גליון 1256 מתאריך 4 באוקטובר 1961

משחקים, בידור ונופש על סיפון האנ>ה ״פוסה

ההפלגות

הבאות 1510 :לוונציה 2410 ,ל ק פרי סין ו מרסייל 13.11 .לפיר אוס, גינואוז ו מ רסייל

ב. גילאון אתו. ה .רו בר טגאיםלהציג

את המעולה והגדולה בלהקות הבלס באירופה

הברטל חבינדאוסנית
״להקת

המרקיז דה ק9א!וס׳י
ז־41. 84£_9_£א 0דו 4א 7£8א1

5ו ס 4 8 0ו א

כהשתתפות גדולי הרקדנים והרקדניות כדורנו

4ז80ס 7180 גמה! •

מ/7£ו0זמ 10מ 1ע803£1
• £מ 001071

ול הקהבת 60 רקדנים ראשיים. סולנים ו״קור־דה־בלט״
תזמורת ב ת 50 מעני בנצוחו של ג׳אן דוס אר 0005501*01ח60נ

תל־אביב

היפה

״היכל התרבות״
יום שלישי ,10.10 ,כ־8.30
יום רביעי ,11.10 ,כ־9.15
יום חמישי ,12.10 ,ב־ 6וכ״9.15

ירושלים,

״ ארמון״

יום רכיעי , 18.10 ,כ־9.00
יום חמישי ,19.10 ,ב־9.00

״בניני האומה״ -מוצ״ש ,14.10 ,כ־820

מכירתהכרטיסים החלה: בתל־אביב: ב״רדיו־אוניון״ ,דיזנגוף ; 116״רוקוקו״; ״כנף״;
״לאן״ ו״במה״ ס כירושלים: ש .כר,נא • .כחיפח: גינצבורג־יובל ונובר — ,החל מיום חמישי,

ודאי שמת לב לכך, שהתמונות אשר הופיעו
בכתבה על מהומות שכונת התקווה
(העולם הזה ) 1255 היו התמונות היחידות
בעתונות העברית שצולמו בשעת המהומות
עצמן, בשיאו של הקרב בין מתפרעי השכונה
לבין השוטרים.
כדי שתוכל לקבל את ההתרשמות החזותית
ממקור ראשון, נאלץ צלם העולם הזה,
יעקב אגור, להמצא בקו האש הראשון. לא
אחת מצא את עצמו תחת מטר האבנים
שהנחיתו אנשי השכונה על השוטרים, או
בטווח־המגע של אלות השוטרים שהסתערו
על המתפרעים.
הצלם הגיע למקום, אחרי שכתב אחר
של העתון, אורי אל! ני, נמצא שם מתחילת
המהומות — זמן רב לפני שעתונאים אחרים
ידעו בכלל עליהן. הוא מצא אלפי
אנשים נסערים, שדי היה בניצוץ אחד כדי
להציתם. במיקרה זה היה מספיק גם בזק
אחד של המצלמה.
מיד כאשר הפעיל אגור את הפלאש שלו
לראשונה, הוסחה התעניינות ההמונים ממכר
נית־האשפה, עליה הסתערו קודם, ומלשכת־המודיעין
העירונית,
שאותה הרסו כבר,
אל הצלם עצמו.
עשרות אנשים, וצבא
של ילדים מאחוריהם,
נתקהלו סביבו,
מנעו ממנו כל
אפשרות לצלם משהו.
סיפר
אגור לאחר
מכן :״האנשים נראו
מעוניינים מאוד להצטלם
בהתפרעותם.
גבר צעיר אחד, בעל
מראה אלים, ניגש
אלי ותפס בזרועי, :אתה רוצה לצלם תמונה
איך שמרביצים לשוטרים? בוא, אני ארביץ
לשוטר ואתה תצלם אותי!׳ אמרתי לו:
״אני לא אצלם ואתה לא תרביץ.״
כעבור דקות ספורות אפשר היה לחשוב
כי המהומות התעוררו בגלל הצלם. הוא
ניסה להיחלץ מידי הצרים עליו, אך אלד.
לא הירפו, החלו לרוץ בעקבותיו. איש
מהרצים כבר לא ידע לשם מה הוא רץ ואחרי
מי, אבל באוזירת ההיסטריה ההמונית
נדמה היד, שתושבי השכונה עומדים לערוך
לינץ׳ בצלם. תוך כדי ריצה החלו הרודפים
להמטיר עליו מטר אבנים וחופניים מלאות
חול. אבן אחת פגעה בקדקדו, ואילו המצלמה
התמלאה בחול. כמר, מתושבי השכונה,
ניסו לעצור את חבריהם ולצעוק ״זה צלם
של העולם הזהו״ אולם הקהל היה סבור,
משום מה, שזהו צלם של המשטרה.
אילולא נמצא אזרח אחד, שתפס את אגור
ומיהר להכניסו לביתו, יתכן ולא היית רואה
את התמונות שצולמו לאחר מכן, כשהצלם
תפס עמדה בין שני המחנות. תחת ברד
האבנים וצילם את התמונות.

סיפרתי לך סיפור זה כדי להמחיש את
הסכנות שבעבודתו של העתונאי. אבל ב־מיקרה
זה היתד הסכנה צפויה מראש, והעבודה
נעשתה מתוך הכרת הסכנה שבה.
באותו שבוע אירע מקרה אחר. יום אחד
נכנם למערכת אזרח צעיר ונרגש, שביקש
לדבר עם אחד העורכים. הוא הופנה לחדרו
של הכתב הראשי, אלי תבור. כשנכנס, הניח
על אחד השולחנות אקדח טעון והתיישב
לשפוך את ליבו.
הוא בא מאחת מעיירות־הפיתוח בדרום.
כמה ימים קודם לכן רב עם ארושתו. היא
דרשה שחתונתם, העומדת להיערך בחודש הקרוב,
תיערך בטכס חגיגי ומפואר. לבחור
לא היו האמצעים לכך, כיוון שהוא חומך בהוריו•
הבחורה התעקשה ואיימה כי אם לא
ישכור אולם לחתונה, תעזבנו.
הבחור, הנושא אקדח ברשיון, איבד את
עשתונותיו. סיפר הוא לתבור :״לקחתי את
האקדח וחשבתי שאני הולך לגמור אותה.
אחר כך רציתי לבצע שוד. אבל ברגע האחרון
נזכרתי בבליץ וחשבתי שאני עוד
יכול להרוג מישהו. לא היה לי אל מי לפנות,
אז באתי אליכם.״
תבור ניסה להסביר לאיש כי הצעד הנכון
הוא לגשת לתחנת־המשטדה הקרובה והאקדח.
הצעירסירב:״הם
למסור שם את
לא יחזירו לי אותו.״
אחרי שכנוע ממושך קם הצעיר, נטל את
אקדחו ובצעדים איטיים עזב את חדרי המערכת.
נשמנו כולנו לרווחה.

,5.10.61 משעה 9כבוקר.
פרסום בלקין

העולם הזה 1256

מכחבים
צוות על הגבול
מעולם?א הזדהיתי עם מאסר, כפי ש־הזדהיתי
עם מאמרו הראשי של אורי אב־נרי
״תהא חקירה״ (העולם הזה .) 1255
הוא ביטא כל מה שכירסם בליבי זה שנים
ארוכות: החרדה למוסר לוחטיגו, הפחד
מפני הלכי־רוח המבטלים חיי־אדם כלא כלום,
ההריגה הסיטונו ת של ערבים על הנבול. נם
אני ני סי תי לעצום את עיני ולומר: מילא,
יש מלחמה והנבול מסוכן.
אבל אחרי הרינ ת חמשת הצעירים שרצו
לברוח לעזה לא יכולתי להחריש יותר. לא
ידעתי מה עלי לעשות. מאמרו של אבנרי
ביטא אומנם את רנשותי, אבל עדיי! לא
השתחררתי מרנש האשם שבי. כי עדיין
איני יודע מה יכול אני לעשות בני דון.
שמריהו בן־יוסף, ירושלים
מה יכול לבטא יותר את מצבם של
ערביי ישראל, מאשר העובדה שצעיריהם
מוכנים לסכן את חייהם — ובלבד שיוכלו
לברוח ם! המדינה?
שמואל דויטש, חיפה
זה לא יעזור לכם! עם כל הפריטה על
מיתרי האנושות ואהבת־השלום, עם כל
הטפודהמוסר, אינכם יכולים להשתיק את
קול ההגיון הקר. קול זה אומר: אנחנו
מוקפים אוייבים. כל צעיר ערבי הבורח אל
מעבר לנבול אינו רק לוחם פוטנציאלי בצבא
ערבי סדיר, אלא גרוע מזה — מרנל פוטנציאלי,
שחייו במדינה הכשירוהו למלא
תפקיד זה ביעילות רבה.
על כן יש רק עצה אחת לצעירים הערביים:
אם אינכם רוצים ליהרג על הנבול —
אל תתקרבו אליו!
דויד עוז, אשקלון
אני חושב שההגינות הלאומית והציבוריות
מחייבת להקים ועדת חקירה משפטית.
לא רק כדי לבדוק את כל פרטי הסיקרה
הנורא, אלא כדי שכל אזרח בישראל ילטד
שח״ אדם אינם הפקר — אפילו על הנבולו
שמואל רייס, תל־אניב

הזונה המאושר
מול בית־הכנסת הגדול בתל-אביב מוצגת
בימים אלה מכונית, המהווה פרם בהגרלת
מנן־רויד־אדום. עליה שלט ב או תיו ת
מאירות עיניים :״נם אתה יכול לזנו ת
במכונית זו 1״
כמד, צעדים הלאה, באותו רחוב, בפינ ת
שדרות רוטשילד, אפשר לראות פנינ ה נוספת
בצורת כתובת :״אל תרד ם! המדריכה
באופן פתאומי״.
האם זו הוראה למשתתפים בטיולי־נוער
בשעות הערב המאוחרות?
ר. מס, תל־אביב

דו״ח דודיק
סוף־סוף הגיעה ההזדמנות שציפיתי לה.
אבא ואמא הלכו מהבית, והביבי־סיטר (שמרטו׳
בלע״ז) נרדמה נם כן. קפצתי תיכף
מהמיטה וחטפתי את הנליון (העולם הזח
,) 1241 שהיה מונח כבר כמה שבועות בבית.
אחרי שקראתי את המאמר של הרי׳ר מטמון,
״דו״ח קינסי הישראלי סילוף״ ,אני מוכרח
להגיד לכם שהוא באמת צודק.
קודם כל, ד״ר פואה לא יכול לשפוט לפי
200 זונות. שנית, אם הוא היה עושה מחקר
ביו החברים שלי, או הוא בטח היה
מקבל תוצאות אחרות ויותר נכונות. מפני
שאנחנו יכולים לספר לו לא רק על עצמנו,
אלא נם על מה שהשמרטפות שלנו עושות
עם החברים שלהן, מתי שהו חושבות ש-

דודיק רפידות
אנחנו ישנים, וזה בטח היה תורם תרומה
חשובה לתמונה האמיתית על השורר בארצנו
בשטח הטין.

דודיק לפידות, תל־אביב

ללא תיקווה
שמעתי שידור בערבית מקול קהיר, המופנה
לתושבי הארץ. הקריין תיאר את
הריסת הבית בשכונת התקווה ואת ההפגנו
ת שבאו אחריה. הוא אמר שזה דווקא
מלמד הרבה על מדינ ת ישראל: שבדיוק
באותו שבוע התקוממו ערביי פלסטין ו־
״היהודים הערבים״ בשכונת התקווה.
כמובן, הוא אויב המדינה ומעוניין להפריד
בין העדות.
דבורה חמו, חולון
לא תפסתם את עומק ההנאה, שבה תקפנו
את האוטובוס של דן. רק מי שנר בשכונת
יבול לדעת מה היחס שלנו לאוטובוסים
האלה. בשבילנו — זה נהינוס. זה מוות.
אתה נדחק בתחנה ועומד בתור חכי ארור
בכל העיר. אתה נדחק בתור האוטובוס ונוסע

ביו ת ר בעיר.

וכל זה

במכונות הטראנטה
במחיר מלא, כמובן.
אילו היינו עשירים, היינו יכולים להרשות
לעצמנו לנסוע יותר ב מוניו ת שירות או
טכסי ספישל. זה היה מכריח אולי את
דו לשפר את השירות. אבל אי! לנו אפשרות,
בשביל זה אנחנו דפוקים.
אז כשבאה הזדמנות להראות להם מה
אנחנו חושבים על כל העניז — מנצלים
אותה עד תום.
דויד לוי, תל־אביב
הריסת הבית בשכונת התקווה (העולם
הזה )1255 היתה מעשה מביש. נניח אפילו
שבעל הבית עבר על חוקי הבניה של ה־עיריח.
אבל הרי אינו יחיר בכד, בשכונת
התקווה. כל השכונה
הזאת בנוי ה ב־נינו
ד לכל החוקים
— הסניטריים, החברתיים,
ההנדסיים.
אז מה טעם מצאו
דווקא בבית זה, כרי
לעשות ממנו אות
ומופת?
הנישה לשכונת־ה־תקווה
אסור שתהיה
נישה של הרס: אלא
של בניי! ושל תיכנ
ה קונסטרוקטיבי.
כי אם העיריה רוצה
להיות עיקבית,
לא מספיק שהרסה
את ביתו של אב־רהמי
— היא צריכה
להרוס את בתי
כל רבבות הנפשות המתגוררות שם.
אליהו חדד, תל־אביב

שי אהשכ לו ללשנת 1962

8י• 11

• 8מנ1ר1ת.

על נערות ישראל

• 2רסי-קזל ס•!*•

לצערנו רבות מטענותיו של מיכאל אבי־דור
על הצבריות (העולם הזה )1252
נכונות. אבל נם לנו הנשים יש מה לומר
נכון הוא שנערותיגו, וגם נ שותינו, ברובן
אינן יפות, אם נלר לפי קנה-המידה
של היופי הקלאסי. נכו! הוא י 2אי; אנו
מצטיינות בנימוסים. נכוו הוא שאין לנו
הלכיה יציבה ונאה. אד מה יש לעשות
לתיקון המצב? האם אלה שמתפקידם לדאוג
לחינור ולהדרכה בשטחי הספורט ו־הריטטיקה
בבתי־הספר היסודיים והתבונ״ם
מקדישים את מלוא תשומת־הלב לחינור
ספורטיבי מתאים? האם בבתי-הספר ישנה
הקפדה על ישיבה נבונה? האם ניסה כותב
המאמר לבקר בבתי הספר ולהיווכח במו
עיניו כיצד תלמידים גבוהים כנמוכים
יושבים על אותם הכסאות, ללא כל נסיו!
להתאים להם ריהוט מתאים? מובנים לנו
הקשיים התקציביים של רשויות החינור.
אבל את התוצאות רואים בגיל מאוחר ייתר.
נימוסים. מהיכן תרכושנה הבנות נמיסיש
נכונים? האם מההורים, שלרוב נם הם אינם
יודעים נימוס מהו, או מכם, הגברים?
האם אתם הגברים הנכם ״טלית שכולה תכלת?״
אתם, היכן נימוסיכם? אי הגבר המושיט
ידו לנערתו ברידתה מהאוטובוס,
בחצותה הכביש, בהיכנסה לאולם קולנוע
וכד׳? אי הגבר הקם, בשעה שאשה מצטרפת
לחברתו, או כשהיא נכנסת לחדר בו
הוא נמצא? האם נכון ויפה שהגבר רץ
תמיד בראש, בלא שים לב לנערתו, לא כל
שכן לאשתו? מצירו היא יכולה נם ללכת
לאיבוד. איה הגברים המציעים סיגרי ה
לנשים שבחברתם, שלא לדבר על הגשת
המצית או הגפרור?
ויופי! האם הגבר הישראלי יפה? בג דיו
אינם לפי האופנה, ברובם מימי מתושלח.
הוא נמצא בברונז כרוני עם הספר שלו.
ציפורניו אינן מטופחות, נעליו לרוב אינן
מצוחצחות, כותנתו אינה חסיד נקיה ורעננה.
ומי ימנה מספר לגברים המעלים פיסה
וכרם וזאת בגילים ,35 — 25 טבלי
שייעיסה מאמץ מצידם לשפר הופעתם?
מה מספר המחמאות הכנות (או הלא
כנות) שהוא חילק לנערותיו? האם ידוע
לכותב המאמר כי לרוב הופר הבעל אחרי
הנשואי! לאילם מבחינה זו? האם לא רואה
הוא את התנהגות חבריו הגברים, שמטרתם,
בצאתם למיפנשים, היא אחת? הם
אינם מנסים לנהל ״משחק חיזור״ .ופיהם,
ישמור האל. לאחר נשיקה אחת כל החברים
יידעים, שלא לדבר על התרברבותם
בכיבושים. האם ההוכחה לנבריותכם נעוצה
במספר הנשים שנכנעו לקסמיכם? האם אי;
לכם נושאים אחרים לשיחה ביניכם?
שאלתי וחקרתי רבות מבנות ניל ״הטיפש־עשרה״
,מחברות שונות ומשבבות סוציאליות
וכלכליות שונות — אף אחת מהן
לא יכולה להיזכר ביום־הולדת שבו קיבלה
זר־פרחים או •שי מתאים מהחברים, נם
אם אירננו נשף או מסיבת יום־הולדח.
האם זה נימוס? וזו תרבות?
כמה מכם הגברים, ההולכים עם נערותי״
בתיאטרון, כמה מכם טורחים להציג את
הנערה בפני החבר או המכר? האם לא
הם ופוגשים חבר ברחוב, בקולנוע או
רבים מכם מתעלמים לחלוטין מבת־הלוויה,
ואם מצינים אותה, האם משמיעים אתם
בברור את שמה, או שאין לה שם ואישיות?
האם נכון הוא לפגוש חכרה בטפיחה על
הכתף? וממנה אתם דורשים היוד מתוק
ועדין וגינוני נימוס!
אל תחשדו בי שאני נערה מרת־נפש
שאין לה מחזרים. אבטיחכם נאמנה שאני
אשה ואם.
רחל זילברברן, תל־אביב

• 6תחום י-גליס־

לפתע פתאום נזכרנו כיצד על כל צער
ושעל נתקלים אנו. ב מי ן חתיכות סינ ט טיו ת
המתנדנדות בחוסר חן ומשווע וכל כר מאמתות
את הפסוק הנפלא אודות עכוז הנערה...
אני סומכת את ידי בכל לב על כל מילה
ברשימת אבידור. נותרה רק הסקרנות לדעת
מהי הדמות האמיתית מאחורי שם זה.
פשוט כדי להודות לו על העלאת הנושא
הנחשב, משום מה, כטאבו כל הזמן הזה.
רות דורון, חולון

• תיבה מהודדח

הקשיבול״קול המסתורי״ בשדורי ״קול ישראל״
בכל יום שלישי בשעה 5.05 בגל ״ב״ (ד,גל הקל)
ובכל יום רביעי בשעה 7.50 בגל ״א״ >קול ישראל)

תלוש להגרלת מקלמ ״ פי לו ט ״ בשבועון ״רדיי״
פרסום אסלינגר

הקהל מ תבק ש להקדים
ברכי שתכר סי סי פיס שתתקיים להגרלה
ביום חמישי 5באוקסובר
לרגל צ מ צו ם ימי המכירה
בשבוע זה.

״״ס עי

רב ב י דיי

דו־השבועון לאיש החושב
דמי מנוי לשכה 7.50 :ל״י; לחצי־שנה 3.75 :ל׳׳י
ת. ד , 3006 .תל־אביב

וזטולם הזה 1256

במרינה
העם

הפקיד והשר

הדבר קרה בירושלים, לפני שבוע וחצי.
אחרי ישיבת הממשלה, שדנה בהריגת
חמשת הצעירים הערביים, פנה שר־ר,פיתוח,
מרדכי בנטוב, מנהיג מפלגה ונבחר הציבור,
אל אחד הפקידים השכירים של
הממשלה: מנהל משרד ראש־הממשלה, טדי
קולק. בנטוב רצה לדבר עמו בענין כלשהו.
הפקיד עיודת את פניו, זרק בפני השר:
״אם אתה פונה אלי כשר, חייב אני לענות
לך. אך אם זו פנייה אישית — איני מוכן
לדבר אתך, אחרי מד. שעשיתם בנצרת ו־פגיעתכם

בנטוב נדהם, יצא את החדר.
ללא שינוי. תקרית זו שפכה אור
בהיר על המצב שהשתרר במדינה מאז
הבחירות: ממשלת ישראל חדלה, למעשה,
מלהתקיים. המנגנון הממשלתי, הנתון כולו
לשליטת מפא״י, מנהל את המדינה כאוזת
נפשו, תוך יריקה בפני נבחרי הציבור.
אחת התוצאות הבלתי־צפויות: מאחר
שלא הורגש כל שינוי שהוא במצב, נסתבר
כי גם קודם לכן לא היתד, לממשלה הנבחרת
של ישראל שום השפעה על העניינים•
כעתה כן אז, פעל המנגנון לפי הנחיות
בן־גוריון (בשטח המדיני והצבאי) ואשכול
(בשטח הכלכלי) .לשרים האחרים לא
היתד שום השפעה, מחוץ לתחומים הצרים
שהוקצו להם.
צחוק־צחוק, אכל ...לקח זה היה
צריך לדרבן את חזית־הארבע, שמרדכי
בנטוב הוא אחד מעמודי־התווך שלה, להחרפת
המאבק. אך השבוע התנהלו העניינים
בעצלתיים, כשמפא״י מושכת את העניין,
מתוך תקווה לעייף את !,1ארבע ולהכניען.
חזית־הארבע לא נשברה תחת הלחץ. אך
איימה עליה סכנה אחרת: שהציבור פשוט
יאבד את העניין בכל המאבק. כי הארבע
לא עשו מאומה כדי לשתף בו את הציבור.
הפסקת כל פעולת־ההסברה, מאז הבחירות,
מנעה את הדרמטיזציד, של המאבק, השאירה
את היוזמה בידי מפא״י. האזרח חדל
מלמלא תפקיד על הבמה, הפך יותר ויותר
לצופה מש עמם, העוקב אחרי מחזה זר.
חוצפתו התהומית של קולק נבעה ממצב
זד״ הוא ידע כי איש לא יגיב עליה כראוי.
ואמנם, רק עתון אחד בכלל דיווח עליה. וגם
הוא רק במדור של פרפראות.

מ פ לגז ת

תחת מטר היריקות

היא..

ס 0£א31£

פרס 01ר־ר • עקבסח

,העולם הזה״ ,שבועוןהחד שו תהישראלי
ממערכת ור,מנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,267*5ידה
• 136 מען מברקי: עולמפרס • דפוס משה שהם בע*מ ת״א,
ס-ץ • 6העורך הראשי: אורי אבנרי • המו״ל: מעולם הזד. כע״נב

מפ״ם ישבה השבוע בין שני כסאות. בעוד
שחברי הכת הבטחוניסטית ירקו בפניה על
שהעזה תחילה לדרוש חקירה בתקרית ההריגה
של הגבול (ראה לעיל) ,זכתה למטר
של יריקות גם מן הכיוון ההפוך, בשל
הסיבה ההפוכה. אנשי־הרוח העבריים, שנס-
ערו מן התקרית, וכל הציבור הערבי, ראו
בנסיגת מפ״ם בגידה פחדנית.
לא זו בלבד שמפ״ם ויתרה בממשלה על
דרישתה לחקירה, ואף לא הגישה אותה להצבעה,
אלא שהיא הפעילה לחץ עצום
על חבריה הערביים לנהוג כקוויזלינגים
גמורים. מנהיג הסניף הנצרתי שלה, עבד
אל־עזיז זועיבי, עסקן צעיר ונמרץ, נאלץ
לפרסם הצהרה משפילה, בה התכחש לכרוז
שהוא עצמו חיבר, ובה קיבל ללא הסתייגות
את הגירסה הרשמית ללא כל חקירה.
ואילו השכירים הערביים במפעלי ניפ״ם
נדרשו להזדהות בפומבי עם עמדת המפלגה,
תוך איום מפורש באבדן משרותיהם.
מפ״ם ידעה, כמובן, כי עמדה בלתי־הגונה
זו תחסל אותה ברחוב הערבי, ותמסור
בידי מק״י את השלטון המוחלט
בו. מדוע עשתה זאת?
ע תי ;׳צצות. ראשי מפ״ם טענו כי
הסיבה היתה טכסיסית. אילו עמדה מפ״ם על
עקרונותיה ונקטה בקו מצפוני, היה הדבר
כורה, לדבריהם, תהום בינה לבין שותפו־תיה
בחזית־ארבע־המפלגות. המסקנה, לפי
המקיאבליזם האופייני של אסכולת השומר־הצעיר:
כדי׳ למגר את הכת הבסחוניסטית,
יש לשרת את הכת הבטחוניסטית.
אך הסיבה האמיתית היתד, פשוטה יותר,
וגם טראגית יותר. היא אופיינית למפלגה
בה מתרוצצות שתי נשמות, כפי שנתגלה
ביחסה לרכוש הנטוש, לפרשת כפר ברעם
ולפרשות רבות אחרות,
הסיבה: אחרי שמפ״ם הקימה את הצע*
קולק עצמו, כסו רוב נערי־החצר של
בן־גוריון, לא שירת מעולם ביחידה קרבית
כלשהי. בימי מלחמת העצמאות שהה באר-
צות־הברית, עסק במסחר־נשק.

קר, הראשונה ויצאה בדרישה להקמת ועדת־חקירה,
נסתבר לד, כי חמשת הצעירים הערביים
נקטלו בידי חברי מפ״ם. היחידה
שהיתר, מעורבת בתקרית מורכבת בעיקרה
מבני משקים, ובולטים בה בני משקי
מפ״ם. מפקד היחידה הוא חבר קיבוץ
השומר הצעיר.

ד עו ת

הדוגמה הגרמנית
אחת השאלות המרתקות לגבי תקופת
היטלר היא: מדוע תמכה הבורגנות הגרמנית
בעליית הנאציזם? מדוע מימנו אילי-
ההון הגרמניים את המפלגה שעתידה היתד,
להביא להרס הכלכלה? ,שיעבור ״היוזמה
החופשית״ ואף לכליאת רבים מן הבורגנים
עצמם במחנות־ריכוז?
התשובה המקובלת היא: הבורגנות חששה
מפני הקומוניזם, סברה כי היטלר יציל
אותה מפני מהפכה אדומה. אך תשובה זו
נכונה רק לגבי השלב האחרון. לגבי רוב
שנות מאבקו של היטלר, תמך בו חלק
מן היורגנת הגדולה מסיבות הרבה יותר
פרוזאיות. בורגנים אלה קיוו כי היטלר
ישבור את האגודות המקצועיות הסוציאל־דמוקראטיות,
יגדיל את רווחיהם.
לעכור את ההסתדרות. תופעה זו
לא היתד, מוגבלת לגרמניה. היא חזרה
בכמה מדינות אחרות, בהן תמכה הבורגנות
בכוחות פאשיסטיים גלויים או מוסווים. לאחרונה
נראית סכנה זו גם בישראל.
מאז ראשית פרשת־לבון, היה אחד מבני־הברית
העיקריים של הפת הבטחוגיסטית
בעל הארץ, גרשום (״גוסטב״) שוקן. בכל
שלבי המאבק גייס שוקן, יליד גרמניה וחניך
היידלברג, את כל מדורי עתונו, לתמיכה
בלתי־מסוייגת בבן־גוריון ובנעריו.
שמועות רבות נפוצו במשך השנה בארץ
על סיבת עמדתו של העתון הבורגני המופלג
לימין הכת. חיפשו את הסיבה בקשריו של
צעיר זה או אחר מצעירי המערכת, אף
לחשו כי הארץ נמכר בחשאי לבעלים חדשים.
אך הסיבה היתר, פשוטה לגמרי: גרשום
שוקן סבר כי האינטרס הכלכלי של הבורגנות
הישראלית מחייב תמיכה בכת. כי הכת
הבטיחה לשבור לא רק את לבון, אלא
גם את ההסתדרות הכללית של העובדים,
להפקיע את מכשירי־הכוח שלה (בעיקר קו־פת־חילים
/ואולי אף משק—.עובדים.
טובת המעמד. אם סבר מישהי כי
עמדת הארץ בפרשה היתד, מקרית הולפת,
הרי בא שוקן עצמו והעמידו על טעותו.
למחרת הבחירות התנגד בחריפת להקמת
חזית ארבע המפלגת, והוא להם בה מאז
מדי יום ביומו, בעמודי החדשות המגמתיות
ובמאמרים הראשיים. השביע עשה שוקן
את הצעד האחרון: הוא פירסם מאמר ארוך
בחתימתו, תחת הכותרת הברורה :״על ו־ליברלים
להשתהרר מן השבי המ־יבע״
הקו המסתמן במאמרו של שוקן, שהוא
עצמו מיליונר (ויורש הון־המיליונים של
משפחת שוקן הגרמנית) :אין כל חשיבות
למערכה נגד הדיקטטורה של מפא׳׳י. יש
חשיבות רק לגיבוש כוחות הימין, לשם
הגנה על האינטרסים של הבורגנות.
דרש שוקן: על הליבראלים לפוצץ את
חזית הארבע, להפסיק את המאבק נגד מתן
מעמד של רוב למפא״י בממשלה. כי בקואליציה
רחבה לא יהיה לליברלים כוח להגן
על האינטרסים של הימין. תחת זאת
על הליברלים להקים קואליציה מצומצמת
עם מפא״י, אם אפשר גם בלי הדתיים. אמנם
יהיה למפא״י רוב מכריע בממשלה כזאת, אך
הליברלים יוכלו להכתיב בה תנאים מבחינת
האינטרסים הכלכליים של הבורגנות, תוך
איום בפירוק הקואליציה.
דיקטטורה — לטובת מיז הטענה
עצמה נאיבית, כי אחרי פיצוץ חזית־הארבע
לא יהיה למפא״י איכפת אם הליברלים יפוצצו
את הקואליציה המצומצמת. אז תוכל
להקים בכל עת קואליציה מצומצמת אחרת,
עם הדתיים או עם השמאל. אד דבר אינו
מפריע לשוקן. ויש לו גם תוכניות אלטרנטיבית:
אם יישארו הליברלים באיפוזיציה,
יוכלו סוף־סוף להתאחד עם חרות, להקים
מפלגה חזקה שתוכל ללחום ביעילות למען
האינטרסים הכלכליים של מעמדה.
דבר אחד אינו מטריד את שוקן כלל, כי
כל קואליציה מצומצמת תביא לביסוס סופי
של הדיקטטורה האישית של דויד בן־
גוריון ושל נערי־חצרו — דיקטטורה העלו
לה לסתום חיש מהר את הפה לגרשום
שוקן ולשים את ידה על רכוש ״היוזמה
החופשית״ .את שני הדברים היא עושה
כבר עתה ברחוב הערבי, מבלי שהדבר
יפריע להארץ ולשוקן,
העולם הזה 1256

לצורך, כי הריגת שכויים או כל•
תי־מזויינים או כלתי לוחמים סות
תרת את המוסר הצכאי והאנושי.
חוששני שאין הדכר כך. הדגל
השחור אינו כדור כלל וכלל.

ף ול דמי חמשת הנערים הערביים צוע־קים
אלינו מן האדמה. והמצפון הלאומי
י מוסיף לשאול: מה עשיתם?
ממשלת ישראל, שהיא הנאשמת העיקרית
בפרשה, הפכה את עצמה שופטת
וגם עדה יחידה. כך טיהרה את עצמה מכל
רבב, העניקה לעצמה אות־הצטיינות על גבירה
וערנות בטחונית עילאית, ודחתה כל
תביעה למינוי ועדת־תקירה משפטית.
אף במילה אחת לא הביעה הממשלה
רגש כלשהו של אבל, של צער על אבדן
חיים, של השתתפות אנושית פשוטה ברגשי
המשפחות השכולות. אילו השתתף
בישיבה אותו חכם משדה־בוקר, החסיד המושבע
של ועדות־תקירה־משפטיות בשאר
ימות השנה, בעל החוג לתנ״ך וספק השאלות
לחידוני־קרקס תנ״ביים, היה מסיים במילים
התנ״כיות :״השומר אחי אנוכי?״

אכל אנחנו, אזרחי ישראל, שומרי
אחינו הננו. לא רק שומרי
אחינו הערכיים שנקטיו, אלא גם
שומרי אחינו העכריים שקטלו.
הטופר התנ״כי מרחם על קין יותר מאשר
על הבל. ואולי צדק, שהרי הבל מת, ושוב
אינו זקוק לרחמים. ואילו קין חי. אם יש
לו מצפון הרודף אותו, יש לרחם עליו. ואם
אין לו מצפון המייסר אותו, זקוק הוא
לרחמים שבעתיים.
על כן, נייחד נא היום את מחשבתנו ל־קוטלים.
הבה נחשוב על החייל העברי, אשר
אנו מגייסים אותו בדמי עלומיו, אשר אנו
מחנכים אותו במסגרת צה״ל, אשר אנו
שולחים אותו לחרף את נפשו על הגבול
כשמנו ולמעננו.

מי זוכר היום את רשימותיו של שדר,
.סביב המדורה״ ,בהן גיבש מיסר־מלחמת
עברי כציווי מוחלט? מי זוכר את הימים
כאשר סיכנו לוחמים עבריים את חייהם —
בהכרה מלאה ומרצון חופשי — כדי למנוע
סיכון חיי אמהות ערביות וילדים ערביים,
בפעולות־תגמול נועזות של ההגנה, אצ״ל
ולח״י? האם היו אותם לוחמים פחות ״גברים״
מאשר ניבורים־בני־יומם בימינו, שגבורתם
הקרבית מצטמצמת בכמה מארבים?

כאותם הימים גוכשו היסודות
הראשונים של מוסר צכאי אמיתי.
מילים כמו ״טוהר הנשק ה•
עפרי״ לא היו סיסמות ריקות,
אלא עקרונות אשר לוחמים היו
מוכנים ליהרג עליהם, פשוטו כמשמעו.
והמונח ״מוראל״ לא ציין
אז את התוצרת המפוכרקת של
להקות־כידור, אלא התחושה ה
״מוראלית״ ,המוסרית, של הכורת
לוחמים, אשר כטחה כנצחונה
כל עוד כטחה כטוהר מלחמתה.
צה״ל הופקד, מיומו הראשון, ואילו בידי שר־הבטחון שהוא אדם מוכשר מהרבה
בחינות, אך שהוא פוליטיקאי חסר־מוסר

ספרים וסיפורים התמודד מצפון הלוחמים
עם המעשים שראו. וכאשר תיארתי כמה
ממעשים אלה בספרי, הצד השני של המטבע,
שעורר זעם כה רב אצל גיבורי העורף, לא
קם נגדי אף אחד מבין אלפי הלוחמים של
גדודי וחסיבתי.

ן* אם השתנה משהו מאז? אחרי סיב(
1צע־סיני, חיכיתי לשוא ליבול של ספרים
וסיפורים, שיביעו רות דומה. אך שום
וזידבת־חיזעח לא נולדה במבואות אל־טור.
יתר על כן: אמי זוכר אף מעשה אחד,
אף נאום אחד ואף הכרזה אתת, שיעידו רי
מישהו בצמרת המדינה, או בצמרת מערכת־הבטחון,
טורח לגבש את מוסר המלחמה העברי.
שלושה־עשר שנתונים עברו בשירות
צה״ל מאז .1949 מאות אלפי בנים ובנות״
אשר צה״ל תרם תרומה מכרעת לציודם
הנפשי ולהשקפת עולמם.

האם נעשה נסיון כלשהו לזרוע
כלכות צעירים אלה את ההכרה
כי חיי אדם קדושים הם -אך
חיי ערכי, אך חיי אויב? שמוסר
העמים, והמוסר העכרי, קוכעים

חוששני כי יבול צעיר לעבור את כל
מדורי צד,״ל, ולהישאר איתן בהכרתו כי
האינטרס הלאומי והמדיניות הממלכתית מחייבים
הריגת מסתננים בלתי־מזויינים החודרים
ארצה (״כולם רוצחים והריגת צעירים
בלתי־מזויינים הבורחים מן הארץ (״כולם
מרגלים ועשיית שפטים באוכלוסייה
אוייבת בעיתות מלחמה, ושוד רכוש ״נטוש״,
ואי־לקיחת שבויים.
ומדוע לא יחשבו כך? מלבד משפט כפר־קאסם,
שבא כתוצאה מזעקת לאומית ובינלאומית
אדירד״ לא נערך במדינה אף משפט
אחד נגד חשוד בפשע־מלחמה. לא נערך
אף בירור אחד של מקרה המתה על הגבול,
או מקרה של פגיעה בשבויים, או כל הפרה
אחרת של עקרונות המוסר הצבאי. או שכל
ישראל מלאכים — או שלא איכפת לאיש. ובמקום
שלא איכפת לאיש, שם אין דגל שחור.

לא החייל הלוהץ על ההדק אשם.
אשמים הוריו, הגננת שלו, מוריו
ומחנכיו, סופריו ועתונאיו. אשמים
מפקדיו. ומעל לכל: אשמים שר־הכטחון
וכת מקורכיו, אשר כידי•
הם הפקידה האומה את נשמת
כניה למשך שנתיים־וחצי.

^*יני תמים ואיני מתחסד. ברור כי
לעתים קרובות אין למנוע פתיחודאש
על בלתי־מזויינים׳ וכי קשר, לקבוע מד,

י נ; חייל קם השבוע מגן ומישיע,
בדמות שר־ר,חקלאות בדימוס, הרמס־כ״ל
לשעבר, משה דיין.
גם דיין אינו מביע צער כלשהו על המקרר״
לא ישפוך איש כמוהו דימעה על
אבדן חיים. הוא שייך לאותה אסב •לה של
צברים מקצועיים, הסבורה כי פיטגת הגבריות
היא לזלזל ברגש אנושי. על כן הוא
חופשי ללעוג בציניות עדינה לאותם. המתחסדים״
הסבורים כי התקרית המגואלת־בדם
זקוקה לחקירה אובייקטיבית.
שואל דיין: האם ״על שר הבטחון להורות לכוחות
הבטחון לפתוח להבא באש רק על
פרות ותנים העוברים על הגבול״?
והוא מגיע למסקנה :״צביעות היא מצד
מי שמציע להנהיג במשמרות־לילד, על גבול
רצועת־עזה תקנות־שמירה של מיקשת אב־סיחים.״

איני
מצטט את חדכרים כדי
להתווכח עמם. אפשר להתווכח
עם משה דיין על נושאים רכים,
אך אי־אסשר להתווכח עמו על
מוסר צכאי. שהרי כ* 13 השנים
האחרונות הוכיח דיין כי כלל אינו
יודע מה זה. מוטכ להתווכח עם
עיוור־צכעים על ציורי רמבראנט.
דיין לא הסתייג מעולם מאירועים מסויי־מים,
שקרו בעת כיבוש לוד על־ידי גדודו
במלחמת תש״ח. מעולם לא גינה את השחי־סח
המתועבת בכפר קיביה. הוא לא הסתייג
ממעשו של אחד מפקודיו, שחתך בסכין
את גרונם של חמשה בדואים חפים-
מפשע. הוא לא מצא לנכון להגיב בצורה
כלשהי על מעשים מסויימים שקרו תחת
פיקודו בסיני, ושהשתיקה אינה יאה להם.

לאותם שני משפטים, המכיעים
זילזול כה תהומי כערך חיי אדם,
ישנה חשיכות רק מכחינה אחת:
הם מאפיינים את גישתו של איש
שהשפיע יותר מכל אדם אחד על
חינוך צה״ל כשנים האחרונות.

^ פונו של צחי? הוא כי מעולם לא
הועמדה בראשו דמות מוסרית מחנכת כמו
אליהו גולומב, יצחק שדה או שמעון אבירן.

המרת ההמגיגו בזזיפה: גזגזי גזגזנממז \זדגר הט1ן זן ר נזנ1ר רפ\2גר\ז?
מעיקרו, בעל השפעה חינוכית שלילית ביותר.
העיסה מעידה על נחחומה.

^ן יני רוצה לומר כי לוחמי תש״ח
היו מלאכים. להיפך, כל אחו מאתנו
זוכר מראות המעבירים בו גם כיום חלחלה.
אך היו נסיבות מקילות, המסבירות
את המעשים, אף שאינן מצדיקות אותם.
בשלב הראשון של המלחמה עמדו מולנו
המוני לוחמים בלתי־סדירים, כפריים נבערים
שהזדעקו לקרב לפי מינהג עתיק, וש־ביצעו
בלהט שכרון־הדם מעשי־זוועה ניר־אים.
תצלומי הראשים הכרותים שנישאו
בחוצות או הגופות חתוכות־האברים של
חברינו, הטביעו את חותמם על גישת הלוחם
העברי דאז.
יתר על כן, צבאנו היד. קטן ושותת־דם,
חסר נשק וכוח־ארם — וטבעו של הצד החלש
והמותקף שהוא נוטה להקריב את
עקרונות־המוסר בהיותו נתון בצרה. ובעיקר:
היינו צבא בלתי־מגובש׳ פרטיזני־למתצה,
ואיש לא היה פנוי לגבש לוח־ערכים•
ובכל זאת: בעומדי השבוע ליד מצבת־הזכרון
של גדודי, בכנס ותיקי הגדוד, התבוננתי
בפני החברים מאז והרגשתי שוב:
היינו חבורה מוסרית מעיקרה. איכשהו
שמרנו על צלם אנוש גם במיבחנים הקשים.

וכאשר נעשו אצלנו מעשים שיא
ייעשו -ואכן, נעשו כאלה! -
היתה דעת הכלל שלילית.
וההוכחה: מצפון הדור הגיע לכלל גילוי
כאשר בא לסכם את חוויות המלחמה. יזהר
סמילנסקי (שטרם הקריב אז את מצפונו
על מזבח עסקנות מפלגתית אומללה) כתב
אז את חירבת ח־זעח. בשורה ארוכה של

תחומים כדורים לפעולת־המלחמה
וכי מעבר לתחום זה קדושים חיי החייל האוייב המרים את
ידיו, חיי האוייב הכלתי-לוחם, חיי
הנשים והזקנים והטך?
בוודאי קיימים, באיזו פינה, מערכים כתובים
על נושא זה. אך האם נעשה נסיון
כלשהו להקנות עקרונות אלה באופן שיטתי
ומכוון, תוך גיוס מלוא המרות הרוחנית
של האומה, המדינה והפיקוד העליון?
רוב רובם של קוראי שורות אלה שירת
בצה״ל. רובם עברו את כל שלבי הטירונות,
יאת הקורסים למיניהם. רובם שמעו הרצאות
של מפקדים ומדריכים. יענה־נא כל אחד
מהם על שאלות אלה בעצמו ולעצמו.

ך תרומה העיקרית למוסר־הפלחמד.
ן | העבת בא מחוץ לשורות הלוחמים
באולמו של בית־משסט. בפסק־דינו ־.היסטורי
במשפט כפר־קאסם קבע השופט בנימין
הלוי כי חובתו של חייל היא לסרב למלא
פקודה שהיא בלתי־חוקית בעליל.
דבריו של הלוי צוטטו על־ידי נציג המדינה
גם במשפט אייכמן: פקודה בלתי״חוקית
היא זו אשר מעליה כאילו מתנופף דגל
שחור. אם חש החייל הפשוט בי הפקודה
אינה יכולה להיות חוקית, באשר היא סי•
תרת את צווי המוסר האנושי היסודי, הברור
לכל, הרי אטור לו לציית לה. תחושה
זו עצמה היא כדגל שחור.

זהו פסק־דין היסטורי -אך יש
יו ערך רק אם אמנם מוסבר יחייך,
כצורה שאינה נשמעת יש
תי פנים, כי שפיכת דם שיא•

בחשכת״לילה. הקם
מותר ומה אסור
להרגך, השכם להרגו — כך אומר יצר־הקיים־העצמי
המוצדק של החליל הקרבי.
אך איני תמים ואיני מתחסד גם עד כדי
להאמין את ההיפך: שכל מי שנהרג, בצדק
נהרג, ושכל מקרה שקרה, ד,יה בלתי־נמנע.
איני תמים עד כדי כך׳ וגם משה דיין אינו
תמים עד כת כך. אך משה דיין, ורבים
מבין השותפים לדעתו, נמנים על המתחסדים
הגרועים ביותר, המנצלים את האהבה הטבעית
שרוחש העם לצבאו, כדי להצדיק מעשים
המכתימים את הצבא ואת העם גם יחד.
בצה״ל נהוג לערוך חקירה בכל מקרת
של אבדן מימיה. חיי אדם חשובים לפחות
במימיה. על כן: יוסף נא סעיף לחוקת השיפוט
הצבאית, הקובע כי בכל מקרה של
הריגת אדם בעתות שלום בידי צה״ל תמונה
אוטומטית ועדת־חקירה, שתקבע אם היתר,
ההריגה מוצדקת. ידע כל מפקד־כיתר, וכל
חייל בפני מי הוא עתיד ליתן דו״ח.
תיערך־נא ביקורת יסודית של נוהלי השמיונוהלי
פתי־רה
על הגבול,
חת־האש, כת להבטיח חיי־אדם עד כמה שאפשר,
בנסיבות הנתונות בכל מקרה —
לפחות כמו בשמירה על מיקשת־אבטיחים.
ובעיקר: תיערך־נא ביקורת כללית של
מערכי ההדרכה בצה״ל על מנת להנחיל
לכל טירון ולכל מפקד את ההכרה הברורה
כי המדינה תובעת ממנו את השמירה על
מוסר הנשק, לא פחות מאשר את השמירה
על גבולות המתנה.

יוצב נא דגי שהוד כדור וגיוי
וכי המתעים ממנו, יא יכירנומקומו כחכרת־יוחמים עברית.

האם המהפכה בשדיו! היא לטובת ׳שואל
העם הזה בעצמו, ולא באמצעות אנשיו ושריו, ודוחות המודיעין והבולשת.
היתר. אולי סיבה לקוצר־רוחו של עבד אל־נאצר עם בעיותיה של סוריה. מדינר, זו
היא מדינה חקלאית עשירה. כאשר הצטרפה לאיח!ד היתד, רזרבה גדולה של זהב
בקוסיודה. אולם שלוש שנים רצופות של בצורת הביאו אותה אל עברי פי פחת.
במקום לייצא עודפים עצומים של חיטה, נזקקה למענקי־מזון מאמריקה. במקום מאזן
חיובי, הסתכם סחרה בגרעונות. מצרים, שכלכלתה אינה מן הבריאות בעולם, נאלצה
להזרים מענקים גדולים לסוריה, כדי להצילה מפשיטת־רגל. היא גם מימנה חלק הארי
של מיפעלי הפיתוח בחבל הצפוני.
יתכן שזו הסיבה שעבד אל־נאצר האמין, כי מספיק לנהל את סוריה בגרורה, באמצעות
שליחים מצריים — ובעיקר: ד,ש.ב. של סראג׳.

זכיון על הש.ב.

*י• י1וף זה של מצוקה כלכלית ושלטון באמצעות הבולשת היה רחוק מן התמונה
שמנהיגי סוריה ציירו לעצמם, בעת שביקשו את האיחוד. עבד אל־נאצר קרא את
סימני־האזהרה הראשונים של אכזבתם, והוא מיהר להרחיקם מן השלט, ן בשורה ארוכה
של העברות, פיטורים והגליות. עד שלבסוף נדמה היה לו, שלא נותר בסוריה כל
גורם היכול להתנגד לו. מעל לכל בטח בשני גורמי־הכוח היחידים שנותרו: הצבא והש.ב.
במשך של! ש וחצי שנים אלה הגדיל עבד אל־נאצר את מספר החיילים הסוריים ל*45
אלף, צייד אותם בנשק סובייטי והנהיג אצלם את תורת־הלחימה הסובייטית, בעזרת
יועצים סובייטיים ומצריים, ובעזרת קורסים משותפים מצריים־סוריים. הוא האמין
כי צבא זה — ״המחנה הראשון״ — תחת פיקודו של הגנראל הסורי ג׳מאל פייסל,
ימלא את משימתו הבטחונית על הגבול ולא יתערב בהליכים הפוליטיים. מאורעות
השבוע הוכיחו כי טעה מרה.
מפני הגורם השני — ד,ש.ב. של סראג׳ — היה עבד אל־נאצר מודאג יותר. לא
מצא חן בעיניו המונופול שהסגן־אלוף הסורי קנה לעצמו בשטח זה. על כן החליט
לצמצם את המונופול, על־ידי פיצול שירותי המודיעין לשניים — מודיעין צבאי ושרות
ד,בטחון הפנימי — שרק על חלק מהם נשאר סראג׳ כאחראי.
הוא גם עשה צעד נוסף, הנועז והמסוכן ביותר בתולדות האיחוד: הוא ביטל את
הממשלות הנפרדות, שניהלו את שני החבלים עד אז, הקים ממשלה מרכזית אחת לכל
רע״ם. צעד זה השלים כמעט לחלוטין את האיחוד, פרט לכמה צעדים כגון איחוד
המטבע של שתי הארצות.
בסידורי־ד,שלטון החדשים, מונה סראג׳ כשר־הפנים. אך לא שר־פנים יחידי, אלא
בשותפות עם מרשאל עבדל אל־חכים עאמר, חברו של עבד אל־נאצר בביצוע ההפיכה
המצרית ב־.1952

האיום על ישראל

גבר עס איחוד סוריה ומצרים, ב־ . 1958 בתמונה
המפקד המצרי העליון, עבד אל־זזאכים עאמר,
בעת סיור בגבול הסורי־ישראלי. סימינו של עאמר (המצביע) ,הרמטכ״ל הסורי, ג׳מאל פייצאל.

ך* אש־ פלש* אנגליה, צרפת וישראל למצרים, לא באתי לבית השידור. כאשר
פקדו אותנו משברים וסכנות רבות, גם אז לא באתי לבית השידור. אבל היום
באתי לכאן לדבר אליכם. כי מה שקרה בסוריה היום מסוכן וחמור לאין ערוך יותר
מכל מה שקרה עד כה!״
כך אמר גמאל עבד אל־נאצר ביום החמישי האחרון — והוא צדק. כי מה שקרה
אותו בוקר בדמשק איים לא רק על קיומה של הרפובליקה הערבית המאוחדת כיחידה
מדינית, אלא אף הנחית מהלומת־מוזת לחלומותיו של עבד אל־נאצר לאחד את כל
העולם הערבי תחת דגלו.

המישגה למלך
* ום קו דםל כן עזב עבד אל־חמיד סראג׳ את קהיר ברוגזה וטס חזרה לדמשק,
אחרי שהגיש את התפטרותו מתפקיד שר־הפנים של רע״ם.
סורים רבים הגישו לעבד אל־נאצר את התפטרותם מממשלת הרפובליקה המאוחדת,
מאז סננה לפני שלוש וחצי שנים. היו ביניהם אישים בעלי השפעה ועמדה בארצם
ובעולם הערבי. אך שום דבר לא קרה עקב התפטרותם. ואילו למחרת היום בו
התפטר כראג׳ — פרצה מרידה של הצבא הסורי.
מה הקשר בין שני המיקרים? האם עמד סראג׳ בראש המתמרדים?
עבד אל־חמיד סראג׳ היה ראש המודיעין של הצבא הסורי, כאשר הוחלט על האיחוד
עם מצרים. הקצין השאפתן ( )36 היה בין המניעים העיקריים לאיחוד זד״ הוא רצה
בו אפילו יותר מאנשי אל־בעת הסוציאליסטים, שסיסמתם מאז ומתמיד היתה שיתוף־
פעולה בין־ערבי. על־כן, לאחר האיחוד, הפך סראג׳ למעין מישנה־למלך בסוריה. היו
אמנם ממשלה מרכזית ומועצות ביצוע חבליות, אך השלטון האמיתי בסוריה היה
נתון-בידי סראג׳ ,כאיש־אימונו ונציגו הבלעדי של גמאל עבד אל־נאצר.
וכך, בשעה שהממשלה המרכזית יצקה את הכלים הבירוקראטיים להבטחת האיחוד,
חישל עבד אל־חמיד סראג׳ את כלי־ד,שלטון המיוחד שלו: שרות הבטחון הסורי.
באמצעותו חלש על כל הנעשה בחבל הצפוני, סילק בשם האיחוד את הקצינים
והעסקנים האזרחיים שלא היו מרוצים מן המשטר החדש. אולם כבר אז קשה היה
לקבוע לטובת מי הוא עושה זאת: לטובת הממשלה המרכזית, או מתוך תאוותו
האישית לשלטון.

״נאצר לא הכין:״
ן ןן ך;1ן ^*0ז^1

ך י• איחוד לא עלה יפה. הוא הוצע על־ידי הסורים בשעת משבר פנימי חמור,
1 1כשמלחמת־אזרחים איימה לגרור את המדינה לשורה אינסופית של הפיכות חדשות.
צדק עבד אל־נאצר בהצהירו השבוע :״לא רציתי באיחוד. אבל הם הכריחו אותי.
אמרתי להם שצריכים להכין את הקרקע במשך חמש שנים. אבל הם אמרו לי:
,התפקיד את סוריה למלחמת־דמים? האם אתה מתכחש לסיסמותיך הקוראות לאיחוד
כל הערבים׳?׳
עבד אל־נאצר הסכים לאיחוד, בחוסר־רצון. הזמן ד-,כיח כמה מוצדקים היו חששותיו.
כי רע׳ם הוקמה על בסיס של איחוד מלא, לא כפדראציה של שני חבלי־ארץ אוטונ מיים.
פירוש הדבר: הנהגת כלכלה אחידה, רמת־חיים שתה, תיכנון כלכלי מאוחד, פיקוד
צבאי אחיד ושילוב מוחלט של מערכות החינוך, הכספים והדיפלומטיה.
עבד אל־נאצר ניסה להגשים כל אלה, בשורה ארוכה של צתים וחוקים. יועציו
הקרובים ביותר יעצו להנהיג את השינויים בהדרגה! אך עבד אל־נאצר היה חסר
סבלנות. קבלות־הפנים ההיסטריות, להן זכה ברחבי סוריה, נטעו בו את האפונה כי
אין לו מה לחשוש, וכי כל צעד מצעדיו יתקבל ללא התנגדות.
התאונן השבוע אל-איאם הדמשקאי, למחרת ההפיכה :״עבד אל־נאצר לא הבין את
סוריה. תהום עמוקה הפרידה בינו לבין העם הסורי. לפני האיחוד נהג נאצר לקבל
סורים רבים, אולם אחרי האיחוד הפך לאדם אחר ונעל את דלתו בפני הכל. הוא לא
התעניין יותר בקיום מגע עם העם, אלא לצורך תשואות ומחיאות־כפיים. אישים
דגולים רבים מסוריה היו מבלים ימים ושביעות בקהיר והיו חוזרים מבויישים

ונכלמים לארצם.״
מעל לכל התלונן אל־איאם :״היתד. קיימת ההנחה, כי עבד אל־נאצר יעמוד על טיב

אדונו כעט כ:

>< כאורה, היו שני השרים מוסמכים לנהל את ענייני הפנים של כל רע״ם. א לם
/בעוד שעאמר התיישב בדמשק ונטל לידיו את סמכויותיו הממשיות, לא חלם איש
על כך שעמיתו הסורי יוכל לעשות אותו דבר בקהיר. היו כל הסיכויים שאילו נסע
סראג׳ לקהיר לא היד, מצליח ליטול לידו שום סמכות ממשית, ובשובו לדמשק היה
מגלה כי עאמר כבר הפך בום מוחלט שם.
הוא התלונן על כך בפני עבד אל־נאצר. לא היה זה סיבסוך עקרוני, על טובת סוריה.
כי דווקא עאמר הצטיין כמליץ־יושר של החבל הצפוני בפני עבד אל־נאצר. בין עאמר
לבין סראג׳ היתד. נטושה מלחמה גלויה של סמכויות. הם התייצבו שניהם בארמון
הנשיא בקהיר, כשבפי הסורי דרישה א.לטימטיבית להשיב לו את סמכויותיו ד,גזולות.
האולטימטום נדחה וסראג׳ התפטר. לפי כל הסימנים, הרשה לו עבד אל־נאצר לשוב
לדמשק בשלום, מתוך חשש שאם יקרה לו משהו בקהיר יתקוממו ידידיו במנגנון הש.ב.
ובצבא. כעבור 24 שעות, פרצה המרידה.
בראשה עמדו ששה קצינים בכירים מהחי״ר, חיל האוויר, חיל השריון והמטה. שניים
מהם בדרגת עמיד (אלוף) וארבעה בדרגת > קדם (סגן־אלוף) .פרט מעניין: עמיד עבד
אל־גאני דד,מאן, ראש המורדים, הוא מפקד אזור דמשק. גם מבצעי שלוש ההפיכות
הצבאיות הקודמות — חוסני אל זעים, סמי
אל־חינאווי ואדיב אל־שישקלי — היו מפקדי
אזור דמשק.
לפי כל הסימנים ידע עבד אל־חמיד סראג׳
על כוונותיהם למרוד. יתכן אף ששיתף
עימם פעולה בשלבי התיכנון הראשונים.
אין גם ספק כי הדחתו על־ידי עבד אל־נאצר
היתד. הקש ששבר את גב הששה ודחפה
אותם לפעולה. אולם לעבד אל־חמיד
סראג׳ לא היה כל חלק פעיל בביצוע ההפיכה.
לא מפני שלא רצה בה, אלא מפני
שששת הקצינים לא רצו בו.
במשך כהונתו, כעושה־דברו של עבד אל־נאצר,
הצליח סראג׳ להשניא את עצמו על
חלקים גדולים של האוכלוסיה, ובעיקר על
מספר רב של קצינים. גורלו של סראג׳
היד, גורלם של מפקדי בולשת כה רבים:
אדונו בעט בו ברגע שנראה לו כי התחזק
יתר על המידה, ואילו המחנה שכנגד לא
רצה בו, כי שנא אותו על מעשיו.
ביום השני של ההפיכה אף ניסה מישמר
צבאי לעצור את סראג׳ בביתו בדמשק.
סראג׳ פתח באש והצליח להימלט, אך נעצר
למחרת. ראשי ההפיכה חששו שהוא יהוזה
מוקד למתנגדיהם, יעמוד במרוצת הזמן בראש
הפיכה משלו — אולי גם לטובת רע״ם•

״צבאבם ביצע פ עול ה...״

ן־י* מרידה הצכאית החלד. בשתיים לפני
ן 1חצות של יום חמישי האחרון. יחידות
שריון יצאו מבסיס קטאנה הגדול, סמוך
לדמשק, ותפסו עמדות בעיר. היעד הראשון
היד, תחנת השידור. אחריו: בניין ה־מיפקדה
הצבאית בו ישנו, בין השאר,
הגנראל פייצל ועבד אל־חכים עאמר.
ב־ 6.15 בבוקר, במקום השידורים הרגילים
של דמשק, הודיעה הסיפקדה המהפכנית הערבית
העליונה של הכוחות הסזויינים,
בראשונה מתוך 19 הודעות :״צבאכם, שהיה
וישאר תמיד מעוז לאומי, ביצע הבוקר
פעולה לשמיר החופש ושליפות הסולדת.

ואש הממשלה

אל־כוזברי ,47 ,איש הימין הקיצוני בסוריח.

מה הוקע הגלוי והנסחו של המאורעות? מי האנשים העשרים בואש ההפיכה?-

הוא ביצע את הפעולה כדי לשים קץ לשחיתות ולעושק, ולהחזיר את הזכויות החוקיות
של רעם אנו חזקים, תודה לאל. ניסינו את כל הדרכים האפשריות לפני ההתפוצצות.
ולא מצאנו שום דרך להשתחררות מהמנצלים מלבד דרך החופש.״ כדי להעלות את
המוראל, הוחל בשידור שירי־לכת.
כעבור שעתיים כבר השמיע עבד אל־נאצר את תגובתו, מבית השידורי הקאהירי.
*המתמרדים בדמשק,״ הכריז- ,בגדו באידיאלים הערביים. אין הם אלא קבוצה ריאקציונית

לעלותעלדמשק ולחסל את המרידה.״
לחיילי המחנה הראשון
מתבדלת. נתתי הוראות
המחנה הראשון לא עשה שום דבר כזה. להיפך. מן הצד הישראלי אפשר היה
לראותו מוריד את דגל רע״ם ממוצביו. מדי כמה דקות הפסיק רדיו דמשק את שידור
המארשים הטרום־רע״מיים, כדי להקריא מיברק שנתקבל מאחד המפקדים במחנה הראשון.
״כל היחידות הצבאיות הנמצאות במוצב אל־קאבון נכונות למגר כל מעשה תוקפנות
נגד סוריה!״ ״מוזת לתוקפנים — חתום בתי־הספר לשריון.״ ״אללה יצליח את תנועתנו
המהפכנית הערבית. מפקד חיל הים.״
לא היה כל ספק כי כל הצבא — או לפחות חלקו המכריע — מצדד בשעת הקצינים
שביצעו את ההפיכה. האם נדברו על כך מקודם? מתקבל יותר על הדעת כי הששה
ביצעו צעד, שחבריהם ביחידות האחרות הסכימו לו לאחר־מעשה.
רק במיקרד. אחד היה לרדיו קהיר מה להשיב למבול ההצטרפויות. הוא ציטט
ידיעה של יו.פי. מחלב, כי עקיד (אלוף־מישנד ).זיתונה, מפקד אזור החוף ,״הוקיע את
השקרים ששודרו מרדיו דמשק, כאילו האיזור שלו תומך במורדים.״

ערבי. דם ערבי לא יותז על־ידי נשק ערכי.״
אולם קרתה, כנראה, תקלה בהעברת הפקודה לחזור למצרים. מתוך 2000 הצנחנים שעבד
אל־נאצר יעד לפלישה, הספיקו 120 אנשי קומאנדו לצנוח באזור לדקיה 40 .מהם היו
סוריים 80 ,מצריים. בראשם עמד גלאל ערייבי, מפקד הקומנדו של צבא רע״ם .״כוחות
ההפיכה הערבית אילצום להיכנע, מבלי שתישפך טיפת דם אחד,״ הודיעה דמשק למחרת.

מרחמת מעמדות

* • תה ככר היה הקרע גמור. המיפקדד. המהפכנית הקימה ממשלה, קראה לסוריה
״הרפובליקה הערבית הסורית״ .הידיעה שהיא מוכנה להילחם על חירותם וקרא לעבד

אל־נאצר ״דיקטטור, פושע, שודד־ים״.

המרידה נגמרה?

^ פשר הי ה לעקוב בקלות ובנוחיות אתרי כל התפתחות בהפיכה. כי המלחמה בין
ץ ן דמשק לקהיר התנהלה כולה מעל גלי האתר, לאוזני העולם כולו.י
כאשר הפסיקו לדקות ספורות את שירי הלכת, שפכו אש וגופרית מילוליות איש על
רעהו .״אחי באיחוד הקדוש!״ קראה קהיר ,״אחי הערבים, האיחוד שלכם בסכנה. שכנה
שבד, מנופפים האימפריאליזם וישראל בסיס־האימפריאליזם. אתה הוא שתגן על ה איחוד...
אנו נשמיד א. תם ונמשיך בדרכנו!״
ואילו דמשק הסתפקה בהשמצות מעורפלות על המשטר הרודני שתיבל בזכויות האזרח
הסורי וניצל את סוריה לטובתו.
ואז, לפתע, ב־ , 12.30 שידרה דמשק את הודעתה מספר • :9אין מפקדת ההפיכה הערבית
העליונה רוצה לפגוע בהישגים הלאומיים הערביים ...היא הביאה את ענייני הצבא
לפני סגן הנשיא והמפקד העליון (עאמר) ,אשר גילה הבנה ונקט בצעדים המתאימים לפתרון
הבעיות למען האחדות, עוצמת הכוחות המזויינים והרפובליקה הערבית המאוחדת. העניינים
הצבאיים חזרו למסלולם. הנכם מאזינים לשידורי הרפובליקה הערבית המאוחדת מדמשק.״
כלומר: נגמרה המרידה. דמשק חזרה להיות חלק מרע״ם. היה הכרח להאזין פעמיים
לנוסח ההודעה, כדי להבין שהקצינים המתמרדים הגיעו לידי פשרה עם עאמר העצור.
מה היתד, פשרה זו? לדברי אל־איאם הדמשקאי, שתיאר את נסיון הפשרה :״(קציני
ההפיכה) פנו לעבד אל־נאצר, במסגרתהאיחוד של ר ע ״ ם, להחזרת החרבות
לנדנן כדי שהמים יזרמו במסלולים.״
מתוך מאמר זה, ומתוך ההודעה על התחייבות עאמר ופייצל, אפשר לקבוע מה היתד,
הפשרה שהוגשה, ומה היו דרישות המתקוממים.
הפשרה: שהצבא הסורי לא יהיה נתון לדיקטטים ולפיקוח של קהיר, אך יסכים להמשך
קיומה של רע״ם במתכונתה הראשונה. מזה משתמע כי דרישתם הראשונה של הקצינים
היתה קיצונית יותר: סירוק האיחוד והחלפתו, אולי, בקשר פדראמיבי בין שתי הארצות.

הצגח גי ס חו ס לו
* * א זי ני םשהעכי רו את מחוגי מקלטיהם לקהיר, אוכזבו. בניגוד למה שחייב ההגיון,
לא שידרה קהיר את הודעת דמשק על גמר המרד, אלא המשיכה להשמיע שירי־לכת
צמאי־דם. הסבר החידה ניתן מפי עבד אל־נאצר עצמו. בפעם השניה אותו יום, נאם ברדיו.
״לא תהיה פשרה!״ הכריז .״אנחנו נכבוש את סוריה בחזרה!״ וכצעד ראשון פירסם צו
המדיח את ששת הקצינים המורדים.
הגיבו המורדים :״הודעה מספר 9בטלה!״
אותה שעה כבר סובבו גלגלי המכונה הצבאית המצרית במלוא הקיטור. צי המלחמה
היה מוכן להרים עוגן, לצאת לסוריה, לנסות ולכבוש בכוח את השלטון מידי המורדים.
דמשק לא ידעה זאת עדיין. מכל מקום, לא הזכירה איום זה בשידוריה. אך ביטול
הסכם הפשרה על־ידי עבד אל־נאצר העמיק את הקרע. במקום להסתפק ברמזים, ולהימנע
מלתקוף את מצרים או את עבד אל־נאצר, החלה משיבה לקהיר כגמולה, בשידורי זעם וקללות.
״נאצר מדבר מתחנת השידור שלו על האיחוד הלאומי ..נאצר שיקר! התנועה המהפכנית
הערבית צמחה מלב הצבא והעם כדי לשים קץ לאופורטוניזם ולניצול!״
במחווה קר־מזג ארזו קציני ההפיכה את עאמר ופייצל, צירפו אליהם את השרים
הסוריים של הממשלה הרע״מית, הכניסו אותם למטוס ונתנו להם להמריא לקהיר. כדי
להגביר את הרושם של עשיית־חשבון סופית הודיעו קציני המיפקדה המהפכנית עליונה:
״במגמה לשמור על זכויותיהם של הסורים והמצרים, לרגל נסיעתם של האחים המצריים,
מתבקשים האנשים שיש להם חובות כספיים או זכויות כלשהן לפנות למיפקדת המשטרה
הצבאית — אם בעל החוב הוא איש צבא! ולמשטרה האזרחית — אם הנ״ל אזרח.״
ואילו קהיר הודיעה :״הנכם מתבקשים להיות ערים ולהאזין לשידורי רע״ם ער הבוקר,
כדי לחזות יחד איתנו בעלות יום חדש, שבו יושמדו אויבי הערבים — שחר של נצחון
הרפובליקה שלכם.״
כלומר: הפלישה המצרית תחסל את המרידה עוד באותו לילד״
תחת זאת באד״ למחרת בבוקר, הודעה סורית: חוסלו הצנחנים שעבד אל־נאצר שלח.
מה קרה באותו לילה דרמאטי? מה אירע לפלישה המצרית? התשובה המלאה
ניתנה על־ידי עבד אל־נאצר עצמו, בנאום שנשא לפני קרוב ל־ 100 אלף תושבי קהיר.
היא גילה להם, כי ביום הקודם נתן הוראה ליחידות הצי ולחיל האוזיר לנוע לעבר
לאדקיה בצפון סוריה, במגמה להנחית ולהצניח כוחות. הצי כבר היה מול חופי סוריה,
כאשר הגיעה לקהיר ידיעה מלאדקיד״ כי אזור זה עבר לצד המורדים וכי תוך כדי כך
נהרגו כמה מנאמניו של עבד אל־נאצר.
תוכנית הנחיתה המצרית היתד. מבוססת על ההנחה כי לאדקיה — הנמל הרציני היחידי
בסוריה — נמצאת בידיו הנאמנות של עקיד זייתונה. במיקרה זה יכול היה הצי להנחית
כוחות גדולים, אשר בעצם נוכחותם ימוטטו את המרידה. במיקרה שהפגנת־הכוח לא
היתד, מספיקה לבדד״ היה צריך הצבא שבא ממצריים לכבוש את דמשק בכות.
ברגע שהגיעה הידיעה על נפילת לאדקיה לידי המורדים, השתבשה התוכנית לחלוטין.
הכוח המצרי לא היה מוכן לכבוש ראש־גשר על אדמה עויינת, תוך כדי נחיתה. על כן
ניתנה לו הפקודה לחזור לבסיסו. תירץ זאת עבד אל־נאצר :״החלטתי שערבי לא יהרוג

טבד אל־חנזיד סראג /כפי שצולם טרב האיחוד המצרי־סורי.
ן״ וגווןןןךןןןן
( |)1 11/11 !1בתמונה זו הוא נראה בחליפה נהה, מפנה דרך לנשיא

סוריה, שוכרי אל־קוואתלי, ולגמאל עבד אל־נאצר, שערך אז את ביקורו הראשון בדמשק.
ממלכת ירדן מיהרה להכיר בממשלה החדש, ואחריה תורכיה ואיראן. פירוק הרפובליקה
הערבית המאוחדת עבר מן המישור הצבאי אל המישור המדיני והמינהלי. במישור זה
מצאה את עצמה הממשלה הסורית החדשה של ד״ר מאמון אל־כוזברי מוקפת בעיות לרוב.
הבעיה הראשונה היתד, חוסר־ד,נזילות של הכלכלה הסורית. כדי שתוכל להתקיים במשך
החודשים הקרובים, תהיה זקוקה לעזרה כספית גדולה מן חוץ. עזרה זו תבוא, כמעט ללא
ספק, מן המערב. כי ממשלת אל־כוזברי הינד, ממשלה ימנית קיצונית, שלא השאירה כל
ספק בקשר לנטיותיה הפרו־מערביים. רדיו קהיר אף מיהר להאשים את אנגליה באירגון
הר,פי עובדה היא שאל־בוזברי ביקר לא מזמן בלונדון ובפאריס — ביקור שהוא
מסביר כבילוי אישי.
אופיר, של ממשלה זו קבע את קו התעמולה של קהיר. אל־כוזברי עצמו ( )47 היד,
יושב־ראש בית הנבחרים בימי אדיב אל־שישקי, ואתת משלוש המפלגות שעליהן מבוססת
עתה ממשלתו היא מפלגת השיחרור הלאומי של שישאקלי*.
הוא גם היה חבר המשלחת הסורית שחתמה על הסכם האיחוד עם מצרים ואף נבחר כחבר
מועצת האומר, הרע״מית. אולם עובדות אלה נשכחו על־ידי קהיר, שהתעכבה רק על
עברו כריאקציונר וכעורך־הדין של ההון הגדול בטוריה.
קבע עבד אל־נאצר בנאום אחרי נאום: המהפכה הסורית היא תנועה ריאקצניות ונצלית,
קבע עבד אל־נאצר בנאום אחרי נאום: המהפכה הסורית היא תנועה ריאקציונית
ונצלנית, מן הסוג השחור ביותר. על כן חייבים המוני העם להתקומם נגד המשטר החדש.
היתד, זו נימה חדשה במרחב. עד כד. היו כל קריאות־הקרב על טהר חהשוביניזם
והלאומניות .״אל קאומיה אל־ערביה״ — הלאומיות הערבית — היתד, הדגל היחיד שאליו
נקראו המוני הערבים להצטרף. גם עתר, המשיך עבד אל־נאצר לנופף בדגל זה. אולם הוא
דיבר יותר ויותר במונחים של מלחמת־מעמדות. מול קציני ההפיכה הסוריים, שנשבעו
אף הם ב״קאומיה אל־ערבי־״ ,הרים עבד אל־נאצר את נס השכבות העמלות מול
הקאפיטליסטיס הנצלניים, הנצלניים, המבקשים להרוס את הישגי הסוציאליזם בסוריה.
(הנושך בענזוד )21
•< היושב פתח בשוזיץ, שם הוא פקבל ניפלה פסלך ספודיח.

במדינה
ם פ לג 1ת
פריסת שלום מפר־ס
חמש מאות הצעירים הדתיים שפשטו על
ישובי העולים, ערב הבחירות לכנסת החמישית,
כדי להביא להם את דבר המם-
לגד, הדתית־הלאומית, נשאו על מכוניותיהם
סיסמות רבות. אף אחת מהן לא היתר, יותר
מושכת מאשר זו שקראה :״אחיו של סגן-
השר עושה עסקים — אל תתן להם קולך!״
כי הכל זכרו, באותם הימים, את פרשת
גיגי פרס, ואת עסקיו עם משרד־הבסחון
(העולם הזה 247ו).
אך בעיני איש אחד לא מצאה הסיסמה
חן. היה זה גיגי פרס, והיתד, לו סיבה טובה
לכך.
תרומת המפא״יניק. פרס־האח ידע
מה לעשות. הוא התקשר באופן דחוף עם
משה דוקלר, מנהל מחלקת הד,לודאות של
בנק המזרחי, הכלי הכלכלי של המפד״ל.
בפיו היתר, טענה מרה :״איך זה? אני נתתי
לך סכום גדול• לקרן־ד,בחירות של המפלגה
ר,דתית־ר,לאומית, ואתם משתמשים בכסף
הזד, כדי להשמיץ אותי?״
דוקלר הסמיק. הוא הבטיח לפרס הזועם
כי החל מאותו רגע שוב לא תשמיע המם־
ד״ל רמז כלשהו על הפרשה המפוקפקת.
הוראות חמורות בנידון ניתנו לכל מנהלי
מערכת הבחירות.
בין מקבלי הוראה זו היו גם הצעירים
הנלהבים של המפלגה. הם לא ידעו מד,
הסיבה. אך הדבר סיקרן אותם מאוד. הם
פתחו בחקירה שקטה. השבוע הגיעו לפתרון
התעלימה.

ע ת תו ת
גולת הכותרת
הכותרת הגדולה התנוססה בראש העמוד
הראשון של מעריב, ביום הרביעי השבוע:
״?!רבנות יהודים של מרור הפל״ן באמ׳יר.״
לקורא שהסתפק בקריאת הכותרת הרועשת׳
היה ברור: שוב התנקשו לוחמי־השיח־דור
ביהודים. ההתפתחות, שהתלה באיראן,
נמשכת ומתקרבת לשיאה.
אך מי שטרח לעיין בידיעה שהופיעה מתחת
לכותרת, קרא לתמר,ונו את הדברים הבאים:
״עוצר הלילה השורר באוראן מאז ד,מר,ו־מוה
שהתחוללו שם ברובע היהודי בראש
השנה ייכנס לתוקפו התל מהלילה כבר בשערי
10׳ כתגובה על מעשה ללא תקדים
בגסותו שנעשה על־ידי אנשי הארגון הצבאי
החשאי, היינו — פארודיה על ״ר,לוויית דה־גול.״

רקע הפגנה ברברית זו, אירעה התנגשות
בין אנשי הארגון הצבאי החשאי לבין
המשטרה. ר,מפיגים יידו אבנים והטילו בקבוקי
מולוטוב, ואילו המשטרה השתמשה
ברימונים מדמיעים.
במשך היום הוטלו באוראן 4פצצות
פלאסטיות על־ידי אנשי הארגון הצבאי החשאי
וכמה אנשים נפצעו ביריות, ביניהם
היהודי ז׳אק טובול. באלג׳יר נרצח על־ידי
טרוריסטים מאנשי פל״ן, שירו מתיך מכונית
נוסעת, היהודי מרסל קדוש, בן .37
״עתוני אוראן קיבלו הוראה לא להבלים
מכאן ואילך את מעשי הטרור.״
במלים אחרות: מאזן היום הסתכם בשני
קרבנות יהודיים, מהם אחד בידי הפאשיס־טיס
האירופיים, ואילו השני בידי איש ה־פל״ן.
קרוב לוודאי ששני היהודים לא נפגעו
בשל יהדותם, אלא בשל שרותיהם לצד
זה או אחר במאבק.

ד ר כי אדם
השר הפך י־שוער־
״כאשר יתפרסם ספר זכרונותי הוא יביא
לנפילת הממשלה הבריטית!* הצהיר לפני
12 שנה עולה חדש, שהגיע לישראל מבריטניה,
בשם שלמה ודלקן. האיש, שאיים
להפיל את ממשלת הלייבור של אטלי, היד.
מוכר באותה תקופה בבריטניה וברחבי
העולם בשם סידני סטנלי.
סטנלי עשה היסטוריה בישראל כאשר
היה העולה הראשון שמדינות זרות ביקשו
את הסגרתו. כי כשהגיע לישראל, היה
סטנלי מבוקש על־ידי הסקוטלאנד־יארד וה־סורטי
(הבולשת הצרפתית) גם יחד.
באגנליד, שלאחר מלחמת העולם השניה
היה סידני סטנלי איש עסקים מצליח, אחד
מעשירי המדינה ובעל קשרים כל יכו־
(הסשן בעסוד )10
• קרוב לאלף לירות.

עחוגא עובי מישואד, שחזו זד! עתה ₪עיו1ז ברגואן,
מתאו הסוגויה שר עובי שבני ארצות-עוב מגדים אותו
^ ניער כי ואזרח ישראלי. על זה יש
> 4ל י כל ההוכחות: תיק במשרדי המימי
של הצבאי, תיק במחסני ד,ש.ב. ותיק בארונות
מפא״י. כל התיקים מסומנים בשחור.
בעיני המימשל הצבאי מסכן אנוכי את
בטחון המדינה. בעיני מר משד, דיין, ובנאומי
הבחירות שלו, נחשב אני ל-
״נאצריסט״ .בגילוי־דעת של דובר מפא״י,
הוענק לי תואר ״המסית הלאומני הידוע״.
בעיני משרד החינוך והתרבות נראה
אנוכי כמורה מסוכן, כל עוד אני מלמד
בכפר שלי, וכדי שאהיה יונת שלום העבירו
אותי לבית־ספר מרוחק של בדווים.
בעיני רבים מהאחראים נחשב אני, פשוט:
בוגד במדינה.
אך שטי, בם ך הכל: ראשיד חוסיין.
עם כל המיטען הזה של תוארים, נסעתי
לבלגרד, בתור עתונאי לכסות את ועידת
המדינות הבלתי־תלויות. חשבתי ששם אשתחרר
קצת מתוארי ההשמצה. ברור שלא
חיכיתי, שהעתונאים הערביים יחבקו אותי
וינשקו את מצחי. אך גם לא ציפיתי לקרוא
בעיניהם — ולפעמים לשמוע מפיהם —
אותן האשמות שמטיחים בפני בישראל.
רק שם, בבלגרד, הרגשתי מה עמוקה
הטרגדיה של ערביי ישראל. שם הרגשתי
שאנו סובלים מתוצאות מלחמת 1948 לא
פחות מהפליטים — ואולי יותר. שם לא
ידעתי מה אני: ערבי לאומי נאמן לעמו,
או אזרח ישראלי חשוד. המושגים התערבבו
בראשי. מושג אחד נשאר ברור לי:
שאני אחד ממאתיים וחמישים אלף ערבים,
שארצות ערב וממשלת ישראל גם יחד לא
נותנות בהן אמון.

אסור?הכין

—י אולם מרכז העתונות של הועי-
^ ד ה פגשתי את העתונאי הערבי הראשון•
חשבתיו לאחמד בהא אל־דין, עורך
אזז׳באר אד־יוס ואל־אזדבאר הקהיריים. מש־ניגשתי
אליו עם העתונאי הישראלי פואד
שאבי, גיליתי שטעיתי. הוא אומנם היה
עתונאי ערבי מרע״ם, אך לא מי שחשבתי.
שמו היד, כמאל זוהירי, סופר ידוע וחניך
אוניברסיטת פאריס. זוהירי עובד
כעורך לענייני־חוץ בשבועון הקאהירי רב
ההשפעה רוז אל־יוסף. כשהצגתי את עצמי,
אמר שהשם ידוע לו. אחרי כמה רגעים
נזכר במאמרים שלי שהוא קרא בעתונות
הישראלית בשפה הערבית.
חשבתי שהדבר יעזור לי לשוחח איתו.
התאכזבתי. זוהירי ביקש ממני ומחברי
שאבי למסור לו את שמות העתונאים הישראלים
שבאו לועידה ושמות בתי־המלון
שלהם .״זאת לא עבודה שלנו,״ עניתי ,״זה
גם לא סוד. פנה ללשכת העתונות במקום.

החומר הזה נמצא, בלי כל ספק, בידה.״ לסופר האהוב ביותר על ציבור הקוראים
זוהירי לא ציפו״ כנראה, לתשובה כזו. בעולם הערבי. ספריו — לרוב רומנים —
הוא מיהר להסתלק. לפני שהתרחק ביקשתי
הוצאו בכמה מהדורות תוך זמן קצר. כלדעת
אם הגיעו אחסאן עבד אל־קרום, עורך לוחם אמיץ נגד המלך פארוק והאריסטוק־רוז
אל ־י ו סף; ואחמד בהא אל־דין, עורך אל־ רציה המצרית בזמנו, תפס אחסאן עמדה
אח׳באר; האחים אמין, בעלי דאר אל־אח־ חזקה מאז קום המהפכה. בימים הראשובאר
לשעבר, ויורשי פיכרי אבאזה, שהודח
נים של ההפיכה הוצע לו תפקיד שר במתפקידו,
כעורך אל־נזוצמאר, בגלל מאמר
ממשלה החדשה. הוא דחה את ההצעה באומרו
:״אני רק סופר, תודה,״ אך קיבל
בו תבע לצרף את ישראל לפדרציה מרחבית.
הוא ענה בחיוב ונעלם.
על עצמו תפקיד קצין הקשר בין קבוצות
באותו יום הספקתי להכיר מספר עתוד הקצינים לבין ראשי השלטון מימי פארוק.
עבד אל־קדוס, שלחם בפארוק, התרגל
אים וסופרים ערביים אחרים. כולם, בלי
יוצא מן הכלל, מיהרו לברוח בשומעם לומר כל מה שהוא חושב. שנה אחרי סי־שאני
ערבי מישראל. המלה ״ערבי״ עשתה לוקו של פארוק, תבע באחד ממאמריו שעליהם
רושם הפוך מזר, שציפיתי. החשדנות הצבא יחזור לאוהליו ויחזיר את השלטון
ניכרה בעיניהם, אחדים מהם חייכו כאילו לאזרחים. עמדתו החזקה לא הצילה אותו
מישיבה במשך כמה חודשים בבית הסוהר.
אומרים :״ערבי מישראל? אנחנו מבינים...״
כעבור זמן הודה עבד אל־קדוס שטעה ומה
באמת הבינו?
בשבילם היו כל העתונאים הישראליים החל תומך בשלטון החדש במלוא כוחי
בבחינת מרגלים, שבאו לרגל על הועידה, ובנאמנות מכסימאלית.
כפי שכתבו בעתוני קאהיר שהגיעו ל-
לפני כמה חודשים כתב מאמר, שעורר
התעניינות רבה בישראל. כמה מן העתונים
בלגרד למחרת פתיחת הועידה. הם הבינו
גם שערבי ישראלי אינו יכול לעזוב באופן הישראליים העתיקו אותו ופירשוהו פירושים
רבים. ואמנם, היה זה מאמר מעניין
--מאת--ביותר ומעורר מחשבות רבות.
תחת הכותרת ״מלחמות קטנות״ כרב
עבד אל־קדום ברוז אל־יוסף, שצריכים להפסיק
לחשוב לא רק על מלחמת־עולם
חוקי את ישראל אלא אם הוא משרת את אלא גם על מלחמות קטנות כדרך לפתור
השלטונות. קשה היה להם להבין שכל אז בעיות. הוא קבע שכל מלחמה קטנה עתירח
ישראלי יכול לנסוע לחוץ־לארץ, אפילו דה להוביל למלחמת־עולם שלישית. הוא
יהיה באופוזיציה. זו היתד, הסיבה שדחפה שלל בפירוש גם ״פתיחת מלחמה קטנה
את רובם להסתייג ולברוח ממני עד סיום בפלסטין״ והדגיש שמלחמה כזו תתפתח
הועידה. סיבה אחרת היא שהם גם פחדו למלחמה עולמית.
המאמר לא עורר רוגז בחוגי ממשלת
לדבר עם עתונאי ישראלי. זוהירי אמר לי
בפירוש, ביום הועידה האחרון :״אתה שם רע״ם כפי שניחשו עתונאים ישראליים. עצם
אותנו במצב לא נוח בנסותך לדבר איתנו.״ העובדה שהמאמר התקבל בשקט, התפרש
היתד. גם תופעה אחרת מעניינת: שני כאילו משלימה ממשלת רע״ם עם דעותיו
עתונאים, מתוך 42 שבאו מרע״ם, לא פחדו של עבד אל־קדוס בקשר לפלסטין.
ניגשתי יחד עם פואד שאבי לעבד אל־ולא
ברחו. אלד, היו שני העתונאים בעלי
העמדה וההשפעה החזקה ביותר בעתונות קדום והצגנו את עצמנו. הסופר הצנוע ורע״ם,
אחרי עורך אל־אהרם חסניין היכל, הביישן לחץ את ידנו וחייך באדיבות. הזידידו
האישי של הנשיא עבד אל־נאצר. ה כרתי לו את מאמרו הנ״ל. שאלתי :״ובכן,
אתה שולל את המלחמה כפתרון אפשרי לאחד
היה אחסאן עבד אל־קדוס, בעל רוז
אל־יוסף לפני ההלאמה ועורכו כעת — בעיות העולם, כולל הבעיר, הערבית־ישר־אלית?״
והשני
היה אחמד בהא אל־דין, עורך השבו״כן,״
ענד״ והוסיף :״אבל אין פירוש
עון הנפוץ ביותר בעולם הערבי, אזז׳באר
אל־יום, וגם עורך היומון הידוע אל־אח׳באר. הדבר שנוותר על העקרונות והזכויות שלנו.״
״ומה הוא פתרון השלום שהיית מציע
עם שניהם היו לי השיחות המעניינות ביותר
בבלגרד. הרגשתי אומנם שהיו מעדי לבעיה?״ שאלתי.
פים לא לדבר איתי, אך כשניגשתי אליהם,
עבד אל־קדוס לא היסס. הוא קבע בלא
ברחו וענו על שאלותי.
פסקנות :״אני נגד מדינות גזעניות. אני נגד
מדינה יהודית, מוסלמית או נוצרית. הפתרון

הוא הקמת מדינה אחת בארץ־ישראל כולה,
מדינה דדלאומית
תוך החזרת הפליטים הערביים אליה*.
חסאן עכז ^ללקדונ ^ס ^ח שב
נחפזתי לשאול :״ובידי מי יהיה הבארצות
ערב וגם בין ערביי ישראל שלטון?״

ד א שיד חזסיין

חלמיש

כתב ידיעות אחרונות נראה בסרכו התנוונה. הוא הסתנן לשם בעת
שראש נונושלת לבנון סעיב סלאס הגיע. הלבנוני נראח בתמונה לוחץ
יד עס פקיד יוגוסלאבי בניר, נשלצידו עומד נשיאה של יוגוסלביה, המארשאל סיסו.
גם הסעם מיהר לענות בלי להסס :״הרוב
ישלוט. יהיו בחירות ומנדטים, והרוב ירכיב
את הממשלה.״
ומה חושב עבדל־קדום על ערביי ישראלי
הוא לא אומר שהם בוגדים. הוא גם לא
דרש שיעזבו את הארץ כמו שתובעים רוב
הערבים שפגשתי בבלגרד, כולל שר התעמולה
התוניסי מוחמר אל־מסמודי.
בוזיכוח ביני לבין עתונאי לבנוני על
ערביי ישראל, נכח גם עבד אל־קדוס. הלבנוני,
שהוא קרוב משפחתו של ראש ממשלת
לבנון סאיב סלאם, הבע שערביי
ישראל יעזבו את מולדתם. הוא אפילו הציע

ברר לי שהפתרון של הבעיה הערבית־ישר־אלית,
כפי שרואה אותו בהא אל־דין, יהיה
פרי של תהליך מדיני מסויים. על תהליך
זה ישפיעו כוחות המפלגות בכנסת.
אחמד ישב אותה שעה לבדו. הוא הזמינני
לשבת. שאלתי מה דעתו על נאום עבד אל־נאצר,
בו אמר כי ישראל חייבת לקבל את
החלטות או״ם משנת .1947 אחמד השיב
שהכוונה ברורה .״אבל האם פירוש הדבר
שארצות ערב יכירו אז בישראל וזה יהיה
הפתרון הסופי?״ שאלתי. אחמד ענה :״לא,״
והוסיף :״אי־אפשר לדעת מד. יהיה הפתרון.
אך ברור שהוא מוכרח לבוא.״

111ך 1־ נתב מעריב הסתנן לקרבתו של נשיא רע״ם, עבד אל־נאצר, בהעמידו פי,ים
111111 של צלם עיתונות (קיצוני מימין) .התחכמויות אלה הן שהניעו את אנשי
הבטחון המרביים להביא לידי ביטול זמני של תעודות העיתונאים של הכתבים הישראליים.
י׳יו! .
־ ־ י ״ ז בחזק החדש, במטרה לנצל אותו. במליב מסמודי, הוא לא ידע ששאבי יהודי וש־ניומן
מקשיב לשיחתנו. כאשר הרגיש אל־אחרות:
יתפרש הדבר כאופורטוניזם. פשוט:
מסמודי שמישהו מצלם אותנו ביחד, הפנה
ישראל איחרה את הרכבת ושמה את כל
קלפיה על המערב ובעיקר על החלק ראימ־ את גבו למצלמה.
אל־מסמודי תבע בפסקנות שערביי ישראל
פריאליסטי שבו.״
יעזבו את בתיהם ויעברו לארצות ערב.
הוא דיבר לאט ובשקט. פתאום — כאילו
״מדינות ערב תבעו להחזיר פליטים, איך
הרגיש שתשובתו תזיק לרעיון שהוא דיגל
אתה תובע להגדיל את מספר הפליטים
בו — אמר :״אך בכל אופן צעד כזה יהיה
ברבע מיליון?״ שאלתי.
התחלת התהליך שיביא בסוף לפתרון.״
הוא גימגם כמה מילים שהוא עצמו לא
כאן התערב שגב :״אבל מדינית ערב
ידע מה הן. כאשר שאל אותו שאבי :״איך
מאיימות תמיד להרוס אותנו!״
פותרים את הבעיה הערבית־ישראלית?״ ענה:
אחמד חייך בלעג :״אבל ארצות ערב לא
תירגמו אף פעם את האיומים האלה לשפת ״על ישראל והפסיק .״איני רוצה לתת

לי לנסוע מבלגרד ללבנון! ״כל ערבי החי
בישראל הנו בוגד בעמו,״ קבע הלבנוני.
עבד אל־קדום הקשיב בשקט וחייך. ביקשתיו
להיות שופט בינינו והוא פסק:
״אם יהיו ערביי ישראל כוח הנאבק על
זכויותיו — אז אני מעדיף שישא־ו שם.
אבל אם יהיו עבדים לשלטונות וקוויזלינגים,
מוסב שיעזבו את ישראל. הוא סירב לפרש
את דבריו באומרו :״הכל ברור.״

שאלתי :״על־ידי מלחמה?״
״לא,״ ענד״
״ובכן — איך יבוא הפתרון?״ שאלתי.
אחמד זקף את קומתו כאדם המתכוזן יומר
משהו רציני וחשוב .״הפתרון יבוא רק
כתוצאה של תהליך ארוך. יש צעדים שצריכים
לבוא לפני שנחשוב על צורת הפתרון.
צעדים אלה יקבעו את מהותו.״
כאן הגיע שגב. הוא הסתכל ולא ראה
כיסא פנוי. הוא התרחק, חזר כעבור רגע
עם כסא בידיו. מבלי לבקש רשות, התיישב
כאדם המייצג כוח עליון המקנה לו זכות
לשבת עם אחרים מבלי לשאול את דעתם.

הצהרה מדינית,״ אמר לבסוף, והסתלק.
נפגשנו עם אל־מסמודי פעם שניה. הגשתי
לו חוברת של הועד הישראלי למען אלג׳י־ריר,
החופשית. הוא קיבל אותה ורצה לזוז
מיד, אך עצרתי בעדו בשאלה שהפתיעה
אותו :״מה דעתך אם ערבי ישראלי ירצה
לבקר בביזרסד?,״
הוא הופתע ונשאר במקומו .״בדרכון
ישראלי?״ שאל בתמהון.
״נניח ברשיון מיוחד,״ עניתי.
הוא שתק כמה רגעים ואמר :״אני אברר
ואתן לך תשובה.״ רציתי להבטיח עוד
פגישה איתו ושאלתי :״מחר?״
״אינשאללה (אם ירצה השם),״ ענד, והלך.
למחרת היום ניגשתי אליו עם שאבי.
הוא דיבר אז עם עתונאי תוניסי. הפעם
הרגשתי שהוא מדבר אלי בצורה עדינה
יותר. שאלתי אותו בקשר לנסיעה ל־ביזרטה
והוא ענה שהוא בירר ושאני צריך
לפנות לשגרירות תוניס ברומא( .כמובן
שלא פניתי) .שאלתיו על דעתו על הועד
הישראלי לסען אלג׳יריה החופשית .״האם
משרד החוץ לא תומך בו?״ שאל. אמרתי,
שלא .״זה צעד טוב. תצליח!״ ענה בקיצור.
הזמנתי אותו לשתות קפד, בבר של מרכז
העתונות. הופתעתי כאשר קיבל את ההזמנה.
אך כשהגענו לשם הוא הזמין לימונדה
קרה. הבנתי שהוא סידר אותי. את הלימונדה
הוא יכול לשתות מהר ויעזוב אותי
תקוע עם הקפה החם שהזמנתי.״ וכך היה.
פרט מעניין התגלה לי בפגישה זו עם
אל־מסמודי. הוא הציג אותי בפני העתונאי
התוניסי, שהיה בלוויתו. העתונאי גס ביקש
שהערבים בישראל יעברו לארצות ערב.
עניתי לו אותה תשובה שהשבתי לאל־מסמודי
בפגישה הראשונה. כשהתחיל ה־עתונאי
להתוזכח אתי הופתעתי לשמוע את
מסמודי תומך ואומר :״ראשיד צודק. הערבים
צריכים להישאר שם״.
כששאלתיו עוד פעם על דעתו בקשר
לפתרון הבעיה הערבית־ישראלית, ענה בקיצור
:״על זד. תחליט הועידה!״

תהליך ופתרון
ס נוע יותר מעבד אל־קדוס היה אחמד
בהא אל־דין. הוא לא קבע פתרון לבעיה,
אלא רק ניתח את המצב בצורה
עמוקה ומעניינת.
עומק המחשבה של אחמד לא היד, חדש
לגבי. מתוך מאמריו, הכרתי בו אדם הוגה
ואובייקטיבי. הוא היה הראשון שמתח ביקורת
על עתוני ארצות ערב בעת משפטו
של אייכמן. תחת הכותרת ״אייכמן כישע״,
כתב בהא אל־דין באח׳באר אל־יום שמדהים
הדבר, שרבים שוכחים בכוונה כי אייכמן
הינו פושע מלחמה ועוזרו של הפושע הגדול
ביותר בכל ההיסטוריה האנושית.
מאמרו עורר סופרים אחרים. לוטפי
אל־כולי, פרופסור באוניברסיטת קהיר, ד,צ־
טרף אליו. במאמר גדול שפירסם באל׳אהרם, קבע אל־כולי אותם הדברים שקבע
בהא אל־דין. גם עתונאים אחרים הצטרפו
למסע.
בכל מאמריו — וגם בספרו פארוק כמלך
— הזכיר אחמד את ישראל בשם ״מדינת
ישראל״ .הבטויים הידועים, בהם מכנים
עיתונאים ערביים רבים את ישראל, לא מצאו
מקום במאמריו. בכמה מאמרים ניסה אף
למצוא הבדל משכנע בין המדיניות של ד״ר
גולדמן למדיניותו של דויד בן־גיריון.
אחמד התעניין בתוצאות הבחירות האחרונות
בארץ. הוא שאל אותי על מידת
השפעתן של תוצאות אלה, על מדיניות
הפנים והחוץ של ישראל. תשובה ברורה
לא היתד, בפי, כי הייתי מנותק ממה שמתרחש
בארץ. אך עניין אותי לדעת, מדוע
הוא מתעניין בדבר זה.

התשובה ניתנה רק כעבור יומיים. בשיחה
עם אחמד — לה הצטרף בצורה ״דרמטית״
סופר מעריב, שמואל שגב — הת־

ביצוע.״ היתד, לי הרגשה שמדבריו מסתמן
לעג לאיומים כאלה ורחמנות על אנשים,
כמו שגב, שלא הגיעו למסקנה שהוא עצמו
הגיע אליה.
שגב לא נכנע. הוא אמר :״אבל אתם
מקבלים נשק וגם אנחנו צריכים להשיג
נשק. אם נלך נגד צרפת, מי יתן לנו נשק?״
אחמד מיהר לענות :״מתי התחלנו לקנות
נשק בצורה רצינית? רק בשנת , 1954 עקב
ההתקפה הישראלית על עזה. לפני זה לא
קנינו נשק ולא היה מירוץ זיון במזרח התיכון.
והאם היתד, אז עמדתה של ישראל
אחרת?״ הוא לא חיכה לתשובה משגב

״בישראל אני נאצדיסם ומסית דאומ3י-
ובעיני הערבים אני סוכן ומרגל ציוני!
אחרי שהתיישב הציג את עצמי באומרו
״שגב״ ולא יותר. הוא הושיט את ידו ל־אחמד
וזה נתן את ידו.
לא הרגשתי נוח. חששתי שאחמר יחשוב
שאני צדתי אותו והכנתי לו מארב. בשיחתי
הראשונה אתו אמר לי שכתב שני
מאמרים, בהם הזכיר אותי וציטט את מאמרי
״בגלל זה איני מתנגד לדבר איתך,״ אמר.
שקט ירד על כולנו. גם פואי שאבי וגם
אחמד לא נראו מרוצים מהצירה בה הצטרף
שגב אלינו. אך לא היתד, ברירה. חזרנו
לשיחתנו. שאלתי אותו :״דיברת על תהליך
מסויים. נניח שישראל היתד. משנה עכשיו
את מדיניות־החוץ שלה ותומכת במדינות
אסיה ואפריקה הלוחמות נגד האימפריאליזם.
האם זה היה משפיע על השקפת
מדינות ערב כלפי ישראל?״
אחמד שתק לרגע והצית סיגריה .״עכשיו?
לא! המאבק של עמי אסיה ואפריקה
נגד האימפריאליזם החזק וישראל עמדה
לצידו נגד החלש. עכשיו המצב השתנה״
האימפריאליזם נכנע. מדינות אם יה ואפריקה
הן החזקות והאימפריאליזם הוא החלש.
נניח שישראל היתד, משנה עכשיו
את עמדתה ותומכת בעמי אסיה ואפריקה.
הדבר היה מתפרש שהיא תומכת עכשיו

וקבע :״לא. גם כאשר לא קנינו נשק,
התיצבה ישראל עם כוחות האימפריאליזם.״
שגב השתתק. עתונאי מצרי התקרב אלינו
ולחש משהו לאחמד. אחמד ביקש סליחה
באמרו :״אני חייב ללכת. יש לי פגישה.״
הוא לחץ ידי כולנו והלך בדרכו.

השר שלא ידע

ף• תור ערכי ישראלי חיכתה לי ר,פ־
_ 1ת!וה הגדולה אצל שר ערבי: היה זה
מוחמד אל־מסמודי, שר התעמולה והאינפורמציה
של תוניס. לשר האינפורמציה
לא היתד, אינפורמציה כלשהי על ערבים
בישראל. הוא לא האמין שבישראל יש
ערבים .״האם יש ערבים יהודים?״ שאל
בחשדנות.
שאלתו עוררה בנפשי כאב יותר מצחוק.
בישראל התמלא כל ערבי דאגה כאשר
התקיפה צרפת את ביזרטה ואילו השר
התוניסי לא ידע על קיומנו.
אחר ויכוח של כמה רגעים, ידע אל־מסמודי
״מאיפה באו הערבים לישראל.״
לידנו עמדו, אותר, שעה, פואד שאבי וישראל
ניומן, כתב דבר בפאריס .״אני מדבר
איתכם רק מפני שאתם ערבים,״ אמר אל־

שמח -ע ד מחץ
י־* ועידה באמת החליטה. כמו יל

| דים קטנים קיבלו כמד, מהעתונאים
(המשך בעמוד )16

משלחת ויצ׳׳ו עם הגדנ״ע הגנאי *
,למדנו את הבעיות, ראינו שאין בעיות!״

במרינה
רו כבא31 נוע!
אותת ברור לפני פניה או סטיה .
המועצה הלאומית למניעת תאונות

לבקשת תושבי העיר שלא הספיקו,
בגלל החגים לשלם את מיסי העיריה
למחצית הראשונה של השנה, החליטה
העיריה להאריך את המועד לתשלום
שני התלושים של מיסי ארנונה כללית
והתלוש הראשון של מס קרקע ומס
עסק עד ל־ 15 באוקטובר ועד בכלל.
התושביםמתבקשים לפרוע
אתמסיהםב מו עד ולהמנע
מתשלוםקנסשלס,20 0/
אנגליתיפקידות קדימה
לומדים היפב בבית־הספר

בן־יהודה ,74ת״א, טלפון 20314

אנגלית וצרפתית למבוגרים 1קורס בוקר שנתי
מכל הדרגות ולתלם ין י בתי״ם | ער וקורס ערב חצי שנתי

לפקידות לנו־

(הנהלת פנקסים, מזכירות, כתיבה ב־ממתחילים
עי הכנה ל ׳ בגיות מכונה, קורספינדנציה, ואנגלית) .הר־ |
קבוצות קטנות, מורים מעילים• |ן שמה 12.30—9לפנה׳׳צ 9—3 ,בערב[.

קורס מרוכז בהנחלת חשבונות; הכנה לבחינות כ׳ ג׳
וקורס למתקדמים

(המשך מעמוד )8
לים. לא היה שר בממשלה שלא יכול היה
להגיע אליו ולא היה ענין הקשור בממשלה
שלא יכול היה לסדרו.
הוא התפרסם כאשר הופיע בתור עד
ראשי בועדת החקירה שמונתה לחקור את
שר המסחר בממשלת הלייבור ג׳ון בלשר.
החקירה שהתפרסמה בשם חקירת לינסקי,
על שם השופט הראשי, עוררה סערה ברחבי
בריטניה במשך חדשים רבים. התגלו בה
פרשות שחיתות מזעזעות בממשלת הלייבור.
התוצאה
הסופית של החקירה: התברר
שהשר בלשר התערב בענינים שונים כתמורה
למתנות קטנות שסופקו לו על־ידי
סידני סטנלי ואחרים. הוא פוטר מהממשלה,.
טעות כבחירת חכרים. הפרטים
האמיתיים של הפרשה לא נודעו עד היום.
סידני סטנלי, שהשתקע בישראל, נכשל ב־נסיונותיו
לעשות כאן עסקים מסחריים, לא
פירסם את ספר זכרונותיו. ממשלת הלייבור
נפלה בלעדיו.
אולם הפרשה עדיין מוסיפה לעורר מדי
פעם הדים בבריטניה. לאחרונה החל העתון
הבריטי הנפוץ, הדיילי אקספרס, לפרסם
בגליונות יום ראשון שלו מדור חדש בשם
איפה הס היום (אותו השם בדיוק כמדור
הדומה בהעולם הזה) .האדם הראשון שרואיין
במסגרת מדור זה היה ג׳ון בלשר, שר
המסחר הבריטי לשעבר. כיום, בגיל ,55
הוא שוער בתחנת רכבת במשכורת של 5
לירות שטרלינג לשבוע, לעומת 40 שהיו
לו כשהיה שר.
בפעם הראשונה הסכים בלשר לחוות דעתו
על פרשת חקירת לינסקי המפורסמת, אחרי
שעד כה שמרו כל המעורבים בפרשה קשר
של שתיקה. טען בלשר• :המסקנה האמיתית
של ועדת החקירה היתה שטעיתי
בבחירת ידידי וחב רי ...באותה תקופה,
כשר של ממשלת הלייבור, היה עלי לעמוד
בפני אירוח אוהד של עולם העסקים. הרגשתי
שאני עושה את הדבר הנכון בנסותי
לרכוש את הרצון הטוב של עולם זה ב־פגשי
את אנשיו בביתם הם׳.
סטנלי ידכר 1העתונאים הבריטים בישראל,
שקראו את דבריו של בלשר, מיהרו
לחפש את סידני סטנלי, שמא ידבר אף
הוא על אותה פרשה מפוקפקת וסתומה.
ססנלי סירב לומר להם דבר.
אולם לכתב העולם הזח שראיינו, סיפר
סטנלי• :לפני שהחלה החקירה, עשינו כולנו,
כל המעורבים בפרשה, הסכם ג׳נסל־מני
שלא לספר דבר על מה שאירע. מכיוון
שבלשר הפר את ההסכם, רשאי גם אני
לדבר.
•בלשר טוען שהייתי סתם ידיד מקרי. אבל
מר בלשר ושאר השרים חברי ממשלתו,
וכן השופט לינסקי, יודעים היטב שלא
הייתי רק חבר אלא כאח לבלשר. הוא
צריך לדעת שאני הייתי וגם היום הנני,
החבר הטוב ביותר שהיה לו מעודו. בתקופה
הקריטית ביותר עבורו, אני הוא שהכנסתי
אותו לבית־חולים באמתלה של מלחמה,
כדי שינצל מהופעה בבית הנבחרים
ועשיתי עבורו הרבה דברים אחרים, אותם
אני מקווה לפרסם בעתיד הקרוב.
•אני מסכים עם כך שלבלשר היו ידידים
אחרים /הם עשה טובות בגלל מתנות
פעוטות, אבל אני לא הייתי ביניהם. אני
עשיתי עבורו הרבה יותר, ובימים הקרובים
אני עומד לפרסמם• העתונות הבריטית טענה
שהייתי רק איש קשר. למעשה הייתי איש

קשר רק עבור שניים מידידי המיליונרים,
שתבעו להשיג רשיונות וטובות הנאה אחרות׳
אני עומד לגלות את שמותיהם ואת
המסמכים המוכיחים זאת בשבוע הבזק בלשד
היה הראשון שהתחיל לדבר אבל הוא
לא האחרון.״

יחסי חוץ
ישראליות באפריקה
תשע הישראליות שהמריאו לפני כחודשיים
(העולם הזה )1244 ליבשת השחורה,
לקשור יחסי ידידות עם נשות גאנה, ליבריה,
ניגריה וחוף השנהב, חזרו בשבוע
שעבר עם מיטען מתנות והודיות. בקרב
משלחת הרצון־טוב — שכללה ספרית,
אמהות, מנהלת בית־סוהר לנשים — בלטה
הפקידה הצעירה אסתר סלומון, כרווקה היחידה.
אסתר
יצאה עם ידידותיה במסגרת סיור
ראשון, שמומן בחלקו על־ידי ממשלות
אפריקה המערבית, בשיתוף עם משרד החוץ
הישראלי. היא נבחרה לייצג את האשה
הישראלית מבין מאות חברות ויצ״ו הצעירה
לא רק משום שרק היא הסכימה להוציא
מכיסה 1600 לירות, אלא גם משום שהשתלמה
בערבים באנגלית.

כיצד ;קשרו היחפים הבינלאד
מיים, מתארת אסתר סלומון:

כן, בהחלט, אני חושבת שתרמתי רבות
ליחסים בין אפריקה וישראל. אבל היו לי
בעיות בהתחלה. אמי התנגדה לנסיעה מפני
שפחדה שיאכלו אותי. הרגעתי אותה ואמרתי
לה• :שטויות! מי יאכל חברת
ויצ״ו?׳ ובאמת ככה היה. חזרתי עמוסת
חוזיות ואפשר לראות את זה במזוודה המלאה
שלי.
במיוחד התרשמתי מזה שאפריקה היא
באמת ארץ מתעוררת. לא להאמין, אבל חיות
הבית שם הם קופים. אם כי הנשים אוה־
• הישראלית השניה נזשסאל: אסתר סלו־סין

סידני
סטנלי
הבעייה היתר! שחיתות
ו מול ם הזח 1256

בות בעיקר ילדים. המארחת שלי בגאנה,
למשל, מיס דאטסון, היא בת ,27 אשה
יפה מאוד שלה עצמה יש שישה ילדים
מבעלה. אחרי הנישואים ראתה שכל יום
באה אליהם אשד, אחרת עם ילדים ומבקשת
מבעלה כסף. היא בכלל לא התפלאה כשנודע
לה שלבעלה יש עוד 15 ילדים נוספים.
לד,יפו, היא אספה אותם אליה. ומזה, לדעתי,
אנחנו יכולות עוד ללמוד הרבה.
הכרנו את האשה האפריקאית על כל
בעיותיה ולמדנו שאין לה בעיות, חוץ מזה
שמכריחים אותה ללכת לטיסת חלב. המארחות
לימדו את החברות שלנו את ההיי
לייף, ואנחנו מציתו סיפרנו להן על הגד־נ״ע,
על הטיפול ביתומים ועל החפירות
הארכיאולוגיות שנעשו בארץ על־ידי יגאל
ידין, אם אני לא טועה.
הגאנאיות גילו התעניינות יוצאת מהכלל
בשטח זה ואחת אפילו שאלה אם בבר
מצאנו את גן העדן. בליבריה היו לנו
חוויות מזעזעות. שמענו, למשל, שבאפריקה
לא נהוג אונס, וזונות אין בכלל.
אני לא יכולה לשכוח מעמד נפלא אחד
במושב־זקנים בליבריה. באופן ספונטאני
נעמדתי לפניהם והקראתי להם ברגש שני
פרקים מהתהילים. הם חשבו שנפלנו ממש
מהשמיים. אין ספק שאפריקה היא ארץ
העתיד.
בסוף הטיול הגיעו כל החברות למסקנה
ששברנו את הקרח. באופן סימלי כמובן,
בין אפריקה וישראל. לימדנו את האפריקאים
להגיד בעברית הבאנו שלום עליכם
ולהתראות. נתנו להם את הכתובות שלנו

שמלות של דיור, אף על פי ששמענו שיש
להן שם המון צרות מהביוב.
החלטנו שלא עוזבות את אפריקה עד
שאין לנו מזכרת מכושים ערומים. לצערנו
אין דבר כזה בערים הגדולות, כך שנאלצנו
לנסוע לכפרים. אבל כשהם ראו אותנו,
תיכף שמו יד מרוב בושה. כך שהצטלמנו
רק עם נשים חשופות חזה.
באותה תקופה היה אנקרומה ברוסיה, לכן
נפגשנו רק עם נשיא ליבריה, אדם מקסים
בן .65 שתינו אתו לחיים ושרנו לפניו
שירים ישראליים. אחת הבנות גם לקחה
מהשולחן כוס לזכרון. היא כמובן שאלה
קודם רשות ממנו, כדי שלא יחשוב שהיא
גנבה. והוא באמת שמח מאוד מזה.
אבל שוב אני אומרת שזה לא בסדר שמזכירים
רק אותי. אני לא חושבת שאני
שונה מחברותי באופן מיוחד. אני במקומכם
הייתי כותבת על חנ׳לה מהמשלחת. חנ׳לה
הספרית עזרה לנו מאוד בטיול ובזכותה
היינו כולנו בסדר בראש.

יחסים מר חביים
תיבת הקסם
תחושת הטלביזיה חדרה השבוע, בפעם
הראשונה, ממש לישראל. בעיקבות המאורעות
האחרונים בסוריה, ישבו מאות אנשים
צמודים למכשירי־הטלביזיה המועטים בארץ,
עקבו בעניין רב אחרי המתרחש בדמשק
ובקהיר. לפתע התברר לציבור שעשרות
מכשירי־טלביזיה פזורים בכל ה

הזכויות שמורות

• הבעיה הראשונה שהמהפכה הסורית תעמיד בפני הדיפ
לומטיה
הישראלית ז איזו ממדה לנקוס, בעת ההצבעח באו-ם על
בקשת סוריה לקבלה בחזרה כחברה 1הברירה ׳הכאובה: אם תצביע נגד
קבלתה של סוריה, תשרת בכן את עבד אל נאצר. אם תתמוך בקבלתה,
תעזור בכן להוספת קול ערבי נוסף באו-ם. מכיוון שכל קול יהיה חשוב
בהצבעה זו, עשויה החלטת ישראל לעורר מניין רב לא רק בארץ.

הד נוסף להפיכה הסורית, הפעם כתין• מדינת ישראל :
סיכסון בקרב המיעוט הערבי. חילוקי־הדעות יפרצו בעיקר בין אנשי קבוצת
אל־ארד, לבין הקומוניסטים. בעור שאנשי אל־ארד תומכים בעבר אל־נאצר
ורואים במהפכה הסורית תנועה ריאקציונית ראנטי־לאומית. יתמכו הקומוניסטים
בפירוד. חילוקי־רעות אלה עשויים אף לשים קץ לשיתוף־הפעולה בין שתי
הקבוצות, שהחל ערב הבחירות והתחזק לאחרונה, אחרי הריגת חמשת הצעירים
בגבול עזה.

• אחדות העבודה תכשיל את חזית־הארבע ותכשיר את
הקרקע לממשלה בעלת רוב מפא״יי יציב, על־ידי כן שתודיע
בפירוש שלא תיכנס לממשלת־ניר, בהשתתפות חרות. בהעדר אלטרנטיבה זו
תקום בהכרח קואליציה מצומצמת, סייד או בסיבוב הבא. הסיכוי ׳היחיד למניעתה:
הפעלת לחץ ציבורי מחודש, מבפנים ומבחוץ, על אחדות־העבוזה.

• המפלגה הליברלית תעבור כולה לאופוזיציה בעיריית
תל״אכיב. כיום שייכת מחציתה של הסיעה לאופוזיציה וחלקה לקואליציה.
עבור הצטרפותם לקואליציה היו הליברלים דורשים שני סגנים נוספים ותפקידים
מרכזיים אחרים בהנהלת העיר. תפקיזיס אלה אפשר לקחת רק מנציגי מפא-י
במועצת העיר, ובכך אין ראש העיר מרדכי נמיר מעויניין. הצטרפות כזאת גם

מראות הטלביזיה: גמאל עבד אל־נאצר נואם ככיכר המהפכה בקהיר (מאחוריו: שומרי ראשו) וההמון מריע לו.
ודם נתנו לנו את שלהם כדי שנוכל להתכתב.
התחלפנו בבובות וכך עשינו רושם
עצום על כולם. בכל העתונים קראו לנו
״תשע הנשים המחייכות מישראל״ ,מפני
שחייכנו בלי הפסק.
כפעם הכאה — לכד. פעם תעינו בדרך
מקומאסי לאקרה. הנהג לא ידע את
הכיוון. אבל לא עשינו פאניקה. להיפך.
התפרצנו ב״הופה היי״ ,בשירה אחידה. שרנו
בהתלהבות ובכל הכוח חמש שעות בלי
הפסקה, עד שהנהג נבהל.
בערבים היינו יושבות בצוותא וכל אחת
סיפרה על החיים האינטימיים שלה, דברים
שלא היינו מאמינות עליה, וזד, קישר
בינינו מאוד.
אותי, בתור רווקה, הזמינו לא־פעם כושים
לצאת למועדון־לילה. הייתי אומרת
בסולידריות לגבר המזמין :״תראה, אני
בקבוצה. או שתזמין גם את כל החברות
שלי או שבכלל לא תצא איתי ״.ושמתי
לב שהתשובה האופיינית לגבר האפריקאי
היא כזאת :״את יודעת מהי בפעם השניה
תב׳אי לבד.״ כך שבצורה כזאת לא קיבלתי
שום הצעת נישואין, חוץ ממכתב אהבת
אחד מילד בן .19
התגוררנו בבתי־מלון מפוארים, ששראתון
ואכדיה הם אפם לעומתם. התייחסו אלינו
בכבוד רב. לא פחות מעשרים נאומים ליום,
המון מתנות, ובכלל כיבסו לנו את כל
הבגדים המלוכלכים כמו לאורחי ממשלה-
התיידדנו מאוד עם החיי סוסאייטי של אפריקה.
וראינו שבאביג׳אן לובשות הכושיות
הזח 1236

ארץ, ובעיקר בכפרים הערביים.
בבית השייך סולימאן אל־הוזייל בנגב
הצטופפו מאות בדויים מכל האיזור, שבאו
לראות את מכשיר־הקסם ולחזות במאורעות
המסעירים במרחב. בישובים העבריים המו
בתיהם של המועטים שרכשו את המכשיר
היקר, מהמוני מבקרים. אלה שגילו לראשונה
כי אפשר לראות את הנעשה במרחב דרך
המכשיר הקטן, החלו שוקלים את האפשרות
של רכישתו.
בכפרי המשולש רכנו מאות ערבים סביב
מכשירי־הטלביזיה ועקבו אחר הנעשה. המכשירים
הגיעו לכפרים הערביים לגמרי
במקרה. בעל בית־קפה נתנייתי רכש מב־שיר־טלביזיר״
שמשך המ,ני ערבים מהמשולש.
משטרת ישראל נבהלה משום־מה,
מהתעמולה החודרת יחד עם מראהו של
הזמר האהוב מחמד פאוזי ורקדנית־הבטן
סמיה ג׳מאל. היא אסרה על בית־הקפה
להציג את המכשיר לראווה, בטענה של
שמירה על הסדר הציבורי.
אך הערבים לא ויתרו. הם מיהרו לרכוש
מקלטים לבתי־הקפה בכפריהם, הצטופפו
סביבם לחזות במתרחש בארצות ערב,
ובייחוד בקאהיר, בביירות ובדמשק*.
הבעיה העיקרית היתד. קיימת לגבי הכפרים
הרבים חסרי־החשמל. ההמצאה היתה
פשוטה. המכשירים חוברו לסוללות חשמליות,
ועבדו גם כך ביעילות.

היתה הופכת את סיעת מפא״י למיעוט בקואליציה העירונית, בניגוד לרצון
מפא״י. לכן יעברו שני אנשי הסיעה הפרוגרסיבית לשעבר, יוסף גולדשטיין
ומרדכי שטדן, לאופוזיציה יחד עס נציגי הצ״כ לשעבר יפעלו לכיבושה מחדש
של משרת ראש העירייה.

• חרות תעמוד כתוקף על מינויו של נציגה להרככת ממי
שלה, אב יהזיר אשכול את המנדאט לגשיא. אס יעקוף הנשיא את
חרות ויבחר — בהתאם לזכותו — בנציג ליברלי או דתי, עשויה חרות לפתוח
במערכת תעמולת חריפה נגד הנשיא.

• אשבול יביע את הערכתו לעמדה הפדו-מפא״יית של
חיים משה שפירא, כמשא ומתן הקואליציוני, ככף שיציע
אותו לניטיא כמועמד להרכבת ממשלה. יהיה זה מתמה גרידא, מאחר
שיהנשיא ינקוט בקו שיוחלט עליו בצמרת מפא״י ללא פירסומת.

• עמדת מפלגות ״מועדון הארבע״ בשאלת המימשל הצבאי
לא תשתנה בעקבות הפננות־האבל על מות חמשת הערכים
בגבול הרצועה. ראשי המפלגות סבורים, שדווקא ההפגנות מוכיחות
על אזלת־ידו וחוסר־יעילותו של המימשל, ועל כן יש לבמלו.

ס מנהיג אחדות העבודה הקשיש, יצחק טכנקין, יחזור
להתערב כאופן פעיל במדיניות מפלגתו, לאחר שנות פרישה
ושתיקה ארוכות. טבנקין, שפרש בעקבות התנגדותו לפילוג במפ״ם, עוקב
אחרי המשא־ומתן הקואליציוני. דעתו לכאן או לכאן עלולה להכריע במפלגתו
לכיוון קואליצית ניר או ננדה.

• בקרוב תיפתח תחנת־טלביזיה גס בירדן.
שידורי בגדאד אינם מגיעים לארץ.

במדינה
מ שפ ט

מלחמת הילדים

״החתול״ ,היה כינויו הקבוע. לאיש לא
היתד, הוכחה שהוא הפורץ החודר לדירות
בקומות העליונות של הבתים הקל־אביביים.
אך מבנה גופו הנמוך והגמיש, זריזותו ודרך
עבודתו העצמאית, שיכנעה את כל המתמצאים
במקצוע שהוא האיש.
גם המשטרה הכירה אותו. היכרות זו
עלתה לו בשלוש תקופות־מאסר ממש. כשהובא
בפעם האחרונה בפני שופט, הבטיח
טוביה (״החתול״) זאושינסקי ( )47 שיחזור
למוטב. השופט נתן לו הזדמנות. הוא נדון
לשנתיים וחצי מאסר־על־תנאי.
המשטרה לא היתד, בטוחה כל כך בכוז־נתיו
הטובות. כשהופיעו לפני חודשיים
אמונה ביבי משכונת מונטיפיורי, ושכנתה
טובה רוביסה 13 והודיעו על נסיון
לפריצה לדירת אמונה, הראה החוקר מיד
לנערה את תמונתו של זאושינסקי :״אולי
זה הואי״ שאל אותה .״כן,״ ענתה ללא
היסוס ,״זהו! אני מכירה אותו!״
כטחון מופרז. בבית־המשפט לא עזב
את הילדה בטחונה העצמי. סניגור הנאשם,
חיים קאזים, הציג בפניה כובע ושאל :״את
מכירה את הכובע הזר?,״
״בטח,״ מיהרה הילדה להשיב ,״זה הכובע
שלו.״
״אולי זה רק כובע שדומה לשלו?״ ניסה
הסניגור לערער את בטחונה ,״הרי יש אלפי
כובעים כאלה!״
.לא, לא,״ התעקשה ,״אני מכירה אותו.״
ד,בטחון נראה לסניגור מופרז :״לילדים
יש בטחון מופרז, והם עלולים להיות בטוחים
גם במקרים של דמיון כללי בלבד,״
טען בפני השופט .״הנערה יכלה לראות
אדם דומה לזאושינסקי, ולהיות משוכנעת
שהיא ראתה אותו דווקא.״
אולם בטחונה המופרז של הילדה לא היה
מערער את התביעה לולא שמר לו עורך
הדין עד־הפתעה קטן. נער בן , 13 בן בעל
דירתו של זאושינסקי, טען בסד בית-
המשפט שראה את הנאשם ישן במיטתו
בערב הפריצה, בשעה 930 בערב.
השעה בה ראתה הילדה את הפורץ היתד,
9.30 בערב.
עולה בטעם

הונאות

הכד בתשלומי

:זד^יז

שיטה חדשה ומקורית נכנסה בשביעות
האחרונים לשוק ההונאות הישראלי. או״
ישר ותמים, לבוש בבגדים הדורים, נכנס
בצהרי היום לחנות לכלי חשמל. הוא מבקש
לקנות בתשלומים רדיו משובח, שמחירו
כיום כ־ 300 לירות ישראליות.
בעל החנות שמח על הלקוח הטוב, מציע
לו סחורה, עומד איתו על המקח ומקבל
ממנו לבסוף ו: לירות במזומן ושטרות
חתומים על סך 200 לירות נוספות.
האיש יוצא עם מקלט הרדיו בידו, פונה
לחנות הרדיו הקרובה ומציע לבעל החנות
לקנות ממנו את המקלט, תמורת הסכום
המינימאלי של 200 לירות ישראליות. מקלט
הרדיו נמצא כשר לחלוטין: רשיון המקלט
בידו, אישור הקניה מוצג בפני המעוניין,
ולבעל החנות אין ספק שרכש מציאה.
רוו חמייגע. כשמגיע מועד פרעון השטרות,
לא מופיע האיש אצל בעל חובו.
לאחר חיפושים, אם מצליח בעל החנות המוכרת
למצוא את הקונה, הוא תובע ממנו
את תשלום השטרות. אם האיש מסרב, יש
מקום רק לתביעה אזרחית, מאחר שעניין
ההונאה הפלילית אינו ניתן להוכחה.
אפילו אם יזכה המחזיק בשטרות במשפט,
הרי שתהליך גביית הממון הוא כל כך ארוך
ומייגע, עד שספק אם הקונה יחזיר אי־פעם
את הכסף.
השבוע החליטו מספר קרבנות לסוג חדש
זה של הונאה לא להמשיך להיכנע ללחץ
המסיבות שנוצרו בגלל הליקויים בחוק.
עורך־הדין נתן קנת הגיש בשם חברת
המשקאות ענבי ציון תביעה פלילית נגד
בנימין דדיש, שקנה ממנה משקאות, הבטיח
לשלם מאוחר יותר ולא שילם.
סעיפי האשמה :״מתוך כוונה להונות
הוא מעביר כל הגורם להעברת רכושו
המשועבד במתנה, במסירה או בהעברה
הקושי העיקרי בתביעה מסוג זה: להוכיח
שהאיש התכוון להונות כבר ברגע שקנה
את הסחורה. מאחר שהקונה המואשם יוכל
לטעון שהוא החליט למכור את מה שקנה
רק לאחר שיצא מהחנות, ישמש פסק־הדין
במשפט זה תקדים תשוב לכל הסוחרים
והקונים המבססים את פעילותם על מכירה
בתשלומים.

כונית ה״פורד״ המהודרת נעצרה.
!/הבחורה שעמדה על שפת המדרכה ניגשה
אליה. היא התכופפה קדימה, הכנים,-
את ראשה מבעד לחלון הפתוח של המכו נית
ושאלה את הגבר שישב ליד ההגה:
״רוצה?״
״רוצה? מה רוצה?״ שאל הגבר, אף כי
ידע, בעצם, בדיוק מה מציעה הבחורה״
שהרי לשם כך בדיוק הגיע לכאן. עוד ממרחק
של מאתיים מטרים הסיט את מכוניתו
לצד ימין של הכביש, האיט את נסיעתו
עד כדי קצב של זחילה. וכל אותי זמן
האיר בפנסים הגדולים של מכוניתו.
המקום: כביש פתח־תקווה, המוביל ממרכז
תל־אביב צפונה. כאשר הגיע בערך
מול הכניסה הראשית לקריה, מצא את
אשר חיפש: דמות נשית שעמדה ליד תחנת
אוטובוס של א נד. בשעה זו לא היתה כל
סכנה כי אמנם ייעצר כאן אוטובוס של
אגד.
הבחורה בכל זאת עמדה שם, לשם הסוואה.
בראותה את הפורד מתקרב, הרימה יד,
כמבקשת טרמפ. היא ראתה את המכונית
מתקרבת עוד מרחוק. הנהיגה האיטית,
האורות הגדולים, הנסיעה בסמוך למדרכה
— היא הכירה היטב את כל הסימנים,
וסימנים אלה העידו שהנהג מחפש את
הדבר שהיא היתד, מוכנה למכיר לו.
על כן׳ כאשר נעצרה המכינית, ניגשה
ישר לעניין :״רוצה?״

״עיטר לירות.׳,
*״ ן,״ ענה הנהג לבסוף ,״היכנסי.״
הוא לא צריך היה לפתוח את ה־לת.
הבחורה עשתה זאת בעצמה. בין השאי,
זה חוכך זמן. אך לפני שהספיקה להתיישב,
נקבה את מחיר השירות שהיא מוכנה להעניק
:״זה יעלה לך עשר לירות. במכונית.״
״טוב,״ ענה האיש והחליף את מהלכי
המכונית .״לאן נוסעים׳״
היא הורתה לו את כיוון הנסיעה. המכונית
התקדמה כמה עשרות מטרים ובהגיעה
לפינת רחוב נחלת יצחק, אמרה הבחורה:
״ימינה.״ המכונית חצתה את הגשר והבחורה
הורתה :״שמאלה.״ האורות של הרחוב
הראשי נעלמו מאחור. הרחוב הצדדי שבו

כן רואה אותם

נסעו עתה היה חשוך, וככל שהמשיכו לנסוע
התמעטו בתי המגורים המוארים והמכונית
החליקה אל תוך החשיכה.
״לאן את לוקחת אותי?״ שאל הנהג בסקרנות.

מיגרש שקט לא רחוק מכאן,׳׳ ענתה
הטרמפיסטית.

מכו גי ת עו קבת
פתעה עי פההב חו ר ה מבס אחורה.
/ודא ראתה אורות של מכונית העוקבת
אחרי הפורד, .סע יותר מהר *.ביקשה מהנהג,
.יש מכונית אחרינו.״ הנהג הגביר
את המהירות. אך המכונית העוקבת לא
נעלמה• .ייתר מהר, יותר מהר!״ האיצה
בו הנוסעת, .אני פוחדת. עוד מעט הם
ישיגו אותנו׳.
הנהג נתקף רגש לא־נעים. בסך־הבל
ביקש לאסוף נערת־שעשועים ולא היה לו
כל חשק להסתבך בפרשה מסוכנת. מדבריה
המבוהלים של הבחורה תיאר לעצמו, כ*
נקלע אל תוך מלחמה־זוטא של העולם התחתון
וכי עוד מעט יתחילו אקדחים לירוק
אש. .אני לא רוצה עניינים,״ הודיע, ועצר
את המכונית.
.לא! לא! אל תעצור,״ התחננה הבחורה.
״אני פוחדת.״
אך הנהג עמד בשלו. הוא לא רצה להסתבך
ברדיפה מן הסוג שרואים בסרסי גאנ־גסטרים.
ואז השיגה אותם המכונית העוקבת
דדה זה סטיישן חום־בהיר של ק״זר פרייזר.
הבחורה התבוננה בפני שני הגברים שישבו
בו. על פגיה הסתמנה אימה ברורה. .אני
אבודה,״ הפטירה ביאוש.
נהג הסטיישן, שחרחר גוף ומשופם, זינק
החוצה. הוא ניגש לפורד החוגר״ פתח את
הדלת הימנית ופקד על הבחורה. :ברוריה!
החוצה!״ הוא ליחיד, את הבחורה הנפחדת
אל הסטיישן, חזר לאחר־מכן אל הגהה

,אני מהמשטרה׳ הודיע. ,מותר להיכנס?״

עיזה חורץ ת?עציר
ך״י שוטר ביקש׳?ואו^!חי^״אתלזער

( 1דות בעל המכונית. אחר כך שאל אותו:
.אתה מכיר את הבחורה הזאת?״
.לא,״ ענה האיש.
.אתה יודע מי היא?״ המשיך השוטר
לשאול.
.כן,״ היתד. התשובה ,״היא זונה.״
אתה נשוי?״ שאל השוטר.״כן׳ נשוי ואב לשני ילדים,״ ענה האיש
ולבקשת השוטר תיאר בדיוק מה קרה רן
הרגע שהתקרב לבחורה העימדת ברחוב יעד
לרגע שהופיעו שני הבלשים במכוניתה.
במיוחד רצה השוטר לדעת אם היתד, ז*
הבחורה שעצרה אותו והציעהאת עצמד״
ואם ביקשה כסף. כי רק במיקרה זה יכלה
להיות עילה לעציר את הבחורה, על פי
סעיף 167 של החוק, שלפיו מוגדרת פעולתה
ב״שידול למעשה זנות״ .העונש הצפוי:
חודש מאסר או המש לירות קנס.
״האם הספקת כבר לשלם לה?״ שאל
השוטר.
הוא רשם את דברי הנהג על טופס רשמי
של מתן עדות, ביקש ממנו לחתום עליו.
על סמך זה יוכל לעצור את הבחורה, להביאה
לפני שופט .״האם אצטרך להופיע בבית־המשפט?״
שאל האיש.
השוטר חייך. כבר נשאלה שאלה ואת
יותר מפעם אחת כנראה. הוא גיסה להרגיע
את הנהג, בהסבירו כי בפני העדות הכתובה
לא תנסה הבחורה אפילו להכחיש את האשמה.
״ומה
יקרה אז?״
השוטר משך בכתפיו. .או קנס אד כמת
ימים בביזז־הסוהר.״
•ואחר־בך?״
אחר־כך תשוב ברוריה ליד התחנה העזו־בד״
תמשיך להציע את שרותיה כסרמפיט־טית
מיקצועיות

הוועה, מנהלת משא־ומתן עם שג שעצו, ועומדת שוב עם חנותה למקצוע

ן* יאלאתהיה שם לבד. כי ברוריה
• 1הינד, רק אחת מצבא שלם של נערות,
שבחודשים האחרונים הפכו לחלק בלתי-
נפרד של נוף הארץ. למעשה הן יצאניות
רגילות. רובן כבר עברו דרך חורבות
השטח־הגדול, בתי־הבושת המזוהמים ברוב-
עים המסחריים של העיר, ודרך רחוב בן-
יהודה.
אולם התופעה היא בכל זאת תופעה חדשה•
הזונוסעות — כך קוראים ליצאניות
הטרמפים — נבדלות מזונות־הרחוב כשם
שהשרברב נבדל מהמסגד. יש להן שיטות
עבודה אחרות, חוגלקוחות שונה, חוקי
פעולה משלהן והווי מיוחד.
בצורה הבולטת ביותר ניכרת תופעה זו
בתל־אביב. עם רדת החשיכה אפשר להבחין
בהן כשהן מפוזרות, בודדות או בקבוצות,
לכל אורך דרך פתח־תקוזה, מסביבת התחנה
המרכזית ועד לגשר המוצררה, לפני כיכר
עילית. מקומות הריכוז העיקריים שלהן הם
בקפה הקטן מול בית יהדר, בהצטלבות שליד
בית מעריב, ומול הקריה.
אולם אפשר למצוא אותן גם במקומות
אחרים: בדרך יפו תל־אביב, ברחוב ארלו־זורוב,
ליד קולנוע רמה ברמת־גן, בתחילת
כביש נתניה ובשאר עורקי התחבורה הראשיים
של הארץ, וביחוד בדרום.
רובן נמנות על יצאניות הרחוב הידועות׳
למשטרה, שנושלו מפינותיהן בגלל המצן־
דים המשטרתיים התכופים. אולם יש ביניהן
הרבה יצאניות צעירות, בנות 16ו־
,17 שזה עתה החלו לעסוק במקצוע. אלה
אינן מוכרות כלל למשטרה, יכולות בכל
מקרה, כשהלקוח אינו מודה כי אכן לקח
אותן למטרת זנות, לטעון כי הן סתם
טרמפיסטיות.
אל אלה נוספו לאחרונה זונוסעות מסוג
אחר, שלא היה נפוץ כל־כך בארץ. אלה
הן היצאניות למחצה או לרביע, שאינן עוסקות
במקצוע באופן קבוע, אלא יוצאות
מדי פעם בפעם לכבישים — אולי כדי
למלא את החסר בתקציב.
את אלה האחרונות אפשר לפגוש, בעיקר
בכבישי הדרום, ליד ישובי העולים ועיירות
הפיתוח. הן עוצרות טרמפים, עולות למכוניות
מבלי להצהיר את מטרתן, פותחות
בשיחה עם הנהג, ולפני שהן יורדות הן
מציעות לגשת איתן לביתן או למלון קרוב.

פרצלציה חדשה

י צ אנו ת הרחוכ בישראל, שהתדלדלה
במידה רבה בשל התפשטות הזונוסעות,
היתד, יצאנות מאורגנת. היצאניות עבדו
בפיקוחם הקבוע של סרסורים, כשלכל אחת
מהן אזור פעולה משלה, לתוכו לא היתה
מעזה יצאנית אחרת לחדור.
ביצאנות הטרמפים, שונה המצב. אמנם
רוב הזונוסעות עובדות בפיקוחם של הסרסורים.
אלה יושבים בקרבת מקום, יכולים
למנות את מספר הסיבובים שעושות
העובדות למענם. במקרה שד,יצאנית מתעכבת
ואינה חוזרת תוך פרק זמן מתקבל

גול משוד הרישוי בתו־אביב 1 :ו1וסעת 3מתיש לטומ3
על הדעת, הם יודעים היכן לחפש אותה.
כי קכל יצאנית יש מקום מיוחד, אליו
היא לוקחת את הנהג המזמין אותה. באזור
התעשיד, במזרחה של תל־אביב, עומדים
מגרשים ריקים רבים, החבויים בין
בתי־ד,חרושת ובין חורשות אקליפטוסים.
בעלי מגרשים אלה ודאי אינם יודעים כי
יש להם שותפות בבעלות.
היצאניות עשו פרצלציה משלהן של השטח,
ולכל זונוסעת יש מיגרש משלה,
בו לא תחנה המכונית של יצאנית אחרת.
סידור זה מאפשר ליצאניות לפעול ללא
הפרעה, שכן ספק אם לקוח יסכים לקבל
את שירותה במיגרש בו חונות גם זוגו־סעות
אחרות.
״יש לפעמים,״ סיפרה אחת הזונוסעות,
צעירה ממוצא עיראקי ,״שהקליינט לא רוצה
לנסוע למקום שלי. הוא פוחד שיכירו את
האוטו שלו בסביבה, או פוחד שאני אביא
אותו למקום שיכולים להסתכל. אז ה א
רוצה לקחת אותי למקום אחר. מה אני
עושה? אני מתחילה לצעוק שאקפוץ מהאוטו
ואז הוא מסכים לבוא למקום שלי,
או שה א מפסיד את העשר לירות.״
לאניני טעם מוכנות הזונוסעות להציע
גם שירות נוח יותר — בבית־מלון. אלא
שאז עולה התעריף ומגיע לשלושים ל״י
עבור חצי שעה.
אולם אפשר למצוא ביניהן גם כאלה

נעבוו נמה דקות: הלקוח מזמין דגסניתו

העובדות ללא סרסורים. אלה מתרחקות
לאותו חלק מהכביש שאינו הומה, צדות
לקוח אחד או שניים ומסתלקות מהשטח.
בין אלה אפשר למצוא עוזרות־בית ממוצא
פרסי, העובדות בניקוי משרדים באחד הבניינים
ברחוב אחד־העם, ויוצאות פעם או
פעמיים בשבוע לצוד לקוחות בודדים.

יצאנית, עלול היה
למצב בלתי־געים.

אותו

נהג להיקלע

מכוגית 7כ 7יצאנית

ך י התפתחות ענף יצאנות הטרמפים,
/נלודת כמה תופעות לודאי. שיטה חדשה
זו, שלמעשה מקובלות כבר מזה זמן רב

״עצור לזיהוי! ,,בערי איר! פה הראשיות, מביאה לעליה חדה
בזנות. מאחר שקל ונוח יותר להזמין יצא•י*
זונוסעת עובדת בממוצע חמש
נית למכונית מאשר לגשת אליה ברחוב
) 1שעות — משבע בערב עד 12 בלילה.
ראשי של העיר, עולה הביקוש מיום לי! ם.
בימי חול, בהם הומה הכביש ממכוניות
אין ספק שעליית רמת־החיים של אזרחי
נוסעים, היא מספיקה לשרת עד ארבע
המדינה משתקפת בתופעה זו. מחודש ללקוחות
בשעה. בממוצע היא מרוויחה בין
חודש מתרבה מספר בעלי המכוניות ה150ל־
200ל״י לערב.
פרטיות בארץ. אנשים משכבות עממיות
רחבות, שעוד לפני שנים מספר לא חלמו
אך כשם שהמקצוע החדש מבטיח רווחים
מוגברים ליצאניות, כן יש בו סיכונים שלא על מכונית פרטית, רוכשים להם עתה
היו בעת שאלה עבדו ברחובות העיר. מרגע רכב. וככל שגדל הביקוש, גדל גם ההיצע.
צעירות שחששו לצאת למקצוע זה מפחד
בו נכנסת הנערה למכוניתו של הנוסע,
היא נתונה, למעשה, בידיו. הוא יכול ל מעצר בידי ד,משמרה או זיהוי על־ידי
מכרים, עושות זאת ביתר קלות. ספק אם
הסיעה בכוח למקום שהוא רוצה, להביאה
העליה בזנות זו משתקפת בסטטיסטיקה
למקום בו נמצאים חבריו ושם ינצלוה מבלי
תשלום. הוא יכול להיות סתם תעלולן, כפי׳ המשטרתית. שכן המשטרה חסרת אונים
שקורה לפעמים, שיסיע את הנערה כמד, כמעט להילחם בתופעה זו.
עשרות קילומטרים ושם ינטשה על הדרך.
מדי פעם עורכת המשטרה סריקה. היצאהוא
יכול להיות גם בלש משטרתי, שיקחנה ניות המוכרות נעצרות ל־ 24 שעות, ואם
ישר לתחנת המשטרה.
אין נגדן עדות, הן משוחררות וחוזרות אל
מסיבה זו נוהגות הזונוסעות לנקוט הכביש. יצאניות בלתי מוכרות אין המשטרה
ממהרת לעצור, שכן כאן עלולות
כמה אמצעי זהירות. לפני שהיא נכנסת
להתרחש טעויות, כשיתברר שהנערה היא
למכונה בוחנת היצאנית את פני הנוסע.
באמת סתם טרמפיסטית.
אם הוא נראה לה חשוד מאיזו סיבה שהיא,
לא תציג את עצמה כיצאנית. אחרי שנוכחה
לרוב נוהגת המשטרה לעצור את הזונו־כי
אין מקום לחשד, היא תדרוש את התשסעות
בשעת פעולה, אחרי שהנהג כבר
לום עוד לפני שנכנסה למכונית.
מעלה אותן למכוניתו ומסיען למגרש שלהן.
לרוב נוהגים גם רועי־ר,זונות לערוך אולם אז נתקלת המשטרה בח סר שיתוף
ביקורת לפני ר,עליה למכונית. ישנן יצאפעולה
מצד ד,נהם ״מה פתאום זונה?״
ניות הדורשות את אישור סרסוריהן, ואלה
הוא אומר ,״לקחתי סתם טרמפיסטית.״ האף
רושמים במקרים חשודים את מספר
משטרה אינה יכולה אז לעשות דבר.
המכונית.
מצד שני גורמת הת־פעה לעליה תלולה
נוהג זה טומן בחובו איום כמום כלפי במקרי הפשעים המיניים בכבישים. הנהגים,
הלקוח. כאשר זה פונה אל יצאנית ברחוב,
המחפשים זונוסעות, נטפלים כמעט לכל
הוא נשאר תמיד אלמוני. אלמוניותו שימשה
נערה העומדת על הכביש. יש שהם לוקבפניו
אמצעי הגנה צפני סחטנותד. של החים
טרמפיסטיות, מתוך הנחה שהן יצאיצאנית
או סרט רה. אולם כשהוא מופיע
ניות. כשד,נערה מנסר, להבהיר את הטעות,
במכונית, משמש מספר המכונית שלו סימן־
הם חושבים שהיא מתחכמת. על רקע זה
היכר לזהותו.
כבר אירעו מספר מעשי אונם, ביחוד מצו
הסרסור יכול בנקל לזהות את הלקוח
נהגי מוניות.
לפי מספר מכוניתו. אמנם עד כה טרם
האספקט השלישי של הבעיה הוא האסהתקבלו
במשטרה תלונות על מעשי סחיטה
פקט הבריא׳יתי. מחוסר יכולת לאתר את
שאירעו בנסיבות אלה, אולם זוהי אפשרות
כל יצאניות הטרמפים, אין המשטרה יכובלתי
נמנעת.
לסחטנות מסוג אחר, הקשורה ביצאנות לה לפקח עליהן. הדבר עלול לגר! ם להתהטרמפים,
כבר היו הדים גם בבית־המשפט. י פשטות מחלות מין, ובאיזור הנגב כבר
ניכרת עליה במחלות אלה כתוצאה מזנות
לפני כשנה עצר אזרח את מכוניתו ליד
הטרמפים.
כיכר עלית ברמת־גן, כדי להעלות טרמאם
לא תמצא הדרך ללחום בתופעה
פיסטית אלמונית. רק אחרי שהחל לנסוע,
חדשה זו, לא רחוק היום שבו תופיע בהציעה
לו הטרמפיסטית את שירותה .״זה
ישראל תופעה חדשה ע ד יותר, המקובלת
יעלה לך עשר לירות,״ אמרה.
כבר בערי אירופה: היצאניות תנהגנה בהנהג
התמים, שלא התכוון כלל לצוד
מכוניות פרטיות, ולקוחותיהן יעמדו על
יצאנית, מיהר לקחתה לתחנת המשטרה. אוהכביש
ויבקשו טרמפים.
לם כשהגיעו לשם היתד, זו דוזקא הבחורה
שהתחילה לדבר. בצעקות, כשהיא ממררת
לפי קצב רווחיהן האדירים של הזונום־
בבכי, טענה בפני השוטרים כי הנהג לקח
עות, אין יום זה רחוק. הן רק צריכות
אותה בטרמפ וניסה לאנסה.
ללמוד לנהוג. כי הכסף לרכישת מכונית
אילולא הכירו השוטרים את הנערד, כ־ כבר עתה, אינו בעיר״

במדינה
ת ע רו כו ת
הכד ח 1ץ מרוגטקה
הגננת החיפאית עליזה כהנא התלוננה
השבוע במשטרה כי אלמונים פרצו לתוך
גן־הילדים שלה. חקירת המשטרה העלתה כי
הפורצים לגן־הילדים, היו ילדים שלא גנבו
מתוכו דבר, הם רק שיחקו בצעצועי הגן.
אותם ילדים יכלו השבוע להשביע את
רעבונם לצעצועים בדרך אחרת — על־ידי
ביקור בתערוכת הצעצועים הבינלאומית
שנפתחה בחיפה, כשבעשרים הביתנים שבה
מוצגים צעצועים וספרי ילדים נד 20 ארצות
(ראה קוצו טל צבר).
בית לפו הדוב. הילדים המבקרים
בתערוכה אינם חדלים מלהתפעל ממראה
עיניהם. אולם המבוגר, הנלוזה אליהם, עשוי
להבחין עד מהרה כי אין בתערוכה כדי
לספק את יצר המישחק של ילדיו. הצד החיצוני
של התערוכה ערוך בטוב־טעם, אולם
המוצגים עצמם הם בעיקר מסחריים.
רוב הצעצועים נועדו למשוך את סקרנותו
של הילד. הוא ודאי יתאווה בכל ליבו
לירבוש אותם עבורו. אולם ספק אם הם
יכולים לשמש לו כאמצעי־מישחק. רובוט
מיכני, היורה קליעים מראשו, מסוג
זה המוצג בתערוכה, הוא צעצוע מסעיר
ממבט ראשון. אבל קשה לשער שילד
כלשהו ימצא בו עניין זמן רב.
היחידים הנראים כמעוניינים בילדים עצמם,
ולא רק בשיווק מוצריהם, הם היוגוסלבים.
בביתנם הציגו צעצועי ילדים שנבנו
על ידי ילדים, כמו אקדח־עץ, רעשן
וחליל מתוצרת ילדים, או בית פו הדוב
ומחילת השפן של פליסה בארץ הפלאות.
מה שמאפיין את התערוכה הוא שאין
בה כמעט שום דבר מסוג זה שהילדים
משחקים בו באמת — כמו רוגטקות,
גולות או חישוקי ברזל.
כי התערוכה משקפת יותר את עולמם של
ילדי השוקולדה העשירים, מאשר את ילדי
הבננה הישראלים.
עסקים מחית ושמה סחבת
אחת מצורות הפרסום הטובות היא צורת
הפרסום הנע. מסקנה זו הניעה את מנחם
נוביק, פירסומאי תל־אביבי, לפנות לבעלי
מוניות, בהצעה להעמיד מודעות פרסומת
על גגות מכוניותיהם.
ההצעה נראתה אמנם לבעלי המוניות,
אך היא היתד זקיקה גם לאישורם של
המוסדות העירוניים המתאימים. לפני שנה
פנה גוביק לעירייה, הוא מילא טפסים,
דיבר עם מנהלים וסגניהם. לבסוף
נמסר לו שפנה למחלקה הבלתי־מתאימד-
הוא פנה למחלקה אחרת. גם כאן השתתף
בישיבות ובפגישות רבות — עד שיום
אחד, ששה חודשים לאחר הגשת
בקשתו, ראה להפתעתו מודעות פירסום
על האוטובוסים של חברת דן.
נוביק פנה לראש־העיר במכתב בו תבע
תשובה חיובית או שלילית, על בקשתו.
למכתב לא נתקבלה תשובה.
השבוע השיג פרקליטו של נוביק, עורך
דין צבי לידסקי, צו־על־תנאי נגד עיריית
תל־אביב שתבוא ותנמק מדוע לא תאשר
מודעות פירסום גם על גבי מוניות.
החי היי הג׳יפ, היי הג׳יפ: בקרית-
שמונה, הודיע אדם מבוהל לשוטרים כי
הג׳ים שלו נגנב, חזר כעבור כמה שעות,
התנצל כי בעצם שכח אותו ליד תחנת־הדלק,
בשעה שמילא את מיכלו בבנזין
מה שבטוח, בטוח: ברמת-גן,
בא סוכן־ביטוח לבקר בבית ידידו המבוטח
על־ידו, מצא במקום פורץ מועד, שעסק
בפתיחת הדלת, הזעיק את המשטרה, חסד
לעצמו על־ידי כך תשלום דמי־הביטוח
חתימה טובה: בירושלים, נעצר צעיר
ששלח לנערה גלוית שנה־טובה מקורית,
בה כתב :״הפסיקי להיות פרוצה, אחרת
סופך יהיה רצח אד הפח: בתל־אביב,
פירסם מעריב תמונה של מכונית״
הזבל שנפגעה במהומות בשכונת־התקודה,
כתב כי זוהי תמונתה של מכונית דן
שנפגעה באותה הזדמנות תגובת
שרשרת: באשקלון, התעכב נהג אמבולנס,
במאמציו להוציא חתולה אשר
ילדה את גוריה מתחת למיכסה המנוע של
המכונית, גילה, כעבור דקות מספר, כי
גם היולדת שלקח במכוניתו, ילדה בינתיים
בשלום בתוך האמבולנס.
חפ1לם חזח *425

שמעון אבירן וצ׳דה חותמים עד ספרי ״גבעתי״
הפרת משמעת חמורה
אגש1 כיגי כשחקן
פרם מאלף על ימי ילדותו של ד וי דכף
גודיץ בפלונסק, שמשום מה הושמט מה־ביאוגרפיות
שלו, גילתה השבוע אחותו,
צי פו ר ה כן ־ גו ריון, לרגל יום הולדתו
ה־5ד. סיפרה האחות: אביו של ביג׳י, אביגדור
גרין, הקים בפלונסק תיאטרון יהודי.
דויד, שכבר קודם התגלה כזמר, בעת ששר
במקהלה, צורף לתיאטרון כשחקן. הוא מילא
את תפקיד אוריאל בהצגת אוריאל ז׳אקוס־מה,
ואף השתתף בקומדיה היהודית שני
קוני למל. בעקבות הופעותיו הדרמתיות
הוא זכה להצלחה רבה, ואף הפך למרכז
ההתעניינות של בנות המין היפה בפלונסק
בחידון התנ״ך הארצי, שנערך השבוע
בהיכל התרבות בתל־אביב, נראה תת שר־הבטחון,
שמע ון פרס, כשהוא יושב על
המדרגות במעבר החציר. בין המושבים.
פרס, שאיחר להגיע לאולם, מצא את מקומו
תפוס על־ידי נער צעיר. הוא לא הקימו
ממקומו, ביכר לשבת על המדרגות
אגב, סוד שטרם פורסם על חתן התנ״ך
הנוכחי, הרב יחיאאד שיי ך: אלשייך
כלל לא חשב להשתתף בחידון השנה, ואף
לא נרשם אליו. רק אחרי שנוכח כי החברה
לחקר המקרא רשמה אותו כמשתתף,
בלי ידיעתו ומבלי שנשאל, הסכים בענוותו
להשתתף בו ח״כ חרות, הד״ר יו ה ״
גן כאדר, שהשבוע חגג את יובל ה־60
שלו, קיבל בזמנו הצעה מפתה למדי להצטרף
לדת הקתולית. היה זה בעת שבאדר
היה אחד מטובי הפרקליטים של פולין,
בעיר הולדתו קראקוב. פעם, אחרי שנחל
את אחד מנצחונותיו הגדולים בבית־המשפט,
הופיע בבית אביו קצין בדרגת סגן־אלוף,
נשיא בית־המשפט הצבאי בעיר. הוא בא
בשליחותו של הארכי־הגמון של הכנסיה
הקתולית, שהציע לאביו של באדר לשכנע
אותו להמיר את דתו, ולקבל על עצמו
את הדת הקתולית. כתמורה הובטחה לו
קתידרה באוניברסיטה של קראקוב
בישיבת מזכירות מפא״י, בה דנו על המשא־

והמתן להרכבת קואליציה ממשלתית, התברר
לנוכחים עד כמה כבר התבלבל המיועד
להרכבת הממשלה, לוי איצבול, מהמגעים
השונים. כאשר דיבר על פגישתו עם נשיא
המדינה, אמר אשכול. :בפגישתי עם הנציג
העליון

המרקיז כם־יפן[
כאשר התכנסו השבוע ותיקי גדוד 54
(ראה עמודים 16־ )17 נאלץ מפקדם לשעבר,
וכיום הרמטכ״ל, רב־אלוף צבי (״צ׳רה״)
צור, לעשות את הדבר ממנו הצליח להתחמק
במשך כל תקופת מלחמת העצמאות —
הוא נשא נאום בפני הגדוד. אורח כבוד שני,
מפקד חטיבת גבעתי, יטמעון אבירן, נפל
אף הוא בפח דומה. אך לפני שנשא את
דבריו, הוא גילה בי היתה הפרת־משמעת
מצד מארגני הכינוס — הוא ד,יתנה עמם
במפורש שלא ידבר בכנס. כדי לפצות את
שני המפקדים, הוענקו לשניהם המדליונים
הראשונים שהוטבעו לכבוד המאורע
הפיליטונאי אפרים קיש״ ,השוהה מזה
שבועות מספר בחו״ל, עומד לפרסם קובץ
של רשימותיו בגרמנית, שיוצאו לאור על־ידי
בית הוצאה גרמני במינכן. בינתיים
עורר עליו קישון את זעמם של ישראלים
רבים, אחרי שפירסם בשבועון השוויצרי
די וולטתכה פיליטון תחת הכותרת. תועה
בירושלים״ ,שלדברי המתמרמרים, אילולא
הכירו את הכותב, היו סבורים כי הוא
נכתב על־ידי אנטישמי שמעון יש״
ראלי מתכנן עתה להפוך את תכנית־היחיד
הנוכחית שלו — התאומים — לסרט באורך
מלא הזמר הישראלי, אריק
לביא, שסיים בהצלחה את שנת־הלימודים
באוניברסיטה של ניו־יורק, בה למד כתיבה
וביום סרטים, עומד לקחת חופשה מהמחזה
המוסיקאלי אירמה המתוקה, בו הוא מופיע,
ולצאת לסיבוב־הופעות בקנדה ובדרום־אמרי־קה.
רעייתו, השחקנית שושנה שני, שחזרה
מחופשת־מולדת, קיבלה לאחרונה תפקיד
חשוב במחזה טלביזיה תיאטרון
אהל עומד להציג בפני הקהל, במחזהו
הבא, ארבעה תחת קורת גג, שחקנית צעירה
חדשה — כרבה נאמן 21 שהיתה
תלמידת ביח־הספר הגבוה לדראמה ברמת־

פסגון י
• יצר החקלאות, מיצה דיין :״כדי שהנוער הערבי יוכל להתקדם
במדינה, צריך שהוא ירצה ויהיה מוכן להיות אזרח נאמן במדינה יהודית ציונית.״
9מועצת עידית עבי, בהצהרה רשמית על פרשת המהומות בעכו, בהן
תקפו תושביה היהודים של העיר את התושבים הערביים :״המועצה מביעה הבנה
לרגשות היהודים תושבי העיר, שלא יכלו להבליג נוכח הפרובוקציה.״
ס הפרופסור אלי גינצכרג, שביקר בארץ כאורח הממשלה לחקר החינוך
התיכון :״אם ישראל לא תשנה את מערך החינוך התיכון שלה — היא תתפתח
למדינה של פרופסורים ואיכרים.״
• מרדכי נמיר, ראש עירית תל־אביב, בקבעו כי ידוע לו מי אירגן את
מהומות שכונת־התקווה :״המישהו הזה לא היה אלא ספסר קרקעות ודירות,
המעוניין בהפגנה זו כדי להפחיד את העיריה.״
• עמוס קינן :״דור הולך ודור בא״ אך אותו הדור נשאר תמיד*.
ס הבמאי פיטר פריי, על להקת התיאטרון שלו :״גורלנו דומה לגורל סין
העממית — כמו שהיא עדיין לא זכתה להכרה, כך גם התיאטרונים בארץ מתעלמים
מקיום הלהקה.״
9העתונאי שבתאי טבת, בביקורת על הצגת תל־אביב הקטנה בחמאם:
״מאז הופעתו בעצרת מפ״ם בכיכר דיזנגוף, לא היה אורי זוהר מצחיק כל־כך.״

גן להקת הבאלט הבינלאומי של המרקיז
דה קואווס, אחת מלהקות־הבא־לט
הטובות בעולם, העומדת להופיע בימים
הקרובים בארץ, נקראת על שמו של המרקיז
הישיש בן ה״ ,75 שנפטר השנה. המרקיז,
דמות אגדתית, שנפח את נשמתו כש־להקת־הבאלט
שלו רוקדת סביב מיטתו,
אהב תעלולים ומעשי קונדס, והתנהג כאביר
מהמאה שחלפה. לפני שלוש שנים,
בהיותו בן ,72 הזמין לדו־קרב את הכוריאוגרף
הנודע סרג׳ ליפאר, מהגראנד
אופרה בפאריס. ליפאר עבד במחיצת המרקיז,
בשעה שזה הקים את להקתו לפני
14 שנה. כאשר פרץ לאחרונה בינם ויכוח
על בעיות כוריאוגרפיות, סטר המרקיז על
לחיו של ליפאר. ליפאר לא טמן ידיו
בצלחת, ור,מרקיז הזמינו לדו־קרב חרבות.
למרות התערבותם של אישים רבים, התקיים
הדו־קרב ביער בולון. התוצאה היתד, מפתיעה
— המרקיז הצליח לגבור על יריבו,
הצעיר ממנו ב־ 20 שנה, פצע אותו קל.

על המסעדה נדבן
הזמרת יפה ירקוני יצאה לסבוב הופעות
בארגנטינה, אחרי שהייה ארוכה ב־ארצות־הברית.
יחד עמה נטע כמובן גם
בעלה הסוחר, יצייקה ירקוני, שנגדו
מתנהלת שוב חקירה בפרשת אירס״ו. במושבה
הישראלית מתלחשים כי סיבות הנסיעה
אינן אמנותיות כל־כך, אלא הושפעו
מהעובדה שארגנטינה אינה קשורה בחוזה
הסגרה עם ישראל צופיה אלדוכי,
אשתו של העתונאי צבי אלדוכי העצור
בספרד, החלה לעבוד כמלצרית, כדי לפרנס
את עצמה. היא עובדת בקפה הישראלי
אקסודוס בניו־יורק, השייך למלחין שמו״
אל פרשקו מאז התפרסם לפני
שבוע מאמרו של בעל מסעדת קליפורניה,
אייבי נתן, בגנות ידע־האהבה של ה־צבריות,
אין כמעט צברית העוברת בסביבת
מסעדתו שאינה מוצאת לנכון לתקפו על
דיעותיו. כמה מהן עושות זאת באמצעות
הטלפון, כמו אותה אחת שקבעה לו פגישה
על־מנת להוכיח לו שכתב שטויות. מובן
שלא באה. בינתיים זכה אייבי בכינוי
.הנדיב הידוע״ — וזאת אחרי שתרם
השבוע פסנתר לגייסות השריון. הוא חושב
להפוך תרומה זאת לנוהג, כיוון שלפני
שנה תרם פסנתר לכפר האמנים עין־הוד
מיקי זק, אחת הדיילות של אל־על,
עזבה את השירות. הסיבה: חתונת־פספורט.
היא נוסעת לשווייץ על־מנת להינשא לאיש־עסקים
שווייצי גם שחקנית אהל בעבר,
וכיום דיילת אל־על, יהודית (״ג׳ודי״)
עמיר, עומדת להינשא בקרוב. ידידה האמריקאי
הגיע ארצה. אולם לפני החתונה
הוא החליט ללמוד עברית, ונרשם לאולפן
בנתניה. כדי שג׳ודי לא תלך ברגל, הוא
הביא עמו מכונית מפוארת אחרי שמונה
שנים, בהן מופיעים ה יי ם *גליה
טופול תמיד על במה אחת, הם מצאו
את עצמם לאחרונה על בימות נפרדות. חיים
מופיע בתפקיד פטריציו באילוף הסוררת,
בתיאטרון העירוני בחיפה, ואילו גליה אשתו
במועדון התיאטרון החיפאי. אלא שהסתבר
שגם מצב זה אינו ערובה לאי־הופעה משותפת.
השבוע, כאשר חלתה מרים גברי־אלי,
ד,ממלאה את תפקיד הפונדקאית באילוף
הסוררת, הוזעקה גליה למלא את
תפקידד.

שלו וריקוד בטן
(המשך מעמוד )8
הישראליים בבלגרד את ההחלטה בשמחה,
ולחשו: זה באמת נצחון לישראל.״
איזה ניצחון? אומנם ביקשו מדינות ערב
לגנות את ישראל כראש־גשר לאימפריאליזם,
ולזה התנגדו או־נו ואחרים, וחלק זה
של ההצעה נפל. אך הועידה החליטה ש־צריך
לבצע את החלטות או״מ משנת . 1947
האם ישראל מסכימה לזה כפי שתהיה ל־עתונאים
האלה זכות לשמוח? החלק שנפל
מן ההצעה היה, למעשה, החלק הבומבאסטי,
שאינו משפיע בצורה מעשית־לפחות על
ישראל. ואילו החלק שאישרו אותו היה החלק
המעשי, שאם יבוצע, יכריע את עתיד
ישראל.
אומנם על דבר אחד בענין זה אפשר היה
לשמוח. הוויתור של עבד אל־נאצר בקשר
לחלק הראשון של ההחלטה הוכיח דבר,
שהעתונאים הישראליים שהיו בבלגרד התעלמו
ממנו. הוא הוכיח שענין הניטראליזם
והצלחת הועידה היו חשובים הרבה יותר
בעיני נשיא רע׳־ם מעניין גינוי ישראל. וזה
אומר הרבה דברים.

ההרפתקנים

משרד הראשי: תל־אביב: רח׳ פרוס׳ שור ( 7ליד הקסטל) • טל 42193 .
כ;י־כרק, ורוח.
בני־ברח.
זז, מהנדס א. אמי, רח׳ תל־חי ,6
דתיי, 16 -,
הי׳ דסלר
יח׳ הר׳
גרוס, רה׳
טל 69574 .
זילברמן את יעקב, שד׳ ירושלים ,45
טל 81320 .
יה, הר, רח׳ שער הגיא ,3טל 2651 .
ת״גן׳דוכן, רה׳ ביאליק ,30 טל 72500 .

טל 2896 .
בני״ברלף ״מאיר״ ,רח׳ רבי עקיבא ,41
0ל2584 .
רמת־יצחק, אברמוביץ, רח׳ ירושלים 8
דמת״ידם״ ,בודים, כל־בו ״סלע״ ,מ״פ

סיסח בסילון
ראיסדח וצונח
סיור רב רו שם

של 9ימים

וכוסים רחחוות
הכדורגל נסווינו
לזוכה בחיוון

ידיגנגת
סי גי ג ג ־ גו
תוספת
המצורפת

ל״ידיעות

הספורט
יום

יום

אחרונות״

ה רצם בימי הועידה התרחשו כמה
לדב רי ם מעניינים. שמואל שגב ממעריב
ואלקנה גלי מידיעות אחרונות עניינו את
שאר העתונאים הישראליים. שניהם תמיד
היו ביחד. יהושוע חלמיש, גם הוא מידיעות
אחרונות, כמעט ולא נראה עם ה־קוליגה
שלו, חוץ משעות משלוח המברקים
לעתון.
אך שגב נשאר המעניין שבכולם. הוא
ראה שחלמיש הצליח להגיע לסולם האוירון
של עבד אל־נאצר — ומיד עשה אותו דבר
והסתנן לשם. שניהם נראו בשתי תמונות
עם נשיא רע״ם. אנשי הבטחון והעתונאים
הערביים הרגישו בהם ומיהרו להקים
שערוריה שלמה. ביום הראשון של הועידה
נלקחו התעודות מהעתונאים הישראלים. היה
ברור שאנשי הבטחון הערביים תיכננו זאת
עם אנשי הבטחון היוגוסלבים, אולי בהציגם
את התמונה של שגב ליד עבד אל־נאצר.
אדבר אמת. לפני שנסעתי מכאן לחשו
באזני כמה חברים ששגב וגלי הם אנשי השב.
את שניהם הכרתי רק בבלגראד. כל
פעם שאמרתי שלום לעתונאי ערבי או דיברתי
איתו, מצא שגב לנכון להעיר לי:
•יש לך גישה חופשית אליהם.״
פעם נפגשתי עם אחמד בהא אל־דין בקב־לת־פנים
שהוזמנו אליה כל העתונאים על-
ידי אגודת העתונאים היוגוסלביים. החלפנו
כמה מילים, כשאנחנו עומדים בין מאות
עתונאים. שגב עמד וספר את הצעדים
שלנו. כשעזבתי את אחמד, שאל אותי שגב:
״על מה שוחחתם? דיברתם יותר משעה!״
יש לציין שקבלת הפנים כולה לא ארכה
יותר משעה.
מתוך הכרת תודה אציין ששגב היה כל
הזמן חביב אתי. אפילו הזמין אותי לארו־חת־ערב
ולבלוי במועדון־לילה. כלהעתונאים
הישראליים היו אותו ערב ביחד. שגב אמר
בעליצות שהוא מזמין אותי כדי שאכתוב
עליו מאמר השמצה בהפולם הזח .״זו ה־פירסומת
הכי טובה,״ אמר. לבקשתו הצטרף
גם גלי .״אם אכתוב,״ הבטחתי ,״אכתוב
רק מה שעשיתם, כולל הבקשה להשמיץ
אותכם.״
לזכותם אציין שהם מצאי לנכון להתעכב
יחדיו בצירות ישראל בבלגרד, כשהעתונאים
הישראלים הוזמנו על־ידי הציר לשיחה
קצרה. כאשר יצאו העתונאים, גילו ששגב
וגלי נשארו שם.

שולחן ועידת השלום
ך* תפלאו. גם ועידת־שלום ערבית־ישר
4 1אלית נערכה בבלגרד. הועידה החשובה
והיקרה היתד, צריכה להתקיים במקום חשוב
ויקר. היא התקיימה במועדון־הלילה של
בית־המלון המפואר ביותר בבלגרד, מסרו־פול.

כמעט
כל האורחים — חוץ משני אמריקאים
— היו עתונאים מארצות ערב או
עתונאים מישראל. אפילו רקדנית־הבטן היתד,
מצריה.
הועידה הגיעה לשיא כאשר עלתה הרקדנית
המצרית על שולחן הישראלים והתחילה
לרקוד. אך שגב לא ידע לשבת בשקט.
כשהבדיחה אותו הרקדנית לשתות את
הכוסית שלו עד הטיפה האחרונה, ניסה
לנשק אותה והיא קפצה מעל השולחן, אל
שולחן העתונאים הערביים.
העתונאים הערביים נראו מרוגזים. כאשר
גמרה הרקדנית לרקוד לא מחאו לה כפיים.

נענוו 13 שנה ג?

הגדוד, שחזרו להיות חבורה טרח ותוססת.

* * בצעיההפיכהכדמשק הוכיחו
)4השבוע חוסר־התחשבות בישראלי אחד
לפחות. היה זה ראש המסה הכללי של
צה״ל, רב־אלוף צבי צור. הם פשוס קיל־קלו
את תכניתו של צ׳רה לבלות ערב עם
החברה. ההזדמנות: הכנס הרביעי של ותיקי
גדוד ,54 גדודו של צ׳רה במלחמת העצמאות.
החברה התאספו על פי הזמנה קטנה ב־עתונים
ובקול ישראל. תושבי תל־אביב יכלו
לראותם מתגודדים מול בית־ספר ביאליק
שברחוב לוינסקי. על טפסים שהוכנו מראש
רשמו את שמותיהם, כתובתם הנוכחית,
תפקידם בגדוד והכינוי שלהם באותם הימים.
הם כתבו מרדכי פז, בנימין גרינשפאן,
שלום קרני, בת־שבע שטרייקס, יצחק ור־דינר,
צבי ברוק, יעקב לבקוביץ׳ .אבל ספק
אם היו מארגני הכנס מזהים אותם. כי אזרחים
מכובדים אלה ידועים יותר בין חבריהם
כמוטקה, יומקה, סטאשק, בת־שמונד*
איזי, צ׳ווק ויאנק־פירדולה.
בסך הכל נראו כחבורת בורגנים היוצאים
לטיול עם נשותיהם וילדיהם. אולם
ותיקי התושבים של חלק זה של העיר
יכלו לזכור התאספויות קודמות של הגברים
שבחבורה. כי כאן היתד, אחת מנקודות
המיפגש של לוחמי גדוד 54 של גבעתי,
לפני צאתם לפעולות.

לוחמי חירום

• * פילוגהגהאו טו בו ס של אגד ש־
* * הסיע אותם למקום הכנס, במבואות
חוליקאת — היא שדר,־ד,נפט חלץ של היום
— היה מלוחמי הגדוד. על כן, כאשר חלפו
תוך כדי נסיעה על פני שדות־הקרב של
הגדוד, לא היה צורך לצעוק :״היי נהג!
עצור רגע!״ הנהג ידע בדיוק היכן להאים
כדי לאפשר לנוסעיו להעלות זכרונות.
ההיסטוריה של גדוד 54 משתרעת ממבואות
תל־אביב ועד לשערי הנגב. חייליו —
שהתארגנו לראשונה בפלוגות חי״ש תל־אביב
של ההגנה — לחמו על גבול יפו,
בשכונת־התקוזה, בתל־אל־ריש. כאשר נכבשה
עמדת ההגנה בבית הקרן הק״נות ליד
בית־דגון, נקראו אנשיו ממחנה יונה בתל־אביב
לחפות על הלוחמים הנסוגים.
אולם כל אלה לא היו, למעשה, אלא
הקדמה לפעולותיו העיקריות של הגדוד.
כמו יתר שלושת הגדודים של חטיבת גבעתי,
אפשר לסכמן במשפט קצר: חסימת
דרך תל־אביב בפני הצבא המצרי. אמנם
השתתפו פלוגותיו גם בקרבות על לטרון
והרטוב, וליוו שיירות לירושלים, אולם
בראש וראשונה היו אנשיו לוחמי הדרום.

6צ 1שמות

ך * הלךברדתךל: ג ב, זכור אותנו.״
*\ |כך כתוב באותיות נחושת על בסיס

הם באו עם נשותיהם וילדיהם, ד1כוו את הימים שהיו לוחמים

אנשיי

האנדרטה לזכר חללי הגדוד. אפשר לראותה
זמן רב לפני שמגיעים אליה: עמוד בסון
שגיא, שאינו אלא שלושת החיצים שסימלו
את מיבצע עשר המכות, מיבצע פריצת
הדרך לנגב.
גדוד 54 ביצע את המשימה. הוא כבש
את כאוכבה ובלילה השני עלה על שבע
הגבעות של חולייקאת. על כל גבעה היתד,
שרשרת של בונקרים ועמדות. מתחילת
הערב עד אור הבוקר נמשך הקרב. בפיק-
לעים, ברובים, ברימונים, בכידונים ובשיניים•
עם שחר דייתה הדרך לנגב פתוחה.
גדוד 54 ביצע את המשימה — ונפח את
נשמתו.
אמנם המשיך הגדוד להתקיים זמן רב לאחי
מכן. אמנם עוד מולאו שורותיו בחיילים
חדשים ואמיצים, ופלוגותיו המחוד־שות
המשיכו לתפוס את הרכסים מסביב
לכיס פאלוג׳ה. חייליו עוד נפלו, אך אחרי
חולייקאת, שוב לא לא היה אותו הגדוד.
126 שמות ההרוגים החרוטים על בסיס
האנדרטה מהווים כמעט שליש מן הלוחמים•
ומי שאינו רשום שם, נמצא, כמעט
ללא יוצא מן הכלל, ברשימת הפצועים. כי
לא היה כמעט לוחם אחד של גדוד 54
אשר לא שפך מדמו על אותן הגבעות.
כיום עוברים רק מעטים על פגי האנדרטה•
כי הדרך, שנפרצה במחיר כה יקר,
שוב אינה אלא דרך־מישנה לנגב.

_ ״ א ב המשפחה״
^ מכוניות נעצרו בשורה ארוכה ל

1צידי הכביש. מכוניות־פאר חדשות בצד
טנדרים משופשפים. כי גדוד 54 צעד תמיד
עם הזמן. אם צה״ל הסדיר העלה את חיל
הרגלים על גלגלים, אין שום סיבה מדוע
לא יעלו ותיקי הגדוד על גלגלים משלהם.
מסביב לאנדרטה התנופפו דגלי המדינה.
ליד שולחן הכבוד ישבו האורחים המיוחדים:
צ׳רה, שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר בצה׳׳ל,
שמעון אבידן, האיש שבימי ההגנה נקרא
בשם הכינוי ״גבעתי׳ ואשר על שמו נקראה
החטיבה שלחמה תחת פיקודו בתש״ח; אבא
קובנר, קצין התרבות החטיבתי שחיבר את
הדף הקרבי שלו באותו להט חיילי שבו
פקד על הפרטיזנים היהודיים ביערות וילנה.
צ׳רה השמיע כמה דברי ברכה קצרים
והתנצל על כי המהפכה הסורית מאלצת
אותו לקצר את נוכחותו. גם אבידן —
כיום מזכיר הקיבוץ הארצי — הסתפק ב־במה
משפטים. הוא דיבר כ״אב המשפחה••
ואחר־כך, ניתנה רשות הדיבור לחברה.
תחילה דיברו באופן חופשי. שיחת־רעים
גדולה וכללית, כשהם עוברים מקבוצה לקבוצה,
לוחצים יד, מתחבקים או מחליפים
קללה רוויית אהבה.
כמה מן הנשים עמדו מן הצד, מתפעלות
מן השינוי שחל לפתע בבעליהן. אבות המשפחה
הכבודים נעלמו, ובמקומם התרו
אשת
השועל

צצו צעירים שובבים
כמה מן הנשים שלא
התנהגו באותה צורה.
בגדוד ,54 שם הכירו

וצעקניים. אבל היו
הופתעו כלל. גם הן
כי גם הן היו חיילות
את בעליהן־לעתיד.

שיר?חובשת

ן• הודה באטום היד, מ״מ כמסייעת; ומזה
הקטנטונת והשחורה היתד, חובשת. כיום
הוא עובד בחברת־החשמל והיא הספיקה
ללדת לו בן ובת. לבכור קראו דן, כי ב־גימטריה

יצחק הרפז הוא כיום חבר דן. פעם היה
נהג בשועל׳ שמשון. מלי שירתה אז במטה
החטיבה, ושם הכיר אותה. כיום יש
להם שלושה ילדים והם גרים בהדר יוסף.
יהושוע גולדפארב בלט בין משתתפי הכנס
במדיו הצבאיים. גם מבלי לראות את
דרגתו אפשר היד. לנחש כי הוא רס״ר ב־צר,״ל.
השפם הבלונדי המטופח, היציבה
הקפדנית, המדים ד,מגוהצים — ומעל כל
אלה שני כוכבי וותק בשולי סימן דרגתו.
באחד מבסיסי ההדרכה המשוכללים של
צה׳־ל מטיל בודדאי שמו של רס״ר גולד־פארב
אימים על טירונים ירוקים. אבל אשתו
רותי יודעת מי בדיוק האיש שבתוך המדים.
היא גם ידעה זאת בימים ההם, כאשר
היתד, חיילת בפלוגת המטה והוא רב־סמל
גדודי .״כל חברותי צחקו עלי אז,״ היא
נזכרת .״איך יכולתי ללכת עם רס״ר.״
מה רמת המישמעת של שני ילדיהם? זה
סוד צבאי.
על לאה השחרחורת והיפה נכתב פעם שיר
סנטימנטלי בידי אחד מפייטני הגדוד. כי
לא זו בלבד שהיתה שחרחורת ויפה, אלא
שהיתה עטופת הילודה,אהבה המיוחדת הסובבת
כל חובשת בגדוד קרבי. היא הכירה
את נועם לאונר הבלונדי. כאשר כבר היה
מפקד פלוגה. שניהם אף נשלחו לאותו
קורס מם־כפים: הוא כמדריך, היא כחובשת.
במסיבת הסיום של הקורם זכה הזוג לכמה
חרוזים באופרה המאולתרת. שרה החובשת
באופרה :״את כל ימי בנועם אבלה /
הוי איזה כייף היה במחנה.״ כיום היא
אחות בבית־ספר, ואילו נועם, צאצא ה־בילו״יים
של ראשון־לציון, הינו עורך־דין
וסגן ראש עירית ראשון־לציון.

חזרה לשדות פלשת

בקדי?אק חזרה?מביאות
ץ* סמר המיפגש היתר, התחרות בין
*<) הפלוגות. יצחק דיבון (דוידזון^ סגנו
של צ׳רה בימים ההם, קרא לנציגי ארבע
הפלוגות אל הרחבה .״נתחיל בחידון,״ הודיע.
לאור פנסיו של טנדר צבאי החל החידון:
ציין מספרי המשלטים החשובים שעליהם
נלחם הגדוד (התשובה: בין השאר גם גבעה
— 105 שם נפצע גמל עבד אל־נאצר) .באיזה
קרב נלקח לראשונה נשק מצרי כשלל?
(התשובה: רובה אנטי־טנקי, בכפר

היא אביבה, אשת עובדיה
רכטמן, איש שועלי שמשון.
הם הגיעו לגדת כזוג נשוי, היא כחובשת, הוא כנהג קרבי״

נשואי הוס״ו

קאת. עתה התכנסו החתיקים כדי להיזכר בעבר, בהשתתפות המג-ד שהפך בינתיים רמטכ״ל.

הערבי יבנה ).באיזה מישלט היתה כמות
הפרעושים הגדולה ביותר? (על אף המועמדים
הרבים לכבוד זה, זכה מישלט בית־דרס
.״שם אכלו הפרעושים את כל מלאי
ד,די.די.סי לפני שהספיקו להוציא אותו מן
הפחים.״) מי היה הטיפוס הפופולארי ביותר
בגדוד? (התשובה: מולכו, החייל המקועקע
שהיה גם הזקן והקשוח ביותר בגדוד ).מה
מספר הזוגות הנשואים מקרב אנשי הגדוד?
(התשובה: שמונה).
בעת סיכום הנקודות, נמצא כי פלוגת המטה
ופלוגת שועלי שמשון צעדו בראש,
עם שמונה נקודות כל אחת. על כן הוחלט
להציג לשתיהן שאלה נוספת :״כמה בחורות
בשם מירד, היו בגדוד?״
נציג השועלים, שאול גוזמן, ניגש למיקרופון
.״אצלנו בפלוגה היו שתיים: מירה
הבלונדית ומירר, השחורה (כיום אשתו של
זוכה פרם עיריית תל־אביב לאדריכלות,
נחום זולוטוב) .אחר־כך היתד, גם מירד,
עם הצמות. והיתה מירד, שהלכה עם זה,
מה שמו? היתד, גם עוד אחת, בפלוגת־המטה.
אני לא זוכר את שמה
שאול התקשה יותר ויותר במתן התשובה.
ואז נקרא נציג פלוגת המטה למיקרופון.
הוא הקריא את השמות בקלות מדהימה:
״מירד. פיינשטין, מירר ואז הקימו השועלים
צווחות של תרעומת .״הוא היה

עם רותי מפלוגת המטה
נרקמו בהיות שניהם בגדוד.
ביום יהושע גולדפרב הוא רס״ר באחד סבסיסי ההדרכה.

שלם הגדוד! זה לא הוגן! הוא זוכר את
כל השמות מפינקסי־התשלומים.״
אחד השועלים עלה על ספסל, ובפארודיה
מפוצצת של מסית המונים, החל צועק:
״אנו נלחמנו בחזית! לא נרשה הפליות!
תשאלו אותם שאלות קרביות! תשאלו אותם
מה זה רובה!״
הנוכחים התגלגלו מצחוק. עד שלבסוף
נאלץ דיבון להכיר בצידקת השועלים ולהציג
שאלה חדשה :״מה זה עקום?״ נציג
השועלים זכה ברוב תשואות לנצחון :״חייל
הרוקד מפני שהוא פצוע.״ הוענקו, איפוא,
ארבע בונבוניירות לשועלים. הם אף זכו
בפרס הראשון של תחרות ההגדרות: בקבוק
וזיסקי. אלא שהבקבוק התגלה כ־בקבוקון
זעיר, שלא יכול היה לרוות את
צמאון השועלים צמאי־הדם.
השמחה היתד, בתדאי נמשכת עד שעות
הבוקר. אלא שלחישות הילדים גברו על
יללות השועלים הזקנים .״אמא, אני רוצה
הביתה!״ אמר הדור הצעיר. ואמא נתנה
פקודה לגיבורים הגדולים, שהחלו מקפלים
את הזנב. על כן, בשיא הצהלה, כל עוד היו
כולם במקום, הודיע דיבון ברמקול, בערך
כך :״בהתחשב עם הילדים, נלך הביתה•״
לוחמי גדוד 54 התיישבו ליד ההגה של
הדודג׳ים, הפורדים והקאדילקים וביצעו
נסיגה אל המציאות של ספטמבר .1961

אל מפקד הפלוגה
קמה בקורס
עתה נרים לאה ונועם לאונר בראשון־לציון, יוזד עם

אהבת חובשת

ספורט
כ דו רג ל

האיש שעמו במוס השעחויה שגרמה לבי

הרדיפה הגדולה

ם?ידיפ ;
.תלמידים ! סטודנטים1 הרשמו עוד היום לקורס החדש ל
קצרנות עברית ו/או אנגלית

(שני חודשים׳ פעמיים בשבוע)
ב״אולפן גרג 0 8 £ 0 0
המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל״אביב: רחוב גורדון .5
חי ס ח: בבית־הספר •במעלה*.
רחוב שמריהו לוין .30

חזבלחח

תכונה בלתי־רגילה הורגשה ביום הרביעי
האחרון בנמל חיפה. עשרות פועלי־הנמל
התקבצו סביב קבוצת עסקנים ידועים בעיר,
המתינו על הרציף לבואה של האניה
אנוטריה. היתד זו תכונה שאמרה דרשני,
שכן העסקנים היו עסקני קבוצת הכדורגל
של הפועל חיפה, בראשותו של מזכיר האגודה,
משה זוהר. היה ברור שהמצאותם
של עסקנים אלה על הרציף באה להודיע על
צייד קרוב.
שכן אגודת פועלי חיפה נהנית מיתרונות
שאין לאגודות אחרות. עסקניה מקבלים
אינפורמציה מוקדמת על העולים הבאים
לישראל עוד לפני שאלה מגיעים ארצה.
כשהם מאתרים ברשימה כדורגלן ידוע.
מיד הם מזנקים לצוד אותו.
אלא שהפעם הבחינו בתכונה גם אוהדי
אגודות אחרות. הם מיהרו להודיע על כך
לאגודותיהם, ומיד התחיל מירוץ מטורף
של עסקני אגודות נוספות אל הנמל.
מרוץ באישון לידה. כאשר עגנה
אנוטר״ה ליד הרציף, זינקו עליה העסקנים.
יעודם היה אמיל סאבו 21 כדורגלן
צ.צ.א. רומניה — אלופת רומניה בכדורגל,

מאת יצחק שלו

מובטחת!

המנוי- קיבלת תפובונג,
וא פרס

אווזו בתקרם.

מד ויליאם מלברט

107

מוען

לגיל

,110

משום שבכל יום הוא שותה 2ליטר
בירה. הוא החל לשתות בירד בגיל
צעיר. דודו הגיע לגיל 110 באותה
נוסחה בדוקה.

אנו קונים
מצלמות ואביזריהן וכל הקשור
בצלום ומשלמים מחירים טובים
! הנצח על־ידי צלומים!
כל המצלם מעשיר את חייו!

600.000
מכוניות קרדינאל בשנה הראשונה?
זוהי תכנית הייצור למכונית קרדינאל.
מכונית זו היא התשובה של פורד למכונית
פולקסוזאגן הגרמנית. כמות
ייצור גדולה זו מעידה על האמון שאנשי
פורד רוחשים למכונית החדשה.
הקרדינאל תבנה הן בארצות־הברית והן
בגרמניה. וללא ספק יבנוה גם באחרים
מבתי־החרושת של פורד במדינות שונות,
תוך שימוש בחלקי חילוף שייווצרו
בארצות־הברית גופה ומחוצה לה. הקרדינאל,
שהיא מכונית קטנה, קטנה
מאד, תוצג לראשונה בפברואר או
מרץ של שנת .1962

שמו של המשורר יצחק שלו ריתק בשבועות האחרונים התעניינות ־
ציבורית נרחבת, עקב השתתפותו בהידון התנ״ך המחוזי בירושלים.
בגללו היו מארגני התחרות חייבים לערוך את התחרות המחוזית
מחרש. שלו, מורה וחוקר תנ״ך יליד טבריה 42 עלה גב אחרי
התחרות המחודשת לשלב־הגמר של חידון התנ״ך הארצי, אך לא זבה
כתואר. בעמוד זה, נענה שלו לבקשת ״העולם הזה״ ומספר על מה
שהתרחש מאחורי הקלעים של החידון הארצי, שנערך ב״היכל התרבות״.

כדורגלן סאבו
הצייד התחיל בנמל
ושחקן נבחרת רומניה הצעיר, שהגיע מאירופה
עם משפחתו, כעולה.
אמיל היה נפחד ומבולבל מקבלת־הפנים
הבלתי־צפויה. העסקנים הקיפוהו מכל צד,
משכו בבגדיו, המטירו עליו מטר של הצעות
קוסמות ומפתות. השחקן הצעיר,
שלא עמד על משמעות הנעשה סביבו,
חיפש מחסה תחת כנפי אביו, הצליח בקושי
לפלס לו דרך לאוטובוס, שהובילו
למקום שהועד למשפחתו על־ידי הסוכנות.
ברגע זה התחיל מירוץ הצייד. הפועל
חיפה הזעיקה את צבי טנדלר 26 כדורגלן
צעיר שעלה ארצה מרומניה ונצוד על־ידי
הפועל חיפה ושכבר הספיק להיכנס
לנבחרת הלאומית. סנדלר ניסה לשכנע את
סאבו להצטרף לקבוצתו.
אלא שאמיל הספיק בשעות הספורות, ששהה
בארץ, ללמוד את הילכות מסחר הספורט
המקומי. בסיועו של אביו, הוא תבע
מחיר גבוה תמורת שתי רגליו. אחת מדרישותיו
העיקריות: מרפאה פרטית לטכנ־אות
שיניים עבורו ועבור אחיו אברהם,
שניהם טכנאי־שיניים במקצועם.
באישון לילה כבר איתרו עסקני האגודות
האחרות את מקום שיכונו של סאבו ב־קרית־מוצקין,
שיכון האסבסטונים. כשהגיעו
למקום, הסתבר כי הוא כבר נחטף משם.
הונגרים מוד רומנים. רק למחרת
הסתבר שאמיל ואחיו, אברהם, שוכנו על-
ידי הפועל חיפה במלון תלפיות בחיפה,
ושסאבו כבר הספיק להשתתף באימון הקבוצה.
מלבדם נמצאו במקום עוד שני
כדורגלנים זרים — מרקוס רימר ( )24 ומשה
לאדיאנסקי 22 שהגיעו ארצה כשחקני
נבחרת בראזיל למכביה, הצטרפו לבסוף
להפועל קרית חיים.
סיפר אמיל סאבו לכתב העולם הזה• :פנו
אלי גם מהפועל פתח־תקווה, מכבי תל־אביב
ומכבי חיפה, אך בחרתי בהפועל חיפה.״
עם הצטרפותו להפועל חיפה, תוכל מעתה
הקבוצה לכנות את עצמה — מול הקבוצה
ההונגרית של מכבי חיפה — הקבוצה
הרומנית.

ף • גישתי הראשונה עם חידון התנ״ו
£4היתד, כבר בשנת העשור. נבחנתי בחיפה
והייתי לחתן התנ״ך בצפון. ניגשו
אלי עתונאים ואנשי רדיו ושאלו אותי לדעתי
על החידון. אמרתי, כפי שזכור לי
יפה• :כשראיתי את אולם אורה החיפאי
המלא חשבתי בלבי: לו היה בא אחד מ־מלומדי
התנ״ך הגדולים שלנו להרצות על
תנ״ך, האם היה אוסף קהל כה רב?״
כבר אז הרגשתי שהצד הזירתי שבתחרות
ממלא כאן תפקיד רב מדי. שאלתי את
עצמי: מה מושך את האנשים לחידון? הסיכוי
להכיר את התנ״ך או הרצון לראות
את ההתגוששות, כמו שאומרים בסלנג:
רוצים לראות דם?
גורם מדאיג אחר בתחרות היה רמת

הקושי הבלתי שווה של השאלות. באותו
מחזור היו נשאלות שאלות קשות־ביחס
ושאלות קלות. בחידון העשור שאלו, למשל:
•למי קראו אויל למרות שלא היה אויל?״
זה נשאל יחד עם שאלה כמו• :בדרך כלל
מדובר וידבר יהוד, עם משד• מתי נאמר
וידבר משה עם יהוד?,״
תופעה זו חזרה גם השנה, בשאלה• :מי
היד, שיכור בסוכות ומי בנה על הגג
סוכות?״ שאלה כזו מתאימה לתלמיד בית־ספר
עממי. לעומת זאת שאלו את הגברת
גראציאני שאלה קשה, כמו• :בקשר למה
נאמר, שלוש פעמים בשנה, תורה, נביאים
וכתובים?״
הרמה הבלתי־שזזד, של השאלות היתד.
מביאה את הניבחנים לרוגז ולהתמרמרות
— ולפעמים בצדק.
דבר אחר שיצאתי נגדו כבר אז הוא פולחן
החתנות. אם צריך חתני תנ״ך, יש לי
בארץ מועמדים אחרים לזה. יש אנשים
שיחסיהם המשפחתיים עם התנ״ך החלו לפני
הרבה זמן. אנשים כמו פרופסור יחזקאל
קויפמן, פרופסור סגל, ופרופסור טור־סיני,
שכולנו בנערינו ובחתנינו יונקים תורה
מפיהם. לאלה מתאים התואר האמיתי
חתן התנ״ך. השאר יכולים להיקרא רק
חתני הבקיאות.
בחידון הארצי הרגשתי עצמי מעט יוצא
דופן, כשראיתי לפני שלושה יהודים שומרי
תורד, ומיצוזת ואני הייתי יחידי בלי כיפה.
לא היתד, לי איתם לשון משותפת. גישתם
לתנ״ך מסורתית־תורנית וגישתי שלי אחרת.
רוב האנשים הניגשים לחידון הם אנשים
דתיים. אני הייתי היחידי שלא חבשתי כיפה.

אין, למעשר״ הגבלה בזמן. נמסר לי מאישיות
מוסמכת, ששני אנשים בארץ עברו שלב
זה בניקוד של מאה אחוז: אלשייך ואנוכי.
ניגשנו לחידון הידוע בציבור, החידון
באדימון. מה היה הטרגי בחידון הזה? חבר
השופטים בן שלושה אנשים מנה, למעשה,
איש אחד בלבד שהיה מנוסה בדברים. שני
האחרים לא היו מנוסים ולא התאימו לתפקיד.
כנראה שלא ידעו את ההוראות
שניתנו ביחס לכל שאלה.
שאלו אותי את השאלה• :מי התיימר
לעלות למרום (כביטוי של גאוזה אצלם
היתד. רשומה תשובה מספר איוב ואילו
אני נתתי תשובה מספר דניאל. נוסף לכך
גם תשובה מספר עובדיה. התשובה מדניאל
לא התאימה לדעת השופטים ובתשובה השניה,
מן הנביאים, לא התחשבו, כיוון שדרשו
תשובה מן הכתובים. לכן נתנו לי
נקודה אחת.
לפני הסיבוב השלישי, בהתייעצות השופטים,
הוסבה תשומת ליבם לכך שבהוראות
הרשומות בקשר עם השאלה הנ״ל
נאמר: אס יענה הנבחן תשובה שניה הלקוחה
אף היא מן הנביאים, יש לחשוב
זאת לתשובה מלאה. בזאת לא הבחינו
משום מה בתחילה, ורק מאחורי הקלעים
תיקנו את המעוות ונתנו לי שתי נקודות
במקום אחת.
לא נזקוף זאת לרוע ליבם אלא לביל־
• דברי ישעיהו על סלך בבל.

מח קרח כיררטזים

> \ חרישנתה עי טו ר השתתפתי ב־
> £חידון לא כניבחן אלא כעורך שאלות
ושופט — וזאת למורת רוחי. רציתי להשתתף
כניבחן, אך יצאה גזירה שארבעת הזוכים
בעשור אינם רשאים לגשת למיבחן
הבא. ביקשו ממני מאוד לערוך שאלות
ולאחר מכן הייתי אחד משלושת השופטים
בחידון הארצי. לחידון השלישי ניגשתי
שוב, כניבחן.
בבל חידון כזד, השלב הצודק ביותר הוא
שלב המיון, לזאת משתי סיבות:
אותן השאלות מוצגות לכל המשתתפים!

מול השופטים

חר שבוסל החידון הראשון, בו זנה בכתר.

לו של חידון חתניו האזורי הראשון שנערך בירושלים, מגלה את הנעשה
בולם. אך למרבה הצער לא עלה בדעתם,
שעל הדבר הזה יש להודיע לקהל, והם
שכחו להודיע. מד, קרה? היינו שישה
חברים. לשניים — 12 נקודות; לשניים —
; 11 לשניים הנותרים, ביניהם אני 10 ,נקודות.
כך סבור היה הקהל. למעשה לא ידע
הקהל שהיו לי 11 נקודות ולכן רשאי
הייתי בהחלט לעבור לסיבוב האחרון.
הקהל ראה במעברי לסיבוב האחרון
משוא־פנים, תמה על כך והגיב בקריאות
גנאי. השופטים הרחמנים לא רצו להשאיר
את המתחרה השישי בודד — והחליטו להעביר
גם אותו.

ליגץ׳ דתי

א היתד! זאת הסיבה היחידה למד,ו/מה
שקמה. בקהל נמצאה קבוצה מאור־

אשתו של שלו

בתיה שלו עוקבת בדריכות אתרי מאבקו של בעלה
בחידון החוזר, באולם נם המשפט באוניברסיטה העברית.
היא היתה מתוחה גם בגלל תגובתו ׳העויינת של קהל־הצופיס הירושלמי להופעות בעלה.

ךףןףן * ן ״ ןיךך 1ך י בחידון הארצי, בו זכה הרב אלשייך בכתו
ן ןן ן ף *ן
21 11111 חתן התנ״ך. בחידון זה נשר יצחק שלו כבו

לאחר הסיבוב השני של מחזור השאלות, ולא הצליח להישאר עד המחזור האחרון.
גנת של חובשי כיפות, שעוד לפני שהתעורר
העניין עם הנק. דות הגיבו בקריאות־בוז
על כך שהופעתי בלי כיפה. הייתי
היחידי על הבמה שהיה בלי כיפה. עד
היום סבור אני שזכותי היתד, לנהוג בהתאם
למצפוני, ולהופיע בלי כיפה לחידון זה
ולכל אלה שלאחריו.
הנני נוהג לכבד כל מקם דתי וחובש
כיפה בבית־הכנסת, בישיבה או בטקסי חתונה
והלוויה. אבל קולנוע אדיסו! לא נחשב
בעיני מעולם לבית־כנסת, והחידון התנ׳׳כי
אינו בשום פנים טקס דתי, אלא טקס ממלכתי
חילוני, שמשתתפים בו אנשים בעלי
דעות שונות. הרשיתי לעצמי לבוא בלי
כיפה, ממש כמו בחידון שנת העשור.
אך מאז אותה שנה חלו אצלנו במדינה
כמה שינויים. האלימות של כמה חובשי
כיפות כבר עלתה מעל לראש ואף למעלה
מהכיפה. בעניין זה יש להאשים את מרכז
ההסברה, שלא הסביר מראש לציבור שיש
להתייחס ב0ובלנ,ת להופעתם של ניבחנים,
שופטים ויועצים על הבמה עם כיפה ובלעדיה.
קריאותיה של החבורה המכוייפת
התחילו כבר מראשית ההופעה, ואין צורך
לומר שלא השפיעו עלי שפע של מנוחת־דעת.
כשעליתי
לסיבוב השלישי, הציגו שאלות
זהות לשישה אנשים. יצאתי עם מספר
הנקודות הגדול ביותר, ומהקהל נשמעה־טענה
שלא שמעו את תשובותיו של אל־שייך
או שלא התחשבו בהן. התחילה ערבוביה
על הבמה ולפתע הודיעו שמספר נקודות
אלשייך שוזר, לשלי ועלי לעבור סיבוב
נוסף. גם בסיבוב הזה ניצחתי.
הוכתרתי כחתן המחוז. אני זוכר רק
שחבורה נסערה מאוד, שכולם חובשי כיפות,
התנפלה על הבמה, כיתרה את השופטים
והתחיל משפם לינץ׳ של צעקות. טענו
שם שוב, שהשופטים לא שמעו את תשובותיו
של אלשייך.
בקשר לכך אוכל לומר רק דבר אתד:
אילו היה הדבר קורה בין אלשייך וחודג׳ד״
שהשתתף גם הוא, לא היתה מתעוררת כל
הסערה. משום שלקהל חובשי־ר,כיפות, ש
מנה
חלק ניכר באולם, אחת היתד, אם ינצח
דתי זה או אחר. אבל כיוזן שהתואר נפל
בידי כופר, החליטו לעשות הכל כדי
להפריע לצד החוקי של מתן התואר.
בלילה משכו את השופטים לבית אחד
מהשופטים, והיו עדויות של הקהל. לבסוף
נימנו וגמרו שגם לאלשייך מגיעה חתגות
ושלום על ישראל.
אבל בזה עוד לא נגמר הענין. כיוון שראו
שניתנה יד למשחית ואפשר לערער על
הכל, נמצא מי שקם להושיע את חודג׳ה.
הוא ראה שיש שני חתנים וחשב שיוכלו
להיות שלושה. הוקם ועד ציבורי להגנתו
של חודנ׳ה ונמצא איזה עורך־דין, ישעיהו
נשיא, שנטל על עצמו את החובה הקדושה
להילחם את מלחמת חודג׳ה. הוא טען שיש
לפסול את זכותי לחתנות ובמקום זה לתת
אותה לחודג׳ה, שיגש עם אלשייך לחידון
הארצי.

נגיע ה מכישה

••!דבר המתמיה והמרגיז בפרשה
1והוא שלשערוריה זו נמצאו מיד מנפחים
בקרב עיתונאי הצהרונים, שלא פסקו
לעורר את דעת־הקהל נגדי. אפשר שלא ראו
בדבר משהו אישי, אבל אולי מצאו בזה
ביצה להשתכשך בד״
משערוריה כזאת נתבהל מרכז ההסברה
של משרד ראש־הממשלה ובמקום לצאת
בגלוי־דעת ברור וחד משמעי, שבו היה
מסביר לקהל שלרשותי עמדו 11 נקודות,
והיתה לי הזכות המלאה לעבור לסיבוב האחרון,
נסוג נסיגה מבוהלת לאפשרות של
עריכת החידון בשניה.
עריכת החידון בשניה היתה, לגבי דירי,
הדבר המביש ביותר בכל הפרשה. בעיני
היא נראית גם היום ככניעה חסרת־טעם
לדעת כנופיה חסרת־ערך, שהתיימרה לייצג
את דעת העולם ומלואו.
הנני מאשים את החברה לחקר המיקרא
ואת מרכז ההסברה בשני דברים:
0בחוסר כל תגובה בימים הראשונים
לאחר חידון אדיסון, שעה שתגובה כזאת

היתר. דרושה להרגעת הרוחות ויכלה להשפיע.

בכניעה להלך־רוח סנסציוני בעריכת
החידון מחדש.
לא פיללתי שבראשות מרכז ההסברה ובקרב
חברי לחקר המיקרא ימצאו להם קן
הססנות, חוסר־מעש ופחדנות מעין אלה.
ידוע לי שהיה חבר אחד בלבד שהתנגד
לעריכת החידון מחדש, בטענו שהדבר יבייש
את השפיטה בחידון ויפגום בחוקיות החידון.
נשאלת
השאלה: מדוע ניגשתי בשניה?
יתכן שעשיתי טעות, ושהיה עלי לא
לגשת לדבר שלבי אינו שלם עימו. אבל
אופיו של אדם יכול להיות לו לפעמים
לרעץ. אינני מחבב את הנסיגה לכל צורותיה•
כיוון שהתחלתי לצעוד בדרך, החלטתי
לסיים אותה ולא לנשור באמצע. לא רציתי
שהתפטרותי תתפרש כפחד — דבר שאינו
לפי רוחי.
שלתת רוחי הושבה לחלוטין. לא היה יום
באותם הימים, למן החידון באדיסוז ועד
לחידון כס המשפט, בו לא נפגעתי בצורה
זו או אחרת על־ידי תיאור מסולף בעתו־נות,
על־ידי כל מיני עצות ארסיות וכותרות
מטופשות.
הכושר להתרכז בלימוד נפגם ואי־אפשר
לאמר שהגעתי לחידון החוזר בכס המשפט
במלוא הכושר והצלילות הדרושים. יצאתי
שם שני. אין לי שום טענות נגד השיפוט
בחידון זה. הוא עמד על רמה גבוהה. היחס
לניבחגים היה מלא אורך־רוח והוגן.

_איגט7יגגציה -לא מירמו?
ן • חידון הארצי הרגשתי בבירור עד
* 2כמה משחק המיקוד. והמזל בקביעות
גורלם של חתנים ולא־חתנים. בחור כמו
שמעון יהונתן, שכבר לפני שנתיים ניתנה
לי ההזדמנות לעמוד על בקיאותו הרבה,
כשל כבר אחרי הסיבוב הראשון. אחרים,
לעומת זאת, שאיני נוקב בשמותיהם, המשיכו
— למרות שידיעתם פחותה לאין שי־ע.ר
משלו.
על עצמי אינני רוצה לדבר. מבחינת החוויה
היתד, לי ההרגשה שבחידון העשור ידעתי
כרבע ממה שידעתי היום — ואילו אז
סיימתי שני ועתה יצאתי מהתחרות כבר
אחרי סיבוב שני.
בכל זה רואה אני מקריות רבה. בהזדמנויות
שונות הבעתי את דעתי בציבור
בזכות החידון התנ״כי, שרבים תקפו אותו
מאז החל. בתוכנית דניאל בגוב האריות,
למשל, אמרתי שאני רואה בחידון כלי מחזיק
ברכה, אבל טעון תיקונים ושיפורים.
ואלה הדברים שיש לשנותם:
0יש לסלק מן החידון כל אסוסיאציד.
של פרס כספי והטבה חומרית, באופן שיהיה
ברור לכל מי שמתעתד לגשת אליו
שהוא ניגש אליו מאהבת תורה לשמה ולא
מתוך סיכויים חומריים.
סיכויים חמריים והטבות גדולות, עשויים
למשוך אל המערכה אנשים שאין להם
יחם ממשי אל ספר התנ׳־ו, אלא יחס חידוני
תועלתי גרידא.

$יש להמעיט ככל האפשר במספר השאלות
המעידות על בקיאות טכנית בלבד,
ולהרבות ככל האפשר במספר השאלות
המעידות על בקיאות ענינית ועל הבנת
התנ׳׳ך.
כאן עלי לאמר בגילוי־לב שהיו לי לפעמים
רגעים של חולשת־דעת, כשראיתי שעם
כמה מהאנשים המחכים איתי בחדרים
האטומים של הניבחנים אינני יכול לנהל
שום שיחה רצינית על ענייני מיקרא, וכל
מה שניתן לעשות איתם זה לשאול איפה
זה כתוב ומי אמר את זה. לא ניתן היה
לשוחח איתם על שום דבר אחר. בכל שעה
שהרוח עוברת לשדה רציני, שם נעלמת
התעניינותם.
@ הטיפוסים של חתני תנ״ך צריכים
להיהפך במשך השנים לדמויות, שאפשר
לחנך על פיהן את צורת ההתעניינות של
הנוער. אם הנוער יראה שהאדם אשר זכה
לכב,ד כה רב יודע רק לומר על־פה פסוק
שיידרש, יגיע לכלל דעה שזוהי• כנראה
צורת הידיעה הנעלה ביותר. בעוד שהאמת
היא אחרת, כמובן. אסור לו לחתן כזה
שיהא גיבור חידון ותו לא. עליו להיות
גם גיבורם של חיי עיון, לימוד ומחקר.
מילטול פסוקים במהירות רבה וללא מעצורים
עדיין איננו סימן לאינטליגנציה מיק־ראית
גבוהה. יש לטפח הרמוניה בין השלי:

הצורנית והכרת התוכן.

הר>ה 7מושיע
•*אשר למומנט הסוציאלי, ב מר
, ^2שהקהל מחבב את אותם הטיפוסים ש־החידון
העלה אותם מן העוני, הסבל והאל־מוניות
אל עולם הרווחה והפירסום. זוהי
דרישה טבעית ומובנת, מכיוון שהצבור האנושי
הרגיל אוהב מאוד את האפשרות
של תגמול אחרי שנים ארוכות של סבל.
על־ידי כך מטפח הקהל בתוכו הרגשה של
ש,תף למעשה־צדק. הנה הוא מעלה במחי״
אות־הכפיים הסוערות את האיש הסובל
למצב, שבו יתמו כל סבלותיו וסוף הישועה

אין לי שום דבר נגד התופעה הזו. אך
הרעה טמונה בכך, שבמשך הזמן מרגיל הדבר
את הציבור להביט באי־רצון ובחוסר־נוחיות
אל ניבחנים שאינם זקוקים לחסדו
של הקהל. אסור ולא רצוי, שעניין הבקיאות
החידונית יהא נחלתן הבילעדית של
שכבות מסוימות או עדות מסוימות. בני
השכבות האחרות צריכים להרהר על כך
ברצינות.
אם כי לא יצאתי בחידון הארצי האחרון
בדרגה ראויה לציון, אין זה מונע בעדי
כלל וכלל להשתתף בשמחת החתנים המאושרים.
אני בטוח שהרב אלשייך ינצח בחידון
הבינלאומי והריני לוחץ את ידיו.
אהדתי נתונה ליעקב חמרי אשר אף הוא
הפליא את השומעים בבקיאותו. אינני יכול
להעלים כמה רגשות של צער. בעיקר מצטער
אני בצערם של תלמידי שגרמתי להם,
אל נכון, אכזבה קשה. הנני רוצה לקודת
שערכן של שעות ההוראה שלי לא ייפגם
בעיניהם משום כך.

האמנם ה!גבדיות יפות?-
חויכוח סביב חשאלה ״האמנם הצכריות יפות?״,
שהחל לפגי ארפעה שפועות מעל דפי ״העולם הזה״
כדשימתה של אישיות ציפורית, שפחדה לחתום
כשם העט מיכאל אפידור, קיפל תכופה פתרומותיהם
של הפסל יגאל תומרקין וחטייפדחסופר אייפי נתן.

השכוע מצטרף לוויכוח עמום קינן. עמוס כוחן,
הפעם, את השאלה מזווית ראייה אחך ת יי־־ייי* להקצות כגליונות הפאים יוסיף ״העולם הזה
מקום לאישים נוכפים שיכיעו דעתם כשאלה זו,
והקוראים מוזמנים אף הם להפיע את דעתם.

״״״ עמוס קינן
נעו או נשברו, הם יכולים מעתה רק
לחקות.

אנשים האוהבים איש את רעותו אהבה עניין במילוי תפקיד חברתי כלשהו בחב־רד,
חדשה ותוססת. די להן להיות עקרות
עזה? יושבים שותקים, משועממים. הוא
מניח על שכמה כף יד כבדה, כבדה. היא׳ בית, להכין לבעל נזיד של לבניה. יחד עם
מה קרה לציפ ומומי?
פירוק הפלט״ח, האצ׳ל והלח״י, פורק גם
נכנעת, סובלת בדומיה ומזיעה•
לאחר שנמאס לו, הוא זוחל עם כף־היד הסגנון הישראלי המיוחד.
ך חיקוי הוא, כמובן, גרוע. על זאת
מבחינה אסתטית, דומה ישראל היום לאל
צווארה ומתחיל ללוש. ככה הוא לש
| | אין ויכוח.
ומעסה, מעסה ולש. מים רבים, כידוע, לא גטו. הרחובות דומים לבתים, הבתים דוהיום
הגענו כמעם לדרגה התחתונה במים
לרהיטים, והרהיטים דומים לאנשים.
יכבו את האהבה. אחר הוא תופס את זרו•
סגנון היחסים בין גבר ואשה. אלה העד״
ומתחיל לקרצף אותה. לאם לאם, בהתיוסי
וסגנון אינם סחורת־ייבוא. במקום נהוגים בארץ, מתאימים לארץ מזרחית מפמדה
מונוטונית, הוא מעביר את ידו קדי שבו יש ערכים, לובשים הערכים סגנון. ב גרת. אישה אינה יכולה לצאת לרחוב לבדה.
מה ואחורד״ אחורה וקדימה, ומקרצף ומקר מידה שהיתר. פה אי־פעם יומרה לעצמיות, איש אינו מאמין כאן עוד שאשר, יכולה
צף ומקרצף. את מה שנותר מהיצור האומ היתד. זו יומרה של שינוי־ערכים. נדמה
להיות אדם עצמאי. כדרך אנשי המזרח,,
לל לאחר הטיפול האוהב, הוא לופת אחר היה שנוצר סד, טיפוס חדש של אדם, טי הרעבים רעב מתמיד לאשר, מצד אחד, והכך
בזרועו ומוביל הביתד״ כשה לטבח.
גפר ישראלי
פוס חדש של חברה. היצירה האוריגינלית מדכאים אותה מצד שני, כך יורדים כאן
״קזלזניח אמריקאית נחשלת...״
היחידה שנוצרה בישראל היתד, הקיבוץ. לחייה של אשר. שהחליטה להיות עצמאית.

מסביב לתפיסה האנושית של אדם־הקיבוץ,
איזו נערה או אשד, יכולות כאן לצאת
סלמ״ח, אצ״ל וסגגון נוצרו ערכי יופי. הגבר והאשה, שנרתמו לרחוב לבדן, ללא בן־לוויה חסון או בעל
ך * נה הם מהלכים ברחוב -הוא״
יחד לבניית חברה חדשה שכמוה טרם היתד״ חוקיז סולם הערכים המוסרי כאן קובע
ן | והיא.
• 11 קד החן והבל היופי. הסגנון הוא לא היו כגבר והאשה מרומא או מפאריס. שהאשה העוברת ברחוב לבדה, הריהי
הוא צוואר פר, רחב ושמן. פנים שמנהקובע.
בחברה שבה יש טעם לחייו היה להם יופי אחר. מאחר שוזיתרו, או נכי כמין זונה. אפשר לשרוק אחריה, להעיר
מנים׳ עם התחלה של סנטר כפול. כתם
הערות מעליבות, להיטפל בצורה גסה,
עכור על שפתו העליונה — שפם שמו.
ואם אפשר ויש הזדמנות, גם להשתמש
ידיים גדולות ומגושמות, השרוולים מקופבכוח.
לים
עד מתחת לכתף, כדי להבלים את שריהתנהגות
זאת, בשלבה התחתון, היא
רי הזרוע הגדולים, הדומים לשרירי מתגועדות
לחברה פיאודלית מפגרת, ובשלב
שש, וכדי להוכיח לעולם שהגבר הישראלי
העליון עדות לזעיר־בורגנות פרובינציאחזק,
חזק מאוד. כמו סוס, או אולי אפילו
לית. כל כולה אינה אלא חלק מתהליך
כמו שור.
הכללי של הזעיר־התברגנות והלבאנטיני־זציה
הפוקד את ארצנו.
הוא לובש חולצה צבעונית. ואם לא צבעונית,
סתם מכוערת. יש לו חזה שעיר
בימי מוטי וציפ היה הגבר חופשי, ה מאוד,
המכונה כאן ״גברי׳ ,עם שתי סיסאשד,
היתד, חופשיה, והיחסים בין שניהם
מות גדולות וחזקות. החגורה נפולה מתחת
היו יחסים חופשיים בין שווים. עם כל
לבטן, כדי להסתיר את הכרס. מכנסיים
זה גמרנו — נשארה רק הפורמליות הרחבים
כמו שק, שהפכו למעין ספל לאוריקה
של גיוס בנות לצבא, ללא צורך
וללא מעם.
מי. בכל עיר זרה בעולם תוכל להכיר את
הישראלים לפי המכנסיים המכוערים שלהם.
מר מיכאל אבידור גומר את מאמרו
בדרך כלל, מעשי ידי חיים מדופלם מה־אר־
״האמנם ד,צבריות יפות׳ במלים :״יש רק
שה, שהיתר״ כידוע, מרכז גדול לאופנה
דרך אחת לתיקון — והיא נתונה בידי
מאז ומתמיד.
הגבר הישראלי.״
אנו סבורים שרק כאשר יהיה הגבר
על כתפו השמאלית הוא נושא ארנק
הישראלי גבר, יוכל להתיימר במשימה
גדול ומכוער מפלסטיק — סמל לחיי נישולהיות
כזאת.
ומה זה גבר,ומה צריכה
אים מאושרים. בידו הימנית הוא לופת
דמותו של הגבר הישראלי — הנימוס
את האשד, שלידו, לופת בצבת ברזל. כשם
מחייב שתבוא אשד, ותכתוב על כך. כי
שלופתים בעל־חי סרבני, המבקש להימבעניין
זד״ דעתה היא החשובה.
לט• כי על כן חזק׳ חזק מאוד הוא הגבר
הישראלי.
היא קצרת־קומה, פנים שמניגיים, עיניים
בוהות, צודאר קצר, חזה גדול מדי, חול-
צת־תחרים מיוזעת, עם כתמים מתחת לביתר,שחי,
אצבעות שמנות, ועל אחת מהן
טבעת. על מתניה, רגליה ועכוזה — ראה
מאמרו של מיכאל אבידור (העולס הזר,
.0 252 לרגליה נעלידם חסרות צורה, עם
עקבים גבוהים. היא, כמובן, אינה מסוגלת
בשום אופן ללכת על העקבים הללו. יש
לה הילוך מתנודד מזזר, מעין אודזה בעלת־מום.
לפעמים
נחה עליה גם רוח ההעזה. ואז
היא לובשת שמלה הדוקה מאוד, שמתוכה
מציצים פלחי בשר חנוקים, המבקשים להתפרץ
מסגור המסגרת. פי השמלה צר, ואין
היא יכולה לעשות צעד מבלי ליפול. לכן
היא צועדת ברחוב בזהירות מגוחכת. בכרכי
אירופה נהוג סוג זה של לבוש דק
למקצוע ניסויים, המחייב את בעליו לא
ללכת יותר מעשרה צעדים בכיודן אחד. כאן.
כפי הנראה, שכח מישהו להגיד לנערותינו
הצנועות והישרות שאפשר גס לא בדיוק

כדעתה
הם מתיישבים להם שניהם בבית-
חקפד״ אי בבית־הקולנוע. הוא אוהב אד
תה, והיא אותו גם כן. פה עושים שני

מדאה רחוב תל־־אפיפי
״הביתה, נשה לטבח...״
של איש צעיר, של אשד, צעירה, שם יש
גם קרים ליוסי, לחן ולשאר־הרוח. בחכרה
שבה, החל מגיל תשע־עשרה, שוב אין
אידיאל אלא ר,בטחון החומרי, המסגרת ה־בעל־ביתית
הנוחה, חיי הנישואין והמשפחה
וגידול־הילדים, מה הצורך בהן? ומה התועלת
ביופי? ומה ערך לסגנון?
בימי ארץ־ישראל העובדת, היתד. כאן
כמין התחלה של סגנון חדש. היה טיפוס
של נער ישראלי, של נערה ישראלית. היה
אפילו מין הומור ישראלי, ושפת דיבור
רענגר״ וכמה התחלות של שיר ומחול.
לאחר קום המדינה, הפכנו מבחינה תרבותית
לקולוניה אפריקאית נחשלת, ואבותינו.
שהיו פעם חלוצים, חזרו מרצונם הטוב
להווי הזעיר־בורגני של ימי ילדותם.
תגועת־הנוער חדלה להיות ענין של התנדבות,
והבנים שוב אינם מתמרדים בהוריהם,
אלא מבקשים להיות פקידים ממשלתיים
כמותם. הבטת שוב אינן שואפות
לחיות חופשיות ומשוחררות, אין להן כל

הוא והיא -פגישה צברית
.מח עושים שני אנשים האוהבים זח את זו?-

וזזזיז ברע־
(תמשך מעמוד )7
אל־כוזברי נאלץ להתגונן על אותו מישור. הודעה הראשונה שפורסמה על־ידי
נאמר :״הממשלה מדגישה את רצונה העז שהפועלים ייהנו מהזכויות שהשיגו
הטפח את תנועת האיגודים ותדאג שהפועלים ייהנו מחוקי הגימלאות והביטוח,
במניות הרווחים וההכנסות של הייצור.״ היא גם תשקוד על ביצוע הרפורמה
שהוחל בה על־ידי רע״ם.
ממשלת סוריה ידעה, בשלב זה, שהצבא מאוחד מאחוריה וכי הסכנה היחידה העלולה
לאיים עליה צפויה מצד המיני הפועלים והאיכרים. ואמנם, כאשר פרצו כעבור יומיים
מהומות בחלב והצבא היה נאלץ לפתוח באש על המפגינים, העידו כל הסימנים כי
מארגני ההפגנה לא היו אלא אנשי אל־בעת הסוציאליסטים.
אם יימשך המאבק בכיודן זה, הרי שהשבוע האחרון הוא סימן־דרך בהתפתחות המרחב.
ממשלתו,
ו הי א... וישותפו החקלאית

״ ח?8ראותם :״
ן ט• ל ה סי מ ני ם העידו כי אכן, יימשך המאבק. כבר ביום שני בבוקר נשמע קול חדש
^ מעל גלי האתר: קול סוריה הלוחמת. שדרני קהיר, שקראו למאזיניהם להאזין גם
לתחנה החדשה, לא השאירו כל ספק כי קול סוריה הלוחמת בוקע ממצרים.
אחמד סעיד, מנהל סאוט אל-ערב שאינו יכול לומר ״בוקר טוב״ מבלי שזה יישמע כנאום־
הסתה דמאגוגי קיצוני, נטל על עצמו, אישית, לקומם את העם בסוריה נגד השלטון החדש.
״אתם גיבורים!״ קרא להם; ״אתם לוחמים! אתם מהפכנים! קומו על עדת הבוגדים הנצלניים,
קומו על חבורת הריאקציונרים המתבדלים! טאטאו אותם! שחררו את סוריה!״
הוא אף השמיע שיר שמלחיני קהיר הספיקו לחברו ולהקליטו. תוכנו היה פשוט :״עצרו
אותם! תפסו אותם! אוי להם משינאת הערבים!״ אפילו בשידורים הארסיים ביותר נגד נורי•
אל־סעיד, המלך חוסיין או מדינת ישראל לא נשמעה נימה כה צמאה לדם.
כי ההפיכה הסורית פגעה ביוקרתו של עבד אל־נאצר כפי שלא פגע בה שום מאורע
מאז הפיכת .1952 בכל המיקרים היה עבד אל־נאצר המתקיף. ואילו כאן מצא את עצמו
מתגונן — ודת־קא מפני האנשים שכה הרבה להציגם לעיני העולם הערבי כהוכחה חיה
ומצליחה לנכונות סיסמתו העיקרית.
היו גם סיבות פרוזאיות יותר לכעסו. בין השאר: סוריה החקלאית נועדה להשלים את
כלכלתה של מצריים, המסוגלת להתפתח רק בכיוון תעשייתי. על סמך הנחת־יסוד זו
תוכנן הפיתוח הכלכלי של שתי הארצות.
נקודה נוספת שהרגיזה את עבד אל־נאצר: בכל הפרשה הסורית, נהג על דעת עצמו.
בהנהגת השינויים האחרונים, אף פעל בניגוד מפורש לדעת יועציו וחבריו הקרובים ביותר.
המוני העם במצרים לא התלהבו במיוחד מכל ענייני האיחוד, ובחלקם אף נפגעו מהחלפת
שם ארצם במונח היבש ״חבל דרומי״ .כך שאי־אפשר היה לצפות מהם כי יזדעזעו מביטול
האיחוד. אולם המאורעות בדמשק עלולים לעורר ספיקות בכושרו של עבד אל־נאצר —
ואין פגיעה קשה יותר במעמדו של דיקטטור.
על בן דירבנה אותו המרידה הסורית לצעדים כה קיצוניים — עד כדי נסיון לפלישה
מזויינת, והשאלה שוב איננה ״מה יעשו הסורים?״ אלא ״מה יעשה עבד אל־נאצר?״

שתישונאותכמ קו םאחת
חלקה של ישראל בכל המאורעות האלה? ביום הראשון, למשמע מיברקי העידוד
ששודרו בשם אלופי הפיקוד הסוריים, נפוצה בדיחה כי בין המיברקים היה גם אחד
של ״אלוף פיקוד הצפון״ ,אך לא פורש בו אם הכוונה לאלוף פיקוד הצפון הישראלי
או הסורי.
היתה זו בדיחה שסיכמה את הרגשת הישראלי הממוצע: הרגשת הקלה ששוב אינו
נתון בין שתי זרועות של מלקחיים .״אילו יכולנו להכיר במדינה החדשה,״ אמר פקיד
בכיר בממשלה ,״היינו בבדאי עושים זאת ברצון.״
יחד עם זאת, היה מנוי וגמור שלא להבליט שימחה זו — כדי לא לספק מאמרים
שסאוט אל־ערב יוכל לצטט, כהוכחה שהסורים עושים את מבוקשה של ישראל. היה זה
כאילו הורתה הממשלה :״אל לנו להתרגש. נשב בחיבוק־ידיים. כל התערבות מצידינו
רק תקלקל לנו.״
ואמנם, אחרי 13 שנות מחדל במדיניות המרחבית שלה, לא יכלה ממשלת ישראל אלא
לשבת בחיבוק־ידיים. בפני ממשלה אחרת, בעלת אוריינטציה מרחבית, היתד, המהפכה הסורית
פותחת שערים נרחבים לפעולה. כאשר הקשר היבשתי הישיר בין חלק אחד של רע״ם
לשני הוא כה חיוני, יכלה ממשלה בעלת יכולת־תימרון לסחוט ויתורים תמורת שיתוף־
פעולה עם צד זה או השני.
אך במצב הקיים היתד, ישראל רק צופה מן הצד, כאילו לא קרו הדברים במרחק של
נסיעת שעתיים מטבריה, אלא באמריקה הדרומית. הישראלי הממוצע, שהתרגל למצב
פאסיבי זה, רק שאל את עצמו: האם זה טוב או רע למדינה?
המהפכה הסורית — ופירוק רע״ם — טמנו
גם טוב וגם רע בחובם. הטיוב היה שהוסר
איום גיאו־פוליטי רציני מגבולות המדינה.
המהפכה גם פירקה איחוד בעל אופי לאומני
קיצוני, בו היה עם אחד נתון תחת
שלטון כמעט־קולוניאלי של עם אחר.
היה גם צעד שבישר רעות. בתחרות
המתחדשת בין מצרים וסוריה, יצטרכו שליטי
דמשק להוכיח את ערביותם על־ידי
שינאתם המוגברת לישראל. כי כלל בדוק
הוא: ככל שגובר הפירוד בין המדינות
הערביות, גוברת התחרות בינן על תואר
המדינה האנטי־ישראלית ביותר. במקום
מדינה חזקה אחת ששנאה את ישראל, יהיו
עתה שוב שתי מדינות חלשות יותר השמאות
אותה.

?קראת

הסיוט שנמוג כ :
מראה ידי נזצריס וסוריה נזקיפות את ישראל
העולם הזה 1256

אי חור

חד ש

ך־י סי כוי רהשתל כו־ ת ישראל במרחב
1 1תלוי באיחוד כולל של המרחב. לא
איחוד שוביניסטי כדוגמת רע״ם, כי אם
איחוד פדראטיבי, של מדינות ועמים אוטונומיים,
בו יהיה מקום לערבים וללא־ער־בים
כאחד. במסגרת זו תוכל ממשלה ישראלית
בעלת תפיסה מרחבית להבטיח מקום
גם למדינת ישראל.
הנימה החדשה הנשמעת עתה במרחב, הקוראת
לאיחוד על רקע חברתי ומעמדי,
יותר מאשר על רקע שוביניסטי, יכולה
להוות התחלה של סוג אחר של איחוד —
הסוג הנכון, מבחינת ישראל. כי ביויכוח זה
היתד, ישראל — ישראל אחרת, שאינה מעוררת
שמאה אינסטינקטיבית בלב כל ערבי
באשר הוא שם — לתרום תרומה חשובה,
למצוא תומכים לרעימיה בכל רחבי המרחב.

תונזאם הולצמן כתור זורגה
היטלר לא האמין
קולנוע סרטי
קרב ש1י הקורונר•
צלילי תהילה (אלנבי, תל־אביב; בריטניה)
מלווים את מלחמתם הפרטית של
שני קולונלים סקוטיים. זוהי מלחמה אנושית
קטנה, שרק במקרה נערכה בין שני
אנשי־צבא, ובאותה מידה יכלה להיערך
בין שני פקידים במשרד ממשלתי, או בין
שני הלבנים בתנובה. בכך למעשה טמונה
כל גדולתו של סרט נפלא זה, שלמרות
שהוא עוסק אך ורק באנשי צבא במסגרת
צבאית, הוא מהווה ניתוח כן של עולמם של
שני אנשים, על חולשתם ומעלותיהם.
גיבורו האמיתי של הסרט הוא מפקדו של
גדוד סקוטי עטור־תהילה, השוכן בקסרקטין
עתיק בתוככי עיר. למרות שלמפקד (אלק
גינס) יש דרגה של קולונל, הרי תארו הוא
רק ממלא־מקום של מפקד־הגדוד. המשבר
של חייו בא כאשר מתמנה קצין בדרגתו
(ג׳ון מילס) כמפקד הגדוד. משבר זה
מלווה סידרת משברים אחרים בהייו. מתברר
לו שהשחקנית המזקינה, אותה אהב, אינו/
אוהבת אותו, ומבלה בחברתו של ידידו
הטוב; ושבתו היחידה, אותה שמר במשטר
חמור, מבלה בחברתו של מחלל בחמת.
הקולונל מכה קורפורל. ההתנקשות
הצפוייה בין שני הקולונלים אינה רק זו
שבין אחד לבין שני שתפס את מקומו.
זוהי התנגשות בין שני אנשים בעלי אופי
שונה ורקע שונה.
מהרגע הראשון מחליט גינס למרר את
חייו, עד שיאלץ לברוח מהגדוד. ההתנגשות
ביניהם מתחילה בדברים פעוטים, מגיעה
לשיא כאשר גינם מכה במסבאה בפומבי
את החייל שבילה עם בתו.
שיד הילה. בפני המפקד החדש עומדת
הברירה — לטשטש את העניין או
להעמיד את יריבו למשפט צבאי. אם יתעלם
מהעבירה, הוא עשוי לפגוע במוראל
חיילי הגדוד. אם יעמיד את גינם למשפט,
ייראה הדבר כפגיעה אישית ביריבו. לבסוף
הוא מחלים על המשפט, אולם חוזר בו
בעקבות שיחה אישית עם גינס. אז מתברר
לו שהפסיד את הקרב.
זהו סרט מושלם מכל הבחינות, מבויים
בקפדנות ובאמנות. משחקם של שני הגיבורים
הוא מלאכת מחשבת. גינס, ב־מיבטא
סקוטי מודגש, מעצב דמות נפלאה
ואנושית. ג׳ון מילס מפתיע יותר ממנו,
גונב לעיתים קרובות את ההצגה. אולם
לצד שני אלה מופיעים עשרות טיפוסי־משנה,
שכל אחד מהם הוא דמות הראויה
לציון בפני עצמה.
צלילי תהילה הוא שיר תהילה לכושרו
ולכשרונו של הקולנוע הבריטי.
המרגל
מי אתה, מר סורג? (ארמון־דוד,
תל־אביב; צרפת־יפאן) הוא סרט ריגול,
העוסק באחת התעלומות הגדולות ביותר
של הריגול במלחמת־העולם השניה — פרשתו
של המרגל זורגה (ולא סורג׳ ,כפי ששמו
סולף בתרגום לצרפתית ולעברית)
שריגל ביפאן, בתחילת המלחמה, לטובת

הגרמנים וברית־ר,מועצות גם יחד.
זהו סרט העשוי בסגנון מיוחד,׳ בידי
הבמאי (״הגיבורים עייפים״) צ׳יאמפי, סגנון
שנועד להשוות לסרט אופי תעודתי, לשם
כך השתמש צ׳יאמפי בשחקנים בלתי־ידועים,
הסתמך לאורך כל הסרט על עובדות ומיס-
מכים, שיתף בסרט את כותב הסיפור, מי
שהיה בזמנו מעורב בפרשה כיועץ השגרירות
הגרמנית בטוקיו, וסיפר את סיפורו
בצורר, בלתי־רגילה מבחינה קולנועית.
ד״ר כר היפאני. בזמנו, כאשר נעצר
בישראל הד״ר ישראל בר והואשם בריגול,
הישוז אותו מיד לזורגה המפורסם. ואמנם
יש דמיון רב בין פרשת זורגר, ופרשת בר
— לפחות כפי שנראתה לרבים לראשונה.
זורגר, נשתל ביפאן זמן רב לפני פרוץ
המלחמה, על־ידי שרות־המודיעין הסובייטי.
כגרמני ממוצא רוסי, רכש לו עמדה ככתב
עתון גרמני׳ מפורסם, הצליח להפוך ב ך
בית בשגרירות הגרמנית. עם פרוץ המלחמה
גויס על־ידי הגרמנים לשרות־המודי־עין
שלהם, אולם הוסיף לעמוד בראש רשת־ריגול
קומוניסטית, שיגר לברית־ר,מועצות
כמה ידיעות שגרמו למיפנה במלחמה.
לדוגמה — היה זה הוא שהודיע לרוסים
כי היפאנים, שריכזו אז כוחות ניכרים
בגבול מנצ׳וריה, לא יתקיפו רוסיה. כתוצאה
מכך העבירו הרוסים את יחידותיהם
משם לסטיאלינגראד, מול הגרמנים העייפים,
וחוללו את התמורה הגדולה.
היטדר לא האמין. אלא שצ׳יאמפי
ייפה במקצת את העובדות, ולמרות שניסה
לשוות לסרטו גוזן אותנטי, הרי העובדות שבו
סוטות בכמה מקרים מן המציאות.
בזכרונותיו, שהופיעו אחרי מותו, סיפר
ולסר שלנברג, ראש המודיעין של הס.ס,.
את פרשת זורגה האמיתית. זורגה היה
מומחה מאין כמוהו לעניני יפאן. כאשר
פרצה המלחמה, התעוררה השאלה אם לנצלו
למען שרות־המודיעין הנאצי. החקירות
העלו שזורגה אהד בשעתו את ברית־המועצות,
ואף היה קרוב לאגף השמאלי
של המפלגה הנאצית, שנזרק מהמפלגה בגלל
נטיותיו הפרו־סובייטיות. למרות זאת
גייסו הגרמנים את זורגה, אולם העמידו
אותו תחת פיקוח מתמיד.
הוא שיגר לגרמנים חומר מצויין, שהתגלה
תמיד כנכון. בין השאר הודיע גם
לגרמנים שאין לצפות להתקפה יפאנית על
ברית־המועצות. אולם היטלר עצמו לא
האמין לו, וסירב להסתמך על דו״חותיו.
כאשר החלו הגרמנים חושדים שזורגה
משרת גם את רוסיה, שלחו איש־גסטאפו
(שנאלץ לעזוב את פולין בגלל מעשי־האב־זריות
שלו) שיעקוב אחריו.
היפאנים הבחינו בעיקוב הגרמני אחרי
זורגה, התחילו לחשוד בו גם הם, אולם
התקשו לאתר אותו, כיוון שמלבדו היה
ברשת רק עוד אדם אחד — השדר. כאשר
נתפס זורגה, ביום בו עמד להעביר לרוסים
את הידיעה שהיפאנים עומדים לתקוף ב־פרל־הרבור,
נעלמו עקבותיו. היפאנים מסרו
כי תלוהו, אולם איש לא ראה מעולם את
גופתו או את קברו.
חולשתו היחידה של הסרט: האדרה של
מקצוע הריגול כשמדובר במרגלים קומוניסטים.
אלה, לדעת צ׳יאמפי, הם אידיאליסטים
שאינם נזקקים לאמצעים מלוכלכים —
גבורים אלמוניים החורצים אח גורל המלחמות.

אמנות

יש לך בעיותעם הרגליי ם >
אתה סוב ל מגירויי עוד?
ריח לא ג עי ם?
עור ק שה ודו אב?

הרי לד הפתרון...
״הפי פיט״ התכשיר האנטיספטי פרי מחקר ונסיון
של שנים בארה״ב ואירופה.
״הפי פיט״ מרענן ומרגיע. מונע ריחות לא־נעימים,
מונע זיהום העור, מתייבש ואינו מותיר כתמים.

כספך מו בטח לד
באם יידמה לך כי ״הפי פיט״ אינו עוזר
לך, תוכל לפנות לחב׳ ״סוכרזית״ בע״מ
רח׳ תבואות הארץ, מס׳ ,1יד המעביר

וכספך־ יוחזר דך.

להשיג בבתי מרקחת ופרפונזריות
במחיר 2.95ל״י בלבד.
מיוצר בארץ ע״י
ז * 21מ 5 0 €

עפ״י רשיו! מיוחד
מחב• ,הפי פיס״
בצרפת

ע ב רי ת * א 1גדי ת
צרפתית * גרמנית
קורסים לסני־הצהריים,
כצהרייס ואחר־הצרריים

קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

ת ש בץ העוד הזה 1256
משה נזוסי! מרמת־השתן, תלמיד הכתה השישית
בבית־הספר התיכון שם, ביקש לציין כי זוהי יצירתו
הראשונה. אין לדעת אם זוהי יצירה ראשונה בכלל
בעולם התשבצים בלבד, אם כך או אחרת אנו מאחלים
לקורא משה מוסין, שפע של יצירות רבות ומגוונות.
מאווז )1 :שאינו
*ללה )4 .ברכת
פרירה <10 .אחד
ממצבי הצבירה.
<11 נוזל בנוף)13 .
לוח, קרש )14 .אבני
שבט דן — שמות
כ״ח )16 .״זה טוב,

הנצחה )19 .רסיסי
לילה )20 .נעצר, נחסם
)22 .משבר ברלין
עלול להביאה.
.25 זוג, צמר)26 .
צפור לילה )27 .יחלוף
)30 .עכבר שרה.
)32 שופט מחוזי.
)33 בשבילי )34 .בהם
)36 .קרם)37 .
אור, נהרה)30 .
קבוץ בעמק יורעאל.
)41 בננה )42 .מאכל
בני ישראל במדבר
)44 .ראש ממשלה
אירופי)46 .
קבוצת איים באוק־ינום
החורי)48 .
תבלין מורחי .50 .אלוהים )51 .הפחדה,
הטלת אימה )53 .בת לבן )55 .מילת כאב.
)57 אם הטרנלית )58 .נעיית הפרה)59 .
שחקו רביעיית מועדו! התיאטרון)60 .
איזור פורה בצפון ירר.1
מאוגד )1 :חבר כנסת )2 .סור)3 .
שרפרף )5 .בת קול )6 .פרי )7 .מלת
שלילה )8 .אבר בנרון )9 .דמי זכיונות.
)12 תשלום חובה )15 .מראשי אחדות־העבודה
)16 .כסף 18 .טשרנוביץ
— סופרת ילדים )21 .ענף )23 .סוג

אדמה )24 .מילת נוף )26 .שלית מהיר
(מלכים ב׳ ,י״א) )28 .נהר באפריקה)29 .
רומן מאת משה שמיר )31 .מיסד דת.
)32 יו״ר הכנסת )35 .שאיג ומתוק)37 .
סופר והונה־דעות צרפתי )38 .קבוץ בנליל
העליון )40 .נף )41 .ארבעים ושש)43 .
ברנש )45 .סירת גוזלים )46 .שבכה)47 .
מזכיר הועד הפועל לשעבר )49 .דבר מאכל
)52 .נל עד )54 .פי הארי )56 .עיר
קרומה במצרים )58 .הביא בבריתו של
אברהם אבינו.

תיאטרון
הי ע ^ני תהכבודה

אלא שהפתעת ההצגה היא דווקא עדנה
פלידל, כאמה, למרות שתפקידה הוא משני.
בקטעים הבודדים שלה גונבת עדנה את
ההצגה במשחק מטורף של דמות מטורפת,
זוכה בצדק לתשואות הקהל באמצע ההצגה.
הפתעה
לא פחותה היא בת־עמי. למרות
שאינה מבריקה בתפקידה, היא חורגת משיגות
הדמויות אותן ביצעה עד כה. שושנה
דואר חיוזרת בדמות היצאנית הזקנה
בפנסיה, ואילו שני תפקידי הגברים — של
שלמה בר־שביט ושל ישראל רובינצ׳יק
כמשרת — הם החטאה. למרות מאמציהם
הכנים, אין דמויותיהם הולמות את התפקיד.
עוד פרט מעניין: כאשר מצליחה הצגה
בהביסה, היא מצליחה עד הסוף. אפשר
אפילו לשמוע במחזה זה כל מה שנאמר על
הבמה.

ג׳יג׳י (הביסה) היא פאריסאית קטנה
הנמצאת בתהליך של הפיכתה ליצאנית מכובדת,
מהסוג של סוף המאה שעברה — לא
נערת רחוב, אלא פילגש יקרה לבעלי תוארי
אצולה ולנערי־שעשועים עשירים.
קומדיה עליזה זו, שנועדה — וכנראה
גם תצליח — לחלוץ את התיאטרון הלאומי
מן ההתדרדרות הכלכלית שלו, מעמידה
בסימן־שאלד, את דרכה של הבימה. שכן,
בכל פעם שתיאטרון זד, מתימר להעלות על
במתו מחזר בעל ערכים אמנותיים וחברתיים,
בהשקעות אסטרונומיות ובעזרתם של
במאים זרים, הוא כורע תחת נטל המעמסה
ואולמו נשאר ריק.
מאידך, רק העלאת מחזות פופולריים, המצטיינים
בעיקר •באפקטים החיצוניים שלהם
ושאינם מצריכים השקעות כה גדולות,
מאפשרים לתיאטרון להמשיך להתקיים.
כן רו סי מציזיק
קרה בעונה שעברה, בעת שהבימה העלתה
כאלט דוס הוא מופע היתולי שאין
את מחזה הטלביזיה שנים־פשר המושבעים,
וכך קרה גם הפעם, בהצגת ג׳יג״ ,שבוימה בו באלט בכלל ורוסים יש בו מעם מאוד.
גם היא על־ידי אותו במאי ישראלי חסר־ אילו היו בנות דגניה, שהורי הוריהן הגיעו
מרוסיה בתקופת העליה השניה, מופיעות
יומרות אך בעל חוש ריח לטעמו של הקהל
בלהקה ומבנות את עצמן בשם באלט רוסי
הישראלי — אברהם ניניו.
האם המטורפת. סיפור המחזה הוא — היתה להן אותה הצדקה לכך כמו הלהקה
הצרפתית המצחיקה הזו.
פרי עטה של הסופרת הצרפתיה שנפטרה
בגיל שיבה בעשור הקודם,
סידני גבריאלה קולט, מפקדת
בלגיון הכבוד ונשיאת
האקדמיה גונקור.
קולם, הנחשבת על־ידי
רבים כסופרת הצרפתיה הטובה
ביותר במאה הנוכחית,
עסקה בעיקר בחיבור רומנים
רגשניים בקצב של אחת
לשנה. יצירותיה, הנראות
כיום אולי תמימות וקיט־שיות,
נחשבו בזמנו לשיא
הפיקנטיות — ואפילו פורנוגרפיות.
אולם קולם הצליחה
להנציח את ההודי
המיוהד של תקופתה, על
תפישות המוסר והאהבה
שלה, בכשרון ובחינניות
רבה.
ג׳יג׳י שלה, שהומחז על־ידי
המחזאית האמריקאית
אניטה לוז — ואז עובד
לקומדיה מוסיקלית קולנועית
מוצלחת בביצועם של
אודרי הפבורן, מוריס שבא־לייד,
ולואי ג׳ורדן — היא
מעין סאטירה על הדור
שבו נראתה שיא הצלחתה
של אשר, בכשרונה להפוך
לפילגש יקרר. יותר.
ג׳יסי (דינה דורון) היא
צעירה עירנית וטבעית, שנימוסי
החברה טרם הצליחו
להשחית את אופיר .,אולם
דינה דורון (*ושבת) כ״ג׳יג׳י״
סביבתה הקרובה מועידה
הדרן להשגת תכשיטים — בסיסה
אותה לקראת תפקיד היצאנית
הכבודה, בו היא צריכה להתחיל
זוהי להקה שיש בו שתיים־שלוש רוסיות
בקרוב. אמה (עדנה פלידל) ,זמרת מטורפת שעזבו את רוסיה עוד בתקופת הצאר, כמד,
במקהלה של האופרה קומיק, עסוקה מדי
נכדים לזקנים וזקנות בוהמים, ועד ערב רב
בחיפושי מחזרים ובחלומות על קריירה כז של יוגוסלבים, הונגרים וצרפתים טהורים
מרת, מכדי שתוכל להקדיש לה זמן או הסבורים שחולצה רוסית, ושירת וזלגה
תשומת־לב. על כן נוטלות סבתה (בת־ וולנה, לא תבגוד בהם ותגלה את מוצאם העמי)
ודודתה (שושנה דואר) את חינוכה אמיתי.
לתפקיד.
הרקדניות של הלהקה, שכמה מהן הן
הן מכשירות אותה להעריך נכונה את אפילו נחמדות למראה, לא התקבלו כנראה
הערכים העיקריים של חייהן — תכשיטים ללהקה צרפתית בשל עודפי שומן — מה
יקרים, שמלות מפוארות ורמת־חיים גבושלא
מפריע ללהקה רוסית, כנראה. מד. שהן
הה — ומלמדות אותה כי הדרך להשגתם עושות, הוא במקרה הטוב ביותר, רקוד־היא
ההתנהגות המתאימה במיטה.
עם לקצב מנגינה רוסית, אבל בשום אופן
אפשר גם דשמוע. ג׳יג׳י מיועדת ל לא באלט.
התחיל בקריירת ר,יצאנות שלה כפילגשו של
אלא שאת רוב התכנית תופסים לא
הרקדנים, שאחד מהם לפחות כבר נראה
אחד מדודניד( ,שלמה בר־שביט) ,נער־שע־שועים
המתפנה במקרה באותו זמן מפילג־ עולה שתוי על הבמה, אלא נגנים וזמרים
שיו האחרות. אלא שג׳יג׳י משבשת את כל שאפשר למצוא כמותם לעשרות בקרב יוצאי
החישובים בד,תאר,בד, בדותה אהבה של
רוסיה בארץ. הם מזייפים לעיתים קרובות
אמת, ואינה מוכנה לקבל תשלום עבור את המנגינות שהם משמיעים. בצרפת כנראה
לא מבחינים בכך, אך בישראל, בה הפכו
אהבתה.
קומדיה כזו, שאינה סובלת מעמקות יתי כל המנגינות האלה לנעימות של שירים
רה, תלויה כמעט לגמרי בכוכבת הראשית ישראליים מקוריים, לא יתקשה להבחין
שלה — ג׳יג׳י. ספק אם יש בארץ שחקנית בכך כל ילד.
אחרת המתאימה לתפקיד זה מאשר דינה דולמרות
כל זאת, נראה שיוצאי רוסיה
רון, שלצורך ההצגה חתמה חוזר, למשך שנה בארץ מוכנים לקבל את הלהקה כמו שהיא,
עם הבימה. בשובבותה הילדותית וברעננות רק כדי לרענן זכרונות נעורים. ואילו
משחקה, מצליחה דינה להתגבר על התפישראלים
הנקלעים למחזה היתולי זה, יכוקיד,
הקשר, למדי, ולמשוך את ליבו של לים לשנות לטובה את הערכתם ללהקות
הצופה הישראלי, שאחרת עשוי היד, להי ישראליות אחרות, כמו להקת כרנוון, למשל.
שאר
אדיש למתרחש על הבמה.

בידור

העולם הזה 1256

^ זיע/0

ויהי בשפוטהשופטים
פבלו קזאלס ישב בפינה ושותח עם אשתו.
איש אס,ר, אפור מאוד. קרחת, קצת שיער
מכסיף בצדעים, משקפיים ופרצוף שחום. אם
הייתי נתקל בו ברחוב׳ כשהוא סוחב עמו
צ׳לו, הייתי מש׳ בנע שנתקלתי בשליח של
חברת הובלה. הוא ישב לו בפינה ושוחח
עם אשתו מרטה, כשהוא מתעלם לחלוטין
מהרעש שהקים חבר השופטים.
חבר השופטים. אני יכול לקרוא בשמות
בולם, אבל זה לא יאמר לכם דבר, אם כי
אלה הם גדולי אמני הצ׳לו בעולם. את
הישראלים שביניהם תכירו ללא ספק׳ כי
כל מי שהקשיב אי־פעם לקול ישראל, יזכיר
לבטח את יהויכין סטוצ׳בסקי, ומי שביקר
במועדון התיאטרון, לא ישכח את פרנק
פלג, המשמש כיושב ראש חבר השופטים.
את המועמדים עצמם לא רואים. שניים־
שניים הם באים לכאן׳ בשקט ובהחבא, כ־מסתננים.
כל אחד תופס לו חדר, סוגר את
עצמו ומתחיל לנסר על הצ׳לו, כדי להכנם
לם, רמה. יורגן דה למום, בחליפת ערב שחורה,
פוזל לעבר חמש קוביות סוכר, המונחות
על כסא, לידו. לא ידעתי שאפשר
לשפר את הנגינה בצ׳לו בעזרת סוכר חתיכות,
אבל יורגן צוחק .״הסוכר זה לא ל־צ׳לו.
הסוכר זה בשבילי. אמרו לי שטוב
לאכול חתיכת סוכר לפני ההופעה.״
הולכים להביא עוד שניים, המתגוררים
בסמוך, באחד מבניני קרית האוניברסיטה.
אני נוסע עם טנדר ובדרך חזרה אני עוזר
לג׳ניפר וורד קלארק לשאת את הצ׳לו, הנתון
בנרתיק קרטון גדול ושחור כמו ארון
מתים. אינני עוזר לה מתוך נימוס בלבד.
אני מנסה לבדוק בהזדמנות זו את משקל
הכלי, כדי להעריך נכונה את מאמצי המנגנים
הצעירים, שבאו לתחרות מחוצלארץ.
אי־אפשר להגיד שזה כבד נורא, כי שק מלם
כבד ממנו׳ אבל אין ספק שזה יותר כבד
מכינור.

תמיד כשאני רואה מנגני צ׳לו או קוג־טרבאס,
אני שואל את עצמי, מד, טעם בחרו
דווקא בכלי גדול ומגושם כזה. ג׳ינפר קלארק
מודה, שאילו ידעה בזמנו שהיא תצטרך לסחוב
את הצ׳לו, לא היתד, מתחילה. כשהתחילה,
היתד, זו אמא שלה שהיתר, סוחבת
אחריה את ארון המתים השחור והגדיל
הזה וג׳ניפר חשבה שכך זה יימשך לעולמים.
עכשיו, אמא כבר לא סוחבת אחריה
את הכלי. אבל מאוחר כבר להתחרט. זה
הזכיר לי מנגן אחד בצ׳לו, שגם הוא טען
שרימו אותו: בהיותו בן ארבע, תקעו לידו
רבע כינור ואמרו לו לנגן. כעביר שלוש
שנים, החליפו לו את הרבע כינור בחצי
כינור ובהיותו בן עשר, החליפו את זד,
בכינור שלושת רבעי. בחגיגות הבר־מצווה,
קיבל מתנה כינור שלם וכשגמר את בית
הספר התיכון, העבירו אותו לויולה, כמתנת
נישואים החליפו את הויולה בצ׳לו.
עכשיו הוא מנגן על קונטרבאס, מפני שהתגרש
מאשתו.
כולם עצבנים לפני ההופעה וזה לא פלא
באודיטוריום על שם וייז, בקרית האוניברסיטה
בירושלים, אין הרבה קהל. מאה י־חמישים
לכל היותר. זה בעצמו לא כל כך
מפחיד, אך בשורה הראשונה פזורים כמר.
זוגות אוזניים, שבל מנגן צ׳לו רועד מפניהם.
אם לא נזכיר את פבלו קזאלס, שעל
אף שמונים שנותיו לא מהסיר אפילו הופעה
אחת, הרי שנמצא כאן אנדרם נבארה מצרפת,
דוגלם קמר! ן מאנגליה, אנריקו מאינרדי מאיטליה
ודניאל הופמקלר מהתזמורת הפילהרמונית
של היכל התרבות בתל־אביב, שבידם,
כידוע, הכוח לשפוט לשבט או לחסד.
אין ספק שזה מפחיד, אבל אם תשאלו
אותי אגיד לכם, שאם אני מרחם על מישהו,
זר, לא על המועמדים המתחרים אלא על
השופטים. תארו לעצמכם דבר שכזה 17 :
מתחרים, וכל אחד מהם מנגן את הסונטה
לצ׳לו של בראהמם. במשך יומיים לא לשמוע
שום דבר אחר מלבד סונטה לצ׳לו של
בראהמס. אפילו אני, שיש לי אוזניים חד
קות, לא יכול לשמוע את סתם יום של חול,
של שמעון ישראלי, יותר משלוש פעמים
רצופות, וזה שיר יפה לכל הדעות. בבל
זאת יש נחמה אתת לש׳פטים, והיא —
שיצחק שלו לא מנגן על צ׳לו ולא משתתף
בתחרות, כך שאינם צריכים לשנות בכל פעם
את התקנות.
למרות שאין סכנה מידית של שינוי התקנות,
לא הסתפקו בזה אלא החליטו לשמור
אותן בס,ד. כל מה שהצלחתי להוציא מפיו
של פרנק פלג על מהות התקנות הללו,
שבכוחן להעניק פרס של 2500 דולר למנצח,
היה על האיסור החל על השופט לשבת
בשיפוט, כאשר אחד מתלמידיו ע׳ מד למבחן.
קביעת הנקודות נעשית כך, שכל שופט
מעניק נקודות לפי שש קטגוריות: חוש
ריתמי; מוסיקליות; טכניקה, ובזה הכוונה
לטכניקה של יד שמאל, הפורטת על צואר
הכלי; יופי של צליל, התלוי ביד הימנית
המושכת בקשת; נקיון, וסגנון. על כל אלה
מעניקים נקודות מיס עד .20 לאחר התחרו
ת, מחברים את הנקודות שקיבל כל מתחרד,
מידי כל השופטים ומחלקים אותם
למספר השופטים הנוכחים. כדי לעבור משלב
אחד לשני, דרושות 10 נקודות לפחות.
לפעמים קורה שהפרש הנקודות שנותנים
שני שופטים למתחרה אחד גדול מדי, כמו
למשל כאשר אחד מעניק 3נקודות והשני
.18 במקרה כזה עובר הדבר לבירור בפני
היושב ראש, מפני שלא מתקבל על הדעת
ששני מומתים — שלשניהם אוזניים ברי־אות
— יהיו דעות כה חלוקות על דבר
כל כך פשוט כמו נגינה בצ׳לו•

זה עול זה?
היד, לי מזל והייתי ילד בימים שאבא
חושי עוד לא הספיק להיות ראש עירית
חיפה. בימים ההם היה אמנם חור בחצי

גרוש, אך אף אחד לא הסתכל דרכו. באותו
זמן היה עולמי מורכב מעפיפונים שנקראו
סיירות׳ ממקלעי גומי שנקראו רוגאטקות,
מסביבונים שנקראו פורפרות וממשחקי חברה
כמו איקס־מיקס־דריקס, סמל ואסומניה־עבודניה.
היום
העולם הוא, כפי הנראה, אחר ובתערובת
עולם הילד ז 6בגן־בנימין בחיפה אפשר
לראות את זה. היום מורכב עולם הילד
מצעצועי פת ופלסטיק. את מקום הסיירות
שעשינו במו ידינו מנייר, בוסים וחוטי
שפוגאט והדבקנו בדבק־קמח, ממלאים היום
דאונים ואוירונים שקונים חלקים חלקים
בחנות של וילנצ׳יק ומדביקים יחד בדבק
פלסטי.
עולם יפה מאוד. עולם עשוי מכוניות זעירות,
הדומות בדיוק נמרץ למכוניות גדולות.
אפשר לקנות גם שלטי כוון וחניה זעירים
וגם תמרורים ורמזורים ובעוד כמה
חודשים אפשר יהיה גם להשיג גופות פלסטיק
זעירות של קרבנות תאונות דרכים.
בכל זאת לא כדאי להגזים. לא כל המוצגים
בתערוכת עולם הילד 61 מורכבים
מאוירינים ומכוניות. יש גם טאנקים, תית־חים,
מכוניות־משורייגות, אקדחים ורובים.
המשחק בחיילים, הוא בכלל משחק נפוץ
מאוד בין ילדים קטנים, ומי שחושב שמשחקים
כאלה משחיתים את נפש הנוער שיקרא
בעמוד 26 של קטלוג התערוכה וימצא
שם כתוב:
״ילדים משחקים עד היום בחרבות עץ,
אקדחי פקקים, כובעי פלדה ורובים _ליך
חקויים של סוגי נשק מודרניים. הילדים
עברו אפילו לנשק העתיד — נשק החלל.
״יש הטוענים כי משחקי מלחמה וחיילים
מגבירים את המיליטאריזם בקרב הילדים.
הפסיכולוגים חולקים על דעה זו. הם טוע־

תערוכה. זה היה עושה בשקט רושם שעיד
מישהו פתח פה חנות.
הנה אני עובר ליד הביתנים הלאומיים.
יפאן למשל, שמסורת הצעצועים שלה היא
מן המפוארות ביותר בתרבות האנושית ושאומרים
עליה שהיא המציאה אפילו את
הסביבון, לא הביאה לתצוגה אלא כמה
צעצועי פח עלובים שנשתיירו לתקופת
הדמפינג. אינני יכול להשתחרר מן הרושם,
שר,ביתן הזה הורכב על־ידי סוחר ישראלי
זריז, שהחליט לשכנע את משרד המסחר
והתעשיה שיעניק לו רשיון יבוא לצעצועי
פת זולים מיפאן.
בבתנים אחרים, כמו הביתן הליברי, למשל,
הנמצא מול היפאני, אין בכלל תצוגה
של צעצועים, אלא אוסף של עבודות תלמידים
מבתי ספר. היוגוסלבים, שגם להם
לא הסבירו כפי הנראה מה רוצים מהם
בדיוק, שלחו דוגמאות של אמנות עממית
שהוציאו מתוך המוזיאון האתנוגראפי.
מה יש פה לדבר? כמעט שהתחלתי להאמין
בעצמי שעולם הילד בשנת 61 היא
באמת עלוב ומשעמם ומיכני, אלא שנתקלתי
פתאום בשיר קטן שכתבה ילדה
קטנה בשם דורוטי דייוויס בליבריה, ובו
במקום תרגמתי אותו לעברית:

קולות הלילה
קריאת הינשוף,
שריקת רוח פרצים,
צרצור הצרצר,
ורשרוש בדקלים.
חוד רומח צייד,
צל נופל של האור,
מקרקרת צפרדע —
המית לילה שחור.

צעצועים של דוד המחר שלדעת הפסיכולוגים
אץ להם כל השפעה מיליטריסטית
נים כי המיליטאריזם מתפתח יותר מאווירת
הסביבה מאשר ממשחקי מלחמה.״
מה שנכון, נכון. אפילו בתערוכה הזו יש
כמה צעצועים צמחוניים כמו בובות, דובונים,
קוביות, אלא שמהמין הזה יש רק
דוגמאות מעטות בלבד. בכלל יש שם מעט
מאוד דוגמאות ואם לא היו מכניסים לתערוכה
גם את כל הרוכלים משוק הכרמל עם
בקבוקי מיץ, מסטיק, ארטיק וואפלים, לא
היו מרגישים בכלל שיש כאן איזו שהיא

והשיר הוכיח לי שאין טעם להשמיץ
את התערוכה בחיפה כי ממילא אין הילדים
מתחשבים בזה ויש להם באיזה שהוא מקום
עולם משלהם שבו אין לאנשי אבא חושי
דריסת רגל.

כהאמרוסבראה ינ ד *
סוף זנב לתליה.

תגפעה
חסעה

ב ארץ