה נפל לו כמציאת מן השמים.
לא עכר שבוע ומוטקה כבר היתה לו משרה ושעות
קבועות. החסרון היחידי היה בזה, שהיה צריך לקום כל
יום בחמש וחצי לפנות בוקר.
כל יום, בחמש וחצי לפנית בוקר, היה מוטקה מתעורר,
לצלצולו שיל השעון, ורואה שהשעה כבר מאוחרת והיה
פורץ החוצה בבהלה, כשהוא משאיר את הרחיצה וצחצוח
השיניים לימים טובים יותר ובהולים פחות.
כשאטלה היתד, המכבסה כבר פתוחה והמרוקאי כבר
מעוצבן, מפני שמוטקה, על אף בהילותו הנחפזת, מאחר
תמיד. המרוקאי היה נותן לי את האופנים ואת רשימת
הלקוחות ומ!טקה יוצא ומסובב את הפרברים הסמוכים
ובכל כתובת מסומנת היה עיצר ולוקח כביסה.
כך נכנס מוטקה למסלול יהיו לו כל הסיכויים שייצא
ממני בן־אדם, לולא עצרו אוהו יום אחד שלושה סטודנ־טיב
צעירים, ברחבה שלפני הנוטרדאם.

הוא עבר את גשר הסיטא במצב־רוח טוב, מפזם לו
את ה־דווי? ואני לו, כששלושה צעירים חסמו לפניו את
הדרך .״היי אתיה!״ צעק אחד מהם .״זה אתה שמוביל
את הבגדים המלוכלכים למכבסת השלגיה?׳׳
״אני. מה יש?״ התריס מוטקה בפניהם כשמועקה עולה
בליבו. רק זה עוד חסר לו, שיתפסו אותו בלי רשיון
עבודה! אבל שלושת הצעירים לא היו שוטרי חרש, אלא
ס 5ודנטים שבאו לחפש כינים.
תחילה חשד מוטקה שטומנים לו מלכודת, אבל
השלושה היו בסך הכל סטודנטים מהסורבו! שנה שניה
זואולוגיה. היתד, אצלם שריפה לפני במה זמן וכל איסף
הכינים של פרוס׳ שארל ד׳אלמברט, השד יודע מה שמי,
הלך לאיבוד. כשהתחילו לשחזר את האוסף נוכחו פתאום
לראות שחסרה להם כינה אחת, כינת הבגדים השחורה
כשהחל
0־ 1§:1ת 2111:1וזז? 6)110011115 111101311118 ¥681:1
שזירל ד־אלמברט לאסוף לפני שמונים שנה את כיניו, היתד,
כינת הבגדים השחורה נפוצה ביותר, אבל היום, מסיבות
בלתי ברורות של ברירה טבעית, נכחדו כמעט לגמרי מן
העולם. אולי זה הסבין. אולי האמבטיות, אולי הדידיטי ואולי
הפצצה האטומית. בושה גדולה שדווקא באוספו של ד׳אלמ־ברט
שהוא אוסף הכינים הגדול ביותר של כל העולם
המערבי לא תהיה מצויה כינת הבגדים השחורה. פרום׳ וילמן,
יהודי יליד !זינה ויורשו של ד׳אלמברט בראשות המחלקה

הזואולוגית, שלח את הסט מטים שלו לסרוק את פאריז,
בתקוה, שאולי עוד נשארה כינת בגדים שחורה אחת
לפליטה. הסטודנטים נחלקו לכמה חוליות וכל חוליה

היתד, עורכת בדיקות בבגדים המלוכלכים שהיו מובילים
למכבסות. החוליה שעצרה אה מוטקה הבטיחה לו 200 פרנק
בשביל כל משלוח שיביא להם לבדיקה. ימוטקד, הסכים.
אחרי שנסע כמה פעמים הלוך וחזור, ניכח לדעת
שהעסק לא כדאי לו. בא ואמר להם, שזה לא כדאי לו,
אבל אם ישלמו לו עוד מאה פרנק, נוסף על המאתיים,
יעשה בעצמו את החיפוש ויביא להם את הכינים בתוך
צנצנת. הסטודנטים קפצו על ההצעה בהתלהבות גדולה
וגילו לו, שאם יצליח וימצא את כינת הבגדים השחורה,
יזכה גם בפרס של 5000 פרנק שהבטיח לשלם; הפר יפסור
וילמן, לכל מי שיביא את הכינה יקרת־ר,מציאות.
התחיל מוטקה השמח לחפש כינים. כל פעם שד,יה חוזר
עם מטען של בגדים מלוכלכים, היה מחפש כינים .״ם
אחד, כששלל הכינים שהעלה היה זעים מאיד, ה זליט

עולם ה ס פרו ת

לחפש גם בבגדיו שלו ואמנם מצא כינה אחת, שנראתה
לו קצת יותר כהה מן האחרות, לכן ארז אותה בנפרד
מן היתר.
מופקד, לא האמין למשמע אוזניו. כינתו שלו, הכינה
שארז בנפרד מן היתר, נמצאה להיות כינת הבגדים

הרבה היה מוטקה מוכן לסבול תמורת שמונים אלף
פרנק לחודש, אך תצלומים, זה קצת יותר מדי. אך
פרופסור וילמן הבטיח לו סודיות מוחלטת, ולהבטחת
סודיות זו, הוא מוכן אפילו להשתדל אצל מיניסטריון
החינוך, שיכללו את מוטקה בחוק החסינות של שמורות

השחורה, יקרת המציאות. בתרועות גיל סחבו הסטודנטים
את מוטקה לפרופסור וילמן, שהגיש לו את הפרם
שאל הפרופסור וילמן, אם
המובטח.באותד, הזדמנות,
סימן לו במקרה את כתובת בעל הבגדים.
תחילה התבייש מוטקה להודות, שהוא מצא את הכינה
כשחישב בראשו את הרווח
הזאת על גופי שלו, אך
הצפוי לו, גילה את האמת. לשמחתו של הפרופסור לא
היה גבול והוא שאל את מוטקה, אם ירשה לו יבדוק
א־תו. מוטקה הסכים. שכב על הספה, ערום כביום
היוולדו והפרופסור בודק אותו עם זכוכית מגדלת ואמר
שזה פלא גדול בעיניו, שמכל תושבי פאריז ואולי אפילו
מכל תושבי כדור הארץ, יא נשתיירה כינת הבגדים
השחורה, אלא על גופי של מוטקה השמח בלבד.
כיין שחקר כינת הבגדים השחירה, שנתגלתה בידי
הפרופסור שארל ד׳אלמברט, ב־ , 1874 לא הושלם עדיין
וחלקים רבים ממחזור חייה סתומים ולוטים בערפל, הציע
פרופסור וילמן למוטקה, שימשיך וישמור על ג־פו את
הכינה הנ״ל עד סוף הסימסטר, והאוניברסיטה תשלם
יו משכורת בסך 80 אלף פרנק לחודש, תמורת התחייבות
שיביא שלוש פעמים בשבוע לבדיקה. כמובן שאסור
יו להחליף את בגדיו במשך הזמן הזה וכן לא להתרחץ
כמים חמים וסבון. דרך אגב, ד,יס ף הפרופס-ר, המילה
תצפיות, פ־ישו, כמובן, גם תרשימים ותצלומים שונים.

הטבע, שכל הפוגע בהן צפוי לקנס של חצי מליון פרנק.

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

חייו של מוטקה כשמורת טבע ממשלתית, בלב פאריז
ההומיה, קסמו לו מאוד. תארו לעצמכם דבר כזה:
לא לעשות כל היום שום דבר ובכל זאת לחיות בכבוד!
בסך הכל צריך היה להתייצב שלש פעמים בשבוע במחלקה
לזואולוגיה, להתפשט, לשכב על ספה ולהניח לכמה
סטודנטים לערוך עליו תצפיות. גם כן תצפיות! בסך הכל
היו מסתכלים עליו בזכוכית מגדלת ומסמנים על עורו,
בעפרון אדום, את מסלול נדידת הכינים. אי אפשר לומר
שהתצפיות גרמו לו אי־נעימות, אם כי מפעם לפעם היה
איזה סטודנט בלתי זהיר מדגדג אותו שלא בכוונה.
המחקר המדעי לא העסיק את מוטקד, יותר משעתיים־
שלוש, בכל פעם. בשאר הזמן היה חיפשי ויכול היה
לעשות כרצונו וכן גם עשה. התפטר ממשרתו כמוביל
כביסה מלוכלכת יכל עצמו חזר להשתקע בסלקס ולח־קופול
בזכויות מלאות, זאת אומרת: על חשבונו שלי.
התמורה במצבו הכספי של מוטקה השמח לא נעלמה
מעיני המושבה הישראלית בפאריז. כל אחד רצה לדעת,
מאין לו, למוטקה, כל כך הרבה כסף. אך מוטקה התעטף
בשתיקה, שהפעילה מיד את גלגלי הרכיל־ת. רבות היו
(המשך בעמוד )24

עולם הספרו ת

עולם הספרו ת

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

(המשך מעמוד )23

הסברית על מקור עושרו של מוסקה, ולכל אחת מן
הגירסאות היו חסידים משלה, עד שהופיע על הבמה דידי
קלופס.
דידי קלופס נטל על עצמו לגלות את סודו של מוסקה,
בדרך הפשוטה ביותר. תפס אותו יום יחד כשהוא יושב
לבדו וזרק לו ישר בפנים :״אני יודע שאתה לא עובד
בשין־בית,״ ביררתי את זה בעצמי.״
״מי אמר לך שאני כן עובד בשין בית?״ שאל מוסקה.
״בכה מדברים,״ ענה דידי קלופס.
״שידברו,״ המשיך מוסקה לחייך.
״אם אתה לא עומד בשין־בית ובכל זאת יש לך כסף,
אז אתה בטח עובד בשביל הערבים דידי קטע את
דבריו באמצע, מוסקה קם כשפניו מוצפים דם ואמר:
״תגיד את זה עוד פעם ואני שובר לך את העצמות!״
״אל תתחמם,״ הרגיע אותו דידי ,״אני לא אומר לך
את דעתי. ככה כולם מדברים עליך.״
,׳מי דז בר י י ! ״
״כולם כדברים. איך אתה רוצה שלא ידברו, כשאף
אחד לא י! יע ממה אתה חי ומאיפה יש לך כסף!״
המשפט ה !חרון שבר את מוסקה לגמרי. והוא פתח את
לבו לפני די,׳י קלופם וסיפר לו את כל הסיפור על כינת
הבגדים השה רה, מאלף ועד תיו.
מיותר לציי! שדידי הקשיב לסיפור בעניין גובר והולך
וכשגמר, נשאו לשבת דומם ומהורהר .״אני מקווה שלא
תספר את זה לאף אחה״ המשיק מוסקה, לאחר הפסקה
קצרה.
״אתה חמור ;־ם!״ התנער דידי מהרהוריו .״למה לא
סיפרת לי את ; :מקודם? עכשיו אני כבר יודע למה
אתה כל כך מסריח.״
״מה היה יוצא אם הייתי מספר לך מקודם?״
״אל אלוהים! אינך תופס איזו הזדמנות אתה מחמיץ?״
״מה יש פה להחמיץ?״
״בשביל זה אתה חמור גרם שאתה לא תופס. הכינים
שלך שוות מליונים ואתה מסתפק רק בשמונים אלף.״
״אני באמת לא תופס.״
״מתאים לך. תן לי לנהל את העניינים ואנחנו מתעשרים!״
״אני לא רואה
״מה שאתה צריך, זה מנהל עסקים. אני עם הראש שלי
ואתה עם הכינים שלך, יכולים לגרוף זהב. אתה מוכן
לעשות אתי שותפות?״
״שותפות על מה?״
״על הכינים שלך. אתה אף פעם לא חשבת על זה, שאם
כדאי לסוובון לשלם לך שמונים אלף לחודש, כדאי להם
גם לשלם מאה ושישים. כינים כמו שיש לך, זה לא דבר
שיש לכל אחד. ומה עם האוניברסיטאות האחרות
שמע מוסקה: אתה לא מוציא הגה מפיך עד הערב. תן
לי כמה שעות לחשוב ואני עושה אותך למיליונר כמו
כלום. בוא ניפגש בערב ואני כבר אביא תכנית!״
בערב נפגשו שוב. דידי בא חמוש בשני ספרים עבים.
פרוקי־רגלים, מאת שארל ד׳אלמברט ומטמורפוזה של
חרקים, לדיווים. חוץ מזה היו לו המון דפים מקושקשים
ביד. מוסקה היה מלא התפעלות, למה שדידי הספיק
לעשות באותן שעות מעטות, שעברו מאז פגישתם האחרונה.
דידי, שהניח את הכרכים העבים על השולחן, לא
טרחי להסביר, אלא שלף גליון נייר מודפס במכונת כתיבה
ואמר למוטקה שיקרא ויחתום.
הציץ מוטקה בגליון הנייר שהגיש לו דידי וראה שזו
טיוטת חוזה, בו מעביר הוא, מוסקה השמח, את זכות
השימוש המסחרי בכינת הבגדים השחורה שעל גופו,
באופן בלעדי, לדידי קלופס, תמורת ס/ס 50 של ההכנסות.
מוטקה חתם. ברגע שחתם, עבר הרהור בראשו ואמר :״רגע
אחד. מה בעניין השמונים אלף שאני כבר מקבל?״
״בסדר,״ אמר דידי ,״אתה יכול להכניס סעיף, שד,שמו־נים
אלף הראשונים הם תמיד שלך. אני לא רוצה
שתחשוב, שאני מתכוון לדפוק אותך.״
הכניסו את התוספת לתוך החוזה ודידי פרש על
השולחו את הניירות שהביא עמו והתחיל להסביר למוטקה
את תכניתו.
בהתאם לתכניתו של דידי, לא הלך מוסקה למחרת
היום לאיניברסיטה, כמו שהיה צריך ללכת, אלא שכב
במיטתו וחיכה. לא הוצרך לחכות זמן רב, כי לאחר
שעה קצרה כבר דפקו בדלת. לפני שדידי קם לפתוח,
עשה למיטקה סימן שיתכסה היטב ויעשה עצמו ישן. כמו
שתיאר לעצמו, כך היה. בפתח הדלת עמדו פרופסור
וילמן ושני סטודנטים .״האם ׳מיסיה מוטקה בבית?״
״ששש היסה אותם דידי, כשהוא מניח אצבע על
פיו. יצא החוצה, סגר אחריו את הדלת בשקט ורמז
לשלושת הבאים, שילכו בעקבותיו. בהיותו על המדרגות
הסתובב ואמר להם :״בואו ונשוחח בביסטרו.״
״מה קרה למיסיה מוסקה?״ קצרה רוחו של פרופסור
וילמן.
״הוא חולה,״ אמר דידי כלאחר יד .״הרופא היה אצלו
בבוקר וציודה עליו לנוח ולהתרחץ...״
״להתרחץ!״ פרץ הפרופסור לתוך דבריו .״בשום אופן!
בשום אופן! זה יהרוס את הכל!״
דידי לא ענה, עד שלא נכנסו לביסטרו והזמינו אפרטיף.
ך ק אז פתה דידי את פיו והסביר, שמצבו של מוסקה
קשה, אף על פי שאיננו אנוש. תנאי המגורים במלון
עלוב זה, הם שהביאו, כפי הנראה, להתמוטטות. לו היה
מתרחץ לפחות אבל גם היגיינה לקויה וגם דיור לקוי
— זה כבר יותר מדי בשביל גוף עדין כזה.

עול םהספ רו ת

עולם ה ספרו ת

עול םהספ רו ת

כך זכו השניים בדיור חינם, על חשבון אוניברסיטת
פאריז, בבית מלון ממדרגה ראשונה, בסביבות האטואל.
שני חדרים הועמדו לרשותם, עם הסקה מרכזית, מים
זורמים וטלפון. דידי שכר מכונת כתיבה והתחיל בפעולתו
הגדולה. בעזרת הטלפון, בירר לעצמו כתובות של אוניברסיטאות
בגרמניה, אנגליה וארצות־הברית, ושלח להם
בדואר רשום מעין פרוספקט, בו העמיד למכירה את
השריד האחרון לכינת הבגדים השחורה. עם הרוסים היה
זהיר יותר. תחילה צריך היה לדעת אם מצויה כינה כזאת
באוספים הרוסיים. למטרה זו הלך ונפגש עם הנספח
התרבותי של השגרירות הסובייטית ותוך שהוא מציג
עצמו כזואולוג, ביקש לקבל את הפירסומים המדעיים,

קי ש קי ש
אפשר להיוולד ;*כ כד מיני דבריס כיד.
אהד נולד וידו מחזיקה כ;יקכ אחיו. אהד
עם גיטרה כיד.
אהד עם דגל ואחד עם
קופבה, ת
. ן קיש קיש.
כשמים לא טסות ציפורים,
ועל האדמה הטוכה לא צומחים פרחים,
וכים אין דגים. כל הנחלים כורהים מן הים
והים ריק
וככלל אין שום דכר,
פי הכל כן כלי שם,
ולשום דכר אין שם,

קיש קיש.
כשאני רואה ציפור כשמים,
אני פותה את פי
ודוצה לקרוא לה כקוד גדול,
אכל כל מה שיוצא מגרוני
הוא קיש קיש
וכאיטד אני רוצה לככות,
או לצחוק,
או כתם פשוט לא יודע איך לעשות זאת.
כי אפילו לא היה לי זמן ליטכוה
איך הולכים, איך יושכים, איך צוחקים,
איך כוכים.
איך אוהכים, איך חיים ואיך מתים.
ואפילו אב אלך לגרדום,
או לאכדון,
או לכל השדים,
לא יהיה שיר על שפתי,
שיר אהרון,
שיר המרומים,
שכו יאוש, זעקה, לעג, תקווה, מנוד ראש,
המלה ואזהרה.
רק קיש קיש, כי אילם אני לעילג וחרש
כרות לשון ואכרים,
ערב רב, קיש קיש.
ואולי יש צדק כעולם.
אולי כאשר אקשקש את קשקושי האחרון
תפולנה כל הציפורים
יי יי 1החרבה
והדנים כ ולס יחלו מתהומות הים
לההנק כ;לויר הצח
וזרועותי הנוכלות תחבקנה פדה
וזה יהיה הכל
ואחר כך לא יהיה כלום,
קיש קיש קיש.
פאריס, מארס 1958

עמוס קינן
הדנים בענייני כינים ופרעושים. מוטקה השתגע מהיהודיות
הנועזת של דידי. מה יש להגיד, לבחור הזה יש דם.

תוך שהם יושבים במלון המפואר ומחכים לתשובות,
התחיל פתאום מוטקה להרגיש שדידי נדבק אליו יותר
מדי. זה היה מוזר מאוד בעיניו, כי מדרך הטבע
הוא שאדם מתרחק מנגוע כינים ככל האפשר, אך
דידי לא הראה כל נטיה להתרחק, או אפילו להסתייג
ממוטקה. היה יושב שעות על מיטתו, מעביר את בגדיו
של מוטקה ממקום למקום ומתחכך בו, בעברו על ידו.
נכנס החשד בראשו שדידי זומם לרשת את כיניו. מרגע
זה ואילך, עשה מוטקה את הכל, כדי לשמור את כיניו
שלו לעצמו, ובכל שדידי ניסה להתקרב אליו, כן השתדל
מוטקה להתרחק ממנו.

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

עול ם ה ספרו ת

כך גבר אי־האמון ביניהם מיום ליום, עד אשר בא
דידי יום אחד והציע להצטמצם בחדר אחד במקום שנים.
״למה לנו לבזבז כסף על שני חדרים, כשאנחנו יכולים לגור
בחדר אחד?״ כאשר הצביע מוטקה על העובדה, שבסך
הכל יש להם מיטה אחת בחדר, ענה דידי, שלא איכפת לו
לישון עמו יחד, ובלבד שיחסכו כסף מפני שאולי יצטרכו
לנסוע לאמריקה. מוטקה ענה לו, שיחשוב בדבר ומיד
הלך לעיין בחוזה שביניהם ונוכח לדעת, שיש איזה דבר
בחוזה שאיננו בסדר: בו בזמן שדידי הפך להיות שותף
לכיניו שלו, לא היה שם כל סעיף הנותן למוטקה
שותפות בכיניו של דידי, אם יהיו כאלה גם לו. דבר זה,
חשב מוטקה, צריך תיקון מיידי ובהזדמנות ראשונה
העמיד את הדבר בפני שותפו.
דידי לא ענה. תקע את אצבעותיו בסבו שערו המדובלל
וחשב תוך כדי גרוד פדחתו. זהו! הבריק במוחו של
מוטקה. הוא כבר מתגרד!
אז דידי פתח את פיו ואפר. החוזה הוא לדעתו, בסדר
גמור ואין כל צורך לשנות בו אפילו קוצו של יוד.
מוטקה התרגז, מפני שמעשה הרמאות היה עכשיו גלוי
לעין והוא הציג לדידי אולטימטום :״או, או.״ דידי לא
איבד כלום משלוות נפשו וענה למוטקה בכעם, שאי-
אפשר לעבוד ביחד, כשאין אימון אחד לשני .״אני רציתי
לעשות אותך עשיר ותאמין לי, שלא היית מתחרט על
זה. עכשיו אתה מתחיל אתי עם כל הדברים האלה. אם
אתה חושב לאיים עלי, אז אתה לא מכיר אותי. אני לא
נולדתי אתמול וגם לא עשו אותי באצבע. אם אתה חושב
שתוכל להסתדר בלעדי, אני מוזתר עליך, על כל השותפות!״
ובאמרו כך, לקח את החוזה שהיה פרוש על
השולחן וקרע אותו לגזרים.

עוד באותו ערב עזב דידי את בית המלון. למחרת בבוקר,
כאשר מוסקה התכונן ללכת לסורבון, צלצל הטלפון. דברו
מהשגרירות הישראלית. בקשו ממוטקה שיבוא לראיון דחוף
עם הנספח הצבאי. מוטקה לא יכל היה לתאר לעצמו מה
רוצים ממנו, אבל לא שאל שאלות והלך.
״לא הייתי מאמין עליך דבר שכזה!״ אמר הנספח הצבאי,
ברגע שמוטקה נכנם לחדרו וסגר אחריו את הדלת .״מה
יש פה להאמין עלי?״ שאל מוטקה.
״שבחור נאמן כמוך, שהיה בהגנה ובפלמח, ושנפצע
פעמיים במלחמת השחרור, ילך וימכור דבר שכזה שהמדינה
יכלה להשתמש בו.״
״למה אתה מתכוון?״
״אתה יודע יפה מאוד למה אני מתכוון!״
״אתה מתכוזן לכינים?״
״בדיוק.״
״מה יכלה מדינת ישראל להשתמש בזה?״
״אני מתפלא עליך שאתה שואל שאלות כאלה. אתה כבר
לא ילד ואתה יודע שלא אתה מחליט מה יכולה מדינת
ישראל להשתמש ומה לא. מדוע לא באת להציע לנו את
זה לפני שהלכת אליהם?״
״אבל זה הרי סתם כינים!״
״אתה יודע יפה מאוד שזה לא סתם כינים. אצלנו במכון
ויצמן שוברים על זה את הראש ואתה הולך ומוכר את זה
בעד בצע כסף למדינה זרה אם לא הייתי שם עליך עין, היית
בטח הולך ומציע את זה למצרים ! ״

״בלי אבל ובלי שמבל. מחר בבוקר אתה טס לישראל.
הכנתי לך מקום באל־על. הנה הכרטיס. זכור שאתר, לא
מוציא הגה מפיך לאף אחד, אתה שומע? בלוד כבר יחכו
לך ויקחו אותך לאן שצריך
״אבל אני לא רוצה לחזור!״
״מי אתה שאתה לא רוצה לחזור?! הגיד תודה שנתנו
לך לשבת פה ארבע שנים. אתה לא תהיה פאראזיט
כאשר אנשים מקריבים את חייהם יום יום על הגבול!״
מוטקה לא רצה לחזור ארצה כל כך מהר. אדם אחר היה
בוודאי מצפצף ונשאר, אבל למוטקה היה רגש של אחריות
לאומית. בלב כבד עלד, למחרת בבוקר, לאוירון.
כשהגיע ללוד, נתבקש למסור הצהרה למכס. לא ידע אם
חובת השתיקה שהטיל עליו הנספח הצבאי כוללת גם את
רשויות המדינה. בהתחלה חשב שכן ולא אמר מלה. אחר
כך, כששאל אותו הפקיד אם הוא מביא עמו משהו מיוחד,
לא רצה לשקר ואמר שהוא מביא עמו משהו מיוחד מאוד,
אבל אסור לו לספר מה. כשהפקיד שמע את זה, מיד מיהר
להזעיק את האחראי והלה אמר שאין פה דבר כזה ועליו
להצהיר בדיוק מה הביא עמו. מוטקה סירב ואמר שאסור
לו לפצות את הפה בלי רשות משגרירות ישראל בפאריז.
מיד מיהרו להתקשר עם השגרירות בפאריז ובינתיים שמו
את מוטקה במעצר.
מוסקה התרגז שככה מתיחסים לאדם שמקריב את כל
מה שיש לו לטובת המדינה וגילה לשוטר ששמר עליו
שהוא מביא עמו כינים. כששמעו את זה במשטרה, הכניסו
את מוטקה לטנדר סגור והסיעו אותו לקרנטינה של משרד
הבריאות בנמל הקישון ושם ריססו אותו מיד בדידיטי.
כשהגיע סוף סוף מברק התשובה משגרירות ישראל
בפאריז שמוטקה הוא תחת חסות מיוחדת של משרד
ד,בטחון ויש להעבירו ללא דיחוי למכון ויצמן, כבר היה
נקי כולו ולא היתד, עליו אפילו כינה אחת.
״לא יכולתי למנוע את זה,״ אמר לפקיד שבא להוציא
אותו .״צעקתי והשתוללתי, אבל הם קשרו אותי והראו לי,
שלפי חוק השבות שהתקבל בכנסת, הם יכולים לעשות
את זה לכל יהודי.״

עול ם ה ספרו ת

עול ם ה ספרו ת

עולם ה ס פרו ת

עולם ה ספרו ת

היה בוקר צח ורענן של שנת בחירות. פחי הזבל לחשו
צחנה בחצרות, פה ושם נסתמה ג׳ורה, ברחביה התפוצץ
צנור ביוב, רח׳ אוסישקין נשטף מים מזוהמים, אך
האויר נשאר צח ורענן.
רתמים ברוך, עובד במחסני הדואר, ירד למחסן החשוך
שבמרתף. הוא רצה לנצל את העדרו של המחסנאי הראשי
שהלך לשוק לערוך קניות לקראת שבת, כדי להשיג בורג
שהיה חסר לגיסו. גיס זה היה חי בבית על חשבון כולם
ולא היה עובד. כל היום היה ממציא דברים מהברגים
שרחמים ברוך היה מספק לו, מכה את אשתו והולך
בשבת לכדורגל.
באחת הפינות האפלות היו מונחות כמה חבילות
שרחמים ברוך קיווה כי הן מלאות ברגים מענינים, אך
כשפתח את החבילות, נתברר לאכזבתו הגדולה, שהן
מלאות בגדים משומשים ולכן, כשחזר המחסנאי הראשי
מהשוק, הודיע לו כי מצא חבילות מוזרות במרתף.
המחסנאי מיהר עם הידיעה המעניינת לאחד הסגנים של
מנהל הדואר ששמו דרייפום, שבגלל עברו הצבאי המפואר,
נתמנה לקצין הבטחון. כיאה לקצין לשעבר, היה דרייפוס
יושב במשרדו כשביד אחת הוא מחזיק את רצועת כלבו
וביד השניה — מטאטא לגרוש זבובים.
כאשר שמע הקצין דרייפום על המקרה, קפץ ממקומו
וירד למרתף בצעדים של תייש, כשביד אחת הוא מחזיק

עול םהס פרו ת

עולם ה ספרו ת

פיים כהים, ליהודים דתיים, לאמנים ולכיוצא באלה.
המסירות הזאת נשאה פרי במהרה. תוך זמן קצר נאסרו
שבעים איש. ביניהם יותר משלושים דוודים, זאביק המסכן,
תיירים מארצות הברית ושני חיילים של הלגיון הערבי.
הסיבה שבין העצורים היו כל כך הרבה הזרים אמיתיים,
לא היתד, נעוצה רק בעובדה שבירושלים, הכתובות הן
משונות ביותר, אלא משום שבתקופה ההיא קלט הדואר
מספר ניכר של עולים חדשים, דבר שהצריך צירוף של
פתק לכל מכתב, עם תרגום הכתובת לרומנית, פולנית
והונגרית ובשעות החום, היה הדבק נמס וד,פתקים נושרים
והמכתבים היו נדבקים זה לזה. בתחנת המשטרה היתד,
אנדרלמוסיה. הן בגלל הצפיפות והן בגלל התקפות היסטריות
של כמה מן החדרים שהגיעו זה עתה מעבר למסך
הברזל ושנדמה היה להם שנאסרו בגלל פעילות אנטי־

לבח

קומוניסטית. התיירים האמריקאים צרחו באידיש ובקשו
להתקשר עם הקונסול וחבר הקיבוץ ביקש כוס מים.
בדואר היתד אנדרלמוסיה. הנה יוצאים חורים גם בשליחות, יוצאים ואינם חוזרים יותר. לא הבינו את פשר
הדבר, עד שמודיע אחד התקשר עם הקצין דרייפום ומסר
לו בקול מלא רגש, שהמשטרה אוסרת דתרים בעתן
שוטטות. הקצין דרייפוס התקשר מיד עם שר הדואר,
שהיה באותה שעה בנגב, עסוק בחנוכת מרכזיית טלפונים
שתאפשר לשבטי הבדואים להתקשר זה עם זה
חדשה,
בחיוג ישיר. השר גילה מיד קנוניה פוליטית מאחורי
המזימות המשטרתיות, והורה לקצין דרייפוס לשחרר את
כל הדתרים מיד וללא דחוי.
לקח הקצין דרייפוס את מטאטא הזבובים בידו האחת
בכלבו וביד השניה מנפנף במטאטא הזבובים, כשפתחו
את החבילות בנוכחותו, התברר שהן מכילות מדי דוזרים. ואת כלבו הגדול בידו השניה ומיהר למשטרה. נכנס
למשרדו של סגן המפקח, דפק עם המטאטא על השולחן
שנותרו לפליטה מימי המנדט.
ואמר :״מה אתם עושים עם הדתרים שלי?״

שר הדואר נהג להתחיל את יום עבודתו בשמיעת
דו״ח המודיעין היומי שהיה נמסר לו בעל פה על ידי
הקצין דרייפוס ושהיה מורכב מידיעות, שמרגלים שונים
שהיו מפוזרים בכל סניפי הדואר היו מוסרים בחצות
הלילה, במסווה עבה של סודיות.
כשרווח הקצין דרייפוש על המציאה, התמהמה אמר השר:
״העבירו את המציאה למשרד הסעד!״
כל פעם שהתעוררה בעיה יוצאת דופן, היו מעבירים אותה
למשרד הסעד ושם היתד, שוקעת בין כל יתר הבעיות.
ביום בהיר אחד הגיעו למשרד הסעד שני סבלים שסחבו
חבילות גדולות על תלת־אופנוע. הניחו אותן על הרצפה
של אולם הישיבות ובקשו בקשיש בקולי קולות. לאחר
וויכוח מר, הסתפקו בכוס מים קרים והלכו.
איש לא שם לב לחבילות, לולא חסמו את הכניסה
לאולם הישיבות ועל ידי כך הפריעו למהלך התקין של
העבודה. הגורמים הנוגעים בדבר קיימו התיעצות דחופה
והחליטו פה אחד להעביר את החבילות לטפול מחלקת
בתי־החולים לחולי־נפש. כי כל פעם שהיתר, מתעוררת
בעיה במשרד הסעד, היו מעבירים אותה לבית המשוגעים.
אחרי דיונים נוקבים ולאחר בירורים שהוכיחו כי אין
הדבר נוגד הוראות מפורשות של משרד הבריאות, הוחלט
לחלק את הבגדים בין יושבי המוסדות בבירה.
התהלכו להם המשוגעים של ירושלים במדי חורים
והיו מאושרים בחלקם, כי אין אוהב מדים כמו המשוגע.
הם התחילו גם לפתח משמעת ולחלק לעצמם דרגות
וסמלים, לעורך מסדרים, מיסקרים וכדומה. היה להם סדר
יום קבוע מראש, פקודות שיגרה, פקודות קבע והרצאות
על האויב. כולם היו מרוצים מהמצב החדש שנוצר, במיוחד
הרופאים, שטענו כבר זמן רב, כי הדבר ההופך איש בלתי
שפוי בדעתו למשוגע, הוא חוסר מסגרת מתאימה.
אפילו בין המשוגעים יש יוצאי דופן. היד, אחד בשם
זאביק, שסבל מהלם שקבל בזמן מלחמת העצמאות,
כששיירה של מכוניות משא שהוא ליווה, נתקפה בסביבות
שער הגיא. זאביק לא אהב את מה שריתרקם סביבו,
בעיקר משום שהוא דגל בעקרון של משמעת פנימית. על
כן, בלילה אחד של אביב, כשריח הלילך היה מרוח עבה
על ירושלים, כמו מרגרינה על פרוסת לחם של עניים
נתן זאביק זינוק לעבר הגדר, עבר אותה ונעלם בחשיכה.
הקצין התורן גילה את העדרו של זאביק במפקד הבוקר;
הוא דיווח למפקד והמפקד דיווח לאח, האח לרופא התורן
והרופא התורן לרופא הראשי. זה הרים שפופרת של
טלפון, התקשר עם המשטרה והודיע להם, שמשוגע לבוש
מדי דוור ברח מהמוסד.
הודעת הרופא הראשי באה למשטרה כרעם ביום בהיר.
עצם המחשבה שמשוגע לבוש מדים מסתובב בחוצות
הבירה, העביר צמרמורת בגבם עמום האחריות של ראשי
המשטרה. מיד הוכרז על מצב הכן ובוטלו כל החופשות.
מכבש המשטרה נערך לצייד רבתי. הוקמו מחסומים
בכבישים ומארבים בשבילים. שוטרים חמושים, שוטרי
חרש, שוטרים מבני המיעוטים, גששים בדואים, כלבי
משטרה, מכוניות שיטור והעולם התחתון של ירושלים,
הופעלו בתנופה. מאחורי כל לוח מודעות ומתוך כל הכניסות
והיציאות של בנייני־צבור, הציצו חוליות חשדניות. אחדים
מבין השוטרים התחפשו באמצעות פאות נוכריות ומשק
עולם
הספ רו ת

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

עול םהס פרו ת

המפקח הביט בכלב הגדול השחור, שישב מולו
סגן
עם הלשון בחוץ וזנב מקשקש. ואמר :״אסור להכניס
לכאן כלבים!״
״זה הכלב שלי, והוא יצא מכאן רק כשאני אצא,״
״יש לי אלרגיה לכלבים,״ אמר סגן המפקח .״אני מקבל
מהם נזלת!״
״שחרר לי את החזרים ואנחנו מסתלקים,״ אמר. הקצין
דרייפום.
״את כולם?״ שאל המפקח.
״עד האחרון שבהם!״ אמר הקצין דרייפוס בתקיפות.
המפקח הביט בעצב על הכלב הגדול השחור, סגן התעטש, לקח את שפופרת הטלפון ונתן הוראה לשחרר
את העצורים ולהעבירם לידי הקצין דרייפוס.
עמדו העצורים לשעבר בחצר המשטרה, תוהים וממצ־מצים
בעיניהם, כשלפתע הופיע לפניהם הקצין דרייפוס.
נפנף במטאטא הזבובים שלו ואמר בקול אדיר :״אחרי
בחורים!״ אף כי רובם לא הבינו את דבריו, הלכו אחריו

**/ע יומ6 !/א(י

משום שהיתר, לו הופעה משכנעת. הוביל אותם הקצין
דרייפוס ברחובות ירושלים בסך ומדי פעם היה נותן
קצב :״שמאל, ימין, שמאל.״
הגיעו לדואר ושם מיינו אותם במסגרת טכס לבבי; לאחר
נאום קצר של השר, שחזר בינתיים בהליקופטר מהנגב,
קבלו התיירים תנ״ך עם כריכת עץ־זית, שכתוב עליה —

עול ם ה ספרו ת

(המשך בעמוד )26

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

עולם ה ספרו ת

(המשך מעמוד )25
״מזכרת מירושלים״ .את הקיבוצניק לקחו לתחנת האוטובוסים
ואת המורים לעבודה.
בגלל טעות מצערת נכלל זאביק בין המורים והוא יצא
לחלק מכתבים.
בצהרי היום ערכו המורים אספת מחאה, שמטרתה היתד,
למחות על השכר הירוד. כיודן שזאביק דבר עברית, בחרו
בו כחבר ועד החרום. למחרת קרא לו הקצין דרייפוס
והחל לתת לו הוראות איך להתנהג בועד. זאביק סירב
בנימוס לציית לו. הקצין דרייפום התרתח .״אפטר אותך!״
צעק .״אתה לא יכול לפטר אותי,״ ענה זאביק ,״מפני
שאני לא עובד פה.״ כששמע זאת הקצין דרייפוס, הוציא
פיסת נייר וכתב עליה, שבזאת הוא ממנה את זאביק
ליועצו המיוחד לענינים ושתוקף המנוי הוא רטרואקטיבי
לחצי שנה .״קח את זה למנהל מחלקת כוח־אדם.״
אמר. כך נתקבל זאביק לעבודה בדואר.
עיקר עבודתו היתר, להאכיל את הכלב של הקצין
דרייפום, אך לא היה לו מספיק סיפוק מהעבודה, בגלל
אותו כלב שהיה נושך אותו כל אימת שהיה מתקרב אליו.
אך כשקיבל את משכורתו הראשונה, חש עצמו מסודר
בחיים וזה היה עדיף על כל סיפוק, לדעתו.
עם משכרתו יצא העירה. קנה סוכריית חמוצות, וופלים,
בקבוקי גזוז ועוד כל מיני דברים טובים והלך לעשות
חיים. הלך לראות את רבק׳לה, אד,־בתו מהימים ההם,
אליה התגעגע במשך כל השנים.
הגברת הורוביץ, רבקל׳ה לשעבר, התגוררה באחד
השיכונים החדשים, בדירה של שנים והצי חדר לוקסוס.
את הדלת פתח בנו, ילד ג׳ינג׳י בן תשע. זאביק עמד
שם המום מרוב אושר .״אמא!״ צעק בנו ,״באו מהדואר!״
נכנסה גברת הורוביץ, לשעבר רבקליה, ניגשה אל זאביק,
הביטה בו ושאלה :״איפה אני צריכה לחתום?״
״זד. אני, אהובך.״ לחש לה זאביק .״זה אני, זאביק.״

״איזה מהם?״ שאלה גברת הורוביץ .״אינך זיכרת? מלחמת
השחרור, בחורשה אה, כן, סלח לי שלא הכרת
אותך מיד, אבל העולם מלא זאביקים
הכניסה את זאביק לסאלון, הושיבה איתו על ספה
כחולה וחייכה .״מה שלומך?״ שאלה אותו .״איך הענינים?״
ו״אתה מבסוט מהחיים?״ זאביק רצה לענות לה בפרוטרוט,
כשנכנס בני ואמר :״אמא, תני לי שתים וחצי
לירות!״ ״אל תהיה לא מנומס בנו ת גי ד שלום לדוד.״
״שלום. אמא, אני צריך את הכסף!״ ״נכון שהוא ד מה
לי כשהייתי צעירה?״ פנתה גב׳ הורוביץ אל זאביק.
״אמא!״ ״מה פתאום שתים וחצי לירות?״ ״לכוכבה יש
יום הולדת.״ ״לירה לא מספיקה?״ ״לא״ .״אין לי יותר.״
״טוב.״ אמר בנו והלך.
רק יצא בנו וזאביק קפץ ממקומו ותפש את ידה של
גב׳ הורוביץ. הביט בעיניה ואמר לה בקול מלטף:
״רבקל׳ה — את לא נוצרת להיות כלואה בכל ב של שנים
וחצי חדר. כאן כל השירה של נשמתך נחנקת וכל
״בדיוק מה שאני אומרת תמיד,״ הפסיקה איתי גב,
הורוביץ ,״הדירה קטנה מדי.״
זאביק חזר לשבת במקומו. קבל תה ועוגה ושמע דו״ח
מפי הגב׳ הורוביץ על חבי־ים משותפים וכל אותה עת
נתייסר ביס־רים. המלים היפית איתש אכף בקפדנות מתיך
ספרים וסרטים, כמי שאחרים איספים מאפרות של בתי־מלון,
לא רצו לעבור את מפתן פיו. הוא התאמץ מאוד,
אך המלים שקעו מאחורי הרי הבושה. ביד אחת החזיק
ספל תה מתוק, ביד שניה צלחת ועליה עוגה חומה וכל
בולו מתאמץ לחנוק את הבכי הפורץ מלבו. הגב׳ הורוביץ
הראתה לו את התמונה שבעלה קנה ליום הולדתה, אחר
כך קמה ולוותה את זא^יק לדלת.
הם עמד־ בחדר מדרגות אפל ׳חמים כמו רחם .״זה
היה נחמד מאוד מצידך שקפצת אלינו,״ אמרה רבקל׳ה
הורוביץ. זאביק הביט בה ולפתע חש שוב את המגע של

עולם הספ רו ת

עולם הספ רו ת

האלינקה הונחה על הארץ והאנשים מחו את הזעה מעל
פניהם ונטלו את אם איתן ומסרוה לשנים שהיו בתיך
הקבר ר,עמ ק והצר, ואלה הניחוה שם במעמקים כשפניה
למעלה. כולה עטיפה היתד, בלבן. רק טנטרה ושפתיה
הדקות והסגולות וקצה חוטמה לא נהבשי, וידיה היו
קשורות לחזה. אותם גברים אמיצי לב כיסוד, בקרשים
ומילאו אה ד,קבו עפר. פי נפער ונשימתי נאנקה: חשבתי
כי תיחנק שם.
כשסיימו נפחו על הגל כמה טפיחות באיתיהם, ואיתן
אמר קדיש, מנקה את גרונו כמעט לפני כל מלה, וחוזר
בקולו הצרוד על המלים אחרי אביו כבד הפה. מוישה־ארן
זימר בקולו החמץ ״אל מלא רחמים״ .המבוגרים
תלשו עשב וזרקוהו מאחרי שכמיה,ש. עשינו כמו תם, אם
כי לא ידענו מדוע נעשה הדבר, ונמלטנו הביתה.
אותו לילה בשכבתי במטתי חשבתי כי הנה אני הולך
למות ולהיחנק בקבר צר ועמ ק כשידי קשור, ת ,וכר,
גברה אימתי עד כי נרדמתי. חושים ר״ים אחרי כן עוד
פחדתי פן בשנתי, בעודי מכוסה נלבן, אילקח לבית
הקבר. ת ואיקבר, וודאי עברה שנה. בטרם שוכנעתי כי
מותי יבואני רק בעתיד הרחוק, כש*לי כבר ארצה בו.
אבל כל כוח לא יכל לקרבני אל ;אותו אשנב מסורג
שמתחת לבית הכנסת.

הסמל אמר משהו בקיל חד, וראיתי כי האחרים כבר
ניצבים בשתי שורות. נ :הרתי להצטרף אליהם, והוצעדנו
לתיך בית הקברות בשביל צר, שדחס את שתי שורותינו
י,,ד, ולווינו לעני,ר, והורקענו לדום.
אחד מזוקן היד, בקבר, משפר את צורתו הגיאומטרית
ומשליך מתוכו עפר באת. נמסרו לו להזות צרים. בעמדי
זקוף נראה רק ראשו.
שוב עלה הסרחון הנורא, אבל עתה גברו עליו היללות.
ידאי היו צמוד! ת למלים, אבל באלה לא יכלתי להבחין.
מפי הזקנה יצאי. היא היתד, פותחת בפיאנו, בהמיה,
ומטפסת לפ׳ורטה, לצריחה נוראה, וכל זה עם למלום.
כשהובילוה לקבר, שתיפרד מבנה, התמוטטה כרעה על
ברכיה, אבל קולה לא איבד כלום מעי צמתו.
הוי, הסי! הסי! די לי. לגברת הזקנה וד,צמוקה ודאי יש
יודע אני, יודע. איום הדבר, אבל למה
ריאות ברזל.
הראווה? מה השתוקקתי כי ייגמר הענין ואוכל להשתין
ולעשן ותנוח רוחי. אבל עימד הייתי דום.
החבילה כוסתה עפר בעבירה יעילה, בתנועות ריתמיות
מהירות, והנה עלה גל עפר, ובקצהו המערבי נתקע שלט
עץ, והוצבנו בשתי שורי ת פונות זו מול זו משני עברי
הגל, והסמל פוקד עלינו בלחש. כמובן נעצר הכריח
ברובהו של אדויה. חיכינו לו, ואז ירינואת שלושת
המטחים כמעט כאיש אחד, ובכן היה זה כמעט כראיי,
והופנינו והוצעדנו משם בטור, והועמדנו נוחים. לא
יכלנו לעשן, כי טרם נצא מבית הקברות, ולא חשנו כל
נסיה לדבר, גם לא ללגלג על אדויה בגלל הכריח שלו.
חזן סלסל כמתהדר בקילו ״אל מלא רחמים,״ והנה
הגברת הזקנה קרבה אלינו במהירות, כמעט במרוצה,
כתרנגולת, אבל עודה שחה, כמעט כפולה. המטפחת
השחורה החליקה לכתפיה, ושערה הלבן והארוך נפרע,
וקרע ישר היה על חזה שמלתה. חששתי פן תעשה לנו
צרות, כי שתי נשים רדפו אחריה. אבל היא מיהרה מהן,
ונעצרה כמעט נוגעת בנו, ונאנחה, והניוד, את ראשה,
ואמרה בק־ל רם למדי :״גום זול אייך שיצן, מאינה
קינדר,״ כלומר ״לוא עליכם ישמור האל, בגי.״

. 1961ז ) ו ו01

1 1111

י \ ו1

זיו ^ דדגקס? )

השפתיים. קרות אך חמות, גמישות אך קשות, בתוליות
ומלאות געגועים, מגע שפתיים שהיו לדידו כמו מפתח
שמסובבים בדלת עץ כבדה. משך אותה אליו וחפש את
פיה .״מה אתה עושה?״ שאלה הגב׳ הירוביץ .״זאביק
השתגעת!? זאביק! •ראי אותנו השכנים! זאליק! תפסיק
את זת מיו! זאביק לא! זאביק לא! זאביק לא פ ה
ורבקל׳ה הורוביץ הובילה אחריה את זאביק חזרה לפפה
הב ;ילה, נשכבה עליה, הושיטה ידיים ותפשה את זאביק
בעורפו .״תהיה עדין,״ לחשה.
כשבנו נכנס לחדר, זאביק עדיין שכב על הספה ורבקל׳ה
עמדה ליד הראי וכפתרה את בגדיה .״אמא,״ אמר ,״תני
לי עוד לירה.״ זאב־ק הרים את מכנסיו מהרצפה,
חטט בהם והושיט לבנו לירה .״מה אומרים?״ שאלה
רבקל׳ה .״תודה,״ אמר בנו ויצאבריצה. רבקלה הסתכלה
בזאביק המתלבש .״אתה רוצה עוד כוס תה?״ שאלה.
״לא תודה,״ אמר זאביק ,״אין לי חשק.״
יצאו שוב לחדר המדרגות .״פה מצדך שבאת,״ אמרה
לו., .אם תזדמן לסביבה, קפוץ הנה שוב. אני תמיד כ
בשעות האלה.״ ״אשתדל,״ אמר זאביק והלך.
הלך ישר לדואר והגיש את התפטרותו. למחרת התיצב
היייפא ה־אשי של המוסד לחילי רוח .״חזרתי,״
אמ־ .״ידידי היקר,״ השיב לו הרופא ,״אתה יודע טוב
מאיד שזה לא כל כך קל לחזור. יש הרבה קופצים על
המקומות. את מקימך למשל, תפסו תיכף למחרת. אני
מבין שאתה רוצה לחזיר. יפה מאוד. נכניס אותך לרשימה
ומכיוון שיש לך זכויות מסוימות, נכניס אותך בין
הראש •נים. אג־ מצטער, אכל זה המצב
זאבי•ק היה מדוכא: מאיד. קנה כרטיס באוטובוס ונסע
ישר 1לחיפה. שם מצא עבודה והתחתן י•קנר. דירה ועשה
היו לו אותם הקשיים שיש לכולנו כאשר יללים אנחנו מנסים להתישב בחיפה.

עולם הספרות

(המשך מעמוד )22
כדי להכין חפירות, בא הסמל בצעדים חשובים ורד,ירים,
והכל השתדלו לחמוק. אותי תפס מנמנם מתחת מיטת
שדה, כי שם נסתרתי מהזבובים .״אה!״ אמר ,״מידד!
אתה האיש. ואתה, ואתה, ואתה ואתה, וגם אתה. כולכם
הנה. בעוד חמש דקות מיסדר.״
ניצבנו למיסדר. נבחנו מרבושינו וציוינו לעלות על
משאית.
״מה הענין?״ שאלתי את הסמל.
״לוויה,״ אמר.
״למלאכה כזאת,״ אמרתי ,״אין אנו צריכים את זה.״
הרובה הגעילני. הוא התעקש לצבור חול במקומות הקשים
ביותר לניקוי .״אנו צריכים אתים.״
״חברה קדישא היא הדואגת לאותו חלק בטכס,״ אמר
הסמל .״אתם צריכים רק לירות שלושה מטחים. ואל
תתרשלו בניקוי הרובים אחרי כן. אין אני רוצה לראות
פיח מחר בבוקר.״
הובלנו העירה, והמשאית חנתה מאחורי בית־החולים
הדסה. צווינו לקפוץ ולצאת, ועמדנו על המדרכת, מחכים.
ידעתי את המקום. היינו ממול לשער אשר בו מוצאים
המתים.
תנועה רבר, היתד, שם. כשנבנה בית החולים היה מקומו
בקצה פרבר. עתה היה במרכזו של רובע עסקים, אם כי
השער היה ברחוב צדדי. כמעט בכל יום יכולתם לראות
שם אנשים עומדים, מחכים ללויה. בצדו האחר של הרחוב
היו חנות ספרים ומסעדה, ואנשים עברו שם בדרכם,
פעמים מציצים בהסתר אל האבלים, ופעמים סומרות
שערותיהם לקול יללה.
מוזר היר, המראה בעיני. הרי אני במדים, ואין אני
יכול לנוע בלי פקודה, והרי אנשים מהלכים ונוסעים
כטוב בעיניהם. מכר בלבוש אזרחי נקרה לעבור שם
וקרא :״מהאתה עושה פה?״ ״נספ.זתי לחברה קדישא,״
השבתי לו בכעס .״תוכל לקבל אצלי פרוטקציה.״
״חדל,״ אמר לי הסמל ופנה מזדעזע בצחוק כבוש. לי
לא נראתה הבדיחה, אבל לבנו לא היד, טוב על האזרחים.
עתה נדמה לי כי נעלבתי על שיכלו להסתדר בלעדי.
אותו רגע חשתי בצורך להטיל מים .״סמל,״ אמרתי,
״מותר להסתלק לרגע?״ ״איחרת,״ אמר הסמל .״הנה הם
באים.״
פתאום צצו, האל יודע מאין, איש קטן וקפיצי בלבוש
אפור, חבוש מגבעת לבד אפורה ונעול נעלים מאובקות,
ובפניו האפורים ספיחי זקן לבן ועינים אדומות, ואשד,
קטנה כפופה עד לחציגודלה, עד כי הגיעה שמלתה
לנעליה, וראשה על פניה מכוסה כמעט כליל במטפחת
שחורה. הם נשענו, כמעט תלויים, על צעירים מהם. נדמה
לי כי האיש ממלמל משהו, אבללא יכולתי לשמוע מה
היא אומר. האשה נאנקה או שיעלה או גיהקה.
רשרוש חלף באחייר, ומהשער נישאה אלונקה בידי שני
מזוקנים. זקניהם היו ארוכים משלי, הקדמי חום־צהבהב
והאחורי שחור. עתה תפסתי מדוע צחק הסמל.
האלונקה היתר, שקועה במרכזה, ושם גם הוכתמה
בחום, וטיפות טפטפו משם. הגרועים מכל היו הזבובים,
שקישטו את המוטות בנחיל, כמו הילה. נדמה לי כי שומע
אני את זמזומם ופחדתי פן יעקצני אחד מהם, בזרועי
החשופה או ברגלי או גם בפני, ויורעל דמי ואמות כמו
יוסל זייגר.
עודני רוקע ברגלי בעצבנות והנה היכני הריח. ראשי
גאה וסוחרר. עצרתי את נשימתי פן אמיט כלימה על
רעי ועל עצמי, וניסיתי להשתעשע במחשבה כי אנשי
החברה קדישא חלקם רב מחלקי. אבל בכך לא נושעתי.

כשהוא מת, נודף אדם צחנה גרועה מצחנת מפעל חימי.
היא מסריח כאותו פגר חני ר שהקיא הים 7יד נ_י רובין.
הגנבתי מבטים אל עמיתי, ולא נרא בריאים ממני. על
שפתו העליונה של פיני חנה זבוב, וזה כנראה לא חש

במחשבתי דרבנתי את אנשי החברה קדישא. חסלו את
הענין, ימח שמכם. מהרו בטרם יגבר הקבס. מה העיכוב?
האין אתם יכולים לנוע במהירות?
זעמתי. שנאתי את הסמל על שגררני לשם. שנאת־ את
הפגר על צחנתו. מדוע זכה שיחזיק הו במקרר? הלא
יכלו להפטר ממנו בלי כל הטכס? שנ״תי א!; ד״ריו על
שלהם. שנאתי את החברה קדישא על ההצגר.
ר,מאס ב
ועל זקניהם המלגלגים. שנאתי את הקהל הצופר, ור״הנה
בגלוי מן הגירוי. רעדתי בח מד, חסרת אונים.
מתחת יריעה שחורה הרימו ח.ילה לבנה, מוכתמת ורוד
בתחתיתה, ושמוה בארגז ארוך, שחור, הסר מכסה, ולו
ארבע ידיות, ואת הארגז נטלו ונשאו בזהירות ל ונ ו ך קרון
שחור, ושנים מהם נכנ״ו לקרון וישבו כשפניהם אל
הארגז, והדלת גס״רה עליהם. שערתי כי כשנגיע לבית
הקברות כבר יהיו שם שלוש גופות.
העומדים נעו ונכנסו למכוניות ולאוטובוס, ואנחנו
צווינו לטפט ויחזור אל המשאית הפתוחה. השיירה החלה
נעה לאטה.
במהרה יצאנו מהרחובות הצרים אל עורק תנועה,
שוב רציתי
והוטב לי. הזעה שעל פני היתד, קרה.
להשתין, ומאחר שהיינו המאסף חשבתי אילי אוכל לעשות
זאת מתוך המשאית בנסיעה, בהפניתי את גבי לרוח. אבר
היתר, ר,נ עד, בכביש. והנה פנינו לדרך צדדית וע-רנו אל
גשר מוצררה, ואז היינו בין שתי חימות בטון אפורית
של בתי הקברות התאומים.
צרה מאוד הדרך שם, והיה על השיירה לחנית בטור,
אחרי כמה תמרונים, כדי להניח מקום למעבר. בעודנו
קופצים מהמשאית נשמעה יבבת אזעקה, עולה מכל
הפרברים סיניב. לא יכלנו לעשות דבר, לכן עמדנו והכינו.
פרות העלו גרה בשדה סמוך. מתוק היה האור וטיב
לעינים. טוב היה להיות באין צורך לעשות כלום.

אין אני מחובבי המיתה. לוויות אינן מהנות אותי, עד
כי גם את אויבי מסרב אני ללוות לקבריהם. אבל מחבב
אני בתי קברות. משער אני כי את עצ.י האדם אפשר
למרוט רק עד גבול מסויים ואז חומק־ם הם: אז נטרפת
הדעה או שנצפד האדם.
כשהייתי בן תשע נלקחה כתתנו ללווית אמו •טל איתן.
היא שכבה חילה זמן רב בביתם הקטן ד,בדול מהכפר.
מעודי לא ראיתיה, אבל את קולה הגס והעמוק שמעתי
בקראה ״איתן״ מתוך הבית. עתה קינח אכי איתן, השומר
הקטן, את עיניו בקסקט שלו, מיבב כראוי, ואיתן ניסר,
להגעיל לאחיו הקטן את נעליו, אבל הזאטוט חש יעצני
חשוב מכדי שיישמע להוראות. היא ני־קחה לתא האפל
שמתחת לבית הכנסת, ואחדים מהעזיס שבילדים הציצו
מבעד לסורג שבאשנב ואמרו כי רוחצים אותה.
היא הוצאה כחבילה לב.ד, וארוכה על אלונקה, וארבעה
אנשים נשא ה על כתפיהם כל הדרך עד לבית הקברות
שעל הגבעה, אשר בו היתד, מוקפת שיקמה עתיקה וחלולה
באקליפטים ענקים ובמצבות מאסיר, ת ,אותה גבעה שלווה
אסר ממנה השקפנו אל תמרוני האייר מעל סרפנד, כשעוד
היו אוירונים אחד מפלאי התבל. הלכנו אחרי הארבעה,
והילוך מהיר היה זה בין גדרות האקאציה והצבר,
וכשהגענו לבית הקברית נשמנו בכבדות מסביב לקבר
הפעור.

עולם הספ רו ת

עולם ה ספרו ת >¥

עול םהס פרו ת

עול ם ה ספרו ת

עולם הספרות

קולנוע
סר טי ם
הו ות סורר
אדואה וחברותיה (ארנזון־דוד, תל
אביב; איטליה) הן יצאניות. אולם סרט זה
אינו עוסק ביצאנות כתופעה חברתית, אינו
מנסה לדון את העוסקות בה לכף זכות
או חובה. זהו סרט כימעט פילוסופי, או
לפחות בעל יומרות כאלה, המנסר, לענות
על השאלה: האם היצאנות היא מקצוע,
אופי או גורל שאין להימלט ממנו?
אדואה (סימון סניורה) ושלוש חברותיה,
שבילו שנים ארוכות בבתי־הבושת הדחוסים
והעשנים של איטליה, מגיעות לנקודת־מיפנה
בחייהן, כתוצאה מהחלטת הפרלמנט האיטלקי
שאסר, לפני שנים אחדות, את קיומם
של בתי־הבושת. אדואה וחברותיה מקבלות
איסור זה ברוח בה הוטל: אין הן
חושבות לרגע לשנות את דרך חייהן. החוק
הוא חוק, ולכן יעסקו מעתה בזנות
בלתי־חוקית.
גם זונות הן בני־אדם. ארבע היצאניות
מחליטות לרכז את חסכונותיהן
הדלים, לרכוש בית כפרי, להקים בו מסעדה
שתשמש מסודר, למה שיעשו בחדרי הקומה
השניה.
אך כספן אינו מספיק לרכישת המסעדה
ולריהוטה. אדואה, הפיקחית והמעשית ש
רוצה
לומר. הבימוי של אנטוניו פיטר אני
ג׳לי, אף הוא אינו תורם ליצירת סרט
מגובש בעל סגנון אחיד.
המשחק הוא הצד החזק ביותר של הסרט.
סימון סניורה, השחקנית שנולדה לגלם יצאנית׳
שוחה בתפקידה כדג, מצליחה לגלם
את הטרגדיה של יצאנית מזדקנת, שעד
יומה האחרון עדיין מקודד, שגורלה יהיה
אחר משל כל היצאניות הזקנות. עמנואלה
ריבה מגבשת בהצלחה דמות שונה — יצאנית
המרחפת בין עולם הדמיון למציאות.
בחיוכה כבשה א ת העולם

ז בו בי ם ב תנוד ה

ונציה לאור הירה

תל־אביב;

איטליה) היא קומדיה עליזה, המצולמת כולה
על רקע תעלות־המים של ונציה. נושא
הקומדיה, כמו של רוב הקומדיות האיטלקיות,
עוסק במה שקודם אצל זוגות איטלקיים
לנש ואין.
הפעם המועמדים לנשואין הם שייט גוז־דולה
(אלברטו סוראדי) וזבנית בחנות מזכרות
(מריסה אלאסיו) .מה מפריע להם
להתחתן בשקט? העובדה שמשום מה נחשב
סורדי לשייט הגונדולות היפה ביותר בוונציה,
דבר המושך אליו את התיירות
האמריקאיות כזבובים אל צינצנת ריבה.
הצרה היא, שלמרות נשואיו הקרובים, אין
סורדי בוחל לטעום מהזבובים.
שיביה מקסי מו ת
תו דו ת ל־משחת
שיניים של ״ תיא ־
בשפופרת עם הראש החדש
פרסום מלניק

בנדרה מידו (עומדת) ב״אדואה וחברותיה״
היצאנות — מקצוע, אופי או גורל?

בכולן, וגם המבוגרת בהן, התקשרת עם
סרסור, המוכן לממן את הקמת המוסד
החדש, תמורת חלק מהחדחים העתידיים.
במשך זמן קצר עוסקות היצאניות רק
בהקמת מסעדתן. אולם במשך זמן זה מתרחש
משהו. מרילין, עמנואלה (הירושימה
אהובתי) ריבה, יצאנית מופרעת ושתיינית,
מביאה למקום את בנה הקטן, שגדל עד כה
אצל מטפלת שכירה. היא חיה לצידו וחדרה
מתמלא בצעצועיו. לוליטה (סנדרה מילו)
המטומטמת, חולמת לחזור אל תחילת ה־קאריירה
שלה, כשהופיעה כרקדנית.
מילי (ג׳ינה רוברה) מתאהבת במודד
הסועד במסעדה קכפרית. ואילו אדואה עצמה
נענית לפיתויו של סוחר מכוניות (מרצ׳לו
מאטטרויאני) צעיר וקל־דעת, מנסה להשכיח
באהבתה החדשה את אימת הזיקנה.
לאפתעת כולן מצליחה המסעדה, מושכת
לקוחות מכובדים. תוך כדי כך מתחולל
שינוי כביר בנשמותיהן של היצאניות,
שינוי שהן אינן מבחינות בו. הן מתאהבות
בעבודה הפשוטה שהן עושות, בעצם היצירה
המשותפת שלהן. מבלי שיתנו דין־
וחשבון לעצמן על־כך, הן אינן משתמשות
בחדריהן שבקומה השניה כדי לעסוק במקצוען
הישן.
הגורד אינו משכנע. האם תהפוכנה
לאזרחיות רגילות? במקום תשובה מופיע
הסרסור, הדורש מהן להמשיך לעסוק בזנות,
כדי שתוכלנה לשלם לו את תמורת
השקעתו. עתה שוב אינן מוכנות לזה. אין
הן יכולות לודתר על הישגיהן הקטנים, והן
מחליטות להילחם בו ולהסגירו למשטרה.
אלא שעל ידי כך הן הורסות את עצמן.
תמונותיהן ושמותיהן מפורסמים בעתונות,
הן חוזרות למקצוען הישן, הפעם בסימט־אות
האפלות. המסקנה: הזנות היא גורל
שאין מפלט ממנו.
הסרט סובל מתסריט משונה, הסובב
סחור־סחור, עד שהוא חושף את מה שהוא

על רקע זה מתפתחת עלילה צפויה למדי,
עם קצת תסבוכות, מעט הברקות הומור,
והמון נוף ונציאני, שלעולם אין לשבעו.
את הסרט מציל משיגרה משחקו הדינאמי
והלבבי של אלברטו סורדי, המצדיק בסרט
זה, בפעם נוספת, את מקומו בצמרת הקומיקאים
של הקולנוע העולמי.
תדריך אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם.

• המסע הנפלא

(בן־יהוזה,

אביב) ממציא זקן ועליז עורך, בחברת
נכדו, ס־ור פלאים מעל צרפת בכדור פורח.
סימפוניה של נופים, עם כמה קטעי סולו
של סצינות פיוטיות, בסרטו של וולט דיסני
הצרפתי, רוברט לאמורים.
• תותיכר (גת, תל־אביב) רופא
מזדקן עורך את מאזן חייו ביומו האחרון,
בו הגיע לשיא שאיפותיו. ניתוח מעמיק
של נבכי לב אנוש, בסרטו של גאון הקולנוע
השוודי, אינגמר ברגמן.

• מעיין הבתולים

(תכלת, תל-אביב)

בעל אחוזה שוודי נוקם באונסי ורוצחי
בתו. אינגמר ברגמן מציג את המאבק הנצחי
בין הטוב והרע, לפי באלאדה עתיקה.

• לעין השמש

(פאר,

תל-אביב)

בקבוק סודה מוגש על טס של שמפניה.
רומן בלשי שיגרתי, עם משולש נצחי ועם
נוער סוטה, בביום מבריק של רנה קלמנט
וצילומים נפלאים.
• אקסודוס (צפון, תל־אביב) אוטו
פרמינג׳ר מגיש את ההיסטוריה המעובדת
של הקמת מדינת ישראל, ביכולת טכנית
רבה אך בהעדר קשר למציאות. מערבון
על רקע ישראלי עם פול ניומן, אוזר, מרי
סינט, סאל מיניאו, ורבע מאוכלוסיית ישראל.

טקסטיל שמפו תוצרת נקה • המפיצים: חב׳ נורית בע״נז
27 העולם הזה 1252