גליון 1258 מתאריך 18 באוקטובר 1961

מספד 12 5 8

שנ ה 25

ה׳ השץ תשכ״ב18.10.1961 ,

המחיר 65אגורה

חתן התג הראשון -הופקד
עלד המוסדות באופו מחפיר

עם פתיחת 13ת ת ההוצאה לאור
מ חד ש ת הוצאת דשא את הפצת
ספרי ־ הכיסהחדשיםו הנו ד עי ם
החוד ש הופיעו ספרי הכיס:

אדו * ה ״

מאת לילא בעל־בכי. בתרגום יהושע חלמיש

רומן ערבי מודרני אשר נתפרסם בעולם
כולו, עורר שערוריה ציבורית בישראל כאשר
הוצא לאור על-ידי ההסתדרות ונתגלו בו
קטעים אנטי-ישראליים חריפים. המהדורה
הערבית נגנזה.

מרגל

מאת דון בטריג׳

פרשת ריגול־אמת של שרות הביון הבריטי
אשר החדיר סוכן־ריגול לבסיס הקליעים
המונחים בפינמונדה, גילה את סוד פעולתם
ומיקומם וכך מנע את נצחון הגרמנים במלחמה.
ספר ריגול מרתק ואמיתי.
הפצה: דוד טופל ובניו, תל־אביב

אחד הדברים הראשונים שהייתי עושה,
מדי בואי ללונדון, היה להרים את שפופרת
הטלפון ולחייג למספר 0טאמפורד־.3367
התוצאה היתד, תמיד שווה: מר הארי גודמן
הזמין אותי לביתו, בלודשיפ פארק, לשתות
ספל תה אנגלי בחברתו ובחברת
אשתו.
אומרים שהקצוות נוגעים זה בזה. מבחינה
זאת היה הגיון־מה ביחסים הלבביים
שנרקמו, בשנים האחרונות, בין הארי גודמן
הזה. כי בעוד העולם הזה לוחם והעולם בהתמדה נגד כפייה דתית (וגם אנטי־דתית),
היה גודמן מנהיג האגף הקיצוני ביותר
של אגודת ישראל — אגף הקרוב יותר
לנטורי־קרתא מאשר למפלגת אגודת־ישראל
בארץ.
אנו רוחשים כבוד לכל אדם המאמין
בכנות בעקרונותיו, והמוכן להילחם למענם.
משתי בחינות אלה היה גודמן משכמו
ומעלה מרוב העסקנים הדתיים בישראל,
שהפכו את הדת קרדום לחפור בו, סחורה
שאפשר למכרה תמורת כסאות ותקציבים.
כשהיינו משוחחים בחדר הלונדוני ת־שקט,
מאחורי הוילונות הסגורים, היה קשה
להעלות על הדעת שהאיש המאופק הוא
לוחם תקיף ובלתי־נרתע. לרוע המזל, לא
שרדו במדינת ישראל אישים רבים מסוגו,
המוכנים להקריב את כל הכיבודים וההטבות
על מזבח הנאמנות הפשוטה לאידיאל
ברור.

לך, בן הארץ, קשה אולי להבין מה רב
אומץ־הלב הדרוש לאיש־ציבור יהודי בעולם,
הקם נגד המנגנון הציוני.
בארץ קיים שלטון־יחיד של כת, המשתמשת
באמצעים רבים של פיתוי ושוחד,
וגם בכמה וכמה אמצעים של דיכוי. אך
בארץ ישנם גם תאים של מרידה, של אי־כמו
העולם הזה. לא כן בעולם
השלמה,
היהודי. שם השתלט מנגנון טוטאליטארי,
שאינו משאיר מקום לשום התנגדות. יהודי.
המתנגד לתכתיב המנגנון הזה, מושמץ מייד
כבוגד בעמו, כסוכן האנטי־שמים, כבן-
ברית השטן. מוטל עליו חרם חברתי וכלכלי,
ילדיו מנודים, שום עתון או תחנת־רדיו
לא יעז לפרסם את דבריו. גם הבט־אונים
הלא־יהודיים פוחדים בפני זעם התגובה
של המנגנון הציוני.
פעם סיפר לי גודמן מעשה שקרה. הוא
הוזמן להרצות בפני קהילת אנטוורפן. הדבר
נודע לשגריר הישראלי בבריסל. הלה
נתן מייד הוראה למנוע את ההרצאה בכל
מחיר. המנגנון הציוני גוייס, וכעבור כמה
ימים קיבל גודמן מכתב־התנצלות על שהקהילה
נאלצת לדחות את הרצאתו, מסיבות
טכניות.
כשסיפר לי זאת, בחיוך, הערתי כי הדבר
דומה במקצת לאינטרנציונל הקומוניסטי,
המטיל מרות טוטאלית על כל מפלגותיו,
באמצעות שליחי מוסקבה .״הקומוניסטים
עוד יכולים ללמוד הרבה מהציונים,״ היתד,
תשובתו.

אחת התוצאות המעציבות של הדיקטטורה
הציונית בעולם היהודי היא עיוזת
האופי של מתנגדיה המעטים. העסקנים היהודיים
האנטי־ציוניים, הנרדפים עד צוואר,
נופלים למלכודת רעיונית. בקבלם את ה־גירסה
הציונית שמדינת־ישראל והתנועה הציונית
הן היינו־הך, הם מתחילים לשנוא
את המדינה ולעשות יד אחת עם אויביה.
גודמן מעולם לא היה כזה. הוא התנגד
למישטר הציוני, אך אהב את הארץ. בעוד
שרוב הציונים המקצועיים בעולם, שהפכו
את הציונות לביזנס פרטי משגשג, אינם
חולמים לשלוח את בניהם ארצה, השתקעו

ילדיו של גודמן כאן. גודמן עצמו, שדיבר
עברית שוטפת, ביקר בארץ לעיתים קרובות.
יתכן
שחיבתו להעולם הדה נבעה, בין
השאר, מן העובדה ששמח לראות בארץ
גוף בלתי־ציוני, שתבע להפריד בבירור

הארי גודמן
בין המדינה ובין הציונות. אמנם, פעורה
תהום בין האנטי־ציונות של גודמן, שמקורה
היה דתי, לבין עמדת הנוער הישראלי,
המכריז על קיומה של אומה עברית
חדשה בארץ. אך בין שתי עמדות אלה
קיימת אפשרות של הבנה הדדית הוגנת.

יחסינו עם גודמן התחילו לפני חמש
שנים, בדיוק נמרץ, כאשר פירסם העולם
הזה ( )991 רשימה תחת הכותרת ״הארי
גודמן ותזמורתו״ .הבענו שם את דעתנו
החיובית על פעולתו של גודמן, שהשתמש
בעמדתו הבלתי־תלויה כדי לדאיג ליהודים
בארצות המתנגדות לציונות — כגון ברית־המועצות,
מצריים ומרוקו.
בעוד שנחום גולדמן הפך את הקונגרס
היהודי העולמי לבורג במנגנון הציוני, ובזאת
הרם את כושרו לפעול לטובת היהודים,
נתקבל גודמן, כיושב־ראש הוועד הפועל
העולמי של אגודת ישראל, בסבר
פנים יפות באותן הארצות. הוא הוזמן
לפגישה עם גמאל עבד אל־נאצר, לביקור
בברית־המועצות, ולכמה ביקורים באפריקה
הצפונית. כשביקר השנה במרוקו, הביא
משם דו״ח מעודד: שמצב היהודים שט
משביע־רצון, למרות התעמולה הציונית הטוענת
את ההיפך (ראה מנתבים).
הדו״חים שקיבלתי מדי פעם מפי גודמן
עזרו לנו מאוד בניתוח המאורעות ובקביעת
הערכות נכונות, לא רק לגבי מצב
היהודים מאחורי מסך־הברזל ומסך־החול,
אלא גם לגבי הנעשה בארץ במפלגות הדתיות
ובאגודת־ישראל (שאת ראשיה המקומיים
שנא שינאה עזה, בסברו שבגדו
באידיאלים של התנועה והפכו גרורי הציונים).
כאשר
מת השבוע משבץ־הלב, בגיל ,62
הצטערתי על־כך מקרב לב. אין רבים
כמותו.
מכתבים מוסר הגכול

נודה לכם אם תואילו לפרסם העתק ה־מיכתב
ששלחנו לשר המשפטים, מר פנחס
רוזז:
אנו, קבוצת נוער בתל־אביב, הזדעזענו
מהרינתם של חמשת הצעירים הערביים בני
ארצנו. אנו מבקשים לחיות ביחסי ידידות
וחברות עם חברינו הערביים ורוצים שישררו
יחסי אחווה ורעות בין העם הערבי
והעם העברי.
לכן תובעים אנו הקמת ועדת חקירה, לבירור
נסיבות הרינתם של הצעירים הערביים.
אד בעיקר דורשים אנו מוועדה זו
שתצביע על התנאים שבהם חי הנוער הערבי,
ועל הדרכים להשוות את זכויות הנוער
הערבי לזכויותינו אנו, למעז נחיה
יחדיו ברעות במולדתנו המשותפת.
נגה כהן ועוד 34 חותמים, תל־אביב
עצותיו של מר אורי אבנרי לשמור על
המוסר בגבול (העולם הזה )1*256 נשמעות
כאילו היה לנו נבול אחד והגיוני, עם
מדינה ערבית בוררת ובלתי-עויינת, שבכל

מיקרה של פורענות בלתי־מוסרית ובלתי-
חיילית יש צורר לערוד בירורים.
אולם כאשר כל הארץ נבולות בלתי־טב־עיים,
מוקפים כוחות העולים עלינו פי 40
ושינאה העולה פי 400 על שינאתנו את
הערבים — האם יש מקום להומאניות ולמוסר?
בנימין
וירצברג, תל-אביב
החמישה רצו לעבור את הגבול — וזה
אסור. יש חוק האוסר זאת. כל מרינה —
ולא כל שכן מדינה כמו ישראל — חייבת
לשמור את נבולה. הם רצו לעבור על החוק
והם היו ראויים לעונש. היו נם מקרים שאנשים,
שרצו לעבור את הנבול, נתפסו. הם
קיבלו את עונשם מבית משפט ישראלי.
עונש חמור: מחצי שנה עד שלוש שנות
מאסר. זה העונש עבור נסיח כזה. זה עונש
חוקי. אבל האם מניע עונש מוות בגלל
נסיון כזה?
ע. עוזיאלי, תל־אביב
...האומנם חייבים שומרי נבולותינו ל-
כבז את חייהם בכל מיני מישחקי אזהרה?
העולם הזה 1258

או האם באמת חושב סר אבנר׳ שבחשיבה
אפשר להבחיז באם הם בלתי טוויינים ב־נטק?
האסור לנו מה שמותר בכל מדינה,
לגבי נונבי־נבול בלתי־חוקיים? רק במידה
,היתד, התעללות, יש לננות זאת בכל תוקף.
חיים רוזנבוים, פתזז־תקזנה
צעירים ערביים עברו מהצפון הרחוק בשבילי
הדרוס הרחוק בואר עזה, על מנת
לחזור הנה ולהרוג ילדים חפים מפשע כבפר
שפריר, באנשי פידאיון עם ״קארל
נוסטאב״ בידיהם. הם קיבלו בצורה זו או
אחרת אח המניע להם. אבל אתם עושים
אותם לקדושים!
איתן רם, נוה צה״ל, תל־אביב
...מ דו ע צריד להאמין להודעות הרשמיות
׳טל הממשלה במקרים באלה, בשה־נסי
ון בעבר מלמד את ההיפר? שהרי זכורה
לנו היטב ההודעה הראשונה של הממשלה,
על הטבח ההמוני בבפר־קאסם, שאירע
ב־ 29 באוקטובר .1956 במשך למעלה מששה
•טבועות הוכחשו והושתקו העובדות. רק ב־
12.12.56 הואיל ראש הממשלה ושר הבטחון
דויד בן־נוריון למסור הודעה בכנסת, בה
דיבר על ״עוצר שהוכרז בבמה כפרים שעל
הנבול המזרחי לשם שטירת חיי אנשי הכפר
מהתגברות פעולות הפידאיוז בכפרים
אחדים שבו כמה תושבים לבתיהם לאחר
שעות העוצר ונפגעו על-ירי משמר
הגבול ״.כזה היה התיאור הרשמי לטבח 49
;שים, ילדים וגברים בירי משמר הנבול.
ח״כ תופיק טובי, תל־אביב

בעיות רחוקות וקרובות

מזדהית אני בלב שלם עם הקוראה רות
דורון מירושלים והעולם הזה .)1254 רבים
גם טובים מכנה וממני בארץ ובעולם קוראים
השכם והערב לפירוק ניטק כללי וביטול
טירוץ הזיון, ומניעת הרעלת כדור־הארץ
בראריו־אי־,סיביות הנגרמת מהניסויים
האטומיים. אבל לנו באן, ובפרט לאמהות,
יש הרבה — הרבה מאד — מה לעשות
לפני שנובל להתפנות נם לדרישה הצודקת
של פירוק נשק בלל־עולמי.
מוטב, אולי, שהקוראה מירושלים תעשה
לקירוב לבבות ביננו לבין יטבנינו הערבים,
יטחייבים אנו לראות בהם אנשים בער־רעננה
זר, תל־אביב

בפר ה()12 ם פרים

אני מסכים בכל לב עם מה שכתבתם על
חידון החג״ד ועל הצורה שבה קופחה הגברת
יולאנדה דה־סילבה מבראזיל והעולם
הזה .) 1258 למרות שאפשר לחלק את הפגמים
לשטחים שונים, הרי נובעים כולם
מצרה יסוהית אחת: עירבוב התחומים. כד,
למיטל, מתחרים אניטי־מקצוע עם חובבים,
רוברי שפת־החנ״ד עם אנ׳טים הנזקקים ל־
,תורנמגים. וכאשר נוצרת בעיה שיפוטית,
פונים אל דויד בן־גוריוז — ולא ברור אם
משום היותו ראש ממשלה, אזרח מכובד או
חובב תנ״ד ידוע.
דויד בהן, פתח־תקווה
האזנתי לשידור הטבס. על הלק ם: השאלות
יכולתי לענות בקלות. על היתר
עניתי בעזרת ספר קונקורדנציה. ואו שמתי
לב, שמה שדרוש בדי להצליח אינו ידע ב־תנ״ך,
אלא זיכרון פילולוגי. לכן, מוטב
אולי לבטל את חידון לתנ״ר ולערוד חידון
הקונקורדנציה. נם אז יובלו השופטים לשאול
שאלות כמו :״כמה פעמים מוזכרת המלה
״גלות״ בתנ״ד?״ או :״באיזה פרק
מדובר על אחיתופל?״ אבל מכיוון שלא
יקראו לזה חידון התנ״ד, יישמר כבוד ה־תנ״ר
מטעם־הלוואי הקירקסי של החידונים
שמואל בן־יקיר, ירושלים
הנוכחיים.
..מדוע, בעצם, אין עורבים חידון ״ספר
הטלפונים״) נם כאן יצטרכו המתחרים להוכיח
זברון פוטוסטאטי. חוץ מזה, אל תזל־ירו
בספר הטלפונים. לעומת התנ״ר, שהוא
ספר הספרים, הרי ספר הטלפונים הוא
נחמיה גור, חיפה
ספר המספרים.

זה האיש!

עוקבים אחרינו!
זה האיש. הצלחתי לצלם אותו.

אריה קרן, האמבורג, גרמניה

יש נכיי* כעידו

תנידו מה שתגידו, אני מאמין באמונות
תפלות ובנביאים, כשם שאתם מאמינים
בטוסבראהינדי. קוראים שיש להם מים־
טיפת זיכרון יזכרו בוודאי את מה שכתב
מאיר ט. דשאל, נביא, במדור המכתבים
והעולם הזה .)1249 הוא כתב :״בפברואר
יפרוץ מרד בסוריה ננד האיחוד עם מצרים
״.לא מיטנה שזה קרה חמישה חודיטים
מוקדם יותר, אבל זה מוכיח שכדאי להאמין
בנביאים אלה, בחיי!
שבתאי ירושלמי, תל־אביב
ך.עולם ׳הזה 1253

יהודי המגרב

קראתי בעניין את הרשימה המאלפת בדבר
מינויו של יהורי במנהל משרד הבטחון
בממלכה המנרבית, היא מרוקו (העולם הזה
<1254 והדבר הזכיר לי שיחה מלפני שנה
שקיימתי עם מר מאיר טולירנו, נציגה של
אותה ממלכה בועידת פירנצה. בין השאר
שוחחנו על מצב
יהודי אותה ארץ
ומידת האימון שנותנים
בהם, ועל
האפשרויות הפתוחות
בפניהם. מר
טולידנו נטל מעל
שולחן מלון ״גרנד
הוטל מדטרינן״ את
התפריט ורשם עליו
במשך רקות מספר
עשרות שמות של התופסים יהודים,
עמדות מפתח בכל
שטחי החיים הציבוריים
של ארץ
מולדתו. בי! השאר
רשם את ׳טמו ׳טל
מר בן־הרוש, שהיה
ציליד; ,
באותה תקופה מנהל
קבינט מיניסטריון הבטחון הלאומי, ועתה
התמנה מנהל כללי של אותו משרד.
בן שיחי שימש יועץ בדרגת קונסול למשרד
הכלכלה.
בין יתר התפקידים, אותם ממלאים יהודי
מרוקו, ציין: מנהל המכירות, מנהל המכון
הגיאולוגי, חברי הוועדה הממלכתית לרי-
פורמה חינוכית, ראש לישכת שר הפנים,
מנהל כללי של מ׳טרד המסחר, מנהל הצי
הסוחר, יטר הדואר, מנהל רשות הפוספטים,
נספח למיטרד ראש הממשלה, ועוד.
משיחחי זאת נתקבל אצלי הרושם כי הממלכה
המנרבית, לא רק שאינה מפלה לרעה
את אזרחיה היהודיים, כי אם להיפר:
משתדלת בכל האמצעים לעורר את אמונם
במשטר הערבי החדש ולקרבם לארץ.
מר טולירנו סיפר לי נם על צדדים
אפלים בחיי יהדות מרוקו, באותו עניו
לנערות היהודיות שנחטפו בידי ערבים.
הוא אמר שקרו מקרים כאלה, אבל ראשי
העדה היהודית פנו לסלר (המנוח) וזכו
לתמיכתו המלאה. המלד נינה פעולות הבריונים
ואיים בנקיטת צעדים דרסטיים,
דבר שהביא להפסקת החטיפות.
מר טולידנו, שלא נראה לי בשום אופן
כעוייז לישראל או כאנטי־ציוני, ניסה להסביר
לי את עמדתו הפרו־מגרבית, בזאת
שבארץ מולדתו מעולם לא היתה אנטישמיות.
מדברי בז־שיחי הבנתי שהוא רואה
בציונות ובאנטי־שמיות שני צדדים של
בעיה אחת, שבל אחת מהן מסבירה את
רעותה. עמדתו לגבי הציונות — נראה לי
— היא אחת של הבנה עקרונית והסתייגות
טבל מיני פרטים, בעיקר מכל מיני פעולות
מעיטיות.
בטרם אסיים את שיחתי המעניינת עם מר
טולידנו, הרגשתי בנפשי להודות לו על
הזם; המעניין ועל גילוי הלב, ועל האימון
שנתן בי. הוא ענה :״להיפר, אני מודה
לד. הרי העניינים האלה חשובים לשני
עמינו.״
זאת אמר כיהודי, אזרח של מדינה ערבית:
לי, הערבי, אזרחי מדינת ישראל.
עטאללה מנצור, נצרת

הצברית והיופי

אני חייב תשובה גברית למאמרו הנשי
של מיכאל אבידור ״האם הצבריות יפות)״
התשובה היא בן, בכ״ף רבתי. קחו, למשל,
את העובדה שמתור 100 מלכות יופי מארצות
שונות שהתחרו על תואר מלכת העולם,
נמצאה מלכת ישראל בין 15 הראשונות.
כידוע, אי-אפשר להתלונן על הנשים האמריקאיות,
והעובדה ש״לייף״ טרם הדפיס
מאמר בשם ״האם היאנקיות יפות?״ מדברת
בעד עצמה. היה לי זמן לנתח את
האיטה האמריקאית מבחינת יופי והתנהגות,
ועובדת הימצאוחי באוניברסטיה אפריקאית
הקלה עלי את המלאכה. נם פה נהוג בין
החברה לחלק ציונים ם 1-עד 10 לחתיכות.
עד כמה שזכור לי, הממוצע ברחוב אלנבי
בתל־אביב היה גבוה יותר.
בקשר להתנהגות ״החצופה״ של הצברית,
הרי אי; היא גרועה מן האמריקאית הממוצעת
בת גילה. דבר אחר הוא אותו
מיעוט העובד במשרדים ועונה בקול אדיב
לטלפון. תכונה זו תמצא נם אצל גברים.
הדבר היחידי בו עולה האמריקאית על
הצברית היא הדוגמנות וצילום הפירסומת.
אר מאחר שבארצות־הבריח קיימת הפירסו־מת
הוותיקה והיעילה ביותר בעולם — אל
לצברית להתייאש.
דן שטרובל, שיקאגו, ארה״ב
בעירי בירושלים
לא בת אחת ולא שתיים
מכוערות הן להחריד
(אד זר, יכול לקרות תמיד).
הבעיה היא קצת אחרת,
מרה יותר וגם בוערת:
אצלנו כשמוצא ים כבר בת
שיש בה משהו (ולו נם קצת),
הרי חושבת היא עצמה
שהיא ליז טיילור או מה.
מחכה היא לאביר,
שיבוא על סוס מהיר;
או לאמריקאי דווקא
כמו באגדות הסבתא.
מיכאל קרן, ירושליס
. ..קודם כתבו גברים, שכולם אמרו כי
האשה הצרפתיה היא כליל השלינטת, וש־הצבריות
לא שוות כלום. אחר כד כתבה
אשה, רינה צור, ואמרה שהגברים הצרפתים
הם כליל השליטות ושהצברים לא שווים
כלום. אז אם קודם חשבתי שהצברים צריכים
לנסוע לצרפת ולמצוא שם את מבוקשם,
עכשיו אני חושב שנם הצברית צריכה
לנסוע לצרפת, כדי למצוא שם את הגבר
האידיאלי.
דויד אולגין, נתניה
ושם יתאיהב הצבר בצברית, בהיותו משוכנע
שסוף־סוף מצא את האשה האירופית
המושלמת.

פ קי די ם 1
תלמידים1 שטידנטיט :
תרשמו עוד היום לקודש החדש ל׳
עברית ו/או אנגלית
ושני חודשים׳ פעמיים בשבוע)
ב.אולם ן גרג• .)0 8 £ 0 0
המנהל: ת .בר־קמא (קמפינסקי)
תל׳אכיב: רחוב גורדון .5
חיפה: בבית־הססר. במעלה־־.
-יייר שמייה׳ לוין .30

הצלחה

סוכמהת״;

נחוזש העש??־

מפ1/ל הביע

עם פרסים ללא תקדים
ב 213 אלף פרסים בסך כ* 600 אלף ליהת

במדינה העם בני הקנאים
אלפיים שנה (בערך) אחרי שהרומאים
ניצחו את הקנאים ומכרו אותם לעבדות,
חזרו צאצאיהם ונחלו נצחון נוסף על
אדמת ישראל.
אילו אמנם היה גורל הארץ מונח על
כף המאזניים, לא יכול היה עם ישראל
להתרגש יותר. רבבות שלימו מחיר מופרז
עבור כרטיסים. מאות אלפים הקשיבו למהלך
המאבק ברדיו. וקול ישראל שכח כי
השיעמום הוא צפור נפשו, הקדים את
הידיעה על המישחק לידיעות על ישיבת
הממשלה ומשבר ברלין.
היתד, זאת ריאקציה בריאה של האזרח.
נמאס לו לשמוע על ענייני הקואליציה,
שהתנוונו ושקעו בביצה של קנוניות. נמאס
לו לשמוע על שערוריות כלכליות. היה
נעים הרבה יותר להקדיש את כל המאמץ
וכל תשומת־הלב למישחק בריא והוגן על
מיגרש הכדורגל, ללא קנוניות וללא עמידה
על המקח, אפילו כשהתוצאה היא — 4:2
לטובת טיטוס.

מדיניות
י ד ״ ב ח שי ב ה
הבדיחה נולדה בלונדון של ימי הבליץ.
בשעת אזעקה התכנסו ההמונים במיקלט
אפל. לפתע נשמע באפילה קול של אשה
צעירה :״היי, אתה! תוריד את הידיים ממני!
לא אתה! אתה!״
גולדה מאיר אינה אשד, כזאת. אך השבוע
חלה הבדיחה הנושנה עליה.
ידיים למעלה 1היה זה בעצרת או״ם,
כאשר עלתה שוב בעיית השיחרור של
אפריקה.
אחרי נאום גזעני תוקפני של שר־החוץ
הפאשיסטי של דרום־אפריקה, קם נציג ליבריה
השחורה ודרש לגנות את הנאום. לא
היה זה מקרה שדווקא נציג ממשלת ליבריה
— הממשלה הקוויזלינגית ביותר בכל היבשת
— הגיש הצעה זו. כי מינהג הוא אצל
הקוויזלינגים השחורים לעמוד בראש המאבק
נגד המשעבדים הלבנים — כשהעניין אינו
נוגע לאותו משעבד שהם כפופים לו.
ליבריה, שהיא מושבה אמריקאית עצכד
אית־להלכה, קפצה על המציאה הדרום אפריקאית,
כדי להוכיח את נאמנותה לגזע
הכושי. כל שאר הקוויזלינגים השחורים הצטרפו
למערכה. מאחר שממשלת ארצות־הברית
רמזה כי אינה מתנגדת להצעה —
הרימה גם גולדה מאיר את ידה והצביעה
בעד הצעת־ד,גינוי. היא נתקבלה ברוב גדול.
היתד, זאת הצעד, ריקה מכל תוכן. הצעה
רצינית של קוואמה אנקרומה הגאנאי, לגרש
את דרום־אפריקה מן האו״ם, נפלה בדרך,
מאחר שנסתבר כי לא תזכה לרוב.
כלי ידיים ! ההצעה השנייה נגעה ל־חרותה
של פורטוגל. שוב התאחדו הקוזיז־לינגים
של ארצות־הברית, צרפת ובריטניה
באפריקה, כדי לתקוף את פורטוגל חסרת״
הגב. הם הנחילו לה מפלה — וישראל הצטרפה
למערכה.
כך, כמו אותה נערה במיקלט, דוגלת
ישראל בקו של ״בלי ידיים בתנאי
שהידיים אינן ידי ארצות־הברית וצרפת. היא
תובעת את שיחרור אנגולה — אך לא את
שיחרור אלג׳יריה. היא מגנה את הגזענות
של דרום־אפריקה, אך לא את הפיצוצים
האטומיים בצחרה.
למדינאים אין שם למדיניות כזאת (ראה
הנידון) ,אך לפסיכיאטרים יש: סכיזופרניה.
הגבזל מוו ת או שנ האחת
פ ר סי ס ו ־ ר • עקב 10ן

״ העולם הזה״ ,שבועוןהחדשותהישראלי
המערכת והמנהלה: תל־אביב, גליקסון ,8טלפון ,26785ת. ד.
• 136 מען מברקי: עולמפרם • דפוס משה שהם בע״מ ת״א,
פין • 6העורך הראשי: אוריאבנרי • המו״ל: העולם הזה בע״מ.

פרם אחד בפרשת הריגתם של חמשת
הנערים הערביים בגבול עזה היה מוזר יותר
מכל שאר הפרטים: מדוע לא מיהרה הממשלה
לפרסם את דו״ח הניתוח־אחר־המוות
(״פוסט־מורטם״)?
לכאורה, היתה זאת הדרך הפשוטה ביותר
כדי לחסל את השמועות שפשטו בארץ,
ובייחוד ביישוב הערבי, על נסיבות
ההריגה. אך משום־מה לא נעשה הדבר.
לדברי הדוברים הרשמיים, הוגש הדו״ח
ועדת־החוץ־
בישיבת הממשלה ובישיבת
ור,בטחון של הכנסת. אלם הוא לא פורסם
עד היום. גם למשפחות לא נמסר שום
העתק. תחת זאת קיבלו המשפחות בשעתו
״רשיונות קבורה״ ,מהם הושמטו, בניגוד
לחוק, הפרטים ביחס ל״סיבות המתת״ ו זהות
החוקר.

טמן י לגמרי. משפחות החללים עצמן
לא שקטו. באמצעות עורך־הדין הערבי־הקומוניסטי
חנא נקארה ועורך־הדין העברי־הקומוניסטי
פישל הרצברג, פנו אל המכון
הפאתולוגי באבו־כביר, האחראי לניתוחים אלה
מטעם המשטרה. המכון היפנה את הפרקליטים
למטה המשטרה ולחוקר מקרי־המוות.
מטה המשטרה סירב להתערב. אצל חוקר
מקרי־המוות, שתפקידו החוקי הוא לחקור
כל מקרה של מוות בלתי־טבעי, נסתבר כי
שום תיק על מקרה זה אינו קיים כלל. החוקר
סבר, כנראה, כי הריגת ערבים על
הגבול היא בחזקת מוזת טבעי לגמרי.
כאשר פנה עורך־הדין הרצברג למשטרת
אשקלון, שבתחום סמכותה אירע המיקרה,
הוד ע הקצין האחראי כי אמנם נפתח תיק־חקירה
במשטרה׳ אך אין הוא יכול למסור
פרטים — ״כי החקירה טרם הושלמה!״

3־.־דך־ מבדי**׳

ד מיין ^ בי ר ה
023209

ייי -

מיזז > 4ן / 1יזי

ן 4 1 . 4. 6

כג2מ־־מגא ׳.די;
ע -י׳דד גידימיי;

י׳ונ׳יז יי

י״־־י־י ייע*

ך 3.ך#״ז

רשיון הקכורה שד כדין
בלי סיבה, בלי חוקר

היתד, זאת הודעה תמוהה מאד, לאור העובדה
שגם הממשלה וגם ועדת־החוץ־והבטחון
כבר פסקו סופית כי הערבים נהרגו ״כחוק״.
במלים אחרות: אד הממשלה או המשטרה
משקרת.
במבוך המנגנון הממשלתי, הסתבך העניין
יותר ויותר. רק דבר אחד היה ברור השבוע;
משהו אינו כשורה בפרשה זו. אחרת
אי־אפשר להסביר את התנהגתם המוזרה
והחמקנית של המוסדות.
השאלה הגדולה היתה: מה נאמר בדו״ח
הפוסט־מורטם, המדאיג כל־כך את השלטונות?
תלוי כמזל. בשעה שהמשפחות נאבקו
על זכותן לדעת כיצד נהרגו בניהן, קבע
בית־המשפט העליון מה העונש המגיע לצעיר
ערבי הבורח לרצועת־עזה ואף חוזר משם
באורח בלתי־חוקי. הוא הפחית את עונשו
של צעיר בדואי, נכדו של השייך אל־הוזייל,
שהודה בעבירה כפולה זו, ממאסר שנה־וחצי
למאסר שנה (היינו למעשה! שמונה
חדשים).
מסתבר׳ איפוא, שיש במדינה שתי גיר־סות
ביחס לעונש המגיע לעוברי־גבול ערביים;
מוות או מאסר של פחות משנה.
הדבר תלוי במזל — באיזה נציגים של
החוק נתקל הבורח.

המ שק
כלביתה שרגוני ם
״עברנו את מחצית הדרך לעצמאות
כלכלית!״ (לוי אשכול ביום ה־3
באוגוסט.)1953 ,

שר האוצר של ישראל אמר פסוק היסטורי
זה בתום חמש שנים להקמת המדינה.
מאז עברו שמונה שנים וחודשיים. הכלכלה
הישראלית עברה בתקופה זו מרחק רב.
אך נראה כי התקדמה בכיוזן הפוך.
כי כיום רחוקה הכלכלה הלאומית׳ מן
העצמאות הרבה יותר מאשר מחצית הדרך.
אם חסרו הוכחות לכך, הרי באו השבוע
משלושה כיוונים שונים.
גם גרוע; גם יקר. הידיעה הראשונה
נגעה למפעל־הנייר בחדרה. כל עתוני יש-
ראל (כולל גליון זה של העולם הזה) מודפסים
על תוצרתו של מפעל זה. אך בעוד
שהנייר הוא גרוע, הוא יקר פי כמה מן
(המשך בעמוד <6
העולם הזה 1258

ן יי* יה זה יום גדול למדינת ישראל ו(
| לאנושות המשתחררת. צ׳יף שמבלולו,
ראש־הממשלה של החבל המזרחי של וולטה
התחתית (לשעבר חוף הממתיק) בא לביקור
ממלכתי.
הצ׳יף (שהיד, בעבר נער־שליח של קצין־
המחוז הבריטי, עד שבא במקומו) נתקבל
בנמל־האוויר על־ידי נשיא המדינה ,.ראש־הממשלה,
הרמטכ״ל, המפקח הכללי של המשטרה
ומזכיר מועצת פועלי לוד.
בצהריים היד, אורח משק משמר־הגליל,
והביע את התפעלותו מהישגי הסוציאליזם
הישראלי.
אחרי־הצהריים ביקר בקרית־חבקוק בנגב,
ואמר שעל עמי אפריקה ללמוד מישראל
איך לכבוש את השממה.
בערב נתקבל הצ׳יף שמבלולו על־ידי ילדי
ירושלים, שנופפו את דגלוני ישראל וולטה
התחתית (אדום־ירוק־צהוב־כחול־שחור, עם
ארבעה כוכבים סגולים) .תזמורת מכבי־אש
ניגנה בעת המעמד החגיגי את הסימפוניה
השלישית של בטהובן, המשמשת הימנון
זמני למדינה האפריקאית החדשה, עד ש־מחבר״ג׳אזים
מפ,רסם מניו״אורלינס יסיים
את חיבור ההימנון החדש.
ראשי־הממשלה, שמבלולו ובן־גוריון, קיימו
דיונים ממושכים ומעמיקים, בהם תירגם מר
בן־גוריון באוזני צ׳יף שמבלולו קטעים
מובחרים מן התנ״ך לשפה הסוואהילית. לאחר
מכן פירסמו שני המנהיגים הודעה משותפת,
בה תבעו לשים קץ להפלייה, לניאוף,
למלחמה, לקולוניאליזם, למשקאות
חריפים, לגלות, לאיומים הדדיים ולעבר-
יינות הצעירה.
כאשר יצא הצ׳יף את הארץ, בדרכו לפגישה
עם תת־שר האוצר הצרפתי בעניין
הגדלת המענק השנתי לממשלתו, הכריז כי
האנושות כולה תזכור לעד את מעשי־הגבו־רה
של מר בן־גוריון, בימים שעמד בראש
לוחמי חרות ישראל ופיקד על ההתקפות
הנועזות על הצבא הבריטי, שהביאו לשיח־רור
הארץ. מר בן־גוריון ענה בדברים
נרגשים על בודהא ואפלטון, והגיש לאורה
הרם כשי תת־מיקלע עוזי, כסמל לשאיפת־השלום
של שני העמים. כן הובטחו לוולטה
התחתית שני מומחים ישראליים לגידול
עגבניות מאנימ״קר.

ף* דיחד! ? לאו דווקא. כל זה קרה,
—1ומורד״ ועוד יקרה. ולמה לא? היבשת
השחורה מלאה מדינאים חדשים, שאין להם
עיסוק רב, והששים לקראת ביקור־חינם
במדינה אכזוטית, שם יכבדו אותם בכל
הכיבודים הממלכתיים שטרם הספיקו להתרגל
אליהם. כתחנת־מעבר, בדרך לפאריס
או ללונדון, ישראל היא ממש סעיף הכרחי
בלוח־הנסיעות של העסקן האפריקאי המשרת
את המערב.

המנהיגים האמיתיים של תנו•
עת־השיחרור האפריקאית אינם
כאים. לא קוואמה אנקרומה, לא
סקו טורה, לא אנטואן גיזנגח.
בינתיים באים רק הקוויזלינגים
שהומלבו על-ידי השלטון הזר בניגריה,
כדאהומיי, כמאלאגאש,
בקונגו הצרפתית ובוולטה העילית.

אם תגלה ישראל כשרון וכוח״התמדה,
אולי יבואו ברבות הימים גם אנשים הגונים
יותר, כמו יומו קניאטה.
לא, אין כל רע בכך. זה שווה אפילו
את הכסף שזה עולה. הקשרים האישיים,
הנרקמים בצורה זו, אינם יכולים להזיק,
ואולי אף יועילו במקצת. אומנם, כבר אין
מדברים כיום על כך שבעזרת שמבלולו
ושות׳ ״נאגוף את הגוש הערבי.״ אך מי
יודע, אולי יכול קולו של שמבלולו בעצרת
או״ם למנוע באחד הימים קבלת
החלטת־גינוי כלשהי נגד ישראל?
כל זה טיוב ויפה, אך בתנאי אחד: שלא

נייחס לשפע זה של ביקורים ממלכתיים
ערך של ממש.

זה נחמד. זה חיובי. אך זה אינו
רציני.

סכנהמתחילה כאשר מנסים סוכן
* ני־פירסום זריזים להשתמש בביקורים
נחמדים אלה לחפות על העדרה המוחלט
של מדיניות־חוץ ישראלית. כאשר מנסים
פוליטיקאים ממולחים לתאר עסקי־ייבוא
אלה כהישגים מדיניים מזהירים, כהוכחה
לכך שישראל אינה מבודדת, שהיא משתלבת
והולכת במערכות עולמיות.

וזוהי, כמובן, אשליה אווילית ד
מסוכנת.
כל מדיניות־חוץ היא מיבצע מתוכנן,
בעל מטרה ברורה, המשתרע על עשרות
שטחים. זוהי מיסגרת המשלבת אלפי פעו

השיבה עיקבית, של קביעת
יעדים ובירור אמצעים. כין כל
אלה לבין ביקורו של צ׳יף שמב-
לולו -אין ולא כלום.

יני כותב דברים אלה כדי לחזור
^ ולמתוח ביקורת על פעלולי ממשלת
ישראל בשטח המדיני.

הפעם כרצוני להפנות את תשו•
מת־הלב לתופעה חמורה הרבה
יותר, המקיפה את כל שטחי־ה-
חיים של המדינה: החלפת היצירה
המקומית כעיסקי ייבוא־ייצוא.
לאחרונה התבשרנו על שורה של הישגים
מזהירים של נערי בן־גוריון בשטח האמנות
.,כולם קשורים בנדבנים.
נדבן פלוני, שאסף כל חייו גרוטאות

היה נחנק באיבו. היינו נשארים
צבא קולוניאלי בידי קצינים מושאלים.

לא קרה הדבר כך, הרי אין התודה
מגיעה לדויד בן־גוריון, אלא ליצחק שדה.
גאוניותו של שדה היתר, טמונה בכשרונו
לגדל ולטפח יצירה מקומית וכשרונות מקומיים•
הוא היה הגנן אשר שתל וגידל, במשך
שנים ארוכות, בסבלנות אינסופית, את
אלופי תש״ח — וכל מה שבא לאחר מכן.
בשאר השטחים, באו מאז האימפורטרים
במקום הגננים. הארץ מוצפת להקות־באלם
זרות, ואין בה ריקוד מקורי. נערכים בה
פסטיבאלים של כוכבים בינלאומיים — והיצירה
המוסיקאית המקומית יורדת בהתמדה•
תערוכות בינלאומיות מושכות את
הקהל — והציירים הישראליים יושבים בנכר״
קבוצות־כדורגל בינלאומיות מציגות
את כשרונן על מגרשינו — אך אין חינוך
ספורטאי ראוי־לשמו בבית״הספר הישראלי,
וחיי־הספורט המקומיים שוקעים בביצה.

ושוב: אין בל רע בהכאת
להקות־כאלט ובעריכת פסטיבלים.
להיפך. זה יכול לעזור לגיבוש
הטעם והרמה המקומית. הסכנה
מתחילה רק כאשר ייבוא זה בא
כמקום יצירה מקומית, בתחליף
ליצירה מקומית. באשר נדמה לחברה
שהיא עולה ועולה כסולם
היצירה, כעוד שלמעשה היא יד
רדת ויורדת למעמקי הלבנטיניות.

ף* טווח הארוך, שהוא היחיד הקובע

3ננז2ן י ייבנא: נשיא ראהגוויי גזגיע ג־בין ןורו בישראר
לות קטנות ומתואמות למאמץ תכליתי אחד.
ביקורים ממלכתיים יכולים להיות מכשיר
יעיל בידי מדיניות כזאת. כאשר
מטייל המרשל טיטו בעולם, כדי ליצור
גוש נייטראליסטי חזק, הרי זו מדיניות.
כאשר ערך ג׳ון פוסטר דאלס עשרות ביקורים
כדי לגבש בריתות צבאיות נגד הסובייטים,
היתד, זאת מדיניות. נסיעותיו של
כרושצ׳וב הן מיבצעים מדיניים לקידום הקומוניזם
הבינלאומי.

לא כן המצב לגבי ממשלת ישראל,
שאין לה מדיניות־חוץ, אלא
רק מדיניות־רכש.

נסיעת גולדה מאיר לדנמארק היא טיול,
לא מדיניות. ביקורה של צ׳יף אקינטולה,
ראש ממשלת החבל המערבי של ניגריה,
הוא מיבצע של ידידות, אך לא של מדיניות.
כי שתי נסיעות אלה אינן משרתות
שום תוכנית מדינית שהיא.
נסיעתו של עבד אל־נאצר לקאזאבלאנקה
היתד, מדינית, כי שם השתלבה מצריים
בתנועת־השיחרור האפריקאית. הוא יצר
חזית, שבלטה גם בוועידת בלגראד. אך אם
יסע בן־גוריון בעוד חודשיים לדאהומיי,
יהיה זה ביקור בלתי־מדיני, כי ישראל אינה
יכולה ליצור שום חזית אפריקאית. בהיותה
משועבדת לצרפת (כביכול מסיבות של
רכש) ,אין היא יכולה לנקוט בקו עקבי
למען שיחרור אפריקה.
על כן: כל הכבוד למסחר ייבוא הביקורים.
אך אל נשלה את עצמנו שמסחר זה
יכול לבוא במקום מדיניות, שהוא סוטר
אותנו מגיבוש מדיניות.

מדיניות־חוץ היא שרי של יצירה,
ממש כמו שיר או פסל. היא
תוצאה של תפיסת-עולם ברורה,

אמנותיות מכל הבא ליד, החליט להעביר
אוסף זה לישראל — והממשלה הודיעה
שתבנה סביבו מוזיאון לאומי. פסל דגול
א׳ החליט לנדב לישראל את דפוסי־ד,יציקה
של יצירותיו, ופסל דגול ב׳ שוכנע לתרום
תרומה אמנותית חשובה אחרת.

כל אמצעי המדינה הישראלית
והחכרה הישראלית מגוייסים כדי
לייבא ארצה יצירות של אמנים
זרים, שאין להם שום קשר עם
חיי הארץ, גורל הארץ ונוף ה ארץ
-כעוד שלא איכפת לאיש
מה קורה לאמן הישראלי.
בולמוס הייבוא הזוהר בא במקום היצירה
המקומית. בעוד הכשרונות המעטים
שיש לנו בורחים לפאריס, אנו ממלאים
את הארץ ביצירות זרות ובגרוטאות זרות,
בונים סביבן מוזיאונים לא, סיים ומשתעשעים
באשלייה כי אנו נמצאים בפיסגת
האמנות העולמית.

ך • ימי מלחמת־תש״ח חיתח קיימת
לאסכולה שסברה כי כדאי לייבא בהמוניהם
קצינים יהודיים מחוץ־לארץ, תחת
להפקיד את גורל האומה בידי הנערים המקומיים,
חסרי הנסיון. למזלנו הרב, נתגלתה
סחורת־ד,ייבוא כפגומה. רק קצין זר
אחד, אלוף דויד מרכוס, הוכיח את יכולתו
בתנאי הארץ. אך מה היה קורה אילו היו
הקצינים הזרים מסוגלים לפקד על חטיבות

ידין, אלון, אבירן וחבריהם חיו
נשארים מפקדי גדודים ופלוגות,
כלי כל אפשרות להוכיח את כוחם.
הכשרון הצבאי הישראלי

^ בחייה האומה, דבר אינו קובע אלא
גידולם וטיפוחם של יוצרים מקומיים —
באמנות ובמדיניות, בספרות ובצבא, בתיאטרון
ובספורט. דרושות אהבה וסבלנות
אין־קץ, תשומודלב ואהדה ללא־גבול, מצד
המדינה ומצד החברד״ כדי לגדל ולטפח
תאי־יצירה אמיתיים. לא מוצגי־ראודה שגודלו
בחממה, אלא יוצרים של ממש, המסוגלים
לעמוד ברוח־ד,פרצים מבלי להיתלש.
מבחינה
זאת שודד, סם דוביגר אחד, המרתק
תריסר אמנים מוכשרים ונותן להם
ליצור כרוחם, כשהם פטורים מדאגות־פרג־סה,
יותר מאשר מאר, פסטיבלים של אמנים
זרים. כי האמן הזר בא והולך, ואילו האמן
המקומי, הנשאר כאן, מוסיף לתרבות
הלאומית ויוצר את האווירה לגידול אמנים
נוספים.

והנה, כעוד התערובות והפסטי*
כלים פורחים אצלנו, חלה נסיגה
כרוב שטחי היצירה. מזח שנתיים
לא הופיע בארץ אף רומן מקורי
גדול אחד. מזה שנים לא הופיע
על במותינו מחזה מקורי הראוי
לשמו. השירה מתנוונת, והמוסיקה
מסגרת.
ףקףל
ולי כדאי לשים לב לעובדה ני ל•
עסקי־הייבוא ניתן אצלנו מעמד ממלכתי,
וכי גן־גוריון ונערי־חצרו מנצחים
אישית על פולחן קלוקל זה.
שמא יש שורשים עמוקים יותר לתופעה
זוז שמא זה פרי תחושת־ד,נחיתות של
מישטר עקר מעיקרו, ההורג במגע־ידו כל
יצירה אמיתית? שמא זו תוצאת שינאתו
האינסטינקטיבית של איש־ד,מנגנון כלפי היוצר
האמיתי? שמא זה פרי אופיים של
שליטי הארץ, שכולם גדלו בנכר ועל כן
רואים בתרבות הנכר את התרבות היחידה?

השנור הוא דם תמציתו של ח•
מישטר הזה. היש פלא בכך שח-
שנורוקראטיח מתפשטת בהדרגה
מעולם הפינאנסים אל עולם ה אסתטיקה
והאתיקה, עד הקיפה
את כל מערבות־החיים הלאומיות.

דזז > 1מ

אורי אבנ ר

אמת היא,

כמובן, פשוטה מאד: צריך להרוג את

} ) כל הערבים.
למה להרוג אותם? פשוט מאד: כי אם לא נהרוג
אותם, יהרגו הם אותנו, נכון?
איך להרוג אותם? גם זה פשוט: בתאי־גאזים. ולנו
זה מותר, אין ספק שכל מדינות־ערב תכרזנה עלינו
מלחמה. אז אנחנו פשוט לא נפחד, ונהרוג גם אותם.
למה? מפני שאם לא נהרוג אותם, יהרגו הם אותנו.
ואיך להרוג? פשוט מאד, בתאי־גאזים.
כולם, יישארו לנו רק כמה
אחרי שנגמור להרוגאת
חשבונות קטנים ליישב עם כל האנושות: את החשבון
עם הנצרות, החשבון עם האיסלאם, עם הפאשיזם ועם
הקומוניזם.
את הנוצרים נרכז כולם ברומא ושם נהרוג אותם.
את המוסלמים במכה. את הפאשיסטיים בברלין, ואת
הקומוניסטים במוסקבה. בעצם אז כבר יהיה כמעט
הכל גמור — תישאר רק הסכנה הצהובה, אולי. אבל
את הצהובים יותר קל לרכז במקום אחד. עליהם
אפילו לא כדאי לבזבז גאז — פצצת־אטום נסיונית
תספיק בהחלט.
ואז, כאשר ננוח מכל האויבים סביב, יהיה סוף־סוף
פנאי לערוך גם את בדק־הבית מבפנים. וסוף טוב,
הכל סוב.

אסור לחג!* אוייבים:
ה שמרגיז, בינתיים, היא הצביעות של אנשי

השלטון. ולא רק צביעות, אלא גם אזלת־יד ממשית.
כאילו שיש לנו זמן לחכות.
במקום לחסל, הם סתם ממאיסים, כמו שאמרנו, את
.החיים. כל ילד ערבי שהולך לבית־הספר, ולומד עברית,
יגדל להיות אוייב. ובגלל מה שלימדנו אותו, הוא ידע
יותר טוב איך להילחם בנו. לתת להם ללמוד — זה
כמדינה סהמשך מעמוד )4
הנייר המשובח שאפשר להשיגו בפינלנד או
בשבדיה.
את ההפרש משלם, כמובן, האזרח. אחת
התוצאות: עתוני ישראל הם מן היקרים
ביותר בעולם כולו. תוצאת התוצאה: בעוד
שרפת־ההשכלה בישראל גבוהה מאד, הרי

אבסורד מוחלט.
לתת להם עבודה — זה אבסורד עוד יותר מוחלט. מי
שעובד, מרוויח כסף ועלול לשלוח את בנו לבית־הספר. אם
הוא מרוזיח עוד יותר כסף, הוא עלול להוליד עוד יותר
ילדים. ואנחנו עוד שולחים אליו רופאים המפחיתים את
תמותת התינוקות. כך שבעוד כמה שנים בכלל מספרם
ישתווה למספרנו.
והאבסורד הכי גדול הוא שנותנים להם להצביע בבחירות,
מה זאת אומרת, יבוא ערבי ויגיד מה שלי מותר
ולי אסור לעשות? מפני שהוא ערבי אז כבר מותר לו
הכל?
כמובן שאם לא ניתן להם עבודה ולא נשלח אליהם
רופאים ולא נרשה להם ללמוד, יהיה לנו קצת יותר קל,
כי הם יהיו פחות מסוכנים. כמו שאמרו הבלגים בקונגו,
שסירבו לתת לכושים חינוך בטענה הצודקת :״אין עלית —
אין צרות״ .זה שהבלגים נאלצו לעזוב את קונגו — כל
זה לא קרה באשמתם.
אבל גם אז, אם נמנע מהם את כל המותרות של
התרבות והחיים המודרניים, לא נעקור מליבם את האיבה
הצודקת לקידמה ולתרבות. הם עלולים, כמו פראים, לשרוף

לפתור אחת ולתמיד

^ ל זה, כמובן, חלום יפה.המציאות אינה כה
^ ורודה. להרוג בבת אחת לא נותנים, וגס לא
יותר. כל מה
מקובל. מקסימום כמה במכה אחת, לא
שנשאר לעש׳ ת הוא להמאיס עליהם את החיים, וזה לא
נעים לכל הנוגעים בדבר — הן לממאיסים, והן לננד
פשרה עולה מכל הענין,
אסים. ריח מתקתק של
פתרון זמני, בהחלט. הסופי
וכמובן שהפשרה היא רק
הוא כאמור לעיל.
ישנם גם כאלה הטוענים שאפשר לחיות ביחד ובשלום.
לכל אלה קל להוכיח שדבריהם דברים בטלים. מי ראה
בעולם שני עמים חיים בשלום בתוך ארץ אחת? הצרפתים
אינם חיים בשלום עם האלג׳ירים, וזוהי עובדה, גם
הכושים בדרום אפריקה אינם חיים בשלום עם הלבנים.
וגם בצפון אמריקה פחות או יותר אותו הדבר. אגב,
גם להם אין ברירה — אם הם רוצים לפתור את בעיותיהם,
עליהם להרוג אחד את השני עד האחרון. אפילו אוייב
אחד חי מסוכן יותר משבעה מתים.
ישנם אחרים, לכאורה יותר ריאליסטים, הסבורים שלא
כדאי להרוג, מפני שאפשר לפתור הכל בדרכי־שלום — שזהמסדר חלוקה, חילופי־אוכלוסים וכו׳ .אמנם נכון
את העניינים לזמן קצר בלבד — עד שכל צד מספיק
להיערך מחדש למלחמת־הגנה טוטאלית. אבל לאורך ימים
אין בכך כדי למנוע את הפתרון הסופי היחיד, כאמור
לעיל. ואנו יודעים היטב שגם שני עמים החיים בשתי
ארצות נפרדות הם בעצם אויבים. ושומה עליהם להרוג
אחד את השני לאט־לאט, עד שצד אחד יתחזק במידה
מספקת כדי לפתור לצד השני את כל הבעיות אחת
ולתמיד.
יש עוד סכנה גדולה וחמורה בפתרונות ההומניים
הללו: בעוד שאתה עסוק בחיסול אויבך טיפין־טיפין,
על׳ ל מישהו שלישי לבוא על שניכם ולהכרית אתכם.
כדי למנוע אפשרות זאת, עליך להיות מוכן לקדם את
פני הרעה — ללא אויבים מסביב בכלל, אפילו לא
האויב השלישי.
גם את הידידים צריך להרוג — כי אין בעולם ידידות
של אמת. כל ידידות היא פרי של אינטרסים אנוכיים. כדאי
לההוא להיות ידידך, כי הוא מרוויח מזה. אם הוא
מרוויח, אין זאת אומרת שאתה אינך מפסיד. ולא זאת
בלבד, אלא שידוע שידיד מאתמול עלול לבגוד מחר ולנעוץ
סכין בגב. ולכן, מוטב להפנות אל הידיד את הסכין מאשר
את הגב, ויפה שעה אחת קודם. אנא, בידקו ופשפשו היטב,
אם יש לנו ידיד בעולם. כדאי להיזהר כבר.

מוס

קינן

רע את האו״ב י
01,5

לאלה הטוענים שאפשר לנצל את האנרגיה האטומית לצרכי
שיום, הה הד, הה!

כמו הקרנף הלבן
ך* אמת היא, כמובן, שמה שכתבנו עד עכשיו כתבנו
( | באירוניה. אנחנו באמת לא מציעים לחסל את ערביי
ישראל בתאי־גאזים. זה היה רק חוש־ההומור שלנו —
להביא את הדברים עד לאבסורד, כדי להוכיח את האבסורד
שבאבסורד. ומכיוון שהוכחנו אותו, אנו יכולים עתה
להרגיע את הקורא שאין כל צורך בפתרון כה קיצוני* .

וגם אין כל סיבה לכך. כי ערביי ישראל, כמו אדומי־העור
באמריקה, כמו הקרנף הלבן באסיה, כמו האוקפי ביערות
אפריקה, כמו הכושים באוסטרליה, וכמו ותיקי העליה
השניה, הולכים ונכחדים אט־אט מן העולם, ללא כל
עזרה מבחוץ, כמעט.
פעם הם ישבו כאן בהמוניהם, בערים, בכפרים, בגיא
ובהר. עד שיום אחד נמאס להם, וברחו.
אומר כב׳ ראש־הממשלה: הם ברחו באשמת מנהיגיהם.
אומר גמאל עבד אל־נאצר: הם ברחו באשמת הציונים
שגירשו אותם.
ובריב בין שני אנשים כה חשובים וכה נבונים, לך ותדע
מי צודק באמת. מה שברור לכל בר־דעת הוא שהפלאח
העלוב והנבער הוא הוא האשם. כי חוק הוא — הקרבן
הוא האשם.
מי שכואב על רצח ששה מיליון יהודים רק כיהודי, ולא
כאדם — הוא לא יבין את עומק הטרגדיה של ערביי
פלשתינה.
עוד לפני שלוש־עשרה שנים היו הם עם. היום הם
נמחקו מהמפה האנושית — לאיש אין צורך בהם. ובוזדאי
לא כעם.
אנו איננו זקוקים להם — זאת אמרנו השכם והערב.
לא נסכים שישבו על אדמתנו. גם כפליטים אין אנו
אוהבים אותם ביותר, כי הם מסתננים ורוצחים, ובגללם
אין שקם בגבול.
גם חוסיין מלך ירדן אינו אוהב אותם. הם אלמנט פעיל
ודינמי מדי, ומי צריך דבר כזה. גם עבד אל־נאצר אינו
זקוק להם. אלא כקלף מדיני, מה שקוראים. ומר מסמודי,

שר־ההסברה של תוניסיה, מייעץ לערביי ישראל לעזוב
את המדינה ולעקור לארצות ערב. שם, כפליטים, יוכלו
מן הסתם לחכות להסדר.

זר, ערב•
יום אחד בית־חולים, או להעלות ספריה באש, ובכלל
להציק לנו בכל הזדמנות, בכוחותיהם הדלים והפרימיטיביים.
על כן, אנו דורשים בכל ת קף להפסיק כבר מעכשיו
את היחס הסבלני הזה. יבוטל מיד המימשל הצבאי, המביא
רווחה כלכלית והחנית לכפר הערבי.
ושיפסיקו גם להצהיר כאילו כוונתנו להסדר של שלום
במזרח התיכון. לא יכון שלום כל עוד קיים מסביב ערבי
אחד, וזאת יודע כל חמור. ושיפסיקו להגיד שמוכנים
למשא־ומתן על בעיית־הפליטים, ועל חילופי־אוכלוסים. כל
מה שאנחנו יכולים להרוויח מחילופי אוכלוסים זה עוד
ואדי סאליב אחד — ולמי זה נחוץ?
יש לגשת ללא דיחוי להקמת תאי־הגאזים.
מי שמאמין שאפשר גם אחרת — אך דון קישוט
עלוב הנהו. אחד מאלה המאמינים עדיין, במאה העשרים,
לאור הקידמה הטכנית המופלאה, שאפשר לפתור בעיות
בין עמים גם בדרכי שלום ואהבה. למה הדבר דומה?

התפוצה הכוללת של העתונים בה היא מן
הנמוכות בעולם התרבותי.
לכאורה נעשה הדבר כדי לחסוך מטבע
זר. אלא שבמקרה זה אין אמת אפילו
בנימוק חשוב זה. כי פינלנד היתד, קונה
ברצון תפוזים ישראליים תמורת הנייר
הזול והמשובח שלה. תחת להרחיב את
גידול התפוזים, המתאים לתנאים המיוחדים
של הארץ, יצאה הממשלה להרפתקה
אבסורדית בשטח ייצור הנייר — בעוד
שאין לישראל שום תנאים לכו״ ואת חומר•

הבד למען הכטחץ

ך* ץ כן־גוריון ועבד אל־נאצר יש יותר הבנה ממה
^ ש מ קו ב ל לחשוב. בין שניהם הם יחסלו אחת ולתמיד
את בעיית ערביי ישראל. זה גם עוזר לשניהם לשמור על
הבטחון בגבולות. וכידוע, בטחון מבחוץ הוא הערובה
היעילה ביותר לבטחון מבית.
פעם אחת בא היהודי אל הפריץ והתאונן שהפריץ השכן
היכר. אותו. הלך הפריץ אל הפריץ השכן ואמר: אם
לא תפסיק להב׳ ת את היהודי שלי, אכה את היהודי שלך.
אפשר ממש לתאר את שני המוחות הגאוניים הללו,
המחזיקים כל אחד בידיהם את הערבי שלהם כקלף, ובינתיים
מגבירים ומגבירים את הבט׳זון, כדי לערוך ביניהם
פעם אחת את החשבון הסופי. אילו היינו רק א הבי האדם
באשר הוא אדם, גם אז היינו מרשים לעצמנו דמעה אחת
קטנה. הצרה היא שאנחנו גם אוהבים את עצמנו, וברור לנו
כשמש שהחשבון הזה הוא חשבון רע — כי אם נניח לעבד
אל־נאצר להשתמש בפליטים כקלף, ולהשהות בשל כך את
השלום, יהיה הוא יותר חזק.
הזמן עובד לטובתו, עם כל מחזור נוסף של מהנדסים
המסיימים את האוניברסיטאות שלו. כי בניגוד למה שמקובל
לחשוב כאן, גם ערבי אינו יותר אידיוט מאחרים.
תן לו ללמוד, וגם הוא ילמד. למי שכדאי בכלל להיפטר
מבעיית הפליטים זה לנו, ולא לו.
עדיין חיים עמנו רבע מיליון איש המוכנים, החל ממחר,
להיות אזרחים עמנו, במדינה אחת, ואולי להוות ביום מן
הימים ראש־גשר לשאר מדינות ערב — שעמהן עלינו
לחיות בשלום, או להיספות יחד בתבערה עולמית. או
אולי סתם בתבערה מקומית קטנה, מי יודע. כל יום נוסף
שעובר, מקטין את מספר הערבים המאמינים עדיין, לאחר
שלוש-עשרה שנות יאוש, שאפשר לחיות עמנו.
אם אמנם באמת ובתמים איננו מאמינים שאפשר לחיות
עם הערבים — ובזאת אנו חוזרים לאבסורד שלנו —
מוטב להרוג את כולם. ויפה שעה אחת קודם.
ולאחר שנהרוג את כולם — אין ברירה. ניאלץ להרוג
גם את כל השאר, כאמור, וגם זאת יפה שעה אחת קודם.

הגלם יש להביא בכלי־שייס מקצוזת תבל.
השבוע נאלץ מפעל־הנייר לפטר את מנהלו
— והדבר איפשר לגלות חלק משע־רוריית־הענק
(ראח עמודים 9־.)8
הסוכר המר. מפעל־הנייר אינו המפעל
המונופוליסטי היחיד שאי-יעילותי הפנטסטית
נתגלתה השבוע ברבים.
באותו זמן שהמנהל הצדיק של מפעל-
חדרה נפל מגשר הנייר, החלה מלחמת־השמצות
בין שר־המסחר־והתעשיה המפא״יי
ושר־הפיתוח המש׳׳מי, על מפעל הסוכר

בקריית־גת. תוך כדי כך שמע הציבור הנדהם
סיפור דומה: הממשלה לקחה מיליוני
לירות מכספי משלם־המסים כדי לממן
מפעל כושל, השייך ל״משקיעים -פרטיים,
שהשקיעו רק חלק קטן מן הכסף. חוסר־היעילות
של הייצור הביא לכך שהסוכר —
אחד המיצרכים העממיים החשובים ביותר
— עולה בארץ פי כמה ממחירו בחו״ל.
האזרח שילם פעמיים: פעם בצורת השקעה
ממשלתית, ופעם בצורת מחיר מופרז.
לא פחות מר מן הסוכר היה השלגון,
זזן ןידוי תזוז י)י-״י

שגם הוא יצר שערוריה רבתי. המשטרה
אסרה כמה ממנהלי ארטיק, האשימה אותם
בכך שהעלימו במשך שלוש שנים הכנסות
בסך ארבעה מיליון ל״י.
מאחר ששום מפעל אינו יכול להעלים
את כל הכנסותיו, העריכו השבוע אנשי־משק
כי הרודחים האמיתיים של ארטיק
הגיעו לחמשה מיליון לירות בשנה —
היינו שמפעל זה הרוויח במשך שנה אחת
פי כמה יותר מכל הכסף שהושקע בו.
סיפור ״ארטיק״ .כיצד היה ובר זה
אפשרי? התשובה נושאת בחובה את כל
תולדות הכלכלה הישראלית, העומדת על
כרעי תרנגולת.
מפעל ארטיק נוסד, בשיא ימי הצנע, על־ידי
קבוצה של בעלי־הון יהודיים מבלגיה.
רובם היו שרידי מחנוודההשמדה, שיצאו
מן המחנות בעירום ובחוסר־כל, עסקו ב־שוק־השחור,
שפרח אז באירופה, והתעש־רו
במהירות הבזק.
בראש הקבוצה עמד יהודי צ׳כי בשם
ויליאם זאב פרנקל, שעבר אף הוא את
דרך־האימה של המחנות והפרטיזנים, ואת
שביל הזהב השחור של אחר־המלחמה. אך
פרנקל היה אידיאליסט בלבו. שאיפתו
הייתה להקים בארץ מפעל יצרני אמיתי,
שיתן להמונים מוכי־הצנע מוצר זול וטוב.
ואמנם הצליח בזאת: יצרני הגלידה, שהתעשרו
בימי הצנע, כאשר הקהל היה נאלץ
לקנות כל סחורה קלוקלת במחיר מופרז,
מצאו לפתע כי המוצר החדש, הטוב
והזול, מכה אותם שוק על ירך.
בלית ברירה התאגדו כמה מיצרני־הגלידה
והקימו מפעל מתחרה בשם קרטיב. אך
הם לא יכלו לעמוד נגד פרנקל הדינאמי.
ארטיק נועץ עם מומחים מעולים לפירסום,
התקשר עם העולם הזה והכריז בשיתוף
עם שבועון זה על תחרות־ענק, שלא היתד,
עד אז כדוגמתה בארץ. כתוצאה מן התחרות
קפצה המכירה בממדים חסרי־תק-
דים, והמכונות לא יכלו לספק את הדרישה.
קרטל ככוח. יצרני־הגלידה הקימו צעקה,
הפעילו בדרכים מסתוריות לחץ על
הממשלה. ואז ירדה על פרנקל שורה של
מכות מכל עבר.
לפתע קמה נגדו כל העתונות היומית,
בטענה כי התחרות אינה ״היגיינית״ .המשטרה
פקדה את המפעל, בטענה כי
התחרות אינה חוקית, החרימה את חומר־הגלם
שלו כמוצגים למשפט, הפסיקה למעשה
את כל הייצור. אותה שעה נרמז
לפרנקל מחוגי הממשלה שכדאי לו להיכנס
לקרטל יחד עם חברת קרטיב המתחרה,
שת קמה על־ידי יצרני־הגלידה.
בגבור הלחץ, כאשר הרגיש פרנקל כי
השקעתו והשקעת שותפיו יורדות לטמיון,
נכנע. ארטיק נכנס לקרטל עם קרטיב.
הצעד הראשון היה, כמובן, להעלות במידה
ניכרת את מחיר השלגון. הודות
לקרטל נעלמה כל תחרות בשוק, ולמפעלי
ארטיק־קרטיב ניתנה עמדה מונופוליסטית.
הצרכן שילם מחיר יותר גבוה, והמפעלים
צברו רודחים אדירים, שבחלקם תעלמו,
כדברי המשטרה, מעיני מס־ההכנסה.
רק לאיש אחד הכאיב כל העניין. היה
זה פרנקל עצמו. הוא מכר את חלקו בארטיק,
ירד מן הארץ ולא חזר עוד.
גרגירים כים. הנייר, הסוכר והשלגון
היו רק גרגירים בים הבזבוז האדיר של
המשק החמסני שקם בתריסר השנים האחרונות
בארץ, בחסות הממשלה שהיא עצמה
שלחה את ידיה לכיסי האזרח וחמסה
ללא בושה את אגורותיו למען ״בטחו!״
ו״קליטה״.
השלגון, הנמס לעיני השמש, הוא הסמל
האידיאלי לכלכלה זו.

* 4י אינו מתעניין בימים אלה בגור-
י לו של חתן התנ״ך הבינלאומי, יחיה
אלשיך? מן החוג ללימוד תנ״ך של ראש
הממשלה ועד למועצת הרבנות הראשית,
מכותבי המכתבים למערכות העתונים ועד
לנותני־העבודה במנגנונים הציבוריים השונים
— כולם מחפשים דרך לסדר את החתן
המלומד במישרה טובה.
כמה יפה הדבר. עם הספר, כמעט עד
האיש האחרון, לקח לליבו את מצבו
הכלכלי הקשה של חתן התנ״ך. יחיה אל־שייך,
מיקרה סוציאלי המטופל באשה ובילדים,
נראה כאילו נבחר על־ידי הגורל
לתוארו הרם, כדי שמעמדו החדש יעזור
רקדה נל הארץ סביב עמוס חמי. תמונה
לו להסתדר בחיים.
זו צולמה לפני נשנתייס וחצי והיא
לכך. חיה דוגמה כבר שקיימת
מה עוד,
מראה את דויד בן־גוריון (ימין) בחברתם של עמום חנם ואשתו דייזי, בטכס חתונתם.
שהרי גם חתן התנ״ך הראשון, עמום חכם,
נימשה מתהומות המצוקה הודות להכתרו
סטודנט ירושלמי למדעי המיקרא ועובד
כשרונו שלו. אך הציבור לא הסתפק במתן
כחתן התנ״ך. ואם הגיע החתן הראשון אל
הסתדרות בחצי מישרה, המתגורר בשיכון
הכבוד. הוא רצה שגיבורו יטעם בצורה
המנוחה ואל הנחלה, מדוע לא ייעשה כך
מוחשית מפרי ההערצה. אורח־חייו של עממי בעיר.
גם לחתן החדש?
בינתיים עבר אביה של דייזי לגור עם
עמוס נשתנה לחלוטין. הוא עבר לדירה
כך, על כל פנים, שאל את עצמו האזרח
הזוג בירושלים. טיפולה המסור והנאמן
שהעניקה לו ההסתדרות. עשרות מוסדות
הרגיל. הוא לא ידע שהוא חי באשליה,
ומפעלים הציפור,ו במתנות, ריהטו את של אשתו הפך את דירתו של עמוס לבית
וכי מזה חודשים ארוכים שרוי עמוס
אמיתי. אך הבית היה צר מלהכיל את הדירתו
ונתנו לו מכל טוב. עוזרת זומנה
חכם, שסודר בעבודה בתרועות פרסומת,
אשד, אביה וגם את עמוס שעסק בלימודיו
במיוחד לדירה החדשה בבית מזמיל הירובמצב
של חוסר עבודה.
וקיבל אורחים רבים. אביה של דייזי מכר
שלמי, כדי לנקות את החדרים.

את שיכונו והם החליטו לעבור לדירה
לראשונה בחייו קיבל עמום חכם עבודה
פ רי הה ערצה
מרווחת בבית הכרם.
בזכות עצמו וכשרונו. מזכיר ההסתדרות
פנחס לבון ודוברה יצחק הירושלמי דאגו

ך • וכבו של עמוס דרך במפתיע. שנים
למינויו כיועץ לענייני תנ״ך במרכז לתרא
חרי סילוק לבון
^ רבות התגורר בצריף עץ קטן ליד
בות של ההסתדרות. עבודה זו, בשכר 150
דירת הוריו, אותה מסר לשכנים תמורת
ך ורלו של עמוס חכם, איש השנה
לירות לחודש, איפשרה לחכם להתקיים
ארוחות־שבת לכל ימי חייו. את סיפוקו
תשי״ח, קשור בצורה מפליאה עם גורולהתחיל
בלימודיו באוניברסיטה, ששיח־הנפשי
העיקרי מצא בהרצאות תנ״כיות,

נ שניג״ וצה ביקרן

וטר
החת ואת פרנסתו הצנועה בעבודה חלקית כפקיד
בבית־ספר לעיוורים.
עד שלפתע מצא את עצמו, האיש השקט
והנחבא אל הכלים, במרכז הפירסומת המודרנית
והרועשת של ישראל.
הנער, שהוריו הקדישו לו את כל חייהם
לאחר שהפך נכה בגיל שנה — שעה
שנפל ממיטתו הגבוהה — התחנך כל ימיו
הרחק מרעש הציבור ופירסומו. בחברת
אביו בנה את עולמו מבלי לבקר בבית
ספר מן המניין. הוא קנה ידע, השכלה
ותרבות מבלי שמורה אחר מלבד אביו
יורה לו אותם. הוא עבר את בחינות הבגרות
מבלי שיראה כיתת בית־ספר מבפנים,
וקנה לו ידיעה מפליאה בתנ״ך ובמ דעים
אחרים, כמעט מבלי שאיש ידריכו
בלימודיו.
לאחר מות אביו למד להתקיים לבדו על
כיכר לחם ודג־מלוח, בצריף הדל וחסר
התנאים. בשעותיו הקשות והקרות חימם
אותו לימוד התנ״ך.
עמוס חכם נישא על גלי ההערצה ההמונית.
לראשונה בחייו זכה האיש לכבוד על

ררה אותו מתשלום שכר־הלימוד המקובל.

אחרי התהילה; שינחה
ך* כדווזון המכוער שהפך לברבור
| 1יפהפה לא שכח את ימיו הראשונים.
חתן התנ״ך נשאר אדם צנוע כשהיה. שכניו
לבית לא הרגישו בו כמעט — מלבד
הילדים. האיש שילדים התרחקו ממנו בימי
נעוריו, הפך להיות לחביבם של הילדים
המעריצים, שנדחקו אליו בבישנות כדי
לזכות בברכת שלום מפיו.
עמום לא נשאר בודד ימים רבים. מכתבי
ההערצה של דייזי אטיאם התל־אביבית עשו
את שלהם, ועמוס נשא את דייזי לאשר,
בחתונה מפוארת. ראש הממשלה, שלקח
את עמום תחת חסותו האישית, ראה את
עצמו כמחותן ראשי. מסיבת הכלולות הפכה
למאורע החברתי של העונה בירושלים,
וכל מי שלא קיבל הזמנה ראה עצמו
כאילו אינו יותר מנכבדי העיר.
אך עם הימים באה השיכחה. ניבחר חתן
תנ״ך נוסף ועמוס היה כבר בסך הכל

אמנם אין חתן התנ״ך רעב ללחם. גם
ידידיו, שהפקרתו המבישה נודעה להם
באיחור של חדשים, נרתמו להחזירו לעבו דתו
או למצוא לו עבודה חדשה. א.לם
לא זה החשוב. חשוב כי התחייבויות שניתנו
קבל עם ועדה הופרו בשקט, בקול
דממה דקה.

מ־נשק או מ ניזק

ר!( 0711,זק אב:

השליטים החדשים בועד הפועל חיפשו
סביבם, בחנו אילו שינויים ניתן לעש, ת
במנגנון. אחד האנשים שנראו להם כמיותרים
היה חתן התנ״ך. חודש ימים אחרי
שסולק ל כן, הופסקה עבודתו של עמום
חכם. אמנם ידוע היה כי חכם סודר בעבודה
זו מאחר שראש הממשלה חפץ ביקרו,
ומאחר שהציבור הרחב שאף לראותו מסודר
בעב, דה. אך מי שהחליט לפטרו סבר,
מן הסתם, כי עברה שעת הזוהר של החתן
ועל כן פגה ההתחייבות להעסיקו.
עמוס חכם עצמו עניו וצנוע הרבה יותר
מכדי שיערער על החלטה מעין זו, או
יביע תרעומת מעל במה ציכרית כלשהיא.
כאשר נשאל, השבוע, כיצד מצליח הוא
להתפרנס, השיב במשפט קצר :״זה באמת
קשה מאך.״
כי לא רק מישרתו ההסתדרותית אבדה
לו. הוא גם חדל לעב ד במעריב, שהזמין
אצלו מאמרים כאשר היד, בשיא תהילתו.
כך שגם מקור מישני זה להכנסות חרב.
הקואליציה ברגע שמועדון־הארבע התפרק, והובטח
שלטון־היחיד של ראש־הממשלה וחבורתו,
נכנס דויד בן־גוריון במרץ למערכה. בישיבת
צמרת מפא״י קם לפתע, דרש להקים
קואליציה עם השמאל.
הנוכחים פרצו כמעט בצחוק. הם ידעו
היסב כי בן־גוריון רוצה הפעם בקואליציה
דתקא עם הליברלים. להכרזתו היו שתי
מזנות שקופות:
• להבהיל את הליברלים, כדי להוריד
את מחירם!
• להכין לעצמו אליבי כלפי האגף
השמאלי במפלגתו ובהסתדרות, הרוצה ב־
״קואליציה פועלית״.
בסך־הכל דמה התמרון לבדיחה על היהודי
שאמר לחברו כי היא נוסע לפינסק,
בדי שהלה יחשוב שהוא נוסע למינסק,
בעוד שהוא נוסע באמת לפינסק. אלא
שאווירת־הגסות השוררת בצמרת המדינה

לו של איש השנה תשכ״א, פנחס לבון.
הוא זכה לכתרו בימים שדויד בן־גוריון
ופנחס לבון דיברו איש עם רעהו. לכן,
כאשר לקח בן־גוריון את אלוף התנ׳׳ו
תחת חסותו והביע מישאלה כי חכם יסודר
בעבודה מתאימה, נענה לבון ברצון. שכן
חצי־מישרה אינה מוסיפה יאינד, גורעת
בתקציב המיליונים של ההסתדרות.
המצב השתנה מיד עם סילוקו של לבון
ממישרת המזכיר הכללי של ההסתדרות.
דוזקא עמוס חכם, שפטרונו הוא דויד בן־
גוריון, סבל מסילוק יריבו של בן־גוריון.

דמדומי החתן

הנראה יושב בין היועצים (שני מימין) בחידון התנ׳׳ך
האחרון. היה זה אחרי שנראה למעבידיו בהסתדרות
הכללית כי דהתה תהילתו של עמוס חנם בעיני הציבור, ולכן אפשר לפטרו בשקט.
גרמה לסיבוך נוסף: היהודי אומר שהוא
נוטע לפינסק, כדי שחברו יחשוב שהוא
רוצה לרמותו ונוסע באמת לפינסק, בעוד
שלמעשה הוא נוסע למינסק.
״ כו רםמ כו רים פינסק או מינסק —
איש לא ידע השבוע בדיוק איזו קואליציה

תקום. גרוע מזה: לאיש לא היה איכפת.
חברי מועדון־הארבע כבר שילמו מחיר יקר
עבור חדלונם ובגידתם בעקרונות שהציבו
לעצמם. הציבור פטר אותם בתנועת־יד
של בוז, ובפסוק פסקני :״כולם מכורים!״
גם למפא״י לא היד, איכפת כיותר מי

דווקא בשעה שנעשים מאמצים כה רבים
להעטיר יוקרה וכבוד על ראש חתן התנ״ך
החדש, כדי לשוות חשיבות לתוארו, נעשה
צעד ציני ההופך פלסתר את כל ההתלהבות
הציבורית והרשמית הסובבת את חידון
התנ״ך וחתנו.
בדיוק יהיה הגרור הבא שלה. לוי אשכול
העדיף את השמאל, כדי להשתיק מראש את
האופוזיציה השמאלית למדיניות האנטי־מועלית
שלו. בן־גוריון מעדיף את הימין,
מתוך שינאה אישית לאנשי־השמאל, שהש-
נחטשד בעמוד )10

המנהל סומן השבוע -או אזוח׳ ׳שואל יוסיפו לשדם את מחיו הביזבוז ששמו

ן * עםכחודש מופיעה בניו־יורק חוברת קטנה בשם אנזריקאן אינווסטור, או
^ המשקיע האמריקאי. ירחון זה הוא בטאון הבורסה האמריקאית, וקוראיו מתייחסים
לכתוב בו באמון ובכובד ראש.
בגליון של חודש אפריל 1960 פירסם הירחון המכובד סיפור בלתי־רגיל בסיגנונו. היה זה
סיפורה של הצלחה כלכלית מעוררת קינאה. כתב עורך אמריקן אינווסטור:
״היה היה משקיע יקר, תעשיין מסויים, שבאחד הלילות כרע ברך ליד מיטתו והפליג
בחלומות ורודים. הוא חלם על מיפעל תעשייתי חדש במקום שלא היה בו קודם לכן
שום דבר, על מונופולין בענף שלו, על עידוד נלהב מצד הממשלה, על הגנת תוצרתו
מפני ייבוא מתחרה, על שיחדור חזחיו ממס הכנסה, על הנחות אין קץ.
״אגדה דמיונית? תפילה תמימה? יחלום חסר־שחר? לא ולא. זהו מצבה המזהיר של
החברה הישראלית הראשונה הנרשמת בבורסה אמריקאית. זהו סיפורו של ג׳וזף מ. מייזר,
יושב ראש מועצת המנהלים של מיפעלי נייר אמריקאים ישראליים בע״מ.״
כך כתב עורך אמריקאן אינוזסטור. ואילו העתונות הישראלית כתבה השבוע דבר
שונה לחלוטין. בידיעה קצרה מסרה על התפטרותו של מנהל המיפעל החדרתי, רוברט
וו. ציון. העתונים ציינו, דרך אגב, כי ״כידוע, נמצא מיפעל הנייר במצב קשה מזה

מה קרה לחלומות הוורודים? מה קרה לאגדה הדמיונית — ההתממשה כדברי אמריקן

ציון ראה את עצמו כנציב עליון מטעם הבעלים האמריקאיים. הוא גם ראה את
עצמו נציג העליונות האמריקאית בכל חנוגע לידע מקצועי, תעשייתי ומינהלי. רק
דבר אמריקאי — טוב. ורק האמריקאים טובים.
על כן דאג מיד להקיף את עצמו בדוברי אנגלית, שהתבצרו מיד סביבו בצמרת
המיפעל. הישראלי החשוב היחידי במיבנה זה היה מיכה שוקן *,שהוצא מעבודתו באתא
על־ידי החכרה הכללית לארץ־ישראל והוכנס למיפעלי הנייר.
ההתנגשות בין השניים היתד, בלתי־נמנעת. ציון 38 אף שהינו מהנדס במיקצועו,
שם דגש על המינהלה. שוקן 38 המהנדס בוגר הטכניון, התנגד לניפוח השירותים
והמינהלה, אם כי לא היו לו כל סמכויות להתערב בסדרי המינהלה. כמו מומחים אחרים,
סבר כי הגינונים המינרליים האמריקאיים מיותרים במיפעל בעל מימדים ישראליים צנועים.

״קום ט־פלום״

ך * הוצאות המיותרות לא הדאיגו את ציון במיוחד. יתכן שלא הוא היה אשם
ן | בכך, כי אם השיטה הכלכלית שלפיה חושב מחיר תוצרתו. כאשר הובטח מונופולין־
למעשה למיפעל החדש, הבטח לו גם מתח רווחים מסויים. כלומר: בקביעת מחיר התוצרת
המוגמרת, הובאו בחשבון כל ההוצאות שהיו למיפעל. בשיטת הקוסם־פלוס, היו רווחי
המיפעל מובטחים מראש. בהסכם עם הממשלה, נקבע, אומנם, שעל המיפעל החדרתי
לייצר נייר בטיב ובמחיר ״מתקבלים על
הדעת״ .למעשה, לא היה שום פיקוח ממשי
על המחיר, וכל ההוצאות — רלבנטיות
ואי־רלבנטיות — הוכנסו בתחשיב המחיר
לצרכן.
רק על־ידי כך אפשר להסביר את הביז־בוז
הפנטסטי שהיה נהוג במיפעל הנייר
בחדרה, עוד מראשית ימיו. תחילה התבטא
הדבר בסכומים מנופחים, ששולמו כפיצויים
לעובדים בכירים שפוטרו על־ידי ציון. המנהל
האמריקאי, שרצה להקיף את עצמו
בדוברי־אנגלית הקרובים לרוחו, היה מוכן
לשלם כיד המלך למסולקים.
מנהל מחלקת הקניות נתן קצ׳לקין, למשל,
היה אחד המועסקים הראשונים של
המיפעל. כדי להרחיקו, הקים לו ציון משרד
מיוחד ברחוב העצמאות בחיפה. במשך
שנתיים תמימות ישב קצ׳לקין במשרדו החדש
מבלי לעשות דבר, המשיך לקבל את
משכורתו ( 750ל״י) כסידרה. לבסוף קיבל
14 אלף לירות פיצויים ועזב את החברה.
רק אז נסגר המשרד, שהיה מיותר מלכתחילה.
מדוע
סולק? האם היה בלתי־מוכשר?
ותיקי החברה מעידים כי ההיפך הנכון.
פעם, למשל, התריע על כך כי הגהלת ה־מיפעל
לא הכינה בעוד מועד את מישטח
הבטון, שעליו יונח משלוח התאית הראשון
מחו״ל. ציון אמר לו שלא יתערב בעניין
לא לו, וכי תפקידו רק לדאוג שהתאית
תגיע למיפעל. רק אז נתן הוראה ליציקת
המישטח. כאשר הגיעו אלפיים הטונות של
תאית והועמסו על מישטח הבטון — שהוקם
בחורף ולא הספיק להתייבש — שקע
מראה כללי של מיפעלי הנייר בחדרה. במיכנה ה הגדולים, המכילים בתוכם את הקש שהוכן לקראת
המישסח תחת המעמסה. הנזק 10 :אלפים
מרכזי משוכנות שתי המכונות לייצור נייר. בחלק הפעלתו של המיפעל לייצור התאית. עשרים אלן?
לירות.
הקדמי של התמונה אפשר לראות את המתבנים טונות הקש עלו למיפעל סך של מיליון וחצי לירות.
גם מומחים זרים — לא אמריקאים —
הלכו באותה דרך. המסלק, במיקרה זה, היה
אינחסטור, או לא? אם יתרונות רבים כל כך ניתנו למיפעל הנייר — מדוע בכל זאת
טרומן קאסון, מומחה אמריקאי שהובא ארצה על־ידי ציון. קאסון ראה בעין זועמת
״נמצא במצב קשה מזה זמן רב״?
את המומחים משוייץ, שעבדו במיפעל מיום הקמתו, עוד לפני בואו. הוא רצה להיות
בוס בלעדי על המכונות.

ישראלי מול אמריקאי
אחד המומחים השווייציים פוטר שנתיים לפני תום החוזה שלו. במשך 24 חודש ישב
בשווייץ וקיבל משכורת מלאה מן המפעל הישראלי.
ך דחיפה הראשונה להקמת מיפעלי הנייר בחדרה ניתנה אומנם מתוך חלום שהיה
מנהל מחלקת המשלוחים, דילנו, פוטר עם פיצויים של 10 אלפים ל״י! אחריו החשמלאי
( | לג׳וזף מייזר. התעשיין האמריקאי המיליונר היה ציוני דגול, אחד מעמודי התווך של
הראשי, אהרון פריפר, עם סכום דומה. ואילו למנהל החשבונות הראשי — שסירב
המגבית היהודית המאוחדת בארצות־הברית. יום אחד, ב־ , 1952 החליט למזג את שתי
לרדת מרצון לדרגת פקיד רגיל, כדי לפנות מקום לאחד מדוברי־האנגלית של ציון —
מעלותיו — התעשייתית והציונית — ולהפוך תעשיין ציוני. הקמת המיפעל נועדה להיות
הוצע סכום של 30 אלף לירות כפיצויים.
לא רק תרומה כספית חשובה לישראל, אלא גם הוכחה למשקיעים אחרים כי אפשר

לעשות ביזנס במדינה החדשה.
רק אגגלית
אותו זמן בדיוק ריחף רעיון דומה בחלל הכלכלה הישראלית. היה זה סולל בונח,
בראשותו של הלל דן, שחשב להקים מיפעל ישראלי לנייר. אנשי הקונצרן ההסתדרותי
^ ין זחחטא, אם מנהל כללי של מיפעל רוצה להקיף את עצמו באנשים הנראים
אף הטעימו כי יש בארץ מקום לשני מיפעלי נייר, הביאו לחיזוק טענותיהם את דוגמת
לו — בתנאי שהצוות החדש ייכיח את עצמו כיעיל. לרוע מולו של ציון, לא הצליח
שני בתי החרושת לצמיגים שהוקמו באותה תקופה. סולל בונח אף הזמין את השכונות
צוות דוברי האנגלית שלו השתלט על המיפעל הגדול, המעסיק כיום כ־ 600 פועלים.
בפינלנד, כה בטוח היה באישור הצעתו להקמת מיפעל.
הדבר הראשון שחיה בעוכריהם, היה שיגעון הגדלות שציון הכנים בקרב הסגל
המינהלי. המנהלים קיבלו מהמיסעל הלוואות לטוזח ארוך להקמת חוזילות, נסעו במכוניות
להשקעה בישראל הציגו את
אך המשקיעים האמריקאים התנגדו לכך.כתנאי ראשון
הדרישה שיוענק מעמד מונופוליסטי למיסעלם, וכי תוך עשר שנות קיומו הראשונות
של המיפעל, הוציאו סכומים גדולים על אירוח, נהנו מתוספות וממענקים גדולים.
לא יוקם מיסעל נוסף לגייר בארץ. הדבר אומנם לא נכתב בחוזה, אולם הוא הובטח
דברים אלה מקובלים כולם במיפעלים האמריקאים הגדולים. אך המיפעל החדרתי לא
יכול היה לשאת אותם. לא כל שכן — שלא בדומה למיסעלים האמריקאיים — כאשד
הלכה־למעשה. תנאי שני: לא ייובא נייר מתחרה מחוץ־לארץ, ללא אישורו של וד
הייצור היה הצד הצולע של המיפעל.
מיפעל האמריקאי. שר האוצר שכיהן אז, אליעזר קפלן המנוח, סבר כי עדיפה
ניבנה איסוא מיבנה מנופח ונוצץ, שינק לא מיעילות הייצור אלא מפרוסקציה כלכלית
השקעה זרה על כל מאמץ של הון מקומי. הוא גם לא רצה לפגוע במייזר ובשותפו
בחלונות הגבוהים של הממשלה. הוצאות המינהלה — והביזבוזים למיניהם — לא
העיקרי — המיליונר ׳ האיטלקי אסטורה מאיר— שנימנו על התורמים הכבדים לקרנות
הדאיגו את ציון. הוא ידע שתמיד תוכל הנהלת המיפעל להשיג ממשרד המיסחר
השנור השונות. התנאים התקבלו והקמת המיפעל נכנסה לשלב ביצוע.
והתעשיה העלאה נוספת במחיר הנייר. כך שבכל סוף שנת עסקים אפשר חיה לסמוך
בין יוזמי המיפעל החדש נמנתה גם החברח הכלכלית לארץ־ישראל, חגרת־גג של
שהמאזן יראה יתרה חיובית. וזה — על חשבון הצרכן הישראלי, שנאלץ לשלם עבור
משקיעים אמריקאיים, המקימה והמנהלת מיפעלים שונים בארץ. ראשי החברה הכלכלית,
הנייר המקומי הרבה יותר מאשר עבור נייר ייבוא בעל איכות גבוהה יותר.
בהשגחה על המיפעל החדש.
בהיותם מעורים יחסית בארץ, האמינו כי תהיה להם יד
אופיינית להלו־רוח זה היא העובדה, שהשפה הרשמית היחידה במיפעל החדרתי היא
הם ביקשו, איפוא, למנות מומחה שוייצי לייצור נייר כאחראי להקמת המיפעל וניהולו.
חשפה האנגלית. למרות שלמעלה מ־ס/״ 90 של העובדים והמנהלים דוברים עברית, מתנהלים
אך מייזר התנגד לכך. היה לו כבר מועמד משלו: רוברט זד. ציון, אחד מעובדי מיסעלי
החשבונות, השיחות וההתכתבות באנגלית. לא פעם קרה ש ספקים הגישו חשבונות
הנייר שלו בארצות־הברית.
כיום אפשר לקבוע במידה רבה של בטחון, כי פינויו של ציון מיח אחד מגורמים
• אחיו שד בעד חארץ נרשום שוקן.
העיקריים להידרדרות המיפעל במשך שמונת השנים שחלפו שאז.

מפעלי ניו אמויקאיים ־ ישוארים״ בחווה
בעברית. הם נתבקשו להגיש חשבונות חדשים — באנגלית.
ההתנשאות של. השיכבה המינהלית, דוברת־האנגלית, גרמה למרירות ולהתנגשויות לא
מעטות. פעם אף היכר, קאסון פועל ישראלי, נאלץ לאחר מכן להתנצל בכתב על לוח
המודעות. ציון ביקש לרפא את המצב, שכר פסיכולוג מיוחד שידריך את המנהלים ביחסי
עבירה. הוא הובא מארצות־הברית, כמובן. הוא שוכן תחילה במלון אנדיה, עבר לאחר
מכן למלון אספור בנתניה. מדי בוקר היה המיפעל שוכר מונית מיוחדת, שתסיעו
ממלונו לחדרה. משכורתו והוצאותיו של הפסיכולוג לשנה אחת 24 :אלף לירות.

סלאפסטיק הוליוודי

ן* שלגים הראשונים של קיום המיפעל, ניתן היה עדיין להתגבר על מיגרעות אלה.
^ ה מי פעל היה עדיין קסן (כ־ 200 עובדים) וההנהלה יכלה להשתלט עליו, ואף לראות
רווחים. מתוך אמונה בעתיד המיפעל, החליטו בעלי המניות להשקיע בו עוד 12 מיליון
דולאר ולהרחיבו.
התקציב שנקבע מראש לביצוע עבודות ההרחבה — מלבד המכונות והציוד — היד,
800 אלף לירות. כאשר הסתיימו העבודות, הגיע הסכום לשני מיליון לירות. יחד עם
המכונות והציוד, נקבע תקציב של 10 מיליון דולאר. למעשה הסתכם בקרוב ל־ 14 מיליון.
כי אם עד אז נהנתה רק קבוצה קטנה של מנהלים מן השפע חסר־הפיקוח, נתנה ההרחבה
הזדמנות למאות אנשים להתעשר.
דבר אחד בלבד היה איכפת לציון: שהעבודה תסתיים במועד שנקבע. למען הרושם
הציב במיפעל לוח ענק, שהכריז מדי יום על הימים שנותרו עד לסיום העבודה.
מה שקרה בשטח המיפעל בחודשי ההרחבה דומה יותר לסצינה מטורפת של סלאפסטיק
הוליוודי 900 .פועלים הועסקו בשתי משמרות 12 ,שעות למשמרת. מכוניות התרוצצו,
פועלים צעקו, מנופים סירטרו 50 .איש היו אחראים לטיאטוא בלבד.
כל אחד ידע כי מספר זה מנופח. העבודה בוצעה על־ידי קבלנים, אשר שכרו
בעצמם אח הפועלים. את שכר הפועלים שילם המיפעל לקבלן, לפי מספר הפועלים
שהעסיק. אחד הקבלנים עשה הסכם עם הפועלים, ניכה מכל אחד חמש לירות ליום. לכן כדאי
היה לו להביא מספר גדול ככל האפשר של פועלים.

חכדה:

ך * פעלתכוח ־ עבורה עצום כזה דורשת תיכנון מדוקדק. ואילו הרחבת מיפעל
( | הנייר נעשתה ללא תיאום מדוקדק בביצוע. כך קרה, למשל, שמיבניס הוקמו
במקומות הלא־נכונים או בזמן הלא־נכון, כאשר עוד היה צורך לבצע עבודות־הכנה
בשטח. חדר־האוכל, למשל, ניבנה שלוש פעמים; המרפאה ארבע פעמים. לצידי הכביש
המוביל לשפת הים בחדרה אפשר לראות עד היום עיי ההריסות של מיבנים אלה.
כמובן, שהדבר הצריך משאיות. הן נשכרו לעבודה יומית. הנהגים שהו במיפעל 18
שעות ליממה, לפעמים, מבלי שיהיה להם מה לעשות. לפחות אחד מהם נראה צובע
את משאיתו, באין לו עבודה אחרת. וזה — בתשלום מלא ויפה עבורו ועבור מכוניתו.
לאזהרותיהם של עובדי המפעל הוותיקים, שהתריעו על חוסר התועלת והתכנון, לא
שם איש לב.
בא יום התיפעול. מיד הסתבר כי האזהרות היו מוצדקות. מנועים שלא הוצבו נכון,
נשרפו והיה צורך להחליף את כל מערכת החשמל. כאשר הופעלה מכונת הנייר לנסיון,
נתגלה לפתע כי כלי־עבודה, מפתחות ופטישים נשארו בצינורות הקיטור, גרמו נזקים
למכונות. רשתות מכונות הנייר, שלא היו מחוזקות כהלכה למקומן, התמוטטו והוצאו
מכלל שימוש. מחיר הרשת האחת: אלפיים דולאר. שלושה שעונים נמצאו שבורים והיה
צורך להביא שעונים חדשים במטוס מגרמניה. במקלחות העובדים הועבר קו חשמל גלוי
בגובה ראשו של אדם. היה צורך להעתיקו מחדש.
היה חשש כי ידיים שצברו חזחים פנטסטיים במשך ההרחבה היו מעוניינות בהמשך
העבודה. כאשר הועלתה בפני ציון האפשרות כי אמנם נעשתה כאן חבלה, השיב
ביהירות :״לא יתכן שיקרה דבר כזה במפעל שלי!״
כה משוכנע היה ציון ברמה הגבוהה של העבודות, שהוא אף שילם בונוסים ביד
רחבה על יעול. מכונת גיהוץ להברקת נייר, למשל, הורכבה במחצית הזמן שנקבע לכך.
על יעול זה שולם בונוס של שלושת אלפים ל״י. כאשר הגיע המומחה הגרמני, קבע
כי המכונה עומדת עקום. היא פורקה והוקמה מחדש.
היו גם גניבות פשוטות. מחסן ההרחבה הכיל רכוש ביותר ממיליון לירות. לפתע, עם
סיום העבודה, הסתבר כי המחסן נשאר כמעט ריק. כלי־עבודהיקרים נעלמו במאות.
כיצד קרה הדבר? בחפזונו לראות את העבודה מסתיימת, הורה המהנדס הקבוע ריים
למחסנאי -לתת למנהלי־העבודה כל הדרוש להם, וכי עליו לאפשר להם כניסה
חופשית למחסן. אלה נהגו לשלוח את פועליהם, שתבעו שירות מהיר מחוץ
לתור. לעתים קרובות לא הספיק המחסנאי לרשום את הכלים שהוא עצמו מסר — לא
כל שכן כלים שנלקחו מבלי ידיעתו.
לא חסר גם מיקרה משעשע. אחד מעובדי המיפעל הובא לדין על גניבה. הוא לא
הואשם בגניבת משהו מתוך המחסן, חלילה, אלא בכך שגנב את עצם שער הברזל של
המחסן. קבע השופט החדרתי, יוסף מרגלית :״הוכח שבמפעל היה אי־סדר רציני בקשר
לשמירה על הציוד. הנאשם הוציא שער ברזל, שהוא חפץ גדול ובולט, ללא אישור
הוצאה של המיפעל, דרך השער הראשי אין ספק שמצב זה תרם הרבה לתוצאות.״

,,מי פעלהטעות ״
** אשר הו ש ל מו סיף־סוף עבודות־ההרחבה, עמדו במיפעל שתי מכונות לייצור
נייר. החדשה יותד נועדה לייצר סוגי נייר עדינים, שלא הופקו מקודם. סוגים אלה
כדאיים יותר מנייר העתון או הקראפט. אולם התברר כי המכונה החדשה אינה מסוגלת

ציור זה מראה את החלק הראשון משלבי־הייצור
הרכים של מיפעל התאית החדרתי.
משמאל נכנם הקש, שהוא החומר חגלמי, אל

בי מציון תצא תורה. כך האמינו בעלי המיפעל, במנותם את
רוברט וו. ציון כמנהל. ציון (אמצע) מדגים תירס ישראלי, ממנו
קיווה להפיק תאית, כטכס כניסת החכרה לכורסת ניו־יורק.
לייצר סוגים אלה. היה מי שאמר שאשם בכך אותו טרומן קאסון, וכעבור זמן אף פוטר.
אולם גם אז לא יצרה המכונה את הסוגים המבוקשים.
כי היא פשוט לא נועדה לכך. באין ברירה, כדי שלא תעמוד מושבתת, הופעלה בייצור
הסוגים הבלתי־משתלמים.
האחראי הבלעדי לבחירת קניית המכונה: רוברם ציון, שנסע לגרמניה ורכש אותה מבלי
להיוועץ עם איש מאנשי המיפעל.
נוסף לזאת: אם ציון ואנשיו היו מסוגלים להשתלט על המיפעל הקטן, הרי אחרי
ההרחבה שוב לא יכלו להשתלט על המימדים החדשים.
מכל מקום, התנשא עתה מיפעל גדול לתפארת. למיפעל כזה דרוש גם מיפעל תאית
משלו. התאית היא חומר הגלם המוכנס למכונת הנייר, והיא מופקת מחומרים שונים
בארצות שונות. הסתבר כי מחיר התאית שהמיפעל ייבא מחוץ־לארץ שווה כמעט למחיר
הנייר המוגמר בחו״ל. על כן, החסכון האמיתי במטבע זר יתממש רק עם החלפת התאית
הזרה בתאית מתוצרת מקומית. תאית זו אפשר לייצר, בין השאר, מקני תירם, או
מקש. שני חומרים אלה ניתנים לגידול בארץ בקלות, כך שאם יוקם מיפעל לייצור תאית
לא תארוב לו סכנה של שיתוק מפאת מחסור בחומר גלם. הוחלט איפוא להקים מיפעל
לתאית. ליתר בטחון אף החלה הנהלת המיפעל בהכנת מלאי גדול של קש, לקראת היום
בו יחל המיפעל המתוכנן בפעולתו. עובד המפעל, דויד שלי, נשלח לבולגריה לקנות קש.
כי באותו זמן שררה בצורת בארץ והיה ספק אם תימצא כל הכמות הדרושה בישראל.
הוא חתם על חוזה להספקה סדירה של קש בולגרי, ובקיץ 1959 הגיע המשלוח הראשון
של 4000 טון. במרוצת הזמן, יחד עם הקש המקומי, הגיעה הכמות ל־ 20 אלף טון.
החזקת 20 אלף טון קש אינה בעיה קלה. החומר הדליק סודר במתבנים גבוהים,
כשממטרות מתיזות עליו מים כדי להקטין את סכנת ההתלקחות. בסך הכל עלה הקש
מיליון וחצי לירות ישראליות; ועוד חצי מיליון לירות הושקעו בחומרים כימיים,
שיהיו דרושים לעיבוד הקש. על כל המצבור האדיר הזה שמרו באורח קבע 30 פועלים —
דבר שלא מנע דליקה בקיץ האחרון.
כך קרה, שכאשר הונחה אבן היסוד של מיפעל התאית, ביוני אשתקד, היו כבר
מובטחים כל הנתונים הראשוניים להצלחתו. מאז כבר הושקעו בו חמישה מיליון לירות,
וכולם קוראים לו ״מיפעל הטעות״ .כי המיפלצת התעשייתית האדירה שהוקמה, אינה
מסוגלת לייצר תאית.

קש לטובע

ן* טעות היתה הנדסית, והיא כולה מונחת על שכמו של ציון. הוא תיבנן את
ן | הקמת המיפעל והוא פיקח לבדו על העבודה. משהסתיימה בניית המיפעל, הסתבר
שנעשתה שורה ארוכה של שגיאות הנדסיות יסודיות, שלא איפשרו הפעלתו. הסתבר, למשל,
כי מערכת להגשת וגריסת החומר הגלמי נבנתה לפי שתי שיטות מנוגדות. שיטה
אחת בנויה על כך, שאל מכונות הגריסה, ההופכות את הקש לתאית, מגיע הקש יבש,
בחבילות• שיטה אחרת מובילה את הקש, אחרי שרוסק, בתעלות מים אל המגרסות.
בחדרה נבנו מכונות גריסה לקש יבש, בעוד הקש עצמו הובל למכונות בתעלת
מים. הוא הגיע רטוב אל המכונות, סתם את צינורות המעבר.
(המשך בעמוד ) 17

תעלת המים המובילה אותו למגרסה. אחת
השגיאות של התיבנון, ששיתקו מיפעל זה
עוד בטרם הופעל, היתח העברת הקש דרך

תעלת־־המים, בעוד שמכונת הגריסה וצינורות
העיבוד תובכנו על־ידי יצרניהם לקבל
קש, או חומר גלמי מתאים אחר, כשהוא יבש.

תצפית

ב מ דינ ה

כ? הזכויות ׳מסודות

בראלים ומפא״י תהיה התנגדות מפלגת השלטון לתת לליב־
• הסיכה העיקרית לפשלון המו״ט הקואליציוני כץ הלי־ראלים
תיקים חשוכים אפילו מדרגה שניה. הליבראלים, שהיו
מוכנים אולי להבי! את התנגדות מפא״י לביטוח בריאות ממלכתי, לא יוכלו
להשלים עם העובדה שגם לאחר ויתורם על התיקים החשובים ביותר,
כגון אוצר וחוץ, אין ספא״י מוכנה לתת להם את תיק המסחר־והתעשיה.
הליבראלים מוכנים להיכנס לממשלה בכל מחיר.
• המימשל הצבאי לאיבוטל. מפלגות
עניין זה על מזבח רדיפתם אחר תיקים בקואליציה

הארבע כבר הקריבו
החדשה. לכן הוקפאה

הצעת־החוק שיביא לביטול המימשל עד להקמת הממשלה החדשה, ששותפיה
יתחייבו מראש בפני מפא״י שלא לתת יד לפירוק. מצב
ידי

שורה

תחבולות־כזב,

בהסכמתמפא״י.

בין

השאר

״חקירת כל הענין מחדש כדי לבדוק את האפשרות לביטול
על תוכניות־פיתוח גראנדיוזיות ברחוב הערבי.

• נסיונות הריאורגניזציה בגופים הצעירים של המפלגות
אחדות העבודה הוציאה נציגה מוועדת הצעירים הבינמפלגתית וחיסלה
אותה, ניסו גם פעילים במפלגה הליבראלית להעביר את מזכיר הצעירים

(המשך מעמוד )7
מיצו אותו בימי הפרשה. אך גם אשכול
וגם בן־גוריון הסכימו כי יקהו, בסופו
של דבר, את הגרור הזול ביותר, יהיה מי
שיהיה.
כך חזרה המדינה למחזה הרגיל שלה
משנים עברו: בשוק המפלגות נערך מקח־ומימכר
על כסאות, על תיקים, על תקציבים.
העקרונות הוזכרו רק דרך אגב, לצורך
הסוואה. איש לא התייחס אליהם עוד ברצינות.
דפיקה
עצמית. אחת התוצאות של
מצב זה היתד, שתנועת החרות יצאה שוב
מן המישחק. למעשה דפקה את עצמה.
בשעתו הצביעה עם מפא״י בכנסת, כדי
להוכיח למועדון־הארבע שאי־אפשר להסתדר
בלעדיה. אך ברגע שמועדון־הארבע
נשבר (בין השאר גם כתוצאה מאותה
הצבעה) ,הפכה חרות מיותרת לגמרי. ב ך
גוריון לא רצה בה, ורעיון ניר ירד מן

הפעיל מתפקידו.

• סיעת חרות
תעלה בכנסת את
עניין הכומר הגרמני,
שביקר בבתי־ספר
שונים בירושלים
והטיף להתקרבות יהו־דית־גרמנית.

קרוב לוודאי
שסולל-בונה תקבל
את בניין עיריית
תל״אביב בככר מלבי
ישראל, למרות ההתנגדות
הצבורית העזה,
ולמרות שהמחיר
של מולל בונה יקר
בחצי מליון לירות מהמחיר
אותו הציעה
חברה פרטית. יקבעו למעשה
את העליין נו־תני־הכסף,
האחים מאיר
ואייזיק וולפסון, המממ
חידון
התנ״ך

נים את הבנייה ושית־מכו,
כנראה, דווקא בי
חברה ההסתדרותית.

וו הספר

• נוף איזור התחנה
המרכזית בתל
אביב ישנה לגמרי
את פרצופו
אחרי שחברת החשמל
נכנסה לעסקי בנייה. המגרש הגדול של החברה, מול התחנה, יחוסל כולו,
מלבד פינה קטנה, ובשטח ייבנו חמשה בניני מגורים בני 11 קומות כל
אחד. חלק מהמיבנים יוקדש למשרדים וחלק יהיה מיועד למגורים.

• מיפעלי הנייר של חדרה יקבלו הלוואה ממשלתית,
לגיבוש חובותיהם קצרי־המועד. החברה ביקשה מהאוצר הלמאה
בסך ארבעה מיליון לירות, מתוך הבטחה לגייס שיני מיליונים נוספים ממקורותיח
היא. האוצר, שהדליף ידיעות כאילו אינו מוכן לאשר שום הלוואה, נכנס
| | למעשה למיקוח עם נציגי החברה על נובה הסכום שהוא מוכן לאשר. תביעתו;
שהחברה תגייס שלוש ה מיליון ל״י, והוא עצמו ילווה את שלושת המיליונים
• הכפר אכזיב ישוב לחדשות. הפעם יהיה זה בעקבות מלחמה,
העומדת לפרוץ בין המתיישב הוותיק אלי אביבי לבין מועדון הים־התיכון
הצרפתי. על אף שנחתם חודה בין השניים, בתחילת השנה, מתגבשת אצל
הצרפתים הדיעה כי קיום אכסנייתו של אביבי מהווה כביכול אחד הגורמים
העיקריים לכך, שלמועדונם יצא שם כמקום לציד נשים צרפתיות. על־ידי פורצי-
גדר ישראליים. לא מן הנמנע שהצרפתים יפעילו _לחץ בבד אצל השלטונות,
לסילוקו של אביבי.
• דיון מעניין עלול להתפתח בבית המשפט העליון עם קבלת
תשובתו של שר המסחר והתעשייה לצו על תינאי שניתן נגדו השבוע. מורך־
הדין שמואל פישלב תבע משר המסחר והתעשייה להפעיל את סמכותו כדי
לשבור את קארטל הצמיגים שמשון־אליאנם. שר המסחר ביקש במכתב ׳התשובה
מפישלב ״שלא ילמד אותו^מה לעשות״ .בהסתמכו על פסק־דין קודם של בית
הדין העליון, הנודף בשר־הפניס על סירובו להיענות לפנית עורך־דין, ביקש
פישלב לנזוף בשר על תשובתו זו ולחייב אותו להפעיל את סמכותו.

• צפה לתקלות בשטח חילופי האמנים בין צרפת לישראל.
השגרירות •הצרפתית בישראל חוקרת עתה שערוריח בקשר להבאתה של
הזמרת הצרפתיה הידועה

לוסיין_בואייח לארץ.

אמרגניה של

זמרת

הפקירו אותה לחלוטין, השאירו אותה חסרת פרוטה ללא יכולת לחזור
לארצה. יתכן שצרפת תדרוש שמוסדות ממלכתיים יערבו לאמרגלים המביאים
אמנים מצרפת לארץ.

ראה אותן מנפנפות מחלונותיהן, לעבר
הדירה העליונה שבבית הגדול. ממרפסת
הדירה היתמר עשן שחור. אזניו של זנו
אף קלטו קול מקפיא־דם: בכי של ילד
שבקע מתוך הדירה הבוערת.
דלת הדירה היתד, נעולה. זנו ( )47 אימץ
את שריריו, ובמכה אדירה בכתפו פרץ את
הדלת. לנגד עיניו, על סף חדר השינה,
עמד ראובן אליאן בן החמש ומירר בבכי.
משני צדיו בערו הוילונות והאש אף החלה
חורכת את נעליו.
זנו נטל את הילד בזרועותיו, הוציאו
מחוץ לדירה הבוערת תוך קריאת ״מים!
מים!״ השכנים שהתאספו עזרו לו לכבות
הדליקה, לפני שהספיקה לכלות את

כל הרהיטים. דניאל, בינתיים, עמד בוהה
לנוכח ההמולה שכמעט הסתיימה במותו.
צו החובה. אותו בוקר עזבוהו הוריו
לבדו בדירה. האב יצא לעבודתו והאם
לשוק. הילד, שהגיע ארצה עם הוריו לפני
שלושה חודשים מאירופה, התרוצץ בדירה,
חיטט במגירות שמתחת לבירת הגז, מצא
שם קופסת גפרורים. הוא החל משחק
באש, הצית בלא משים שיירי צמר־גפן
שהיו מונחים בדלי הצעצועים שלו. כשד,־
דליפולט־הלהבות בידו, עבר מחלק אחד
של הדירה לשני, הבעיר בדרכו את מצעי
המיטה ואת הוילונות.
לולא הופיע זנו במיקרה על אופניו,
היתד, האש מתפשטת לכל פינות הדיח־.,
סיפר זנו :״איך ששמעתי אותו בוכה וראיתי
את העשן, הבנתי מה קרה. הבנתי
שכל שניה יכולה לעלות בחייו. לא חשבתי
על שום דבר, חוץ מזה שיש שם ילד.״
רפאל זנו, יליד אפלו שבאלג׳יריה, הספיק
לשרת שלוש שנים בחיל הפרשים הצרפתי,
מהן שנתיים בחזית איטליה במלחמת
העולם. אולם הוא אינו זוכר כי מימיו
עשה מעשה הירואי בלתי־רגיל. גם כאשר
נמנה על סגל המדריכים במחנה עולים
בצרפת, ואחר־כך עלה ארצה ב־ , 1952 אינו
זוכר כי הצטיין בפעולה מיוחדת .״תמיד
פעלתי לפי צו החובה,״ הסביר.
רק הפעם דחף אותו משהו אל מעבר
לצו החובה. דחף פנימי זה הציל את חייו
של ראובן הקטן.

הפרק. אמר בן־גוריון: כיום אין חרות
פאשיסטית, אך אם ניתן לה חלק בשלטון
ונמסור לה עמדות בצבא ובמשטרה, היא
עלולה לחזור לסורה. ולהיות שוב פאשיס־טית.
אמנם,
גם השבוע לא פג לגמרי ירח־הדבש
החרותי־מפא״יי. חרות העלתה בכנסת
את שאלת הפליטים הערביים — ועזרה
בכך לבן־גוריון. הלה מסר הצהרה קיצו נית
ביותר נגד החזרת הפליטים, חזר בו
מכל ההבטחות שהבטיח — בחצי פה, ובלי
כודנה לקיימן — לנשיא קנדי. שוב הוכח
כי גם השוביניסט הקיצוני ביותר אינו
זקוק לחרות — בן־גוריון מוכן תמיד לעלות
על בגין.
אולם גם בן־גוריון הועמד הפעם בצל.
כי לפתע נתגלה מדינאי שוביניסטי יותר
מבן־גוריון ומבגין גם יחד. היה זה אדם
בלתי־צפוי: יזהר הררי, נציג המפלגה שביקשה
בבחירות האחרונות את קולות
הבוחרים בשם רעיונותיו של נחום גולדמן.
הררי, ששם מזמן את עינו בתיק שר־החוץ,
ביקש להוכיח בדרך זו לכת הבטחוניסטית
כי הוא יהיה נוח לה יותר מגולדה מאיר.
אולם מפא״י שוב לא חלמה עוד לתת
לליברלים — או לכל מפלגה אחרת —
תיק חשוב כלשהו, ובוודאי לא את תיק
החוץ. המחירים בשוק ירדו.

מעשי מיכת
• ר ד כיו יז ד הי-ו ת
דממת צהרים היתד, נסוכה על קרית־מלאכי,
העיירה השקטה בדרך לבאר־שבע.
רפאל זנו, מנהל מחלקת הקליטה של מועצת
פ עלי קרית־מלאכי, רכב על אופני־לעבר
הבניין התלת־קומתי, בו מרוכזים
העולים החדשים שהגיעו מקרוב לקריה.
לפתע שמע צווחות של נשים. משהתקרב

כל המשתתפים בחידון התנ״ך הבינלאומי
האחרון ייצגו מדינות. רק אחד מהם
ייצג חבל בלתי־עצמאי. היה זה נציגה של
וולט.
מאחר שבריטניה לא היתד, מיוצגת בתחרות,
עורר הדבר תמיהה רבה. מדוע הופיע
האיש בשם וזלס, ולא בשם הממלכה המאוחדת
כולה?
התשובה לכך ניתנה השבוע לכתב ישראלי,
שניסה למשש את הדופק בבי.ביסי.
הלונדוני. השיב לו דובר, שלא רצה בפיר־סום
שמו :״אתם יכולים לשחק עם התנ״ך.
זה עניין שלכם. אך אנחנו מכבדים את
התנ״ך יותר מדי מכדי שנהפכו נושא לחידונים.
אצלנו אין גם חידון שקספיר!״
מסתבר כי ישראל אמנם פנתה לבריטניה,
ביקשה את השתתפותה. אולם הבריטים
סירבו בפירוש. הם השאירו את החידונים
לעם הספר.
חיות עזם דפר
האת

מבומגה
הפילה, ג׳ינג׳י הקוף וסלים
נמר של גן־החיות בתל־אביב, קיבלו
שמותיהם ללא גינונים מיוחדים. עובדי
החיות העניקו להם את השמות כחלק
השיגרה היומיומית.
השבוע חל חידוש. היד, זה כאשר נודע
על קבלתם של פילה בת שנתיים־וחצי ושל
שני שימפנזים בגן־החיות. ידיעה קצרה
בידיעות אחרונות מסרה כי הנהלת הגן
החליטה על עריכת תחרות ציבורית, למציאת
שמות מתאימים לחיות החדשות. הידיעה
הועתקה על־ידי רוב העתונים.
המופתעים העיקריים למיקרא הידיעה היו
חברי הנהלת גן־הו־זיות. הם לא ידעו דבר
על ההחלטה שהם עצמם הכריזו, כביטל,
על עריכת תחרות. אולם הם לא כעסו על
הידיעה חסרת־השחר. להיפר. הרעיון מצא
חן בעיניהם, והם החליטו לאמצו ולהכריז
רשמית על עריכת תחרות ציבורית למציאת
שמות לחיות החדשות.
זמולנז הזח 1268

ט־דויקו שוברט. מלביש הוסיכוח, מצי ג
אובנת־ חורו ומחלוון על הישואריוות
** כרק א ד!כ ה. הגשם פסק. פגישה
(״ז אבודה. סקאנדאל! חיכיתי לך. כפי
שאתה אוהב אותי. לפני המראה. אל
תשאלני. אני ביישנית. אשר. מ ,זרה. נולדה
לאהבה. עוד מעט אעוף כפרפר. בכבלי
התשוקה. כמו בסיפור. אוריינט אקספרס.
הפלירט הראשון. הפיתוי הגדול — למענו.
מ־ 5עד .7דפיקות לב. גלים קצרים —
למענך. השועל השחור. אמור לי מדוע. רק
למשחק? להתראות מחר. לילה ללא ירח.
היפהפיה האלמונית.
לא נכון. זה לא דיומא. זאת לא מאדאם
רקמייה, זה לא פרץ סמולנסקין, וזאת
לא משוגעת. זאת התוכניה של ויצ״ו.
ואלה שמות 28 דגמים מתוך 60 דגמים,
אותם לבשו ארבע דוגמניות איטלקיות ב־שרתון
במוצאי־שבת.
זאת היתד, הגאלה; השגריר האיטלקי
נתן לה את החסות וויצ״ו לקחה את ההכנסות.
וזה חייב, כמובן. כולם היו שם.
התזמורת, המלצרים, הגימי לוי, מיסיס
אקינטולה, אשתו של הצ׳יף, הסגל הדיפלומטי
והקוסמסיקאית סוזי. רק איש רזה
אחד לא בא. שוברט: האיש שבזכותו התקיים
הערב, שדגמיו סחטו תשואות ושהוא
הדיור הרשמי של איטליה.
״אני באמת מצטער שאיחרתי *,אמר
האיש הזה למחרת, בשרתון* ,אבל פרינסס
סוראייה לא נתנה לי לעזוב את רומא.
היא רגילה למדוד את השמלות רק בנוכחותי.
זה פרינציפ ואני מכבד אותו.״
,הפרינסם לא יכלה להתאפק עד שתחזור?״

לא. פרינסם סוראייה מיהרה מאד
לפאריז, לתחרות כדורגל. היא הלא לא

תר לו אטמוספירה מאושרת. הוא התחיל
עם כובעים, א,זר כך ירד לשמלות, ועשה
^ ס 1 0ג
הוא מולטו סימפאטיקו. מעשן נאציודאל
סופר, תמיד מגולח, ומאופר מ צלח יותר
מהדוגמניות שלו. שפתון חום על השפתיים
שלו צובע את העיניים בהזדמנויות חגיגיות.
והציפורניים 4818811 ^ ,מ ס מעו
ררות קנאה אצל נשים. יש לו בעיות
כלשהן עם השערות שעדיין לא נשרו לו,
מה שגוזל ממנו זמן יקר בסידור. אבל
הוא פיתח סיסטמה אינדיבידואלית. מעביר
את השערות במאוזן מאחור, מאוזן
אחת לשנייה. לפנים, נותן לשערות הקלושות
להתארך מאד, מעביר אותן מספר
פעמים על הגולגולת ונותן להן צורה של
תלתל במרכז המצח. צבועות כמובן. יש
לו מבעת, צמיד, שעון — הכל על יד
אחד. הוא לובש מכנסיים ואלרגי ליופי.
דרושים לו 20 ימים להכנת קולקצייה
חדשה. הוא זקוק להשראה, הוא אומר,
ולכן נוסע בלילה בקאדילאק שלו. גם את
השמלות הוא מתכנן בלילה, לפי שירים
נאפוליטנים או קונצרט של שופן.
*שוברט לא טוב?״
*בהחלט, בהחלט. גם הוא רומנטי. אבל
הוא לא קרוב שלי. הוא אוסטרי.״

המרגלים הסאדיפטיים
ך* *א היכר בעצמו את שמות הדג

י מים שנראו בשראתון, סיפר בענווה,
וכבר יודע מהי אופנת הקיץ. מהי? אם־
פוסיבילה. רק לא זה.
יש לו המון אויבים אכזרים. כל מיני
מרגלים סאדיסטיים מנסים לגנוב ממנו

לדלןלן * ך מגולח למשעי, מאופר ומסורק, שפתיו
\ 1 /! 11ך) ף 1ך 1
צבועות בשפתון ׳החום האהוב עליו.
11111

הציפורניים משוחות בלאק שקוף, ועל היד טבעת יהלום וצמיד כבד; הראש שטוף בחום.
הוא הכיר פעם — זאת אשתו.
״בכלל,״ הוא אומר ,״היא עשתה לי
צרות. היא אוהבת פרוות, אני אוהב יהלומים.
לא הגענו לידי הבנה.״
מדוע רק הגברים מלבישים את הנשים?
.הם מכירים את האשה מבחינה אנטומית
יותר ממנה, לא?״
זהו שוברם. איש סקסוניה, חניך איטליה
עם סימפטומיים מזרחיים. כזאת היתד, גם
התצוגה שלו. הקווים העיקריים שאולים

הו רס מסתכלות!
יכולה להופיע שם עם שמלה מהחודש
שעבר*.
אלוהים, וודאי שלא! וכך היא מדדה
לפניו והוא הואיל להביט 12 .אלף דולאר.

הוא נשאל מה הזמינה הפרינסם* .יש
לה מחרוזת חדשה והיא ביקשה שנתאים לזה
שמלת ערב. אשה נחמדה מאד. את החשבון
אני שולח לה פעם בשנה. אולי
תבוא בשנה הבאה לישראל.״

חום עד השפתיים, ככקשה
איש המניאטדרי׳הזה מכניס הר

1בה מיליונים לקופה האיטלקית. יש לו
מה שקוראים דמיון, ויש לו בכיס את לולו־בריג׳ידה,
לורן, הדוכסית מווינדזור, באר־דו,
ודומות. הוא נולד בארמון סקסוניה
שבגרמניה לפני חמישים שנים ומשהו. הורים
אכזריים העניקו לו שם ארוך. אמיליו
פרדריקו שוברט. הוא מעיד על עצמו שהי
אידה
על המחוור

סודות. הוא חי בפחד נורא פעמיים בשנה.
בממלכה בת 280 העובדים, פעילה
מערכת הגנה ושירות ביון מפותח* .יש
לכן אני
שמלותשהעיקר בהן הפרטים,
גוזר אותן ורק בלילה האחרון, לפני האני
גומר אותן. את אורך התצוגה,
שמלה,
למשל, אני משאיר ללילה האחרון.
״יש לי שירות ריגול וצוזת בלשים
פרטי, השומר אחרי לקוחות חשודים. גם
לבדים יש לי שיטה. אני קונה בדים בעצומות
ברומא. אחר כך אני כמויות זורק אותם. הם רק משמשים הסוואה. את
הבדים האמיתיים לתצוגה אני חוטף ברגע
האחרון. אחד מאנשי נשלח בעילום שם
למילאנו. אחד לפלורנץ, אחד לוונצייה,
אחד לרומא והמוכרים אינם יודעים למי
הם מוכרים. כך אני מסדר את כולם.״
שוברט מתפלא מאד מדוע אין לו אף
לקוחה ישראלית. זה לא יקר. שמלת בוקר
עולה רק מ־ 200 עד 300 דולאר. ערב מ־
500 דולאר. הקליינטית הגרועה ביותר ש

פרוות נוסרייח, ותחתיו שנזלה בצבע זבדוגמה זהים.

מ־ . 1910 מפאריז המתחרה, אין מה לדבר.
אבל שוברט הראה גם את הטעם האישי
המזרחי שלו, שלא הלהיב. זה התבטא בבדי
תחרה ספרדיים, בנוצות בת־היענה והמירא־בו,
בברוקאדים עשירים וכבדים, בשמלות
רקומות זהב, במעילים עם ציורים על הבטנה.
העקבים היו נמוכים, העגילים קרעו
את האוזניים והצבעים האהובים שלו הם
שחור־לבן.

גמד בין הרגליים
ך עכשיו, חמש הדוגמניות שלו. הן בי
סדר גמור על המסלול, מרחוק. יודעות
ללכת, מתמסרות במומחיות לצלמים. שום
בעיות. מקרוב נעלמת האידיליה. הן גדולות
מדי. אולי סינמסקופיות. עוד מעט
תצרח מהן המאמא האיטלקית. הקרסוליים
של כולן עבות. גם המותניים. והעור יכול
היה להיות יותר טוב.

שנייה ער חגג

נח צולמה על גג מלון שראתון, עבור יונזן־חדשות איטלקי.

אין מה להשוות עם הדוגמניות הצרפתיות
הדקיקות, השבירות שביקרו כאן בשנה שעברה.
שוברט, לידן, אינו אלא גמד מ ך •
רר־רחמים בין הרגלים הקיקלופיות.
כולן, ח־ץ מרוז׳יקה היוגוסלבית, פוטמו
על מהרת המקרונים. כולן רווקות, בריאות,
רוצות להתחתן עם קצת כסף, לעשות
הרבה באמביני ולדחוף להם פיצה.
הנה מרי־לואיז ריספולי. מרי־לואיז היא
חלומו של כל גבר קצר־ראייה 59 .ק״ג
על 173ס״מ, לדבריה, ונראית כפול. עכשיו
היא ערמונית. עם הדנה רובינשטיין
היא מאדונה של רפאל. בלי הקוסמטיקה
מזכירות פניה סימני פיסוק. מקף קטן: פה.
שני פסיקים: עיניים. לובשת מחוך אבל
חברים אומרים לה שזה מיותר, מתוודה
מרי־לואיז.
ישנה גם גבריאלה בראזילי, בת ה־ ,21שעם
כמה ניתוחים קלים יכלה להיות יפה.
הולכת ביום ראשון לכנסיה, ואוהבת רומאנים
על אהבה ועל החיים. המעודנת
והתרבותית מכולן — זו סוניה רודל, בת
ה־ .28 למדה מדעים קלאסיים, למדה להנות
ממוקאטה ופוגה של באך, קראה ספריות
שלמות וראתה שהכל הבל הבלים, לבשה
ריסים מלאכותיים ונהיתה דוגמנית. היא
ואידה אמנדלוף, הפלאטינה בת ה־25׳ עובדות
קבועות של שוברם. אידה ראתה את
אכסודוס ברומא. באמת סרט יפה מאוד,
פול דומן גברי מאוד, וגם ארץ ישראל
יפה מאוד. גם אמריקה, היא חושבת.
מיקרה עצוב היא רוריקה בוריסלאבצ׳יק
היוגוסלאבית. הקומוניסטים הרגו את אביה
ו א חי ה.

ו ד שו

או ת ה.

התורשהמ רנו ל ה.

שו ם

הכל ולחפש בעל חדש. עוד מעט הלא
תאחר את הרכבת. אבל מאיפה, לעזאזל,
מוצאים זמן לזד״ אה?

וקחי הבאלט של וחיקואווס הם קוסמים על הבמה, א ו בחיים הס

ך* יכל התרבות טבע באוירה של קס־
* 1מים. מוסיקה שמיימית, תלבושות מעולם
האגדה, דמויות מתוך חלומות פיוטיים
— ומעל הכל: התנועה. התנועה
המושלמת, חסרת הרבב; הרמוניה של מחול
בתנועתם של עשרות רקדנים על הבמה,
וירטואוזיות של כמה מגדולי הרקדנים
בעולם. להקת הבאלט הבינלאומית של המרקיז
דה קואוזס הציגה את הבאלט המעולה
והנפלא ביותר שהוצג אי־פעם בישראל.
מעבר למסכים, בצידי הבמה, במסדרונות
הארוכים, במזנון ובתאי ההלבשה של השחקנים,
שררה אווירה אחרת לגמרי. שם
הפכו הפיות, האצילים, האבירים והנסיכות
לבני־אדם של בשר ודם, שיצירת האשליה
על הבמה היא מלאכת יומם האפורה. הקהל
שבאולם לא ראה אותם ממתינים דקות
ארוכות, לפני שיצטרכו לקפוץ אל הבמה
לדקה או שתיים. הוא לא ראה אותם עומדים
בצידי הבמה, בין קלעים וזרקורים,
נאנקים תחת משא התלבושות המפוארות,
מזיעים מתחת לאיפור הכבד ולפיאות הנכריות,
ומתרגלים במרץ את כל שרירי גופם.
מאחורי הקלעים נעלם כל הזוהר, וגאוני
המחול הופכים לאנשים רגילים. סרג׳ גולו־בין
הגדול, המרחף ומסתחרר על הבמה
כיצור מעולם אחר, יושב על ספסל ליד
המזנון, רגליו שלובות זו על זו ומסביבו
חצי תריסר רקדנים ורקדניות בתלבושות
של סינים או רוסים. סרג׳ גולובין מרוכז
מאוד. הוא מתבונן בכפות הידיים של חבריו
ללהקה, חושב חושב ולבסוף אומר את
פסוקו. הוא מנחש את העתיד לפי חווי
כף היד. לא עתיד רחוק, לא פתרון בעיות
אהבה או עושר. מדי ערב הוא יושב כך
ומנחש לחבריו כיצד יצליחו בהופעתם על
הבמה. והם מאמינים לכל מילה מדבריו

]יחוש

סרג״ נולובין, כוכב חלה־קח,
מנחש לחברות־ו את
עתידן לפי תוי נפות ידיהן, לפני ההופעה.

כשם

שמאמין

בהם אפילו

הוא

עצמו.

מיליונים על תחביב
*1רגע נפתחת דלת חדר־ההלבשה של
/נערות המקהלה. הן יושבות מול המראות
ונופשות, מעורטלות. הן צמוקות ודקות,
עד שאחד מאנשי מכבי־האש המסתובבים
במקום אינו יכול שלא להפליט :״למי
ששוקלת יותר משלושים קילו, לא נותנים
לעלות על הבמה.׳׳
בקצה השני, ליד חדר ההלבשה של נערי
המקהלה — כולם נערי חמד שאינם מגלים
עניין מיוחד בנערות היפהפיות הסובבות
אותם — מתרתחת ביאטרי׳ף קונצ׳לו. לראשה
כובע נוצות ענקי. עוד רגע תצטרך
לעלות על הבמה והיא אינה יכולה למצוא
את נעלי הבאלט שלה. היא מחטטת בשק
ענקי, גדוש נעלי בלרינות, אולם אינה מצליחה
למצוא זוג לפי מידתה — רק נעליים
בודדות. רקדן ערום־למחצה מתגייס לעזרה.
הוא מריק את השק. מאה נעלי בלרינות
נשפכות על הרצפה. הזוג הראשון שהוא
מרים מתאים לרקדנית.
אולם אם מתרחשת פה ושם תקלה או
שתיים, הרי הכל פועל בדייקנות מיכנית
כמעט. אין צפיה של התרגשות ואין רטט
מאימת הקהל. הם רגילים לכל. כי להקת
הבאלט של המרקיז דה קואווס, אציל פורטוגלי
שנשא את נכדתו של ג׳ון רוקפלר
לאשר, והוציא עשרות של מיליונים על
להקת באלט משלו, כתחביב פרטי, היא
עולם מיוחד במינו. זה עולם של אנשים
בני תריסר לאומים שונים, בעלי רקע שונה.
מאחד אותם דבר אחד בלבד: שהקדישו
את חייהם לבאלט.

ת־רגור

ברחבי ארצות־הברית, הם נישאו
ניקולאי הוא בנו של פסנתרן
היגר לארצות־הברית בתקופת
״אבי הכניס אותי לבאלט כשו
תשע. לגמרי לא חיבבתי את זה.
שאוהב באלם בגיל כזה, במקור*.
חבריו. כדי ללכת לשיעורים הי
לעזוב כל יום את בית־הספר ו
לפני גמר הלימודים. הילדים לא
אני הולך אבל לבסוף גילו את
לא הפסיקו לצחוק על חשבוני״.
עוד לפני 15 שנה הופיע בג
המרקיז, כשזה רק נוסד, בתור
הבמה, במשך השבועיים שהלהקו
בניו־יורק. הוא עשה את הקרי
דרך הופעות במחזות מוסיקליים
יצא לאירופה, הצטרף לבאלט ש
פטי בפאריס, הופיע כרקדן אור
הלאומי של פרו ואחר־כך הצטרך
פסטיבל באלט.
דפנה דאל הגיעה לשם מקצב׳

הם אינם דומים לשום תיאטרון או לכל
להקת באלט אחרת. בתיאטרון, או בלהקות
אחרות, חיים האמנים את חייהם הפרטיים,
עובדים יחד, והעבודה המשותפת עושה
מהם חבורה אחת, מגובשת פחות או יותר.
60 רקדני הבאלט של המרקיז דה קואווס
הם אנשים חסרי בית. אין להם כמעט קשר
לדבר אחר חוץ מהלהקה שלהם. הם כמו
חבורת צוענים הנודדים על פני ארצות
תבל. די להציץ בלוח ההופעות של הלהקה
כדי להבין זאת: השבוע — ישראל; בעוד
שבועיים — המבורג; אחר־כך — רומא,
טורינו, ונציה: אחר־כך — קופנהגן.
למרות זאת אינם משפחה אחת. יש
ביניהם חברות וחבורות, יש כאלה שאינם
מתרועעים עם איש, יש מעמדות ומרחקים.
כשיגיעו למקום כלשהו, לעולם לא יגורו
יחד.

בת המהנדס

ך* באלט הבינלאומי של המרקיז דה
1י קואזזס אינו רק רודולף נורייב, הרקדן
הרוסי, שנמלט באורח דרמתי מארצו, או
רוזלה הייטאוור, הפרימה בלרינה של הלהקה.
זהו אוסף של חלומות, שגעונות,
תחביבים, רעיונות וכשרונות — בני־אדם.
יש בלהקה ארבעה זוגות נשואים. אחד
מהם הוא זוג הרקדנים ניקולאי פוליג׳אנקו
ודפנה דאל. הוא הכוכב השלישי בלהקה,
היא — הבולטת שבבלרינות הקור דה
באלט. סיפורם הוא אולי ההמחשה הטובה
ביותר למהותה של להקת באלט זו.
ניקולאי ,׳ גבר שחור עיניים ויפה תואר
( ,)31 פגש את דפנה הבלונדית ובעלת העיניים
הכחולות בלונדון פסטיבל באלט.
לפני שבע שנים, בעת שלהקה זו סיירה

מאחורי הקלעים מאמנות הבל־רינות
את אבריהן לקראת ח*
עליה על הבמה, כדי שתוכלנה לרקוד בנושר מלא.

הבורח

החתול והציפוו־

יפות ביותר שהועלו אי־פעם על במה, מוזוונחות סאחו

מ ! מ תוך נדי מהומת־ההתחלה, אי;
רודולף נורייב, ה־
] ! 1X11* 1ריגה את נעלי• הריקוד שלח,
רקדן הרוסי שברח
..מלהקתו, בשיחה עס מי.א. ארבבעבח איר_ז1ג..טתאים-אמר -בשק בעלי חריקו-ד -של

העולם. אביה היה מהנדס מכרות זהב
בקניה. הוא נהרג במלחמת חבש אנגלי ואמה נשארה בניירובי. אבל כאשר החליטה
דפנה שהבאלט הוא העתיד שלה, יצאה
בתום המלחמה לאנגליד״ השתלמה שם והצטרפה
ללונדון פסטיבל באלט. את ירח
הדבש בילו בקניה, שם ערכו רסיטל באלט
קלאסי, הראשון שנערך שם אי־פעם.

לזו.
,ש־זפכה. בן ילד
־;.עם צריך שעה לאו ומאז

טיסן
תלוי בכית

:על פיעה שלו
דוזיי, לאגד באלם
ונדון

שהם מגיעים למקום כלשהו, אין
(• .בני הזוג פולג׳נקו מתערבים עם שאר
הלהקה. הם בוחרים מקום מבודד, חברי לרוב בדירה פרטית, ומחפשים מיד את הרחוב
הראשי במקום .״אתה רואה את הרחוב
הראשי, את המסעדות, את החנויות
ואת האנשים, ותופס מיד את האווירה והאופי
המיוחדים למקום.״
תוך חצי שעה הם יכולים לארוז את כל

שהריקוד הוא כל חייהם, אפשר למצוא
בנקל אה אותה נקודה רגישה המעידה על
מה שחכר בחייהם.
ניקולאי, אדם חכם ומעמיק בהרבה מן
הממוצע המקובל בין הרקדנים, מתרגש
כשהוא מדבר על תחביב הנעורים שלו:
בניית טיסנים ודגמי מטוסים .״כשהייתי
סטודנט, בניתי טיסן שמוטת כנפיו היתד
שני מטרים. תיכננתי אותו בעצמי. אבל עד
היום לא היתה לי כל הזדמנות נא־תה
להטיסו.״
במקום להטיס טיסנים, מרחף עתה ניקו־לאי
בעצמו באוויר. אבל בתוככי נשמת־הוא
מחפש את הקשר לקרקע. אפשר למצוא
אצלו תמיד, בכל מסעותיו, ספרים
עבי־כרס מלאים שירטוטים וחישובים מסובכים
— ספרי ארכיטקטורה. זה התחביב
הגדול ביותר שלו, לו הוא מקדיש את ומני
הפנוי.
הוא לא למד אדריכלות מעולם. אבל בגלל

שהשתלם בנושא זה בעצמו .״אני יודע עכשיו
לתכנן כבר כל דבר, מבריכת־שחייה
ועד חדר אמבטיה. אני מעריץ גדול של
פרנק לויד. ביחוד אני מוקסם מההרמיניה
של מיקום הבתים ש לו
ואז מוציא ניקולאי פולג׳נקו תמונה ארו-
כה־ארוכה. חוף ים, שורת עצי דקלים. נוף
טרופי .״זוהי האדמה שלנו במומבסה שבקניה.
קנינו אותה לפני שלוש שנים. כאן
נבנה את הבית שלנו.״
דפנה מתבוננת בתמונה ושוגעת בחלומות
:״כשלא נוכל לרקוד יותר, נשכב בשמש
ונשתזף. אני אוהבת אקלים חם. אינני
יכולה לחיות בלי השמש. אולי נפתח שם
גם בית־ספר לבאלט.״

ד הבאלם היפה־צגות
הבאלט ה־הקלעים.
הבעיה

אינה אמנותית דווקא — אלא תזונתית: ויכוח על טיבו של האוכל ביש־אל.
אותה שעה מסירה חברתם הבלרינה (למעלה משמאל) את גרבי הצמר מעל
קרסוליה הדקים, אך החזקים, שנועדו לחמם את הפרקים העדינים.

במסיכוו

תלבושת הפאר מתוך
חבאלס הסהרורית,
חיא אחת מתלבושות הלחקה המרחיבות.

מור הואי

גשפיה בביאריץ

הלהקה כולה מרחף עדיין צילו
1* 1של המרקיז דה קואווס, שנפטר השנה
בגיל .75״הוא היה אדם נפלא, נדיב מאוד.

שתיים מנערות ה-
באלם מכינות עצמך
בעזרת צוות ׳עוזרים לעלות ...על הבמה.

ן 7ך ניקולאי פילנ׳נקו
| | 1 111 ודפנה דאל•• •זוג י
על הבמה. ובחייהם הפרטיים.

לא היה איכפת לו כלל מה שחושבים עליו
שאומרים עליו,״ מספר ניקולאי.
ומה
״תמיד ניסה להעלות באלטים חדשים, שאיש
לא היה חולם להעלותם. היו לו ברפרטואר
מאות באלטים. יום אחד תחליט
שהלהקה תחיל לעבוד על באלט חדש, גרוע
מאוד. בא אליו אחד מחבריו, ראה מה
שהוא עושה ואמר, .מדוע אתה מעלה דבר
איום כזהי׳ ובצרפתית הוסיף, :סה לה
מרד!׳ השיב לו המרקיז, :אולי זה מרד,
אבל זה מרד שלי!׳
״היה לו הכל בלהקה שלו, מהגרוע ביותר
ועד הטוב ביותר. כל גדולי הרקדנים
בעולם רקדו בלהקה שלו. יום אחד ערך את
אותה נשפיה מפוארת בביאריץ שעלתה לו
מאה אלף דולר. העתונים זעמו איך אפשר
להוציא סכום כזה על מסיבה אחת, בעוד
אנשים גוועים ברעב. אבל כזה היה המרקיז.
שריד אחרון לדור שאיננו עוד.״
דפנה וניקולאי הגיעו ללהקתו של המרקיז
בצורה מקורית .״הופענו בלימה שבפרו.
ביום שהגענו לשם, עזבה את המקום
הבלרינה נאטלי קוסובסקה, שיצאה לניו־יורק
להצטרף ללהקתו של המרקיז. ביקשנו
ממנה שתאמר לו שאנו רוצים להצטרף
ללהקתו. כשהגענו לניו־יורק, הזמין אותנו
המרקיז לשתות כוס תה עמו. ישבנו איתו
חצי שעה ודיברנו על כל דבר שבעולם,
רק לא על הצטרפותנו ללהקה. בסוף השיחה,
כשעמדנו להיפרד מבלי להזכיר את
העניין הזה, אמר המרקיז בפשטות :״האם
אתם יכולים להיכנס מחר למשרד לחתום
על החוזה?׳ ״
וכך בונים עתה ניקולאי ודפנה את חיי
הנשואים שלהם במסגרת הופעות הריקוד
המשותפות של הלהקה. אבל הם נשרפים
בלהט התמסרותם לאמנות זו, בניגוד לרקאחרים
מרגישים זאת ניקולאי ודפנה דנים היטב .״החיים של הרקדן הם מוגבלים,״
אמר ניקולאי פולג׳נקו ,״הם מוגבלים לשנות
החיים הספורות של הכושר. שלא כאמן
אחר, אין הרקדן יכול להמשיך ב־אמנותו
עד אין־סוף. הגוף מתבלה במהירות
במקצוע זה והדרך היחידה להישמר,
כדי להאריך שנים אלה היא, מלבד אימונים
תמידיים ומפרכים, לעשות כל דבר בהגיון,
לחשוב על כל דבר שעושים. ודברים שהאדם
הממוצע הם טבעיים ובאים עבוד מאליהם — הרקדן צריך לחשוב עליהם
היטב לפני שהוא עושה אותם.״

א מ שז

עו כה ואתת הארץ ונו ]׳צנים וא]₪ים שר
תיאטרון ויו בעקבות *׳•ג״
מקצועה •צד הגברת וורן(הבימה)
הוא המחזה השני ברציפות• המועלה על
במת התיאטרון הלא. מי, שמוסר־ההשכל
שלו הוא: טוב להיות נערה הגונה ועניה
מאשר יצאנית עשירה. לנוכח הסתערות־ימצה
זו של המקצוע העתיק, עשוי היה
להתעורר הרושם שמצבן המוסרי של נערות
ישראל התדרדר עד כדי כך, שהתיאטרון
הלאומי מצא לו לחובה להתמסר להצלתן.
אלא שג׳יג׳י הצרפתיה והגברת יורן
הבריטית גוייסו להציל — את קופת?[בימה.
מקצועה של הגברת יורן הוא ניהול
בתי־בושת. דבר זה נעלם מידיעת בתה ויוי
(זהרירה חריפאי) ,הרוכשת השכלה באוניברסיטה
בכספי אמה.
אלא שיום אחד מגלה ויוי במה באמת
עוסקת אמה (אלישבע מיכאלי) .תהילה
אינה מוכנה לקבל אותה בתור אם, אולם
כשהאם מסבירה לה כיצד בכל זאת דוחפים
תנאי החיים למקצוע כזה, רואה אותה
ויוי באור חדש.
הפתרון השלישי. אותה שעה עצמה
ניצבת ויוי בפני בעיה הדומה לבעיה
שהיתר, לאמה. מוטל עליה לבחור בין חיי
עוני לצידו של בן־כומר שהיא אוהבת
(יוסי בנאי) ,לבין חיי עושר ושפע כאשת
חיקו של סיר קרופטם (שמואל רודנסקי),
זקן בהמי השותף לעסקי הבושת הבינלאומיים
של אמה.
ויוי המסכנה בוחרת בדרך שלישית. היא
מחליטה להתנזר מכסף, מבעל ומאם, לעמוד
ברשות עצמה ולעבוד כפקידה.
כאשר פירסם ג׳ורג׳ ברנארד שאו מחזה
זה בטידרת המחזות הבלתי נעימים שלו,
לפני כ־ 65 שנה, נחשב צעדה של ויוי
לצעד נועז ובלתי־רגיל, מעין כסירה במוסכמות
החברה. כי נוסף להיותו מבריק
במיטב המסורת של שאו, הטיף המחזה לשינוי
פני החברה.
הצרה היא שכיום לא רק שטיפוסים
מסוגה של הגברת ודרן הם נדירים והבעיות
הנובעות ממנה בלתי מציאותיות, אלא
שגם הפתרונות שנתן להן שאו מובנים
מאליהם. אולם יוסף כריסטוף, במאי המחיה׳
בחר להתיחם אליו בכובד ראש מופרז
וברצינות, כאילו באמת מדובר בבעיה
חובקת עולם.
אם למרות זאת ההצגה היא מוצלחת
ומהנה, הרי זה בזכות צוזת השחקנים
המתעלה הרבה מעל למחזה. אלישבע מי-
כאלי וזהרירה חריפאי, כאם ובתה, מתת-
רות זו בזו על תפקיד גיבורת ההצגה,
כששתיהן כובשות את הקהל בקרבן את
הדמויות הרחוקות אל ליבו. יוסי בנאי,
כצעיר הציני, זוהר בדמות שהוא מגלם.
ואילו רודנסקי, קלצ׳קין וקוטאי, מתרוממים
אף הם מעל לתפקידים שנועדו להם בעלילה.

ך* שקט ובצנעה קנה לו הסטריפטיז
2״ אחיזה בחיי הבידור של ישראל. לפני
שנתיים העזה נערה ישראלית להשיל לראשונה
את בגדיה בהופעה מלווה בצעדי
מחול במועדון לילה, ולהישאר לבסוף —
לשניה קלה — במה שנראה כעירום מלא
אבל בעצם היה רק ביקיני מינימאלי. הדבר
עורר סערה בקרב אניני־הטעם ושומרי־המוסר
המקצועיים. הצנזורה הישראלית
הסתערה אז במספריים שלופות על התופעה
החדשה, הקימה רעש רב בתובעה לדין
את בעלי המועדונים, שם נערכו הופעות
אלה.
אולם מרגע בו נולד הייצור החדש בישראל
שוב אי־אפשר היה לחסלו. כי למעשה,
אין שום חוק בארץ נגד הופעות חשפנות.
המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שעסק־ניה
רואם ,,משום מה, בחשפנות נגע המאיים
להשחית את המוסר הצבורי, יכלו רק
לסרב להעניק רשיונות להופעות מסוג זה.
ההופעות נערכו גם ללא רשיון. בעלי המועדונים
שילמו את הקנסות עבור הופעות
ללא רשיון והמשיכו להציג סטריפטיז ב־מועדוניהם.

ניטה

אמר שצרפת שולחת
לישראל רלז נטוקזו זוהי
ניסה, נציגת הסטרפטיז הצרפתית לישראל.

הופעת סטריפטיז במתכונת מקובלת:

השבוע נעשה צעד נוסף שהעמיק את
חדירת הסטריפטיז להווי המקומי. בפעם
הראשונה הובאה להופעות בארץ חשפנית
מקצועית מחויל. וכשהופיעה לראשונה ב־מועדון־הלילה
התל-אביב חינגא בר, התברר
לקהל הישראלי, זה שלא ראה הופעות
חשפנות בחו״ל, שכמעט אין קשר בין החשפנות
הישראלית שהוצגה עד כה לבין
החשפנות האמיתית. התברר לקהל, שחש־פנית
אינה רק אשר. המתפשטת כדי לגרות
את יצריו. כי בניגוד לחשפניות הישראליות
שהופעותיהן היו בדרך כלל מחוסרות טעם,
מגוחכות, אירוטיות ונטולות כל דמיון,
הציגה הצרפתיה חואניטה (״ניטה״) פרז
חשפנות במיטב מסורת הסטריפטיז הצר־

הפלמנקו הקלאסי מתהיל בלבוש
פתי, נעדרת וולגאריורר ומיועדת להבלטת
היופי של גוף האשה במקום גירוי יצרי
הגבר.

בידור
ש ־ רים מיז דיו ףשכנגד
כףשרה יוון הוא מופע שאורגן ב־מיוחד
לשם שיווקו לישראל. זהו מיצעד
כוכבים של זמריה ונגניה הפופולאריים ב־יותר
של יוזן, המגישים לקהל הישראלי את
השלאגרים שכבשו את יוזן.
הזמר היווני, שהיא תערובת מוזרה של
מוסיקה בעלת גוון מזרח־תיכוני ומיקצבים
של מוסיקת ריקודים מודרנית, הספיק לר־כוש
לו בישראל אוהדים רבים. גם אם הוא
נשמע לראשונה רגשני במידה מופרזת,
צורם וצעקני — הרי הוא מבטא בצורה
הטבעית ביותר את המנטאליות המיוחדת
של העם היוזני. אניני טעם יכולים לעקם
את אפם למשמע מוסיקה פופולרית זו, אך
אין בכך לשנות את העובדה שהמנסאליות
הישראלית דומה מאוד לזו של היוונים.
זוהי אולי הסיבה שהקהל הישראלי מקבל
את כוכבי הזמר היוזנים בצורה בלתי-
רגילה, כשם שלא זוכה לה שום אמן ישראלי•
למרות שאינו מבין את המילים, הנעימות
מדברות אל ליבו, מרנינות אותו
והוא מרגיש דחף לפזמם לעצמו. כי בעוד
שמוסיקה פופולרית ישראלית היא מצוזת
אנשים מלומדה, מושפעת מאלמנטים סלאביים
ומאפקטים פאסטוראליים מזוייפים,
שאין להם שום קשר למציאות הישראלית,
מבטאים היוזנים את עצמם בשירה בצורה
בימתית של זמרי ונגני יוון, שכמה מהם
הלבבית, הכנה והפשוטה ביותר.
• הראשון: ג׳יג׳י.

2דאמ;

נזקבלים ניטה זלואיס סבור הופעח של רבע שעה.
. 1 ? 0 /הם חוסכים כסף כשחלומס לפרוש מהופעות בעוד
*111י * 1 /
מספר שנים, לפתוח מועדון לילה משלחני ולגדל זוג ילדים, שיופיעו יחד כמוהם.

א מי תי

ף יטה מופיעה בשני קטעים קצרים,
!2ום שאפילו מעבידיה הישראליים סבורים
שהקהל לא יבין הצגת חשפנות שלימה.
קטע אחד, בו היא מופיעה לבד, הוא
סטריפטיז בסיסי למתחילים (בקרב הקהל
כמובן) .היא מופיעה בתלבושת ערב מפו ארת,
ותוך כדי ריקוד חושפת את גופה
שלב אחרי שלב. בקטע השני היא מופיעה
יחד עם בעלה, הגיטריסט הספרדי לואיס
אובידיה. זוהי כבר הצגה על רמה מתקדמת
יותר.
שניהם, הבעל ואשתו, מופיעים בתלבושת
צוענים ספרדית ופורטים על גיטרות. כש קצב
המנגינה גובר, יוצאת אניטה במחול
סוער, שבסופו היא נשארת על הבמה ללא
בגדיה.
״זהו ריקוד פלאטנקו קלאסי של ספרד.
הסטריפטיז נותן לו גוון מודרני,״ הסבירה
ניטה. אולם בעלה תיקן אותה מיד :״בעצם
לא הוסיפו לו שום דבר. כי ריקוד ה־פלאמנקו
של הצוענים ה א בדיוק כזה.
כשעולה האקסטזה של הרקדנים, גם הגבר
וגם האשד״ הם קורעים לעצמם את הבגדים.
אנחנו עושים את א, תו הדבר, רק קצת
יותר מעודן. הצוענים קורעים את הבגדים
ואחר כך תופרים א, תם מחדש. אם ניטה
היתד, צריכה לקנות שמלה כל פעם, היינו
פושטים את הרגל. אז היא תופרת את הקרעים
בתפרים קלים, כמו שחיים עושה
בשעת ניסוי הבגד. עד היום, אם תבואו
למאהל צוענים בסיביליה, בזמן חתונה,

ו ספנות חובבנית, מקומית־עתח נכנסה למעגל! הבידור הבינלאומי

זוהי ניטה

במשפחתי יש הרבה חייטים, חשבתי שזה
אותו דבר. לא חשבתי ברגע הראשון,
שהמדובר בדוגמנית עירום. אמרו שיקבלו
אותי רק בתנאי שאקבל אישור מתאים
לכך מהורי.
*חזרתי הביתה ומסרתי להורי את הנוסח
האלגנטי של המודעה המבקשת דוגמנית.
מרתי להם שאני צריכה להופיע בשמלות
מפוארות והם הרשו לי. חזרתי עם האישור
והתחלתי את הקאריירה הראשונה שלי
בסטריפסיז.
*זה נמשך שנה ורק אז עלה בדעת הורי
לבוא להופעה במולי! רוז׳ לראות מה אני
עושר* הם עשו שערוריה אבל ראו שאני
מאושרת, לכן השלימו עם זה. אילו רציתי
רציתי להישאר נערת מקהלה וסתם להופיע
מעורטלת, זאת לא היתר. בעיר* לא דרשו
ממני שם שום ובר מיוחד. יש לי גוף יפה
והופעה נאה, וזה הספיק. אבל אני לא
הסתפקתי בזה. חשבתי על הבמה כקאריי־רה
והתחלתי לקחת שיעורים פרטיים בריקוד,
יציבה, ריתמיקה. לאט לאט השתלטתי.
הגעתי לכך שהופעתי במספרים סולו
משלי. אני זוכרת מצויין את הופעת־היחיד
הראשונה שלי.

ניטה פתנשפוו לצליל התזמורת-תוו חיבוק עצמי ביישני וריקוד
טהורה. לואיס אביאדה ( )34 התחיל לנגן
בגיטארה לפני 26 שנה. אביו היה ניטא־ריסט
מפורסם במאדריד והוא שלימד את
לואיס לנגן. כשהיה לואיס בן שבע, נפצע
אביו בתאונה, זמן קצר לפני שהיה צריך
להופיע בפסטיבל מוסיקלי. האב עלה על
הבמה, התנצל והציג את המחליף שלו:
לואיס הקטן. במסעותיו כגיטאריסם הגיע
לואיס עד לארצות־הברית, שם הופיע תקופה
ממושכת בהופעות טלביזיה ובהצגות
הפירסומת של חברת ג׳נרל מוסורס. לפני
כשלוש שנים בא לבריסל, להשתתף בערב
גאלה של אמנים מארצות שונות. אחרי
ההופעה יצא לבלות בקברט. הוא פגש שם
את ניטה, אחרי שחזה בה עת הופיעה
כחשפנית על הבמה.

עירום ש? פיקאסו

הגיטאדהיז־ז ־־של הבעל -
׳א. בלווי

כשהפייסטר, נמשכת שבוע ימים, תראו
אותם שותים, משתכרים, מנגבים, שוברים
את הגיטארות שלהם וקורעים מעליהם את
הבגדים.״
ניטה י ולואיס מתייחסים אל הופעתם, שאת
קטעיה המורכבים והמעודנים יותר לא
ניתן להם להציג בארץ, כאל אמנות

ן יטה כת ה״ 23 היא יפהפיה אקזוטית,
^:עלת גוף חטוב כפסל. היא פאריסאית,
שנולדה להורים ממוצא ספרדי. היא התחילה
את הקאריירה בגיל 16 וזה היה
סקנדל גדול במשפחה. כולם רצו שאהיה
פקידה או משהו כזה.״
היא הספיקה לעבוד כפקידה חודש אחד
בדיוק, ואחר־כך ״בשביל להתנקם בכולם
— הלכתי להיות חשפנית. טיילתי יום
אחד בפיגאל וראיתי מודעה בכניסה למולן
רוד: מחפשים דוגמניות. מכיוזן ש־

*זה היה במסגרת כללית של רביו על ציורים
ידועים. כל בחורה הופיעה בתור
יצירה של צייר אחר. אני הופעתי כיצירה
של פיקאסו. הייתי לגמרי עירומה. הדביקו
עלי קטעים צבעוניים בכל מיני צורות.
הסתובבתי על הבמה בתנועות שונות,
שכולם יראו. אל תשאלו, הייתי נבוכה. לא
מפני שהייתי עירומה. לא! לא! רק בגלל
הקהל הזר, שישב לו מסביב והסתכל עלי
מכל צד.״

״סגטה מאדרה, עכבר:״
ך • מוכלהכנות במול-ן דוד שהגיעו
להוסעת־יחיד, החלה גם ניסה לחשוב
על הוסעה שכולה שלה. היא הכינה לעצמה
תוכנית. קנתה תלבושות, פנתה לאמרגן
שיארגן לה הופעות והתחילה לסייר ב־שוייץ,
אוסטריה ואיטליה, עד שהגיעה לבריסל
ולזרועותיו של לואיס.
כשנפגשו החליטו להופיע יחד. זמן ממושך
עבדו על התכנית. לואיס קנה לניטה
גיטארה, לימד אותה לנגן. שלושה חודשים
לא עבדו כלל. הם יכלו לקבל הופעות
בסתם מקומות קטנים, אך סירבו וחיכו
עד שהמספר שלהם יגיע לרמה גבוהה. אז
התקבלו לפול -ברג׳ר, שם הופיעו כארבעה
חדשים רצופים.
איך הגיעו לארץ? פשוט מאוד. :הסוכן
שלנו באירופה שאל, :מה דעתכם על ישראלי׳
היתה לנו הצעה להופעה במקום
אחר אבל ענינו: אפילו בלי כסף ניסע
לשם. שמענו תמיד על הארץ וחלמנו לבוא
הנה.״
.הקהל כאן מצויין,״ אמרה ניסה אחרי
ערב ההופעה הראשון שלה .״הוא מאזין
ומעריך מוסיקה. אני חושבת שגם אוהדים
מאוד נגינה על גיטארה.״
.כן,״ הוסיף לואיס. ,עד שאת מתחילה
להתפשט. אחר כך מתחילים להסתכל עלי

״הכי סימפטי היה להופיע באיטליה,״
אמרה ניטה ,״כשהופעתי לבדי אני מתכוונת.
כשהופעתי עם לואיס, גיליתי שהמקום
הפחות סימפטי להופיע בו היא איטליה.
זה טבעם של האיטלקים. כשאשר, לבדה,
זה פנטאסטי בשבילה. כשהיא מופיעה עם
גבר — לא רק הגבר לא מעניין אותם,
אפילו היא כבר לא מעניינת.״

-נשאזיסה שוכבת ער הארץ וגסידח את שדיר׳ נגריה

״באנגליה הקהל פלגמאטי,״ הוסיף לואיס,
״יושב כאילו בלע מטאטא. בצרפת משתעשעים
יותר. הקהל פשוט בא ליהנות ולא
איכפת לו בכלל שהשכן שישב לידו רואה
שהוא נהנה.״
עבודתם מצטמצמם לשתי שעות בלבד
— מחצות עד שתיים לפנות בוקר. הם
מאושרים בחיים אלה. רק דבר אחד לא
מצא חן בעיניהם בישראל. הם אימצו להם
במלון כלב קטן. יום אחד הניחו לפניו
אוכל! לפתע הופיע עכבר וסחב לכלב את
כל האוכל .״נתקפתי בהלה,״ סיפר לואיס.
״אני לא פוחד לא מאריה ולא מנמר, אבל
מעכבר — סנטה מאורה!״ זה עבר לו,
כנראה, בירושה מאמו. כשהיתה בהריון
קפץ עליה עכבר. כעבור חודש ילדה את
לואים.

32ן:ד?

מהא־די שע מאמעאלה־

לבנטינית

״האמנם הצכריות יפות?״ שאל לפני חודש, מעל עמודי ״העולם
הזה״ ,איש־ציכור ישראלי, שחתם כשם מיכאל אפידור. מאז התפתח
הוויכוח, הפך למעין כריקה יסודית של כל סדרי החכרה הישראליים.
השכוע נשמע, כפעם הראשונה, קול דתי כוויכוח זה. שמואל אכידור
( ,)35 עורף השכועון ״פנים אל פנים״ (שאינו קרוב של פותח הוויכוח,
מיכאל אכידור) ,כן ירושלים, שופך על הנושא אור מכיוון חדש לגמרי.
מאת

ש מו א ל

ך* צייר־הפפל יגאל תומרקין מנסה
? 1למצוא את המקור של כל עוקצי הצברית
— ביהדות. הוא אומר (העולם הזה
:)1254 הואיל וביהדות אין שום חוש ליופי,
והואיל והצברית היא בת היהדות —
כיצד תהיה הצברית יפה?
ברצוני לחלוק על שתי ההנחות גם
יחד. אין זה נכון כי ליהדות אין חוש
ליופי, ואין זה נכון כי הצברית היא,
מבחינה זו, בת היהדות. היא בת תערובת
של סגנונים שונים, אותם היא קולפת, על
פי רוב, באמצעות כלי שני, מכל עתוני־הנשים
בעולם גם יחד. ומבלי לבדוק אם
טוב לה הדבר או לאו, היא ממהרת לחקות
את כל הסגנונים בעת ובעונה אחת.
בלשון פשוטה קוראים לזה לבנטיניות.

הנכר אשם תמיד
ץ חילה לגבי היחס של היהדות ל!
1יופי. יתכן כי היהדות לא גילתה
ערנות לגבי יופי מאובן וסטאטי. אני
מוכן להסכים עם אותם הסבורים כי זוהי
תוצאה קיצונית של הדיברה ״לא תעשה
לך פסל וכל תמונה!״ אך לעומת זאת
רגישה היהדות מאד לגבי היופי החי. די
אם נזכיר אימרד, אחת בתלמוד (מסכת
יבמות) בה נאמר :״אשה יפה — אשרי
בעלה. מספר ימיו כפולים.״
נכון גם שהתלמוד שם לב בעיקר לאשר,
יפת־ר,עיניים, וקובע שאשר, שעיניה יפות,
אין גופה צריך בדיקה נוספת, וכך למדנו
במסכת תענית :״כלה, כל זמן שעיניה יפות,
אין כל גופה צריך בדיקה.״ לעומת זאת,
אולי יופתעו רבים לשמוע מה שקבעו
חכמינו במסכת כתובות :״כל אשד, שדדיה
גדולים משל חברותיה, הרי זה מום.״ נדמה
לי שמקורות אלה, שהם רק גרגירים
מתוך האסם הגדול, כבר מפריכים את
הדעה כי היהדות היא האשמה, כביכול,
בחוסר הטעם והיופי של הצברית.
לפני שנעבור לדבר על הצברית, כדאי

א ב־ דו ד

עוד להזכיר דבר־מה נוסף שכבר התלמוד
עומד עליו. בתלמוד נקבע במפורש בי
הגבר הוא הגורם לדמותה של האשה, לאופיר,
ולמהותה. וכה למדנו במסכת עבודה
זרה :״מעשה באשה אחת שנישאה לחבר
(היינו: תלמיד חכם) ,והיתר, קושרת לו
תפילין על־ידו( .היינו: היתד, משתתפת עמו
גם בחייו הרוחניים, ובאותן המצוות שאשה
פטורה מהן) .לאחר מכן נישאה למוכס,
והיתד, קושרת לו קשרי מוכסים על־ידו.״
פירוש הדבר: כשהבעל עוסק בדברים
נעלים, האשד, מתעלית עמו. וכשהבעל
ירוד, האשד, יורדת אחריו.
ולא זאת בלבד, אלא שחכמינו קבעו,
במסכת סוטה, כי חן אשד, אינו רק רכוש
שלה, אלא גם מביא חשיבות לבעלה. וזה
לשונם :״חן אשה על בעלה!״
וכשמגיעים לדבר על ד,צבריות, שוב יכול
אני להשתמש בדברי התלמוד, במסכת
קיזושין, ששם נאמר :״בחר רבי ישמעאל
ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות
מנוזלתן.״ הייתי מתקן ואומר: ה־צבריות
נאות הן, אלא שיצר־ד־,חיקויי, והריצה
אחרי פירכוס כחל ושרק, שאינו
שייך לתחומנו, מנוזלים אותה.

נערות ההרמון החדשות
< 1ויוון 111 1 11111111: 1׳ 1
ץ •,שחר ילדותה, מדכאים בארץ את

נשיותה של האשה. בבית־הספר המעורב
היא חייבת להתמודד עם הנערים,
להוכיח שהיא ג׳דעאית, ושהיא משתווה לבנים
מכל הבחינות. לאחר מכן באד, תנועת־הנוער,
ושוב צועדת החברה׳מנית בצדו
של החברה,׳מן.
לבסוף היא מתגייסת לצד,״ל, ואז היא
רוצה להיות נהגת הנוסעת במהירות של
120 קמ״ש, לעבור קורס צניחה, לצאת
לאמבושים, להוכיח את עצמה כמטילת
רימונים, להשתמש, בנשק חם. קולה נעשה
עבה, היא לומדת לתת פקודות.
רק אחרי כל התהליך הזה, כשבאמת מגיע

$ 4 0 3

חתונה יהודית כגרמניה״
״אין כל גופה צריך בבדיקה
זמנה להיות אשה, עולים מתהום הנשייה
השרידים האחרונים של הנשיות, ומופיעים
בצורה לא־טבעית, בגילויים שאינם בהתאם
לגילה. מיכאל אבידור עמד על צורת-
הדיבור של הצברית, האומרת :״מההההז
באממממת? אז מה נשמעעעעע?״ היא לא
אמרה זאת כשהיתה בת ,9והיא מתחילה
להגיד זאת כשהיא בת . 19 אז היא שמה
עליה את כל הפירכוס שהיא חסכה מעצמה
במשך השנים. עכשיו כל זה בא בבת אחת,
וממילא גם בהגזמה.
אז באה גם הריאקציה. היא מפסיקה
להתעניין בפוליטיקה. היא קוראת את ה־עתונות
הנחשלת על נסיכים וחלומות. גם
אין היא מוכנה עוד להשתתף בדאגות־פרנסה.
היא הופכת לאשת־ההרמון המודרנית
של רחוב דיזנגוף.

הדיידי כת העיירה

י־אפשר להכין את הצברית מבלי
לבחון היכן ואיך גדלה אמה, כי כל
בת מושפעת במידה ניכרת מדמות האם.
חלק ניכר מבין ד,צבריות הן בנות נשים
יהודיות, שגדלו וחיו בעיירות הקטנות
של מזרח אירופה; וחלק ניכר שני הן
בנות נשות־עיירה מצפון־אפריקה ותימן.
יש הבדל עצום בין בת הכפר והעיירה
לבין בת העיר והכרך.
בכפר לא היתד, תופרת מעולה. הכל
לבשו שמלות רחבות וחסרות־טעם, מבלי
לראות בזה פגם. בכפר גם לא היתר,
התחרות רבה כל כך, וממילא לא היה
צורך להתהדר בפירכוס. מספר הבנות התאים
למספר הבנים, וכל בת יכלה לבטוח
שתמצא בבוא היום את החתן שלה.
ההיפוך הגמור הוא בבת הכרך. הצברית,
בת האם העיירתית, כשהיא מגיעה
לכרך או לתרבות הנשית של הכרך, היא
כנופלת מאיגרא רמה לבירא עמיקתא,
ואולי להיפך. ראשה ממהר להסתחרר עליה,
והיא שוב עוברת מקיצוניות לקיצוניות,
ממהרת למדוד לעצמה את חידושי האופנה
הטריים ביותר, את התסרוקות הנועזות ביותר.
אין היא הופכת על״ידי כך לליידי
בת כרך, כי אם לדמות פורימית מגוחכת.
לעתים אני שם לב באיזו הפרזת יתרה
משתמשת צברית בסכין ובמזלג ליד שולחן
המסעדה ההדורה. איך היא יושבת מנופחת
כברוזז ליד השולחן, מרימה כתף
של ברוגז לעבר המלצר, גון פניה מתחלף,
מסמיק ומחוויה מסמיק ומחוויה וניכר
עליה כי קשה לה לבלוע.
התוצאה שוב ברורה: הבושה וד,חוצפה
מתחילות לשלוט בה בערבוביה. היא חשה
רגש נחיתות וחוסר־במחון בקרב גדולים
וחזקים ממנה, ומגלה יהירות וחוצפה במקום
שנדמה לה כי הסובבים אותה חלשים
וקטנים ממנה. לעומת האצילות האמיתית,
היודעת להיות אדיבה ותקיפה כאחת,
מגלה זו עצבנות שמופיעה בביטויים שונים,
אך כולם רחוקים מגינוני נימוס וחן.

מות האידשע מאמע

הכשרה צכרית כתל־אביב
״כל אשח שדדיה גדולים משל חברותיה

ולס ככל שאני מפליג בדברים, נדמה
£ל׳ כי בכלל חוטאים אנו בכך שאנו

מדברים על הצברית בצורה כוללת. מה
היא צברית? צעירה שנולדה בישראל או
בארץ־ישראל? או דמות המסמלת משהו?
שכן אם נאמר כי מקום־הלידה קובע,
נצטרך להביא בחשבון גם את בנות בית־יעקוב,
בני־ברק והיישוב הישן בירושלים,
שחן מיוחד חופף עליהן, ויש בהן מן האצילות
של ״בת ישראל כשרה״ או, בלשון
הפסוק ,״כל כבודה בת־מלך פנימה״.
היינו: יופייה של בת־מלך הוא פנימי,
וכל בת־ישראל בת־מלך היא.
ואם נאמר כי צברית היא טיפוס מיוחד
במינו( ,שיתכן גם כי נולדה ברומניה,
בהונגריה, במארוקו או בארגנטינה) ,והיא
קנתה לה את ר,״צבריות״ אחרי שהיטיבה
לרכוש השכלה בבתי־הספר הגבוהים של
רוואל וקליפורניה, תישאל בכלל השאלה:
היש דמות אחידה כזאת?
האמת היא כי גן הצברים שלנו, גידולים
רבים בו. יש פרי בשל, טעים
לחך ותאווה לעיניים (אם כי הוא הולך
ומושמד ככל שר,״ציביליזציה״ מוסיפה להשתולל
בגן ולהשתלט עליו) ,ויש בו
פרי־באושים, מחוספס קליפה וריק מתוכן.
נדמה לי שהתקנה היחידה למצב היא
שיחרור הצעירה הישראלית (ולאור האמור
לעיל, אני כבר נמנע מעתה מלכנותה צברית)
מרגש הגאווה והעליונות ד,ממלאה
אותה. נכון — היא הקימה את המדינה,
היא קיבצה גלויות, היא שיחררה מולדת,
היא ניצחה בסיני, אבל אין זה פותר אותה
מלהיות נימוסית, מלשקוד על הטעם הטוב
של הופעתה, ואף להיות קצת יהדותית.
עובדה היא כי במשך שנות הפזורה,
נוצרו קווים נשיים יהודיים: מבט נוגה במקצת,
פנים מעודנות ונוטות לקצת חיוורון, ארשת
של רצינות, נימוסים הנובעים מתוך צניעות,
וקצת־קצת לב ומחשבה.
אני עוקב לפעמים אם הצעירות הישראליות
מסוגלות לפרוס מכספן לעני. ולצערי
עלי לקבוע, כי לא פעם קורה ש־קבצן
עובר את כל השולחנות בחצר של
והאל, בשעה שעל השולחנות עומדות כוסות
גדושות של אייס־שוקו וטוטי־פרוטי,
ואף צעירה לא תטרח לפתוח את ארנקה
להושיט לו פרוטה. יודע אני כי הן עושות
זאת מטעמים אידיאולוגיים. השנוררות
מאוסה בעיניהן. אבל מדוע הן כל־כך
עקביות ובעלות מצפון דווקא בעניין זה?
יודע אני גם שחלק גדול, ואולי החלק
המכריע, של ד,צבריות בורח מעבודות וממקצועות
הומאניטריים, כמו מקצוע העובדות
הסוציאליות, האחיות, וכדומה( .הידוע,
למשל, שבבית־החולים למצורעים בירושלים
משרתות אחיות משבדיה, הבאות
הנה ממרחקים לטפל במצורעים שלנו?).
כל זה מוכיח עד כמה ברחה הבת בישראל,
זו המכנה עצמה צברית, מאותם
אוצרות שצברה למענה, דור אחר דור,
האידישע מאמע.
התלמוד אומר במדרש רבא, כי ״ארבע
מידות נאמרו בנשים: גרגרניות, צייתניות,
עצלניות וקנאיות.״ תמהני מניין הכיר
החכם התלמודי, שחי לפני כאלפיים שנה,
את הצברית.
* ציור של מוריץ אופנח״ס.

הנ״ר־ ה ש חור
(המשך מעמוד )8

לתקן את הברירה
אלא למיפעל
התאית.
מומחים, כמה

נעשו כל מיני נסיונות
מצב, אך לשוזא. לא היתד
נוטר את 120 הפועלים של
תיקון הטעות יעלה, לדעת
מיליונים לירות.
יתכן שלפני שנים אחדות לא היה סכום
זה מבהיל את הנהלת מיפעלי הנייר. אך
בשנתיים האחרונות גרמה שורת הכשלונות
והביזבוזים להחמרה רצינית במצבו הכספי
של המיפעל. הוא החל משלם בשטרות
ארוכי־טזזח, נזקק מדי פעם להלוואות חדשות,
שילם מאות אלפי לירות בריבית.
הוא אף היה קשור בתקרית בלתי־נעימה
בבורסה התל־אביבית.
מנהל המיפעל, רוברט ציון, השתדל להעמיד
פנים כי הכל בסדר אצלו, וכי אין
מפעלו נתון במשבר הרסני. לכן, כאשר
התקרב מועד חשלום הדיווידנדה, לפני שבעה
חודשים, שלח הודעה שיגרתית ליו״ר
ועד הבורסה לניירות ערך בתל־אביב, זיג־פריד
זאלהיימר, בה מסר כי חברתו תכריז
על דיודידנדה רבע־שנתית בסך 2.25 אגורות
על כל לירה. כעבור זמן קצר הודיע
ציון כי שינה את דעתו ואינו סבור שמצב
החברה מרשה. לשלם דיווידנדה בשנת
התקציב השוטפת. סך־הכל של דיווידנדה
זו 270 :אלף לירות — סכום פעוט, המשול
לקש. אבל גם קש נראה כעוגן הצלה
לטובע השוקע בערימה של קש.
בחוגי הבורסה רודחה הדעה כי, למעשה,
לא התכוון ציון מלכתחילה לשלם דיוזי־דנדה,
ושהודעתו לא היתד. אלא תכסיס
להעלאת שער המניות של המפעל בבורסה.
זאלהיימר הנרגז הרים את הטלפון, הודיע
לציון בחימר. שפוכה :״לא נרשה לך לעשות
דברים כאלה אצלנו!״ והמיסעל נאלץ
בכל זאת לשלם את הדיוזידגדה.

שינוי כ תוב ת -
הוזיווי הוז&וות אתכתב תו1 .זוזב?פז לה\־
ריפ פל כך ל 1זחר? ת תוזיווייגז פובועיינז
וזראפז. כדי לגוווזו פיכובינז בבופזלווז.

צעד ראשון?תיקון

א חיה זה המשבר האחרון. עם כל
יום גברו הקשיים הכספיים. הושקעו
אמנם 40 מיליון לירות בחברה, אך חלק
ניכר מהון זה שכב כאבן שאין לה הופכין
במיפעל התאית ובחומרי הגלם שהוכנו
למיפעל זה. ואילו המכונה החדשה היקרה
לא יכלה לייצר את סוגי הנייר שהיו מכניסים
רוזחים גדולים.
ג׳וזף מייזר, שראה את אגדתו הוורודה
הופכת באיטיות לחלום בלהות, ניסה למכור
את המיפעל. אך איש לא היה מוכן
להכניס דולאר בריא למיפעל חולה. לא
היתד, ברירה, איפוא, אלא לנסות תחילה
להבריאו. הוא כינס את מועצת המנהלים,
וזו החלה בודקת לראשונה את מצב ה־מיפעל
לפרטי פרטיו.
לפני כשבועיים חזר רוברט ו. ציון מחופשתו
השנתית בארצות־הברית. הוא הופיע
בפני מועצת המנהלים, לשמוע מה הצעדים
שהם מתכננים להבראת המיפעל. הם לא
יכלו עדיין לומר לו מה יהיו כל הצעדים.
אולם על צעד אחד הודיעו לו בו במקום:
ההחלטה לפטרו מתפקידו. האיש שפיטר
מומחים כד, רבים, נאלץ עתה להגיש את
התפטרותו שלו.
הם גם פנו למיכה שוקן, ביקשו ממנו
הצעה להבראת המיפעל. שוקן, המתכונן
להקים מיפעל גייר משלו, שייצר אותם
הסוגים הכדאיים שאין חדרה מסוגלת לייצר,
נענה לבקשתם. הוא הגיש שורה של הפלצות,
שלדעתו עשויות להבריא — במידת
האפשר — את המיפעל.
ההנהלה התלבטה אם לקבל את ההצעות.
בינתיים פנתה לשר האוצר בבקשה שילווה
לה ארבעה מיליון לירות לקונסולידציה של
חובות דחוסים. שר האוצר, שזה עתה הטיל
מילוזה לקליטת עליה, התחמק מתשובה.
אפשר להניח כי המנהלים ימצאו את
המיליונים הדרושים להצלת מיפעלם משיתוק
מוחלט. אולם גם אז תמשיך לעמוד
השאלה: האם יצליח אי״סעם המיפעל החדרתי
לייצר נייר באיכות ובמחירים של
חו״ל. התשובה הוודאית היא: לא. כי מעולם
לא יוכל מיפעל זה להתחרות במיפעלי-
הענק של שוודיד״ למשל, הממוקמים בקיר־בת
יערות והמייצרים סוג אחד של נייר,
בכמויות אדירות.
מתכנני המיפעל ידעו זאת. על כן טעותם
הראשונה היא גם הטעות שתהיה בעוכרי
מיפעלם גם בעתיד: הם לא היו צריכים
לייצר נייר עתון וקראפט, למשל, כי אם
להתרכז על סוגים עדינים יותר, פחות
המוניים. הם קנו את המכונות המאלצות
אותם לייצר דווקא את סוגי הנייר הבלתי-
משתלמים, לא רק להם, אלא גם לכלכלה
הישראלית.
טעות זו אי־אפשר לתקן, מבלי לפרק את
המיפעל הקיים ולהקים אחר במקומו.
חעולם חוח

1268

לכל עקרות הבית
עקרות בית, אספו עטיפות סינטבון, הסבון ללא סבון
להדחת כלים, לכביסה ולנקיון הבית. תמורת כל 6
עטיפות סינטבון (כפולות או רגילות) יקבלו ילדיכן
ממחטה נאה וצבעונית מתוך הסיפור ״החתול במגפיים״
.שלחו את העטיפות למפיצי סינטבון, תל־אביב,
רח׳ הגדוד העברי ,23 ותקבלו את הממחטה בדואר.

המשתמשות כסיר *ודו

״*אלקטרו״
מהדגם תישן
ניתנת עתה האפשרית להתקין
תמורת תשלום מינימלי.

-״משגיח* -

שסתום הבטחון הנוסף
שאינו נסתם לעולם.

כובסמנקהומצחצח הכל יותר טוב
כשר. תוצרת נקה תוצרת איכות
*רשום או־קיי

להופיע בסרט מוסיקאלי גרמני. היא גם
עומדת לערוך בטלביזיה השוויצית תוכנית
של חצי שעה על סיפור חייה. בתוכנית,
בה תדגים באמצעות שירים את הקאריירה
שלה, ילוד אותה מקהלה ולהקת ריקודים
הד״ר מ־טח פאגו, בעלה של עליזה
פאגו שנידונה למאסר עולם על רצח
פולה אליעז, לא היה מוכן להמשיך להיות
נשוי לאשר, היושבת בכלא. השבוע החלה
להתברר תביעתו לגירושין. פרקליטה של
עליזה, עורך־הדין אלישע שינבוים, הודיע
שעליזה תסכים לגט, בתנאי שהבעל יחזיר
לה את הדירה, את בגדיה ואת הכסף שהביאה
לו כנדוניה.

עזאםה זו ע ם

אנשים
פ־נו רפאנו
דויד כן־גוריון נזכר השבוע לפרוע
לבתו גאולה כן*אדיעזד חוב ישן
עבור תעלול שעשתה לו לפני 38 שנה.
סיפר ביג׳י :״ב־ 1923 נאמתי בקולנוע עדן
בתל־אביב על מסעי ברוסיה. האולם היה
כה מלא עד שראיתי אפילו את גליקסון,
עורך הארץ, עומד בחוץ. התחלתי להרצות
דברים רציניים, כבדים, לפתע כל הקהל
פורץ בצחוק רם. חשבתי: אולי אמרתי
דברים טפשיים, ואולי משהו לא בסדר
בלבו שי ...מסתבר שגאולה, בתי בת ה־,5
עמדה מאחורי וחיקחה בלי בושה את תנועות
ידי בשעת דיבורי.״ העונש של האב
לבתו — תוך כדי סיפור גילה את גילה
המדוייק השופט המחוזי הד״ר
יוסף לאם, לא יכול היה להתאפק בשעת
משחק הכדורגל בין נבחרות ישראל ואיטליה׳
ירד ממושבו ביציע, סילק בתוקף
סמכ! תו כשופט את השוכרים שניסו לעצרו
ועלה על המגרש. שם נעמד על
הקו החיצון ובמצלמה קטנה צילם את
הנעשה במגרש בשורה מחרידה החזירה
השבוע את עורך-הדיו החיפאי יעקב
סלומון מחופשתו בחו״ל. היתד. זו הידיעה
שבתו הצעירה, גילי, שמה קץ לחייה. גילי,
אחות לפי מקצועה, חזרה לא מזמן מאר•
צות־הברית, גילתה כי הרופא הצעיר אותו
אד,בה התאהב בינתיים באשה אחרת. היא
החליטה כי אינה מוכנה לחיות בל ע דיו...
לראובן קריץ, המורה־הסופר ממושב
מולדת, קמו לאחר! גר, כמה מעריצים במושבת
האמנים בתל־אביב. אחת מהן, גילה
אלמגור, התאהבה עד כדי כר בספרו
אחות קטניה (המתאר את לבטי ההתבגרות

של צברית במושבי עד שהחלה הולמת
על הסרסת סרס, בו תמלא היא את תפקיד
הנערה. לדעתה, יהיה זה הסרט הישראלי
האמיתי הראשון מדוע אתן, הנשים
בישראל, כה אלרגיות?״ שאל הפסל ז׳ אד,
ליפשיץ את הציירת צפורה ברגר,
כשביקר לפני שבוע בתערוכתה בביתן הלן
רובינשטיין .״מאין לך שאנחנו אלרגיות?״
שאלה אותו הציירת .״מתמונותייך!״ השיב
הפסל הנודע כאשר נשאל הצייר
הצפתי־טברייני שמשון הולצמן לפני
המראתו לאנגליה, מדוע הנשים בתמונותיו
שמנות, מגושמות וחסרות כל פרופורציה,
ענה על כך בחיוך :״יופי זה מושג יחסי
ביותר. מה שלאחר נראה פיגורה לי זד.
נראה אחרת. הנשים שלי מופיעות שמנות
וזה היופי המיוחד שלהן. היותן שמנות
מראה על חוסר דאגה ועל היותן בריאות
ומאושרות. דווקא את הנשים השמנות אני
לוקח להציג בתערוכתי בלונדון.״ כאשר
נשאל הולצמן אם לא יקבלו האנגלים, ל מראה
תמונותיו, רושם מוסעת על האשד.
הישראלית, ענד, מייד :״לזב בכלל לזב
להיפך, אני רוצה שהאנגלים יראו שהאשד,
הישראלית היא שמנה, מאושרת וחסרת
דאגות רקדן הבאלם הרוסי המפור סם,
רודולף נורייב, שברח מלהקתו
והצטרף לבאלם הבינלאומי של המרקיז דר.
קואוזם (ראה עמודים 13־ ,)12 אוהב לבלות
את זמנו החופשי בסיורים ברחובות תל־אביב,
שם הוא מתבונן בעניין רב במוצגים
שבחלונות הראווה. אילם בכל פעס:
שהוא רואה כלב על המדרכה עושה נורייב
הקפה גדולה, כדי לא להיתקל בו. הסביר
הרקדן המהולל :״ניסיתי פעם להאכיל כלב
והוא נשך אותי בשפתי. מאז אני מתרחק
מהיצורים הנבחניים האלה הזמרת
הישראלית כרמלח קורן, ששהתה לאח רונה
במשו חודש בארץ, קיבלה הצעד.

>!09ן ח<1ב 1ע
• לוי איטכול, המיועד להרכבת הממשלה, על המשא ומתן הקואליציוני ז !
] :״הכל מסתובב כמו ברולטה ואיני יודע איפה ייעצר הכדור.״

9העתונאי •טכתי טכת, על דויד בן־גוריון :״בן־גוריון מציין לדידי |
התגלמות נדירה של כח הכרעה לאומי וממלכתי, אשר מבחינות מסויימות הוא |
קיים אצלנו כתופעות מתופעות המבע. כשם שאי־אפשר לעצור את הגשש !
בויכוחים והצבעות, או כשם שאי־אפשר להעביר את האביב בהקשה על פחים| ,
כך אי־אפשר לעקור את בן־גוריון מהדור שלנו.״

ראש ממשלת המעבר דויד כך גוריון:

נעשה רק על-ידי פולחן האישיות.״

9פנחס רוזן, שר המשפטים, בהודיעו על כוונתו לפרוש מהממשלה1 :
״כשאהיה חבר כנסת בלבד אלחם להעלאת משכורתם של שרי הממשלה. הם (
ביישנים מדי מכדי לתבוע העלאה זו.״

9הד״ר חייב גכריהו, יושב־ראש החברה לחקר המקרא :״התנ״ך זה
לא כדורגל, לכן לא יכולים להיות בו חובבנים ומקצועיים.״
9חייב גורי, על תוצאות מישחק הכדורגל נגד איסליה :״הרומאים גברו !
עלינו, אבל נוכל להתנחם כי אני נתנו את התנ״ך לעולם.״
5צבי צור, באותו נושא :״עם הרוח התוקפנית של הבחורים
9רב אלון
שלנו אפשר לכביש הרבה — ולא רק שערים!״

״משטר של דיקטטורה

בעוד שיריו של הזמר המצרי כוס
(יא מוסטאפה) עזאם מושמעים כמעט
בכל בית בישראל, מושרים ברחובות וברדיו,
החליט הזמר, שיש טוענים כי מ,צאו
מנצרת, להילחם בציונות בצורה מקורית.
היה זד, לפני שבוע, כאשר ערך סניף ויצ״ו
בגרמניה הצגת־בכורה חגיגית של הסרט
אקסודוס באולם המפואר במינכן. בין הנוכחים,
ששילמו 25 לירות עבור כרטיס,
היה גם שר החקלאות של בוזריה; ד״ר
אלוזיס ר,ונד,מר, אנשי הקהילה היהודית
והנספח התרבותי שליד משלחת ישראל
בגרמניה, חיים שורט. לפתע, כשנדלקו
האורות באולם להפסקה, התפרץ אל הבמה
זמר הג׳ז בוב עזאם, מלוזה בתריסר נגנים
ערביים. הם עלו על הבמה, הסתדרו בשורה
ופתחו במנגינות ג׳ז מטורפות. הופעתם
לא היתד, כלולה בתכנית וקהל הצופים
הנסער ניסה להורידם בס ח. המהומה נמשכה
כחצי שעה וחלק מהא רחים הנכבדים
עזב את המק, ם .רק אז הופיעה המשטרה
וגררה את תזמורתו של בוב עואם החוצה
הפנטומימאי הישראלי ג׳וקי ארקין
מופיע עתה כאחד הכוכבים הראשיים של
המיוסיקל האמריקאי־יהודי החדש ״חלב
ודבש״ .עלילת המיוסיקל מתרחשת בישרג
אל, שם עורכת קבוצה של אלמנות יהודיות
מאמריקה תיור מרשים. אחת התיירות, כוכבת
הלהקה מולי פיקון, המכונה בשם
״הלן הייס של התיאטרון היהודי״ ,מחפשת
בעל בעוד חברותיד, מתאהבות בנגב ומחליטות
להתיישב שם. המיוסיקל הגדוש בשירים
וריקודים כונה בפי המבקרים ״קומדיה
מ0 ,יקלית סינטסית״ ,ואילו ג׳וקי
עצמו זכה לשבחים די רציניים. אדיוט
נורטוו, המבקר התיאטרלי החשוב ביותר
של בוסטון, כתב עליו :״למרות שהחומר
שלו עלוב ולמרות שאינו מתבלט משום
שהוא חסר הדרכה, ג׳וקי ארקין הוא אהוד״
אגב, גליה ארקין, אח. תו של
ג׳וקי, מי שהיתר, נערת זוהר ישראלית
וכיום אשתו של תעשיין צרפתי במרסייל,
ילדה לפני שבוע בת ערב משחק הכדורגל
בין נבחרות ישראל ואיטליה, ערכו
דאמנים שייקח אופיר, אורי זוהר
ואריק איינעטיץ הופעה בפני שחקני
הנבחרת הישראלית, כשהם מציגים חומר
שאולתר במקום. שייקר. א .פיר חיקה את
אברהם הרצפלד נואם על כדורגל ואת
דרך מבטאו הצפון אפריקאי של שחקן הנבחרת
הלאומית הפצוע אהרון אמר. עתה
מקווים האמנים שתמורת הופעתם תועבר
על־ידי ההתאחדות לכדורגל לאמר הפצוע
גם אייכי נתן התגייס לעזרת הכדורגל
הישראלי. אחרי ששמע כי כמה
מכדורגלני הנבחרת מתלבטים במציאת עבודה
קבועה, הציע להתאחדות הכדורגל להעסיק
במסעדתו, קליפורניה, שחקן נבחרת
תמורת משסרת של 250ל״י לחודש
ואוכל. השחקן ישוחרר מעבודתו לאימונים
ומשחקים. המועמד לקבלת התפקיד: גדעון
טיש בינתיים חודרים האמנים
לאזור המזללות. א רי זוהר, שחקן הקא־מרי,
אורי לוי והאמרגן אפרד: פ (״פש־
•נל״< ד*טא, הקימו חברה שתהיה בעלת
מזללה חדשה שתיפתח ברחוב דיזנגוף פי־גת
רחוב בר־כוכבא. שלושתם יספקו במד
ללה זו את המזון ללקוחות, כשהם לבושים
בתלבושות מיוחדות. מה ימכרו שם?
את זה עדיין שומרים בסוד אחד
מידידיו של מאמן הכדורגל אלי פוקס
לא יכול היה לשמור לעצמו את התפעלותו
מאשתו היפהפיה של אלי, כרכה
פוקס, הצהיר בפני אלי שהיא דומה דמיון
מפליא לכוכבת הקולנוע קים ״וכק.
במיקוד, שמע מחמאה זו יעקס שולטן
הידוע, הסתער על האיש והיכה אותו כמה
מכות נאמנות. רק לאחר מכן הסביר שולמן
את סיבת התרגשותו :״איך הוא מעיז להשפיל
את ברכה ולומר שהיא דומה לקים
גוכקז״

בופוך, שוער וקפטין ה־
1 1 ! 111 *11 *1־|
נבחרת האיטלקית, מוי

ציא כדור ראשון משערו, להפתעת הכל.
ך* חלוב נכרי^ד בדיוק 25 דקות.
י י במשך 25 דקות אלה, דמו 40 אלף
הצופים שבאיצטדיון רמת־גן, לאביונים שהולבשו
בבגדי מלכים, לבני פרובינציה נידחת
שזכו לפתע לסיור חטוף במטרופ לין,
לקבצנים שניתן להם להסב אל שולחן
מעדנים.
סיפורים מעין אלה מתרחשים רק באגדות,
ולעולם אין השומעים יודעים אם היו
מוכנים להיות במקומם של המלכים ליום
אחד. האם כדאי להתעלות לשעה קלה למרומים,
כדי להמשיך ולהיות אחר־כך עם
הקהל מטען החוזיות של אותם רגעים?! או שמא
מוסב לא לטעום כלל מהבלתי ניתן להשגה?!
ספק
אם אותם ה־ 40 אלף, שעברו השבוע
חודה זו על גופם, ידעו את התשובה.
במשך 25 הדקות, שחלפו מאז הבקיע
הקיצוני השמאלי של נבחרת הכדורגל של
השער השני
ישראל, ראובן יאנג, את
לזכות ישראל במשחקה נגד נבחרת איטליה,
ועד לדקה בה הבקיע לויאקונו את
השער הראשון לזכות נבחרת איטליה ממכת
11 מטר, נתקפו אותם צופים בבולמוס
של שגעון גדלות. הנס, שאיש לא
האמין כי יתרחש, אירע במציאות מול
עיניהם.
נבחרת ישראל הובילה בתוצאה של 0:2
במשחק נגד הנבחרת האיטלקית. איש לא
יכול היה לעצור זאת בליבו בשקט. ד,נצ־חון
היה נצחון של כל אחד מהצופים
באופן אישי, וכל אחד מהם קפץ מתוך
עורו, צרח במלוא גרונו, נישק וחיבק את

חודוווב1פגע

ני, נראה חודורוב שוכב המום עד הארץ.

ךךע 1 1ן ^ ך הדקה היצר. נהרי בעט כדור מפינת הקרן,
ך ך 1ך
הנראה נוחת על ראשו של נחום סטלמד,

*יי יי

כשלפניו שלושה מגינים איטלקיים ויהשוער. הכדור חדר לפינה השמאלית העליונה של השער.
הסובבים אותו כשבעיניו דמעות של שמחה.
לא היתד, זאת שמחת הרגע בלבה אלא
שמחת העתיד. מה ששילהב את רבבות הצופים
לא היתד, רק העובדה, שחובבי
הכדורגל הצנועים של ישראל הצליחו ברגעים
אלה לגבור על כוכביה המקצועיים
של איטליה. המשלהב במצב זה היו החלומות
שנילוו אליו: כותרות שמנות בעתו־ני
העולם על סנסציה נוספת שעוררה ישראל!
הרכנת ראש של כל איטלקי בכל
מיקרה שיפגוש בישראלי! אפשרות תיאורטית
לנצח בסיבוב שני, ואם לא אז

השחקנים ולא המאמן. היה זה הקהל שהפסיד
את המשחק. הרגע הקריטי הגיע
בדקה ד,־ 53 של המשחק. החלום היה אז
בשיאו. כדורגלני ישראל עדיין הצליחו
להחזיק ביתרון של .0:2הם לא היו
צריכים להבקיע עוד שערים. רק להחזיק
מעמד עוד 37 דקות.
אז התרחש הכל במהירות הבזק. עומר
סיבורי, הנבון והמסוכן שבחלוצי הנבחרת
האיטלקית, החליט לקחת את הסיכון. אחרי
שראה שלא ניתן לו לבעוט אל השער,
לקח את הכדור בין רגליו והתפרץ לרחבת
לאיטליה במשחק שלישי! השתתפות במשחקי גביע
העולם ב צ׳ילי ...ועוד ועוד.
כמו אותו דייג עני באגדה, שלא ידע
מר, לבקש מדג הזהב, שהבטיח למלא את
שלוש משאלות ליבו הנשגבות ביותר, כך
לא ידעו רבבות הצופים ואיתם מאות האלפים
שעקבו אחרי שידור המשחק ברדיו,
מה לעשות בזכיה הבלתי צפויה שנפלה
בחלקם. ובדיוק כמו אותו דייג לא זכו
בכלום, משום שלא ידעו מה לבקש.

כמו בכית־קכרדת
^ י אפשר לבוא בטענות אל שחקני
הנבחרת. הם ביצעו את מה שלא ניתן
לבצע. ווואם נשמטה הזכיר, מידם והסתיימה
במפלה בתוצאה ,2:4לא הם אשמים בכך.
גם לא המאמן גיולה מאנדי. אלה נתנו את
כל מה שיכלו לתת בתנאים אלה ובנסיבות
אלה.
מי שהפסיד את המשחק לאיטליה לא היו

תחילת הסוף

ה־ . 16 יכול היה לקרות רק אחד מהשתיים:
או שהיו מניחים לו לפרוץ ואז היה מבקיע
שער, או שהיו מכשילים אותו. האפשרות
השניה היא שאירעה. השופט פסק
מכת עונש מ־ 11 מטרים שהפכה מיד לשער.
כאן התרחשה הטרגדיה. היתרון עדיין
היה בצד הישראלי . 1:2אבל ברגע זה
התמוטטו כולם. התמוטטו הכדורגלנים הישראלים
שעל המגרש ומה שיותר גרוע —
הקהל שישב ביציעים. זאת היתד, התמוטטות
פסיכולוגית, לא גופנית. ההתמוטטות
הגופנית באה רק אחר־כך.
החלום היפה נפגם במקצת. אבל במקום
לאחוז גם בחלק שנשאר, הניחו לו כולם
להתנדף. כולם הרגישו במשבר. ברגע זה
צריך היה האיצטדיון להפוך להר געש
אנושי. הוא היה צריך לסעור משאגות
עידוד בלתי פוסקות, מקריאות קצובות,
משירה. רבבות הצופים היו צריכים להיאחז
בצפורניהם בתקווה שעוד נותרה ולהילחם
עליה.

הדקה ת־ 53 במשחק, שסינזנח את הנזיפנה חדרנות* .לוו^
רגע זח הובילה ישראל ביתרון .0:2המקשר האיטלקי עומר
סיבורי (שוכב, חולצתי מספר ,)10 הוכשל ברחבת ה־ , 16 והשופט פסק מכת־וי נגד ישראל.

תחת זאת הפך האיצטדיון לביודקברות.
החולים השלימו עם המוות, לא התאמצו
לבלוע את הגלולה שתרפאם, שקם ותדהמה
פשטו באיצטדיון. הראשים הורבנו, וגם
הצופים הפאנטיים ביותר שתקו כמו דגים.
היה זה רק טבעי שבמצב זה תישבר
לחלוטין דוח הלחימה של הכדורגלנים ה ישראלים,
ובראותם את העורף שנכנע
יכנעו גם הם. המוראל ירד עד לאפס
והעייפות1שד,יקד, קיימת גם קודם, אך ׳ לא
הורגשה, זרמה׳ אל תוך רגליהם וגופם.

היה זה הקהל שהפסיד את המישחק. זה
לא היה מוכרח לקרות, וספק אם זה היה
קורה לנבחרות אחרות שבערפן קהל אחר.
אבל כשקרה הדבר הוא היה טבעי בהחלט.
קהל ללא מסורת של השתתפות בקרב,
קהל הרחוק מרוח הספורט של המשחק,
קהל שלא חונך לחיות את הספורט ועם
הספורט, לא יכו להיה להתנהג אחרת.
לקהל מעין זה אפילו נבחרת לחצי משחק,
כמו הנבחרת הישראלית, היא מותרות
שאין הוא ראוי להן.

הפנדל

המקשר הימני האיטלקי פרינצ׳סקו ליואקונו בועט (קיצוני משמאל) את
מכה ה• ו ו סמר. חודורוב נראה מזנק, אולם הכדור כבר בפנים. ברגע
זח התמוטטה הנבחרת הישראלית, איבדה את היתרון שרכש, וספגה עוד שלושה שערים.

הסיפור שבריטניה כולה מצפה לו־מתכוסס נאן לראשונה

״כדת את כולם!״
סידניי סטנלי, מי שהיה כזמנו אחד מאילי העסקים
של בריטניה, נאלץ לעזוב את מולדתו ולברוח לישר
אל לפני 12 שנה, אחרי שעמד במרכז השערוריה
שהתעוררה סביב השחיתות כממשלת הלייבור של
אצל כולם אופציות לרכישת המניות שלהם,
במחירים שעלו על שיזיין האמיתי. אחרי
שהיו לי כל האופציות ביד יכולתי לכתוב
להנהלת החברה, בתשובה לדרישתה שאני
אפנה את הבית, מכתב בו תבעתי אני שההנהלה
תפנה את משרדיה מהבית.

השר וסוככת הקולנוע

מ את

ידני סטנל
ף• אחת הישיבות של ועדת. החקירה
£״ של השופט לינסקי, שהוקמה בלונדון
בסוף 1948 כדי לחקור פרשות מפוקפקות
בהן היו קשורים שרי ממשלת הלייבור
של אז, נחקר שר הדואר יו דולטון. כאשי
הכחיש כי היה ידיד אישי שלי, שאל
אותו היועץ המשפטי סיר הארטלי שוקרוס:
״אם כן, מדוע היית פונה במכתביו אל
מס סטנלי בכינוי, סטן תשובתו של
דולטון :״אני התכוונתי כמובן לומר סטנלי.
אבל הכתבנית לא שמעה אותי טוב*,
כאשר הגעתי לישראל בשנת , 1949 היה
מעשי הראשון שליחת מברק ליועץ המשפטי
שוקרוס. זכרתי כיצד התבטא פעם
אחד מחברי הפרלמנט הבריטי, כשהשע-
רוריה היכתה גלים בכל בריטניה :״הדרך
הטובה ביותר היא לקחת את סטנלי הזד״
לשים אותו באוירון ולזרוק אותו בוורשה,״
לכן כתבתי במברקי לשוקרום כך:
״אנא, הודע לחברי הפרלמנט הנכבדים
שבמקום להוריד אותי בוורשה, הביא אותי
המטוס לחיפה. אני מזמין אותך לבוא לבא!
כאורחי, כדי שתוכל לראות מה סי-
רושה של הציונות שאתה כל כך נגדה.״
על המברק חתמתי :״סטן״ והוספתי הערת
שוליים :״סליחה, התכוונתי לחתום סטנלי
אבל הכתבנית לא שמעה אותי טוב.״
כי כל אלה, שבתקופת חקירת לינסקי
ניסו לכפור בעובדת היותם ידיך י _ וזד,
כלל את שרי הממשלה ואישי המדינה —
היו, בעצם, ידידי הטובים ביותר. באותה
תקופה הייתי בשיא הצלחתי. גרתי אז
בבית הגדול ביותר בבריטניה, האולד פוד
האום, בית בן אלף חדרים בפארק ליין
בלונדון. שם היו לי 17 חדרים עם 26
טלפונים. אגב, זמן קצר אחרי שנכנסתי
לגור בבית זה קיבלתי הודעה מהחברה
הציבורית שהחזיקה בו, כי עלי לפנות
את הדירה. הסיבה היתר, שאף יהודי לפני
לא התגורר שם, ואני קבעתי מזוזה בפתח.
פתרתי את הבעיה בצורה פשוטה. התעניינתי
מי. הם בעלי המניות של החברה
שהחזיקה בבנין . .תוך זמן קצר רכשתי

— י !•1י0— -11*11

י*״ שם מה היתד. דרושה לי דירה גדו־
/לה כזיז לשם מה רוהטה בריהוט היקר
והמפואר ביותר? מדוע הייתי זקוק לצבא
של 17 משרתים שישרתו את אורחי?
הסיבה היתד, פשוטה: שם אירחתי כמעט
מדי י! ם את כל ממשלת הלייבור, כמו
את אישי המפלגות האחרות והמיליונרים
הידידים שלי. באחד הימים ראו אותי
מוריד בידי את אותו ראש הקבינט דולטון
אל מכוניתו שחנתה ליד הבית. בחקירה
שאל א תי שוקרוס :״האם זו היתד. אמת
ומדוע עשיתי זאת?״ עניתי לו אז :״בתור
פרקליט פיקח לא היית צריך לשאול את
השאלה הזאת.״ מובן שהש,פט ליגסקי התרעם
עלי ודרש ממני לענות על השאלה.
אז אמרתי :״הורדתי את דולטון מפני שהוא
לא היה מסוגל ללכת לבדו. הוא
היה שיכור.״
כמעט כולם היו שיכורים. עבורי זה
היה דווקא טוב, שידידי השרים היו שיכורים.
לכן הרביתי להשקות אותם. כי
בהיותם שתויים לא ידעו על מה הם חותמים
ומה הם מבטיחים.
ג׳ון בלשד, שר המסחר בממשלת הלייבור,
שהיה דייר קבוע בדירתי, היד. זקוק לי
מסיבות אחרות. בכל פעם שהיה רוצה
לצאת לבילוי מבלי שאשתו — לולו היד.
שמה — תדע על כך, היה אומר שהוא
יוצא למעוני שבמנצ׳סטר, שם היו לי חנו יות
כל־בו. וכשאשתו היתד. מטלפנת אלי
לבקש אישור, מובן שהייתי אומר לה
שהוא נצא אצלי במנצ׳סטר. כשאותו בלשר
חיזר אחרי כוכבת הקולנוע הידועה, בא.
לבקש ממני הלודאד, גדולה. כעבור שבוע,
כבר לא נותר לו מאומה מן ההלוואה.

אז. הפרשה, שהתבררה כפני ועדת חרירה מיוחדת
בראשותו של השופט לינסקי, נשארה עדיין סתומה
כנקודות רכות. כעמוד זה מתפרסם לראשונה הפרק
הראשון מסיפורו של סטנלי, שכחר לשתוק עד כה.

הייתי אמנם איש קשר, אבל רק עבור
שני אנשים, שני מיליונרים הנמנים היום
על עשירי בריטניה — אייזיק וזלפסון המיליונר
הידוע גם בישראל; והרי שרמן,
מי שעומד בראש השרנזן פולס — מפעל
ניחושי הכדורגל הגדול ביותר בבריטניה.
עד כה לא נקבתי בשמותיהם של שני
אדונים נכבדים אלה. שמותיהם הוזכרו
בחקירה לא פעם, אולם אני אף פעם לא
הודיתי ולא הצליחו להוציא ממני שאני
הייתי איש הקשר שלהם.
כיצד הגעתי לכך? לשם כך יש לחזור
כמה שנים אחורה.

פגיה 7שר האוצר
ן * שנת 1926 הייתי מקבל שטרות
^ לפר עון בלונדון תמורת /0״ . 12 עבדתי
אז עם אנשי עסקים גדולים וחברות־מסחר.
בין אלה שעבורם עשיתי דיסקונט לשטרות
היה אדם אחד בשם ג׳ארבס, ששינה
את שמו לג׳יקובס. אדם זה לא יכול
היה לשלם את השטרות שלו בזמן ואני
לחצתי עליו שישלם את המגיע. אז בא
אלי אייזיק וולפסון, שהיו לו אז כמד,
חנויות כל־בו בהן עסק במכירה בתש־

מסחר ג׳ון בלשר, שבסמכותו היתד, הוצאת
הרשיונות. באחת הארוחות שערך לכבודי
מנהל הבנק אוף אינגלינד, בה נכחו שרים
רבים, ביקשתי ממר בלשר לפגוש את מר
וזלפסון. הוא כמובן נעתר לבקשתי, ואני
הפגשתי אותם בדירתי. אחר כך הזמין
אותו וזלפסון לארוחות לדירתו. מאז פגש
וולפסון את בלשר פעמיים בשבוע בדירתי.
הודעתי לשר בלשר שהוא מוכרח להשיג
עבור וולפסון את הרשיונות שהוא רוצה,
והוא עשה זאת.
לא עבר זמן רב ומר זזלפסון התקשה
בקבלת מטבע זר בדולארים, בתקופה בה
היד, מחסו ר חמור במטבע זה. קישרתי בין
זזלפסון לבין שר האוצר סטפורד קריפם,
והוא קיבל את המטבע הזר שרצה.

שיבור כפרלמנט

•*6ר המסחר ג׳ון בלשר היה בחור
\1/חביב, אבל יותר מדי תמים וטוב־לב
— מה שגרם לכך שאנשים רבים
ניצלו. אותו. אבל יום אחד כמעט הגיע
הקץ. היה זה אחרי שאחד מחברי הפרלמנט
מסיעת השמרנים הגיש שאילתא בבית
הנבחרים, בקשר למשרד המסחר.

מסיכה אצל המק-
*** די להכהיר איזה מעמד היה לי
בבריטניה, אני רוצה לספר אפיזודה
קטנה. הייתי במסיבת־גן אצל המלך ג׳ורג׳
החמישי, בשנת .1948 כל אחד מהמוזמנים
היד. צריך לעבור לפני המלך ולד,חוות לד
קידה. צעדתי אז יד ביד עם ראש הממ שלה
קלמנט אסלי. ואז קרה דבר שהפך
לבדיחת אותה מסיבת־גן. ליד המלך ניצב,
כמו תמיד, הלורד צ׳מברליין יועצו. המלך
ג׳ורג׳ פנה אליו ושאל אותו :״מי האדון
ההולך עם סטנלי?״
למעמד זה הגעתי עוד שנים רבות קודם
לכן, בתקופת המלחמה. ב־ 1939 הזמין
אותי לורד מרקום זזלטון, שהיה שר הייצור,
לשמש לו כיועץ וכעוזר, בשכר של
חמשה שילינג לשנה. אגב, באותן שנים
עבד במחיצתי, כמזכיר הייצור של לורד
וזלטון, הרולד מק־מילן, כיום ראש ממש לת
בריטניה
אותה תקופה התקשתה הממשלה לספק
את צרכי ההלבשה לצבאות הבריטיים ואני
הוא שדאגתי לכך, שלחיילים הבריטיים יהיו
בשנות המלחמה בטל־דרסים ושינלים ושאר
צרכי לבוש.
כשעלתה מפלגת הלייבור לשלטון, היתה
נתונה במצוקה כספית קשה. הודות לעזרתי
ותיוזכי, הצליחה אז הממשלה לקבל
הלוואה בסך אלף מיליון לירות שטרלינג,
בדולארים, מארצו ת־הברית.
מסיבה זו מובן מדוע היו מעוניינים
שרי הממשלה בידידו תי. אני הייתי מעונ יין
בידידותם לא למטרות כבוד בלבד —
זה לא היה חסר לי — אלא כדי שאוכל
לעזור לידידי המיליונרים ולי עצמי, ול השפיע
על הממשלה להפסיק לטפל בדב רים
בלתי נעימים. בסיכום חקירת לינסקי
קבע השופט שאני מילאתי בפרשה תפקיד
של איש קשר. זו הגדרה קצת מוטעית.

אייזיק וולפסון
בינו לבין השר:
לומים, וערב לי שהשטר של ג׳ארבס ישולם
כעבור חודש. שאלתי אותו :״מאין
לך ר,בטחון שבעוד חודש יהיה לו לשלם?״
אז ענה לי נולפסון :״תוך חודש יתרחש
משהו בביתו של ג׳ארלס ואתה תקבל את
הכסף.״ ואמנם כך היה. משהו התרחש
בביתו של ג׳ארס שהיה לו בית חרושת לחליפות
ובגדים בבוזסס אנד של לונדון,
ואני קיבלתי את הכסף.
במשך שנים רבות לא ראיתי את וולם־
סון. בפרוץ המלחמה, התעוררה סערה כש־ץ
ולססון מסר לעתונות שהוא מרויח אלף
שטרלינג לשעה. העתונים התמרמרו על
כך, בטענה שהחיילים השוקעים בבוץ בצרפת
עושים זאת תמורת שכר חיילים
עלוב. עשיתי אז כמיטב יכולתי להשקיט
את הסערה שקמה.
ב־ 1946 בא אלי לואי ג׳ארבס, בשליחות
וולפסון, על מנת שאעזור לו לרכוש מספר
חנויות כל־בו נוספות, וכדי שאעזור לו
להשיג לוולפסון רשיונות שהוצאו אז ב־
.בקושי. אנגליה היתד, אז בתקופה של אחרי
:המלחמה, שרר בה משטר של צנע ופיקוח
חמור ורשיונות הוצאו רק לדברים
:חיוניים. הוא היד, זקוק לרשיונות לחומרי
.בניין ומעליות עבור הבנינים שרצה לבנות
להרחבת עסקיו, וכן רשיונות להשגת סחו־מה
לחנויותיו.
כדי לקבל את הרשיונות ביתר קלות
דצד. וולפסון להכיר ולהתידד עם שר ה־

איש קשר ידיזות׳
ג׳ון בלשר עלה על הדוכן בבית הנבחרים
ורק התחיל להקריא את תשובתו, צנח
במקום. הוא היד. שיכור כלוט. הוציאו
אותו ואטלי עצמו הקריא את התשובה
במקומו. בעקבות מאורע זה הודיע אטלי
לבלשר שהוא מפטר אותו מהממשלה.
בלשר בא כמובן מיד אלי. חשבתי מה
יש לעשות כדי להצילו, כיוזן שהייתי זקוק
לו בממשלה, שכן הוא שסיפק והוציא
עבורי את כל הרשיונות שרציתי. טלפנתי
לגיבסון וביקשתי שיעביר במהדורת החדשות
בבי.ב׳.סי. הודעה בשם מר בלשר. בהודעה
נאמר שבגלל מחלתו הפתאומית
מבטל מר בלשר את כל הראיונות שקבע
למשך השבוע הקרוב.
אחר כך טילפנתי למנהל בית־חולים,
מידידי, וביקשתי ממנו באופן דחוף מיטה
עבור מר בלשר. ברור שבבית־החולים לא
מצאו שום דבר אצל בלשר. אבל מכיוון
שהיו צריכים למצוא משהו עקרו לו שיניים
ועשו לו שיניים תווזבות. ובאותה תקופה
בד, שכב בלשר בבית־ד,חולים יצא עמי
לבלות במירוצים ובמועדוני־לילה.
כאשר עזב בלשר את בית־החולים, כעבור
חמישה שבועות, החזיר אותו קלמנט
אטלי לממשלתו. שהרי אי-אפשר לפטר שר
מפני שחלה. אולם הוא דרש ממנו דבר
אחד: שיפסיק לשתות ויסקי. מאותו יום
הפסיק ג׳ון בלשר לשתות ויסקי בדירתי,
והחל שותה שם רק שרי.

פיאר בראסאד ב״קאנדיד״
היטלר מול דליה לביא

להציג אותם כפי שהם, לחשוף את משמעותם
חסרת־המובן. הוא אינו מדבר אל
הגיונו או שכלו של הצופה אלא אל ליבו,
מנסה להציג לפניו את העולם בו הוא חי.
הצלחתו במשימה זו עושה את הסרט ליצירה
אנושית כנה.
קולנוע מבראל
נבל פ לי לי ק טן
לא בכל יום זוכה המועצה לביקורת
סרטים למחמאות. אם בכל זאת הגיעו לה
שבחים השבוע, היה זה בשל החלטה
לאסור להצגה בארץ סרט אמריקאי בשם
מיבצע אייכמן. יבואני הסרט, שסברו כי
ההחלטה שרירותית, הציגוהו בפני העתו־נאים.
אולם המקום היחיד בו צריכים להציג
את הסרט הוא בתא הכלא של אדולף
אייכמן עצמו. עונש זה מגיע לו.
הסרט, המתיימר להציג את פעולותיו
של אייכמן בזמן המלחמה ואת פרשת
חטיפתו, אינו אלא גיבוב של עובדות ודמיון,
נסיון להפוך את השואה למלו־דראמה.
אייכמן עצמו מוצג בסרט בסך
הכל כנבל פלילי קטן בעל סמכויות עצומות,
האדם היחיד עליו מוטלת כל האחריות
לזוועות הנאצים.
סרטים הלבי רינ ט

אוונטורה

(פאר,

תל־אביב;

איטליה)

פירושה, באיטלקית, הרפתקה. אולם סרטי
של מיכלאנג׳לו אנטוניוני, הכוכב החדש
בשמי הקולנוע האיטלקי, הוא סרט על
הרפתקה בה לא קורה שום דבר כמעט.
זהו סרט חסר־עלילה, ויחד עם זאת בעל
העלילה המסעירה והמקורית ביותר. סרט
ללא מוסר־השכל, ועם זאת בעל משמעות
עמוקה ויסודית. סרט שהאירועים בו מתמשכים
ללא סוף, מסתבכים שלא לצורך,
אינם מתחילים ואינם נגמרים בשום מקום.
כי ההרפתקה בה מטפל סרטו של אנטוג־יוני
היא ההרפתקה הנצחית — החיים
עצמם. כמוהם גם היא בלתי מובנת, אך
ברורה.
כדי למנוע אי־הבנות: צופה הקולנוע
הרגיל לשפת הקולנוע השיגרתית עלול
לחזות בסרט זה כשהוא חסר סבלנות,
נבוך ומשועמם, כמו צבר המקשיב לשיחה
ארוכה ביפאנית. אבל ברגע בו יתפוס את
הניבים הראשונים, את סגנונו המיוחד והמקורי
של אנטוניוני, יבין שעל הבד אין
מציגים לפניו הפעם סיפור שנועד להסיח
את דעתו, לבדרו או אפילו להכריחו לחשוב
בכיוון מסויים. כי נושא הסרט הוא
הפעם חייו שלו, באותה מידה כמו חייו
של מישהו אחר.
הרדיפה היא כריחה. חבורה עליזה,
אך בעצם משועממת, יוצאת להפלגה
חסרת־מטרה — להתרחץ במקום מסוים
בים הגדול. הם מקווים למסע תענוגות
אך למעשה הופך המסעלסיוט. כל אחד
מאנשי החבורה נושא מטען ערכים ומושגים
שהלבישה עליו החברה: מוסר ואחריות,
כבוד ונימוס, נאמנות ואהבה. אך
רק כשהוא מפליגבים, מתברר שכל הערכים
והמושגים האלה הם מלים נבובות,
ריקות מתוכן.
ארכיטקט כשרוני (גבריאל פרזטי) יוצא
למסע בחברת אשתו, בתו של קבלן (לאה
מסרי) ,הנעלמת בשעת שהייתם באי דרומי
ליד סיציליה. פרזטי, כמו שאר אנשי החבורה,
מתחיל בחיפוש אחריה. אולם תוך
כדי כך הופך החיפוש עצמו למטרה, יותר
מאשר מציאת הנעלמת. במהלך החיפושים
אחרי אהובתו, מתאהב פרזטי בחברתה
הנאמנה והמסורה (מוניקה ויטי) .מרגע זה
הופכת הרדיפה אחרי הנעלם, לבריחה.
אנטוניוני אינו מבקר את החיים, את
החברה או את האנשים. הוא רק רוצה
העולם הזה 1258

הטוב כעול־ מו ת?
קאנדיד (ירון, תל־אביב; צרפת) היא
אחת היצירות הפילוסופיות המעולות של
וזלטיר. זוהי יצירה בה הוא עוסק בבעיות
החשובות ביותר של האנושות, הקובעות
את גורל חייו של האדם: הפוליטיקה, הדת
והמוסר. מסעו של קאנדיד — בלווית
מורהו פאנגלוס, סמל האופטימיות האנושית
— בחיפושיו אחרי אהובתו קוניגונ־דה,
איפשרו לוולטיר לשלוח את חיצי
ביקורתו בכל המוסדות המקודשים של החברה,
ולהציגם בגיחוכם ובאיוולתם.
יצירתו של וולטיר, שנכתבה לפני 210
שנים, נשארה אקטואלית גם כיום. אלא
שבסרט חולף קאנדיד המודרני (ז׳אן־פייר
קאסאל) בחיפושיו אחרי קוניגונדה (דליה
לביא) ,על פני מאורעות 20 השנים האחרונות
— ממלחמת העולם השניה, דרך
הודו־סין ואלג׳יריה ועד לטילים.
הסרט, שאינו חוסך בביקורת גלויה ועוקצנית
כלפי רוב מדינות העולם — מצרפת
עצמה ועד לשוזיץ, ארגנטינה, מצרים
או ארצות־הברית — נאסר בשעתו ליצוא
מצרפת, מחשש פגיעה במעצמות זרות.
כשהותרה לבסוף הצגתו במספר מדינות,
בהן ישראל, הוצאו ממנו דווקא הקטעים
הפוגעים בצרפת עצמה, כמו מלחמת אל־ג׳יריה.
מסאטירה
לפארסה. רעיונותיו של
וולטיר היוו ערובה להצלחת שליחותו של
הסרט. שכן למרות שהוא מציג את העולם
בעחזתו, את המלחמות, השחיתות, טימ־טום
המנהיגים, אי־הצדק והאכזריות שבו,
מסכם לבסוף הפרופסור פאנגלום (פייר
בראסאר) :״למרות הכל זהו הטוב בעולמות
האפשריים.״
גם שיתופם של מיטב שחקני צרפת,
אליהם צורפה דליה לביא מקסימה אך
בלתי־משכנעת, הי1ז תרומה נכבדה להצלחתו
של הסרט. אך למרות כל אלה לא
התעלתה יצירתו של נורבר קראבונו לדרגה
של יצירת מופת. הסרט כורע תחת שפע
הרעיונות והנושאים שבו, וחוט• השדרה
שהיה צריך לקשר בין כולם התנפץ, עד
שבכמה מקרים הופכת הסאטירה לפארסה.
תדריך אלה הסרטים המוצגים השבוע בערי הארץ,
אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
@ צלילי תהילה (אלנבי, תל־אביב)
— מלחמת פרסטיג׳ה בין שני קולונלים
של גדוד סקוטי, בסרט מעמיק ומבריק.
אלק גינם, ג׳ון מילס.
9תותחי נכרון (מוגרבי, תל־אביב)
— שיר תהילה לאומץ על־אנושי, המתגלה
בלחץ המלחמה. ששה גברים ושתי נשים
נלחמים נגד מפלצות הפלדה של הנאצים.
אנטוני קווין, דוד ניבן, גרגורי פק.
#רומנוף וג׳ודייט (הוד, תל-אביב)
— סאטירה על המאבק הבינגושי. פיטר
יוסטינוב כתסריטאי, במאי ושחקן.
מי אתה מר סורג׳ ( 5ארמון־
דוד, תל־אביב) — סרט ריגול לא־שיגרתי
על גדול מרגלי מלחמת העולם השניה,
שבמסווה מרגל גרמני ריגל ביפאן עבור
הרוסים.
• מעץ הכתולים (הבירה, ירושלים)
— בעל אחוזה שוודי נוקם באונסי ורוצחי
בתו. סרטו של גאון הקולנוע השוודי
אינגמר ברגמן, לפי אגדה נורדית עתיקה.

תיירים ומטיילים בחיפה והצפון
מחלקתהתיירותו הגו קלי

״ אגד־ תיור־ב
חיפה
שמחה להודיע, כי החל

מיום ש ל יש י 17.10.61
עכרו שירותי המחלקה
למשרדם החדש בחיפה

ר חו ב נורדאוו

נ״אגד תיור״
טיולים עממיים ככל הארץ
טיולים מיוחדים כהזמנה
נסיעות מיוחדות בהזמנה
לפרטים והרשמה לפנות:

משרד ״אגד־תיור״

במדיוה
אסונות

ארסעה כג״פ

בסיבוב לקריות של מיפרץ חיפה, סמוך
לפילבוקס, עמד צנחן צעיר ונופף בידו
לטרמפ. נוח שניידר, החולוני בן ה־,20
רצה להגיע לקיבוץ יפתח בגליל. כעבור
דקות אחדות נעצר לידו ג׳יפ אזרחי, בו
ישבו כבר שלושה נוסעים.
הג׳יפ חלף על פני הקריות, עבר את
עכו ופנה מזרחה בכביש צפת. לפי כל
הסיכויים, היה נוח שניידר צריך להגיע
אל הגרעין שלו ביפתח תוך השעה.
לפתע אירע פיצוץ בגלגל קדמי. הג׳יפ
הקל הועף לצד הדרך. באותה שניה נשפך
הדלק על המנוע הלוהט, וכהרף עין אפפו
הלהבות את המכונית ההפוכה.
״הצילו אותם!״ נוח היה היחידי
מבין ארבעת הנוסעים שהצליח לחלץ את
עצמו מן הג׳יפ הסגור, על אף שישב
בספסל האחורי. האש כבר אחזה בבגדיו,

הע ט הדזדש

גלו בוס מ שול ש

יו תר >

ב־ 6דגמים ו־ 12 גוונים

משולש .£ו 0א? 1£ו ז

עברית * אנגלי ת
צרפ תי ת * ג ד מני ת
קורסים דפני־הצהריים,
כצהריים ואחר־הצהריים
קורסים מזורזים למבוגרים
עזרה לתלמידי בי״ס יסודיים ותיכוניים

קודכן שניידר
מ תון יהג׳יפ הבוער

הופיעו מהדש

מאת

(מחברת ״הדווקאים״)

יומנה של הצלע ה־13

החי

רומן מהיי הארץ על רקע אהבה כין ניטים
ספר שכל אשה חייבת לקרוא

131}} .

0 1 ^ 011׳

מאת

אד תזניח: הידהם
כ הך ש תף ל•ץטות

אייבי נתן

רומן הכתוב על־ידי טייס על הרפתקאותיו ואהבותיו הגדולות

השתמש כתכשיר
של הביו קו ס מ טיק א׳
רוביו

אייבי נתן

להש י ג ככל הקיוסקי

כ אנג לי ת

אולם הוא לא שם לב לעצמו אלא לשלושת
הנוסעים הלכודים בלהבות. הוא ניגש שנית
אל הג׳יפ הבוער, ותוך מאמץ רב חילץ
ממנו את הנהג. כל אותו זמן המשיכו
בגדיו לבעור. אחר־כך ניסה לשחרר גם
את שני הנוסעים הנותרים. אך האש שאחזה
בו אילצה אותו להפסיק.
בכוחותיו האחרונים זחל עד הכביש,
כשהוא מכוסה כוויות נוראות. סנדר שנסע
מצפת לעכו הבחין בצנחן השוכב
על הכביש. נוסעיו קפצו מיד לעזרתו,
החלו מרימים אותו אל מכוניתם. אבל
הוא צעק :״הצילו אותם! הם נשרפים שם
חיים!״ ההתערבות לא הועילה. השניים
הנותרים מתו בלהבות.
עד למחרת היום נשאר נוח שניידר בהכרה
מלאה, התלוצץ עם האחיות בבית החולים,
בהאמינו כי יצא חי מן התאונה, שהרי
כבר עבר רגעים קשים בחייו הצעירים.
פעם, למשל, בהיותו עדיין נער בן , 15
יצא למסע מיפרשיות של הפלוגה הימית
של הפועל לקפריסין ורודוס. מול חוף
קפריסין התהפכה אחת הסירות. כאשר
ניסתה סירתו של נוח למשות את הטבועים,
התהפכה אף היא. נוח שחה לחוף,
הזעיק סירת משמר שהצילה אותם. כי זה היד,
טבעו: תמיד קפץ ראשון, כל אימת שהיתר,
דרושה עזרה. ותמיד צמחה מכך סובה.
גם הפעם, אחרי שנוח שניידר מת מ־כודיותיו,
נותר נהג הג׳יפ בחיים.

א לי ק ־ סיו
להשיג בבתי־מרקחוז
וב ס ר פומ ר יוח

עץ הדעת: בפרדס־כץ, נעצרה אשד,
כבת חמישים באשמת גניבת עיתונים מ־תיבות־דואר,
טענה מפני השופט כי עשתה
זאת על־מנת לספק השכלה לבתה מן
הפח אד הפחת: בלוד, מררה צעירה
בבכי־יאוש, טענה כי איבדה את המפתח
של מזוודתה, התייאשה יותר כאשר נפרצה
על־ידי בודק המכס, שגילה בה טרנזיסטורים
ומכשירי חשמל מוברחים ער*
כותגוררתעבירה: בתל-אביב, שוחרר
צעיר על־ידי השופט כדי להשיג חתימת
ערב לשיחרורו, הוחזר לאחר 48 שעות
לפני אותו שופט, מאחר וגנב וספה כדי
להגיע לאותו ערב כתהסוררת :
ברחובות, התפרץ גבר לבית־החולים קפלו.
איים להרוג את אשתו, שילדה בת למרות
שהבטיחה לו ללדת בן.
העולם הזה 258ו

למה

לא אומרים שלום ברחוב

מכון אופק זה מכון לשיפור הראייה בלי משקפיים,
ויושב שם צעיר נחמד ומלא מרץ שאברי פניו עגלגלים
ועיניו בולטות קצת, ושמו יהודה פישביין, כשאמרתי
לפישביין שאני עתונאי ושמי שמעון צבר, לא רצה לדבר
אתי ולתת לי אינפורמציה, מפני שחשב שהעניין רציני
מאוד ואני בטח אעשה מזה צחוק. אחרי שנתתי לו להבין
שאפשר לכתוב עליו גם בלי לקבל ממנו אינפורמציה, ראה
שזה לא עניין והחליט לשתף פעולה.
כאשר אדם כמו יהודה פישביין בא להסיר מבני האדם
את המשקפיים, מתעורר מיד וויכוח עם אותם הרופאים
שהרכיבו את המשקפיים על בני האדם, ואז מתגלה שכל
העניין הוא מפליא ומיסתורי מאוד מאוד. כמה שהרופאים
בדקו עיניים בשביל למצוא מה קרה שם שאי־אפשר
לראות בהן טוב מרחוק, לא מצאו שום דבר, עד שקבעו
שקוצר־ראות, בדומה לקוצר־רוח, זה לא מחלה אלא מצב.
כאשר מוציאים משהו מגדר מחלה ומכניסים אותו לגדר
מצב, אז זה כבר לא עניין של מדיצינה אלא של פוליטיקה
והדבר מביך מאוד את הרופאים. מכאן הנטיה הכללית
שלהם לא לרפא את קוצר־הראות, אלא להסתיר אותו
מאחורי משקפיים. עכשיו בא פישביין, בעצם זה לא פישביין,
אלא אותם רופאים אמריקאים שהמציאו את זה ואומרים, כי
קוצר־ראות בדומה לקוצר־רוח, זה כן מחלה, וגורם לו שריר
עין אחד שנשאר כל הזמן מתוח, מפני שהבעל שלו עצבני.
לא אכנס לעובי הקורה,
מפני שלא ראיתי
את שריר העין הזה

0 0ו יו ר י 1יו • ז ו! ח 11 1ח * 0 1 7 0 • .
שמדברים עליו, כמו שעוד
לא נזדמן לי לרא
ס 0 0 10 3ג ו 1111111ג ר 11 ווו 10 1 *3
אות עין מבפנים וכל

העיניים שאני מכיר, אני
ו ו 0 -וחן 1001 773׳ גןניספיס 0 0
מכיר אותן מבחוץ. אני
אפיס 11071 11111וחן • .ן • 1 0 • 7
וסד, גערו ח 1• 0ה • 1ח 177,1ח ח • ח ח
רק מתפלא על שני ה.
1 1 1 0 3גגוגוני • 7ו מ -חו ח
צדדים, שלא עלה בידם

הפיתרון הנכון והוא:
•י*ל>ו • >י ח • סי, י ־יי נלסלן ניי רסייד. י /ייסח ונעשה שאדם הולך
!•.וחייו! 0וןירז !ו ״י ח >ו • •
קצר־רואי, בדיוק כמו
שהוא נהיה קצר־רוח,
אותיות. יהלום״
מהסיבה הפשוטה, שהוא
לא רוצה להגיד שלום
ברחוב. ככה זר, אצלנו אלה האותיות הקטנות
לתרגילי קריאה.
ובעיקר אצל בחורות,
שאם לא אומרים שלום
לחבר וותיק, זה גורם להן להרבה בעיות חברתיות. אבל
אם לא ויואים אותו, זה כבר דבר אחר.
הייתי יכול להמשיך ולומר שזה גם פיתרון טוב לתלמי״
דים שאינם רוצים לראות מה כתוב על הלוח, מפני שאינם
רוצים ללמוד. גם אותם הבחורים העוברים ערב ערב ליד
תול וקליפורניה, אילו היו רואים טוב מה שהולך שם, אין
לי כל ספק שהיו בכלל יוצאות להם העיניים
זהו מה שאני אומר, אבל פישביין יש לו תיאוריה אחרת.
לדעתו, זה אותו השריר הנ״ל שמותח אותו המתח הנפשי,
יחד עם אור לא טוב, הרגלי קריאה לא נכונים ותזונה
לקויה. הוא נותן על זה סימנים, כמו דצ״ך עד״ש באת״ב
שהן הדיאופטריות והוא אומר ככה:״עד 5דיאופטריות,
האדם הוא עוד איך־שהוא שקט. אחרי זה הוא כבר יותר
רגיש ועצבני ומתרגז מכל דבר.״ ואני יכול להמשיך בשקט
לפי הסימנים האלה ולהגיד, שכאשר הקצר־רואי הוא כבר
לגמרי עיוור, הוא גם בוודאי לגמרי משוגע.
מכאן, שכדי לרפא אדם מקוצר־ראות, צריך לשחרר אותו
קודם מהעצבנות ומהמתח הנפשי, ואת זה עושים על־ידי
תרגילים. כל יום עושים שעה וחצי של תרגילים. אני,
למשל — שגם אני קצר־רואי ויש לי דיאופטריות מס׳ — 4
צריך בשבוע הראשון לעשות תרגילים כאלה:
$תרגילי עורף: להניע את הראש שלי קדימה,
אחורה, שמאלה וימינה בעיניים עצומות, כשאני שקט ורגוע
20 ,פעם לכל צד.
סיבוב הראש בעיניים פקוחות, בקצב מהיר ובמעגל
גדול עד כמה שאפשר 10 .פעמים.
פעם אחת ביום, להחזיק דפוס קטן (ראה תמונה)
במרחק נוח ולקרוא כל מלה ולעצור. שלוש פעמים רצופות,
ובאור יום.
@ קריאה מכוונת: לקרוא חומר מוכר, לאט לאט
ומלה במלה, בתשומת־לב, ולעפעף פעמיים בשורה 5 .עד
10 דקות ביום.
לעשות תרגיל העברת המבט מקצה אל קצה, ואחרי
כל העברה לעצום את העיניים ולנשום שלוש נשימות
עמוקות, ואותו הדבר מלמעלה למטה. לחזור פעמיים על כל

על זה המחלוקת: הרופאים אומרים שהכל כסדר, אבל אנשי פישביין טוענים שאצל קצרי־ראות
השרידים מם׳ 6ומם׳ ד מתוהים מדי ואצל רחקי־־ראות השרירים ,4,3,2ו־ 5מתוחים מדי.
תרג׳ל, עתי פעמים ביום.
9עיפעוף כלוחות: להחזיק את שני לוחות האותיות
(ראה תמונה) במרחק 15 סנטימטר ולהסתכל כל פעם
באות אחת בלוח ימין ואחר־כך באותה האות בלוח שמאי,
ולעפעף 10 עד 30 פעם.
6כיפוי: לשים את כפות הידיים על העיניים, עד
שרואים חושך מוחלט, ולנוח בעיניים עצומות 15 דקות.
אלה הם התרגילים לשבוע הראשון. אחר־כך מקבלים גם
תרגילים אחרים, עד שבסופו של דבר, אם העניין מצליח,
אפשר כבר לראות סרט בקולנוע בלי משקפיים מהשורה האחרונה
ואז נוכחים לדעת, שהסרט לא שזזה כרוטה אחת
ואני כבר לא מזכיר את זה, שמוכרחים להקדים קבל אחד
שלום ברחוב.
אילו היה יהודה פישביין מסתפק רק בהורדת המשקפיים
מאפם של בני־האדם, מילא. אבל פישביין לא מסתפק בזת
ורואה את עצמו כמו משיח שבא להציל את החברה האנושית
ממכה צרורה.
במסגרת תפקידו כמשיח, משגר פישביין מכתבים לכל
מיני אנשים חשובים, גורמים ומוסדות. את המכתב הכי
ארוך שלח ללשכת הבריאות, אחרי שהם שלחו אליו דוקטור
אחד לתהות על קנקנו של המכון. במכתב הזד, מגולל
פישביין את קורות חייו וכיצד עלה קוצר־הראיה שלו
במדינת ישראל מ־ 8.0דיאופטריות ל־ ,20 עד שנסע לאמריקה.
הוא מסיים ב״אני מאמין״ כזה:
״כל הכבוד לרופאי העיניים. איני מעריך בכנות את עבודתם
ואת רצונם הטוב לעזור, ואין זו אשמתם אם אינם
עוזרים. מקור הרע ביסודות שקיבלו. מתוך כ ן איני יכול

סמערק

חלי אני ב

אזנק

> 1גו :11

ח ל אניג

סםע

חינ ה

אזנ ק

להשלים בשיגרתם ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור לבני
האדם ולהקל להם

מתוך אי־השלמה זו, התחיל לשלוח מכתבים לפרופסור
צ׳צ׳יק בחיפה ופרופסור ליבוביץ׳ בירושלים, עד שהגיע
אל המסקנה הנכונה שצריך לארגן את חברי הכנסת לפעולה
מתאימה. לשם כך קרא לכנס של חברי כנסת מכל המפלגות
הציוניות, שהיה צריך להתקיים ב־ 10 באוקטיבר בשעה
תשע וחצי לפני הצהריים בבית־המהנדס בתל־אביב.
כל מי שלא מתמצא בענינים, יכול להתפלא שפישביין
פונה דווקא לנציגי מפלגות ציוניות, כאילו שחברי אגודת
ישראל או מק״י, לא איכפת להם המאור הלקוי בבתי־הספר
והמשקפיים הרוכבים על אפיהם הוורודים של צברינו החמודים
והעוקצנים. אבל זה שיעמיק קצת לחשוב, יראה מיד
שאין כאן מקרה. כל התנועות המשיחיות נדבקות אחת
לשניה, כמו שהזרזיר נדבק אל העורב. חבל רק שהפגישה
לא נתקיימה ואנחנו הפסדנו קואליציה ציונית־אופטית,
שהיתר, בוודאי חורתת על דגלה את דבריו האחרונים של
טרומפלביין :״טוב להסיר את המשקפיים בעד ארצנו!״

מזל, זה דבר ע\לא הולך ברגל
כיוון שאני קונה איגרת פייס כל שבוע ולא מרוזיח מזה
שום דבר מלבד פה ושם איזה עשר לירות עלובות, הלכתי
לראות כיצד עורכים את ההגרלה בבית מפעל הפייס.
באתי למקום, וראיתי שאני לא יחידי. היו שם כמאתים
איש, מחציתם ילדים עד גיל , 10 ומחציתם סוכנים של
מפעל הפייט שרשמו במהירות את מספרי הזכיות, כפי
שיצאו בגורל. חוץ מזה היתד, שם עוד מחצית שלא היתד,
להם סבלנות לחכות לתוצאות עד יום שישי בבוקר.
איך שאני מסתכל על המסך שהמקרין האוטומטי זורק
עליו את המספרים שיצאו בהגרלה, והנה אני רואה את
ידידי מידד שיף, שזקנו קצוץ, מאפם את שתי עיניו החש־דניות,
והוא חוקר ובולש את הפינות.
״מה אתה עושה כאן?״ שאלתי את מידה
״באתי לראות אם הם לא עושים פה איזה מונקי־ביזנס.
ההגרלות האלה, משהו חשוד יש בהם.״
״מצאת משהו?״
״אתה חושב שאפשר למצוא משהו במכונות החשמליות
האלה? מה אני, מכונאי? אילו היו עושים את ההגרלה
כצורה אנושית, עם קלפי מסתובבת ועם ילד שמוציא את
הפתקאות המקופלות בידיו, אז בטח שהייתי מוצא משהו.
המכונות הללו מבלבלות אותי״.
מזה הבנתי, שגם הוא כמוני הולך ומפסיד כל שבוע במפעל
הפ״ס ועל זה שאלתי אותו כמה כסף כבר הפסיד.
״כך אתה מכיר אותי? שאני אלך ואפסיד כסף על הגרלות?
לא ידידי, אני לא אדם שמאמין במזל!״

חינ ה

מניחים את שני הלוחות כמרחק של 15 סנטימטר
מהעינים ומסתכלים כאות אחת כלוח
ימין ומיר עוכרים לאותה האות כלוה שמאל.

כהאמר 17 וסבארזינד> :
יפה רעייתי כין הבנות, כשושנה בין המחופים.