גליון 1257 מתאריך 11 באוקטובר 1961

העורך הראשי:
אורי אבנרי

!?80 05180

ראש המערכת:
שלום בוזו
עורך משנה:
רוב איוזו
עורך כיתוב:
אבשלום הורו

כתב ראשי:
אלי תבור
ס ־ני -ם

צלם המערכת:
יעקב אגור

המוציא לאור: העולם הזה בע״מ.
רחובגליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד .136 .מען לסברקיס :״עולספרס״.
דפוס משה שהם בע״נז, ת״א, טל,31139 .
ההפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב.
המערכת איננה אחראית לתוכן המודעות.

העתון
אורי לילי יוסח אבנר

הנקרא

צייר המערכת:
וה י

חברי המערכת:
אלוני, שלמה אלינב, שייע נלור,
גלילי, דויד הורוביץ, רותי ורד,
אבו־חמרי, ויוה יריב, אביבה סטו,
פרי, שמעון צבר, עמום קינו,
מלכה רחביה.

ביותר

במדינה

7ז 7 27/ז

73 יו ת ר-

העתונאים הזרים, המבקרים בישראל, מתחלקים
לשני סוגים.
הסוג הראשון מורכב מכתבים זריזים,
המבלים כאן כמה ימים, אצים־רצים מסדום
לאכזיב ומאילת למפעלי הירדן, לוחצים את
ידי בן־גוריון, נגררים מדובר ממשלתי אחד
לשני, אומרים אמן אחר כל הנאמר להם
וכותבים לבסוף סידרה של 24 מאמרים בצע
עתונים בשלוש יבשות מדויד הראשון
ועד דויד הנוכחי.
הסוג השני הוא הגורם כאבי־ראש לטדי
קולק ולשאר הפטריוטים האחראים לשטיפת־המוח
הממלכתית. הוא מורכב מעתונאים
רציניים, הבאים ארצה אחרי שקראו כמה
עשרות ספרים על הנושא, אחרי שדיברו
עם רוב מנהיגי ערב ואחרי שלמדו את כל
צדדי הסוגיה על בוריים. הם מחייכים בנימוס
למשמע דברי הדוברים הרשמיים,
שואלים שאלות אדיבות אך בלתי־נעימות,
וכותבים לבסוף שניים־שלושה מאמרים המעוררים
הד עמוק בחוגים המצומצמים אך
הקובעים בענייני המרחב.
העתונאים בני הסוג הזה מזדמנים כולם,
איכשהו, למערכת העולם הזה. לעתים קרובות
אנו שואלים את עצמנו: מניין הם
בכלל יודעים על קיומנו? התשובה היא:
המומחים האמיתיים לבעיות המרחב מהווים
חוג בינלאומי מצומצם מאוד, והם מכירים
איש את רעהו. בין דיפלומטים ועתונאים
אלה נהוג, כנראה, להגיד, דרך אגב* :אתה
נוסע לישראל? אולי כדאי לך לשוחח שם
עם אנשי העולם הזה. תשמע מהם משהו
חדש.״
יש המתקשרים עמנו טלפונית שעות
מעסות אחרי בואם ארצה. ויש השוכחים
מכל העניין. אך אחרי שהקשיבו לדברי
הדובר ד,־ ,21 שחזר בדיוק נמרץ על דברי
כל 20 הדוברים הממשלתיים והמפלגתיים
שקדמו לו, יוצאת נפשם לשמוע דעה שונה
כלשהי. אז הם נזכרים בעצה שניתנה להם.
בשבילנו זו מעמסה ניכרת, מבחינת הזמן
והטירחה. להעולם הזה עצמו אין,
כמובן, כל תועלת משיחות רבות וארוכות
אלה. אך אנו ממלאים חובה זו ברצון, מתוך
תקווה שהדבר יעזור לפרשנים רציניים להבין
את בעיות ישראל והמרחב, וממילא
יביא הדבר תועלת למדינה — אפילו אם
אין הוא מוצא חן בעיני טדי קולק ושווד.

דג ר רזכ ש ת יום יזם
סעשזים חד שים
כי איבזתה גבוה ה
וסתירה עמסי.

אנגרית״נקידוח
!לומדים היטב בבית־הספר

קדימה

בן־יהודה ,74ת״א, טלפון 20314

אנגלית וצרפחץ ת למבוגוים | קורס בוקר שנתי לפקידות
(הנהלת חשבונות, מזכירות, כתיבה
מכל הדרגות ולתלמידי בתי״ס
במכונה, תורת החשבון, חשבון מסל״בגרות״.
ממתחילים
עד הכנה
חרי, קורטפונדנציה, אנגלית) .הר־קבוצות
קטנות, סורים מעולים• @ שמה 12.30—9לפנה״צ 9—3 ,בערב.

קורם מרוכז בהנהלת חשבונות ; הכנה לבחינות כ׳ ג ,
ההתחלה כ־17/10
וקורס למתקדמים

אחד המבקרים האלה היה אדוארד ד,ודג׳-
קין, מעורכי־הח!ץ החשובים של הטיימס
הלונדוני. בריטי יפה־תואר זה היה מנהל
תחנת־השידור המזרח־תיכונית (הבריטית) בימי
מלחמת־העולם, לפני שעברה מיפו לקפריסין.
הוא .,א ארצה אחדי ששוחח עם
עבד אל־נאצר ועם שורה ארוכה של מנהיגים
ערביים אחרים. שעתיים אחרי בואו
ארצה, טילפן לאורי אבנרי. לאחר מכן ניפגש
עמו כמה פעמים בימי־שהותו המעטים.
בחודש שעבר פירסם ״סד״ את רשמיו
בשלושה מאמרים קצרים בט״מס, שעשו
רושם רב בבריטניה ובין כל מומחי־המערב.
הם כתובים ברוח אובייקטיבית, האוהדת
את ישראל. אך המחבר עומד בלשון עדינה
ונוקבת על הבעיות הגורליות העומדות
בפני ישראל ומיתה ביקורת על הקו של
המישטר הקיים בה. הוא מסכם במילים שתישמענה
מוכרות מאוד לקוראי העולם הזה:
״קשה דרכם של אותם אזרחים ישראליים
המחפשים דרך לשבירת הקיפאון ביחסי
ישראל־ערב. למראית־עין, ההגיון הוא בצד
השלטונות, הטוענים כי אין דרך אחרת
אלא להמתין ולשמור על כוננות צבאית.
ואם דרך זו הגיונית, הרי הגיוני גם להתייחם
אל ערביי ישראל כאל מיעוס עויין־
בכוח, ולמנוע את גידולו בדרך של החזרת
פליטים.
״אך אין כל ספק ני הצדק הוא עם
אותם ישראלים המתכננים את תוכניותיהם
על סמך ההנחה שישראל לא תצליח לעולם
להתבסס נאומה או כמדינה אלא כחלק מן
העולם המזרח־תיכוני.״

על המשמר יצא השבוע בהתקפת־מחץ על
העולם הזה, יען כי העזנו לגלות שחמשת
הצעירים הערביים נקטלו בידי יחידה אשר
מפקדה הוא חבר קיבוץ של מס״ם ורבים
מחבריה היו בני משקי מפ״ם (העולם הזיה
.)1256
העתון המפ״מי אומנם מודה בעובדה, אך
מתלונן כי הטלנו ״שיקוצים בלובשי־סדים,
בנים של קיבוצי השומר הצעיר וחברי
מפ״ם, בהם ובתנועתס־מפלגתם
האמת היא, כמובן, כי לא הטלנו שיקוצים
בבנים, אלא באבות. טענו כי מפ״ם, שעמדה

תחילה בראש התובעים חקירה, שינתה את
עמדתה באופן פתאומי, כאשר נודע לה כי
חבריה שלה היו מעורבים בתקרית, ובצורה
זו נעצה סכין בגבם של כל אותם שהתייצבו
עמה באותה חזית. ולא זה בלבד, אלא
שהיא גם לחצה על חבריה לחזור בהם
מדברים מסויימים שהשמיעו בפומבי.
על המשמר מנסה להעמיד פנים כאילו
אין כל קשר בין תפנית מדהימה זו לבין
העובדה שנודע לשר מפ״ם מי הם ההורגים.
לדבריו קרה מה שקרה מפני ששר מפ״ם
נוכח לדעת, בישיבת הממשלה, שהערבים
נהרגו ״כחוק״.
כיצד נוכחו לדעת? כפי הרמטכ״ל, שעם
כל הכבוד האישי שאנו רוחשים לו, אינני
יכולים להתעלם מן הע,בדה היסודית שהוא
מייצג בתקרית זו את הצד הנאשם? או מפי
ראש מנגנון־החושך? האם עדותם של שני
אלה מספיקה עד כדי כך, ששוב אין צירך
בחקירה, ולו אפילו כדי להרגיע את רוחות
המשפחות השכולות ולשכנע את רבע מיליון
ערביי ישראל כי לא היה כאן מקרה של
רצח והתעללות?
אילו האמינה מפ״ם באמת כי די בהבטחה
של הרמטכ״ל ושל ראש מנגנון־החושך,
הרי אסור היה לה לצעוק גם ביום הראשון.
חובתה היתה, במקרה זה, לשאול קודם כל
את פי שני האישים האלה. אלה היו בוודאי
עונים לשאלתה בסבר פנים יפות.
מדוע הזעקה עד־לב־השמים ביום הראשין
— והדממה הדקה למחרת היום?
על המשמר מוסיף ומסביר אמת
אלמנטרית היא חייל הלובש מדים
אינו נבדק בשעת פעולתו הצבאית לזיקתו
החברתית א 1הפוליטית.״
אחת מן השתיים: או שמפ״ם מצדיקה את
הפקודה, ואז אינה יכולה לגולל את האחריות
על מפקדים אלמוניים — או שאינה
מצדיקה את הפקודה וטוענת כי חבריה
פעלו מאונס בניגוד למצפונם — ואז חובת
מפ״ם היא לתבוע חקירה של מהות הפקו—
כפי שדרשנו אנו. דות אחרת אין זו אלא השתמטות ממאירה.
שואל על המשמר :״מיהו, איפוא, אותו
כתבלב, אשר מלאו עטו להסיל שיקוצים
בחיילים, בני קיבוצים, טבוכות רביצתם
במארבים יכול גם הוא להתהלך בבטחון
ולהטיל דופי בזולתו באין מפריע?״
תנוח דעתכם, חברים יקרים. אותו כתב-
לב שגילה בכתבה את זהות הקוטלים הוא
חייל קרבי ככל חברי המערכת והוא רבץ
במארבים לא מעטים, וספק אם כדאי לבוא
אליו בטענה כגון זו. אך את התשובה
לכך נתן העורך עוד בשבוע שעבר, בכתבי
:״לא החייל הלוחץ על ההדק אשם.
אשמים הוריו, הגננת שלו, מוריו ומחנכיו,
סופריו ועתונאיו כאשר המדובר בבני
משקי השומר הצעיר, חמורה אשמה זו
שבעתיים. שמא יתחילו עורכי על המשמר
לבדוק באופן יסודי את דרכי החינוך וההסברה
במשקיהם? כמי שהיה בעצמו חבר
משק השומר הצעיר, הייתי ממליץ על כך.
מפ״ם לא תיחלץ בצורה כה פשוטה מפרשי
זו. האלפים, בני האינטליגנציה העירונית
שוחרת השלום, שהצביעו לפני חודשיים
״הפעם — מפ״ם״ והצילו את מפ״ם
מפני מפלה מבישה ליד הקלפי, לא יקבלו
הסברים שדופים אלה. הם מצפים שמפ״ם
תחזור בה ותטהר את עצמה בפומבי מן
הכתם שדבק בה בפרשה זו.
כדאי למפ״ם להרהר פעמיים לפני שתת־עלם
באופן ציני מדעתם של בוחרים אלה
— כי לעולם אין לדעת מתי תיערכנה הבחירות
הבאות.

לא מזמן נכנם יצחק נבון, מזכירו המדיני
של ראש הממשלה, לחדר עבודתו של מנהיג
ידוע. ברגע בו נכנס נבון, מיהר המנהיג
להסתיר מאחורי גבו את העיתון בו קרא.
הדבר עורר את סקרנותו של נבון, והוא
החליט לבדוק מה פשר ההעלמה הנחפזת,
כי המנהיג הדגול התנהג כמו תלמיד שנתפס
באכילת פרי גנוב.
הוא ניגש אל מאחורי המכתבה, ושם
נגלה לו הסוד.
העיתון שהמנהיג הדגול לא רצה שיראו
אותו קורא בו, היה, כסי שבוזדאי ניחשת:
העולם הזה, שיצא אותו בוקר. הקורא:
ראש הממשלה דויד בן־גוריון.

ב> 05
העולם הזה 1257

מכתבים
המוות על הגבול

אינני בעל נפש עריכה בל־כד כסו מר
אורי אבנרי, ולכן אינני ם זרעזע כל יעס
יפאני קורא ע? אדם הרוג. משום כר, לא
הזדעזעתי מעצם הידיעה ע? הריגת חטיפת
הערבים על הננו? (העולם הזה .)1205 סוף־
סור זה נבול, והחמישה ירעו טה הם עושים
ביפהגיעו אליו.
אבל אני מזדהה עם מר אבנרי, בחלק
היפני של זעזועו העמוק. והוא טה שקרה
לאחר שהחמישה האלה נהרגו. טראה הכופות,
הצורה שבה נמסרו למשפחות, הרסז
המיפולח למסיתים ולמדיחים שיערכו הפגנות
...על חלק זה של המאורע, אני מסכים
שצריכה לקום ועדת־חקירה ציבורית.
שמואל דוידוף, ירושלים
המשיכו לדרוש הקמת ועדת חקירה, שקבע
מי הם האחראים לאותו מעשה שבכללו
קיפה ליהודי בארץ וו להביט בעיני
הערבים, הנקראים ״אזרחים שווי־ייכויות״,
טיפום מה.
מרוע הירדנים והלבנונים אינם רוצחים
את הצעירים שלנו, העוברים את הנבול? ..
זיוה דיושקה, עכו
הכתבה שלכם היתה וולגרית, מטופשת,
הסרת־טעם, וזולה ...
אביבה ויורם רוזלר,
רואויניברסימה העברית, ירושלים
וער הסטודנטים הערביים, המרבר בשם
כל הסטודנטים הערביים הלומדים באוניברסיטה
העברית בירושלים, המביע את
יגוז המשפחות השכולות ואת ההזדעזעות
שעברה על האוכלוסיה הערבית נוכח ה־אסוז
המחריד, והמדבר בשם המצפון והרגש
האנושיים, תובע הקמה מיידית של ועדת
חקירה מוסמכת, איפר מטרתה תהיה בירור
נסיבות המוות ומידת אמיתות השמועות;
ובירור הרקע הכללי והמדיני של האסון.
סמי נאצר יוסף, מזכיר
ועד הסנזוזנטים הערביים, ירושלים
קומוניסטים! התמונות שלאחר המוות הז
פרי ההסתה המזוהמת של מק״י. בפרסטכם
תמונות אלו מראים אתם את הזרהותכם
עם עמדה שפלה של שונאי־ישראל ט־כתבתכם
מסתבר שהערבים כלל אינם מסוגלים
לקרוא ״יחי נאצר״ או ״פלסטי! חיא
שלנו״ .ובכן, לידיעתכם, גרתי 12 שנה ביו
ערבים שלא היה חסר להם כלום, ושמעתי
דברים אלו לעתים קרובות.
מנחם ברגר, חיפה
״האובייקטיביות״ שלכם אינה תמיר במקומה.
דבר זה אני אומר, אחרי שקראתי
את כל הסיסמאות שאתם הבאתם, כמו ״היהודים
כלבינו ופלסטין ארצנו!״ ו״אנו
רוצים את ראשך, יא דויד!״ כערבי תושב
נצרת, אני יודע שהסיסמאות האלה הושמעו.
אבל למה הייתם צריכים לפרסם אותן?
למי זה עוזר? חוץ מזה, אני חושב שזה לא
היה הוגו מצידכם לתאר את הקומוניסטים
כאילו הם שהשתלטו על כל תנועת הזעם
ורכבו עליה, ולכן הם אחראים למה שקרה.
יכול להיות שיש לכם חשבונות עם טק״י,
אבל בהזדמנות זו הייתם צריכים רק להדגיש
שהיא ידעה לרסן את הקהל המשולה
ב ...אם היא לא היתה טנהיגה ומאר־ננת
את הפננות האבל, מישהו אחר היה
עושה זאת.
ם. כליל, נצרת
אנו שואלים; האם לא היתה ררר אחרת
לעכב את יציאתם של צעירים אלה מן הארץ?
האם נעשה נסיון לחסום לפניהם את
הדרר, מבלי שיצטרכו לשלם בחייהם על
חטא אשר אינו חטא משפט־מוות?
...אנו פונים אל הכנסת בתביעה לכונז
ועדת חקירה, ולהעמיד בראשה שופט.
ועדה זו תברר מה ארע בשכנותו של קיבוץ
זיקים, בסביבת נבול רצועת עזת. רק וערה
כזו עשויה להשקיט את הרוחות ולחזק אח
הרוחות ולחזק את הבטחוו בצרק הישראלי.
ד״ר א. י .ירום, יו״ר
הליגה?זכויות האדם, תל־אביב

בסרר כראש

נהניתי מאוד מן הכתבה על ביקור משלחת
ויצ״ו לאפריקה (העולם הזה .)1256

ולחיקוי מביקור זה. כוונתי לדבריה של
הגברת אסתר סלומון, כי הודות לצידון*
ספרית למשלחת ,״היינו בסדר בראש.״ אני
מציע, איפוא, לצרף ספר או ספרית לכל
משלחת לאומית העוזבת את ישראל. בעצם,
לא יזיק עם יצרפו אותם גם למוסדות
המכובדים שלנו, בארץ עצמה.
דויד שמואלי, ירושלים
...ל א היה שום חידוש בתמונת נערות
הנדנ״ע של גאנה. כד אנחנו כולנו מתארים
לעצמנו את בנות אפריקה. ואילו הפרט
הפיקאנטי בסיפורה של הגברת סלומון הוא,
שנשות החברה הגבוהה של אפריקה לובשות
שמלות של דיור. את זה כראי היה
דינה חרמן, חיפה
להראות.
חברת המשלחת-אסתר סלומון עם עתונאית
ניגרית בשימלת דיור — ראה תמונה.

להגנת הצברית

לא! לא 1לא 1לא תשכנעי אותי שהצבריח
היא זולה, טיפשה, בהמית, פרתית, כולה
ישב! ומרפקים, ומכוערת. אני פשוט מסרבת
להאמין לשקרים אלה. הם נכתבו כולם על-
ידי גברים, שהמשותף להם הוא שביקרו
בחוץ־לארץ והכירו שם בחורות. עם בחורות
אלה, כנראה, הלר להם בקלות — ולכן הן
נחרתו בזכרונם ככליל השלמות. יתכן כי
בשביל הנאווה הגברית
החולנית, זהו
העיקר.
ואילו בנות ישראל
גדלו באוירה של
מוסריות וטוהר נשי.
הו לא תפקרנה את
מידותיהן — לו גם
בפני העלילות הזדוניות
שמעלילים עליה!.
...לנופו
של עניין:
נם אני הייתי
בחוץ־לארץ ופגשתי
בחורות רבות שם,
יהודיות כלא־יהורי־ות.
ואני רוצת לומר
לכם, שאי! מה ארזי להתבייש בצבריות
שלנו. להיפר. בכל
מקום, זכיתי להצלחה בי! הגברים הזרים —
דווקא בשל אותו תכונות האופייניות לנו.
ואינני אומרת זאת כדי להתפאר. אבל
פשוט: הגברים האירופיים מאסו בכל אותן
תכונות מסולפות ומזו״פות שכותבי המאהזה״
מתפעלים מהן, והם
מרים ב״העולם
העדיפו אתהרעננות, הכנות — ומעל לכל:
המוסריות הטהורה — של הצברית.
מי יודע? אולי לכשיושחתו כל המידות
הללו בנערה הצברית ושוב לא תהיה אלא
דחליל צבוע ושטוח, המדבר בנימוס ריק
מתוכו, ישובו הגברים הישראליים ויעריכו
אותה כפי שהיא כיום. אבל אז יהיה מאוחר
מדי.
אסתר ארזי, תל־אביב
אודה לכם מאוד אם תואילו להעביר למר
אלן נ׳ .נמרוד את רנשי השתתפותי העמוקים
בצערו, על שלא מצא בזמן שהותו בארץ
נערה צברית אוהבת ונאהבת על ידו.
״צברית״ ,תל־אביב

היכן העלבון?

פירסמתם ידיעה (העולם הזה )1256 בה
נאמר ש״השכירים הערביים במפעלי מפ״ם
נדרשו להזדהות עם עטרת המפלגה (בקשר
להריגתם של הטשת הצעירים) תור איום
באובדן משרותיהם״.
בלי להיכנס להערכת עצם הכתבה, אנו
מבקשים לציין:
א) הביטוי ״שכירים ערביים במפעלי
מפ״ם״ הוא ביטוי מעליב ופוגע, מאחר
שאנו עוברים במפעלים אלה מרצוננו וסתור
הזדהות עם מטרות מפעלים אלה.
ב) לא נדרשנו ״להזדהות בפומבי עם
עמדתה של מפ״ם״ בעניין הריגת חמשת
הצעירים הערביים, וממילא לא הופעל עלינו
כל איום או לחץ כלשהו בנידון זה.
ראשיד חוסיין, מחמוד בידסי, קאסם
סעיד, מוסטפא ג׳מאל, תל-אביב
העולם הזר, אינו רואה כל עלבון בסלה
״שכירים״ ,שפירושה הוא אנשים העובדים
במקום ססוייס ומקבלים בו שכר. אשר להפעלת
הלחץ, עומד העולם הזר, על נכונות
הידיעה.

חידון התנ״ד

כאשר קראתי את דברי מר יצחק שלו על
חידון התנ״ד (העולם הזה ,)1256 הזדעזעתי.
האם באמת התכוון לומר ני התני התנ״ד
נבחרו, האחד משום היותו תימני והשני
משום היותו מוכה גורל?
הבה ונתבונן: קמו שני אנשים, שהם
מדלת העם אלא ששכלם הבריא עלה על
השכלתו של מר שלו וכמה פעמים, בזו אחר
זו, הכריעוהו ארצה.
יואב מרחבי, פתח־תקווה
דבריו של יצחק שלו, בצורתם הביקורתית,
הפתיעו אם כי היו לחלוטין במקומם.
למרות שהוא חוטא פד, ושם בפולחן האישיות
של עצמו, מעוררת הנימה הכללית
רושם של בנות ומשכנעת את הקורא.
צבי בר־שירה, גבעתיים

קוראים

בעוד אתם קוראים מודעה זו מטייל אני להנאתי
ולהנאתכב ומציג עצמי כ״ &דון ממה לירות״.

ש מי אני?

סלומון ועתונאית ניגרית
אני יכול לתאר לעצמי את האיטפאקט של
תשע נשמות רעננות כאלה על היבשת ה־יעחורח.
מכל מקום, רבר אחר ראוי לציון
העזלם הזז! 1257

מדוע?
לבטח
נתקלתם בשמי מעל דפי העתונות או

בחלונות הראוה של חנויות רבות. בין שתהיה זו
53 הנות הלבשה או כלי הבית, חנות סדקית או כלי

ש החשמל. בכל אחת מן החנויות בהן אני קשור,
רו ״אדון מאה לירות״ ,קבלתם עם כל קניה את
ש המחאתי -חנם אין כסף -ובבקורי אצלכם באתי
* לפרוע את אותה ההמחאה עליה אני חתום. 2 באפ ברשותכם המחאה המשוכה על פך לירה

הרשו נא לי להציג עצמי בפניכם .״אדון מאה
לידות״ ,אדיב, ונדיב.
בבוקר -בצהרים או בערב, עשוי אני לדפוק
על דלתכם או דלת שכנכם ולהציג עצמי ואנא...
קבלו אותי בסבר פנים יפות.

אהת, או מאתיים, או כל סכום שהוא -תקבלו
כספכם בהזרה, אך עדיין לא מספיק, אל סכום
ההמהאה המוחזר לכס, מוסיף אני את ״מתנת אדון
מאה לירות״ — 100.ל״י •טי. ומכאן מבינים אתם
מאיין שמי ״אדון מאה לירות״.

אם כן! בקרו וקנו בחנויות ״אדון מאה לירות״
קבלו בסבר פנים יפות את ״אדון מאה לירות״
ובכך תזכו בהחזרת סכום קניתכם ומתנתי בסך
100. -לירות.

שלכם בתודה

״אדו?
100 לי רו ת,־ 3

שאדון מאה לירות * אדון מאה לירות * אדון מאה לירות
עול הספרסס
פקידים1 תלמידים! שמדדנטים1 הרשמו עוד היום לקורס החישל*

קצרנות

עפרית ו/או אנגלית
(שני חודשים, פעמיים בשבוע)

ב״אולסן גרג*

ססמתס).

המנהל: ח .בר־קמא (קמפינסקי)
תל־אביב: רחוב גורדון 3
היסח: בבית״הספר. במעלה*,
רמוב שמריהו לוין .30

הצלחה

מובטחת!

הבטחת תנאים לשחקן

מיקרהו של אהרן אמר (העולם הזה )1256
מוכיח הפקרות וזילזול שאין כדוגמתם.
בארצות אחרות, שחקן כמוהו נהיר, לטורח
להתעמלות, המלמד את הנוער להיות שחקנים
למופת, או שמתקבל כמדריך ספורט
בצבא הקבע.
ואילו כאן 40 :אלף צופים משלטים שלוש
לירות בממוצע לראות מישחק כדורגל. האם
לא נמצאה, מתור 120 אלף לירות אלה,
שום קרן שתספק לשחק! מוכשר את התנאים
המינימליים?
י. פורח, חולון

נכבד > ם

שלוס !

1^ . 1111 11
נפתחים קורסים חדשים
מוקדמות ובגרות
פר סי ם •הרעונוה

7 -ג׳ויב

יטרניס 1
תיכ 1ן ערב לאקסטר
תל*אביב •

גלפור

חי פ ה • רוז

גי א לי ק 17

במדינה
העם
א שרי עס
אשרי עם שאין לו ממשלה. כך. על כל
פנים, נדמה היה השבוע לכמה וכמה מאזרחי
ישראל.
כי מעולם לא שפרה מנת־חלקה של המדינה
כמו בשבועות האחרונים, כאשר
לא עמדה בראשה ממשלה בעלת יכולת־פעולה.
המדינה זכתה בהם לסידרה של
הצלחות כמעט חסרות־תקדים.
תחילה התפרקה רע״ם וחוסל הפיקוד המאוחד
לצבאות סוריה ומצריים — מבלי
שישראל נקפה אצבע. לאחר מכן נעלמו
סיכוייו של המדינאי הערבי, מונג׳י סלים,
להיבחר לתפקיד המזכיר הכללי של האו״ם
— וגם זה בלי קשר עם עמדת ישראל*.
לאחר מכן גברו לפתע סיכוייו של נציג
בורמה, המדינה היחידה באפרו־אסיה הרוחשת
ידידות לישראל, לקבל תפקיד זה —
מבלי שישראל עשתה דבר בעניין זה.
גם בחזית הפנימית היה הכל שפיר. בידי
לוי אשכול עלה לערוך מסע־היטלים מוצלח,
תוך ניצול לרעה של רגשות האזרח ביחס
לעלייה. מלוזה־הקליטה הציני נתקבל תוך
אחדות לאומית, גם בלי ממשלה.
״חבל להקים ממשלה חדשה,״ אמר השבוע
עסקן במסדרון הכנסת ,״היא רק
תקלקל!״

אגש׳ חד
מעשה באדם שהלך לבקר בתערוכת ציו-
ריוריו של רסבראננו. עמד לפני ציור אחד,
עיקם את אפו ואמר :״המממ, לא ביותר!״
עבר לציור שני, הניד בראשו ואמר :״די
טובו״ ניגש לציור שלישי והפליט :״רע,
רע מאד!״
שומר התערוכה עקב אחרי האיש, וחמתו
בערה בו להשחית. לבסוף שוב לא יכול
לסבול .״אדוני,״ אסר בקול נמוך ,״אתה
טועה. לא הציורים עומדים כאן לביקורת,
אלא המבקרים!״

היא..

20 סיג 75 .אג.

תוצרת

דובק

ערבות

לטיב

לפני כמה שבועות התכנסו ראשי העיר
ירושלים הנכבדים, כדי לדון בקביעת מועמדים
לתואר אזרחי־כבוד של העיר. נציג
אחדות־העבודה הפליט את שמו של הפרופסור
מארטין בובר, הפילוסוף בן ה־,83
גדול אנשי־הרוח במדינה, הישראלי היחיד
המופיע דרך־קבע בכל אנתולוגיה של
מאה האנשים הגדולים בעולם.
פרנסי העיר הגיבו כאילו התקנאו בזקני
חלם. שמו של בובר עורר אצלם רק גיחוך
ובוז. אף אחד מבין כל הנוכחים לא תמך
בהצעה. כי לדתיים יש חשבון ישן עם
הפילוסוף הדתי, החולק על כמה מן המוסכמות
של סוחרי־הדת. חסידי בן־גוריון
מביסים בו בעין זועמת מאז השמיע את
קולו בפרשת־לבון. ואילו אנשי חרות שונאים
מאז ומתמיד את רודף־השלום המתיק,
שהוא מאבות רעיון הפדרציה השמית.
שמו של בובר אף לא הובא להצבעה.
במקומו הוענק תואר אזרח־הכבוד לפועל
זקן, שחשיבותו ההיסטורית נובעת מן העובדה
שלימד בשעתו את ראש עיריית חלם
לחצוב אבנים.
הידיעה על כך פורסמה באותו יום בו
נסתבר כי דאג האמרשילד המנוח, שהיה
גם חבר ועדת פרסי־נובל, שקד בימיו האחרונים
על תירגום יצירות בובר לשבדית,
כדי לאפשר את הענקת פרם נובל לפרופסור
הירושלמי המזוקן.
כאשר נתפרסמה הידיעה, לא ידעו אזרחי
ירושלים אם לצחוק או לבכות. פרנסי•
עירם הסמיקו, גימגמו, הבטיחו שהפרופסור
בובר יהיה עתה האיש הראשון בתור לקבלת
תואר אזרח־הכבוד.
השאלה היא רק אם אמנם כבוד הוא
לפרופסור בובר להיות אזרח בעיר שאלה
הם פרנסיה.

1קכ)10 1 פרסים ר*ר*
הקואליציה פירוק המועדון

שינוי כתובת -
ח 1זיו\י הנזפזגה א\ז נוזגוזו, גי\ז?1פז יה\־
דינו נול כך ל1זחל?וז 1ז 1זיו\יי1ז פזבונויינן
גורא&ז, כרי לנזגגנו (זיכוביגז 11 זפזל\\ז.

כל קורא של סיפורי־מתח יודע מה חשיבותו
של צופן. המילים ״בליברפול ירד
* מועמדות סלים חוסלה על־ידי ברית־המועצות,
שלא רצתה בערבי פרו־מערבי.
בדיונים לא היה כל משקל להתנגדות ישראל,
שהסתמנה גס מל העובדה שסלים נמי
•נע מללחוץ את ידי נולדת מאיר בקבלת״
פנים רשמית. מעניין כי בשעתו הזמין
סלים את עורן העולם הזה לקבלת־פנים
רשמית שערן למשלחת לוחמי אלג׳יריה
(העולם הזה .)1114

הבוקר גשם״ ,הנאמרות בתחזית מזג־האוויר
ברדיו, יכולות להוזת סימן לסוכני ה־אינטליג׳נס
בצפון אפגניסטאן לחטוף את
ראש המשלחת הארכיאולוגית הסובייטית.
מתכון של ״עוגיות אנגליות״ בפינת עקרת
הבית יכול לשמש סימן לראש הרשת ב־קאהיר
לשים פצצה במשרדי השגרירות הבריטית.
השבוע
פרסמו צהרוני ישראל כותרות
שמנות :״בן־גוריון — לביקור באפריקה״.
תוכן הידיעה: נסיעה מתוכננת של ראש־הממשלה,
בסוף השנה, בכמה ממדינות ה־קוזיזלינגים
השחורים, שביקרו לאחרונה בישראל.
אך בלשון הצופן היה פירוש הכותרת
:״הובטח מחדש שלטון־היחיד של
בן־גוריון״.
רק חצי תריסר אנשים בישראל הבינו
את הצופן. היו אלה מקורבי בן־גוריון,
שידעו כי על ביקור זה הוסכם עוד לפני
ששה שבועות. אולם אז הוטל איפול גמור
על הפירסום. מקורבי בן־גוריון הודיעו
לעתונאים יודעי־הסוד :״אנחנו נפרסם את
הדבר רק כאשר יהיה בטוח כי בן־גוריון
יעמוד בראש הממשלה הבאה.״
כך, על־ידי הודעה על ביקור בוולטה העילית
ובדאהומיי, נמסר ביום ב׳ השבוע
ליודעי־דבר כי דויד בן־גוריון בוטח בהקמת
ממשלה שתנחיל לו דיקטטורה שלמה.
שאלת תם. השלב האחרון במשא־ומתן
הקואליציוני התחיל כאשר החליטה מפא״י
שהגיעה השעה לשים קץ לכל הקומדיה
ולהדק את החבל סביב צוואר יריביה.
הכלי המיועד היה נציג המפד״ל במועדון־
הארבע. לדתיים יש מזמן הסכם סודי עם
מפא״י, המגדיר בפרטי פרטים את האתנן
שיזכו לו בממשלה החדשה. עתה, לפי
הצעת מפא״י, שאל נציג המפד״ל את שאר
שלושת חברי־המועדון אם הם מוכנים להקים
קואליציית־ניר עם חרות.
לכאורה, היתד, זאת שאלה מוצדקת בהח לט.
בהעדר אפשרות להקמת ממשלה אלטרנטיבית,
אין כל טעם להגיש אולטימטום
למפא״י (ראה הנידון) .אך כוונת הדתיים
לא היתד. לקבל תשובה חיובית. הם ידעו
היטב כי אחדות־העבודה כבר החליטה לפני
כן להתנגד לרעיון־ניר.
כך הביאה שאלת הדתיים לפיצוץ. מפלגות
השמאל הודיעו כי לא יסכימו לכל
ממשלה שמפא״י לא תהיה חברה בה.
הודעה זו הפכה את המשך קיום מועדון-
הארבע לפארסה. שהרי היתד, זאת איוולת
לדרוש ממפא״י להיכנע בשעה שהובהר לה
שאין כל אפשרות להקים ממשלה בלעדיה.
קצת אינפורמציה. השאלה היתד:,
איך לפרק את המועדון ללא בזיון גדול
מדי? שוב היה לדתיים הזריזים פתרון.
הם הציעו ״הצעת־פשרה״ :לתת למפא״י
״רוב מסוייג״ — היינו רוב ממשי, שיהיה
כפוף לכמה הגבלות קלושות, וגם
זה רק במקרה שכל שאר הסיעות בממשלה
יתנגדו במשותף להצעה מסויימת של מפא״י.
אותה הצעה כבר נדחתה פעם על־ידי
המועדון. השבוע שוב העלה אותה ישראל
בר־יהודה, איש אחדות־העבורה, בתור יושב־ראש
הישיבה, בשם המפד״ל. הליברלים
התנגדו מייד. טענתם: אם מועדון־הארבע
יסכים להצעה זו, יווצר מצב בו תדרוש
מפא״י רוב בלתי־מסוייג, ואילו המועדון
יציע רוב מסוייג. שוב לא יהיה ויכוח אם
בכלל לתת למפא״י רוב, אלא רק איזה מין
רוב לתת לה. יהיה זה סוף הנסיון למנוע
דיקטטורה מפא״יית.
גישה זו היתד, הגיונית. אך להפתעת כל
הנוכחים, ביקש ישראל גלילי לפתע את
רשות־הדיבור .״אני רוצה למסור אינפורמציה,״
אמר גלילי .״אחדות־העבודה החליטה
שהיא מוכנה לעיין בהצעה, בתנאי
שמפא״י תסכים לה.״
כל הנוכחים ידעו, כמובן, שמפא״י כבר
הודיעה שאינה מסכימה לה. הם שאלו את
עצמם: מה כתנת גלילי? יכול היה להיות
רק הסבר אחד: אחדוודר,עבודה היתד, מוכנה
לכניעה, אך לא ידעה עדיין איך.
אלא שהדבר שוב לא היה חשוב. אחרי
שרעיון קואליציית־ניר ירד סופית מסדר היום
של מועדון־הארבע, שוב לא נשאר כל
ספק כי תקום ממשלה בה יהיה למפא״י
רוב. האלטרנטיבה היחידה היתה עריכת בחירות
חדשות — דבר שכל המפלגות סלדו
מפניו.
שאלת המחיר. כך התפרק, למעשה,
מועדון־הארבע. השאלה היתד, רק מי יהיו
גרורי מפא״י בממשלה הבאה של בן־גור־יון:
הליברלים או השמאל?
השאלה שוב לא היתד, אלא שאלה של
מחיר. המאבק, שהחל כמסע־צלב לשם
(הסשן בעמוד )6
העולם הזה 1257

ך • *טעה הי א: חמש דקות לפני שתים־
| 1עשרה.
תוך דקות ספורות יוכרע אם אומנם
תקום בארץ דיקטטורה של הזקן ונערי־חצרו.
אם אמנם היד. מועדון־הארבע רק
אינטרמצו טראגי־קומי בדיו הגסיסה של
**.הדמוקראטיה הישראלית. אם אמנם השתתפו
המפלגות הישנות, מחרות ועד מפ״ם.
בטכס של התאבדות קולקטיבית.
הבוחר הישראלי — עינו פקוחה. בחודשיים
האחרונים, מאז חישל ליד הקלפי
את המכשירים להפלת מפא״י, ראה הרבה.

הרכה פוליטיקאים זריזים -אך
אף לא מדינאי אהד שהיה מסוגל
ה* ״22
^ך ןן^ך*£י 2טע*

הרבה אנשים בעלי כוונות טובות — אך
אף לא מנהיג אחד בעל היכילת לסלול
דרכיס חדשות ונועזות.
הרבה עסקנים שראו את כל העציב —
אך אף לא אהד שראה את היער כילו.

הרכה פיקהים
הכם אהד.

ודווקא לכך לא היו מסוגלות ולא היו
מוכנות.

היא שדחתה כל אפשרית של ״ישיבה עם
חרות״ — וממילא הקשתה על מס״ם שבעתיים
לקבל את הרעיון.

מרנו וחזרנו ואמרנו, שבוע אחרי
שבוע, עד כדי שיעמום: הרוצה לר,כ־ת*ב
תנאים למפא׳׳י, חייב להיות מוכן
להסיק את המסקנות. המבקש לאיים על
בריון, מוטב שיטען קודם כל את נשקו.

מדוע? איש אינו יודע ככירור.
יש רק ניחושים -ואוה אינם
הדורים ככור ואהדה לאחדות•
העבודה.

כמלים אחרות: לא היה שמץ
^* 2ןיל 5722 2תוותר **יי

יטלטון־היחיד שלה, כל עוד לא
כטוח שקיימת אפשרות כרודה
להקים ממשלה ללא מפא״י ונגד
מפא ״י.
ואילו מפלגיר השמאל נרתעו מפני ד,ג־

מבחינת הטכסיס הקטן והקטנוני אפשר
להבין, כמובן, את השמאל. הוא עומד לפני
בחירות בהסתדרות — ואינו רוצה להופיע
בהן כשותף ״הפאשיזם״ .גם אין הוא רוצה
לשבור סופית את השותפות בהסתדרות —
הכדאית גם מבחינה כלכלית.
2לאלה שי ק ידי ם ח שו כי ם

2ימיכ ״*2י קונ ם• א ך

את מי ביקשתם לרמות? את
עצמכם?

ף ־ צ ה דכוא כטענות אל המפלגה
1/הדתית־הלאומית. פילגש קשישה זו של
1מפא״י, כיצד יכלה להפוך בין־לילד.
לבתולה פוליטית?

הכל ידעו •טהיא תיכנס למיטת
מפא״י כהזדמנות הראשונה. וכף
^ כדיוק עשתה.
אלא שהפעם לא יכלה המפד״ל לספק את
מפא״י. הסרים לה קולות. נשאר מקום
במיטה הגדולה. הפרוגרסיבים, הגרורים המדופלמים
של אתמול, שוב אינם קיימים
ביהידה נפרדת. ואילו הליברלים המאוחדים
עמדו יפה במערכה. מי שחשש כי הם יהיו
החולייה החלשה בשרשרת — התבדה.
כך נוצר מצב בו היה הכל תלוי בעמדת
שתי מפלגות השמאל. בידיהן היה המפתח.
הן יכלו להפוך את מועדון־הארבע לעובדה
הסטורית ולפתוח דף חדש בתולדות המדינה.

לצורף זה לא היו זקוקות אלא
לקצת אומץ־לב, לקצת העזה, לקצת
נכונות לשכור את אזיקיה
-הנוסחות כהם ככרו את עצמן.

כי״ חברי מפלגותיהם לא היו מבינים ברית
עם חרות — הרי זו תעודת־עניות לאותם
מנהיגים עצמם. פירוש הדבר כי חברי
מפלגות אלה מאמינים כי מנהיגיהם שיקרו,
באומרם כי צפוייה סכנה מוחשית ומיידית
של דיקטטורה בן־גוריונית. פירוש הדבר
כי המנהיגים לא היו מסוגלים להנחיל אף
לחבריהם שלהם את ראיית המציאות.

חוכתן הקדושה של מפלגות השמאל
היתה, כמציאות זו, ונוכה
סכנות אלה. להקים ממשלה כל־לאומית
להצלת הדמוקראטיה,
כהשתתפות תנועת־החרות. סירובן
לעשות זאת הוא מחדל היסטורי,
שאין לו מהילה. ההיסטוריה
אינה סולחת לפחדנים.

^ תכן שלא היה נוצר מצב כזד, אילו
גילתה תנועודהחרות, בשעת־מיבחן זו,
גדולה מדינית רבד, יותר.
אסונה של חרות הוא שהיא צודקת.
היה מי שאמר בשעתו כי זאב ז׳בוטינסקי
צודק תמיד, בעוד מפא״י מצליחה תמיד.
חרות צודקת באומרה :״לא אתמוך במפלגות
המסרבות לשבת איתי. לא אתמוך
בממשלה של ארבע המפלגות מבלי להיות
הברה בה. מי שרוצה בתמיכתי — חייב
להושיט לי יד בפומבי.״
אך תפקידה של חרות אינו להיות צודקת.
תפקידה להפיל את שלטונה של מפא״י.
תפקידה לשבור את הכבלים הכובלים כיום
אח הביחר הישראלי, על מנת שיוכל ל ורוק
מעליו את עול מפא״י בבחירות הבאות.
מ,ד,יגי חר,ת ג: רסיס אחרת. משום־מה
נדמה להם שתהיה זאת השפלה עצמית אם
יתמכו בממשלת מיעדון־הארבע מבחוץ.

-אף אף לא

נשארו עוד כמה דקות להצלת הדמו־קראטיה
הישראלית. עינו של האזרח פקוחה.
הוא רואה את כולכם — דתיים וליברלים,
אנשי מפ״ם וחד! ת, עסקני אחדות־העבודה
ואגודת ישראל.
הראשון מכם שיתן את היד להקמת
ממשלת מפא״י, כורה קבר מ סרי ופוליטי
לעצמו. יהא נא הדבר ברור לכולכם.

איטר יצאתם לדרך זו — דתיים
וליבראלים, אנשי מפ״ם וחרות, עסקני
אחדות־העבודה יאגודת־ישראל — קבעתם
שתי מטרות גדולות:
ראשית — למנוע את הקמתה של ממשלה
בה יהיה למפא״י רוב, ובה יוכל דויד בן־
גוריון לעשות ככל העולה על רוחו.
ושנית — לחוקק שורה ארוכה של חוקים
אשר יחזירו לאדם הישראלי את
חרותו האזרחית, ויאפשרו לו להצביע בקלפי
כאיש בן־חורין.
את המטרה הראשונה פרטתם לפרוטות.
הסכמתם להיכנס למשא־ומתן עם מפא״י,
אחרי שזו הודיעה בפירוש שלא תודתר
בשום פנים על הרוב בממשלה. דמיתם
לבחורה הצועקת בקולי קולות שהיא בתולה
הגונה — תוך כדי ניהול משא־ומתן עם
גבר המכריז על כוונתו להפכה לפילגש.
אותה שעה לא עשיתם מאומה כדי לחוקק
את החוקים לטיהור המישטר. העמדתם
פנים׳ כאילו אפשר לשבת בממשלה עם
רודני מפא״י — ולח־קק אותה שעה עצמה
חוקים נגד הרודנות המפא״יית.

ואני אומר: להיפך. מעודם יא
ניתן למפלגה לקנות את עולמה
כרגע אהד, במו שניתן הפעם לחרות.
על-ידי מחווה מדינאי גדול
ומזהיר של העדפת העיקרון על
האינטרס. יש ואדם רוכש יוקרה־של־אמת
תוך ויתור על יוקרה.

יין פשוט זה, כחתול הנרתע מפני המים.
הן עשו את ההיפך. הן הכריזו מראש,
בקול גדול, כי לא ישבי עם חרות, שלא
תקום ממשלה בלי מפא״י. הן לא באו אל
מפא״י אף באקדח צעצועים. הן באו בידיים
ריקות. ומי שבא אל בריון בידיים ריקות,
סופו שיעמוד מולו בידיים מורמות.

מפלגות השמאל דמו למתאגרף
חוכב הנכנס לזירת־ההכלים, כשידו
הימנית קשורה מאחורי גכו,
להתמודדות עם אלוף המשקל הכבוי.
בזירה
הספורטאית יכולה התנהגות כזאת
להיחשב לגבורה גופנית. בזירה הפוליטית
אין בה אלא פחדנות מוסרית.

הוויתור על קואליציית-ניר היה,
למעשה, ויתור על המאבק.

^ *1וזר הדבר כי דווקא מפ״ם חששה
}!) מפני רעיין־ניר פחות מאשר אחדות־העבודה.
דיעה
כללית היא, בין שותפי מועדון־
הארבע, כי מפ״ם היתד, מקבלת את דין
ניר, אחרי לבטים נפשיים מן הסוג התוקפים
ד,אמלט שמאלי זר, לעיתים כה קרובות.
אחדות־חעבודה היא שתקעה יתד בגלגלים.

הדמוקדאטיה הישראלית מונח על
כף המאזניים. אלה •טיקוליס קטנים
של אנ׳טים קטנים.

* * ה פירוש הדבר -״לשבת עם ה-
)*4פאשיזם״? מי בארץ קרוב ביותר לאופי
פאשיסטי ולמהות פאשיסטית?

מי מסוכן יותר לדמוקראטיה הישראלית
כשעה זו -מנחם כגין
או דויד כן־גוריון?
מי קרוב יותר לחירחור מלחמה על
הגבול, להשלטת חוקי־חירום, לכליאת עתו־נאים,
לדיכוי אזרחי ולהורדת רמת־המחייה
של ההמונים — יוחנן באדר או משה דיין?
מי מפריע לחקיקת חוקי־יסוד דמוקרא־סיים
— אריה בן־אליעזר או יוסף אלמוגי?

מה חשוב יותר -הפראזות יטל
אתמול או המציאות של היום?
מפא״י אינה מפלגה סוציאליסטית ואינה
מפלגת־פועלים, למרות שהיא מאגדת בתוכה
רבבות פועלים. לא הרכב ציבור החברים
קובע, אלא מהות הצמרת. והרי יתכן מאד
כי בבחירות האחרונות הצביעו פועלים
רבים יותר בעד חרות מאשר בעד אחדות־העבודה.

טוענים מנהיגי אחדות־העבודה ׳ומפ״ם

*11*1

אילי הייתי במקומו של מנחם בגין,
הייתי קם ואומר :״לא אתן את ידי להקמת
ממשלת־קבע י שאיני חבר בה. ממשלה שתנהל
את ענייני המדינה בעזרת הר ת —
חייבת חרות להשתתף בכל החלטה מהחלטותיה.
אולם אני מוכן לתת את ידי לממשלה
של ארבע המפלגות לתקופת־מעבר,
בתנאי שתהייה מוגבלת לשנה אחת. תוך
שנד. זו נחוקק ביחד את החוקים להבטחת
סדרי־השלסון וחרות־האזרח. נשבור את
א.י:יזת המנגנון המפא״יי. נטהר את המדינה
מן הליכלוך שדבק בה. נפתח את כל התיקים
ונגלה את כל הסודות של שלטון־
מפא״י. ואז, בתום השנה, נלך לבחירות חדשות.
הבחירות החופשיות הראשונות במדינה.״

האם היתה החלטה בזאת פוגעת
ביוקרתו של כגץ, או מעדה אותה
שבעתיים?

ך * תפקיד הראשון של מפקד הוא:
| | לקבוע את מקום המאמץ העיקרי ולרכז
שם את כל כוחו, תחת לפזרו בתריסר
גזרות שונות של החזית. בכל רגע עליו
לשאול את עצמו: מהו היעד העיקרי? מה
אני רוצה להשיג?
אילו עשו זאת עסקני כל המפלגות —
דתיים וליברלים, אנשי מפא״י וחרות, עסקני
אחדות־ר,עבודה ואגודת־ישראל — היו מגיעים
למסקנה: היעד העיקרי הוא להפיל
את שלטון מפא״י, להעביר סידרת חוקים
דמוקראטיים ולמנוע את הדיקטטורה.

זה העיקר -כד השאר טפל.

נותרו עוד חמש דקות — חמש דקות
להצלת הדמוקראטיה — או לשלטון־יחיד
ולקבר־אחים של המפלגות.

תצפית

במדינה

נ 5הזכויות שמורות

אחת התוצאות של פירוק מועדון הארבע: אבדן סיכויי
אגודת ישראל לזכות במנדט נוסף ככנסת. סיכויים אלה היי

תלויים מלכתחילה בעמדת מפא״י. מאחר שגברו הסיכויים להקמת קואליציה
מצומצמת של מפא״׳ והליברלים, לא יהיו לאגודת ישראל די קולות, שיספיקו
כדי להעביר החלטה בעניין זה לטובתם. התקווה הקלושה האחרונה של האגודה:
היווצרות מצב שיכריח את מפא״י להקים קואליציה מצומצמת עם הדתיים
׳בלבד, בתמיכתה של אגודת ישראל, תמורת העזרה בהשגת המנדט הנוסף.

#יעקב סרלין יחזור לפעילות ממשית בצמרת המפלגה

הליברלית, לאחר שהורחק מעמדות השפעה עוד במפלגת הצ״כ, אחרי
כשלונו החרוץ בארגון מערכת הבחירות של הצ״כ לכנסת הרביעית.

• שמו של יחזקאל סהר יהיה קשור
כשערוריה חדשה. סהר, סי שהייה המפקח

.המשך מעמוד )4
הצלת הדמוקראטיה, שקע לתהומות המיקוח
על תיקים ותקציבים. גם השמאל וגם
הימין דמו לאותה בחורה שהסכימה לבלות
לילה במיטתו של ברנארד שאו, תמורת
מיליון לי״ש. לפי הבדיחה המפורסמת,
הציע שו להוריד את המחיר לעשר לי״ש.
כאשר צעקה הבחורה :״אדוני, מה אני
לדעתו?״ השיב המחזאי השנון :״כבר
קבענו מה את. נשארה רק שאלת המחיר!״
בקרב הליברלים נשארה סיעה חזקה,

הכללי של משטרת ישראל וציר ישראל באוסטריה,
התפטר אחרי שהורשע על מתן עדות שקר, הוענש
במאסר־על־תינאי ובקנס בסכוס של 5000ל״י. אולם
לאחרונה התברר שסהר, שהוא בעצמו בעל הון ובן
למשפחת מיליונרים, לא רק שלא הפסיד מהעסק
אלא יצא ברווח. הוא קיבל לא מזמן ב־ 20 אלף
ל״י, בתור פיצויים על תקופת שרותו. לצורן זה
שונתה צורת עזיבתו את השרות הממשלתי מהת־פטרות
לפיטורין. ממדי השערוריה הם חמורים
יותר לנוכח העובדה שחי חסידוף, ארכיבר משרד
המשפטים, שגרם בעקיפין להרשעתו של יחזקאל
סהר בדין, פוטר ממשרתו ללא כל פיצויים.

יחסים מרחביים

• ייערך טיהור מקיף באגודת ה ע תו־

אחוות לוחמים

נאים. אחרי שהסתבר כי עשרות עתונאים עוברים
על חוקי ׳האתיקה של האגודה, עוסקים בין השאר
גם בעבודות הקשורות בפירסום, החליטו מוסדות
האגודה להתיחס לעניין בחומרה. כמה עשרות עתו״
נאים קיבלו אזהרות. כתריסר עתונאים יוצאו
כנראה מהאגודה.

• תשמע כעתיד הקרוב על פשיטת
רגל של אחד ממפעלי המזון הגדולים
והמפורסמים כיותר כמדינה. פשיטת־רגל זו
נגרמה כתוצאה מהסתבכות בעסקים צדדיים.

• צפויה שכיתה חדשה כ״אל־על״.

גם הפעם יהיו אלה צוותי האוויר שיושבתו, כשאחת
סטענותייהס העיקריות היא, שהחברה לא קיימה את
ההבטחות שנתנה בעת השביתה הקודמת. אם אמלם
תפרוץ שביתה זו תהיה קשה ויקרה בהרבה
מקודמתה.

• אישים רכים כישראל ובבריטניה
ימצאו את עצמם כשבועות הקרובים
במצב עדין. יהיה זה כאשר סידני סטנלי, מי
שהיה מיליונר כל־ינול בבריטניה לפני 13 שנה
וברח לישראל, יפר את שתיקתו, שנמשכה מאז
אותה תקופה. סמנלי עומדי להתחיל לפרסם בשבוע
הבא את זכרונותיו שיכללו פרטים על קשרים
עם אישים רמי־מעלה.

ק־ואדייגגירנ ניר־

• שערוריה ציבורית מאיימת לפרוץ
בשל החלטתה של עירית תל־אכיב להרוס
את בית הקברות המוסלמי שבצפון
תל׳אכיב. בית־הקברות המוסלמי, בו נקברו מתי

הישוב הערבי בסוף תקופת שלטון התורכים בארץ,
נמצא בדיוק בשטח אותו מכרה עירית תל־אביב
לבעלי חברת המלונות האמריקאית הילטון. במשך
שבועות ערכה העיריה בלילות מיבצע חשאי של
הריסת המצבות ונטיעת עצים במקום. תושבי יפו
המוסלמים, שהגיעו למקום אחרי שהוזעקו על־ידי דיירי שכונת־מחלול, הצליחו
להשיג, באמצעות עורך הדין התל־אביב, יצחק בן־ישי, צו־על־תנאי בו נצטוותה
העירייה להפסיק לאלתר כל פעולת הריסה במקום. בינתיים הפקידו הערבים,
אשר מרבית קרוביהם קבורים במקום, שומרים בשטח, איימו להתנגד בכוח
לכל מי שינסה להמשיך בחילול בית־הקברות.

• הוועד הציבורי לגילוי יוסלה שוחמכר ייצא השבוע
לפעילות כרחוב. אנשי הוועד יפיצו בין העוברים והשבים קריאה להזדהות
עם ההורים, עליה יחתימו את כל המעויניינים. באותה הזדמנות יפיצו אנשי
הוועד שיר של תלמיד בית־ספר יסודי. שם השיר :״יוסי רוצה הביתה.״
בקשו -יזו ג דצו־על־תנאי, שתוגש נגד שר הפנים על־ידי חברי

*לעקרון, תחשוף שערוריה מפלגתית בישוב קטן זח.
* כעק רון,
הו עדהמקו מי
בבחירות המקומיות, שנערכו לפני שמונה חודשים, זכו בנצחון שתי רשימות
מקומיות שלא הופיעו בבחירות לכנסת החמישית. רשימת הפועל המזרחי זכתה
בציר אחד בלבד. לקואליציה שהוקמה במקום סירבו להכניס את נציג הפועל
המזרחי והלז איים שיפעל נגד הרשימות המנצחות בעת מינוי המועצה המקומית.
ואומנם, החליט שר הפנים הדתי שלא להתחשב בבחירות המקומיות
ולמנות את המועצה המקומית לפי תוצאות הבחירות לכינמת. לפי תוצאות אלה
יש לפועל המזרחי שני נציגים במועצה המקומית של עקרון. סגן יו״ר הועד
היוצא, יצחק קעמבי, איש הרשימה המקומית בעבר וחבר המפלגה הליבראלית

־־־ ד כיום, יתבע משר הפנים לנמק מדוע לא ייקבע את זזמועצח לפי תוצאות
הבחירות המקומיות.

טטורה שהוצעה לו על צלחת. כצעד ראשון
פירסם את הידיעה על הנסיעה האפריקאית.
דמותו שד שליט. מי האיש העומד
להפוך שליט־יחיד במדינה? השבוע ניתנה
למספר ניכר של עסקנים, עת נאים וצלמים
לחזות בו במשך ערב שלם מקרוב.
הם נבהלו.
היה זה בשעת טכס חלוקת אות־ההתנד־בות
למגיייסי הצבא הבריטי בשתי מלחמות־העולם.
בעת הטכס נאלץ בן־גוריון לפסוע
מדי פעם פסיעות אחדות. הוא עשה זאת
בכל פעם בריצה. לא היה כל ספק: הגבר,
שזה עתה מלאו לו 75 שנה, ביקש על־ידי
תנועות מוגזמות אלה להוכיח שהוא עודנו
צעיר.
אך לא קפיצות אלה הבהילו את הצופים,
אלא התנהגותו בעת הנאום. בלי שום סיבות
נראות לעין, פרץ בן־גוריון לפתע בדמעות.
דיבורו ניתק באמצע המשפט. האנשים שישבו
בקירבתו חשו שהם עדים להתקפה
היסטרית.
אין בכך כל אסון לגבי זקן בן — 75
כל עוד אינו דיקטטור שליט־יחיד־כל-יכול,
אדון לגורלם של שני מיליון נפשות,
המוקף חברה מפוקפקת של נערי־חצר.

בהנהגת יוסף ספיר, שהעדיפה את הישיבה
באופוזיציה, מתוך תקוזה כי במצב זה
יתאפשר ברבות הימים איחוד עם חרות.
אך סיעה אחרת, אולי גדולה יותר, ששה
לקראת הממשלה, מתוך תקווה לזכות הפעם
בתיקים שמנים לעצמם.
אלא שבראש המפלגה הליברלית עומדים
מוסדות שהורכבו בחפזון, בעת איחוד
הפרוגרסיבים עם ד,צ״כ. איש לא יכול
לדעת איך יכריעו עשרות חברי מוסדות
אלה. כדי לרכוש את הסכמתם, צריכים
ראשי הליברלים להשיג ממפא״י ויתורים
יקרים, הן בשטח התיקים והן בשטח העניינים,
כגון ביטוח־בריאות ממלכתי.
סגירת השער. יתכן כי מחיר השמאל
יהיה, הפעם, זול יותר, ועל כן עלו בסוף
השבוע סיכויי השמאל להשתתף בממשלה.
כי בשתי מפלגות־הפועלים נוצרה לפתע
פאניקה־של־סגירת־השער. לרבים מסעקניהן
לא היה כל חשק להישאר בחוץ.
כך חזר הכל לקדמותו. בן־גוריון שוב
יכול היה לנצל את התחרות בין הגרורים
הפוטנציאליים, כדי להוריד את המחיר.
איש לא הרגיש בשינוי המצב יותר
מאשר בן־גוריון עצמו. לפתע הפסיק את
חופשתו, חזר לממשלה וישב ראש בישיבתה.
הוא היה מוכן לקבל לידיו את הדיק
״שבע
שעות קשות עברו עלי ביום
השלישי שעבר אחר־הצהריים, דהיינו בין
השידור בשעה שתיים, כששמעתי כי מולא
מוצטפא באראזאני נתפס בפרס ומתנהל
משא־ימתן על הסגרתו לעיראק, ובין השעה
תשע, כששמעתי כי כל הידיעה נתבדתה.
כי ידוע ידעתי, שאם אמת הדבר, הרי
ומתנהל המשא־והמתן על השאלה, מי משני
המדכאים של האומה הכורדית יזכה לתלות
את ראש תנועתה הלאומית יי
הישראלי שכתב דברים אלה לפני שבוע
לא הפריז בתיאור רגשותיו. כי מעטים
בישראל האנשים החשים סולידריות כה רבה
למלחמת־השיחרור הכורדית כמו הד״ר יעקוב
(״רשדל״) ירדור. הסיבה: ירדור היה
בשעתו ראש פעולות לח״י באירופה. אחת
מפעולות לח״י היתר. לקיים קשר עם לוחמי-
השיחרור ר,כורדיים.
הזעזוע סבא עליו בעקבות הידיעה הכוזבת
על לכידת באראזאני, הניע את ״רש־דל״
להעלות כמה זכחנות מפרשה בלתי-
ידועה זו. הוא עשה זאת בדו־שבועון אתגר,
שהוא אחד מעורכיו ומו״לו הרשמי.
לחה וכרוזים. כתב ירדור, מי שנתמנה
בשעתו למפקד אוניית־המעפילים סטרו־מה
(וניצל מכך רק במקרה) :״רגש הסולידריות
בין לוחמי החרות בכל אתר ואתר,
שאם לא תמיד הוא מצוי, הרי ודאי שתמיד
הוא ראוי ורצוי. ייתכן שכדי להרגיש את
הסולידריות בין לוחמי־החרות של עמים
שונים צריך לחיות ולפעול יחדיו, תוך עזרה
הדדית, ותהא דלה כאשר תהא, כפי שהייתי
ופעלתי בשנת 1946—1948 יחד עם
לוחמי־החופש האירים, האלג׳ירים, הבאסקים,
הוויאטנאמים, בני חוף הזהב (כיום גאנה),
היוונים, הלבנונים, המאלאים, המאלאגאשים,
המצרפי, הסורים, הספרדים, העיראקים, הפרסים
והקאטאלאנים.״
בשביל ירדור, שמרכז פעולתו המחתרתית
היה אז בפאריס, היתד, זאת חוויה גדולה,
שמילאה אותו גאווה לאומית .״באותן השנים
נחשבנו אנחנו, הלוחמים הארצישראליים,
למצליחים ביותר. על־פי־רוב היו
פונים אלינו בבקשת עצה, הדרכה, קשר,
ולעתים פשוט גמילות־חסד לפת לחם או
להדפסת כרוז. אין לך דבר המקשר אנשים
בגלות פוליטית כמו זד, האחרון.״
אנחות בצוותא. הכורדים פנו אל
שרידי לח״י באירופה רק אחרי שלח״י
הוחזר בארץ למחתרת, אחרי הריגת הרוזן
ברנאדוט. אז כבר לא היו אנשי לח״י
בפאריס מסוגלים להושיט לכורדים עזרה
רבה. כדברי ירדור• :״אנשי המחתרת ה־כורדיים
והעבריים יכלו רק להיאנח בצוותא.״

אנחות־בצוותא אלה יצרו קשר נפשי
עמוק והדדי. אגשי־לח״י־לשעבר, שהזדמנו
לאירופה, הוסיפו להיפגש עם הכורדים,
הביאו מהם דרישות־שלום חמות. למחרת
המהפכה העיראקית ה דיע אחד מהם שהכורדים
באירופה צוהלים. כי אחד המעשים
הראשונים של קאסם היה להבטיח לכור*
נס עתה לא הזכיר ירדור את שמות
הלוחמים הנורדיים שקיימו את המגע, מחשש
פן יביא הדבר לגילויים בידי שרוחי
הבטחון של עיראק, איראן ותורכיה.

-הינולס חזה?35י

דים את הפיכת עיראק למדינה דו־לאומית,
ערבית־כורדית. על סמך הבטחה זו חזר
באראזאני לעיראק מגלותו בברית־המועצות.
הבטחה זו לא קויימה. כת! צאר. מכך פרצה
בחודש האחרון המריבה הכורדית, שגורלה
הסופי עדיין לא התברר סופית. ירדור עצמו
עקב אחרי המאורעות במתיחות רבה. על
הסנטימנטים, שהם פרי זכרונות העבר, נוספה
אצלו עתה דאגה לעתיד. כי כמו רבים
מראשי לח״י לשעבר, הצטרף ירדור לפעולה
השמית, שאחת ממטרותיה העיקריות היא
כינון קונפדרציה מרחבית שתכלול, בצד
ישראל וארצות־ערב, גם מדינה כורדית עצמאית.

שביתות

המיטה
צ״נדר ה

ניידת ירוקה נעצרה בשעות הערב ליד
ביתו של ראש־הממשלה בתל־אביב. סמל
המשטרה, גדעון שרצר, ירד ממנה ופנה
לעבר השדרה. הוא ניגש אל הספסל הראשון,
הסיר את יריעת הניילון שנפרשה
מעליו ומעל מיטת השדה הסמוכה לו,
כהגנה מפני הטל והגשם.
״טווילי,״ פנה אל הצעיר שישן על המיטה
,״המיטה הזאת מפריעה כאן. קח
אותה מפה והסתלק או שאני רושם לך

״תעשה מה שאתה רוצה,״ השיב לו טווי־לי
.״אמרתי לך כבר לא פעם: אם המיטה
מפריעה — שים אותי על הארץ וקח אותה
מכאן.״
הסמל סרב לעשות זאת, העדיף לרשום
דו״ח נוסף ולהסתלק.
של מי המיטה. ביקורים אלה לא היו
חדשים עבור אמנון טווילי, הנכה המקיים
את שביתת־השבת שלו מול בית ראש הממשלה
זה למעלה משלושה חדשים. לאחר
שנכשל נסיון המשטרה לפנותו בכוח —
נסיון שנסתיים בהכאתו ופציעתו של ה־שובת־הנכה
— החליטה המשטרה לפעול
בדרך פשוטה וקלה יותר. מדי ערב היה
מופיע במקום שוטר — רושם לאמנון
דו״ח־עבירה על חסימת מעבר רשות־הרבים,
בהציבו במקום מיטה.
השבוע הובא סווילי בפני שופטת השלום
הדסה בן־עיתו, עליה הוטל לוון בתיק
הראשון מתוך כעשרים אחרים. כבר בתחילת
חקירתו הנגדית של פרקליטו של אמנון,
עורך־הדין דוד דראזנין, נאלץ עד התביעה
היחיד, סמל גדעון שרצר, להודות, כי
למעשה לא הוגשה למשטרה כל תלונה ש־טוזילי
מפריע למעבר. כמו כן הודה שרצר,
שאין הוא בטוח שטווילי העמיד במקום את
המיטה אך הוא מניה שהדבר נעשה לפי
בקשתו.
הסנגור מיהר להיאחז בנקודות אלה .״רוחב
השדרה במקום מגיע לכדי תשעה מטרים
בקירוב,״ טען בבקשתו לפטור את
מרשו מלהשיב על האשמה .״אין כל יסוד
סביר להניח כי המיטה, שרוחבה אינה עולה
על 80 סנטימטר, תפריע לציבור העוברים
ושבים. מה עוד שגם לא הוגשה כל תלונה
על כך.״
השופטת המלומדת לא קיבלה טענה זו.
״זכותו של כל אדם לעבור בכל קטע
שירצה בדרך ציבורית,״ קבעה בהחלטתה לחייב
את הנאשם להשיב על האשמה .״לכן
בשער, שהמיטה עמדה במקום שעמדה —
מנעה היא אוטומטית, את אפשרות המעבר
של הולך־רגל באותו מ קו ם ...לפחות בשלב
זה, לא שמעתי כל עדות כי לא היה

זה הנאשם שהניח
שהיתר, למטרד.״

במקום

פסק״דין חשוב. עתה היה על אמנון
עצמו /טפר את גיר״תו. כשהוא יושב בכסא
הגלגלים ורגליו עטופות שמיכה כתלה,
העיד בשבועה:
״התחלתי את השביתה שלי, להכרת זכותי
כנכד, צה״ל, בשביתת רעב. הייתי מבלה
את היום על כסא הגלגלים ובלילה הייתי
ישן על הספסל עם אבי. יום אחד ריחם
עלי מישהו והביא לי מיטה. עד היום אינני
יודע מי הביא אותה. מאז התחלתי
לישון על המיטה. כשבא השוטר הראשון
לרשום לי ד! ״ח אמרתי לו שיקח את
המיטה ויעזוב אותי במנוחה. אבל גם הוא
ונם אלר, שבאו אחריו העדיפו לרשום דו״ח
מאשר להוציא מתחתי את המיטה.״
לאחר עדות זו לא היו נחוצות לשופטת
המלומדת יותר מדקות מספר להחלטה.
״הנאשם הובא בפני באשמת הסגת־גבול־הרבים,״
כתבה בפסק דינה ,״אך הנאשם
העיד בפני — ולא שמעתי כל עדות סותרת
לכך — כי לא היה זה הוא שהניח
את המיטה במקום. לכן, כל זמן שהמיטה
עומדת שם — אין הוא עובר עבירה בכך
שה, א משתמש בה. הנאשם אף אינו טוען
חזקה על המיטה, וגדולה מזו — הוא
הציע לכל שוטר שבא לרשום לו דו״ח, כי
יסלקה משם. אך השוטרים סרבו, וכמובן
שאין זה מתפקידו של הנאשם להסיר
מטרדים מרשות הרבים.״
את דעתה האישית הביעה השופטת ב־פיסקה
האחרונה של פסק־הדין, המזכה את
אמנון מהאשמה שיוחסה לו :״יש להניח
כי המשטרה תשקול מהי מידת ההפרעה
והנזק שגורמת המיטה במקומה, ומה מידת
השובה שתצמח לציבור מהטרתה משם —
אך זאת, כמובן, אני משאירה לשקול דעתה
של המשטרה.״
היה זה פסק דין חשוב לגבי אותם
תיקים נוספים של טוזילי, שעמדו לברור,
ואמנם, לפני יומיים התקשרה מחלקת התביעות
של המשטרה עם שופטת השלום,
הודיע כי היא מבטלת את בקשת הדיון
בכל שאר התיקים.

ארגונים

לינץ ב ר חו ב דיזנ*וף
״סצינה זו הזכירה לי את גרמניה
הנאצית,״ קרא אחד מעדי־הראייה, הבמאי
גרשון פלוטקין. הוא התסזן לסצינה שהתחוללה
במרכז רחוב דיזנגוף התל־אביבי,
בפינת רחוב פרישמן. אדם צעיר, כבן ,25
עמד מוקף קהל של עשרות אנשים. שני
צעירים אחרים עמדו והיכו אותו. הוא
החזיק את ידיו בכיסיו, כשפניו שותתות
דם, אך איש לא ניסה לעצור את הבריונים.
להיפך הקהל עודד את המכים בקריאות.
כי האיש הוכה לא על פשע פלילי או
מורי. הוא הוכה על דיעותיו הפוליטיות.
״תלו אותו ״:הצעיר המוכה השתייך
לגוף הקורא לעצמו התנועה למען הדימוי
קראמיה. זהו המשך של ארגון הסטודנטים,
שהוקם בשיא פרשת־לבון על־ידי שליחי
המפלגות שתמכו בעמדת לבון. מאז פרשו
ממנו נציגי המפלגות, נשארו חבריהם של
כמה חוגים רעיוניים קטנים, וכמה חברים
בודדים של מפלגות שונות, וכן נציגות
חזקה של מק״י, המהווה מיעוט בתנועה.
אלה החליטו להגיב על הריגת חמשת
הצעירים הערביים בגבול עזה, לתבוע חקירה
פומבית ציבורית של התקרית. לאחר
שארבעה בתי־דפום סירבו להם, הסכים

חלוקת הכרוזים לפני נדטפט הליגץ׳
״תלו אותוו*
חעולס חזה 1**7

את המיטה

שובת טווילי ואביו בשדרה*
.קחו את הסיטה!״
בית־הדפוס החמישי להדפיס כרוו, ובו תמונות
ההרוגים והתביעה לחקירה.
ביום השלישי בערב יצאו שמונה מאנשי
התנועה לחלוקת הכרוזים ברחוב דיונגוף.
הם חילקו אותם בשקט לכל אורך הרחוב
והסתלקו. כעבור יומיים יצאה קבוצה נוספת
בת כ־ 25 צעירים, כשליש מהם אנשי
מק״י, לחלק את הכרוז שנית ברחוב דיזג־גוף.
על מה שאירע סיפר הצעיר שהוכה:
״יצאנו מסביבות רחוב קרן־קיימת והלכנו
לאורך רחוב דיזנגוף משני צידיו. כשהגענו
לפינת פרישמן, פניתי לכירדן קליפורניה
וחילקתי את הכרוז לאנשים שישבו
בחוץ.
״חזרתי לכיוון דיזנגוף, כשפתאום התנפלו
עלי שני בריונים, חטפו מיד את
הכרוזים והשליכו אותם ארצה. אחד מהם
צעק, :סתלק מכאן, או שאני מכה אותך!׳
הכנסתי את הידיים לכיסים ואמרתי׳ לו
בשקט, :אני לא אכה אותך, אבל נראה
אותך מנסה להכות.׳
״הוא לא היסס והיכה אותי בלחי, כך
שהרגשתי את כל השיניים. אחר כך היכר,
אותי מעל לעין, והדם כיסה את כל הפגים
והחזה.
״הקהל עמד סביב והסתכל, ואני קראתי
לכיוונם, :הנה הדרכים של המשטר, זה
ההמשך של ההריגות האלה,׳ והצבעתי על
הכרוזים. האנשים מסביב קראו :״תלו אותו!
נמשיך את זה בסכינים! בוגדים!׳
התפתח ויכוח משונה ביני לבין העומדים,
אך איש לא בא לעזרתי.
״לפתע הופיע שוטר עם אחד החברים
האחרים. ביקשתי מהשוטר שיעצור את
המכה אבל הוא התעלם ממנו וטען שאינו
רואה אותו, עד שזה הסתלק. ביקשתי
ממנו שיגבה עדות מהקהל. התגובה היתד,
מיידית, :אנחנו לא ראינו שום דבר!׳ השוטר
הכניס אותי לניידת ושוחררתי בערבות.״
בסך
הכל נאסרו באותו ערב 12 איש•
11 מהם היו מחלקי הכרוז. האסיר ר,־12
היה אחד המכים. הוא היה בן של שוטר.

עת 1נ 1ת

עד או ר ״הבוקר״

אלפי הילדים שהתקהלו ליד קולנוע
אורדע ברמת־גן, במוצאי חג הסוכות, החזיקו
בידיהם דגלוני שמחת תורה. השמחה
הכללית הגיעה לשיאה בעת ההקפות עם
ספרי התורה. אולם ילדה אחת, בת , 13
חדלה לפתע לשמוח. מזועזעת כולה, רצה
לאחד השוטרים בקרבת מקום, הצביעה
בידה על גבר שעמד ליד קיוסק ושתה
סודה. כשהיא מתייפחת, סיפרה לשוטר:
״האיש הזה הרים לי את השמלה ו
השוטר מיהר לעבר האיש, הודיע לו כי
הוא עוצר אותו לחקירה, ביקש ממנו להזדהות.
אולם לא היה צורך בכך. מפקד
הנפה שהזדמן למקום, הכיר אותו מיד:
היה זה סופרו של היומון הבוקר, שהיה
מוכר למשטרה בתוקף תפקידו כעתונאי.
יורשו של האב. הידיעה על החקירה
המתנהלת נגד סופר הבוקר, החשוד על־ידי
המשטרה בביצוע מעשה מגונה בילדה,
עשתה לה כנפיים בחוגי העתונאים. מזכיר
אגודת העתונאים, משה רון, ששמע על
כך, מיהר להודיע כי הוא מבטל את מועמדותו
של כתב הבוקר לחברות באגודת
העתונאים.
העתונאי עצמו הסביר כי כל העניין יסודו
בטעות .״יתכן שבדוחק שהיה שם עשו
לילדה משהו, אבל זה בטח לא אני,״ טען.

ואילו ראש מערכת הבוקר, גבריאל צפרו־ני,
הסביר :״כל זמן שהחקירה לא הושלמה
הוא ממשיך לעבוד בעתו!.״
בין השאר יכול אותו עתונאי לפרסם
ידיעות על אנשים שנעצרו כחשודים בביצוע
מעשים מגונים. אולם הידיעה על עצמו
לא הופיעה ולא תופיע בשום יומון. הסבירו
השבוע כתבי העתונות, מדוע לא פיר־סמו
את הידיעה על חברם :״זה עלול
לפגוע במעמד כל העתונאים.״
אולם עוקצו של הסיפור התגלה בהמשך
החקירה. התברר כי הילדה המתלוננת אינה
אלא בתו של עתונאי אחר, שהיה אף הוא
סופר ותיק של הבוקר, ואשר העתונאי
המואשם תפס את מקומו במערכת העתון.

היסטוריה
״מצ 5ונ• א מר לי..,״
קבוצה של 60 נשים יצאה בפברואר
1942 מבניין פיל — אז לישכת הגיוס
המחוזית בתל־אביב — למחנה האימונים
בסרפנד. היה זה משלוח המתנדבות הראשונית
ל 1 .8 .חיל עזר לנשים של
צבא הוד מלכותו המלך ג׳ורג׳ השישי.
השבוע, באיצטדיון רמת־גן, ענדו אותן
נשים — יחד עם 15 אלף חיילים ותיקים
נוספים — את אות ההתנדבות, שחולק לכל
משתתפי שתי מלחמות העולם.
גם סרג׳נט מרים, מספר אישי 195855
פלוגה ,505 היתד, ביניהן. הסרג׳נט —
כיום אם לשני בנים — זוכרת כל פרמי
מאותה תקופה, שהיא מכנה כיפה בחייה.

זהו תיאור התקופה ההיסטורית,
כפי שהיא זוכרת אותה :

לצבא התגייסתי כשיום אחד אמרו לי
בהגנה :״לכי להתגייס!״ גם מצפוני אמר
לי זאת, אף על פי שהיה לי ילד בן שבע.
הייתי טוראית חודש, ותיכף קיבלתי את
הסרג׳נט. חשבתי שיתנו לי נשק ומאד
התאכזבתי כשנתנו לי רק כובע פלדה
ומסכת גז. שרתתי בעזה, בחיפה ובמצרים
כפקידה ראשית בבית־ספר צבאי לקצינים
בכירים. אני הייתי הסרג׳נטית היחידה בין
200 סרג׳נטים גויים ולבשתי בגאווה את
סמל המגן־דוד ופאלסטיין. בדרך כלל הייתי
מצטלמת תמיד מהצד, עם כתף אחת מוגבהת
כדי שיראו את הדרגה והסמל.
זכורני שפעם העברתי ממצריים חומר
סודי, שגנבתי בשביל ההגנה. פתאום בדרך
שואלת אותי מם־צדיקית אנגליה של מי
המזוודות. אמרתי לה ״שלי,״ ועשיתי כאילו
לפתוח אותה. אבל היא אמרה :״אין
צורך אין צורך,״ ולא פתחה, וכך הצלתי
את חיי.
הייתי רוצה להזכיר שרוב הקצינות
האנגליות פשוט לא ידעו לכתוב אנגלית.
הרמה שלהן היתד, ירודה בהשוואה אלינו.
אצלנו, למשל, היתה קצינה אנגליה שבחיים
הפרטיים שלה אימנה סוסים. היא אספה
אותנו ואמרה :״תראו, סוסים לא איכזבו
אותי, אני מקווה שגם אתן לא.״ ובאמת לא
איכזבנו. רצינו להראות שאנחנו טובות
מהגויות, ולכן תמיד ביקשנו יותר עבודה
ממה שקיבלנו. האנגלים טענו שבחורה
כמונו אי־אפשר להחליף גם על־ידי שני
בחורים.
במצרים, אני זוכרת, הטילו עלינו להתקרב
למשפחות היהודיות ולהשפיע עליהן
שיעלו ארצה, ואמנם בעלי הצליח להוציא
מד,ברון הירש כסף לתזמורת הפלוגה שלו.
(המשך בפמוד )10
* מנוסים כיסוי ניילון ננד הטל וחגשס.

סילבה — שרשמית זכתה רק בתואר סגנית
אלוף התנ״ך העולמי — קופחה בצורה
מבישה וכי תואר האלוף נקבע בצורה הגובלת
עם שערוריה.
אילו היה הדבר מתרחש בהוג צר, הרחק
מזרקורי הפירסומת, אפשר היה לראות
בשערוריה זו משום בזיון מקומי שיש רק
להצטער עליו. אולם חידון התנ״ך נולד כמאורע
ממלכתי, וכזה הוא נשאר. היא נערך
בחסותו של נשיא המדינה, בנוכחות שרי
הממשלה ואישי המדינה, מעליו זוהרת
הילה של המאורע הבינלאומי בהא הידיעה
שנערך בישראל, שכולו המצאה מקרית
שלה. משים כך לא רק כבודם של אדם
מסוים או קבוצת עסקנים מונח על כפית
המאזניים, אלא כבודה של המדינה כולה.

ד 3שאלות?ד,ית

ך שעדדרי־העצמה לא היתד, פרי ה
יולאנדה
דה סילבר,

אלופת התנ״ך של
8ג. י 19 11
בראזיל, נזצדיסה עם ניגון הימנון מדינתה.

ן | מיקרה העיוור. היא היתד, תוצאה של
שורת כשלונית ארגוניים ותולדה של הת־ייהסית
אל החידון כאל מאירע בעל משמעות
מדינית.
כאשר נערך חידון התנ״ך הבינלאומי הראשי!
בישראל, לפני שנתיים, לא היה כל
קושי לקבוע כבר בתחילתו. מי יוכתר
בתואר האלוף. רמת המשתתפים באותו
חידין היתר, נמוכה למדי, ולעומתה היתר,
רמת השאלות גביר,ד, מאד. כת יצאה מכך
צבר אלוף התנ״ך של ישראל באותה שנה,
עמוס הכם, כבר בשלב ם המוקדמים של
החידון, יתרון ניכר על יריביו. ניתן היה
לו להוכיח בקלות את עדיפותו על פני
שאר המתחרים. באותו הלק של החידון
שנערך בפ מב זינק חכם קדימה, כשהיא
משאיר מאחוריו את כל יריביו. כאשר
הוכתר בתואי, למצהלות ההמון, לא יכול
היה איש לערער, באיזה נימוק שהוא, על
זכיתו לתואר.
אולם תוצאות אותו חידון הביא• את
מארגניו, אנשי החברה לחקר המקרא, למסקנה
שבחידון. הבינלאומי יש לה-ר־ד א
רמת השאלות, בהתחשב בנתוניה,ם של המשתתפים
בו. כתוצאר, מכך היתר, ד,ומ ד,כללית
של השאלות שנשאלו השנה נמוכה
במידה שנראתה לפעמים כמגוחכת, כמו
השאלה :״איזו אשד, באד, לחוד ח דות בישראל
ואיזה גבר בא להתרפא בארץ?״•
לעומת זאת היתד, רמתם הממוצעת של הנבחנים
השנה גבוהה מאשר בחידון הראשון.
אלוף התנ״ך הישראלי, הרב יחיא אלשייך,
שייצג את ישראל בחידון הבינלאומי, נראה
לפני תחילת החידון כמועמד ודאי לזכות
בתואר. הרב בן ה־ ,45 יליד צנעא שבתימן,
שעלה לפני 12 שנים לארץ, אב לארבע בנות
ובן אחד, התגלה עוד בחידון התנ״ך הראשון,
לפני שנתיים, כפאנומן בזכרון התנ״ך.
הוא נראה כקונקורדנציה מהלכת על שתיים,
שכל פסוק וכל׳אות חרותים במוחו״.

ביקר, לפני שהיא מתחילה בעבודת יומה,
היא משננת — מאז היותה בת — 13
ארבער, פרקי תנ״ך. בצורה זו הספיקה
לקרוא את התנ״ך 28 פעמים.
והנה, דווקא אשד, זו מבין כל המשתתפים׳
התגלתה כמתחרה החריפה ביותר לרב
אלשייך. בשלב הראשון של החידון, שנערך
בבוקר׳ צברה את מקסימום הנקודות האפשרי,
בדיוק כמו הרב הישראלי. גם בשלב
הפומבי של החידון לא פיגרה אחריו אפילו
בנקודה אחת. שניהם — הרב והמורה —
ענו על כל השאלות שנשאלו. היה אמנם
הבדל בתשובותיהם. מפיו של אלשייך זרמו
התשובות בשטף, כשהן מלוות בציטוטין
של הפסוקים. ואילו יולנדה התאמצה כדי
שתיכל להשמיע את התשובות המדוייקות.
אלם עצם הצלחתה של המורה הברזילאית
היתר, בבחינת סנסציה, שכן כל הנתונים
היו לרעתה ולטובת אלשייך.

מקצוע מוד תחביב:
ך. עדיפות הראשונה של אלש־־ך על
1 9הגברת דה־סילבר, היתד, בעצם העובדה,
שהוא דובר עברית והיא שפה זרה,
פורטוגזית.
הקשר בינה לבין השופטים והקהל היה
קשר י בלתי ישיר, באמצעות מתרגם. אמנם
כונסו המתרגמים ערב לפני החידון במקום

להחלטת השופטים׳ הריע ממושכות 7אלה
שהשיבו בעברית, עוד לפני שהשופטים
פסקו את מספר הנקודות המגיע לתשובה.
מלבד עדיפות זו, והעדיפות בעובדת היות
יאלשייך גבר לעומת האשד, דה־סילבה, היה
לרב יתרון חשוב נוסף: הוא איש תנ״ך
מקצועי, לעומת יולאנדה החובבת.
אפשר להשוות את המאבק שנערך ביניהם
לקרב כדורסל, שהיה נערך בין הכדורסלנים
המקצועיים של הארלם גלובטרוטרס לבין
קבוצת הפועל גבעת־חיים, למשל.
בי אלשייך, עם כל יחם הקדושה שלו
לתנ״ך — שהשתקף בצורה כנה על הבמה
— הינו איש תנ״ך מקצועי מנעוריו. הוא
היה בן 20 כאשר, בשל ידיעותיו העמוקות
בתורה, הפך למורה לתנ״ך בבית־מדרש לנערים
בצנעא, עבודה בה עסק כתריסר
שנים. גם לאהרונה, אחרי שהתגלה כשרונו
בחידון התנ״ך, הועסק בתשלום בחברה לחקר
המקרא, כשמשרד ראש הממשלה משלם את
משכורתו.
פגם בעובדות אלה!
אין,כמובן, כל
אולם הן ממחישות את היחס שבהוד
מודדות בין איש תנ״ך מקצועי לבין אשה,
שהתנ״ך עבורה הוא רק תחביב — רציני
וקדוש — אבל תחביב.

פניה לביג׳י
-מרות עדיפויותי ויתרונות ברורים
/אלה, נותרו זה מול זה, עם סיום החי־

המתחרה: אישה
ף־קיאותו, ידענותו וכוח-זכרונו ר,־

ך* בדיחה העממית מספרת על אותה
^ מו פ ל אי ם של הרב אלשייך הופגנו גם
1 1עלמה, שטענה כי היא ״קצת בהריון״.
ה אל שהביאו המוקדמים בשלבים
השנה,
השבוע
עמדה המדינה כולה ׳במצבה של
חדי קולק (שמאל) ,מנהל משרד ראש הממשלה, מתייעץ עם דויד בך
אותה עלמה׳ אלא שלא היתד, זו בדיחה חידון הבינלאומי. קשה היה איפוא, לשער
גוריו! ונשיא המדינה יצחק בן־צבי, כיצד לקבוע את תואר האליפות
כללי וכלל.
שיימצא יריב המסוגל להתמודד עמו על, עם סיוס החידון. הבעת פניהם הרצינית של המתדיינים מעידה על מבוכתם הרבה.
התואר.
במעמד חגיגי, לעיני העולם כולו, בחרה
מבין כי התברר,
הפתעה. התחוללה ואז
סגור, שם ניתנו להם השאלות שיישאלו
דון בשעה שתיים וחצי בלילה, הרב הישישראל
באלוף התנ״ך העולמי. היא הניחה
את כתר האלוף על ראשו של הרב הירו 17 נציגי העמים הזרים אשר השתתפו ב ,במבחן ושם תירגמו אותן לשפתו של הנבראלי
והמורה מבראזיל, כשמאזנם מראה לרמת שהורות
שניים־שלושה, מצויים חידון,
חן שאותו נועדו לשרת. אולם אפילו בתר מספר נקודות שווה.
שלמי יחיה אלשייך. אולם יחד עמו הכתירה
המדינה את יולאנדה דה־סילבה, אלופת ה־ השאלות הנמוכה תחרו ברב אלשייך במספר גום המדוייק ביותר הולך לאיבוד חלק,
ואז החלה ההתרוצצות המבישה. למעשה היתד העיקרית ההפתעה שצברו. הנקודות זעיר אמנם, של אופי השאלה וכוונתה.
החלה עוד בשעה שאלשייך השיב לשאלות
תנ״ך של בראזיל שהשתתפה בחידון בתואר אשד, תמירת־קומה, בעלת מראה אצילי•.
דבר זה הורגש יותר בתרגום התשובות, שופטיו, כשהיה כבר ברור מה עומד להתמוזר
ואבסורדי — ״קצת אלופה״.
יולנדה אמברסה דודסילבה, אלופת רתנ״ך
שנעשה בו במקום, ללא הכנה מוקדמת. רחש. היה צורך להכריע מה לעשות. קם
ראש הממשלה דויד בן־גוריון קיבל איתר, של בראזיל.
יולנדד״• אם לשלוש בנות, נוצריה מכת אמנם נשמר עיקר התשובה בתרגום, ולפיו מנהל משרד ראש הממשלה, טדי קולק,
בהתלהבות, יחד-עם. חתן התנ״ך עצמו.
ההמונים הריעו לה. ראש מינהל ההסנרד״ דאדוונטיסטים, היא במקצועה מורה לפדגוג אפשר היה לקבוע אם התשובה נכונה או ומיהר אל הבוס שלו, דויד בן־גוריון,
צבי זינדר, אף דאג שיטביעו מדליית זהב יה בסאן פאולו שבבראזיל. בשעות הפנאי לא. אך מידת הבקיאות וכוח־הזכרון לא שישב בשורה הראשונה בקהל, כדי לשאול
את פיו כיצד יש לנהוג.
שלה היא מטיפה בכנסיה של•בעלה, עוסקת יכלה להשתקף בדיוק.
מיוחדת, עבורה, דבר. שלא נקבע מראש.
דויד בן־גוריון ישב בקהל כצופה פשוט!
כך קרה, שתשובותיה של דה־סילבה, כמו
מעשים אלה לא נועדו אלא להרגיע את בעבודות טוציאליות כמו ביקורייחולים ואלה
של שאר הנבחנים שדבריהם תורגמו, לא היתד, שום׳סמכות שהקנתה לו זכות
המצפון הלאומי; שכן, כאשר הסתיים׳ החי מסיבות לאיסוף כספים לצדקה.
יחסה לתנ״ך׳ הוא •חם עמוק ורציני. מדי איבדו את האפקט שלהם על. הקהל, כי, לשפוט או להתערב?.נעשה על הבמה.
דון• הבינלאומי, שנערך בבנייני האומח במבחינת
הרושם שעושה התי2וובל;׳ על ה? מ. המאוידע׳גנן׳ילא״נערך׳לחסותו, אלא בחסות
ירושלים, נשאר טעם מר בפי רבים.־״רביבית,
•• י מלכת ש-בא; (-עמן• ,שר צבא מלך המתרגם הוא הנבחן, יותר מהמתחרה עצמו .״ נ ^ א;זדמדינה, שישב לידו.
מבין אלה שנוכחו׳ בחידון׳ או -האזינו-י לו*
הפניה לביג׳י היתה, איפוא, זילזול ב־דבר
זה בלט ביחוד כשהקהל לא המתין
ברדיו, נשארו בהרגשה כי יולאנדה דה־ ארס.

הכריסה

!זשופפים: האב לואיסמקובמקי, השופט חיים כהן, הגס קוס 51 וו ה וחריר מ!ו!101 ון
שופטים וחוכר־טאקט משווע. לא חשו: גם
מה היתד, דעתו של ב־ב׳י, אם אמנם יעץ
לחלק את תואר החתן בין אלשייך למין
הגברת דה־סילבה, כפי שטענו מקורביו, או
אחרת. בי ברגע בו נקרא להכריע בבעיה
זו, הסכת הענקת התואר לאקט מדיני ברור.
אך הפניה לביג׳י לא היתר, סוף השערו־דיה,
אלא רק תחילתה. אחרי התייעצות, בה
שותפי נם נשיא המדינה וגם נשיא בית־המשפט
העליון יצחק אולשן, הוחלט להכריע
את האליפות בשאלה זהה נוספת שהופנתה
לאלשייך ולגברת דה־סילבה בנפרד.

השאלה הבלתי־ההוגנת

* *6אלה זו היוותה שיא הרפת הערב.
16/שכן לא היתד, זו שאלה תנ׳-כית טהורה•
שאלו השופטים :״אמור שבעה פסוקים
המזכירים את גלותו של עם ישראל מארצו
ושיבתו העתידה מגלותו.״
היתר. זו שאלה ציונית יותר מאשר
תנ״כית. במיקרה הטוב ביותר ניתן היה
לכללה באחד השלבים המוקדמים של החידון•
אולם אטור היה בשום פנים — כפי
שמומחי תנ״ך רבים חית את דעתם לאחר־מכן
— להציג אותה בתור השאלה המכרעת
שתקבע מי הוא האלוף העולמי.
אם לדבר שוב במונח־ם של כדורסל, הרי
דמה הדבר לתוצאה של תיקו שהושויז
במישחק בין ההארלם גלובטרוטרס לבין
הפועל גבעת־חיים. במצב כזד, קובעים השופטים
שלכל קבוצה תינתן זריקה חופשית ׳
אחת לסל. אלא שזריקה זו יש לבצע בלה־פוט.
לקלוע לאחור ומבין הרגליים.
יולאנדה דה־סילבה התקשתה להבין את
השאלה. למרות זאת הצליחה למצוא חמש
תשובות, מתוך השבע המבוקש. ת .היא זכתה
בתמש נקודות מתוך שבע אפשריות.
ברגע זה נעשו שתי טעויות חמורות:
0העבירה הראשונה על תקנון התחרות
היתד, בכך, שהשופטים קבעו את מכפר
הנקודות שהעניקו ליולאנדה דה־סילבה כאשר
הרב אלשייך כבר היה על הבמה.
כלומר, ברגע בו עמד אלשייך להשיב את
התשובות שעתידות היו לחרוץ את הדין,
כבר ידע שיריבתו־לכתר לא הצליחה להשיב
את כל התשובות, זכתה רק בחמש נקודות.
9הש פטים נהנו כלפי אלשייך בצורה
סלחנית, כפי שלא נהגו כלפי הגברת דה־סילבה
בעת שענתה לשאלותיהם. הם הקדימו

החיווס

המעמד

אולם בנייני האומה בירושליט, בו נערן חידון
התנ״ן הבינלאומי השני. על ׳הבטה נראים 18
החידון, כשלפני כל אחד מהם תלוי דגל ארצו. מאחוריהם

לתשובתו של אלשייך דברי הקדמה והסבר.
כאשר נעצר הרב במהלך תשובותיו, עזרו
לו בכך שציינו כי גם הפועל ״להפיץ״
פירושו להגלות. כן יעצו לו השופטים
לנסות להיזכר גם בכפר בראשית. רק אחרי
עצה זו נזכר הרב אלשייך בברית בין הבתרים,
שם נאמר :״ויאמר לאבדם ידע תדע
כ־ גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום
וענו אותם ארבע מאות שנה.״
זכותם של השופטים היא לעזור לנשאל;
אולם כל זמן שלא עזר לנבחנת דה־סילבה

ראש הממשלה דויד בן-גוריון מחבק ומנשק את יולאנדה דה סילבה,
המורה סבראזיל, בעת שהוא מגיש לה את המדליון המזכה אותה
בתואר ״סגינית חתן התנ״ך העולמי״ .יולאנדה עצמה היתה נרגשת נדאוד מגודל המעמד.

שורת המתורגמנים. מי מין נראה דוכן השופטים, כשמאחוריהם
עומדים יועציהם, אנשי החברה לחקר המקרא (בייניהם עמוס חכם).
משני צידי הבמה תלוי׳יים שניס־עשר דגלי שבטי ישראל ההדורים.

באותה צורר״ הם קיפחו אותה באופן בולם.
התערבות זו של השופטים היתד, מנושה
שפתח פתח ללזות שפתיים, והיכולת לערער
את מעמדו של חידון התנ״ך בעיני זרים.

* • השקרה, ברגע בו סיים אלשייך את
תשובותיו לשאלה האחרונה, יכיל רק
להעיד בפעם נוספת על גדלותה של האשד,
אצילת־הנפש מבראזיל. עוד לפני שה׳שופ־טים
קבעו את מספר הנקודות המגיעות
לרב, התפרצה יולאנדר, אל הבמה, מסרה
לחתן החדש ספר כרוך בכריכת זהב, שנחשב
בתחילה לתנ״ך וזוהה אחר־כך כספר
הברית־החדשה בשפה האידית. היא הכינה
ספר זה עוד בארץ מולדתה, הגיעה לישראל
מתוך משבה ברורה שיימצא מי שידע את
התנ״ך יותר ממנה והוא שיקבל מתנה זו
מידה.
מחתה נדיר זד, רק הבלים את הקטנוניות
שבסיום החידון. כאשר היתה ההזדמנות
לחלק את כתר האליפות בין שניים — בין
חתן וכלה — גברה דווקא המחשבה שאי־ר,כתרו
של ישראלי כאלוף התנ״ך תיראה
כפגיעה בעם התג״ך.
ברגע זה יא יבול היה אפיל• פרשן קול־ישראל,
נקדימון רוגל, ששידר מתוך האולם,
להסתיר את הרגשת־ — שהיתר. במיקרד,
זד, הרגשת רוב הנוכחים. הוא ציין בהתלהבות,
כי הגיבורה האמיתית של הערב ה א
יולאנדה דה־סילבה׳ מיהר מיד לתקן את
עצמו ולהתנצל כי זאת דעתו הפרטית בלבד.
אולם היחס הכללי אל יולאנדה, אהר־הכתרתו
של אלשייך, הוכיח שלא היתד, זו
הרגשה פרטית. ראש הממשלה, שנקרא
לבמה להכתיר את הזוכים, חיבק את אלופת
התנ״ך מבראזיל ונשק ילה. הוא גם טרח
להזמינה ללשכתו כעבור יום׳ יחד עם חתן
התנ״ך, וחילק להם כבוד שווה.
מתוך רגש־אשמה נעשה הכל כאילו כדי
לפייס את הגברת יולאנדה. העתונאים הסתערו
עליה, בתיקווה להוציא מפיה הצהרות
על קיפוח או על רגשות התמרמרות. היא
רק התנשאה בפעם נופפת מעל שופטיה

והצהירה :״השיפוט במיבחן היה צודק וכתר
חתן התנ״ך מגיע בהחלט לרב אלשייך.״

שיכזב כדם ן5

ף5יףהשתלבה במאורע החגיגי טרגדיה
זעירה. לא היתר, זו הטרגדיה של
יולאנדה דה־סילבה. היא היתה מאושרת במה
שזכתה. היתד, זו הטרגדיה של הרב אל־שייך.
שכן הוא עורב, שלא באשמתו, בפרשה
עג מה. מצד אחד לא ניתן לו להוכיח
את ידיעותיו ובקיאותו, מצד שני וכה
בכתר בלתי שלם, שנמצאו עוררין על כך
אם מניע לו — לא מבחינת הצדק אלא
מבחינה פורמלית.
השבוע הושמעה ברבים הדעה כי יהיה
זה נכון לערוך חידון נוסף בין השניים.
רק בצורה כזאת אפשר יהיה לקבוע,
בצורה שאינה ניתנת מקום לספק, למי
משניהם מגיע בלי עירעור תואר חתן ה־תנ״ך
העולמי.

יולאנדה דה סילבה מגישה
לרב אלשייך את
מפר הברית־החדשה באידית, כמתנה אישית.

רמח ש

במדינה
(הנושך נזענזוד )7
כל שלושה חודשים היינו מקבלות שבעה
ימי חופש, ונוסעות שמונה בנות על כרטיס
חינם אחד.
אגב, פרט פיקנטי הקשור ביציאה לחופש:
בדרך כלל היד, אסור בהחלט לעזוב
את המחנה בגרבי משי. היד, מותר רק
גרבי חאקי גבוהות. אני אישית הייתי
שמד, את גרמי המשי בחזייה שלי, ובאוטובוס
הייתי מחליפה. כששוטר צבאי היד,
עוצר אותנו ושואל למה אנחנו לובשות
גרבי משי, היינו אומרות לו שלא מבינות
אנגלית, ושואלות אותו מה דעתו על מזג
האוויר.
עם למקום כראש. בחיפה היתה לי
יד בגיוס משתמטים. כל מוצאי־שבת היה
מיפגש של החברה בעטרה. היינו יוצאים
בנים ובנות, ובראשנו חיים לסקוב עצמו.
הוא שם מקל כביסה במכנסיים, הפשיל את
השרוולים — ויוצאים להביא משתמטים
מהקולנוע! היה מיקרה ידוע, שהחברה
הפשיטו משתמטים ערומים באמצע הרחוב
ומרחו עליהם זפת ונוצות. ישנה גם בדיחה
מצויינת על העניין: יושבת בחורה
באוטו ובחור עומד לידה. היא קמה ומפנה
לו מקום ואומרת :״שב בבקשה, אתה
הלא חולה.״ הוא שואל אותה :״מה פתאום
חולה?* והיא עונה לו :״אז למה אתה
לא מתגייס?״
אצל האנגלים לא היו מחנות מעורבים
כמו בצה״ל. כשבעלי היה צריך לבקר אותי,

הסתד רו ת
הר־געעו ח שמלי

״הם ״צאו ר 3עשת 3שער נתבו*שו: וי
מעל עמודים אלה משיב המשוח־ העובי

איך להיבחר לתעד העובדים, למרות שרובו
המכריע של ציבור העובדים אינו
רוצה בך? בבעיה מסובכת זו עסקו השבוע
מאת
כל אנשי אליעזר שפירא, הבום של מועצת
עובדי חברת החשמל במחוז הדרום.
ת מכתפי לא אפתח ב״שלום״ מר דיין. כי בכפרי אין שלום.
לאחר שרובם המכריע של עובדי חברת
^ בכפרי יש מימשל צבאי, הפקעת קרקעות, גזילת אדמות הווקף והרבה קח־יזלינגים.
החשמל יצאו נגד מועצת העובדים (העולם
מבין אלה, מר דיין, תוכל לבחור לך פתיחה למכתבי זה, במקום המלה ״שלום״.
הזר ,)1251 ,נכנעה להם ההסתדרות. הם
ייתכן שאדוני ישאל: איזה משוגע חצוף זה, הכותב בצורה זו?
ויתרו על השם ועד הפעולה, קראו לעצמם
אך מכיוון ש״חוק להפקעת משוגעים וחצופים״ אין עוד במדינת ישראל — ארשה
נאמני הציבור ואנשי האיגוד המקצועי
לעצמי להמשיך.
הסכימו לערוך בחירות באמצע חודש אוק־^•

טובר.
הבחירות נדחו אמנם לסוף החודש,
מדות תנחומים -אץ
אך האיום הממשי של תוצאותיהן על שפירא
לא נדחה. שפירא חשש שהוא ואנשיו
ף־• ימים האחרונים, אדוני, נקטלו שלושה צעירים ערביים, בדרכם לרצועת עזה.
לא ייבחרו למועצה. הוא החליט לצאת
לגו פו תי ה ם נמסרו להוריהם במצב בל־יתואר. כתיצאה מכך פשטו שמועות על התעללות
ולכבוש את מקומו במועצה ויהי מה.
בגופות. השמועות הולידו האשמות אחרות.
כחירות פתע. כשלב ראשון היה עליו
משום מה, שום דובר רשמי לא מיהר להכחיש שמועה אי האשמה. השתיקה נתקבלה
להשתלט על סניף מפא״י בחברה. יריבו
כאישור להאשמות. נערכו הפגנות, ומיד מצא מישהו לנכון להודיע, עוד ביום ההפגנות,
במפלגה, צבי יפאן, שנושל מכל עמדה
על הריגתם של עוד שני צעירים. אז נהפכו ההפגנות למהומות.
ממשית בחברה על־ידי שפירא, שאף גם
כאן עברה ממשלת המעבר לחזית. היא התכנסה וקיבלה החלטות. בגילוי־דעת שפירסמה
הוא להשתלט על הסניף. אך בידי שפירא
לא הביעה אפילו מלה אחת של צער על מה שקרה. בפעם הראשונה הופתעו אזרחי
היה קלף חשוב: הוא שלט במועצה היוצאת
המדינה לגלות, שהמלים — בעיקר מלות תנחומים — עולות לשרי הממשלה ביוקר. אחדים
של הסניף. מועצה זו התכנסה במפתיע,
אמרו שהחיסכון בא בגלל זה שמר לוי אשכול מילא, באותה ישיבה, את תפקיד היושב
החליטה על עריכת בחירות־פתע תוך 10
ראש. ואילו תלמידי בתי־הספר התיכוניים — הערביים — הסתפקו בקריאת חצי־נחנזה
ימים. אנשי יפאן לא הספיקו להעמיד
אצל אחד־העם.
מועמדים משלהם, ורוב אנשי שפירא נבחרו
בקיצור, מר דיין, נראה היה כאילו לאיש מאנשי השלטון לא היה איכפת אם יהיו
למועצה החדשה של הסניף.
כחירות מקוריות. לאחר שהשתלטו
על סניף מפא״י היה שפירא שקט יותר.
הוא חיסל את יפאן, אך היעד הקשה היה
עדיין לפניו: הבחירות למועצת העובדים.
השליטה במועצת העובדים איננה רק
עניין של יוקרה. שפירא הוא חבר הנהלת
החברה רק בתור נציג העובדים. אם יחליטו
העובדים לסלקו מההנהלה יצטרך לחזור
לעבודתו כמנהל עבודה פשוט.
מהומות. איש לא דאג להפיג את המתח. להיפך, נדמה היה מתוך רשלנות השלטונות,
לכן העלה שפירא הצעד, מהפכנית :
כאילו מישהו מעוניין במהומות, כדי לנצלן למטרה מסתורית.
לשנות את הבחירות הכלליות־אישיות ה
נהוגות
מזה שנים במפעל, לבחירות אי־אבן

שיות־מחלקתיות.
ולס, אדוני, כמו בכל הקומדיות, ישנם תמיד שחקני מישנה, המשלימים את עבודת
התכסיס היה שקוף לגמרי: בבחירות
השחקנים הגדולים. גם במיקרה זה לא חסרו שהקנים כאלה. הם הופיעו בצורת
כלליות מציבים נאמני הציבור את כל פעיכתבי
עתונים שונים. במשך שבוע שלם התנפלו על האזרחים הערבים וקרעו אותם
ליהם מול פעילי שפירא ויפאן. ההשתייכות
לגזרים. הם הסיחו את דעת הקהל מרקע המהומות. הם לא הזכירו את התנהגותם הרשלנית
המחלקתית אינה קובעת ויכולים להיות
של השלטונות. הם דאגו, במאמריהם, ליצור אצל קוראיהם רק רושם אחד ויחיד :״הערבים
כל המועמדים מאותה מחלקה. לנאמני הידעתי
שישנם בארץ
מסוכנים.״ עד שקראתי אותם מאמרים, לא
ציבור, שרוב פעיליהם הוא במחלקת הרשת, מתמרדים, הערבים
אוכלי בשר ערבים.
היו בחירות כאלה חיוניות הפעם. אך
פעם, זוכר אני, לימדו אותנו מורינו שיר נושן בן אלף שנים. בשיר זה נאמר:
שפירא, שכל מנהלי המחלקות הם מאנשיו,
״ואילו זרקתי אבן /על כל כלב נובח /הייתי מעלה את מחיר האבנים /לאלף
ידע שעל־ידי איום בפיטורין יוכל כל מנהל
דינר הערימה.״
מחלקה להכרית את פועליו להצביע עבור
לכן, אדוני, קראנו את העתונים ושתקנו. לחשנו לעצמנו :״כתבלבים אומללים המחפהמועמד
שלו במחלקתו.
מנגנון החושך או חיוך בסימטאות השלטון החשוכות. שמא יאיר
שים מחמאה אצל להבטיח רצה שפירא הפוער הפעוט.
להם חיוך כזה את דרכם ליעדם.״
סרג׳נט מרים(למעלה כמרכז) 45ע 1את בחירתם של אנשיו במחלקתו, ובחירתו

הכושי אמר 1״ :מ 361£63 סזז ״ 1(16
שלו עצמו, כאחת. מאחר שלפי חשבונו
מול שוטר כבית־קפה
ייבחר במחלקתו רק נציג אחד, הציע שפירא
הייתי צריכה להזמין אותו אישית. אבל כנציגו באותה מחלקה — מחלקת הביצוע
ך* מצפ השתנה, מר דיין. וכשם שאסור לי לנסוע בלי רשיון, אסור לי עתה לכל היתר, צרה אחרת. הכושים היו חודרים — את חנוך חבקין, הסוליטרוק שלו
ן | גם לשתוק. הסיבה: מאמר מסוים שהופיע לפני שבועיים בעתון הארץ. במאמר זה
בלילות למחנות הבנות. היינו צועקות לכל הקנוניות הפוליטיות והלחצים הכלכגעוואלד
וזה היה מספיק להם. מקרי אונס ליים. את עצמו רשם שפירא כעובד פשוט
ידועים לא היו בישראל אז. אבל במצרים בסניף חברת החשמל באשדוד. במקום זה,
זה קרה פעם אחת. בחורה ישראלית, שלא רוב הפועלים הם מאנשיו והוא היה משוכאנקוב
בשמה, כמעט נאנסה על־ידי קבוצה נע כי ייבחר שם בקלות.
של כושים במכונית. מזל שהצליחה לקפוץ
כדי להעביר את הצעתו המהפכנית בדבר
בזמן.
שינוי שיטת הבחירות היה זקוק שפירא,
גם אצלנו בבנימינה קרה משהו יומה. למעשה, להחלטה של מועצת ההסתדרות.
התקרבתי פעם בלילה למחנה ושמעתי
כדי לרכך כל התנגדות אפשרית בגוף רם
צעקות :״כושי! כושי!״ הבחורות קיאו זה, העביר בישיבה מיוחדת של מועצת
לעזרתי :״סרג׳נט! סרג׳נט!״ שמעתי אחר
העובדים החלטה בדבר שינוי השיטה. הכך
שהכושי אמר להן:
•! 86״ מ 16ע 1״ הצבעה עצמה היתד, זעזוע אישי גדול לנן, 3166 גן £63111.8166 ונעמד ליד שפירא: מתוך 31 חברי המועצה הצביעו
המיטה של הבנות. בכל זאת תפסו אותו רק 12 בעד הצעתו 9 ,אחרים נמנעו ויתר
הבנות והוא קיבל מזה הלם ו־ 28 יום.
העשרה הסתננו בחשאי מן האולם.
לי בכלל היה הסכם סודי עם מפקד
בסוף הישיבה בחרה המועצה וועדת בחיהמחנה,
הקולונל. היתה לי משרוקית וב־רות,
ובה רוב לאנשי שפירא. לוי קנטור,
מיקרה של התנפלות על הבנות מצד ערבים,
איש אחדות העבודה, הצטרף לרשימת אנשי
הכושים או האנגלים השיכורים, הייתי נאמני הציבור. נאמני הציבור עצמם הודיעו
שורקת והעזרה באה.
שהם יערערו על ההחלטה הבלתי־חוקית של
אינני יכולה לסיים, מבלי להגיד משמועצת
העובדים, שהתקבלה בניגוד לדעתו
הו באופן כללי: חייתי את החיים האלו של רחביה אופק, איש האיגוד המקצועי
ארבע שנים, ואני מוחה בכל תוקף על בהסתדרות ובניגוד להבטחותיהם של כל
הסיפורים שר,חיילות הישראליות לא היו
ראשי ההסתדרות לועדי הפעולה על ייצוגם
מוסריות, כמו שהרבה אומרים היום בעיר.
בוועדת הבחירות.
הן בסך הכל לא נתנו, וזה הרגיז את
הבטיח השבוע המנהיג הבלתי מוכתר
החיילים שלנו, ובתור נקמה הפיצו עליהן של נאמני הציבור והלוחם הראשי בשפירא,
את השמועות הגסות. חוץ ממיקרה־זאחד
אייזיק פלדמן :״אם ההסתדרות תיכנע להם
לא הגון של בחורה בת ,17 לא שוחררה
ותחליט על שינוי שיטת הבחירות — לא
אף בחורה מטעמים מוסריים. וגם בעניין נלך לבחירות.״
זה אמרתי אז למשה שרת :״עשה לי טובה
במיקרה כזה נמצאות בידי נאמני הצבור
וקח אותה מהמחנה, כדי שלא ידברו בגללה
חתימותיהם של 1600 עובדי החברה, התובעל
כולנו.״ והוא באמת לקח אותה.
עים התפטרות ריודעד הקיים. אי קבלת
סוף־סוף שמן של החיילות הארצישראהחתימות
עלול ללבות מחדש את הר־הגעש
ליות היה יקר לכל יהודי, לא כן?
החשמלי.

ראשיו־ חוס!

ואשיר חוס יו

בגבול

>אמה ב״הארץ״ על חמשת הנערים הערבים שנהרגו
צעיר במכתב גלוי, בו הוא מסביר ומאשים

חולל זכר המתים והם הושמו ללעג. נדף ממנו ריח של הסתה ושל זילזול בערכו של האדם.
מאמר זה לא נכתב על־ידי אחד הכתבלבים. הוא חובר על־ידי אדם שאינו זקוק למחמאה
של הש.ב. כדי להגיע ליעדו; אדם בעל השפעה בממשלה ועל חלק ניכר מהציבור. והלא
כותב מאמר זה לא היה אחר מאשר אתה, מר משה דיין.
ידוע לי אמנם, שכבודו היה מעורב בפרשה שזיעזעה את הארץ. אך לא השבתי לרגע
ששר בממשלת ישראל אינו יכול להתרומם מעל לרמת הכתיבה של כתבלבים רעבי־חיוכים
וצמאי־מחמאות. לא חשבתי ששר בממשלה יסכן את לחמם של כתבלבים אומללים,
על ידי התחרות בהם במסע הסתה נגד חלק מאזרחי הארץ.
ייתכן, שלכבודו היו כוונות טובות. ייתכן שרצה, למשל, להוכיח — על־ידי השתתפות
בתחרות כזו — שבישראל יש איזה שהוא סוג של שוויון. אך אפילו תהיה הכוונה טובה.
מוכרח היה, מר דיין, מיכתבי זה להיכתב בלי ״שלום״.
ירשה לי וודאי אדוני לציין, שאני כותב את מכתבי בבית־קפה בתל־אביב. שוטר מתקרב
ונדמה לי שהוא מסתכל עלי. פחדתי שמא ישאל אותי על רשיון צבאי לשהות בתל־אביב.
אך למזלי הוא נתקל בבחורה חשודה שעמדה עם בחור והתמקחה. השוטר עצר אותם
והתרחק. נאנחתי. לחשתי לעצמי :״איזה שוויון! אותו שוטר היה יכול לעצור אותי
אילו הייתי בלי רשיון ואילו לא מצא צייד אחר.״

האמת, כ? האמת

המחשבות הללו עלולות לעבור במותו, אבל אחרי שיחלים לברוח אל מעבר לגבול.

מכות מאחים ערביים

ף* אותו מאמר ניסית, אדוני, לסתור את התביעה להקים ועדת חקירה, שתחקור את
ל נ סי בו ת הריגתם של חמשת הצעירים. כדי להוכיח שאין צורך בכך, ציטטת את
שלושת הרופאים הפאתולוגיים. הם, לדבריך, דיווחו כי לא ניכרו כל סימני התעללות
בגופות. חושבני, שגם שלושת הרופאים יודעים עברית. בכל ואת הם לא קבעו בצורה
חד משמעית: לא היו כל סימני התעללות בגופות. הם קבעו :״לא ניכרו.״
מכאן נדמה לרבים, מר דיין, שייתכן שהרופאים התבלבלו לנוכח הפצעים הרבים

ף שואל אתה כמאמרף, מר דיין: אז למה בורחים דווקא לרצועת עזה? הרי שם
! אין עבודה, שם אין אוניברסיטאות, שם לא נותנים לפלישתינאים להגיע למצרים. שם
יש עוני. שם יש רק עבודה אחת: להצטרף ליחידת פידאיון או למודיעין של רע״ם.
נניח שכל טענותיך, בקשר למצב ברצועה, הן עובדות מר דיין. אבל באמת, אדוני,
האינך מרגיש שאתה מבקש מבני 16־ 18 לדעת יותר מדי על הרצועה? אין הם בכלל
גאונים, אדוני. אף אחד מהם אינו רמטכ״ל לשעבר. לאף אחד מהם לא נותנים לקרוא

בגופות (כ־ 17 כדורים בכל גופה) ,עד כדי כך שלא ידעו להבדיל בין פצעים של כדורים
ופצעים של התעללות. ייתכן שבגלל בלבול זה אמרו :״לא ניכ רו במקום לקבוע:

במאמרך שאלת, אדוני: לשם מה דרושים באי־כוח הציבור הערבי והיהודי, חברי
כנסת ומשפטנים אשר יבררו את האמת — האמת כולה, בעוד הרמטכ״ל חשוד על
טשטוש והעלמה?
המעז לשא ל שאלה זו, מר דיין, צריך להיות בטוח שהוא גידל מלאכים ביחידות
הצבאיות. מלאכים שאינם מסוגלים, עקב החינוך שקיבלו, להסתיר חלק כלשהו מן האמת.
המעז לשאול שאלה זו, אדוני השר, צריך להיות בטוח שהאמת אינה יכולה לתעות
בדרכה מיחידת המשמר אל המפקד, אל הרמטכ״ל ועד לשולחן הממשלה — כמו שתעתה,
או הותעתה, האמת של פרשת לבון במשך שש שנים.
ואילו הרמטכ״ל, אף אחד לא החשיד אותו, מר דיין. אותו לא היינו מכניסים לפולמוס
הזה, לולא השתמשת אתה בשמו, כדי לעורר רגשות ולהצדיק את טענתך. כל הכבוד
לרמטכ״ל, מר דיין. אך מכיוון ודווקא אתה מכניס את שמו לפולמוס הזה, חייב אני
רק לומר: גם בזמן ה״עסק הביש״ העיד הרמטכ״ל דאז, אך האמת נתגלתה רק כעבור
שש שנים.
איני מאשים, מר דיין, ואיני מחשיד. אני רק מזכיר לכבודו את העבר הקרוב.

את דו״חות שרות הבטחון הצבאי על המצב בעזה.
וחשוב מכל זה, אדוני, שהמכות של אחינו הירדנים, הלבנונים והסורים ידועות לאלפי
צעירים ערבים שברחו לארצות השכנות, נהנו מ״בילוי״ יפה בבית־סוהר והוחזרו לישראל.
ובכן, למה לצעיר לבחור דוזקא באחת הארצות שהמכות של חייליהן מפורסמות?
מותר לאדוני עוד פעם לומר: לא ולא, הם בורחים לרצועה כי שם קיים שלטון שי
נאצר. והם רוצים לשרת את המודיעין שלו. אבל גם מותר לי להזכיר יאדוני, שגם בסוריה
היה עד לפני כמה ימים שלטון של נאצר. מדוע, אם כן, לא ברחו לסוריה? הרי היא יותר
קרובה לגליל מרצועת עזה. או שמא ישתכנע אדוני שהמכות הנן באמת הגורם המכריע.
עוד נקודה שלבטח תענין את אדוני והיא שאין, כמעט בכלל, בין הבורחים מורים,
פקידים ומשכילים המסודרים בעבודה מתאימה.
מדוע? הרי אנשים כאלה יכולים לשרת טוב יותר את המודיעין של רע״ם. הרי אנשים
כאלה נאמנים ללאומנות הערבית מתוך הבנה וידע — יותר מצעירים שטרם בגרו, שמא
ישתכנע מר דיין שהעבודה הנה דבר מכריע, הגורם להשתלבות בחברה הישראלית?

כשמדובר ביהודים -מותר

אלת גם, אדו;י :״לשם מה קיימים שר בטחון, ממשלה וועדת חוץ ובטחון, אם
׳ 4/לצורך בירורים כאלה יש למנות ועדה ציבורית מיוחדת?״
ובאמת, לשם מה?
נדמה לי, אדוני, שהתביעה להקים ועדת חקירה באה מהשפעת התקופה שלפני הבחירות.
נדמה לי אפילו שאנחנו חוזרים על מה ששמענו אז. כי נדמה לי, מר דיין, שגם אז
היו שר בטחון, ממשלה וזעדת חוץ ובטחון, ובכל זאת קם מישהו ותבע להקים ועדת
חקירה לבירור פרשה מסויימת.
אז היה מותר לשכוח שיש ממשלה, ועדת חוץ ובטחון ושר בטחון. אז היה מותר
לומר שהשרים לא הגיעו למסקנות נכונות. אז היה הכל מותר, מר דיין. כי
המעורבים בפרשה ההיא לא היו ערבים.

גם גאווה, גס עצבים

ף* כליי לכרוח מהמציאות, אדוני? למה לך לתאר את הגבולות לקוראיך, כדי להצדיק
/את הריגת הבורחים? על הגבולות מסתיימת אמנם הבריחה, אך היא מתחילה מן
־•ישוב הערבי, בתוך המדינה. כאן צריכים להישאר, לדעת את הסיבות, ולשאול: מדוע
בורחים? לפני שנשאל: מדוע נהרגים?
האמת, מר דיין, היא שלכל אחד מהבורחים סיפור משלו על מקרי אפליה, דיכוי או
עלבון. ליושבים בכפרים יש מימשל צבאי, הפקעת אדמות. ליושבים בערים יש פירחח
המקלל את מוחמד, שני הצועק :״לך לנאצר!״ ושלישי ששר לו בזמן העבודה :״ערבי
שחור /עם ראש של חמור.״ ואילו לחלק אחר מן הבורחים יש סיבות אישיות המתמזגות
עם ההרגשה הכללית של אפליה, דיכוי ועלבונות.
הצעיר הערבי אינו — לאפתעתך אולי — עגבניית מנימייקר. לצעיר זה יש גאוזה —
דבר שבטח יצחיק אותך, אדוני השר — ויש לו נדמה לי, עצבים.
שלא באשמתו — עלול הוא להגיע למשבר נפשי, בגלל עלבון או אפליה. למשל: אם אסור
לו לעבוד במקום מסויים רק בגלל שהוא ערבי. ואז, בשיא המשבר הזה, יקלל אותו
צעיר את השמים ואת הארץ ויחליט לחפש מולדת אחרת.
כאן הכל תלוי בזמן בו יהיה אותו צעיר שרוי במשבר הנפשי. אם יימשך המשבר רק
חצי שעה, יחזור הבחיר מאמצע הדרך. אם יימשך המשבר כמה שעות, עלול הוא להספיק
להגיע לגבול. שם הכל תלוי במזלו: או שיעבור בשלום, או שיעצרו אותו. הוא עלול
גם לזכות ל־ 17 כדורים, לניתוח פאתלוגי, לחילול זכרו כאדם מת, ולמאמר שיכתוב
לכבודו מר משה דיין בעתון הארץ הנפוץ. איזה כבוד יכול לרצות עוד?
ייתכן, בשעת משבר נפשי זה, שאותו צעיר — אשר החליט כבר לברוח —
יחשוב על לאומיותו הערבית ועל אחיו מעבר לגבול, ויקווה שיעזרו לו. ייתכן שהרגש
הלאומי הזה והתיקוזה שיעזרו לו יזרזו את ריצתו בכיוון הגבול. ייתכן שהוא יחשוב
איך לשכנע אותם לא להחזיר אותו לישראל. הוא בוודאי יגיד לעצמו שהוא יספר על
הדיכוי והאפליה ועל מי יודע מה עוד, ושהם בטח לא יחזירו אותו. כל זה ייתכן, כל

משה ויין

ניתוח פאתודוגי כ״אד־יום״

;י בטוח, מר דיין, שכל הנקודות
בממשלה, יותר טוב מאשר לי. אבל,
״ברור לי שלא אטעה אם אשער כי עשו
ולא למציאת מיקלט לעצמם.״ במקום אחר
למעשה פשע.״
כך מדבר אדוני, בבטחון עצמי נפלא ומוזר. כאילו ירד כבוד השר אל קברות
ההרוגים, דיבר אל גופותיהם וסחט מהן הודאה שהם ״יצאו למעשה פשע״.
אפילו עורך אל-יום של מפא״י בשפה הערבית לא סבל את הביטוי האיום. גם את
המשפט הקודם לא סבל עורך אל־יום. הוא דאג, כנראה, לשמו של כבוד השר יותר
מהשר עצמו. הוא תירגם את המאמר לערבית. אך בתירגום עשה ניתוח פאתולוגי לשני
המשפטים הנ״ל. מן המשפט ״לא אטעה אם אשער כי עשו זאת למטרות ריגול״ —
חתך העורך, הנאמן למפא״י, את ה״לא״.
הניתוח הפאתולוגי השני שערך עורך אל־יום לדבריו של אדוני היה יותר מם ובך. הוא
פשוט החליף חלקים מגוף אחד המשפטים. במקום :״יצאו למעשה פשע״ ,שכתבת מר דיין,
שם העורך בתרגום הערבי :״בלבותיהם טמנו רעה.״

האלה ידועות לך, כרמטכ״ל לשעבר וכשר
בכל זאת טוען אדוני נגד חמשת ההרוגים:
זאת (הבריחה) למטרות ריגול נגד ישראל,
כתב אדוני, גם על אותם החמישה ,״יצאו

מחיר האבטיחים

ך וכע אתה, מר דיין, כי ״כל צעיר ערבי הרוצה לעבור לאיזו ארץ ערבית שהיא,
4 1חופשי לפי חוקי ותקנות ישראל לעשות זאת בכל עת שיחפוץ בכך. עליו רק לפעול
לפי התקנות.״ וכבודו שואל אחר־כך: מדוע, אם כן, צריכים הם להסתכן? וברור
שתשובתך היא: כדי שיוכלו לחזור ארצה וליהפך למרגלים.
לצערי, מר דיין, האמת פשוטה כל כך, עד שהנך עלול לדחותה. פשוט: כדי להגיש
בקשה לעזוב את הארץ צריכים גם ההורים לדעת על זה. אותם צעירים שברחו, בחרו
בדרך זו על־מנת שהדבר לא יוודע להוריהם.
ועוד דבר, כבוד השר. מתוך דאגה לבטחון המדינה מצדיק כבודו את הריגתם של
הצעירים, מחשש שיצטרפו — אם יצליחו לחצות את הגבול — ליחידו תהפידאיון
והמודיעין הערבי. אולם אתה קורא לצעירים הערביים לעזוב את הארץ לארצות ערב
בצורה חוקית. בזה הנך, למעשה, נותן להם את הערבות שיגיעו לרצועת עזה בשלום, כדי
שיוכלו להצטרף ליחידות הפידאיון והמודיעין בשלום.
מוזר: רמטב״ל לשעבר ושר בממשלה כיום, מציע לספק בעקיפין לפידאיון ולמודיעין
הערבי תגבורת של צעירים, אשר הוא בעצמו קובע שהם בעלי תועלת גדולה בשטח זה.
לא רק זה: הוא מוכן גם לערוב לשלומם, עד שיגיעו למחנות הפידאיון.
אחת מן השתיים: או שכבודו מציע עזרה לאויבו מתוך הכרה; או שכבודו, פשוט
רוצה להיפטר בדרך כלשהי מערביי ישראל — אפילו יעזור תוך כדי כך לפידאיון
ולמודיעין הערבי ויסכן את בטחון המדינה.
אני מאשים את אדוני בהנחה השניה.
בכל זאת, מר דיין, יש במאמרך גם דברים משמחים.
כי הוא מעיד על השתקעות משמחת במשרד החקלאות, עד כדי כך שאדוני מתחיל
לערבב בין אבטיחים ובני־אדם. רק פגם אחד מוריד מערך השמחה, אדוני, והופך אותה
לטרגדיה. במקום להעלות — בתור שר החקלאות — את ערך האבטיחים לערכם של בני
אדם, עושה אדוני טעות קטנה, ומוריד את ערכם של בני האדם לערכם של האבטיחים.

היא -ונוצריה מיפו
״; ד קו ב: ביה קפה בתלאביב, ל־ד רחוב
זיזנגוף.
הז מן: מוקדם מנד־ לאכול צהריס.
המשתתפים: שלמר, צור־אנו >,)38
לשעבר צלס טלביזיה, יליד רומניה כיום
במאי. זה עתה סיים את עבודות הבימוי של

צריכה לעשות יניד. הפוליטיקה צריכה לעשות.
אנחנו רק רוצים להראות שאין להג
דרך אחרת אלא להישאר ביהד. כולס עו
שים בעיות מזה שהיא נוצרי־ והיא יהוד־רק
הם לא מרגישים בזה. אז רה אם ה!
נבדלים.

:שבב אנחנו החלטנו כבר שיהיה ניני

*•יי <**י*^^*ש •י• •יייזיייי

הסרט הישראלי החדש: זכות החלטה.
אריק א״נשס״ן ,23 ,בוגר להקת הנח״ל.
סמבט־ון, בצל־ירוק וביום איש מועדון החמאם.
כוכב גברי ראשי בסרס הנ״ל.
רונית כ״ץ( ,בעצם עוד מעט 17 וחצי),
צברית בלונדית עם שנר, של ביקורים ב־בית־הספר
הגבוה לדראמה ברמת־גן. כוכב
נשי ראשי בסרט הנ׳׳ל.

רו ני ת: למדתי בבית־הספר הגבוה של
גמזו. הזמינו את כל התלמידים לבחינית.
בחרו אותי. הציעו לי את התפקיד של

א די * :זאת הבחורה שאני לא אוהב
בסרט, הבת של השותף של אבא שלי שרוצים
לשדך לי אותה ואני לא רוצה
דתית: לא מצא חי כע־ני התפקיד. אז
נתני לי את התפקיד של ניני. זה השם
של הסרט
צודיאנו ; השם זד, זנות החלטה
רונית: מה זה אומר זכות החלטה?
צוריאנו: יש משהו שאת לא תביני.
יש לכם זבות החלטה להחליט מד, שאתם
רוצים לעשות. תביני, הסביבה רוצה להחליט
בשבילך׳ אבל רק לך יש זכות הת
התמימה
שלא נפגשה באהבה, צעירה נוצריה
שמתאהבת, וזהו. זה ק־רה נם לתם.
צדריאנר: יש חברה של משק־ע־ם מ־עולי־עיראק.
קיראים להם •זז •זילס. אה״.
ששמעו כל מיני סיפוריים שכרטיס מצליחים
בחו״ל החליטו לעשות סרט כאן. התענינו
מ* הם הבמא־ם הטובים בארץ והחליטו
לבחי־ בבמאי הכי טוב. החליטו
שזה אני. לקחתי את השחקנים הכי טובים.
אריק: יש לך נשמה של צעיר בי 38
מקסימום. אני משתגע.
צו רי א כו: היה סכי בשם נ; ; מית
האחרת. כתב אותו מאיר זרחי, שכתב את
התסריט לרחל של נורי חביב. אכל לא השתמשו
שם בתסריט שלו. לקחתי את הסכר.
זה היה ייתר מדי דרמתי. עשיתי תכריס
הרבה פחות דרמתי ואת הסרט עשית־ לפי
התסריט. אבל לשחקנים ר,יתד, זכות להוסיף
על התסריט ולשנות.
אריק: אני, למשל, התאמתי את עצמי
למצבים. השלד נשאר, אבל הדיאלוגים שינו
על־ידינו. לפעמים אפילי תוך בוי צילום.

רו ני ת: הסרט שעשינו זה סרס על
אהבה של יהודי לנוצריה.
אריק; אהבה בין יהודי לנוצריה.
צו רי אנ ד: אהבה בין צעיר יהודי לצעירה
נוצריה. החשוב שזה בזמננו. הם צעירים.
אין להם שום עבר טראגי. היא נוצריה
במקרה, נוצריה ישראלית מיפי. יהם
לא מבינים מדוע אכיר להם לאד.יב אחד
את השני.
אנהנו לא רוצים לגעת בבעיה. יא רוצים
לסתור אותה. לא רוצים להניד מה הרבנות

ק: אני בעד ניני.
י ת: ניני זה יותר סוב מזנות הח
אי־אפשר כל

צ*״״אנו נ היה שם למישד וייטפט כדו:
״אני הולך לחפש אה עצמי.״ כשאתה לירא
את זה כתוב, זה בסדר. אבל כשאתה איכר
את זה, זה מצלצל אחרת. צריך להחליף
את המשפט. אז החלפני.
א די ה: היתד, לנו פחות או יות־ יד

ית: השתגעת? לא רוצה!
יק: טיב, אז אני אספר. יש
:צינות אחכה. אחת קורה בים י
לא הייתי אף פעם בים. י

1אריק איינשטיין ורונית כץ, הכוכבת הישראלית המושה בסצנת האהגה על הוף הכי

ובת־המנשוליס
£הבגדים, עם הנעל־יס, עם הבל.
קטי־לים בני־ם. פתאים תוקפת אות־גות
נעורים. כתם בבת. כן? ואני
וניפל עם בל הבגדים למים והיא
אני מתיז עליה מים והיא מת !ה
י רודף אחריה. שוב עליצות נעורים.

היום יש לי חפירות של תל־קאכילה בגב.
רעית: לא ידעת מה לעשות, אז
סרטחי.

הו א היד, פוי ה :
אדיר : ,הנשיקה הזאת היתר, הראשונה
שלה — בקריירה האישית יהפילמאית גם
יחד. זאת היתד, נשיקה מליחה ומתוקה
מאיד. שחקנים שיש להם בבד רוט־נד, של
מישחק אומרים שהם אדישים בסצינית של
נשיקית. זה לא נבון. המצלמה עבדה, בולם
הסתכלו ואנחנו התנשקנו.
צ ר רי אנו: אבל השמש הלבה בזמן הנשיקה.

ני ת: תפסיק עם הבדיחות הרימניות
שלך.
צו רי א נו: מה את חישבת, תססתי הזדמנות
וצילמתי.
א רי * :סצינת האהבה השניה היתר, בגליל.
אנחנו יוצאים לשם פיקניק. היא,

שלא

:סרט
יפי.

אני תופס אותר, ביד׳ ככה, להתגונן! מבט
קטן זיק ואחחחח אני זולל
אותה*
צוריאני: בקושי הצלחנו להפריד יינחם.
אמרתי להם .״חזרה, חזרה! עוד מעט
השמש תלך.״
רעית: רצית־ להיפרד מאריק. אבל
אין לי בוה. היא הזק ולא יכולתי להינתק.
א רי * :איזה סריטות היא עשתה לי. עד

ושט שלה. היד שלי עוברת על הזרוע לכיוון
החזה. כשאני מגיע למק •פ היא ניסייה
יי את היד.
צו רי א ני: היא מתחיל ל חפ ש...
א רי * נ אני מושך את היד ומנסה עוד
פעם. כל פעם יש פחות התנגדות. ואז המצלמה
עוברת לעצים המרשרשים.
רוני * :הדבר הב־ יפה זה הקלאוזאס
של היד. אני מחפשת אבן בבדה. ריצה
לזרוק לו. זה. לא מוצא חן בעיני מה שהוא
עושה ולא משנה אס זה נעים או לא.
א רי * :המצלמה עיברה לעצים ומשם
לשלט.. :איו מציל.״
צוריאנד: ומה שקורה אחר־כך —
זכית ההחלטה לקהל.
א ~.ק: צריך לעשות עוד סצינות כאלה.
ר עי * נ אני מקווה שיעשו. קאקיני.
אריק: חיא היתר, יוצאת׳ מהבדל מבחינת
שפתיים.
רונית: הוא היה פויה!
צוריאנו: אז למת לא עזבת איתי׳
רונית: לא היה לי כוח. אני חלשת,

ישנתי הרבה. אני חושב שאני אי;:ב יעבוד
במדיום הזית.
רונית: זה מעניין . .נחמד. עבודת הצוות
נהמדד, מאוד.
צוריאנו: אם יעשו סרטים בארץ בא תו טמפו, אני חושב שתהיה׳ לי הרבה
עבודה. ביחיד בדרך שלנו. פה אין ציינות.
הסרט הזה מיועד גם לקהל בחו״ל. צריכים
לעשות קינקורנציר, לפרטים ־איטלקיים וצרפתיים.
רונית:
במעט לא היתד, לי אפשרות
להתכונן לתפקיד. ההורים בהתחלה לא
חירשו לי להופיע בסרט. חששו שאעזוב
את בית־הכפר. כששיחקתי לא חשבתי על
שים שחקנית. אבל •השחקניות שאני מעריצה
זה שירלי מקל־ן וסופית לורן. אם
התיר, לי להזדמנות אמשיך בסרטים. אבל
גם בתיאטרון ..ברגע אני חושבת על הקאמרי.
א רי * :הסצינה הבי טובת שעשיתי,
מבחינת ההרגשה שלי, צולמה בלי פילס.
באתי מהחמאיו בשתים -חצי בלילה. הצלמים
היו כל כך מטושטשים ששכחו להכניס
פילס למצלמה.

בצל המסגד

הנוצריה, לא יצאה מיפו כמעט. אני לוקח
אותה לטייל בלי כוונות. כתם לראות את
הניף. אני לוקה אותה בחסקה בכינרת.
רונית: אני לימדתי אותו לחתור.
א רי * :הצחקת את הנוער. אני מנווט
את הסירה, אני עייף מהחתירה, ומשתרע
על החוף. היא על ידי. הדם עולה לי לראש
עיר פעס. אני מנשק איתר, במסלול ישר
לב־יון הפה, זי־ת הפה ־צניחה חפשית ל
אדוני.
לא! זה היה נחמה. אל תכתבו פויה,
התחתעימהרטוכים צוריאנו: לכולנו זה היה הינסיון ה־יאשון
בקולנוע במיג.
אריק: לי זה היה קשה. הייתי צריף
להופיע גם בכרס וגם בחמאם.׳ במעט ־ולא

ציריאנו: תספרי על התחתונים.
רעית: זר, לא בשבילי עתון.
צוריאנו: עם ר,כצינה הזאת ׳ ב־ם, התחתונים
של רונית התרטבו .׳,הפסדנו שעה
כוי לחפש לה תחתונים• יבשיב.
רעית רצו. במיוחד ליקי לחפש בחנויות•

אריק: ואת המידה שלה קשה להשיג.
(המשך בעמוד )16

רס, המחווה את שיא סוסו של הבמאי שלמה צוויאנו(בתמונה בכינה ו,׳מנית למעלה) |
וחרוזי״ י1— — 1

׳ ^>1דנ<י<0 X^ 1וו>ע 11דזיי ^ו> י>*יז1ן ו^|ין•וו >1דווי י

— יייייי יי

קולנוע
סר טי ם
אודיסיאה מודרני ת

ל אי הנ ה

פנסה 00££א?

אסוז 1€/א £פ [ ע ו 0 4א 4ק ק 0 £

תותחי נכדון (מוגרבי, תל־אביב;
ארצווז־הברית) הם שני תותחי ראדאר ענקיים
של הצבא הגרמני, שהיו מוצבים
באי היווני הקטן נברון, אשר בים האיגיאי,
לא רחוק מחופי תורכיה. בשנת 1943
קיבלו שני תותחים אלד. חשיבות מכרעת
לגבי מהלך המלחמה.
היד, זה בעת שהגרמנים כבשו את יוון
ואייה, ובעלות־הברית הצליחו להחזיק מעמד
רק בכריתים ובאי קרום, שליד החוף
התורכי. באי האחרון נשארו 2000 חיילים
בריטיים מכותרים, אולם בעלות־הברית לא
יכלו להרשות לעצמן כניעת חיילים אלה,
שכן הגרמנים עמדו אז בעיצומה של
הפגנת־כוח, שנועדה לצרף לצידה את תורכיה
הנייטראלית.
התוכנית היתד. לחלץ את החיילים המכותרים,
אולם שני תותחי נברון — שהוצבו
בתוך מערה טבעית בצוק תלול — מנעו
כל גישה אל קירוס.
הדרך היחידה לחילוץ החיילים היתד,
לשתק את שתי מפלצות הפלדה, אן כל
הנסיונות לעשות זאת עלו בתוהו. נשארה
רק דרך אחת — לשגר לאי קבוצת חבלנים,
שבשיתוף פעולה עם המחתרת היוונית
במקום יחדרו עד לתותחים ויפוצצום.
אלסטיר (הסיירת יוליסס) מקלין בנה על
מצב עובדתי זה את אחד מסיפורי המלחמה
המרתקים והמותחים ביותר. בספרו את
סיפורה של יחידת הקומנדו שיצאה לבצע
משימה נועזת זו, התעלה מקלין מעל ל־

בסירת דייגים רעועה, הסערה ר,מנפצת את
סירתם אל סלעי נברון, מיבצעם הדרמתי
בטפסם על צוק סלע תלול בגובה של 300
מטר — אלה הן תמונות שבוצעו כשלימות.
אולם תומפסון דאג להדגיש, בחיתוך
ובהימנעות מכוונות מהפרזה, כי אלה הם
פרטים חסרי ערך. את הגבורה הוא חיפש
לא במיבצעים אלא באנשים עצמם.
ששת הגברים האמיצים, אליהם נוספות
עוד שתי נשים באי עצמו — שנועדו
לתשלום המס לצופי הקולנוע המחפשים
רומנים בסרטי מלחמה — הם טיפוסים
שלא נוצרו במיקשד, אחת.
9פרנקלין (אנתוני קוויל) ,המפקד האנגלי
של היחידה, הוא אדם שהסכנה היא
לחם חוקו ועם זאת הוא מוסרי ונאמן
בעימקי נשמתו. הוא נפצע בשעת הנחיתה
והטיפוס על הצוק, מנסה להתאבד כדי לא
הכשיל את המיבצע.
מאלורי (גרגורי פק) הוא מטפס־הרים
לשעבר — יש אומרים שזהו מטפס
ההרים הנודע הילארי — אנגלי קר־מזג
ובעל שיקול־דעת, המוכן להקריב את חברו
הטוב למען הצלחת המיבצע ואף להרוג
את האשד, שאהב אם יש צורך בכך.
אנדראה (אנתוני קודין) ,גנרל יוזני
בן כרתים, שמשפחתו הושמדה על־ידי
הנאצים והמודריך על־ידי תאוות־נקם נוראה.
מילר (דויד ניבן) ,פרופסור לכימיה
לשעבר, ומומחה לחבלה, ציני ובעל רוח־הומור,
המעדיף את המוסר האנושי על פני
כל חישוב מלחמתי אחר.
<9בראון (סטנלי בייקר) ,רוצח מקצועי
שלחם במלחמת ספרד, המתגלה כרגשן
מתחת לקליפתו העבה.

ההפלגות הג או ת 1510 :לוונציה 24.10 ,לקפריסין
ומרסייל 13 לפיר אוס, גינו א ה נו מ ר סיי ל

דו־ ה ש בו עוו ד אי ש ה חו שב
המערכת מודיעה בזה על נכונותה לשלוח מרצים

לחוגי בית
שייערכו ביווגזגז וזגזוראים־ .רצורך דה
ייענו רהוגזגגגז ורברי־הגזערכת־ -
אזרי אבנרי
ד״ר יעקב ירדור
בנימין עמדי

נתן ילין־מור
בועז עברון

בל קבוצה של 25 קוראים ויותר, המבקשת לערוף
חוג־כית בבית אחד מהם, מתבקשת להודיע על
בך למערכת, ת .ד ,3006 .תל־־אכיב, לפחות שלושה
שבועות מראש, לציין את שם המרצה הרצוי לה
ואת הנושא המבוקש, וכן לצרף המחאה בסף
50ל״י לקרן ״אתגר״.

רנזי וזוזינזה ער ״אוזגר״:
דשנה 10ר״י, רזזצי שנוי 5.50ר״י

אשם רוצים לחיוה!
בחדשם את הניסויים הגרעיניים, גזרו עלינו ראשי
הגושים דין מות.
הניסויים חודשו תוך התעלמות מוחלטת מדעת
הקהל ומיצר הקיום האנושי.

כל ניסוי וניסוי מביא למותם של 20.000
אנשים נוספים!
אנו פונים בזה, לכל מי שרצון החיים שבו גובר
על אדישותו, לפנות לתיבת דואר ,505 ירושלים,
ולהעמיד את עצמו לשרות התנועה.

ועד התנועה לאיסור הנסויים
הגרעיניים

ניכן ופק כ״תותחי נברון״
איזהו ניבורז ההורג את אחובתו
סיפורת המלחמה המקובלת, יצר אפום גדוש
היד של גבורה, שהפך למעין אודיסיאה
מודרנית. זוהי הסיבה שתותחי נברון,
כיצירה ספרותית, הפך לרב־מבר בין סיפורי
מלחמת העולם השניה.
כני אדים נגד מפלצות. כדי לתרגם
את יצירתו של מקלין לשפת הקולנוע היה
דרוש מאמץ עצום.
הקושי האמיתי היה ביצירת הרוח המיוחדת
של העלילה, זו שהפסד, אותה מסיפור
מלחמה רגיל לאפוס. שכן כבר נראו על
הבד סיפורי מלחמה מסעירים יותר, טראגיים
יותר ועמוקים יותר. ואילו תותחי
נברון הוא שיר הלל לגבורה האנושית המתגלה
באנשים רגילים, בעלי חולשות ופחדים
מקובלים. זהו סיפורם של אנשים
אמיצים, שבלחץ התנאים הופכים לבני אלים
מאגדות יוזן הקדומות, הלוחמים במפלצות
שרק כוחות אל־אנושיים מסוגלים להכריען.
רוצה־רגשן דתינורך דדצח. הבמאי
האנגלי לי (עד ראיה) תומפסון הצליח להעלות
רוח זו על גבי גלילי סרטו. שני
נתינים עזרו לו בכך: צוות מצויין —
אולי המובחר ביותר שאפשר למצוא —
ויכולת ההבחנה האישית שלו, שעזרה לו
לדלג בריפרוף על גילויי גבורה חיצוניים
ואפקטיביים, ולהציג בכל יפעתם דווקא את
הפרסים הקטנים העושים את הגיבור.
כל החלק הראשון של הסרט, שהוא אולי
המסעיר והמרתק ביותר מבחינה חזותית,
מוגש בחתף, לצורך הקדמה בלבד. מסעם
של ששת גיבורי האודיסיאה המודרנית

@ פפדימוס (גימס דארן) ,בן האי נברון
שחונך באמריקה, המוצא במלחמה פורקן
ליצר ההרס והרצח, המפעם מתחת לפני
התינוק שלו.
אומץ מול סכל. משימת ד,שישיר, נעשית
מסובכת אחרי שמתברר שהגרמנים
יודעים עליהם, נמצאים בעקבותיהם ואף
תופסים אותם. אולם הדביקות במשימה
מנצחת כל מכשול.
הסרט הינו תשלובת ניפלאה של צילומים
מסעירים ומישחק משובח, הוא עומד בשורה
אחת עם הגשר על הנהר קזואי. אלא שלעו־מת
הגבורה שבסבל המוצגת שם, הוא מציג
את הגבורה שבאומץ.
תדריך אלה הסרטים ׳המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
צלילי תהילה (אלנבי, תל־אביב)
— דו־קרב אנושי בין שני קולונלים סקוטיים,
בסרט מעמיק ומי שלם. אלק גינס, ג׳ון
מילס.
רדמנוף דג׳ולייט (הוד, תל-אביב)
— סאטירה פוליטית מבריקה ומשעשעת, על
המאבק הבינגושי. פיטר יוסטינוב במלוא
גדולתו כתסריטאי, במאי ושחקן.
מי אתה מר סורג׳ (אדמו!-
דויד, תל־אביב) — סיפור ריגול מרתק על
מרגל סובייטי המרגל ביאפן, מוסווה כמרגל
גרמני. סגנון מקורי של אייב צ׳יאמפי.
העולנז חזה 257ז

^ כא חושי בנה בחיפה בית־קברות לסופרים בחייהם.
זוהי קידמה גדולה.
פעם, פעם, היו קוברים אותם מחוץ לגדר. כראוי ונרגיע
למי שגיאץ, חילל, ביזה, השמיץ, הוקיע, מרד, כתב
ספרות, ועוד ועוד. אבל לימים נוכחו לדעת שאין את
מי לקבור מחוץ לגדר— כולם בחורים טובים, ורוצים
להיקבר דודקא מבפנים. אז התחילו לקבור מבפנים לגדר.
ככה זה נמשך, עד שנגמר המלאי. אז התחילו להכין
מלאי ליום הדין. שני ארכיטקטים ומומחה לשימורי בשר
ורוח חידד את דעתם שהמקום הטוב ביותר, מבחינת
האקלים והתזונה, לשימור סופרים מתים הוא בחיפה.
בית־הקברות בנוי בצורה מודרנית ומתאימה לתנאים.
כל מת מקבל דירה בת כמה הדרים, הול, נוחיות, החלונות
צופים אל הים או אל ההר, לפי מה שנותן השראה. ייתכן
גם מיזוג־אוויר, למי שאינו יכול לעמוד בריח העולה
מפנימיותו.
בתוך מקפאה זו יכול הסופר לשבת וליצור בנחת —
יצירות ליום האם, יצירות ליום האב, ליום הילד וליום
הזקן. ובכלל, אל תשליכנו לעת זיקנה.
אנו תקווה שאיש לא ישליך את הסופר משה שמיר
לעת זיקנה. אנו תקודה שלא תתבדינה השמועות לפיהן
מ; עמד גם הוא לפנתיאון החי. תהי נפשו צרורה בצרור
חיי האומה לעד!

כיצי הדינדזאורים

ף* שכת 11(46 יצאה כאן קבוצת צעירים בקובץ ספרותי
^״ב שם ילקוט הרעים. היו אלה הצעירים המטופחים
ביותר שיצאו אי־פעם מתחת החממה של מה שנקרא כאן
״תנועת־ר,פועלים״ .טיפח אותם משורר טוב־לב בשם
שלונסקי, שאהב תמיד כשרונות צעירים. לימים התברר
שהכשרונות גדולים הרבה יותר ממה שהיה סבור. ראשית,
בעטו בו בעיטה עזה, כמו שבועטים תמיד בזה שעשה
לך טובה אי־פעם. שנית, הפכו כולם לקומיסרים ששלטו
בנו את שלטונם במשך דור שלם וקראו לעצמם ״דור ה־פלמ״ח״.
אחד
מהם היה הקומיסר של עתון במחנה. הוא דאג
לסלק כל שמיר ושית מסביב לביתו הקטן והצנוע. השני
היה קומיסר במשטרה. השלישי היה אף הוא קומיסר
בעתון במחנה, ואחר קומיסר ביחידת המדליונים. איננו
יודעים מה הוא עושה עתה. הרביעי הפך לסוחר בתש־מישי־קדושה
של פולחן הפלמ״ח, והיום בעל מועדון־
לילה פורח. החמישי והשישי פתחו בשותפות משרד
לפרסום. רק אחד מכולם נותר עד היום חבר קיבוץ, ורק
שלונסקי הזקן נשאר מבודד, משורר, נאמן עד היום

משה שמיר
רבות בסיפורו של שמיר, ותמיד בלווית רגש־נחיתות
מיני, משהו המזכיר את רגש־הנחיתות של הלבן בפני
הכושי. כנראה שבשדות הלכו רק אשכנזים, בימים הסיבים
ההם שחלפו לבלי שוב.
שמיר מספר לנו לתומו שיודקה הוא הוא שרצח את
ברנדוט. וזה נחמד מאד. כי כל קצין־משטרה וכל מפקד
נמוך בשרות הבטחון שלנו (ש.ב ).ידעו עכשיו את מי
לחפש עכשיו בקשר לרצח ברנדוט — אי־אפשר לטעות
בסימנים שנתן שמיר באיש. כל ירושלים מכירה אותו.
לא חשוב שכולנו יודעים שהאיש לא רצח את ברנדוס,
ושמבחינד, פיזית אפילו לא יכול היה לעשות זאת —
הוא התגייס לצבא זמן רב לפני פירוק הלח״י — החשוב

״אתם פורשים ומחבלים בעבודת הישוב המאורגן,״ אמר
הפקיד .״אנחנו נתונים כאו בין הפטיש והסדן. מצד אחו
מתנכלים אלינו הבריטים. מצד שני הערבים. אנו ממלאים
כאן שליחות של המוסדות העליונים. אם תיקחו מכאן את
הכסף, יאשימו אותנו גם הבריטים וגם הערבים בשיתוף־
פעולה עם הטרוריסטים, ואנה אנו באים?״
לאחר שגמר הקופאי את הנאום, לקחנו ממנו את
הקופה. כדי לקנות תחמושת ללוחמים. בבסיס פתחנו
אותר, וספרנו אח הכסף — היו שם בדיוק 3000 לירות
מנדטוריות.
למחרת קראנו בכל העתונים תאור ציורי של השוד,
ומה נדהמנו לראות שהטרוריסטים שדדו ססד לירות
מנדטוריות!
פשר ההבדל ב־ 400 לירות התברר לנו חיש מהר: היתד,
עוד קופה נוספת, שאותה לא ראינו ולא לקחנו, ובה היו
400 לירות. אחרי השוד ה*חלקו בסכום פקידי־העיריה
החרוצים, הממלאים שליחות לאומית עליונה, ואת האשמה
הטילו עלינו.
זה היה המגע הראשון שלי עם הרמה המוסרית של
המדינה־בדרך.
המגע השני היה בשנת — 194*1כמה חדשים לאחר
שחרורנו מהצבא.
כולנו, הסטודנטים לשעבר, התהלכנו אז קצת רעבים,
קצת מחוסרי־עבודה, קצת מבולבלים, ולא ידענו כדיוק
מה נעשה מחר.
אנשי לח״י הפשוטים והצנועים חזרו איש איש לביתו
ולמשפחתו ועד היום לא שמענו על איש מהם שגנב
ומעל — מהסיבה הפשוטה, שלא נתנו להם הזדמנות לכך,
מכיוון שלא הפכו לפקידים גבוהים. ואולי מפני שקיבלו
בלח״י חינוך טוב בפרשת ״לא תגנוב״.
באחד הימים הרעים הללו פגשתי בתל־אביב איש תנועת
הפועלים, סטודנט לשעבר, שהיה מאנשי המנגנון בשכר
של ״ההגנה״ בירושלים, ולאחר מכן סרן בצבא.
״מה נשמע?״ שאל אותי חברו לדעה של משה שמיר.
״לא טוב,״ עניתי.
״אין עבודה?״ אמר האיש.
״אין עבודה,״ אישרתי.
״אתה היית בלח״י, נכון?״
״נכון.״
״אני מכיר אותך. נדמה לי שהשתתפת בכמה פעולות
שוד.״
״נכון,״ אמרתי.
הכלב לדברים בהם האמין אז, משכמו ומעלה גבוה מכל תלמידיו
שסרחו.
הם הלכו תמיד בתלם, ושכרם היה שק שעורים באבוס.
הם לא התמרדו מעולם — רק החליפו אבוס (ובשום
פנים ואופן לא החליפי סוס, כפי שסבורים רבים) .תמיד
ירקו אחורה ולא קדימה, ושיקרו במצח נחושה.
הם כתבו וכותבים עברית שאיש אינו מדבר — כי
ערלי־אוזן הם. תמיד תיארו באופן מסולף הוזי מסולף,
עד שיום אחד קרה להם הדבר הנורא בייתר — איש לא
רצה לקרוא אותם.
בתחילה באו התיאטראות, שסירבו לקבל מהם מחזות.
אחר־כך באו הוצאות הספרים, שסירבו לקבל מהם
ספרים. והמוספים הספרותיים שסירבו לפרסם את שיריהם.
וכמובן הקהל שסירב לראות כל מה שיוצא מתחת עטם.
מי קורא היום את מוסנזון? ומי קורא היום את שמיר?
אלה הם הדינוזאורים של הספרות העברית, מאובנים
גדולים מעידן הזוחלים, שפינו את מקומם לבעלי־חיים
קטנים ממשפחת היונקים. היונקים הראשונים, מסוג
החולדות והעכברושים, השמידו את כל ביצי הדינוזאורים,
ובזאת חיסלו את המשכיות הגזע. סוף־סוף זכינו לשתי
שנים רצופות בהן לא הופיע אפילו ספר אחד של סופרי
המשמרת הזוחלית. אמן.
מה עושה סופר שאין לו כבר מה לכתוב? הולך לבית־הקברות
החדש בחיפה.

וקנו מוניות לפצועים שלהם. וכך קיבל יודקה את המינית
שלו.
לי, אישית, נמאס כבר לשמוע את הסיפורים על אנשי
לת״י השודדים, ששדדו כסף למען כיסם הפרטי. ונמאס
לי לשמוע זאת ממשה שמיר ומחבריו.
לח״י היה הארגון הטהור ביותר שקם אי־פעם בארץ
הזאת. אני וחברי ראינו כסף יותר ממה שראה שמיר אי־פעם,
ומעולם לא מעלנו, לא גנבנו ולא שדדנו. הכל היה
קודש למלחמה בבריטים, שאותם אהב שמיר מאד. החייל
הפשוט ביותר, שהיה מוצא אפילו מטבע אחד, היה מביא
את המטבע בחרדת־קודש למפקדו, והוא היה מעבירו לקופה.

כני
כמהש בו עו ת פירסם משה שמיר במעריב
€סיפור בשם ״החלוק הישן״.
כמו כל סופר ריאליסטי גדול, אין למשה שמיר הכוח
אלה שאנחנו
דמויות המזכירית לנואת
והדמיון להמציא
מכירים. במקום זה היא לוקה דתקא את אלה שאנחנו
מכירים, ומעקם איתם כך שלא נכירם. וכדי שנדע בדיוק
למי הכוונה — הבסיס לכל כפרות טובה הוא רכילות —
הוא גס נותן בהם סימנים מובהקים. שלא נחמיץ, חלילה,
את צימוק הרכילות החבוי בתוך העוגה הספרותית.
הפעם הזאת נטפל דווקא אל אדם שאני מכירו היטב,
ושאני גאה מאד להכירו היטב, כי יחד נלחמנו (כן)
בשורות לוחמי־חרות־ישראל.
מדוע אין הוא, שמן ר, אוהב את ידידי, הנקרא בספור
בשם ״יודקה״ — זאת מסביר שמיר מצויין: מפני
שליודקה יש חזוודפנים מזרחית, והולך לו מצויין עם
בחורות, ודודקא עם בחורות ששמיר היה רוצה למצוא
חן בעיניהן.
את המילה ״מזרחי״ ו״עדות המזרח״ ספרנו פעמים

ך תקופת המצור בירושלים, כאשר ניסו כמה פושעים
ולסחוט כסף בשם המחתרת, דאג לח״י להעניש את
האשמים בצורה מתאימה. הסחיטה הופסקה. וכמה מפקדים
ב״הגנה״ שעסקו בשוק השחור נאלצו להפסיק זאת לאחר
התערבותו של לח״י, שהיה הגורם הסחיר והמסחר בעיר
בתקופה קשה זו. רבים מאלופי השוק השחור של הבירה
הרעבה, המכהנים כיום במשרות רמות בממשלה, אינם
אוהבים את יודקה עוד מהתקופה ההיא.
אני רוצה לספר למשה שמיר שני כיפורים יפים על
אנשי לח״י השודדים.
פעם שלחו אותי (כן) לבצע שוד בבית העיריה בירושלים•
בזמן הבריטים, כמובן. יצאתי עם כמה אנשים,
נכנסנו לבניין העיריה, התפזרנו בחדרים ובמסדרונות
השונים. קהל גדול היה שם באותו יום, התאריך האחרון
לסידור המסים. כאשר הגיע תירנו לשלם לקופה, ציודיני
על הקופאי להרים את ידיו ולפתוח את הקופה.
״האם מותר לי להגיד משהו?״ שאל הקופאי. נתנו לו
את זכות הדיבור.

סופר עברי ומלשין

הוא שחמש־עשרה שנים לאחר הסיזון הזכור לדראון קם
סופר עברי ומלשין.
ולא רק את ברנדוט רצח יודקה. הוא עשה דבר עוד
יותר יפה: הוא וחבריו, אנשי לח״י, מצאו שלושה פתים
מלאים מטבעות זהב שהחביאו הערבים — משהו בשווי
של 70,000ל״י בערך. מה עשו? חילקו את הכסף ביניהם

עמוס קינן

זכרונות שד שודד

״שמע, מה דעתך לבצע איזו פעולת שוד?״

שוד פרטי בהחלט
ךדהמתי. עו דלא ידעתי אז מה שאני יודע היום.
• 1מאד־מאד רציתי לדעת מי הם חבריו של זה שהסגיר
אותנו לבריטים ועינה אותנו ורדף אותנו ככלבים שוטים,
המוכנים עכשיו לזהם את ידיהם בשוד פרטי.
.מסכים,״ אמרתי.
עוד באותו יום, אחר הצהריים, נפגשתי עם שני חבריו
של האיש. אחד מהם היה איש־רכש ותיק של ״ההגנה״,
והשני סתם איש פלמ״ח לשעבד.
איש הרכש, שעבד שנים רבות גם בש״י, היה בעל
האינפורמציה: ביום זה וזה תצא מכונית מתל־אביב
לכיוון הרצליה. במכונית יהיו 4000ל״י, משכורת לפועלים.
שימו
לב: משכורת לפועלים.
״יש לך איזושהי הצעה?״ שאל איש־הרכש.
כל העיניים הופנו אלי, המומחה מלת״י לשרידות.
ביקשתי מהם ספה, ונוכחתי שהמכונית תעבור ליד איזור
פרדסים. מהצד השני של הפרדסים, כביש גישה קטן,
מכיודן רעננה.
הצעתי :״קחו מכונית, סעו בל. בכביש הגישה עד
יפרדס. היכנסו ברגל לפרדס, ובתוכו תחליפו את הבגדים.
מהפרדס תופיעו על הכביש הראשי לבושים כשומרי
תנועה. כאשר תבוא המכונית, עיצרו אותה לבדיקת
הניירות. שילפו אקדח, והכריחו את הנהג ואת השומר
לצאת. אם יגלה מישהו התנגדות — תנו לו מכה עם
האקדח בראש, קחו את הכסף והסתלקו דרך הפרדס.
החליפו שוב את הבגדים וסעו במכונית הביתה.״
״התכנית טובה מאד,״ אמר איש הרכש ,״רק לדבר
אחד אינני יכול להסכים: איני מסכים לתת ליהודי מכה
עם אקדח בראש.״
״אם אינך מסכים לתת ליהודי סכה בראש, מדוע אינך
הולך לעבוד? -שאלתי; •בזאת תמה תכנית השוד.
אולי כדאי להוסיף, לידיעתו של שמיר, שמעולם לא
התכוונתי להצטרף לחבורה זו של ידידיו או לאפשר להם
לבצע את תכניתם. אבל כמה צחקתי אז! וכמה אני צוחק
עד היום, כאשר אני חושב באילו עמדות־מפתח נמצאים

היום שלושת האנשים הללו!
ומכיוון שאינני מלשין, שמיר, לא אגלה לך אפילו
ברמז מי האנשים הללו. אולי אתה נפגש אתם ערב־ערב
ודן בסכנת השתלטות הימין על תנועת הפועלים?

אהבה א סור ה
(המנסן מעמוד )13
צוריאנו: חוץ מזה לא קרו דברים
מיוחדים.
אריק: הייתי חושב להמשיך א־תה אבל
היא לא רוצה. חוץ מזה אני יותר מדי
עסוק. בעצם, למה את לא רוצה?
רונית: תשאל אותי אחר־כך.

האם בדעתו לטוס 7
שנן מוסגר שר
ידויו וייעץ לו

?א חותזכים ע? י,דים
רונית ו זה יהיה סרט קל.
אריק: בעצם אין לו קו אופייני. יש
בו בעיה אבל לוקח ם אותה בקלות.
צוריאנו: לא עשינו סרט כבד. זהו
נושא מסוכן.
רונית: אפילו הכומר שבסרט בסופו
של דבר לא מתייחס לעניין הזה בצורה
רצינית. הוא מבין א!תי.
א רי ק: אפילו האמא שלי בסדר.
רונית: כן. גם בקיבוץ מקבלים אותנו
יפה, ומזמינים אותנו לרקוד. רק החברה
הגבוהה, הם נ,בית, לא מקבלת אות^ו. אבל
אנחנו נוגעים ביחס הזה רק בקלות.
צוריאנו: אף רגע לא חוגגים מה
יהיה עם הילדים שלהם.
רונית: אץ לנו זמן לזה. לפני שאנחנו
יודעים מה איתנו, נחשוב על הילדים?
צוריאנו: אנחנו מקווים שעד שלזוג
יהיו ילדים לא תהיה כנר הבעיה הזאת.
אריק: איך בעצם יהודי מתחתן עם
נוצריה? אף פעם לא התעניינתי בזה.
צוריאנו: יש בדיח,ו; טובות בסרט,
אבל לא בדיחות שמספרים אלא בדיחות של
סיטואציות.
רוני ת: כן, למשל הבדיחה עם האבן.
א רי ק: בפתיחה של הסרט אני פונה
לקהל. זאת פג ה בחצי הומור. עוד לא
יודע בדיוק את הניסוח אבל יהיה בערך
כך: מ!־ ,תראו כאן? (את זה בהומור, כן׳־!)
בכל זאת באתם. אז תראו את זה, וזה וזה
לא תראו פה. אין סטריפטיז ואין סינמסקום.
רונית: אי־אפשר לדעת א־ך שו/,ן1־.ל
יקבל את זוב
צוריאנו: תמיד יש מספריים.
אריק: יש סצינה אתוב אני מצייר.
זה התחביב שלי. פתאום אני רואה זקנה
מתמוטטת. אני עוזר לה, מוביל אותה הביתה,
רץ לבית־החולים למצוא את הבת
שלה. שם אני פוגש את ניני, הבת שלה.
ככה אני מכיר אותה. היא נורא מדוכדכת
בגלל שהאמא שלה זקנה. אני משתדל לשמח
אותה. עומדת שם אבן ענקית, איזה
טון.
צוריאנו: הרבה יותר. מה זה טון?
א רי ק: אז אני, בשבי, לשמת אותה,
מזיז את האבן. אני רואה שזה לא מצחיק
אותה, אז אני פונה להקהל ואומר! ״גם
אותכם לא, מה?!״ אבל יש לי הרושם
שהמספריים ידברו פר.,

התור זקן והומו

ברשותו כל האינסדמציה הדוושה

בכל מקום ב עו ל ם

דו אג לר כראוי

בי. או. אי. סי. רולס רויס 707 טם לאירופה, בריטניה הגדולה וארצות־הברית,
כמו־כן לטהרן עם קשר לאוסטרליה

8.0.£.0ת״א. י ח׳ הס .4ל61527 ,61528 .61529 .65659 .

^ 0 ^ 0 5ח 1 5ז 1מ 2
פרסום שפט בע״מ

דמי מנוי לשנה
עבור העולם הזה בארץ ולחוץ־לארץ, בדאר רגיל

25ל״י

צוריאני 1אם אנחנו רוצים להתבלט
אנחנו מוכרחים לצאת עם משהו יוצא מהכלל.
יש סצינה בסרט שרוא ם איך שהם
מכירים אחד את השני. רואים שהכל עומד.
אפילו כדור הארץ עומד.
אריק: מה, גלובוס?
צוריאנו: כן. נצלם באוניברסיטה.
רונית: אני רוצה שהקהל יקבל את
ניני כמו שאני מציגה אותה, שיאמין לה
ושיאמין למה שהיא: טובת לב, תמימה.
כזאת שמתאהבת בפ>ם הראשונה ורואת את
התופעות המוזרות של האהבה. תמיד היא
רואה את החיים דרך הכנסיה, פתאום היא
רואה נוף. היא מתלהבת מזה. יכולים
לצחוק מזה אבל אני רוצה שהקהל יבין
ויחבב אותה.
א רי ק: אני רוצה שהקהל יקבל אותי
טוב. שיגיד שאני טוב. אני צבר אבל לא
יודע מה זה צבר אופייני. מבחינת ההתנהגות
דווקא כן. כזה טיפוס של קצת אלא
פאטה, אבל כשזה נוגע לאהבה הוא מרצין.
צוריאנו: בעוד חודשיים בערך הסרט
יהיה מוכן לקהל. יציגו אותו בקולנוע
ארמון־דוד. הבעיה היא איך יבוא הקהל.
אריק: יש 20 אלף רומנים בארץ.
רונית: יש גם אחרים.
אריק: יש לי חברים הרבה.
רונית: אני אביא את החתול שלי,
מורקה. דווקא הרבה מכירים אותו 14 .שנה
הוא כבר אצלי בבית.
אריק: זה חתול זקן והומוסקסואליסט.
לי אץ חתול. אבל אבא שלי אוסף בולים.
הפולס הזה 257י

עעןת --

לעולם צודקת
נצטוו להביא את תעודות־הזהום שלהם
למשטרה( .הארץ)
יגאל ישין, תל־אביב
כדי לנקותם מחשדו
בשלהי המהפכה בטוריה( .דבר)
אמנון גרא, תל־אביב
במעדר, בסוריה ובמבוש — עליהום!
במפא״י לא נוטים לקואליציה מוח־רבת
(העולם הזה)
שמעון לוי, ירושלים
סרחיבין ומהרסיך ממד יצאו.
גובר האבק בעירית באר־שבע
(על המשמר)
אליעזר בוכני, גבעתיים
עד כדי זרית מאבק בעינים.

מי מכיר, מי יו ד ע?
הרבה יודעים והרבה מכירינב קיל־צ׳בסקי
אריה, קרית בורוכוב; סימו־ביץ׳
אפרים, רחובות! רות הראל, רמת־יצחק!
יורם דגן, נירים! 2אלמונים!
י. בן־פורת, תל־אביב! שמואל חבר,
תל־אביב. כל הקוראים הנ״ל פתרו את
החידה כמידת כשרון הציור שלהם.

בעריכת לילי גלילי
מוזמנים משתתפים. אחד מן המשתתפים
בחיבור החומר המתפרסם בעמוד זה, יזכה
בפרס של עשר לירות, שיוענק מדי שבוע. הזוכה
השבוע הוא הקורא שמעון לוי, ירושלים.

מזה צו ח קי םהג אנ אי ם ^ א ו

מז ה בוכי ם הי שראלים
התשובה הנכונה לקשקשת העליונה

היא: שני אמהות קנגורו נפגשות
כטיפת־חלם, ושלח אותה הקורא
היקר אמנון

ורד, פתח־תקוה.

דויד אזולי, באר שבע, הציע: זוג שפנים
מנהלים רומאן מתוך ספדי
קפה. ח .ברוד מתל־אביב: שני עכברים,
שפניהם מכוסים כמטפחת
למניעת זיהוי, מתנגשים
כפתח כנק. עכשיו קשקשת חדשה:

ב~ 1בבב ־ 1
יורם דגן, נירים

-- 3ולי

אלמוני

שמואל חכר, תלייאכיב
סתל שבוע שבולו קוב
תחילה אני רוצה לפתוח בכמה מלות
ברכה ליובלו הברוך של דויד בן־
גוריון, שהגיע לגיל בינה. כולנו זוכרים
את הימים בהם היה אחד בדורו,
מנהיג נערץ על כולם וגם ראש ממשלה.
אין פה מה לדבר. בין כל ראשי
הממשלה שהיו לנו, הוא היה החכם
ביותר, כי היה לו הכשרון לחזות הכל
שבועיים מראש.
מעולם לא נשכח כיצד רעה את
עדרי הצאן בערבות הנגב ובאיזו מסירות
חבש כיפה לראשו ונטל על עצמו
להיות סנדקם של בני עניים. הוא היה
לנו מנהיג וסמל! סמל לאהבת אב.
תמיכתו בבנו, בשעותיו הקשות ביותר,
תשמש דוגמה לנו ולבנינו עד עולם.
ובזה אני גומר בהביעי תקווה שאני
מביע לא רק את דעתי שלי, אלא גם
את דעת כל מוקירי שמו.
מאחר ומילאתי את חובתי כאזרח

״הכושי עשה את שלו, הכושי יכול

נאמן ומסור, אני מרשה לעצמי לחזור
לעיקרו של מכתבי, שאף הוא מעין
ברכה, או ליתר דיוק — חיזוק ידי
העושים במלאכה. בזה אני מתכוון ל־משרד־החוץ
המהולל שלנו, שאחרי הרבה
שנים של עמל מפרך יכול לרשום
לזכותו את נצחונו הראשון והוא: חתימת
חוזה הידידות ואי־התקפה עם ממשלת
דאהומיי.
שנים רבות חיכינו לרגע זה, בו
נשבור את חומת האיבה והבדידות ששתו
לנו אויבינו מסביב, וס ף־סוף
זכינו לו. לא כל העולם מתייצב עתה
מולנו. עם אחד, והוא עם דאהומיי, בא
ועבר לצדנו בימים קשים כאלר, וחתם
אתנו חוזה לאי־התקפה. שוב לא נחשוש
מפני אויב, כי יש לנו עכשיו עורף
בטוח באפריקה המערבית. עכשיו הגיע
הזמן לפנות למשימות חדשות במזרח
התיכון. אני מקווה שדאהומיי תשמור
אמונים לברית זו ולא תכריז עלינו
אף פעם מלחמה — לא גלויה ולא מוסווית
— וגם לא תתן מחסה למסתננים
כמו שאנחנו בעצמנו מבטיחים לעשות,
ועל כך נתונה ברכתי למשרד החוץ.
בתיקווה שתפרסמי מכתב זה מעל דפי
עתונך, אני חותם —

ראובן כן א 3ולע6י ה גרינברג

מזה צו ח קי םהצרפ תי ם

ללכת \״

עשה

זאת

אפשר אמנם לחיות בלי ממשלה ובלי
קואליציה במשך שבוע, שבועיים או
מקסימום חודש, אבל אי־אפשר יותר!
כיוון שמנהיגי המפלגות אינם מצליחים
להרכיב קיאליציה נעשה זאת אנחנו
לסי השיטה של — עשה זאת בעצמן.
לפניכם 10 מנהיגים מכל המפלגות ובינך,ם
גם מנהיגים צעירים שאחדים מהם
אפילו לא יושבים בכנסת (זה לא כל
כך חשוב, כיוון שלפי החוק יכול גם
לא־חבר־כנסת להיות חבר בממשלה).
הרכיבו ממנהיגים אלה קואליציה שתזכה
ב־ 61 קולות (מותר להוסיף גם מחוץ
לרשימה!) ההרכב המוצלח ביותר של
הקואליציה יזכה את בעליו בפרס הנכסף
של 10ל״י ובתודת ההיסטוריה הישראלית.

בעצמך!

האמנם הצבריו ת ׳ פו תי

להיות אשר.

מזה מספר שבועות מתנהל מעל גבי ״העולם הזה״ ויכוח בין אישי*
ציבור סביב השאלה: האמנם הצבריות יפות? עד כה נקטו כל
המשתתפים בוויכוח בשיטה •טל הסתערות עד כל המוסכמות המקובלות
לגבי מעלותיה של הצברית. השבוע מצטרפת לוויכוח המשתתפת
הראשונה -משוררת נשואה ואם לשני ילדים, המעדיפה לחתום
בשם עט, למען לא להטות את נו־טא הוויכוח לפסים אישיים.
^ 111 *1 0הדוגמניות מדגימות בגדים
ע ) !נל למי יש כסף לרכשם?
כשעושים מאמץ ורוכשים, הס בלים במהרה.
ך* יימת יכנאות כאנגליה, וקיימת
| /יכנאות בצרפת, וקיימת יכנאות בכל
1מקום בו קיימים בני אדם — אבל
לא שמענו אף באחת מן הארצות הללו
התקפה חדורת־שנאה נגד האשה המקימית,
כדרך שאנו קוראים לאחרונה בהעולם הזה
מפי אמנים וסופרים. עובדה זו כשלעצמה
מסבירה משהו על שורש הבעייה שלנו,
ועוד נגיע לכך.
אבל אני, כאשד״ רוצה להתייחס ברצינות
לעצם הטענות שהושמעו נגדי, ולו רק כדי
לנסות להחזיר את הוויכוח למישור הגיוני,
משמע נשיי, ולהתעלם מן ההתפרצות הרגשית,
משמע גברית (בישראל זה כך) .נלך
מן הקל אל הכבד.
הואשמנו יכך שאנו מזניחות את עצמנו
ואת הופעתנו מייד אחרי הנישואין. הבה
נבדוק את התנאים האובייקטיביים שלנו.
הפקידה הממוצעת, שעבדה לפני נישואיד״
משכורתה מספיקה בהחלט למלאי של בגדים
נאים והולמים. האשד, הנשואה, המתקיימת
על משכורת בעלה, שוב אינה יכולה
להרשות לעצמה הוצאות ביגוד, אלא מעט
שבמעט. האם אתם, הגברים, דאגתם אי־פעס
למחיר הגיוני של בגדים בשבילנו?
היודעים אתם שבאותו מחיר, בו אי־אפשר
אצלנו לקנות אלא אותו חלוק אתא מכוער,
בעל המחשוף המרובע והכפתורים, ההופך
מייד כל אשד, לייכנה — באותו מחיר עצמו
אפשר לקנות בארצות־הברית, למשל, חצאית
מתקבלת על הדעת וחולצה נאה? השמלה
הזולה והאלגנטית היא מצרך שאינו מצוי
אצלנו! ותוצרת הקונפקציה הזולה היא לרוב
מכוערת בלי גבול. אבל מר, לעשות?
מוכרחים להתלבש.
בלאי הבגדים בארץ גודל מן הבלאי בכל
ארץ אחרת. ד,מכבסות שלנו קורעות את הבגד.
החום, הזיעה, טיבו הירוד של אריג.
ואיכות גרועה של צבעים, כל אלה כמעט
ואינם מאפשרים לקנות שמלה שתשרת אותנו
לאורך ימים כגון באנגליה .״פרינט״
צבעוני עליז, אותו קונים באנגליה, משמש
את האשד, שלוש וארבע שנים. אצלנו,
אחרי קיץ אחד, הוא גמור. האם אתם,
הגברים, דאגתם לאיכות אחידה וטובה של
הבגדים שאתם מייצרים בשבילנו?

מאת

רינ ה

ומתכערות. מיכון אין לנו כמעט, להוציא
מקרר וכיריים. אנחנו עובדות בפרך —
ובסוף היום נראות בדיוק כמי שעבדה בפרך,
בלי שבת, בלי חג, עשר שנים ועשרים
שנה, באקלים הרסני.
אנחנו גם נראות תמיד כחסרות־שינה, כי
תמיד חסרה לנו שינה. גבר כלשהו צפר
במכוניתו למסה כל הלילה, גבר אחר התניע
אופנועו משתיים עד שלוש אחרי חצות,
גבר שלישי פתח את הרדיו בחמש בבוקר.
הגבר הישראלי מקים יותר רעש מעשרים
אנגלים. אבל בכל ספרי הרפואה כתוב
שד,אשד, זקוקה באורח חיוני לתשע שעות
שינה כדי להיות רעננה.
ודאי, כשהאדון חוזר הביתה מיום־משרד,
ומוצא את בגדיו מגוהצים, ארוחתו מבושלת
וביתו נקי, הוא משלם את המחיר במראה
פניה של אשתו, שכבר לא עמד בה
הכוח הפיסי הדרוש כדי להתאפר לכבודו.
מומחה לייעול עבודה חישב ומצא, שד,אנרגיה
הנדרשת כדי לגהץ חולצת־גבר
ביום שרב, שווה לאנרגיה שמוציא אדם
על סיוד תקרה שלמה! האשד, הישראלית
היא אשד, עייפה מאד. ייתר מזר !,היא אשד,
ממורמרת מאד.

בנידה עם מסטיק
בל אלה הם הדברים הקלים־יחטית,
\ | כ י פתרונם טכני. עניין חמור הרבה
יותר הוא יחס הגבר בישראל אל האשד,
כאשד״ יפה או מכוערת, צעירה או זקנה.
הגבר הישראלי טרם למד שעליו לטפח את
האשד, בכל גיל ובכל מצב.
הראיתם מימיכם קבוצה של ארבעה צעירים,
עם נערותיהם, בביח־קפה? נניח שאחת

צו ר

הבנות חתיכה במיוחד. כל הארבע יעסקו
רק בה, ולא בחברותיהם היושבות זנוחות.
לא ייפלא שעובר להן החשק להוציא את
הנשמה בשבילו. כשאנו מבלות עם מכר
בפגישה רומנטית, לא יעלה בדעתו לטלפן
למחרת, או לשלוח פרח. ואם קרה הנס
והוא שלח, חסר לו הדמיון לכתוב דברי
חיבה וחן בפתק המצורף. מה הוא עושה
למחרת? מתפאר בפני חבריו.
כשאנו הרות, אין הגבר קם לכבודנו
באוטובוס. כשאנו חוצות את הכביש, מסרב
הנהג הישראלי לעצור ולתת לנו מעבר.
הגבר הישראלי מוכן לנהוג באבירות בכל
אשד — ,בתנאי שזה ישתלט לו. הוא היוצר
את הגישה החומרנית בין שני המינים.
בימי נעורינו, בבית־הספר ובתנועת־הנוער,
מחנכים אותנו כשוות בכל לבנים, ומשלים
אותנו שהיחס החברי, האנושי, יישאר תמיד.
ולא כך. מרגע נישואיה הופכת האשה הישראלית
להיות מוסד, החייב בשירותים מסו־יימים!
מוסד בלתי־אישי. לא ייפלא שלא
פעם יוצרת האשד, הישראלית איבה תת־הכרתית
לאותו אדם שגדלה עמו, חלקה
עמו את הכל, ועתה היא ממש משרתת
אותו בלי תמורה ובלי חיבה.
דוגמה אחת כזאת נזדמנה לן ייני לא-
מכבר. באחד מבקרי השבוע פגשתי חברה
שסיפרה לי בדאגה רבה שבנה הקטן חולה
מאד, וקיים ספק לגבי האבחנה. עוד באותו
ערב עצמו פגשתי את בעלה במועדון־לילה,
בחברת גברת מפוקפקת, רוקד לחי־אל-לחי
מכף רגל עד ראש.
האם השותפות הפשוטה, הידידות הפשוטה
לזולתו, לא חייבה אותו להישאר אותו ערב
בבית ולשאת בעול הדאגה לשלום הילד?
אבל הגבר הישראלי נוהג כבן טפש־עשרר״

סרח אמר עובר בפרך
ך אשה הישראלית היא פועלת פי

|זי ת, פשוטה כמשמעה. אם תיכנסו לביתה
של בת ואשינגטון האלגנטית, תמצאו
שם מיכון כמעט מלא. אם תיכנסו לביתה
של הפריסאית האלגנטית, נפשכם הישראלית
תתפלץ לא־פעם מחמת הליכלוך, הבית הצרפתי
אינו נקי כישראלי, והבית הלונדוני
המפוייח תמיד — לא כל שכן.
אצלנו אין האקלים מאפשר התעלמות כזאת
מן הליכלוך. יומיים בלא שטיפה יסודית
של הבית — והאדונים הנכבדים ייאלצי
לאכול ארוחתם בחברת מקקים ונמלים.
אנחנו עובדות, ועוד איך! טרם פיתחנו
בישראל את המינהג של הזמנת כל צרכי
הבית בטלפון, והישראלית הממוצעת סוחבת
סלים. תוך כמה שנים סובלות רגליה

1 8 — 1

קל לדרוש מהאשה הישראלית להיות יפר, ואלגנטית. אבל כדי לחיות
0כזאת עליה להתאמץ פי כמה נזהאשה הצרפתית או השוודית. האקלים

השורר בישראל מעייף את חאשה הישראלית, מתיש את כוחה ומכפר את הופעתה.

בלית ברירה הופכת

41£התלבושת הגברית
הגסה לתלבושת נפוצה על גופות הצבריות.
ובכך הופך את אשתו ממאהבת ל״אמא״
כללית. ברוב המקרים הוא זקוק לאמא ולא
לאשה.
אומרים שהגבר הצרפתי בוגד. אבל הגבר
הצרפתי הוא הרגשן־שבאדם והשמרני שבאדם
כשהדבר נוגע למשפחתו. הוא יודע
לבגוד מבלי לפגוע במשפחה, ופילגשו יודעת
זאת. שום צרפתי לא היה נוהג כדרך
שנהג אותו מכר ישראלי שלי. הצרפתי היה
רץ כמשוגע לחפש רופאים.
הגבר הצרפתי בוגד משום שהתאהב!
הגבר הישראלי בוגד משום ש״תפס הזדמנות״
.הצרפתי בררן ורגיש! הישראלי חסר
אבחנה וקר. בגידתו של הישראלי בדרך כלל
מקרית, משעממת ומיותרת, משהו שנזדמן
לשעה קלה, ובכך הוא דורס כל חלקה
טובה אצל חברתו או אשתו.
הזלזול שלו מוצא הד גם אצלה. אשד,
המסוגלת לסלוח התאהבות כנה, לעולם לא
תסלח רומאן אווילי של חצי שעה עם טרמפיסטית
קצרת־חצאית ולועסת מסטיק. זה
עלבון בשבילה כאשד״ והיא תחדל להיות
אשר, ביחסה אליו.

השומן הוא הסוואה

יימת ח׳* רבו ת רבד, ביחסה של ה׳׳
!/אשד, הישראלית אל הגבר׳ ולא בלי
1סיבת. איכשהו מצליח הצבר הממוצע
תמיד להעמיד את האשד, במצב טפשי.
לא פעם מזדמן לי, בלכתי ברחוב, שאני
נתקלת בגבר המוצא חן בעיני. בכל ארץ
אחרת לא הייתי מהססת להחליף עמו מבט
ממושך, אותו מבט הכולל מחמאה הדדית,
שהיא תבלין־החיים. אם אעשה כזאת בישראל׳
יילך האיש אחרי וישאל במר, אני
רוצה. במקרה הטוב ביותר ישאל את השאלה
המבריקה והמחוכמת., :תסלחי לי, מד,
השעה?״
אותם האמנים שכתבו נגד האשד, הישראלית
הממוצעת הם, כנראה, פסיכולוגים חלשים
מאד, אם לא ידעו למצוא את שורש
הבעייה. השחצנות׳ החומרנות, הזנחת ההופעה
החיצונית, חוסר ההומור, ההיסוס
— כל הדברים שמנו בנו, במה הם מסתכמים?
בתוסר בטחון, רבותיו בחשדנות ובפחד
מתמיד.
ילד שיתנהג כך לאורך ימים — נבדוק
את יחס ההורים אליו. אשד, הנוהגת כך —
ר,בדקתם את יחס הגבר שלד, אליה?
אשד, החשה בזלזול׳ הולכת ומסתגרת
בתוך עצמה. בכל אשד, מוזנחת, משועבדת
לקדירות וחסרת הומור, מסתתרת אותה
נערה נאה וצחקנית שרצה אל משחק־האהבה
כאל ריקוד. אתם בעצמכם אילצתם את הילדה
להסתתר תחת מפלי השומן ובתוך
החלוק המכוער. זו הסוואתה: היא פוחדת
מכם. את האמת על עצמה תספר לחברתה,
ולא לכם. איתכם תדבר על עניינים חומריים
כלבד.
וכמה קל, בעצם, להסוך אותה לאשר, חיננית,
נשיית ושופעת ברק! לא פעם היה זר,
חברכם הטוב שהצליח בכך, כשלא הייתם
בבית. אבל אתם אף פעם לא תדעו על כך,
תודה לאל...

ספורט

הופיע בינ׳י על במה אחת עם יריבו הוותיק
במפלגר* משהיטרת, סברו כי אין טעם
לפגם בכך, אם יושיבו את יו״ר הנהלת
הסוכנות ליד ראש הממשלה. וכך הוכנו ביציע
הכבוד שלוש כורסות, זו בצד זו:
לנשיא המדינה, לביג׳י ולשרת. אולם עד
מהרה הוכיח ביג׳י כי הוא מוכן לסבול את
שרת רק כשיש מחיצה ביניהם. כשהבחין
כי מושבו נמצא ליד מושב שרת, ביקש מן
הנשיא יצחק פן ־ צ כי להתחלף במק!מות
והנשיא שימש חיץ בין שני היריבים
סגן־אלוף היי ם ג און, מי שהיה המושל
הצבאי של עזה בתקופת מיבצע סיני, נפצע
קשה בתאונת דרכים בה נהרגה אשד,
חיפאית. הוא שכב שבוע בבית־חולים עד
שחזרה אליו הכרתו בעל בית־חרושת
לממתקים עלית, א לי הו פ רו מ צ׳ נ קו, שנפטר
השבוע בגיל ,75 התבקש כמה פעמים
לכתוב את קיצור תולדות חייו עבור פיר־סומים
שונים ואנציקלופדיות. אולם מעולם
לא שכח לציין פרט• אחד חשוב בטי^ו־גראפיה
שלו :״מיום שהקמתי את בית-
חרושת עלית, הוא מייצר תוצרת טובה.״

כ דו רג ל
מי הז מין?
קרב הכותרות התנהל בכל עוזו :״רפי
לוי הוזמן להשתתף בנבחרת!״ ״מאנדי לא
הזמין את רפי!״ ״מאנדי כן הזמין את רפי!״
כותרת רדפה כותרת, הכחשה רדפה הכחשה.
אולם מה היתד, האמת?
עניין הזמנתו של רפי לוי למשחק נגד
איטליה צץ עוד לפני מספר חדשים. אנשי
הנהלת ההתאחדות פנו למאנדי ושאלו
אותו אם נתץ להזמין את רפי למשחקים.
מאנדי השיב בחיוב ואנשי ההנהלה ה!,לו
לטפל בעניין. כצעד ראשון של גישוש
התבקש ישעיהו פורת, כתב הספורט של
מעריב, לשלוח מיברק לרפי, בו יעלה
בפניו הצעת שיבה לישראל לצמיתות כדי
להשתתף במשחק. כתב פורת במיברקו:
״גם מאנדי מעוניין שתבוא.״
בינתיים נמשך הלחץ על אוסטרליה, גם
בהתאחדות העולמית. מאנדי, שידע על ה־משא־ומתן,
הביא בחשבון אפשרות שרפי
לוי יחד ר. לכן, לפי דרישת ההתאחדות,
הכין רשימה של 21 שחקנים ישראליים
והוסיף בסוף הרשימה, בבחינת אפשרות,
את רפי לוי כשחקן .22 את הרשימה להתאחדות
העולמית בשוויץ מעבירה ההתאחדות
הישראלית ולא מאנדי. לכן הרשה
הוא לעצמו להוסיף את שמו של רפי,
מתוך הנחה שעל הרשימה יעבור מזכיר
ההתאחדות, יוסף דגן.
עו ד ס 2א גו רו ת. דגן, שקיבל הוראה
מצבי ברים, סגן יושב־ראש ההתאחדות,
להעביר את הרשימה לשוויץ, היד, משוכנע
שברים ראה אותה ואישר הכללתו של רפי
בזמן שהמיברק היה מונח בהתאחדות
ראה אותו במיקרד, כתב הספורט של ידיעות
אחרונות, מיהר לפרסם את הידיעה
המרעישה שהועברה כאילו משוויץ, לפיה
היה לוי השחקן ד,־ 22 ברשימה. ההתאחדות
עצמה פירסמה רק 21 שמות.
מערכת ההכחשות החלה לפעול מיד.
ברים, שלא ידע על הכללת רפי ברשימה,
הכחיש בתמימות את העובדה. דגן היה
משוכנע שאי־אפשר לברר את השם בשוויץ
והכחיש מתוך סולידריות; ואילו מאנדי,
שכלל לא שלח שמות, טען שאין זה
מתקבל על דעתו ששחקן יופיע למישחק
בינלאומי יומיים־שלושה לפני המועד.
כתבי ־דיעות־אחרתות מיהרו להתקשר
בטלפון עם שוזיץ ולקבל אישור למיברק.
אחר כך התאמצו שעות רבות, עד שהשיגו
את רפי לוי באוסטרליה, שיאשר את הזמנתו.
מה שהתנהל באותה שיחה לא ברור, אך
נראה שרפי התכוזן למיברקו של ישעיהו
פורת, שעה שסיפר על הזמנתו של מאגדי.
כאשר הופיע ידיעות־-אחרוינות עם שתי
הידיעות על השיחות הטלפוניות של כתביו,
הוצגו גם צבי ברים וגם גיולה מאנדי
כשקרנים, שמסיבות הידועות רק להם,
מנסים לחפות על עובדת הזמנתו של רפי
לוי לנבחרת. הגיב השבוע מאנדי, שעה
שאיים לתבוע לדין את ידיעות־אחרונות
על הוצאת דיבה :״אם הם ביזבזו כל כך
הרבה כסף וזמן כדי לטלפן לאוסטרליה,
יכלו להוציא עוד 25 אגורות על טלפון
אלי ואז היה מתברר הכל.״

חלטור ה ב בי ת חולים

ליז טיילור כקליאופטרה
פליז, אמרה ליז

מרזין ות הגס־א
בטכס חלוקת אות ההתנדבות לחיילי מלחמות
העולם, הראשונה והשניה, שנערך
בשבוע שעבר ברמת־גן, שכחו מארגני הטכס
את חוסר הוותרנות שבאופיו של
ראש־ר,ממשלה, דויד כן־־גורידן. אחרי
שנזכרו כי במלחמת הבחירות האחרונה

9סמן י ה < 1ביע
ס הפסל ז׳אק ליפיציץ, אתרי ביקור בישראל :״אוי לנו אם תגבר
בישראל הרוח הספרטנית, אשר אין בה כדי לחזק את המדינה במאבקה עם
אויביה.״
9ה דו ־ ש בו עון ״ אתגר ׳ /על הצעת איש ידיעות אחרונות לערוך חילופי״
אוכלוסין בין ערביי ישראל ויהודי־ערב :״אחר הצעות כגון אלה מתעוררת תמיד
השאלה, מדוע נצטוו חכמים להיזהר בדבריהם, ולא האווילים. נראה כי קדמונינו
לא שיערו, שלאלה יותן לכתוב בעתוני ישראל.״
0המפקד בו עז ע פ רון, באתגר, על חידון התנ״ך :״כל תקציבה של
מדינת ישראל, כל כשרון הארגון והמדע שלה, כל מוסדותיה התרבותיים
והחינוכיים, לא יוכלו להביא לכתיבת אף פרק אחד בישעיהו.״
@ ה נ ״ ל, על אותו נושא :״תמיד נוצרים רקב וזוהמה וחילול־ערכים
כשמקשרים מין בשאינו מינו — כגון שימוש בעשרת הדיברות למכירת משחת
טחורים, או באפלטון ובנביאים לקידום מזימותיו הפוליטיות של בן־גוריון.״
• ראשהממשלהד וי ד כן־גו ריון, על אלופת התנ״ך של בראזיל,
הגברת יולאנדה דה־טילבה :״היא גילתה בקיא. ת נפלאה בתנ״ך, אבל לא ידעה
שעלמה, איננה בתולה. לפי בקשתה רשמתי לה את שתי המילים בלטינית.
• שרתה חו ץ גו לדהמ אי ר :״אילו רק הירשו לעצמם הגברים להרגיש
ולא לחשוב, בודאי שהעולם היה מאושר הרבה יותר.״
סגא ון ה צ׳ לו פאפ לו ק אז אלס, בקראו לעבר מאזיניו בקונצרט הנעילה
של תחרות הצ׳לו העולמית :״יברככם אלוהים! אני מעריץ אתכם!״

הפונט הדס >237

במצב שלאחר יאוש נמצאה השבוע
שחקנית תיאטרון זנית ואמנית תיאטרון-
היחיד נאוה שאן. נאוה, שעבדה כשנתיים
על עיבוד מחזה יחיד בשם מסע אל
תוך הצללים ׳הירוקים, זכתה לעזרתה של
הכוריאוגרפית האמריקאית אנה פוקד
לופ. לפני זמן קצר נסעה לחיפה על מנת
לקבל שני סרטי־הקלטה, עליהם הוקלטה
מוסיקת הרקע לתכניתה, שנשלחו לה על־ידי
אנה. כשחזרה לביתה, החנתה את מכונית
התו שלה ליד ביתה. למחרת מצאה
את דלתות המכונית פרוצות ונוכחה לדעת
כי שני סרטי־ההקלטה שהיו מונחים בה
נעלמו. נאוה בקשה ממערכות העתונים לפנות
לגוזלים האלמונים שיחזירו לה את הסרטים׳
אולם היא חוששת שהם הקליטו
עליהם בינתיים קולות אחרים בפגישה
מקרית שנערכה בין השחקן אורי
זוהר לבין איש התאחדות הכדורגל צפי
פרים, התרעם זוהר על יחסה של ההתאחדות?כדורגלנים,
תקף את ברים בחריפות.
הגיב על כך ברים :״ומה עושים האמנים
למען הכדורגלנים?״ בו במקום אירגן זוהר
הופעת חלטורה. הוא, שייקה אופיר.
אריק איינשטיין ואורי דוי החליטו
לערוך ביום שישי הקרוב הופעה מיוחדת
בפני שחקני סגל הנבחרת הישראלית בכדורגל׳
במחנה האימון שלהם. הם העריכו
את הופעתם בסכום של 2500ל״י, תבעו
שבתמורה תעניק ההתאחדות סכום דומה
לכדורגלן הפצוע אהרון אמר. האמנים
מחכים לראות אם אמנם יקיים ברים את
הבטחתו לעשות זאת הופעת חלטורה
אחרת נערכה בבית־החולים בו שוכב זאכ
(״יוסקוביץ״) יוסיפון, אחרי שלקה בהתקפת
לב. ידידיו האמנים החליטו להתאסף,
לבקרו במשותף, ולהציג לפניו תכנית מיוחדת
אפרהם מרקוכיץ, שחקן
מועדון התיאטרון החיפאי, הוזמן השבוע
על־ידי צייר חיפאי למסיבה, שזה ערך ב־ביקתתו
הבוהמית בפינת הרחובות בית־לחם
וענתות, בחיפה. כאשר התעניין אברמ׳לד,
לדעת היכן נמצאת כתובת תנ״כית זו,
השיב לו הצייר :״שאל את הרב יחיה
אלשייך הצלמת האמריקאית ג׳ו־די
שפטל, שתפרסמה בארץ שעה שתבעה
בזמנו את הסופר יגאל מוסינזון לדין
על הפרת הבטחת נשואין, נישאה לאחרונה
בניו־יורק. הבעל: הקריקטוריסט האמריקאי
המפורסם פייפר, הצעיר מג׳ודי בשמונה
שנים המלחינה ;עטי שמר חזרה
ארצך. ומתכוננת לכבוש מחדש את שוק
הפזמונים הישראליים גם תמר רפו*
פורט חזרה לארץ, ישר לזרועותיו של
הארכיטקט יצחק ישר ירחון הצילומים
האמריקאי פוטופליי, סיפר לקוראי
ההוצאה השנתית שלו, בין השאר, כי
שחקן הקולנוע הצעיר, סאל מינאו.
החל מעסיק צודת של חמש מזכירות על
מנת להשתלט• על זרם מכתבי האוהדים
שגבר. הסיבה: מאות מכתבים המגיעים אליו
מישראל לאחר הסרטת אנסודום
ברומא, שם החלו מחדש צילומי קליאופטרה,
גורמת כוכבת הסרט אליזכט טיילור
כאב־ראש רב למפיקים, שכבר הפסידו
עליו, לפני תחילת הצילומים, כמה מיליוני
דולארים בגלל מחלתה האחרונה של ליז.
לפי החוזה רשאית ליז לבחור בעצמה את
120 השמלות שתלבש בסרט. היא כבר הספיקה
לזרוק כמה עשרות דוגמאות שהוצעו
לה. לבסוף בחרה בבגד נצחון רומאי (ראה
תנזונח) ,שמחירו 6500 דולאר. כאשר ראו
המפיקים את התקציב עיקמו את חוטמם.
אולם ליז רק אמרה :״אנא, בבקשה,״ וכדי
לא להרגיזה הסכימו המפיקים לשמלה.

במדינה

האם טרם קראת את ה״רב מכר״ ביותר של ישראל?
בימים אלה הופיעה מהדורתו השלישית של
הרומן שהסעיר בשנה האחרונה את• ישראל

ס ט אל א 13

ראי.

מייק באדן

רומן אמיתי מסעיר 2יותר על רקע מלחמת העולם השניה.
ספורס של קציני׳ בנות הברית הנתונים בשבי האויב —
כשעליהם מפקחות קצינות סס, נקבות סאדיסטיות ובעלות
סטיות מין אכזריות,
להשיג רק במשך החודש בכל הקיוסקים

הפצה; אטלס

בימים אלה הופיעה המהדורה הששית של ספר המין רב״•
המכר ביותר בישראל. הספר שהודפס ב־ 22.000 טופס ואזל
מיד עם הופעתו.

הטין ואתה

הספר מכיל בין השאר את ׳הפרקים הבאים :

פ רק ראשון: ציניות כתקופת הילדות
נטיות ׳טאריסטיות; •ף אמיצזני הגירוי הסיגי;
:י אוננות בני? רו;;־ אוננות כפעולת כזיז נורפלית.פ רק שני: האיצפולס המיני
י!• תופעות האיטטולם המיני קרום הבתולים; ן!־ .נתי?ת?רום
תופעות פיזיות ויחפים הדד״ם בישנ?• :י* קרירות סינית
הבתולים;
פרק. שלישי: ה מזמוז וחשיכותו כחיי הצץ
הסזכייז בחייה המיניים של האשה (1• :הך גדונ: ת? חשיבותו של
מרכזים של רגישות מינית; £ערבה׳של
הדגדוג: מזמוז סיני;
הנשיקה בחיי המיז; ד!; החזה כגורם מיני בנופה של אשח.
פרקרביעי ; תופעות •צליליות
הירטפרודיטיים; ניני
חיוסוסכהואליות:
פרישות; הז סאדיזם:
הפלות; ;1־ נימפומניה.
פ רק ששי: המשיכה הטכעית
השפעת הילדות•לצני-
תופעת המיטיבה הטבעית לגבי המיז השני:
האידיאל המיני; ־}ל האידיאל ראנבי * קרירות
המיטיבה המינית:
פטישיזם; -ל -נושא־ הפטישיזם
מינית בתוצאה מדמיה יתר;
א.טי פטישיזם׳:דל• תצוגה — חישווי.
פרק שביעי: יהסים טרום נישואיים
ערבו שלי
החיוור כהבנה לנייטואים;
הכנר, לקראת הנישואים;
החיזור הממושר שני שלבי הח יזו רב חרות בשטח הטבע המיני;;
תחליפים
.־ תוצאות-הזנחת החיזור; -ד תנוחות שונות בסשנלים:^ .י
למשגל נורמלי: מ :מקומה של האשל בעולם המין.

פרקשמיני: הצץ כחיי הנישואים
איורים אירוטיים בגוף האשה איזויים אירוטיים׳ בגופו. ש׳ 5
הגבר ליל הכלולות: ל ;,הזנחת האיטה לאחר המשני * :יחם י מיז
לאחר בתיקה: היי משמעות המיטגל, לגבי האשה; הל: הפניית• האנרגיה• תכיפות ימינית טמירה על הרומנטיות שבהיזור מצבי רוו;:

ב יחסי ס׳ ז.

במהדורה זו הופיעה תוספת מיוחדת המנחך ן את הקורא
בכל המקיף את

אמנות הנשיחה

הופיע בפורמט כים

/תח/ל/יי
3 /חי ! /ת >׳ 6רות
ו /א 1ק 1אות

חכתות החדשות נפתחות כ־22.10
מוקדמות: מאי, דצמכד ;
כגרות: יולי .1962
ר ג 1יםוהר 11/רו ה. ב 1/לוו 7

כ<ג - 5סקמ

1ב ^י ר * ר

תו-אניבחז׳אנטישלסרן י ( 4לי ד אנ ץ־ג בי רול א ד לזזו רו ב)

נערה נוצריה וצעיר יהודי
נפגשים בנסיבות כלשהן, עוברים
במשותף חוויות אישיות
מסעירות, מתאהבים עד כדי
טירוף ו --

לא. כאן מתערבים גורמים.
כאן זועקת הדת. כאן מתנגשים
שני

עולמות

מנוגדים.

כאן

הופכת אהבה תמימה וטהורה
למערבולת ונשאלת השאלה:

למי כאן זכות ההחלטה?
ניני מאח מאיר זרחי

אחד הרומנים המסעירים
ביותר בספרות העברית;
המודרטת, עומד
לראות אור בשבועות־ הקרובים•
-במהדורת ׳כים
!בליווי תמונות רבות.
מוסרט בימים אלה כסרט
ישראלי ידובר. עברית. ז

(קאדי. עמודים 12י ו־׳3ו בגליון׳ זה)

העתקת מסמנים
במהירות, באיכות ובסודיות !
מבחר גדול •שלי. מצלמות ב קבוצת
י המחירים בין —130.
— — 300.ל״ן. אנו קונים
ומשלמים ־ מחירים ־טובים.

י מ • מ ע * 1ח
כבר ימים העטים אחלי: שיא!׳׳נובח צבי
מש.יוז ( )36 לדעת עי צער, בבחירמ/׳בת־זוגי
לחיים.־׳,צלי• ׳,שנולד עיבורגריד״ ..התגיייר ־עם
משפיזהו ה ^ די ה ׳ברובע. הנוצריי ש? העיר.
שם. אף ווכייר• את׳לא^׳,צעירי, נוצריה׳ שגרר.
בשכנות ל ש ^ להב^־ביראין אזיחיים.
משעברו ^ ^ו בו עו ת ־של״מריבית י 5להי׳
פ סקויה,׳ יהחי,יטי. צ^י׳כי עליו להיפוך׳ יי•
! אשתה״הי^״בד,״ י בניתיון ־׳נוה; יום אחד
עזבי אח׳לן ביוד^דותגויפ־ לצבא הבולגרי.
לארור י שנה, וחצי ן של שרות, גורע לו׳ כי
קייל>ין׳;1שרו,ל?-התדחק עוד יותר מאשתו.
המנוללה^העותרית החליטה לאפשר שיחרור־מוי,ד
$לצציריט יהדלינו־־המעוניינ־ש לעליה
ההזדמנות. הוא
לישראל .,.מני
הגיע״׳,אלצי^ :.ג!1ו׳׳,,זמך׳לצר אחר־ מלחמת•
ר,ע 4מא^ד +יחל־׳ך בד׳ לנהג
אני אחיי כמדיד׳ אך גם באן לא
.האריכה שלויתו. בעבור ארבעה חודשים
הגיעו ארצה הוריי. על אותה אוניה הגיעה
גם אשתו י לאה, שהתגיירה בינתיים.
״אני אהיה׳ בסדר!״ הבטיחה לבעלה נש־הגיעה
,״קח אותי חזרה,ז״
צבי השתכנע. היא לקח את אשתו ממחנה,־העולים,
י שיכנה ביית הוריו ביפו,
אליו פ!לש•׳ ,ברבים אחרים. אילם ה מריבות
בינם נשנו 1.בילתי־ברירד, נקט צבי־ שדר.
באותו׳ טכסיס.־ הוא קם, התגייס לצבא.
אחרי תום וזשרוית״ היבש רפ אה יסיד־ת
יותר: הוא• פנה לעורך־הדין התל־אביבי ..אריה
רפואה, הגיש באמצעותו תביעה לגיו־!־שין.
כשהגיע צבי לבית־הדין הרבני, נב רנה לו
הפתעה. היא ׳גילה כי בעת שהותו בצבא
ניגשה אימתי אל האפוטרופוס לנכס הרכוש
הנטוש — אשר ערך ׳אז חוזים עם דיירים
שפלשו ׳לדירות יפו הנטושות — העב רה
אתי הבות׳ ,בי גריו היא והוריו, על שימה.
ה־ר. זד, קלף מיקוח רציני בידה של לאה.
היא דרשה י לצבי את הבית וסבים של
כחמשו 1אלפים ל רות, תמורת הבכין ר;ך, ל*
גירושין׳ .הרבנים 1הדיינים ניסו לפשר בין
בני הזוג,״ .אף ללא הצלחה. לאחר עשרות
ישיבות הוציא בית־הדין אה פסק־דינו: על
האשד, לתת גט י לבעלה. הסיבה: היות ולא
נערכו לשנ^ס ׳חופה וקידישין כדת, אין
האשד, זכאית לכתובה או לתביעות אחרות,
הנובעות ׳מדיני אישות.
״ד,אש)ד , ,חליבת לקבל את הגט מבעלה
תוך שבועיים,״ נאמר בפפק־הדין ,״ולא,
יתיר בית־יהמש&ט לבעל לשאת אשת אהדת.״
לאד, לא נכנעה. היא הגישה עירעיר
לבית־הדין־הרבני העליון, תבער, לבטל את
פסק־הדין. אך בית־הדין העליון, שדן שנית
בתביעה, החליט לאשר את הפסק.
השבוע פנה עורך־דינה של לאה, ד״ר
סמן־טזב קובו, לבית־הדין הגבוה לצדק.
״פסק־הדין הרבני נוגד את הצדק הטבעי,
את החיק הבין־לאומי ומתנכל לסדר הציבורי,״
כתב בבקשתו לעכב את צו־ההיתר
שעמד בית־הדין הרבני לתת לצבי משיח.
״בתי־המשפט במדינה מכירים בנשואים אזרחיים. טענת בית־המשפט־הרבני, כי על
האשה לקבל גט מבעלה, רק משום שנישאה
לו בנשואים אן רחיים, ללא חופר, וקידושין,
עלולה ליצור מצב מסוכן. בארץ חיים מאות
זוגות שנישאו בנשוא ים אזרחיים, ולאחר
פסק־דין מעין זר, לא יהיה כלי מכשול בפני
גבר לזנוח את אשתו, לאחר שנות נשואים
רבות, רק משום שנישאו בנשואים אזרחיים,
שהיו מקובלים וחוקיים בארץ בה נישאו.״
אם אומנם תתקבל טענה זו על־ידי בית״
הדין־הגבוה־לצדק, יגיעו באמת ימות המשיח.
כי הדבר עשוי לשמש תקדים מהפכני.
הוא יגרור אחריו, למעשה, הברה
מפורשת בחוקיותם של הנשואים האזרחיים
בכל הקשור בדיני אישות ומשפחה.

ד רכי חיים

אהבה באשס לון

כמעט ולא היה איש באשקלון שלא הכיר
את חיים גניש. חיים 24 תושב עפולה,
היד, עוזב מדי קיץ את ביתו, מגיע לשוק
המקומי באשקלון בדי למכור אבטיחים. הוא
לא שקד י לחסוך את כספו, היה מבלה את
הערבים בבארים הרבים הפזורים באפרידר
׳ן לצזמוצה, י כשהוא י מסתבך, בשל עצבנותו
הרבה, בקטנזותילא מעטות.
בשבתו ערב אחד בבאר, צדה עינו נערה
חיננית״ היתד, זו רבקה ניסן 18 תושבת
אשקלון. חיים הרגיש שהפעם הוא מאוהב
באמת. רבקה, מצידה, התאהבה אף היא
בחיים, והם החלו יוצאים יחד.
(המשך בעמוד ג?)
העורס חזח ל 25י

ון ו? 2 3ר

*רולז תלו* ומצפצף
קודם כל נראה מה זד, צייר שלא הולך
לו בחיים. צייר כזה הוא צייר שחייו
מחולקים לשניים. בחלק הראשון, הקטן,
הוא יושב ומצייר תמונה. בחלק השני,
הגדול, הוא מתרוצץ ממקום אחד לשני בשביל
למכור את התמונה. יש כאלה המיתדס־קים
יומם ולילה על דלתו של גזבר ההסתדרות
בבנין הועד הפועל, עד שבסוף
מצליחים לשכנע אותו לקנות תמ.נה ב־200
לירות, בשביל לתלות אותר, בסניף לשכת
המס בתלמי־יחיאל או במרפאת קופת־חולים
בעתלית. אחרים הולכים לגור בצפת או ב־עין־הוד,
מפני ששם יש סיכויים טובים
להתלבש על איזה תייר מחוצלארץ, שרוצה
להביא לאשתו מזכרת מארץ הקודש ואין
לו כבר מקים בביתו להעמיד בו גמל
בצלאל מעץ־זית. בין ציירים אלה שוררת
תחרות קשה, ביחוד במקום צפוף כמו צפת.
יש גם כאלה, המוכרים תמונות לחנויות
למסגרות ברחוב דיזנגוף ובן־יהודה. אלה
הם הציירים העירוניים, שמחוץ לציור התמונות
הם גם מורים בבתי־ספר עממיים,
המשמשים לתלמידיהם מיטודח נאה לכדורי
וחתיכות גיר. כמובן שקבוצה זו
נייר
מ רכבת מאמנים טובים וגרועים גם יחד,
כי הגורל הוא עיוור צבעים ואינו יכול
להבדיל בין טוב ורע. לפעמים נדחף צייר
כזה על־ידי מלחמת־הקיום לצעד נואש, כמו
אותו צייר שהוא אולי האמן הישראלי הגדול
ביותר החי בינינו כיום, היוצא כל
בוקר עם תיק גדוש ציורים לשכונות החדשות
הסובבות את העיר, נכנס ומצלצל
בדירות ומציע את תמונותיו למכירה במחיר
של חמש או עשר לירות החתיכה.
כמובן שכל הציירים האלה מסתכלים
בקינאה גדולה באותם ברי־המזל המעטים
שהצליחו להסתדר בחיים. קבוצה זו מורכבת
גם היא מאמנים טובים וגרועים. אינני
רוצה לחזור על משל הגורל העיוזר, אבל
ככה זה. בין אנשי קבוצה זו נמצאים
אותם עשרת הציירים ושני הפסלים ששמואל
דובינר לקח אותם לפני חצי שנד,
תחת חסותו.
שמואל דובינר, מאז שהפסיק ליידות
קופסאות קרטון ומודעות בראשי חברי
מועצת ההדרים, לקח תחת חסותו את ה
טבלת
הגדלים המיוחדים שד
הציור ומידותיהם כם״מ.
אמנות הישראלית בשביל לעשות ממנה בן־
אדם. בתנופה עסקית רחבת־מעוף, הקים
מה שנקרא בעברית, מפעל־חרשתי־למחצה־לאמנות־מופשטת.
כדי
שתבינו במה המדובר, אז צריך
להסביר לכם שתחילתה של שיטה מסחרית
זו, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם

בפאריס. כמה סוחרי אמנות גילו פתאום,
שחלק מן התמונות המצויות במחסניהם
ושקנו אותן במחירים אפסיים מידי ציירים
צעירים ובלתי נודעים, עלו בערכן במאות
אלפי אחוזים, מפני שציירים אלה עלו
בינתיים לגדולה. הרזדח הפנטסטי הזה משך

כמה שנים בפאריס יכול להיזכר במספר
הרב של ציירים שעלו וירדו בסולם ההצלחה,
ללא כל סיבה אמנותית.
ומה בענין מבקרי האמנות הנודעים לתהילה:
האם כולם מכורים לוזל־סטריט? חס
ושלום! יש באמת המון אנשים ישרים,

הגלריה עמלה של 33.3וזה לא חשוב
אם התמונה נמכרה באמצעות הגלריה, או
באופן פרטי על־ידי האמן. חוץ מזה יש
גם הסכמים פרטיים. לשני ציירים — ליחד
קל שטריכמן ואבשלום עוקשי, שדובינר
הספיק בינתיים לשנות את שמו לעוקאשי —

זאת הסחורה הבי טוכה בכורסה, מפני שא!ש אחד לא מבץ כזה כלום
אליו בעלי־הון, שהחליטו להפוך את העסק
לשיטה קבועה.
היו קונים בזול תמונות אצל ציירים
מתחילים ומחכים עד שציירים אלה יתפרסמו.
לכשנוכחו שהעסק הוא לא כל כך
עסק, מפני שרוב הציירים אינם מתפרסמים
בסופו של דבר, לקחו גם את ענין הפרסומת
של הציירים לידיהם הם. התחילו לעשות
יחסי־ציבור ולשחד מבקרי אמנות, עד
שרכשו לבסוף את הבעלות על עת ני האמנות
עצמם. אין כיום עתון או שבועון
אמנותי בעל־השפעה, שאינו רכוש גלריה
או סוחר אמנות. חוץ מזה, קיימת במקומות
האלה בורסה שבה נמכרות תמונות לכל
המרבד, במחיר. סוכני אותם הסוחרים יושבים
בבורסה ומשתדלים בכל כוחם להעלות
את מחירי התמונות של הציירים הנמצאים
בחסותם, ולהוריד את מחירי אותם הציירים
הנמצאים בחסות הגלריות המתחרות.
כמו שאין סנטימנטים במסחר של סוכר
ונפט, כן אין גם סנטימנטים במסחר התמונות.
מלבד כמה חסרי־אופי הנופלים ברשת מבקרי האמנות, אין קונים היום
תמ נות בשביל לתלות אותם על קיר להנאה
עצמית. רוב רובם של קוני התמונות הם
אספנים, המחכים לרגע בו יעלה המחיר ויוכלו
למכור את התמונות ברווח, כפי שהדבר
נעשה במניות. לא פלא הוא, שבעיית
היופי והטעם הטוב הפכה לבעיה מישנית
ולא חש־בה. אדם הקונה תמונה בשביל
לתלות אותר, בסאלון מעל לפסנתר, מעוניין
כמובן, בתמונה יפה, לפי דעתו לפחות.
אבל זה שקונה לצרכי ספסרות, מה איכפת
לו היופי? על רקע זה אפשר להבין את
התמיכה הגדולה שזוכה לו הציור האבסטרקטי,
במרכזי המסחר הגדולים של האמנות,
ככל שקשה יותר להבדיל בין טוב
ורע, כך קל יותר לספסר. כל מי שישב

אבל גם אדם ישר איננו רוצה לפגר אחרי
ההיסטוריה ולהיראות כאחד שאבד עליו
הכלח. ואני כבר לא מדבר על אותו כשרון
שיש לבני־אדם להתפעל תמיד מיופיו של
צד הלחם המרוח בחמאה.
זה בדיוק העסק שהיה חסר לנו עד
עכשיו במדינת ישראל, ואל החלל הריק
הזה פלש שמואל דובינר בגלריה החדשה
שהקים לו ברחוב בן־יהודה פינת פרישמן,
בתל־אביב. מי שמכיר את דובינר יודע
שהוא לא עושה את זה בשביל כסף. דברים
כאלה רחוקים מרוחו הדינאמית ומלהט חזונו
הנבואי. דובינר בא להעמיד את האמנות
הישראלית על כרעי תרנגולת. הביא עמו
מומחה לאמנות ומנהל גלריה מקנדה בשם
קרנרמן, שבחר בתריסר אמנים, מהם 10
ציירים מופשטים: עוקשי, שטרייכמן, וקסלר,
תומרקין, אגם, קריזה, אברמוביץ׳ ,סטמצקי,
ארגוב ואחד לא מופשט — גלעדי. הוא
גם בחר בשני פסלים: פייגין ודנציגר.
כיוון שהבסיס הוא עסקי ומונופולי,
עשו מה שעושה כל מונופול: העלו את
מחירי התמונות. המצב האנרכי המקובל,
שכל צייר קובע את מחיר התמונה לפי
שרירות לבו ועומד על המקח כדי להורידו
לחצי, חוסל. עכשיו המחיר הוא קבוע
ולפי נקודות.
מה זאת אומרת נקודות? על זה צריך
להסביר, שגודל התמונות המצוירות לא
נמדד בסנטימטרים אלא לפי גודל סטנדרטי
קבוע, המחולק לשלוש קטגוריות מקודשות
מימים ימימה: תמונות דמות, תמונות נוף
ותמונות נוף־ימי. המחיר לכל נקודה נקבע
באופן התחלתי ל־ 40 לירות. אם נקת לדוגמה,
תמונה בגודל של 20 נוף ( 54 על
73ם״מ) ,הרי שתעלה — 800ל״י.
מכל תמונה שהצייר מוכר, מורידה לו

משלמת הגלריה משכורת חדשית קבועה,
זהו צד אחד של המטבע. הצד השני הוא
שתמורת כל אלה לא מתחייבת הגלריה
לשום דבר ממשי, מלבד לערוך תערוכה
פעם בשנתיים ולדאוג לפרסומת שאת ממדיה
איננה מפרטת. כך שזה לא שוזר, שום דבר
מבחינה חוקית. אך ממילא אין לחוזה
כזה ערך רב, כי למרות שכולם מדברים
עליו, עדיין לא ראה אותו איש זר והכל
רק שיר מזמור לעתיד לבוא. בכל זאתי, לא
הייתי מציע שתראו בתנאים אלה תנאי ניצול,
מפני שככה זה בכל הגלריות בעולם.
אבל אם כל כך טוב, למה כל כך רע?
על זה אני רוצה לספר לכם מה שאמר לי
אחד הציירים, כאשר שאלתי אותו איך הוא
מרגיש אצל דובינר .״כמו בכלוב של זהב,״
אמר הצייר, שאסור לי לגלות את שמו,
״אני מוכר עכשיו כל כך הרבה תמונות,
ובסכומים כאלה, שלא היית מאמין. אבל
מצד שני, אני כבר לא מרגיש כמו צייר,
מפני שכאשר אני מתחיל לצייר תמונה, אני
לא יכול לגרש ממוחי את המחשבות על
השוק האמריקאי ואיזה צבעים הם אוהבים
שם וכיצד לשמור כל הזמן להיות במודה,
מפני שזה שוק שלא יודע חכמות. היום
הם קונים תמונות בצבע אדום ומחר בכחול.
פעם הם משתגעים מנקודות ופעם מקוזים,
ואני כל הזמן מפחד שמישהו ישיג אותי.״

כה אמר טוסבראהעד*:
ההיסטוריה חוזרת על עצמה חוזרת, על
עצמה חוזרת על עצמה חוזרת על עצמה
חוזרת על עצמה חוזרת על עצמה חוזרת
על עצמה חוזרת על עצמה עד שזה יוצא
מהאף ואז קורה הבלתי צפוי.

סלחו לי, אבל אני מקבלת מכתבים כאלה
לעשרות. רציתי רק להמחיש לכם מה אני
צריכה לעבור (:)1257/10
,,אני נער בן . 16 לא מכבר חזרתי העירה
לאחר שהייה ממושכת במשק, והנה
נודע לי כי בבית שממול נכנסו דיירים
חדשים, ולהם בת בגיל .12£הבת הזאת,
אם לומר את האמת, מפותחת יותר מגילה
ודומה יותר לנערה בת חמש־עשרה. כשהייתי
במשק, לא היתר לי, למרות כל מאמצי,
שום חברה. ועתר, כשבאתי העירה,
נודע לי כי הבת הזאת מאוהבת בי.
עד כאן הכל טוב ויפה. אבל זה עדיין
לא הכל. אצלנו ברחוב מתגורר נער בן
13 שדיה החבר של הבת הזו, עד שהופעתי
אני (כך היא טוענת) .כשהצעתי לה חברות,
הסכימה מיד, ויצאנו יפה יום־יומיים. לאחר
יומיים, ראיתי שהיא כל הזמן מנסה ללגלג
עלי. זאת־אומרת, היא קוראת לי ומבקשת
שארד למטה, וכשאני יורד היא מתחילה
לטייל ו״בדרך מקרה״ היא פוגשת את הבן
ההוא ויוצאת איתו. ועוד דברים רבים כאלה׳
שעשו ממני צחוק. עתה עלה בדעתי
שכדאי להפסיק איתה. אבל בכל פעם שאני
רואה אותה, מתעורר בלבי הפחד שאני
עלול עוד לגרום לה עוול, מפני שאם אגמור
איתה, היא תצא עם כל מיני בנים
ו״בני טובים״ וחבל עליה.
״אודה לך מאוד, רותי, אם תשלחי לי
מכתב תשובה עם פיתרון מעשי ומתקבל
ביותר על הדעת.״

תלבושת מזאה בחוצות
אם אתה בחור כבן 19־ ,18 תמצא בוודאי
עניין בהתכתבות עם (:)1257/11
״אני חוששת מאוד שתנועות נוער אינן
מתאימות יותר לבנות השבע־עשרה ומעלה,
אם כי רק לפני זמן קצר היתר, דעתי שונה
ואף הייתי גאה לצעוד עם התלבושת המלאה
בחוצות עיר ולהביט בגאווה על הנוער
הריק, המבלה עתותיו במדידת הרחוב או
במדידת חתיכות. עתה, לאחר שנים רבות
של חברות בתנועה, לפתע פתאום מאסתי
בה. לא השתניתי במאום, רק נמאסה עלי
אותה חברה טפשית, ולפתע הקיפתני הבדידות
— אותה לא חשתי מעודי.
״תמיד ידעתי שיבוא יום ואזדקק ל־מדורך.
לא מפני שחסרת חברה ׳אנוכי,
אלא מפני שאוהבת אני את החדש, הבלתי-
נודע. ומה יכול להיות מרתק יותר ומסתורי
יותר מאשר להתכתב עם הבלתי־נודעז״
מה, באמת?

מרגיש עצמי יותר בודד, מאשר לאחר שפתחתי
את לבי בפני ידיד, משום שאזי אני
מבין את מהות המיכשול שאין לעבור
עליו. כאן אני רואה את עיניו הבהירות
השלוחות לעומתי. אך את נפשי, למעשה,
לא יבין. ר,יתכן משהו נורא יותר מהמגע
המתמיד עם ברייה אשר לעולם לא תוכל
לרדת לסוף דעתך?
״זו הסיבה לפנייתי אלייך. ברצוני להתכתב
עם נערה שתנסה להבינני. השאר יבוא
מאליו. מה מאוד הייתי רוצה להתמסר לזולת.
עלול הייתי לפתוח לפניו את כל
שערי נפשי

מזל ותעבור איזו רזלה את הגבול. אי־לכך,
הם שואלים :״מד, התועלת שמפא״י
ירדה רק ב־ 5מנדטים? ומה תועלת בכל
הסיסמאות הללו, אם הבנות לאילת טרם
הגיעו? יתר על כן, אנו מוכנים לסבול
את הרעל ואת הארס (מנת חלקו של כל
המגיע למדורך) ובלבד שתינתן לנו ההזדמנות
ולו רק להתכתב עם שתי בנות,
ללא הבדל מקום, דת או צבע. בגיל הנע
בין 17ל־.22״
ובכן, סנובית! לאילתי כבר כתב פעם?

החיזור — אמרו חז״ל — הוא מצב שבו
רודף הגבר אחרי האשה — עד שהיא
לוכדת אותו.

אמריקני בטוקיו

אוספי הבולים ביניכם ישמחו, מן הסתם,
להתכתב עם ג׳אן קלוד לידל — אמריקני
ממוצא צרפתי ( )23 המתגורר בטוקיו (יפאן)
והמתעתד לבקר בארץ בשנה הבאה.
המען למעונינים (ות):
! 6311- 01311 )10 1 1 )1611,

יום השישי האבוד

אילו רק יכלו ( )1257/13 להניח ראשיהם
על כתפי ולבכות, קרוב לודדאי שהיו עושים
זאת בתענוג. כך, לפחות, הם טוענים.
המדובר הוא בשני אילתיים כבני ,23
שהמחישו הלכה למעשה רעיונות נשגבים
מאוד כגון: חלוציות, הפרחת השממה ומשכורת
גבוהה. ברם, כאשר פוקד את אילת
יום הששי, והוא עושה זאת מדי שבוע,
נעשה להם אז קר ועצוב על הנשמה, ולא
נותר להם אלא להביט אחורה בגעגועים
ולהשקיף לעבר עקבה, שמא יאיר להם ה

1) 11231) 3 1 1 2 3 1 (11
.מ 3נן ! 01) 7 0 3

עתיים ירוקות לשיער
אם קיים אדם שגילו נע בין 20
ל־ 25 שנה, המסוגל להעריך שיער אדום
ועיניים ירוקות של נערה בת , 18 שגובהה
— 1.67 יבוא מיד להצלתי!״
זאת היא קריאת ס.או.ס. מ 1257/14הטוענת,
בין היתר לצע רי התברכתי
בגוף נאה, ואולי נאה מדי. וכל ד,מחמ־

נערתה שביע
מה כל הרמשים ׳האלה נגד הצבריות?
הסתכלו למשל על חיה (ג׳ויה) כהן ה־כמעט־צברית
ושיפנוו בעצמכם: האין היא

השאר יבוא מא?יו
פעם חשבתי שסטודנטים מהטכניון קרו־צים,
משום מה, מחומר אחר.
1257/12״מאז מרגיש אני את הבדידות,
דומני שאני מעמיק ושוקע לתוך
מרתף אפל אשר קירותיו איני מוצא, את
קיצו איני יודע, ואולי אין לו כל מוצא?
— כך כתב פעם דה־מופאסן, ואיני רוצה
להגיע למסקנתו הפסימית. ברם, לעולם איני

אות, הרכילות, הקנאה — נמאסו עלי. האם
אין אדם המסוגל להעריך יופי מבלי להחמיא
בצביעות, לרכל בסתר ולקנא בלבדי

80ק״ג שרירים

מה היה פרויד אומר על (?)1257/15
״רותי, הפעם את באמת מוכרחה להיות
טובה ולעזור לי. המדובר הוא בבן אחד
מהמשק. שחצן ובעל רגש־עליונות מפותח,
אשר יש ללמדו לקח ולמצוא לו אחת
שתצליח לסובב אותו סביב אצבעה. זהו
בן 24 הסבור, כנראה, שכל העולם חי
למענו בלבד, וכל מה שירצה ישיג.
נכון אומנם שאנו הבנות לא עשינו דבר
על מנת להפריך את הרגשתו זו. אבל הגיע
הזמן שאיזו בת תוריד אותו ממרום שבתו
ותחזיר לו סטירה. עליה רק להיות חזקה
דיה על מנת להתמודד ביכולת ביקורת
קטלנית (מעולם לא אמר מלה טובה לאחת
מאתנו, אפילו לא בשביל להשיג את מבוקשו)
,בהשכלה רחבה בשטח המוסיקה
(טרום קלאסית דווקא) ,ביכולת ציור (תחביבו
העיקרי) ובשמונים ק״ג של שרירים
ומטר שמונים עצמות.
כמו כן, עליה לקחת בחשבון שפרצופו
התמים והנאה אינו מסתיר שום תמימות
או טוב לב. רק אציין עוד, שלפי הכרזתו
הנשנית. אין לו שום ענין בבנות שאינן
דקות־גיזרה מאוד מאוד, ואשר שערן אינו
ארוך וחלק, או כמעט חלק. ובעיקר, מכריז
הוא כי הוא מחפש פרצוף עם אף ועם
סנטר המעידים על אופי.
א ני כותבת לך כל זאת על־מנת
לעזור לך להבין איזה טיפוס של בת תוכל
לבלבל ולהנמיך אותו קצת. ובכן, רותי, את
מוכרחה למצוא מישהי (מרשעת, פיקחת,
זריזה בביטוי ונאה דיה) שתוכל לו סוף־
סוין.״

הסתיו מעבר?תריסים

יפה? הצרה היא רק שמאז שהכניסו לה
לראש שהיא יפה ,׳היא אינה חדלה להתפעל
מהדמות הנשקפת אליה מתוך הראי. לפעמים
היא רואה שם גס ״חיות״ אחרות. יש
ברירה? כי חיהל׳ה, תרצו מן הסתם לדעת,
עובדת בסלון לתסרוקות בשם רינה.
באותו סלון ישנו אגף מיוחד לגברים.
הדבר היחידי החוצץ בינו לבין מחלקת
הנשים הוא מחיצה מזכוכית שקופה —
ובעל העסק.
אן נחזור לענייננו. ובכן, הכשרון לסידור
תיסרוקות בא לה, אפשר ל׳גיד, כמעט מלידה.
לפני יותר מעשר שנים, כאשר חיהל׳ה
היתה עדיין ילדה קטנה, היא נורא אהבה
להתעסק עם בובות ולסדר להן כל מיני
תיסרוקות שהיו אז באופנה. לפעמים היתה,
לא בכוונה, מורטת לאיזו בובה יפה את
השערות. כיום היא לא עושה זאת יותר.
באמת לא. כיום, אם לא איכפת לכם, היא
לוקחת את המקצוע ברצינות ונחשבת אפילו
לספרית מצליחה.
אז עם ההצלחה, התחשק לח פתאום להיות
קצת דוגמנית. מה יש, אסור? פעם אחת
ראה אותה מישהו נורא חשוב, ובו במקום
החליט שמה שגילה אלמגור יודעת לפשות
עם מרגרינה, חיהל׳ה תדע לעשות עם משקפיים
ווילונות, ואולי אפילו יותר בזול.
האיש ההוא טעה. אבל לא משנה, כי הרי
בעצם אף פעם לא חשבתי להיות דוגמנית.
עשיתי את זה רק בשביל הובי.״
האם סיפרתי לכם שיש לה חבר קבוע?
ובכן, יש. אבל הוא לומד בארצות־חברית.

אם לא תכתבי אל 1257/16 דומני כי
ההפסד כולו שלך.
״ערב נוגה. ולא משים שסתיו מעבר
לתריסים, אף לא משום הצלילים הרוגעים
הבוקעים מן המקלט, אלא משום שיש
לשאת כל זאת יחידי. לילה גשום שאינך
יכול לחלוק ריחותיו עם איש, וים אפלולי
ועמוק, שרק כפות רגליך שלך מותירות
את זהותך בחופו.
״אין כותבים דברים מעין אלה לצליליו
של שופן אלוהי, אלא לפיזומם של כל
אותם קולות טבע רוחשים הממלאים את
האוויר כולו באנושיות חמה.
״לו היתה היא עמוסה בלבה העומד לפרוץ
אל תוך לילה כזה. לו היתד, היא צועדת
יחפה על חוף רך כשעיניה אומרות
את ששכח פיה לומר. לו היתד. כותבת,
ברגע זה ל ו
״ אני פזמון ישן. כפי שאת אומרת:
שוב סטודנט. היא עלומה, חבויה
מאחרי דף ניר לבן שעליו, אם תרצה, תרשום
את עצמה או אפילו את האביב.״

שקטה וסולידית
ספורט, ציור ועוד נימנים על תחביביו
של 1257/17 הטוען כי אינו מהטיפוסים
הרעשנים ולכן רק נערה שקטה (17־,)15
בעלת תחביבים דומים לשלו, תוכל לענינו.
יתר־על־כן, הוא מרגיש חובה לציין כי
המו בעל חוש הומור מפותח. דבר, שלצערי,
לא הרגשתי בו.

״כלים נאים -דירה נאה״ ,גני התערוכה, תל־אביב ״

החמצת בקו רך בתע רו כ ה ־ הפסדת !
התערוכ ה

פתוחה

עוד

ימים

מספד

משעה 4אחה ״ צ עד

חצות

^!ופטלה כי חי ת סוו ל ה פי סי חנ טלה פי סי חפסלה פי ס ^ ח פ טוו

במדינה
(המשך מעמוד )20

אך הוריה של רבקה התנגדו .״הוא לא
בשבילך,״ ניסו להסביר לה ,״הוא לא יודע
לחסוך כסף. הוא עצבני ולא מסודר.״
היתד, זו טענה סתמית. חישובם של ההורים
היה הרבה יותר מסובך. לרבקה אה
המשרת כעת בצה״ל, המעוניין להינשא לבת
דודתו הגרה בירושלים. לאותה בת־דודה
אח נוסף, הרוצה לשאת את רבקה לאשה.
תמורת חליפין מתאימים קיוז ההורים להגשים
את תוכניתם, מבלי להתחשב כלל בדעתה
של רבקה.
אך רבקה עמדה בסירובה .״אני אוהבת
את חיים,״ טענה• ,לא אסכים להינשא לאף
אחד אחר.״ ההורים השלימו עם המצב.
״אל תסעי! ,,יום אחד פנתה רבקה
אל חיים .״אני אוהבת רק אותך,״ הכריזה,
״אז למה לנו לחכות? בוא נתארס!״ חיים
הסכים. הוא הזמין את הוריו מעפולה,

ארוסה ניסן
״אני אהרוג אותך!״

קיים את טכס האירוסין בביתה של רבקה.
מאותו יום החל חיים מתגורר עם ארוסתו
בבית הוריה. בראש השנה החליטו השניים
לנסוע לבקר את הוריו של חיים בעפולה.
הם הגיעו לתל־אביב, פנו לתחנת הרכבת
לחיפה. לפתע שמעה רבקה מישהו קורא
בשמה. היה זה בן־דודה הירושלמי, אותו
הועידו לה הוריה כחתן. הם החליפו ביניהם
מלים מספר, הבטיחו אף להחליף ביניהם
ביקורים הדדיים.
״את לא תסעי אליו!״ הטיח בפניה חיים,
לאחר שנפרדה מבן־הדוד .״את שומעת?
שלא תעיזי!״
היתד, זו נקודת־המיפנה בחיי הזוג. מאותו
יום לא פסקו ביניהם המריבות. באחד
הימים הבחין חיים כי ארוסתו כותבת
גלוייה. כאשר ביקש לדעת למי היא מיועדת,
סירבה לגלות לו. חיים הוציא את רד
גלוייה מידה בכוח, גילה כי היא מיועדת
לאחד מידידיה. לו היא מודיעה כי תבוא
לבקרו. חיים איים להפוך את הבית בזעמו,
צרח כי יהרוג את כל ידידיה.
למחרת בבוקר הודיעה רבקה לארוסה:
״אני הולכת לחפש מקום־עבודה. אשוב
אחרי־הצהריים.״
״ כ1שה כזאת! ,,חיים חיכה עד שעות
הערב, אך ארוסתו לא חזרה. הבחור, שהרגיש
עצמו מרומה, המתין שלושה ימים.
יותר לא היתד, לו סבלנות. ואז התפרץ
לבית הוריה של רבקה.
״אתם מחביאים אותה!״ צרח לעומתם,
״אני אהרוג אתכם אם לא תגידו לי איפה
היא!״ עוד באותו לילה גנב ג׳יפ, דהר
לירושלים, בתקווה למצוא את ארוסתו אצל
בן־דודה. משהגיע למקום, התברר כי רבקה
כלל לא היתר, שם. חמתו בערה בו. הוא
החל משתולל בג׳יפ הגנוב, נעצר לבסוף
על־ידי ניידת משטרה. בתחנת המשטרה
הואשם כחוק, ולאחר שבילה שם את הלילה,
הוחזר לאשקלון.
בתום עשרה ימי העדרות, חזרה רבקה
לאשקלון. היא פנתה ישר לתחנת המשטרה,
ביקשה להתיר את הסכם הארוסין בינה
לבין חיים .״ברחתי ממנו!״ הסבירה לשוטרים
,״אני מפחדת לחיות איתו ביחד.״
חיים הוזמן לתחנת המשטרה, שם החזירה
לו רבקה את הטבעת שנתן לה בטכס ה־ארוסין
.״אני אהרוג אותך!״ צעק וניסה
העולם הזה 1257

להתקיפה. השוטרים מיהרו לעצרו.
כיום יושבת רבקה בבית הוריה, כשאחיה
שומרים עליה מסביב. ואילו חיים מודיע לחבריו
:״אם תצא מהבית — אהרוג אותה!
שתעשה לי בושה כזאת?!״
משפט מעבר ל קרי א ת החובה
מחובתו של רס״ר בצה״ל — לראות כל
דבר. זאת ידע גם חיים לוי 39 רס״ר
באחת מיחידותיה הקרביות של חטיבת
גולני. אך הוא לא ידע את גבול החובה.
באחד הימים הזדמן חיים לתל־אביב לרגל
ענין פרסי. מאחר ונותר לו זמן, העדיף
לחזות בהצגה שניה בקולנוע ארמון־דויד.
חיים, תושב קריית־נצרת, חשב תחילה
להישאר ללון בתל אביב, כדי לנסוע למחרת
ישר ליחידתו. אך לאחר מכן שינה
את דעתו. כשיצא מקולנוע, החליט כי מוטב
ויחזור מיד לבסיסו, כדי שלא יאחר בבוקר.
האשד! כחלון. השעה היתד, אחרי
חצות. הוא פסע לאורך הרחובות הצפוניים
של תל־אביב, המוליכים לכביש נתניה, שם
קיווה לתפוס טרמפ.
משהגיע לרחוב בודנהיימר, משכה את
תשומת־ליבו מרפסת בקומה הראשונה של
אחד הבתים. התריס בדלתה היה מוגף למחצה
בצורר. שהרווח שנשאר בין שלביו
איפשר הבחנה בנעשה בתוך החדר המואר.
חיים עצר, התקרב אל המרפסת.
אותה שעה התעורר בבית הסמוך עוריאל
בן־צבי. הוא קם על־מנת להגיש רפואה
לבתו החולה, הבחין ברישרוש שבקע מן
החצר הסמוכה. כשניגש לחלון, ראה את
חיים המסתובב בחצר. בגלל הנכות, ממנה
הוא סובל, לא יכול היה עזריאל לצאת
החוצה בעצמו. הוא המתין עד שעבר האדם
הראשון, קרא אליו לעצור את המשוטט.
לקול צעקותיו יצא גם בעל הדירה המוארת,
אברהם ויסלפיש, אשר שכב כל
אותה עת וקרא ספר. יחד איתו יצאה
אשתו, אשר התפשטה אותה שעה בחדר
המואר ואשר גופה המעורטל משך, כנראה,
את עיניו של הרס״ר הקרבי.
״אתה מחפש עבודות קלות?״ צעקה האשד״
אשר חשבה תחילה כי הוא בא
לגנוב דבר־מה. הרס״ר, שנעלב על כי
שמוהו כגנב, ביכר שלא לענות לה, חיכה
לבוא הניידת.
לקח לרס״ר. השבוע הוזמן הרס״ר,
נוטר־ד,משמעת, לבית־המשפט באשמת שוטטות
בנסיבות שניתן לחשוד בהן שהן
למסרה בלתי־חוקית.
״הנאשם חדר למרפסת, כדי להציץ באשה
המתפשטת,״ טען התובע המשטרתי,
אברהם ארנשטם.
הרס״ר מצידו הכחיש את האשמה. טען
הוא :״זו שטות. אילו הייתי רוצה להציץ,
הייתי יכול לעשות את זה מן הרחוב. ראו
משם דווקא די טוב.״
שופט השלום, יוסף בן־חנוך, החליט לזכותו
מן האשמה, כתב בפסק־דינו :״אין
ספק שהתנהגותו של הנאשם במיקרה זה
היתה חשודה ובלתי־מוסברת. אך בהתחשב
עם מעמדו של הנאשם, ואי־בהירות המטרה
הבלתי־חוקית אותה ביקש לבצע, אני מאפשר
לו להנות מן הספק.
השופט אף דאג להוסיף לרס״ר לקח
אישי, שלא נרשם בפסק־הדין.
״ישמש לך מיקרה זה לדוגמה,״ אמר לו,
״גם בצבא, כשיובא לפניך אחד מחייליך
עם אוסף נסיבות חשודות, דע לשפוט לפיהן
מתוך זהירות ובכובד־ראש.״
הוזי אין חניה: בעכו, הציג את עצמו צעיר
חובש כובע־מלחים כמפקח על שטחי־חניה,
גבה מבעלי המכוניות סכומים מופרזים
עבור החניית מכוניותיהם, נעלם כאשר החלו
הנהגים פונים בתלונות לעיריה
קשה כמוות הפרידה: בלוד, שקעה
תיירת אמריקאית בהתבוננות בטכס־הפרידה
שנערך לנשיא דהומיי, גילתה במאוחר כי
איחרה את מטוס הבואינג בו היתד, צריכה
להמריא הנעלם הגדוד :
ברמת־גן, יצאו מתפללי בית־הכנסת הגדול
לריקודי ״הקפות״ ,גילו בסוף הטכס כי אחד
מספרי־התורה נעלם תוך ריקוד צער
כעלי סוסים: בחיפה, תלו תיירים זועמים
מודעה על עץ, מול בניין העיריה, הודיעו
בה כי לא יבקרו י! תר בישראל בגלל
היחס המזעזע לסוסים הקיים בה
טעות כמספר: בחיפה, נעצר נעים
כרים, לאחר שהטריד את מרכזניות בסיס
חיל־הים במקום, שר והציע להן הצעות
מגונות בפלפון.

ע ב רי ת * אנגלית
צרפתית * גרמנית
קורסים לפני־הצהרייס,
כצהריים ואחר־הצהריים
קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ם יסודיים ותיכוניים

ת שבץ העוד הנה 1257
עליזה חיימוב היא בת , 19 ירושלמית, והקריירה שלה
בשטח התשבצים התחילה לפני שלוש שנים. אנו
שמחים לארח אצלנו מחברת ותיקה זו. לאלה הרוצים
לחבר תשבצים אישיים לכבודה של עליזה חיימוב —
כתובתה לצורך זה היא: קרית יובל ,38 ירושלים.
כי אווזו )1נאה,
רברב )4 .:שלושת
בני נח )10 .מוקש.
)11 זמ )13 . 1נרדם.
)14 נהר ברוסיה.
)15 תיק לשמירת
חפצים וכסח)17 .
כלי עינויים)19 .
אוז )20 .מקום חניה
המשמש להעלאת והורדת
נוסעים)22 .
רמאות )25 .רמאות.
)25 מסולם הצלילים.
)26 אשתו הפכה לנציב
מלח )27 .כזבים
) 30 .חדווה.
)32 געיית הפרה.
)33 מלת שאלה)34 .
מאותיות הא״ב)35 .
יבם משפחתו של
שופט ישראלי)37 .
טרי )39 .כלי-מלוד
מה קדום )41 .קי-
בוי! במרכז הארץ.
)42 קולב )44 .אנשים
הבקיאים במקצועם
)40 .ם 1נ של
מחבת )48 .אבר פנימי בנוח )50 .שקט.
)51 מלת עידור )53 .ריקוד )55 .עיז שנכבשה
על-ידי יהושע )57 .נר )58 .משבטי
ישראל )59 .נשיא וולטה העילית שביקר
בישראל )00 .ראש ממשלת הודו.
מאונו 1מחלה מדבקת )2 .טבעת
ברזל שנותנים באח בהמה )3 .עלמה)5 .
מאכל מדברי )0 .גזלז )7 .אבר בנוח)8 .
צבע שבימי קדם שימש לצביעת העפעפים.
)9דברי עידוד הבאים להפיג צער)12 .
הב ) 15 .מסוכז, חמור )16 .קפה ערבי או

תורכי ) 18 .יגוז, צער )21 .מושחז)23 .
יחידת חשמל )24 .בת קול )20 .מאכל
חיוני )28 .הנבול המערבי ) 29 .אחד משחקני
״התיאטרוז הקאמרי״ )31 .ההיפר משלום
)32 .כתובת )35 .קרם )37 .גאוות האריה
)38 .עובר ממקום למקום )40 .ארבעים
ואחד )41 .נהי )43 .מלת צער)45 .
הלכו, עזבו )40 .לץ )47 .להקת רוקדים
יוגוסלבית שביקרה לאחרונה בארץ)49 .
עצר )52 .מצבה ) 54 .מסולם הצלילים)56 .
ניל המצוות )58 .שוב!.

מספר 1237

מנואזיל. יוחדה דה־סילבה

המחיר 65אגורה