גליון 1255 מתאריך 26 בספטמבר 1961

הסיפור מאחורי הריגת הערבי על הגבול

1* 1 X 13

§1ימ

הדורך הראשי:
•ורי•בגרי

הווו&ס ומזה

מ גוי שנ ת >
בדאר ־ אוי ד

ראש המערכון:
שיום כמו
עדרך משנה:
רוב •יוזז
נתב ראשי:
איי תבור
7 3י

סניב• 2

חסוציא לאוו: חפומז הזח בע״ס.
א. ד .136 .סטן לסברקיס :״פודספרס״.
רקוב נליססון * .תל־אביב, פלפון ,26786
ואום משח שחס בס״נו, ת״א, סל.31139 .
חחיצח: דוד ם ו0ל ובניו, תל־אביב.
חספרנת איננה אסראית לחוב! המודפות.

העתון

הנקרא

צלם המערכת:
יעיזב אגור אורי לילי יוסח אבנר

• ל 0 5־יסי\
עורך כיתוג:
ספסים גייו

צייר המערכת
ולי

• לכר 1ורצ\\ז
איסמה ( סלל
תג רכי הג
פרנז וווופי־בת
הכתר

הברי המערכת:
אלוני, שיסה איינב, שייע ניזר,
גיייי, דויד הורוביץ, רותי ורד,
אבו־חסדי, זיוה יריב, אביבח סטו,
פרי, שטעו! צבר, דפוס פינן
סלכה רחביה.

ביותר

ק צרנורו
ש ב רי ת ו /אואנגלית
(שני חודשים, סעמיים בשבוע)
ב״אולפן ג רג.) 0 8 2 0 0 -
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
ת ל ־ א בי ב: רהוב גורמן י.
חיפה: בבית״הספר. במעלה״.
רחוב שמריהו לוין .30

חטלחח

• לארצות־ה־ברית
סודה,
?ובה ות?־

סי ס
.לארסת
ררונז־

במדינה

א תויס ה

פקידים1
1ת ל מי די ם 1
ס טו ד נ טי ם 1
הרשמו עוד היום ל קו רסהחדש לי*

ע ב רי ת * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסים לפני־הצהריים,
בצהריים ואחר־הצחריים
קורסים מזורוים למבוגרים
עורה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

אם הנך קורא ותיק של העולם הזה,
כל הסיכויים הם שהאנשים, הניצבים מדי
שבוע במרכז החדשות, הינם מוכרים לך
זה מכבר. כלל זה אינו יפה רק לגבי עס־קני־ציבור,
אמנים או אישים אחרים, אותם
מלווה. העולס הזה מראשית הופעתו, אלא
גם לגבי פנים חדשות המתפרסמות בחברה
הישראלית.
הנה, למשל, זכה לאחרונהקיבוצניק מ־גבעת־ברנר
לפירסום ניכר, אחרי שקיבי
את אחד התפקידים הראשיים בסרט הישראלי,
המוסרט בעצם ימים אלה — סיניי.
האיש, טייס סילון בשם יפתח ספקטור, חסר
כל נסיון במשחק. הוא ממלא גם בסרט הנאלץ תפקיד של סייססילון ישראלי,
לנטוש את מטוסו בקרבות סיני.
אך יפתח, למרות גילו הצעיר 21 איני
פנים חדשות לגבי קוראי העולם הזר.
לפני שש שנים וחצי, הופיעה עליו כתבר
מפורטת בהעולס הזה 912 היה זה במסגרת
הכתבה על 10
האנשים החשובים
ביותר במדינה —
10 צעירים ישראליים
טיפוסיים, ילידי
שנתון , 1940המייצגים
את הדור
העשוי לקבוע את
פני המדינה בעתיד.
יפתח ספקטור, שהיה
אז כבן ,15 ייצג,
בחתך זה של
הנוער הישראלי, את
יפתח 1955
בני הקיבוצים. אולי
כדאי לחזור אל אותה
כתבה כדי לבדוק אם הל שינוי כלשהי
בדמותו של יפתח במשך שש וחצי השנים
שחלפו מאז.

יפתח הוא בנו של צבי ספקטור, מפקד
סירת הכ״ג המפורסמת, שעקבותיה אבד-
בעת שיצאה לשליחות סודית לפני 20 שנה,
במלחמת העולם. יפתח היה אז בן שנד.
אחת. אמו, שוש ספקטור, היתה אף היא
דמות ידועה. היא היתד, מזכירת הפלמ״זז
בתקופת המאבק.
יפתח עצמו, בן קיבוץ גבעת־ברנר, שאף
מילדות להיות טייס. הוא פעל במסגרת
גדנ׳׳ע־אוויר, בנה טיסנים, קיווה לטיס עוד
בטרם חלם מישהו כי בידי ישראל יהי-
מטוסי־סילון.
בנקודה זו הגשים יפתח את חלומו במלאו.
הוא הפך לאחד רטייסי הסילון הסבים
של ישראל.
לפני שש שנים היה יפתח סבור שהחינוך
עומדמעל הכל. הוא עצמו עסק בקריאד
קדחתנית של ספרים על נושאים היסט, ריים,
אמנותיים ופילוסופיים,
כשגיבורו האישי
היה חניבעל.
כשהתבקש לענות אם
הוא מגדיר את עצ
רו כיהודי, עברי.
ישראלי או אזרח
העולם, הוא הגדיר:
ישראלי.
אחת השאלות באותה
כתבה, עליה
התבקש יפתח להשיב,
היתה :״האם
יפתח 1961
אתה מוכן להיענות
לקריאה, לוא קב
מנהיג והיה דורש ממך לנטוש את ביתך
וחייך הרגילים ולצאת לחיי הקרבה למען
אידיאל שנראה לך לנכון?״ תשובתו שי
יפתח :״אני מוכן לכל!״ אלא שהוא בוודאי
לא תיאר לעצמו שאחת הפקודות ש־יטילו
עליו תהיה לנטוש״את ביתו ואת חיי-
הרגילים, ולמלא תפקיד של שחקן בסרט.
״אין אניאוהב את העבודה הזאת,״ אומר
היום יפתח, שנשאר כאז צנוע, עניו ובעי
אפיקים רחבים ,״אבל קיבלתי פקודה לעשות
זאת, וזהו.״
הכתבה על יפתח הסתיימה במשפט :״אין
חשש שיפתח יעזוב אי־פעם את גבעת־ברנר
שלו. קיבוצו הפך למבצרו. הוא מתהלך בו
כשלים. המקום הוא שלו, ודרך־החיים היא
שלו.״ שום דבר לא השתנה מאו. גם כיום
נשאר יפתח ספקטור בן קיבוץ בנשמתו,
וההופעה בסרם אינה אלא אפיזודה חולפת
בחייו.

מובטחת!

העולם הזה 1255

מכתבים
ארובה דרכה שד חרות

אחרי קריאת מאמרו של אורי אבנרי
,כריח חדשה״ (העולם הזה )1253 אמרתי
בלבי: מוטב היה אילו חיכה עוד שבוע
לפני שכתב את מאמרו, היות וכפי הנראה
לא הספיק הרוגז לחלוף לו בסשד שבוע
אחד.
על-ידי הצבעה חרות עם טפא״י היא
עשתה צעד מזהיר על לוח השח-מת הקואליציוני.
כי מה קרה? קודם כל קיבלה
מפא״י את עזרת חרות ברצח, ועל-ידי כד
פתחה פתח להכ׳ירתה של חרות לחיים הפרלמנטריים
שלנו. היות וראו זאת הארבע,
נתקנאו במפא״י ואמרו בלבן: אם
חרות טובה בשביל טפא״י, מדוע שלא
תהיה טונה ונשרה עבורנו?
כר הצליחה חרות בכל הכבוד להתקבל
״מועדו! הארבע. במצב החדש שנוצר נתאפשרה
נפעם הראשונה הקמת ממשלה
ללא מפא״י, כי אם חרות טובה לחקיקת
חוקים, מה רע בזה שתהיה שותפת לביצועם?

אברהם, יפו
...בעת שהוחלט על בהירות חדשות
״כנסת הציעה חרות להרכיב ממשלה מכל
המפלגות פרם למפא״י, על מנת שהממשלה
חזאת תנהל את מערכת הבחירות. ומה
היתה תשובת! של כל המפלגות? לא עם
אלף רבתי.
מ. מרקוביץ, תל־אביב
העולם הזה תמן בהצעת חרות ערב
הבחירות, גינה את חרות כשהיא פעלה
בכית! הפוך למחרת הבחירות.
שוב הפעם קלעו שני שערי העולם הזה
׳•מטרה. השער הקדמי הופיע ״המנהיג״ —
גיבור קריאות ״בני! לשלטון״ ו״אלוהים
לשלמו! בחרתנו״ .בשער האחורי הופיעה
תמונתה של נ׳יו סאנספילד המעורטלת.
כאילו חפצה להניד :״האטת הערומה על
סיסמות חרות״.
אכן, עגום מאד הוא שמפלנה אשר כל
כוחה הוא בסיסמות אנטי־טפא״יות מנלה
מידה כזאת של צביעות. כשבאה ההזדמנות
הראשונה להגנה ממשית על הדמו•
קראטיה — היא מפנה לה עורף ומוכנה
לחנק בשתי ידיה את הכסאות המוצעים
לה כשוחד.
אוי לאותה ברעה.
סמן־טוב סמן־טוב, צה״ל
אפשר להביו אח ״זעמו הלוהט״ של
אורי אבנרי ואת דאנחו על שגורם ני־שויים
השתבש נטערכת התצפיות והחישובים
שלו. גם גישתו להכשיר כל נוף ה־טתננד
לטפא״י (אפילו מניעי התנגדותו
הם מתור שנאת ישראל, או מדינת ישראל)
היא לגיטימית מבחינה פוליטית. אולם
לבנות פעולה מסויימת ״מעשה מחפיר״
כלי לספר את כל פרטי הדברים, זה כבר
נובל עם חוסר אתיקה ציבורית.
..גם אם נשכח את הפרטים, קשה
להסכים כי הצבעה זו היתה טעי! ״בנידה
כעקרונות מקודשים״ .לי, למשל, קשה מאד
לקכוע היום אח ההסכם עם ריבנטרופ ערב
מלהמת־העולם השניה היווה בנידה או
טכסיס מוצלח מצד סטאליז. והרי הנסיבות
דומות מאד...
י. י .נחושתן, מוצא

השוטרת ממידו

באיזה חוצפה מתאר מר ינאל תומר־קין,
בכתבתו על הצבריות (העולם הזה
)1251 את השוטרות כמפלצות?
חכו ער שאתפום מישהו מחברי מערכת
העולם הזה. אני אדפוק לו רפורטים שיצא
עש!1
שוטרת, תל־אביב
היי, חכי רגע! הנה תצלום של שוטרת
בלתי־מפלצתית (ראה תמונה).

כן פיסל אשה שאין לה יד״ס לרשימת
דו״חות.
ההשוואה היתה עמוקה מאד.
למראה ונום, כל אחד שואל את עצמו:
״טי לא?״
ואילו למראה כמה ם! הצבריות שלנו.
אתה שואל את עצטר בלבד :״טי כ!?״
שמואל רצון, נהריה
יש לנו אמנם
משקל קצת מוגזם.
אד כמה קילו
לגברת מטילו?
רותי בן־עזר, ירושלים

הדגם החדש של הטרנזיסטור הנייד
אשר ישמש גם כמקלט השני

* 3גלים, עם אנטנה
* רמקול 4אינץ׳
* צבעים שונים לבחירתך

הגנת טווידי
אנא, הרשו לי לתקז את הדברים שאמרתי
בכתבה שלי, כאילו ״ניגש אלי
אדם אחר, ושאל אותי אם יש לי עורר־דיז.
עניתי לו שאיו לי אפשרות לשכור
פרקליט. אז הוא הציג את עצמו בעורר־דין
דוד דראזני! ,והתנדב להב! עלי״
את עורר־הרי! דוד דראזני! הכרתי מקודם,
היות ואבי פנה אליו, בהסתדרות
העוברים הלאומית, בקשר להכנת ערעור
בעניני.
אחרי שקיבלתי את ההזמנה לבית־הטש־פט
בתל-אביב, סנה אחי בשמי לעורר־הדיו
במשרדו וביקש ממנו שיקבל עליו
את ההגנה. עורר־הדין אמר לאחי שלפי
דעתו איז צורר במשפט זה בעורד־די!,
שאוכל להתגונן בעצמי, והוא לא קיבל
עליו את ההגנה.
למחרת בבוקר חיכינו, אני ומשפחתי,
בביח־המשפט וראינו שם את עורר־הדין
דראזניו. אחי ניגש אליו ושאל אותו מה
עלי לעשות כי אי! לי עורד־רין. עורר־הדי!
דראזני! אמר לנו אז שאם אנו כל-
כר רוצים שיהיה לי עורר־דיז, אז יעשה
זאת וינז עלי בלי כל תשלום. חתמתי
או על יפוי־כוח.
אמנון טווילי, סול בית
ראש־הממשלה, תל־אביב

מיטכ האיכות, אחריות
לשנה ושרות מעולה

אותה הגכרת
הכתבה על הנעשה במשרד־העבודה מאלפת.
אד מדוע זה ישבה הנברת בודשבע
אריא! — סגנית המנהל הכללי לאדמינים־
טרציה — במשפט
אייכם! כשאוזניות
התרגום לאוזניה?
שמא איז הסגנית
יודעת את השפה
העברית די צרכה?
אי אולי רצחה לעמוד,
בהזדמנות זו
של העדרותה מהעבודה,
על הרמה המקצועית
של הטתו-
רנמנים בטשפט?
יד,ודה קושניר, ירושלים האוזניות העבירו
גם את מהלו המשאריאד

בעברית, לנו־חיות
היושבים באולם בשורות האחוריות.
בגליו! העולם הזה ( )1253 הבאתם תמונ
ה ׳ 56 בת־שבע אריאז. בגליו! העולם הזה
( )1232 הבאתם את אותה רמוה בארבע
תמונות, והצגתם אותה כעתונאית זרה, המקשיבה
לתרנום הדברים כמשפט אייכטי
האם עד כדי כד אתם מזלזלים בכוח
זכרונו של הקורא?
כרים אביטל, ירושלים
האם יש לגברת אריאז שני תפקידים?
או שנפלה כאז טעות?
אריה שווארץ, נפר אתא
כן, אך לא של העולם הזה. הגברה
אריאן צולמה במשפט איינמן על־ידי מוד
לקת הצילומים הממשלתית, שלא זיהתד
אותה כראוי.
וסוחרים מורשים

שינוי כתובת -
תתיללי התפוות את נתבתל1 ,ז\זגן ו 0ז י\!\־
דים גוי כג ללזחל?ת לולזילליילז טוכלגויים
גוראגז. כדי רלזלליל גליכלגילז בלזטרלת.

חוץ ממשרד החוץ
אודה לד מאר אם תעמיד את קוראי ה-
עולם הזה על אי־הדיוק בכתבה על הפורום
במוסקבה, שהתפרסמה בגליו! העולם הזה
(.)1252
לאחר דיוז סמושר בנשיאות התאחדות
הסטודנטים, הוחלט ברוב קולות לא לשגר
נציג לפורום הנ״ל. משרד־החוץ, או כל גורם
ממלכתי אחר, לא היוו גורם להחלטה זאת.
יוסף קיוטו, מ־ם
יו״ר התאחדות הסטוחנטים
בישראל, ירושלים
האמנם?

נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות

1 3־ 8פ 8נ3י 1 :3
ת ל ־ אביב • ר ח׳

.ב ל פוו ־ 6

תי כון ערב

חיפה• רחי גי א לי ק

כדי מורא, כדי מודעה

שוטרת מתד־אביב
ההשוואה הגראפית בי! ונום טמילו לכי!
השוטרת מיפו אינה הוגנת. האם
אתם מתארים לעצמכם את ונוס, חסרת
הידיים, מכוונת את תנועת המכוניות ברחובות
טילו?
חיים ליברמן, חיפה
הפסל היה, מ! הסתס, בעל כלי-רנב. על
הפולם הזח 1255

כבר תקופה ארוכה למדי אתם מספקים
לי חידון שבועי משעשע לטדי — מבלי
שתדעו על כר.
טדי שבוע, בקנותי את העתוז, אני משתעשעת
בשאלה — תהיה או לא תהיה?
כוונתי למודעת ה״בלי מורא בלי משוא
פנים״ ,שפעם היתה בבחינת קבע אצלכם,
ואילו מזה תקופה מסויימת היא נרפסת רק
לטירוני!.
טדי פעם, כאשר אני רואה את המודעה,
אני בוחנת את העתון על כרעיו וקרביו,
ואני חייבת לציי! שאכן, היה לא פעם, באותם
נליונות, חומר בעל משוא־פנים.
לעיקרו של דבר, שמא תפתרו כבר את
החידה?
ליאורה תורן, תל-אביב
הפתרון הנכון: הצורן לחסון במקום,
בשבועות של עומס מודעות מוגבר.

יזז ג פי ת

(כ? הזכויות •עטורות)

הקו התקיף של הממשלה נגד ערביי ישראל עוד יוחמר.

על קו ״היד החזקה״ הוחלט עוד לפני המאורעות 1האחרונים, על־ידי שלושת
האנשים המנהלים כיום, למעשה, את חיי הערבים באוץ: דויד בך גוריון, יועצו
אורי לזבראני ואבא חושי. לעומת זאת מתנגד לקו זה היועץ הקודם של ראש־הממשלה
לעניינים ערביים, זיאמה דינון, שהתפטר אחרי שלא נתקבלה דרישתו
לליברליזציה. כן מתנגד לקו זח מנננון־החושן, הסבור כי הוא מזיק לבטחו!
המדינה. מתנגד נוסף: משה שרת, שהסתלק מכל פעילות מטעם מס־א״י ברחוב
הערבי.

צפה גב להתנגשות כין הכת הכטחוניסטית לבין משרד־החיץ
על נדצא זה. סשרד־החוץ מבור ני המאורעות האחרונים נעצו
סכין בגב גולדה מאיר, העומדת בראש משלחת ישראל באו״ם, ושמצבה קשה
גם בלאו הכי, מאחר שכמעט כל האומות מגנות את עמדת ישראל בשאלת
הפליטים.

ס אם לא תורכב במהרה קואליציה ממשלתית, עשויה

לצוף רשמית הצעה של קואליציית־ניר־על־תנאי. הכוונה להקמת
ממשלה של ארבע המפלגות, חרות והאגודה, שלא לטווח ארוך, תוך מגמה
מוצהרת מראש שתשמש רק יום אחד נמשלת סדירה, תפעל לאחר מכן
נממשלת־מעבד במשך זמן בלתי־מוגבל. בצודה זו יוצאו מידי מפא״י מכשירי
׳השלטון עד להקמת ממשלת־קבע אמיתית.

כנגד זה עדיין קיימת במפא״י התוכנית ההפיכה:

להקים

או גמזט 1961
בעזרת המפד״ל ממשלה של 60 קולות שתחזיק מעמד יום אחד, תכהן לאחר . .
מכן כממשלת־מעבר נמשך זמן בלתי־מוגבל, תוך סילוק כל שאר המפלגות

ממשרדי הממשלה,
• נראה בי מפא״י מתקדמת לקראת טיהור כפול. מעמדות
ההשפעה יסולקו גם חסידי לבון ונם חלק מנערי־החצר. מרכז־הכובד ׳במפלגה
יעבור לקבוצה האמצעית, הכוללת את אשכול, גולדה מאיר, זיאסה ארן
ומרדכי נמיר. הינפגעים העיקריים יהיו משה דיין, אבא אבן ויוסף אלמוני,
וגס משה שרת.

• מפא״יניק יטצפויה לו אפתעז
בקר. בקר זנה מן ההפקר עם סילוקו של פנחס לבון מתפקיד מזכיר
ההסתדרות, אן לא הוכיח את עצמו בתפקידו. במפא״י מתגבשת הדיעה כי
יש למסור את תפקיד מזכיר ההסתדרות לאישיחז חזקה ומנוסה יותר.

0לפי החלטת מזכירות מפא״י ינסו יזהר סמילנפקי, נתן
אלתרמן ואנשים מצמרת בית כרל, לארגן את אנשי־הרוח
כמפלגות השמאל לפעולת־תמיבה בקואליציה שמאלית. אלתרמן
וסמילנסקי יפנו בשיחות אישיות לעסקנים מהשורה השנייה, לצעירים ולאלה
החשים את עצמם אנשי־רוח, ינסו לשכנע אותם לפנות להנהגות מפלגותיהם
בתביעת זו. מועמדים בטוחים להצטרפות: חיים גורי ונרל רפמוד מאחדות־העבודה
שהביעו מעל דפי למרחב את תמיכתם בקואליציה פועלית והתנגדותם
לקואליציית־ניר.

כמקביל ינסו •טני הסופרים המפא״יים ליזום הוצאת כרוז
של אנשי־רוח כעד קואליצית פועלית.

במדינה העם
האו ״ 3הפו־מ־יש
שתי דרכים קלאסיות, בהן יכול מיש־טר
נושל לנסות להציל את עצמו.
המשטר יכול להפנות את זעם עסו נגד
האוייב החיצוני, לצאת למלחמה או לגרום
לתקריות על הגבול. מול פני האוייב המשותף
יתלכד העם, ישכח את עוונות מושליו
ויתייצב מאחוריהם בהתלהבות.
המשטר יכול גם להפנות את זעם עמו
נגד האוייב הפנימי — כל אוייב פנימי
שהוא. אין דבר קל יותר מאשר להקים את
ההמונים, ובייחוד את ההמוינים המדוכאים
והמקופחים ביותר, נגד מיעוט כלשהו, לאומי,
דתי או לשוני. כאשר קמים ההמונים
על המיעוט, הם שוכחים את כשלונוזז ממשלתם.
שום מיעוט בעולם אינו יודע זאת
יותר טוב מאשר המיעוט היהודי, שנפל
כימעט בכל דור קורבן לתחבולה עתיקה זו.

ערב הבחירות לכנסת החמישית, כאשר
חששה הכת הבטחוניסטית של דויד בן-
גוריון וחבר מרעיו בפני תבוסה גדולה,
פרצה שורה של תקריות על הגבול. אולם
הן פסקו במהרה. המעצמות הגדולות, ובייחוד
ארצות־הברית של הנשיא קנדי, אינן

חזית יריבותיה ולהחליש את רעיון ״קוא־ליציית־ניר״
,מאחר שהמאורעות הבליטו
היטב את הניגודים המהותיים בין מפלגה
כמו מפ״ם לבין מפלגה כמו חרות.
ס הצדיקו המאורעות, כביכול, את קיום
המימשל הצבאי והחלישו את החלטת מפ־לגות־הרוב
לבטלו מייד. ביטול המימשל
הצבאי פירושו, למעשה, ביטול חוקי־החי־רום
וחוקי־הבטחון השונים, שהם חלק
חיוני של מישטר הכת הבטחוניסטית.
0חיזקו המאורעות את טענות הבסחו־ניסטים
כי אי־אפשר להחזיר פליטים ערביים
לישראל. אם ערביי ישראל הם אוייבי המדינה,
הרי טירוף הוא להגדיל את מחנם.
בית הבוכות. יתכן כי האחריות׳ העליונה
למאורעות רובצת דווקא על יריבות
מפא״י, אשר השאירו בידיה את כל מכשירי
השלטון, באיצטלה של ״ממשלת מעבר״.
היתר, זאת איוולת להניח כי הכת הבטחו־ניסטית
תוותר על השלטון ללא קרב נואש.
כמה מיריבות מפא״י אמנם הבינו זאת, אך
הן הקדישו את תשומת־לבן רק לאפשרות
של הפיכה צבאית, מן הסוג שהוצעה לבן־
גוריון בשנת 1955 על־ידי נעריו. הן לא
לקחו בחשבון כי הכת תוכל להשיג את
אותה המטרה בצורה פשוטה יותר, תוך
שימוש יעיל במכשירי־הבסחון.

ם־פטוזבר 1961
מעוניינות בהתלקחויות העשויות לפתוח
את הפתח בפני מלחמת־העולם.
השבוע, כאשר הכת הבטחוניסטית לחמה
על עצם קיומה וחייה בזירה המדינית הישראלית,
החלה השתלשלות־דמים מסוג
אחר. חמשה נערים ערביים נהרגו על הגבול,
מהומות פרצו ברחבי היישוב הערבי במדינה,
ובכמה מקומות החל ההמון העברי
קם על הערבים כדי לעשות בהם שפסים
(ואה הנידון וכתבה).
לפתע נוכח האזרח הישראלי לדעת כי
עומדת לפניו סכנה נוראה — האוייב הפנימי.
שבעה כמכה אהת. מי היה מעוניין
בהשתלשלות זו? התשובה על שאלה זו
היתה ברורה כאור השמש, שזרחה השבוע
בשמי ישראל אחרי כמה מטרות ראשונים:
הכת הבטחוניסטית.
הודות לתקריות השבוע זכתה כת זו,
בשעתה הקשה ביותר, במספר רב של יתרונות
בעת ובעונה אחת. בין השאר:
0הסיחו המאורעות את דעת ההמונים
מן המאבק הקשה סביב הקמת הקואליציה,
בה היה מצבה של מפא״י בכל רע.
0יצרו המאורעות לחץ חזק על שאר
המפלגות לסיים את המשא־והמתן, תוך
כניעה למפא״י. השבוע אפשר היה לשמוע
ברחוב פסוקים כגון :״בזמן שהעסקנים
מתקוטטים, הורסים הערבים את המדינה
0טיפחו המאורעות מחדש אודירה־של־שעת־חירום,
ובזאת נתנו נשק בידי הבטחו־ניסטים,
המתנגדים לכל פיקוח יעיל על
מערכת־הבטחון.
• איפשרו המאורעות למפא״י לפצל את

לקח השבוע הוכיח דבר אחד: אין בטחון
לדמוקרטיה הישראלית, כל עוד נמצאים
מכשירי־הבטחון באופן בלעדי בידי הכת.
אסור לנהל משא־ומתן עם מפא״י אלא
אחרי שמכשירים אלה הוצאו מידיה. אחרת
יכול לחזור בכל עת המחזה המביש
ביותר של השבוע: הפיכת ממשלת ישראל
לוזעדת בובות, השמה אוטומטית את חות-
מת־הגומי שלה על מעשי הכת הבטחוניס־טית.
מבלי שתהיה לה כל אפשרות לשלום
עליהם, או אף לבדוק אותם אחר מעשה*.
הופעת שלושת ראשי השרותים הכניעה
גם את אנשי האופוזיציה, שאין להם שום
הכשרה צבאית וממילא אינם מסוגלים אלא
לאמר אמן אחר הידעת הבטחוניסטים —
הודעת מחפירה בתוכנה, שאף לא מצאה
לנחוץ להביע צער כלשהו.

ריקנאדיציה
״ז 3רו את הכרים
לא יתכן שי נאה יותר לדויד בן־גוריון,
ליום הולדתו ה־ ,75 מאשר ממשלה חדשה
(המשך בעמוד )6
* גופים שונים במדינה תבעו השבוע
לערוך חקירה רשמית בנסיבות הריגתם
של החמישה, ובפעולת מוסדות הבטחון
לאחר מכן. בין הדורשים: מק״י והפעולה
השמית. לעומת זאת ניננעה מפ״ם לכה
הבטחוניסטית, ויתרה על הדרישה.
הע!לם הזה 1255

ך * סתהפ רו ע ה מתנהלת ברגע זה בכפ(
) ריס הערביים נגד מדינת ישראל. בטחון
המדינה מחייב שיושם לדבר קץ, אחת
ולתמיד.
אם בוכה על בנה שנקטל — סיתמו לה
את הפה, למנוזלת!
אב זועק על מות יוצא חלציו — השליכו
אותו לכלא!
שכנים מתקהלים סביב הבתים השכולים
— פזרו אותם בכוח, את הבוגדים!
תלמידים מזועזעים נוטשים את בתי־הספר
ומפגינים נגד הריגת חבריהם — רוצצו את
גולגולותיהם, שונאי ישראל שכמותם!

כספר מסויים כתוב ,,לא תרצח״?
שרפו אותו, בי הוא פוגע
כבטחון המדינה!

ך • מישה צעירים ערביים ניסו לברוח
| | מן המדינה. פעם שלושה ביחד, ופעם
שניים ביחד. באותו שבוע, באותו קטע של
הגבול. חמשתם נהרגו.
שמענו את הגירסות האלמוניות של דוברים
רשמיים אלמוניים. ראינו את תצלומי
הגוויות׳ — אותם המתפרסמים בגליון זה,
ואותם שגם עורכי העולם הזה נרתעו מל־פרסמם,
בשל פרטיהם הזוועתיים.
איני רוצה לקבוע מסמרות — כי זה עניין
של ועדת־החקירה. אך כחייל שהשתתף במארבים
(ושהיה עד להריגת בני־אדם לא
מעטים) ,וכאדם היודע להסתכל בתצלומים,
הריני נאלץ להביע את דעתי:

חלים על הזולת בלבד.
״נורו בעת בריחתם״ — גם אלה מילים
הלקוחות ישר מאוצר־המונחים של משפט
אייכמן: ת86110556־1(61!׳׳1116111; £1
זו נוסחה נאצית מובהקת — ודור שלם
למד להתחלחל למשמעה .״בעת בריחה״
נהרגו היהודים והקומוניסטים שנפחו את
נשמתם במרתפי־העינויים של דכאו ובוכג־זזאלד
.״בעת בריחה״ נהרגו, לאחר מכן,
אוייבי כל המשטרים הפאשיסטיים.

ועתה נהרגים אצלנו -״בעת
בריחה״.

•ל בו תינו קבעו :״לא תרצח!״ זהו
ציודי מוחלט, ללא תנאי או סייג. כלל
לא יתכן תנאי או סייג לציווי מוחלט. ברגע
שיש יוצאים־מן־הכלל, מתמוטט המוסר כולו.
מזה שנים נוהג חלק מאנשי־הציבור שלנו
כאילו מותר לרצוח — בתנאי שהנרצחים
אינם יהודים. ויש המוסיפים: בתנאי שלא
יהיו אזרחי ישראל. אלפי בני־אדם, שנבראו
בצלם, נעלמו על הגבול כאילו בל־

אירעו במדינה מקרים, שאי־אפשר לפרסמם,
בהם נהרגו בנים של אמהות עבריות —
ולאו דווקא על הגבול.

אבותינו ידעו זאת. על כן אמרו
״לא תרצח!״ ,תחת לאמר ״לא
תרצח עברי ך׳

ך * מצפון הלאומי, ויצר הקיום ד,עצ-
| 1מי, תובעים: תוקם ועדת־חקירה ציבורית,
בראשות שופט עליון, שתחקור את
נסיבות מותם של חמשה אזרחים צעירים
אלה. תחקור־נא את הקצינים, את אנשי
משמר־הגבול, את הרופאים, את המנתחים־
לאחר־המוזת, את חברי המשקים בסביבת
המקרה. תקבע את הנסיבות, ותבדוק בכלל
את הנוהלים הקיימים לגבי מניעת הסתננות.
יש להבטיח כי ייעשה הכל כדי לשמור
על חיי האדם — במסגרת התפקיד הקשה
וכפוי־הסובה של היחידות האחריות לשמירה
על גבולות המדינה.

אולם זהו רק חצי החקירה הדרו•

הגירסה הרשמית מעוררת ספקות
חמורים.
יתכן כי לא נורו תחילה יריות אזהרה
מעל לראשי הבורחים, וכי לא נעשה כל
נסיון לעצור את הבורחים. אנשי הסיור ירו
מייד על־מנת להרוג.

גם כף -אין זה מתקבל על ה דעת
שאנשי הסיור־הישראלי, שירו
כביבול ״ממרחק״ כחמש דמויות
בורחות, הצליחו לפצוע את בולן
פצעי־מוות, כך שבל החמישה נהרגו
בו במקום. האם איש לא נפצע,
ונפל חי בידי שוביו? האם
אי״ט לא הריס את ידיו ונכנע?

ן ייאמר הדבר בפה מלא: שום מדינה
אינה יכולה לסבול כי אזרחיה יגנבו את
הגבול ויעברו לארץ עויינת. הדבר כרוך בסיכון
בטחוני ניכר (אם כי לא חמור ביותר)
.תפקידם של כוחות־הבטחון למנוע את
ההסתננות — בשני הכיוונים.
יש לתפוס את העבריינים. יש להעמידם
לדין. מן הסתם יחוייבו בעונשי מאסר
חמורים.
אפשר להבין כי במקרה מסויים, מתוך
נסיבות שאין שליטה עליהן, נהרג בלהט
פעולה מסתנן בלתי־מזויין. אסור לסלוח
זאת — אך אפשר להבין.

אולם מבאן מרחק עצום עד להריגה
שיטתית ומתמדת של בני־אדם
בלתי־מזויינים המנסים לעבור
את הגבול, אם פנימה, אם
החוצה.
מזה שנים אנחנו שומעים את הודעות
הדוברים על המסתננים הנהרגים ״בעת בריחתם״
,אחרי ש״לא נענו לקריאות האזהרה
של המשמר הישראלי״ .שמענו — ושתקנו.
ושתיקה יזו רובצת על מצפוננו.

אף יש גבול לשתיקה. מעבר לגבול
זה, השותק הופך לשותף לפשע,
ומקומו בין הנבלים.
כך אמרנו במשפט אייכמן. ואין הדברים

והיה מי שגרם לפירסום רחב של
הדברים בעתונות העברית. היעילות
היתה בה רבה, עד בי
היתה הפגנה אחת אשר תוארה
בעתונות העברית במה שעות
לפני שנתקיימה.
רק אחרי כמה ימי הפגנות החלה המכונה
המשומנת של המימשל הצבאי להיכנס
לפעולה. כל הפגנה נוספת נמנעה בנקל.

ך* א אדבר בשפת רמזים. בבחירות
/האחרונות נתנו הבוחרים רוב מוחלט•
למפלגות שהתחייבו חגיגית לבטל את ה־מימשל
הצבאי. ברגע זה מתנהלים דיונים
— הן להרכבת קואליציה, הן לחקיקת
שורה של חוקים בכנסת. בשני הדיונים
תופס ביטול המימשל הצבאי מקום מרכזי.
אינטרסים אדירים מעוניינים למנוע זאת.
יש אינטרס מפלגתי: מפא״י, אשר ארבעת
הקוזיזלינגים הערביים שלה, ניבחרי המימי
של הצבאי, הם עוגן־ההצלה האחרון שלה
לקיום שלטונה בממשלה הבאה. יש אינטרס
כלכלי: עיסקי המיליונים של הספסרים
למיניהם, ביניהם מושלים־צבאיים לשעבר,
המשתמשים בקיום המימשל׳ הצבאי
לניצול הערבים ואדמותיהם. יש אינטרס
חקלאי: המשך גזילת הקרקעות הערביים,
שלא תיתכן ללא קיום המימשל. ויש האינטרס
האנוכי של מנגנון המימשל, המבקש
— כמו כל מנגנון — להוסיף ולהתקיים.

כל האינטרסים האלה לוחמים
ברגע זה על חייהם.
מעולם לא היה קיים סיכוי כה מוחשי וקרוב
לחיסול המימשל. ואילו בעלי האינטרסים
האלה — המבוצרים מאחורי גבו של
דויד בן־גוריון, ושיש להם השפעה אדירה
על כל כלי־הביטוי הממלכתיים והפרטיים
במדינה — מתגוננים. מנוי וגמור עמם
למנוע את פירוק המימשל בכל מחיר.

התצלומים נותנים לשער, כי פצעי־המוות
אינם דומים לפצעים של יריות־ממרחק.

ויש בגופות פגיעות נוראות, שאינן
נראות כתוצאות •טל ניתוח
לאחר המוות.

ויפגינו בהמוניהם נגד השלטונות.
וכאשר אמנם באו ההפגנות הצפויות, דאג
מי שדאג כי תהיינה סוערות וקיצוניות.
לדברי היומון הארץ ניסו דווקא אנשי
מק״י לרסן את המפגינים בנצרת. אך מפגינים
מסויימים (ויש המתיימרים להכירם
כידידי המימשל הצבאי) היו כה משולהבים,
שאי־אפשר היה לרסנם. חריפות סיסמותיהם
גברה מרגע לרגע.

בכל מחיר.

השפזזה ג׳ורג׳ שאנזה ריר גגפה בנה גגזגזוטזג
עה אותם האדמה, ואין פוצה פה. לא הממשלה•
לא ועדת־החוץ־והבטחון. לא העתונות.
היה משפט כפר־קאסם — משפטי אחד ויחיד׳
שגם תוצאותיו שלו הפכו לפארסה
עגומה. למעשה איש לא נענש. גרוע מזה:
למעשה לא הוסקה שום מסקנה.

ואם נבון הדבר לגבי צה״ל -
נכון הדבר שבעתיים לגבי אותו
צבא קולוניאלי, צבא בפר־קאסם,
ששמו משמר־הגבול.
איש לא לימד את אנשיו מה מותר ומה
אסור. להיפך, מתייחסים בו אל שפוטי כפר-
קאסם כאל קורבנות אומללים של שופט
אכזרי ותמהוני .״הדגל השחור״ ,המתנוסס
לדברי השופט הלוי מעל לפקודה בלתי-
אנושית ופושעת — דגל זה אינו קיים
במשמר־הגבול.

על כן, אל יאמר איש :״ידי לא
•טפבו את הדם הזה.״ כולנו הרגנו.
כי בשמנו מבוצעים המעשים. בשמנו
ממשיכים דויד בן־גוריון וחבר מרעיו לעצב
את המוסר של הכוחות המופקדים
על בטחון המדינה. ובמדינה שלנו מעז
הרדיו הממלכתי, ומעזים עתונאים בזויים,
להגן על מעשים שלא. ייעשו.
אך זה לקח ההיסטוריה: כאשר מתחילים
להרוג, ממשיכים להרוג. כשחיי הערבי
הפקר, אין קדושה גם לחיי העברי. וכבר

שה. לא פהות חשוב החצי השני :
מה קרה אחרי ההריגה.
אנשים רבים נעלמו על הגבול, כאילו
בלעה אותם האדמה. ואולי באמת בלעה
אותם האדמה. בין מאות הצעירים הערביים
שברחו בשנים האחרונות מן הארץ, יש
שעקבותיהם נעלמו בכלל, ושום סימן־חיים
שוב לא הגיע מהם.
ואילו חמישה אלה — גופותיהם נמסרו
למשפחות. הגופות שנשאו את סימני־החב־לה
הנוראים, אשר בעיני ההורים המזועז־עים
נראו כסימני התעללות, עינויים וסירוס
לפני המוזת.

השלטונות, היודעים למנוע בכוח
בל אסיפה נגד חוק הקרקעות,
היודעים להחניק באיבו כל
נסיון של התמרדות, שפיתחו במרוצת
השנים אלף ואחת שיטות
מחוכמות להשלטת טרור קבוע
ויומיומי ברחוב הערבי -גילו הפעם
ליברליות בלתי־רגילה.
הם עשו את הכל כדי לאפשר הלוויות
והפגנות המוניות. הם דאגו לפירסום מוקדם
אדיר, באמצעות הרדיו והעתונות. הם
דאגו כי ההמונים יראו את הגופות.
במלים אחרות: הם עשו את הכל, מחוץ
לחלק הזמנות בכתב לערביי ישראל שיבואו

מ אני

והנה, לפתע, באורח פלא, יש מהומות.
יש הפגנות. העתונות העברית מודיעה
באותיות׳ של קידוש הלבנה כי ערביי ישראל
— כל ערביי ישראל — קמו ״נגד
המדינה״ ,וכי ״ההסתה נגד ישראל״ נמשכת.
מוסר ההשכל המבוקש: אם כן, אסור
לבטל את המימשל הצבאי.

• אניאומר: אם כן, דווקא אם כן, חון
בה היא לחסל את המימשל הצבאי, ומייד!
חובה היא לסהר את הגוף הלאומי מן הצרעת
הזאת! חובה היא לנקות את צה״ל
מן הגידול הממאיר הזה, המתיימר להיות
חלק ממנו.
אחרי שלוש־עשרה שנות קיומנו הצליח
המימשל הצבאי ליצור מצב בו קמים ערביי
ישראל — כ ל ערביי ישראל — ״נגד המדינה״
.בו בורחים הצעירים בהמוניהם, למרות
שיפור המצב הכלכלי. בו נענה הציבור
הערבי כולו (לדברי הדוברים הרשמיים)
להוראות מק״י.
בשנת הארבע־עשרה לקיומו מסוגל ה־מימשל
הצבאי ליצור בישראל אלג׳יריה
שניה ולהביא לכך שהאו״ם, המטפל כיום
רק בבעיית הפליטים, יתחיל לטפל גם בבעיית
המיעוטים בישראל.

מאורעות השבוע מגדישים את
הסאה. למען בטחון המדינה, חסלו
את המימשל הצבאי -לפני ש־המימשל
הצבאי יחסל את בטחון
המדינה !

אורי

בם. ינה

חתי םעל

דו־השבועזן לא יש החושב
דמי מנוי לשנה 7.50 :ל״י; לחצי־שנה 3.75 :ל׳׳י
ת. ד ,3006 .תל־אביב

פקידים .
תלמידים !
סטודנטים ז
הרשמי עיר היים לקורס החדש ל

צו בו ת
עברית ו/או אנגלית
(שני חודשים׳ פעמיים כשביע)
ב״אולפן גרג* סספמס ) .
המנהל: ח .בר־קמא וקמפינסקי)
תל־אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הססר •במעלה*.
רחוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מובטחת;

(המשך מעמוד )4
בראשותו. בן־גוריון ציפה שתוגש לו על
צלחת, מבלי שיטרח ומבלי שיתערב בעצמו.

בהתקרב היום הגדול, הסתבר כי
שברו את הכלים. השי לא יהיה מוכן.
כעניינים שונים מאד. הסיבוב האחרון
החל בתחבולה האופיינית ללוי אשכול.
ה א קנה את שני הקולות של פועלי־אגודת־ישראל,
צירף אותם ל״גוש״ המורכב
מ־ 42 קולות מפא״י ו־ 4קולות הקוויזלינגים,
ניבחרי המימשל הצבאי. בשם 48 קולות אלה
תבע אשכול עתה רוב בממשלה, מאחר שחזית
הארבע מחזיקה רק ב־ 46 קולות.
איך נרכשו שני הקוויזלינגים החדשים?
לקלמן כהנא הובטחה כהונת תת־שר —
פחות מאשר הובטח לבנימין מינץ המנוח,
הראשון שמכר את פא״י למפא״י.
׳״׳אולם זה לא היה הכל. בישיבת מזכירות
מפא״י, כאשר נשאל אלמוגי ביחס לפרטי
ההסכם, דיבר על ״עזרה בעניינים שונים״.
תשובתו עוררה חיוך רב־משמעי, מלוזה
בקריצות־עין, אצל המסובים. מפה לאוזן
נמסר כי העזרה הש נה התבטאה בסכום
עגול של 750 אלף לירות המזומנים.
מינוס .2תוך 24 שעות התברר כי היה
זה מקח־שוא. חזית־הארבע פשוט סירבה
לקבל לקואליציה את גרורי מפא״י. השר
פנחס רוזן אף התעורר וקבע קביעה מר־חיקת־לכת:
אין הוא מוכן בקואליציה עם
קוויזלינגים ערביים, המצביעים נגד ביטול
המימשל הצבאי.
תוצאה אחרת היתד, חמורה יותר. כל
המתקשר עם פא״י, עלול להפסיד אוטומטית
את אגודת־ישראל. כי שתי הסיעות
שרויות, מאז מעשה־הבגידה של מינץ, באיבה
ניצחת.
בחוגי אגודת־ישראל נפוצה הגירסה כי
מפא״י הבטיחה לפא״י תמיכה להקמת רשת-
חינוך משלה, או להשתלטות על רשת־החינוך
(״העצמאית״) המשותפת כיום לשני
פלגי האגודה. בהיוזדע ההסכם, הודיעה האגודה
כי היא מוכנה להצטרף לחזית־הארבע. אם
יתגשם איום זה, יעמדו 50 קולות החזית
מול 48 קולות מפא״י וגרורותיה. ההפסד
הנקי: שניים.
השגריר והנהג. על רקע זה התקיימה
הישיבה הגדולה של מפא״י וארבע
המפלגות. התרשמות כל המשתתפים הלא-
מפא״יים: מעולם לא נראתה מפא״י כה
עלובה.
אשכול, אמן המשא־והמחן, נראה אומלל.
הוא לא היה בטוח בעצמו. כי לידו ישב
האיש שלא פתח את פיו בכל שעות הישיבה:
יוסף אלמוגי. היה ברור לגמרי
שהוא בא כקומיסאר אישי של בן־גוריון.
סיפר אחד הנוכחים :״זה הזכיר את הסיפורים
על שגרירים סובייטיים, שאינם
מעיזים לדבר בנוכחות הנהג שלהם. כי הנהג
הוא שליח המ.ח־.ד ,.והוא מנהל למעשה
את ענייני השגרירות!״
אשכול היה משוכנע כי בן־גוריון עוקב
אחריו ומבקש להכשילו, כדי לסלק חשבונות
ישנים מימי הפרשה ח־עדת־השבעה. על כן
לא זז אשכול מעמדתו הנוקשה. הוא דרש
רוב למפא״י, והישיבה נכשלה.
ההישג היחיד למפא״י: בינתיים הצליחה
להביא לדחיית ישיבת ועדת־החקירה
של שש המפלגות, המכינה את שורת החוקים
האנטי־מפא״יים. דחייה זו היתד,
הרת־סכנות.
תיקים ריקים. המצב לא היה שונה
בשיחות הדו־צדדיות, שניהל אשכול עם
נציגי כמה מפלגות. בשיחות אלה ניסה
לקנות את המפלגות תמורת תיקים, אך
הצעותיו נראו בעלבונות. כי אפילו בשטח
זה זרק אשכול רק פירורים עלובים.
על דוכן המכירה הכללית הונחו תיקי
_ תי ק
החקלאות והחינוך, וגם תיק חדש
התיירות. היה זה תיק ריק — כי בתיירות
שולט כשליט־יחיד טדי קולק, נער־החצר
של ביג׳י, ואם יתמנה עליו שר, יהיה תפקיד
השר ריק מתוכן, כתפקידם של שרד,משטרה
ושר־הדואר.
בכל זאת היו ההצעות מעניינות — ,אם
כי מבחינה אחרת. הפרטים עובדו בישיבה
שהתקיימה בשדר,־בוקר, ונוכח בה גם שמעון
פרס. פירושם היה, למעשה: סילוקם
של משה דיין ואבא אבן מתפקידיהם, מבלי
שתהיה אפשרות למסור להם תיקים אחרים.
במילים אחרות: בן־גוריון היה מוכן להקריבם,
כדי להציל את שמעון פרס, שיכהן
גם להבא כסגן שר־הבטחון. בן־גוריון, שאין
לו כל מושג על הנעשה במשרד זה, ושגם
אין לו זמן להקדיש לו, פשוט אינו
יכול לוותר עליו.

ואילו פרם היה מוכן לבגוד בדיין —
עובדה שדיין לא התעלם ממנה.
הפכם סודי. למרות כל הכשלונות,
לא היתד, מפא״י במצב־רוח מיואש, אלא
רק במצב־רוח פאטאליסטי. איש במפא״י לא
ידע איך יתחולל הנס, אך הכל קיוז
כי דרושה רק סבלנות. חזית הארבע, כך
סברו, מוכנה להתמוטט, במוקדם או במאוחר.
בינתיים צריכים להמשיך בתמרונים.
בטחון עצמי זה לא היה אפשרי, לולא
היתה מפא״י בטוחה לגמרי שלא תקום
קואליציית־ניר. מניין בא בטחון זה? קרוב
לוודאי כי הפתרון היה טמון בהסכם סודי
שנכרת, לפי ידיעה אחת, בין מפא״י וצמרת
המפד״ל. בהסכם זה התחייבו הדתיים
הלאומיים שלא להיכנס לממשלה בלי מפא״י.
תמורת זה מכרה להם מפא״י מראש את
תיקי הדתות, הפנים והסעד, יחד עם הרבנות
הראשית וכל התקציבים השמנים הכרוכים
בכך.
המפד״ל לא העזה לפרוש מחזית־הארבע,
כי היה קיים בה לחץ חזק מלמטה, מצד
צעירי המפלגה, שהזהירו את חיים משה
שפירא שיילחמו עד חורמה בצמרת המפלגה
אם תבגוד בעקרונות. בתוך המפד״ל
ע! מדות להיערך, השנה, בחירות פנימיות.
אך המפד״ל לא התחייבה מעולם להצטרף
לקואליציית־ניר.
עקב אכילס. כך נוצר, למעשה, קפאון
גמור. חזית־הארבע החזיקה מעמד, אך לא
יכלה להכניע את מפא״י ללא נשק יעיל.
וכפי שהיה ברור מראשי, לא תיתכן הכנעת
מפא״י ללא איום ממשי בהקמת ממשלה
בלעדיה.
תחת זאת שיחקה מפא״י ברעיון להפעיל
איום הפוך: להחזיר את המנדאט ולבקש
את הנשיא המפא״יי להטיל את הרכבת
הממשלה על חרות. מפא״י מקזזה כי חרות
לא תוכל להקים ממשלה. לא זו בלבד ש־המפד״ל
לא תצטרף, אלא שגם השמאל יחשוש
לתת יד לחרות, פן ייאבד קולות בבחירות
הבאות בהסתדרות.
מפא״י ידעה שזה עקב־אכילם של השמאל.
כי בעוד שצמרת מפ״ם ואחדות־העבודה
מגלות תקיפות ועקביות מפליאה, הרי אין
היא מנהלת כל הסברה יעילה בקרב המוני
הפועלים, ואף בקרב מפלגותיה שלה. ההסברה
נפסקה, למעשה, ביום הבחירות. אך
בלי הכשרת הקרקע הנפשית, יהיה קשה
להקים ברית־הגנה עם חרות.
כמו כגטו ורשא. אם יוטל התפקיד
על חרות, ואם חרות תיכשל, תחזור היוזמה
למפא״י. אז תעמיד את המפלגות בפני הברירה:
להיכנע ולהיכנס לממשלה (רחבה
או מצומצמת) בה יהיה למפא״י רוב, או
לפזר את הכנסת החמישית ולצאת למלח־מת־בחירות
חדשה. אחרי שהוכח כי לא
תיתכן ממשלה בלי מפא״י, וכי המפלגות
האחרות אינן מסוגלות להקים ממשלה משלהן
ורק יוצרות אנדרלמוסיה לאומית,
תוכל מפא״י לזכות בנצחון גדול.
השבוע אמר אשכול את הדבר בגלוי לנציגי
השמאל, אך לא הזיז אותם מעמדתם.
אך גם ראשי השמאל לא יוכלו להתחמק,
לאורך ימים, מן ההכרעה. הברירה בפניהם
תהיה אכזרית אך ברורה: דיקטטורה של
דויד בן־גוריון והכת הבטחוניסטית, או
ממשלה עם חרות, תוך הפעלת לחץ אדיר
על הדתיים להצטרף.
אמר בשבוע שעבר מרדכי בנטוב, שכוכבו
עולה לאחרי נר, בקרב מפ״ם: גם
בגטו ורשה לחמו השומר־הצעיר ובית״ר
במשותף נגד האוייב המשותף.

יחסי־חוץ
לקראת הברירה
בקרוב עלולה ממשלת ישראל לעמוד
בפני ברירה מכאיבה: האם להכיר בצרפת
ש־ 1דה־גול או בצרפת של סאלאן?
עד כד, לא התעיררה הבעיה רשמית. יש
רק ממשלה אחת לצרפת. אמנם יש בישראל
גורמים הסבווים כי על המדינה לתמוך
דווקא במורים שאל ובז׳אק סוסטל, ראשי
המתמרדים באלג׳יריה, אך גם הם לא
הציעו לעשות זאת במישור רשמי.
המצב עשוי להשתנות בכל רגע.
ההפיכה של מחר. כי לפי האינפיר־מציה
המוסמכת ביותר המגיעה מציפת.
עלולה עתה בכל יום לפרוץ ההפיכה של
המתמרדים הצרפתיים באלג׳יר.
(חמשו בעמוד )8
• וכפי שטען העולם הזד. עוד למחרת
הבחירות.
חעולס חזה 1255

מאת

אודי אבנר

ל יהא חלקנו עם הצבועים, הלועגים לאו״ם־שמום והמפרסמים למחרת היום תנחומים
ארוכים על מות מזכיר האו״ם. גם לא עם אותם שהטיפו בנאומיהם (שלא לפירסום)
נגד ״שליח הצביעות המתנכרת״ ,והשופכים עליו עתה דמעות תנין,
דאג האמרשילד היה אדם — לא אל, לא מלך, לא גיבור. אדם בעל מגרעות רבות, וגם
בעל מעלות רבות. אדם טראגי ביסודו, ולא רק ביומו האחרון.
אולי 7א היה זה מיקרה כי דווקא אדם טראגי זה גילם את הרצון המדיני המאחד של
האנושות בדור זה. שהרי רצון זה עצמו, טראגי הנהו ביסודו. האנושות רוצה לחיות,
והיא מעצבת במו ידיה את המכשירים להתאבדותה.
האנושות יודעת כי הסיכוי היחיד להצלתה הפיסית טמון ביצירת מדינת־כדור־הארץ. אך
האנושות מפגרת במאה שנה, והיא עודה עסוקה כיום במעבר מן המדינה הלאומית אל
המדינה המרחבית.
איננו יודעים עדיין מה יהיה סוף המערכה האחרונה של הטראגדיה האנושית. אך יודעים
אנחנו מה היה הסוף הטראגי של דאג האמרשילד.

וחהתי ע 0דאג האמרשילד רק פעם אחת בחיי, שיחת־נימוסין חטופה של כמה
דקות, ערב צאתו לאחת משליחויות־השלום שלו. ידיד משותף הציגני בפניו. הוא
אמר לו שאני פועל למען שלום שמי, ושכבר שוחחתי בבניין האו״ם עם כמה מדינאים
ערביים. על פני השבדי הקר עלה חיוך חטוף .״אם כן,״ אמר ,״אנחנו עוסקים באותו הדבר!״
באותו יום, כשהתרשמותי האישית היתר, עוד מריה, כתבתי :״מעטים ודאגשים בעולם
הנערצים כמוהו, אם בי בחוג קטן של יודעי־דבר. אין זה פולחן גיבורים מן הסוג הנהוג
במדינות בה רבות, בולל ישראל, כלפי המנהיג־האבא. זהו רגש של כבוד לאדם תרבותי,
סגור ומכונס בעצמו, הפועל בכנות ובסבלנות כדי לשפר את העולם העולם הזה .)1109
הוא לא היה איש גדול, במובן המקובל כיום אצלנו, אדם בעל שיעור־קומתם של לנין,
צ׳רצ׳יל או היטלר. הוא לא היה פיקח (שוב במובן המקובל אצלנו) ,אדם היודע להתפתל
ולהתפשר עם עקרונות ולהיות גמיש. חסר לו הקסם האישי המציין, לעתים, אנשים קטנים
וחסרי־ערך, פוליטיקאים ורברבנים אחרם.
מה היה לו־ משהו שאין לו מילה בשפה העברית :׳ע־דזן ןסש־דאן. תכונתו של אדם העשוי
כולו מיקשה אחת,הנשמע למצפונו ולא לקול ההמון, השלם עם עצמו ועם עקרונותיו.
בבואו לאו״ם, הבין האציל השבדי כי תפקידו העליון הוא לרסן את הגושים העולמיים
על כן לא שאף לפרסומת. על כן לא ידע לנאום, ואף לא להמס את הקהל במסיבת
עתונאים. מי ששומע כיום את קולו המוקלט, יתרשם שוב מסגנונו הקר, הענייני ללא האנוכיים ולבלום את מרוצם המטורף אל השואה. הוא שאף להפוך את האו״ם לכלי־הביטוי
של גוש שלישי, גוש המדינות הקטנות. כאשר דרש כרושצ׳וב כי יתפטר, אמר בהתרגשות
פשרה, החסר כל רגש גלוי. אציל אינו מגלה רגשות.
עצורה :״שתי המעצמות הגדולות אינן זקוקות להגינת האו״ם. זקוקים לכך העמים הקטנים,

ולמענם אמשיך למלא את תפקידי.״
איש היה סגור ומכונס בעצמו. הוא היה, כאילו, משוריין. הוא לא רצה שמישהו
הרעיון היה נכון. דרוש גוש שלישי בעולם, שיפריד בין הניצים וייצג את האנושות
ן | יחדור בעד שריון זה לתוך עולמו הנפשי. הוא הביס בסביבתו מבעד לעיניים קטנות
ובהירות, והיה לך הרושם שהוא מתגונן כל העת. איכשהו הזכיר לך מיבצר צפוני, המקופחת. אך אמונתו של האמרשילד כי גוש זה יתגבש דווקא בחסות האו״ם, תחת הנהגתו
ששומריו עומדים הכן על החומה כדי להדוף כל התפרצות, והמורידים רק לדקות ספורות, האידיאליסטית שלו, היתה אשליה טראגית. אציל לבן צפוני לא יכול לעמוד בראש המחנה
הצבעוני הגדול של עמי אסיה, אפריקה ולאטיניה. עצם התעוררותם של עמים אלה צופנת
מדי פעם, את גשר־ההרמה מעל לחפיר העמוק.

אולי הייתה זאת תכונה שבדית — תכונתם של בני־אדם החיים באקלים צפוני קודר,
הרואים רק לעיתים רחוקות את השמש, ושיומם מתקצר בחורף לשעתיים־שלוש ביממה.
זהו גזע פסימי, שרבים מבניו בורחים מן החיים אל חיק ההתאבדות או האלכוהוליזם,
ושהוליד מת כו כמה מן האידיאליסטים הבלתי־אנוכיים ביותר של המאה הזאת.
אולי היתד, זאת תכונתו של בן־אצילים, שינק משחר נעוריו את תרבות המערב. לא את
התרבות המנוונת של המערב כיום, תרבות הפטיפונים והקולנוע והמכנה־המש תף ההמוני;
אלא תרבותם של ספרים נשכחים, הנקראים ביחידות ליד האח הבוער, התרבות החמורה
של אבות הכנסייה, האדריכלות הגותית והספר! ת הקלאסית.
דאג נולד, לפני 56 שנה, כנצר משפחת־אצילים עתיקה. אביו היה ראש־הממשלה ששמר

קריקטורה של מים ב״ל׳אכספרס״
על ניטראליות ארצו במלחמת־העולם הראשונה. בן 31 היה מנהל משרד־האוצר, בן 36
נגיד הבנק הממלכתי של שבדיה. אך תמיד היה אדם בודד מאוד. חובבויותיו היו אינטלקטואליות:
אמנות חדישה, שירה חדישה. עיסוקי־הספורט שלו התאימו לאדם בודד: טיפוס
בהרים ורכיבה על אופניים. עוד בנעוריו אמרו כי הוא בלתי־אישי עד להחריד*.
על המוצא והחינוך נוספה, כמובן, התכונה האישית המסבירה את בדידותו ואת בריחתו
מן החברה, את האידיאליזם המעונה והאופי הטראגי. אלה הם קווי־אופי משותפים להומו־סכסואלים
רבים שהצטיינו בהיסטוריה. פולה בן־גוריון צדקה יותר מכפי שחשבה כשאמרה
לו בנאיביות החביבה האופיינית לה :״אילו היית מתחתן, היו הדיעות שלך משתנות!*

^ מזכירות האו״ם, כתב האמרשילד פעם את האני־מאמין שלו :״האמונה שאין
לסיפוק אלא בחיים של התמסרות בשרות ארצן — או בשרות האנושות. שרות זח מחייב
את הקרבת נל העניינים האישיים*.

בחובה גאווה (ואף גאוותנות) הדוחה אפוטרופוס זר, בן הגזע המשעבד של אתמול.
דאג ניסה לאגור בשקט כוח למען האו״ם. הוא הפך את האו״ם לכוח בעולם, למעצמה
עולמית. מייסדי האו״ם מעולם לא התכוזנו לכך. לא רק ברית־המועצות, אלא גם ארצית־הברית
ובריטניה דאגו בעת הייסוד שהאו״ם לא יהיה מסוגל לעולם להגביל את הריבונות
של חברותיו הגדולות. האמרשילד עקף מיגבלות אלה, הביא לקיצ!ץ כוח־הודיטו של הגדולים
ולהקמת שני צבאות עולמיים (בעזה ובקונגו) .הוא אף נחל כמה נצחונות בעלי־משקל,
שהפכו תקדימים היסטוריים — כגון נצחונו על ממשלות בריטניה, צרפת וישראל בסואץ.
אך כל זה היה מותנה, בסופו של דבר, בהסכמת המעצמות הגדולות. כאשר נתקל
באינטרסים החיוניים של שני הגושים הגדולים, בבודפשט ובקונגו, נחל כשל!נות טראגיים.

קונגו חטא האמרשילד את חטאו הגדול, עבורו שילם בחייו. הוא הפעיל כוח
^ ה או ״ ם כדי להפיל את פאטריס לומומבה, ראש הממשלה הנבחר החוקי, האיש שגילם
את הלאומיות האפריקאית הצרופה על כל תפארתה ושגיאותיה.
מדוע עשה זאת? הסוד הזה מת עמו. שמא נתן האציל הצפוני לאנטי־פאתיה אישית
להשתלט עליו? האם רב ריב אישי עם הצעיר ההיסטרי? או שמא לא היה מסוגל,
בשעת משבר, לשכוח כי הוא, אחרי ככלות הכל, בן המערב, ושירת אינטרסים מערביים?
באותו יום מת, למעשה, חל! מר של האמרשילד. סובי העולם גינו אותו. העמים הצבעוניים
איבדו את אמונם בו, אף אותם שהוסיפו לתמוך בו מתוך שיקולים טכסיסיים. בריתי
המועצות הטילה עליו חרם, שהבטיח מראש כי לא ייבחר מחדש בתום תקופת כהונתו.
במאוחר הבין האמרשילד שעשה מישגה היסטורי. הוא רצה לרכוש בחזרה את אמון
עמי אפראסיה. אולי זיעזע אותו גורלו של לומומבה, שנמסר על־ידי קאזאב!בו, בשפלות
צינית, לידי רוצחיו של צ׳ומבה המאוס. אולי נחרד בעצמו מתוצאות צעדיו. בשעת מעשה
הבטיח לעצמו, מן הסתם, כי יאחד את קונגו בדרכי שלום והגיון. עתה נאלץ להבין
כי הוא ביצר בקטאנגה את העולם התחתון הבינלאומי, את הקולוניאליזם המנוזן ביותר
עלי אדמות — את לגיון־הזרים השכיר של אילי ההון הבלגי־צרפתי־בריטי־אמריקאי.
הוא החליט לחסל עולם תחתון זה. אך לא הבין את כוחו העצום, את שלם, נו בכמה
מבירות המערב. תוך זילזול באוייב הבזוי, יצא למיבצע צבאי ללא כוחות מספיקים, ללא
הכנה מספקת, ללא תיכנון יעיל. הפעולה נכשלה מבחינה צבאית, ומעצמות המערב שמו
רגלם להכשילו. בריטניה אף אסרה בגלוי את מעבר מטוסי־ההצלה של האו״ם מעל לשטחיה.

אותו רג? £היתד, רק דרך אחת להצלת המיבצע, להצלת האמרשילד, להצלת האו״ם.
* .ע ל האמרשילד היה לקרוא לעזרה את העמים הנייטראליים, להנהיג מסע־צלב אפרו־אסיאתי
גדול נגד האימפריאליזם המערבי בקטאנגה.
לכן לא היה האמרשילד מסוגל — לא מבחינת אישיותו, לא מבחינת מוצאו הלאומי
והתרבותי. בן המערב לא היה מסוגל לקום נגד ממשלות המערב.
הוא בחר בדרך אחרת. איזו דרך? לפחות פרשן אחד קרא לדבר בשמו: דרך ההתאבדות.
אחרת, איך אפשר להסביר טיסה זו של האמרשילד, במטוס שכבר נפגע קודם לכן,
מטוס בלתי־מזויין ובלתי־מלווה? טיסה מעל לשטח קטאנגה — ביודעו כי האימפריאליזם
צייד את צ׳ומבה במטוסי־סילון, וכי צ׳ומבה הכריז בגלוי שיירט כל מטוס א; ״ם שיטוס
בשמי קטאנגה? טיסה אל מסלול־נחיתה מבודד בארץ קולוניאליסטית קיצונית, ששליטיה
תמכו בגלוי בצ׳ומבה? טיסה ללא קשר אלחוטי עם בסיסו? טיסה עליה הודיע מראש לכל
אויביו, שמטרתה היתה פגישה עם רוצח מועד?
האמרשילד רצה למות. אילו הגיע חי לאנדולה, היה נאלץ לחתום שם על כניעה משפילה
של כוחות האו״ם.
המוות היה טוב יותר.
המוות גם היה מועיל יותר.
מר או״ם־שמום התרומם בנפילתו לגבהים רמים יותר מאשר כל משמיציו.

במדינה
(המשך מעמוד )6
למעשה, כבר תומך כיום הצבא הצרפתי
כולו במחתרת האו.אה.אס — .הארגון הצבאי
החשאי, המאגד בקרבו את הקצונה
הצבאית ואת המתיישבים האירופיים באל־ג׳יריה.
הגנרל דה־גול מתקשה למציא אף
גנרל אחד שאפשר להפקיד בידו את הפיקוד
העליון על הצבא הצרפתי, ללא חשש
שהוא הבר המחתרת.
כמעט בטוח כי הצעד הבא של המחתרת
יהיה תפיסת השלטון באלג׳יריה והקמת
ממשלה צרפתית זמנית באלג׳יר. הפיכה וו
תבוצע ללא שפיכת דמים, כי 7א תהיה
שום התנגדות. הממשלה החדשה תקבל לידיה
את הפיקוד על חצי מיליון החיילים
הצרפתיים באלג׳יריה, ואת המינהל על כל
האזרחים האירופיים שם.
היא תתיימר להיות ממשלת צרפת כולה,
אך למעשה לא תעשה כל נסיון להשתלם
על צרפת עצמה. כי בצרפת׳ בניגוד לאל־ג׳יריה,
אין למחתרת הצבאית תמיכת רוב
האוכלוסיה. להיפך, שם היא מייצגת רק
את הימין הקיצוני, הפאשיטטי והכמעם־
פאשיטטי, המהווה מיעוט באומה הצרפתית.
חכדי דיין ופרם. זוהי ההערכה האחרונה.
מה תעשה ממשלת ישראל, אם
תתגשם הערכה זו?
מצד אחד יהיה קשה מאוד לריב עם הממשלה
החוקית בפאריס, שסיפקה לישראל
נשק והמשתפת עמה פעולה בשטחים
אחרים. אך מבחינה ריגשית ומעשית, תהיה
קבוצת־החצר של בן־גוריון קרובה הרבה
יותר למתמרדים האלג׳יריים.
כי אלה מבטיחים להמשיך עד הסוף המר
את המלחמה בלותמי־השיחרור הערביים,
הם זקוקים לעזרת ישראל. יתר על כי,
בהיותם בעלי גוון פאשיסטי ועבר אנטישמי׳
יד,יו זקוקים מאוד לתעודת־הכשר ישראלית.
תמורת כל אלה, יתכן שיהיו מוכנים
לשלם מחיר יקר מבחינה מדינית וצבאית.

מולה או ז׳אק סוסטל? דה־גול או
שאלי הבחירה תהיה קשה, אך מדינה אשר
בראשה עומד דויד בן־גוריון תוכל להחליט
רק בכיוון אחד: בעד הלוחמים בערבים,
נגד הממשלה המנסה להתפשר עם הערבים.
היחסים האישיים של שמעון פרם, משה
דיין, מנחם בגין וחבריהם מצביעים על אותו
כיוון.

האם בדעתך לטוס?
סוכן!(וסגן־ שר

בי״או״אי״סי
וויו וייעץ דו
עתתות לקראת הברירה

נועווחו נו האינפורמציה הדוושה

בכל מקום בעולם

בי. או. אי. סי.

רולס רויס

דואג לך כרא1י

707 טס לאירופה, בריטניה הגדולה וארצות-הברית, כמוכן
לטהרן עם קשר לאוסטרליה

8.0X0ת׳ א. י ח׳ ה .4 0טל 61527 ,61528 .61529 ,65659 .

ז\ץ 1 £

3ג 7 £ 11 5 £ס

מ 1 8ת׳ 1

פרסום שפם בע״מ

דמי מנוי לשנה
עבור העולם הזה בארץ ולחוץ־לארץ, בדאר רגיל

כשהאשימו פעם את קארל לוגאר, ראש־העיר
האנטי־שמי של וינה בראשית המאה,
כי הוא עצמו מטפח כמה יהודים, השיב:
״אני הוא הקובע כאן מי זה יהודי ומי
לא!״ עתוני ישראל הפכו את הקערה על
פיה. התנהגותם מסתכמת בפסוק :״אנחנו
קובעים מי אנטי־שמי ומי לא!״
בראש־השנה נהרג יהודי אחד בעיר או־ראן
בידי מוסלמי, מסיבות שנשארו לוטות
בערפל .,עתוני ישראל הקדישו למקרה
את הכותרות הראשיות. הרדיו יצא מכליו,
מאמרים ראשיים ניבאו נבואות קודרות
על פוגרומים ושחיטות.
השבוע שוב באה ידיעה דומה מאלג׳יריה.
כמד, עתונים לא פירסמו אותה כלל, אחרים
החביאו אותה בתחתית עמוד פנימי. הארץ
שם אותה בסוף ידיעה אחרת, תחת הכותרת
״לה מונד: חלוקת אלג׳יריה מתבצעת למעשה״.
הידיעה:
ביום־כיפור הרגה המחתרת הצרפתית
באלג׳יריה את אלכסיס גולדנברג, המפקח
הראשי של משטרת אלג׳יר, יהודי
יליד רוסיה. באותו יום ניזוקו קשה החנויות
של שלושה יהודים אחרים, בפצצות
פלאסטיות של הארגון הצבאי החשאי.
הוסיף סופר הארץ, מורים קאר, הידוע
בשל שרותו הבלתי־מסוייג לתעמולה הצרפתית
:״הקרבנות לא נבחרו בשל היותם
יהודים, אלא בשל תמיכתם בנשיא דה־גול.
אך אלימות יום־כיפור כוונה, בלי ספק, כדי
להעניק כוח משכנע יותר לעלונים שהופצו
לאחרונה באלג׳יריה, ובהם נקראו היהודים
באלג׳יריד׳ לתמוך בארגונו של
סאלאן.״
במלים אחרות: היה זה מעשה אנטי־שמי
מובהק, שכוון בזדון ליום הקדוש ביותר
ליהודים. אף עתון אחד בישראל לא מצא
לנכון להגיב עליו.
• אחת הסיבות, שהופצו השבוע בצרפת:
היהודי הוצא להורג טל־ידי הפל״ן, בשל
שיתוף־פעולה עם הבולשת הצרפתית.
העולם הזה 1255

**ץ חאדה ג׳רג׳ורה הרים את ידו
באפלה .״ערבים?״ שאל את נוסעי
המכונית הפרטית שנעצרה לידו .״כן, כן,״
השיבו לו ,״ערבים.״ ליתר בטחון התבונן
בפני הנוסעים. אחר־כך נפרד מדיירי הבית
שעל שפת ימה של עכו ונכנס למכונית.
״אני פוחד לעבור ברחוב הראשי,״ הסביר,
״היהודים יהרגו אותי.״
שחאדה המשופם וכהה־העור הוא תושב
כפר יאסיף. אותו יום שבת השתתף בטכס
חתונה בכפרו. שם, כמובן, דיברו רק על
הריגת חמשת הצעירים על הגבול ועל המאורעות
שפרצו לאחר מכן. מישהו פיפר
כי ביום הקודם נערכה בעכו הפגנת תלמידים,
שפוזרה על־ידי המשטרה. כמה מן
המורים והמורות של התלמידים המפגינים,
נאמר, נעצרו על־ידי המשטרה. ארוסתו של
שחאדה היא מורה בעכו. על כן מיהר לביתה,
לראות מה שלומה.
הוא מצא את ארוסתו בשלום. אך העיר
עכו היתר, אחוזת עווית של שינאה רצחנית.
דקות ספורות קודם לכן, במוצאי יום
השבת, ארעה התנגשות־דמים בין יהודים
וערבים, ליד תחנת האוטובוסים. התוצאה:
ארבעה ערבים פצועים קשה.
לעת לילה כבר נפוצה בכל העיר השמועה,
כי פרצה מלחמה בין הערבים, תושבי
העיר העתיקה, לבין היהודים, תושבי העיר
החדשה. אלפי יהודים הצטופפו ברחוב הראשי,
כשהמשטרה חוסמת בפניהם את המעבר
לעיר העתיקה.
מהמון נסער זה פחד שחאדה ג׳רג׳ורה
פחד־מוות, והמכונית שאספה אותו בגבול

נשהם משאים את אדומת מתיהם מעל לראשיהם, צעדו עוב״ חינה למלכודת

הרובע הערבי היתד, נאלצת להסיעו עד אל
מעבר לשיכונים החדשים של עכו, בהם
מרוכזים העולים מצפון־אפריקה. שם תפס
טרמפ בטנדר שנסע לכפר יסיף.

״נחסל אותם:״
אובן גרינברג עמד ברחוב הראשי
של עכו והתמרמר בחימר, שפוכה. הוא

רצה להגיע לביתו בעיר העתיקה — אך
פחד לעשות זאת. הוא אומנם הגיע עד
לשרשרת השוטרים, שהוצבה לרגלי החומות
אשר נאפוליאון לא הצליח לפרוץ אותן, אך
שם ציוו עליו השוטרים לחזור אל העיר
החדשה .״אבל אני גר בעיר העתיקה,״ ניסה
להסביר הנגר גרינברג בן ה־ .24 הם ציה־עליו
להסתלק. מסביב נשמעו צעקות :״נלמד
אותם, ערבים מלוכלכים! יותר מדי
הרימו את הראש! מפגינים נגד המדינה!
נחסל אותם אחד אחד!״
מבעד לשרשרת השוטרים השתרעה העיר
העתיקה — עיר המסעדות שכה רבים מבני
הארץ למדו להכירה, עיר הסימטות הצפופות
של השוק המזרחי, עיר הדוכנים המציעים
כלי־נחושת לתיירים, עיר הצריחים
התמירים והמבהיקים.
ברחבה הגדולה, לפני השוק, התגודדו
כמה עשרות תישבים ערביים, רובם צעירים.
כמה חוליית שוטרים, חבושי קסדות
פלדה ואלות בידיהם, התפרסו לרוחב הכיכר
ודחפו את הערבים אחורה, אל סימ־טות
השוק.
הערבים נסוגו אל תוך הסימטות. הכיכר
האפלה והמיותמת נשארה ריקה: שטח־הפקר
בין שני מחנות אויבים .״וכך הולך לעזאזל
עמל של 13 שנד״״ נאנח במרירות סמל
משטרה ממושקף מנהריה .״ודווקא כאן,
בעכו, העיר שבה שררו היחסים הטובים
ביותר בין יהודים וערבים.״
בשידור החדשות של שעה תשע הודיע
קול ישראל בציניות עוצרת־נשימה :״המשטרה
מנעה התפרעויות בעכו, בהפרידה בין
יהודים לערבים, כאשר ביקשו תושבים
ערבים מהעיר העתיקה לעלות על הרובע
היהודי בעיר, אחרי שארבעה ערבים נפצעו
בידי יהודים.״

״בגינם נהרגו בגבול״
ן• רקע שהצמיח את התנגשויות עכו

קינת אם

הצועדת אחרי ארנן בנה, שנהרג ליד הגבול לרצועת עזה. זוהי
אמו של ג׳ורג׳ שאמה בן ה־ .17 אחריה צועד בנה הבכור סלים,
כשמשני צידיו צועדים נושאי דגלים, חבריו של ג׳ורג׳ שאמה באגודת הצופים חקאתוליים.

| 1הצמיח הפגנות סוערות גם בחיפה, בנצרת,
בשפרעם, בסכנין, בעיבלין, באום
אל־פחם.
ביסוד כל אלה היתה מונחת הריגתם
של חמישה צעירים ערביים מישראל, שניסו
לעבור לעזה. לא היתד, זו הפעם הראשונה
שערבים ישראליים נהרגו על ה
גבול.
אולם היתד. זו הפעם הראשונה שהריגה
כזאת גררה אחריה הפגנות של רבבות
אזרחים והתפרצות של שינאה אשר
איימה להפוך במהרה למלחמת־אזרחים יהו־דית־ערבית.

היה מיוחד במיקרה זה?
רימון מרון, ג׳ריס בדין וג׳ורג׳ שאמה
היו שלושה חברים. שני הראשונים היו
בני , 16 השלישי בן .17 שלושתם סיימו
רק בית־ספר עממי, החלו עובדים כפועלי
אינסטלציה ומסגרות. הם גדלו בשכנות,
בואדי ניסנם החיפאי, היו חברים באותה
פלוגה של תנועת הצופים הקאתולית•
יום לפני שנעלמו השלושה מבתיהם, ערכה
משפחת שאמה מסיבה בביתה. גיבור
המסיבה היה ג׳ורג׳ הצעיר, על כי החלים
מן הניתוח שהצריך הוצאת אחת מכליותיו.
נכחו שם גם שני חבריו, רימון מרון ו־ג׳רים
בדין.
למחרת בצהרים — הוא יום א׳ שעבר —
יצא ג׳ורג׳ מביתו. אמו חשבר. שהיא מתכוון
לבקר בקולנוע, כמינהגו בימי ראשון. אולם
כאשר לא שב הבחור עד שעה שבע בערב,
יצא אחיו לחפשו בשכונה. הוא לא היה
מודאג במיוחד, ביחוד כאשר שמע כי שני
חבריו, ג׳ריס ורימון, הודיעו להוריהם כי
הם נוסעים לעכו. האח הניח כי גם ג׳ורג׳
נסע איתם.
עבר הלילה, השלושה לא שבו לבתיהם.
ביום שני בבוקר באה הידיעה הראשונה על ,
גורלם. שחאדה שלח, עובד עיריית חיפה
האחראי לענייני המיעוטים מטעם אבא חושי,
ביקר בשלושת הבתים והודיע :״בנכם
נהרג בדרכו לעזה; גופתו במכון הפאתולוגי
באבו־כביר.״ כעבור שעה קיבלה הידיעה
אישור: הצהרונים הודיעו רשמית כי השלושה
נהרגו בדרכם לעזה.

אות־אזעקה ראשון

י ^ חיהם של שלושת ההרוגים שכרו
למונית במשותף ונסעו לאבו כביר.
אחרי ציפיה של למעל/־ ,משעה נתנו להם
לזהות את ההרוגים׳ מבעד לחלון זכוכית
קטן. כאשר ביקשו לקבל את הבגדים שבהם
נהרגו השלושה נתקלו הקרובים בסירוב
מוחלט. לא נתנו להם אף לבדוק את הבג־

״אתה גואל אברר,מי?״ שאל את בעל־הבית.
לאחר שהציץ ברשימה שבידו.
״כן!״ השיב לו גואל.
״אני מהעיריר״״ הסביר הפקיד .״אתה
מתבקש להפסיק מיד את הבניה. אתה בונד,
ללא רשיון!״
בלית־ברירה, הורה גואל לפועליו להפסיק
את עבודתם. פקיד העיריה הסתלק.
למחרת יום הצום, ניכנס לביתו של גואל
אחד השכנים, עובד העיריה.
״שמעתי שמתכוננים להרוס לכם את הבניין
החדש,״ הזהירו ,״התכוננו!״
היתד, זו בשורת־איוב. גואל ( )38 סבל
במקצועו, אשר עלה לארץ מפרס לפני 11
שנה, חסך את כספו ושקע בחוב ת
על־מנת לשכן את חמשת ילדיו ואשתו ההרה
בבניין אבן, קיווה כי סוף־סוף יוכל להגיע
אל המנוחה. אפילו פועלי הבניין, שהכירו
את מצבו הדחוק, סירבו לקבל את הצעתו
לכבדם בבירה לרגל יציקת הגג.
״אין דבר,״ אמרו לו הפועלים ,״יותר
טוב תיקנה נעליים לילדים!״
לכן החלים גואל שלא להשלים עם הגזירה.
את אותו לילה בילה עם משפחתו
מחוץ לצריף, מחשש פן תבוא העיריה לבצע
את ההריסה עוד בטרם בוקר. מיד
כשעלה היום, שלח את הורי אשתי הזקנינק
הגרים בשכנות, על מנת שיש־גו עורך־דין.

ממנו. עוד ניכרה שליחי כנפיים מקיף שמן

הם פנו לעבר הבניין הבלתי־חוקי.
בטרם החלו במלאכת ההריסה, כבר
תכונה רבה מסביב. השמועה על
העיריה ההרסניים עשתה לה חיש
בשכונה, וקהל שכנים נזעם החל
את המקום.
נוסף על מדורת הזעם הוסיפה

המי,
עמדו 1
מתמוט! שניסתו ררה מ
עד נ
דד* ,י*

״הסתלקו מכאן:״
ך* מוך לשעות הצהריים התנהל על

/ 1 !1־ 1 111י 7 | 11 0ץ 1ה | /צעירי שכונת־התקחה מצטרפים להפגנת משפחת
1 1 1 /1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 111/111 אברהמי, שביתה נהרס. בתמונה נראית אשתו
של אברהסי (מימין) ושני צעירים הנושאים את אביה הזקן, שהתעלף בדוחק ההמון.

שביל העפר טנדר ירוק, בו ישבו כ־ארבעה,־עשר
עובדי עיריה, מצויירים בכלי
הריסה. בעיקבותיהם, כנהוג במבצעים מסוג
זה, נע כוח משטרתי. הוא מנה, הפעם, שוטר
רוכב ושוטר רגלי.
ליד הצריף נעצר הטנדר ונוסעיו ירדו

ץ^* ט ר של אבנים ירד על הכיכר.
שמשות התנפצו בקול רעש גדול.
מכוניות נרגמו באבנים, והמונים משולהבים
צעקו בגרון ניחר בליל של קריאות
שאיש לא יכול היה להבינן — שכונת
התקוזה בתל־אביב דמתה למוקד של מהפכה
עממית, כשהמונים העומדים להסתער
אל הבסטיליה. אלא שהבסטיליה במקרה זה,
היתד, בסך הבל מכונית־זבל עירונית, ולש־כת־מודיעין
של העיריה.
נדמה היה שכל שכונת התקווה יצאה אל
הרחוב. במרכז הרחוב הראשי של השכונה
הדרומית, במקום בו נוצרת כיכר טבעית
על־ידי הצטלבות של ארבעה עורקי
התחבורה אל השכונה, עמדו אלפי צעירים
וצעירות, שצרו בהמוניהם על הלישכה ש־חלונות־הראווה
שלה נופצו ורהיטיה נשברו,
ועל מכונית האשפה העירונית שזגוגיות
חלונותיה נשברו וצמיגיה הקנו.
ממולם ניצב קומץ קטן של שוטרים, חמושים
באלות, אך חסרי קסדות או מגינים.
מדי פעם היו נסים לחפש במסדרונות הבתים
מחסה ממטר האבנים שיודו בהם.
כשמפקדיהם היו מצליחים לכנס אותם, הם
היו מסתערים באלות מורמות ובקריאות־קרב
לעבר ההמון. לרגע היה ההמון, שהיה
מורכב ברובו מנערים יחפים, נסוג לרחובות
הצדדיים. אז היו השוטרים חוזרים
בריצה למקום הכינוס שלהם, כפופי ראש,
כשידיהם על ראשיהם להגנה מפני אבנים.
חציים היו חוזרים כשהם צולעים, או כשסילון
של דם מכסה את פניהם.
קרב התקוה השתולל בכל עוזו.

המוני 1
נוער, נס1
ריס המתקרבים. ברקע נראית מכונית האשפה, שנתקע

המשטרה טסתעות

השמועה כי במחלקה המתאימה בעיריית
תל־אביב, נמצאים כבר צווי הריסה נגד
מספר לא מבוטל של מבנים נוספים, אותם
עומדת העיריה להרוס בימים הקרובים.
בשכונה, שרוב בתיה נבנו ללא רשיון
ושמדי שבוע בשבוע צץ בה מבנה חדש,
שנבנה תוך לילה כבתקופת התירכים, היתד,
השמועה כניצוץ שאיים להצית את השכונה.
באותה שעה ישב גואל אברהמי בתוך
בניין האבן החדש. הוא דאג להעביר לשם
גם את משפחתו, החליט שלא ייצא.
״הסתלקו מכאן!״ נשמעו קריאות מתוך
הקהל, שהחל לגלות סימני תוקפנות. הפקחים
הבינו כי המצב טומן בחובו חומר־נפץ
רב. הם פנו לשוטר הרוכב, שלחוהו
להזעיק תגבורת.
עד מהרה הגיעו למקום שלוש ניידות.
השוטרים קפצו מתוכן, החלו גוררים מתוך
הבניין את כל אנשי המשפחה, לקול בכי
הילדים וצעקותיה של האשד, ההרה. הם
העמיסו את כ לם על אחת הניידות, העבירו
אותם למשטרת כפר־שלם הסמוכה. אך
במשטרה כמעט שלא נשאר מי שישמור על
העצורים. רוב השוטרים, שנשלחו קודם לכן
בניידות, נמצאו אותה שעה ליד הבניין המיועד
להריסה. בלית־ברירה השאירו במקום
את אחד הפקחים, ציוו עליו לשמור
על העצורים עד תום מיבצע ההריסה.

נעליים כמקום כירה
ץ *,הומות התקוה, המהומות הסוערות

י ביותר שנערכו בתל־אביב מאז ההפגנות
נגד השלטון הבריטי בתקופת המנדט,
התחילו בגלל עניין פעוט, לכאורה.
בשעות הבוקר המוקדמות של ערב יום־
הכיפורים, התדפק פקיד עירית תל־אביב
על דלת צריפה הדל של משפחת אברהמי,
השוכן ברחוב תמוז שבשכונת עזרא. בחצר
הצריף עסקו אותה שעה מספר פועלים
בהשלמת הקירות• לחדר, אשר גג הבי־טון
שלו ניצק ימים מספר קודם לכן.

1¥1״ ד 1 *1 1 1 3 1 1 1 1! *111ח תחילת ההפגנה — המפגינים מטפסים על אוטו־בוס,
משמיעים מעליו קריאות נגד העיריה.
#1 1 1 1 /1
באותה הזדמנות נקמו בחברת דן, על שירות האוטובוסים הלקוי שלה אל השכונה.

בית היד לזבל

^ ינתיים החלו הפועלים בהריסת
^ הבניין. הוריה הזקנים של חנה אבר־

החשבם 0ו

רו מחיפושיהם אחר עורו־דין,
זר־אונים וצפו בקירות ביתם הבזה
אחר זה. האם הזקנה,
יפרוץ את מעגל השוטרים, ניג־כשזרועה
השמאלית שותתת דם.
־ ,הובאה למקום מכונית־משא כב־
^*במיוחד. עמודי הבניין ניקשרו

למכונית והיא זזה מן המקום. גג הביטון
דענק, שהיה עדיין ניתמך בפיגומי־העץ,
צנח מטה ברעש אדיר, כשהוא מועך תחתיו
את המטבח הקטן, ומנפץ את קיר העץ
של הצר ף בי התגוררה משכחת אברהנד.
בעוד אבק ההריסות מיתמר מעל שיברי
ד בית, עלו הפקחים והכוח המשטרתי על

דךך |ד \ 1ן ך1י 1ך ן יחידת שוטרים מם אלות שלופות מסתערת ב־ה

דיצה ובזעקות־קרב על המפגינים בשעות הלילה
1 .1 1 x 1 1 1 1-1 111111
המאוחרות, תחת מסר אבנים כבד. אחד השוטרים בתמונה נפצע באוזנו, נחבש וחזר לקרב.
מכיניותיהם, מיהרו לעזוב את המקום. גם
מכינית־המשא ההרסנית הסתובבה, החלה
מתרחקת בכבדות, כשעשרות צעירים זועמים
בעיקבותיה.
קרוב לשעה ארבע, מיר לאחר גמר ההריסה,
שיחררה משפחת אברהמי ממעצרה,
חזרה לביתה ולצריפה ההרוסים. עתה לא
נוהר להם היכן לגור. גג הביטון שנשען
על קי־ העץ המנופץ, איים בכל רגע
לקבור תחתיו את הצריף כולו.
.תלכי לראש העיר!״ קראו אליהם השב־נ
ם. .תעשו לו הפגנה ליד הבית.״
מישרו מתח פיסת־בד על שני מקל!ת
עץ. כתב עליה באותיות אדומות. :הצילו!
עירית תל־אבייב הרסה את ביתי! אב לששה
ילדים ואשד, בהריון!״ על מוטות העץ
נו0פ ם ניתלו פיסות בד שחור, והמשפחה
יצאה בהפגנת־אבל.
קהל המלחים׳ שמנה בתחילה מסט־ אנשים,
הניע לכמה עשרות, שנהרו והצטרפו
להפגנה שעברה ברח!בות השכונה הצרים
לעבר הכביש הראשי. ההמון הגיע לצומת
הכביש ם שבמרכז השכונה, החל חוסם את
תנועת המכיניות. מול המפגינים נעצרו
אוטובוס דן ומכונית־זבל ענקית, אשר
הקהל מנע את התקדמותם.

״הרגו את הילדים :״

פגיניס, ברובם בני־בבהלה
מפני השוט׳
בלב הכיכר ברחוב

המרכזי שבננכונת־התקווה ושמסביבה התרכזו כל המהומות. מלבד המם״
גינים היו ברחובות גם סקרנים רבים, שצפו ב מ ען שעות בהנאה גלויה
במחזה. אחדי: אף הוציאו כסאות וישבו עליהם כדי לחזות היסב במתרחש.

ף עש דאדם בצומת הלך וגבר. רחובות
^ השכונה הלכו והמו מהמוני צעירים,
שחשו אל מקום ההתקהלות עוד בטרם ידעו
אפילו מדוע נוצרה. הקהל שהצטבר במקום
מנה קרוב ל־סססב איש.

שומרים שומרים על מכונית הזבל ־עירונית, היחידה מסוגה
בארץ, ששימשה מטרח לזעמב של תושבי שכונת־התקווה, בכי
היא שהרסה את הבית. החלונות הקדמיים של המכונית נופצו בבלוקים של בטון וכל צמיגיה בוקעו.

ב על מכונית הזבל

הצע־רים מתוכו סיפסו ועלו על שתי
המכוניות הקדומניות שנעצרו, החלו מתופפים
ורוקעים ברגליהם על גג.ת הפח. קבוצת
צעירים טיפסה על גגו של האוטובוס,
אשר נ סעיו ונהגו נמלטו ממנו, הניפה
מעליו את שלט הבד. מכסה המנוע של
המכונית, שהתעקם בלחץ המטפסים, הפך
עד מהרה לבמה מאולתרת, ממנה צרחו
צעירים משולהבים וניחרי־גרון.
״לא ניתן להם!״ נשמעו הקריא ת. .היום
הם הורסים את ביתו של שכננו — מחר
יהרסו את ביתנו!״
שלוש ניידות הגיח־ לפתע מכיחן הכביש
המוביל לגשר נחל־איילון. הן נעצרו בשולי
ההפגנה, והשוטרים ניס־ לפזר את הקחל.
אך כהרף־עין נאלצו לחתר על הרע־וו.
הקהל, אשר צבע מדי המשטרה השפיע
עליו כניפנ-ף בד אדום מול שור, הסתער
בזעם על השוטרים, הניסם מהמקום.
מפקד הפעולה, רב־פקד פלסלר, אסף את
אנשיו. .להשתמש בב ח!״ ה־דיע להם.
.אחרת זה לא ילד!״
חמושי אל־ת הסתערו לפתע השוטרים
על ההמון, החלו חיבטים על ימין ועל
שמאל. ראשוני הבצועים היו הילדים, שפיגרו
בריצתם. אחד־אחד נפלו על גבי האספלט,
כשמאפיהם זב דם. הקהל החל
מתפרץ כעדת דוב־ם שכילים .״הרגו אותם!״
החלו צועקים. ,הרגו את הילדים שלנו.״
אבנים ראשונות החלו חיצית את האחיר
בשריקה. אחד הסמלים פנה לאחוריו על
מנת לאסוף את הכוח, כשלפתע פגע בלחיי
שבר אריח. במהירות הסתלקו השוטרים,
(המשך בעמוד )21

גואל אברהמי, הסבל שביתו
הרוס היווה עילה למהומה,
שב על האוטובוס עס שתי בנותיו. שני שוטרים מורידים אותם בכוח למעצר.

עם הילדות למעצר

מתחרה וינקלר וחתן אלשייך
כדאי רק בשביל התואר
במדינה אירזעים
מועדון הזו כ ם
מה קרה באולם אדיסון בירושלים? זאת
שאלו את עצמם אזרחים רבים שרצו לדעת
מדוע נפסלו תוצאות חידון התנ״ד האי־זורי,
לפיהן נקבע יצחק שלו כמנצח?
השערוריה החלה עם פתיחת הסיבוב השלישי
והאחרון של החידון, שנועד לקבוע
את חתן התנ״ך לאזור ירושלים. לפי תקנות
החידון היו חייבים לעלות לסיבוב זה ארבעה
מתחרים בלבד. אלא שעם סיכום הנקודות,
בתום השלב השני, התברר ששניים
מן המתחרים — הרב יחיה אלשייך
ושמעון וינקלר — צברו 12 נקודות כל
אחד; נחמיה חווג׳ה — המתחרה העיוור —
וראובן סומך 11 ,נקודות כל אחד, ואילו
יצחק שלו ויעקוב שמשון צברו רק 10
נקודות כל אחד.
אז קרה דבר מוזר. השופטים החליטו,
משום מה, להעלות לסיבוב האחרון גם
את שני המתחרים בעלי עשר הנקודות, ביניהם
יצחק שלו, למרות שאלו היו צריכים
לרדת מן התחרות.
הקהל, ובתוכו רבים מתלמידיו של שלו
השומרים לו, כפי הנראה, טינה, החל מגיב
בצעקות וקריאות בוז. כשנסתיים החידון
בנצחונו של שלו, ראו בכך רבים, ובצדק,
עוזת הדין.
המסביר לא הסביר. נוכח האשמות
אלה וסערת הריחות שקמה, נאלצו מארגני
החידון להודיע על ביטולו, הבטיחו
לקיים חידון אזורי חדש.
ביום חמישי שעבר התכנסו הנבחנים לחידון
מח;דש ׳שנערך, הפעם, באולם קטן
סימה. הקהל היד. מורכב מעתונאים וקרובי
הנבחנים בלבד.
לאחר ששלושת השופטים — הד״ר פייבל
מלצר, בן־ציון לוריא ויהודה אליצור —
התיישבו במקומותיהם, עלה לבמה צבי
זינדר. הדברים שהשמיע מנהל מרכז ההסברה
לא תרמו במאום להסברת הסיבות שהביאו
לביטול תוצאות החידון שנערך באולם
אדיסון .״אין ברצוני להעלות שנית
את מה שקרה בחידון הקודם,״ הודיע
זינדר .״יש סיבות רבות למה שקרה וזאת
נבהיר לקהל בבוא המועד.״
אלשייך כובש. החידון התנהל, גם
הפעם, לפי הסדר הקודם. אחד־עשר הנבחנים
״נכלאו״ בחדר צדדי, הועלו לפי סדר
הא״ב כדי להשיב על השאלות. בכל סיבוב
נשאל כל ניבחן אותן שאלות עצמן.
הסיבוב הראשון הורכב משלוש שאלות,
עליהן התבקש כל נבחן לענות.
לאחר שצבר מספר נקודות ממוצע, ירד
הנבחן הראשון ואת מקומו תפס יחיה
אלשייך. כבר ברגע הראשון הסתבר שבאולם
ישב קהל לא מבוטל של אוהדיו.
גם אלו שלא נמנו בתחילה על קהל זה
נועדו להיסחף, לאחר־מכן, לגל מחיאות־הכ־פיים
שהביעו אהדה מוחלטת לרב התימני.
כי אלשייך, מלבד היותו גאון ובקי ב־תנ״ך,
נחון גם באישיות והופעה מיוחדת.
צורת לבושו, זקנו וחתך דיבורו הלא ברור,
שהזכיר לא במעט את זה של חתן התנ״ך
הבינלאומי עמוס חכם — כל אלה עזרו
לו למשוך את מירב האהדה. לעתים היה

מוציא את הקהל מגידרו וטובע בים של
מחיאות־כפיים, ביחוד כאשר היה מצטט
עשרות פסוקים במקום חמישה או שבעה,
כפי שדרשה השאלה. לא אחת היה נוקב
ומצטט פסוקים כתשובה, ממקומות שהשופטים
כלל לא ידעו עליהם קודם.
דקות מספר להחלטה. יתכן והיה
להערצה בלתי־מסוייגת זו גורם נוסף.
היתד, זו אישיותו של מתחרהו הרציני ביותר
של אלשייך — יצחק שלו. הקהל
הסתייג הסתייגות ברורה מהופעתו של המשורר
הממושקף, שופע הבטחון־העצמי
המופרז. שלו נהג לעלות על כסא הנבחנים
בהבעה קפואה. משהיה מבחין כי השופטים
מפקפקים בדיוקם של אי־אלה מתשובותיו,
היה מפליט :״תבדקו, תבדקו, תראו שאני
צודק.״ לעיתים אף הוסיף להערתו תנועת-
יד של ביטול. ידענותו הרבה בתנ״ך, אשר
עליה לא היו עוררים, לא הצליחה לעורר,
על כן, כל יחס אוהד.
בסוף הסיבוב האחרון כבר היה ניצחונו
של אלשייך בולט. אך מכיוון שאיש
מן הנבחנים לא ידע מהו סיכום הנקודות
של רעהו, המשיך שלו להגן על עמדתו במאמץ
רב, השתדל לצבור את מאכסימום
הנקודות האפשרי עדיין.
עם סיום החידון יצאו השופטים להתייעצות.
היו דרושות להם אך דקות מספר כדי
להחליט. יחיה אלשייך הוכתר כמנצח, כש־לזכותו
37 נקודות — ארבע נקודות יותר
מיריבו, יצחק שלו, אשר זכה במקום השני.
הראשון שהרים ידיו ומחא בהפגנתיות כף
למנצח — היה יצחק שלו.
לצופים באולם היה ברור כי הפסד זה
הוא זמני בלבד. במתכונת הנוכחית של
חידוני התנ״ך מהווים הנבחנים כעין מועדון־
זוכים. בפעם הבאה, כאשר יפרוש אלשייך
ממועמדותו, במיקרה שיוכתר כחתן התנ״ך
הארצי, יהיו הסיכויים, כי את מקומו יתפוס
מי שהיה סגנו במבחן האזורי, יצחק
שלו.

דרכי חיים
ז מ ני חדש
הבעייה היתר, בכך שאברהם הרברט אינו
נוהג לנסוע באוטובוסים לבדו. מזה כמה
שנים היה נוסע באופן קבוע, פעמיים ביום,
בקו. מספר חמש של חברת דן בתל־אביב.
בבוקר היה נוסע צפונה, ובשעות הצהריים
היה חוזר לביתו שבמרכז העיר. יחד עמו
היה נוסע כלבו — כלב עלוב־מראה, שצבע
עורו, שהיה פעם לבן, מכוסה בנמשים
חומים.
נסיעותיו של הרברט נערכו כדי לאפשר
לכלבו הזקן טיול־בוקר באוויר הרענן,
על גדות הירקון. שכניו של הרברט ברחוב
ריינס ראו אותו יוצא מחדרו, שם גר עם
אשתו הזקנה, רק כשהיה יוצא לטיולי־בוקר
אלה. ומכיוון שלא ידעו עליו הרבה,
מלבד העובדה שפעם היה רוקח, ומזה שנים
אין הוא עוסק בעבודה כלשהי, כינוהו בכינוי
״הזקן של הכלב.״
תחבולות כלביות. בבוקר בו הוכנסו
תקנות התחבורה החדשות לתוקף, עלה
הרברט על האוטובוס עם כלבו, כמנהגו,
ולהפתעתו נתקל בהודעה הפסקנית של הנהג
:״מצטער מאוד, אדוני, אתה יכול
לנסוע, אבל לא הכלב!״ כל מחאותיו של
הזקן לא הועילו, וגם לא טענותיהם של
הנוסעים באוטובוס שניסו לעמוד לצידו.
״אני באמת מצטער,״ התנצל הנהג ,״אבל
זה החוק החדש, אסור להכניס כלבים לאוטובוסים!״
הרברט
מצא עצה. הוא נטל סל גדול,
עשוי בד, הכניס בו את הכלב, וניסה לעלות
עמו לאוטובוס. אבל כל הנהגים בקו
זה כבר הכירוהו, ולא לקח זמן רב כוי
לנחש מה יש בסל. תחנוניו של הזקן לא
עזרו. במשך דקות ארוכות היה מעכב את
האוטובוסים בתחנה, מתווכח עם הנהגים.
לפעמים היה נהג כלשהו נעתר לתחנוניו.
אולם בדרך כלל היתד, התשובה אחידה:
״אני לא רוצה לקבל רפורט בגלל הכלב
שלך.״
עתה אפשר לראות את הרברט עומד מדי
בוקר ליד תחנת האוטובוס, בידו סל בד
מיושן שבתוכו מתפתל הכלב, כשהוא מתחנן
בפני הממתינים בתחנה :״אולי אתה
מוכן לקחת את הסל שלי לא רוצים
לתת לנסוע לכלב שלי. אותי הם כבר מכירים,
אבל אצלכם לא ירגישו.״
בימים בהם לא נמצא נוסע שיבין ללי־בו,
ויעלה לאוטובוס עם הסל שלו, לוקח
הרברט את כלבו לטיול בשדרות הקרן־ה־קיימת
.״הוא ימות מזר״״ הוא מסביר ליושבים
לידו ,״האוויר של העיר זה לא
בשבילו.״

ספן! ט

אסעות
פ 1ף הדרך?•
זעקות כאב פילחו את ד,אויר במוסך
סולל־בונה שבנמל חיפה. הפועלים, שמיהרו
לעבר מחסן החמרים, שם בקעו הזעקות,
נעצרו בפני מחזה מזעזע. על הארץ היה
מ׳ נח אחד הפועלים מתפתל מכאבים. כף
רגלו היתד, מעוכה כליל ממטיל ברזל גדול
שהיה מונח על הארץ לידו.
הזעה ע היה גדול לא רק בשל התאונה,
אלא משום שהאיש שרגלו התרסקה היה
מוכר לכולם — היה זה כדורגלן הנבחרת
הלאומית ומכבי חיפה, אהרון אמר.
על מה שאירע בטרם האסון, פיפר אהרון
אמר מאוחר יותר, בשכבו בבית־החולים
רוטשילד בחיפה :״אחרי יום הכיפורים
חזרתי לעבוד בגראז׳ של ס1לל־בונה בנמל
חיפה. באתי לעבודה בשש וחצי בבוקר.
המנהל שלח אותי עם פועל אחד להוציא
איזה פח בעובי של 30 מילימטר מהמחסן.
זאת היתד, פלטה גדולה שי 1שניים וחצי
מפד על מטר וחצי ששוקלת 750 קילו.
״יחד עם הפועל הוצאנו את הלוח הזה
עם התפסים של המזלג המיוחד. שנינו החזקנו
את זה על הארץ. הפועל השני הוריד
את המזלג, ואז קרה לו איזה פנצ׳ר במכונה.
הוא עזב אותה ורץ להביא משהו
ואני נשארתי עם הפלטה בידי. אחרי רגע
ראיתי שאני לא יכול יותר להחזיק אותה.
האצבעות שלי ניתקו ממנה, והיא נפלה לי
על הרגל. המזל שלי שהיא פגעה קודם
במזלג, נתנה מכה בכף הרגל והתרוממה.
אילו היתר, נופלת רק על הרגל ונשארת
שם, היתד, הרגל אבודה לגמרי.״
חיים תלויים ברגליים. אמר הובל
מיד לבית־החולים, שם נקבע כי כף רגלו
נשברה בארבעה מקומות שונים מלבד התרסקות
הבשר. ידידיו של אמר, שמיהרו להת־ענין
בגורלו, התרשמו שכף רגלו לא תצלח
עוד למשחקי כדורגל. הרופאים לעומת זאת
היו יותר אופטימיים, הביעו את התקוה שבעתיד
לא מוגדר הוא יוכל לחזור ולשחק.
רק אמר עצמו לא פיקפק :״זה יקח כמה
חדשים עד שהרגל תבריא. אחר־כך זה
בטוח שאני אוכל לשחק עוד פעם״.
אולם מי שקיווה לשמוע מפי אמר הצהרות
מעודדות כמו :״אני אחזור לשחק
עוד פעם בנבחרת!״ או משהו בדומה לזה,
התאכזב. כי בשכבו מרותק למיטתו, כשרגלו
הימנית כולה נתינה בגבס, היו בפי
אמר דברים שונים לגמרי :״אפילו אם הרגל
תבריא ואני אוכל לשחק, אני חושב שלא
אשחק יותר כדורגל. תמיד הייתי חי עם
הדאגה שיקרה לי משהו ברגל ואז אני גמור.
והנה זה בא. זה לא משתלם שכל החיים
יהיו תלויים ברגליים.״
150ל ״י ל חו ד ש. אסונו של אמר
חשף בפעם נוספת את האבסורדיות, שבתנאי
החיים של הכדורגלנים בארץ.
אין היום עורר על כך, שאהרון אמר
המתקרב לגיל ,23 הוא כיום אחד הכדור־גל־ים
המצויינים והמבריקים ביותר בארץ.
קשה לתאר את הנבחרת הלאומית כיום
לרא סיועו החיוני בתפקיד הרץ. אמנם, למרות
יכולתו הטכנית, שאין עוד כדורגלן
בארץ שיכול להידמות לו בה, לא זכה

אמר להיות כדורגלן פופולרי ביותר. הת־פוצויותיו
התכופות על המגרש, והתנהגותו,
שהרגה מגד -המותר לספורטאי, יצרואוזירה
עויינת למדי כלפיו בין חובבי הכדורגל
בארץ. אולם אלה, לא ידעו או לא רצו
לדעת את הרקע האישי של אמר.
אמר, יליד קזבלנקה שבמרוקו, שעלה לארץ
לפני שש שנים, חי כל הזמן באוירת
בידוד חברתי ואישי. אין לו קרוב ומודע
בארץ. משפחתו כולה נשארה בארץ מולדתו.
רק השנה, אחרי פרידה של שש שנים,
זכה לראות את אמו ואחותו בעת שנסע
במיוחד לשם כך לצרפת. אופייני למצב
זה שאיש לא ידע על כך. העתונאים העלו
מיד ניחושים סביב נסיעתו, פירסמו כאילו
יצא לצרפת על מנת להצטרף לאלופת הכדורגל
הצרפתית נזונאקו.
בכל שנות שהותו בארץ, למרות היותו
קשור באגודה עשירה למדי, לא הצליח
אמר להיקלט או להסתדר. הוא לא נקלט
במקום עבודה קבוע, וגם כיום אחרי
שנשא לו אשה, הוא גר בדירה דלה של
בית ערבי עתיק בשכונת ואדי ניסנאס.
ספורטאי ברמתו, הזקוק לאימונים קבועים
ורצופים, לעבודה שלא תפגע בכושרו
הגופני, נאלץ לעבוד בעבודה גופנית מפרכת
למדי, המתחילה בשעות הבוקר המוקדמות
והמסתיימת בשעות אחר־הצהרים,
זמן קצר לפני שהוא רץ לאימון. מספר
אמר :״לא היה חודש אהד שהרוחתי שם
יותר מ־ 150 לירות. מזלי שגם אשתי עובדת.״
לחיות במו בן־יאדם. לגבי אדם שמגיל
7שיחק כדורגל, והקריב את לחמו
למען משחק זה, אחרי שבגללו לא רכש
מקצוע ולא למד, היה זה מצב טראגי.
זה היה הרקע להתפרצויות העצבים שלו
על המגרשים ולעובדה, שבעת ששירת ב־צד,״ל
היה מעורב במהומות ואדי סאליב.
אמר אמר :״אין עתיד לכדורגלן בארץ.
אין תנאים בכלל לכדורגלן, אז איך אפשר
שהכדורגל יתקדם משהו בארץ הזאת. לפעמים
אחרי משחק, אני לא יכול לעבוד
בכלל. למי זה איכפת?! ההתאחדות הבטיחה
לי לא פעם שיעזרו לי לפחות לה־כנס
לשיכון. לא יצא מזה שום דבר. תמיד
הלכתי על הבטחות והנה עכשיו קרה לי
כלום. עכשיו בטח
אסון ונשארתי בלי
שלאף אחדלא יהיה איכפת. לשחקנים אחרים
זה משהו אחר. להם יש הורים, הם
גדלו בארץ. להם אין מה לדאוג. אבל אני
— אם יקרה לי משהו, מספיק שחודש לא
אשחק כדי שישכחו ממני.״
עובדה מאלפת המחזקת את מרירותו של
אמר: מאז שנפצע לא מצא אף אחד מעסקני
הנהלת ההתאחדות לכדורגל, מלבד המאמין
גיולה מאנדי, לבוא ולבקרו בביתר,חולים
או לשלוח לו מילת עידוד. השחקן׳
שנתן את ליבו בהופיעו במדי הנבחרת
הלאומית, שוב לא היה חשוב עבורם.
סיכם אמר :״רציתי כבר מזמן להפסיק
לשחק. אם להיות כדורגלן זד, רק בשביל
יופי ורק בשביל זה שיכתבו בעתונים
״שחקן מצטיין״ אז אין טעם בזה. כשאבריא
ואוכל לשחק, אינני יודע אם אמשיך.
אם לא יהיו לי התנאים שיאפשרו לי לחיות
כמו בן־אדם, אני אעזוב את הכדורגל.״

הע? 1ם הזה 1255

. .חפש את האשה חפש את האשה 1 זפש את

האשה ^ חפש אוז האשה חפש את האשה חפש או

אהבה בסטזגזל חצי ביס( ,
המתאגרף ז הצרפתי שארלי פיטוסי, משקל־חצי־בינוני, והספרית הישראלית קטי
מוסרי, משקל קל! החליטו להינשא אחרי שיוזת־היכרות בת רבע שעה בבאר של
מלון דן. שארלי, בן ד,־ ,26 הגיע למכביר, השישית, אחרי שניצח בפאריס את אלוף
צרפת, והוא הספורטאי היחידי מכל האלפים שבאו שהעז גם להינשא לישראלית.
ברגע זה אין לו אף שבור, אף־על־פי שזכה כמעט במדלייה. הוא חיוור, נמוך, רזה,
ויש לו פני ילד אומלל, הזקוק מאוד לזרועות החסונות של יוליד. שלו, מנהלת המספרה.
היא עצמה, כך הודתה בת ה־ ,21 התחילה לשנוא בוקס לא רק מהרגע שראתה את שארלי,
כי אם קודם. אבל היא שמחה מאוד להתחתן איתו, אם כי עדיין אינה מכירה אותו.
״אנחנו מאוהבים כמו ילדים קטנים, וזד, מספיק,״ הסבירה הספרית הנאה, עם
ספריי הלן קדטים על הראש.
״את מתאהבת לעתים קרובות במהירות כזאתי״

״אני לא זוכרת ברגע זה. אבל את המקרה האחרון אני זוכרת כמו אתמול, אף־על־פ•
שכבר עברו שבועיים. יומיים אחרי שהנבחרת הצרפתית הגיעה לארץ, כבר ישבתי
באכדיה. בבריכה כמובן, עם חברה אחת, אילנה. פתאום ניגש אלינו אברהם שניאור,
הזה מהכדור סל, ושאל אם אני מדברת צרפתית. אמרתי גנ 811 זו ,81£1זאת שפת־האם
שלי, ממצריים. הוא ביקש שנעשה הכרה עם הצרפתים, מפני שהם בודדים.
״לא היתה לי כל התנגדות, סוף־סוף גם אני התעמלתי פעם בהפועל. לשארלי היה
כובע של המשלחת, והוא רצה לתת לי אותו, וכך נכנסנו לשיחה רצינית על הדשא. אני
תיכף שאלתי אותו אם הוא יהודי, והוא באמת סיפר לי שהוא בחור מסודר וסוכן
רהיטים. נסעתי בכל זאת הביתה ושכחתי מכל הענין.
״בדיוק אחרי שבוע, באתי בשבת לקליפורניה,
עם בחור שאני יוצאת איתו
כבר חודשיים, ואת מי אני רואה, אם
לא את שארלי? לא שמתי לב אליו באופן
מיוחד, אבל הוא ביקש פגישה למחר, ולא

היה נעים לי לסרב. ובאמת, באתי למחרת

לקליפורניה, בשמונה וחצי בערב. הוא ישב
שם עם משקפי־שמש. התפלאתי מאד, מפני

שלא היתד. שמש באותו רגע. כשהתקרבתי
יותר ראיתי שמתחת לעין היה לו פנס
ענקי, והפה שלו היה נפוח. בכל זאתי
החלטנו שהולכים לרקוד בדן. אלה היו

הרגעים הראשונים שלנו לבד. הוא חילק
לי המון מחמאות, ואמר שאני נהדרת.
התחלתי להתרגש פתאום, אפילו שידעתי
שלא יצא מזה כלום. ברגע שהתישבנו
הוא אמר לי: את יודעת, את מאד מוצאת שוברת: שתרת־ממוייר תאורגגוה רבנת תמשבות בנוצות
חן בעיני, האם זה הדדי?
הקטן יש גם שם ארוך. קוראים לו אמיליו
יציג את אופנת־החורף האיטלקית. לאיש
״אמרתי לו: כן, זה מאד הדדי. גם אתה
מוצא חן בהחלט בעיני, מאד אפילו. אני פרדריקו שוברם. הוא לא פחות מלך־האופנה מדיור המנוח, או אם תרצו, מבוהן היורש.
הקופה האיטלקית סופגת בזכותו מיליונים, לא פחות משסופגת הקופה הצרפתית מדיור.
זוכרת את כל הפרטים של הרגע ההוא. אני
הוא בן 57 או ,52 תלוי לאיזו טעות־דפוס מאמינים — לתכנייה של השנה שעברה או
זוכרת שהוא שתה ג׳ון קולינס, מפני שזה
המשקה היחידי שהוא מסוגל לשתות בת ר לאינפורמצייה של השנה. כל זה אינו משנה מהעובדה שהוא נולד בארמון, ושהדבר הראשון
שהוא התמסר לו היה ייצור כובעי־נשים. רק כעבור שנים אחדות העז פרדריקו לרדת
ספורטאי. ואני גם זוכרת כמו עכשו ששתימעוף.
כך עלכל פנים משוכנעות
אומרים שיש לו
משקה למטה, ולתכנן שמלות. בעולם
תי ויסקי. אף פעם אני לא שותה יותר
ד,דוכסית מווינדזור, מלכת אפגאניסטאן, סוראיה, לולובריג׳ידה, וקצת גם בארדו.
אחר.
נשים רבות יכולות ללמוד ממנו הרבה איך להתאפר. השפתון החום שהוא מושח על
״אחרי כמה דקות הוא שאל: מתי אנחנו
שפתיו אינו מתחלק לעולם על הסנטר המגולח למשעי שלי. הצללית הכחולה מעל לעיניו
מתחתנים? שאלתי מזתומרת, מתי אנחנו מתחתנים? הוא אמר לי: התכוונתי לשאול מתי
משתלבת יפה עם המסקארה שעל ריסיו. ציפורניו, הארוכות והמטופחות להפליא, הן
אנחנו מתחתנים. שאלתי: התכוונת ממש לשאול מתי אנחנו מתחתנים? הוא אמר כן. שאלתי:
חלומה של כל אחת מכן. הוא משתמש, משום מה, רק בלאק שקוף. כמו כן הוא מקפיד
מה פתאום? והוא אמר: את מוצאת חן בעיני, מתי אנחנו מתחתנים? התרגשתי מאד
מאוד שהפיאה הנוכרית שלו תהיה תמיד במרכז המצח. אבל זה עסקו הפרטי כנראה.
ושאלתי: אני צריכה לענות לך עכשיו, או שתוכל לחכות עוד שעה, כדי שאוכל להרהר
שוברם מבטיח להציג כאן צמר בגומי השזיף והירוק, בשמלות עם אימרות פרודת־בבעייה?
הוא נתן לי זמן עד סוף הערב, אבל לא היה צורך, מפני שתיכף הסכמתי.
שועל — לאחרי הצהריים. ברוקאד אדום, ירוק, והב, ונוצות בת־יענה (ראה תמונה)
ניצלתי את ההזדמנות, כשרקדנו, ושאלתי אותו בתור כלה־לעתיד אם הוא רווק. הוא
לקוקטייל. שמלות־משי ארוכות בלבן ושחור — לערב.
נשבע לי שכן, ואמר שעד כמה שהוא זוכר גם אין לו ילדים בצרפת.

״בדרך הביתה הוא קנה לי שושנים, בתור סמל לאהבה, והתפלאתי לטובה שדווקא
מעילי גשם בשתרף סעודה
בוקסר כזה הוא הרבה פחות ברוטאלי, כמו שאומרים, מאחרים. עד אותו זמן לא היתה
לנו אפילו הזדמנות אחת להתנשק. אבל לפני שנפרדנו, הוא החליט פתאום שלא מתנשקים.״
התצוגח של ״מצקיך /השבוע, היתה מהראשונות לחורף זה. היו בה מעילי־גשם
היא נחקרה אם זה משום שהצרפתים אינם אוהבים לנשק את הנשים החוקיות שלהם,
נהדרים והיו גם כאלה שאפשר להשתמש בהם. האוסף כלל מעילי שבע־שמיניות ותשע־ואם
כישראלית היא לא ראתה בזה פגיעה במוסר.
עשיריות, הנלבשים על חצאיות או מכנסיים, רובם בעלי שסע עמוק בצד, וכן מעילים
״סליחה לא, מה פתאום? הוא התנצל שהוא לא יכול להזיז את הפה בגלל
ד,בוקס, כך שסלחתי לו. למחרת באתי לקליפורניה, ואייבי ניסה שוב פעם להתעסק איתי. שלמים שהוכנו בשתוף פעולה עם דאק היים בפאריס.
הצבעים: שוב חום, אפור־פחם. פחות בז /וגישושים של אדום. הגיזרה: ישרה, עם
אמרתי לו: בוא תכיר את ארוסי. היא הצטער מאד, ואמר שלוקחים מכאן את כל
היפהפיות. התארסנו בערב כך שלצערי החמצתי פגישה באותו ערב עם תורכי אחד מד,מכביד .,התרחבות כלפי מטה. החומרים: בד־מיפרשים, בד שעיר, אימיטצייה של עור, פופלין.
שארלי הקטן ישב כל הזמן לצידה ומדד
לה בהתפעלות את הדופק. הוא לא הבין
מילה ומצץ מיץ תפוזים. כשהספרית שלו
עזבה לרגע את המקום, ד,־א נשאל אם הוא
מתאהב לעתים קרובות במהירות כזאת.
״בטח. בצרפת זה קורה לי כל עשרה
״יזי-
ימים, אבל כל פעם עם בחורה אחרת,״
השיב שארלי־משקל־חצי־בינוני שר,שתתק במהירות
כשאבירת לבבו חזרה.
״ופתאום אתה רוצה להתחתן!?״
״אז מה? אני חושב שקטי היא בחורה
אינטליגנטית,״ השיב.
״עכשיו אנחנו יודעים למה היא הסכימה.
זה לא קרה אחרי שנתת לה נוק־אאוט?״
החתן זינק נרגש מהכסא. אפילו נשבר
בקבוק, אבל בשולחן אחר בקפה. שארלי
נעלב באמת 011, 110, 110, <13111315
״אבל שארלי, השאלה לא היתה ברצינות!״
הרגיעה אותו הכלה.
״אז למה הם לא אמרו תיכף? איך יכולתי
לדעת?״ הוא כעס.

מי זה שוברט

איש קטן ומצחיק יבוא לכאן במחצית
אוקטובר, יחד עם שבע נשים אחרות. הוא

תשירי תצסין״( :תעזי!) תשיר-שרב בגיורת תפר רבן 105( ,ר״י); תשיר שבש־שתיגיות
תתחזבת, תכותן־רושת; תשיר רבר כמר־ שת תפרית; תשיר מתתמ תן גאבארדין,
כתה, שת שגי כפתורי־שתן רבתת והישותי־ אפשר ררבוש אותו גת ברי מור ת ( 109ר״י).

המשך הוויכוח עד הגבריו ת

והוו 11 ווו! 111111